אני חושב: כך צריך להיות. –

– ואני אומרת: כך לא צריך להיות. –

– למה? אדרבא: כך צריך –

– להיפך: דוקא לא צריך –

השומעים צחקו. יצחק הביט סביבו במבוכה קלה: צחוק זה למה? עיני אוליָה הצחקָנית כאילו דקרוהו במשובָתן, ויצחק החליט שלא להמשיך את הוכוּח יותר.

אחרי רגע רתח המיחם. הפעם היתה אוליה צריכה למסוך תה, ואת הכוס הראשונה הושיטה לו. המסובים צחקו שוב. יצחק פקפק רגע והתחיל לשתות זועף את כוסו.

– התה הוא “פֶלדְפֶבְּלִי” היום – העיר אחד היושבים בהעמידו פנים רצינים. ושוב צחוק. יצחק הרגיש, שמתחיל הוא להתרגז.

– “פלדפבלי” זהו יותר מדי, – אמר בחור אחד, עב-גוף, צהוב וקֵרֵחַ. ובזרקו מבט חודר אל תוך הכוס גחן אליו עד שטבלו בה קצות שפמו. – “יֶפְרֶיטוֹרִי” – חפצת להגיד.

אוליה סטרה לו על פיו. – “כשתָכין לך אחותך או” – וקרצה בעיניה מולו: – “ההיא – תכין לך “אופיצרי”. פה צריך לשתות מה שנותנים. מבין אתה?” – והניעה את גופה והזדקפה כִּמְצַוָה.

יצחק הניע בכתפיו – “מה נפקא מינה? תה הוּא תה”.

– תה יכול לא להיות תה, – שסעה אותו אוליה ברוגז מעושה.

– אם אינו תה, הריהו מים. –

– יכול לא להיות תה וגם לא מים. – ואוליה נשכה את שפתה ונשתתקה. יצחק זרק אליה מבט תמֵה ולא הבין כלום.

– נו, – הפליט הבחור הקרח הצהבהב: – לא תה ולא מים, ולך התוכח עמהן. – אוליה רקעה ברגלה.

– איני שואלת אותך, – הפליטה והתאדמה כלה: – אני חפצה כך. –

– ודאי שאת חפצה, – ענה הקרח והתחיל לבלל את התה בכפית: – כן, יודעים אנו: תחפצי – יהי לילה. מדוע לא? –

– כן: אחפצה – יהי לילה; ומה תעשו לי? –

– אדרבא: חפצי-נא! נראה. – הבחורים צחקו. צחקה גם הנערה השחרחרת שישבה שותקה כל הזמן בפנת הספה ולא אמרה כלום. אוליה שתקה עכשו וישבה לשתות את כוסה. והבחורים התחילו מדברים על דבר פוליטיקה.

– כמה משעממת הפוליטיקה שלכם! – שסעה אותם אוליה אחרי שתקה זמן-מה: – ומה את חושבת, שרה? –

השחרחרת הרימה את עיניה, זרקה מבט כלפי השולחן, נגשה, לקחה כוס תה, שבה אל מקומה וישבה – “אני איני אומרה כלום. לי הכל אחת”.

– לא כל כך נורא, – הֵתֵל בה הקרח: – לא הכל אחת. –

– אני אמרתי: הכל אחת. –

– כך או כך: הענין איננו מסוכן. מכירים אנו אתכן. –

– כן, כן, כולנו איננו כלום, רק היא, כן, “שפם” חביבי. – התנפלה אוליה עליו ותחבה בו את עיניה. – היא, בנוגע אליה אין בקורת. שם הכל נהדר. –

– את ה“היא” הואילי נא, בטובך, להשאיר במנוחה, אוליה! – והקרח זרק מבט כעס אל הכתלים והתקרה, כאילו הם הם שנגעו במקום הפצע שלו.

– כך, כך; אינך חפץ. אבל תשתק נא בטובך גם אתה. –

יצחק ישב ושתק. הוא לא הבין כלום בכל הענין הזה. דבורים אלה והתרגזות זו למה? יש מיחם רותח וחברה נעימה, ולמה הם מרגיזים זה את זה לחנם. הוא קם, הצטדק שעליו למהר לאיזה מקום ויצא. בחוץ שמע עוד את קולה הנרגז של אוליה. הוא התאמץ לזכור את תוכן וכוחם ולא נזכר.

בחוץ שקעה השמש בתוך ערפלים כבדים וקרים.

* * *

בלילה הקיץ יצחק פתאום כשהוא יושב על כסאו ליד שלחנו. עששית עם כפה ירֻקה עמדה לפניו. בחדר שרר אור רך ירק, וצללים רכים ואוריריים נחו להם בזויות. על השלחן לפניו התגולל העט שנשמט מידו ושלכלך בכתמי-דיו את המכתב שהתחיל לכתוב ולא גמר, אחד מאלה המכתבים שנכתבים בלילה ואינם נגמרים או נקרעים בבוקר עם האור. ויצחק לא הבין עכשו, מה טעם יש בכתיבה זו, ולמה היא הכפה הירוקה מעל לעששית. באמת צריך היה עכשו לישון ובחדר צריך היה להיות חושך, פשוט, חושך.

יצחק פתח את החלון, התכופף עליו והסתכל אל חשכת הלילה. גן ירק ארוך הפריד בינו ובין הרחוב האחרון של העיר. שם, במרחק, נדמה לו כאילו מתרחש איזה דבר פלאי. הלילה שותק היה, אלֵם; לא רחש רמש, לא רשרש עלה. הערפל נמס, ואיזה אופל מוזר, שקוף השתרע מסביב. ניצוץ-אור הבריק בחלון אחד, שם משחקים אצל המוכסן בקלפים.

ויצחק שאף אל תוכו את אויר החוץ. אחרי ערב מעורפל, קריר, בא ליל של ראשית סתו, נוח וחָמים. דומה היה לו כאילו רועדים נחיריו, שואפים אל תוכם את הריח החריף אשר לכמישה. בלילה כזה אין לכתוב מכתבים. הכל רווי תוגה יותר מדי. ומכתב צריך להיות מלא בטחן-עצמי, התעוררות הרוח.

ויצחק נשאר יושב על החלון עד שעלה השחר.

* * *

למחר היה ליצחק בוקר לא נעים. תלמידתו, בת סוחר העצים הגדול שבעיר, ילדה בת ארבע עשרה, שובבה ומפונקת, שיצחק היה לפרקים חושב שמוטב היה לנשק לה על שפתיה העסיסיות מאשר ללמדה חשבון וגיאוגרפיה, ילדה זו לא ידעה גם הבקר, כדרכה, את שעורה. סכנה לא היתה בדבר: אביה, שעבר זה לא כבר מעיירתו הקטנה אל העיר הזו, יכניס אותה לגימנסיה אם גם לא תדע. חמש מאות רובל הם בשביל בת יחידה קרבן לא גדול, וסכום זה מסוגל לפתוח את דלתות גימנסיה, כזו שבעיר, ויותר מזה הרי לא צריך. אלא שיצחק התרגז בפעם זו והתלמידה בכתה. נכנסה האם, מיוחסת ובת-עשירים, והתרגזה עליו: וכי אי אפשר בלי דמעות? והילדה התפרצה פתאום: המורה ישֵן בשעת השעור ומתרגז. יצחק קם ואמר ללכת, והגבירה העירה: זה לא מן הנימוס לזרוק בכל יום את הַגֵט אל הפנים. אילו היו הנשים עושות כך לבעליהן, לא היו אז לא ילדות ולא מורים. יצחק צחק: – אפשר לא היה העולם מפסיד מזה הרבה. והגברת העירה: חבל שאין לו אשה וילדים: הוא היה מבין אז למשוך בעול. החיים אינם דבר קל כלל וכלל.

האינצידנט נגמר. המורה היטיב פנים לתלמידה. ובלכתו משם החליט בנפשו לשכב הערב בשעה מוקדמת. עצביו יהיו מחר נרגעים, וגם מכתב לא יכתב. ויצחק חשב גם כן, שתלמידתו צריכה היתה להיות בת שבע עשרה. זה היה יותר מתאים. ולמחר בבקר קרע יצחק שני מכתבים גדולים וארוכים.

* * *

על יד מעון-הקיץ של יצחק (הוא ישב כל השנה במעון קיץ), הרחק כמאה צעדים נמצא בית אכר. ולאכר בת: נערה בעלת-בשר, אדומה, צוהלת ורקדנית. כשהיה יצחק עובר, היתה היא צוחקת מולו תמיד, ופעם זרקה לו על ראשו קומץ עשבים. פעם בערב מצא אותה בחוץ נשענת על הגדר. בבית כבר ישנו. היא צחקה שוב, והוא משך אותה לתוך החורשה הקרובה, אלא שפתאם ירד גשם שוטף ויצחק היה אנוס לעזבה בחצי הדרך.

ערבים אחדים אחרי כך השאיר את חלונו פתוח כל הלילה, למרות התקופה הקרה. אפשר תבוא? והיא לא באה: נמצא לה “שקץ” בריא וחם, שהיה מתיחד עמה בלילות-גשם בגורן על הערמה. היא היתה גם עכשיו צוחקת מול יצחק, אלא שלצחוקה היתה כבר נעימה אחרת.

יצחק הבין, שכך מוכרח להיות. בחצר האכר היה כלב נשכן, שה“שקץ” לא פחד ממנו, ויצחק לא היה נכנס שמה בלילה בעד כל מחיר.

* * *

אוליה גמרה בשנה זו את הגימנסיה ואמרה לנסוע לקורסים, אלא שנשארה בעיר. מפני מה – לא ידעה בעצמה: איזו רשלנות ירדה עליה. היא היתה עכשו מטיילת בערבים, עטופה בסודר כהה, עד שעה מאוחרת. פעם, כשנעזב כבר גן-הירק ונפרצה גדרו, יצאה בלילה מרחובם על פני בית המוכסן, עברה את הגן ונגשה אל חלון יצחק. הוא ישב נשען על כסאו וישן. היא התגנבה דרך החלון, נגשה אליו, הסתכלה במכתב שלפניו, עברה עליו והשתוממה: למעלה היה כתוב: יקירה! ולא יותר. ואף פעם לא נזכר שם בתוך המכתב.

מופשלת ידים עמדה על יד החלון והסתכלה בו. כמה הוא עלוב, ועם זה עדין, נוגה! נצנץ איזה ברק בעיניה, נגשה ורשמה על המכתב באותיות של דפוס: צריך לכתוב גם את השם. הפיחה במנורה, ואחרי שכבתה זו יצא דרך החלון ונעלמה. למחר בערב היה חושך בחדר, וכך היה במשך שלשה ימים רצופים. אחר כך היה החלון סגור, ויריעה כבדה, כהה סָככה עליו. אוליה דפקה פעם אחת בחלון ונעלמה.

* * *

אוליה שאלה את הקֵרֵח היודע-כל: למי זה יכל יצחק לכתוב מכתבים? הקרח צחק: רק לך. היא סטרה לו על פניו והוא נשק לה; היא צחקה: אספר לה“היא”, והקרח ענה: אני בעצמי אספר.

הקרח מספר היה מעשיות על דבר וֵירָה אחת, שאיש לא הכיר בה. חשבו ששמה האמתי של וירה זו הוא אחר. אוליה חשדה פעם אפילו בשרה השחרחרת, שהיא היא וירה שלו. זו נעלבה. היא ידעה, שיש לקרח נערה הבאה אליו בלילות, משרתת לא יפה. היא גם שמעה שהיו מדברים ברמז שיש לו גם ילד. לאוליה לא ספרה זאת. הקרח פגש באחד הימים הקרובים את יצחק: “למי כותב אתה מכתבים?” שאל. יצחק פקח עיניו: “נבזה! ובכן אתה הוא הלץ?” הקרח אמר: “לא, לא אני; אבל זהו מצחיק, כשהנערות יודעות זאת. לנערה מותר לדעת, אם אחרת באה אליך בלילה, כי יש לך עָבר, ילד, למשל, אבל לא על דבר מכתבים כאלה”. ותוך כדי דבור הוסיף: "יש לך פה שכנות טובות, “שקצות” כדבעי. למה אתה שותק?” ואחר כך גחן ולחש לו: "אמור, היודע אתה את הריח אשר לשפתי אוליה?”

יצחק חיך ודחהו בקש. מאז היה הקרח בא אליו לפרקים. ופעם אמר לו: “אם תעמוד בשנה זו למבחן, תוכל לנסוע לשנה הבאה עם אוליה. אביה יתן כסף לשניכם”. יצחק נבוך ושתק. אלא שבעוד שלשה ימים אמר לו: “איני יודע מה לעשות; קשה לי לעבוד. מפחד אני שגם בקיץ זה לא אבחן”. הקרח ענה: “עסק ביש! אוליה תסע בלעדיך. סטודנטים יפים אינם חסרים בפִיטֶר כלל וכלל”.

* * *

אביה של אוליה אמר על יד התה? – “כמה משונים הם הצעירים עכשו: בעלי בטחון. חיים כצפרי שמים. איזו תכלית להיות מורה? אוליה חפצה לנסוע לקורסים – תסע; אבל זהו שגעון. למה? מציעים שדוך עשיר – התחתני. בת שמונה עשרה – תהיה אשה – תענוג! – ואֵם בריאה. ואם לא, מה יהיה אחרי כן? בתולה זקנה, ולא יותר”.

אוליה צחקה. האם השתיקה את האב. “כל אחד מחויב להכיר את שגעונותיך. התבַיש בפני אורחים לדבר על דברים כאלה”. האב מעמיד פנים רצינים: “אוליה אינה ילדה קטנה”. ובצחוק ערמומי פונה הוא אל שותפו: “ר' חיים! זוכר הוא את אסנת שלי? בת שבע עשרה שנה היתה”. אשתו סטרה לו על פיו, ונבוכה אמרה: “עד היום אינו יכול לשכוח את זאת”. ובעלה הוסיף: “ברוך השם! אין היא זקוקה לקרלסבד; שומעת את, אוליה?”

יצחק שתק ואֹדם כסה את פניו. ואבי אוליה הוסיף: "ולך, יצחק, אין צורך להיות דוקא לדוקטור: הכנס אל מסחרי, אשלח אותך אל היער, תבריא, ואדמו פניך. מה הוא אומר, ר' חיים?” והוא קם ממושבו, נגש אל הספה. ודפק על שכמה של שרה השחרחרת: "ומה, פילוסוף, אם יהיה יצחק סוחר-יער – תנשאי לו? “שרה צוחקת. והוא מוסיף: “אין היא פילוסוף כלל, אל תאמינו לה. מבינה היא את הענינים היטב. זהו סתם כך, זוהי המודָה עכשו”. אביה של שרה, ברוך הסרסור, השותה תה מן הכוס היותר גדולה, נהנה ומחַיך. ואבי אוליה מוסיף: מולודֵיץ (בן חיל) היא שרה שלך, בחיי!”

אוליה מגישה בפנים רצינים את כוס התה השלישית ליצחק. הוא זורק אליה מבט ולבו נלחץ. רוח-המציאות הקלה המנשבת על שלחן זה קרה היא יותר מדי.

* * *

אל בית ברוך הסרסור רגיל היה להכנס בחור מבית המדרש. לברוך ישנם הרבה ספרים עבריים ואצל שרה אפשר להשיג גם ספר רוסי. שרה מציגה לו כוס תה, מניחה לו איזה ספר חדש הנמצא אצלה עכשו, פותחת לו את ארון-ספרי-אביה ושמה לפניו איזו גליונות עתונים עברים ורוסים שהיא מביאה מבית תנחומוביץ, אביה של אוליה, בשביל אביה ובשבילה. יוסף, בחור צנום וחור בעל פנים רכים וקרירים, מתנפל על הספרים והעתונים. מענין: אין הוא, כנראה, קורא ספר עד גמָרו. מעלעל הוא וחוטף מפה ומשם. שרה נסתה גם כן לקרוא כך. באמת, הרי זה מענין. ונפלא הדבר: הרי בחור זה מבין את הכל יותר ממנה, שגמרה גימנסיה, – הוא שלא למד שום דבר. חבל שאינו יודע לדבר רוסית. מפני זה אי אפשר לקבל אותו אל החברה. ושרה מתרגזת בלבה על אוליה: למה היא מלעיבה בו תמיד?

אוליה נכנסת. שרה מתאמצת להסיח אותה לענינים אחרים. ואוליה מתחילה להתגרות ביוסף ולהרעימו. הוא נבוך ומשיב לה מלים מקוטעות. לאחרונה נגשת היא אליו, מסירה את כובעו מראשו ומחליקה תלתליו: “תלתלים יפים” מפליטה היא. יוסף רועד רגע, משתמט ממנה. “גברת”, אומר הוא, "מפני מה אין אני מתענין בתלתליה? "אוליה מעקמת שפתיה כאילו נעלבת: “נס”. שרה נרגזת, וזורקת לה מבט נוזף: “אוליה!” וזו מעמידה פנים זועפות ומפליטה: “לא יכולת לחַנך את הקוַלֵיר שלך, שיתנהג בנמוס”.

וכשאוליה הולכת, שרה מתחילה בפעם המאה ואחת להוכיח את יוסף על בַישנותו. “צריך שתתלמד לדבר רוסית, זה פשוט נורא. אילו דברת רוסית, היו מתיחסים אליך אחרת. זוהי פשוט עצלות או מין פחדנות. אין אני מבינה בשום אופן יחס כזה של אדם צעיר”. ושרה השקטה והמתונה כאילו מתרגזת ונהיית עצבנית מאד.

יוסף שותק. ושרה מרגישה, שכל הדברים לא יועילו. ומרגישה היא גם כן שיוסף זה, עכשו, אחרי שהלכה אוליה, נשתקע יותר ויותר בקריאה. לפני בוא אוליה, היה זורק מבטים כלפי הדלת והחלון. ולרגש הקנאה החשאי נוסף גם רגש של רחמים: חבל עליו באמת. אילו היה מכריח את עצמו לדבר רוסית, לא היה צריך לחכות לה לאוליה פה ולסבול ממנה עלבונות. ועכשו – אין היא יודעת אפילו, אם מרגישה אוליה קלת-הראש ביחסו אליה; ואילו גם היתה יודעת, הרי היה הדבר רק לצחוק בעיניה. היא לא היתה מבינה, כמה מן החֵן והתוגה יש ביחס כזה. יחסה של אוליה לחיים קל הוא יותר מדי.

ושרה מסתכלת בראי. לכאורה, הרי היא נערה בעלת קומה ותבנית, פניה השזופים הרי כל אחד מרגיש בחֵן שבהם, שערותיה הגזוזות יפות, ותנועותיה ומהלכה הם גם כן אינם כבדים ביותר. אלא שהרבה היתה נותנת בעד קורטוב מן הקַלות שיש לאוליה. וההרגשה, שהיא מקנאה קצת ברעותה, גורמת לה אי-נעימות מרובה. אלא שסוף סוף הרי היא החברה היחידה של אוליה, הנאמנה לה. והיא זורקת מבט כלפי יוסף ורואה אותו שקוע במחשבות יותר מדי, ומי יודע? אפשר גם באיזה חלום.

לבה של שרה נלחץ, והיא לוקחת ספר, יושבה לקרוא ואינה קוראה. מוחה אינו מסוגל לתפוס אף שורה ורעיון אחד.

* * *

בסוף הקיץ נסעה אוליה פטרבורגה. ויצחק, שהישיבה בעיר נהיתה קשה בשבילו, החליט לקבל עליו לשעה משרת גזבר וסופר ביער של תנחומוביץ. היער רחוק היה כעשרים פרסאות מן העיר הזו, בפלך אחר. צריך היה לנסוע כארבע שעות ברכבת וכשלש פרסאות בסוסים. וליצחק נדמה כאילו נמצא היער בקצה העולם.

ביער היה בית-עץ, שבו גר יצחק עם שנַים מאנשיו של תנחומוביץ. היה גם חדר מיוחד בשביל תנחומוביץ ושותפו, שבו היה מתאכסן גם ה“שַפֶר” (כך נקראים עוזרי היערות) הראשי שלהם. גויה צעירה, גבוהה ובעלת גוף, היתה מבשלת להם, מכבדה את הבית ומסיקה את התנורים. השַפֶרים השנים היו מזמן לזמן מטפלים בה קצת, ובלילה אחד, כשהתאכסן השפר הראשי ביער נראה ליצחק כאילו יצאה באמצע הלילה מחדרו. יצחק לא סבל אותה, אלא שה“שפרים” מלעיבים היו בו בשל נזירותו. ומתוך כך, כשהלכה פעם הגויה לימים מועטים אל כפרה ושלחה במקומה ריבה רעננה ויפה, הקדים יצחק את האחרים והתחיל במצוה קדם להם. מאז לא חשבוהו יותר לביש-גדי, והשפר הראשי, בבואו שנית, דפק לו על גבו בחבה: “אינך כלל בטלן, פַּנִי רִיבִין”.

וכשבא תנחומוביץ היערה וראה את יצחק, נהנה מאד: “בחור! צמחו לו כתפים! אילו היתה אוליה רואה אותך, היתה ניהנית”. יצחק צחק בצחוק מעושה. ותנחומוביץ ספר לו על דבר אוליה. כותבת היא, כי בריאה היא ושמחה, ויש לה מַכָּרים טובים. יצחק חוַר ולא אמר כלום. ותנחומוביץ שב להלל את פניו של יצחק: “אדומים, מלאים, לחָיַים, תנועה אחרת, זיז, קפיצה! – יש על מה להביט”.

ביום היה יצחק מסתובב ביער, מתענין בעבודה, מסתכל בעובדים. הוא רכש לו לאט, לאט את תנועות ה“שפרים” והסוחרים. עם הגויים העובדים היה מדבר בטון שחציו צווּי וחציו משפחתי. וטון אחר, יותר משפחתי, קל ועליז עם הדגשה רצינית רכש לו גם ביחס להשפרים עצמם. בערב היה מסדר את הפתקאות, מנהל את החשבונות, כותב את המכתבים הנחוצים, הכל היה מסודר אצלו, כאילו נתגדל בעסק זה מנעוריו. הוא השתומם על עצמו, וגם תנחומוביץ השתומם. “אמרתי, כי הוא נברא להיות סוחר – וצדקתי”, התפאר לפני שותפו ואנשיו, והתחיל להאמין באמת שחשב אותו לסוחר. “והרי יכל היה פשוט סוחר-יערות ללכת בו לאבוד”, הוסיף. ולהקֵרֵח לחש בחשאי, אגב כדי לקנטר קצת את הפלונית שלו, כי ריבין אינו בטלן כלל, שיש לו שִקְצָה – הלואי על כל יהודי שלש כאלו! אסנת שלו התרגזה וצחקה. “כשאתם לוקחים אדם בידיכם, יצא ממנו כבר כלי הגון, יכולה אני לשער”.

יצחק בא לימי הפורים העירה, אל תנחומוביץ. זה הראה לו את מכתביה של אוליה, וליצחק נראה כל זה רחוק כל כך. הוא התלמד ביער להחליק על פני הקרח. בלוית אחד הבחורים ואחותו, ילדיו של בן-ישוּב קרוב, היה מחליק על פני הנהר ומטיֵל בעגלות-חורף בתוך היער ועל פני השדות. פעם היו באים גם לעיָרה סמוכה, ובנות העיירה שהרגישו, כי גזבר זה הנהו גם משכיל וכמעט סטודנט – התיחסו אליו בהערצה. חייו בעיר, מקודם, הלכו והתרחקו ונעלמו כמו מאחורי אופק רחוק. עכשו, כשראה שוב את בית תנחומוביץ, קרא את מכתבי אוליה, נפגש עם הקֵרֵחַ ועם שרה – נעורו בו קצת זכרונותיו. אבל סוף סוף לא משלו בו יותר, כך לפחות נדמה לו. הוא הלך בערב אחד לראות את דירתו הקודמת. שם גרו עכשו שני צעירים, אקסטרנים עלובים, שאיזו נערות מכוערות ומרושלות ישבו ושתו אצלם תֵּה ומלקו דגים מלוחים. בבית שרה ראה את יוסף – שהיה קודם מביט עליו לפרקים בסקרנות – והנה נפלו פניו. שרה לחשה לו, כי בריאותו של זה היא חשודה קצת. ויצחק, ששמע עוד אז מפי הקרֵח על דבר יחסו של יוסף לאוליה, חשב: “כן, זה יודע לאהוב”. וכשבא לבית תנחומוביץ ועיֵן שוב במכתבי אוליה, נלחץ לבו. על הודעתו של אביה שהוא, יצחק, נהיה בחור בריא, יפה וחרוץ, ענתה אוליה כלאחר יד: “אני שמחה מאד; תדרשו בשלומו”, ועברה לספר על דבר סטודנט ממכריה, בנו של סוחר-תבואה עשיר מעיר הפלך.

הקרח היה עכשו אי-מרוצה ממצבו. הוא השיג משרה בבית-מרקחת בתור עוזר, הרויח היטב, והיה כבר יכל לחשוב על דבר האפשרות להכנס לאוניברסיתה לאחר שנה, שנתים. "מה טעם יש בחיים כאלה?” התאונן לפני יצחק ועשן פפרירוסה אחרי פפירוסה. “מבין אתה? הרי זה נורא: אני יכל לקום פתאם ביום אחד ולראות את וֶירָה שלי לבושה קַפוֹט ואֵם לשלשה ילדים. הרי אפשר להשתגע”. שרה השחרחרת צחקה. “אבל הראני-נא פעם את וירה שלך – חפצתי להכירה”. הוא לא ענה לה. “כשאפטר מן המשרה הארורה (הוא קבל ששים רובל, דירה ואוכל בבית רוקח פולני עשיר) אבוא אליך היערה, נשוט בסירה ונרחץ בנהר. יודע אתה? נוכל גם לשוט ברפסודות לפרוסיה, להקים לנו אהל עליהן, לבשל בעצמנו ולחיות כצוענים”. ויצחק הרגיש, שבחור זה הספיק בינתים לרכוש לו את כל הלכות הנמוס הפולני לכל פרטיו הדקים שבדקים.

שרה התאוננה קצת על השעמום, ויצחק הציע לפניה לבוא היערה. הם יסדרו אותה שם באיזה אופן. היא צחקה, התלהבה לרגע והבטיחה בשפה רפה, ודרך אגב הזכירה שוב את בריאותו החשודה של יוסף.

ויצחק שמח מאד כשיכל היה לאחר שלשה ימים לשוב היערה. “משעמם שם בעיר מאד, מאד”, אמר אל השָׁפֶרִים בשובו? “איני יודע, איך הם חיים שם”. השפר הצעיר צחק: “את כל אשר לי הייתי נותן בעד חיי חדש אחד בעיר”.

* * *

סמוך לחג השבועות קבל יצחק מכתב משרה: יוסף חולה מאד. אסור¹ לו לשבת בעיר. אביו יוכל לתת לו כמה רובלים לחדש, וצריך לסדר אותו ביער. את השאר תשתדל היא, שרה, להמציא.

יצחק ענה לה תיכף, שיש בשביל יוסף מקום בבית-אכר, סמוך ליער. לאכל יבא אליהם. כמה שיתן לו אביו – יספיק. הוא, אדרבא, ישמח מאד: יהי לו עם מי להחליף מלה. ביער הרי גדול השעמום לפרקים כל כך; אלא שבשבילה, בשביל שרה, טוב היה להחליף קצת את האויר. ובאמת: מחכה הוא לה כל הזמן, והיא אינה באה.

ושרה ענתה: לא, היא אינה יכולה להטיל את יוסף למשא עליו. יוסף הרי הוא המכר שלה, והיא עכשו עשירה מאד. היא לא ספרה לו, אבל יש לה מן החורף העבר שני שעורים, ובקיץ זה נוסף לה עוד שעור טוב מאד. ויש לה תקוה, שתוכל לנסוע גם היא לחורף הבא להשתעמם שנה בפטרבורג. היא הרי השתעממה כבר פעם בורשה חצי שנה וברחה. בכל אופן: אביו של יוסף נותן ששה רובלים לחדש, חמשים רובל מלוה הפרוביזור שלנו עד “לכשירחיב” (מבטא זה קבלה שרה מאביה), והשאר תוסיף היא. עשרים רובל לחודש הרי יספיקו. והסיזון הוא רק שלשה חדשים; אלא הרי צריך שיהיה לו גם מעיל-קיץ והוצאות-הדרך, ושתהיה לו בכלל פרוטה מצויה בכיס. ויצחק חשב: שחרחרת זו סוף סוף נערה טובה היא, בת יהודי שפרנסתו קשה, והקרח, אחרי כל אינו גם כן רע, אלא צריך היה שנדע מה עם וֵירָה שלו שם, ואם כל הענין אינו איזה שַנְטַז'.

* * *

יוסף בא. וכשהיה יצחק משתחרר מעבודתו היה נגש שמה אל הבית הקטן שבקצה היער, מרחק שלש וירסטאות. בימים שהאויר היה טוב, היה יוסף בא אליהם לארוחת הצהרים. בערב לא היה יוצא מן הבית, ואסור היה לו גם לרחוץ וגם לשוט במים. בימי גשם היה אוכל חלב וחמאה שם בבית. ואז היה יצחק בא לבקרו ויושב אצלו שעה, שעתים.

יצחק קרא מעט מאד כל אותו הזמן: לא היה לו פנאי, וחוץ מזה: החיים ביער משכו אותו בקסמם. בחורף, בשעה שסופות שלג לא נתנו לצאת, לעבוד – היה שוכב ימים ולילות שלמים ומקשיב לילֵל הסערה. רגזו העצים, גנח הרוח, בארֻבה כאילו רקדו שדים, והגג אִים לעוף בכל רגע ולהנשא באויר עם הבית ויושביו. ויללת זאבים רעבים היתה מתערבת לתוך כל זה ומביאה את המנגינה לידי התאמה. ויצחק היה נזכר אז ב“מעון-הקיץ” שלו. גם זה היה כמעט בשדה, גם סביבו טִילו הסערות חפשיות, גם גגו התקיים בנס, וארֻבתו התכוננה להיות למגדל-פורח; בלילות-קור היה מתגנב איזה זאב מסכן אל תוך החורשה הקרובה והיה מילל שם בגניבה רגע, – אלא שכל זה לא אִים. הכפה הירוקה היתה שופכת אור מקסים, הספרים היו מדברים ומזכירים בכל רגע את מציאותם, והמכתבים היו משעבדים להם את הנשמה בזרוע. נדמה היה בכל רגע כאילו דופקים, ולמרות שמעטו הבאים אצלו – היה הלב מפתה ומרַמה. עכשו המנורה הגדולה, התנור והמיחם הרותח תמיד אינם אומרים כלום; הספרים שותקים, ומיותרים – מרגישים הם בכל עלבונם; לכתוב – אין למי: ולמה? זמן הפנטסיות עבר: איש לא יבא. ואם ידפק מי – ודאי איזה אכר או שומר היער הקרוב. ויצחק מרגיש, כי יש לו רק ענין אחד הנוגע פה לנפשו: הסערות.

הקיץ – גם זה יודע לסעור. גשמים חזקים, ברקים ורעמים, והנהר גם כן יודע לגעוש. ויש שצריך ללכת להדק את הרפסודות ולהצילן. יש שהוא מסכן את נפשו ואינו מרגיש. בחורף היה היער אלם: דִבר רק הסער. עכשו התחיל היער מדבר, שב ויחי. בקיץ – נדמה לו - לואט היער איזה סוד, מעמיד פנים רצינים וגם מתלוצץ ומשַטה בך, כאילו היה גם הוא קרח ונתגלתה פתאם אצלו איזו וירה פלאית. ויצחק מרגיש, שאת יער הקיץ גלה לו יוסף זה, אותו הנער היודע כל כך רוסית בספר, המדבר בשפת האכרים עם האכרים באופן היותר טבעי, ובשום אופן אינו יכל להוציא מלה רוסית מפיו בחברה. בחור זה יש לו עולם משלו; עולם מיוחד, מחוץ לעששית הירוקה, למכתבים ולסערות קיץ וחורף. שם, בנפשו, הכל דממה, נחנק שם בשתיקה עולם מלא, והבחור אינו יודע. מלא הוא תוגה ושקט, עצבני הוא וקריר. איזה ותוּר-עצב

מסוך אצלו על הכל. וברמז ובאיזה מבט כלאחר-עין מגלה הוא לך את אשר אין הוא יודע לקרוא בשם. דומה כאילו עברו רמזי-הסתר שבספרים, מה שבין-השיטין שלהם – ישר אל תוך נפשו בלי מחיצת אותיות, דבור ובני-אדם, ונפשו היא כולה איזה הד אִלם של רמזים אלה. לא, לא טוב, יצחק! משַטה בך בחור זה, מעורר הוא את הפנטסיות של העבר. אינך אמנם שרה השחרחרת, אבל סוף סוף הלא היו גם אצלך כפה ירוקה, צללי-זוית ומכתבים שלא נגמרו. עכשו סוחר אתה, וענין ישן-חדש זה לא יפה כלל, הוא גם מסוכן, יצחק חביב. עוד מעט ותבא מפִיטר נערה היודעת להתל כל כך יפה, וגם לעקם את השפתים ולהוציא את הנשמה מן הנימים היותר חבויות שבגוף. מבין אתה, יצחק הטוב: שם בורשה איזה טפש מתגעגע וכותב מכתבים לנערה שחרחרת, שהיא גם אינה קוראה אותם. ואותה שחרחרת כותבה לך ושואלת לשלומו של איזה בחור חולני שיוסף שמו; ואתה היית נכון בכל יום לכתוב מכתבים לאותה הריבה המסוגלת לחפוץ, שהיום יהי לילה, ואותה הריבה – סטודנט עשיר, בנו של סוחר-תבואות מעיר הפלך, משכים לפתחה וגם איזה רופא צעיר שיש לו פרקטיקה בפיטר, מבין אתה: בְּפִיטֶר. והיא, אותה הריבה, אינה יודעת בעצמה על מי היא חולמת. לא, יצחק, ענין זה – השד יודע להיכן הוא מוביל. תבא השחרחרת ותטפל בבחור שלה; יתנו לך מנוחה. די לך בשטויות העבר.

למחר אחרי הצהרים, כשהתבהר האויר, קם יצחק, רתם את העגלה הקטנה לסוס אחד ונסע אל הכפר הסמוך, אל המשפחה היושבת שם. ובדרך סר אל יוסף והזמין גם אותו לנסוע. ושם, למרות פקודת הרופא, לקחו הוא וילדיו של ה“ישוּבי” את יוסף לשוט עמהם בסירה על פני הנהר המוביל לתוך עומק-היער.

* * *

הקֵרֵח סר פעם לשני ימים היערה. “אם חושב אתה, שעזבתי את משרתי, אינך אלא טועה”, הפליט את דבריו יחד עם עשַן הפפירוסה שלו על פני יצחק. “מבין אתה: וֵירָה אינה מסכימה. יש לה פֶרספֶקטיבה של קפוט וארבעה ילדים. אבל, אין דבר: אני אעזב אותה – לא אהיה כפות. גם על וֵירָה אֲוַתֵּר, אם לא תסכים”.

יצחק צחק. והַקֵרֵחַ פקח עיניו רְוַחוֹת מרוב תמיה; יצחק החזיק ספר שירים עברים בידו.

– מה זה? לומד הנך גמרא? אפשר עוד תהיה לרב. –

יצחק נתאדם: “לא, חביבי, לצערי, איני למדן כלל: רק תלמיד הנני. משתדל להעלות בזכרוני את גירסת הילדוּת”.

– נשתגעת? – והקֵרֵח ירק והפליט ליחה עכורת-עשן: – או אפשר התאהבת בבת הרב של העיירה הסמוכה? –

“בבת הרב לא נתאהבתי עדין; במקרה, יש לו רק בת-חמש. אבל, פשוט, נתעוררו בי האינסטינקטים הבורגניים: הרי סוחר אני”.

– נו, הא לך טֵרוּף-דעת חדש! מה זה? ספר שירים? ישנם שירים בעברית?”

יצחק צחק ופניו נעשו רצינים חליפות: “אילו היית גר ביער, יקירי, בדד עם נפשך, היית מבין גם את זאת”.

– גם שרה אומרת ללמד עברית, – הפליט הקֵרֵח נהימה קלה: – אבל אני חשבתי זאת להלצה.

"ומה אתה חושב, למשל, ליוסף זה ישנו עולם שלו או אָין?”

– נאמר: יש. –

"ומה מפליא אותך, אם שרה, נאמר, חפצה להכיר את עולמו של זה, וחלק מעולמו של אביה?”

– בלי רומנטיקה, חביבי. אביה של שרה הוא סרסור, – והַקֵרֵחַ תחב זוג עינים חודרות אל פני יצחק: – ויוסף שלך לא ידע לעולם את ריח שפתיה של אוליה. –

צל קל חלף על פני יצחק: “וטוב לך, נאמר, שאתה יודע. אני גם כן לא הכרתי בריח זה. מילא. אבל ליוסף יש גם ריח שלו, וכדאי להכיר גם את זה. הרי יש מקור לכל דבר”.

– ריח בית המדרש, – נהם הקרח בבטול: – צריך היה לעשות אצלו דיזנפקציה. –

“הנך כבר רוקח יותר מד, חביבי. ולי יש חשק להיות קצת צועני: לסור מן הדרך המקובל”

– ומה יש בספרים אלה? –

“עדיין קשה לי לדעת. נזכרתי אמנם קצת בתורת ילדותי, אבל ההבנה קשה עלי. דרך אגב: ישנם עוד יהודים שכותבים מכתבים בלשון זו והקונטורה שלנו מקבלת אותם. אלא: זה הרי אינו חשוב”.

– ומה הוא עולמו של יוסף זה, פילוסוף אתה שלי? –

יצחק התלהב; הוא התחיל מתהלך בחדרו, הנה והנה, הקרח הביט אליו בסקרנות.

– מבין אתה, – המשיך זה את דבריו, מבלי לחכות לתשובה על שאלתו: – אנשים בריאים אינם מטפלים ברומנטיקה. אוליה, למשל, יכולה להתלוצץ בנער כזה, אבל לעולם לא יהיה הוא ענין בשבילה. מה אומר לך? נהיית לבורגני טוב: אדם מן הישוב. אבל חזרה זו של שגעון ופנטסיה למה? –

"וחלום הצועניוּת שלך??

–זהו כך, סתם, אינו ענין לכאן. אבל, אפשר תבאר לי סוף, סוף מה סוד “ריחו” של יוסף שלכם?

"תצא לטייל?”

–אדרבא. –

הם יצאו. היום נטה לערוב. היער ששקט עד כה, התחיל להמלא שוב חיים ותנועה. רוח קרירה כאילו התגנבה אל תוך העצים, ומעט, מעט נהיתה אִוְשַת-האילנות לרשרוש. צפצוף-צפרים מלא את היער. ומתחת לרגלים, בדשא, רחש הכל, זמזם, צִרצֵר. כל דשא, שיח, עלה, ענף כאילו לבשו צורה, חיו, זעו, נעו, רמזו ושוחחו. ומרחוק נשמעה צריחת צפור-חומס וזעזעה את האויר. נשמעה געית-פרות מתוך חלקת דשא קרובה, נביחת כלב, חליל רועה ויריה רחוקה של ציד. הכל חי שעה קלה טרם שהתכונן לקראת מנוחת הלילה הקרב.

– נפלא! הרי גם שם יש יער. היער שלך הוא משונה, אינו כלל כיערותינו. – והקרח נהיה כולו ראיה והקשבה. יצחק צחק.

"שם לא ראית, לא שמעת, ופה נפקחו לך העין והאוזן. ומבין אתה: יש מה לשמוע ביער זה? פה איזה סוד שמצפה לגלוּיוֹ?”

– יש, בודאי יש. –

"והאדבר לך על דבר עולמו של יוסף ומקור עולמו זה?”

– לא צריך. –

ובערב, כשישבו יצחק והקרח על יד הבית על הספסל, ספר יצחק על שיחה מענינת שהיתה בינו ובין יוסף זה. “יוסף הרי הוא גם כן יודע לאהוב נערה ממש כמונו ועוד יותר מאתנו, זהו, אגב, דרך הקדמה. התלוצצתי בו פעם ואמרתי: “יוסף אלמלא קראת רוסית, היית מכיר את העולם?” – מכיר, – ענה הוא. “מאין? " שאלתיו אנכי. – רוסית – זו בשבילי תבלין, ועברית – לחם, – אומר הוא. ואני הוספתי לקנטרו: “התלמוד שלך זהו לחם? חושב אני, שאפשר לגָרס בו את השנים”. והוא ענה במנוחה: – כן, לחם שנתיבש, אבל יש בו גם לחם טרי: האגדה. וחוץ מן התלמוד הרי יש, חביבי, התנ”ך. – “והרי היהודים הישנים שלך יודעים הם גם כן את התנ”ך?” – הגויים חיים כל ימיהם בכפר, ואת הטבע אוהבים אנו, – השיב לי: – חוץ מן התנ”ך ישנה עוד ספרות חדשה, וזו מלמדת אותנו גם להבין את התנ”ך והאגדה באופן אחר מאשר הבינום אבותינו. – שאלתיו: “שרה אמרה לי, כי הנך מבין את הספרים הרוסים שהנך קורא גם יותר וגם באופן אחר מכפי שמבינים אנו”. – יותר? – לא; באופן אחר – יוכל להיות, – ענה: – אין אני יודע, איך שאתם מבינים. – יותר לא דברנו אז. עכשיו אני קורא פרקים בספריו ואומר לך: אני מבין שם אחרת מכפי שמבין הוא, אלא שעם כל זה נִתן בידי המפתח לנפשו. כך, – ויצחק התאנה ולחץ את ידו של הקרח: – פה ביער כולנו גֵרים כמוהו; זוהי אפשר סבת התפעלותנו היתרה. ובעולם שלו הננו גם כן זרים וקשה לנו לחדור לתוכו. ואוליה, איני יודע, אפשר הנך שייך לעולמה. אני והיא זרים היינו זה אצל זו".

– ועם כל זה? – והקרח עשן והקשיב.

“היינו גם קרובים, חפץ הנך להגיד, קרובים יותר זה לזה מאשר כל האחרים, – כן, נכון. אפשר זוהי רק קורבה של סקרנות, קורבה שאין לה פרי ושפרחיה כבר נבלו. ושם, בפיטר, חביבי, שם יהיה פרי. איני מסופק בזה”.

– והאין גם התענינותך ביוסף ובעולמו רק פרי של סקרנות?

“אפשר”.

יצחק נשתתק; שתק גם הקרח, ובתוך הדומיה האלמה התחיל היער דובב שפת-הלילה שלו. ויצחק גם הקרח חשבו עכשו שניהם על קוי-המסתורין הנשזרים בין נפשות כל כך רחוקות כאוליה העליזה וכיוסף החור והשותק.

* * *

אוליה באה לימי החופש. ביום אחד באה היערה בחברת שני סטודנטים, שרה ועוד עלמה. הקרח לא נלוה עליהם: לא היה לו פנאי. הוא כמעט נכון היה לעזוב את משרתו, אלא שנשאר סוף, סוף בעיר.

אוליה ובני לויתה נשארו ללון ביער. בחדר תנחומוביץ לנו היא, שרה והעלמה השניה, והסטודנטים – בחדרו של יצחק. הוא הלך ללון אל יוסף ונשאר שם למחר עד חצות. כששב אחרי-כן לא מצא כבר אותם: הם נסעו.

ימים אחדים אחרי זה כתב יצחק מכתב לתנחומוביץ להודיעו, כי יחפש לו גזבר אחר. הוא, יצחק, עוזב בקרוב, עם כלות הקיץ, את המשרה. פעמים אחדות כתב יצחק את המכתב וקרעהו. “התחילה שוב פרשת-מכתבים” – לעג לעצמו וכתב. לאחרונה פחד, פן תרגיש אוליה בסבת פטוריו וגמר להודיע לתנחומוביץ על דבר הפטורין לאחר נסיעתה.

אוליה באה בפעם השניה בלוית סטודנט אחד, כמעט ילד, וציָר שחור-זקן ומגודל-שער. פניו השזופים של הצייר נשקפו בין סבכי-תלתליו כאי כהה בים אפל. הסטודנט-הילד לא סר מעל אוליה רגע. הצייר שכר לו חדר בבית שומר-היער, והסטודנט בכפר הקרוב. אוליה נשארה ביער, בחדר-אביה. שרה באה אחר כך ליום אחד. היא לא הספיקה אז לראות את יוסף, ועכשו מהרה אליו, ויצחק הלך עמה. בדרך פגשו את הצייר. זה נלוה עליהם ודבר כל הזמן על דבר אי-האפשרות של כל מכחול וכל עט שבעולם למסור אף חלק כל שהוא מקסמי היערות. רוסיה העשירה! מה יש באירופה? חורשות עלובות על ההרים. האור חודר שמה מכל צד, ואין אף רמז של סוד. פה ברוסיה, גוש טבע אפל, תהום של פראות. אלא שסוחרי היערות מחריבים את כל זה, כדי להמציא קפוטי-משי לבנותיהם המפונקות. שרה התרגזה בלבה על אורחה של אוליה המדבר פה בטון כזה, והרגישה גם קצת ספוק נפשי. וברגע ההוא בא לקראתם יוסף, שהיה מטייל פה. הוא אכל בימים אלה מאכלי חלב, כי קשתה עליו ההליכה הרחוקה והיה מסתפק בטיולים קצרים. הוא לא הסתפר זה שבועות אחדים, ופניו החורים בתוך מסגרת שערותיו השחורות וזקנו המעוגל נראו פה זרים וסודיים. הצייר עמד משתומם והביט. ופתאום פנה אל שרה: "תבקש נא הגברת מאת הצעיר, שישמש לי דוגמא “לבחור יהודי”.

שרה נסעה. והצייר היה בא מדי יום ביומו אל יוסף, שהתרצה לשמש לו מודילה. אוליה והסטודנט היו כמעט תמיד נלוים עליו. הסטודנט היה מתהלך הנה והנה, משתעמם ומפריע, ואוליה הביטה בהשתוממות אל פני הבחור החור בעל זוג-העינים השקטות והקרירות. הצייר גלה לפניה מדי יום ביומו תָוִים מענינים חדשים בפני העלם. ואוליה השתוממה להכיר בו אותו “הקַוַלְיֵיר” של שרה, אלא שלא יכלה בשום אופן למצא את הקשר שבין זה של עכשו ובין הקודם. הצייר היה טרוד בתמונה והיא בצייר, ולא הרגישו בעלם ובנפשו. רק ביום אחד, כשהיה הצייר צריך להעביר במכחולו על פני העינים למען תת להן את בטוין הגמור, הרגיש פתאום בשנוי שבהן, ובפנותו אל אוליה אמר: “העינים שלו אינן שקטות עתה, קודחות הן”. אוליה לא ידעה מה לענות: היא לא ראתה כלום ולא הרגישה כלום. אלא שבצאתם נשענה על זרועו של הצייר ולחשה: “העלם הוא, כנראה, חולה מאד, מאד”.

אוליה ובני לויתה, בצרוף סטודנט ואחותו, שהיו באים לפרקים מהעירה הסמוכה, בלו את זמנם יפה, טִילו ביער, שטו בסירה, לקטו פטריות וצָלון, קטפו ענבות אדומות והמתיקון ואכלון, שחקו במשחקים שונים, רצו, רקדו, התגוששו, והציר והסטודנט-הילד גם התעמלו. נלוה עליהם גם רופא צעיר רוסי, צַיד, שהיה בא מזמן לזמן לתוך חברתם. יצחק נשאר גם בפעם זו מחוץ לחברה. נלוה עליהם לפרקים גם איזה אקסטרן לא מוצלח, שהיה מורה בבית חוכר אחד בסביבה. ויצחק הרגיש שנשתנה פה איזה דבר. הוא, איש-המסחר, נדחף פתאם החוצה, ויוסף הנהו עתה חשוב בעיני אוליה ממנו, אם כי גם לו לא שמה לב. ויצחק החליט ביתר תוקף להתפטר מיד אחרי נסיעתה.

אך למן היום, שנהיו עיני יוסף קודחות, נפסקו הפגישות בינו ובין החבורה. הצייר היה עוד לפרקים נכנס אליו קצת מפני הכבוד, ובעיקר לראות: אפשר שקטו עיניו שוב. יצחק, שהיה בא עכשו אל יוסף כמעט יום יום, הודיע לשרה על דבר מצבו של יוסף המעורר דאגה. הוא גם רמז לה על דבר הסבה. יוסף היה לפרקים עתה, ביחוד בימי גשם, נשאר במטה, ועיניו נהיו יותר קדחתניות, פניו חורים יותר וידיו התחילו רועדות. אחר-כן התחילו אצבעותיו כאילו קופאות, ועיניו מזמן לזמן בולטות – כאילו הביעו איזו תְמִיָה על חידה איומה שפתרון אין לה. הצייר, שראה פעם את עיניו אלו, כמעט חשב לתת את הבטוי האחרון לתמונה, אלא שהרגיש כי ההרמוניה תהיה נפגמת מזה, והחליט, כי בחור יהודי מסוג זה הרי מוכרח להיות הרמוֹני. ובינתים מצא לו הצייר את אחותו של הסטודנט בן-העירה וגם ריבה כפרית בת-היער. את שתי אלו צִיר וצייר במהירות ובקלות בפוזות שונות, ואוליה הרגישה, כי נדחקת היא הצדה. הסטודנט-הילד התחיל חולם, כי הגיעה שעתו, עד שאוליה רמזה לו שיכולה היא לחיות פה גם בלעדיו, והסטודנט אחרי שכתב לה מכתב ואיים באבוד עצמו לדעת ולא נענה, עזב את המקום ונסע – כפי שאמר, מתוך עלבון, להגימנזיסטית, אחות הסטודנט בן העיירה – אל הקוזינה שלו, שהיא תמיד היתה מסֻגלת להבין אותו יותר מאשר זו, האגואיסטית הקרה. הגימנזיסטית אמנם רחמה עליו, אך היתה טרודה להמציא פוזה חדשה לצַיָר, וחוץ מזה היה גם הרופא הציד מנדב לה איזו מחמאה. ואוליה הרגישה עצמה אחר כך בודדה. ביצחק כאילו לא הרגישה, רק פעם זרקה לו שאלה, סתם, בלי שום כונה, אם זאת היא כבר הַקַרְיֵירָה האחרונה שלו ואם וִתר לגמרי על האוניברסיתה. והוא הרגיש את כל שויון-הנפש שבשאלתה המקרית והשתמט מתשובה ברורה. בינתים באו ימי-גשם אחדים; הרופא הציד לא נראה, לא באו גם הסטודנט ואחותו, הצייר לקח לו סוס ובין גשם לגשם נסע אל העיירה ומשם לתחנת מסילת-הברזל, והודיע לאוליה בפתקה שעליו לנסוע לשבוע-שבועים. אוליה לא ידעה, אם להשאר פה ואם לנסוע – ונשארה. השעמום תקף אותה באופן מבהיל. לנסוע אל העיירה לא חפצה: לא סבלה את הגימנזיסטית הקטנה. בינה ובין יצחק כאילו הפריד איזה קיר. וביום אחד יצאה לטייל ונגשה אל יוסף. הוא נבהל בראותו אותה ועיניו נהיו רגע קודחות, אלא שאחרי רגע השתוממה לראות שֶכָּבָה האור בעיניו ושחורו פניו בחורון-מִשְנֶה, אחרי שאדמו רגע בתחלה. מאז היתה נכנסת אליו פעם-פעמים ביום, ישבה ושתקה עמו, הרשתה לעצמה פרקים גם איזו השתובבות קלה, והיתה סוחבת אותו לטייל. פעם לקחה אותו אתה אל סירה בלילה, ומתוך שלא היה בו כח להחזיק במשוט, לעגה לו ונהלה בעצמה את הסירה. יצחק כתב פעמים לשרה שתבוא, והיא באה לבסוף. על שאלתו: מדוע לא באה קודם – ענתה: “לא יכלתי”, ולא נתנה שום פרושים. היא נכנסה אליו, ישבה אצלו, טפלה בו, אלא כשבאה אוליה, התפטרה באמתלא והלכה. "מה לעשות?” התאוננה לפני יצחק: “אני הרי מוכרחת לנסוע”, ונשארה. היא שבה לפנות ערב ושהתה אצלו עד שבאה אוליה מחר. "איפה היית, שרה?” שאלה זו. שרה התאדמה וגמגמה: “כך. היה מאוחר ונשארתי אצל בעל-הבית שלו”. ושוב שאלה את יצחק: "מה לעשות?” הוא שקע במחשבה ולבסוף אמר: “אם עליך לנסוע קחי גם אותו עמך”. פניה חורו ואדמו חליפות: “זה אי-אפשר”, ונשתתקה; ויצחק נשך את שפתיו, ואחרי הפסקה קלה ענה: “אין דבר! סעי! אני אביא אותו אחרי שנים-שלשה ימים”.

בעוד ארבעה ימים נסע יצחק עם יוסף אל העיר. אוליה נשארה עוד ביער, ובינתים שב יצחק. השַפֶרִים ספרו שאת כל הימים האלה בלתה בטיולים בדרך בין ביתם לדירת יוסף ושטה יחידה בסירה. וביום ששב יצחק קמה ומבלי דבר כלום נסעה אל התחנה. היא נשארה אצל אבותיה רק שלשה-ארבעה ימים ואת יוסף לא הלכה לראות ולא שאלה גם לשלומו. ובאותו השבוע שבה לפטרבורג, למרות שהלמודים התחילו רק אחרי שבועים ויותר.

* * *

ובריאותו של יוסף הלכה והורעה מיום ליום.

ימים אחדים אחרי נסיעת אוליה התפטר יצחק ממשרתו. ומתוך שתנחומוביץ מצא תיכף במקרה גזבר חדש, ויצחק הודיע שאת החלטתו לא ישיב – ענהו תנחומוביץ, כי יכול הוא לעזוב את היער אפילו תיכף, מכיון שהוא דוחק כל כך, ויש לו, כנראה, עסקים יותר נחוצים.

"משוגע כזה!” אמר תנחומוביץ ימים אחדים אחרי המעשה: "יש לאדם משרה כזו, יש תקוה לעלות ולעלות, ודומה כאילו אוהב האדם כבר את העבודה שלו ועובד בה בכשרון, ופתאם – הא לך! התפטרות. נו, הבחורים של עכשו, ועוד הפעם אֶקסטרן, בלי מגפים. ברוך, אומר אני לך: אל תתן לו את בתך! שומע אתה! "וברוך הניע כתפיו: “האלהים יודע את הבנים של עכשו ואת הבנות של עכשו, במי הם בוחרים ובמי הם רוצים. מחכה לה שם בחור של זהב בורשה, והיא רצה פה משעור לשעור כמשוגעת, ומטפלת בבחור משוחף”. ותוך כדי דבור הכה אותו לבו על דבריו אלה: “בחור יקר, נפש שלא מעולם זה, אבל מה יועיל הכל, אם מלאך המות חפץ בו. זהו חתן שאינו דורש שום נדוניא. מלה אחת והחתונה מוכנה. הדירה והרהיטים מוכנים אצלו תמיד”.

* * *

יצחק התכונן לעזוב את העיר, וסוף סוף נשאר: היה לו סכום כסף שחשך לו, והשיג גם שנים-שלשה שעורים, שכר לו חדר ברחוב היותר סואן והיה מטייל בכל שעותיו הפנויות, אם לא היה מבלה אותן בחברת יוסף ושרה. זו טפלה עתה ביוסף כאם, והוא התיחס אליה כאל אחות. אלא שבשעות הקדחת שלו היתה היא גוחנת אליו, מטה אזנה ומקשיבה, ופתאם היתה רועדת כולה וקופצה כנשוכת נחש מעל מטתו. וזה היה דוקא בשעה שהחולה היה כולו חלום, ועל פניו היה נסוך חיוך של אֹשֶר.

* * *

– מה חושבת את לעשות, שרה? – שאל אותה יצחק באחד הימים – הענין הרי מתקרב אל קצו. –

שרה חִיכה במרירות: "וכי יודעת אני? אפשר אסע, אשתעמם בפטרבורג או בשויץ באיזו קולוניה של סטודנטים. אפשר שאשאר פה, אלמד עברית ואקרא את הספרים החביבים עליו ואשא זרי פרחים על קברו; מה יכולה אני לעשות אחרת?”

יצחק התאנח. – כך, שרה, כך; – ואחרי הפסקת רגע הוסיף בלחש: – אמרי נא, שרה, מפני מה זרים אנו כל כך זה לזה – כלנו? –

ושרה פרצה פתאם בצחוק: "יודע הוא – יצחק – אוליה התחתנה. אתמול נתקבלה תלגרמה. אבותיה לא ידעו כלום מזה. ויודע אתה עם מי? עם סגן-מנהל של בנק פרטי: מרויח הוא עם האחוזים שהוא מקבל תשעת אלפים רובלים לשנה. הם נסעו ליַלְטָה ולקַוְקַז. הוא תוכל עתה לקנות בכל שנה איזו תמונה של הצייר שלה, ואפשר גם את תמונת יוסף…”

– זו הרי לא נגמרה – העיר יצחק ולעג בלבו על הערתו זו.

ובצחוק כמעט הִיסְטֵירִי אמרה שרה: “טוב: אני גם כן אסע לורשה, – אל ההוא”.

* * *

ומה עם וֵירָה שלך? שאל פעם יצחק את הקרח: – מפחד אני, כי כל הענין שלך אינו אלא שַנטַז'! –

הקרח התרגז: “ומה אתה חפץ? להכריחני להראות אותה לך? לא, חביבי, טעית: איני טפש כל כך”.

וכששבו מהלויתו של יוסף, – וזה היה ביום אביב מוקדם, בשעה שהקרח נִשא בזרם הנהרות ושמים בהירים שחקו מלמעלה ורוח חמה נשבה ופרחי-שלג התחילו מבצבצים מתחת לשלג שהלך ונמס, – פנה יצחק אל שרה ואמר: – יודעת את? הרוקח מתכונן לנסוע אל וירה שלו. –

על פני שרה חלף חיוך של צער. – "וירה שלו? ומה הוא חושב, יצחק, האומנם וירה זו היא דבר שבמציאות?”

וקולה נהיה עמוק ולוחש: "בעולם הרי הכל הוא כה אורירי, חולף, – מה נשאר לנו מכל חלומותינו? "והיא לחשה ברעדה: “איפה הוא יוסף? איפה הוא הצייר של אוליה, ואוליה בעצמה? איפה אנכי בשביל זה שבורשה” – וקולה רעד בגניחה כמעט – “ואיפה הוא יוסף בשבילי? ואוליה בשביל – נאמר: בשבילו, יצחק, ובשביל” – קולה נפסק לרגע: – "בשביל יוסף? מי יודע, יצחק, אפשר רק הפרוביזור שלנו הוא המאושר? אפשר וירה שלו היא באמת הדבר היחידי שיש בעולם?”

יצחק שתק. הוא לחץ את יד שרה. ובצעדים מדודים ומתונים, מחרישים, טילו שניהם ברחוב המרכזי הסואן של העיר.

תרע"ו.

עם רדת היום ותחילת דמדומים אהבה לאה לגשת אל הראי. ביום היו קמטי הפנים מרגיזים אותה יותר מדי, והיא כבר גם עיפה ללקט את השערות הלבנות שצמחו לה בכל בקר. בלילה פחדה מפני הראי: שם נראתה לעצמה כאיזו בריה משונה שבאה מעולם זר, כדי להטיל אימה. ורק בשעות הרכות שלפנות ערב, בשעה שהתגנבו דמדומים ואורות מלטפים ודוקרים התאבקו זה בזה – היה הראי מדבר הרבה אל לבה. הקמטים כאילו באו בצללים והשערות הלבנות היו לחסרי צבע, ורק פניה היו עוטים חורון מיוחד ועיניה הבריקו יותר מבשאר שעות היום. אז היתה מתחילה לאה להכין את עצמה לקראת טיול-הערב.

גברו הדמדומים. קוי שמש אחרונים נראו כאילו חפצו לדקור ותש כחם. על הקירות רקדו צללים. פה ושם זרקו קוי-השמש נקודות אור אחרונות. ולאה חלמה: צפרים – לא, לא! ילדים קטנים – נלחמים הצללים בנקודות-האור – בולעים אותם ונדקרים על ידם. והארובה הגדולה אשר מימין לחלון זורקה צל גדול ועב הבולע את כל נקודות האור. פחד תוקף את לאה. היא יושבת על הספה. היום גוע. הלילה יורד. מחר – יהיה בודאי יום אחר. זה שהלך לא ישוב. לא, לא – לא צריך גם לחשוב. היה יום ועבר. צריך ללכת לטייל. הוי, כמה ארך היום. יום קצר היה, יום חורף – לא, אז היתה כמעט ילדה. לא היה אף קמט אחד, אף רמז לשער לבן. ומן אז נמשך אותו היום – וכולו יום קר, אפל, והוא כל כך ארוך – וכל אותו היום היתה רק תקוה אחת ממלאה את הלב כבכל הימים הדומים זה לזה. לא ישוב היום. – ולאה מביטה סביבה: חושך.

בצהרים קרבה אליה חברתה מרים והזמינה אותה ללכת עמה לפגוש את השנה החדשה בתוך החברה שלה. לאה לא הסכימה. למה לה להפריע, אמרה לעצמה. מרים היא ילדה טובה, אינה כאחרות. אלו האחרות, – הצעירות כהזקנות – כמה הן זרות זו לזו. גם את הילדים אינן אוהבות. כל אחת שקועה בתקוותיה או בבדידותה. מרים – זוהי כל כך רעננה. חבל רק על זה, שהמְנֻוָּל לוקח אותה בידיו. הוא גם כן הזמין אותה ללכת עמהם. לא, לא. עם מרים לבדה היתה הולכת. עם שניהם – לא. אי-אפשר.

היא קמה, לובשת את מעילה ויוצאת החוצה. בחוץ כבר מרגש ריח הלילה הבא. הרחובות מתמלאים בני-אדם. הלילה – ליל ירֵח ושלג לבן וקשה חורק תחת הרגלים. כמה אדמו ורעננו פניהם של העוברים. עגלות חורף משתקשקות על השלג – והרחוב כאילו מזמין לסעודה. אל לאה נגש פקיד-צבא. ‘הגברת תרשני ללוותה?’ שואל הוא. לאה אינה עונה ועוברת הלאה. כמה חצופים הם! אינם נותנים לעבור. כך הוא בכל ערב וערב. מתי ילמדו בני האדם לכבד את האחרים? ומבטה נתקל במורה-הגיאוגרפיה של בית הספר, שהיא מלמדת בו. הוא הרגיש בה ומתאמץ להשתמט ממנה. כמה קטן ברגע זה! מה הוא מפחד? היא לא תגש אליו וגם לא תעצרהו. ואיזה יחס יש לה אליהם? לפרקים היא שוכחת עצמה, קשה עליה הבדידות והיא נכנסת עם אחד מהם בדברים. וכי הם חושבים שהיא חוזרת אחריהם. מי יותר טוב מהם – הם או האופיציר? אפשר הוא. לאן רצות כל אלו העלמות? אינן יודעות שאין כלום? חלום יש פעם אחת בחיים ורק פעם. השאר הוא – כמה מבריקים אורות התיאטרון! ולאה נגשת אל הבית ונכנסת.

התיאטרון מלא. מציגים היום דבר לא רציני ביחוד. אבל גם לא קל. כשהוא לעצמו – הדבר אינו אומר כלום. הפובליקה משתעממת ומוחאת כף. היום שום איש אינו נזקק להתרוממות הנפש. כל אחד נושא את העליזות בנפשו. הלילה הבא מבטיח להם הרבה, קורא, מושך. מי הוא האדון היושב על ידה? למה הוא יחידי? בן-אדם שכזה אינו יכול להיות בודד.

בהפסקה בין האקט השני והשלישי נכנסו בשיחה. הוא הנהו אורח בעיר זו – מחר יסע. אשתו בודאי כבר מתגעגעת עליו. הוא ישב פה כשני חדשים לרגלי מסחרו. שכר לו חדר פרטי: אינו סובל את בתי המלון. כמה נעים לה למורה הקטנה והחורה לטייל פה עם גבה-הקומה הזה בעל השפם הצהוב. מוזר הדבר! כל כך בריאות ואין רמז לשביעת רצון. אין גם רמז לעצבות. איזה שווי-משקל – ודי: עינים כחולות –

נגמר החזיון. מה יהיה עכשו? הוא מבקש רשות ללוות אותה. לאן ילכו? הוא, באמת, חשב בראשונה לשוב אל חדרו. הוא אינו אוהב את כל הרעש הזה. יש לו משפחה. אשתו יפה וילדיו בריאים. בכלל, טוב שיהיה אדם במדה. אבל עכשיו יש לו חשק לטייל. הם מטיילים. אפשר יכנסו לאיזה מקום לאכול ארוחת הערב? היא סוקרת אותו: עם איש זה אין מה לפחד. יש לו אשה יפה ובריאה – על שפתיה מופיע צחוק קל. היא נראית לעצמה צעירה בכמה שנים.

הריסטורן שנכנסו אליו היה מלא אדם. על כל שלחן עמדו בקבוקי יין וקוניַאק והקהל חכה לצלצול שעת-החצות. קבוצות גברים ונשים עליזים ישבו, דברו, צעקו ושרו. לרגעים שקטו הכל. האורקסטר התחיל מנגן ואחר כך רקדו נשים אחדות ושרו שירים צועניים. היא לא אהבה ללכת למקומות כאלה, אבל עכשו היתה נהנית ממראה עיניה. הוא בקש רשות ממנה להזמין יין. כך – אינו אוהב זה. הכל צריך להיות במדה. אבל כשכל העולם צוהל קשה לאדם לשבת כמו בכל יום חול. ליל השנה החדשה הנהו סוף סוף רק אחת בשנה. ומחר הרי ישוב לעירו. שם, בחוגיו הוא, אין נוהגים לחוג חג זה. היא מסכימה לו. אבל שתה לא תשתה. ‘למה היא מפחדת?’ שואל הוא. ‘איזה אסון יוכל להָמִיט זה?’ היא צוחקת. הרוקדות שרות על שכחה ואושר. והיא חושבת: לו לא תגיד את זאת – הוא לא יבין. לא מפני אסון מפחדים – הוא אינו מפציר. כשאדם אינו רוצה, ודאי שהוא צודק. הוא שותה כוס אחת ושתים – ונהיה צוהל. איזו עלמה צעירה ועליזה זורקת אליו מבט. ‘איזה גבר יפה!’ שומעת היא לחש אשה מאחריה. נדמה לה, שהוא גם כן מתחיל לזרוק מבטים הצדה. והיא פונה אליו. כן, הוא צדק: כשהכל שמחים, אסור להיות עצוב. וכשהוא מוזג לה כוס, אינה מסרבת עוד. היא נעשית עליזה. על חורון פניה מרחף עתה אודם קל. כובעה זורק צל על פניה ונותן לה מראה של ילדה שובבה. מה חפצה היתה להשתובב קצת! הוא מוזג שתי כוסות. הוא שותה שוב לחייה, לחיי שכנתו הנעימה בתיאטרון. והיא חושבת: ליל השנה החדשה הוא רק אחת בשנה – ושותה שוב. נהיה לה חם. היא מתחילה לצחוק בקול. צחוקה עדיין קצת רענן – אומרת היא לעצמה. היא קמה רגע ונגשת אל במת הרוקדות. היא נתקלת בחבורה של מורים ומורות. גם היא פה? עם מי? אפשר תשב עמהן. לא, לא. יש לה גבר יפה. מורה צעירה קמה. היא תלך לראותו. הן קרֵבות. הצעירה מביטה ומתאדמת. כן, יפה. מאין הוא? היא משתמטת, נגשת אליו ומציעה ללכת לטייל. הם קמים ויוצאים.

טיילו קצת. אחר כך הוא מציע לקחת עגלת-חורף. ובעוד רגע הם יושבים בעגלה. ‘אל השדה!’ אומר הוא לרכב. נשבה עליהם אחרי רגעים אחדים רוח קרה ודוקרת. נפתח לפניהם מרחב, כלו מכוסה שלג. מטיילים להם הרוחות חפשי, השלג חורק והלבנה מאירה. מתאדמים הפנים והלב דופק בחזקה. הוא עכשו עליז קצת יותר מדי. הוא שכח קצת את תורת המדה. היא שואלת אותה לאשתו. הוא נבוך רגע, מתחיל לדבר ועובר אל השלג. איזה שלג! אפשר היא חפצה לצאת מן העגלה ולצחק בכדורי שלג. היא קופצת בשמחה. עוד רגע וכדורי שלג עפים מזה לזה. הרכב צוחק: פגע גם בו כדור שלג. מציעים גם לו להשתתף. לא, הוא לא יתאבק עם אדונים. וכדורי השלג עפים: לאה התגברה על בן לויתה והוא עושה את עצמו כבורח. היא זורקה עליו כדור גדול ובורחת. הוא מדביק אותה זורק בה כדור והיא נתקלת וכמעט נופלת. הוא אוחז בה. נדמה לה, שהיא מרגישה את נגיעת שפתיו. מה זה? אך, אין דבר! ליל השנה החדשה הוא רק פעם בשנה.

ובישבה בעגלת החורף נשענה עליו. היא מרגישה קצת רגשי-נֹחם. כמה שנים זכרה את אהבתה ולא נתנה לשום דבר לחלל אותה. הוא חלל את האהבה הזאת כבר, עזב אותה והלך לו לדרכו, והיא לא יכלה לותר עליה. אחר באו ימים שהתגעגעה לחיים, אך החיים לא באו. עכשו היא מפחדת. הנה הם החיים! – הנה הוא החלום על דבר ילד שיהיה רק לה, שלא יכיר אחר כך את אביו. תחפץ – יהיה הדבר. עכשיו הכל אפשר. – לא, לא, לא! צריך לברוח!

ובעיר הם יורדים ונכנסים אל חג-מסכות. הוא מציע לפניה לרקוד. אינה יכולה: אין לבושה הולם. אין בכך כלום. בלילה זה אפשר גם כך. היא מסכימה. כמה שנים שלא רקדה! אין דבר: היין מניע את הרגלים העצלות ביותר. עוברת עליה שעה של רקודים ומחולות. ראשה מסתובב והלב דופק עד לשגעון. עוד קצת יין וזה יעבור.

וכשנגמר הנשף והם יצאו וטיילו עיפים ברחוב, הרגישה פתאום עצב כבד בלב. בחוץ עברו אחרוני העליזים והשתובבו והתהוללו. עברו זוגות, זוגות וכולם עליזים. כל אחד רץ לביתו, לחייו. לאן תלך היא. והיא רועדת לזכר חדרה. לא, לא – הם יטיילו עד הבקר. היא לא תכנס עכשיו החדרה. הם מוסיפים לטייל, עוברים ברחוב קטן. אפשר יכנסו רגע אליו להנפש? פה חדרו. יוכלו גם לסעוד לבם קצת. אצלו תמיד יש מעט מן המוכן. היא סוגרת עיניה. רואה היא את ההוא יושב חבוק עם אשתו וילד משתעשע לרגליהם. הוא בגד בה. כמה שנים עברו? לא, הוא לא ישוב. אם יעבור לילה זה, גם הוא לא ישוב. והיא עולה עמו. הוא מדליק את המנורה. יש אוכל מן המוכן. יש גם בקבוק יין. יהיה מה שיהיה. לילה זה הוא רק אחת בשנה.

---

בבית הספר אי אפשר לה יותר להשאר. המורות הצעירות, אלו הלועגות לכל משפטים קדומים, לועגות לה בחשאי. הזקנות משתמטות ממנה ומראות לה פנים נזעמים. המורים התחילו יותר מדי מבקשים קרבתה. והיא כל כך שמחה וגם עצובה. מה לה ולהם. עכשו יש לה תקוה. מרגישה היא בחיים הדופקים תחת לבה. היא עכשיו מרחפת בין תוגה משונה ועליזות בלתי רגילה, בורחת מהמורות ומפחדת מהמורים. מהו הפחד? מפני מה פחדה כל כך אז? מפני מה בני-האדם כל כך מפחדים את האושר? הנה המורה הצעיר החדש. כמה הוא רענן וכמה חי! אמת, הוא מבקש רק את הרגע, ואחר כך לא כלום. ומה בכך? וכי אין הרגע הכל? לא, לא. המאורע צריך להשאר יחידי אצלה. עכשו יש לה הכל והיא אינה שייכת לשום איש. זה נסע. הם לא יפגשו לעולם. הילד יהיה רק לה. צריך שיהיו הדלת והלב סגורים בפני כל מורים שבעולם. עכשו יהיה לה מאורע זה לחלומה היחידי. החלום הארוך, זה של כל העבר – נמחק ברגע אחד. זה היה צל גדול, ארוך ועב. נקודת-אור בלעה אותו. עכשו יש הכל – ולא צריך יותר: יהיה ילד –

והיא עזבה את בית הספר ונסעה לעיר אחרת וחיתה שם חיים שוקטים. היא לא נפגשה עם איש ורק קראה ספרים וטיילה יחידה. ובערב אחד נולד לה ילד גדול כְּחול-עינים. היא הצטערה. הילד צריך היה שיהיה חִוֵר עם עינים שחורות – שלה. עכשו יש לה שותף בילד – והיא תרגיש אותו תמיד. זה השותף כבש אותה, נצח גם את אהבתה, שלה נשתעבדה כל ימי חייה. והכל בלי עמל. ועכשו גם הילד שלו הוא. לא, היא תתנקם בו: הוא לא יראה את הילד לעולם. והילד גדל – ואשרה רחב. היא שבה אל העיר הראשונה. שערי בית הספר נפתחו לפניה שוב. הילד השלים עמה את הכל. המורים נסו גם עכשו להתקרב אליה. היא יפתה עתה שוב. קמטיה לא הורגשו עכשו והשערות הלבנות חדלו מצמוח. עכשו היה חביב עליה הראי תמיד. ביום ראתה את עיניה מבריקות, את פניה מתאדמים וכולה חיה ועליזה, ובלילה – ראתה את חלומה. המורות הזקנות אהבו את הילד – והצעירות גלו לפניה את כל מסתרי לבותיהן. היא הרגישה את עצמה כל כך מאושרה, העולם נראה לה כל כך רחב והימים כל כך מבטיחים – עד אשר בבקר אחד קמה ותשלח מכתב לאבי ילדה. ‘אין אני באה לבקש ממך כלום. היה כולך לאשתך היפה ולילדיך הבריאים. אני רק באתי להודיע לך את אשרי הגדול. יש לי ילד, וכלו דומה לך. קנאתי בך בראשונה, אך מודה אני לך על הכל. פחדתי תמיד מפני האושר ואתה באת ותכבוש אותי בשבילו. אך בכל זה חפצה אני שהילד יהיה רק לי’. על המכתב הזה לא באה תשובה, והיא לא הצטערה.

הילד הלך וגדל. המורים עיפו מבקש את קרבתה, ולבה התחיל שוב להתגעגע לאושר. מפני מה צריך להיות רק אושר אחד בחיים? שאל אותה לבה – אך הילד לא נתן. לא. יחיד יהיה לי זה ויחיד גם חלום אותו הלילה. והגעגועים רבו ועמם גם העקשנות. התחילו להראות שוב קמטים בפנים ושערות לבנות שבו לצמח בראש – אך עכשו לא קשה היה ללקטן: מעטות היו.

בערב אחד חלה הילד. היא חשבה, שזוהי רק מחלה קלה. אחרי שלשה ימים הורע מצב הילד. ובערב אחד ישבה על מטתו והקשיבה לנחרת גסיסתו. ולמחר, לפני הלויה, כשהביטה בראי נדמה לה, כאילו כל ראשה הפך לבן – ופניה כאילו נחרשו כלם: מלאים היו חריצים. ומאז לא לקטה יותר את השערות הלבנות.

בימים הראשונים התקרב אליה העולם. נחמוה המורים, בכו עמה המורות הצעירות ונענו לה בראשן הבתולות הזקנות שבהן. אך עבר חדש והבדידות שבה לשכון אצלה. העולם התחיל לעזוב אותה, המורים והצעירות משתמטים ממנה והזקנות נראה לה כאילו הביטו לא בלי שמחה לאד. ויש שנראה לה כאילו האדם מתנקם בה על הפירה את חֻקי-האדם. אבל, מדוע ענש אותה הטבע והיא הלא עשתה רצונו? ובכל שעות דמדומים היתה יושבת ושוקעת במחשבות ובשאלות. הטבע הרי חי היה למן אותו הלילה יחד עם ילדה. ועכשו טושטש הכל. העולם אִלֵם. ושוב מרחפים הצללים ומושלים בחדר. שלש שנים לא ראתה אותם. הנה מפזזות נקודות-אור אחרונות – צפרים? ילדים? לא, נקודת אור אחת – צפור אחת, ילד אחד – והנה בא צל ארובת העשן הגדולה ובולע את נקודת האור האחת.

והגיע שוב אותו הלילה, ליל ראש השנה. היא תלך לטייל, תחזור על מקומות אשרה. היה חלום וצריך שישָמר בלב. מה נשאר חוץ ממנו? אפשר גם תטייל בעגלת חורף, אפשר גם תשתה יין, ואולם יחידה תהי, בודדה. לא, לא – החדר והלב צריכים להיות סגורים. ובכלל, מי יחפש אותה עכשו?

יצאה החוצה. ושוב אותו אור הלבנה, אותו השלג החורק, אותן עגלות-החורף המשתקשקות, אותם הטיָלים והזוגות העליזים. לא, כך אי אפשר. בא אז אדם זר ויכבשנה – עכשו צריכה היא בעצמה לבקש את אשרה ולכבשו. בפעם ההיא נוצחה אצלה האהבה, עכשו צריך שינוצח גם המות.

וכשקרב אליה אחד הטיָלים ויבקש ללוותה – האירה לו פניה. ‘לא בכל שנה אפשר לחכות לשכן בתיאטרון’ – אמרה אל עצמה ולעג מרירות עוה פניה. ואחרי ליל טיול, נסיעה בעגלת חורף, שתית יין ורקודים הזמינה את מְלַוֶהָ ונכנסה עמו אל מעונה.

ובבקר, כשהלך מלוה ממנה, קרבה אל הראי ותעביר את ידה על פניה ותחל לשפשף באצבעותיה את קמטיהם. אחר זה ישבה כשקווצותיה פזורות והחלה ללקט את שערותיה הלבנות.

תרע"ג

א

היתה שעת-דמדומים. אברהם עלה את המדרגות ודפק בקיר. שקט: לא נשמע צעד. צלצל אחת ושתים, ואין פותח.

– מוזר הדבר, – אמר אל עצמו וצלצל בפעם השלישית: – איך זה אין איש בכל הבית? – נוגה ירד מעל המדרגות ויצא החוצה.

השמש כמעט שקעה. אלא שמפה, מן רחובות-העמק האלה, רואים היו משקיעתה רק את אֹדם-העננים. לעתים רחוקות, כשהיו השמים מעוננים והמערב בהיר למחצה, והשמש השוקעת היתה זורקת אש גסיסתה על כתמי-העבים עד שאלה היו לוהטים כולם – היתה השקיעה שופכת זהרה גם על רחובות אלו. ודמדומים אלה של עכשו, כאילו להכניס, היו דמדומים רגילים וחורים, והרחוב עם חייו נראה בשעה זו פשוט ויום-יומי עד לשעמום. אברהם הרים ראשו וזרק מבט אל חלונה הפתוח של רוזה למעלה, הביט וצחק על עצמו: הרי ודאי אינה שם עכשו: הבטה זו למה?

והתחיל לטייל, כדרכו, בלי מטרה, ברחובות, נכנס אל איזו גנה קטנה, זרק מבטים אל עגלות-הטרם המלאות, שהובילו עתה אלפי בני אדם אל מחוץ לעיר, אל נאות-הקיץ ואל שפת-הים. צריך היה לנסוע לאחד המקומות ההם. שם אפשר לשבת בחשך על סלע בתוך המים ולהסתכל לתוך החשכה. חשב והמשיך את הליכתו – או, יותר נכון, זחילתו, – מבלי דעת לאן ולשם מה.

ועל הלב רבץ איזה דבר לוחץ והעיק וצבט כבצבת: רוזה זו היכן היא עכשו ועם מי היא מטיילת? עסק ביש! מקומות קבועים לטיול הרי אין לה. ובמקומות המקובלים ודאי לא יפגשנה. אפשר יצאה רגע לחנות או נכנסה לשעה קלה לאיזו מכרים. ומבלי להרגיש איך נהיה הדבר ראה את עצמו שוב על יד דירתה: חשך.

ובחוץ היה ערב. הדלקו הפנסים וצלצול הטרם נהיה יותר צלול ופני העוברים כהים וכאילו רומזים לאיזה דבר. וצללי השִטות על המדרכות כאילו התנמנמו ורעדו, שחרו והתנוצצו אלמים ומאום לא אמרו.

ואז הלך אברהם וצעד צעדים מהירים אל הבולוַר המביט אל הים.

ב

הבולור מלא היה טיילים: בחורים, עלמות, נערות וגם ילדים וילדות. נגנו שם בשני הקצוות: תזמרת גדולה צבאית בצד זה וקטנה של מיתרים – בצד השני. ובאמצע טייל הקהל, כולו כמעט לבוש לבן, והספסלים היו כולם מיושבים, ואהלי-הריסטורנים מלאים. הקהל אכל גלידה או סעד את לבו. ואברהם טייל נדחף בין הקהל הנה והנה. בין אלפי האנשים לא פגש אף מכר, דבר שנראה לו מוזר – אף כי תמיד כמעט היה כך – מוזר ומעיק. אלא, ברגע שנראה לו כאילו יושבים איזו מכרים ומכרות על אחד הספסלים – מהר להשתמט ולהסחף עם הקהל, וראה עצמו נדחף, מבלי הבין מדוע, אל צד היום. שם עמדו כסאות מרובים מבלי שישב עליהם איש. ואברהם ישב על גדר האבנים הנמוכה המבדילה בין הבולור הגבוה ובין הנטיעות היורדות מטה, אל פרור-החוף.

סביבו השתובבו עתה ילדים וילדות, התפרצו קולות צחוק, הופיעו העויות, נראו דחיפות והרגישו גם תנועות לא צנועות ביותר. אברהם התרגז: – כרך! – ונזכר כי עד עכשיו לא היו ילדים מטיילים פה. איזו רוח שגעון תקפה קיץ זה את הילדים, ואת העתונות המקומית, זו שהגינה על ‘חפש האהבה’ ודרשה בעד האשה את החפש שיש לגבר – את עתונות זו תקפה פתאום מחלה של צניעות. ואברהם חשב: באמת, ילדים אלה משפיעים על העצבים, אלא מי יבא לשפוט: איזו שנה ואיזו מדת-בגרות של הגוף יכולות לשמש גבול בין האסור והמותר. ובינתים נסתבכו בו שתי ילדות בנות 15–14. והוא הרגיש בעצמו ביחס אליהן מעין ‘שמאל דוחה וימין מקרבת’. הן קראו לו ללכת עמהן אל אחת הפנות האפלות מתחת. ואברהם חשב: חוצפה! קטנות כאלו! הילדות חכו רגע, הפנו ערף ונסחבו אחרי שני גימנזיסטים. ואברהם שמע אחת מהן אומרת: ‘בודאי ‘מתאהב’ הוא בחור זה ומחכה לזו שלו’. הוא נשך את שפתיו ושתק.

ג

אברהם לא הרגיש בעבור עליו צעיר אחד ועמד על ידו והסתכל בו, לא הרגיש גם כן כשסר מעליו הצעיר וישב לו על גדר-האבנים על יד חבורת צעירות עליזות. הוא הביט עתה אל הים, והכל נראה לו זר ומשונה, למרות היותו פה שתים שלש פעמים בשבוע.

ירד הלילה ורבץ אָפל, כבד ומחניק על הארץ. החום, שביום היה כאלו מתפורר ונשא גזרים, גזרים על כנפי-רוח-הים באויר, מתקרר ומזדכך: רגע לוהט ורגע מלטף, – חום זה התגבש עכשיו וכגוש של אד שחור רבץ על פני הים והסביבה. מתחת לאד-גוש זה נראתה חלקת-הים כמשבצת כתמים שחורים ומוארים. אניות כבדות וסירות קלות רבצו כאחד, מעבר לאהלים והפלטפורמות של החוף, מפוזרות על פני שטח-המים, ולאור הפנסים והעששיות נראו צלליהן מתעמקים וצוללים ובולטים כעמודי-אבן וכקירות-ברזל שחורים ומאיימים. והלאה, מבריקים לאור האניות, נראו כתמי-שיש מתנוצצים באלפי זיקים נחים או רועדים. וגוש-האד מלמעלה ובאמצע כאלו הקיף כל אלה וחבק אותם בזרועות-הלילה שלו. על פני הים שרר שקט, אלא שפה ושם היתה עוברת סירה קלה בפנס או בלעדיו, והיו מבריקות רגע שמלות לבנות ופנים חורים או מאדמים ונעלמים בגוש-האד, נראים שוב וכאילו נבלעים בתוך האֹפל. ומזמן לזמן היתה מתפרצת שריקה צרודה מפחידה של איזו ארובה, וזרם עשן שחור-ורוד היה מתפרץ למעלה, מבקיע את האד וטובע בו. ושוב היה שטח-המים נקפא, והשיש המתנוצץ צוחק היה ומאיים כאחת.

נגש אברהם אל אחד האהלים ומצא לאשרו כסא פנוי על יד הקיר, לצד הים. האהל היה מלא. ישבו בני אדם עליזים או מפהקים, יחידים, זוגות, משפחות-משפחות ושתו, טעמו או אכלו, ופטפטו או שתקו: מנגינת-המיתרים נשמעה מדברת ללב ומבטיחה, ולרגעים הביא הרוח הקל, שכאילו התחיל מתעורר, רעש-חצוצרה ושאון-תוף. ואברהם אכל את הגלידה שלו לתיאבון, הסתכל אל הים, כאילו אמר לגלות בו איזה דבר שלא ידע עד כה, זרק מבטים מרגע לרגע אל פני קבוצת-מסובים זו או אחרת. ונודע לו פתאם, שכל הזמן חפשו עיניו את רוזה, וכי אל שמלה או כובע שנראו דומים לאלה שלה – רמוהו בלי הרף, למרות שידע היטב שאי-אפשר בשום אופן כי תמצא עכשיו פה. והוא צחק על עצמו: כשילך מפה – בודאי יאבד אותה. היא נמצאת בלי ספק באיזו שדרה. והוא קם ושלם, רץ וחפש אותה בכל השדרות. הקהל התחיל מתמעט. ואברהם נתקל פתאם באותו הצעיר שעמד קודם על ידו ושלא הרגיש בו אז: ובאי-רצון נמשך אחרי הצעיר הזה אל הרחוב מרובה-הטיילים שבתוך העיר.

ד.

– יודע אתה: חיים אסור כבר יותר משבוע. –

אברהם שמע את המלים האלה ומחו לא תפס כלום. מה לו עתה ולאיזה חיים? לדידיה יכל חצי-העולם להאסר. הוא שתק וחשב: בחור זה הנגרר עכשיו אחריו, אין לו עסק אחר מאשר לחשוב על איזה חיים זר לו בעצם. חיים זה מי הוא? ומה לבחור זה ולההוא? הנה עוברים אלפי טיילים בין הפנסים החורים והעלובים של הרחוב ואין איש חושב על שום חיים. שטות!

– כלום לא ספרה לך רוזה מאומה על זה? – שאל הבחור בתמימות.

אברהם נזדעזע, כמו התעורר מתנומה ארֻכה. – “רוזה? חיים? לא, כלל לא”. –

– היו לו הרבה שמות לחיים זה, – התחיל הבחור מבאר ונכנס לפרטים: – אני מכיר אותו פשוט: בן עירי: חיים בן הצובע. אצל רוזה קוראים לו: “יפים”, ושם, אצלם, קוראים לו “שרל” – ויש לו ודאי עוד עשרה שמות, יודע אני!? זהו בחור!

– “מי הוא זה? בעל הבלורית? זה האדם המלא?” – שאל אברהם. הבחור צחק במלוא פיו.

– בעל בלורית? חה, חה, חה! אצל רוזה – בעל-בלורית, אצלי – “אנגלי” ובשעת “העבודה” – יהודי בעל פאות או “קצפ” בעל זקן צהב ופרות-עזים, ופעם גם אופיצר מגוהץ עם דרבונות במגפיו. זה היה בחור: אקספרופיראטור, כדבעי! – והבחור לא הרגיש כשחלף רגע צל על פני אברהם, שחורו עוד קודם מאד.

– ואפשר פגשת את רוזה? – שאל הבחור פתאם; רגע נדמה לו כאילו רעד אברהם לשאלתו זו, אלא שתיכף נצנצה במחו מחשבה: ודאי טעיתי.

– “לא, גם אני חפשתיה ולא היתה בבית”.

– לכשתראנה תאמר לה שתבער קצת מן הבית: צריך להזהר קצת בימים אלה. מבין אתה? האחד סוחף את השני כגושי-שלג גולשים. אם תראנה קודם – תזהירנה. –

על שפתי אברהם רבצה עכשו שאלה שהעיקה על לבו ושפחד להוציאה מן הפה, אלא שסוף-סוף הפליט בזהירות ובמלים קטועות: “ויֶפים זה היה בא אל רוזה לעתים קרובות?”

– כלום יודע אני? אתה נמצא אצלה יותר. ודאי לא, – אמר בשנוי-קול כמו אחרי שקול-דעת: – כך: נכנס היה לפרקים מתוך שעמום. בשביל בחור כזה חדרה של רוזה הוא ענין שלם: רוזה, נמוסיה, התה שלה. לפרקים פוגשים גם איזה אדם, כלומר, איזה אינטליגנט “חיצוני”, שלא מן המצויים. אלא שסוף-סוף רוזה בשבילו אינה באה בחשבון: אהבה חפשית – זה לא בשבילה, ויש לה גם קשקשת של סוציאליזמוס פרינציפיאלי: האנרכיזמוס, כידוע, מחריב ומהרס את הריבולוציה. ומה גם מעשה “אֶקס”! ורוזה הרי מתרגשת בוכוחים. כך – הבחור הפסיק רגע, ואחרי שזרק מבט לכאן ולכאן ונהם כלאחר-שפה איזו נהימות מעין נגון קטוע, שב לדבר: – יֶפים כזה אמנם מלהיב קצת, ואפשר הרבה. רוזה יודעת עוד לעצור בעצמה, ורק העינים שלה מאירות; איזו מַנְיָה, למשל, החזה שלה כבר מתרומם, ובֶטִי – הרי כל אבריה רועדים. זהו בחור! אלא, רוזה היא קצת פחדנית, לכשתרצה, ואם חפץ אתה – לא מעט.

– פחדנית? – שאל אברהם משתומם: – נערה שישבה בבית-הסהר?

הבחור צחק.

– בית-הסהר! דבר גדול! מי לא ישב? אני, למשל, ישבתי, ואתה, במקרה, לא ישבת – ובכן, יוצא שאני גבור ואתה פחדן. צחוק! הכל מקרה. נערה כרוזה מפונקת היא, ואתם עוד קלקלתם אותה באינטליגנטיות שלכם. קודם אהבה גם כן את עצמה, אבל לא מצאה זכות-קיום מחוץ למפלגה. עכשו בא, למשל, קונסרוַטור-ניהיליסט ציוני משלכם ואומר: המפלגה בשביל האדם, ולא האדם בשביל המפלגה. הציוניות שלכם לנערות כאלו אינה נחוצה, אבל מפני האינטליגנט שבכם הן מתבטלות. זהו בסיס בשביל האיגואיזמוס שלהן. עכשו יכולה נערה כזו להתפנק על דקות-ההרגשה שבה, גליתם לה שיש בה נשמה יפה והרי היא פטורה מכל. אתם יכולים להפקיר את עצמכם גם בלי התבטלות מפני מפלגה ופרינציפ, ונערות כאלו הן כבר חפשיות מכל חובה. יֶפים, חביבי, דורש קרבן: “עבודה” או “אהבה” כמו שהוא מבין אותן, וזה כבר אינו עסק, מבין אתה.

אברהם נשקע במחשבות. הבחור הוסיף עוד לדבר, אלא שאברהם לא שמע כמעט את דבריו, לא הרגיש כמעט גם בהפרד הבחור מעליו, ונזכר בו רק ברגע שראה עצמו בתוך הפַּרק. איך בא הנה, לא ידע.

עברה עליו שעה כמו בחלום. נגשה אליו צעירה, מכרה ארעית, תופרת או כובענית. הם טִילו קצת בשדרה אפלה, רכבו על “סוסים”, שטו ב“סירה” והתנדנדו בנדנדה במקום המשחקים שבפַּרק. אחר כך אכלו גלידה. אברהם לוה אותה הביתה; היא הזמינתהו להפגש עמה אם לא מחר, לכל הפחות שוב פעם בשבוע זה. ואברהם נזכר אחר כך, שהרשה לעצמו ביחס לצעירה זו קצת יותר מדי.

ה.

היה קרוב לחצות-לילה. הרחובות התרוקנו, הפנסים התמעטו או נהיו כהים, בתי המזנון האחרונים סוגרו, טַילים לא נראו, ומלבד עוברים ושבים מעטים לא נראה אדם ברחובות צדדיים אלה. הרחוב היה כולו ברשותם של שומר-הלילה בעל המקל העב ושל השוטר, ושני אלה התהלכו גם כן מרושלים ומתנמנמים. עברה עגלת-הטרם האחרונה, נשמע צלצול, הבריקו פנסים וצורת אדם חטוף-שנה, ונעלמו. רק לפרקים רחוקים היה נשמע שקשוק כרכרה שהתדפקה באבני המרצפת והרעידה זכוכיות של איזה חלון. אברהם התהלך יחידי ברחובות הישֵנים, הסתובב קצת כמחפש איזה דבר וראה את עצמו פתאם לפני חלונה של רוזה. מרחוק נראה לו החלון מוּאָר. אלא כשקרב ראה והנה חשך בחלון. כלום רמוהו עיניו, או אפשר כבה באמת האור ברגע זה? אברהם התחבט בנפשו בשאלה זו, כאילו תלוי בה גורלו, או, לכל הפחות, יחוסו אל רוזה בעתיד.

הוא התהלך כרבע שעה על-יד החלון הנה והנה, עד שנראה לו כאילו שומר הרחוב זורק בו מבטים חושדים. אחר כך הסתובב שוב שעה קלה ברחובות התחתונים וחזר אל אותה הפנה. נראה לו כאילו דעך נר בחלון למעלה וכבה. הוא הסתובב והביט, הסתכל וחכה: חשך; ואז כונן את צעדיו לצד דירתו, אלא שמרגע לרגע היה מפנה פניו ומביט, עד שנעלם החלון מעיניו, אחר כך התחיל צועד צעדים מהירים.

הסמטא שלו היתה ריקה. ישב איזה בחור על ספסל ליד בית והפליט מתוך תנומה נהימות קטועות. “שכור!” אמר שומר הסמטא וברך את אברהם בלילה טוב. אברהם שלא היה לו חשק לישון, למרות כל העיפות שבאבריו, עמד רגע והקשיב למעשיותיו של שומר-הלילה הזקן, שספר אותן מרושלות ולקטעין. אחר כך נגש וצלצל בלי חשק. השער לא נפתח. במקום זה נשמע כעין¹ שאון עמום מרחוק. לא היה זה מעין קולות הלילה של הכרך, שאברהם הכיר בהם כל כך. אי-מנוחה תקפה אותו והוא נעשה כולו קֶשֶב.

