שנים היו: פיאֶר יוסף פרודהון וקרל מרכס — שניהם נביאי העתיד האנושי ומבשרי התקומה הסוציאליסטית. הראשון — “איש הסינתיזה”, איש הרוח, אשר עם שקיעת הריבולוציה הצרפתית, במחצית המאה התשע עשרה, עמד אחוז התלהבות עצומה ורטט של יצירה וממעמקי נפשו קרא לעם הצרפתי, תבע אותו לעבודה, למעשה, להפוך את רוח ההתקוממות הקדושה, לאנרגיה של בנין — לבנין של חיים חדשים במקום הישנים המתמוטטים והולכים: והשני — “איש האנליזה”, פרופיסור מלומד “יותר מלומד מאשר הוגה הדעות”, אשר צפה דרך האספקלריה המאירה של המדע על העתיד המתהוה מאליו, המוכרח להתהוות ולבוא בכוח החוק ההיסטורי וההתפתחות הטכנית, לא קרא למהפכה, לא תבע דבר אלא לחכות לקץ הימין, לתת להם לסדרי החיים ללכת את דרכם, לסייע להם בכך, כדי להחיש את הפרוצס הטבעי ואת הקטסטרופה הכרוכה בעקבותיו. הראשון אמר: הסוציאליזמוס יכול לבוא בכל רגע ובכל שעה אם נחפוץ בכך והוא לא יבוא לעולם אם לא נחפוץ, אם לא נביא אותו בידים.

הסוציאליזמוס יבוא בין אם נחפוץ בין אם לא נחפוץ, הוא יבוא בכוח האבולוציה העוורת, בכוח הקיטור והחשמל, המניעים את גלגלי החיים — ורצון האדם ומאווייו אינם נחשבים.

קרל מרכס הקים תלמידים רבים, גדולים וקטנים, כותבי מחברות וטרקטטים שלמים. תורתו התחבבה על הדור, היא ברורה מאוד ונוחה מאד. מצוות מעשיות כמעט שאין בה. היא תובעת רק מאחרים ואינה תובעת כלום מעצמה ומנושאיה. אין בה “נעשה”. יש “נשמע” בלבד. לפיכך היה מרכס לגאון, לשיטה פופולארית — למרכסיזם.

פיאֶר יוסף פרודהון לא נתן תורה לגמרי, הוא היה כולו מצוה, כולו תביעה למעשה, לחלוציות, למסירות נפש. לפיכך נתקלו דבריו בלבבות ערלים, לא היה לשיטה, לא נהפך לפרודהוניזם ולא הקים תלמידים רבים, מלבד מעטים, בודדים כמעט — ואחד המעטים האלה היה גוסטב לנדואר.

*

פופולארי לא היה. איזה אגיטטור סוציאליסטי קטן, איזו חפרפרת פרלמנטרית פעוטה, הם יותר פופולרים ממנו. אמרו עליו, כי הוא אנרכיסט, אנרכו-סוציאליסט. דורשי רשומות — התואר מוכן אצלם מראש, הם שמים אותו על ראש ככובע אוילים. להבין את האדם, את כליון נפשו ואת זעזועי נשמתו סתם, בתור אדם, בלי תואר, בתור אדם המֵשיח מה שעם לבו לאדם חברו, הרוצה שיבינו אותו, וירגישו אותו, יחד — את זה אין דורשי רשומות מבינים. ובני אדם סתם שואפים לצמצום, לחסכון אנרגיה ונוח להם ב“שב ואל תעשה” מאשר ב״קום ועשה״ — לפיכך היה גורל לנדואר כגורל רבּו: הוא לא הקים תנועה, “הקריאה אל הסוציאליזם” שלו אבדה כמעט בלי הד. באשר, זו היתה קריאה אל הפינה החרשה ביותר שבלב, קריאה אל האדם, אל האדם שבאדם; כאשר היתה זו תביעה להתחדשות, ליצירת חיים חדשים, לא ע״י ירושה מן העבר כי אם ע״י בנין העתיד בעבודה, מתוך חירות, מתוך התנדבות ומתוך רוח הקיבוץ היוצר. אנשים כלנדואר מיועדים מראש להצָלב. בני תמותה אינם יכולים להמצא ביחס בלתי אמצעי אל החיים. נחוץ להם שיהיה מה שהוא ומי שהוא אשר יעמוד ביניהם, שיתווך, שישא את עונותיהם ויכפרם. הם צריכים, כי תהיה להם היכולת לחטוא ובכל זאת לא לרשת גיהנום. לפיכך ננהו הרוחות תמיד אחר הקתוליציזם, הנותן חופש לעם לחטוא ולשוב, לחטוא במעשה ולשוב בתפלה — והסליחה מוכנה לו מראש. לפיכך, כשהופיע כריסטוס בין החיים (בפואימה של איבן קרמזוב), השליך אותו האנקויזיטור הגדול לתוך הבור: עשינו אותך סמל ודאי — למה באת שוב להרגיז את מנוחתם של בני אדם?

