רקע
חנוך ברטוב
לב שפוך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: לוד: זמורה ביתן; תשס"ב 2001

שוב ושוב דיברנו בינינו על ההכרח הדחוף להחיות סוף סוף את דירתנו. השנים נתנו בה עוד ועוד סימנים – בקירות נִבעו סדקים, הסיד נשחק, נחרץ, האפיר ודהה יחד איתנו, מעל עשר (עשר!) הדלתות ומשקופיהן הוּעם ברק הלכָּה והצבע גורד ונקלף. את סִפי החלונות ואת הצבע המגונן עליהם ממסוֹס ורקב כירסמו שיני הזמן. הדיבורים הסתכמו בכל פעם בהחלטה נחושה לצאת להרפתקה זו, למרות ההוצאה הכבדה, וגרוע מזה – שיבוש שגרת חיינו לימים רבים – אך את ביצועה לדחות לקיץ הבא. מי נביא ויידע מה צופן לכל אחד מאיתנו העתיד ולכן נצא הקיץ (למשל) לצרפת, בהוצאה נמוכה בהרבה ובתמורה שכולה הנאה מתמשכת, לא סיוט מבעית, שרק הסייד יקבע כמה יתארך.

ומשקרב הקיץ הבא, התעוררה אותה דילמה, ואפילו ביתר תוקף: כבר איננו ילדים, הסכמנו זה עם זה, ואם לא השנה, מי לידנו יתקע שעוד נזכה אי פעם להגשים את חלומנו הישן לשוט בפיורדים של נורווגיה, לעמוד ב“נוֹרד קַאפ” ולצפות בשמש הממאנת לשקוע בירכתי צפון, לראות איך יום ליום מביע אומר. את זקנתנו נפתח בקיץ הבא,ודווקא בחידוש פני קן המשפחה. נעשה לו, בלשון הקוסמטיקאיות, Face lift, בהחלט בקיץ הבא, תמיד בקיץ הבא. הנה כך עברו עלינו עשרים שנה בלי רֶמונט יסודי אחד.

ומה לא קרה במהלך השנים בביתנו המשותף?! ראשוני הדיירים, שיחד איתנו נכנסו לבניין עוד בטרם נשלם הגימור, כבר חידשו את דירותיהם פעם ופעמיים, ואפילו אלה החדשים, שרכשו דירות מן היד הראשונה, ביצעו בהן שיפוצים מרעישים. באחת – כל הימים נשמעה בדירתנו הלמות רצפים, שרברבים, סיידים, נגרים: רצפות הושלכו ככלי אין חפץ בו, ומרצפות חדשות, שיש איטלקי, שיתקו בכובדן את המעליות. מטבחים שלמים נעקרו כשיניים רקובות ונזרקו לאשפתות, ובחללם הפעור נשתלו מטבחים אמריקניים, סקנדינביים, ספרדיים. ניסורם הצורם של מכשירי חשמל העיד על גילוח הטיח, והלמות עמומה סיפרה על כיסוי מערומיה של עוד דירה בטפּטים צרפתיים משמחי לב.

רק דירתנו עמדה בעליבותה, ממש כפי שמסרה לנו לפני כימי דור הקבלן הכילי. עשרים קיצים ויותר היינו נון⁻קונפורמיסטים גאים בעולם של נובו⁻רישים חסרי חוליות, וקיץ אחד נשברנו גם אנחנו. ידידים נאמנים רמזו לנו, שדווקא בגיל הזהב, בלשון סגי נהור, חשוב מאוד לחדש את נעורי הדירה. שלא כמו בצעירותנו הפרועה כלשהו, כשהיינו מאריכים שבת בבתי הקפה והלומי יין מתגוללים בחוצות, היום אין לנו מקלט ומעוז אלא בין כתליה, ובה אנו עושים גם את ימינו וגם את לילותינו. דירה מוזנחת מזקינה את יושביה, ואילו בית מטופח מקרין צעירוּת רעננה גם על חוסיו.

הנה כך הגענו אל סיפורו של סמי ששון.

כדי לדייק: את רעייתי דירבנתי אני להיענות באותה שנה להזמנה החוזרת לעשות סמסטר קיץ בסמינר התיאולוגי היהודי של ניו יורק, ה⁻ JTS, כלומר, לנסוע בלעדַי, וכך לצוד באחת שתי ציפורים, לסיים במנוחת נפש גמורה את סִפרה, “כפל פני החירות והעבדות במסורת ישראל”, ואגב כך להימלט מן התהפוכה הצפויה בשבועות המסויטים שלפנינו.

וחשוב לא פחות: סיבת הסיבות היתה פעולה נמרצת מצד ידידתה הנאמנה של אשתי, מלכה’לה חרוּבי, שאינה מסתפקת במתן עצות, אלא היא שהזמינה את הסייד, שלפני שנים ספורות עשה מלאכה מצוינת בדירתה שלה, היא שתיאמה את לוח הזמנים, וכך נטלה משנינו כל תירוץ לחמוק פעם נוספת מן הסיוד, שבפיה נמשל לָאַליקסיר המיתולוגי, המקנה ללוגמים אותו חיי עולם.

וערב אחד הופיע בדלתנו סמי ששון בכבודו ובעצמו, התנצל על בגדו המנומר בצבעי כל קיר, חלון ודלת שצבע מעודו, וכן על כפות ידיו שמרוב רצון להגיע בזמן, לא הספיק לרחוץ אותן, איש כחוש מאוד, שער ראשו זרוי השיבה מסופר עד קרוב לשורשים, שני אפיקים אנכיים חרוצים לו מכאן ומכאן בלחייו הזיפיות, הגרומות, אבל בין עפעפיו העייפים מתרוצצות עיניים צוחקות, מבטן מקיף את קירות הסלון, והוא מתעקש לעמוד, שמא יכתים כורסה או כיסא, אומר, אני סמי ששון, הגברת מלכה’לה אמרה לי מתי אתם רוצים לסייד, ובמזל גדול, בדיוק אז מסתדר לי חור בין שני עבודות, ובשביל שנגמור בינינו מהר, תגידו לי אתם מה ואיך אתם מבקשים, באיזה חדר ככה ובאיזה ככה, אני כבר רואה שצריך גם דלתות וחלונות, ובַמקום אני לוקח מידות, עושה חשבון ונותן מחיר פחות או יותר על השקל. אם נסכים, תשאירו מפתח ותיסעו לשלום, תבלו לכם בלי לדאוג, בשקט גמור. הגברת מלכה’לה תגיד לכם איך היא סומכת עלי, מקבלת חזרה את המפתח לדירה בלי טיפת לכלוך, רק להיכנס ולגור –

זה מה שאמרה. רק טובות דיברה עליך,ואנחנו בוטחים בך בלי שום פקפוק.

לאן אתם נוסעים? אמריקה?

מלכה’לה סיפרה?

סתם חשבתי. ישראלים אוהבים אמריקה.

קלעת בול. אשתי נוסעת.

למה תיסע היא לבדה?

היא נוסעת לעבוד, ואני נשאר לעבוד. בספונג’ה.

הה, יפה אמריקה!

היית שם?

זה הבת שלי! היא דוקטור בוושינגטון.

רופאה?

דוקטור ממכון ויצמן. עובדת בבית חולים הגדול, מה⁻שמו, שאפילו הנשיא של אמריקה, זה שהוציאו לו פיסטוקים קטנים מהמעיים, שכב שם.

פיסטוקים?!

סתם, בצחוק. הבת שלי הסבירה לי בדיוק: הוציאו לו פּוֹליפּים, שלא יצמח לו סרטן. זה מה שהיא עושה, חוקרת סרטנים. אז אבא שלה יכול להיות אַהבָּל גמור?

חס ושלום, לא אמרתי.

גם הבן שלי הוא משהו.

בוושינגטון?

לא,לא. פה, ברוך השם. גם כן יצא בלי⁻עין⁻הרע. אליאס קוראים אותו, על שם אבא של אשתי, יימח שמה. הוא הקטן, ולפי מה שהבוס שלו אומר, הוא עוד יהיה יותר מאחותו, ורדה, שָׁם קוראים אותה רוֹז. לפני שנה גמר אליאס פה עורך דין ועכשיו עושה סטאז' במשרד הכי גדול בתל אביב. אצל העורך דין זילבר. בטח שמעתם עליו.

המועמד של כולם לשר המשפטים, אמרתי אני.

לנו ולזילבר יש חברים משותפים, הוסיפה אשתי, להבהרת מעמדנו אנו.

גברת מלכה’לה באמת סיפרה. כל אופן, צבעתי להם את כל הדירה, וכל כך מצאה חן העבודה בעיני הגברת זילבר, שכמו הגברת מלכה’לה, עשתה פרסומת לכל מי ששאל, מי עשה לכם את היופי הזה, היו שואלים אותה, והיא אמרה, ששון. רק את ששון תיקחו. זה היה בדיוק שגמר אליאס ללמוד עורך דין. אני כל יום עובד עד שנגמר לי הכוח, וערב אחד בא אדון זילבר לראות איך מתקדמת הדירה. דיברנו ככה וככה, אתה יודע, הוא מהמשפטים רגיל לחקור, שאל ושאל, ואני – כבוד לדבר עם בן אדם כזה. סיפרתי לו בכלל, על החיים שלי, וזה, תאמינו לי, סֵפֶר. הגברת מלכה’לה אמרה לי, אתה כותב ספרים, באמת מצטער. אני, לי בכלל אין ראש לספרים, בא הביתה מאוחר, מתרחץ מהצבע, פותח טלוויזיה, יושב לאכול וככה מביט, לפעמים אפילו מתעורר פתאום ורואה שנרדמתי על הכיסא. אבל אם היית אתה שומע אותי, לא עורך דין כמו אדון זילבר, בתור סופר, היית אומר, חיים שכאלה זה לא סתם ספר, זה סרט. טוב, עכשיו אני מדבר רק על אליאס. שכל זה בטח הכי חשוב. אבל שכל בלי מזל, אומר הסורי, זה כמו סוסה בלי רגליים. בערב ההוא עם אדון זילבר נדלק המזל לאליאס כמו כוכב. סיפרתי לו איך בשני הידיים המלוכלכות האלה, לבד לבד גידלתי את שתי הפרחים שלי, והוא שמע, שמע, ולפני שהלך ביקש, שבבוקר יבוא אליו אליאס למשרד, דיבר איתו, רצה לדעת מה מבין הגַ’חש הזה במרק פירות, ועל המקום, מי יאמין, הציע לו סטאזֶ’ר. ועכשיו הוא כבר עף קדימה, כמו אלבּוּרֶק.

באמת, שני ילדים, התפעלתי – מתאמץ להעלים פליאה⁻על⁻סף⁻פקפוק באמיתות דבריו – שכל אדם היה מתגאה בהם. זה נשמע קצת יפה מדי. אבל גם אם לא, שישוויץ, מה אכפת לי. אלא שמעתה לא שום סיפורים. בעדינות חזרתי לעניין שלשמו בא.

סלח לי, מר ששון, יש לי איזו פגישה מחוץ לבית,ועוד מעט אצטרך ממש למהר.

מאה אחוז. אין בעיה. אני כבר מודד, ייקח חמש רגעים, ואז רק תגידו איך אתם רוצים, חומר, צבעים, הכול.

ומה הנזק, שלא נשכח.

זה לא שוכחים. אני יעשה לכם חשבון מדויק. רק איפה אתה תגור, אדון אֶה – בזמן שאני פה עובד? לא פה בדירה –

אין לי מקום אחר. ואכן, אני מאוד מבקש, דבר ראשון, שתתחיל בחדר העבודה. שם גם אוכל לישון עד שתסיים.

עמוס, אתה לא תישן על מיטת הסוכנות הזאת, שעד היום אני לא מבינה מה מצאת בה, לא התאפקה אשתי, חרף נוכחותו של איש זר.

היא מייצרת זיכרונות. מחזירה אותי לשנות הקיבוץ ולימי המילואים.

אם טוב לך להרגיש פקיר, למה לא קנית לוח עם מסמרים?

כדרכי ברגעים כאלה, פשוט התעלמתי מן העקיצה וחזרתי אל הסייד:

אז תוכל לצבוע ראשון את חדר העבודה?

אין בעיה. ראשון אני מתחיל את החדר עבודה. אולי עם החדר שינה. יש לכם שניים? אחד?

אחד, אמרה אשתי, ממהרת להכחיש מה ששמעתי גם אני נרמז בשאלתו הערמומית של ששון – שהיא, בודדה, שם. גם שיטת העבודה שהציע העידה על כוונה ממזרית לרַצות את שנינו.

יופי. אז עם החדר עבודה, שיהיה לך פינה נקייה לגמרי, אני גומר את החדר שינה. ואחר כך כל היתר, עם הסלון בסוף. גברת, תחזרי הביתה, תמצאי כל דבר כמו בּובּה, שום כתמים, שום לכלוך. הדירה תהיה אמריקה. יותר יפה.

לא צריך אמריקה, שהכול יישאר כמו שהוא, רק בהיר ונקי, אמרה אשתי.

אנחנו בטוחים בזה, הוספתי אני. מטעמים חינוכיים.

הקירות אתם רוצים ככה, אוֹף⁻וַייט?

כן, אבל לא כמו שמסר לנו הקבלן, עבודה פַּרטַצ’ית.

אחרי יותר מעשרים שנה, מה כן נשאר מה שהיה?! אבל אני, גברת, לא קבלן. אני מלא עבודה רק מהשם שלי שהולך מפֶּה לפֶה. אני אומר לך, תבואי מאמריקה, תלכי לגברת מלכה’לה, תגידי לה, ואללה, באמת אין כמו סמי ששון. אני לא עושה לכם צבע אבק, עוף עייף, חצי מת, כמו עכשיו, אצלי זה אוף⁻וייט אמיתי, חומר הכי טוב, צבע סוכר. יש פתגם סורי, מי שחוסך על התבן של החמור, יישאר עם הרבה תבן בלי שום חמור. להתחיל למדוד?

הסכמנו לכל מה שהציע. מחדר לחדר עבר, ספַר מרצפות, מדד קירות במטר קפיצי, רשם ספָרות על מעטפה חומה שנחה פעורה על שולחן המטבח, שם גם התישב וחישב בשתיקה, שפתיו נעות וקולו לא יישמע, ובסוף נקב מחיר, עבודה, חומרים, הכול, אחרי הנחה, בשביל גברת מלכה’לה, הוסיף בחיוך. אחרי שתראו הכול גמור, כבר תתנו אתם המלצות עלי.

אפילו על מיקוח סמלי, לעדות שכסף לשרוף אין לנו, ובלעדיו יראה ששון מיד שעם פראיירים כמונו יוכל לעשות כרצונו, ויתרנו. אחרי יותר מעשרים שנה מחדשים דירה, אז נתחיל להיות קטנוניים?!

העיקר שתגמור כמו שהסכמנו, לפני שאשתי חוזרת.

למה לך, אדון, להסתובב פה בתוך הצבע והלכלוך? תעשו יחד חיים באמריקה ותשובו יחד לדירה החדשה. פתגם סורי אומר, גבר שמעלה את אשתו על סוס, שלא יבכה שירדה מהדרך, הדהים אותי ששון ברמיזה מוזרה, שלא מעניין הסיוד.

ברגע ההוא לא אהבתי אותו, ולולא כבר הגענו בעצם להסכמה מלאה, הייתי מעיף אותו מיד מכל המדרגות, אבל הפתגם, אודה ואתוודה, גם הצחיק אותי מאוד.

ולא היה זה הפתגם הסורי האחרון שהפריח ששון בעודו מקרצף, מחליק ב“שפַּכטל” ומסייד חדר אחר חדר, ואחרי החדרים את השירותים, את מרפסת המטבח והמטבח עצמו, ואחרון חביב – את הסלון הגדול. את כל עשר הדלתות משח בצבע “שוֹכב”, אבל בעמידה, על ציריהן, כמצוות הלכָּה החדישה, זו שאינה נוזלת ומחזירה ברק כבוש, שהוא כמו צעיף, האופף יופייה של אשה בסוד של משי עמום, הוסיף ששון – לא בדיוק באלה המלים – מעין דובדבן על קצפת דיבורו השופע.


כבר הקדמתי מעט את המאוחר. הנה, בכמה מלים, עצם כניסתו לעבודה ולחיי:

ערב לפני שהחל בצביעה, העביר לדירתנו את כלי עבודתו. ראשית, מקדמת הסלון סילק כל פיסת ריהוט, ואת השטיח היקר שכיסה את חלקה זה של הרצפה גילגל בקפידה והניחו בצד השטיח שגולל בירכתים, מחדר המדרגות נשא עוד ועוד מכלי צבע, מברשות, סולם חבול ומנומר, שאילו הוצב במוזיאון ישראל לא היה איש מעז לתהות מה ה“עבודה” הנועזת הזאת, וכן עוד ערמות של בלואים ושלל תיבות מתכת וקופסות פלסטיק למיניהן.

השכם בבוקר הקיץ אותי משנתי, מקירות חדר העבודה הסיר כל ציור ותצלום ותעודת כבוד ממוסגרת; את הווילון חילץ מן האנקולים שהיה תלוי בהם; על מיטת הפקיר הצרה ערם כל כיסא ונרתיק שבחדר, הזיזה לעבר שולחני וכיסה הכול, כולל המחשב ואביזריו, בשניים מן הסדינים המטולאים והמרובבים שהביא איתו; את טורי המדפים שהתקנתי בשעתם במו ידי ומאז העמסתים לעייפה בספרים שקניתי ושנשלחו אלי עם הקדשות מלבבות, בהם ספרים שלעולם לא אפתח ולעולם לא אוציא מחזקתי, השאיר במקומם – כך הסכמתי מראש עם סמי ששון – מחוברים היטב אל הקירות. וגם אותם כיסה בבדים הטלואים והנקוּדים שהביא איתו. את הרדיו המיטלטל שהחזקנו בחדר האמבטיה הציב במסדרון הצר, פתחו במלוא העוצמה, ורק אז, לפני שהתחיל לקרצף את הקירות, למלא בטיט את הסדקים והפגימות של עשרים השנים האחרונות ולהחליקם ב“שפכטל”, הודיע שעכשיו הוא יושב לארוחת הבוקר ואני נתבע לעשות לו קפה, קפה⁻קפה, ולא, תודה, לא לחמם לו מעוגיות השמרים שבמקפיא, לא ביסקוויטים, לא ואפלות. אם אשב איתו, ואשתה גם אני קפה, רמז בנימה של ציווי, יהיה עוד יותר יופי. ואמנם, אחרי שסיים את מלאכתו בחדרי, ובקפדנות מרשימה החזיר כל פריט ופריט למקומו, ניתנה לי האפשרות המלאה לסגור אחרי את דלתו, בלי כפות המנעול, ולשוב לעבודתי שלי, אבל בפועל נמצאתי יוצא ונכנס, מכין קפה, מתלבט עם הסייד בשאלות שהתעוררו אצלו במהלך הסיוד והצביעה, או פשוט – שמא אודה בכך – משתוקק להטות אוזן לסיפוריו ולאמרותיו. נכון אם כן לומר, כי זו היתה רק הראשונה בסדרת שיחותינו, שבעיקרן נשאו אופי של מונולוג נמשך אחד בכך וכך הפסקות וכך וכך ימי עבודה, מי ימנה את שעות הדיבור נטו מדי יום ביומו.

ששון היה מכוּר סופני לרדיו. למן כניסתו, בהשכמת הבוקר, ועד לכתו, בערב⁻בערב, היה הרדיו פתוח ב⁻full volume, מבקיע כל קיר, פטישיו מפצפצים כל בדל רעיון שצץ במוחי בטרם הבשיל והיה למשפט יצוק. במדינה כולה לא היה מאזין צמוד ממנו בשעה זו לרשת ב' ובשעה זו לגלי צה"ל. את המראיינים זיהה מיד, כמו גם את המרואיינים החשובים, אלה הקבועים ברדיו ככוכבים ברקיע השמים. ראשי העסקנים מתחלפים בלי הרף, כמו בכיסאות מוסיקליים,ולכן הרשימה אותי פי כמה בקיאותו בשמו של כל מטלפן טרחן, אלמוני גמור באזני, שכבש לעצמו קביעות מיקרופונית בתור “עַמישרָאֵל”, ואילו ששון היה מקבל כל קול וקול בברכת הנהנים או בקללה נמרצת, כאילו הכירו מימים ימימה.

לאחר שסיים את מלאכתו בחדרי, ניסיתי, שלא כדרכי, להגיף את דלתו, לשבת אל שולחני ולהתרכז במה שלפנַי. אך עד מהרה גיליתי כי גם זה לא יחזיר את השקט לחיי. חרף רעש התָמיד התחפרתי עמוק יותר בכיסאי, ולא קמתי ממנו אפילו פעם אחת בחמת זעם, מחשש שברגע שייראה ראשי בדלת, יתרונן ששון לקראתי ב“לכה דודי לקראת כלה”, מסולסל ורם מגלי הרדיו, יתהה מחדש על עבודת הסופר שכולה דממת מוות, ומכאן לכאן ישוב לחקירת השתי וערב: היש לי ילדים וכמה; מי מהם נשוי ומי כבר זיכה אותי בנכדים; מדוע אין איש מהם פוקד את דירתי; למה, בדיוק; יתקשה מחדש להבין, הנחתי לאשתי לטוס לבדה לאמריקה; וכן – שאלה שבתוך ימים הציג לי, ובלשון ישירה וגסה יותר ויותר – האם עודנו מקיימים חיי אישות, ועוד ממין הנושאים האינטימיים, שמטבעי איני משתף בהם זר, אלא אם כן התגנבו מעצמם לאחד מסיפורַי.

וחרף כל אלה, הלכתי ונכבשתי לאישיותו של סמי ששון. אם תחילה דחה אותי כספק נודניק ספק תמהוני, גיליתי בו בהדרגה פנים מושכות לב. כבר בביקורו הראשון, הרבה לפני נסיעת אשתי, השמיע כמה רמזי אגב על הילדים שגידל “לבד לבד” ואשר הם ראש גאוותו. אמנם, חושי לחשו לי שלא סתם ככה הרחיקה הבת עד אמריקה, ובדבריו הארוכים לא נזכרו כמעט פגישות של ממש עם בנו היושב בארץ, אבל אני נמנעתי משאלות עדינות והסתפקתי בהאזנה בלבד. האם משהו בי מדובב שפתי אנשים, או שכל אוזן כרויה מפעילה שסתומי ביטחון אצל מי שקרוב להתפוצץ מעקָתָם של דברים לא אמורים, ומי אינו קרוב להתפוצץ מעקה זו. מאליו דיבר, מדי פעם – על הקפה – ברצף, ועל הרוב כמו שופר בימים הנוראים, שברים, תרועה, תקיעה גדולה. מן הצירוף של כל אלה למדתי שכך הוא חי שנים ארוכות, עובד מחושך עד חושך, שבעה ימים בשבוע, לא שבת ולא מועד, ושני רעיו היחידים הם הרדיו והטלוויזיה. טכנית אינו אנאלפבית, שהרי את שטחם הכולל של הקירות והתקרות, את מספר הדלתות והחלונות ותרגום כל אלה בכסף, וכך גם את גובה המקדמה ל“חומרים” ולמסמוּר העִסקה, חישב בזריזות. אך מאותן הערות אגב שכבר הזכרתי, היה ברור שספרים אינם נושרים מחיקו, ואפילו לעיתון אינו נזקק באמת. לתומו סיפר כי, “אני כל כך מלא רדיו וטלוויזיה, ש”מעריב" אני קונה במקום בּוֹנדוֹרמין, בשביל שסוף סוף העצבים שלי קצת יִשנו."


ספון ישבתי בחדרי, דלתי סגורה למחצה, באין כף מנעול, אבל ששון אינו מרפה ממני. וגם אני, האמת, קצת מחפש מיני אמתלות ותירוצים לצאת אליו. הרדיו צורח במלוא גבורתו, והנה אני שומע פתאום את ששון קורא בקול גדול כמו אל מחוץ לחלון פתוח:

“תכף אני בא, שושנה!”

או:

“מצטער, שושנה, הערב אני כבר תפוס!”

בפעם הראשונה הצצתי החוצה מתוך סקרנות פשוטה: מי היא שושנה זו שהוא משוחח איתה מבית לבית? שכנה? עוזרת? ואיך מתיישבים הקולות האלה עם מה שהצטייר לי כפרישותו הכאוּבה, הסופית, מכל אשה?

אתה קראת לי, ששון? העמדתי פני תם בהגיחי מחדרי.

במרומי הסולם, במה שהוספנו לכנות “חדר הילדים” שנים אחרי שפרחו להם, עמד ששון, מושח במברשת רחבה את התקרה, פניו אל החלון הפרוץ אל הבית הסמוך, שבו נמצאת כנראה אותה שושנה שלעברה הוא שב וצועק ככרוז הכפר.

סתם, אדון. בטח בילבלתי אותך באמצע הסיפור.

מה זה סתם? הלוא צעקת, שושנה.

אין שושנה. זה רק אני, ככה, בשביל להעביר את הזמן.

משהו נצבט בתוכי: קריאה פתאומית זו לתוך החלל הריק, גם היא אם כן אינה אלא דגימה אחת משעשועי הווייתו הבודדה, קול קורא במדברָהּ.

וכאילו שמע את מחשבותי, המשיך: אתה, אדון, יש לך את הסיפורים שלך שכל היום אתה סגור איתם בחדר. אבל אם היה לך איזה שעה⁻שעתיים בשבילי, היית קצת שומע על החיים שעשתה לי חבּיבּה! הקוץ בנשמה שלי היתה. אם היית שמע הכול מה שעשתה לי, ספר שלם היה לך, סרט בהמשכים.

ולכן אתה צועק אל שושנה, שתופיע לך מבין החוחים?

שושנה, שושנה, ככה השם הזה נדבק אלי, ואני צועק וצועק. יש פתגם סורי, אם במדבר תצעק, מים, מים, הגרון שלך רק יתייבש יותר.

אלה פתגמים סוריים באמת או שברגע הנכון אתה ממציא אותם מהראש? אני מתחיל לחשוד, שאתה מין סופר מסתתר.

איך אני יהיה סופר, אם מגיל קטן, בן שש, אני עובד ועובד? רק פעם אחת נרשמתי ל“ברליץ” במגן דוד, ללמוד אנגלית.

דווקא אנגלית? למה?

טוב, זה כבר מהסיפור. תאמין לי, אנשים יקראו אותו ויבכו מהחיים שלי.

איך תדע איך אכתוב עליך? בעצמך אמרת, שביום אתה מאזין לרדיו, בלילה אתה צופה בטלוויזיה, ו“מעריב” זה רק בשביל ליישן את העצבים.

את הספר שלי אני יודע בעצמי. יותר מדי טוב. זה אני רוצה בשביל אחרים. שילמדו לברוח מעיניים בוערות, לשון דבש ותחת יפה. הנה עכשיו בדיוק זמן לקפה, תעשה לשנינו, אתה תשתה ואני אדבר.


וכך נקבע הסידור בינינו: מיד בבואו בבוקר, אני מרתיח לו בפינג’אן קפה חזק שאפשר לנעוץ לתוכו כפית כמו אנך, וכך גם בשעה שהוא בוחר להפסקת עשר. לצהריים הוא מביא מדי יום ביומו, בשקית פלסטיק, לחם פרוס, מרגרינה, אולי חמאה, גבינת קוטג', יוגורט, ובצנצנת סגורה מלפפון קלוף, פלפל מפולח, עגבנייה חצויה וקומץ זיתים מבוקעים. חלקי הוא הכנת קפה שלישי, ואני משרתו ברצון, אך לא הועילו כל הפצרותי להגיש לו כוס מיץ, לחמם קצת מרק במיקרוגל, או למלא צלחת משפע המטעמים, שערב נסיעתה גדשה בהם אשתי את המקרר, את המקפיא ואת ארון המטבח, שמא לפני שובה אקלע חס ושלום לאיזו מלחמת עולם, וכמי שאינו יודע אלא לפרוט על מקלדת ומימיו לא ראה “סוּפֶּר” מבפנים, פשוט אגווע ברעב.

רק מהשקית החומה הוא אוכל. מים הוא מוזג מן הברז. קפה, זה כן. בוקר, עשר, צהריים, ארבע וערב, קפה⁻קפה. רק לא כזה פולני, מים מלוכלכים עם חלב.

אתה אומר פולני כאילו אשתך היתה פולנייה.

יותר גרוע, חלבּית, כמו המשפחה שלנו, זאת אומרת, גם היא נולדה פה, כמוני, רק ההורים באו מחַלבּ, ופה היינו בהתחלה במעברה, ומאז, כל השנים, דלת על יד דלת.

אז למה אתה אומר, אני סורי.

למה? למה הצמיחו אותנו ככה. הכל כמו שם, שפה, אוכל, מנהגים, הכל סוריה.

וגם עכשיו היא גרה דלת על יד דלת?

חבּיבּה? חס וחלילה וחס! הלוא בסוף גירשתי אותה, לפני שנים, שתלך אל זה שהיתה מזדיינת איתו עוד מזמן שהייתי מלצר ב“נוֹח”. אבל ההוא, עוד לא סיפרתי לך מי היה, הפטרון שלי, החבר שלי, המניאק, לזיין כן, כמה שהיא רוצה, וזו כל הזמן רצתה, אבל להתחתן לא השתגע, טוב מאוד הכיר אותה, ידע שאצבע היא לא מכניסה למים קרים, וברגע שישים לה טבעת יותר לא יראה אותה, תעשה קניות, תיפגש עם החברות שלה, לא תנוח עד שתגמור לו את הגרוש האחרון. תכף שלח אותה, בלי רחמים. והיא, לא תאמין, היה לה מֵצַח, באה אלי, לבושה ככה שאני לא אצליח להתגבר על יצרי, היית צריך לראות איך יפה היא היתה, קרח היה נדלק אם רק היתה נוגעת בו. גם היום, אחרי יותר מעשרים שנה, והחיים שלה באדמה, בסוף התחתנה עם אלמן זקן, גם כן סורי, שלה יהיה איפה לגור ולו מי שיבשל, גם היום, אם היית רואה אותה, בתור סופר שיש לו עיניים, היית אומר, ואללה, פצצה מתקתקת.

ואתה לא היית מוכן להתפייס?

הפעם קיצר ששון כדי רבע צקצוק: צ –!

בכל⁻זאת, אמם של ילדיך?

צ –!

וכשם שפתח, ישר לתוך סיפור חייו, כך הפסיק. אוכל ושותק.


כבר הזכרתי: לששון שָׁפַתִּי על כירת הגז פינג’אן הרבה קפה במעט מים, ומסוער שלוש פעמים, כמו בפלמ"ח, ואילו לעצמי מזגתי תה בחלב לתוך מאג חֶרס, כמו בצבא הבריטי. את הרדיו המיטלטל נשא איתו ששון אל המטבח, ובעוד אני טורח בשתייה החמה, בישרה רשת ב' את חדשות השעה אחת. הספקתי לקלוט חצי משפט על סירובו של שר החוץ הסורי ללחוץ את ידו של ברק, ודווקא אז היסה ששון את הטַמטָם הזה, שטימטם לי את הראש מאז הבוקר, ובאחת השתררה דממת אלחוט אבסולוטית. ידעתי: ששון מוצף בזכרי ימים קשים, ואפילו הרדיו אינו מצליח עוד להחריש אותם.

לגמתי מן התה, וביקשתי ממנו לאותת לי מתי יהיה מוכן לקפה.