והלילה רבץ גם פה אפל וכבד. הלבנה טרם יצאה, הכוכבים נראו עיפים, רועדים ודועכים בתוך גזרי-עשן-אד שכאילו נִשאו באויר, עלה ושקע, מתרחבים ומתכוצים. הרוח לא חדר לתוך כתלי סמטא סגורה זו. שרר פה שקט כבד-נשימה שאברהם רגיל היה בו לא סבל אותו. קולות הכרך מרחוק היו באים הנה משונים וקטועים ורבצו כאן כאילו נפסקו באמצע ונפלו מחנה כבד ועמוּם על המרצפת. ופתאם התפרץ לתוך כל זה איזה ערבוב קולות חדשים. אברהם כאילו שמע כאלה כמה פעמים, אלא ששכח איפה ומתי. והקולות נהיו יותר צלולים: נשמעה שעטת-סוסים, עברו רוכבים אחדים ברחוב הגדול משמאל. הבריק פנס עמום ורועד, עברה מרכבה סגורה דוהרת ושקשקנית במהירות בלתי מצויה ואחריה שוב פנס ושוב רוכבים. נשמעו איזו קולות קטועים, מוזרים ובתוך כל זה צלצול משונה. הרעדו זגוגיות-המרכבה? כן, רעדו, אבל נשמע עוד צלצול כעין ערבוביה של קולות פעמונים קטנים, עיפים, תלויים וקשורים זה בזה, שנתעוררו פתאם והתחילו דוחפים איש את אחיו. ובמחו של אברהם הבריק רעיון פתאם: אזיקים! המרכבה התרחקה, עברה לרחוב אחר, הקולות נעשו שוב עמומים ורחוקים, אלא שבאזן אברהם התחילו מצלצלים צלוּלות דוקא עכשו כל אותם הקולות, וצלצול האזיקים עולה על גביהם ומחריש אותם. אברהם רעד בכל גופו. ושומר-הלילה אמר בקול שקט, עצלני כדרכו: ‘אלה “הם”. כך מובילים אותם כמעט לילה, לילה. שם, מאחורי הפַּרק, תולים אותם. כך, אדון, כמעט לילה, לילה’. ואחרי הפסקת רגע הוסיף: ‘היום עברו לאט, לאט. לפרקים הם רצים כמשוגעים. הקוזקים מפחדים מפני פצצה. פלאי פלאים! תולים ותולים, ויום-יום פצצות חדשות’.

אברהם עמד רגע וברכיו רעדו. אחר כך התחיל מצלצל במהירות ובכח. יצא השוער שכור וחטוף-שנה, נכון לקלל, קבל מתנת יד ונשתתק. ואברהם עלה על המעלות ופתאם אחז במסעד-המדרגות, לחץ ראשו אל הקיר ונשקע כמו לתוך איזה חלום. נראו לו המדרגות כאילו מתנועעות תחתיו, גופו כאילו מסתובב וראשו הָלם וכאילו אמר להתפוצץ. “יֶפים”! חלף רעיון כברק במחו, וחייו נראו לו עתה מקריים, אי-נחוצים ותפלים. סוף-סוף התגבר, נכנס החדרה והתחיל פושט בגדיו באיזו מנוחת קפאון. מנגד, דרך החלון, הבריק עוד נר בחלונה של נערה מוזרת-תלבשת, ואברהם החליט בנפשו כי סופה של נערה זו מחר או מחרתים להיות מובלה גם כן במרכבה כזו ובלילה כזה. במקומה יבא אז איזה דיָר שקט שלא יטריד את הרחוב בנר בשעה מאוחרת כזו. אחר נדמה לאברהם, שהוא רואה בחלום את בלוריתו של יֶפים נִשאת בחדרה של רוזה באויר. עיני רוזה מביטות תחילה מתפעלות ומזהירות, אחר הן נקפאות יחד עם רוזה כולה. ויפים מביט כמו דרך עיני שֶלֶד וצוחק בשִנים טרפניות בלעג של מת: “אני איני אינטליגנט, אנכי – תלוי”. וידים יבשות וגידניות מתמתחות אל רוזה הנתקת בפחד לאחורה: “רוזה, חפצה את לחיות עמי באהבה חפשית?” ויֶפים מצלצל באזיקיו: “צליל, חפשית, צליל, חפשית!” ואברהם הקיץ, בחוץ התעורר בקר מעונן, וטפות גשם משעממות וטורדות מתדפקות בזגוגיות החלון.

ו.

למחר בא אברהם אל הקונטורה מאוחר קצת. ראשו כאב עליו וקשה היה לו שתהיינה עיניו פקוחות. בעליו, יחזקאל בורקינזון, שאצלו היה עובד בשעות-הבקר שלו, היה נרגז קצת באותו יום. הוא לא אמר לאברהם כלום, אלא שמבטיו הזועמים שהיה זורק עליו לרגעים, קשים היו לאברהם מכל דבורים שבעולם. מבלי דבר כלום השתקע תיכף בספרי החשבון ובכתיבת מכתבים, אלא שגם החשבונות וגם המכתבים לא נשמעו לו בבקר זה. ופעם נדמה לאברהם כאילו רואה הוא לפניו באחד המכתבים כתוב באותיות מרֻוָחות ובמרכאות כפולות: יֶפים. – “יצאתי מדעתי”, לחש לעצמו ואמר לקרוע את המכתב ולכתב אחר במקומו. ונצנצה מחשבה במחו: מי יודע מה שהספיק כבר להכניס אל יתר המכתבים והחשבונות שטפל בהם? אלא שעיניו נהיו רגע בהירות ומחו צלוּל ואת המלה “יפים” לא ראה עוד. פה ושם התגנבו איזו שגיאות קלות לתוך המכתבים והחשבונות, קצת יותר מאשר ביום אחר, שגיאות שהספיק לתקנן תיכף. ועם כל זה הרגיש, כי במצב כזה קשה מאד לעבוד. “צריך להגיד להזקן, כי חולה אני היום וללכת לטַיל קצת”, חשב רגע והחליט להמשיך את העבודה, יהיה מה שיהיה.

והזקן שהתהלך הנה והנה בחדר ושלא הוציא כמעט הגה במשך שעה שלמה, פנה פתאם אליו: – מדוע אינך שותה תה? – ואברהם נזכר כי לא טעם עדיין מאומה. משפחת הזקן שהתה באחד המרחצאות בחוץ למדינה, ואברהם היה אוכל ארוחת-הבקר יחד עם הזקן לפני העבודה או ברגעי הפסקה, אחר שעה של עבודה, אם היתה זו מתחילה בשעה מוקדמת. היום לא הרגיש אברהם שום תיאבון. – “איני רוצה”, ענה בקול חלש וקפריזי במקצת. והזקן שתק ולא אמר כלום.

צלצלו בטליפון. הזקן נגש לדבר, אלא שהאויר הרע בחוץ גרם להחבור שיפסק מרגע לרגע. הזקן התרגז. וסוף-סוף הוכרח אברהם לעמוד על יד הטליפון עשרות רגעים. אחר כך תקפתו עצבנות מיוחדה: רוזה, ודאי, תקרא לו היום, ולכל צלצול בטליפון נהיו פניו מתוחים וידיו רעדו באחזו בשפופרת. לרגעים נדמה לו כאילו נשמע לו קולה, אלא שנפסק החבור, וכשהוקם שוב נשמע קול אחר זר וחסר-יחס. בקושי גדול הצליח להמשיך עבודתו עד חצות-היום. הזקן שהרגיש ברשלנות שבעבודה ובעצבנות שלו, הציע להפסיק. – תבא מחר שעה קודם; העבודה אינה דוחקת. – ואברהם חשב עתה, כי זקן זה באמת אינו אדם רע כלל, רק קמצן הוא יותר מדי, וכי חבל עליו מאד. בשעה שאשתו ובנותיו מתפנקות שם במרחצאות, הרי הוא אוכל פה בדד וגלמוד כְעָכים יבשים בכל בקר, וגם הלבנים שלו אינם נקיים ביותר, ובחדרים מרובה האבק כל כך. הוא יצא את הבית. לאכל – מוקדם עדיין, ובכל זאת מוטב להשתחרר קודם, כדי שיהיה לו היום כולו חפשי. במקום השני אין לו עבודה ביום זה. הוא טייל כחצי שעה ונכנס אל בית-האכל ואכל בכל זאת ברשלנות. דברו שם על התנפלויות, גזלות ופצצות. הזקנים התרגזו והצעירים שתקו, ועל פני אחדים רחפה הבעת-מסתורין. שתק גם אברהם; לפני עיניו רחפו פנים אדומים ובלורית זקופה

ושחורה: יֶפים.

ז.

בשתים ומחצה בצהרים עלה אברהם על המדרגה אשר בבית דירת רוזה. לבו דפק ופניו חורו והאדימו חליפות. הוא לא היה פה באמצע היום אף פעם. במקום לדפוק בקיר, צלצל אחת ושתים. נפתחה הדלת: “היא בבית”, אמרה לו המשרתת ונעלמה. ואברהם נבהל פתאם: חדרה של רוזה פתוח היה, ועל המטה באלכסון שכבה רוזה לבושה ויָשנה. נכר היה, כי קפצה עליה השנה פתאם. והיא נראית לו יפה מאד באותו רגע. הוא נגש על בהונות-רגליו אל מטתה והסתכל בה. “לא, לא צריך”, אמר אל עצמו, וכאילו דחף מעליו איזה דבר שהציק לו מאד. במהירות יצא את החדר, ניהנה בדיעבד מעצמו. “נשיקה גנובה – לא!” הוא פתח את הדלת. המשרתת הופיעה שוב. “מה, ישנה היא? רק זה נכנסה ודברה. ודאי תקום תיכף. למה לא יחכה האדון? מה להגיד לה?” ואברהם ענה: “לא כלום; בערב ודאי אהיה פה”, ויצא.

בינתים הבהירו השמים. האויר נהיה רגע חם ורגע קריר. ואברהם קפץ פתאם אל תוך עגלת-הטרַם. “אל הסלובודה!” (הפרור) שם שוכב בבית החולים מכרו יוגין, זה ששניהם אינם סובלים איש את רעהו, ואשר לא דבר עמו שנה שלמה, ושבחליו עתה כבר בקרהו פעם. הדרך עברה ראשונה ברחובות העיר, אחרי כן ברחובות פרורים עלובים, וסוף סוף יצאה למרחב של שדות וגנים. נראו אותם הגנים והמגרשים הריקים שמלאו מיום ליום את הכרוניקה העירונית במקרי רצח ואונס. הופיעה גבעה, שלובה באגדות של מלחמות, אוצרות גנוזים ומסתרי לילות אפלים. אחריה – פרור עלוב, בלתי מרוצף, בעל רחובות ארֻכים וחד-גוניים, ובתים שהנם ספק רפתי-בהמות וספק מאורות-גנבים. ואחרי אלה בא שוב שדה רחב עם שדרת עצים עבותים ומצִלים, והעגלה התחילה הולכת לאִטה. “לאן האדון חפץ: לבית החולים או לבית הקברות?” שאל הקונדוקטור. ואברהם הזדעזע: “לבית החולים”, ענה כאילו לוחש. הקונדוקטור אמר: “זה פה!” ורמז על בית גדול שעמד תוך עצים גבוהים, מאחורי גדר אבנים, והוסיף בקול ממושך ושקט: “והלאה קרוב, ישר – בית הקברות שלכם, לא צריך לחפש”. ואברהם חשב: אילו, למשל, יכל היה למצוא את קברו של יפים; אך לא: את אלה ודאי קוברים שם בשדה, לא רחוק מהתליה, בלי צדוק הדין ובלי צלב.

ח.

יוגין שמח מאד לבואו של אברהם. בפעם הקודמת בקר אותו אברהם יחד עם אחד מידידיו הקרובים של יוגין. אז ישב אברהם שעה שלמה ושתק. עכשו בא אברהם יחיד. ויוגין הרגיש, כי בקור זה, שלכאורה חידה הוא הדורשת פתרון – הרי אצל אברהם באמת אינו אלא דבר פשוט ומובן. אם הידידים חדלו מבקרו – “שונא” זה צריך לבוא. ויוגין הושיט לו את ידו הרחבה בחבה.

אברהם ספר לו איזו חדשות מאלו שאפשר היה לספר בפני זרים. לתמהונו עצמו לא התענין הוא עכשו לא בחולים ולא במבקרים. הוא הסתכל ביוגין, בבחור הזקוף ורחב-הכתפים הזה, בפנים הבריאים והמלאים שלו ובעיניו האמוצות, הגדולות והחיות. יוגין צחק: – “כך, חביבי, בחור בריא כמוני וזה שני חדשים שאני שוכב פה, ומי יודע מתי יגמר העסק. פצע אחר פצע: זה מתרפא וזה צומח: אסון!” ואברהם נזכר משום מה בנערות החורות והתאותניות שיוגין היה מבלה אצלן ימים ולילות.

“מבין אתה: איזו חזירות! כולם חדלו מבוא: לא ליפשיץ ולא הינדין, ואפילו ליזה לא באה רק פעם” התאונן יוגין שוב. ואברהם חשב: מכל הנערות הזכיר זה רק את זו, שלא כבש אותה ושלא נגע בה באצבע. ובכן, כל אותם הדברים נעשו סתם, בלי שום יחס, בנפש ריקה; והנפש הצטמצמה דוקא פה במקום שלא היה וגם לא יהיה כלום. כך הוא בחור תאותני דורס זה. ואברהם ידע עכשו, כי לא יפגש יותר בנערה של אתמול. אי אפשר אצלו לשום יחס בלי נשמה. אלא, במקום שיש נשמה שם, כמעט תמיד, אין יחס. שם ישנה מחיצה קרה וזרה, ולא יהיה כלום.

ויוגין הוסיף: “באמת חשב הוא: אם יבוא אליו מי – ודאי אברהם יהי הבא. אברהם ודאי רואה את מי מידידיו. יחרפם-נא. חבל שאינו מכיר את ליזה מקרוב. צריך היה להעניק לה מנה”. ואברהם רואה את עצמו שוכב על אחת המטות הקרובות. מבקריו הם בכלל מעטים. מחכה הוא לרוזה, והיא, בטוח הוא, לא תבא. ואין לו אפילו שום אפשרות של טענה ותרעומת עליה.

יוגין בקש לבוא לבקרו לעתים תכופות, לוּ רק פעם בשבוע. בקש גם כן להביא לו ספרים. יש לו כל כך הרבה לדבר עמו. “באמת, ‘ברוגז’ זה שלהם למה בא? איזו טעם יש בו? כשאנו, המעטים, ממררים זה לזה את החיים – עם מי יש לנו להפגש?” ואברהם חשב: בריא הוא בחור זה יותר מדי בשביל להיות מן המעטים, בזמן בריאותו אין הוא מרגיש אפילו בצרך זה.

אברהם קם. “מבין הוא, יוגין, מבקרים חולים לא בשעה שהחולה זקוק לבקור, כי אם בשעה שהמבקר מרגיש צרך בזה. לפרקים, פשוט, מפני שאין לך במקרה מקום אחר ללכת שמה. כך, חביבי, הייתי פעם חולה, וגם כן: אלה מעטו לבוא ואלה לא באו כלל. ואם באו – הנה דוקא אלה שנפשך לא התגעגעה אחריהם. אילו היו באים לשמך – היו באים אחרים, ואיפה הם? כך, חביבי, התרעומת היא לחנם. וסוף סוף הרי כל זה משעמם. בא אדם ומפהק חצי שעה והולך לו והנך מאוּשר. כשאנו בריאים – אנו משמחים את האחרים והרי המקום סביבנו מלא; וכשאנו חולים, למי יש צרך בנו? פשוט, מביא אני לך את שעמומי, ודי. ולמה לך זה?”

ויוגין הביט בעיניו הפקוחות-רחבות אל פני אברהם, ופניו רגע אורו ורגע התכוצו מכעס: – איש-אמת אתה יותר מדי, אברהם. בא אדם ומהרס את כל האילוזיות – ודי. ואיפה² הממשיות שלך, אברהם? והרי כל חייך הם רק אילוזיה בלתי פוסקת? חי נפשי! הנך אדם מוזר, אברהם! איני מבין. –

וכשיצא אברהם וטייל בשדרה רחפה לו בת-צחוק על שפתיו. “מוזר!” והעולם כולו אינו מוזר, יוגין חביבי!?

ט.

לפנות ערב, כשנכנס אברהם אל רוזה, מצא אותה יושבת לה ברחבות שטוחה בתוך כסאה הרך וקוראה. היא קדמה את פניו בקריאה פתאומית: “אַה!” כאילו לא חכתה לראותו. ואברהם חייך רגע. היא נבוכה: “אה, שכחתי: הרי הסודָר תלוי בחלון”. ואברהם אמר: “באמת, קשה עתה להכנס ולשבת תחת גג מכוסה, בין קירות. שקיעה כל כך נהדרה!” רוזה חיכה למחצה ורטט עצבני חלף על פניה: “באמת, יכל היה להכנס אחרי כך; מפה הרי אין רואים את השקיעה”.

רוזה הניחה את ספרה, קמה מכסאה והתחילה לסדר את השולחן הגדול וגם את הקטן שעמד בפנה. פה עמדו פרחים, ושם פוטוגרפיה של איזה בחור, שרוזה היתה קוראה לו: “מַכָּר ישן”, והיתה מוסיפה, שאין בינה ובינו כלום. “ומפני מה מחזיקים את תמונתו באופן כזה?” היה מי שהוא מן המכרים שואל לשם קנטור. “דוקא מפני זה”, היתה רוזה עונה ופניה מביעים באותו רגע: “והרי זהו כל כך ברור?” ואברהם נזכר, כי פעם, בשעה שהיה נפגש עמה רק לעתים רחוקות, בבואו, הראתה לו את אוצר-הפוטוגרפיות הגנוז שלה. שם היתה תמונת עלם, כמעט נער, לבוש “מַלָחִית”. היה לו סנטר בעל הבעה מיוחדת. ופני רוזה היו באותו רגע נרגשים מאד, ובעיניה כמעט שעמדו דמעות. ואת ההוא דוקא לא הזכירה יותר אף פעם. עכשו, כשהם מכירים יותר קרובים, לא תראה היא לו יותר מגנזיה. מצילה היא בשביל נפשה את כל מה שאפשר עוד להציל.

ורוזה אמרה: היא באמת צריכה להכנס לאיזה מקום. טוב היה ללכת לטייל קצת בסירה, אילו היתה חברה. אבל היא תסדר זאת מחר-מחרתים. אם אברהם רוצה, יכל הוא ללוות אותה עכשו: יראה את השקיעה ואחרי שעה תבא היא. אבל אל יתאחר. כשיראה אור בחדרה, יכנס תיכף. אברהם הביט אליה נבוך קצת, אך פניה היו רצינים ורגילים. היא נגשה אל החלון, הסירה את הסוּדר, נפנפה בו כלאחר יד, והרוח סבך בו את ראש אברהם. היא צחקה: ידעה כי יש לאברהם נטיה מיוחדת לסודר חוּם זה. ופתאם נתנה בו עיניה ושאלה רצינות: “הטוב שאנכי תולה אותו לסימן, כן?” אברהם התאמץ לשחרר ראשו מן הסוּדר והרוח התנגד. והיא הוסיפה צוחקת: “יודעת אני: נעים לו, כשאני עוטפת סוּדר זה; כך, הוא ישמש תמיד לסימן”. ופניה נהיו טובים ומבטה מאיר ומלטף. ובתנופת-יד קלה שחררה אותו מתוך סבוך הסודר החוּם והתעטפה בו.

השקיעה התלקחה והתלהבה על פני כל השמים. הבריקו גזרי-ענן, רגע עפים ורגע כאילו קפואים באורם. התנוצצו החלונות בקומות הגבוהות, הזהירו הגגות והמגדלים, ולצד מערב היו השמים ים של אש. שפוך היה איזה זהר חגיגי על הכל, ויחד עם זה כל תוגת הפרידה והגסיסה. “מה טוב שיצאנו!” לחשה רוזה; ואברהם הביט אליה. עיניה תעו עכשו באיזה תוגה וכאילו שוחות בים של רטיבות. “אין זה דמעות”, לחש לעצמו ושתה את הברק השחור והרטוב שבעיניה. והיא נראתה לו עכשו תועה לאטה באין צרך. “הלכה לה”, – חשב עתה ולבו נלחץ: “הלכה ואינה רואה אותי”, ונחם עצמו באותו רגע: “היום שוחררתי עדיין מתוך סודרה; ומחר?”

רוזה נפרדה ממנו. השקיעה חורה. ואברהם טייל יחידי בדרך הפַּרק. שם זרקה עוד השמש את אורה על ראשי האילנות וירק-העלים התנוצץ עוד בעדי זהב.

י.

בערב אמרה רוזה לאברהם: “חכיתי אתמול כל הערב ולא בא איש. ואיני יודעת: היה גם קשה וגם קל וטוב”.

“והרי היה חשך אצלה?” שאל אברהם.

“באמת”, – ענתה בעליצות פתאומית, כמו רק עכשו נזכרה שהיה אמש חשך בחדרה: – “אני ישבתי כך כל הערב עד חצות. הדלקתי פעם-פעמים נר וכביתי תיכף. חבל שלא נכנס היה כל כך מוזר. חכיתי לו”.

“ואיך יכלתי לדעת?”

“חשבתי, כי יעבר במקרה בשעה שהדלקתי נר ויעלה. התענגתי כל כך על השקט והשתיקה. צלצל הפעמון הגדול של המנזר ודבק כל כך בנפש. וגם הפעמונים הקטנים דברו. חבל שאין לי פסנתר פה”.

“ומה היינו עושים אילו באתי?”

“היינו שותקים יחד. כך, מרגע לרגע היינו מחליפים מלה. לא עם כל אחד אפשר כך. טוב, אפשר, שנשארתי יחידה. אבל מה ארוחתי עכשו בעיניו?”

ואברהם הרגיש עתה, כי ארוחת-ערב זו שהוכנה בשבילו היא באמת יוצאת מן הכלל. הוא הרגיש כמה היתה היא צריכה לטפל בארוחה זו. הוא זרק אליה מבט מרפרף. היא היתה עכשו שקועה בהערכת הארוחה, לכל הפחות זאת הביעו עיניה.

“פחדתי”, אמרה, “פן יבואו ויפריעוני. הכינותי רק לשנינו. חשבתי: נאכל, נדבר קצת ואחר-כך – או שנשב בבית, או שנצא לטייל. בערב אפל טוב לשבת בפַּרק; כך?”

ואברהם חשב: – טוב, אם מועידים לך את ערבי הלבנה ולא את הערבים האפלים – ושתק.

ואחרי שתיקה קצרה שנהיתה כמעט כבדה. אמר אברהם: “גם אני שמעתי אמש צלצול אחרי חצות, לפני שחר: אזיקים” –

“אזיקים?” שאלה רוזה ורעדה כולה.

“הובילו בני אדם לתליה. שומר הלילה אמר: כמעט³ בכל לילה מובילים. תולים מאחורי הפרק – בלי מצבה ובלי צלב” – הוסיף אברהם ונשתתק.

בעיני רוזה עמדו דמעות. ירדה שתיקת-עופרת וזרקה צל כבד על כל החדר. העששית נראתה עכשו כנקודת-אור עמומה.

“ואנו אוכלים ארוחת ערב טובה”, המשיך אברהם וצחק בצחוק מוזר.

“יודע הוא, כי יפים, זה בעל הבלורית, אסור?”

“כן, חפצתי להגיד לה. זה הבחור מסביבתכן אמר לי אתמול שהיא צריכה לבער מה שצריך. יכולים להיות חפושים”.

רוזה הניעה בידה, עקמה פניה והפליטה, כמרחיקה מעליה איזה מגע בלתי נעים: “שטות! לחשוב עכשו על זאת?” ואברהם הרגיש משום מה, כי דבורים ריקים הם אלה. לה – זה מזמן אין מה לבער.

הארוחה נגמרה עתה בפזיזות בלתי רגילה. רוזה, מבלי הבט על חמימות הערב, התעטפה במטפחת-הצמר שלה הגדולה והתמודדה בכסאה הרך: “חשבתי כבר: אדם כיפים זה, גבוה, בריא, חזק, מפותח קצת, אמיץ לב, מקריב עצמו, ובכל זאת מה זר הוא לי בעצם עכשו. ואני דוקא, למרות הכרתי, כי מעשי-טֶרור וכדומה הנם רק מזיקים – הרי לבי היה תמיד על צדם, על צד אנשים אלה. מוזר!”

“והיא הרי ישבה במאסר?” הפליט אברהם בזרקו אליה מבט אירוני עצור.

רוזה התאדמה, וכאילו התביישה בגלויו של זכרון זה: “כן, זה היה מומנט יפה מאד. אח, השנים האלה: יודע הוא? הרי זוהי הרגשה כל כך נעימה. יאמר: וכי לא היתה לו מעולם תשוקה לשבת פעם שם?”

“תשוקה למאסר?” אמר אברהם כזורק מעליו בתנועת-יד את החשד הזה: “לא, לזה לא היה לי שום חשק. לקרבן אמתי – זהו ענין אחר. זה שוה הכל”.

“ומי מפריע?” שאלה רוזה וכוננה אליו מבטה: “והרי אינו, כמדומה, מוג-לב?”

“הרבה מפריעים ישנם. ישנו אב זקן, שלא יבין זאת לעולם. ישנן שאיפות לצד אחר; ובעיקר, לא בא הדבר לידי אף פעם מאליו; לא היתה הזדמנות. התאמצויות, מלאכותיוּת – איני אוהב. ואפשר, מי יודע? חיי בכלל עוברים מחוץ למאורעות. את שנת הריבולוציה והפוגרומים בליתי במקרה בהיידלברג, למרות שהתגעגעתי הנה. מי יודע? אפשר היה אז הקרבן בא? ואפשר” – וקולו של אברהם נהיה קר, לוחש וקשה, כאילו מתח עורקים מבשרו בצבת: “אפשר בעמקי הנפש מונח שם דבר-מה שאינו נותן לך להקריב עצמך, שממציא לך כל מיני תירוצים והצדקות שבעולם. מה יודעים אנו על דבר האינסטינקטים שם?”

“ואין הוא מפחד מפני רעיון זה? דומה, שאחרי זה קשה לחיות”.

ובמין שויון-נפש בלתי מצוי אמר אברהם: “מה יש לפחד? שוב: חיים אנו מפני ש’בחורים' אלה שם, בעומק שלנו, חפצים לחיות. לכל דבר יש תירוץ, אונאה עצמית; אין כלום”.

“דומה: אני לא הייתי⁴ יכולה לחיות ככה”.

“אפשר כן ואפשר לא. וכי לא יבא יום, שהישיבה במאסר תהיה לה רק זכרון?”

רוזה חורה: “כן”, אמרה באנחה חרישית: “הרבה דברים יפים הנם כבר רק זכרון. ואני הרי עדיין כל כך צעירה, אבל” – וקולה נהיה יותר אנרגי: “וכי אפשר לאדם לצעד תמיד רק על עֲקֵבִים גבוהים?” אמרה והתאדמה נבוכה: “כלומר, אני חפצה להגיד: לא כל יום הוא חג. הרי חיים אלה הם יוצאים מן הכלל. החיים בולעים, מושכים לצד אחר”.

“נכון”. אברהם צחק ופניו נעשו נוגים וכואבים: “כל זה הוא פשוט, מובן. ומפני זה אין לפחד. לאחד נחוצה אילוזית-נעורים בשביל זכרון לימי זקנה, והשני חי בלי אילוזיות ועומד תמיד נכון: יבא מה שיבא – אני מרכין את ראשי ולא אט הצדה. פרינציפים, הכרה – לחוד, ומעשים – לחוד, ואילוזיות – למה? וכי אי אפשר לבנות עולם יפה בלעדיהן?”

רוזה ישבה קצת שקועה בחשבות, זרקה אחר-כך מבט לצד אברהם ואמרה: “מה חור הוא, אברהם!”

“פני חורים עכשיו?” שאל הוא תמה.

היא צחקה: “לא, לא הפנים. הוא, נפשו חורה. יֶפִים וכמותו הם בהירים, והוא חור. קשה לאהב אנשים כאלה”.

איזה חֹד קר כאילו ננעץ בבשרו של אברהם, אלא שיחד עם זה הפליט חציו אירוני וחציו כואב: “ונפשות בהירות אלו נתלות, והחורים חיים. ואין כלום: אהובתו של יפים ודאי תתנחם אחר כך – ומי יודע? אפשר באיזה חור?”

“הנו אדם רע!” אמרה רוזה וצחקה: “ואני לא אהבתי את יפים” – הוסיפה אחרי הפסקה קלה: “כמעט שלא סבלתיו. לא האמנתי, כי מסוגל הוא לקרבן. כל כך בריא, פשוט”.

“בהיר”. זרק אברהם באירוניה: “ואילו היתה יודעת?”

"גם כן לא הייתי אוהבת. גם אני קצת חורה. אלא שבבואי בין חברה צעירה מאנשי שלי, אני מתהוית שוב בהירה. אבל אני נפגשתי עמהם כל כך מעט. וגם קשה לי לסבול את צרות-המח שלהם. לי יש כבר עולם אחר”.

“חור”, גמר אברהם. “ואת זה גם כן קשה לאהוב. ויפים דורש: ‘קרבן או אהבה חפשית!’ כלומר, שוב קרבן. ואת מי אפשר לאהוב?”

“אדם רע! רעל!” אמרה רוזה ועיניה עברו בחבה על פניו: “איני יודעת. תמיד משתנה הוא, אחֵר. וכי אינו סובל מקדחת נפשית זו?”

“כך, קשה קצת לחיות, אבל – אין כלום. ישנן ארוחות-ערב וסודרים מסתבכים ורוח ושקיעות וצלצולי-אזיקים – חומר לחיים, לאסתתיקה. אפשר גם לא לישון לילה ולחשוב על יֶפים ותְלִיָה, לחלום על קרבן ולחשב: הרי המכירה הכי-טובה שלך לא תבא גם להפרד. תשב עם איזה חוֵר. וכשאין כלל מה לעשות, נוסעים לבקר בחור “בהיר” שחלה במחלה שהמכרות הטובות והידידות מתביישות לבקרו”.

רוזה הביטה נוגה בתקרה ובצלליה ואצבעותיה השתעשעו בקצות מטפחתה. היא כמעט לא שמעה את הדברים, ורק בגמרו התאנחה ואמרה: “כך, עצוב מאד; קשה לחיות”, ונשתתקה.

יא.

רוזה היתה טרודה אחרי זה כשבועים בהכנות לבחינות. בערב, אם לא עיפה מאד, היתה לומדת כמו ביום. בבקר היתה קמה עם הָנֵץ החמה והיתה הולכת בלוית חברות-ללִמוּד אל הפַרק או אל הבוּלוַר; ושם בפנה שקטה היו לומדות ומפטפטות ברגעי ההפסקות המרובים.

אברהם ראה עתה את רוזה רק רגעים מעטים, פעם בימים אחדים, וגם זה רק במקרה של פגישה. לחדרה לא היה בא. היא היתה – אם לא עסוקה – עיפה ועצבנית, וחוץ מזה היו תמיד אצלה החברות, וחומר-השיחה שלהן היה זר לו ומשעמם אותו. רק בבקרים, כשהיה קם פעם השכם מאד, היה לוקח את עתון-הבקר או איזה ספר והולך אל הבוּלור. שם היה לפרקים רואה את רוזה מרחוק, כשהיא יושבת בין הנטיעות במורד עם החברות ולומדת, או מטיילת עמהן בשעת ההפסקה. כשספר זאת פעם לרוזה שאלה זו תמהה: “מפני מה אינו נגש בשעת ההפסקה?” הוא שתק ולא נגש גם אחרי-כן.

אחרי גמר הבחינות סדרה רוזה טיול אל שפת-הים לשם פרידה. ואברהם נפגש עם חברה מעורבת של בני אדם, שרוזה התאמצה תמיד להרחיקו מהם, ברובם בני העיר שלה. השיחה היתה ברובה שיחת-זכרונות משפחתית, והוא הרגיש את עצמו כאדם שנדחק לרשות שאינה שלו. על שפת הים התרחק לפנה מיוחדת מתחת, על סלע שקוע חציו במים, והזדמנה בין החבריא צעירה שובבה שבמקרה ירדה גם היא שמה, אחריו. התחיל פטפוט, מאלה שאינם אומרים כלום, ואחריו חש כאילו התגולל מעליו משא כבד. אלא, כשנגש אחרי כן אל רוזה היתה זו כאילו שקועה כולה בהסתכלה באופק, וכאילו לא הרגישה בו כלל.

בשובם ישבה רוזה בעגלת הטרַם ופטפטה עם צעיר וצעירה והוא ישב שותק על ידה. ופתאם הפנתה אליו פניה ותראהו מפהק. “כך, משתעמם הוא בחברתי?” אמרה ונעשתה עליזה וצוחקת, אלא שאותה המחיצה התמידית, שהתבלטה עוד יותר בזמן האחרון, נראתה לו עתה גבוהה ורחבה, ויש שנדמה לו, כי חדלו שניהם מראות זה את זו. רוזה תסע עכשו לחדשים אחדים אל עירה, ותמָצֵא בין חברה זו או בין חברה יותר חַיָה ויותר עליזה. אותו “החִוָרון” שקרב אותם בזמן האחרון יעבור, ורוזה תשוב להיות “בהירה”. לא, היא לא תמצא לה בני אדם כיֶפים. לאלה היה הוא מפנה ברצון את המקום, היה מוַתר על הכל בשבילם. ה“קרבן” – זה שהתפלל אליו כל ימי חייו ולא נמצא לו – עלה בעיניו על כל אותו הרכוש הרוחני והנפשי שהיה יקר לו, שמשך אליו גם אחרים. היא תמצא לה “בהירים”, בני אדם ההולכים להם בדרך הרחב, בתוך אותם החריצים, שחרשו עגלות-המשא של דורות שלמים, בני אדם רגילים ופשוטים, שאין להם שום חידה בחיים ושאינם מזדעזעים בפני שום מסתורין, שקשי-החיים ופנימיותם לא כופפו את גבם, וששום קרבן בעולם אינו נוגע לנפשם, שהכל בשבילם פתוח, פשוט, קל וחלק ושטרם יפשטו יד – השלל נופל אל תוכה כַמָן במדבר למאספיו. ובית-הסהר, הנער בעל הסנטר, יֶפים הבהיר והוא החור – ישארו אחרי-כן אצלה זכרונות פחות או יותר נעימים, חומר להתבודדות או לשיחה אינטימית ולא יותר. וכשהזמינה רוזה אותו לבוא לאיזה זמן לשבת בעירה, אם ישיג לו חפש לשבוע-שבועים, – ידע שלא יסע שמה. לשבת בעיר זרה באיזה מלון ולהדחק בין חברה זרה, שיש לה זכרונות שלה ואינטימיות שלה, חברה שנמצאת כבר במורד, ההולכת, מבלי הכיר זאת עדיין, ישר אל המציאות היום-יומית, שהיא, החברה, חושבת אותה עוד בטעות לאויבתה – זה אי-אפשר: בחברה כזו אין לו מה לעשות. רוזה תהיה לו שם זרה ורחוקה, כלומר, היא תרחיקהו גם מבלי חפץ זאת, מבלי דעת: זה יבא מעצמו. ולימי הסתו תשוב רוזה והיא כבר אחרת. רוזה בעלת זכרונות חדשים, רעננים, על טיולים עליזים, על שַיִט בסירות ומשחק-אהבה קל זה או אחר. היא תרכש לה ודאי איזו מכרים חדשים בעלי חיצוניות מתאימה יותר לשאיפותיה האריסטוקרטיות שעורר בה הוא, ועם אילוזיות מבטיחות ומרמות. אלה יביאו לחדרה פרחים – בשבילו הפרח העקור אינו כלום: הוא אוהב את השדה כלו. – יכניסו לתוך חייה עליזות וקלות, לא את אלו הפורחות ובנות-הרגע של חורונו, יזרקו לה איזו מחמאה כלאחר-יד לשכרה ולרכש את לבה. כך יהיה. הוא יצטרך אז לחפש לו פנה חדשה; ויפה, עדינה, דקה וריחנית כזו לא בנקל תמצא. והוא ראה את הבדידות רומזת לו מכל פנות חדרו ואורבת לו מכל חלונות הבתים האפלים בלילות. ורוזה נוסעת –

יב.

בבקר אחד בא אברהם לקונטורה ופניו היו רצינים מאד. בורקינזון הסתכל בו בתמיהה⁵ והרגיש, כי צריך להתרחש איזה דבר. כשישבו לאכל בשעת ההפסקה פנה פתאם אברהם אליו ואמר בהעיפו מבטו לצדדין: “אדון בורקינזון, אני מבקש חופשה לאיזו שבועות”.

בורקינזון הסתכל בו רגע וענה אחר-כן בקול נוח: “הוא הרי סדר את כל החשבונות ואת הבילנץ – אם כן יוכל להיות חפשי אפילו מחר. אבל” – ובורקינזון הביט נבוך אל התקרה: – “אני יכל לשלם רק בעד שבוע אחד של חפש ולא יותר. הזמן דחוק מאד”.

“טוב”, ענה אברהם; הוא לא היה עכשו מסגל להכנס לתוך הערכת העובדה. הוא הרגיש פשוט רגש שחרור – ודי.

“האמציא לו איש אחר במקומי לזמן זה?” שאל את בורקינזון אחרי הפסקה קצרה.

“אין צורך”, ענה זה בלעסו את כעכיו היבשים שהרטיב אותם בתה: – “אני יכול בעצמי לכתב מכתבים ולרשם בספר היומי במשך החדש. העבודה עכשו היא מעטה מאד, וחבל על ההוצאות היתרות; אבל כלום הנך בטוח שתשוב אחר כן אלי?”

“בטוח?” חזר אברהם נבוך: “אני יודע. בכל אופן, במשך שנים-שלשה שבועות אודיעהו את החלטתי. עתה לא קשה להשיג אדם אחר. רבים הם המתהלכים בלי עבודה. ובכן, יכל אני לנסע מחר?”

“כן”, ענה בורקינזון; ואחרי הפסקה קטנה הוסיף: – “ומה הכסף? הנחוץ הוא לך? אם לא – ישאר אצלי. כשתצטרך – אשיבהו לך. סוף, סוף טוב שקמצתי לך מעט משכרך. איזו מאות רובלים אינם יכולים כלל להזיק”.

“ישארו אצלו, אדרבא”, אמר אברהם ומחשבותיו רחפו הרחק באותה שעה. בורקינזון הביט עליו קצת בסקרנות וקצת באי-מנוחה. אך אברהם לא הרגיש בדבר.

בשתים, בגמר העבודה, כשקם אברהם מעל הספרים ונגש אל בורקינזון להפרד, הזמין אותו זה ללכת לאכל עמו אל הריסטורן של לוי. זה היה ריסטורן בשביל יהודים עשירים, שאברהם הכיר אותו פעם בנשף לאומי שסֻדר בו. ואברהם הרגיש, כי בורקינזון הקמצן הולך עמו לאכל שם לכבוד פרידתו.

כשישבו לאכל, הזמין בורקינזון בקבוק יין. ואחרי ששתו קצת התחיל בורקינזון לדבר על דבר הקושי של החיים עכשו, על חיי-המשפחה, שלפנים בעיירה הקטנה היו גן-עדן, ברכה, ועכשו, פה בכרכים, – קללה, גיהנום. לשם מה הנך עמל? עוזבים אותך קיץ שלם פה באבק, בבית ריק, בלי אשה, בלי ילדים, ואין לך פנה לבלות שם שעה פנויה שלך, את הערב – זהו בקיץ; ובחרף – מהומה: לך עמהם אל הקלוב, אל האופיריטה, אל נשפי רקודים ומסכות. מה לו ולאלה? האמינה, חביבי, ללמד דף גמרא נעים יותר מכל אלה, אלא שדף הגמרא גם כן ניטל מעמו; פה בבית – תוגה, ובבית-המדרש רק “קדישים”. אילו היתה הזקנה שלו חפצה לנסוע לירושלים לעת זקנה – אבל היא נגררת אחרי הילדים. מאוס לו לדבר על זה, – הזקנה מתקשטת בקורסיט ומקפידה על זה. אה, אילו אפשר היה לשוב אל העיירה! אך גם זה לא יצלח: הזקנה שלו תמרר לו את חייו. ומה שנוגע לו, לאברהם – בורקינזון מסך לו כוס יין מלאה: הרי הוא קרח מכאן ומכאן. יאמין לו אברהם: אפשר עתה להשיג אחר בחצי המחיר, אבל אוהב הוא אותו בבן. מה שנוגע לתשלומים רק בעד שבוע – זהו ענין אחר: עסק זהו עסק. אבל אברהם יכל לבטוח בו תמיד. כל פעם שיצטרך לטובתו, הריהו כולו מוכן לעזור לו. אלא, אין הוא רואה בשביל אברהם שום תכלית. להיות שוב אקסטרן לעת זקנה, להזיע באוניברסיתה רוסית, אם יתקבל בנס, אחרי שאלו שבחוץ-לארץ אינן נותנות כלום, לרעוב ולסבול – אין זה תכלית; להתגלגל במשרות ולהיות פקיד נצחי, עני בעל משפחה – ישמרהו השם, וחיי רוָק אפילו של היותר נקי, חיי-כלב הם, או לכל היותר, חיי-יתום. מה תהי תכליתו פה? הוא, בורקינזון, ודאי יתגעגע אחריו, יחכה לו אפילו שני חדשים, ואם יוטבו העסקים יוסיף לו גם קצת על שכרו, אבל – אם ישמע אברהם לעצתו, אז מיעץ הוא לו להשאר בעיירתו. שם תעשה לך איזה עסק קטן, תשא לך אשה ישרה ופשוטה ותחיה לך בלי חכמות, כשם שחיית בטרם שבאת לכן; תחפץ – תתפלל, תחפץ – תלמד או תעיין לך בספרים שאתה אוהב. ומה יהיה פה? הרי אפשר לההפך פה למכונה: עסק ביום, קלפים בלילה, לא שבת ולא יום טוב; ובקיץ – כעכים יבשים או חיים מנוולים בקפה-שנטַנים. לא, לא: אסור לחיות ככה. לעיירה, חביבי, שומע אתה, חזרה לעיירה! שמע לעצת זקן וידיד, לא תתחרט!

וכשנפרדו, הושיט לו בורקינזון את ידו, ואברהם הרגיש על פניו נשיקה רטובה וקרירה, ועיני הזקן היו כאילו רטובות.

יג.

ברכבת הרגיש אברהם איזה רגש של ריקניות שלא הרגיש כמוהו בחייו; כך נדמה לו. לאן הוא נוסע ולמה? הכרך נתרוקן אחרי נסיעתה של רוזה. מכריו ומכרותיו מלפנים נראו לו מכבר רחוקים וזרים. כל הסימפטיה שבנפשו התרכזה בנקודה אחת זה כבר, וכל החוטים שקשרו אותו לעולם ולאדם נתקו. עכשו נִתק גם החוט האחרון. והנה הוא נוסע לעיירה שלו. – אפשר נשאר עוד איזה חוט מקשר בינו לבין זו; והוא נזכר בעצת בורקינזון וצחוק-מרירות עוה את שפתיו.

הוא קנה לו עתונים והשקיע עצמו בהם, ולא לקח שום חלק בכל השיחות מסביבו. ישב גוי בריא ועב-בשר ודבר על צעירי-היהודים שאין להם שום קדש: לא אלהים ולא מלך. היהודים הרי הם רכי-לב, ועתה רוצחים ופצצות: מה זה היה להם? וסוחר יהודי מנענע בראשו ואומר: האסון הוא תחום-המושב וההגבלות באוניברסיתה.

על יד אברהם ישב פקיד רוסי, שסעד את לבו מדי רגע ברגע והזמין את אברהם “לטעום”. מפני הכבוד טעם אברהם פעם ושתים, אך הדבר נהיה לו כבר כבד ומציק. ישב יהודי צעיר ובנה בפני חברו מגדלי-אויר, דבר על דבר העסקים הנפלאים המחכים לו, על דבר הכלה שמשדכים לו, ורירו כמעט שנזל על שפתיו מתענוג. והסוחר הגוי יושב ומביע את תמהונו: איך זה הצעירים היהודים, שכל כך רדפו אחרי כסף ואהבו לחיות, איך זה מאסו פתאם בחיים? לא, חביבי, אותי לא תרמה: פה העיקר לא הכסף המנֻול שהם גוזלים. מה הם עושים בכסף זה? עסקים – לא. מה, שותים הם וזוללים? שטות! יהודי מבזה את זאת. שכרות – זוהי עסק בשביל אחינו. פה יש איזה מעשה שטן: נשתגע היהודי, ודי: עזב את הדת שלו ונהיה הפקר. והסוחר היהודי לוחש בקול מונוטוני: תחום מושב, הגבלות…

בתחנה שממנה מובילה מסלה צדדית לעיירתה של רוזה, ישב אברהם כחמשה עשר רגעים ושתה תה. לבו אמר לו, כי יפגש שם את רוזה. היא לא היתה. עברה איזו חבֵרה שלה ולא הרגישה בו ונעלמה. יותר לא פגש שום מכיר. אפשר יסע אליה? לא, לא! בשום אופן. הישאר פה בעיירה עד מחר, אפשר תבא אז הנה? ואברהם הרגיש פתאם, כי חולם הוא בהקיץ ויצא החוצה. היה לילה, ליל-אפל מעורפל ורטוב. הקטרים שרקו, צלצלו פעמונים, אלא שבני אדם עוברים מעטים היו. הקהל ישן כבר בתוך העגלות. ואברהם שב נוגה אל עגלתו, השתטח וישן שֵנה חטופה מעלות השחר עד הנץ החמה.

למחר היה יום בהיר וחם. בבקר השכם שתה אברהם תה ברַחבות בתחנה מרכזית, שהרכבת עמדה שם שעה ומחצה, קרא עתונים של הכרך הסמוך, והרגיש פתאם אתמוספירה אחרת. נגמרה הערבה החשופה והתחיל חבל היערים. אין יותר שדות התבואה הרחבים עם הקמה הגבוהה והשבעה, אבל אין גם יותר השִטוֹת הצנומות והעלובות והחורשות הבודדות והדלילות; פה יער, כרי-דשא ובצות. השמים נהיו יותר נוגים וחורים, אלא שאברהם התחיל מרגיש נשיבת-רוח רחוקה, אחרת: המולדת. בני האדם פה היו עדיין אחרים. אין עוד פה ליטא שלו, הרעבה והצנומה, הפקחית והמתביישה ברגשותיה ובלבביותה, ליטא האהובה והשנואה כאחת. פה בין היערים – האדמה היא עוד רחבה, שחורה ושבעה.

ואחרי הצהרים ישב אברהם בתחנה ליטאית וחכה לרכבת ההולכת לעיירתו. ישב יהודי בן עיירה קרובה, “שַפֶר” (עוזר במסחר יערות), וספר לו על דבר סוחרי-היער של הסביבה, עסקיהם, בניהם, בנותיהם, מריבותיהם והשתדכויותיהם. הוא, השפר, אינו מבין בעצם: למה בני-אדם מִטלטלים למרחקים, בשעה שאפשר לחיות פה? פשוט, משיגים משרה אצל סוחר-יער, וחיים. עושר אין פה, אבל חיים, ויש שגם מתהוים לסוחר במשך הזמן. את דרכי המזל אין איש יודע. ונתגלגלה השיחה על בני-משפחתו של אברהם, על בת איזו משפחה העומדה להשתדך, ושהוא שמע פעם שהזכירו שם אותו, את אברהם. נערה יפה, אדם. אלא, מכיון שיש חשק לאדם לשבת דוקא בכרך: – טוב, ישב; ודאי יש שם יותר תענוגים. אבל מנוחה יש פה, כלומר, עובדים יומם ולילה; ובכל זאת –

ואברהם שמח מאד כשישב בעגלה, והרכבת זזה. היתה השעה החמישית לפנות ערב, ואברהם היה עיף והתנמנם קצת.

למחר הקיץ אברהם בבית דודו, והיום נראה לו שוחק ועליז.

יד.

אברהם ישב בבית דודו כשבועים, נסע גם לעיירה סמוכה והתארח שם כשבוע אצל דודה חביבה עליו מילדותו, וגם איזה ימים באחוזה קרובה אצל מכרים טובים. אביו נעלב אמנם קצת שאינו מתאכסן אצלו, אך לא התרעם: אם חורגת. וזו היתה אמנם מעמידה פנים נעימים כשהוא נכנס, והיתה באה גם בתרועמות: “מה שייך? הרי זה פשוט עלבון: יש אב ובית ומתאכסנים אצל דודים?” ויחד עם זה היתה רומזת, כי הזמנים קשים והפרנסה אינה מצויה, והצליחה גם לחטוף אצלו עשרים וחמשה רובל גמילות-חסד. ואברהם חשב: כך, אשה ככל הנשים, לילדיה היא אם. ואני הרי סוף סוף איני דמה ובשרה, ומה יש להתרעם?

ירדה ראשונה מנוחה בלתי מצויה על נפשו של אברהם. אויר חם של משפחה הקיפהו. הקרובים הסבירו פנים, הדוד דבר עמו על דבר עסקים, ובנו – על-דבר עניני השכלה וכרַכים. הצעירים היו מתוכחים עוד קצת על דבר מפלגות: פה מָשַל עוד האתמול של הכרך, והמלים הכי חדשות לא הגיעו עוד הנה. הקוזינות והמכרות הבוגרות הספיקו להנשא, ואלו שעדיין לא נשאו הסבירו פנים, וגם לא באו בפריטנזיות. הקטנות הספיקו לגדול, והיו משתמשות קצת במסורה של קטנותן, אלא שדוקא לאלו היו תביעות של גדולות. והימים והערבים עברו לא בלי עונג. טיולים, שַיט בסירות, שיחות, פלירט קל, נשיקות חטופות, והכל בלי טענות מרובות. היה נעים להכנס לפרקים למעריב או בליל שבת לבית המדרש. “שלום עליכם” רחב של בעלי בתים חשובים ולחיצת-יד בחבה של “רבי” זקן, מלמדו לפנים בחומש או בגמרא, ופגישה עם חבר לבית-המדרש או להשכלה. היה נעים לטייל עם איזו מכרה מקדם על פסי המסלה, לעמוד לאור הלבנה ולהקשיב לשקשוק הטחנה, לטייל בסירה בנחל בין הכרים והעצים הזקנים העבותים, ולהעמיד את הסירה כדי להקשיב לפכוי המים השקט ולזמיר. שם בכרך או שאין זמיר כלל, או שצליליו אינם צלילים. אין הוא יודע שם אפילו ליבב: מוציא הוא מגרונו איזו קפיצות-קול צרודות או נבובות. לא כך פה. ובלילה, כשנסע בעגלה לעיר או לעיירה סמוכה, ויער כבד ועבות הרעים עליו בכל זעזועי אפלתו, וכפרים ישנו בתוך שכבת-טל ותרנגולים קראו וכלבים נבחו, והעולם מלא דומיה וקול, היה דומה כאילו שבו ימי הילדות וכאילו נפקחו ראשונה העין והנפש לראות ולהאזין. וקרובה היתה העיירה שלו, והעיירה הסמוכה כאילו חכתה לו, והאחוזה כאילו התרפקה עליו. כן עברו שנים-שלשה שבועות של חיים שקטים-רועשים, של מציאות שהיה בה הרבה מן החלום. אלא, שלאט לאט נהיה כל זה רגיל ויום-יומי. האורח כאילו חדל מהיות אורח. אחדים התרגלו בו והתחילו שואלים: אפשר חושב הוא להשאר פה, ורמזו גם על זה, כי בא כבר זמן לבנות בית; אחרים התחילו מעמידים פנים תמהים: מה בחור זה יושב פה, והימים אינם לא פסח ולא סכות? ודאי אבדה לו משרתו שם בכרך; ואחרים חדלו, מתוך הרגל, להרגיש במציאותו. ואברהם התחיל חש את מה שהיה מעיק עליו קודם בימי שבתו בעיירתו ישיבת-קבע, טרם יצאוֹ ממנה. הסירו החיים לאט-לאט את בגדי-החג שלהם ושבו לובשים את שעמומם של חול. האנשים נהיו למשא והטבע התחיל שופע בדידות ויתמות. ונצנצה שוב הכרה, כי לא זה המקום: עוד איזו ימים ועליו יהי לנסוע מפה. והוא קם ביום אחד ושלח טלגרמה לבורקינזון, כי שב הוא בעוד שבוע-שבועים לאודיסה. נתקבלה תיכף תשובה, במכתב, כי מקומו מחכה לו, וכי הוא, בורקינזון, מתגעגע עליו; פשוט: אין עם מי להחליף מלה. ודוקא עכשו הצטער אברהם והתחרט על פזיזותו. הישיבה בעיירה נהיתה לו שוב נעימה. נדמה לו, כאילו שב להרגיש בסיס תחת רגליו שם, בעולם הגדול, וצר היה לעזוב את העיירה תיכף. קשה מאד היתה עליו עכשו הפרידה.

וביום אחד ישב הוא בחצר גדולה ורחבה בקצה העיר, על יד גנת-ירק בצל עצים, ועל ידו ישבה מכרתו לפנים וסרגה בזמזמה נגון עצוב קצת. לרגלה השתעשעה הילדה שלה, שהאם היתה מביטה אליה רגע בעליצות ורגע באי-מנוחה. אברהם הביט אל פני הידידה הזו, בת-גילו, וראה גם את האנרגיה שהקשתה את פניה ותנועות גופה, וגם את חריצי-הדאגה וסבל-החיים שחרש הזמן במצחה. היא היתה מרימה עיניה מזמן לזמן וזורקת אליו מבט פקחי ולבבי, שהיה כאילו אומר: אני מבינה יותר מאשר אתה חושב: אין לך פה מקום ואין לך שם מנוחה. ופתאם אמרה, כאילו ממשיכה איזו שיחה שנפסקה באמצע: – “אושר? שטות! זהו דבר שאינו ושלא צריך גם לחפש אותו. רגע של חיים – זהו הכל, והשאר שׂאי את סבלך הכבד כל ימיך. חוץ ממנה”, – והיא רמזה על הילדה שלה: – “אין כלום, וזו מספיקה. או, אם אי-אפשר כך, צריך לקחת מקל ותרמיל ולנדוד בגשם, בשלג, בשרב בוער. העולם הוא גדול. קשה לחיות, אבל סוף-סוף טוב”. ועיניה הבריקו בדברה; וכאילו עבר על פניה איזה ברק של אֹשר יָשָן נשכח, שמצא לו מקומו עמוק בתהום הלב, ושברגע זה עלה ושפע על נשמתה מאורו הגנוז.

ואברהם שתק. ולמחר בלילה ירד גשם ויללה סופה, ועננים כבדים רדפו זה את זה, נדחפו וכסו זה על זה והתערבבו, וצלצלו זגוגיות בחלונות ורעדו וקשקשו תריסים, שלטים ורעפי הגג. והוא טייל עם מכרתו זו בחשכה ודבר מבלי דעת בעצמו מה. הדבורים היו קטועים, קשים, מרירים, גלו טפח וטשטשו טפחים. וחשוב היה יותר מה שלא נאמר. ומורגש היה שמאחורי לדבורים אלה ומתחת להם אורבה תהום אפלה, שסופה לה, וגשם טורד ודוקר בה, ושהכל שם נדחף, מקשקש, מלא זעזועים ופחד; והכל שם גם שקוף וברור: מה שהיה – אינו כלום, ומה שיהיה – כלום לא יהיה!

ולמחר, בבוא אברהם אל המכרה, היה היום שוב בהיר, קריר קצת וצוחק. והיא ישבה, צחקה ושרה לילדתה שירי-עם ושירי-מרד של העבר הקרוב. והיא נראית לו עכשו כל כך יפה, צעירה, רעננה – והדברים של אמש כאילו נשכחו, ואותם קטעי-ודויו כאילו נעלמו ונאלמו, וכאילו שכחה היא אותם או שלא שמעתם מעולם. ונשבה על אברהם פתאם רוח של נעורים שוחקים ומלאי-תקוה, אלא שהעינים הערמוניות והשערות הבהירות של ידידה זו הזכירו לו פתאם זוג עינים חבויות מאחורי יער-ריסים כבדים ותלתלי-נחשים שחורים ורוחשים. והמכרה פנתה אליו פתאם ובצחוק, חציו לעג וחציו משתתף בצער, אמרה: “ובכן – נוסעים – כך, נוסעים”. ובקול רך של יתומה ואם כאחת, אמרה פתאם, בהעיפה בו זוג עינים מאירות ועורגות: – “תכתב פעם?” ואברהם הניע בידו לאות ותוּר ויאוש. – “לכתב – מה אכתב?” והיא צחקה ואמרה בקול שקט: “כן, יודעת אני: כשהנך פה – הנך פה, ושם – כולך שם”; ואברהם שתק; היא התאנחה: “לא, גם כשהנך פה – הנך באמת שם; כך?” ואברהם צחק במרירות ולא ענה כלום.

טו.

ביום לפני נסעו קם אברהם בבקר, נכנס לבית-המדרש והתפלל, נתן נדבה לשמש, נדב איזו ספרים ישנים שמצא בסל לו ישן של בית-המדרש והסתובב אחר כך בחצר בית הכנסת וסביבו. נשתנה פה הרבה, אך גם נשאר לא מעט מקֹדם. וזכרונות הילדות והנעורים זרמו בשפע געגועים וכאב על פני הנשמה. ובאחת עשרה בצהרים פנה פתאם, עבר את הבצה והשדה ונכנס לבית-הקברות.

היה יום קיץ חם. השמים היו בהירים. נשב רוח קל ונשא גזרים קטנים מארכים של עננים לבנים אל איזה מרחק בלתי נודע. השמש היתה נסתרת במעוטה רגע והיה צל קל נופל על הארץ. ונזכר אברהם ברמזי הילדות: “נולד המשיח” ו“מת המשיח” יחד עם הִגָלוֹת השמש והעלמה בתוך גזרי עננים. נזכר וצחק ורגש כבד העיק על הלב.

מן השדה נכנס לתוך סמטא קטנה של גויים. בתים קטנים, שחורים טבעו בירק ובעצים. ושוב סמטא קצרה בין גן עצים מימין וגן-ירק משמאל. והנה בית הקברן, בית עלוב בלי ירק סביבו, והנה רפת: פה מטהרים לפרקים מתים יוצאים מן הכלל. והנה הוא בבית הקברות. עומד לו עץ-התפוח העלוב עם תפוחי-היער הקטנטנים שלו, שהוא, אברהם, לא אכל מהם מימיו: אסור היה, ושהנערים השובבים לא נהגו בהם כבוד וקטפו ואכלו בגניבה. ואברהם גחן, כפף גבו והתחיל קוטף עשבים וזורק לאחוריו שלש פעמים. שפתיו לחשו ואינו יודע מה: הרגל. והוא צועד לאט, לאט: עצבות.

הנה תלי קברים. קשה לקרא את המצבות המחוקות. נשקעו המצבות, נתחבו עמק בקרקע, חרשו בהן חריצים גשמים וסערות. ואברהם נזכר בבית הקברות העתיק בקצה השני של העיירה. שם אי-אפשר לקרא אף כתבת אחת. והנה מצבות בהירות, אבנים פשוטות: יהודים פשוטים. בעלי-מלאכה, חנונים, מלמדי-דרדקי, שמשים ורוכלים; ודאי היו יהודים טובים עם גבים כפופים ועינים רטובות. והנה אהלים נהדרים, בתים, פשוט היכלים. אברהם זורק פה ושם מבט: פה – יהודי הגון, שם – יהודי עשיר, ופה – יהודי מלוה ברבית, ופה – ואברהם הולך הלאה. והנה הרב הישן. הנה הרב החדש, שמת לפני איזו שנים – והנה שוב שורות מעורבות: אהל ואבן, אבן ואהל. והנה דודו: יהודי למדן, נפש גדולה, קנאית, יפה, והאבן – אבן פשוטה. תואר פשוט, קצר, – אבל אומר יותר מהרבה תארים מסֻבכים וארֻכים: תלמיד חכם, מוסמך, שנא את הרבנות. והנה שם לא רחוק עוד אבן פשוטה, ישרה, זקופה, כהה קצת: אמו; ובעיניו של אברהם אין דמעות, אלא שאיזה ערפל כבד עולה ומאפיל על הלב.

ואברהם עמד והסתכל רגעים אחדים במצבה, נטה הצדה, ושב והסתכל, התרחק ושב והתחיל מטייל בבית הקברות בלי שום כונה. להטה השמש, נשבה רוח הלילה, נמנמו עשבים והתעוררו רגע, רחשו ושבו לנום. נסרו חרגֹלים וצרצר צרצר בין הקברות מרחוק, מתוך העשבים. חשוף הכל; השמש לוהטת והעשבים מתיבשים ומצהיבים עוד בערב קיץ. תוגה: מִדְבָּר. ואברהם נזכר בבית-הקברות-הגן שבעיירה הסמוכה. שם הכל רטוב, ירוק, רענן, צל – כמו אצל הגויים. וסבכים מתפתלים ומכסים את המצבות הישנות ועולה אזוב-ירקון ומחפה על הקברות בין הסבכים כעל שטח יאור. ובית-הקברות-הגן מלא אושת עלים וצפצוף צפרים. והרוח שם מדבר, לוחש, מזעזע; לא: פה, דומה, יותר טוב. כך צריך להיות בית-קברות: עירום וחשוף, מצהיב ודל. האמת של החיים, המות, השכחה, הבליה. –

עוצב, עוצב! אור אחד לשמש, חורון אחד לצל וצפצוף אחד, קטוע חד-גוני לצפרים המעטות, היחידות. והרוח נושב: כך, כך, כך! והחרגֹל נוסר: ריק, ריק! והדשאים רוחשים: הס, הס, הס! והכל הוא כמו שהיה אתמול, שלשם, לפני שנה ולפני חצי-יובל; וכך יהיה מחר, מחרתים ואחרי מאה שנה. ואברהם חושב: צריך אדם לבוא הנה מזמן לזמן: אפשר להיות לפקח. למה הכל? אילו היה יכל לשכב פה לנוח. הוא ישב על חלקת-דשא: דוקר קצת, עשבים יבשים; קוצים. ושוב חרגל מנסר ודשאים רוחשים ורמשים זוחלים. איזה פחד יחד עם שעמום תוקפים אותו, והוא קם. לא: הוא לא ינוח פה. בבית קברות זר ורחוק ימצא מנוחתו. מי שאינו חי פה, לא יקבר פה. המות מתנקם על עלבון-העיירה.

נשמעה פתאם שריקת-ארובת קטר. עברה רכבת במהירות, התדפקה במוטות-הברזל, רעשה ונעלמה, נשתתקה לאט לאט במרחק, ושוב שריקה – והכל נאלם. ואברהם יצא מבית-הקברות וישב על סוללת המסלה. כך, מחר יעבר הוא פה ויעלם. מציעים לו משרה פה: ענין טוב: שקט. יעבד יום ולילה ותהי מנוחה. תהי גם אשה בת-העיירה ויהיו טיולים בגשם ובסופה ושירת-זמיר ונגוני בית-קברות. ואולם רוזה לא תהיה. ואד מערפל על עיניו: לאט, לאט היא קמה לתחיה, מופיעה מרחוק, קוראה, דורשה את נפשו, את כלו: אינה חפצה לוַתר. הוא יסע. אין דרך אחרת. שם, רוזה, הכרך. ושוב תבא הקונטורה של בורקינזון עם הכעכים היבשים של זה, ושוב טיולי-בדידות ביום ונדודי-כאב בלילות, ושוב צפיות אצל טליפון וחכוי על יד החלון ווכוחים בחדר רוזה ושתיקה כבדה ודבור שאינו מבטיח כלום. כך נגזר! זוהי האחרונה, העַרְפָד שיָמֹץ את ליחו, את דמו, ואחר זה ישאר כגרוגרת של רבי צדוק; לא יהיה כלום, וגם הוא, לא יהיה, כלומר, הוא יהיה – אבל נפשו תהיה מתה; וגם החלום ימות.

והיום היה בהיר, השמש להטה ורוח נשבה, וריחות כבדים באו מן הגנים והאחו, ושתיקה ורחש מבית-הקברות. ולמטה שם התרגשה העיירה: על שום מה? היה יום-שוק. ואברהם הבין, כי כל זה אך רגע ולא יותר. הוא יסע. ושוב שריקת-קטר, ושוב שקשוק-אופנים וכרך רועש רומז מרחוק. ואברהם ירד מעל הסוללה ושב אל העיירה. צריך להכין הכל. מחר סוף הכל. ושם – מה שהיה יהיה. לפני זמנך לא תמות ומן המציאות אין מפלט. גם בין דשאי-הקברות מנסר ומנסר החרגֹל החי.

ימי-הגשמים, תרע"ו.

שנים אחדות היו חייהם יחדו חיים של נשמה אחת. יום אחד לפני בוא הדבר נפגשו. הוא נראה לה עיף ומבקש מנוחה, והיא, לבה היה מלא את הצרך לאהוב. ונפשו כאילו הרגישה בנפשה. ולמחר, כמו במקרה, כשישבו בצל עץ לנוח בשעת טיול, הניח את ראשו על ברכיה וידיה סלסלו שערותיו. ואז מסר הוא את עצמו אליה. חדשים אחדים אחרי זה היו לאיש ולאשה; ולאחר שנה נולד להם בן.

וחייהם היו אותה שנה ושנתים אחרי זה כירח-אהבה בלתי-נפסק. כל אחד מהם הרגיש שהשני הוא לו הכל, וכי הילד אינו אלא מין אמתלא, כדי להצדיק בעיני אחרים את החמימות היתרה שבאהבתם. איזה אמון בלתי רגיל שרר ביחסיהם זה לזה. נדמה היה כאילו התחילו חייהם רק מאותו היום שבו נפגשו שניהם. מה שהיה קודם לזה ומחוץ לזה – לא נגע להם כלל. ספוק תמידי של אהבה ורעבון תמידי שלה באו אצלם חליפות, ולקנאה ולספקות לא היה אצלם שום מקום.

אחרי שלש שנים נולדה להם בת קטנה. נדמה היה לה כאילו הגיעו לקצה פסגת אשרם. קודם לא הרגישו כלל בחסרונה, אבל ברגע שבאה נגלה לה שאיזה מקום באיזו פנה שבחייהם ריק היה קודם ועכשו גם הוא התמלא. ואולם הילדה לא האריכה ימים: חודש אחרי לדתה חלתה ותמת, והאם השתוממה לראות שהיא כמעט אינה מרגישה בחסרונה, ובכל זאת התאבלה עליה; רק דבר אחד צִער אותה ביותר: האב נראה לה כאילו אינו מתאבל כלל על מיתה זו.

ונראה פתאום חזיון מוזר לעין. האב התחיל להתהלך בבית שקוע במחשבות, ונפשו נעשתה פזורה יותר ויותר. יש שנדמה כאילו מבטו תועה ומחפש אחרי איזה דבר. ולפרקים נראה מבטו קופץ, כאילו חפץ לתפוש צל שעל הקיר. לפרקים היה גם נעלם מן הבית, לא בשעות הקבועות, ואשתו התחילה להרגיש שבא איזה קרע בחייהם. היא הרגישה פתאום שיש איזה עולם חוץ מכתלי ביתה, דבר שלא הרגישה מן היום הראשון שחיו יחדו. הדבר לא הגיע עדיין לידי קנאה. רק חידה היה בעיניה. ואולם מצב זה לא ארך ימים: הוא התחיל שוב לשבת בבית ויחסו אליה נהיה חם, אבל במין חמימות אחרת. וגם חמימות חדשה זו השפיעה לטוב עליה ותשב לה את מנוחתה, שהיתה יכלה להיות גמורה, לולא היה ביחד עם זה אורח חדש מתפרץ אל הבית. מאיזה מקום בלתי נודע לה, לאשה הצעירה, הביא עמו בעלה את מְלַוֵהוּ התמידי מעתה: את השיעול.

ופני הבעל חורו יותר ויותר, ולפרקים לא היה יורד ממטתו כלל. לאשתו נפתרה החידה: אין זאת כי הרגשת המחלה הקרובה גזלה מנוחתו והביאה אותו לידי המצב המשונה ההוא. ומחלתו הלכה וגברה, והגיעו הימים שלא יכול לרדת מן המטה. הימים היו ימי החורף האחרונים, בחוץ רב השלג וגדל הכפור ובבית המוסק והמואר החם היה ואור. ואולם בערבים, לפרקים, כשהיה הוא מבקש להקטין את אור העששית – והיא היתה מורידה אותו – היה אז נדמה לה כאילו צללים מוזרים מתנועעים על הקירות. עד עכשיו לא הרגישה כלל בצללים; לא היה לה פנאי בשבילם. ומפני זה היו אלה לפרקים מפחידים אותה. ואולם די היה לה להסתכל רגע בפניו החולים – והצללים נעלמו: מעיניו האיר לה ברק בלתי רגיל. והיא לא שערה כלום, ואף פעם אחת לא ראתה חלום רע. שלות חייה ומנוחת השנים האחרונות נהיו לה להרגל. המקרה הבלתי רגיל בחייהם נשכח, וגם מות הבת וחייה הקצרים נהיו לאיזה זכרון חלש שזעזע אמנם את הנפש, אבל כמעט לא הכאיב לה. איזה צער קל עבר על הנשמה וילטפנה.

ביום אחד, לפנות ערב ראתה אותו נרגז קצת. היא הסתכלה בו באי מנוחה. פניו התחילו מאדימים ומחוירים חליפות, התאמץ לשבת ולא יכול. לאחרונה רמז לה להרכין ראשה אליו, בקש שתוציא מפתח קטן מכיסו ותפתח איזה ארגז בשלחנו. שם יש חבילה של מכתבים, חבילה זו נחוצה היא לו. היא נגשה אל השלחן, פתחה את הארגז והוציאה משם חבילה קשורה בשני חוטים: ורוד ושחור. היא הסתכלה משתוממה בחבילה: לא הרגישה עד כה שיש ארגזים בשלחן. רגעים אחדים עמדה שקועה במחשבות בלתי רגילות לה. כשנגשה אליו עם החבילה מצאה אותו שוכב, כשעיניו עצומות וחורון בלתי רגיל פרוש על פניו. היא קראה לו בלחש בשמו והוא לא ענה: בודאי הוא ישן. היא הניחה את החבילה על הכסא למראשותיו ונכנסה אל החדר השני לשבת אצל ילדה. ופתאום התחיל לבה דופק. היא קמה, נגשה אל מטתו; היום ירד ואפלולית קלה ירדה אל הבית. את פניו קשה היה לראות. וטרם שנגשה להדליק נר קרבה אל המטה והרכינה את ראשה אליו ושפתיה נגעו במצחו. היא רעדה פתאום בכל גוה, מצחו היה רטוב מזיעה קרה. היא מהרה להדליק נר ופתאום נראה כאילו שתי עיניו קמות מביטות אליה. היא התנפלה עליו להעירהו, והוא לא קם ולא זע.

לקול צעקתה התפרצה שכנה אחת ואחריה בעלה. זרים היו הם במקום שגרו, והעיר היתה גדולה. השכנים ראו והבינו תיכף את הנעשה. הבעל יצא. ואחרי איזו רגעים שב והתאמץ יחד עם אשתו להשקיט את האשה והילד הבוכים. אחרי חצי שעה באו הביתה שני אנשים מוזרים, נגשו אל השוכב, הרימוהו והשכיבוהו רגע על הארץ, ואחר כך, כשהתחילה אשתו לצעוק ולהתעלף, שבו והשכיבוהו על המטה; ורק את המטה העמידו באמצע החדר ולמראשותי השוכב העמידו נרות דולקים על השלחן הקטן והכסא. את הראי שבחדר כסו בארג שחור, ואת המטה השניה הוציאו מן החדר. האשה עמדה והסתכלה מבלי הבין את הנעשה, והשכן ואשתו מהרו לצאת: מחר, הבטיחו, יכנסו בבקר ויעזרו לה.

והיא נשארה יחידה עם שני הזרים. הם ישבו על יד השוכב, שגם אותו כסו בארג שחור והוציאו ספרים דקים מכיסיהם והתחילו ללחש מלים משונות בשפה משונה. כך נמשך הדבר כשעה. היא בינתים, התגברה על עצמה, טפלה בילד והשכיבתהו לישון. אחר כך, כשנכנסה אל החדר השני, מצאה שם רק אחד מאלה האנשים. השני כבר הלך. וזה ישב לו שקוע בספרו, מתנמנם למחצה, ושפתיו לחשו מלים מוזרות ובלתי מובנות.

מזמן לזמן פרצה בבכיה והיושב לא השגיח אליה. מוזר היה לה הכל. היא הבינה את אשר קרה, אך לא חפצה להבין. ופתאום תקף אותה קור נורא. היא התעטפה במטפחת, התנפלה על המת ונאלמה. כך שכבה זמן רב. וכשקמה, חורת כמת, התחילה צועדת על פני החדר הנה והנה במהירות.

ופתאום פגש מבטה בחוט הורוד. החבילה התגלגלה על הארץ באיזו פנה. היא מהרה להרים אותה. מה לעשות עכשיו? אפשר לקבור אותה עמו? והיא נזדעזעה פתאום: לקבור – מוחה כלל לא תפס את פשר המלה הזו. היא כאילו התגנבה אל החדר השני, נגשה אל מטת ילדה. שם עמדה עששית קטנה על שלחן בפנה. היא העלתה את האור, התירה את החבילה והחלה לקרא במהירות מכתב אחרי מכתב. והיא נמלאה כולה תמהון. מאין כל אלה המכתבים? היא העיפה עינה בזה אחרי זה, והתחילה לשכח את הכל. ראתה לפניה רק נפש צעירה מתיפחת בכאבה, משפילה את עצמה ומבקשת אהבה כנדבה. ומה ענה הוא? מכתביו לא היו פה. ואך מפרזות בודדות שלו, שהוזכרו במכתבים, בצבצה לה חידה סתומה: הוא גם אהב את זו – לא לחנם שמר את מכתביה, – וענה את נפשה באכזריות בלתי רגילה; אהב אותה והתאמץ בכל כחו לפתות אותה ששנואה היא עליו וזרה לו. למה היה כל זה? למה הסתיר את נפשו? ואיך לא הרגישה ההיא בדבר? ולמה עזב אותה ונשא אחרת? – כל זאת היתה חידה סתומה אחת. היא לא הרגישה יותר באסונה. לפניה עברו עכשו שני אנשים, שהאחד ענה את השני באכזריות והשני התרפס לרגליו ובקש רחמים על נפשו. ועוד איש אחד ראתה לפניה, – את זו שבאה בבקר אחד, והוא, האכזר, הניח את ראשו על ברכיה והתמסר לה. האהב אותה, את זו האחרונה? מי יודע? אם האמת חסרה שם, למה תהיה האמת דוקא פה? והיא הגיעה למכתב האחרון. זה היה מכתב שזעזע את מעמקי נפשה. “אתה הלכת מעמי”, כתבה ההיא, “ואני גם כן הולכת ממך. היה מאושר עם זו שבחרת. אותי לא אהבת – צריך שלכל הפחות תאהב אותה. שכח אותי, מבקשת אני ממך את זאת, ואני אשכח גם אותך, אתאמץ לשכח – לזמן. התמסר לה כולך, כל זמן שתוכל וכל זמן שתמלאו האחד את נפש השני. אך אם יבוא יום, שתרגיש שביניכם התהוה מקום ריק, – תזכר אותי. אז צריך שתחשב עלי ואני אזכר אז גם אותך. וכשתרגיש שאין יותר דבר בלב שיקשר אתכם – תשוב אלי: אני אחכה לך בכל מקום שיהי”. ואחרי מכתב זה לא היה יותר שום מכתב, אך במעטפה כהה מונח היה פרח נובל, פרח אדום עם גביע שחור. המכתבים הוריקו כולם, כאילו עברו עליהם הרבה שנים. והרי רק לפני שלש שנים היה כל זה.

היא הניחה את החבילה מידה, נגשה אל החלון ולחצה את מצחה אל זגוגית החלון, אך זו לא היתה קרה כלל. הרגישה פתאום צורך באויר, כאילו היתה קרובה להחנק. לפתוח חלון אי-אפשר: יזיק לילד. לפתוח בחדר ההוא – זה הרי בודאי אי אפשר. התעטפה שוב במטפחתה, פתחה את הדלת, קפצה במהירות מעל המדרגות ויצאה אל הרחוב. שם התחילה מהלכת במהירות הנה והנה. היא גם שאפה רוח במהירות. הערב היה אפל. אך החושך לא רבץ, כי אם רחף. הרוח החמים טייל לאטו והתפנק כילד. מתחת הרגלים שקשק לרגעים קרח דק שהשתבר ומים חמימים פרצו מתחתיו והרטיבו מבעד הסוליה הדקה את הרגל. בכל שררה דומית הלילה. ולמרות אמצה את אזנה להקשיב קולותיו – לא הגיע לאזנה שום קול. היא עלתה שוב אל מעונה, נגשה אל המטה, הסירה את הארג השחור והסתכלה בפני השוכב. פניו היו עתה נוחים ושלוים ועיניו גם כן עצומות ונחות. “כך צריך להיות!” לחשה היא אל עצמה: “כך נגזר משם”. והיא נגשה אל מטת ילדה, נשקה לו ותרטיבהו בדמעות.

למחר קברו את בעלה. היא לא בכתה הרבה. אחרי שבעה ימים מצאה לה עבודה והתמכרה לעבודתה ולילדה. אחרי חודש הסירה מעליה את בגדי האבל. איש צעיר אחד ממכריהם התחיל להתקרב אליה. היא לא קרבתהו ולא הרחיקתהו – והוא הלך מאליו. על בעלה המת היתה מספרת הרבה בלי התרגשות ובלי דמעות. “כשחפצים לבלי חשוב על איש ועל דבר צריך לדבר הרבה עליהם”, – אמרה לעצמה. היא חשבה על הכל: על עבודתה, על ילדה, שבה לזכור את עברה מקודם, את ילדותה, שכאילו נשכחה ממנה כל הזמן שחיתה עמו, חשבה גם על ההיא והשתוממה בתפסה את עצמה פעמים חושבת עליו – כך נעשה רחוק לה זכרו. היא חיתה עכשיו חיים עליזים: באה הרבה בחברה, התקרבה עד גבול ידוע גם לגברים, ובבית השתעשעה בלי הרף בבנה. והילד גדל יותר ויותר. הוא התמסר כולו לאמו. נפשו היתה גלויה לפניה והוא לא הסתיר ממנה דבר. כך עברו שנים אחרי שנים. היא כאילו עמדה על מקומה כל הזמן הזה: לא זקנה כלל ואף קמט אחד לא נראה בפניה. אותה הקומה, אותו מראה הפנים שכולו מנוחה בלי עצבות, אותו ברק העינים השקט, אותה ההליכה האטית והמדודה, אותה הנחת, ולפרקים קפיצות של עליזות קלה, בדבורה אותו היחס לבני אדם, אותה אי-ההתרגשות ביחס לגברים, זו שלא קרבה ולא רחקה: לא נשתנה כמעט כלום. קרבו אליה אנשים ורחקו, נפגשה עם ידידים ונפרדה – והכל בלי אהבה יתרה, בלי שנאה ובלי צער. נדמה כאילו מצאה את כל ספוק נפשה בבנה. והבן גדל וייף, הצטיין גם בלמודיו. ולאשרה, היו פניו יותר דומים לפניה. ונדמה לה לפרקים כאילו לא היה שום איש שותף לה בו.

כשגדל, התחילה להרגיש בו איזו נטיה לצד אחר. היא היתה כל הזמן בחברה, אך הרגש הרגישה אותה כאיזה דבר שאינו נוגע לה ולנפשה. ובנה נדמה לה פתאם כאילו מביא הוא עמו איזה דבר מן החוץ. בראשונה היו הרגשותיו לא ברורות. עיניו היו עורגות לאיזה דבר, כאילו מחפשות אותו – ואמו לא ידעה איך להשקיט את נפשו. היא ידעה את אשר תחפש נפש בנה, אבל לא חפצה לגלות לו את הדבר. ברגע הראשון נצנץ בה רגש של קנאה למה-שהוא, ובאותו הדבר אי-אפשר היה גם לתפוס. אחרי כן התחילו מַאֲוַיֵי בנה לקבל צורה מוחשית, אך את נפשו הוסיף לגלות לפניה. היא נהיתה לו ליועץ. היא לא שמה שום מכשולים על דרכו, לא קנאה יותר באלה שהתפרצו מן החוץ לתוך נפשו, היא כאילו לא הרגישה בהם. בנה גלה את נפשו לפניה, וזה היה מספיק. חייה היו קלים ובהירים כמו תמיד. היא ראתה את היום שלה ואת חוג חייה ויותר לא ראתה. כל מה שמחוץ להם לא נגע בנפשה. הבן היה נעלם לפרקים בערב והיה שב בשעה מאוחרת. הוא היה נגש אז אל מטת אמו, מרכין את ראשו אליה ומנשק לה והיא היתה מתעוררת. אז היה יושב על מטתה ושופך את נפשו בחיקה. ערב היה מתפרץ בעליצות וקומתו זקופה ועיניו מאירות, וערב שני היה נכנס כאילו זוחל, כולו כווּץ מצער ומכאב ועיניו היו אז משתפכות אל חיק אמו בדמעות. כך היה תמיד. ואך בלילה אחד שמעה כשנכנס על בהונות רגליו כמתגנב. הוא פשט את בגדיו ושכב במטתו, מבלי גשת אל אמו. היא חכתה עד שנרדם, ואז ירדה ממטתה ותגש אליו ותשם שפתיה על מצחו. הוא ישן במנוחה ונשימתו היתה קלה ונוחה. למחר לא הרגישה בו שום שנוי, אך בערב נכנס כבר בהליכתו הרגילה ואל אמו לא נגש. ואז הרגישה, כי קרה איזה דבר בלתי רגיל בחייו. ובאותו הלילה ראתה פתאם את בעלה בחלום.

היא לא דברה כלום גם למחרתו. ביום לא הרגש שוב ביחסם שום שנוי, – ואולם בשובו בערב לא היה נגש כמעט אל מטתה, אם לא קראַתו. להתערב בעניניו לא חפצה. קרה שם בודאי איזה דבר בחוץ, אך אם הוא אינו מספר לה – היא אינה צריכה לדעת: זה אינו נוגע לה כלל. אך את בעלה הוסיפה לראות בחלום מדי פעם בפעם, וביום תפסה את עצמה לפרקים קרובים כשהיא חושבת עליו. מה זה קרה שם? היא שבה לקרוא את המכתבים וביחוד את המכתב האחרון. נצנץ פתאם רעיון במוחה: ודאי ישנם כבר מכתבים גם אצל בנה, אך היא אינה צריכה לדעת מזה כלום. למה קוראה היא אותם המכתבים – לא ידעה בעצמה. ושוב ראתה את בעלה בחלומה, ונדמה לה כאילו קראה היא לו שישוב. בבקר התרגזה מאד על עצמה ולערב חלתה.

ובשכבה על מטתה תקפו אותה רעיונות משונים. כלום אפשר הדבר שתמות? כן, אפשר מאד. אבל הרי אפשר גם כן שתשוב להיות שם. אותו בן-האדם שישב אז באותו הלילה ושמר את המת, אמר לה לעת בקר איזו מלים על דבר זה. היא גם קראה מזמן לזמן רמזים על דבר השארת-הנפש. ומה יהי, למשל, אם ישוב איש משם הנה? אפשר יעזוב שם איזה נפש דבוקה בו? אפשר כל חייו ומותו של אדם אינם אלא טלטול תמידי בין שני עולמות או בין כמה עולמות ולא יותר. מחשבות של שטות! כשאדם חולה ורואה חלומות משונים – כל מיני מחשבות מטורפות מוצאות להן מקום בלבו, – נחמה את עצמה. ומחלתה גברה מיום ליום. בערב אחד הרגישה את עצמה כמו קפואה ולא יכלה לזוז ממקומה.

ואז נגש אליה בנה וכרע לפניה על ברכיו. “אמי!” התודה הוא לפניה. “האושר היה גדול יותר מדי, עד שגם עמך לא יכלתי לחלק אותו. לפרקים גדל כך גם האסון. עכשו באה מנוחה. אנחנו גמרנו כבר את הכל בינינו. כשתרפאי ממחלתך – נסע אני והיא לחוץ-לארץ ללמוד. את, אמי, בודאי תסכימי, האין זאת? כשתראי אותה, אמי, בודאי תסכימי. מחר תבוא הנה”. האם נאנחה ולא ענתה כלום. במוחה נצנץ פתאום רעיון: “גלגולי נשמות!” ותיכף החליטה: מחלה קשה יכולה לטרף את דעתו של האדם היותר חזק בשכלו. ולבנה ענתה ואמרה בקול חלש: “טוב, תבוא-נא מחר!”

כשבאה ארוסתו של הבן למחר, מצאה כבר את אמו מונחת מכוסה בארג שחור ונרות דולקים סביבה. היא הצטערה מאד. חתנה עמד והחזיק בידיו חבילה קשורה בחוט ורוד ושחור. “מה היא זו”, שאלה אותו. והוא הושיט לה פתקא. “בני היקר! מכתבים אלה תקראו נא רק כשתזקינו. עכשו לא צריך”.

ובעוד שבועות אחדים לפנות ערב נכנסו אל בית הקברות צעיר וצעירה ובידיהם – זרי פרחים. הם נגשו אל קבר חדש, שלא הספיקו עוד להקים עליו מצבה והניחו שם את זריהם. אחר כך כרע הבן על ברכיו: “אמי, סלחי נא! מחר אנו עוזבים אותך!” אמר ונשק את אדמת הגל. ופתאם הבריקו עיניו. “ראי, סימן טוב! עלה פרח על קבר אמנו. אקטפהו נא ונקחהו עמנו לזכרון”. הוא קטפו ויושיטו לה. זה היה פרח אדום עם גביע שחור. הצעירה רעדה כולה. “לא, לא צריך לקחת. פרחי-קבר אינם מביאים אושר”. הוא החזיר את הפרח ויניחו על גבי הקבר. ולמחרת היום ישבו שניהם בעגלת רכבת. שניהם הביטו בחלון. מרחוק יצאה לקראתם מבין אילנות השמש. פניהם אורו: ראו אותה צוחקת אליהם וכאילו מבטיחה ימי אהבה ואורה. הם פתחו את החלון, וצפריר בקר התפרץ אליהם. הם הרגישו בלטיפתו אך את לחשו לא שמעו. והוא מבית הקברות בא וספר לאחיו הרוחות, שאת הפרח האדום עם הגביע השחור, זה שאתמול רק פרח – ראהו הבוקר מתגולל שחוף ונובל על גל קבר של אם מתה.

תרע"ד

א.

לא היה מעולם בקִבְלוֹנָה אדם מכֻבד על הבריות כר' שמואל הַיֵינָן. גבוה, שזוף¹-פנים וארוך-זקן היה, עינים טובות ושקטות נשקפו אצלו מתחת למצח רחב ובעל-זויות. ובהכנסו לאיזה בית היה מכניס עמו מרוחו הטובה, ובבית-המדרש מַשרה היה את שלות נפשו על כל נרגן ומר נפש. וריח היין שנדף מבגדיו לא שִכר ולא עורר תאוה, כי היה מבט עיניו הטובות משקיט ומרגיע.

בית קטן היה לר' שמואל על יד השוק בסמטה צרה וארוכה היוצאה אל השדה. והמונו ושאונו של שוק וטרדותיו לא הפריעוהו אף פעם ממלאכתו ומתורתו. כי היה ר' שמואל מחלק שעותיו בין עבודה לשם פרנסה ובין תורה לשמה. יינו של ר' שמואל ערב היה, וכל חך בוחנו הרגיש בו מטעם ימים עברו וריח שנים עתיקות. העיירה לא הבחינה בין יין חדש ליישן; ענבים לא הגיעו אליה עוד בימים ההם, ויין אמתי שתו רק הפריצים, בהביאם אותו מן הדרום הרחוק. ורק ר' זלמן “העשיר” מקבל היה חבית יין קטנה מקרוב רחוק אחד מבסרביה הברוכה, שאחד מששים של ארץ ישראל נתן לה. אך צמוקי ר' שמואל הטיפו עסיס טוב מלטף שפתים, שעשה את קדוש-השבת למשקה-מלכים.

ובתורה היתה שעשועיו שעה-שעה. הנה הוא עסוק במלאכת-שמים בעשית יין לקדוש ולהבדלה ולסעודות-מצוה, יוצק מים על צמוקיו והם עומדים ומחכים לבשול – ור' שמואל מתחמק בינתים אל אחד מספריו החביבים. עשית-היין היא עבודה. והמים שאובים הם מבארו של “הגלח”, הרחבה, העמוקה והקרירה והמקרה מימיה גם בימי חֹרֶב, ואילנות² גבוהים עתיקים מצלים עליה ומשירים פרחיהם לתוכה; והצמוקים הם ברורים, מנוקים ורחוצים: וכלי-העשיה נשטפים וממֹרטים, מצוחצחים ומבריקים; והיין מהול בכרכם וקנמון. ובהמסכו לתוך הבקבוק והבריק באורו ובטהרו, בעבועיו שקופים וריחו כשמן הטוב. ור' שמואל לא קמץ במדה ולא עמד על המקח. ואלהים ברך את העין הטובה ואת היד הנקיה בעבודתה, ואף כי לא צבר ר' שמואל זהב כצמוקים, אך שכרו ורוחיו העמידו אותו על רגליו ויוסיפו לו עצמה במלאכתו. כי לא רדף ר' שמואל אחרי זהב, וכספו בא אליו כלאחר-יד, כאילו מלאך טוב שלשלהו לכיסו בתוך שֵנה. והוא נהנה, בידעו כי שלש בנות גדלות אצלו, וטוב להשיאן לתלמידי-חכמים, לבחורי-תורה בני-טובים.

ובגמר ר' שמואל את מלאכת יומו כשעה לפני מנחה, היה יוצא לשוח בשדה. טוב-לב ומרכין-ראש לכל אדם היה עובר את הסימטא בפסיעה דקה, ולכל ילד שפגש היה מחליק לו ראשו. ועֶגלתו של טרוֹחים גוי-השבת אשר בקצה הסיסמא היתה מלקקה את ידו בסקֹר אותה עיניו יום יום בִתְהִיָה, כאלו רק זה נולדה. כי היה ר' שמואל מתחבט תמיד במעשי-בראשית, וענין היקום היה בעיניו למדרש פליאה. לכשתרצה, הרי הכל טוב בעולם שכולו טוב. וכל מה שנברא, לטובתו ולהנאתו נברא, אלא שהבריאה עצמה, התדירה והמתחדשת היא פלאי-פלאים. וענין עשית היין הרי פשוט הוא כל כך ומסֻבך בתכלית. והבנות הגדלות שיָפין נברא כדי לתת קצת קורת-רוח לתלמידי חכמים אינן גם כן אלא פלא, לא פחות מצמחי-השדה, שנבראו להרהיב עין ולחבב את העולם על הבריות. ואולם השדות בעלי התלמים הארֻכים, הצרים והרחבים, הירוקים והאפורים, שדי-שלוה וחרישי-ברכה, הרי אינם אלא חלק של פלא זה. ובשוב ר' שמואל מטיולו לצד בית-המדרש היה עומד ומסתכל בגלגל-הטחנה ובקצף הנִתָּז מתוך שניו – היה מקנא בפֶטרוּק הטוחן, והיה חושב כי במקומו של יענקיל בעל הטחנה היה הוא ודאי פושט את קפוטתו, מפשיל שרוולי כתנתו ומתאבק באבק ובסובין ועוזר להקדוש ברוך הוא בטחינת-לחם לפרנס בו את הבריות. ובהתפללו דִמה להוסיף מקדש על הקדש, כי גם במלאכת-היין ראה עצמו שֻתף להקדוש ברוך הוא במעשי בראשית. וגם ההכנסה קֹדש היא במעוטה: גלוי וידוע לפני רבון העולמים, כי הרבה ממטבעות אלו העולות בחלקו אינן אלא לשם מצוה, כדי שיוכל בחור בן עניים, לכשימצא לו ה' כשר והגון, לשבת ולעסוק בתורה, כשהפרנסה מצויה לו בביתו וכשאין עליו לצפות לזרים ולעשות תורתו קרדם לחפר בה. ור' שמואל חושב: ודאי יעזר לו חתנו הראשון גם בעשית היין. עבודה

כשרה – יבֹרך עֹשֶהָ.

ב.

רבקה’לי, בתו הבכירה של ר' שמואל, היתה נערה אדמומית ועגולה כמעט, קטנה ומלאה. עיני-שקדים בולטות קצת, כאילו סקרניות תמיד, נשקפו אצלה מתחת לגבות שחורות שעירות, עינים שצחקו יחד עם גומות-לחייה. פזיזה וזריזה ומהירת צעד, היתה מתנועעת בלכתה מחלפתה השחורה הארוכה מחצי-קומתה בין כתפיה הגבוהות והזזות מדי-רגע, ושדיה העגולים פרכסו וכאילו צחקו גם הם. היא היתה עוזרת לר' שמואל במלאכתו ומענגה נפשו בצחוקה. וברחוֹש המים על פני הצמוקים היה נד בראשו ונאנח: “לא כך, רבקה’לי, יין אמתי תוסס. בארץ ישראל היין ודאי אדֹם, הָהּ, איך אדֹם הוא”. ובלבו היה מוסיף: כפני רבקה’לי באדמן. “וכשהוא שם תוסס ודאי הוא צוחק מטוב-לב, כאומר: הרי לשמח אלהים ואנשים נוצרתי. לא, רבקה’לי, לצחק כמוהו אין אַת יודעת”. ורבקה’לי מפרכסת מצחוק. ור' שמואל חושב בלבו: אילו הייתי בחור – הייתי נושא אותה, עושה עמה יחד ביין וחושב מחשבות טהורות, ולבו היה עורג לשנות נעוריו הטובות.

אחרי רבקה’לי באו עוד שתי נערות, שר' שמואל כמעט לא הרגיש בהן כלל. הוא נפתע יום אחד בראותו כי גדלו ובגרו כמעט, ואת לבו לא שם אליהן גם אז. צר היה לו שלא זכהו אלהיו בבן, אלא שנחם את נפשו: ודאי רצונו הוא כך. ר' שמואל התחיל דואג, ולב אנוש ישנה פניו, והתחיל מצחו מעמיק קמטיו: באמת הרי לא טוב לאדם שידאג, כי למה בטחון בא לעולם? ויהי צר לו לראות את אשתו זורקה מבטי צער אל בנותיה. קשה זווגן של שלש בנות זו אחר זו, כך דמו להגיד עיניה, בעוד שערה התחיל מלבין, ור' שמואל ראה דאגותיה מזקינות אותה בלי עת.

ג.

בבית המדרש הקטן שבו התפלל ר' שמואל, ישב בפנה חבויה פרוש שתקן, שקוע תמיד בתורתו. מתפלל היה פרוש זה בלי טלית, מה שלא מנע את הבריות מרנן אחריו כי גרוש הוא. לר' שמואל גרמה השמועה הרבה צער: בטרם תחקר אל תסלף! הרגשה זו לותהו תמיד, אך בלב נקרה תולעת: אפשר יש דברים בגו: ענוה ושתיקה מיותרת למה?

באחד מלילות חול המועד של סכות, הזמינהו ר' שמואל אליו לשמח עמו בחברת יהודים, ידידים ושכנים. הוא גם לא נפתע וכאילו חכה מזמן לכך. שותק הלך לשמאלו של ר' שמואל, והקפיד על כל מלה כעל טפת יין טוב. ר' שמואל פותח בעניני דרך ארץ וקופץ לדבר תורה, וזה מסתכל בפני הלבנה העומדת לה בשמים בהירה וגלויה, ולבו סגור ותורתו וחכמתו צפונים מאחורי שבעה מנעולים. ור' שמואל לבו מהסס: פה קמוץ ויד קמוצה – אם לא ממקור אחד הוצקו.

בסֻכה מחכים כבר אורחים: ר' ליב המלמד, חיים-ברוך החנוני ור' חזקאל השכן, שקימו בעצמם זריזים מקדימים למצוות. בסכה הכל מוכן: שולחן ערוך ומפה מוצעת ומנורה דולקת ובקבוק יין אדֹם מתנוצץ באמצע. ומחוץ לסכה מיחם רוחש ולוחש, ורבקה’לי לבושה שמלת-חג מגישה לאורחים כוסות מבריקות על טס מבריק. ותה ויין באים בערבוביה. אדרבא: יתבסמו קצת: שמחת בית-השואבה: יין ומים בבת אחת.

ר' ליב המלמד מתחיל: ראשית דבר – זה יין. קודם שטועמים כלום, – שותים יין. והוא נכנס לדברי תורה ופיו מלא תהלת היין. כל מאמרי חז"ל על הגפן ועל פרי-הגפן כאלו ירדו משמים ונפלו לתוך פיו. ר' ליב עוד לא טעם טפה ולחייו כבר אדומות ואצבעותיו מתדפקות וכאילו משמיעות שיר. ר' חיים ברוך החנוני הקפדן מתרעם וזורק בו מרה: שתיה – מעשה חסידים היא, לא לנו! ור' חזקאל השכן מוסיף נפך לקנטור: “קודם שטועמים, – כלום שותים יין?” ר' שמואל צוחק לו בנחת מתוך תנועות-יד נעימות: “הניחו לו. ישמח לו כל יהודי כדרכו: אין אֹנֵס”.

