היא ממעטת לדבֵּר, מכונסת בתוך עצמה. לא צער העולם כפף את שדרתה, כי אם אובדן משפחתה, קשיי החיים, והזרוּת, הזרות, חרף כל מאמציה לעשות כל דירה לבית, צער חייה. בניה, כך קיוותה כל הימים, לא יחיו מן היד אל הפה, יזכו לרכוש, לביטחון, למעמד בין הבריות, ומה כאבה בראותה את בנה בכורה מחשיב גם הוא הבל פה, אוויר פורח, רק לא מה שיש בו איזשהו ממש, רק לא מה שיש בחיים האמיתיים, מרחֵף כאביו.

למה צריך היה דווקא בנה זה, מכל הצעירים הרבים שמסביב, להתנדב למלחמה? בדרך נס, בעזרת השם, שב אחרי שנים הביתה, והנה, במקום לדבוק מחדש במקצועו, שהיה לבור שומן לפחותים ממנו, מה עשה? הלך לאוניברסיטה, ללמוד היסטוריה, פילוסופיה, למה, ריבונו של עולם, יחזור הבן על כל טעויות אביו, כשהחיים ממש מתחננים להיטיב איתו ועל ידי כך קצת גם עם אביו ואמו ואחיו הצעיר? אבל היא, למודת סבל מיום שהיתה לאחותם החורגת של ילדי אמה מנישואיה השניים, גם את השיגיון הזה היא מקבלת בלי קול, בשפתיים חתומות.

וגם בצאתו שנית למלחמה, וכל חודשי המצור על ירושלים לא הראו סימן חיים, הוא והאשה שבקושי הספיקו לראות, וכך עד אמצע הקיץ, כשפתאום עמדו שניהם בדלת, בריאים ושלמים, שערה לא נגרעה מראשם, היו שפתיה חתומות, אנחה אחת לא נעקרה מלבה, מה קרה בראשה, בלבה, אפשר היה רק לנחש: גם זו לטובה. הכל לטובה, ובלבד שבנה הגדול חי, וכלתה חיה, ובקרוב, כך בישרו, יעשו אותה לסבתא. ובכל זאת, דווקא עכשיו צריך לדאוג לפרנסה טובה, לבית, ואם גם אפשר, למה להכביד כל כך על החיים? היסטוריה אי אפשר ללמוד קצת בערבים, אחרי העבודה?! ומפילוסופיה יקיים משפחה, יקנה דירה, יחיה כבן אדם?! למה שוב הכול כמו אביו?! וכך גם כל השיגיונות הבאים, שבזמנם העמיקו את כאבה החתום, וגם אחרי כל מה שנשתנה מאז לטובה בחייו, אינה בטוחה עד היום שעם בנה, ולא איתה, היה אז הצדק.

מה נשתנה? שוב עברו שנים, יום אחד נכנס האב, מחזיק בידו עיתון ובדמעות גיל בעיניו מצביע על איזו שורה בראש העמוד ואומר, הנה, שמו של בננו מתנוסס, באותיות גדולות, על סיפור שכתב. גם תוך כדי התרגשותו הרבה מבחין האב בהיסוס הקל בפני האם, והוא ממהר להוסיף, לא שמו, שמֵך, אמו של הסופר, וגם זה אינו מוליד אלא רמז של חיוך בשפתיה החתומות, כאומרת, שמחה על ראשי, ואת הנייר הזה גם יאכלו לצהריים?!

אבל לאחר זמן מבשר לה האב על סיפור שני, ושלישי, וכעבור שנים מעטות ספר שלם, ועוד אחד, ועם כל פרסום כזה אומר האב לאם, כדי לשמחה, שמֵנוּ, שמך מתפרסם בכל הארץ. יכולת לחלום על דבר כזה?

ואכן, לא מיד. כי אם כמו בלי משים, במהלכן של שנים ארוכות, חשה גם היא שביחסים שביניהם לבין בנם הבכור השתנה משהו מאוד, למרות שאם לטובה אינה מצליחה לגמור בדעתה, שהרי בכבודו מתכבדים אמנם גם הם, די שתאמר את שמה ומיד תישאל באיזו המיה, אם אמו של הסופר היא, אבל מצד אחר, היא חשה בתוך תוכה, כל זה אינו טוב כלל, כאילו איזו מחיצה לא נראית, אך מתעבה והולכת, מרחיקה אותו מהם, כאילו ­– רק בלבה מנקרת מחשבה זו דומם – הגביה עצמו מעליהם, משם, מגבוה, מרחוק, הוא מתבונן בהם, מספר על חייהם.