שאלת למה אני אומר אני סורי חזר פתאום לשאלתי, חיוכו הדהוי אינו סר לרגע מפניו הכחושות. עכשיו אני יתחיל מן ההתחלה. מסיבה אחרת. סוריה אצלנו היה גם פה, בישראל, כל החיים, וקודם כול אצל אבא שלי, שבא צעיר, והיה דווקא יותר ישראלי מאליאס חבּיבּ. גם באמת לא היה רשע, אבל כל בושה שעשו לו פה בחוץ היה שופך בבית על אמא, ועוד יותר עלינו, הילדים. כל יום בשנה היה עושה על כולנו שפוך חמתך על הגויים. בבית נשאר גם פה, כמו בחלבּ, יעני אפנדי. כבר הזכרתי לך איך טיפסו שתי הילדים שלי בסולם פי אני⁻לא⁻יודע⁻כמה גבוה מהסולם הזה, הפרנסה שלי כמעט עשרים שנה? בקושי נהייתי שש, שלח אותי אבּוּנָה לעבוד בשוק, להרוויח כמה גרושים ולהביא ירקות, פירות, חרא, מה שזורקים לזבל, שאמא תעשה לנו מזה אוכל. כבר מכיתה א' למדתי משמרת שנייה. קם בארבע, רץ לשוק, חוזר הביתה, הכסף נותן לאבא, השׂק עם הדברים לאמא, וחצי⁻יוֹשֶן הולך לבית ספר. כמה יָכַלתי ככה לסחוב, כמה?! הרבה. ואם לא בא לי פתאום המזל, בטח הייתי בשוק עד היום. היה אחד, בחור צעיר, שידעתי הוא מהמשפחה של אמא – ותזכור אותו טוב מפני שעוד תשמע עליו משהו – כל בוקר היה בא לקנות סחורה בשביל מלון “נוח”, וכל הסוחרים רוקדים סביבו מפני שמכל דבר היה קונה ארגזים שלמים, ואותי תכף שולחים, תביא קפה, תביא זה, תביא ההוא, וזה הבחור לא פעם מסתכל עלי כמו אני מזכיר לו מישהו, אבל לא רק התביישתי אני שיראה איך חַווגָ’ה ששון שלח ילד קטן לשוק במקום ללמוד בבית ספר, גם מה אני יגיד לו, “זַכִּי, אני קוראים לי סמי, הבן של דודה נוּזהַת מהדר יוסף, אחות של אמא שלך”? אז שתתקי. חיכֶּתי שהוא יכיר אותי. גם היו לי מחשבות מפחידות. בשוק מסתובבים כל מיני סוטים, ואני, אל תצחק עלי, הייתי אז ילד יפה –

גם היום, מר ששון,מתחת לשפריץ הסיד על האף והמצח, מסתתר גבר נאה –

יותר טוב תקרא לי סמי, בלי מר!

אתה באמת גבר נאה, סמי, ומסַפּר מלידה, חי נפשי!

חאלס מזה! בוקר אחד זכּי מביט עלי, כבר הייתי אז שמונה, אולי אפילו קצת יותר, ופתאום הוא מתחיל לדבר איתי ערבית⁻סורית של היהודים! אֶה! הכיר אותי! אני הייתי הקטן משבַע אחים ואחיות, והוא לא רק בן דוד, גם חבר של זיכרונו לברכה אחי עובדיה שנהרג על הכביש. היה איזה שתים⁻עשרה, שלוש עשרה שנה גדול ממני. “מה אתה עושה פה, לא בבית ספר?!” אני מגמגם ככה וככה, והוא תכף מבין. היה לו שפם פרַנג’י דק, צבע דלעת, ג’ינג’י סורי, כמו כל המשפחה של אמא, מלטף את השפם, מחייך, אומר, “סמי, פה זה לא מקום. מחר בבוקר אתה בא ישר למטבח של ‘נוֹח’, תכף אני מסביר לך בדיוק איך אתה נכנס, שואל על ז’ק, תגיד זַ’ק, לא זַכִּי, ושם נדבר. עליך. ככה בתשע, עשר. סמי, סמי!” נתן לי זַפּטָה על הראש, ותכף ידעתי שמחר מתחילים לי חיים.

זה רגע, חשתי, שניתן לקטוע את דבריו, כדי שיחזור הוא לעבודה הרבה שלפניו, ואני למחשב הפתוח, שראשי אצבעותי כלים אליו.

עניין אחד הציק לי מרגע שסגר את הרדיו ישר על סירובו של א⁻שרע ללחוץ את ידו של ברק., ואף לא הגיב על כך במלה, כאילו התנהגותו המעליבה של השר הסורי אינה מעוררת בו שום רגש. והן בארץ הרבו לעסוק בימים ההם בלחיצת⁻היד⁻שלא⁻היתה בין ראש ממשלת ישראל לבין שר החוץ הסורי, פרשנים העמיקו חקר במשמעות העוינות המופגנת כלפי מי שאיתם יושבים לשיחות שלום, ואילו ראשי האופוזיציה הפיקו מיד לקחים מדיניים וביטחוניים פסימיים עד יאוש מן “היריקה בפרצוף כולנו”. ובכל זאת, החנקתי את סקרנותי, ששון טבל את מברשתו בדלי התלוי בסולמו, ואני סגרתי אחרי את חדר עבודתי. כמה שאפשר בלי כף המנעול.

רק לכמה רגעים. פתאום לא יכולתי להתאפק, עברתי לחדר שעבד בו, עומד במרומי הסולם ומסייד משיחות מברשת רחבות. אמרתי לו שהתפלאתי כשהיסה את הרדיו דווקא ברגע שדוּבר בשר החוץ הסורי, הוספתי שהוא בעיני עד מומחה ובתור כזה אני שואל:

לדעתך, ששון, מדוע סירב פרוק א⁻שרע להושיט ידו לברק, או לפחות לא לדחות את היד המושטת? ברק היה גונב לו את האצבעות?

אה, השיב ואמר ששון ממרומי הסולם, מדבר ואינו מפסיק לרגע ממלאכתו, רק מי שלא מכיר את הנשמה הסורית, יכל אפילו לצַפות לרגע ללחיצת יד. יש פתגם סורי שאומר, אל תכבד אורח בפיתה לפני שהכנסת אותה לתנור. שמע סיפור: היתה ההיא, בת של שכנים וחברים של הורי עוד מסוריה, כבר גילֶתי לך מי זאת, והיא, באמת התוֹרָה, מה לא עשתה בשביל לצוד אותי בחֶרמה, וגם, להגיד את האמת, הצליחה יותר מדי, ולמה? כי בלב רציתי אותה כל הזמן בשביל שהיתה באמת פצצה וידעה בדיוק מה ואיך למכור, גם ידעה שאני אף פעם לא היה לי זמן לחפש בחורות, כבר סיפרתי לך איך מגיל שש שלחו אותי לעבודה וגם במלון “נוח” עבדתי הרבה זמן יחד עם זכִּי, יעני ז’ק, במשמרות, ולאט לאט הפסקתי בכלל את הבית ספר. התחלתי בתור ילד שליח, אבל במלון היה לי הכול כמו חלום, תמיד חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, רק ככה הולכים בין האורחים, וז’ק זה אני אומר גם היום, מן ההתחלה, זאת אומרת אחרי שהתרגלתי וגם גדלתי קצת, כיוון אותי להיות מלצר, לא ילד ששולחים אותו מפה לשם. יש פתגם סורי, אצבעות של אותה יד, רוצות לא רוצות, כל החיים יחד.

פתגם שהמצאת בזה הרגע? הקנטתי אותו שנית, שמח בדמיונו הזריז.

המצאתי?! דיבור כזה בחיים שלי לא הייתי ממציא, ואם קודם את המוח הייתי קצת פותח, את הפה הייתי משאיר סתום. זה בטח מאמא, שאצלה כל דיבור היה פתגם. מה אני יעשה? גם אחרי מה שהיה, אמת נשארת אמת, וזה לא פתגם, זה עובדה: את שוֹנס החיים (וכשהשמיע מלה זו לא כישראלי המצוי, צ’אנס, הבחנתי בהיגויו במיוחד, ואפילו הרי"ש המגורגרת שלו, הכמו⁻ישראלית דווקא, הדיפה ניחוח צרפתי אחרי אותו שוֹנס) – זכִּי נתן לי. מטרייה גדולה פרש לי על הראש, ושהוא נהיה כל הזמן יותר חשוב, היה כמעט כולם, גם המלצרים הוותיקים, מאוד נחמדים אלי –

זה בגלל שהיית נער יפה, דחף אותי השד לשלח בו רמז מכוער.

לא, אדון, חשבתי איך ניצתת במבטו אש העלבון.

אני לא אדון, מיהרתי להרחיק מחיצה גבוהה, קרא לי עמוס.

מה זה, כל הסופרים שמם עמוס?

מי זה, כל הסופרים?

כל היום ברדיו וכל הזמן בטלוויזיה אני שומע עמוס עוז,עמוס קינן, עמוס יהושע, ודווקא את השם שלך לא שמעתי ולא ראיתי –

שמו הפרטי של יהושע הוא אברהם, והוא חותם א"ב, ושמי, אתה יודע וגם כתוב בכניסה לבניין ולדירה. היו ימים בארץ, שכל אב ואם ציפו שילדם יהיה לעמוס הנביא ולילדתם קראו תחייה, תקווה ודבורה, הנביאה.

תסלח לי, אדון גפן, זה היה סתם. בטח שאני יודע. אבל גם השם גפן, לא אתה, זה שכל הזמן ברדיו ובטלוויזיה, צייר לו שם פיקסו על הפנים וצועק דור מזוּיָן, הוא משפחה שלך?

עזוב, סמי. תגיד לי סוף סוף מדוע דחה א⁻שרע את ידו של ברק ואל תעמוד לי על הסולם המברשת באוויר ותדביק לי קרובים. שום גפן אינו קרוב משפחה שלנו, ואצלנו – עמוס זה רק אני.

בורא פרי הגפן. הצטרכתי הקדמה קצרה בשביל שתבין איך המנהג בסוריה. ב“נוח” התקדמתי באמת מהר, משכורת ככה, אבל הטיפים זה משהו, לפעמים אפילו שמנים, וז’ק, זה אני צריך להגיד גם היום, לא רצה שקל אחד מהטיפים שלי, לא דולרים, לא מארקים, הכל נשאר לי. קצת הייתי מכניס לקופה של המלצרים, ועוד נשאר מספיק גם לתת להורים וגם לשים בצד בשביל בית ספר ברליץ –

למה דווקא ברליץ? למה לא בגרות?

בעבודה שלי העיקר היה שפות. בלי שפות לא מגיעים רחוק. ואני, כמו שאתה רואה אותי עכשיו, בשמוֹנָה⁻עשרה, עוד לפני צבא, כבר הייתי מכובד בעבודה, אבל בשביל להתקדם הלאה, הלכתי ללמוד כל הפחות אנגלית. כמה מלים צרפתית דיברו גם אצלנו הסורים, ובאמת חשבתי אחרי האנגלית אלמד בגרות. יצא סיפור מההפטרה. שאלת על הסורים. ב“נוח”, אחרי העבודה כל אחד תולה את החליפה השחורה והחולצה הלבנה ולובש מה שבא לו, ג’ינס, סוֶושֶר, ככה רגיל. אבל אני, בסודיות, מקפל החליפה והחולצה במזוודה קטנה, בבית מתלבש חזרה ויוצא להסתובב בשכונה, שיראו כולם איך נהיה סמי ששון ויתפוצצו.

אתה מתכוון, שתראה חבּיבּה, ביקשתי להחיש את סיפורו.

בהתחלה לא חשבתי עליה בכלל, אולי שתראה גם היא מי זה היום סמי הקטן מהשוק, יותר מזה אפילו לא חלמתי. הלוא כל השכונה התחַרמנו עליה, היו עושים חארקות עם טוּסטוּסים ואופנועים, ולפני הבית שלנו נותנים פוּל גז, מפוצצים עם האגזוזים ועושים כל מיני דאווינים, והיא, מאיפה לקחה את זה, נראית לכל אחד כאילו רק עליו נדלקת, מטען צד שמה לו! עכשיו תחשוב, מי סמי ששון מול כל הָאַסים האלה? הלוא מהחיים שלה אין לה מושג מה זה מלון “נוח” ומה זה שבקרוב, כמעט בטוח, יעשו אותי מלצר ראשי של הלובי?! מה, חוץ מהחליפה השחורה, תמצא בילד הקטן של השכנים?!

דווקא מצאה, גבר נאה, עובד חרוץ ואוהב נאמן. אז איך הגעתם לסוף כזה? דחקתי בו שוב שיגיע סוף סוף ללחיצת היד שלא היתה ויחזור לעבודתו, אבל מצד אחר יצאה נפשי לשמוע את פרטי המעשה בחבּיבּה, המדיף מהרגע הראשון ריח כבד של בגידה ושברון לב.

בטח מצאה! את הפראייר שחיפשה, מצאה! את סמי ששון מצאה! איך הייתי בשמים כשנתנה גם לי להרגיש ככה, כאילו אני, רק אני, כל החיים שלה. עבד שלה עשתה ממני, ואני, באהבה ובשמחה עבדתי אותה, כמו יעקב אבינו את רחל ולאה גם יחד. עבד טומטום, עבד עיוור וחירש, לא רואה, לא שומע מה קורה לו מאחרי הגב, אַבַּדאן! מלמעלה עד למטה הייתי מכסה אותה בכל טוב, בגדים, כל יום סוחב בשבילה דליקטסים מהמלון, מזמין אותה לפה ולשם, סינמה, דַנסיג, מסעדות, מתגאה בה לפני ז’ק ולפני כל מי שאני מכיר. למי יש אחת מדליקה כמו חבּיבּה?! שנים הייתי אוכל מהיד שלה כל שקר. לפני שהתחתנו היתה עובדת קופאית אצלנו ב“סוּפֶר”, אבל תכף שנכנה להיריון עם ורדה, אולי פחות מחצי שנה אחרי החופה, נהייתה חלשה, הפסיקה לעבוד וכבר לא חזרה. היתה יושבת בבית, או אני יודע מה עושה. גם עוד ילדים כבר לא רצתה. וסמי, מה סמי יגיד, היא הנסיכה שלו והוא העבד שלה. ככה עברו עוד שתיים, שלוש שנים, ופתאום היא בהריון עם אליאס. על אליאס היה לנו הכַּסָח הגדול הראשון. רק הַפּלה רצתה לעשות, ושאני גם רופא ימצא לה, הלוא אז כבר היתה לי במלון עמדה, והייתי צריך רק לבקש, אבל סמי לא רק שלא מדבר עם שום מנהל ושום רופא, סמי רוצה את הילד. ועכשיו אני יכול להגיד לך מה כבר אז חשבתי, שפה יש איזה דבר לא נקי. לא רק חייל ועובד משמרת ערב הייתי. מרוב אחריות שהיו מלבישים עלי, פה יש דינֶר חשוב עם איזה ראש ממשלה מחוץ לארץ, פה ככה ופה ככה, לא יום ולא לילה, משלמים היו לי בכבוד, זה כן, אבל בבית מתי הייתי, מתי?! עכשיו. ז’ק, הבן דוד מהצד של אמא, הפטרון הראשון שלי, החבר הכי טוב של זיכרונו לברכה אחי הבכור עובדיה, עשה במלון קפיצה אחרי קפיצה, לא להאמין על בן אדם מהמשפחה שלנו, אולי שלוש⁻עשרה שנים גדול ממני, אולי פחות, וכבר היו מדברים שיעשו אותו מנהל, לא תל אביב, אבל איזה מלון “נוח”. וגם עם זה שנהיה כל פעם יותר גדול, נשאר איתי כאילו ממלא מקום של זיכרונו לברכה אחי הבכור עובדיה. ועוד יותר אחרי שהתחתנו והיתה הדירה שקנו לנו ההורים בשכונה, לא רחוק מהבית שלהם. ז’ק, זה עוד לא סיפרתי, היה רווק ונשאר רווק גם כשכבר היה אולי כמעט ארבעים. אז עם כל הקריירה, בית, עם אשה, ילדים, לא היה לו. כשרק היתה לו שעה, ואני לא הייתי במשמרת, בשמחה גדולה היה בא אצלנו בליל שבת, והיינו מזמינים את אמא שלי, שהיתה דודה של ז’ק – רק לה היה מותר לקרוא לו זכִַּי – וגם את האבא והאמא של חבּיבּה. בחלום הכי שחור שלי לא הייתי חושב שהוא מסוגל לעשות לי דברים כאלה מאחרי הגב. באמא שלי הייתי נשבע. אבל כשחבּיבּה באה לי פתאום עם כל המשחקים, אני מקיאה, יוצא לי דם, אני אמות מההיריון הזה, התחלתי להריח משהו לא טוב. פעם ראשונה אני למישהו שופך את הלב, גם מפני שבין כּה הלב שלי שפוך כבר מזמן, גם מפני שאתה מהחיים שלי תעשה ספר, אדון גפן –

עמוס, שמי עמוס, ניצלתי הזדמנות הולמת למחווה של קרבה, ומיד הוספתי: ספר או לא, את כל הסיפור העצוב הזה אני רוצה לשמוע, אבל ברגע זה, תסלח לי מאוד, אני באמצע מאמר מוזמן, שבמערכת מחכים לקבלו במוֹדֶם עוד היום. אני רק גומר וחוזר אליך. תסלח לי שוב –

לא שכחתי את השאלה על א⁻שרע ולחיצת היד. אם תשמע אותי, אולי זה יעזור לך למאמר.

קדימה, הפטרתי בשארית אורך רוחי.

מה זה סוריה, זה מה הממשלה לא מבינה, אדון עמוס –

תפסיק עם ה“אדון”, סמי, מִנפַאדלָכּ –

אתמול, אחרי שגמרתי פה, הלכתי לעשות תיקונים אצל השופט אדון זיכרונוב –

נו?!

הזכרתי, סתם, שאני עובד בדירה של אדון עמוס גפן. אתה יודע איך העורך דינים והשופטים, תמיד תופסים אותך במלה? שמע, שתק, ופתאום ניגש אלי, אומר, זה שאצלו אתה מסייד, זה הסופר? זאת אומרת, תפס, אבל לא האמין. כן, אמרתי. והוא, אדון זיכרונוב, איך דיבר עליך, כאילו בעליון אתה יושב! גם אלי נהיה מה זה נחמד. עשה לי קפה, מספיק חזק? שאל, עוד סוכר? לאיש כזה מפורסם כמוך, איך אני יקרא סתם עמוס?!

איש מצחיק סמי ששון, את לבי שבה, אבל לא הרפיתי:

בסדר, תודה, אבל מה שייך כל הסיפור העצוב שלך ללחיצת היד?!

שייך, כבר אתה שומע, רק עוד שני מלים לפני הלחיצה. פתאום אני מגלה, שכל יום, רגע אחרי שאני יוצא עם החליפה השחורה של המלון, באה מולי חבּיבּה, הלוא אנחנו דלת על יד דלת, והיא כאילו מהמרכז בזה הרגע חוזרת. וככה, בלי לדעת איך, נדלקנו אחד על השני. היינו נפגשים, לא בסודיות, אבל קובעים בּאיזה מקום בבן יהודה, שלא יהיה רחוק מה“נוח”, ואני מזמין אותה לארג', רואים סרט, לוקח אותה למסעדה על הים, הכול, רק בשכונה אף פעם לא קובעים. כמו שיכור הייתי אז, מתחמם עליה יותר ויותר, הלוא ראשונה אצלי היתה, עד אז אפילו פעם לא יצאתי עם מישהי, ועוד אני עם השאפָה של השכונה, וככה, פעם, זה היה אני חושב ב“חן” הישן, מאחורי דיזנגוף, ריק הקולנוע, ואנחנו מה זה מולחמים, ופתאום, באמצע הסרט, יוצא לי, חבּיבּה, מה תגידי על חתונה? והיא, לא נחשוב, לא נדבר עם אבא, עם אמא, על המקום אומרת, כבר לא יָכַלתי לחכות שתשאל אותי מרוב שאני אוהבת אותך. יותר מהעיניים שלי אתה. מה זה כ– ן אני צועקת – ובאמת לכל הקולנוע הריק, בחושך, צעקה – כ– ן!! וישר מהסרט הלכה דיברה עם אבא שלה ואני כבר בתוך המלכודת. עכשיו שמע טוב: אליאס חבּיבּ, אבא שלה, תופס את אבא שלי במדרגות ואומר, סמי שלך משתגע על חבּיבּה שלי, והיא אומרת לי, לא מתנגדת. שומע אבא שלי, ומה הוא יגיד, הלוא הפרנסה שלהם ממני, אומר תן אני יחליף מלה עם סמי, ואחרי זה נדבר. ואז באמת שאל אותי אם זה ככה, גם אמר – והוא בן אדם שקודם כול דואג על עצמו – אתה לא חושב אתה קצת צעיר בשביל להתחתן? פה לא התאפקתי, ישר בַּפנים אמרתי לו, אם בן שש יָכַלתי לעבוד בשוק, אז היום אני מספיק גדול בשביל להתחתן. שתי רגעים נשאר בלי מלה, ואז אמר, טוב, נדבר. תופס עכשיו הוא את אליאס חבּיבּ במדרגות, אומר, טוב, נדבר, מחכה שההוא יגיד הלוא זה המנהג, שאבא של החתן בא אצל אבא של הכלה, אבל ההוא, שמההתחלה רוצה נרגיש כאילו אני רץ אחריו ולא היא רודפת אחרי, לא אומר, בשבת אחרי התפילה תיכנס אלינו, אדון ששון, אומר, בלי שום בושה, טַיֶבּ, אז בשבת אחרי התפילה אני בא אצלך, אדון ששון. יעשה טובה, הקמצן. וכך היה. תיכנס, תיכנס, אומר לו אבא בדלת, ברוך הבא, מושיט יד, וההוא, האבא של הזאת, משאיר את היד אצלו בכיס, אבל אבא, כאילו לא רואה, שואל, מה תשתה, אולי קפה, אולי משהו חריף, למזל? לא, אדון ששון, הוא אומר, בסוף, אם נגמור בעזרת השם, נרים כוס ערק למזל ברכה. אבא שלי, סורי בדיוק כמו ההוא, ינוחו שניהם בשלום, קצת ישראלי כבר אז נהיָה, הכול ישר על השולחן. אבל אליאס חבּיבּ, סורי עד המוות, וסורים, תשמע אותי טוב, עמוס במשא ומתן לא ידיים, לא כיבוד, לא טיפת קפה, אַבַּדאן, עד אחרי שסגרו עניין. אצלנו ברדיו, כל היום מקשקשים, שונא ישראל, נגד שלום הוא פרוק א⁻כרע! אז תדע לך, זה שום פוליטיקה, זה הכל הראש הסורי. שמע טוב: יושבים אבא שלה ואבא שלי, ועל מה מדברים, מה צריך בשביל הזוג הצעיר ואיזה צד נותן מה וכמה. אז עוד היו מדברים בלירות ישנות. אומר ההוא, אני יש לי רק ככה וככה, זה אני מסוגל לתת, גרוש יותר על הנשמה אין לי. אומר אבא שלי, טוב, בטח גם אנחנו בכבוד ניתן, ואם נצטרך הלוואות, סמי ייקח הלוואות – אפילו ברגע כזה לא השתנה, עליו השלום – את הלב ניתן וגם את הנשמה, אבל דירה לזוג הצעיר צריך?! קצת רהיטים וכמה כלים למטבח צריך?! וחתונה יפה, קודם כול בשביל הכבוד של הכלה וכבוד המשפחה שלכם, אבל גם בשביל הכבוד של החתן, שהוא כבר כמעט ראש המלצרים ב“נוח”, וכבוד המשפחה שלנו, צריך?! וככה דיברו ודיברו, ותאמין, יותר קל להוציא קוץ מבין שיני האריה מלהוציא עוד גרוש מאליאס חבּיבּ בשביל החתונה של חבּיבּה. אבל בסוף, כמה חבל, השתוו, גמרו הכול בטוב. הלוואי היו גומרים בריב, בסכינים. הלוא כל החיים שלי היו אז כמו כביש אקספרס, לא כמו היום, שאחרי איזה ארבעים שנים שאני עובד בלי הפסקה, אני בלי כלום, בית ריק, הכול קחי, אמרתי לה, קחי הכול, רק שלא תראי יותר את הפנים שלך, לבד עם הטלוויזיה. אבל זה אני יספר לך יום אחר. ספר שלם החיים שלי, ואתה, הסופר עמוס גפן, תכתוב אותו.

עוד נדבר. עכשיו אני ממש מוכרח לגמור משהו.

כל הכבוד. אני עוד יסתובב פה הרבה. כל פעם ששתֵינו נשתה קפה, אני ישפוך לך חתיכה מהלב שלי. אתה לא יודע איך מדברים עליך הגברת מלכה’לה, וגם השופט זיכרונוב. אני, תסלח לי מאוד, לא יוצא לי לקרוא ספרים. עיתון לפעמים אני קונה, אמרתי לך, בשביל ליישן לי את העיניים ואת המחשבות. כשאני מגיע סוף סוף לדירה, נשאר לי בקושי כוח להתרחץ, לאכול משהו ולשבת מול הטלוויזיה. אבל הם שתֵיהם אומרים אתה כותב סיפורים כל כך, איך אני יגיד לך, יש, לא פתגם, שיר, ברדיו דמשק, אין כזה, יא, אהובתי, מן לבי טיפה טיפה אני שולח לך את הדם שלי ואל לבך באים הטיפות והם ציפורים מהשמים, כמו מבוסתני אללה שרים לך אהבה גדולה מהים, ואת, אף פעם לא תדעי מכמה דם נהיו השירים האלה. בלב אתה בטח אומר עכשיו, בעברית של סמי ששון זה לא משהו, אבל כל פעם שהרדיו שר אותו, בחיי הילדים שלי, בדמעות אני בוכה, כמו בעצמי עוד ילד קטן. לפי המלים של הגברת מלכה’לה והשופט זיכרונוב עליך, אתה בטוח תכתוב את הספר.

סמי, את הסיפור שלך שלא תיתן לשום סופר. חתוּם אצלך בלב תשאיר אותו.

למה?!

תשמע אותי, הסופרים רשעים כולם, מצאתי עצמי מדבר כמותו, וכמעט המצאתי פתגם סורי. מנין לך, שטיפות הדם שלך לא ייהפכו בעט שלי לציפורי טרף, שמריחות רק מוות, ולהן כל מה הוא פגר, ארוחה טובה? ואם יש סופר עם נשמה טובה, אוי לו ואבוי לגיבוריו אם רק ברחמים יכתוב את סיפוריו. מי שלא מסוגל לנעוץ סכין מנתחים לתוך הבשר, שיבחר לו מקצוע אחר, אולי סייד, הוספתי בניסיון להפוך את דברי להלצה.

באמת עוד לא שמעת איך פתאום נהייתי סייד.

וגם אל תספר לי. מהרשעים אני.

למה ככה אתה מדבר עליך? לי אמרו שתיהם איזה טובים הסיפורים שלך.

זה מפני שמלה לא כתבתי על מלכה’לה וגם לא על כבוד השופט. ושנית, כשאומרים סיפור טוב זה לפעמים על מה שרע בחיים, ואומרים סיפור רע על אנשים טובים והעבודה שלי, באמת תסלח לי, זה לא לדבר טוב, זה לכתוב לא רע.

גם לי אתה משלם בשביל לסייד, ואני לא מפסיק לדבר. בהתחלה בכלל לא חשבתי אני, שתכתוב את החיים שלי. על החתונה, עלי, על חבּיבּה יימח שמה ועל ההוא, אבא שלה עליו השלום, התחלתי לספר רק בתור דוגמה. שעמישראל יידע, שאין פה לא שנאה ולא שום פוליטיקה, שזה הראש הסורי, קודם סוגרים עניין, אחר כך לוחצים יד ושותים ערק. רק כשהתחלתי לדבר, קצת נסחפתי, כמו שאומרים ברדיו.

לשמע שילובה הלא צפוי של שאלת השאלות, איך נדע אם פנֵי הערבים לשלום או למלחמה, בקורות סמי ששון, שיוזמתה של מלכה’לה הבלתי נלאית הקרתה אותו בחיי, הייתי כאיש נדהם. משל המשא והמתן בין המחותנים לעתיד היה אמנם רק סיפורו האישי של ששון, שנשזרו בו, כמין תקציר, הקווים הגדולים של חייו גדושי העצב והבדידות, ובעיקר הבר המשפחתי המוסיף לרדוף את ימיו ולילותיו, אבל את לבי – אודה ואתוודה – כבש הַנמשל, החרדה שאינה מניחה לאיש מאיתנו. ערכתי לששון מעין חקירת שתי וערב, ובניסוחים שונים חזרתי והצגתי לו אותה שאלה עצמה:

אתה מספר לי על חותנך המנוח, אליאס חבּיבּ. בן אדם כזה אפשר לפגוש בכל מקום. האם רק הוא היה כזה, לא לוחץ יד לפני שהוא סוגר הכול עד הסוף, או ככה זה כל הסורים?

אדון עמוס! (שוב הקדים אדון לשמי) אמרתי לך, זה לא האבא של אשתי, זה לא א⁻שרע, גם הוא אִנעַל⁻אומו, זה הראש שלהם, כמו שאומרים. ביהלומים, אצל האשכנזים, זה לא ככה?! רק הם קוראים לזה תקיעת כף! אומרים, מזל בְּרוּכֶה, וזה יותר חזק מברזל. בשביל זה גם אצל הסורים אי אפשר לתת יד קודם. נתת יד, שַׂלָאמתּכּ, יותר אין מה לדבר. תן טלפון לברק ולבגין, תגיד להם, ככה אומר סמי ששון, שאבא שלו ואמא שלו באו מחלבּ, סורי בן סורים.

בגין מת.

אז לבּיבּי. בִּיבִּי כשהיה מדבר בטלוויזיה, היית רואה מה זה ביצים. לא חשוב, אתה בטח חבר של ברק, כמו כל העמוסים, אז תגיד לו, סמי ששון, לא סופר רק סייד, אבל סורי בן סורים, אומר ככה וככה. ואולי, הכי טוב בכלל לא תדבר, ישר תכתוב בעיתון. אתה בעצמך אמרת קודם, העבודה שלך זה לכתוב, לא לדבר. אלה מה אכפת להם מדיבורים, רק רואים מלה בעיתון, תכף מתחשבים. כלבים, אומר הסורי, רק אבנים מבינים. עמוס גפן כותב ככה וככה בעיתון, זה אבן כִּבִּירָה.

וממרומי סולמו הוסיף בחיוך דק: את הדוגמה מאליאס חבּיבּ ומהאבא שלי גם כן תכתוב. ועוד לפני שאני גומר לעבוד פה אצלכם. ככה, אין לי עיניים לעיתונים. בא הביתה, מתרחץ, פותח טלוויזיה, אוכל, לפעמים על המקום נרדם, גם בלי “מעריב”. תשמע ממני, יותר טוב תגיד ברדיו מתכתוב בעיתון. זה אבן יותר כִּבִּירָה. קח אותי אני, רק רדיו שומע. וראש הממשלה, ושמעון פרס, וכולם, לא כל היום ברדיו ובטלוויזיה, כמו חמסין הם, מהקור תברח מתחת לשמיכה, לאיפה תברח מהחום?! תגיד ברדיו יש אחד עובד אצלי, סייד פשוט, אבל מה, סורי בן סורים, סמי ששון קוראים אותו, והוא אמר ככה וככה. וצריך שראש הממשלה, כמו אומרים ברשת ב', יכניס את זה טוב טוב לראש. באמת, עמוס, למה אתה אף פעם לא ברדיו?

על זה נדבר לחוד. עכשיו תגיד לי, סמי, כל הדברים שהזכרת על איך היו החיים עם אשתך אחרי החתונה – גבר עלי פתאום יצרי ונעצי סיכה קטנה מתחת לחגורתו – מראים שתקיעת הכף ההיא בשבת אחרי התפילה הצליחה רק בעירבון מאוד מוגבל.

אל תשכח אתה מדבר עם סייד, לא עם בנק. מה זה עירבון מוגבל? מהרגע הראשון היו החיים עם חבּיבּה חרא, אבל רק אחרי חמש, שבע, אולי שמונה שנים, נהייתי כמו על הגשר ב“מכבייה”, או הוא נשבר ואני טובע בחרא, או אני אומר, לכי, היום, אתמול, לכי כבר ושיותר לא נראה את הפנים שלך.