בנות ר' שמואל מתחלפות בשֵרות תלמידי חכמים זו אחרי זו. רבקה’לי, ראשונה במכֻבדות, נכנסת ויוצאה, מגישה ומסלקה; בלומקה עוזרת על יד אמה במטבח וחיקה’לי עוזרת לרבקה’לי. רבקה’לי זרקה מבטים חטופים על פני הפרוש השותק – ופניו אינם עונים. וכשחיקה’לי, הצעירה בבנות, נכנסה – התאדמו פני הפרוש מעט. ר' שמואל מרגיש בדבר ומשפיל עיניו.

פזיזותה של רבקה’לי הפעם גרמה שנתבלבלו הכוסות, ור' חזקאל השכן קבל פחות ור' ליב דוקא יותר מן השעור. ושניהם אהבו את יינו של ר' שמואל: מקבלים היו אותו בצמאון כאילו לא טעמו טעם יין מימיהם. נהיה ר' חזקאל עצוב ור' ליב שמח, וחזר ר' חזקאל לקנטורו: “על היין אל תתגבר. למי היין חיים – לאיש אם ישתהו במדתו”. ר' שמואל מרגיע שוב בבת צחוקו: יין נשתה בעתו – אין להקפיד. ובעצם טוב כשיהודים שותים קצת: נאים דברים יפים על משתה היין. ור' ליב – היין תוסס בו ואומר לו: דרוש! והוא קופץ מענין לענין, עד שנהיה גם ר' חזקאל חומר לדרוש: “מה שייך, ר' חזקאל השכן? אם תאמר שכנו של ר' שמואל – דוקא לא שכנו הוא. אלא למה קוראים לו שכן? תאמר: שכן סתם – וכי אפשר לו לאדם שיהי שכן לכל ישראל? אלא מאי – לא נתן לו שם לואי כראוי לבעל בית, ומכיון שכך – שמע מינה בן-בלי-שם הוא, ובן בלי שם הרי זה צורר היהודים ככתוב מפורש ב”גזטין“, וצורר היהודים הרי הוא בבחינת עַכּוּ”ם שאינם קרויים אדם, ומתוך כך מצות “ויין ישמח לבב אנוש” אינה חלה עליהם, ואם כן אתא שפיר: ר' חזקאל השכן – סחור סחור, לכרמא לא תקרב – עתה צוחק גם ר' חזקאל ונהנה, טופח לו על גבו; “תיפח רוחך! נכנס יין יצא שֵד”.

ובינתים ר' חיים ברוך החנוני מעסיק את הפרוש בדברי תורה, כלומר, ר' חיים ברוך אומר והפרוש שותק כמעט ושומע או מסיח דעתו בזהירות. ר' חיים ברוך בקי הוא ואין דעתו הקפדנית נוחה מחריפות כלל וכלל. מפולפל – זהו מעין מיַגֵעַ שכלו על גלמי ברזל, ובאלה די לו בחנותו. דברי תורה צריכים להיות ברורים, כדי שיוכל יהודי טרוד בפרנסה גם כן ליהנות מהם. עד היום, מרוב טרדה לא נזדמן לו לתהות על קנקנו של זה, וגם לו הרי יש בת שהגיעה לפרקה. הוא תופס דוקא, מה לפרוש זה בבית ר' שמואל, אלא הרי לא עשה בו עוד קנין, ולא החזיק בו. תלמידי-חכמים מתאבקים בהלכה וקנאת סופרים תרבה חכמה, ובעלי סחורה במשא ומתן ומרבים ישובו של עולם, וענין שדוך לדרך-ארץ שייך. ומה שהקדים ר' שמואל – אין ראיה: יש עמל ויגע ורץ, וכדי-כן הוא מתאחר. וברוך השם: שניהם בעלי-בתים הם ואין בזה משום עני המהפך בַחֲרָרָה, ור' חיים ברוך תוהה על הנֹאד, מתדפק בו, והיין אינו טופח. רבקה’לי מגישה דברים טובים, מטעמים וצפיחית. ר' שמואל מיטיב פנים וזורק אמרות טובות, ר' ליב המלמד יצא מכליו והרי הוא בבחינת סוס צוהל אל כל רוכב, ר' חיים ברוך מישר עקומות בתורה ור' חזקאל השכן מתקן מעֻות ומוזג כוס לפרוש לשתות עמו לחיים, והפרוש שותק: כל מלה – סלע. רבקה’לי חושבת: “בריה אפלה!” כועסת רגע וכובשת כעסה, משתמשת בהלצה של ר' ליב ופרצה בצחוק. אדרבה: יתפקע לו זה, חושבת היא ובלי רשעות, וזרקה שוב מבט אליו; והוא אינו זע, עיניו מושפלות ארצה וכחרש הוא. לבה של רבקה’לי נהיה כרגע שוב טוב ודעתה מבֻדחת. נעורו בה מעין רחמים, והיא בוררת לו לביבה טובה, שמה לפניו, מתאדמת וצוחקה. הוא מתחיל רוטן נגון חשאי ופיו לא יפתח. ור' שמואל לבו עדיין מהסס: טובה זו על פה סתום למה היא? אין אדם זה יודע ליהנות, שכח איך נהנים. תורתו של זה מאירה עיניו ואין לבו שלם בקרבו. ודאי יש שם איזה פגם בתוך תוכו! ובמטבח רבקה’לי אומרת לבלומקה אחותה: הציגי כבוּד לפניו כלפני גִלוּל – אף תודה לא יאמר. ובהכנס חיקה’לי עוד הפעם הורמו עיניו מתחת למצחו הכבד ומלא-החריצים ומבט-חץ עף אליה, ככוכב-אור מבין עבים. ר' שמואל נאנח בחשאי ועיניו בוחנות את שתי הבנות: מזל! בעיניו רבקה’לי טובה מכולן. מה צרך עוד לנערה מגומות צוחקות ועין טובה?

רבקה’לי מוַתרת בלב: מה בחור זה ולה? סוף סוף רק גרוש הוא, אלא שמביטה היא בחיקה’לי ורואה את זו נבוכה. קטנה זו – למה בא זה לבלבל מוחה? חושבת היא. וחיקה’לי שותקת, ושתיקתה כאילו סורטת בלב וגם צובטת. וכשהאורחים מסתלקים ור' שמואל שב הביתה אחרי לוותו אותם קצת, רואה הוא את קירות הבית כאילו זועפים. ובלבו נוצצת מוחשבה פתאם כאילו לחשה לו מי: לא, זה לא בשביל ביתי נוצר. חס לה לרבקה’לי שתדור עמו בכפיפה אחת.

ד.

מן הבית נסתלקה המנוחה, אף כי עולם שבו כמנהגו נוהג, וסדרי-יום-יום שלו לא נשתנו. עברו החגים ובאו ימי-גשמים, ורוחות התדפקו בתריסים, התרוצצו בארובת-עשן וטרדו את השנה והכניסו זעף-לילות לתוך בין הקירות. האם והבנות ישבו להן בערבים, אחרי גמר עבודות היום, ועסקו במלאכות: תפרו, רקמו וגם טוו בפלך, ובארך הלילות ותמרטנה גם נוצות, לאורך שלחן שהָקרב אל קיר תנור מוסק. ובהגיע תור הכרוב – נקלף, קוצַץ, הושם בחבית גדולה וגבוהה וכֻבש. וגם אוזים מרטה נוצתם ונמסרה למריטה אחרונה, ועורם נפשט וטוגן לשוּמן. ולכאורה רעש בבית: רבקה’לי צחקה בקול וקופצת, בלומקה’לי שרה בחשאי, ורגלי חיקה’לי כאילו יוצאות במחול מתחת שמלתה הקצרה. ומאחורי כל זה עצבות כבושה מרגשת, חמוצה וממאירה. רבקה’לי וחיקה’לי מתקוטטות לרגעים על לא דבר, וגם בעבדן יחד – פתאם מרקד השטן בינָן. רק בלומה עדיין שקטה ונוחה, זוהי בכלל מין בריה בעלת-חלום, מסתובבת סתם ושרה.

ור' שמואל מסתכל בזקנה שלו והנה שערות השיבה גדלות בראשה כערבות על שפת מים. למה נחפזה הזִקנה וקפצה עליה? לכשתרצה, הרי הכל כדבעי: הפרנסה, ברוך השם, מצויה, השנה הכל בזול, הגופים – בקו הבריאות, ורק העבודה קשה קצת. בחורף – קרים המים, ובכלל נחנק הנך בין כתלי-הבית. בקיץ עושים הכל בחצר. הצריף הוא מרֻוָח, וכל הכלים נמצאים בו וחלקה קטנה מרֻצפת לפני פתחו, ועל ידה אילן עתיק שגדל פה בנס ומשרה צל על החלקה, והצריף והגדר שומרים עליה מפני רוח, וכך אפשר להדליק עליה מדורה. ר' שמואל מבשל גם תמָד כשיש צרך, ביחוד לפסח, ואשרי השנה שנִיסָן חם לה. לא כן בחורף. המטבח צר ומעיק, התנור לקוח לאפית לחם ולבשול: לפנים היה זה דוקא מבדח. רבקה’לי היתה מקימה שאון, כאלו עובדות שלש בבת-אחת. והקטנות היו מתלבטות פה לצרך ושלא לצרך, ו“הזקנה” שלו היתה רצה הנה והנה ואינה מוצאה שום דבר על מקומו, וכל זה לא הרגיז. וכי אפשר שלא יהי כך, כשמתפרץ גבר למחיצתן של נשים ומפריע את הסדר שלהן? סוף סוף עזרת נשים רשות מיוחדת היא, שלהן, ואל תֵּחַד עמן בַטֶנֶא. כי תתהלך בינן בצעד בטוח – תצעקנה: רגליהן הנך דוחק, ואם תתקל – הן גם יהדפוך. ור' שמואל צוחק ולבו טוב עליו בזכרו זאת. לא, הוא אף פעם לא רָב עמהן. אדרבא, המטבח אז מלא שמחה, ואם נשפכו מים קצתם – מה בכך? ואם נשבר איזה כלי – מה הפסד? מי שאמר: “עשה יין!” – ידאג גם לכלי. אלא שאין חרף זה דומה לאלה שלפניו. נכנסה איזו רשות זרה לבית, ור' שמואל מפחד להעלותה על שפתיו: מהומה? – חס ושלום: עדיין לא הגיעו הדברים לכך.

במשך החרף נכנס הפרוש אל ביתו ארבע פעמים. כן, בדיוק. פעם שניה קרא לו ר' שמואל, חשב: ראיה אחת אינה מספיקה. ואחר כך בא מעצמו. ור' שמואל לא שבע ממנו נחת. צר לו על עלבונה של רבקה’לי, שאין זה עומד על טיבה. על דבר חיקה’לי הרי אין מה לדבר עוד. וכי בשכזו מסתכלים? אם לא יטענו זכרונו עוד לא מלאו לה גם שש עשרה. אבל כמה גדלה בשנה זו; כאילו עומד מלאך על גבה, מכה בה ואומר לה: גדלי! וכאילו גמרו שם להעמיד אותו, את שמואל היינן, בנסיון: היתן את הצעירה לפני הבכירות? לא, טועים הם בו. הוא לא יעשה יין מצמוקים שלא יבשו ולא יקדים בשול לסחיטה. פסיעתו דקה תמיד וצעדו נאמן, – לא להתפאר הוא חושב כך – וכן יצעד גם להבא. מהומה לא תכנס לביתו.

ואם תחפץ הקטנה – והוא יחפץ בה? ר' שמואל משתקע רגע במחשבה, וצחוק טוב מופיע לאט-לאט על שפתיו. למה הוא מנפח ניצוץ? הדבר לא יגיע לכך, ואילו היה מגיע – בטוח הוא באלהים ובעצמו. לא אחת השקיט סערה בשלות-נפשו, והוא יכבה גם שלהבת כזו. הוא לא הכניס מימיו מורא לתוך ביתו, לא מנע חפש מילדיו, והם נשמעים לו תמיד. האחרים מטילים אימה יתרה ומהומה אינה יוצאת ממחיצתם. ובכלל – בטחון למה נוצר? ודאי יעשה רבון העולם את הטוב בעיניו.

ובאותו ערב, אחרי שהטרידו מחשבות קשות אלו את לבו – בהכנס ר' שמואל אל ביתו – נראה לו הבית שקט ובוטח. הבנות עבדו ושרו, הזקנה שלו ישבה על יד התנור והתנמנמה, והמנורה שפכה אור נעים בכל הפנות. הוא נשם לרוחה, ודִמה לראות את נשמת-אפו מפעפעת קלה וחמימה. הוא טִיל קצת הנה והנה ורטן זמר חרישי מתוך שפתיו. רבקה’לי ערכה לו סעודת-הערב וצחוקה התמידי העלז בגומות לחייה. “אנו לא חכינו לך”, אמרה ועיניה הביטו אליו מבוישות מעט, “כי אחרת מאד לבא הערב, ואנו, ברוך השם, יש לנו תיאבון; אבל אמא כעסה קצת”. האֵם שנמה כפופת-ראש ועצומת-עינים קפצה מתוך תנומתה: “אני כעסתי? אל תשמע להן, שמואל, יודע אתה כי לא כעסתי מעולם”. ר' שמואל צחק וישב אצלה על יד התנור לאכל. ושטפה לה שיחה שקטה ואטית כעוברת לתוך נמנום ונמוגה בלי גמר. בקריאת-שמע נדמו לו הפסוקים כאילו לבו הולידם ובשבילו נוצרו. הוא חזר על “יושב בסתר” פעם אחרי פעם, ושירות-הערש של אמו התרפקו על אזניו באנחתן הטובה.

ה.

חול המועד של פסח. עברה המהומה מן העיירה והבית, הכל רוחץ ושופשף, מֹרַק וטֹהַר. הבתים נקיים כלבן השמלות, ורצפת האבן של הרחוב כאילו גֹהצה: סִבנוה השלגים, שטפוה הגשמים ונגבוה הרוחות ושמש של אביב. וחביות היין הורקו וגם התְּמָד נשאר רק סמוך לקרקעית החבית. בבית ר' שמואל שקט ואויר של חג, רק השמחה אינה שלמה. גדלה בת אחרי בת וליין-החג אין עוד שותים כראוי: לא באה עוד שמחה אל הבית.

רבקה’לי מתהלכת שותקת כאילו אבן טעונה על לבה ואין פורק; בלומקה התחילה להעלם מדי שעה בשעה. והבריות משיחות כי מטיילת היא בין הצפצפות בסימטת-הגלח. כל העיר מרגישה, כי יצא הבית מגדרו ור' שמואל לא ידע ולא שמע.

בעיירה יש יודעים שרש דבר: מאות אחדות של אנשי צבא חונות בכפר סמוך לעיירה, תוך בנינים עתיקים, ירושת פריץ-מורד שנידון לתליה. החילים הגויים הם שם כבבית אמם, הכפר – ככפרם והשדה – כשדותיהם, ובחזיר המפריס פרסה לבם גס, וה“שקצה” ברשותם היא ונשמעת להם. לא כן החיל היהודי, הנמצא פה בגלות כלוא תוך מרחבי שדות. כל הימים הנפש יוצאת מגעגועים לבית יהודי: בפסח – זמן חרותם; לימי החג באים הם אל העיירה, מתפללים בבתי מדרשות ומתחלקים בין בני המקום לסעוד על שולחנם. ולאט לאט הלבבות נדבקים בבתי מכניסי-האורחים ונימי-לב נשזרות בין בתי-הצבא שבכפר ובין בתי-המכרים שבעיירה. אצל ר' שמואל התאכסן דוקא חיל גוץ, בעל תנועות מגוחכות, חסיד מפולין ובעל אשה, אבל אצל ר' גדליה המוזג, שכנו של ר' חזקאל, התאכסנו שלשה חילים עשירים שבחלו בלחם-חנם, כי אם שלמו במיטב כספם בעד מזונם. בין אלה נמצא חיל בן-הדרום, גבה קומה ורחב כתפים, אדום-פנים, שעינים לוהטות ושנים חזקות וטרפניות נתנו לו צורה של חיה. וכפניו כן דבורו: קולו רעם כבטנון, ובדברו יהודית נשמע מוזר מאד לאזן בני-המקום שהרגלה לדבור רך ויבש במקצתו, וּבלָשנו את הרֵיש ויהי בעיניהם כ“בן ישוב” גס, וגם עורר צחוק בשרקו את הקמץ ובחרקו את הקבוץ. בדבורו הרוסי הופיע כבן-בית. כגוי מלדה, ובבגדי השרד של חג ובסרטים המזהבים של שרוולו, שלא חדלו מהיות ענין לילדי הבית וכאבן-מושכת לעורר גרוּי באצבעותיהם, באלה הופיע גם לבנות כאדם מעולם אחר. ועם חיל זה טִילה עתה בלומקה ימים וערבים.

עוד בערב החג ראתו בלומקה בבואו, כשהוא יוצא ונכנס שם בבית המוזג, מרכין ראש בכניסתו וזקוף ביציאתו. וכאילו זרקו עצים על גחלת עוממת בלבה, ורוח לבתה האש ותהי ללהבה, כן להטו פני בלומקה באֹדם ראשון בדפק הלב – והיא מהרה להתחמק. בימי החג באה בילקה בת המוזג וקראה לה: “בביתנו שמח כל כך”, אמרה, “ואת אינך באה”. בלומקה הססה והלכה בעוד לבה שר שירה אחרת ותר אחרי נגון חדש. מכֻוצה תוך עצמה ישבה שם בבית, ולבה הולם ואינה יודעת מה. בילקה אומרת: “בואי ותתודעי להם, בחורים נחמדים כאלה אין בעיירתנו”. ובלומקה משתמטת נבוכה, פן יפסק החלום ויופרע הנגון. וכך היא באה ויוצאה, מתגנבת לבוא ומתחמקת לצאת ומסתתרת מאתם בחדרי-חדרים והעין צמאה למבט ולקול. רק פעם, בהיות בלומקה שקועה בחלומותיה, שכחה עצמה ופרצה רגע בשיר – והנה ענה קול בריא וחזק אחריה. נדהמה בלומקה ונשתתקה בתוך בהלה – והלך הנפש נפסק באמצע. היא היתה בורחת לולא צעד מי על המפתן ומלא בקומתו ובכתפיו את חלל הפתח לאין מפלט. בצעדים מדודים ובהרכנת-ראש נגש אותו הענק ובקש ממנה לשיר עמו יחד, כמכר טוב מכבר דבר וכ“פריץ” צעיר לפני פריצה שלו השתחוה לה. מבוכת-רגע תקפתה והעינים קפצו כאילו חפשו מוצא. בדהר הלב תוך סערה, וכנצוץ נפח המעלה שלהבת – נכוו פניה מאש עיניו, התלהבו וחורו. פתאם ירדה עליה שלוה בלתי מצויה גם אצלה, ועיניה השקיפו אליו בהירות ונוחות ותחל לשיר את שירה והוא עונה אחריה. שיר אחרי שיר שרו ונגון רדף נגון ושעות עפו. והיום עבר מבלי שהרגישו צעדיו, ומדומדמת-נפש ואורת-עינים נדחקה עם דמדומים לתוך פתח בית-אביה.

מאז היו מטַילות שלשתן, היא ושתי בנות המוזג, ושלשת החילים אתן מחוץ לעיר, בין שדות ושדרות, כל ימי החג וערביו. חמה חדשה עלתה לבלומקה ביום ולבנה חדשה בערב, ובלומקה שבה לחלום ולשיר לה כצפור, רק עיניה כמו נפקחו – וגם לאדמה וליקום היה מראה אחר. השדות התחילו מתכסים בדשאים ירוקים יותר, ושמים גבהו ועמקו מאשר לפנים, שמש נגלתה זורחת על כל ביתר אור, ולמי-האביב השוטפים היה דֳכִי אחר, וזרמם השתפך עם קולות התזמרת הצבאית שצלצלה תוך העיר במרחק. היא אהבה להשען על זרועו האמיצה, אף כי פחדה עוד מפני מגע קרוב, ונשימתו הרותחת העיקה עוד על לבה, למרות שהוא נתרכך מיום ליום בקרבתה והיא נהיתה אמיצה ובטוחה. “ידבר נא רוסית!” בקשה מבלי תת טעם לבקשה: דבורו היהודי צרם אזנה, זר ומשונה, ודבריו ברוסית צללו באזניה כמנגינה. בחברתה היה צלצול שקט לקולו, אטי ונח, – לדבור יהודי לא הספיק שקט זה. חומו נהיה עצור וצחוקו – מתגלגל, רחב וטוב. המים השוקטים של נפשה שִככו את להט אשו, וכחו ובטחונו לא החלישוה, כי אם אמצוה. ימי החג עברו עליה כשעת מחולות עליזה בערב “זמירות” טוב ועצוב. הבית – רגעים כאילו כלָאה תוך קירות סֹהר כבדים, ובשבתה בו נשתתק לבה ועוצב דכא רוחה, ורגע היתה קופצת כאילו צמחו לה כנפים ושרה כזורקה צלילים ותפסתם, כתליו כאלו התרחבו ותקרתו כמו עפה למעלה ועל הכל נשפך אור. ובשתקה – שתקו גם אחיותיה, ובקפצה ובשירה – היו צוחקות ושרות גם הן, זורקות מבטים אליה ומתחמקות כשֻתפות-לסוד.

ר' שמואל לא הרגיש בהנעשה סביבו מפאת שקטו התמידי בהיות לבו טרוד ברבקה’לי שלו ובחשבו את בלומה’לי רק לילדה בעלת-חלומות. לאם גֻנב שמץ מדברי הבריות בבתה, כאילו הוליך לה עוף משמים את קולם ולא ידעה מה לחשב. היה הדבר חדש ומוזר עד שלא תפסתו כלל. ובעוד לבה מהסס בין הטלת פקפוק בדברים ובין ההכרח להכאיב לב בעלה, ועוד לא אמרה לו כלום, – עברו ימי החג, החילים שבו אל כפרם ובלומקה חזרה לשבת בית, ורק שבלומקה זו נשתנתה ותהי אחרת. היא בגרה, פניה אדמוּ, עיניה הביטו הרחק וחזה התחיל עולה ויורד; ובשבתה על עבודתה היתה המחט מתרוצצת כשד בין אצבעותיה. הסכנה כאילו עברה, רק דומה היה כאילו סוד קשה רובץ ומעיק על נשמת הבית.

ו.

בלומקה קבלה יום אחד מכתב – פעם ראשונה בחייה – ונדמה לה כאילו רוקדת הרצפה תחתיה. את המכתב מסר לה חיל על סף הבית, והיא מרוב בלבול דעתה – אף תודה לא אמרה לו. מתוך התרוצצות בהלה, בחפשה פנה לקראו, נתקלה באמה, וכשתחבה זו עיניה במכתב רעדו ידי בלומקה ותזרקהו לידי האם ותעלם. האם תפסה תיכף את הענין, כאילו שלחו לה ממרום תשובה על דאגת-לבה, ותחכה לבעלה, שאף רגע לא עלה בדעתה להעלים את המכתב ממנו, אף כי את דאגותיה לא השיחה לו. בבואו ספרה לו המעט שנודע לה עד כה, ובטרם מסרה לו את המכתב, הבין ר' שמואל מי הוא השולח. עיניו הביטו עדיין עליה בלי נזיפה: – החדש שבדבר צד את תשומת-לבו, והיא כבר פתחה בקטרוג מתוך הצרך לשכך את מוסר כליותיה: “מה זה? הרי זה פשוט – איך לקרוא שם לזה? – איני יודעת” – עיניה זרקו מבטי תמיהה לכל צד. וכפיה זֹרקוּ לאויר באין-עזרה: “בא חיל, יהודי בן עיר רחוקה, איזה והלינאי, שאינך יודעת בן-מי הוא, מי ומה הוא, ומבלי להראות בביתך, מבלי גם להכנס להגיד לך “בקר טוב” – הולך הוא לו ישר אל³ הילדה כזאב לתוך העדר? וכי כך יהודים עושים? בן בעל-בתים צריך לדעת דרך-ארץ. קודם נדע מי אתה, אפשר איזה חיט או סנדלר, נכיר את אבותיך והם אותנו, – הרי אינו יודע אפילו בת מי היא הנערה? תדע קודם: אפשר ישנה אצלה אחות בכירה בבית? ובכלל למה אדם בא ומבלבל מוחה של ילדה, ועוד כותב לה מכתבים וגורם צער ואי-כבוד לאנשים ישרים? כלום אין לה אב ואם, חלילה וחס, שבא אתה וכותב לה? כשתהיה חתן, תכתב לך ולכלתך כנפשך, מי יפריעך? לעת עתה חכה קצת, אינך עוד חתן, בחור נאה: העזה כזו! נו, עולם! נו, ימים!” בינתים תפס גם ר' שמואל את העובדה, נבהל והתבלבל אחרי עבר רגעי הסקרנות והתמיהה הראשונים. המכתב הקל רבץ על כפו בכל כבדו, ולבו היה מלא הסוס ואבדן-עצה: היקרע את המכתב וישליכהו מבלי גם לפתחו או יקראהו ויעמד על פרטי הכל? והאשה מרצה טענותיה לפניו, כאילו היא התובעת והוא האשם הזקוק להצטדק. המכתב הושם בכיסו בעוד קולו נרגז קצת, נוזף למחצה ומרגיע: “הוי, שָריל מה זה? אל תצעקי – הרי אינך צעקנית. נשמע, נראה”. שריל עומדת פרושת-ידים נכונה להתפרץ ולבוא בטרוניה על עיר ומתים, ור' שמואל רומז לה בידו, משתיקה טרם התחילה דבר ומחזירה אל המטבח לעבודתה. ובצעדים כבדים הולך הוא ומוציא גמרא גדולה⁴ ובעלת-משקל, יושב אל השולחן על יד המנורה ומגדיל את שלהבתה, פותח את הגמרא ושם את משקפיו על אפו. “כשהיהודי לומד קצת, מחשבותיו מתישבות, ואין יהודי צריך לכעוס כשיש פנאי”.

על הקירות שכבדו עם ערב מטפסים צללים שחורים, והזגוגיות כעינים זורקות מבטים חשכים. עד החרף האחרון היה ברור הכל והעולם בכי-טוב נברא. עיניו של אדם רואות את העולם ובשעת זקנתו תחשכנה. נכנסת ערבוביה לעולם וגם הרהורי לבו מתבלבלים. “מששת ימי בראשית מסודר דבר דבר בדרכו ובצביונו. יין מכינים מצמוקים ושכר מכשות ואין דומה יינן למבשל שכר. למה אין מקדשים על שכר, רק מבדילים עליו, ובתמד משתמשים לכוסות אחרונות ולא לכוס ראשונה? איך אמר פעם המגיד: כל מין יאהב מינו: יהודי ליהודי וגוי לגוי, ובן אדם בדומה לו – יחסן ולמדן לבעל-בית וחיט וסנדלר – לעם הארץ. בעצם גם אלה אינם חס ושלום יהודים רעים, רק בני-תורה אינם, ואולם גם בני התורה מבלבלים את סדר העולם”. ר' שמואל צוחק צחוק תרעומת קל, מתאמץ למצוא זכות בלבו – והזכות אינה באה. “איך זה יהודי אינו מבין מה שהשיג גם לבן האדם?” שמואל היֵינָן אינו קפדן ומקטרג, אינו שונא-אדם ואינו בז לאיש“. הלב כאילו מרצה טענותיו לפני מי שהוא, מצטדק לפני זה שעומד עליו ואומר: פשפש בלבך: “אבל – מילא, איזה חיל, שודאי אינו בן-תורה גדול – נו, – לא, לא, איני חפץ לקטרג” – הידים נעות באויר כאומרות להרחיק דבר-מה ההולך ונדחק אל לפני העינים, וזה אינו נשמע לו. אין דרך שמואל היינן לארב לאיש ולצותת על פתחים, אבל הרי בביתו ישב, כלומר, שכב לו קצת על הספה לתנומת צהרים, ושמע אז את דבורו של זה עם הקטנה בפתח. שפל עינים ושתקן זה! שמואל היינן לא אמר לו כלום, לא בישהו חס ושלום, להיפך עצם עיניו בכניסתו של זה שלא ירָאה כנתפס, “אלא, מה טעם יש לזה? עם מי דברת שם? וכי אין זה דומה לזקן עושה מעשה-נערות? ובכלל, הזמנתיך אל ביתי – באת, אינך בזה עוד משועבד לשמואל היינן. אין בתי מוצאה חן בעיניך – יש עוד יהודים שגם להם נתן רבון העולם בנות, ואם דוקא חשקה נפשך בבית שמואל, טוב, חכה קצת: יש לו בת שניה, אחרי שיזמין רבונו של עולם לבכירה את בן זוגה. מה זה סתם לבלבל את מח הקטנה? איך זה אין אדם שליט ביצרו? הקב”ה יצילנו מהיות כמותם, כבני דור זה. לא, לא, אין תוכו של זה כברו, אין לו שורש בעצמו ובתורתו, לא אין זה יין-בן-יין. לא” – ואין הוא מרגיש בעצמו כשקם מתוך סערת-נפש.

סוף סוף מוציא הוא את המכתב מכיסו, קורא את המעטפה, מנדנדה, עָלֶה ורֹד נושר מתוכה ועיני ר' שמואל מתרחבות: “מה צבע הוא זה? וכי אין ניר לבן בעולם? נו, יהא כך” – גומר הוא. מרים את העלה ועיניו עפות עליו משתוממות: “רוסית? לשון גויים למה? מה אנוּ: גבירים או אַדְבוקטים?” פניו מביעים תרעומת ועיניו הרצות פנים ואחור נפגשות בשָׂרִיל שנכנסה חרש ועמדה מאחוריו חשאית. ולמראה תרעומתו אינה יכולה להתאפק יותר ופותחת שוב בקטרוג כדרך נשים: “לשון גויים! סודות! מה אתה אומר לשכמותו? כותב כך שאבא ואמא לא ידעו לקרוא. מי יודע למה מסית הוא אותה שם!” אך ר' שמואל מרחיקה קצת בזהירות ועוצר בעד כעסו ותמהונו שלו. “שריל – הרי יודעת את, אני אומר לך את הכל”. וסקרנותו מתגברת בינתים על תמהונו והוא מתאמץ לקרוא. לכתב אדריסה ולצרף אותיות בלשון הזרה יודע הוא, גם גויית הוא מדבר, אבל את קשר-המלים, כשאחת או השניה מהן אינה ברורה לו – אין הוא תופס. היקרא לבלומה’לי שתבאר לו – למה לגרום לה צער? ודאי שוכבה היא שם מבוישת ובוכה. יקרא לרבקה’לי – קודם כל יכאב לה: יש בזה ודאי מעין קנאה. סוף סוף ילדה, ואפשר גם יבַישנה: הרי לא למדה עוד כַקטנה. לאיש זר –לא, לא. די אם באים כבר זרים ומתערבים במי-מעינך. לאחרונה קורא הוא לחיקה’לי וזו באה כרגע אליו! הקטנה מעמידה תחלה פנים תוהים, בבות עיניה מתרחבות ותלויות בפני האב, עד שהושיט לה את המכתב והיא העיפה עין בו. פניה התחילו לוהטים באֹדֶם, עיניה נוצצות ולבה דופק, ור' שמואל מרגיש פתאם, כי קטנה זו אינה ילדה עוד. מתחרט הוא כמעט על קראו לה, וכועס על שכלו ההולך אחרונית. אינו מכיר את ביתו עוד, כמה מגונה סכלות בַזֹקֶן.

חיקה’לי מתחילה נבוכה ומגמגמת, עיניה משפלות עד שהיא מרימתן מתוך שכחת-עצמה. חפצה היא לדלג פרקים על איזו מלים, והאב מרגיש בה ושומר על כל מלה. קראי את הכל חיקה’לי, אינך ילדה קטנה עוד, אין לך להתבייש. רק שתהי צנועה וישרה". משקפיו מביטים אחריה ועיניו כמו מאיצות להמשיך. חיקה’לי קוראה רוסית ומתרגמת מלה-מלה. “לא צריך פה תרגום, חיקה’לי, מבין אני” אומר הוא פעם לה, ומשנהו הוא מעכב מרוצתה: “לא ברור עדיין, בתי, קראי שנית ובארי היטב”. ומקשיב למכתב פעם בנחת ופעם בהתרגשות ובעוית-כאב. “ארבתי אצל כל פנה” – “מה זה לארֹב?” משתומם הוא. “אנשים ישרים אינם אורבים. וכי סגור הבית לפניך? והרי בית יהודי אצלנו”. ושורות שורות עוברות כעצים רחוקים תוך ערפל. “לא פה מקומך, כי לטוב נבראת” – הבריקה שוב אִמְרָה וצדה את האזן. “ודאי לטוב, כלום לרע נבראה בלומה’לי? אבל מדוע לא פה המקום? וָהְלין היא כבר ארץ ישראל וליטא – ארץ – איני יודע של מי. לא, לא: אין אנו מבטלים שום אדם; יהודים הם יהודים, ולמה הם מתגאים? ואם עשיר אביו – מה? גם אנו בעלי-פרנסה, ברוך השם. לא, אין זה פרי הגפן; לשון אדם תכשילהו”. חיקה’לי קוראה הלאה ועיניה מבריקות פתאום כהשתקף קו-שמש תוך יין תוסס, ורחש לבה לוחשות שפתיה: “אדון כל היקום – אהבה”. “מה יפה” – מפליטה היא כמו לעצמה וכמתוך חלום בשעת בקר. ר' שמואל מְרַטֵן חרש, כאילו משקיט זעף-נפשו: “מליצה סתם: אדון כל היקום הוא בורא העולם, חיקה’לי, ואהבה, נו, מה שייך?” לבו קופץ ומחפש משען ושביב-אור נוצץ הרחק. “גם יעקב אבינו אהב”, ושפתיו נאלמו תוך כדי דבור, שביב האור הועם כרגע: מעשה שטן: גם זה אהב את רחל ולא את לאה. ולהב כואב ומבקש ארוכה: “זו עינים רכות היו. ויעקב אבינו הוא ענין גבוה”. והרהורים נמשכים לאפסי מרחקים. חיקה’לי גמרה כבר קריאתה והלכה והמכתב מונח מקֻפל בידו. תנחומים מתרפקים על הלב: הבחור אינו בחור סתם, בספריהם יודע הוא פרק, אלא להתפלל אם יודע הוא – זוהי שאלה. ומישהו עומד ונד ראשו מתלהלה: שמואל, שמואל, כלום הגעת לסוף דעתך אתה? כלי חרס בכבשן יִבָּחן.

ו.

לבו של ר' שמואל הפשוט והישר הסתבך בתוך דרכי הבית המפֻתָּלות. בלומקה לא שכבה בוכיה ומבֻישה כאשר חשב בתֻמו. על לבה גם לא עלה להתבייש. הדברים הקשים שזרקה לה אמה שרטו רגע לבה, אך שתיקתה הדפתם ממנה והלאה, ובחיי-חלומה לא נגעו. במקרה נפל לידה רגע המכתב הורוד, ומליצותיו הרוסיות היו בשבילה לחידות-פלאים. פתקא קטנה שמסרה עוד – בטרם קראה את המכתב – לידי בילקה בשביל החיל, מכָרה, גרמה שהוחל ביניהם חלוף מכתבים תכוף שלא פסק מאז. בילקה ואחותה מקבלות היו מכתבים מהחילים מכריהם, עוד קודם לזה בהזדמנויות שונות. צנועה גדולה לא היתה בילקה מעולם, אַויר בית-המזיגה לא היה מסגל לזה וגם באֵמון לא הצטיינה. לכל פנים חדשות הבריקו עיניה בניצוץ חדש, ובין הבית והמרתף היה מעבר קצר, צר ואָפל שהזמין ללחישות ולמזמוטים קלים, אך את חשבונה ידעה ועיניה חתרו תמיד לקצה הדרך – אל החתן וארבעת-הכלונסאות. לקנאה לא היה אפוא מקום ובילקה נהנתה כי יש אחות לסודות, וכי יש גם לבלומקה מכתבי-סתרים. וכשהיה המכר של אחת הנערות בא – היה חג לשלשתן. אולם המכר של אחותה, שנטתה דוקא לאֵמוּן, – לאֵמון בלי צניעות אמנם – החליף מכתבים גם עם נערה אחרת בעיר, ולמראה בלומקה והמכר שלה שומרי-האמון, הסוד שלהם שהלך והנה לענין – צצה הקנאה בלב זו שלא היתה בטוחה בשֶלה. והיא לחשה את הסוד לחיקה’לי, חברתה מקודם, ומזו התגלגלו פרטי הסוד לרבקה’לי אחותה. הן שמרו דוקא סוד, כי היה להן הדבר לאגדה, והקנאה השקטה והכאב החרישי של רבקה’לי לא עצרו כח לפתח פיה, אלא שהאמות גם כן בנות-חוה היו. שָׂרִיל הרי שמחה בבטחונה כי נגמר הדבר – אלא כשמסרה לה המוזגת בלחש, כי יהי לבילקה’לי חתן במהרה בעזרת השם, וכי תכנס אם ירצה השם לבית מלא כל טוב – זע בה איזה פקפוק בצדקתה ובצדקת בעלה. המוזגת המשיכה לקשט את גן-עדנה של בתה כיד הדמיון הטוב, ולב שריל נצבט כבצבת, אם כי לא היה הדבר כלו חדוש בעיניה: אזנה תפסה מה עוד קדם מתוך שיחות בנותיה וחברותיהן. “כן, חיל”, אמרה המוזגת, “ומה בכך? מי שלא יכשר לקיסר, לא יכשר לאשה. חיל – זהו בחור בריא, אדם מוכשר לתת לחם, ובילקה שלי לא תצטרך להחשיך כל ימיה”. אחרי הפסקת-רגע נפלטו שוב מלים, זהירות אמנם, אך לא בלי רצון לעקץ. “ואם חפצה היא לדעת, שריל, הרי גם היא יכלה להכניס את בתה לבור של זהב. הלואי והיה לבתה השניה בחור כמו לבלומקה שלה. בן עשירים, וגם משרה שלו היתה לו. הרויח אולי מאה רובל לחדש. ואם אינו למדן, מה בכך? ומה הם הלמדנים? הנה אומרים על הפרוש, כי אפיקורס הוא ומלמד את בן האדבוקט לשון-קדש וחשבון. זה, לכל הפחות, חיל, בן-צורה, אדם שראה את העולם. ובלומקה שלכם נשמתה יוצאת אחריו ונשמתו אחריה; ומה הוא הפרוש, למשל?”

ינטיל המוזגת נהנתה בזרקה שתי אבנים יחד לתוך הבאר, ושריל הרגישה בדבר, עצרה בעד כעסה ואמרה לעצמה: “תתפקע היא –– אצלנו יהי שקט בבית”, ונזהרה מאד מהכנס לתוך ד' אמותיה של ינטיל זו. בינתים נקרא ר' שמואל יום אחד לתנאים. כשצריך לכתב תנאים בין בילקה והחיל שלה, לא תותר ינטיל על ר' שמואל בשום אופן: תדע נא שריל זו. וינטיל מספרת לנשים בקרבת ר' שמואל פרטי פרטים: אחרי גמר הקיץ, כשישתחרר, תהי החתונה ובילקה תסע עמו. על בלומקה היא כאילו שותקת, על זו מפליטים רמזים בלחישה. הדברים מגיעי לאזני שריל, לא על ידי שמואל, ובלבה מתחילה קנאה אוכלת כעש. דוקא בפעם זו נשמטה בלומקה מתוך הצרוף, כאילו לחזק את בטחונה, והלואי היה זה בא לידי גמר. בלומקה’לי היא בת תשע עשרה והקטנה מתקרבת לשבע עשרה והענין עם רבקה’לי בת העשרים טרם זז. מה יהי סופן של כל השלש? יש פרנסה, ברוך השם, יכלים לתת לשתים הגדולות ארבע וגם חמש מאות לכל אחת, אבל את מי תקח עתה בנדוניה כזו? עד עתה לא הציעו עוד שום שדוך שכדאי יהי לדבר עליו. הפרוש – דומה שחדל כבר מהכנס. ולמה לו? בבית האדבוקט יותר טוב. העיקר – כלום יש עתה דואגים לאיזה דבר? פרוש כזה היו מגרשים לפנים מבית המדרש, ועתה – אדרבא ואדרבא: מלומד – יהי רב כפול: גם של הממשלה, ויקחוהו לפולין לעיר גדולה. ולו, לכל הפחות, היה חפץ ברבקה’לי, לא, לכי ותני לו את הקטנה. לא טוב. רבקה’לי שותקת. היא האם, מתאנחת בלילות, שמואל מקשיב לאנחותיה עם אשמורות ומתהפך פרקים על משכבו גם הוא. אין נחת.

ר' שמואל אינו מהמבטלים דבר בהקדם: בטרם תחקר אל תסלף! וכלום יכל אדם לדון על זה שאינו מכיר? אין הוא מטיל אימה בביתו. סוף סוף ילדה זו שלו רק שוגגת היא והוא סולח, לא, גם אינו מאשים. ישרת-לב היא ולא יכלה לכסות סודה, וכשבא לה מכתב – מסרה לאמה. בת ישראל כשרה. מה יש לו לטעון על בנותיו. ביום עוזרות במטבח וביין, יוצאות רגע עם ערבים ובערב שבות לכלובן. וכי נתקלקלו במשהו? ואם רדופה היא נערה לילך רגע אחרי גבר בעל פרצוף – הרי טבען, טבע נשים, בכך, וגם הזמן גרם. באו אומות העולם בגזירותיהן וערערו יסוד חיינו, והרי אנו כבגד אכלו עש, וכצמוקים שנכרת עסיסם ולא יוציאו מיץ. מי הביא חיל לעולם, ומי הכריח בני ישראל לאכל טרפות. חיים ברוך הקפדן יושב בין יהודים ודורש ביחס לגדליה המוזג ולשדוכו: “איך יחובר זאב אל כבש, ומה לחיל אוכל טרפות בבית יהודי של עירה קטנה?” למה לקטרג? מאין אתה יודע? ומה יכל אדם לדעת? ואם אוכלים אלה טרפות – כלום ברצונם הם אוכלים? תחלה היה גם הוא, שמואל היינן, בהוּל יותר מדי במשפטיו, ולבו מכהו גם עכשו לפרקים. מה זה סתם להוציא לעז? אדרבא, לכשתרצה, בחור זה עשיר הוא, והפרנסה הולכת וקשה משנה לשנה⁵, ה“מקדשים” מתמעטים והייננים מתרבים, ואפשר? ולבו נוטה קצת למחשבת “אפשר” – אין לך דבר שאין לו שעה – ור' שמואל נכון לשמור גם דבר זה בלבו, אלא שהלב נוקפהו. כך, כך, יש כבר ריח של כסף? נוגע בזפת תדבק ידו, ואתה עוד לא נגעת בכלום, ובלבך, שמואל היינן, דבק כבר מה. לא, לא, שמואל, טובים היו הימים שחיית לך בשלוה, והכינות לך יין טוב לשמחה ולמצוה. עתה, שמואל, נכנסת למחשבות – לא, שמואל, שוב נא והיה בעל בטחון פשוט ומסוֹר הכל בידי רבונו של עולם, – ידאג הוא. והמחשבות הקשות אינן מרפות וצובטות את הלב, אלא שר' שמואל מתאמץ לא להכנס לעצבות, וממשיך הלאה את שיחתו עם לבו בשקט, באותו שקט שסגלו לו מימיו עם בשול יינו, מלאכה זו הדורשה אורך-רוח ונחת, באותן השעות הארוכות שרבקה’לי שלו היתה מלחיתה ושוטפה כלים, והוא עומד, משגיח על הדוּד ושיחתו מפַכּה לה בנחת. הרי יש שלש, שמואל, – שתים הצריכות להכנס לחֻפה ביום אחד, ושלישית – קטנה שאינה קטנה כלל. ויהודי שיש לו שלש, אינו רשאי לבעוט. באמת, אילו היית מתרצה לשנות סדרו של עולם, היית נפטר משתים ביום אחד והיית מכניס לביתך חומץ ויין כאחד, חיל ופרוש. הנך כבר לץ, שמואל היינן. לא, שמואל, אל מינו יחובר אדם, וחוששני ששניהם אינם בני מינך. ואפשר – והלב חוזר על הקודם: – לא, לא, אינך צודק, ר' חיים ברוך. מצות-המלך היא. טוב לך, ר' חיים ברוך, שבניך אינם בצבא וטוב לשמואל היינן שאין לו בן. “זכור כי כלנו חיבים” – נזכר פתאם ר' שמואל באמרה מתוך ספר מוסר. חוטאים אנו בלשוננו, ר' חיים ברוך, הלואי שלא נענש.

ויש שהוא משיח עם הזקנה שלו בשעת אשמורות, ומרצה לה תמצית הרהוריו בזהירות. על רבקה’לי כואב לו, אבל מה יעשה? ודאי יבא גם בן-זוגה. והרי צריך לחשב גם על השניה. וכל עוד – מי יודע – אינו חפץ להעלות על שפתיו. נתקלקל הדור. הזקנה מתהפכת ברוגזה על משכבה ומתפרצת: “חיל, – מה הוא חיל? איש אשר כל מקום ביתו, וכל בית לו פונדק. נדחף אדם לעיירה לימי פסח, והרי הוא נכון לחטוף לו מפה אשה. באשר תחפץ – שלח ידך, כאותו קוזק התוחב את חניתו בגלוסקה תוך רכיבה ומניפה למעלה ודוהר לו הלאה”. ר' שמואל שותק רגע, מהרהר ומסכים. “אין אלה יסוד לחיים, אין זה אדם עומד על קרקע איתן” – גומר הוא בדעתו ומשתתק. ושעות שתים שניהם מתהפכים כל אחד במטתו בנדודי-שחר. ההרהורים הקשים כאילו קוראים: עמדו משנתכם, והדאגות מכבידות על הראש ואינן נותנות להרימו.

בבית המדרש מתהלך הפרוש בראש זקוף, ובעלי-בתים זורקים אליו מבטים זעומים או מקדמים כל צעד שלו בכבוד. יש מנבאים לו סוף שחור. ודאי יֵצא לתרבות רעה, יֵעקר מד' אמות של הלכה וסופו לדוקטוריה. ויש דנים לכף זכות: טובה תורה עם דרך ארץ, ומספרים בשם האדבוקט ברבוי שבחו. ר' שמואל נזכר בבית ובכתליו העצובים. מתהלכת לה רבקה’לי ורשולה גדול מיום ליום; בת ישראל צנועה אינה יודעת להתיפות. ובפני מי יש לה להתיפות? בלומקה’לי מתהלכת בעלת-חלום כדרכה, פעם צוהלת לעצמה ופעם נכאת-רוח. ור' שמואל יש לו רצון לקרוא לשתי אלו ולשפך צֳרִי על קשי-לִבן, ואינו יכול, והרי הוא בעיני עצמו כאדם שמתאפק וכובש את רחמיו. ולמה יתאפק אדם בכתלי ביתו בהתעטף לבו עליו? והקטנה בינתים קופצת מעורה, מתלהבת ונאלמת רגע, רגע. מה לזו כי קפצה? ולבו מתרוצץ בין בטוּל ותרעומת. לא, לא, יחידה היא רבקה’לי לו, היא העיקר וכל-תוכה. וכל זמן שלא תזוּז מן הבית אין לאחרות שום טענות. ועיניו מלוות את הפרוש העובר עתה עליו וכאילו אינו מרגיש. ודאי גם הקטנה אינה ענין לו יותר מיום שנכנס הוא ויוצא אצל האדבוקט ובבתי האריסטוקרטים. ור' שמואל אינו חפץ לקטרג, ומקטרג. מה שכנס פרוש זה בתורתו, מפזר הוא במעשיו. הוא חדל כבר מהכנס אליו. מהו איזה שמואל היֵינָן בעיניו? ור' שמואל כועס קצת על עצמו. תרעומת זו למה? וכי יש לו שטר עליו. ובאחד הימים בדפדפו בספר, מזהירות לעיניו מלים אלו: “התורה – סוליתה עֲנָוָה, וכִתְרָהּ – יִרְאָה”. ור' שמואל מוסיף נפך משלו: ואם אין ענוה – יראה מנַין? ולבו אינו שלם בקרבו עם קטרוגו זה.

ובבית מתהלכים הוא והזקנה שלו שותקים וזועפים. השדוכים שמציעים לרבקה’לי אינם בגדר שדוך כלל. בשמנה מאות או באלף רובל אפשר היה להשיג דבר מה, והרעיונות נוטים מאליהם לפנת-מחשבה זו. בעיר מספרים הבריות על חתונת בילקה בת ר' גדליה הצריכה להיות באלה הימים. ור' שמואל שומע את הזקנה שלו שואלת יום אחד בזהירות: “ומה, שמואל, מה עשית אז עם המכתב?” ר' שמואל שותק ושמאלו ממשמשת מאליה בכיסו. הרי מונח המכתב גם עתה מקופל שם אצלו. “אפשר היה צריך לענות?” מפליטה היא בגמגום ומוסיפה תיכף כמצטדקת: “מי יודע, אפשר יש איזו דברים בינם?” היא כבר יודעת כי יש ויש, וחפצה להגיד לו והדברים אינם יוצאים מפיה. ר' שמואל מעמיד בה זוג עינים גדולות: “מה שייך לענות? יש לנו מה לענות?” הזקנה מתאדמת ומשפילה עיניה. אינה מבינה. למה אין אדם זה הולך בדרך ישרה, בדרך שיהודים משתדכים בה? ורוגזה תוקפת אותה: “אם אין – עונים: אין. אל נא יבלבל את מֹחו ומֹחה”. ר' שמואל צוחק לעצמו במבוכה תחלה. “לא, לא, להעליב יהודי לא צריך. כך, יש זמן”. ופניו נהיים שקטים לאט ושתיקתו נוחה. לבו יודע סודו. באותו כרך יש יהודי סוחר צמוקים, ור' שמואל מיַגע מחו מה לכתב לו. כי נתקבל בינתים גם מכתב אליו מן הבחור, כתוב יהודית, והוא קראהו ולזקנה לא ספר כלום.

ח.

ביום שני לחג-הסוכות, אחר שנה ורבע, יושבת לה משפחת ר' שמואל סביב השולחן. ר' שמואל התפלל כבר מנחה גדולה של יום טוב, ובחוץ – גשם בלתי פוסק, והרי הוא חפשי עד הערב לביתו ופטור מסֻכה. אך הלב מתכוץ בקרבו מצער חבוי. חבל, אין מסייעים מן השמים לקים מצות סכה. ועיניו של ר' שמואל בוחנות מן הצד את האיש הגבוה והרחב היושב שם על הכסא בצד. “מגושם קצת, אבל פנים ישרים. ובכל זאת – חבל”, ורגש זה מצטרף להרגש הקודם והלב מתכוץ עוד יותר.

אך פני הנערות מזהירות. השקטה בכולן היא דוקא בלומקה’לי. למרות שבקורו זה עתה הוא הראשון אצלם, וברושם שיעשה עתה על אבותיה תלוי גורלה, הנה נפשה שקטה ובטוחה. טְרַיְנִין שלה אינו יכל שלא למצוא חן. היא דוקא עתה הכי טורחת. הולכה היא למטבח ומן המטבח, עוסקת במיחם, מציגה את הכבוּד על השולחן, כשאחיותיה מציעות לה שֵרוּתן – אינה מקבלת, וכל מה שהיא עושה נעשה כסדרו, לאט, בפסיעה מדודה ובפנים שְלֵוִים. פניה מחליפים אמנם פרקים אודם קל וחוָרון מרגש מעט, אך דבורה ושחקה השקטים כיין ששקעו כבר שמריו ותסיסתו היא מאחריו. הרבה סערות עברו עליה, ובלומה’לי השקטה כאילו עברה דרך כל מוקשי הסלעים וסירתה לא נזוקה. עתה כאילו שוחה סירתה על שטח מי-נחל אל חוף בטוח.

חיקה’לי נרגשת מאד. היא זורקה מרגע לרגע מבטים אל פני “החיל”, כך קוראה היא לו עדיין בדמיונה, למרות שנשתחרר זה יותר משנה – ומתאדמת בלי הרף. בקושי יושבה היא אל השולחן. דבר-מה מושך אותה לקום. היא היתה חפצה לקפץ ולרקד, נצחון אחותה הוא כל כך מבטיח. והיא מודדת ברעיונה ומַשְוָה איש שאינו פה אל זה היושב על ידה. נפשה קופצה בקרבה, רגע כאילו מפקפקת במה, ורגע כאלו וַדָאוּת שבה ונחה עליה. ומן המטבח מגיע לאזנה שירה החרישי של בלומה’לי:

"קוֹלִי רִאשׁוֹן – קוֹל בֶּכִי –

בִּדְאָגָה רַבָּה הִתְחַלְתִּי" –

ומול הבחור הרחב והאדֹם יושבה רבקה’לי. היא אמנם אדומה ועגולה כשהיתה, אבל דבר מה חָוַר בה. אין כבר אותו הצחוק המפזז והטוב. מרגשת איזו עצבות, וגם איזו התאפקות חשאית. והעינים כמו מביטות מאחורי אד אורירי המסתבך ותלוי בריסיה. ועם כל זה מבטיה עוברים ממנו לבלומה’לי ומבלומה’לי אליו בעליצות.

לאט, לאט מסתדרות שתי חבורות. “הילדות” התרחקו להן אל חדר אחר, כי חברות באו; והאיש בעל הקומה נשאר עם הזקנים. שוטפת לה שיחה שקטה, עצורה, שמתחתה מרגשת סערת-נפש. שני הצדדים מצטדקים. ורק הזקנה מפליטה פה ושם דברי תרעומת; בלחש, כמובן. ומתחיל ספור בינתים. הוא מספר לאט, במלים רחבות וּוַדָאִיות. ידו האחת נחה על השולחן והשניה נתונה בתוך חזהו, מנהג חילים, ובגדו גם מהודק אל בשרו כשל חיל וגם ראשו מסֻפָּר עוד כקודם תספֹּרת צבא. רק חריצים עמוקים בפנים מראים, כי עבר כבר דבר מה על האיש. וספורו הוא גם כן מלא חריצים. על הרבה דברים הוא עובר וקופץ כשפניו מתעותים קצת ועיניו כאלו דומעות. ומה שנשאר, מספיק גם כן למלאות את הלב יגון, אך גם אֹמֶץ וּבִטְחָה.

והוא מספר: על עירו הדרומית הגדולה לחוף הנהר הגדול והרחב, מרכז לסחר-עצים ולטחנות-קמח, על בית אבותיו האמידים מרובה השפע והדֶשֶן, ועל החיים הטובים, מרוּבי העבודה והסבל אמנם, אבל גם עשירי השכר וההנאה. אלא סוף סוף הרי יהודים אנו, אָח, הגויים, אלה יודעים חיים. כשהאדמה שחורה ושמנה כזפת, ושנים אחרי שנים מעניקה היא לך חִטֶיהָ בלי טיוּב ובלי זבול. והערבה – רחבה, ומרעה יש, ופרות חולבות וסוסים וצמר-כבשים וחזירים שמֵנים – מה צריך עוד? מתפקעים הם מרוב שובע. ואצלנו – מקבל אתה את היער לבָרְאוֹ ולשַיְטוֹ בשלש שנים – והנה קמו לך מכשולים ולא בֵרֵאתוֹ או שבֵרֵאתוֹ ולא שִיַטְתּוֹ והרי כל אשר צברו אבותיך וזקניך אבוּד. וכשהמזל בוגד – כל כחות הטבע מתקוממים לנגדך: השלג בחורף והגשמים בקיץ מועטים והשרטונים במים מתרבים כאילו להכעיס. זוהי שנה אחת, וכשבאים הגשמים שנה שניה בשפע, משפיעים הם עליך טובה יותר מדי, המים גאים וסופות באות וּזועות והרפסודות מטלטלות ברעש ומתפוצצות. וצרות אוהבות לבוא בִצְוָת. במצבים כאלה גלוסקתך תמיד נופלת עם החמאה למטה – וכך היהודי גם שם בבית-אבא. הם יצאו נקיים כמעט מנכסיהם, ובצאתך מן הצבא לא היה איפוא לאן לשוב. ויוצא, שאמנם לא מתוק הוא כלל לדאג לנפשך בשעה ששם נחרבים משפחה ובית – אך מה תעשה ואתה קשרת את נפשך עם גורל עוד נפש. כך, כך, – טרינין קם מכסאו וחזר וישב לו ברחבות כשעיניו מבריקות: – כשהנך חיל – מה ידאג חיל, איש שאין קן לו? חיל ירגיע באשר תערוב לו שמש: גופך בריא וכסף שולחים לך די, ואֹכל-המלך משביע, ואת “הפֶלְדְפֶבֶל” הנך משקה כוס והרי הוא כפרתך, וקומה לך, וקול כמתוך חצוצרה כבדה, – על הגוים זה פועל – ולשונך רוסית כאילו מלידה ואת “הרֵיש” אינך מַגְרִין כדרך היהודים, והרי העולם כלו שלך והנך צד כוכבים בשמים, וביום אחד נפקחות עיניך פתאם והנה תפשת צללים בכף. אתה במדינה זרה, את אבותיך ומשלח ידם אין איש מכיר, וביחוסם גם אתה אינך בקי – מתי חשבת על זה ומי מתענין שם אצלך בבית ביחוּס? ובית אביך בינתים מתמוטט ולהושיע אין לאל ידך, ואין אפילו למי להשיח דאגתך: החברים נתפזרו ונשארת יחידי בנכר – קולו של טרינין נהיה רך ועכור והוא נגב במטפחתו את מצחו ולחייו כמתכונן למחות זֵיעָה: – ונפשך קשורה דוקא במקום זה; טוב שמצאתי לי פה משרה ביער – טרינין הרים את ראשו, ושאף רוח והביט ישר אל פני הזקן והזקנה – יש עוד תקוה ואפשרות-חיים. היו לי שם שבעים רובל בחדש, במקום של זול וכל טוב, ופה במקומות היוקר רק שלשים רובל ועבודה כפלים, אבל גם על זה הנך שמח, הרי לא לשם המשרה נשארתי פה. ומה תתן לי שם משרה יותר טובה – אם נשמתי פה – ואלך לטלטל נפש עדינה מפה – מפנה עדינה וטובה. סוף סוף, אשר גם אני נקשרתי בה – שמה, בשעה שהבית חָרֵב ולבנות מחדש אין כח? ובינתים זה שנה עובד אני פה, ותהלה לאל, שבעים רצון בי וגם לי אין על מה להתאונן. הרגלתי לעבודה. מבית אבות אמידים הלכתי לעבד אצל אחרים. חפצתי תמיד לעמד על רגלי אני, ולחם עצלוּת לא אכלתי מימי.

ר' שמואל ושריל יושבים ושומעים, עונים ומתוכחים קצת, והבחור כאילו נדבק יותר ויותר ללבם ושוב חוזרת אותה ההרגשה: לכאורה, הפנים – פני גוי, בעל-גוף, אלא שלב לו רך, לב ילד יהודי השופך את לבו לפני יהודי שכמותו. ועיני ר' שמואל הטובות חולפות על פניו וכאילו מחליקות אותם. נתחבב כבר על ר' שמואל מבטו הישר וצחוקו הטוב והדשן של והלינאי-טפשאי זה. שריל אינה יכולה עוד להשלים עם עיניו הגדולות והבולטות, “עיני-עגל במקצת” – אלא כשהיא מקשיבה לקולו הנוח והרך של שמואל בעלה, המפכה לו בנחת וכאילו בחבה אבהית כבר והמנחם תוך כדי הבלעת נזיפה חבויה – היא מתרצית בלבה. קודם חשבה מחשבה לא נעימה כלל. כשהכלות מתרבות והחתנים מתמעטים – מוכרחים לקחת מכל הבא ביד. כלב רעב – גללים בולע. ובא אז עוד רעיון: “מכלב רע לא יצא גור טוב”, או בלשון שמואל שלה: “חומץ לא יעשה יין”. עתה, ברוך השם: בחור כזה הנושא עול מנעוריו והנמצא תמיד ביער ועל רפסודות בנהרות בין גויים, ושזה לפני שנה רק חדל מאכל את מאכלי הקיסר, ויש לו הרצון להדבק בליטה, “בפנה העדינה”, ושלרגלי זאת החליף משרה של שבעים רובל שם בשלשים פה – ושם הרי יש “כל טוב” – ודאי אדם טוב הוא. אלא, שצריך יהיה לתת לו חלק של הנדוניה. ואם אבותיו אמידים הם שם או לא אמידים, מה בכך? ושריל חושבת, כי בעד כל הון בעולם לא תתן את בלומה’לי ללכת לוהלין; היא אינה ינטיל. תשהה לה שם בילקה שלה בבור של שומן, תסע אפילו במרכבות, ובלומה’לי תשאר פה על יד אמה. ר' שמואל טרוד עתה במחשבה אחרת. אילו היה “עָדין” קצת יותר, בן-תורה – אבל לך ולמדהו, אם הוא תמיד שם ביערות ובדרכים. הלואי שיוכל לשמר שבתות ולבוא לכל יום-טוב הביתה.

ובהרגשה של סקרנות ושביעת-רצון כאחד מוסיף ר' שמואל להקשיב לשיחת האורח היקר, – תואר זה הוא מוסיף לו כבר בלבו. סקרנות – מתוך הצורך להכיר יהודי מסוג אחר, בן מדינה אחרת, יהודי שההשגחה המכריזה בבת-קול שלה על זווגים שהיא מזוגה ודאי טלטלתהו לשם זה משדות והלין הפוריות לתוך הבצות והיערות הנה – ושביעת-רצון על שסוף סוף חיל בעל-גוף זה בעל נפש יהודית הוא ואדם שאפשר לבטח בו ולמסור בידו בת. הוא מוזג לאורח מן התמד המובחר ומוזג גם קצת לעצמו. “בשבילכם הוהלינאים, השוכנים על גבול בסרביה – ייננו ודאי אינו יין כלל, ולמה אכבדך מיין-צמוקי? תמד זהו משקה שלנו. ודאי אינו נותן ריח כיין וכמשקאות שלכם, אבל – כשנהיה בארץ ישראל נזכה לעשות יין אמתי. לא כך, שריל”. ור' שמואל מרגיש מעט מעין עצבות, על כי מוכרח הוא לעת זקנה לזלזל ביינו החביב עליו. אך שריל שלו כאילו מרגישה בדבר: – “אם לוקחים בת של ליטה – מוכרחים לשתות גם משקה ליטאי. אנו גם בחתונות שותים יין-צמוקים ותמד”, – ועל שפתיה מרחפה בת-צחוק של רמז, שטרינין לא הצטער כלל וכלל לשמעו.

ובתוך השיחה חיקה’לי נכנסת לפרקים ויוצאה ועינה סוקרת את היושבים הטרודים בשיחתם ואינם מרגישים בה כמעט. פעם הפנתה פניה אל הקיר ועִינה לתוך איזו פתקה שבידה. לחיקה’לי עין פקוחה על כל הנעשה בבית ויש לה על הכל מחשבות שלה. מרגישה היא ברחבותו, בצחוק הטוב והדשן של טרינין זה ובבטחונו העצמי, מקשיבה לאותה השתפכות היגון שלו על עמל-ילדותו, על הרפתקאות חייו ביערות, ברפסודות ובקסרקטי-הצבא – ופניה משתנים חליפות. חיקה’לי קוראה הרבה ספרים ושטה היא במרחקים, אך נפשה גם ערה להנעשה בבית. כמה היתה בלומקה’לי יפה בימי ערגתה, וגם עתה כמה היא כולה שקויַת-ערגה ורווית-חלומות. רבקה’לי – לא כלום: עגולה היא כמקדם, ובאיזה טוב-לב מתיחסת היא למאורע זה, כאילו אין שום קנאה בלבה. וגם לה, לחיקה’לי, אינה שומרת שום שנאה, אף שרבקה’לי חושדת בדבר ויודעת מאין הם המכתבים שהיא מקבלת. חיקה’לי ממשיכה להקשיב לקולו של טרינין – קול-תוף וחצוצרה עולה ויורד. כמה משלים מוכנים אצלו, משלים אכריים רוסיים רחבים ובריאים, רק היא היחידה בבית המסוגלה להרגיש את כל עסיסיותם של משלים אלה. חבל שאביה הטוב אינו מבין לשון זו כהלכתה. ותוך כדי מחשבה רואה היא לפניה אותו הכותב לה את המכתבים והקורא אותה לעולם הגדול, כשהוא מופיע בסכתם אז, יהודי בעל זקן ומלבוש ארוך – בין יהודים כמוהו – בזרק עיניו אליה מבט ראשון, והיא עוד קטנה, כמעט, ולזכרון זה צוחקת היא ורוטטת מנחת ומכאב.

ט.

עברו עוד שתי שנים. ר' שמואל הספיק להלבין יותר ויותר, ממש כאילו עברו עליו שתי שמיטות. יחידים הם עתה בבית, סב וסבה, והדאגות מרֻבות כאילו בשביל משפחה משוּלשת. ברוך השם, אין לשמואל הַיֵינָן על מה לבוא בתרעומת. שתי הבנות נִשאו והשלישית קרובה לזה ואת לחמה היא מרויחה – וישנם כאלה שמקנאים עוד בו. אלא שלב יודע מרת נפשו, ושמואל היינן יודע כי מאדני מצעדי גבר ואדם מה יבין דרכו. תַתְוֶה לך דרגים כָהֵנָה וכהנה, ודרכך סלולה לך מששת ימי בראשית, ועליך ללכת בה אם תאבה ואם תמאֵן. וגבו של ר' שמואל מתכופף מאליו להרגשת רעיון זה.

אין נחת. רבקה’לי זה כחצי שנה נשואה, וברוך השם, כל עץ נותן פריו. ר' שמואל לא לגדל אילנות-סרק בא לעולם; כל ימיו הוציא יין מצמוקים לשמח אלהים ואנשים. מבלומקה’לי יש כבר נכד, וכותבים שהנכד הוא בלי עין הרע בחור כהלכה. ר' שמואל קיים בנכדו זה מצות סנדק וגם פדיון-הבן, אלא שגם מצות-גלות קִימה כבר נפש קטנה מישראל זו. הוי, מסלות הברזל – כמה שמחים עליהן – וסוף סוף הן באו לפזר ולא לקבץ. רק נגמרה מסלת הברזל לפני שנה – ומאבות טרינין, שמצבם הוטב בינתים, נתקבל מכתב כי יבא עם בלומקה’לי והילד אליהם. וכשבאו שמה – עכבום זמן רב, ובינתים נמסרה פה המשרה לאחר, עד שהכרח הוא לקבל שם משרה אחרת – וכך זורקה הבת לקצוי-ארץ, לפנה גויית, ולך ודבר משפטים עם רבונו של עולם. אילו היו עסקי היין כשהיו – היה שמואל היינן אוזר פעם חלציו ויוצא לדרך. במסלת-הברזל אומרים אין הטרדה גדולה, וגם מתפללים שם בצבור, בתוך בית סגור: מנין מטולטל. וסוף סוף רואים קצת עולם ובני אדם. למה נברא עולם אם לא לראות אותו – וכי אין זה דומה לאותם גויים טפשים המצפינים ייניהם במרתפים כדי שיתישנו ובינתים הם מתדלדלים והארמון עם היינות נהיים לירושת-זרים. וכי לא מוטב הוא כמו שאנו עושים: מכינים יין ושותים אותו בקידוש ובהבדלה ובכבוּד יום טוב, ור' שמואל שב לו אל עיקר מחשבתו: באים שמה ורואים את הבת, החתן והנכד וגם את המחותנים מכירים – למה לא יראה יהודי את אלה שמסר את בתו לבנם? ומשם נוטים לבסרביה, לארץ הגפן והצמוקים שנשתבחה בכמה מינים, הרי זה ודאי קרוב לשם, וקונים צמוקים בארצם ובמולדתם, וגם רואים איך גפן גדלה. אלא – מה תעשה והעסקים הולכים ורעים. הגבירים התחילו קונים יין ממש מבסרביה, והיהודי בעל המלאכה מקדש על החלות ומבדיל על שכר. ויינן חדש נוסף דוקא גם בשנה זו.

ר' שמואל עתה פנוי הרבה זמנים ממלאכה. אין זה נורא. סוף סוף לפרנסה בצמצום המלאכה מספיקה, ושני חדרים משכירים עתה, אחרי שהתרוקן הבית – והרי שכר דירה; ואדרבה, אפשר קצת לעַין בספר ולהמצא שעה מיותרת בבית המדרש. ויש לו גם עתה קצת נחת. בעצם, המלאכה יותר קשה: הזקנה המחליפה עתה את רבקה’לה אינה “בריה” כההיא, ור' שמואל דוקא מצטער על שהוציא את רבקה’לי מביתו. היא אמנם באה לפרקים ועוזרת לו, והיא הרי כקדם: עינים טובות וגומות שוחקות ועגולה – ור' שמואל צוחק ברחבות – עוד עגולה משהיתה –- אבל בריה בעלת ריח היא עתה, ור' שמואל מפחד לצרף ריח זה לריחו של היין. הוא שהיה בבחינת “אַשרי” השיאה לבעל “אוי”. כמה היה מבשם את יינו בכרכם ובקנמון – ועתה את ריח הבורסקי מביאה רבקה’לי מבית בעלה. אה, הבורסקאים – אלה עלו לגדולה – והנוסחה ודאי תהי בקרוב: “אוי למי שאומנתו בַשָם, אשרי למי שאומנתו בורסקי”. וכמה קנאו ברבקה’לי שלו על חתנה זה, בן בעל בתים שעזב תורתו והלך ליגיע כפים, אלא שעדו בשחק, הוא לא שמח על שנזדמנה לו מציאה זו. מכל הנוסחאות הנוסחה הישנה היא האמתית.

הדלת נפתחת ורבקה’לי נכנסת, ור' שמואל מרוצה בדיעבד שהוא מעיין עתה בספר ואינו עוסק ביין. רבקה’לי מספרת על דברי-בית ור' שמואל מסתכל בה ומהנה עיניו מכרסה. כיין טופח – אומר הוא לעצמו, והלואי שיעבר הכל כשורה. נכנסת הזקנה – שהספיקה עוד להלבין יותר ממנו. “עוד לא הגענו לארבעים וחמש, שמואל – ואנו מלבינים”, – רגילה היא להגיד. אך כשרואה היא את רבקה’לי – שערתיה כאילו מבהירות ועינה כאילו מכחילה, כמו שהיתה בנערותה. את ר' שמואל שטף גל של זכרונות – והכל מתערבב: ימי-חתן-וכלה, שבעת ימי המשתה, צחוק ילדות, גומותיה של רבקה’לי ומדורה אדומה ויין – הכל ביחד. וסוף סוף אינו עצר ברוחו ויוצא אל הפרוזדור. שם, בפרוזדור שבנה לפני שנה, מאחורי הבית, הוא מכין עתה הכל. מפחד הוא עתה לעשות הכל בימי סוף הקיץ בחוץ – הרוחות אינן נוחות לזִקנה. אוהבות הן להתכַּנֵס דוקא לתוך העצמות ולאמר שם שירה דוקרת ומרוצֶצֶת. רק עתה מכיר הוא בכונת-התפילה: “חיים של חלוץ-עצמות”. ור' שמואל מצטער על שאין לעשות את היין יותר חריף ומחמם. לעת זקנה יש לו צרך לפרקים בטפה חריפה; אפשר יכתב לחתנו שישלח לו יין-גפן משם, יין שאפשר יהי למסוך אותו לתוך תה רותח, ושיחמם את העצמות. אלא שאין להאמין ב“כָשֵר” שלהם שם, של הוָהְלִינצ’יקים, מדקדקים גדולים במצוות ודאי אינם. ור' שמואל מרגיש פתאם עלבון על מחשבתו זו, כל חייו הכין יין צמוקים בשביל אחרים ולמצוות, ועתה ילך להביא בשביל עצמו יין מבסרביה. לא, לא – והוא יוצא אל הפרוזדור ורבקה’לי אחריו.

“רבקה’לי – קחי לך כסא וישבת. אין לך לטרח עתה, רבקה’לי”, – הוא אינו מתכונן עתה לבשול, הוא רק מכין הכנות, אבל העיקר הוא – כי רבקה’לי נגדו פה. הוא מתחיל להראות לה איך שהסתדר פה בפרוזודור החדש. הוא מנסה גם להדליק אש, מילא לא לחנם – יבשל תה בשביל רבקה’לי והזקנה, וישתה גם הוא. וכשהאש מתלקחת, פני רבקה’לי מתלהבים באפלולית הפרוזדור, ועיניה מבריקות כבעבועים על פני היין תופסה פתאם עצבות אל לב ר' שמואל כבצבת. היו ימים טובים, ויכלו גם להיות עתה, אילו היתה הקטנה נשארת בבית. אך מה היא אשמה – אם ההוא הדיח את לבה והובילה תהו לא דרך.

רבקה’לי כאילו מרגישה במחשבתו, וכאילו להפיג צערו שואלה היא: “ומה כותבה חייקה’לי, אבא, מתי תעמד למבחן?” הרגשתה אינה מטעה אותה. ר' שמואל מרוצה תמיד כשהיא מכריחתהו להוציא דאגתו חוצה. דאגה בלב איש – יַשחנה – אבל כדי שלא ישח האיש מכֹבד דאגתו – ישיחנה לאחרים – כך אוהב ר' שמואל לבאר את הדרש של פסוק זה. לפני מי אפשר לשפך את הלב, אם לא לפני רבקה’לי שלו. לזקנה ישנה דוקא חולשה אחרת: בלומקה’לי – וכשאין זו עתה, היא מתהלכת כל הימים שתקנית וזועפת. “אמרתי לך שלא תתן לה לנסוע – אני אמות בלי עתי” – ואין עצה ואין תבונה כלפי נשים אלו. משתגעות – ודי. אלו אפשר היה לשלח אותה לוָהְלִין קצת. לא, כשנסע לעת זקנה לארץ-ישראל נעבור דרך שם – ואז תראה את בלומקה’לי שלה ותרפא. ושם – לוחש ר' שמואל לעצמו את רעיונו החביב שלו – אפשר יהיה לשתות יין כהלכתו בלי פקפוק. שם אכין יין מענבים, מפרי-הגפן כמו-שהוא.

ובינתים הרעיונות משתלבים אל הקטנה. “אוי, אוי, אוי, ערב חול המועד סוכות אז למה בא? כל הצרות באו מאז. יודעת את, רבקה’לי, אמך צודקת כשהיא אומרת כך. אפשר אלמלא זה – היו כל הדברים באים באופן אחר”. ולבו נוקפו: למה הוא זורה מלח על פצעיה – הרי בעצם מרוצה הוא מגורלה – וכי יש לה תביעות או היו לה פעם. בת ישראל, יונה כשרה, נתנו לה בעל – והרי היא משמשתו, מבשלת ואופה, מתקנה לו בגדיו ועתידה להעמיד לו ולדות. ברוך השם, עוד מעט. והרעיונות הודפים זה את זה: “לא טוב, רבקה’לי, לא טוב, מה הוא מענה שם אותה? חפץ אתה בה – שאֶנה, ונגמר. כל בחינות אלו שאתה מעמיד אותה בהן למה? מה, אינך מכיר אותה? ארבע שנים עברו מיום שזרקת בה עיניך – ועדיין אין נחמה. פרופיסור חפץ הוא שתהיה. די, כמה צריך לענות נפש ילדה”. ור' שמואל מתאנח אנחה כבדה, ראשו משפל ולרבקה’לי נדמה כאילו דמעות נושרות מעינה היא, והיא מוחה בסנורה את דמעותיה, ומתאמצת שלא להביט אליו. “ימחה גם הוא את שלו בחשאי, אל אראה”. – ורבקה’לי קמה ונגשת אל האש. “התה עוד מעט וירתח, אבא”, – אומרה היא בהתאמצות, והקול יוצא כאלו חנוּק מקצת. “ודאי ירתח, רבקה’לי, כשמבשלים – רותח”, והוא מאיר לה עיניו הרטובות בברק מזהיר וטוב. אלא שפתאם כאילו אֵד יורד עליהן. יודעת את, רבקה’לי", והוא מדבר בלחש, כירא להוציא את המלים מפיו, “מי שמוציא בת מארבע אמות ביתה, מיַתֵּם אותה. יתומה היא חיה’לי שלנו, רבקה’לי. בעל הוא כמו אָב, בתי, אבל הוא יִתֵם אותה, ואב עדיין אינו חפץ להיות”.

התה רותח, והמים פורצים על גדות הדוּד הקטן. רבקה’לי חפצה להרים את הדוד – ור' שמואל מניא אותה. “לא, לא, רבקה’לי, לך אסור עתה, אני אשאֶנו”. רבקה’לי צוחקת: “ומי עושה את הכל בבית, אבא? שפחה אין לנו, אבא”. פני ר' שמואל מתהוים רצינים. “לא צריך, רבקה’לי, אסור, צריך להזהר עתה, בתי”. והוא מזהיר אותה באצבעו. הוא עטף סמרטוט סביב הדוד ונשאהו אל המטבח. שם הוא מוסך תמצית לתוך כוסות, וממלאָן במים, בעוד שרבקה’לי הולכה קצת אל אמא, הנחה עתה את מנוחת הצהרים. ורעיונותיו מסתובבים עתה עליה, על יחידתו בנפש, ועוברים לימים ההם, אל הסכה, ואחרי כן. מה נשאה אז עין לבן-תורה זה, כמה ערגה נפשה לקראתו. הזקנה שלו דברה אז על זה לפרקים. הוי עוֵר, סתום עין ולב זה. לו היה הוא מטה לבו אליה, אל רבקה’לי הטובה, כאם היתה מקדמתו וכאשת-נעורים היתה מקבלתו. והוא כעוֵר אינו רואה ונשא עיניו לקטנה, ורבקה’לי מצפה היתה, והוא נודד עד היום – והקטנה, מי יודע מה תהי אחריתה? “ברכת אב תיסד שרש וקללת-אם תנטש נטע”. הוא ר' שמואל לא ברך, והזקנה שלו לא עצרה ברוחה ותקלל. ודאי חטאה הקטנה, אבל לקלל אסור היה, – בזה חטאה הזקנה. וכי ברצונה הלכה הקטנה, ודאי מלמעלה הכריזו כך: בלומקה – לחיל, רבקה’לי לבורסקי, וחיקה’לי – לא, לא, מלה זו לא יוציא מפיו.

ובעוד רגעים יושבים שלשתם ושותים תה, ואד עולה מן הכוסות. ר' שמואל קם, הולך אל החדר השני, מביא בקבוק קטן, מוציא בקושי גדול את הפקק ומוסך אל כוס רבקה’לי, מטיף טפות גם לכוס הזקנה וטפה ארוכה לכוסו, סותם את הפקק לתוך פי-הבקבוק, בולל את התה בכפית, ושב ומטמין אל הבקבוק במקומו. “יודעות אתן בקבוק זה מהו? פעם שלח לי⁶ סוחר צמוקים יחד עם הצמוקים אשכל-ענבים קטן לראש השנה ל”שהחינו“. לקחתי את חצי-האשכל וסחטתיו ובשלתיו עם קמץ צמוקים ויצא בקבוק קטן של יין מעורב והטמנתי את היין שיתיישן קצת. כוס קטנה נתתי לחתן בלומה’לי, מסכתי טפות גם לכוסו של אליהו בברית נכדי הראשון, כוס קטנה שתה בעלך, רבקה’לי, והשאר ישאר לשמחות. תהיינה עוד כוסות של אליהו, אם ירצה השם, רבקה’לי, ויש עוד שלישי המחכה לכוס, בתי”. ועיני ר' שמואל עורפלו והורמו למעלה.

“קדחת ישתה זה ולא יין” – זרקה הזקנה ומשקפיה הבריקו זֹעֲמִים.

ר' שמואל נגש אליהן וידו נחה על ראש רבקה’לי. "יין, שָרִיל, יין נשתה, משמים הכריזו, לא כך, רבקה’לי? והוא הביט לתוך עיניה הצוחקות. והתה הרותח בעבע עתה כיין בתסיסתו.

תר“פ-תרפ”ב

(רשימה)

ואני אז לא ידעתי לאן כל זה מוביל. צעיר הייתי, כמעט ילד. וחשבתי: כל מה שאני רואה, כל אותו המרחק שעינִי תופסה – הכל הוא ברשותי. אין גבול לכחותי, כמו שאין חַיִץ לדמיוני.

וטעיתי.

עכשו אני כבר בא בימים. ראשי מלבין ומצחי מתקמט. ועדיין אני מקיץ בלילות וחולם שעה קלה, בהקיץ, ורואה את עצמי עוד במלוא כחי. וחושב אני: די שאושיט יד וקערת-השמים תפול ישר לתוך כפי. אלא שקערת-השמים הולכת ונעשית בחלוף השנים יותר ערפלית גם בחלום.

מה אני חפץ? אותו הדבר שחפצתי, סכום כל תאוותי והיקפן, שהכיל בקרבו עולם בלתי ברור עם הרבה חלקים בולטים ומסוימים, אותו הדבר הולך ומתכוץ, ועם זה נהיה הוא פחות ברור. חוג מַאֲוַיָי הולך ונסגר סביבי ומתהוה צר יותר ויותר. ידי כבר אינה מתרוממת וכשהיא נעה רגע אינה מתפשטת יותר. והעין – כשהיא זורקה מבט לאופק – נראה הוא לה זר וחסר-מגע. בכל אופן מרגישה היא שאין זה ענין אלא לחלום. העין מצטמצמת יותר ויותר בחוגי, ודומה לפרקים שמביטה היא דוקא אל תוכי, כאילו מחוץ לי אין כל חידה ואין שום נקודה ראויה לצמצום-המבט. ודוקא עכשו מתחדדת רְאִיָתָה כל כך, עד כי בשעה שהיא זורקת מבט אל איזו פנה חיצונית, הריהי כאילו חודרת לתוך זו הפנה. למדה העין להבחין בצבעים, בגוניהם, בחלופי-האורות ובזעזועים קלים. כל פנה שבעולם מתעשרת נגדה מיום ליום, אלא שכל זה הוא חומר לראִיָה ולא יותר. נשתברה קערת-השמים לרסיסים והנה שברי חרסיה מתנוצצים בשלל אורות וצבעים. וקערת-השמים? – עָיֵף הלב, נלאה, והנהו מבקש פנת-מנוחה בשבילו.

מנוחה! כל עצמותי תאמרנה: מנוחה! וכל עוֹרק שבי כאילו צועק: שָקֶט. שעמום – מי יזכיר שמו, אדרבא: כאילו יורד ארג-קסמים ועוטף את הלב המתגעגע למנוחה. והכל חביב ויפה: שעת-בקר עם רכותה ופתאמיותה, צהרים עם רשולם וקפאונם ודמדומי-ערבַים בכל חריפות-כאבם. כל אלה הם מחוץ, הרחק, העין רק מסתכלת בהם – ואני יושב לי, נח, מתנמנם או חולם.

וכל כך טוב ועצוב: – סְתָו.

ב.

כלפי מה הם כל הדברים אלה – כמעט שכחתי. כן, נזכרתי: חפצתי, נראה, לספר מעשה, אפשר רק מעשִיָה, – איני זוכר בבירור. הכל מתערב אצלי: יש שצפצוף-צפור מוליד בנפשך מילודיה לשמה, ויש אשר שקיעה שלמה עם הקדמותיה ורמזיה מתכוצות רק לנקודת-אור קטנה. הנך חפץ לספר הרבה, הרבה, וחשק-הדבור חולף פתאם: כל זה הרי כל כך אי-חשוב הוא, ורבוי-דברים למה? ופתאם אתה נגש להפליט איזו מלה, וחוט מסתבך בחוט, והרי לך יריעה שלמה או, מה שמעיף יותר, ארג בלתי נגמר. מעייף – זה נאמר כלפי האחרים: אותי אין זה מעייף, אדרבא: מפכה לו מעין בשקט, לוחש ולוחש, ומי שיש לו אזן – שומע.

בקרוב יבא חרף, ארץ-חמה זו עם ימי-גשמים חמים במקום ימי שלג מקפיאים – אינה עוד ארץ-נשמתי וגם לא תהיה. אפשר כבשה לה איזו פנה תוכי, אפשר – בכל אופן לא יותר. אצלנו, שם בצפון, במולדת, החרף מקפיא כל. המעינות נסגרים. מתחת, אמנם, ישנים להם המים את שנתם, וממעלה שכבת-קרח עבה מכסה עליהם. אנו עוברים, רגלינו חורקות בשלג ומתדפקות בקרח. כל זה שומעים, ואת נחרת-המים השקטה אין שומעים אז. כשיבא לי חרף – יגָמר הכל. זה יהי קרח-עולם, אחרון, בלי אביב – בכל אופן בשבילי. לעת עתה רק סתו, מעין-נשמתי מפכה והרי לכם טפות, טפות ממעיני השקט. צמאונכם לא ירַוו, – ואפשר יגרוהו, יעוררוהו עוד יותר – ויהי כך.

ובינתים המעשיה שלי טרם התחילה

ג.

נזדמנתי פעם לאיזו עיר בינונית, עיר פלך או עיר סתם – איני זוכר. נסעתי כל כך הרבה עד ששמות הדרכים, התחנות והמקומות נטשטשו בזכרוני. שהיתי רק איזו שלשה או ארבעה ימים, ומי יכול לזכור מקום כזה. זמן כזה שהיתי, לכל הפחות, באיזו שלש מאות מקומות ואפשר כפלים מאלה – אך כל זה הרי אינו מענין.

העיקר הוא, וגם זה אפשר לא יענין אתכם, זהו הרי ישן, כל כך, – בַנַלי, כפי שקוראים לזה – העיקר הוא כי התאכסנתי בביתו של יהודי, שאשתו היתה צעירה למחצה ובתו בוגרת למחצה. ואנכי הייתי אז זקן למחצה, ספק צעיר ספק מתחיל להזקין. בקצור, הזקן ראה בי זקן כדמותו כצלמו, האשה – בן-מעבר, והבת – צעיר. והייתי מוכרח להשתמש בשלש לשונות, שאמנם כולן גדלו, התחילו נובלות או צומחות בנשמתי. כשנזדמנתי עם כל אחד לחוד – היה הענין פשוט, קל, אלא, כשישבנו ליד השלחן ארבעתנו, היו לי יסורי-גיהנום פשוט, יסורים של משחק בבמה, המוכרח למלא שלשה תפקידים בבת-אחת.

והייתי עוד אז כך, – בחור שאפשר היה לסבל אותו. ויצא כך ששלשתם נהיו לי תובעים. הזקן תבע ממני כל מה שאתם חפצים: מעשיות, ידיעת-העולם, נסיון, פקחות, רוחניות, אידיאליות, הבנה ברמז וכמעט גם אמונה וספקנות וגם יראת-שמים – הכל בבת-אחת. האשה תבעה את עלבון-נעוריה, את האהבה שלא באה, את זו שאפשר לא היתה לה הזדמנות אפילו להרגיש פעם. לא, זה לא נכון: על זו לא העזה אף לחלום. בא אדם מן העולם הגדול לאיזו עיר נדחת (ואיזו עיר אינה נדחת בשביל נפשות אלו?) לאיזו ימים עלובים, ומה ימצא פה בה? היא תבעה רק דבר אחד: הבנת נפשה, השתתפות בצערה ובגעגועיה, והיתה נכונה לשלם בעד זה כל מחיר שבעולם, בלי גוזמא. היא תבעה בשתיקה, במבט אלם, בעין כבויה שהתנוצצה רגע, היא תבעה בלב. והבת – זו תבעה ולא ידעה בעצמה מה היא תובעת. התבעה בנשמתה? מי יודע? בגופה? – כן, תבעה בכל נימי גופה. ואילו היו אומרים לה זאת, היתה נבהלת ובורחת, או אפשר – מי יודע לב נערה בגיל זה?

ואני הבאתי אז עמי נפש תובעת מנדודי, או יותר נכון, מפנה אחת של נדודי. נפשי תבעה ותבעה ולא היתה אזן מקשיבה לתביעתה. כל העולם הצטמצם בשבילה רק בנקודה אחת, עֵרה ואוֹרָה, אלא שדוקא בשבילה היתה נקודה זו אטומה. ונפשי שדפקה זמן רב על דלת ברזל שלא יכלה הפָתח למענה, נפשי שעיפה אז עד מות, לא יכלה הפָתח לדפיקתם של אחרים. עיני ראתה, עצבי זעים היו רגע והנפש נמה לה קפואה, מכֻוצה תוך עצמה ובתוך כאבה ולא נרתעה אף כחוט השערה. הייתי נכון לקבל תשלום בלי גמול, בלי שאספק איזו תביעה, אבל לענות, להזיז אף נים של נפשי – לא הייתי מסֻגל. הכל היה בי יותר מדי מרֻכז, יקר, ואי אפשר היה לי לבזבז אף מלה אחת של לב בשביל תובעים אלה.

והסוף? הסוף היה, כי, למרות כל הטוב שהשתדלו כל השלשה לעשות לי, ולמרות האתמוספירה של התענינות מגיעה עד לידי חבה שהקיפה אותי – ארכו לי שלשה ימים אלה כשלש שנים והלילות היו לי לילות-נדודים, כלומר, הייתי דוקא עיף קצת, וישנתי לא באופן רע, אלא טרם שהייתי נרדם ועם בקר כשהקיצותי ובבית ישנו עדיין – כך נדמה לי, לכל הפחות, – וברגע שהייתי מקיץ באמצע הלילה והייתי מטייל לי קצת בשבילֵי-הרהורים – הייתי אז כאילו מרגיש, כי שם בבית מחכות לי שתי נפשות – הזקן, כמובן לא בא בחשבון, – ושאילו הייתי פנוי – או, לכל הפחות, מופנה-בנפש, הייתי יכול – ודמיוני צייר לי דוקא מה שהייתי יכל אז. והבשר דוקא תבע אז את שלו, והזקן לא היה לילה או שנים בבית (וגם יום שלם הסתפקתי רק בשתי לשונות), אלא שהרגשתי עצמו כקפוא-נפש ולא זזתי ממקומי. ואבן כבדה כאילו נשמטה מעלי כשנסעתי.

והמוסר היוצא מזה? שום מוסר. מעשיה סתם. אחת המעשיות של הנגון הנצחי: “לא היה כלום”.

ועם כל זה הרי היה איזה דבר.

ד.

כן את היש, כנראה, אין אנו רואים כלל.

היה לו יהודי סוחר שהיה כל חייו שקוע בעסק, תמיד נוסע, תמיד רועש, תמיד אוכל וצובר כסף תמיד, יהודי שהיה כלו אנרגיה, קנה ומכר – חפצים אתם, אפשר כלל לא לשם ריוח, אלא, סתם: לשם מקח וממכר לבד. והיתה לו אשה ועמה מבשלת, יהודיה אדומה ועבה בבית, ושִקְצָה צעירה בעלת-בשר בכפר. והיה אותו יהודי גם גבאי בבית-המדרש ובחברות, וחוץ מזה היה תמיד שקוע במשפטים. ושכחתי: הוא אהב לקים גם מצות שתיה כדת.

וסף סוף הקיץ יהודי זה משנתו בערב שבת אחד, קם וחבש את מזודת-היד שלו ואמר: אני נוסע אל ה“רבי”, – יהודי מתנגד שבמתנגדים היה. ונזדעזעה העיר: מה שייך? פתאם? ואמר אותו יהודי: “פשוט, משעמם: וכי מה אני עושה כל ימי? הרי משתגע אני מבטלה”.

ושב אותו יהודי מן ה“רבי” אחרי השבת ונשקע שוב בעסקיו, אלא שנשאר לו משם איזה נגון, כלומר, איזה קטע שרוע ועלוב. והיה אותו יהודי מפסיק פתאם באמצע-עסק או בתוך-אכילה ומתחיל לתופף באצבע ולזמזם תחלה חשאית ואחר כן מרים קולו קצת. וכשהסתכלו בו חבריא תמהים היה שואל: “וכי מה יש לאדם חוץ מזה?”

כלפי מה מעשה זה בא? נשתגע יהודי סוחר ונהיה לחסיד – ומה זה משמיע? וכלפי מה, חושבים אתם, באים כל הדברים שבעולם? לשם מה חרב באה לעולם? ואם יש טעם לחרב, למלחמה, למות – למה אדם נברא? וכלפי מה אנו עושים בכל יום מאות דברים חסרי-טעם וערך? כך, מעשה הוא מעשה, ואינו זקוק לשום זכות בעולם.

ומכיון שבאנו לכאן אספר לכם עוד מעשה ואחר אחדל.

ה.

היה לי מכר אחד, בחור שקט, סתם בחור, שחי בעולם בלי תביעות מיוחדות. חי הוא לו באיזו עיר חיים שקטים, עובד באיזה בית מסחר יום יום את עבודתו ומתפרנס לו, ובשעותיו הפנויות הרי הוא קורא לו ספר, מטייל, מפטפט עם מכריו – ונגמר.

התחילה פעם באה אליו צעירה, סתם צעירה, לא יפה ולא מכוערה, לא חכמה וגם לא טפשה, לא מלומדת וגם לא גסה – עלמה, – אלא ששתקנית גדולה היתה זו. אם היתה שתקנית גם בין אחרים, בביתה, בין מכריה שלה – לא ידע. הוא ראה אותה רק אצלו, בד' אמות של חדרו היתה רק שותקת. באה – היא לוקחת לה ספר ומעיינת, או יושבה לה סתם וידיה על ברכיה קפולות זו בזו – ואינה מוציאה מלה מפיה, עד שבמשך הימים כאילו חדל מהרגיש במציאותה. והגיע הדבר לידי כך שהיה יכל, למשל, לשכב לו לישון ופניו אל הקיר ולהשאיר אותה יושבת, וכשהיה קם היה מוצא אותה על מקומה שותקת, כמקדם. ובמשך הזמן התחיל מרשה לעצמו להחליף לבניו בפניה מבלי שהתחשב עמה, והיא היתה מפנה עצמה אל החלון, משפילה עיניה – ולא כלום.

שתיקה זו התחילה מרגיזה את הבחור מאד, מאד. קודם כל – הרי שעמום, ובכלל, איזה טעם יש בדבר? אם לשתק – הרי יכלה היא להשאר בביתה? התחיל הבחור מקנטר אותה ומלעיב בה – והיא היתה שוב משפילה עיניה, לא היתה עונה כלום ובאה שוב ויושבת.

עד שקרה מעשה: התרגז אותו בחור ביום אחד מאד, מאד. וכדי להרגיזה עד שלא תוסיף לשעממו התחיל פעם – בלי שום הקדמות ומבלי לשדל אותה קודם – לנהג בה קלות-ראש. התחילו ידיו עושות בבגדיה, בשערותיה ובגופה כאדם העושה בתוך שלו. היא התאדמה קצת ושתקה. ובינתים תקפתו תאותו, קם וסחב אותה אל מטתו ועשה בה מה שעשה – והיא קמה אחר כך וסדרה את בגדיה כאילו לא קרה כלום. מאז, כשהיה תוקפהו שעמום, היה מפכח אותו במה שבני-אדם רגילים לפכחו. אלא שבמשך הזמן התחיל גם ענין זה משעממו.

ובינתים נשא העץ פריו. הבחורה נתעברה ואבותיה גרשוה מביתם. אז שכרה לה חדר קטן, מצאה לה איזו עבודה, וגם הוא היה תומך בה קצת. בחור ישר היה סוף, סוף. היתה בו מזמן לזמן מחשבה: אפשר יצטרך לשאת אותה, פשוט: חובת אדם ישר; אלא שבינתים ילדה – והילד היה אלם – והבחור נזדעזע.

ההיה זה תלוי מאיזה צד בשתיקה זו. ארג שאורגים החיים בסודיותם באותם המעמקים ששמה אין עין צופיה ואין שום מח חודר, או היה זה פשוט מקרה, או איזה ענין של ירושה במשפחתו או במשפחתה – הוא אפילו לא חשב על זה. הוא רק נבהל. וקודם כל החליט שלא לשאת אותה. הם לא דברו על זה. וכשנסע, נפרדה ממנו מבלי לבוא בשום טרוניות, כאילו היה כל זה מוכרח להיות. והוא היה שולח לה מזמן לזמן כסף: מצא לו משרה טובה בכרך גדול. וכשחדלה מהיניק את הילד יעץ הוא לה במכתב למסור את הילד לאיזה מקום בטוח, והוא יחזיק אותו. וכן עשתה. וכי יכלה לעשות אחרת מאשר יעץ הוא?

