א. שתי גישות בחקר החסידות וטעותן    🔗

בשתי משמרות של חקר ההיסטוריה היהודית נתקפחה החסידות. במשמרת הראשונה עמלו היסטוריונים בשאלת ביטולה של יהדות בת הרבה דורות של קיום, בברירת המופשט שבמופשט וסיגולו למציאות של התרוקנות. כל דמות שהייתה מוחשית יותר בתוכן ובצורה פסולה הייתה בעיניהם מחברתה. לאמיתו של דבר, לא מרכיביה השונים של החסידות כשלעצמה הפריעו למעריכי הדור וערכיו, אלא הכוח הרוחני שהיה בה, בחסידות, להתנגד לזרמים החדשים שכל עיקרם באו מעולם שלא רצתה החסידות לדעתו. כל אותו דור של השכלה ושינוי מושגים בדת, שהיה כלי שרת לשאיפת ההתאזרחות היהודית בקרב הגויים, הייתה לו לשון של ויכוח עם ‘מורדי האור’. אמרו: אנו ואתם רוצים לשמור על התורה והמצוות, אנו ואתם מודים שהשמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם – הבה וניווכחה מה הם גבולות התורה והמצווה ואם יש סכנה בדרכנו. וכנגד כל טענותיהם לא היה בידי המשמרים נימוק אלא זה: ‘חדש אסור מן התורה’. ואולם החסידים אמרו: מלכתחילה אין אנו ואתם יכולים לדור בכפיפה אחת. החסידים גרסו: השמים שמים לאדם והארץ נתן לה‘; כל אותו גבול שבין שמים לארץ אינו קיים; ואשר לטובה בעולם הזה – טלו טובתכם והשליכוה, השאירו את הדאגה לגורל העם בידי ה’, ואל נא תערבו את דעתכם במעשיו. ולא אתם בלבד פסולים, אלא גם אותם המשמרים המתנגדים לכם, גם הם מעשיהם אינם רצויים וכוונתם אינה רצויה; הללו מקיימים תורה שניתנה בסיני, ואנו מקיימים תורה החוזרת וניתנת לנו מדי יום ביומו. זו הייתה המשמרת הדתית-האוניברסלית.

המשמרת השנייה הייתה המשמרת החילונית-הלאומית, שהופיעה אצלנו באיחור רב בדמותה של עממיות אשר הורכבה על תפיסות כלכליות־חברתיות של אותו הדור. עושיה עמדו על גבי פיגום מלאכותי, שהיה מלאכותי ומוסכם לגבי ההיסטוריה היהודית בכלל, ומשם ציירו את תכנית דמות ראשיתה של החסידות. הפיגום הזה היה בנוי מעיקרי סוציולוגיה פנומנולוגית ומטריאליסטית כאחת, שהוסיפו עליה תאוריות של עממיות, פרי טשטוש בין אתנוגרפיה להיסטוריה, אשר חכמי אותו דור הרבו להזדקק לו. התמונה הכללית הייתה כזאת: בלב המוני העם, העניים ועניי הרוח, נתעורר מרד כנגד האריסטוקרטיה הרוחנית, שהתורה שלה לא הייתה טובה להמון העם, שהעם לא נהנה ממנה. המרד הזה היה החסידות. ולמרד הרוחני הזה ניתוסף המרד החברתי כנגד עשירי העם בקהל, בעלי בריתם של אנשי התורה, שהיה תוסס בקהל כל הימים. ומגביית שני החובות הללו קמה החסידות.

אכן, כל אותן תאוריות של היסטוריונים יהודים בדורות האחרונים אינן אלא תרגום יהודי לתאוריות שהן טובות לגויים ואינן טובות לישראל. ואין זה מתמיה שרובן של תאוריות אלו היו מכוונות להרחיק את ישראל מן ההיסטוריה שלהם – מהעבר שלהם או מהעתיד שלהם. הרי כל אותן תאוריות חברתיות־מדיניות־כלכליות מבוססות על עובדות של מעשי עם ועם, במה שניתן להם לעשות בתוך כלל מעשי העמים לשם מילוי רצונם, במעשי שלום ובמעשי מלחמה, במעשי הגנה ובמעשי התקפה, בתקנה ובקלקלה. ואילו ישראל – מה היה בידו ממעשי כלכלה ומדיניות שבהם הביע את רצונו ועשה למען ענייניו? הלוא כל מעשיו היו מותנים בגירוש ובהרג ובגזרה! הלוא כל מעשיו היו שליחות לגנאי של משעבדיו, או קריקטורה של מעשים שהוטלו עליו!

ואם בענייני היסטוריה כך, בעניינים של תולדות האמונה על אחת כמה וכמה. הרי מזמן נתייחדו ענייני תולדות האמונה והוצאו מענייני ההיסטוריה בכלל. לא שמאורעות היסטוריים בשטח הנוגע באמונה אינם קשורים בעניינים של היסטוריה כללית, אלא שאין הם מזדהים אלו עם אלו. שעה שהם מזדהים, כבר הפכו עניינים של אמונה לעניינים של חברה, והם נפגשים בתוך שאר עניינים של חברה שמקורם שונה.

עניינים של אמונה, במה הם שונים מעניינים אחרים שבחיי החברה? בזה שהגורמים שלהם נמצאים בעולם רוחני אחר. אין הם תלויים בהיגיון רגיל, בסיבה ומסובב רגילים, בפסיכולוגיה רגילה. כל התנאים הללו, שהם יסודות של כל התפתחות בחברה, קיימים כאן בתוך עולם אחר, והם שלמים במהותם זו, ויש להם התפתחות משלהם, שאינה מזדהה עם שכמותה בעולמות אחרים שבחברה. מכאן ראייה שונה, תמונה שונה, של מאורעות ומעשים. דבר שבחברה עלול הוא להיות בעל ערך אסתטי ויחסי בלבד, ייתכן שיהיה, בהערכה הדתית, בעל ערך מציאותי ומוחלט.

ההוויה הרוחנית־החברתית שבחיי האמונה שואבת ממקורות של אמונה. החסידות הייתה תנועה חברתית־דתית. לא תנועה חברתית שיסודה ומרכזה רעיון דתי, אלא תנועה דתית שהייתה לכתחילה חברתית. וגם כאן יש לעמוד ולהעמיד על טעות של מקצת ההיסטוריונים: החסידות לא הייתה תנועה המונית, ולא הייתה חברה של עמי ארצות, ולא באה לשחרר את העם – לא ממרותן של המצוות בחיי הדת ולא ממרותם של העוסקים בתורה בחברה. אם נוציא מכאן את הבעש״ט, שאין אנו יודעים עליו ולא כלום מבחינה ביוגרפית – ואשר לא הוכח, כטענת המסורת החסידית, שהיה בור – הרי ר׳ יעקב יוסף בעל ה׳תולדות׳, תלמידו המובהק של הבעש״ט, ור׳ בער, ׳המגיד הגדול׳ ממזריץ׳, היו גדולים בתורה לא פחות מרוב רבני דורם. ובין תלמידי המגיד – המנהיג הראשון של עדת החסידים – אנו מוצאים רבנים ואנשים שתורתם אומנותם, כמו הרב מליאדי ואחרים. ואין צורך לומר שלא היו ביניהם מקילים במצוות כחוט השערה. ודווקא אנשי המון לא היו ביניהם, ואותם פשוטי העם, שנצטרפו לחסידות, ונעשו תלמידיהם של מורי החסידות, היו בעלי שאר רוח שפרשו מן ההמון. אכן, החסידות אָצְלָה – הראשונה בדורות האחרונים – מהות לחיי האמונה, מהות שעשתה את מעשה קיום המצוות לבד לפרק שאינו עיקר בקיומן. בכך הייתה יורשתם של בעלי הקבלה וממשיכת דרכם. היא גילתה את העולם הרוחני הפנימי שבתורה, ועשתה על ידי כך את ההתעסקות בתורת הנגלה לפעולה חיצונית של קיום התורה, וממילא נמצאו העוסקים בתורה לשם לימוד שרויים כאילו בממד אחר, בעולם שפל משל מי שנזדהו עם התורה עצמה ועם כוונתה הפנימית.

 

ב. המשבר השבתאי כרקע לצמיחת החסידות    🔗

ועוד הערות אחדות להבנת החסידות ומקורותיה, האובייקטיביים והסובייקטיביים.

תולדות היהדות בכל דורות הגלות הן תולדות משבר דתי מתמיד. מאותות המשבר הם בירור דרכי קיומה של התורה ואופני שמירתה של האמונה המסורה בתנאי הגלות; קיום התפתחות פנימית של האמונה במשך הדורות, מתוך התנגשות במציאות רוחנית של עולמות זרים. שונים היו הפתרונות, לפי הזמן והמקום. היו שבאו מן הניסיון להסתגל לעולם רוחני זר, והיו שבאו מתוך ראקציה לניסיונות אלו, מתוך הסתגרות בפני כל השפעה חיצונית. הדרכים השונות היו מותנות לפעמים במידת מה גם בתנאים ההיסטוריים החיצוניים של הדורות השונים.

החסידות אף היא באה לעולם בשעה של משבר קשה ביהדות, בייחוד בארצות שבהן קמה. באותו דור שלאחר התנוונותה של תנועת שבתי צבי, ובאותה הסביבה שבה קמה החסידות, נתמצו כל הכוחות שעוד היו בשבתאות ברוח הטומאה של התנועה הפרנקיסטית, שיותר משהביאה נזק ליהדות הועילה לרכז ולצמצם את הרע ולדחפו אל מחוץ ליהדות. החורבן היה רב, וגדולה הייתה השממה מסביב. מורי החסידות, שאמרו שהבעש״ט הביא כליה על השבתאות, יפה אמרו: מי יודע במה היה חורבן זה נגמר, אילולא קמה החסידות. אולם כליה זו, שהמיטה החסידות על השבתאות, לא מן החוץ הובאה, אלא מאותו שדה שבו צמחה השבתאות גופה. כשם שמיצה הפרנקיזם את כל הכוחות בטומאה, כך מיצתה אותם החסידות בקדושה.¹

השבתאות עצמה הייתה ביטוי למשבר דתי עמוק ביהדות של דורה. ומשום כך לא בטלה השבתאות אחרי ששבתי צבי נמצא בדאי, אלא להפך, העמיקה בעם. העם היה זקוק לגאולה ברוח ובחומר, ולא קיבל את ההתבדות. אם עדיין לא בא משיח, אין פירוש הדבר שלא התחילה הגאולה, ואין פירושו ששבתי צבי אינו משיח. הוא ביטל את קיומו הרוחני של העם בגלות. הוא העביר אותו לעולם רוחני אחר, לעולם רוחני של גאולה – בלי ביאת משיח כפשוטה, בלי ארץ־ישראל, בלי גאולה בגוף. הכוונות, הייחודים והסיגופים שבאו לחזק את התורה וקיומה ולהחיש את הגאולה, הפכו תחליף לקיום התורה – ובדרך התפתחות מיוחדת, שהייתה מותנית בערכי פסיכולוגיה של אמונה ועיקרים של מיסטיקה, אף הפכו הם גופם מסיגוף ועינוי להפקרות ולעשיית עברה לשמה, וזהו הדבר שהפרנקיזם היה ביטויו הקיצוני, ולא היחידי. לאותה צורה מיוחדת של הווי דתי, של פולחן לשטן, של מעשה להכעיס, נוסף רעיון משל הקבלה שמצא כאן את ביטויו המעשי: לרדת לתוך הטומאה, כדי להעלות ולגאול את ניצוצות הקדושה שנשבו בתוכה, ואפילו להפוך את הטומאה עצמה לקדושה. ועוד רעיון נצטרף כאן: אם אי אפשר שיהא הדור כולו זכאי וראוי לגאולה, יהא נא כולו חייב – שהרי גם אז מוכרח המשיח לבוא, בייחוד לאחר שתקופת הגאולה כבר הגיעה והתחילה.²

מתוך השדה הזה של השבתאות צמחה החסידות.

 

ג. ירושת הקבלה הלוריאנית וירושת השבתאות.    🔗

מה היו הערכים של אמונה שהשבתאות נטעה בעם?

לא הכוונה הגלויה של התורה היא עיקר, אלא כוונתה הנסתרת. עשיית המצוות אינה עיקר, אלא הכוונה שבהן; ממילא גם אין חשיבות מיוחדת לפרטי קיומן לפי ההלכה, כי אם לפי הכוונות.

חיי החולין כתחום נייטרלי שבין הקדושה לטומאה אינם קיימים. יש מגע מתמיד בין הקדושה לטומאה, אף תיתכן הימצאות טומאה בתוך הקדושה, והימצאות קדושה בתוך הטומאה. התורה והמצווה באו לעולם לשם תיקון ההוויה שנפגמה בימי בראשית, ולשם גאולת ניצוצות הקדושה מתוך הטומאה. הדרכים לכך שונות, וביניהן גם הירידה לתוך הטומאה לשם העלאת הניצוצות.

משיח עלול לבוא בכל שעה, כי הימים הם ימות הגאולה. אחיה השילוני, רבו של הבעש״ט, אמר לו, כי שעה שיפוצו מעיינות תורתו בעולם תבוא הגאולה.

לא כל הרעיונות האלה מופיעים בחסידות בתחילתה כשהם מחוורים ומאורגנים מבחינה מחשבתית, אבל מציאות כל אחד ואחד מהם מבצבצת ועולה מ’תורותיהם' של צדיקים, משיחותיהם, מסיפוריהם וממנהגיהם.

לבסיס רעיוני זה יש להוסיף בסיס של הווי, שאף אותו הכינה התנועה השבתאית. חברת המאמינים הייתה מאוחדת בשאיפה אחת, בתמיכה הדדית, בחיי צוותא.

שבתי צבי הפך מימי שבתו במבצר גאליפולי לצדיק – במונח זה ממש – אשר כל מאמיניו צריכים להאמין בו אמונה גמורה, ולהיות קשורים בו בנפשם. אף היו מזכירים עצמם לפניו ודורשים ממנו עצה בעניינים של העולם הזה. אף היה נוהג ‘לערוך שולחן’ ולומר בו דברי ׳תורה‘, ונראה הדבר שאף היה מחלק ׳שיירים׳ ממאכליו. וכך נהגו גם מנהיגים שבתאיים שלאחריו, כפי שיוצא מתיאור חייהם. וולף אֵייבְּשִיץ, בנו של רבי יהונתן אייבשיץ רבה של אה״ו, היה נוהג בבית מדרשו השבתאי כמנהג החסידים: בלבוש לבן, באמירת ׳תורה’, בעריכת שולחן, וכו'. האיש המקורב לו והממונה על בית מדרשו, משה דוד מפּוֹדְהַיֶץ שבפודוליה, היה נוהג במנהגים הידועים לנו מן החסידים, וקטעי תורותיו שנשתמרו הם בסגנון החסידים ובנתיב מחשבתם. כתביו של ר׳ השיל צורף מווילנה, מי שהיה נביא שבתאי, היו חשובים מאוד בעיני ראשוני הצדיקים.

יתרה מזו, כל התנהגותו של יעקב פרנק, תחילה באִיוַואנִי ואחר כך באופנבך, אם נסיר ממנה את מחלצות הטומאה, היא התנהגות רבי של חסידים בהנהגת עדתו. גם דבריהם של מפיצים אחרים של השבתאות המאוחרת, כגון לייבל פְּרוֹסְטִיץ, לייב רֶכְנִיץ וישעיה חסיד – דברי המינות שלהם עשויים כדבריהם של מורי החסידות.³

אכן, רבים מן הדברים האלה שהזכרנו, בעיון ובהווי, היו ירושת הקבלה הלוריאנית, ולאו דווקא משל השבתאות. אף ראשיתה של החסידות אינה מן הבעש״ט ואילך, אלא לפני כן – בחוגים של מקובלים, שהיו יושבים בפולין המזרחית, והיו מתפללים בנוסח ספרד ובכוונות, והיו לבושים בגדי לבן וכו'. ויש סימנים רבים לכך, שהללו כבר נקראו בשם ׳חסידים׳. אמנם כל אותם חוגים של מקובלים חשודים היו בשבתאות, ובכל אופן היו יונקים מאותו עולם רוחני של הקבלה הלוריאנית בנתיבה המעשי, שבו הלכה השבתאות המאוחרת – הוא העולם שבתוכו צמחה החסידות.

יתרה מזו, גם הערצת הצדיק והצורך בקשר הנפשי של כל העדה אליו, וכן ההקפדה על כל פרטי התנהגותו – במלבוש ובמאכל, בהליכתו ובישיבתו ובעמידתו וכו׳ וכו' – כל אלה היו נחלת המקובלים בני חוגו של האר־י בצפת, ופיתחו את הדבר תלמידיו ותלמידי תלמידיו, ר׳ חיים ויטאל ור־ יעקב צמח⁴ ואחרים; אלא שצורת ההגשמה, שממנה נתבסמה החסידות, הייתה זו המאוחרת, והיא זו שעמדה בנתיבם של המקובלים השבתאים ושל הקרובים להם ברוחם.

אכן, בדברים רבים הייתה עדת החסידים מחוגו של הבעש״ט דומה לעדת החסידים הצפתיים הסגפנים בדורו של האר״י. הדמיון היה דמיון מקביל וגם דמיון של חיקוי, לפי מקורות ספרותיים ומסורות איש מפי איש. וגם הכוונות היו דומות – על יסוד מצע פסיכולוגי משותף. ההבדלים היו בהתגשמות השונה, לפי הדורות, התנאים והמרכיבים האנושיים והאתגוגרפיים השונים.

אכן, הדמיון לעדת צפת חשוב עוד מבחינה אחרת, ובו נמצא סוד היסודות הרעיוניים השונים, שנתמזגו ושלא נתמזגו בחסידות, ושגרמו לה לחסידות לשים לאַל כל רוח וכל אפשרות של כיתתיות. טעות הייתה בידי ההיסטוריונים שסברו כי החסידות קמה ככת – היא קמה מתוך הנטייה לביטול כל כיתתיות.

אופיה של החסידות ותנאי הזמן גרמו לכך, שכבר בתחילתה – מסוף ימיו של הבעש״ט ועד סוף ימיו של המגיד ממזריץ* – נצטרפו אליה אנשים מסוגים רוחניים שונים: מקובלים הנוטים לחיי עדה משלהם, בעלי תוכחה ומוסר, למדנים עממיים, מצפי משיח – כל מי שהוסיפו משהו על היהדות של יום־יום, וכן גם רבנים, מגידים, יושבים בתענית ומסתגפים. כל אלה נתערבו יחד עם אותם אנשים שדרכם הייתה דרך החסידות.

 

ד. דרך החסידות ותורתה    🔗

מה הייתה דרך החסידות?

היה בחסידות יסוד דקדנטי מבחינת ידיעת הקבלה. מעשי האדם וכוונותיו, שהגיעו לידי חשיבות מרובה בקבלה הלוריאנית, בשל השפעתם על מהלך העולמות העליונים, הפכו בחסידות לערכים פסיכולוגיים, שנודעת להם חשיבות גם בלא השפעה על אותם העולמות. יותר מזה. עם התפתחות היסוד העממי בחסידות נעשו המעשים האלה, בעלי הערך הפסיכולוגי, לבעלי השפעה בשמי מרומים. הקבלה דרשה דבקות והתפעלות לשם השגת מטרה מסוימת על ידי ייחודים וכוונות, באה החסידות והסתפקה בדבקות לעצמה ובהתפעלות לעצמה. במקצת באותה דרך נעשתה אהבת ישראל, שפירושה אהבת הבריות, למידה חשובה בעבודת האלהים. אם אלהים נתן את העולם לבני האדם, ודאי לא ירבה להקפיד ולהטיל עליהם אחריות רבה לקלקולו, ולא את האחריות לתיקונו. הכול בידי אדם. וכך הייתה החסידות לתנועה פְּיֶיטִיסְטִית, תנועה של משתדלים ומחמירים בעבודה אלהים; ולא רק מקדשים עצמם במותר להם, אלא מוצאים קדושה גם בחולין ומכוונים כל מעשיהם לשם שמים. תנועה פייטיסטית זו השתמשה מעיקרה בדיאלקטיקה של הקבלה ובאוצר המילים שלה, בלי התוכן המסורתי הנלווה אליהם. מצד אחר השתמשו המקובלים שבחסידות במושגים מתורת הקבלה כמסורתם, אלא שהם פיתחו אותם על דרך הדרוש, שהקבלה כבר נהגה להשתמש בו.

הצדיק היה בראש ובראשונה מורה הדרך לעבודת האלהים, שבה הגדיל לעשות והגיע למדרגות גבוהות ברוחניות, ובתור מקובל העוסק בכוונות אף הייתה עליו רוח הקודש, והוא גם ידע להסתייע בקשריו עם העולמות העליונים. אכן, מאחר שנצטרפו אל התנועה בין ראשוני החסידים גם בעלי מופתים – והרי רבה של החסידות היה בעל־שם, כותב קמעות, משביע רוחות ומרפא חולים וכו' – ראה ההמון בצדיקים מקובלים פרושים מן העולם, שבכוחם לעשות מופתים, שכן לא תפס את הצד העיוני ואת הכוונות הרוחניות שבמעשיהם. וכך היו מורי החסידות מורי דרך ביראת ה' ובעבודתו לתלמידים, שעסקו יחד אתם בעיוניהם ובמעשיהם; מנהיגי עדות של כל מי שלא הגיעו למדרגת תלמידים, אך היו מסתופפים בצל הצדיק – ׳נוסעים׳ אליו בלשון החסידים – ובאים להתבסם מדבריו בתורה וביראה ובדרכי האדם, ומכניעים עצמם לפניו ועושים עצמם תלויים בו, לא בנשמתם בלבד אלא גם בגופם, בענייני משא ומתן ובריאות ושידוכים; ולבסוף בעלי מופת לבני המון העם, שלא היו להם עניינים רוחניים כמו לבינוניים ושראו בצדיק איש המחזיק בידו, בכוח שניתן בו או בתפילתו, את מפתחות החיים והבנים והמזונות והרפואה. בחברה הזאת מילא הצדיק כל אותם התפקידים שמילא האיש הקדוש בכל הדורות ובכל העמים. החידוש היה בחברה שמסביב לקדוש.

התורה החסידית אינה ניתנת להגדרה ברורה. המרכיבים הרעיוניים שלה שונים מאוד. אף האישים שגיבשו אותה היו שונים במהותם הפסיכולוגית והרעיונית. וכל אחד מהם הבליט משהו מיוחד, לפעמים בהתאם לשאר אותם מרכיבים, ולפעמים בניגוד להם, והרי בתנועה כזאת נודעת חשיבות יתרה למורה ולאישיותו.

אם נעמיד על עיקריהן את המהויות הרעיוניות השונות בחסידות, בלי להתחשב בכרונולוגיות ובבתי מדרש שונים ובמידת תיאומם, הרי­ הן:

אמונה – אמונה גמורה בה׳, בתורתו, בישועתו, בהשגחה פרטית גמורה ושלמה, עד לידי ביטחון פטליסטי מוחלט – ולא לילך אחרי השכל, אחרי דעת הבריות, אחרי החכמות; כל מעשיו של הקב״ה הם לטובת האדם.

עבודת ה׳ – זו תכליתו של האדם. המצוות כל עיקרן עבודת ה׳. ולא המצוות בלבד, אלא כל מעשה שאדם עושה צריך שיהיה מכוון לעבוד בו את ה‘. אפשר לעבוד את ה׳ בכל מעשה חילוני, וצריך לעבוד את ה’ בכל מעשה חילוני, אף באכילה ובשתייה.

ביטול עצמי – האמונה התמה ועבודת ה׳ צריכות להביא את האדם לידי ענווה יתרה, מתוך התבטלות בפני ה׳, עד לידי ביטול גמור של עצמו.

שמחה – הזכייה שזוכה אדם לעבוד את ה' היא כשלעצמה צריכה למלא את נפשו שמחה. כל דבר שאדם עושה – כיוון שאין לך דבר שאין להעלותו לדרגת מצווה – צריך להיעשות מתוך שמחה. השמחה היא יסוד של תקווה בלתי פוסקת, של אמונה בעולם, של אמונה במעשים הטובים, של אמונה בתיקון עצמו, היא אור החיים. לעומת זאת העצבות היא מקור הייאוש והמעשה הרע. ׳העצבות אינה עברה – אבל לְמה שהעצבות יכולה להביא, לא תביא שום עברה׳⁵ – אמירה שגורה היא בחסידות.

אהבת הבריות – אהבת ישראל, לימוד סנגוריה עליהם, מסירות נפש על כל יהודי – הם מן היסודות של החסידות. האהבה היא פרי השמחה ופרי הענווה. מי שאין בו אהבה, משמע שאין בו ענווה, ויש בו עצבות.

הצדיק – אהבת הבריות לובשת צורה של חיי צוותא, של עדה; האמונה הגמורה ועבודת ה׳ מעלות את האדם למדרגה גבוהה; בעל המדרגה הוא המנהיג – הלב והראש של העדה כולה, כולם קשורים בו, ועל ידי כך מתקשרים איש בחברו.

כל אחת מן המהויות הללו אינה חדשה אולי מבחינה רעיונית, אבל בחסידות הן מופיעות כמהויות יסוד בהווי הרוחני של העז־ה, של התנועה. אמנם לא כולן מופיעות כאחד. היו בין צדיקים גם בעלי עצבות וסגפנים – מהם שנכנעו לשמחה ולאהבת החיים, אלא שמזגו לתוכן מיסודות העצבות והסגפנות שבנפשם; מהם שהמשיכו בדרכם הם ונתבלטו באחת המהויות בלבד, כגון בעבודת ה׳ או באהבת ישראל.

היסודות הרעיוניים הללו נעשו לרעיונות מקובלים בחסידות. אם רעיון אחד נתבלט יותר מחברו או הועמק העמקה מיוחדת. או אם אחדים מהם נצטרפו לתמונה רוחנית אחת, לא פיתוח הרעיונות גרם לכך, אלא האישיות שנשאה אותם. על כן אי אפשר לעמוד כל הצורך על מהותה של תורת החסידות מתוך הספרות שלה בלבד. מעטים בה ספרי העיון ואף פרקי העיון, ורובה ככולה ספרי דרוש, המשתמשים בטכניקה דרשנית ובדיאלקטיקה של אותם נושאים כלליים. ומשום כך יש לראות את רוב דברי התורה והאימרות השנונות כאנונימיות. אין זה מקרה שכמעט כל רעיון וכל אימרה מיוחסים במסורת החסידית לצדיקים שונים. חסידי כל ארץ וארץ וחסידי כל עדה ועדה מייחסים אותם הדברים לרבם.

החסידות היא תורה אזוטרית, ודבריה מובנים לשומעיה ולקוראיה – לעתים רק לבני עדה מסוימת – שאוזנם ולבם עשויים לקלוט את הד כל הדבוק באותם הדברים, בקול ובתנועות, כבשעת אמירתם. דברי התורה של הצדיק, כל כוחם בזה שבעוד הם נשמעים בפני אלפי אנשים, מדמה כל אחד מהם שרק כלפיו נאמרו. דבר זה, שמקורו בהתאמת הרעיונות שבחסידות לכל בני העדה ובכניעת לבו של כל אחד מהם לדעתו של הצדיק, אינו עשוי להיות מובן למי שלא חי את חייה האזוטריים של העדה החסידית. המגיד הגדול הורה לתלמידיו ׳אמירת התורה׳ מפי הצדיק, שהוא הצד האחר באותו קשר: שלא ירגיש כלל את מהות עצמו, אלא יכניע את אוזנו הפנימית לשמוע מה שמדבר בו עולם הדיבור, ואולם משירגיש שהוא שומע דברי עצמו – יפסיק.⁶

ר לייב שרה׳ס, אותו צדיק נסתר שהיה חי כולו בעולם הנשמות, אמר: אני לא נסעתי אל המגיד לשמוע תורה מפיו, אלא לראות כיצד הוא חולץ את אנפילאותיו וכיצד הוא קושרן. וכאשר נשאל היהודי הקדוש, מה תורה הוא לומד בלובלין, אמר: מן החוזה למדתי שבשעה שאני שוכב לישון מיד אני נרדם.

יותר טיפוסיים מן 'התורה׳ החסידית הם האמירה השנונה לעת מצוא והסיפור החסידי. אמנם, גם כאן צריך שתהיה האוזן מאומנת לשמוע. כמה מגדולי הצדיקים היו מרבים בשבחם של סיפורי הצדיקים, ורואים בהם דרך ללימוד יראת ה׳ ועבודתו. וליל מוצאי שבת היה קבוע לסיפורי מעשיות. יש לזכור, שהסיפורים היו סיפוריה של עדה אזוטרית, ומשום כך סיפורי אמת: מעשים שהיו, מתוארים באור ראייה מיוחדת, שבה הסיבה והמסובב, הכוחות הפועלים והתוצאות, כולם מוסכמים בלב המספר והשומע, כשם שהיו בלב הפועל והנפעל שבסיפור המסופר.⁷

אותו ריבוי גוונים שביסוד החסידות, הצטרפות אנשים בעלי מהות רוחנית שונה והשפעת היחיד שניתן לה כאן מצע רחב לפעולה, גרמו לכך שהחסידות איבדה בְּאִיבּה את יסודות המהפכנות והכיתתיות, ונכנסה למסלול המסורתי של החיים, אלא שהעמיקה אותו בפייטיזם בחיי יום־יום ובעבודת האלהים החסידית.

חסידי צפת, בעלי הכוונות ומצפי המשיח, הביאו את ה’שולחן ערוך' לעולם, מסגרת חיים לאדם מישראל, על כל חומרות הדין שניתוספו עליה במשך הדורות. גם החסידות של בעלי האמונה הביאה, בדור הראשון־השני שלה, ׳שולחן ערוך׳ לעולם, שחיברו אחד האישים הגדולים שבחסידות. ר' שניאור זלמן מליאדי נתן לחסידות, בכוח תורתו וידיעתו בקבלה ובדברי עיון, נתיב מחשבתי-עיוני – את שיטת חב"ד – והיה אחד מ’מחסלי' המהות המיוחדת של החסידות באורח החיים היום-יומי.

בין שלושים וחמשת תלמידיו של הבעש“ט אנו מוצאים רבנים, מקובלים, מוכיחים, מחברים של ספרי מוסר ודרוש, קבלה והלכה. ביניהם מי שיחסם לבעש”ט היה יחס של חברים או חברים-תלמידים. את רובם אין אנו מוצאים עוד אצל המגיד הגדול, מייסד העדה החסידית. מהם נעשו מנהיגים לעדות, מהם נשארו ביחידותם גם אחרי שהסתופפו בצלו של הבעש"ט.

השבתאות הביאה לפולין כמה דברים שבהווי המזרחי: נוסח ספרד תחת הנוסח שהיה מקובל מזה דורות רבים; גידול זקן ופאות; תפילה בציבור בקול רם בפי כל המתפללים; סידורו של בית הכנסת – חלל ריק וספסלים מסביב, ועוד ועוד. כל הדברים האלה עברו לחסידות ונעשו לצורת חיים בתוך העדה.

כל האמור נוגע לחסידות בכלל. הרוצה להיות קשור בכרונולוגיה ובביוגרפיה, לא יקיף את החסידות במהותה האמיתית. ואם באנו כאן לדבר על חסידות פולין, הכוונה היא לצירוף סנתטי של אורח החיים החסידי בדורות מסוימים ובשטח מסוים. מהות כזאת הייתה קיימת החל מזמן מסוים, שבו התחילה תחיית החסידות מחדש.

 

ה. בעיית הגאוגרפיה החסידית    🔗

כל האומר החסידות בפולין, מתכוון למַעֵט, לצמצם, להבחין בינה לבין החסידות שמחוץ לפולין. יש מקום להבחנה כזאת לגבי מאת השנים האחרונות של החסידות בפולין: מימי נפוליאון ועד למלחמת העולם הראשונה. במאת השנים הללו הייתה דרך מיוחדת לחסידות של פולין – לחסידות, שפולין נעשתה מרכז שלה. ואילו בדורותיה הראשונים הייתה החסידות – חסידות של פולין, משום שכל אותן ארצות שבהן נפוצה החסידות היו בתחילתה מחוזות של מדינה זו.

כמה היסטוריונים של החסידות בנו בניינים באווירן של ארצות: חסידות אוקראינה היא חסידות של לב ונפש, וחסידות של רייסין (קרי: חב"ד) היא חסידות של מוח, וחסידות של פולין היא חסידות של אמונה תפלה, משום השפעת הסביבה, משום הקרבה לרוחם ולטבע אמונתם של העממים אשר בקרבם ישבו ישראל. אולם אין לדון מאוקראינה הרוסית בסוף המאה הי“ט על אוקראינה הפולנית במאה הי”ח. אף אין לתלות את רוח חב“ד בלימוד התורה שבליטא וברייסין, שהרי עד לדורו של הגאון מווילנה לא הייתה ליטא מרכז ללימוד התורה יותר ממערבה של פולין ומדרומה, ולא יכלה וילנה לעמוד בפני לובלין וקראקוב. והרי ההתנגדות הגדולה לחסידות הייתה באוקראינה – בברוד ובלבוב, שכן מה שנקרא בשם גליציה המזרחית לא היה במאה הי”ח אלא חלק של אוקראינה, ורק החלוקה בין האימפריות הבדילה ביניהן לאחר זמן. ולא עוד, אלא שמורי החסידות ומנהיגי העדה הפיצו את תורתם לאו דוקא בארץ מולדתם – אוקראינים נטעוה בהונגריה, ובני פולין הפיצוה ברומניה.⁸

ואם נבוא לקבוע את גבולות האזורים הגאוגרפיים של החסידות לפי הגאוגרפיה הפוליטית המאוחרת, עדיין נתקשה בדבר. מזריץ' עצמה, עיר מושבו של המגיד הגדול, היא בווֹלין, כמוה כקוֹרֶץ, כלוּצְק ועוד מקומות אחרים בוולין של פולין, שבהם ישבו גדולי מורי החסידות – האם זוהי חסידות פולנית או אוקראינית?

מה הם העיקרים לקביעת הגבולות בגאוגרפיה של החסידות? שמא מקום הולדתם של מורי החסידות? ושמא מקום גידולם, המקום ששם קיבלו את תורתם, או אולי מקום מושבם? ואם כן איזה: הראשון או האחרון? כגון ר' אברהם יהושע השיל מאפטא, בעל ‘אוהב ישראל’, זקן הדור בין תלמידי ר' אלימלך מלִיזֶ’נְסק. מוצאו היה מגדולי רבני פולין (כנראה נולד בעיר-חדש שבפולין המרכזית). בימי רבנותו והנהגתו בחסידות ישב בקוּלבּיסוֹב שבגליציה, באפטא שבפולין המרכזית, ביאסי שבמולדביה, ולבסוף העתיק את מושבו למֶזִ’יבּוּז‘, עירו של הבעש"ט. והמקומות הללו אינם רחוקים מאוד זה מזה; מזריץ’, עירו של המגיד, היא על גבול מרכזה של פולין, וצאצאי המגיד עברו לפודוליה ומשם לגליציה המזרחית ולרומניה, ואילו במזריץ' נתיישבו בזמן מאוחר יותר צאצאיו של היהודי מפְּשיסחה – שאינה רחוקה מאוד משם – והפיצו שם את החסידות ה’פולנית' ביותר; צאצאיו של ר' נחום מצ’רנוביל ישבו בקוזמיר שעל נהר הוויסלה.

מצד אחר, הרי נמצאו בין תלמידי הבעש"ט והמגיד אנשים מפולין המרכזית והמערבית, כגון ר' עוזיאל מייזליש, שישב בריצְ’ווֹל ובאוֹסטרוֹבְצֶה, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב, שאביו היה רב בהוסאקוֹב שבגליציה, שם נולד הצדיק, ואבי אביו היה מזאמוֹשְץ‘, שעל גדות הוויסלה. ולולא דמסתפינא, הייתי מונה את ר’ לוי יצחק מברדיצ’ב בין אבות החסידות של פולין, שהרי אהבת ישראל שלו והסנגוריה שלו על ישראל, קרובים היו בייחוד ללבם של צדיקי פולין, ונתקבלו ביותר בין חסידי פולין. ה’עילוי מיֶרוסלאב' הוכנס לעולם החסידות בימי שבתו בריצ’וול, על ידי ר' שְמֶלְקִי מנִיקְלְשְבּוּרְג, אחד ממורי החסידות הלמדנית של פולין – והוא בן צ’וֹרטקוב שבגליציה.

היוצא מזה, שכל הבא לציין כיוון בחסידות בשם חסידות של פולין, צריך לכוון להיסטוריה רטרוספקטיבית: אותה חסידות שנשתרשה בפולין בדורות האחרונים, ושהיה בה טיפוס משותף של אורח חיים אחיד לעדה גדולה, על אף ההבדלים הרבים שבתוכה בין פלגותיה.

מהיכן מתחילה אותה חסידות של פולין? עד סוף המאה הי"ט אנו מוצאים את דרכי הקשר שבין בתי הצדיקים בארצות שונות: תלמידים הנודדים מארץ לארץ לשמש צדיקים; צדיקים הנודדים ממקומם ומגיעים למרחקים – מוולין ועד הונגריה; וקשרי חיתון. בדור האחרון נשארו כמעט קשרי חיתון בלבד, אך גם הם הוסיפו הרבה לטשטוש הגבולות הגאוגרפיים בחברה החסידית. מצד אחר, הביאו אִתם נדודי היהודים בארצות האימפריה הרוסית להקמת סניפים של עדות חסידים מארץ אחת בארץ אחרת.