עוד לפני שפרץ כל כאב חייו מגרונו, ממש ברגע שנפתח פי הגדול, רציתי לבלוע את לשוני. באיזו זכות אני מתחכם כך על טרגדיה, שהיתה קטלנית כנראה לאין שיעור יותר מכפי שהתפרשו לי רמזיו. אכן, מן הרשעים אני, כזבוב אני עט על כל פצע שותת מוגלה. במצוקתי צחקתי צחוק מעושה וציטטתי מפיו את ההברקה, שאני מדבר “עם סייד, לא עם בנק”. וכדי להתרחק עוד, אמרתי:

אתה לא בנק ולא סתם סייד. אתה מסַפּר טבעי. רואה, חושב, מדבר כמו מסַפּר. אגב, הבטחת לספר איך עברת מעמדה של מלצר ראשי ב“נוח” –

כמעט ראשי. ורק של הלובי.

בדקויות האלה אני מבין, כך התבטאת אתה פעם, כמו חמור במרק פירות. בכל אופן, הסבה מקצועית כזאת, מחליפה שחורה במלון חמישה כוכבים למברשת סיידים, מכלֵי צבע וסולם בין קירות ריקים, היא היום תופעה נדירה, לא אתפלא אם אין אפילו עוד מקרה אחד כזה בכל המדינה. אתה חייב לספר לי, בפרטי פרטים. אולי מחר, הה?! היום לא הספקתי לשעות עבודה בגרוש, רק פיטפטתי –

פחות ממני, אבל סוף סוף הדלקתי אותך לסיפור של סמי ששון! הכול תשמע! וגם תכתוב בטוח תכתוב! שיהיה מזל בּרוּכֶה!

כשבועיים ברוטו עשה סמי ששון בדירתנו. למה ברוטו? מי ישכח את סיפורו של קישון על הסייד שפיזר את סולמותיו בכל הדירות שנשבע לבעליהן שהן בראש התור, קפץ מדירה לדירה והאריך לאין קץ את סבלם של שבוייו. במידה כזאת של ערמומיות ואכזריות לא נהג בי סמי, אך פתאום החל מאחר בבוקר, מקדים לסיים את היום, או באמצעו נעלם לו לשעתיים⁻שלוש, ובכל פעם מוצץ מאצבעו איזשהו תירוץ, שדעתו של שום אדם לא היתה סובלת. מה עשיתי? מה שעושה כל מי שנקלע למלכוד כזה: שום דבר. בלעתי כל תעלול, הגשתי לו קפה, חייכתי וקיוויתי לטוב. כל ניסיון לזרז את סמי, אם במתק שפתיים או בדברים כדרבנות, נדון מראש לכישלון מביש. כבר היה יותר ממעשה אחד בסיידים, שגמלו לקצרי הרוח דווקא בהימשכות נוספת של מלאכתם, ואף בקשה מכל העונשים – את הסולם, את מכלי הצבע, את ערמות הבלואים – הכול השאירו באמצע והסתלקו. הן חלק נכבד משכרם קיבלו מראש כמִקדמה, וסכומים נוספים לרכישת חומרים ביקשו וקיבלו תוך כדי עבודה, אז מה בוער להם? אתה מנסה לטלפן אל הסייד בלילה, והוא, אם בכלל טרח להרים את השפופרת, יש בקצה לשונו סיפור שובר לב, היה מרותק למיטה בגלל הדיסקוס, כאבים כאלה על חאפז אסד, מחר, אם ירצה השם וירגיש קצת פחות רע, יבוא על הבוקר. וכשאינו מגיע, ובדירתו אין הטלפון עונה, וברור שהוא עובד באחת הדירות האחרות, מה תעשה?! תבזוק לו מלח על הזנב?! כפי שאמרה אמי כשהתלוננתי על חבר שהבטיח שיבקר אצלי בחוליי ולא בא.

המקרה שלי היה עדין במיוחד, ושיקולים סותרים התרוצצו בראשי. לרגע לא שכחתי את אשתי ואת הבטחתי לה, שתגיע לדירה נקייה ומסודרת טיפ⁻טופ, כאילו לא הציג בה סייד את כף רגלו. אוי לי אם אלחץ מדי על סמי, הוא יעשה לי מין תרגיל כזה, ובשובה תמצא אשתי את הסולם באמצע הסלון. ואבוי לי אם אניח לסמי לעבוד בקצב שלו, ובשובה תמצא אשתי גם כך את הסולם באמצע הסלון. והיה עוד משהו, שיום אחד בא לי ממש כגילוי אליהו ותפסתי שישרת להפליא הן את הרצונות והתשוקות, הגלויים והסמויים, של סמי והן את שלי, וכפועל יוצא – גם של אשתי. אותו משהו היה “הלב השפוך”, כפי שהגדיר סמי עצמו את סיפור החיים שאותי ייעד להעלות על הכתב לטובת “עמישראל”, בלשונו.

למה אתעקש להכחיש מה שכבר השתמע מן הכתוב עד כאן? אכן, הייתי מרוכז כולי באיזשהו נושא שהעסיקני ימים רבים, אך בלי שעלה בידי להגיע לאותו שלב בכתיבה, שבו נהפך השִעבוד המלא לאיזו הארה פנימית, הגוזרת שזה רגע ההינתקות הגמורה והפרידה לעד. אודה ואתוודה: את אשתי עודדתי נמרצוּת כזאת לעשות שבועות ארוכים בניו יורק לא רק מתוך אהבתי לה ודאגתי לתיק האקדמי שלה. המניע שלי היה גם מאוד אנוכי, אותו הכרח שחשתי בהסתגרוּת פנימית בלתי מופרעת, לפחות לפרק זמן, כדי לסיים באחד ספר סרבן, המתפנק לו חודשים ושנים בעמקי הזיכרון המגנטי של המחשב שלפני עינַי. אבל הנה חדר לתוך הדירה הריקה ובלי משים הבקיע ישר לתוכי הטיפוס הזר והרחוק הזה, סמי ששון, ושבה את לבי. אמת, הרדיו המיילל ונובח מבוקר עד ערב, שטף דיבורו של סמי וקריאות הפתאום שלו אל מחוץ לאחד החלונות הפתוחים מנעו במידה ידועה את התכנסותי המיוחלת לתוך עצמי מאחורי הדלת הסגורה של חדר עבודתי, מעוזי ומבצרי. אבל לא אלה גרמו לריחופה החוזר של רוחי מצג המחשב אל נוכחותו של סמי ששון אי שם בדירה ומנוכחות נשמעת ובלתי נראית זו אל הצג האלקטרוני המרצד. שכלי הצונן אומר לי, עמוס, אל תזוז מהכיסא. שב וכתוב כל עוד אין איש בבית. יום שעובר בלי התקדמות אל הדף האחרון, אבוד לנצח. וימי חסד אלה שלרשותך אינם רבים. הצב על שולחנך את שעון החול, ובכל פעם שיפתה אותך לבך לצאת ולהאזין לרומן המשרתות של סמי ששון, הבט בו וראה כמה מהר אוזלות שלוש דקות, עוד שלוש ועוד שלוש. אוזלות לבלי שוב. אבל לבי הטיפש לא משתכנע. הוא יוצא כולו אל סודו של בעל הלב השפוך. איך זה נהפך פתאום מלבוש החליפה השחורה והחולצה הבוהקת, המתהלך כל ימיו ולילותיו בין אורחי חמישה כוכבים, עשירי תבל ויקיריה, לסייד בבגד מרובב ובכפות ידיים ופנים זרועי סיד וצבע, איש בחדרים ריקים ואילמים, עובד מחושך עד חושך, לא שבת ולא חג, משתכר אולי כסף לא מעט, אבל על מה, על מי ומתי יוציאו איש זה, שאם אינו עובד, סגור לבדו בדירתו הריקה, גם על כך כבר רמז – קחי, קחי הכול ועופי מפה – עייף עד מוות, ואם אינו נרדם מול הטלוויזיה, נופל ראשו על עיתון הערב בלי שקרא בו אות.

השאלות רבות, והן מסקרנות יותר ויותר, מעמיקות לחדור לתוך לבי, אבל שכלי הצונן ממסמר אותי אל כיסאי. שב וכתוב, כי לכך נוצרת. עזוב את השטויות של הסורי הזה. ביג דיל, אשתו הפרֵחה עזבה אותו. מה קרה?! פתח את עיתון הבוקר, פלוני שחט את אשתו. פלונית הטביעה את ילדיה. פלמונית שיגרה את בעלה עם מכוניתו לתוך הירקון, נהר בלי מים רבים, כולו רעלים עומדים. פלמוני חי חמישים שנה עם אהובת לבו ויום אחד ניפץ את גולגולתה בפטיש ביתי כנפץ כד חרס. אז מה הסיפור של סמי? היה צריך לזרוק את חבּיבּה שלו דרך החלון ולהתחתן עם אחרת. חאלס, פִינִי לה טרַזֶ’די.


הנה כך ניצח שכלי את לבי.

אפילו לא ליום עבודה שלם אחד.

כלוא בחדרי ישבתי, מכונס בעולמי. מתוכו שזרתי את המלים והמשפטים, שבשתי אצבעות הקלדתי ועל הצג נראו מצטרפים והולכים לכדי עוד דף. תחושתי למראה צירופים אחרונים אלה תשווה אולי לזו של רץ המרתון, רגליו מתחננות לנוח, גרונו ניחר, נשימתו כמפוח באין אוויר, אבל הקילומטר האחרון הזה, הארוך מכולם, אותו יעבור, בלי לרחם על גופו, עד לקו הסיום.

ופתאום:

שושנה! שושנה! יש לי זוג כרטיסים לאופרה!

ואחרי הפסקת האזנה:

ומחר?! מחר את פנויה?!

ועוד הפסקה ו – יופי!, יופי, יופי!

ואני, שכבר צריך הייתי לדעת, ששוב צועק ששון לתוך החלל הריק, לא הצלחתי לעצור ברוחי, וכמין קורבן מוּעד למתיחות קפצתי ממקומי ויצאתי לראות, הכצעקתו?

מה פתאום. בראש הסולם עמד, בשפתו הרחוקה של הסלון, צועק לעבר שורות רבי הקומות שמעבר לגן המשחקים הקטן. לפני עשרים שנה ויותר, כשעברנו לגור כאן, השתרע לעינינו, מלוא כל האופק, ים ילדותנו, הים שמעברו עולם הכיסופים כולו, פולניה, ניו יורק, פטגוניה, קפריסין, אנגליה, ועכשיו הוא בקושי סדק צר אחרון בין שתי חומות של בניינים.

הפעם כבר פסחתי על השאלה אם קרה משהו ורק חייכתי ואמרתי:

שושנה עברה דירה?

איך עברה? תמה עלי סמי.

בפעם הקודמת דיברת אל הבית השכן מדרום לנו. עכשיו היא עברה אל רבי הקומות, שם במערב.

סמי נהנה ממני: אתה משהו, עמוס. לא ידעתי שגם סופרים הם ממזרים שובבים.

מעכשיו תיזהר מהם שבעתיים. אז מחר אתה לוקח אותה לאופרה?

עזוב, עַיוּני. אתה יודע שושנה זה סתם. רק בשביל להוריד קצת מהלב את חבּיבּה.

עד היום, עשרים שנה, היא שוכנת בלבך?

לא יודע שוכנת. אוכלת. את הלב אוכלת לי.

לרגע אתה לא מפסיק לחשוב עליה?

ס’אומָה יַא חתיכת שרמוטה, כל החיים הרגה לי. את ערפאת אני פחות שונא, תאמין לי.

לא רק אני, איש לא יאמין לך.

די, נעזוב אותה. שמע, עמוס, בין כה הוצאתי אותך מהסיפור שלך. רוצה עכשיו לשמוע איך נהייתי סייד?

יאללה,תרביץ.

ואכן, משפט אחד ושתיים שלוש משיחות מברשת רחבות, שתיים שלוש משיחות ומשפט, פתח וסיפר בהרחבה עד כמה עיוורה אותו אהבתו לחבּיבּה, אפילו הסכים בחצי פה שלשנוא כפי שהוא שונא אותה היום יודע רק מי שגם היום לא חושק בשום אשה מלבדה. לעולם לא יפתח מחדש את ביתו לחבּיבּה, אבל עד עולם יתגעגע לימיו הנפלאים איתה, אלה שהיו ואלה שרק דימה שהיו.

אתה לא יודע איזה יפה היתה. יפה זה רק ההתחלה, אש גחלים כולה, אתם האשכנזים לא תבינו מה האש הזאת, לאט לאט תבשל אותך, אבל עד סוף העומק תיכנס, לַמִבּפנים של הנשמה, אף פעם לא תתקרר עליך. ככה היתה, השרמוטה, בחיי העיניים שלי. רק הייתי בא מ“נוח”, להתרחץ קודם, לשתות משהו לא היתה נותנת, ישר איתה למיטה. לא רק אני הייתי מת עליה, לא תאמין,היא אף פעם לא הספיק לה ממני.

אז הלוא טוב!

חכה, רבע עוד לא שמעת. כן, דבר מאוד חשוב. בשבת, כשישבו אליאס חבּיבּ ואבא שלי לדבר, אמר פתאום האבה שלה, הילד שלך עוד מעט שמונֶה⁻עשרה ולצבא יקחו אותו, אז אמרתי לחבּיבּה, עם מי את נכנסת לחופה, מחר הוא חייל, וגם אם יתברך⁻שמו יגן עליו ובעוד שלוש שנים ישוב מהצבא בלי שום תקלה חס ושלום, מה יהיה שלוש שנים איתֶך, איזה חיים זה, גם יהיו מוכרחים יכניסו מישהו במקומו ל“נוח”, אז אל מה יחזור ועם מה תישארי אַת כל החיים? שאלות טובות, הה?!

בכלל שכחתי, שיש גם צה"ל. גם משום מה ראיתי אותך מבוגר הרבה יותר.

לא, שתי ילדים היינו שתינו, היא אולי קצת יותר.

בת כמה?

קצת. עד היום אני לא בדיוק יודע.

אל תספר לי שלא ידעת מתי יום הולדתה של אשתך?!

את היום היתה מזכירה לי כל שנה. כמה פעמים. רק השנה היתה כל פעם שונה. לא כל הנשים ככה?

זה מה שאומרים. אז מה קרה? לא הלכת לצבא? דחיתם את החתונה?

מה איתך, עמוס, סופר צריך שיהיה לו דמיון, זה מה הם אומרים ברדיו, לא?

למה אתה קורא דמיון?

שיחבר אחד ועוד אחד ועוד אחד.

מי השלישי?

ואללה, אתה מתקדם. ז’ק, שסידר לי להיכנס ל“נוח”, הבן דוד מהצד של אמא. אני כבר החלטתי לשרת קרבי. כל הזמן היה מפריע לי, שכל פעם מישהו בשכונה, בטח מקנאה, היה אומר, סמי, מלצר זה לא עבודה של בחורות צעירות או ווּזווּזים זקנים? אני לא אכפת היה לי מהנשיכות, אבל בלב חשבתי, שאני פעם ראשונה יבוא מגולני לשכונה, “קלאץ” או “אם⁻16” תלוי לי מהכתף, ויותר לא יפתחו את הפֶּה המלוכלכים האלה, שמשתחררים על סעיף. הלכה אמא שלי לדבר עם ז’ק. בא ז’ק אלי, אמר, אתה משוגע או מטומטם? לחיל האוויר אתה יכול להיכנס, בשביל טייסים לעבוד בחדר האוכל! פה במחנה מטכ“ל יש לי אצבע על כל הכפתורים הנכונים! בנרות מחפשים שם אחד כמוך, יפה, נחמד, ממלון חמישה כוכבים, שיכניס קצת טעם, קצת נימוס תרבותי, לחיים של המפקדים הבכירים והאח”מים מכל העולם שבאים שם כל יום. ועוד דבר, יַא גַ’חש, אתה מאמין מישהו שלוש שנים ישמור לך המקום ב“נוח”?! גם ככה, בחיים שלך לא היית עובד פה אם לא אני. אז עכשיו, כשכולם מכירים אותך ולמעלה כבר מדברים שיש לך עתיד ברשת “נוח”, אתה את כל החיים שלך הולך לקבור בגולני?! גם חבּיבּה, שכולם נשרפים עליה, אתה חושב תשב תחכה לך שלוש שנים?! אתה אותי תשמע: אני מדבר עם אחד קצין, שבכבוד ייקח אותך לעבודה אַ⁻לַא⁻כֵּיפָכּ במטכ“ל. שם אתה תעשה הכי טוב מה שאין כמוך יודע לעשות. ועוד יישארו לך המון שעות, ויום אחד לא תפסיק להראות את עצמך ב”נוח". באמצע אולי יהיה לך טירונות, אולי גם איזה תורנות, אבל ככה את המקום שלך פה אתה לא מפסיד. התכנית הזאתי נותנת לך את תשובת המחץ לאליאס חבּיבּ: אתה, כל יום אתה אצל האשה. אתה כל חודש מביא לה כסף טוב. אתה יכול להראות איך כל העתיד לפניך.

וזה מה שקרה?

אבל לא כל מה שקרה.

זאת אומרת?

או!

סמי, אתה לא רומז, שבעצם רק עכשיו מתחיל הסיפור?

למה רומז? אומר! ולא שאז, ולא גם אחרי שנים, תפסתי שז’ק וחבּיבּה, זוג הכלבים הזה, נדבקו ונשארו דבּוקים בגב שלי. אפילו היום אני לא יכול להגיד לך בדיוק ממתי. אני אומר ככה: אם באמת כבר לפני החתונה התלבש ז’ק על חבּיבּה והיא גם נתנה לו סימנים, היה דווקא אומר לי ההפך: כל הכבוד, סמי, שאתה רוצה גולני. אתה גבר. אתה תביא כבוד לכולנו. כמה אני מצטער אותי פסל הצבא בגלל הדפיקות לב, אבל אתה, סמי, בדיוק כמו עליו השלום עובדיה, ובתורה אני נשבע לך, שאת המקום שלך ב“נוח” לא ייקח אף אחד, ואם יתחילו באַוַנטוֹת, אני אומר – ועכשיו יש לי פֶּה בכל הרשת, ובקרוב אני אקבל מנהל ב“מלונות נוח – אשת לוט” – אם סמי לא מתקבל חזרה, אנחנו שתינו עוזבים. לי אין בעיה להתקבל בכל מלון, וסמי בא איתי.

מתעוררות פה כמה שאלות, סמי, אבל אני מעדיף להאזין לך.

כבר שאלת. גם כשהייתי כאילו על יד הבית, בקריה,לא הייתי בבית. כל הזמן משמרות, או בצבא או במלון. זה מה רצית לשאול.

גם זה.

טוב. אני, בהתחלה, שום שאלה לא היתה לי. כמו שיכור הייתי. מחבּיבּה, מהדירה שיש לנו לבדנו, מכל דבר. הלוא אני, בבית, אף פעם אפילו פינה קטנה משלי לא היתה לי. אבא לא היה עובד. תמיד מסתובב, יוצא, נכנס, את שתי החדרים והמטבח ממלא, רגע שקט לא נותן, לא לאמא, לא לי. חבּיבּה היתה אומרת לי, גם אצלנו בדיוק ככה, ואליאס חבּיבּ עשר פעמים גרוע מאבא שלי. יוצאת – אומר לה, שוב להסתובב ברחוב את הולכת?! תשבי בבית, כמו בחורה הגונה צריכה. יושבת בבית – אומר לה, ככה תשבי עד הצמה שלך תצמח לתוך האדמה, תצאי, יראו בחורים כמה יפה את ותבחרי לך מהם חתן הכי מתאים, משפחה, מקצוע, כסף. אתה מבין, עמוס, אנחנו שתינו גם רצינו שנהיה קצת בלי שכל הזמן יגידו לך, תעשה ככה, תשב פה, זה לא לפי הכבוד שלנו, וככה מהרגע שאתה שנכנס הביתה עד שאתה יוצא לעבודה. פתאום אנחנו שתינו לבדנו בדירה. קטנה, אבל מסוידת חדש, וחבּיבּה – אצבעות היו לה של קוֹסמת. צעצוע עשתה משתי החדרים. יחד הלכנו ביפו לחנות של איזה דוד רחוק שלה, נגר ארטיסט, המומחיות שלו – היה מחדש ככה רהיטים לוקסוס לסלון, לחדר אוכל, לחדר שינה, שבזכוכית מגדלת לא ראית סימן של משומשים, ובתור מתנת חתונה עוד גם נתן לנו הנחה. וחבּיבּה קנתה בד צבעים מיוחד לווילונות ובעצמה גזרה ותפרה אותם, כמו בסרטים, חיברה להם טבעות, כאלה, גדולות, ואני הכנסתי לקירות, מעל החלונות, ווים, כמו אצבע כפופה, שיחזיקו את הקַרנִיזִים, אתה יודע מה זה, שמכניסים לתוך הטבעות –

שמשחילים לתוך הלולאות, ניצח לרגע אחד העורך שבִּי את המאזין.

עכשיו הרגת אותי! אני יודע המלים שלי בקושי מספיקות בשביל סייד, בעד זה אני רוצה תכתוב את החיים של סמי ששון, שבמקומם תשים מלים נכונות.

סמי, נפלט לי. נכון, אני כותב, אבל הפרנסה שלי, הרבה שנים, היתה עריכה. התרגלתי לשבת עם עיפרון ביד ולתקן כל מה שקראתי. באמת, סליחה. אתה מספֵּר ישר מהנשמה, ישר מהלב, והלוואי שהיה לי הכוח הזה שלך. תאמין לי, אני לא מנסה לתקן בדברי חנופה – אתה יותר סופר ממני.

יאללה יאללה, הגזמת יותר מדי!

אז תמשיך מהנקודה ששיסעתי אותך בה. סיפרת איך טיפחה חבּיבּה את דירתכם.

זה לא רק הדירה. אהבה היתה לנו. לא חשוב, באמצע הלילה, לפנות ערב, בבוקר, מתי הייתי חוזר – היא בשמחה שלמה היתה. אני מביא מהמטעמים הכי עדינים, מוּס סלומון, כבד אווז, אוֹסַבּוּקי, מוּס שוקולד, זה היא הכי אהבה, פרגית ממולאה, מה לא, הכול, יין לבן, אדום, פֶּטיפוּרים, במלון בכוח מתאפק לא לגעת באוכל בשביל לבוא הביתה רעב, ושנינו אוכלים, שותים ומתגלגלים במיטה. אף פעם לא היה מספיק, אף פעם לא יותר מדי. תסלח לי, עמוס, אני חושב אתה יותר מבוגר ממני –

בן כמה אתה, סמי?

בן כמה אתה חושב?

חזות פניו, הלחיים ששוּפּוּ, העור הדהוי, שכמו יבש בשרו ותחתיו הצמיח קוצי שיבה, אמרו שנים רבות מאלה שצירפתי משברֵי סיפורו, רק עיניו השחורות, שהתרוצצו במשובה מבין סדקיהם הצרים של שמורותיהן, אמרו צעירוּת. הייתי אומר, קרוב לשישים, אבל מה שצירפתי משברי סיפורו, נישא בן שמונה⁻עשרה, שלוש שנות מלצרות צבאית, חבּיבּה ילדה לו בת ובן, אחרי ואולי גם תוך כדי, עשרים שנה סייד, חלקן לפני שגירש אותה. בדוחק אני מגיע לפחות מחמישים.

אתה נראה עדיין די צעיר.

אתה כמו שמעון פרס. אף פעם לא תשמע כן או לא, תמיד ככה וככה. אל תגיד מה אני נראה, רק כמה אני באמת.

הרבה יותר צעיר ממני.

בן כמה אתה?

סמי, זה נעשה קצת פרטי מדי, חשתי פתאום מאוים, כאילו מתבצעת פריצה לנחלתי.

והגיל שלי, לא פרטי?

אתה ביקשת שאנחש, לא אני, ואפילו זה נראה בעיני אישי מדי, ראית, התחמקתי.

טוב, אז אני ישאל אותך שאלה יותר פרטית. לא תרצה להגיד – גם כן טוב. רק אל תכעס.

לשאול מותר הכול, ולי מותר לא להשיב.

העברית שלך, עמוס, מיום ליום משתפרת. תסלח לי, את אשתך אתה עוד איך אני אגיד, עם אשתך אתה עוד, כמו שכתוב בתורה, וישכב עמה בלילה.

כבר אמרתי לך, הגזמת הפעם.

אני יודע בעצמי וכבר מצטער. רק אני יגיד לך למה השאלה נדחפה לה פתאום. בכלל, אם בסוף כן תכתוב לי את החיים כמו שהיו, השאלה הזאתי גם תגיע: איך אני, זאת אומרת, כן או לא, נגיד פשוט, מזיין? נשבע לך, מאז שתפסתי אותם על חם, מזדיינים במיטה שלי, וערומים זרקתי את שתיהם מהבית כמו טיל, זה כמעט עשרים שנה, מהלילה ההוא לא רוצה אשה, גם הייתי רוצה – נגמר. חאלס. בסורית אומרים, מהמסמר נהיה חוט.

אם אני מבין היטב את הפתגם, זה משהו שניתן לטיפול.

אתה מבין טוב מאוד, עמוס, למה אתה סופר. לא שאלה של יכול, תביא לי את מלכת היופי העולמית, ערומה, ישר למיטה, מקבל גועל, בשום אופן, תסלח לי, לא יעמוד! לא קליניקה און יעזור ולא בית דין. לי אמרת, נראה צעיר, אבל בלב חשבת, נראה זקן ממני, ואתה, עמוס, שאולי גדול ממני עשרים שנה, באמת התורה, נראה צעיר ממני. למה אני, בבת אחת הזקינו אותי החיים, ומאז רק עבודה, אוכל, טלוויזיה, מיטה ריקה. אני יגיד לך בדיוק בן כמה אני. בקושי שמונה⁻עשרה שהתחתנתי עם חבּיבּה, עם השנים בצבא עשר שנים היתה אשתי, וכבר כמה שנים קודם היה כל פעם נכנס לי איזה חשד ללב, לא מפני ידעתי משהו חזק, רק מאיך שהשתנתה בכלל, באצבע לא נוגעת בבית, לא מנקה, לא מבשלת, לא מכבסת, לא מגהצת, בדיוק ההפך ממה שהיתה בהתחלה, אפילו על הילדים לא מביטה, רק כל היום רצה פה ורצה שם. לפעמים עבר לי בראש איזה משהו על ז’ק, אבל על מי הייתי אז מתרגז? עלי! ז’ק, כבר נהיה מנהל “נוח – אשת לוט”, וכל פעם היה מזמין את כולנו משאן אל⁻אהוַהָּ, כמו אומרים בערבית, לעשות חיים על חשבונו, לוויק⁻אנד בים המלח. והייתי מתרגז על הראש המלוכלך שלי: איך יכול אני לחשוד בז’ק שרק דברים טובים עשה בשבילי, והוא עוד מהמשפחה הטובה של אמא, והוא וחבּיבּה, לא תאמין, מה זה ממזרים, היית רואה אותם יחד איתי, אצלנו בדירה, הולכים לרקוד, בים המלח, אחים, שני אחים ואחות, או יותר נכון, אח, אחות ודוד גדול, הלוא הוא היה חבר של עליו השלום עובדיה אחי, גדול ממני אולי בשלוש⁻עשרה שנה, זאת אומרת, כשאני הייתי בן עשרים ושמונה, הוא כבר היה יותר מארבעים. ואני ראיתי אותו זקן, תמיד אלגנט, תמיד ז’נטלמן, אבל עם מה שהיה מנהל חמישה כוכבים, לבד כמו כלב, אנחנו המשפחה שלו. אתה בראש אחד איתי? חשבתי, זקן, בן ארבעים⁻ואחת⁻שתיים, בכלל עוד עומד לו?! בשביל זה, באמת תסלח לי, שאלתי: בגיל שלך, בכל הכבוד, כמו שכל פעם היה אומר השופט זיכרונוב, גם עומד? בכל אופן, איך אני יגיד לך, עמוס, לא תכף מההתחלה, אבל אחרי כמה זמן האף שלי התחיל להריח משהו לא בסדר. אבל מה, הלב הטיפש שלי, שחבּיבּה נהייתה החיים שלו וז’ק היה בשבילו אלוהים, סגר לי את העיניים. איך פתאום נהייתי סייד? כבר אני מגיע לדבר הזה. אבל היום, אחרי שגמרתי את התקרה של הסלון, אני מגיע לדלתות ולחלונות, וקודם כול, לפני הצבע צריך להוציא את הלכלוך ואת האבק, לרחוץ במים את כל הרצפה ולסגור טוב טוב את החלונות. בקיץ יושב האבק על כל המדינה, ומספיק קצת בריזה, שיידבק גם בצבע החדש. אתה בטח יש לך דברים לעשות בחוץ, ואני עד עכשיו טימטמתי אותך עם החיים שלי, לך תחזור עוד כמה שעות, אחרי שאגמור את הרצפה. נשאר לנו עוד מספיק זמן לדבר.


את סיפורו לא בנה סמי על פי איזו מתכונת מחושבת מראש. הימצאותו, שבועיים רצופים, בדירה ריקה עם מי ששני לקוחות חשובים בעיניו, מלכה’לה חרובי והשופט זיכרונוב, תיארו בהפלגה יתרה כסופר נעלה, פעלה עליו כנראה כזרז עז. כל מה ששנים ארוכות כלא בין קירותיהן הריקים של הדירות שסייד ובין קירות דירתו שלו, פרץ מכוחו של לחץ נמשך, כבד מנשוא, בלי תכנון או כוונת מכוון, אלא כדרך טבעה של הנפש, סבב הלך סיפור חייו מן הקל אל הכבד, מן השולי אל העיקר, מן הרחוק אל הקרוב, וכשנדמה היה שכבר פירק הכול ותמונת חייו צוירה עד תומה, פרץ הכאוּב מכול מתוך לבו השפוך, התרחקות בתו ובנו מאביהם והתייצבותם לימין אמם. גם אלה נפלאו מאיתנו.

