שעה קלה לפני סיומה המוצלח של אחת המערכות ההיסטוריות המכריעות במאבק האדם והעולם עם ממלכת השטן ומשטר הזדון והרשעה, נסתלק פתאום אחד הגבורים הראשונים של מערכה זו. כי על כן נועד גורל ״נבו״ למנהיגים, אנשי השם ורבי העלילה מאז ומעולם; את התגמול למפעל חייהם לפעמים אינם רואים כלל, לפעמים רואים אותו מרחוק או מקרוב, אך אליו לא יגיעו. מבין שלושת הנשיאים הגדולים של ארצות-הברית, שגילמו באישיותם דמויות עולמיות של מורדים נפלאים ולוחמים אמיצים, אשר הסבו אחורנית את צל המעלות של התפתחות מנוונת וחרתו פרשיות נכבדות מאד במגילת החירות האנושית, יחשב, ללא ספק, פרנקלין רוזבלט לאישיות המפוארת והדגולה ביותר.

את שנות התיצבותו של רוזבלט במערכה הכבדה נגד נגעי התקופה הזאת, הנאציזם והפאשיזם, אין למנות מיום כניסתה של אמריקה למלחמת העולם הנוכחית. כבר שלוש-עשרה שנה לפני פרוץ המלחמה נחלץ רוזבלט בחרב ממורטה להגנת הדימוקרטיה מפני המזיקים האלה, שכרסמו בשרשיה בכל רחבי התבל. אין אנו מסוגלים לשער כלל כיצד היו מתפתחים הענינים בעולם ומה היה גורל המלחמה, הנמצאת עתה בשלב סיומה, אילמלא התיצב הוא בימי המשבר החמורים ביותר באירופה ובאמריקה, כסכר עוצר בפני הזרם הפורץ של התנוונות כלכלית וחברתית, אשר עמד להציף אז את שני החצאים של כדור הארץ. מלחמת ה“ניו-דיל” היתה ראשית המלחמה בנאציזם, שהגיע בשנת 1932 לשיא הצלחתו ולסף שלטונו, ועורר קנאה ואהדה ורצון של חיקוי בכל הארצות והמדינות שמעבר לגבולות גרמניה. אירופה כולה היתה אחוזה רפיון-רוח וקוצר-יד. פרט לרוסיה הסוביטית, שהקימה מסביבה מעין חומת-סין ועסקה בתוך תחומיה הסגורים בבנין כלכלי, ב“טיהור” חברתי ובזיון; ופרט לגרמניה הנאצית, אשר המירה חמאה בתותחים וחישלה את כלי-זינה הכבדים לקראת הציד הגדול, אשר צריך היה להדביר ולשעבד את העולם למשך אלף שנה, — הרי כל ארצות אירופה האחרות התפרקדו ונמנמו ב“גן העדן של שוטים” אשר הקימו לעצמן, התפרקו מנשקן והסתכלו באפס מעשה בעליתו לשלטון של הכוח ההורס הגדול ביותר שהיה לעולמים, שעמד להטביען בדם. יותר מזה: הן עודדו לא במעט את הכוח הזה והשלו את נפשן להאמין באיולתן, כי בנשקו ובזיונו הרב הולכת ומוקמת מאליה מצודת-בטחון גם בשבילן. ואמריקה? — אמריקה הרי היתה תמיד והנֶהָ עד היום הארץ המסוגלת ביותר, מפאת הרכב תושביה ומפאת התכונה של קשיחות-לב איגואיסטית שבמשטרה הכלכלי, לקלוט דעות ושיטות פאשיסטיות מכל הגוונים והסוגים.

