למסורב האלמוני הממשיך להיאבק בבדידות ובמחיר אישי כבד על זכותו הטבעית לחיים יהודיים בבריה"מ ולעלייה לישראל ובאומץ ליבו ובנחישותו משמש מופת לכולנו.

 

1: מסע לעולם אחר    🔗

מימַי לא חשתי בחריפות כזאת ביחסיותו של הזמן, כמו בשלושת השבועות שבין ההמראה ב“איירופלוט”, בקו וינה־מוסקבה, לבין הנחיתה בסופו של אותו מסע לעולם אחר. מצד אחד, הרשמים הממלאים אותי עד להתפקע הם כאילו לא עשרים יממות בלבד עברו עלי במוסקבה ובגיחות חפוזות ללנינגראד ולזאגורסק, אלא חיים שלמים. מצד אחר, כבר אז, לפני ארבעה חודשים¹, בעודי עומד באולם־הנוסעים של נמל־התעופה בווינה, מטוס ה“איירופלוט” ששבנו בו ניצד עדיין לנגד עיני, נדמה היה לי כאילו כל הפגישות הרבות, ההתרגשויות, החרדות, אינסוף המראות, הרחובות, בתי־המלון, המוזיאונים, הרכבות, החנויות, האנשים, יריד־הספרים עצמו – אפילו התנכלות אחרונה זו של אנשי־הביטחון לחפצי האישיים בנמל־התעופה של מוסקבה, לפני שלוש שעות בלבד, אפילו אותה פיסת־נייר שאיזה יהודי שִרבט עליה את שמות בני משפחתו ואחד הבודקים שלף אותה מארנקי והחרימהּ בלי שאלה, בפני אטומות, כמוצא שלל רב – כאילו כל זה קרה לי לא במציאות הממשית, אלא באיזשהו חלום ב“מסע לעולם אחר”.

עברו ארבעה חודשים. מאז אינני מצליח להשתחרר מחוויה חד־פעמית זו, מן העזות והעמוקות שזכיתי להן בחיי, ובכל שעת־פנאי אני עוסק עד היום כמעט אך ורק בפענוח פנקסי־הרשימות וההקלטות, ויותר מזה בהעלאה על הכתב של כל מה שנצבר במוחי ובלבי. ועם זאת, אני שב ותוהה:

האוּמנם חוויתי את כל אלה, בפועל ממש, אני עצמי? אני הוא שבדירתה של יולה רטנר שוחחתי ב־2 בספטמבר עם אידה נודל, שנואשה אז מכל תקווה להיתר יציאה? אני הוא שישבתי בבוקר יום ראשון, 6 בספטמבר, בדירתם של הבריילובסקים, יום אחד בלבד לפני שהתבשרו הם ועוד מראשי המסורבים הוותיקים, שהם חופשיים לנסוע לישראל? ולמחרת בלילה, כשצבאו כתבי טלוויזיה ורדיו על דירות הדחוקה של יוסף ביגון נטול־המורא, לא הרחק ממגרשי “תערוכת ההישגים של המשק הסובייטי”, שבתחומם עמד להפתח למחרת יריד־הספרים שלנו, האם באמת אני הוא שעמדתי לידו, כפי שמעידה הקַלֶטֶֶת שאני מאזין לה שוב ושוב בדירתי שברמת־אביב?

חרף התחושה, שניסיון זה שהתנסינו בו, תשעה־עשר חברי המשלחת הישראלית ליריד־הספרים הבינלאומי השישי במוסקבה, בספטמבר 1987, הוא “מעולם אחר”, כל זה היה־היה. רצה המקרה הטוב וביקורנו חל בימים שבכלי־התקשורת הסובייטיים מנסרים דיבורים על תמורות גדולות – מלות־הכנף “גלאסנוסט” ו“פרסטרויקה” מתוארות כצופני המהפכה־של המהפכה – וערב יום־השנה השבעים למהפכת אוקטובר ולכפיית הדיקטטורה של הפרולטריון על רוסיה הקדושה, הצארית הפראבוסלאווית, היתה לנו אפשרות לצפות בהוויה היומיומית, הממשית, בבירתה של מעצמת־על זאת, המשתרעת על־פני שישית שטח־היבשה של כוכבנו, להשוות את ה“נעשה” ל“נשמע”.

אמת, במהלך עשרים הימים האלה התרחש המפנה ביחסם הבלתי־מתפשר של השלטונות אל ראשי המסורבים הוותיקים, ומצאנו עצמנו עדים לרישומה של תמורה זו על מי שהותר להם פתאום, אחרי חמש־עשרה שנה ויותר, לקום ולנסוע, כמו גם על מי שלא זכו וההתעללות בהם נמשכת (ודי להזכיר את יולי קשרובסקי, שעִברת את שמו ליגאל כשר). הפתעה גמורה היתה הפגישה עם ציבור גדול שלא ידענו כלל על מציאותו. אלה הם מטובי בניו של העם היהודי בדורנו, בהם שלימדו עצמם בניסי־ניסים עברית עשירה וחיה, מסורבי־עלייה ותיקים ומי שטרם הגישו “בקשה לסירוב”, חוזרים־בתשובה וחילוניים, משכילים, רגישים, אמיצים לאין גבול, קשישים וצעירים, ואני מבקש להדגיש את אלה האחרונים, בני השלושים והעשרים והצעירים מהם. הם חיים וקיימים, ובשביל הגילוי הזה לבדו כדאי היה כל המסע.

ואף־על־פי־כן, מה הוא זה שממש ברגע רִדתי ממטוס ה“איירופלוט” נסוג לארצות החלום, נהפך ללא־מציאות? האם מקורו בספקנותו הכפולה של הישראלי של סוף שנות השמונים, ספקנותו כלפי יהדות רוסיה וספקנותו כלפי החברה הישראלית עצמה? האם כל אותם גילויים של התעוררות שמצאנו בכל אשר פנינו, עוד ועוד צעירים השבים למסורת ישראל, לעברית, ליידיש, לעולם שאבותיהם הִפנו לו עורף, צעירים מכל רחבי מדינת־היבשת הסובייטית, אין בהם כל ממש? ואולי משהו בנפשנו ממאן להאמין באפשרות של התחדשות של חיוניות יהודית, כמו זה שהתגלתה לנו שם, מתגונן מפני מה שנראה לנו בלתי־נמנע, אכזבה מרה?

היה, היה מעשה. בעשרים הימים הגדושים ההם התנסיתי מחדש במשהו שכמותו לא חוויתי מאז קיץ 1945, ימי הפגישה בין צברים צעירים, חיילי ה“בריאגאדה” (החי"ל) ושאר היחידות הארצישראליות, לבין שארית הפליטה. היה, היה מעשה.

חזות שתי המציאויות השונות, שגם בתודעתי הן שבות ומתרחקות זו מזו במהירות מבהילה, היא שדחקה בי להעלות את הדברים על הכתב כל עוד אינם מרפים ממני. היינו כחולמים בעשרים ימי אלול אלה, מאה וחמש שנים אחרי הבילו"ויים, שמונים אחרי העלייה השנייה, שבעים אחרי מהפכת אוקטובר, שהתיימרה לפתור את שאלת היהודים ברוסיה, אבל כאן אצמד אך ורק למה שראיתי בעיני ושמעתי באוזני.

אסיים פתיחה זו בתמונה אחת; בשבת, בבית־הכנסת הגדול שברחוב ארכיפובה, הושיבו אותי בשורה הראשונה. בשעת קריאת־התורה ניגש אלי יהודי, שחרף זקנתו המופלגת ואבריו הקשויים עודנו בולט בקומתו הגבוהה, ובעברית ארכאית שאל אם השם ד', מראשי היישוב, מוכר לי.

“ד'?!” קראתי, “מי בדורי לא ידע מיהו?! העלייה, הנוער והחלוץ, הנהלת הסוכנות, מה לא?!”

“ד' היה דודי. בשנת עשרים, באודיסה, אמר לי, ‘בוא אתי לירושלים’. ומה עניתי לו אני? ‘פה ירושלים!’ אוי־ואבוי־לנו!” וכך חזר פעמים אחדות, מושך את טליתו פעם לכתף זו ופעם לכתף זו, מחקה בלעג את העלם מלפנים ששים־ושבע שנים (את עצמו), “פה ירושלים! אוי־ואבוי־לנו!”

ראש חודש שבט תשמ"ח

 

2: מוסקבה מתחילה בווינה    🔗

לא עוד “עם לבדד ישכון” הם מאות אלפי הישראלים היוצאים מדי שנה בשנתה לנוע בעולם הרחב, מדרום צ’ילה ועד לצפון פינלאנד, מהמזרח הרחוק ועד לבראזיל. מסע בחו"ל אין בו חידוש לישראלי הנוסע. גם אני נסעתי לא מעט ודי רחוק, עד לעייפה.

ואולם: כשנשאלתי לפתע־פתאום באחד מימי אפריל אם יש לי עניין בנסיעה למוסקבה, לרגל יריד־הספרים שיתקיים שם בספטמבר 1987, לא בקשתי “קודם־כול לשמוע קצת פרטים”, אף לא “לבדוק תחילה ביומני אם אני פנוי בספטמבר”, ולוּ רק שלא אשָמע להוט מדי. מיד ובשמחה גלויה קראתי לתוך הטלפון:

“תודה, כן! מאוד! שנים אני משתוקק לנסיעה הזאת!”

וכדי שלא יוכל עוד המציע הבלתי־צפוי לחזור בו, מיהרתי להוסיף: “אני לא סתם מוכן, מודה, שמח, אלא אני מתנפל על ההזמנה, רואה בה זכות גדולה וכבוד רב. רק אם תתחרטו אתם, או אם תסרב הקונסוליה הסובייטית בווינה להעניק לי אשרת־כניסה, רק אז לא אסע. תודה, סופית ובלתי־חוזר: אני נוסע!”

אמרתי: שנים רבות השתוקקתי להציץ אל מאחורי הפרגוד של “עולם המהפכה”, שגם לסתם אנשים לא קל עד היום לבקר בו, ואילו לישראלי המצוי הוא סגור ומסוגר. רק לאירועים בינלאומיים, שקיומם מותנה בהענקת מעמד של שוויון לישראל מסכימים שלטונות בריה"מ, ולא אחת כמי שכפאם שד, לתת אשרות כניסה, לאירועים כאלה וכן במקרים מסוימים – ומצומצמים – אחרים, ככל העולה על דעת הרשויות המוסמכות שם. “סתם ככה” לא נוסעים לרוסיה, וּודאי לא ישראלי כמוני, גם אל על נסיעה כזאת תשוקתו.

אמרתי: להציץ. צריך הייתי לומר: להציץ שוב.

מפני שמצד אחד זהו באמת ביקורי הראשון, אבל מן הצד האחר, לפני חצי־יובל שנים, בקיץ 1962, במסע שלא־ייאמן ברכבת, חצינו – משתתפי פסטיוואל הנוער בהלסינקי ומלוויהם, ואני, אז חבר מערכת “למרחב”, בכללם – חלקים גדולים של רוסיה האירופית. מלוד טסנו עד איסטנבול ומשם נסענו ברכבת טורקית לבולגריה, ברכבת בולגרית לרומניה, ואילו ברכבת הסובייטית המפוארת נסענו הלוך ושוב: מעיירת הגבול אונגני דרך קייב, מוסקבה ולנינגראד להלסינקי, ומהלסינקי דרך לנינגראד, ויטבסק, מינסק, ברסט וברנוביץ', לגבול הפולני.

הוא שאמרתי, הייתי ולא הייתי.

נסענו אז אלפי קילומטרים. במוסקבה עשינו שמונה שעות. בלנינגראד אכלנו שתי ארוחות בוקר. בנוול מצצנו סוכריות מתוקות. בתחנת ברסט שתינו קאקאו. אבל ראינו, הו, כמה ראינו!

למקרא רשימות־דרכים שפרסמתי אז בכותרת־גג מסייגת – “בעד חלון הרכבת” – נזעקו כמה קוראים, חסידי “הסוציאליזם המהפכני” גם בעת ההיא: “הייתכן?! ארבעים וחמש שנות מהפכת אוקטובר – בעד חלון רכבת?!”

כן ולא, כמו שאומרים.

תלוי מה, כמו שאומרים.

בשובי עכשיו ממסע שלושת השבועות עיינתי מחדש ברשימות “בעד חלון הרכבת”. לא הפליא אותי כל מה שהתהפך בעשרים וחמש שנים כאלה, הדהים אותי כמה הרבה לא השתנה.

מכל מקום, אל המסע של שנת 1987 נסעתי כאילו בפעם הראשונה, אך בלי שנשכחה מזיכרוני ההצצה ההיא. בהמשך אשוב פה ושם גם אל מה שראיתי אז “בעד חלון הרכבת”.

מאותה הצעה טלפונית ועד לסוף אוגוסט הייתי עם הפנים לרוסיה.

שעד לרגע האחרון – כך הדגישו מארגני הביתן הישראלי ליריד־הספרים הששי במוסקבה, ואת האפשרות הזאת קיבלנו כמו את הזריחה והשקיעה, את הקיץ ואת החורף – לא נדע לכמה מאתנו, ולמי אישית, יעניקו הרשויות הסובייטיות המוסמכות היתרי־כניסה לתוכה. המשלחת ליריד האחרון מנתה שמונה בלבד, והפעם מנתה תשעה־עשר, ובהם ארבעה מבני העלייה הגדולה מברית־המועצות, שעד עכשיו נאסר עליהם לשוב ולבקר במולדתם לשעבר. מה יקרה?

כל זה לא ייוודע לנו עד לרגע האחרון, הווה אומר: רק אחרי שכבר נהיה בווינה. את הבקשות לאשרות־תיירים הגשנו באמצעות סוכנות נסיעות ישראלית חודשים לפני הנסיעה, אבל בשל מצב ניתוק־היחסים מוענקת האשרה עצמה רק במקום שיש בו קונסוליה סובייטית, וינה, למשל. כלומר, יכול אדם להשלים את כל ההכנות, לקנות מזוודה חדשה, להיפרד מהמשפחה, לטוס עד וינה, ושם יאמר הפקיד הקונסולארי: נייט! אתה לא מקבל ויזה!

נו, כן, אבל נסיעה כזאת אין בוני על פסימיות! בין אפריל לסוף אוגוסט חידשתי את ידיעותי באותיות הקיריליות. “באותיות הקיריליות”, אני חוזר ומדייק, לא “ברוסית”, שלא שמעתי ואינני שומע. את ירחי הבטלה האינוספית בשלוש שנות שירותי בצבא הבריטי, השתדלתי למלא בהריגת־זמן פרודוקטיבית. כשכמה מאתנו שיחקו “פוקר”, לימד אותי חבר לאוהל, יקה מובהק וקומוניסט נאמן, את האותיות הקיריליות. עכשיו, כעבור ארבעים שנה, עמדה השקעה זו לשאת פירות: כל לילות הקיץ לא עצמתי את עיני לפני שקראתי, בקול רם ובלי להבין מלה, שניים־שלושה עמודים מתוך “רוסית לנוסעים” של “ברליץ”, לפני שיצאתי לאיזשהו מסע־היכרות ברחבי מפת מוסקבה, הוצאת “פאלק”, מנסה לאתר את הרחובות שהתהלכו בהם גיבורי “דוקטור ז’יוואגו” ו“השלג השחור”, להרגיל את עיני לצירופים שאולי אתקל בהם כשאתעה נרעש ונפחד בחוצות מוסקבה ממש:

קראסנופרסננסקאיה… זמלדלצ’סקי… טובארישצ’סקאיה… גוסטיניצה רוסייה.. פלושצ’ד נוגינה (מלעילית) או נאגינה (מלרעית)…

ובסוף אוגוסט, אחרי שאלפי הספרים וכל שאר הציוד הרב כבר היו בדרכם למוסקבה והנהלת היריד הודיעה ליעל מטלון, ראש משלחת ישראל, שהוויזות מוכנות לכולנו בקונסוליה הסובייטית בווינה, יצאנו לדרך.

כבר ב־25 באוגוסט הוציא משרד “איירופלוט” בווינה כרטיס (השמור אצלי למזכרת, שכן הוּצא משום־מה על־שם מר ברטוב + 18 נוסעים) לטיסת “איירופלוט” 262 SU למוסקבה ביום שלישי, 1 בספטמבר, בשעה 12:35, ונשמרו לנו מקומות לטיסה זו. ובכל־זאת, ליתר בטחון, הוקדמה יציאתנו מלוד לווינה לשחר יום ראשון.

ובסוגריים, כמו שאומרים:

היה היה פעם פראנץ־יוזף, היתה הקיסרות הגדולה, היתה וינה של הקונגרסים, הוואלסים, הרפואה, הפסיכואנאליזה, הספרות הגדולה. לא עוד. נשארו ארמונות, פארקים, זיכרונות. אבל כל השאר, החל בקאתדרלת סן־סטפאן, הוא בחזקת מי־שהיה, יפהפייה נרדמת בשוּליו המזרחיים של המערב. שוטטנו לנו להנאתנו במדרחוב, המלא בתי־אוכל, גלידריות, עסקים הסגורים בימי ראשון, ולא חשנו כהוא־זה מאותה תהילת־עולם, שרצח הארכידוכס פראנץ־פרדינאנד בסאראייבו היה ראשית קצה. אני משתהה על כך, בין־השאר, משום שלאותה וינה עצמה עתידים אנחנו לשוב בסוף מסענו, ואז – האם לומר זאת כבר עכשיו? – תיראה לנו וינה באור שונה לחלוטין.

מכל מקום: בבוקר יום שני יצאה יעל מטלון, ראש המשלחת ובשאר הימים סמנכ“ל המכון הישראלי לייצוא, לקונסוליה של בריה”מ בווינה לקבלת הוויזות. כיוון שניסיון מצטבר לימד, שלמשלחת מישראל עלולה קונסוליה זו להוציא סתם כך את הנשמה, התרכזנו כולנו בקרבת מקום כדי שאם יתעקש פתאום הקונסול שלא למסור את הוויזה אלא “אישית” דווקא לכל אחד מתשעה־עשר חברינו, לא יתבזבז לנו הבוקר על ריצות מיותרות.

הקונסוליה ממוקמת באגף צדדי של גוש בניינים קודר, שהוא, וכל הבניינים סביבו, נראים כאילו שׂרדו מן “העולם של אתמול”. לא יצאה שעה ומתוך הבניין יצאה יעל (ואתה חברת משלחתנו דינה שוהם, הדוברת רוסית שלמדה, בתל־אביב, מאביה ואמה). כבר מרחוק ראינו שאת אשר יגורנו – בא. ואכן, חיוורות ונסערות סיפרו:

איזשהו פקיד־קבלה זוטר דיבר אליהן מבעד למחיצת־זכוכית, השאירן עומדות בחדר־המדרגות, אמר בגסות שאין כאן כל ויזות למשלחת כלשהי ליריד־הספרים ואין לקונסוליה מושג על מה הן מדברות. “תחזרו מחר”, פטר אותן. “אבל מחר בצהריים אנחנו טסים!” דבר אל הקיר.

“פשוט לא היה עם מי לדבר,” אמרה יעל מטלון, הבקיאה ורגילה בייצוג ישראל בירידים בינלאומיים. בניסיון כזה לא עמדה מעודה.

כולנו עמדנו ברחוב מוכי תדהמה, אבל כשנועצנו באנשי הנציגות של ישראל בווינה, היתה תגובתם רגועה, כמי שאצלם זהו מעשה בכל יום. יהיה בסדר. ככה זה אצלם. יוציאו לנו קצת את הנשמה. עד שתיים יהיו ויזות. אקדים את המאוחר ואגלה, שלמחרת אכן שמענו מפי איש הקונסוליה הסובייטית, שמאז בוקר יום שני התקיים בינם לבין דיפלומאט ישראלי מגע רצוף, אבל לפי־שעה – אני מזכיר – זהו בוקר יום שני. אנחנו פשוט לא מאמינים, שכך נוהגת קונסוליה במשלחת רשמית לאירוע בינלאומי.

אבל אם “עד שתיים יהיו ויזות”, שבים לשוטט בחוצות העיר, מצטיידים עוד קצת לקראת המסע אל הבלתי־נודע, מלקקים גלידה, קונים סרטי־צילום, שותים קפה, אוכלים שניצל, מחכים לשתיים.

ובשתיים מבקש מאתנו האיש שלנו בווינה עוד קצת אורך־רוח. עד ארבע יתיישרו כל ההדורים. “אל דאגה, יהיו ויזות ומחר בשתים־עשרה ושלושים אתם טסים למוסקבה!”

ובארבע אנחנו שומעים, שהקונסוליה מצפה לאיזשהו מסר ממוסקבה, אבל עד חמש יסתדר הכול.

ובחמש נגמר יום־העבודה.

לא להתייאש, הרגיע אותנו האיש שלנו: “לבוקר משפט!”

בוקר יום שלישי, 1 בספטמבר.

אל שתי היוצאות הבוקר מחדש אל הקונסוליה הסובייטית מתבקש להצטרף כותב השורות האלה. האחרים נשארים בהמתנה במלון שלנו, “מרקיור” (ואם כי וינה אינה אלא תחנת־מעבר גם לסיפורנו, איני יכול שלא לספר על הטמטום האנושי, שאינו מבחין בין גבולות ובין אידיאולוגיות: הוזמנו לנו חדרים לשניים, אבל ב“מרקיור” טיפלו בנו כבנאהבים, קיבלנו חדרים, שבכל אחד מהם מיטת־זוג אחת).

שערי הבניין הקודר סגורים. רק עכשיו אנחנו מגלים, שיום שלישי הוא אחד הימים שאין בהם קבלת־קהל. יעל לוחצת על הפעמון החשמלי, וקול מגיב ברוסית. יעל אומרת באנגלית, ובכעס רב: “אנחנו המשלחת הישראלית ליריד־הספרים. המטוס שלנו ממריא בצהריים. יש לכם ויזות בשבילנו – או אין לכם?!”

לתדהמתנו, אומר הקול: “תיכנסו, בבקשה.” אנחנו שומעים זמזום, נשענים על השער הכבד, והוא נפתח לנו. נכנסים לתוך חדר־מדרגות, שאין נראית בו נפש חיה. עולים קומה אחת. מימין אני רואה את מחיצת־הזכוכית, שעל־אודותיה סיפרה יעל אתמול. יש גם דלת גבוהה, כפולה. הדלת נפתחת ויוצא איש צעיר, נמוך, אדיב, מבקש שנשב על כיסאות שעל המישורת. יש גם מאגאזין סובייטי צבעוני. נאום של גורבאצ’וב. אולי עוד משהו. הפקיד אומר, שהם מנסים בלי הרף ליצור קשר עם משרד החוץ במוסקבה, ואנא, קצת סבלנות.

“עכשיו כבר תשע ועשרים,” אומרת יעל. “המטוס ממריא ב־12:35. כמה עלינו לחכות?”

“תנו לנו עשרים דקות,” אומר הפקיד ברוֹך ונעלם מאחרי הדלת הגבוהה. מעבר לדלת אנחנו שומעים מכונות־כתיבה, טלפרינטרים, עקבים חדים של פקידות כבדות, נמרצות, על רצפת־פארקט. מחכים עשרים. מחכים ארבעים. בעשר אנחנו הולמים בכוח על הדלת. חוזר אותו פקיד ובאותו קול רך מבקש עוד כמה דקות. מוסקבה אינה עונה. כעבור עוד רבע שעה, אנחנו הולמים שנית בדלת, אומרים לפקיד הפותח לנו אותה: אנחנו משלחת רשמית ליריד בינלאומי. אנחנו יוצאים מכאן כדי לכנס מיד מסיבת עיתונאים – –

עכשיו מופיע קונסול אחר, גבוה יותר, שמן יותר, מבקש שניכנס פנימה. אנחנו עומדים בפרוזדור, שמתוכו נכנסים לחדרים שונים. הפקיד נוקט טאקטיקה תוקפנית:

“מי בכלל אמר לכם, שוויזות מוכנות עבורכם בווינה? לנו אין מושג על כך!”

"מר זושצ’נקו, מנהל היריד הבינלאומי ומזכירתו, שאתם קיימנו קשר רצוף מאז אוקטובר שעבר, ואף שילמנו אלפי דולארים בעד הביתן שלנו, הודיעו לי על כך לפני שבועיים – "

"אצלנו מנפיק ויזות משרד החוץ, ולא שום מנהל ירידים. מאתמול אנחנו מנסים להתקשר אתו, ואין תשובה – "

לא אאריך יותר, אם כי שעה נוספת זו חקוקה דקה־דקה בזיכרוני. עכשיו כבר הוזמַנו לחדרו של הקונסול. דיברו אתנו בנימוס, אך ניסו שוב ושוב לטעון שאין להם מושג, אין להם הוראות, אין ויזות, אבל מאתמול בבוקר עוסק הקונסול אך ורק בענייננו…

כך הם, קר, חם – ופושר. כך אנחנו – קר, חם ופושר. עד אחרי אחת־עשרה, כשראינו שאפילו נקבל סוף־סוף את הוויזות, את הטיסה הזאת כבר איחרנו. הגיעו עוד שני חברים. הוצע שנצא את הקונסוליה ונחליט בינינו על צעדינו הבאים. אני יצאתי ראשון, כדי לטלפן מאיזשהו טלפון ציבורי. משרדי הקונסוליה הם בקומה הראשונה. היה יום בהיר וחלון החדר שישבנו בו היה פתוח לרחוב. פתאום אני רואה את יעל עומדת בחלון ומנפנפת: “יש ויזות!”

את הסיפור האמיתי לא נדע לעולם, אך אין ספק: בקונסוליה לא יכלו שלא לדעת, כי סוכנות הנסיעות שטיפלה בווינה בענייננו, הגישה את טופסי־הבקשה עם התמונות שבועות ארוכים מראש. גם בזה אין לי ספק: הוויזות – עם שני תצלומים, האחד לספח הכניסה והאחר לספח היציאה – היו מוכנות כולן מראש (נמסרה לנו אפילו ויזה לחברה אחת, שחודש לפני היציאה ביטלה את נסיעתה!). כשראה הקונסול שהגיע הרגע האחרון, נשלפו מאיזה מגירה עשרים הוויזות…

בשעה 11:20 יצאנו במונית שהמתינה בפתח הקונסוליה בחזרה למלון “מרקיור”, אך עד שהגענו אנחנו כבר יצא האוטובוס עם שאר חברינו וכל הציוד הרב לנמל־התעופה. הכל התנהל עכשיו במהירות, בלי בדיקות, בלי שום פורמאליוּת. אותו קונסול שבחדרו ישבנו, הקדים אותנו ומן הצד פיקח על הכול. למישהו חסר כרטיס עלייה למטוס, וסידור התקלה הזאת הִשהה את ההמראה. התגלה שיש לנו עודף־מטען וגיוס מאות הדולארים שהחברה דרשה עבורו גרר השהיה נוספת. איש לא נחפז. בסופו של דבר גם צדקו האנשים שלנו בווינה. הוויזות היו. הִמראנו בטיסה 262 SU של “איירופלוט”, ובאיחור של פחות משעה.

רק שאת הנשמה הוציאו לנו. רק שקיבלנו שיעור ראשון עוד לפני הנחיתה בנמל־התעופה שרמטייבו. שם חיכה לנו השיעור השני. אבל בכל הנוגע לנו, מוסקבה התחילה כבר בווינה.

 

3: ערב ב“שרמטייבו”, לילה ב“רוסיה”    🔗

אנחנו טסים מזרחה וצפונה, ואם כי משך הטיסה הוא רק קצת יותר משעתיים וחצי, בשעון מוסקבה שעתיים מאוחר יותר. מעל לעננים זוהר היקום באותה צלילוּת צחה, שאינה משקפת את ההולך ומשתנה שם למטה, גבולות, אידיאולוגיות, רמות־חיים. המטוס, להדיוט כמוני, הוא מטוס, עם “פיניש”, נגיד, לא כל־כך. הז’ורנאל הבינלאומי של “איירופלוט” (חברת־התעופה הכי גדולה בעולם, אל תשכחו!)– ז’ורנאל. הדיילות בהחלט בריאות והיין המולדאווי האדום בסדר גמור. כלומר, בכל הנוגע לציפיותי מעולם המהפכה, הכל בינתיים אנושי, כמעט מוכר, ויש גם משהו משמח מאוד ביכולתי לקרוא סוף־סוף אותיות קיריליות בחיים ממש, אם גם בלי להבין מאומה.

רק רגע אחד מחבר את הזוהר המוחלט הזה עם הממשות שלושים אלף רגל למטה, מתחת לקצפת־עננים לבנה. איזשהו קול עמום מכריז משהו ברמקולים ברוסית ובגרמנית, ומכל הנאמר אני קולט מלה בודדה אחת: “וילניוס”. ואם כי גם עכשיו איני מבחין בין קרעי העננים אלא בגוונים שונים של ירוק, אולי ביער, בנצנוצו של נהר, באיזו דרך, נעשית ממשית התחושה, שכבר חצינו את כל מה שהעם היהודי היה מושרש בו פעם עמוק כל־כך בין וינה לווילנא, הקרפטים, גליציה, פולין, ליטא, ומה שם עכשיו מתחת לעננים המתעבים מחדש?

ואז, מי זוכר מתי, מתחיל המטוס לאבד גובה. עדיין אור־יום, אבל עכשיו נראים בבירור המרחבים האפלים של היער הרוסי. את הארץ יצאנו בעיצומו של הקיץ, וחם היה גם בווינה, אבל פה כבר רואה העין בתוך הירוק את ראשית החלודה של הסתיו. ואכן, עם הנחיתה קִצרת־המסלול והרכה כמו ההמראה, נראה ממש בעין איך נחטב השדה הענק על מסלוליו מתוך היער החוגר אותו מסביב. אנחנו במוסקבה.

במשך השנים, נכנסתי ויצאתי בנמלי־תעופה בינלאומיים לא מעטים. אני חושב לא על נתב"ג, שעם כל הכבוד לנו, משרת מדינה שמספר תושביה היא כמחצית ממספר תושבי מוסקבה לבדה, וכשני אחוזים מאוכלוסיית המדינה שזו בירתה. משהו מכה את העין מיד, אבל עבר זמן עד שתפסנו והרבה יותר עד שהכללנו. אין אור בבית־הנתיבות. כלומר, אי־שם בתקרה המקוּוקוות כדף־חשבון ענקי מוברגות המוני נוּרות, אבל של כמה ואט? והחשמל הרוסי – האם אינו לבן, אלא צהבהב?

בכל־אופן, במהומה הרגשית האופיינית לרגעים כאלה, עוברים שני קולות:

האחד, שיש למלא הצהרת־מכס, ובה צריך לנקוב במדויק את סכומי המטבע המוכנסים למדינה, כמו גם זהב, אבנים יקרות וכיוצא באלה. על מצלמות, רשמקולים ושאר כלי־חשמל אין כל צורך להצהיר.

האחר, שיגיעו לכאן איש השגרירות ההולאנדית, זו המייצגת במסירות ובאהבה את האינטרסים של ישראל במוסקבה, וכן נציג יריד־הספרים, הידוע לכול בשמו הפרטי, ולודיה, והוא “כבר ידאג לנו”.

ואכן, שניהם באו. ולודיה, גבר קצר, לבוש ספורטיבית, חיוך שוחר־טובתנו ועיניים צרות ומתרוצצות, לחץ בשמחה את ידה של ראש משלחתנו והתנדב לסייע לנו לעבור את המכס מהר ובלי קשיים.

בשלוש השעות הבאות, יותר מן הטיסה עצמה מווינה, התנסינו במפגש ממש שני עם המדינה הסובייטית. אומַר זאת כך; בין בדיקת־הכניסה לבדיקת־היציאה, כעבור שלושה שבועות, בפיקוחו של אותו ולודיה, אצורה, כמו בין שתי כריכות, החוויה הרוסית שלי.

קרה כך, שעמדתי ראשון לבדיקת־המכס. הַצהרתי לא עוררה עניין אצל הבודקים, וכל מעייניהם היו בניירות – בספרים, בעיתונים ובמתנות אחרות, שנשא אתו כל אחד מאתנו. בכלַי היו כל עיתוני השבת, ואחד הבודקים הפך דף אחר דף בחיפוש אחר מי־מסוגל־לדעת־מה. לציון 48 שנים לפרוץ מלחמת־העולם, התפרסמה באחד המוספים כתבה ובראשה תצלום גדול של היטלר. זה העסיק מאוד את הבודק, והוא עִלעל ושב ועלעל גם אחרי שלכאורה קיבל את הסברי. בסופה של בדיקה ארוכה לא נגע בספרי שלי, גם לא בנוסח הרוסי של “פצעי בגרות” ו“הבדאי”, שראו אור בהוצאת “עלייה”, גם לא בספרים ועיתונים אחרים ובכמה שרשראות כסף עם מגיני־דוד, מחזיקי־מפתחות עם ח"י מקראמיקה, לוח־שנה, סידור, משחקי־ילדים – שהסיר מכולם את עטיפותיהם – ושאר מתנות קטנות. נאסרה הכנסת כרך של אנציקלופדיה יהודית בשפה הרוסית, המוקדש ברובו לערך “ארץ ישראל”. זו לא היתה החרמה. בצאתנו, הוחזר – על־פי דרישתנו המפורשת – כל מה שנאסרה הכנסתו.

כסֵמל למצבן האמיתי של החירויות האנושיות הבסיסיות די היה לי בחיטוט הזה ובאיסור על כרך “ארץ ישראל”. לאחרים נאסר להכניס שרשראות ומחזיקי־מפתחות, ספר זה או אחר, הכול על־פי איזו גחמה רגעית של הבודקים.

ואולי, כך לפחות נדמה היה לי, משום שהימים היו ימי “טירוף מערכות” במדינת הקג“ב: מצד אחד מתקיימת שגרת־נְהָליה, שחוּמרתה מיוחדת בוודאי כלפי החשודים כמפיצי ציונות־יהדות־ישראליות בקרב יהדות בריה”מ. אלא שאת האינסטינקטים הבלשיים המחדדים האלה מטרפת סיסמת ה“גלאסנוסט”, שהיא ותאומתה ה“פרסטרויקה” ממלאות את כל העיתונים, צועקות מכל הרמקולים, מבקשות לשכנע שמתרחשת כאן מהפכה כ“מהפכת לנין” לפני שבעים שנה. הוסף על כך את התכונה בחודשים אלה לקראת פסגת גורבאצ’וב־רייגן ורצונה העז של מוסקבה להגיע להסכמים צבאיים־כלכליים מרחיקי־לכת עם המערב כתנאי ל“פרסטרויקה” מבית. כל פגיעה במשלחת ישראל ליריד־הספרים הבינלאומי, שסיסמתו הפעם היתה (תמיד יש איזו סיסמה יפה!): “המדע בשירות הידידות, הקדמה והשלום”, עלולה לגרור תגובה מיידית מצד המשלחת האמריקנית וליצור לגורבאצ’וב “עיתונות רעה” במערב כולו ערב הפסגה. כל מה שעתיד היה להתחדש בעשרים הימים הבאים ביריד וביחס אלינו, וכן גם המפנה הפתאומי ביחד אל המסורבים, מתבאר בעיקר ברקע זה. אבל שוב הקדמתי את המאוחר.

חברינו עודם עומדים באותו “תור מהיר”, שסידר במיוחד לנו ידידנו החדש ולודיה. רק כדי להמחיש את “טירוף המערכות”, אספר על יהודית, בתו של במאי הקולנוע מיכאל קאליק (הוא שביים את הסרטים הקצרים על ישראל, שהוקרנו בביתן שלנו בלי־הפסק והיו גורם מכריע בהצלחה הגדולה שנחל!), שנולדה במוסקבה ועם הוריה עלתה כשהיתה בת שש. בביתם בירושלים שלטת עת היום הלשון הרוסית. יותר מכך: במוסקבה נשארה ליהודית סבתא אהובה, והתשוקה לראותה היתה כנראה מניע עיקרי בנסיעתה זו. מן הראוי לספר כאן, שזו פעם ראשונה מתירים הרוסים את כניסתם של מי שעזבו את ברית־המועצות ועלו לישראל. במשלחתנו היו הפעם ארבעה ישראלים כאלה. באותן שעתיים מתוחות בקונסוליה הסובייטית בווינה שאל פתאום הקונסול (שכאילו לא ידע דבר וחצי דבר על נסיעתנו) כמה אזרחים סובייטים לשעבר יש במשלחת. אמרנו לו, והוספנו תמיהה: האם יש איזו מניעה לביקורם? הקונסול טרח להסביר לנו, שהחל בינואר 1987, עם התקנת תקנות חדשות כלשהן, אין בעיה. ואף־על־פי־כן הוסיפה לנקר שאלתו זו במוחנו כל עשרים הימים, ובעיקר בשל ההיטפלות של הבודקים אל יהודית קאליק, שהגיעה עד כדי איוּם מפורש לגרשה מיד בחזרה.

למה? עיתון!

בכליה מצאו הבודקים לא עיתון עברי, גם לא את ה“ג’רוזאלם פוסט” האנגלי, אלא יומון ישראלי ברוסית, עיתון שמשפחת קאליק קוראת בירושלים ויהודית קראה בדרך וביקשה להביאו לסבתא במוסקבה. על כך – אל תשאלו! – התנהלו בירורים ממושכים, אנשי ביטחון זוטרים הזעיקו בכירים ואלה טִלפנו לבכירים מהם, וידידנו ולודיה, שמילא את תפקיד “מייצג האינטרסים שלנו” כביכול, נתן ליהודית כמה “שטיפות” נזעמות, ורק אחרי כמה ריצות הלוך וכמה ריצות חזור הודיע לה, כי התערבותו הנמרצת הצליחה למנוע הפעם את גירושה המיידי מתחומי ברית־המועצות!

כל העניין הזה, יטענו הרואים תמיד את חצי־הכוס־המלאה, אינו מי־יודע־מה. מקובל על כולנו, יוסיפו, שרוסיה אינה דנמארק, אבל בהשוואה לדיכוי הסטאליני, אלה הם ממש ימות־המשיח. חשוֹב לא על מה שאסרו את הכנסתו, כי אם על מה שהתירו – אלפי ספרים עבריים, סידורים, טליתות, עזרי לימוד, משחקים. על מה אתה מדבר?! הן אפילו בהשוואה לחוּמרות שמלפני שנים ספורות, עד לימי גורבאצ’וב, מעיד מה שסיפרת כאן, שבסופו של דבר לא קרה כלום, איש לא גורש, איש לא נעצר, אפשר אפילו לומר – יוסיפו אנשי חצי־הכוס־המלאה – שנהגו בכם ליבראליזם מופלג.

אפשר לומר כך, ומותר לראות זאת גם אחרת. שלוש השעות ההן בשער הראשי של בריה"מ, שבמהלכן חיפשו בכלינו לא סמים ולא נשק ולא אבנים יקרות אלא ספרים ועיתונים אסורים ומגיני־דוד, שאת חלקם גם החרימו, היו עדוּת ראשונה לכך שהאדם בן־החורין מוסיף להיות אויבו העיקרי של המשטר וכי משטרת הביטחון, ולא רצון העם, ממשיכה להיות מקור כוחו וסמכותו.

אם כי “טירוף המערכות” משגע אולי בשעה זו את “הפטיש החזק” של השלטון, את הקג“ב. דוגמה בולטת, המשך הסיפור בעיתונות רוסית בישראל. מצד אחד, עמדו לגרש בחורה צעירה, שנשאה אתהּ עיתון שהיא נוהגת לקרוא, ובנימוק שניסתה להבריח תעמולה אנטי־סובייטית לתחומי בריה”מ. מן הצד האחר, הוּתרה באותם הימים כניסתם של כתב “קול ישראל” וכתב עיתון ישראלי ברוסית, והם לא רק עשו את עבודתם כמעט באין מפריע אלא שלנציג רשות השידור, יליד מוסקבה גם הוא, העניק גנאדי גראסימוב, דוברו של גורבאצ’וב, ריאיון מיוחד. אפשר כמעט לחוש בתסכולם של אנשי משטרת־הביטחון, שאינם יודעים מה בדיוק רוצים מהם אדוניהם.

מנין לנו שאנשי־מכס אלה היו אנשי־ביטחון? שמא אזכיר, שזהו יום שלישי, 1 בספטמבר, שזה עתה נחתנו בשרמטייבו. מי שעבר את הביקורת, החליף כסף, קנה שתייה מידי המלצרית החמוצה שבמזנון, יושב על מזוודותיו באולם־הנוסעים האפלולי, צופה בקבוצות של צרפתים, איטלקים, אמריקנים, אך גם בני כל העמים והגזעים של מדינת־היבשת הזאת, העוברים על־פניו, מחכה לשאר הנבדקים. הכול עדיין זר, חדש. אנחנו נרגשים, מעט מתוחים, אבל כבר בערב ראשון זה ישנה איזו תחושה עמומה, שכמה מהבודקים – צעירים בבגדים אזרחיים, הנראים כאינטליגנטים, לא כמוכסים – אינם מעלעלים סתם, אלא קוראים מה שהם רואים בעיתונים ובספרים העבריים. אל הביתן שלנו ביריד עתידים היינו לבוא רק ביום השני שלאחריו כדי לסדר את הספרים על המדפים ולהכין הכול לפתיחה הרשמית למחרת בבוקר, 8 בספטמבר. בהגיענו, קידמה את פנינו חבורת צעירים, שעתידה היתה לדבוק בנו כל אותו שבוע, ובראשה אותו ולודיה עצמו, הקטן והנמרץ, בעל העיניים הצרות והמתרוצצות. אם כי חמישה ימים גדושים במראות ובפרצופים הפרידו בין הערב ליד שולחנות־המכס לבין הבוקר ביריד־הספרים, משוכנעים רבים מאתנו, שאלה ואלה הם אנשי אותה יחידה שכל ששת ימי היריד סובבה בינינו לבין הספרים לבין רבבות היהודים, שעברו את הביתן, יחידה שכמה מחבריה גם הפגינו ידע בעברית ובעניינים ישראליים.

ואפילו הנחתי, שכל זה אינו אלא פרי דמיוננו שהתפרע, הוא מלמד הרבה מאוד מה שעלולה לפרוע בנפש־האדם הוויה חנוקה כזאת אפילו במהלך ימים אחדים. לצערי, גיליתי כבר ביומנו הראשון במוסקבה, שהמציאות פרועה יותר מדמיונו המוגבל של אדם כמוני, ועל כך יסופר בהמשך. תחילה נסיים את סיפור לילנו הראשון במוסקבה, החל בשרמטייבו וכלה בבית־המלון, שלא לפני תשע יצאנו אליו באוטובוס של “אינטוריסט” ואשר מהריבוע הענק על המפה ידעתי שהוא בלב־לבה של מוסקבה, קפיצת־חתול מהכיכר האדומה, מלון “רוסיה”.

ושוב, איזשהו רושם עיקרי, שבשלושת השבועות לא השתנה, אבל רק בהדרגה פירקתי אותו לגורמיו: ערב נוח של ראשית ספטמבר, שעה תשע. דרך־מלך רחבה, שתחילה היא מושכת בשטחים מישוריים, הנראים ריקים למדי, אך עד מהרה היא נהפכת לבולבאר רחב ביותר, שמשני צִדיו עוד ועוד בלוקים בני – אני יודע – שמונה, עשר, שתים־עשרה קומות, בתי־דירות אינסופיים, זהים, חלונות שמכל אחד מהם נשקף איזה אור של נוּרת־חיסכון עצובה. קומת־הקרקע – לומדת העין מהר מאוד – מיוחדת לבתי־עסק, וכתובות ניאון מצומקות, או סתם אותיות סומות מימי תרח, מכריזות על “גאסרונומי”, “פרודוקטי”, “פרוקטי”, “קפה” ושאר מיני עסקים, וכבר בנסיעה זו ברור: משיכת־קונים בכל תחבולה שבעולם אינה בראשו של אף אחד פה. מי שצריך מאוד, כבר ימצא.

ואם יש מי שפרט זה אינו מחוּור לו עדיין, אדגישו כאן במירב הבהירוּת:

אני מדווח כאן לא על כניסה לטבריה, גם לא לתל־אביב, אלא לטבורה של אחת הערים הגדולות בעולם, לבהּ של אימפריה, כרך בן תשעה מיליון בני־אדם. אנחנו מגיעים מצפון־מזרח, וכפי שאני למד בימים הבאים, מושכים לאורך דרך (“שוסה”) לנינגראד, המשנה ייחוסה ל“פרוספקט” ונהפכת לאחד הראשיים שברחובות מרכז מוסקבה, “גורקוגו אוליצה” (רחוב גורקי). בקצהו אנחנו רואים את הכוכבים האדומים זוהרים בראשי מגדלי הקרמלין.

אל זיכרוני חזרו כניסות לכרכי העולם. בלונדון נסעתי שוב ושוב מהיתרו, נמל־התעופה הבינלאומי העיקרי, לתוך העיר. אני מכיר את הדרך מקנדי לניו־יורק, מדה־גול לפאריס, ויכולתי למנות עוד ועוד דרכים כאלה בערב, בלילה, בכל שעות היממה. מה שקט פה כל־כך לכל אורך הדרך הראשית הזאת? מה ריקים כל־כך הכבישים עצמם? ומה דמום פה כל־כך על המדרכות? איפה כולם? שכבו כבר לישון? בתשע?!

עוד נשוב לרושם ראשון זה, רושם שרק עתיד היה להתחזק.

בינתיים נעצר האוטובוס, אחרי הקפָה־רבתי, באחתּ מחזיתות “גוסטיניצה רוסיה”, בית־המלון שלנו. מורידים החפצים, ומתכוננים להתפזר בחדרים.

נדמה לנו. תחילה יש להרשם אצל פקיד־הקבלה.

אולם־הקבלה ב“רוסיה” הוא צר וארוך כמו הגלות וממוקם בקצה הימני של האגף המזרחי – “ווסטוק” – שנלמד להכיר היטב בארבעה־עשר הימים הבאים. באפלולית, אתה נכנס בעד שתי מערכות דלתות אל האולם הזה שרב בו השיש (סימן לניצחון המהפכה, נגלה, הוא שיש, אמיתי או מדומה, עם כל דבר!), ולאורך צלעו הימנית, הארוכה, פקידות־קבלה מאחרי אנשבּיהן, אולי עשרים, אולי יותר, הרבה. ואין פלא. ב“רוסיה”, אומרים, שלושת־אלפים חדרים, מלבד אולם הקונצרטים הענק, שני בתי־קולנוע, סניף ה“בריוזקה”– רשת בתי־המסחר במטבע זר – מסעדות, בתי־קפה, משרדי “אינטוריסט”, אולמות־כניסה מצופי שיש, מה לא.

בתוך שעה גילינו מה לא.

בתום המשא־ומתן על הקצאת שורת חדרים רצופה למשלחת וטיול לאורך מסדרונות ארוכים מקומה לקומה, ממעלית למעלית, הגענו לחדרינו. הישראלי היעיל־פעיל שאל מיד את נפשו היכן מקבלים בעשר וחצי בערב ספל קפה במלון הגדול ביותר בעולם, ונשען על חושיו ותושייתו, בלי להיוועץ בשומרת־האגף הבשרנית שלנו, פתח בחיפוש מהיר אחר המובן־מאליו: מוכרח להיות כאן איזשהו בית־קפה!

חדרינו היו בקומה השלישית, וממש מעלינו, ברביעית, התגלה איזשהו חדר פינתי (קירות שיש, עמודי שיש!), מעין מזנון להגשה עצמית. מאחרי הדלפק ניצבו שתי עובדות עייפות, חמוצות כחברתן בשרמטייבו, שנתנו לנו להבין, כי ברגע זה ממש נסגר העסק. והעסק היה – כמה לחמניות ישנות, בקבוקי גזוז, כמה ביצים קשות, ואינני זוכר מה עוד. קצת השתוממנו – שלושת אלפי חדרים וחמישה־שישה שולחנות קטנים, לא מַפה, לא וילון, רק שיש ו“בופט” כזה? אבל לא דרשנו במופלא, ועל כך עלי לומר, שמצד אחד חבל מאוד – ומצד אחר דווקא טוב.

מפני שאל המזנון הזה עתידים היינו לחזור מדי בוקר בהנחה, שזה מה שיש, וכשגילינו שיש גם משהו אחר, כבר היינו בדרך ללנינגראד.

בתכלית הקיצור: למחרת בבוקר נענו שוב כולנו על פרוזדורי “רוסיה”, עלה וירוד במעליות ובמדרגות, בחיפוש אחר זכויותינו כאורחי “אינטוריסט”. בסופו של דבר גם ערכו לנו באגף אחר, בשעה עשר ושלושים, שולחן נאה, אבל נתנו לנו להבין שזהו סידור חד־פעמי, לפני משורת הדין. כפי שיסופר למטה, התפזרנו מיד איש לענייניו, שבנו אחר חצות וראשינו לא היו נתונים להבלי העולם הזה. וכשבישׂרה לנו הנהלתנו למחרת, כבר אחרי שהיטבנו את לבנו בלחמניות הישנות, בחמאה, בגבינה, בביצה הקרה ובתֵה־בשקית של מזנון השיִש, ש“אינטוריסט” מחזיר לנו, במזומנים, שני רובלים ביום לאכול בהם מה, מתי והיכן שיתחשק לנו, היינו בשמים. כבהמה בבקעה, המשכנו לעלות בוקר־בוקר למזנון השיש. על קפה לא שמעו שם, ומי שלא רצה לצקת מים רותחים על שקית דלילה של תה גרוע, שתה קפה מקופסת ה“נס” מהבית.

זה המקום לספר, שהחל ביום הראשון רשמתי במידת האפשר מעין יומן, כל מה שחששתי שיימחה מזיכרוני או ייטשטש. אני מעתיק:

"יום שישי, 4.9.87:

בבוקר, ארוחה במזנון, – לחמניות לא טריות, פרוסות לחם שחור, תה, פרוסת נקניק־עתיר־שומן, פיסת דג מעושן, לבּן, ריבה – 2 רובל. כלומר, בדיוק כמוקצה לנו."

עד שבצאתי בוקר אחד מהחדר פניתי, לא שמאלה אלא ימינה, לא עליתי אלא ירדתי קומה. לעיני נגלה אולם גדול, שבחלונותיו נראים צמד גורדי־השחקים הסטאליניים שמעבר לנהר המוסקבה, שולחנו מכוסים מפות לבנות, ערוכים כהלכה. אני נכנס, והאשה בדלת מסבירה: דיירי המלון משלמים 2 רובלים ובוחרים להם מהמזנון העשיר מכל טוב מצרים: בורשט ויוגורט ומיני גבינות וחביתות ובשר צלוי בשזיפים ודגים כבושים וסרדינים, וכמובן, קפה.

הוא שאמרתי: מצד אחד חבל שלקרתנים שכמותנו לא התגלה ההבדל המשווע בין שני המזנונים אלא ביומנו האחרון ב“רוסיה”, אבל מצד אחר, במחיר זה קנינו שיעור בלתי־צפוי במציאות הסובייטית בתום שבעים שנות דיבורים על שוויוניות ועל הסוציאליזים הנהפך אוט־טו־טו לקומוניזם. לא רק אנשים – בניסוחו הקלאסי של אוֹרוול – נחלקים לשווים ולשווים יותר. גם רובלים. ובמידה שנמדד שוויונו של האדם, מודדים את שווי הרובל שלו.

אלה הם לקחים שנלמד בעשרים הימים הבאים. זהו לילנו הראשון במוסקבה. למראה מגדלי הקרמלין והכיכר האדומה, שלא זו בלבד שיש בהם יופי אימפריאלי עוצר־נשימה אלא הם סמלוֹ המוכר ביותר של אותו עולם שמעבר לסמבטיון, שכל־כך השתוקקנו להציץ לתוכו. חרף העייפות, היינו יוצאים “לעשות סיבוב”.

נייט, אומרים לנו מלווינו. הדרכונים הופקדו במלון, ויוחזרו רק אחרי הרישום במשטרה, ובלי תעודה – אין יוצאים. עוד איזשהו חוט סמוי. אבל – או.קיי. – שניים־שניים פורשים אנחנו לחדרינו, גם אני ושכני לחדר משך כל המסע, רוברט זינגר, שנוסף על כל סגולותיו הטובות, הוא דובר רוסית והיה לי לעיניים ולאוזניים.

אך נרדמתי, וכבר מעירים אותי צלילים רמים, מוכּרים, לא־מרפים. אני מעתיק מפנקסי:

"6:00 שעון מוסקבה (4:00 שעון וינה). התעוררתי לצלילי אות התחנה של רדיו מוסקבה, שירה מעוררת ודיבורים אינסופיים. חשבתי שאין כלל אפשרות – לא להשקיט את הקול ולא לסגור את הרדיו, ואחרי חצי שעה של עינויים קמתי להתרחץ ולהתלבש.

“מתברר שאפשר פשוט לעשות אחת משתי הפעולות הנ”ל, ועכשיו סוף־סוף שקט בחדר".

 

4: יום במטרו, או – שוטרים וגנבים    🔗

יומנו הראשון התחיל לאט, מאוחר, ולא שערתי כמה עוד יידחס לתוכו בטרם ייתם. עד לארוחת־הבוקר הספקתי לקנו גלויות ובולים במשרד הדואר הקטן שבקומה מתחתנו ולשלוח אותן כמין הוכחה נוטריונית, שאכן הגעתי למוסקבה. אם לא אזדרז, חששתי, יגיעו הגלויות אחרַי (ובאמת, רק אלו הראשונות הקדימו אותי).

ירדנו – רבקה מרים, רוברט זינגר ואני – למשרדי “אינטוריסט” שבאגף המערבי כדי לנסות ולהשיג כרטיסים לאיזו הצגה, או לקונצרט (ה“בולשוי” היה סגור לרגל שיפוצים). סקרנה אותי במיוחד הצגת “האמן ומרגריטה” (על פי הרומן של מיכאיל בולגאקוב, שראה אור בתרגום עברי בשם “השטן במוסקבה”) בתיאטרון “טאגאנקה”. כזכור, נרדף סופר זה עד צוואר בידי סטאלין, ואת ניווּנו של המשטר כבר בשנותיו הראשונות תיאר בכתיבתו הסאטירית, הסוריאליסטית. עכשיו הוּשב לו כבודו, ובאחד השבועונים הסובייטיים אף פורסמו מכתביו הבוטים וחסרי־התועלת אל סטאלין. לא היה כרטיס לרפואה, לא להצגה זו (שתוך כדי כך הוברר, שלא התיאטרון המוסקבאי אלא להקה פולנית אורחת מעלה אותה), ולא לשום מופע מעניין אחר, אפילו לא במחירי “אינטוריסט”, 15 רובל (22 דולאר) ויותר, פי שלושה וארבעה מבקופות־התיאטרון. למזלי, כפי שיסופּר למטה.

יצאנו לחוצות מוסקבה. היה צונן ולח, איך לומר זאת, כמו יום חורף קר בתל־אביב. בלכתנו מן המלון לעבר הכיכר האדומה, מימיננו הכנסיות הפראבוסלאוויות הצבעוניות, לפנינו מגדלי הקרמלין וחומתו, ומעבר לנהר מוסקבה שתיים משבע “עוגות החתונה”, גורדי־השחקים הסטאליניים, שבנייתם נשלמה בימי יורשיו, היתה בי איזו רגשה.