איך נהייתי ממלצר ראשי בלובי של מלון חמישה כוכבים לסייד? שאל פתאום, כשישבנו לקפה שלאחר סילוק נשורת הסיד הישן וניקוי הדירה כולה לקראת צביעת הדלתות בצבע אקרילי מיוחד, שאינו ניגר ואינו מותיר גבשושיות, והוא המאפשר משיחת צבע שוכב על דלתות עומדות. הפעם באה שאלתו כפתיחה רטורית למענה המיוחל:

שחבּיבּה לא כמו שהיתה, התחלתי להרגיש מזמן. וגם ז’ק, נכון, החבר הכי טוב ומהמשפחה של אמא, אבל הוא, שלוש⁻עשרה שנה גדול ממני וממנה, עובד מנהל “נוח – אשת לוט” בים המלח, מה לו לבוא אצלנו כל כך הרבה ולהזמין להתארח אצלו לא כּמו מלצר ואשתו, כמו אורחים חמישה כוכבים?! ועוד דבר לא עזב אותי: כל השנים הייתי אני עובד משמרות. בסדיר, הייתי עושה שני משמרות, אחד צבא ואחד מלון. ואחר כך, ב“נוח”, עובד פעם בוקר, פעם ערב, פעם ככה ופעם ככה. ואני, אצלי כבר מזמן נכנסה לראש שאלה: ז’ק תמיד יכול לספר, יש לי ישיבה בתל אביב, יש עניין בירושלים. הלוא אז עוד לא היה כל אִבּן כַּלב מסתובב לך מהבוקר עם פלאפון, לך תבדוק על איזה כביש, באיזה מיטה הוא, לא כמו היום, שאם מנהל כזה סוגר את הפלאפון, תכף חושדים, אה, מה הוא עושה, שלא רוצה הפרעות?! זאת אומרת, אצל שתיהם הכול כמו פעם, אבל אני מריח נבלה. היית שואל, כמו בפסח, מה נשתנה? לא יָכַלתי להגיד לך מה, אבל סימנים היו. הדירה כאילו בסדר, אבל לא כמו היה קודם. היית רואה עושָה הכול עד החצי, חפיף. ויום אחד, אני במשמרת בוקר, ובמקרה יש לי נוֹזלת, המצח חם, כל רגע מתעטש, לא נעים לפני האורחים, גם ואמרים לי, יאללה, ששון, נסתדר שעה⁻שעתיים בלעדיך, קח תה חזק עם נענע וקוניאק צרפתי, תיכנס למיטה ובבוקר תחזור לעבודה יותר חזק משור. ועוד אחד מלצר אומר בצחוק: עם האשה תיכנס, תחמם אותך יותר טוב מרמי מַרטֵן! אני בא הביתה, אֶה, איננה! הכיור מלא כלים, המיטה בלגן אחד גדול. מה זה?! אולי הלכה לשוק, אולי קופת חולים, אבל כשהייתי חוזר רגיל, אף פעם לא היה הבית ככה. ואז כבר היו לנו שתי הילדים, ורדה בכיתה א' ואליאס בגן פרטי. כן, רק נכנסה להריון עם ורדה, ואני אז עוד חייל, הפסיקה לעבוד. בחילה. מדממת. הרופא אומר, מוכרחה שכיבת היריון. סיפורים. אבל מה, הכל הייתי אוכל מהיד שלה. ואחרי הלידה, אז גם אני אמרתי, בטח לא יכולה, על מי תשאיר את התינוקת? וקצת אחר כך עוד היריון. אם לא היינו מתגרשים, עשר ילדים היו לנו היום, כאלה חַרמָנים היינו שתינו. כל אופן, נגמר הסיפור עם עבודה בחוץ. היתה אומרת, עם שתי קטנים אף פעם אין סוף לעבודה, ואני לא סתם מסכים,בכל הלב מעודד אותה. תשבי בבית, הכול יהיה בסדר. משכורת של מלצר, גם חמישה כוכבים, זה לא משהו, אבל אל תראה אותי היום ככה, אז היה סמי ששון צעיר ויפה, מושך טיפים כמו מגנט, תזכור, עד כיפור של המלחמה היה תמיד המלון מלא זקנות שהיו באות בשביל לספר באמריקה איך פגשו את הגיבורים של ששת הימים. אנגלית הלוא קצת ידעתי מ“ברליץ”, והם היו משתגעות ממני, שואלות כמה מצרים הרגתי ודוחפות לי ירוקים ליד. וחוץ מזה, אני, כמעט כל יום, בלי שמישהו יגיד עלי מלה, מביא מהמלון משהו טוב לאכול ולשתות. כבר סיפרתי לך, שתינו היינו אז מלאים שמחה ואוהבים אחד את השני יותר מדי. ככה הרגשתי אז אני – בשתי עינַי עיוור ובשתי אוזנַי חירש. אבל כשנכנסתי ביום ההוא, וראיתי איך נראית הדירה, ברח הדם מהפנים שלי. אולי בגלל הנוֹזלת והחום, אבל כל הגוף רעד לי. נכנסתי למיטה המבולבלת וניסֶתי לישון, להרגיע את העצבים. אחרי איזה שעה, אולי יותר, פתאום נפתחת הדלת, כמו מרוח חזקה. נכנסת במהירות, אתה מבין, עכשיו בוער לה התחת, תסלח לי, טוב מאוד יודעת, מהר היא צריכה לסדר הכול ולרוץ להביא את שתי הילדים, עוד קצת אני בא מהעבודה, ופה – גֵ’הֵינָם, שום דבר לא במקום. כבר בדלת מתחילה לקלף את החולצה והחצאית, חצי לבושה נכנסת לחדר השינה, לחצי רגע אני רואה אותה עומדת משותקת – העיניים, הלשון, הרגליים – כמו איזה ג’ין ראתה אצלה במיטה. ואני רואה עוד משהו, חולצת המשי שהיא אוחזת ביד, החצאית הנופלת, הגרבֵּי⁻סטרֶץ‘, העקבים חצי⁻מטר, כולה מצובעת, ליפסטיק, בלחיים רוז’, עגילים, על הצוואר מחרוזת, חבּיבּי, ככה לא הולכים לשוק, גם לא קופת חולים, ככה מתלבשים לחתונה, או –

כבר שתינו קפה אחד ושני, ובלי משים חיסל הפעם את כל עוגיות השוקולד⁻צ’יפס, שבעקשנות הייתי מניח לפניו עם הקפה ובעקשנות לא נגע הוא בהן. לא היה קשה לנחש מדוע דווקא באמצעו של משפט זה השתתק, הציץ בשעון הגדול התלוי על הקיר, אמר שוב, באתי לסייד, לא לדבר שטויות, ובלי מלת התנצלות או הסבר, חזר אל הצביעה.

ואני אל צג המחשב.


סגירת הדלת לא אטמה לגמרי את חדר עבודתי, ולא השתיקה את הרדיו, ששב להלום, בלתי נלאה ואכזר – מוכר, מזמר, מוכר, מפטפט, מוכר, מנגן – על תופי אוזני. שעה ארוכה ישבתי כך, מצוברח, מעוצבן, בלי יכולת לעצב פִסקה מוצקה אחת, רעב, נזקק לשירותים, לא מגיח מהחדר, כאומר, אתה הסתלקת לסיוד באמצע משפט, שמכוון היה לפתוח סוף סוף כמה שהלכת סחור סחור סביבו, אז אני סוגר את עצמי, ונראה מה יקרה מעתה.

וכעבור שעה קלה, בפרץ של דַווקָאוּת נמרצת, קמתי מכיסאי: לא, אני לא אכלא את עצמי. אני הולך לשירותים, מתרוקן, לוקח את הארנק ואת מפתחות המכונית ויוצא החוצה. אני, גם בלי שתספר לי בדיוק איך, מתי ולמה נהפכת ממלצר חמישה כוכבים לסייד, יכול לחיות. את ההמשך והסיום אני משאיר לדמיוני.

בסך הכול סיפור לא מי⁻יודע⁻מה מסובך, לא משולש שטרם נודע בתולדות האדם, בוודאי לא מהמם במקוריותו. תמצית הבנאליה. אבל מרגע שאצא מהבית, במה אעסיק את עצמי שלוש⁻ארבע שעות ממוססות של אמצע הקיץ, אמצע היום, שיא הלחות. אני יכול להימלט לתוך המכונית הממוזגת ולעלות לירושלים אל גדעון בכורי ומשפחתו. מצד שני, שיגעון לנסוע בדיוק כשהשמש עומדת במרום השמים ולטוס שעה הלוך, שעה בהר ושעה חזור, כדי להגיע לדירה לפני שיחליט סמי ששון, שדַי להיום, הוא הולך. טוב, אז כפי שכבר הבטחתי לנכדַי, לירושלים אעלה בגמר הסיוד כולו. יכולתי פשוט לקפוץ לשעה לרמת השרון, אבל שאול, אם חרף המתח הגובר בכלל יירד היום מדרום לבנון, לא יגיע לביתו לפני מאוחר בערב, ודיאן, האל⁻תִגַּע⁻בִּית שלו, שתעמוד פעורת עיניים בדלת ולא תזוז, אף אם אתוודה באוזניה שהגעגועים לקטנים אכלו אותי, תשתבץ על המקום. לא רק חותני, תרתח באין אומר, אצלנו באנגליה אפילו אבי ואמי לא נופלים עלי ככה לפני שווידאו מראש, כי המועד נוח גם לי. מצד אחר, אם אקדים ואטלפן, תאמר במתק שפתיה, כדרכה בזמן ששאול אינו בטווח שמיעה, נפש כולנו יוצאת לראותך, Daddy dear אבל – how terribly unfortunate! – ברגע זה אני ממש בדלת, בדרך לים. הקטנים כבר משתוללים במכונית, ואיך אני יכולה to disappoint אותם. שמע, יש לי רעיון מאוד נחמד, בדרך חזרה נבוא אנחנו אליך. כך תגיב. זה הראש שלה, לא לארח אצלה – להתארח אצלנו. וביקור כזה, דווקא הערב, חסר לי בדיוק כמו חור בראש: הדירה הפוכה, כמו אחרי פוגרום. הכול צבע טרי. וכהדרן לתיפוף המטמטם של הרדיו והמונולוגים של סמי, רק לדיאן ושלושת צרחניה אני זקוק עכשיו.

האיום בביקור כזה תלוי ממילא כחרב על צווארי מיום שנסעה אשתי. ככה אנחנו בקושי רואים אותה, אבל עכשיו מפגיע בה שאול שתשים עלי עין, כך הוא מודיע לי בטלפון, והוא מקפיד לטלפן מדי כמה ימים, לוודא שעודני חי. ולך אמור לו, תודה רבה, שלא תזמין את עצמה עם הקטנים דווקא כשאני לבדי בדירה ריקה. תוך שאני תוהה לאן לפנות אחרי שאכנס למכוניתי, אני חש, בניסוחו של סמי, שהלב יכול באמת להישפך. הנה אשתי ואני גידלנו בנים לתפארת. שאול מפקד שדה מהולל, שהרטכ"ל, כך נפלט פעם מפיו, ודאי כדי שהגאווה תדחיק מלבי את החרדה, מדבר בו נכבדות. על בכורי אין מה לדבר – הוא כבר סלל לו נתיב רחב באיזשהו שדה ייחודי בחזית המתמטיקה החדשה, שמכל מאמצי גדעון לקרב אותו אל שכלי האנטי⁻מתמטי לא למדתי אלא זאת, ששמו הולך לפניו בקהילת המדענים בעולם כולו, והוא פרופסור אורח במפורסמות שבאוניברסיטאות. זה הרבה מאוד, אבל מעציבה אותי ההכרה שכל עיונו הוא לי כספר החתום. בכלל, בהוויה מתהפכת ומפוררת זו שלנו, שאין בה עוד מרוצי שליחים, אלא איש איש ומסלולו הבודד, האם יש עדיין ממש באמיתה החבוטה, דור לדור יביע אומר? האם עודנה יותר ממשאלה נכמרת של דור יוצא באוזניו המלאות צלילים וקולות אחרים של דור בא? מכרינו מקנאים בנו ובילדינו, ומדברים בנו כבמשפחה למופת, אך כשאני עומד פתאום ברגע כמו זה, לכאורה לא שום דבר דרמטי, רק משהו לא מפוענח שהסעירו בי דבריו של סמי ששון והעירו בי צורך פנימי דוחק להתרפק על אדם קרוב באמת, להיאחז בו, למלא עצמי באהבתו, מכריעה אותי איזו הכרה קרחונית, שאין לי בעולם כולו נפש אחת כזאת.

מאוחר מאוד בערב, בגלל שבע השעות שבין שעוננו לשעון ניו יורק, אטלפן פעם שנייה השבוע אל אשתי, ושוב נדבר ונדבר וכאילו ירווח לי. אבל גם בינה לביני, למרות כל המעלות הטובות של חיינו המשותפים, שעליהם משבחים אותנו כל רואינו, כמאמרו של מנחם בגין על תוכנית האוטונומיה, מוגבהת כל השנים איזו מחיצה בלתי נראית אך לא ניתנת להבקעה. גם אחרי שקלפנו זה מעל זה קליפה אחר קליפה, חוצצת בינינו עוד אחת אחרונה, סמויה אבל קשיחה כדופן של כספת. ברגעים של אינטימיות כאילו מוחלטת, דווקא בהם, לחשתי זאת לא אחת באוזניה, ובמענה רק צחקה ואמרה, הבלים, זה הסופר שבך עמוס מחפש סודות. הכול גלוי וחשוף לפניך, האמן לי. אני פחות מעניינת מכפי שאתה מתעקש לחשוף בי. אין כלום. לא כלום. הבל הבלים. ובכל פעם שחזרו חילופי דברים כאלה, והרבה חזרו, הייתי אני מגיב כמין מַנטרָה ב“לא הכול הבלים, בתי, לא הכול הבלים והבל”, והיא, הבקיאה להפליא בשילוש הקדוש של אלתרמן, היתה מיד מחרה⁻מחזיקה אחרי במלות הפתיחה הנודעות, “עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך”, לא מסיטה אותי כהוא זה מן הוודאות, שאותה מחיצה מונחת בינינו ואותה מחזירים משושַי למסך הרדאר שבחשכת נפשי, ולתוך אוזנה הייתי לוחש את קנאתי ואת חשדי: “כמו נר אלווך וכאויב ארגלך, כי שֶׁלִי אַתּ כולך, כולך, כולך”. ואז היינו צוחקים שנינו, משתרגים זה בזה, חודרים כביכול בעד דופן הפלדה של הכספת. כביכול. אולי לא אני, אמרה לי אשתי חזור ואמור, אולי אתה הוא הכלוא שם, אולי זו השִליָה שבתוכה אתה מתהלך גם אחרי צאתך מרחם אמך, אם יצאת.

כמו הערב שנופל עלינו בחתף, החושך טורף את האור, לעולם לא שעות ארוכות של בין לבין, כך, באחת, בילע אותי הדיכאון. זה לא ערב לשיחה טלפונית עם ניו יורק. ברגע שתחזור השפופרת לתושבתה, אהיה לבדי יותר מעכשיו, אבן השדה. אני יודע מה עושים עכשיו: נכנסים למכונית, נוסעים לקניון, יושבים עם כולם ב“אפרופו”, מזמינים סלט יווני גדול, בקבוק קרלסברג, שני כדורי גלידה עם עוגת שוקולד חמה, זוללים לעייפה, מאריכים שבת ומעלעלים ב“הארץ”, שעוד לפני עלות השחר שמעתיו מוטח אל דלת דירתי ועד לרגע זה אפילו לא הצצתי בו.


בבוקר שבנו אל הרוטינה הרגילה. הוא ישב לאכול מן השקית והצנצנת, אני מזגתי לשנינו קפה ראשון של בוקר, גם צלחת של עוגיות שוקולד⁻צ’יפס הנחתי לפניו, וסימן טוב לרגיעה ראיתי בזה, שלא נגע בהן. אף לא בשבר של עוגית. עוד יום או יומיים, והוא מסיים את מלאכתו, ובתום כל הדיבורים, תשובה על השאלה, שהציג הוא שוב ושוב, איך פתאום נהפך לסייד – אַיִן. לי לא היה בכך צורך. הכול כבר סוּפר, לכאורה, ובכל זאת: האם טרם למדוני החיים, שגם את החכם מכל אדם יודעים הם להציג בדיוק כפי שהציגו סמי ששון – עיוור בשתי עיניו, חירש בשתי אוזניו?! לגמתי קפה והשתתפתי בשתיקתו, אבל לבי ניבא לי שהבוקר, אחרי שנרגע קצת, ידבר. אני הייתי רוצה לשמוע, אבל לו יש ממש צורך בהול להשמיע.

יש פתגם סורי, אמר פתאום, כאילו דבר לא קרה אתמול. תרנגולת תעזוב אותה בחוץ, תסתובב ובכוחה תנקר לה אוכל, ונכון, תחסוך על הדוּרָה, אבל הביצים – אותם מי יאסוף? תחזיק אותה סגורה בלול, את הדורה תקנה לה אתה, אבל גם הביצים – רק לך יהיו.

הבינותי היטב משל שקוף זה. התאפקתי מלשאול אם ברגע זה ממש המציא אותו. שתקתי, ובלבי ספרתי אחת, שתיים, שלוש, משוכנע שהנה זה בא, אך במקום שישפוך מלבו את קוּבּעַת כוס התרעלה, שאל:

זה כבר היה בעיתון?

היה מה?

מה, מה? מה שאמרתי לך על למה א⁻שרע לא לחץ את היד של ברק. למה ככה זה הסורים.

אה, זה! לא כבשתי את אכזבתי. סמי, אמרתי לך, אני ברוך השם בפנסיה מהעיתונים.

איך אתה בפנסיה אם אמרת הזמינו אצלך דחוף לכתוב בעיתון?!

זה היה מקרה חד⁻פעמי. איך היית לסייד, הבטחת לספר, והשבועיים שלנו מסתיימים.

טוב, נגמור את הקפה, נדבר. אני היום עושה שכבה שנייה, מתחיל בדלתות של השירותים והמטבח. לך מתאים עכשיו לדבר?

באשר תלך, אלך, חזרתי למקורות, תוהה אם הרמז לאמירתה של רות אל נעמי יעיר בו איזה זיכרון.

זה מבית הכנסת, משבועות, לא? עמך עמי, אלוהייך אלוהי.

ריגש אותי, סמי, בהיענותו. נזכרתי איך בביקור ראשון ברומא, בקריית הוותיקן, בסוף 1944, קידם רוכל בתשמישי קדושה קתוליים את פנינו, נערים חיילים מפלשתינה (א"י) ב“שמע ישראל”, וצופן זה שיפד אותנו יחד, מושחז יותר מכל ההבדלים שבינו לבינינו. אך כדי לא לחטוא מדי בסנטימנטליות המוכרת של יהודים זקנים, חזרתי לענייני:

איך היית לסייד?

מקרה. כמו הכול בחיים. אני, הלב לי כבר הרבה זמן לא היה במלון, ורק לא ידעתי מה אני עושה במצב שלי, שפה יש לי עבודה טובה, ואם אני עוזב – שום דבר אין לי ביד, יכול רק לחזור לשוק הכרמל ולמה היה הלב שלי ככה, פצע מוגלה? לא יכול להגיד, שידעתי מה הולך בין ז’ק לחבּיבּה, כלום לא ידעתי, אבל מהלב הרגשתי, שלא בשבילי הוא כל הזמן בא אצלנו, מזמין לוויק⁻אֶנדים בים המלח, ועוד בעצמו בא ב“וולוו” לקחת אותנו, להחזיר הביתה, מי אני באמת בשבילו, קטן בשלוש⁻עשרה שנה, מלצר. מאה אחוזים הייתי בטוח. שבשביל שהוא, תסלח לי, מזיין את חבּיבּה, כל כך נחמד הוא תמיד איתי. והיא, השרמוטה, בהתחלה, וזה גם היום אני חושב ככה, אהבה אותי. זאת אומרת, לא רק את החליפה השחורה והחולצת שבת הלבנה, וזה שתמיד אני פרנג’י, מספר לה על כל הוִי⁻אַי⁻פּי⁻יִם שאני פוגש במלון, מביא לה מטעמים שבחיים לא ראתה, ושזה, ידעתי מההתחלה, אהבה יותר מהכול. אבל גם אותי, באמת. סרטים היו החיים שלה, היתה מתלבשת, מדברת, מסדרת את הדירה, הכול כמו בסרטים. כשהתחלנו לצאת, הטלוויזיה עוד היתה בלי צבע. והיא – רק צבע תן לה. אז היינו הולכים לסרטים, גם בשביל שרק שם, בחושך, בשורה האחרונה, היינו לגמרי לבד, בייחוד שבחוץ היה יורד גשם ופינה אין לנו, רק יכולים לעמוד דבוקים באיזה חדר מדרגות. היתה מביטה בסרט, ונשפכת לי לגמרי לתוך הידיים. מצד אחד, כל הראש שלה חשבונות, איך היא יוצאת מהשכונה המסריחה הזאת שלנו ועם מי יהיו לה חיים כמו בסרטים, מצד שני, רק הייתי מלטף אותה, היתה נדלקת לא כמו סתם תנור, כמו כל רידינג. אבל מה, תכף בהתחלה נכנס לנו באמצע ז’ק, היה מטפטף לה לראש שליפה כמוה מגיע הרבה יותר מהסתם מלצר שלה. ומהר מאוד נהיו העיניים שלה קרח ובטח היתה חושבת לעצמה, טוב, אז מה ה⁻bid deal בללכת כל יום בחליפה שחורה וחולצת שבת, לא מתחיל להתקרב למנהל מלון שלם בים המלח, עם וולוו וחשבון הוצאות פתוח. וז’ק, עובד משמרות כמוני כבר מזמן לא היה, ומזה התחילה להידבק לי לראש המחשבה שיותר לא עזבה אותי, שהם מסחבקים לפי המשמרות שלי. אני בעבודה – הם במיטה שלי. אני יושן אחרי משמרת לילה – חבּיבּה עושה קניות במיטה שלו במלון. יָכַלתי לתפוס אותם על חם, לעשות לו שקשוקה מהביצים ולגמור את הסיפור. אבל היה דבר שטיפטף לי מהלב כמו מברז מקולקל: ז’ק מנהל גדול במלונות “נוח” ואני בקושי חצי מלצר ראשי בלובי, עכשיו כאילו מדַברים אני נחשב אצלם עם עתיד, אבל אחרי אני עושה לו יום כיפור קטן, קורע לו את הצורה, אין יותר עתיד וממחר בבוקר אין לי מה לבוא למלון. והיה עוד דבר אחד, עמוס, תשמע, אם זה לא הייתי אני, מצחוק הייתי מתפוצץ. בלובי, אתה יודע, באים כל מיני, לא רק אורחים, באים לקפה, עוגה טובה, מהמפלגות באים לעשות שירקֶס, באים עורכי דין, אנשי עסקים, סוגרים דילים, כמו שאומרים, ובאים גם סתם לשבת בחמישה כוכבים, לחשוב פה הם לשעתיים כמו פעם, לא איתנו המזרחיים, מסכנים, בגלות, פה הם שוב בברלין, בווינה, בריביירה. היתה פה למשל אז, לפני עשרים שנה, יותר, גברת אחת, ישבה במלון חודש, אולי יותר, את האף לא הוציאה החוצה, אוכלים בּוּפֶה, הגשה עצמית, הולכת, חוזרת, הולכת, ממלאת צלחות לארבעה, לחמניות לארבעה, יוגורטים לארבעה, קרואסונים לארבעה, סלטים, פירות, לא רואים את המפה, יושבת, מחכה, אף אחד לא מצטרף. חודש שלם, ואפילו בוקר אחד לא בא מישהו לשבת איתה. אמרו, זה נשאר לה מהיטלר. היא מאמינה כולם חיים ועוד מעט יבואו לשולחן. מאיפה בא לה הכסף לשבת חודש ב“נוח” אני לא יודע, משפחה שלה בטח מיליונרים גדולים, אבל בחיים לא ראיתי בן אדם כל כך לבד, שולחן לארבעה ואף בן אדם לא ניגש, אפילו לא סתם להגיד לה, בוקר טוב, גברת. אולם ארוחות הבוקר זה בכלל לא היה עבודה שלי, אבל כמה פעמים ניסֶתי, ניגשתי ואמרתי לה, Good morning, והיא – אפילו ראש לא הזיזה. באמצע שיחה עם השלושה כיסאות היתה. וזה רק דוגמה איזה אנשים היו במלון. לא אורחים מחו“ל, שבאים ונוסעים. אנשים מפֹּה. שעות יושבים, גם לבד לבד, מביטים סתם, באוויר, כמו עיוורים. אצלנו ב”נוח", בשביל הים עשו את כל הקיר מזכוכית, שיהיה בלובי כמו קיץ גם בחורף, אבל אלה – כלום לא רואים, יושבים כמו מפחדים לזוז, או אין להם בית, או מחכים לרכבת תיקח אותם למקום אחר. רק מה, אלה – לשום מקום לא ייסעו כבר. יש מהם באים כל יום, יש באים איזה פעמיים שלושה בשבוע, יש גם פחות, הם כולם קמים פתאום והולכים כמו לתמיד, ושוב הם בלובי, גם נשים גם גברים, אולי זה התקווה האחרונה שלהם, זו תמצא אלמן, זה אלמנה, ייקחו אותם לאמריקה. ולמה רציתי תשמע כל זה, תנסה לראות את הלובי כמו היה עשרים שנה קודם, אולי יותר, בדיוק בזמן שהצרות עם חבּיבּה וז’ק נהיו לוחצות עלי יותר מנעליים קטנים בשתי מִספּרים. אתה אף פעם לא עבדת מלצר, נכון?

סמי לא המתין לאישור שאלתו הרטורית, ולאחר “פאוזה” בימתית קצרה, המשיך:

מלצר כל המשמרת על הרגליים, רק מתיישב, הופ, מישהו בדיוק הרגע צריך מצית, סודה, מאפרה, מתעצבן על מלצר שיושב ותכף מעמיד אותו על הרגליים. בעבודה ההיא, גם בנעלי בַּלי יכאבו לך הרגליים, ואם אני בכזה מצב, כמו הולך בשתי מספרים, אפילו חצי מספר קטנים מדי, כל היום אני כמו משוגע, כמו בעינויים סוריים, דבר אחד דופק לי כמו פטיש בראש: הרגליים, הרגליים. מה אני עושה עם הרגליים ככה היה אז עלי הלחץ מחבּיבּה וז’ק. כל היום דופק לי בראש, מה אני יעשה, מה אני יעשה. עכשיו אני מגיע כמו רציתי מההתחלה, אל הדוקטור, שבלי להגיד אפילו פעם, אתה מוכרח לעשות ככה וככה, או ככה וככה, שינה לי את כל החיים. כמו אליהו הנביא שנכנס ל“סדר” בדיוק ל“שפוך חמתך על הגויים”, התחיל הדוקטור לבוא קבוע לפנות ערב, יושב איזה שעה בערך, מכל האנשים בלובי רק הוא עם הפנים אל הים, ותכף ראיתי שהוא כמו הפרח הזה, שהפנים שלו מסתובבים עם השמש, נו, זה שנותן את הגרעינים השחורים – איך קוראים אותו?

חמנית?

אצלך, עמוס, אין אפס. בדיוק. כמו חמנית היה הדוקטור, עם הפנים לים, ותמיד אותו שולחן. אחרי איזה זמן התחלתי לשים “תפוס” גם שלא נחוץ, קיר הים היה תמיד פנוי.

למה דוקטור? הוא היה רופא או משהו כזה?

הכול תשמע ממני, עמוס. זה כמעט עשרים וחמש שנים, אולי קצת פחות, יותר מעשרים, בכל אופן, בעיניים שלי, שהייתי אז אולי עשרים ושש, שבע, אולי כבר שמונה, ראיתי אותו זקן. בסוף גילֶתי, זאת אומרת הוא ככה סתם הזכיר, שסך הכול היה חמישים, כמעט כמוני היום, רק אני – אל תגיד, לא נכון – נראה הרבה יותר, והוא, הנה, בשביל זה צריך פֶּה של סופר, היה בן אדם מה זה אלגנט, תמיד לבוש כמו הולך לחתונה, חליפה שלושה חלקים, בחורף צמר כהה, בקיץ קרם בהיר, בד עדין, איך היו קוריאם אותו, לא גברדין, לא טרלין, לא דקרון, תכף ראית זה אמיתי, לא מהזולים המבריקים, גם בלי פסים, רק דקים⁻דקים, כמעט מהצבע של הבד. חולצות תמיד היו לו, שקוראים אותם אוקספורד, עם שתי כפתורים קטנים בצווארון שתופסים את העניבה. וכל יום פרח אדום, טרי מהגינה, פה, בדש. עכשיו, אם תגיד, מהמלים שלי אתה רואה איזה פרנג’י, אז הוא היה בדיוק ההפך. הפנים שלו כשהיה מביט בים אם היית רואה, העיניים שלו כמו החלון ההוא, כחול ירוק כזה שקוף, וכל רגע קצת אחרת, אני נשבע לך, כמו הים היו העיניים משתנים אצלו, הלוא אני עשרים שנה סייד, צבעי, יודע מה זה צבע נכנס בתוך צבע, כמה טיפות מזה או מזה, עושות לך צבע חדש, ככה אם אני אומר עיניים כחול ירוק שקוף. מאה כחול ירוק שקוף תעשה משֶמן, מאַקרילי, מסיד. יותר ממאה כחול ירוק אפילו אני יודע לעשות. עכשיו תראה איך הים, השמים, העננים, השמש שם, השמש פה, גשם, רוח סערה, עושים כל רגע יחד ערבוב צבעים חדש. או פתאום כל הים שַיִש חלב וכל השמים אַקוומָרִין. הייתי מביט בעיניים של הדוקטור, רואה איך הם בדיוק כמו הים, כל פעם בצבע שלו, כאילו הם מחוברים בצינור סודי, העיניים שלו והים.

לָמה דוקטור, לא אמרת לי.

כל פעם היה מתבלבל לי השם האשכנזי הארוך שלו, קלַשיסקי, או קלַשיביסקיש, ולקרוא אותו סתם יוחנן, כמו עכשיו הסכמתי לקרוא אותך עמוס, לא יכלתי. אל תשכח, היה לי כבר אשה ושתי ילדים, נכון, אבל סך הכול אולי עשרים ושבע בערך, גולם, הלך לעבוד בן שש, אז הייתי קורא אותו דוקטור, והוא ככה, רק מלטף אותי עם החיוך שלו, כמו אף פעם בחיים לא עשה אללה ירחמו, אבא שלי, איזה בן אדם חרָה היה. ולא רק הפנים והעיניים. היה לדוקטור ראש מלא שערות מתולתלות, שחור מעורבב עם כסף, כמו הראש של זה שמראים כל פעם בטלוויזיה, אומרים היה יהודי, חכם הכי גדול בעולם, המציא את האטומים לפצצה שגמרה את היפנים, כל הגיבורים מ“שוגון” הרימו ידיים –

אתה מתכוון לאיינשטיין?

מספָּר אתה, עמוס, הכול אתה יודע. נכון, איינשטיין. יש אחד, מצייר על קירות, צייר את הראש שלו ברחוב איינשטיין. תראה, כל פעם אני אומר את הרחוב, הרבה אני עובד ברמת אביב, ולא התחבר לי. כל אופן, כזה ראש היה לדוקטור – שחור, הרבה לבן כסף, ובאמצע, כמו כיפה, קרחת. רק איינשטיין עם שפם, לא גזוז יפה, דק, כמו הסורים, פרא גידל אותו. ואצל הדוקטור כל הפנים מיד מגולחים חלק. בכל אופן, על השעון היה בא, בדיוק שהשמש מתחילה ההתחלקוּת שלה מגבוה מאוד לתוך הים. היה יודע את הזמן בדיוק, לפי מה אומר הלוח, תמיד יושב באותו שולחן, לבד יושב, ותכף אחרי הגפרור האחרון של השמש נכבה בים, ואם היו עננים, כל האדום והוורוד נמחק מהם, אחרי איזה שעה, מרים אלי אצבע בשביל החשבון. גם אני כבר ידעתי בדיוק הסדר שלו, ואם זה היה המשמרת שלי, גם הייתי תופס בשבילו קצת קודם את השולחן, גם הייתי מחכה לאצבע. זה אם לא בין כה היינו יושבים ומדברים. הלוא אז כבר לא הייתי מגיש בעצמי, רק משגיח שהמלצרים נותנים שירות בסדר, שאין איזה טענה לאורחים, רק לדוקטור הייתי אוהב להגיש בעצמי. אף פעם לא היה משנה ההזמנה – תמיד קפה הפוך, פרוסה עוגת פרג ושטרודל תפוחים, אבל אני הייתי עושה את עצמי לא יודע, כל יום שואל, מה בשבילך היום, דוקטור, רושם, מביא, הכול כמו זה פעם ראשונה. איך התחילו בינינו דיבורים אני כבר לא זוכר בדיוק, אבל הלב מרגיש אם אתה מוצא חן בעיני אורח, וגם אני, אותי מהרגע הראשון משכו כמו מגנט העיניים האלה שלו. בטח הוא עושה איתם היפנוזה לפציינטים שלו, חשבתי תכף, אבל כשהוא היה שואל, תואיל לשבת איתי שעה קלה, כה היה מדבר, תואיל לשבת בחברתי שעה קלה, בלי שום פחד הייתי מתיישב, והיינו שתינו מדברים קצת. אף פעם לא ישבתי בשולחן שלו אם קודם לא שאל, תואיל לשבת בחברתי שעה קלה.

ועל מה נסבו שיחותיכם? תהיתי עכשיו אני בשפה גבוהה, משים עצמי כמי שלעולם לא ינחש.

עכשיו אתה הזכרת לי, שהיה אומר, וזה אחרי שלא הסכמתי לקרוא אותו יוחנן והוא כבר קרא אותי סמי, אני מתבונן בך ומתפעל, שאתה גבר מאוד נאה רואים כולם, אבל מנין הנימוסים המצוינים שלך?

אתה מחקה אותו?

