הרב הצעיר ישב קפוא בפנה הכהה. הספר רבץ לפניו רחב וכבד. החדר שקע בדממה. על הרצפה רקד צל מסתבך.
הרהור עלה אחרי הרהור, עלה ונמס. הרב גם לא נסה לעצרם. בחוץ לפני החלון התעלל רוח לילה רגע בעפאי⁻תרזה.
הרב קם ויפתח את החלון רגע. מבית⁻המדרש הישן נשמע קול ברוּך הבחור, נוקב וצורב, כאילו מבכה הוא דבר גז ולא ישוב. הרב הקשיב וזמזם נגון עצוב.
דבר מה רטט במרחק והרב לא ידע מהו. הוא סגר את החלון וישקע בפנתו וילמד בחשאי. כמה זמן למד – לא הרגיש.
החתול הזקן, חום השער וירק⁻העינים, שכב לו מקֻפל על כסא. דבר מה כאילו רחף ועף על גבו. החתול זורר, הזדקף והתמתח, וגבו התעגל, התקשה וגבו קם כדבשת, הוא נופף כפו, עִגֵל צפרניו כאילו לצוד זבוב, ונזכר שלא שעת זבובים היא זו, שב והתמתח ויפהק ויקפץ ארצה, וטייל לו הקפות סביב רגלי הרב ועל כפותיהן, עד שמצא די עוז לקפוץ על כסאו ולשבת על ידו.
נבהל הרב רגע וצחק. הוא שם את כפו על ראש החתול והחליקו. “בהמה טמאה”, לחש לעצמו, “אבל יציר כפיו של הקב”ה. מה היא יודעת?" אחר קם, נטל את ידיו ושב לספרו.
ומרגע לרגע הסתכל בחתול בחבה וברחמים.
הרב יצא, פתח דלת הפרוזדור ועמד על כבש האבן. בבית למולו עוד דלק נר בחלון ורחש דבר מה בין הדשאים בגנה שלפניו. הרב ירד, ישב על הספסל והקשיב.
ברוך הבחור נשתתק. המתנמנם הוא או השתקע בסוגיא? הרב היה נכנס אליו, לולא פחד לבטלו מתורתו. ברוך זה קמצן הוא בזמנו, מקפיד על כל רגע שהולך לבטלה.
ובנחת ובצער מעביר הרב בזכרונו את שעות ההרהורים שהצטרפו לימי בטלה. וברי לו, כי יבזבז את זמנו גם אחר כך. חבל! אבל טבעו הוא אחר: בן בעלי⁻בתים.
פרה בודדה התהלכה לה, עצלה וכפופת⁻ראש, נגשה גם אליו והריחה בו. היא פשטה את ראשה אליו ופלא: הוא לא פחד עתה מקרניה. אחר התחככה רגע בקיר והלכה. “מסכנה, תעתה ונדחתה מן העדר, ושם ודאי מחפשים אותה ומצטערים”.
והוא היה משיב אותה הביתה, אילו ידע לאן. “טפשה, למה אינך גועה? אילו היו שומעים אותך היו באים אחריך”.
והרב משתקע שוב בהרהורים.
בחוץ חשך. השקעה הלבנה אם טרם עלתה? הרב אינו יכל לתפס את הרעיון המשתמט מידו. לבסוף נזכר: סוף חדש.
נושבה רוח. עננים קלים מתפזרים ואדים לבנבנים וכהים תועים. ריח חציר רענן נשא ממרחק ועובר הלאה, סוף אביב.
הרב נזכר בימי ההשכלה שלו ועורג אליהם.
הרב מטייל יחידי קצת במשעול בין הגנים. הלילה רטוב קצת ורענן, איזו צמרמרת קלה חולפת באבריו, ממי יש לפחד?
משעול מתפתל לשמאלו. הרב יודע: זה מוביל אל הטחנה. ביום כבר טייל שם לא אחת. בלילה – לא צריך: יש קצת פחד. וחוץ מזה אפשר להפגש שם באלה. למה להפריעם ולמה להסתכל בקלקלתם? וכי אפוטרופוס הוא לחטאים? ואפשר זהו רק כך, מעשי ילדות? ודאי כך הוא, וכי לא חטא גם הוא במקצת בילדותו?
ורטט חלק, חמים חולף באצבעותיו, נדמה לו, כי מחליק הוא את ראש החתול הטוב.
הבתים הפזורים בין הגנים ישֵנים. אין אור נר. דממה, ורק רחש⁻לילה כאילו זוחל בין הדשאים. איזו נקודות⁻אור מבריקות בחשך, כאורבים בתוך הסבכים, פה ושם מתפרצה נבחת⁻כלב, מתגברת רגע ומשתתקה.
וממעל מלאך לילה מתהלך לו באויר, צועד לו רכות, מתכנס לתוך עפאים ומאַוְשם, מתעוררת צפור, קופצת, מרעידה כנף ומשמיעה צפצוף⁻לחש, כירֵאה את סכנות⁻הלילה. צפרדע משמיעה קול כמו שק⁻מים בגרונה, אין מנוחה ללילה.