לרבים מבני הדורות שבגרו בין המהפכה לשנות מלחמת־העולם השנייה היתה ברית־המועצות לא מעצמה, כי אם התגשמותו של רעיון כלל־עולמי גדול. בדמיונם של מיליוני צעירים בעולם כולו – וגם בנעורי שלי – סימלה ברית־המועצות את החדש, הצעיר, האוואנגארדי, הצודק והנועז. כך ראינו את הסרטים, שרנו את השירים, קראנו את הרומנים והחברה כולה הצטיירה מרחוק כמין “פואמה פדגוגית” אחת גדולה, את הקולחוזניקים ציירנו לעצמנו בדמות החלוצים בקיבוצים ואת הצבא האדום בדמוּת הפלמ"ח.

יתירה מזו: גם אחרי כל מה שקראנו ושמענו על “האל שהכזיב”, על שלטון הטרור של סטאלין, שלא רק קיפח חיי עשרות מיליונים אלא הרב את רקמת החברה הרוסית, גם אחרי שהשלטון עצמו חזר והודה בעיווּתיה המפלצתיים של המהפכה, וראֵה נאומו של חרושצ’וב בוועידה העשרים, לפני יותר מ־30 שנה, נשאר עמוק בתודעה אותו דימוי יסודי של “העולם החדש” הקם מן היסוד, לעומת “העולם הישן” שהמהפכה תהרוס עד היסוד. אני מודה: גם הפעם, חצי־יובל שנים אחרי ביקורי החטוף, ציפה בתוכי איזשהו ילד המסרב להתפכח, שפתאום יתגלה לו אותו “חדש” ויגרום לו, בלשון הילדים, “אכזבה לטובה”.

הנה כך יצאתי עם שני חברי בדרכנו לכיכר האדומה. לא עשינו אפילו מאה צעדים ובגשם, על מדרכת רחוב שלאורכו ניצבו בתים צבועים באותו צהוב־אוקר, המזכיר את קירות ארץ־ישראל הישנה, ניגשו שני צעירים בג’ינס וז’אקטים זרוקים, פנו אל רוברט ושאלו אותו אם יש לו דולארים להחלפה. זה יחזור לא מעט בימים הבאים, וכמו בפעם ראשונה זו, תהיה תגובתנו נמרצת ומהירה, אבל ההרגשה היתה לא טובה ולא ברורה: שוק־שחור’ניקים, או סוכני־משטרה? מוזרה מכול היתה היעלמותם, כאילו בלע אותם המעבר התת־קרקעי.

פנינו אל הכיכר האדומה    🔗

אך משהשארנו בגבנו את הבניינים הישנים ואת הרחבה הקרובה לנהר, שליצנים מכנים “שרמטייבו 3”, שכן שם נחת מטוסו של אותו גרמני שובב, והגענו אל בין כנסיית ואסילי הקדוש למוזוליאון של לנין, נעשה הכול אימפריאלי וחגיגי והומה אנשים. היה זה אחד הימים, שהמונים פוקדים את קברו של לנין ומחסומי משטרה סוגרים את חצי־הכיכר, אבל היתר נינוח, אלא אם כן טרם הורגלו עיניך למספר הרב של לובשי־מדים לסוגיהם. בתוך פחות משלושה שבועות מתנה אותך הסביבה החדשה שלא להבין בהרבה דברים, שבבוקר ראשון זה מנקרים את העין, גם לא בלובשי־המדים. ואל מה לא יתרגלו עינו ונפשו של אדם, שאלה הם כל חייו?

אבל זה היה הבוקר הראשון, רוחנו היתה קצרה ועינינו גדולות ולהוטות. עברנו את הכיכר, והתהלכנו לאורך חלונות־הראווה של חנות הכולבו המפורסמת ביותר במוסקבה, ה“גום”, מה שמכנים לסיבור האוזן “מייסי’ס” של המזרח. ובכן, למרות האמור בפִּסקה דלעיל, למראה אחד לא התרגלתי עד יומי האחרון שם – לחלונות־הראווה. מה שחשנו כבר בערב הקודם, הלך והצטלל ב“גום”. אין חלונות־ראווה אלה מכוּונים לגירוי קונים שיקנו סחורה, הרבה, מהר, בחצי־חינם ובהקפה, אלא מטרתם לגרש כל הולך־בטל ובזבזן, לומר להם: “אם אין לכם מה לעשות – אל תעשו זאת לפני החלון הזה! מי שמוכרח לקנות אצלנו – (ומלבושם הנאה של האנשים בכל מקום מלמד, שכל מי שרובלים בכיסו – לא מוכרח), יסתדר בתור גם אם נכסה בקרשים את החלונות!”

זה לא רק מראה המוצרים המעטים וחסרי החן, קרטונים מצוּירים במקום גבינות, שורות של בקבוקי משקאות קלים, קצת קונסרבים, נוסח נחלת־בנימין של שנות השלושים. הבניין הוא איזה ארמון־לשעבר, ולוויטרינות מסגרות של עץ, שעשרות שנים הן נסדקות והולכות, מרקיבות והולכות, נצבעות ומתקלפות, משהו שקשה להאמין שהוא קיים מעבר מזה לכיכר האדומה, לקברו של לנין, למעונו של השליט הנוכחי, בעל ה“פרסטרויקה”.

מהר מאוד נראה, שזניחוּת עגמומית כזאת ניכרת כמעט בכל מה שאינו אתר ממלכתי, או איזה מונומנט. הן לתומנו מהלכים אנחנו בצד ה“גום”, סתם ככה, מושכים ברחוב קויבישב אל מה שלפי המפה שבידינו היא תחנת ה“מטרו” הקרובה ביותר: “נוגינה” (בכיכר נוגין), או “דזרז’ינסקאיה” (בכיכר על־שם פליקס דזרז’ינסקי. מייסד ה“צ'.ק.”, שה“קג”ב" הוא גלגולו הנוכחי). אנחנו מנסים לנצל כל רגע מיומנו הראשון, והחופשי, להתמצאות ראשונית, לביקור באיזשהו מוזיאון, לתרגול השימוש ב“מטרו” של הבירה הענקית. אבל גם כשאנחנו הולכים לתוּמנו, סתם ככה, רואות העיניים בלי הרף.

ואולי – השד יודע – רק נדמה להן שהן רואות.

הנה רואה אחד מאתנו, עוד בעומדנו בהמון שבכיכר, שאיזשהו צעיר בעל מצלמה דבק בנו, מצלם, באשר נלך יילך, באשר נעמוד יעמוד. קצת נדמה לנו, שכבר אחז אותנו שיגעון־רדיפה, אבל כל מיני תרגילי־תנועה שאנחנו מנסים, מרמזים בכל־זאת שהשמן, ובמרחק קבוע ממנו איזו בחורה, הם ה“זנבות” שלנו.

אבל בחצי־הדרך לכיכר דזרז’ינסקי איננו רואים אותם עוד. כלומר: פאראנויאקים שלושתנו!

לא כן הרחחוב ומבואות, ואיזו כיכר, הנפתחים לשמאל, עד לפינת נובאיה ולאורכו של רחוב זה. שוב ושום אותם חלונות־ראווה, אותו סיד־אוקר זנוח, אותן מדרכות שהאספאלט שלהן בקוע וצובר שלוליות, שנשוב ונטבול בהן בכל מדרַך כף־רגל. לא כן ריכוזי מכוניות ה“צ’איקה” הממשלתיות על נהגיהן הממתנים ל“בוסים” בתוכן או בחבורות. אני מוכר מה שקניתי: שחור הוא צבע ממשלתי, ואפילו אדם “מת” עליו, אסור לו על־פי חוק לצבוע את מכוניתו שחור.

מול פסל דזרז’ינסקי    🔗

אחד הרגעים, שלכאורה נשארו שמורים בחריפות בזיכרוני מביקורי המשוגע ב־1962, היה מראה כיכר דזרז’ינסקי. מסיבות, שאחת מהן תתברר באחד הפרקים הבאים, אביא כאן כמה שורות מתוך רשימה בשם “כוס קוואס במוסקבה”, שפרסמתי אז:

“נכנסנו למוסקבה אחר־הצהריים. – – ב־3:40 נעצרת הרכבת. הקרון שלנו הוא האחרון, רחוק מן הכניסה לתחנה, ואת פנינו מקבלת משלחת של הנוער המוסקבאי ותזמורת כלי נשיפה. – – מופיעים אנשים שונים, דוברי יידיש. צעיר אחד, לבקן ששערו יורד על הצווארון המעומלן של חולצתו, מציד עצמו בעברית: אדווארד לויט. הוא תלמיד המכון למדעי המזרח, עלה לארץ עם הוריו, ישב בחיפה שנים אחדות וחזר עם אמו הרוסיה לבריה”מ. הלשון העברית הפכה לו עכשיו למקצוע. שמו מוכּר לי, ואני מתאמץ להיזכר מנין. אני שואלו אם לא היה קשור לפרשת מכתבי היורדים שנתפרסמו בשעתם בעיתונות הסובייטית. ואף שאני בטוח עכשיו שזה האיש, הריהו מכחיש בלי להניד עפעף."

בהמשך מסופר על סיור מאורגן שערכו למשלחתנו בשמונה שעות שהותנו במוסקבה:

“הכרך מקסים ביופיו, ואנו רצים בעינינו אחר הסבריו של המדריך, אדוַוארד לויט. לידו עומד דובר רוסית אחד, וכל מה שנאמה מלוּוה תרגומי הלוך־ושוב. האיש הנ”ל מבקש להבין הכול.

“מה נספר על מוסקבה, שכה הרבינו לקרוא, לשמוע ולשיר עליה, ועכשיו אנחנו נבהלים לעוברה? מישהו אומר: זה הבולשוי! וכבר אנחנו הרחק משם. מישהו מצביע על האנדרטה לדזרז’ינסקי, ואי־אפשר שלא להיזכר במוסדות הקשורים בשמו של אציל־מהפכן פולני זה, בונה משטרת הביטחון הפנימי של בריה”מ, ה’צ‘.ק.’ סטאלין נמחה מרחובות מוסקבה, אבל האנדרטה של בעל היד החזקה עודנה ניצבת במקומה."

עד כאן מה שכתבתי. זכרתי עוד, שאמרתי לרוסי הצעיר והחביב, גם שמו היה ולודיה וגם הוא, להערכתנו, היה צוער של הקג"ב, שהכול טוב ויפה, אבל כל עוד ניצבת כאן אנדרטה זו, מוסיפה היא להטיל את צלה על כל המדינה.

ושוב אני כאן, מול אותו דזרז’ינסקי, שפסלו גדול וקודר יותר מבזיכרוני, מעילו הארוך יורד לו על לעקבי מגפיו, פני האציל הפולני המעוּנה צופים לחנות “עולם הילד” ולשׂדרות מארקס הרחבות, וגבו אל בניין ה“לוביאנקה”, שמרתפיו הם חלק נכבד מן ההיסטוריה והספרות של שבעים שנות המהפכה הבולשוויקית. בניין מזוּות זה, המשתרע לאורך כל הצלע האחת של הכיכר, הצמיח מימין ומשמאל עוד שני בנייני־ביטחון כמותו. במפה שבידי קיים בכיכר רק בניין גדול אחד – “עולם הילד”. כיוון שזהו צומת מרכזי, עתידים היינו להזדמן שוב ושוב לכיכר דזרז’ינסקי. סתם הולכי־רגל לא ראיתי אפילו פעם אחת על המדרכה שבחזית ה“לוביאנקה”. כנגד זה תיארה הפעם באוזנינו מדריכת “אינטוריסט” את איש־האבן הניצב בגבו אל הכלא המרכזי בזה הלשון: “פליקס אדמונוביץ' דזרז’ינסקי היה מעמיתיו הקרובים ביותר של ולאדימיר איליץ' לנין. הוא עמד בראש הוועדה, שלנין הטיל עליה את הטיפול בעתיד הנוער, וכמו־כן היה לבו נתון לטיפול ביתומים”. לא שאלנו אם ידוע לה גם כמה יתומים יצר, אבל לכיכר, ש“עולם הילד” ניצב בשׂפתה, קראנו מאז – “כיכר אבי היתומים”.

לפני שאנחנו יורדים לתחנת ה“מטרו” שמתחתיה, אני שב ומזכיר את הבחור דובר העברית, שהדריך אותנו לפני חצי־יובל שנים. זה שייך לסיפורנו. זכרו: אדוַוארד לויט.

החדשות הטובות – מתחת לפני הקרקע    🔗

כוונתנו היתה לנסוע ב“מטרו” עד לתחנת “טרטיאקובסקאיה”, שעל־פי המפה היא מרחק הליכה מן הגאלריה המפורסמת, שיסודה בנכסיו ואוספיו של אותו טרטיאקוב. כרטיס חודשי בשלושה רובלים מאפשר נסיעה בלתי־מוגבלת בכל הקווים. התעריף לנסיעה בודדת הוא חמש קופייקות. זה וזה הם חצי־חינם בהשוואה לתעריפי התחבורה הציבורית בניו־יורק ובלונדון, למשל.

קל וחומר בהשוואה לתמורה. כל הבדיחות האלה על ה“מטרו” של מוסקבה (“ולמה הרכבת לא זזה?” שואל האמריקני, “ומה עם הכושים בדרום?” עונה הרוסי). המערכת הזאת עולה לאין שיעור על כל תחתית אחרת שנסעתי בה. התחנות מרושתות בצפיפות. הרכבות מהירות ותכופות, אפילו פעם אחת לא המתַנו יותר משתיים־שלוש דקות. ועל כל אלה, שלושה דברים מעוררי־התפעלות: התחנות כולן רחבות־ידיים ונקיות להפליא, כולן שיִש; גם בשעות־השיא, כשלתוך המנהרות העמוקות מזרימות המדרגות הנעות נהרות־אדם, אין פקקים, וקשה ממש להבין איך כל זה מתווסת בכרך ענק כזה, שהתחבורה הפרטית מצומצמת בו כל־כך: והעיקר – התנהגות הציבור.

יש בוודאי מאה תיאוריות להסברת התופעה המהממת, שאנשים מנומסים, לא דוחפים, מוותרים זה לזה, ואני לא שמעתי את הקללות הרוסיות המוכרות לי בעברית ולא ראיתי כל התפרצות אלימה גם כשהעומס בשיאו. מעוררים קנאה הניקיון המוחלט של הקרונות, לא גראפיטי, לא אבק, לא אשפה על הרצפה, והאנשים הלבושים נקי, יושבים ועומדים, ולפחות שניים מכל עשרה קוראים, תמיד, עיתון, מאגאזין, ספר. גם הפאר הביזאנטי של התחנות, ששמענו עליו, מוגבל לתחנות של העידן הסטאליני, בעיקר במרכז העיר, אם כי גם אותן אני מעדיף על חזותן של תחנות ורכבות ה“סבאוויי” הניו־יורקי.

החדשות הטובות ביותר ממוסקבה, אפשר לומר, מגיעות מתחת לאדמה. מרשימים לא רק התחזוקה והתפעול המעולים של ה“מטרו”, אלא בעיקר התנהגות האזרחים. גם כאן וגם מעל פני האדמה בולטים מאוד שני מאפיינים בפרצוף הקולקטיבי של המוסקבאים ברכבת וברחוב: מצד אחד, אין כמעט פנים מחייכות, כאילו מצופים הכול איזו שכבת־מגן, אבל מצד אחר גם אין ניכרת אותה מתיחות עצבנית, לא אחת עוינת, או אף אלימה, שאדם חש בה בכרכי־המיליונים, ודאי בניו־יורק. ההסבר המתבקש לריסון המצוין הזה מצוי לכאורה בהיסטוריה הרוסית, שהדיכוי של היחיד נמשך בה כמעט ברציפות. ובכל־זאת, אתה חש באיזו נינוחות בפניהם של האנשים, ואולי פשוט סגירותה של רוסיה, לעומת כּרכּי המערב, שיש בהם תנועה מתמדת של מיליוני מהגרים, היא סיבת הנינוחות האנושית הזאת.

אז ישירו כל עמודי הפארק    🔗

עד כאן הסיכום. נתחיל עכשיו שוב מההתחלה, מהנסיעה הראשונה שלנו ב“מטרו”, עם מעבר ב“נוגינה” מקו לקו, עד לגאלריית טרטיאקוב. הגענו בשלום ומצאנו – סגור לרגל שיפוצים. שתי נשים, שראו בפנינו את האכזבה, הציעו לנו לבקר במוזיאון אחר, “דום חודוז’ניק”, בית הצייר, אף הסבירו לנו מה לעשות, לחזור לתחנה, לנסוע עד “אוקטיאברסקאיה” – ושם כבר נראה.

הנה כך, לגמרי לא במחשבה תחילה, מצאנו את עצמנו בפינה מרשימה של העיר. בכיכר הנושאת אותו שם – אוקטובר – אחת האנדרטות החדשות הנישאות והמרשימות יותר של לנין, וצמודות סביב סביב לרגליו הדמויות המסמלות את המרכיבים הלאומיים והמהפכניים השונים של המדינה שייסד. גם המבנים מסביב מודרניים, נאים, אם כי מהר מאוד חזרנו בנו מכוונתנו לשתות משהו בשוקולאדריה שמעבר מזה לתחנת “אוקטיאברסקאיה”. לעמוד שעה בתור בשביל ספל קאקאו – אולי מחר.

במורד קרימסקי־ואל הרחב, שהרחק בקצהו נראה עוד גשר על נהר המוסקבה, מלבין מימין המבנה הענק של “בית הצייר” ומשתרעת משמאל חגורת הירק הנרחבת של “פארק גורקי”, הוא גם “פארק התרבות”. הכניסה לתוכו היא באחד מאותם שערי־ניצחון לבנים, שבששת ימי היריד, במקום אחר, נבוא בהם בוקר־בוקר. הפארק משופע בבימות־בידור, שבשעות אחרות נשמעת מעליהן מוסיקה חיה (שאנחנו, אללי, לא נתפנה להאזין לה), אבל בעוברנו בשער יצאה ממש מתוך השיש (או הטיח?!) שירה מתוקה, בחינת “השמים מספרים כבוד אל”, ואלס רוסי שלא הרפּה מאתנו. וגם כשהצצנו לרגע לפארק עצמו אפפה אותנו אותה מוסיקה, שבגני ה“ווה־דה־אן־חה” (תערוכת הישגי המשק הסובייטי), תלווה אותנו כל ששת ימי היריד: רמקולים חבויים בראשי עמודי־חשמל ובצמרות האילנות יוצרים איזו תחושה של שׂמחה מתפרצת גם כשאין אפילו נפש חיה אחת מלוא כל העין: הולך לו אדם ב“גורקי פארק”, או ב“ווה־דה־אן־חה”, ובעמקי נפשו הרוסית אולי נלחשת מאליה איזו תהִייה נוגה – “האם אל הקומוניזם הזה התפללתי?”, — מחרישים את הלחש המפרפּר הזה שירי עמל ויצירה, שירי ששון ושירי שמחה, שירי מולדת ושירי כל המדינות הסוציאליסטיות האחיות.

במעבר תת־קרקעי, בגשם שאינו מתחיל להיות דומה ל־2 בספטמבר שלנו, אנחנו עוברים לימין הבולבאר הרחב, מסתפקים בשיִש הלבן של קירות הבניין הענק ובפִסלי הגברוּת הבולשביקית העולה שבחוץ, מחליטים לוותר על איזו תערוכה הודית ועוד איזו שהיא תצוגה ספוגה ערכים חינוכיים, ובתום מנוחה קצרה והשבעת רעבוננו בצימוקים ובשקדים מצקלונה של רבקה מרים, שבים בדלף במעלה קרימסקי־ואל לתחנת ה“מטרו”, מחליטים לנסוע לקצווי־הכרך, לתחנת “בלאייוו”, אולי שם תפתיע אותנו הציפור הכחולה.

ויעוּד בתחנת “בלאייוו”    🔗

במתכוון הארכתי בתיאור השוטטות המאולתרת הזאת, בלא לוח־זמנים, בלא כל יעד קבוע מראש, זולת הכוונה לערוך “מסע היכרות” ראשוני עם בירת העולם שמעבר לסמבטיון. עשיתי כן כדי לקרב את הקורא למצב־רוחנו הנינוח, השובבי, בשעות הקצרות ההן של יומנו הראשון במוסקבה. נעימה היתה גם הנסיעה ברכבת התחתית, נעים היה מראה המוני־האדם הנכנסים ויוצאים, מושכת במיוחד היתה חזותן של אמהות ו“באבושקות” עם ילדיהן או נכדיהן, הלבושים כולם בקפידה מטופחת. וגם להיפך: לא היה זֵכר לאותה עליבות אנושית, המאפיינת למשל את המוני המנוכרים שרואים ב“סאבוויי” של ניו־יורק, האדם שנמחק צלמו, נפשות “בשֵפל” של גורקי.

ב“בלאייוו” כבר היה הקרון ריק כמעט לגמרי. ירדנו אל הרציף ופסענו לעבר המדרגות הנעות. אחרי כעשה צעדים, אולי עשרים, ראיתי אדם בחליפה אפורה־כהה, צווארון פתוח, לא גבוה, לא עבה, חזוּת של נואם באסיפה של הסתדרות המורים, צועד לקראתי ופונה אלי באנגלית:

“Are you waiting for me?”

אין לי הסבר ראציונאלי, אבל משהו בתוכי נדרך, בלי להסס רגע עניתי,!No – והמשכתי ללכת, ושני חברי אתי, לעבר המדרגות. רק איזו תמיהה מחודדת הפעילה במוחי אזעקה: מדוע השתמש במלה waiting? הן הוא עמד וחיכה, לא אנחנו! ומצד שני, אולי פשוט חיכה לאיזשהם אורחים זרים, אנשים שמעולם לא פגש, דוברי אנגלית – שהוא אינו בקיא בה – וכאלה אנחנו נראים בעיניו. צירופי־מקרים כאלה קורים גם ברוסיה, ולא צריך להיתקף מיד בפאראנויה!

מהתחנה יצאנו לאיזשהו חוץ לא מוכּר. דלף. משמאלנו אותם בלוקים ענקיים של בתי־דירות שראינו אמש בדרכנו משרמטייבו, וכך גם מימין, מעבר לשדרה הרחבה, שלא אשכח את שמה, פרופסויוזנאיה פרוספקט (שדרות האיגודים המקצועיים). בין שביל האספאלט לבתי־הדירות שורת עצים צעירים, דלי־עלווה. מבין העצים נראה איזשהו מרכז קניות. פנינו לעברו, להתרשם לרגע ממראה של מוסקבה השיכונית, זו שראשית צמיחתה רק אחרי מות סטאלין.

לא הספקנו לעשות כמה צעדים ומשמאל, כמו מבין העצים, התייצב לפנינו גבר גדול, מגושם, בימינוֹ מכשיר קשר וכאילו היה ועדה מארחת, קידם את פנַי באלה המלים:

" שלום!?"Are you looking for me

הרגע ההוא – אני מודה – העביר בי צמרמורת.

“!No” אמרתי עכשיו כבקיא ורגיל והמשכתי ללכת. האיש לא דבק בנו. עד לאותו רגע לא הספקנו להחליף רשמים על מה שקרה למטה, על הרציף. אבל עכשיו היה ברור לשלושתנו, כי אפילו לא הפגין האיש במתכוון מכשיר־קשר, אין פנייה שנייה זו יכולה להיות מקרית. זה מנוגד לחוקי ההסתברות. כמה סיפורים כאלה קראנו ושמענו וראינו כולנו בסרטים, אבל בחיים לא התנסה איש משלושתנו בכגון זה. ככה, אם כן, זה נראה. זה הקג“ב. ודווקא זה שהראשון שגה ואמר waiting, ואילו חברו דייק במה שלימדוהו ואמר looking, ובעיקר ה”שלום", שבא לאותת לנו, שהם יודעים בדיוק מי אנחנו – הדהים יותר מכל סרטי־המתח.

וקודם־כול משום שזה קרה במציאות. לשלושתנו.

לא אאריך בכל המשתמע מאותו ויעוד בתחנה מקרית, שאחרי שעות של שוטטות חסרת־כיוון ירדנו דווקא בה ודווקא ברגע המסוים ההוא. איך יכול היה מישהו לדעת, שמכל תחנות ה“מטרו” של מוסקבה נרד דווקא שם? האם היינו נתונים כל היום בעיקוב סמוי? האם צותתו לנו בשעה שעיינו במפת ה“מטרו” ואחר מאתנו אמר, “בואו ניסע עד סוף הקו פה, עד בלאייוו?” איך הקדימו אותנו בתחנה? וכשגילו עצמם השניים באופן מתגרה כל־כך, האם באו להודיענו בזה, שעינם פקוחה עלינו בכל שעה ובכל מקום?

היה, כמו שאומרים, “לא נעים”. ונוסף על כך, לא הרפּתה המחשבה, שאולי בכל־זאת אנחנו טועים טעות גמורה. גם תגובות חברינו היו מסויגות, ורק בחצי־הלצה נטו לייחס את מה שסיפרנו לדמיוננו המפותח מדי. גם כדי להגן על חוסר־דמיוני וגם כדי לסגור את הנושא, אני מדלג קדימה, ליום שישי וליום ראשון:

ביום חמישי התהלכתי עם כל האנטנות פתוחות, אבל לא הבחנתי בשום דבר. כיוון שתהליך שחרור הספרים התנהל באטיות רבה יותר מהמובטח, לא הוּחל בסידור הביתן ושוב היה לנו בוקר חופשי. שוב התפזרנו לנו בקבוצות קטנות, איש־איש על־פי טעמו. הפעם הייתי בחברת שלושה מה“רוסים” שלנו: חברי לחדר רוברט; יוסי וקסלר, איש מחשבים ובנם של ידידי, הסופר בוריס ומהנדסת־התקשורת מנוחה, שעלו לפני כחמש־עשרה שנה מקישינב; בן־ציון גל, איש “קול ישראל”, עולה מווילנא. את יום החמישי השתדלה למזמז לנו בלא־כלום נציגת “אינטוריסט”, אבל היא דאגה לשלב אותנו בתור המיוחסים, רק כמאתיים מטרים אורכו, למוזוליאון של לנין, וזה סיפור אחר. הבוקר שוב נשאוּנוּ רגלינו לעבר הקרמלין, שכמה מאתריו ההיסטוריים, כנסיות ואוצר־הנשק, פתוחים בו לקהל הרחב. בכלל, עוד נגלה, שהאתרים שמכַוונים אליהם את התיירים הם קודם־כל כנסיות פראבוסלאוויות וארמונות הצארים. גם זה סיפור, אבל לא שלנו, לא הרגע.

הרגע אנחנו עומדי ב“סובורנאיה פלושצ’אד” (כיכר הקתאדראלה), לפני מגדל־הפעמונים של איוון הגדול, ראשית המאה ה־16. ופתאום אני רואה בחורצ’יק, ראשו עוטה שיער מקורזל, מעיל־רוח, ג’ינס, וקצת מאוחר יותר, בפינה אחרת, אחד קטן יותר, רזה יותר. אנחנו משוטטים בין הכנסיות השונות, יוצאים את הקרמלין, רוקדים מעין באלט פרוע של שוטרים וגנבים, וכולנו מבחינים היטב בשניים המרוחקים כל הזמן מאתנו כמה עשרות מטרים, מצטרפים במידת האפשר לאיזו קבוצה, אך לרגע אינם מאבדים קשר־עין. כך גם בלכתנו ברגל – בשפת גן אלכסנדר, שלמרגלות חומת הקרמלין והלאה משם – למוזיאון פושקין, כדי לראות תערוכה, ראשונה מאז המהפכה, של יצירות מארק שאגאל. השניים אחרינו, לא קרובים מדי, אך מקפידים שנבחין בהם. בצאתנו כעבור שעתיים את המוזיאון אינם נראים עוד.

ביום ראשון, 6 בספטמבר, יוצאים שנינו, חברי ועמיתי ב“מעריב”, אברהם תירוש, ואני, לשיחה עם אירנה וּויקטור בריילובסקי, בדירתם שבקצהו של קו “מטרו” אחר, לא רחוק מתחנת “יוגו זאפאדנה” (פשוט, “דרום מערב”). זהו יומנו החמישי בעיר ואנחנו חשים עצמנו כמו דגים בים. את מיומנותי המתעצמת בקריאת אותיות קיריליות אני מפעיל לזיהוי צירוף אופראטיבי ראשון כדי להגיע מהתחנה שלנו, “נוגינה”, ל“דזרז’ינסקאיה”, בכיוון “פלאנטאריה”. שם נרד ונעבור לקו “יוגו זאפאדנה”. ברציף, ב“נוגינה”, זהה תירוש תחילה את העוקב הראשון, רזה, למעלה מבינוני, מעיל־גשם מהסרטים, קרחת שבמהלך הנסיעה תאבד מתחת למגבעת, כשם שהמעיל ייעלם וישוב ויופיע. ועד מהרה, מאחרי עמוד־שיש אחר, חברו. כך כל הדרך. ביציאה חיכה לנו ויקטור בריילובסקי עצמו. כיוון שכבר נפגשנו במוצאי יום חמישי, במסיבת הפרידה למישה חולמיאנסקי, זיהינו זה את זה מיד. בשובנו כעבור שלוש שעות לתחנה, נצמד אלינו זוג עוקבים חדש, שככל הנראה נפרד מאתנו ב“דזרז’ינסקאיה”.

בזה הֵקיץ הקץ על פרסומי כבעל דמיון פורה ופראנואידי. לרגע האמנתי, שכבודי יגדל מעתה לא רק במשלחתנו, אלא המדינה כולה תשמע כמה חשוב אני ברוסיה, כמה שומרים שׂמו שם עלי. קאריירות גדולות נסמכו על סיפורים פחות דראמאטיים. ואולם חברי צרי־העין מיהרו לטעון, שמישהו באותו בניין שֵיש־אבן קודר, זה ש“אבי היתומים” ניצב בגבו אליו ופניו אל “עולם הילד”, בִּלבּל משהו והחליף אותי, המכנה המשותף בשלושת המעקבים, באיש חשוב באמת. מישהו כבר עף שם בוודאי בגלל הפאשלה הזאת, וצריך לקוות שבביקורי הבא יהיו תיקי הקג"ב במצב קצת יותר טוב ואז לא יביט לעברי אפילו כלב. דבר אחד, בניגוד לאמונה שרווחה באותה מדינה, אינו ניתן עוד לשינוי: מה שכבר קרה. רישומה של חוויה משולשת זאת – הגם שדמתה למשחק בשוטרים וגנבים – לא נמחה. רק בקצה־אצבעה נגעה בי מדינת־המשטרה, אבל המגע המצמרר הזה הוא לא משהו ששוכחים.

למרות שבפועל לא הזיז לנו העיקוב כהוא־זה. ל“רוסיה” חזרנו מהוויעוד בתחנת “בלאויוו” קצת לפני חמש. יעל מטלון, שחזרה שעה קצרה קודם ממשא־ומתן מתיש על שחרור הספרים, גילתה לי שאידה נודל במוסקבה, שכמה מאתנו יוצאים עוד מעט לפגישה אתה והאִם אני מעוניין להצטרף. התשובה – בפרק הבא.

 

5: ערב עם אידה נודל בבוטלרובה 24    🔗

עודנו עומדים ביומנו הראשון, 2 בספטמבר. רק לפני שעה קלה שבנו ל“רוסיה” וכבר אני שב ויוצא עם רביעייה – יעל מטלון, דינה שוהם, שמואל שנהר וצבי צמרת – בדרכנו אל הדירה, שאידה נודל מתארחת בה. כשהתקשרה יעל בטלפון עם משפחת רטנר־ביאלר, התברר לה, שזה כשבוע שוהה אידה נודל בביתם וכי מחר היא חוזרת למקום היחיד שהצליחה לקבל בו רשות־מגורים, העיר בנדרה שבמולדוויה (בעבר, חלק מרומניה). מכאן הבהילוּת. או שנראה אותה הערב – או כלל לא.

מ“ווסטוק”, מזרח המלון הענק, יורדים בשיפוע חד לעבר רחוב סוליאנקה ותחנת “נוגינה”, מסלול שבעשרים הימים הבאים נלמד לעשות בעיניים עצומות. אבל שיום־יום, בדרכנו הלוך ובדרכנו חזור, דרכנו על פרק מרכזי בקורות יהודי מוסקבה, גיליתי רק אחרי שובי הביתה. זה לחוד.

עכשיו – לדרך. איך מגיעים לאותה כתובת שרשמה יעל – אוליצה בוטלרובה 24, בלוק 2, דירה 41? העצה היעוצה היתה לנסוע במונית, שתעשה קיצור־דרך וגם תביא אותנו לקרבת הבית. אבל למרות שאנחנו ב“צנטרום של הפיילה”, בלב־לבה של בירת־הענק, בשעת־השיא, בין חמש לשש, אין פקקי־רכב, וכשכבר עוברת מונית, אינה עוצרת. אנחנו ב“נוגינה”, ממש ליד שוטר־תנועה, ואגב המתנה צופים בתפקודו בעזרת שני אבזרים, משרוקית ומקל קצר, שהוא מסובבו פעם עם כיוון השעון ופעם נגדו, נדהמים לראות איך בשריקה אחת וסיבוב נמרץ של שרביטו, הוא עוצר את מוסקבה, או מזיז אותה קדימה. מאלף היה לעקוב אחר תגובתם של אזרחים, שהמשרוקית תפסה אותם באמצע חצייה במקום אסור – קפיאה מיידית במקום, כמו בכישוף והחלקה לאחור בלי להוציא הגה. לא פלא שבעל תורת “הרפלכס המותנה”, פאבלוב הגדול, היה רוסי.

והנה – מונית! נהגהּ אפילו מזהה את הכתובת שעל פיסת־הנייר, שמושיטה לו דינה, דוברת־הרוסית שלנו: “הכול בסדר.”

זולת פרט קטן אחד:

אחרי שנכנסים ארבעת הראשונים ומתיישבים במונית, אין הנהג מתיר לחמישי – כלומר, לי – להיכנס. חוק, רבותי, זה חוק, ומכל מקום קרוב לשוטר. לי חבל מאוד לוותר, אבל – מה לעשות? על פיסת־נייר שנייה רושמים את הכתובת גם לי, ואני מתכונן להסתדר איכשהו. אלא שדינה אינה מסכימה, ובצעד החלטי חוזרת לכביש, מצטרפת אלי עם כל הידידוּת וכל הרוסית. כאן המקום לספר, שהיכרותי עם דוד שוהם, בעלה, החלה בהר הצופים, ובגדוד ירושלמי אחד עשינו את כל מלחמת־השחרור. סיפור ארוך מאוד.

“לנינסקי פרוספקט” – שיכונים עד קייב    🔗

בכל־אופן, אחרי שדינה ואני כבר נואשנו כמעט מהסיכוי למצוא מונית, ראינו פתאום ממש מעבר לכביש, ביציאה מה“מטרו”, תחנת מוניות. אנחנו מצטרפים לזנב התור הקצר ועד מהרה נהפכים לראשו. נהג המונית שלנו הוא צעיר אדיב וסבלני, אבל לדבריו “אין אוליצה בוטלרובה”. רק אצבע הגורל ומשקפי גילו לי פתאום על המפה רחוב כזה, אי־שם בדרום־מערב העיר. אה! – הכה הנהג על מצחו ושעט קדימה.

עד מהרה מצאנו עצמנו בשדרה ברוחב של שכונה שלמה – “לנינסקי פרוספקט” – ולפי כל הסימנים, אינסופית. במפה צוּין שזו גם דרך המלך (M3) לקייב, בוקארשט ופראג והתחושה היתה שכל אותם בלוקים לבנים, ענקיים, רצועות ירוקות בין גוש־בתים למשנהו, דירות המיליונים המשתכפלים עוד ועוד לאורך הבּוּלבאר, לא בית קטן אחד, לא שום דבר שונה, הם כבר בחצי הדרך לקייב, או לפראג. שוב ושוב נשמע בימים הבאים, כי בזכות בנייה אדירה זו נעלמה כמעט כליל הצטופפותן של כמה משפחות בדירה משותפת אחת וכי כבר היום נהנות שמונה מכל עשר משפחות במוסקבה מדירה נפרדת. איך נראים מקרוב בית כזה ודירה כזאת ראינו מיד בסופהּ של אותה נסיעה אינסופית (וזולה להפליא במושגינו – כארבעה רובל).

יום ספטמבר נהפך לאטו לערבית. עם הפתק בידינו תרנו אחר בוטלרובה 24, בלוק 2, דירה 41, שבילי אספאלט מפורָר ושלוליות בוּציות, סימני ההיכר של מוסקבה, מוליכים לכניסות צרות, מוזנחות, לא מוּארות. את מספר הבלוק אנחנו מנחשים אחרי טיול הלוך־ושוב בירכתי גושי הדירות, בין השלוליות. בפנקסי רשמתי:

“לבניין הענק שלושה חלקים נבדלים, ואנחנו צריכים כניסה 2, (לדירות 32–66). השיטה היא שלוחצים על איזה כפתור, נדלק אור אדום ונפתחת גם הדלת הפנימית. אבל אנחנו לא הצלחנו להפעיל את הכפתור, ואיש לא נענה לפניותינו, עד שמבּין העצים שבחצר האחורית הופיעה פתאום איזו אשה ובקלות פתחה לנו. אנחנו עולים במדרגות של בטון חשוף. אור מצומצם, צהוב. דל ואפרורי. כך גם המישורת הצרה של קומה 4 עם ארבע הדלתות לארבע הדירות.”

נביחות עזות קידמו את פנינו מעבר לדלת של 41. זהו כלבה של אידה נודל, ניחשנו.

הנה כך החל הערב הלא־נשכח ההוא. איש מאתנו לא שיער – ופחות מכולנו האמינה באותו ערב אידה נודל עצמה – שבתוך חודשיים תהיה בישראל. למרות המהפך שהתחולל מאז בחייה ובחיי עוד כמה ממסורבי העלייה הנודעים, ששׂיחותי אתם התקיימו קודם שקיבלו היתרי־יציאה, ראויים דבריהם שיתועדו כפי שנאמרו אז, במוסקבה. את חלקם – בהם השיחה עם אידה נודל, שנדפסה ב“מעריב” בערב יום הכיפורים, בבוקר שהוּתר לה לצאת לישראל – אמנם כבר פרסמתי, אבל כאן אשלים מרשימותי והקלטותי מה שמִגבלות הפרסוּם בעיתון אילצו אותי לקצר.

אגב העלאת כל הדברים האלה על הכתב, מציקה לי שוב ושוב שאלה אחת: איך מקנים לישראלי מודל 88', שלא זכה להיחשף לקרינתם של יהודים אלה, משהו מהעובר עלינו בכל פגישה? האם זה בכלל אפשרי? הן אפילו לי עצמי, למרות התצלומים, הקולות, הרשימות בכתב־ידי, הביטחון שלעולם לא אשכח את המסע הזה, הנה ממש מרגע שירדנו ממטוס ה“איירופלוט” בווינה נדמה לא אחת אפילו לי, שכוכב כזה לא קיים, שיהודים כאלה פשוט אינם…

ובכל־זאת, היה, היה מעשה…    🔗

דירה מוסקבאית ראשונה שאנחנו רואים מבפנים, כניסה וחדר־מגורים ומטבחון, שאת צרותם ודחיסותם, את האופן שצריך להשתחל בו בזהירות בין השולחן לארון, לספה, לכורסה, קשה לישראלי המצוי, גם זה שדירתו אינה מרוּוחת מאוד, אפילו לראות בדמיונו. בדירה מסוּימת זו, בפרבריו הדרום־מערביים של הכרך הענק, מתגוררת משפחת המסורבים הוותיקים יולה (יהודית) רטנר וליאוניד ביאלר ובנם הצעיר סאשה. הם אינם בבית, ויצטרפו מאוחר יותר.

בחדר הצר, עם שלושת חברינו שהקדימונו מעט, אשה נמוכה, מכוּוצת, לא צעירה. שיער שחור, זרוּק־שׂיבה, מתוח מעל לאוזניים, אסוף מאחור, נוסח מועצת־הפועלות של פעם. משקפי־קרן כהי־מסגרת מעל לעיניים עצובות וגבות עבות. שום איפור ושום טיפוח. כל ההבדל בין העולם שלנו לבין עולם־המחר הזה טבוע בכתרי הכסף, שיחזירו בוהק אירוני בכל פעם שאשה נרדפת זו תדבר על החיים האמיתיים ברוסיה. רק אחרי שעה ארוכה מתפענח לי דגם החולצה הירוקה שמתחת לסוודר האפור: על רקע ירוק־כהה, באלכסון, שלשלאות, שבמבט נוסף אינן אלא חוליות של חגורת־נשים ירוקות־בהירות. רוב־הזמן יושבת היא בפינת ספה שריפודה בגוֹני־אדום, בגבה שטיח המכסה את חלקו של קיר־טאפיטים ישן, מוכתם. לימינה, ברוחב מדף אחד, ארון־ספרים, מלא כל־כתבי של גדולי הספרות הרוסית והאירופית. ארון כזה לא חסר גם בדירה הדחוקה והדלה ביותר שהתארחנו בה. שוב ושוב קורא לה הטלפון האדום שבפינתו האחרת של החדר הצר, על שולחן צר שבין הספה האדומה לכורסה האדומה. ברגע שהיא פותחת את פיה ומדברת, אין עוד ספק שכל הרדיפות, הסבל, הבדידות, לא החלישו כהוא־זה את בעירתה הפנימית. עד קרוב לחצות, חמש־שש שעות, נשב חמִשתנו ונאזין לה.

מאוחר יותר יצטרף גם גרשון צבי רוזנשטיין, בעבר גרישה, ד“ר לקיברנטיקה, שדבק בתורת חב”ד, 14 שנה בסירוב. חזותו: זקן שאטיני רך, משולש, כיפה שחורה, עייפות של תלמיד־חכם בעיניו הסלאוויות הירקרקות. הוא בא עם בנו הגימנזיסט, חולצת־“טי” יֵינית, מכנסי־ג’ינס מהוּהים, אבל מעין־פיאות אסופות לו מאחורי אוזניו. שמואל אפרים סמוק־הפנים ומהיר־הלשון מאמין כאביו בדרכם החדשה, חרף המחיר הכבד שהוא משלם על חריגוּת כזאת, עובר לסירוגין מאנגלית מעולה לעברית מצוּינת. יבואו ידידים נוספים, סווטלאנה צירליצקאיה ובעלה מארק. 12 שנה מסורבים. לה יש אחות שהיגרה לפני 14 שנה ולו אח שהיגר לפני עשר, שניהם בארה"ב. עם התיקון בחוק הסובייטי, עומד האח להגיע לביקור. זוג זה, אם אני מבין נכונה, חושב על אמריקה, לא על ישראל.

ושמא אציג כבר כאן את בעלי הדירה. ליהודית רטנר רקע ישראלי ועברי מרתק. סבהּ של יהודית, פייבל מרגולין, היה בראשית המאה המו“ל של עיתון עברי נודע בווילנא, “הזמן”, שגדולי הסופרים והעיתונאים פרסמו בו את דבריהם. את הפסדיו הכבדים של העיתון כיסה חותנו ריבקין. אחרי המהפכה אבד כל הרכוש. משפחת מרגולין עלתה לארץ בשנת 1934, חוץ מקציעה ואחיה הבכור, ששבו מברלין למוסקבה. כמעט ארבעים שנה מאוחר יותר עלו קציעה ובעלה, פרופ' יהושע רטנר, הוריה של יהודית־יולה. אך כבר שנתיים קודם, ב־1971, ברגע שהגישו ההורים את בקשת־העלייה, פוּטר מעבודתו המדעית חתנם ליאוניד, מהנדס אלקטרוניקה, כ”סיכון ביטחוני". מאז פיטוריו עבד כטכנאי טלוויזיה, אלא שאחרי כמה התקפי־לב קשים הוכּר כנכה, וכל פרנסתו היא מקִצבת נכות. ב־1976 הגישו גם ליאוניד ויולה בקשת־עלייה, ואז פוּטרה גם יולה, שהיא בעלת תואר דוקטור, מומחית למתכות, ושוב לא קיבלה עבודה. אסון בתוך אסון: כמה שנים אחר־כך, כשנסעה לנמל־התעופה, ללוות את דודתה שהיתה בדרכה לישראל, פגע איזשהו רכב במכוניתן, הדודה נהרגה ויולה נפצעה קשה. כבר אחרי שובנו לישראל נדחתה מחדש בקשתם לעלייה, והפעם עד שנת 1992. (ההתפתחוּיות מסעירות השנה: יום אחרי שכתבתי פסקה זו, קיבלו סוף־סוף גם יולה וליאוניד ובנם מיכאל, שהוא חתנו של אחד מראשי המסורבים הוותיקים, פולמאכט, היתרי יציאה!)

כל זה יחד, וכבר בערב הראשון, מרמז על עוצמתם של איי ההתעוררות היהודית בבריה“מ 87', שלקראת חגיגות השבעים לאוקטובר הגדול מנסה לגשר על־פני התהום שבין חזון המהפכה בשני גשרים, “גלאסנוסט” ו”פרסטרויקה", שלפי־שעה הם לא יותר מגִשרי־מלים.

הנהי, אידה נודל, מוזגת לנו קודם־כל תה־צמחים. “מהבית,” היא מוסיפה, מבית־יצחק. הנה הסיפור שלה.

אידה נודל מספרת    🔗

ארבע שנים ישבה בגלות, בסיביר. וזה חמש שנים היא חיה בעיר בנדרה.

"אני לא בחרתי לגור בבנדרה. בצאתך מהכלא עליך לדעת איך לארגן את חייך. אבל היכן? לא סטרוּנינוֹ, לא סיביר, לא מרכז אסיה. נשארו לי גרוזיה, המדינות הבלטיות ומולדוויה.

“אביו של זלמנסון הסכים לרשום אותי כדיירת אצלו, בתנאי שבפועל אתגורר בדירה אחרת. הוא לא הסתפק בכך והלך לקג”ב ושאל לדעתם, והם אמרו: ‘בארצות הבלטיות – לעולם לא!’ מארק נשפיץ ניסה לרשום אותי כבעלת־בית בעיר סטרונינו, כמאה קילומטרים ממוסקבה, שהרבה משפחות של שפוטים־לשעבר מקבלות היתר להתגורר בה. נשפיץ מצא אשה שהיתה מוכנה למכור לי את ביתה. היא עצמה עובדת במשטרה, ולכן הצליחה לרשום בעצמה את המכירה. כשנודע הדבר לקג“ב באו אליה ותבעו שתבטל את הרישום. אמרה האשה: ‘אני רוצה למכור – קנֵה אתה את הבית, ואמחק את רישום המכירה’. ואז אמר לה איש הקג”ב: ‘יש לך בן. היום הוא בן שתים־עשרה, אבל כשימלאו לו שמונה־עשרה נדאג לשלוח אותו לאפגאניסטאן.’ זה השפיע עליה. היא מחקה את רישום המכירה ואני נמלטתי כדי שלא יעמידו אותי מחדש לדין. אדם שאינו רשום במקום־מגורים צפוי למשפט, ועל כך כבר נשפטתי לשנת גלות…

“נשארה גרוזיה,” המשיכה וסיפרה בלעג אידה נודל. “הלך איזיה גולדשטיין למטה הקג”ב בגרוזיה ואמר: ‘אחד מאתנו רוצה לשאת את אידה נודל לאשה. רשום אותה.’ השיב לו איש הקג“ב: 'מספיק לנו עד לאוזניים משניכם, אבל לקבל כאן את אידה נודל – לעולם לא!…”

הנה כך הגיעה לבנדרה.

“כשנודע למפקד משטרת בנדרה, שדווקא בעיר שלו התיישבתי, רתח, רקע ברגליו, השתולל מכעס. לאויבי אינני מאחלת ניסיון כזה. שתקתי רגע ארוך כמו נצח, הבטתי בעיניו ואמרתי לו: ‘אלוהים, אתה אדם בעל ממדים גופניים כאלה. אתה מפקד המשטרה. על שולחנך אקדח. תחת פיקודך חמישים איש. אני שליש מגודלך. אני לא בחרתי לגור בבנדרה.’ הוא לא השיב, וגם לא הרחיק אותי מהעיר.”

המגורים במוסקבה אסורים על אידה נודל ורק ברשות מיוחדת מותר לה לבקר בה. זו פעם חמישית השנה שהיא כאן, שכן השנה רפה הלחץ מצד משטרת הביטחון. היא אינה מבקשת רשות, והם אינם מונעים בעדה. איך היא מסבירה זאת? “משתמשים בנו כבדגל, כמפתח ליחסים בין בריה”מ לארה“ב. נוהגים בנו כבמכשיר, לא כבבני־אדם. ברגע שהצטננו היחסים בין המעצמות, אסרו אותנו בזה אחר זה. ברגע שהתחממו, התירו לאחדים מאתנו לצאת…”

ההרפיה בשנה האחרונה לא שינתה את דעתה על כוונות המשטר, ולכן היא מדברת בפסימיות רבה על סיכוייה היא לקבל היתר־יציאה: “את העקשנים, הלא־נשברים, לא יניחו לנפשם. המשטר לא ימחל לנו על שאיננו נשברים.”

לדעתה, מלמד על מגמה זו מה שקרה לה באוקטובר שעבר, כשביקשה לנסוע למוסקבה לפגישה עם אלי ויזל (“הלוא הם טוענים שאני היום אדם חופשי!”), ובתחנת־הרכבת של בנדרה עמדו אנשי־הביטחון, באלימות מנעו את עלייתה לרכבת וגררו אותה לתחנת־המשטרה העירונית.

“כשהגיע מפקד המשטרה, שאלתי על מה אני אסורה. ‘אַת אינך אסורה,’ אמר לי, ‘את אדם חופשי, אבל בואי נשוחח.’ הייתי נסערת מאוד, ואמרתי לו: ‘איך אתם מתירים לעצמכם התנהגות כזאת נגד אדם, נגד אשה.’ ‘זה נגד האינטרס שלך לנסוע למוסקבה,’ אמר לי המפקד.”

זה היה אותו מפקד המשטרה, שהשתולל כשהתיישבה בעיר. עכשיו, סיפרה אידה נודל, “אמרתי לו: ‘אפילו לבעלי־חיים יש התנהגות אנושית, ואתה, כמפקד המשטרה, אינך מתנהג אפילו כחיה.’ הוא עמד בגבו אלי, פניו אל החלון, ואמר: ‘אידה נודל, אני רוצה לומר לך, אני מכבד אותך מאוד, אבל אני ממלא את תפקידי’.”

דף חומש בכל שלושה ימים    🔗

איך לקרֵב את מי שלא היה שם אל מה שכבר באותן שעות ארוכות עם אידה נודל התחלנו להיחשף לו, כמו לקרינה עזה. הגענו לפני שבע ויצאנו ב־11:30 כדי לשוב ב“מטרו”. שיחתנו התנהלה באנגלית ואת הדברים רשמתי לי בעברית תוך כדי האזנה. מדוע לא למדה עברית?

“כששאלתי את עצמי, האם ללמוד עברית, או להשתתף במהפכה – בחרתי במהפכה.”

בבדידות העמוקה בבנדרה חשה שרוחה נופלת. היה ברשותה עותק של המילון הרוסי־עברי של שפירא, שלפני עשרים וחמש שנה התירו הרוסים להדפיסו במהדורה מצומצמת ומאז נעלם מהשוק והיה לספר יקר־המציאות. כל השנים שמרה עליו. “עכשיו החלטתי ללמוד אחרת. התחלתי לקרוא את החומש מן ההתחלה, בכל שלושה ימים דף אחד. הגעתי כבר לספר דברים, ואת חמשת חומשי תורה אני מקווה לסיים עד סוף השנה.”

מולנו יושבת אשה מכונסת, בודדה, שחמשת הישראלים מאפשרים לה לפרוק מצבור של שתיקות. בבנדרה היא בודדה מאוד. חיים שם כמה אלפי יהודים, אבל הם אינם רוצים כל מגע אתהּ. חברה הטוב ביותר הוא הכלב. יחד עם זאת, אומרת אידה נודל:

“רבים באים אלי. הייתי ביחסים טובים עם יהודים מאודיסה, קבוצה שחלקה דתי וחלקה צועד בכיוון זה. אנחנו תומכים באסירים ומנהלים מאבק למען אנשים בצרה, ובזה אני עסוקה מאוד. באים גם סתם סקרנים לראות את ‘החיה המשונה’ הזאת, ופעמים רבות הם מתאכזבים ממה שהם מוצאים…”

האם מפריעים לה ביקורים אלה?

“אני לא יודעת מי הם, ולכן בתחילה אני מתוחה, מצד אחד משתדלת לא לפגוע בהם ומצד אחר לגלות מי הוא מי. באים אלי צעירים ממקומות שונים, מבקשים עזרה, עצה, רואים בי אדם מנוסה, יודעים שאם יפנו אלי – נעשה משהו. אלה שבאים כדי לנצל אותי זה דבר אחר – אנשים צעירים אלה מענגים אותי.”

והקג"ב?

“הם לא מבינים, שאעשה מה שאני רוצה ויכולה לעשות, אלא אם כן ימנעו זאת ממני בכוח.”

פתאום הניחו אותי לנפשי    🔗

חזרנו לאירועי השנה האחרונה. הנה עכשיו, סיפרה, היתה תחילה שלושה ימים בלנינגראד ועכשיו שמונה ימים במוסקבה. זה היה ביקורה החמישי במוסקבה מאז דצמבר 1986. מה השתנה?

"בדצמבר הודיעו לאנדריי סאחארוב, שהיה מרותק לעיר גורקי, שהוא רשאי לשוב למוסקבה. הותקן טלפון בדירתו, והוא ביקש שאטלפן אליו לגורקי. טלפנתי אליו, והוא אמר לי: ‘הייתי רוצה לראותך אצלי במוסקבה ב־27 בדצמבר.’ אמרתי לו: ‘זה לא קל. טרם התאוששתי מהניסיון של אוקטובר. אבל אשתדל.’

“שלחתי מברקים לתובע הכללי של מולדוויה, לתובע הכללי במוסקבה ולסובייט העליון, והדגשתי את זכותי כאזרח חופשי במדינה חופשית לנסוע. ב־27 בדצמבר טִלפנתי אל סאחארוב במוסקבה, ואחרי השיחה הלכתי וקניתי כרטיס־טיסה ל־31 בדצמבר. הגעתי למוסקבה ולבית סאחארוב, ולא אוּנה לי כל רע. כעבור שלושה ימים חזרתי למולדוויה. למחרת בבוקר, בצאתי לטייל עם הכלב, חשתי פעם ראשונה כמו ציפור קלה, ידעתי שלא עוקבים אחרי. כשאתה חי בחצי־מחתרת, מתחדדים חושיך כחושי־חיה וכשעוקבים אחריך אתה ממש חש איך חודרים לתוך גופך. ופתאום – הניחו אותך לנפשך! אתה חש בזה. ואם משקלך 50 ק”ג – אתה כאילו משקלך רק 30 ק“ג. משא כבד נגול מעליך.”

(ואני, עברה אותה שעה מחשבה בראשי, איזה רושם מזעזע עשו עלי שני העוקבים שהמתינו לנו בתחנת בלאייוו! איפה אנחנו ואיפה האשה הזאת?!)

זה מה שקרה. הֶיתר מפורש לא ביקשה, ולא קיבלה, אבל מאז ה־31 בדצמבר ביקרה עוד ארבע פעמים במוסקבה, ולא היה כל ניסיון למנוע את יציאתה. “לאמריקנים יש ניסיון רב בעניינים האלה, וכשביקר מזכיר המדינה שולץ והוזמנתי לסדר פסח בשגרירות במוסקבה, דאגו היטב שההזמנה תגיע לידי. כך גם הפגישה עם ראש ממשלת צרפת, ז’אק שיראק. אבל כשאִרגנו הבריטים פגישה עם ראש הממשלה תאצ’ר, שלחו לי הזמנה בדואר, ושם עיכבו אותה שמונה ימים ורק אז שלחו אותה לבנדרה, והיא הגיעה יומיים אחרי האירוע.”