המרכסיזם הוא, מבחינה זו, הקתוליציזם של הדור הזה. לא האנשים הם הרעים, לא העם הוא הנמצא במצב של ירידה, לא הוא החוטא יום יום ברצונו, לעצמו ולחברה האנושית, אלא יש דבר מה המתווך בינינו ובין החיים, הקפיטל — את חליינו הוא ישא ואת מכאובינו הוא יסבול.

גוסטב לנדואר שוטם את המרכסיזם, שונא אותו, בוחל בו, לא רק באשר השיטה איננה נכונה, הסטטיסטיקה מופרכה והמסקנות הן מזויפות, אלא מפני שזוהי נבואת שוא, המעכבת את השחרור האנושי, מאשרת את המצב הקפיטליסטי הקיים, מבצרת אותו, מבססת אותו ב“חנונות מדעית”, ומגבירה את השפעתו השלילית, מחניקה את הריבולוציה האמתית, את חדות ההתחדשות ומרגילה את הפרולטריון למצבו. ״המרכסיזם — הוא אומר — הוא הדֶבֶר של דורנו, הוא קללה בשביל התנועה הסוציאליסטית".

*

הסוציאליזם של לנדואר מעמיד את האדם ביחס בלתי אמצעי לגורל חייו. הסוציאליזם זוהי “טנדנציה של רצון אנשים המתאחדים יחד ליצור יצירה חדשה, כדי להשיג את האידיאל הנכסף”. הקפיטל הוא אפס, אינו דבר של ממש, הוא רק רוח רעה המתהלך בחברה. במקומו צריכה לבוא רוח חיה, רוח הקיבוץ האנושי, המפרה, היוצרת, המקשרת את בני האדם יחד למשפחת אחים עובדת, אשר אינם מנצלים אחד את השני, כי אם כולם יחד מנצלים את הטבע, את האדמה אם כל חי, שהיא נחלת הכל כמו האויר החפשי. סוציאליזם זוהי תחית היחסים האנושיים בין אדם לחברו, זוהי אהבה, עבודה, רצון, תרבות — אשר צריכים לבוא במקום השקר, הריקניות השוממה, התוהו ובוהו, הניצול, האלימות, המחנק, שלטון היחידים וחוסר התרבות הממלאים את ה“חברה” הקיימת.

הסיסמה היא: “אדמה ורוח!”

האדמה היא העיקר המציאותי — כל היתר הם דברי יחס, תנועה, מרץ, אפשרות, קרדיט, וכו', אל האדמה קשור האדם בטבורו, היא נחוצה לו כמו האויר, כמו אור השמש — היא איננה נחלת בעלים, איננה רכוש. הרוח זהו רוח הקיבוץ, זהו הכוח היוצר, זהו הקשר ההדדי וחרות גם יחד; במקום שיש רוח יש עם, יש רצון, יש דרך, יש חדוה, יש אהבה, יש חופש. הרוח זהו בנין ומעשה — בימי מעבר הוא נהפך — להתלהבות, לאומץ לב, למלחמה. במקום שאין רוח, שם המות ממלא את החלל שבין אדם לאדם, שם רוח רעה שלטת, שם אלימות, שלטון חיצוני, ממשלה — הסורוגטים של הרוח.

"והרוח המעלה את הפרט למדרגת כלל, למדרגת עם, הרוח הזאת נקראת לאום. הלאום בתור הכרח טבעי של קבוץ משותף מלידה ומבטן, זהו רוח קדמון יפה ונצחי״.

הסוציאליזם איננו מוכרח לבוא, שום מצב אינו מחייב אותו מלבד הסבל האנושי, שום מדע אינו מוכיח אותו מלבד הצער הגדול — אבל, הוא יכול לבוא בכל שעה ובכל רגע ע״י רצון האדם לתקן את פגימת החיים, ע״י הצטרפות הפרט לקבוץ, והקיבוץ לקיבוץ של קיבוצים. הוא יכול לבוא ע״י התאחדות חפשית, ע״י יצירת דוגמאות של חיים סוציאליים יפים, אשר יגדלו מול פני המשק הקפיטליסטי, אשר יבקיעו להם דרך בתוך משק-הרווחים, אשר יראו ויורגשו — אז יזדעזע העם ויואר בהכרה נכונה. "ואז ישחרר העם את האדמה ולא יעבדו עוד בשביל האלילים, כי אם בשביל האדם. אז! — אולם, התחילו נא, התחילו בקטן ביותר ובקומץ הכי מצער!״