כמו אתה שומע, ככה היה מדבר. ואני, מהפעם הראשונה שנתן לי כזה קומפלימנט, בא לי להגיד לו, זה מהשוק, משהייתי שש, אבל בַּפֶּה אמרתי, מגיל שמונה עובד פה במלון אני. הכול מפה. אז הוא אומר, שמעתי אותך מדבר יפה אנגלית, והעיניים שלו לא עוזבות אותי לרגע. על המקום אני עונה, צוחק, זה “ברליץ”, לא אנגלית, שנה אחת הייתי לומד שם. וכבר אני מרגיש איך נהייתי מולו הרבה יותר מדי קטן, אבל הוא כאילו לא שמע, שואל אם גם אני אוהב להביט בים, שואל אם אני יליד הארץ, אם טוב לי בעבודה הזאת ואני, בהתחלה, עונה בשני מלים, כן – לא, טוב – לא טוב, אבל אחרי שעוד פעם ועוד פעם הוא אומר, תואיל לשבת בחברתי שעה קלה? – גם זה מלה במלה – אני מתיישב לרגע, על קצה הכיסא, ואז הוא שואל אותי ישר, כמעט נפלתי מת במקום, הנעליים שלך לא צרות מדי?

סמי השתתק לרגע, עובר מדלת לדלת, מהשירותים הגדולים לשירותים הקטנים, אבל היה בזה יותר מאשר עוד שלב במהלך העבודה, שהדיבור לא האט לרגע את קצבה הרגיל. התרגשותו היתה גלויה לעין, ואם כי אני מניח שרק משום שציפיתי למשהו מעין זה, “ראיתי” כביכול איך החווירו פתאום מאוד פניו של סמי, כלומר האפירו יותר מתמיד, ואולי התאורה שהשתנתה מחמש נורות מַט מעל לראי הגדול בחדר האמבטיה, לולאת ניאון בתקרת בית השימוש הקטן. אכן, שאלתו של הדוקטור היתה באמת מדהימה, וקל לשער איך פעלה על סמי, שכבר נתון היה לכוחן ההיפנוטי של עיניו, המשתנות עם הים. נזהרתי מכל תגובה, מחכה במתיחות להמשך.

אתה מבין, עמוס? נחנק קולו של סמי, אתה מבין מה קרה?

נדמה לי שכן. מה קרה? הדוקטור קרא לך את המחשבות.

בדיוק ככה. ירה לי פגז, בול לתוך הלב הלוא את הנעליים הבאתי סתם, דוגמה, כמו שהייתי מספר לך פתגמים סוריים. גם תכף שאלתי אותו ישר, למה אתה חושב הנעליים שלי צרות מדי? הנעליים בסדר גמור, המספר הנכון. ומה הוא אומר לי? סמי, את הנעליים האלה נועל אתה, לא אני, ואם אתה אומר ששום דבר לא לוחץ לך, ודאי טעיתי. ואני, טמבל, במקום להגיד, נכון, טעית, הנעליים בסדר גמור, מה אתה חושב אני אומר?

הנעליים בסדר גמור, אבל איך ראית, דוקטור, שלוחץ לי?

רואים למה הגברת מלכה’לה והדוקטור זיכרונוב ככה מדברים עליך בתור סופר. כמו שמעת אותי שואל, בחַיי התורה, מלה במלה.

תודה רבה, סמי. לניחוש כזה אני כנראה עוד מסוגל, אבל בשום אופן לא לנחש איך השיב הדוקטור על שאלת המחץ שלך.

לא ענה. צחק כזה צחוק קטן, בלי שום קול, רק מהגרון היה יוצא לו איזה צפצוף, ככה, איחק, איחק –

כמו גיהוק?

בדיוק, אבל בקושי היית שומע, כמו היה שם בפנים עכבר קטן. זה לא היה צחוק ממני, כאילו אמרתי איזה שטויות, זה היה צחוק כמו ילד שלו שימח אותו בדבר תורה –

עד כדי כך?

אם תשמע אותי עוד שתי רגעים, תראה איזה עמוק היה המוח שלו. כל הטמבלים מבקשים ברכות מצדיקים, חיים ומתים, שוכבים על קברים, זה הופך בקבוק מי עדן למים קדושים, זה נותן קמיעות יצילו אותם מהחיזבאללה, מחארקות ומנחשים כמו ז’ק, לזה תנשק את הזקן ולהוא תמלא את הכיס, ומה תקבל? לא רוצה להגיד מלה שלא מתאימה לסיפורים שלך, עמוס, אבל אתה מבין איזו מלה אני לא אומר. זה הכול, בדיוק כמו שמעתי את הפַתח הזה אומר ברדיו, זה הכול חַרטה⁻בַּרטה, ושלא נשכח, גם הוא והחברים שלו, גם אלה היהודים שמה⁻זה התרהבו זה עם השערות על הפנים, כמו שקרא לו בגין, הו אהיה באמת צדיק, זיכרונו לברכה.

התחלת בדוקטור, סמי, וכבר אתה בעזה!

קצת נסחפתי, נכון. אבל את הכוונה שלי בטח תפסת על המקום. הוא לא עשה שום אוונטות, הדוקטר, גם לא נכנס לי עם נעליים מלוכלכות לאולקוס שאוכל לי את הלב. דיבר בכלל, על האנשים, כמו קודם על הים, אמר, האנשים – זה בשבילך, עמוס – כמו ספרים הם. בא אצלך בן אדם, הוא אמר, ואם אתה אוהב לקרוא אנשים, וכמו בכל עבודה, אספת הרבה ניסיון, אתה מביט בו טוב, לא רגע, הוא אמר, הרבה, אז אתה תמיד רואה אותו נכון. מהַמִבַּחוּץ אתה רואה את הַמִבִּפְנִים. זה לא המלים שלי, זה המלים שלו. מה עוד דיבר הדוקטור? דיבר ככה תיקח אותך, סמי, אתה הסתכלת בי, ובלי שביקשתי ממך כלום, תכף ראית: האורח הזה מבקש לשבת ככה שאף אחד לא יסתום לו את הים. בלי שדיברנו מלה, אמר, ראית מהַמִבַּחוּץ שלי שהמִבִּפנִים שלי קצת לא ככה, שאני עֶבֶד, ככה הוא דיבר, עבד, עבד שלי בעצמי, שום דבר לא מסוגל לשנות, לא איך אני מתלבש, לא איפה ובאיזו שעה בדיוק אני שותה קפה. ולא רק בשביל סתם לצאת, גם כשאני כולי לבד בבית, לא מחכה לפציינט, לאף אחד, מתלבש כמו לחתונה, בחורף ככה ובקיץ ככה, מוכרח לשבת פה, בשולחן הזה, וגם אם אני חושב פעם להזמין משהו אחר, יוצא לי כל פעם מהפה קפה הפוך והשנֵי עוגות. ואתה, סמי, גם אתה לא יודע על הסגולה הזאת, מהטבע שלך אתה פּסִיכוֹלַטוֹר.

הוא ודאי אמר, הדוקטור, שאתה, מטבעך, פסיכולוג, והוא, בהכשרתו, פסיכיאטר –

איך אתה יודע מה אמר? רק מהמלים שאני מביא ממנו. אני זוכר כל מלה שדיבר איתי, מפני שהוא ששינה לי את כל החיים! אתה, סמי, כה בדיוק אמר, מהטבע שלך אתה פסיכולטור.

אם אתה בטוח, אז הטעות כנראה שלי – החלטתי, כדרכי במצבים כאלה, לבטל דעתי מפני קביעתו הבוטחת. ובלבד שנחזיר אל המסילה את העיקר: מה הצליח להכניס לראשו וללבו של סמי אותו פסיכיאטר – כנראה ד“ר קליצ’בסקי, שבימים שהכול הלכו אחר אופנת העִברוּת שינה את שמו הפרטי מיוהאנס ליוחנן, אך לא את שם משפחתו, ובכך נשאר מחובר לאביו, מבכירי תלמידיו של זיגמונד פרויד – ש”שינה לי את כל החיים". ואכן, סמי נהג בניצחונו בענווה וחזר אל הדברים שהשמעתם היתה חשובה לו יותר מאשר לי:

יכלת, אמר לי הדוקטור, גם לא לשאול אותי כל פעם מהתחלה, כמו לא ידעת כבר בעל פה את תשובתי, מה יזמין אדוני היום. רק תכף ומיד, בלי לשאול, להגיש קפה וינאי, עוגת פרג ושטרודל תפוחים. ולמה זה התעקשת לשאול כל פעם מהתחלה? מהטבע שלך ידעת, זה יהיה כמו בַּפָּנים זרקת לי, “אתה בעצמך, דוקטור, צריך דחוף פסיכולטר!” אבל אתה, שחקן פּוֹקֶר, פנים אבן, כל פעם עושה את עצמך, כמו שאומרים בתכנית מי מכיר מי יודע, סמי לא מכיר לא יודע. המלים האחרונות, עמוס, הם שלי, לא של הדוקטור, הוא בחיים שלו לא היה ככה מדבר, רק מה אמר, אתה זוכר בהתחלה דיברתי לך, אנשים כמו ספרים הם, אמר, יש כאלה גם הפסיכולטור הכי גדול בעולם, יפתח שַיִש, יפתח יהלום, אבל את המִבִּפנִים שלהם הוא כמו כתוב בטורקית או סינית, איך תקרא אותם? אבל אני, בשבילך, צחק הדוקטור אִיחק, אִיחק, כמו היה לו עכבר קטן בגרון, לא הייתי ספר סגור, לא כתוב בטורקית, ספר כולו פתוח, ובאיזה יופי, באיזה עדינות קראת אותו –

הצחוק פשוט ניתז מפי, כאילו בלעתי יותר מדי קולה: זה סיפור מארץ הסיפורים! אתה, שכל יום מעיד על עצמך שאין לך ראש לספרים, אפילו לא לעיתון, מקבל ציון מעולה מפסיכיאטר מכובד כמו יוחנן יוהאנס קליצ’בסקי על קריאה באנשים⁻ספרים!

עכשיו אתה צוחק עלי!

חס ושלום! בכל אופן, הוא התחיל על תקן של ספר פתוח שסמי קורא כאילו נולד פסיכולטור, וכל זה כדי לדבר על סמי, שאפילו בלחצן של נעלים שאינן לוחצות על כפותיו של סמי הוא מבחין עוד לפני שהתחיל לדובבו.

נימת דברַי, שעלה מהם יותר משמץ של זלזול והתנשאות – זאת חשתי תוך כדי אמירתם – כיבתה את פניו של סמי מן ההתעוררות שבה דיבר על הדוקטור, אשר גם כתום עשרים שנה מאז אותה שיחה, שהיתה ראשית המהפך בחייו, נערץ עליו מאוד.

היום כבר היה קרוב לסופו, ואם כי סמי היה מאריך ומקצר את ימי העבודה בהתאם לצרכיו הנעלמים, או אולי למצבי רוחו, העיד סילוק הסולם וליקוט כליו לתוך תיבת העץ, שברגע זה החליט לקצר.

אני מרגיש שפגעתי בך, סמי.

אף אחד כבר לא יכול לפגוע. אין יותר מקום.

אולי כבר התחרטת על הצעתך שאני אכתוב לך את הספר שלך –

בסוריה אומרים, בן אדם שמתחרט היום על מה שיעשה מחר, תברח ממנו אתמול, ואפילו למדבר.

תודה לך, סמי. עין חדה היתה לדוקטור. אבל על מה שהבטחת לי כמה פעמים, לא דיברת עד לרגע זה בכלל. הכול רק מסביב. כך היה גם איתו?

לא ידעתי סופר מכובד יהיה כזה אַרס! מכל הצדדים אתה מחפש לחלוב את סמי ולמה את החלב עם ברכה ייתן לך סמי. אתה חושב, כמו ברז מקולקל אני, מדבר, מדבר, בית דין לא יסגור לי את הפה. אז תשמע אותי, רק עם שתי אנשים אני ככה. אחרי הדוקטור, עשרים שנה הייתי חי בין קירות ריקים, ריקים בעבודה, וריקים אצלי בבית, ומיום שזרקתי את חבִּיבָּה ולאט לאט גם הילדים עזבו, לבד כמו הקירות. אני לא מדבר מסביב, מהכאבים אני מדבר, ואם היה לך פעם פצע גדול,חור מוציא מוגלה, אדום מסביב, הרעל, תוּק⁻תוּק⁻תוּק, כמו שעון, לרגע לא מפסיק, אתה יודע גם הרופא לא יכניס אצבע ישר לאמצע המוגלה. והדוקטור, אני אפילו לא ידעתי אני כבר שופך הכול, מספר לו כמה חבּיבּה כל האור שלי, כל השמחה, והבית שעשתה לנו כמו דיסנילנד, אתה יודע מה זה דיסנילנד, הבת שלי רוז היתה שם ושלחה לי תמונות, גם כתבה לי, לא יודע למה, מפני שאז כבר עברו שנים מהיום שזרקתי את חבּיבּה מהבית, לבדי גידלתי את ורדה, שלחתי אותה לתיכון חדש, מכון ויצמן, לאוניברסיטה, כל מקום גמרה מצטיינת, ככה הזמינו אותה לאמריקה, כתבה לי, אתה רואה, אבא, התמונה זה בדיוק כמו הבית שסידרה אמא – ואם היום להגיד את האמת, בית ראשון שלי בחיים, ראשון ואחרון. הלוא עליו השלום אבא, יַחרַבֶּתוּ, בגיל שש שלח אותי לשוק, כמו עבד שלו, לא הילד הקטן של המשפחה הייתי, והאחים הגדולים שלי מה אכפת להם ממני, רק עליה השלום אמא המסכנה, שאת הראש לא הרימה מרוב הקללות והמכות שקיבלה מהכלב הזה, היתה דואגת עלי. אחרי כל מה שהיה, ואני עוד מעט חמישים, רק עכשיו נכנסת לי מחשבה לראש, שלא במקרה מצא אותי ז’ק בשוק – אמא, אחות של אמא שלו היתה, בטח הלכה אליו, אמרה לו ככה: תראה מה המַלעוּן הזה עושה לילד הקטן שלנו, לסמי, אני מנשקת לך את הידיים, זַכִּי, תחשוב סמי הוא אחיך –

איך זה, שעד היום לא עלתה במוחך האפשרות הזאת, שבעיני היא דווקא הסבירה ביותר?

לא חשבתי. והיום, כמו שאומרים, כלום אי אפשר לשנות, איל פַאת – מַאת! בית שרוף לא תבנה מהאפר.

לזה אולי עוד נשוב. עכשיו תמשיך במה שפתחנו. מה היה אחרי שסיפרת הכול לדוקטור?

הוא שמע ואפילו פעם אחת לא הפסיק אותי באמצע. שכחתי, שהדיבור הארוך לא היה במלון. מתי אני גומר את העבודה, שאל פתאום. אז היו עובדים שש עד שתיים, שתיים עד עשר. עשר עד שש בבוקר. מחר אתה יכול לבוא אצלי לפני המשמרת, נגיד בשתים⁻עשרה. אני מכיר רופאים, שודדים וגזלנים כולם. אמרתי לו, דוקטור, אני אין לי אפשרות לרופא פרטי. אמר לי, סמי, אחרי שנהיינו ספרים פתוחים אחד לשני, אתה מרשה לעצמך להעליב אותי?! ככה אמר, עושה את עצמו מתרגז. מחר בשתים⁻עשרה אתה אצלי, ודחף לי כרטיס שלו ליד. עוד אני שומר אותו אצלי בבית כמו קמיע. הכול סיפרתי, איך עשה אותי ז’ק מילד קטן בשוק למי אני עכשיו, ובקרוב אולי עבודה עוד יותר חשובה. הוא הבין. גם מה שלא יכלתי להוציא מהפה, גם לא יכלתי להוכיח, שהוא מזדיין עם אשתי מאחרי הגב שלי ואני יודע ומפחד לשבור לו את העצמות, מפני שאז אני יעוף כמו טיל, וגמרתי עם המלון ועם הכול, ורק אל השוק אני יכול לחזור כמו בהתחלה, ילד, תביא קפה, תביא תה, תביא שווארמה, פֹּה תטאטא, טמבל, פֹּה תנקה, יא חתיכת אפס.

וזה אמרת לדוקטור?

עוד יותר. הכול שפכתי. כמו ילד קטן בכיתי אצלו במשרד.כל הבית נפל עלי, דוקטור, אמרתי, תגיד לי אתה, תגיד, איך אני זוחל החוצה מהחורבן הזה שקובר אותי?!

נו, והוא חילץ אותך?

עמוס, עמוס, כמה פעמים שאלת אך נהייתי סייד?!

עכשיו אני מתחיל להבין. דבר ראשון אמר, זה הניחוש שלי, בְּרח היום מ“נוח” ומכל תלות בז’ק, נכון?

לדוקטור היה הפה הכי פחות מלוכלך בעולם. אני חיכֶּתי שיגיד, סמי, לך ותגיד לז’ק ישר בעיניים, תודה רבה לך על כל מה שעשית בשבילי משהייתי בן שמונה, רק לא על זה שמאחרי הגב שלי אתה שנים מזיין את אשתי הפוסטמה. מהרגע הזה כבר אני התפטרתי מ“נוח” ויכול לחרבן עליך בתענוג. בחיים שלא תיגע בה יותר ושלא תעבור לפני העיניים שלי. אם אני רק יִשמע שראו אותך עם חבּיבּה, אני עושה מהפנים שלך פיתה עיראקית, אפילו זה יעלה לי עשר שנים בפנים.

מה אמר הדוקטור?

מה אמר? לכולנו, חביבי, אמר, יש סיפור כזה או אחר בחיים. רגע נהיה במשרד שלו כזה שקט, ששמעו את הכביש. היתה לו דירה מאוד גדולה בבתים היפים האלה שנשארו מפעם בבן יהודה, איך קוראים אותם, זה בגרמנית, אני חושב –

בָּאוּהָאוּס?

ברוך מושיע וגואל, זימרֵר סמי באיזו נעימה מסורתית. כבר אז, עוד לפני שנהייתי סייד היו לי עיניים לבתים יפים, שהסיד החדש שלהם נדלק מהשמש וממלא את העיניים, והיה לי עצוב לראות כמה מהר אוכלים הים והלכלוך את היופי הזה והופכים אותו לחרא. המשרד של הדוקטור היה לו חלון, שממנו ראו רק את הקיר של הבית השכן, שהים אכל אותו עד ללבנים וכבר שנים לא שמו טיח חדש, לא סיידו, ונשבר הלב לראות מה נהייה מבתים כאלה. לדירה של הדוקטור, את החשבון עשיתי תכף שנכנסתי מהמדרכה של בן יהודה ועליתי במדרגות, היתה חזית גם למזרח גם לרחוב, ומכל האוטובוסים והמכוניות, לא הייתי חושב שהים כל כך על יד. הדירה היתה מפוצצת מרהיטים ישנים, תמונות, שטיחים, אבל הדוקטור יוחנן, גם אם כבר אז היה חמישים ומשהו, היה מדי צעיר בשביל לבוא לבדו עם כל זה כשהיטלר גירש אותם, לא שאלתי מלה, אבל חשבתי, הוא בן יחיד, כמו כל האשכנזים, ואני מצטער, גם כמו שיצא אצלי עם חבּיבּה, הספיקו לי שתי ילדים היתה אומרת כל פעם שחשבתי עוד ילד יביא בינינו שלום ובגלל הילדים תפסיק להתייחם על ז’ק, שוכח שגם את אליאס רצתה להפיל, בכל אופן, אחרי שאמר המלים האלה, לכולנו, חביבי, יש סיפור כזה או אחר, חשבתי תכף, גם הדוקטור אשתו שמה לו ברז, הוא נתן לה את הדירה שלהם, רק לא לראות אותה יותר, וחזר לגור עם ההורים שלו, אולי עוד היו אז בחיים. ועכשיו, בכל הדירה הזאת הוא כל כך לבד, שאפילו להתחבר עם סמי יותר טוב מאף אחד. שהוא גר לבד, הרחתי תכף – בית בלי אשה, אומרים בסוריה, יש לו ריח של תנור בלי לחם.

רק אל תגזים, סמי. דוקטור יוחנן קליצ’בסקי מפורסם בעיר, ואני בטוח שלא חסרים לו ידידים. אבל תגיד לי, סמי, זה כל מה שאמר?

מה איתך, בטיפשות כזה ידבר? איש גדול היה הדוקטור, זִכרו לברכה –

מה פתאום זכרו לברכה? לא מזמן ראית את שמו בעיתון, מודעה לאיזה כנס או משהו –

אולי לא מזמן, לפני כל הפחות שבע⁻שמונה שנים, אללה ירחמו. כבר לפני עשרים שנה היה חמישים, אולי יותר. איזה בן אדם יפה היה, גם הוא גם הנשמה שלו –

מפחיד לחשוב, שגם מי שאתה חש שהם ממש סביבך, מתו מזמן.

אין מה לעשות, חביבי, אבל מה, מי שחי לבד לבד, אף פעם לא יותר מדי מוקדם לו. כל אופן, רק זה, ובאיזה עדינות, אמר: אני, במקומך, סמי, הייתי מחפש מקום עבודה אחר, תתחיל כבר מחר, ואין לי ספק שכל מלון חמישה כוכבים על המקום יחטוף אדם מקצועי ובעל חזות מרשימה כשלך, מלה במלה, כמו על שמע ישראל, אני חוזר על מה שדיבר.

במלים אחרות, לא הוא זה שהציע לך להיות סייד?

מה הוא אצלך, הסבה מקצועית? בתור פסיכולטור הציע לי לחתוך את כל החוטים שקושרים אותי אל ז’ק. הוא גם הסביר לי מה הצרה שלי. הצרה שלי היא שמצד אחד אני עוד יום אחד יהרוג אותו בגלל חבּיבּה, אבל מצד שני, בעיניים שלי ז’ק הוא גיבור, מלך, ואני מגיל שמונה הולך אחריו, חולם להיות ז’ק! אם אני לא אוציא את הפרונקל עם השורש הרעל שלו ימשיך לאכול לי את הלב, יתפשט לתוך כל הגוף וכל הנשמה וזה יהיה הסוף של כולנו.

ככל שאתה מוסיף פרטים, אני הולך ומתבלבל. תענה לי סוף סוף: מה פתאום נהיית סייד?

שלא כבשיחות הקודמות, שהתנהלו תוך כדי עבודתו הקצובה, הקפדנית, שדיבורו הנמשך, והנסער לעתים, לא הסיחו ממנה לרגע. הנה בזו האחרונה, או הכמעט אחרונה, נמצאנו ממשיכים לשבת שנינו במטבח, את הצביעה הסופית של הדלתות, החלונות, הספים, דלתיות האינטרסול, המדפים שאילתרנו בחדר השינה ובחדרי העבודה של שנינו ושאר אביזרי העץ הצבוע ברחבי הדירה כבר סיים, גם את כליו כבר אסף באותו סדר מורגל של בעלי מלאכה, אפילו את הקפה האחרון כבר שתינו, החושך הקיצי החם כבר כיסה ארץ, ואיש משנינו אינו זז, סיפורו של סמי הולך ונחשף, אך ככל שהפרטים מתרבים אין תמונת חייו מצטללת יותר, אולי אפילו להפך, ערפיליות קטנות מעיבות על חלקיה, הצורך שלי, שאינו מובן לי עצמי, להאזין לו, מרתק אותי למקומי, וסיפורו הנוגה מרתך את שנינו לאחד.

רק שאלתי העיקשת על טעם המפנה החד בחייו, כאילו הפך פנים לכיוון הכללי של זמנו, מן ההוויה של חליפות שחורות וחולצות מעומלנות במלון חמישה כוכבים קפץ ישר לתוך בגדים מטולאים ומרובבים בריקות המאובקת, פעמים גם העבשה, של דירות ריקות מיושביהן – רק היא הקיצה אותו, ומבוהל, אמר, משגעת אותי המשפחת גולן הזאת, כל יום ממציאים דבר חדש. כבר פעם שנייה, אני חושב, עשיתי להם כל הדירה, אבל גם היום אני ילך, שיהיו מַבּסוּטִין, ושגברת גולן לא תפתח עלי את הפה הגדול שלה, למה היא מסתובבת הרבה, בכל מקום מדברת וכבר הביאה לי קליינטים, ואוי לסמי אם את הפה הזה תפתח נגדו. שמור אותי, אללה, מהפה של האשה, אומר הסורי – אבל את התחת שלה, תסלח לי מאוד, עמוס, זה לא ממני הפתגם – שמור רק בשבילי. אני עכשיו ילך. מחר נבריג חזרה את הידיות לדלתות, ונתחיל, כמו שהבטחתי, לנקות מהרצפה כל טיפת לכלוך, עד שאשתך לא תאמין עבד פה סייד. גם את התמונות נתלה, באמת. חבל, רק אתם תראו כל התמונות האלה. למה לא תעשה פה מוזיאון קטן, עמוס, מהכרטיסים תרוויח חזרה כל מה שעליתי לך אני


חרף עייפותו הרבה, לא נס ליחו גם בשעה זו.

וכשכבר היה בדלת, האירו אלי שיני החרסינה הקצובות מתוך פניו, שבכלות יום העבודה האפירו מאוד מלֵאות אין קץ והוא שאל:

מה שסיפרתי לך על מתי הסורים לוחצים יד, כבר היה בעיתון?

אפרסם את דעתך רק אחרי שתגלה לי למה נהיית סייד.

ושנינו צחקנו, אחים לכמה סתוּמוֹת.

כבר הזכרתי, כמדומני, שסמי ששון עבד שבעה ימים בשבוע. כשלא רץ מדירתי לאיזו דירה שנייה שסייד בעת ובעונה אחת, היה יושב אצלי עד עמקי החושך. בארצנו, שהימים בה אינם קצרים מדי בחורף, גם הלילות בה אינם קצרים מדי בקיץ. אדם חופשי אני, ואורח חיי אינו צמוד לשולחן ערוך, אם כי ה“קיצור” ניצב אצלי על אחד המדפים, ופעמים, שלא להיכשל באי אמינות, שדינה הספרותי חמור בעיני מעבירה על אי אלה קלות שבתרי"ג, אפילו הייתי מעלעל בו להסיר ספק בדיוקו של פרט כלשהו.

והנה, אף לי היה לא נוח כשערב השבת הראשונה המשיך סמי בעבודתו גם אחרי שבשני בתי הכנסת הסמוכים לבית מגורי, זה האשכנזי וזה הספרדי, ששם מקצרים מעט יותר בתפילה, התפזרו כל המתפללים לבתיהם. גם בבית מגורי יש כמה שומרי שבת, ובולט ביניהם מר דויד דויד, שכני לקומה, שהחזרה בתשובה החלה כבר אז לצבור תאוצה מפליאה במשפחתו. הוא עצמו דווקא נטוע בשתי רגליו בקרקעות, מתווך נדל"ן, עיניו האדמדמות מתרוצצות בלי מנוח בפניו הזרועות נמשים חלודים וורודים. הכיפה שלראשו גדֵלה עם כל כיבוש שכובשת קרחתו משערו שמעורבים בו נחושת ואפר, אבל עד היום לחייו מגולחות, וצדי אוזניו, מן הרקות ומטה, מצמיחים פיאות זיפים. רק את ילדיו, להוציא הבכור, ספק עצמאי בדעותיו ספק רפה שכל, מכל מקום חילוני להכעיס, ובפרהסיה, שלח לפנימיות ולישיבות של חרדים. במרוצת עשרים ויותר שנות שכנותנו צפיתי בנערים ובנערות אלה: לא רק מהפך רוחני עברו, אלא – כך חשתי בכל פעם שראיתי אחד מהם בבואו לבית הוריו לביקור נדיר, חולף כצל מן המעלית לדלתה של משפחת דויד – התחולל בהם שינוי גנטי, מתלבשים, נראים ומדברים כחסידי אחת מחצרות אוּנגְרן, ומי בירושלים אינו מכיר את בתי אונגרן באזור שבשנים עבָרו היווה את קו התפר בין הישן לחדש. סיפורו המאלף של בית דויד דויד אינו שייך לכאן, אבל הוא ממחיש את סוג אי הנוחות שחשתי כשנכנסה עבודתו של סמי ששון עמוק לתוך השבת.

על מנוחה בשבת לא דיברנו איתו – אשתי ואני – מראש, פשוט משום שלא העלינו על דעתנו שיעמוד סייד ויחלל את השבת בחלונות פתוחים וברדיו שקולו עולה לירושלים, ודווקא בדירתם של סופר בישראל וחוקרת יהדות, מעשה שדויד דויד ובני ביתו עלולים לטעון, ושהשכונה כולה תניח, ובדין, שבהסכמתם נעשה. אחוז בהלה, דרשתי שיפסיק מיד ושלא ישוב לעבוד אלא בבוקר יום ראשון, וזו גם בקשתי לסוף השבוע הבא, אם לא יסיים עד אז, כפי שהבטיח, שבועיים, ופירושם, סברנו לתומנו, עשרה ימי עבודה מלאים, ועוד שניים קצרים, כנהוג בימי שישי. אני מסרב לחשוד בסמי, שרק כתגמול סחב את הצביעה ואת ההשלמות עד מחצית השבוע השלישי, ומעדיף לחשוב שדרישתי, שאפילו לא ניסה לערער עליה, פשוט שיבשה לו הרגלים מקובעים, ומכל מקום, ביחסים בינינו לא הבחנתי בתנודה כלשהי לרעה. ואל נא תשכח, לחשתי בציניות לעצמי, שסמי אינו הולך לוותר על הביוגרף שלו, שכבר חשף עצמו לפניו כפי שלא נהג עם שום אדם מאז השיחות הגורליות עם ה“פסיכולטור” דוקטור יוחנן קליצ’בסקי.

אפשר לסכם עניין זה ולומר, שהכול התנהל כהלכה. הכול, חוץ מחיי שלי – השבועיים הם כבר שלושה, ועד שייראה הבית כפי שרציתי שתראה אותו אשתי, הלך חודש אחד מתוך שניים, מתחילה הספירה לאחור ליום שובה מאמריקה, ומה שרד מכל הזיותי על דממת מוות שבכוחה אשלים סוף סוף את הספר הזה שאני מתמזמז איתו שנים על שנים, אבל הוא יוכיח לעם ישראל וגם לי עצמי, כי עוד בחורנו חי, והפצצה שתונח בקרוב בשוק הספרים, תכה בתימהון ובדיכאון את כל הבחורים המצוינים, עמיתַי לעט הסופרים, למכונת הכתיבה ועכשיו ל⁻lap top, היה חלום, אך גם הוא עבר, עשיתי בלבי מעין סך הכול, והמלים נמשכות כמו מאליהן, עתה אין לי כלום בעולם – אין לי דבר. ותוך כדי כך אני תופס עצמי בקלקלתי: אפילו המלים האלה, שכאילו נבראו ברגע זה ממש מתוך רוחי הנכאה, גם הן של ביאליק, ששירו זורם עדיין בדמם של המתמעטים מרגע לרגע, בני דורי. לי משלי אין כלום, וגם צירוף זה, אדוני, אינו משלך, יעירו המעטים המזהים מיד את המקור. והן לי באמת אין כלום, ואפילו כדי לומר זאת אני נזקק להלוואה.