הפעם באה בציפייה לפגוש את הח"כ אורה נמיר עם משלחת שהסובייטים דחו ברגע האחרון את בואה. הנה כך זכיתי לפוגשה יום לפני שובה לבנדרה, מי יודע לכמה זמן. אגב, בצאתנו, קרוב לחצות, מצלצל שוב – בפעם המי־יודע־כמה – הטלפון. על הקו יילנה בונר, אשתו של סאחארוב.

גם אגב האזנה לאידה נודל וגם כשמצטרפים המדען־לשעבר והחב"דניק בהווה, גרשון צבי רוזנשטיין ובנו שמואל אפרים, אני חש כלפיהם קִרבה מיידית, כאילו אין טבעי יותר מן המעבר מעולמי הישראלי להוויה זו של יהודים־רוסיים בשנת השבעים למהפכה, איזו אינטימיות משפחתית – אני מודה – שאיני חש כלפי הרבה מבני שבטי, הצברים.

אבל גם להיפך: יש משהו רוסי מאוד בדיבור במונולוגים ארוכים ורציניים להחריד, שכאן אני מביא רק את עיקריהם – ויותר מכול במה שכל הדיבורים מסופגים בהם, באותה הכרה עמוקה, מיסטית, המוכּרת לנו מן הספרות הרוסית הגדולה, שהסבל והייסורים הם יותר מאשר תנאי לגאולה, הם הגאולה עצמה, החירות המוחלטת, דרך־המלך מן הבשר אל הרוח, מהמאטריאליזם ההיסטורי אל האידיאליזם המטאפיסי. החזרה אל היהדות מזכירה לי כבר בערב ההוא פרק היסטורי אחר בתולדות ישראל, את שיבתם של אנוסי־ספרד, ה“קונברסוס”, פעמים אחרי כמה דורות, לאחר שניתקו כבר כמעט כל חוטי־החיבור.

רוזנשטיין – ופגשתי עוד ועוד כמותו – פנה עורף להיגיון המדעי ודבק בסוד הגדול. הוא אינו חושש מאובדנה של יהדות בריה"מ, שהוא מתכוון להמשיך ולפעול למענה שם. אדרבה, למיטב אמונתו עולה מספר היהודים לא רק על נתוני המִפקדים הרשמיים אלא גם על האומדנים האופטימיים ביותר. על־פי הרבי מליובאביץ', כאחד־עשר מיליונים.

זה פי חמישה מכל אומדן מקובל. באילו כלים סטאטיסטיים השתמש הרבי, שואלים אנחנו. בלי לחייך, בלי להיעלב, מנסה רוזנשטיין תחילה לחשב, לומר שמדובר בצאצאי אמהות יהודיות דור אחר דור ושאר חישובים סתומים, אבל בסוף מגלה את המקור:

הרבי רואה ברוח הקודש.

“רק אם יוקז דם, יקרה משהו”    🔗

בסוף שיחתנו הצגנו לאידה נודל שאלה, שהיום כאילו עבר זמנה: איך היא מעריכה את סיכוייה לקבל סוף־סוף היתר יציאה. לי נדמה, שתשובתה אז מוסיפה להיות תשובתם של כל מי, שבנימוקים אלה ואחרים מוסיפים השלטונות למנוע את עלייתם לארץ.

“אינני במצב־רוח מרומם עכשיו. אני עייפה מאוד. הם לא מצליחים לשבור אותי, אבל בשנים ארוכות אלה אני עוברת מבחנים רבים.” מכל מסורבי 1971, הוסיפה, נותרו חמישה־עשר – בהם ביגון, בריילובסקי, גורביץ, לרנר, סלפאק, קשרובסקי והיא עצמה. כל אלה עקשנים, דוחים הצעות פשרה מצד השלטונות, אינם מתייחסים לאנשי־שיחם בכבוד שהללו מצפים לו ועל כך שילמו וימשיכו לשלם גם בעתיד, אם כי “אופי זה הוא שמונע את שבירתנו.”

באותו ערב של ראשית ספטמבר לא חזתה גאולה קרובה לחבריה ולעצמה, והיתה נכונה לעמוד עוד בתקופה ממושכת של סירוב וסבל, כמופת לרבים. חזותה הקשה לא התאמתה ביחס לעצמה ולרוב הוותיקים המפורסמים שהזכירה, אבל רבים המסורבים כתמיד. כך ראתה אז את העתיד:

“רק אם יוּקז דם, יקרה משהו, ואת אימת מצבנו לא נביא לדעת־הקהל העולמית בלי שיוּקז דם. זו משימתנו, וזו משמעות היותנו כאן. אבל כולנו בני־אנוש, פגיעים וחלשים מאוד, גם נפשית גם גופנית, ומשך קיומנו מוגבל. רובנו בעלי שׂיער־שׂיבה, ולא רק בגלל מה שעברנו, אלא בגלל גילנו. בהתנהגותנו הראינו לעולם, שחלומנו לחיות בישראל ארצנו אמיתי ועמוק מאוד, וכולנו רוצים להגשימו.”

ושוב בתחנת “בלאייוו”    🔗

קרוב לחצות אנחנו נפרדים, ושניים מן האורחים המקומיים מתנדבים ללוות אותנו עד ל“מטרו”, שרק עכשיו מתגלה לנו כמה הוא קרוב. ממש בכניסה לתחנה אני שואל לשמה.

“בלאייוו,” אומר אחד ממלווינו.

כמין רעד קל עובר את גופי. כן, כאן מימין אותם עצים דלילים שבעל מכשיר הקשר צץ מתוכם וקרא, “Are you waiting for me?” ואם נלך קצת הלאה, נראה את צריפי־העץ בעלי הגגות המחודדים, סנוניות ה“פרסטרויקה”, מעין שוק פרטי. לכאן התגלגלנו לפנות־ערב, וכאן חיכו לנו שני האלמונים. איך קרה הבלתי־מסתבר, וממאה התחנות בעשרת עורקי־התחתית, אני שוב ב“בלאייוו”?

זה הפלא הקטן ביותר הערב. קפיצת־הדרך הנפשית – למרחקים ארוכים לאין־שיעור משל זו הגיאוגראפית – מתל־אביב 87' למוסקבה 87', היא שהחלה באותו ערב “לשׁגע את השׂכל” לאיש כמוני.

לפני שאני עובר אל הימים הבאים, איטיב אולי לעשות אם במקום להאריך בניסיון לנסח את הבלתי־ניתן לניסוח, אציב איזו פרספקטיבה ביוגראפית למה שהתנסיתי בו בספטמבר השנה – מה שפִּרסמתי בשובנו על היהודים שראיתי “בעד חלון הרכבת” הסובייטית ביולי־אוגוסט 1962, כשכל מי שניבא עלייה המונית ומאבק לאומי גלוי נחשב למטורף גמור. מאלף מה שלא השתנה, ומדהים מה שהתהפך מאז לטובה.

הקורא מוזמן למסע קצר לאחור במנהרת־הזמן, לפגישה עם “קארל־יענקיל ואחיו”, אחיהם ואבותיהם של יהודי ספטמבר 1987.

 

6: בעד חלון הרכבת: קארל-יענקל ואחיו    🔗

קארל־יענקיל נולד לפני ארבעים שנה באודיסה. אביו היה נאמן המהפכה, ובזיקה למנהגי הדת היהודית ראה חטא כבד. אמו היתה נערה תמה, ואם־אמו, שמוצאה מז’יטומיר, מבית חסידים, נטלה את הרך־הנולד למוהל נפתול’ה וכדי להוסיף חטא על פשע קראה לו בשם יענקיל, ולא קארל, על־שם קארל מארכס, כמצוות האב. קארל־יענקיל נתחנך בברית־המועצות. בפרוץ מלחמת־העולם היה בגיל הגיוס, ואם לא נפל, ואם לא השמידוהו הנאצים, הריהו עכשיו יהודי־סובייטי טיפוסי, מילדי המהפכה.

“קארל־יענקיל” הוא שמו ונושאו של אחד הנפלאים שבסיפורי יצחק בּאבּל. לוז הסיפור הוא תביעה משפטית, שהגיש אביו של התינוק קארל־יענקיל נגד חותנתו על חטאה הכפול. הקריאה בסיפור זה מקפיצה אותנו לאחור, ושוב לפנים, בדרך ארבעים השנה, מעוררת בנו השתאות על חריפות־ראייתו את ימי התהפוכות ההם וכאב על שנמצא בדאי בכל הנוגע לעתיד, גם עתידו הוא.

אומר הנאשם, המוהל הזקן נפתול’ה, לתובע אורלוב – לשעבר, פשוט, זוסמן – במשפט הפומבי על פשע הברית: “אביך עליו השלום היה לו ראש על כתפיו, שכמותו אין בנמצא בשום מקום בעולם. וברוך השם, השבץ לא הכהו כשקראני לפני שלושים שנה להכניסך בברית. וכיום הזה רואות עינינו, כי נהיית לשר וגדול בארץ הסובייטים וכי נפתול’ה לא חיסר ממך – כשנטל אותו פחות־מכזית – אפילו כהוא־זה ממין מה שעתיד היית להצטרך לו בימים יבואו.” זו הערה מאלפת אחת כלפי האיש שמסתמלת בו הזדהות מוחלטת עם המשטר, התובע אורלוב־זוסמן. ואולם בחתימת הסיפור מדבר המספר בשמו־הוא ומשמיע נבואה, שעתידה היתה להיבחן הרבה בעתיד: “אי־אפשר, לחשתי לעצמי, אי־אפשר שלא תהיה מאושר, קארל־יענקיל. אי־אפשר שלא תהיה מאושר ממני.”

בקארל־יענקיל נזכרתי בדרכים הארוכות שעשינו ברכבת האכספרס, באותם החבלים ועל־פני אותם היישובים, תחום־מושבם של מיליוני יהודים, שמהם צומחים אנחנו, ילידי המדינה הזאת שבמזרח הקרוב. כל גיבורי הספרות העברית והיידית, כל גיבורי הפוליטיקה הציונית, ההגירה והעלייה, באו מכאן, ואילו אנחנו – מתוך הכתוב ומפי השמועה למדנו על ארץ המישורים והיערות, מולדת אבותינו. שמענו גם הרבה על ארבעים וחמש השנים האחרונות, ולא היה אפשר שלא להרהר בנבואה שהשמיע בּאבּל בקלות־דעת אופטימית כזאת.

בכל תחנה, בכל מקום שראינו קומץ של בני־אדם, חיפשתי אותם, את קארל־יענקיל ואחיו. רציתי לדעת מי הם. חרף ההיגיון החד־משמעי של תולדות היהודים בבריה"מ, מבקש הייתי שבכל תחנה תופיע קבוצת אזרחים גאים, תברך אותנו בידידות ותאמר:

“אחינו בני ישראל, יהודים סובייטים אנחנו, ובשם קהילה מאושרת פלונית מברכים אנחנו אתכם. אתם לשיטתכם – אנחנו לשיטתנו. בואכם לשלום. צאתכם לשלום.”

לומדים לזהות את דיוֹקנו של הפחד    🔗

הם לא באו לקראתנו בקהילות היהודיות הגדולות והנודעות בעבר: קישינב, ביילאיה צרקוב (שדה לבן), ויטבסק, אורשה, מינסק, באראנוביץ', ברסט ועוד עיירות ויישובים קטנים בבסרביה, אוקראינה ורוסיה הלבנה. ולא רק מפני שיהודים רבים מאוד מתו או היגרו. על נסיעתנו דרך מקומות אלה לא התפרסם בעיתונות וברדיו דבר מראש, והחניות שעשינו בהם היו קצרות ובהולות. כמעט כל פגישה היתה מקרית, מפני שתמיד נמצאים בכל תחנת־רכבת כמה יהודים. לא כאזרחים גאים באו, ולא במשלחות חגיגיות. פגשנו יחידים, בני דורו של התובע אורלוב־זוסמן, כלומר זקנים, ובני דורו של קארל־יענקיל, בני ארבעים, ואפילו את בניו. חמישה ימים ברכבות ואין־סוף של פגישות קטנות, חטופות, מקריות.

אלא, שלמרבה הפלא, מצטרפים הרשמים, שהחזירו לרכבת כל אחד מאתנו, בכל מקום, לתמונה עקבית אחת. כל הקווים הזעירים בנו את דמותם של קארל־יענקיל ואחיו, והיא – מה צר – אינה מאמתת את נבואתו של בּאבּל המנוח.

תחילה לא ידענו מה עומד לקרות. באונגני – תחנת הגבול, שעברנו בה מהרכבת הרומנית הרגילה לרכבת האכספרס הסובייטית המפוארת – נראו יהודים רבים. הם דיברו יידיש, לא העלימו את יהדותם ושאלו על ישראל. אם כי כבר שם סיפרו חברים, כי פלוני לוחש משהו ומסתכל לצדדים, מסתלק כשמתקרבים טיפוסים חשודים. אבל אנחנו היינו מלאי התרגשות מקבלת־הפנים, מתזמורת כלי־הנשיפה, מהוואלסים הרוסיים, מה“פיונרים” הקטנים עם הפרחים. וטרם למדנו לזהות את דיוקנו של הפחד.

בתחנה השנייה, והשלישית, ניכרו סביבנו סימני עצבנות. במקום אחד ראינו בבירור איך חוסמים את שער הכניסה לרציפי התחנה. במקום אחר הלכו לובשי אזרחית ופיזרו קבוצות שהתגודדו סביבנו. עד מהרה גילינו, כי כל־אימת שהאקורדיון של משלחתנו פותח בשיר עברי, מיד עולה עליו איזו תזמורת־כבאים. הקרון שלנו היה הארבעה־עשר ברכבת הארוכה, וכך נמצא תמיד הרחק מחוץ לתחנה. מלווינו התחילו לייעץ לנו להישאר לשבת ברכבת. החניות קצרות, ולא כדאי לרדת – הסבירו לנו – והואיל והיא באיחור, הריהי מקצרת עוד יותר את חניותיה.

יש עוד משהו, שהגביר את עצבנותנו, אף שלמען ההגינות צריך להוסיף, שזה בוודאי מנהג המדינה: ברכבות שנסענו בהן, ננעלות דלתותיו של קרון לפני היציאה לדרך, וכשנעצרת הרכבת פותחים אותן הדיילים מבחוץ. בכל תחנה חלו השהיות חוזרות בפתיחת הדלתות. לרוב היו פותחים רק דלת אחת, בקצה אחד. העובדים השמיעו כנגדנו טענות, שאנשינו אינם נשארים בקרון שלנו, אלא משוטטים בין הקרונות. מדי פעם עברה השמועה בין מלווינו, שמישהו מאתנו חסר. ובאחת התחנות עוכּבה הרכבת עד שספרו וחזרו וספרו אותנו והוברר, שכל הישראלים חיים ושלמים על הסיפון. אווירה זו, הזרה לנו כל־כך, לא רק גזלה בכל חנייה זמן יקר, אלא שהחלונות המוגפים והדלתות הנעולות גרמו לי, לראשונה בחיי, להרגשה של קלאוסטרופוביה. הרגשה לא נעימה.

בעלי החליפות החומות ומגבּעות־הקש    🔗

אלה היו תחבולות שבאו להקשות בדרכים עקיפות, וללא צורך, את חיינו. אבל בהדרגה ננקטו כלפינו אמצעים ישירים יותר. בתחנה אחת, בעוד החבר’ה שרים ורוקדים על הרציף ואני משוטט לי בשטח, יצא לקראתי מן המספרה שבתחנה אחד הספּרים, שמוצאו היה טבוע בבירור בחוטמו. הוא שאל מנין אני. אמרתי לו. הוא שתק. שאלתי אם הוא מבין יידיש. הוא הנהן, הוסיף להביט בי ונגע בסמל הזעיר שבדש בגדי. הוצאתי את הסמל וצימדתי אותו בסיכה לבגדו. הוא לחץ את ידי, מלמל משהו והסתלק למספרה. אני המשכתי לשוטט, הצצתי לכיכר הנאה שמעבר לתחנה, ובשובי נתקלתי עוד פעם באיש ששב במרוצה מהרציף. הסמל כבר לא היה על בגדו, אבל כשזיהה אותי, לחץ את ידי. הפעם לא הבליג על התרגשותו והשמיע בקול נמוך כמה משפטים ביידיש. באותו רגע נכנס בינינו אחד ממלווינו הצמודים, הצביע על שעונו ועל הרכבת, כאומר שהרכבת כולה מחכה רק לי, והפטיר משפט אחד בלבד לעבר היהודי. האיש, אמון על פקודות, הסתלק מיד. אני חיכיתי, ולא זזתי ממקומי. היו עוד דקות ארוכות עד ליציאה.

תחילה העירו יהודים את אוזנינו בלחישה, אבל מהר מאוד למדנו לזהות בעצמנו את בעלי החליפות החומות ומגבעות־הקש, שאפילו הדלה בתחנות שנעצרנו בהן, לא היתה נקייה מהם. בקצה הרכבת, מכאן ומכאן, ראינוּם עומדים. ראינום פזורים לאורך הרציפים. ראינום מחוץ לתחנה. לכל שיחה צותתו. עצם מציאותם – הִרתיעה. וכשזה לא הועיל – החלו חוטפים מידי היהודים כל שי קטן שקיבלו מידי חברינו – סמל, גלוּיה, תקליט.

עכשיו נדמה גם לי – בדומה לקושיות שאני שומע מפי חברים שונים – שאני מגזים, שאין לי בעצם הוכחות חותכות. ייתכן. זה משום שאין לי אפשרות להציג כ“קורפוס דליקטי” את המבטים האילמים, את לחיצות־הידיים הארוכות, את השאלות החנוקות שהיו יוצאת מפה סגור, בלחש:

“נו, ואיך החיים אצלכם? טוב, אה?”

נכון הוא, שעד מהרה חלה איזו תמורה גם אצלנו, ומצאנו עצמנו חושדים בכל אדם, בלי שנדע עד עצם הרגע הזה מתי היה יסוד לחשד ומתי היה רק פרי־דמיוננו. החשד הטוטאלי הזה, הוא הממש האחר שהתגלה לי.

לקרון שלנו נכנס רופא, בחברת אחד ממלווינו. מיד פתח ביידיש והציג עצמו כיליד אקרמאן, העובד כרופא בקישינב. לנסיעה זו גוּיס ברגע האחרון, סיפר ואף הראה לנו את “צו התנועה” שלו. נסיעות כאלה, הסביר, הן מקור להכנסה נוספת – שלושה רובּלים וכלכלה, אם אינני טועה. באווירה הכללית שהקיפה אותנו, לא הבינונו מדוע טרחו מלווינו להושיב יהודי זה בקרון שלנו למשך כל המסע למוסקבה.

לתא שישבתי בו גם אני (זהו קרון, המחולק לארבעה תאים, ובלילה ישנים שניים על המושבים התחתונים ושניים ב“קומה שנייה”) נכנס בבוקר, כבר מעבר לקייב, שעברנו בלילה, איש צעיר, וגם הוא ממש לא זז מאתנו. דיבר יידיש. סיפר שהוא מווילנא ונוסע ללמוד במוסקבה. התעניין, שאל, ענד את סמלינו. ראיתיו שוב לרגע בתחנת מוסקבה, כבר אחרי שנפרד מאתנו. הסמלים, שהקפיד לעונדם כל היום, לא היו על בגדו. מי יודע למה? כמה דוגמאות חריפות ידגישו את הרגשתנו כלפי כוונות מלווינו.

תחנת־הרכבת בווירבורג (שאחרי מלחמת רוסיה־פינלאנד סופּחה לבריה"מ עם כל קארליה) היתה מלאה אנשים שידעו על בואנו, חיכו לנו, התעניינו בנו, ביקשו מאתנו חומר על משפטו של אייכמן, שרק חודשיים קודם נתלה (ברשותנו היו קצת עותקים של ספר על המשפט בתרגום רוסי), אנשים שדיברו אתנו יידיש ואפילו עברית. ומהר מאוד ראינו: היו יהודים – והיו יהודים.

לא מעטים ביניהם היו הצלמים, שלא חדלו לרגע לצלם כל קבוצה, כל שיחה. (לא נשאל לשם מה צילמו. מכל מקום, העיתונות, הרדיו והטלוויזיה לא פרסמו במלה אחת את דבר נסיעתנו וּודאי שלא הודיעו על המסלול). ראינו את כל המערך המורכב של נותני ההוראות ושל מקבליהן, של מבקשי ה“חומר” – ושל המלקטים אותו. ואחרי ההתנגשות הגלוּיה הראשונה עם מלווינו בענין זכותנו להעניק לכל דורש גלוּיה, סמל, תקליטון, גם את הספר על משפט אייכמן, ממש דקה לפני צאת הרכבת מתחנת ויבורג – נכנס לקרון שלנו יהודי חדש, לא מוכּר, הציג עצמו כאחראי למטבח־הרכבת ואחרי שלושה־ארבעה משפטי־נימוס, חזר על אותה בקשה, שכבר למדנו להיזהר מפניה: ספר על המשפט, סידור, משהו… כשהשבנו ואמרנו לו, שניתנו לנו הוראות מפורשות להימנע מחלוקת חומר כזה, נרתע, אבל המשיך להסתובב בין תאי הקרון שלנו, לרחרח, להציג עצמו מאוחר יותר כבעל תפקיד שונה בצוות הרכבת. היו עוד ועוד כמותו, ואין טעם למנות את כולם ואת כל תחבולותיהם, שהרי אין כוונתי כאן אלא להמחיש את האווירה.

מיהו קארל־יענקיל    🔗

באו לקראתנו לא רק שלוחי השלטונות, אלא גם יהודים שנפשם יצאה לפגישה אתנו (בדרכנו חזרה הספיק “הטלגראף היהודי” להפיץ את בשׂורת מסעה של משלחת הנוער מישראל במסילת הלסינקי־לנינגראד־ברסט, אבל פגישות־אקראי לא חסרו גם ביום הראשון שבדרכנו הלוך, במסילת אונגני־קייב), ולמרות האווירה הכבדה – לב נגע בלב.

היו יהודים בטיראספול, והיו בקוטובסק, ולא אשכח את התחנה ההיא, אפילו לא ירדנו בה, וקבוצה של צעירים יהודים – ובהם אחד גברתן – קידמונו בברכות ובהתרגשות גלוּיה דרך החלונות הסגורים וצעדו בצִדנו עם הרכבת עד שיצאנו מהתחנה.

לקייב נכנסנו באחת־ושלושים לאחר חצות. התחנה מקושטת כולה בדגלי כל העמים, בסמלי הפסטיוואל ובסמלי שלום וידידות. הדגל שלנו גם הוא היה שם, “דגל דיו” מצוּיר על יריעה לבנה. בוודאי נאספו שם למחרת, לאור היום, המוני אזרחים סובייטיים, כשעברו רכבות משתתפי הפסטיוואל. לנו לא חיכה איש. מכאן ועד מוסקבה, גם לאחר שהאיר היום ומצאנו עצמנו נוסעים בין יערות הלִבנים, ופה ושם איזו עיר, לא היו יהודים.

בשמונה שעותינו הקצרות בבירה פגשנו רבים, וכל פגישה החזירה את השאלה:

מיהו קארל־יענקיל?

בתחנה חיכה לנו יהודי צנום אחד, גבוה, לא צעיר, דיבר בקול רם ובלי מורא, “מצפצף” על שומרי־ראשינו המרובים ומעורר אפילו את חשדנו, מה גם שמיד שם, בתחנה, צורף אלינו דובר־עברית רשמי, אדוַוארד לויט, מי שעלה לישראל עם הוריו ב־1949, למד בבי"ס בחיפה ועכשיו הוא לומד, לדבריו, במכון למדעי המזרח במוסקבה.

מחוץ לתחנה, בכיכר, כשישבנו כבר כולנו באוטובוס ושרנו, היו לנו עוד כמה רגעים משונים. אי־אפשר לשכוח את היהודי הכיפח, שריקד ביחידות מול חלונות האוטובוס, ספק ריקוד־חתונה ספק הוֹרָה. גם בעינינו נראה כמשוגע. הפצרות הקהל שיסתלק, לא הועילו. עד שניגשו לפתע שניים, נטלוהו בזרוע והרחיקוהו. האוטובוסים לא זזו, ואנשים נוספים הצטופפו סביבנו. פתאום ראיתי את האיש מאחור, מופרש מהציבור, דומם, נוּגה. רק בכף־ימינו הפשוטה, לא באגרוף, הִכה קלות כנגד מקום הלב. הוא קארל־יענקיל?!

או אותו נער שחרחר, כבן שמונה־עשרה, שהופיע באותו מקום במרוצה, בלוויית חבר, מדבר יידיש מצוּינת, ממש מנתר תחתיו מהתרגשות. איך נודע לו שאנחנו כאן?

“חברי, גוי, זה שאתי כאן, שמע ומיהר לספר לי.”

הנער לא זז מאתנו, וכשיצא האוטובוס לדרך, נתלה עליו מאחור, והמשיך כך, מנפנף ונרגש, עד שהורידוּהוּ. הוא קארל־יענקיל?!

או אותו מעון־סטודנטים, בעיבּורה של מוסקבה, שהסיעונו אליו, מי יודע לשם־מה. מיד התחילו לזמזם סביבנו יהודים, כדבורים שהריחו צוף. אחד מקאווקאז, כמדומני. אחד מוסקבאי. ושלישי, בבגדי־עבודה כחולים, נתקל בי ממש בדלת הראשית של המעון ואמר את שמו, כמו בעלייה לתורה, “שמי פלוני בן פלוני, שלום!” הזכיר קרוב בירושלים, מיהר לשאול עוד שאלות, ופתאום חתך: “הם כבר מביטים בי,” לחש. “הֱיו ברוכים” – ונעלם בתוך הבניין. הוא?!

וקצת מרחוק, על המדרכה, עמדה יהודייה זקנה, בידיה זר־פרחים, ולא זזה. רק עיניה רצו אחרינו. אמרתי לה: “ישראל.”

“דאס ווייסט מען דאך!” השיבה במשפט יהודי מובהק, ובלי ניד־עפעף.

חברי התעקש לשאול אם יש לה קרובים בארץ.

“ואם יש?” השיבה בשאלה קצרה.

“וחיַיך?” שאלנו, “איך הם?”

“ואיך יהיו?”

ממקומה אינה משה, אבל לדבּר עמנו היא חוששת. ירֵאה מן העמידה בחברתנו, אבל גם חוששת שמא ניעלם ולא ניראה עוד.

ובכן, מהו היום פרצופו של קארל־יענקיל?

רציף עם קארלים – רחבה עם יענקילים    🔗

הפגישות שונות, הפרצופים שונים, אבל כולם כאילו אחד. הרציף בוויבורג, למשל, רחש קארלים, אבל הכיכר היתה מלאה יענקילים. הנה זוג צעיר, שניגש אלי: שניהם מלאטוויה, הוא מגמגם יידיש, והיא – לשונה רהוטה. הם שואלים, בזהירות, אבל על הכול, על עבודה, על ביטחון. יהודי שלישי מצטרף לשיחה, ואילו רביעי עומד מהצד, בולע כל מלה, רק מהנהן בראשו, גבר כבן־ארבעים לכל היותר. רק כשהחלו הנשים הרוסיות הלבביות שמסביב, הן ואנשי־שיחי, לזרז אותי כדי שלא אאחר באמת את הרכבת (וריצה זו של הרגע האחרון היתה בכל תחנה מחזה משעשע), לפת אותו רביעי את זרועי ואמר:

“הבנתי הכול. הֱיו שלום.”

ובעוד אני מפלס לי דרך, עצרה אותי אשה שהלכה עם בנה. “הוא מישראל,” אמרה לו. “הושט לו יד.”

היום הקשה ביותר היה השני בנסיעתנו בחזרה. החיכוכים עם אנשי־הביטחון הלכו והחריפו מתחנה לתחנה, עד שבתום ויכוח ארוך, בעוד הרכבת אצה לה על־פני רוסיה הלבנה, הטיחו בפנינו בפירוש, שאם נמשיך להעניק לאנשים גלויות־נוף, מחזיקי־מפתחות ושאר מזכרות ישראליות, עלולים להעמיד אותנו למשפט על מעשים ה“עוינים את ברית־המועצות”…

בושה לגלות: אבל רק בתחנות נובוסוקולניקי וּויטבסק שמענו, שתשעה באב היום. יהודים שחיכו לבואנו סיפרו לנו, שהם שבים עכשיו מקִברות־האחים של נרצחי הנאצים. יום השואה כאן הוא בתשעה באב. עוד ועוד קארל־יענקילים חיים, זקנים וצעירים, אנשי־צבא, נערות, ילדים. וכולם כאילו קרובי־משפחתנו, רק שקולם נמוך ועיניהם מתרוצצות, ועין השלטון פקוחה עליהם.

בקטע זה, עד לתחנה שלפני מינסק, חיכה לנו מספר ניכר של יהודים, בהם כאלה, שחדשות “הטלגראף היהודי” הגיעו לאוזניהם. אולם שם גם החל גובר הלחץ עלינו, ונעשה גלוי ובוטה. באחת התחנות לא פתחו לנו העובדים את הקרון והשאירונו כלואים בתוכו. אחד ממלווינו הפעם היה גבה־קומה, כבד, שהוּצג כ“אחד ממזכירי הנוער של לנינגראד”. אמרתי לו דברים חריפים, וטענתו היתה, שכיוון שבתחנה זו חונה הרכבת שתי דקות, לא כדאי לרדת. אף־על־פי־כן ויתרו לנו. כולנו ירדנו. האקורדיוניסט ניגן, המחוללות חוללו, ואנחנו לחצנו ידי יהודים שבאו לראותנו ותחבנו לתוכן מזכרות סמליות קטנות. אגב, מנהג המדינה הוא, שקטנים וגדולים מעתירים גלויות וסמלים סובייטיים ומצד האורחים מחו"ל הם מצפים לתמורה. איסוף המזכרות הוא מנהג כללי, בשום פנים לא מיוחד ליהודים ולישראלים.

כיוון שאנשי־השלטונות היו ברובם בבגדים אזרחיים, לא ידענו באיזו רָשות הם עובדים, אבל צייתנותם המפוחדת של האזרחים אמרה הכול. באחת התחנות עשו צעד נוסף – לא הניחו לקהל להתקרב אל הרציף. וכמעט בכל מקום חטפו בלי בושה מידי גדולים וקטנים גלויות ותקליטוני “הד ארצי” שקיבלו מידי חברינו.

לי עצמי היתה במקום התנגשות מדהימה. אחד מחברי להקת המחול שלנו עמד עם ילד לבקן, שהצמיד לבגדו איזשהו סמל סובייטי נאה, ועמד וציפה לשי־שכנגד. לחברי לא היה מה לתת לו, ופנה אלי וביקש שאציל אותו מביזיון. בכיס המקטורן שלי מצאתי אחד מאותם תקליטונים ונתתי לילד הרוסי. בו־ברגע זינקה אחת מעובדות הרכבת, אשה בחלוק לבן, ופשוט חטפה את התקליט מהילד. התמלאתי חימה, ורק אחרי דין ודברים הצלחתי להוציאו מידיה.

שבתי לרכבת, ובאמצעות התורגמנית היפה רימה, שבכלל התהלכה בהבעָה מתמדת של מבוכה בתפקידה זה, התלוננתי על כך לפני “מזכיר הנוער הלנינגראדי”. במקרה מסוּים זה, לא האמין אפילו הוא למשמע אוזניו – כך אמר, ואז גם התגלה, שנותן ההוראות האמיתי הוא איזשהו ברנש קטן, גוץ, בחליפה נוסח ישן וחולצה משובצת, כנראה מפקדם של אנשי־הביטחון שעל הרכבת. מאותה תקרית – וכך גם מהשׂיחות שניהלנו אחר־כך – נעשה ברור, שהכול נעשה על־פי הוראה מפורשת מדרג בכיר יותר.

על מה שקרה מאז והלאה אין טעם להאריך בדברים. מספיק לומר, שהזכירו לנו את החוק העוסק ב“פעולות עוינות ברית־המועצות”.

על שיחה אחת, על משפט אייכמן, שהתנהלה בינינו ובינם, עד לוויטבסק, כדאי לספר. הדובר העיקרי היה הלנינגראדי. חבריו החרישו בדרך־כלל, או הסתפקו בהערות קצרות. ואלה היו עיקרי דבריו:

משפט אייכמן כאיום על בריה"מ    🔗

עמי בריה“מ, ובכללם שלושת מיליוני היהודים שבה, עמדו בימי המשפט לימין מדינת ישראל, והם רואים בו משפט היסטורי גדול. הם מברכים אותנו לא רק על עצם המשפט, כי אם על שהיה בנו הכוח להוציא את גזר־דין המוות לפועל, – אמר הלנינגראדי והוסיף עוד כמה משפטים ברוח זו, עד שהגיע ל”אבָל".

אבל: מתוך עיקוב מדוקדק אחר מהלך המשפט הגיעו לכלל דעה, שנוהל על פסים אמוציונאליים ובלא הארה מספקת של הרקע ההיסטורי האמיתי לצמיחת הנאציזם מתוך הקאפיטאליזם ושל מעמד הנאצים החיים עדיין והתופסים עדיין עמדות־מפתח במערב. לאחר שהזכיר את המאורעות האנטישמיים בבואנוס־איירס ואת ההפגנות הנאציות בלונדון וקשר אותם לנאצי רוקוול ואגודת ג’ון בירץ' באמריקה, סיכם הלנינגראדי, כי הואיל ואלה הם פני הדברים, אין להביא לפני העם הסובייטי את הספר על משפט אייכמן, שלא הצלחנו להבין איזה פסוּל אפשר למצוא בו. חומר זה, אמר מזכיר הנוער, יש בו כדי להסיח את הדעת מהבעיות האמיתיות של הסובייטים ולהחליש את עמידתם בפני הסכנות הצפויות להם בעתיד…

אין חשיבות לפרטי שיח־החירשים שהתנהל באותו תשעה באב, בעוד הרכבת האדומה דוהרת דרך רוסיה הלבנה, בעבר תחום־המושב ועכשיו קבר־אחים אחד גדול. חשובה היתה המסקנה המעשית – חלוקת ספר כזה הופכת את המחלק לאויב ברית־המועצות. –

---

ירד הערב. מינסק כבר מאחורינו, ובכיכר הריקה איננו רואים אפילו יהודי אחד. בבאראנוביץ' חצות. לפני כניסתנו לברסט־ליטובסק עולה השחר.

איך יבדיל גדליה בין רבולוציה לקונטר־רבולוציה?    🔗

מה אנו יודעים על קארל־יענקיל ואחיו? המון פרצופים. אני רואה את עובד הרכבת, יהודי רחב־גרם, שהביט בנו בשתיקה מן הצד ולא העז להרים חוברת התצלומים “נשים בישראל” עד שלא ניתנה לו רשות, ושעה ארוכה עמד והביט בנחמה הנדל, שנתמלאה פתאום שירה.

אני רואה בן־לוויה אחד, צעיר שחרחר, ששוחחתי עמו על אלף עניינים, ורק שמו הסגירו סוף־סוף (כעבור 25 שנים – אינני חושש עוד שמא אזיק לו אם עודנו איש הקג"ב והרינו נוקב בשמו, שלא שכחתי, גורביץ'). אני רואה את הבוקר, לפני הפרידה בגבול, כשלא יכול היה עוד לכבוש את רגשותיו ועיניו הוצפו דמעות. הו, קארל־יענקיל, האם אתה באמת מאושר יותר, כפי שהבטיח לך יצחק בּאבּל?

בסיפור אחר – “גדליה” – שׂם בּאבּל בפי גיבורו את הדברים האלה:

“…והרי הרבולוציה משמעה שׂמחה. ושמחה אינה אוהבת יתומים בבית. אנשים טובים עושים מעשים טובים. הרבולוציה היא מעשה טוב של אנשים טובים. והרי אנשים טובים אינם קוטלים. מכאן שאנשים רעים הם שעושים את הרבולוציה. והרי הפולנים גם הם אנשים רעים. אם כן, הכיצד יידע גדליה להבדיל בין רבולוציה לקונטר־רבולוציה? מנהג היה בידי לעיין בדף גמרא, חביבים עלי פירוש רש”י והרמב“ם. ויש עוד מבינים בז’יטומיר. ואנו כולנו, כל המבינים, נופלים על פנינו וצועקים בקול גדול: אוי, איה שם־כבוד הרבולוציה נותנת השׂמחה?”

זה המאמר, כפי שהתפרסם (להוציא כמה הבהרות והשמטות קלות) ב“למרחב” ב־2 בספטמבר 1962. את הקטעים מסיפורי באבל המובאים בו תרגמתי אז מהנוסח האנגלי. תרגומו של שלונסקי ראה אור רק ב־1963.

 

7: בוקר במאוזוליאון, ערב במסיבת עלייה    🔗

יום חמישי, 3 בספטמבר.

מתחיל בהודעה, שמארחינו – הנהלת היריד ו/או “אינטוריסט” ו/או לא־ידוע־מי – לוקחים אותנו לסיור מאורגן בעיר. השאלות רבות: זה סימן טוב? זה סימן רע? רוצים לפצות אותנו על כך, שהמכס ו/או הצנזורה מעכבים את שחרור המטענים? רוצים להעסיק אותנו? מה מסתתר מאחורי כל זה?

בתוך כמה שעות התברר, שעל זה לא היה כדאי לשבור את הראש. הוליכה אותנו מדריכה, גברת צנומה וחיוורת, שקולה אבד לה כנראה בדרך לעבודה, אבל מי שקלט אותו שמע אנגלית טובה. אם נדמה היה לנו, שבסיור כזה נוסעים באוטובוס על־פני הכרך, שקוטרו הממוצע, שמענו שוב ושוב, 40 ק"מ – טעינו מאוד. הכול היה ברגל, וחלק גדול מהזמן במצב של חוסר־תנועה. בפלגמאטיות שיטתית מִסמסה לנו המדריכה את כל הבוקר: בהמתנות, בהליכות, רוב הזמן בעמידות בתור.

אפסח על מה שהלכנו לראותו ומצאנוהו סגור לקהל רחב כמותנו, ספריית לנין, למשל, ונתרכז ברווח הנקי: בשעה אחת־עשרה הותר לנו לעבור את מחסום־המיליציה בפינת כיכר 50 שנות אוקטובר ורחוב ההיסטוריה, ממש ליד אנדרטת החייל האלמוני שלמרגלות חומת הקרמלין ולהתייצב בזנבו של התור המיוחד, הקצר, לקברו של לנין. את האתר הזה לא שׂשׂתי, למען האמת, לפקוד, ומן הצד האחר, איך נמצאים במוסקבה בתור למיוחסים ומחמיצים את תיבת השיש שמעל גגה רואים אנחנו ביום המהפכה, בשלג ובכפור, את שורת החברים והמארשאלים. בפעם הקודמת הייתי במוסקבה רק אחר־הצהריים, וכיוון שלמבקרים פתוח המאוזוליאון רק עד הצהריים, עלה לי הדבר בעוד 25 שנות המתנה, ובגילי אינני מסתכן בדחייה נוספת כזאת.

גם בתור הקצר עומדים לפחות אלף איש, זוחלים לאטם לאורך קו לבן המצוייר על אבני הכיכר. האווירה נינוחה. חתן וכלה בבגדי־חופּתם מאַגפים גם את התור הזה, ודאי על־פי מנהג וברשות, כדי להצטלם לזיכרון לפני חזית השיש החום־אדמדם של היכל־הקבר ואחריהם במרוצה איזה אבא־אמא וצלם. ואתה תוהה מיהו לנין בעיני פשוטי־רוסיה אלה: מהפכן? צאר? אל?

האווירה נינוחה, אבל פתאום חָרַג בלי־משׂים איזה תייר צעיר צעד ימינה מהקו הלבן, שרק לשמאלו מותר לנוע, ומיד נשמעה משרוקית, קפץ מולו איזה צעיר בלבוש ספורטיבי ואצבע כחוד־חרב. בלי הגה התאבן התור על הקו. אני שב ורואה מה רבים בכל פינה לובשי־המדים. רק יום וכבר למדו עיני להבדיל בין שוטר לחייל, בין כחול־חיל־האוויר לכחול הקג"ב־במדים, לבין צבא בעלי הלבוש האזרחי־ספורטיבי.

הכול נינוח – ושום דבר לא. אנחנו קרבים לשער המאוזוליאון. אנשי “משמר הקרמלין”, זקופים, מכניסים לאווירת קודש־הקודשים. לפני קיר השיש האטום צומחים אשוחים גמדיים וממש לשמאל צמד הזקיפים המאובנים שבשער, זרי־פרחים ענקיים, טכסיים, ואני מספיק לקרוא את הכתוב על אחד מהם: האיגודים המקצועיים של אלג’יריה. מוזר, מוזר.

וכבר אנחנו בפנים, זקיפים אילמים מטים את הזרם שמאלה. הכול מתנהל בקצב מזורז, באור מעומעם. בין קירות־שיש, במדרגות־שיש, יורדים עוד ועוד לאיזה חלל אפלולי, רבוע – זה שסביבו הוקם כל ההיכל ישר־הקווים והאטום – ובשפת המשטח שעליו מונח הגוף החנוט, אנחנו נעים בצמדים, לא משתהים לשבריר־שנייה אצל האיש, שהכול במעצמת־ענק זו מחובר לשמו, לתורתו, לזִכרו, הוא הראשית והוא התכלית. קדימה, דוחקים בנו זקיפים אילמים, קדימה. ובכל־זאת, מדהים לראות אפילו בהצצה חטופה זו כמה קטן הגוף המוקף בכל אלה. לבוש בכל בגדיו, אור מצומצם נופל על פניו, על כפות־ידיו החשופות, על אצבעותיו הישרות, לא קמטוט, לא חריץ, לא טביעה אחת של ייסורי שש שנות־חייו האחרונות, ההתנקשות בחייו, השבץ, מונח ולאדימיר איליץ' אוליאנוב־לנין, ששים ושלוש שנים אחרי מותו, לא כבשר־ודם, אלא כפסל אלילי משיִש צהבהב, אולי כאחת מדמויות־השעווה שב“מאדאם טיסו”.

אין שהות למבט שני. הלחץ האילם לאורך הקירות דוחף קדימה, למעלה, החוצה. אני נזכר בשני ביקורי ב“עמק המלכים” שליד לוקסור, בקברי הפרעונים. האם הוסרו מעל כנם האלוהים והצאר, כדי להמירם בעבודת־אלילים זו? והאם ה“אופיום להמונים” הוחלף לא ב“דת תבונה”, במאטריאליזם הדיאלקטי, אלא סתם בסוג שונה של סמים קשים?

בצאתנו מוליך אותנו המסלול למרגלות חומת הקרמלין, על פני מצבות מנהיגי המהפכה וגיבוריה. בשורת ראשי־האבן, כאחד מראשי הממשלה ומזכירי־המפלגה, בגודל זהה, אנחנו מזהים את “שמש העמים”, אימת המהפכה, האיש שאפילו אחרי מותו נחה גופתו, אמנם מנוחה לא מספיק נכונה, ליד לנין. ראש־האבן של סטאלין הוא עכשיו בדיוק כראשיהם של ברז’נייב, אנדרופוב, צ’רניינקו. לא מצאנו כאן, ואפילו לא בין לוחות־האבן הקטנים לגיבורים סוג ו' וסוג ח' את האיש שאמנם רקד קוזאצ’וק לפני סטאלין, אבל הוא גם שהוקיעו, שִחרר מאות אלפים מקורבנותיו וכפי שנשמע כאן שוב ושוב, ריסק את “מנגנוני החושך”, שהבאים אחריו הקימו מחדש. לניקיטה סרגייביץ' חרושצ’וב אין זֵכר בין חומת הקרמלין למאוזוליאון של לנין. גם לא בימי ה“גלאסנוסט”. ומי יקנה את ההסבר הדחוק, ש“מת לא בזמן כהונתו”?

אנחנו מניחים למנהיגים ושבים אל הכיכר. “המראה כולו כביר ועוצר־נשימה. אל מול מְמַדי הכיכר האדומה מתגמדת אפילו כנסיית ואסילי הקדוש, היפה להפליא. הכוכב האדום מצריח על הקרמלין… אי־אפשר להינתק ממראה החומות והמִגדלים שמעבר לכיכר, שנבנו בידי מלכים עריצים ואדירים. המאוזוליאון של לנין נראה אזרחי ואנושי יותר מאשר בתצלומים, והגשם הדק מרכך את קוויו… צמד חיילים ומפקד יוצאים מן הקרמלין וצועדים בצעדי־אווז לעבר המאוזוליאון. קהל סקרנים אילם צופה במחזה. הם עושים את הדרך הארוכה, מתורגלים לתפארת. הם עוברים את הפשפש, מבצעים את חילופי־המשמר וכשמקישים אנשי המשמר החדש בעקביהם ברצפת המאוזוליאון, מצלצלים פעמוני הקרמלין. על הרגע…”

כך כתבתי עשרים־וחמש שנים לפני־כן. עכשיו, בבואי הביתה, חזרתי וקראתי את הדברים וכאילו עמד הזמן. באותו מאמר מאוגוסט 1962 קראתי עוד: “מכונית שחורה עוברת ביעף, ואחד ממדריכינו מספר לנו, כי נשיא הסובייט העליון, ברז’נייב, נכנס ברגע זה לקרמלין.”

זה השתנה. את ברז’נייב ראינו באבן, מחוץ לחומה, ובמכונית השחורה נכנס מישהו חדש.

פגישות עם העברים החדשים    🔗

מההדרכה המאורגנת נמלטתי מיד בתום ארוחת־הצהריים, שמדריכתנו המליצה שנאכל בקומתו העליונה של בניין יוּקרתי בכיכר המהפכה, זה שבראשו כתוב אותיות־ניאון, “הקומוניזם ינצח”. לא עם מסעדות כאלה, ששעה ממתינים בהן לאוכל ושעה לחשבון ועל מה שקורה באמצע אפשר לעבור בשתיקה. כשאמרה, שמכאן הולכים למוזיאון פושקין, אמרתי בלבי, לא – תודה. אותי מעניינת תערוכת שאגאל, ואַת מנסה להרוג לנו איכשהו את מה שנותר מהיום. לא, תודה.

במה שנותר מהיום, ועד חצות־הלילה, כמו בתסריט מחושב היטב, זכיתי להיפגש עם חבורה מגוּונת של יחידים, בחירי דור חדש – מדוּיק יותר לדבר על “דורות חדשים” – של שבים לזהותם היהודית. אני מדגיש את המלה “יחידים”, משום שהתייצבותו של כל יהודי היא כמין נס חד־פעמי המפריך את “החוקיות ההיסטורית”, שעל־פיה לא צריך היה להיוותר היום, במלאות שבעים שנה לשלטונה, אפילו אחד כמו אלה שפגשנו. כל “יחיד” כזה הוא רומן, סיפור־מוסר, תעלומה עמוקה.

הערב הראשון עמד בסימנה של אידה נודל, שבתגובה לאחת משאלותינו אמרה, שכאשר היתה צריכה לבחור בין לימוד עברית לבין המהפכה היהודית – בחרה במהפכה. הערב פגשתי – במסיבה גדולה לכבוד עלייתו של אחד האחים חולמיינסקי, מיכאל (בינתיים הוּתרה גם עלייתו של אחיו אלכסנדר), אבל מעט לפני־כן בחבורה מצומצמת יותר, בדירה אחרת – אנשים שבחרו בעברית מפני שזה גרעינה הפנימי של המהפכה היהודית.

לא ידעתי שכך יקרה, ועלי להודות כאן – לא הייתי בקיא במתרחש היום בבריה"מ בקרב אנשים צעירים ופחות צעירים ולמפגש עם ציבור כזה של יודעי עברית, אנשים משכילים, עירניים, בקיאים במתרחש בישראל, אנשים כלבבי, עצמי ובשרי, פשוט לא ציפיתי.

גם לא – בראש ובראשונה – שנבוא לאיזו דירה, יותר גדולה מרוב הדירות שאבקר בהן בעשרים הימים ההם, והיא תהיה מלאה מפה לפה מסורבי־עלייה, דוברי עברית, שפתאום אעמוד מול אחד ממנהיגי יהדות ארצות־הברית ודמות מוכרת בציונות, ד"ר ארתור הרצברג, והוא יספר לי שהוא שוהה כאן כאורח האקדמיה הסובייטית למדעים ואת הרצאותיו במסגרתה פתח במלים, “אני מדבר כאמריקני, כיהודי וכציוני,” לידו יעמדו ביגון, קשרובסקי, בריילובסקי, חולמיינסקי ואחרים, בחדר שני יתחככו מסורבים נוספים עם חברינו ועם הסנאטור לאוטנברג…

לא, אומר אני לעצמי גם בערב ההוא, גם למחרת, כשנסענו במכוניתו של אחד האמיצים והמושכים שבאנשים אלה, חוצים בגשם ספטמבר את מוסקבה, מאזינים לאהובים בשירי ארץ־ישראל, שוכחים לרגע שזו רק קַלֶטֶת, אין זו אותה מציאות שפגשתי בביקור קודם, לא זו הכללית, לא זו היהודית. משהו מדהים קרה.

עוד אספר, במידת האפשר, על כמה מן האנשים האלה, גיבורי־הרוח האמיתיים של דור יהודי זה, ומה שלא יקרה בעתיד, אות הגבורה הזאת הוא שלהם לעולם. כאן אני רוצה רק להמחיש את עוצמת־רישומה של פגישה ראשונה זו. הנה אחד מאלה שפגשתי באותו יום, אלעזר יוסיפוביץ', שהגיע בינתיים עם משפחתו לישראל. אני מצטט מתוך מה שקלט הרשמקול שלי באותה שעה מפיו:

“שמי אלעזר יוסיפוביץ', יוספי. אי־פעם הייתי עובד במדע. סיימתי אוניברסיטה פה במוסקבה כפיסיקאי. לפני 14 שנה שירַתי בצבא שנתיים, ולכן אני מקבל סירובים. אחרי זה עבדתי כמדען בתחום הפיסיקה־כימיה. עבדתי בתהודה גרעינית־מאגנטית עשר שנים, ובגלל רדיפות נאלצתי לעזוב את העבודה. כשלוש שנים עבדתי כמתקן מחשבים. לפני כמה חודשים נאלצתי להתפטר בגלל אשתי, שהיתה אז בחודשי הריונה האחרונים. היא סובלת ממחלת־לב רצינית. יש לנו חמישה ילדים, מבן 14 לבן חודשיים. שבע שנים בסירוב.”

וכשאני שואל מנין העברית המעולה – שהוא גם מקנה לאחרים בהצלחה מרובה – משיב יוסיפוביץ':

“לא מאבא ולא מאמא.”

ובמשך כמה זמן הגיע לשליטה מרשימה כל־כך?

“התחלתי לפני שמונה שנים.”

זה יהיה הסיפור החדש, שאשוב ואשמע. אני מזכיר עוד אדם שעלה בינתיים, אריה (לב) סוד, מוסיקאי מקצועי, שנכנס ראשו ורובו גם לתחום מסוּים זה, החייאת המוסיקה היהודית בקרב מבוגרים וצעירים גם יחד.

ארי וולוובסקי ויולי קשרובסקי – שניים שלא פוגשים כל יום    🔗

ברשימות מקבלי היתרי־היציאה בשבועות שלפני פגישת רייגן גורבאצ’וב לא נכללו, לפחות לא עד לשעה זו, שניים מוותיקי המסורבים, מן המופלאים והמושכים ביותר שבין בעלי הנס העברי שם. המבוגר יותר, בשנות החמישים לחייו, הוא ארי וולוובסקי, אסיר־ציון לשעבר, דוקטור למדעים, איש שופע, ידען, “חוזר בתשובה”, כל־כולו כאילו פגשתי מחדש את אחד ממורי במושבה, בוגרי הסמינרים העבריים בפולין ובליטא. כאשר הועמד למשפט על פעילותו בהוראת עברית, עמד על זכותו לטעון בעברית בבית־המשפט. ואכן, את נאום־ההגנה שלו, במשך שלוש שעות, השמיע בעברית. גם אשתו דוברת עברית מצוּינת. אנשים כאלה אתה לא פוגש כל יום. (ברגע האחרון: גם לו התירו סוף־סוף לצאת!)

מרשים כמותו, אך “עברי” מסוג אחר, הוא יולי קשרובסקי (הקורא לעצמו יגאל כשר). הוא כבן 46, חילוני, מפליא בבקיאותו בעברית, איש בעל קסם אישי רב, בסירוב זה יותר משש־עשרה שנים. הקאריירה המדעית שלו חוּסלה, ולפרנסתו הוא עובד כטכנאי אלקטרוניקה. ימים אחדים אחרי פגישתנו הראשונה, ב־7 בספטמבר, כשניתן פתאום היתר־יציאה לכמה מוותיקי המסורבים ובדירתו של יוסף ביגון נאספו ידידים להרים כוסית לכבוד מה שאפילו יום אחד קודם נחשב לחסר־תקווה, הודה קשרובסקי:

“לרגע הרגשתי קנאה שחורה.”

ומי מאתנו, שאלתי עצמי שוב ושוב, מסוגל היה לעמוס עליו צלב כזה, ולא ליום־יומיים, אלא שבע־עשרה שנים?! מי?! והן רקעוֹ של יולי היה רחוק מכל זיקה עברית כרחוק סברדלובסק מירושלים.

אביו היה מהנדס בכיר, מנהל אחד המפעלים הגדולים במדינה לייצור נייר ופעיל מרכזי במפלגה הקומוניסטית. במלחמה עבר עם המפעל אל ממזרח לאוראל, לסברדלובסק, ושם גם גדל והתחנך יולי. בתום המלחמה הוטל על אביו שיקום מפעלי הנייר במדינה. מי שמגיע לבדו, בניגוד גמור לכל הרקע הזה, לא רק אל הדבקוּת הנמשכת בציונות, אלא לבקיאות כזאת בעברית, אינו אדם שפוגשים כל יום.

ואולי עדים אנחנו כאן לגלגול חדש, מרתק ומסתורי לאין שיעור, של סיסמת המשוגעים לעברית מלפני שני דורות: עברי, דבּר עברית – והבראתָ!

כנגד שני בנים: 1. זאב גייזל    🔗

כבר באותה מסיבת פרידה למקבל ההיתר חולמיינסקי, עשה עלי רושם עז איש צעיר, כבן שלושים, זאב גייזל. הוא ובן־גילו, “טיפוס” אחר לגמרי, אלכסיי לורנצזון, מייצגים “רפיוזניקים” דור חדש, שניים מתוך מי יודע כמה היום, כמה מחר.

לזאב גייזל זקן רך, עיניים חמות, כיפה גדולה והעברית שבפיו נקייה לגמרי מאותו ניגון רוסי אופייני, המזכיר לבני־דורי לא רק את “הבימה” אלא את הרחוב הארצישראלי של ילדותנו. גייזל, כך אומר הייתי בלבי, הוא ירושלמי מבתי אונגארן. יש לנו כמה כאלה, מגולחים, גם בספרות הצעירה.

לא כך סיפורו, בעברית מוסקבאית, כבר באותו 3 בספטמבר, לתוך הרשמקול:

"אני בן עשרים ותשע. נולדתי בעיר ז’דאנוב, באוקראינה, ואחרי־כן התגוררנו בנובורוסיסק. אחי, הגדול ממני בחמש שנים, הוא מוסיקאי, כנר. גדלתי בבית, שהיה לגמרי לא דתי. לא ידעתי מה זו שבת. אכלנו חזיר. זאת אומר, לאבי עשו ברית־מילה כשנולד, ואני יודע שרצה מאוד לעשות גם לאחי ולי ברית־מילה, אבל היה די קשה…

"כן, עכשיו אני נימול. עשיתי ברית־מילה לפני ארבע שנים, יחד עם אחי ועם מישה חולמיינסקי. לאבי היו חיים די קשים. בזמן המלחמה היה בגיטו במוגילוב־פודולסק. הוא מת בן 46, כשהייתי בן שש־עשרה.

