כָּךְ קוֹרֵאת לְעַצְמָהּ יָעֵל בַּת הַשְּׁנָתַיִם. לֶלָה וְלֹא יָעֵל. מַדוּעַ דַּוְקָא “לֶלָה”? מִפְּנֵי שֶׁכַּךְ עָלְתָה בְּמַחֲשָׁבָה לְפָנֶיהָ וְאֵין לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ. אִם יְנַסֶּה מִי שֶׁהוּא מִן הַ“דּוֹדִים” אוֹ מִן הַ“דּוֹדוֹת” לִקְרֹא לָהּ “יָעֵל”, מִיָּד תַּעֲמִיד בּוֹ שְׁנֵי כּוֹכְבֵי זֹהַר וּתְצַלְצֵל בְּפַעֲמוֹן הַכֶּסֶף שֶׁבִּגְרוֹנָהּ:
“שְׁמִי – לֶלָה!”
וּשְׁנֵי הַצְּלִילִים הָאֵלֶּה מַרְחִיקִים מֵהַלֵּב כָּל רָצוֹן לְהִתְנַגֵּד לָהּ. הָיִיתִי רוֹצֶה לִרְאוֹת אֶת הָאִישׁ, אֲשֶׁר יִמְלָאֶנּוּ לִבּוֹ לְצַעֵר אֶת הַנְּסִיכָה הַקְּטַנָּה וְהַחֲמוּדָה הַזֹּאת. וְאַף אָמְנָם הֲלִיכוֹת נְסִיכָה לָהּ לְלֶלָה הַקְּטַנָּה וְהַכֹּל סָרִים לְמִשְׁמַעְתָּהּ. עַל דַּעְתִּי אֲנִי לֹא עָלָה מֵעוֹלָם רַעְיוֹן זָדוֹן לַמְרוֹת אֶת פִּי לֶלָה, כִּי יָרֵאתִי פֶּן תִּמְנַע מִמֶּנִּי, חָלִילָה, אֶת חִנָּהּ הַמַּקְסִים, הַמְשֻׁבָּץ בְּתוֹךְ שְׁתֵּי שְׁקַעֲרוּרוֹת פְּעוּטוֹת שֶׁבְּרָאשֵׁי לְחָיֶיהָ.
“שָׁלוֹם, לֶלָה!” אֲנִי קוֹרֵא וּמִשְׁתַּחֲוֶה לָהּ.
“שָׁלוֹם, דּוֹד!” מְשִׁיבָה הִיא לִי בִּרְנָנָה וְחוֹנֶנֶת אוֹתִי בְּבַת-צְחוֹק חִנָּנִית, הַמְדַשֶּׁנֶת אֶת עַצְמוֹתָי. וּמִיָּד הִיא שׁוֹאֶלֶת אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ בְּקוֹל נִלְבָּב:
“אִמָּא, מַה שְּׁמוֹ – הַדּוֹד?”
הַרְבֵּה דְּבָרִים זוֹכֶרֶת לֶלָה. יְכוֹלָה הִיא לַחֲזֹר לִפְנֵיכֶם עַל הַסִּפּוּרִים, לָהּ שֶׁסִּפְּרוּ אִמָּא, אַבָּא אוֹ סָבָא. אֵין הִיא שׁוֹכַחַת אַף פְּרָט אֶחָד. אוּלָם אֶת שְׁמוֹת הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת הָרַבִּים – קָשֶׁה לָהּ לִזְכֹּר. וְאוּלַי, אוּלַי אֵין זֶה אֶלָּא הַבָּעַת חִבָּה מְיֻחֶדֶת, לְמַעַן דַּעַת, שֶׁהוֹד מַעֲלָתָהּ לֶלָה הוֹאִילָה לִשְׁאֹל לִשְׁמוֹ שֶׁל הַדּוֹד וְהִיא מוּכָנָה לִשְׁמֹעַ מִפִּיו מַעֲשִׂיָּה יָפָה. וְאִם יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיהָ, תְּסַפֵּר הִיא עַצְמָהּ לַדּוֹד הַזֶּה עַל בֻּבָּתָהּ לִילִי, אוֹ עַל יְדִידָהּ הָאַוָּז, הַטּוֹבֵל אִתָּהּ יַחַד בָּאַמְבַּטְיָה שֶׁלָּהּ.
חָלִילָה לָכֶם מֵהִתְיַחֵס בְּקַלּוּת לֵב לְסִפּוּר הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ. יְכוֹלִים אַתֶּם לְאַבֵּד אֶת חִנָּהּ וְאֶת חַסְדָהּ שֶׁל לֶלָה.
סָבָא שֶׁל לֶלָה יוֹדֵעַ זֹאת הֵיטֵב וּמַקְשִׁיב לְכָל הֶגֶה הַיּוֹצֵא מִפִּיהָ. לָכֵן אוֹהֶבֶת הִיא אוֹתוֹ כָּל כַּךְ וְלָכֵן זָכָה לִהְיוֹת אִישׁ סוֹדָהּ בְּכָל הָעִנְיָנִים הַחֲשׁוּבִים שֶׁבַּחֲדַר-מַלְכוּתָהּ הַמְיֻחָד.
“סָבָא, סָבָא!” קָרָה אָסוֹן: “הַדֻּבּוֹן נָפַל לָאָרֶץ וְרַגְלוֹ נִפְצָעָה!”