סוף סוף השתדך עם אחרת, והיא השלימה עם אבותיה והשתדכה. נולדו לו ילדים בריאים וטבעיים, וגם אצלה היו כאלה. נשאר רק זכרון אחד מכל מה שהיה: ילד אלם שגדל ואביו פחד לראותו – היה לו אותו המבט הפסיבי-שתקני של האם, – ושהאם היתה מביטה עליו במנוחה גמורה. יותר לא היה כלום. הילד גדל, למד איזו מלאכה וחי לו. וזה היה הכל? כן, הכל: יותר לא קרה כלום. ומה ספור זה אומר?

ובכל זאת – הכל! הרי היתה פה טימה לספור גדול בעל הרבה אפֶקטים.

ו.

ויכלתי לספר עוד הרבה והרבה מעשים, אלא שאין סוף למעשים אלה. כשהחיים הם כבר בעבר – הרי אתה שואב אז ושואב והבאר לא תִדָּלֶה.

והכל אחת. לכל נקודה שבעולם יש ענין. אותו הטעם לכל הדברים וגם אותו השעמום. ובכלל כל זה מעציב. ועם זה – הרי העולם יפה כל כך.

לא, אין זה ספור. פשוט, קורטוב חיים בלי מסגרת. ומי יאמר, שהחיים יש להם מסגרת?

וסוף סוף הרי יש לסתו קפריזות שלו.

א.

בכל בקר ובקר היתה יוצאת עם ילדתה לטייל. הבקרים יפים היו בחדש ההוא. בקרים בהירים וכחולים אלה, קרירים ומלטפים, היו שופכים את אורם הרענן על כל. הים היה נרגש קצת לפרקים, ובחורשות וביערים מטיילים היו צפרירים שובבים כמתגרים בעצים ובסבכים. בשמלות בקר לבנות היו האם והבת מהלכות על פני החול הרטוב. הילדה היתה זורקת מבטים אל כל צד, מתרגשת ומעירה את אמה על כל דבר שהיה מושך את לבה. והאם היתה הולכת שתקנית ומביטה נִכחה, כאילו דבר אין לה עם עולם ואדם. ורק כשהיו נגשות אל מול אולם־הרפואה היו יושבות רגע לנוח, בבחרן להן ספסל למול השמש, הרחק מצל. שם היו אורחים אחדים מברכים אותן בשלום; הילדה היתה עונה ברחבה, בכפיפת ברכים, כדרך ילדה מחונכה, והאם היתה מסתפקת רק בנענוע־ראש, אם לא במקרה יוצא מן הכלל.

מי הים היו קרירים עדיין בבקרים, והאם והבת היו רוחצות רק לפנות ערב. היו אוכלות אצל איזו זקנה באחת השדרות הצדדיות והשקטות. אחרי הצהרים היו לפרקים נשארות בבית, ולפרקים היו יוצאות אל היער וערסל בידן. האם היתה יושבת על הקרקע וספר או מעשה־רקמה בידה והיתה מנענעת את הילדה שישבה בנדנדה. זו היתה אז צוחקת בקול, ובראש איזה אורח עובר היתה אז מנצנצת מחשבה להשתמש בצחוקה של הילדה, כדי להתקרב אל האם היפה. אך פני האם היו נעשים אז רצינים, והאורח העומד ותוהה היה ממהר לעבור ולהסתר. בנשפים לא היתה האם רוקדת, והיתה מסתפקת בראיה בלבד. היתה יושבת לה על יד איזו זקנה ונכנסת עם זו בשיחה. ובין האורחים נפלה הברה, שאשה זו יכלה להיות מרת נפש ושונאת־גברים או, להפך, קוֹקֶטִית עד בלי גבול. והגוף הזקוף והגמיש עם הפנים היפים מושכים היו, אלא שהמבט הנאה והקר היה מאיים ודוחה. והדון־ז’וּאנים שבאורחים מתמרמרים היו עד מאד.

ב.

בבקר אחד קמה הגברת וראתה את השמים זועפים ומועבים. החליטה שלא למהר לעורר את הילדה: – תישן לה יותר ביום כזה! מה תאחר? – הכינה את הקקאוֹ וסדרה את כל הנחוץ לארוחת הבקר ויצאה אחר כן אל הגנה שלפני הבית. שם עמדה אחת השכנות עם בעלה והתרעמו על האויר ההולך ומתקלקל. האם התחילה כאילו מריחה את האויר מסביב ונחיריה התכוצו והתרחבו חליפות. – יהיה גשם, אמרה אל שכנתה ומהרה לשוב אל חדרה. ישבה בשקט ושתתה את הקקאו ואכלה בנחת את ארוחת הבקר שלה. אחרי כן סגרה את חדר־המטות, פתחה את החלונות בחדר שישבה בה וישבה לקרוא בעתון שהיתה מקבלת בכל יום לפנות ערב.

מהחדר השני נשמע קול בלתי ברור, כעין צחוק עצור או מעין גניחה מתחטאת. האם קמה לפתח בלאט את הדלת ונגשה אל המטה. הילדה ישנה כשהיא שוכבת על צדה הימני. פניה היו אדומים וכאילו נרגזים קצת, ועל שפתיה כאילו רחף צחוק קל. האם עמדה והביטה רגע, אחרי כן ישבה על המטה שמנגד והתחילה להסתכל בפני הילדה. ופתאום התעוררה זו ותושט את ידיה אל אמה. – ההתעוררת זה מזמן? – שאלה האם. והילדה כאילו לא שמעה את השאלה, קמה ותקפץ אל מטת אמה. זו חבקה אותה בזרועותיה, נשקה לה והתחילה להלביש אותה. – ואפשר את חפצה לישון עוד? – שאלתה פתאם: – היום הוא לא כל כך יפה. – הקטנה נענעה בראשה לאות מאוּן. ואחרי שהלבשה הקטנה ורוחצה נכנסה האם עמה אל החדר השני.

וכשיצאו לטייל התחיל גשם קל לטפטף. האם חשבה לשוב, והקטנה לא נתרצתה. נשב אחר כך גם רוח חזק, השמים הועבו עוד יותר. האם לא התרחקה מן הבית למרות חפץ הילדה לגשת אל אולם־הרפואה. הטיָלים היו מעטים ולא מן הרגילים. הים זעף; ובין העצים התהלך לו רוח ושר את שירתו העצובה.

ג.

גשם לא ירד, ולפנות ערב טהרו שוב השמים ושקט היער. הילדה הצטערה מאד: היא חשבה לרוץ תחת הגשם. הטיול אחרי הצהרים לא יצא כלל לפועל: המקום החביב עליהם ביער רחוק היה מן הבית. תחת זה יצאו האם והילדה לטייל לפנות ערב שלא כמנהגן. עם הטהר השמים נשארו עוד פה ושם גזרי עננים בודדים תועים, והשמש ירדה ותפז אותם בשלל־אורות. נשבה רוח קרירה ורטובה והאם והילדה שאפו בצמאון את האויר הספוּג מלח. פני הים ורדו יחד עם פני המערב. מרחוק נשמע קול מקהלת־מנגנים שהיה נפסק לפרקים; והילדה בקשה את האם שתסע עמה למקום־נאות־הקיץ הסמוך ששם מנגנים כל כך יפה.

האם לא הבטיחה כלום. המוסיקה מרחוק משכה את הלב: נגנו המנגינות היותר אהובות לה. והילדה שידעה עד כמה האם אוהבת מנגינה זו חזרה עוד פעם על בקשתה. והאם שתקה. אז הוסיפה הילדה להפציר. לאחרונה נעתרה האם והבטיחה לבתה לנסוע עמה באחד הימים הקרובים. אחר כך התחילה להפציר בילדה לשוב הביתה. הילדה שעוד לא הספיקה אף פעם לראות את טיולי הערב הסואנים – דחתה אותה מרגע לרגע, עד שאֻלצה האם לאיים עליה שתשאיר אותה לבדה; ואז שבו הביתה, והתחילו הטרדות הרגילות של כל ערב וערב.

האם והילדה אכלו את סעודת הערב, ואחר הסעודה השכיבה האם את הילדה, הדליקה את העששית על הגזוזטרה הקטנה שלה ותשב לקרוא. היא היתה מקדימה לשכב, ולפרקים היתה שוכבת עם רדת הערב. אך הערב הזה התעורר בה איזה חשק מוזר לאחר שבת. זה היה אמנם ערב חסר־לבנה, אבל קריר ונוח. אחר הרגישה פתאום צורך לעבור אל הגזוזטרא הגדולה המשותפת, והיא הפשילה על כתפיה מעיל־קיץ ותצא. שם ישבה משפחת השכן ושתו תה אחרון. הם הזמינוה לגשת אליהם. ולמרות הרגלה נגשה בפעם זו ותשת עמם תה. מרחוק הביא הרוח שוב צלילי מנגינות חביבות. ומצד אולם־הרפואות נשמעו קולות־התפוצצות, ורַקיטות התפרצו ברעש, התרוממו ויאירו לרגעים את ראשי העצים. והאם הרגישה שלא בנקל תוכל עכשו ללכת לישון.

ד.

כשקמו האם והילדה למחר בבקר, היה יום חם. רוח לא היה, והשמש חממה בחזקה. קשה היה לטייל בבקר כזה, ביחוד אחרי שקמה האם הפעם יותר מאוחר מהרגיל. כשנגשו אל אולם־הרפואה היתה הילדה עיפה והזיעה קצת. האם מחתה את זיעתה, הגישה אותה אל המזרקת ותרחץ לה את פניה, אחר כך ישבו על אחד הספסלים בצל. הילדה השכיבה את ראשה בחיק אמה וזו החליקה את שערותיה, ועיניה הביטו ישר לצד הים הרחוק והמוּאר. איזו אי־מנוחה פזזה על פניה, ולרגעים הזקיפה את אזניה כמקשיבה לאיזו קולות מרחוק.

זקן אחד ישב בקצה הספסל ועיין בעתון הבקר, ולאם נראה האיש משום מה מוזר מאד. נדמה לה כאילו ראתה אותו באיזה מקום לפני כמה שנים, וכאילו השתתף אדם זה אז באיזה דבר הנוגע רק לנפשה. את הזמן, המקום והדבר לא זכרה. מבריק היה לה, כמו דרך ערפל, איזה מראה רחוק, מסובך, משונה, מלא תמונות אי־בהירות וצללים כהים ועוממים. פעם הביט הזקן אל צדה, הרים עיניו, מצחו קומט פתאם, העתון נשמט מידו והוא שקע במחשבות רגעים אחדים. אחר כך קם, הרים את העתון ויוסף לקרוא כאילו לא היה דבר, אך היא בחנתהו בעיניה והרגישה שלבו אינו הולך אחרי הקריאה. ופתאום החליטה לקום וללכת. ימים אחדים לא תבא הנה כלל, החליטה בנפשה; צריך שהזקן לא יראה אותה יותר. וכך ישבה עוד כחצי שעה שקועה במחשבתה זו, עד שקם הזקן, העיף עין נוחה ובת־צחוק נעימה בילדה המתנמנמת והלך.

ה.

ימים אחדים היו האם והילדה מטיילות בבקר לצד השני של החוף, מקום שהיו הולכים רק טיָלים בודדים. כשהיתה הילדה מתעיפת היו יושבות על שורש עץ בקצה היער או על איזו אבן. המקום היה בודד ועזוב. בין המקום שלהן ובין המקום הסמוך הבדיל יער שרק וילוֹת בודדות ורחוקות זו מזו נבנו בו. אך להאם נראה פה הכל יותר נהדר: השמים כאילו כחלו כפלים, היער היה יותר עב ומצל והים נראה מרחוק קפוא או סוער ביותר. וגם הטיילים הבודדים נראו מענינים ומוזרים מהאחרים, הטילו לפעמים פחד בלי שום סבה, אבל גם עוררו את תשומת הלב מרגע לרגע.

הילדה התענינה מאד בימים הראשונים בטיולים חדשים אלה, אם כי תסס בקרבה איזה פחד למראה המקום האי־רגיל, העזוב והבודד, אך במשך הימים סר לבה ממקום זה. היא התגעגעה אל החוף מרובה־האדם, אל אולם־הרפואה, אל המזרקת, אל ערוגות הפרחים ואל הילדים שהסתובבו ושחקו במשחקים שונים במגרש החול. היא בקשה את האם לחדש את הטיולים הקודמים; ויום אחד נשמעה לה האם וטִילו שוב לצד אולם־הרפואה. את הזקן לא פגשו יותר. האם נגשה אל הגנן ותשאל אותו בזהירות מרובה, אם הזקן אינו ממשיך לבוא. הגנן הכיר קצת את הזקן: – חולה הוא. גר הוא בוילה אחת ביער, רחוק, – והוא רמז באצבעו לצד השני של החוף. מאז לא טִילה האם יותר בצד ההוא, והילדה יכלה להתענג על המראות הרגילים שעל יד אולם־הרפואה, שמשכו כל כך את נפשה. והאם הרגישה כאילו נפל איזה משא מלבה, והיתה יושבת מדי בקר על הספסל הרגיל כנגד האור.

ו.

באחד הימים הזכירה הילדה שוב את אמה על דבר המוסיקה שהבטיחה, והאם הבטיחה לה שוב לנסוע ביום המחר. ומתוך שהיום הבא קריר היה ומעונן, החליטה האם לנסות לטייל שמה ברגל, ומה גם שהמקום לא רחוק היה ביותר. הילדה שמחה מאד, ואחרי הצהרים יצאו מן הבית. על יד אולם־הרפואה ישבו לנוח כרבע שעה. משם פנו אל היער ודרך שביל צר יצאו אחר־כך אל חלקה פתוחה, טבולה בדשא ירק ורך, שפרות אחדות התנהלו בה בעצלתים. הרועה, ילד מרושל וכאילו מתנמנם למחצה, היה מזמן לזמן מצפצף בחלילו ומוציא איזו יְבָבָה. האם הביטה אל פני ילדתה שהיו עכשו מרוכזים באופן בלתי רגיל. היא לא הבינה מפני מה עיני הקטנה עצובות כל כך. לאט, לאט הוסיפו עכשו להתנהל עד שיצאו אל דרך החול. שם התחילו שוב וילות נראות לשני צדי הדרך. לסביבה היה כבר מראה אחר. הבתים בנוים היו בטעם, האילנות גזוזים, בגנים נראו ערוגות פרחים וסוכות מכוסות בקלעי־ענפים. דרך־החול היתה פה רטובה ומוקשה, מרובצה במים. ועוד מעט נראו גם מדרכות־עץ לשני צדי הדרך.

המגרש המרכזי עשה רושם כגן־טיול של עיר גדולה, אבל מוזר ביותר. מסביב למגרש התנשאו אילנות גבוהים, עבותים ומצלים, באמצעיתו עמד קיוסק מוקף עצים ופרחים. ולכל עברי המגרש עמדו פַויליונים מקושטים במעשי־מקלעת – פה ושם הציצו מבין לפַויליונים הדרכים שבין הוילות וגניהן היפים. הקהל שהתהלך פה במגרש, או שישב פה ושתה קהוה היה קהל לא רגיל להמקום שמשם באו האם והילדה. זה היה קהל אחר, אצילי, מנומס ושתקני. ההליכה פה היתה שקטה, אטית וגאה. וגם בחנויות שבפויליונים אחדים לא נשמעו שום צעקות ורעש. החנונים הסתגלו לקהל שקנו אצלם.

האם והילדה נגשו אל אחד הפויליונים. שם היתה מודבקה מודעה על דבר המוסיקה, הזמן והמחירים. קהל גדול עמד וחכה פה. אלה שבאו מן המקום הסמוך נראו פה זרים וכמעט עלובים. הקֻפה נפתחה, והאם והילדה נכנסו אל הגן וישבו בשורת כסאות סמוך לפויליון המנגנים. התחילו לנגן. בראשונה באו נומרים ארוכים, כבדים ורצינים ביותר. הילדה הקשיבה בתשומת־לב, אלא שעיפה תיכף ובפזור נפש ועצבנות היתה מעיפה עיניה לצדדים, והאם כמעט שהתחרטה על שהביאה אותה הנה. התחילו אחרי כן באות מנגינות יותר קלות וסוף סוף באה ה’יתד' של הפרוגרמה. זו היתה מנגינה של איזה קומפוזיטור חדש, בלתי מפורסם, שהספיק להתחבב על הקהל המוסיקלי ביותר, וגם על הקהל הרגשני. וצרוּף זה עמד לו להתהוות ל’יתד' הסיזון לאחר כך. הילדה שהספיקה לטייל עם אמה בשעות ההפסקות ושהאם, בתור מאורע בלתי רגיל לכבוד היום, כבדה אותה בגלידה – נמשכה אחרי הנגינה על ידי המנגינות הקלות והמושכות שבאו קודם לכך, באופן שנפשה היתה כבר פקוחה וערה. ואחרי הצלילים הזרים והערפליים שבאו בראשונה נתמתחו פני הילדה באופן משונה, העינים כאילו קפאו, והאם, שמשום מה כמעט שלא הקשיבה להנגינות עד כה והיתה שקועה במחשבות זרות ורחוקות, נתנה פתאֹם את עיניה בבתה במבט סוקר. ופתאום לחשה לה הקטנה באזנה: “אמי, הקשיבי: תאמרי לי אחר כך, מה מספרת מילודיה זו?”

והאם נהיתה כולה קשבת. היתה לה תמיד חולשה למסור לילדתה את תכנן של נעימות חביבות עליה. והילדה היתה בטוחה שלכל נגון מוכרח להיות איזה תוכן שלו. בשעה שהיתה האם, למשל, מנגנת איזה דבר כבד ורציני היתה הקטנה שהשתעממה מתלוצצת ואומרת: “האם מרימה אבן כל כך כבדה”; פעם העירה: “לא קל להעביר עגלת משא בבצה”, והאם רעדה לשמע אסוציאציה מוּזרה זו; ועכשו חשבה היא לעצמה לחובה להכין בשביל הילדה חומר מענין בשביל יום המחר.

והנגון נהיה יותר עמוק ויחד עם זה יותר רגשני. והאם שקעה ושקעה באיזה מרחק מעורפל שהלך והתבהר. הנה הנגון מספר על דבר חיי עלמה צעירה. חלומות ותקוות מעורפלים ההולכים ולובשים צורה של געגועים: בקרים של אורה וערבי־צפיה. בא אחד. רוח נושב וכאילו מלטף – והנה נשאו הרוח. אין כלום. זו היתה אילוסיה קלה. בא שני, שלישי – לא, לא – זה אינו עוד ההוא, היחידי המקֻוה. אך הנה בא. לילות בלי שנה, חלומות־בקר צוחקים, נשפי־ריקודים, מוסיקה ורקיטות עם ערבי־זמר, משק־אילנות ונחלי־מים. ועגלת־חרף שלישיה מחליקה בליל־לבנה על פני שלג לבן. הנשימה תכופה ומהירה, הלב הולם – ואחרי כן לילות־חשק סוערים – רחף פתאום איזה רשרוש של סוד באויר, והתחיל איזה דבר דופק תחת הלב – לא, לא: לילדה קטנה אין מספרים על דבר מוסיקה כזו.

ובאה הפסקה. אי־אפשר לקום ולטייל. הרושם הוא חזק יותר מדי. הקהל הרגשני מסביב אינו יודע פרושים. לו הכל פשוט: נגון עצוב. הילדה טומנה ראשה בחיק אמה. הבוכה היא? לא. אפשר תלך הביתה? אסור לה לשמע מוסיקה כזו. אבל צריך לשמוע את סוף הספור. וצחוק אירוני מרחף על השפתים: הכל הרי כל כך מובן. זה הרי מוכרח כך לבוא.

והתחיל החלק השני. מה זאת? מצהלות־מרקדים או צחוק שטן? הכל מתערב יחד: זהו האושר. נולד ילד ונמלאו החיים אורות וזהב. ואחרי כן בא אושר שקט. נוזל לו איזה מעין לאטו ממחבואו ומפכה על פני אבנים קרירות: אושר שקפא. ונהיה הכל שקט, יום־יומי וכמעט פושר. מתפרצים פתאום צלילים מוזרים, אורחים לא קרואים: קטטות קטנות; ואחרי יום ענן שקיעה נהדרה, אושר לוהט. ופתאום צליל פרא, לא, לא, זמזום רגיל, מצרצר – כדאגה, כפחד. ואחרי כן נפסק הכל: צחוק שטנים. נחרב הכל. ואופק של שמים מעוננים ואפורים עד אין סוף.

אחרי מנגינה זו באו עוד מנגינות: קלות, רקדניות, שירים לאומיים ומנגינות סתמיות, רגילות עד לשעמום. האם והבת קמות ללכת. ובינתים בא נגון אחרון. נגמר הכל – והקהל עוזב את הגן; עוד מעט ויתחיל טיול הערב לצד החוף. האם עומדת ומביטה: אפשר תפגש איזו מכרים או שכנים – ויקחו ביחד עגלה: לילדה לא טוב ללכת יותר רגלי. לא, אין שום פנים מוּכרים, ואפשר גם לשוב ברגל. אדרבא, יהיה קצת מפזור הנפש. חבל, שדרך שפת־הים הוא רחוק. את הטיול פה צריך לראות, אלא שצריך לדחות זאת לפעם אחרת. והאם והילדה שבות עכשו בדרך הרחב. בדרך החלקה והיער לא נעים ללכת לפנות ערב.

והאם נגשת לקנות בשביל הילדה איזה מעשה־מאפה. ופתאום משכה אותה הילדה: “אמי, הזקן”. ומן הגן יצא אדם מוביל עגלה קטנה, שבה ישב זקן חציו משכב על גבו: הזקן ההוא. מדוע לא ראוהו בגן? והאם והילדה הביטו באיזה רגש של אי־מנוחה אל פניו, שהיו עכשו חורים ומרוכזים. על המצח הגבוה כאילו נמתחו נימי־עוצב, השפתים כאילו רעדו ולחשו ופני המנהיג בעגלה היו דוממים וקפואים כנזר העננה הלבנה אשר מנגד, למעלה, לצד הים. והאם והילדה הוסיפו להביט, ועיניהן נפגשו פתאם בעיני הזקן. זה כאילו לא הכיר אותן, ופניו לא נשתנו כלום. אלא שאחר־כך נדמה להאם כאילו הביט אחריהן כאורב; והילדה שתקה בדרך שובן כל הזמן בשתיקה לא מצויה אצלה כלל וכלל.

ז.

מאז נכנסה אל דירת האם והילדה תוגה כבדה וקפואה. חשאית ומרושלה היתה זו מטיילת בכל פנות החדרים, על פני השמלות והפנים. ביום היתה התוגה פוסעת פסיעות ארוכות וכבדות על פני צמרות העצים, ובערבים ובלילות היתה מתגנבת גם אל תוך השקט, וגם אל לחש הים וסערותיו. האם היתה מתאמצת לעורר את הילדה, לשמחה ולהצחיקה, וזו כאילו היתה מעמידה לפרקים פנים של צחוק – אך הכל היה מאונס ומלאכותי. קולה של האם ותנועותיה לא היו עוד נוחים ושקטים כמקדם ברגעים כאלה, וצחוקה של הילדה היה יותר מין התול מאשר צחוק צוהל של אביב החיים. במקום זה נעשה קולה של האם לפרקים – בשעת קריאה או איזו שיחה מענינת – יותר חודר ועמוק, ומתוך עיניה של הילדה בצבץ מין מבט סודי וחושד: היא לא בקשה יותר למחרת היום ההוא מאת האם למסור לה את תוכן המנגינה, והאם לא ספרה לה.

ונצנץ פתאם איזה זיק של צפיה בלב האם: צריך שתבוא טלגרמה. מכתבים היתה מקבלת לפרקים קרובים, היתה מעיפה בהם עין ומניחה אותם או היתה גם משהה אותם יום, יומים בלי קריאה. ובאותו זמן היתה לפרקים שואלת את שכניה בבקרים: אם לא מסרו בשבילה פתקא של טלגרמה, ויש שהיתה גם דופקת על פתח הביורה הטלגרפית והטלגרמה לא באה. אלא שפעם שאלה הילדה במבט שנשקפו בו גם סקרנות רפה וגם מעין התול דק: “אמי, מִמִי צריכה הטלגרמה להתקבל?”

תשובה לא באה על שאלת הילדה, וזו לא שאלה יותר. בחדרים שררה אטמוספירה כבדה קצת ושתקנית, רק בבקר אחד שאלה פתאם הילדה את האם: “אמא, מדוע לא תקני את תוי המנגינה ההיא?” והאם רעדה. ימים אחדים עברו והילדה כאילו שכחה את השאלה, אלא שבבקר אחד, כשקמה הילדה, מצאה את תוי הנגינה ההיא על פני הפסנתר.

מאז היתה האם שולחת יום יום את הילדה אל מכרה אחת מקרית, שהתודעה אליה פה, לשחק שם עם הילדים. הקטנה היתה שבה משם לפרקים צוהלת, אבל גם עיפה ולעתים גם נרגזה, והאם לא חדלה משלח אותה שמה. ופעם נצנץ רעיון בלב הילדה להגיד להאם שקשה עליה להיות שעות שלמות בלי אמה – ולא הגידה. ורק בתה הבכירה של השכנה, אם צעירה שהתארחה אצל אבותיה, העירה פעם, שכנראה המשחקים פועלים על הילדה לא לטובה. והאם ענתה דבורים קטועים שלא אמרו כלום. שני ימים לא שלחה את הילדה, וזו הרגישה עצמה בבית היטב. ורק ביום השלישי, כשבאה השעה הנועדה, ראתה הילדה את האם מביטה בעינים נוגות ועורגות אל מול הפסנתר. ואז קמה ובקשה את האם לשלח אותה אל הילדים לשחק.

והילדה יצאה. עשרה ימים רצופים היתה יוצאה, נשארת רק זמן קצר עם הילדים, ובמקום להמשיך שבתה אצלם היתה נכנסת אל היער, שוכבת תחת עץ וספר אגדות מצויר, שהיתה לוקחת עמה, בידה. לפרקים היתה גם מתנמנמת רגעים מעטים, ופעם גם נרדמה. הילדות שהיו משחקות שם עם אמות, אחיות ואומנות – היו מתהלכות מסביב לילדה המוזרה ולא נגשו אליה: פחדו ולא ידעו מדוע. האמהות היו מתפלאות: איזו אם מוזרה צריכה להיות לילדה המוזרה והחולנית; בודאי יש לה שם אוהב בבית! והילדה כאילו לא ראתה ולא שמעה מהנעשה סביבה. אלא שביום אחד, אחרי שהתנמנמה קצת – קמה פתאום ותמהר לשוב הביתה שעה לפני הזמן הנועד. וכשנגשה לפני הבית – עמדה פתאום נדהמה, למרות שחכתה לזה. היא ישבה על גזע גדום והקשיבה. על הגזוזטרא מרחוק ישבו השכנים ואורחיהם ושתקו בשתיקה מוזרה, או התלחשו. והילדה ישבה רגעים קפואה ורגעים רועדת והקשיבה.

וכשנכנסה אל הגזוזטרא נדמה לה כאילו מתלחשים השכנים עליה. ההרגישו בה? והיא מהרה להכנס. האם כבר קמה מעל הפסנתר והשתרעה על הספה שבפנה. הילדה מהרה אל האם ותתנפל עליה ותחבקנה ותבך. זו נבהלה, אך הקטנה הרגיעה אותה בהסתירה פניה בצואר האם: “אמי, כל כך טוב לי, אמי, לו היית יודעת!”

ח.

ולמחר הוכרחה הילדה להשאר במטתה: היה לה קצת חום! ואחרי שני ימים, כשירד החום, באו ימי־גשמים אחדים. נשבו רוחות חזקות והים סער ובחדרים הרגש ריח של טחב. השמש לא יצאה אף לרגע, ועל דבר טיול אי אפשר היה אפילו לחשוב. והאם השתוממה לראות את הילדה בלתי משתעממת. לפרקים היתה הקטנה מסתכלת או קוראה בספרה המצויר או באיזה ספר אחר שאמה היתה מרשה לה לדפדף בו; יש שהיתה מתבודדת בפנה, יושבת על השרפרף הקטן או משתטחת על הספה ושותקת, ויש שהיתה נכנסת בשיחה עם אמה, אבל בכל אותן השעות מרגש היה, כי אין לב הקטנה הולך אחרי כל אלה – וכי רעיונותיה מרחפים עכשו באיזו פנה הרחק מפה. מבטה עמוק היה וכאילו מרפרף מעל לדברים שהסתכלה בהם. והאם, שבימים כאלה לא היתה ילדתה נותנת לה מנוחה – לא התענגה כלל וכלל על ימי מנוחה ושקט אלה.

ובאו ימים אפורים, דמדומים נוגים ולילות אפלים – והתוגה הוסיפה להתרחב בחוץ, בבית ובנפש. והילדה, שבריאותה שבה אליה אחרי ימי־החום, שבה ותחלש, וקדחת קלה היתה תוקפה אותה מזמן לזמן. האם חכתה בכליון נפש לימי־חמה, ואלה, כמו להכעיס, לא חפצו לשוב מהר. ובבקר אחד שמעה האם את ילדתה משתעלת, וכשנכנסה אל החדר ראתה והנה אדמו פני הקטנה באודם בלתי־רגיל. הרופא, שבא אחרי כך, אמר שעל הילדה להשאר במטה, ופניו רצינים היו באותו רגע, והאם הרגישה כאלו נתקה איזה נים בלבה. ומאז, גם אחרי שוב ימי החמה, היתה הילדה יורדת מעל המטה רק בימים חמים ביותר, כדי להתחמם בשמש. ובימי־גשם היתה מרגישה את עצמה ברע מאד.

ועם רדת דמדומים היתה האם יושבת לפרקים אל הפסנתר ומנגנת. היא היתה נזהרת מאד, והיתה בוחרת במנגינות שלא היו עלולות להרגיז את עצבי הילדה. זו היתה שוכבת במטה ועיניה היו נטויות כלפי הפסנתר והאם. לפעמים נראה לזו כאילו הילדה מביטה אליה בפני־תחנונים, ושפתיה של הקטנה קומצו כאילו פחדה פן תפליט דבר מה שלא צריך להוציא מן הפה. האם היתה אז נגשת אליה, מלטפתה – אך הקטנה הוסיפה לשתוק ולא אמרה כלום. עד שבא יום שמש חם ובהיר, והרופא הודיע לאם שאין סכנה לטייל עמה קצת אחרי הצהרים בטרם שתרד השמש, ביער וגם על שפת הים. אחרי יום זה באו ימים אחדים בהירים וחמים עוד יותר, והילדה התענגה על טיוליה, כאילו מטיילת היתה בפעם הראשונה בחייה. ואז, בערב אחד כששבה הילדה אל מטתה, פנתה פתאום אל אמה: – “אמי, מדוע אינך מנגנת את הדבר ההוא?” והאם ראתה את עיניה מפצירות בה ותשב אל הפסנתר ותנגן. הילדה שכבה בעינים עצומות; וכשנגשה אליה האם בשעת ההפסקה – לא יכלה לברר אם ישנה הקטנה אם לא. ואז סגרה את הפסנתר ותשב לקרא בספר.

ובינתים הלך הקיץ אל קצו. רוחות חזקים התחילו לנשב, והים סער. פה ושם סוגרו וילות אחדות, שדייריהם שבו אל מקומות מגוריהם התמידיים. הרופא אמר, כי בעוד שבועים יהיה גם על האם ועל הילדה לנסוע, באשר הסערות והתוגה שבמקום לא יוכלו לפעול לטובה על בריאות הילדה. והאם כאילו נעורה מאיזו שנה ליטרגית. הטלגרמה המקֻוה לא באה, ועליה היה לחשוב על דבר המקום שבו תקבע דירתה. לה נדמה עכשו שקשה יהיה לה לשוב להמקום שגרה בו קודם. ופעם שאלה את הילדה, אם חפצה זו שהן תתישבנה באיזו עיר אחרת. ואז הבריקו עיני הילדה והביטו אל אותם החלונות שבהם היתה השמש מאירה ומחממת בימים: “כן, אמי, חפצה אני. נלך אל הדרום, אל השמש”.

ט.

הנסיעה אל הדרום מוכרחה היתה להדחות. ימים אחדים אחרי זה נשמע שוב אותו השעול אצל הילדה, ובהרת אדומה רקדה שוב על לחייה והרופא צוה שוב להשכיבה במטה.

והימים היו יפים, ימי ראשית סתו. פה ושם התחילו האילנות לנשל את עדים, ועלים צהובים התחילו מכסים את פני הדרכים. היערות צהבו והבריקו באורות עשירי גונים. הוילות התחילו להסגר זו אחרי זו, והחצרות והדרכים – להתרוקן; נסגרו גם בתי המסחר זה אחרי זה, וגם אולם־הרפואה עמד להסגר. ובכל יום אחרי הצהרים, בשעה שהיתה הילדה מתנמנמת או נחה בעינים עצומות, היתה האם יוצאת לטייל קצת. היא הרגישה עכשו מה מקום זה לה. הסתו דבר לנפשה היום בקול אם מנחמת. ולמחרת היה נגונו מצרצר בנפשה כשירת־התוגה והשעמום של הצרצר בפנה. אז היתה שבה ויושבת עם דמדומים ומנגנת קצת או שרה בחשאי. והילדה שכבה כאילו לא שומעת.

ביום אחד נסעו גם השכנים, והאם והילדה נשארו יחידות בוילה, והתוגה גדלה עוד יותר. בערבים נראה היה כאילו מטיילים הרוחות והסערות בחדרים הריקים מאחורי הקיר, מתדפקים בתריסים באמצע הלילה והשמשות של החלונות צלצלו רועדות. שומר החצרות שאל פעם את האם, מתי חושבות הן לנסוע – והיא לא ידעה מה לענות. והילדה כאילו השלימה עם גורלה ואת הדרום לא הזכירה יותר. נראה היה כאילו נתחבב עליה המקום דוקא עכשו, בשעה שעל כרחה היה עליה להשאר בו. היא התחילה כאילו מפשפשת בזכרונות הקיץ. פעם הזכירה את אמה שצריך היה לחשוב על דבר טיול חדש למקום הקרוב לשמוע מוסיקה, וביחוד לראות שם את הטיול על שפת הים. שם הרי קהל כל כך אחר; והאם היתה מוכרחה, לצערה, להגיד לה שעל דבר מוסיקה אין לחשוב יותר, אבל כשתבריא הקטנה מהר, עוד נספיק לראות טיול יפה שם. ותיכף הוסיפה: “בכל אופן נוכל בשנה הבאה להתישב במקום ההוא”.

ובאחד הימים שאלה פתאם הילדה את האם, כאילו לאחר־יד, אם לא ראתה אותו הזקן. האם, נבוכה מבלי דעת מדוע, הסתכלה בפני הילדה, שהיו מוזרים באותו רגע, וגם נדמה לה שקולה של הקטנה רועד היה. “אני אשאל, בתי, עליו ואומר לך”. ולמחר בבקר יצאה לטייל. בבית נשארה ילדה, בת השומר, שהיתה באה עכשו לשחק עם הקטנה. הבקר היה משונה קצת. רגע הופיעה השמש, והכל הבריק פתאום באור־גסיסה מרמה, ורגעים שוב נסתרה ונהיה הכל אפור וצהוב; רגעים שקט האויר והים כאילו קפא, ורגע כאילו התפרץ רוח בזעזועים, רקד בין העצים וקמטים נעשו פניו של הים. טפטף לפרקים גם גשם קטן. כשעברה האם על פני אולם־הרפואה נגשה שמה במחשבה לשאל את הגנן, אפשר הוא יודע מה על דבר הזקן. הבית היה כבר סגור, ולא נראה אף טיָל בגן שהשלכת כבר משלה בו. רק הגנן טפל עוד פה ושם בערוגות הפרחים יותר מתוך הרגל מאשר מהרגשת־צורך. הוא כאילו שמח על בואה של האורחת, וכאילו גם כעס על אשר גם עכשו אחרי הסיזון באים עוד לפעמים אורחים שרידים לבלבל את המוח. וסוף סוף נכנס עמה בשיחה. מוזר הדבר: דוקא אנשים טובים נשארים פה אחרונים. כך הוא בכל שנה. והאם ספרה לו, כי ילדתה חולה. כן, כן, הוא זוכר. חבל מאד! ילדה חורה! היא היתה תמיד מסתכלת בעבודתו ולא הפריעתו אף פעם. לאחרונה שאלה האם אותו להזקן ההוא, זה שהיה פה יושב על ספסל קבוע. כן, כן, הוא יודע: זה שאחרי כן היו מובילים אותו בעגלה קטנה. הוא היה גר בוילה רחוקה מאד והיה מטייל שעות שלמות טרם שחלה. אנשים כאלה נשברים פתאם, כארז. זה לפני שבוע הובילוהו הביתה: פחדו פן ימות עוד פה.

האם לא ספרה להילדה על דבר הזקן וזו לא שאלה אותה יותר. ואולם האם פחדה שהקטנה אפשר חושדת יותר מאשר יכלה היא להגיד לה. ומצבה של הילדה לא רק שלא הוטב, כי עוד הורע מיום ליום. השעול שלה חזק, פניה רזו והאם לא ידעה מה לעשות. הרופא התמידי שלה נסע, ותחתיו היה בא רופא מקומי לא מומחה. אך זה הזהיר גם כן שצריך להזהר מהרגיז את הקטנה. וזו התחילה דוקא עכשו דורשת שינגנו לה דברים שהיו פועלים על עצביה לא לטובה, והאם פחדה להשיב את פניה. ופעם היתה מוכרחה לנגן לה גם את המנגינה ההיא.

ימים אחדים אחרי זה בקשה הקטנה לנגן לה אותה המנגינה. בעינים פקוחות לרוחה, שותקת ובפנים כמעט קפואים היתה מקשיבה לקולות ולצלילים, ודרשה דוקא לנגן לפניה גם את המחצית השניה. והאם השתוממה לראות כי אין מנגינה זו פועלת עכשו כמעט כלל על עצביה. ורק ביום אחד ראתה האם והנה הילדה מביטה למעלה ועיניה כאילו הביטו הרחק, הרחק. ופתאום, בשעת ההפסקה, פנתה הילדה אליה וקולה היה לוחש ועמוק: “אמי, לי נדמה כאילו שמעתי כבר פעם מנגינה זו לפני כמה זמן באיזה מקום הרחק מפה. האין זאת?” והאם נבוכה; ובלי דעת נשמטו משפתיה המלים: “אפשר: גם לי נדמה ששמעתיה”. – “ואיפה”, שאלה הילדה: – “ומתי? אני אינני זוכרת; ואת?” ובקול עמום ענתה האם: “איני יודעת”. הילדה נשתתקה; והאם לא נגנה בפעם זו את סוף המנגינה.

ולמחר שאלה האם את הרופא אם מותר לנסוע עם הילדה. הרופא התיר ויעץ גם כן לנסוע אל הדרום, ופניו היו רצינים וקרים באותו רגע. “בכל אופן תנסה”. והבשורה פעלה לטובה קצת על הקטנה. היום היה חם, והאם יצאה אחרי הצהרים לטייל עם הילדה אחרי שהלבישה אותה מעיל חם. והקטנה יכלה להתענג שעה קלה על הים והיער.

אך יום־הנסיעה נוגה היה, יום גשם. הים סער והאם והילדה ישבו בעגלת הרכבת ותסתכלנה אל תוך המרחק האפור והמעורפל. הגשם דפק על זכוכיות החלון. אופני הרכבת שקשקו במנגינה חדגונית. והקטנה ישבה בפנה ועל שפתיה הדקות כאילו רחף חיוך אירוני. והאם לא שמעה דבר ולא ראתה כלום, בלתי את השעול שהרגיז מזמן לזמן את הקטנה ואת הבהרת האדומה שפזזה על לחייה ומתחת לעיניה. והדרום והשמש נראו לה הולכים ומתרחקים אל מעבר לים.

תרע"ה.

א.

שני החברים, יחזקאל ושמואל, שהיוּ מקפחים זה את זה בהלכה עד לידי מסירות וקטטה – היו בעצם ידידים טובים וחברים חביבים, אלא שהתורה עשתה את שלה. דברי תורה לא נתנו לותור, ואין זו מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וכדי להעמיד דברי תורה על אמתתם, היה כל אחד נכון לנעוץ חרב בבית־המדרש; רק שאחרי־כל לא זזו מספו, עד ששבו ונעשו חברים טובים. שמואל, בן חיים אהרן החנוני, האדם הנוח לכל, היה כֶּרַע אביו, שקט כמוהו, קצת מעין נחבא על הכלים, אף כי שונֵא היה בעצם כל ענוה יתרה, ונוח וגם מסביר פנים עד כמה שלא היה ביישן. דרכו היה פשוט, ותורתו היתה פשָט. דברי תורה עניים במקום זה ועשירים במקום אחר, וּכשחופרים באר ואין המים נראים צריך לשנות מקום החפירה, כי אפשר מאד שתחפר ותחפר ושוב חול, ושוב עפר קשה ושוב חמר מדולדל ולמים לא תגיע. משל זה שמע פעם שמואל מפי הפרוש הגבוה, שאביו היה חופר בארות בפולין. אלא, כשבא יחזקאל בן העיירה הקטנה, זה שאביו “בן־יִשוב” היה מנעוריו, כלומר כפרי ומצוּי בין הגויים, ויחזקאל זה, הבריא והאמיץ, תקפהו פעם והפילהו לארץ, מבלי שחשב הוא כלל להתאבק, דבקה נפשו בו, ועוד מהזמן הראשון בישיבה לא זזה יד האחד מידו של חברו. ויצא דבר משונה: דוקא יחזקאל, הבחור הזקוף והכפרי במהותו, דוקא זה נטה לפלפול ואגודלו היה מתנועע ומתעקם תמיד, בשעה שכפו של שמואל, הקטנה והרכה, היתה נחה, כאילו משקיטה ומשלימה, על זרועו. יחזקאל אהב לחפור דוקא עמוק: דברי תורה מוכרחים דוקא להיות עשירים בכל מקום. אין לחפש, אין להרבות בספרים; אלה רק מכניסים מהומה. המקום צריך לענות למקום. יש לך קושיה, שבר ראשך ותרצנה ואל תזוז. חריף הוא, קפדן, ושמואל הותרן וִתר וּותר, וקפדנותו של יחזקאל גברה וגברה. יחזקאל אכל “ימים”, אך נכנע לא היה מעולם, וגם כשנכנס לאכול את יום חוקו, נכנס לא כעני, כי אם כנוֹשה. במטבח לא הושיבוהו מימיו, הוא גם לא היה נשאר שם אף רגע. ושמואל ראה בעובדה זו דוקא נמיכות־ערך בשבילו. הוא, הישן על המצע הרך, האוכל בשר כמעט בכל יום, שעין אביו ויד־אמו לווּ אותו תמיד – היה מרגיש שחייב הוא איזה דבר להבחור הגֵר הזה, היתום החי. הוא הציע לו פעם בשפה רפה, כדרכו, לגור עמו יחד בבית אבותיו, ויחזקאל לא הסכים; והוא לא הפציר בו. הוא הרגיש, כי כך צריך להיות. ומדי זמן וזמן נהיה שמואל ותרן יותר, לא לכל, – דוקא בנוגע לבית היתה מופיעה אצלו גם קצת עקשנות כיאות לבן מפונק, – רק ליחזקאל ותר. קפדנותו של זה נהיתה כאילו יותר רכה ביחס אליו, אם כי ביחס לאחרים הלכה הלך וקשה. שמואל הורגל פשוט בה וחדל מהרגיש את עוקצה. וכך חיו להם שני הבחורים באחוה ורעות, לשמחת כל באי בית המדרש. שכינת ארון־הקודש כאילו פרשה כנפיה על ראשם, ופנתם היתה מקדש מעט, והמבט החודר והקול הזועם התערבו בעין השקטה ובהדבור המפכה לאט, ובית המדרש כאילו מלא אור וחום.

ב.

ערב אחד נכנס ברוך השדכן אל בית חיים־אהרן, ומבלי הרבות דברים נגש ישר אל הענין. ר' נח זלמן, החוכר העשיר, חפץ בשמואלקי שלך לחתן בשביל בילקה שלו. מה חושב ר' חיים־אהרן על זה? ודאי הוא צריך לשאל בעצת זוגתו. ועיני ברוך חפשו את זְלֵטָה ה“בריה”, זוגתו של חיים־אהרן שהכינה עתה, כאילו במקרה, לביבות מתפוחי אדמה במטבח הרחב שלה.

חיים אהרן, הנוח והאטי, שכל תנועותיו כאילו אמרו תמיד זהירות וישוב־הדעת, לא חכה הפעם לדברי זלטה, כי אם הפליט כרגע, לגודל תמהונו של ברוך, אם כי בשקט המיוחד לו: “נקרא לנערה ונשאל את פיה”. ועיניו הביטו לארץ כאילו מבויש מדברי עצמו.

“מה שייך לנערה?” העמיד בו ברוך זוג עינים גדולות: “וכי ביילקה שלו היא? הרי יש לה אב, יחיה עד מאה ועשרים שנה”.

פני חיים אהרן הוארו באור נעים: “מה שייך? גם שמואלקי בנדון שלנו הוא בבחינת נערה”. ועל פניו השתפכה תמיהה נוחה וטובה.

– “טפש שכמוני!” סטר ברוך על אזן עצמו. ובהניעו ראשו הוסיף: “ודאי: ומה? לא לשאל את שמואל? פשוט: נעשים מטומטמים לעת זקנה”.

“אין דבר, אין דבר”, הרגיעהו חיים אהרן בחיוך טוב. “הרי באמת אפשר לטעות. וכי את בילקה לא צריך לשאל? גם הנערה בזמננו אינה, פשוט, נמסרת בקבלת קנין גרידה. אפשר זה לא טוב, אפשר הבינו אבותינו יותר מאתנו, אבל אנחנו מוכרחים כך. ומה גם אם מנהג אבות הוא”.

“מנהג בתואל אבי לָבָן הארמי”, צחק ברוך. הוא נזכר באותן הצרות שהיו לו כבר מהבנות ואהבותיהן שם אצל הגבירים, והרגיע את נפשו: הנה לא תגיע עוד הרעה, – ואכל את הלביבות שהגישה זלטה בינתים לתיאבון.

אך הרעה הגיעה גם עד הנה. במגרש בית המדרש מופיעות היו לפרקים, ברגעי חופות, בשמחת־תורה, לתקיעת שופר או להכנסת ספר תורה שתי נערות: האחת שחורה, זקופה, בעלת זוג עינים מבריקות וידים גדולות וכבדות, בילקה היפה בת החוכר, ועל ידה חברתה, פייגלי הבהירה, גוצה קצת, לבנת־פנים ובעלת עינים בהירות ושקטות, מביטות ישר וכאילו צוחקות בנחת לעומת אלהים ואדם. שמואלקי הוַתרן אמנם הרגיש תחלה במציאותה של בילקה ולבו התחיל דופק, אלא שבעברו על ידה התאדם כולו, התכוץ ולא נשא עינו אליה. להיפך, עם פיגלי נפגש פעם־פעמים בבית דוֹד והיא דברה אליו כאחות אל אחיה, ובעברו על פניה ברחוב היתה מרימה אליו מבטה, ולכל היותר היתה מביאה מבוכת־רגע, שהיתה חוזרת אליה ומתבטאת על ידי אדמומית־פנים קלה. לא כן בילקה: זו לא הרגישה בו כלל, ובמקום זה היה גַבה מתכופף כאילו מאליו בהרגישה את מבטו של יחזקאל. היה לה תמיד הרצון שיבא פעם בשבוע – אם אפשר היה לשַבת – לאכל על שולחנם, ואז – ועיניה הבריקו באיזה בטחון עצמי. יחזקאל לא הרגיש בזה, כמו שלא הרגיש שמואלקי ביחסה של פיגלי. הוא היה פשוט עובר את הרחוב שקוע בסוגיותיו ובחשבונותיו עם הלומדים והבחורים. עולם־אלהים לא לקח לבו, שהיה נתון כולו לעצמו, לתורתו. לשמואל ופיגלי היו אביב וסתיו, פרחו עצים ונכמשו, ואורות היו וצללים ולילות לבנה וכוכבים ושמש עלתה ושקעה, ורוח לחש סוד לאילנות וצפרים שרו בין עפאים. על כל אלה קראה פיגלי בספורי שמ“ר וב”הנאהבים והנעימים" שבכתה עליהם, ועל אלה קרא שמואלקי ב“אהבת ציון”; והספרים לא נראו כלל זרים ומגלי עולמות. אדרבא, מה שנכתב ב“אהבת ציון” לא נכתב במקרה בספר פלוני או אלמוני בתנ“ך, – זהו פשוט הרחבת דברים קצת – והשאר, הכל הרי יש מסביב. גם קודם ראה והרגיש בעולמו הטוב של הקדוש ברוך הוא, אלא שהלב היה כאלם, לא ידע לקרוא שם לדברים. וכך, בקירוב, היתה הרגשתה של פיגלי. ובעצם הרי היה כל זה, כל מה שקראה ברומנים, לא חשוב. היא לא התגעגעה כלל שיבא שמאלקי לבוש כ”פרַנט" ויכרע לפניה ברך ויאמר לה: “אהבתיך!” כי אם פשוט: היתה חפצה שיקראו לה אבותיה בערב אחד ויאמרו לה: “פיגלי, הנה בא שדכן מר' חיים־אהרן”. היא רק פחדה פן לא תיטב בעיני זלטה, זו שידיה ידי־זהב ושחצי־העיר לומד אצלה לאפות, לבשל ולטגן. היא נזכרה באמור פעם אמה לזלטה זו: “איני מבינה, זלטקה’לי תחיי: את כל כך אופה יפה, מבשלת, צולה ומטגנת, אין דומה לך, ועל שמואלקי שלך אין זה נכר כלל. למה הוא חִוֵר כל כך?” וזלטה צחקה: “אין דבר, תבא אחרת ולא תדע כמוני, ובכל זאת יהי נכר”. היא, פיגלי, לא מצאה לה אז מקום, ואילו היתה קטנה, היתה מחביאה פניה באותו רגע בשמלת אמה. כן, הרבה מחשבות היו לפיגלי, וכולן הסתובבו סביב הרגשה אחת והובילו אליה. פיגלי חפצה זה כבר לספר לבֵילקה את אשר בלבה, והתביישה, בעוד אשר בילקה ספרה זה כבר לה, לחברתה הצעירה, לא מעט. לבילקה היו כבר פנטסיות אחרות. היא חפצה בפְרַנְט, והרבה חלומות היו לה בנידון זה, אלא שיחזקאל משום מה היה מאפיל על כל הפרַנטים. להיות לרבנית לא היה לבילקה חֵשֶק, אבל היתה הרגשה, כי בעל כיחזקאל נותן כבוד, וסתם, זהו – אי אפשר גם לבטא מהו, הרגשה זו באה רק כדי להצדיק הרגשה אחרת יותר פשוטה ומציאותית: יֵשוּתוֹ של יחזקאל. היו לה כבר איזו ענינים גם מחוץ לחלומות: בחורף העבר טִילה בעגלת חֹרֶף עם בן־חוכר מכפר סמוך, בחור כארזים, אבל מגושם יותר מדי. היה גם לבלר גוי בכפר הסמוך לאחוזת אביה שאִיֵם עליה פעם, כי יִירֶה בעצמו אם לא תנשֵא לו, דבר שהפחידהּ מאד וגרם שזה כשנה לא נסעה אף פעם לאחוזה; היו איזה פריצים וסוכנים מבאי־בית־אביה שזרקו אליה עָיִן. אך בִינָתָה הפשוטה והברורה אמרה לה: כל אלה הנם אפס ויחזקאל הוא עִנְיָן. היא שמעה כאילו לאחר־אֹזֶן, כי נושא אביה עין לשמואלקי, והדבר נגע בה רגע, היא גם זרקה עין בו והסיחה דעתה ממנו תיכף. אלא שדבר אחד צִעֵר: יחזקאל כאילו לא הרגיש במציאותה, ודבר זה גרה אותה עוד יותר. היא לא ראתה כלום ולא שמעה דבר, לא היו גם קיץ וגם חרף, השמש לחנם עלתה ושקעה, והזָמִיר של פיגלי היה איזו “צפור טפשה מבלבלת את המוח”. וכשהתחילה מרגישה, כי יחזקאל סוף סוף התחיל זורק אליה מֶבָטים – נהיה הכל כאילו רוקד סביבה. הוא נהיה קרוב כל כך, אף כי לא דבר עמה אף פעם, אך הסכנה היתה גם כן כל כך קרובה: ואם לא יחפץ אבא? “אז”, החליטה פתאם ועיניה הבריקו באֵש רעה, “אגיד לו: אברח עם הלבלר. ידע נא!” ואת כל זאת שמעה פיגלי מפיה וידעה, שמחה פרקים והצטערה, אלא שהיא ידעה עוד דבר: יחזקאל היה פעמים מביט גם אליה, אל פיגלי, כך, כאילו דרך אגב. ונפלא הדבר! אומרים עליו: כבד־ראש הוא, קפדן, זועֵף, והרי עיניו רכות כל כך וטובות. והיה עוד דבר שלא ידעה, רק הרגישה בו: יחזקאל כאילו פקפק רגע, פעם הביט בה ופעם בבילקה, ושוב חזרו עיניו אליה ושוב אל ההיא, ובילקה לא הרגישה בכלום. היא ידעה רק אחת: יחזקאל מוכרח להיות שלה, והדבר היה קשה מאד. הוא, – היא ידעה זאת היטב – הנהו בחור קשה, בעל־גאוה, הוא לא יחפץ בחסדי איש, ואביה איש קשה, גֵא על כספו ועסקיו. איך יסודר כל זה? אילו היתה לה אם כזלטה! לזו אפשר להגיד את הכל; אבל אמה היא אשה פשוטה ורגזנית, ואביה גם אינו מתחשב אתה. ובילקה התחילה להרגיש, כי יש עוד דבר חוץ מיחזקאל: לילות בלי שנה.

ג.

קרה דוקא כך, כי הסתדרו הענינים על הצד היותר טוב. איך קרה זאת? שאלו את המלאך המכריז על הזווּגים ויאמר לכם. שום דברים יוצאים מן הכלל לא התרחשו. הדבר עבר דוקא באופן הכי פשוט: קראו “לנערה”, כלומר, לשמואלקי, ושאלו את פיו, ושמואלקי לא אמר – לא הן ולא לאו ושתק, רק צל קל הקדיר מצחו, ודבר־מה רטוב במקצת ערפל עיניו הבהירות. חיים אהרן ראה, שתק, הרהר יום־יומים ואמר לברוך השדכן בנחת: “עוד צעיר הילד, ישב עוד קצת בבית המדרש; יש פנאי”, והשפיל מבטו לארץ, נבוך מחולשתה של האמת. ברוך השדכן נדהם והרצפה כאילו התנודדה תחתיו: “איך זה? באים ופותחים לאדם בור־שומן, והוא אינו תוחב אצבעו לתוכו? אפשר אין הדבר טוב בעיני ר' חיים אהרן? אפשר אין היחוס מתאים – אז הרי יש תרופה: נח זלמן יוסיף”. “אבל בשם השם”, אמר חיים אהרן כמעט ברוגזה: הוא התחיל כמעט מאמין בהשתמטותו שלו: “אלהי עֵדִי, כי איני מוצא שום פגם לא בר' נח זלמן ולא בבתו. אדרבא: רב נח זלמן” – וחיים אהרן הדגיש עתה את ה“רֶבּ” – “ר' נח זלמן הוא סוחר הגון ויד פתוחה, והנערה, אומרים, יפת תאר, אלא, שהילד, כלומר, הבחור, חלוּש קצת, ושוב, הרי יש פנאי. למה נשים עול על צוארו כל כך מהר? גם זלטה שלי חושבת כך”. השדכן, שההסתמכות בזלטה גלתה לו את חולשת הענין, לא ותר: “אי משום כך – אדרבא? הרי בית נח זלמן מלא כל טוב. וכי אפשר שיפטמוהו במקום אחר כמו שם?” ומלים אלו הכשילוהו, הן פגעו בזלטה, ועלבונה של זו בא לעזרת חיים אהרן: “וכי לפטום שלהם זקוקה אני? אם לפטוּם – אני יודעת לפטם. בני צריך שישגיחו עליו, שיפטמו אותו, והנערה שם, בלי עין הרע, אדרבא, יודעת היא לפטם עצמה”. וכך נשאר הענין תלוי מבלי שידע ברוך, איך לצאת ממנו. אלא שבינתים נתגלגל המקרה, כי חש שמואלקי בראשו ונשאר ימים אחדים לשעה קלה בבית; והסתובב הענין כך שישבה זלטה עמו פעם ביחידות והוא התרפק עליה כתינוק. נפלו דבוּרים מדבוּרים שונים, ונתגלגלו עד הענין המדוּבר, שזלטה רצתה בו בעצם. “וכי אינך חפץ בה, למה? והרי היא יפה כ – מה אומר לך? וכי ישנה יפה כזו? הרי בת־מלכה היא. והבית מלא כל טוב; ולמה לא יהי לנו קצת־נחת?” שמואלקי התרפק עליה, התרפק ושתק, וזלטה הרגישה בחולשת “בֶריותהּ” רגע. “שמא אתה רוצה באחרת, למשל, נאמר, בפיגלי? הרי גם זו נחמדה, יפה כאור השמש?” נסתה את מזלה עוד הפעם. עתה הרגישה זלטה על פי הלחצו אליה, כי קלעה אל המטרה. ונתגלגלו אחר כך גלגולים מרֻבים: זלטה דברה עם פיגלי והדברים עברו על בילקה ומזוּ על יחזקאל, ומזלטה הגיעו לאזני ברוך השדכן; וכשנתפרסם דבר השדוך של שמואל ופיגלי, התקצף נח זלמן, ובבוא אליו ברוך עם ההצעה החדשה דפק בשלחן ואמר: “נו, טוב! הם לקחו את הקטן ואני את הגדול”. ומתוך כעס קבע הוא אחר כך את חתונת בתו ביום חתונם של שמואל ופיגלי. כשנודע הדבר לזלטה, כעסה אמנם ואמרה להכין סעודה כזו שנח זלמן הגביר יתבייש לעומתה ויתפקע, אך חיים אהרן הנוח לא הסכים. הוא יעץ להעביר את החתונה ל“חצר” הנמצאת במרחק איזו ורסטאות מן העיר. החתונה הוחגה בשקט, במקום הרב סדר הדיָן את הקדושין, אבל נמצאו עוד לומדים וחשובים שבאו לשמח עם חיים אהרן. וזלטה הפשילה שרווליה ואפתה ובשלה וצלתה וטגנה כיד המלך, ושמואל’קי לא דרש דרשה כיחזקאל החריף, אבל תורה נאמרה לא מעט על יד השולחן. ובשעת מרק הזהב הבריקה הלבנה לתוך החדר הקטן ואורות כוכבים, חלשים אמנם וחורים, נוצצו, וריחות שדה וכר נדפו, ונשמעה הרמוניקה מרחוק של איזה בן־אכרים ובחורה של הכפר ענתה לקולו. ואחרי שנשמעה ערבוביה של קולות, קולות שהגיעו מאורוות ורפתים ולולים ושלוליות־מים – הבקיע פתאם קול מתוך עפאים: הזמיר. זה היה זמיר שלא זמרו אבותינו, פיגלי לא שמעה בחייה זמיר כמותו.

האבות התחרו קצת והקנאה היתה מאיימת, אבל הבנות והחתנים לא הרגישו שום טינא. אדרבא: וכי יכול היה להיות אחרת? וכי לא ידו הרחמניה של המזוֵג זווגים היתה בזה? עוד לא עבר חדש אחרי החתונה, ושני הזוגות יצאו לטייל בשבת לאורך מסלת־הברזל. לפרקים הלכו שני הגברים קודם ונשותיהם אחריהם חבוקות־יד כבימי בתוליהן, אך לאט, לאט נתפרדו הידים, הרגש כי בין נשים נשואות צריך להיות רוַח כמו בין הגברים. לפרקים כאילו נתנו הגברים לנשים זכות הקדימה. הם עמדו רגע, שקועים היו בענין תורה או במילי־דעלמא – עתה אחרי הנשואין התחילו לנטות לעניני דרך־ארץ וישובו של עולם, – ובינתים מהרה בילקה ומשכה את חברתה ועברו לפני בעליהן, ופעמים הלכו ארבעתם בשורה, פעם על פי דין, כלומר, שאשתו של זה לא נגעה בצדו של זה, ופעם באיזו ערבוביה שירֵאים ושלמים התרעמו עליהם, ערבוביה שהוכנסה על ידי בילקה. פיגלי באה לבית חיים אהרן, כי לא חפצה זלטה להפרד מבנה יקירה, ויחזקאל לביתו של החוכר. ולאט, לאט שכך גם זעפו של נח זלמן. יחזקאל לא נהיה לרב, וגם שמואל לא פרש לרבנות. פיגלי היתה קצת חלשה ושמואלקי נמשך לאט לאט לתוך החנות. הפרנסה היתה דחוקה והוצאות הבית רבו וגם חיים אהרן נחלש, וזלטה אהבה את המטבח יותר מן החנות. שמואל חלק זמנו בין תורה לסחורה, וכמוהו גם יחזקאל. עסקי חותנו נח זלמן גדלו והצלחה מיוחדה לא היתה בהם, וצריך היה לחפש תמיד עסקים חדשים. יחזקאל הראה חריפות גם פה, וחריפות זו פעם הצליחה ופעם גרמה לעסקים בישין. וכך עברו שנים אחרי שנים. הזקנים הוסיפו להזקין והזוגות הצעירים לא חדלו מהתרועע יחד בכל שבת ובכל חג. אך צרה אחת היתה, וצרה זו היתה משותפת ועזרה עוד יותר לקרב את הקרובים: האלהים סגר את רחמי בילקי ופיגלי גם יחד. ושני הזוגות היו הולכים כאילו שלובי־יד וכמו תוגה אחת שפוכה היתה על כולם. ויש שבילקה ופיגלי נסעו באותה העגלה ליהודי טוב אחד וגם לרופא אחד ושבו בתקוות תחלה ומפח־נפש בא אחרי כן לשתיהן. שני הזוגות היו, לפי חיי הבעל והאשה בינם לבין עצמם וכן על פי האהבה והרעות שבין הבעלים והנשים, לברכה בפי כל, אך הברכה האמתית לא דרכה על ספם. ולאט לאט התחילו האחרים משתתפים בצערם מבלי שהרגישו הם עצמם בכל מרירות תחלה. חייהם ויחוסיהם הוטבו מיום ליום, וצרת האחד כאילו נחמה למחצה את חברו, אך הצער היה מנקר במשך הימים יותר ויותר עד לדכא.

ד.

אותו ענן הצער שעלה ורבץ על שני הבתים וכופף את גבות הזקנים והזקנות ודכא את רוח שני הזוגות, לא עצר כח במשך עשר שנים להביא את הזוגות לידי אותו הרעיון הטבעי כל כך והמקובל במשך דורות רבים מאבות לבנים – לרעיון הגרושין. אמנם נשתנו פני הזוגות וגם טבעם ואפים של האנשים נשתנה. יחזקאל, שאחרי החתונה כאילו נעשה רך ומסביר פנים לכל, נהיה עתה צנום, יבש וקולו צרוד, ואיש כמעט לא יכל לעמוד בפני רגזו. בילקה נהייתה קשת־נפש, שתקנית וקפואת־עין, ורק מזמן לזמן הבריקה עינה בברק־רע שאיש לא ידע למה ולמי הוא מכֻון. תחת זה נהיה שמואל עוד יותר נוח וותרן. יחסו לאביו שהלך וחלש מיום ליום, לאמו שהמטבח התחיל לאט לאט להמאס עליה וביחוד לפיגלי אי־אפשר היה לתאר. ירדה עליו איזו שתיקה לא קפדנית ולא מאַימת, כי אם חולמת וטובה. הוא היה כלו ותוּר, והיה מתהלך לו בבית ושר לו בדממה נגון נוגה קצת או מתוק־עליז. על מה חשב ועל מה עלזה נפשו בתוכו – לא ידע איש, וגם הוא ודאי לא היה יודע מה לענות אילו שאלוהו. ופיגלי נמס לבה ועיניה רכו מדמעות. היא נראתה כאילו כולה רטובה, ופניה היו מתוקים גם בתוגתם וגם בהבעתם השקטה הרגילה. ומסביב שררה תרעומת. התרעם נח זלמן ותבע בחשאי לגט, אך בילה היתה מבריקה עין זועמת והוא היה משתתק. המלה “גט” זעזעה וגם בילה גם יחזקאל לא יכלו התרגל לצלצולה. “אני למדן וירא שמים כמוכם”, היה יחזקאל עונה לאלה הלומדים והיראים שהטיפו לו מוסר, על שאינו עושה ככתוב. “ואני אומר לכם, אנו לא נתגרש”, והדבוּרים מסביב לו נשתתקו ונאלמו. לא כך היה הדבר בבית חיים אהרן. שם דוקא לא נמצא רצון שיתנגד, שיעמד על עצמו. ודאי, אילו היו אוחזים בשמואל ופיגלי והיו מובילים אותם לגט, היו כופפים ראשם והולכים כשה לטבח יובל. אלא שביחס אליהם באו תביעות ממין זה בזהירות. היתה הרגשה, כאילו רואים בני אדם לפניהם כלים של זכוכית דקה ויקרה ומפחדים גם לנשוב בהם, פן יתפרכו. זלטה אמנם חשבה על זאת וגם הוציאה מן הפה בפני בעלה, אך הוא השקיטהּ. “לא צריך, זלטה, אנו עוד נעָנש על זה”, אמר הוא ועיניו נהיו כאילו מתאנחות בדממה. “מבינה את, זלטה, אסור לנגוע בחיים כאלה. גם בבית המדרש אמרתי זאת להם. גם ביחזקאל ובילה לא צריך לנגוע: גם אלה כלים יקרים. הדורות עתה אחרים, וגם לפנים היו כאלה שלא נתגרשו. והילדים שלנו עדינים יותר מדי. הניחי להם. יגיעו הם בעצמם לרעיון זה – טוב, ואם לא – ודאי לא רק רצונם הוא, יש עוד רצון, זלטה”. וזלטה נשתתקה, אלא שמיום ליום ומשנה לשנה הורגש איזה דבר צורב בתוכה שצרב יותר ויותר. היא גם חדלה מתת כחה למטבח. “למה כל זה, אם העיקר אין?” שמואל לא היה בן יחיד וגם לא הבכור, אלא שהילדים הקודמים נתפזרו ואלה שאחריו לא היו בני קימא, והנחת האמתית יכל היה להיות רק ילד שלו. ומצד שני היתה בילה הבת הבכירה והמוצלחת של נח זלמן. האחרים לא היו מקובלים עליו והנכדים שבאו על ידם לא נתנו ספוק. הפצעים בלבבות עמקו ועמקו, ומוצא לא היה, והזוגות עצמם כאילו זקנו קצת והתכוצו; קומתם של יחזקאל ובילה כאילו התכופפה; וחריפותו שלו פעם כאילו התחדדה מרוגז, ופעם כאילו ניטל ממנה עוקצה; הראש לא היה מופנה להתעמקות. ובעיר התוכחו אודותם. “עוד יתגרשו” אמרו הקפדנים, וגם קטני־אמנה הסכימו להם. “עתה התעקשו, אבל יבא יום ויבינו. היו כבר כאלה. יחזקאל ובילה ודאי יתגרשו”. ולנגדם ענה אחד מזקני העיר, ר' ברוך מאחורי־הגשר, וכך אמרה גם גיטל, דודתו של חיים אהרן הזקנה: “אין דבר, יתרגלו. היו כבר כאלה, עתה יש עוד צער, הלב כואב. לאט לאט ישקטו. יש תורה ומצוות וצדקה ויתומים קטנים – אין דבר. וכשמתרגלים לחיות יחד”, אמרה גיטיל, “לא קל לותר זה על זה. האלהים יסלח להם”. ומעשי־שטן – או אפשר עין טובה של מלאך טוב – גרמו שהקפדנים וקטני־האמונה נצחו. הזוגות נתגרשו.

חיים אהרן נסע לעיר הפלך לדרש ברופאים, וזלטה, שהנשים הצדקניות לא נתנו לה מנוח, מצאה לה שעה והובילה את שמואל ופיגלי אל בית־הדין. שם אמנם התחילו פקפוקים, היה מי שהציע לחכות לבואו של ר' חיים אהרן – אבל נמצא גם מי שהוא קפדן שדרש להעמיד את הדבר על הדין. “יש דין בישראל!” הרעים זה ונענע בזקנו הכבד. ראש הישיבה, יהודי שָׂב עם פנים חוַרורים צמוקים, כשראה לפניו את שמואל כפוף ונמוך־עין ואת פיגלי עם עינים קפואות פחד ורטובות הכנעה, התחיל לעלעל בספרים ולחפש, אפשר ימצא איזו סברה מכריעה כנגד, אך בעוד הוא מחפש נכתב הגט, והוא רק יכל לחתם תחתיו בתור עד. כששב חיים אהרן מעיר הפלך – גם שם לא מצא ישועה – ראה והנה המעשה נעשה. שמואל התחיל מרבה בתורה, החנות רבצה על זלטה, וחיים אהרן אחרי רוגז ראשון נשתתק ועיניו כבו וכבו. גם זלטה התחילה מזקינה כדבעי, אלא שהתקוה לקדיש, ובאותה עיר, עיר מולדתה ובביתה, ומשמואלקי שלה – חזקוה. חיים אהרן שכב לו ימים שלמים, היה מתאמץ ובא פעם לבית המדרש, וביום אחד יצא ועבר את הגשר ושב משם לפנות ערב, כשאור מיוחד מבהיק בעיניו. זלטה ידעה מאין בא. שם בפרור שחציו גויים, פתחה לה עתה פיגלי חנות קטנה, – אחרי שאמה הספיקה למות בינתים, ואביה נשא אשה אחרת ועבר לעירה של זו – ושם ישבה לה עזובה וכאילו מבוישת, כאילו רק עתה התחילה להרגיש את העלבון של אשה שלא הביאה זרע לעולם ואת כל כָבדו של השם “גרושה”. בערב יום כפור הלכה גם זלטה שמה. היא נכנסה לחנותה של פיגלי כאילו במקרה, ובינתים, אחרי הרבותה בשאלות ודברים של מה בכך, הפליטה: “העיקר שכחתי, פיגלי, הרי ערב יום כפור היום. ודאי אין לך טינא בלב על שמואלקי שלי. וכי הוא אשם? ואני – מה אני? אשה נושאה בעול חנות לעת זקנה עם בעל חולה ובן חלש. הלואי, פיגלי, תזכי עוד להיות אם. אינך יודעת עוד מה זה “קדיש” בשביל אם”. פיגלי נבוכה, עינה נהיתה רטובה עוד יותר, אך פתאם הרימה פניה והביטה בעין תמימה בפני זלטה: “חמותי, וכי יש לי, חס ושלום, טענה נגד מי שהוא?” וזלטה נשארה קפואה. בשובה מצאה את חיים אהרן במצב קצת קשה. ומן אז הלך הלך ודעוך כנר.

והגט הראשון משך אחריו גם את השני. נח זלמן הרים ראשו. “רואה אתה”, הרעים על יחזקאל בקול של בן־ישוב, ב“ר” מלֻשנת כדבעי, “שמואל חברך הוא יותר יהודי ממך. יודע הוא, כי יש דין בעולם, הוא שחרר את פֵיגָה ואינו אכזר כמוך”. הדברים פגעו בלב יחזקאל ונחתו בו כחרב מלאך־המות. הוא נמצא ימים אחדים כמעט מחוץ לבית, ומתוך שלא חפץ להפגש גם עם חותנו ביותר, היה נדחף מבית־מדרש לבית־מדרש, והיה גם מתהלך בין השדות. אחרי שלשה ימים נגש פתאם אל בילה, שהרגישה כבר אי־מנוחה ימים אחדים, ואמר בקול אמיץ: “בילה, אני משחרר אותך. יש דין בישראל, בילה”. היא נדהמה, הביטה בו כחיה פצועה וכמעט שפרצה בשאגה, אלא שפתאם הבליגה על עצמה: “אבי דורש זאת ממך, יחזקאל, כן?” שאלה ותחבה בו זוג עינים חדות. “הדין תובע זאת, בילה”, ענה והלך. היא רתחה מעלבון. עיניה דקרו את אביה, עד שצר היה לו הבית. ובאמוּץ־שִנַיִם ובקפאון פנים הלכה אל הגט. באותו היום הרגישה, כי נשבר רצונה. וכששדכו לה אחרי נסיעת יחזקאל את שמואל לא אמרה כלום והלכה אחרי איזו חדשים לחוּפה. ברוך השדכן אמר: “ראיתם, אני צדקתי. השדוך ההוא לא היה מן השמים. על זה הכריזו”. אך עם אביה לא דברה גם ביום החתונה, לא קבלה ברכתו. וימים אחדים אחרי זה נשבר הגוף הענקי שלו, אחזהו השבץ.

ה.

יחזקאל נסע ונהיה לפרוּש, נדד מעיר לעיר, לא חתר לשום מטרה, לא רדף אחרי סמיכה, נהיה מוּבדל ושתקני, קמוץ־שפתים, התפרנס בלחם צר ובמים לחץ ואת חריפותו לא הראה. שנתים עברו והוא לא מצא מנוחה. הערים היו זרות, בתי המדרש משונים, המזרחים כמו נמעך צבעם, העוֹמֵד¹ שעליו נשען בלמדו כאילו לא התאים לקומתו, ואותיות הגמרא כאילו טושטשו. שום מאורעות לא אירעו בשנים אלו. הוא כמו נשכח מכל לב. מכתבים לא קבל ולא כתב. רק שבתוכו נקרה איזו תולעת. “לא, לא זאת המנוחה ולמקַיֵם־גלות לא נוצרתי”, זעק לבו בקרבו לא אחת. ואחרי הסוּס מרובה ותעיות־נפש שב כפוף־גב ורצוץ־נפש לאותה העיר. לתוכה לא נכנס, כי נשאר מעבר לגשר, בפַרְוָר. בית־המדרש הקטן של הפרור, כאילו נבנה במתכונתו וכדוגמתו של בית־המדרש שלמד בו קודם בעיר, וכאילו אמר הבנאי הראשון לשני: “כמוהו תראה וכן תעשה”, והמזרח שלו כאלו היה העתק של ההוא, וגם העומד במקום הראשון שעמד בו התאים לקומתו. הגמרא היתה מאותו דפוס ובאותה כריכה, ורק פני האנשים היו יותר פשוטים ונוחים. לא הרגשה קפדנית של לומדים ולא יהירות־דעת של גבירים. לעומתו ישב לו יהודי שָׂב כמעט, לבן עם פנים המוניים קצת, שהיה אומר תורה לפני אנשי־הפרור הפשוטים, וזה, אחרי שפגש אותו ב“שלום עליכם” כלאחר־פה, נהיה לאט, לאט כמו חבר טוב. הלב שקט כמעט. הימים והלילות עברו כמו בחלום. אל האזן חדר דבַר הנשא בילקה לשמואלקי, וטינא לא היתה בלב. היה פעמים רצון להכנס אליהם ולהתרועע עם שמואלקי כמו בימים הטובים, אלא שנצנץ רגע רעיון: “הרהוּר” – וכנגדו התעותו השפתים בצחוק מריר. “אני והרהור?” ואחרי כל זה לא עבר את הגשר. הוא נגש פעמים אחדות וחזר. נזכר באגדה על אותו האיש שהעליל על אשת חברו לפני בעלה, פתהו לגרשה, הלוה לו כסף לשלם לה כתובתה והלך אחר כך ונשאה. וכשלא היה לההוא לשלם הלך וכבשהו לעבד, והיה זה עומד ומשרת לפניהם ומוסך להם את הכוס ודמעותיו נושרות לתוך כוסו, – אותו מעשה שבשבילו נחתם באותה שעה גזר דינה של ירושלים להחרב. לא, לא; טוב שלא ידעו גם ממציאותו פה.

אלא שפעם, בערב ראש חדש אלול, ביום כפור קטן, נפגשו פתאם שני זוגות עינים דרך השבכה של עזרת־נשים. עיני יחזקאל פגשו שתי עינים בהירות, טובות ורטובות. ושוב הקשיב כלאחר־אזן איזו מלים והפעם בדבר פיגלי. זו הרי חנותה כל כך קרובה. והוא נבהל. האין פה אצבע אלהים? יד מי הובילה את שניהם דרך כל כך סבובים אל הפרור הזה? פעם קרה לו גם אסון. הוא יצא לקנות איזה דבר, ומתוך שפחד פן יכנס לתוך חנותה הקרובה, עִקֵל דרכו והלך לחפש חנות רחוקה. הוא הסתבך בסמטאות־הגויים של הפרור ונכנס דוקא לחנות שממנה ברח. הם נפגשו. הוא בקש את הסחורה ושלם את הכסף, והיא הושיטה את הסחורה וקבלה את הכסף כשעיניה מושפלות, פניה חורים קצת וידיה רועדות. כשעמד על הסף לצאת, החזיר פניו אליה. “ומה, פיגל, יש לכל הפחות לחם?” פיגלי הרימה עיניה רגע, הביטה במבט ותוּר ואמרה: “אלהים הוא אב, ר' יחזקאל”. הוא הלך. מאז היו עיניו פוגשות את עיניה רק דרך השבכה וגם זאת רק דרך הפתעה, כך, שלא ברצון. אלא שביום אחד, כשדבר עם ר' ברוך הזקן שהיו לומדים יחד מסכת אחת – נסבו הדברים על שמואלקי, ונתגלגלו באותו מעמד על הדרכים הנפלאים של ההשגחה העליונה. “נכשלתי בנבואתי”, אמר ר' ברוך לא בלי עצבות, “אני הייתי בטוח שלא יתגרשו. חיים כאלה! אבל, רצון הבורא, מה יש לקטרג? רק שילדים אין להם גם עתה, וזהו לא טוב. אם כן, למה כל הבלבול בא?” ועיני ר' ברוך הביטו חשוכות ישע כלפי מעלה. ופתאם הבריקו עיניו והוא תפס בימין יחזקאל. “ואפשר, ר' יחזקאל, בא כל זה לשמכם, אפשר צריך אתה לשאת את פיגלי?” יחזקאל נבהל, שתק ושב אל הגמרא. ואחרי איזו שבועות סדר ר' ברוך את הקדושין של יחזקאל ופיגלי, במעמד מנין יהודי־פרור פשוטים ומגושמים קצת. ויחזקאל עם פיגלי שכרו להם דירה קטנה באחת מסמטאות־הפרור, בסמטא של גויים, בבית קטן מכוסה גג־תבן. הוא הוסיף ללמד תורה ומזמן לזמן היה עוזר על ידה גם בחנות, ופרנסתם הספיקה להם לא בלי צמצום.

ו.

מסלת־ברזל התחילה להכָּבש ויהודי העיר התחילו מטיילים לאורך המסלה להסתכל בסלילה ובבנין התחנה. הקהל עבר מדי שבת בשבת את הגשר ומלא את רחוב הפרור. בין הטיָלים נמצאו לפעמים גם שמואל ובילה, שמתוך אי־רצון להדחק בתוך הקהל הרב, שהרבה עינים בתוכו היו לטושות אליהם, נטו לצדדין ועברו אל המסלה דרך אחת הסמטאות. יחזקאל ופיגלי שחפצו גם כן לראות במסלה, לא הלכו גם כן בדרך הרבים ונטו לסמטא. וכך הזדמן פעם הדבר כי נפגשו שני הזוגות במקום צר שלא היה דרך לנטות. קמה מבוכה. יחזקאל התבלבל, עיניו התחילו תרות הנה והנה, אם כי בעצם לא הרגיש בנפשו שום חטא: הרי הוא בא כבר ככלות־הכל. בילה התחבטה כחיה פצועה, עיניה נהיו בולטות מפחד, פיגלי השפילה עיניה ועמדה כאילו מבוישת קצת, כילד שנתפס בגנבה קטנה, ורק עיניו של שמואלקי הביטו עמוקות וטובות והבהיקו באור של הבנה. “שבת־טובה!” הפליט בינתים יחזקאל, וידו נשארה תלויה באויר. ושמואל אחז בה בתנועת נחת ופניו הפיקו עתה בת־צחוק של רחבות־נפש. “שבת טובה, ר' יחזקאל!” אמר והביט עליו, אל חברו בן השלשים וארבע שנראה עתה כיהודי נוטה לזקנה, בקומתו הגבוהה שהתכופפה קצת, בזקנו שגדל ונצנץ בנקודות לבנבנות ובהבעת־פניו שהיה בהם איזה כבד־ראש של תלמיד חכם גולה. וברגעים השנים ששתי הנשים לא ידעו בהם מה לעשות, כשבֵילה התרוצצה התרחק והתקרב מבלי מצוא מלה בלשונה, גחן שמואל אל יחזקאל פתאם ולחש פתאם בקול רך של שמואלקי הבחור מלפנים: “מזל טוב לשנינו, חזקאלי!” מלים שהביאו את יחזקאל ממש לידי אֵלֶם ושהחישו את פרידתם מבלי שהספיקו הרֵעות מלפנים להגיד זו לזו מלה. הזוגות נפרדו מתוך התפרצות, שמואלקי חייך לעצמו חיוך טוב בעוד שבילה להטו פניה ונשימתה כָבדה, עד שהוכרחה להשען על גדר ולאמץ בידה את לבה, כמפחדת שמא יתפוצץ; ומאחוריהם התרחק הזוג השני, כשיחזקאל תר בעיניו אחרי איזו נקודה שרעיונו יוכל להאחז בה, ופיגלי הולכת על ידו שתקנית ומבוישת, כעולה מתוך טבילה חמה. מאז, כשהיו נפגשים יחד, היו מברכים זה את זה בשפה רפה ומתרחקים לצדדים; אך הפחד מפני הפגישה נחלש לאט לאט, הכפור התחיל כאילו נמס, הגשר חדל מהיות הגבול, והפרור והעיר כאילו נהיו שוב לאחד. הגברים התחילו נפגשים בסעודות מצוה, בהלויות־מתים ולפרקים גם במקרה וכאילו במקרה. וגם הנשים התחילו נפגשות ביניהן פה ושם. כשהיתה פיגלי באה העירה לקנות סחורה באיזה מחסן נתקלה בבילה לפרקים, וכשהיתה בילה פעם נוסעת במסלת הברזל – היא היתה גם משתתפת בעסקים אחרי מות אביה, וגם ליהודים טובים היתה הולכת – היה עליה לעבור לפני חנות פיגלי. הן היו אז מחליפות איזו מלים, נזהרות מהזכיר את שמות הבעלים ונפרדות זו מזו כמכרות רחוקות, רק שמבט חם של פיגלי היה מלוה את בילה, ונהיה גם רטוב מדי עברו הרחק ממעל לה, ומבט כבד, עמוּם של בילה היה נזרק אחרי חברתה ותועה אחר כך ונאבד בתוך־תוכה של עצמה. עד שקרה מקרה, כי נסתבכה עינה בחגורת סינורה של פיגלי וכאילו החליק על פני כרסה שהתעגלה במקצת, ואז הופיעה הבעת תמיהה פתאומית על פני בילה, ואחר הבריקו עיניה באש רעה, פניה אדמו, חזה עלה וירד סוער, ומתחת לפאָתה הנכרית ששכנה על פני גל־שערות כבד, השתרע צל על מצחה, עבר דרך השקערורית בין העינים והחוטם, ירד בקצות השפתים ואִמְצָן עד כדי לקמט את סנטרה מתחת ללסתתה התחתונה. מאז היתה מתאמצת שלא להפגש עמה; רק פעם ראתה אותה מרחוק, ומשום מה נדמה לה כאילו טעתה אז. עינה תפסה את גזרתה של פיגלי מן הצד, וחזה של זו שלא בלט ביותר נדמה מתפרץ קצת ממעל לכרסה. ההיתה זו טעות מה שראיתי אז? חשבה בילה, או אפשר – ושוב הבריקו עיניה עיניה באור אפל: אם כך – הרי אפשר שיחזור הדבר!? אחרי איזו ימים תפסה אזנה ברחוב דבורים שהרסו את כל פקפוקיה. פיגלי עמדה בחדש החמישי. מאז היתה בילה עומדת לפני הראי, מודדת כאילו מן הצד את גזרת עצמה, אך חזה המלא התרומם כמגדל מעל לכרסה. היא התחילה שונאה עצמה, וגזרתה שהתגאתה בה נהיתה בעיניה כקללה. ועיניה עברו על פני בעלה החור ודל־הגוף, ונזכרה כי עוד בימי בחרותו לא נחשב בעיניה לכלום. איך ותרה על יחזקאל, על זה שהפרה עתה את זו – ידה נמתחה עתה באויר וכאילו הצֵלה על פני בריה גוצה ועברה בקו כמעט מאונך על פני יצור אורירי, ושפתיה קומצו בהעוית־בוז. הלב צעק בה, וכמטורפת נסעה ונסעה ליהודים טובים ולכל מיני רופאים ויִדְעוֹנים.

בערב אחד הרגישה בילה, כי שמואל חפץ לדבר עמה על דבר איזה ענין מיוחד. היא היתה משתמטת מבוא עמו בדברים יתירים. בלבה צמחה איזו שנאה אליו ואל גופו המדולדל, אלא שיחד עם זה היו עיניו התמימות והנוגות מעוררות גם רגש טוב. מה הוא אשם, המסכן? אך להקל עליו את מבוכתו עתה לא היה לה רצון. היא שכבה לישון, עצמה עיניה והתחילה לנחור כישנה, והשֵנה לא באה. אחרי ששכבה שתים־שלש שעות התחילה מתגלגלת במטתה הנה והנה. אזנה הקשיבה בימים אלה, כי נולד לפיגלי ילד, אך היא גם לא שאלה מתי, ואם זכר הוא או נקבה. היא ידעה עתה למה שמואל מתכון. ודאי חפץ הוא שילכו שמה לברית – לבה של בילה כאילו התפוצץ, ודבר־מה לחץ את גרונה. עם קו־אור ראשון קמה, התלבשה במהירות, חבשה מִזְוָדָה ואמרה לצאת. “לאן, בילקלי?” שאל שמואל, שהרים פתאום את ראשו והביט אליה נבוך. “אני נוסעת” – והוא ידע כי תשובה זו פירושה היא, נוסעת לשם פקידה לרופא, ליהודי טוב או לידעוני. שמואל התנגד לכל נסיעות אלו. ברופאים האמין, הידעונים עוררו געל וכמעט שנאה, והיהודים הטובים היו בגדר: לא יועיל ולא יזיק. ברכת יהודי ירא וחי בצער ותמים – יכלה גם להועיל, אבל איפה ישנם עכשיו כאלה? אל אלה אין נוסעים. אפשר יש גם פה במקום יהודי כזה ואין איש חושד בו? אלה שנוסעים אליהם, אינם כדאים לכך. אין הוא חס־ושלום מבטל אותם, אבל לא כל אחד ראוי לאותה אצטלא. בשביל שאדם יהי צדיק כזה שיבטל גזרתו של הקדוש ברוך הוא, צריך שיהיה צדיק, ואיפה הם עתה כאלה בדור יתום זה? אפשר יש זה ביחזקאל, זה שקיים שנות־גלות אחדות, גלות – לאו־דוקא, אבל פרישות ונדודים ויסורים, ולכן רחם האלהים על פיגלי. הוא, שמואל, חלש ואינו יכל להתחייב בנפשו. הוא מפונק הנהו, רגיל בלחם טרי, בכוס תֵּה חמה ובכסת של מוך, וכך הם עתה רוב הלומדים. מי שאינו כך – זה בא אצלו מאונס, ואונס אינו רצון. רעיונות אלה מעסיקים את שמואל זה שנים, וגם ברגע זה חולפים הם במחו במהירות הבזק. הוא העיר את פיגלי וגם את בילקילי לא אחת על זאת ודבר גם עם אמו, עם זו כמעט בהתרגזות, ועם פיגלי ובילקילי רק בנחת. הן – זהו אצלן מקום הפצע שצריך לנגוע בו בזהירות. עתה, ברגע זה, יש לו צרך נפשי לעצור בבילקה שלא תסע. הוא היה חפץ שתעבור על מדותיה ושילכו יחד לברית. צריך שלא תהיה קנאה. והוא פונה אל בילקה שוב: “שמעי, בילקילי, השארי! עוד אתמול חפצתי להגיד לך. נלך אל הברית, בילקילי. נשמח בשמחתם, ואפשר” – ופניו נעשו כמו מתחננים באותו רגע – “גם יפקדנו האלהים, האלהים הוא בעל יכֹלת, אצלו הכל אפשר”. אך בילקה כבר פתחה את הדלת. בלבה נולד הִסוּס, ויחד עם זה כעס עליו, הסובל וגם אינו מתרעם. ובטרם שהספיק לקבל ממנה תשובה – לא היתה כבר בבית. והוא הלך אחר כך אל הברית יחידי.

ובברית היו עיניו בהירות וטובות כמו לפני שנים. וקרה פה מקרה ששמואלקי דוקא בתֻמתו הרגיש בו. לילד קראו שם אברהם נֹחַ, ושמואלקי הרגיש, כי נח זה שיחזקאל נתן לו טעם כי נצטרף לו לשם אביו שמו של קרוב רחוק חשוך־בנים, – כי שם זה הוא על שמו של נח זלמן, שעד עתה לא היה לו נכד זכר, ומשום מה הרגיש, כי לא בלי הסכמתה וידיעתה של פיגלי נעשה הדבר. ר' ברוך הזקן היה סנדק, ואילו היה הוא בא עם בילה היו מכבדים אותם להגיש את הילד לסנדק. נצנץ בו הרהור של עצבות רגע, אלא שבהביטו לעיני יחזקאל ור' ברוך הזקן נהרו פניו. הוא שמח בשמחה של מצוה כשם שלא שמח מימיו. היהודים הפשוטים לא הכירוהו, ורק לומדים אחדים שבאו מן העיר הרגישו בו ונהנו והצטערו. “עולה תמימה” – עברה האִמרה מפה לפה, והוא לא הרגיש בכלום.

בילה לא נסעה. נכנס לה רעיון במוחה, כי אם תסע יאמרו אז, כי ברחה מפני הברית. לא, היא תשאר. לברית לא תלך, תמצא לה אמתלא, ומתוך ששמואל הולך לא ידקדקו בה. וכשבא שמואל הביתה נסתה גם להאיר לו פנים, אלא שתיכף ומיד הרגישה בחדוה שבפניו ובעיניו ונצנץ בה הרהור־רע. ומאז כאילו הפך הבית למין ערבוביה. על שמואל ירדה איזו חדוה בלתי מצויה. הוא היה מסתכל יום יום בבילקה בבטחון גמור שאלהים יפקד אותה. היא הרי עברה על מדותיה ולא נסעה, וגם האירה פנים בבואו. מאז היה נכנס לפרקים אל יחזקאל. פיגלי היתה בחנות והימים היו ימי־חורף, ויחזקאל היה מטפל בתינוק שהיה כבר בן שלשה חדשים ויותר, והאֵם היתה באה רק פעם לאיזו שעות. וקרא מקרה², כי יחזקאל היה יוצא והוא היה נשאר עם הילד. זה היה בכיָן גדול, ואך בידי שמואל שקט היה, מה שלא היה מפליא את יחזקאל כלל. “אצל פיגלי הוא גם כן יותר שקט, אבל פחות מאשר אצלך. אתה השקט בכולנו, ואני רגזן. אבל הוא, הקטן, גם כן רגזן”, היה יחזקאל אומר. שמואל לא היה מספר לבילקה שום פרטים, הוא הרגיש בצערה, ואך את עמקו לא השיג, וגם במחשבה הזרה שלה לא חָש. “הוא הולך שמה לילד שלה” – צעק בה לבה, ורק ששאלה עצמה: ההיה גם יחזקאל בא לילד שלה היא? ואכלה את נפשה מכעס ומעלבון.

ושמואלקי הלך והתחזק בנפשו, שרידי הקנאה החבויה שהיתה מתגנבת ללבו קודם נמסו; ונפשו נהיתה טהורה ושקופה, והחדוה השקטה אמצה לא רק אותה, כי אם גם את הגוף. פניו קבלו בָרָק שכאילו ירד עליהם מתוך עיניו ועלה מעמקי נפשו, קומתו הזדקפה, והוא, בעל הקומה הבינונית, נראה גבוה וכמעט אַמִּיץ. ולעומתו הלכה בילקה ורזתה מקנאה ורוגז, עד שביום אחד נבהלה למראה חָזֶהָ הנופל ושוקע. השנאה והתעוּב לגופה חלפו ברגע, ותקָפהּ הרצון להתחזק ולהבריא ולהשמין, על אפו ועל חמתו שלו, ההולך ומשמין מיום ליום ולחייו מאדימות. אלא שבינתים קרה, כי הרגישה ביום אחד כי כרסה בולטת מתחתית חזה ונבהלה. מאַין זה? להרגשתה הפנימית לא האמינה: כמה פעמים האמינה בפנימיותה ומצאה כמה וכמה סמנים שרמוה. ודאי גם הפעם כך, וגם הרזון של גופה גרם. אלא שבינתים הופיעו כל הסמנים יותר ויותר מובהקים ובולטים, ולבילקה לא היה שום פקפוק, כי פקד אותה האלהים. וביום אחד יצאה ותלך אל פיגלי. היא שבה משם מלאה אומץ ובטחון, ומראה פניו של שמואלקי גרם לה עתה עונג, ואור עיניו נח לתוך נפשה, והיא עצרה בעד התפרצות שמחתה. נמסך עליה איזה שקט בלתי מצוי, ופניה הבהיקו באור נחת. רק לפרקים היתה כמו קופאת ומקשיבה להנעשה בקרבה פנימה. פרקים היתה תוקפת אותה איזו אי־מנוחה, ואז היתה נושאת עיניה לשמואלקי וצחוקו הטוב היה משקיטה. והיא שתקנית היתה כמעט בירחים אלה, ודִבּוּרָהּ היה כמו עָצוּר, חרישי ועמוק.

ז.

היחסים בין האבות שהוטבו, ביחוד אחרי שנולדה בת לבילה, ושהתחילו לקבל צורה כמעט קבועה של התקרבות, אם גם לא של אותה הידידות העתיקה שלפנים, יחסים אלה הוטבו עוד יותר מהיום שהתחילו הילדים ללמוד, ונהיו גם כן להתקרבות בין הילדים עצמם. מן היום שנולדה בת לבילה ולשמואל כאילו נהרס הקיר שהפריד עוד בין הנשים. בואה של בילה לפיגלי היה צעד ראשון בדרך זו, דרך שעמדה אמנם להפסק בכל פעם שחשה בילה פחד פן לא יהי העוּבר בן־קְים, ושנתבצרה עם בוא לעולם ילדה חיה ובריאה. לאן נגוזה המבוכה שהיתה עוד שוררת אפילו בין שמואל ויחזקאל בהיותם יחד בבית על יד הילד? בטרם שנולדה הילדה תסס עוד אי בטחון גם בלב יחזקאל: מי יודע? אם לא יבא ילד לעולם, אפשר גם לא יהי השדוך שלהם בן־קים, ואז – יחזקאל לא העלה על דַל שפתיו את הרעיון שנצנץ ברגעים כאלה בתוכו כבד ועמום; הרגש³ רק אי־בטחון. דרכי המזל סתומים ואין איש יודע מה שגזרה ההשגחה העליונה. היתה שוב הרגשה: המזלות של ארבעתנו קשורים יחד. נקשרנו כמעט בזמן אחד ונפרדנו כך, ושוב נקשרנו ובאותה העיר, וגם הפקידה באה לשנינו בקירוב זמן. שני בתים על יסוד משותף, יתמוטט האחד ויפל גם השני, אין אחיזה לזה בלי זה. ונזכר מה שמצא בספר קדמון על דבר הכוכבים. שני כוכבים הולכים בשורה – אלה הם שתי נשמות שירדו לאויר העולם ושיחד תעברנה את מסלת־החיים. הוא ירק: “לא כאלה חלק יעקב”, אבל הרעיון לא חדל מהעיק. לא כן שמואלקי: אצלו היה הכל בטחון וודאות. גם הוא האמין בגורל המשותף, אלא שחשב שהכל הוא לטובה. אם עד כה הסתדר הכל ביד ההשגחה כראוי, יסתדר גם להבא כך. הריונה של בילקילי לא יהפך למפח־נפש. האלהים לא יעשה עולה. וכשנולדה אצלם ילדה, דבר שבילקה הצטערה עליו, בקוותה לבן זכר, – שמח הוא ביותר. רואים שוב אצבע אלהים. מה שנפגם בחייהם של האבות על ידי הטעות בהכרזה, ושעל ידי כך נוצרו מחיצות, עתיד להבא להתקן על ידי הבנים, והוא שמר את הדבר בלבו; לא גלהו לא לבילה ולא ליחזקאל. אלא שבאה אצלו מבוכה קלה שוב: הכל הוא אמנם ברור ופשוט, כך הרי צריך להיות, וכאילו הכל בהיר, אלא שיחד עם זה אין הנגלה מספיק יותר, ויש מקום לנסתר. ליחזקאל, שבימי גלותו הקצרה הסתבכו קצת הדברים – שב הכל והותר עתה. בא פתרון לכל, נתרצו כל הקושיות. העולם הוא מסובך כקושיה חמורה, אך סוף סוף כל סוגיה צריכה להתרץ מתוכה: אין לחפש. העולם מחוץ לא יביא לך כלום. רק פה, באותו מקום ובאותן הנפשות, בא הפתרון. בשביל שמואל הפשטן נוצרו עם זה הסתבכויות חדשות, שאת פתרונן צריך היה לחפש. ושמואל התחיל להשתקע קצת בנסתר, אם כי לא הפריז. השקט שבנפשו לא נתן לו לעבור את הגבול גם פה. ועם השתקעו קצת בנסתר נהיה העולם קצת סבוך. החוטים לא נפסקו, הם נמשכו הלאה. שוב מזלות אפלים, ואינך יודע מה הכריזו עליהם. אך הילדים לא ידעו דבר. הם ראו את אבותיהם מטיילים לפרקים בשבת של קיץ לאורך המסלה עם מורדות סוללתה הירוקים, הם למדו אצל אותו מלמד דרדקי קרוב לגשר, ואחר כן, כשהגיעו לשמנה שנים, באו ללמד מלאכת הכתיבה אצל אותו “הכתָּב”, ומתוך הפגישות בשבתות־קיץ נמשכו הם, מבלי כל גורם, זה אחר זה, והתרועעו יחד. ומסביב התלוצצו כבר מזמן והילדים ידעו זאת והתאדמו – הילד יותר והילדה פחות: היא היתה שקטה ותמימת־עין ולא ראתה בזה כל סבה להעלב. אם אבא ואמא יכלו להיות חתן וכלה, למה לא יהיו אברהם־נח והיא ככה? אך הוא התרגז והשתמט ממנה לפרקים, אף כי נפשו ערגה לפרידלי הקטנה, ובהובילו אותה לפעמים בין עגלות השוק, לבל יעברו אותה, לא הזיז כפה מתוך כפו.