“אני למדתי מתימטיקה, ובשנת 1975 נבחרתי כמספר שניים לנבחרת הנוער של בריה”מ לאולימפיאדה הבינלאומית למתימטיקה. מספר אחד היה גונצ’ארוב, שֵם מאוד רוסי…

"נכון־נכון, של סופר מפורסם, אבל גם הוא, כמוני, היה פשוט נער יהודי. משום כך הורחקנו שנינו מהנבחרת…

"לא, לא בגלל דתיוּת, או לימוד עברית. אז התעניינתי רק במתימטיקה, אפשר להגיד. מהנבחרת הורחקתי רק בגלל שהייתי יהודי. אמצע שנות השבעים, החל בשנים 73–1972, שבהן הפסיקו לקבל יהודים לאוניברסיטה, היו הימים היותר חמורים, היותר שחורים. היות וכל מי שנמנה עם נבחרת זו מתקבל אוטומאטית, בלי בחינות, למחלקה למתימטיקה של אוניברסיטת מוסקבה, הורחקנו מתוכה.

“למדתי במכון לרכבות, שהיה אז המכון היחיד כמעט במוסקבה, שליהודים לא היה כל קושי להתקבל אליו. סיימתי ב־1980. מאוחר יותר החלו לעשות קשיים גם בו, ועכשיו המכון היותר נעים ליהודים ללמוד בו הוא המכון למהנדסי גאז ונפט (ואכן, לא מעט צעירים ששאלתי היכן הם לומדים, השיבו, תמיד בחצי־חיוך, במכון לגאז ולנפט – ח.ב.)…”

אני שואל מתי למד לדבר עברית רהוטה ועשירה כל־כך?

"התחלתי ללמוד עברית לפני חמש שנים וחצי. לפני־כן לא ידעתי אפילו אות אחת… יש לי עֵד אחד, שיכול להעיד, וזהו מורי הראשון, מארק מרדכי דרצ’ינסקי.

(את שמו של מארק דרצ’ינסקי, משורר, שביתו עכשיו בירושלים, שמעתי נזכר בהערצה מפי רבים בקהילה העברית במוסקבה, ותיארתי לעצמי אדם בגיל־העמידה, כבד־סֵבר. רק בימים אלה נפגשנו לראשונה בירושלים, והופתעתי לגלות כמה צעיר הוא, בן דורם של זאב ואלכסיי. רק כששמעתי אותו מדבר עברית – הבינותי.)

“למדנו באותו מכון. זה קצת לא נכון. שנתיים קודם הצליח מארק ללמד אותי שתי אותיות עברית, אל”ף ובי"ת, במשך שעה. כשבאתי אליו שנית, לא התלהב. הוא ידע, שאינני מוכשר לשפות. באנגלית, למשל, לא כל־כך הצלחתי…

“אה, בין שתי הפעמים קרה עוד משהו. במכון, בקורס גבוה יותר, למד אדם בשם גרישה פארבר. לפני שש שנים עלה לארץ, ואם כי לא היינו כל־כך חברים, הזמין אותי אליו לפרידת־עלייה. שמעתי שהוא דתי, חב”דניק, אבל לא ידעתי מה זה. בדירתו ראיתי פעם ראשונה תפילין.

"משהו הרגשתי כשהניח לי תפילין. התחלתי לחשוב. אחרי כחצי שנה החלטתי שכדי להבין יהדות, עלי לקרוא בשפת המקור. זה היה דווקא בזמן שמאוד רציתי לנסוע לאמריקה, כי רציתי לעשות קאריירה במתימטיקה ושם המקום הטוב ביותר לכך. אל מארק דרצ’ינסקי באתי אז בלי כל מניע ציוני. אחרי חצי שנה שוב לא נשארה אצלי שאלה לאן אני רוצה לנסוע. אני חושב שלציונות הגעתי דרך הדת ודרך העברית.

“היה עוד דבר שעזר לי בהכרעה. אחי הגדול, הכנר, היה בסוף 1981 בפסטיוואל מוסיקה באיטליה, ובשובו אמר לי: ‘אני החלטתי שיש דווקא לעלות ארצה.’ שאלתי מה קרה, והוא סיפר לי שהזדמן לעיר קטנה, קארפי, ופגש שם את היהודייה היחידה שבמקום. היא שָׂמחה בו שׂמחה רבה, והוא שמח בה, אמר לי אחי, והוסיף דבר מאוד פשוט: ‘כמו שבאיטליה יכולתי לשמוח שמצאתי יהודייה אחת, אוכל בישראל לשמוח כל רגע.’ זה נשמע כמו בדיחה, אבל הוא אמר לי, שברגע זה הבין שיש לעלות…”

זאב המקסים עובד כמתכנת, ואחרי גלגולים שונים, הוא מספר, מצא מקום־עבודה שבו מכירים בזכותו לשמור על שבת ועל מועדי ישראל “ולהתהלך עם זקן וכובע” כמנהגו של בחור זה, שרק לפני חמש שנים וחצי לא ידע אלא שתי אותיות של האל“ף־בי”ת ורק לפני ארבע נימול.

כנגד שני בנים: 2. אלכסיי לורנצזון    🔗

לאלכסיי לורנצזון פנים ארוכות, כחושות, אבל כלל לא מסוגפות. אדרבה, הוא תוסס, צוחק, עולה על גדותיו. ההבדל בינו לבין אמו, גם היא בסירוב – צוחק אלכסיי – הוא בזה, שהיא בעלת דרכון אמריקני, ואילו הוא בעל דרכון ישראלי.

אינני שואל איך הוא בעל דרכון ישראלי. מספרם של אלה מגיע למאות אחדות ברוסיה. אבל איך זה אמו אמריקנית?

סבו וסבתו היו קומוניסטים, יהודים שהיגרו לאמריקה וב־1930 שבו “לבנות את הסוציאליזם”, ואִתם בתם הקטנה. “הם היו בצמרת,” צוחק אלכסיי. בזמנו שימש סבו כעוזרו של אחד מראשי המדינה. גם אביו, שנפרד מאמו כשהיה אלכסיי פעוֹט, מתנגד עד היום בתוקף לכוונת הבן לעלות לישראל, ורק לאחרונה כתב נגד בנו מכתב מרושע ל“אוביר”, אלא שלמרבה הפרדוכס, אפילו מכתב כזה הוא שלב הכרחי כדי להגיש בקשה, ולוּ רק כדי לזכות במעמד של “מסורב”…

מה פתאום ישראל? מה פתאום עברית?

את תשובת אלכסיי אני מצטט, מלה במלה, בעברית שלו: "כשהייתי בן עשרים, הייתי יהודי מוסקבאי ממש, לא ידעתי שום דבר על יהדות. זאת אומרת, ידעתי את המלה תחת, טוחעס, סליחה, וגם לומר שלום. לפני כעשר שנים באתי ללנינגראד, למשפחה של ידידים. פתאום נכנסה לחדר אמו של בחור ששׂוחחתי אתו קודם ושאלה: האם אתה רוצה לשמוע איך סשה שלי מדבר עברית? אני פשוט נפלתי תחת הכיסא. זחלתי לפרוזדור, ששם עמד סשה ליד הטלפון ודיבר עברית. לא הבינותי, כמובן, שום מלה, אבל כבר לא יכולתי לחיות.

"חזרתי למוסקבה. עבדתי אז כעורך בהוצאת־ספרים, שהיתה בה ספרייה מצוינת. מצאתי בה את המילון העברי־רוסי של שפירא. ישבתי ולמדתי בעצמי קרוא וכתוב, וקצת דקדוק. במשך יממה אחת כבר ידעתי קרוא וכתוב… כעבור כמה חודשים, כששמע סשה שאני יודע עברית, שלח לי את ‘אלף מלים’. קראתי אותו בעזרת מילון ולמדתי בעל־פה את כולו, אבל לדבר עדיין לא הייתי מסוגל.

“ב־1978 נכנסתי ‘על־יד’. פה במוסקבה יש אפילו ביטוי עברי כזה – בשבתות ובחגים מתאספים יהודים על־יד בית־הכנסת ו’מתעלידים'. שם פגשתי יהודי, המורה הראשון שלי לעברית.” מורהו הגדול היה א' – שם שאנחנו שומעים הרבה בימים אלה. “אצלו למדתי חצי שנה, וכל מה שאני מדבר עכשיו, אני יורד בדרגה, לא עולה.”

סמוך לכך, ב־1979, הגישו הוא ואמו בקשה לעלות, ומ־1981 הם בסירוב. ומה הוא עושה מאז?

“כל־כך הרבה פרנסות שיניתי מאז… לפני שסולקתי לימדתי עיתונאות ועבדתי בעריכה. מאז הייתי עובד ניקיון. הייתי חשמלאי. תיקנתי מחשבים. הרבה פרנסות…”

אלכסיי, שכמו יצא מאחד הרומנים הרוסיים של המאה התשע־עשרה, גר בדירה צרה, דלה, ריקה מכול כמעט, באחד מאותם בתי־דירות מוזנחים, שלוליות ממש לפני הכניסה, תיבות־דואר מנופצות, חדרי־מדרגות מזוהמים, רכוש שאינו שייך לאיש. אבל אלכסיי מוקף צעירים סקרניים, נרגשים, מהם שכבר החליטו, מהם המפחדים להזדהות, להצטלם, לדבר אל הרשמקול. האוויר מלא אותו רחש ואותה דבקות, שדמיוני מחבר שוב ושוב אל המשוגעים הגדולים מרוסיה לדורותיהם, ראשוני ארץ־ישראל שלנו, אליעזר בן־יהודה אביר השפה העברית, הביל“ויים, אנשי ה”שומר", העלייה השנייה, טרומפלדור, יצחק שדה, גדוד העבודה. שוב מופיעים סטודנטים שהשליכו הכול מאחרי גוום, מתחילים משהו ביחידוּת, בחוסר־היגיון, בשיגעון הנפלא של החולמים את הבלתי־אפשרי. אלכסיי לורנצזון וזאב גייזל הם גם ידידים וגם נבדלים מאוד זה מזה, האחד מהחוזרים בתשובה, האחד חילוני. בחרתי בהם גם משום ששבו את לבי גם משום שיש לא מעטים, שטרם הכריעו בלבם, וארץ זו שבּה אנחנו מדברים – יש לומר זאת בלשון ברורה וחד־משמעית – יודעת עדיין את הפחד. מי שאינו מפחד עוד לדבר ולהצטלם – ניצח את הפחד.

רבים – ומי יודע פי כמה? – אלה שטרם הכריעו.

אני חושב על הרבבות שצבאו על הביתן שלנו למרות שסמלי הפחד נכחו שם במופגן, במדים ובלא מדים, ומי יודע אילו פנקסים פתוחים, אילו ידיים רושמות ואילו מהמצלמות הרבות מצַלמות ישר לתיקים.

אנחנו פגשנו לא מעטים מבני השלושים והעשרים וצעירים מהם, הדבקים בעַם שעל־פי כל “חוקי ההיסטוריה” שמפיצים ברוסיה זה שבעים שנה פשוט אינו קיים עוד. וכל סיפור ששמעתי, גם של מי שביקשו שלא ארשום את שמם, שלא אקליט את קולם ולא אצלם את דיוֹקנם, הוא אחד ויחיד, מחובר תמיד לעוד אחד ויחיד. נר מדליק נר. להבה מציתה להבה.

בימים שניתנים היתרי־יציאה לרבים מראשי הלוחמים הוותיקים והקשוחים, נעים להציג שניים מתוך מי יודע כמה צעירים שזכינו לפגוש. נא להכיר.

 

8: יריד ששת הימים – אלפי ספרים, רבבות מבקרים    🔗

והחל ביום שני, 7 בספטמבר, העניין שלמענו באנו – יריד־הספרים הבינלאומי הששי של מוסקבה. במרכז היריד עומד הפעם, לפחות כסיסמה, בנוסח החביב על מארחינו:

“המדע בשירות הקדמה, הידידות והשלום”.

מו"לים לא מעטים, גם במזרח וגם במערב, מתמחים בספרות מדעית, בהם הנושאים שמות של אוניברסיטאות ומכוני־מחקר יוּקרתיים. אולי הם לבדם דבקו בסיסמה כאילו היתה אחד מעשרת הדיברות. בלטה, למשל, ההוצאה הסובייטית הענקית “נאוקה” (מדע), המפרסמת – כפי שסיפר אחד מעורכיה כשביקר בביתן הישראלי – 2000 (אלפיים!) כותרים בשנה.

אך במידה שמותר לשפוט על־פי מראה העיניים ביריד ענק כל־כך, שבלי הספרים ובלי המחיצות, היה כל אחד משני מבניו נראה המוסך למטוסי “ג’אמבו” – הסיסמה לחוד, והמציאוּת לחוד. מו“לים רבים הציגו פשוט מה שהציגו, החל במוסיקה וכלה ב”ספרות הדרום בארצות־הברית".

הן בשוק המו"לות העולמי אין ליריד מוסקבה מעמד עסקי דומה לזה של יריד פראנקפורט, גם לא כשל יריד ירושלים. באים משום שזו מוסקבה וההשתתפות נובעת לא רק מסקרנות עצומה, אלא מבטאת ציפיות גדולות. עד לפני זמן לא רב היו גבולותיה הרוחניים של רוסיה סגורים אפילו יותר מגבולותיה הפיסיים.

כלומר, את הסיסמה “המדע בשירות הקִדמה, הידידות והשלום”, יש לקרוא לא רק כהנחיה למו"לים איזה ספרים להציג. חמש מלים אלה יכולות להידרש גם כך: יריד־הספרים היה גם הוא מכוּון לשמש את גורבאצ’וב לקראת פסגת וושינגטון, שעיקרה יהיה הסכם לבלימת “המדע בשירות המלחמה”, פירוק מוגבל והדדי של נשק טילי־גרעיני.

ולא נטעה אם את סיסמת חמש המלים נקרא כקריאה ל“קפיצה מדעית גדולה” בבריה"מ עצמה: ההיחלצות מהדיכוי הרוחני, הדוֹגמאטיות המדעית והחנק הביורוקראטי היא שתבטיח הדבקת הפיגור הקשה בחקלאות, בייצור לצריכה אזרחית, בתובלה ושיווק.

עובדה: את כל המסרים האלה כיווץ גורבאצ’וב לפחות מחמש המלים, לשתי המלים, שבעשרים ימים אלה נשמעו בשוכבנו ובקומנו, בלכתנו בדרך, בצאתנו ובבואנו: “גלאסנוסט” ו“פרסטרויקה”.

שתי מלים, שאחת מהן היתה לשמו של אחד הספרים שהוצגו ביריד, ספרו של גורבאצ’וב. ספריו של לנין, קראתי בפרסום סובייטי ביריד, הופצו עד עכשיו ביותר מ־650 מיליון עותקים. את השיא הזה קשה יהיה לשבור, אבל אם ראיתי רב־מכר עתידי ביריד־הספרים הששי במוסקבה – זה הספר.

היריד במוסקבה ו“משמר הלסינקי”    🔗

משקיפים מערביים מביני־דבר מציינים את השוני הרב באווירה בין חמשת הירידים הקודמים לבין היריד הזה, הראשון בימי גורבאצ’וב. כאן אזכיר רק את רשמיו של ג’רי לייבר, מנהל “משמר הלסינקי”, ארגון העוקב אחר יישומן של החלטות ועידת הלסינקי בעניין זכויות האדם, ובמיוחד בבריה"מ².

בין הפתיחות הפעם לבין מה שהתנסה בו איגוד המו“לים האמריקניים ב־1979, מעיד לייבר, שהשתתף גם ביריד ההוא, אין כל דמיון. בקבלת־פנים במסעדה רוסית ידועה, שערכו האמריקנים הפעם, נכחו כ־150 איש, בהם עשרות סופרים ומו”לים רוסיים, פקידי ממשלה ו“דיסידנטים” מפורסמים, בכללם סופרים שרק לפני כמה חודשים שוחררו ממחנות־עבודה או שבו מגלות בסיביר. כך היום. ב־1979, לעומת זאת, הגיעו לקבלת־פנים דומה שערכו המו“לים האמריקנים, רק סופרים דיסידנטים ועוד כתריסר סוכני הקג”ב שהקיפו את המסעדה במופגן, “למען יראו וייראו”. זמן לא רב אחר־כך נשלחו רבים מהסופרים הדיסידנטים לכלא. כמה מהם שוחררו והשתתפו בקבלת־הפנים השנה, ואילו אחרים היגרו מאז מרצונם או אולצו לצאת את המדינה (בהם ולאדימיר וינוביץ', ואסילי אקסיונוב ולב קופולב).

מצד אחד מספר לייבר על מה שהתנסה בו עכשיו הוא עצמו, דברים הנשמעים מוכרים מאוד. חרף ה“גלאסנוסט” ומעמדו כמנהל “משמר הלסינקי”, לא קיבל לייבר אשרת־כניסה לבריה“מ מאז 1979, וגם הפעם נדחתה בקשתו. רק לאחר מטר מברקים של מו”לים אמריקניים למוסקבה, קיבל אשרה. בהגיעו לנמל־התעופה הִשהה פקיד ביקורת הדרכונים את כניסתו, “להזהירני, שנוכחותי, אם גם הותרה, לא נעלמה מעיניהם.”

עד כאן התנסותו האישית. התמונה הכללית, כותב לייבר, דומה. מסרים מעורבים הם “מסימני הזמן”. מכאן, מתפרסמים עכשיו ספרים שבעבר נאסרו ו“העיתונות מלאה מאמרים מדהימים בנושאים שאסור היה להזכירם,” אך בה בשעה “החרימו הצנזורים אצל המציגים הבריטיים והאמריקניים, תוך התעלמות ממחאותיהם, 40 ספרים.” במחאה, הציבו האמריקנים בפתח הביתן שלט של מחאה נגד המעשה, “המנוגד לרוחו ולמטרתו של יריד־ספרים בינלאומי.” בבואם בבוקר, מצאו שהשלט סולק. שלט שני, גדול ובולט יותר, נעלם גם הוא.

בסיכום דבריו, משדר ג’רי לייבר עצמו “מסר מעורב”. מבקר ספרות אחד השווה את ה“גלאסנוסט” לאהבה גדולה: “כולם חושבים ומדברים עליה, אבל איש לא ראה אותה.” הוא מספר על מה שאמר לו סופר סובייטי, כשהתארח בביתו: “הכול השתנה – ודבר לא השתנה.” אלא שבניגוד לאווירת הפחד ששׂררה ב־1979, ללחשים, לכתיבת שמות ונושאים רגישים על פיסות־נייר, סגולה נגד ציתות – אומר לייבר – דיבר עכשיו הסופר הסובייטי בלי חשש, בקול רם.

הביתן הישראלי: מה נשתנה – ומה לא נשתנה?    🔗

לתיאור הקורות אותנו ביריד, בחרתי להקדים את רשמיו של מנהל “משמר הלסינקי”, מפני שלא אחת שאלתי את עצמי:

האם מה שקורה, קורה רק לנו, מכוּון נגד ישראל לבדה? האם היה ממש בהרגשה שלא הרפּתה ממני מן ההתחלה, ש“הכול השתנה – ודבר לא השתנה”, שכל מֶסר יש בו “דבר והיפוכו”? ואולי לא התרחש כל זה אלא בדמיוננו הפאראנואידי?

צריך להבין, שאותם רוסים שכבר בבוקר יום שני, 7 בספטמבר, הגיעו לפנינו לביתן הישראלי, לא הציגו את עצמם במלים: “אנחנו מהקג”ב. בוקר טוב." וכשנפרץ המחסן שלנו, לא השאירו הפורצים כרטיס־ביקור. וכשנפסק פתאום החשמל רק בביתן שלנו ושוּתקו סרטי־הווידיאו ומערכת המחשבים שהציגה “לומדות” חדשניות ללימוד הלשון העברית ומקצועות אחרים, לא בא אלינו מי שעשה זאת ואמר בגילוי־לב, שניתק את הזרם כדי לשים קץ לזרימת האלפים לביתן הישראלי. להיפך, להוציא כמה התפוצצויות, התנהלו המגעים באדיבות, היה ניסיון להמציא הסבר לכל הפרשה. או שלא ידעו – או שכוונתם היתה לטובה.

מכאן העניין במה שמספר מזווית אחרת, בלתי־תלוּיה, מנהל “משמר הלסינקי”. אכן, כמעט בכול ניכרו “מסרים מעורבים”, אלא שלעברנו שוּדרו במנות גדושות יותר. אפשר לומר, שבהחלט ניכרה הרוח הנוחה יותר של ה“גלאסנוסט” – אבל כמו באיזו רוח־פרצים, חשנו היטב גם במשבים המקפיאים של זמנים, שמוקדם לקבוע שנעלמו ואינם.

מה נשתנה היריד הזה מכל הירידים?

לא בהשוואות עם שנות־החושך של סטאלין אני עוסק. ואפילו לא עם ימי חרושצ’וב (וראה הפרק “קארל־יענקיל ואחיו” למעלה). נדבר על היריד החמישי, לפני שנתיים:

המשלחת הרשמית מנתה לפני שנתיים שמונה חברים, והפעם תשעה־עשר. בנפרד נסעה ליריד גם קבוצה של מו"לים, שמנתה שנים־עשר איש. פעם ראשונה ניתנו ויזות לששה אזרחים סובייטיים לשעבר, אם כחברי המשלחת ואם כעיתונאים. הוויזות לא הוגבלו, כבעבר, למוסקבה לבדה, וחלק מחברי־המשלחת ביקר גם בטיבליסי ויירוואן וחלק בלנינגראד.

האלקטרוניקה בשירות החינוך, הציונות והסקרנות    🔗

כמה שינויים נוספים לטובה בולטים אפילו יותר:

המרכז הישראלי לייצוא ביקש להגדיל את השטח המוקצב לביתן הישראלי והבקשה נענתה. הועמדו לרשותנו 170 מ“ר. אפילו היתה פה איזו כוונה אחרת, חשב המלאך הממונה עלינו גם את מיקומו של הביתן לטובה. מספר הספרים ששלחו מו”לים ישראליים בסך־הכול היה כ־8000, יותר מפי ארבעה מאשר ביריד החמישי. הספרים היו ברובם בעברית, אבל גם ביידיש, אנגלית ורוסית. היתה ספרות דתית לסוגיה, והיו ספרי מדע וספרים אחרים על ארץ־ישראל, פרוזה ושירה מקורית ומתורגמת (וגם, כמובן, מהספרות הרוסית), ספרי ילדים, ספרי אמנות. הצלחה מיוחדת היתה לספרי־הבישול למיניהם….

בסופם של ויכוחים ארוכים בין הנהלת המשלחת לרשויות הסובייטיות, שוּחרר גם חלק גדול מהחומר הפרסומי שמקובל להציע למבקרים בירידים בינלאומיים. היה, למשל, קטלוג נאה, שאחרי דין־ודברים שוחררו כל עותקיו, ומהם חולקו כ־35 אלף למבקרים. כיוון שרבים היו המבקרים לפני ששוּחרר לחלוקה, אין כל טעות באומדן המוסכם בינינו, שמשעה 10 בבוקר יום שלישי ועד שנסגר היריד לקהל במוצאי יום ראשון, ביקרו בביתן 40 אלף איש. היו עוד פריטי־שי נוספים שחוּלקו ברבבות: סימניות לספרים, שהן לוחות־שנה עבריים, פלאקאטים של החברה להגנת הטבע, עטים כדוריים שכתוב עליהם “עם ישראל חי” (וכדי בזיון וקצף: לא מעטים מצאו MADE IN GERMANY מוטבע בהם…); בובות־זהורית קטנות, הנצמדות לבגד וכתוב עליהן ברוסית “מישראל באהבה” – והאטראקציה הגדולה ביותר: שקיות־קנייה צבעוניות…

אני רק מונה את רוב הפריטים, בלי להרחיב את הדיבור על אותם “מסרים מעורבים” שבאו לידי ביטוי בכל שלב ושלב, תחילה היעלמות קרטונים בעמקי איזה מחסן, אחרי־כן ויכוחים והתמקחויות, ובשיאו של משבר “הנחתה מגבוה” – לא להביא את הדברים להתפוצצות. אפשר כמובן לספר עוד, שאת כל הדרך הארוכה מ“הד ארצי” למוסקבה עשו עשרות אלפי תקליטים ישראליים, שהרוסים הסכימו בשלב מסוּים של המיקוח לשחרר אלף תקליטים ביום וחזרו בהם, שהסכימו עוד בשלב הבא שהתקליטים ייקָנו על־ידי שגרירות ארה“ב ויימסרו במתנה לבית־הכנסת ברחוב ארכיפוב ושנסוגו גם מהסכמה זו – כנראה כתוצאה מאיזו “הנחתה שכנגד” – והתקליטים נשלחו בחזרה אל מחוץ לבריה”מ…

במסרים מעורבים חשנו בכל שלב. היתה צנזורה, נאסרה הצגתם של ספרים לא רבים, ויכוחים עתידים היו להימשך גם אחר־כך, אבל בבוקר יום שני, 7 בספטמבר, התייצבנו כולנו בביתן, שהיה מלא ארגזים פתוחי־צנזורה ובחורים צעירים, “שומרי ישראל”, שעד לסגירת היריד אמנם לא זזו מהביתן שלנו, אדרבה, מספרם אפילו גדל, אבל בתוך שעות אחדות היו כל המדפים מכוסים ספרים למאות, פניה היפות ביותר של ישראל בלבהּ של מוסקבה. בכל־זאת, בהשוואה לאיסורים ולהגבלות בעבר, איזה שינוי!

מה נשתנה? השינוי הגדול והמרגש מכול – גם זה כנראה בשל איזו התרוצצות פנימית – ההיתר המובן מאליו גם להקרנה רצופה של סרטי־וידיאו על שני מקרני טלוויזיה וגם לתצוגה של “לומדות” (תוכנות ללימוד, במקרה מסוּים זה ללימוד דקדוק עברי ומקצועות אחרים הקשורים בארץ־ישראל ובתרבות עברית). במהלך הבוקר ישבה חבורת צנזורים במיוחד בביתן וצפתה בכל חמשת הסרטים הקצרים, והמרשימים ביותר, שהכין במיוחד ליריד הבמאי מיכאל קאליק (שבִּתו יהודית – שהיתה בת שש כשעלתה המשפחה ממוסקבה – חברה במשלחתנו). ה“לומדות” נבדקו כבר לפני־כן. הכול אוּשר להפעלה בלי בעיות.

נושא היריד היה “המדע”, אבל רק בביתן הישראלי ניתן ביטוי מוחשי ליישומי אחת המהפכות המדעיות־טכנולוגיות של דורנו, המחשב בשירות הלימוד. בלבהּ של ההצלחה העצומה של הביתן וההימשכות ההמונית אליו, ולא רק של יהודים, היה מפגן מתוחכם זה של השילוב בין מעבד־התמלילים, הווידיאו, האלקטרוניקה והקיברנטיקה. את כל אלה ייצגו בכשרון ובמסירות אמנון ארבל ויוסי וקסלר (אמנון הוא איש מבריק, מקסים וצנוע מאין כמותו, חבר קיבוץ שדה נחמיה, מורה ומהנדס אלקטרוניקה, מומחה לתוכנות לימודיות, ועם קבוצת חברים בגליל העליון בעל חברה להכנה של תוכנות כאלה ושיווּקן, ואילו יוסי הרציני ובעל־התושייה הוא איש־מחשבים, יליד קישינב. בהמשך עוד יסופר על עלילותיהם).

רק כקריאת־ביניים, כביטוי נוסף של אותם “מסרים מעורבים”: בעודנו נתונים בהכנות לפתיחה למחרת בבוקר, וראש המשלחת, יעל מטלון, מנהל הביתן שמואל שנהר והאחראי לספרים והתצוגה, עמרם גורדון, נתונים במאבקים עקשניים עם נציגי השלטונות, אנחנו שומעים בשׂורה שלא תיאמן: ממשרד “אוביר” הודיעו ליוסף ביגון, לוויקטור בריילובסקי, וכנראה לעוד אישים מרכזיים מבין ותיקי המסורבים, שהם רשאים לצאת את רוסיה – ומיד, בבקשה.

7 בספטמבר בערב, אצל יוסף ביגון    🔗

אפילו אעמיד פנים, שלא חשתי כאילו משכה איזו השגחה את קצה טליתה גם עלי, לא יאמין לי איש: חמש־עשרה שנה ויותר נאבקו אנשים אלה, עשו שנים במחנות, בגלות, ב“סירוב”, רק אתמול, ביום ראשון, ביקרנו, אברהם תירוש ואני, בדירתם של אירנה וּויקטור בריילובסקי ושמענו עוד תחזית קודרת על סיכוייהם לזכות בהיתר־יציאה, והנה, דווקא בימי היותנו במוסקבה, דווקא היום, ערב פתיחת היריד… מה כאן? מקרה? הכול מקרה?!…

משסיימנו את הכנת הביתן לפתיחה החגיגית, הציע לי דני ברט, צנחן־מיל, בימים כתקנם מנהל את מפעל הפלאסטיקים של קיבוצו שבנגב, סעד, איש בעל משאבּי־מרץ מסוכנים, להצטרף אליו ואל רות אלון ובני גל ולנסוע אל יוסף ביגון.

ובסוגריים־שבסוגריים: לנסוע איך? במכונית ששׂכרה המשלחת. זה עצמו נחשב לפלא שמיני – שמצליחים פשוט לשכור מכונית “לאדה”, שהיא מעין “פיאט 124” המיוצרת בבריה"מ. נניח לזה. מכונית אינה נוסעת בלי דלק, ובדרך לדירתו של ביגון עשינו שעה ארוכה בחיפוש אחר תחנת־דלק, שתהיה גם פתוחה וגם אפשר יהיה לקנות בה דלק לא בתלושים אלא בכסף ממש, אבל נניח גם לסיפור הזה. אפילו וודקה קל יותר למצוא מבנזין בכרך תשעת המיליונים. לא נאריך גם בפרשת שתי המכוניות השחורות, שבהגיענו סוף־סוף לאיזו תחנה, ערכו לנו הפגנת נוכחות מרשימה (“מסרים מעורבים”, זוכרים?) ופרחו להן…

לא, לא אאריך בתיאור הערב הלא־נשכח בדירתו הדחוקה של ביגון, המלאה מפה אל פה ידידים, ובתוך ההמולה הוא יושב מתחת לתמונת יהודי עבדקן, בידו הטלפון והוא משיב לשאלות כל העולם, ה“בי.בי.סי.”, ה“סי.בי.אס.”, “קול ישראל”. גם לא במה שקרה בשובנו בשעות הקטנות לחדרינו ב“רוסיה”, עורכים את ויעודי־החצות, אברהם תירוש מדווח ל“מעריב” על מקבלי היתרי־היציאה שבחברתם עשה הוא את הערב, ואני חולב מתוך הרשמקול הקטן שלי מה שדיבר לתוכו ביגון…

לא. כל זה, בקווים קצרים, רק כדי לקרב במשהו את הקורא להלך־רוחנו למחרת בבוקר, בין הספרים ו“שומרי ישראל” הנראים כאילו התרבו במשך הלילה, מחכים לשעה עשר, לפתיחה הרשמית של היריד.

בפנקסים קטנים אני רושם בלי הרף כל מה שנראה לי ברגע המסוים ההוא מעניין ובעיקר כל מה שאני חושש, שיאבד מזיכרוני, שיתערבב בתמונות, שמות, מקומות ורגעים אחרים. רק בעזרת היומן, הטייפים, הצילומים אני מצליח לשוב ולהשליט סדר כלשהו במהומת הימים הגדושים ההם. ביומן כתוב:

יום שלישי, 8 בספטמבר    🔗

הבוקר נפתח היריד.

על־פי החוברת הרשמית שקיבל כל אחד מאתנו יחד עם התג האישי וסמל־היריד לנעיצה בדש הבגד, מתקיים כנראה בשעה זו טכס־פתיחה כלשהו. (בסוגריים אעיר כבר כאן, שאם היו למשל מפגשים בהשתתפות סופרים חברי המשלחות מחו"ל, מאתנו היתה ההתעלמות הרשמית מוחלטת.) אנחנו, כל התשעה־עשר, מרוכזים בביתן הישראלי, בעניין שלשמו נסענו.

אתמול – יום שני, 7 בספטמבר – עמלנו כאן בסידור הביתן. את הספרים מיינו בהתאם לנושאים והִצבנו אותם על המדפים למדוריהם. גם את התקנת שני המחשבים השלימו אתמול אמנון ויוסי, והכול נוּסה בהצלחה.

לא שהכול ורוד כל־כך. יעל מטלון ושמואל שנהר עודם בעיצומו של משא ומתן על שחרור חלקים של המטען.

וכתוספת מאוחרת: בין כל מה שלא שוּחרר עד הסוף, אזכיר כאן שוב את רבבות התקליטים. האם היה זה מן החוכמה לשלוח כל־כך הרבה תקליטים גדולים ולא, למשל, קַלָטוֹת? אבל על־פי חוכמה זו כלום לא צריך היה להימנע משידורי סרטי־הווידיאו ומתצוגת הלומדות, שעברו את הצנזורה והיו לשיחת היריד כולו?! כלומר, שוב ושוב גילינו שהֶגיונם של פקידי הצנזורה (איזו היא, לכל הרוחות? אידיאולוגית? ספרותית? מוסיקלית? רוחנית? רגשית? ואולי היא פשוט אכולת־סתירות), כמוהו ככל מה שהתגלה לנו במציאוּת ה“גלאסנוסט”.

ביומן אני קורא שלוש מלים: “המראה מעל הגשר”.

זה הסיפור: הבניין הוא קונסטרוקציית פלדה ענקית, חד־קומתית, ורק לאורך הקירות, באגפים, נבנתה מעין קומת־משרדים לשימושם של שלטונות היריד. גשר הנמשך לרוחב הבניין, בגובה קומת־משרדים זו, מגשר את שני האגפים. מעל הגשר נראים כל עשרות הביתנים, שמחיצות – בלי תקרות – מבדילות אותם זה מזה. על גשר זה החלו להיראות למן היום הראשון לובשי מדים ולובשי אזרחית, ובעיקר איזשהו בעל־מצלמה, שבלי הרף צילם את הביתן שלנו, ולא צריך לשאול למה.

במציאות, שמשהו ממהותה טעמנו על קצה־המזלג, זו שאלה מן ה“מה נשתנה”:

למה? כובע!

הכול התחיל בשעה 10:00    🔗

ל“אנשי המקצוע” עמד היריד להיפתח בעשר בבוקר ואילו לקהל הרחב בשעה אחת בצהריים, והנה בשעה 10:00 התייצבו המבקרים הראשונים. זה היה יומנו השביעי בעיר ובקצב הפגישות שקיימנו עד אז חשנו כאילו שבע שנים אנחנו שם, וכמעט כל מי שנכנס היה כבר פנים מוכּרות. מרגע לרגע גבר זרם המבקרים.

אני מעתיק מתוך פנקסי:

"¬ – ועד מהרה נהפך ביתן גדול זה, הממוּקם בנקודת מצוינת בבניין, למרכז אדיר של יהודי רוסיה.

"אתמול שרץ הביתן שלנו באנשי הממסד הסובייטי, שקשה להגדיר בדיוק את תפקידם, כיוון שכולם לובשי אזרחית, כולם מתנהגים בנימוס, אך פועלים מתוך ציוּת אילם לאילו־שהם מפקדים נעלמים. כבר אתמול מנינו ברגע מסוים כעשרים אנשים ‘משלהם’ בשטח הביתן, ויחד עם ‘שלנו’ לא נותר בו כמעט חלל פנוי למבקרים סתם.

“היום זיהינו את אלה שהיו פה אתמול ואִתם עוד פנים חדשות. הם התייצבו במעברים, והיה מצדם גם ניסיון להאֵט את קצב הכניסה לביתן, אבל כל פעם שפנה אליהם שמואל שנהר, מנהל הביתן, או מישהו אחר מאתנו וביקש שלא יחסמו את המעבר, נענו לפנייתנו בלי ויכוח – –”

ואכן, זרם המבקרים הלך וגאה משעה לשעה, מיום ליום, ולשיאו עתיד היה להגיע בשני הימים האחרונים של היריד, שהם ימי המנוחה בבריה"מ, שבת וראשון. לא אוּכל, כמובן, לפרט הכול, גם לא תמיד התפניתי לרשום הכול, אבל מה טוב שאת התרשמותי מאחת ההתרחשויות המסעירות של הבוקר הראשון ביריד רשמתי לי בו־ביום, וכאן אני מעתיק את הדברים, מלה במלה:

"והיהודים?!…

"משטח הביתן הוקצו ארבעה טורים של מדפים לספרים בלשון הרוסית – בעיקר ספרי הוצאת ‘עלייה’ – ובסך־הכול שישה־עשר מדפים גדושים.

“לא פעם הוצבו הספרים זה לפני זה, בעומק של שניים, שלושה ואפילו ארבעה. ובלי גוזמה, בתוך חצי־שעה פשוט התרוקנו כל המדפים. היתה הסתערות גלוּיה על ארגזי המתכת שבבסיסי הטורים, מתחת למדפים, ארגזים שאִחסנו בהם את יתרת הספרים לשימוש מאוחר יותר. וצריך הייתי לשבת ממש על ארגז כדי למנוע את סחיבת הספרים, אבל בכל פעם שנקראתי לשיחה, או נאלצתי לקום לרגע, התחדשה ההסתערות, וכל זה לעיני אנשי־הביטחון הרוסיים. בסוף נואשתי – –”

הספרים ברוסית נעלמו לחלוטין. למחרת נעשה ניסיון נוסף להציג את שׂרידי הספרים ברוסית, אבל אחרי שנעלמו בתוך דקות גם הם, נואשו חברינו – ואת כל הפינה הזאת כיסו בכרזות ישראליות נאות – נופים, אותיות האל“ף־בי”ת וכדומה.

נעלמו עוד ועוד ספרי דת, ספרים על ארץ־ישראל, ספרי ילדים, הכול. והרי סיפור: בבוקר מסרה לי ישראלית אחת, חברת משלחת המו"לים, חמישה ספרי־כיס, תרגומים לאנגלית של ספרי עמוס עוז. הזדרזתי להציגם על המדף, ליד מה ששׂרד מספריו בעברית. עד הערב הם פשוט לא היו… כך קרה כמעט לכל הספרים, אלה שהגיעו רק עותקים יחידים מהם, ואלה שנשלחו בכמה עותקים…

ביומני: "בכל פעם אני יוצא מהמחסן עם חבילה, אלפונים, לוחות, בובות, עטים, הם ממש נקרעים מתוך ידי על־ידי היהודים המבקשים משהו, בבקשה, משהו…

“אהד זמורה עומד באמצע הביתן, מתבונן בנעשה ופתאום אני רואה עווית של בכי חנוק בפניו. אהד בוכה!!!…”

לא הצטערנו על היעלמות הספרים ולא כעסנו על מי שקנו אותם במשיכה, פשוטו כמשמעו. כעבור שבוע, בלנינגראד, אמר לי אדם אחד בחיוך: “אתה זוכר ששאלתי אותך אם אני יכול לקחת את ‘קיצור שולחן ערוך’ ואתה ענית, שמי ששואל את הרב, מטריף את הבשר?!… ובכן, ‘קיצור שולחן ערוך’ הוא כאן אצלי בלנינגראד.” על שלא היו אתנו עוד ספרים הצטערנו, אבל, כמו שאומרים: יש גבול לכל תעלול.

“ספר לימוד עברית, לוח, איזה סידור – משהו…”    🔗

הספרים מישראל לא היו תפאורה. יותר מכול סימלו הספרים את הדראמה האנושית והלאומית, הדראמה שהתחוללה בביתן 505 של היריד, בלבהּ של המעצמה שזה שלושה דורות מנהלת מלחמת־חורמה בספרות העברית ובתרבות היהודית הלאומית. כל זה נכון כנכון היום, ואולם – במחילה מכבודנו הסופרים ומכבוד ספרינו – עיקרה של אותה דראמה שלא ירד עליה המסך תשע שעות ביום, ששה ימים רצופים, היה המפגש עם היהודים. עוד ועוד. עוד ועוד.

עודני ביום הראשון, 8 בספטמבר, מנסה לשחזר את טירופו המתוק. פנקסי הקטן מלא שמות, כתובות, מספרי טלפונים.

הדודה נינה מוסרת ד"ש לאחיינה ייבגני מקרית ביאליק.

סילביה ויורי – הוא דובר עברית מצוינת, מלמד עברית – מוסרים ד"ש לבתם גליה מחיפה.

וסופי נותנת לי את מספר הטלפון של איגור בלנינגראד, כדי להאזין לתקליט שהפיק פלוני מספרו של יצחק מראס (שליחות, שלצערי לא הצלחתי למלא).

וישר מתוך הפנקס:

"ויהודי מריגה שביקש משהו, סידור, לוח, ספר לימוד עברית, ומיד, שכן ברכבת היוצאת היום בצהריים, הוא מוכרח לחזור…

"ויהודייה קשישה, קטנה, מקאלינינגראד, היא קניגסברג, דוברת בשברי־משפטים עבריים, מספרת שאביה, ברובנה, דיבר עברית היטב, ופתאום היא נזכרת בביטוי, שהיה חביב על אביה: ‘יהללך זר, ולא – פיך!’…

"ואנשים שסיפרו שקראו את ‘פצעי בגרות’ ו’הבדאי' ברוסית…

"והבחור ששאל אם מותר לו לסחוב את ספרו של עמוס עוז, ואגב כך סיפר בחיוך, שביריד הקודם סחב את ‘דדו’…

“והבחור בעל חיתוך־הפנים הסלאווי המובהק, שפתח בוויכוח על המוראל בצה”ל, ציטט את העיתונות הסובייטית, הטוענת, לדבריו, שבמלחמות ששת הימים ויום הכיפורים היתה התנדבות גבוהה לצה"ל, ולא כן במלחמת לבנון, ומה דעתי אני… אני, במהומה הזו, גם אם דעה יש לי, פנאי ורצון לוויכוח כזה, אין…

"והיו האנשים, שבשבוע האינסופי שאנחנו כאן כבר היו לנו ממש לידידים, שכן פגשתים שוב ושוב, יולי קשרובסקי (“שמי יגאל כשר,” הוא אומר, בחיוכו המקסים), סוד, פולמאכט, זאב גייזל (הסבור ששמו בעצם אינו אלא ראשי־תיבות של גם זו לטובה), אילנה מרמורשטיין רבת־הפעלים, המשוררת…

"קשה לתאר את החיזיון הנפלא הזה שנמשך בלי הפסקה עד שבשש בערב פשוט ברחתי באפיסת־כוחות…

“ועוד לא הזכרתי את כל ה’שפּיונים' מסביב, כמו גם סתם רוסים למיניהם, נציגי הוצאות־ספרים, עיתונאים, מי לא. כבר אתמול, לפני הפתיחה, הופיעו פתאום גבר ואשה, שניהם בגיל־העמידה, עם תגים רשמיים, שכתוב עליהם שם הוצאת־הספרים הסובייטית שהם מייצגים (הם באו לשאול על גורלו של ספר, שלדבריהם סוכּם ביריד הקודם שיראה אור בישראל), והגבר, המתקשה בדיבור, אומר ביידיש חלודה: ‘ביי אונדז סובייטישע יידן, וועהן איהר קומט – איז א יונטעף!’…”

שיחות בעברית עם איש סוכנות “נובוסטי”    🔗

“והיום, סמוך לפתיחה, ניגש אלי במפתיע אדם גבוה, פנים סלאוויות מובהקות, פונה אלי בשמחה, ובעברית, כאל מכּר. כשהוא חש שאני מתקשה לזהותו, הוא מזכיר לי שביקר לפני כמה חודשים בישראל כחבר ‘משלחת ידידות’ סובייטית ויחד עם מיכאל בארוזדין, עורך הירחון ‘דרוז’בה נארודוב’ ומראשי אגודת הסופרים הסובייטית, השתתף בפגישה עם קבוצת סופרים ישראליים בבית טשרניחובסקי. שמו ולאדימיר קוצ’אטקוב, והוא איש סוכנות הידיעות ‘נובוסטי’. העברית שבפיו טובה. (אני נזכר, שבסוף אותה פגישה אמר לי האיש בחיוך שהוא קורא את רשימותי ב“מעריב”, וכששאלתי אם הוא גם מסכים לכתוב, הסתפק בחיוך נוסף.) אחרי שיחה קלה, לקח האיש מעל למדף עותק של ספרי ‘באמצע הרומן’ וביקש הקדשה. לא אמרתי לו, שהדבר אסור. רשמתי: ‘אחרי פגישה ראשונה בתל־אביב ושנייה במוסקבה – בתקווה להמשך הרומן היפה בינינו’. ולאדימיר פרץ בצחוק וקרא בעברית: ‘יפה מאוד! שיגעון!’…”

לפגישה זו היו כמה המשכים. אוסיף בקיצור: בתל־אביב אמרנו לבארוזדין, שאנחנו מצפים להדדיוּת ביחסים. הנה ביוזמתי ערך דוד מרקיש ריאיון טלפוני עם אנדריי ווזנסנסקי שפוּרסם בהבלטה רבה ב“מעריב ספרות” שבעריכתי וכן גם ריאיון עם בארוזדין עצמו. בו במקום שלף את כרטיסו והציע שאכתוב מאמר לירחונו “דרוז’בה נארודוב”. אולי יש בי עדיין שיוּר של תמימות, אבל טיפש אינני. לא כתבתי. אז כבר ידעתי שאהיה בספטמבר במוסקבה. שם אתקשר אתו, ואם אראה שבפיו הצעה מעשית, ומיידית, אעמוד לרשותו. ועכשיו חזרה לכתוב בפנקסי:

"ק' הבטיח לסדר פגישה עם בארוזדין. אחר־הצהריים הופיע שוב, אסף לעצמו ספרים מעל למדפים לתוך שקית פלאסטיק וסיפר לי:

“ניסיתי, אבל בארוזדין לא היה בעבודה. אנסה מחר'…”

עכשיו היה ברור לי, שבמוסקבה חייבת היוזמה להישאר בידי מי שבתל־אביב היינו אנחנו מארחיהם. ירצו – יזמינו. לא ירצו – יתעלמו. קוצ’טאקוב שב ובא, ובלי ששאלתי דבר חזר וסיפר על אי־הצלחתו להתקשר עם בארוזדין.

הפחדות ואיומים ב“קומסומולסקאיה פראוודה”    🔗

בינתיים, ביחס ישר לזרם המבקרים הגובר בביתן שלנו, הלך והעכיר מיום ליום יחסם של השלטונות כלפינו. היו התנכלויות קטנות. אצל זה החרימו ספרים. לזה שרפו פילם. אבל ההתפרצות הבוטה באמת היתה בכתבה מאת פלוני סוויסטונוב, ב“קומסומולסקאיה פראוודה” מיום ששי, 11 בספטמבר, שביטאה היטב את ההתרוצצות הפנימית ואותם “מסרים מעורבים”. המאמר תורגם בידי אחד מחברינו, ובפנקסי רשמתי את התרגום בו־ביום. אפילו אינו מושלם, רוח הדברים וכוונתם ברורות מאוד:

“דברים שאין להם שום קשר לספרים, מתרחשים בביתן הישראלי. הגעתי לשם בשעות המוקדשות למומחים ולמו”לים ופגשתי אנשים מכל הגילים (מתלמידים ועד פנסיונרים). להם ודאי שאין שום קשר למסחר. להבין מנין יש לכל האנשים האלה הזמנות ליריד – לא הצלחתי. הסוד הזה שמור כאן.

"‘בום’ המתנות התלקח פתאום. פה ושם חילקו מתנות בצורת בובה־ציפור ועליה כתוב ‘באהבה מישראל’ – כובעים, שקיות וכולי, אבל לחלק מהאנשים הציעו לחתום ב’ספר האורחים'… הנציגים אמרו: ‘זה כלום. תשאירו את החתימה, אבל תכתבו ברור את השם ושם־המשפחה.’ הרבה אנשים הסכימו לחתום את שמם, בלי שראו בכך מעשה פלילי (?! – ח.ב.)…

"נשאלת השאלה: מדוע נציגים ישראליים צריכים את החתימות הללו? (ושוב:?! – ח.ב.)…

"לתשומת־לב מיוחדת זכה ספר־האורחים. אנשים ניגשו לשולחן ורשמו כל מיני דברים. חלק שיבחו את התצוגה, חלק השמיצו את ברית־המועצות ואת מולדתם שלהם (ובשלישית:?!)…

"אירוע מזעזע היה כשילדה בעלת סמל הקומסומול ניסתה להיכנס, אבל אשה צעקה לעברה: ‘אַת קומסומולאית – זה לא המקום בשבילך!’ איך ייתכן הדבר?! מסתבר שלא הישראלים הם אורחים כאן אלא האזרחים הסובייטים (וברביעית:?!)…

"ובוודאי שאין כל קשר בין התצוגה לבין פעילות הגיוס שפתחו נציגי הביתן. בעיני ראיתי איך ניגשו נציגי הביתן לצעירים, ולאחר שהובררה זהותם (?! – ח.ב.) הציעו להם לנסוע לישראל, ובו־במקום נרשמו השמות והכתובות. לאלה שהתלבטו, הציעו את האפשרות ללמוד יידיש, עברית ואנגלית, לטייל ‘למקומות הקדושים’ ולעשות כסף…

“לדעתי, אין כל קשר בין העבודה הזאת לבין המטרות שהציבו לעצמם מארגני התערוכה, והן – לעשות את הספר לדיפלומאט של שלום בין העמים. מה שמתרחש בביתן הישראלי אינו דיפלומאטיה של ספרים אלא חבלה (?!) פוליטיות בחיפויו של הספר…”

מתנה: תיש נוגח דוב    🔗

אין בכוונתי לעסוק בניתוחה המפורט של כתבת־שׂטנה זו, ורק סימנתי פה ושם בסימן־שאלה־וקריאה (?!) את כיווּני ההפחדה והאיום, שמטרתם המעשית היתה כנראה לבלום את זרימת הרבבות. זהו אחד מאותם מאמרים מכוערים, התומכים בתחושה, שהדרך לחופש ולאמת בברית־המועצות רחוק עדיין מאוד.

אם כי – צריך להוסיף – ההצבעה ברגליים בשבת וביום ראשון העידה שברגע זה אין הם מפחדים עוד ממאמרים בעיתון הקומסומול. התור סתם לא רק את הגישה לכל הביתנים שבקרבת הביתן הישראלי, אלא גם מחוץ לבניין התמשך לאורך כמה מאות מטרים.

אגב, באותו יום בא שוב, לביקור־פרידה, ולאדימיר קוצ’אטקוב, שהתנצל שוב על אי־הצלחתו למצוא את עורך “דרוז’בה נארודוב”. ראשי היה במשתמע מהמאמר המצוטט למעלה.

שאלתי את קוצ’אטקוב אם הסתה כזאת עולה בקנה אחד עם רוח ה“גלאסנוסט”.

אין משמעות לכּתוב בעיתון הזה, שאינו מבטא את הקו הרשמי, אמר והוסיף המלצה: פשוט, להתעלם מן המאמר.

אגב, בפגישה אחרונה זו הביא לי מתנה קטנה, מאותם צעצועים עממיים, מגולפים בעץ לבן – דוב קטן בראש עץ ותיש. בכל פעם שאתה מושך בידית קטנה, קופץ התיש ונוגח את העץ, שהדוב ישוב באין מפריע בראשו.

האם היה איזה מסר מוצנע בצעצוע־העץ הזה? האם היתה כאן הצעה שלא “להכות ראש בעץ” ולא להתגרות בדוב?

אני מעדיף לחשוב, שהאיש דובר־העברית ונעים־ההליכות הזה החזיר לי מזכרת, שאני שומרה בתודה.

ובכל־זאת, היה לא רק מאמר של הפחדה ואיומים בעיתון.

למחרת בבוקר, כשהגיעו אנשי המשלחת לביתן, מצאו את כל הכבלים למערכות המחשבים ולשני מקלטי־הטלוויזיה – חתוכים בשישה מקומות. אחרי פריצה קודמת, הוגשה תלונה. התוצאה היתה אחת, שנוספה גם המשטרה, שהתיישבה לנו על הראש. אחרי רגע של תדהמה וכעס, החליטו אמנון ויוסי לפעול. ואכן, ברוב תושייה ומקצוענות הצליחו להחזיר את המערכות לתקינוּת מלאה דקות אחדות אחרי עשר, שעת־הפתיחה של היריד. אפשר היה לראות איך חוורו פניהם של “שומרי ישראל” ומפקדם. כשהתקבצו שוב המונים לפני הסרטים על ישראל ולפני השיעורים בדקדוק עברי, היינו כולנו נרגשים מאוד.

במוצאי אותה שבת נערכה למשלחתנו מסיבת־פרידה רבת־משתתפים בדירה פרטית גדולה, נישאו נאומים בעברית וברוסית, ובעד החלון הפתוח, הצופה לעבר הקרקס הגדול (והנפלא) של מוסקבה ולעבר גורד־השחקים של האוניברסיטה, בקעת שירת “התקווה” שאינני זוכר מתי שמעתי כמותה. שם גם ביטא יולי קשרובסקי מה שחשו רבבות היהודים שבאו לביתן הישראלי, כשאת רישומו ביטא במלים:

“זה היה יריד ששת הימים!”

“היהודי בעל האנטישמיות הגדולה ביותר!”    🔗

אבל עודני באותו יום ג' סהרורי, 8 בספטמבר, ביריד.

הפתעה:

אל הביתן נכנס הגנראל דראגונסקי, שאינו כאחד היהודים האחרים. הוא “היהודי מטעם”, כפי שהיו מכוּנים בימי הצארים הרבנים שהוקנה להם מעמד מטעם השלטון. בדראגונסקי בחר השלטון בזכות היותו גיבור־מלחמה, שפעמיים הוענק לו אות “גיבור ברית־המועצות”. הוא יושב בראש “הוועד היהודי האנטי־ציוני”, שהוקם בעיקר כדי להוכיח שאין בעיה יהודית בברית־המועצות, והראיה – הגנראל בעל שלושת הכוכבים דראגונסקי. זהו גבר קשיש, קצר־קומה ורחב־כתפיים, מדי גנראל וחזה מכוסה מדאליות. רק פניו יהודיות להפליא, עור כהה, שיער שחור ותווים נגרואידיים כלשהו – שכמה מלומדים וארתור קסטלר בעקבותיהם גילו בהם את צאצאי הכוזרים. מכל מקום, חזותו הזכירה לי את המלחין מרדכי זעירא שלנו ואת בן־דודי המנוח שלום הלפגוט.

לי, אני מודה, לא היתה תשוקה לנסות ולקשור שיחה עם איש, שאפילו קומוניסט ישראלי אמר לי עליו במוסקבה: תפקיד כזה יכול היה, וצריך היה, לדחות! אבל גנרל דראגונסקי הוא שם־דבר ומיד הוקף גם מתווכחים, גם חסידים. עמדתי מן הצד וצפיתי במעגל הדחוק סביבו, אנשי “סאוועטיש היימלאנד”, סירובניקים, קג"ב, איש הביתן הישראלי־הקומוניסטי (כן, היה גם ביתן כזה, עלוב ולא לכבוד האחראים לו וקומץ הסופרים שמסיבה זו או אחרת הוצגו בו ספריהם), מעגל דחוק כל־כך, עד שברגע מסוּים קרא הגנראל ביידיש:

“יידען, האט רחמנות!”