למה פקוחות כה העינים וערה האזן בתוך עבי⁻העלטה? רואה אותך הלילה ושומר צעדיך.
“הנה לא ינום ולא יישן” –
הרב שב בחפזון, מבלי דעת למה. מה לילה מליל? מה יאמרו בני⁻האדם אם יפגשוהו, ומה יאמר להם?
בחור טיָל יחידי, אחרון – מתהלך צעד, צעד. לילה, לילה הוא מתהלך ככה. אלה הם בני הנעורים. קודם, כך ספרו להרב, היה זה פה מטייל עם בתולה אחת. עתה נסעה היא, והבחור חוזר לילה, לילה על אותם השבילים. ולך דע את יסוריהם של בני אדם; מהרהר בעבירה וסובל –
הבחור נפגש בו ואינו זז. כך, מסתכל בו בנחת, מפליט “לילה טוב” כלאחר⁻פה. ישר⁻דרך! הולך לו תמיד בדרך אחת, בדרך שכבשהו היצר. וודאי גם לא חטא, אלא – כך –
והבחור אינו משתומם כלל, לכאורה, מה להרב ולמשעולי בין⁻הגנים? ודאי שקוע הוא באיזו סוגיא – חושב זה, ואינו יודע, כי הלילה וסוד הלילה הם גם כן סוגיא. כלומר, בשביל עצמו יודע הוא זאת, אלא שאינו חושד את הרב בידיעה זו.
הרב עומד רגע ומביט אחריו ברחמים ובצער. אילו היתה תפלתו מתקבלת, היה מתפלל על הבתולה שתשוב. מעשה יעקב ורחל, גם הליכת הרבה לילות באותו שביל – עבודה היא, לב נאמן.
הרב נכנס אל הבית.
קול רך, עמום ולוחש, פולט מלים לתוך האורה. דרך אשנב פתוח מתגלגל הקול חוצה. יהודי עובר ושומע. חיים⁻זלמן הגנן שב מגנו; הלך לשמר על השומר שלא יישן. יש כבר הרבה ירקות והגויים גנבים.
חיים זלמן עומד רגע ומקשיב. איזו מתיקות יורדה אל אזנו ומתפשטה בלבו. אחר הוא מתהלך הנה והנה: קשה לו הפרידה מפה. סוף סוף יושב הוא על הספסל ומתנמנם מתוך עיפות, שפתיו דובבות איזו מלים ואין הוא יודע מה.
צנה קלה תוקפתהו. הוא קם, פותח בלאט את דלת הפרוזדור ונכנס על בהונות רגליו. בפרוזדור עומד הוא בחשך ומהסס. הדלת נפתחת כאילו מאליה. איזו יד נעלמה מוליכה את ידי בני אדם להפיק בהן חפצה. הרב שקוע בלמודו ואינו שומע.
חיים זלמן נכנס ויושב לו בשקט על הכסא אצל הדלת. הכסא הרעוע מתנודד קצתו וחורק תחתיו. הרב זע פתאם.
– מי זה? אה, ר' חיים זלמן? “מה לידידי בביתי?” ובשעה כזו?
ר' חיים זלמן נבוך, משתעל קצת ומכעכע. ר' חיים זלמן בעל⁻פסוק הוא, כלומר, למדן אינו, אבל פוסק הוא פסוקו יום יום ושעה שעה, גם זהו דרך. וסוף סוף יהודי נושא עול. קשה אמנם קצת, מר⁻נפש, אבל מפריש מיֵרקו ודוקא מירקו, לדל. הרבה דרכים ליהודיו של רבון העולם, ולך ולמד עליהם חובה.
ור' חיים זלמן מספר: "הלכתי לי מגני, הייתי אצל הגוי שלי וחזרתי לי. ושמעתי את הרבי. נכנסתי קצת, ודאי אני מבטל אותו, ילמד⁻נא. אני אשב לי כך – אנוח לי.
– לא, לא, ר' חיים⁻זלמן, ברוך השם, הלילה גדול והימים ארוכים דים, הלואי שלא יהי מחסור בכח ובחשק, כשם שאין מחסור בזמן. שבעים שנה חי אדם, ואפילו מי שלומד רק דף ביום יכל לגמור עשר פעמים את הש"ס. אדרבא, טוב קצת לדבר עם יהודי בשעה כזו. בזמן כזה יהודי כאילו מתיחד עם עצמו והדברים יוצאים מן הלב. אין איש מסתכל בך ואינך מהסס.
ר' חיים זלמן שותק קצת ומדבר כמשתמט: “כך, בעצם כך, אלא – כלומר, בעצם טוב ללמד בלילה. “קומי רוני בלילה לראש אשמורות”. דודי, ר' תנחום⁻חיים עליו השלום, היה גַנָן של פירות והיה יושב בכפר. וכל השבוע, ופרקים אפילו בשבת, לא התפלל במנין. מה עשה? היה גומר את התהלים מדי יום ביומו ואומר תקון⁻חצות. לבכות לא אהב – בעל⁻אגרוף היה, במחילה מכבודו, – והיה שר במקום לבכות, וכשהיו הגויים יוצאים לעבודה, היה לובש טלית ותפלין ויוצא אל השדה ומתפלל ביניהם, אם אין מנין יהודים יהי לכל הפחות מנין שלהם. והרי מצוה אחת הם ודאי מקיימים: “בזיעת אפך תאכל לחם” – מצוה לא קלה כלל, ואדרבא, תהי להם גם תפלתו זכות ותשולח הברכה במעשי⁻ידיהם. והרי כל יניקתם של יהודים הוא רק מעמלם של אלה”. –
– בחינת זבולון, להבדיל – אומר הרב וצוחק למחצה.