 

ו. ר' אלימלך מליז’נסק ותלמידיו    🔗

בין תלמידיו של המגיד ממזריץ' נמצאו שלושה, שמהם התחילה דרך החסידות בפולין, ומפיציה היו צאצאיהם ותלמידיהם. היחס בין השלושה היה מרובה צדדים: גם של חברים, גם של מורים ותלמידים.

ר' אלימלך מליז’נסק שבגליציה, ר' ישראל מקוֹזֶ’ניץ שבפולין, ור' יעקב יצחק מלאנצוּט ואחר מלובלין (‘החוזה’) נעשו לא רק למנהיגי עדות אחרי פטירת רבם המגיד, אלא למורי דרך בחסידות, לרבותיהם של תלמידים, שנעשו הם גופם מנהיגים בחיי רבותיהם ואחר פטירתם.

כאן ייקראו תלמידים, מי שעזבו מורה משותף והלכו אחרי אחד מחבריהם. כאן ידובר על כמה דורות של חסידות, אשר כל אחד מהם היה קצר מבחינת השנים שבין דור לדור. נזכיר מיד, ליתר בירור, כמה שמות שידובר בהם להלן, מן הקרוב אל הרחוק. ר' יצחק מאיר מגור ור' חנוך מאלכסנדר היו מתלמידי ר' מנדל מקוצק, והיו, יחד עם רבם, מתלמידי ר' בונים מפשיסחה. ר' מנדל, יחד עם רבו ר' בונים, היה גם מתלמידי היהודי מפשיסחה, ושלושתם היו מתלמידי החוזה מלובלין. ר' לייבּוּש מזאקְלִיקוֹב ור' נפתלי מרוֹפְּשִיץ היו מתלמידי החוזה, ויחד עם רבם היו מתלמידי ר' אלילמך מליז’נסק. וכמוהם כרבם, ותלמידים אחרים שלו וביניהם המגיד מקוז’ניץ, היו מתלמידי המגיד הגדול ממזריץ‘. אותו מגיד מקוז’ניץ, שהיה תלמיד מובהק של המגיד ממזריץ’, היה גם תלמיד מובהק של תלמידי המגיד: ר' שמלקי מניקלשבורג, ר' לוי יצחק מברדיצ’ב ור' אלימלך מליז’נסק, וכמוהו תלמידיו, שהיו כרוכים אחריו ואחרי החוזה מלובלין, או אחרי החוזה ואחרי תלמידו היהודי מפשיסחה. כלל זה נקוט בידינו: תלמיד סתם, משמע תלמיד לרבו, שממנו קיבל באחרונה, בייחוד מאחר שרובם של מורים אלו התחילו ‘לנהוג’ בחיי רבותיהם.

הרבי אלימלך והרבי זוּשֶׁא, שני האחים, הם מן המפורסמים בין גדולי הצדיקים והחסידות. דרכו של ר' אלימלך אל החסידות הייתה בנתיב משלו, הוא היה אחד מאותם שהגיעו אליה מן הקבלה של האר"י. סגפן ומתענה, היה עורך גלות יחד עם אחיו, וממציא סיגופים על גבי סיגופים לגופו. סיפרו עליו, שהיה פושט בגדיו מעל גופו, שכולו עצמות, ויושב בקן של נמלים. היו הנמלים מתרחקות ממנו, והרבי אלימלך מוכיח את עצמו: ‘אוי לך, אלימלך, אף הנמלים אינן רוצות בך…’.

סגפנותו, גם אחרי שהיה כבר מתלמידיו של המגיד ממזריץ‘, הביאה עליו התנגדות רבה מצד חבריו בחסידות. במסורת החסידית נשתמר סיפור אחד – טיפוסי מאוד ליחסי החסידות בפולין – על דבר פגישתם של שני האחים הסגפנים, אחרי תשע שנים של עריכת גלות, עם ר’ מנדל מלִינְסְק, רב שהתחיל נוהג בחסידות (אביו של ר' נפתלי מרופשיץ, הצדיק מבודח הדעת, תלמידו של ר' אלימלך לעתיד לבוא).

הגיעו השניים בבגדי גולים שעליהם ובחבילתם, לבית המדרש של הרב מלינסק, ובעת סעודת ליל שבת לא השגיחו עליהם, והוכרחו לאכול מפִּתם אשר באמתחתם. וגם בסעודת שחרית היה כך. בסעודה השלישית, בשעת חשכה, קרבו אל השולחן לשמוע תורה, ותמהו איש אל אחיו, שאין מכיר אותם. בשעת הבדלה נגשו אל השולחן לברך על מאורי האש, ואחר ההבדלה אמר הרופשיצי בשחוק: מֵיילֵך –פְרֵיילֵך, זוּשֶׁא – קוּשְיֶא… והרב ר מנדל אמר להם: אילו הלכתי אני גולה ט' שנים, כי אז היו לי פנים יפים משלכם… עוד אמר להם: באכילה יוכלו לפעול ולתקן יותר מאשר בתעניות ובסיגופים.

נפטרו ממנו, ונתן להם שלושה מטבעות. כשיצאו, ראו שהיו ג' אימפריאלין של כסף. חששו אולי טעה, ורצו לחזור, אמר ר' זושא: הלא אמר לנו שמעתה נעבוד את ה' באכילה, נראה – אם יהיה לנו אכילה כפי הצורך, נחזיר לו את המטבעות, ואם לאו נתפרנס מהם.

והלכו גולים עוד שנה אחת. לאחר שנה חזרו ובאו אצל ר' מנדל. הכה הרב באצבעו ואמר: עכשיו פעלתם כפי כוונתי.

כשנסתלק ר' מנדל, ביקש ר' נפתלי בנו לחסות בצל צדיק. ואז נתפרסם שמו של הרבי ר' אלימלך. והיה ר' נפתלי ירא מפניו, מפני שזלזל בכבודו אז, אצל אביו. לבסוף אמר, אסע אצלו ויהי מה, אפייס אותו. משהרגיש ר' אלימלך שהוא בדרך אליו, ציווה על משמשו, שלא ייתן לו להיכנס עד שיודיעו. וכאשר קרב הרופשיצי אל הדלת, אמר ר' אלימלך: הנה הוא בא, בן הרוצח – נעל את הדלת, ולא נתן לו לבוא אצלו. נתעלף הרופשיצי על יד הדלת. התחיל ר' אלימלך לטפל בו, לשפשפו ביי“ש, עד שהקיץ. נטל הרופשיצי את היי”ש שנשאר בבקבוק והלך אל בית המדרש. שמע קול מהומה: השיאו יתום ויתומה ואין טלית, ואין יי"ש ועוגות ‘לקח’. הלך הרופשיצי תכף בעיר וקיבץ את הכסף וקנה הכול וערך סעודה לפני החתן והכלה כראוי, ועמד על השולחן ואמר דברי בדחנות. והייתה השמחה רבה.

כאשר הגיע הלילה ור' אלימלך ראה שר' נפתלי לא חזר ולא בא אצלו, התפלל מעריב, ולא עלתה התפילה יפה. ערך ‘חצות’, ולא עלתה בידו. שלח את משמשו לבדוק שמא משהו לא היה כשורה בחתונה שבעיר, שמא נהגו מנהגי הפקר. כאשר הגיע המשמש למקום החתונה, קפץ ר' נפתלי מן השולחן, מחופש לגיבן עם זקן של פשתן על פניו, והתחיל רוקד אתו, עד שהרגיש המשמש עונג רוחני רב. ראה ר' אלימלך, שהמשמש לא חזר, הלך בעצמו אל מקום החתונה. ראהו משמשו דרך החלון, קפץ החוצה ואמר לו: הכול כשורה, אך אל נא ייכנס פנימה, כי שם יש אחד, אשר תכף יתפוס אותו וירקוד אתו הרבה.

חזר ר' אלימלך לישון ושכב. בבוקר בא הרופשיצי ודחף את הדלת בכוח ונכנס אצלו, ואמר אל הרבי אלימלך: היאך עלה ה’חצות' בלילה שעבר? אמר לו ר' אלימלך: נפתלצ’י, מנין אתה יודע על ה’חצות' שלי? השיב לו: שנינו היינו יחד – ולי נתנו להיכנס, ולכבודך לא הניחו, כי לא רצו לבטל את השמחה הגדולה מן החתונה ב’חצות' שלך.

סופו של הסיפור הוא הביקורת שביקרה החסידות של תלמידי ר' אלימלך את דרכו של מורם בסיגופים.

נראה שגם ר' אלימלך שינה את דרכו בהשפעת תלמידיו. ידוע המעשה בר' דוד מללוב, שהלך אצל ר' אלימלך, אחרי שסיגף עצמו שתים-עשרה שנה בצום משבת לשבת ובשאר עינויים, ועדיין לא הגיע אל השלמות. ראה אותו ר' אלימלך והפנה לו עורף פעם ושתיים. לבסוף, בשעת הסעודה השלישית של שבת, עמד ר' דוד מאחורי החלון ושמע את הרב אומר ‘תורה’: באים אלי אנשים המענים את נפשם… יש המסתגפים במשך שתים-עשרה שנה, והם סבורים שראויים הם לרוח הקודש, ובאים לבקש אותה אצלי – רק היא חסרה להם, והרי כל עבודתם אינה עולה כלל אל ה' יתברך, אלא אל אליל גאוותם… עליהם להתחיל מחדש לעבוד בלב תמיד ונאמן.

ר' מנדל מלינסק היה ‘רוצח’, שנתן לו, לר' אלימלך, להמשיך עוד שנה ב’גלות‘, ואילו ר’ דוד מללוב שינה את דרכו תכף ומיד…

הענווה והעבודה היו עיקרי דרכו של ר' אלימלך, ויורשו העיקרי בכך היה תלמידו המגיד מקוז’ניץ. כל גדולי צדיקי פולין, המורים ומייסדי בתי החסידות לעתיד, היו תלמידיו: החוזה מלובלין, המגיד מקוז’ניץ, ר' מנדל מרִימַנוב, ר' קלמן מקראקוב, ר' אברהם יהושע השיל מאפטא.⁹ אבל יותר משלמדו ממנו את תורת החסידות, למדו ממנו את תורת הצדיקות ואת ההתנהגות הצדיקית. ר' אלימלך פיתח, יותר מכל איש אחר (אולי פרט לנכדי הבעש"ט), את תורת מהותו המיוחדת של הצדיק, שרק קשר אתו מאפשר את ישועת הנשמה, ואין לעבוד את ה' בלי הקשר הזה.

ר' אלימלך אמר, הצדיק, אף שמדבר בגשמיות, כל כוונתו בעולמות העליונים ברוחניות. ועוד אמר: כשהצדיק רוצה לעורר רחמים ושפע לעולם, הרי הוא צריך תחילה חדווה ושמחה להבורא… וכיוון שיש שמחה לצדיק, הרי הוא מעורר שמחה למעלה.

הצדיק הוא המשפיע את השפע לעולם. הצדיקים, כמעט לבדם עתידים להיגאל על ידי המשיח. המאמר המדרשי, שאור ששת ימי בראשית נגנז בשביל צדיקים לעתיד לבוא, פירושו שמראים אותו אור גנוז לילד לפני שנולד ומי שהוא צדיק מוצְאו אחר כך בעולם הזה… ולא זו בלבד, רוח הקודש השורה על הצדיק אף עוברת בירושה מן האב אל בנו. ר' אלימלך היה הראשון – וכמעט היחידי – שביסס ביסוס אידאולוגי את קיום מורשת הצדיקות במשפחותיהם של מנהיגי החסידות, דבר שלא היה מקובל לפני כן והיו רואים בכך ליקויו של הרעיון ולא קיומו. גם ספרו ‘נועם אלימלך’, מן החשובים בין ספרי החסידים, מלא – מלבד רעיונות על הנושאים השגורים של עולם המחשבה החסידית – בעיקר רעיונות לביסוס הצדיקות.

וצדיקותו של ר' אלימלך הייתה בתפילה ובעבודה ובצדקה, שאותן למדו ממנו תלמידיו, ובאותות ובמופתים ובריפוי חולים ובמעשי נסים לכל הפונים אליו – והם היו רבים – מכל קצווי פולין. נוסח זה, שלא היה חדש לגמרי בחסידות, ר' אלימלך הביאו לפולין, ואף היה אחד מעושיו בכלל.¹⁰

ר' אלימלך היה צדיק הדור, אבל לא היה יכול להיות מורה הדור, למי שביקשו דרך לעצמם ולאחרים. ובימים ההם עדיין היו תלמידים-חברים, וגם תלמידים שלא היו חברים, יוצאים לנהוג עדה אף שלא היו פוסקים מהיות תלמידים לרבותיהם, ולפעמים לימי חג ומועד אף היו באים אל רבותיהם עם תלמידיהם. וכך על אף השקפותיו בעניין הצדיק וירושתו לבנו – ור' אלימלך עשה את בנו לממלא מקומו – פרשו ממנו תלמידיו-חבריו והחלו נוהגים עדה בעצמם; כך המגיד מקוז’ניץ וכך החוזה מלובלין – ר' יעקב יצחק הורביץ, יליד שֶבְּרְשִין – שישב תחילה בלאנצוט הסמוכה, ומשך אליו את תלמידי ר' אלימלך ועדתו.

שלוש-עשרה שנה עברו מפטירתו של המגיד ממזריץ' (תקל"ג), שמת שלוש-עשרה שנה אחרי רבו הבעש“ט, ועד לפטירתו של ר' אלימלך (תקמ“ו או תקמ”ז). באותה שנה נפטר גם ר' יחיאל מיכל, המגיד מזְלוֹצֶ’ב, מתלמידי הבעש”ט ומגדולי מורי החסידות לדורות הבאים.

במשך אותן שלוש-עשרה שנה נתבססו בתי הצדיקים באוקראינה, וכמעט שלא ניתוסף עליהם שם חדש מאז ואילך. באותן שלוש-עשרה שנה נתבססה הצדיקות בפולין, וקמו בה כמה עדות של חסידים. בניו של ר' אלימלך המשיכו בצדיקות, כרצון אביהם, אבל ההנהגה והתפקיד של צדיק הדור לא היו עשויים לעבור בירושה מאב לבן.

בליז’נסק הייתה ראשית התהוותה של החסידות בנוסח המיוחד לפולין ולגליציה. ויותר משגרם לכך ר' אלימלך עצמו, גרמו לכך תלמידיו מכל קצווי פולין. מסוף ימיו של ר' אלימלך, שאז התחילו תלמידיו לנהוג עדות, ועד שנת תקע"ה עברו כשלושים שנה. אלה היו שלושים השנים, שבהן עמד בראש החסידות בפולין החוזה מלובלין. החוזה היה האיש שהכריז על דרך משלו עוד כשבע-שמונה שנים לפני פטירתו של רבו. הוא לא היה היחיד שפרש מרבו, אבל רק בו קינא ר' אלימלך – כי הוא התכוון להיות צדיק הדור במקום רבו. וכאשר שאל בנו של ר' אלימלך את אביו, מדוע הוא מתנגד לחוזה, אמר: ‘אני עוד רוצה לחיות’ – לחיות כמנהיג הדור. וסופו, שר' אלימלך עצמו הסכים לעצמאותו. מה שהחוזה סר מפניו ומסביבתו ללובלין שבחלק אחר של פולין, היה לא רק ויתור מצד התלמיד לרבו, אלא גם הפיכת ליז’נסק למקום צדדי בחסידות, והעתקת המרכז למקום אחר.

שלושים שנה אלה היו שלושים שנה של הפצת החסידות בארצות פולין, והתחלקותה לחסידות פולין ולחסידות גליציה. בגליציה הלכה החסידות בדרכים כבושות, והייתה העתקה של החסידות האוקראינית, עוד לפני שהגיע לשם ר' ישראל מרוז’ין, נכדו של המגיד ממזריץ‘, שייסד את בתי החסידים החשובים ביותר בגליציה וברומניה. תלמידי המגיד ותלמידי ר’ אלימלך מליז’נסק, אשר התחילו לנהוג עדות, נעשו למייסדי בתי צדיקים, שהיו מורים לעם את דרכי יראת ה', והיו מצטיינים בעשיית אותות ומופתים לעם. החסידות פיתחה את החברה היהודית באורח החיים שלה, אך בלי להוסיף לו ערכים חדשים.

אחד הסימנים הבולטים למצב העמידה שאליו הגיעה החסידות בגליציה היה ירושת ההנהגה. מאותו דור ואילך הייתה ההנהגה עוברת

בירושה מאב לבן, ובתי הצדיקים היו משתדכים אלו באלו ומביאים בחשבון את ירושת הצדיקות, שהייתה עוברת לפעמים לחתן, אשר היה גם הוא מגזע צדיקים. ולא זו בלבד, אלא שבדרך כלל הייתה הירושה מתחלקת לכמה בנים וחתנים. זו הייתה אחת הסיבות להתפשטות החסידות בגליציה: אחרי מותו של אחד הצדיקים היו אחדים מבניו מתחילים ‘למלוך’ בבת-אחת במקומות שונים. גם בזה הייתה גליציה דומה לאוקראינה.

שונה במקצת היה בגליציה התהליך של חלוקת ההנהגה. רובם של צדיקי גליציה היו יודעי תורה, ומלכתחילה היו רבים מהם רבנים ובני רבנים, בכל אופן היו מגדלים את בניהם לרבנות, והם היו תופסים את כיסאות הרבנות בקהילות, אם משום שבאמת היו ראויים לכך מאחרים, ואם משום ההשפעה שהייתה לאבותיהם. עם התפשטות החסידות הייתה זו בעיקר תחרות בין שני בתי צדיקים. אופיה של החסידות בגליציה, עממיות ועשיית מופתים, עשה אותה במידה רבה לחסידות רגיונאלית, וההשפעה הייתה נתונה לצדיק ששלט באותה סביבה. אותם רבנים הפכו אחר כך צדיקים במקומותיהם, או ירשו את מקום אבותיהם ועברו לעירם או לעיר אחרת. ריכוזים של חסידות נמצא בדור מאוחר מזה.

באותו דור של ראשונים היו עוד אחדים, שנתבלטו במקצת בחסידות של דורם: ר' מנדל מרימנוב, תלמידו של ר' אלימלך; ר' נפתלי מרופשיץ, שהיה עוד תלמידו של החוזה מלובלין; ר' אורי ‘השרף’ מסְטְרֶלִיסְק, ותלמידו ר' יהודה צבי מסְטְרֶטִין, הנמנה כבר עם דור אחר בחסידות.

 

ז. החוזה מלובלין ובית מדרשו    🔗

בי“ט בתשרי שנת תקע”ד נפטר היהודי מפשיסחה, שנה לאחר מכן, בי“ד בתשרי, נפטר ר' ישראל מקוז’ניץ. כעבור חצי שנה, בי”ט באייר, נפטר ר' מנדל מרימנוב, וכעבור חודשים אחדים, בט' באב תקע"ה, נפטר החוזה מלובלין.

שלושים השנה שבין פטירת אלימלך מליז’נסק לבין פטירת החוזה, היו שנות הנהגתו של האחרון. מי שנפרדו מליז’נסק, בחייו של ר' אלימלך או אחרי מותו, והתחילו מנהיגים עדות, הלכו מאז באותה דרך סלולה שלא נתחדש בה ולא כלום. מי שפרשו מלובלין, בחייו של החוזה או אחרי מותו – מלבד מי שנצטרפו ליהודי מפשיסחה – הלכו גם הם בדרך הזאת.

יורשתה של החסידות בפולין ומנהיגתה במדינה זו – אם כי לא יורשתה ב’עולם' ועל יסוד זכויות מוכנות – הייתה פשיסחה, שהחלה את תהליך ההתפתחות הפנימית מבראשית. בה, בפשיסחה, מתחילה באמת חסידות פולין, בזרמיה העיקריים, כפי שהתקיימה מאז ועד ימינו. ולכן עמדה פשיסחה מתחילתה גם כנגד ה’מתנגדים' – שעדיין היו חזקים בפולין, ויצאו כנגד החסידות הלוחמת כפי שנהגו חמישים שנה לפני כן בתנועה בראשיתה – וגם כנגד כל שאר החסידים. אולי טיפוסי הדבר למצב החסידות בימים ההם, שבפולין היו לפשיסחה ידידים ומתנגדים בין צדיקי הדור וחסידיהם, ואילו בגליציה, שבה היו רוב מנהיגי העדות מתלמידי ליז’נסק וקוז’ניץ ומיעוטם היו תלמידי לובלין – התנגדו לפשיסחה כל צדיקי הדור. בסיפורי החסידים נשמר זכר מאורע טיפוסי, כיצד קיבלו ר' מנדל מרימנוב ור' נפתלי מרופשיץ את פני היהודי, בבואו אליהם לקנות את לבם: הם יראו מפניו, נכנעו לגדולתו האישית, ולא נכנעו לדרכו.

מבחינת הכרונולוגיה של החסידות, קיבל היהודי מפשיסחה את תורתו מלובלין, ו’הנהיג' בחיי רבו; ר' בונים מפשיסחה הנהיג אחרי היהודי, ור' מנדל מקוצק אחרי ר' בונים – אם כי שלושתם היו תלמידי לובלין. אמנם, ר' בונים ויותר מזה ר' מנדל לא קיבלו עליהם את עול לובלין בשלמות.

מעשה בר' מנדל שלמד, בעודו נער בן ט"ו שנה, בבית המדרש שבעיירתו גוֹרֵיי. ושם בעיירה היה מלמד אחד מחסידי החוזה. אמר לו החוזה: בעירך נמצא ניצוץ קדוש, חקור אחריו והביאהו אלי. אחרי השתדלות רבה גילה המלמד את הנער, שהיה מסתיר את מעשיו, ופיתה אותו לנסוע אתו ללובלין. בבואו לעיר הגדולה קנה הנער אולר. כשבא לפני החוזה, אמר לו: באת אלי לכאן לקנות אולר? השיב לו הנער: לא, באתי לכאן לראות רוח הקודש!

סיפור זה מציין את המהפכה שחלה בלובלין ושממנה קמה חסידות פשיסחה. אלו היו שני עולמות: מכאן לובלין ומכאן פשיסחה, שר' מנדל האברך עתיד להיות, אחר שנים אחדות, אחד מעמודיה ויורשה העיקרי.

סיפור מאוחר מזה, האופייני בעיקר לפרק פשיסחה-קוצק, יש בו מן הטיפוסי גם לגבי מהפכת פשיסחה מתחילתה. אחרי פטירתו של היהודי, היה ר' מנדל חוכך בדעתו, את מי יקבל עליו לרבי. בא אליו היהודי בחלום הלילה ואמר לו שלא ידאג, כי הוא יהיה רבו גם לאחר מותו. החזיר לו ר' מנדל: אין אנו רוצים ברבי מן העולם ההוא אלא דווקא מן העולם הזה.

מה הייתה לובלין? כל המקורות לתולדותיה של חסידות פולין, תורותיהם של הצדיקים, הסיפורים, האנקדוטות והמסורות שבעל פה שופעים ידיעות על החוזה ומוסרים את דבריו. ובכל זאת, זו אחת הפרשיות הסתומות בתולדות החסידות בפולין.

מהותו הרוחנית של החוזה והתקופה שבה פעל קבעו את חשיבותה של לובלין ועיצבו את דמותו המיוחדת של המנהיג. תחילת הנהגתו הייתה בפולין שבין החלוקה הראשונה לשנייה – התקופה האחרונה לקיום ההווי ההיסטורי של יהדות פולין, שאמנם כבר הוחרד קמעא וכבר התחילו חודרים לתוכו הדי קולות מעבר לגבול. במשך שלושים שנות הנהגתו של החוזה חלו החלוקה השנייה והחלוקה השלישית של פולין, חילופי שעבוד ומלכות בכמה ממחוזותיה, והיו המהפכה הצרפתית ומלחמות בונפרטה וכיבושי נפוליאון, ודוכסות וארשה שהעניקה שוויון זכויות ליהודים, ושלטון פרוסיה, וניצני ההשכלה הברלינית. פולין עצמה עברה, עם שקיעת עצמאותה, מחיי מדינה פאודלית-אצילית לחיי מדינה אירופית בת זמנה. לגזרות על היהודים מימי קדם ניתוספו גזרות חדשות, בשטח הכלכלי ובשטח החברתי. שינוי הערכים התחיל נותן אותותיו גם ביהודי פולין, ונמצאו חוגים שנעשו רגישים ביותר לגזרות החברתיות. החל מסוף המאה הי"ח צצו גם בפולין – בהשפעת המעשים והספרות בנידון זה בצרפת ובגרמניה – הצעות ל’תיקון המידות' של היהודים ולתיקון מצבם האזרחי. נכתבו חיבורים בידי נוצרים ובידי יהודים, אף הורכבו ועדות מיוחדות לשם כך.

ואותן השנים עצמן היו השנים שבהן התפתחה והתפשטה החסידות בפולין, החסידות שהגיעה מן הקצוות, מוולין ומגליציה המזרחית. מאורעות הימים גרמו לכך, שכל מי ששאפו להחזיק בהווי היהודי המסורתי נמשכו אל החסידות. מימי לאנצוט ומימי שלטונה של אוסטריה בלובלין היו לחוזה תלמידים ועדה בגליציה, ועם צמצום שטחה של פולין המרכזית הייתה לובלין למרכז של חסידות בחבל זה. מכל תלמידי המגיד ממזריץ' ור' אלימלך מליז’נסק, התבלט החוזה באישיותו, ואליו נמשכו יחידי הסגולה ואנשי ההמון. החוזה, ואתו המגיד מקוז’ניץ, עמדו כחומה לשמור על רוחה של יהדות פולין בת הדורות שעברו ולהתנגד לכל הניסיונות לאמנציפציה. החוזה קבע בכך את דרכה של החסידות בדורות שיבואו, ופתח דרך פעולה לצדיקי פולין.

נוסף על כך עוררו השינויים שנתהוו בעולם – החל מימי המהפכה הצרפתית וחילופי המלכויות בפולין – חרדה נפשית גדולה, חרדת אימים ותקווה. הציפייה למשיח הייתה נוכחת כל שעה בלבם של יהודי פולין. השבתאות והפרנקיזם הסתירו את פני הציפייה הזאת, אך לא ביטלו אותה. משבאו מאורעות עולם, אשר כמוהם לא היו בדורות שלפני כן, התחילו רואים בכך סימן לחבלי משיח. האין מלחמת נפוליאון והאומות מלחמת גוג ומגוג? האין מלחמת נפוליאון ורוסיה הסתערות מלך הנגב על מלך הצפון? רבים היו הסימנים וחישובי הקץ, ורבים היו המאורעות שאישרו אותם. והרי משיח קיים, משיח מתגלגל והולך מדור לדור – ובדור הזה ודאי אינו אלא צדיק הדור: החוזה מלובלין, שאמנם לא ברור אם תמיד ראה עצמו משיח, אך ודאי שראה תפקיד לעצמו בהבאת המשיח. אכן, החוזה לא היה היחידי בין הצדיקים שעסק בהבאת המשיח, עסק בכך גם ר' מנדל מרימנוב ועסקו בכך גם אחרים – אבל אף אחד מהם לא היה עשוי לפרנס כמוהו את רוח הזמן בין המוני העם.

מדוע נקרא שמו ‘חוזה’? באשר היה רואה במצחו של אדם ואומר לו שורש נשמתו וגלגוליו הקודמים וחטאיו; באשר היה חוזה מה שנעשה במקומות רחוקים, בבתיהם של אנשים שהיו נזקקים אליו.

כבר הזכרנו את השפעתם של חסידי צפת ושל דרכי המקובלים מבית מדרשו של האר"י. החוזה היה מושפע בייחוד מר' חיים ויטאל. ממנו נטל הלובליני את תפיסת חלוקת הנשמות, משורש קין ומשורש הבל. ונטל את תורת הגלגולים, ואת החיזוי ועשיית המופתים, וגם את תורת הייחודים לשם הבאת דברים הרצויים לתיקונו של עולם, וכמוהו נתנסה ועמד כנגד החיצונים. בעל הסיפור החסידי יודע, שניתנה לו לחוזה, הסגולה לראות מסוף העולם עוד סופו. ראה ונזדעזע מרוב הרע שבעולם, וביקש שיינטל ממנו כוחו – ועדיין היה רואה בהיקף של ארבע מאות פרסה סביבו. והיה עוצם את עיניו בנערותו, במשך שבע שנים, כדי שלא יראה דבר טמא ורע. ועל כוח ראייתו ביקש מצדיק אחר, מר' מרדכי מנֶסְכִיז – שיינטל ממנו, משום שהוא גורע מאהבת ישראל.

החוזה לא היה יחידי בדבר הזה. השפעת תורתו ומעשיו של ר' חיים ויטאל וסיפוריו על עצמו השפיעו על הנלהבים בישראל מדורו ואילך, וגם בחסידות נמצא לו אחר כך ממשיך מצוין, ר' אייזיק מקוֹמַרְנוֹ, שחלם חלומות כר' חיים ויטאל, וידע את גלגולו וגלגולי שאר האנשים, וראה עצמו משיח בן יוסף. אולם החוזה היה הראשון בדרך זו על רקע החסידות.

מתוך דברי תלמידיו נראה שדברי התורה שלו היו עמוקים בשיטת החסידות. מספריו ‘דברי אמת’, ‘זכרון זאת’, ‘זאת זכרון’, אין הדבר ניכר; ועניינם הנושאים הרגילים בדברי התורה של החסידים. מתוך חידושיו לכמה ממסכתות התלמוד נראה שכוחו היה רב גם בנגלה. אולם לא ידיעתו בתורה היא שהכריעה את המתנגדים – רבה של לובלין, ר' עזריאל הורביץ ‘ראש הברזל’, ומנהיגי הקהל היו מתנגדיו עד יום מותו ואחרי מותו – אלא כוחם המכריע של מעריציו הרבים בכל רחבי פולין. הללו, שרדיפת המתנגדים הגבירה את הערצתם לרבם, הם שהניעו את מנהיגי ק"ק לובלין שירשו לו להשתקע בעיר, אחר שהחזיקוהו במשך כמה שנים בפרבר צ’כוב.

תלמידיו וחסידיו המרובים נמשכו אחרי דרכו בעבודת ה', דרך ההתלהבות והדבקות עד כלות הנפש. המתנגדים, שראו בו ובדרכיו את הגשמת החסידות, לא יכלו להיטפל אליו בענייני דת ודין, כי בלובלין היו מחמירים מאוד אף במנהג קל שבקלים.

ההשפעה העיקרית של החוזה על סביבתו נבעה מאישיותו, אישיות של לוחם עם מצוקים ואראלים; חובק שמים, שכל הנסתרות גלויות לפניו. חסיד שהסתתר בחדרו של החוזה, שעה שעסק בתורה, ראה אור גדול ונתעוור עד סוף ימיו; הוא ראה את האור הגנוז מששת ימי בראשית, שלדברי ר' אלימלך מליז’נסק מתגלה לצדיקים.

החוזה עשה את עניין רוח הקודש חולין, דבר שהיה אמנם למורת רוחם של גדולי התלמידים, אך עשה אותו מקובל ונערץ על המון העם. תלמידיו הגדולים, כמוהם כאנשי ההמון, העריצוהו כאיש קדוש, החי בשני עולמות; ויותר משהעריצוהו, חששו מפני הקפדתו, מפני הכוחות הנסתרים שהיה שולט בהם. החוזה ותלמידיו ראו דברים גדולים, מסַמלי מאורעות עולם, בכל דבר שהיה לו מגע באישיותו. האווירה בלובלין הייתה טעונה מתיחות נפשית נלהבת, שכל תנועה בה הייתה עלולה להביא לידי התפרצות. ובתוך אווירה זו היה הרבי מפזר רוח הקודש לכל עבר, וחוזר אל העולמות העליונים שבהם היה חי.¹¹

אחד הדברים המציינים את הרבי מלובלין יותר ממנהיגים אחרים בחסידות – אם כי מידה זו משותפת לכולם – הייתה כמיהתו לתלמידים. גם ביחסו לתלמידיו, ובייחוד לתלמידים-חברים, יש דמיון רב להשתדלותו של ר' חיים ויטאל להטיל את מרותו על חבריו, תלמידי האר"י. כמי שאוצר רב ניתן בידו והוא שואף להנחילו, להפרותו, לפזרו, היה לבו יוצא לתלמידים, שבהם ישקיע את רוחו ויעשם שותפים לפעולותיו – דבר שלא היה יכול להשיגו בכל עדת דורשי עצה וישועה ומופת.

חכם רזים, מקובל וחוזה, מתקן תיקונים ומייחד ייחודים, תלמיד המגיד הגדול ותלמיד ר' אלימלך ומורה חסידות – היו בו כל המידות למשוך אליו תלמידים. ובימים ההם לא היו תלמידי הצדיקים מסתפקים ברב אחד, אלא היו הולכים מרב לרב, בוחנים ובודקים, עד שקיבלו עליהם עולו של אחד מהם. וכולם באו אליו, מפולין ומגליציה ואפילו מוולין ופודוליה באו. באו תלמידים ובאו חברים. באו מי שהיו כבר מנהיגי עדות, וחזרו ונעשו תלמידים, כגון ר' לייבוש מזאקליקוב; ובאו מי שהמשיכו להנהיג עדה, כגון ר' נפתלי צבי מרופשיץ. והחוזה היה דורש בפה מכל אחד: הישאר נא עמדי, והריני מבטיח לך מדרגות ורוח הקודש. זאת ועוד, אם שמע על מישהו ראוי ל’מדרגות', היה מטיל על חסידיו להביאו אליו – גם זה ממנהגם של כל בתי הצדיקים, ומסורתו מגעת עד הבעש"ט, והיה נוהג בייחוד בפולין.

וכך קמה בלובלין קהילה של חסידים בעלי מדרגה, בנוסף לתלמידים הגדולים שנתפרסמו בחייו של החוזה ואחרי מותו כמנהיגים וכראשי עדות. אחד מתלמידיו אמר, שהיו בלובלין ארבע מאות שכינו אותם ‘כפריים’, והיו כולם בעלי רוח הקודש.

בסיפורים רבים נשתייר זכר להיטותו של החוזה אחרי תלמידים, המומנטים המיוחדים שהיו קשורים באישיותו של כל אחד מהם, ותולדות ההתעוררות הרוחנית של כל אחד מהם. בולט בין כל הסיפורים הללו זה הנוגע באישיותו של ר' יעקב יצחק מפשיסחה – הידוע בכינויו ‘היהודי הקדוש’ – אם משום אישיותו ואם על שום סופו, שמרד בחוזה ונעשה צדיק הדור לרבים בחיי רבו, ואשר ממנו מתחילה תקופה חדשה בחסידות – החסידות נוסח פולין, שבית החוזה היה מקום גידולה, אך לא שם ניתנה לה צורתה.

 

ח. היהודי מפשיסחה    🔗

כל חייו של ר' יעקב יצחק מפשיסחה, פעולתו ומותו עטופים מסתורין כחייו של אחד הקדושים האגדיים מדורי דורות. היהודי עצמו היה מספר, שקיבל ראשית תורתו בחסידות ממלמד דרדקי שאצלו למד. הלה לימדו ששתי יודי“ן הן כתיב סמלי לשם הוויה, וכאשר ראה הנער בסידור שתי נקודות של סוף פסוק חשב גם את אלה לשם האלהים. אז ביאר לו רבו ואמר: כאשר שני יוד”ן (כלומר: יהודים) עומדים זה על יד זה ואין האחד גבוה מחברו הרי כאן אלהים, ואילו שעה שאחד מהם עומד על חברו, הרי הן סתם נקודות ואין כאן לא יוד"ן ולא אלהים…

משגדל היה אביו מייסרו על שלא ראה אותו עוסק בתורה ומתפלל, עד שגילה שהוא מתבודד בבית המדרש בשעה שאין שם איש, ומתפלל בכוונה, והרפה ממנו. הוא נשא אשה מאפטא, והיה סמוך על שולחן חותנו שהיה אופה, ולפי גרסה אחרת בעל בית מזיגה. חותנו היה מזלזל בו, משום שלא ראה בו שום מעשים. נוסח אחר של האגדה: חותנו הוא האיש שעמד בדרך מקרה על גדולתו וגילה אותו.

לפי נוסח ענייני יותר היה היהודי מפורסם באפטא כגדול בתורה, אבל לא כחסיד. ובאפטא ישב אז ר' אברהם יהושע השיל בעל ‘אוהב ישראל’, וישבו שם רבים מחסידי לובלין וקוז’ניץ. דעת החסידים לא הייתה נוחה ממנו, משום התנהגותו. הם הפצירו בו שיילווה אליהם לנסוע לאחד הצדיקים וסירב להם. באפטא היה המקווה עמוק מאוד, ובחורף היה מכוסה שכבה של קרח, והחסידים היו הולכים לשם בחבורה ומדליקים מדורה כדי להתחמם. ר' יעקב יצחק לא נלווה אליהם מעודו. הם לא ידעו, כי דרכו לקום בכל לילה בחצות, והיה הולך לבדו למקווה, וחוזר ועורך תיקון חצות, ולומד קבלה, וחוזר למיטתו.