אבל האם קלטה אוזנו גם מה שקרא אחד הסירובניקים, עלם רך, גבוה וכחוש, בעברית מוסקבאית צלולה ורמה, ממש מעל לראשו:

“זהו היהודי בעל האנטישמיות הגדולה ביותר בכל המדינה!”

אולי לא, אם כי קשה היה שלא לשמוע. השאלה עמוקה יותר:

למה בכלל הטריח עצמו לביתן שלנו? ולמה קיבל, ספק כמי שכפאו שד ספק בתודה, את סיפורי יצחק בּאבּל בתרגום יידי? יותר מזה, למה קיבל עט עם “עם ישראל חי” ומיהר לגמול לנותן ב“פארקר” אישי שלו?

רק דראגונסקי? למה נדחקו יום־יום עובדי המִמסדים הסובייטיים המיוצגים ביריד, נדחקו לראות, לקבל איזה שי, להחליף כמה מלים?!

למה טרח להפגין נוכחות הסופר אנאטולי ריבאקוב (הדומה, אגב, להפליא לדראגונסקי ולדומים לו), שאחרי שנים ב“מקרר” זכה עכשיו הרומן שלו “ילדי ארבאט” לפרסום מוקדם בגדולים שבכתבי־העת הסובייטיים ועוד בטרם ראה אור כספר ברוסית להימכר לגדולי המו"לים בעולם? הוא היה אמנם זהיר מאוד, הקפיד “לשמור מרחק”, אבל בכל־זאת למה בא?

מדוע באו שוב ושוב אנשי התיאטרון היידי הפאתיטי של מוסקבה, הזמינו אותנו, ציפו לבואנו?

ולמה ראו לבוא מנהל הוצאת־הספרים הממלכתית של ליטא ואתו עמנואליס זינגריס (או פשוט עמנואל זינגר), חוקר התרבות היהודית של ליטא ומרצה באוניברסיטת וילנא, שמאוחר יותר גיליתי, כי הוא ואחיו המשורר מארק, בני קובנה, כותבים בקביעות בירחון השלטונות, “סאוועטיש היימלאנד”?

ולא רק זקני הכותבים בירחון יידי זה וצעיריהם, אלא אהרן ורגליס בכבודו ובעצמו בא למחרת השיחה הקשה של רבקה מרים ושלי אצלו בירחון – בכל־זאת למה?

ולהבדיל, מה משך אלינו אפילו את ראש שונאי ישראל, האב הרוחני של הארגון הפאן־סלאווי והאנטישמי “פאמייט”, ייווסייב?

עוד ועוד שאלות, שאין עליהן תשובות קלות.

“הוא היה בחור יפה – אני זוכר אותו מתל־אביב”    🔗

אני חוזר אל מראה העיניים. פתח בשיחה עברית אתי איש שראיתיו קודם במעגל הצר סביב הגנראל, הציג עצמו כפרופסור ללשונות באוניברסיטה של טראספול, שמעון סנדלר. אני מודה: שמו לא היה מוכּר לי, גם לא שהוא בעל השיעורים ביידיש ב“סאוועטיש היימלאנד”, וכמה צעירים סיפרו שכך הם לומדים את השפה.

שמעון סנדלר נראה צעיר מקורות־חייו, לא כמי שלפני 53 שנים עלה, היה בקיבוץ, הצטרף לפק"פ וכקומוניסט גירשוהו הבריטים בדיוק לפני חמישים שנה. מהארץ חזר לפולין ולמפלגה הקומוניסטית, ששנתיים אחר־כך ריסק סטאלין לגזרים. במלחמה התגלגל לרוסיה ושוב לא עזבהּ. המפלגה – אם ירדתי לסוף דבריו – סגרה בפניו את הדלת, אז – ומאז. יש איזה רוך נעים וחמים בפניו, לא חריץ אחד מביוגראפיה קשה כל־כך. הוא משתוקק להמשיך בשיחה, מספר שקרא אצל ידיד באודיסה את “מלך בשר ודם” ועוד רומן של משה שמיר, שאת תוכנו הוא זוכר, לא את שמו, “כבשת הרש”. מזכיר ידידים שהיו לו בארץ, בהם י.ח. בילצקי (בשובי, אני מוסר ד"ש. “הוא היה בחור יפה מאוד. אני זוכר אותו היטב מתל־אביב,” אומר בילצקי).

סחרחרת־הפגישות מזכירה לי, שבשבוע הארוך הזה חשבתי לא אחת שלמרות הכול עלי להיפגש עם ורגליס. אבל איך מוצאים אותו? אין אמנם כל חידוש בדבר, אבל כשאתה שוהה בבית־מלון יקר, אלפי חדרים, ולא מדריך־טלפון אחד – קשה ממש להאמין. פשוט, בעיר של תשעה מיליונים, אין ספר־טלפונים! יש רשת מעולה של טלפונים ציבוריים בכל תחנה ובכל קרן־רחוב, לא מדריך. מי שלא יודע – לא צריך לדעת.

וכשאני שומע, שסנדלר כותב בקביעות אצל ורגליס, אני שואל אם יש לו במקרה ספר טלפון.

כמובן, יש! מי שצריך לדעת – יודע. אני רושם: 2282791, רחוב קירוב 17.

כשרק אתפנה מעט, אומר אני לעצמי, אטלפן.

וגם הייתי משוכנע, שבאותו יום טלפנתי ולמחרת גם נפגשנו. כששבתי והצצתי בפנקסי, גיליתי שסדר־הדברים היה שונה. התקשרתי ביום רביעי, ונפגשנו ביום חמישי.

ביתן מלא “שומרי ישראל”    🔗

את יום רביעי, 9 בספטמבר, פתחנו בהרבה החלטות נחושות.

כיוון שביום הראשון ממש לא עמדנו בלחץ המתחננים לקבל לפחות “משהו”, החלטנו להכין מראש חבילות־שי רבות ככל האפשר בשקיות הנאות עם המלה “ישראל” (באותיות רומיות, שרוסים רבים אינם קוראים!). שוב הגיעו לפנינו “שומרי ישראל” החרוצים ואִתם עוד פנים חדשות. הבוקר יש כבר בינינו לבינם יחסי היכרות, אם כי משמעות נוכחותם המוגברת מובנת לכולנו. עד מהרה מתהווה סיטואציה ספק קפקאית ספק צ’פלינית. כמה מאתנו יוצרים “סרט” ומכינים בזריזות “חבילות־שי”, ועד מהרה מתנדבים שניים משומרינו לעזור לנו…

למחזה זה – שיחזור בימים הבאים – יש רק הסבר אחד: חלוקת אלפי חבילות־שי מרגיזה ומקוממת (ראה המאמר ב“קומסומולסקאיה פראוודה”!), אך מצד שני, ההחלטה במקום מסוים היתה לא להחרים ולא להגיע לעימות, אולי משום הידיעה, שפגיעה קשה מדי בנו תגרור תגובות חריפות מצד משלחות אחרות. וכמאמר האנגלים, אם אינך יכול להביסם – התחבר אליהם. יש להכין את החבילות בזריזות כדי שלא ייווצרו פקקים ארוכים מדי: קחו מתנה – ולכו הלאה!…

זה מצד אחד. בפנקסי אני מוצא כתוב גם זאת: “היום הוכפל מספר השומרים עלינו, ואחדים מהם החלו להודות שהם מדברים עברית.”

הם לא רק מדברים, אלא נהפכים לחלק מכל קבוצה, ובצפיפות הגוברת, אין איש יודע מיהו מי. מגיעים צעירים רבים ממוסקבה ומכל רחבי־המדינה, ולא אחת פונים אל שומרינו דוברי העברית בהנחה, שהם חלק מהמשלחת הישראלית…

רק בחצי־חיוך אני אומר לאחד מהם, איגור הלנינגראדי: “אתם כל־כך רבים, שלא נשאר מקום למבקרים. הבה נגיע להסכם של 50־50. אחד מכם על כל אחד מאתנו.”

איגור (צוחק בקול): “אנחנו שומרים עליכם.”

אני: “אנחנו בישראל רגילים לשמור על עצמנו.”

חילופי־דברים אלה אולי משעשעים, אבל אין בהם תועלת. לוחצים עלינו בשקט, בנימוס, מכל צד.

ואנחנו, בשקט, בנימוס, משתדלים שרבים ככל האפשר יראו את הספרים, יחליפו כמה מלים עם אחד מאתנו, ייצאו עם “משהו מישראל”.

“משהו” לאלוף בריה"מ בדמקה    🔗

פגישות קצרצרות אלה, שממש אין להן מספר, נצרבות בזיכרון, מתפרצות כולן, אבל כאן אני נאלץ להצטמצם באלה שהרעישו אותי במיוחד.

לנגד עיני עומד האיש הקשיש, הנכלם, תיק־עור ישן בידו, בנימין גורודצקי בן ה־68, מתימטיקאי, בעבר אלוף ה“דמקה” של בריה“מ, בעל תואר “רב־אמן” ומחברם של אחד־עשר ספרים בתחום זה. לי נתן את “אן אינטערוויו מיט זיך אליין”, אוסף של רשימות אוטוביוגראפיות, שזורות במשחקי “דמקה”” שפרסם ב“סאוועטיש היימלאנד”, ספרון שצורף לגיליון אוגוסט של הירחון.

ארבעים שנה, הוא מספר לי ביידיש, לא כתב “מימין לשמאל”. ועם זאת, באחת מרשימותיו, זו המוקדשת לגרגורי רושאל, יוצר אחד הסרטים הנודעים ביותר של הקולנוע הסובייטי בשנות השלושים, “משפחת אופנהיים”, הוא מספר: “כל פגישותינו היו נפתחות בבקשה: ‘הבה נשוחח ביידיש.’ הייתי מלא התפעלות לא רק ממחשבותיו החכמות והמקוריות, אלא גם משׂפתו היפה והעריבה. הוא היה אוצר מלא מלים נדירות והיגויו נעים כל־כך שאפשר היה להאזין לו עד אין סוף.”

ממני ביקש “משהו” משלנו. נתתי לו ברִגשה.

פגישה שנייה עם אדוַוארד לויט    🔗

בין הבאים גם עיתונאים סובייטיים, אם כדי לראיין, אם “סתם ככה”, וכפי שאגלה מאוחר יותר, גם כשנדמה שמדובר בריאיון זה נגמר ב“סתם ככה”. בא, למשל, איש השעה העברית של “שלום וקִדמה”, שידורי רדיו מוסקבה לחו“ל. הוא אינו מבין מלה עברית, אבל מבקש שאדבר דקה־שתיים בעברית לתוך הרשמקול, ו”זה כבר ישוּדר." אחריו בא בחור צעיר, דובר עברית מצוּינת, ואלרי ליבושיץ שמו, איש “קול השלום” גם הוא, מבטיח לי שהכוונה היא ל“שיחה יותר רצינית”, שאני ממשיך עדיין לחכות לה.

מנין העברית, אני שואל את ואלרי ליבושיץ.

ואז בא עוד סיפור. הוא בנם של יורדים מישראל, ואמו המנוחה, דיצה סילבר, היתה אף היא קריינית “שלום וקִדמה”. יש עוד בני־משפחה דוברי עברית, אפילו בנו הקטן דני, בן החמש.

ותוך כדי דיבור אינני יכול שלא להרהר במי שקדם לו בתחנה זו, אדוַוארד לויט.

בפרק קודם, כשסיפרתי על “ביקור שמונה השעות” במוסקבה, לפני 25 שנים, הבאתי מתוך מה שפרסמתי אז גם שורה זו על מי שהדריך אותנו בסיורנו החטוף: “צעיר אחד, לבקן ששׂערו יורד על הצווארון המעומלן של חולצתו, מציג עצמו בעברית: ‘אדוַוארד לויט’.”

עברו 25 שנים. אני באחת מאותן מסיבות, שלפני שנים לא־מעטות היו כל משתתפיהן נשלחים בקרון חתוּם לסיביר, שמחה וששון, הכול מלא עד אפס־מקום מסורבי־עלייה, סתם יהודים וחברי משלחתנו. בחדר, שבפינתו האחת מנסים שני ילדים לשווא לישון בדרגש דו־קומתי, מצטופפים בפינה אחרת אורחים סביב שולחן גדוש. אני מוצא לי משקוף להישען אליו בקצה החדר, שבו מוּצג חגיגית כל אחד מחברינו ונישאים דברי־ברכה ונאומים. ופתאום, בקצהו האחר של אותו חדר, מעבר לכל הראשים, אני רואה ראש, שיער ארוך, פנים אדמדמות, לא ייאמן כי יסופר!

“מי האיש הזה?” אני שואל אחד המכיר את כולם.

“אביגדור לויט.”

“אביגדור הוא אדוַוארד?”

“נכון.”

אני מוכה תדהמה, אבל ממה – מזה שאחרי 25 שנים זיהיתי אדם, שראיתיו בסך־הכול פעם אחת, שעות אחדות? או מזה שבמסיבה זו נכח אדם, שאז ליווה אותנו כנציג המשטר?

את עמרם גורדון, העומד לידי, אני משתף בתחושת ההלם הכפול, ואז מתרחש עוד מפנה שסבירותו שואפת לאפס. עמרם מכוון את מבטו על־פי הנחיותי ואומר, לא פחות ולא יותר:

“אני רוצה להגיד לך, שגם לי הוא מוכּר. אני כמעט בטוח, שהיינו באותו גדוד ב’השומר הצעיר'. הוא היה מהקריות, ואני ממשמר העמק.”

אכן, שנינו לא טעינו. כעבור שעה קצרה שואל אותו עמרם: “אתה לא היית פעם בקן קרית־חיים, בגדוד להבות?”

היֹה היה. עכשיו מנסה אני להזכיר לו את פגישתנו. מתברר שזיכרוני פחות מופלא משחשבתי לפני רגע. נפגשנו פה בקיץ 1962, אני אומר לו, ואתה היית אז קריין השידורים העבריים של רדיו מוסקבה.

“לא, עבדתי אז במכון למזרחנות.”

שם אמנם הארכתי בוויכוח, אבל כך גם כתוב במאמרי מאז, “תלמיד המכון למדעי המזרח”.

לא שטעיתי לחלוטין. מאוחר יותר, מספר לויט, במקום שירות צבאי, עבד ב“שלום וקִדמה”, אבל כל זה חלף ואיננו. “אני בסירוב כבר שבע־עשרה שנה.”

“אתה?! בסירוב?!”

וכאן נפרשׂ סיפור טראגי. הוריו עלו בקום המדינה. אביו, אהרן לויט, היה איש מפ"ם. אמו היתה רוסייה. היא שבה עם בנה בשנת 1956 וכעבור זמן קצר הגיעה למסקנה שעליה לצאת. “אסרו אותה, והרגו אותה. ב־1958. בנובוצ’רקאסק.”

אך גם אחרי־כן, סיפר, המשיך בפעילות בקומסומול, כמין איש־קשר בינם לבין בנק"י, אבל בסופו של דבר “זרקו אותי”. שבע־עשרה שנה הוא מתפרנס מעבודות מזדמנות, מתגעגע לישראל, מדבר עברית ככל שהוא רק יכול, חי בצמצום רב, מאשתו הנוכחית, רוסייה, יש לו שני ילדים.

והיא מוכנה לצאת?

“היא רוסייה, אבל הלוואי וכל היהודים היו כאלה. אני חינכתי את ילדי ברוח ישראל, ברוח ישראלית, לא אורתודוכסית. שבע־עשרה שנה אחנו מחכים.”

וכשמדבר אלי ואלרי, בנה של דיצה סילבר, מחזיק בידו את בנו הקטן, אני רואה לנגד עיני את אביגדור־אדוַוארד, הבא יומיום, יומיום, לביתן.

עברית מבאקו, יהודית ממינסק, רוסית מבירובידז’אן    🔗

עוד זאת אספר, מהקצה האחר של הטלטלה הבלתי־פוסקת. מלה במלה אני מעתיק מה שרשמתי עוד בפנקסי ביום רביעי, 9 בספטמבר:

“בא נציג ה’בירובידז’אנער שטערן' ומבקש לראיין אותי. זהו היומון היידי היחיד ברוסיה, ואני פונה אל העיתונאי ביידיש. הוא אינו מבין מלה. בנציון גל ניאות להצטרף ולשמש כמתורגמן. האיש מסביר שהוא ‘סטרינגר’, אינו שומע יידיש. איזו בדיחה עצובה!”

פגישה זו מזכירה לי את רצוני להיפגש עם ורגליס, ואני מטלפן אל המספר שנתן לי אתמול שמעון סנדלר.

ומיד אחרי תיאום הפגישה עם ורגליס ליום חמישי בצהריים, מוצא אני עצמי בשיחה עם בחור גדול, מגושם, פנים סמוקות, המדבר יידיש־רוסית עבה, נסער מאוד, מזדהה עם שוליו הקיצוניים של הימין בישראל. הבחור נולד בוודאי הרבה אחרי תום המלחמה, אבל הוא מתנהג כמי שכל האחריות לעם היהודי נאצרת אצלו. שמו שמור במערכת, כמו שאומרים. אינני מעיר, רק מאזין.

במינסק, הוא קובע, חיים 40 אלף יהודים, ופועל בה רק בית־כנסת קטן אחד, מוזנח. בית־הכנסת הגדול משמש עכשיו לתיאטרון, “רוסקי תיאטר”. הוא וחבריו נתונים בעניין מסוים מאוד – כבודם של אלפי יהודי מינסק שנרצחו בידי הנאצים.

יש בעיר מקום, אומר הבחור, ולבקשתי כותב בפנקסי באותיות רומיות – Melnikaite Street. שם רצחו הנאצים בפורים תש"ב 5000 יהודים. באותו מקום הוצבה אנדרטה, ברוסית וביידיש, והבחור ממש מדקלם את הנוסח, שאני מתרגם בערך מיידיש:

“לזכרם המזהיר לעד של 5000 היהודים שנרצחו בידי שונאי האנושות, בריונים נאצים פאשיסטים, ב־2 במארס 1942”.

את הכיכר הפכו למגרש־משחקים לילדים, משחקים שם כדורגל, מזהמים, והבחור וקבוצה של כמה עשרות צעירים יהודיים כמותו (למחרת, אגב, יופיע שנית עם כמה מחבריו) מבקשים שתיבנה גדר סביב לבור־ההריגה וכן שתוּצב אנדרטה. הם אף הגישו הצעת־אנדרטה משלהם לשלטונות העיר: מנורה, ספר תורה ומגן־דוד. זאת אין העירייה מוכנה לאשר, אבל הבטיחו שיקימו אנדרטה משלהם, הבטחה שגם אותה אינם מקיימים.

איש־שיחי וחבריו החליטו לעשות משהו. ב־9 במאי קיימו ליד האנדרטה עצרת בהשתתפות 40–50 איש. בתשעה־באב התכנסו לעצרת 50–60 איש, שמעו על משמעות היום ועל השואה ואמרו “קדיש” על הנרצחים. עצרת נוספת התקיימה ב־3 ביולי. שיחתנו היתה בספטמבר, והבחור סיפר שהם מתכננים עצרת נוספת ליום הזיכרון לפוגרום הראשון שעשו הנאצים ביהודי מינסק, ב־7 בנובמבר 1941, יום המהפכה.

בחרתי סיפור אחד מתוך מה ששמענו מפי קשישים וצעירים מדושאן־בה ומרוסטוב, מטולה ונובוסיבירסק, מלנינגראד וטיבליסי. בחרתי בדברי הבחור ממינסק בשל הביטוי הישיר, האמיץ והנוגע ללב, שהתעוררות בניו ונכדיו של “קארל־יענקיל” באה בו לידי ביטוי. “לא הכול הבלים, בתי, לא הכול הבלים והבל.”

וכבר אחרי שובי לישראל מגיעה אלי דרישת־שלום עקיפה מאיש אחד מבאקו, הכותב בעברית על ביקורו ביריד:

“בחודש ספטמבר קרוב לראש השנה אני נסעתי לבקר את יריד־הספרים הבינלאומי. זה היה משהו ממש נהדר ובייחוד מחלקה ישראלית. המון ספרים מעניינים. אנשים מאוד טובים מקבוצת ישראלים שהשתתפו ביריד. ביניהם הסופר ישראלי חנוך ברטוב. אני דיברתי אתו והוא מאוד מצא חן בעיני.”

מה עוד אבקש מן היריד במוסקבה?

 

9: “סאָוועֶטיש הֵיימְלאַנד” – ירחון זה לא בית    🔗

– – עיר הנמל הדרומית אודיסה, שם היו יותר משלושים בתי-ספר תיכוניים יהודיים, טכניונים, קורסי-מפלגה, ארגון הנוער העובד היהודי שבמסגרתו למדו ועבדו יותר משבעת אלפים מנערי העיר. באודיסה היה מוזיאון מנדלי, סמינר פדאגוגי יהודי ובו פקולטות להיסטוריה ולספרות, עיתון יומי ביידיש והוצאות-לאור יידיות אחרות, מועדון גדול של שם הירש לקרט, תיאטרון יהודי, בית משפט יהודי, והשפה היידית המתה כשפת-מדינה במושבות היהודיות החקלאיות שבאזור – –.

(עלי שכטמן, טבעות בנשמה, ע' 9 – 28)

ממציאות זו שלאחר המהפכה, לא שרד בבריה"מ של היום אפילו זכר. בפרקים אחרים בספרו של עלי שכטמן מתוארת היעלמותם המוחלטת של מוסדות ציבור ותרבות יהודיים ואת עליבותו של הקיים, כמו בית-הכנסת הגדול, או “התיאטר-סטודיו היהודי של מוסקבה”, שבראשית שנות הששים הותרה הקמתו מחורבות התיאטרון היהודי של מיכאלס כעדות לקיומה של תרבות יהודית. פה אספר על שיחה עם אהרן ורגליס, עורך כתב-העת היחיד ביידיש במדינה כולה, “סאוועטיש היימלאנד”, שנוסד ב-1961 לשם אותו “אליבי” שקרי. באלה מתמצית הפעילות התרבותית החוקית של היהודים, שבייחודם הלאומי מכיר לכאורה (בדרכונים ובמפקדי-אוכלוסין) המשטר.

שזהו ציבור גדול מאשר ה“סאוועטיש היימלאנד” עצמו, שאופיו האמיתי מוגדר בשערו: “ביטאון של אגודת סופרי בריה”מ“. אפילו על-פי מאמרו המאלף של מארק קופובצקי, “יהודים במוסקבה”, שהתפרסם שם בחוברת של יולי 1987, חיו בשנת 1970 בבריה”מ כ-2 מיליון ו-150 אלף יהודים. באין מפקד עדכני יותר, מציע המחבר לשנת 1979 אומדן – 1.8 מיליון יהודים. (האם בחר בשנה זו משום שבה כבר נבלמה ההגירה היהודית הגדולה באותו עשור, והירידה במספרים מבטאת את היקפה?!) מספר יהודי מוסקבה בשנת 1979 ירד, לפי אומדנו של המחבר עד ל-225 אלף בלבד. לעומת זאת, עלה בדור הצעיר ובדור-הביניים שיעור נישואי התערובת לכדי שליש עד מחצית. בעל המאמר מוסיף: “ככלל, בוחרים צאצאי זוגות כאלה בלאומיותו של בן-הזוג הלא-יהודי.” הערה זו ניתנת להתפרש בכמה אופנים: שהטמיעה כמעט מוחלטת; שבגלל התגברות הלכי-רוח אנטישמיים מעדיפים רבים להעלים את יהדותם; שאם נביא במניין גם את כל צאצאי הזוגות המעורבים (שרבים בהם העולים ופעילי המסורבים!) – יעלה באורח משמעותי מספרם של יהודי מוסקבה.

מכל מקום, האומדן של מארק קופוביצקי נוטה בלי שום ספק כלפי מטה, כלומר, במוסקבה חיים לפחות 225 אלף יהודים מוצהרים. לציבור מזוהה זה אין כל מסגרות לחיים יהודיים. קולו של “הסירוב” נשמע לראשונה ברמה בימי ה“גלאסנוסט”, והוא כולל תביעה שיוּתר קיוּמה של תרבות ייחודית, ודאי לא בהיקף שמתאר עלי שכטמן במבואה שבראש הפרק. בקול כזה, אמרו לנו, לא העז איש לדבר עד לפני שנתיים.

אלה האמיצים המעטים. אבל מה על “הרוב היהודי הדומם”? אותו אי-אפשר לשמוע – אין ארגונים, אין כלי-ביטוי, אין כלום. והרי בעיר ענקית כלונדון מהווה מספר יהודים דומה לזה נוכחות של ממש. די למנות את השכונות, בתי-התפילה, מוסדות החינוך וכל הארגונים למיניהם, את עוצמת השפעתם של יהודי בריטניה, כדי לעמוד על כל גודל הצלחתו של המשטר הקומוניסטי בבריה"מ בעקירת החיים היהודיים המאורגנים. חוסלו לא רק מנהיגים בימיו האחרונים של סטאלין. הכל כאן נעקר מן השורש. אין חיים יהודיים. אין כלום.

פגישה קודמת עם ירחונו של וֶרגליס – ולא אתו עצמו    🔗

בתוך האינות הזאת, אמרתי בלבי, גם ה“סאוועטיש היימלאנד” הוא משהו, וזה עורר אותי לנסות ולהיפגש עם עורכו של ירחון זה, אהרן ורגליס.

כלומר, לא בדיוק. בתנועה מתמדת, במעין “טראנס”, הייתי בימים הראשונים במוסקבה, מתבונן, משוחח, מנסה לקלוט משהו מרוסיה הסובייטית, ולא ייאמן כמה אפשר להספיק בעשרים יום כאלה. פגישותינו נשאו בעיקר אופי של “את אחי אני מבקש”, ולא ה“אורגן של סופרי ברית-המועצות” ביידיש היה בראש מעייני. ובכל-זאת, חזרתי ונזפתי בעצמי: מתי שוב תזדמן למוסקבה, ואם תימנע מפגישה עם האיש העורך זו השנה העשרים-ושש כלי-מבטא יחיד זה בלשון היהודים, איך תתרץ לעצמך את ההחמצה?

בסוגריים: סקרנותי התעוררה לא פתאום, בגלל הנסיעה. בשנותיו הראשונות של ירחון זה, השתדלתי לקרוא בו בתדירות, ואפילו פרסמתי כמה מאמרים על רשמי-הקריאה. מאמר שכתבתי על החוברת הראשונה ממש, מונח לפני. שמו “הבית היהודי והמולדת הסובייטית”, והוא התפרסם בעיתון “למרחב” ב-29 בספטמבר 1961. לא עיינתי בו מאז, והופתעתי עכשיו לגלות שמניעי אז היו כמניעי היום. למען הפרספקטיבה, ראוי לצטט מתוכו משפטים אחדים:

"לחוברת הראשונה של ה’סאוועטיש היימלאנד' ציפו רבים במתיחות, ולא צריך להסביר באריכות מאיזה טעמים. – – מה פלא, שאנחנו השתוקקנו מאוד להכיר את הסופרים הכותבים יידיש – אלה שכיתת-היורים פסחה עליהם ואלה שאולי לבלב כשרונם בינתיים, רצינו לדעת מי הם ומה מַדיד³) את מנוחתם.

“‘אנחנו’ – כלומר, יהודים רבים ושונים, בכללם גם אנשים כמוני שאינם שתולים בתרבות היידית, שלמדו לקרוא יידיש וביקשו לטעום משהו מחיי הנפש של אבותיהם. בלי להסתכן בהכללות מפוקפקות, נדמה שלא אטעה אם אומר, כי היכולת לשוב ללשון-היהודים היא סימן של שחרור ממש כשם שכמה פולחני-ישראליות הם גילוי מובהק של תלות סבוכה ביהדות הגולה. ישראלים כמותי מבקשים, לפחות על קצה המזלג, חוויה יהודית, שבלעדיה גם המהות הישראלית נעשית פשוטה עד כדי ריקות, אבל זה רק דרך-אגב, בשביל להסביר את התנפלותי על ה’סאוועטיש היילאנד'…”

כך כתבתי בספטמבר 1961. כך חשבתי בספטמבר 1987.

ועוד בסוגריים: איך לא פגשתי את ורגליס בלונדון?

עמיתי וידידי משה ז“ק העמידני על שורות אחדות ב”מוסקבה וירושלים“, ספרו האנגלי של הדיפלומאט והסופר אביגדור דגן, העוסקות בוורגליס ובנו: “ב-12 בינואר [1967] פרסמה סוכנות טא”ס ראיון עם הסופר היידי ורגליס, שטען כי ‘נציגים ממשרד החוץ הישראלי הפריעו למגעים ולחילופי מידע אובייקטיבי בין יהודי ברית-המועצות וארצות אחרות’ משום שלטענתו ניסו למנוע פגישה בינו לבין חתן הפרס-נובל הישראלי, שמואל יוסף עגנון, בניו-יורק.”

אינני ידוע דבר על ניו-יורק, אבל בשוב ש“י עגנון משטוקהולם, עבר דרך לונדון. שימשתי אז כנספח לענייני תרבות בשגרירות וטיפלתי בארגון שורה של אירועים חגיגיים לכבוד גדול סופרינו ולכבוד כולנו. בתוך השמחה נודע לנו, שוורגליס נמצא “בדיוק עכשיו” בלונדון, שהתקשר במישרים עם עגנון וכי עגנון הזמינו לבקר אצלו בצאת השבת בביתו הגדול של אחד מראשי “המזרחי”, מר הארי לאנדי, שבו עשה את השבת. אני מודה: דיברנו על לבו של עגנון, שלא יקבל את ורגליס לשיחה אלא בירושלים. לא זו בלבד שמאמצי-השכנוע שלנו נכשלו, אלא שהמפד”ל תקפה בכנסת את השגרירות בכלל ואותי בפרט על חילול שבת… אני, מכל מקום, הקפדתי אז שלא לפגוש את ורגליס, ולביתו של לאנדי בראַמסטֶד גארדן סַאבַארב, הגעתי אחרי צאתו…

עכשיו, במולדתו הסובייטית, ביקשתי להיפגש אתו לשיחה, “כדי לשמוע,” הדגשתי.

ביקשתי את רבקה מרים, משוררת וציירת בזכות עצמה ובתו של הסופר לייב רוכמן, הדוברת יידיש רהוטה, שתבוא אתי. את רבקה הכרתי ממש רק במסע הזה והוקסמתי מאישיותה ומחריפות-שׂכלה, ועל-אף הבדלי-השקפות בינינו בכמה מהשאלות החוצות אותנו בבית, רציתי מאוד שתשתתף בפגישה זו דווקא. בסופו של דבר נענתה, בהוסיפה, שאביה “מתהפך בוודאי בקברו מרוב צער.” שכן לבו היה כבד מאוד על ורגליס.

זה המקום לספר, שכאשר הוצאו להורג ראשי הסופרים ואישי-הרוח היידיים, כעט כולם קומוניסטים נאמנים, ב-13 באוגוסט 1952, לא נפגע ורגליס ובו בחר חרושצ’וב – היו רבים שטענו שכ“פרס” על התנהגותו בימים הנוראים ההם – לשמש “הוכחה”, שיש חיים אחרי רצח התרבות היהודית. רתיעתה של רבקה מרים היא ביטוי נאמן לתחושתם של רבים מאוד. שיחתנו עם ורגליס, – שבהסכמתו גם הקלטתי אותה – נמשכה כשעה וחצי. לא רק כעיתונאי אלא גם כמי שסקרנותו היהודית אינה יודעת שובעה, אני נושא אותה בזיכרוני כעימות מרגיז, לא אחת דוחה, אבל גם כהתנסות מאלפת מאוד, מפגש מעולם אחר, אפשר לומר.

בלב מוסקבה הישנה, במאה הי"ט    🔗

המונית נעצרת ברחוב קירוב, בלב מוסקבה הישנה. בגלל הגשם והשלוליות, אולי בגלל העדר פקקי-תנועה ופרסומת צעקנית, צבעי אוקר והירוק של בתים לאים, אדישות חלונות-הראווה הקרתניים, או מי יודע למה, יש גם ברחוב זה אותו רושם כללי שאנחנו לא ערב יום השנה השבעים לבנייתו של עולם המחר, אלא עמוק בתוך איזשהו שלשום, בימים שגיבורי “אנה קרנינה” ערכו בו (או עומדים לערוך הערב) את נשפיהם.

ופתאום, אולי בזהוב על אדום, שלט צנוע, גם באותיות אשוריות, ביידיש, ודאי היחיד עד בירובידז’אן:

סאוועטיש היימלאנד.

בנימוס אילם מנחה אותנו מהזכירה לתוך חדר-המתנה אטום, דמוי קופסת-נעלים. אבל לא עובר רגע ובחיוך רחב, חזוּת ג’ינג’ית, עיניים מתרוצצות, דיבור נמרץ, מופיע אהרן ורגליס ולוקח אותנו לחדרו המרוּוח. וכבר, בלי הרבה נימוסים, עוד לפני שמתיישבים, מצחצחים חרבות.

כן-כן, אומר ורגליס לרבקה על אביה, קראתי הרבה משל לייב רוכמן.

ואני מצדי מספר לו, שכאשר החל להופיע ירחונו (שיכוּנה בקיצור ס"ה) נהגתי לקרוא בו בסדירות, אפילו כתבתי עליו לא אחת, שכן אחרי שחוּסלה התרבות היהודית באכזריות כזאת, סקרן אותי השינוי. במשך הזמן חדלתי.

מכאן אני מבקש לעבור לשאלות אינפורמאטיביות. למשל: האם ס"ה הוא רק כתב-עת, או שהוא פועל גם כהוצאת-ספרים?

ורגליס מבטיח שישיב על הכול, אבל תחילה הוא מחזיר שאלה: מדוע הקפדתי בעבר על קריאת ס"ה ועכשיו לא?

בשנים הראשונות עשיתי מאמץ, קראתי את ס“ה “בדבקוּת”, אבל במשך הזמן חדלתי, – אני משיב לו בלי להיכנס לפרטים, וגם מארחנו מעדיף לשוב לתיאור הפעילוֹּיות של ירחונו: ס”ה הוא כתב-עת, אבל הירחון מצרף לגיליונותיו ספרונים, המהווים מעין ספרייה (“בימים סוערים, במחר סיפורים מאת סופרים יהודיים” עם גיליון יולי, “ריאיון עם עצמי” מאת בנימין גורודצקי עם גיליון אוגוסט וכדומה). לדבריו, יוציאו מעתה שנתון ספרותי ברוסית, וכן גם באנגלית ובצרפתית. “ניתנת לנו אפשרות להגיע אל הקורא הכללי בבריה”מ, כפי שאמר שלום עליכם: להיכנס לאוקיאנוס של הספרות הרוסית הגדולה," אומר ורגליס.

פה אנחנו כבר בלב-העניין: תפוצת הס"ה. אל מי הוא מגיע? כמה עותקים נמכרים?

“מכלל 25 אלף העותקים הנדפסים נשארים 18 אלף בבריה”מ, תלוי בחודש. אני סבור שמספר הקוראים גדול פי שלושה או ארבעה." כך ורגליס, שאפילו נקבל את דבריו כאמירתם, יש לירחון יחיד זה 54 – 76 אלף קוראים, רק כשלושה מכל מאה יהודים. מפי מי שלדבריו מכיר היטב את המצב לאשורו, שמעתי כי בכל בריה“מ מופָצים רק כאלפיים עותקים ועוד כמספר הזה מגיע לחו”ל. כיוון שאין הירחון מתקיים מהכנסות אלא מהקצבה נדיבה, אין קשר בין תפוצה לבין הדפסה סדירה על נייר משובח ותשלום שכר-סופרים גבוה, כפי שאמר לנו ורגליס.

אך אם תותר הוצאה שנתית סדירה ברוסית, ייפתח לס“ה קהל יהודי רחב הרבה יותר. שהרי השאלה היסודית יותר היא אינה בכמה עותקים נדפס ס”ה והאם הוא באמת מגיע לידיהם של יהודים, אלא כמה קוראי יידיש ישנם היום במדינה, שזה חמישים שנה אין לומדים ואין מלמדים בה לא עברית ולא יידיש, אין בית-ספר יהודי, אין ספרייה, אין כלום. סתירה פנימית זו מתגלית כל משך שיחתנו.

רבקה מרים, ששאלותיה ישירות ומחוּדדות, מבקשת לדעת פשוט: “מה האידיאולוגיה של הירחון?”

“האידיאולוגיה?!” משיב מארחנו בתדהמה, “קומוניסטית!”

מה פירוש הדבר?

“סובייטית, קומוניסטית! כשהיה אצלי שלונסקי, הזמנתי אותו לשלוח שירים לס”ה. אמר לי: ‘כלומר, אלה צריכים להיות שירים קומוניסטיים.’ אמרתי לו: ‘אלה צריכים להיות שירים טובים, ואותם יודע אתה לכתוב’ – כלומר, אנחנו דורשים את הטוב ביותר שבאנושות ואנחנו מציעים את הטוב ביותר שאנחנו מסוגלים לתת." הדיבורים האלה, ברקע אירועי שבעים השנים האחרונות, יכולים להוציא מהכלים, אבל בכניסתנו הסכמנו שבאנו לא להתנצח אלא לשמוע.

אני מבקש לעבור משאלות ההכרה הקומוניסטית, שאינני יודע מהי, לשאלה פשוטה: מהי תחושתך כעורכו של כתב-עת הנדפס ביידיש בחברה, שאין לומדים בה יידיש, אין מדברים בה, שהיא כאן לשון מתה.

כאן אומר ורגליס דברים שאני מביא את עיקרם:

“היא לא מתה – לא ליהדות הרוסית! אליכם באים בדרך-כלל יותר יהודים שעברו תהליך של טמיעה. הלא-נטמעים נשארים בבית. אין זה חוק – זו עובדה. מקורם של כל הציבורים היהודיים האחרים בעולם, וזה כולל את ישראל, הוא פה, ברוסיה. כך בן-גוריון, כך גולדה…” אני מנסה לייצג את העובדות ההיסטוריות, אבל הוא בשלו: “הכל יצא מרוסיה. ליהדות הרוסית יש איזושהי חוקיות פנימית, משהו בלתי-מפוענח. ובאמת, מתוכנו מופיע עכשיו הנוער לתוך הספרות – אין לנו בתי-ספר, אין לנו זה, אין לנו ההוא, ובכל-זאת אקרא מיד לכאן סופרים צעירים ותראו שהם מדברים יידיש טובה יותר משל רבקה…”

רבקה: אם כל זה אמת, ואכן פגשנו כאן כמה צעירים המדברים יידיש טובה וצעירים רבים הרבה יותר המדברים עברית טובה – מדוע זה רוצים כל הצעירים האלה להגר?

"את טועה – "

אולי שיקרו, אבל זה מה שאמרו לי –

“עליך לומר – לא כל הנוער, אלא אלה שפגשתם.”

נכון, נוער זה שפגשנו!

“מדוע רוצים לנסוע מכאן? ישנן סיבות שונות. אחת מהן – הנעורים עצמם. בגילם – הייתי צנחן. לא משום שפקדו עלי, כי אם משום שלא יכולתי לתאר לעצמי שכולם יצנחו – ואני לא! נוער מחפש. גם הצעירים שלכם נוסעים. בניו-יורק יש קולוניה של צעירים, אם נגדיר כצעירים עד לבני ארבעים – שמחפשים משהו. צעירים מחפשים.”

זה נכון שיש בניו-יורק יורדים רבים, – ממשיכה רבקה. – אני אוהבת את ישראל, אבל אצלנו קשה, יש מלחמות, יש קשיים כלכליים. ואילו פה, אם כל-כך טוב פה, כדבריך, מדוע ירצו לנסוע?… מדוע, למשל, נסעו מכאן הסופרים רחל’ה בוימוול וז’יאמה טלסין ויוסף קרלר? הם כבר לא כל-כך צעירים…

(זהו אחד מרגעי-המפנה הקשים ביותר, המכוערים ביותר, בשיחה. השמות שהזכירה רבקה הם של משוררים, משתתפי ס“ה לשעבר, שעלו לישראל. ברגע שנזכר שם המהפך סגנונו של מארחנו, והוא עובר להשמצות ולהשחרת אופיים של העולים: “אנחנו מכירים אותם כאן טוב מאד, ואנחנו מרוצים מאוד שנסעו מכאן.” כדי לא לשמש כלי להולכת שיקוצים, אני מקצר כאן ועובר אל מה שגם בחלק לא נעים זה של שיחתנו התעקשתי לחזור אליו, לחלל הריק הלשוני, שס”ה פועל בתוכו.)

אני: לא צרך להית מארקסיסט כדי להבין שכאשר אין לשון נלמדת, אינה מדוברת, אינה עוד חלק מההוויה, לא תיתכן צמיחה של ספרות. על כך שאלתי אותך, ותשובה לא קיבלתי. הנה אני קורא אפילו ב“מוסקאו ניוס”, שהגלאסנוסט והפרסטרויקה הם ממש מהפכה… במציאות החדשה יש סיכוי לבתי-ספרי יהודיים? לתרבות יהודית? או שכל מה שאנחנו רואים היום הוא גם כל מה שיהיה?

ורגליס מייצג את המשטר זה שנים רבות בפגישות מרובות בבריה"מ ובעולם כולו, וכפולמוסן מנוסה הוא מסכים אמנם ששאלתי צריכה תשובה, אבל תחילה הוא בועט את הכדור לצד שלנו: ובישראל לומדים יידיש?

בעקשנות מתעלם ורגליס מהעיקר, שישראל היא מדינה יהודית שכל החיים בה מתנהלים בעברית ויש בה גם מאות אלפים הדוברים יידיש ושאר לשונות היהודים, דבק בטענתו שגם בישראל אין בתי-ספר ביידיש!…

כאן נכנסת המזכירה עם קפה (!), עוגיות-קרם, שוקולאדה (!), שהם יקרי-המציאות כאן, ורבקה פונה אליה ביידיש. היא אינה מבינה מלה. על תמיהתנו מגיב ורגליס, לראשונה במבוכה גלויה: כן, קשה לנו מאוד למצוא עובדים!" ואז מספר אני לו גם על מראייני מן ה“בירובידזאנער שטערן”

בעניין לימוד יידיש טרם קיבלנו תשובה. המזכירה יוצאת וחוזרת עם “אלף בית”, ספר של ורגליס ללימוד יידיש. זו הדפסה חוזרת, אבל “אצלנו אל מחזיקים ספרים במחסנים” – הקודמת אזלה כולה…

אני: בשביל מי נדפס הספר? באילו חנויות יימכר? מי יקנה אותו?

“אותם ילדים שירצו ללמוד יידיש.”

היכן? איפה הם?

“בבירובידז’אן הנהיגו יידיש כמקצוע לימודים, והספר ישמש גם במכון פדאגוגי המוקם עכשיו בבירובידז’אן, ויכול מאוד להיות שאתם הראשונים השומעים על כך.”

אני: אבל פה במוסקבה חיים מאות אלפי יהודים, ועל כך אינך אומר לנו מלה –

"אם תתן לי לדבר – "

אנחנו שותקים כמו אבנים, שומעים עוד הרצאה על כך, שבשום מקום בעולם אין היום בתי-ספר כאלה. “ביקרתי בכל העולם היהודי חוץ מאשר בסין – וגם בישראל עוד לא ביקרתי – ובתי-ספר שכל הלימודים בהם מתנהלים ביידיש היו קיימים אך ורק אצלנו בברית-המועצות…”

את העבר הרחוק מכירים כולנו היטב. אנחנו יודעים גם איך חוסלה כל המערכת החינוכית-תרבותית בשנות השלושים. ואחרי ככלות-הכל, אני משסע אותו, "היה רצח הסופרים היהודיים בידי סטאלין, באוגוסט 1952 – "

ורגליס: זו תהיה השאלה הבאה, ואשיב לך עליה בדייקנות אחרי שאשיב על שאלתך הקודמת. בשנות השלושים סיים בית-הספר ביידיש את תפקידו משום שהאם היהודייה רצתה שבנה יהיה מהנדס, טייס, איש המדעים העתידיים. זה היה תהליך פנימי.

מוסדות החינוך נסגרו מלמעלה, בצו מִנהלי –

“לא היה צו מנהלי. אני יליד בירובידז’אן, ושם גדלתי בימים ההם ואני זוכר מה היה בבית-ספרנו, ילדים לא המשיכו מעבר לכיתה יו”ד משום שהאמהות רצו שיילכו לבית-ספר רוסי… יש דברים שקרו בצו. כך נסגר התיאטרון היהודי, וזה מהדברים שאנחנו מותחים עליהם ביקורת."

לא רק תיאטרונים – נדברו גם מסודות להכשרת מורים ובתי-ספר גבוהים באוקראינה ורוסיה הלבנה – “לא נסגרו. אתה מרוסיה הלבנה, נכון?”

מפתח-תקוה, אומר אני ביותר מסתם הנאה. הלך כל טיעונו.

"אמרת שלמדת יידיש – "

לימדתי את עצמי. בארץ.

וכן (ואולי בהמשך) מכה רבקה אל החומש: יש לך ילדים?

“שתי בנות.” (מצד אמָן, אגב, הן נכדותיו של הסופר הרוסי ואלנטין קאטאייב, מחבר “מפרש בודד מלבין באופק”.)

והן מדברות יידיש?

“לא, הן מבינות, אבל הן דוברות רוסית ואנגלית.”

מדוע לא לימדת אותן?

“זה לא רק אצלי. אַת יודעת, שני בניו של פרץ מרקיש – שאלי אותם – אינם יודעים יידיש. דבּר עם דוד, הוא דובר יידיש?”

הוא דובר עברית!

“אבל זו שפה אחרת! ליהודים יש שתי שפות!”

השם מרקיש מחזיר אל העיקר: “ואיך חוסלו הסופרים היהודיים?”

“מיד, מיד. אני זוכר את שאלתכם,” ושב לשליחות ירחונו, מספר בגאווה, שאשתקד, במלאות 25 שנים לקיומו, הוענק לו אות-הצטיינות, “דרוּז’בֹּה נארודוב”, ידידות העמים.

“ואני הייתי מעניק לכם אות-הצטיינות גבוה אפילו יותר על עבודתכם למען ברית-המועצות,” מעיר אני.

ורגליס המהיר חש בעוקץ ופורץ בצחוק: “אתה לא היית נותן לנו אות-הצטיינות!…” וספק ברצינות: “בבוא העת עוד תעניק לי גם אתה אות-הצטיינות.”

“על נהרות בבל”    🔗

“מדוע עקרתם את סופרים היהודיים מן החיים, מן היצירה?”

“מפני שאתם מעכבים את הטמיעה!”

– – הנה מדוע סגרו ביום אחד את כל בתי-הספר הידיים! הנה מדוע סגרו את המכון ואת הלשכה לתרבות יידיש, את הוצאות-הספרים, את העיתונים והירחונים ביידיש, את התיאטראות ואת ספריות היידיש, זרקו את הספרים הידיים אל תוך מרתפים ואפילו התיכו את האלף-בית היידי…"

(עלי שכטמן, לילות של כוכבים כבויים, ע' 108)

שיחתנו המוזרה התנהלה כאשר מתחת לדברים הנאמרים, נשמעים קולות אחרים לגמרי, בכללם דברים שנדפסו בעצם הימים ההם בירחון שעם עורכו שוחחנו.

אזכיר ברמז רק כמה מהם:

חוברת אוגוסט נפתחת, לציון 70 שנות המהפכה, בפרק מתוך רומן של דוד ברגלסון. נדפסות תמונות מפרקים שונים בחייו, נאמר עליו, שהוא “ממניחי-יסודותיה של הספרות היהודית הסובייטית” וכי חי בשנים 1884 – 1952. לא נאמר שבחודש זה עצמו, לפני 35 שנה, הוצא להורג עם שאר “מניחי-יסודותיה של הספרות היהודית הסובייטית.” יש כאן אזכרת נשמות – ואין.

חוברת יולי מוקדשת להוכחת התיזה, שקם דור צעיר של סופרים ביידיש, ובין-השאר מתפרסם בה עיקרו של שיח-צעירי-סופרים, מעלה בין השאר שאלת-יסוד: למה, אחרי כל השנים האלה, יידיש? אחד המשתתפים, גנאדי אסטרייך, מצביע על לב ברינסקי, ותוהה: “אחר שקבע לעצמו מעמד כיוצר בספרות הרוסית, פונה הוא פתאום (ואולי לא פתאום?) למלה היידית, וכידוע לכולנו, בהצלחה רבה. בעבר היה קורה תכופות ההיפך: למשל, הסופר היידי עמנואל קאזאקוויץ' נהפך לפרוזאיקון רוסי מוכּר…”

על כך משיב ברינסקי עצמו שתי תשובות, שהן אחת. תחילה מונה הוא כמה וכמה סופרים דו-לשוניים: "הבה ניזכר בדו-לשוניות של ענקים כביאליק ופרוג… ובעברית כתב בּאבּל הגדול. לי ידוע שבשנות העשרים התפרסמו בפאריס סיפוריו בעברית (ובגלל הוויכוח אצלנו, אביא הדברים במקורם: "אף העברעיש האט געשריבן דער גרויסער באבעל. מיר איז באווסט אז אין די צוונציקער יארן זיינען געווען פארעפנטלעכט אין פאריזש באבעלס נאוועלעס אף העברעיש'). "מעניינת אפילו יותר תשובתו האחרת: “ואולם השאלות, בפנימיותן, כעוסות: מדוע זה אתה, אדם ששליטתו ברוסית מלאה, כותב יידיש?… אלוהים אדירים, פושקין שלט שליטה מלאה בצרפתית!…”

אחוז היהודים במוסקבה – כמו לפני המהפכה    🔗

ומאותו גיליון דוגמה שלישית, ממאמר שאליו שבתי ונזקקתי, “יהודי מוסקבה”. הזכרתי, שהמחבר אומד את מספר יהודי מוסקבה ב-225 אלף, או קצת פחות. אבל בניתוח מבוסס על מפקדי אוכלוסין ומקורות אחרים, הוא מצביע על שתי מגמות מאז המהפכה: עד לשנת 1933 גדל בקצב מהיר ביותר מספר היהודים במוסקבה, מפחות מאחוז אחד (פחות מ-15 אלף נפש) לפני המהפכה, עד ל-22.6 אלף (6.6%) בשנת 1933 בעיר שכל אוכלוסייתה גדלה ביותר מכפליים והגיעה ל-3.5 מיליון. מאותה שנה נבלמה כניסת יהודים למוסקבה.

אמנם, במאמר כתוב, “מראשית 1933 מוטל פיקוח חמור על ההגירה לעיר הבירה,”

אבל אילו היתה ההקפאה כללית, היו היום במוסקבה 3.5 מיליון תושבים בלבד,

ואילו מאותו מאמר עצמו עולה כי בין 1933 ל-1979 גדלה ב-4.4 מיליונים. לפי

סאוועטיש היימלאנד" חיו ב-1970 בבריה"מ 2,150,000 יהודים. אילו המשיכו לנהור למוסקבה כמו עד 1933, היו נוספים כמה מאות אלפים.

כל זה לא קרה. להיפך: שיעורם בעיר ירד בהדרגה מהשיא של 1933 (6.6%) לכדי 2.8%, פחות מאשר אי-פעם מאז מהפכת בפברואר 1917. כל זאת אין המחבר אומר במפורש – זאת אומרים המספרים. ואז גם מתברר תיאור שקיעתה של הקהילה, שמעמדה בחמישים השנים האחרונות קשור בעיקר לתהליכים פנימיים. יהדות מוסקבה “מוקפאת”, מזדקנת, בעלת שיעור גבוה של נישואי תערובת (לפי המאמר, בין שליש למחצית בדור-הביניים ובדור הצעיר וצאצאי נישואים כאלה נרשמים כלא-יהודים). ועוד: במפקד משנת 1926 ציינו עדיין כחמישים אחוז מיהודי מוסקבה שלשון-אמם היא יידיש, ואילו ב-1970 התכווץ שיעורם ל-7.6 אחוזים בלבד. כל האחרים אמרו ששפת-אמם רוסית.

כל אלה, מתוך ה“סאוויעטיש היימלאנד” עצמו, מכאן – ודבריו הערטילאיים של מייסדו ועורכו מכאן. שום דבר לא ימחיש את הנתק הגמור בין דבריו לבין המציאות מאשר פרשת הסופר עלי שכטמן, החי בישראל מאש 1972.

עלי שכטמן, וקורות ספרו במקור ובתרגום עברי    🔗

עלי שכטמן, מגדולי הסופרים ביידיש בדורנו, נולד ב-1908 בפולסיה, למד באודיסה, חי בחארקוב ואחר-כך בקייב. קובץ סיפוריו הראשון ראה אור סוף שנות העשרים. נאסר סמוך לסוף שלטונו של סטאלין, ואת המוצאות אותו בחודשים ההם תיאר ב“לילות של כוכבים כבויים”, הכרך השני של האוטוביוגראפיה “טבעות בנשמה” (ספריית פועלים, 1981 ו-1983, בתרגומו של יהודה גור-אריה). “ערב”, אפוס בן שבעה ספרים וכ-1200 עמודים ביידיש, הוא מפעל חייו. ארבעת הספרים הראשונים נדפסו בס“ה ומהם שניים גם כספר בהוצאת:סאוועטסקי פיסאטל”. בישראל השלים את "ערב: וכתב את “טבעות בנשמה”.

משהו על קורות הדפסתו של “ערב” בס"ה גונב לאוזני ובשעתו אף קראתי נדהם ומשועשע מה שכתב על הספר הפרופסור דן מירון לרגל הופעת התרגום העברי. בשיחה עם ורגליס אני מזכיר את שכטמן אגב הדברים הקשים – בלשון המעטה – שמשמיע מארחנו על הסופרים העולים, עמיתיו לשעבר. לא כן לשמע שמו של שכטמן. הוא ממש מתמוגג מאהבה וגעגועים:

“הדפסנו את ‘ערב’. שכטמן, אני קורא לו עלינקה, היה אחד מהסופרים החשובים ביותר שלנו.”

פה אינני מצליח להתאפק ומעיר כבדרך-אגב: “האם ידוע לך מה היה שמו המקורי של ‘ערב’?”

אף ששאלתי סתמית, מתהפך בבת-אחת מצב-רוחו של מארחנו, ותגובתו מיידית, נזעמת: “הוא סיגל עצמו אליכם! הוא סיגל עצמו אליכם!”

הרוגז העיד כמאה עדים, שידע בדיוק אל מה אני מרמז. פניתי אל רבקה והפטרתי בעברית:

“הוא יודע הכל! עוד לא גמרתי את שאלה הוא כבר ידע על מה אני מדבר.”

“ומה היה שמו המקורי של הרומן?” שאלה רבקה בעברית.

על נהרות בבל.

וּורגליס, שבאותו רגע חשתי שהוא שומע עברית, הגיב באותה נמרצוּת אופיינית, ביידיש:

"יקירי, אילו לא ידעתי הכול – "

אני: (אל רבקה, בעברית) אמרו לי שהוא יהודי חכם! הכל הוא יודע!

“אילו לא ידעתי הכול,” צחק גם הוא, “לא הייתי זוכה לעמוד בראש ה’סאוועטיש היימלאנד'… הבה אספר לכם על עלינקה שכטמן, אני קורא לו עלינקה משום שהוא חברי ואני אוהבו מאוד, ולבי שותת דם על גורלו, ואם תזדמנו אליו ותספרו לו מה שאמרתי, דומני שתיפול דמעה מעינו.”