ובימים אלה נתנסה יחזקאל בנסיון ועמד בו. ראש הישיבה בעיר זָקַן והציעו ליחזקאל לבוא במקומו. פיגלי, שלא רדפה מעולם אחרי כבוד, התיחסה לדבר בקרירות; בלבה גם פחדה: פה הם רחוקים מקנאת אדם, ושם – עוד הפעם יכנסו לתוך הדוּד. בילה, שהיתה בעצם חפצה שיהי שמואל לראש ישיבה, אלא מתוך שנחלש שוב, אחרי שנולדו אצלם שלשה ילדים, היתה מוכרחת לותר על רעיון זה, בילה זו התחילה להשפיע על בעלה שיפתה את יחזקאל לקבל עליו את המשרה. למה יבא אדם זר לשרת בה? הטעימה דבריה. שמואל מסר את הדברים תחלה בהתלהבות ונתקרר אחר כך. הוא הרגיש באי־המנוחה אשר לפיגלי. יחזקאל שכבר היו לו ארבעה ילדים והפרנסה קשתה, והבטלה העיקה – אמנם למד תורה כל הימים, אך תורה זו לא הספיקה, היה גם חשק להשתמש בה ולהוציאה חוצה – יחזקאל נכון היה להסכים; אלא שסוף, סוף נכנע לתחנוני עיניה של פיגלי. והיה גם דבר מה מלַבב בשכונת־גויים זו. ריחות טובים ופשטות־חיים ומעוט־הוצאות ומנוחת הגוף – והשנאה לגוי ואפילו לחזיר המשוקץ התנדפה. הילדים נהיו אמיצים, התחרו בשקצים והפדיון בחנות גדל, פיגלי קנתה לה שם קצת בין הגויים. אמנם לפרנסה בלי צער לא הספיק כל זה, אך לעזוב סמטא שקטה זו ולעבר לתוך העיר ושאונה, בין כל אותה הרחבות והגאוה אשר שם, לא נשא לבם אותם. הוא נשאר לגור בין הגויים. ובמקום זה נהיתה עתה בילה בעלת פרנסה גדולה. היתה לה חנות מכל טוּב ופריצים ופקידים היו באים לקנות אצלם, והיא יפתה שוב וקומתה הזדקפה וחזה היה כמגדל ועיניה הבריקו ולשונה נהיתה חדה בפיה. איך קם כל זה? היא לא ידעה בעצמה. שמואלקי שב ונחלש והתמסר לילדים, עסקי אביה נגמרו או עברו לאחיה, והיא היתה מוכרחת לעשות לה חנות. כסף היה להם, ומכרים בין הפריצים היו לה מבית אביה, וכחות היו – אך הדבר לא היה מובן עוד דיו. ומי יודע דרכי המזל? עם הילדים בא הכל.

ואת היחס לבנים נחלו מאבותיהם. הלבבות המו בעיקר לשנים: לאברהם נח ולפרידלי, יתר הילדים היו מין טפל. אמנם האבות לא הראו זאת בחוץ והילדים כמעט לא הרגישו, אך בסתר הלבבות ידעו: כל השאר הם ילדים סתם, והעיקר הם אלה השנים. רק שהילדים נפרדו בינתים. במשך זמן אחד למד אברהם נח את כל חכמת הכתיבה ויצא מן הכַּתָּב. בילה מסרה את פרידלי ל“פנסיון”, כלומר לבית־ספר של זקנה פולנית, שהיתה מכינה את הילדות במשך חמש־שש שעות ביום לגמנסיה שבעיר הפלך, והיתה מלמדתן גם לדבר פולנית, מוסיקה, רקודים, מלאכת־יד ונמוסים; ובהפגש עתה האבות יחד, היה רק אברהם נח מטייל עמהם. פרידלי היתה כבר קרובה לשתים עשרה, והיתה מטיילת עם חברותיה כשהיא מדברת רוסית וגם פולנית במקצת. ואברהם נח היה פוגשהּ, מתאדם ונוטה הצדה. והיא לא ידעה, הלהרכין לו ראש אם לא. רק פעם נפגשו מקרוב. זה היה בחג בר־מצוה של אברהם נח. הוא דרש אז דרשה שהפליאה את הכל בחריפותה. היו אז מבחר לומדי העיר. “זהו ר' יחזקאל בבחרותו”, – אמרו: “ראש ברזל!” ואחרי הדרשה נגשה בילה, שהיתה לבושה עתה כפריצה, והוציאה כיס קטיפה ירוקה־כהה רקומה בכסף ובמשי, ואמרה: “הא לך בעד דרשתך. זו רקמה פרידלי שלי”. וזו שעמדה בפנה נתאדמה קצת. היא הרגישה בכלל את עצמה זרה פה, ואברהם נח נראה לה עתה בעיניו הקופצות ובתנועות ידיו ובעקימת אגודלו משונה ומצחיק, אך היא לא צחקה. רק בהיותה בין חברותיה צחקה הרבה. בינה לעצמה רק הרהרה, למרות שהכל היה בעצם פשוט. אלא שאחר ימים אחדים תפסה אזנה שמועה משונה: אברהם־נח זה הוא בעל־חשבון, פותר הוא שאלות לתלמידי בית־ספר המחוז, וחוץ מזה הוא קורא ספרים, ויודע הרבה דקדוק בלשון הקדש. היה לה אז חשק לדבר עמו, אלא שפחדה פן תבַישנו. הוא לא ידע לדבר לא רוסית ולא פולנית, ואל בין חברותיה לא יכלה הכניסו. פרידלי הצטערה ונשקטה: ודאי יהיה הכל טוב. אין דבר: או שיהיה רב, או שילמד לשונות אלו. הרי ראש־זהב לו, אומר אבא. והיתה נהנית כשפגשה אותו עם כיס־התפילין בידו. הוא אהב ללכת כאילו הלוך ורקוד, ועניבת־הכיס תלויה על אצבעו והוא מרקיד את הכיס באויר. כשהיה מרגיש בה היה נבוך, מתאדם ומסתלק לצדדין, והיא היתה מצטערת קצת וגם נהנית ממבוכתו. כך עברו שתי שנים, אלא שבינתים חדלה לראות את כיס־התפילין בידו; הוא היה בולט מתוך כיס בגדו, ופרידלי הרגישה מעין עלבון, אלא שנחמה את עצמה: לאזניה הגיעו כבר שמועות, שאברהם נח מתחיל לצאת לתרבות רעה, ומיום שיצא את הישיבה מתרשל הוא בלמודו ועוסק בקריאת ספרים לא טובים. “גם אנו קראנו במקצת”, התרעם אביה שנהיה קצת רגזן עתה, בהסתבך החוט, “אבל להשקיע בספרים קלים אלה את כל השכל והמוח – צריך להיות מטורפי־דעת”. במשך הימים לא היה גם קצה כיס־התפילין בולט מתוך כיס הבגד ופרידלי הרגישה, כי אברהם נח מתבייש לפניה בתפיליו, והצטערה. אך בעומק לבה נָצה עכשו תקוה חבויה: אילו היה הוא בא ללמד ממנה חכמות ולשון, היא היתה במחיר זה לומדת אצלו לשון הקדש. את אביה אהבה בלי סוף והיה לה חשק לדעת מה נמצא בספריו, ולדבר עמו הרבה התביישה עם כל שקט נפשה. ברוב הימים התעורר אצלה יותר ויותר רגש אחר שהכריחהּ להתכוץ לפרקים ולחיות חייה בפני עצמה. החברות היו שונות, לא כמוה, והיה רצון למצוא איש שתוכל לדבר עמו ושיפתור לה הרבה דברים סתומים בשבילה, שגם הזקנה בפנסיון לא ידעה פתרם. ובאחד הימים שמעה והנה נסע אברהם נח לישיבה רחוקה ללמד: “אפשר ינצל שם מפגעי האפיקורסות”, התנחמו האבות שלא היו קנאים בעצם. אך לבה של פרידלי נבא לה אחרת: דרכו של אברהם נח היתה ארוכה ורחוקה, הוא לא ישוב הנה, והיא הרגישה כי דבר מה סתום מושך אותה אליו. והקמטים במצח אביה הלבן והישר עמקו ויהיו לחריצים, ועינו הטובה הופיעה לפרקים אובדת־עצות וזֹעמת.

ח.

האבות שזקנו יותר ויותר ואשר לדאגות פרנסה וטפול בילדים נוספה הדאגה של בריאות־הגוף, בהחלש הגופות עם הזקנה ובהתחיל מחלות ומיחושים לפקדם מזמן לזמן – אבות אלה בפנים פנימיותם היתה להם רק דאגה אחת: גורלם של אברהם נח ופרידלי. וגורלם של אלה הלך והסתבך. האבות לא ידעו בעצם שום פרטים, אם לא לחשב את בילה, שמתוך קריאה מרובה בנערותה ברומנים, שקבלו אצלה צורה מוחשית על ידי ענין הלבלר ופריצים שונים שבלבלו אז את מוחה; ומאחרי שהיה לה זה שנים שוב מהלכים בבתי פריצים ופקידים וגבירים ששם היו עניני אהבות וסבוכיהם מעשים שבכל יום, היתה היא, בילה, גם בענין זה קצת “בן־בית”, בשעה שהאחרים לא מצאו בו את ידיהם ורגליהם. אברהם נח נתגלגל לישיבה אחת ולשניה, עזב פתאם את הישיבה ונהיה למורה לשון הקדש בעיר אחת ובשניה. למד לשונות וחכמות, עמד באיזו מבחנים, פעם בהצלחה ופעם בלי הצלחה, וסוף סוף נתגלגל לאיזה כרך שמחוץ למדינה.

כשהיה בא פעם הביתה – אחרי שיצא לתרבות רעה – נהג אמנם עוד כבוד באבותיו, היה עוד בא בכל שבת לבית־המדרש להתפלל, ובימי־חול היה עוד שם את תפיליו על ראשו וידו, אלא שאת יחזקאל לא רמה, וקפדנותו של זה הרגישה בכל דלוג בתפילה, בכל מנחה גזולה, בכל עבירה קטנה שהבן נכשל בה, והיה גם תופס מלים בוכוחים שבינו ובין בחורי העיר, מלים חשודות מאד, מנקודת שלמותו של הבן עם אלהיו. וגם התהלכוֹ עם הבתולות, בנות הגבירים, לא מצא חן בעיניו. יחזקאל לא היה קנאי, והיה דוקא בנוגע לאחרים מוַתר הרבה. הוא היה כל כך בטוח ביראתו, עד שהיה הוא, הקפדן, מקל מפני בטחון זה, בעוד ששמואלקי הנוח והטוב, שהיה גם כן מקל, הרגיש תמיד איזה הִסוּס ואי־בטחון בנפשו. פה היה הענין סבוך: יחזקאל היה מוַתר לזר, במקום שאין פניה, אבל לבנו היה קשה לותר. ולא משום שפחד פן יפקדו עון־הבן על האב, הוא היה מקבל עליו ברצון את העונש, כי אם מפני אי הרצון לותר לעצמו. ונלוה עוד פחד: מי יודע לאן כל זה מוביל? הוא הרגיש כי הבן הולך ונכנס לתוך עולם־הגויים. לשון־גויים מדוברת בפיו וחכמות הגויים, וודאי – לפרקים היתה גם מחשבה זו מתגנבת ללב – ודאי גם מאכלי־גויים באים לפיו, ומן המאכלים עד בנות הגויים הדרך קרובה מאד. ובצאת הבן אחרי כן לחוץ למדינה, במקום שהיהודים עצמם גויים הם, תקף אותו רגש כאילו הכל מתמוטט תחתיו. הגויים שנראו עד עתה בהמות פשוטות, שנבראו רק לשם ישראל, שימצאו פרנסתם על ידם, גויים אלה נראו פתאם לדבר משונה ובלתי־מובן. אין להם כלום, לא שכל ולא תורה ומצוות, וספריהם מושכים והבן שלך, הלמדן והפקח, עוזב אותך ואת תורתך והולך לנוד אחריהם ואחרי “חכמות־מה־להם”. והתעורר שוב רגש של שנאה ותעוב להחזיר, זה המשוקץ האוכל כל תועבה, שבנו אפשר מגָאל את פיו בבשרו. הוא ירק בזכרו את זאת, והיה רגש שיריקתו דבקה בפניו: אפשר בפני בנו הוא יורק. ובתוך כל זה בא גם ענין פרידלי. זו אחרי גמרה את הפנסיון נסעה לעיר הפלך לגימנסיה. בילה הרי בין פריצים וגבירים הסתובבה, ואיך תתן לבתה שתהיה יהודית פשוטה כאמה? העתים החדשות עם המודות שלהן. אילו היה הוא בעלה, לא היה נותן לשלח את הבת אל הגויים, גם לפנסיון זה שלהם. בילקה אמנם לחצה בכתפיה כשאמר להם פעם זאת: “והמורים היהודים הם יותר טובים?” כן, יודע הוא: ספרי האפיקורסות שבלשון הקדש הם הכי־רעים: השטן אורב תמיד על פתח הקדושה, – וכי לא יצא אברהם־נח לתרבות רעה בלי פנסיון? וכעסו על הגויים התחיל מתרכך, אלא שהחזיר המנֻול צרב את הלב. מי יודע מה שהוא אוכל שם? ואם לא חזיר, אם שחיטת עכו"ם סתם – יותר נוח? והעיקר הוא, כי על כל מכתביו ומוסרו והזהרותיו לא קבל תשובה ברורה. בזמן האחרון הוא, יחזקאל, גם ממעט במכתבים; מכתבים למה – אם הבן משתמט מדבר כבן אל אב. פעם הוא עונה רק איזו שורות, באמתלא שאין פנאי, פעם הוא מדבר קצת על החכמות שהוא לומד, פעם הוא מספר על איזה טיול עם המורים. ומי יודע אם יש שם מאכל כשר במקומות שטִילו, ואם לא התבייש להניח תפילין בין הגויים? בילקה צוחקת כשהיא שומעת טענות אלו: היא אינה מתוכחת, אינה אומרה בכלל כלום – רק מחייכת. היא, שיש לה עסקים בבתי הפריצים והגויים, יודעת ודאי מה שאין אנו יודעים. פיגלי – וכי מה היא הנפש הטובה יודעת? היא מצטערת ובוכה וסוף סוף שולחת איזו רובלים, אפשר שלפעמים גם בגניבה, מבלי שידע הוא. מי יודע לב אם? רק על שמואל מתפלא הוא. זה נעשה שתקן ותמיד יש לו מחשבות משונות שלו. הולך הוא לפרקים ומדבר עם עצמו, וכשהנך שואל אותו: “ומה, ר' שמואל, על מה חושבים?” הוא פעם מתבלבל ופעם מחייך: “אין דבר, יחזקאלי, אין דבר, סתם כך, לאדם יש מחשבות, “ותחסרהו מעט מאלהים”, כתיב”. פני יחזקאל נעשים רצינים: “חסר הרבה, שמואל, הרבה, הרבה, עפר, רמה ותולעה אנו”. ושמואל הנסתר שלו מעבירהו על דעתו. “ובכל זאת הקדוש ברוך הוא גוזר גזרה וצדיק מבטלה”, אומר הוא, “אנו סוף סוף מתקנים איזה דבר”. “כלום איננו מתקנים, רק מקלקלים אנו”, עונה הוא, יחזקאל. שמואל משתמט: “כל כהאי רתחא”, והשיחה נפסקת בלא כלום. לדבר ממש לא הגיעו.

ושמואל טרוד באמת ברעיונות שלו. אין הוא משיח מה שבלבו לשום איש, ואפילו לבילקה שלו. זוהי גרושה סוף סוף, וגרושה, – שמואל מרגיש זאת מבלי שיגיע זה למוחו, – לב ולב יש לה; וחוץ מזה, מה תבין היא באלה. לכל אדם יש דרך שלו, דרך שהיא גלויה וידועה לו וליודע־כל, חוץ מהם אין איש יודע רק פגעי עצמו. הנה הוא חי עם בילקה, ומה הוא יודע ממנה? היא הביאה עמה מה שהוא מבית יחזקאל, מילא זהו בגדר השגתו, אבל מה הוא יודע ממה שמביאה היא מבתי הפריצים והגויים? את פרידלי חנכה בדרך אחרת והוא לא יכל לעכב, מן השמים לא סִיעו לו. דרכי ההשגחה נמשכים למרחקים, ומה יעמד אדם על דרך אלהיו? החוט נסתבך, ומי יודע איפה יֻתר הקשר? שמואל חושב: אנו רק לעזור להשגחה העליונה צריכים ולא להפריע. אנו מחויבים להבין. הוא, החלש, דוקא מרגיש כי עם חולשת־גופו והתרבות־מיחושיו, ועם השתמט גם קצות המוסרות מידיו ועברן לידי בילקה – הנה רואה הוא את פני־הדברים יותר מאחרים. מרגיש הוא פרקים קצת זחיחות־דעת ולבו מכהו אמנם, אך מתנחם הוא: הרי בקי הוא, ותמיד קרב רחוקים ולא הסתובב ללא־תכלית על נקודה אחת כאחרים. השם “יחזקאל” כמעט עולה על שפתיו, אך אין הוא מוציאו מפיו. למה לקטרג ולבטל, כ“אחרים”, – זהו נכון, כמפולפלים המבלבלים מחם ומח אחרים, שָרֵי להם מָרֵיה. הוא מסתכל מרחוק, שם יעשה דבר־מה, איזו עין צופיה – והוא לא יעמד בדרך. פעם באו אברהם־נח ופרידלי לאיזה חג, והם טִילו יחד בלילות. יחזקאל התרעם קצת. הוא לא הוציא את שם פרידלי מן הפה, חס ושלום, הוא רק דבר בכלל, למה כל טיולים אלה? חשקה נפשך בבתי – מי מפריע אתכם מהתחתן? ושוב: בילקה יש לה דרך שלה ומחשבות שלה, מחשבות אשה שמהלכים לה בין פריצים וגבירים; פיגלי – עולה תמימה זו, מה היא מסוגלה בכלל לחשוב? והוא, שמואל, יודע כך – אם הכריזו עליהם – הוכרז וצריך לתת להם ללכת, ודאי ימצאו זה את זה. אם הם באים לתקן איזו פגימה – יתקנו. ושוב, נסתבך החוט, זה נסע לדרום וזו לצפון, ושוב יצא כך שזו באה לחנֻכה והוא לפורים, ולפסח הוא נוסע והיא באה, ובקיץ היא פה והוא במרחקים. נשמט החוט מן היד. גם תיקוני פגמים אינם נקנים אלא על ידי יסורים. אלא, למה יסורים אלה הם באופן זה ולא באופן פשוט? הרי יכל, הוא למשל, להיות באיזו ישיבות ובתי מדרשות, והיא בבית אביה. הענין סתום ואין לבארו בנקל. ושמואלקי הולך ומסתבך בנסתר. ויש הרבה ענינים בעולם ובספרים, והעולם נהיה יותר ויותר עמום. הגיעו הדברים לידי כך שיחזקאל הפלפלן, המסַבך כל פשוט הוכיחו על פניו. “האלהים עשה את האדם ישר – ומה לך אצל נסתרות?” שמואלקי מחייך: וכי מה מפולפל זה יודע? הסתובב זה כל ימיו על נקודה אחת וסוף סוף יושב לו שם בין הגויים. ודאי המח שם מִטמטם קצת. הגויים הם מין מפלט לא רצוי. כשיהודי מתעייף מתורה ומיסורים – הרי הוא מתרחק לבין הגויים; והוא נזכר בבילקה, כשפחדה פן לא יתנו לה את יחזקאל – אִימה בלַבְלָר שתברח עמו. מי יודע מאיזו יסורים בורחים הילדים שמה לבין הגויים? ומי יודע לאן הדור כולו חותר? אפשר העמסנו עליהם יותר מדי, אפשר צריך להקל את העול? ומחו של שמואלקי מסתבך בענינים רחוקים וסתומים. ענין הקולא וחומרא נעשה יותר עמוק ומקיף. ושמואלקי מבטל שעות מתורה ומהרהר, ורעיונותיו מעבירים אותו ארצות ודורות. ובתוך כל הרחוקים מבהיקה נקודה קרובה: הילדים! ממנה סוף סוף אין לזוז.

ובינתים התגלגלו להם החיים שם בחוץ הלאה, והילדים היה להם גם נחת שלהם וגם צער שלהם. חוץ מענינים כלליים, למודים ורעיונות ושאיפות, באו גם ענינים פרטיים, משיכות ודחיות. אברהם נח יודע כי איזה שד יושב בתוכך ומלעיג עליך. שואף אתה למזרח והוא דוחפך למערב, ואין אתה שליט במקרים, כי הם בך. ועם כל זה הוא דוקא בעל רצון, מושך ודוחה, ומה הוא רוצה בעצם אינו יודע, – הרצון עצמו הוא העיקר. אילו היה שמואל מכיר דרכו של זה, היה מבאר זאת פשוט, – דרך חריפות: לא ההלכה העיקר, כי אם הפלפול שבה. לא כך פרידלי, היא נמשכה ונדחתה ולא ידעה מדוע ולמה. ויש שבעצמה דחתה, כלומר נתרחקה דוקא בשעה שהתקרבו אליה – ואת פשר הדבר לא תפסה. הכל, דומה, פשוט היה ומסובך. העולם הוא בהיר ככה, כשהפרופיסור מקריא, מבאר הוא הכל, וגם בספר הכל פתוח, ועם זה נפשה סתומה, וכשנפשה פתוחה – העולם סתום. היא רק יודעת דבר אחד; מתוך כל הענינים מבהיק רק ענין יחיד: אברהם נח. שמותיהם נשתנו כבר לא אחת, כפי הארצות והחברים, ובלב נשאר איזה רגש ילדותי: אברהם נח ופרידלי – חתן וכלה. ולרעיון זה נלחץ הלב רגע ורחב, ונהיה חם ומתוק. והלב התגעגע על האם וביחוד על אבא וגם על אמו שלו, על זו בעלת העינים הטובות. שניהם, היא ואברהם נח, למדו עתה בעיר אחת, באוניברסיתה אחת, והיו רחוקים זה מזה לאין־שעור, והיא אינה יודעת מדוע. ודוקא בימים שהם נפרדים זה מזה ונמצאים ברחוק מקום – נמשכים הם זה לזה. ופעם כשהיא מפליטה רעיון זה בזהירות, – סתם, בנוגע לאחרים – הוא מחייך. לו ראש־אביו, את הכל הוא מבין ולה אינו אומר כלום. והיא, הלמודים כל כך קשים ומיַגעים, והוא, אין היא יודעת את נפשו כלל וכלל.

ט.

זה שבע שנים, שהילדים נשואים זה לזה ואין נחת. לא בנקל קם הדבר: האבות התחבטו שנים ולא הבינו את הנעשה שם אצלם. עם העיקר השלימו, אף כי הלב צעק מרה. הזמנים נשתנו – מה לעשות? הדור החדש כולו כך. מילא, האלהים הטוב יסלח, וגם יחזקאל הקפדן זקוק לרחמי שמים. אלא מה יש להם שם? למה אינם באים לעמק השוה? או הן או לאו – מה כל הבלבול? גם בילקה, שהכל נהיר לה, לא הבינה. שגעונות ולא יותר. משתדכים, ונגמר.

הילדים השתדכו. היא הנה רופאה בעיר גדולה אחת, רופאה – דבר משונה קצת, אבל העתים הן כך, והוא נהיה לרב, נו, רב, כלומר רב מטעם הממשלה, דורש בימי גנוסיא בלשון הגויים והגוברנטור עצמו בא לשמוע. בילה מתפקעת מנחת. פיגלי אומרת: ברוך השם! רק – ועיניה נהיות עוד יותר רכות – יש עגמת־נפש לו. וכי קשה לסדר כך, שהאב יוכל לאכל אצלכם? וכשהיא נפגשת עם הבן, הטענה נחנקת בפה, והיא רק מרימה עיני־תחנונים ודבור אין. יחזקאל נהיה חשוך וזועף. כשהוא בין בני אדם ומספרים על גדולת בנו הוא כאלו מתרכך רגע, אלא שסוף סוף מתאנח הוא, שותק וסר הצדה. הוא כבר יצא את רחוב הגויים, עבר העירה, לומד כבר בבית־המדרש האמתי; הוא לא יכל לשאת יותר את הגויים עם מפריס־הפרסה שלהם, והשנים שבלה שם נהיו לאיזה חלום רע, כאילו גלה אז מעל שולחן־אביו. פה, בבית מדרש זה – התורה היא תורה, והוא שוב מסתבך בסוגיות, מתפלפל, וגם לראש ישיבה נהיה. כשאין בן, צריך להעמיד תלמידים, והוא מתלוצץ לפרקים בפני עצמו. רב ואוכל טרפות, מעין לשון קדש וכפירה, רחמנא ליצלן. ולך ותקן פגימות. יסלח לו האלהים לשמואלקי, הוא נהיה שם לילד בנסתר שלו, הוא טוען: “רק יהי להם זרע של קימא, השאר כבר יתוקן”. וכשהוא, יחזקאל, מתרעם, שמואלקי צוחק. “אתה הנך קפדן ולכן גם בנך קפדן, אתה בשלך והוא בשלו, העמסנו עליהם יותר מדי. וכי לא ברחת אל הגויים?” ויחזקאל נכון לנהום כבהמה שחוטה ובורח. מה הוא, שמואלקי, חושב? וכי זהו דרך? ומה בילקה חושבת? הרי צריך לתת דין וחשבון.

ושמואלקי חושב: אין דבר, יש עוד זמן. ודאי נסיון הוא זה שמנסה אותם רבון העולם בו. מי יודע מקורה של פגימה ומאין היא נמשכת? ודאי גם חטאינו גרמו, וגם אצלנו קרו איזו מכשולים. מי יודע איזו הרהורים היו, וכי שליט אדם בהרהוריו? גרושת־גט אינה עוד גרושת־לב. הענינים היו מסובכים, והקשר טרם הותר. ולילות רבים וארוכים חותר הוא לפתור חידה סבוכה זו. זִקנה ומיחושים, וכל לילה הוא בבחינת ליל־תיקון. הוא אינו יודע שנה לילות שלמים. יחזקאל הוא מרביץ תורה וישיבתו נחמתו. פיגלי היא צדקת – ושמואל תופס את עצמו כשהוא מזכיר את שמה. אין לו מחשבה זרה, חס ושלום, אבל גם זהו פגם. ושמואל רואה את הנסתר קצר־כח, העולם מתחתל בלבוש כהה, למרות גלויי הסוד. והוא שב אל רעיונו: בילקה אינה צדקת, בפריצים התחילה ובפריצים היא גומרת, ובתה היא ממש “פריצה”. אלא שאין דבר, יש זמן. רק שיולד להם זרע של קימא, והשאר – הרחמן ירחם. וכי לא היו לאבות – לא, לא, הוא לא יעלה את השם רשעים על דל שפתיו, לאבות כאלה היו גם כן בנים צדיקים. יש לא רק זכות אבות, גם זכות סָבים ישנה. ושמואל חושב: עד עשר שנים אפשר לחכות.

וביום אחד התכסה האופק בעבים כבדים. היה זה דוקא יום קיץ בהיר וחם, ואף גזר־ענן לא העיב את עין השמש. רק שמיו של שמואלקי חשכו בצהרים. מלאו עשר שנים ועדיין אין רחמים, אין בשורה טובה. הוא חכה עוד שלשה חדשים, אולי ירחם – ורחמים אין. מה יעשו הם עתה? אצלו ואצל יחזקאל היה פשוט, זרים לא נכנסו, הכל נשאר בתוך המשפחה; התחלפו – ודי. פה אצל הילדים הדבר הוא נורא: זרים יבואו בנחלה. ומה יהי: היתגרשו אם לא? הרי אינם יראים ולקדיש אינם זקוקים. ומי יודע? אפשר דוקא אלה שואפים לקדיש שיכפר חטאים. אך חדשים עברו, כבר אחת־עשרה שנה ורבע – והם חיים להם כאילו לא קרה כלום. פרידלי לא נסעה לשום יהודי טוב, ואברהם נח אינו חוזר בתשובה. יחזקאל ובילה נוטים דוקא לגט, והם מיעצים ככה. למה הפריד האלהים בין שני בני אדם דומים כל כך? ולמה בינו לבין פיגלי? והוא מזדעזע, – שוב הרהור. לא, לא, אסור לחקור יותר מדי, השם הטוב בעיניו יעשה, ומה אדם כי יתערב?

ורגע חולפת מחשבה כזו: אפשר יש באיזה מקום שוב זוג או חצאי זוג שנפגמו על ידי חבור זה? הלכו כוכבים יחד ונטו לצדדים, כמו שמצא בספר ישן. האבות קשורים היו בחוט אחד והילדים באחר. מדוד המלך ובת שבע נמתח החוט אל שלמה ובת־פרעה ואל נעמה העמונית ורחבעם הרשע שלה, ומן מחלון וכליון נמתח החוט לבועז הצדיק ולדוד המלך – ונצנץ רעיון נורא: ומזה לבת־שבע והלאה עד החורבן – ובאה הנחמה – ועד משיח בן דוד. לא, לא, האלהים ירחם, ודאי ירחם.

בילה נהיתה לבעלת מצוה. היא התחילה לאט לאט מסיחה דעתה מחנותה. היה לה בן שני ולו אשה בריה גדולה, והיא לאט לאט מסרה לה את הכל. ברוך השם, יש לה כבר נכדים, ואך אלה, מכיון שהם בני ילדים אחרים שלה, אינם מספיקים. לפרידלי אין ילד וזה מחשיך עליה את יומה. יחזקאל שותק, אך התלמידים אינם ממלאים מקום הבן, יודעת היא זאת. פיגלי עיניה כבר כהו מבכי, את חנותה עזבה, והיא יושבת עתה בֹקר וערב שעות מרובות ואומרת תהלים בעל פה. שמואל כמעט שאינו יורד מעל המטה, וכמה הוא שותק – בילה משתדלת להמצא עד כמה שאפשר מחוץ לבית, מתחילה היא לפחד משום מה משתיקתו. ובאלה הימים שהיא מסתובבת על הבתים לאסוף בשביל עני מהוגן או יתומה בת־טובים – מחשבותיה שבות אל ימי בתוליה ונעים ונדים בין חלומות הבל ובין נשיקות חטופות של פריצים ומגיעים עד הלבלר, שעד עתה אינה יודעת מה היה סופו, ומשם קופצות הן ועוברות שוב אל פריצים וגבירים ואל הרהורים רעים, וסוף וסוף היא עוברה על פני הישיבה, עומדה רגע ושומעה קולו הקפדני והרגזני של יחזקאל. נהיה חם לה, ושטף זכרונות עֲבָרָהּ, כאילו טבלה באמבטי רותח. והיא לא פחדה מפני זכרונות אלה, ואדרבא – היא עברה בחזירתה שוב על פני הישיבה, אלא שהשעור כבר נגמר וקולו של יחזקאל לא נשמע יותר. ובדרך משם לבית נדו מחשבותיה של בילה ועברו אל הילדים, והלב נהיה כבד ומעיק. פרידלי שלה! כאילו לא בתה היתה, כמו של פיגלי היא, כל כך רכה, תמימה ונבוכה בעולם, ועם כל זה ילדתה הכי אהובה היא. והיא צוחקת, ופניה נראים לה נעימים וכמעט צעירים. “רופאה” – איך זו המסכנה יכלה לרפא, מאין לוקחת היא את הכח לזה? איך אינה מפחדה תמיד? ולעיניה מופיע אברהם נח, גדול וזקוף ובעל עינים קפדניות כאביו, וראשה נהיה כבד ועיניה מתערפלות כמעט בדמעות. “ילד!” צועק לבה בקרבה, “רבונו של עולם, רק ילד, לוּ גם בן יחיד, ורק ילד!” ונדמה לה כאילו נעשה בעולם חטא גדול וכבד שאין לו כפרה, שכל העולם כלו נושא אותו על כתפיו. ובבית שוכב שמואלקי במטה, מעיין בספר ורעיונו כאילו מרחף הרחק מזה. הוא דוקא מחייך, אך חיוכו אינו מקל ואינו מחמם. ואחרי האכל, כשבֵילה שוכבת קצת לנוח – דומה לה הכל מתערפל סביבה וכאילו אינה רואה ואינה מבינה כלום. ושוב לבה צועק: “ילד, מוכרח שיבא ילד, ואם לא” – והיא קמה פתאם, היא צריכה ללכת אל יחזקאל. היא פקפקה יום יומים והלכה אל יחזקאל, אך בבואה לא מצאה אמץ בנפשה לדבר והלכה כמו שבאה. והלב צעק וצעק ותנחומים לא באו.

יחזקאל כאילו הרגיש באותו יום, כי לשם זה באה היא, אך שתק ולא נכנס עמה בדברים. לו נחוַר הענין זה כבר. אפשר שלא צריך להיות ילד; מי יודע: אפשר הדרך מוביל אל הגויים, והילד הוא זה שצריך להגיע אל קצהו. כך הם רחמי־שמים – נחם עצמו, שם דואגים לכל, ושם מפסיקים את הדרך באמצע, ודאי כך טוב, כך צריך שיהיה. ולבו מתמלא חדוה; הוא מצא זכות לההשגחה העליונה שכל דרכיה משפט, ואין לו יותר להרהר, ואין מקום לספקות. ונצנץ רגע רעיון אפל ומבהיל כחללו של גוב אריות: האין הגוי פה רק תירוץ, מפלט – מפלט בשביל – ועיניו נמלאו דם, וכאילו צרבו את שפתיו: “לא להוציא מן הפה חס ושלום; אסור!” והוא מהר וקרא להתלמיד הראשון שפגש וישב עמו ללמד. והלמוד היה בכי, והפלפול – שאגה, וסערת הסוגיא עלתה השמימה. ובאותו הרגע שכב לו שמואלקי שקט ומבהיק פנים, הוא ראה את פיגלי עוברת עם בילקה לפני החלון, והלב נהיה רך וכאילו נמס. “אין דבר! אדרבא, יחיו להם כך, לא יתגרשו. ליוצר האדם לא יחסרו ילדים בעולמו, ישנם די יהודים בעולמו”. והוא ראה לפניו את פרידלי ואברהם נח מטיילים בשבת על יד מסלת הברזל. אין דבר. היא מרפאה חולים והוא ודאי “אוהב־ישראל” – ובמלה זו הונחה כונה שהיתה ידועה רק לו, לשמואל, ושאין לאחר חלק בה. והן נכנסו, בילה עם האישונים המבריקים עוד בעיניה ופיגלי הכפופה והרחמנית עם עיניה הרכות והכהות. ותקפה חמלה גדולה את הלב והעינים הביטו על פיגלי שישבה על יד החלון ושלא יכלה כמעט להוציא הגה מצער. וכשיצאה בילה להכניס כוס חמים בשביל פיגלי, התרומם הוא מעל הכר, ובקול רך וחמים, כזה שלא שמע אצל עצמו זה כבר, אמר: “אין דבר, פיגל, השם ירחם, יש רחמים בעולם. אדרבא, יחיו להם כך. הם יחזרו בתשובה, פיגל, וודאי יש להם מעשים טובים”, והתעורר רצון להגיד פעם אחת “פיגלי”, ולא יצא השם כך. ובמקום זה, אחרי ששכב לו שוב וראשו נח על הכר, חזר ואמר: “השם ירחם; תאמרי זאת ליחזקאל, יחיו נא כך, לא צריך שיתגרשו, השם ירחם!” ולפיגלי נדמה כאילו נפקחו עיניה והבית כאילו מלא אור רך וטוב. והיום ירד לו ושקע כאילו בכאב רב, והאפיל על החדר לאט, לאט, ושתי הנשים שחו להן שיחה טובה וקטועה שכאילו התערבה בה שתיקתו של שמואל, שעינו רחפה עתה בעולם שכלו דממה ורך של חלום טוב.

א

לאט, לאט חַָוַר השחר. פני המזרח האדימו, והאֵדים שעל פני הכר הלכו ונמסו. השמש טרם יצאה; והיער השחור התבלט מתוך דֹק הערפל, מוזר ורחוק. מצד העיירה נשמע צלצול פעמונים קלים של בית תפלה.

שמעון שב הביתה לישון, אחרי טיול ליל שלם. בראשית הלילה היו הטַילים מרובים, אחר חצות נשארו שלשה ארבעה, ולפנות בקר נשאר שמעון יחידי. היה לו חשק לטייל יחידי ביער; הוא קרב אליו חמש שש פעמים ולא נכנס אל תוכו. דבר מה סתום ומאיים כאילוּ סגר עליו את הדרך.

“שוב הסתובבת כל הלילה”, זרק לו אביו, שרק זה קם, מבט בוז. “עוד תשתגע; רואה אני שאחריתך לא תהי טובה”.

שמעון שתק. הוא נכנס לחדר שבו עמדה מטתו ויתנפל עליה לבוש. הוא הרגיש עצמו עיף מאד, ראשו הסתובב ועיניו כאבו. ואחותו שרק הקיצה, הביטה אליו בתמהון מהול באי־מנוחה.

“אפשר תחכה קצת ותשתה תה”, אמרה והתחילה להתלבש. “תאכל דבר מה; למה תלך לישון רעב?”

הוא לא ענה כלום, הליט ראשו בכר, ואחותו הרגישה שאינו ישן. הוא התחיל כאילו נוחר. דבר מה כבד העיק עליו בשעת בקר קלה זו. ואחותו קמה, הורידה את הוילון. אפלולית שררה בחדר.

לאמו לא ספרו כלום. היא היתה חולה קצתה והתהלכה בתוך הבית כצל. וכך יכל היה שמעון לישון עד חצות מבלי שהפריעוהו. ועם חצות קם, שתה תה והלך מבלי אשר אכל כלום ומבלי שהגיד אף מלה לאיש.

ב

לפנות ערב הועבו השמים. אויר כבד רבץ והעיק על הנשימה. ועם שקיעת השמש נראו ברקים באופק ונשמעו קולות עמומים של רעמים; וגשם טרם ירד. בבית היה אור רק בחדר האכל. האב לא היה בבית, והאם התכנסה לחדרה לתוך כרים וכסתות ורעדה.

“היכן שמעון?” שאלה את המשרתת כשנכנסה זו לרגע.

“כך, יצא קצת”. ענתה זו כדי להרגיעה.

“האכל דבר מה?” חזרה האם על שאלתה.

“אכל, אכל”. והמשרתת השתמטה מן החדר בחפזון, כי כבד עליה לשקר. “כל יום שקרי ושקרי”, לחשה לעצמה; “והשד יודע מה עמו. למה הוא מסתובב כל הימים וכל הלילות כמשוגע?”

נפתחה הדלת ונכנס שמעון. “יש כוס תה?” שאל את המשרתת.

“תיכף אתן לו”, אמרה ולטפתהו למחצה במבטה. אחר הוסיפה: “יכנס נא לרגע אל אמו; היא שאלה עליו. היא חרדה לו כל כך”. והיא דברה כמתחננת.

“אין דבר”. רטן הוא בין שפתיו, וישב אל השולחן ותמך ראשו בידיו.

המשרתת הגישה כוס תה ורקיקים אחדים. היא עמדה רגע כמפקפקת ופתאם הפליטה בקול רך: “הוא ישאר הערב בבית, כן?”

“למה?” שאל והעמיד בה עיניו.

“הרי יהיה גשם” –

“ומה בכך?”

היא שתקה, עמדה רגעים אחדים, נגשה אל החלון והביטה, אלא שעם דפיקת הדלת נתעוררה. כוס התה עמדה ריקה, הדלת נשארה פתוחה למחצה והוא לא היה כבר בחדר. מן החדר הסמוך נשמעה גניחה עמומה של האם.

ג

בלילה התחוללה סוּפה. היה גשם חזק, ברקים ורעמים. נדמה היה כאילו רועד הבית כלו. בחדר הילדים נשמעו נחרות: הילדים ישנו כדרכם. ובחדר־האבות גנחה האם והאב התהפך על משכבו בלי הרף.

רבקה המשרתת שכבה נדודת־שנה. היא נסתה לעצום עיניה, כבשה פניה בכר, אך השנה לא באה. פנתה המפורגֶדת על יד המטבח כאילו התנודדה, על הגג כאילו התהלך מי־שהוא, ובארובת העשן ילל הרוח כשד מטורף.

בשעה מאוחרת נדמה לרבקה שדופקים בדלת. היא מהרה לרדת. ירדה אחת ושתים ולא היה איש. בחוץ זרמו הגשמים כמו מאלפי ברזים רחבים וצפופים. היה איזה מחול־פראים: רעם הפסיק ברק, וברק – רעם. הכל טבע באש, כאילו נדלק בית אחרי בית, והשמים כאילו נפלו על הגגות והתפוצצו. ובתוך כל זה היתה מתפרצת לפרקים יללה משונה וממושכת, עוברת ונעלמת במרחק. רבקה התעטפה במטפחת, עמדה והביטה בפחד, ומרגע לרגע היתה מתחבאת אחורי הדלת.

לבסוף נראה מרחוק איש צועד בצעדים מהירים. רבקה הסתתרה מאחורי הדלת, סגרה אותה למחצה וחכתה. הצעדים התקרבו ורבקה הכירה את צעדי שמעון. היא חפצה לברוח מבלי דעת מדוע ולא ברחה.

נכנס שמעון. מעל כובעו, בלוריתו, קווצותיו הארוכות וכתפיו זרמו זרמי מים. אך הוא עמד במנוחה וצחק. הבריק ברק. “הנך פה, רבקה?” ועיניו חלפו רגע על פני רגליה היחפות. הוא כאילו נמשך אליה, אך צעד צעד לאחור. “תתני לי בגדים אחרים, אני כולי רטוב”, אמר. רבקה מהרה להביא לו בגדים ולבנים.

היא מהרה אל המטבח, הסירה מן הכירים קומקום חם ומסכה לו כוס תה. כשנכנסה אל חדר האכל עמד הוא כמעט עירום, והיא הביטה הצדה ותשם את התה על השולחן. הוא התלבש למחצה, שם רגליו בסנדלים, וגמע את התה גמיעה אחת. דלתות יתר החדרים סגורות היו, ועל השולחן דלק שריד נר סטיארין. הוא התהלך בחדר רגע הנה והנה, נסה להוציא איזה טון מגרונו ונזכר כי ישנים מסביב. הוא נגש אל רבקה שעמדה בפתח המטבח ויחבקה.

“ירפה נא!” קראה ונשמטה ממנו.

“למה? הרי איני רטוב יותר”. הוא גחן אליה, הביט אל עיניה ונשק לה. היא צחקה חרש והתעטפה במטפחת העבה והגדולה יותר ויותר.

ד

שמעון שכב על יד רבקה, ראשו שקוע על לבה וידיו בתוך ידיה. מבין שאון הרעמים שהחריש את אזניה שמעה רבקה קול בכי חרישי, כזה של אדם המתיפח, בוכה ומפסיק. שמעון בכה.

רבקה השמיטה אחת מידיו, ובאצבעותיה החליקה שערותיו. הוא התחיל לרעוד. נדמה לו, כי איזה דבר שלא ראה מעולם נגלש מעל ראשו, וכי כל שערה ושערה שלו מתקשית ונהיית מסמר דוקר. הוא שם ידו על ראשו ונגע באצבעות רבקה שסלסלו עכשיו את בלוריתו.

“לא צריך”, אמר הוא ומשך את ידה למטה.

“מדוע?” שאלה היא נבוכה ותלחץ אליו.

“כך, דוקר”. ענה מתוך בכי.

היא התרחקה ממנו קצת, ראשו נשמט הצדה. “דוקר?” שנתה היא בקול תמה.

הוא שתק. ראשו נלחץ עוד יותר כאילו לעומק לבה. “מה לעשות, רבקה, מה לעשות?” לחש וגנח, נחנק מבכי.

“מה לו?” לחשה והרימה בידיה את ראשו. “יאמר נא לי!”

“לא, לא. לא אומר; לא תביני”. והוא הוציא את ראשו מידיה, התרחק לקצה המטה והצפין פניו בכר. רבקה נשארה על מקומה, חפצה לבכות והבליגה על עצמה. היא לא שאלה יותר.

ה

עם עלות השחר שככה הסופה. רבקה נשארה יחידה במטתה. היא נרדמה. בחלומה ראתה עצמה יושבת על הספה בחדר האוכל ותינוק בחיקה. היא מביטה אל עיניו: עיני שמעון הכחולות הן. האם, חמותה, נגשת מרגע לרגע אל הילד ומנשקתו. נפתחה הדלת ונכנס שמעון. וברגע זה הקיצה וראתה את עצמה בפנתה האפלה, במטתה. ממעל לפרגוד מלא האור את המטבח.

רבקה התלבשה ויצאה אל החצר. היה בקר צח ורטוב. בקצה השמים נראו עוד שרידי עננים. השמש יצאה והכל הבריק מרוחץ ומלוטש. אלא שמסביב לשמש התגבשו שוב גזרי עבים. “ובכל זה היה החלום יפה”, לחשה לעצמה. את פני השמש כאילו העיב צל.

מבין העצים שבחצר יצא שמעון. פניו היו עתה רעננים ועיניו בהירות. מבטו שט הנה והנה. “רבקה!” אמר כאילו תמה. היא צחקה, והוא הוסיף: “זה היה לילה נהדר!” ובלב רבקה כאילו התרוצץ דבר־מה: חפצה לספר לו חלומה ולא ספרה: עד עכשו הרי לא נגע בה…

“יודעת את איפה הייתי אתמול?” שאל, עמד רגע ושהה: “עמדתי כל הזמן על הגשר. והגשם ירד. מסביב בערה העיר, וגם הגנים והכרמים בערו. ורעמים – כאילו ירו מאות תותחים. זוכרת את את מסות־הצבא?”

“זוכרת, בודאי זוכרת”, ענתה והביטה אליו.

אך פתאם נזכרה שעליה להכנס הביתה. היא צחקה: “אין פנאי”, מהרה ורצה לתוך הבית. היא התחילה מטפלת במיחם, ועל פניה מפזז חלומה ועיניה שוחקות. “בכל זאת לא צריך. לא, לא”, – אמרה ונענעה ראשה: “לא!” הדגישה בפעם האחרונה ונשתתקה.

נזכרה פתאם בדמעותיו. הדמעות לא לה הן. אם לא תשמר עצמה והיתה אומללה. אדם מוזר! לבכות, השד יודע על מה – ואצלה על לבה. בפעם השניה תכריחהו לספר לה הכל. הוא יספר.

ואחותו של שמעון עומדת בדלת: “מה זה, רבקה? עדין לא הרתחת את המיחם? הרי כבר מאוחר כל כך”.

ו

“ומתי יבא הסוף לכל זה?” שאל האב ביום אחד אחרי הצהרים בשבתם לסעודה. “אינך עושה כלום ומתהלך כל הלילות, השד יודע עם מי ואיפה. מה הנך חושב – שאסבל את זה תמיד?”

שמעון שתק.

והאב הוסיף להטיף מוסר. בנו של פלוני כבר נושא עליו את כל עסקי אביו, זה של אלמוני יש לו משרה מצוינה, ומחבריו של שמעון האחד הוא באוניברסיתה, השני כמעט מוכן למבחן, וזה שהוא מוסמך לרבנות, הריהו גם כן אדם. ורק שמעון תועה ברחובות. “סוף, תכלית!” דופק האב על השולחן: “כך הרי אפשר להתפקע”. ושמעון ממשיך לשתוק.

והאב מוסיף להתרגז. “נו, טוב, יהי כך. לא הספקת עדיין כלום. הנך חפשי כצפור. נו, מצוין. נאמר: טוב כזה על ראש כל שונאינו, אבל אינך מרגיש עול. נו, מסכים. אבל להשתדך הרי אפשר. סוף סוף הרי אז תרגיש עוֹל, תהיה אשה, יהיו ילדים, תרתם בעגלה ממילא ותסחוב – אם לא רתמת עצמך עד כה ברצון. השכנים דופקים על הדלתות. נוּ, מה אתה אומר? דבר סוף, סוף! הרי אפשר לקבל אפופליקסיה משתיקתך”.

שמעון יושב, תומך ראשו בידיו ואינו אומר כלום. אלא שתוקף אותו איזה רטט, חולף בכל גופו ועיניו מביטות לאיזה מרחק סתום ואלם. שם בפנה, בין התקרה והקירות, כאילו רואה הוא דבר מה. אביו מדבר אליו, חפץ דבר־מה, ושמעון אינו מבחין. יושב הוא ואוכל. מבטו אינו פוגע במבט אביו אף פעם. תועה הוא מזוית לזוית; ויש שעיניו מתעצמות רגע ופניו נקפאים. אביו מביט תמה.

“מטורף!” מחליט הוא; ותוך כדי דבור הוא חושב: “הרי מבין הוא את הכל יפה, וכשהוא מדבר הרי כאחד מאתנו הוא מדבר. פלא פלאים!”

הסעודה נגמרת. ובטרם האב מספיק להעיף עין – ושמעון איננו.

ז

רבקה לא שמרה על עצמה. בליל סופה אחר, כשבא הוא מן הרחוב כולו נוטף גשמים, ורבקה הגישה לו לבנים, בגדים וכוס־חמים – הרגישה והנה בלבה משתפך איזה זרם חם. כשנגש אליה נמשכה אליו, ואך תיכף הפנתה ערפה לברוח. ואחרי איזה רגעים כשנכנס אליה נלחצה אליו ושכחה את הכל… והוא לא בכה בלילה זה.

עברו איזו חדשים. סתו וחרף נלחמו זה בזה וגשם ושלג נפלו בערבוביה. היה לילה רטוב, מקפיא ומסמר. נפלו טפות דוקרות ויללה רוח משעממת וחדה. ושמעון בכה שוב על לבה של רבקה, אלא שעכשו ראתה זו את עצמה רשאית לחדור לתוך עולמו של זה. שמעון שתק והוסיף לבכות, ולמרות כל הפצרותיה לא הוציא הגה מפיו. היא התרגזה מאד.

ובבקר, כשהקיצה, כבד עליה ראשה מאד, ולכל אברי גופה, נדמה לה, כאילו הוצקה עופרת. היא חלמה שוב איזה חלום, אך לא זכרה כלום. היא רק ידעה שחלומה היה איזה חלום קשה, עכור ומעיק, ולמרות כל התאמצותה לא הצליחה לתפוס ממנו אף קו, אף נקודה. כולו נטשטש. ואך זכרונות השעות הערות של אתמול ושל החדשים האחרונים צרבו כמלח על גבי פצעים. והיא שמעה כל הבקר באזניה את בכיו. “איזה בקר שחור!” אמרה לעצמה, והשתוממה לראות אחר כך בקר בהיר של קץ סתו, לבנבן ושקוף. היא התאמצה להעביר לפניה את חלומה של אז, וגם זה נראה רחוק ומטושטש.

שמעון הלך ולא שב עד למחרת הבקר.

ח

שמעון שב הביתה עצוב וכמעט שחור. הוא התכנס אל מטתו, הליט פניו בכר ושכב. וכמעט לא יצא מחדרו שלשה ימים ושלשה לילות. כל הבית היה במצב של אי־מנוחה. שמעון לא אכל ורק שתה מים קרים בלי הרף. אחותו לא סרה מעל מטתו, אביו נכנס הרבה פעמים ביום, אמר לקרוא לרופא, אלא שבשמעו “לא צריך” הקשה של שמעון, לא קם בו רוח והרופא לא נקרא. אמו ירדה מעל מטתה שלש־ארבע פעמים וישבה אצלו קצת. ורבקה יכלה לשבת אצלו איזו רגעים רק בגניבה.

אחרי שקם, נעלם שוב מן הבית לימים שלמים. עם ערב או בתחלת הלילה היה שב, מתנפל על מטתו, מתגנב אחר כך אל אחורי הפרגוד של רבקה, משקיע ראשו על לבה ולא בכה. הוא כאילו קפא כולו. אחר כך התחיל יושב בבית על סַפת חדר האכל וקורא בספרים, גומעם ובולעם זה אחר זה. וסוף סוף התחיל לדבר עם אביו רכות. ובעוד איזה זמן התחילו שוב שדכנים לדפק על הדלתות, ושמעון התיחס לזה במנוחה גמורה.

רבקה התחילה מרגישה, כי מתרחש איזה דבר חדש בבית. ועוד מעט התחילו הכנות. היא התהלכה כל אלה הימים קודרת, וכאילו תעתה נשמתה מחוצה לה. וכשנסעו שמעון ואביו פתאם לימים אחדים ושבו הביתה, האב כולו צוהל ושמעון עם אותו שויון הנפש הרגיל, המצוי אצלו בימים האחרונים, לא שמעה היא ולא ראתה כלום. היא רק היתה רועדת מרגע לרגע, ועיניה היו מתעצמות, ולנגדן כאילו התגבש איזה אד שחור.

שמעון היה מבקר אותה רק לעתים רחוקות.

ט

באחד הלילות ושמעון היה אצל רבקה. היא בכתה והוא התאמץ להרגיעה. הוא נחמהּ: אין דבר, אפשר עוד לתקן שלא יוָדע מאומה. מה שנוגע לו, – וכי חושבה היא שמה שנעשה – ברצונו הטוב נעשה? פשוט אי־אפשר היה אחרת. מה יאמר לה? היא לא תבין. החיים הם קשים כל כך – אפשר להשתגע.

ופתאם נלחצה אליו ולחשה: “שמע נא! למה היית בוכה אז כל כך?”

הוא נבוך. “וכי זאת איכפת לך? ואני חשבתי –” ועיניו תעו על פני עיניה ופניה נבוכות ותמהות.

“ומה חשבת?” אמרה ומחתה דמעותיה מעל עיניה. “אתה חשבת, שעל זאת אני מצטערת?” ועיניה רמזו לו על המקום תחת לבה.

הוא שתק. והיא הוסיפה: “לא תספר לי?” והדקה את ראשו אל לבה.

הוא השתחרר מזרועותיה: “אי־אפשר: זהו סוד, סוד שלי. גם לזו לא אספר אותו. הוא ימות עמי”.

עיניה נהיו עכורות: “ואני זרה לך כל כך? וכי לא בכית על לבי? וזה אינו כלום?” ושוב תעו עיניה מתחת ללבה.

הוא נבוך. נדמה לו, כי לבו מתפרץ ובקושי התגבר על עצמו: “ולך לא היו כלל חלומותיך שלך, שלא ספרת לי?”

“היה אחד”; והיא ספרה לו את חלומה על דבר הספה והתינוק. עיניה הבהיקו ועל שפתיה רחף חיוך בלתי נפסק.

אז קפץ פתאם, תפס ראשו בידיו, לחץ רקותיו בכח, הפליט צעקה וברח.

למחר בבקר עזבה רבקה את העיירה.

א

אותו בוקר שבו עזב את העיירה היה חוֵר. דבר־מה, ספק עננים וספק ערפלים, כסה את הרקיע, וקוי־שמש ורודים־לבנבנים חדרו אל תוכם ולא הספיקו לעבור ונתמזמזו בדרך, ונולדה איזו בריה משונה, שכבה עבה קלושה, מימית כמעט, שהתפזרה ונתאספה, התגבשה ונקלשה חליפות. וירק־העצים נראה רגע חוַרור, דל־חִיות ורגע – עמק ואפל. ובדרך רבץ חול הזהב כבד ולבנבן, וכאילו רטוב למחצה, והשדות מעבריו השתרעו ונתעגלו חשופים ועזובים וחסרי־נשמה, אלא שמזמן לזמן כאילו נטוו בהם חוטי־ערגה כהים שנמתחו על אורות האופק החורים.

והוא התנהל לאטו, מקלו בימינו וילקוטו בשמאלו, והביט אל המרחק לפניו, מקום שהתלכד שחור־היער עם לבן־האפק. שם, סמוך ליער, משתרע אותו קו־מוטות הברזל הנמתח למרחקים, ושהוא יובילהו אל אותו העולם הגדול המושך ודוחה, המפתה ומרמה. וימינה שם, לצד החצר, עומד לו אותו הבית הקטן הצהוב והמוזר, הבודד ככה בשדה בין גנותיו הישרות המתפתלות והמחבקות אותו, ואשר בדרכים השתים מאחוריו, המתפרדות והמתלכדות בין הגנות, עומדות שעות שלמות עגלות־אכרים גדושות־תבן, שסוסים רזים ועצלי־תנועה רתומים להן בלי הפסק כמוכנים תמיד לדרך, ושלפניו עוברות שורות פסי־ברזל בתוך קרחת־יער רחבה ומוארת־שמש, שורות שהולכות ומתמעטות משני עבריהן, עד היותן לשורה אחת, הנעלמת בשבילי־זהב צרים בתוך עבי ירק־עצים גבוהים, עתיקים או צעירים. בתוך בית זה ועל ידו יושב לו או מסתובב פקיד משוחף, צעיר־למחצה, רשול וחטוף־שנה עם עינים מוזרות, והוא עושה הכל: מוכר כרטיסי מסע, מטלגרף, רושם וכותב בספרים, משגיח על המשקלות, נוזף בפועלים ובסבלים ומנפנף בדגלים ובפנסים. ואותו בית קטן עלול לספוג לרגעים מעטים גם אותו, את חיים ליפשיץ, בנו של חנוני אמיד, הנוסע לכרך, ולזרק אותו תיכף לתוך עגלה ריקה למחצה, ולטלטל אותו חטוף־שנה וסקרני בתוך יערות וכרים עד למחוז חפצו, ששם ימשיך את שעמום העיירה שלו.

ובעוד חיים הולך לו מסתכל ומהרהר במה שסביבו ובמרחק, ישב לו על עגלת אכר שהשתרכה לאטה, שקוע בהרהוריו וחולם, וכאלו לא הרגיש בשבתו. ברגליו תסס דבר מה, איזו הרגשה משונה שלא יכל היה לברר לעצמו מה היא. הוא הלך רק כחצי־שעה ולא התעייף כלל, אלא שנראה היה, כאילו היו להן לרגלים חיים מיוחדים שלהן. והוא הרגיש שירד דבר מה על נפשו מהמם ומטמטם, וכי כל הרהוריו וסקרנותו חדלו חדלו, – אין זה כי התעופפו וכי התגבשו וקפאו והיו למשהו אחר שלא ממינם. והיער קרב, והבית הופיע מתוך העמק ויעלם חליפות, ושריקות־אד עלו ונתפזרו, התכוצו ונמסו במרחב. שקט התחנה התמידי לא היה לה עתה, והאויר החור נמלא שאון ורעש לרגע; והוא, חיים ליפשיץ, נִשא ונעלם והרעש עמו.

ב

בורשה הסתובב חיים שלשה ימים ברחובות ולא מצא עבודה. הוא התכונן לנסוע שוב. לאן – לא החליט עדיין, אם לעירו או לעיר־פלך אחת שחלם פעם על אודותיה. הוא הרי שב כבר פעמים לעירו, התבייש לראשונה הרבה, פעם שניה פחות ועכשיו לא יתבייש כלל. בעיר הפלך הסמוכה יוכל למצא שעורים, אלא שזה משעמם. שוב חסר־פעולה, ושוב ספרים ושעות פנויות וטיולים וגעגועים, כל קללות העיירה והמשכילים ילידיה. לכופף גבו על ספרי־מסחר, לרשם מספרים ולכתב מכתבים שאין לנפשו שום יחס להכתוב בהם – לזה הוא נכון בכל לב. זה פשוט סוף־סוף ומובן מאד.

בעוד שבוע כאבו לו גבו, עיניו וידיו. הוא קלל את יומו וגם שנתו נדדה ממנו. עיפוּת מפרכת ואינה משביעה רצון כלל, הגב כפוף וכואב, ואי אפשר לישרו, בפרקי־אצבעותיו – שברון, ואין לקמץ אגרוף ואין היד נתנת להמתח, ולפני העינים מרקדת ערבוביה, נקודות שחורות, ובהרות לבנות, וקוים וצבעים, – והגוף כולו גוש כבד ועמום, כאילו לא נע ולא זע כל ימי חייו. וקטעי־רעיונות תועים, מתבלבלים עם מספרים, ופסים אדומים ושחורים של ארג נמתחים ומצטלבים בינותם, ואין שום דבר מתלכד אפילו עם הכאב. וזה נוקר ומעיק, מתפתל בין העצמות ודוקר, והריהו איזה דבר מיוחד, שאין לו אחיזה הגונה אפילו בעצמות. לעזאזל! שוב נתוח של שעמום שאין להפטר ממנו גם בתוך עיפות מדכאה זו.

פעם נכנס בלילה אל חדרו ונבהל: ארבה לו שם בתוך הקירות איזו ריקות מאַימת. הוא יצא החוצה וטיל כל הלילה, ושב למחר עיף ורצוץ עם עינים כואבות עד לשגעון. “הרופא אסר עלי לנהל ספרים”, אמר, “ואיני יודע מה לעשות”. בעל הבית שנהנה מאד מעבודתו עד שסלח לו את חסרונותיה, נבוך והצטער. “אין חסרון בורשה במנהלי ספרים כאלה”, חשב, “אבל חבל עליו: בחור טוב”, והציע לפניו להתעסק אצלו על יד המכירה. הוא התרצה; ומאותו יום והלאה עמד על יד השולחן, שקוע בתוך גלי חתיכות ארג, קפץ ועלה בסולם, עלה וירד. תנועותיו היו מהירות, העיפות חדרה והתפזרה על פני גופו. והעינים עפו וחפשו, בחנו והסתובבו ולא ידעו עיפות והגב התישר כאילו מעצמו בלי שום התאמצות.

את חדרו החליף תיכף באחר. בעלת הבית היתה צעירה בפניה, מהירת תנועות ועצבנית, ועם זה פשוטה מאד. בעלה היה כמעט תמיד בדרך. ובבוא ליפשיץ עיף מעמל ארבע־עשרה שעות עבודה, לא הספיק עוד לשתות תה ולאכול כראוי, ובעלת־הבית בלבלה כבר את מוחו בפטפוטה – היא לא נתנה לו מנוחה אף רגע, עד כי פעם הגיע הדבר לידי התאבקות. היא השתמטה מפניו והוא רדף אחריה; סוף סוף השיג אותה בחדרו, מקום שכבשה פניה בכר על מטתו וצחקה. הוא התנפל עליה כחיה רעבה, והיא נשכה ומרטה, התמסרה פתאם והוסיפה לנשך ולמרט. וכך עברו לילות אחרי לילות. והוא הבריא מיום ליום. העיפות המפרכת בימים והמשובה הסוערת בלילות הבריאוהו, חזקו את מרצו ונסכו סם־חיים לתוך רוחו. נשכחו הספרים והגעגועים והשעמום כאלו נד לו ונעלם מן העין.

זה היה בחרף, אלא שפתאם בא אביב. התחילו גשמים. בעל האשה שב ממסעו, וחיים הרגיש כאילו נגֹל משא כבד מעליו. איזו מנוחה תקפתהו בלילות, נעימה וקלה, בלתי מובנת לו. ועם המנוחה כאילו נפקחו העינים והכל התרוקן פתאם. הבריאות נראתה לו עתה כבדה וללא תועלת, גלי הסחורות העיקו והחניקו והלב התחיל תוסס. נולדה מחשבה לנסע לפסח הביתה, אלא שהשכר לא הספיק לקנית מלבושים נאים. והספרים שהוצגו בחלונות חנויותיהן למכירה עוררו סקרנות ומשכו. נמס איזה שלג, כבה איזה אור ונקֵר כאב בלתי מצוי. ויום אחד הובילוהו הרגלים כאלו מעצמן אל בית־התחנה הגדול והסואֵן.

ג

בעיר הפלך בפנה שקטה, על יד בית־תפלה נוצרי עתיק של איזו כת, עמד בית קטן של עץ, שאֵזוב כסה גגו. רצפת־האבן במקום זה העלתה דשאים, וכאילו נָשמה ליח וירק. דרך שני חלונות נראו גֵבים צעירים כפופים, ופנים עגולים ומארכים ועינים חיות או כבויות מעופפות על פני קירות, עתונים וספרים. חיים ליפשיץ עבר פעמים שלש על פני הבית, נכנס, תפש את המקום היחידי הפנוי באותו רגע, מבלי הרגיש בצעירה שישבה על ידו. זו סקרתהו בעיניה, בחנתהו וכאילו נבוכה הרהרה רגע ושבה לקרא. אלא, שעל ידי איזו משיכה חבויה היו כסאותיהם נמצאים זה על יד זה כמעט יום־יום.

חיים נהיה לאזרח באותו בית. פרקים התנפל בצמאון של שכור על הספרים והעתונים, גמא ובלע ולא ראה כלום מסביבו, ופרקים נפלה עליו אַפטיה בלתי מצויה, והעתון נשמט מן היד, והספר נשאר פתוח באותו המקום, אם לא הפכה הרוח את הדפים ובלבלתם. אז תעו מבטיו על פני הקירות והתקרה, קפאו וכאילו הביטו אל תוך נפשו, רחפו על פני הצעירה שהורידה אז דוקא את עיניה וכאילו התעמקה בספר, אדומה כולה ולוהטת, הקיפו את פניה ולחייה העגולות, חדרו לתוך צמצוּמן וכווּצן – פניה של זו היו על פי רוב מתכוצים ומתעגלים מבלי הקָמֵט – סקרו רגע את שדיה הבולטים, התפתלו תוך קווצותיה התלויות סביב ראשה ונחו על פני ידיה הקצרות והשזופות קצתן, בעלות אצבעות דקות שנבראו כאילו ללטף. ואז היה פתאם משתקע באיזו מחשבה סתומה שמוצא לא היה לה, מחשבה שהסתובבה כל הזמן סביב צִיר שלה, ציר עמוּם או נבוּב בעל גבולות מטושטשים. והיתה איזו עצבות יורדה עליו, ואיזה אֹדם חולני למחצה מרחף על לחיָיו, ועיניו קפאו בתוך עצמן, אחרי חפוּש ותיוּר שלא מצא כלום, ושלא היה ברור לשם מה בא. והצעירה היתה מעיפה עליו מבטים חטופים, מעיפה ומעבירה אותם ממנו, כאילו היתה מחפשת איזו נצוצות־אור תוך נפשה להגיה בהן פנה חשכה של חידה סתומה. וכשהיתה פעם מתפרצה ברגע כזה דבורה מן החוץ ומעופפת ומזמזמת, היה נדמה להנערה כאילו עמדה זו רגע תוהה, מפסיקה זמזומה ומהרהרת כמותה. והספר רבץ נוגה על מקומו, ושורותיו כאילו ערגו לעין שמבטה לא בא אליהן. וצעיר שישב בצד ושהיתה לו איזה חבּה מִסטית לספרים, מֵצֵר היה על עלבון הספר, וחושב בצער על מחשבת האדם שאינה מספיקה, כנראה, למלא את לבו של חברו, ועל אותם היסודות הזרים שלה שאינם מתמזגים עם נפשות של אחרים.

ובינתים היה יורד היום, וחדר הקריאה עמד להסגר. ברחוב הראשי זרם על המדרכות נהר של טַילים, אלא שליפשיץ פחד מפני הזרם הזה, שהרגיש עצמו בו כטפה בטלה שאינה מתמזגת עמו לגמרי. הצעירה הלכה אחרי שקמה פעם־פעמים ברשלנות וחזרה וישבה, אחרי שעמדה בחוץ רגע, כאלו תוהה ומחכה לדבר־מה. והחדר נעשה פתאם ריק ושומם, האותיות שבספרים התבלבלו והרעיונות טושטשו כצללי־עצים ביום מעונן למחצה בנשוב רוח. וליפשיץ יצא אז וטייל בודד על שפת־הנהר.

ד

יום אחד נגשה אל ליפשיץ ברחוב צעירה מהמבקרות בחדר־הקריאה והציגה את עצמה לפניו. הדבר נראה לו מוזר קצת, אך בזרקו מבט אל פניה הרחבים ועיניה השקטות, היה כאילו נחור לו כרגע הכל. זו היתה עלמה לא צעירה, מה שאפשר היה להכיר על פי גזרתה, או על פי חוסר כל גִזרה בה. אבל היה איזה אור רענן לעיניה, שהאפיל על שנותיה הרבות והכבדות, אותו האור השפוך על פני נפשות שאינן מזקינות לעולם, ועל אותו הבשר הכמוש למחצה מלידה, שאינו רענן גם בנוער, ושאינו מכמיש לגמרי גם בזקנה. וליפשיץ הרגיש פתאם מנוחה בלתי מצויה וצחוק קל רחף על שפתיו, מענה תמים למחצה עם הבעה תמימה של נפש פשוטה וישרה. והעלמה פנתה אליו ישר בלי שום עקיפין, ומבלי שנפגמה נַשיוּתה אף כחוט השערה על ידי אמץ גברי זה:

“הוא בא הנה לשם מה, אם מותר לשאל?”

מבלי בוא אף רגע במבוכה ענה ליפשיץ כשהוא צוחק בבת־צחוק מצויה אצלו: סתם, ללַמד, ואם אפשר – גם ללמֹד.

“ויש לו תלמידים? ומורה? דומה שלא השיג עדיין?”

– לא השגתי כלום. – עונה ליפשיץ בהחלט.

“מה הוא אומר ללַמד: ודאי עברית?” מוסיפה זו לשאל.

רגע בא ליפשיץ במבוכה: – ללמד – לא רק עברית. גם רוסית, חשבון ואפילו אשכנזית במקצת.

הצעירה שתקה רגע: “איני יודעת”, אמרה אחרי הפסקה קטנה, “בנוגע לעברית יסמכו עליו, יאמינו בו. אבל שעורים רוסיים קשה יהיה לו להשיג, אם לא מהגרועים ביותר, ולאשכנזית דורשים ספיציאליסט”.

“נו, טוב, יהיו נא שעורים עבריים. הכל אחת”.

הוא הביט בה בתמהון; מעשיותה ודבורה אל הענין העירו בו רגש כבוד אליה, מבלי אשר יכל לדכא את צערו על חיצוניותה הסוגרת, כנראה, בעד הנערה הזו את דרך־החיים. היא טִילה עמו עוד מעט ונפרדה ממנו בהבטיחה לתת לו תשובה אחרי איזו ימים. הוא הרהר בה גם אחרי כן במקצת, אלא שהרהורים אלה עוררו בו רגש אי־נעים. בשעה שאותה הצעירה שישבה על צדו בחדר־הקריאה הופיעה תמיד כסויה לעיני דמיונו, הנה זו דוקא הופיעה לפניהן בלי לבוש. והתמונה לא הרהיבה עין כלל וכלל.

אחרי חמשה ימים, אחר שנפגש בה פעמים־שלש בחדר־הקריאה והיא לא אמרה לו כלום, באה פתאם בבקר אל חדרו. הוא נדהם רגע: מי גלה לה את מקום משכנו? אלא שפניה ועיניה מסכו איזו ודאות שקטה בכל, והמוזר נדמה לטבעי ומובן. “יש לעת עתה בשבילו רק שלשה שעורים, ומחרתים, מקוה אני, יתוסף עוד אחד. יספיקו?” שאלה היא; ותוך כדי רגע הוסיפה: “ודאי יספיק. הרי צריך הוא ללמֹד. זהו ודאי העיקר. ובכלל אין אדם אחד צריך לבלע את הכל; צריך שיאכלו גם האחרים. אפשר יוַתר גם על הרביעי שאני חושבת להשיג לו. יהיו לו גם כך ששה עשר רובל. יספיקו”.

– יספיקו. – ענה, ונזכר בשלשים וחמשה שקבל בורשה וזרק מבט על נעליו שעמדו להפתח בקרבת האצבעות.

“אין דבר”, אמרה היא בסקרה את נעליו. “יכולים לתקן. זה עולה פה בזול. החורף עודנו רחוק. נו, טוב, את הרביעי אמסור לגוזולין, זהו הצעיר הבא לפרקים עם העלמה היושבת לצדו. הוא אבד עתה את שני שעוריו בבת אחת”.

– מדוע? – שאל הוא סקרני. איזה חשד של נפתולי אהבה ויסורים נולד בקרבו.

היא נענעה בכתפיה. – “מי יודע? שואלים את האבות, אומרים הם: אנו יוצאים למעון־קיץ. שואלים אותו – מתאונן הוא עליהם. וסוף־סוף משונים הם בחורים אלה. בחור פשוט – מבינה את אותו, ואלה רק ממררים הם את החיים לאלה שנפגשים עמהם”.

הוא צחק צחוק קל, עצוב. והיא מסרה לו בדיוק את מקום דירת אבות תלמידיו עם כל הפרטים הדרושים. וסוף־סוף הציעה להלוות לו איזו רובלים מאחר שאת שכרו יקבל רק בסוף החדש. הוא הודה לה. צמַרְמֹרֶת קלה חלפה בגופו להרגשת התקרבותה היתרה. אין ללוות כסף אצל נערה כזו. צריך שתהא מחיצה תמיד בינך ובינה. ולבו נלחץ: איפה הוא הגבר שיתן לה מקצת מן האשר? והרי נצרכת היא למועט כל כך.

ואחרי יום־יומים נמצא גם מורה. מאז נראה הוא בחדר הקריאה רק לפרקים רחוקים.

ה

באו לו ימים טובים ושקטים. ימי־הטוב שבורשה היו לו ימי שכרון, ופה באה תקופה נוחה, קלה. התלמידים הרגיזו, צערו האמות בטרוניותיהן, העליבו גם אבות ואחים וביחוד אחיות; קשה היה לסבל גם את המורה הסטודנט, היָהִיר, העצל, הרגזן, עם תוכחתו ובטולו ושגעונותיו. אך רוזה דוידובנה (כך היה שם הצעירה) הרגיעה תמיד: אין דבר. צריך לשאת עול. והשקט שבה זלף שמן על גלי סערות נפשו.

היא היתה באה אליו לפרקים. הפחד מפני התקרבות יתרה מצדה עבר. היא כאילו לא חשבה כלל על זה. מצב רוחה נמצא תמיד באותו השטח. אותה המנוחה רחפה על פניה בשבתה אצלו, אצל הסטודנט, אצל גוזולין המטורף למחצה ואצל אלכסנדר היפה, רק שלזה היתה מחליקה שערותיו; והוא, שהיה בועט כל כך בנערות צעירות ויפות, היה מקבל בנחת ובשביעת־רצון את לטיפתה השקטה הזו.

ליפשיץ לא בא אל דירתה אף פעם, והיא גם לא הזמינתהו. רק פעם פעמים בטַילה עמו ובעברה על יד דירתה היתה עומדת רגע כמפקפקת, וסוף סוף היו עוברים הלאה או שהיתה נפרדת ממנו ונכנסת יחידה. פעם באה אליו בשעה מאוחרה קצת, ובינתים ירד גשם סוחף. הוא הציע לה את חדרו ואמר שילך לאיזה מכָּר ללון. “אין צרך”, – אמרה והעמידה שני כסאות לרוחב מרגלות מטתו ושכבה עליהם. הוא הציע לה להחליף עמה את המקום, אך היא סרבה. וכך שכבה לה ופטפטה עמו. לאט, לאט התעורר בו איזה רגש מסבך. מקצת מן הרחמים ומקצת גם מן התאוה התרוצצו בו, והוא ישב על ידה והתחיל ללטפה. היא קבלה את לטיפותיו במנוחה, וענתה עליהן שקטה ובלי שום התרגשות; אלא בגחנו לנשק לה הרחיקתו בנחת: לא, למה? ובקולה לא היה אף משהו מן המרירות. הוא השתרע על מטתו, חשב לא מעט ולבסוף נרדם.

יום אחד ספרה לו, כי את מקום דירתו גלתה לו העלמה, שכנתו בחדר הקריאה. הוא השתומם מאד. זה כשלשה שבועות לא ראה את ההיא, בחשבו כי אין לו להתחרות בגוזולין, ומתוך שהיה בטוח משום מה, כי אין היא שמה אליו לב. “מוזר הדבר!” אמר. ורוזה דוידובנה ענתה: למה זה מוזר? ודאי ספרה לה איזו נערה מכרתה מהרחוב שלו; זה נראה לו מוזר עוד יותר, ורוזה דוידובנה לא מצאה שוב שום זרות. – למה לא? איזו נערה מן הרחוב רואה אותו עובר ומתענינת בו קצת. היא נפגשת עם חברתה ומספרת עליו, וההיא מכירה אותו ומתענינת גם כן. הרי זהו פשוט כל כך. ליפשיץ אומר בלבו: לא, חביבה, אין זה פשוט כלל, אלא שחושב הוא גם כן, כי מים זַכִּים אין לדלוח אותם, ומתאדם בזכרו את עצמו אז ואת דחיתה הנוחה. ובלבו של ליפשיץ מתחיל תוסס איזה רגש אליה, רגש שאינו יכל לברר לעצמו מה טיבו. אלא שבפעם זו מרגיש הוא בינו ובינה את הנערה ההיא, שכנתו השזופה מבית הספרים, בעלת הפנים העגולים והידים הקטנות והדקות.

ו

בין גוזולין והשזופה פרץ איזה ריב. רוזה דוידובנה ספרה את המאורע כדרכה, והמאורע שקבל בספורה צורה פשוטה ומובנה, הופיע בדמיונו של ליפשיץ מסובך וטרגי ביותר. הוא התחיל לפַתֵּחַ פילוסופיה שלמה עם נתוּח־נפשות מרכב כדרכו, אך רוזה דוידובנה הפסיקתו: “יניח־נא את הפילוסופיה הצדה”, אמרה, “אין שם כלום מכל זה. גוזולין הוא בלתי נורמלי קצת, והנערה – נערה סתם. ובאמת אין שום יחס בינם. אלא פשוט: מכרים טובים הם. זהו הכל”.

ליפשיץ לא נרגע. הוא התחיל ללכת לחדר הקריאה יום־יום. העלמה לא באה איזו ימים, אחרי כן, בבואה, נראתה לו חוֶרת יותר מדי, אחרי כן נדמה לו, כמו איזה סוד מרחף עליה ואיזה יגון בעיניה. וסוף־סוף נגש פעם אליה ושאל: אפשר ראתה את רוזה דוידובנה? העלמה נבהלה, פניה חורו והאדימו. התעורר בה שריד של איזה רטט עצור, שרטט בנפשה אז בזמן הראשון לפגישתה עמו, בשעה שחכתה כל רגע ורגע שיפנה אליה בדברים והוא לא פנה. עתה כבר נואשה ממנו, ופתאם בא הדבר שחכתה לו הרבה זמן. ודוקא עכשו בשעה שהיא מרגישה עצמה עזובה קצת. לבה התחיל דופק ולא ידעה מה לענות. וסוף־סוף התחילה שיחה שנגמרה בטיול על שפת־הנהר, טיול שנשנה ונשלש ונהיה קבוע לאט, לאט, אלא שאותו הרגש החזק והעמק שליפשיץ חכה לו לא בא. הנערה היתה פחדנית ומתכוצת בחֻבה, וסגולות נפשה שנראו לליפשיץ בולטות כל כך בשחור עיניה, בקֹטן ידיה ובדקות־אצבעותיה, אותם האורות והצללים שפזזו בין קווצותיה, אותו החן העמק שרחף על גזרתה העדינה – כל אלה נטשטשו, נתמעטו ונתכַוצו. היא כאילו פחדה מפני רגש חזק, כפחד ילד חלש וחור מפני ברקים ורעמים. וכהסתתר זה תחת הכסת של מטתו, או כהליטו את פניו בחיק אמו, כן הליטה היא את נפשה בתוך עגוּלי־פניה וצלליהם. והנשיקות החטופות שהיה הוא זורק לה במקרה זה או אחר, לא הרחיבו את פניה ולא הזהירו את עיניה, ולהיפך, הן כאילו נעלמו בעגולי פניה, והעינים בלעו את האור ולא פלטו כלום ממנו חוצה. וליפשיץ מצא עתה מרגוע בפניה הרחבים ובעיניה השקטות, הפתוחות לרוחה של רוזה דוידובנה, אלא שהתגעגע עם זה ללילות הרועשים של דירתו בורשה, למריטות ולנשיכות.

למודיו אצל הסטודנט לא האריכו ימים. הסטודנט הרגזן חדל מלמדהו, מורה אחר לא נמצא, ורק רוזה דוידובנה היתה מלמדת אותו מזמן לזמן. התקוה לעמד למבחן של מורה פרטי עוד בסוף הקיץ – אבדה. עתה עלתה מחשבה אחרת: להתכונן במשך שנה ולעמד למבחן של ארבע מחלקות גימנסיה, אלא שלא הזדמן מורה. רוזה דוידובנה היתה נכונה ללמדהו את כל הלמודים; ושוב התעורר בלבו איזה הסוס: הוא פחד מפני קרבה יתרה שלה, אף שדוקא היא שמרה על יחסם מסכנה. ועם התקרב ימי הסתו ועבור עיפות הקיץ, התעוררה אי־מנוחה מחדש, והלב בחל בישיבה ללא־תועלת וללא־תוכן זו ושאף למרחק. לאָן – לא יכל היה לברר לעצמו. אלה החיים שעברו עליו עד כה אינם בגדר חיים כלל, אבל באיזו פנה בעולם היו חבויים ומוכנים בשבילו אותם החיים הנפלאים, חיי־החדוה שנפשו חולמת עליהם מילדותו. ויחד עם זה צרב את לבו כאב: שתי כוסות עומדות מוכנות לו והוא לא גמע אף מאחת מהן. ובינתים נפגש גם בנערה של רחובו, חברתה של שכנתו בחדר הקריאה. וימי הקיץ האחרונים חמים היו, והיו עוד סופות וברקים ורעמים לפרקים, והפירות הבריקו בשלים ואדומים מעל העצים, וזעיר־שם הזהיב כבר זהב־שלכת את המבואות השקטים והגנים. וגעגועי־סתו נוגים וצורבים בצערם נקרו בלב, והעיר נראתה ריקה ושדופה כל כך. והמחשבה התחבטה, התלבטה ומוצא לא היה לה.

ז

הנערה, שכנתו בבית הספרים, נסעה פתאם, רוזה דוידובנה התחילה כאילו מתרחקת ממנו, אחרי שנסה שוב פעם להתקרב אליה יותר מדי, ונשארה רק הנערה, בת רחובו, נערה בת משפחה פשוטה, כמעט בלי שום השכלה, עליזה, בהירת־עין וצחקנית. היא היתה באה אליו לפרקים, מפטפטת, צוחקת, מתאבקת עמו ובורחת. היה קל ונעים להמצא בחברתה, אלא שהיתה מעוררת פרקים רעבון שלא חפצה להשביעו, וליפשיץ היה עדיין ישר יותר מדי בשביל להשביע רעבונו אצלה ויהי מה. ורגש התֵּעוּב עוד קִנֵן בלבו ביחס לנשים נקנות בכסף; וכך לא נשאר לו עתה פה בחייו כלום מחוץ לרעבונו. והנערה לא חדלה מבוא ומהשתובב.

סוף סוף באה אליו פעם רוזה דוידובנה. זה היה בראשית החורף. נפלו שלגים ונמסו, והיה איזה אויר מעורפל ופושר למחצה שהעיר בחילה. רוזה דוידובנה נראתה לו כאילו נצטמקה מעט, וכמו נגה שביב תוגה בעיניה. אלא, כשהתחילה לדבר, היתה בה שוב מנוחתה הרגילה, רק שבחנה אותו בעיניה יותר מדי. פניו כמו שֻפּוּ ונהיו קודרים, ברק עיניו רגע כבה ורגע קדח, ועל כלו נחה איזו עיפוּת כבדה ומדכאה. והשיחה היתה קטועה עם שקט שהפרע לרגעים מצדה ועם רטט עצור מצדו. היו בה רמזי ודוי, מלים שנפלטו מתחת למסוה־מנוחה או לרגלי התרגזות סוערת. וסוף סוף התחילה היא בוחנת בעיניה את חלל החדר, קירותיו, דלתו וחלוניו. עיניה עברו סוקרות על פני הרהיטים, ביחוד על הכסאות והמטה. וסוף סוף אמרה, ועיניה לא הביטו ישר נכחן בפעם זו: “ודאי יהא חפוש אצלי בלילה זה, אני אשאיר אצלך צרור נירות”. הוא לקח ממנה את הצרור ושמהו בסלו. עתה השפילה עיניה במבוכה, ופתאם נאחזה בידה בשולחן: “אפשר גם אשאר ללון אצלך הלילה”. הוא נבוך. היא נראתה לו מוזרה כל כך. היא לנה אצלו במטתו, והוא השתרע על כסאות מרגלותה ולא נגע בה.

עם עלות השחר הלכה ולא דברה כלום. הוא התנמנם איזו שעות אחרי הלילה בלי שֵנה, וכשקם נראה לו החדר ריק וכמעט מאַים באמצע היום. היה איזה חשק לברוח וגם איזה פחד, עם הרגשה של עצבים חולים ושל גוף רעוע, וגעגועים אל ימי הבריאות של השרוּת המסחרית בורשה. הוא יצא, לִמד את תלמידיו בהתרגזות בלתי מצויה, ונדד ברחובות העיר. זו נראתה לו קטנה כל כך עד להחניק. רגע נראה לו כמו איזו חומה מקיפה את כל העיר, שעליו לפרוץ בה כדי לצאת לרוחה אל העולם החפשי, ורגע נדמה לו כי חומה זו רבצה תמיד על גבו, וכי הובאה עמו הנה מבית אבותיו. וכי תִפָּרֵץ החומה, מה יצא מזה, – לאן ילך? והדרך עד עתה היתה תמיד ריקה כל כך ולא נתנה לנפש כלום.

כשחזר לחדרו, מצא את הנערה, בת רחובו. זיק של גיל התנוצץ בעיניו. התחילה שיחה מהירה, שוטפת, עליזה, עם השתובבות והתאבקות. איזה רטט פלאי חלף בכל גופו. “עתה מוכרח לבוא מה שמוכרח” חשב והתנפל עליה. התחילה התאבקות אחרונה, עליזה ושובבה תחלה ופראית בסופה. הנערה התמסרה לו יותר ויותר ונהיתה גם היא פראית כמעט מתאוה. אלא שברגע הסכנה האחרון התפרצה מידיו והגינה על עצמה בכח־פרא, עד שנחלש הוא וידיו רעדו, ברכיו כשלו והוא התנפל על המטה באין אונים. ואז התעטפה במטפחתה ויצאה החוצה וברחה.

נכנסה עם ערב רוזה דוידובנה ומצאה אותו שוכב כמעט לוהט. היא נגשה אליו, מששה במצחו והרטיבתו במים קרים. הוא לא דבר כלום. רוזה דוידובנה יצאה ונכנסה ואמרה לשבת אצלו הלילה, רק בינתים היה עליה עוד ללכת. היא הלכה, ובינתים הוטב לו. ירד עליו איזה שקט בלתי מצוי. הוא שכב, הביט והתענג. אלא פתאם נכנס החדרה איש זר, לבוש בגדים משונים, והתחיל מחפש במנורת השולחן ובסלים. “למה עושה הוא כל זאת?” שאל ליפשיץ את עצמו. לאחרונה הוציא הזר צרור נירות, הביט בהם, נגש לליפשיץ ואמר לו שיקום. ליפשיץ קם וילך אחרי הזר. בחוץ ירד שלג. הלילה היה לבן וּוָרד ובשבתו על הכרכרה לחש ליפשיץ לעצמו: “נפרצה החומה, כן, נפרצה”. והכל מסביב נראה רחב כל כך, כביר וחפשי.

ועוד באותו ערב הובא ליפשיץ אל בית הסהר.

תרע"ט, ימי־הגשמים.

א

בגן פרחו שושנים. רוזה יצאה וקטפה אחת מהן, סקרתה מכל צד, הריחה בה ושאפה את ריחה פעמים אחדות וזרקתה הלאה. המשרתת עברה, ראתה את השושנה המתגוללת רעננה ורטובת⁻טללים, גחנה והרימה אותה בגניבה מעל הארץ: פחדה, פן תלעג לה רוזה בראותה זאת. ורוזה הלכה לקטוף שושנים מובחרות יותר.

אלכסנדר, הסטודנט בעל הבלורית, הסתובב מצד השני של הגן וכאילו חפש את רוזה. כשעברה המשרתת והשושנה בידה נתקלה בו, ופניו אורו למראה; ואחרי זרקו מבטים לכל צד, והציצו לבין האילנות, חבק אותה וישק לה על שפתיה. בחפצה להשתמט ממנו, הופשל ראשה לאחור וחזה המעוגל הובלט בכל רעננותו, והוא אמצה אליו וישקנה על מחשוף צוארה ממעל לחזה. השושנה נשמטה מידה ותפל ארצה.

– התבאי אלי פעם, סוף⁻סוף? – שאל בהסתכלו לתוך עיניה. היא נסתה להחלץ ממנו ולא יכלה. – ירפה נא ממני! – אמרה וכאילו בכעס.

– תבאי – לחש כשהוא מוסיף לינוק את עסיס שפתיה, וידו לחצה על לבה עד כדי להעיק על הנשימה.

– אבֹא, אבא, רק ירפה ממני, – קראה לוחשת למחצה ועיניה כמו הבריקו בשנאה עצורה.

– מתי? – הוסיף לשאל כשפניו נלחצים לתוך פניה, ואצבעותיו מחפשות את בשרה החם מתחת לחולצתה.

– רק לא זאת, – קראה והדפתו בכח; ובכעס שיש בו גם מעין קנטור הפליטה: – מדוע אינו עושה לרוזה כך? –

– אחפץ – אעשה. – עונה הוא ומזדקף לעומתה.

– אדרבא, יַראה נא זאת. נראה נא את כחו הגדול! – אמרה והבריקה במבט בוז לעומתו.

הוא צעד אליה.

– ואם אעשה כך לרוזה – תבאי אלי, לא תרמי?

– אבֹא, – ענתה ועיניה הבריקו בזיק מוזר.

– תתני לי לעשות בך כל מה שארצה? – לחש.

היא כאילו פקפקה רגע, ואך פניה אדמו ועיניה הבריקו: – כן.

– הכל? – חזר הוא.

– הכל, – ענתה, השפילה עיניה רגע והרימתן והביטה אליו ישר בחוצפה עשויה.

– אבל לא תזכה לזה, – הוסיפה בקול גס, נפנתה והלכה.

אלכסנדר עמד, וכמפקפק רגע הביט לצדדין, וצעד תיכף בצעדים מהירים וכבדים, כאלו אחרי החלטה שחייו תלויים בה. ובעוד רגע טייל עם רוזה בין שדרות הגן.

ב

עברו כשבועים ימים. חנקה הספיקה לראות יותר מאשר רק יכלה להעלות על דמיונה. מדי ערב בערב בשעה מאוחרה היתה רוזה נעלמת לתוך פנה אפלה בקצה הגן, ששם חכה לה אלכסנדר. אוי, מה היה שם! מה נעשה עם רוזה היפה והגאה? היא פרכסה שם לרגלי אלכסנדר, ומסרה לו את גופה יותר ויותר עד גמר. וחנקה ישבה במארב בין הסבכים שעות שלמות ופרפרה בין תאוה ורגש נצחון. עתה לא תוסיף רוזה זו להביט אליה בבוז. ואחרי לכתם היתה מחכה לפרקים שעה שלמה, – אפשר ישוב הנה להזכיר לה את הבטחתה, והוא לא שב. היא השתגעה מתאוה ומעלבון.

ביום היתה חנקה מתגנבת ורואה את רוזה בוכיה. ימי החפש הלכו ונגמרו, ואלכסנדר התכונן לנסע.

פעמַיִם כמעט החליטה חנקה לבוא אליו מעצמה והתביישה. כשהיתה פותחת לו עתה את הדלת, היה שואל תיכף לרוזה ונעלם. וכשהיה נתקל בה בגן היה מבקש סליחה ועובר, כאלו לא הרגיש במציאותה.

וחנקה היתה שוכבת לילות ומשוה את גופה לגופה של רוזה. היא היתה מעריכה את כל אבר ואבר שלה ושל ההיא, ומחליטה שאינה נופלת מההיא, והעלבון גדל עוד יותר עד לשַגֵּעַ.

אלכסנדר נסע. חדש אחר זה נסעה גם רוזה, – “אחריו”, כמו שחשבה חנקה בלבה, – לאותו הכרך.

ג

בחרף בא אלכסנדר לימי החפש הקטנים, לשבועים. רוזה לא באה, נשארה שם, כשבא אלכסנדר בבקור, השתמשה חמקה ושאלתו לרוזה. הוא השתמט מתת לה תשובה ברורה.

פעם פגש אותה בגן, שהיה עתה מכוסה שלג. היה יום בהיר והחמה הבהיקה על פני השלג ופתילי קרח דקים נתלו על ענפי האילנות. חנקה היתה אדומה כולה ורעננה ולחייה אדמו. הוא תפָשה פתאום.

היא התפרצה בצחוק והתחמקה בתוך שובבות. – מה זה? – קראה כשעיניה מבריקות:– הוא ודאי חשב, כי רוזה אנכי? – עיניה צחקו צחוק ערמומי.

– לעזאזל, חנקה, הרי מגיע לי חוב ממך! – קרא ונסה שוב לתפשה.

– לא, לא, לא, – צחקה וקפצה הצדה. – חוב שלא גבוהו בזמנו אבוד. ותוך כדי דבור הוסיפה כאילו בתרעומת: – הוא היה טרוד כל כך ברוזה, ומה? ילך לטפל באיזו חנקה, משרתת?

– טפשה, – צחק הוא. – אבל כן, נסה להצטדק: באמת, הייתי אז כשכור, מבינה את? רוזה היפה, הגאָה –

– והעשירה, – מוסיפה חנקה בעקום⁻שפתים.

– יהי כך! ודאי ראית אז, אַה! לא האמנת לי. –

– ואני איני רוזה, – אמרה ונצוץ אֵש מוזרה הבריק בעיניה. – עמי לא יצליח. יפקע – ולא יהיה כלום, כך, – אמרה ועיניה הבריקו בגאוה.

– נראה, – אמר הוא בצחוק נצחני, קפץ אליה ותפסה. – אבל, טפשה! נשיקה, לעזאזל!

היא התפרצה, התחמקה וברחה.

מאז היה בא פעמים בכל יום ולפרקים גם בערב, וארב לה בכל פנה. סוף סוף הצליח לנשק לה פעמים אחדות, אבל לקבל נשיקה לא זכה, והיא לא באה אליו, למרות הפצרותיו והשתמטה מכל התיחדות מסוכנת.