ולמחרת בהשכמת הבוקר, לא רק פקחתי את עיני, אלא גם קפצתי בזריזות מן המיטה הזוגית, שלאחר ימים אחדים של הנאה מן היחידות התחלפה זו בתחושה שרק מי שהזוגיות היא לו במשך עשרות שנים כמין טבע שני יידע מהי. זו לא בדיוק בדידות, גם לא ממש געגועים, יותר מכל – מועקה סתומה, סיוט שאינו מניח לאיש הנודד מחדר ריק אחד למשנהו, טרף לפחדים והזיות. הן אין יום בלי שתוריד עלינו התקשורת מטר של סיפורי זוועה, שאין מקום בעולם מוגן מפניהם. לא פה אצלנו, והדברים ידועים, ופי כמה וכמה בניו יורק, קל וחומר בחודשי הקיץ הלוהטים, ודווקא סמוך למקום שאשתי שוהה בו יש אזורים הידועים כ“מטבח הגיהינום”, Hell’s Kitchen, ומן הקורבנות המועפים על השודדים הקטנים, המסוממים, מזכירים שוב ושוב נשים מבוגרות, בלשון נקייה, קבוצת גיל ששנינו נמנים עמה כבר כמה שנים טובות, ואם כי איננו מכירים בכך. שכן להבדיל מרוב מכרינו וידידינו, אנחנו באמת נראים ומתנהגים כצעירים. טופחות כמה עובדות לא נעימות על פנינו. כשאתה בארצך, עושה רוב הזמן בין כותלי ביתך, מתרועע עם אנשים כמותך זה נורא פחות, אם כי גם כאן מצאתי עצמי לא פעם מאוים ומושפל. נניח לפרטים.אבל אשה, לבדה, במגלופוליס כניו יורק, פחד לדמיין את הסכנות. התרוצצו בקרבי רצונות מנוגדים, ומה טבעי מזה, ובתחילה נאחזתי בפיקוח על הסייד כבתירוץ אצילי לרצוני להישאר מעט עם עצמי. וכמובן בצורך הבוער לכתוב, נימוק שאין נאצל ממנו.עכשיו ייסרתי את עצמי על שהנחתי לאשתי לנסוע לבדה, לא הנחתי אלא ממש עודדתי ודירבנתי אותה ואם חס ושלום יאונה לה משהו שאפילו בשמו אני מסרב לקרוא, לא אמחל על כך לעצמי עד יומי האחרון.

פתאום חשתי לא כמי שעושה את מלאכתו בידיעה שכמחצית הזמן כבר עברה, והכול יודעים שהמחצית השנייה היא כחלום יעוף, אלא כמי שהעתיד המבהיל כבר חילחל לתוך ההווה שלו, ומכאן והלאה כך אחיה, בדירה מחודשת המדיפה ריחות צובטניים של סיד בוהק וצבע אקרילי, לבדי, לגמרי לבדי, והבֵּט בסמי ששון וראה מה מחכה לך.

לא ולא, נזפתי בעצמי, לא יקום ולא יהיה. אתה לא תיכנע לרוח הרעה שהכתה בך אמש, קל וחומר לא לכל ההזיות הילדותיות על הצפוי לאשתך בניו יורק. שמונה מיליון בני אדם יושבים שם, אוכלים ושותים ושמחים, חשוב עליהם, עמוס, לא על מה שסבירותו שואפת לאפס, שדווקא באשתך, העושה מסלול יומי קצר מן הסמינר התיאולוגי לדירתה הנאה והמאובטחת, דווקא בה יפגע איזה בן בליעל. שב ועשה מה שהחלטת אמש במיטה הענקית, כשהתהפכת מקצה אל קצה, מנסה שכיבה לרוחב, באלכסון, לא מצליח להירדם.

מה החלטתי?

שאני נסגר בחדרי ומתרכז בעבודתי, להוציא כמובן אותן גיחות הכרחיות, רחצה, אכילה, שירותים, הקפה המובטח לסמי בוקר, צהריים וערב, וזה הכול.

אם לא אקבע לעצמי סדר יום נוקשה, אבלה חצאי ימים בהאזנה לסיפוריו האליפטיים של ששון, המתחילים להזכיר לי את הטקטיקה של שחרזדה. יותר משבועיים החזיק אותי במתח, ועד היום טרם דיבר לעצם העניין. לי אין בשבילו אלף לילה ולילה, אפילו לא יום נוסף. לעבודה – אני, ולעבודה – גם הוא.

וכך עשיתי.מזגתי לי קפה וישבתי אל שולחן עבודתי, אוזני האחת כרויה לצלצול האינטרקום. פליטי הסיידים, העוברים לימים אלה לדירה שכורה, לבית מלון, נוסעים לחו"ל, או, בלית ברירה, מוצאים מחסה בדירת אחד מילדיהם, נוהגים להפקיד בידי הסייד את מפתח דירתם, שייכנס וייצא כחפצו. אני לא ראיתי טעם במסירת מפתח לסמי ששון כשאני עצמי איני מוציא כמעט את חוטמי החוצה, וגם, להודות על כל האמת, מה אני באמת יודע עליו, מפתח אפשר לשכפל ברגע, ומה אעשה אם בעת שאשתי ואני נרד לאילת, לדירת הנופש שרכשנו בה זכות לשבוע בימות החורף, תחנה משאית ענק לפני ביתנו, ובשלווה מקצועית תרוקן את כל תכולת ביתנו למכולה, תפליג לה למקום בלתי ידוע ואותנו תשאיר עם דירה מסוידת וצבועה, אך ריקה ומרוקנת.

ישאל השואל: איך אתה מיישב בתוך עצמך הפכים קיצוניים כל כך כביחסך אל סמי ששון? מצד אחד, אתה מגיע עד כדי הזדהות גמורה עם נפשו השסועה שסעים גלויים וסמויים, עד כדי התאהבות רומנטית בו, ומן הצד האחר, הוא חשוד בעיניך מראש, למרות כל המלצותיה של מלכה’לה, וזאת אך ורק מכוח מה שאבותינו דוברי היידיש היו מנסחים, “ער איז נישט פון אונזערע מענטשן”,ובכמה גלגולים מקומיים של הלכידות השבטית והחשד באָחֵר, בכל אחר, היינו אומרים, “לא מהחבר’ה”, “לא משלנו”, “לא מכוחותינו”, ובמלים אחרות, טוב, נשאיר את זה ככה, פתוח, לא נשמיע את המלים האחרות, המפורשות, הגזעניות.

איני בורח מן השאלה, והוכחה לדבר – מי עורר אותה אם לא אני?! ובכן, על כך יש לי כמה תשובות, והראשונה בהן היא, כן, כאשר העלה סמי, כבר בשיחתנו המקדימה, את עניין המפתח, כרך זאת בהצעתו – שעכשיו התחלתי להצטער על שלא נהגתי על פיה – שאצטרף אל אשתי בצאתה לניו יורק, אשאיר את המפתח בידיו, ושנינו נשוב לדירה מוכנה למגורים. על הטעמים לרצוני להישאר בדירה כבר עמדתי, ויותר מפעם אחת. בתשובה לשאלה הבוטה, אני מוכן להודות: כן, החשד באחר, בכל אחר, המפעפע כרעל בכל רקמות החברה, רובץ גם לפתחי. והן אז טרם הכרתי את היחיד סמי ששון, אלא ראיתי אדם בבגדים מטולאים, מרובבים, פניו השחופות לא גולחו שבוע ויותר, לך תן בידיו את המפתח לדבר המבדיל אצלנו בין הקבוע והעומד לבין הארעי, היום הוא פה ומחר הוא שם – הדירה! הדירה – אם תרצו אין זו אגדה! הדירה – חלום שהיה למציאות! אמור לי באיזו דירה אתה חי, באיזו שכונה, בעליהם של איזה שמות מפורסמים הם בעליהן של הדירות הסמוכות שלך – ואומַר לך מיד מי אתה!

נכון, גם בתוכי יושב מטומטם קטן, שלעתים הוא גזען ולעתים – לא בשל היכרות עמוקה או לאחר בחינה מדוקדקת, אלא סתם, מחמת המחלה, המכה יותר מהשפעת, עצלות המוח – הוא בעד כל מי שעל המקום רואים שהוא “משלנו” ונגד כל מי שעל האף כתוב לו שהוא “לא”. השואל לא ידע את הסיפור, ולכן לא שיסף אותי במה שקרה לנו בדירתנו הקודמת, שקירותיה ודלתותיה נשחקו; כורסמו בשיני הכלבים שילדינו נהגו לגרור מן הרחוב ולהציע להם פינה חמה, את פינת העבודה הזעירה שהיתה לי אז; כוסו בגרפיטי כחלק מלמידת הכתיבה והציוד ומתהיך ההשתחררות מפחדים ועכבות, מהרטבה ועוד מביטויי “המאה של הילדים”, כפי שכונתה, ולא באירוניה, המאה הרצחנית ביותר בזמן החדש. וזה הסיפור:

כאשר איימו הצפיפות והרעש לא רק על מקומי הצנוע על מדף הספרים העברי, כי אם על חיינו המשותפים – וזה אינו ממין ענייננו כאן – גילינו שנסיבות הזמן ומדיניות הממשלה פתחו לנו שער לדירה גדולה וייצוגית יותר וכמעט בלי מזומנים. עיקר מחירה יבוא ממכירת דירתנו זו, המבשרת לכולנו פורענויות גדולות ברגע שייכנסו שני ילדינו לאותו שדה זרוע מוקשים, גיל ההתבגרות, ואין לדעת תחת רגליו של מי מארבעתנו יתפוצץ הקטלני שבכולם. ואת היתר תכסה משכנתה משלימה – שבאותם ימים לא היתה צמודה למדד יוקר המחייה, ולא למדד יוקר הבנייה ולא לדולר, כלומר, ברבות הימים עתידה היתה ליהפך מחוב מעיק ל“טפחות” לשי נדיב שהעניקה המדינה, בבחינת “מתן בסתר”, לאזרחיה שהיטיבו ללוות. אלא שאליה וקוץ בה, כמאמר מורינו, בוגרי הסמינרים של קובנה וביאליסטוק: במראֶהָ הנוכחי, כשל אחד מאותם מקומות שהן ההונים של אטילה והן הטטרים של ג’ינגיס חאן רכבו דרכו, ינסה הקונה, אם אמנם יימצא לה קונה, לשלם תמורתה הרבה פחות משווייה בשוק. הנה כך הגענו אל מצב ההחלטה הקלאסי של עמנו וארצנו: “אין ברירה! מוכרחים לחפש סייד, ומיד!”


יש אומרים: אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזים עליו מלמעלה. ויש אומרים, מזל, הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל. ואחרים אומרים: בולשִיט! הכול מקרה. כשלא קורה, לא זוכרים שכלום לא קרה. כשקורה, נחנק הגרון מעוצמת ההתפעלות מאי מקריותם של המקרים וכמו בהקדמות של מחברים חשובים לספריהם מודים לכולם, אם צריך ואם לא צריך: אצבע אלוקים! המזל משחק לנו! זה לא יכול להיות מקרה סתם! והמהדרים מוסיפים: אפילו איינשטיין אמר, שאלוהים לא משחק בקובייה!

מי אני שאכניס ראשי בין עוקרי הרים וטוחני סלעים כאלה. אני מספר עובדות.יום אחד שבה אשתי מהאוניברסיטה ובין אגודל לאצבע היא מחזיקה פיסת נייר זעירה. יש! מסתבר שבמהלך הלילה הוצמדו לכל עמוד חשמל ולגזעו של כל עץ רענן בשכונתנו,זו הקודמת, מודעות נכתבו כנראה אחת אחת בידי צמד צבָּעים, אותיות טוש גדולות שהעין אינה יכולה להימלט מהן, סיפרה אשתי בהתרגשות והוסיפה, כי חשה שתזמון כזה – אנחנו תוהים היכן נמצא צבָּע מהימן וצמד זה מבקש עבודות סיוד וצביעה ברמת מקסימום ובשכר מינימום – יש בו יותר מסתם מקריות, ולא “כטענתך שכל אירוע שאין לו סיבה ניתנת להוכחה הוא אולי נושא למיסטיקנים, לא לבחינה שיטתית, מבוקרת, ואבן בשדה קיימת יותר ממנו”. אצבעותיה, סיפרה, הושטו לתלישת מודעה אחת שלמה, ובעיקר כדי שאוכל גם אני לעמוד על ניסוחה המקסים ו“אולי תכיר לפחות בקיום סגנונם המגניב של הצעירים”, אבל כיוון שחששה שבזה תצמצם את סיכוי הצמד לעבודה, תלשה בזהירות רק אחד מן המלבנים הצרים שנגזרו כמין מלָל בשפת כל מודעה, על כל מלבן מספר הטלפון של הצמד. המודעה, הוסיפה, מציגה אותם היטב, ומן הזיכרון ציטטה מה שבעיניה היה העיקר: “שני קיבוצניקים, צנחנים אמיצים וצבָּעים מה⁻זה יד⁻חרוצים. בידינו הר של המלצות מלקוחות מרוצים, שנשמח להציג לכל מי שרוצים”

אשתי ליקקה ממש את שפתותיה מרוב הנאה מהלשון החצופה וה“גזעית”, ואף אותי הדביקה בתחושתה שזהו זה. בו ברגע טלפַּנו אל המספר שעל גזיר הנייר, ומיד ברדת הערב התייצבו השניים, שובי לב יותר משציפינו, כמו ירדו אלינו ישר מאחת מאותן מודעות שהיו קוראות. “הטובים ל– “, לטיס, לשריון, לשייטת 13, או מאלבומי ששת הימים, שבעת ההיא פיארו כל בית והִרווּ את דמיונם של מי שרק תמול שלשום היו מובסי כל העולם, בשרם מאכל לכל כלב שוטה, הצבָּע האחד היה לא סתם בהיר שיער, גבוה, חסון ועיניו צלולות ועמוקות כמו פיורד נורווגי, אלא שִיבּוּטוֹ של ארי בן⁻כנען, גיבור “אקסודוס”. חברו – זו עובדה, אני נשבע, לא שום קוֹנטרַפּוּנקט צורני – היה תימני אסלי, עור שוקולד – וגם בזה אני פשוט דבק בעובדות, לא מרמז ל”חיילי השוקולד”, אותו צירוף מתקתק מעולם האופרטות – שיניים צחות מחלב ועיניים לוהבות, לא צל⁻צילו של היגוי תימני. שניהם, מיד רואים, אנשים לרוחנו. צברים יותר מצברים, גם זקוקים כנראה מאוד לעבודה. גם אפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות. אשתי ואני התחרינו זה בזה, מי ראשון יאמר “כן”. לא התמקחנו על שכרם. לא קבענו תאריך סיום. בכלל, לא נכנסנו לפרטים מביכים. הם אמרו, “לא נאכזב אתכם,” ואנחנו ענינו ואמרנו: “סומכים עליכם כמו על הילדים שלנו.”

והסוף? הם עבדו מהר מאוד, די נקי, בסך הכול בסדר, וכיוון שבשנים ההן הייתי רחוק מגיל הפנסיה, וכדי להתפרנס בכבוד ולהיכון לדירה החדשה עבדתי קשה, וכמותי גם אשתי, ובשעות היום לא היינו כמעט בבית, ואפילו היינו, לא לכבודנו היה לבדוק בלי הרף את טיב עבודתם, להביט להם לאצבעות, אם סומכים, אז עד הסוף!

רק אחרי ששילמנו להם את שכרם, והמודעות חדלו להיראות בשכונה, התחילו תוצאות עבודתם החפיפית, פהרטצ’ית, להציץ מאדני החלונות, שלא גירדו מעליהם כראוי את הצבע המקורי ולא שייפו היטב את הסדקים בעץ שהגשמים והשמש עשו בו שָׁמות, לא סתמו ולא החליקו ב“קיט”, גם לא הזינו היטב לפני הצביעה ב“גרוּנד” שמן, אלא מרחו, משחו והעלימו, הכול מהר מהר. לא יצאו שבועות רבים והסיד החל להיסדק במקומות שונים לאורך הקירות ובקווי המפגש עם התקרות. וצבע השמן הרענן על אביזרי העץ התקמט והסתדק כעור פני הנזירה הטיבטית היפהפייה ברומן “האופק האבוד”, שכל צעד שצעדה עם אהובה האנגלי אל מחוץ לשַנגרי⁻לָה, מנזר נעורי הנצח, היה צעד לתוך הזִקנה והכלָיה. באחת, לאכזבתנו מצמד היפים והטובים באנשי שלומנו, היה כנראה חלק בהימנעותנו הממושכות מנגיעת סייד בדירתנו החדשה.

כשנשמע סוף סוף צלצול האינטרקום וידעתי שסמי ששון הגיע, זינקתי מכיסאי, בלחיצת כפתור פתחתי את הכניסה לבית, את דלת הדירה השארתי פתוחה לרווחה, את חדרי סגרתי ושבתי לכיסאי, נחוש בהחלטתי להתרכז בשלי ולהניח לו לסיים במהירות את שלו.

קל להחליט, אבל איך יוצאים מהחלטה טיפשית ומרושעת? שמעתי את הליכותיו של סמי מכאן לשם ומשם לכאן, שמעתי את קרקוש כליו,שהרי היום הוא כבר מרכיב חזרה את חלקי המתכת של הדלתות והחלונות, את כפות המנעולים ואת הטבעות המחורצות סביב חורי המפתחות, את גביעי המתכת והפלסטיק המכסים על חיבוריהן של המנורות לזנבותיהם החשופים של חוטי החשמל בתקרה וכל כיוצא באלה. ידעתי, כי בחופזי עשיתי טעות מכוערת – לא הרתחתי לו קפה, לא מזגתי לכוס ולא ישבתי איתו כמנהגנו כל הבקרים, אלא ככל אלה שמבחינתם יכול העולם כולו להיחשב כל עוד לא סיימו את ה“מַגנוּם אוֹפּוֹס” שלהם, סגרתי עצמי מפניו עם הסיפור ועם התה האנגלי, שלי בלבד.

בעוד אני מחפש מוצא של כבוד מהמלכוד שבמו ידי כלאתי עצמי לתוכו, מקיש מן הברזל המכה בברזל, שסמי ויתר בהפגנתיות על הקפה והוא עובד במלוא הקצב ובקולות המתחרים אפילו ברשת ב', שהפעיל במלוא העוצמה, והכול להודיעני, שאמנם נבגד על ידי מי שאת תקוותו תלה בספר שיכתוב עליו ולתכלית זו את כל לבו שפך לפניו, אבל עכשיו מצפצף הוא, סמי ששון, המנוסה בבגידות, צפצוף ארוך עלי ועל הספר, אין לו בי עוד כל עניין, רק לגמור מהר, בכבוד, ולעוף מהבית של העמוס גפן, שעכשיו ראה שהוא אותו דבר כמו כל העמוסים, וגם על כך ישלוף ודאי סמי פתגם סורי קולע, נניח, צבעי זנבותיהם של הסוסים שונים, אבל החרא שלהם אותו החרא.

ואז נפסקו הכאות הפטיש, חריקות המברג, קול גרירת הסולם והצבתו במקום זה ואחר. אפילו זעקת הרדיו נאלמה. מתוך הדומייה,שלא הפסקתי להקשיב לה, עלה קול נקישה בדלתי.

כן, קראתי בצהלה, הנה החבל שיעזור לי לצאת מן המלכוד.

אתה חולה? אתה במיטה? אתה רוצה לשתות משהו?

מה פתאום חולה? אני סתם, מפוזר כזה, מיהרתי לפתוח לרווחה את הדלת ולצת אל סמי, מוחק במלים את מה שעד לרגע זה חשתי שאין לו עוד תקוה. אני פשוט לא כל כך מצליח לישון, מתעורר כל שעתיים, או שאני מיד, דחוף, מוכרח להשתין, או שאין לי אוויר לנשימה –

אמרתי לך, זה הצבע הטרי. למה, עמוס, לא נסעת עם אשתך לניו יורק, היית חוזר לבית נקי כמו צלחת, לא מריח פַּרַפִין, מריח פַּרְפים – "לא זה. לפני חמש התעררתי שוב. אמרתי: במקום לשכב ער במיטה, אמשיך לחרוש בסיפור –

וגמרת סוף סוף? צהל סמי, כאילו זה האות שהגיעה שעת סיפורו.

אולי אצליח עוד לפני שאשתי תחזור. אינשאללה! זה משהו שנסחב אצלי כבר הרבה זמן.

מה זה אצלכם הרבה?

באמת לא חשוב. שנים. תסלח לי, סמי, כשפתחתי לך את הדלת הייתי באמצע איזה קטע. רק רציתי לגמור אותו לפני שבורח לי כל הרעיון, ומיד לעשות לשנינו קפה. מה לעשות, הקטע המסובך הזה התפתל סביבי כמו נחש, עוד רגע, עוד רגע, ועד שהקשתָּ בדלת לא שמעתי שום קול. יאללה, בוא איתי למטבח, בעוד חמש דקות יהיה קפה כמו שאתה אוהב, סמי –

סוֹפר יותר גרוע מתרנגולת – שנים צריך לשבת על התחת עד שיוצא משהו? אסור לצאת לרחוב? לראות סרט? להיכנס למסעדות? כשעפו אצלכם פה על הראש הסקאדים העיראקיים והפטריוטים האמריקאיים, גם אז לא שמעת כלום?

זה אפילו המתים שמעו.אבל אני, בדיוק אז, מצטער, הייתי בצרפת. בחרו זמן להוציא שם ספר שלי.

אתה כותב בצרפתית? גם מדבר?

לא, חביבי, הספר תורגם מעברית.

ובצרפת היה בצרפתית?

הינהנתי.

אז למה לא סיפרת מלה שיש לך ספר צרפתי?

בכלל לא דיברנו על הנושא הזה. אמרת, שאין לך ראש לספרים.

צרפתית זה משהו אחר. אָרוּן, אח שלי, אחרי עובדיה, יותר מעשר שנים גדול ממני, התחיל צרפתית עוד בחלבּ, ראש יש לו, וידיאו⁻טייפ, כל מלה שהוא שומע, כל מקום שרק פעם אחת ראה, נקלט אצלו בווידיאו, וזהו, זה שלו לעולם, ולא רק בחלבּ היה קורא צרפתית, גם בארץ כל הזמן היה קורא עיתונים, ספרים, קורא וגם מדבר צרפתית. וסורית. פחד לשכוח את הערבית החלבּית.

היה באיזה תפקידים מיוחדים בצה"ל?

שוב אתה עובד עלי, לא יפה, עמוס, כבר האף שלך מריח שאָרוּן הוא ספר יותר מעניין ממני!

אין לי מושג על מה אתה מדבר! דחילכּ, סמי, אמרת שלמד צרפתית היטב ועשה הכול לא לשכוח את הערבית החלבּית, אז באופן טבעי שאלתי אם בצה"ל ניצלו את זה.מה קרה?

“אצלנו כל האחים לא סתם שירתו. במחנה מטכ”ל, אָרוּן יושב עם כל הפַלאפלים ואני מגיש לו –

רק שאלתי, מה עשה בצה"ל, ועכשיו אני יודע מפיך, שהיה רב⁻סרן, סגן⁻אלוף, אולי שלושה פלאפלים –

אפילו לא הזכרתי דרגה.

מי אמר, אָרוּן יושב עם כל הפלאפלים? כמה פלאפלים לא אמרת, זה נכון, אבל אָרוּן התגייס עשר שנים לפניך, הוא בקבע, נכון, הרבה הרבה זמן, לשאול עוד, מה בדיוק עשה שם אחיך, שערבית ידע מהבית וצרפתית למד כל הזמן, הה?

תהיה האורח שלי, אבל אני, מה יש לי לספר? אָרוּן לא היה מדבר על הצבא, גם כל הזמן נוסע ונעלם לחודשים, ואני מספיק שוברים לי הצרות שלי את הגב, אין שם מקום להר השחור של אָרוּן. רגע השתתק, מנקה את השולחן מפירורי אכילתו מתוך השקית, קם כדי לשוב סוף סוף, ובמלוא השווּנג, לעבודה. בלבי כבר החלה מנקרת חרדה, שרק כדי להרשים אותי ובלי להבין מה הוא עושה, חושף הפטפטן שלי את אחיו, שלפי המעט שכבר הספיק לטפטף הוא כנראה איזה אלי כהן, אולי לא צמוד לראש הסוס, אבל אלה שלנו שם שתולים גם בראשי הכלבים הלוקקים מידע מתחת לשולחנו של הרַאִיס. והנה דיבר סמי מאליו, וכבר רווח לי:

טוב, מאז עברו כמעט שלושים שנה, וכבר מזמן הוא בכל מיני עסקים, הוא לא מספר בדיוק מה, ואני לא שואל. שנים היה מסתלבט בפריס עם הקצינה הקטנה שקטף לו מהצבא, לראות תמונות ב“לובר” הלך איתה, הארוּן אל רַשִיד, יעני, ופתאום נמאס להָהִיא פריס והתחשק לה רומא, ואחר⁻כך, לא תאמין, רק לונדון, רק לונדון, והוא, זוקף עצמו כמו זנב, ישר מהתחת של החתול, שכולם יידעו, היא כאילו זו שרצה קדימה, אבל בלי הזנב אין לה כיוון, קשקושים כאלה, גם מספר לכולם שכל זה מפנסיה של סגן⁻אלוף. עַלֶינָא?! הכסף הגדול בא מהמשפחה של אורכידיאה, זה השם שנתנה לעצמה ההיא, שבפנקס השירות היה רשום שם מצחיק בעברית של איזה פרח, מצלצל כמו סַחבָּק, סוּלחָה, לא משנה. עשה מכה, אָרוּן אחי הזקן, גם צעירה, גם אשכנזיה, גם מיליונרית. עכשיו הם שניהם, עם הילדים הקטנים, בקצרין, יש לך פה את הספר הצרפתי שלך? הייתי מביא לו, והוא היה קורא, מספר גם לי ואז הייתי יודע איזה ספר תכתוב על החיים שלי –

המעשה בסוכן שתול לשעבר (ברור, שבזה עסק האח אָרוּן), המתיישב סמוך ככל האפשר לגבול, שבצדו האחר עשה חלק נכבד משנותיו, איפשר לי לנער בחיוך דק⁻מן⁻הדק את דברי סמי. אמרתי:

אחרי פריס, רומא, לונדון, דווקא ליד הסורים יצא לפנסיה? הוא איבד אצלם משהו? סמי לא החמיץ את הרמז המחוּיך ופרץ בצחוק קונדסי, אתה, עמוס, יותר ממר ממה חשבתי. איך אומרים על אחד מלא מלח–

ממולח?

זה מה אתה, ותמיד פנים ילד⁻טוב⁻ירושלים, כלום לא מבין, לא רואה, לא שומע! ממך צריך הבן אדם להיזהר יותר הרבה משנשארים מנחש, את הפה אני עוד לא מספיק לפתוח, וכבר אתה קורא המחשבה שלי. עמוס, פַּיס אתה קונה?

ניחשתי אל מה הוא מרמז, ובראשי ניענעתי לשלילה.

טוטו?

חזרתי על הנענוע.

עזוב את הספר, עמוס! את השותפות בוא נתחיל בפַּיִס. הכסף אני שם, ואתה רק כל פעם תגיד על איזה מספר הולכים, ובטוטו אתה ממלא את הטורים. אל תגיד שאף פעם לא הלכת למשחק! אני בטח לא, אני עובד! אבל קובע לא זה. אתה, יותר מדוקטור יוחנן, אתה, עין של מכשף יש לך –

עזוב שטויות, סמי, אני מוכרח לחזור למחשב.


בחוסר סבלנות חיכיתי לרגע שבו ישוב לסיפורו שלו, אך אף על פי שחזר וטיפטף רמזים על הספר שברור שאכתוב עליו אני, הספר ש“מת” להיכתב ודווקא באמצעותי, הנה בפועל חמק לעניינים אחרים. את הכוח הנתבע לחשיפת הכיב המוגלתי הזה כולו, המשולש סמי⁻חבּיבּה⁻ז’ק, שחדל כנראה להתקיים מיום שהיה סמי לסייד, אין הוא מסוגל עדיין לגייס בתוכו, ואני לא האיש שיחטט בכיב הזה, אמרתי בלבי. היום⁻מחר הוא מסיים את עבודתו, אני משלים את המעט שטרם קיבל במהלך שבועיים⁻שלושה אלה, בטיעון זה ואחר, “על החשבון”, ומשתיסגר אחריו סופית דלת הדירה, ספק רב אם נשוב אי פעם ונתראה. נשכח מכל הסיפור הזה, כבר עכשיו.

רשת ב' וגלגל"צ, מי מבדיל ביניהם, תופפו מאז הבוקר ב⁻full volume על דלת חדרי, מצוקים נלחמים באראלים, פופ, אראלים נלחמים במצוקים, ראפ, נשבה ארון הקודש, שירי מולדת, ובין זה לזה, הלמות הפטיש הנועץ לתוך חגורת הבטון וקירות החמאה דיבֶּלים וזוויתנים, שיישאו את התמונות המפארות אותם, בהן אוריגינלים ישראליים קיבלנו – ואחד או שניים קנינו בכסף מלא – מידי האמנים, בהם, אבוי, מן החברים שהלכו מאז, בקצב יותר ויותר מזורז, לעולמם.

ואז שמעתי בדלת עצמה את הנקישה שכבר נואשתי ממנה.

ראשונה קבע בה סמי מחדש את כף המנעול, כדי שאוכל להיסגר ממש ולכתוב היטב. גם עכשיו פתח סמי רק כדי סדק רחב, חושש להפר את מנוחתי ובקול רך, שלא כדרכו, שאל אם אוכל להתפנות לרגע ולעזור לו לתלות את התמונה הגדולה, הדגש החזק של הסלון כולו, נוף מופשט למחצה של מפרץ ים, שמשום מה חתם עליה חברנו הצייר הנודע פעמיים, אחת בפינה הימנים התחתונה ואחת בפינה השמאלית העליונה. גם כאשר תולים אותה וראשה למטה, מסייעת החתימה לצופה התמים לטעות ולהתפעל לא פחות מאלה שצופים בה וראשה למעלה. חברנו זה היה כבר עיוור למחצה כשרכשנו מידיו את התמונה, וזמן לא רב אחר כך ניטל ממנו מאור עיניו כליל. שוב לא היה מקום לשאול לדעתו המוסמכת בעניין זה, ומכל מקום מעצם השאלה היה נשמע יותר משמץ של לגלוג וזלזול, ובנסיבות אלה פסקנו אנחנו בשרירות לב גמורה מה למעלה ומה למטה. את עזרתי ביקש סמי לא מחמת גודלה וכובדה של מסגרת העץ, הוא הסתדר יפה מאוד לבדו, אלא ודאי משום שהעדיף לא להסתכן בהפיכת תמונה אהובה זו על ראשה.

בדיצה, כמעט בחדווה, יצאתי אחריו אל הסלון,משתאה לגלות כמה הספיק סמי ששון לחולל בזמן הקצר הזה: את מיני היריעות, הסדינים המטולאים ושאר סמרטוטים שכיסה בהם היטב את ארון הספרים ואת הרהיטים שהערים במרכז החדר הגדול, הסיר וסילק אל מחוץ לדלתהכניסה, ובטביעת עין מפתיעה החזיר כל פריט למקומו, פרש אתהשטיחים, גם תלה אתכל שאר התמונות שתפארתנו עליהן, ובלי לטעות בינינן, ועכשיו, שבכוחות משותפים תלינו גם את“פני יאנוס” (כך כינינו, אשתי ואני, את התמונה האניגמטית הזאת), נראה הסלון במלוא זוהרו, כמו בימיו – ובימינו – היפים ביותר.

בלי משים, נמצאתי יושב על הכורסה הרחבה, זו שהיתה אהובה על חמותי המנוחה, שכן בנקודה זו היתה ממש מול הטלוויזה, וכרב חובל הרואה מעל הגשר מאופק עד אופק, היתה היא צופה בעולם כולו המתגלה לה על האקרן בסרטים לאין מספר, אמריקניים, בריטיים וכל מה שיש, את הנאמר בהם לא הבינה, אלא אם העלה בחכתו הזיפּזוּפּ סרט גרמני: או אז היה זיק ניצת בעיניה, ובערגה היתה מתרפקת על אותם ימים נפלאים במלחמה, שבגזירת הקיסר פרנץ יוזף הוגלה מגליציה לפראג, הרחק מן החזית, ושם למדה גרמנית יפה זו שעליה גאוותה ואשר פעם אחת בחייה אף הזדמן לה לשוחח בה עם בעל ה“נובל” ועם רעייתו המקסימה, הגברת היינריך בֶּל. זה היה באמת מקרה מופלא, אך בלתי חוזר. שעות ארוכות היתה צופה בסרטים סתומים, אינה מצליחה לצוד אלא מלים בודדות משורות התרגום העברי, החיוורות כמוות ורודפות זו את זו כאילו הריץ אותן השלשול, וכך, גם באין ברירה וגם בזכות דמיונה חסר הספקות, חיברה מרצף התמונות הנעות סיפורים משלה, שדבר לא היה בינם לבין הסיפורים החבוטים שעל האקרן, ולפיכך היו תמיד בלתי צפויים פנטסטיים ומרגשים הרבה יותר וגם – נודה נא בלחש – מצחיקים עד דמעות ניתוקם הגמור ממה שכביכול צפתה בו.