סיפור-ביניים בתל-אביב: שכטמן בין ורגליס למירון    🔗

זה המקום להניח ל מוסקבה של ספטמבר 1987 ולשוב לתל-אביב של אוגוסט 1975. בימים ההם ראה אור התרגום העברי של ארבעת חלקיו הראשונים של “ערב”. המתרגם היה צבי ארד, ושמו של הרומן שוּנה ל“בטרם”.

דן מירון, באחד המאמרים המבישים והמגוחכים ביותר שכתב מעודו, “העתיד כמפָרשו של העבר” (“ידיעות אחרונות”, ה-1 באוגוסט 1975), תקף בחימה שפוכה את התרגום ובעיקר את שינוי-השם, שבו ראה הפרופסור המלומד לא רק “סימן ראשון לליקויים מהותיים… בתרגום הספר” אלא ביטוי מובהק למגמה להציג את הרון כאילו מחברו תופס את המהפכה כאקט של סיום, “בטורם-שואה, בטרם-חיסול”.

תפיסתו של שכטמן מהופכת, טען מירון. מניתוחו יצא, כי בשנות החמישים המאוחרות, אחרי סטאלין, תיאר שכטמן את “נפתוליה ומכאוביה של החברה היהודית (כחלק מן המדינה הרוסית)… במצב המשברי האחרון של ‘ערב’ הפתרון המהפכני. זיהוי זה של שעת המשבר על-פי האור החוזר אליה מן העתיד הקרוב”, הוא המפתח להבנת הרומן, סבור מירון.

תנאי ראשון להבנת הספר, פסק, הוא “סילוק מיידי של הכותרת הגנסינית ‘בטרם’ והשבתהּ של הכותרת המקורית לכבודה הראשון – גם בתרגום העברי.” השם “ערב”, טען, “בא לציין את טיבו האמנותי והרעיוני העקרוני,” כמוהו כ“ערב-שבת”, “ערב-פסח”, “ערב-גאולה” ועוד. רק “מספר התופש את המהפכה הרוסית – – כחורבנם של החיים היהודיים היסטוריים ברוסיה, יכול לתאר את השנים שקדמו לה מנקודת-המבט של ‘בטרם’ – בטרם-שואה, בטרם-חיסול,” כותב מירון וקובע: “המרת שמו הריהי, איפוא, ראשית ההתנכרות למהותו.”

כבר בשעת קריאה נראו לי התיזות שלו מופרכות מעיקרן, ולא היה לי מושג על סמך-מה הוא מכריז על “התחדשות ספרות יידיש”, שסימנה הוא “ערב”. לנגד עיני היה גם מה שכתב ב-1971 שלמה גרודזנסקי, כששב מירון מביקור בבריה"מ מלא בשורות טובות ונחמות על פריחה יהודית:

“תהיתי, איפוא, מהיכן נובע עניין זה ביידיש באברך פושר ושאפתני זה? עכשיו, דומני, יודע אני, מאותו מקור שממנו נובעת קנאותו ליידיש של ארן ווארגאליס” (דבר, 16 בספטמבר 1971). לתהייה זו נתתי ביטוי גם אני במאמרי “רוצחים ונרצחים בסמטאות הספרות” (מעריב, 15 באוגוסט 1975), אבל היה עלי להמתין לעתיד שיאיר את העבר.

ערב אחד פתחתי את השידורים ביידיש של “קול ישראל”, ולהפתעתי שמעתי את עלי שכטמן מספר על קורות ספרו “ערב”:

זמן לא רב אחרי שסיים את כתיבת חלקיו הראשונים של הרומן, סיפר שכטמן, טלפן אליו לקייב אהרן ורגליס והזמינו לבוא אליו מיד עם כתב-היד למוסקבה. כל אותו הלילה, הוסיף שכטמן וסיפר, שבר לעצמו את הראש – איך ייסע אל ורגלסי עם רומן, ששמו היה לא “ערב” ולא “בטרם”, כי אם “על נהרות בבל”?!

עד שהבריק רעיון בראשה של אשתו, והיא שהציעה, למען ורגליס, את השם “ערב”. רק אז, הוסיף, שאלתי משכן מעיל-חורף ונסעתי למוסקבה."

בנשימה עצורה קראתי לאחרונה את שני כרכי “טבעות בנשמה”, קינה גדולה על חורבן יהדות רוסיה ועל חיסול התרבות היהודית, תיאור הטראגדיה הגדולה של הספרות היהודית הסובייטית ופרשת סבלו המתמשך של המחבר-המספר אלישע-עלי שכטמן. כך כותב שכטמן עצמו על “ערב”, “בטרם” ו“על נהרות בבל”, בספרו “לילות של כוכבים כבויים” (בתרגומו של יהודה גור-אריה):

"ואף שהוא מקווה ומאמין, שעד שלא יכתוב על כל טבעות-האש שנחרתו בנשמתו שם, על נהרות בבל-רוסיה, לא ייקח האל הרחום והחנון את חייו {– – – ] ואם חלילה – לא, רוצה הוא שסוף יציאת-רוסיה שלו וראשית בואו אל הארץ הנכספת, ארץ-אבותיו, ארץ כל תקוותיו, יסופר כאן בקיצור:

" – – – ולאחר הנס הגדול של פרסום ארבעה כרכי “ערב” (“בטרם”) בירחון “סאוויטיש היימלאנד” – שני הראשונים יצאו בהוצאה המוסקבאית בספר נפרד, שעליו כתב שלמה ביקל ז"ל:

“יש לברך על כך… ברכה ששחיטתו של סטאלין את הסופרים היידיים פסחה על שכטמן, וברכה על כך שההווי היהודי הפוליטי של ‘בטרם’ נשתמר אצל הסופר היהודי המופלא במשך הלילה הארוך של הטרור הסטאליני והטמיעה-מאונס…” (ע' 212).

לא “ערב”, אלא “על נהרות בבל” –

בטרם הלילה הארוך.

שיחתנו ארוכה וקשה, שוב ושוב מנסים אנחנו לשווא לשמוע על יחסו האישי, הפנימי, למדינת היהודים, ישראל, ושוב ושוב נשמע אהרן ורגליס כמו מאמר ראשי ב“פראוודה”:

"ראשית כול אנחנו אנטי-ציוניים, ואסביר לך מדוע… אבל, הנה כבר הגעתי לשאלתך – אני, אהרן ורגליס, כקומוניסט סובייטי, סבור, שישראל נוצרה כדי להתקיים, שמדינת ישראל יחד עם המדינות שבאזור זקוקות לשלום, לריבונות, ליחס של כבוד מצד אומות העולם, אבל אנחנו תוהים מדוע אין ישראל חותרת לשלום – "

“הנח לפוליטיקה,” מתרגשת רבקה מרים, “בישראל חיים שלושה מיליון וחצי יהודים. הם אחיך. מה אתה חש כלפיהם?”

"מה שאַת שואלת אותי אינך צריכה להתאמץ לסחוט מתוכי. הן זאת יכולה את למצוא בשירי. אני משורר יהודי. אם אבוא לישראל – ועוד לא הייתי בה – לא צריך ללמד אותי אהבה לעמי – אהבתי לעם היהודי כוללת דאגה לקיומו של העם היהודי. ויחסי לישראל הוא אחראי: אסור לה להשחית את כוחותיה על מלחמה במדינות אחרות – "

“האם יש בעולמך הנפשי הבדל בין קיומה של ישראל לאי-קיומה?” מחדד אני עוד יותר את השאלה, אילו היתה נעלמת – זה היה משנה בתוכך משהו?"

“אסור שזה יקרה, וזה לא יקרה! אתם מציירים תמונות דמיוניות… ישראל ישנה, וצריכה להיות. ישראל צריכה להיות דמוקראטית ושוחרת שלום. אוה, זו עמדתי!”

וכך אנו נפרדים: אנחנו בשלנו – והוא בשלו. ובכל-זאת, באופל התרבותי שנכפּה על יהדות בריה"מ, מחזיק האיש המורכב הזה, שכמו יצא מרומן רוסי קודר, את מפעל-היחיד שלו כמו נר.

 

10: “האוניברסיטה העברית במוסקבה” והמסורב האלמוני    🔗

רצה המקרה ובמפתיע, אחרי חמש-עשרה שנות סירוב ויותר, ניתנו היתרי היציאה לכמה ממנהיגי המסורבים דווקא בימי שהייתנו במוסקבה. מאמר ראשון שפרסמתי בשובי ראיתי לנכון לייחד לשניים שלא נכללו בין אותם “מוּתרים”, אידה נודל ואלכס מהריק, אבל ממש ביום שנדפס המאמר, בערב יום הכיפורים, נמסר לאידה נודל שהיא רשאית לצאת ועד-מהרה גם הגיעה לישראל.

עד לשינוי הקיצוני במדיניות הסובייטית כלפיהם, ראו כל ראשי המסורבים בפסימיות רבה את עתידם אחרי חמש-עשרה שנה של התעמרות בהם, כאילו היו לא בני-אדם, אלא “פיונים” במשחק הבינמעצמתי. הדוגמאות אינן מעטות, אבל אצטמצם באזכוּר שיחה בדירתם המוסקבאית של אירנה וּויקטור בריילובסקי, יום אחד בלבד לפי שהתהפך אצלם הכול לטובה. הם גם היו ראשוני “המוּתרים” אלה, שבלי רגע של היסוס קמו ונסעו, ואת ראש שנת תשמ"ח כבר חגגו בישראל.

עם אירנה וּויקטור בריילובסקי – יום לפנֵי    🔗

לדירתם הדחוקה של משפחת בריילובסקי, באחד מגושי-הבניינים האינסופיים שבשוּליה הדרום-מערביים של מוסקבה, סמוך לתחנת “יוגו זאפאדנה”, באנו, אברהם תירוש ואני, בבוקר יום ראשון, 6 בספטמבר. שעות אחדות ישבנו בחדר הצר והאזנו לדבריהם המאלפים של בני הזוג המשכיל וחריף-הראייה הזה. חרף מידותיו הצנועות של החדר, היו פינותיו גדושות ספרים וכתבי-עת. מרחוק נראית עוד שכונת-ענק, ורק אחרי שראינו עוד ועוד דירות מבפנים קל לדמות מה מעבר לחזיתות הלבנות, עשרים קומות מנוקדות במאות חלונות בכל גוש, דירה כמו זו מאחרי כל חלון. באיזו בדידות יהירה, סמוך יותר לשדרה, מתנשא לו בניין לגובה שלושים קומות לערך. זהו אחד ממאפייני המשטר – יספר לנו מישהו בביקור נוסף ביוגו זאפאדנה – על הבניין אין כל שלט המזהה את שימושו, אבל הכול ידועים שזהו בית-מלון של המפלגה. מעבר מזה לעורק הראשי, ליד התחנה, ניצבים ברקע גושי-השיכונים, צריפוני-עץ מחודדי גגות, משוּקי ה“גלסנוסט”. האטראקציה היא שַפודים על גחלים, שאוכלים בעמידה, בחוץ החשוף.

אנחנו דחוקים בחדר הצר, שותים תה וטועמים מן הכיבוד, מאזינים להערכות מאירות-עיניים על המתרחש היום בבריה“מ ועל השפעות אפשריות של הצלחות ה”פרסטרויקה“, או – כפי שחוששים רבים – אם לא תחולל תמורות יסודיות בטווחי-זמן קצרים. כאן אצטמצם אך ורק במה חשב ד”ר בריילובסקי ב-7 בספטמבר – על יסוד חמש-עשרה שנות סירוב, הרחקתו והרחקת רעייתו מעבודה מדעית (הסירוב היה בגללה!) ומאסר וגלות למדבריות קאזאכסטן – על סיכוייהם לזכות סוף-סוף בהיתר יציאה.

ב-1981 נדון בריילובסקי לשלוש שנות גלות על מאמרים שפרסם ב“יהודי ברית-המועצות”, ביטאון לא חוקי בעריכת, על שנאת-יהודים של מי שנהפכו מאז לראשי “פאמייט”, הארגון הלאומני-אנטישמי, הפורח דווקא בעידן ה“גלאסנוסט”. אומר בריילובסקי:

“אני משוכנע ש’פאמייט' נהנית מתמיכה רבה בממסד. ב-1980 חוסלו כאן כל הקבוצות הדיסידנטיות, חוץ מ’פאמייט'.”

מכאן נובעת התייחסותו למגמותיו של גורבאצ’וב כלפי היהודים. היום אולי לא יינקטו אמצעים משטרתיים נגד העוסקים בלימוד עברית ובתרבות יהודית, אבל גם לשינוי במדיניות אין לצפות. “בעתון סובייטי התפרסם מאמר בשאלת התביעות הנשמעות מחו”ל ומצד הציונים בתוכנו לתרבות יהודית. התשובה הכפולה הניתנת תמיד היא: תרבות יהודית פורחת כאן, וראֵה התיאטרון היהודי… ושנית, לא נתיר את פעילותה…"

כך בעניין הסיכוי לגידול מספר היתרי-היציאה, ובמיוחד בכל הנוגע למסורבים על-סמך סעיף הסודיות:

“זה חסר תקוה, חרף העובדה שכמה מאתנו ממתנים שבע-עשרה, חמש-עשרה, עשר שנים… ברור לגמרי שהסיבה אינה בשיקולי ביטחון וסודיות, אלא זהו סוג של משחק מדיני, הסובב סביב בעיית ההגירה… למשל, בני אשתו והתינוק שלהם אינם יכולים לעזוב בגלל סעיף הסודיות הקיים אצל אשתי, שהפסיקה לעבוד לפני חמש-עשרה שנה. למרות שמאז קבע הרקטור של אוניברסיטת מוסקה פעמים רבות, שלא היתה לה כל גישה למידע סודי, נמשך הסירוב בנימוק הסודיות.”

וחרף ראייה פסימית זו של סיכוייהם, אין בדברי אירנה וּויקטור בריילובסקי אפילו צליל אחד של חרטה או של ייאוש. בשובי הביתה האזנתי שוב לה שאמרו בבוקר ההוא על סיבות הנשירה הגדולה:

“אישית אין לנו בעיה. אם נקבל היתר יציאה, ניסע לישראל. אבל כללית זו בעיה ותופעה ממשית וקשה להציע תשובה פשוטה לתופעה מורכבת זו.”

אך נראים החיים לזוג מדענים אחרי חמש-עשרה שנים קשות, ובידיעה שלפניהם (כך סבורים בבוקר ההוא) מי יודע כמה עוד שנים כאלה?

אירנה וּויקטור בריילובסקי אומרים בפשטות – כל אחד לחוד – שבהגישם בקשה לעלייה, לא העלו על דעתם שהסירוב יימשך יותר מחודשים אחדים, שנתיים-שלוש, לא חמש-עשרה! זה פשוט קרה…

אני מעיר, שהוּטל עליהם עונש של חמש-עשרה שנות ניתוק מהעבודה המדעית, עונש כבד ביותר. על כך השיבה אירנה:

“זה נכון מאוד, אבל זה לא כלא – אלה הם חיים, סוג של חיים. עלינו על דרך זו בלי לדעת מה טומן לו בחובּו העתיד, אבל אפשר להגיד שאלה היו חיים הגונים, היתה להם משמעות.”

וּויקטור הוסיף: “לאמיתו של דבר, לקחנו חלק בתנועה חשובה, אקסודוס, יציאה מרוסיה, ולכן איננו יכולים לומר שחיינו היו חסרי משמעות, שרק נענשנו, זה לא כך…”

וכל זה נאמר אמנם יממה אחת לפני שטלפנו גם אל משפחת בריילובסקי מ“אוביר” ואמרו להם שהותרה יציאתם, וכי עליהם לעזוב את רוסיה מיד, אבל מי שדיבר אתנו בבוקר ה-6 בספטמבר ראה לפניו חיים שלמים של “סירוב”.

כך הם וכך כל מי שלמחרת וכעבור שבוע חגגו אתם את יציאתם מסירוב לגאולה, אישים שאינני ידוע כמה מאתנו היו מסוגלים לעמוד במקומם.

ציבור גדול של נעלמים    🔗

מדוע שב אני ומדגיש, שההיתר הפתאומי לראשי המסורבים סותר כביכול את תחזיותיהם הן בכל הנוגע לעתידם האישי והן בדבר מגמותיו של המשטר?

במוצאי ה-7 בספטמבר, בדירתו של יוסף ביגון, האזנתי לדבריו בטלפון למראיינים מרחבי העולם ולמצלמות הטלוויזיה הזרות בחדר. ההיתר ל“מפורסמים”, חזר והזהיר, אינו מבשר מהפכת-לבבות בקרמלין, ואינו אלא חלק מהמשחק הבינמעצמתי. מצבם של כל השאר, המסורבים האלמוניים – יש אומרים שמספרם כ-40 אלף – קשה כשהיה.

אלמוניותם של מסורבים אלה משקפת לא את אישיותם הם, אלא את חברתנו בשלהי המאה העשרים: או שאדם הוא גיבור-תקשורת, או שהוא אלמוני. אין מצב-ביניים. הטלוויזיה יעילה להפליא רק ב“קלוז-אפים” וב“סדרות”, שבהן נהפך הגיבור, הפנים המוכרות, ה“קלוז-אפ”, לחלק מביתנו. לא מיליונים, לא רבבות, לא אלפים. זמננו הוא זמן ה“כוכבים”. מעצם-טיבה מתמקדת התקשורת בדיוקן האחד, תמיד אחד, וכשמאיר כוכב חדש כבה ישן.

ובגלל מאפיין זה של ציוויליזציית-הטלוויזיה, נדמה היה גם לי, עד שלא הגעתי למוסקבה ופגשתי עוד ועוד מסורבים, עוד ועוד גיבורי-נפש, אני מרשה לעצמי לומר – שאין היום בכל יהדות רוסיה אלא קומץ אחרון זה, ועכשיו שהתחכם להם ממשל גורבאצ’וב ושילח את כולם – נגמר סיפור התעוררות היהודית בבריה"מ.

מהנסיעה הזאת שבתי בהכרה עמוקה: זה פשוט לא נכון.

סיפרתי על שניים מבני העשרים והשלושים, דור שנות ה-80, זאב גייזל ואלכסיי לורנצזון. זכיתי להיפגש גם עם כמה מאותם אלמונים, שאינם נופלים מהשמות המפורסמים בשום מובן, אולי פרט להיבט אחד – לא ראו אותם בטלוויזיה.

פרופ' סולומון אלבר – 43 פעמים בשער האקדמיה    🔗

אחד מהם הוא פרופ' סולומון אלבר, מסורב זה שלוש-עשרה שנים, הוא ובנו מארק, שפגשתי שוב ושוב במהומת הביתן הישראלי. זה סיפורו, שחלקו המזעזע ביותר הוא משנת ה“גלאסנוסט”:

סלומון אלבר שימש כפרופסור בכיר למתימטיקה עיונית בעיר אקדמית ליד מוסקבה. ראשית מעורבותו במאבק על הזכות להגירה בפנייתה של החברה האמריקנית למתימטיקה לסייע לאנטולי שצ’ראנסקי, אף הוא, כידוע מתימטקאי בהכשרתו, מספר פרופ' אלבר. מכאן הגיע לכך, שלפני שלוש-עשרה שנה הגיש הוא עצמו בקשה לעלייה, קיבל סירוב וסוּלק מכהונתו האקדמית הבכירה. כדי לא ייהפך למובטל ותאבד זכותו למגורים במקום, דאג לו ראש המכון לעבודה טכנית במרכז המחשבים, ושם הוא תקוע מאז.

עם עלייתו של גורבאצ’וב החל להריץ מכתבים לשר החוץ שוורנאדזה. בפי פרופ' אלבר סיפור מאלף הנתמך במסמכים שהוא מציג:

בדברי-ימיו הקצרים של ה“גלאסנוסט”, היה ה-19 בדצמבר 1986 יום מיוחד: סגן-השר פטרובסקי, אחד מסגניו של שוורנאדזה, כינס מסיבת עיתונאים כדי להודיע על ביטול גלותו של אנדריי סאחארוב בגורקי והסרת כל ההגבלות מעליו. בו-ביום קיבל סולומון אלבר מסגן-שר בכיר אחר, אדאמישין, המופקד על “בעיות אנושיות”, הזמנה לבוא אליו למשרד החוץ – “בהתאם להוראתו של השר שוורנאדזה” – ביום 23 בדצמבר.

אותו יום היה ציון-דרך במאבקו של סאחארוב – הוא שב, בלי שנכנע, למוסקבה. לא כן בגורלו של סולומון אלבר. סגן השר אדאמישין אמר לו, שאמנם אין עוד כל נימוקים לסירוב להתיר לו ולמשפחתו להגר מברית-המועצות, אלא שלא יתירו לו לצאת. בלי נימוקים.

מעט לפני-כן, באוקטובר, היה מתמטיקאי נודע, גריגורי אייאנוביץ' מארצ’וק, לנשיא האקדמיה למדעים בבריה"מ. הנוהג הוא, מספר לי אלבר, שכל בקשה של פרופסור במעמדו לפגישה עם נשיא האקדמיה, נענית מיד. כשנבחר מארצ’וק, פנה אליו אלבר בכתב וביקש לראותו. בקשתו נדחתה.

האקדמיה שוכנת באחד מארמונות הצארים לשעבר, ליד כיכר אוקטיאברקאיה, המתנאה בפסלו הנישא של לנין. בין אוקטובר שעבר ועד לשיחתנו, ב-9 בספטמבר, פנה פרופ' אלבר אל הנשיא מארצ’וק 43 פעמים, ובכל פעם חזר על עצמו אותו מעשה: אלבר מודעי מראש על בואו. הוא מגיע לשער האקדמיה, לנינסקי פרוספקט 14. שם ממתינה לו קבוצת שוטרים הסוגרת עליו במעגל ואינה מאפשרת לו להיכנס לבניין. הוא עומד ברחוב שלוש עד שש שעות ושב לדירתו – ולעבודתו כטכנאי – בקריית המדע.

“האבסורד הוא בכך, שכל מקרה אישי כשלנו מגיע עד לדרגים הגבוהים ביותר במדינה,” מעיר סולומון אלבר. באותה שרירות-לב, שחמש-עשרה שנה מנעה את יציאת ביגון, בריילובסקי, נודל ואחרים – מאשרים דרגים עליונים אלה את יציאתם בן-לילה. או ממשיכים להתעמר באלפי “אלמונים”.

פרופ' אלבר הוא רק אחד מהם.

הפגישה “מאחרי הגדר” של יריד-הספרים    🔗

בצהרי יום ראשון, 13 בספטמבר, יומו האחרון של יריד-הספרים, שסיסמתו – “המדע בשירות הקִדמה, הידידות והשלום” – נשמעה לי יותר ויותר אוֹרוֶוליאנית. נפגשנו, בנציון גל ואני, עם קבוצת אקאדמים מסורבים, “האוניברסיטה העברית במוסקבה”.

הפגישה התקיימה בדירה פרטית, ממש “מאחרי הגדר” של הפארק הענק, הזרוע בהיכלים הסטאליניים של ה“ווה-דה-אן-חה” (תערוכת הישגי המשק הסובייטי), שבשניים מהפשוטים והפונקציונאליים שבהם נערך היריד. לפגישה הלכנו ברגל, בגשם דק, לעוד בית-דירות כמו אלה שביקרנו בהם מיום בואנו, חדר-מדרגות צר ומוזנח, דירה זעירה, הרבה פנים עירניות, קורנות, התעלמות גמורה מהצפיפות.

מסימני הזמנים החדשים הוא, שפגישה כזאת מתקיימת בלי הפרעה. עד לפני שנתיים, מספר לנו אחד המשתתפים, די היה שיישב בדירתו וייתן שיעור בעברית לאדם אחד, כדי שיופיעו מיד שמונה עד עשרה שוטרים, לא יעשו אמנם דבר, אך ימסרו אזהרה, ש“זו הפעם האחרונה.” מאז נוהגים לדפוק בדלת. מצלצלת בדלת רק המשטרה. ואילו עכשיו, אתנו, אין למשתתפים כל התנגדות שאקליט, וַאצלם, והם כולם מתפרצים ממש להשיח את לבם, מבקשים – כמו בפגישות אחרות – לספר בישראל את כל הדברים שהם משמיעים באוזנינו.

ואת הפגישה עצמה יזמו משתתפיה בגלל מצוקתם הרבה, שבשבוע המסוים ההוא, מאז ה-7 בספטמבר, מכל מקום בכל נוגע להם – החריפה. מדוע?

רשימה חלקית של משתתפי הפגישה ושנותיהם בסירוב, ממחישה היטב את תחושתם שבוע כזה, כשאחרים יוצאים ועליהם – זו תחושתם – אין איש יודע:

זאב משקוב – כבן 32, דובר עברית רהוטה וכן גם אנגלית, איש מחשבים לשעבר. לפני שבע שנים חזר בתשובה והגיש בקשה לעלייה, ומאז הוא בסירוב.

“אני ממוסקבה. גם הורי. רק כשמלאו לי שבע והכו אותי ברחוב, הבנתי שאני יהודי. רציתי לקרוא את התורה בעברית, ולכן התחלתי ללמוד. הייתי בן 25. יש לי, ברוך השם, שלושה ילדים. מתפרנס מתרגומים מאנגלית לרוסית, קצת עוזרים לי.”

ולדימיר רוזין – מסורב 9 שנים. בכל פעם מסיבות שונות. לפני שלושה חודשים קיבל סירוב בגלל עבודה מסוּוגת.

סימינובסקי יורי – מסורב שנה אחת. הסיבה – סירובה של אשתו שלעבר לתת לו את הניירות הדרושים. כל ניסיונותיו להגיע לפשרה עם אשתו נכשלו בגלל עמדת השלטונות.

יצחק מייזלין – מתימטיקאי, קאנדידאט למדעים (דוקטור) מסורב מאז 1979. היחיד מבין 13 המדענים ששלחו בשעתם מכתב לנשיא יצחק נבון, שעודנו מסורב. כל האחרים היגרו מאז.

מיכאל חייקין – מראשית 1977 לא יכולה משפחתו לעזוב. עד 1979 פרופסור במכון למכרות. איבד את עבודתו ורבים מידידיו. מחוסר עבודה.

ולדימיר דוברובסקי – מסורב מאז 1979. כל השנים האלה אין לו עבודה. קאנדידאט למדעים.

ברוך (בנו של ולדימיר) דוברובסקי – מדבר עברית. בסירוב מ-1979, מחכה להיתר-יצאה.

אליונה נוביק – מסורבת מאז 1979.

אירינה נוביק (בתה, משמשת כמתרגמת, מדברת אנגלית מצוּינת).

אהרן לחמן – מסורב מאז 1983, הסירוב בגלל עבודה סוּוגת. עכשיו עובד כמסגר.

השיחה ארוכה ומרתקת. אני מאזין, והמשתתפים מדברים על בעיות המעסיקות אותם כמסורבים וכיהודים. בלשונו של אחד מהם:

“אנו עצמנו, למרות שבקשותינו לעלות לישראל נובעות מהרצון להתאחד עם משפחותינו, עלייתנו היא חלק מתהליך השיבה לישראל שלא נפסק מעולם וגבר במידה עצומה אחרי מלחמת-העולם השנייה. אנחנו רואים עצמנו חלק מהעם השב לארצו אחרי מלחמת-העולם השנייה.”

הדובר, שהאחרים אינם חולקים על הערכותיו, מפתח איזו תפיסה היסטוריוסופית, שבכל דור ודור היתה רק חמישית מהעם ל“שארית הפליטה”. מכן ביטחונו, ש-400 אלף יהודי בריה"מ רוצים לקיים את יהדותם, וכיוון שכאן נגזרה עליהם כליה רוחנית – יהגרו כולם. הוא מתימטיקאי, חוזר בתשובה, וכמין צירוף של שני עולמות אלה הוא מחשב, שמספרם האמיתי, והסודי, של מסורבי-העלייה הוא היום 40 אלף.

וכאן מגיעים מארחינו אל המסר העיקרי, חששם מהתעלמות העם היהודי מחוּמרת מצבם של אלפי המסורבים האלמונים. בקצב היציאה הנוכחי, הם טוענים, ייאלץ מסורב “סטאטיסטי” לחכות שש-שבע שנים בלי עבודה, בתנאים קשים לילדים, במאמץ מתמיד מצד השלטונות להביא אותם סף הטירוף. לבעיה זו רק פתרון אחד:

כ-40 אלף חייבים לצאת את המדינה בשנה זו, כל המסורבים הוותיקים. אחרת, יגיעו אנשים למשבר.

כמו בשיחות אחרות נשמע גם כאן החשש מפני “פאמייט” (זיכרון) והתפקיד שארגון אנטישמי זה עלול למלא אם תכשל מדיניות ה“גלאסנוסט”.

בסיום, במקש הדובר תמיכה מוסרית מישראל:

“עזרו לנו. אני בסירוב שש שנים. אנחנו מנסים לעשות משהו בידיים עירומות. וזה מצב קשה.”

האופי ההמוני של אומץ-הלב היהודי    🔗

אני מצדי שואל את המשתתפים מה היה כל אחד מהם רוצה לומר באוזני הישראלים. דברי כל המשתתפים מעניינים, אבל תחושתי היתה שאת העיקר מיצה בדבריו פרופ' מיכאל חייקין:

"מאז ששת הימים סמכנו על קיומנו אך ורק בזכות ישראל. תמיד הבינונו אילו סיכונים נוטלת ישראל ואיזו אחריות רובצת עליה. הדבר קשור להיותנו חלק מהעם היהודי, והוא שהביאנו להחלטה לעזוב את המדינה. מאז 1979 נפסקה למעשה ההגירה היהודית מכאן. מאות ואלפי משפחות יהודיות חיות מאז בתנאים קשים. במשך כל אותן שנים היו היהודים, והסירובניקים, חזקים ואמיצים ברצונם לצאת מכאן.

“אנחנו מעריצים פעילים כיוסף ביגון, אבל רצוננו להדגיש את האופי ההמוני של אומץ-הלב היהודי במדינה זו. והנקודה העיקרית היא – שגשוגה של מדינת ישראל.”

ולדימיר דוברובסקי מבקש להדגיש – למנהיגים ניתנה רשות לצאת ואנחנו שמחים על כך, אבל אין מסקנה שהֶיתרים דומים יינתנו לאנשים הלא מפורסמים, הרוצים להגר. איש אינו רשאי להירגע בגלל ההיתר שניתן לכמה מנהיגים בימים אלה. תהליך היציאה צריך להימשך עד תומו.

ולדימיר רוזין מדבר על מצבו הפסיכולוגי של הרפיוזניק דווקא עכשיו – זה שמנהיגים קיבלו היתרים יוצר דיכאון בקרב אלה שלא קיבלו. מספרם הגדול של העוזבים אינו מֵקל על מצב הנשארים. אדרבא!

מכאן מסתבר כמו מאליו רעיון האוניברסיטה העברית, הנשמע אולי מנופח מכאן, אבל בחדר הדחוק ההוא, באווירה של ניתוק כמעט מוחלט וכמיהה עד אין גבול, אינו רק מרגש אלא משמעותי מאוד.

הדברים אמורים במידע. בלשון אחד הדוברים:

“רוב יהודי בריה”מ אינם יודעים מהו להיות יהודי. מניסיוני האישי אני יודע, שדי במעט מידע כדי שתתעורר ‘הנקודה היהודית’.

“הזמן החדש – הוא פחות משנתיים. נותנים לנו קצת ללכת, קצת קדימה, ואנחנו הולכים תמיד עד הגבול האחרון. אלה חיי הסירובניקים. אם הם נותנים יותר – אנחנו לוקחים יותר. בשלוש שנים האחרונות המשטרה לא מפריעה לנו, לא בחגים ולא בשעורים.”

ורק עוד שלושה משפטים מדבריה של האשה המרשימה, מדענית שהיא ובעלה וילדיה מסורבים זה שמונה שנים, אילונה נוביק:

“תנועת המסורבים היהודיים, הנאבקים על זכות העלייה לישראל, אינה קשורה לכל תנועה פוליטית או דיסידנטית בבריה”מ. מאז המהפכה לא ניתן ליהודים לחיות ולהתחנך כיהודים. השואה והקמת מדינת ישראל היו מכריעות בעיצוב התודעה של אנשים כאן. אנחנו רוצים לבטא את אהדתנו והערצתנו לישראל."

________

מדעת – ומכמה וכמה טעמים – אני מספר בקיצור וביובש על שיחה לא-נשכחת זו מאחרי הגדר של יריד-הספרים הגדול. אני רק מקווה, שהעיקר מגיע, תחושת עוצמתם הרוחנית המדהימה של גיבורים לא-מפורסמים, המסורבים האלמוניים. מאתנו הם מבקשים מעט מאד, לחוש שאנחנו יודעים עליהם, שאנחנו אִתם ממש כשם שהם אִתנו. זו תורת “האוניברסיטה העברית במוסקבה” על רגל אחת. לא אלמן ישראל.

 

11: מתחת ל“רוסיה”, מתחת ל“פרוספקט קוטוזוב”    🔗

יהודי מוסקבה, תהיתי משעה שהוסענו מנמל-התעופה דרך חצי הבירה הענקית והושבנו במלון “רוסיה”, רובע שלם לעצמו, שאגפּו המערבי צופה אל הקרמלין – איך בכלל מוצאים אותם? ודאי, לא קשה היה לפגוש בדירות פרטיות את המעטים – היחידים, העשרות, המאות – שביקשו להכיר אותנו. ביריד-הספרים נגענו באלפים, אולי בכמה רבבות מכל רחבי המדינה. אבל מספר היהודים החיים היום במוסקבה נאמד בכמה (כמה?) מאות אלפים – מה משמעותו של מספר זה, מה משקלו היהודי? החל בשנות השלושים הלכו ונעלמו כל המוסדות היהודיים הייחודיים, ומאז סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, כשכרת סטאלין גם את המנהיגות היהודית הקומוניסטית, אין כל חיים יהודיים מאורגנים ואין אפילו את מי לשאול.

היכן חיים יהודי מוסקבה? היכן הם נפגשים, אם בכלל? והשאלה אינה רק איך מוצאים את ההווה – איך מגלים את העבר היהודי?

היו לא מעט פגישות, שאפשר לפרשן כך או אחרת. באיזשהו רגע לא צפוי, מכה אותך העבר ב“נאבוט” על הראש:

אתה מהלך לך לתומך במדרחוב החדש שב“ארבאט”, האזור הבוהמייני במרכז העיר, שמנסים עכשיו להחיותו ויש המדמים אותו ל“ווילאג'” של ניו-יורק. פתאום אנחנו עומדים לפני התיאטרון על-שם ואכטאנגוב, הבמאי שאצלנו יזוהה לעד עם הולדת התיאטרון העברי, עם הצגת “הדיבוק” בימי הבראשית של “הבימה” בעיר הזאת. אבל האם יש לזיכרון יקר זה משמעות כלשהי כאן?

אנחנו ניגשים אל הוויטרינה, המוקדשת לבמאי הדגול שהתיאטרון נושא את שמו. רובה – כרזה עם השמות הגדולים של התיאטרון הרוסי, שני מכתבים של ואכטאנגוב ותצלומים מוגדלים משתי הצגות הקשורות בשמו. אחת מהן – הסצינה הנודעת ביותר מ“הדיבוק” עם חנה רובינא במרכזה. בראש התצלום – שתי מלים ברוסית: “סטודיו גבימה”. זה הכול. לא מי, לא מה, לא מתי. ומצד שני, שגאוות תיאטרון ואכטאנגוב, במרכז הארבאט, היא על “הדיבוק” העברי שלנו – היש סמל מובהק מזה לטירוף-כל-המערכות?

עודנו הולכים באותו מדרחוב, והנה באה לקראתנו חבורת צעירים, ורואים מיד – גם בוהמיינים, גם פנים יהודיות. הם מביטים בנו, אנחנו בהם, ובחור מזוקן אחד, שבצרור העיתונים שבידו אני מזהה, מרחוק, את שמו של עיתון רק"ח ביידיש – היחיד מישראל שאפשר למצוא ברחבי המעצמה האדירה הזאת. אני מחייך אליו, והוא וחבריו ניגשים אלינו, מחליפים כמה משפטים. הם מספרים שביקרו ביריד, וכשאנחנו נפרדים שולף הצעיר המזוקן מן הפורטפוליו שתחת בית-שחיו רישום דיו של רחוב בווילנא העתיקה ומעניקו לי. חתוּם עליו שמו העברי – סנדר כהן – מעל לשני לוחות הברית והמלה וילנא באותיות עבריות וכן – VILNO 1987. מה לחשוב – זה מעט? זה הרבה?

שאגאל במוזיאון פושקין    🔗

על העיקוב הצמוד אחרינו עד למדרגות הרחבות של מוזיאון פושקין כבר סיפרתי. זה המקום להזכיר את מה שהביא אותנו לשם: תערוכת שאגאל, הראשונה בברית-המועצות מאז ומעולם. למוזיאון עולה הכניסה 15 קופייקות, ולתערוכת שאגאל – פי עשרה. זהו סתם יום שישי, אבל שני האולמות שבקומה השנייה וחדר-המדרגות המפואר הומים מבקרים. במבחר ניכר מאמץ מודע לצמצם ככל האפשר (וזה בלתי אפשרי!) את העובדה הפשוטה, שמארק שאגאל היה יהודי מוויטבסק, שבראשית שנות העשרים שב לרוסיה וצייר תפאורות לתיאטרון היהודי (במוזיאון פומידו בפאריס, לפני כמה שנים, היתה תערוכה נפלאה, שעיקרה תקופה זו, “שאגאל על נייר”, והיא שצריכה היתה לעמוד במרכז המחווה המאוחרת הזאת).

בתערוכה במוזיאון פושקין מוצגת תמונה אחת, “מוכר העיתונים”, המחזיק גיליון

של העיתון היידי “מאמענט”. אלה האותיות האשוריות היחידות בתערוכה. אזכור

מפורש יחיד לעולם היהודי האבוד ברוסיה ישנו בשמה של התמונה המפורסמת,

היהודי האדום" (“קראסני ייבריי”). התצוגה כוללת איגרות של שאגאל ברוסית וכן גם בצרפתית ובאנגלית. לא ביידיש, למרות שאפילו שירה כתב ביידיש!

אלא שהעיקר במוזיאון שישי ולא חשוב זה אינו בתערוכה אלא בקהל. את חטאי אני מזכיר היום – מלכתחילה משכה אותי יותר השאלה מי יהיה הקהל מאשר מה תהיינה התמונות. שאגאלים ראיתי, ועוד אראה. לא קהל כזה. מי היו בצהרי אותו יום שישי? אפשר רק לשער, להיות כמעט בטוח, לא יותר – יהודי מוסקה. כיוון שעד לאותה שעה כבר הספקנו להשתתף במסיבת-הפרידה לחולמיינסקי, פגשנו אפילו מכרים לא מעטים. חברינו שביקרו בימים שונים בתערוכה, התרשמו כמותנו. האם כך נפגשים? האם הנהירה לתערוכה זו היא יותר מהזדמנות ראשונה לצפות בשאגאל – דרך אפשרית ולא בעייתית להזדהות, להיות וגם לא להיות?

התיאטרון של מיכאלס כזיכרון נעורים    🔗

שיחה נקשרה ביריד ביני לבין אחת משרידי התיאטרון היהודי של שלמה מיכאלס, מאריה קוטלרובה, הגאה מאוד בזה ש“כתבו עלי הרבה אצלכם.” למוסקבה הגיעה כשהיתה בת שש-עשרה, ב-1934, ומנהל התיאטרון היהודי והשחקן הגדול, שלמה מיכאלס, קיבל אותה כתלמידה לסטודיו ובאותה שנה גם החלה לעלות על הבמה. אצלו, היא הוסיפה, “שיחקתי עד הסוף,” כלומר עד שנרצח ונסגר התיאטרון היהודי של מוסקבה ב-1949.

ובנשימה אחת היא מוסיפה: “ואחר-כך התארגן האנסאמבל היהודי הדראמאטי.”

ב“אחר-כך” כוונתך לשנות השישים?

“בשנת 1962, כן, כן… בלהקה שקמה אז עבדתי עד לפרישתי לפני חמש שנים. אז התארגן התיאטרון המוסיקאלי היהודי החדש, הבירובידז’אני, ומשכו אותי אליו.”

ובהמשך שומע אני מפיה על פעילות גדולה של התיאטרון, סיור בהרבה ערים ברחבי המדינה (“קל לי יותר למנות את שמות הערים שלא ביקרנו בהן”). וכשאני שואל אם גם קהל יש להם, ואיזה, היא משיבה:

“קהל גדול! בטאשקנט, למשל, יש היכל תרבות חדש, ובוא 4000 מושבים. היינו שם שבועיים, ערב ערב, ובשבת ובימי ראשון גם הצגות יומיות, והאולם היה מלא עד אפס מקום. ואינני בודה זאת מהראש.”

ומה הצגתם שם?

בין השאר היא מזכירה את “כנר על הגג” (אצלם – “טוביה מאנטווקה”) ו“טומבללייקה”.

לשאלתי אם יש מחזאים צעירים הכותבים לתיאטרון שלהם היא מצביעה על הצגה חדשה, “טאנגו מהחיים”, מאת לידיצקי.

ועניינו?

"העלילה מתרחשת בנות המלחמה. קרקס יהודי. הגרמנים כובשים את האזור, ואת הקרקס הופכים למחנה-ריכוז. מחזה מעניין מאוד. את המוסיקה חיבר המנהל שלנו מיכאיל גלוס. "לדבריה, כבר הביאו את ההצגה לצ’רנוביץ, מוגילוב-פודולסק, ויניצה, ז’יטומיר.

כאן מצטרף פתאום בחור צעיר, המדבר יידיש, והכל מופתעים, שואלים מנין לו. צעירים רבים לומדים, הוא אומר, רוצים להידמות לדורות הקודמים ששׂפתם היתה יהודית. "אנחנו מלמדים יידיש את הורינו. "כשאני שואל את הבחור לשמו, הוא אומר, “מה זה חשוב” – ומסתלק…

זה הסיפור.

“קומדיאנטים” – אולם לודז' ברחוב וארשה    🔗

כעבור ימים אחדים הולכים כמה מאתנו לצפות במה שבמודעות ה“אינטוריסט” מתואר כמחזהו של שלום עליכם, “קומדיאנטים”, בביצוע ה“סטודיו-תיאטרון הדרמאטי היהודי המוסקבאי” – זה שמו המלא – באולם “לודז'” שברחוב וארשה 71, הרחק בפרברים הדרומיים.

כיוון שהמתרחש על הבמה אינו הצגת-תיאטרון מקצועית, אין מחזה, אין תפאורה, אין משחק, הכל נשמע ונראה כחאלטורה חובבנית עלובה (למרות שעל-פי התוכנייה מועלית ההצגה מאז סוף 1981, ואם זה יהיה רצון השלטונות – עד סוף כל הדורות), מיותר להוסיף שהקשר בין המחזה לבין שלום עליכם רופף ביותר. את “הטקסט הפיוט” חיבר אהרן ורגליס, אבל אפילו בירחונו קראתי ביקורת קטלנית על המוסד הזה. ובין-השאר כותב האיש, ויקטור לנזון (במדור “מועדון הוויכוחים שלנו”) בפשטות: “העובדה שהסטודיו-תיאטרון הדרמאטי משחק לפני אולמות לא מלאים מוכיחה שלא יצר כל מהות לאומית.”

שני הדברים נכונים. הלא-כלום הזה מתנהל לסירוגין ביידיש וברוסית. ב“קומדיאנטים” משתתפים 18 שחקנים ונגנים, לבד מן הצוות הטכני. בערב שבאנו אנחנו לצפות בהצגה, ישבו צופים רק על 28 מתוך 250 המושבים שבאולם. כולם קשישים.

התוכנייה היתה ברוסית בלבד. פניתי ביידיש לאשה זקנה שישבה לשמאלנו וביקשתי שתתרגם לי את הכתוב. התברר, שאפילו היא ושתי ידידותיה מבינות מלים בודדות בלבד ומדברות פחות. ואנחנו דנים באלה שנסעו עד לאולם לודז' לצפות בהצגה ביידיש.

אז מי הם היום יהודי מוסקבה? מי היו בעבר? מה בכלל אנחנו יודעים עליהם?

פה טמון עברם של יהודי מוסקבה    🔗

מוסקבה היא כרך ענק, אבל כבר אחרי יומיים-שלושה גילינו שלִבו של המטרופולין הוא בטווח-הליכה מבית-המלון שלנו, “רוסיה”, שאפילו אינו הגדול בעולם, הוא בלי-ספק המפלצתי מכולם – אלפי חדרים, מסעדות, אולמות-חתונות, היכל הקונצרטים הגדול של העיר, שני בתי-קולנוע, חנות “בריוזקה” לתיירים, מה לא. מאגפּו המערבי, לשפת נהר מוסקבה, נשקף הקרמלין. מאגפו המזרחי (ווסטוק) צועדים ברגל לתחנת המטרו הסמוכה ביותר, “נוגינה”.

והנה, כשצועדים עוד רחוב אחד מעבר לתחנה, מגיעים לרחוב ארכיפוב, שבית-הכנסת הגדול של מוסקבה ניצב שם מאז 1891. כל יהודי יודע, שאין בית-כנסת אורתודוכסי נבנה אלא במרחק הליכה מותרת בשבת. ניסיונותי המעטים לגלות היכן התגוררו היהודים, שבית-הכנסת הגדול נבנה לשימושם, עלו בתוהו. איש לא יודע כלום.

הכל התגלה לי, אבל מאוחר מדי, בשובי הביתה. רק אז התפניתי לעיין ב“יהודי מוסקבה”, מאמר מרתק מאת מארק קופובצקי (סאוועטיש היימלאנד, יולי 1987) ובין-השאר מצאתי בו, שההיסטוריה של קהילת מוסקבה במאה ה-19 טמונה מתחת ל“רוסיה”.

ליהודים אסור היה להתיישב במוסקבה, עד לחלוקת פולין גם לא היו יהודים רבים ברוסיה, וכשסופּחו השטחים המאוכלסים יהודים, נאסר עליהם לצאת מאותו “תחום מושב”. בכל-זאת היו סוחרים יהודיים שוהים תקופות מסוימות בעיר, והם נהגו להתאכסן בבניין שבשנות העשרים של המאה שעברה היה ידוע בשם “גליבובסקויה פודבוריה”. החל משנת 1828 הותר ליהודים להתגורר רק שם, “והאכסניה נהפכה לגיטו היהודי של מוסקבה.”

והיכן עמד אותו בניין? "במקום שעליו ניצב עכשיו מלון ‘רוסיה’. המלון שלנו.

לא רק הבניין, האזור כולו.

מסוף שנות החמישים של המאה ה-19 מאפשר החוק לסוג מסוים של יהודים לצאת מתחום-המושב, ובתוך פחות משלושים שנה מגיע מספר היהודים המתגוררים במוסקבה (רובם, כפי שיתברר, שלא כחוק) ל-35 אלף. המספרים הגדולים היו לא של “סוחרים מהגילדה הראשונה” ולא של בעלי מקצועות חופשיים, אלא (החל ב-1865) של בעלי-מלאכה יהודיים, ואלה, כותב קופובצקי, באותו אזור, “זיאראדייה”. בבתים הגבוהים והצפופים שבקרבת הקרמלין הצטופפו עניי היהודים.

עכשיו ברור מדוע נמצא בית-הכנסת הגדול במרחק הליכה נינוחה ממלון “רוסיה”. בית-התפילה הראשון, השׂכור, של הקהילה היה קרוב אפילו יותר, ברחוב סוליאנקה, שהיינו חוצים פעמים אחדות ביום, בדרכנו אל ה“מטרו” וחזרה. שם, ממש ליד תחנת “נוגינה”, נפתח בית-הספר היהודי הראשון בעיר, ביוזמת “חברת מפיצי השכלה”.

וכך אנחנו מגיעים ל-1891, כשהגיע מספרם של יהודי מוסקבה ל-35 אלף, וכביטוי לביטחון בעתיד נבנה אז בית-הכנסת הגדול, ברחוב הנקרא היום על-שמו של הצייר ארכיפוב.

ביטחון מדומה. בשנת 1892–3 גורשו ממוסקבה 80 אחוז מתושביה היהודיים, ועל-פי המספרים של ה“סאוועטיש היימלאנד”, נותרו בה אחרי הגירוש 8000 מכלל 35 אלף יהודיה. בעיקר גורשו העניים, אלה שהתגוררו במקום, שבשנים 1964–7 נהרס כליל וכוסה במלון “רוסיה”.

יש סיפור מרתק גם על קורות קהילת מוסקבה מאז המהפכה, אבל זו “אופּרה אחרת”. את עלייתה המסחררת ונפילָתה העמוקה של קהילת מוסקבה תיארתי בקצרה בפרק 9 למעלה. כאן אזכיר עוד – מתוך אותו מאמר – מה עלה בגורלו של בית-הקברות הישן, שראשיתו ב“חיילי ניקולאי”, החטופים המפורסמים, ליד בית-העלמין הפרובוסלאווי בדורוגומילוב. כדרכו, בכמה מלים יבשות, מרמז המחבר איך נמחה גם זכרם של מתי היהודים:

“בשנות החמישים, כשנסלל פרוספקט קוטוזוב, נעלמו הן בית-הקברות הפרובוסלאווי והן בית-העלמין היהודי” (אחד הרחובות הרחבים של העיר. מעבר לנהר הוא משנה את שמו לפרוספקט קאלינין, תפארתה של מוסקבה). אין הוא מבהיר מתי בדיוק “בשנות החמישים”, בימי סטאלין או בימי חרושצ’וב, ואולי משום שההבדל אינו משמעותי עד כדי כך.

נ.ב.

לאחר שהתפרסמו דברים אלה במעריב, כתב אלי מחיפה מר שיינין, במקורו ממוסקה. לדבריו, נסגר בית-הקברות הישן בדורוגומילוב בשנות השלושים. בעיתונות, זכור לו, התפרסמו הודעות הקוראות לכל מי שמבקש להעביר קברים ומציבות לווסטריאקובו, שהיה אז שטח חקלאי פתוח, שיזדרזו ויעשו כן. קברים יהודים רבים הועברו, וקרוביהם של הנפטרים נטעו עצים ליד קברות יקיריהם. כבר ב-1937, כשנפטר אביו ונקבר בווסטריאקובו, נראו עצים רבים צומחים מתוך השדה. בחמישים השנים שחלפו מאז נהפכו ליער הרוסי שראינו אנחנו.

מכל מקום, עברה של מוסקבה היהודית, שניסיתי לשווא לגלותו, טמון מתחת למלון “רוסיה” ומתחת לפרוספקט קוטוזוב. בתי החיים אבדו ולא נשאר להם זכר.

 

12: שיירות הולכות למזרח, שיירות של קברים עבריים    🔗

מרדכי שוהם, יליד מוסקבה, איש השידורים הרוסיים של “קול ישראל”, שקיבל לא רק היתר כניסה אלא אישור לעשות את עבודתו העיתונאית כרגיל, מבקש אותי להתלוות אליו לעלייה על קברות בני משפחתו הטמונים בבית-הקברות בווסריאקובו, בשוליים הדרום-מערביים של מוסקבה, מערבה מתחנת המטרו “יוגו זאפאדנה”, שהיא התחנה הסופית של הקו. מרדכי נולד ב-1940. בפרוץ המלחמה נדדה המשפחה עד מדבריות קאזאחסטן, ושם, כשהיה בן שלוש, נפטרה אמו. דודתו היתה לו כאם. עם אביו עלה לשראל לפני חמש-עשרה שנה. ב“מטרו” אנחנו נוסעים עד התחנה הסופית, “יוגו זאפאדנה”. מכאן עלינו להמשיך מערבה, לבית-הקברות.

נהג ראשון סירב לקחת אותנו בטיעון שאינו יודע את הכתובת. מרדכי אמר לי מיד: “הוא יודע בדיוק, אבל אינו רוצה להסיע יהודים.” לנהג המונית הבאה, היודע מיד היכן ווסטריאקטובו, אנחנו מספרים על תגובת קודמו, והוא משתומם מאוד: איך זה ייתכן שלא ידע? הכל ייתכן.

הגשם אינו נפסק. קר כמו בעיצומו של חורף בתל-אביב. משרדי בית-הקברות, בניין חד-קומתי ישן, כמו משהו במושבות העלייה הראשונה. מאחרי אשנב אשה שמנה, נעימה. מרדכי אומר לה את שם דודתו ואת שנת-פטירתה המשוערת. בוודאות אינו זוכר. “יהודייה?” שואלת האשה. כן. בעבר, מספר לי מרדכי, היה כאן בית-הקברות היהודי, ועכשיו זהו בית-קברות כללי, אבל כל מי שיש לו חלקת-קבר משפחתית רשאי להשתמש בה גם היום. ואכן, ראינו כמה וכמה מציבות מן השנים האחרונות ממש, בהן מציבות בעברית בלבד, בנוסח המסורתי המקובל. האשה לוקחת ספר-שמות גדול ובתוך כמה דקות מאתרת את השם.

אבל איך מגיעים אל הקבר? הגוש ממוספר, 43, אבל אין כל מספור של שורות. “פְנו ימינה לעבר החלקה היהודית,” הדריכה את מרדכי, “עד שתגיעו לחבית גדולה. מן החבית ספרו שלוש שורות, ומשם עוד עשרים.”

עשינו כמצוותה. בינתיים גבר הגשם. בית-הקברות נתחם באחד מיערות הלְבנים של רוסיה. לפני שבועיים בלבד, כשנחת מטוסנו, היה עדיין הכל ירוק, ורק עין-הנץ יכלה להבחין בכתבי חלודה שהחלו פושים בעלווה. כאן, ביער, בין קברים מגודרים בסורגי ברזל, בוססנו בבוץ מרופד בעלי-שלכת. כל מה שהתהפך ביהדות רוסיה במאה זאת חקוק באבני המציבות, החל בכותרות המסורתיות, כמו “פ”נ הרבנית אשה חשובה וצנועה מאוד נכבדה טובת לב מרת מרים בת הרב הר' פינחס ז“ל פאלאנט מילאדיזשענקא אשת הרב הר' אברהם יעקב ז”ל מיטולוטשין נפטרה י“ח ניסן ה' תש”ל תנצבה", וכן מגן-דוד גדול, וכלה במציבות שיאן עליהן אות עברית אחת ולא כל רמז ליהדותו של הנקבר. וקצת קודם, ממש ברגע שחצינו את הכביש הפנימי לעבר החֶלקה היהודית, עברו על-פנינו שלושה צעירים, וכשהיינו לא יותר מעשרה צעדים בשביל המבוּיץ, עוד לפני אותה חבית, שמענו צעקה רמה, שמתוכה קלטתי אני תחילה רק את הצרוף “ז’ייידווווב”. הבינותי שיש פה משהו הנוגע ליהודים. מרדכי קלט הכול:

“בּיי ז’ידוֹב!”

מן הנשייה חזרה לזיכרוני סיסמת הפוגרומצ’יקים בראשית שנות השמונים של המאה שעברה, ימי “הסופות בנגב”:

“הכֵּה ביהודים – והצל את רוסיה!”

הכול חבר – היער בשלכת, הגשם, הצעקה הזאת, אבל גם זה שלשווא בוססנו בין המציבות המגודרות – את קבריהם של הדודה ושל עוד כמה בני-משפחה הקבורים לידה לא הצלחנו למצוא. מרדכי כבר אמר נואש, או אולי הציק ל שגם אני הולך ונרטב יחד אתו, ולכן הציע שנשוב על עקבינו. כשהגענו לחבית, ביקש שאחכה עוד כמה דקות מתחת למטרייה שלו והוא יעשה עוד ניסיון למצוא את קברה של האשה, שאימצה אל לבה את היתום בן השלוש והיתה לו לאם, לומר שם אולי “קדיש” אחרון. מי יודע אם עוד יחזור אי-פעם לרוסיה.

