רקע
יצחק לופבן
שַׁמַּאי פִּינְסְקִי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: מפלגת פועלי ארץ ישראל; תש"ט

בבית מלון אחד, בשכונת רחביה שבירושלים “השתקע משורר ערירי, צנוע, מסתתר ונחבא אל הכלים”. מדי פעם בפעם כשהיה פוגש אותנו, את מכריו, בדירת עראי זו שעשאה קבע לעצמו, היה מקדם את פנינו בברכת שלום חגיגית, שהיתה מלווה עפ״י רוב מלתא דבדיחותא שנונה, אשר כל עין בוחנת היתה מכירה בה שאין היא נובעת לא מזחיחות דעת ולא מחדות-חיים, אלא מאיזה דאבון-נפש כבד, אשר יש מנסים להסתירו ולהתגבר עליו בתחבולה זו. לעתים, כאשר לא הרגיש בכך, ראינו אותו, את גופו הצנום מכווץ באיזה פינה, פרוש מן הבריות, מהרהר או מנמנם לתוך הבדידות, כאדם אשר דרך-החיים שלפניו אינו בשבילו שוב אלא מתנת-חינם מצדו לאתה Laissez faire חסר ענין.

משורר היה, יקר נפש ומרבה-חכמה, אחד הכוכבים שעלו במחזור השלישי של תקופת ביאליק, זה המחזור אשר איתרע מזלו ולא יצא מחופת הערפלים שלו ולא שש כגבור לרוץ אורח. מבין העולים על במת השירה העברית בימים ההם היה ש. פינסקי אחד הידועים והבולטים. ב“המעורר”, ב“השלוח”, ב“הפועל הצעיר”, ב“העולם” ו“התקופה” נדפסו שיריו הליריים, שעלתה מהם תמיד המיה עדינה. ואולי משום שיותר מהמיה עדינה זו לא הוציא כנורו, היה הוא אחד מאלה אשר לא “שירת חייו באמצע נפסקה”, אלא הפסיק באמצע חייו את שירתו. על אהובה זו שפרש ממנה, התעצב, כנראה, אל לבו. מעטים ידעו שהוא חולה ושחוצצו ימיו. וכשהופיעה בעתוני הצהרים של יום הששי שעבר הידיעה על מותו, לא הופתע איש. היה הדבר דומה כאילו זה עתה פסק לנו כלאחר יד את דברי חכמתו החריפים, והתכנס לפינת בדידותו, זו הפינה שאין חוזרים ממנה שוב.

(הפוה״צ, תש״א, גליון 25)

המלצות קוראים
תגיות