כבר אז, בבית חותנו, היה נוהג שלא להקפיד על זמן תפילה, דבר שבגללו יצאו עליו עוררים לאחר שנים. בבית חותנו הייתה עלייה מלאה שחת ותבן, והוא סידר לו שם פינה נסתרת, ושם היה מתפלל בהתלהבות עד כלות הנפש. ולא ידעה על כך שום בריה, פרט לאשתו, שגילה לה היכן מקום מסתריו, ותבקש אותו שם אם לא יחזור אל הבית, כי היה מתעלף מרוב התלהבותו, והייתה באה ומשיבה את נפשו. פעם אחת עבר ר' אברהם יהושע השיל על פני הבית, והרגיש בריח טוב היוצא משם. שלח את משמשו להיוודע מי יושב בבית. כמה פעמים הלך המשמש ולא מצא, עד שהלך ר' השיל בעצמו. הקדים האברך וירד מן העלייה, ואמר לו: רבנו, מאוד אבקש ממך, הרפה ממני, ולא תגלה אותי לשום אדם… והדבר נשאר סוד בין שניהם.

הליכתו ללובלין, כמה פנים לה בסיפורי החסידים. לפי נוסח אחד השיג בעסקו בנסתר מדרגה גבוהה ביותר, אלא שלא היה בטוח בעצמו, וביקש למצוא צדיק שידריכהו. חבר מחסידי ר' מרדכי מנסכיז, שהיה מתדיין עמו בעניינו רוח, יעץ לו לנסוע ללובלין, שרבה מסוגל ביותר לעניינים אלו. ולמחרת בבוקר פנה אל חסידי לובלין באפטא שייקחו אותו אתם. נוסח אחר: תחילה היה כרוך אחרי ר' השיל באפטא, וביקש מרבו רשות לילך ללובלין, ורבו עיכבו כל פעם, עד שהיהודי לא נענה לו, והניחו והלך ללובלין. קרוב יותר לאמת נראה הנוסח שהיהודי עזב בתחילה את אפטא, אם ברשות אשתו וחותנו או בלי רשותם, והיה נודד ממקום למקום, והיה מלמד בבתי יחידים ולא היה שומע לקולם של אלה שרצו להביאו ללובלין. עד שהכיר את ר' דוד מללוב, אותו צדיק תמים גדול הלב, וכאשר אמר לו ר' דוד: ‘בוא עמי ללובלין’, נצטרף אליו. יש לשער שאז כבר ישב בפשיסחה; יש סיפור על מגוריו בפשיסחה כמלמד אצל בעל בית אחד.

הסיפור החסידי עוטה מסתורין כשהוא מגיע לבואו של היהודי ללובלין:

החוזה אמר בשבת אל חסידיו: הנה שאלתי מאת ה' יתברך: ‘יפקוד ה’ אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה' – שה' יתברך יראה לי בחיי מי שימלא את מקומי וינהל את צאן קדשים, העדה הקדושה, אחרי. וענו לי מן השמים, כי איש אחד אשר יהיה אצלי, ויהי שמו כשמי ממש, הוא ידריך את עם ה' ויורה להם את הדרך בתורה הקדושה ובעבודת ה'.

כאשר בא האברך מאפטא לבית החוזה, קם הצדיק ממקומו בפנים שוחקות ונתן לו שלום וחיבקו והושיבו אצלו ואמר לו: יישר כוחך וחילך שבאת אלי בעת הזאת. כי באם חלילה לא באת כעת וברגע הזה – מי יודע מה היה לי, עד אין לשער גודל הגעגועים אשר היו לי לראות אותך, כי מן השמים גילו לי שהאיש אשר ימלא את מקומי יהיה שמו כשמי. הבוקר בא אלי איש אחד אשר היה מעוטף ומלובש בטליתו והיה נראה כאיש חסיד, והיה שמו כשמי. וכאשר עלה בדעתי שהוא יהיה מנהיג ישראל וצדיק הדור – אימה וחשכה נפלה עלי, עד שלא היה בי כוח לעמוד על רגלי ולזוז בשום אבר, מחמת החולשה והיגון אשר היה לי. ועתה ניחמתני והשבת את נפשי למנוחות, וברוך השם שעזרני עד כה ולא עזב את חסדו ואמיתו מעמי, והראני את האיש אשר יהיה הרועה אבן ישראל, והכתר הולמו.

ומכאן גם כינויו: מאחר ששמו היה כשם רבו, קראוהו סתם ‘היהודי מפשיסחה’. גם לכינויו ולטעמו ניתנו הסברים שונים במסורת החסידים, אבל נראה שזה עיקר.

לובלין לא הייתה מקום שלשם באים חסידים להתבשם במשך ימים מעטים והולכים להם. התלמידים היו יושבים בה זמן ממושך. בימים ההם עדיין הייתה ההתעסקות בחסידות עניין של עבודה בחברותא, של חיפוש דרך, של לימוד, של עבודת ה'. והיו בין התלמידים מי שכבר היו מנהיגים או התכוננו להנהיג עדה, ומי שייחדו מקום לעצמם בהתנהגותם האישית, בתורתם ובעבודתם. היהודי, אם כי היה רק כבן שלושים שנה או פחות שעה שבא בראשונה ללובלין, היה בעל מדרגות גבוהות, וקבע לעצמו מקום מיוחד בין התלמידים, וכנראה גם אצל מורו. ושני דברים אלו ודאי היו עשויים לעורר קנאה בין חבריו – שהיו ביניהם מפורסמים וגדולים בשנים – מהם שהיו עוד בליז’נסק וששימשו בקוז’ניץ.

הרוח הנכאה שהייתה שורה בלובלין, האווירה המתוחה של מקובלים המצפים למשיח ומבקשים דרכים להביאו, התהומיות הרוחנית, בלי שורשים בחיי הנפש, הרבו נבוכים ומחפשי דרך. החוזה עצמו אמר: הרי אני מכניס אור ברוחם של בעלי מרה שחורה הבאים אלי, ואני עצמי שחור ואין בי אור. אכן קשי רוח שבאו אליו יצאו ממנו ורוחם טובה עליהם, מכוח אמונתם בו, אבל אור לא מצאו אצלו. והנה דורשי הדרך מבין הבאים ללובלין, התחילו מתרכזים מסביב ליהודי ורואים בו מורה ומדריך.

בטרם עלה על דעתו של היהודי להיפרד מרבו – ויש סימנים שלא חשב כלל על כך – התחילו חבריו מביאים את דיבתו רעה אל רבם. אף לא בנקל זכה היהודי לקבל רשות מרבו לעזוב את לובלין, ובלי רשות היה מפחד לעזוב את המקום.

מה היה סוד ההתנגדות ליהודי? ראשית כול הייתה כאן קנאה לכבודו ולקדושתו של החוזה, שקם תלמידו למרוד בו. ועוד הייתה כאן קנאת חברים שלא זכו לגדולתו, ונצטרפה לכך קנאה לבניו של החוזה, שהם צריכים למלא את מקומו לימים יבואו, ולא התלמיד הצעיר והזר. היהודי, באישיותו הבולטת ובחריפותו, לא עשה לו ידידים בין הבינוניים, והם היו רובם של התלמידים. נוסף לכך חידוש אחד שהנהיג היהודי בחסידות פולין – הוא היה הראשון שביטל את עניין תפילה בזמנה כפי הדין. פרט קטן זה בא להעיד על יסודות בחסידותו של היהודי: התפילה שהיא עיקר העבודה לה' אינה יכולה להיות תלויה בשעה קבועה. ופרט זה היה החטא הגלוי, שבו נלחמו מתנגדים וחסידים ביחד כנגד היהודי, ויותר מכן כנגד יורשו ר' בונים, ועוד יותר כנגד יורשו של זה, ר' מנדל מקוצק – שבבית מדרשו זלזלו בכל זמן של תפילה, ומתנגדיו טענו שבקוצק ביטלו את התפילה בכלל.

החידוש הזה היה סמל גלוי לכל מה שהבדיל את היהודי מחבריו, גדולי חסידי פולין ורבותיהם, אותה שעה וליום מחר. כולם ראו עצמם מנהיגים ומורים ליהודים המוניים, חוכרים ורוכלים ומוזגים, שאותם לימדו ביטחון ואמונה. יש להלך בדרך אמונים מדורי דורות ולנהוג במנהגי אבות ולשאת את הייסורים באהבה ולבטוח באב שבשמים. גדולי התורה לגלגו עליהם יותר משהתנגדו להם, שהרי אותם מנהיגי החסידים, על אף גדולתם כיחידים, הייתה בהם רוח חסידיהם ההמוניים. הם לא היו אנשי רוח מורמים מעם, אלא גדולי ההמון, ונשאו בעול אחריותם לנפש ההמון. הם נשאו את ייסוריו והתפללו עליו ועשו מופתים מתוך אהבת ישראל, וחשבו: מה טוב שנתן ה' לעמו צדיקים, מורים ומנהיגים ומושיעים. היו לגדולים שביניהם גם חסידים בעלי מדרגות, והללו היו חבריהם של רבותיהם לאותה דרך, ובבוא שעתם נעשו גם הם מנהיגים לאותם יהודים קשי יום, ולימדום דרך אמונה, אגב דאגתם לחידוש חכירה מן הפריץ הרשע, לקושי הפרנסה ולעינויי האשה המקשה ללדת. והנה ביטול התפילה בזמנה היה מעין הכרזה שאין דרכו של היהודי מכוונת לסתם יהודים אלא לבני עלייה, לבעלי מדרגה, לאנשים שדרך סלולה אינה מעניינם כל עיקר, והם מזלזלים אפילו בדברים מקובלים מדורי דורות שלא נקבעו לכתחילה אלא כדי שלא יצטרך כל אחד לחפש דרך לעצמו.

אותם צדיקי ההמון ראו בכל התנהגותו של היהודי יהירות שבאה מצד הרע. גם לימוד התורה והמשיכה לצד הלמדנים, וכל החשיבות שניתנה לדברי עיון, לנגלה ולנסתר נראו להם, בתוך האווירה של ריב דעות וסכסוכים אישיים, כהפיכת הבעיה על פיה. ואם היהודי עצמו נהג בצדיקות ובענווה, לא כן נהגו חסידיו. הם היו מטיחים דברים של ביקורת ולגלוג כלפי אותה חסידות המונית ורבותיה, ולא הידרו אף את פני החוזה. נראה הדבר שהיהודי גופו חשב – ויש רמז לכך – שהוא עלה במדרגה למעלה מרבו, אלא שדבר זה לא שינה את יחסו אל רבו כאל צדיק הדור, שהוא אחד, ושהוא שזיכה את תלמידיו אף באוצרות שלא היו לו.

בצורה דרמטית מאוד באה המרידה של היהודי לידי ביטוי בעניין הבאת המשיח. עוד בימי מלחמות בונפרטה, בשנות התשעים, קיבץ החוזה את תלמידיו וחבריו וסידר ייחוד גדול, בכוונה אחת לכולם. והנה הופרע הייחוד. והיה החוזה בצער רב ובנפילת המוחין, וחקר ודרש והעלה שהדבר נעשה על ידי היהודי, שהגיע ללובלין באמצע הייחוד, וכוונתו הייתה להפריע…

גם היהודי האמין, כרבו, שהדור הוא דורו של משיח, שכן אמר: שובו מהר בתשובה, כי ביאת משיח קרובה, וכבר אין זמן להתגלגל בגלגולים חדשים, כדי לתקן את המעשים… שניהם האמינו ב’אחישנה‘, אולם בעוד החוזה רצה להביא את המשיח בכוח, בהשפעות בייחודים, לא הסכים היהודי לכך – ואחריו ר’ בונים ותלמידיו – והיה סבור: משיח אינו בא בבת אחת, יש להכין את בואו בתשובה, במעשים, בהכנת הלב. כאן בא לידי ביטוי ההבדל בתפיסה התאולוגית בין החוזה לבין היהודי. בין היחס לכוחות השמים כלכוחות סתומים והשימוש באמצעים מאגיים להטותם לצד אחד, לבין התפיסה הצרופה יותר, שכוחות השמים סתומים וקבועים מראש, והם פתוחים לפני כוונת מעשיהם של בני אדם ותשובתם. אותו הבדל היה קיים בעניין השימוש במופתים – לא שהיהודי ותלמידיו לא האמינו בעשיית מעשי הנסים, אבל הם התנגדו לכך, כי אין צורך בהם, כי לא זו הדרך לתכלית.

בבהירות בא הדבר לידי ביטוי בדבריו של ‘הסבא’ מראדושיץ ר' ישכר בער, מתלמידי לובלין, שנתפרסם כבעל מופת ומגרש דיבוקים, והיה בר פלוגתה של הרבי מקוצק. הוא אמר: הקוצקי אומר, שאם אי אפשר לעלות ולעבור, צריך לרדת ולהתכופף, ואני אומר שאם אי אפשר לעלות ולעבור, צריך בכל זאת לעלות ולעבור… נוסח אחר של אותו סיפור הוא מפי ר' שלמה לייב מלנצ’נה, שהיה גם הוא בר פלוגתה של הקוצקי, ואמר: הקוצקי רוצה להביא את ישראל אל אביהם שבשמים, ואני רוצה להביא את האב שבשמים אל ישראל. יש המייחסים את תוכן המאמר לר' מנדל מקוצק, או טוענים שזו הערה מפי אחד הצדיקים לשני היריבים.

אם בתחילה הייתה ההקפדה על היהודי, שהוא מורד ברבו ומנהיג עדה, באה הטרוניה אחר כך על שהוא עושה מעשים המכוונים כנגד רבו. בשנים שישב היהודי בפשיסחה, היו נוסעים שליחי מתנגדיו לשם, כדי לתהות על קנקנו ולתפוס אותו בקלקלה, על מנת להביא את דיבתו הרעה ללובלין.

לפי מסורת פשיסחה, שלח החוזה גופו חסיד עם פתקה אל היהודי וגזר עליו להיות מנהיג עדה. ושעה שהרדיפות על היהודי היו במלוא חריפותן, ואחד מתלמידי החוזה, ר' בנימין מלובלין, הורחק מבית מדרשו בגלל נטייתו אחרי היהודי, ריחם עליו החוזה, בגלל עוניו, ונתן לו כסף להוצאות הדרך אל רבו, לפשיסחה, בתנאי שלא יגלה את הדבר…

הגיעו הדברים לכך, שגדולי תלמידיו של החוזה, ואף תלמידי ר' אלימלך מליז’נסק, נתאספו לשם הכרזת מלחמה גלויה על היהודי בכל מקום ומקום, והדבר גרם למחלוקת עצומה בין גדולי החסידות – אף בין המגיד מקוז’ניץ והחוזה – והיהודי היה מכתת את רגליו ממקום למקום אל צדיקי הדור ללמד סנגוריה על עצמו.

 

ט. המתיחות בין החוזה לבין היהודי    🔗

תולדות היחסים שבין החוזה והיהודי הן מן הפרקים המעניינים בתולדות הקשר שבין רב לבין תלמידו החולק עליו, ושניהם קשורים זה לזה קשר רוחני עמוק ועליון. החוזה היה מקבל את דברי הרכילות והיה ‘מקפיד’ על היהודי ועם זה מכבדו יותר משכיבד את לוחמי מלחמתו כנגד תלמידו המורד. והיהודי היה בא בכל פעם ומלמד זכות על עצמו, בלב מורתח במורא רבו ובאהבתו אליו, ושולח שליחים שיפעלו כנגד המדברים עליו רעות. החוזה היה אוהב את תלמידו ורוצה בזכותו, אלא שלא היה יכול לעמוד בפני מתנגדיו, שלא היה מאמין לדבריהם…

מתוך ההווי הזה של מאבק כוחות רוחניים שונים, שהעדה העריכה בו רק את בעלי הכוחות המסוכסכים, נולדו סיפורים לרוב על התמודדות שני הענקים. אם כי בסיפור החסידי באו שניהם על שכר גדולתם, הרי הוא נוטה לזכותו של היהודי – הוא שנעשה לחולייה המקשרת בין לובלין לבין תלמידי פשיסחה לעתיד לבוא, אבות החסידות בפולין בדורות האחרונים:

מעשה באשתו האחרונה של החוזה שלא נפקדה בזרע של קיימא, והייתה בוכה לפני בעלה, שהוא עוזר לכל העקרות, ולה אינו עוזר. אמר לה: כבר עשיתי בשבילך כל מה שהיה בידי לעשות, ולא הועלתי, ושלח אותה אצל המגיד מקוז’ניץ. יעץ לה המגיד שתפייס את היהודי, ואחר תעשה מה שתעשה ל’סגולה' (ויש הגורסים שהחוזה שלח אותה לכתחילה אל היהודי). על אפה ועל חמתה הלכה האשה לפשיסחה – היא, שהייתה בין מבעירי האש בלובלין – וביקשה ממנו שיתפלל עליה. אמר לה היהודי: אם תבטיחי שתישמרי לחלוטין מהבאת דיבתי רעה לפני הרבי, ולא תשמעי לרכילות שיביאו אחרים עלי – תיוושעי. הבטיחה לו, ונושעה בבן זכר. לאחר איזה זמן שוב סייעה בידי הולכי רכיל, ומיד חלה הילד. באה לפני בעלה, והבהיל אותה אל היהודי. הלכה אליו. הזכיר לה את הבטחתה, והזהיר אותה לעתיד, והילד הבריא. כעבור שנה או שנתיים שוב לא שמרה פיה, ושוב מחל לה היהודי וחזר והזהיר אותה. אולם בפעם השלישית ‘סירב לעשות למענה’, והילד מת. הקפיד החוזה, ומיד חלה ילדו של היהודי – מי שהיה לימים ר' יהושע אשר מז’ליחוב. וכבר עמד עליו לראות ביציאת נשמתו, אלא שנתחזק בדעתו ונדר כל אשר לו לפדיון נפשו – וחיה. וכדי להצילו מהקפדת רבו, שלח אותו אל המגיד מקוז’ניץ, שהיה מחזיק אותו על ידו וישן אתו במיטה אחת, ונוטל אותו לטבילותיו עד שהבריא לגמרי…

וכנגד זה, בשעה שהשיא היהודי את בנו בלבוב, עמד על כך שהכלה תבוא ללובלין לקבל ברכה מאת החוזה, והוא ובנו באו לשם לקבל ברכה. מתנגדיו חששו שאם יתכנסו צדיקי פולין בלבוב לחתונת בנו של היהודי יגבירו בזה את כוחו, ובהשפעתם ציווה החוזה שהמחותנים ייסעו תכף לקוז’ניץ ושם תהיה החתונה. וכך נעשה. אחרי החתונה דרש היהודי מבנו שיעזוב תכף את פולין ויעבור ללבוב, מפחד החוזה.

טיפוסי ליהודי ולכל אותו הווי רוחני הוא הסיפור, שלפיו היה היהודי נוהג לעשות בכל לילה פדיון נפש עבור רודפיו ומלשיניו, כדי שלא ייענשו, מחמת הקפדתו שלו או מחמת הקפדה מן השמים. פעם אחת שכח לעשות הפדיון, והתחיל דם זב מגרונו של אחד ממביאי דיבתו. הלה רץ תכף אל החוזה, ולא היה יכול להועיל לו והוא נפטר מן העולם.

אם אין הסיפורים הללו חשובים מצד עצמם, יש בהם על כל פנים עניין רב מבחינת הצפון בהם: כך נראו הדברים בעיני העדה, הצדיקים הופיעו קודם כול כבעלי כוח מאגי, הלוחמים את מלחמתם בכוחם זה ובעזרת כוחות שמחוץ לעולם הזה.

אחרי מפלתו של נפוליאון וביטולה של מלכות פולין, בשעה ש’מלחמת גוג ומגוג' נסתיימה בשעבוד מלכות קשה באותו חלק של פולין שאליו נשתייכה עתה לובלין, בבשורת האפיקורסות והכפירה האשכנזית באותו חלק שעליו נמנתה לובלין לפני כן, ובסיפוח החלק השלישי לפרוסיה, שבה לא הייתה לחסידות שליטה, נעשו נסיונות הייאוש האחרונים להבאת המשיח. הלובליני היה לבדו. כוחותיו לא הספיקו. הוא רצה לצרף לכך את צדיקי הדור. הוא ראה את עצמו במרכז, כמי שצריך להביא את עצמו להיות משיח שהרי נולד להיות משיח – אם משיח בן דוד לכשיזכה או משיח בן יוסף – ועל כן הטיל עצמו על חבר-תלמיד ועל חבר, היינו על המגיד מקוז’ניץ ועל היהודי מפשיסחה, אך הם לא היו אתו: המגיד היה זקן, והיה עסוק בעבודת ה‘, בתפילה ובטבילה, והשלים עם המציאות; היהודי כבר מרד והמריד. החוזה צירף עתה אחרים למעשיו, אחרים במרחקים – את ר’ מרדכי מצ’רנוביל שבאוקראינה ואת הזקן, מבני דורו של הבעש"ט, ר' אייזיק טוֹיְבּ מקאליב שבהונגריה.

בפסח תקע"ג היה החוזה מוכן למעשהו. נראה שאלו היו ייחודים קשים, שהחוזה גם לא ידע כיצד לעשותם לבדו, וגם לא ידע שהוא לבדו. בליל הסדר, בהיות השעה מוכנה לגאולה – כי בניסן נגאלו ישראל ובניסן הם עתידים להיגאל – עמד על בדידותו. הוא הביע את ייאושו בדברים שיש בהם משום ביקורת לחסידות שבדורו – בפולין, באוקראינה, בהונגריה הרחוקה: אי אפשר לעשות שום דבר: בפשיסחה משביתה הרבנית שֵינְדְל את שמחת החג, בצ’רנוביל מחפשים את האפיקומן ואין מוצאים אותו, ובקאליב מספר ר' אייזיק את ההגדה בלשון הגר..

בצ’רנוביל כבר הגיעה החסידות ל’בַעל-בַּתִיות' שהייתה מותה; בקאליב הייתה עממיות מימי הבעש"ט שעבר זמנה; ובפשיסחה, אשר שם היה גדול תלמידיו – מי שמרד בו, משום שרצה בעולם החדש שהחוזה טרח עליו ולא היה יכול להגיע אליו – בפשיסחה השביתה אישה את חג הגאולה…

כמיהת הגאולה שבלובלין הייתה ביטוי למשבר הגדול בחסידות, שהיה המשבר של לובלין. החוזה מוכרח היה להביא את המשיח, כי כל עולמו נתקפח. במסורת החסידית בפולין נשמר זכר אותה השנה, שבה רצו החוזה, המגיד מקוז’ניץ והיהודי להביא את המשיח אלא שנתגברו כוחות הסטרא אחרא והשביתו את הקץ, והטילו פירוד בין החוזה ליהודי, ומחמת מעשה זה של הבאת המשיח נסתלקו שלושתם מן העולם בתוך זמן קצר. אולם לאמיתו של דבר היה החוזה יחיד בדבר הזה. תלמידיו – רובם באו ללובלין לקבל רוח הקודש לצרכים מעשיים, ולא היו זקוקים לגאולה; ומי שלא דרשו בלובלין רוח הקודש – היהודי, ר' דוד מללוב, ר' בונים מפשיסחה, ר' מנדל מקוצק – הללו רצו בדרך שבה מצויה הגאולה, בדרך שמתוכה יבוא המשיח בשעה שיבוא.

בשמחת תורה תקע“ה עשה החוזה את ניסיונו האחרון להביא את המשיח. הוא ידע שכבד הדבר אשר נטל על עצמו, ושהוא לבדו. הוא ידע את כובד המלחמה שהחיצונים יילחמו כנגדו, וביקש שלא ישאירו אותו לבד בחדרו. פעם נשאר שעה קלה לבדו, וכאשר נכנסו אחר כך לחדרו, לא מצאוהו. החלונות היו סגורים וכוסות שמהם שתו לכבוד שמחת החג עמדו על אדן החלון. מיד יצאו שליחים לחפשו בכל החצר, ולא מצאוהו. כעבור כמה שעות שמע תלמיד אחד קול אנחה, במרחק חמישים אמה מן הבית, וכאשר שאל: מי שם? באה התשובה: יעקב יצחק בן מייטל… מיד נשאוהו החסידים אל ביתו. החוזה לא סיפר כלום, והדבר נשאר עטוף סוד. הס”ם היכה אותו מכה חזקה, והחוזה לא חזר עוד לאיתנו. כל מה שניבא על מותו נתקיים, גם הרמז לתשעה באב, יום פטירתו מן העולם. ואף זה שימש סימן למשיחיותו. אמנם, לפי הקבלה, נולד המשיח בט' באב, ולא מת בו…¹²

 

י. פשיסחה: מהפכה בחסידות פולין    🔗

פשיסחה הייתה מהפכה רוחנית וחברתית כאחת בחסידות פולין. בִפשיסחה נתרכזו כל אותם הכוחות החיוניים בחסידות, שלא יכלו להשלים עם דרכה של לובלין – דרך שלא היה מוצא ממנה, שהייתה בה תהום גדולה בין חובקי שחקים ומעמקים לבין מי שאותם שימש החוזה בגילוי עוונותיהם ובגילוי גנבות. פשיסחה חידשה את נעורי החסידות: חיפוש דרך חיים, דרך שהגדולים יהיו בה גדולים, והקטנים יוכלו לילך בה ולגדול. פשיסחה התכוונה ליתן תוכן חדש לחיי האדם מישראל. וכוונה זו הייתה השתקפות של ריבוי הצדדים של המשבר בחיי ישראל בפולין, עקב ביטול אופיה הפאודלי של המדינה, ראשית ההשכלה, הד המהפכה הצרפתית וגלגולו המיסטי של ארמילוס-נפוליאון, מלחמות גוג ומגוג במראה שבלב וחילופי מלכויות במציאות, וגזרות חדשות מדי יום ביומו, וליקוי הפרנסה ושעבוד מלכויות וכפירה וחוסר דרך. החסידות של לובלין הייתה אִי שאור וחושך שימשו בו בערבוביה וישועה לא הייתה בו. תלמידי לובלין לימדו זכות על עצמם, על שלא סייעו לרבם להביא את המשיח: הם לא הרגישו שם בגלות, הם חיו בעולם של גאולה – ממש כתלמידי שבתי צבי בימיו – ואולם מבקשי הדבר שהיו בלובלין חיפשו עצות כיצד להימלט, וחששו מפני כוחו האפל של רבם.

וכך נעשתה מהפכת פשיסחה בידי אנשים שהיסוד הגדול שבנפשם היה האמונה, ונצטרפו בהם ההתעלות הגדולה שבנפש עם המחשבה הגדולה שברוח, בשעה שהיא נכנעת לכוחה המכריע של האמונה.

ביהודי נצטרפו יחד כל המידות שהיו בחסידות לכל מורי דרכה ורבותיה, וממנו הונחלו לכל מורי החסידות אחריו, שהיו תלמידיו ותלמידי תלמידיו. נוסף על הרקע הרוחני הכללי של החסידות היה כאן ריכוז של ערכים, שציינו את אופיה של החסידות בפולין: אהבת התורה, שהייתה טיפוסית לר' שמלקי מניקלשבורג, למגיד מקוז’ניץ ולחוזה מלובלין; עבודת האלהים של קוז’ניץ; הדבקות של ר' אלימלך מליז’נסק; הכוונה שבסוד ובחביקת זרועות עולם של החוזה.

תקופתו של היהודי הייתה קצרה. היהודי נפטר בתשרי תקע"ד, בחיי רבו החוזה. ואולי משום כך השאיר רושם עמוק כל כך על כל מהלכה של חסידות פולין. הוא נסתלק מן העולם בעצם ימי התרוממותו בבחינת מוחין דגדלות וביטול היש, מתוך דבקות בבוראו ובישראל ומתוך מלחמה רוחנית עמוקה על דרך חדשה.

אישיותו המסתורית הפכה את הפרטים שבחייו לשלבים חשובים במערכת העולם. והדבר המרכזי בשלבים אלו היה דבר היפרדו מרבו.

רבים ניסו להניח את לובלין, ורבים הצליחו. אולם על היהודי לא ויתר החוזה. ופרדתו של היהודי הייתה המאורע הפוליטי החשוב בתולדות החסידות.

היהודי נעשה מנהיג בעודו בלובלין. היה בא לשם עם משמשו, ונוהג ‘שולחן’ באכסניה שלו, והולכי רכיל שבלובלין היו מכמינים לו:

מעשה בר' חיים מאיר יחיאל ממוֹגֶלְנִיצה, נכדו ויורשו של המגיד מקוז’ניץ, שבא ללובלין, ומיד הלך לבו אחר היהודי. היהודי עצמו ביקש ממנו שיחדל מכך, כי עלול הדבר להזיק לשניהם. ומעשה בר' דוד מללוב, שאמר ב’שולחנו' של היהודי באכסניה שבלובלין, על דברי תורה שהשמיע היהודי: אילו שמע הרבי [החוזה] את הדברים הללו, לא היה מטה אוזנו לדברי הרכילות. הלכו מוציאי הדיבה לפני החוזה וסיפרו לו: ר' דוד אמר, אילו שמע הרבי את הדברים הללו, היה הוא גופו נעשה חסידו של היהודי. נטל החוזה את זקנו הלבן בידו, ואמר: הלכך הגעתי, שבזקנתי אלך ואהיה תלמידו של תלמידי? הקפיד. וכאשר בא לפניו היהודי אמר לו: ומה אעשה שהדברים שאני שומע נקלטים? כאשר נפרד לבי מרבי מליז’נסק הלכתי מפניו ועקרתי למדינה אחרת. מוטב שאתה לא תוסיף לבוא לכאן. היה בדבריו משום רמז לדברי חז"ל: ‘שני תלמידי חכמים הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, אחד מת ואחד גולה’ (סוטה מט ע"א). ואילו היהודי אמר אחר כך אל ר' דוד מללוב: אפילו אם יגרשני רבי לא אלך – הוא נפרד מליז’נסק, היו לפניו מורים אחרים, אך לי אין בעולם, אלא הוא בלבד.

אפילו צרות שהביאה עליו אשתו הפכו סמל לתפקידו בעולם הזה, והחוזה תלה בה את ביטול הבאת המשיח.

אף בשעה שכבר נפרד היהודי מרבו, לא היה החוזה מוכן לוותר עליו, כדי שלא לוותר על ביאת המשיח, והוא אפילו מסר לידו תפקיד חשוב שאין למעלה ממנו. החוזה אומר לו: יעקב יצחק, אתה צריך למות, אין דרך אחרת, ותודיע לי משם מה לעשות… והיהודי עומד לפניו, רותח מהתרגשות ורועד בכל אבריו. אין הוא מעז לסרב, וכולו מתקומם כנגד דרכו של רבו: משיח צריך לבוא מקרבֵּנו, מתוכֵנו, מן העולם הזה, שהוא כולו שלנו לעבודת ה'…

ואחר כך באכסניה אמר היהודי אל חברו, ר' שמשון מְזווֹלִין: אני מפחד מאוד, כנראה אצטרך למות…

אמר לו חברו: ואין שום עצה?…

– יש עצה – לא לשמוע בקולו של הרבי…

– אם כן, אל נא תשמע לו – הרי אין אתה צריך לו, ואין לך מה לפחד מפניו…

באימה הראה לו היהודי באצבע וקירב את ידו לפניו… היהודי עצמו וכמוהו תלמידיו היו חיים באימת ההקפדה של החוזה.

מעשה ב’שולחנו' של החוזה בחג השבועות. החוזה ישב בעצימת עיניים ובריכוז הרעיונות, וכל המסובים וכל העומדים סביבם עצרו את נשימתם ביראת הוד. פתאום נזדעזע השולחן ממכה שהיכה עליו ר' דוד מללוב, והרבי פקח את עיניו וחזר למציאות. הקפיד החוזה והקפידו כל תלמידיו. ור' דוד פירש אחר כך את התנהגותו: הוא ראה שהרבי משוטט בעולמות העליונים ומבקש ליטול מן היהודי את מדרגותיו, והתכוון להפריע לו… כשבא אחר כך ר' דוד לפשיסחה אמר לו היהודי: אני הסתתרתי במקום שגם הרבי לא היה יכול למצוא אותי…

ושוב מעשה במתנגדיו של היהודי, שידעו כי תפילתו ועלייתו לתורה מביאות אותו עד כלות הנפש ממש, הלכו וסידרו שהרבי יזמינו לעבור לפני התבה בבית מדרשו בתפילת שחרית, ונתכוונו להביאו לכלות הנפש ולהקפדת החוזה. נפלה אימה על אנשי היהודי: אוי לו אם ייענה, ואוי לו אם יסרב. קיבצו מניין באכסניה, כדי שימהר להתפלל, ובנו ר' ירחמיאל רץ אל בית מדרשו של החוזה, מיהר אל התבה והתחיל בתפילה. משבא החוזה וראהו בכך, נתרגש וקרא: חוצפה היא! ר' ירחמיאל התכוון שהקפדת הרבי על אביו, תחול עליו…

כאשר בא היהודי אל קריאת התורה, קראוהו לתורה: יעמוד מורנו ורבנו רבי יעקב יצחק… ונתכוונו שהחוזה ישמע ויהיה סבור שהיהודי ביקש שכך יקראוהו… אז ניגש החוזה סמוך לו, הרים את טליתו והביט בו… זו הייתה שעה גורלית ליהודי…

על מותו של היהודי יודעת מסורת החסידים, שסמוך לפטירתו אמר, שנשמתו היא מיסוד הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש השם, ופטירתו תהיה על ידי דבקות. בכל תפילה ותפילה שהוא מתפלל מידבקת נפשו באלהים, וה' חונן אותו ומשיב לו נפשו, שיוסיף בעבודה מתוך בחירה שבחר בעצמו בחיים. משום כך אף על פי שהיה גברתן מטבעו, נחלש היה מאוד אחרי התפילה והיו צריכים להשיב את נפשו, כי כל שעה שהתפלל הייתה שעת הסתלקותו…¹³ פעם אחת נתעכבה השבת הנפש, והיהודי נפל לארץ, והיה פרוש מן העולם הזה במשך שלושים ושש שעות, והיו שומעים את שפתיו מדובבות: ‘אין עוד מלבדו’. לבסוף שמע אותו בנו אומר: ‘ויעל אליהו בסערה השמים’, ונסתלק מן העולם.

ועדיין סיפור מותו קשור ברבו מלובלין:

קודם ראש השנה תקע"ד, ימים מעטים לפני פטירתו, היה היהודי בלובלין. ובשעה שנפרד מעם רבו, אמר לו שיש לו דבר סתר אליו. הלכו כל האנשים, ונשאר בנו של החוזה, ר' יוסף. רצה היהודי שגם ר' יוסף ילך משם, אבל החוזה רצה להדגיש שר' יוסף יהיה המנהיג אחריו, ואמר: אין סוד בפני ר' יוסף שלנו. ואז סיפר לו היהודי, שמצא כתוב בספר רזיאל המלאך שעליו להסתלק מיד אחרי ראש השנה. אמר לו החוזה: הישאר נא אתנו בראש השנה, ונחזיק אותך. לא השגיח בכך היהודי, ונטל פרדת שלום מרבו ונסע לביתו. בדרך סיפר היהודי את כל העניין לפני תלמידיו והוסיף: אולי אתם סבורים שהרבי אמר חס ושלום דבר שקר? הוא היה מחזיק בי באמת, אבל רצה ליטול ממני את המדרגות – ובחיים כאלה איני רוצה…

וביום ראש השנה אמר היהודי: שמעתי כרוז מן השמים שאחד משנינו צריך להסתלק, או אני או הרבי מלובלין, ונתנו לי בשמים בררה, לברור במי אני רוצה שיסתלק. ויתרה מזה, שאילו הייתי נשאר בחיים, לא הייתי מניח בשום אופן שהרבי ילך מן העולם הזה, אולם נתביישתי מפני המלאכים, הרי הם לא היו יודעים שיש בידי כוח כזה, שלא אתן לרבי לילך מן העולם הזה, והיו אומרים: רואים אתם את התלמיד הזה – הוא אומר שרבו ילך מן העולם, והוא רוצה לחיות – משום כך הצעתי את עצמי…

זה סיפור מותו ברוח פשיסחה. סיפור אחר על מותו, שיש בו כמה נוסחאות ודומה שחזר יותר מפעם אחת הוא ברוח לובלין:

ערב יום הכפורים ניסה החוזה לכבות שני נרות מנרות הנשמה שהעמיד בביתו. האחד כבה, והאחד לא כבה. החוזה אמר: רציתי לעקור שני הרים – ועקרתי אחד, זה שלא התנגד. וזה היה היהודי. ואילו השני שהתנגד, זה היה ר' דוד מללוב, לא נעקר…

ואולם מעשה זה, יש בו אי דיוק. הנעקר יכול היה להיות רק ר' דוד, שנפטר מן העולם שנה אחת לפני פטירת היהודי.