“סָבָא, הוֹי, סָבָא! הַבֻּבָּה נִתְקָרְרָה וְקוֹלָהּ צָרוּד!”
מִיָּד חוֹבֵשׁ סָבָא אֶת רַגְלוֹ שֶׁל הַדֻּבּוֹן וּמְיַעֵץ לְהַשְׁכִּיב אֶת הַבֻּבָּה הַחוֹלָה בַּמִּטָּה.
“אַתָּה סָבָא נֶחְמָד!” קוֹרֵאת לֶלָה, מְטַפֶּסֶת כִּסְנָאִית עַל סָבָא הָרָם וְהַנִּשָּׂא וְחוֹתֶמֶת בְּלֶחְיוֹ נְשִׁיקָה מְתוּקָה לְאוֹת תּוֹדָה.
גַּם לְסָבָא יֵשׁ חֶדֶר מְיֻחָד. חֶדֶר מָלֵא סְפָרִים עָבִים, מְכוֹנוֹת חַשְׁמַל וְכֵלִים מַבְרִיקִים. סָבָא יוֹשֵׁב בְּחַדְרוֹ כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְעִיל אָרֹךְ וְלָבָן וְעַל מִצְחוֹ הוּא שָׂם לִפְעָמִים רְאִי עָגֹל וּמַצְחִיק. אוּלָם לְחַדְרוֹ שֶׁל סָבָא אָסוּר לְהִכָּנֵס בְּלִי רְשׁוּת. רַק פַּעַם אַחַת נִכְנְסָה לֶלָה לְחַדְרוֹ. הָיְתָה לָהּ אָז נַזֶּלֶת. סָבָא הוֹשִׁיב אוֹתָהּ עַל כִּסֵּא, לָחַץ בְּרַגְלוֹ בַּדַּוְשָׁה וְהַכִּסֵּא הִתְחִיל לְהִתְרוֹמֵם לְאַט לְאָט. הָיָה זֶה נָעִים מְאֹד. אַחַר שָׂם סָבָא עַל מִצְחוֹ אֶת הָרְאִי הַמַּצְחִיק, הִבִּיט לְתוֹךְ גְּרוֹנָהּ שֶׁל לֶלָה וְאָמָר:
" ‘אַ!’… אִמְרִי, לֶלָה: ‘אַ!’ "
סָבָא שֶׁלָּהּ אוֹהֵב לְהַצְחִיק אוֹתָהּ.
לְאַחַר שֶׁאָמְרָה לֶלָּה “אַ”, אָמַר לָהּ סָבָא:
" ‘אֶ’!… עַכְשָׁו אִמְרִי: ‘אֶ!’ "
לֶלָה אָמְרָה “אֶ”; אָז דִּגְדֵּג סָבָא בִּגְרוֹנָהּ בְּמַקֵּל קָטָן עָטוּף צֶמֶר גֶּפֶן. זֶה לֹא הָיָה נָעִים בְּיוֹתֵר, וְרֶגַע אֶחָד הָיָה בְּדַעְתָּהּ לִבְכּוֹת קְצָת, אַךְ הִיא בָּחֲרָה לִצְחֹק, כִּי הָיָה מַצְחִיק מְאֹד: “אַ, אֶ!”
גַּם סָבָא צָחַק, אָמַר שֶׁהִיא חֲכָמָה וְנָתַן לָהּ סֻכָּרִיָּה אֲדֻמָּה.
אֵין לֶלָה מְחַבֶּבֶת רוֹפְאִים, אַךְ אֶת סָבָא שֶׁלָּהּ אוֹהֶבֶת הִיא מְאֹד: הוּא נוֹתֵן לָהּ רַק רְפוּאוֹת מְתוּקוֹת.
גַּם אֶת אִמָּא שֶׁלָּהּ אוֹהֶבֶת לֶלָה אַהֲבָה רַבָּה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא צוֹחֶקֶת תָּמִיד לִקְרָאתָהּ, מְנַגֶּנֶת לְפָנֶיהָ עַל הַפְּסַנְתֵּר וְשָׁרָה לָהּ שִׁירִים יָפִים.
גַּם אֶת אַבָּא שֶׁלָּהּ אוֹהֶבֶת לֶלָה מְאֹד.
הוּא גִּבּוֹר – אַבָּא שֶׁלָּהּ.
הוּא מַרְכִּיב אוֹתָהּ עַל כְּתֵפָיו וְרוֹקֵד אִתָּהּ רִקּוּדִים שׁוֹנִים.
הוּא כָּל כַּךְ טוֹב,
אַבָּא שֶׁלָּהּ הַיָּפֶה!
גַּם הַדּוֹדִים וְהַדּוֹדוֹת טוֹבִים אֵלֶיהָ מְאֹד. כֻּלָּם אֲנָשִׁים חֲבִיבִים וְכֻלָּם אוֹהֲבִים אוֹתָהּ מְאֹד.
בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם, אֵיךְ אֶפְשָׁר לֹא לֶאֱהֹב כְּרוּב קָטָן זְהוּב-תַּלְתַּלִים, בַּעַל שְׁתֵּי שְׁקַעֲרוּרוֹת חֵן בְּרָאשֵׁי לְחָיֶיהָ וּבַעַל פַּעֲמוֹן כֶּסֶף בִּגְרוֹנוֹ?!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.