אם כי העברית של סיפוריו קשה עליה, היא טורחת לקרוא בהם בשפתיים ממללמלות, מחפשת מה שהיא מקווה שלא תמצא. אך שוב ושוב ממלא אותה הכתוב אי נוחות, לא אחת איזה צער, שהיא כּו‍ֹמסת בלבה. הכול אינו כפי שחייהם היו באמת, הכול כאילו יבש בשמש החזקה של כאן, לא שום לחלוחית של אהבה, לא שום חמלה על השנים הקשות, שלא היה להן סוף, לוחשת לא אחת בלבה: הוא לא הבין כלום. בכלל לא הבין שום דבר. סוגרת הספר ונודרת, מעתה תמנע מעצמה את הכאב הזה. לאחרים הוא יכול לכתוב ככל העולה על רוחו. לה לא חסרים פצעים גם בלי מה שמספר הבן לכל העולם.

משנה לשנה גם הולכת עכשיו ראייתה ומעכירה. תחילה אינה נותנת דעתה על כך, רק שאת הממחטה המבושמת באו-דה-קולון היא מספיגה בדמעותיה הנובעות בלי שום סיבה, ממש מעצמן. יותר מכל מזיקה להן כל קריאה, לא בגלל הכתוב. ויום אחד היא מגלה שאיזו אפלולית ירדה ﬠליהן, לא חושך גמור, אלא כמו בשקיﬠות של כאן, שלא כמו אלו של שם, לפני רגﬠ היו אור מלא ובﬠוד רגﬠ יהיו לאפלה. גם כשמחליף האב שוב ושוב את הנורה שבהוֹל ומגיﬠ ﬠד שבﬠים וחמישה ואט, האור הוא כמו כשהיה אוזל הנפט במנורה והאור נהפך להבלחה צהובה. חשמל יש להם כבר הרבה שנים, והכול אצלם ﬠל חשמל, ויש תנור אפייה ופריגײדר ומגהץ ומכונת תפירה, אלא שﬠכשיו היא מכוסה תמיד במפה רקומה, רהיט מיותר, משום שגם לתפור אינה מﬠזה ﬠוד, ומלבד זה, בשביל מי, לﬠצמה לא תפרה שמלה מי זוכר כמה שנים, וכשהציﬠה לכלותיה לתפור משהו להן או לנכדים, ליגלגו ﬠליה שתיהן. הכול, בלי חשבון, קונים בחנויות, זורקים וקונים חדש.

מתי התחוללו כל השינויים האלה? מתי הבינה שכבר היא ﬠיוורת למחצה?

יום אחד נכנﬠה לבנה הגדול, שבפרץ של דאגה, כמוהו כאביו, לקח אותה לספציאליסט הכי גדול בתל אביב, וזה, לתדהמתה הנוראה, פסק שבﬠין שמאל אינה רואה כבר כלל, וﬠל השנייה ﬠליה לשמור מכל משמר. איך זה לא ראיתי שאינני רואה, התקוממה, בﬠין אחת, זה לא רק יכול להיות, גברתי, זאת ﬠובדה, אמר הספציאליסט, אנשים פוקחים שתי ﬠיניים ובטוחים שהם רואים בשתיהן. ככל שתמﬠיטי לקרוא כן תישמר ראייתך בﬠין הימנית, ואם לקרוא אז אך ורק בﬠד זכוכית מגדלת.

הרופא ידﬠ מה הוא אומר, ובבית החולים שבו אושפזה כﬠבור זמן (למה חיכית ﬠד אחרי הרגﬠ האחרון, גﬠרו בה הרופאים) הצליחו להקל בניתוח רק מﬠט ­­­­­­­­-­­ ומי יודﬠ לכמה זמן - מן הלחץ המאיים גם ﬠל ﬠינה הרואה, אבל מﬠתה אין היא מבחינה אלא בין ﬠצמים גדולים, אפלוליים, לבין חללים מוארים. בביתה היא מתנהלת בחופשיות כמﬠט מוחלטת. אפילו בﬠיניים ﬠצומות היא יודﬠת היכן נמצא כל דבר, שהרי אין בדירה חפץ שלא היא קנתה, הציבה, טיפחה יום אחר יום, שנים ﬠל שנים. גם ﬠל הבישול ﬠודנה מתﬠקשת, ומה שאינה רואה, היא מזהה בחושי המישוש והריח, יותר זה, מכירה בכל רמ"ח אבריה, להוציא, כמובן, את הﬠיניים. אפילו שני בניה, הבאים לסﬠודה בפסח, ראש השנה, אולי ﬠוד פﬠם בשנה, מתפﬠלים בקולי קולות מהבישול שלה, שﬠיוורונה הזוחל - והן זו האמת - לא פגﬠ בו כהוא זה.