כאשר נודע בלובלין על מותו של היהודי, נתרגש מאוד ר' חיים מאיר יחיאל ממוגלניצה והתאבל ובכה. הזהירוהו על כך מקורביו: החוזה ישמע ויקפיד… רץ ר' חיים מאיר חוצה לעיר ובכה בקול. הדבר נודע לחוזה, קרא לו וניחם אותו, ואמר: הרי אני מתאבל עליו ביותר, הרי לשום איש לא יחסר כמו שהוא חסר לי, ואני מתנחם…

אחרי זה הביאו אל החוזה את הגביע שבו היה היהודי מקדש על היין בשבת. וכשנטל אותו החוזה בליל שבת בידו, נפל הגביע; חזר ונטלו, ורעדה ידו ולא היה יכול להחזיק בו. אז אמר החוזה אל ר' שמעון דייטש ולשאר מתנגדי היהודי: ידעתי שסיפוריכם שקר, עתה אני יודע ברור שהייתם בודים דברים מלבכם…

 

יא. דרכו של היהודי    🔗

דומה, שגדולתו של היהודי הייתה קשורה בלובלין, ונתגלתה בימים שהיה מצוי שם וריכז סביבו כל אותם תלמידים אשר התכוונו להציל את החסידות של מזריץ‘. לובלין הייתה עולם שכולו אש, אש לבנה ואש שחורה – אבל לא הייתה בה דרך, לא ליחיד ולא לעם, ולא היה היכן למצוא אותה. קוז’ניץ הייתה כולה עבודת ה’ – ולא הייתה בה הוראת דרך. המגיד מקוז’ניץ היה איש פרוש מן העולם הזה, עוסק בנגלה ובנסתר, מוסר לתלמידיו דרושי תורה ברוח הוולגריזציה החסידית של הקבלה, וכלפי העם נשאר מגיד ובעל מופת. תלמידי החסידות ביקשו שני דברים: דרך לעצמם בעבודת האלהים ודרך לרבים. הימים ימי המשבר הגדול הראשון בהווי היהודי בדורות האחרונים במזרח אירופה בכלל ובפולין בפרט. ר' אלימלך מליז’נסק כבר לא היה, ותלמידיו משכו אחריהם עדות, אבל לפרנס את הרוח לא יכלו, ורובם הספיקו לעדותיהם המצומצמות בלבד, והיו בעלי מופת. יתרונם של אחדים מהם היה בעממיותם – וזו לא הספיקה לתלמידי לובלין. דווקא בלובלין הובא עניין המופתים עד לידי אבסורד. אותו זלזול שהיה קיים בקרב חסידי פולין כלפי מופתים – ירושת פשיסחה שלאחרי היהודי – מקורו בלובלין, ששם המופתים היו ‘מתגלגלים תחת השולחן’, וכל מי שרצה ברוח הקודש היה נוטל מלוא חופניו…

דרכו של היהודי הייתה: חסידות לאיש המעלה, לעובד ולדורש מדרגות; התרחקות מהמון העם ומלהיטותם אחרי הצדיק, שאינה מעלה אותם, אלא מורידה את המנהיג. ממורה דרך ברוחניות, המרומם את העם על ידי תלמידיו, חבריו לעבודה, הוא יורד למדרגת בעל מופת, או ראש להמון, שאמונתו היא ההפך ממה שהיא צריכה להיות. ואולם גם היהודי לא עמד בניסיון. הייתה כנות בטענתו כנגד מתנגדיו, שאין הוא מתכוון להיות מנהיג עדה. אבל צרותיו של העם הכריעו אותו, ועשו אותו לאחד ממורי הדרך באהבת ישראל, שנעשתה ליסוד ועיקר בחסידות של פולין אחריו. אותה אהבה הכריעה אותו – את האיש הקפדן כלפי עצמו והקנאי לדרכו – כשם שהכריעה לפניו את החוזה.

ב’הסכמה' שכתב החוזה להדפסת הספר התורני ‘צאן קדשים’ לר' אברהם חיים שור, נאמר:

הנה, הגם שאין דרכי להתנהג בגדולות ובנפלאות ממני, ליתן הסכמה, כי איני לא רב ולא מגיד, כי אם במקום ההכרח… איני חושש לשום ענין… כד הוינא טליא היתה לי תשוקה לעשות ספר [=פירוש] על סדר קדשים… ואחר כך, כשבא לי הרבה טרחא דצבורא, צרכי בני ישראל המרובים, הן לייעץ והן לתפילות ובקשות, ואני הייתי מתיירא לדחות אותם, כיוון שה' יתברך עזר לי לפעול טובות לישראל, גם אני נעשיתי טרוד מאד… שלא היה לי פנאי לעיין…

אותו ניסיון היה גם ליהודי. אף לו נודע ‘שה’ יתברך עזר לו לפעול טובות לישראל' בתפילה ובברכה. לפי הסיפור החסידי, משמו של היהודי, הופתע הוא עצמו מכוחו: מעשה ונתאכסן באכסניה אחת. ראה בעל האכסניה את דרך תפילתו ועבודתו ונתבסם, ולא רצה לקבל ממנו דמי אכסניה, וביקש ברכה מן האיש החסיד. כאשר יצא היהודי מן הבית וכבר ישב בעגלה על מנת לנסוע, אמר בעלת הבית: הצדיק שכח לברך את בתנו, וביקשו ממנו שילך ויברך את הבת. הקפיד היהודי ואמר: ומדוע לא באה הבת שאברך אותה? תבוא נא לכאן ואברכנה! יצאה הבת החוצה לקבל ברכה – וכל הנוכחים נשארו קפואים במקומותיהם. רק היהודי לא ידע שאותה בת הייתה שוכבת שתים-עשרה שנה משותקת ולא יכלה להלך, ועתה קמה והתהלכה.

הדבר היה למופת, והביא חולים וזקוקים לישועה מכל עיר וכפר, יהודים וגויים, לפשיסחה. וכבר לא ניצל היהודי מהנהגת עדה…

כדי להיות מנהיג, צריך שיימצאו בעלי חשיבות לשימו ראש עליהם. דבר זה עשו ר' דוד מללוב, שהיה בעשרים וכמה שנים מבוגר מן היהודי והיה מתלמידי ליז’נסק – שהיה כולו אהבה וחסד וחכמתו הייתה חכמה של אהבה וחסד; ור' בונים מפשיסחה – שהיה כולו חכם, והוא אבי החכמה של חסידי פולין, שעשתה אותם לטיפוס של פיקחים ושנונים ולגלגנים על עצמם ועל זולתם.

אכן, אותם תלמידי לובלין שהתכוונו להציל את החסידות, לא ידעו שמעשיהם לא באו להציל את הקיים, אלא להתחיל מחדש – בשטח גאוגרפי אחד של ארצות קיומה. בפשיסחה נוצר אותו דבר, שלא היה בחסידות לפני כן: היא הפכה להווי חיים, שתורה ודעות ומנהגים ומעשים לא היו אלא פרקיו. כל שנשאר בחסידות פולין מירושת ליז’נסק וקוז’ניץ ולובלין, שלא עבר דרך פשיסחה ולא קיבל אחר כך הארה מדרכה, היה נידון לשיתוק ולהתנוונות, כמו החסידות בארצות אחרות. ולעומת זאת בפשיסחה נפתחה מחדש הדרך להוראת החסידות, להנהגת עדה, לעבודת האדם על עצמו כדי לעבוד את בוראו, להתלהבות ולדבקות ולעלייה במדרגות, ועם זה לביטול עצמו בתוך העדה, לאהבת ישראל בלב וביד וברגל. אותה חסידות של פולין, שבמרכזה עמדו העדות של קוצק, וורקה ויורשותיהן – בפשיסחה קמה, וחיוניות זו נשתמרה בקרב תלמידיה ויורשיה.

 

יב. המאבק בפשיסחה כראי לתמורות חברתיות בחסידות    🔗

היהודי היה האיש הקדוש, ששימש יסוד ורקע לתנועת החסידות בפולין. המלחמה מסביב לאישיותו הייתה מלחמה על הכרה בו כבמנהיג עדה בין שאר צדיקי הדור – תלמידי ליז’נסק, קוז’ניץ וזלוצ’ב, תלמידי תלמידיו של המגיד ממזריץ‘. עדיין הייתה התנועה החסידית חבורה אחת, והכרה מצד החברים הייתה תנאי למעמד של מנהיג. רדיפת היהודי וההתנגדות לו, אף כי נאחזו בנימוקים פורמליים: ביטול קביעות זמן התפילה, חומרות בעבודת ה’ ומה שאין כן בקיום המצוות, חיי חברותא חסידית, שזלזלה בנימוסי החברה המקובלים, ‘הוללות’ של ‘הפקרת העולם’ וזלזול בערכיו המקובלים בחיי היום-יום ובחיי ההווי הדתי – הרי לאמיתו של דבר היה לה, להתנגדות זו, יסוד עמוק יותר: ההרגשה שהחסידות מיסודו של היהודי אינה מכוונת כנגד המתנגדים, אלא כנגד חסידות של שגרה: הנהגת עדה בדרך של דרשנות חסידית, של חידושים שהפכו מנהגים, של עשיית מופתים, של קריאת ‘פתקאות’ ומתן עצות וברכות.

הצורך הזה בהכרה מצד החברים, נמשך לאחר מכן עוד כימי דור אחד בחסידות, וגרמו לכך שני דברים. האחד – מבנה המנהיגות בחסידות פולין. המנהיג, הרבי, היה אחד החברים, שהאחרים הודו בגדולתו וקיבלו עליהם את מרותו. הם כאילו בחרו בו שיהיה המנהיג לעדה, בעוד כלפיהם נשאר בגדר הרב-החבר; הם נהגו בו כְּבוד רב, והוא נהג בהם כבוד חברים. שעה שאחד מהם נמצא ראוי לכך – לעתים משום שרצה להרחיק מעליו תלמיד שרוח ביקורתו מרובה – היה מכתיר אותו לרבי. פעמים היה מצווה עליו שינהיג עדה בעירו, פעמים היה מעיר לחסידיו מסביבת עירו של התלמיד שיפנו אליו, ופעמים היה הרב בעצמו שולח חסיד עם ‘פתקה’ אל תלמידו, ומצווה עליו ‘לנהוג’, או מוסר לו לנהל ‘שולחן’ במקומו. משום כך היו רוב הצדיקים באותו דור ‘נוסעים’ אל מורים רבים, אם כי אחד היה המורה שאחריו היו כרוכים, וכמעט כולם היו ממשיכים לנסוע אל רבותיהם גם אחרי שנהגו עדות בעצמם. המחלוקת בין העדות השונות לא הייתה נעשית בידי הצדיקים, אלא בידי החסידים, שהיו מקנאים את קנאת רבם מזה שבא ליטול את גדולתו בחייו.

הדבר השני שאולי היה הגורם הזה קשור בו: כל אותם תלמידים שנעשו מנהיגים עדיין היו ראשונים; הם עצמם באו אל החסידות מן החוץ, ונמשכו אליה בכוח מה שנמשכו, וכל אחד מהם קבע בכוח עצמו את מקומו בעדה הגדולה. כעבור ימי דור אחד היו אותם התלמידים אנשים שגדלו כבר בתוך החסידות. אם היה משהו עצמאי בדרכם, היה זה לכל היותר יציאתם מעדתו של צדיק אחד והצטרפותם לעדתו של צדיק אחר. ואם לעת עתה היה זה טבעי שהמנהיגות עוברת בירושה לתלמיד הראוי לכך, ואילו הבן אינו אלא ממשיך, הרי להבא נעשתה ירושת הבנים עיקר וירושת התלמיד יוצא דופן. הבנים-היורשים, מטבעם שהיו מכירים בדרך כלל בזכותם של שאר הבנים-היורשים ולא היו מכירים בזכותם של התלמידים-היורשים, אלא אם היו מתכוונים כנגד הבנים-היורשים של בית צדיקים מתחרה. מצד אחר בשלב זה הייתה כבר עדת החסידים מפולגת לעדות מיוחדות לכל צדיק וצדיק, ולא הצדיקים הם שיכלו לאשר או לפסול אחד מחבריהם. היזמה עברה עתה לחסידים של כל עדה ועדה, שהמעולים שביניהם היו ממלאים את מקום התלמידים-החברים בדורות הקודמים, והם היו קונים לעצמם רב. פרט זה חשוב להבנת המצב בימי היהודי ובימי ר' בונים, לעומת המצב שנתהווה אחר כך.

לכאן שייך עוד עניין קל של הווי, אך טיפוסי להווי הפנימי של העדה. שעה שחסידים מדברים על צדיק שהיה מנהיג העדה שעליה הם נמנים, דרכם להזכירו בשם: הרבי הזקן, הרבי האמצעי, הרבי הצעיר. בשעה שהם מדברים על צדיק מעדה אחרת, הם מזכירים אותו בשם עירו בלבד: הגורי, האלכסנדרי, הסוכצ’ובי, הגוסטִינִינִי, וכו‘; או בשמו ובשם עירו: ר’ אהרן מקארלין, ר' מנדל מוורקה, ר' שלמה מראדומסק; או בשם חיבוריהם שנתקבלו על כל העדה: הקדושת לוי, הנועם אלימלך, התפארת שלמה. אולם אחדים מן הצדיקים זכו לתוספת גוון מיוחדת בתואריהם – מלבד מי שנקראים בכינויים מיוחדים: המגיד (ממזריץ'), המגיד מקוז’ניץ, החוזה מלובלין, היהודי, היהודי הטוב (מניישטט) – והללו נקראים: הרבי ר' פלוני. כגון: הרבי ר' בער (ממזריץ'), הרבי ר' מיכְל, הרבי ר' בונים, הרבי ר' חנוך (מאלכסנדר), ובדומה לכך הרבי מלובלין (ולא הלובליני). כל אלה שנקראו כך היו רבותיהם של תלמידים שנעשו הם עצמם מנהיגים, בדרך כלל עוד בחיי רבותיהם, והיו קוראים להם ‘רבי’ בפני עדותיהם, וכך נשאר שמם, ואתו היחס אליהם כאל רבותיהם של רבותינו.

היהודי נפטר מן העולם. אשתו השנייה שיינדל, שהייתה מקצרת את ימיו, הייתה עתה עוברת עם בנה הנער נחמיה בעגלת נודדים ומספרת סיפורים מקדושת בעלה, מקבלת ‘פתקאות’ של חסידים בשם הצדיק הנפטר, ומברכת בברכות. היה בכך משום ערעור כל דרך חייו של היהודי. הנער הזה, נחמיה, היה גם הוא צדיק בבגרותו, בּבִּיחַאוֶה.¹⁴ מלבדו השאיר היהודי שני בנים ושניהם ‘הנהיגו’ אחרי מות אביהם: ר' ירחמיאל בפשיסחה, ור' יהושע אשר שהיה רב בזֶ’לִיחוב ואחר כך בפּוֹרִיסוֹב. מהם יצאו בדורות שלאחר מכן בתי הצדיקים בפוריסוב, קאלוּשין, ביחאוה, קוֹלְבְּייל, בִּיאלֶה, סוּכוֹדְנייב, שֶדְלְיֶץ, שִידְלוֹבְצֵה, פְיאסֶצ’נוֹ, קינצק, ווֹנְחוֹצְק, סאווין, מוּנְקַאץ‘, אוֹסְטְרוֹבֶה, בְּיאלוֹבְּזֶ’ג, פְּשִיטִיק – ונסתיימו בווארשה ובלודז’. וזה הכלל: בשעה שאחד הצאצאים מבית צדיקים עובד לעיר גדולה, סימן שכבר לא נשאר מן הירושה אלא זכות אבות בלבד.¹⁵

דומה כי מלבד צאצאיו של ר' אברהם יהושע השיל מאפטא לא היה אף אחד מבני אותו דור בפולין, שבית הצדיקים שייסד נתפצל עד כדי כך. וגם ביתו של ר' השיל נתפצל הרבה בצירוף צאצאי הבנות שנישאו לבני צדיקים – ורוב הבתים היו בגליציה. ואילו בחשבון צאצאי הבנים בלבד, ובשטחה של פולין, היה בית פשיסחה יחיד בדבר הזה. בפשיסחה היה זה מעין סימן שדרכו של היהודי לא הצליחה מבחינת מבנה ההנהגה. בדומה לכך השתנה המצב זמן קצר לאחר פטירתו של החוזה: בקושי נמצאו חסידים לבן אחד מבניו, ר' יוסף מטוֹרְצִ’ין, ועֵדות עלובות התרכזו מסביב לנכדיו משאר הבנים. אולם החוזה, על אף רצונו להנחיל את הצדיקות לבניו, מינה ממלא מקום, את ר' מאיר מסְטוֹבְּנִיץ (מאפטא), אחד מרודפי היהודי בחייו. אכן, ר' אלימלך מליז’נסק, שעשה את ירושת הבנים שיטה בדרכי הצינוּר של רוח הקודש; המגיד מקוז’ניץ, אשר בנו ר' משה אליקים הפתיע בהנהגתו; החוזה שקינא את קנאת בניו; בני היהודי שירשו עדה – כל אלה לא יכלו להבטיח מנהיגות לתלמידים. אמנם, חידוש אחד בחסידות, בדרך ההווי, יש לזקוף על חשבון בני היהודי: הם היו הראשונים שהנהיגו דגם של צדיק בעדה, מתוך חיקוי של הדגם הראשון. מהם ואילך נעשה עניין ירושת הבנים מעין הסכם בין היורשים לבין העדה: אין הבנים טוענים לגדולה מיוחדת לעצמם, אבל הם ימשיכו את דרך אביהם בדיוק, כפי שראו אותה וכפי שלמדו אותה מתוך שימוש. ר' ירחמיאל, בנו בכורו של היהודי, היה עוסק בחיי אביו במלאכת השֶׁעָנוּת, ומתוך ענווה קיבל עליו לנהוג את צאן אביו…

אולם, לפשיסחה הייתה דרך חדשה, והיו תלמידים לדרך הזאת – והיא רק התחילה.

היהודי נשאר מעולף, על אף התגלותו. לא הספיקה לו השעה לגלות את כוחו וללחום את מלחמת דרכו. הוא היה קדוש, וקדושתו נעשתה רקע לבאים אחריו. הוא עצמו כרע תחת נטל ירושת לובלין, והנחיל לבניו דרך סלולה – חיקוי של צדיק מתלמידי לובלין.

 

יג. ר' שמחה בונים מפשיסחה    🔗

דרך היהודי הייתה בשוֹרה. המעשה – בניין חסידותה של פולין – נעשה על ידי תלמידו הוותיק שעשה אותו לרבו, ר' שמחה בונים מפשיסחה.

ר' בונים הוכתר לחכם עוד בלובלין. חריפותו הביקורתית היא שגרמה לו שלא נעשה שם תלמיד ותיק, על אף הערצתו לחוזה; וחכמתו הייתה מידתו העיקרית, שבה בנה את עולמו. ר' בונים עצמו טבע את המאמר: חכם לבד – אפיקורוס, חסיד לבד – גנב, טוב לב לבד – נואף, ורק שלוש המידות יחד מהוות דרך בעבודת ה'.

ר' בונים ירש את כל ההתנגדות שנתעוררה על היהודי, ועליה ניתוספה ההתנגדות שנתעוררה עליו. אכן, כל התנאים היו נגדו, כנגד מדרגתו כמנהיג החסידים. אבל ר' בונים החכם היה איש מלחמה, ולא הייתה בו אותה תמימות שבקדושה, שציינה את היהודי. הוא עמד כבר על אבוסה הריק של לובלין, שעוד מעט ונשבר לגמרי. המגיד מקוז’ניץ נפטר גם הוא. אם הספיק ר' בונים להתחיל ‘להנהיג’ בחייו של החוזה, חלה ההתחלה בין ה’נפילה' שבשמחת תורה תקע"ה, לבין הפטירה בתשעה באב של אותה שנה. בכל מקום ‘נהגו’ תלמידים ששימשו את רבותיהם והלכו בדרך סלולה, או בנים שהלכו בדרך סלולה יותר. חסידות גליציה כבר נתייחדה לעצמה, ורק מעטים, מזקני הדור, עדיין היו קשורים עם חסידי פולין. ובשעה שהגיעו הדברים לידי מלחמה גלויה כנגד כל צדיקי הדור, כבר היו לר' בונים תלמידים גדולי כוח, שלידם מסר טכסיסי הגנה.

ר' בונים היה החריף שבין חריפי תלמידיו של היהודי, שהטילו אימה על צדיקי הדור וחסידיהם. הוא ירש מרבו את הדרך הגדולה בחסידות, דרך היחידים בעבודת ה', במדרגות, באהבת ישראל בעומק ובתכלית, ולא במופת ובאנחה. לא הייתה בו אותה נפש מיסטית של רבו, וגם לא ירש ממנו אותה ענווה גדולה של דבקי עולם, המביאה אותם לידי ביטול דעתם. אף לא היה קשור רגשית ללובלין ולחבריו מאותם הימים. הוא ותלמידיו דנו ברותחים את בני הדור, והגדילו בזה לעשות מכל תלמידי היהודי.

אם אפשר להכיר את המורה לפי תלמידיו, נתגלתה חסידות פשיסחה, דרכו של היהודי, בר' בונים ובתלמידיו הוותיקים – ר' מנדל מקוצק, ר' יצחק מוורקה, ר' חנוך מאלכסנדר ור' יצחק מאיר מגור – שכולם יחד היוו את חסידות פשיסחה.

ר' בונים לא התכוון להנהיג עדה, וכנראה לא התכוונו לכך אף תלמידיו בתחילה. הוא נעשה רבי על כורחו, משום שחבריו ראו בו את הארי שבחבורה. יש מן האופייני בסיפור החסידי, שר' בונים לא הסכים ‘להנהיג’ עד שכהו עיניו, והיה אנוס לשבת בבית, ולא היה יכול לעסוק לא בתורה ולא במלאכה.¹⁶ יש במסורת הזאת מן הלעג שביחסו של ר' בונים לצדיקות.

באימרה אחת של ר' בונים נשמר יחסו לצדיקי הדור שערערו על מנהיגותו: אחרי מותו של שאול עשו הבריות את מפיבושת למלך – אבל ה' רצה שדוד יהיה מלך…

אכן ר' בונים הצליח במקום שרבו היהודי לא הצליח: לא להיעשות ‘בעל-מופת’ וראש לעדת המון. חסידיו ראו אצלו מעשי מופת, והוא לא היה מכחיש את עצם המעשים, אבל היה מלגלג על עשיית המופתים שלו גופו. לר' בונים הייתה עדת חסידים בעלי מדרגה, הוא הקים תלמידים על מנת שיהיו מנהיגים בחסידות – מנהיגים בעם – בכוח אישיותם ובכיוון מכוון בדרכם. ביאור כוחו של ר' בונים מונח באישיותו המופלאה, שכל דרך התהוותה שונה הייתה משל כל חבריו למנהיגות בחסידות, ובדור החדש שקם ביהדות פולין.

ר' בונים נולד בווֹדיסלאב. אביו ר' צבי, מחבר הספר ‘עשרה למאה’, היה שם מגיד מישרים. בוודיסלאב ישבו יחידי סגולה מקובלים וחסידים.¹⁷ הנער העילוי יצא ללמוד בישיבות הונגריה ומורביה, דבר שלא היה רגיל בימים ההם בפולין. ייתכן שבעצם הדבר הזה כבר היה משום נצנוץ של השכלה: הנדידה על פני העולם בנעוריו וראיית יהודים בעלי מנהגים שונים בארצות שונות, ביניהן ארצות שנמצאו בחזית ההשכלה האשכנזית. הוא נשא אשה מז’ולקבה, עיר של השכלה (בת מחבר הספר ‘בשם בצלאל’). תולדותיו במשך שנים רבות, עד שחזר והופיע בין החסידים בפולין, ידועות רק בקווים כלליים.

הוא עסק במקצועות רבים, בעיקר במסחר, והיה שוהה הרבה באשכנז, בערי המסחר לייפציג ודנציג. לדנציג היה בא גם כפקיד וסוכן של בית המסחר של תמר’ל, אשת בֶּרְקֶה בנו של שמואל זְבִּיטְקוֹבֶר, מראשי הקהל ומראשי החסידים בווארשה. ראשית חסידותו של ר' בונים התגלתה בשעה ששהה בביתה של תמר’ל, שהיה הבית החסידי העשיר הראשון בפולין. תמר’ל זו, אמם של ראשוני המתבוללים בפולין, תמיכתה בחסידים ובצדיקיהם נראית מעין ספורט של עשירים ומעין תחביב שלהם. אולי גרמה לכך התנגדותם של שועי וארשה, ראשי הקהל הוותיקים, לשמואל זביטקובר חמיה, הקבלן והסַפָּק האכזרי, שהשתלט על העדה היהודית בכוח השררה, בכוח הגרועים שבשליטי פולין בימי ירידתה, ושעבד אותה לכיסו; משום כך נצטרפה המשפחה העשירה והשנואה אל החברה החדשה של החסידים, על אפם וחמתם של אותם יחסנים. לפי הסיפור החסידי ר' בונים הוא שהביא את החסידות לבית תמר’ל. אין הדבר מן הנמנע, אך נראה יותר שר' בונים נפגש בחסידים בביתה של תמר’ל ואירש לו שם את החסידות. שעה שר' בונים בא לווארשה, כבר היה הבית הזה מפורסם בשעריו הפתוחים לעסקני החסידים.

עסקי מסחרו של ר' בונים לא היו כל מה שציין אותו בין שאר מנהיגי החסידות. ר' בונים היה מראשוני היהודים בפולין בזמן החדש שהחזיקו במקצוע חופשי ‘אקדמי’. כאוטודידקט התכונן, כנראה מתוך ספרים שרכש באשכנז, לבחינה ברוקחות, עמד בבחינות בפני ועדה ממשלתית בלבוב, ופתח בית מרקחת בפשיסחה.

בסיפור החסידי יש מגמה ברורה להראות את ר' בונים כחסיד נסתר גם באותן שנים שבהן עסק במלאכות החילוניות, וכנראה התנהג שלא בחסידות יתרה. נראה כי בפגישותיו באכסניות של סוחרים בפולין ובחוץ לארץ, היה ידוע בהתנהגות הוללת במקצת. בסיפורים המיוחסים לו היה הוא עצמו מבאר מעשים שהיו, לילות שעברו במשחק קלפים, ביקורים בתיאטראות ובקברטים. ולכל מעשה ומעשה ניתן ביאור שהיה מכוון את המעשה לשם החזרה בתשובה של מישהו. ואפילו למעשה הרוקחות ניתן גוון חסידי: כאשר עמדו הבוחנים על כישרונותיו וידיעותיו, נתנו לאיש העני כסף שייקח לו מדריך תרופות, ואילו הנבחן יצא וקנה לו בכסף זה את ספר הזוהר…

אמנם מכמה סיפורים יוצא שר' בונים היה כרוך אחרי החסידות מנעוריו, ולא פרש ממנה אף בשעה ששהה באשכנז. בכל זאת, אין להימנע מן הרושם שרבים מן הסיפורים הללו סוגלו לתולדותיו לאחר זמן, כשנמצאו נימוקים של קדושה לכל מעשיו, אף לאלו שלא נראו יפים למי שהיה עתיד להיות רבם של חסידים.

בתיאור שנשמר בסיפור חסידי על מלאכתו של ר' בונים בבית המרקחת שלו, הרי הוא מצויר כך: הוא עומד על יד שולחנו, ידו האחת עושה בסממנים והשנייה פורטת על גבי כלי נגינה המונח בסמוך לו, והוא משוחח שיחה תפלה עם נכרית העומדת מעבר לשולחן וממתינה לתרופה. נכנס חסיד אחד מאנשי העיר, והיה הדבר קשה עליו, והתרעם על ר' בונים. החזיר לו: כלך לך, אתה חסיד ‘מזונב’…

מה השיב את לבו של ר' בונים לחסידות? הוא היה בעל ידיעות רבות בהוויות העולם, איש משכיל, מתמצא בפילוסופיה היהודית, חריף שכל, עמקן בדעות ובעל רוח פילוסופית. על אף ריבוי הצדדים שבאופיו, אין למצוא בו שום סימנים של הפכפכנות. להפך, הוא היה אולי המוצק ביותר בדעותיו בין כל צדיקי דורו. יש לשער שגרמו לכך האופי שלו ומצב הדור. ביהדות פולין בעלת ההווי המוצק, עשירת התוכן ועמוקת השורשים – בקרב אומה שתרבותה לא הייתה מרובה והשלטון היה בידי כובש ברברי שתרבותו הייתה עוד פחותה מכך – בלטה יותר האפסות של שאיפת ‘המתקדמים’, החומרנות הגסה של עמי הארצות והדרך לאבדון שהייתה בהן. איש משכיל, מעמיק וספיריטואליסט כר' בונים, ששורשיו היו עמוקים בתורה, יכול היה רק להזדעזע מכך. כמו כן גלוי היה לפניו חוסר האונים של מנהיגי הדור, הרבנים והפרנסים וגדולי התורה, שלא היה לבם פנוי לראות את השינויים שהלכו ונתהוו בחיי החברה היהודית בפולין, ושהיו קשורים במידה רבה בתמורות המדיניות הכלליות. בין ימי מרד קושצ’יושקו לבין ימי מלכות פולין שתחת האימפריה הרוסית נתעוררה פולין על כורחה מחלום ימי הביניים של אציליה העצלים, וכל אחד מן הכובשים שעברו בארצה, וכל משטר ומשטר שבא בעקבותיו השאיר בה סימנים ניכרים מאוד, שנגעו גם בתושביה היהודים. והרי בין המשטרים השונים שהיו בפולין באותן השנים הייתה הדוכסות הווארשאית של האימפריה הנפוליאונית, והיה גם שלטונה של פרוסיה. היחסים הבין לאומיים הללו קשרו את יהודי פולין עם בעיותיהם של היהודים בצרפת ובאשכנז, בתקופת האמנציפציה והסנהדרין של נפוליאון ומשה מנדלסון ו’המאספים'. ואמנם, בפולין גופה הופיעו חיבורים של יהודים משכילים ושל גויים על מצב היהודים ועל תקנתם, על זכויותיהם ועל אזרחותם ועל השכלתם, וקם בינתיים מעמד של משכילים בעלי מגמה של התבוללות בקרב בני האומה הפולנית. והנה, כל החידושים הללו נעלמו מעיני גדולי פולין בדרכם בהנהגת עמם, אם כי נציגי הרוחות החדשות התחילו חודרים לתוך המוסדות הציבוריים ונלחמים על דעותיהם בקהילות.

 

יד. וארשה כמרכז חסידי    🔗

אחת התופעות המעניינות בתולדות החסידות היא התפתחותה בתוך תחומה של פולין גופה. הקווים הראשונים של החסידות היו באזורים הנוטים מן המרכז לצד דרום-מזרח, בסביבות הערים לובלין, קיֶילצה, ראדום, ומשם פנו קצת מערבה, לסביבות פּיוּטְרְקוֹב, ומשם לעבר צֶ’נְסְטוֹחוֹבה, לעבר שלזיה. גרם לכך ריבוי היישובים הצפופים והוותיקים יותר של יהודים בפולין, וכן גם דרך הילוכה של החסידות מוולין לצפון-מערב. גם לצד מערב היו יישובים ותיקים של יהודים: קאליש, פוזנה וסביבותיהן. האזורים הללו היו קשורים מבחינת התרבות היהודית במערב, באשכנז, והם נשארו עד הזמן החדש שרידי יישובים של ‘מתנגדים’, של הנוסח הישן של פולין, עם ברק השכלה של אשכנז.

בשנים שבהן הייתה פולין קשורה עם המערב, בגלל המשטרים שהיו בה, חזרו ונתבלטו במקצת אותם יישובים ותיקים, שהיו גם מקומות תורה מובהקים. ובימים ההם, כאשר פוזנה עברה לרשותה של פרוסיה, וקראקוב נפרדה גם היא ממלכות פולין, קמה קהילה גדולה חדשה כמרכז ליהדות פולין: וארשה. עד סוף המאה הי"ח לא היה קיום רשמי לקהילה זו, ולא הייתה לה חשיבות יתרה בתולדות יהדות פולין. הקהילה החדשה קמה על יסודות חברתיים שונים: על אותם יהודים שהיה משאם ומתנם כל הימים בווארשה, והיו מתגוררים בה באיסור או בהיתר ארעי או יושבים בעיירות הסביבה ובכפרים, ובאים לעיר לימים או לשבועות לסחור בה ולעבוד בה. עליהם נוספו יהודים שהגיעו לשם מכל ערי פולין בימי דוכסות וארשה ובימי השלטון הפרוסי, כאשר נפתחה העיר לפני היהודים, והפרנסה היתה מצויה בה בשפע. העיר החדשה הייתה ביטוי לחברה היהודית באותה שעה: יהודים פשוטים ומשכילים, חוכרים ובעלי מלאכה ובני תורה, עשירים-סַפָּקִים וסוחרים ומלווי כספים, ובעלי מקצועות חופשיים, ואף יהודים מחוץ לארץ ומנהלי משא ומתן עם חוץ לארץ. ובנדידה הזאת למטרופולין הגיעו אליה גם חסידים – ‘נוסעים’ ללובלין ולפשיסחה ולקראקוב.

ר' בונים, שעסקיו בבית תמר’ל הביאוהו לווארשה, ומצא בה קִנים של חסידים, הרים ברמה את דגל החסידות בקהילה גדולה זו, שכמעט לא הייתה בה מסורת. בפעם הראשונה הופיעו כאן החסידים ככוח חברתי ארצי, הנלחם על מעמדו בתוך כלל ענייני היהודים בפולין. המריבות בין חסידים ל’מתנגדים' בקהילות השונות, על מנהגיהם ועל התבדלותם מבתי הכנסת הכלליים או על מינוי רב ושוחט, הפכו לעניינים פעוטים. בווארשה התחיל הקרב הגדול בין החדש לישן בענייני הקהילה ואורחות החיים, והדברים היו מכוונים לשאלת הזכות לוותר על עניינים שבמסורת אבות כדי למצוא חן בעיני הגויים ולדרוש מהם זכות אזרחים, או שמא יש ליטול את טובתם ולהשליכה על פני השדה.

לתוך הקלחת הזאת נכנסו החסידים ככוח מיוחד, והכניסם לתוכה ר' בונים. ה’מתנגדים' היו תקיפים בדעתם, אך לא היה בהם מרץ חיוני כדי להתנגד למחדשים. החסידים הביאו אתם רוח סערה. לאו שלהם לדרך המחדשים היה לאו מוחלט וסוער. נימוקם היה בפיהם ובלבם: הם לא יוותרו על קוצו של יו"ד מדרכי אבותיהם, והם יכולים לעמוד על דעתם גם בלי נימוקים. כל מגמתם של המחדשים לטובת העולם הזה, שגם ה’מתנגדים' אינם יכולים לבטל אותה כלאחר יד, הרי היא בעיני החסידים כקליפת השום. ובה בשעה שהמחדשים התחילו לובשים בגדי גויים, הרבו החסידים בייהוד ה’הילוך‘; גידלו פאות, חבשו שטריימלך ולבשו קפוטות של משי וקפוטות לבנות, וכנגד הצנעת ההווי היהודי עשו לו פומבי בכל מקום. רבה הייתה השמחה ‘שלא עשנו גויים’, וכל השמח פורץ גדר בנימוסיו, ואינו שם לב ל’מה יאמרו’. והחסידים, משנכנסו לתוך העניינים, התחילו מיד כובשים להם את מקומם, ועד מהרה נעשו הם ראשי המדברים מצד שומרי המסורת, גם כנגד בעלי הנוסח הישן, שיושנם לא נתן להם לעמוד בפרץ והיו מוכנים לוויתורים.

החוגים המתבוללים ‘בעלי הברית הישנה’ – שחתרו תחת קיום הקהל, דהיינו השלטון העצמי של העדה היהודית בכל מקום ומקום, וגרמו לחיסול הקהילה ולגלגולה ב’ועדי בתי הכנסת' עשרים ושתיים שנה לפני שנגזרה הגזרה ברוסיה (1822) – הביאו בשנת 1825 לידי כינוס ה’ועד היהודי' לשם הצעת רפורמות ביהדות ובמצב היהודים. בין חמשת חברי המועצה של הוועד – שהיה כולו גויים פקידי השלטון – היה גם ר' בונים. הוא היה הראשון בין הצדיקים בכלל שנפנה לעסקי ציבור, ופתח בכך דרך בפולין, ובדרכו הלכו שני תלמידיו הוותיקים, ר' יצחק מאיר מגור ור' ישראל יצחק מוורקה.

ואותו ר' בונים, שקודם לכן היה נוסע בארצות רבות והיה מתלבש בלבושי הגויים, הגיע לידי כך שאמר לאחר ש’שינה את בגדיו‘: תדע שדבר כזה חמור כל כך, שחס ושלום תוכל לצאת מן הדת… וממנו ירש תלמידו ר’ יצחק מאיר את קנאותו לבגדי היהודים בימי ‘גזרת הלבוש’ (1846).¹⁸

 

טו. דרך ה’הפקר' של חסידות פשיסחה    🔗

סיפורים רבים נשמרו על תחילתו של ר' בונים בחסידות ועל יחסו אל החוזה מלובלין. ר' בונים סובב הרבה בערי פולין ובערי ווֹלין אצל הצדיקים החשובים שבדורו. בייחוד היה ‘נוסע’ לקוז’ניץ, אך שם לא בא על סיפוקו. פעם אחת אמר לו חסיד אחד מתלמידי לובלין: שורש נשמתך הוא אצל הרבי מלובלין. מיד נסע לשם, וכאשר שמע את דברי התורה של החוזה, לא הבין כלום מדבריו, ואמר: אך זאת הבנתי: שהעולם העליון, העולם הבא, הוא כאן בעולם הזה, אצל הרבי הזה… כשהלך הרבי בסילוק השולחן לחדרו ועבר לפני, ונפל עלי בשתי זרועותיו הקדושות, ואמר לי: בונים לעבן [=חביבי], תחזיק עצמך בי, ותהיה לך רוח הקודש מעולם האצילות, וירוצו כל העולם אליך…

הרבי מלובלין אמר לו, שברצונו ללמדו איזו הלכה, כדי שייחשב תלמידו, ונטל ספר מן הארון ולימד אותו הלכה, ואמר לו כמה פעמים: אתה תלמיד שלי ואני רבי שלך…

אף על פי ששהה פעמים רבות בלובלין, היה שם נחבא אל הכלים, עד שגילה את היהודי. באחד הימים אמר החוזה: יש כאן אברך אחד המהלך בין האילנות, ואין שום איש מכירו, ואילו למחרת ישאלו עליו מי הוא… ר' דוד מללוב, ששמע את הדברים הללו, הלך לראות מי מהלך בין האילנות, ומצא את ר' בונים. ור' דוד הוא שקירב את ר' בונים אל היהודי.