הוא נשאר איזו ימים לאחר ימי⁻החפש – לחנם. הוא נסע בלי כלום. – בקיץ – נתראה עוד! – זרק לה ביום נסעו. – אז לא תמלטי מידי. אם רוזה לא נצלה – את ודאי –

– שטוּת, אחי, אותי לא תרמה. – והיא צחקה ודפקה לו בחוצפה על כתפו:– חפץ הוא בי, אדרבא, תחת ארבעה כלונסאות –

– מה? – תחב בה עיניו וכמעט שהתפקע מצחוק: – היצאת מדעתך?

היא השפילה עיניה ונהיתה כבדת⁻ראש. – אם לא – לא צריך. ובצאתו הוסיפה: אין אני רוזה. –

– נראה, – זרק הוא לה מאחורי הסף – להתראות בקיץ! ונעלם.

– נראה, ענתה היא, אף כי ידעה שכבר איננו. איזה רטט תקף אותה: ומה אם באמת? – היא נבהלה לרעיונה זה. אך רגש העלבון והנקמה בעד הלילות שחכתה לו והוא לא בא – תקף אותה שוב, והיא הזדקפה: לא, אף אם יתפקע. תחת ארבעה כלונסאות – והיא לא האמינה בעצמה לדבריה אלה.

ושוב עברו עליה לילות של נדודי שנה.

סמוך לחג הפסח התעוררה בה תקותה לבואו: חכו לו, ולא בא. באה רוזה ונשארה בבית, היא היתה צנומה, חורת ומתבודדת וחנקה כעסה ורעדה.

לקיץ בא. הוא היה בא אל רוזה פעמים אחדות בשבוע, ישב זמן קצר ונעלם. למרות שהיה בן עשירים קבל עליו ללמד תלמידים בשכר, וכך היה לו תירוץ מוכן תמיד בכיסו: טרוד אני.

רוזה הלכה אליו פעמים אחדות ושבה שבורה ורצוצה עם תוי⁻עלבון על פניה, קומתה כאלו התכופפה, סוף⁻סוף נסעה לאיזו דודה, עתה היה בא לפרקים יותר תכופות ומפטפט עם האב והאם על עצים ועל אבנים. האם כעסה וכבשה את כעסה, והיו לה סוף⁻סוף גם איזו פרטנזיות שלה: היא טרם הספיקה להזקין. הוא היה גם משתובב עם הילדים בגן. בחנקה כאילו לא הרגיש, והיא שבה להתרגז ונשבעה לו נקמה בלילות בהשתגעה מתאוה ומצפיה.

יום אחד כאילו נזכר בה, – אח, חנקה, – התפרץ בשמחה בפגשו אותה פעם יחידה בפנת⁻הפרוזדור – עתה תבאי אלי, שומעת את, הערב, פה בקצה הגן.

– אינני רוזה. – ענתה וקולה צלצל כנחושת.

הוא הצטחק: נראה, אמר ויאחז בה.

היא הדפתהו. בפעם השניה כבדתהו במכת לחי. מאז היתה יושבת מדי ערב בערב על ספסל קטן בגן סמוך לחדר המטות, והוא היה יוצא מדעתו מרוב תאוה, היא היתה מקרבה אותו טפח ודוחה טפחים. וכשהיה תוקף אותה אימה עליו; אצעק – והוא מוכרח היה להרפות ממנה.

אלא שבערב אחד, בשעה שידע כי אין האדונים בבית, בא. היא היתה נבוכה מאד, אלא מתוך שחפצה לראותו הלכה וישבה על אותו הספסל. כשהתקרב אליה יותר מדי אימה כהרגלה: אצעק, אך הוא הרים אותה וישאה אל קצה הגן, למקום שהיה יושב עם רוזה, ונדהמה ומטורפת⁻תאוה התמסרה לו אחרי נשכה בכל זאת את ידו עד זב דם.

כשקם ללכת, לחש לה בקול של אדם שהכיר פתאם בערך עצמו: – נו, תבואי כבר עתה אלי, אה.

היא חרקה שן ושתקה, ושלשה ימים אחרי זה לא נתנה לו לגשת אליה. ביום הרביעי באה אליו ואמרה: עתה מוכרח אתה לשאת אותי –

– טפשה! – נסה הוא לדבר רכות במשכו אותה אליו.

– אם לא, אספר לאבות רוזה את הכל.

היא הלכה תיכף. למחר בא הוא אליה, הוא נסה לדבר עמה רכות וקשות, לחנם. לאחרונה, אחרי שהרגיש פחד משונה במשך שלשה ימים – בא אליה ואמר: טוב, אני אשאך. ואחרי שבוע נסעו לעיר קטנה והתחתנו בחשאי. אלא שבעמדו תחת החֻפה נצנץ בו רעיון פתאם והוא קפץ ממקומו מתוך כאב, למה לא נשאתי את רוזה במקום זו? אך בהביטו סביבו הבין, כי עתה אין לעשות כלום, מה שנעשה נעשה. מאוחר.

ד.

אלכסנדר וחנקה לא שבו מהעיר שממנה באו. הם נסעו לעיר אחרת, ושם אמר אלכסנדר להשאיר את חנקה ולנסוע למקום למודיו; חנקה לא הסכימה, ואלכסנדר מוכרח היה לקחת אותה עמו.

רוזה שבה הביתה, הדבר נתפרסם למרות התאמץ אלכסנדר להסתיר. בכעסה על גברתה שהציקה לה בחשדה אותה ביחוסים קרובים עם אלכסנדר, ספרה חנקה לאיזו אשה שהיתה יוצאת ונכנסת במטבח שלהם, וזו מסרה את הדבר למשרתת החדשה וכך נודע הדבר לגברת, הורגש עתה עלבון משולש בבית, ובאיזה אופן נודע הדבר גם לרוזה, שהרגישה עלבון ונקמה כאחד.

בימי הסתו נסעה רוזה שוב ללמד. היא לא נפגשה עמו, אף כי כל קרביה צעקו אליו. פעם החליטה לבוא אליהם ולברכם, ורגש נעים וטוב היה לה אחרי החלטה זו, אלא שחשבה תיכף: הוא הרי יכול לראות בזה נקמה מצדי, והיא גם הרגישה, כי מרגש זה לא היתה משתחררת בשום אופן, ולא הלכה.

ה.

בדירת אלכסנדר שרר שעמום. בימים הראשונים הרגיש דוקא איזו נעימות. חייו היו מסֻדרים. חנקה היתה “בריה”, פזיזה, זריזה, סדרה את שני החדרים, בשלה, רחצה את הרצפות וכבסה לו את לבניו בעצמה. “איני חפצה שתגע אחרת בלבניך”, אמרה. והוא הרגיש איזה רגש ביתי חמים במדה כזו שמכריו וחבריו התקנאו בו. וטְרָפִים הרוסי, ענק סיבירי, בחור ישר⁻מבט וגלוי⁻לב, אמר לו פעם: אני עוד אחטף ממך את חנקה שלך.

– לא תחטף, – ענה אלכסנדר לא בלי גאוה, – חנקה אינה מן הנחטפות. אני גם כן לא חטפיתיה.

חנקה יפתה מיום ליום; עבודתה השפיעה עליה לטובה. היא הרגישה עצמה באטמוספירה שלה, קפצה, צחקה, השתובבה ושרה. ובוריס, סטודנט גבוה וצנום, בעל⁻משקפים, ה“פלוסוף”, אמר פעם: “מזג מבֹרך”!, זו גם לא תזדקן לעולם.

אלא שביום אחד כשבא אלכסנדר מן האוניברסיטה לחשה לו חנקה באזנו דבר מה, והוא נבוך. החדש העבר לא קבל גם כסף וגם מכתבים מן הבית, והוא הרגיש כי אין הדבר פשוט כלל, לעת עתה לוה ולקח בהקפה, הוא גם החליט להשיג איזו שעורים, אלא שפחד להתחיל פה. הפרספקטיבה של חיי⁻דחקות הפחידתו מאד.

הוא ספר לבוריס על דבר מצבו וענין ההוראה. “לא”, אמר לו בוריס, “הדבר יקשה לך וזה יקלקל את יחסך הפשוט לחנקה, חייך עכשו הם אידיליה וצריך להמשיכה כמה שאפשר”, אלכסנדר לא תפס את הענין לעמקו, רק חשב: בוריס הוא בחור טוב, מבין יותר ממני, וצריך לשמע לו.

סוף סוף כתב מכתב ודוי לאביו, גלה טפח וכסה טפחים. על ענין רוזה העלים, ואת הענין עם חנקה צייר כך, כאלו נכשל, וכאדם ישר לא ראה לפניו מוצא אחר. אביו, שהיה סוחר הגון ועמד תמיד בדבורו וזמנים שונים עברו עליו, ענה בקצור: “העסק אפשר הוא כלו הפסד, אבל אדם הגון צריך לקבל עליו אחריות בעד הכל. את הכסף תקבל, הייתי מוסיף לך, אבל אין רע אם תשתכר בעצמך חלק; תרגיש ששמת עליך עול. אלינו אל תבא עמה; אמא נרגזת, סוף סוף אשה, אבל זה יכול גם להשפיע לרעה על עניני מסחר. אנו נבוא אליכם כשתסתדרו אחר⁻כן, אחרי שתגמר. יהיה ילד – תטלגרף, וצריך שיהי. אדם הגון אינו צריך לחטא לאלהים, או, כמו שאתם אומרים: לטבע. וסוף⁻סוף יהודים אנו, בני, ובי מעוררים הדרכים של עכשיו גֹעל⁻נפש, כשתהיה לך הוצאה יוצאה מן הכלל תכתב”. ובסוף המכתב בא פוֹסט⁻סקריפטוּם: “אגב: אשה יפה, בריאה ועובדת זוהי ברכה, עבֹד וגמר”.

ברגש של גאוה הראה אלכסנדר את המכתב לחנקה ולחבריו. בוריס אמר: “יפה, אדם – All right” (הוא היה חסיד של דזוֹן סטיוארט מילל). טרפים אמר: “נשמה רוסית, רואים תיכף”, ואלכסנדר צחק לדבריו עד שרעד הבית; וחנקה אמרה: “טוב”, ועיניה הבריקו, אלא שהתרחקה הצדה וחיכה. אילו ידע האב מה שאני יודעת, מילא. אבל חנקה יודעת את אשר לפניה, הוסיפה מתוך רגש של הכרה עצמית ונזכרה באמר לה אלכסנדר פעם: אפשר אין צריך שיוָלד ילד? אלא שהיא הבינה כי צריך דוקא: זה יכול רק לחזק.

ו.

אלכסנדר אמר לה: חנקה צריך להמעיט בעבודה, אני מֵדִיקוס, ויודע אני: זו מזיקה. חנקה הניעה ידה לאות בטול והמשיכה לשפשף את הרצפות ולכבס לבנים. “אספיק אחר⁻כן להתבטל”, אמרה לחבריו, "כשאהיה לאשת⁻רופא; אז תהיינה לי שפחות, וחנקה תהי “גרַנד⁻דַמה” – ושפתיה היו מתעקמות בלעג משונה ופניה היו צוחקים באמרה זאת, – ואז, – הוסיפה פעם בדברה עם אלכסנדר על זה: – אז תבוא אלינו גם רוזה לבקור.

– רשעת⁻לב את, אמר לה אלכסנדר: – התביישי.

– חַה, חַה, חַה, אני צריכה להתבייש!? הוא נהנה ואני אתבייש. יפה כך!

ופעם כשהשתובבו קצת וקנטרו זה את זה בדברים הפליטה פתאם: ורוזה לא חפצה שיהיה ילד, מה?

– שתקי! – אמר אלכסנדר ופניו נעשו רצינים.

– טפש! למה לא? אילו היה ילד, הרי היית מוכרח לשאת אותה.

אלכסנדר נרגז וכעס: – רוזה לא חפצה להנשא לי, – אמר.

– ולמה רצה אליך אז, בקיץ?

– כך, נערה עם שגעונות. היא לא ילדה, כדי שלא להנשא לי.

חנקה חורה: שגעון כזה!

– רוזה היא גאה, – אמר אלכסנדר.

פני חנקה להטו. – גאוה! הֵא לך גאוה! לרגליה צריך היית להתגולל אילו היתה גאה.

אלכסנדר שתק, וחנקה הוסיפה, והדקה שניה כדורסת: – אני הייתי רומסת, כתולעת.

אלכסנדר נעשה זועף: – מוטב שתפסיקי, חנקה.

– גאה; להחניק את ילדה –

אלכסנדר הבליג על רגזו: – היא לא החניקה, חנקה, הוא לא נולד מתחילה. אבל חדלי⁻נא –

חנקה לא הפסיקה, התלקח וכוח חריף ומריר. וסוף⁻סוף התפרצה חנקה וצעקה: – בפניה הייתי יורקת, אילו –

אגרופו של אלכסנדר ירד על השולחן בכח. הרהיטים והכלים הזדעזעו ורעדו: – שתקי!

חנקה הביטה אליו. עיניו היו מלאות⁻דם, היא נשתתקה. ומאז חדלו מדבר ברוזה, וחנקה נהיתה שתקנית, והיתה מתהלכת על פני החדרים זועפה וזועמת. אלכסנדר נסה לפַיסה, והיא העמידה פנים כמפויסת אלא שנכר היה, כי דבר מה תוסס בקרבה בלי הרף.

ז.

מדי שבוע בשבוע נהיתה חנקה לרגל הריונה מרֻכֶּזת יותר ורגזנית. איזה אויר כבד התחיל מעיק על הבית. החברים התחילו להמעיט בבקורים, לאט לאט נעלם כמעט בוריס ולאחרונה חדל גם טרפים מבוא. “נעים לראות אשה בשעה כזו, היא מזכירה אבטיח בשעה שהוא מתנפח יותר ויותר ומתמלא עסיס, ויודע אתה שיש בתוכו דבר⁻מה רך, מתוק ואדֹם כדם. אבל העצבנות, לעזאזל! בחורה בריאה כזו, תפוח רענן – ועצבים. יהודים – רואים שאלה הם יהודים, משפחה ארורה!” ובוריס ששמע זאת לא נעלב כלל, ידע שכל זה נאמר בלי רוע לב.

במקום זה התחילו שתים⁻שלש קורסיסטיות נכנסות לעתים תכופות, ותופרת, נערה שמנה ועגולה, בת לאחד מיהודי המקום, היתה גם כן בין הבאות. קודם היתה זו מתבישת בפני הסטודנטים, והקורסיסטיות הרגישו איזה רגש של זרות ביחס לחנקה, עכשו, כשנהיה הבית בודד, כאילו נהרסה המחיצה והן הרגישו עצמן קרובות כל כך. הן היו סובלות לפרקים מרגזה של חנקה, אבל איזה רגש בלתי ברור היה מושך אותן להשלים אפילו עם הגסוּת שלה.

הריונה קשה היה מאד, ולמרות כל כחה היתה לפרקים מוכרחת לשכב בערב במטה. אז היתה התופרת משרתת אותה, והקורסיסטיות, ששתים מהן היו נמצאות פה כמעט תמיד, כאילו על ידי התחלפות קבועה ומסודרת מראש, היו עכשו מטפלות באלכסנדר, מכינות לו אכל ותה, וחנקה היתה מתרגזת במטתה. כשהיתה איזו מהן נשארת זמן רב עמו. ואלכסנדר, שהרגיש בדבר, היה מוכרח לבוא ולשבת אצלה שעות שלמות, דבר שנמאס עליו בתור “אידיליה בעל⁻ביתית”, או למצוא אמתלא ללכת מן הבית, דבר שהתחיל לעשות כמעט מדי ערב בערב. ועם התמעטות ישיבתו בבית גבר רגזה של חנקה, והקורסיסטיות נעשו גם כן עצבניות יותר ויותר, פעם באו וישבו שלשתן ערב שלם ומשנהו לא באה אף אחת, וחנקה התרגזה עוד כפלים, בשעה שאלכסנדר הסתובב מחדר לחדר ולא מצא מנוחה.

– למה לא תלך לאופירה? – שאלהו אחד החברים פעם.

– בלי חנקה? – ענה הוא, ושאלתו נראתה לו גם מוזרת קצת.

– ומה בכך? וכי אתה אשם, אם אינה יכולה ללכת?

אלכסנדר צחק: – אלהים עמך! ומי אשם, אם לא אני?

– נוּ, רומנטיקה. – דחהו חברו בבטול ונשתתק.

פעם בא טרפים לאלכסנדר. – שמע נא, סשה, צר מאד ש“הפלג היקר” שלך אינו בריא, אבל יש לנו הערב “שתיה”, ירוּשין זכה בגורל, מה תאמר? פשוט, זכה בגורל. קודם כל הנה שטר-המשחק שלו העלה חמשת אלפים רובל, ולרגלי זאת זכה גם במזמרת. והערב אנו משוטטים עמה מבית אל בית.

– השתגעת? צוַח אלכסנדר: – “שתיה” במצב זה?

– נהיית לאשה, בבריאותי; וכי לא היינו לוקחים את חנקה אילו יכלה ללכת?

–ירא⁻נא את האלהים, טרפים, איך אינך מתבייש לקרא לי?

טרפים התפרץ, והבַּס שלו הרעים על פני כל החדר. – מצפוּן חולה, בחיי, מצפון חולה, רואים שזה יהודי, אציל ירושלמי בעל⁻תשובה, צדיק לעת זקנה, שומר על “החַנוּם” שלו, ממש כטטרים אצלנו. מי יקח ממך את חנקה שלך? מה אתה מפחד?

אלכסנדר צחק.

– חנקה תשמע ותעלב. קודם אמרת לחטף אותה ממני, ועתה דבורים כאלה.

– אבל זהו גועל⁻נפש – בוא סוף⁻סוף, לעזאזל!

וטרפים נכנס וספר את הדברים לחנקה, והיא, שהתענגה על ביאתו של טרפים וצותתה לוכוחים ושמעה כמעט את הכל, אמרה לאלכסנדר שילך עמהם. כן, צריך הוא להתבדר מעט. ואלכסנדר הלך, ודוקא לא בלי עונג.

ובאחד בתי⁻המרזח מחוץ לעיר התחיל טרפים דורש: הנה הוא המצפון החולה. וכי מתענין אני בחטאיו, וכי חקרתי אחריהם? לכל אחד די בחטאיו שלו, אדם רוסי אינו נבהל מפני חטא, רק שהתשובה תהיה הגונה; צומות, יסורי⁻בשר, התגוללות על הקרח – שיכאב, ופה הוא כך. חטא אדם, – ודאי אין זו חנקה ראשונה אצלו, היו הרבה חנקות, אלא שזו היתה בת⁻חיל. והנה, הא לך צדיק! כאילו היתה חנקה זו ראשונה ואחרונה. ודאי היתה איזו מניה או איזו רוזה –

– שתֹק! – דפק אלכסנדר באגרופו, והבקבוקים התחילו רוקדים.

– חטא לך כמה שהנך חפץ, – המשיך טרפים בלי רוגז מיוחד ובלי קנטור: – זה לא עסקי. לא בשביל שצדיק הנך אוהב אני אותך, כי אם בשביל שהנך נפש ישרה, פשוטה, מבין אתה. אבל, כשהנך נעשה פתאם אינטליגנט – שונא אני אותך. אפשר תתחיל לחזור בתשובה ולחפש איזו קורסיסטית להתאהב בה או אפשר יש לך איזו אינטליגנטית בעבר –

אלכסנדר קם ויעזב את הבית, הוא התהלך שתים⁻שלש שעות בחוצות. ולמחר בערב דפק על דלת חדרה של רוזה.

ח

כשפתחה רוזה את הדלת נבהלה וחורה. היא עמדה בדלת, ופניה נהיו רצינים מאד. אלכסנדר זרק בינתים מבט לתוך חדרה. החדר היה קטן, יפה, על השולחן עמדה מנורה עם כפה לבנה, ועל ידה ספר פתוח, מן החדר נשבה קרירות, ורוזה עמדה עטופה במטפחת⁻צמר חמה.

– לא, לא, אמרה: אלי אי⁻אפשר להכנס. לא צריך. אני אצא תיכף אליו, יחכה נא. יסלח. – והיא נכנסה החדרה, לבשה אדרת קלה, הקטינה את השלהבת במנורה ויצאה עמו.

– יש לו אלי איזה ענין? – שאלה, כשעמדו על המדרכה מתחת.

–סתם כך, רוזה – הרגשתי צרך ובאתי. היא עוד לא סלחה לי, רוזה – ובדברו הביטו עיניו אליה בצער גלוי.

היא פנתה פתאם בהביטה ישר אל פניו: – הנהו אמלל, אלכסנדר.

הוא נבוך רגע: – לא ענה, – לעת עתה – ולבו נקפו תיכף על “לעת עתה” זה, – לעת עתה טוב לי.

– אפשר משתעמם הוא? – שאלה והביטה אליו בסקרנות.

הוא נבהל. – כך, סתם, לא כלום. – גמגם בהשתמטו מתת תשובה ברורה, על פני רוזה עבר צל קל.

הם הלכו עכשו ושתקו. הדומיה היתה כבדה מאד. ברחוב השקט עטו העוברים והשבים. פנסים בודדים זרקו אורות חורים, כוכבים מעטים הציצו בשמים מתוך עננים אפורות נשאות בשקט, ושלג קפוא קצת חרק תחת הרגלים והשמיע איזו שריקה עצובה. אלכסנדר הלך כפוף, כאילו העיק עליו משא השנים האחרונות בכל סבלו.

– ומה עמה, רוזה, איך היא חיה?

בת⁻צחוק של כאב חלפה על שפתיה. עיניה הביטו לאיזו נקודה רחוקה, שאלכסנדר לא יכל לתפס אותה. – כך, אלכסנדר, אמרה כמו מתוך שכחה, המלה “אלכסנדר” צלצלה קרובה ורחוקה, כמו מתוך איזה קבר עמק של דודה טובה, שמתה עוד בימי הילדות – חיים, וטוב היה לחיות, לולא –

– לולא מה? – שאל נבוך, עיניו הביטו אליה והושפלו, ואיזו תקוה כבדה ואכזריה נראתה באה.

– לולא היינו גורמים במציאותנו צער לאחרים, ולו היינו מסוגלים להקריב את עצמנו בשעת הצרך.

אלכסנדר נרעש מאד. נראו לו הדברים כמו מכוונים אליו, אלא שיחד עם זה הרגיש שהיא מדברת סתם כמו לאויר, כלפי איזו אזנים שאינן כלל בכאן, וכאילו מדברת היא לעצמה ואינה שומעת את עצמה. הוא הרגיש עתה כאילו התגולל עליו הר כבד, וחנקה עם כל רגזה ומציאותה המכבידה נראתה פשוטה, מובנה וקלה לעומת אותה ההמיה הנפשית פה, שהכילה בתוכה איזה כֹבד בלתי⁻מצוי.

ועם זה היה הוא עתה מתדפק על דלתה של רוזה שתים⁻שלש פעמים בשבוע; הם היו מטילים שעות שלמות, והוא היה שופך את לבו לפניה. במשך שבוע ידעה היא את כל חייו ואת כל אשר עבר עליו. הוא ספר לה הכל. לא יִפָּה את עצמו ולא העלים אף נקודה ממעשיו. ואחרי כל זה הרגיש שמאום לא השתנה ביחסם, כי הולכת היא לצדו יחידה ומדברת על דברים שלה שאין לו חלק בהם, ושדבורה מכֻון לאיזה איש סתם, ואותו, החי כאילו שכחה נפשה לגמרי. היה פעם איש שהעניק אֹשר גדול ביד רחבה, ושגרם אחר כך כאב חזק, צורב ומחפיר, ואיש זה הוא פה ואיננו, אין מרגישים במציאותו, אין מכַונים לו מלה, אין שולחים לו מבט לשמו, ולוּ היו שונאים אותו, שואפים לנקמה – אבל גם זה אָין. פשוט היתה פעם רוזה ואיננה, ועכשו ישנה אחרת: זו סלחה את הכל מתוך ששכחה אותו, ואלכסנדר התאמץ להחיות את רוזה הישנה. איפה היא ההיא, החיה, היפה, הנאָה? יופי עוד יש בה די, אבל יופי אחר, לא זה שהעניק את האֹשר הגדול לכובשו, לא זה שהחיה, שמשך, שהלהיב את הדם, ויש שחשב: מי יודע? אפשר, אילו היה לוקחהּ גם עתה לתוך זרועותיו היו מתעוררים החיים שוב, אלא שהרגיש כי אין לו הכח לזה, ושאין גם בה אותו הכח שידליק בו את האש הזו.

ופעם פגש אותה מטיילת עם סטודנט צעיר חוֵר. ובפנים המארכים הנאצלים עם העינים הרחוקות העיפות של זה, הכיר אלכסנדר אותה הנפש שאליה צריכים היו להיות מְכֻוָנים דבריה החולמים של רוזה בערבי⁻טיוליהם. דומה היה, כאלו הדביקה אחת הנפשות ברעותה את חורון חייה, אלא, אחרי שהתודע אלכסנדר לצעיר, הכיר, כי גם פה אין כלום, שאין גם פה מה שצריך היה להיות, וכי גם זה מתהלך כצל על צדה. ופעם נמלטו מפי הצעיר מלים שאלכסנדר נדהם לשמען: “איש כמוך היתה היא מסוגלת לאהב, מה היתה מאושרת, אילו היה לה ילד מגבר כזה”. ועיניו של אלכסנדר חשכו רגע ומֹחו כמעט שנתפקע, וראשו הסתובב עליו כל היום.

בבואו הביתה שמע פתאם יבבות ממושכות, שהפכו לגניחות ונהיו אחר כך לצעקות מחרידות, אלכסנדר נבהל, איזה רגש משונה התדפק על לבו, נדחק ומלאהו כולו. – היא תמות, חשב הוא ורעד, ותוך כדי מחשבה הבריק רעיון במחו: אפשר זה המוצא היחידי. אז היתה באה הסליחה האמתית עם חטא חדש, כמובן, ואלכסנדר רעד: מאין באו לו רעיונות אלה? והיתה לו הרגשה של איזו מחלה פנימית, חבויה. הוא הרי לא חשב על דברים כאלה מעודו.

כשש שבע שעות התהפכה חנקה בציריה. אלכסנדר התהלך בחדר הנה והנה, הקורסיסטיות הסתובבו סביבו, ערכו לו תה, אך הוא לא שתה כלום. פעמים אחדות קראה לו חנקה והוא נכנס, והיא לא דברה כלום. רק פעם קללה אותו בחרופים גסים ולא יותר.

לאחרונה, קרוב לחצות לילה, נכנסה המילדת ופניה צוהלים: מזל טוב! תאומים.

אלכסנדר נדהם, ופניו הביעו השתוממות – מה? שאל, כלא מאמין לזה ששמעו אזניו.

– תאומים! – ענתה המילדת כשעיניה צוחקות. דומה היה כאלו חשבה: וכי אפשר אחרת אצל בחור כמותך?

הוא התפרץ לתוך החדר. שם פגשו אותו הקורסיסטיות והתופרת כשהן מראות לו על נתחי⁻בשר גדולים מונחים בין כרים וחתולי⁻בד מוכנים בשבילם. נתחי⁻בשר – כך נראו לו אלה. בשום אופן לא תפסה הרגשתו את החיים שבהם.

שעה אחר זה ישב על מטתה של חנקה, האחרות יצאו לרגע. – כמה כעסתי עליך, אמרה היא מתפנקת ובקול רך בלתי מצוי אצלה. אני ידעתי מקומך בכל אלה הערבים.

– והתרגזת על הקורסיסטיות חשדת בהן? לחנם.

– לא, אמרה והביטה אליו בצחוק בא אחרי כאב שהוקל; אני לא חשדתי בהן, ידעתי: היית אצלה, בחדרה. אבל חשבתי: אם אני אשתך, יכולה היא להיות לך לאהובה. – ובדברה הופיע ברק⁻רשעות קל בתוך עיניה.

– היא אינה אהובה שלי, אני לא הייתי בחדרה אף פעם.

היא שתקה. עיניה נפתחו לרוחה, היא סקרתו במבטיה, וסוף סוף אמרה, וקולה צלצל כותוּר על תקוה נכזבה: כך, נו, יהי כך!

והוא קם, הסתכל בילדים, נגע בפניהם, בחטמם, צחק והשתטה כילד. ופתאם הבריקו עיניו. הילדים פרצו בצעקה, והוא הרגיש את החיים שבהם. נהיה קל כל כך, נשכח הכל, והוא הרגיש את דמיו שוטפים בו במהירות.

ובעוד חצי שעה תלגרף לאביו: נהייתי אב: תאומים.

ימי הגשמים, תרע"ט.

הרב הצעיר ישב קפוא בפנה הכהה. הספר רבץ לפניו רחב וכבד. החדר שקע בדממה. על הרצפה רקד צל מסתבך.

הרהור עלה אחרי הרהור, עלה ונמס. הרב גם לא נסה לעצרם. בחוץ לפני החלון התעלל רוח לילה רגע בעפאי⁻תרזה.

הרב קם ויפתח את החלון רגע. מבית⁻המדרש הישן נשמע קול ברוּך הבחור, נוקב וצורב, כאילו מבכה הוא דבר גז ולא ישוב. הרב הקשיב וזמזם נגון עצוב.

דבר מה רטט במרחק והרב לא ידע מהו. הוא סגר את החלון וישקע בפנתו וילמד בחשאי. כמה זמן למד – לא הרגיש.

---

החתול הזקן, חום השער וירק⁻העינים, שכב לו מקֻפל על כסא. דבר מה כאילו רחף ועף על גבו. החתול זורר, הזדקף והתמתח, וגבו התעגל, התקשה וגבו קם כדבשת, הוא נופף כפו, עִגֵל צפרניו כאילו לצוד זבוב, ונזכר שלא שעת זבובים היא זו, שב והתמתח ויפהק ויקפץ ארצה, וטייל לו הקפות סביב רגלי הרב ועל כפותיהן, עד שמצא די עוז לקפוץ על כסאו ולשבת על ידו.

נבהל הרב רגע וצחק. הוא שם את כפו על ראש החתול והחליקו. “בהמה טמאה”, לחש לעצמו, “אבל יציר כפיו של הקב”ה. מה היא יודעת?" אחר קם, נטל את ידיו ושב לספרו.

ומרגע לרגע הסתכל בחתול בחבה וברחמים.

---

הרב יצא, פתח דלת הפרוזדור ועמד על כבש האבן. בבית למולו עוד דלק נר בחלון ורחש דבר מה בין הדשאים בגנה שלפניו. הרב ירד, ישב על הספסל והקשיב.

ברוך הבחור נשתתק. המתנמנם הוא או השתקע בסוגיא? הרב היה נכנס אליו, לולא פחד לבטלו מתורתו. ברוך זה קמצן הוא בזמנו, מקפיד על כל רגע שהולך לבטלה.

ובנחת ובצער מעביר הרב בזכרונו את שעות ההרהורים שהצטרפו לימי בטלה. וברי לו, כי יבזבז את זמנו גם אחר כך. חבל! אבל טבעו הוא אחר: בן בעלי⁻בתים.

פרה בודדה התהלכה לה, עצלה וכפופת⁻ראש, נגשה גם אליו והריחה בו. היא פשטה את ראשה אליו ופלא: הוא לא פחד עתה מקרניה. אחר התחככה רגע בקיר והלכה. “מסכנה, תעתה ונדחתה מן העדר, ושם ודאי מחפשים אותה ומצטערים”.

והוא היה משיב אותה הביתה, אילו ידע לאן. “טפשה, למה אינך גועה? אילו היו שומעים אותך היו באים אחריך”.

והרב משתקע שוב בהרהורים.

---

בחוץ חשך. השקעה הלבנה אם טרם עלתה? הרב אינו יכל לתפס את הרעיון המשתמט מידו. לבסוף נזכר: סוף חדש.

נושבה רוח. עננים קלים מתפזרים ואדים לבנבנים וכהים תועים. ריח חציר רענן נשא ממרחק ועובר הלאה, סוף אביב.

הרב נזכר בימי ההשכלה שלו ועורג אליהם.

---

הרב מטייל יחידי קצת במשעול בין הגנים. הלילה רטוב קצת ורענן, איזו צמרמרת קלה חולפת באבריו, ממי יש לפחד?

משעול מתפתל לשמאלו. הרב יודע: זה מוביל אל הטחנה. ביום כבר טייל שם לא אחת. בלילה – לא צריך: יש קצת פחד. וחוץ מזה אפשר להפגש שם באלה. למה להפריעם ולמה להסתכל בקלקלתם? וכי אפוטרופוס הוא לחטאים? ואפשר זהו רק כך, מעשי ילדות? ודאי כך הוא, וכי לא חטא גם הוא במקצת בילדותו?

ורטט חלק, חמים חולף באצבעותיו, נדמה לו, כי מחליק הוא את ראש החתול הטוב.

---

הבתים הפזורים בין הגנים ישֵנים. אין אור נר. דממה, ורק רחש⁻לילה כאילו זוחל בין הדשאים. איזו נקודות⁻אור מבריקות בחשך, כאורבים בתוך הסבכים, פה ושם מתפרצה נבחת⁻כלב, מתגברת רגע ומשתתקה.

וממעל מלאך לילה מתהלך לו באויר, צועד לו רכות, מתכנס לתוך עפאים ומאַוְשם, מתעוררת צפור, קופצת, מרעידה כנף ומשמיעה צפצוף⁻לחש, כירֵאה את סכנות⁻הלילה. צפרדע משמיעה קול כמו שק⁻מים בגרונה, אין מנוחה ללילה.

למה פקוחות כה העינים וערה האזן בתוך עבי⁻העלטה? רואה אותך הלילה ושומר צעדיך.

“הנה לא ינום ולא יישן” –

---

הרב שב בחפזון, מבלי דעת למה. מה לילה מליל? מה יאמרו בני⁻האדם אם יפגשוהו, ומה יאמר להם?

בחור טיָל יחידי, אחרון – מתהלך צעד, צעד. לילה, לילה הוא מתהלך ככה. אלה הם בני הנעורים. קודם, כך ספרו להרב, היה זה פה מטייל עם בתולה אחת. עתה נסעה היא, והבחור חוזר לילה, לילה על אותם השבילים. ולך דע את יסוריהם של בני אדם; מהרהר בעבירה וסובל –

הבחור נפגש בו ואינו זז. כך, מסתכל בו בנחת, מפליט “לילה טוב” כלאחר⁻פה. ישר⁻דרך! הולך לו תמיד בדרך אחת, בדרך שכבשהו היצר. וודאי גם לא חטא, אלא – כך –

והבחור אינו משתומם כלל, לכאורה, מה להרב ולמשעולי בין⁻הגנים? ודאי שקוע הוא באיזו סוגיא – חושב זה, ואינו יודע, כי הלילה וסוד הלילה הם גם כן סוגיא. כלומר, בשביל עצמו יודע הוא זאת, אלא שאינו חושד את הרב בידיעה זו.

הרב עומד רגע ומביט אחריו ברחמים ובצער. אילו היתה תפלתו מתקבלת, היה מתפלל על הבתולה שתשוב. מעשה יעקב ורחל, גם הליכת הרבה לילות באותו שביל – עבודה היא, לב נאמן.

הרב נכנס אל הבית.

---

קול רך, עמום ולוחש, פולט מלים לתוך האורה. דרך אשנב פתוח מתגלגל הקול חוצה. יהודי עובר ושומע. חיים⁻זלמן הגנן שב מגנו; הלך לשמר על השומר שלא יישן. יש כבר הרבה ירקות והגויים גנבים.

חיים זלמן עומד רגע ומקשיב. איזו מתיקות יורדה אל אזנו ומתפשטה בלבו. אחר הוא מתהלך הנה והנה: קשה לו הפרידה מפה. סוף סוף יושב הוא על הספסל ומתנמנם מתוך עיפות, שפתיו דובבות איזו מלים ואין הוא יודע מה.

צנה קלה תוקפתהו. הוא קם, פותח בלאט את דלת הפרוזדור ונכנס על בהונות רגליו. בפרוזדור עומד הוא בחשך ומהסס. הדלת נפתחת כאילו מאליה. איזו יד נעלמה מוליכה את ידי בני אדם להפיק בהן חפצה. הרב שקוע בלמודו ואינו שומע.

חיים זלמן נכנס ויושב לו בשקט על הכסא אצל הדלת. הכסא הרעוע מתנודד קצתו וחורק תחתיו. הרב זע פתאם.

– מי זה? אה, ר' חיים זלמן? “מה לידידי בביתי?” ובשעה כזו?

ר' חיים זלמן נבוך, משתעל קצת ומכעכע. ר' חיים זלמן בעל⁻פסוק הוא, כלומר, למדן אינו, אבל פוסק הוא פסוקו יום יום ושעה שעה, גם זהו דרך. וסוף סוף יהודי נושא עול. קשה אמנם קצת, מר⁻נפש, אבל מפריש מיֵרקו ודוקא מירקו, לדל. הרבה דרכים ליהודיו של רבון העולם, ולך ולמד עליהם חובה.

ור' חיים זלמן מספר: "הלכתי לי מגני, הייתי אצל הגוי שלי וחזרתי לי. ושמעתי את הרבי. נכנסתי קצת, ודאי אני מבטל אותו, ילמד⁻נא. אני אשב לי כך – אנוח לי.

– לא, לא, ר' חיים⁻זלמן, ברוך השם, הלילה גדול והימים ארוכים דים, הלואי שלא יהי מחסור בכח ובחשק, כשם שאין מחסור בזמן. שבעים שנה חי אדם, ואפילו מי שלומד רק דף ביום יכל לגמור עשר פעמים את הש"ס. אדרבא, טוב קצת לדבר עם יהודי בשעה כזו. בזמן כזה יהודי כאילו מתיחד עם עצמו והדברים יוצאים מן הלב. אין איש מסתכל בך ואינך מהסס.

ר' חיים זלמן שותק קצת ומדבר כמשתמט: “כך, בעצם כך, אלא – כלומר, בעצם טוב ללמד בלילה. “קומי רוני בלילה לראש אשמורות”. דודי, ר' תנחום⁻חיים עליו השלום, היה גַנָן של פירות והיה יושב בכפר. וכל השבוע, ופרקים אפילו בשבת, לא התפלל במנין. מה עשה? היה גומר את התהלים מדי יום ביומו ואומר תקון⁻חצות. לבכות לא אהב – בעל⁻אגרוף היה, במחילה מכבודו, – והיה שר במקום לבכות, וכשהיו הגויים יוצאים לעבודה, היה לובש טלית ותפלין ויוצא אל השדה ומתפלל ביניהם, אם אין מנין יהודים יהי לכל הפחות מנין שלהם. והרי מצוה אחת הם ודאי מקיימים: “בזיעת אפך תאכל לחם” – מצוה לא קלה כלל, ואדרבא, תהי להם גם תפלתו זכות ותשולח הברכה במעשי⁻ידיהם. והרי כל יניקתם של יהודים הוא רק מעמלם של אלה”. –

– בחינת זבולון, להבדיל – אומר הרב וצוחק למחצה.

“כך, יהודי משונה קצת, הלך לו בדרכו, כלפי מה אני מספר זאת? – כך, בעצם איני יודע, הייתי גם כן אומר תקון⁻חצות, שם בגני, אלא שמפחד אני מפני הגנבים, אין בטחון. ר' תנחום חיים היה בעל בטחון ולא גנבו אצלו. רבונו של עולם שמר”.

והשיחה שוטפת לה הלאה רבת⁻רמזים וחשאית, וכאילו מצטרפת לסודות הלילה; המחיצה בין התורה והירקות נפרצת. ובאפלולית החדר – העששית כהה כבר – ובתוך הדממה מופיעים מראות⁻בראשית, והנפש רואה יהודים של שדה ושדמה. “ריח בני כריח השדה” –

---

ר' חיים זלמן יוצא ונתקל על סף הפרוזדור בשוחט. זה הולך לו לאט, בזהירות, ואחריו צועד כבדות קלמן הירש הקצב הגוץ, ונושא עמו חתיכה הראויה להתכבד. “מה, שאלה?” שואל ר' חיים זלמן. השוחט מנענע בראשו, והקצב הגוץ עונה: “כולנו נסובב בתרמילים על הפתחים, הטריפות אינן נותנות לחיות. מה יהי סופנו?” חיים זלמן מתנדף בחשכה: “אל תעמד על דם רעך”.

הרב עומד בפנה ומסתכל בעין מוזרה בבאים. “אחרנו לשחט הלילה, והבדיקה נתאחרה – עתה ראיתי כי הרבי עודו ער ונכנסנו”, מצטדק השוחט. הרב נגש, “סירכא?” – “סירכא”, עונה השוחט נמוכות. מתחילים לנפֵחַ בריאה מול האור. “ענין קשה!” אומר הרב כמרטן, – “כן, כמעט לא אמרתי כבר לבוא” – עונה השוחט כמעט לוחש: “אבל הטריפות, רחמנא לצלן, כל כך מרובות, לא חפצתי כבר להעמיד על עצמי”. – “כן, כן, צר מאד, אבל – לא קל להיות יהודי” – כאילו ממשיך הרב איזה רעיון שלו: עול תורה ומצוות, מה לעשות? והרב מתאנח.

“אצל הזקן, עליו השלום, לא רבו כך הטרפות”, אומר הקצב בקול נוח כאילו מספר, בהתאמצו להרחיק מדבורו כל ניד של תרעומת. “אצל הזקן עליו השלום” –

“נו, מה שייך?” מפסיקו השוחט בקול מפשר וממתיק. “אינו דומה” –

“כן, כן. אינו דומה” – מתפרץ הרב, מעמיד עיניו בשוחט ובקצב, משפילן ונאנח. “הם הזקנים – להם היו גַבִּים, היה להם על מה להשען. תורה ויראה, יִראה – מה שיכלו הם – הזקן היה מתיר מה שרב עיר המחוז אסר ולא השגיח – פחדו ממנו” –

– אה, ר' יעקב בר", מתפרץ השוחט ומזדקף. – “שייך להגיד: פחדו – אימת מות. “מה, אחרון?” היה אומר: “גם אני אחרון, ראשונים – זה דבר אחר”. מי יכל להדמות אליו?”

“ואין מדמים” – הפסיק הרב כגומר ואין לפקפק, “מי יכל עתה להכשיר? אין בטיחות, פרקים הנך עומד ונדמה לך שאין על מה לעמד, הראש מסתובב”, והוא גוחן למול השוחט וכאילו לוחש: “פרקים היית שואל בעצמך שאלה, אילו היה מי מן הזקנים פה”.

השוחט מזדעזע, הקצב עומד מושפל⁻ראש.

“ובינתים אנו הולכים לעזאזל” – מפליט הוא כבר בתרעומת.

בלב הרב כאילו נצנץ רגש חרטה רגע. זהו הלילה. ביום לא תדבר כך. לא חסר אלא שימסרו לשונאיו את הדברים, רב עתה צריך לעמד איתן. אבל, מה יעשה? יכשיר? רודפיו יביאו אז את השאלות לרבני הסביבה שכולם מטריפים. הזקנים מתים – והרבנים החדשים כולם מחמירים. דוקא בדור פורק עול זה מכבידים את העול, ואפשר צריך כך? באמת אסור לו שיָקל. השאיפה להקל – מקורה אצלו אינו טהור: מספרי השכלה בא. הוא צרך לשרש מנפשו את כל זה. כשיגדל בתורה וביראה ולבבו יהיה תמים – אפשר יכשיר. לעת עתה הוא מוכרח להטריף. הכל אצלו בגדר מוטל בספק. מה לעשות?

– “נו” – עונה הוא אחרי דומיה ארוכה על דברי התרעומת: “וכי אנו מטריפים? התורה מטריפה”.

“והרי אותה התורה היתה אצל הזקן?”

השוחט מתפרץ בכעס: “רק אל תהיה עז פנים. טריפה – טריפה, מה יש לעשות? אינך חפץ להיות קצב – ימצא אחר. עשרה יהודים יבאו על מקומך”.

“לכם קל לדבר”, מצטדק הקצב: “ולי יש אשה וילדים”.

– "ולי אין? – עונה הרב רכות, – “ור' פיטיל הוא חשוך בנים, חס ושלום? גם שוחט לא טוב להיות – ובכל זאת, פרנסה. גם קצב הוא ענין – ז’ץ” – (זובח צדק).

“ומה – טריפה? נו, מילא, טריפה – טריפה. איפה אקח לי גמילות חסד לקנות עוד “חתיכה” – האלהים יודע. אבל מילא, מן השמים” – הקצב מדבר ועיניו כמעט זולגות דמעות.

ודומם עומד הרב לא כפוסק, כי אם כאיש שקבל עליו את הדין.

---

הרב יושב יחידי שקוע בפנת הכסא הרחב ומהרהר. הראש חושב להבקע, אצטבאות ספרים על גבי ספרים מולו והוא לומד ימים וגם לילות – ואין נחת, אפשר היה מסיר מעליו את עול הרבנות. למה לא יהי חנוני או מלמד כאחרים, ילמד לו תורה? למה לא?

הרב קם ומתהלך בחדר, העששית מתחילה לעשן. צללים משונים מתרחבים, רומזים ומזכירים נשכחות. בחוץ כאילו מהבהבת החשכה. ככל שיועם יותר האור בחדר.

“קר” – לוחש הרב לעצמו, נגש אל דלת החדר הקרוב ופותחה. הרבנית שוכבת במטה – גוצה ומכֻוצה, העששית ששלהבתה ננעצה עמוק לתוך כפתה מאירה רק בלשון אש קטנה. אור רך נופל על פני הרבנית, פנים צמוקים כואבים, ולב הרב מתכוץ מרחמים. עוד שעה שעתים והקיץ הילד, הצעקן הרעב, ואז יבא קץ לשינה. כמה היא עובדת! משרתת אין, אומנת גם כן אין, הכל היא עושה בעצמה, הרב נגש אל העריסה, הילד ישן באיזו אי⁻מנוחה – אפשר חולה הוא? אפשר צריך להעיר את האם. לא, יהי מה שיהי, צריך שתישן. הילד ודאי חולם ומפחד בשנתו. ושוב הוא נגש אל מטת הרבנית, מה קטנה היא ועלובה? אז, בראותו אותה לא היתה כך, נערה היתה ככל הנערות. הצרות התישוה והצמיקוה. לבו נלחץ ועיניו מתחתלות באד. לא, לא, רק לא לחשוב! וידו תוקפה במצחו ולוחצה את רקותיו. כאב צובט את הלב והעינים מתעצמות, מרחפה איזו תמונה באויר, איזה גוף זקוף, איזו עינים אכזריות. רק לא לחשוב, גם לא להביט.

הוא יוצא את החדר, מתחיל ללמד, משתקע בסוגיא. התמונה כאילו נמסה, רק הרהורים זרים עוד מתדפקים על הלב. לא היה דרך. שם אי⁻אפשר היה להשאר. העולם ההוא היה זר, מעיק. האנשים היו לא רעים, כי אם זרים. הלשון היתה אחרת. הוא לא הסתגל, לא נקלט. החיים שם הקיאוהו. ואצל זו מצא מנוחה. הוא כמעט יצא מדעתו אז – לולא היה לו הבית של אבותיה למפלט. הם קבלוהו כבן, על שולחנם אכל ואת בתם נתנו לו וגם רבנות קנו לו. כך הוא הדור: רבנות נקנית, פרנסה לא נקיה. ועתה – עולם של יסורים, אין נחת, אין שובע, ועוד מתרעמים. מה לעשות?

ואיזו תמונה רוקדת לפני העינים. לא, לא, לא כך צריך היה להיות. אפשר היה להיות אחרת. אה, הסוגיא היא קשה כל כך. מאוחר, והראש מסתובב כגלגל.

---

הוא יצא עוד הפעם. ישב על הספסל. בחוץ – הלילה מתבהר. הלבנה טרם עלתה. אבל עננים אין, וכוכבים מבריקים כניצוצות, דממה, רק גשר רחוק חורק תחת אופני עגלה בלתי נשמעת. משובך יונה’לי מפריח היונים נשמעה המיתן. גְר! גְר! מה הן הומות שם בלילה? גם להן אין מנוחה.

הוא קם, נגש לבית המדרש, נכנס. בבית כמעט חושך. ברוך התנמנם בהניחו ראשו על גמרתו. הנה בחור ישן על ספסל פשוט ידים ורגלים ולנגדו בחור מכֻוץ עד כדי עגול. בפנה על יד התנור – הרגל של חורף – מתנמנם חצקיל הזקן מיושב. העוד לא הלך או כבר בא? ומאחורי התנור מתגלגל חיקיל הגנב, נר⁻נשמה יחידי צהבהב דולק בעמוד, המזרח כמעט כלו מעושן. ציורים משונים, משה ואהרן, מלאכים וכסא⁻כבוד, ולמלאכים צורות נשים. מוזר. מי צייר אותו? אומרים שזהו המזרח של בית המדרש שנשרף, ימי דור ימיו. טוב היה ללמד קצת פה, רק לא לעורר את העיפים.

הוא יוצא: בחוץ – זִיע: הלבנה עולה מצד היער.

---

הלילה זז, נשמע קול ילד בוכה. על יד בית נשמעה חריקת דלת. יצא יהודי חצי ערום, הרב הסתלק הצדה לתוך הצל. קולות לילה משונים ומוזרים נשמעו, הלבנה הסתתרה תוך גזר⁻ענן.

הנה יענקלי ה“כלי⁻זמר” משתפך. אוהב הוא בכל לילה עם צאת הלבנה לנגן את ה“עצבות” שלו. מאין לבור זה השגה זו? חסיד היה אומר: נתגלגלה בו נימה מכנורו של דוד.

על מה הוא בוכה?

"הֲלֹא הִיא הָאַהֲבָה רָאמוֹת מִלֵּלָה,

הִיא גַּם בָּאָדָם – מֵחֹמֶר יִקָּרֶץ" –

הרב שפתיו נעות. מי שם על שפתיו אותו השיר שלמדו בעל פה בשנות בחרותו? לו היה חדל מנגן! והרב מתקרב יותר ויותר לצד ההוא. הלב הולך אחרי הקול. ונגונו של יענקלי מדובב את שפתיו שלו.

"וּבְנֵי אֱלֹהִים הִיא אַרְצָה הוֹרִידָה

לֶאֱהֹב, לַחֲשֹׁק בבִּנְוֹת אָדָם גֹוֵע" –

כן, יכול היה להיות אחרת. חבל! נגונו של יענקיל משתפך ומשתפך, הנה הוא יושב בחלון הפתוח למול הלבנה ומנגן, וטפות מבריקות, כבדות נופלות מעל הריסים.

תקון-חצות שלו, נגון באין אומר.

הס! הנה דבר מישהו על סוס, טס ונעלם.

---

העולם נם וחולם, מקיץ ומתנמנם שוב. איזו מנוחה ואי⁻מנוחה מתערבות. רגע דממה קפואה ולבנה שקטה, ועצים חולמים; והנה הקיץ צפור, עף עטלף, צרח ינשוף, זע גשר, נבח כלב – והכל רחש. הנה הרב מתהלך בין הגרנות. איזה “שקץ” מתגנב לו בחשאי: הלגנוב או אפשר להבעיר אש בגרן חברו? הרי יכולה העיירה כולה להשרף. הרב מסתלק קצת הצדה – גם מתוך פחד. סכנה להמצא יחידי ברשותו של גוי. הוא עוצר נשימתו, מצותת – אין קול. השקץ נעלם דרך בקיע הדלת, הנה זז שם דבר מה. מישהו מקיץ שם, מזורר ומפליט צריחה חנוקה. אפשר הורגים שם נפש? איזו התאבקות: לחש ודממה, שוב צריחה ושוב לחש. לאחרונה – שיחה שקטה, כאלו אשה משיחה עם בעלה. כן הם הגויים. ורעיון אפיקורסי נוצץ; מעשה בועז ורות. הוא דוחה מעליו את הרעיון בחמה.

ולאור הלבנה מטייל הוא ונפשו משתפכה בקרבו. נגון של שבועות. “ויחרד האיש וילפת”.

---

בחלונות בית הכנסת חשך. רק הלבנה זורקה קוים בודדים.

ישעיקה השמש הולך, לבוש קפטן⁻הנחשת. זהו אותו הקפטן המזומן לפורענות, לקבורת ילדים. מבית הקברות הוא בא. קפטן⁻הנחשת היה תחלה של ארג רך, ככה, וגביר העיר היה לובש אותו בשבתות וימים טובים. אחרי מותו נמכר לבעל-בית ושמש אצלו גם כן לבגד-שבת, עד שנתישן ונמחה צבעו ונהיה לבגד של חול. נתגלגל אחר כך לבעל-עגלה וקלט לתוכו אבק-דרכים, גשמים ושלגים ומשחה וזפת עד שנתקשה וגם קבל צבע של נחושת. עתה משמש הוא לקבורה. יש לו שוּלים ארוכים ורחבים, והשמש הגוץ והצנום עוטף בהם את הגויות הקטנות ונושאן לבית הקברות, וכשרואים את ישעיקה השמש לבוש קפטן זה יודעים כבר, כי הלך ילד לעולמו. וברגע זה הטיל מראהו אימה גם על הרב. ישעיקה, לבוש קפטן-הנחשת, הופיע לעיניו כמת שיצא מתוך קברו. ואך ישעיקה הכיר את הרב תיכף.

“ליל-טוב רבי!” אומר ישעיקה שמח לפגישה, נבוך קצת ומעמיד פנים של מקורב: “מהלך לו כך לשם אויר או איזה ענין חמור של תורה, אהַ?”

הרב הצעיר נבוך גם הוא. אַה, ר' ישעיה, כך, זה הוא. מהלכים כך, סתם, חם, קשה לישון, טרדות, ובכלל" – ואחרי הפסקה קטנה: “ומה, שוב ילד?”

“ילד, כן, ילד. כך, ילד בן חיָטִים. לא חשוב. קטן, בן שבועים. מת בשעה מאוחרת, ולדחות למחר – לא טוב”. ישעיקה נגרר לו אחרי הרב ונהנה בלבו מפגישה זו.

– “ומה ר' ישעיה, אינו מפחד כלל?”

– "לפחד? יפחדו הם. בכל לילה הם הולכים אחרי, רוקדים, קופצים, מיללים ועושים כל מיני העויות. כך נמשך הענין עד אחרי החורבה. שם הם נעלמים. לעיר אינם נכנסים. וישעיה מה עושה – קורא קריאת שמע או אומר תהלים. והם – ממש כבקידוש לבנה: “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכל לנגוע בך”. וישעיקה מצטחק במלוא פיו.

– “אפשר רק נדמה לו כך, ר' ישעיה?” שואל הרב בזהירות ולבו נוקפו: יחשדוהו עוד באפיקורסות.

– “וכי עוֵר ישעיה או חרש? מה שייך נדמה? אני כמעט ממשש בהם בידים, בכל פעם ופעם. אלא שלא כל הלילות שוים. פעם הם כך, נגררים כאילו בעצלות, ופעם מתחצפים”.

“והילדים מה?” שואל הרב, המרגיש בהמשכו אחרי רעיונותיו של ישעיקה ונבהל מפני חולשה זו.

“הילדים – רועדים הם, העופות הקטנים. אפשר קר להם, קוברים אותם רק בכתונת, ואפשר מפחדים מהם. פרקים גם הם מיללים. כך, לא קל להיות קברן, ועוד של ילדים. אבל, לא כלום, צריך רק להיות אמיץ ולא לפחד, ולא להוציא את התהלים מן הפה”.

הם עוברים שוב לפני בית הכנסת. הרב מרים עיניו כמו בגנבה, בחלונות⁻חשך: “ומה, ר' ישעיה” ממשיך הוא בלחש וקולו כמעט רועד. אלה באים עוד הנה לפרקים?"

“באים, ודאי באים. ישאל את השמש. פרקים רואים אור, לא כל אחד רואה ולא כל אחד שומע. אבל אם יעבר אדם לילה לפני מותו ודאי יקראו הם אותו לתורה. זה ידוע. ומה, בספרים הקדושים לא כתוב זה?”

ומתוך מבוכה מפליט הרב בזהירות: "כן, בספרי המקובלים, אבל –

“נו. אם כתוב – ודאי כך הוא. וחוץ מזה הלא ראו ושמעו. ישאל נא את השמש ואת פלטיאל בן-החוטף. זה שמע הרבה מאביו. וגם חצקיל הזקן ודאי ראה, הוא האחרון להולכים וראשון לבאים. אלא שהוא אינו מספר. הוא יודע הרבה – שתקן זה. בני אדם שרואים, אינם מספרים. אני רק לרבי מספר, לאחר – לא אספר”.

“ספרו לי כבר בשמך רבות אבל לא האמנתי. עתה שומע אני מפיך” – אמר הרב מבלי שום כונה לעקוץ.

“כן, כשאני מספר – צוחקים הם ואינם מאמינים לי. אלא אחר כך הם מפחדים לצאת. פעם התחזק איזה בחור, חפץ להיות ל”בריה“. נו, נתתי לו ילד, הלבשתיו קפוטתי ואמרתי: לך! מה חושב הרבי? הלך איזה צעדים, התחזק איזה רגעים והגיע עד החורבה – ושב תיכף חוֵר כמת, חלה אחר כך והיה בסכנת מות”.

כישעיקה הולך – הרב רועד. הוא קורא לו לשוב. ישעיקה שב. וכשהם עוברים שוב לפני בית הכנסת, הרב פונה אליו חור: “האינך שומע? כאלו קראו למי שמה”.

ישעיקה נבהל רגע ושותק. אחר כך הוא מתחזק ואומר: “לא, מאוחר כבר. שם מאדימים קצות המזרח. הם כבר גמרו”. והוא מלוה את הרב עד הבית. אך הרב לא נכנס ונשאר על הספסל בחוץ.

כוכב השחר הבריק כבר נגד עיניו.

---

בקצה חצר בית הכנסת עומד בית קטן, סמוך לבתי הגויים. שם יושבת חיה⁻זלטה המוזגת. ואין זו מוזגת סתם, כי אם מוזגת חשאית. להרב נדמה, כי שומע הוא צעקה מעבר ההוא.

הרב ישב מתנמנם על הספסל. עברו כבר פה ושם אנשים בודדים משכימים, והרב רק הרגיש בהם כמו בחלום. עתה זע פתאם. ודרך אחורי הבית, בין גדרות וחצרות פרוצות, נגש שמה. בבית הרגשה מהומה. חיה זלטה סחבה איזה שכור והשליכתו החוצה. הוא איים: “אספר לפקיד-מכס-היין”. חיה זלטה הלכה אחריו ושדלה אותו בדברים. השכור חפץ להכנס וחיה זלטה לא נתנה.

הרב התחמק ויתהלך בגנבה סביב הבית. ירדו עליו שנות בחרותו, שנות ההשכלה הסקרניות וטלטלוהו. כמֻכה ירח התהלך והֹווֹ עם עברו השתפכו זה בזה. איזה אד קם לפני עיניו. התבלבלו הזמנים, המקומות והאנשים. ופתאם ראה עצמו מאחורי חלון. כרגע שבה אליו המציאות. בתה של חיה זלטה, הנערה האדומה חצופת-העינים, ישבה בחיק פקיד בעל כפתורים חבוקה ומתרפקת. “חרפה!” לחש הרב לעצמו. ותוך כדי דבור נקט בעצמו: "וכי מחפש חטאים אני? פרנסה – כך הוא – ומה תעשה?

והרב הסתובב ויצא אל השדה ויטייל.

---

עגלה מלאה יהודים. אנשים ונשים, התנהלה בדרך. העגלה עלתה בכבדות. אחדים מהנוסעים ירדו, בעל העגלה התהלך סגור-עינים ומתנודד ודובב תהלים בלחש. הלבנה עמדה למעלה צהובה ומתחילה לכהות. הרב עמד בצד, בין עצים וסבכים, הסתכל והקשיב.

“עברו הזמנים”, התאנה יהודי אחד: “אין לומדים ואין מתפללים ואין יראת-שמים. הפקר – ולא יותר. מה היה גביר לפנים ומה עתה? והרבנים עצמם מה הם! אסור לדבר, לא כדאי לדבר – אבל ייסרני אלהים – אה, לא אדבר. מוטב לשתק”.

והיהודי השני אומר: “לשתק? וכי זה סוד. אין משפט אצל הרב, הולכים לערכאות. וילדי הרבנים מדברים גויית, ובבית פסנתר. מה יש לדבר? חָרב, הכל נחרב”. והיהודי הניד ידו בתנופת בטול.

מן העגלה נשמע קול נערה שר ומצהלות פרועות. ירד בחור ואשה צעירה אחריו. הנערה נשארה בעגלה והוסיפה לשיר. הבחור והאשה עברו לפני הסבכים בהשתובבות פרועה. הרב התכוץ ויסתר. הם עברו ולא הרגישו בו.

בעבור העגלה עבר הרב דרך רחוב הגויים הביתה.

---

פני המזרח הוארו. הלבנה חורה, חור גם כוכב השחר. העולם טבל בטָל. עגלות גויים ומחרשות התנהלו כבר בין השדות. נראו גם יהודים מראשוני המשכימים. צפרים כבר שרו בעפאים ופעמון בית התפלה צלצל וחדל והוסיף לצלצל. קולות הלילה נאלמו וקמו קולות הבקר. אי-מנוחת היום הנעור התחילה מפריעה את שלות חלום השחר. פה ושם הודלקו נרות בחלונות, ועשן דק, אדמדם-כחול, התאבך מתוך הארובות.

הרב שאף אויר הבקר מלוא חזהו. הוא נגש אל ביתו. עיפות תקפתו וחזקה עליו – אך הבקר הֵקל ורִענן. בגשתו אל ספסל ביתו ראה איש יושב: המשוגע.

“צפרא טבא!” אמר הרב והאיר לו פנים. הוא היה פרקים בא לביתו, והרבנית היתה מאכילה אותו.

“רבי, אה, הרבי!” – והמשוגע קם, העמיד עיניו ויבט בו. “כך, גם הרבי ער בלילה. ומה?” פנה פתאם אליו בלחש: “רָאה?” –

“כן, ראיתי” ענה הרב ויבט עליו בסקרנות.

“אני תמיד ער. בלילה השמים פתוחים והעין פקוחה. הם, הבהמות, אינם יודעים זאת וישנים. הרבי יודע, מבין, אה?”

“מה יכול אדם לדעת?” עונה הרב בקול נמוך ונוח.

המשוגע התחיל מתהלך הנה והנה, ומדבר לעצמו בקול ובלחש. אחר נגש ועמד לפני הרב. “עתה יש לי רשות לגלות לו את הסוד. יודע הוא מי אני?” ובהתפרצות פתאומית גחן אל אזנו: “אני המשיח, משיח בן יוסף. ידע נא זאת. רק אנו שנינו יודעים זאת”.

הרב שתק ולא ענה דבר.

“אני הלילה הלכתי לראות. אם באו הרכב. עוד לא באו, ולכן עוד אחיה הרבה זמן. אני יודע כי נגזר עלי למות במלחמת גוג ומגוג. ידקרוני – ואז אקום לתחית המתים. הלילה באה עגלה בשבילי עם מתנות מלכים. הם אומרים שאסע, ואני לא אסע: אני מחכה לחרב שלי”.

“אפשר נלך להתפלל?” שאל הרב. “בוא, תשתה תה ונתפלל”.

“אה, תה, טוב, יהי תה. אבל אל יגלה את הסוד. הם הטמינו את התפילין שלי, ואני מוכרח להתפלל בתפילין שאולים. המלך יוצא בכלים שאולים, ואיה העטרת?”

וכהרף עין נעלם והופיע עוד הפעם. “יטייל הרבי תמיד בלילה. אנו נפגש את הרכב . אני אבוא אל הרבי ונלך”.

ואחרי העלמו הרגיש הרב את ראשו סובב כגלגל.

---

הרב ישב לרגע על הספסל והשקיע ראשו תוך ידיו. יהודים בודדים עברו. היה מי שהרגיש ועבר בשתיקה ומי שלא הרגיש כלל. במח העיף התחוללה ערבוביה. דבר מה הכביד על המפרקת והגב, ונדמה היה כי אי⁻אפשר יהי להזדקף יותר. העצמות נראו יבשות וצמאו למנוחה, ואיזה פחד חלחל בלב. ללכת עתה לישון – אפשר להרדם ולאחר את התפלה. ללכת להתפלל וָתיקין, יהי זה חמר לסקרנים. ובמח בלבול כזה שאי⁻אפשר להציל אף ניצוץ רעיון בהיר

הרב הרים רגע את ראשו. דומה נתפרקו כל החוליות. נשבה רגע רוח קלילה ורטובה אל פניו. ממוט-עץ שטוח על שני כלונסאות גדר גבוהים, מצדו הסמוך לגג, ירדה תרנגלת בקפיצה קלה ואטית והתחילה מקרקרת ומעמידה פנים סקרניים. וכאלו החליטה שעוד לא הגיעה השעה הלכה ותפנה לה מקום על ערמת אשפה והתכוצה לה שם. הרב צחק רגע בעין שקטה ואורה.

השמים היו עוד דֵהֵי-אור. הרב נכנס, ישב בכסא המסעד, הפשיל ראשו לאחוריו והתנמנם.

---

צעקת⁻ילד התפרצה והבריחה את התנומה. הרב התעורר, קם, נגש אל פתח החדר והציץ. הרבנית חלצה שַד לילד. לבו התכוץ: ילד ראשן והשַד כבר צמוק. אילו היתה נשאת לאיזה חנוני בעל פרנסה או לאיזה בן-ישוב שמן ודאי שהיה לה גוף. התורה מתישה גם את מי שדבק בלומדיה. והרב נשען אל מזוזת הדלת, לחץ אל ראשו את המזוזה ועמד כחולם.

“לא ישנת כל הלילה?” העירהו פתאם דבור חלש ומלא-תמיה שהגיע מתוך החדר.

“כך”, השתמט הוא ממענה ברור. “היה לי ענין קשה, וחם היה לי ויצאתי קצת לאויר”.

“ולא ישנת” נשמע שוב הקול מלא-רעד הפעם.

“כך, התנמנמתי, אין דבר. היתה שאלה קשה. אישן ביום”.

“אקום, אכין לך תה”, אומרת היא נכונה להרחיק כבר את הילד היונק.

“לא צריך. אכין בעצמי”. והוא מזדקף ונעלם לצד המטבח.

וכשהוא נגש שוב רואה הוא אותה שוכבת כמעט באלכסון, והילד על ידה שטוח גם כן באלכסון “עיפה, מסכנה!” הוא נגש, מרים את הילד, משכיבהו בעריסתו, שב ומכסה אותה ועומד ומסתכל רגע ולשם מה כל זה? נוקר איזה הרהור בלבו. הוא מרים כובעו, מפשיל כפת ראשו ומחליק שערו – הרגל ישן מהימים ההם. מגע זה כאילו מעביר איזה זרם תוך גופו. “אסור לחשוב!”

ובנחת גומע הוא גמיעה אחר גמיעה מכוס התה שלפניו. עיניו מלטפות את הספרים הרבים והכבדים. אין דבר: יהודים חיו ויהודים יחיו. אדם צריך להתגבר על עצמו. ומתעורר רצון ללכת להתפלל ותיקין, והרב נשאר בבית.

---

בשעת התפלה מתעורר חשק להתלהבות, אך דבר-מה עוצר בעד חשק זה. היום חודר דרך כל חלון ובקיע, המח העיף צלול. בצהרים תבא אפשר שֵנה קצת ארוכה, ועתה הלב ער. יום זה הוא ככל הימים, אין שנוי. הכל יבא במשך הזמן מעצמו. לעת עתה אפשר גם לא לישון לילה. חבל שלא תקן חצות. היתה הזדמנות טובה כל כך. לא, מוקדם עדיין.

“הרבי הוא חור קצת, למד ודאי בלילה?” שואל בעל בית שכן אחרי גמר התפלה.

הרב מנענע בראשו מעין הן ולאו ומשקיע עצמו בספר פתוח לפניו. אותיות הספר הן בהירות וצלולות, כסוגיא שנתישבה. הרב הצעיר ישב ונָח בפנת⁻האור.

---

א

פתותי⁻שלג נפלו ארצה, כבד ומועם שקע היום. ותקומה לא היתה לשלג, אך נפל ארצה נמס לרפש. בני-אדם שרכו דרכם כסוסים עצלים וכושלים, וטמטום-לב לוה אותם כמנגינה חד-קולית.

את הרחוב עברה ילדה קטנה, תינוקת למחצה. בעברה כמו התנועעה, כנדנדה, כרוכת-סודר אדום-כחול וקפואת-רגלים. נשימתה היתה כבדה כיבבה חנוקה.

מחוץ לסמטה הלבין השלג בשדה, לבן ועב-שכבה. עגלת-חורף החליקה שם קלה ומכרכרת, ובסמטה לא נגעה. ועיני הילדה לווּה והחליקו עמה עד המס מבטיה במרחק.

אל החנות ירדו במדרגות, קטנה ונמוכה. ומצע-רפש לקרקעה, ופנס עשן כהה דולק בה ביום. ריח חמים וכבוש נודף, כליל מזונות אי-טריים. החנוניה זקנה כפופה, ולִבנה עיני רמאי.

הילדה אוחזת דג מלוח וידה רועדת מקור. “המלוח מפרכס!” אומר החנוני ונהנה מחכמת עצמו. הילדה צחקה בקפאה. שעול דק מחרחר בגרונה. בחנות ישנן סכריות וגם ארג לשמלת בובה.

ב

באולם בית הרוקח רותח מיחם. אד מתאבך כחול-אדמדם, כוסות מבריקות על השולחן. הגבירות יושבות ומתאוננות על שפחותיהן.

בחדר משמאל פסנתר מצרצר: – “לילי שלי מיטיבה נגן”. – אשת הרוקח נהנית ומוסכה תה, – “זו שלי לא תהא מנגנת” – עונה כנגדה אשת הקבלן. הידידה השלישית מחכה לצַלם להועיד לה ראיון פה.

העששית מפיצה אור בהיר, בטעמו של בעל הבית. “איני אוהב כִפות וצללים. האור צריך להבהיק כמדע”. הרופא צוחק וזורק קלפו. – “אין המדע מבהיק עדין” –

עם צלצול נכנסה ילדה, קוראים לרופא אל חולה. – “גם רגע מנוחה אין נותנים” – מתאוננה רעיתו הצעירה: רק עתה ספרה על ימי מאסרה. “אז חלמנו עדין” – נאנחה, ואד נח בין ריסיה.

ג

בבקר מאדימים קצות מזרח באֹדם קל תוך עבים אפורים. עשן דקיק מתפתל כהבדָלה, פזיז רענן בשעת⁻קימה. ילדה זקופה טופפת לה בשלג, ובידה כיס ספריה. הרחוב מכוסה שלג-לילה זה, שהקשתהו קפאת-בקר מסַמָרֶת. ילדים מחליקים על מדרכה כפופים ומָפְני-גב וזורקים כדורים לבנים. יהודים נחפזים עם שקי-טליתותיהם לבית מדרש קרוב וממעטים בשיחה.

עגלת⁻חורף ראשונה עוברה ברחוב. השדה התפרץ לתוך העיר. הילדה הולכת ומביטה לאחור לעגלת-החורף. – לוּ תהי לבנה בערב! – ונאנחה.

ד

הצחוק שהיה מפרפר על שפת הרופא – קפא. עינו פגשה במבט מלא שאלה מפחידה. מה יענה לעין אלמת ולפה לא נפתח? והשעה הקרובה אפלה כערפלי-המדע שנשם בבית-ספרו, וכערב הממהר לבלוע את היום העכור.

“אפשר?” – מפליט הבעל נבוך והמלה נבלעת בגרונו. – “אפשר” –

– "אתם חפצים בקונסוליום? – שואל הרופא בלי רמז של עלבון: אָזלת יד –

– לא – קונסוליום – גם כבודו יודע – אפשר – תהלים? – ועינים מביטות ארצה נבוכות ומבוישות.

בראי הפקוּע מביטה אל פני הרופא תמונת זקן. “האני הוא?” ישאל עצמו ופחד תוקפהו. זה ירחים שלשה נשא אשה צעירה.

– או אפשר לארון הקדש? – הבעל מרים עיניו, כאֵב קפוא כמעט נשקף משם. הרופא מביט – תהום נפתחת, המדע עומד שפל עין וידיו מורדות. הרופא רואהו בחוש ושפתיו מתעקמות.

– לארון הקדש – מוקדם עדין – תהלים – לא יזיק – עונה הוא, את עצמו יראה כאחרון לשורת זקנים מתנהלים לאטם משפילי פנים ומרימי עין. אשתו הצעירה חיה בעולם זר, למה חכה והזדקן? –

הילדה חוזרת בחדר השני על שעורה. “הארץ סובבת את השמש כמו על צירה בזמנים קבועים ועל פי חוקים שאין להזיזם”.

ה

כלב שעיר רטוב מורד⁻ראש וזנבו בין רגליו צועד כבדות ומילל. צרורות שערו מטפטפים ויללתו כצרודה. הוא צועד לו ישר, מרים רגל אחרי רגל ונוהר לאט הלאה, בלי רצון ובלי תכלית.

נער שובב רץ ואינו מביט לא לפניו ולא לצדדין. האדמה – כולה חלקלקה ואפשר לגלוש עליה. והשלג מתקשה ביד – למרות היותו רטוב. רק הרפש בבקיעים מפריע עד להשקיע רגלים.

הנער רץ ונתקל בכלב: מרים הוא שלג, לש כדור ומגבישו וזורקו אל ראשו. הכלב קופץ, נוער השלג מעליו, עומד רגע ומפנה ראשו לאחור. פתאם קופץ הוא ובורח ביליל פחדים ועלבון.

והנער רץ לו וגולש על פני המדרכה החלקלקה.

ו

בבית המדרש עם חצות לילה יושב בחור ולומד אחרון. בית המדרש ריק – ורק איזה אורח מתנמנם בקצה התנור. רוח מילל בחוץ – יליד בדידות נשכחה.

נפתחת הדלת וגל סודרים על פני מטפחות נכנס. מתוכם מבצבצות עיני זקנה חדות ועמוקות, אחריה הולך איש כפוף ורועד ובידו ינהג ילדה חציה נמה וכפופה.

ארן הקדש נפתח ויליל זקנה מחריש את המית הרוח. אחריה יענה הגבר – פסוק אחרי פסוק לא מן הספר. דברים נולדו בלב, האסון חוללם. והילדה מרעידה בשתיקתה אלמה ובעיניה תועות.

– למה תשתקי? – מתרגז האב וסוחבה בידה.

– מה אעשה? – ויבבה עצורה, חנוקה, מתפרצה.

– בכי! – הילדה בוכה רגע ונאלמה. כולה פחד. צללים מגיחים מבין הפנות. ושם נר יחידי דולק. הבחור נגש מן הפנה, עומד מאחור ומחליק ראשה. נחרת איש נשמע מאחור, ויללת הזקנה –

ז

בערב יושב הרופא על הספה ליד רעיתו. הערב נשארו יחידים, אין הם אורחים ואין אורח בא אליהם. היא מחזיקה ספר ואינה קוראה, והוא מעלה תמרות עשן –

– ספר לי על דבר חוליך! – מבקשה היא. ועשן יוצא מחוטמו וממלא את השטח בינו לבינה.

– להחולה שלי הוטב: דומה יש תקוה, – אומר הוא, בעינו מבריקה איזו חמימות בלתי עצורה.

– ובכן עזרה המדיצינה שלך? – עיני האשה תועות לצדדים ופיה מתעגל בפהוק עצור.

– ארון הקדש עזר, – צחוק חידות מרחף. בסיגרה כבתה האש – ועינו משקיפה זרה ורחוקה.

– “שטות”! – האשה קמה ומתעטפה במטפחת. – “גם אתה באמונות תפלות?” בחדר שורר אור-דמדומים.

אנחה שקטה. – בואי אלי, שבי על ידי! – פושט הוא ידיו. וצעדיה מתרחקים לעבר האולם.

מן הפסנתר משתפך בחושך נגון כְבָד-תוגה קטוּע וממושך. הרופא מדליק סיגרה ועוצם עיניו. החדר ער.

ח

אשה לא זקנה ולא צעירה ישבה במטה. על ידה ילדתה ובתוך המטה – הפעוט. הילדה לוחשת. בחדר דמדומי אחר צהרים של יום לבן.

– “היה שם אחד – גדול. עמד והביט – ונר גדול לבן דלק. אחר ישן, נחר – כל כך פחדתי – לא ראיתי איפה. סבתה יללה – נורא! אמרה: יתומה’לי! ואבא צעק: בכי! וזה הגדול נגש: לא אמר, רק כך – היד פה” הילדה שמה ידה על ראשה – “ואני לא פחדתי אז” –

“ואחר כן היה כקודם; גדול” – הילדה מרחיבה ידיה בתוך חלל החדר – “אפל – עמודים גבוהים – נוחר – שחורים מטפסים על הקירות – רק נר אחד – וקול – יפה – דק – שר” – עיני הילדה מורמות, מבהיקות.

– פתיה, מה את חולמת? – האֵם לוחצת אליה את הפעוט, מצמצמת בו את כל מבטיה. – יודע אתה, תינוקי, אמא שלך תהי בריאָה – תהי לך אם –

ט

אל הרוקחת נכנסת זקנה מבקשה נדבה בשביל איזו משפחה עניה. הרוקחת והרופאה יושבות ושותות תה עם מרקחת. שעת רוח טובה. הרוקחת מבקשת את הזקנה לשבת. מה עם כלתה החולה?

“המרקחת הזו טובה משלי” – אמרה הרופאה, “בעלי אוהב דוקא את שלנו” – שפתיה מתעמקות ואנחה קלילה באה. – “אצלנו הכל רגיל כל כך, אפור” –

הזקנה חֵרשָה קצת, ואת דברי הרוקחת שמעה. רואה היא את שפתי הרופאה מתנועעות ומחכה.

– אפשר תשתה כוס חמים? – מציעה הרוקחה. הזקנה מפקפקת, זורקה עין: זר פה הכל – מי יודע אם כדאי לשתות – ומחליטה: יהודים! הרי עזרו הריציפטים שלהם. ומסכימה לשתות.

הרופאה קמה, מטיילת, נכנסת האולמה, מסתכלת בעציצי-הפרחים ובעצי-החורף. מעלעלת באלבומים וסוף סוף פותחת את הפסנתר ומצלצלת, מפסיקה רגע, קמה, מסתובבת שוב, יושבת ומצלצלת. ובחדר האכל מצרצרת שיחת הזקנה חד-קולית ויבבנית:

“ומה לא עשינוּ? קברים קרענו, תהלים, ארון קדש – וכמה צמנו: אני והוא, בן יחידי! אפילו את הקטנה צויתי לבכות. וברוך השם: תחלה הוא יתברך ואח”כ הדוקטור – איזה אדם! יאריך השם ימיו. והריציפטים שלכם – כשהשם יתברך חפץ – מה שייך, יהודים – אי, הדוקטור, הוא בעצמו אמר: לכו לארון הקדש – לב יהודי"

---

הרופאה שומעת את הדברים כמו מרחוק. מאחוריה משתרע קו – והיא רואה עצמה בפנים שונים. שורת חלומות –

י

יום אביב ראשון, כחול. קרח דק מתפוצץ תחת הרגלים, מתפרך. רפש ומקצת שלג, שמש מחממת. ילד כבר מנסה לרפוס יחף בשלולית.

ילדה יוצאה מתוך הסמטה, מביטה אל השדה. מבין גלי השלג משתקפת האדמה עם דשאה הצהב הנרקב. מרחוק משתקפת חורשה קטנה שחרחורת. עגלה מתנהלת בכבדות תוך מימי הדרך.

הילדה שבה. בחוץ עומדים כלי בית ונשים רוחצות ומורקות וילדים מתרוצצים סביבם צוהלים, אין פנאי, ילדים, ערב יום טוב!" והילדים קופצים ורצים להשתקשק במי השלולית.

על יד החנות עומד החנוני וידיו בכיסו. היום יפה, העולם טרוד ברחיצה ובשפשוף ואין קונים. מסתכל הוא בשמש וממצמץ לעננה קטנה בעינים ערמומיות. נגשת הזקנה: “ברוך השם, חם!”

בקצה הרחוב על פני אבן גדולה שוכב הכלב השעיר, מתחמם ומתפנק. עינו אחת סגורה ואחת פתוחה והוא מתנמנם.

וינה, טבת תרפ"א.

א

שתי רוטות-המלואים מעוכות-השרד ולבנות-הצנֵפות שחנו בעיר הרבה שנים והספיקו להמאס על כל אנשיה – עזבו סוף סוף את שׁוּעָלִיָה. עתה ידעה זו, כי יבא סוף סוף פוֹלק לשכון בתוכה, וזה יהי ענין של פרנסה. והעיר ישבה קצרת⁻רוח ותחכה.

הענין נמשך קצת. והעיר כמעט התחילה מתיאשת; אלא שביום אחד קבלה מועצת-העיר פקודה להכין דירות, ואז שמעה כבר שועליה את פעמי-המשיח. המשא-ומתן בין מועצת-העיר ובעלי-הדירות נמשך הרבה זמן. ורגע דומה היה כאילו עומד כל הענין להבטל, והעיר רחפה בין שמחת-תורה לתשעה-באב. לאחרונה הופיעו אופיצירים אחדים וחילים, לבושי שרד-קיץ לבן וכחולי-צנפות, והעיר צהלה לקראתם; וכשקרה מקרה ופקיד-החנָיה שלהם עקם חוטמו ותהי העיר כמרקחה. “הוא אמר: לא נבוא כלל – איך זה? ולמה שכרו דירות?” התרעמו יהודי שועליה. “ובכלל מה שייך: לא יבואו?” שאלו יהודים זה את זה, ונענעו כתפיהם כשעיניהם בולטות וכפות⁻ידיהם פרושות ופתוחות כלפי מעלה תמהות וקובלות. וכשהעיר הפקיד פניו פתאם לאחר שתיה הגונה אצל ר' חיים-יעקב בעל-המרתף ותשמח כל העדה.

בבקר אחד בסוף אלול נשמע קול תפים מעבר להר. ותהי מהומת-חדוה בעיר. הקהל התחיל רץ. אנשים ונשים וטף, בחורים ובתולות, יהודים מכל הגילים, וגם זקנים וזקנות לא נעדרו. יהודים רצו, עמדו, זרקו מבטים לכל צד, התמתחו כשהם עומדים על בהונות רגליהם, זקפו אזן ושבו לרוץ. נסגרו פה ושם גם חנויות. הונחה גם גמרא הצדה בבית-המדרש, סעודת-מצוה נפסקה באמצע, כשהמגדנת תחובה עוד בפה והכוס בין האצבעות, וראשי-דוכן רדפו אחרי התינוקות כשה“לוקשין” בידיהם ולא יכלו השיגם. גם שמעיה ה“חוטף”, הגזלן בין המלמדים, נשאר רק עם שני תלמידים חורים וחלשים, וגם אלה לא מצאו את ידיהם ואת רגליהם וקבלו מתנות-יד בעד כל השמונה. ופתאם הופיע רוכב דוהר על סוס, והקהל נפזר לכל צד. מאחורי ההר נשמע קול תפים, ועל ראש ההר הופיע רוכב אחר רוכב. הקהל התכוץ, וכמתגנבים התנהלו הכל בצדי הדרכים בטפסם ההרה. לאט, לאט נהיה לבם גס ברוכבים, והרחוב נכבש שוב, אלא מזמן לזמן היו מפנים לרוכב מעבָר צר. ופתאם הופיעה המוזיקה ו“תוף-הדוּד” הבהיל בגדלו, בכבדו ובקולו העמום והכבד כבַנדורה ממש. אלא שמחצצר גוץ, עב, שמן ורחב-פנים צחק לילדים, וכשנסה שובב אחד להתפרץ לתוך השורה הרעים פתאם קול עב, כזה שיצא מתוך תוף-הדוד: “שקצים!” והילדים השתגעו משמחה. “יהודי, יהודי!” נפוצה הצעקה בעיר, ונודע בינתים גם כן, כי המחצצר השני יהודי וכי בעלי החליל והאבוּב יהודים גם הם. וכשנודע אח“כ כי גם נושא-התוף יהודי הוא רעשה העיר. ותיכף כשנכנסה המוזיקה לדירתה ותעמד בחצר, מהר שמעון המוזג ובקבוק יי”ש בידו ויגש אל הגדר: “תכנסו, יהודים!” והיהודים-המנגנים הבינו לרמז והתגנבו לבית השלישי, ביתו של שמעון מוזג זה, אלא שגם גוי גדול ובעל-כרס נסחב אחריהם. “ממזר!” אמר שמעון והביט על הגוי בחבה. “אין כלום!” הרעים קוּתיל המחצצר העב, “זהו גוי, הלואי על כל ישראל!” והחבריא שתו אחת, שתים ושלש. וכשחפץ קותיל לשלם הביט עליו שמעון כמעט ברוגז: מה שייך? לא, לא – בפעם אחרת; עתה – מה, איני יהודי? כבּוּד – מבינים אתם! תכנסו גם בשבת".

בחוץ עמדו יהודים ופיותיהם פעורים והשתוממו: “מה, הקַפָלמֵיסטר גם כן יהודי? פלאי פלאים!” וכשהביע אחד את צערו על אשר הפולקובניק הזקן הלבן אינו יהודי – נחמהו אחד המוזיקנטים: נִיצֵ’בוֹ! אם אין אופיצרים יהודים, אבל אונטראופיצרים ישנם“. – וגם “וְזְבוֹדנִי” (אונטראופיציר עליון), הוסיף המוזיקנט בעל שלשת הפתילים שעמד על ידו ומשך בשפמו מתוך נהיגת חשיבות בעצמו, והיהודים הבינו ברמיזה. וכששבו אח”כ החילים היהודים מבית המזיגה וקותיל בראשם פנה לו הקהל את הדרך: – אִיזְבוֹדְנִי! מה יש להגיד? – ואיש אל רעהו לחש מתוך עונג וסקור עינים. “נוּ, יהודי, איזו כרס, איזו כתפים!” – “והפנים!” עונה יהודי אחר מתוך חדוה: “אדומים כעֵשָו!” – “מה פלא: דֵיְסַת המלך!” הפליט יהודי שלישי מתוך התפעלות וצער כאחד. בעיר כבר התהלכו יהודים ודברו על דבר מאכל כשר. ובחנויות התהלכו חיילים קבוצות, קבוצות, והחנויות מאירות להם פנים: “סְלוּשַֹי, סְלוּשַׁי!” והאחת מראה את ידיעתה באמרה: “סְלִיש!” ושלשה חיילים נכנסים אל חנותה בבת-אחת. ואך פתאם רצה נערה כבת שש-עשרה, חתיכות ארג אחדות על זרועותיה, שמלתה נקיה ושערותיה סרוקות לא ככל ימות השנה. ואחריה הולכה לה בגאוה זְלַטָה חַיְצִ’יס כמעט מקושטה. “לאן?” שואלות החנוניות; “למי?” זלטה מרכינה ראש הנה והנה: “אל הַמַיוֹר”. – “אל המיור?” שואלות האחרות תמהות. בינתים עוברת רוֹטָה של חיילים את השוק ושני מתופפים בראשה. וכך עובר לו היום בשמחה וברעש. בערב “המוזיקה” מנגנת, אחר כך באה תרועת⁻הערבית, הסִיסְמָאִים מחצצים והתֻפִים מתופפים והחיל הולך לישון. “תשע!” אומר הקהל: “יש כבר סדר בעיר, תשע וחסל!” בבקר שוב תרועה; חצוצרות ותפים; כך, חיילים בעיר, סדר, “בשכבך ובקומך”. להבדיל. ונזכרים ברוטות המלואים. “גם אלה חיילים, צנפות לבנות! מי שמעם ומי ידעם? עתה אל תלעגו לשועליה, כרך היא”. בשבת כבדו את קותיל בבית מדרש ז"ץ במפטיר: “מאנשינו”, אמר חיים-בָר האדֹם: “לא שכח את אחיו, אביו גם כן זובח”. וקותיל היה בא כמעט בכל שבת לאיזו רגעים לבית מדרש קצבים זה. בצאתו היו הילדים מסובבים אותו ונדחפים תחת רגליו, עד שהיה תופס אחד מהם, מרים אותו מעל לראשו ומניף בו על השאר וכולם בורחים בצוָחה. וקותיל עם שולי הזהב של מעילו נהיה בבת אחת לחביב העיירה.

ב

שנתים אחרי זה ביום חורף מועב, עם רדת היום, עמדה שורת עגלות לפני האכסניה של בֶריל הקַדָר. נפתחו שערי האורוה ונכנסו העגלות זו אחר זו. השלג עוד דק היה, ותור עגלות⁻החורף טרם הגיע. נכנסו העגלות, פותחו הסוסים, הועלו תחת הסוכך שלאורך האורוה והועמדו על אבוסם. הדלת לחדר הגדול נפתחה. התפרץ אד כבד לתוך אפלולית החדר, ומתוך האד התחילו מתבלטים גופים מחותלים ופנים עטופים, ומתחת לאדרות, לפרוות, לסודרים ולמטפחות העבות התחילו מבצבצים ראשים חבושי “קַפוּזוֹת” מסולסלות, וצוארים מחותלים בסודרים אדומים, ורודים, לבנים ואפורים. ואחריהם נשים ובתולות, כל אחת עטופה במטפחות-צמר עבות מגוָנות, בעלות בהרות אדומות, כחולות ופסים משוני צבעים. ומתוך חבילות כבדות בצבצו ועלו תינוקות בני-חמש ושבע, קטנים ועבים, מתגוללים ככדורים, וכל גוש שנכנס לתוך הבית סוחב עליו ואחריו עוד גושים: חבילות, סלים, תיבות, קופסאות וצרורות. ומתוך התיבות, החבילות והסלים הועלו בקבוקים וכדים, אוזים ותרנגלות, וריח פתותי-שומן מלא את הבית. אחר כך הוכנסה תיבה, ומזו התחילו מעלים נקניקים גדולים, עבים וכבדים, שכבות-בשר על שכבות-בשר, ויָרֵך גדולה ושלמה הוּצאה, ורגלים ועטינים. נפתחה עוד תיבה ומשם עלו גבינות גדולות וקטנות, רטובות ומיובשות ו“גוֹמילקוֹת” (גבינות שלש זויתניות קטנות מיובשות). לאחרונה הוכנסו חביות זו אחר זו: דגים בלתי מלוחים ודגים מלוחים וכבושים, ובשר איל ממולח. “מן החֹרף העבר”, הפליט אחד הגוצים העגולים; “עמד כל הזמן על הקרח”. בריל הקדר, אשתו, ילדיו ואורחיו מביטים ומשתוממים: “ומה פה בחביות?” שואלת אשת בריל. – “פה” – צוחק יהודי אדום-לסתות ומביט בתמיה: “קשואים חמוצים”. אשת בריל צוחקה, “טפשה אני, איך זה לא הבינותי?” והסקרנות תופסה אותה מחדש – “ופה?” – “חה, חה!” צועק יהודי גבוה, ענק-כתפים: אם שם קישואים, משמע שפה כרוב חמוץ“. ופה גם בריל אינו יכול להתאפק, וקופץ לתוך השיחה: “אנו רק עכשיו “מעמידים” את הכרוב אצלנו”. – “אי, ר' יהודי, וכי אנו חכינו לשנה הזו? זה עוד מלפני שנתים?” – וגם מחורף זה יש לנו כבר”, קופצה אשה כרסנית לתוך השיחה. ובינתים מופיע בדלת יהודי ענק, לבוש פרוה קצרה ומהופכה כמנהג הגויים ו“קפוזה” לבנה גבוהה, ומגפים שמוקיהם מגיעים עד פרשת הרגלים כמעט, ואחריו הולך גוי ונושא איזה בעל-חי על כתפו. “מֶה!” נשמעת געיה ממעלה, ואורח סקרן קופץ ונגש אל הגוי. “כבש!” מכריז הוא והיהודים האורחים מתפרצים בצחוק. “בן כרך!” קורא האחד מתוך עקימת-שפתים: “אינו מבדיל בין כבש לאיל. בוא, ר' יהודי, ואלמדך!” והאחרים גם אינם צוחקים.

בריל הקדר התהלך הנה והנה, מסתכל בחביות, ממשש בחבילות, תוחב יד לתוך הסלים והחביות ומדבר אל עצמו: “איל, – למה איל זה? אפשר למכירה?” האורח הגבוה מעמיד חבית קטנה על הקרקע. “איל זה אינו למכירה, ר' יהודי, זה איל לשחיטה, לכבוד שבת, לשבע ברכות. אנו גם שֵכר הבאנו, שכר שלנו, מהמִבשל של זוּסיה; השכר והתְּמָד של זוסיה מפורסמים הם. אלא יין-שרף הבאנו רק מעט. כלומר, רק יי”ש של פירות. השאר, אומרים, יש דוקא אצלכם מן המובחר. עיר ועיר ויקרותיה; כך, ר' יהודי, כך. ומיחם, ר' יהודי, מוכן?" בריל רץ לדאוג למיחם. הקהל מתפזר לחדרים, בריל מוסר גם את חדר בנותיו, וגם אצל השכנה לוקחים חדר אחד מן השנים, וזו גם אינה מתרעמת: מחותנים!

“והגויים שלכם איהם?” שואל בריל את הגוץ.

“אין גויים” עונה זה ברחבות הדעת, “רק ל”פריץ" זה שלנו יש גוי: פריץ הוא ויש לו עסקים עם פריצים". הוא רומז על הגבוה בעל הפרוה הקצרה. “אנו נוהגים בעצמנו בקרון. שכרנו עגלות מגויים ואותם השארנו בביתם; מה הם לנו?”

“והם מאמינים לכם את הסוסים?”

“מאמינים. אני תמיד בדרכים. לי הסוס אח. ומה אתה חושב? אני אאמין לאיזה גוי את נפשי? ישתכר וישבר את מרפקתי. גם לא יזכה!” והיהודי הגוץ מוציא בקבוק מן הכיס וגם כוס, מוסך מן הבקבוק אחת ושתים, “לחיים, בעל אכסניה, למזל ולברכה!” וכוס אחר כוס הגיח אל קרבו.

אפלולית ירדה, העששית טרם הודלקה; הדלתות נפתחות. מן המטבח נשמע קול נִפוּח במיחם, שכאילו להכעיס אינו חפץ לרתוח. והגוץ מתהלך לו הנה והנה ושר:

"מן הבקבוק’ל אל הכוס’לי,

אשפך טפות מרות לי;

מן הבקבוק’ל אל הכוס’לי

ומן הכוס אל הגרון לי.

הוי, לבי, לבי כואב לי,

הוי, הוי, יהודים’לך,לבי לי.

הוי,מי יתן לי מן המשקה’לי

מן הבקבוק’ל אל הכוס’לי.

אוי, אוי אוי, או – אוי, אוי,

אוי, אוי, אויה, יה, יה, אוי יה.

בם, בם, בים, בם, בים בם, בם

מן כוס’לי אל גרוני’לי".

והשיר משתפך לו נוגה וגוגה באד האפלולית. בבית משתררת דממה לאט. נכנסים הגברים האחרים. האחד אחר השני טועמים מן הכוס ומתרחקים להם לפנות. השר ממשיך והאחרים עונים באנחות:

"אלי טוב ורחמן, אלי –

צרות נתת לנו ויסורים,

יום ולילה אנו בוכים,

ואין כוס יי"ש להשיב נפש.

אוי, אוי, אוי – אוי, אוי –

נחמה אחת לנו תַּתָּ –

בם, בם, בם, – בים בם –

את הבקבוק ואת הכוס’לי,

ובדרכים אם נקפא

מוסכים טפה חמה אל הגרון;

ו“שהכל” טוב כי נברך

נראה אותך אלהינו אבינו".

ובעוד השיר הולך ונגמר המיחם נכנס, ואד חם ממלא את החדר. אשת בריל ובנותיו מביאות כוסות, ובריל מטפל בעששית ואומר: “הנגון שלהם ממש – “רבונו של עולם”. רבי יששכר ראש הישיבה ובניו שרים כך בדוכנם. תענוג!” הגוץ צוחק: “רבי יששכר” שלכם מבין מסתמא גם כן טפה מרה מה היא".

העששית הודלקה והיהודים האדומים שתו תה, התפללו מעריב בצבור וישבו לאכל. את השלחן כסה אד. אחרי האכל לקח הגוץ את הבקבוק הגדול הכרסני שהביא וימסרו ל“פריץ”. “שמור! אתה הנך הבטוח היחידי. בשביל השבת בבית-מדרש הקצבים”.