בימי חורף צלולים היינו פותחים לרווחה את החלון המערבי, כלומר את כל הקיר, וכך היתה חמותי רואה מלוא כל העין את הים התיכון, ים זה חצתה אותו פעם אחת בחייה, בהפלגה מקונסטנצה ליפו, מסע אחד ויחיד, שגם שלושים וארבעים שנה מאוחר יותר בראה מתוכו שלל סיפורים חדשים, ככל הנראה גם הם לא בהכרח נאמנים למציאות,אבל לשבחה יש להעיר, שמעודה לא חזרה על אותו סיפור פעמים. כל מי שמבין במסַפרים בכלל ובזקנים בפרט, יסכים ששבח גדול מזה אין.

מכורסה זו יכלה חמותי להטות את ראשה גם ימינה – כלומר, מזרחה – אל המטבח, שבשעה זו היתה אשתי טורחת בו ודאי בהכנת “משהו קל” לאמה האהובה, שהיא מצדה לא ויתרה על אוזנה של בתה שבכל עת היתה כרויה לספוריה וכך, דרך חצי הסלון וחצי המטבח, היו משוחחות זו עם זו, כשרגשותיה עלו על גדותיהן דיברה היא פולנית ובתה השיבה לה במין סוּרסית, וכשנזכרה פתאום שאני בחדר, ובעצם רצתה מאוד שאדע גם אני מה קורה שם בטלוויזיה, עברית, עברית נאה למדי, אציין לזכרה –


תשמע, עמוס, איך נהייתי סייד.

כך,פתאום,החריד והפריח את רצף האסוציאציות שלי, ובלי ששב אפילו פעם לעקופות ולסטיות, פתח ודיבר עוד ועוד על אותה הסבה מקצועית, שמן ההתחלה אמרו לי חושי, שהיא המפתח לתיבה שעד עכשיו רק נגע בה, נרתע,הלך סחור⁻סחור סביבה, נמשך אליה ומשהו בתוכו חזר ונבהל מפניה.

במקום ידעתי: אם אני לא עושה ישר במקום מה מצַווה עלי הדוקטור יוחנן, זה בטוח המוות שלי. הסורים אומרים, אם אתה נמאס לך הקוצים, תעזוב אותך מהסברס ולך תקטוף תאנים. זאת אומרת, נגיד אני עוזב היום את ה“נוח” והולך מוצא לי עוד מלון חמישה כוכבים. זה לא היה שום בעיה בשבילי למה אצלנו בברנז’ה כבר השם סמי ששון הולך לפניו, ואם הייתי משחק נכון את הקלף, עם העבודה החדשה עוד הייתי מקבל איזה צ’ופר כבד. אז, נכון, אני כבר לא אכפת לי מז’ק, יכול להגיד לו, לך ברגע זה קיבנימאט, ומה הוא יעשה לי? אני כבר במגרש שלי, לא במגרש שלו. מצד שני, שוב אני בקוצים, כמו אומר הפתגם, וגם אם עושים ממני רב מלצר, שוב כל היום אני דואג לשום אורח לא יהיה הטענה הכי קטנה, וגם אם תסלח לי, הוא דורש שינגבו לו את התחת, The customer is always right, תקעו לי עשרים שנה לראש, ואני מנגב ואומר, Thank you Sir. ובשביל שיהיה אחלה מבסוט וגם יכניס לי טיפ ליד, אני עוד הפעם, Thank you very much, Sir, אִינעַל דִינוּם כולם, ויש גם עוד צד, חבּיבּה גם אם אני רב מלצר, נגיד ב“דן”, ז’ק הוא מנהל ב“מלונות נוח – אשת לוט”, ואיפה אצלה אני ואיפה הוא.


כאילו פעל בהתאם לתסריט מפורט שבראשו, עבר בדיוק כאן לתליית הווילונות והתמונות הקטנות בחדרים האחרים ובמסדרון הצר. אשתי אינה מניחה לחתיכת קיר בלי שתכסה אותה באוריגינל, רפרודוקציה, תצלום של ילדינו או נכדינו, שאם הם עצמם אינם נראים אצלנו הרבה, תצלומיהם תמיד לנגד עינינו. הוא הולך הלוך ודַבּר, ואני בעקבותיו, הלוך ושָמוֹעַ.

היה מקרה, אמר סמי, בידו האחת הפטיש וידו האחרת מַחזקת בזוויתן שצמד מסמרי פלדה מושחלים בנקביו, תגיד, יש אלוהים, תגיד, מזל, תגיד, סתם, לא חשוב, היה מקרה: אתה זוכר שיקום השכונות של זיכרונו לברכה בגין?

מי לא זוכר?!

האמת, כבר אני לא בטוח כמה אצלנו בשכונה זה היה שיקום שכונות של בגין. הרבה מהדירות היו משרד השיכון, הסוכנות, העירייה, “חלמיש”, מי יזכור. שילמו שכר דירה, אז לא אכפת היה לאף אחד מהצורה של הדירה, מהחדר מדרגות, מהכניסה, למה ישלם לממשלה גם שיפוצים, תיקונים, פרחים?! לא אנחנו, לנו ההורים קנו את הדירה בבית שאז היה חדש, ורשמו על השם שלנו בטאבו. כל אופן, הבית שההורים גרו, גם שלי גם של חבּיבּה. היה הזמן שהשכונה צמחה מן המעברה, וככה כל הבתים הראשונים, שכר דירה. אני הייתי עובד בימים ובלילות, ואם לא עובד או ישן, היו אוכלים אותי המחשבות על חבּיבּה ועל הכלב הזה, ז’ק, ולא היו לי עיניים לראות בתים ולא שום דבר. אבל אחרי מה אמר הדוקטור יוחנן, תכף תלך מ“נוח” ותמצא עבודה במלון אחר, ואני אז כבר נגעלתי מלהיות מלצר, אומרת לי יום אחד חבּיבּה, וזה אחרי משמרת לילה, שהייתי ישן כמעט עד הצהריים, אבא שלך היה פה בבוקר, אמא שלך היה לה חלום רע, אמר, והיא מוכרחה תִראה אותךָ בעיניים תכף שתקום ותשתה קפה. נשבע לך בתורה, עמוס, איך אני נבהלתי ועוד עם כל המחשבות שגם ככה רגע לא היו עוזבות אותי. מי יודע מה חלמה, האמא הטובה הזאת, שמהיום שהביאה אותי – רק היא אהבה אותי?!

עכשיו עמדנו בחצי החדר, ששימש בחדר עבודתה של אשתי. חרף מידותיו המצומצמות, מדפי הספרים העמוסים לעייפה, החלון ודלת ההזזה, נמצא בו מקום לא רק לכמה רפרודוקציות מוקטנות של כמה מיצירות האמנות האהובות עליה ולתמונות כל בני המשפחה שהקיפוה בשבתה לשולחנה, אלא גם לשרבוטיהם הגאוניים של כל אחד מנכדינו. במרב הדיוק שיחזרנו, סמי ואני, את מראה החדר, עד כדי כך שבשובה הביתה סירבה אשתי להאמין שהסיוד נעשה לא רק סביב התמונות, התצלומים והשרבוטים, כי אם ממש מתחתיהם. ותוך כדי עבודה, המשיך סמי לדבר כאחוז דיבוק, ואילו אני צימצמתי עצמי ככל האפשר, ובמקום להיכנס לתוך דבריו, הצבעתי על הנקודה שבה לדעתי עליו לנעוץ את מסמרי הפלדה. לסמי, התגלה לי, היה זיכרון חזותי מדהים, ובראשו שימר את הגשטַלט המדויק של כל חדר על מלוא תכולתו, ובכל פעם שהיתה מתגלעת בינינו אי הסכמה, הייתי נכנע מיד, ובתגובת אשתי תבוא ותוכיח. בשל ריכוזו המלא בעבודה, נדמה היה לי לרגע שהשתתקותו נובעת מאיזה נתק בחוט מחשבותיו, וכמעט הזכרתי לו היכן הפסיק, בחלומה של אמו, אך הוא הקדים אותי ובכך הסיר לפנַי מכשול מביך –

טוב, נכנסתי, והיא תכף כיסתה את הראש שלי בידיים שלה, לברכה, נתנה לי עוד ועוד נשיקות, כמעט את כל הפנים הרטיבה לי, רק מה, מה חלמה לא הוצאתי ממנה, לא בפלאייר. וכאן בא המקרה. פתאום היו העיניים שלי פתוחות, ורק אז ראיתי שהבית כמו אחרי ניתוח פלסטי, הסדקים והלכלוכים כולם נעלמו, החדר מדרגות מסויד חדש, גם החוץ של הבית לבן מטיח ומסיד חדש, רוב החזית ככה, חוץ מהקרקע. הסיוד, תלמד משהו, אדוני הסופר, מתחילים אותו מלמעלה ויורדים למטה, שלא יטפטף על הסיוד הגמור. כל אופן, בקרקע אני רואה על סולם כפול, רגל פה ורגל שם, פה סיד תלוי לו מהסולם, עומד איש מבוגר, בטח צעיר ממני היום, מגבעת קש שבורה מולבשת לו כמו סומבררו על כל הראש, אבל שום דבר לא עזר לו, בטח פולני, או רומני, מרוב שמש הפנים כמו עגבניות מקולפות, האף שלו נייר סיגריות, או חתיכת גזה, בלי הפסקה מעלה ומוריד את המברשת, וכל פעם גם רוקד קצת הצדה, הוא והסולם שבין הרגלים שלו, כמו אלה מֶהַסִירק –

מהקרקס, לא התאפקתי.

קרקס, בטח! זה בגלל הכּנֶסֶת התבלבלתי, שתמיד אומרים זה לא כנסת – זה קרקס. איך אני אביר לך, עמוס, איזה מחשבות התנפלו עלי: הייתי עומד ככה וחושב כמה טוב לו לבן אדם שעובד כולו לבד, רוקד לו על הסולם כמו אלה שהולכים בקרקס על מקלות, אפילו פעם אחת ביום לא צריך להגיד Thank you, Sir, לא Merci. Madame, בכלל לא צריך את הפה לפתוח, קם בבוקר, לובש בגדי עבודה, בערב שב, מתרחץ, לובש חולצה לבנה, מכנסיים נקיים, יושב במטבח עם האשה והילדים, וקוּס אוֹמוּם כל המלונות חמישה כוכבים וכל הז’קטים האלה. האיש על הסולם רואה אני עומד ככה, כמו עץ, לא זז מהמקום, מתחיל לזרוק לי מלה, ואני תכף שומע, מה זה פולני, אבל הפנים העגבנייה שלו צוחקים עכשיו כמו ילד, אומר, אתה יש לך פנים של פקיד, שמש רואה רק בטלוויזיה, ואני לא כועס, רק שמֵח שלא ראה אותי בחליפה השחורה והחולצה הלבנה, כמו שאני הולך במלון. מה אני יגיד, עמוס, אחרי ארבעה⁻חמישה משפטים כאלה, אני שואל, איך זה אתה לבד מסייד בית שתי קומות כזה, אז הוא מספר, היה לי שותף טוב, יחד, בקבלנות, היינו עושים כל העבודות. פתאום, לפני פחות משבועיים, התחיל להקיא מהסולם הראש שלו מתפוצץ מהחום ומהסולם, אמר, בטח זה מכת שמש ואני תכף ומיד מוכרח להפסיק, אמר, ולא שכח להוסיף: בוא, תן לי את החצי שלי עד היום, ומהיום כל העבודה שלך, מתנה ממני, תיקח פועל, גם תרוויח עליו. ואני, תסלח לי, כמו שמוק נשארתי לעמוד על הסולם. לא ידעתי מה אני עושה לבדי עם כל הבית הזה, אבל עשיתי לו פנים שהכול מאה אחוז: טוב, אמרתי, עם מחלות לא מתווכחים. נעשה חשבון צדק, ואל תדאג, לך, לך. אני תכף חשדתי, זה הכול הצגה, ואחר כך באמת שמעתי לא בגלל המכת שמש עזב אותי באמצע העבודה, בגלל בן דוד שלו הציע לו עסק יותר טוב, ייקח אותו שותף אצלו בחנות המכולת. עוד שמעתי אומרים, הבן דוד היה חנוק במזומנים והשותף הבן זונה שלי קיבל ממנו בכוח שותף לעסק שהקים במשך שנים. הבנת אותי, עמוס?

נדמה לי, שברור מזה לא יכול להיות.

נכון, ואני, בַּמָּקום, הראש שלי התחיל לעבוד שעות נוספות. אלף חשבונות עשיתי, ויותר מהר מהמחשב שלך: איך יכול להיות סתם מקרה, אמא מוכרחה אני תכף יבוא אליה בשביל שבלילה ראתה חלום. אני בא, ולמטה בדיוק מחכה לי סייד שהשותף שלו עזב אותו?! יכול להיות סתם מקרה?! אני אין לי אמונה בחלומות, עמוס, לא בכוכבים, לא בקווים של הידיים ולא בקפה, לא מאמין!

גם לא באלוהים?!

אני יגיד לך, פשוט: מה סייד כמוני מבין. אבל נגיד, אני, סמי ששון, בתור מכופף הכפיות הזה, מה קוראים לו –

אורי גלר?

בתור אורי גלר אני אומר, וזה סופי, כמו ששמעתי בטלפון כששאלתי מתי תגיע רוז מוושינגטון – ארבע⁻עשרה⁻שלושים, סופי – בתור אורי גלר אני אומר, יש אלוהים או, בתור בית משפט עליון, אני, סמי ששון, אומר, סופי, אין! אבל לפעמים, אני מה יש לי לעשות, ביד מחזיק את המברשת ועושה ככה וככה, למעלה למטה, הרדיו מדבר, אבל הראש חושב לו לבד, שואל, מה יותר טוב, יהיה אלוהים, או סתם ככה יסתובב לו העולם, אין דין ואין דיין, הכל הפקר, ואז אני אומר לי ככה: נגיד, אין אלוהים,אין, סמי, בשום פנים ובשום אופן – אין! אם זה המצב, אז שַׂלַּמְתַכּ, אבא שלי זורק אותי לשוק בן שש, ז’ק, שהוא בשבילי כמו אלוהים היה, וחבּיבּה, שהיא הביאה לי את שתי הילדים המתוקים שלי ואני את השמים הורדתי לה מרוב אהבה, מזדיינים להם גם מאחורי הגב שלי, גם ישר לפני העיניים שלי, ככה העולם צריך להיות, בַּרְדָק, לא ברדק, היה יחיאל, הפולני שלי, מתקן, בברדק יש סדר, לא כמו העולם, שהוא סתם בלגן אחד גדול, כמו תיקח את המטבח של ה“נוח”, תשים הבשרים הכי טובים, הדגים הכי טריים, תביא החומרים הכי יקרים, ולא יהיה שף שקובע איך, מה וכמה, מכל זה יחד מה ייצא? אוכל חרא ייצא. זה אם אין אלוהים. אבל אם חס ושלום יש, וכל החיים המחורבנים שלי זה הוא בכבודו ובעצמו, לא על ידי שרף ולא על ידי מלאך, בישל לי, לתלות אותו צריך. ככה הוא מנהל את העולם הזה שעשה?! אינתיפאדה לעשות לו! באבנים להרוג אותו! אתה איתי, עמוס?

לכל האורך! הרבה פעמים, בדיוק כמוך, אמרתי, סתם מקרה, אבל למה מקרה מסוים זה דווקא, ולמה לי, וברגע הכי נכון, אני פה מדבר על המקרה הטוב, כמו זה שקרה לך – בדיוק בזמן שאתה שואל את עצמך, לאן אני פונה, מה אני עושה, מתגלה לך סייד שמחפש בנרות פועל צעיר ולא מוצא, מפני שאין בזמן הזה משוגע אחד שיעמוד כל היום על פיגום, או ינתר על סולם בשביל כמה גרושים שיואיל בעל הבית לתת לו, כמו שאומר הסורי, ההוא יאכל את השמנת ולי ישאיר את הזבובים.

מאיפה לך פתגמים סורים?

קפץ לי מהלשון, והתלבש כמו נעל על רגל.

אתה המצאת אותו, עמוס, אין כזה פתגם סורי.

לך מותר, ולי אסור?! וחוץ מזה, יש פתגם כזה, באוזני שמעתי, ויותר מפעם אחת.

מסורי?

מיגאל –

יגאל?!

זיכרונו לברכה, יגאל אלון – מצאתי עצמי מחקה את דיבורו של סמי – בטח שמעת עליו?

אני סורי, עמוס, לא כורסי! היה צעיר, אמרו, בטוח הפעם לא יגנבו לו הממשלה מהאצבעות, הפעם ייקח. בא יַחרַבֶּתּוּ מלאך המוות, גנב אותו. אם היה חי,היו עושים אותו ראש ממשלה?

הוא האמין. אנחנו התפללנו.

מי זה אנחנו? אתה בדיוק כמו כל העמוסים האלה, אף פעם לא יגידו, יא סַעִידנָא, יא וָזיר, יא רַיֶס, הם יגידו רק, גולדה, יגאל, אריק, שימון, אהוד, סַחבָּקים כולם, בדיוק כמו היה יחיאל, הפולני שלי, אומר: לא חברים, אחים מאם אחת ואב אחד הם כולם, בבור אחד השתינו בילדותם.

אל תברח לי שוב לעניינים אחרים, סמי. רק הצעתי את הנוסח שהיה יגאל אלון מביא בשמם של בני כפר תבור: לחוד השמנת – ולחוד הזבּובּים. התחלת לדבר על הסיוד – דַבֵּר!

בול תפסת מה עבר אצלי בראש. אם היה הפולני שלי מאמין אולי אני יעבוד אצלו סתם פועל, היה מספר על השותף? מלה לא היה הממזר הפולני שלי מוציא מהפה. ואני, טוב טוב שמעתי: אני מוכרח דחוף בחור צעיר שילמד את המקצוע, יעבוד איתי ונתחלק בינינו שווה בשווה. ועוד אמר, לא ישר, ברמז, מכסף הסיוד אסף לו השותף בוכטה רצינית, וזה מה מחכה לי אם אעבוד כמו שצריך. האמת, אחרי עשר שנים עם יחיאל קוסובר, זה היה השם שלו, ועשר שנים כולי לבד, אני לא יכול להגיד, הפולנים. איתי היה יחיאל ישר יותר מסרגל, גם נהיה לי קצת אבא קצת אח גדול, כולי עשרים ושש, אולי שבע, ויחיאל ארבעים. אולי יותר, עובד יותר טוב ויותר מהר ממני, ומחלק בינינו שווה בשווה. אבל מה? ראיתי הוא עייף, מצצה אותו העבודה, וכמה עוד יטייל עם פח הסיד על הסולם?

אז בו⁻במקום הגעתם להסכם, ניסיתי בכל זאת לקדם את סיפורו. כבר עוד מעט צהריים, וזה היום האחרון שלו כאן. חזרת הביתה, ואיך קיבלה שינוי כזה חבּיבּה?

לא קיבלה, אמר ולא הוסיף. רק חיוכו המציץ מבין זיפי השֵיבה בזווית פיו, אמר מה שתשובתו הלקונית עירפלה. אבל זה לא היה הרגע להשערות וניחושים, כי אם לדברים ברורים. שאלתי:

איך לא קיבלה? כעסה? אמרה משהו?

לא קיבלה, למה לא ידעה. מלה לא אמרתי. רק שאלה למה אני לא יוצא כבר למשמרת, ואני אמרתי, מחר אני מתחיל בבוקר.

והסתפקה בזה?

אנחנו כבר אז לא היינו מדברים כמעט. לא נפגשים כמעט. גם שאלה למה אני לא יוצא למשמרת, רק מפני בטח סידרה כבר משהו עם ז’ק. גם בבוקר לא הבינה. בגדים לעבודה עם סיד וצבע לא היו לי, אז לבשתי מה אני תמיד לובש כשיוצא למלון. שם הייתי מחליף. אולי כבר חשדה משהו, אבל שתקה. זה היה קיץ, כמו היום, אבל אני חושב הימים כבר היו קצרים יותר. אני הייתי מלא פלפל, רוצה ללמוד מהר מהר וכבר גם לעשות ממש עבודה. להגיד לך האמת, לא נזהרתי כמו צריך שהסיד לא ישפריץ לי על המכנסיים והחולצה והנעליים, גם לא על הידיים והפנים, דווקא להפך, להיכנס עם מה שיותר לכלוך לתוך הצעצוע שעשתה חבּיבּה מהדירה. מרוב שראיתי אותה מתפוצצת מהמצב שלא תיארה לעצמה, צועקת, בוכה, רצה אל אמא שלה – אבא שלה, אליאס חבּיבּ, כבר היה מת אז וקראנו עליו את הילד שלנו, הוא העורך דין אליאס ששון – רצה, את השערות קורעת מהראש, משתגעת, ואני, כלום, יושב עם בגדי העבודה על הספה בסלון, מעשן סיגריה, מחכה שתבוא תעשה לי קפה. מהתמונה הזאת של מה יהיה בערב, כל היום לא הפסקתי לשמוח, לשיר, לדבר עם יחיאל לצחוק. והוא, תכף ראיתי, היה כל כך מבסוט ממני, שאפילו לא שם פנים של לא מרוצה, כמו עושים לפועל חדש, בשביל ירגיש לא שווה, שתי ידיים שמאליות, אולי בכלל לא מתאים לעבודה הזאת, שדורשת לא יישארו על הקירות מריחות מברשת גסות, לא ישאירו בסיד שערות, ייצא לא דליל מדי, לא סמיך מדי, והצבע לא יתחלף פתאום באמצע הקיר, רק החוץ כולו יהיה אותו צבע. בטח הרגשתי אַ⁻לאַ⁻כֵּיפכְּ מזה שהבעל מקצוע הפולני, יחיאל, מקבל סורי שבחיים לא החזיק מברשת, מהיום הראשון, כמו שותף, לא כמו פועל. אפילו ניחש אני יבוא בלי כובע והביא מאצלו בבית, סומבררו קש כמו שלו, עם יותר סיד, אבל פחות חורים. איך אני זוכר את היום ההוא, לפני יותר מעשרים שנה, כמו אחד היה עבד בארמון המלך ויצא לחופש, עומד על סולם, הסיד משפריץ עליו, השמש על הגב כמו מגהץ חם, אבל חופשי, עמוס, חופשי. ויותר מזה, כבר אמרתי לך,איך אני שובר לחתיכות את הזונה הזאת, את חבּיבּה. עכשיו אין לה לבחוֹר בין לָרוּץ אל המנהל הגדול ז’ק ובין לשבת בשקט עם העבד שלו, סמי, עכשיו, בבקשה, אחד מן השתיים, בית, אבל עם סמי הסייד בפנים, או ז’ק, אבל בחוץ, לא יותר אצלי בבית. או הוא, או אני. או הוא, או אני. בוא, תעשה לנו עוד אחד קפה אקסטרה.

ברגע שהנחתי לפני סמי את הקפה שלו והתיישבתי מולו עם הקפה שלי, צילצל הטלפון. מי זה יכול להיות, השהיתי רגע את אצבעותי, חד לעצמי חידה קלה, לא שאול, אמש, או אולי שלשום, טילפן מהצפון בשעת לילה מאוחרת, ודאי בשל הידיעה על קצין בכיר שנפצע קשה ממטען צד. ילד טוב, שאול, ילד, בראש השנה ימלאו לו ארבעים ושלוש! אלוהים אדירים, ולגדעון כבר מלאו ארבעים ושש! אני מביט בסמי ששון, שזיפיו זרוקי שיבה, פניו עור ועצמות ולבו שפוך, וצמרמורת קלה עוברת בי, הוא בן גילם של בני, אולי שנתיים⁻שלוש גדול מגדעון.

אכן, גדעון על הקו, מה קל עכשיו הניחוש. בשנים עברו, כשהרביתי להתלונן על הצלצולים היורדים לחיי ואינם מניחים לי להתרכז אפילו שעה אחת רצופה בכתיבה, היתה חמותי גוערת בי, “עוד תשב ימים שלמים, תחכה לטלפון, והוא לא יבוא. שמח, עמוס, בכל הפרעה!”

נוכחותו של סמי ששון מולי במטבח הקשתה עלי את השיחה עם בכורי, וגדעון, אף הוא התפנה ככל הנראה לרגע רק כדי לקיים מצוות כיבוד אב. אמרתי לו, שהסייד עומד לסיים ואשוב אליו מאוחר יותר, אבל בצקצוק של צער השיב גדעון, שדווקא הערב יש להם כרטיסים ל“קאמרי”, ובירושלים אין ביקור כזה מעשה בכל יום, ולפיכך אם הוא נמצא בארץ כשעולה הצגה, אין הוא מחמיצה.

ואתה נוסע לא מעט, דחף אותי השד לומר, ספק לשבח ספק לגנאי, וכדי להבליט את החיוב מיהרתי להוסיף, גם את הטלפון הזה שלתוכו אני מדבר ברגע זה, הבאת לנו מאחת מ“גיחותיך”, בלשונך, לאמריקה.


ושוב נותרנו במטבח שנינו לבדנו, סמי ששון ואני. הכול לכאורה כמו לפני שנכנס בינינו הטלפון, והכול גם קצת אחרת. לא קשה לשער, שבימי עבודתו בדירתי, קרוב לשלושה שבועות, נתן דעתו על דממת הטלפון המוחלטת אצל מי שכל כך הרבה שמע מפי הגברת מלכה’לה ודוקטור זיכרונוב כמה הוא מפורסם. אך בניגוד לנטייתו הדווקאית לנעוץ פתאום איזו סיכה, כמו, למשל, לעגיו הנשנים על “העמוסים”, שאותי מנה ביניהם, לא העיר אפילו פעם אחת על דממה מעיקה זו, שהופרה רק אחת לכמה ימים בצלצוליהם של שני בני, שגם אותם שמע רק בחלקם, שהרי שאול, למשל, טילפן בעיקר מאוחר בערב. סמי לא שאל דבר, וגם אני לא השמעתי את תהיותי על היחסים האמיתיים השוררים בין סמי לבין בתו רוז היושבת בוושינגטון הרחוקה, ויותר מכך בינו לבין בנו אהובו, עורך הדין הצעיר אליאס ששון, היושב בעיר אחת עם אביו, ואשר אחרי שבתחילה דיבר עליו סמי בגאווה כזאת חדל פשוט להזכירו. שיחה חטופה זו בין בני בכורי גדעון לביני הותירה אחריה שתיקה כבדה יותר מכל דממתו הנמשכת של הטלפון עד לאותה שעה, סמוך מאוד לסיום עבודתו.

כדי לגרש מחשבות, שרבצו כנראה לא רק עלי, חזרתי אל המקום שבו מזגתי לשנינו “קפה אקסטרה”:

אני מצטער, סמי, היית באמצע הסיפור, והטלפון הפסיק אותך.

אני יזכיר לך איפה בדיוק הפסקתי. שאני עומד ומסייד, גם מתיז לי סיד על הבגדים והנעליים, מחכה לרגע, שאני נכנס אלי לדירה, וככה, כמו שאני, מתיישב על כורסת הטלוויזיה באמצע החדר⁻צעצוע של חבּיבּה. יש פתגם סורי, הבן אדם בורח ממלאך המוות הכי רחוק שיש, מגיע לבוכארה, לסמרה, ובפתח המסגד הגדל מי מחכה לו בחיוך גדול? מי?

אתה יודע, סמי, סופר אמריקני קרא לספר שלו על שם הפתגם הזה, “פגישה בסמרה”.

היה סורי, הסופר הזה?

לא, אמריקני.

יש הרבה אמריקאים סורים.

לא עם השם ג’ון או’הארה. בטח ממוצא אירי. סמי, שוב אתה בורח –

בכלל לא. בדיוק על מה היה אחרי שכל היום תיכננתי איך אני נכנס הביתה ומפוצץ את חבּיבּה עם הבגדים האלה, ופתאום מתקלקל לי הכול. יחיאל, השותף שלי, היה אוהב פתגם אשכנזי, הבן אדם חושב הוא יעשה ככה וככה, ואלוהים שותק וצוחק. זה מה קרה אחרי היום הראשון שלי בתור סייד. הימים ארוכים, ואנחנו בקבלנות עובדים, אז גונבים עוד שעה של אור, עוד שעה, ופתאום נהיה שבע. אני, סמי, מגיל שמונה, מסתובב במיזוג אוויר של ה“נוח”, ואחר שתים⁻עשרה שעות כאלה בשמש, על הסולם והיד עם המברשת כל הזמן למעלה⁻למטה, ימינה⁻שמאלה, היה שבור כולו הגוף שלי, אבל מה? השמחה על מה יהיה עוד רגע עם חבּיבּה, היתה לי יותר ממסאז' של שמן זית, יותר מִפַרְפים שַנֶל חמש. אני בא לדלת –נעול. מצלצל. מכה באגרוף. שקט. מה שקט? מוות. אני, כשהייתי הולך לעבודה במלון, אף פעם לא לקחתי מפתח. “אַת המפתח שלי,” הייתי אומר לחבּיבּה. “לא שואל אותֵך איפה את מסתובבת, אבל בזמן אני חוזר מהעבודה אַת מחכה לי בבית, והאוכל מחכה על האש.” זה עוד לפני נולדה רוז ונולד אליאס. ועכשיו, איפה הי או איפה לקחת הילדים? הראש שלי חושב מהר. בבוקר שום דבר לא סיפרתי לה. התלבשתי כמו תמיד, והלכתי. היא בטח חשבה, אני יש לי כל מיני עניינים וכבר לא אבוא הביתה, ישר אלך גם למשמרת הלילה במלון. אז היא עשתה לה החשבון שלה, השרמוטה. בטח הביאה הילדים לאמא שלה, ונסעה להזדיין עם ז’ק. אתה לא מתאר לך איזה עצבים הביאה לי זאתי. גם עשתה כל זה, גם מפתח לדירה אין לי, גם הילדים אצל הזקנה. וכמו שאני נופל מהרגליים מרוב עייפות, אני הולך ישר לדירה של חבּיבּ, הלוא אמא לה בבית אחד עם האמא שלי גרה, ושם, בחוץ, עבדנו כל היום, ואיך לא ראיתי אותה עם שתי הילדים, מתגנבת לחדר המדרגות. עולה. דופק בדלת. הזקנה פותחת, רואה אותי בצורה החדשה שלי, כמעט נופלת מתה, אבל אני שואל ישר: הילדים שלי פה? גם לא צריך את התשובה שלה, מפני שהם שומעים הכול מהמטבח ועכשיו רוזי רצה אלי, היא אז כבר בת שמונה. גמרה כיתה ג‘, אני חושב, ואליאס המתוק, עוד מעט כיתה א’, רץ אחריה, ואני רואה, עמוס, תכף במקום אני רואה בעיניים של רוזי גם כמה היא שמחה שבאתי לקחת אותם, כל כך אהבו שתיהם אותי וגם את הדברים הטובים שכל יום הייתי מביא להם מה“נוח”, אבל גם כמה היא כאילו מפחדת מהצורה החדשה שלי, מכל הסיד בבגדים, בידיים, גם בפנים, רק את סומבררו⁻הקש הורדתי לפני שנכנסתי, לא להפחיד יותר מדי. אני שואל את החותנת שלי, “מפתח השאירה?”

מפתח תמיד אצלי.

אז תני.

הילדים עוד לא אכלו, מנסה הזקנה להחזיק אותם אצלה בתכסיסים של נשים.

אני אתן להם לאכול ואני אשכיב אותם. תני מפתח.

תמיד היית כזה, סמי, תסלח לי, מפחיד? גם קצת עריץ –

מה זה עריץ?

כמו חאפז אסד, נגיד.