מתוך הסיפורים שנשארו על יחסו של ר' בונים אל היהודי, נראה שגם עליו היה מביט בעיניים ביקורתיות, אך בו, ביהודי, מצא את היסוד שאותו חיפש כל ימיו: האמונה הגדולה והעמוקה, ומשום כך עשה אותו לרב ולרבו.

סיפורי הביוגרפיה של ר' בונים מעורבים, וקשה לברר מהם את הגבול בין פעולותיו החסידיות למעשיו בענייני מסחר. פיקחותו ופיכחותו גרמו לכך שלכתחילה לא באו גדולי החסידים לעשותו רב להם. ואולם, משנתכנסו אצלו, התחיל לנהל את חסידותו ברמה. הוא ויתר על ה’עולם' של נותני פתקאות ודורשי ברכה ומופת, וסובב עצמו ב’חסידים חריפים‘. אצל ר’ בונים גדל הטיפוס שהיה מצוי אחר כך הרבה בקוצק, טיפוס ‘האברך החריף’, העוזב את אשתו בלי ברכת שלום והולך לו אצל הרבי, ומתגלגל שם במשך חודשים ו’עוסק בחסידות' – בריקוד ובשתייה ובשיחת רעים, ובכל מעשה של פריקת עול הבריות. בכל ערי פולין היו חותנים מקללים את בית פשיסחה ההורס את המשפחות. הנוסח היה: בפשיסחה מפקירים את העולם.

לבושי קרעים-בלאים היו האברכים מסתובבים, רוקדים וקופצים ומתגרים בכל אדם חדש, מותחים אותו על גבי השולחן ומרביצים בו, וקונסים אותו בלוגי יי"ש. ואוי לו למי שפגע בהם. הגדולים שבחבורה היו ר' מנדל מקוצק, שעליו אמר ר' בונים שהוא שורף את העולם, ור' יצחק מוורקה, שעליו אמר רבו שהוא מאיר את פני העולם. ובין מעשה קונדס אחד לאחר היו יושבים כמה עשרות שעות בלי הפסקה ועוסקים בתורה, ועושים ‘תיקונים’ – וקמים ומתלוצצים כל אחד על עצמו ועל חברו, מחשש גאווה. ויושבים ומהרהרים: אולי ראוי להפסיק יום אחד מן התפילה, שנעשתה שגורה כל כך בפה… וההתנהגות הזאת שיצאו לה מוניטין – האומר ‘חסיד פשיסחה’ כאילו קרא בשם חבורה שאימתה מוטלת על הבריות – לא בקרב ‘בעלי-בתים’ בלבד עוררה טינה, אלא יצאו עליה עוררים גם בין צדיקי הדור. כל קיומה של פשיסחה וחריפי החסידים הנמשכים אליה היה מעין לעג לאותם הצדיקים, שכבר היו כולם נוהגים דרך שגרה. עדיין לא כבתה אש המחלוקת עם היהודי, שלא יכלו לו בגלל אמונתו התמה בלבד, וקם תלמידו שלא הייתה בו תמימות כל עיקר, והמשיך בדרך חדשה ביתר תקיפות. ור' בונים לא הסתפק, כמורו, בדברי דיבה שהוציאו עליו. הוא היה תוקף על ימין ועל שמאל, אם בדברי תורתו שהיו דוקרים כשיפודים, ואם בדברים מכוונים כנגד צדיקי דורו.

הימים אחרי פטירתו של החוזה. כבר אין רבי אחד שאימתו מוטלת על כולם. עתה היה כל אחד בעל בביתו וראש לעדתו, ורובם כבר היו בנים ונכדים לצדיקים, והאחרים היו תלמידי לובלין. ור' בונים זה, היחיד שמשך אליו תלמידים כצדיק האחד שבדור! ומי הוא? איש מן החוץ, מי שהיה סוחר ורוקח ונוהג בקלות ולא שימש צדיקים, והסיפורים המהלכים עליו מתארים אותו כמכריז על מהפכה של הפקרות והוללות והתגרות בתורה ובתפילה ובנימוסי הבריות.

הד מן ההווי של פשיסחה עולה מאימרותיו השנונות של ר' בונים יותר מאשר מדברי תורתו. ‘תורת ה’ תמימה' – היא בשלמות, שום אדם עדיין לא התחיל בה ולא כלום…; כל ימיו צריך אדם להתהלך בשני כיסים – באחד יימצא ‘בשבילי נברא העולם’, ובשני ‘אנוכי עפר ואפר’; ‘סור מרע ועשה טוב’ – סור מן המחשבה שעשית רע, בטל אותו בעשיית הטוב.

על מעשי המופתים של צדיקי דורו, תלמידי לובלין אמר: אילו ידעתי שעל ידי מופתים אחזיר את ישראל למוטב, הייתי מעמיד את האילנות שבדנציג ברחובה של פשיסחה… ואולם, כאשר טייל פעם אחת עם תלמידיו מחוץ לעיר, גחן ונטל גרגיר של חול והרימו, והחזירו למקומו ואמר: מי שאינו מאמין שהגרגיר הזה צריך להיות מונח דווקא כאן, במקום הזה, בהשגחה פרטית מה' יתברך, הוא אפיקורס גמור…

כל חסידותו הייתה מכוונת ליחידי סגולה. הוא אמר: כשיש ‘עולם’ גדול בשבת קודש, אז קשה לי לומר תורה, כי צריך תורה בשביל כל אחד ואחד, ולכלול בתורה כל אחד, וכל אחד יקבל את שלו. בדבר הזה ניסח את מהות ‘אמירת התורה’, כפי שנקבעה אצל צדיקי פולין. בדומה לו עתיד היה לומר תלמידו ר' יצחק מאיר, בשעה שעבר מווארשה לגור: בווארשה יכול היה גם שוליה של אופה לבוא ולשמוע ‘תורה’ – וזה מזיק.

מן הביקורת החריפה שלו לא הוציא אף את עצמו. ר' בונים הקשה על דברי המדרש, ‘הראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו’ – למה הראה תחילה את הדור ואחר את המנהיג? כי אילו הראה הקב"ה לאדם הראשון את המנהיג תחילה, היה אדם הראשון שואל: שמחה בונים יכול להיות מנהיג? על כן הראה לו תחילה את הדור – בדור כזה יכול גם אני להיות מנהיג!

בדברים אלו הביע גם את ביקורתו על משבר החסידות שבדורו ועל מנהיגיה. בדומה לו אמר ר' נפתלי מרופשיץ באותו דור: כאשר יבוא משיח יאמר: מה, גם רופצ’יק הוא רבי?! ואז אראה לו את הדור, שבו גם רופצ’יק יכול להיות רבי…

הוא לא נרתע מפני השם ‘הפקר’ שמתנגדיו טפלו בו ואחר כך בתלמידו הרבי מקוצק. הוא אמר: אני אוהב מאוד את המופקר – רק שיפקיר את עצמו, ולא שיפקיר את האחרים. והסמיך את דבריו אל המאמר: ‘אין התורה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו הפקר במדבר’.

רעיון חסידי עמוק ופילוסופי כאחד עולה מאימרה אחת שלו: אילו רצה אברהם אבינו להתחלף אתי, אני לא הייתי מסכים – כי מה ירוויח ריבונו של עולם מכך? עתה יש לו אברהם אבינו אחד ובלי נדר בונים אחד, ואחרי החילופים יישאר בידו אותו רכוש… בזה לגלג על הסיפוק שאדם מוצא במצוותיו ובמידותיו ובמעשיו, בשעה שעדיין נשארו רבים שאינם מתוקנים.

 

טז. הרדיפות נגד חסידי פשיסחה: החתונה באוסטילה.    🔗

ר' בונים, שעמד לימין רבו היהודי בשעה שנרדף בידי גדולי החסידים בדורו, זכר כמה היה רבו חושש מפני צדיקי הדור, שיבטלו את השפעתו בקרב החסידים, וכמה השתדל לפייס את דעתם. מצבה של חסידות פשיסחה היה עתה רע בהרבה מזה שבימי היהודי. ולא עוד, אלא שהיהודי הקדוש, תלמידו הגדול של החוזה, שהיה מוסר את נפשו בכל תפילה ותפילה שהתפלל, היו לו מצדדים גדולים בין צדיקי הדור, כגון המגיד מקוז’ניץ ורבים מגדולי תלמידי לובלין, מה שאין כן ‘בונים אַפְּטֵייקֶר [=הרוקח]’ החכם, שצדיקי הדור ראו בו את מפקיר החסידות. מתנגדיו של היהודי הצביעו עליו, כדי להוכיח שצדקו ברדיפת רבו. ומימי גדולתה של לובלין ועד עתה חל שינוי רב בעדת החסידים. הטובים שבמנהיגי החסידים דאגו לחסידות ‘בַּעל-ביתית’, ליראת שמים, לחיי צוותא לשם כוונה ושמחה בקיום המצוות. הרוב היו בנים ונכדים, בעלי ירושה ועושי מופתים. כולם יחד ראו בר' בונים מלגלג והופך הקערה על פיה, מסוכן לכל עדת החסידים ומתעטף בטלית שאינה שלו. אופייני הדבר שמתנגדיו דימו אותו ואת עדת חסידיו לבני כת שבתי צבי, שעדיין לא נשכח זכרה. מתנגדיהם מבין החסידים פרסמו עליהם שהם מקילים בתעניות ואינם ממתינים כשיעור הקבוע בין אכילת בשר לאכילת חלב…

כבר בימי היהודי היה נסיון לכנס עצרת צדיקים לשם רדיפתו. בימיו של ר' בונים נתאספה התייעצות של צדיקי הדור וגדולי החסידים – היחידה בתולדות החסידות – כדי להכריז על רדיפת ר' בונים וחסידי פשיסחה, ולהחרימם ולהוציאם מן הכלל.

המאורע הידוע בתולדות החסידות בפולין בשם ‘החתונה הגדולה באוסטילה’ נשמר בסיפור דרמטי מאוד.

בין מתנגדי ר' בונים היו מי שרדפו את היהודי בחייו, ובראשם ר' שמעון דייטש מזֶ’ליחוב, ועליהם ניתוספו כמה מחשובי תלמידיו של החוזה, ובראשם החסיד המפורסם יוסף יאריטשובר מטומאשוב ור' מאיר מסְטובְּנִיץ – שהחוזה סמכו לרבי לחסידים ולממלא מקומו. להללו נצטרפו מעריצי היהודי, שהיו כרוכים אחרי בנו, ר' ירחמיאל, ש’ניהל' עדה בפשיסחה גופה. ר' בונים זכר את החסד שהיטה המגיד מקוז’ניץ ליהודי, וביקש הגנה אצל בנו של המגיד, ר' משה אליקים בריעה. אולם ר' משה עמד בגלוי לצד רודפי ר' בונים וחסידיו. אולי גרמה לכך הסרת לבו של ר' יצחק מאיר מווארשה מאחורי ר' משה – ‘גזלת’ אחד מבחירי החסידים (ראה להלן).

כוחם של חסידי פשיסחה כבר היה גדול בימים ההם, והיה צריך כוח רב לבטלו. ובימים ההם, אחרי פטירת החוזה והמגיד מקוז’ניץ ור' מנדל מרימנוב, לא היה בעל סמכות בעיני כל החסידים אלא אחד: ר' אברהם יהושע השיל מאפטא, שהיה זקן הדור, תלמידו של ר' אלימלך מליז’נסק, איש מגדולי היחס, אשר כבר בימים ההם היו לו בנים וחתנים מנהיגי חסידים. ור' השיל היה מידידיו של היהודי, ויש אומרים שהוא שגילה את היהודי, ולא בנקל עשוי היה להיתפס לדעתם של רודפי ר' בונים.

ולר' השיל היה חתן שהשתדך בבנו של ר' מרדכי מנסכיז¹⁹ שישב באוסטילה, בוולין, על גבול פולין ואוקראינה וגליציה. לחתונה הוזמנו כמאתיים ‘לובשי יוּפִּיצוֹת [=גלימות] לבנות’, מנהיגי עדות של חסידים וגדוליהם. מתנגדי פשיסחה דאגו לכך שיוזמן גם ר' בונים לחתונה, ושם יתקיפו אותו בפומבי בפני הזקן מאפטא ובפני כל הצדיקים, עד שלא יוכל לעמוד בפני האשמותיהם, ויוציאו את דינו ודין עדתו לחרם.

ר' בונים ידע את כוונת רודפיו, ובכל זאת בטח בכוחו ורצה לנסוע לשם. אולם תלמידיו, ובייחוד ר' מנדל מקוצק, העריכו את הסכנה שארבה לו שם והתנגדו לכך בכל תוקף. ר' מנדל אמר לרבו: אניח עצמי על הארץ לפני הסוסים, ולא אניח לך לנסוע. החליטו ר' בונים ותלמידיו שיישלחו לשם חמישה מתלמידיו – אחד גדול בתורה, אחד חסיד, אחד חכם, אחד עשיר ואחד בעל לשון, כנגד כל סוגי התלמידים. ונבחרו לתפקידים הללו: חסיד – ר' פייבל מגְרִיצָה (אבי בית הצדיקים מאלכסנדר), גדול בתורה – ר' יצחק מאיר מווארשה (אבי בית הצדיקים מגור), חכם – ר' זושא משֶדְלְיֶץ (ומפלוצק), עשיר (‘נגיד’) – ר' יששכר הורוויץ מווארשה,²⁰ בעל לשון – ר' לייזר בער מגְרַאבּוֹבִיץ (וטומאשוב).

חמשת שליחיו של ר' בונים באו לאוסטילה, בין אלפי האורחים שבאו לראות את מאות הצדיקים מכל פולין ורוסיה וגליציה שנאספו שם. במסיבת קבלת הפנים ישבו מאות הצדיקים בבגדי לבן מסביב לשולחנות, ובראשם הזקן מאפטא. פתח הזקן מאפטא בעניין שנתקשה בו בדברי תורה, וביקש מן הנאספים שמא יודע מישהו ליישב את הקשה לפניו. ר' יצחק מאיר מווארשה מצא ‘יישוב’ טוב ומסרוֹ בחשאי לעומדים על ידו. שמע חברו ר' זושא, וקרא בקול: מה אתה מתבייש, הלא לכך נבחרת! התחיל ויכוח בין הלומדים, והגיעו הדברים עד לר' השיל, וקרא לאותו אברך. חזר ר' יצחק מאיר לפניו על דברי תורתו. שאל ממנו ר' השיל מי הוא וממי למד תורה. החזיר לו ר' יצחק מאיר שהוא תלמידו של ר' בונים, וגילה לפניו לשם מה באו הוא וחבריו לאוסטילה. מעשה זה גרם להם לשליחי פשיסחה, שהוזמנו למשתה החתונה, כשליחי רבם, לכבוד המחותנים והמסובים, ולא עוד אלא שהושיבום סמוך לר' השיל.

באמצע המשתה, קם ר' יוסל יאריטשובר, ואמר: עת לעשות לה‘, לנדות ולהחרים את ר’ בונים מפשיסחה וכל ההולכים בעקבותיו, כי הם סרים מדרכי החסידות, מבזים את כל צדיקי הדור ותלמידיהם, מקילים באיסורים, מאחרים את זמן התפילה עד אחרי חצות היום, עושים כל ימיהם חגים, אוכלים ושותים ומרקדים, ביטלו את לימוד התורה, ועושים את כל עדת החסידים לשמצה וגורמים לחילול השם. מיד קמו אחרים והחזיקו אחריו בדברי בלע על ר' בונים ותלמידיו. קפץ ר' לייזר בער בעל הלשון על השולחן מול פני הזקן מאפטא, ובקול נלהב דחה את כל הטענות ואמר: הרי כל זה עלילות שקר ושווא, ומי מהין לדון עדה של חסידים יראים ושלמים בלי גביית עדות, רק על יסוד שמועות שקר, הבאות מן השנאה והקנאה… התחיל הצדיק הזקן שואל שאלות את ר' לייזר בער, והוא עונה בעזות ובקול רם תוך כדי עמידה על השולחן, ואין הוא מצטדק אלא מאשים ומתגרה. התחילו החסידים רוגשים, ובנו של הזקן מאפטא – ר' יצחק מאיר מזינקוב – אמר אל אביו: אבא, למה תדבר עם האיש הזה, שכל אבר מאבריו מלא עזות… קרע ר' לייזר בער את בגדיו ופרם את כותנתו כנגד לבו, וקרא בקול: הביטו וראו לתוך הלב הזה – אם יש כאן קורטוב של עזות! נתפעל הזקן ואמר: לא כן, בני, אדרבה, כל אבר מאבריו מלא יראת שמים… ור' לייזר בער המשיך והרבה בשבחה של פשיסחה ורבו ותלמידיו.

קמו מתנגדי ר' בונים ואמרו: הבה ונשמע דברי עדות. פתח אחד וסיפר: מעשה באבנט שנתן הזקן לחסיד אחד לסגולה, באו חסידי פשיסחה וביזו את החפץ ולגלגו על הסגולה ועל נותנה. קם ר' לייבל מקוֹבֶל, בנו של הצדיק מנסכיז, ושיבח את ר' בונים. אמר הזקן: מה נעשה לדברי חז"ל על פרתו של ר' אלעזר בן עזריה – ששל שכנתו הייתה, ועל שלא מיחה בה נקראת על שמו – ולמה לא ישמור המנהיג שלא יקרו דברים כאלה בין תלמידיו?

תלמידי ר בונים נבהלו. ור' לייזר בער המשיך בדברי קטרוג על חסידי אפטא ושאר הצדיקים ואמר: הרי נאמר כאן שאנו הפסקנו את לימוד התורה, ינסו ויבחנו נא את הנמצאים כאן מתלמידי פשיסחה, כגון ר' יצחק מאיר מווארשה. שאל הזקן מאפטא, אם יש עוד איש בן מדרגתו בין חסידי פשיסחה. אמר לו ר' יצחק מאיר: יש שם כמה וכמה העולים עלי במעלותיהם הטובות, ועל כן אין שמים בפשיסחה לב לשכמותי…

ועדיין היו הדעות חלוקות בין הצדיקים. ביקש הזקן מאפטא מר' ירחמיאל, בנו של היהודי, שהיה גר בפשיסחה וידע את ר' בונים מימי אביו, שיאמר את דעתו. ואף על פי שהיה פירוד רב בין חסידי ר' בונים לחסידי ר' ירחמיאל, קם ר' ירחמיאל וקרא בקול רם: אני יכול להעיד שר' בונים היה נקודת הלב של אבי היהודי זצ"ל, והיה חשוב אצלו כבבת עינו.

עתה קם ר' שמעון דייטש וצעק: רבותי, כבר קרה בישראל פעמים רבות, שקמו מנהיגים ולימדו את העם דרך חדשה בעבודת ה' וסוף דבר היה רע ומר מאוד, ודי לנו בצרות שנתהוו מכת שבתי צבי, שכמה מגדולי ישראל דימו תחילה שזאת היא דרך טובה ומעוררת לתשובה וליראה, ונתברר אחר כך שהייתה כולה מן הטומאה והקליפה. ועל כן הריני מזהיר, שדרך כזאת היא דרך חסידי פשיסחה, אם כי חיצוניותם מטעה, ואל נא תביאו ראיה מן המשולחים הללו – יחידים מופלגים בתורה ויראה בין קהל של מאות חסידי פשיסחה.

קם הזקן מכיסאו וקרא בקול רם: ר' שמעון, אתה מוחזק לבעל מחלוקת גדול ומחרחר ריב, כפי שידוע לנו עוד מעניין היהודי אצל הרבי מלובלין זצ"ל, ואילו היית ביער היית עושה מחלוקת עם עלי האילנות, ולא נקשיב כלל לדבריך.

ור' לייזר בער חזר והמשיך בדברי האשמתו, וכנגד הטענה שחסידי פשיסחה מתקיפים את החסידים האחרים, סיפר על צרותיהם של חסידי פשיסחה במקומות ששם חסידי אפטא מרובים מהם… אמר הרבי מאפטא: מה קושיה שואלים עלינו – אנו איננו יודעים מכל זה. צווח ר' לייזר בער: רבי! פרתו?… פגיעה זו בכבודו של זקן הדור הקימה מהומה ורעש, וחסידים רבים קפצו על ר' לייזר בער לקרעו כדג. קפץ מן השולחן אל החלון ונמלט תכף מן העיר.²¹

אותה מהומה השביתה את שמחת החתונה, ושליחיו של ר' בונים פחדו לנפשם. אולם הזקן ציווה לשיר. יצאו חסידים בזמירות, והרבי מאפטא השמיע דברי תורה על פרקי מזמוריהם. ואחר שקמו מן המשתה, והצדיקים יצאו בריקודים, בחר הזקן מאפטא באברך הצעיר ר' יצחק מאיר מווארשה ורקד אתו, ואמר עליו שהוא יום שכולו שבת.

זוהי התמונה הדרמטית וזה סיפורה בפי המסורת החסידית. רודפי ר' בונים לא הפכו ידידים, אבל הניסיון לדחות את ר' בונים מהנהגת עדה, כמי שנטל את השלטון במרמה, נכשל לחלוטין. מעתה היו שניסו להשלים עם ר' בונים, ומי שנלחמו כנגדו לחמו בו מתוך פחד ואימה.

אין ספק שהיה ר' בונים גדול בתורה, וזה אחד הפלאים בביוגרפיה שלו. הוא היה נושא ונותן בדברי תורה עם גאוני הדור, ר' עקיבא אֵייגר ור' יעקב מליסה, והשאיר אחריו חידושים בפלפול. החשבת הלמדנים והטיפול המיוחד בהם, כדי לקרבם לחסידות, וההשתדלות להפיץ את לימוד התורה היו ממגמותיו הברורות של היהודי, כנגד הרוח שהייתה שוררת בלובלין, שרבנים היו משליכים שם את תורתם אחרי גבם ועוסקים בזוהר ובמדרש. אצל ר' בונים נצטרף לכאן גם נימוק שבעסקנותו הציבורית. הוא גער בשניים מתלמידיו, ר' פייבל מגריצה ור' זושא מפְּלוֹצְק, שהיו גדולים בתורה והניחוה בלובלין, על ביטולם מעסק התורה. באותו זמן חיפשו רב באלטונה, ור' בונים טען כנגדם, שנאה היה שתלמידי עדת הבעש"ט ימצאו מקום באשכנז לפרוץ בה פרץ, והשפיע עליהם להיות רבנים.

ר' בונים הנחיל לתלמידיו עולם מלא של חכמה ושל דרך בעבודת ה'. הוא היה דרשן נפלא ומסביר חריף. יותר מזה הנחיל דרך בהווי החסידים, אשר באפיקים שונים נשמרה בחסידות פולין עד דור אחרון. כל אותו טיפוס של חסיד פולין, הכולל רוממות וענווה, מעשים גדולים וביטולם, מסירות נפש על דבר קל שבקלים, חריפות הגובלת בעזות, והתפעלות נפשית עמוקה; הטיפוס הזה כולו עוצב בפשיסחה.

אותה אימרה של ר' בונים על צירוף החכמה והיראה והחסד, שרק שלושתם יחד מהווים הדרך הנכונה בעבודת ה', הייתה אפיון שלו עצמו. אותו חריף ואיש השכל אמר לאיש אחד, שקבל לפניו על מחושי ראש המפריעים אותו בתפילתו: למה לך ראש בתפילה? לתפילה צריך לב בלבד, הראש מיותר… ומשום אופיו מרובה הצדדים הנחיל לתלמידיו ירושה רבת גוונים. שיטות מנוגדות, כדרכי חסידות קוצק וחסידות וורקה, יכלו לינוק מאותו השורש של פשיסחה ולהתייחס על גזעו.

ר' בונים נפטר בי“ב באלול בשנת תקפ”ז. סמוך למותו עמדה אשתו על יד מיטתו ובכתה. אמר לה: למה את בוכה? הרי כל ימי למדתי למות.

 

יז. עלייתו של ר' מנחם מנדל מטומאשוב למנהיגות העדה    🔗

כל אותו קיץ של שנת תקפ"ז ישבו תלמידי ר' בונים בפשיסחה סביב מיטתו. ידעו כי קרוב קצו של רבם. ידעו שכולם גדולים, כלם בעלי מדרגות, כל אחד מהם מסוגל לבטל כעפרא דארעא כל אחד מצדיקי פולין – אך מי מביניהם יהיה רצוי לחבריו להיות ממלא מקום רבם?

ר' בונים אמר: אקים תלמיד אחד, שיהיה כמו ר' אלימלך מליז’נסק, וכמה מתלמידיו חשבו שאליהם התכוון.²² דומה שאותו קיץ היו ימי התמודדות בין התלמידים הגדולים ומעריציהם. יש רגלים לדבר, שר' בונים רצה כי בנו, ר' אברהם משה, ימלא את מקומו. מהשתלשלות העניינים אחרי מותו ניתן לשער, שהמתנגד לדבר היה ר' מנדל מטומאשוב. יום לפני מותו קרא ר' בונים לר' מנדל וגזר עליו לנסוע לחתונת בנו, שהייתה בו ביום בּאוֹפּוֹצְ’נוֹ, ונראה שר' בונים שילח אותו בכוונה, מאחר שידע כי שאר תלמידיו לא יתנגדו לשים את ר' אברהם משה לרב עליהם, אחרי שרבם לא סמך אף אחד מהם. משחזר ר' מנדל לפשיסחה, דרש שייתנו לו את המפתח של החדר הסגור שבו יצאה נשמתו של ר' בונים. הוא סגר את עצמו בו, ומשיצא אמר לחבריו: מכולכם לא היה בהלוויית הרבי אלא אני בלבד.

רבה הייתה המבוכה בין חסידי פשיסחה. רבים היו התלמידים והחסידים ומעטים ‘הנוסעים’. הם חששו מפני ההתפרדות, חששו כי שנאת מתנגדי פשיסחה תרבה והם לא יוכלו לעמוד בפניהם. כבר הפכו חסידי פשיסחה לכַּת, גם בעיני המתנגדים וגם בעיני חסידיהם של שאר הצדיקים. התאספו במשך ימי האבל וטיכסו עצה כיצד להמשיך באגודה אחת ורב אחד בראשם.

ר' בונים השאיר אחריו בן מופלא וארבעים וכמה תלמידים גדולים, שאמרו עליהם כי כל אחד ואחד מהם ראוי היה ‘למשוך עדה’. ואמנם רבים מביניהם נעשו מנהיגי עדות, מי מיד ומי כעבור ימי מנהיגותו של אחד מחבריו. שניים מתלמידיו נעשו ממשיכי דרכו, כל אחד בכיוון אחר, והם שהנחילו אחריהם את הדרכים הרחבות בחסידות של פולין, שכל השאר נעשו שבילים צרים לידן: ר' מנדל מטומאשוב, לימים הרבי מקוצק; ור' ישראל יצחק מז’אריק, לימים הרבי מוורקה. עליהם אמר תלמיד גדול אחר של ר' בונים, ר' חנוך מאלכסנדר, שהם היו פירושים לר' בונים.²³ אכן, אין משל יפה מזה לדרכי קוצק וּווֹרקה ולשורשן בפשיסחה.

החריפים שבין החסידים, בייחוד הצעירים שבהם, נתנו עינם בר' מנדל מטומאשוב. הוא שהוציא מוניטין לחסידות פשיסחה בחיי רבו, הוא שמשך אליו אותם חריפי הדעת ו’מפקירי עולם‘, וכל הנהגת רבו הייתה נעשית על ידו. ודווקא נימוקים אלו הביאו את זקני החסידים להסס בדבר. הם ראו שחסידות פשיסחה אינה מתקבלת על לב העם, שהצליחה להשניא את עצמה יותר משהצליחה להשפיע על הרבים. עסקנותו של ר’ בונים גרמה להם לשאוף למתינות, להתקרבות אל הרבים, להביא את הישגי פשיסחה אל המוני הלומדים והחסידים. ר' בונים, האיש רב המידות, יכול היה לנהל ספינה במים עזים, וגם הוא לא היה יכול לעמוד בפני הרדיפות, ואילו ר' מנדל מטומאשוב עשוי ללבות את האש ולהרחיב את הפרץ, וסופה של חסידות פשיסחה ליפול. הרי היו מצדיקי הדור שהיו מוכנים להשלים עם ר' בונים, ולא עמד להם לשטן בדרכם אלא ר' מנדל, שלא היה נושא פני איש וכל מי שבא בקרבתו רתח יחד אתו או נכווה בגחלתו. אותם זקני חסידים ותלמידיהם, היו מהם שנטו אחרי ר' אברהם משה, כדי שתישאר בשלמותה החבורה כמו שהייתה, ‘ופשיסחה תישאר פשיסחה’. והיו שנטו אחרי ר' יצחק מאיר מווארשה – אף הוא מתלמידיו הותיקים והמוסמכים של ר' בונים, שהיה במהותו ההפך מר' מנדל: מפוכח ורודף שלום ונושא חן בעיני כל אדם, גדול בתורה ועסקן, בעל מדרגות ומיושב בדעתו. אולם ר' אברהם משה, חולני וסנטימנטלי, לא רצה להנהיג עדה רותחת כעדת חסידי פשיסחה. הוא טען כי אינו רואה סימן לאריכות ימים, וסירב לקבל עליו את ההנהגה. ואילו ר' יצחק מאיר מווארשה אמר לאחר מכן, בימי מנהיגותו, כי אילו רצה אז לעשות פעולה כחוט השערה, היה כל ‘העולם’ של פשיסחה בא אליו. דומה שהרצון לנהוג לא היה רחוק ממנו לגמרי, אלא שחשש להכניס את ראשו בסבך זה, והוא עדיין צעיר לימים.

נראה שמכל תלמידי פשיסחה היה ר' מנדל היחיד שהחלטתו הייתה איתנה לרשת את מקום רבו ולהמשיך לנהל את חסידות פשיסחה ביד רמה. משראה את ההתנגדות הגדולה של חבריו להנהגתו, קם ועזב את פשיסחה ויצא עם אנשי סודו לטומאשוב. בדרך, באכסנייה שבכפר סמוך, נפגש ר' מנדל בר' יצחק מאיר, שהיה בדרכו לפשיסחה, להשתתף בהתייעצות חבריו ואולי אף לקבל עליו את המנהיגות, ופגישה זו קבעה את גורל החסידות בפולין. שני החברים יצאו ליער ונשאו ונתנו שם במשך כל הלילה. כשחזרו בבוקר, השכים ר' יצחק מאיר ונטל כלי מים ומגבת ושימש את ר' מנדל, לסַמל את קבלת מרותו עליו. לאחר מכן שמעו אותם חסידיהם מתווכחים בקולי קולות. כנראה, עוד ניסה ר יצחק מאיר להשפיע על ר' מנדל שלא יפרוש מחבריו, עד שנשמע קולו של זה: סוף סוף נפלה ההנהגה בין שנינו – לכן: או אני אליך או אתה אלי! ונשמע קולו השקט של ר' יצחק מאיר: אני אליך. ולאחר כמה רגעים יצא ר' יצחק מאיר מן החדר אל החסידים שהמתינו שם, ופנה אל אחד מהם: התקן עצמך לעבור לפני התבה, כי הרבי יבוא תיכף להתפלל… היו שקראו: הרבי נמצא אתנו! – אך ר' יצחק מאיר אמר להם: אל נא תתעקשו וקבלו עליכם מרותו של הרבי שיחיה מטומאשוב; אף אני אהיה כפוף תחתיו, כי הוא יהודי אמיתי.

אותה שעה קם והיה הרבי מקוצק, ששמו נתפרסם יותר מכל גדולי החסידות – אבירה הטרגי של חסידות פולין, אשר אישיותו עדיין לא פסקה מלהעסיק חסיד וחוקר ואמן.

 

יח. הפילוג בחסידות פשיסחה    🔗

קשה מאוד היה בפשיסחה רושם הצטרפותו של ר' יצחק מאיר המתון והמפוכח אל ר' מנדל מטומאשוב. גדולי התורה שבין חסידי פשיסחה חזרו והפצירו בר' יצחק מאיר שייטול עליו את עול ההנהגה. ור' אברהם משה, שביקש כי ר' יצחק מז’אריק יהיה לראש, כתב מכתב אל ר' מנדל:

לאשר כי שמעתי ממך, בהיותך פה ביום השלשום, כי תחפוץ להתעכב עוד פה במקום הקדוש זלה“ה ראש השנה הבע”ל, אך פגעי הזמן והבלותיהם ענו בך להפר מחשבותיך הנעימים, לזאת אודיעך כי החימה שככה והאויבים נהפכו לאוהבים. לכן ידידי אם עוד רצונך בוער בקרבך כמקודם, בא נא הנה, אולי על ידי מנחם יבוא נחמותינו

ידידך אוהבך באמת ובאמונה

הק' אברהם משה בהרב זלה"ה

ולמכתב זה הוסיפו חבריו, ר' יצחק מז’אריק (מוורקה), ר' יעקב מרִיצִ’יווֹל (מראדזימין), ר' שלמה הכהן (מראדומסק) ור' משה מרוזוואדוב (בנו של ר' נפתלי מרופשיץ): גם אנחנו רעים אהובים מבקשים מאוד מאתך שלא לעשות באופן אחר, רק לבוא מיד לכאן ונתקשר באהבים, ואנחנו מצפים לעזרת ה' יתברך שיתעורר רחמים על אסיפתנו ויצמיח לנו ישועה…²⁴

חסידי פשיסחה שמו עתה כל יהבם על ר' אברהם משה, והוא הציע את ר' יצחק מוורקה. הסכימו ביניהם ונסעו אל ר' שלמה מלֶנצ’נה, אחד האישים המיוחדים מבין חסידי החוזה והיהודי, שהיה נרדף על ידי ר' נפתלי מרופשיץ ותלמידיו, והוא הכריע: ר' אברהם משה יהיה לרועה ולמנהיג. אז קם הפילוג בין חסידי פשיסחה, שהיו לשני ראשים: חסידות קוצק וחסידות וורקה (אחרי פטירת ר' אברהם משה).

בניגוד לטמפרמנט של אביו, היה ר' אברהם משה איש שכולו רגש והתפעלות. רגיל היה לפרוט על גבי נבל ולהתבודד ביער. כאשר הודיעו לו שאביו חולה, לא הלך לבקר אצלו, עד שנודע לו שהוא נוטה למות. ומיד אחרי כן חזר לביתו וסגר על עצמו, ולא נענה להפצרות אמו ולבקשת החסידים, ולא ליווה את ארונו. זמן קצר אחרי מות אביו אמר אל אמו: חשקה נפשי למות. אמרה לו: אביך אמר שצריך ללמוד למות. החזיר לה: כבר למדתי למות. אמרה לו: אבל שמעתי מאביך שצריך ללמוד הרבה למות. החזיר לה: כבר למדתי דיי למות. ואמנם, לא עברו ימים רבים והוא יצא על פני העיירות להיפרד מחסידיו, ומת באחת מהן (בשנת תקפ"ט).

אותה חריפות של פשיסחה הייתה טיפוסית כל כך, עד שלא פסחה אף על ר' אברהם משה הענוג, החולני ורך הלב.²⁵ אולם כוחו לא הספיק לעשותו לראש לעדת תלמידי אביו, והיה מעמדו דומה למעמדו של ר' ירחמיאל, בנו של היהודי, שישב אף הוא באותה פשיסחה…

אחרי פטירתו של ר' אברהם משה מילא את מקומו חברו ותלמידו ר' יצחק מז’אריק. ר' דוד מללוב הוא שגילה אותו בשעתו בעיירתו והביאו ללובלין.²⁶ לאחר מכן נמשך ר' יצחק אל היהודי מפשיסחה, ונשאר עם ר' בונים, ושמר אמונים לבנו. איש רך ובעל רגש מטבעו, דומה היה במהותו לרבו ר' דוד מללוב, צדיק תמים. המנהיגות בשעה טרופה לחסידות לא הייתה לפי רוחו, ומשקיבלו חבריו את מרותו, רצה להשתקע בפשיסחה, כבא להעיד שאינו אלא שומר המקום. קפץ עליו רוגזם של חסידי ר' ירחמיאל בן היהודי, שישב כאמור בפשיסחה, ור' יצחק פנה והלך לעיירה הסמוכה גוברצ’וב, ולאחר מכן קבע את דירתו בוורקה הסמוכה לווארשה.

מאז היו במרכזה של חסידות פולין שתי דרכים עיקריות, בעלות שיטות מוגדרות הניכרות מאוד בהבדלים שביניהן: חסידות קוצק וחסידות וורקה, אשר שתיהן יחד באו במקום חסידות לובלין וחסידות פשיסחה לפני כן. כל שאר העדות היו נחלות של צדיקים מן הדורות שלפני כן, שבניהם ותלמידיהם המשיכו בהווי מסוים, וחסידיהם התמידו בו מתוך הרגל.