“כך, יהודי משונה קצת, הלך לו בדרכו, כלפי מה אני מספר זאת? – כך, בעצם איני יודע, הייתי גם כן אומר תקון⁻חצות, שם בגני, אלא שמפחד אני מפני הגנבים, אין בטחון. ר' תנחום חיים היה בעל בטחון ולא גנבו אצלו. רבונו של עולם שמר”.
והשיחה שוטפת לה הלאה רבת⁻רמזים וחשאית, וכאילו מצטרפת לסודות הלילה; המחיצה בין התורה והירקות נפרצת. ובאפלולית החדר – העששית כהה כבר – ובתוך הדממה מופיעים מראות⁻בראשית, והנפש רואה יהודים של שדה ושדמה. “ריח בני כריח השדה” –
ר' חיים זלמן יוצא ונתקל על סף הפרוזדור בשוחט. זה הולך לו לאט, בזהירות, ואחריו צועד כבדות קלמן הירש הקצב הגוץ, ונושא עמו חתיכה הראויה להתכבד. “מה, שאלה?” שואל ר' חיים זלמן. השוחט מנענע בראשו, והקצב הגוץ עונה: “כולנו נסובב בתרמילים על הפתחים, הטריפות אינן נותנות לחיות. מה יהי סופנו?” חיים זלמן מתנדף בחשכה: “אל תעמד על דם רעך”.
הרב עומד בפנה ומסתכל בעין מוזרה בבאים. “אחרנו לשחט הלילה, והבדיקה נתאחרה – עתה ראיתי כי הרבי עודו ער ונכנסנו”, מצטדק השוחט. הרב נגש, “סירכא?” – “סירכא”, עונה השוחט נמוכות. מתחילים לנפֵחַ בריאה מול האור. “ענין קשה!” אומר הרב כמרטן, – “כן, כמעט לא אמרתי כבר לבוא” – עונה השוחט כמעט לוחש: “אבל הטריפות, רחמנא לצלן, כל כך מרובות, לא חפצתי כבר להעמיד על עצמי”. – “כן, כן, צר מאד, אבל – לא קל להיות יהודי” – כאילו ממשיך הרב איזה רעיון שלו: עול תורה ומצוות, מה לעשות? והרב מתאנח.
“אצל הזקן, עליו השלום, לא רבו כך הטרפות”, אומר הקצב בקול נוח כאילו מספר, בהתאמצו להרחיק מדבורו כל ניד של תרעומת. “אצל הזקן עליו השלום” –
“נו, מה שייך?” מפסיקו השוחט בקול מפשר וממתיק. “אינו דומה” –
“כן, כן. אינו דומה” – מתפרץ הרב, מעמיד עיניו בשוחט ובקצב, משפילן ונאנח. “הם הזקנים – להם היו גַבִּים, היה להם על מה להשען. תורה ויראה, יִראה – מה שיכלו הם – הזקן היה מתיר מה שרב עיר המחוז אסר ולא השגיח – פחדו ממנו” –
– אה, ר' יעקב בר", מתפרץ השוחט ומזדקף. – “שייך להגיד: פחדו – אימת מות. “מה, אחרון?” היה אומר: “גם אני אחרון, ראשונים – זה דבר אחר”. מי יכל להדמות אליו?”
“ואין מדמים” – הפסיק הרב כגומר ואין לפקפק, “מי יכל עתה להכשיר? אין בטיחות, פרקים הנך עומד ונדמה לך שאין על מה לעמד, הראש מסתובב”, והוא גוחן למול השוחט וכאילו לוחש: “פרקים היית שואל בעצמך שאלה, אילו היה מי מן הזקנים פה”.
השוחט מזדעזע, הקצב עומד מושפל⁻ראש.
“ובינתים אנו הולכים לעזאזל” – מפליט הוא כבר בתרעומת.
בלב הרב כאילו נצנץ רגש חרטה רגע. זהו הלילה. ביום לא תדבר כך. לא חסר אלא שימסרו לשונאיו את הדברים, רב עתה צריך לעמד איתן. אבל, מה יעשה? יכשיר? רודפיו יביאו אז את השאלות לרבני הסביבה שכולם מטריפים. הזקנים מתים – והרבנים החדשים כולם מחמירים. דוקא בדור פורק עול זה מכבידים את העול, ואפשר צריך כך? באמת אסור לו שיָקל. השאיפה להקל – מקורה אצלו אינו טהור: מספרי השכלה בא. הוא צרך לשרש מנפשו את כל זה. כשיגדל בתורה וביראה ולבבו יהיה תמים – אפשר יכשיר. לעת עתה הוא מוכרח להטריף. הכל אצלו בגדר מוטל בספק. מה לעשות?