לא היה איש בעולם אשר יחוש עתידות. הקומוניסטים והסוציאליסטים התישו את כוחם במלחמה ההדדית, שהתנהלה בחמת זעם, על נוסחאות ריקות. מבין אנשי-הרוח היו אמנם מעטים פה ושם אשר ראו באספקלריה מאירה את הסכנה הכרוכה בהתפתחות מופקרת זו והזהירו מפניה, אך לדבריהם לא הקשיבו, או שהקשיבו להם כדרך שמקשיבים לצריחת-עורב, שאנשי “תבונה” אינם שמים אליה לב כלל, והנתפסים במקצת לאמונות תפלות יורקים ולוחשים ומדמים בנפשם, שהם מבטלים ע״י כך את כוח הקסמים שבנבואה השחורה. העולם הגיע מחדש במנטליות שלו למין laissez fair על פני כל השטח כולו של עניני חייו ויסודות קיומו. בתוך השפע הגדול, שירד עליו ע״י התפתחות הטכניקה והרציונליזציה של הייצור, הוא פלט והטיל משנה לשנה על רצפת הרחוב מיליונים נוספים של אנשים רעבים ומחוסרי עבודה; בחלק המזרחי של הכדור היה לפחות משתדל לכלכל אותם בכספי הסיוע הדלים; בחלק המערבי הניח להם למיליונים אלה לגווע או להתנוון כארחי-פרחי, המבלים את לילותיהם בתוך ביבים ותחת קמרוני קשרים ואת ימיהם בנדודים של פושטי-יד, קרועים ובלויים, מוכי רעב ואכולי יאוש. כך היה מדדה העולם, המפורק מנשקו והנחנק ברוב עושרו ושפעו והמופקר לאנרכיה הכלכלית, בעינים עצומות לתוך הלוע הפעור של הנאציזם, אשר זינק אז זינוק נמרים לקראת מסע הנצחון והכיבושים שלו על פני תבל רבה.

היחידי שחש עתידות והיה מוכן גם לקום בכוח-מעשה רב בפני הסכנה הזאת, היה רוזבלט. הוא עלה על הבמה כ“גבר חיל, מושל בעוז, גדל-רוח ונגיד עם, תקיף ובר-לבב”, והתיצב יחידי כמעט בפני האופוזיציה החמורה מאד של בני ארצו ושל העולם כולו, ובלי לשעות לשינונם של קפיטליסטים וללעגם של סוציאליסטים, אשר אלה ואלה ראו בו הוזה הזיות ורודף-רוח, התחיל לתקן תקנות ולסייג סייגים במקום התורפה המסוכן ביותר שבמשבר העולם. תכניותיו להתערבות מכרעת של המדינה בהסדר המאַזן באיזו מידה שהיא את החיים הכלכליים, שבמושגי ה“חופש” של אמריקה נחשבו למהפכניות ביותר, לא עוררו אימון רב לא בארצות-הברית ולא באירופה; אך בתוקף המוסרי של אישיותו הוא פורץ לו דרך בין המכשולים העצומים שנערמו על דרכו. לא כל אשר עלה במחשבתו הצליח לבצע, אבל מה שעשה היה בו ראשית החיסול של המשבר הכלכלי באמריקה, אשר מצודתו היתה פרושה על פני כל העולם כולו, ראשית שיתוף המדינה באחריות למשק העבודה שהיה פרוע ביותר, ראשית ההכרה הרשמית בארגונו ובזכות ארגונו של הפועל, ראשית שבירתה של אותה השיטה האנרכית, שתמונתה מוכּרת לנו כל כך מספרו של סטינבק “ענבי הזעם”. ומהמון ספרים אחרים המטפלים בחומר זה.

היתה זאת ראשית של מהפכה, ריפורמיסטית אמנם, מהפכה בדרך של תיקונים בשלום, שאינה רוצה לשפוך את המים המלוכלכים יחד עם הילד ולעקור את שרירות-הלב הכלכלית יחד עם הערכים האנושיים והתרבותיים של הדימוקרטיה, ואעפ״כ מהפכה, אשר הכתה שרשים עמוקים במחשבת הדור. במידה שאפשר לקוות להגיע לתיקונים כלכליים ולשוניים חברתיים בעולם האנגלו-סאַכסי לאחר המלחמה הנוכחית, יחָשב בודאי ה“ניו-דיל” של רוזבלט למבשרם ולקרקע צמיחתם.