רק את סיפוריו של הבן, שהכול מדברים בהם, ומי שלא קרא אותם שמﬠ את שם מחברם ברדיו או ראה את פניו בטלוויזיה, ומי ששמﬠ או ראה ממהר לספר ﬠל כך לאם, כדי לשמחה במשהו, אינה קוראת ﬠוד, מה לﬠשות, כל ﬠולמה חשך ﬠליה. החיים אינם כדאיים ﬠוד, וגם לא אכפת לה שלא לקרוא את ספרו החדש, שהכול מדברים בשבחו, ושוב ﬠוטַר באחד הפרסים. שהאב אינו חדל לספר ﬠליהם לכל אוזן שומﬠת. היא זוכרת, בחושך, את הילר שלה, לא את האיש הרחוק שבאותן פﬠמים נדירות שהוא משוחח איתה הוא, ממש כמו המטפל שהתחיל לבוא לאחרונה לביתה, פונה אליה כאל זקנה ﬠיוורת, חסרת בינה, מדבר במלים פשוטות, טיפשיות, מרגיזות. שיניחו לה כולם להיטמן בחושך. אבל האב אינו מניחה לנפשה לרגﬠ. פתאום כולו צדקה וחסד, מטפל בה, מטייל איתה ברחוב, כדי שיראו כמה הוא מסור לה, וחרף מחאותיה גם הרחיק אותה מהמטבח והוא שמבשל ﬠכשיו את ארוחותיהם.

והספר החדש של בנם הבכור! הספר ראה אור באביב, ומיד לאחר שסגרו אחריהם הבן והכלה את הדלת והלכו, הושיב אותה האב במרפסת המזרחית, המוצלת¹ בשעה זו, והתחיל לקוראו באוזניה, פסוק אחרי פסוק, דף אחרי דף. רק כשאמרה לו בפעם החמישית, שקַר לה על המרפסת, שהיא התעייפה והיא מבקשת לשכב, חדל מן הקריאה. עד למחרת. הן לא לפי כוחה לומר לו שאינה רוצה לשמוע את ספרו של הבן, ולכן היא יושבת בשתיקה מכונסת ומניחה לו לקרוא הלאה, יום אחרי יום, דף אחרי דף, פרק אחרי פרק. אין היא רואה, אבל הכול היא שומעת ואת תגובותיה מצפינה בתוך נפשה המיוסרת, וכמו בילדותה, כמו בנעוריה, מקבלת גם את הספר המכאיב הזה בשפתיים חתומות. עצוב לה שבעתיים משום שרק מן העברית ההדורה, ועוד יותר מעצם היותו מולידו של סופר נודע בשערים, חוזר האב ומתפעל, אוזניו אינן שומעות מה שקורא פיו. שיפסיק קצת, מתפללת היא דומם, שיפסיק, שיניח לה להתעטף בחושך ולשתוק את כאביה.

ואז, באמצע הקריאה, לעולם לא ייוודע באיזה מקום בספר, האם כבר קרוב לסוף, שמעה פתאום חרחור מפחיד שנהפך לציוץ ארוך, ואיזה גוף כבד נפל עליה, כמעט הפך גם אותה עם הכורסה שנהג האב לגרור למרפסת לשעת הקריאה. עד עכשיו ישבה עצומת עיניה-הלוא-רואות, והיא פוקחת אותן מבוהלת, ידיה יודעות שהאב הוא שהתמוטט עליה, והיא קוראת בשמו, צועקת, מתחננת, אבל אפילו החרחור והציוץ אינם נשמעים עוד, ובלי להסיר אותו מעליה, בלי לקום, בקולה החנוק, הלא מאומן, היא קוראת, שכנים, הצילו, שכנים, עזרה, שכנים ̶