וכששוב לא מצא, התעצב מאוד. עשיתי עצמי לפוסק-הלכות ואמרתי לו, שעל-פי דין ייצא ידי חובה אם יבחר לו סתם איזה קבר יהודי ועליו יאמר “קדיש”. מרדכי היסס רגע, ואחר-כך פתח את תרמיל-הצד שלו, הוציא מתוכו נר-נשמה, סידור, כיפה ושקית-ניילון מלאה באיזשהו חומר חום, גרוס. פתח את השקית והחל זורה את החומר, עפר ירושלמי יבש, על הקברים היהודים שטופי הגשם.

מסביב אין אפילו זכר ל“מניין”, ורק מרדכי שוהם עומד ואמר קדיש יתום ואני עונה אחריו אמן.

ועם זאת נראה לי הכול רוסי מאוד, ישר מתוך סיפור של צ’כוב. מרדכי, לעומתי, תוך שפסענו בזהירות בין השלוליות, מתחת לעיסת-העננים האפורה, אמר לי שחוזר לזיכרונו שיר שקרא לפני שנים פה במוסקבה, באחד מפרסומי “סאמיזדאט”, וגם עמד וקרא שורות אחדות ברוסית ותרגם אותם למעני לעברית:

קראוואני יידוט נא ווסטוק –

קאראוואני ייברייסקיך קלאדבישץ' – –

(שיירות הולכות למזרח,

שיירות של קברים עבריים…)

האם מוכּר לי השיר, – שאל.

משהו מוכּר, אבל מנין? – הכול היה לא מהעולם הזה, שובר-לב. יצאנו אל מחוץ לבית-הקברות ועמדנו כך בגשם עד שהגיעה איזו מונית עם זוג יהודים קשישים, ששאלו מיד אם אנחנו מישראל.

איך ידעו? – ידעו.

בשובי הביתה, ישבתי באחת השבתות בחבורה ובין-השאר סיפרתי את כל הסיפור הזה, וחזרתי במגומגם גם על מה שזכרתי מהתרגום העברי המאולתר:

שיירות הולכות למזרח,

שיירות של קברים עבריים…

בין היושבים בחדר היה דוד מרקיש. ופתאום, בשקט, אמר: “זה שיר שכתבתי אני.”

הצירוף היה כל-כך רחוק מכל סבירות, כל-כך מעוגן בפאנטאסטי, שלאמיתו שלד בר פשוט לא האמנתי.

ומרקיש סיפר יותר מזה. את השיר הזה כתב עוד בהיותו ברוסיה, הוא הועבר בדרכים מחתרתיות לארץ וגם פורסם בשני תרגומים נפרדים – של אברהם שלונסקי ושל יעקב שרת. אבל היכן מוצאים את התרגומים, והיכן המקור עצמו?

ויום אחד הצליח מרקיש לחשוף את הטקסט הרוסי המקורי, שכתוב בשוליו היכן ומתי חובּר: אוז’גורוד, 1959. שוהם ומרקיש מכירים זה את זה שנים רבות, ולא עלה על דעתו של שוהם, ששיר זה שקרא בפרסום מחתרתי, אינו של משורר יהודי מזמן אחר – אולי של שמעון פרוג, כפי שנטינו לנחש – אלא של דוד בן פרץ מרקיש.

בן ציון תומר, שישב באותה מסיבה ליד מרקיש, תרגם את השורות שקרא מרדכי שוהם ביער בווסטריאקובו:

שיירות הולכות למזרח,

שיירות של קברים עבריים,

על פני רוס, בערבות הדַכָּא,

שיירות הולכות למזרח.

שלום לעפר האומרים לי: לך!

אל האר. באתי ממנה אשוב.

סיום שכולו סוד    🔗

במה שקרה עם דוד מרקיש אין סיפור מלא-סוד זה מסתיים. כמו שהוא מתפרסם כאן, נדפס פרק זה לראשונה ב“מעריב”. את מעמד אמירת הקדיש וזריית “חופן אחר חופן של עפר ירושלמי יבש מעל לקברה של הרבנית החשובה מרת מרים” האלמונית צילמתי, בגוף הפרק שובּץ תצלום הקבר ומתחתיו המלים: “על קברהּ של יהודייה אלמונית”.

למחרת היום טלפן אלי מירושלים אדם, מר קרוגליאק, כדי לומר לי, שאותה רבנית אלמונית, מרים פאלאנט, היא סבתו. יש לרבנית שבעה נכדים ושלושים נינים בישראל. הוא עצמו עלה מברית-המועצות ב-1971, שנה אחרי שנפטרה.

כעבור ימים אחדים נפגשנו, ואני מסרתי לידיו את הפילם כדי שלכל אחד מנכדיה ומניניה יהיה לפחות תצלום של הקבר בווסטריאקובו.

לכך, שדווקא את השורות ההן דקלם מרדכי שוהם בווסטריאקובו ושדווקא בנוכחותו של דוד מרקיש סיפרתי פרט מסוים זה, עוד אפשר להקנות מידה של סבירות. אבל למה דווקא ליד קבר זה נעצרנו, מרדכי פיזר עפר ירושלים, אני צילמתי, התמונה פוּרסמה בעיתון והנכד ראה אותה – זהו סיום שכולו סוד. זכותה של הרבנית יגן עלינו.

 

13: שתי מלים שמנסות להפוך את רוסיה    🔗

את עיקר הדברים ייחדתי בספר זה לפגישותינו עם יהודים, וביתר דיוק, “מסורבים” לסוגיהם. הרגעים והשעות בחברת אנשים נלהבים ואמיצי-לב אלה, שרק על מקצתם סיפרתי, הם “גיזת הזהב” שהבאתי ממסעי לבריה“מ של ספטמבר 1987, ערב יום השנה השבעים למהפכת אוקטובר. זה עיקרו של מה שנראה לי חשוב ו”בוער" יותר מכל נושא אחר.

אין פירוש הדבר, שנעלמה מעיני העובדה, כי גם לא-יהודים חיים ברוסיה וכי המדינה הקומוניסטית עומדת היום בשעת-מפנה מרתקת, שיש המפליגים ואומרים שלא היתה כמותה מאז השתלטו אנשיו של לנין על ארמון החורף בפטרבורג. אוסיף ואומר: אין עוד מקום בעולם, שכל-כך השתוקקתי לראותו בשתי עיני, “למשש” פעם ולא גם כאורח לרגע, את הממשות של רוסיה הסובייטית.

בכמה מקומות למעלה כבר הזכרתי את המסע המטורף ברכבת, שעשינו לפני עשרים וחמש שנים מאיסטנבול דרך סופיה, בוקרשט וקייב למוסקבה ומשם ללנינגראד ולהלסינקי ומשם חזרה דרך רוסיה הלבנה עד לבאראנוביץ' ובּרֶסט וגבול פולין, מסע לאורך אלפי קילומטרים, אשר מה שראיתי במהלכו “בעד חלון הרכבת”, טבע בי את רישומו הקשה למדי. אבל מה כבר ראיתי? ועוד לפני כל-כך הרבה שנים?!

לא כן ביקורנו הפעם. בשלושה שבועות צפופים כאלה, בתנועה מתמדת ופגישות עם אנשים שונים ומשונים, מצטברים רשמים רבים. מה גם שלא היה אפשר להגריל זמן מרתק יותר לביקור כזה, ימי ה“גלאסנוסט” וה“פרסטרויקה”, המתוארים מצד חסידים ומתנגדים גם יחד כ“מהפכניים”, ואילו גורבאצ’וב עצמו אינו הולך בקטנות ואת מנהיגותו הוא משווה לאותם ימים הירואיים של מהפכת אוקטובר, ימי לנין.

ובכן, נתחיל ב“גלאסנוסט”, מלה שכלי-התקשורת הסובייטיים משמיעים אותה בקצב לא-נפסק, בכל אשר תפנה, ובנשימה אחת עם זוגתה, “פרסטרויקה”. לא פירושה המילולי חשוב, אלא המסר הסיסמה זו באה לשדר – שמכאן ואילך לא יהיה עוד “טיוח”, תוּתר ביקורת, יהיה ויכוח, תושלט האמת ועוד כיוצא באלה.

משהו באמת קורה, כידוע. מפרסמים ספרים, שעד עכשיו היו ברשימה השחורה. בגיליון אחד (מיום 20 בספטמבר) בלבד של השבועון בלשון האנגלית “מוסקאו ניוס”, קראתי שורה של מאמרים, שכל אחד מהם גדוש ביקורת על ממסדים שונים. היסטוריון ראשי של משרד ההגנה מתח ביקורת על ההיסטוריה הצבאית הסובייטית, הדגיש שבניגוד לאומות אחרות, שסיכמו את קורות המלחמה בעשרות כרכים של היסטוריה רשמית, טרם החלה בריה"מ להתמודד עם ההיסטוריה של מלחמת-העולם השנייה. כהדגמה, פירט את ממדי הטיהורים שעשה סטאלין ערב המלחמה בצמרת הצבא האדום, נקב במספריהם של הקצינים שהיו “קרבנות הדיכוי” (המלה הפשוטה “נרצחו” או “נוֹרוּ”, אינה מקובלת גם היום), והצביע על מחירם הנורא, אם כי באותו מאמר עצמו לא שכח לקבול על אלה המתעלמים מתרומתו של סטאלין לניצחון…

במאמר שני באותו גיליון עצמו נמתחת ביקורת על המהדורה החדשה של לכסיקון האישים הרשמי של המשטר, שראתה אור לקראת חגיגות השבעים של המשטר. במהדורה זו ישנו חידוש גדול מאוד, לראשונה מאז “הטיהורים” של שנות השלושים, נזכרים ב“ספר האישים” של המשטר שמותיהם של מנהיגים שסטאלין לא רק הוציאם להורג אלא מחה את זכרם: “אחרי הרבה שנים”, בלשונו של בעל המאמר, נזכרים טרוצקי, בוכארין, זינובייב, קאמנייב, ראדק, ריקוב ואחרים. הוא מעלה את הכיוון החדש על נס, אבל מטרתו אינה לשבח אלא לתמוה מדוע מטשטשת גם מהדורה זו את האמת, מסתפקת באמירה כללית, שאלה היו “אישים חשובים”, אבל אינה מגלה לקוראים אילו תפקידים מרכזיים מילא כל אחד מהם בצמרת השלטון המהפכני כעמיתיו של לנין. ועוד מעיר בעל המאמר, שעל ארבעים אחוזים מכל השמות הנקובים בשתי האותיות הראשונות של האל“ף-בי”ת נאמר, שהיו “קורבנות של דיכוי”, ולא האמת הפשוטה, שהוצאו להורג…

במאמר שלישי, החשוב בכולם, מתוארת עוצמת ההתנגדות ל“פרסטרויקה” (הארגון-מחדש של הכלכלה). מחברו מצביע על קבוצות-האינטרסים – בביורוקרטיה, בין ה“בוסים” המפלגתיים, בין הפועלים עצמם – הפועלים נגד השינוי, מצטט את האמירה הרווחת, ש“ברוסיה אפשר לחיות רק אם גונבים,” קובע שהקשיים בדרך להגשמת הפרסטרויקה חמורים…

אפילו מהתרשמותנו המצומצמת, הישירה, יכולנו לפתח לכאורה טיעון שלם ולהראות, שה“גלאסנוסט” אינו רק סיסמה. די להשוות בין התנפלותם של אנשי הקג“ב אז, לפני עשרים וחמש שנים, על כל מי שקיבל מידינו בתחנות-הרכבת גלוּית-נוף מישראל, איזה מחזיק-מפתחות, את הספרון של משפט אייכמן, את האיומים להעמיד לדין אותנו על-פי אותו סעיף קטלני (58 ובני-סעיפיו), העוסק ב”אויבי ברית-המועצות" – לבין מה שבסופו של דבר הוּתר לנו הפעם להעניק לרבבות המבקרים בביתן שלנו…

קל להראות, שאלה אינם ימי סטאלין.

יותר מזה: עם שלושה מחברינו דוברי הרוסית: בני גל, יוסי וקסלר ורוברט זינגר, צפיתי ב“צעקה האחרונה” של התיאטרון המוסקבאי – המחזה “הבלש העצוב”, שעיבד ויקטור אסטפייב על-פי רומן בשם זה שכתב. המטאפורה המרכזית של ההצגה – אוטובוס ישן, בלי גלגלים, תקוע במרכז הבמה, משמש למגורי נפשות שונות, מתחלפות, שגורלותיהן נפרשים במהלך העלילה. גם בלי עזרתם של חברי, בלי להבין מלה אחת רוסית, לא קשה היה לנחש את מה שמייצג האוטובוס הישן, התקוע הזה – את כל מה שבאו ה“גלאסנוסט” וה“פרסטרויקה” לחלץ מהעמידה ומן הניוון ובתנופה רבתי לדחוף קדימה. בלי להבין, שמעתי הדים של ויכוח עם דור “מלחמת המולדת הגדולה” (דור הפלמ"ח?!),

שהדור הצעיר מוצא בו רק חסרונות. ישנו רגע-שיא בסיום ההצגה, כשמן השורה האחרונה קמה איזו חברה מכובדת מהדור ההוא, משסעת את ההצגה, צועקת, “לא נכון! לא נכון! אתם מתעלמים מן הקשיים, הכאב, הסבל, החלומות…” אבל רק כאשר מן הבמה “נותנים לה מנה”, מדברים בשם הדור הנוכחי, רועם אולם התיאטרון כולו…

תאמרו: אם כך כותבים וכך מציגים בתיאטרון, אז, לכאורה מצוּין!

בהשוואה לימי הטירור והסגירות המוחלטת של סטאלין, אלה הם בוודאי ימי המשיח האדום. אפשר לשער מה היה קורה אז אילו אמרה שחקנית מה שאמרה עכשיו על הבמה, להגנתה, אמו של ילד: “עשיתי כל מה שאפשר? תליתי תמונה של סטאלין מעל למיטת בני…” על פחות מזה נשלחו אנשים לעשר שנים לערבות הקרח הנצחי.

אבל מזמן חדל לעניין אותי הטיעון ההשוואתי הזה. אנחנו חייבים להשוות את מה שמתרחש בברית-המועצות ב-1987 לעולם המערבי של השנה הזאת, לא לאֵימי “הטירור הגדול” – הפיסי והרוחני – שרק מותו של סטאלין שם להם קץ ב-1953.

בהשוואה למקובל על כולנו כתנאי ראשוני לתפקודה של דמוקרטיה חופשית, נאורה, האוטובוס הזה עודנו תקוע. ה“גלאסנוסט”, בכל הכבוד הראוי, עודנו מלה ריקה.

החבר גלאסנוסט והחברה פרסטרויקה    🔗

נתחיל בעיתונים.

ואין כוונתי רק לפּרט המשעשע ביותר, שאת העיתונים היותר מעניינים פשוט אי-אפשר להשיג. מי שאינו מספיק להגיע בשש בבוקר אל אחד הדוכנים לא ישיג את ה“אוגוניוק”, את ה“ליטראטורנאיה גאזטה”. חוברות כתב-העת שנדפסו בו פרקי “ילדי ארבאט” של אנאטולי ריבאקוב נעלמו ואינן. אפילו את “מוסקאו ניוס”, השבועון היוצא לאור בכמה לשונות מטעם “אגודות הידידות” וסוכנות “נובוסטי”, לא הצלחתי למצוא אפילו פעם אחת בבתי-המלון, שהתאכסנו בהם. גיליון אחד קיבלתי מידי איזשהו מכּר “בעל קשרים”, וזה שהזכרתי למעלה חוּלק לנוסעי “איירופלוט” בדרך לווינה…

חוקי הביקוש וההיצע אינם פועלים בברית-המועצות, וכשהם פועלים – כיווּנם מהופך. ההיצע הוא בעיקר של מה שאין לו ביקוש, ואילו כל מה שיש לו ביקוש – אינו בנמצא.

זה לא מצחיק: כאן אולי יהיה מבחנו הגורלי של צמד-החמד הזה, החבר גלאסנוסט והחברה פרסטרויקה.

היום, בכל הפשטות, אין חופש. לא לקנות מידע ולא להפיצו, לא לבטא את עצמך באוזני האחרים ולא להאזין לדברים שהזולת מבקש להשמיע. אותנו מצחיק, שעיתונים סוביטיים שנעשו מעניינים, אינם נדפסים במספרים שיענו לביקוש הגדל. מכירה גדולה יותר פירושה שם לא עלייה ברווחים – אלא ייצור יותר נייר במחירי הפסד, ולשם מה? כדי שיותר אנשים יקראו ביקורת על הממשלה?…

מצחיקה פחות העובדה, שעיתונים מהעולם הגדול – יומונים, שבועונים, ירחונים – פשוט אינם בנמצא. גם בבתי-המלון הבינלאומיים הגדולים של מוסקבה ולנינגראד ראינו אך ורק את ביטאוני המפלגות הקומוניסטיות של אמריקה, בריטניה, צרפת, מדינות הגוש המזרחי, סוריה ו“דער וועג” (הדרך), ביטאון רק“ח ביידיש, לא עיתוני-שוליים כ”טיימס" של לונדון וניו-יורק, לא שום שבועון, לא ירחון, לא מאגאזינים, לא שום דבר.

והספרים.

אחד המראות המרנינים ביותר בכל אשר תפנה הוא זה של אנשים קוראים. ב“מטרו” של מוסקבה – מערכת ענקית שבהיקפה, בניקיונה וביעילותה היא עולה על אלה של ניו-יורק, לונדון, פאריס – נוסעים מיליונים. לא היה קרון שנסענו בו, שלא ראינו לפחות אחד מכל ארבעה-חמישה נוסעים קורא – ספר, כתב-עת, עיתון.

ואגב, הליכותיהם של הבריות בכרך הענק הזה – לא דוחפים, לא מרימים קול, לא מזהמים, לבושים בקפידה – מעוררת התפעלות. וכמה שלא יישמע הדבר מוזר, “האיש ברחוב” דומה להפליא בחזותו ובלבושו לאיש של ארץ-ישראל הישנה. ממש כמו הצהובים והירוקים העמומים של הבתים הישנים. אבל:

“אבל” גדול מאוד!

ביקרנו בחנות הממוקמת בשדרה מרכזית, האווניו-אוף-דה-אמריקאס של מוסקבה, פרוספקט קאלינין – “דום קניגי”, בית הספרים. אמרו לנו עליה שהיא הגדולה בכרך, או אולי הגדולה בעולם. אפילו היו אך ורק מספרי הספרים הנושא שלנו, אין אפילו צל של דמיון ל“פויל’ס” של לונדון, למשל.

אבל לא מספרים הם הנושא אלא ספרים. וממחלקה למחלקה את החוזר ורואה את שטיפת-המוח הטוטאליטארית הישנה, את אותו שטף אינסופי של תוצרת מפלגתית, ואחת היא אם אמור בהיסטוריה, בכלכלה מדינית, או במחלקת הפלאקאטים, המדליונים, הכול מתחיל בלנין ונגמר במנהיג התורן, גורבאצ’וב. אותי עניין מה מוכרים כאן מן הספרים הרואים אור בעולם, וכיוון שיש בחנות גם מדורים ללשונות זרות, ביקשתי לראות מה מוּצע לקורא האנגלית בחנות הגדולה ביותר בכרך. הספרים במדורים אלה, אגב, אינם בטווח מישוש, וכל ספר שאת המעוניין בו עליך לבקש מהמוכרת שמאחרי הדלפק החוצץ בינך לבין המדפים. הבחנתי במבחר צנוע למדי מן הקלאסיקה האנגלית, כלומר עד למאה שלנו, הקרובה להסתיים, אבל מכל ספרי העשורים האחרונים זיהיתי בוודאות רק שתי סופרות – את דוריס לסינג ואת נדין גורדימר. אני בטוח שיש עוד, אבל זה שלא רואים אותם בפינה האנגלית הקטנה אומר יותר ממשהו.

במשמעות המיוחדת של יריד-הספרים הקבוע בבירה הזאת את החש מן ההתחלה. היריד היה אירוע גדול ויוּקרתי. יום אחד נפוצה שמועה כאילו מגיע גורבאצ’וב עצמו לביקור, שכן מספר השוטרים ואנשי-הביטחון גדל מאוד, ומאחורי הבניין שלנו חנו משאיות מלאות לובשי-מדים כעתודה. התלוצצתי ואמרתי לאיש מקומי אחד, שהביאו כנראה כוחות מלנינגארד, והוא אמר: את לא יודע כמה עוד יכולים הם להביא מכוחות-הבטחון של מוסקה.

וכל זה – כדי להקיף שני בניינים שמוצגים בהם ספרים. היתה תחושה של מצב כוננות למקרה, שהספרים יתחילו לצעוד לעבר הכיכר האדומה. כשם שספר בידי המפלגה הוא נשק אדיר, כך ספר בידי אויביה הוא איוּם נוראי. בספריית לנין מונים את הספרים במילונים רבים, בהם הרבה ספרים עבריים.אבל אדם לא יכול לבוא סתם ככה לספרייה ולבקש ספר. הוא הצריך להיות מהימן ומוסמך. רק אם בספרייה המקומית לא מצא סתם אדם ספר שביקש ויש לו על כך הוכחה מוסמכת, תישקל בקשתו. לא, זה לא מצחיק, וייתכן שגם הדברות הזאת בקריאה בדרים הארוכות בתחתית הן ביטוי ליותר מרעב תרבותי – איזו התחפרות מפני הזולת, איזשהו מנגנון של התנתקות.

ודאי שאלה אינם ימי הטירור הסטאליני, אבל מה באה להשרות נוכחות מאסיבית כל-כך של אנשי-ביטחון ביריד-ספרים, שנושאו “המדע בשירות הקִדמה, הידידוּת והשלום”, אם לא פחד? בפתח הביתן שלנו לבדו ספרנו ברגע מסוּים שלושים לובשי-מדים ועוד לפחות כמספר הזה אנשי-ביטחון. ולא הזכרתי את אלה שמצלמים ואתך, ולעולם לא תקבל מהם את התמונה. הם לא נוגעים לרעה באיש, אבל – מקפידים לכתוב ולומר בכל הזדמנות – גם “גלאסנוסט” זה לא אנארכיה, חברים!

ומתי מגיעה האנארכיה – כלומר, החופש – לשלב בלתי-נסבל, יחליטו למעלה. מנגנוני הכפייה שנחלשו מאוד בימי חרושצ’וב, שבו והתרחבו לממדים אדירים – חזרנו ושמענו מפי אנשי-שיחנו – והשליטה בהם מרוכזת בידי אוליגרכיה מצומצמת בראש הפירמידה של המדינה, שביסודה עודנה מדינת-משטרה.

מדינה כאותו אוטובוס שראינו על הבמה.

ה“הגדה” והכופתאות, ה“גלאסנוסט” וה“פרסטרויקה”    🔗

למוסקה הגענו בטיסה מבירה עצובה של מדינה תקועה בין מזרח למערב, וינה מן העולם של אתמול. אני זוכר מה הרגשנו בשתי היממות ששוטטנו שם בציפייה לוויזה הסובייטית – שלבהּ של וינה הוא שניים-שלושה רחובות הומים, מלאי חנויות ובתי-קפה, וזהו זה.

במוסקבה יש שמונה או תשעה מיליון תושבים, הרבה יותר מכל אוסטריה. בשובנו לווינה ממוסקבה נראו לנו אותם שלושה-ארבעה רחובות כשיא הכרכיוּת, השפע, האור, כפאריס, כמאנהטן. אם תרצו, זה כל סיפור הפרסטרויקה על רגל אחת.

ב“פרסטרויקה” הכוונה לייצר הרבה יותר, באיכות הרבה יותר טובה, ולהביא את המוצרים אל הצרכנים. כלומר, כל מה שעכשיו לא קורה.

מוסקבה היא עיר ענקית, עיגול שהרדיוס הממוצע שלו עשרים קילומטרים. ואין באזורי המגורים האינסופיים שלה בתים קטנים. הכל בתי-דירות ענקיים, בנייה טרומית, דירות מצומצמות, מאות יחידות בכל בלוק. לכאורה, מצטיין הכרך בבּוּלבארים רחבים מאוד וברצועות ירק בין גושי-הענק הלבנים. מה, אם כן, מקורה של התחושה המעיקה שהכול אפור ועגמומי כל-כך? כך חשנו כולנו בערב הראשון, בדרך מנמל-התעופה למלון “רוסיה”, שהוא לב-לבה של בירת המעצמה העולמית הזאת. ולא רק התאורה הקמצנית, ולא רק התחבורה הדלה, ואל רק הרחבות שאין נראית בהם נפש חיה. זה עוד משהו, שרק כעבור יומיים-שלושה התחלתי להבחין בחסרונו.

אותו מזהו הוא זה, שמרבים לקונן עליו במערב: עיר של תשעה מליונים בלי שלטי-פרסום, בלי מודעות-ענק, בלי הניאונים הקורצים, בלי חלונות-הראווה המשגעים. ונא לשים לב: לא בשאנז אליזה אני מדבר, לא בפיפת' אווניו. ברחוב דיזנגוף שלנו, בכיכר מלכי ישראל, בטיילת. איזו דלוּת לא-איכפתית בכל אשר תַפנה מבט.

משונה, אבל בטרשת-העורקים המסחרית את המבחין ביום אפילו יותר מאשר בלילה. החנות הגדולה של הכרך היא ה“גום”, שתי קומות של פאסאז’ים והמון חנויות קטנות וכן ויטרינות, הפונות אל הכיכר האדומה. שוב לא יאמין אלא מי שחזה בעיניו: חנויות ה“גום” נראות כמו רחוב שנקין לפני שלושים שנה, ואילו משהו כמו “דיזנגוף סנטר” פשוט אינו קיים.

ופתאום הבחנתי במדד-הנחשלות העיקרי של סוף המאה העשרים: כרך של שמונה-תשעה מיליונים ואין פקקי-תנועה, מעט מכוניות פרטיות ותמוּה הרבה יותר, לא רואים כמעט רכב מסחרי, לא משאיות-הענק הבינעירוניות ולא כל אותם טנדרים ודאבּל-קאבּינות המשמשות תובלה פנים-עירונית, אין כבישים עיליים אין בעיות חנייה, בקושי רואים תחנת-דלק. אין כל בעיה לחצות בצהרי-יום את רחוב גורקי, ההדור בעורקיה הראשיים של העיר. מה מלמדים כל אלה?

מלמדים מה שמגלים בכל “גאסטרונום”, או “פרודוקטי”, חנויות המזון. בשובנו ברגל מביקור במוזיאון, לא רחוק משער טרויצקאיה, זה שבשנת 1918 נכנס בו לנין לקרמלין ועכשיו נוהרים בו תיירים וקהלי אולם הקונגרסים, נכנסנו ל“גאסטרום”, לקנות משהו לאכול. לא היה תור, ומהר מאוד קנינו לחם, גבינה, חמאה, איזשהו נקנית, ריבה, שימורי-דגים, מזון שאפשר בהחלט לשׂבּוע בו, ולפי מושגינו – בזיל הזול. אבל מה – מקום מרכזי, לאורך הקירות יש מקום לתצוגה של מאות מוצרים, וכאן – זה כל מה שיש, אולי עשרה סוגי מוצרים, אולי עוד כמה. ואין נייר לעטיפת הלחם, ואין שׂקיות-אריזה, אין כל שימת-לב לנוי. הכול בריא ועצוב. ופה מדובר במקום שהוא חמש דקות הליכה מלנין ומגורבאצ’וב, לא בקאמצ’אטקה.

רק לשם השוואה, אני חושב על ארבעה הסוּפּרמרקטים והשופרסלים בשכונה שלנו, וזה בלי הסוּפּרפארם. רק לשם השוואה, אני חושב על מספר המכוניות. אם מסתתר אי-שם מרכז מסחרי המתחיל להיות דומה ל“מרכז דיזנגוף” שלנו, זה לא ה“גום”, הגדול בבתי-המסחר בעיר. ה“גאסטרונום” המסוים הוא דוגמה מקרית. מי יאמין, שלא הרחק משם, ביציאה המזרחית מ“רוסיה”, מתחת לקמרונותיהם של בנייני-משרדים, המאכלסים משרדי-שלטון ידועי-שם, עומדות כמה זקנות ומוכרות צרור צנוניות, קַמצוץ בצלים, איזה כרפס ושאר ירקות. פה ושם מכריז איזשהו שלט, “קפה” – אבל בדרך-כלל, קפה הוא סטאטוס. קופסה קטנה של “נס קפה” היא חגיגה.

יכולתי להכביר מלים על מה שנראָה, אפילו בעיני אורח לרגע, משמעותי לאין שיעור מפרסום רומן של פסטרנאק, שירים של ברודסקי ומחזה של בֹוּלגאקוב, הסחורה מוצעת לאזרח. ואם לדייק, הסחורה שאינה בנמצא. במקום זה אשוב לרגע עשרים וחמש שנים לאחור ובלי פירושים אצטט פסקות אחדות מתוך רשמי אז:

“בעד חלון הרכבת”, מסע בשנת 1962    🔗

"כזו היא תחנת בּרסט, כיעור מונומנטאלי, שבתִקרתו מצוּירות תמונות הירואיות על מלחמת הצבא הסובייטי ובעמודיו וצריחיו מגולפים סמלי ברית-המועצות. תחנה זו מסוגלת לקלוט אלפי נוסעים בעת-ובעונה-אחת, אבל אן בתחנה מזנון ראוי לשמו – – – בתחנה זו טרם שמעו על דוכני כרום, מכונות אספרסו משקאות קלים, אין צורך להוסיף שאין ניכר בה רחש המיקח וממכּ של כל תחנת-רכבת מסוג זה בעולם.

---

“אתה מהרהר במושגים נשכחים – מהפכה, פרולטקולט, הלעג לטעם הבורגני, ומתהלך בתחנות שבכולן אתה מוצא אותם סימנים: מזנון עגמומי ודוכן ספרים וגלויות בגדולות יותר, ועגלת-דברים-טובים וכן עגלת גלידה בקטנות יותר, ותמיד ניצבת מאחריהן אותה אשה משועממת ואפורת-מראה…” (מתוך “הסחורה מוצעת לאזרח”).

מעניין לספּר, שבאותה רשימה נקבתי במחיריהם של מוצרים שונים, בכללם מחירי הגלידה, “בין 19 ל-40 קופייקות”. עברו 25 שנה ושוב קניתי גלידה במוסקבה ב-19 קופייקות.

וקטע שני: "איני אומר שראינו את פניה של אמא רוסיה. אדם צריך שנים כדי להקיפה, וכבר אמרו שרוסיה אינה ארץ כי אם עולם. אבל אנחנו נסענו באזורים המערביים, הפוריים, המיושבים והמפותחים ביותר. ישנו היגיון סטאטיסטי של מספרים גדולים – – –

“איני יודע איך נוי משק המכונות החקלאיות של בריה”מ, גם לא היה לי עניין בכך. אבל יש כמה וכמה מדדים לרמת חייו של האדם, לסגנונה של ציוויליזציה והישגיה. נסעתי, ברכבת ובמכונית, באירופה ובארה"ב, ולא התקשיתי להבחין בין עמק הפו לבין קפואה, בין חייהם של אנשי מדינת איווה לבין חייהם של בני מיסיסיפי. יש דברים שאין לטעות בהם.

" – – – אתה שב ורואה את הרחוב הראשי של הכפר, או של העיירה, והנה הוא דרך לא סלולה, מַהמורות-מַהמורות, דרך לסוסים ולעגלות. אתה אומר, כי הנה-הנה, במקום שעכשיו הוא אופק נמוך ובעוד שעה יהיה מחוז חדש, ישתנו פני הדברים ויתגלו אסמי-בר צבועים אדום, בתי איכרים רווּחים, כבישים, טראקטורים, מכוניות, כל הדברים שאמורים היו לבוא במקום ה“חוטור” הרוסי הנחשל…"

(מתוך “בקתות ללא חיוך”).

כל זאת וגם ה“פרסטרויקה”    🔗

רשמים רחוקים אלה אני מציב מול מראות 1987 לא משום שאין שינויים רבים, והבולט שבהם הוא לבושם של הבריות שהשתפר לבלי-הכּר. אני מדבר על מה שבאופן יחסי לתמורות שהתחוללו מאז במערב, ניתן לראותו כהתרחקות נוספת של הרץ המהיר מחברו האִטי.

לא ראינו הפעם הרבה את המרחבים, להוציא גיחה קצרה, כמה עשרות קילומטרים, למרכז הנוצרי זאגורסק, וכן מסע ברכבת ללנינגראד, שרובו היה בחשכת הלילה, ורק שתי השעות האחרונות היו באור יום. ראינו מה שראינו, וחלילה לי להכליל, אבל מה שראינו מן הנוף הכפרי והעיירתי דומה גם היום לרוסיה של אז מאשר לאיווה. וכיון שלפני שנתיים הזדמן לי לנסוע מחדש בדרכי מיסיסיפי – אולי הנחשלת במדינות ארה"ב – השינוי שם ניכר הרבה יותר. אין היא מיסיסיפי שראינו ב-1960.

לא בזה העניין, כי אם במה שנראה לי כמדד העיקרי – התנועה המסחרית בעורקי הכרך. אם שם שקט – אין פלא שהחנויות ריקות, ששום דבר לא זז. המגאלופוליס היחיד בעולם שאינו מתפוצץ, המסתדר לו בנחת בלי “סופּר כבישים” ורבי-קומות-לחנייה.

לא רצים, לא מוכרים, לא קונים, לא יודעים מה לעשות גם בכסף שיש. אפשר לבזבזו רק על מתנות לא נחוצות, במחירים מופקעים, בחנויות במטבע זר, ה“בריוזקה” וגם זה קשה, אם לא קונים פרוות ואבנים יקרות.

וגם לא מפקידים בחשבון עו"ש בבנק שבקרן-הרחוב ומשתמשים בשיקים. אין שיקים, אין בנק בקרן-הרחוב. מאתיים ושמונים מיליונים עובדים על מזומנים.

ומי שמבקש להבין איזו מהפכה אדירה על ה“פרסטרויקה” להיות אם תהיה לה בכלל משמעות, די לו שיהרהר בכוונה המוצהרת של גורבאצ’וב להנהיג שיקים אישיים. עד שלא ראיתי בעיני, לא תפסתי שהמערכת האדירה הזו פועלת בלי מערכת בנקאית מהסוג המתקבל כמובן מאליו גם בארץ. שם מתנהלים כל משקי-הבית של מאות המיליונים במזומנים. אין חשבונות ואין פנקסי שיקים. אין כרטיסי-אשראי. מקומות העבודה משלמים ברוּבּלים פעם בשבועיים. כדי לחולל את השינוי הפשוט הזה – פנקסי שיקים – נדרשת תשתית בנקאית סבוכה ויקרה, שבלעדיה לא יניע גם הוא את המשק. ממש כשם שפקקי התובלה והשיווק הם בעוכרי המשק הסובייטי.

בשביל להבחין במצב עגום זה די בשתי עיניים ועשרים יום. ה“פרסטרויקה” פירושה לא רק הודאה בכישלון השיטות הישנות אלא הסתלקות מהריכוזיות הביורוקראטית, שבסופו של דבר אינה אלא שינוי המשטר מן היסוד. בלי זה לא יהיה קיום של אמת גם ל“גלאסנוסט”. תולדות ברית-המועצות הן ההוכחה העגומה, שכשם שאין כפור חם כך אין דיקטאטורה חופשית וריכוזיוּת מבוזרת.

במלאת שבעים שנה למהפכת אוקטובר מבטיח גורבאצ’וב לצאת מחדש ממצרים. לא נעים להזכיר, אבל בסוף ימיו של סטאלין יצא שם איזשהו קובץ מאמרים, שתרגומו העברי נקרא “מסוציאליזם לקומוניזם”. אם זיכרוני אינו בוגד בי הוכיחו מחבּריו, ש-15 שנה אחרי ספרם יופיע גם הקומוניזם. מאש אותו תאריך-יעד, 1965, עברו עוד עשרים שנה ויותר, והיום חדלה המנהיגוּת לדבר אפילו בלשונו של חרושצ’וב, שהבטיח להדביק את הקאפיטאליזם ולקבור אותו סופית עד 1980.

את האוטובוס התקוע הזה, שמעתי שוב ושוב, לא יוכל להזיז שום דבר שהוא פחות ממהפך סטרוקטוראלי. המבחן, כך אומרים, אינו בדיבורים אלא במעשים, ואם לא תספק ה“פרסטרויקה” האת הכופתאות לא יישאר זכר גם ל“הגדה”, כלומר ל“גלאסנוסט”. אפשר להדפיס לא רק את “דוקטור ז’יוואגו”, אמר לי אדם אחד, אלא אפילו את “החיים והגורל” של ואסילי גרוסמן, אבל לקרב את המשק הרוסי לזה המערבי אי-אפשר בלי הפיכת המשטר, וזה פשוט לא יקרה.

משחק-מלים אכזרי, ששמעתי מפי דובר-רוסית, חוזה ש“הפרסטרויקה” תסתיים ב“פרסטרילקה”, כלומר ביריות.

רבם הם המאמנים אחרת. הנה, באחד הימים זמין אותי מכּר ותיק – וגם קומוניסט ותיק – למועדון עיתונות-חוץ של מוסקבה, וכיוון שלשנינו זיכרונות ארוכים, הארכנו בדיבורים על אכזבות ותקוות. אני ייצגתי את האכזבות וידידי את התקוות.

"גם אני, " הבטיחני הידיד על ספל קפה, שבמועדון זה אין בו כנראה מחסור, “ידעתי לא מעט אכזבות, אבל עכשיו אני מלא תקווה.”

אבל בשטח, אמרתי לו אני, לא רואים כלום, חלונות-הראווה ריקים.

“חכּה,” אמר לי, “עכשיו הסתיימו הכנות ויתחילו המעשים. זכור מה שאני אומר לך, זו תהיה מהפכה כמו מהפכת אוקטובר.”

אילולא שמעתי את תחזיותיו של ידידי זה אז, לפני שלושים וחמש שנים, הייתי נאחז ביתר קלות בתקוותו החדשה. אחרי כול, הוא יודע…

בין שני הקצוות אני בוחר בעצה, שתיאודור דרייפר מסיים בה את מאמרו “רפורמאטורים סובייטיים: מלנין לגורבאצ’וב”:

אל תעצרו את נשימתכם!

 

14: צארים, נזירים, להטוּטָרים    🔗

עוֹלָם יָשָׁן! בְּטֶרֶם תִּשָּׁמֵד

וּבְחֶבְלֵי־עוֹנֶג תִּשְׁתּוֹחַח עוֹד,

עֲמֹד חָכָם כְּאֶדִיפּוּס עוֹמֵד

מוּל סְפִינְכְּס, הֶחָד חִידָה נִצַּחַת.

זוֹ רוּסְיָה – סְפִינְכְּס. – – –

א. בלוק – סְקִיתִים (תרגם: א. שלונסקי)

בסופה של עוד גיחה חטופה למרכז מוסקבה, לרחוב גורקי המהולל, אנחנו מגיעים לכיכר פושקין, שבשׂפתה, מתחת לפני־האדמה, תחנת־תאומים של שניים מקַווי הרכבת התחתית: “גוֹרקוֹבוֹ” ו“פּוּשְקִינְסקַאיָה”. פחות משבועיים, והכול בהליכה המהירה ברחוב כבר מובן מאליו, כאילו אין טבעי, למשל, מהיעצרותי לפני לוח־זיכרון לאיליה אהרנבורג חקוק באבן וקבוע בחזית בית־המגורים שהתגורר בו שנים רבות. האם זה הבית, שבו התנהלה אותה שיחה טלפונית, שאהרנבורג מספר עליה ב“אנשים, שנים, חיים”, התקשרותו של סטאלין שבישרה לסופר המנודה־לשעה, ששוב זורחת עליו שמשוֹ של העריץ?…

מימין, בירכתי הכיכר – קולנוע “רוסיה”, שבאולם הקטן שבאגפו מוצג הסרט הגרוזיני האכזרי “וידוי”, שאף אותו, כדברים רבים אחרים, אחמיץ מחוסר פנאי. לפנינו, בשפת המדרכה, אלכסנדר פושקין, שלפני מאה וחמישים שנה קופדו בדו־קרב רומאנטי חייו הקצרים, ניצב כאן במרומי האנדרטה, הנגרואידי⁴ נרכן מהורהר קדימה. מה בברית־ המועצות של היום נשאר ברוסיה של 1837? ההערצה הנמשכת לפושקין, שהכול בשירה הרוסית חוזר עדיין אליו. גם פרחי־האוהבים למרגלות האנדרטה שונים כל־כך מהזרים החנוטים לפני המאוזוליאון של לנין, דלים ואמיתיים יותר. רק עכשיו צדה עיני משמאל לכיכר, בקומתו העליונה של בניין־מידות, צירוף מוכּר של אותיות־ענק:

“איזווסטיה”. זהו יומון הממשלה, להבדיל מתאומו, עיתון המפלגה, “פראוודה”. מה מהירים אנחנו להסתגל – לכל מקום, לכל מציאות. כמובן מאליו אעבור בעוד רגע, בהתחלף אורות הרמזורים, לפני תצלומי האירועים והנופים המוצגים בחלונות קומת־הקרקע של בניין “איזווסטיָה”, ארד במדרגות לתחנה התת־קרקעית, וכאילו כל ימי אני נוסע ב“מטרו” המוסקבאי, אעמוד ברציף הנכון, אסע עד “נוגינָה”, אצא במקום שבקירו טבועים שרידי ההחומה החיצונית הישנה של הקרמלין, אטייל לי במעלה הכביש עד למלון “רוסיה”…

מכונית לחם, כמשל וכלֶקח    🔗

אלא שפתאום דוקר את עיני מראה של מכונית מסחרית, מעין “דאבּל קאבּינה” סגורה, אפורה, שבאותיות קיריליות גדולות כתובה עליה מלה שאני מזהה אותה במהירות: “חָלֶבּ” כלומר “לחם”. איזו צמרמורת־פחד עוברת אותי, וכעבור שבריר־שנייה מתחוור לי גם מה החזיר המראה העירוני השגור הזה: כך, בתיאור מכונית כזאת, הטעונה לא “מצרכי מזון” אלא עשרים אסירים בדרכם לתחנת־הרכבת ולסיביר ארץ ה“גולאג”, מסתיים “המדור הראשון” של סולז’ניצין. האוּמנם?! ושמא רק בראשי נהפכה מכונית־לחם מקרית לחוויה סיוטית?!

אכן, בדיוק כך – שבתי ומצאתי בדפי־הסיום של הרומן – בתיאור “מאִריה שחורה” מוסווית, על אחת מדופנותיה התכולות־זהובות כתוב בארבע שפות “לחם” ו“בשר”, מסיים סולז’ניצין את “המדור הראשון”, שכולו כמין אגדה נוצרית, ואריאציה על חייו וסבלו של ישו. בשום מקום בעולם לא יקרה כדבר הזה, שסתם איזו מכונית־לחם תעלה רוחות־רפאים מן הנשייה…

כששבתי עכשיו וקראתי את פּסקת־הסיום ממש, התחוור לי עוד משהו, שלא היה עולה על דעתי לפני הביקור. את הרומן מסיים סולז’ניצין בתיאור של כתב העיתון הצרפתי “ליבֶּראסיוֹן”, הנוסע במכוניתו לאיצטדיון “דינאמו”. הוא עוצר לפני רמזור, ולידו נעצרת גם מכונית מסחרית סגורה, תכולה־זהובה, שעל הדופן שלה הוא קורא בארבע שפות “בשר”. מכונית כמו זו ראה במהלך היום ברְבָעיה השונים של מוסקבה, והוא מיהר לרשום בפנקסו בדיו אדומה: “ברחובות מוסקבהְ נראות הרבה מכוניות מסחריות עמוסות מצרכי־מזון, נקיות והיגייניות להפליא. המסקנה הבלתי־נמנעת היא שמצב האספקה בבירה מצוין”.

ממקרה מכונית הלחם ישנו לקח והיפוכו. מצד אחד: להיזהר מכבלי הזיכרון ומן הדעות הקדומות ולשאוף לראייה בלתי־אמצעית, ראשונית. הן סולז’ניצין עצמו הדגיש באותו ספר, לפני יותר מעשרים שנה, שמכוניות אסירים מוסוות הן נחלת העבר. מה שעוררה בי מכונית הלחם מלמד לא על המציאות העכשווית אלא על האסוציאציות הספרותיות וההיסטוריות שלי. היפוכו של לקח זה הוא, שלא להיות כאותו עיתונאי של ה“ליבראסיון”, שאינו מבין מה הוא רואה ונתפס להכללות אופטימיות בלתי־מבוססות, היפוכן של המציאות האכזרית.

ואגב, לא מיותר לומר במקום זה דווקא עוד משהו על “המדור הראשון”, הבנוי במתכונת “אגדות־המולד”, סיפורים שיש בהם משום לקח נוצרי עמוק. הסיפור גם מסתיים למחרת חג המולד. מצד אחד יש כאן ביטוי עז לנפש האדם, שככל שישללו ממנה יותר כן תהיה חופשית יותר. בדרכם לסיביר, נאמר ממש לפני הסוף, “התמלאו באי־הפחד של מי שאיבדו הכול, אי־הפחד שקשה להגיע אליו אך הוא קיים ועומד”. מצד אחר, רצוף “המדור הראשון”, שגיבורו נרז’ין הוא מעין ישו, רמזים על חלקם של היהודים בקיומו של הממסד השטני שנכנס כסרטן לגופה של רוסיה הקדושה, ולא קשה למצוא בין אסירי וסוהרי “המדור הראשון” גם את יהודה איש קריות, גם “פרושים” – חוקרי קג"ב – בני־מינם של מי שהסגירו ודנו את ישו־נרז’ין. מחשבות אלה, שהטרידו אותי לפני שנים, גם כשקראתי את הספר וגם כשנתן סולז’ניצין באמריקה ביטוי לדעותיו, התעוררו בי מחדש בשיחות עם אנשים המכירים היטב את הלכי־הרוח הלאומניים־סלאוופיליים והנוצריים־פראבוסלאוויים, שהארגון הלא־קומוניסטי היחיד שקיומו מותר היום, “פַּאמייט”, הוא רק ביטויָם ההמוני והמוּכּר ביותר. אכן, גם בפרק זה איני שוכח, שלא הייתי אלא אורח לרגע בשתיים־שלוש פינות במדינת־היבשת. אבל כלום באמת רק אתמול נולדתי, ויכולתי להביט סביבי כאילו לא קראתי, לא שמעתי, ורוסיה וספרותה הנפלאה, והמהפכה, והקשר בין כל אלה לבין העם היהודי, הספרות העברית וארץ־ישראל, לא זמזמו כל העת בתודעתי?

מראה־עיניים ורחשי־לב    🔗

בלנינגראד, הכרך המלכותי היפהפה, עשינו שני ימים ולילה אחד בסיור של “אינטוריסט”. במקום שנוגע נייבסקי פְּרוֹספֶּקט בנהר הנייבה לא יכולתי שלא להרהר ב“אדרת” של גוֹגוֹל ובאַקַאקַאי אקאקייביץ', שמאז ההצגה ב“קאמרי”, אני רואה אותו תמיד בדמותו של אברהם חלפי.

במחצית ספטמבר ירד גשם עוד ועוד, ובצהריים היתה הטמפרטורה פחות מתשע מעלות. המדריכה הביאה אותנו ל“אַרמִיטָאז”, מוזיאון מדהים ביופיו. אותי משכו דווקא המדרגות המפורסמות מהסרטים והסיפורים על “עשרת הימים ששינו את העולם”, מדרגות ארמון החורף, שהן היום חלק מהמוזיאון, ובטעות החלפנו אותן במדרגות היציאה. אלא שעכשיו, כמו בציור המפורסם של אשר, אינן מוליכות לשום מקום. הגענו לקיר אטום ושבנו ועלינו בהן, בחיפוש אחר מדרגות פחות היסטוריות ויותר פונקציונליות.

ב“ארמיטאז”, יש אינסוף יצירות אמנות (האם אמרה המדריכה, שלושה מילִיונים?!), בהן רמבראנדטים ואימפרסיוניסטים צרפתיים והיפות שבתמונות התקופה הכחולה של פיקאסו, אבל אני הרהרתי במסעדה, שבחורף הראשון של המהפכה עמדו בה ראשי המהפכנים בתור למרק חם. מתוך “בין שתי מהפכות”, ספרו של המנהיג המנשוויקי אברמוביץ‘, שקראתי לפני שנים ביידיש, נחקק בזיכרוני, בין שאר סיפורים פאנטאסטיים, תיאור שיחה בינו לבין ראש מנגנוני הביטחון (ה“צ'. ק.”), פליקס דזרז’ינסקי. אגב המתנה למרק, פונה דזרז’ינסקי אל אברמוביץ’, אומר ששמע עליו שאין כמותו בקיא בתורתו של מארקס ושואל אם אמנם פסק מארקס, שברוסיה לא תוכל להתבצע המהפכה הסוציאליסטית משום שיש בה מעמד איכרים ענק ואין מעמד פועלים רחב דיו. “אכן, כך טוען מארקס,” ענה אברמוביץ‘, “אבל היווצרותו של מעמד פועלים כזה עלולה להימשך שנים רבות מאוד,” הקשה דזרז’ינסקי. “אכן, כך טען מארקס,” חזר אברמוביץ’. הפניםואז השמיע מי שעתיד היה לנצח על מנגנון הדיכוי האכזרי של המהפכה את הדברים האלה: "אם אין בכוחנו להחיש את התרחבותו של מעמד הפועלים, אולי נוכל להחיש את התכווצותו של מעמד האיכרים.

את מקום מסעדת־המרק לא מצאתי. אוצרות הארמיטאז' אינסופיים, והמראה מחלונותיו אל המים מכאן ואל הכיכר המלכותית מכאן עוצרי־נשימה, אבל בראשי היה שוב משהו שונה בתכלית:

אחוז תזזית נחפזתי בגשם לאורך כל נייבסקי פרוספקט, בחיפוש אחר המספרים 30 ו־32, שלפני מאה שנים ויותר היו בית־מגוריו ואולפנו של האיש כפול־הפנים, צלם החברה הפטרבורגית הגבוהה והמשורר העברי המוּמר, קונסטנטין אב"א שפירא. ערב נסיעתי התקנתי לגיליונות החג של “מעריב ספרות” רפורטז’ה מרגשת שכתבה רות בקי על חייו הכפולים של בעל “בשדמות בית לחם”, ועוד בתל־אביב אמרתי בלבי, שאם אך אגיע ללנינגרד ארוץ לגעת בדמותו של משורר נידח וטראגי זה…

כלומר, אי־אפשר סתם לראות. כל טעמו של ביקור כזה הוא בהתגלותו של מה שחי בתוכך, באלף פנים, שנים על שנים. הנה אפילו אגב נסיעה בסתם רחוב קודר, בדרכנו מלנינגרד לארמון־הקיץ של פטר הגדול, כשהצביעה מדריכת ה“אינטוריסט” (“שמי סווטלאנה,” הציגה עצמה בשובבות גלאסנוסטית, “כשם בתו של סטאלין”) על ציבור מבני־תעשיה ישנים בצד הכביש ואמרה, “אלה מפעלי פוטילוב,” הסעיר בי צירוף זה, שהמיתוס הסובייטי מזהה אותו עם שעת־ההכרעה של המהפכה, אסוציאציות היסטוריות וספרותיות…

ועוד דוגמה. לפנות ערב יצאנו לביקור בדירתו הדלה של לב פורמן, ממסורבי העלייה, אי־שם בלנינגרד. אגב חיפוש הבית, הצצנו לכמה חצרות פנימיות. לפני חדרי־המדרגות, באורו הדועך של יום, שכבר בספטמבר היה סתָווי מאוד, ישבו זקנים ובחנו אותנו בעיניים חשדניות. בחצי־הלצה אמרתי לאחת מחברות המשלחת: “הנה, זה הבית שבו רצח רסקולניקוב את המרשעת הזקנה”. לרגע שכחה גם היא, שלא ב“החטא ועונשו” אנחנו אלא בחיים, ונרגשת קראה: “באמת?! זה הבית?!”…

לא גיבור “החטא ועונשו”, אלא דוסטוייבסקי המתחיל עצמו? בשנתו העשרים וחמש – בבית הזזה, משתעשע דמיוני – חיבר אותו שַרטט עני ושאפתן סיפור בשם “אנשים עניים”. המשורר והמו“ל הצעיר אלכסיי נקראסוב, שקרא את הסיפור כולו בנשימה אחת, קם בסופו של אותו לילה צפוני לבן ורץ אל המחבר, שלא יכול היה גם הוא לעצום עין, כדי לא להשהות את דעתו, שעם סיפורו זה נולד יורש לגוגול. גם גדולי המבקרים הסוציאליסטיים והאתאיסטיים של הזמן, בלינסקי, שנקראסוב כפה עליו את קריאת “אנשים עניים”, לא יכול היה להפסיק את הקריאה, הזעיק לביתו את דוסטוייבסקי ואמר לו, לדעתו ספר זה גדול כל־כך, ש”הוא יורד למעמקים שאין המחבר עצמו משיגם." את התיאור הנהדר הזה, המלווה אותי הרבה שנים, קראתי ב“דוסטוייבסקי”, הביוגראפיה הנפלאה מאת אברהם ירמולינסקי, ובלכתנו בלילה בחוצות הכרך המלכותי השומר על סגנון העולם של אתמול, חיפשתי את הרגע הרחוק ההוא, שירמולינסקי העיר עליו באותו מקום: זה היה הרגע הגדול ביותר שידע דוסטוייבסקי עד אז, שעתיד היה לדעת בחייו.

מה לכל זה ולסיורי החטוף?

אכן, רוסיה הספרותית וההיסטורית מציצה מאחרי המראה התמים ביותר. בין שיכוני־הענק בפרברי לנינגראד, נראות מטליות של יער רוסי, ובמוחי מהדהדים דברי אסטרוב ב“הדוד ואניה”: “כשאני נוטע לבנה, רואה אותו מוריק ומתנועע ברוח, מתמלאת נפשי גאוה”. או פתיחת המונולוג המצוטט ביותר, “אלה שיחיו מאתיים או מאה וחמישים שנה אחרינו ויבוזו לנו על חיינו האוויליים וסרי־הטעם – אולי הם יגלו את סוד האושר”…

“וכי להיכן אַת נישאת, רוּס'?”    🔗

ומול כנסיית איסאק הקדוש, זו ששימשה את הצארים והיום היא מוזיאון, משפצים את ה“אסטוריה”. זהו מלון קיסרי שבראשית המאה בנתה אותה חברה שוודית שעכשיו הקימה לחוף מפרץ פינלאנד את ה“פריבאלטיטסקאיה” הסופּר־מודרני, שאת הלילה היחיד אנחנו עושים בו עם תיירים מכל העולם. העיר כולה שונה מן הבירה החדשה גם במובן זה,ֵ שהיא כמו מְמַרֶקֶת עצמה לקראת משהו. למה? בראשי מתנגנת שורה מתוך “נפשות מתות”:

“וכי להיכן אַת נישאת, רוס'? עניני־נא. אין מענה”…

נשוב רגע למוסקבה, למרכז היחיד בכל מרחביה המשמימים, שעולה ממנו יופי מעורר־יראה, אימפריאלי, לכנסיית ואסילי הקדוש (1561) שבכיכר האדומה, לקאתדרלות היפות להפליא שבתוך חומות הקרמלין, למגדל־הפעמונים של איוואן הגדול (1508), לשׂכיות־החמדה של העולם הישן, זה שבמקומוות רבים אחרים נחרב כנראה באמת עד היסוד, כנאמר ב“אינטרנאציונאל”. הנה פרדוכס כפול ומכופל: לא רק –עינינו נמשכת אל שרידי “עולם ישן” זה, לא רק עיניהם של מיליוני רוסים, אלא המשטר עצמו מקדשם, כאילו עד היום הזה מקנה לו חיבוק זה עוד קמצוץ חיוני של לגיטימיות. אל שרידי העולם הישן, ארמונות וכנסיות, מסיעות מדריכות “אינטוריסט” את התיירים מחו"ל, ואליהם נוהרת מאליה תיירות־הפנים.