ככה אתה רואה אותי, עמוס? ככה? אחרי כל מה שסיפרתי לך, את הלב שפכתי?

לא, חביבי, אני ראיתי אותך נשמה של מלאך, ואם אגיד לך, יותר ויותר הרגשתי שאנחנו נשמות תאומות, זה לא שאת עצמי אני רואה כמלאך, רחוק, רחוק מאוד מזה, אבל כמה מן הדברים שסיפרת עכשיו לא כל כך מובנים לי.

רק אל תדבר אתי כמו המורות של רוז ואליאס, סביב סביב. מה הרע עשיתי בעיני עמוס?

לא היית לוקח איתך מפתח רק כדי להכריח אותה לשבת ולחכות לך עם האוכל על האש?

אני ידעתי היא בוגדת בי, ואף פעם לא עשיתי לה מארב. על העבודה החדה שלי לא סיפרתי לה רק שלא תתחיל לי סקנדל, אתה הולך למלאות לי בבית הכול עם סיד וצבע, לא חשבתי בכלל, שהיא בטוחה אני במלון, השאירה את שתי הילדים אצל אמא שלה, שבטח גם ידעה הכול, ורצה לעשות מספר עם ז’ק. זה מה אתה קורא עריץ, זה?

אני מתנצל, סמי, מי אני שאטיף לך מוסר. אז מה קרה כשבאה, זרקת אותה?

כשבאה, אני כבר מזמן ישנתי. אני חושב היא נבהלה נורא מפני הבינה שהפעם תפסתי אותה על חם, אבל היא לא מוותרת כל כך קל. מה עשתה? תסלח לי, אבל אתה צריך לדעת כל האמת. התפשטה כולה ערומה, הכלבה, יודעת כמה אני משתגע עליה, נדבקה אל הגוף העייף והישן שלי, והתחילה לעשות לי דברים אני לא יכול לדבר, ואני ישר מהשינה נדלקתי כמו תנור ובלי לדעת איפה אני ובלי לזכור מאיפה היא באה ובלי להסתכל מה השעה, עשינו, עוד הפעם, ועוד הפעם, כמו הייתי עוד פעם בן שמונה⁻עשרה, שרוף עליה כמו יער שלם של עצים, אחד נשרף, שני נדלק, והיא, לא תאמין, רק אותי, כל החיים רק אותי, רוצה, לא חושבת בכלל על המניאק הבן דוד שלי, המנהל הגדול ז’ק. נרדמנו, לא יודע כמה ישנו, בטח לא הרבה.אני שכחתי מהסיוד, מהכול, רק איתה רציתי לשכב ככה כל החיים. אבל רוזי, שאפילו שהיתה ילדה, שמונה, אולי תשע, כמו גדולה היתה מתנהגת, כבר ידעה להביט בשעון וצעקה, אבא, אתה צריך לקום לעבודה, בבת אחת הייתי חד וקשה כמו סכין. קמתי, לבשתי מהר את הבגדים שכבר היו הכול סיד, עשיתי לי קפה ומשהו לאכול, אמרתי לרוזי, שתעיר גם את אמא – אבל לפני שיצאתי, נכנסתי חזרה לחדר שלנו, ולחשתי לה לתוך האוזן, בערב, כשאני חוזר מהעבודה, אני לא רוצה לראות אותך פה, זונה, הילדים נשארים איתי, ואת תלכי תתחתני עם ז’ק, אם לא יזרוק אותך כמו שהוא זורק את הקונדומים המשומשים שלו. תלכי בשקט, שאני לא יעיף אותך החוצה לפני הילדים.

וזהו?

זהו. עשרים שנה.

אתה סיפרת לי שתפסת אותם יחד במיטה.

זה היה יותר מתפסתי אותם. היא לא אמרה, לא נכון, לא היה כלום, רק אמרה, אני נשבעת לך, חרא של בן אדם ז’ק, למשוגעת עשה אותי, סובב לי את הראש עם כל מיני זבל, אבל רק אותך תמיד אהבתי, רק אותך, סמי, בחיים של שתי הילדים שלנו אני נשבעת, ואחרי הלילה שהיה לנו עכשיו בחיים שלי לא צריכה גבר אחר. אתה מבין, עמוס?! בפה שלה אמרה, כן, אבל ככה וככה. מה נשאר לי לעשות?! אמרתי לה, זונה נשארת זונה. עד שאני חוזר מהעבודה שלא יהיה סימן ממך. אם לא תלכי לבד, אני יזרוק אותך וכל מה שיש לך ישר לרחוב, שתראה כל השכונה, שיראו הילדים, שלא יהיו לך יותר פנים. תלכי בשקט, מפני שאני דברים כאלה לא רוצה לעשות לך אם לא תכריחי אותי.

ועד היום, סמי, אתה מצטער על מה שיצא מזה לשניכם – הלוא בסוף נשארתם כל אחד בלי השני, שתי אבנים בודדות.

היא לא נשארה לבד, לה אל תדאג. מה הלך בינה לבין ז’ק אני לא יודע. היו כל מיני דיבורים. כל אופן, עד היום לא התחתן, לא איתה ולא עם אף אחת. והיא, אחרי איזה שנים תפסה זקן אלמן עם ילדים גדולים והתחתנה איתו בשביל שיהיה לה דירה והכול.

לזקן היה, וגם נתן לה?

מה איתך,עמוס?! הזקן הזה, אלברט ספרא,חבר של אליאס חבּיבּ, אבא שלה, היה. עוד מחלבּ. איזה שלושים⁻ארבעים שנה זקן ממנה. ילדים שלו גדולים ממנה. והוא חנות הכי גדולה לבדים היה לו בהרצל –

בתל אביב?

איפה, אם לא בתל אביב? רק עם כל הכסף, היה גר, נגד עין⁻הרע, בדירה כמו של אמא שלי ואמא של חבּיבּה, בשכירות מ“חלמיש”. שתי אלמנות ואלמן, שלוש דירות. שדכניות ניסו לחתן אותו או איתה או איתה, אבל הוא כל הזמן בוכה, כמו במס הכנסה, זקן, חולה, נכדים יש לי, מה אני יתחיל עכשיו חתונה חדשה? אני יישב בשקט לבד, ואחכה.

אך דווקא חבּיבּה הצליחה? כשאמר, אחכה, אולי לא התכוון למלאך המוות אלא לחתיכה צעירה?

הרבה פעמים אמרתי לך, עמוס, אתה מבוזבז אתה. אם היית מכניס את הראש שלך לפיס, לטוטו, לבורסה, מיליונר היית היום. היתה בטוחה, חבּיבּה, את מוחמד תפסה בשפם – עשיר, זקן, ייתן לה הכול, כמה שנים, ימות, הסתדרה לכל החיים. אבל איך התחרבנה זאתי, עד היום הוא חי, עשרים שנה, לא רואה, לא שומע, בטח בן שמונים, תשעים, היא דוחפת אותו בכיסא גלגלים, וככה, על הכיסא גלגלים היא לוקחת אותו לשוק, הוא בודק מה קונה, מהכיס שלו מוציא עשרים שקל, חמישים שקל, מאה שקל, כמה הקניות עולות, וגם את העודף שם המוכר ביד שלו. איזה נקמה יש לי

מאוד לא יפה אתה מדבר על האשה שאהבת, ואם מותר לי לנחש, אוהב כמשוגע עד היום, לא יפה, סמי, לא יפה הלוא לא היא עזבה אותך – אתה זרקת אותה לרחוב. איזו ברירה נשארה לה? מה רצית שתעשה?

אם לא היתה עושה לי קרניים בגובה מגדל שלום, אף פעם בעולם לא הייתי זורק אותה.

עשרים שנה אתה מעניש אותה ואת עצמך, ומה יצא לך מזה אם אפילו את אהבתך אל חבּיבּה לא כיבית.

למה אתה אומר ככה? מה אתה יודע? גם את הרבע עוד לא שמעת!


היה לי מה לומר לו, ומתוך “ידע אישי”, בלשון חידוני הרדיו. כמעט פתחתי גם אני את סגור לבי ושפכתי כל מה שתסס וחמר והעלה בו צחנה שנים על שנים, אבל אני בחרתי בשתיקה עיקשת, או בלשון אחת מאותם מטבעות הנדבקים ללשון כמו מסטיק – “ובחרת בחיים”, את בשרינו בשינינו היינו אוכלים, אשתי ואני, לא אחת טורפים בשקיקה זה את נשמתו של זה, אבל את הכלי היקר הזה, היחד החד⁻פעמי שלנו, גם אם כך, סדוק, יישאר מעתה ועד עולם, לא ננפץ, אדרבה, מעתה נשמור עליו במשנה זהירות. סמי אינו מעלה בדעתו, שאני אומר “ככה” מפני שאין כמוני יודע את מחירה של כל אחת משתי הדרכים, זו ששברה אותו וזו שלא הלך בה. פי כבר היה נפתח ונסגר בלי קול, כדג מחוץ למים, שהרי מאוד הזדהיתי עם סמי ומאוד השתוקקתי להביאו לידי פיוס עם עצמו, כלומר עם חבּיבּה, ולתחושתי גם עם שני הילדים, שחרף כל עמלו למענם, לימין אמם הם. אבל חיבתי אליו לא הגיעה עד כדי יכולת לפרוק בהזדמנות זאת את כל משא חיי. לא לשם תראפיה הדדית התכנסנו שנינו בדירה הזאת, אתה תשפוך את לבך באוזני, אני אשפוך את לבי באוזניך, נדַבּרָה ויִרוַוח לנו. סמי כאן בשביל לסייד ולצבוע את הדירה, ומששמע מפיהם של מלכה’לה וזיכורונוב במה אני עוסק נהפכתי, כנראה, בעיניו למין מורה דרך מחונן בסגולות מיוחדות, כמוני כדוקטור יוחנן קליצ’בסקי שהביאו לעשות את השינוי הדרמטי הזה בחייו. השוואת סיפור חיי לשלו גם עלולה להפוך את התקוות הגדולות שהוא תולה בסיפור שבכוחי הרב אכתוב על חייו לאכזבה מרה מן האדם שיתגלה לו, סתם אחד שחייו עם אשתו נמשכו כמו דבר לא קרה כבודו רמוס וכבוש בלבו כמו בפח זבל, לא איש המעלה כדוקטור יוחנן, אם לא היפוכו הגמור. שתקתי את עצמי.


היום החל להעריב, וסמי היה נחוש בדעתו לגמור את העבודה כולה היום, אם כי, כך חזר ואמר שוב ושוב, אלוהים – מה שיצא לו בששה ימים, יצא, אצלו אין תיקונים. והאמת – רואים את זה בעולם. אצל סמי, משהו לא בסדר, במיוחד אני שם בצד חצי פח צבע, חצי פח סיד, שתיקונים קטנים לא יעשו מהקיר פיקָסוֹ של צבעים, ואם תגלו משהו, אפילו אחרי שבוע, אפילו אחרי שתחזור האשה מאמריקה, ונשים, תאמין לי, את הנשמה הם יודעות להוציא, פה זה, פה ככה, פה נדבקה לסיד שעה מהמברשת, פה יצא סדק לאורך חצי קיר, אצלכם רשום הטלפון שלי, מספיק צלצול אחד וסמי בא ומתקן הכול.


בכך הגיעה לכאורה למיצויה פגישתי עם סמי ששון, ומי יאמין – צר היה לי להיפרד מן האיש הזה, ולא רק מפני שכמה וכמה קצות חוטים נשארו תלויים מחוץ למארג, אלא מפני שהוא עצמו שבה את לבי בעוצמת רגשותיו, בדבקותו העיקשת בדרך שעלה עליה במקרה – אולי, ניקרה בי מחשבה, מתוך קנאה עיוורת וטעות גמורה – ולא סר ממנה עד עצם הרגע הזה, יומם ולילה חי את בגידת אשתו עם ז’ק, בנה של הדודה, זה שהעלה אותו בהיותו בן שמונה מן השוק, גידל וטיפח ופגע בו (אם פגע!) פגיעה אנושה, שגבר כסמי ששון לא התאושש ממנה עד היום. די לשמוע איך שוב פתוח הרדיו במלוא עוצמתו, משמיע לכל השכונה את ז’וז’ו אבוטבול מנחה בשבט נועם וגם מחזיק קצר את עדת מטַלפנָיו הדעתנים. למרות שמכלל המרוקאים, כמו מכלל הפולנים, להוציא את יחיאל, אין דעתו של סמי נוחה, ורוב הפתגמים שהמשיל עליהם השִכחָה יפה להם, על ז’וז’ו יש בפיו רק שירות ותשבחות, על הקפה יוותר – ולא על ז’וז’ו.

וקרוב לסיום המשדר, קצת כמנהג שנעשה קבע, קצת כדי שאשב עם סמי לפחות עוד שעה קצרה אחת, מזגתי לשנינו קפה של ערבית, פעם נוספת מתעקש לשים לפניו מעוגיות השוקולד⁻צ’יפס שרק יום אחד נגע בהן, וקראתי לו למטבח. היה בי איזה חשש, שדברי האחרונים על אהבתו הלא נכבית לחבּיבּה, הביכו אותו, ולכן שב בקול⁻ענות⁻הרדיו לעבודתו.


טעיתי. ברצון, כמעט בחדווה, בא וישב, פניו לא אפורות, שהרי את הסיוד והצביעה סיים כבר אתמול וגם את הרצפות כבר כיבד ושטף. לאור החשמל, שהקדמתי להדליק, הבריקו עיניו השחורות ואפילו ניצוץ של צחוק ריקד בהן.

תטעם מהעוגיות. הזדמנות אחרונה, סמי, הקנטתי אותו.

למה אחרונה? היתמם, והספר?!

אתה עדיין בטוח, שאני האיש לסֵפר שלך?

לי אין איש. פיס יצאת לי אתה, יותר מאחד למיליון. אני, בחיים שלי לא ראיתי סופר, לא מה סופרים עושים זה כל היום יושבים בבית. דרך כלל, בעל הבית אני רואה בהתחלה, לפעמים באמצע, ובשביל הביקורת והחשבון – בסוף. כל זמן העבודה רק אנחנו שתינו בדירה – אני והמפתח. ופה, לא רק אתה עושה קפה שלוש⁻ארבע פעמים ביום, גם יושב שומע את הלב שלי. למה אני אומר, פיס יצאת לי אתה, מפני אני אף פעם לא יצא לי בפיס יותר ממאה⁻מאתייים שקל. הכול הרוויחה לי המברשת, שבע ימים בשבוע, מחושך עד חושך, וככה, מהמברשת נתתי לשתי הילדים ילמדו לא פה, עם כל הדפוקים בשכל, תיכון חדש הם הלכו שתיהם. בהתחלה היה צריך לורדה, ואחר כך גם לאליאס, מורה חשבון, מורה אנגלית אנא עארף, הכול נתתי. הייתי בא לבית ספר, ככה, כמו אתה רואה אותי, מהכובע עד הנעליים סייד, אומר, אני, מבן שש הייתי עובד בשוק, זה היה כל הבית ספר שלי, אבל הילדה שלי, ורדה, אז עוד לא נקראה, רוז, ואחריה הילד שלי, אליאס, ילמדו תיכון חדש, וגם אם תגידו עשר מורים פרטיים צריך בשביל כל אחד, הכי טובים יגמרו. אני כסף לא צריך, רק לשתי הילדים שלי, שיהיו להם חיים לא כמו האבא שלהם. ושמע אותי טוב, עמוס, כבר אחרי שנה היתה ורדה, בלי שום מורה פרטי, מקבלת הכול טוב מאוד, טוב מאוד, וככה עד הבגרות, בּצטַיינוּת קיבלה. תכף ישר תמשיך בַּנִיבֶרסיטָה רציתי, תגיד דתייה, לא תעשה צבא, אבל ורדה צחקה, היתה אומרת, אל תדאג, אבא, אני כבר בצבא עובדת משהו במקצוע שאני רוצה להמשיך וגם ייתן לי הצבא ללמוד בַּנִיבֶרסיטָה. איזה נחת הביאו לי שתיהם, כל הדרך. בשביל זה היה שווה לי החיים שלי, שאני לבד, שתי ידיים, סולם ומברשת, הוצאתי גדולים כאלה, רוז דוקטור בוושינגטון, בבית החולים של הנשיא, ואליאס עוד מעט יתקבל קבוע, אולי שותף, אצל העורך דין זילבר, בטח אתה מכיר אותו מהטלוויזיה.


השטף וההתפעמות של דבריו על הישגיהם הנכבדים של ילדיו, והכול תודות להתמסרותו הלא נלאית להם פסקו, כברז שיָבַש ממימיו, והוא השתתק. לי לא היה כל קושי לנחש מה בלם אותו פתאום. הן לאמיתו של דבר פתח בעניין שונה, ב“פיס” שהעלה בגורל, כלומר, אותי, מי שהועיד לשמש כביוגרף שלו, אלא שבלי משים נמצא מספר בילדיו, במקום שכבשו להם שניהם, רוז בתחומה ואליאס בתחומו, ואם כי מצד אחד זכאי היה להרגיש, שהוא⁻הוא שהביאם למקום זה, הנה מן הצד האחר חש תוך כדי דיבור, שהישג זה שלו – המרשים בהחלט בכל אמת מידה – הושג במחיר כבד כל כך, שהלב מסרב לגלותו לַפֶּה, ולכן חרב פתאום. עוד שנה⁻שנתיים ימלאו לו חמישים, ועדיין הוא עובד כמו מאז גירש את חבּיבּה בעירום ובחוסר כול ולא נח ולא שקט עד שפסקו רבנים, על פי עדי ראייה שליקט סמי, ואילו חבֹיבּה רק גימגמה ולא הצליחה לערער את עדותם, כי מאחר שזנתה תחת בעלה היא אסורה מעתה גם לבעלה גם לבועלה, וכי הבעל הוא שיגדֵל את הילדים והוא שידאג לחינוכם. אכן, גאווה ממלאת אותו ודאי גם כעת על שמילא בהצלחה רבה כל כך משימה בלתי אפשרית כמעט, אלא שכעת אין לו עוד צורך לעבוד שבעה ימים בשבוע מחושך עד חושך, עד אפיסת הכוחות, לא לקנות בגד חדש, לאכול משקיות ומצנצנות, לחסוך, לחסוך, כאילו יש עדיין בשביל מי. אין בשביל מי. הילדים צריכים לכפרות את הכסף שלו, רוז בטח, במשרה שיש לה בבית החולים של הנשיא בוואשינגטון, ואליאס גם, עכשיו עוד הרבה פחות ממנה, אבל בקרוב ישיג ויעבור אותה. אז מי צריך חסכנות של סייד? ומי צריך את הסייד בעצמו, זה שמגיל שש היה רץ להביא קפה, להביא תה, לאסוף קצת שאריות ולסחוב הביתה?

לא צריך הייתי להיות חכם ובעל ניסיון כדי לשמוע את הקולות האלה שתופפו בתוכו, ובעוצמה שהיתה מחרישה גם רדיוב⁻ full volume. אבל האם כאחד הנבלים אנהג וגם אומר לו, אני יודע בדיוק מה. אתה שמעת את דממות הטלפון שלי, ואני שומע את הרדיו ביום ואת הטלוייזיה בערב מכסים ברעשם את דממת הריק בלבך. האם כאחד הנבלים אמלא את לבו הפוך מלח ואשאל אם אי פעם הזמינה אותו רוז אליה לוושינגטון, ביקשה שיביא איתו את בגדי העבודה שלו, מסומבררו הקש האחרון ועד לנעליים הלבנות מסיד, בלבוש זה לקחה אותו לבית החולים של הנשיא, הציגה את סמי בגאווה לכל עמיתיה ואמרה, והכול תודות לאבי, הסייד ששון, האם עשה כן אליאס פה, בתל אביב?

מי כמוני יודע שלא.


ישבנו ושתקנו. גם בקיץ, בקווי הרוחב שלנו, נגמרים הדמדומים רגע אחרי שהם מתחילים. החשמל שהדלקתי להרבות קצת את השמחה, הרחיק עכשיו את החושך אל מחוץ לחלונות, והסיד הבוהק והצבע האקרילי הצובטני הצטרפו לנחמה אחת, שקירות ודלתות מחוּדשים ממלאים גם את הנפש תחושת התחדשות. האם אחרי עשרים וכמה שנים של סיוד, עדיין זה שכרו של סמי ששון מכל עמלו?

ישבנו ושתקנו. מזגתי לשנינו עוד קפה וכיוון שגיליתי להפתעתי שסמי כירסם את עוגיות השוקולד⁻צ’יפס, מיהרתי להוציא מתוך המזווה את חפיסת ה“קינגסטון” האמריקנית ודומם כירסמנו שנינו עוגית אחר עוגית. אילו כבה האור, היינו נשמעים ודאי כצמד עכברים הוללים.

ופתאום דיבר:

יש פתגם סורי אומר, תראה כלב רעב, תן לו עצם ותברח. תיתן לו עוד עצם, יספיק לנשוך לך את היד.

ואיך נושכה היד שלך, סמי? – שאלתי בעקיפֵי⁻עקיפין.

מה זה “נושכה”?

איך נשכו את היד לך? מתי? באיזה אופן?

את השאר כבר ניחשת.

הצעת לי, סמי, שותפות ב“פיס” – אולי ב“לוטו”, או ב“טוטו”, אני לא יודע את ההבדל – אתה תשים את הכסף ואני אנחש את המספרים.

ניחשת. הילדים שלי, שתיהם, לא מדברים איתי.

איתך הם לא מדברים?! אחרי כל מה שעשית למענם?!

הם אומרים אני משוגע. הם אומרים, אני הרסתי את החיים שלהם, גירשתי מהבית את האמא שלהם, וגידלתי אותם כמו – ככה הם אומרים – “שפני ניסיון”. הם אומרים, אני יותר חרא – תשמע, ככה בדיוק אמר לי אליאס: אתה יותר חרא מאבא שלך. הוא שלח אותך לשוק בן שש, אתה לקחת לנו את האמא והכרחת אותנו כל היום ללמוד, לא משחקים, לא חברים, ללמוד? ולמה, מפני שאתה בקושי כותב שתי משפטים, אתה צריך בת דוקטור ובן עורך דין, אבל בתנאי ששתיהם יגדלו יתומים, בלי אמא, בלי חברים, רק ציונים, רק טוב מאוד, רק מצוין. עקומים גידלת את שתינו.

ואין בפיהם כל ביקורת על חבּיבּה? הם יודעים שבגדה בך עם ז’ק?

הם אומרים שכל זה אני המצאתי מהראש המשוגע שלי. מרוב שאני אהבתי אותה, אמרו לי שתיהם, חשבתי כל אחד רוצה לזיין אותה וגם הכנסתי לי לראש היא זונה.

אז שניהם עומדים לימינה?

איך בן אדם יכול אפילו יום אחד לחיות, אם הילדים שלו, שכל רגע בחיים, כל שקל שקיבל, נתן הם, רק להם, אומרים עליו משוגע, רוז רוצה חבּיבּה תבוא אליה לאמריקה, לא התחתנה, רוז, אומרת, אף פעם לא תתחתן, הכול בגלל אבא שלה, וככה אליאס, כל הראש שלו במשרד זילבר, אומרים עוד יהיה שופט, אבל אין לו חיים אחרים וכל שבת בא לאכול צהרים אצל חבּיבּה והטומטום הזקן שלה, לא אצלי, אצלי אף פעם לא בא.


סמי שפך עכשיו הכול, עד הקובעת. הוא דיבר, ואילו אני האזנתי כמו בשתי אוזניות המשמיעות כל אחת קלטת שונה – זו את סמי וזו את סיפור חיי. שוב דחקה בי אותה מחשבה, שאילו שיתפתי אותו ברגע זה במתרחש אצל בני הזוג שהתנסו במשבר אמון עמוק, ולא שברו את הכלים כמוהו, אלו מחירים כבדים שילמו שני בני הזוג יום אחר יום, שנה אחר שנה, תמורת קיום המשפחה והצנעת המתיחוּת, השבה ומתפרצת כגייזר במחזוריות קבועה, מעיני הילדים ומאוזניהם, הייתי בוודאי מקל עליו מאוד. וכנגדה באה מיד עמדתי הנוקשה נגד כל התערטלות כזאת לפני אדם זר, מה גם שנזקה במקרה זה עלול להיות כבד מתועלתה, ניפוץ דמותו של הסופר המורם מעם, שכל כך קיווה, כי הוא⁻הוא יהפוך את חייו המרוסקים לביוגרפיה, שקוראיה, – הן כך אמר לי סמי, כששאלתי למה לא סֵפר אם הוא עצמו אינו קורא – יפיקו מתוכה לקחים טובים.

שתקתי. היתה לי עוד שאלה אחת, שכאילו התחננה להישאל, האם אין כל השנאות האלה וכל המרי הזה, ומצד ההורים וילדיהם גם יחד, מצטרפים למשאלה ותביעה גם יחד: בואו ונשוב להיות משפחה אחת, אבא ואמא ובת ובן!

לא שאלתי. חבּיבּה נישאה לפני שנים רבות, ואם תקום עכשיו ופשוט תנער מעליה את הזקן התשוש הזה, שהיה לה לביתה היחיד, איזה מין תיקון יהיה כאן? אבל גם אם כך תעשה, בהנחה שאהבתה לסמי היתה ועודנה משמעותית, או אם אפילו – להתיר במשהו את הפלונטר – יעשה הישיש הזה את המקובל בגילו וילך לעולם שאין בו רעות כאלה, לא תוכל להינשא מחדש לאיש, שהרבנים קבעו במפורש שהיא אסורה לו, “לבעלה ולבועלה”. פתוחה להם הדרך שפתחו לפניהם רבבות ישראלים, לחיות יחד בלי חופה וקידושין, וגם החשש שבגילם יביאו לעולם ילד שלישי, ממזר על פי ההלכה, שואף לאפס.

את כל אלה שמרתי בלבי. אינני משרד לעצות, וגם עצות שנתתי לעצמי אולי מיטיב הייתי לעשות אילו מנעתי עצמי מהן ומתוצאותיהן.


דכדוכו הגלוי של סמי אחרי דבריו האחרונים נהפך כמו מאליו ללאות רבה, שמורות נופלות למחצה, גלגלי עיניים מתהפכים, ראש שמוט, אותו לאות שמעבר לעייפות המצטברת של מי שעובד שבעה ימים בשבוע, מחושך עד חושך, ועכשיו אני גם מבין טוב יותר מדוע אינו יכול להמשיך אפילו יום אחד בלי העייפות הזאת ובלי הטַמטָם האלקטרוני, המחריש כל מחשבה, מקהה כל כאב. בלבי אמרתי, אם כך, במטבח, יירדם, לא אעיר אותו, אשב לידו, לא חשוב עד מתי. יותר מזה אין בידי לעשות, פחות מזה יהיה מעשה חזיר.

ופתאום – לא הרבה יותר מאוחר, מעבר לקיר שמעתי את נעימת הפתיחה של מבט, כלומר תשע –

התעשת, קם, חייך בחצי פה ובשמורות נופלות אמר, מחר אחרי העבודה אני יבוא וייקח הכול ויצא.


למחרת, ברדת הערב, שב סמי ששון, אסף את הסולם, מכלי הצבע, תיבת המברשות, הכלים וערמת הבלואים, שכיסה בהם את הריהוט בזמן העבודה, והוציאם לחדר המדרגות. בסחבה נקייה ובדלי מי ברז הדיח את כל הכניסה, מדלת המטבח ופינתו המופשלת של השטיח ועד סף הדירה. גם עכשיו נראה עייף, פניו אפורות וזיפי לחייו השוּפוֹת זקוּרים מתמיד. עיניו היו לוּטות איזה דוק עמום, לא נצצו, לא צחקו, ביקשו לישון. הוא לא דיבר על הסֵפר שאני מצוּוה כביכול לכתוב עליו. לא רמז על פגישות נוספות בינינו למטרה זו, וגם אני שתקתי. הוא הגביה את כפות ידיו זרוּעות הסיד והצבע, ודאי מן הדירה הנוספת שכבר עמד בצביעתה, כאומר, הנה על שום כך איני לוחץ את שלך לשלום אחרון. בהתרגשות לָפַתּי את זרועותיו ומשכתיו אלי. בנחירי היכה ריח צובטני רחוק משחר ילדותי, כשהיה אבי טייח וסייד לסירוגין.

ואז הלך.


בערב ההוא, בדירה בוהקת בלובנה, והאוויר מלא בכובדו של ערב הקיץ ושל הצבע האקרילי, שריחו עולה מן הדלתות והחלונות, חשתי הרבה יותר לבדי מאשר בשובי מנתב"ג, אחרי שנפרדתי מאשתי בצאתה לניו יורק. עכשיו נותרה הדירה גם בלי סמי ששון, שהסעיר ימים לא נודעים אי שם באופל מעמקי. לא פתחתי ספר. לא חזרתי אל המחשב. נכנסתי למטבח לאכול משהו, ותחילה פתחתי את הרדיו במלוא קולו. ובשובי לסלון, התיישבתי מול הטלוויזיה, ועד שעה מאוחרת צפיתי, לא חשוב במה, שעשועון, בידורון, תיעודון. הבדידות, שכה התפללתי לה, היתה פתאום מרוקנת כל כך, מדיפה עצבות ושיממון. מחשש שישוב מה שכבר התנסיתי בו בעבר בהשתלט עלי רוח רעה כזאת, שכך אשכב עד שיאיר השחר, עיני עצומות וכולי, עד קצות עצבי, מרחף בחלל חסר אור, וכדי לשרוף עוד קצת זמן התקלחתי, לקחתי ספר והתחלתי לקרוא.

לתוך שנתי, ואולי לתוך אותו חלל חסר אור, חדרה פתאום צעקה רמה והקפיצה אותי ממקומי:

שושנה!… שושנה!…רוצה לאופרה?! שושנה!


החשמל דלק. משקפי הקריאה היו על עיני. בתוכי נהפכה הבהלה לחיוך מבין. עשרים שנה אחרי שגירש את הפוסטמה, כך קרא לה באוזני, עודו בשִבייה, בשבי אהבתו האחת, מה זה אהבה, אש גחלים!

מה מאוד השתוקקתי לטלפן ברגע זה ממש אל אשתי ולומר לה כמה אני שמח שנשארנו כל השנים הרבות האלה יחד, לגלות לה מה טוב ומה נעים חלקי איתה, לא להסתיר מפניה שאני סופר אתהימים שנותרו עד לשובה לכאן, למיטתנו הזוגית ויותר משאשמח אותה במה שאומר – ימתקו לאוזנה כל אותם דברים שלא אזכיר, ברמז המצועף ביותר לא אגניב –

השפופרת כבר היתה בין אצבעותי, אלא שאני, לאסוני, איני עשוי לזה, כל הלב, עד לקובעת, ועוד בטלפון דרך חצי העולם. כמו בגנֵבה. החזרתי את השפופרת לתושבתה. וידוי פיוסים כזה חייב להיאמר פנים אל פנים, שיכנעתי את עצמי, באווירה הולמת, ודאי לא להצטברח עד אמריקה. שובה של אשתי לדירתנו המחודשת תהיה הזדמנות נהדרת גם לשנינו להתחדש.אם לא לחדש ימינו כקדם, ועוד תימצא לי שעה הולמת לומר לה את כל המלים היפות שכל השנים היו בלבי, אם גם לא תמיד השמעתין. גם להתוודות על רגע מוחמץ זה, כשהתיישב עלי פתאום בעל החשבונות הארוכים וברגע האחרון כפה עלי להחזיר את השפופרת לתושבתה. רק בעטיו של אותו רשע שבי, שוב לא עשיתי את הפשוט מכול את המתבקש ממש מאליו, והעיקר – בעיתוי מה⁻זה קולע!

כיביתי את האור.

בעד החלון, מרוּמוּ של הדרום, נשפך על המיטה חלב הירח. התקשיתי מאוד להירדם, אבל כאשר פקחתי את עיני, כבר הוצף הצוהר המזרחי הצר שבחדר השינה שלנו, סמוך לתקרה, בשמש הקיץ.

המלצות קוראים
תגיות