אַחֲרֵי אֲרֻחַת הָעֶרֶב שָׁאַל הָאָב אֶת בְּנוֹ:

“אוּרִי, הֲכִינוֹתָ כְּבָר אֶת שֵׁעוּרֶיךָ לְמָחָר?”

“הֲכִינוֹתִי הַכֹּל”, עָנָה אוּרִי, “חוּץ מִתַּרְגִּיל אֶחָד בְּדִקְדּוּק”.

“וּמִפְּנֵי מָה אֵינְךָ מֵכִין אֶת הַתַּרְגִּיל הַזֶּה?” הוֹסִיף הָאָב לִשְׁאֹל.

“יֵשׁ לִי סֵפֶר מְעַנְיֵן”, הֵשִׁיב הַנַּעַר “וַאֲנִי רוֹצֶה מְאֹד לִקְרֹא בּוֹ”.

“וְהַתַּרְגִּיל מַה יְהֵא עָלָיו?” לֹא הִרְפָּה הָאָב מִמֶּנּוּ. אוּרִי הֵנִיעַ בְּיָדוֹ וְאָמָר:

“אֵין הוּא חָשׁוּב כָּל כָּךְ; אַסְפִּיק לַעֲשׂוֹתוֹ בַּהַפְסָקָה הַגְּדוֹלָה, כִּי הַשֵּׁעוּר בְּדִקְדּוּק הוּא בַּשָּׁעָה הָאַחֲרוֹנָה”.

“אַל תִּדְחֶה לְמָחָר, מַה שֶּׁאַתָּה יָכוֹל לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם”, אָמַר הָאָב. “בַּהַפְסָקָה תִּהְיֶה בְּוַדַּאי עָסוּק בְּשִׂיחַת חֲבֵרִים אוֹ שָׁטוּף בְּמִשְׂחָק וְתִשְׁכַּח אֶת הַתַּרְגִּיל”.

“אֵין דָּבָר”, אָמַר אוּרִי, “בִּשְׁעַת הַדְּחַק אֶפְשָׁר לָקַחַת מַחְבֶּרֶת שֶׁל חָבֵר וְלִקְרֹא מִתּוֹכָהּ. יֵשׁ אֶצְלֵנוּ תַּלְמִידִים הָעוֹשִׂים כָּךְ”.

“לֹא, בְּנִי!” קָרָא הָאָב, “חָלִילָה לְךָ מֵעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה. זוֹהִי רַמָּאוּת. לֵךְ מִיָּד לְהָכִין אֶת הַתַּרְגִּיל. אַחַר-כָּךְ, אִם תִּרְצֶה, אֲסַפֵּר לְךָ מִקְרֶה שֶׁקָּרַנִי בִּהְיוֹתִי אֲנִי תַּלְמִיד”. אוּרִי אָהַב מְאֹד לִשְׁמֹעַ אֶת אָבִיו מְסַפֵּר מִזִּכְרוֹנוֹת יַלְדוּתוֹ. הוּא מִהֵר לְהִכָּנֵס לְחַדְרוֹ וְאַחֲרֵי רֶבַע שָׁעָה יָצָא וְאָמָר:

“גָּמַרְתִּי אֶת הַתַּרְגִּיל. הוּא לֹא הָיָה קָשֶׁה כְּלָל”.

“רוֹאֶה אַתָּה”, אָמַר לוֹ הָאָב, “כַּמָּה קַל לִהְיוֹת אָדָם הָגוּן. עַכְשָׁו לֹא תִּהְיֶה זָקוּק לְחַסְדֵי אֲחֵרִים וְהָעִקָּר, לֹא תָּבוֹא לִידֵי חֵטְא”.

“צָדַקְתָּ, אַבָּא!” הוֹדָה אוּרִי. “וְעַכְשָׁו הָיִיתִי רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ אֶת הַסִּפּוּר שֶׁהִבְטַחְתָּ לְסַפֵּר”. הָאָב לִטֵּף אֶת רֹאשׁ בְּנוֹ וְהִתְחִיל מְסַפֵּר:

"זוֹכֵר אֲנִי אֶת הַמַּעֲשֶׂה לְכָל פְּרָטָיו, כְּאִלּוּ קָרָה אַךְ אֶתְמוֹל, מִשּׁוּם שֶׁעָשָׂה עָלַי רֹשֶׁם חָזָק מְאֹד. הָיִיתִי אָז בַּמַּחְלְקָה הַחֲמִישִׁית וְאָהַבְתִּי מְאֹד אֶת לִמּוּד הַדִּקְדּוּק הָעִבְרִי, אוּלַי מִשּׁוּם שֶׁהוּא קָשֶׁה בְּיוֹתֵר וְדוֹרֵשׁ הִתְאַמְּצוּת רַבָּה. זֶה הָיָה בִּשְׁבִילִי מֵעֵין סְפּוֹרְט וַאֲנִי הָיִיתִי מִשְׁתַּדֵּל לְהִצְטַיֵּן בּוֹ. וְאַף אָמְנָם עָשִׂיתִי חַיִל וְהָיִיתִי מְנַקֵּד לֹא רָע. הַמּוֹרֶה שֶׁלָּנוּ לְעִבְרִית וּלְדִקְדּוּק הָיָה נוֹתֵן לָנוּ הַבַּיְתָה תַּרְגִּילִים בְּנִקּוּד, וְאַחַר-כָּךְ הָיִינוּ קוֹרְאִים לְפָנָיו אִישׁ אִישׁ לְפִי תּוֹרוֹ אֶת עֲבוֹדָתוֹ וּמְתַקְּנִים אֶת שְׁגִיאוֹתֵינוּ. הַמּוֹרֶה יָדַע לְחַבֵּב עָלֵינוּ אֶת הַלִּמּוּד הַזֶּה בְּכָל מִינֵי דְּרָכִים וְאָנוּ הִתְיַחַסְנוּ אֶל שֵׁעוּר הַדִּקְדּוּק בִּרְצִינוּת רַבָּה. אוּלָם הָיוּ בֵּינֵינוּ תַּלְמִידִים, שֶׁהָיוּ מִתְעַצְּלִים לְהָכִין אֶת הַתַּרְגִּילִים. אַלּוּף עַצְלוּת בַּמַּחְלְקָה שֶׁלָּנוּ הָיָה תַּלְמִיד אֶחָד, יַעֲקֹב שְׁמוֹ (אֶת שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ שָׁכָחְתִּי). עַל-פִּי רֹב הָיָה מַעְתִּיק מֵחֲבֵרָיו, אוֹ שׁוֹאֵל מִמִּי שֶׁהוּא מַחְבֶּרֶת וְקוֹרֵא מִתּוֹכָהּ, כְּאִלּוּ הָיְתָה שֶׁלּוֹ. הוּא יָדַע לְהַעֲמִיד פָּנִים שֶׁל צַדִּיק תָּמִים וְאַף פַּעַם לֹא נִגְלְתָה תַּרְמִיתוֹ. יוֹם אֶחָד נִגַּשׁ אֵלַי בַּהַפְסָקָה וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי, שֶׁאֶתֵּן לוֹ אֶת מַחְבַּרְתִּי לְשֵׁם הַעְתָּקַת הַתַּרְגִּיל בְּדִקְדּוּק, כִּי שָׁכַח, לְפִי דְבָרָיו, אֶת מַחְבַּרְתּוֹ בַּבָּיִת. חָשַׁשְׁתִּי שֶׁמָּא יִרְצֶה לִקְרֹא מִתּוֹכָהּ לִפְנֵי הַמּוֹרֶה וּמֵאַנְתִּי לְתִתָּהּ לוֹ. אַךְ הוּא נִשְׁבַּע לִי, שֶׁרַק לְהַעְתִּיק כַּוָּנָתוֹ. נָתַתִּי לוֹ אֶת הַמַּחְבֶּרֶת, אוּלָם הוּא לֹא הֶחֱזִירָה לִי. כְּשֶׁקָּרָא אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה לָבוֹא לְפָנָיו, נִגַּשׁ עִם הַמַּחְבֶּרֶת שֶׁלִּי וְהִתְחִיל קוֹרֵא מִתּוֹכָהּ. בִּשְׁעַת קְרִיאָתוֹ הֵעִיר הַמּוֹרֶה, שֶׁהוּא מִתְפַּלֵּא, שֶׁכֹּה מְעַטּוֹת הַשְּׁגִיאוֹת בַּעֲבוֹדָתוֹ. אֲחָדִים מֵהַתַּלְמִידִים, שֶׁיָּדְעוּ אֶת הָעִנְיָן, הֶחֱלִיפוּ בֵּינֵיהֶם מַבָּטִים וְהִצְטַחֲקוּ. הַמּוֹרֶה הִרְגִּישׁ בַּדָּבָר וְשָׁאַל אֶת יַעֲקֹב: ‘הַאִם מִי שֶׁהוּא עָזַר לָךְ?’

‘לֹא!’ עָנָה יַעֲקֹב וְהֶעֱמִיד פָּנִים שֶׁל נֶעֱלָב, ‘אִישׁ לֹא עָזַר לִי’.

"הַתַּלְמִידִים הוֹסִיפוּ לְהִצְטַחֵק. "הַמּוֹרֶה הֵבִין, שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ.