ה“ניו-דיל” היה ראשית המלחמה בנאציזם וראשית הנצחון עליו במלחמת-העולם שהתרגשה לבוא. מנהיגותו של רוזבלט יצרה בארצות-הברית אטמוספירה רוחנית ופוליטית, אשר רסנה את הריאקציה המשתוללת, מנעה ממנה את האפשרות לפתוח מבפנים את המבואות לאויב הפאשיסטי, וחישלה את המדינה האמריקנית לכוח התנגדות כביר, כפי שנתגלה בתקופה הנוכחית. המאבק של רוזבלט עם המתבדלים, היה המשך המאבק שלו עם מתנגדי ה“ניו-דיל”. אלה היו אותם הכוחות עצמם שכל תיקון-עולם וכל תיקון-חברה הם כסילון ממאיר בעיניהם, ונוח היה להם לראות את אירופה ואף את ארצם ושאר חלקי העולם, נתונים למשיסה לרגל המשטר הטוטליטרי והרצחני של הפאשיסטים האירופאים והאסיאתיים, מאשר לוותר כלשהו מן ה“חופש” שהם אמונים עליו. גם כאן עמד בתחילה נוכח אופוזיציה עצומה, אך יותר מאשר במאבק על ה״ניו-דיל" הצליח במאבק גורלי זה להגות את האופוזיציה מעל דרכו, לבודד אותה ולהקהות את שיניה ואת צפרניה. הפעם הגיע לשיא כוחו ואף לשיא פרסומו ורכש לו את הערצת העם האמריקני ואת הערצת העולם כולו. הפופולריות שלו מסרה לידיו סמכות להסיע גדרות של מסורת מקודשת בארצות הברית, שכוחה היה גדול יותר מאשר כוחה של קונסטיטוציה מוגדרת ומפורשת. הוא היה הנשיא הראשון, מאחר מלחמת השחרור אשר נבחר 4 פעמים בזו אחר זו. ולא רק עתה, לאחר מותו, אלא גם בחייו, וביחוד בשנים האחרונות של חייו, היתה הערצת עמו והערצת העולם נתונה לו לא בלבד כנשיא המדינה הדימוקרטית הגדולה והכבירה ביותר, אלא כאישיות מופלאה, הומאנית ובעלת השראה מוסרית, שוחרת צדק ומבקשת את הנרדפים ואת הנדכאים.

בהיסטוריה של העת החדשה אינה ידועה אישיות דומה, שהעולם התאבל עליה אֵבֶל כה כבד וכה אמיתי, כפי שהוא מתאבל על מותו של רוזבלט, גם בימים כתיקונם היה בודאי רישומו של מות זה על העולם גדול מאד, על אחת כמה וכמה עתה, שעה שאנו עומדים בשלב האחרון של הפרשה הראשונה במאבק איתנים, רווּי דמים וסבל והרס רב, ואנו נכנסים לשלב הראשון של הפרשה השניה במאבק זה על דמות השלום ועל דרך ארגונם של החיים המדיניים והחברתיים לאחר המלחמה. מדי פעם בפעם כאשר עשינו ברוחנו הקשה את חשבון התקופה המרה והמסוכנת הזאת, אשר גם הסיום המוצלח של המלחמה וגם הנצחון כשהם לעצמם אינם משמשים עדיין ערובה להמתקתה ולהתרת סבכיה, נשאנו את עינינו לרוזבלט, אשר עמו תכונות-נפש ותבונת-רוח ואף סמכות גדולה ויכולת מעשית רבה לעמוד בפרץ — ומצאנו בו את אחד ממקורות התנחומים הנאמנים ביותר. אנו, עם היהודים, הננו מתאבלים באבלו של עולם, באבלו של הכלל הגדול על אבדן המנהיג האמיץ והמכונן צעד, אך אנו מוסיפים על אבל זה אבל יחיד, אבלו של עם קטן, חלש ומשוסה, אשר עם ידידיו הוא נמנה ובשלומו בקשנו שלום גם לעצמנו. לא רבים הידידים שלנו בעולם. ובימי המלחמה הזאת שָכלנו חלק גדול מן הקומץ הקטן אשר הבין לרוחנו, שיתף את עצמו בסבלותינו ולחם את מלחמתנו. עתה, אבד לנו הטוב והחזק מבין הבודדים שנשארו. נאמנים דברי ווייצמן: “לעם היהודי אבד ידיד אמיתי ומגן רב-כוח” — וזה בעצם הימים, שאנו בודדים במידה שלא היינו כך מדורות רבים ואנו מבקשים מעט ידידות בעינים כלות, ואנו זקוקים כל כך לכוח מגן, למען הציל את שארית ישראל והבטחת מקומו ועתידו בין העמים.

(הפוה״צ, תש״ה, גליון 26)