– “נו” – עונה הוא אחרי דומיה ארוכה על דברי התרעומת: “וכי אנו מטריפים? התורה מטריפה”.
“והרי אותה התורה היתה אצל הזקן?”
השוחט מתפרץ בכעס: “רק אל תהיה עז פנים. טריפה – טריפה, מה יש לעשות? אינך חפץ להיות קצב – ימצא אחר. עשרה יהודים יבאו על מקומך”.
“לכם קל לדבר”, מצטדק הקצב: “ולי יש אשה וילדים”.
– "ולי אין? – עונה הרב רכות, – “ור' פיטיל הוא חשוך בנים, חס ושלום? גם שוחט לא טוב להיות – ובכל זאת, פרנסה. גם קצב הוא ענין – ז’ץ” – (זובח צדק).
“ומה – טריפה? נו, מילא, טריפה – טריפה. איפה אקח לי גמילות חסד לקנות עוד “חתיכה” – האלהים יודע. אבל מילא, מן השמים” – הקצב מדבר ועיניו כמעט זולגות דמעות.
ודומם עומד הרב לא כפוסק, כי אם כאיש שקבל עליו את הדין.
הרב יושב יחידי שקוע בפנת הכסא הרחב ומהרהר. הראש חושב להבקע, אצטבאות ספרים על גבי ספרים מולו והוא לומד ימים וגם לילות – ואין נחת, אפשר היה מסיר מעליו את עול הרבנות. למה לא יהי חנוני או מלמד כאחרים, ילמד לו תורה? למה לא?
הרב קם ומתהלך בחדר, העששית מתחילה לעשן. צללים משונים מתרחבים, רומזים ומזכירים נשכחות. בחוץ כאילו מהבהבת החשכה. ככל שיועם יותר האור בחדר.
“קר” – לוחש הרב לעצמו, נגש אל דלת החדר הקרוב ופותחה. הרבנית שוכבת במטה – גוצה ומכֻוצה, העששית ששלהבתה ננעצה עמוק לתוך כפתה מאירה רק בלשון אש קטנה. אור רך נופל על פני הרבנית, פנים צמוקים כואבים, ולב הרב מתכוץ מרחמים. עוד שעה שעתים והקיץ הילד, הצעקן הרעב, ואז יבא קץ לשינה. כמה היא עובדת! משרתת אין, אומנת גם כן אין, הכל היא עושה בעצמה, הרב נגש אל העריסה, הילד ישן באיזו אי⁻מנוחה – אפשר חולה הוא? אפשר צריך להעיר את האם. לא, יהי מה שיהי, צריך שתישן. הילד ודאי חולם ומפחד בשנתו. ושוב הוא נגש אל מטת הרבנית, מה קטנה היא ועלובה? אז, בראותו אותה לא היתה כך, נערה היתה ככל הנערות. הצרות התישוה והצמיקוה. לבו נלחץ ועיניו מתחתלות באד. לא, לא, רק לא לחשוב! וידו תוקפה במצחו ולוחצה את רקותיו. כאב צובט את הלב והעינים מתעצמות, מרחפה איזו תמונה באויר, איזה גוף זקוף, איזו עינים אכזריות. רק לא לחשוב, גם לא להביט.
הוא יוצא את החדר, מתחיל ללמד, משתקע בסוגיא. התמונה כאילו נמסה, רק הרהורים זרים עוד מתדפקים על הלב. לא היה דרך. שם אי⁻אפשר היה להשאר. העולם ההוא היה זר, מעיק. האנשים היו לא רעים, כי אם זרים. הלשון היתה אחרת. הוא לא הסתגל, לא נקלט. החיים שם הקיאוהו. ואצל זו מצא מנוחה. הוא כמעט יצא מדעתו אז – לולא היה לו הבית של אבותיה למפלט. הם קבלוהו כבן, על שולחנם אכל ואת בתם נתנו לו וגם רבנות קנו לו. כך הוא הדור: רבנות נקנית, פרנסה לא נקיה. ועתה – עולם של יסורים, אין נחת, אין שובע, ועוד מתרעמים. מה לעשות?
ואיזו תמונה רוקדת לפני העינים. לא, לא, לא כך צריך היה להיות. אפשר היה להיות אחרת. אה, הסוגיא היא קשה כל כך. מאוחר, והראש מסתובב כגלגל.
הוא יצא עוד הפעם. ישב על הספסל. בחוץ – הלילה מתבהר. הלבנה טרם עלתה. אבל עננים אין, וכוכבים מבריקים כניצוצות, דממה, רק גשר רחוק חורק תחת אופני עגלה בלתי נשמעת. משובך יונה’לי מפריח היונים נשמעה המיתן. גְר! גְר! מה הן הומות שם בלילה? גם להן אין מנוחה.