ג

במוצאי שבת קודש, עוד לפני בוא האורחים, חוגגו “זמירות”. הקהל הצעיר התאסף תחלה בבית הכלה, ואך המקום היה צר ואז עברו לחדר הגדול שבאכסניה. כל זמן שישבו בריל ואשתו, ואם הכלה עוד זרקה עין, רקדו רק בתולות עם בתולות. יצא גם חיל פלוני עם חיל אלמוני ב“קוזַצְקָה”, אבל דרך-הארץ נשמר עדין. אך כשנשמטו הזקנים ואם הכלה התעיפה והלכה לישון – התחילה הלולא וחנגא. קותיל, אחרי שתותו כוס אחת ושניה, נגש אל הכלה, דפק לה על גבה וצעק: “בואי טַלְקָה, נרקד טלקה, הרי שמחתנו היא, טלקה!” טלקה התאדמה רגע וקמה, הרקוד לא עלה יפה: קותיל לחץ את הכלה אליו יותר מדי. היא התאדמה כסֶלֶק. רגליו נשמעו לו תחלה בכבדות: “אתה מחניק אותי!” לחשה טלקה, אך קותיל העניק לה לקיקה בגבה החשוף; “ניצ’יבו!” ובת בריל הצעירה התבישה וברחה.

טלקה השתמטה אחרי כן מרקוד, ורק פעמים רקדה עוד עם חתנה. במקומה רקדה הרבה אחותה הצעירה, נערה דקה ושובבה. היא עברה מיד ליד, מבחור אל בחור ומחיָל אל חיל. רוב הנערות לא רקדו עם בחורים: התביישו ופחדו, והיו גם בחורים שפחדו. בינתים נמלא החדר אד, הנערות שרו, שני ה“כליזמרים” נגנו, התחילו גם משחקים, ובתו הבכירה של בריל התגנבה גם כן מן החדר. היא היתה אדומה כולה ולבה דפק, הן היא ואחותה הרגישו עצמן בנות בעלי בתים, ומנהגי חבריא עליזה זו הפחידו אותן, ואך גם לא יכלו לישון כל הלילה.

ביום הרביעי, למחרת בוא המחותנים, רקדו אצל הכלה וביום החמישי שוב באכסניה. המחותנים לא רקדו עוד: “זהו עדין ענין של בתולות, ימנו עוד יבוא”, אמר הגוץ, ובפעמים אלו עברו הרקודים בדרך אחר למחצה. המחותנים לא היו קפדנים ביותר, ואך גם לא הלכו לישון בטרם הגמר הרקודים. רק באמצע, בשעה שישבו המחותנים לאכל – קרה מקרה עליז קצת. הגוץ התחיל דורש את השלָשת הנדוניה, ואם הכלה השתמטה; הגוץ דפק סוף⁻סוף על השולחן. המחותנים נכנסו לחדר מיוחד. תחלה התלחשו שם והתלחשו, אח“כ התפרצו צעקות ודפיקות-אגרופים עד שרעדו כלי הבית. “יודע אתה?” לחשה אם הכלה ופעפעה כנחש: “הִנֶהָ כבר בחדש החמישי, מבין אתה!” הגוץ התפרץ בצחוק. “ומה? לא ידעתי? חושבת את שבלי זאת הייתי נותן לקותיל שלי ללכת אל החפה עם ה”נַפְקָא” שלך?" אם הכלה התפרצה בדמעות. היא קמצה אגרופה: “יתומה היא, יודע אתה, אסור לדבר כך, יתומה היא, אביה לא ימחל לך”. הגִבֵן פרץ בצחוק, הניף ידו והבריק בעיניו. “תנוחו לי שניכם באדמה, אַתְּ ה.. ובעלך השכור”. ושוב דפק באגרופו על השולחן. “הנדוניה תהי! ואם לא – קותיל, נרתם את העגלות!” ואך ברגע זה נגש קותיל בצעדים כבדים ושם ידו על כתף אביו: “אבא, אני חיל, מוזיקנט, ponimaesch, ואצלנו אין אוהבים להתלוצץ”. הוא שם ידו על לבו: “כשמבטיחים – מקיימים, אני איש⁻צבא, יש לי שלשה פתילים, רואה אתה, אני גם חושב להשאר בעבודת-משנה, די, אין לדבר; החתונה תהי!” הגוץ נדהם תחלה, הביט סביבו, עיניו תעו הנה והנה כמחפש משען, ואך האחרים שתקו. לאחרונה פרש ידיו מול בנו ואמר: “אם אתה אומר: תהי החתונה – תהי. אני אדון לעצמי ואתה אדון לעצמך. אנו חיילים בני חיילים, אנו: אבי עבד אצל ניקולי, נלקח בעודו ילד ולא השתמד. מבינה את מחותנת, הלקוהו על כל המקומות הרַכִּים והקשים, צרבו בשרו בשפודים לוהטים והוא לא השתמד. חיל!”

למחר ביום ששי היתה החתונה. לחיל היה אסור להתחתן ולכן לבש קותיל בגדי⁻אזרחים והלך לחופה. “ומה אם ילשינו עליו ויקחוהו מתחת החופה?” שאל בריל, שהיה פחדן גדול בטבעו; – “אין כלום, נעמוד ולא נתן”. – אמר אחד הדודים, יהודי בעל אגרופי פוּדים. “לא יקחו: מבינים אתם. אבי עבד אצל ניקולי. לא יקחו”. צעק גם אבי החתן, הגוץ. החופה עברה בשלום. היתה אמנם בהלה קטנה; החתן הובל לחופה דרך סמטאות ולא דרך הרחובות, ואך באחת הסמטאות עברו חיילים אחדים עם “דוד”. הדוד כאילו זרק עין חושדת על החתן, והמחותנים מהרו להקיפו כאילו לשמור עליו. הדוד עם החיילים עבר. רוב האופיצירים ידעו ועשו עצמם כלא-יודעים; הקפלמיסטר, יהודי בן חוץ לארץ, שדבר בלשון שאיש לא הבינה וברוסית נלעגה, רמז לקותיל להביא לו מתנה, וקותיל הביא לו יין-שרף ונקניקים וגם הזמינהו לבוא בחשאי, מבלי שידע איש מהאופיצרים, ולהיפך, הקפיטן גוּרְיִין שהיתה לו איזו שיכות לתזמורת, רוק עליז, שַתְיְָן ובעל-אגרוף הזמין את קותיל אליו לשתות. “רק שתראה לי את כלתך”, בקש ממנו; “אל תפחד! בנשי-חיילים איני נוגע”; ושר המאה איבנוב, זה שהתלמד אצל קותיל לחצצר, שלח לו בחשאי טורטא ממולאה שקדים. וכך נגמר הכל בכי טוב.

שבע הברכות של הערב עברו בשקט. המחותנים היו עיפים. “מחר הובָלה לבית⁻הכנסת”, אמר “הפריץ” וזקף אצבעו על חוטמו: “לא לשתות!” והחבריא שתו “בחסד”. הזמירות הושרו כיאות, אבל בלי התלהבות. הקהל היה צמא. “מפרנסים אותנו בתֵה!” צעק הגוץ, “אבל סדר הוא סדר, לא לשתות!” – ו“להקדים לישון!” הוסיף “הפריץ”. בבקר קמו לפני שחר, העששית כבר דלקה, המיחם הרותח הבריק על השלחן, החיילים הגויים, אלה שאוכסנו מטעם הרשות לכל החורף בבית בריל, סדרו כבר הכל ובחשק מיוחד, יותר משבת אחרת. “בשביל האח החיל צריך הכל להיות לתפארת”, אמר אחד מהם אל השני. והם כבר מאתמול נקו, מרטו וגהצו את הכל. והשולחן היה כאלו מוכן לתה של הפולקובניק בעצמו. ומתוך שהיה חשך עדיין קיימו המחותנים גם מצות-אכילה. ועם הנץ החמה – זה היה בחורף, בשעה לא מוקדמת – נתאספו המחותנים להוליך את החתן והכלה לבית⁻הכנסת.

ומריבה חזקה התפרצה באותה שעה. אם הכלה, שבעלה המנוח מתפלל היה בבית-מדרש “משניות”, דרשה שיובילו את הזוג שמה, בעוד אשר אבי החתן, ששחט איל לכבוד הקצבים ושהכין שלשה דליים יין-שרף בחדר שעל יד בית-מדרש ז“ץ, דרש דוקא להוליכם שמה. קרובי הכלה עמדו לצד המחותנת, בעוד אשר קרובי החתן, – קצבים כולם, וה”פריץ" – סוחר בהמות – הקפידו על כבוד בעל⁻אומנותם, והגינו על דרישת המחותן, וכמעט שהתנופפו אגרופים למעלה. אלא שבריל הקדר בעל האכסניה התערב בדבר ועשה פשרה: “רבותי”, אמר בריל ברחבות של שבת, “שמעו נא: אני בעל שתי אומניות – קדר ובעל אכסניה; כשאני עסוק בקדרות – איני בעל אכסניה וכשאני מטפל באכסניה – איני יוצר קדרות. יחלוקו: תלך לה הכלה עם הנשים ל”משניות“, והחתן עם הגברים לחברה ז”ץ“. וכדי לחזק את הלבבות נלוה גם הוא על המחותנים, ותר על התפלה ב”ישיבה" והלך אל בית-מדרש ז“ץ. הענין נגמר בשלום. שלשת הדליים היו כטפה בים, וכל קצבי העיר הוזמנו לשלש סעודות ול”זמירות" לשם האיל.

בערב נגנו “זמירות” שנית. סעודת-הערב תהי מחר – הכריזו ב“זמירות”. וכל העולם מוזמן שוב. ודאי יש דברים בגו – אמרו רבים, והנשים התלחשו: “ודאי יש עכוב אצל הכלה”, אלא שהגוץ, שהיה מבושם באותה שעה כדבעי, צעק: “לא, הכלה היא אשה כשרה תמיד, ת–מי–ד”. המחותנת, אם הכלה חרקה שן ושתקה, והכלה התאמצה לצחוק ובכתה. פתאם עף הגוץ כברק ויתפש את המחותנת, אם הכלה, ובזרקו חצי רובל של כסף ל“כליזמרים” צעק: “נגנו ברוגז’ל, כלי-זמר”. ואם הכלה הבליגה על כעסה, ובהוציאה מטפחת מכיסה רקדה ותנפנף בה לפי טקט הרקוד, והגוץ הוסיף לצעוק: “המחותנת יודעת להיות ברוגז, אבל – נעשה שלום, מחותנת!” ומתוך גלופין קפץ הגוץ כאיל, עד שעיפה המחותנת וברחה. ואז דפק הגוץ באגרוף על השולחן: “קותיל, קוֹזַקִיָה!” וקותיל, לבוש שרד של פַרַדָה קם ויצא לקראת אביו קוזקית; שועליה לא ראתה רקוד כזה מימיה. רעדה הרצפה, התנודדו הכסאות והשולחנות, צלצלו הכוסות והצלחות והלבבות מסביב הלמו, הכלי⁻זמרים נגנו, הבנדוריסט הרעים, וחברו של קותיל, מחצצר שהתחפש בבגדי⁻חסידים, חִצְצֵר עד שרעש הרחוב. הנערות שרו כשפניהן לוהטים ועיניהן מבריקות כמטורפות. ואך כל זה היה כאפס מול ערב-הסעודה. על ערב זה ספרו בשועליה שנים רבות.

ד

למחרת לא היתה הסעודה. היה גשם מהוּל בשלג, ברחובות – רפש, והמחותנים עיפים קצת. “אין זה ערב בשביל סעודה”, החליט הגוּץ. “לסעודה צריכים אנו להיות אחרים, כך, קצבים כדבעי”. ובכן החליטו להתאסף אצל המחותנת הערב ולבלות את הזמן “בין המשפחה”. אבל, מתוך שהיום יום שוק היה, יריד למחצה, והמחותנים הסתובבו כל היום לראות בשוק והספיקו לקנות גם איזו “חתיכות” (בהמות, שורים ועגלים בלשון הקצבים), דבר שאינו נגמר בלי צעקות וקטטות באמצע ושתיה הגונה לאחר כך, ומתוך שלפנות ערב נכשלו ביותר ונכנסו עם קצבי-המקום – לשם פיוס דעתם על שנכנסו לגבולם – לבית מזיגה לאכול נתח אוז, ויצאו משם מבושמים כדבעי, לכן נפרדו המחותנים מהם מבית המחותנת והלכו לישון. בבית הכלה היתה מסבה שקטה הערב, כי היה על קותיל לנגן בבקר בפַרַדָה ובלילה בקלוב, ואם כי יכול היה למצא אמתלא להיות אותו לילה חפשי, לא חפץ. בשעה כזו צריך להזהר ביותר, והוא השתמש בחפשתו כל השבוע. הנערות נשארו אפוא לבדן: הן צחקו, שרו והשתעשעו במשחקים. וכשנכנס איזה חיל או בחור סתם התנפלו עליו כעל לביבה. אלא שלאט, לאט ראו אלה עצמם נדחפים החוצה מתוך צחוק והשתובבות, ורק אחרי שהבטיחו הם להיות שקטים ומנומסים נתנו להם שוב להכנס. והערב עבר בעליזות שקטה, בתוגה קלה ובגעגועי⁻שובבות.

למחר היתה סעודת-הערב. כל מה שהוכן, שהובא, כל מה שהוצא מן התיבות. הסלים והחביות, כל אותם המאכלים והמשקאות, המבושל, האפוי, המטוגן, המיובש, הממולח והמוכבש, כל זה הועלה עתה על השולחנות. כובו ביד רחבה גם כלי-הקדש, העניים, נערי תלמודי-התורה ואפילו המשוגע וגוי-השבת לא נשכחו. “אין משיבין מבית-הקברות”, צעק הגוץ, חלק וכבד על ימין ועל שמאל. ובין ארוחה לארוחה נגנו ורקדו. הבדחן פזר “חכמות” והבנדורה עזרה לו, הכנר הראשון השתפך ב“זָמיר” שלו ועיני הקצבים מלאו דמעות. כשהגישו את הצלי השני נפתחה פתאם הדלת, נכנסו שני המחצצרים וחצוצרותיהם בידיהם, והמחלל בחליל והתוקע באבוּב אחריהם, כולם לבושים בגדי⁻השרד של פַרַדָה; הקהל קם ותנועה רבה התעוררה בבית. ופתאם נראה דוד⁻התוף נדחק לתוך הדלת ואחריו החיל הכרסני נושאהו, והאולם נמלא קולות וצהלה. נשתתקו כלי-הזמר רגע והתחילו המנגנים הצבאיים לנגן, ואחר כך שוב כלי-הזמר ושוב החיילים ואחר כך כולם יחד. נשכח הצלי, נשארו יין-השרף והשכר עלובים בכוסות והגוץ וקרוביו יצאו ברקודים. אחר כך שבו לאכל ואז התחילה השתיה כדת. שירת הקצבים העליזים התפרצה בכל כחה, ורקודים פראיים החליפו את השירים, ואלה נתחלפו שוב ברקודים וקפיצות. העיר כבר ישנה, בכל הבתים כבו הנרות, וָתיקין התחילו מתעוררים ובבתים בודדים הועלו נרות מחדש, והקצבים העליזים לא הרפו מלשיר ומרקוד. הנערות חכו לתורן, ותור זה בא רק כשעתים אחר חצות, הקצבים המבושמים השתמטו אחד, אחד, זה נדחף לחדרו וזה נוּשא אל חדרו, והיה גם מי שהשתרע על הארץ בפנה ויישן. אז החילו הרקודים מחדש. גם הנשים עיפו והשתמטו אחת, אחת, והדור הצעיר רקד ורקד. ובתוך הרקודים האלה נכנס הקפיטן גוּריִין, בשובו מן הקלוב, מן הקלפים. ואחד המחצצרים שהיה מבושם כדבעי קרא בקול: “הוא אשם בכל: הוא שלח את החצוצרות והתוף הנה. “עלי האחריות!” אמר לנו”. גוּריִין נתקבל במחיאת⁻כף ובצהלה. קותיל הציג לפניו את כלתו, והוא רקד עמה פעם אחת, ואחר כך עבר אל אחותה הדקה והשובבה, וזו כמעט לא יצאה כל הזמן מתוך זרועותיו. הוא רקד עמה בלי הרף. ורק לפנות שחר נתקל בנערה גוצה ואדומה, שהזכירה לו בת⁻כפר, הוא הזמין אותה לרקוד, היא התביישה ונתרצתה רק אחרי הפצרות החיילים והנערות, הוא רקד עמה פעמים אחדות, לחש לה כל הזמן דברים באזניה, והיא נבוכה, התאדמה וגם צחקה; כי לא הבינה את לשונו. לפנות בקר נפרד מהן והלך. אחות הכלה, השובבה, צחקה עמו עוד בפרוזדור איזו רגעים, והנערה הגוּצה, האדומה התרחקה לפנה וישבה שותקת. דבר⁻מה צרב לה עוד את ידיה, לחייה, צוארה וערפה. הוא דבר אליה כל הזמן. מה חפץ ממנה? היא לא ידעה כלום, ורק הרגישה, כי בפגישה אותו תתבייש ותתחבא מפניו, לבה דפק, ולא היה לה חשק יותר לרקוד עם איש.

האיר השחר, לאט, לאט התפזרו הרוקדות. העיר התעוררה ורק במלון ישנו עוד הקצבים את שנתם החזקה והנשים התהפכו על משכבן עיפות. עוד יום והם ישובו הביתה. נגמרה השמחה. ואלה שהספיקו להִזורר עצמו עיניהם כאילו אמרו להמשיך את חלום השבוע העובר. בבית מחכות דאגות וטרדות. שם ישנה פרקים מחלוקת בין הקרובים. פה התאחדו הכל בנשימה אחת, והמשפחה כאילו היתה לגוף אחד, כמו לא התפרדה מעולם, ובחוץ נפל שלג. היום היה עכור, ובפה היה עוד טעם רע מן הזלילה והסביאה, ובינתים ארבה עוד דאגה: האפשר יהיה לשוב בעגלות הביתה? עגלות-חורף אפשר כבר להשיג, אבל אלו העגלות איך תשובנה? והיום האיר כבר כשעתים בחלונות, וצריך היה לחשוש פן יאחרו גם את המנין האחרון, והחבריא קמה.

ה

ביום ג' בערב היה נשף פרידה במלון. המשפחות נשארו בינן לבין עצמן: החתן והכלה, המחותנים, האורחים קרובי החתן, והיו גם מי מקרובי הכלה. הערב עבר באכילה ושתיה. אם הכלה היתה כמעט שמחה, הכלה נוגה קצת ועיפה, וקותיל ישב כמעט מיושן, הוא התבייש כמעט להודות, כי היה כבר משלח בכל לב את קרוביו הביתה.

בין המזומנים ישב גם בעל-התפלה של בית-מדרש הקצבים, שהיה גם מעין שַמָש וכלי-הקדש האחד שלהם. כשנכנסה החבריא שוב במקצת גלופין, התחיל הש“ץ מברך את הקהל ב”מי שברך“, כאשר בערב⁻הסעודה לא הספיקו לגמור את הכל. אחרי שברך את כל הקצבים האורחים ונשיהם ובניהם, גמר על פי “אחרון אחרון חביב” ב”מי שברך לחתן האברך הבחור החתן היקר נעים זמירות יקותיאל שלמה בר' יחזקאל-זכריה זובח-צדק, ולהכלה – איך שמה? – תַלִיָה, אחרי שם זקנה נפתלי עליו השלום – אח, כן, – את הכלה הבתולה הכשרה והצנועה מרת תַלִיָה בת ר' חיים חנוך המנוח עליו השלום, מלביש ערומים (כלומר, חיָט), שיזכו" וכו'. והשמחה הגיעה למרום קצה. אלא שיחזקאל הגוץ חפץ דוקא לשתות “לחיים” עם המחותנת וזו לא חפצה, כי ראשה הסתובב עליה עוד מאתמול ומקודם. ואז פרצה מריבה. יחזקאל נזכר פתאם כי המחותנת השלישה רק מאה וחמשים רובל, וחוץ מזה תפרה להכלה שמלה פחות מאשר הבטיחה; הוא קפץ ממקומו והתחיל צועק: “לא, לא יהיה, בשום אופן. לא אתן!” ודפק על השולחן בכח. כשנסו הקרובים להרגיעו התפרץ מידם ובצעקה פראית צעק: “לא, גט יהיה, גט! לא אתן! הבתולה מרת תַלִיָה – חה, חה! אמור, קותיל, בתולה היא, מה? בחייה לא היתה בתולה. נשבע אני, בחיי: גם אמה וגם אם-אמה לא היו בתולות מעולם. שומע אתה, קותיל, גט! מחר, תיכף, לא אתן!” אלא שתוך כדי דבור הניח ראשו על השולחן והתאמץ לזכור את דבריו. הוא נשם בכבדות וגנח כשור. סוף סוף הרים ראשו וירא את הכלה מליטה פניה בסודרה ובוכה. אז קפץ ממקומו ונגש אליה: “בתי!” אמר כמעט מתוך בכיה, וישק לה, וכשהביט וראה את אחותה בוכיה נשק גם לה ורץ גם למחותנת לנשקה. אלא שזו ברחה בצעקה: “מנווָל! שכור! משוגע!” וסוף סוף קבל הוא בעיטת-אגרוף מאשתו, ואז ישב ויבך כחצי שעה: “בָּנַי, בנותי!” צעק מבלי דעת נפשו. אח“כ שכב זמן ארוך. כשקם פנה אל בעל⁻התפלה: “נו, מי שברך למחותנת. בעבור שנדב יחזקאל זכריה בשבילה שלשה רובל כסף לבית מדרש ז”ץ דפה”. והשלום הושב.

אחרי זה ישבו המחותנים עוד כשעתים בבית המחותנת. הגוץ ישב, שקט ולא שתה יותר, אשתו זרקה אליו עינים מאיימות, והוא צעק חרש וכאילו בנימוס, במתכון: “אל תפחדי! אני שכור. מה, אינך מכירה את בעלך?” ורגעים אחדים לפני לכתו קם ממושבו, שם מן הבקבוק קצת לתוך הכוס, הריק את זו, ובשומו מקטרתו בפיו התחיל מתהלך הנה והנה בחדר ושר לו לאטו בקול נוגה:

“מן הבקבוק’ך אל הכוס’לי”.

ואז ידעה אשתו כי אין סכנה.

למחר נמס השלג ויהי רפש גדול. והמחותנים יכלו לשוב בעגלות-אופנים הביתה.

---

עברו שנים אחדות. קותיל אחרי גמרו את חוקו בצבא, נשכר לתזמורת מחדש לאיזו שנים, עד שיצא הפולק שלו משועליה, והוא עבר עמו לעיר אחרת, אחר כך התפטר מעבודתו, שב אל עיר אבותיו ויהי לקצב; אביו מת כשנה לפני זה.

ארבעה חדשים אחרי חתונתו ילדה אשתו בן, ותהי אז שמחה גדולה בבית מדרש ז"ץ, בעיר צחקו קצת, התלחשו ושכחו: סוף סוף הרי רק חייל הוא ומוזיקנט.

עיירתו של קותיל עלתה לגדולה, הגיעה למדרגת שועליה, והיא עתה עיר עם מסלת ברזל וצבא רב ופרנסה, אך אין פנאי לבני-העיר. החתונות נמשכות רק ערב אחד, אם לא איזו שעה שעתים.

קותיל הוא כבר באמצע שנותיו, קצב עשיר וסוחר בהמות, וטלקה מתלבשת בימי השבתות כפריצה, ואך יש שקותיל שואל את טלקה:

– זוכרת את את חתונתנו, טלקה?"

היא צוחקת: – “נו, אביך” –

פני קותיל נעשים רצינים ועיניו נהיות רכות: – “אין עתה יהודים כאבא שלי, טלקה”, – וטלקה מתעצבת ושותקת.

---

א

האשה הצעירה, הגבוהה, שחורת⁻השערות, שעיניה הגדולות כאילו זרקו צל חלום על פניה הלבנים – נראתה כאורחה מוזרה קצת באותו העולם ששכנה בו. בחנויות היתה מופיעה בימים הראשונים בלוית חיל משרת, ולאט, לאט התחילה מופיעה גם יחידה, ורק לעתים רחוקות מאד בלוית האופיציר סטרַחוב שישבה עמו. בקלוב לא ראוּה אף פעם, וזה פתר במקצת את חידת-מצבה: חיים בלי נשואים. רק פעמים שלש פגשוה בחברת נשי האופיצרים מהחפשיות ביותר. מצב זה לא היה מפתיע – בחוגי אופיצירים ופקידים היו חיים בלי נשואים הופעה מצויה, – לולא נצטרף פה גם מאורע יוצא מן הכלל. החיל המשרת התחיל עם בואה קונה בשר באטליז יהודי. ופני האשה המוזרים נראו טבעיים ומתאימים לה: יהוּדיה.

ועם חמר לשיחה חדש בפי החנוניות נולדה גם חידה חדשה. אם נשמה כשרה היא – הרי מדליקה היא גם נרות בלילי שבתות – למה חיה היא עם גוי? ואם הגיעה לידי כך – בשר כשר ונרות⁻שבת למה? “ודאי אינה סובלה בשר חזיר”, החליטו החנוניות, “ואת נרות⁻השבת מי ראה?” אלא שמראֶהָ הסימפטי של האורחה לא נתן לרוחות לשקוט. מדברת היתה בקול שקט, מצלצל ונוגה קצת, עיניה מביטות בפשטות וכאילו גם שקועות באיזה מרחק, נולדה הרגשה כללית: “יונה שקטה”; וחיה הזקנה, הארי שבחבורה, בטאה: “כבת ישראל כשרה”, והוסיפה בקול עמום: “להבדיל”. וצץ גם חשק להתקרב לזו ולדבר עמה בגלוי-לב, אלא שלא נמצא אמץ והזדמנות לכך. והחידה הזדקנה במשך הזמן ואת פתרונה לא מצאה.

מחוץ לחנויות לא נראתה כמעט, לבתי תפלות הנוצרים לא באה, ולשמע את החזן בימי שבתות ומועדים או בקונצרטים – כדרך האופיצירים ונשיהם – לא הלכה. פעם ראוה עומדת בחוץ מאחורי החלון של הקלוב העירוני בנשף רקוד, בתוך עלמות יהודיות מהשדרות הגבוהות ונערות נוצריות מהנמוכות. כשפניה עטופים בסודר, באופן שנראו רק חלק קטן שלהם ועיניה המבריקות. בת חנונית מַכרה ברכה אותה בשלום, והיא ענתה בנעימות ושבה להביט בעינים צמאות לתוך האולם.

ספרו בעיירה, כי שם בבתי-הצבא מחוץ לעיר מקבלים אותה רק בבתים יחידים. ורק בשעה שאין אורחות אחרות, חוץ מאלה שנפגשות עמה. ראו גם כן את סטרחוב מטייל לפרקים יחידי מחוץ לעיר ופניו עצובים. והצעירות היהודיות מוסיפות היו, שאוהב הוא אותה מאד וחייהם הם טובים ויפים; ופניהן מאירות היו אז בערגה ומועבות בצער. האופיצירים היו האידיאל של קוַלירים בעיני הצעירות היהודיות, וחברה אחרת מתאימה לא היתה להעשירות המשכילות שבהן. וחברה זו היתה מחוץ לסדר, והיה בה מעין הרגשת עלבון. האופיצירים היו באים לרגלי עסקים לבתי יהודים עשירים ואמידים. והצעירים שבהם היו גם מטיילים בערבים אפלים עם בנותיהם של אלה באיזה רחוב צדדי של גוים בין אילנות וגנים, בשעה שנשי הפקידים והאופיצירים ובנותיהם לא יכלו לסבל את היהודיות היפות, וסגרו לפניהן את דלתי בתיהן והקלובים. והחיים שמעבר לתחום, חיי “הגוים הגבוהים”, משכו וענינו ולא נתנו ליהודיות הצעירות לישון.

ב

אוסיף גורין, סְגָן ראשי לקבלן עשיר, יהודי גוץ, בעל⁻משקפים עם זקן מגולח ושפם פולני – נכנס ערב אחד לדירת הקפיטן בוריסוב, שאשתו של זה, יפהפיה בת שלשים וחמש, חיה וקלת⁻דעת, היתה תמיד שמחה לקראתו. גורין היה נמצא תמיד בחוץ, ברכבות, בדרכים, בכפרים ויערות, והיה מביא עמו ריח שדה עם אתמוספירה של כרכים בבת-אחת, דבורו הרוסי יפה היה, פשוט וחזק, של אדם בריא ופקח בלי ערמומיות יתרה. בהיותו מהוקצע, מחונך ומנומס, שֵכל יהודי עם בריאות רוסית", בלשונה של הגברת בוריסוב – מצא חן בעיני האופיצירים, ויהי מקובל באותם הבתים שלא שררה בהן אנטישמיות, וגם לא התנפחות יתרה.

ובאותו הערב נפגש שם גורין את הגברת סטרחוב, פגישה שנפתע לה מבלי שידע מדוע. “יהודיה, אבל כל⁻כך נעימה” – לחשה לו גברת הבית, מתוך תמימות והרגל, מבלי שהרגיש גורין אף צל של עלבון, בדעתו להבדיל בין התפרצויות בלי-יודעים אלו לבין גסות ושנאה, ומתוך התיחסו לחוגים אלה, אמנם בלי שום הכנעה אבל גם בלי עצבנות יהודית. גורין הסתכל מן הצד בגברת סטרחוב בתשומת לב מיוחדת. זו הרגישה עצמה חפשית וטבעית בספירה קטנה זו, שרובה היו גברים ושרק שלש נשים חפשניות וקלות השתתפו בה. הערב עבר בנעימות: פטפטו, רקדו קצת כלאחר יד, שתו תה ובעיקר שחקו בקלפים. נשי אופיצירים ובנות אחדות היו בעונג גדול נמצאות בחבורה קטנה, פשוטה ועליזה זו. אילו יכלו לותר על המקובל, ואך הגברת סטרחוב נראתה כאילו מחוץ לכל שאלות אלו. היא לא שחקה בקלפים. התרחקה פעם בפעם לאולם ונגנה על הפסנתר נגינות עצובות מאד ועליזות מאד, וקפצה מאלו לאלו כמו בלי שום מעבר. מרת בוריסוב היתה קמה מזמן לזמן, נכנסת אליה, מתלחשת עמה קצת והן צוחקות יחד. ואחרי נשקה לה היתה שבה אל ה“וינט” וגורין הצטער מאד שלא מצא שעת-כשר להכנס גם הוא שמה.

באחת עשרה קמה הגברת סטרחוב ונפרדה מעל החבורה, וסטרחוב, שנכנס רבע שעה קודם, קם והלך עמה. התחילו אז אצל השולחן מדברים עליהם. בוריסוב, אופיצר בעל נפש פשוטה, כבד⁻תנועה, לא צעיר ובעל מסורות ישנות ועם זה משועבד לאשתו היפה, העיר בראשונה, כי לא כדאי כלל לפטפט; צריך לשחק ולשתוק, זה יותר בריא, ביחוד לגברים, הגברת פון⁻טילו, אופיצרית צעירה, שהיתה באה תמיד בלי בעלה, סטרה לו לבוריסוב בחוטמו: “אין דבר: איבן בן⁻וסילי אוהב גם כן קצת את היהודיה העצובה”, והגברת בוריסוב צחקה: “אני איני מקנאה, אבל את, מרי, אינך מכירה עוד את הילינה. אין היא עצובה כלל וכלל. היא עליזה מאד, מאד. היא תעבר את כולנו”.

ימים אחדים אחרי זה לעת שקיעת שמש, כשנכנס גורין לבית בוריסוב, הזמינתהו הגברת להכנס עמה אל סטרחוב. שם ישבה אז אשת קפיטן זקנה, שלא היתה שייכת להחבורה, ורק היתה באה לפרקים אל הגברת סטרחוב מתוך איזו נטיה אליה. גורין שהיה נמצא כמעט תמיד בחברת נוצרים, הכיר פתאם בהכנסו להאולם הקטן. כי ערב שבת היום, מה שנשמט קודם לכן מזכרונו. סטרחוב היה חפשי בדעות, והאיקונין ונר התמיד היו תלויים אצלו בחדר המשרת. ועתה עמדו על השולחן לפני העששית בעלת הכפה הורודה, שני נרות דולקים, שהקפיטנית הזקנה הסתכלה בהם בחבה מהולה בהתמרמרות. על השולחן הקטן רתח המיחם, והילינה מסכה תה להחבורה. סטרחוב התהלך הנה והנה עליז ומתלוצץ. וצחוקו הבריא והמצלצל מלא את החדר. אחרי שישבו האורחים לשתות תה, פנתה הקפיטנית הזקנה בדרכה אל סטרחוב: “אין לנו להתבייש. אני זורקה תמיד את האמת⁻האם. אם אוהב אתה את הילינה עליכם להכנס לנשואים. כך⁻אי⁻אפשר. הילינה סובלת ותסבל עוד יותר”. סטרחוב התמתח לפניה חציו צוחק וחציו נרגש. “ומה אעשה? הילינה אינה חפצה”. הקפיטנית הזקנה מוסיפה להתרגז: – “טפשה היא, כלומר – ילדה”.

בצאתם אמרה הגברת בוריסוב לגורין: – “מה עלובים הם בני האדם! אינם יכולים לסבל שום דבר חפשי ואוריגינלי. מה איכפת להם, למשל, אם אנו חוטאות קצת? יאמין לי: האחרים מצטערים יותר מהבעל עצמו. ומה בכך אם הילינה יהודיה וחיה שלא בנשואים? חיים כל כך יפים! כל זה הבשר הכשר, הנרות של שבת, המצות לפסח, ההתבודדות בימי חג יהודיים, הצום הגדול שלה, האהבה השקטה והמסירות בלי צביעות וכבדות – מה יפה כל זה! הילינה תהיה אשה נחמדה. לו הייתי גבר הייתי לוקחת לי רק אהובה, ואהובה כזו. הילינה גם כשתבגד – תבגד יפה, עוד תיף אז מעתה”. גורין שתק. היה ליל סתו אפל בחוץ, וגורין הרגיש איזו תוגה בלתי רגילה: לגורין האלמן לא היה בית. וגורין הרגיש, כי כל תענוגות הדרכים וכל אותו הפלירט עם הגבירות בוריסוב וכדומה אינו מרוה את הנפש. וכל הערב צלצל באזני גורין הצחוק העליז והמצלצל של סטרחוב.

ג

הגברת סטרחוב נסעה בסוף החורף, אחרי שהותה בעיירה כשנה. סבבו שמועות סותרות זו את זו. אמרו שנסעה לבלי שוב יותר, וכי סטרחוב שלח אותה. סטרחוב נשאר בעיירה, אלא שמזמן לזמן היה נוסע לאיזה ימים, דבר שבעיירה לא שמו לו לב. בחוגי האופיצרים היו מאורעות יותר חשובים, וזה נשכח מהר. ספרו שם תחלה כי הגברת סטרחוב נסעה אל אבותיה, והענין נשתתק.

לסטרחוב הגיעו ימי בדידות, וכדי לפכח אותה התחיל מתהלך הרבה בעיירה. כל זמן היות הילינה עמו היה הכל פשוט וברור. עתה התחיל איזה רגש אי-מנוחה מנקר בלב. הורגש איזה צרך מיוחד להכיר את הילינה, לחדור אל מסתרי נפשה. וככל הרבותו לחשוב בה – נראתה יותר רחוקה ומוזרה עם כל טבעיותה ופשטותה. “יהודיה”, אמר לו אופיצר זקן מכר, “על טיבו של עם זה לא תעמוד לעולם”. ונולד פתאם צרך להכיר את עמה של הילינה. באו ימי פסח, והשתלשלו הדברים כך, כי בהתאונן סטרחוב בבית יהודים מודרני-למחצה על בדידותו – הזמינוהו לסדר. והוא ישב כל הערב. והסוד הכי גדול של היהודים, לפי דעת הנוצרים, זה שהדמיון של העמים קשר אותו עם אגדת-דם – סוד זה הופיע עתה, מוזר אמנם במקצת, אבל כל כך בלתי-סודי, שסטרחוב הפתע מאד. בימי החג הלך לשמע את החזן בבית הכנסת בימים הראשונים ובבתי המדרש השנים בימי החג האחרונים. בתי-המדרש היו דוקא פשוטים מאד, רק שהאחד בהם, הישן, היה צר ונמוך – והאויר היה מחניק ברב-עם. השני, בית החומה הגדול והגבוה, היה דוקא מלא אור, רק מוזר היה לראות בשעת קריאת התורה, – בהתפזר אותו הקהל שבא רק לשמע את החזן, – שורת אנשים יושבים על ספרים גדולים ולומדים בחשאי ליד השולחנות הארוכים לעומת המתפללים. “אלה התפללו במנין ראשון”, הסביר לו צעיר מגוהץ וגלוח ובעל מנשטים ושרשרת-זהב. אבל יותר מכל ענין בית-הכנסת, היה זה בית עץ גבוה ומרובע, שגגו הגיע כמעט עד פסגת מגדל בית התפלה הפרובסלבי. ארון הקדש הגבוה והרחב, הענקי כמעט, היה נתון תוך כנפים קלועים מעשי חרט, שבהם נתונים היו כל מיני חיות וצפרים חרוטים בעץ, ומעין זה היה גם הכרכב שלו. היה גם מזרח מצויר עתיק ועל הקירות היו ציורים מחוקים ומטושטשים מזקן, כל מיני תפלות וציורים סתם. וגם התקרה מצוירת היתה באופן עתיק, וביחוד הכפה למעלה, שצפרים בנו להן שם קניהן והיו מתעופפות מתוך האפלולית אל החלונות הסמוכים לתקרה, שגם בהם היו קני סנוניות, ושופכות עליזות של צפצוף במרחב, ושצפצופן היה מתערב עם קולות הסופרנים והאלטים. אל בית הכנסת ירדו במדרגות כבדות. לשני צדי המדרגות נמצאו בפנות השבכות המודרגות בשביל התינוקות, ולצד צפון התרומם אהל בעל קירות חורים, חרוטים כל מיני צעצועים וצפרים. לאהל עלו במדרגות ושם עמד כסא-מסב רחב ושולחן ממולא חול, וגם שרפרף קטן לרגלי הכסא. וביום שבת אחד ראה סטרחוב ברית מילה יהודית בתוך האהל, מאורע, מאַחרי שזה שנים לא מלו בבית הכנסת. ושוב היה הכל גלוי וכמעט מובן, למרות הלשון העתיקה והזרה. עמד שם גורין על ידו ונקר בצחוק תוך החול, בהראותו לסטרחוב את גלות-העור הצפונות בחול. “זו היא אפשר שלי”, אמר גורין בצחוק, “פה בחול הן משתמרות הרבה שנים”. הוא הראה לו גם את “השמות” מתחת לבימה, אלו שיום אחד יוציאום משם לקברם בהלוית כבוד בבית-הקברות. סטרחוב ראה גם חתונה יהודית בחצר בית הכנסת, אחרי שהובילו את החתן והכלה בכלי-זמר כמעט דרך כל רחובות העיירה. הזדמן לו להיות בשעת הספד ובבית הקברות. וגם את המקוה ראה, אותו המקום שקרא עליו כל כך הרבה רעות באיזה ספר על היהודים והתלמוד. הוא ראה גם את תלמוד התורה, וגם את בית-מדרש הסנדלרים בבוקר. בראש אשמורות, בשבתם לפני רבם והוא קורא מתוך הספר ומבאר והם חוזרים אחריו. היה כל זה מוזר – ואך פחד לא היה. כל אותם הפחדים שספרו תמיד ושקרא באותו הספר הנורא על דבר התלמוד – נראו כעין אגדה. אפשר היה לעבר בסמטה הכי אפלה של העיירה מבלי חשוש לאיזו סכנה, ובחגים היהודיים לא נפגש אף שכור. הוא שאל פעם את גורין: “אפשר היו קודם יהודים אחרים! הרי לאלה אין שום מסתורין? מבין הוא: ברית מילה וחתונה ו”סדר" כזה – והכל בלי מסתורין". גורין עקם שפתיו: “מסתורין – גם יום הכפורים הוא בלי אלה. מסתורין למה להם? ואנשים אלה לא נשתנו מעולם – גם אברהם אביהם היה ודאי כך”. סטרחוב צחק. “הם דוקא יפים הזקנים” – אמר – “מתנהגים הם עם אלהים כילדים מפונקים”. – “כן, כן”, עקם גורין את שפתיו עוד יותר, “בני-בית הם אצל אלהים, אלא שהם מרמים אותו בכל חג”. ובגלוי-לב ספר לו את דבר העירובין, מכירת חמץ, ורק על ענין היתר-עסקא האפיל קצת. “ומה שנוגע ליופי הרי כולם פרועי שער ומזיעים”. גורין העגול והשמן היה דוקא לפרקים נושם בכבדות ומזיע היטב בימי קיץ. סטרחוב התענין בחסידים. “לכת זו ודאי יש מסתורין – מה חושב הוא גורין על זה? אפשר אינו בקי בענינים אלה?” גורין נעלב כמעט: “אני למדתי הרבה בילדותי. עד היום אני עוד בעל קריאה ובעל תפלה יפה. וכשאני נמצא באיזה חג בכפר אני שם החזן אצלם, ומאכילים אותי שם בכל מיני מתיקות ומאכלים שמנים, לאות תודה”! הוסיף בצחוק רחב. “ומה שנוגע לחסידים – הבל הבלים יש להם אבל לא מסתורין. יש להם איזו מספרים וגימטריאות, ואיזו מעשיות טפשיות על מלכים ושדים. ואיזה רבי רמאי הפושט את העור”. והדברים נאמרו באותו הבטול של דורות, אשר לסביבה המתנגדית החזקה ביחס לחסידים העלובים הבודדים, שבקושי יש להם מנין לתפלה בימי שבתות. “מסתורין” – צחק כמעט בחריקת שנים – “יושבים בשבת לפנות ערב וזוללים ומשתכרים וצועקים”. בעיניו היה כבר סטרחוב מין יהודי למחצה, ולא צריך היה לחפות על שום דבר, בשעה שדבר עמו. והשיחה נגמרה בכך, כי בציין סטרחוב את העובדה שאין אצל היהודים לא רוצחים ולא שודדים – התפרץ גורין כאילו מתוך איזה עלבון קשה: “כך – מוגי-לב. גנבים ורמאים יש די”.

סטרחוב קרא עתה בשקידה מרובה את הדברים על התלמוד, והרבה הרבה דברים הופיעו עתה לפניו בצורה אחרת. מנהגים ומצוות שנראו לו תחלה פראים וחסרי טעם קבלו עתה תוכן וכווּן, ואלה שנדמו לו קודם טפוסיים נראו לו עתה רק מקריים ותולדות של חקוי. ההערכה של טוב ורע ביחס לאלה אבדה לו, ולפני עיניו הופיעו רק עובדות, שהיו גלויות, בהירות ובולטות ושכונותיהן היו מובנות מהעובדות עצמן. לא היה מקום לא לקטרוג ולא ללמוד-זכות. היה פה ענין עם עם עתיק, החי את חייו בסגנונו שלו, ושיש לו אותה הזכות לחיות אותם, כמו שיש לעמו שלו הרשות לחיות את חייו. והרבה פנות בנפש הילינה הוארו; דוקא אותן הפנות שיסוד הלא⁻יודעים כה חזק בהן. נהיה מובן אותו היסוד הביתי החבוי והשקט ביחד עם תשוקת הנסיעה התמידית; אותה החשבנוּת שכאילו הניחה את חותמה על כל גיד, ואותה ההתפרצות הפתאומית שיכלה ברגע להפוך את הכל; אותה הצניעות ורטט-הבישנות הממלא אותה גם ברגעים הכי אינטימיים וביחס איש הכי קרוב, ואותה הרתיחה של הדם הדרומי הכהה והמתלהב. נזכרו הרבה עובדות, מאלו שמעלים אותן על השפתים רק ברגעי התגלות-לב מיוחדת, ומאלו שהאדם לוקחן עמו כסודות יקרים אל קברו. נזכרה אותה המלחמה הכבדה, שעברה עליה בטרם החליטה ללכת אחריו. ואותה ההחלטה הפתאומית ללכת, זו שתיכף אחרי קבלתה נעשו יתר הצעדים בדעת, בחשבון ובזהירות, וששום כח לא יכול היה לשנותה, אותה המחיצה ברגעי-אור בין ביום ובין בלילה, שנהרסה רק ברגעי חשך גמור, ואותה ההתכוצות מפני מגע יותר מדי כבד, וגעל-הנפש לשכור ולחיה הטמאה. ולכל אלה הצטרפו פרטים ופרטי פרטים, שעברו את הגבול הניתן לגלות, ושגם ברטטם על השפתים לא עברו אותן. והיה רצון כי יבא איזה איש פלאי, ויפתח לך פתאם אותו כתב הקסם של הספרים הגדולים, שאלה היהודים התגרנים הכפופים מבלים בהם כל כך הרבה שעות, כשעיניהם מזהירות, ושמיַפים כל כך את הפנים החורים של הבחורים הרזים והנוגים, בהיותם שקועים בהם. והלב נהה לעולם ששביל פתוח ומקשר יעבר בו מבית-התפלה מלא-המסתורין, השקוע בתוך ענני קטרת ולבונה והמואר באור פסלים ופני קדושים ומעונים – לבתי-הכנסת והמדרש הריקים – שביחד עם הפסלים והתמונות שאין בהם כאילו סר גם האלהים מתוכם – והגלויים באורם הרך והיום-יומי, השוקעים בערבים בתוך אדי נרות חלב, והרוויים עצב של פנים חורים ומעונים אשר לבני עם עתיק וסובל. חפש-הדעת נראה חדל-ערך ועלוב, לגבי העובדה הכבדה של סגנון-חיים ועבודה בן אלפי שנים. ובהגלות המסך מעל חלק הבלי-יודעים של הנפש האהובה, חדרה העין גם לתוך הבלי-יודעים של נפשו הוא. ובאה הרגשת אושר ביחס לאותו היצור שתחת לב האהובה, אותו היצור פרי סערת-לבו ודמו, ושיאחד בקרבו את שני היסודות העשירים של עם קטן עתיק וגוי ענקי צעיר לימים, ושעינו של זה הבא תשקיף באור ובעלטה אשר לשתי התהומות. ועם הגעגועים לעולם חפשי, שבו לא יושמו כבלים על ידי שתי נפשות אוהבות, באה גם הרגשת הכנעה של חבה לקבל יסורים, לשם אותו היצור מלא-הגורלות הבא. “ומלא רצון האלהים – רצונה!” לחשו שפתיו לפרקים ברגעי עלטה, בעוד אור וסוד בנפשו. והעתיד האפל נצנץ רגע בהיר ויעמס, והאהובה והיצור הקטן מלאו את חלל כל העולם – את הלב.

ד

בבקר אחד, בשוב גורין מן הדרך, מצא כרטיס-בקור של סטרחוב על שולחנו. כשנתפנה מעסקיו, נח שעה, שתה תה ממיחם מוכן לשמו וסעד לבו כראוי – קם ונסע לבתי-הצבא. סטרחוב לא היה בביתו וגם בבית חיליו לא היה. גורין נכנס אל הגברת בוריסוב, וימצא את הבית מלא וסואן, שעת-תה שלאחר צהרים. גברת הבית קדמתו באיזה מבט מסתורין, וגורין הרגיש שמתרקם פה דבר-מה סודי. הם חפשו הזדמנות להתיחד איזו רגעים לשיחה, אך אי אפשר היה להפרד מן החברה אף לרגע. גורין נפרד אחרי שישב כשעה, והגברת בוריסוב לותהו ולחשה לו בפרוזדור: “בערב נבוא אני וסטרחוב אליך; תחכה לנו בחדרך במלון”.

ובעוד שעתים, בערב, ישבו שלשתם בחדר גורין ליד מיחם רותח. סטרחוב הוציא מכתב מכיסו ויושיטהו למרת בוריסוב, שקראה מתוכו פרזות בודדות: “אבותי דורשים ממני שאכנס לנשואים; דודתי מטיפה לי בכל יום מוסר: אסור שתהיי כזונה. אמי מביטה עלי עצובה ובעיניה דמעות, ואבי החרד והקנאי שותק. מה עלי לעשות? חיינו היו כל כך יפים. אבל מה יהי עם הילד? מה לי לעשות בנוגע לו? ומה אענה לו כשתבטנה בי עיניו נוזפות: וכי לחרפה הבאת אותי לעולם? ואיה המוצא?” בחדר השתררה דממה. הגברת בוריסוב נשמה בכבדות ונגבה פניה במטפחתה; גורין שתופף תחלה באצבעותיו על השולחן תמך ראשו בידו ושתק, ורק סטרחוב דבר: “איני מבין. יהודי קנאי כל כך ומסכים שבתו תתנצר. יסלח האדון גורין: לאלה האנשים שם אין אלהים, רק התועלת והחשבון הפרטי ולא יותר”. והתרגזה עתה גם הגברת בוריסוב. לתמהונו של גורין הביעה זו השקפה מוזרה: “לא, לא, פה גורם אינסטינקט-המשפחה היהודי. הילינה אינה חפצה להשתחרר מן הילד. והאבות אינם יכולים לחשוב אחרת. ומה יעשו האבות, הישלימו עם ילד בלתי חוקי? אבל הילינה אינה צודקת. יש פה רק מוצא אחד: אין הילד צריך להולד. זאת אמרתי לה עוד אז”.

סטרחוב ישב כל הזמן כפוף וראשו תמוך בידיו. הוא היה שקוע יותר מדי במחשבותיו שלו, ודברי הגברת בוריסוב גם לא נגעו באזנו. הוא טוה לו עתה בתוך-שיחה את ארג-מחשבותיו אלו: “כמה שטרחתי לתפוס את הדברים – איני תופס. כך בימים שקטים נדמה לך והנה כבר קצה החוט בידיך – ובא איזה מאורע ומנתק לך את החוט והנך תועה שוב באיזה לבירינת. הילינה זו, נערה שקראה הרבה ואדם חפשי-בדעות, שבבית אבותיה זלזלה במנהגי-הדת – בעצמה ספרה לי זאת – ופה הרי לך בשר כשר ונרות שבת. ולשמוע את החזן והמקהלה – לא: אין לה רשות להכנס לבית-כנסת. ילד היא חפצה ללדת דוקא מנשואים בלתי-דתיים אלה, ונכונה היא אפילו לעשותו ליהודי. איזו קפריזים! ודוקא האבות הקנאים שלה, שהראו אז כל כך פראיות ביחס אלינו – דוקא הם דוחקים אותה עכשו לצעד כזה. אפשר לצאת מן הדעת. יאמר נא האדון גורין – יסלח נא! יש שאני חושב כי העולם היהודי הוא בית משוגעים. לא חסר כלום, רק שאני סטרחוב אשתגע גם כן ואתיהד”.

בוריסובה פרכסה מתוך צחוק: “חה, חה, חה! סטרחוב יהודי. חה, חה, חה!” – צחוקה נהיה עצבני. וכמעט נענע אותה. "לא, אין בכחי לפתור שאלה זו, אמרה בהתגברה על צחוקה: “היינו צריכים להזמין את הקפיטנית הזקנה, את האדון בוריסוב, זה שיש לי קצת יחס אליו, ואת – הרב. חה, חה, חה! אידיאה מוצלחה! באמת נזמין את הרב, לא את זה המדבר רוסית, את המגוהץ, – לא, את הרב האמתי, זה שיש לו זנבות על כובעו. ראיתיו פעמים אחדות: אדם יפה, פטריארכלי, פקח. נזמינהו ונשאלהו”. ופני האשה מרובת הנסיונות נהיו פשוטים ותמימים ועיניה פקוחות ובהירות כעיני ילד, “מה נדע אנו? האדון גורין רוסי הוא יותר מדי, בריא בשביל להסתבך בשגעונות אלה. מי יודע מה חבוי שם אצלה מתחת לבה. רק, חבל! צריך היה, סטרחוב, שחייכם ישארו כמו שהיו. כל כך יפים, אוריגינליים! יקח השד את הרבנים והכהנים שלנו יחד!”

גורין התהלך בחדר נרגש הנה והנה כמעט כל זמן השיחה. הוא עשן פפירוסה אחר פפירוסה, נשך צפרניו ורטן לעצמו נגון חשאי. איזו תערובת של כל-נדרי ונגון קצפי יחד. – “מה אוכל ליעץ?” אמר בהרגישו את עיני השנים נטויות אליו. סטרחוב הזקוף היושב עתה כפוף ונדכא, וזו השובבה, ה“לביאה”, כפי שהם קוראים לה, שמראה כילדה קטנה שהצליפו אותה והיא חפצה לצחוק ומתבישת. “מה אפשר להגיד, מצב גרוע משל תתרי, מצב יהודי”. – בפעם הראשונה כאילו הרגיש, כי החיים מסובכים הם יותר מאשר חשב הוא בבריאותו ובדרכו הישרה. לו, לגורין, לא היה קשר מיוחד לעולם היהודי. להתבייש ביהדותו, להסתירה, בשביל זה היה פשוט מדי וגאה, אבל לא חשב אותה גם למעלה יתרה. בדיעבד היה מוַתר על כבוד זה ועל נחת זו. להתנצר לשם זכות ישיבה, משרה, קַרְיֵרָה – מאוס, אבל קרובתו שהתנצרה מתוך אהבה ונשאה לאינז’יניר – לא חטאה שום חטא. הוא היה מבקר אותה בעונג שם בכרך שגרו בו. רק פה הרגיש שאין הענין פשוט כל כך. לבוריסובה, לסטרחוב ואפילו להילינה עצמה יש יותר רשות ואפשרות לאחוז בפתרון הפשוט והטבעי, ואם הם אינם יכולים – מה עליו היהודי להגיד? ומתוך איזה צרך של השתמטות התפרצו מפיו מלים, שתיכף התחרט עליהן קצת: –“לי, להחפשי, יש רשות להתיחס לצעד קיצוני בלי שנאה; אבל אביה, יהודי קנאי, מה שותק הוא, צבוע זה?” – סטרחוב ובוריסובה מצאו דוקא את הדברים טבעיים מאד, אלא שמוצא לא נמצא, והוא נסה לאחוז בדברי הילינה כבעוגן-הצלה: “הרי היא על פי מכתבה נוטה דוקא לפתרון הכי פשוט?” – שאל הוא באיזו זהירות לא מצויה אצלו. היה לו רגש, כי אם תאחז הילינה בפתרון פשוט זה – ישובר איזה כלי יקר מאד, של כסף או של חרסינה יקרה. בוריסובה וסטרחוב צחקו, היא מתוך איזו הרגשת בגרות ביחס לאותו הפקח גורין המדבר עתה כילד, וסטרחוב מתוך מרירות של אין מוצא. “הרי יש עוד איזה “אבל” – במכתב, גורין יונתי”, אמרה והביטה עליו כמעט ברחמים. וסטרחוב הוסיף: “אני מכיר את ה”אבל´של הילינה. מה שהיא אומרת לא נורא, מה שהיא משתיקה בקרבה – זהו העיקר. ואם תתחרט? הרי כל אותו הבשר הכשר וכו' בא מתוך ריאקציות שבנפשה". בוריסובה קפצה ממושבה והציתה סיגרה מתוך התרגשות. “כשתתחרט הילינה – יהיו החיים גיהנם”. עיניה הבריקו וכאלו ראו את שיבא, וצהלו לקראתו. “הילינה היא כולה נשמה, לא, – דם!” וברק עיניה כאילו חתל את הכל באפל. סטרחוב טייל נרגש הלך ושוב, גורין ישב בפנת ספה ותמך ראשו בידו, ובוריסובה ישבה וידיה בחיקה חשוכת⁻עזרה. ופתאם הבקיע את הדממה קולו של סטרחוב, ודבר מה כבד ומעורפל שאיים מעל התקרה ירד ורבץ עתה נכנע על הרצפה: “אני אכתב לה”. והוא ישב וכתב על חצי גליון קטן שורות אחדות. בוריסובה לקחה את המכתב וקראה חציו לעצמה וחציו לאחרים: “אני כולי שלך ולעולם – לכל הפחות כך מקוה אנכי, – אהיה שלך. עשי כפי שתחליטי, ואני בטוח שפתרונך יהי הנכון. פתרונך – אי אפשר שיהי אחר. אני נכנע לכל החלטה שלך, ואת האחריות בעד החלטתך נשא שנינו חלק כחלק. לגריגורי שלך יש כתף די חזקה גם בשביל הצלב הכי קשה”. גורין הרגיש כמו דקירה. “גם בשביל צלב יהודי” – לחש לו לבו באירוניה והוא קפא בשתיקה. ואך הערפל שעל הרצפה כאילו התפזר לאט, והנשימה התחילה להיות קלה ונוחה.

בוריסובה קמה, נגשה אל סטרחוב. העבירה את ידה על שערותיו, גחנה ותשק לו על מצחו. “ובכל זאת לא טוב להתמסר לגמרי בידי אשה. אנו איננו אוהבות זאת גרישה, יונה שלי”.

ה

הבַטַריָה של סטרחוב יצאה למשכנות-שדה בקיץ לשני חדשים, וסטרחוב יצא עמה והיה בא העירה רק פעם בשבוע. הוא התרחק עתה מבתי היהודים, מתוך איזה רגש מעיק. את הספר על התלמוד זרק לקרן-זוית, הטון ספוג-השנאה שבספר הרגיז והדברים חדלו מעניין, ואל בית הכנסת חדל מבוא, וגם אי-אפשר היה. בית הכנסת תוקן עתה וחודש, אחרי שנבחר גבאי חדש, מודרני במקצת, מהקרובים לרשות. ואך בסוף החדש השני, כשעמד סטרחוב לצאת לדרך אחרי קבלו חפש לשני חדשים, נמלך פתאם ונכנס באמצע יום חול לבית הכנסת. נמצאו שם עוד בעלי מלאכה אחדים, שגמרו פה ושם את השכלולים, ופה ושם עמדו עוד סולמי סיָדים וצובעים. בצעדו על המפתן, טרם הספיק לרדת, נדהם. לקירות בית הכנסת היה עתה מראה אחר. מתחת צובעו הקירות כמו הספסלים בצבע חום-שקדי, ולמעלה היה להם צבע לבן, עם רמז משהו לכחלחל תוכו. ולרוחב הקירות מלמעלה בין הספסלים והחלונות כאילו נמתחו סרטים אדומים מעשה עניבות, ובתוכם הנשרים של הדגל הרוסי, כלומר, רק ראשי-הנשרים בלי מחציתם התחתונה. סטרחוב עמד ופרש ידיו למראה. נעלמו כל אותן הברכות והתפלות והאותיות המוזרות הגדולות והקטנות, נעלמו ציורי החיות והעופות, גז רבוי הגונים והצבעים המשונה והעתיק כל כך, שלרגלי טשטושו ודהותו קבל צורה של סגנון עממי עתיק. נעלמו פה ושם מעשי-חרט שונים, “שבורים היו” – אמר לו אחד בעלי המלאכות; “שם הם מתגלגלים”, והוא הראה לו על פרוזדור קטן, שהוביל לעזרת הנשים התחתונה, מקום מתפללות היו נשים זקנות, שהעליה במדרגות קשה להם וגם צעירות כבדות נשימה. גם שבכות הילדים קבלו את הצבע החום-שקדי. ונעלם גם האהל עם כסאו ושלחנו. “איה זה?” שאל סטרחוב ברמזו למקום הריק שנמלא עתה ספסלים; ובעל המלאכה ענה: “גם זה היה ישן, רצוץ, וגם לא לפי טעמם”. נכנס עתה אחד הגבאים, חנוני שבנו למד בבית הספר המחוזי; בהתפעלות מרובה הראה עתה לאופיציר על הסדר החדש והתקונים וביחוד על סרטי-הצבע והנשרים. “מה, נכנסים אלינו עתה בני אדם. אי אפשר שיהיה לכל אותה הצורה הנושנה”. סטרחוב נזכר באמר לו גורין לפני שבוע: “בית הכנסת קבל עתה צורה אנושית”. בעונג שהה עתה מבטו על התקרה והכפה, ששמה לא חדרה יד הסיָדים והצובעים והרבועים הפשוטים שעל התקרה נראו עתה חביבים. הגבאי מהר להצטדק: “אין עתה די כסף בקופה. נצטרך לחכות איזו שנים, אבל גם את זה ניַפה”. והוא הוסיף לטעון: “כמה לכלכו פה הצפרים! עכשיו החרבנו את כל הקנים ואת הזגוגיות מלאנו ואת הפרצות. הן לא תוכלנה להכנס יותר. וגם את זה נחליף” – גמר בהראותו על ארון הקדש – “מה לנו כל צפרים וחיות אלו? זה לא לפי זמננו”. היה לסטרחוב חשק לשאל: “וגם את תורתכם תחליפו?” ולא שאל. הוא ירד לבית הכנסת והביט לכל פנה, נזכר באגדות על דבר אותו הבנאי שבעצמו בנה, חרט, סייד וצבע, ושלאחרונה נפל מעל הסולם ויהרג בטרם הספיק לגמר את משיכת⁻המכחול האחרונה. מה תרגיש עתה נשמתו של חרש זה ברחפה פה? נזכר בפצצה של נפוליון שנקבה חור בקיר – ועיניו חפשו את מקום החור הממולא והבולט. לחנם; הקירות היו חלקים – “כחתול מלֻקק וכנשר הממלכתי”, אמר סטרחוב לעצמו. עיניו חפשו את ה“שמות” שבצבצו מתחת לבימה. גם פה סתמו את הפרצה. “סדר. משטר”, אמר סטרחוב באירוניה של מרירות, ופני היהודי בעל המצחה המבריקה רחבו והבריקו מנחת. “אנו גם ננהיג סדר, איש לא יטייל יותר. כל אחד יהי מוכרח לשמר מקומו”. סטרחוב חשב: זה דוקא צריך, אבל זה צריך לבוא מעצמו, – וגעגועים תקפוהו אל המתפללים ההם, “הילדים המפונקים”. הוא עלה במדרגות ויצא דרך שבכות-הילדים אל הפרוזדור הקטן. שם היה תלוי עתה נר התמיד שחור מפיח ומאֻבק, והשולחן עם החול סגר למחצה את הדרך לעזָרה. לסטרחוב נדמה כי ראה חתול קופץ מעל השלחן ונעלם. “בהמה טמאה”, היה הרגש שתקף אותו, ונדמה לו מוזר אותו התעוב לחתול החביב כל-כך. בעזרה עמד שולחן כזה יותר עתיק ממולא חול. זה עמד שם הרבה שנים, ומוזר היה כי שולחן זה הוצג בעזרת נשים דוקא, ודאי לפני איזו דורות. עולם משונה, בני-אדם משונים, ערומים וטפשים – דבר מה כבד העיק עליו, הכביד נשימתו, ידיו מששו מתוך רטט, נזכר בחתול וצמרמרת עברה בו. הוא פתח את הדלת ויצא צעדים מהירים לצד הנחל, עבר את גשר הקרשים הצר ויצא אל האחו לעבור משם אל חלק העיירה ששם היו בתי הצבא. “לא צריך לחשוב”, החליט וגרש מעל נפשו את ההרהורים כזבובים מטרידים. יום הקיץ המזהיר נראה תפל ומגהץ, וסטרחוב נטה כל הזמן לצדדין שלא להפגש בשום איש.

בשער בתי הצבא נפגש עם אחד ממשכילי היהודים, שבא שם לרגל עסקיו. הוא חפץ להשתמט, ואך ההוא עצרהו. הם פטפטו קצת וסטרחוב אמר כבר להפרד, ופתאם פרץ ההוא בשאלה: “אפשר ראה את בית הכנסת שלנו בימים האחרונים?” ולתמהונו הרגיש סטרחוב בפניו הבעה של אירוניה. “ראיתי”, ענה סטרחוב גם באי-רצון וגם מתוך סקרנות. ההוא נפנף ידו באויר כמוַתר: “כלשכת האִיסְפְרַבְנִיק ממש”, אמר, “הגבאי הראשי שלנו אדם רשמי”. סטרחוב הניח ידו על כתף המדבר. “עצוב”, אמר, ובאותו רגע נצנצה בעיניו מצחתו המבריקה של המדבר. “אבל הרי גם הוא מן החדשים?” שאל והעמיד עיניו באיש שיחו. “מן החדשים – כן – הייתי מסכים גם לעוגב, אבל שיהי זה ירושת בית מקדשנו. מקרבנו. צריך החדש לצמוח, ולא מקנצלריות שלכם. יש פשוט רצן לברוח, להדליק את הבית ו – להתנצר”, אמר היהודי הגבוה. “לא, לא”, הפסיקו סטרחוב בצחוק, “זה לא כדאי. אצלנו לא יותר טוב”. והיהודי המשיך: “אנו – לא, גם לא נכנס שמה”. – “מי – הזקנים?” שאל סטרחוב. –“גם מן הצעירים”, ענה ההוא. “לאשרנו ישנם גם כאלה בקרבנו, מעטים – אבל ישנם”. וסטרחוב הרגיש שהוקל לו בנפשו. “הם, כנראה חושבים אותי לאדם משלהם” – אמר לעצמו. – “והיכלתי אני להיות גלוי⁻לב עמהם כמוהם עמי?” היה רצון להזמין את זה לכוס תה ולדבר עמו על הכל. ואך הלב לא חפץ להפתח. היתה איזו הרגשה עמומה, כי עתיד דבר מה לבוא שיסתום את אותו השביל הצר בין הלבבות. וסטרחוב נפרד מאיש שיחו בלחיצת יד חמה, וצעד צעדים כבדים בין בתי⁻האבן הגבוהים והמוצקים של הצבא.

ו

סטרחוב נסע, שהה חדש וחצי ושב. על שאלות מכרים וידידים ענה רק בקצרה: “ברכוני. היא תבא בקרוב עם הילד”. איזו פרטים גלה רק להכי-קרובים. לבו הפתוח נסתם פתאם. עם גורין השתמט מהפגש.

פעם ישב הוא אצל הגברת פון-טילו, ונתגלגלה השיחה על רומנים. הגברת פון-טילו דברה בהשתפכות חמה על טורגיב. מרת בוריסובה אמרה: “איני אוהבת ענינים סבוכים. רומן צריך להיות קצר ונחרץ”. אופיציר צעיר, סנטימנטלי, בעל קול בַּס ונוהג חשיבות בדבורו התפרץ לתוך דבריה: “אלהים עמה, וַרוַרה ניקולייבנה! מה היא סחה? טורגניב מסובך, הרי בהיר הוא כשמי-התכלת ושקוף כ– “weschniia wody” (“מי-אביב”, ספור של טורגניב). בוריסובה צחקה: “מי-אביב, ידידי שלי, אינם שקופים, עכורים הם”. הגברת פון-טילו אמרה: “לא הכל אצלו בהיר כל כך: הילינה, למשל ב”ערב-יום”. – “כן”, ענה סטרחוב כמו מתוך עננה. “הילינה היא דבר אפל קצת”. ואחרי הפסקה קטנה בעוד עיניו טובעות בתוך עשן סיגרה, המשיך: “ובכל זאת חדל טורגניב מענין אותי. קודם חשבתי שטורגניב בודה מלב. החיים הרי חד גוניים הם – ופה כל כך אור וצבעים. עתה, מה הוא טורגניב – גם דוסטויבסקי אינו מפחידני. החיים הם יותר נוראים מכל דמיון, החיים הם גיהנום. ואם אתם אומרים (איש לא אמר) צריך לברוח מהפרַזה, אומר אני לכם: לא, צריך לא להפחית. הסופר צריך לשתות את כוס התרעלה עד תומה, לא לפחד, לא לברוח משום אמת ולו גם תהיה מרה כמות, כי גם זה אפס הנהו לעומת החיים”.

סטרחוב נשתתק, שתקו גם האחרים. בוריסובה הניחה ידה על כתף סטרחוב, שישב עתה בתוך מסב והוציא עשן דרך נחיריו. והגברת פון-טילו עמדה מאחורי האופיציר בעל הבס, שהתחיל מדקלם לאט, תחלה בשקט ואחר כך בקול כתוף, אחד החרוזים המפורסמים על החיים והמות.

ז

עם קרוב הקיץ לקצו שבה הילינה אל העירה ועמה קולינקה הקטן שלה. בבית שררה אתמוספירה אחרת: לבשר הכשר ולנרות-השבת לא היה זכר. והאיקונין עם נר-התמיד הועברו מחדר המשרת אל חדר האכל. סטרחוב הסתכל, שקע בהרהוריו שלו ולא אמר כלום.

אורחי-הבית לא נתרבו ביותר. תחלה באו אורחים לברכם, אחדים נשארו מאז אורחים קבועים, והשאר חדלו מבוא, או הוקירו רגליהם. המעיטו לבוא החברות הקודמות, הגבירות בוריסוב ופון-טילו. הקפיטנית הזקנה שמחה תחלה מאד. “כך צריך להיות: נשואים כדת. ילד נטבל ואיקונין”, והיתה באה אל הילינה כמעט יום-יום, עוזרת לה לטפל בילד, מספרת לה מעשיות על העבר ומתאמצת לעשות אותה “לאשה רוסית כמו שזו צריכה להיות”. הקפיטנית היתה אשה דתית, ואך מצטלבת היתה במדה ומתוַדית עד כדי מלוי-חובה. “אין האלהים סובל גבים כפופים”, היתה אומרת. הילינה היתה טרודה בילד, ולא היה לה פנאי לחשוב על דברים כאלה.

בוריסובה אמרה לפון-טילו חברתה: “הילינה שקטה, אבל שקט זה מסֻכן הוא”. פון-טילו שלבה ידיה ואמרה בנחת: “חבל! מה יפה היה האביב”. וספרה לבוריסובה מה שאמרה אשת הפולקובניק הזקן: “היהודיה שאפה אל מטרתה והשיגתה. כך הן בנות עם זה: קודם ענוה וצניעות – ואחרי כן אין אלהים ואין מלך”. בוריסובה הניעה כתפיה: “מה יודעת חסרת-שנים זו על דבר הילינה?” ואך הבעלים היו באים אל נשפי ה“וינט” של סטרחוב בחפץ-לב.

חגי-היהודים עברו מבלי שהורגשו בבית סטרחוב. הילינה לא הזכירה כלום וגם הוא שתק. החיים כאילו נהיו שלמים והתקרבו לסגנון, ואך דבר-מה חסר היה בתוך סגנון זה. סטרחוב שחק הרבה ב“וינט” וטפל בקולינקה הקטן והילינה התלמדה להכין מאכלים רוסיים כראוי. ובחוץ התקרב הסתו לקצו ובא החרף.

ח

האופיצר בעל הבּס החזיק את קולינקה הקטן, נדנדהו על ברכיו והניפהו אל התקרה. “יזהר נא, – עצמותיו רכות הן”. האופיצר שחק בקולו העבה: “אין דבר, הרי מחֻתל הוא”. הוא הסתובב על פני החדר כשהוא מצלצל בדרבוניו. “אה, הילינה וסילבנה, כשעבדתי בקוַלריה” – האופיציר בעל הבּס עבד בצבא הרוכבים שנה וחצי, – “הייתי מרים את סוסי על כתפי ורוקד עמו”. הגברת סטרחוב צחקה, ואך עיניה טיילו על פני רגליו המעוגלות. והוא הוסיף לפטפט: “אָה, הילינה וסיליבנה – אסון! החורף אחר לבוא. אָה, יבוא נא – נטייל – אה?” – “גם נַחֲליק”. – ענתה היא בהשפילה עיניה. הוא הרים ראשו וזרק את ידיו לאויר. “עוד איך נחליק. כשדים נרוץ. שלישיה נרתם בעגלת חרף קטנה וננשא כמו בסערה!” – “ואת מפרקתנו נשבר!” אמרה היא בשקט, כאילו ממשיכה את דבורו. – “אף פעם לא!” הוא צעד צעדים אחדים קדימה והשכיב את קולינקה על המטה. “טרם התהפכנו הייתי קופץ עמה על גב הסוס, הילינה וסיליבנה. הלא קלה היא כנוצה”. והוא התפרץ אליה כאילו להרימה. “אָה, הילינה – הייתי מטלטל אותה – פיוּ – ט –!” והוא צפצף בשפתיו ועיניו כאילו פרצו את הקירות. “לאט, לאט אדוני, מוקדם עדין”, אמרה היא בהסוגה אחור צעד. “ארך-רוח!” הבס הסתובב על דרבוניו והניף את קולינקה למעלה.

הילינה סדרה לבנים. בצעד שקט ועצור התהלכה בחדר. כשעיניה מושפלות או מביטות באלכסון. היה איזה רצון להתפרץ, לפרוץ באיזו טירַדה ארוכה – “אליו הרי אפשר לדבר כמו דרך החלון לתוך האויר – הרי ממילא לא יבין” – חשבה. “לדבר על הכל – זה ישקיט” – ואך שפתיה נקמצו כמו בהתאמצות כבדה. “לא צריך להשקיט – יבא רצון האלהים” – והיא התפרצה בצחוק כמו לעצמה. האופיציר בעל הבס הביט רגע נבוך וצחק גם כן בהנאה. – יש ארך רוח, הילינה וסיליבנה, “אף כי הלב סוער – להנשא על סוס דוהר” – דקלם בקול כתוף. “אבל אם היא מצוה – נחכה” והוא התמתח לפניה ישר כשאצבעותיו על רקתו. צחוק קל רחף על פניה והאדימן. “למה לא הוא?” כאילו לחשה, ועיניה נחו שוב על רגלי-הרוכב המעוגלות. אחר – בעוד ידיה מחזיקה חתיכת-לבנים שהיתה גורמת לה קדם להתאדם – עצמה עיניה. לפניה – נהיה פתאם המרחב לבן: שלג-שלג, והבס מרעים ומתפוצץ סביבה – והקירות אינם מסתובבים:

"אַף כִּי הַלֵּב סוֹעֵר –

לְהִנָּשֵׂא עַל סוּס דוֹהֵר,

לְמֶרְחַקִּים –

לְמַעֲמַקִּים –

לִפְרוֹץ כָּל גְּבוּל

וּמְחוֹל⁻שֵׁדִים לָחוּל" –

ט

יום אחד התפרץ האופיציר בעל הבס לבית סטרחוב בפנים חגיגיים. “קונצרט בבית הכנסת: החזן והמקהלה וגם שני כנרים ינגנו. והאויר בחוץ נהדר. קְפָאָה קטנה אמנם, אבל נעימה, הילינה וַסיליבנה, נלך!”

על פני הילינה חלף צל, עיניה קפאו תועות וכרגע אדמו פניה ועיניה להטו והבס לא הרגיש באלה. הוא היה טרוד בשלו, התהלך בצעדים כבדים, צלצל בדרבנותיו. דגדג את קולינקה, נקש באצבעותיו על מנענעי הפסנתר, ועלעל בתמונות של אלבום. “נהדר, נפלא!” נשמע קולו לפרקים. הוא גם לא ראה בהדק הילינה שנֶיה ובלחצה ידי עצמה עד לכאב. “טוב, נלך! יאמר נא לסטרחוב”. סטרחוב בשמעו את הדבר השתומם רגע ויצא לסדר את הנסיעה העירה.

לפנות ערב, בטרם שקע השמש, עמדה הכרכרה על יד בית הכנסת. נשבה רוח קרה: למרות בהירות השמים הביא הרוח עמו אבקות-שלג מעטות, והחלונות התחילו מתכסים במעֵין כפור. השמש התיזה ניצוצות לתוך אשנבי גג בית הכנסת, בעוד בתי המדרש שכניו כאילו התכנסו לראשית-דמדומים. סטרחוב ירד מעל הכרכרה, הושיט ידיו להילינה להורידה, ואך היא קפצה בעצמה מבלי השתמש בעזרתו, ואגרופה כאילו נח על כתף בעל הבס. נֵירו, הכלב הגדול האפור, שרץ כל הזמן אחרי הכרכרה, קפץ וילקק את ידיה. “גם אתה פה”, קראה בעליצות, “איזה חכם אתה!” ורמזה לו להכנס אחריה. בחצר בית הכנסת היתה תנועה רבה. בפתח הפרוזדור משמאל עמד שומר יהודי אדום-פנים, מקבל את פתקאות-הכניסה מידי הקהל ונותן אות לשוטר שכנגדו, שהוזמן לכבוד היום, וזה מכניס את הבא או דוחפו אחור. כשנגשה הילינה וסטרחוב אחריה שם השוטר ידו על רקתו לאות כבוד, ונתן לנירו שיקדים אותם לעבור, בעוד השוטר היהודי מרחיק הצדה זקן כפוף שסגר את הדרך לבאים. הזקן, שלא שמע, כנראה, את הצעדים מאחוריו, ושלא תפס בכלל את הנעשה פה, שב ונדחק. “פנה דרך!” צעק לו השומר: “אדונים הולכים!” ותוך כדי דבור דחף השוטר את הזקן, שהתגלגל ברגע מעל המדרגות הנמוכות. “הרי גם פתקא לא היתה לו”, הצטדק השומר לפני איזה צעיר, שזרק לו חרופים מתחת והשוטר איים על הצעיר באצבעו. “לא להקים שאון!” הילינה לא ראתה כל זאת, נירו שלה נדחק כבר פנימה, והיא וסטרחוב והאופיציר בעל הבס אחריו. כשירדו במדרגות היה כבר הבית מלא. הקהל פנה דרך. רק מי שהוא נסה לסגור את הדרך בפני הכלב: “חוצפה כזו!” שמעה הילינה קול אחריה ביהודית, “זאת יכלה לעשות רק משומדת”. היא נזדעזעה רגע, הזדקפה והמשיכה הליכתה, עלתה לקיר המזרח ועמדה בין הגברים, אחרי שפנה הגבאי הראשי להם מקום. היא הפנתה פניה לצד החזן והמקהלה, הצליבה ידיה והסתכלה בעינים מבריקות בוז אל הקהל לעומתה, באותו זמן שבחוץ בשער-חצר אחת היו הבחור ואיזו נערה טרודים ברחיצת פני הזקן, בשטפם את הדם מעל פיו וחטמו. הזקן גנח: “למה לא נתנו לי להכנס?” ובשמעו את הבאור, כי פתקא לא היתה בידו – הצדיק על עצמו את הדין. “באמת לא ידעתי, אבל הלא גם הם צודקים. היהודי הרי לא הפילני. לב יהודי לא יעשה כזאת”.

מה קרה את הילינה – לא ידע סטרחוב. הוא רק הסתכל בה והרגיש כי פניה משתנים. האירוניה שבעיניה הלכה וחורה, ידיה שהתאמצה להחזיקן מוצלבות הורדו לאט. הוא רק ראה בזרוק יהודי אחד מבט על הכלב, ושמע אותו יהודי ממליט אנחה, כמעט גניחה, מגרונו, והיה נכון להוציא כרגע את הכלב החוצה, לולא התפרצה המקהלה פתאם בזמרה. הילינה, שעמדה נשענת אל קיר הספסל ושעיניה כאילו תעו ונהיו עכורות, אחזה פתאם בידו: “לא טוב לי, גריגורי!” לחשה והתחילה לצאת. הוא מהר אחריה נרגש, והקהל מתוך אי מנוחה פנה להם דרך. בחוץ ישבה הילינה על אבן גבוהה, הריחה מתוך בקבוק קטן שהושיט לה סטרחוב, העבירה מטפחתה על פני פניה שהתכסו בזעה, מתאמצת לעצור בעד רעידות גופה. “הנִכָּנֵס שוב?” שאל בראותו כי הוקל לה. “לא, לא, הביתה!” ענתה, וסטרחוב רמז לרַכב שעמד וחכה לנוסעים – להגיש כרכרתו, הושיב אותה בה וישב על ידיה.

ובעוד סטרחוב מכסה רגליה בתוך הכרכרה נזכרה הילינה פתאם לקרא לכלבה: “נירו!” והכלב לא מהר לגשת. נירו, שרבץ לו תוך הקהל בשקט ושיצא בקושי גדול אחרי שאדוניו היו כבר בחוץ, מלֻוה מכות ובעיטות, עמד לו עתה בנחת, ולקק את טפות⁻הדם הקפואות מעל האבנים אשר לרגלי המדרגות.

תרע“ו ⁻ תרפ”ב.

א

הבקר השקט רבץ בהיר, חם ותכול. הסמטא הצרה כאלו פרצה כתליה. קוּרי קיץ, צפצוף־צפרים וריחות קלים וכבדים נדחקו וימלאו את האויר. מתוך החמניות התפרץ השטח הכהה, הגרעיני, על פני הקלפה הירוקה הדוקרת. גֻלות הפרגים הוסרו כבר מעל גבעוליהן. חיים טייל יחידי. הכל הופיע חדש – והוא שנה־שנה מטייל בסמטא מפותלת של עיירה זו. עתה מטייל הוא פה כבר פעם שלישית. היאֹר הלבין מרחוק שטוף־אור. הבנין כבד־האבנים כאילו נתחב אל תחת העצים, והשיחים כמו אפפוהו ודבקו בו. ומוזר היה לראות בנין יהודי מעלה־אד זה בין שדות הגויים וירק גניהם. חיים נהנה בזכרו כי היום יחַפן הסבא עצמו באצטבה העליונה שבבית זה.

חיים אינו סובל חוּמו של מרחץ. בקיץ תענוּג. הנחל מגיע עד הברכים ואתה שוכב לך בו, רוחץ ונצלה בשמש. בחורף – הרי יש אמבטי ואתה יושב לך יחידי, נח, חולם ומסתכל בגופך. ובתוך רחיצות אלו הנשמה שוחה לה הרחק ושקטה היא וצוחקה לעצמה. ובשבע עשרה שנה גם בשר כהה לבן הוא, וחוץ מן המצח הרי אין הגוף יודע קמטים. סבא צחק היום: “בא ונחפנך! אח, זרדים אצלנו!” זקן זה שכולו ספרי יראה מה מחבב הוא את העולם הזה! עיניו כה צוחקות – איפה נעלם הקפדן שבו?

חבל על הפרגים שהוסרו. יפים היו פה הגנים בתקופת־הפרגים. תלמים ארוכים וגלות ירוקות, לבנבנות וצהבהבות עד הגבעה בקצה. והרוח מנענע אותן. גלה מתדפקה בגלה ועפרות־פרג נופלות ומתפזרות. מה קלות הן גלות אלו! אביב אז בארץ. עתה הקיץ מבשר קצו, והחמניה היא בעלת־בית חשובה, פרת־בשן.

ב

על שטח היאר שטה סירה; שטה ולא שוחה. אין פנאי לאלה או שרוח מטיילת שם מתחת. נוסע ברוך הגדול עם סוּלקה הקטנטנת. איזה שם הוא סוּלקה – משתגעות הן. ברוך וסולקה – צחוק כזה. גם המים צוחקים.

חוה’לי אמרה לו: “כשתבא שמה תכנס אל דודתי. אצלה יושבת שכנה בבית – ולה יש קטנה. זוהי שובבוּת! אתה הולך ונרדם, ואנו פה כבדות יותר מדי. ושם דם קל – רוקד הוא ושר. תתנדנד עמה – והיא תזרק אותך ואתה תצעק. אבל הזהר לך: תפול – אוי ואבוי לגבך. היא תרמס אותך. תרמס – תעלה ברגליה על גבך ואפילו על לבך ותרמס – ותצחק – – –”

חיים פה כבר שלשה ימים ושמה לא בא. יום יום הוא מטייל לפני הבית ומפחד להכנס. סוף סוף יכנס. הוא ימסר שלום לדודה מאת חוה’לי בת אחיה. הדודה תשמע פזורת־נפש ותאמר תודה, ובתה הבתולה מסופקת הגיל, זו שהתארחה פעם שני ימים אצל חוה’לי, תתחב ראשה דרך הבקיע בין הדלת והמזוזה – ואת הדלת לא תפתח. אה, תאמר, כן, אני זוכרה, אך לא, זה לא הוא. מה שלום קְלֶצְקי? דומה שאתם נפגשים. לא כך? וטרם שתקבל תשובה תעלם – ובינתים גם האם איננה. וזו השובבה יכלה לראות הכל ולצחק.

עיניו תרות אחרי סולקה לרוחב היאור עם הדוגית המתרחקת. בכמה זמן אפשר להקיף את היאור? מעבר השני אין לגשת כלל – הבצה מפריעה. ברוך הוא כל כך משונה. וחיים מחליט ללכת מחר אל דודת חוה’לי עם בת־דודו שלו, אז אי־אפשר להן להשתמט. אבל הקוזינה העגולה תצחק ותסטר לו בחוטמו. “אל סולקה’לי הנך חפץ, מכירה אני אותך”. הוא יצחק, יחליק לחיה ואפשר גם ישק לה, והיא תצחק ותצחק.

ג

הפרוּש הצנום והשחור כצועני מתגלגל בעשב תחת אילן רחב־צל. מה שמו של אילן זה? ואת שמות האילנות האחרים יודע אתה?

לפרוש יש הרגל משונה: יושב הוא לו ברחבות נשען אל קיר ספסלו והגמרא עומדת לפניו על ה“עומד” הגבוה והמתנועע. עומד זה הוא של ר' תנחום הגבוה, ובעצם הוא שייך לפנה השניה של בית המדרש, אך הפרוש סוחב אותו בכל בוקר ממקומו, ורבע שעה לפני מנחה משיב הוא אותו. העומד כבד הוא, ובקושי סוחב אותו הפרוש. עתיק ימים הוא, מעץ של יער בילוביז', ובימים ההם עשו עוד הנגרים מלאכתם באמונה. מתנודד הוא מרוב סחיבה, או שהקונדסים מפילים אותו יותר מדי. דוקא מפני שגבוה וכבד הוא מפילים אותו. העומד הקטן של יקותיאל הקמחן הגוּץ לא נפל עוד מימיו.

כלפי מה נזכר הוא בכל זה? מפני שהפרוש שוכב פרקדן ועינו מקומצה והספר שכוּב למעלה עליה באויר. מין קריאה משונה, כשהידים פרושות למעלה, כאילו אוהב זה לחמם את כרסו – ולמה ישכב בצל? משונה הוא עולמך, בורא העולם, – הגם זה מחפש את סולקה בעיניו? ישנן כל כך נערות בעלות קומה – ועיירה שלמה רודפה אחרי “ערב־שבת קצר” זה.

חיים מסיר כובעו ומקנח זיעתו. הרוח כאילו מלקקת פניו, חמה היא וקרירה בבת־אחת. הוא יושב על שפת היאור כפוף קצת, תומך סנטרו בידיו, מסתכל ומהרהר. את הדוגית וסולקה אינו רואה.

ארובת העשן בבנין מעלה־האד שרקה בקול צרוד. יהודים מוזמנים למרחץ של ערב שבת.

ד

על פני הכר מנהל אכר אדֹם את מגלו בנחת. למגל יד ארכה וידי האכר קצרות, והוא סוחב וסוחב ומזיע. ערמות חציר נערמות בכבדות. לאכר יש זמן. יצחק לא ברך את עשו במשמני הארץ, ומגלו וחרמשו מטיילים להם בנחת. ובעיירה שוק רחב כשדה פרסה על פרסה, ולבני יעקב אין מרחב. לולא התבייש חיים היה קם ועוזר לאכר. סולקה כבר הלכה הביתה נשענת על ברוך הגדול.

באחת־עשרה ישוב הדוד מבית המדרש. סבא שב בעשר וסועד, והדוד – שעה אחרי כן. סבא הוא הדיָן והדוד “ירא” סתם – ובשמונה עשרה הוא הוא המאריך בתפלה. סבא מכבדהו וכאילו מפחד ממנו. אומרים כי חפצו לקחתו לרב בכרך. סבא לו יהי אפילו לרב בעיירה, אין הוא נוהג גדלות בעצמו. וכמה יש לו תורה בגנזי־מחו לסבא זה! דומה, זו היתה מספיקה לאחר להיות רב בירושלים עצמה.

חיים קם וצועד לו כבדות, ולאט, לאט צעדו מתחיל להיות קל ומהיר. סבא אכל כבר ועליו יהיה לאכל עם הדוד. סבא הוא כלו מצב־נפש, “שגעונות”, רגע קפדן ורגע־צחוקו דבש וחלב. הדוד הוא תמיד שוה: כבד־ראש עם בת־צחוק אומרת דבר־מה. סבא קל־דבור ואצל הדוד כל מלה – דינר. לא קל לשבת עמו. סבא אוהב לשאל ולשאל וכועס ונהנה כאחד כשהוא מכשילך בתשובתך. וכשהנך קולע באה מריטה בלחי, שכהד לה באה צביטה בלב. שוכח הוא כי בן שבע עשרה הנך, ומשיב עליך גל של ילדות, ואתה נכון להתרפק עליו. הדוד – כמעט אינו מזעיף לך פניו, ולהיפך, כשאתה אומר מלה הנשמעת הוא כאילו מאיר לך אותם. ובכל זאת כאילו מקפיא הוא כך את דמך, ושערותיך, דומה, צומחות לך לבנות על גבחתך הגזוזה.

את הגלוסקה הקלה של הדודה אכל תיכף בקומו. יודעת היא הדודה כי אינו צדיק גדול, ותוחבה לו גלוסקה ורודה וחמה זו לפני תפלתו. גלוסקאות של בית זה לא ראה כמותן בבית אמו. אבא אינו יודע גלוסקה טובה מה היא. כשהוא בא פעם לשנתים הנה ליומים שלשה אין לו פנאי: החשבונות אינם נותנים לו מנוחה גם פה, ואינו נהנה לא מהעולם הזה של סבא ולא מהעולם הבא של הדוד. סבא מצטער מאד: למה עשיתיו סוחר? כאילו סבא הוא העושה ולא המזל והמקרה. סבא ודאי השתדל שיהיה רב. הדודה גם כן מצטערת: כי לא יֵדע אדם הבדל בין דיסת־תפוחי־אדמה בחמאה ובין זו של תפוחי־אדמה בְפָרָג. היא טגנה לו פעם לביבות כמו שטגנה בשביל חתנה בהתארחו אצלם – בשעה שלא הרשו להם להתיחד רגע. והוא אכל, פשוט מפני – איך זה אין אוכלים? אילו היתה נותנת לו אז דג־מלוח בתוך פלפלים היה גם כן אוכל. וכי מאי נפקא מינה? אֹכל זה אֹכל. אדם משונה.

סבתא אוהבת דוקא את שני הבנים – ואת הסבא היא מבטלת. מה הוא מבין? הבנים – אלה הם ענין אחר: האחד הוא סוחר, והשני – אדם – מה שייך? לא כאביו, וזה לבד כבר מספיק. אלא שהוא, חיים, אינו תופס סבתא זו מהי. יודע הוא כי כשישוב תגש היא ותשים לפניו גלוסקה אדומה ומלאה. “חיימ’ל, גלוסקה כזו אין אצל אמך. במחילה – בֶרְיָה גדולה איננה. הוי, חיימ’ל, גלוסקה! הלוואי שתשיג לך כלה כזו”. מירלי העגולה צוחקת ובורחת. אין לה להתביש. יש לה שתי גלוסקאות ורודות וחמות. ולבו של חיים מתחיל דופק בהרהרו בזה.

ה

סבא איננו. יש לו עגמת נפש, ודוקא בערב שבת. איזה דין־תורה ארור בין שני חנונים. הרב לא תפס את הענין וסבא הסבירו, ויצא החנוני העשיר חייב והעני – זכאי. עתה באו ואמרו לסבא שילך לפייס את העשיר, ואם לא – הוא יכל לגרום שלא ישלמו לו את השכירות. סבא צחק: בעצם יכול היה לעזב את כל הדיָנות ולנסוע לירושלים. כשמונה מאות רובל חשכו להם, ובפוזמקי סבתא יש גם כן דבר־מה. אלא שסבתא נפחדה והתחילה למחות עיניה, וסבא קם והלך אל הרב. הלואי שלא יאחר את המרחץ. כשמצוה זו נחמצת לו – כולו קפדנות ואפילו בשבת־הגדול. כך, הנך מטייל לך בשדות וכולך נחת, ופה בעיירה בין ארבעת הקירות – צער ועגמת נפש. ושם תחכה האיצטבא לדודה ואיננו.

הדוד אוכל ושותק, ושתיקתו אינה כבכל יום. ודאי מהרהר הוא באותו מעשה. לא, הוא לא יהי לרב בעיירה, הוא יקפץ ישר לתוך כרך. פעם דרש פה באחת השבתות. הרב היה אז בדרך. הקבל לא הבין כלום – ונפלו לפניו ארצה. “אימתי יש דרך־ארץ ליהודי – כשאינו מבין”, התלוצץ סבא אחר כך ונהנה. חיים התארח אז פה ושמע קצת. הדוד דבר בנחת ובחשיבות, הניח אריח על גבי אריח ולבנה על גבי לבנה, וכל אריח ולבנה כסלעים נדמו. דברי תורה נכנסים אצל סבא כבדים ויוצאים קלים – ואצלו להיפך. יודע הוא לסבך את כל פשוט, ולא בפלפול כי דוקא בסברא ישרה. מלה שלו קשה להרימה, וגב שלם מוכרח אתה לכופף תחתה. עתה הוא שקוע במחשבות, וכל מחשבה שלו – עננה שחורה. הדודה הטובה! כמה היתה זו צריכה להיות שובבה, עליזה וקלה בבתוליה. במקום זה הוא נוהג בה כבוד. כשהוא טובל כפו בדיסת תפוחי־אדמה בפרג או בכדורי־עדשים יודע הוא לתת חשיבות לדבר. ארוחות אלו לא תעלבנה, קלות ראש אינו נוהג בהן. ובשכר זה הדודה נכונה למחול על הרבה והרבה.

הפעם גם הדודה שרויה בצער. מרגש איזה עלבון כבד בבית. הדודה עתה בערב שבה¹ טרודה היא, לולא זאת היתה כבר שופכה לבה לפניו. בינתים האויר אצל השולחן כאילו מעורפל, וחיים מברך במהירות וממהר לעלות אל עלית־הגג. שם התריס סגור והאויר גם קריר וגם חמים. וחיים משתרע לו על ספת עץ ששמיכה פרושה עליה, לוקח לו ספר קטן ומעיין. ספרים קטנים אלה, ספק תורניים ספק חבורי־השכלה, נמצאים לא מעט בבית זה, ובבואו הנה הוא מתענג על ספרות זו. היא נראית לו כעין פשרה בינו ובין הבית. ובספרים קטנים אלה יש גם לא מעט מן המלבב.

ו

איך קפצה מירילי הנה וישבה אצלו על הספה – אינו יכול לבאר לעצמו. על השלבים לא נשמע שום רשרוש. הדלת לא חרקה, ורק בהרימו עיניו מעל הספר במקרה פגש את עיניה צוחקות לקראתו. היא גחנה אליו, והוא פשט ידיו – והיא השתמטה וברחה. חפץ לדלוק אחריה והתעצל, פתאם הרגיש כי אצבעות רכות מסלסלות בשערו. הרים עיניו והעיפן על חלקת צוארה. ובצחוק הפקירה היא לו את שתי גלוסקאותיה.

זו הפעם הראשונה שנערה זו התקרבה לו ככה. עוד לפני שנה הרגיש בבגרותה ובפרכוס גלי־לבה, ואך היא משתמטת היתה, מלבבתו בעיניה, קוראתו בקר אל מטתה, מפשילה שמיכתה ומגלה לו צוארה וכתפיה. וכשהוא מנסה להעביר ידו עליה היא מתכסית ומתכוצת ופניה נהיים עצובים. יתומה חיה! יש לסבתא בת שנדחפה לכרך דרומי רחוק, ובעלה עגן אותה תחלה וסןף סוף שלח לה גט. כדי להקל על סבלה של זו לקחה סבתא בת קטנה זו אל ביתה. האם אינה מתגעגעת עליה וסבתא אינה מרגישה במשא – וכך היא גדלה בבית. תגדל – תתן סבתא איזו מאתים שלש מאות רובל, והדוד הסוחר גם הוא סכום כזה ויחתנוה. מי לא ישא את נכדת הדיָן, ובפרט קטנה לא מכוערה ועגולה כזו? אילו היה הוא, חיים, יוצא לעולם הגדול ורוכש לו מצב – היה אפשר גם הוא לוקחה עמו. ואם אינה משכילה – מה בכך? תשכיל שם. אבל למה לו לחשב? לבו בכלל אינו מתקשר לפנה אחת. בכל מקום אחרת היא המושכת. לעת־עתה שמח בחור בילדותך. הנה מהַנָה אותך זו, עד כמה שנערה כשרה שומרת עצמה ודואגת לעתיד יכלה להנות – ההנה־נא. למה המחשבות? ומה שיהיה ידאגו המקרה והזמן. בכל אופן אין פה מקום לענין “אַסְיָה”.