"הוּא הִתְבּוֹנֵן אֶל הַמַּחְבֶּרֶת וְאָמַר לוֹ לְיַעֲקֹב: ‘הַאִם הַמַּחְבֶּרֶת הַזֹּאת שֶׁלְּךָ הִיא? נְקִיָּה הִיא שֶׁלֹּא כָּרָגִיל’.

" ''שֶׁלִּי!' עָנָה יַעֲקֹב בְּאוֹתָהּ הַעֲמָדַת הַפָּנִים. הַמּוֹרֶה הֵעִיף עַיִן בַּתַּלְמִידִים וְרָאָה הַפַּעַם עַל פְּנֵיהֶם לֹא בַּת-צְחוֹק אֶלָּא תִּמָּהוֹן. הוּא לָקַח אֶת הַמַּחְבֶּרֶת, הָפַךְ אוֹתָהּ וְאָמָר: 'כֵּיצַד? הֲלֹא כַּאן כָּתוּב: “שְׁמוּאֵל אֱלִיצוּר”! אַךְ יַעֲקֹב לֹא נָבוֹךְ וְעָנָה בִּמְנוּחָה: ‘אַ! פַּעַם הִתְחַלַּפְנוּ בַּמַּחְבָּרוֹת’.

"רָגַזְתִּי תַּחְתַּי לְשֵׁמַע הַשְּׁקָרִים, שֶׁגִּבֵּב יַעֲקֹב בְּלִי כָּל בּוּשָׁה. גַּם הַחֲבֵרִים, שֶׁיָּשְׁבוּ עַל יַדִי, כָּעֲסוּ מְאֹד עַל חֻצְפָּתוֹ וּמִלְמְלוּ בְּלַחַשׁ: ‘שַׁקְרָן אֶחָד!’ אָז קָרָא לִי אֵלָיו וְשָׁאָל: ‘לְמִי הַמַּחְבֶּרֶת הַזֹּאת, לְךָ אוֹ לוֹ?’ ‘לִי הִיא!’ עָנִיתִי. ‘וְאֵיךְ בָּאָה לְיָדוֹ?’ הוֹסִיף הַמּוֹרֶה לִשְׁאֹל.

" ‘הוּא אָמַר לִי בַּהַפְסָקָה, שֶׁשָּׁכַח אֶת מַחְבַּרְתּוֹ בַּבַּיִת וּבִקֵּשׁ מִמֶּנִּי לָתֵת לוֹ אֶת מַחְבַּרְתִּי עַל מְנָת לְהַעְתִּיק מִתּוֹכָהּ אֶת הַתַּרְגִּיל, אַךְ לֹא הִסְפִּיק לְהַחֲזִירָהּ לִי’.

"פְּנֵי הַמּוֹרֶה רָעֲמוּ, כְּשֶׁנּוֹכַח לָדַעַת, שֶׁיַּעֲקֹב שִׁקֵּר בְּאֹפָן גַּס כָּל כָּךְ. אַךְ הוּא מָשַׁל בְּרוּחוֹ וְאָמַר לְיַעֲקֹב: ‘יָכוֹל אֲנִי לִסְלֹחַ כָּל מִינֵי תַּעֲלוּלִים וּמַעֲשֵׂי נַעֲרוּת, אַךְ שֵׂאת לֹא אוּכַל רַמָּאוּת וָשָׁקֶר. אֵיךְ נוֹעַזְתָּ לְהָפִיחַ כְּזָבִים בְּאֹפֶן כָּזֶה?’

"כָּל חֻצְפָּתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב נִדְּפָה כֶּעָשָׁן. הוּא עָמַד תַּחְתָּיו כִּכְלִי מָלֵא בּוּשָׁה וּכְלִמָּה וְלֹא הוֹצִיא הֶגֶה מִפִּיו.

" ‘וְאַף אַתָּה, שְׁמוּאֵל!’ פָּנָה הַמּוֹרֶה אֵלַי, ‘אַף אַתָּה לֹא נָהַגְתָּ כְּשׁוּרָה. צָרִיךְ אָמְנָם לַעֲזֹר לֶחָבֵר, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים הֲגוּנִים. אָדָם הַמְסַיֵּעַ בִּידֵי חֲבֵרוֹ בְּמַעֲשֵׂי מִרְמָה, הֲרֵיהוּ שֻׁתָּף לוֹ וּשְׁנֵיהֶם חַיָּבִים. אֶפְשָׁר שֶׁגַּם אַתָּה הָיִיתָ מְרַמֶּה אוֹתִי’.

‘חָס וְשָׁלוֹם!’ קָרָאתִי, ‘מִיָּמַי לֹא רִמִּיתִי אֶת הַמּוֹרֶה!’