הוא קם, נגש לבית המדרש, נכנס. בבית כמעט חושך. ברוך התנמנם בהניחו ראשו על גמרתו. הנה בחור ישן על ספסל פשוט ידים ורגלים ולנגדו בחור מכֻוץ עד כדי עגול. בפנה על יד התנור – הרגל של חורף – מתנמנם חצקיל הזקן מיושב. העוד לא הלך או כבר בא? ומאחורי התנור מתגלגל חיקיל הגנב, נר⁻נשמה יחידי צהבהב דולק בעמוד, המזרח כמעט כלו מעושן. ציורים משונים, משה ואהרן, מלאכים וכסא⁻כבוד, ולמלאכים צורות נשים. מוזר. מי צייר אותו? אומרים שזהו המזרח של בית המדרש שנשרף, ימי דור ימיו. טוב היה ללמד קצת פה, רק לא לעורר את העיפים.
הוא יוצא: בחוץ – זִיע: הלבנה עולה מצד היער.
הלילה זז, נשמע קול ילד בוכה. על יד בית נשמעה חריקת דלת. יצא יהודי חצי ערום, הרב הסתלק הצדה לתוך הצל. קולות לילה משונים ומוזרים נשמעו, הלבנה הסתתרה תוך גזר⁻ענן.
הנה יענקלי ה“כלי⁻זמר” משתפך. אוהב הוא בכל לילה עם צאת הלבנה לנגן את ה“עצבות” שלו. מאין לבור זה השגה זו? חסיד היה אומר: נתגלגלה בו נימה מכנורו של דוד.
על מה הוא בוכה?
"הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת מִלֵּלָה,
הִיא גַּם בָּאָדָם – מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ" –
הרב שפתיו נעות. מי שם על שפתיו אותו השיר שלמדו בעל פה בשנות בחרותו? לו היה חדל מנגן! והרב מתקרב יותר ויותר לצד ההוא. הלב הולך אחרי הקול. ונגונו של יענקלי מדובב את שפתיו שלו.
"וּבְנֵי אֱלֹהִים הִיא אַרְצָה הוֹרִידָה
לֶאֱהֹב, לַחֲשֹׁק בבִּנְוֹת אָדָם גֹוֵע" –
כן, יכול היה להיות אחרת. חבל! נגונו של יענקיל משתפך ומשתפך, הנה הוא יושב בחלון הפתוח למול הלבנה ומנגן, וטפות מבריקות, כבדות נופלות מעל הריסים.
תקון-חצות שלו, נגון באין אומר.
הס! הנה דבר מישהו על סוס, טס ונעלם.
העולם נם וחולם, מקיץ ומתנמנם שוב. איזו מנוחה ואי⁻מנוחה מתערבות. רגע דממה קפואה ולבנה שקטה, ועצים חולמים; והנה הקיץ צפור, עף עטלף, צרח ינשוף, זע גשר, נבח כלב – והכל רחש. הנה הרב מתהלך בין הגרנות. איזה “שקץ” מתגנב לו בחשאי: הלגנוב או אפשר להבעיר אש בגרן חברו? הרי יכולה העיירה כולה להשרף. הרב מסתלק קצת הצדה – גם מתוך פחד. סכנה להמצא יחידי ברשותו של גוי. הוא עוצר נשימתו, מצותת – אין קול. השקץ נעלם דרך בקיע הדלת, הנה זז שם דבר מה. מישהו מקיץ שם, מזורר ומפליט צריחה חנוקה. אפשר הורגים שם נפש? איזו התאבקות: לחש ודממה, שוב צריחה ושוב לחש. לאחרונה – שיחה שקטה, כאלו אשה משיחה עם בעלה. כן הם הגויים. ורעיון אפיקורסי נוצץ; מעשה בועז ורות. הוא דוחה מעליו את הרעיון בחמה.
ולאור הלבנה מטייל הוא ונפשו משתפכה בקרבו. נגון של שבועות. “ויחרד האיש וילפת”.
בחלונות בית הכנסת חשך. רק הלבנה זורקה קוים בודדים.
ישעיקה השמש הולך, לבוש קפטן⁻הנחשת. זהו אותו הקפטן המזומן לפורענות, לקבורת ילדים. מבית הקברות הוא בא. קפטן⁻הנחשת היה תחלה של ארג רך, ככה, וגביר העיר היה לובש אותו בשבתות וימים טובים. אחרי מותו נמכר לבעל-בית ושמש אצלו גם כן לבגד-שבת, עד שנתישן ונמחה צבעו ונהיה לבגד של חול. נתגלגל אחר כך לבעל-עגלה וקלט לתוכו אבק-דרכים, גשמים ושלגים ומשחה וזפת עד שנתקשה וגם קבל צבע של נחושת. עתה משמש הוא לקבורה. יש לו שוּלים ארוכים ורחבים, והשמש הגוץ והצנום עוטף בהם את הגויות הקטנות ונושאן לבית הקברות, וכשרואים את ישעיקה השמש לבוש קפטן זה יודעים כבר, כי הלך ילד לעולמו. וברגע זה הטיל מראהו אימה גם על הרב. ישעיקה, לבוש קפטן-הנחשת, הופיע לעיניו כמת שיצא מתוך קברו. ואך ישעיקה הכיר את הרב תיכף.