וחיים צוחק לעצמו בנחת. הוא קרא לפני רבע שנה את “אסיה” של טורגניב הרוסי. מעשה באדם משכיל בעל מוסר ובנערה צעירה בריאה וטבעית שאהבו זה את זו. אלא שאותה נערה נולדה לא בכשרות. והיה לבו של אדם זה מהסס. נערה כזו הרי לא אשא – ובכן למה אעשה אותה אומללה? כשחפצה אַסיה זו להתמסר לו – לא קבל את קרבנה. בינתים עברו חייו בשעמום וכל ימיו התגעגע והתחרט ונחם עצמו: הלא כאדם כשר התנהגתי. פִּיסרב המבקר כשהגיע לפרשה זו התמרמר: גבר צריך להיות בשר ודם. מתמסרת לך נערה שהנך אוהב אותה – קָחֶנָה! הֵהָנֵה! ואחר כך או שתמלא חובתך לה או שתהא נבל – רק לא סמרטוט. כשהגיע חיים לשורות אלו הרגיש בכל חום שבע עשרה השנים שלו בצדקת פיסרב. וכשנזדמן פעם ובאה לשפחת שכנם חברה ללון אצלה, והוא לן אז בבית־השכן – האבות וחלק של הילדים נסעו אז לאיזה מקום – וזו החברה התאבקה עמו בחושך אחרי שחברתה נרדמה. פעלה תורת פיסרב את שלה. בעצם, כנראה, פעלה הבחורה, אלא שהיתה לו באותה שעה גם הרגשה של “גבורה” מצדו. אחרי־כן נבהל מעצמו. הגוף רטט, העינים חשכו, ואשים אדומות הסתובבו והבריקו, הנשימה כבדה והרקות דפקו והלב רגע קפא ורגע הלם – ואיזה ריח כבד חדר לנחיריו עד להחניק. וסוף סוף הרגש טעם רע בפה. היא צחקה והוסיפה להתאבק גם אחרי זה, אלא שנמאסה לו עד מות. אחרי כן פחד: ומה אם יגָלה קלונו? ואם יאלצוהו לשאתה? ואם יהי ילד? ונצטרפה עוד הרגשה מעליבה: מי שהוא קדם לו. ודאות לא היתה. כל ידיעתו בפרשה זו באה לו ממסכת כתובות ומ“מעין טהור” בסדור “קרבן־מנחה”. ובכל זאת נסס איזה עש בלב. שני חדשים אחרי זה עבר הפחד. היא נִשאה לחתנה, לברוּשקה העגלון, שהיה גם קצת גנב, ואמרו עליה כי היתה כבר אז בחדש החמשי. הוא נאלץ לבוא אל החתונה לתתה לרַקד אותו (הוא לא ידע לרקוד) ולשמע בכל רגע איזו הלצה חצופה מפיה. טוב שעברו תיכף לעיר אחרת. כך נגמר ענין “אסיה” שלו. – – לא, לא. פה אין מקום לזה. הרי יתומה היא ונכדת סבא. יצחק לו פיסרב כמה שיחפץ, – אפשר שאוהבה של אסיה צדק. והראיָה! ולזכרון המעשה הוא משמיט את ידו מעל צואר מירילי. היא מביטה אליו בתמהון ודבר מה מעין עלבון קל שחציו נזיפה מהול במבטה. ולבו הולך ורך. הוא צריך לפייס אותה, בעד מה – לא ידע בעצמו. אפשר בעד זה שאינו חפץ להיות נבל, בעד הרגשתו ביתמוּתה. והוא נותן את ידו לתוך ידה. “יודעת את, מירילי, נהיה חברים טובים!”

“וכי איננו חברים?” – צחקה היא בקול רטוב ועכוּר במקצת. ידה חציה מלטפה ידו וחציה מחזיקה אותה בהסוס.

“כן, מירילי”. והוא שם ידו על ראשה ומחליק שערותיה. “ודאי חברים אנו. אבל, כונתי היא: נהיה כמו חברים טובים. את תספרי לי הכל ואני אספר לך. לא כך, מירילי?” והוא מושך אותה אליו ומרפרף על פניה בנגיעת שפתים קלה.

מירילי משכיבה לחיה על לחיו, ומתרפקת עליו: “נו, ספר!” לוחשת היא. ובלבה תוסס עוד מעין עלבון. דומה כאילו נשאר שם מקום ריק בין גלי־לבה וארג חולצתה הקריר.

והוא מספר. מתפתל הוא הנה והנה עד שמגיע לפרשת חוה’לי. חוה’לי זו היא כבר עלמה, גדולה ממנו בשנתים, אלא שעם זה הם חברים טובים. קוראים יחד, מטיילים יחד, היא עוזרת לו ברוסית והוא מלמד אותה “לשון־קדש”, אף כי יודע הוא כי לא ישאר אצלה כלום מזה. מירילי מעירה:

“פה יש שלש נערות היודעות לשון־קדש היטב, קוראות בספרים וכותבות”.

“כך?” ועיניו אורו לבשורה זו. כבשורה נדמו לו דבריה. עירו גדולה כפלים מזו ואין שם אף אחת יודעת כהלכה. ופתאם איזה רעיון ערמומי מתפתל על לבו: “האין אחת מהן קטנטנת ששמה סולקה?” עתה לא יצטרך לדבר יותר בחוה’לי, שבעצם לא ידע מה לספר למירילי על אודותיה.

מצחה הבהיר של מירילי הועב פתאם, והיא הוציאה את אצבעותיה מתלתליו והתרחקה במקצת: “סולקה? מאין מכיר אתה את זו?”

השלבים התחילו מתנועעים תחת צעדים קלים. יד זהירה פתחה את הדלת, והדודה נכנסה כשצחוק קל מזהיר בין עיניה.

“כך, ילדים, הנכם לכם פה, ושם סבתא אינה יודעה לאן נעלמה מירילי”. והיא העבירה ביד אחת על שערותיו וביד השניה החליקה את כתף מירילי. “יודעים אתם, ילדים, לפנות ערב תוכלו לכם לשבת או לטייל, לפני התפלה או אחרי האכל. עתה צריך שמירילי תעזר. אבל רד גם אתה. תסעד לבך קצת”. מירילי השתמשה בהזדמנות ונעלמה תיכף. וחיים צחק: “הוי דודתי שלי, הפטום שלכם הוא נורא. אפשר חושבים אתם אותי לאוז, לא כך? ומה עם סבא, דודה? עוד לא בא?”

הם ירדו בשלבים. על השולחן עמדו שני רקיקים וכוס תה מתוך קומקום. “כשיבא סבא – ירתח המיחם. אתה הנך מפונק, אבל אנו אוהבים לשתות תה הרבה וגם הקומקום טוב לנו”. הדוד ישב שקוע בספר כבד ולעס וגמא לאט לאט מכוסו. ובחוץ שטפה מירילי ורחצה ספסל אחרי ספסל.

ז

סבא בא אחרי כן ומבלי להוציא מלה ישב על יד המיחם. סבתא והדודה נתכוצו ושתקו, חשבו: שעת הרוגז הגדול הגיעה. סבא ישב וגמע כוס אחרי כוס, על פניו שחקה אדמומית ורחבות לא היתה. בלי אצטבא וזרדין אין עונג שבת, באדו של המיחם אין יוצאים ידי חובה.

סבא התפשט על הדרגש מעוּגל ומכווץ, הביט לתוך ספר ורטן נגון חשאי. מזמן לזמן זרק מבטים לצד בנו, שלא הלך היום למרחץ מפני כבוד אבא, ועיניו התנוצצו מחַיכות־ערמומיות. חיים המשיך עוד לשתות כוסו השניה, חכו היה נכוה מן התה הרותח.

במטבח רחצה הדודה את ראשי בניה, ומירילי את ראשה שלה וראשה של הקטנה אשר לדודה. הסבתא כבר עיילה את התבשילים לתנור וסגרתוּ, סדרה את החמים בכירה העליונה ועל התנור. עבודות אלו היו חזקתה ולא נתנה לאיש לנגע בהן.

סבא העמיד פנים כמנמנם ועיניו לא חדלו מחייך. נשען אל ה“עומד” בפנה, ליד המסב, עמד לו הדוד ואמץ עיניו וקמט מצחו. פתאם קם סבא, נִער את עצמו קצת, הזדקף גוּץ ועגול ולחייו אדומות צוחקות מתוך סבכי־השערות. “ומה, חיימ’ל, נלך או תקרא לפרוש?” חיים צוחק אליו: “נקרא גם לפרוש, סבא”. עיני סבא העירו וכמעט צבט את לחיו. חיים מרגיש בשעת רצון זו. “ואפשר ילוה גם הדוד אלינו?” סבא נגש ושם ידו על כתף בנו. “לא חיימ’ל הוא טרוד בסוגיא קשה בקדשים ואנו עומדים במסכת חולין”. עיני הדוד הביטו בתרעומת עצורה. וסבא מוסיף: “עוד יש פנאי חיימ’ל. לך וטעמת דבר מה”. וחיים נכנס אל עזרת־נשים. שם הכינו לו צלחת לפתן לטעימה.

חיימ’ל נכנס לשבת קצת בחדר הדודה. “אפשר תנוח קצת?” חיים יודע כי יש פנאי. סבא אוהב לגהץ בידיו את מגפיו, לסרק קצת עצמו לכבוד יום השביעי וללבש בגדי שבת. טיול שלפני קבלת־שבת צריך להיות מעין חתן היוצא לקראת כלה. בשביל חיים לא היתה טרדה. את סנדליו גהצה לו מירילי. ללבש בגדי שבת – זה לא ענין של רגע. וחיים משתרע מתוך פנאי על מטת הדודה. מירילי לבושה שמלת שבת, רחוצה, מסורקת, ריחנית וסרט כחול בשערותיה – נכנסת. יושבה על ידו וצוחקה מתרפקת. מתחיל פטפוט־לחש קטוע, ומירילי רצה ומביאה דבר מה ותוחבה לתוך פיו. “עצם עיניך!” ורקיק קטן מתוק התפורר תוך הפה, בשעה שאת הפנים מלטפה נשימה חמימה ומגע שפתים מרפרף. חמימות כאילו זולפת מתוך התנור ומתפזרת בחדרים, ומתוך חדר אחרון זה אין לה לאן לצאת. בחוץ חם לא פחות. עיני חיים סוקרות את מירילי: יפה היא, מהרהר הוא, ופניה ויצוריה העגולים מתאימים עתה לדרישת נפשו. ידיו מחפשות את רוך קסמיה, ונערה כיון שפותחה לך אשנב חזקה שלא תסגרהו לך, אם לא תחטא נגדה. איזו חמימות רכה ושקטה משתפכת בכל אבריו. וכשסבא קורא – הרי כאילו הקיץ הוא, חיים, מחלום מתוק. ועיני מירילי מתרפקות ומנחמות: “נטייל בערב, חיימ’ל”. – “כן, מירילי, אל היאור”. והלב כאילו משתפך לתוך חמימות־השבת.

ח

הפרוש לא נלוה לַטִיוּל, הוא לא היה בבית המדרש. חיימ’ל שמח דוקא על זאת. אדרבא, יטייל היום עם סבא ביחידות. מרגיש הוא כי שעת־רצון זו לא בכל יום תמצא. ובשעות כאלו טיול עם סבא זה אחד מששים ברגע של גן־עדן.

נוטה היום לערוב. אורות נחוָרים ומתאדמים. צללים נפרשים וצלו של סבא הגוץ נראה רענן. שקט הכל, אין זיע ורחש. עוד מעט ותשוב רוח ויתחילו זעזועי ערבים לפני שקט הלילה ורחשו. סבא שם פניו אל מול היער. הוא לא יגיע אליו, היער הוא רחוק, לכל היותר יגיעו אל החורשה, ואך סבא אוהב כְשֶעֲבִי־היער ושחורו משקיפים נגדו. משם יוצא דבר מה סודי ומרחף על פני השדות. אפשר מלאך מרחף עתה ומשרה שלות שבת וברכתה על שדות־הגויים. חיים מרגיש כי נשמתו אחת היא עתה עם נשמת סבא.

“אין הוא נהנה מעולמו של הקדוש ברוך הוא”, אומר סבא באנחה. וחיים יודע למי מכוון סבא. “נוהג מנהג פרישות. למה? כשאדם פרוש – זוהי אומנתו. אבל יש לך אשה וילדים וגם קצת כסף בעסק – היֵה כאחד מאתנו”. סבא נשתתק וישב רגע על אבן. על ברכו זחל איזה יצור רוחש וסבא לטפהו באצבעותיו.

“ומה, חיימ’ל, עם החסידים שלך?” צחקו עיניו פתאם לתוך פני חיים. על פני חיים חלפה אדמומית.

“כך, כך, זה היה מעשה ילדות. בן כמה היית אז? בן שתים־עשרה. נוּ, שמעת שירה וראית דבקות ובני אדם אוכלים יחד ונמשך לבך. על דָא נאמר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם”. ועיני סבא כאילו קפאו לתוך המרחק שלפניו.

נעורה רוח קלה, וסבא קם והתהלך לאטו לצד החורשה והחיש צעדיו מרגע לרגע. בעוד רגעים אחדים נעלם בין העצים וחיים דולק אחריו, יודע הוא: סבא אוהב לצאת שם מעבר השני, משתרע שם עמק ונחל שוקט בין עצים ומרחוק יער – יער אחר מתרומם כמו על גבעה. שם העצים הרחוקים נראים גבוהים וקרובים, והעמק שטוח ודשאיו ירוקים, זעים ורוחשים. שם אוהב סבא להתפלל מנחה ביחידות. למקום כזה ודאי יצא יצחק אבינו לשוח בשדה.

ואחרי שישב סבא שם על גזע גדוע התחיל אורג שיחתו הקודמת. “בְרַיְסִין הם קוראים לנו “עולמיים”, כלומר, שאנו מן העולם הזה. ודאי. אנו לא קפצנו שמימה. לנו יש תורה ומצוות, ואחרי מאה ועשרים שנה לוקח אותנו הבורא יתברך אליו אל השמים, ואנו הולכים בלי שמחה ובלי עצבות. כך, הביא אותך הנה ניחא, ישיבך אליו – הנך ברשותו. וכשהנך חי – הנך אוכל ושותה וישן, וסוחר ועושה בכל מלאכה – בעל מלאכה גם כן יהודי, – ומתפלל ולומד תורה, אחד המרבה ואחד הממעיט, “עולמיים”, כי לכך נבראנו, בלי חקירות ומבלי לצדוק הרבה. הם התחכמו. חסידות, פרישות דבקות, וסוף דבר, אנו לוקחים כוס קטנה של יין שרף לפני הסעודה והם בקבוקים שלמים לפני הסעודה ואחר הסעודה. אצלנו הרבנים חיים חיי צער, מי שיש לו קצת יש, וכשאין – חיים בעוני ודחקות, ואלה שלהם – גלגולים להם ורוחות ועקרות – וסוף סוף יושבים ואוכלים מכל טוב, ואיזה מלמד עני ממשכן פמוטי־השבת. יודע אתה: הזקן מט. הלקה פעם חסיד כזה בשוטים והכריחהו אחר כך לתת גט לאשתו. חסיד זה היה דוקא ירא, אבל נטפש ומכר את שמלת־השבת שלה. ובכלל – “הצנע לכת עם אלהיך”, למה אגרופים כלפי שמיא? כוף גב והתפלל, למד תורה ותן צדקה והראה סבר פנים לאיש. מה עוד יכול יהודי לעשות בעולם”?

סבא עמד והתפלל מנחה. העמק והעצים כאילו נשתתקו רגע ושבו והמשיכו רחשם הם. וחיים חשב: העולם כה פשוט ומובן והחיים קלים כל כך. והשמש השוקעה הפיצה אורות על צמרות יער וחורש.

ט

בשובם כבר נשמע נגון “לכוּ־נרננה” מבית־המדרש. יענק’לי, הקטן של הדודה, עמד כשפניו מלאים שריטות והוא כולו מלוכלך. הדודה עומדה עליו ורוחצה פניו והוא מילל, והסבתא עומדה ומקללת. מירלי מאחוריו מנקה בידה את בגדיו; במברשת אסור כבר.

“ומה? יכול לצמוח טוב מזה? העולם צר למענו. הולכות להן העזים מן המרעה – אינו נותן לעז לעבור. ומעט לו כבר העזים, על התיש הוא צריך לרכב, ננס כזה, בן תשע. אלמלא הוצאנוהו היה מקבל נגיחה. לאשרו שמעתי צעקה ורצתי”.

והדודה מוסיפה: “אילו היה זה מחר באותו זמן – הייתי מלבישתהו בגדי־החול, מה אלבישהו עתה? קרוע ומלוכלך. טוב, ילד שובב. אבל משַגע הוא אותי. והרי אינו בן־יחיד אצלי”. וחיים מרגיש כי כרסה של הדודה מתחיל שוב להבליט. וזה לא כבר קברה ילד בן שנתים.

הסבתא ממשיכה: “הגדול, שִמְעוֹ’לי, תענוג הוא, נחת. לומד היטב, אין לו ראש גדול, אבל בעל דרך ארץ. אף רבב לא יראה על בגדו. ובאיזה נמוּס הלך לו עם אבא להתפלל, והרי הוא רק בן אחת עשרה. וזה הגוץ – קללה, עוד מעט וירכב גם על חזיר – מה תעשי לו? הרי אחרי סבתא זורק הוא כבר אבנים. והרביים – וכי יש להם רצועה כהלכתה? נוּ, נוּ, זמן. אף שבת של מנוחה אין לך. אאחר עוד את “לכה־דודי” בשבילו”.

ועל הספסל שעל יד הקיר בחוץ יושבה הקטנה, שרה’לי. היא בת השש קופצה לפרקים ממקומה ורצה הנה והנה כרודפה אחרי דבר מה. ואחרי רגע היא שבה ויושבה. אוהבת היא לפטפט עם מירילי, כשעיניה מחפשות כוכבים בשמים.

י

אחרי סעודת הערב בא הפרוש. הגישו תה מנֹאד החרס הראשון, וגם זרעונים לפצח. סבא פצח ושם בפי יענקלי חרצן אחרי חרצן. “אה, שד”, אמר וצבט לחייו, “כמה שריטות יש לך? אה, קונדס! קרוע, מלוכלך, אכין לך שוטים, אל תפחד, נרטיבם היטב”. הוא הושיבהו על ברכיו, ועיני הדודה מלוות את שניהם בחבה. שמעו’לי מביט אחרי אביו שאינו מפצח אף זרעון וגם הוא אינו מפצח. יושב הוא וסוקר שרווליו ושוחק. הרהוריו של הדוד מרחפים באיזו מקומות אחרים והדודה נעצבת.

“ומה פלא, אם אתה מפנק אותו כך?” התרעמה הזקנה. ובאותו רגע צבט סבא את יענקלי צביטה חזקה יותר מדי ויענקלי התפרץ בבכי.

“אכזר, וכי יש לך לב?” התפרצה סבתא שוב. מירילי תפסה את יענקלי ותשקיטהו.

“תלכו לישון, ילדים, הגיע הזמן!” אמר הדוד בקול מהסס לחצאין. יודע הוא כי גם לסבא יש קצת דעה בענין זה, וכי אם הוא לא יסכים לא ישכיב איש את יענקלי בעד כל הון שבעולם.

חיים סוקר את הפרוש הארוך והשחור בעיניו. זה אוהב לשבת מְכֻוָץ, כאילו יכול הוא לגזול מקום ממי שהוא, ואך ידיו תלויות לו כמיותרות ואינן נשמעות לו. משוחח הוא עם הדוד ולפעמים עונה על איזו שאלה של הזקנה או של הדודה. הזקנה אינה מבינה: מדוע אינו מתחתן. הדודה סקרנית גם היא, אבל אינה יכולה לסבל כשנכנסים בעל כרחו ללבו של חברו. בטוחה היא, כי כך סתם תוך שיחה שקטה, בשעה שתהיה רק היא והקטנים פה וגם מירילי לא תהיה, יספר הוא לה יותר מאשר תשאל. ואך היא נזכרת בזה רק בשעה שהוא פה. והדברים מזדמנים כך, כי תמיד יש מי שהוא אחר עמם.

מירילי זרקה מבטים מן הצד אל הפרוש, עפעפיה עולים ויורדים; וחיים מגלה פתאם את אשר הגיד לו לבו משום־מה: כי בשעה שאין הוא פה, הפרוש הוא כמעט היחידי הממלא את מֹחה של מירילי. הלב הקטן ודאי תועה לו ארחות מפותלות. מי יודע דמיונה של בת שש עשרה לאן מוביל אותה. אבל מחשבתה מובילה אותה אל הנקודה הכי קרובה, לבית המדרש ולצועני זה, שמֹחו מח־זהב.

וסבא מספר עתה ברחבות את מאורע היום. הוא הלך אל הרב. מילא, היו שם אנשים ואיזה דין־ודברים סתם – דיני־תורה אין אצל הרב בערב־שבת אחר־חצות, – ונשים באו בשאלות של קדרה־וכף, ובינתים קצת תורה, קצת פלפול ומלי־דעלמא ואחד יוצא ואחד נכנס, ולהרבנית ישנה איזו טענה. מילא, עברו כשעה וחצי. בינתים נזדמנו ר' יוֹשֵי הסוחר ור' חיקיל הסיטוֹני ור' חיים־איצי המוזג וסוף סוף נכנס גם הגביר. “כשראיתי כי נתמלאה המסבה – אמרתי: עתה בא הזמן, והתחלתי להרצות את המאורע. קודם כל, אמרתי, מה אנכי אשם? הרי הרב הוא הפוסק ולא אני. ונניח כי אני – די אם מקיים אני “ודל לא תהדר”, אף שהלב נוטה דוקא כלפי הדל – ואם חפצים אתם כי נעבר על “לא תהדר פני־גדול” – אז איני זקוק ברוך השם לשום איש, ואקח לי את הזקנה שלי ואת נכדתי ונסע לירושלים, ואתם תקחו לכם דַיָן שיקח את כבשת־הָרָש. פניהם נתכרכמו, הרב נהנה – ראיתי זאת – מה שייך, יהודי יקר, אינו בעל לשון – אבל – כך, ישר, נוּ, בעל הוצאה גדול, מפחד. אבל מה יש לי לפחד? ברוך השם, אתקיים לי בעולמי”. וסבתא פניה מפיקות רחבות והנאה גמורה.

סבתא מתרגזת: “כן, וכי איני יודעת? וכי דאגת פעם לפרנסה?”

“שמעי, כבר בא זמן שתשתקי קצת, אמא”, אמרה הדודה. היא התפרצה פעם ככה בשעה שסבתא הרגיזה אותה. “וכי מה את חושבת שמקצת השמרים שלך פרנסונו?” וקטטה עמדה כבר להתפרץ, אלמלא השקיט הדוד את הנשים במבט זועף ובתנועת־יד.

מירילי הוסיפה לסקר את הפרוש ועיני חיים לווּ את עיניה. הפרוש ישב כמו על גחלים. בחוץ נשמעו קולות עוברים. מרחוב הגויים הסמוך נשמע צחוק פרוץ ורנת “שקצוֹת”. איזו צפור בודדת התעוררה וצפצפה שלא בזמנה. וכשהרגיש הפרוש כי עיני הדודה מתעצמות קם ללכת. הזקנה נסתה לעצרו. חיימ’ל זה אורח, וזהו בן־בית ואדם שיכול להיות קרוב, כך היה בקרוב מהלך מחשבותיה. הפרוש לא נשמע הפעם. “לא, לא, יהודי צריך לדעת שעתו. מה שייך? מאוחר. הרבי עיף”. מירילי זרקה מבט תמה לחיים והוא חייך קצת לעצמו. צריך יהיה ללכת בעקבותיו. הוא קם גם כן ללכת.

ובעוד שנים־שלשה רגעים הלכו חיים ומירילי בעקבות הפרוש, ונכנסו דרך מבוא צר אל קצה רחוב הגויים, ומשם דרך סִמְטָא רחבה ובשביל־שדות אל המורד המוביל אל היאֹר. הערב היה אפל עדיין. נשמע רק רחש כהתבעבעות טפות מים, בהשתפך הנחל הצר לתוך היאור, ופה ושם השתקפו בתוך ראי־שחור רחב מבריק – נקודות אור. הלילה ישן עוד והכוכבים כאילו התנמנמו בין גזרי־אדים.

יא

רחוב הגויים היה פעם רחוב של גויים, עתה הוא ברובו רחוב יהודי, ואך הגויים מרגישים עוד שם מעט מן החפש, ומעט מזה יש גם להיהודים שם. יש שאיזה בחור גוי רודף אחרי בחורה בתוך החול (הרחוב אינו רצוף) ומרים אבק ורעש כהעדר השב. נערה יהודיה מפשילה שם מטפחת אדומה מאחורי ראשה, ומתפרצה בשיר גויי בנעימה שלהם, בעוד שחולצתה תלויה עליה חפשית כאצל שקצה, ועיניה צוחקות ונתקעות ישר תוכך. ובלילות שבת יראים אינם מטיילים שם, גזרה פן יפגשו במעלה־עשן באיזו פנה ופן יתקלו בזוגות המחפשים להם מוצאות חבויים, אם כי חטאיה של עיירתם לא הגיעו עוד למדרגה הגונה של חטאים. ומתוך שהערב היה עוד אפל – לחש ושאון משמשים בערבוביה. מתוך בתים אחדים ועל ידם התפרצו צעקות ושירים, ובתוך הרחוב במבואיו שלטו לחש וסתר. וכך יכל היה הפרוש להתחמק ברחוב זה מבלי שהרגישו בו, וכך יכלו חיים ומירילי ללכת בעקבותיו מבלי שהלז הרגיש בזה. בעצם מלאה הסקרנות את לבות שניהם – ואך איש מהם לא חשד כי נמשך הוא בדרך זו על פי רצונו של השני. כל אחד יחס את הדבר לרצונו. ואך לאט, לאט, בהכנסם לתוך פטפוט וצחוק־לחש הלך הפרוש ונשמט מדרכם, ובאחד המבואות נעלם כליל. והם הלכו עתה בלי שום כונה אל היאור.

פה בחוץ לעיר היו כמעט יחידים בפנה זו. הם שוחחו, כלומר, חיים דבר ומירילי הפסיקתהו באיזו הערה מן הענין. חיים דבר על השאיפה לתכלית ועזיבת הצעירים את העיירות. הוי, כמה הוא מחפש לו דרך ואינו מוצא. בעצם, למה הוא מדבר זאת אליה? היא, הרי כה שקטה היא. תתחתן ותחיה לה פה כהדודה חיים מאושרים. וכי בטוח איש כי מחכה לו אֹשר בעולם. החוץ מושך כל כך – והלב מהסס. אילו היה בא מישהו ותופס אותך בציצית ראשך וזורק אותך שמה לשבט או לחסד – היית ודאי יוצא, וכשיוצאים – מוצאים את הדרך. ומה – לא תמצא? חוה’לי גונחת תמיד: “העולם כה גדול ורחב, ואנו נכמשות פה בלי אור ואויר”. ואך אין לחוה’לי זו כח לא להוציא עצמה ולא לדחף אחרים. חוה’לי היא נפש יפה, אבל קשת־רוח היא. כולה מלאה ערגה ואינה יודעת למה תערג. מירילי מרגישה כי לבה נתון לחוה’לי זו. אילו היתה לה היא חברה. מבינה היא כי חיים צריך להיות שייך לההיא. אבל פה בעיירה זו – לא, מירילי לא היתה נותנת לו להכנס לשום בית, ובפרט מזו היתה מרחיקה אותו אלף אמה. איזה הדרך הזכיר את שמה של זו?

הם ירדו אל היאור. היה שם מקום גבוה בין עצים. המקום היה כבר רטוב קצת, ואך חיים לקח עמו מעיל ופרשהו על העשב. היאור השתרע לו שחור כהה עם אורות נוצצים תוכו. רחש מימיו לא נשמע כמעט, ורק קרקור צפרדעים וזמזום וצרצור נשמעו בסוף ובדשאים. ורגעים היתה מגיעה נביחת כלב קרובה או רחוקה. והלילה נם בנדודי־שנה קלים.

יב

חיים ומירילי השתרעו מכווצים זה על יד זו. שררה דממה, ושניהם כאילו הקשיבו לשתיקת הלילה ולרחשיו. העינים התאמצו לתור בחשך, והאזנים נתחדדו וצותתו לכל זיע. הלילה היה עוד חמים, והארץ כמו נשמה באדים. מעט מעט נמשכו השנים זה אל זו, ונפתח אשנב אחרי אשנב – לב חיים נמלא איזה צמאון וערגה ודבר-מה רטט תוך גופו. הנערה התרפקה תחלה, כאילו חפצה למצוא מפלט מתוך חשכת הלילה ופחדי המרחק. אף פעם לא הרחיקה עוד מירילי לטייל כבערב זה, ואף פעם לא הרגישה כל כך מורא ובטחון. ואך הבטחון ממנו בא והיא התכנסה כמבקשת סתרה לתוך זרועותיו. וברטט פנימי ובבטחת־תנועה חפשו ידיו את כל מחבואי נעוריה עד שנזדעזעה מירילי ובהלחצה אליו לחשה: “אוי, חיים, מה אתה עושה לי?” ובהדקה שפתיה אל אזנו לחשה: “אני כה מפחדת, חיימ’ל!” ובחשכת הלילה נשמע לה לחשו גם רחוק וגם כאילו פורץ מתוך תוכה: “מירילי!” –

ופתאם הבקיעה הלבנה.

הואר הכל. הלילה וחלל העולם זזו. האדמה הלבינה בשכבת טל מוקדם. היאֹר הבריק כאילו האיר דבר מה מתוכו. כל הקרקורים, הזעזועים והרחשים הרימו קולם. במרחק עברה עגלה לאטה על פני גשר. נבחו המוני כלבים וצפצף מישהו בקירוב מקום. ועל פני היאור הופיעה סירה. שטו שם שנים, זוג. עתה החזיקה היא במשוט, והוא השתרע לו וכאילו רבץ על גבו שלו. הלבנה שפכה אור על חולצתו הכחולה ועל שמלתה הורודה. המים השתקשקו והסירה התנועעה ושטה. קול דק של אשה שר את שיר הגונדולה. המלים לא נשמעו ממרחק. והנה קול בַּס של גבר עונה וגומר –

“יָרֵחַ בָּהִיר הִנֵּה מַכְסִיף” –

והקול כאילו מתרומם ומתהוה לעמוד עגול, עב, ומתפשׁט וממלא את כל המרחב. הסירה הלכה וקרבה:

“חַבְּקֵנִי־נָא וָשִיר!”

עונה תרועת־נצחון אחריו בקול מצלצל ככסף, בקול המתפוצץ לרסיסים וצלילים, ומשתפך עם גלים קלים ועם קוי לבנה. וחיים הזדקף מיושב והקשיב.

“זו היא, היא זו!” לחש קול מירילי רוטט, ועיניה כמו קמו וקפאו בחרדה. חיים כבר ראה כי היא זו. ומירילי כאלו התנדפה לתוך לובן הלילה. הסירה שבה עתה והתרחקה, הנה היא מסובבת את קצה היאור השני ונכנסת שם לתוך לשון היאור בין העצים. נשמע כבר שיר אחר מצלצל רגע, שנעשה עמום והתרחק לאט, לאט. הלילה כאילו התכנס שוב לתוך שקט חדש. שקט החושך שהופרע נתחלף עתה בשקט אור.

“נלך, מירילי, מאוחר!”

מירילי אינה מתרפקת יותר. איזה עלבון קשה ממלא אותה, וגם איזה רגש של שחרור, כמו הצלה. ואך מרירות נפשה מחפשה לה מוצא: “היא – היא, אוי ואבוי לה, עם נבזה מצורע זה. סימינריסט גוי שגֹרש משם ונשלח הנה להיות מורה. ובליל־שבת – אין שבת ואין כלום” – לחיים היה עתה רק רצון אחד: להיות יחידי – והוא ידע כי זהו עתה אי־אפשרי.

הסירה קרבה ושבה והקיפה את היאֹר לעברם. בין האילנות התרוצץ צל ארוך כמחפש לו מחבוא: “ברוך הארוך!” לחשה מירילי ברטט־סקרנות. ובעברם הלאה ראו פתאם דבר־מה מכווץ רובץ על החוף בצל אילן. זה היה הפרוש. הוא נשם בכבדות ועיניו כאילו בלטו וחתרו אחרי נקודה זזה. חיים פנה לצד העיירה. לרגעים הפנה עיניו והביט אחרי הנקודה האפלה שעל פני שטח האור. הסירה התרחקה שוב, קטעי שירה כאילו נספגו ע"י המים ושקעו. הוא לא ילך שמה. סולקה זו! שוב שקע ניצוץ אור ונעלם.

יג

בבית שרר שקט. העששית בערה עוד. שקוע בתוך המסב ישב הדוד וקמט ופשט קמטי־מצחו. נחרתו הבריאה של סבא נסרה תוך הדממה. מירילי נעלמה. וחיים יצא וישב יחידי על כבש־האבן.

היה שקט. הגגות חלמו לבנבנות או כסויות צללים לאור־הירח. מתוך החדר בקע פתאם איזה רחש, מעין נגון עצור של הדוד, נגון שכאילו גונח הוא ומשקיט. זה שנים שזה רודף אחרי צל, מחכה הוא לכרך שיקראהו לרבנות, והכרך אינו בא; והוא מתנהג בחשיבות ובז לקטנות. כל צעד – הכרת ערך, כבד־ראש וקפאון־חיים. והכל מכבדים אותו – והלב שותק. והסבא צוחק גם מתוך שינה.

וחיים עושה את חשבון היום. איה רצונו? יום שלם תעה נדחף אחרי רמזי־חלומות. והנה הירח ועיניו מקפצות אל כל ניצוץ אור ופנת צל ורגליו אינן נשמעות לו. שם ודאי מחכה לו מירילי שוב. הוא יזהר עתה ממנה: אסור לרמס פרח זה שריחו לא בשבילו הוא. ברעיונו כאילו מפזז סבא, וידיו כאילו תומכות בסנטרו ונקפאות למבטו האלם של הדוד. והלילה הוא מלא אור ומושך – לאן? ושם הולך היאור ומשתפך עם המרחב – לתהום.

הוא נכנס הביתה. עיני הדוד הביטו עצובות והאורלוגין הישנים הכבדים ומכורסמי־התולעים והשנים – טקטקו וכאילו ענו לעיניו. חיים ישב על ידו שותק. אילו היה יכול לשבת פה בין שני אלה, מוּקף אויר בטחון דורות וחבת־משפחה. המנורה כאילו שקע אורה, והדוד קם ובאמוּץ פנים שקע שוב לתוך סוגיתו. הוא למד בנגון יבש וכאילו צרוד, ובחוץ ראה חיים לאור הלבנה יהודי עומד ומקשיב. ועוד מעט וכאילו ראש מתהלך על קַבַּיִם התנדנד לו הלאה וצללי ידים ארוכות ומרושלות התנועעו על פני האדמה הכהה. חיים הכיר את ההולך. זה היה הפרוש שחזר עתה משפת־היאור דרך השבילים הישֵנים. והוא נכנס עתה לבית המדרש לשכב שם על בגדו הישן על הספסל הקשה והיבש.

ובעבֹר חיים על פני חדר הזקנים רחשו שפתי הזקן בתוך שנתו: ילדים, ילדים! ולב חיים רחב ופחד. ואך בהכנסו לחדר הגדול מאחור לשכב, ראה והנה מירילי יושבה כשרק כתנתה לבשרה, ומביטה דרך החלון הסגור אל פני הירח.

י“ג–י”ד ניסן, תרפ"ב.

א

אור לערב יום כפור, בליל לבנה שקוף וקריר, נצנץ רעיון ישן־חדש בלב גרשון והכניסהו לתוך אויר של צפיה והסוס כאחד. הרעיון אך הספיק להבריק – וכבר נוצצו ורקדו לפני עיני גרשון המון תמונות, ופזור־נפש מצוי ובלתי מצוי כאחד תקפהו, והקים מחיצה בינו ובין החבורה שטִיל עמה. והוא, שבכל ערב היה כמעט האחרון בטיָלים, החליט פתאם ללכת הביתה, בהשתמשו באמתלא של עיפות. נתפרדה החבילה דוקא ברגעי עליזות וערות, בטרם הספיקו שעמום ועיפות לשפך את אֵפר ריקניותם ולעמם כל אור וצחוק־נעורים. ובתוך המבוכה שקמה לרגלי פתאומיות זו, הבלט קולה של חנה לאה, ידידתו של גרשון מכבר, בהציעה לו ללוות אותו, וענן אי־המנוחה והסקרנות שעלה נפזר, והכל נראה פשוט ומובן כלילה הבהיר. נשאר רק זיע של רוגז בלב חנה לאה עצמה על אותו ה“שגעון” הבלתי־מובן, והרגשה של אי־חופש בלב גרשון, והלויה נהפכה להמשך טיול של שני אנשים עיפים וכבדי־נפש. מרוחקי מקום ולב התנהלו לאטם שותקים ועמוסי־זרות, מבלי דעת איך לצאת מן המבוכה שנדחפו לתוכה בלי אשמתו של אחד מהם, ומתוך רצון לקרב את רגע הפרידה ואי־דעת איך לקרבו. וכשנגשו לבית גרשון הסתובב הוא פתאם ולוה אותה, מתוך איזה רגש בלתי־מובן, וכאילו מתוך אי־רצון להשאיר אותה יחידה עם הרהוריה בחוץ בלילה. נוצר על ידי הליכה וחזרה זו טיול של תעיה, קטוע־דבור, שנפסק בקושי על ידי פרידה באמצע הדרך. ובבית שכב גרשון על ספת־יצועו והרהר, לא בחנה לאה ויחסם המשונה, כי אם באותו הרעיון המתדפק על לבבו בכל שעת חשבון־נפש, ושעמד, למרות כל ההסוס, לההפך עתה לנסיון נפשי מענין ומבטיח.

ובתוך נדודי־שנה ופרפורי־נמנום נהיה הרעיון למין חלום בהקיץ ומשאת־נפש, ומלא את כל החלל מלפנים ומאחור. החיים שעד עתה הופיעו עירומים, ריקים וחסרי מרכז, והדרך הלאה נראה רגע מפותל־אוילי, חסר מוצא ותכלית ורגע שטוח־פתוח ונבוב־מאים בהאפס שבו. ובאמצע נצנצה נקודת־אור זרה וּמֻכָּרָה, שקופה ופלאית, ודומה היה כי דיה קפיצה אחת זו לנתק את חוט־השני של אין־המפלט ולטלטל אותו, את גרשון, טלטלת־פתאם לתוך דרך כבושה של החיים. והנסיון הראשון צריך להעשות תיכף; השעון דפק שתים, ובחמש צריך הוא, גרשון, להמצא בבית־המדרש, לסליחות. ומתוך עיפות־הרהורים עִרפל עליו אד קל, ושנתו באה מרוסקת ומרובת־חלומות קטועים ומיגעים, וכשהקיץ – נזל כבר אור אפור דרך בקיעי התריס. נצנץ רעיון לעזוב את כל הנסיון ולישון שעה־שתים כהוגן, אחרי הפטרו מהמחשבה מטרידת־השנה. ובאותו רגע נצנץ אור נר. נכנסה האם, לוג מים בימינה וקערת־שופכים בשמאלה ובקשה מרטטת על שפתיה ועיניה הרטובות למחצה: “תסובב כפרות ותישן לך אחר כך”, אמרה, והבעת־צער של בדידות ארוכה ואכזבה הרגשה מאחורי המלים. כרגע מלֵא הרעיון של אמש את האויר, ונראה קל ואחוז ביד, והצורך לעשות נחת־רוּח לאם נראה מיותר. מלוא־בקשתה הרי זה צעד־ההתחלה של קיום־הרעיון. נפתחו העינים תחלה לא בלי קושי, ואחרי קפיצה מן המטה נעשו האברים הכבדים קלים כנוצות, והמים הקרים, שגרמו לגרשון תמיד רטט־צנה בשעות־שחר, נראו עתה משובבי־נפש ומחזקי־גוף. הוא לקח מידי אמו את התרנגול האדם, וזרם שנות־נוער שטפהו, ונוצות לבנות הבהיקו ועיני תרנגול צעיר עגולות ונוגות וקרקור רפה, נאנח וחד־קולי, דכדוכי־נפש של יציר חלש, וַתָּר עומד לשחיטה – הרעיד את אזנו. “חכיתי לך אמש ולא יכלתי יותר”, נאנחה האם בלי שום נים של תלונה, וכאילו רק הצדיקה עצמה; “חפצתי לקנות תרנגול לבן ולא השגתי. מתמעטים הם התרנגולים הלבנים”, הוסיפה והביטה אליו בהבעת־יגון אלמת, כמחכה להבנה ולהשתתפות בצער. “טוב, אמא, מהר, פן נאחר את הסליחות!” אמר וכמו לנפשו, מבלי שראה את האור שנוצץ בעיניה, נוצץ וכבה. “אחרנו כבר!” ענתה היא באנחה שקטה, “אבל – אפשר נשיג עוד מה”. הוא לקח את התרנגול והתחיל אומר “בני־אדם” בעל פה ובנחת. האם שהחזיקה סדור בשבילו הרגישה עלבון קל וגם קורטוב של גאוה והבהקת תקוה חבויה. הדברים יצאו אצלו שקולים ומנוּיים, ונפנוף התרנגול נעשה כסדרו וכהלכה. “סימן טוב!” אמר לנפשו וצחק קצת מטוב לב וגם מתוך לעג חבוי. ובחוץ התנהל עם האם אטית־התנועה צעד־צעד, ושוחחו בתוך האור הלבנבן על דברים שוֵי־נפש. הוא השיג עוד מה מן הסליחות, הצטער והרגיע עצמו: אי־אפשר הכל בבת־אחת; ואחר התפלה שב הביתה בהרגשה של בטחון קל. והלביבות הטעימות במרק השקוף והעסיסי של סעודת ערב יום כפור נראו לו כאחד הדברים השיכים לענין. אחרי האכל השתרע קצת על הספה בשכיבה אלכסונית, כדי להבטיח לו תנומה קצרה, ובשתים אחרי הצהרים הלך לתפלת־המנחה. הוא התפלל בשום לב, בטא בדיוק את המלים ולא החסיר אף הכאת לב אחת ב“על־חטא”. אחר כך נגש והסתכל במלקות ברגש מהול של פגימת־שלמותו ושל הצדקת עצמו על אי־אפשו במנהג כזה. הוא עבר אחרי כן על פני הקערות, נדב לאחת ולשניה, עמד כחצי שעה על הקערה לישוב ארץ ישראל, כדרכו לפנים בטרם יצא מעיירתו, וחלק נדבות גם בחוץ בכונה ובברירה, שתגענה נדבותיו לידי עניים אמתים ומהוגנים. וברגש שהיה בו כבר מעין אֹמץ הלך הביתה לאכל עם אמו את הסעודה המפסקת.

ב

אותה ההרגשה של גרשון, שעליו להכין עצמו לנסיון הקשה, היא היא שגרמה לו לחשוב גם את הסעודה המפסקת לענין שאין לזלזל בו. הקיבה צריכה להיות מתאמה בשביל הצום, ואין להקל בה ואסור גם להכביד עליה, אין להקדימה ואין לאחרה. כנגד הפחד של האם מפני האחור – בא החשש שלו מפני ההקדם, היכול להכביד על התענית ולקלקל על ידי כך את הנסיון הקשה גם בלי זה. ויצא כך, שהסעודה התחילה במוקדם, אלא שעל ידי הרגיעו את האם וכניסתו אתה בשיחה, נמשכה ויכלה גם להתאחר, לולא עמד הוא עצמו על המשמר גם מצד זה. אם קבלת עליך חובה, צריך שתמלאנה כהוגן, בלי הפרזה אבל גם בלי זלזול. הסעודה היתה בעלת שלשה מאכלים, קלה וטעימה, מוכנה בכונה מיוחדה לשם האורח, אבל האם הציעה צלחת מרק שניָה, הוסיפה עוד כף־כפַים לביבות, ונוספה גם שתית תה, תרופה כנגד הצמא המסֻכן. והשיחה היתה נוגעת בלב, מעין חשבון־החיים וקצת גם מעין חשבון־הנפש. “אבא המסכן! כל ימיו בנכר, לא על שולחנו: פעם מלמד בכפר, פעם בכרך אצל איזה גביר, פעם באיזו עיירה בדרום בין גויים, כלומר גויים־יהודים. ואני כל ימי עזובה וגלמודה, מין עגונה היודעת מקום בעלה ואינה יכולה לבוא אליו. מה היה הנחת שלי? הוא בא רק מפסח לפסח, וגם לא בכל פסח. פעם לא הספיקה החלה ל”המוציא“, פשוט, לא היה מה להביא הביתה והתבייש לבוא; אני הייתי מוחלת לו, מעולם לא היתה לי תרעומת עליו; יודעת אני: אין הוא “בריה” וגם אני איני “בריה” גדולה ובעלי־מזלות איננו גם כן; גם אתם הילדים אינכם מוצלחים גדולים: יודעת אני, בני, איני חפצה לצערך, אבל חייך הם קשים, והטבע לדאוג בא לך בירושה. ואבא שלך הוא בעל־מזל מיוחד. כשהוא צריך לנסוע העגלה טובעת, שלגים מעכבים את הרכבת או הוא מאחרה, וכשהכל כשורה מתדבק בו מחנה של חסידים וסוחבים אותו להרבי. ואני יושבת ב”סדר" ומתמוגגת בדמעות. הילדים גדלים בלי אב. זרים מראים להם מה להתפלל, זרים בוחנים אותם, הכל – זרים. וכשהם גדלים – מתפזרים הם לכל קצוי ארץ, והאם שוב גלמודה. ומה? ישבו אצל האם? הנחת הרבה שיש אצלה? מה תאכיל אותם, לויתן ושור הבר, או צפיחית בדבש? ואתה, בן־הזקונים, לכל הפחות אינך רחוק כל כך, ובא לפרקים לראות את אמא. האחרים אף במכתבים מקמצים. איני מקטרגת, ביחוד בערב יום כפור – אוי וַי לי" – נזכרה פתאם וספקה כף, – “אני מדברת לי, וכבר לילה, ודאי כבר אסור לאכול, ועלי עוד לברך על הנרות”. וגרשון מרגיעה: “אצל ר' ליב דבשה’ס רק התחילו לאכל. אין סכנה”; אבל השיחה נפסקת, והאכילה נמשכת אמנם בלי חפזון אך בשתיקה.

ברכת־הנרות פרק חשוב בפני עצמו. האם מתמוגגת בדמעות, נזכרת בימי־כפור אחרים, נזכרת במאורעות־השנה החולפת ולבה בוכה כבר להבא. “הוי, אלו יכול אבא כבר לנוח קצת לעת זקנה, לשבת שנותיו האחרונות בבית, ללכת בכל יום עם טליתו ותפליו לבית־המדרש שלו, הרי למדן הוא וירא ומכובד ומקובל על הבריות. המקום בבית־המדרש – אף פעם לא השכרתי אותו, אף כי דחוקה הייתי בכסף, אבל אמרתי: לא אפתח פה לשטן, והמקום עומד ומחכה. אתם הבנים נתפזרתם, ישוב הוא לעת זקנה. מילא כשאתה בא – יש לי קצת נחת. כן – יש גם על זה לדבר – אבל ערב יום כפור – לא אתאונן ולא אקטרג. צריך ללכת. גם “תפלה זכה” תפלה היא. טוב כשבאים במוקדם”.

וכשהוא מתחיל לחלוץ נעליו היא מביטה בתמהון ובהסוס. “קח לך את הערדלים לבית המדרש, תחלץ שם את הנעלים. יכולים עוד להצטנן”. הוא מרגיעה: “האויר אינו רע כלל (דוקא לא היה טוב ביחוד, מעונן ורוח קרירה), ומדוע את חולצה פה?” היא צוחקת מתוך כונה מיוחדה שלה, שלא תעלה על השפתים: “אני, מה אני? אני זקנה, מהדור העבר” – הדברים נאמרו לא בלעג כי אם בטון של ותור. “הרי לפני שנתים חלצת נעליך שם”. מבלי להכנס בוכוחים ובביאורים נועל הוא את הערדלים שותק, ומעמיד את נעליו תחת הספה. לפני החלון עובר בנו האברך של ר' ליב דבשה’ס לבוש טלית ו“קיטיל”, וגרשון מביט על מעילו הקצר ועל זקנו שגולח לפני שבועים, ומרגיש בפגום שבו. טוב שלא עשיתי כאחרים, שלא התגלחתי השבוע. לכל הפחות יש לי צורה יהודית. יפה היה נסיון זה עם זקן מגולח. אבל סוף סוף יהודי בלי טלית ו“קיטיל” ביום כפור – איזה יהודי הוא? צריך להיות דבר שלם. לא כלום. נסיון זה אינו אלא נסיון לחצאין.

עם “תפלה זכה” באים פקפוקים. כמה משונה היא תפלה זו, המסוגלה יותר לעורר רגשות אי־נקיים מהרהורי תשובה. ו“על חטא” זה עם חטאים שגם הוא וגם היא לא חטאו מימיהם. קשה להכנס לתוך מחשבותיהם והרגשותיהם. ואך איזו מנוחה טמירה שבו מתגברת על הכל. גם טענות האם וגם דמעותיה לא הרגיזוהו ולא הרכו את לבו. כל זה הוא ענין של זמן אחר. עתה ישנה דאגה אחת: התאמצות כל הכחות בשביל אותו הנסיון. ותפלת הערב שופעת אמץ על לבו. “כל נדרי”, “יעלה”, “כי הנה כחומר” ועוד – ביחוד “כל נדרי” – מוציאים אותו מעולם הפקפוקים והחטוט לעולם של התרוממות. הוא עמד על רגליו כל הערב, לא נכנס בשיחה עם איש, וכששאלוהו – ענה קטועות והביט לתוך מחזורו. "למה אינך יושב? שאלהו שכנו, יהודי בעל זקן נאה־פרק. “כך, קשה לי לשבת”. ואך פניו וכבד ראשו ושתיקתו והלוכו הזקוף והבטתו לפניו ישר בלכתו – העירו גם סקרנות, גם תמהון וגם רגש כבוד שקט. שכן צעיר נסה להתלוצץ, ואך השפתים המקומצות והעינים המביטות ממעל לו שפגש השתיקוהו. כל אחד מהשכנים והחברים חשב את מחשבתו שלו, נפלטו גם איזו מלים מעין נסיון לבאר – ולא יותר.

אחרי התפלה חכתה האם בחוץ כחמשה רגעים והוא לא ידע. הוא נשאר ל“שיר היחוד” ואמר גם חלק של התהלים אחר כך – מבלי לגמרם. “אל תצטדק הרבה!” כל הפרזה יכלה להזיק לנסיון ולהחליש את הכח הדרוש. צריך לשכב בזמן וגם לא להשכים יותר מדי. צריך לשמר את הכח. העיקר יותר חשוב מהטפל, ועד עתה עבר העיקר בשלום. הוא היה מרוצה מאד מהערב. כל מה שעשה – נעשה בלי התאמצות, כאילו מעצמו. לא הרגיש צורך בישיבה ולא בשיחה או בטיול. להיפך, הרצון לעמוד על הרגלים ולהתמסר כולו לתפלה – בא מתוך צורך נפשי והכרח פנימי, והכל נעשה כאילו מעצמו. עתה, כשבא הביתה ונגש למטה החמה – הרגשה סכנה. ליל־כפור אחד עלה על הזכרון, לילה שבו קרא איזה ספר שירים לועזי ונכשל, ופחד אחר כך כל השנה. גם עתה עלול הוא לפחד, מאחורי העכשו שלו אורב לו דבר־מה של העבר ומכהה את הברור. לכאורה, הכל מובן, ונסיון זה אינו אלא ענין של רצון, של כבוש החולשה שבחייו, אבל בתוך התפלה נשכח הכל ויהי יהודי כאבותיו, כלומר, בעצם גם לא נשכח, אך גם לא הפריע. ואותו הדבר המכוער שיכל להתרחש היה מנַול את הכל, והנסיון היה אז רק לעג לרש. והוא עומד לפני נר־הכפורים ואומר בלחש ובקול עמוק את ארבעת המזמורים הראשונים של תהלים. ואחרי שכבו, אף־על־פי שהתכסה רק בשמיכה דקה בלילה קריר זה – לא נח בו לבו, וכשעתים התנמנם, חלם והקיץ ושב לנמנם ולחלום, והתגלגל על משכבו מתוך נדודי שנה. רק העיפות שבאה מתוך חוסר מנוחה בלילה העבר גרמה לו שירדם – וכשעה לפני חצות נרדם והקיץ בחצי־שבע בבקר, בשעה שאמו כבר עמדה בדלת לצאת, אחרי שחכתה לו כחצי שעה אולי יקום. וכשהקיץ הרגיש רגע איזה פחד עמום ונרגע תיכף: לא קרה שום מקרה בלתי טהור.

ג

לעת המוסף הרגיש גרשון עיפות קלה באבריו וכמו אד עלה בראשו וערפלהו. ביום אחר לא היה גרשון שם לזה לב. תמיד אחרי הצהרים היתה לו הרגשה כזו, ובשעות אלו קשה היה לו לקרוא בספר או להקשיב לאיזו שעור או הרצאה רציניים. זו היתה אותה העיפות של תנומת צהרים, שגרשון התנגד לה בכל תוקף, באשר לא אהב את שנת הצהרים, שהיתה שופכת איזו כֹבד־עופרת בכל אבריו ומוסכה עליו עצבות מקפיאה. כנגד עיפות זו היה גרשון משתמש בטיוּל, בשיחת רֵעים או במחשבות מלבבות מתוך הליכה הנה והנה בחדרו. ומתוך שלא היה עתה מקום לא לטיול בחוץ ולא לשיחת־רעים, – נשאר לגרשון רק מוצא אחד – מחשבות, ואך בא גם הסוס בלוית רעיון זה. מחשבות – אין להן גבול ואינך יודע לאן הן מוליכות אותך, וביום זה שקבלת בו על עצמך עול של עמידה, שתיקה וכונה – עד כמה שאפשר – צריך להתרחק מכל חשש מחשבה זרה והרהור מסופק. והעמידה והתפלה באו לו לעזר, אף־על־פי שגם עִיפו – והוא הרגיש כי ראשו הולך ומתבהר. כך נמשך הענין עד “ונתנה־תוקף”. מאז – ואחרי כן בסדר העבודה ובסליחת־הרוגי־מלכות שבאה אחר כך – התפרץ גל של מחשבות וסחפהו, והוא שכח את הכל; גם עיפותו וגם שריד־האד סרו מעליו. ובא אותו הדבר שהיה גוזל ממנו את שנתו בלילות, אותו חשבון־הנפש המדכא והמביט כאילו בעינים חודרות ותובעות ושאין להסתר ממנו. רבי אמנון זה שקבל עליו את היסורים הכי קשים, אותם הרוגי־מלכות שלמדו תורה וקיימו מצוות והלכו בשמחה לקראת מות וענויים – קמו פתאם וחיו והביטו בתוכחה וכאילו נוזפים: ואתה, בחור טוב, מה עשית? איך אתה חי ובמה? איזו זכות יש לקיומך? מה אתה עושה בשביל קיום המצוות שלך והגשמת הרעיונות שבשמם אתה מדבר? והמחשבות התרחקו מהיקף יום הכפורים, תפלותיו וכונותיו. עברו לפני העינים כל אותם הכלואים, המעונים, הנהרגים והעובדים עבודת פרך, אלה המבלים ימיהם תוך תאֵי מאסר בבדידות, בשלשלאות ברזל, במדבריות ובערבות קרח. ולעומתם עלו ועמדו אלה העובדים את אדמת־האבות תוך ישימון, בין פראים, על גבול מדבר ובבצות קדחת. בין שני צירים אלה נמשך לבבו תמיד הנה והנה ונפשו נקלעה בכף הקלע, מבלי היותה שלמה לא עם אלה ולא עם אחרים. והחיים שם בכרכים במדינה ובחוץ למדינה, עם האוניברסיתה קודם והספרים והתיאטרון והטיולים והפטפוטים והאהבות והתענוגים המותרים והאסורים והדרשות והאסיפות והוכוחים – נראו פעוטים ואפסיים כל כך, וגם הנסיון של היום הופיע כמין מעשה־ילדות. ענין גדול! בחור בלי אלהים צם ביום כפור, עומד על רגליו, אינו מוציא כמעט מלה לבטלה ושקוע בכונת־התפלות. לשם מי ומה כל זה, ולמי יש צורך בנסיונו וקרבנו? השפעת סמולנסקין, של איזה פרק שלו הנדפס בכריסטומטיות, קצת געגועים על היָשָן וחפץ לעשות נחת רוח לאמו – וגם ענין של “שישו בני מעי” – ראו: אני גרשון איני סמרטוט לכשארצה. ובא תיכף נסיון להצדיק עצמו: גופו החלש והצנום אינו בן־עבודה כלל ומכל שכן שאינו בשביל יסורים. הוא היה מסוגל להקריב נפשו על קדוש השם בקפיצה אחת. אילו העלוהו לגרדֹם – הוא היה אז מראה לכל מהו ומה שויו האנושי. ומחו מתחיל מעביר לפניו תמונה מרהיבה של אוטודופי דתית ושל תליה פוליטית. כן, לעלות על מדורת אש בעד דתו, בעד אותה הדת שאין הוא מאמין בה, – מסוגל היה בכל רגע. ודאי יש שם בעומק לבו מישהו הדוחף אותו ואומר לו: הַאֲמֵן! פה הוא תמים עם אבותיו, והם לא רק יסכימו, כי גם יעלו עמו יחד על המוקד. ובמחשבתו הוא מושלך עם רבי אמנון לבית־סהר ורואה עצמו מובא קצוץ ידים ורגלים בארון לבית המדרש. ואת החלָף רואה הוא מבריק ביד אביו והוא, גרשון, פושט צוארו לשחיטה; הוא מרגיש גם את ספוגי הצמר על לבו, ובהגותו בר' ישמעאל כהן גדול הוא רואה עצמו כבנו השבוי, שהשבאי חפץ לזוגו עם אחותו והוא עומד בפנה כל הלילה ובוכה ואינו נוגע בה – אך, איך אפשר לו לעלות לגרדם בשביל רעיון זר, שלאבותיו אין מגע אליו? אמו המסכנה הנעגנה כל ימיה, האלמנה החיה – זו שכולת־הבנים החיים הפזורים בכל קצוי ארץ – זו שהוא בן זקוניה, נחמתה היחידה בחייה – מה היתה היא אומרת אילו היה הוא נאסר בעד מרד במלכות? היא היתה יוצאה מדעתה, לא היתה תופסת כלל את הענין ואפשר היתה גוועת מצער? אילו היה מישהו מן הילדים האחרים בבית, אילו היה אביו אצלה – אך עתה היא הגלמודה – מי יבא להוסיף מכאוב על מכאובה ולסכן את נפשה? ולעבוד שם בארץ האבות – למה לא נתן לו האלהים גוף בריא וידים אמיצות? ההוא הכושל ורצוץ הגוף ילך להקיש במעדר ולחרוש בסוס? ואך אחרי כל התרוצים לא באה מנוחה: השרץ לא נטהר. וכי אלה ההולכים לפשוט צואר, אלה המקריבים עצמם לכלא או לעבודת פרך שואלים שאלות? וכי יודעים הם ספקות והסוס? וכי מודדים הם כחם ושוקלים ידיהם וגבם? כמה חלשים וחולניים הבריאו על ידי העבודה, ולהיפך כמה בריאים חלו וגופם נהרס! – ומי שמקריב עצמו – האם מסוגל הוא לחשוב על אחרים? אילו היה הלב שלם ומסור כלו – לא היה מביט לצדדין. אלה שהולכים אחרי נביא עוזבים את אביהם ואמם, נשותיהם וילדיהם ואינם מביטים לאחור. לא, גרשון, שום נסיון לא יועיל לך, כל זה רק פרי ריקניות ובריחה מפני העיקר. חפץ לו אדם להשתעשע, גוזר הוא שבתון על קיבתו ללילה ויום, מזדקף ומותח את גופו איזו שתים עשרה שעות, ושם קצת מחסום לפיו וקורא עוד ספר בכונה, והלב נמס מנחת ומרגשנות. האם הכינה תרנגולת צלויה ותתנה לבן־הזקונים, כשהיא מתמוגגת בנחת ובעיניה יתנוצצו דמעות. והבן יאנח: “הוי, קשה כל כך, אני עיף!” ואחרי כן הרי ישנה חנה לאה, זו שמשחקים עמה משחק של מבטים ורמזים ויופי, ואחרי כן שוב הכרך עם כל הגדולות שבו. ויוצא כי יש לגרשון פרינציפ, וכי גרשון הוא עשיר־נפש ואדם מודרני, לא איזה אתיאיסטן זול וריק־לבב. והוא עמד והפנה ראשו אל הקיר ועמד כך שתי שעות רצופות. ואחרי כל מצוקות־הנפש נשארה לו רק אחת: להמשיך את הנסיון עד סופו. כל אלה הרעיונות אמתיים הם, אך מה שהתחיל צריך להגמר. אין מוצא. יהי זה פעוט, מגוחך ואפס, – אחת היא. כך מוכרח להיות.

ובין מוּסף למנחה בשעת ההפסקה, כשיצא הקהל והחלונות נפתחו להוציא את קטור־הנרות, הצפיפות והזיעה ולטהר קצת את האויר בשביל נעילה, שעת הצום והתפלה הכי קשה – יצא גם גרשון. מתוך פזור נפש וגם מתוך הצורך לאסוף כח בשביל שליש היום הבא – יצא גרשון לטייל. תחלה טייל קצת במגרש שבין בתי־המדרש, אחר כך ברחוב הסמוך, יצא גם קצת לסמטא של גויים עם ריח שדה ושב. נשב עליו רוח היום המשרה רעננות ומנוחה, נהיתה הנשימה קלה, והראש נהיה צלול והמחשבות הקשות התנדפו כגזר־ענן קל. ונראה הכל מובן, קרוב ופשוט כל כך. וכי מה יש לדבר? וכי עשה איזה מעשה יוצא מן הכלל? וכי עמד באיזה נסיון קשה? וכי הכריח עצמו לאיזה דבר? וכי רואה הוא בזה איזו גבורה? נשכחו כל המחשבות של אתמול, הכנות יום ולילה ונדודי ליל שלם וכל הפחדים וההִסוּס, ונשארה רק איזו הרגשה טובה של בטחון. מה שנראה תחלה כהר סופו להופיע כחודו של מחט. יכל היה עתה לעבור במים מבלי שישטף, ללכת במו אֵש מבלי שֶיִכָּבֶה¹. אילו היה איש מלחמה היה עובר תחת כדורי־אֵש ולא היה מפחד. מה שנראה לעצמו קטן, עלוּב ופחדן – אין זה אלא פרי אי־בטחון עצמי, ואי תפיסת הקשר שבינו ובין המציאות; אין דבר אי־אפשרי, צריך שיהא רק צרך פנימי בלב. וכי בכונה המציא לו נסיון זה, וכי לא מאיזה הכרח פנימי, חבוי בא? ומכיון שכך – לא הרגש בו שום קושי ונראה פשוט וקל. רק אל יתהלל חוגר כמפתח! עוד היום גדול ושערי־תענית לא ננעלו. חכה, גרשון, נראה מה תאמר לך תפלת־נעילה? ומה יהי אם תאלץ לשבת? אפשר היית יושב לך פה קצת על הדשא, ולא תצטרך אחר כך לשבת ולהיות לצחוק בעיני הבריות. לא, לא, אם נגזרה גזירה אז דוקא אין להִסָתֵר. תרָאֶה נא חולשתו לעיני כל, רק לא צביעות. אדרבא יצחקו לו, זה יקל דוקא את המכאוב. ידע נא לא להתגאות ולהתנפח להבא, ולא להיות “וצדקתך”. ידע שצריך ללכת בדרך הרבים.

וכשנכנס לבית המדרש, עמד כבר הקהל ב“עושה שלום” של תפלת לחש. רבים הסתכלו בו תמהים, אחדים ברחמנות ואחדים גם בשמחה לאֵיד. היו גם כאֵלה שחשדו בו: אפשר סעד לבו קצת; אך די היה לו לעמוד רבע שעה בתפלה והחשדים התנדפו כאֵד. הוא עמד כה ישר, בטוח ומרֻכז וביחד עם זה היתה עמידתו פשוטה כל כך, עד שאפשרות החשד נהיתה משונה ואי־טבעית. למה לו כל זה? וכי צבוע הוא? או מחפש הוא למצוא חן בעיני מי? ובעיני רוב המכירים אותו נראה הדבר מובן: יום כפור – והנפש היא נפש יהודית ובן־אָבות וריח התורה לא פג עדיין, ומה יש להתפלפל?

ולנעילה נגשו אליו וכבדוהו בפתיחת ארון־הקדש, אך הוא וִתר על הכבוד הזה. למה? הוא אינו מזלזל חס ושלום. אלא, אותו היהודי הפשוט והתמים שפתיחה זו היא חזקה שלו משנים – אל יגָזל ביום־כפור. התשובה נתקבלה על הלבבות, ורק אחד הלומדים בפנה לחש לשכנו העומד על ידו: “ענוה יתרה! בעל גאוה!”

ד

אותה העיפות היורדת עם שעת נעילה על כל מתפלל וצם ירדה גם על גרשון, חדרה לראשו ולאבריו ורק לא לתוך רגליו. אלו לא ידעו כמעט גם עכשו עיפות מה היא. האויר בבית המדרש נהיה כבד ומחניק ביותר. זה אחר זה באו הנרות לקצם, דעכו, כבו ועשנו, והאבק של התבן הפזור על הרצפה התערב בעשן ובקיטור, בנשימות האדם ובריח הזיעה, ואף־כי נפתחו פה ושם חלונות היה האויר קשה לנשימה. גרשון יצא אל הפרוזדור ועמד שם בין מתפללים עומדים ויושבים, אלא שלא טייל הנה והנה ולא התערב בשום שיחה. ודוקא עתה העיקו עליו מחשבות זרות. עוד בתחילת חזרת הש“ץ, כשחלפו לפני עיניו הפיוטים הקצרים, נזכר בזה שהראה לו פעם בתחלת בחרותו דוד חרד וירא. בעצם נעילה, בשעה שצריך להחתם דינו של כל איש, בשעה שגזרה יוצאה ואין לשנותה, קם פתאום דוד, יהודי קנאי לדתו, רומז לו לגשת ומראה לו על התיבות המתחילות של הפיוטים הקטנים שצרופם יוצא: “אַל אמונים² הנקרא יָה – טבע זיו”; “ממש כדברי ברוך שפינוזה”, מוסיף יהודי משכיל למחצה, והדוד מביט עליהם וצוחק; ובת־צחוקו כאילו אומרת: רואים אתם פרחי משכילים, גם אנו יודעים דבר מה, אלא שמאמינים בני מאמינים אנו. ואפשר גם חשב כך באותו רגע: כן, אב אמונים הנקרא יה – טבע זיו, אך טבע זה שהפיטן התכון לו, לא טבע שלכם הוא ולא של ברוך שפינוזה החכם שלכם. הטבע שלכם זהו טבע דל ומדולדל, גוף שישיגוהו משיגי הגוף, ואילו טבעו של אב אמונים זהו טבע למעלה מכל טבע. כך, גם להם היו מחשבות זרות, וודאי היתה פרי איזו מסורה חשאית עוברת מדור לדור על דבר כונת הפיטן. אבן ואבן שררו תמיד בעולם המאמינים כמו בזה של הכופרים. “יד חזקה” ו”מורה נבוכים“, “מלחמות ה'”, שנקראו “מלחמות נגד ה'” ופיוט לשבועות שהכנסו בו ראשי תיבות של שבתי צבי, וסליחה של יהודה אריה די מודינו, זה שכפר כמעט בתורה שבעל פה, והוא דוקא מבקש סליחה לעוונותיו. איפה הגבול בין האמונה והכפירה? הדוד החרד מכניס מחשבות זרות ללב הבחור, שאך זה טעם מעץ ההשכלה וחרד הנהו מפני כל ניצוץ חפשי, והכופר המבוגר עומד ערב ויום על רגליו מסור לתפלתו מבלי דעת למה ולשם מה, וודאי נאמן לאיזה רגש חבוי המפעם בעמקי־מעמקיו. לא סמולנסקין גרם, כי אם זה שגרם לסמולנסקין להכניס אל התועה האפיקורסי את הפרק הנפלא על יום הכפורים. ומי יודע מקורה של הערגה לקרבנות? אותו חשבון־הנפש המעביר לפני עיניו את מדבריות סיביר, בתי־אסורים ותליות – אפשר גם זה אינו אלא אותו החשק העצום לקדוש השם, שעוד מעט עם אמירת “אבינו מלכנו” האחרון יתעורר בכל לב ויתפרץ בשאגה של “שמע ישראל!” ו”ה' הוא האלהים!" בשאגה של התאמצות כאילו אחרונה של כל אלה החלשים והעיפים, הרעבים והצמאים, שהערגה הגדולה לקדוש־השם ולדבקות משקיטה רגע כל רעב ללחם וכל צמאון למים. ושוקע בתוך מחשבות אלו אין הוא מרגיש באמור הקהל תפלה אחרי תפלה. רק מלים בודדות וקטועות נשמעות לאזנו. “פתח לנו שער”, “היום יפנה”, “מרובים צרכי עמך” מלים שהקהל שם בהן את הכונה הכי פשוטה: פרנסה; ופתאם שתי מלים צורמות אזנו: “אנקת מסלדיך”; אברכים אחדים לוחשים זה לזה איזו מלה וצוחקים. הוא יודע פשר מלה זו. משונה: יהודים צמים כל היום, עומדים עיפים ורעבים, לבושי לבנים, איזו הרגשה מלוָה אותם בכל זה, כי יש בהם מה ממלאכי השרת, כי יום כזה וקרבן כזה אין לשום אומה, כי מראשון בניה ועד האחרון יתענו כולם מעת־לעת שלמה וכי ישתפך עם כולו בכל קצוי ארץ ובמאות דורות ברגש אחד ובהמית־לב אחת, וברגע כזה מחשבה מנֻוֶלת ונבוּל־פה גס. אין המציאות היום־יומית והכעור הקשור בה מרפה רגע מעֲקֵב האדם, כשם שאי־אפשר לך לשקוע לגמרי בתוך החול. ניצוצות קדושה וטפות טומאה תועות ונדחות לכל פנה באין מעצור. והנה אלה האברכים שרים להם “יחביאנו”, והרי פניהם עדינים ועיניהם עורגות, ולך ופתור חידתו של יהודי. ותוך מחשבות אלו דמדומים מתפזרים וגם מתעַבּים יותר ויותר בבית ובפרוזדור. גרשון נגש אל הדלת. לפניו משתרע מגרש קטן מוּאר באודם אחרון, ומאחור דרך רוַח צר שבין בית לבית חודר להט שקיעה. איזו מועקה בלתי מובנת לוחצה את הלב. למה כל זה? איך בא הוא הנה ואיך נתגלגל כל אותו הענין שלו ושל הכלל כולו? מהו כל המשחק הזה של עמידות, תפלות וצומות ושל זריחות ושקיעות? מי הוא זה אותו בורא עולמות ומחריבם, שממנו כל זה ולשמו כל זה? הוא מרגיש את עצמו פתאם אובד תוך אובדים. מרחוק נשא קול פעמוני בית־תפלה זר. הגם שם דמדומים אלה ואנחה זו? או שם שקט וודאות, בטחון ושלטון. פה הכל הולך ונחנק באפלולית המשתפכת לחשכה, ושם מרגש איזה רוחב, מגדל גבוה מתחרה באילנות עתיקים, וצלצול פעמונים מתפשט על פני כל השדות. הס! נשתתקו הפעמונים רגע. מי־שהוא פה מתאנח, הנה כאילו שומעים המית־לב: “כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלהים מושפלת עד שאול תחתיה”. ואין כלום: הנה הוא גרשון, התועה בעולמות גדולים וזרים שב לרגע ועושה נסיון. ומה הן כל המחשבות? שמש שוקעה ועולה, דור הולך ובא – ורמזי נצח תועים ונאחזים מבלי שתדע איך ולשם מה. הנה כחותיך האחרונים כאילו עוזבים אותך, והנך מתאמץ? לא, גרשון גם אינו מתאמץ, דבר מה אמץ אותו כל הערב וכל היום. הוא שולט בעצמו. אפשר בפעם הראשונה בחייו בא זה; ומי יודע מי שליט בו? והלב נמשך אל האָב הגֵר בכרך הדרומי הפרוּץ, ששם גם כן רוב היהודים מתענה, ואל הסבא שצם כל ימיו ושמצבתו הפשוטה עומדת עדיין זקופה בתוך מצבות כפופות ושוקעות. ובינתים הש“ץ גומר את תפלתו. הדמדומים משתפכים על כל, המועקה רבה, האנחות הולכות ופורצות, נשמעות גם בכיות מעזרת־נשים איומות ומסמרות. ופתאם בא השחרור. להט קו אור בחוץ ודעך, התלהבה אדמומית ושקעה, ועם שקיעה זו בא השחרור: שאגות מתפרצות מלב. הנסיון הצליח, ולא רק זה שלו. רבוא רבבות בני אדם של ארצות ודורות ממשיכים נסיונם ועומדים בו. הנה התאמצות אחרונה: “שמע ישראל”! הנה הודיה: “ברוך שם”³, ויהודים כאילו פושטים צוארם לשחיטה בתוך העלטה: “ה' הוא האלהים”. בית המדרש כאילו נשא באויר ובמרחקי דורות עד אליהו הנביא שם אל הר הכרמל. והנה קדיש עליז וקל דוקא ותקיעה אחת משחררת, וקריאת שחרור ובטחון: “לשנה הבאה בירושלים”, ושוב מרגש אליהו באויר זה שיבא. אנחה קלה מתפרצת. בחוץ חושך רגע, ופתאם כוכבים וירח. והקהל מתפרץ בקריאה חגיגית של חול: “והוא רחום”. יהודים צמים לילה ויום, וברוך השם! עוד יקדשו גם את הלבנה טרם ילכו לאכל. ואחר כך יגשו לבנין סֻכָּה. והנסיון הואר פתאם באור רך וללב הוקל. הדלק נר של חול, נר אחרי נר. ולבית המדרש מראה מוזר, יהודים מקפלים טליתות ומברכים זה את זה ב”שבוע טוב!" וכל כך קל וכל כך נוח.

ובחוץ על המגרש הצר המרובע, המוקף בית כנסת ובתי־מדרש, מביטה לה הלבנה נקיה ושקופה, עליזה וורודה והיא כאילו מבינה ללב ומברכת, והכוכבים הקטנים הנוצצים סביבה כאילו שקועים במחשבת מרחק ונזכרים וזורקים רמזים טובים. הנה הכוכב הכי קרוב ללבנה: הנֹגה הוא זה? אין הוא בקי במפת השמים. לוּ יהי נגה. וכוכב זה מתהפך פתאם כרגע לאלילה טובה, ועינים אחרי עינים מבריקות פתאם. געגועים? לא, אין פה געגועים, להיפך, הכל שקט. “כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכל לנגוע בך”. למה לנגוע? תעמד לה שם הלבנה ונגה השקט וטוב על צדה. חנה לאה פה. כמה היא בעצם רכה ושקטה עם כל הסערות שבקרבה. וזו ששם בכרך מאחור, המהפכה לפרקים את החיים לגיהנם – בעצם אינה אלא מין לבנה או נגה. צריך רק לעמד בנסיון. ובידו חתיכת הנר העגולה והלבנה דולקת באור רך. הוא יסך עליה בכפו ויביאנה כך דולקת הביתה להבדלה. איזה אור שושן רך לנר לבן זה! ולשמאלו נוצץ בינתים זוג של עינים טובות וכאילו דומעות, עיני האם.

ה

בחדר הקטן שלהם רחף איזה אור גם פלאי וגם מצוי. שקטה, עצובה וגם צוהלת בחֻבָּה צעדה לשמאלו האֵם, וידה כאלו נוגעת בידו מבלי משים, ועיניה, שלרגעים היא מוחה אותן במטפחת מדי נגבה חוטמה, – מנגבת היא עתה חוטמה יותר מדי – עיניה חולפות עתה ממנו אל הלבנה והרחוב ומאלה שוב אליו. קולה משתפך לו אטי, רך וחמים, כאילו בא מאיזו פנה רחוקה ועמוקה שבלב, שהיה שם צפון ימים רבים וחתול בחתול־ילדותו. וגם בבית האם האוהבת לשתוק מדברת, למרות מה שהיא מכריחה אותו לשתוק, הרי רעב הוא ועליו לאכל ולא לדבר. האֵם היא עתה אחרת, עוד רכָּה מאתמול. אין יותר התאוננות, כי אם מנוחה חרישית ובטחון, ופניה כאילו אומרים, עם כל רכּוּתם: ודאי נחתם שם הדין לטובה, כי איך אפשר אחרת. ולו ישנה דוקא הרגשה, כי יש לו חלק בבטחון זה. למה אין אמו מזכירה את הענין שלו? היתכן שאיננה יודעת דבר? היתכן שלא דברו על זאת בעזרת־נשים? ושם הרי הן מסתכלות כל כך הרבה ואין דבר נעלם מהן. מוזר! ואך האֵם מדברת על כֹל ועל זאת היא עוברת בשתיקה. לו היתה מזכירה דבר היה הוא נעלב. נסיון זה הרי נעשה בשביל עצמו ולא בשביל אחרים. צר היה לו גם על שהרגישו הגברים בדבר. ובכלל הם יחשבו כי חזר בתשובה, וגם אמו ודאי חושבת כך. ואחר כך כשלא יבא להתפלל, או ירשה לעצמו דבר־מה חפשי, יתרעמו מחדש. מילא, זה לא חשוב, צר מאד אם תסבל האם מחדש לרגלי זאת, כך הרי השלימה עם העובדה שהנהו אדם חפשי, אבל גם זה אינו חשוב. העיקר הוא, כי יש לו רצון לדעת אם הרגישה אמו בדבר ולמה היא שותקת? האומנם כה גדולה הבנתה הנפשית?

והאם מדברת לאט, לאט. הוא ממעיט לאכל. האם גם מתנגדת וגם מסכימה. הרי יהיה רעב, אבל אכילה מרובה יכולה גם להזיק והוא צודק. אבל האומנם חושב הוא ללכת עתה? למה לא ישכב לנוח? או, לכל הפחות ישב ויעיין בספר. הרי עמד ודאי הרבה על רגליו. הוא נועץ עיניו בה. פניה שקטים. מוזר, כנראה אינה יודעת. כן, הוא צדק: באמת, אחרי האכל טוב לטייל קצת. אלמלא היתה עיפה היתה גם היא יוצאת. אבל, כן, היא תגש קצת אל אחותה. לו ודאי יש עם מי ללכת, אומרה היא באנחה עצורה. כן, אמו מפחדת מהאפשרות של חנה לאה. יש שם איזו חשבונות משפחה מדורות קדומים. אילו ידעה! אפשר אמו צודקת ברמזיה. אפשר היה באמת כדאי לשים סוף לנדודים ולהשאר פה בעיירה ולחיות חיים אלה, לא לגמרי, כי אם חיי־פשרה. הרי החיים נוחים כל כך. שם בכרך צפרני ההיא אורבות מבלי שהיא גם תחפץ בזה. פה הוא נזכר בה מזמן לזמן, אך סוף סוף הלב שקט. ובשבתו אצל חנה לאה ובטיילו עמה, כשהוא נזכר בחנה לאה הקודמת איזו חמימות שוטפת לבו – אלא שיחד עם זה אין לבו שלם עמה, וכנראה גם לבה אינו שלם. יש איזה הסוּס, איזה פקפוק ביחסיהם גם מצדה. היא הרי כל כך סגורת לב. ואם ישאר פה – ומה אם לא תסכים אמו לחנה לאה? לאמו ודאי יש איזו מחשבה שלה, ואפשר אין לה שום מחשבה. הוא רק מרגיש כי נכונה אמו לוַתר על ישיבתו פה, רק לא חנה לאה. היא גם נכונה להשלים עם רוָקוּתו עולמית, רק לא זו. ואילו היתה אמו מכירה את ההיא שם? הרי גם לדבר יהודית אינה יודעת. טוב אפשר כך. אילו היתה ההיא אוהבת אותו – הרי היה זה מוֶת בשביל אמו.

מה טוב היה לפני שעה, אז כשנפגש באמו אחרי קדוש הלבנה והלכו יחדו. שום חיִץ לא הפריד בינם, והיום עם החולשה והעיפות שבו רק השלים ואִחד. הוא הרגיש עצמו ילד מתרפק על אמו. כל נִיד בה לטפהו, ועיניה שתו חִורוֹנוֹ כאֶת היין הטוב. מה מתקה לו עיפותו! יש שכר מצוה בעולם הזה. אה, מה עשירות הן אמהות דלות אלו, כמה יודעות הן לשלם. דבורה האטי והרפה וגם שתיקתה אמרו כל כך הרבה. גופו כאילו נמס ונהיה קל ואורירי. נשכח הכל. הוא הלך כאחוז תנומה קלה, משקיטה ומרגיעה, והוא כאילו חולם והחלום הוא מציאות הרגע, היום, הנסיון, הנר הדולק והאֵם. והלבנה לותה אותם, ומסביב נשמעו דבורים רכים וטובים. אין רוגז, אין קללה. הכל כאילו השלים עם הכל. אתמול עוד השלימו, ועדין לא רבו. נפתחת כבר חנות לרגע, התחלת חול וריב, ועדין אין רָבים, הערב לא יריבו. מחר יקומו בבקר השכם להתפלל, להשתיק את השטן לבל יקטרג, ועד שובם מתפלה זו לא יריבו, בלי שום התאמצות, פשוט, יום כזה מרגיע ברעבונו, בעיפותו ועושה שלום. ישבעו בני האדם ינוחו קצת ויריבו וישנאו. מוזר, הדבר מתנגד לכל תיאוריה ולכל נסיון. ובתוך כל אתמוספירת־שקט זה מתנהל לו זוג שקט אֵם ובן, ולבם טוב, רך ונמס, והם כולם כיום, כערב, כלבנה, כאור הנר העומד להכבות, רחמים, רחמים! אין הוא יודע שם אחר לרגשם המשותף. העולם הוא כל כך חלש, ורך ויתום וזקוק לרחמים – והאם מרחמת קודם כל על בנה ועיניה תובעות. למה הוא נודד? למה לא יבנה לו קן? והוא מרחם על אמו היושבת בודדה שנים רצופות ושלא תכסה עיני בעלה ושבנה לא יסגר את עיניה. רחמים על הנר שידעך, על הלבנה, על היום שהלך, על הערב הרך והטוב, על השקט והשלום והסליחה, על בני האדם המאושרים ברעבונם ובעיפותם, והמרעלים מתוך שובע וחיים טובים ולא רק מתוך חיים רעים ותלאות. ובבית? אמו החזיקה את הנר בהבדילו, העבירה באצבעה, אחרי הרטיבה אותה ביין, שכבתה בו את הנר, על עיניו. הוא עצם עיניו כאילו רמז לה לעשות כך, והיה לו, וודאי גם לה, רגש כי קטן הוא, קטן, והיא מעבירה על עיניו בביצה חמימה שרק עתה הטילתה תרנגלת. וכוס התה הגישה לו, קודם לו, והאוכל קודם לו, והוא הרי כמעט לא חש לא רעב ולא עיפות. היה בו דבר־מה אמיץ שאמֵץ אותו עד לבסוף, והיא היתה כל כך עיפה, צמאה ורעבה, חלשה ואדומת דמעות, ואודם זה כסה על חורונה. והתה היה טעים, ובשר התרנגל הקר, – הוא איננו אוהב בשר קריר, היה כאילו חם וכאילו לא התקשה כלל, הוא כאילו נמס בתוך הפה. לא, בעצם צריך היה ללכת עם אמו אל הדודה, לברך את הדודה בשנה טובה, למה לא? תיהנה אמו גם עוד קצת. אלא, שבצאתם פונה אליו אמו פתאם, וקולה הוא כאילו יותר רך, מוַתר. “אני שכחתי דבר מה, עלי לשוב, לֵך לך, אני עוד איני יודעת” – והוא מרגיש כאילו אמו שולחת אותו לנפשו, משחררת אותו, והיא כאילו אומרת: לי כבר די, אתמול והיום. יודעת אני מה שעשית, אני יודעת את הכל, אני מרגישה כי גם בכרך לא טוב לך. ופה זו מחכה לך – לֵך אליה. והוא עומד ומפקפק, ובאותו רגע מבריקה שמלה כחלחלה מול הלבנה וכל פקפוק נמוג. אין הוא מרגיש עצמו חלש באותו רגע, אדרבא הוא יכול לעמד בכל נסיון, ודוקא מפני זה הוא נגש תיכף אליה. אמו תסלח. הערב אינו צריך ללכת לאבוד. ליל לבנה כזה. והוא נגש אל חנה לאה שנפתעה פתאם, אף כי ידע כי לבה חפש אותו, למרות מה שעיניה הציצו דוקא לצדדין. היא היתה רכה עתה וטובה כאמו וכהערב.

ו

הטיול בפעם זו עם חנה לאה היה אחד הטיולים הכי קלים ונעימים שלהם. כל אותם הכֹבֶד והמתיחות שהיו ביניהם כל אותו הזמן נמוגו, וצעדם כמו דבורם היה קל, קופץ, כמעט של רקוד. הערב היה מקסים באורו ובאוירו הקריר־חמים, והם הלכו עתה לקראת הלבנה מוארים בנגההּ, וצלליהם הקלילים כאילו לא הרגישו בעצמם בצאתם אל השדה ובטיילם בדרך השדות הרחבה. שרר שקט. הטחנה מאחוריהם לא עבדה הערב, ומי־היאור הקטן שטפו תחת הגשר ודרך הסכָרים אִטים וכמו רוחשים מנגינה שקטה. מכֻוָץ וכמו שקוע בעצמו, אפלולי תוך האור הלבן־ורוד נח לו בית הקברות הקתולי על יד בית התפלה הגבוה המרובע והלבן, ורק מבית קטן על ידו התפרצו חוצה מנגינות פיסהרמוניה בלוית שני קולות דקים של נשים וקול עב של גבר. מתחת בין העשבים צרצרו צרצרים ורמשי־ערב שונים, ופרקים נשמע זעזוע צפור בין עפאים נָמִים. הם לא הרגישו במסוך עליהם השדה את מנוחתו המנמנמת, ובהעשות צעדם יותר אטי ומדוּד ושיחתם נהיתה לאט עמוקה וכאילו חולמת, ואך כובד לא היה לה. הם התאחרו בטיולם אם גם לא יותר מדי. לשבת כמעט אי אפשר היה, האדמה היתה רטובה מאד ונדפה ריח סתו כבד, ואך עיפות כמעט לא הורגשה. נצנץ רגע אצלו רעיון לשוב, נזכר כי צריך להקדים מחר לתפלה, לגזול מאת השטן את קטרוגו, ונצנץ תיכף רעיון כנגדו: “רק לא “וצדקתך”; מה לי ולקטרוג? הרי זה היה רק נסיון, ונסיון שהצליח, ולמה להמשיך זה הלאה? הרי יחשבו אז באמת כי בעל תשובה אני”. התעורר גם רעיון לשוב אל האם במוקדם. היא תתרגז שם. הוא כל כך עיף, זקוק למנוחה, והנה זו גוזלת מאתו גם מנוחה זו ואת מקצת הנחת ממנה, מן האם. היא הרי לא תאמין כי אין הוא מרגיש שום עיפות. אלא שהטיול היה כה קל ומרגיע, שלא הרגש שום צרך להפסיקו. אילו היתה נערה זו תמיד כך. איך היא יודעת, כבדת־נפש זו, להיות לפרקים כל כך הרמונית וגם קלה, כאילו נפשה רוקדת ושרה בה. והוא התפלא על עצמו. קרבת הנפשות לא דחפה אותם אף פעם לקרבת־גוף. אותם העושר והחיים שהרגשו בטיוליהם, בישיבתם, בשיחותיהם ואפילו בדממתם – נהפכו לאיזו דלות וקמצנות ביחס לגוף. נראה היה כאילו כל אחד מקפיד פה על כל נגיעה והתקרבות. והוא חשב ברגע זה, אילו היתה לו עתה איזו אדרת רחבה, שהיה פורש אותה על הדשא, והם היו שניהם מתעטפים בה בקרבת גוף ונפש של ערב־לבנה תמים – והרעיון נמס פתאם כהתמסמס קורים דקים עפים בערב, שאין לתפשם ביד. הוא נסה לאחזה בידה, וכאילו חפץ להגישה אל שפתיו, ואך ידה שנחה רגע בידיו שקטה ונוחה כאילו נשמטה מעצמה, ואל השפתים לא הוגשה. כל אותו הבטחון בעצמו ובכחו שלוָה אותו כל היום וכל הערב נמוג פתאם. הוא דוקא קל־התנועה ונשמע לדמו במקום שאין נפשו משתתפת. אותה השותפות בין הנפש והדם אצל אחרים המשתפכת לאחדות שלמה והמביאה לפרקים לידי נצחון־חיים מחלט, אינו אצלו כלל. שנִיות – זהו גורלו. הנפש משתיקה את הדם והדם את הנפש. כשהלב מדבר היד קופאה, אינה זזה, וברגעי נצחון הגוף – איזה קפאון בכל. הנשמה כאילו ישֵנה, וסוף סוף היא שופכה קפאונה גם על הגוף. רק אשה שאין לה שום נגיעה בנשמתו – רק גופה של זו מרגש בשבילו. כשהנשמה רק נוגעת הגוף כאילו נמס ונהיה אורירי. ואין תקנה לזה: אינו צעיר יותר, ומה שיש כבר לא ישתנה אצלו. ודוקא נשות־הנשמה אינן פועלות כי אם נפעלות, אלו חפצות להכָבש ולא לכבוש; אילו, למשל, היתה חנה לאה מעלה אותו עכשו במצב נפש זה לעלית חדרה, והיתה מתמסרת לו לאור הלבנה באותו השקט של עתה או, מה שיותר טוב, באותו הקפיצה הרקודית של קודם, אז היתה כל השאלה נפתרת. אחרי צעד זה היתה זו המכינה לו שם גיהנום בכרך – גזה ונמוגה, אי־הרצון של אמו נהיה לא־חשוב וכל פקפוקיו והסוסיו –לקורים פורחים. אז היה ודאי בא אושר שוקט שהיה הולך ונטוה כל ימי החיים, אף שחנה לאה היא בטבעה בעלת־הפכים, כבדה ופזיזה, עמוקה וקלת־רגל. ומוזר, ברגע מחשבה זו אין מחו מציֵר לו את גופה כלל. אותו ציור־הגוף שהיה מנוצץ במחו – לא, בדמו, – אצל אותן הנערות בעלות־הבשר העגולות־שובבות, אותו ציור אינו מופיע במחו כלל, אינו נקלט בו. גם אצל ההיא שם בכרך כך הוא. אותו שויון־הנפש לגופה של ההיא ביחד עם כל אותו השגעון והטרוף הנפשי, אותו שויון־הנפש אפשר – לא, ודאי – מרגיז אותה וגורם אפשר לדחיתה. אין נפש נערה יכולה לסלח את היסח־דעת זה, את עלבון־הגוף. ועתה בשובו עם חנה לאה העירה ובהתקרבם למעונה נהיתה האתמוספירה סביבם שוב כבדה ומעיקה. כל אחד כאילו הלך שקוע במחשבותיו שלו. הלבנה כבר עברה את חצי הרקיע, ושוב הלכו הם לקראת הלבנה, זו אשר בלי הרגש עברה לאחוריהם, ועתה בשובם הלכה לפניהם, וצלליהם, גוצים ועבים, כבדי־רמז ושחורים נעו אחריהם. ואך מזמן לזמן, כאילו הפסיק דבר מה את הקפאון, התפרץ אצלם צעד קל, נפלטו מלים קצרות ועֵרות ורוּטן גם קטע נגון קל ופזיז. וכשנגשו אל ביתה עמדו רגעים אחדים וידה תוך ידו. “חבל על ערב זה!” אמרה, “כל השנה פה כל כך ריק”. הוא צחק במרירות כבושה. “אני עוד אשאֵר פה עד אחר החגים”. “יודעת אני”, אמרה אחרי דומיה קצרה. “אבל פלא, אתה אינך עיף כלל, והרי עמדת על רגליך כל היום! שגעון כזה!” הוסיפה באיזה צחוק טוב, והוא לא נעלב. “מאַין אַת יודעת?” שאל. “הנך סקרן?” צחקה שוב והושיטה לו את ידה השניה. הוא לקח אותה והביט אליה בצפיה קלה. “אני ראיתי, גם אתמול בערב ראיתי”. והיא לא חדלה מצחוק. “כן, ראית?” אמר הוא, עיניו התרחבו והוא התקרב אליה. היא צעדה צעד לאחוריה, השמיטה יד אחת ואמרה: “לא, לא, צחקתי, אמי ספרה”, ונשתתקה בהרגישה בצל שעבר על מצחו. “אפשר תכנס ונשב על המדרגה?” שאלה. הוא עמד מפקפק ועיניו הביטו למעלה אל עלִיָתה. “הייתי עולה”, אמר, “אבל” – היא נבוכה קצת. “אתה חפץ שמה?” אמרה, ואחרי הפסקה קלה הוסיפה כמו בלחש: “מאוחר”, הוא נגש אליה וכמעט לחצה אל השער. “למה?” ותפס בידה. היא עמדה נבוכה, נושמה בכבדות, השפילה ראשה וידיה כאילו התכוצו תוך ידיו. ופתאם אמרה: “יודע אתה? יש לי לספר לך דבר, תבא מחר ואספר” והפסיקה דבורה: “מעין ודוי”, פלטה אחרי כן ועמדה כמו קפואה. הוא הרגיש איזה קור בפנימיותו, ידיו שלחצו את ידיה נתרופפו, וראשו שגחן אליה קודם הורם והתרחק – “ודוי?” שאל תמה לדהימת עצמו “גם לך יש?” הוסיף ונשתתק פתאם. “גם לי”. אמרה וצחקה והחליקה באצבעותיה את כפו. עיניה הביטו בו צוחקות ערמומיות. “רק שאני אספר לך” היא הושיטה לו ידה. “ובכן תבא מחר? כן?”

הוא טייל אחר כך יחידי כחצי שעה, יצא אל השדה. לפניו השתרעו שדות גלויים ופתוחים, וביניהם דרך ארוכה של חול צהוב שנתקשה. ונפלא היה: הסוד שלה שהתכוננה לספר לו לא העסיקהו כלל. מחשבתו שבה אל המקום ששם נפסקה קודם, עוד בהיותו בבית המדרש. אלא שהערב ומאורעו הקל – דומה היה כאילו אירע פה איזה מאורע – הוסיפו נפך והבהירו את השטח שלפניו. נהיה ברור הכל. מחוץ לא יבא כלום. כל קשרי נשמה בנשמה וגוף בגוף יהיו רק ארעיים ורגעיים, וכל נסיון שם לא יהי בר־קימא. רק נסיון אחד הצליח, נסיון של רכישת מנוחת נפש ושלטון בעצמו. החיים לא יתנו שום דבר שיהא בו יותר מהנאת־רגע, וחוץ מזה גם הרבה צער ומכאובי־נפש. ובכל זאת צעד עתה פה זקוף וישר־צעד, ואיזה בטחון פנימי לוהו וגרש מלבו כל ספק ונדנוד. יבא יום וייצֹר – מה ייצר? באיזו צורה תתגשם יצירתו – אינו יודע. אבל בזה הוא בטוח, כשייצר ישלט הוא ביצירה ולא זו בו. החיים לא יביאו שום הפתעות. הגוף הכי־נוח – יתן רק רגע־חמדה, והנפש הכי טובה תגרם רק יסורים. והמפלט יהיו רק בדידות ויצירה. הלילה יחדל ממשך, האפלולית, האור החוֵר, הרמז, הסוד – כל אלה יחלפו, יתרחקו, יעלמו, וגם הלבנה לא תמשך והכוכבים יחדלו מרמֹז. יבאו ימים של יצירה בהירה, ימי שמש ואויר שקוף, כל דבר יקבל צורה מלאה ובולטת, והמעורפל יחשף את פניו האמתיים. והלבנה הלכה לפניו בהירה ואמיצת־אור והבהיקה בשפעת זהר על כל. ודרך־החול הצהובה שנתקשתה השתרעה ונמשכה ישרה ושטוחה, חד־גונית ושקופה עד לאופק.

אלול, תרפ"א.