בחריפות מיוחדת מתגלה פרדוכס מפליא זה בין חומות הקרמלין, בכיכר הקאתדרלות: כל מה שהוא המשטר החדש, משכנות השליטים ומשרדיהם, מוקף זקיפים קשוחים, מרתיע. פתוחות הכנסיות של מלכי רוסיה הקדושה, הפראבוסלאווית, שעל חורבותיה קם לכאורה בשבעים שנים אלה העולם החדש. במקום שצריך היה לסמל את “העולם החדש” – מושך הישן ודוחה החדש.

ואולי מקורה של הימשכות זו בחדגוניות החלולה ונטולת־הנשמה של אמנות העידן הסובייטי ואנדרטאותיו? ראינו זאת שוב ושוב בשטחי השיש והגבס והמתכת המוזהבת של ה“ווה־דה־אן־חה” (הפארק הענק של תערוכת הישגי המשק הסובייטי) וב“פארק גורקי”, הקיטש המכונה ריאליזם סוציאליסטי, באיכרים–פועלים–חיילים יצוקי ברונזה או גבס שבראשי הביתנים ושערי־הכבוד, עיניהם נשואות אל השמש ורגליהם שלוחות אל עולם המחר, בכל אותם “טראנספאראנטים”, אותיות זהב על יריעות אדומות, המבטיחים ניצחון מהיר על כל שבעת־הדברים־הרעים. משום־מה שבו לזיכרוני רחובות־התפאורה שראיתי בהוליווד, באולפנים הגדולים של “בית־החרושת לחלומות”, בלשונו של איליה אהרנבורג, ה“סטים” הקבועים והמתחלפים עם כל סרט חדש.

אולי באמת שבו כאן הארמונות והכנסיות למלא את הצורך האנושי הזה בחלומות על מה שבחיים כבר לא מצפים לו. את הריאליזם הסוציאליסטי הגדיר מקסים גורקי כ“ריאליזם פלוס רומאנטיקה של העתיד.” שנים עברו קודם שהתגלה לאיזה שֵפל הורידה העריצות הבולשוויקית את הספרות הרוסית הגדולה – הפכוּה לכלי להסוואת השקר בצבעי האמת. אולי נהייה זו אל הארמונות והכנסיות היא הביטוי המשמעותי ביותר לשבר הבשורה ההומאניסטית, המוסרית והאמנותית גם יחד. הרי זה כאילו אמרו: לא “ריאליזם” שקרי אלא המציאות הכושלת במערומיה; נשכח מבשורת “האדם החדש” העתידי ומן האמונה בטוב האינסופי הטמון בו, נשוב ונתרפק על סמלה הכפול של “רוסיה הקדושה” – הכנסייה והצאר המושל בחסד האל – על מה שהיה, שתמיד הוא טוב יותר ממה שיהיה.

בדרכנו לארמון הקיץ    🔗

ארמונות וכנסיות (ומועדוןַ־לילה עם מופעי “אמנות עממית” שהעדפנו במקומה הזמנה לביתו של לב פורמן) גדשו את תכנית היומיים בלנינגראד. לא נשכח גם הפרק הראשון, ההירואי, של המהפכה, שכולו פרץ כאן, בין ארמון־החורף לבין המוסד לנערות שייסדה קטרינה הגדולה, “סמולני”, בליל ה־24 באוקטובר על־פי הלוח הישן (הוא ה־7 בנובמבר) ובימים שלאחריו. בגבנו אנחנו עומדים אל האוניברסיטה ומעבר למרחבי המים נראים מגדלי מצודת פטרופאבלובסק. סווטלאנה, מדריכתנו הנעימה, מספרת לנו, כי בימי הצארים היו כלואים שם מהפכנים. עוד שם שהִדהד באוזני כל מי שקרא את הספרות על הימים ההם. “עמל החיים” ו“לאחר שליסלבורג”, שלושת כרכי זיכרונותיה של ורה פיגנר הנארודניקית, שעד למשפטה (בשנת 1884) היתה כלואה כאן ועוד עשרים שנה במבצר שליסלבורג הסמוך, תורגמו לעברית ועד היום הם שמורים בספרייתי. כן, דמויות־מופת מהפכניות אלה שלהבו את דמיוננו, אבל אחרי המהפכה, סווטלאנה, אחר־כך מה?

אחר־כך אנחנו עוברים על־פני לוח־זיכרון וסווטלאנה מספרת לנו שסרגיי קירוב היה מזכיר המפלגה בלנינגראד ונהנה מפופולאריות רבה בקרב פועלי העיר. נקודה. לא באותה שעה ולא ליד סמולני, משכנו של הסניף הלנינגראדי של המפלגה הקומוניסטית עד היום, השמיעה מלה אחת על כך, שכאן, בסמולני, ב־1 בדצמבר 1934, נרצח קירוב. בספרו “הטרור הגדול”, כותב רוברט קונקווסט:

“רצח זה ראוי בהחלט להיקרא הפשע של המאה. בארבע השנים שלאחריו הוצאו להורג בירייה מאות רוסים, בהם המנהיגים הבולטים ביותר של המהפכה, באשמת אחריות ישירה לרצח, ועוד מיליונים הלכו למותם על מעורבות בחלק זה או אחר של מה שתואר כקשר חשאי נרחב. בפועל, היווה מותו של קירוב אבן־פינה לכל מבנה הטרור והסבל, שבאמצעותו הבטיח סטאלין את אחיזתו.”

לקונקווסט עצמו אין אפילו צל של ספק, שסטאלין הוא שיזם את הרצח, אך בכל הנוגע להערכת תוצאותיו האיומות של “פשע המאה”, המיליונים שנספו ב“טיהורים”, אין ויכוח. כלומר, מחוץ לממסד הסובייטי, ש“אינטוריסט” הוא אחד מפיותיו הרבים.

בנסיעה לארמון־הקיץ מרכזת המדריכה את הסבריה בפטר הגדול, בעיר פטרבורג שייסד ב־1712 בשפך הנייבה על עשרות איים, “האדמה הרוסית ששחרר במלחמה נגד שוודיה.” את פטר הגדול היא מציירת ככליל־המעלות, בעל אינטליגנציה ואופי מעולים. בלי מוצא לים הבלטי, תפס פטר, לא תוכל רוסיה למלא תפקיד הולם בפוליטיקה העולמית, ולפיכך יזם ב־1700 את “ההמלחמה הצפונית”, שנמשכה 21 שנה. כל דבריה ספוגי הגאווה הלאומית של סווטלאנה אצורים אצלי על קלטת: העיר בנויה על 42 איים; על הנייבה יש 300 גשרים; קאתדרלת איסאק הקדוש היא השלישית בגובהה בעולם; מספר אתרי־זיכרון ללנין בעיר הנושאת את שמו – 240. מספר מוסדות הלימוד והמחקר המדעי 450, והם משמשים 270 אלף תלמידים וחוקרים: “אחד מכל 30 מדענים בעולם חי בלנינגראד”… אבל אותי עניינו לא הפרטים, אלא הכיוון הכללי ורוח הדברים. בין מעלותיו של פטר לא שכחה למנות את אהבת־האמנות, ואת חושי אשף־הפרסום. הוא שיזם את המוזיאון הראשון בבירה החדשה, אך בראותו שהבויארים גסי־הנפש בזים לאמנות, הנהיג שכל מי שיבקר במוזיאון יקבל כריך וכוס וודקה. הנה כך חולל פטר מהפכה באהבת האמנות.

ארמון הקיץ, שבנה פטר הגדול בחופו הדרומי של מפרץ פינלאנד בשנה העשרים ואחת למלחמה, שוכן כשלושים קילומטרים ממערב ללנינגראד. הסתיו ניכר כבר בכול. צבעי־הנחושת והחלודה כבשו את היער והשלכת בעיצומה. קר וגשום. אינסוף של גושי־בניינים ענקיים, בני תשע עד עשרים ואחת קומות. מדי שנה נבנות לאוכלוסייה המונה כחמישה מיליונים ומוסיפה לגדול במהירות, 50 אלף דירות חדשות, בנות 1–4 חדרים. עם כל הבדל הבולט בין מוסקבה ללנינגראד, יש בחזותן הכללית משהו משותף שהוא היפוכו של הכרך האמריקני: במרכז לא נראה ציבור גורדי־השחקים המתחרים זה בגובהו של זה, אך מפרברי הכרך גם נעדרת הוויית בתי־המשפחה המרוּוחים והמטופחים. רק עוד ועוד בלוקים ענקיים בשיכונים הרחוקים, ואם טרם עייפתם – עוד פארק אחד על שמו של ולאדימיר איליץ' לנין. וזהו זה. כבר אנחנו במעין אזור כפרי־למחצה, ישן, זנוח, לא שום משכּנות־שאננים של המעמד הבינוני. אין מעמד בינוני. יש חורבות של המעמד העליון הישן.

הדרך לפטרודבורץ זרוּעה בארמונות, שלדברי המדריכה חרבו ב־900 ימי המצור ששמו הגרמנים על לנינגראד. קצתם עודם בחורבנם וקצתם נמסרו למפעלי־תעשייה, ששיפצום והפכום לבתי־הבראה לעובדים. סמוך לארמון הקיץ עיר (70 אלף נפש) שכולה תיירות. אודה ואתוודה, חורבן הארמונות, גם הפיכתם לבתי־הבראה, לא הגירו דמעות מעיני. לבי נחמץ מעט בארמון־הקיץ.

שִחזור עד לפרט הקיטשי האחרון    🔗

אם טרם הזכרתי, שפטר הגדול, כדברי סווטלאנה, “גר בבית עץ קטן משום שלא אהב מותרות, ואת קבלות־הפנים הגדולות ערך בבית־האבן הענק של ידידו מנשיקוב ,” הנה אני עושה זאת. איש־אשכולות, הצנוע הידוע, כפי שכבר כתב אלכסיי טולסטוי ב“פטר הגדול”, שהכול ידעו שגיבורו האמיתי הוא איש־אשכולות וצנוע ידוע אחר, סטאלין. איך מתיישבת צניעותו של פטר עם הבזבוז המטורף ב“פטרהוף” (רק בגאות הגל הרוסי־לאומני, הוחלף בשנת 1944 השם הגרמני בשם רוסי, ב“פטרודבורץ”)? ל“אינטוריסט” פתרונים.

לחוף מפרץ פינלאנד בנה לעצמו פטר הספרטני ארמון ורסאי עם גנות ומזרקות, חדרי מדרגות מדהימים בשישם ואולמות של טפּיטין ממשי אמיתי וריקועי־זהב ונברשות אלגביש ומערכות אוכל סיניות ומה לא. פטרודבורץ הוא כמעט תמצית מהותו של אותו “עולם ישן”, שנסענו לראות איך שוחזר בימים שהעם הרוסי שיקם בתנאי מצוקה חמורה את החורבן שהותירה אחריה “מלחמת המולדת הגדולה” בנאצים. בלנינגראד לבדה נספו במצור 900 הימים כמיליון נפש. משהוּסר המצור החליטו השלטונות להזרים משאבּים אדירים לשחזוּר הארמון על מבניו וגניו, שפוצצו והוּשמדו על אוצרות האמנות שנותרו בתוכם בידי הגרמנים הנסוגים. משעשעת המחשבה, שאנדריי ז’דאנוב, ה“בוס” הגדול של לנינגראד ומורה נבוכי התרבות והאמנות בעולם הקומוניסטי בשנים ההן, הוא שהקנה עדיפות לשחזורו המדוקדק של כל הקיטש החצרוני הזה! מלאכת השחזור החלה מיד בתום המלחמה ונמשכה עד לשנות השמונים.

(אגב, בלי “הנקודה היהודית” אי־אפשר גם כאן. עוד במוסקבה, בביתן שלנו ביריד, קשרה אתי שיחה מסורבת עלייה צעירה, אנה רוז’אנסקאיה. היא העניקה לי אוגדן גלויות צבעוניות של ארמון־הקיץ. אביה, בוריס לובוביקוב, היה בעבר הארכיטקט הראשי של פטרודבורץ, ממונה על שחזור הארמונות, הגנים והמזרקות…)

מה היה מחיר שחזוּר התפארת הזאת על כל תכולתה, עד לריקוע הזהב האחרון, עד ליריעת המשי הסיני האחרונה? הרהורים נוגים מעוררת הפיכת פטרודבורץ לאתר תיירות שעליו, לא על מפעלי “פוטילוב” ועל מעמדם ורַווחתם של עובדיו, גאוות “אינטוריסט”.

אכן, כדברי אלכסנדר בלוק: “זו רוסיה – ספינכס”.

אבא סרגיי והחבר זאגורסקי    🔗

לסיור המאורגן (אין אחר) בזאגורסק נסענו ארבעה, בהחלטה של הרגע האחרון ממש ואך ורק כדי להספיק ו“להציץ בעוד משהו” בכל רגע פנאי בין שובנו מלנינגראד לבין הטיסה, שבסתר־לבנו, ניתנה האמת להיאמר, השתוקקנו מאוד להקדימה. טוב שלא הצלחנו.

נפסח על 65 הקילומטרים שבין מלון “קוסמוס” לבין זאגורסק. הסבריה הבלתי־נלאים של מדריכתנו (שמה, אבוי, פרח מזיכרוני), נושאים הפעם אופי לאומי־דתי, ומובן למה. זאגורסק הקדושה שוכנת בדרך “השילוש” (“טרויטסקה”) המושכת צפונה־מזרחה ליארוסלאבל הקדושה. מלכי רוסיה ואציליה בנו לעצמם במסלול־הצליינות הזה תחנות לחניית־לילה, שבמרוצת הדורות היו ליישובים גם השטח שעליו ניצבים היום “קוסמוס” וכל “תערוכת הישגי המשק”, היה תחנה כזאת, שבמהלך הדורות נהפכה לכפר, אלכסייבה, ובתחומי ה“ווה־דה־אן־חה” אפשר לראות עד היום חלק מהבניינים הכפריים הישנים. בשנות החמישים והשישים, עם התרחבותה המהירה של הבירה, נבלעו מאתיים כפרים כאלה לתוך מוסקבה, מספרת המדריכה בחצותנו את “כביש הטבעת” בן 107 הק"מ המקיף את הבירה.

ועכשיו – לזאגורסק. אין זה שמו המקורי של המנזר המקודש, גם לא של העיר שצמחה סביבו. הסיפור מתחיל לפני 650 שנה וגיבורו הוא צעיר בן עשרים ושתיים, בן למשפחת בעלי־אחוזה מרוששים, סרגיי רַאדונז’סקי, המתנזר מכל הבלי העולם הזה ומתבודד במעמקי היער הרוסי. בעת ההיא הכבידו הטאטארים את עוּלם על רוס, מספרת נציגת “אינטוריסט”, וכמו שנאמר, “עת לעשות הפרו תורתך”, קם אבא סרגיי, הפר את נדר השתיקה, עבר ממקום למקום, הקהיל קהילות ומילא את העם הרוסי רוח קרב, ובזכותו הובסו הטאטארים ונושעה רוס.

סיפור יזום שני בא להבליט את נאמנותם וגבורתם של נזירי זאגורסקי בשעות התוהו־ובוהו שפקדו את המלכות הרוסית בראשית המאה השבע־עשרה. נפסח על כל הפרטים המייגעים ונספר, שברגע מסוּים הזמינו הבויארים הרוסיים המפורדים את זיגמונד מלך פולין להתערב לטובתם, אף היו נכונים לשים עליהם למלך את בנו לאדיסלאב. עד כדי כך הגיעו, שפתחו לצבא פולין את שערי מוסקבה. בסיפורה מצטמצמת מדריכתנו במנזר שבחצרו עומדות רגלינו. כאן, היא מדגישה, עמדו הנזירים במצור שש מאות יום עד שהגיעו כוחותיו של הנסיך פוז’ארסקי והושיעום. סופה של פרשה זו, כדאי אולי להוסיף, היה כששהוכתר נסיך צעיר, מיכאיל רומאנוב, בראשית 1613, כצאר של כל הרוסים. כך החלו 304 שנות הרומאנובים. בשני צמתים היסטוריים כל־כך בקורות רוסיה, מסכם אני את המסר של “אינטוריסט”, היוו נזירי זאגורסק מופת פאטריוטי לאומה הרוסית כולה.

משהו חזק מאוד ובלתי־נשכח מרחף בין חומות המנזר, שניכרת בו תכונה רבה לקראת חגיגות האלף לכנסייה הפראבוסלווית העתידות להתקיים השנה. מבין ארבעת מרכזיה ההיסטוריים הגדולים, זאגורסק הוא היום הנודע, העשיר והפעיל ביותר. אחרי המהפכה הופסקה פעילותו כליל, ורק אחרי המלחמה חוּדשה. היום לומדים בסמינר לכמרים שבתחומיו חמש מאות חניכי־כמורה. לנו הזדמן להאזין לתפילות בשתיים מן הכנסיות שבמנזר. כולנו שמענו מקהלות רוסיות, אבל עלי להודות שאיני זוכר שירה תהומית ומסעירה כזמרת “הללויה” (“גללויה” ברוסית) בפיהן של סתם נשים רוסיות בטקס נמשך והולך באחת הכנסיות, ואין מראה שציפיתי לראותו פחות ממראיהם של צעירים הקָדים ומשתחווים ומצטלבים בדבקוּת אקסטאטית בזאגורסק, ערב חגיגות השבעים למהפכה הגדולה.

וטרם הזכרתי, שרק בשנת 1930 הוּמר שמם ההיסטורי של המנזר והעיר שצמחה סביבו מטְרוֹיטְסְקָה־סֶרגִיֶיב (צירוף של השם הראשוני, “השילוש”, ושמו של הקדוש סרגיי, מייסד המנזר) בשמו של אחד מראשוני הבולשביקים, זאגוֹרסקי. לא אשתומם אם בחגיגות האלף ייעלם זאגורסקי ויחזור הצירוף טרויטסקה־ֹסרגייב.

אכן, כדברי אלכסנדר בלוק: “זו רוסיה – ספינכס.”

כל הג’אז הזה, וציוץ ליצני אחד    🔗

פרדוכסים אלה, שהזכרתי למעלה, לא צריכים היו להתמיה. החדשות על המציאות הסובייטית הגיעו לאוזנינו לפני הרבה שנים, ושוב אין איש מתייחס ברצינות יתירה למושגים כמו “עולם המחר” ו“האדם החדש”. מן ההבטחה הידועה של לנין, שכאשר יוגשמו יעדיו האנושיים האמיתיים של הקומוניזם ויוּשג השוויון החומרי והרוחני המלא בין אדם לאדם, תוכל כל שוטפת־רצפות להיות גם ראש ממשלה, לא שׂרד דבר. יש לי ידיד אמריקני, עורך־דין המייצג חברות כלכליות, והוא מבקר לא מעט במוסקבה בשליחות מעסיקיו. –הוא הופתע מאוד מתיאור הדירות שביקרתי בהן אני, כן הוא ביקר רק בדירות מפוארות, סעד רק במסעדות יקרות, פגש רק את מקביליהם הסובייטיים של בני המעמד שלו. המבקש לפדות ב־1987 שטרות מ־1917 הוּא פחות מתמים. הוא פשוט אדיוט.

ובכל־זאת, כשם שלא תיארתי לעצמי שמוסקבה, בעיקרה, היא כרך ויקטוריאני, וכשם שהפתיעו אותי הארמונות והכנסיות, כך – כאידיוט שאין לו תקנה – תהיתי שוב ושוב על הניגוד הקוטבי בין מה שרואות עיני לבין מה שסימלו בעינינו הצעירות “עולם המחר” ו“אדם חדש”: משפחה משוחררת מ“יחסי קניין”, “פואימה פדאגוגית” אחת גדולה, אמנות חדשנית שהישגיה ירקיעו שחקים, באחת – עולם שתתקיים בו רוטאציה טבעית בין פועלות־הניקיון לבין ראשי המדינה, המפלגה והצבא.

יריד־הספרים הבינלאומי נפתח ב־8 בספטמבר. ב־7 בו חגגנו בדירתו של יוסף ביגון את סיומן של שבע־עשרה שנות “הסירוב”, ואת היתר שניתן לו ולכמה מוותיקי המסורבים לעלות לישראל. במוצאי ה־8 הלכתי לבדי ל“מופע הגאלה לכבוד מו”לי וסופרי כל העולם“, שהתקיים באולם הקונצרטים הענק, האובד לו בין שני בתי־קולנוע, אי־שם באגף המזרחי של מלון “רוסיה”. רשמתי לי בפנקסי את תכנית־הערב. אלה ה”מספרים", לפי הסדר:

1. קטעים מתוך איזשהו באלט קלאסי, כפי ששיערתם.

2. להקת מחול ומקהלה מבצעות מחולות־עם ושירת־עם רוסית, כפי ששיערתם.

3. להקת רקדני קוזאצ’וק, כנ"ל.

4. ריקודי חרבות – מבוצעים בווירטואוזיות מדהימה.

5. שלישיית רקדנים גרוזיניים, עוד כנ"ל.

6. מחול אקרובאטי בוכארי עם צלחת, הנחה תחילה על ראשו של המחולל, מחליקה במהלך המחול עד לרגליו ושבה ומחליקה, בלי עזרת ידיו, עד לראשו.

7. עוד באלט.

8. להזכיר את ניצחון הפרולטאריון, שלושים חתיכים ושלושים חתיכות, כולם בסרבּלים כחולים ובמטפחת־צוואר ונעלי־מחול אדומות, במחול על הנושא “עמל”, ולפי התנועה – על הנושא “טורבינה”.

9. מאה חתיכות וחתיכים, בתלבושות עממיות מרהיבות, המייצגות כנראה את כל מרכיביה הלאומיים של ברית־המועצות.

“הכול יחד מאובּן, מושלם טכנית ומשעמם,” כתבתי בהתאפקות בפנקסי. רמז לאמת האמיתית היה במספר החותם, מספר –

10. כמו מכוחו של קסם, הפך קומץ ליצנים–פנטומימאים את הזרים, המנומסים והמנומנמים, לקהל שיצא מגדרו מרוב התלהבות. במרכז המופע, בתום רעשי־ג’אז מחרישי־אוזניים, בדממה המודגשת, ניהלו ביניהם צפצפת־ילדים עבה וציוץ לא נשמע כמעט של צפצפה חנוקה ויכוח בין השקר והאמת בעולם שנאלם מפחד. אבל אפילו מטפסת פרשנות זו שלי על קיר חלק, נשאר כחידה מדהימה מפנה קוטבי זה בתגובת הקהל הזר. כל הווירטואוזיות המאובנת של אמנות שכולה עבר – בין של הבאלט הקלאסי בין של אותה “עממיות” שקרית, שבינה לבין הוויית כרַך־המיליונים אין עוד ולא כלום – לא עשתה לאלפיים היושבים באולם הענק מה שעוררו בהם אותם ציוצים חנוקים של האפרוח האובד, שאין לו שומע. הצחוקים וההתשואות נהפכו אף הם לחלק מאותו רגע כמעט מחתרתי. ה“געוואלד” אינו בהכרח צעקה גדולה ומרה. מול כל הווירטואוזיות הראוותנית והמאובּנת הזאת, חותך ציוץ חנוק של ליצן כמו קרן־לייזר ישר לתוך הנפש, מחזיר לאמנות גם את הפרופורציות הנכונות גם את הכבוד.

ערב אחרון – הקִרקס הגדול    🔗

שלושת השבועות עמדו להסתיים, ורק במקרה נוסף אל המעט שהצלחתי לצפות בו, ובערב האחרון ממש, במוצאי־שבת, הקרקס הגדול של מוסקבה. באמנות הקרקס שנוא עלי מאוד מרכיב אחד, אילופן של חיות־היער. כל היתר, מה יש פה לדבר, כמו הקרקס הגדול של מוסקבה אין בעולם. לא “סאלטו מורטאלה” כזה, לא הולכי־על־כבלים במרומים, לא אקרובאטיקה על סוסים, לא להטוטרים כאלה, לא ליצנים כאלה, לא פחד־אלוהים כזה.

אינני זוכר מתי ישבתי מוכה־תדהמה למראה היכולת הזאת, החורגת כמעט אל מעבר לקצה גבול האפשרי לגוף האדם ולנפשו. להבדיל מערב ה“גאלה” המתואר למעלה, כאן היה הכול לא מזויף ושיא הווירטואוזיות. גם אין לקרקס כל יומרה למסרים נסתרים. האיש על הטראפציה המעופף באוויר ונאחז בעיתוי מדהים בטראפציה האחרת, הוא כל המסר כולו, לא כחוט־השׂערה פחות ולא כהוא־זה יותר.

כלומר, רק לא ברוסיה.

מדוע? אולי משום שלצפייתי המתוחה בהתגרות הנמשכת הזאת במגבלות הגוף ובכוח המשיכה, קדם מה שעוררו בי הביקורים בארמונות ובכנסיות, קדם אותו ערב “גאלה” תפל שהשאיר בזיכרוני רק את ציוץ־האֵלם,ֵ קדמה אפסותו של התיאטרון היהודי, קדם רושם האפרוריות הנסוכה על כל החיים בעיר המיליונים. כאן, בערב ההוא, נהפך כל להטטוט לסמל. על־כורחי חזרו לזיכרוני כמה שורות מאחד מכתביו העמוקים, הנבואיים של דוסטוייבסקי, “רשימות מן המחתרת”, הערה חודרת יותר מזו של ג’ורג' אורוול ב־“1984”.

אורוול מתאר את שטיפת־המוח, שהיא התנאי להישרדות גיבורו בעולם המפלצתי החדש. מתי גובר אובריאן שלוחו של “האח הגדול”, על וינסטון? כשהוא מביאו לכך שיקבל בלי ערעור, ש“שתיים ועוד שתיים הן חמש,” בניגוד למה שיודעים כולנו, ש“שתיים ועוד שתיים הן ארבע.” לא כן גיבורו של דוסטוייבסקי ב“רשימות מן המחתרת”, שנכתב הרבה אחרי פגישתו כסופר צעיר עם בלינסקי, כלומר כשהגיע לשלילה קיצונית של כל השקפת־עולמו של אותו הוגה, שהיה כעבור כמה דורות לאחד מ“קדושי” הקומוניזם הסובייטי. דוסטוייבסקי חוזה את ההתרוקנות הפנימית העלולה לפקוד את העולם המיוסד כולו על המדע, על “חוקי הטבע”, על השׂכל הצרוף כביכול. האדם, הוא טוען, לא יוכל לחיות בעולם שבו הכול, תמיד, הוא “שתיים ועוד שתיים הן ארבע.” והוא מוסיף: “ואף־על־פי־כן אני מוכן להסכים, שיש יופי בשתיים־ועוד־שתיים־הן־ארבע, אבל אם עומדים אנחנו להלל משהו מעין זה, הריני אומר שפה ושם מענג אותנו גם שתיים־ועוד־שתיים־הן־חמש.”

כשמגיע שתיים־ועוד־שתיים־הן־ארבע אל הקיר האטום, מחפשים משהו בעולם של שתיים־ועוד־שתיים־הן־חמש. בְּפטרוֹדבוֹרֶץ. בשירת “הללויה” בכנסיית “השילוש” בזאגורסק. על מרומי ההטראפציה.

זו רוסיה – סְפִינְכְּס.

 

15: פרידה ממוסקבה – בוקר עם אלכס מהריק    🔗

ביום ראשון, 13 בספטמבר, עמד אלכס מהריק, האחרון באסירי־ציון, להשתחרר ממחנה־העבודה באומסק. במסיבת פרידה רבת־משתתפים שנערכה למשלחתנו במוצאי־שבת בבית ליפשיץ, ליד תחנת “אוניברסיטט”, מול הקרקס הגדול של מוסקבה, היתה רק רעייתו של ארי וולוובסקי, מראשוני המסורבים, איש רב־רושם, שאפילו במשפטו עמד על זכותו לנהל בעצמו, ובעברית, את הגנתו. הוא עצמו שוחרר רק לפני חודשים אחדים. עכשיו, בישרה רעייתו – בעברית מצוינת – שבעלה, שהיה גם מורהו העברי הראשון של אלכס מהריק, טס לאומסק כדי להמתין לו בשער מחנה־העבודה בבוקר יום ראשון, בצאתו לחופשי, ולהתלוות אליו במסע שלושת הימים ברכבת למוסקבה. מהריק מחרים את “איירופלוט”.

יום השיא – יום הנעילה    🔗

שיא־הצלחת הביתן שלנו, בכל המובנים, היה באותו יום ראשון. תור של אלפים השתרך עד לשער הצפוני של הפּארק הענק, ה“ווה־דה־אן־חה”, ובזרם לא־נפסק עברו את הביתן. אחר־הצהריים עמדתי עם זהרה זמורה מאחרי שולחן, בפתח־היציאה הצר, שגם עליו סגרו “שומרי ישראל” ובקצב מטורף חילקנו את חבילות־השי, שהיו לאבן־שואבת. רוב הבאים היו יהודים, שהזדהו מאליהם, אם במשפט עברי או יידי, אם במגיני־דוד על צווארם, אם בלחישה, “אנא, עוד לוח בשביל אמי… עוד קטלוג בשביל אחותי… סידור… אלפון…”. אבל בתור עמדו גם סתם אזרחים סובייטיים מכל הגילים והעממים, בהם השוטרים המופקדים עלינו ואשר גם הם לא מאסו בשקית־הפלאסטיק הצבעונית, בבובה הקטנה, בשאר ה“שמונצעס”. בשבע בערב ננעלו שערי היריד, ורבים נשארו עומדים בחוץ, בהם שבאו במיוחד ליריד מבתיהם שבמרכז אסיה, אוראל וסיביר…

את הספרים שלא “נסחבו” במהלך ששת הימים – תרמה המשלחת למחלקה העברית של ספריית לנין. בששת ימי היריד הרבה לשבת אתנו ספרנהּ, אריה דגוביץ, בוגר בית־ספר “תרבות” בפולין לפני המלחמה, איש צבא־הקבע הסובייטי עד צאתו לגִמלאות. תקופה ארוכה לא עסק שום אדם באוצר הספרים העברי הגדול שבספרייה, הבינותי מדבריו, עד שנכנס הוא לתפקידו. הוא הזמין כמה מאנשי משלחתנו, בהם מו"לים, לבקר בספרייה – אם כי הבינותי שאל ארוונות־הספרים עצמם אין מניחים לגשת. בגלל הרצון “לבלוע את הכול” לא עמדתי בדיבורי ולא הגעתי לספרייה, אך אריה דגוביץ הבטיחני נאמנה שסלח לי…

השיא היה גם במובן אחר. על ההתנכלויות לציוד בשבת כבר סיפרתי בפרק קודם. בו־ביום נעצרו לחקירה כתריסר מפּעילי המסורבים ושוחררו רק בראשית הערב. למסיבה הגיעו ישר מתחנות־המשטרה השונות. המעצר פוּרַש כאיתות, אבל מה מאותתים? ביום ראשון צפוי היה ביקורם של אלפים בביתן ולכן ציפינו ל“תרגיל” רציני יותר מחיתוך הכבלים. מספרם הרב של אנשי משטרה וביטחון לפני הביתן שלנו, לאורך התור וסביב הבניין, לא בישר טובה. בדיעבד עבר הכול בשלום, וביום שני “סגרנו את העסק”.

משלחות החלו להתפזר. אחרי ההתרגשויות העמוקות של השבועיים במוסקבה, היינו עכשיו במצב־רוח של “חזרה מהיריד”, ולולא היה הכול מאורגן מראש, היינו בשלים כולנו לנסיעה ישר הביתה.

לא כך היה. חברינו טסו בחלקם עם “אינטוריסט” לטיבליסי ויירואן ואני נסעתי עם הקבוצה שנסעה ברכבת הלילה לעיר המלוכה הצפונית, לנינגראד. זו היתה, למען האמת, זכות מיווחדת. בירידים קודמים לא ניתנו לישראלים היתרים לצאת ממוסקבה. אנשים שפגשנו בלנינגראד אמרו לנו – ואני מצטט אותם בדייקנות – שאנחנו הקבוצה הישראלית הראשונה שהם פוגשים. בחור אחד, שהגיש בקשה לעלייה, הביא לפגישה שהיתה לנו בבית אחד את אמו, כדי “שתראה איך נראים ישראלים.” מן המעט שהצלחנו לראות בשני הימים הקצרים נשאר רושם של עיר יפהפייה ובהחלט מלכותית, שונה מאוד ממוסקבה.

בבוקר יום שלישי הגענו ובמוצאי יום רביעי שבנו בטיסה.

אלכס מהריק – שלושה ימים אחרי שובו ממאסרו באומסק    🔗

אינני יודע מדוע נכנס לראשי, שאני חייב לראות את אלכס מהריק לפני צאתנו. לפי חשבוני, צריך היה להגיע ביום רביעי ברכבת מאומסק. ביום חמישי וביום שישי ניסיתי למצוא אותו, אבל איכשהו לא הסתייע הדבר. בשבת בבוקר נתקפתי עצבנות. יש לנו עוד יממה אחת, ואיה מהריק? ומה קרה לכל ההבטחות שניתנו לי ביומיים האחרונים, שיאתרו לי אותו?

בשבתת בבוקר נתן לי צבי צמרת, ששב ביום ששי מיירואן, את מספר הטלפון של מהריק.

טלפנתי. שאלתי בעברית אם אני יכול לדבר עם מהריק, ונעניתי בעברית: מדבר. הצגתי את עצמי, ולפליאתי, הגיב בשמחה כאילו היה שמי מוכר לו. נדברנו שאבוא אליו לדירתו למחרת היום, מוקדם ככל האפשר. אחר־הצהריים עמדנו לצאת לנמל־התעופה ולהמריא משם לווינה. נאטאשה אשתו היטיבה לתאר, בעברית מדויקת, איך מגיעים לדירתם מתחנת המטרו סוקולניקי.

דווקא בשובנו מלנינגראד שוכַּנו במלון “קוסמוס” המפואר, ממש בשער ה“ווה־דה־אן־חה”, שעכשיו לא עניין אותנו עוד. ברכבת זהו מסע ארוך, אבל במונית זו ממש קפיצת־הדרך לסוקולניקי, ומשם בכמה דקות מצאנו את בית־הדירות, שמהריק מתגורר בו. בהשוואה לבנייני־הענק הטרומיים, זהו בית לא גדול, רק שלוש כניסות, שתים־עשרה קומות, 48 דירות בכל כניסה, 144 דירות בבניין. המהריקים גרים בקומה 111, דירה 44.

כבר הספקתי לבקר בבתים לא מעטים, באזורים שונים של הכרך הענק. בפרברים הדרומיים, הצפוניים והמערביים, ובכל מקום חזר המראה האופייני – חוסר כל פיתוח סביבתי, כניסות צרות, חשוכות, ובדרך כלל חדר־מדרגות מוזנח, מתפורר. הרושם הוא: אף אחד לא שם.

גם דירה זו דמתה להפליא בעליבותה לדירות קודמות, החל בזו שפגשתי בה בערב הראשון (מתי? לפני שלושה שבועות? שלוש שנים? נדמה לי שנצח אני שוהה במוסקבה!) – חדר צר, דחוק, המשמש לכול. מהריק הוא מוסיקאי, צ’לן. בחדר ישנו פסנתר. ארון־ספרים, ספה, שולחן – וחיים, שהיה בן חמישה חודשים כשנאסר אלכס – ועכשיו הוא בן שנתיים, ילד עירני, פעלתן, שבשלושת הימים שעברו מיום שהגיע אביו מאומסק, למד להתייחס אליו בטבעיות נוגעת־ללב.

אנחנו ממלאים את החדר מפה אל פה. אלכס, לא גבוה, נראה כנער, נשאר עומד, ואילו נאטאשה יושבת בקצה הספה, והשיחה מתחילה ישר לעצם העניין. עכשיו מגלה אלכס מהריק מדוע הגיב בפליאה כזאת כששמע בטלפון את שמי, ואני ממהר להפעיל את הרשמקול הקטן שלי כדי לקלוט במדויק את העברית של הבחור שלפני שלושה ימים חזר משנה וחצי באומסק.

“נאסרתי בנמל־התעופה של טיבליסי. במקרה היו אתי שני ספרים. האחד היה ספרך, ‘שש כנפים לאחד’. אולי התמזל מזלי לפגוש את האדם שכתב ספר זה משום שבאמת הקל עלי את החיים. והספר השני היה ספר תורה…”

אני: “איך הגיע הספר הזה שלי לידיך?”

“במוסקבה יש לנו ספרים. יכולים לקבל גם מהאורחים, וגם בדואר. זו לא בעיה. את הספר הזה, פשוט, באופן בלתי־ליגאלי, מסרה לי אשתי במחנה בגרוזיה, ואני לקחתי אחר־כך אותו ל’אֶטַאפּ', לנסיעה, והוא היה אתי בחמישה בתי־כלא ובשני מחנות־ריכוז. בחיפושים – מפני שזה אסור – כאן יש כתובת – נדפס בישראל –תלשתי את פיסת הדף הזה – ואמרתי לסוהרים, תלוי היכן, שזה ספר בגרוזינית, בארמנית. בסופו של דבר לקחו לי אותו, וכשיצאתי – החזיררוהו לי…”

רבקה מרים מספרת לאלכס, שביקרה אצל אביו בירושלים ושמעה הקלטה של קולו ושל קולה של נאטאשה השרים בליל הסדר “חד גדיא”.

“כשישבתי בצינוק הייתי שר כל מיני שירים יהודיים… לא היה לי מה לעשות…”

כמה זמן ישבת בסך־הכל?

“שנה וחצי.”

ספר לי את הסיפור שלך באופן מסודר.

“זה מספיק לספר שלם…”

רק בראשי־פרקים, איך התגלגלת…

“ארבעה חודשים בכלא בטיבליסי, ואחר־כך הסיעו אותי למחנה בגרוזיה…”

מתי היה המשפט שלך?

“ב־9 ביוני 1986.”

על מה נשפטת?

"שתלו לי סמים בנמל־התעופה של טיבליסי – "

מה עשית בטיבליסי?

“ביקרתי אצל ידידים שלי. לא יהודים. גם זה חשוב מבחינה מטאפיסית, משום שבשעה שנעצרתי לא הייתי אצל היהודים. היו שם גרוזינים, שאחר־כך, במשפט, התנהגו מאוד לא יפה. כשהעידו. הם לא בגדו בי, אבל למעשה גם לא עזרו לי. חשבו רק על עצמם.”

מי הם ידידים אלה?

“אקדמאים. אנשים הגונים. לא עמדו במבחן הזה. נו, היחסים עכשיו אתם טובים, אבל אני יודע עליהם.”

מה הם עשו?

“במשפט הם לא עזרו.”

גם לא העידו נגדך?

“מה הם יכלו להגיד נגדי? ההן לא היו סמים. אני לא מעשן.”

“אבל הם ידעו שלא היה דבר, וזאת לא אמרו –” מעירה נאטאשה.

ומוסיף אלכס: “הם יכלו לומר, כל הזמן היה אתנו, ואנחנו יודעים שלא עישן סמים. אילו עשה משהו בלתי־חוקי היינו מבחינים בזה. אם אנחנו לא הבחנו, אז הוא לא עשה שום דבר. הם אמרו רק זאת: בנוכחותנו לא עישן, ומנין היה לו הסם, אנחנו לא יודעים.”

ואחרי ארבעת החודשים?

“אחר־כך היה ה’אטאפ' – ‘אטאפ’ זה משלוח, אבל אי־אפשר לתרגם מלה זו לאף שפה, משום שמרחקים כאלה יש רק כאן… זה אפילו לא המאה הקודמת, אלא המאה שלפני הקודמת… מטיבליסי לצולוקידזה, גם בגרוזיה, מחנה יפה מאוד… אם להשוות עם מחנות אחרים בבריה”מ, זו נסיעה של לילה בקרון, בסטוליפין, קרון אסירים. ובמחנה זה הייתי חודש."

איזה אנשים היו אתך?

“פליליים. אנחנו היינו שניים שאפשר להגיד עליהם שהם פוליטיים, אם כי הסעיף שלי לא היה פוליטי, סמים. השני, גרמני, מאוד חזק, נדון על זה שהוא באפטיסט… אמרו שהוא הפיץ דיבה נגד המשטר הסובייטי, או משהו כזה, זה תמיד ככה. אצלו הסעיף היה פוליטי, דיבה נגד בריה”מ… במחנה אתנו היו עוד שני גרוזינים, האחים גודאבה. התמזל מזלי להכיר את אחד האחים בבית־הכלא. אחרי שהכרנו זה את זה, בילינו כמה שעות בדיבורים, וזה היה נעים מאוד, משום שעד אז הייתי רק בין פליליים. גילינו שיש לנו מכרים משותפים. כשהכניסו אותנו ל’סטוליפין' קרון האסירים, היה גודאבה בתא סמוך לשלי. בלילה ניגשה אמא שלו לקרון, והם התחילו לדבר. אז הצעתי לו, שייתן את מספר הטלפון של נאטאשה לאמו, למקרה שתזדקק לעזרה במוסקבה, והוא עשה זאת. כוונתי היתה לעזור לה, אבל מה עשתה היא? – ראשית באה לבית־הכלא וביררה את כל הפרטים עלי, מתי ולאן אני נוסע, ואחר־כך טלפנה לנאטאשה וסיפרה לה הכל. גודאבה זה בילה בכלא שנה עד למשפט, נדון לשבע שנות מאסר ועוד לחמש שנות גלות. אדם נוח ורציני. הוא ישב במחנה סמוך. במחנה שלי נשארתי רק עם הגרמני הזה. שם ישבתי חודש, וחודש ושבוע הייתי בדרך – ודווקא בדרך קראתי את ‘שש כנפיים לאחד’. סיימתי לקרוא בכלא וולגואראד. זה היה יפה מאוד. בדיוק מה שהייתי זקוק לו. אתה יודע איך זה – מושיבים אותך בקרון, ואתה נוסע מבית־כלא לבית־כלא ואינך יודע מתי תזוז הלאה משום שאיש לא אומר לך. אתה יכול לשבת בקרון יומיים, ואתה יכול לנסוע ככה חודש ימים. פגשתי אנשים, שעשו איזה חצי שנה בדרך מאולנודה לבאקו. פגשתי אותם בדרך, ברוסטוב, ככה – נוסעים. ומעניין: בקרון אתה חולם על בית־הכלא, ובבית־הכלא אתה חולם על הקרון…"

“איך יכולת לקרוא בקרון? היה לך אור?” שואלת רבקה, ואני חש שגם אותה ממלא צירוף מסתורי זה, פגישתי הבלתי־צפויה עם הקורא היקר ביותר שהיה לי מעודי, התרגשות רבה.

“בקרון דולק החשמל תמיד… ברוסטוב הייתי עשרה ימים. שם לא היו תנאים לקריאה משום שהתא היה גדוש אנשים, חם ודחוס נורא, אפילו לעשן לא היה אפשר – פשוט, גפרורים לא נדלקו מחוסר חמצן. משם נסענו עוד יומיים והגענו לוולגוגראד. שם היה יפה מאוד. בתא היינו שלושה אנשים. עשרה ימים. ואז גמרתי את הספר שלך. אחרי זה לא היה מה לקרוא. אז התחלתי לשיר, ולחבר שירים. שיר אחד כזה גם התפרסם כבר בארץ…”

רבקה: אתה מנגן בצ’לו?

“בצ’לו. בפסנתר פחות טוב, ומאוד נורא בגיטארה. השיר שכתבתי פורסם בארץ ב’מחשבה רוסית'… שיר לא כל־כך יפה, אבל לא היה לי מה לעשות, אז חיברתי שיר…”

ואחרי וולגוגראד? באיזה כלא, או מחנה, ישבת?

“רוב הזמן ישבתי במחנה באומסק. שם גם לקחו ממני את הספר שלך. באומסק ישבתי שנה פחות שבועיים. עבדתי עבודה לא קשה, אבל משעממת. הרגתי עצים. שם יש מנסרה. מפעל לארגזים. מעצים חיים עשינו ארגזים לבקבוקים. משהו נורא.”

בגלל סירובו לעבוד בעבודה שסיכּנה את בריאותו, ישב חודש בצינוק, אבל הדבר התפרסם בעולם והפרסום הגן עליו והביא לשינוי היחס כלפיו. “בתחילה ניסו ללחוץ עלי דרך מערכת הענישה הפלילית. אבל לאחר הפרסום, העזרה שנתנה ישראל ופעילותו של אבא שלי, חששה האדמיניסטרציה של המחנה לגעת בי. כבר באפריל הודיעו לי שבספטמבר אשתחרר. היו גם שמועות שיקדימו את שחרורי. לא היתה לי תקווה גדולה, שאזכה בחנינה. הייתי שנוא על האדמיניסטרציה. עשו הכל כדי להקשות עלי את החיים. אבל הם לא הצליחו בשום דבר.”

שאלה: איך בכלל הגעת לעברית וליהדות?

“זה התחיל מזהששהייתי מוסיקאי. למדתי בבית־ספר למוסיקה. תמיד ידעתי שאני יהודי. זה היה בילדותי. כל הלחץ שהיה על יהודים, אני הרגשתי.”

ואתה, אישית. סבלת?

“לא סבלתי משום שזה לא קרה לעתים קרובות כל־כך, אבל תמיד הזדהיתי. תמיד ידעתי שאני עם היהודים, וזהו. אפילו שלא ידעתי במה זה מתבטא.”

היה לך חינוך יהודי? ידע?

“שום דבר… אבא סיפר לי משהו, אבל… סבתא שלי, אמו של אבא, היתה קומוניסטית משנת 1917, מריגה. אבא שלה היה שוחט, ואחד מאחיו של סבא הפליג לארץ־ישראל עוד לפני המהפכה… אני מכיר את הקרובים שלי בארץ. האחים והאחיות של הסבתא נשארו כאן, בלנינגראד, במוסקבה. כמעט כולם היו קומוניסטים, וסבתא היתה אורתודוכסית בעניין זה… כשהופיעו בדירתנו, היו סבתא והאחיות שלה מדברות ביניהן יידיש, אבל לאבא אמרו שזו גרמנית… גם גרמנית דיברו יפה מאוד…”

הכרת את סבתא?

“בגיל ארבע היתה לי שאלה להורי: האם קומוניסטים ויהודים זה אותו דבר? אז הם התקשו להסביר לי את העסק, אבל אמרו שסבתא היא גם יהודייה וגם קומוניסטית.”

והיא נשארה קומוניסטית עד סוף־ימיה?

“עד הסוף. היא לא שינתה את דעותיה. גם כששמעה שהנכד של אחותה רוצה לעלות לארץ. שמו היה מיכאל מהריק, הוא היה מבוגר ממני בשש שנים, והוא עלה לפני –”

ומה מעשיו עכשיו?

“הוא לא בחיים. הוא היה בארץ, יצא לשירות מילואים ושם נפטר. מה קרה בדיוק אינני יודע.”

מתי הוא נפטר?

“ב־1978… מותו היה בשבילי המכה הכי־קשה. משום שכאשר נסע אמר לי: אני מחכה לך. אנחנו היינו קרובים מאוד. הוא היה אידיאליסט. הוא חשב, שיעלה ארצה ושם ימשיך במאבק למען העם היהודי והעלייה. לא היה לו קשר לחיים. הוא חשב, שכשם שהוא חייל פה, יהיה חייל גם שם. אבל שם סביבה בורגנית כזאת, והעסקים הרגילים של האנשים, והפגישה עם המציאות היתה מכה בשבילו, שהנה אינו יכול להמשיך ברומנטיקה כזאת…”

ואת כל הדברים האלה כתב לך?

"כן, יש לי המון מכתבים – "

שני גילויים פתאומיים אלה – השפעתו המכרעת של דודנו מיכאל על התקרבותו ליהדות ורישומן של הקורות אחרי עלייתו, תחילה אכזבה עמוקה ואחרי־כן מוות בעת שירות מילואים – משנים לכאורה את כל כיוונה של השיחה. איך תוסבר מעורבותו העמוקה בעברית ואומץ־לבו של צעיר עדין זה, בעל החזוּת הילדותית כמעט, כבר אחרי מות מיכאל מהריק? (אגב, לדודניהם קוראים אלכס ונאטאשה “אח”.)

דומם שומעים שנינו איך רואה אלכס מהריק את עצמו בישראל:

“מיכאל היה טיפוס אידיאליסטי, אבל אני, אני לא אידיאליססטי. אני מבין, ששם יהיה לי פחות מעניין מאשר פה, אבל שם סוף־סוף אוכל להיות אזרח של המדינה. פה זה מפריע לי שאני לא מזדהה עם המדינה הזאת, עם הסכנות שלה, עם הבעיות שלה, לא אכפת לי מזה. זה מפריע לי. זה לא בית, שאתה מוכן להגן עליו. זהו.”

“כאילו אני נזכר במשהו נשכח בתוכי”    🔗

“לפני שנסע, הכיר לי מיכאל את חבריו, שהתעסקו במוסיקה. הם שרו שירים יהודיים, והיות ואני מוסיקאי – עזרתי להם… הם ביקשו ממני עזרה מקצועית במוסיקה, ואני ביקרתי בבית־כנסת, שמעתי מוסיקה, וזה מה שעניין אותי, אפילו רשמתי שם את התפילות והדבר השפיע עלי מאוד, כאילו אני נזכר במשהו נשכח בתוכי. באמת. וזה היה פלא. וכך היה אחר־כך, כשהתחלתי ללמוד עברית. משום שהמלים שלמדתי כאילו היו שמורות באיזשהו מקום בתוכי, ועכשיו השתחררו. אולי זו אשליה, אבל כך הרגשתי. זה לא אנגלית ולא גרמנית, שלמדתי בבית־הספר ועכשיו אינני זוכר כמעט דבר. וזה הלך לי מהר מאוד. לאחר שנה וחצי התחלתי ללמד עברית.”

אבל איך זה שאתה מדבר בשטף כזה? דיברת עברית? היתה לך כאן סביבה עברית?…

“אל תדבר אלי מחמאות, אני עכשיו לאחר שנה וחצי במחנה, שלא דיברתי עברית כלל… אני מתקשה בכל מלה עכשיו…”

באיזה יום הגעת למוסקבה?

"ביום רביעי – "

אמרו לי שאתה לא טס.

“לא שאני לא טס בכלל. אמרתי שלא אטוס במטוסי ‘איירופלוט’ משום שחברת־התעופה הזאת שיתפה פעולה עם השוטרים שהשתילו לי את הסמים… באתי ברכבת. אתה יודע, בהתחלה, בקרון אסירים, עברתי כמעט את כל רוסיה משמאל לימין, כמו שקוראים ברוסית, ועכשיו קראתי את המדינה הזאת כמו שקוראים יהודים, מימין לשמאל,” צוחק אלכס צחוק קונדסי ומצביע על מפת רוסיה שעל הקיר, בגבו, ראשו בין הים הכספי לים האזובי.

אז איך התחלת ללמוד עברית?

“עם ארי וולוובסקי. אתה מכיר אותו, כן? הוא היה המורה הראשון שלי. אחר־כך עברתי לקבוצה מתקדמת יותר.”

אני שואל את נאטאשה, הנראית גם היא כנערה מופנמת, מבוישת: ומתי התחלת אַת ללמוד עברית?

“ב־1979, או משהו כזה – מאוחר יותר מאלכס.”

אני שב ושואל את אלכס: ואתה, האם למדת לקרוא ולדבר בעת ובעונה אחת?

“קודם לדבר, ואחר־כך לקרוא.”

שמעתי שכבר התקשרו אליך מ’אוביר' (משרד ההגירה).

“כן, הזמינו אותי למחר. אמרו: תבואו, יש מה לברר.' אבל אני פוחד שיעמדו על כך שנצא מיד, וזה מה שלא מוצא חן בעיני. אני מוכן לצאת מחר. אבל אשתי – אמא שלה קרובה אליה מאוד. והבעיה היא לא רק לצאת אלא שתהיה לה אפשרות לשוב ולהיפגש עם אמה, לחזור ולבקר כאן. אלה בעיות חמורות.”

ומה אתה מתכוון לעשות עכשיו? לחזור למוסיקה?

“כן, בהחלט, לשפר את המקצוע שלי. עכשיו אני פשוט פוחד לפתוח את הנרתיק של הצ’לו. הפסקה כזאת היא ממש אסון למוסיקאי.”

מהריק מקדיש לי את ספרי    🔗

השתדלתי להביא בנאמנות את עיקרי השיחה הבלתי־מציאותית ההיא בחדר הצר שבסוקולניקי עם איש צעיר, נכדה של בולשביקית קשוחה מצד אביו ורוסים גמורים מצד אמו, שלו מחנותשה ימים בלבד אחרי שובו משנה וחצי של בתי־כלא ומחנות, ואף שקולו מאופק ודבריו מדודים פנימיותו של המפגש בינינו אינה בתוכן דבריו, גם לא בזה שהם נאמרים בעברית רהוטה וקולחת, אלא באותה תחושה של מסתורין גדולים, שכלל עשרים הימים האלה אינה מרפה ממני, אבל כאן, הבוקר, אני עומד מולם מלא תימהון ופליאה.

בין אלכס לביני, על השולחן הצר, מונח עותק ממועך של הספר, שעשה אתו את כל דרך־העינויים. בין דפיו יש איזשהי טופס משרדי, שעליו שרבט בעיפרון איזהו סוהר: “קניגה מאגאריקה” (ספר של מהריק). לפני שבוע באומסק, הוחזר למהריק גם עותק זה של “שש כנפיים לאחד”. אפילו היה דמיוני פרוע פי אלף – מעמד כזה לא יכול היה לצייר, הצ’לן אלכס מהריק וספר עברי, שכתב ישראלי צעיר לפני יותר משלושים שנה, בשער מחנה־עבודה סובייטי בסיביר. אינני יודע מה משמעותו של צירוף זה, הכולל את התעקשותי לפגוש את מהריק, שלא ידעתי עליו אלא זאת, שהוא אחרון הנענשים על דבקותם בעברית ובישראל.

אני אחוז שיכרון, אבל כל משך השיחה משתדל לכבוש את רגשותי. רק בצאתנו אינני מתאפק עוד ומבקש את אלכס, שיעניק לי את העותק הזה של ספרי. שם בקומה האחת־עשרה של בית־הדירות הסמוך לתחנת סוקולניקי, שעות אחדות לפני המראתנו מנמל־התעופה שרמטיבו בדרך חזרה הביתה, כתב לי הקדשה, שליקרה ממנה לא יכול שום סופר עברי להתפלל: “לסופר שהיה עם הקורא שלו בשני מחנות־ריכוז ובחמישה בתי־כלא”.

ועל כך, אני מבקש לומר, אין לי מה להוסיף.

הכול – עשרים הימים, אינסוף הפגישות, רבבות המבקרים ב“יריד ששת הימים” – לבש סוד בשעות הקצרות ההן עם אלכס מהריק אחד מגיבורי ההתעוררות המסתורית בברית־המועצות, בספר שחזר אלי, בהקדשה שרשם בשערו הקרוע. כל עוצמתו של החיבור שבין פה לשם, בין שם לפה, הסתמלה בשילוב־הכלים הזה. זה כל הסיפור.