“ליל-טוב רבי!” אומר ישעיקה שמח לפגישה, נבוך קצת ומעמיד פנים של מקורב: “מהלך לו כך לשם אויר או איזה ענין חמור של תורה, אהַ?”
הרב הצעיר נבוך גם הוא. אַה, ר' ישעיה, כך, זה הוא. מהלכים כך, סתם, חם, קשה לישון, טרדות, ובכלל" – ואחרי הפסקה קטנה: “ומה, שוב ילד?”
“ילד, כן, ילד. כך, ילד בן חיָטִים. לא חשוב. קטן, בן שבועים. מת בשעה מאוחרת, ולדחות למחר – לא טוב”. ישעיקה נגרר לו אחרי הרב ונהנה בלבו מפגישה זו.
– “ומה ר' ישעיה, אינו מפחד כלל?”
– "לפחד? יפחדו הם. בכל לילה הם הולכים אחרי, רוקדים, קופצים, מיללים ועושים כל מיני העויות. כך נמשך הענין עד אחרי החורבה. שם הם נעלמים. לעיר אינם נכנסים. וישעיה מה עושה – קורא קריאת שמע או אומר תהלים. והם – ממש כבקידוש לבנה: “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכל לנגוע בך”. וישעיקה מצטחק במלוא פיו.
– “אפשר רק נדמה לו כך, ר' ישעיה?” שואל הרב בזהירות ולבו נוקפו: יחשדוהו עוד באפיקורסות.
– “וכי עוֵר ישעיה או חרש? מה שייך נדמה? אני כמעט ממשש בהם בידים, בכל פעם ופעם. אלא שלא כל הלילות שוים. פעם הם כך, נגררים כאילו בעצלות, ופעם מתחצפים”.
“והילדים מה?” שואל הרב, המרגיש בהמשכו אחרי רעיונותיו של ישעיקה ונבהל מפני חולשה זו.
“הילדים – רועדים הם, העופות הקטנים. אפשר קר להם, קוברים אותם רק בכתונת, ואפשר מפחדים מהם. פרקים גם הם מיללים. כך, לא קל להיות קברן, ועוד של ילדים. אבל, לא כלום, צריך רק להיות אמיץ ולא לפחד, ולא להוציא את התהלים מן הפה”.
הם עוברים שוב לפני בית הכנסת. הרב מרים עיניו כמו בגנבה, בחלונות⁻חשך: “ומה, ר' ישעיה” ממשיך הוא בלחש וקולו כמעט רועד. אלה באים עוד הנה לפרקים?"
“באים, ודאי באים. ישאל את השמש. פרקים רואים אור, לא כל אחד רואה ולא כל אחד שומע. אבל אם יעבר אדם לילה לפני מותו ודאי יקראו הם אותו לתורה. זה ידוע. ומה, בספרים הקדושים לא כתוב זה?”
ומתוך מבוכה מפליט הרב בזהירות: "כן, בספרי המקובלים, אבל –
“נו. אם כתוב – ודאי כך הוא. וחוץ מזה הלא ראו ושמעו. ישאל נא את השמש ואת פלטיאל בן-החוטף. זה שמע הרבה מאביו. וגם חצקיל הזקן ודאי ראה, הוא האחרון להולכים וראשון לבאים. אלא שהוא אינו מספר. הוא יודע הרבה – שתקן זה. בני אדם שרואים, אינם מספרים. אני רק לרבי מספר, לאחר – לא אספר”.
“ספרו לי כבר בשמך רבות אבל לא האמנתי. עתה שומע אני מפיך” – אמר הרב מבלי שום כונה לעקוץ.
“כן, כשאני מספר – צוחקים הם ואינם מאמינים לי. אלא אחר כך הם מפחדים לצאת. פעם התחזק איזה בחור, חפץ להיות ל”בריה“. נו, נתתי לו ילד, הלבשתיו קפוטתי ואמרתי: לך! מה חושב הרבי? הלך איזה צעדים, התחזק איזה רגעים והגיע עד החורבה – ושב תיכף חוֵר כמת, חלה אחר כך והיה בסכנת מות”.
כישעיקה הולך – הרב רועד. הוא קורא לו לשוב. ישעיקה שב. וכשהם עוברים שוב לפני בית הכנסת, הרב פונה אליו חור: “האינך שומע? כאלו קראו למי שמה”.
ישעיקה נבהל רגע ושותק. אחר כך הוא מתחזק ואומר: “לא, מאוחר כבר. שם מאדימים קצות המזרח. הם כבר גמרו”. והוא מלוה את הרב עד הבית. אך הרב לא נכנס ונשאר על הספסל בחוץ.
כוכב השחר הבריק כבר נגד עיניו.
בקצה חצר בית הכנסת עומד בית קטן, סמוך לבתי הגויים. שם יושבת חיה⁻זלטה המוזגת. ואין זו מוזגת סתם, כי אם מוזגת חשאית. להרב נדמה, כי שומע הוא צעקה מעבר ההוא.