" ‘אַחֲרֵי מַה שֶּׁקָּרָה הַיּוֹם, קָשֶׁה לִי לְהַאֲמִין לָךְ’. אָמַר הַמּוֹרֶה.

" ‘אָנָּא, יִסְלַח נָא לִי הַפָּעַם’, חִנַּנְתִּי קוֹלִי.

"אַךְ הַמּוֹרֶה הַזֶּה, שֶׁהָיָה יָדוּעַ לָנוּ כְּאָדָם נוֹחַ וּוַתְּרָן, הָיָה הַפַּעַם תַּקִּיף בְּדַעְתּוֹ וְלֹא שָׁעָה לִתְחִנָּתִי. הוּא הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ וְאָמָר: ‘לֹא! לֹא אוּכַל לִסְלֹחַ. גָּדוֹל עֲוֹנְכֶם מִנְּשׂא. לְכוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ. לֹא אוּכַל רְאוֹת פְּנֵיכֶם’.

"לְאַחַר שֶׁיָּצָאנוּ מֵהַמַּחְלְקָה, לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי מֵרֹב כַּעַס. הִרְבַּצְתִּי מַכָּה הֲגוּנָה בְּיַעֲקֹב וְאָמַרְתִּי לוֹ: ‘הֵא לְךָ, רַמַּאי שֶׁבְּרַמָּאִים! בִּגְלָלְךָ בָּאָה עָלַי הַצָּרָה הַזֹּאת. אֵין אֲנִי רוֹצֶה לְדַעְתְּךָ עוֹד’.

"בְּבוֹאִי הַבַּיְתָה סִפַּרְתִּי לְאָבִי וּלְאִמִּי אֵת אֲשֶׁר קָרָה בַּמַּחְלְקָה. הֵם אָמְרוּ, שֶׁהַמּוֹרֶה צָדַק בְּמִשְׁפָּטוֹ וְשֶׁלֹּא יַעַמְדוּ לִימִינִי. הִתְחַנַּנְתִּי לִפְנֵי אָבִי, שֶׁיֵּלֵךְ אִתִּי אַל הַמּוֹרֶה לְדַבֵּר אִתּוֹ, אַךְ הוּא לֹא רָצָה לִשְׁמֹעַ.

“אוּלָם מִמָּחֳרָת הַיּוֹם, כְּשֶׁרָאָה אָבִי, שֶׁאֲנִי שָׁרוּי בְּצַעַר גָּדוֹל, נֵאוֹת לְבַקָּשַׁת אִמִּי וְהָלַךְ אִתִּי לְבֵית-הַסֵּפֶר. וְאַחֲרֵי אֲשֶׁר הִבְטַחְתִּי נֶאֱמָנָה, שֶׁלֹּא אֶתֵּן יָד לַפּוֹשְׁעִים, נֶעְתַּר לִי הַמּוֹרֶה וְהִרְשַׁנִי לָבוֹא לַמַּחְלְקָה”.

“וּמֶה הָיָה סוֹפוֹ שֶׁל יַעֲקֹב?” שָׁאַל אוּרִי אֶת אָבִיו.

“הוּא לֹא שָׁב עוֹד לַמַּחְלְקָה הַחֲמִישִׁית”, עָנָה הָאָב, “אַךְ מִכֵּיוָן שֶׁזֶּה הָיָה בְּסוֹף הַשְּׁלִישׁ הָאַחֲרוֹן, נִתְּנָה לוֹ רְשׁוּת לְהִבָּחֵן בְּכָל הַלִּמּוּדִים בְּרֵאשִׁית הַשָּׁנָה לַמַּחְלְקָה הַשִּׁשִּׁית. אַגַּב, בְּמַחְלְקָה זוֹ לֹא לִמֵּד אוֹתוֹ הַמּוֹרֶה”.

“וְאַתָּה הִשְׁלַמְתָּ עִם יַעֲקֹב?” הִתְעַנְיֵן אוּרִי לָדַעַת. “לֹא!” הֵשִׁיב הָאָב, “הוּא לָמַד בַּשִּׁשִּׁית הָרִאשׁוֹנָה וַאֲנִי בַּשִּׁשִּׁית הַשְּׁנִיָּה וּמֵאָז לֹא הָיָה דָּבָר בֵּינֵינוּ”. אוּרִי שָׁתַק רְגָעִים אֲחָדִים וְאַחַר שָׁאָל:

“וְהֵיכָן עַכְשָׁו אוֹתוֹ מוֹרֶה? הַאִם עוֹדֶנּוּ חָי?”

“חַי וְקַיָּם!” עָנָה הָאָב בְּבַת צְחוֹק, “הֲלֹא הוּא הַמּוֹרֶה שֶׁלְּךָ לְעִבְרִית וּלְדִקְדּוּק…”