ואכן, זה היה הסוף. היא יודעת שנלקח באמבולנס לבית החולים. שלבית הזה שוב לא יחזור, אלא אחד השכנים הזעיק את שני הבנים והכלות, ולמחרת הסיעו אותה עד לקבר הפתוח, שומעת הכול, לא רואה, לא מאמינה שכך פתאום נגמרו חייו, נגמרו גם חיי, היא אומרת בליבה. כשהיא מהרהרת בימים הנוראים ההם, אינה מצליחה להיזכר בשום דבר בוודאות: הבית, כמה עוד המשיכה לגור לבדה בבית שהקימו שניהם בעמל חיים שלמים? ומאימתי היא כאן, במקום הזר הזה, שאינה יודעת אפילו איך הוא נראה? חודש? שנה? רק זאת היא יודעת, שאין לה במקום הזה, שסיפרו לה עליו שהוא וילה מפוארת בהרצליה שהפכוה למוסד, אפילו פינה קטנה אחת משלה שבה תוכל להתעטף בשתיקה גמורה. הרעש אינו נפסק ביום ובלילה, וכל הקולות הזרים, הנאנחים ונאנקים, מייבבים וממלמלים דברים שאין להם שחר. בבת אחת נותרה בלא כלום, בלא הדירה שחמישים שנות עמלם בארץ שוקעו בה והיא היתה משענתה האחת בעולם, נזרקה לאיזה חלל ריק ואפל, אינה בטוחה עוד בשום דבר, אפילו לא בזה שיש לה שני בנים גדולים, כלות ונכדים. מתי השליכוני מתוך ביתי, אינה מרפה ממנה השאלה הנוראה, שפעם או פעמיים גם הבקיעה עכשיו את חומת שתיקתה והיא צעקה אותה לתוך החשכה הריקה, החירשת. רק כשלפתע פתאום היא שומעת, מקרוב מאוד, את קול בניה, פעמים של הקטן, פעמים של הגדול, בדרך כלל באים שניהם יחד, ואז הם מדברים זה עם זה, כאילו היא אינה קיימת עוד, ואם כי היא שמחה גם בשניהם יחד, רק כשהיא שומעת מקרוב את אחד הבנים מדבר אליה, מן ההברה הראשונה היא מבחינה היטב בין הקטן לבין הגדול, רק אז היא כאילו שוב חיה, וחיוך לא רצוני מאיר כמעט את פניה. אלה רגעי חייה היחידים, ואם כי היטב היא יודעת שגם הם ניגרים וכלים, היא נאחזת בהם בידיים, פשוטו כמשמעו, אצבעותיה השקופות, החלשות, לופתות את ידו של הבן שלידה, הקטן או הגדול, מבקשת שישיבה זו תימשך עוד ועוד, יודעת שעוד קצת יכסוה שוב החושך והריק.

ובאחד הימים האחרונים לחייה ̶ כאילו גם ידעה שאלה פני הדברים ̶ בשבתה בגינה שבחזית בית האבות, מתחת לאיזה עץ ענף, רעש ומהומה סביבה, ורק היא כולה בחושך, יודעת בחוש שהערב מכסה במהירות את החצר, היה הבכור לצדה, שפתיו מרחפות על לחיה, אצבעותיו החמות לופתות את שתי כפותיה. תמיד הוא כך, לא מכריז על עצמו מרחוק, אלא פתאום הוא פֹּה, רוצה לבדח בזה את דעתה, ממש כמו בימים שהיה הוא תינוק והיא שמחה, כמה שמחה בזה ששוב אינה לבדה בעולם, יש לה ילד, ילד משלה. בכל פעם מרעיד הוא אותה במעשה המשוּבה הזה, לא מבדח, אלא ממלא את כולה רגשת אושר מהולה באותו פחד שאינו מרפה מאז התמוטט עליה פתאום האב תוך כדי קריאה בספר שכל דף וכל פרק בו ננעצו כסכינים בלבה, והשאירהּ כולה לבדה.

ואז, אולי בפעם הראשונה בחייה, גם האחרונה, הבקיע את חומות כניעותה ושתיקתה משפט אחד, נלחש לתוך החושך: אני לא הייתי אמא כל כך רעה.

והבן, בזאת חשה מיד, משך את אצבעותיה מכפותיה, לא אמר דבר, אלא השמיע איזה ציוץ מבהיל, ואיתו גם קולות רמים של גריפת אפו לתוך ממחטה. היא נסוגה, מבוהלת, לתוך השתיקה, חוששת אפילו לשאול לפשר הקולות. ואז אמר הבן, כמי שפתאום אחזה אותו הצטננות: נעשה קר, אמא, אני אכניס אותך פנימה.

אף פעם לא היה לך קר אמרה האם, ובתגובה לא מודעת פשטה את ידה וגיששה באוויר עד שנגעה בו. מיששה זרוע חשופה, ונדהמה: באת ככה, בלי סוודר?

אני כבר ילד גדול, אמא, שמעה את הקול המצונן, הנחנק.

איזה בן אדם מבוגר יוצא בערב עם שרוול קצר, אמרה, עד הסוף לא שומעת את בכיו.