הרב ישב מתנמנם על הספסל. עברו כבר פה ושם אנשים בודדים משכימים, והרב רק הרגיש בהם כמו בחלום. עתה זע פתאם. ודרך אחורי הבית, בין גדרות וחצרות פרוצות, נגש שמה. בבית הרגשה מהומה. חיה זלטה סחבה איזה שכור והשליכתו החוצה. הוא איים: “אספר לפקיד-מכס-היין”. חיה זלטה הלכה אחריו ושדלה אותו בדברים. השכור חפץ להכנס וחיה זלטה לא נתנה.
הרב התחמק ויתהלך בגנבה סביב הבית. ירדו עליו שנות בחרותו, שנות ההשכלה הסקרניות וטלטלוהו. כמֻכה ירח התהלך והֹווֹ עם עברו השתפכו זה בזה. איזה אד קם לפני עיניו. התבלבלו הזמנים, המקומות והאנשים. ופתאם ראה עצמו מאחורי חלון. כרגע שבה אליו המציאות. בתה של חיה זלטה, הנערה האדומה חצופת-העינים, ישבה בחיק פקיד בעל כפתורים חבוקה ומתרפקת. “חרפה!” לחש הרב לעצמו. ותוך כדי דבור נקט בעצמו: "וכי מחפש חטאים אני? פרנסה – כך הוא – ומה תעשה?
והרב הסתובב ויצא אל השדה ויטייל.
עגלה מלאה יהודים. אנשים ונשים, התנהלה בדרך. העגלה עלתה בכבדות. אחדים מהנוסעים ירדו, בעל העגלה התהלך סגור-עינים ומתנודד ודובב תהלים בלחש. הלבנה עמדה למעלה צהובה ומתחילה לכהות. הרב עמד בצד, בין עצים וסבכים, הסתכל והקשיב.
“עברו הזמנים”, התאנה יהודי אחד: “אין לומדים ואין מתפללים ואין יראת-שמים. הפקר – ולא יותר. מה היה גביר לפנים ומה עתה? והרבנים עצמם מה הם! אסור לדבר, לא כדאי לדבר – אבל ייסרני אלהים – אה, לא אדבר. מוטב לשתק”.
והיהודי השני אומר: “לשתק? וכי זה סוד. אין משפט אצל הרב, הולכים לערכאות. וילדי הרבנים מדברים גויית, ובבית פסנתר. מה יש לדבר? חָרב, הכל נחרב”. והיהודי הניד ידו בתנופת בטול.
מן העגלה נשמע קול נערה שר ומצהלות פרועות. ירד בחור ואשה צעירה אחריו. הנערה נשארה בעגלה והוסיפה לשיר. הבחור והאשה עברו לפני הסבכים בהשתובבות פרועה. הרב התכוץ ויסתר. הם עברו ולא הרגישו בו.
בעבור העגלה עבר הרב דרך רחוב הגויים הביתה.
פני המזרח הוארו. הלבנה חורה, חור גם כוכב השחר. העולם טבל בטָל. עגלות גויים ומחרשות התנהלו כבר בין השדות. נראו גם יהודים מראשוני המשכימים. צפרים כבר שרו בעפאים ופעמון בית התפלה צלצל וחדל והוסיף לצלצל. קולות הלילה נאלמו וקמו קולות הבקר. אי-מנוחת היום הנעור התחילה מפריעה את שלות חלום השחר. פה ושם הודלקו נרות בחלונות, ועשן דק, אדמדם-כחול, התאבך מתוך הארובות.
הרב שאף אויר הבקר מלוא חזהו. הוא נגש אל ביתו. עיפות תקפתו וחזקה עליו – אך הבקר הֵקל ורִענן. בגשתו אל ספסל ביתו ראה איש יושב: המשוגע.
“צפרא טבא!” אמר הרב והאיר לו פנים. הוא היה פרקים בא לביתו, והרבנית היתה מאכילה אותו.
“רבי, אה, הרבי!” – והמשוגע קם, העמיד עיניו ויבט בו. “כך, גם הרבי ער בלילה. ומה?” פנה פתאם אליו בלחש: “רָאה?” –
“כן, ראיתי” ענה הרב ויבט עליו בסקרנות.
“אני תמיד ער. בלילה השמים פתוחים והעין פקוחה. הם, הבהמות, אינם יודעים זאת וישנים. הרבי יודע, מבין, אה?”
“מה יכול אדם לדעת?” עונה הרב בקול נמוך ונוח.
המשוגע התחיל מתהלך הנה והנה, ומדבר לעצמו בקול ובלחש. אחר נגש ועמד לפני הרב. “עתה יש לי רשות לגלות לו את הסוד. יודע הוא מי אני?” ובהתפרצות פתאומית גחן אל אזנו: “אני המשיח, משיח בן יוסף. ידע נא זאת. רק אנו שנינו יודעים זאת”.
הרב שתק ולא ענה דבר.
“אני הלילה הלכתי לראות. אם באו הרכב. עוד לא באו, ולכן עוד אחיה הרבה זמן. אני יודע כי נגזר עלי למות במלחמת גוג ומגוג. ידקרוני – ואז אקום לתחית המתים. הלילה באה עגלה בשבילי עם מתנות מלכים. הם אומרים שאסע, ואני לא אסע: אני מחכה לחרב שלי”.