 

יט. חסידות קוצק ופרשת הסתגרותו של הרבי    🔗

ר' מנדל מטומאשוב, שנודע יותר בשם עיר מושבו האחרונה קוצק, היה מוכן למנהיגות יותר מכל איש אחר בין תלמידי פשיסחה. כשם שהתכוון היהודי לתקן כל אשר לא עלה בידי החוזה לעשות, ור' בונים התכוון לעשות את אשר לא עשה היהודי, כך בא ר' מנדל להעמיד את פשיסחה על מהותה. ר' מנדל התכוון להקים עדה של חסידים שהם רק חסידים, שכל אחד ואחד מהם יפקיר את עצמו לשם האלהים, יבטל את כל הוויות העולם, ויהיה פנוי אפילו מן האגואיזם של קדושה – להחזיק טובה לעצמו על קיום מצווה, על לימוד תורה, על עיסוק בכוונות. ר' מנדל לא חידש חידושים בתורת החסידות, אלא בהווי החסידים. הרבי מקוצק לא היה מעוניין ב’נוסעים' – הוא רצה בתלמידים ובחסידים.²⁷ לטומאשוב ולקוצק היו באים אברכים ונשארים שם; לא עמדה בהם רוחם לרצות לחזור לבתיהם, ור' מנדל לא היה ‘פוטר’ את הבאים אליו, אלא היה מחזיקם אצלו במשך שבועות. ר' יצחק מאיר מגור אמר, כי בראותו את מאות האנשים הצעירים עוסקים בחסידות, ברור היה לו כי כל אחד מהם יתגדל כמו הבעש"ט, אלא שכנראה הזיקה להם ההתנגדות של ‘העולם’…

אכן, ההתנגדות של ‘העולם’ ליוותה את ר' מנדל מתחילתו. חסידי פשיסחה עצמם המשיכו להשפיע על ר' יצחק מאיר שיפרוש ממנו, והיו מוציאים עליו שמועה מדי פעם בפעם שעזב את רבו. ה’מתנגדים' מצאו בקוצק אותה מפלצת של חסידות, שהייתה קיימת לפני כן בדמיונם בלבד. והחסידים בני הזרמים המתונים ראו בקוצק סכנה לכל העדה. בחוגי החסידים בגליציה, שהיו מתנגדים קודם לכן לפשיסחה, היה שמה של קוצק שם של עיר הנידחת, והיו שהתירו את דמם של חסידי קוצק. קודם לכן היו מערערים על איחור זמן התפילה בין חסידי פשיסחה, עתה היו טוענים כנגד חסידי קוצק שאינם מניחים תפילין ואינם מתפללים כל עיקר.

היו מספרים על חסידי קוצק שבליל יום הכיפורים הם קמים מן השינה אחרי שתייה ביום, ונזכרים שצריך להתפלל ערבית. היו אומרים שטלית ותפילין שלהם ממושכנים אצל המוזגים.²⁸ היו מתארים את חסידי קוצק כמקיימי מצוות מתוך לגלוג.²⁹ היו אומרים שהם עושים סעודה בימי צום. כל מה שאמרו בגנותם של חסידים – אמרו על קוצק. וחסידי קוצק היו מלגלגים על האומר ועל הנאמר. ואם לגבי פשיסחה פחתה ההתנגדות במשך השנים, היה ההפך מכך לגבי קוצק. במשך הזמן הלך ר' מנדל ונעשה חריף יותר, מגורה יותר, קיצוני יותר – ואחריו הרבו חסידיו בהתנהגותם הקיצונית, שהייתה לזוועה בעיני זולתם.

ר' פייבל מגריצה ור' זושא מפּלוֹצְק, שאחרי מותו של ר' אברהם משה נתפתו לשידוליו של ר' יצחק מאיר ונסעו לטומאשוב, הלכו משם ודבקו בר' יצחק מוורקה. אמרו: טומאשוב היא ‘מהרש"א בלי גמרא’,³⁰ ואין זה לפי כוחו של כל אדם. ור' יצחק מאיר אמר סמוך לפטירתו של הרבי מקוצק: ראיתי חתיכת אש אמיתית, ושמתי את עצמי תחתיה במשך שלושים ושתיים שנה. והיה בדבריו משום הצטדקות על נאמנותו לרבו. ובתחילת הנהגתו של ר' מנדל אמר ר' יצחק מאיר לחברו ר' חנוך הכהן מאלכסנדר: תדע, כי כשם שהיו קולות וברקים בקבלת התורה על הר סיני, כן יש עתה קבלת התורה בקולות וברקים בטומאשוב.

אותן שלושים ושתיים שנים בהנהגתו של ר' מנדל לא היו שוות במהותן, והן מתחלקות לשתי תקופות: שתים-עשרה השנים הראשונות, בהן היה ר' מנדל רבם של חסידיו, ועשרים השנים האחרונות שבהן היה ר' מנדל סגור ומסוגר, וכוחו היה בהטלת אימה מסביב, במראה אישיותו העצומה, שהלכה ונשרפה באש שהבעירה.

ר' מנדל מקוצק ‘הנגלה’ לא היה שונה מצדיקי דורו במסגרת הכללית של הווי החסידים. אולם תפיסתו את החסידות הייתה זו של היחידים הגדולים שקמו לחסידות. הוא גרס: אמונה – משמע אמונה שלמה, אמונה בהשגחה פרטית ללא פנייה לרופא בשעת סכנה. כאשר חלה הרבי מקוצק בסוף ימיו, גזר ר' יצחק מאיר שישקוהו רפואות על כורחו. עבודת ה' – משמע עבודה לשמה, לעסוק רק בעבודת ה' ולהניח את העולם הזה, שאינו ראוי כלל שייתנו את הדעת עליו.³¹ העממיות שבחסידות לא הייתה עניין לו, הוא היה האריסטוקרט שבחסידות, שרצה רק בחסידות גדולים, הנשרפים באש הקודש הבוערת בקרבם.³²

אין ספק שהיה ר' מנדל איש בעל נשמה גדולה ובעל יצרים גדולים, ובעל מלחמה רבה בנפשו. האמונה הרבה שבלבו נלחמה קשה בספקות עצומים שנתעוררו בו. הוא היה איש שנתגלתה לפניו התהומיות שבנפש ושבחיים, ונתנה את התוצאה הטבעית של תהומיות הנפש: ניהיליזם. איש האמונה הרבה, הנתון במסגרת החסידות, רתם את הניהיליזם למרכבת החסידות, ומכאן יצאה מהותה של חסידות קוצק. אישים מסוג זה היו ידועים בתולדות החברה הדתית גם ביהדות. המשבר המתמיד שבחסידות הגביר את התהומיות.

החסידות הייתה כבר לתרבות, לאורח חיים שאי אפשר לפרוץ מסגרתו. ר' מנדל, שלא רצה להיכנע לה, הוכרח להכיר שהוא לא יתקן מה שלא תיקנו רבותיו. הוא הרחיק מעליו את הבינוניים, כשם שמשך אליו את המעולים – אבל זה לא הוליך לשום מטרה כלל, כשם שלא הוליכה לובלין לשום מטרה. על אף ההבדלים הרבים בדרכם בחסידות, עדיין אישיותו של ר' מנדל דומה ביותר לזו של החוזה, שר' מנדל ידע להתנגד לו עוד בהיותו נער בן חמש-עשרה שנה.

כך נמשכו הדברים שתים עשרה-שנה. קוצק פיתחה תרבות חסידית משלה, על אפו ועל חמתו של ‘העולם’. בין הצדיקים והחסידים שמקורם היה בפשיסחה, תפס ר' מנדל אותו מקום שתפס היהודי בין יוצאי לובלין, אלה שלא התנגדו לו ראו בו את צדיק הדור וקיבלו את מרותו.³³

מה קרה בסוף שתים-עשרה השנים הללו? הדבר נשאר סוד. יש אומרים: ר' מנדל נתפקר. אומרים: מעשה בליל שבת שבא לקדש על היין, קם וכיבה את הנרות, או לא כיבה אותם, אלא נגע בהם, כדי לחלל את השבת. נראה הדבר שמתנגדי קוצק ייחסו אחר כך לקוצק דברים שאירעו בבנו של ר' ישראל מרוז’ין, ר' בער מליאובה. לפי גרסת הסיפור הדרמטי קרא ר' מרדכי יוסף מאיזביצה, אחד מגדולי תלמידיו של ר' מנדל: אִסרוהו! קמה בהלה, אסרו את הרבי, ומאותו יום ואילך ישב ר' מנדל סגור בחדרו עד יום מותו.³⁴

נוסח איזביצה: סגרו את הרבי. נוסח קוצק: הרבי סגר על עצמו.

רבים ומשונים הסיפורים על אותן עשרים שנה שישב ר' מנדל בהתבודדות. גופו היה מוזנח, וחדרו היה מלא עכברים, שהרבי היה מכלכל אותם. בדלת היו שני פתחים קטנים, שדרך האחד היה מקשיב לפעמים לקול התפילה בבית המדרש, ודרך האחר היה מחזיר שלום לחסידים שזכו לכך. שבועות על גבי שבועות היו חסידים יושבים בקוצק וממתינים שהרבי יפטור אותם לשלום. במשך הזמן נעשה סדר קבוע: מלמדי תינוקות ומרביצי תורה היו מתקבלים לנטילת ברכת שלום, ואילו שאר החסידים – בעלי-בתים עשירים ורבנים – היו ממתינים בפרוזודורים ובחצר ובבית המדרש, עד שנפלה השמועה: הרבי פתח את הפתח…

בשנים אלו קם הווי מיוחד בחצר קוצק. ותיקי החסידים לא עזבו את קוצק. הם ישבו בהתמדה בבית המדרש באימה ובפחד, עסקו בחסידות והמתינו לרגע של זכייה, שמא יפתח הרבי את פתחו וייראה לפניהם. סתם חסידים ‘נוסעים’ היו מגיעים לקוצק, מי לשם חסידות, ומי בעניין דחוף: עצה, ברכה, תפילה. והיו שואלים אימתי יצא הרבי בפעם האחרונה, ומצטרפים לממתינים שם זמן רב, ואם הייתה השעה דחוקה להם, היו הולכים משם במפח נפש ודורשים אחרי רבי אחר. אנשי החצר ובני הבית היו נתונים בצרה ובמצוקה, נפשית וחומרית. חסידים הולכים ועוזבים. לעומת המעטים שנמשכו אל האיוֹם והנסתר, נמצאו הרבים במבוכה. ומבחוץ הייתה ההתנגדות הולכת ומתגברת. המתנגדים והחסידים, וחסידי איזביצה בראש, היו טוענים: בקוצק עובדים עבודה זרה; בקוצק נתונה העדה ברשותו של אדם שנטרפה עליו דעתו. הם דרשו: יושם קץ להדחת רבבות מישראל. ועוד אומרים משמו של ר' מרדכי יוסף: בקוצק עובדים לשברי לוחות…

וכגודל הציפייה להופעתו של הרבי בין חסידיו, כך רבה הייתה האימה שהיה מטיל בהופיעו ביניהם. פתאום היה פותח את הדלת ונכנס לבית המדרש. הופעתו לבד הייתה מטילה אימה: עינים לוהטות בתוך מראה פנים מוזנח וזקן פרוע, מהלך בלי בגד עליון ומצנפת משונה לראשו. היה ניגש אל היושבים ונותן עליהם בקולו דברי חירוף וגידוף: ריקים, כזבנים, מבלי עולם, מה אתם יושבים כאן? רשעים! פראים!… והמסובים היו קופצים ממקומם ונמלטים דרך החלונות. ובין הללו – גדולי החסידים וגדולי תורה, שהיו שקועים בדברי חסידות ובמשאה ומתנה של תורה.

פעולתו של הרבי לא פסקה בשנים הללו, אלא שהייתה תלויה במצבי הרוח, שרובם דיכאון ואדישות, מיעוטם התקפות של התפרצות, ולעתים גם שעות של חסד.

במידה שניתן לצרף מה שנשתייר בסיפורי חסידים ובמסורת צאצאי קוצק, אפשר להסיק מן הדברים, כי סופו הטרגי של ר' מנדל לא היה מאורע מפתיע. גם בשנים הטובות הייתה רוחו נתונה חליפות למצבי נפש של התרוממות וכוח, של אותה אש להבים שהייתה אופיינית לחסידות קוצק, ולמצבי נפש של שתיקה אילמת במשך שבועות רבים ושל ריכוז פנימי מתוך התבודדות. הדעת נותנת שהיה בעל רוח סכיזופרנית, ונשמתו הגדולה נתפלגה בין רוממות הנפש וכוחות כבירים של יצירה רוחנית לבין שברון רוח, דיכאון וייאוש והתפרצות הניגודים בכעס ואימים. ואולם, כל המכנה את טבע רוחו של ר' מנדל במונח מן הפסיכו-פתולוגיה, עוקר את נפשו מקרקעה ומעבירה לעולום אחר. והרי כל מהותה של נפש אינה ניתנת להגדרה אלא בקרקע גידולה בלבד, ואת המהות הסכיזופרנית הזאת יש לראות כשהיא נטועה בתוך שדה החסידות ובהווי של עדת חסידים ובית צדיקים מיורשי פשיסחה, ובימיו.

מועטים זכו באותם השנים ליחס ידידותי מצד ר' מנדל, וגם היחס הזה לא היה שווה בכל שעה. היחיד והמיוחד שזכה ליחס הטוב היה ר' יצחק מאיר מווארשה. מאותו היום אשר בו עשה ר' יצחק מאיר את ר' מנדל רב לעצמו ולעדת חסידי פשיסחה, נשאר כפוף ומסור ונאמן לרבו. אם לפני כן היו רבים מתגרים בר' יצחק מאיר ומעוררים אותו שיעזוב את רבו, עתה רבו המערערים על אדיקותו בקוצק. בייחוד עסקו בתעמולה כנגד קוצק חסידי איזביצה. ר' מרדכי יוסף עצמו, שהיה חברו של ר' יצחק מאיר עוד מימי פשיסחה, טרח להסיר את לב חברו מעם רבו. ואנשי גור מספרים: פעם אחת לפני ראש השנה בא חסיד מחסידי קוצק בעיר איזביצה וסיפר לר' יצחק מאיר, כי חסידי איזביצה מצערים הרבה את חסידי קוצק, והללו רשמו רשימה ובה שמותיהם של התקיפים שבין חסידי איזביצה, ומסרו לידו שייתן אותה לר' מנדל בראש השנה לפני התקיעות. נטל ר' יצחק מאיר את הרשימה מידו של האיש והקריבה אל הנר שעל השולחן, כאילו רצה להבעיר בה את הטבק שבמקטרתו. משהתחיל הנייר בוער, תפָסו בידו ר' יחיאל מאיר מגוסטינין, שהיה באותו מעמד, וקרא: כבר די, כבר די! וחטף את הנייר מידו. אמנם, אותם אנשים ששמותיהם נמחקו באש, נשרפו אחרי זמן קצר, הם ורכושם…

ובכל זאת גרם המצב בקוצק שקנאה וטינה קמו בין הרבי מקוצק לבין גדול תלמידיו. היה מצב דומה לזה שהיה בלובלין בין החוזה לבין היהודי. גם כאן היו ‘מקורבים’ מבני החצר שהיו מביאים את דיבת ר' יצחק מאיר לפני רבו. היו אומרים: מרד ר' יצחק מאיר ברבו, ‘עורך שולחן’, ‘אומר תורה’, ומקבל פתקאות. מזמן לזמן היה ר' יצחק מאיר נוסע לקוצק להצטדק. פעמים היה ר' מנדל שולח שליח לבדוק אם אמנם נוהג ר' יצחק מאיר ‘עולם’. כשר' מנדל שאל ממנו פעם אם נכון הדבר שהוא מקבל פתקאות ו’אומר תורה‘, החזיר לו ר’ יצחק מאיר: פתקאות – שקר, תורה – אמת, והרי אף סנדלרים כשהם נפגשים עוסקים יחד בעסקי מלאכתם…

אף על פי כן היה ר' יצחק מאיר מקבל לפעמים פתקאות – ובקוצק גופה. כאשר ראה בצערם של חסידים פשוטים העוסקים בדרך ארץ, והם יושבים שבועות על גבי שבועות בקוצק וממתינים לברכת פרדה, שלח את שליחו להכריז: כל הרוצה ‘להיפרד’ יבוא אליו לאכסניה שלו, ואף פתקאות הוא מקבל. כשנשאל מפי ‘מקורב’: לשם מה הוא עושה כך, והרי הוא יודע על הקנאה והשנאה מסביב, והוא נשמר בכל מקום מהקפדתו של הרבי – החזיר לו: גם אני איני קוטל קנים וכתפי רחבות לכשארצה…

ונראה שבכל זאת היו לר' יצחק מאיר פקפוקים בנוגע לרבו. הוא היה נוסע למקומות שונים ומבקר את צדיקי הדור, בייחוד בגליציה הרחוקה, ונתפעל הרבה מר' ישראל מרוז’ין בסדיגורה, עד שהיה לו צורך להכריז שנשאר נאמן לרבו בקוצק. וכאשר חזר מנסיעה אחת לגליציה והיה בקוצק, שאל ממנו ר' מנדל: מה נשמע בעולם? אמר לו ר' יצחק מאיר: ההתנגדות לקוצק רבה. אמר ר' מנדל: כך? ומה יעשו אם משיח יהיה בקוצק?…

הדמיון ללובלין בשנים האחרונות לקיומה של קוצק התבטא לפעמים בדברים קטנים. בחג שמחת תורה האחרון להיותו בקוצק, אסף ר' מרדכי יוסף ‘מניין’ וסידר ‘הקפות’, ולא הלך אל בית המדרש של הרבי. ר' מנדל לא ידע על כך, וכאשר עבר עם ספר התורה האיש שזכה בהקפה שהייתה מוכנה לר' מרדכי יוסף, ניגש הרבי אליו והרים את טליתו מעל פניו. ואז ראו מה רבה הייתה הרגשתו של ר' מרדכי יוסף שנשמר מפני עונש – ממש כמקרה שקרה את היהודי בלובלין, כאשר נתכבד לשמש שליח ציבור בבית המדרש של החוזה.

 

כ. ר' יצחק מאיר כמנהיג חסידי בווארשה    🔗

באותן שנים טרגיות בקוצק גדלה חשיבותו של ר' יצחק מאיר בין החסידים. אפשר לומר שהוא הוא אשר החזיק את קוצק שלא תיפול.

ור' יצחק מאיר היה מיוחד במינו בין חסידי קוצק. הוא היה בנו של רב בעיר קטנה, מאגנישוב. המגיד מקוז’ניץ השיא לאביו, כשנתאלמן, את המשרתת אצלו, וכשנולד ר' יצחק מאיר נטלו המגיד אליו, וגידל אותו בביתו. ר' יצחק מאיר היה רק פעם אחת בלובלין, והיה רואה עצמו כתלמיד לובלין. כל ימיו הצטער על שלא הכיר את היהודי – משום שאביו וחותנו הפריעו לו בדבר – וחשב את עצמו לתלמיד היהודי, והיה מרחיק מעליו את רודפי היהודי בלובלין. הוא נשא לאשה בת של עשיר מעשירי וארשה, משה חלפן, ובווארשה הכיר את ר' בונים, ונקשר בו. ר' משה אליקים מקוז’ניץ, בנו של המגיד, ניסה להחזירו אליו, ולא עלתה בידו. בניו של ר' יצחק מאיר – י“ג במספר, ויש אומרים י”ז – מתו עליו בחייו. ר' יצחק מאיר ראה בדבר מעשה הקפדה של ר' משה’לי מקוז’ניץ. לפי סיפורם של החסידים, היו הילדים נופלים חולים ומתים בכל אחת מנסיעותיו לפשיסחה, אולם ר' יצחק מאיר לא נענה להפצרות אשתו, ונשאר נאמן לר' בונים. כאשר מת בנו האחרון, ר' אברהם מרדכי, שהיה משתעשע בו, התמרמרה אשתו על גורלה. אמר לה: התנחמי בדבר הזה – כאשר ישכל איש ישראל את ילדו, ימצא נחמה באומרו: איצ’ה מאיר שיכל י"ג בנים ובנות, וקיבל את הדין…

ר' יצחק היה גדול בתורה. ספרי חידושיו על הש“ס והשאלות-ותשובות שלו הם מטובי ספרי הפלפול במאה הי”ט. הוא קשר קשרים עם גדולי התורה בדורו, אף מן המתנגדים במזרח ובמערב, ועם צדיקי הדור וחסידיהם. היה מתון כלפי כל אדם והצטיין באהבת הבריות. היה תופס ישיבה ומלמד תורה, ומאסף סביבו חסידים שהיו מעיינים בתורת הסוד ומייחלים למוצא פיו; ועם כל גדולתו בתורה, היה מקדים את חסידותו לתורתו. פעם אחת ראהו נכדו בשעת בדיקת חמץ ערב הפסח, שהוא לוקח כמה ספרים עבים, כתבי יד של חידושיו, ושורפם באש. שאל ממנו: הייתכן? הסביר לו: עיקר הלימוד הוא שיהיה לנחת רוח לפני ה' יתברך, ולכן צריך האדם להיזהר בחידושיו בתורה, כי פעמים הוא נהנה בשעת החידוש, וזה לא טוב, ו’כפרה' אצלי כל הפלפולים, אם נתערבה בהם איזו כוונה שאינה אמיתית.

ופעם אחרת הביא אתו לקוצק כתב יד שהיה יקר בעיניו, ביאור על שולחן ערוך חושן משפט, שבו יישב את כל דברי הפוסקים והמפרשים הראשונים, מפני קושיות בעל הש“ך עליהם. עיין בו ר' מנדל ואמר לו: ספרך טוב מאוד, אולם יש חשש, שאם יתפרסם יפסקו לפיו הלכה, ויעזבו את לימוד הש”ך, שמחברו למד תורה לשמה ביגיעה ובהתמדה… כשיצא ר' יצחק מאיר מלפני רבו היו פניו בוערים ועיניו זולגות דמעות, ואמר לתלמידו כי כל הון לא ישווה בעיניו נגד החיבור היקר הזה, ואינו רואה שום טעם לבערו מן העולם. בהתרגשות רבה הילך אנה ואנה באכסניה שלו ומילא את הבית ענני עשן ממקטרתו. ואחר נטל בידיו נפט וקיסמים והבעיר אש ושרף את ספרו. והעיד על ספרו, שעמל בו כמה שנים, ולא היה שום צד פנייה או קנטור בכתיבתו, והוא המעולה בכתביו ויקר לו כבבת עינו, אבל –מצווה לשמוע דברי חכמים. ר' מנדל נתפעל אחר כך הרבה, כאשר נודע לו שר' יצחק מאיר שרף את חיבורו.

בתחילתו היה ר' יצחק מאיר עוסק בתורה ובחסידות מתוך הרחבה, בזכות חותנו העשיר. אף ניסה כוחו במסחר, ולא הצליח. אחר כך תמך בו אחיו העשיר. חותנו ירד מנכסיו ומת, והשאיר בת שלא הייתה נשואה, ואף נחות דרגה שנשתדך בה לא רצה לכוֹנסה. משנתאלמן ר' מנדל מקוצק, השיאה ר' יצחק מאיר לרבו. בשידוך זה הבטיח ר' יצחק מאיר את קשריו עם קוצק בעיני כל מי שרצו להסירו מעם רבו.

מלבד תורתו וחסידותו, היה ר' יצחק מאיר עסקן מובהק. מידה זו ירש מר' בונים יותר מכל תלמידי רבו. דומה שאף היה מעורב, הוא ור' מנדל מקוצק, במעשי אהדה לענייני המרד הפולני של 1831, ומשום כך הוכרחו שניהם לעקור מווארשה לברודי שבגליציה, וחזרו משם נושאים שמות משפחה אחרים. עוד ימים רבים אחר כך היה קשה להניע את השלטונות לאשר את מינויו לרב בקהילת וארשה, מחמת חשד המרד שהיה משוך עליו.

המשכילים והמתבוללים עשו חַיִל במשך אותן עשרות שנים ראשונות של המאה הי"ט. ר' יצחק מאיר היה המנהיג של עדת וארשה, שעמד בפרץ כנגדם. משום מידותיו התרומיות ומשום גדולתו בתורה לא יכלו גם ראשי המתבוללים לעמוד בפניו כשהיה פונה אליהם ומבקש שיבטלו את רצונם מפני רצונו. עוזרו ושותפו בעסקנות היה ר' יצחק מוורקה. שניהם היו מופיעים בפני השלטונות ומשיבים מלחמה לעסקנים המתבוללים, ושניהם היו מנסים להשפיע על הללו שיחזרו בהם מתכניותיהם. להתנגשויות קלות הגיעו הדברים בשעה שעמדו להטיל את חובת בית הספר הכללי על ילדי ישראל, שני הצדיקים פנו בעניין הזה גם אל מונטיפיורי, בשעת ביקורו בווארשה, והשפיעו עליו ברוחם.

קשה יותר הייתה מלחמתם כנגד ‘גזרת הלבוש’ בשנת 1845. ר' יצחק מוורקה רדף אחרי מונטיפיורי להשיג את תמיכתו בשתדלנות החסידים, אך ר' מנדל מקוצק אמר: שטות היא! מונטיפיורי הוא עסקן יקר, אך נחוץ שיישפך דם יהודי רב כדי שהוא יתערב… גם ראשי המשמרים הסכימו לשינוי הלבוש, ור' זלמן פוזנר, מגדולי העסקנים של יהודי פולין באותם ימים, עשה מעשה ושינה את לבושו. רק החסידים עמדו בפרץ ואמרו: לא נחליף את הבגדים.

בשנת 1846 היו שוטרים תופסים יהודים בחוצות וארשה, מגלחים את זקנם ופאותיהם וחותכים את כנפות בגדיהם או אונסים אותם להחליף את בגדיהם. הייתה בדבר עצת ראשי המתבוללים. החסידים המשיכו להתנגד, אך משנעשתה הגזרה קשה, נכנעו גם הרבנים וגם צדיקי החסידים. אפילו ר' מנדל מקוצק אמר שצריך להיכנע. היחיד בין כל גדולי הדור שלא ויתר היה ר' יצחק מאיר מגור, שטען כי זו היא מצוות מסירות נפש על עַרְקְתָא דִמְסָאנָא [=שרוך הנעל]. נמצא עוד אחד בכל פולין שעמד על דעתו בדבר הזה, גם הוא מגדולי התורה והחסידות, אם כי חסידותו היתה בעל-ביתית מאוד: ר' אברהם מצ’כנוב. גם הוא פסק שיש להתנגד לגזרה במסירות נפש. וכאשר אמרו לו: כיצד יכול אדם לפסוק בדבר כזה על דעת עצמו, קם ונסע לווארשה ובא אצל ר' יצחק מאיר, ושאל ממנו, מה דעתו בעניין גזרת הלבוש. החזיר לו ר' יצחק מאיר: יש למסור את הנפש על הדבר. בירך ר' אברהם: ‘ברוך שכיוונתי לדעת גדול’, וחזר תכף לעירו, מבלי שישב על כיסא. כאשר הובאה דעתם של השניים לפני ר' מנדל מקוצק, לא הייתה דעתו נוחה: היכן מצאו דין זה, שלפיו פסקו להפקיר חייהם של ישראל?

ר' יצחק מאיר לא הצליח בדבר הזה להשפיע על אותם מבין המתקדמים, שלא היו מעיזים כנגדו. אולם, אף הם לא הצליחו לפתות אותו שיסכים לדעתם. משראו המשכילים שלא יוכלו לר' יצחק מאיר, ואף איומי השלטונות לא הועילו, רמזו למי שרמזו ור' יצחק מאיר נאסר בלילה והובא לבית הסוהר: מסרו לידו כתב לחתימה, שהוא מסכים לשינוי הלבוש, ואם לא יחתום – יגלחו את זקנו. ר' יצחק מאיר סירב והושב בין גנבים ופושעים. עוד לפני שעלה עמוד השחר, נתכנסו רבבות חסידים בחוצות וארשה, ומשלחות רצו אל הנציב הרוסי והזהירוהו מפני התוצאות העלולות להביא לידי מרד במדינה… גם רבים מן המתקדמים – ואף משכילים נוצרים – יצאו במחאה חריפה על מעשה ברברי זה. ניצח ר' יצחק מאיר. השלטונות הצטדקו על המעשה שנתפתו לעשותו, וראשי המתקדמים עקרו בינתים מן העיר מחשש לחייהם.

השלטונות האריכו את המועד לשינוי הלבוש עד שנת 1850, בתנאי שכל הממשיך ללבוש את בגדי היהודים יעלה מס מיוחד, מס הלבוש. אמרו החסידים: עד 1850 יבוא משיח, ובינתיים גזרו: יישאו העשירים את העניים. בכל בתי התפילה של החסידים היו אוספים כסף לתשלום מס הלבוש – ולא שינו החסידים את לבושם.

בינתים, בשנת 1848 חל שינוי במעמדה החוקתי של פולין, וגבר כוחה של רוסיה. מכיוון שכך, ניתן ליהודים לבחור בין שני סוגים של בגדי גויים: בגד עליון קצר, מכנסים ארוכים וכובע, ובלי זקן, כמנהג הגרמנים, או בגד עליון ארוך שסוע בגבו, מצנפת, מגפיים, ועם זקן מגודל, כמנהגם של סוחרי רוסיה. אמר ר' זלמן פוזנר ואמרו המשכילים: מנהג אשכנז; אמר ר' יצחק מאיר: מנהג רוסיה. נתקבלה דעתו של ר' יצחק מאיר, וזה מקור לבושם של חסידי פולין.³⁵

 

כא. תוצאות המשבר בקוצק    🔗

המשבר בקוצק היה משבר מתמיד, והוא הלך והחמיר. חסידים סתם, ‘נוסעים’ ומבקשי עצה ורפואה, מצאו עתה את תיקונם אצל צדיקים אחרים – אם אצל יורשי הצדיקים הראשונים, צאצאי קוז’ניץ ופשיסחה, אם אצל תלמידי לובלין ובניהם, ואם אצל חבריו לשעבר של ר' מנדל מקוצק – ר' יצחק מוורקה ובניו, ר' יעקב מראדזימין ור' שלמה מראדומסק. ר' מרדכי יוסף מאיזביצה הסיר מאחרי קוצק רבים מן החסידים החשובים, מ’בעלי המוח'.

כל אותן שנים של ההסגר היה ר' יצחק מאיר מווארשה העמוד החזק שעליו נשענה קוצק. לא לחינם היו מתנגדי קוצק ומי שפרשו ממנה להוטים כל כך להסיר את לבו של ר' יצחק מאיר מאחרי קוצק. אילו סר משם, הייתה אגדת קוצק מסתיימת בחייו של ר' מנדל. את חשיבותו של ר' יצחק מאיר העריכו גם אותם אנשים מבני החצר והנספחים אליה, שטרחו לקומם את ר' מנדל כנגדו. אף על פי שר' יצחק מאיר היה חוזר ומבליט את נאמנותו לקוצק, אין ספק שפעמים רבות היה מהסס בדרכו, ונסיעותיו למרחקים אל צדיקי הדור היו מכוונות למצוא לו רב. ובינתיים הלכה ורבתה חשיבותו בין חסידי קוצק, בין כל החסידים, ואף בין המתנגדים. ר' יצחק מאיר התכונן להיות מנהיג. אולי משום כך דחה את כל ההצעות לשבת על כיסא הרבנות, ובתוך כך גם את הצעת החסידים להושיבו על כיסא הרבנות של וארשה, שנתפנה בימיו פעמיים.

אחרי פטירתו של ר' מנדל היה הכול מוכן להנהגתו של ר' יצחק מאיר. ר' מנדל השאיר בן, ר' דוד, שנתחנך להיות רבי, אולם הוא היה אישיות חלשה ולא הצטיין בשום דבר בין ראשי שיבוטא כחסידי קוצק. אתו נשארו החסידים הפשוטים, אותם שהיו באים למצוא ישועה בקוצק, וכבר בחיי אביו הורגלו לראות את ר' דוד כממלא מקומו ב’רבִּיוּת‘. המצב היה דומה לזה שהיה בלובלין ובפשיסחה: תלמיד שהיה גדול מן הבן. כמו אחרי פטירת ר’ בונים היו גדולי החסידים מודאגים, כיצד להחזיק את החבילה שלא תתפרד, אם כי המצב לא היה דומה וכבר היה פירוד.

המשבר רב הימים בקוצק ומחלתו הממושכת של ר' מנדל בימיו האחרונים, נתנו שהות מספיקה לגדולי החסידים להימלך בדעתם. ר' מנדל לא סייע ליורשיו. הוא לא החזיר תשובה לשום שאלה ששאלו ממנו. מר' יצחק מאיר לא נטל את אמונו אף עתה. שיחתם האחרונה נשארה סודם. בכ“ב בשבט תרי”ט נפטר ר' מנדל מקוצק.

בקוצק, שם נשארו ר' דוד וחסידים רבים אחרים שנטו להחזיק במקום, לא נסתיים העניין. גדולי החסידים נסעו עם ר' יצחק מאיר לווארשה. בדרכם אמר ר' יצחק מאיר לחבריו: ומה נעשה עתה? ואמר לאחד מהם, ר' ברוך סטוצ’ינר: חושבני שאתה איש מבין בדבר ותיסע לליובאוויץ' לראות אם יש שם מקום עבורנו… דבר זה טיפוסי לר' יצחק מאיר, שלא ראה לפניו מקום לחסידי קוצק בפולין. דבר דומה לכך נראה אצל תלמידי ר' יצחק מוורקה, ר' פייבל מגריצה ובנו ר' יחיאל. אמנם, הוא גופו חשב לבחור לעצמו רב, את חברו ר' חנוך הכהן מפרושניץ (מאלכסנדר), שהיה עתיד להיות תלמידו וממלא מקומו.

ר' יצחק מאיר התחיל לנהוג עדה. בעוד כמה מגדולי החסידים חשבו להוסיף להחזיק בקוצק, גברה השפעת מעריציו של ר' יצחק מאיר, ובני ר' מנדל וחתניו ואיש סודו הירש מטומאשוב באו גם הם לווארשה ‘לחסות בצלו’ של ר' יצחק מאיר. וכאשר החליטו להשאיר ניר לקוצק, בא לווארשה ר' דוד בנו של ר' מנדל ו’התחיל לנהוג' בהסכמתו של תלמיד אביו. ולא זו בלבד, אלא שר' יצחק מאיר נעשה לאפוטרופוס על ירושת קוצק ועל חלוקתה הנכונה וכל עוד היה חי מישהו מחצר קוצק, הייתה גור – דהיינו צאצאיו של ר' יצחק מאיר – מחזיקה בקופת קוצק, ושליח מיוחד היה יוצא לגבות את מס הקופה הזאת.

ר' יצחק מאיר חידש את פני החסידות. כל אותם חסידים שלא רצו להודות בפשיסחה ובקוצק, בגלל ה’תעתועים' – הקיצוניות החריפה שהייתה בין חסידיהן – נתפייסו לר' יצחק מאיר. הוא עצמו היה אומר: ר' בונים הנהיג את העולם באהבה, הרבי הנהיגם ביראה ואני מנהיגם בתורה. חברו-תלמידו ר' חנוך ניסח: פשיסחה הייתה מידת אהבה, קוצק – מידת יראה, גור – מידת תפארת, הכוללת את שתיהן.

מלבד תורה והתלהבות הייתה באישיותו של ר' יצחק מאיר מידה רבה של ידיעת הבריות וידיעת קירובם. חסידי קוצק כבר לא הורגלו בחיי צוותא כאלה שהיו עתה בווארשה, ואחר כך בגור. אכן, ר' יצחק מאיר חזר בו מניסיונו לנהל את ‘העולם’ מווארשה, מכרך גדול. מהותה של החסידות וכוחו של הרבי דרשו מקום מצומצם יותר. קהילת גור, שאביו של ר' יצחק מאיר שימש בה רב, הציעה לפניו את כיסא הרבנות: רבי בעיר – שפע בעיר, מאלפי החסידים הבאים לשם. ואמנם, רבנות זו הייתה בעיקר רבנות של כבוד, ור' יצחק מאיר התנה תנאי, שמותר לו לשבת רוב השנה מחוץ לקהילתו – העסקנות החזיקה אותו בווארשה. בשנת תרכ"ו נפטר ר' יצחק מאיר. הוא השאיר אחריו כשלושים אלף חסידים והיה נערץ על פני כל חבריו צדיקי החסידים.

ר' יצחק מאיר החשיב את מנהיגותו בחסידות, וכאשר היה מדבר בהשתלשלות מסורת החסידות, היה מונה את הבעש"ט, המגיד ממזריץ‘, הרבי מלובלין, היהודי מפשיסחה, הרבי ר’ בונים, והרבי מקוצק – שהוא ממשיך העדה אחריו.

נכדו של ר' יצחק מאיר, ר' אריה לייב, היה עדיין צעיר, ולא רבים היו החסידים שנמשכו אחריו. חסידי גור חזרו לאכסניות אחרות: לצ’כנוב, לראדזימין, לקוצק. גדולי החסידים נסעו אל חברו ותלמידו הגדול של ר' יצחק מאיר, ר' חנוך הכהן מאלכסנדר. ר' חנוך הכהן כבר היה קרוב לבן שבעים שנה, ונהג רק שנים מעטות. הוא נפטר בשנת תר"ל.