“אפשר נלך להתפלל?” שאל הרב. “בוא, תשתה תה ונתפלל”.
“אה, תה, טוב, יהי תה. אבל אל יגלה את הסוד. הם הטמינו את התפילין שלי, ואני מוכרח להתפלל בתפילין שאולים. המלך יוצא בכלים שאולים, ואיה העטרת?”
וכהרף עין נעלם והופיע עוד הפעם. “יטייל הרבי תמיד בלילה. אנו נפגש את הרכב . אני אבוא אל הרבי ונלך”.
ואחרי העלמו הרגיש הרב את ראשו סובב כגלגל.
הרב ישב לרגע על הספסל והשקיע ראשו תוך ידיו. יהודים בודדים עברו. היה מי שהרגיש ועבר בשתיקה ומי שלא הרגיש כלל. במח העיף התחוללה ערבוביה. דבר מה הכביד על המפרקת והגב, ונדמה היה כי אי⁻אפשר יהי להזדקף יותר. העצמות נראו יבשות וצמאו למנוחה, ואיזה פחד חלחל בלב. ללכת עתה לישון – אפשר להרדם ולאחר את התפלה. ללכת להתפלל וָתיקין, יהי זה חמר לסקרנים. ובמח בלבול כזה שאי⁻אפשר להציל אף ניצוץ רעיון בהיר
הרב הרים רגע את ראשו. דומה נתפרקו כל החוליות. נשבה רגע רוח קלילה ורטובה אל פניו. ממוט-עץ שטוח על שני כלונסאות גדר גבוהים, מצדו הסמוך לגג, ירדה תרנגלת בקפיצה קלה ואטית והתחילה מקרקרת ומעמידה פנים סקרניים. וכאלו החליטה שעוד לא הגיעה השעה הלכה ותפנה לה מקום על ערמת אשפה והתכוצה לה שם. הרב צחק רגע בעין שקטה ואורה.
השמים היו עוד דֵהֵי-אור. הרב נכנס, ישב בכסא המסעד, הפשיל ראשו לאחוריו והתנמנם.
צעקת⁻ילד התפרצה והבריחה את התנומה. הרב התעורר, קם, נגש אל פתח החדר והציץ. הרבנית חלצה שַד לילד. לבו התכוץ: ילד ראשן והשַד כבר צמוק. אילו היתה נשאת לאיזה חנוני בעל פרנסה או לאיזה בן-ישוב שמן ודאי שהיה לה גוף. התורה מתישה גם את מי שדבק בלומדיה. והרב נשען אל מזוזת הדלת, לחץ אל ראשו את המזוזה ועמד כחולם.
“לא ישנת כל הלילה?” העירהו פתאם דבור חלש ומלא-תמיה שהגיע מתוך החדר.
“כך”, השתמט הוא ממענה ברור. “היה לי ענין קשה, וחם היה לי ויצאתי קצת לאויר”.
“ולא ישנת” נשמע שוב הקול מלא-רעד הפעם.
“כך, התנמנמתי, אין דבר. היתה שאלה קשה. אישן ביום”.
“אקום, אכין לך תה”, אומרת היא נכונה להרחיק כבר את הילד היונק.
“לא צריך. אכין בעצמי”. והוא מזדקף ונעלם לצד המטבח.
וכשהוא נגש שוב רואה הוא אותה שוכבת כמעט באלכסון, והילד על ידה שטוח גם כן באלכסון “עיפה, מסכנה!” הוא נגש, מרים את הילד, משכיבהו בעריסתו, שב ומכסה אותה ועומד ומסתכל רגע ולשם מה כל זה? נוקר איזה הרהור בלבו. הוא מרים כובעו, מפשיל כפת ראשו ומחליק שערו – הרגל ישן מהימים ההם. מגע זה כאילו מעביר איזה זרם תוך גופו. “אסור לחשוב!”
ובנחת גומע הוא גמיעה אחר גמיעה מכוס התה שלפניו. עיניו מלטפות את הספרים הרבים והכבדים. אין דבר: יהודים חיו ויהודים יחיו. אדם צריך להתגבר על עצמו. ומתעורר רצון ללכת להתפלל ותיקין, והרב נשאר בבית.
בשעת התפלה מתעורר חשק להתלהבות, אך דבר-מה עוצר בעד חשק זה. היום חודר דרך כל חלון ובקיע, המח העיף צלול. בצהרים תבא אפשר שֵנה קצת ארוכה, ועתה הלב ער. יום זה הוא ככל הימים, אין שנוי. הכל יבא במשך הזמן מעצמו. לעת עתה אפשר גם לא לישון לילה. חבל שלא תקן חצות. היתה הזדמנות טובה כל כך. לא, מוקדם עדיין.
“הרבי הוא חור קצת, למד ודאי בלילה?” שואל בעל בית שכן אחרי גמר התפלה.
הרב מנענע בראשו מעין הן ולאו ומשקיע עצמו בספר פתוח לפניו. אותיות הספר הן בהירות וצלולות, כסוגיא שנתישבה. הרב הצעיר ישב ונָח בפנת⁻האור.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.