ר' חנוך מאלכסנדר היה מטיפוס החסידים הראשונים. הוא איחד בקרבו תורה ועבודה, והיה תלמיד ותיק בפשיסחה, בקוצק ובגור. מעמדו בימיו של ר' יצחק מאיר היה דומה לזה של רבו האחרון בימי קוצק. הוא היה עמוד התווך ובעל הסמכות הגדולה בקהל חסידי רבו. דרכו הייתה בהתלהבות ובחריפות של קוצק, שהוסיף עליהן ממידות גור.³⁶ ידוע מאמר שלו על מידות הנפש, שנאמר ביידיש של חסידים, שיש בו תמצית כל תורת החסידות בנוסח פולין:

… עצבות אינה עברה, אבל טמטום הלב שהעצבות מביאה, אין שום עברה יכולה להביא. מה שאנו אומרים שמחה, אין כוונתנו לשמחה של מצוה, כי זו היא מדרגה. אנו מתכוונים לומר: רק לא עצבות. פשוט: יהודי שאינו מהלך בשמחה על שהוא יהודי, הרי הוא כפוי טובה כלפי שמים. סימן הוא שמעולם לא שמע את הברכה ‘שלא עשני גוי’. הוא ממשמש עצמו אם הוא חסיד אם לאו – זו היא גאווה. מדוע זה חסיד? רק יהודי. עצבות היא שאול תחתיה. ומה הוא עצם העצבות? מגיע לי, חסר לי, בגשמיות, ברוחניות – והכול אני! מרירות הרי היא שבירות הלב. הרי באמת אף אמיתות כחוט השערה אינה יכולה להיות בלי מסירות נפש. והרי לא עשיתי עדיין כלום, ובכל זאת אני חי בעולם, אני שואף אוויר הרי יש כאן שמחה: וזה הוא ההפך מעצבות. אבל בין עצבות למרירות יש כחוט השערה, וכל התורה כולה עומדת על כחוט השערה: נשחט רובו – כשר, מחצה – טרפה, וכו'… וזה הוא ההבדל: מעצבות נעשית כבדות הגוף – אדם שוכב לישון ואינו סובל את עצמו, ואינו סובל יהודי אחר, אדם חריף לעצמו. אבל מרירות אינה מניחה לישון: הרי לא החילותי עדיין לעשות! חוטפים תפילה, לימוד, מצווה, כשמרגישים ביהודי נהנים מראייתו. ובכל זאת, אף הדקה שבמרירות יש בה נגיעה לעצבות, והשפלה שבשמחה מקורה בקדושה.³⁷

זהו קשר של חוט, שנמשך מלובלין ואילך. זו הייתה תורתו של החוזה.

אחרי פטירתו של ר' חנוך הכהן, הלכו רוב חסידיו אחרי ר' אריה לייב מגור, נכדו הצעיר של ר' יצחק מאיר, אחרים הלכו אל ר' פנחס מפילץ, בעל אחותו של ר' לייב, ולצדיקים אחרים. ר' לייב נפטר בשנת תרס"ה. הוא השאיר אחריו ספר בשם ‘שפת אמת’, שנחשב בין טובי הספרים בספרות החסידית בדורות האחרונים. אמנם גם בו אין הרבה מן החידוש מעבר לדרך הסלולה של החסידות, מלבד מאמרים בודדים פזורים פה ושם. בני, הרבי מגור שבארץ ישראל, הוא שהיה הרבי האחרון בעיירה גור.³⁸

 

כב. חסידות וורקה וחסידות אלכסנדר    🔗

ר' ישראל יצחק מוורקה נפטר בשנת תרמ"ח. הוא ירש מפשיסחה את האהבה, אהבת ישראל ואהבת הבריות, ובה הייתה טבועה כל עסקנותו הציבורית, לצדו של ר' יצחק מאיר מגור. במהותו היה בעיקר יורשו של ר' דוד מללוב, מי שגילה אותו והביאו לחסידות. כנגד הדרך החריפה של חבריו מפשיסחה, היה הוא איש רך לב ואוהב את המון העם. לא לחינם נמשך, לאחר שנפטר ר' בונים, אחרי בנו ר' אברהם משה. הנה סיפור אודותיו:

הוא היה רגיל ללמד שיעור ב’עין יעקב' באחד מבתי המדרש של וארשה. ואף גדולי החסידים ורבותיהם היו מפליגים בשבח שיעוריו. ערב אחד הסביר בהתרגשות את העניין של הִין צדק ואיפת צדק ואת הרעה הרבה הצפונה במעשה רמייה במשקל ובמידה. היה שם חלבן שהדברים עשו עליו רושם עמוק. הלך והשליך את מידותיו והתקין לו מידות נכונות והתחיל למזוג ללקוחותיו חלב שאינו מהול במים ובמידה הנכונה. עברו כמה ימים ואותו חלבן בא לפני ר' יצחק וסיפר לו: כך וכך עשיתי, ומאותו יום ואיך התחילו הלקוחות מתאוננים על החלב שאינו טוב… נמלך ר' יצחק ואמר לו: אם העולם שטוף בשקר עד כדי כך, הוסף נא טיפה אחת מים לכל מידה, רק טיפה אחת, לצאת ידי חובה…

בסיפור הזה יש הרבה מן האופייני לדרכה של וורקה, לעומת זו של קוצק.

ר' יצחק הוריש את מקומו לשני בניו, ר' יעקב דוד מאַמְשִינוֹב ור' מנדל מוורקה, ולחתנו ר' אהרן מנאדרוז’ין. מהללו הסתעפו אחר כך בתי הצדיקים של וורקה, אוטווצק, סְקְיֶרנְיֶיביץ (ר' שמעון הראשון, בנו של ר' מנדל מוורקה), עד הדור הזה.

גם בוורקה, הייתה שאלת התלמיד והבן. החסידים הגדולים של וורקה הלכו אחרי חברו של רבם ותלמידו, ר' פייבל דנציגר מגריצה, תלמידו של ר' בונים. מעמדו של ר' פייבל בוורקה היה כמעמדו של ר' חנוך הכהן בגור, והיו לו חסידים שלו כבר בחיי רבו. ר' פייבל, רבה של שֶפְּס, גריצה ומאקוב, היה אבי בית הצדיקים באלכסנדר, היורש העיקרי של חסידות וורקה.

תולדות הבית הזה טיפוסיות, יותר מתולדות בית גור, לדרכי ההשתלשלות של הנהגת החסידים בפולין בדורות האחרונים – השתלשלות ההנהגה בין הבנים והתלמידים. כאן לא נפסק קו הירושה של הבן על ידי התלמיד, אלא נתערבו משפחת הבן במשפחת התלמיד: בניו של צדיק נעשו תלמידים לתלמידו, ובניו של התלמיד חזרו ונעשו תלמידים לבנו של הצדיק הראשון, אם בדרך שלום והסכמה הדדית ואם מתוך טינה, בהתפרדות ‘העולם’ לבני הצדיק הראשון ולבני התלמיד, וחוזר חלילה. בירושת וורקה נמצא מעורבים שלושה בתי צדיקים: צאצאי וורקה, ביאלה (צ’כנוב) ואלכסנדר.

ר' יצחק מוורקה נפטר באחרון של פסח תר“ח. גדולי החסידים קיבלו עליהם את הרב ממאקוב, ר' פייבל מגריצה, לרבם. גם שני בניו של ר' יצחק נעשו כפופים לו, אם כי נשאר גם להם צל של מנהיגות, בייחוד לבן הגדול, ר' יעקב דוד (מאמשינוב). ר' פייבל ‘משך עדה’ במאקוב. בשמיני עצרת תר”ט, שישה חודשים אחרי מות רבו, נפטר גם הוא מן העולם. חסידיו נתנו עיניהם בבנו הצעיר של ר' יצחק מוורקה, ר' מנחם מנדל, שהיה איש עניו מאוד ולא נחשב לגדול בתורה. נתחלקו חסידי וורקה בין אחיו ר' יעקב דוד מאמשינוב ובין ר' יעקב אריה מראדזימין. צדיקי הדור הפצירו בר' מנחם מנדל, ולאחר זמן נעשה גם הוא לרבי בוורקה. ר' מנדל היה אהוב מאוד על החסידים וסיפורים רבים מסופרים על גדולתו הנסתרת. כנגד דברי הלגלוג שאין הוא גדול בתורה, אמר עליו ר' יצחק מאיר מגור: הוא עילוי ב’יידישקייט‘. ר’ ישראל מרוז’ין שאל את ר' יצחק מוורקה מנין זכה לבן כזה. השיב לו: מאוצר מתנת חינם…

ר' מנדל השאיר שני בנים: ר' שמחה בונים באוטווצק, ור' שמעון בסקירנייביץ. ר' בונים היה מטיל אימתו על הבריות בקיצוניותו, בחומרת הדינים והמנהגים, והיה פוקד רוחות ודיבוקים. החסידים לא הלכו אחריו, והוא עלה לארץ ישראל, גורש משם על ידי השלטון, כנראה מחמת הלשנה, חזר לפולין ופרש ממשפחתו. הוא המשיך בדרכו הראשונה, ולאט לאט נתאספו גם סביבו חסידים, רובם מפשוטי העם שבין חסידי וורקה. הוא נפטר ונקבר בטבריה בשנת תרס"ז. ממנו יצאו הצדיקים מאוטווצק, מוורקה וּמִפַּלֶנִיץ. מקצת חסידי אביו ירש אחיו, ר' שמעון מסקירנייביץ, ואת עיקרם ירש ר' בעריש מביאלה, התלמיד המובהק.

ר' בעריש היה בנו של ר' אברהם לנדא מצ’כנוב, אחד האישים המצוינים בין מנהיגי החסידים בפולין. ר' אברהם, מגדולי היחס בעולם התורני, היה מגדולי התורה בזמנו, ולספריו בהלכה ובפלפול יצא שם בימיו. הוא היה רבי של חסידים מן הסוג הלמדני: עסק והעסיק בתורה, היה מחמיר קיצוני, ונטו אחריו רבנים ובעלי בתים תורניים יותר מאשר חריפי החסידים. מבניו נתפרסמו ר' וולף מסְטריקוב, ור' בעריש מביאלה.

ר' וולף היה מתלמידי קוצק, והמשיך בקו החריפות העזה של קוצק. הוא נתפרסם בין החסידים בחכמתו הרבה, בחריפותו ובבדיחות דעתו. היה מליץ, ואף חיבר ספר שירים ומליצות.

ר' בעריש היה מתלמידי וורקה, והיה מגדולי החסידים בעלי המידות והמדרגות. שמונה שנים ניהל את עדת חסידי וורקה, אחרי רבו ר' מנדל, ונפטר בשנת תרל"ו. מקצת חסידי ר' בעריש, חזרו אל צאצאי וורקה, וגדולי התלמידים ורוב העדה הלכו אחרי תלמידו, ר' יחיאל, בנו של ר' פייבל מגריצה, שהיה רב בטורצ’ין, בגריצה,

בפִּילץ, ולבסוף באלכסנדר.

ר' יחיאל, שהיה עם אביו מתלמידי וורקה, היה כרבו ר' יצחק מוורקה, נודד מחוץ לפולין לראות את צדיקי הדור. הוא היה כרוך הרבה אחרי ר' ישראל מרוז’ין שהתגורר עתה בסדיגורה – עד כדי כך שאביו ראה צורך לפייס בשל כך את הרבי מוורקה. מפליא הדבר, שגם ר' יצחק מאיר מגור, שהיה גדול התורה בדורו, וגם ר' יחיאל מאלכסנדר, שהיה גם הוא גדול בתורה ובקבלה, כרוכים היו אחרי נכדו זה של המגיד ממזריץ‘, שידוע עליו כי לא הצטיין לא בנגלה ולא בנסתר, ומה שנראה ממנו עורר התנגדות רבה עליו. פעל כאן אותו כוח אישי מיוחד, שכל בני דורו ציינו בר’ ישראל.

כאשר בא ר' יחיאל להלוויית רבו בביאלה, נפל על הארץ וקרא בקול בוכים: ‘לך ה’ הצדקה' – את הטובים הצדיקים אתה נוטל לעצמך, ‘ולנו בושת הפנים’ – ואצלנו נשארים רק בעלי הפנים המבוישות…

ר' יחיאל היה איש צדיק, עובד ה' באמונה ובהתלהבות ועניו גדול. הוא לא הסכים לקבל על עצמו את ההנהגה, עד שהושיבו בית דין של שלושה, שפסקו כי אסור לו לסרב… הוא היה רגיל לומר, כי בחרו בו למנהיג, משום שהוא יודע כי הוא גרוע מכל העולם כולו, ולא יגיע לידי יהירות… בהתחלת הנהגתו ואף כעבור עשר שנים בקירוב עדיין היה מזכיר עצמו לפני צדיקים, לפני צאצאי ר' דוד מללוב ולפני ר' הלל מקוֹלוֹמֵיה, שיתפללו עליו, כי ‘העולם’ טועה בו, והוא מסייע בידם ומטעה אותם, והוא חושש פן לא יהא סיפק בידו לעשות תשובה. ובצוואתו לבניו כתב:

ועוד הנני מוסיף, אשר תשתדלו בכל מאמצי כוחכם לבקש מכל אחד ואחד שמבואר בפנקס שנתן מעות… שימחלו לי, ובפירוש יאמרו בפה מלא שהם מוחלים לי… שלא יהיה בזה שום חשש עונש ח“ו… אף שטעו בי ח”ו, עם כל זה הם מוחלים במחילה גמורה… מאוד מאוד הנני מבקש מבָּני יחיו ומהמאספים המעות, שיהיו משתדלים למלא רצוני בזה בכל מאמצי כוחכם…³⁹

התלהבותו הייתה מפורסמת, ור' ישראל מרוז’ין היה קורא לו ‘השרף’. בכלל היה יורש נאמן של חסידות וורקה, ואף הרחיבה והעמיקה: אהבת ישראל, דאגה לכלל ישראל, שמחה, אחווה בין החסידים ואהבת התורה. גם ההקפדה בחומרת הדין גם רכות הלב עברו מוורקה לאלכסנדר. כדרכה של וורקה הייתה חסידות אלכסנדר חסידות של רגש ומידות טובות יותר מחסידות של עמקות, אם כי ר' יחיאל היה גדול בתורה והייתה לו יד בקבלה.

אחרי פטירתו של ר' יחיאל, בשנת תרנ"ד, ירש בנו, ר' ירחמיאל ישראל יצחק, את עדתו ושוב עמדה שאלת ירושת הבנים והתלמידים. שני פלגים גדולים של חסידי אלכסנדר עברו משם למקומות אחרים. פלג אחד, שבראשו עמד אחד מבניו של ר' בעריש מביאלה (אין שמו ידוע לי), הלך אחריו אל ר' שמעון מסקירנייביץ, בנו של ר' מנדל מוורקה. פלג אחר עזב את אלכסנדר והלך אחרי אחד מתלמידיו של ר' יחיאל, ר' דוד מחְמְיילְנִיק, ואין ידועים לי שום פרטים על אודותיו.

‘העולם’ העיקרי של אלכסנדר נשאר עם ר' ירחמיאל ישראל יצחק, הרבי ‘הצעיר’ או ‘האמצעי’. אופיו השנון, ואולי גם דמותו הפיסית, גרמו לספקות בדבר ירושתו. ורק כעבור השלושים לימי אבל אביו הכתירוהו הרבנים וזקני החסידים גדולי התורה לרבי.

ר' יחיאל עוד היה בו מטיפוסם של ראשונים, מדרכם של חסידי פשיסחה. לפי מהותו היה מתאים להיות תלמידו של היהודי יותר משל ר' בונים. חסידות אלכסנדר יצאה למרחב על ידי בנו של ר' יחיאל, ר' ירחמיאל ישראל יצחק, שלפי כל מהותו היה מתאים להיות תלמיד של ר' בונים. חריפותו וקיצוניותו בענייני אמונה ובדרישותיו מן החסידים, יכלו להתחרות רק באותן מידות אצל ר' מנדל מקוצק. כאחד מחסידי פשיסחה, היה גדול בתורה והייתה לו הבנה רבה בקבלה. חכמתו ושנינותו היו מפורסמות בפולין. הוא לא היה שלם בגופו ובגברותו, ומראהו בלי חתימת זקן שיווה לפניו, עטורי הפאות הארוכות, מראה של איש מעולם אחר. הוא היה מקובל מאוד על חסידיו, ומוראו היה עליהם.⁴⁰

ר' ירחמיאל ישראל יצחק היה אומר: בעצם נוסעים אלי משום שאני בנו של אבא, האשנה מדרכו של אבא?… אמנם שנים רבות שימש אצל אביו בהנהגת עדת החסידים, ובכל זאת הייתה דרכו שונה הרבה משל אביו. חכמתו עמדה לו להבין ולראות את השינוי שנתהווה בסדר החיים וההווי של יהודי פולין. אלכסנדר סמוכה ללודז‘, ובלודז’ היו מרובים חסידי אלכסנדר, ועיר זו הייתה תמונה נאמנה לפרשות החדשות בחיי ישראל. בניגוד לגור לא הייתה באלכסנדר הבנה לענייני פוליטיקה, הנוסח היה נוסח ישראל סבא. ר' ירחמיאל ישראל יצחק ניסה לילך בשתי הדרכים יחד: להקים חוג של תלמידים – חסידים חריפים מובהקים, שהחסידות היא יומם ולילם; ועדה של יהודים בעלי בתים הקשורים באמונתם בו כצדיק וכמורה. היה מקרב הרבה את פשוטי העם, ומעוררם לתשובה ולמעשים טובים.

חכמתו של ר' ירחמיאל ישראל יצחק עשתה אותו לבעל השפעה אף על ‘אשכנזים’ משכילים מעולם המציאות של עיר המסחר לודז‘. אותה חכמה הביאה אותו לעשות מעשים רבים שנראו כ’מופתים’, והוא היה מסביר אותם אחר כך בדרך השכל להוכיח שאינו בעל מופתים. מובן, שחסידיו הרבו לראות במעשיו דברים רבים יוצאים מגדר הטבע. עם כל חריפותו ושנינותו – וחסידים חששו הרבה מפני הקפדתו – הוא נודע באהבת ישראל, ביחס אבהי מובהק אל בני עדתו. אמנם יחס זה לא מנע ממנו לעקוץ את הראוי לעקיצה, מידה שהרחיקה ממנו חסידים רבים. מעשה וראה – עוד בימי חיי אביו – חסיד מפורסם וגדול בתורה מתמוגג בדמעות ביום הכיפורים, ואותו חסיד היה מלווה בריבית, עבר עליו ושאל ממנו: נו, שמא יהא די בשמונה-עשרה (אחוזים למאה)?… הוא היה מוכיח בגלוי את הצבועים והמתחסדים. ויש להוסיף בשבחה של אלכסנדר – אצל אביו ואצל הבאים אחריו – שלא היו מכבדים שם עשירים, והשולחן היה מזומן לחסידים ותיקים, לרבנים ולגדולי תורה.

סיפרו משמו של ר' אברהם מסוכצ’וב, שאמר על ר' ירחמיאל ישראל יצחק, בשעה שבא למלא מקום אביו: החסידים אמרו על וורקה שהיא עמוד גמילות חסדים, וביאלה היא עמוד התורה, ואלכסנדר עמוד העבודה, ואני אומר עליו, שהוא עצמו שלושת העמודים שעליהם העולם עומד – תורה ועבודה וגמילות חסדים. וכמנהגו בעדת חסידיו, כך היה מנהגו בעדתו ברבנות, שהיה רועה אותה ביד רכה וביד רמה. ר' ירחמיאל ישראל יצחק היה מקובל על כל צדיקי דורו ועל גדולי התורה, אם בגלל צדיקותו ואם בגלל חכמתו. אף היה אחד המתאמצים להחזיק את עדתו בנוסח החיים המסורתי.

כבר ציינו שהחסידות הייתה ביטוי לשמירה על אורח החיים הישן בנוסח פולין. אחד הדברים שערערו בראשונה את הנוסח הישן, הייתה חובת השירות בצבא. בקשר לכך רבה הייתה פעולתם של הצדיקים, בהשפעה רוחנית ובמעשי מופתים. הרי הדברים נגעו בגוף ובנשמה. באלכסנדר היה מנהג: מדי שנה בשנה היו מתכנסים לימים הנוראים המועמדים לעבודת הצבא, ובחצר היו מסדרים מעין ועדת מבחן, שישבו בה גדולי החסידים ובני החצר, והיו מחלקים ביניהם את התפקידים: ראש הוועדה, הבוחן, הרופא. בשמחת תורה הייתה הוועדה יושבת, וכל מועמד עובר לפניה, והיו מטילים עליו קנס כך וכך לוגים של יי"ש ומוצאים את דינו. והיו מתכנסים מאות צעירים מכל ערי פולין לוועדת מבחן זו, ויוצאים מלפניה בלב בטוח והולכים ישר אל ועדת המבחן של הגויים. וכפי שהוחלט באלכסנדר כך היה… עד שקמו חסידי הצד שכנגד והלשינו על מעשה השחרור מן הצבא, והענין נפסק…⁴¹

ר' ירחמיאל ישראל יצחק נפטר בשנת תר"ע, והשאיר אחריו ספר ‘ישמח ישראל’, חידושים ודרושים על התורה שהיה אומר על שולחנו, מן הטובים שבין ספרי החסידים האחרונים, אם כי גם בו אין החידושים מרובים.

יורשו היה אחיו, ר' שמואל צבי, שנפטר בשנת תרפ"ד, ודברי התורה שלו נאספו בספר בשם ‘תפארת שמואל’.

גם עתה עמדה שאלת הבן – או האח – והתלמיד, ושוב נתערבו בני בית ביאלה בעדת בני בית אלכסנדר. שלושת בניו של ר' בעריש מביאלה המשיכו ‘לנסוע’ אל ר' ירחמיאל ישראל יצחק, ואחרי פטירתו שמו כמה מחשובי החסידים את הגדול שביניהם, ר' אהרן, לרבי עליהם, ופלג גדול של חסידים הלך אחריהם. ר' אהרן נפטר באותה שנה (תר"ע). מקצת חסידיו חזרו לאלכסנדר, אחרים הלכו אחרי אחיו ר' מנדל מסטריקוב (נפטר בשנת תרצ"ו). אחרי כן נעשה רבי גם בנו של ר' אהרן, ר' מנדל.

ר' שמואל צבי מאלכסנדר, שעסק במסחר עד שנעשה רבי, ירש את עדת החסידים ולא ירש את כיסא הרבנות (שנמסר לחתנו). הוא לא הצטיין בשום מידות אישיות בולטות. הוא היה, אולי יותר מאחרים, דמות אופיינית לנוסח וורקה: בעל לב רך, אמונה בלי התחכמות, ענווה רבה ודאגה לכל אחד מחסידיו, אהבת ישראל ומסירות נפש. את מקומו היה צריך למלא בנו, ר' שרגא פייבל, שהיה גדול בחסידות בדומה לאביו זקנו ר' יחיאל, וסופו שקידש את השם ונהרג בידי רשעי רוסיה בתחילת ימי מלחמת העולם הראשונה, בתרע"ד. את מקום אביו ירש בנו, ר' יצחק מנחם, שנספה בשואת פולין (ערב יום הכיפורים תש"ג).

עדת חסידי אלכסנדר הייתה הגדולה אחרי זו של גור. בין חסידי גור לחסידי אלכסנדר נמשכה המחלוקת על השליטה בחסידי פולין, שהייתה לפני כן מחלוקתם של חסידי קוצק וחסידי וורקה. אפילו הפרישות, שחלו כאן ושם, לא שינו את היחס בין שני המחנות, והם נשארו מפולגים עד הדור האחרון.

 

כג. זרמים נוספים בחסידות פולין    🔗

גור ואלכסנדר היו שתי הדרכים הרחבות והמרכזיות בחסידות פולין, בהשתלשלות הדורות עד דור אחרון זה. בהשתלשלות זו תואר כאן בעיקר הציר המרכזי (שלא תמיד היה הקו הישר), ומבלי לשים לב לפרטים שמחוצה לו. אולם מלבד זרם עיקרי זה, על יוצאי הדופן שבו, היו זרמים נוספים בחסידות פולין, רובם מהצאצאים ומהתלמידים של הצדיקים הראשונים. מהם נתנוונו, מהם לא הגיעו מחמת סיבות מקריות לידי גדולה ומנת חלקם הייתה עדות חסידים קטנות.

החשובים שבין זרמי החסידים בפולין, אחרי גור ואלכסנדר, לפי מעמדם, מספר אנשיהם והשטיבלך שלהם, היו סוכצ’וב – בית צדיקים שנוסד על ידי ר' אברהם בורנשטיין, מגדולי התורה בדורות האחרונים, חתנו של הרבי מקוצק, והראשון בין צדיקי החסידים שייסד ישיבה בפולין. הוא היה בעיקר איש התורה, גאון הנגלה, ונתפרסם בכך בספרי שאלות-ותשובות ‘אבני נזר’ ובספר הלכה ‘אגלי טל’. הוא נפטר בשנת תר“ע. בנו ר' שמואל, שנפטר בתרפ”ו, השאיר אחריו ספר חשוב בחסידות ‘שם משמואל’ על התורה והמועדים. בנו, ר' דוד, קידש את השם בשואת פולין (תש"ג).

בראדומסק ניהל עדה ר' שלמה הכהן רבינוביץ, תלמידם של ר' ישכר בער מראדושיץ (מגדולי תלמידי לובלין) ור' בונים מפשיסחה. הוא היה מפורסם בחסידותו, בפיקחותו ובמופתיו. השאיר ספר בשם ‘תפארת שלמה’. בנו ר' אברהם (נפטר בשנת תרנ"ב) השאיר ספר ‘חסד לאברהם’. בנו ר' יחזקאל (נפטר בשנת תרע"א) השאיר ספר ‘כנסת יחזקאל’. בן אחר היה ר' נתן נחום בקרימולוב (וזַאבְיֶרְצֶ’ה).

בנו של ר' יחזקאל היה האדמו“ר האחרון בראדומסק, ר' שלמה חנוך הכהן. הוא נתפרסם בעושרו הרב, ועורר על עצמו התנגדות בקרב החסידים. הוא היה שותף –בזכות ברכותיו – לסוחרים מפקיעי שערים, ורכש עשרות בתים בברלין, בווארשה ובערים אחרות. הוא החזיר תפארת לשם אבותיו בדרך שבה נהרג על קידוש השם בערב יום הכיפורים תש”ג.⁴² הוא כינס בבית מדרשו את כל בני משפחתו תחת טליתו, אמר אִתם וידוי והודיע לנאצים שלא יזוז ממקומו, כי הוא נשמע לפקודות ה’פירר' שלו…

ועוד הייתה חסידות ראדזימין והיה מפורסם רבה האחרון, ר' אהרן מנדל (נפטר בשנת תרצ"ד), נכדו של ר' יעקב אריה. ר' יעקב היה בעל מופת מפורסם שקבע מחירים לישועותיו, והיה מחסידי ר' בונים מפשיסחה.

ר' מרדכי יוסף מאיזביצה (נפטר בשנת תרי"ד) השאיר אחריו ספר ‘מי השלוח’. חסידי קוצק היו עושים שפטים בספרו, על דברי מינות שמצאו בו ברוח השבתאים – בעצם רק ביטוי ברור במקצת לרעיונות השגורים של החסידים.⁴³ בניו היו ר' יעקב מאיזביצה, שהשאיר ספר בשם ‘בית יעקב’ (נפטר בשנת תרל"ח), ור' שמואל בער מביסקוביץ. נתפרסם בבית צדיקים זה בנו של ר' יעקב, ר' גרשון חנוך ליינר, איש גדול בתורה וחריף, משכיל והרפתקן, שעמד במחלוקת עם כל צדיקי דורו, ורבו מתנגדיו. הוא היה בעל כישרון סופרים, ובכתבי פולמוס שלו הראה חריפות ועזות של עיתונאי שנון. ר' גרשון חנוך נתפרסם בעולם התורני בחיבורו ‘סדרי טהרות’; גמרא מצורפת למשנה של טהרות (כלים ואהלות), כמתכונת תלמוד בבלי ונושאי כליו. יותר מזה נתפרסם בעניין התכלת. ר גרשון חנוך שהיה נוסע לכרכי הים, חקר ומצא שדג הדיו הוא החילזון, שמדמו היו עושים לפי התלמוד את התכלת לציצית. רוב גדולי התורה לא קיבלו את דעתו, ומסביב לעניין הזה קמה מחלוקת רבה וספרות של פולמוס שדעת חכמים אינה נוחה הימנה. בראדזין הוקם בית מלאכה לתכלת, ולחסידי ראדזין ציציות עם חוט של תכלת בטליתותיהם עד היום הזה. בנו של ר' גרשון חנוך (נפטר בשנת תרנ"א) היה ר' מרדכי יוסף אלעזר (נפטר בשנת תרפ"ט). בנו, האדמו“ר ר' שמואל שלמה, היה מראשי ‘אגודת ישראל’ בפולין, ונספה שם. לר' גרשון חנוך היה אח ר' יהושע השיל, שהיה אדמו”ר בחלם.

צאצאיו של ר' דוד מקוצק היו אדמורי"ם בקוצק, בּפִּילוֹב בלוּקוֹב, בגְראבּוֹב, בסוקולוב, בלומז’ה ובווארשה. בין הללו הצטיין ר' חיים ישראל מקוצק ומפילוב (נפטר בשנת תרס"ו), בנו של ר' דוד, מחבר הספר ‘שלום ירושלים’, חיבור שיש בו חשיבות לתולדות הרעיון הציוני. אחד מבניו היה ר' יצחק זליג מסוקולוב (נפטר בשנת ת"ש), שהיה עסקן עז רוח וממנהיגי ה’אגודה', וניצל בצורה המונית את דרכי האמונה של החסידות לעסקנותו.

כבר הזכרנו שבפולין לא פסקה העברת הירושה לתלמידים ולא לבנים, ועד הדור האחרון היו חסידים שהתחילו ‘לנהוג’. הטפוסיים ביותר בין הללו היו ר' צדוק הכהן מלובלין, ור' מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה. ר' צדוק הכהן היה ליטאי, יליד קורלאנד, גדול בתורה. בנדודיו על פני ערים שונות, כדי לקבל היתר ממאה רבנים לישא אשה על אשתו, נזדמן לפולין ודבק בחסידים. הוא היה תלמיד איזביצה, שם הכיר את ר' יהודה לייב אֵייגר, מחבר הספרים ‘תורת אמת’ ו’אמרי אמת‘, והלך אחריו ללובלין. ר’ יהודה לייב היה נכדו של ר' עקיבא אייגר ובנו של ר' שלמה אייגר, שהיה רב בקאליש ובפוזנה ואחד מראשי ה’מתנגדים‘. ר’ לייב ‘ברח’ לקוצק, ושם הצטרף לר' מרדכי יוסף מאיזביצה במרידתו.⁴⁴ ר' לייב ‘נהג’ בלובלין, ואחריו בנו, ר' אברהם (נפטר בשנת תרע"ד). את מקומו מילא בנו, ר' עזריאל אלתר מאיר. מסביב לתלמידו של ר' לייב, ר' צדוק, נתאספו חסידים רבים. הוא היה אחד האישים המצוינים בעולם החסידים. חיבר ספרים רבים בהלכה, בדרך של חוקר מדעי; היה איש אמונה קיצוני, והתנגד לכמה מגדולי החסידים. בין כתביו של ר' צדוק: חיבורים בביבליוגרפיה היסטורית, ‘ספר זכרונות’, ‘רסיסי לילה’ עם קונטרס ‘דברי חלומות’, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים. הוא היה סופר מוכשר ומהיר כתיבה, וספריו הרבים בחסידות הם מן העמוקים שבספרות זו. הוא נפטר בשנת תר"ס. את מקומו מילא תלמידו, ר' אברהם משה ממארקוּשיב (נפטר בשנת תרע"ה), בנו וממלא מקומו, ר' יהושע עוזיאל, חזר ללובלין.

ר' מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, שאביו היה אופה, היה גדול הפלפלנים בין תופשי התורה בפולין. מאות רבנים נמנו עם תלמידיו. היו לו חסידים רבים, בייחוד בין הלומדים. למעלה מחמישים שנה ישב בתענית משבת לשבת, ועסק בתורה ובעבודה מתוך מסירות נפש. נפטר בשנת תרפ"ח.

פרק מיוחד ראוי להקדיש ליחידי סגולה, לחסידים גדולים, שהיו מסתופפים בצִלם של כל צדיקי פולין והיו מורים לחסידים, אך לא הקימו בית צדיקים; אם משום שלא היו נוטים לכך, אם משום שלא השאירו בנים או תלמידים ראויים לכך, או שהיו חשוכי בנים. אחד מהללו, שנתפרסם הרבה בהתנהגותו כאחד צדיק קדמון, היה ר' יחיאל מאיר מגוסטינין, שהיה נכדו של חסיד ותיק בקוצק, ר' זליג משרנצק. הוא נודע בכינויו ‘בעל התהלים’, משום שכל מעייניו היו בספר זה, בו התפלל כל ימיו ובו מצא סגולה לכל צרה.

מלבד הצדיקים המקובלים על החסידים, במידה רבה או מועטה, אם מחמת אישיותם ואם מחמת ייחוסם, היו גם ‘רַבֵּיִים’ בעלי מופתים שיחסם של צדיקים וחסידים אליהם היה מתוך היסוס, שמא אין כוחם בא מכוחות הקדושה… כגון זה היה ר' שמואל אבא מזִ’יכְלִין, תלמידו של הצדיק העממי ר' פישל מסטריקוב. ר' אבא היה מנהיג עדה בבּוּדְזַאנוֹב ואחר כך בז’יכלין. היה מפורסם כבעל מופת, אבל יצאו עליו עוררים, וערעורם דבק בו ובצאצאיו צדיקי ז’יכלין (ואחר כך סטריקוב).

בהגיענו לסיום החתך של דרך התפתחות החסידות בפולין מהבחינה הרעיונית והחברתית, יש לציין שמושגינו והמונחים שבהם אנו משתמשים בתיאור העולם הזה, הם יחסיים ומוסכמים. הזכרנו מקצת פרטים מעולמו הרוחני של החוזה מלובלין. אבל אפילו ר' יצחק מאיר מגור, המפוכח שבין גדולי הצדיקים בפולין, היה מתקן נשמות, היה פונה בדברים למתים שהופיעו לפניו והיה מגרש כלב שבא אליו – כי לא רצה לתקן את נשמתו של האיש שנכנסה בו. דיבוקים, רוחות, שדים, הקפדות, עין רעה, סגולות – כל העולם הנפשי- הספיריטואלי לא פסק מעולם להיות רקע להווי החסידים, שהיה הווי עממי. אמנם אין החסידות אחראית להווי הזה, אבל אף רצונם של גדוליה להתנגד למעשים שהיו מכוונים לעולם הזה, לא היה רצון התנגדות שמחוץ לתחומו.

 

כד. התפתחותה של החסידות בגליציה    🔗

הציור הסכימתי של תולדות החסידות בפולין, שניתן כאן, מכוון להשתלשלות החסידות בפולין הקונגרסאית. החסידות בגליציה, שדרכה הנפרדת כבר התחילה בימיו של החוזה מלובלין – בימי חלוקתה האחרונה של מדינת פולין – היא פרשה מיוחדת לעצמה, שונה בתוכנה ובצורותיה מזו של פולין. אמנם היו גם בפולין חסידים של צדיקים שהתגוררו בגליציה, ואף באוקראינה היו חסידים של צדיקים מבית סדיגורה; וכן היו בגליציה חסידים של צדיקי פולין (כגון ראדומסק); אולם בדרך כלל הייתה זו חסידות אחרת: עממית יותר, עמ-ארצית יותר. דרך החסידות בגליציה, ובייחוד בגליציה המזרחית, דומה הייתה, כפי שכבר הזכרנו, לזו של אוקראינה, וכמוה הלכו צדיקיה ונתרבו – וכולם יורשים ולא תלמידים.

מספר הצדיקים בגליציה הגיע למאות, רובם בני משפחות אחדות, שעמן נמנו גם בתי הצדיקים בבוקובינה, ברוסיה הקרפטית, בטרנסילבניה, ברומניה ובהונגריה.

צאצאיו של ר' אלילמלך מליז’נסק ‘נהגו’, אבל הם נשארו בעיקר בגדר ‘נכדים’. נתקיימה בהם ברכת אמם, אשתו של ר' אלימלך: שיישאר העוני במשפחה עד ביאת הגואל…

אחת המשפחות הגדולות בהסתעפות החסידות בגליציה הייתה משפחה של חמישה אחים, שהיו מעין עדת חסידים לעצמה: ר' צבי מז’ידיצ’וב (נפטר בשנת תקצ"א), ר' משה מסאמבּוֹר (נפטר בשנת ת"ר), ר' סנדר מקומרנו (נפטר בשנת תקע"ח), ר' יששכר בעריש מז’ידיצ’וב (נפטר בשנת תקצ"ב), ר' ליפא מסאמבור – בני יהודי כפרי, ‘צדיק נסתר’, ר' יצחק אייזיק אייכנשטיין, מן הכפר סַאפְרִין שבסמוך לסאמבור. מחמשת האחים הללו נסתעפו בתי צדיקים רבים. החשוב שבין האחים היה ר' צבי מז’ידיצ’וב, שחיבר כמה ספרים בקבלה והיה בעל תפיסה מקורית בחסידות. החשובים מבין צאצאי האחרים היו ר' אייזיקל (יצחק יהודה יחיאל) מקומרנו ור' יהודה צבי מרוֹזְלִי. ר' אייזיקל היה בנו של ר' סנדר מקומרנו. הוא חיבר ספרים רבים וחשובים בקבלה (פירוש גדול על הזוהר), בהלכה ובדרוש, וחיבר ‘מגילת סתרים’ מחלומותיו. כבר הזכרנו שהוא ידע את גלגולו ואת גלגוליהם של אנשים אחרים, וידע שהוא משיח בן יוסף. ר' יהודה צבי מרוזלי היה בנו של ר' משה מסאמבור, איש חכם ובעל דמיון רב.

ר' מיכל מזלוצ’ב, תלמידם של הבעש"ט ושל המגיד ממזריץ' (נפטר בשנת תקמ"ו), השאיר בנים ובני בנים צדיקים באוקראינה, בפולין ובגליציה – בעיקר בגליציה.

ר' נפתלי מרופשיץ הקים דורות של צדיקים. החשובים שבהם היו מבית דז’יקוב – צאצאי בנו ר' אליעזר הלוי הורוויץ מדז’יקוב. גם שני בניו האחרים, ר' יעקב מקוֹלְבִּיסוֹב ור' אברהם חייים מלינסק, הקימו בתי צדיקים.

ר' מנדל מקוסוב ( נפטר בשנת תקפ"ו), מצאצאי ר' יעקב קמיאל מקולומיה, הקים את בתי הצדיקים מקוסוב וּווז’ניץ, וכמה ענפים צדדיים. בית ויז’ניץ' היה השליט בעדת החסידים במַארְמוֹרֶש-סִיגֶט, באזור הספר של הונגריה ורומניה.

החסידים הוותיקים והקיצוניים היו חסידי בֶּלז, שראשם היה ר' שלום רוקח (נפטר בשנת תרט"ו), מצאצאי ר' אלעזר רוקח, רבה של ברוד (נפטר בשנת תק"ב).

ר' צבי אלימלך מדִינוֹב (נפטר בשנת תר"א), היה בן גיסו של ר' אלימלך מליז’נסק וחיבר ספר חסידות מפורסם ‘בני יששכר’ ועוד ספרים בקבלה, בדרוש ובהלכה. הוא היה תלמידם של החוזה מלובלין ור' מנדל מרימנוב. ממנו נסתעפו בתי צדיקים ורבנים בדינוב, בלאנצוט, בבלאז’וב, בסטריז’וב, והידוע מכולם הוא בית הצדיקים-הרבנים במוּנְקאץ' שברוסיה הקרפטית, שנתפרסם לרעה בחיי הציבור היהודי.

החסידות הלמדנית של גליציה הייתה של צאנז, מייסודו של ר' חיים הלברשטאם (נפטר תרל"ו), מצאצאי גדולי התורה בפולין ובווֹלין, ואחד מגאוני התורה בדורו. מצאצאיו קמו בתי צדיקים רבים החשובים שבהם היו בשִינְיָאווה, בסטרופקוב, בבּוֹבּוֹב ועוד.

אולם את המקום הראשון בחסידות גליציה, בוקובינה ורומניה תפסו בני משפחת פרידמן מסדיגורה, צאצאי ר' ישראל מרוז’ין, בן ר' שלום מפּוֹהרבִּישְצֶ’ה, בן ר' אברהם המלאך, בן ר' בער המגיד הגדול ממזריץ'.

מעשי הלשנה על ר' ישראל הביאו אותו מרוסיה לגליציה ולבוקובינה. ששת בניו – ‘ששת כנפי המלאך’ – ניהלו עדות בסדיגורה, בשְטִיפַּנֵשְׁטי, בצ’ורטקוב, בליאוֹבה ובהוּסְיַאטין. בתיהם הסתעפו, ויצאו מהם עוד כמה בתי צדיקים. ר' ישראל (נפטר בשנת תרי"א), הנהיג אורח חיים שהיה זר לדרכי החסידים וצדיקיהם: הליכות של נסיך בארמון, גינונים חילוניים ומנהגים של ‘פריצים’. נשי הצדיקים ובנותיהם היו גבירות גדולות בבירות אירופה. ובכל זאת היה ר' ישראל נערץ על בני דורו, בגלל קסם מיוחד שהיה באישיותו, על אף מיעוט התורה שבו ועל אף התנהגותו החילונית-ה’פריצית‘. הוא עצמו היה מופיע כמסתגף בתוך כל העושר וה’הוללות’ שמסביב. ר' ישראל נחשב בעיני עצמו ובעיני סביבתו כמי שעתיד להיות משיח. ודבר זה עשוי היה להצדיק במידה רבה את מנהגי ביתו. הוא היה אומר: ישראל הם הקדושים באדם, קדושת ישראל בתורה, הקדוש שבתורה ספר בראשית, הקדוש שבספר בראשית הפרשה הראשונה, הקדוש שבפרשה הראשונה הפסוק הראשון, הקדוש בפסוק הראשון התבה ‘בראשית’, הקדוש שבתבה זו האות בי“ת, הקדוש שבבי”ת הנקודה שבה – ואני הנקודה הזאת…

ר' ישראל מרוז’ין ובניו שחררו את החסידות מן הבטלנות שדבקה בה, ויחד עם זה לא היה בכל עדות החסידים מקום לאמונה תפלה כמו בבתי הצדיקים מגזע סדיגורה. הערצת הצדיק בעדה זו הייתה גובלת בעבודה זרה.⁴⁵

בשנת תרכ"ט קרה מקרה בבנו של ר' ישראל, ר' דב (בעריניו) מליאובה שברומניה. הלה ברח מביתו אל מחנה המשכילים בצ’רנוביץ. המאורע היה לשערוריה. המשכילים פרסמו מכתבים משמו של ה’צדיק' שנפגע, ואחר שהוחזר על כורחו אל בית אחיו, פרסמו הללו מכתבי חרטה ממנו – והוא לא כתב לא את אלה ולא את אלה. היו שמועות שעמד להשתמד, והיו שמועות שלא מת מיתה טבעית בבית אחיו. ר' דב היה איש חלש, חסר אופי עצמאי. החסידים העריצו אותו גם לאחר המעשה, אולם רבים מרבני הדור וצדיקיו, ובראשם ר' חיים הלברשטאם מצאנז, ראו במקרה הזה את ההשחתה שבדרכה של סדיגורה ומחו בייחוד כנגד הניסיון ‘להפוך את הטומאה לקדושה’. לכך נצטרפו גם בתי צדיקים, שהצלחת בית סדיגורה שהיה זר בגליציה פגעה בהם, ונתלקחה אש של מחלוקת, עם חרמות של מאות רבנים וצדיקים מכל צד על הצד שכנגד. מחלוקת זו, מקצתה הגיעה גם לארץ-ישראל, ועד לשפיכות דמים הגיעו הדברים. היה זה המאורע הגדול בתולדות החסידים בגליציה בדורות האחרונים.⁴⁶

בדברי רמיזה אלה לא נגעתי בשיטות החסידות בגליציה ובהשתלשלותן, ואף לא בפרטי הסתעפותם של בתי הצדיקים בארץ זו, שהיו קשורים כולם בקשרי שידוכים אלו עם אלו ועם בתי הצדיקים בפולין ובאוקראינה.

 

כה. מלחמת העולם הראשונה כנקודת מפנה בתולדות החסידות    🔗

ההווי החסידי בפולין נתקיים בחיוניותו עד מלחמת העולם הראשונה, עד שנת תרע"ה. החסידות, שהתפתחותה ידעה מעצורים מתחילתה, לא הגיעה מעולם לשיא השלמות במהותה, ומשום כך היו בה במשך כל ימי קיומה משברים ופרצים, ולא פסק בה מעולם תהליך של הסתגלות לתנאי החיים הציבוריים המשתנים. הרי אותו דור, שהנחיל נוסח לחסידות פולין – פשיסחה-קוצק-וורקה – הוא גופו היה שרוי ועומד במשבר. אולם אותו דור, שהיה הנסיון האחרון של מקוריות, של מהפכנות חסידית, היה בו די כדי שהדורות הבאים ישאבו ממנו, וחיוניותם תישמר בעת עלייה ובעת ירידה. אותה התפלגות לעדות רבות, שהיו קשורות במורים שונים ובבתי צדיקים רבים, הייתה מבחינה זו תופעה חיובית. התנוונות גזע המנהיג, שהיא סיבת ההתנוונות של כל כת דתית ורעיונית, לא הזיקה לחסידות בפולין היזק מוחלט, הואיל ושעת ירידה בגזע אחד הייתה שעת עלייה בגזע אחר. וכבר הזכרנו שהחיוניות הייתה רבה עד כדי כך, שעוד בדור האחרון קמו בחסידות בפולין תלמידים שהתחילו ‘נוהגים’, מהם לדורם בלבד ומהם שהקימו גם בתי צדיקים. ואף על פי שהיו אותם בתי צדיקים מתחרים זה בזה, ועדות חסידיהם מבטלות אלו את אלו, היוו יחד, מבחינה חברתית, כוח אחד, שהיה האחד מהם ממלא בו מה שהחסיר חברו.

המשבר בדור האחרון התחיל עם התבלטותם של הכוחות החדשים בחיי החברה היהודית. עדת החסידים מילאה בפולין תפקיד של חברה שמרנית: בהליכות החיים, בדעות, ובפעולה לשם קיומם של הערכים הללו ופיתוחם. היא ביטלה את ההשכלה, הרחיקה את אנשיה והתרחקה ממנה, ולא נלחמה אלא במעשיהם של המשכילים, כשבאו להטיל מרותם על כל העם, כגון בענייני חינוך חילוני, שינוי הלבוש, השכלה כללית לרבנים ולמלמדים וכו'. משקם לאנשי ההשכלה דור חדש – המתבוללים, מיד השלימו החסידים עם קיומם, וקבעו אתם מעין מוֹדוּס-וִיוֶונְדִי: אנחנו לא נתערב בענייני שתדלנות, ואתם לא תתערבו בענייני היהדות בפנים.

המצב נשתנה בדור האחרון, כאשר קמו משכילים פקפקנים ופורקי עול, שהודו בפרימאט היהודי בעבר ובעתיד. משום כך הייתה הציונות אבן בוחן קשה לחסידות. אכן, הדעות היו מחולקות בין החסידים לגבי היחס אל הציונות; והיו בין צדיקי פולין, יותר מאשר בין גדולי התורה מן ה’מתנגדים' בארצות אחרות, בעלי נטייה להסכים לציונות. ייתכן שהעמדה השלילית כלפיה הושפעה משינויים שחלו מאוחר יותר, כשהיתה עדת החסידים למפלגה דתית-שמרנית, ויכול להיות שההחלטה הייתה פרי הרגשה יותר מקורית: כל אותם כיוונים חדשים, הסכנה שבהם הייתה מרובה דווקא בגלל החיוב שבהם, שהרי ביסודו של חיוב זה היה מיעוט האמונה. החסידות, שקמה ובאה לעולם כתגובת נגד ל’מתנגדים', על שלא העמיקו כל צורכם את רגש האמונה שבלב לעשותו עיקר בכל מעשיו של הפרט ושל הכלל, כיצד ייתנו יד לממעטי אמונה, למפחיתי דמותו של משיח, לטוענים ‘ככל הגויים בית ישראל’?!

אותה עמדה של שלילה גמורה כלפי הציונות, שלא הייתה במידה שווה בכל בתי הצדיקים, הביאה למשבר בחסידות והעמידה אותה על הצורך להיכנס לתוך הקלחת הציבורית החדשה. בקלחת זו הייתה הציונות בולטת ביותר, ובנוסף עליה היו זרמים אחרים בעלי עמדה ראלית כלפי שאלת היהודים והיהדות. החסידות כבר הייתה עולם עשוי ולא נתחדשו בה הלכות, אם כי בתוך עולמה היו קיימות שיטות נבדלות ומורים שדרכיהם שונות, והווי שהיה גלגול של ההווי החסידי מן הדורות הקודמים. כלפי חוץ לא הספיק הדבר. המגמה החדשה בחיי החברה היהודית, שבאה לעולם מתוך אותם משברים ביהדות שהיו קיימים בדורות הקודמים והיו קיימים גם עתה, לא מצאה את החסידות מוכנה להחזיר תשובה משלה. ה’מתנגדים' ניטלו מן העולם, והמשכילים והמתבוללים שיצאו מהם קיפחו את עולמם. המגמה החדשה הייתה של חיוב היהדות, ואותה באה החסידות לשלול מבלי שהייתה בידה דיאלקטיקה חדשה מותאמת לתנאים החדשים.

וכשם שהתבטא דבר זה בחיי החברה בכלל, כך התבטא הדבר בעמדת החסידות כלפי מוסדות החברה. הופעת החסידים כגוף הנוטל חלק בוועדי הקהילות, בבחירות רבנים וכו‘, לא הייתה חידוש; בדרך כלל היו אלו מלחמות בין כיתות שונות של חסידים. אבל החסידות, שלא הייתה מוכנה למגמות החדשות בחברה, לא יכלה לצאת למלחמת החברה בדרכיה הישנות. עתה ויתרה החסידות על מהותה המיוחדת, והפכה למפלגה שמרנית-קלריקלית, בת ברית למגמה השמרנית-האורתודוקסית בארצות ששם לא הייתה חסידות. החסידות נתפייסה עם עולם ה’מתנגדים’, וה’מתנגדים' בארצותיהם השלימו עם החסידות.⁴⁷

האופי החדש הזה התבטא בדרכים שונות, חיוביות ושליליות. בדור האחרון שלפני מלחמת העולם הראשונה התחילו מנהיגי החסידות לדאוג ללימוד התורה, כפי שלא היה הדבר בשום דור לפני כן. לא זו בלבד שבתי המדרש וה’שטיבלך' היו מלאים לומדי תורה, וקביעת עתים לתורה נעשתה אחד הדברים שעמדו במרכז הווי החיים, אלא אף נוסדו ישיבות במרכזי החסידות. הראשונה הייתה הישיבה שנוסדה בסוכצ’וב על ידי ר' אברהם, חתנו של ר' מנדל מקוצק, שהיה מגאוני התורה בדורו. לימים נקבעה ישיבה בגור, ובשנים שבין שתי מלחמות העולם היו קיימות ישיבות באוסטרובצה, בראדומסק, באלכסנדר, באמשינוב, בְּבּוֹבּוֹב, ובעוד ערי צדיקים בפולין ובגליציה.

אחד הסימנים הבולטים לתקופה החדשה הופיע בשטח הפולחני. כבר הזכרנו שהיהודי מפשיסחה עורר התנגדות רבה בין צדיקי דורו, בין הרבנים והחסידים, בייחוד בגלל מנהגו שלא להקפיד על זמן התפילה לפי הקבוע ב’שולחן ערוך'. לימים נשתרש המנהג הזה כמעט בין כל החסידים.⁴⁸ בייחוד היה הדבר טיפוסי לקוצק, ששם הגיע הזלזול בזמן התפילה עד לידי קיצוניות, בניגוד לדעתם של רוב צדיקי הדור. והנה באותו דור אחרון גזרה גור – יורשתה העיקרית של חסידות קוצק – על התפילה, שהיא צריכה להיות בזמנה, וחסידי גור היו בין המקפידים על כך. כאילו באו הדברים לומר: הדורות הראשונים שהיו עובדים על ‘מדרגות’, היו מזלזלים בתפילה שנעשתה קבע והייתה זקוקה לכוונה ולהכנה; לא כן הדורות הללו, שהם עמלים על פרנסה ועל עושר ועל ענייני העולם הזה – צריכים לדאוג לתפילה עצמה; כי אם לא תיעשה בזמן, תידחה ועלולה אף להיבטל.

אותו אופי של שמרנות, שבפניו בטלה המהות המיוחדת של החסידות, בא לידי ביטוי גם במלחמה במוסדות החברה. בהעדר עמדה רעננה אל מול המגמה החדשה, נתאחדו החסידים בכל מקום עם המתבוללים, כדי להדוף את התקפת הכוחות החדשים. משותפת לשתיהן הייתה השמרנות: לשמור על ססטוס-קוו של דור שהלך ונשמט, ואשר תהליך מיתתו איחד את הכוחות המתנגדים לברית כנגד ההתפרצות שאיימה על כל ההווי של אותו דור.

כזה היה המצב באותו דור אחרון שלפני המלחמה. סימן נוסף להתנוונות המהות החסידים בעדה החסידית – או לדחיקתה למקום משני – הוא התפתחותה של הספרות הנאו-רומנטית על החסידות שקמה בדור ההוא, שרק ירידת המהות והמשך קיומה של העדה יכלו להביאה לעולם.

והנה פרצה המלחמה והחישה את תהליך התנוונותה של המהות החסידית, הן מההיבט התרבותי-חברתי, הן מההיבט המבני. כבר הזכרנו שהחסידות בפולין, יותר מאשר במקום אחר, הייתה הווי ותרבות של חברה בעלת צורות ונוסחאות משלה. כמאה ועשרים וחמש שנה עמלו החסידים ורבותיהם על קביעת הצורות הללו, טביעתן, שכלולן ותיקונן, ומלחמה התנהלה בלי הרף על קיומן – עתה נהרסו, ולא קמו עוד.

כמה גורמים נצטרפו יחד לעשות אותם ארבע שנים (תרע“ה-תרע”ח) גורליות לחסידות. ייתכן שבעמקי נפשם הדתית של המאמינים הפשוטים פעל כאן קודם כל גורם אחד מעמיק ונוקב: צדיקי הדור לא הצליחו למנוע את השואה הגדולה מבני עמם – שהייתה איומה בייחוד לבני עמם – ולא ידעו ליתן לה ביטוי גורלי, ולא היו מוכנים לה. היו ניסיונות לקשר מלחמה זו בחבלי משיח ולמצוא רמזים לקץ, אף התלחשו חסידי צדיק פלוני וצדיק אלמוני על הסימנים המראים שרבם הוא המשיח, אבל כל זה היה בגדר קול ענות חלושה, ולא היו הדים לדברים. בכל אופן, לא יכלו הצדיקים להגן על עמם, ואף לא על עצמם.⁴⁹

אף היו גורמים ראליים יותר. ראשית כול נעקרו כמעט כל בתי הצדיקים ונדדו לערים הגדולות, למצוא מקלט במקום הרבים, ובמקום שבו נמצאו חסידיהם בקרב המונים, כיוון שרק שם יכלו למצוא קיום בצמצום בצוק העתים ובחירום הדרכים. כבר הזכרנו שהעתקת בית צדיקים לעיר גדולה הייתה תמיד סימן להתנוונותו ולירידת השפעתו. ישיבת כרכים נטלה מן הצדיק את הסביבה שהייתה ביתו, את הרקע לאישיותו, את המסגרת המתאימה לאותו הווי ארכאי שהיה הצדיק מעוניין לשמור עליו בחברה החסידית. ועוד, ישיבתו של הצדיק בעירו הוא הייתה מביאה את החסיד אליו. החסיד מן העיר הגדולה – והוא היה מי שנתן את הטון בדור האחרון, במעמדו, בעושרו, בפעילותו – היה פושט את הוויית החולין שבחיי הדור, ולעתים קרובות את זו שבחיי ביתו בעל ההווי המודרני, הכרכי, ומקבל עליו את עול האווירה הארכאית, המסורתית והמיוחדת, שרק בה יכול היה להיכנע לרבו ולקבל את מרותו על נפשו. לעומת זאת אם ישב הצדיק בעיר, לא זו בלבד שהיה על כורחו מוותר על האווירה של ההווי הסגור שלו, אלא הוא היה צריך להתאים את עצמו להווי החילוני של חסידיו. דבר זה אף היה נוטל ממנו את כוח ההשפעה, ושניהם, הצדיק והחסיד, לא היו מרוצים מן המצב הזה. לחסיד של הכרך שימש בית הצדיק מקלט לנפשו ומקום שבו חיפש אחיזה וכפרה על חייו החילוניים, על חיי העולם הזה שלו, ולפעמים אף מפלט מפני מצפונו בהליכות חייו בדברים שבין אדם לחברו ובדברים שהצניעות יפה להם. בעיר ניטלה מבית הצדיק אותה אווירה מיסטית, שהייתה רקע לכל היחס שבין הרב לתלמידו. המלחמה הביאה, כאמור, את כל הצדיקים לערים הגדולות והביאה כמה צדיקים לכל עיר ועיר. דבר זה כשלעצמו חילן בהרבה את צורות ההווי. על כך ניתוספו התנאים במקומות הזרים. מגורי הרבי בבית עירוני בין שכנים הביאו לפריצת הדלתות שהיו שומרות עליו. בנוסף על כך היה העוני. אינו דומה עוני על הגוונים המיוחדים שמשווה לו רקעו ההיסטורי, לעוני ערטילאי שהוא ביטוי למחסור יום-יומי. כל מסירותם של החסידים והערצתם שלא פסקה, לא יכלו להתגבר על התוצאות הפסיכולוגיות שהיו כרוכות במצב הזה.

אותן ארבע שנים היו כמו כן ארבע שנים גורליות להווי החברתי של יהודי פולין. תנאי החיים בימי המלחמה ריפו את האופי ואת המסגרת של ההווי הפטריארכלי-המסורתי ואת הנימוסים המוסכמים בחברה זו. השכבות שהיו בעלות הדעה בכוח ההתפתחות הטבעית במשך דורות ירדו, ובמקומן באו שכבות שעלו ממעמקי ההמון ופרשו את יריעותיהן לרוחות השעה. האבות שפסקו מהיות בעלי פרנסה פסקו מהיות בעלי השפעה. הנדידה הפנימית הטילה על רבבות בתי אב הליכות חיים אופייניות למהגרים: רפיפות הנימוסים, הקלה בכיבוד אב ובכיבוד מסורת אבות התלויה בו, נטייה להפקרות מזה ולקיצוניות מזה.

גורם אחר וחשוב מאוד היה מציאות החיים במשטר הכיבוש הגרמני. יש לזכור, שרוב היהודים קיבלו את משטר הכיבוש הגרמני כמשטר נוח וליברלי, לעומת המשטר האכזרי והמרושע של רוסיה הצארית, והתייחסו אליו באהבה. והרי בשביל המוני העם ובשביל החסידים עדיין הייתה גרמניה ארצו של משה מדֵסַאוּ בעל ה’ביאור', ושל ההשכלה המסוכנת והמושכת – זו שלא השליכה את היהדות אחרי גווה, אלא נתנה לה צורה משלה. האנכרוניזם הזה – שכאן הורגש כאקטואלי מחמת העולם הרוחני שבו היו החסידים שקועים – היה פרי שכנוע עצמי יותר משהיה פרי המציאות, אולם השפעתו הייתה רבה. לא לחינם היו רבים ממנהיגי חסידים – כבימי מלחמות נפוליאון – ‘על צדה’ של רוסיה, ואמרו כרבותיהם בימים ההם: מוטב לסכן את הגוף מאשר לסכן את הנשמה, והגלות לא ניתנה לחירות.

ואולם גורם חשוב מזה היה השינוי שבא בדרכי החברה היהודית ומוסדותיה בשנים הללו. החופש היחסי שהעניקו שלטונות הכיבוש לאוכלוסי פולין (עיריות נבחרות, סידור קהילות דמוקרטיות, היתר לציונות ולמפלגות הפוליטיות, ארגוני הפועלים, אגודות התרבות, בתי ספר יהודיים בעלי תוקף רשמי, וכדומה), הפך בבת אחת את קערת היחסים החברתיים על פיה. כל הכוחות שהיו אצורים ועצורים במשך שלושים שנה של דיכוי חברתי, פרצו בבת-אחת החוצה. החסידות – ככוח חברתי – נשענה על שמירת הקיים ונעזרה במתבוללים; והם שקשרו את הקשר עם השלטונות, שהיו מעוניינים בשמירה על הקיים. עתה כשלו העוזר והעזוּר. מפלתם של המתבוללים בהתמודדות הכוחות בחברה היהודית הדמוקרטית – בבחירות הראשונות לקהילות, לעיריות, למוסדות ציבור שונים – הייתה למעשה נקודת המפנה בכל יחסי הכוחות, וסימן לירידת הכוח החברתי של החסידות.

כל אלה יחד גרמו לחיסול המהותיות החברתית של עדת החסידים בפולין. התופעות הללו היו קשורות אלו באלו לא רק בשל הגורם ההיסטורי המשותף להן; הן גם היו משולבות אלו באלו. כגון, שינוי המעמדות הכלכליים היה כרוך בשינוי יחסי החברה או בשינוי ההווי הפרטיארכלי. דבר זה, במידה שהוא נוגע לחסידות, היה בעל תוצאות קובעות והחלטיות. לא היה בית שבניו ובנותיו לא נסחפו עם זרם הדור. ואילו האב, החסיד התקיף, איבד את כל תוקפו. ולא זו בלבד, אלא התופעה הזאת – מתוך השתלבותה בגורם של העתקת בתי הצדיקים לכרכים – לא פסחה גם על בתי הצדיקים. על רקע חיי הכרך, הדלדול שנצטרפה אליו הבטלה, לא יכלו בתי הצדיקים לעמוד בפני רוחות הזמן. בניהם ובנותיהם של הצדיקים היו בין הראשונים להרגיש שאין עתיד לדרכם של האבות, ויצאו לרעות בכל השדות – מן ‘המזרחי’ ועד למפלגה הקומוניסטית – שכולן היו שלילה אחת, מבחינת המהות החסידית. אפשר לקבוע בדור הזה כלל אחד מעניין מאוד: בכל בית צדיקים נשאר הבן הבכור, היורש, מהלך באורחא דמהימנותא, ואילו שאר בני המשפחה, שלא הייתה להם אחיזה בקרנות המזבח, פרשו מן החסידות ופרשו מדרך האבות.

אותם תנאים חדשים בחיי החברה היהודית בפולין התוו כמו כן דרך חדשה לחסידים באופיים החדש כמפלגה שמרנית אורתודוקסית. כשם שהמאורעות הכלליים החישו את התהליך של התפרקות הלחץ החברתי בכל חוגי החברה היהודית החדשה, כך החישו את התפתחותה של החברה החסידית כחברה שמרנית סתם.

ההתחלה באה ממקרה פחות ערך, שהיה קשור עם מאורעות השעה. עם הצבא הגרמני בפולין נמצאו, בין הרבנים הצבאיים, שניים ממנהיגי ‘אגודת ישראל’ בגרמניה. תכניתה החברתית של ‘אגודת ישראל’ בגרמניה – או של ה’אורתודוקסיה הפרנקפורטית', ההונגרית-הגרמנית – הייתה בעיקריה: לאומיות גרמנית (חבריה השתתפו ב’אגודה המרכזית של אזרחי גרמניה בני האמונה היהודית'), התנגדות נמרצת לציונות, העמדת ענייני היהדות על הדת בלבד וייסוד קהילות נפרדות, בלי שיתוף עם שאינם שומרי מצווה. אותם שני רבנים החלו בפולין בתעמולה לרעיונות הללו. יש להוסיף ולומר שתעמולתם לארגון האורתודוקסיה ולקהילות נפרדות – שלא היה לה שום יסוד ושום צורך במציאות החברתית של יהודי פולין – הייתה מלווה במגמה פרו-גרמנית. מעשיהם נתמכו על ידי שלטונות הכיבוש, אף כי לא נתברר אם אמנם פעלו לכתחילה גם בתור שליחים של השלטונות, שהתכוונו, כידוע, לעשות את פולין ארץ חסות של גרמניה, ואת היהודים ליסוד נאמן לגרמניה.⁵⁰

תחילה נאחזו בהם, ברעיונות הללו, רק משכילי החסידים, ואילו מנהיגי החסידים והחסידים הוותיקים ראו בתעמולה הזאת קריאה לפריקת עול. אכן, הדיאלקטיקה שבפי בעלי התעמולה האלה הייתה זו של ה’משכילים‘: ה’חדר’ צריך להיות שופע אור ואוויר, המלמד צריך להיות בעל תרבות, הלימוד צריך להיות פדגוגי, שומר המצוות אינו צריך להופיע כאיש חסר נימוסים, וכיוצא בזה. החסידים ראו בתעמולה זו תעמולה להשכלה הברלינית, ובשני הרבנים – תלמידי משה מדסאו.

ואולם עד מהרה רכשו להם שני בעלי התעמולה את אהבתם ותמיכתם של החסידים, נכון יותר של חסידי גור, ונוסדה הסתדרות ‘שלומי אמוני ישראל’, היא ‘אגודת ישראל’ שבפולין, בגלגולה הראשון.

אין ידוע מה הבטיחו הרבנים הללו לחסידות גור בנסיבות המדיניות של אותם ימים, בכל אופן הייתה זו מצד גור התמצאות מדינית ראלית בתוך החברה היהודית. כנגד החברה הציונית-הפוֹלְקִיסְטִית-הבּוּנְדָאִית, הייתה היהדות החרדית צריכה להופיע עם תכנית פעולה, כשהיא נשענת על כוחה בפוליטיקה של המדינה. המפלגה החרדית עד אז היתה ‘המזרחי’, אולם ‘המזרחי’, הייתה מפלגה של ציונים, ובעיקר לא הייתה מפלגה של חסידים, ובעיקר שבעיקר, לא היה בה, לפי המבנה הפנימי שלה, מקום לעליונות ציבורית של גור.⁵¹

מדוע הייתה חסידות גור הראשונה בעשייה זו? דבר זה מתברר כל צורכו מאופיָה של החברה החסידית של גור, כפי שתוארה למעלה. אין ספק שכאן פעלה כמו כן אותה מסורת מר' יצחק מאיר מגור, שהייתה יסוד מוסד בחברה זו. ר' יצחק מאיר היה עסקן ציבורי בעל רמה גבוהה מאוד, וכבר הוא היה עסקנה של היהדות החרדית-השמרנית הנאבקת כנגד כל חידוש. יותר מכך יש לזקוף על חשבון מעמדה של גור. גור הלכה בראש החסידות בפולין במניין חסידיה ובאופי החברתי הרחב שלה, שהיה בו מקום לכל מי שקיבל עליו את עול מרותה, מן החסיד הוותיק, יורשה של חסידות קוצק, ועד לאיש המעשה העשיר שהליכות ביתו וערכיו היו רחוקים מן החסידות. אותו אופי של אסיפה מדינית, ובנוסף לכך אי תלותה הגלויה של החצר בחסידים, נתנו בידה כוח חברתי רב וגם שאיפה לעליונות בכל עולם החסידים. גור לא השלימה עם ביטול העמדה של צדיק הדור שחבריו כפופים לו, ושאפה להגיע לאותה עמדה בתוקף הכוח החברתי של חסידיה.⁵² כאן נזדמנה לגור שעת כושר חדשה להגיע לכך. ואמנם פנתה גור לכל הצדיקים, שישתתפו אִתה באותו ארגון חדש, שבו הייתה עליונותה מובטחת ממילא. ואמנם נצטרפו מעטים מן הצדיקים, מאלה שבנסיבות הקיימות היו ממילא כפופים לגור או תלויים בה, ואשר בכל אופן לא יכלו להתנגד לרצונה. כנגד זה התנגדו ל’אגודת ישראל' אותם צדיקים – או מנהלי הפוליטיקה של חסידיהם – שאצרו כוח להמשיך בהתנגדות לגור, ואשר ראו בכל העניין החדש המצאה של גור, כדי להגיע לעליונות. מאליו מובן, שנימוקי שני הצדדים היו נימוקים אידאולוגיים. כשם שהללו עמדו על הצורך להציל את היהדות החרדית על ידי הארגון החדש, כך טענו הללו לשמירה על המסורת כמו שהיא, בעוד מפלגה חדשה אינה אלא אחת מאותן מפלגות הקיימות אצל הצד שכנגד, והם פורשים מן המצוי…

תולדות ה’אגודה' בפולין היו בשנותיה הראשונות תולדות המלחמה על העליונות בקרב החסידים. חוש המציאות של גור נתן בידה את הכוח להפוך את ה’אגודה' לגורם חשוב בחיי החברה, שעיקרו היה מבוסס על תמיכת הממשלה הפולנית: זו הייתה המפלגה היהודית שדרישותיה מן הממשלה היו הפחותות ביותר – שבאמת דרשה שלא ייעשה שום דבר לטובת בני העדה היהודית מכוח היותם אזרחים. החינוך היהודי שהיא דרשה פטר את המדינה מן הדרישות ללימודים באוניברסיטה, למשרות בשירותי הציבור. בכוח הזה ובדיפלומטיה פנימית מיוחדת השתלטה גור על רוב חסידי פולין. אולם פעולה זו נעשתה על חשבון המסורות של מהות החסידות. הנה אחד הדברים האופייניים: גור הייתה יורשתה של קוצק, מכוחו של ר' יצחק מאיר, תלמידו של ר' מנדל מקוצק; צאצאיו של ר' מנדל לא היו משום כך בברית ידידות עם גור; ואולם כאלה כן אלה היו שוללים את צדיקי ראדזין, צאצאיו של ר' מרדכי יוסף מאיזביצה, שמרד בקוצק בחיי רבו. הפוליטיקה החדשה איחדה את גור, את צאצאי קוצק ואת ראדזין, בראשות ה’אגודה‘. ניסיונות שונים נעשו במשך הזמן לאחד את כל הצדיקים וחסידיהם בחסותה של גור, וכמה פעמים חזרו ונתפרדו. כך נשארו, דרך משל, חסידי אלכסנדר, בעלי דבבם של חסידי גור והעדה החסידית השנייה להם בגודלה, מחוץ ל’אגודה’ והמשיכו יחד עם אחרים קיום פוליטי בתור ‘חרדים בלתי מפלגתיים’, לפעמים בשותפות עם ציונים – כנגד כוחה של גור. בגלגולה האחרון של הדמוקרטיה הפולנית, כאשר הייתה רק מפלגת הממשלה שליטה במדינה, לא הייתה ליהדות נציגות מחוץ ל’אגודת ישראל', צירה בפרלמנט היה צירה של מפלגת המדינה…

במשך עשרים השנה שבין שתי המלחמות, עברה ובטלה מהות החסידות אצל מחזיקיה. אם לכתחילה עוד נזדקקה המפלגה החדשה למשכילי החסידים שהציצו ונפגעו, ואפילו לסתם אפיקורסים – לעיתוניהם, לתעמולתם, לארגון פעולתם – קם במשך הזמן מעמד של אינטליגנציה חסידית-אגודאית. מצד אחד העמיד התהליך הזה את החוגים הללו ברשות עצמם, מבחינת מהותם הפוליטית, אולם מצד אחר היה בכך משום החשת חיסולה של החסידות.

אמנם החברה החסידית לא פסקה, מבחינת פעולותיה אף גדלה והלכה, אולם הכול על חשבון מהותה. החינוך החסידי-החרדי, בסוג מיוחד של ‘חדר’, שהוכר כבית ספר ונתמך על ידי הממשלה, היה נתון במידה רבה בידיה של כל כת חסידים לחוד. וכך גם הישיבות. אחד מאדמו“רי גליציה, הצדיק מבובוב (מגזע ר' חיים מצאנז), אף נעשה מעין מנהיג של נוער, ונערי ישראל מכל חלקי פולין היו בורחים מבתי הוריהם ונמלטים לבובוב ולישיבתה, כבימיה הראשונים של החסידות בפולין. אבל גם דבר זה לא מילא את הכלים המשומשים תוכן חדש. גילוי אחר של תהליך החיסול היו הניסיונות להיאחז בדרכי חסידות, שלא היו להם מעולם מהלכים בפולין, כגון חסידות ברסלב וחסידות חב”ד, שעתה קמו להן בפולין מעריצים. היה בכך סימן לאכזבה הגמורה של דורשי חסידות מרבותיהם, אשר לא רצו להיכנע לתמורות החיים.

 

כו. סוף דבר    🔗

כל עיקרה של החסידות בדורות האחרונים היה, מבחינה חברתית, שאיפה לשמור על הליכות החיים בנוסח הישן של יהודי פולין. אולם כל היחס שבין הצדיק לעדתו, בין הצדיק לדורש ממנו סיוע ועצה, קם והיה מתוך ההווי של פולין הפאודלית, ובה יהודי חוכר ומוזג התלוי בחסדי ‘פריץ’. הסיפור החסידי, על מעשה הנסים שבו בענייני פרנסה ופדיון שבויים ותיקון רוחות, לא המשיך עוד להתפתח אחרי ביטולו של ההווי הזה. ההווי החדש חתר תחת אושיותיה של החסידות ביחסי החברה, וממילא גם בענייני שברוח: דרכו של הצדיק ביחסו לחסידיו לא התאימה לטיפוס החדש של היהודי. רקע ההווי החברתי וההווי הנפשי שבאה הציונות להציע, בא לבטל את עצם הצורך בחסידות – בחברה החסידית וביחסי המנהיג והעדה – ולהעבירה מן העולם. הגלגול החדש של החסידות לתוך חברה מדינית-חברתית, לא היה בכוחו להציל עת החסידות מפני ההתנוונות. בפינות שונות בחסידות, מחוץ למרכז שלא חש בחולשות, היו לפיכך שינוים מדרך השגרה – הייתה נטייה והשלמה עם הציונות, אם בדרך רשמית ואם בדרך מעשית בלבד. אכן, הסטיות הללו היו טיפוסיות למשבר החברתי בקרב החסידים, אבל לא היו טיפוסיות לחסידות.

בארץ-ישראל לא נאחזה החסידות. קיומן של חבורות החסידים עם צדיקיהם ובלעדיהם, כמוהו כביטויים אחרים של אורח חיים מורגל, שעולי ארצות שונות שומרים עליו, אם משום הרגל ואם משום רומנטיות, ושניהם אינם מספיקים להנחילם לדורות. ואין גורלה של החסידות בארץ שונה מגורלה באמריקה ובארצות הגירה אחרות. אפילו אותם שרידי חסידות שהובאו לכאן בדורות קודמים ועברו מדור לדור – כגון חסידות ללוב – לא הגיעו לידי פיתוח השפעה מעבר לחוגי יחידים.

עניין אחר ורב תוצאות הוא עניין גלגול מהותה של החסידות מחוץ לחוגים שנקראו על שמה: בתרבות העברית, בעולם הנפש של האדם החדש בישראל, בחלוציות ובפסיכולוגיה של ההתלהבות אצל היהודי החדש. אולם עניין זה הוא דבר לעצמו, נבדל מרקע המערכה שניתן כאן ציורה בקווים ובנקודות.