*

ישנם פרקים בספרו של לנדויאר הנקראים כמו תנ״ך — כל נשמתו היהודית מתערה בהם מתוך גילוי חזון, אשר יקר רק לצועדי שפי על גבעות ירושלים ובשבילים הבודדים בין סלעי הגליל. אז הוא כולו יהודי, כולו אמונה — והוא כאילו מאהיל על עיניו למול העתידות המתרחשות ובאות, ושולח את אמרתו למרחקים: “היו ברוכים לי, הולכי דרך, נודדים, דרוכי מנוחה שלא יכירכם מקומכם בין תעלולי הזמן הזה. היו ברוכים לי, אתם האמנים, שאת יצירותיכם אתם יוצרים למעלה מן הזמן. היו ברוכים, אתם המגמגמים, אתם השותקים, אשר ממעמקי נפשכם, במקום שאין מלה נפלטת משם, שוכן רמז העתיד לבוא: גודל בלתי ידוע עוד, מלחמות בלתי משוערות, תענוגות פרא ומכאובים יהיו מנת חלקה של האנושות הבאה, מנת חלקם של היחיד, של העמים. אתם הפַּסָלים, אתם המשוררים, אתם תופשי כנור ועוגב, אתם יודעים את זה גם היום, מקרבכם נובעים כבר רמזי הקולות האדירים והערבים של המית הנפש הפנימית אשר תעלה כפורחת מהעמים החדשים. מפוזרים בתוך השממה שלנו חיים האנשים הצעירים, הגברים האמיצים, הזקנים המנוסים, נשות החיל, אשר ייצרו לנו דורות אנוש חדשים ויעלום מעלה מעלה. הכאב, הכאב הקדוש, בואה, הה, בואה נא אל תוך חזנו, במקום שאתה אינך, לעולם לא יהיה שלום”…

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת ד׳, תר״פ)

שבע ימים ושבע רוגז ומלחמה מת אדוארד ברנשטיין. עם מותו ירד מעל הבמה אחד המעולים מבין שורת הוגי-הדעות והמנהיגים, שקמו לתנועה הסוציאליסטית אחרי מרכס ואנגלס. בסוציאל-דימוקרטיה הגרמנית, היה ברנשטיין מחוללו ומבססו המדעי של הזרם, המתיחס בבקורת לכמה וכמה הלכות קבועות בתורתו של מרכס ואף לעצם התפיסה המטריאליסטית של ההיסטוריה. בפרק הסיום של ספרו המוקדש לבקורת המרכסיסמוס “ההנחות המוקדמות של הסוציאליזם ותפקידיה של הסוציאל-דימוקרטיה”, אשר נתפרסם בשנת 1899, כותב ברנשטיין, שלתנועה הסוציאל-דימוקרטית דרוש איש כמו קאנט, “אשר בכל מלוא חריפותו ובקורתו המחוירה יבוא פעם במשפט עם תורת מורשה זו, ויוכיח שהמטריאליזמוס המדומה שלה, הנהו האידיאולוגיה הנעלה ביותר ולפיכך גם הקלה ביותר להוליך שולל, שהבוז לאידיאל והרמת הגורמים החומריים למדרגת הכוחות הכל-יכולים של ההתפתחות היא השליה עצמית, ומבשרי התורה הזאת עצמם הוכיחו ומוכיחים את ההשליה שבדבר בכל הזדמנות ע״י מעשיהם”. ברנשטיין ניסה להביא לידי מזיגה את הביסוס המטריאליסטי והאידיאליסטי של הסוציאליזמוס. הוא השתמש במושג “צדק”, שאינו מקובל בטרמינולוגיה המרכסיסטית, כיסוד לשאיפה ולרצון הסוציאליסטי, במקום שהוא כופר בטנדנציות של התפתחות מוכרחת, של פרוצסים המתהוים מאליהם (כמו תורת ההתרוששות). בהגדרה החדשה שהוא נתן, הוא מקשר את דרך ההגשמה של הסוציאליזם עם הרעיון של משק שיתופי, עם הקואופרציה היצרנית והמשקית, עם הפעולה הקונסטרוקטיבית העצמית של הפועל, אשר במדה שזו תגלה יותר ויותר את כוח פעולתה יתקרב הסוציאליזם להגשמתו.

באחד הפרקים שבספרו הנ״ל, בפרק המוקדש “לתפקידיה הקרובים של הסוציאל-דימוקרטיה”, עומד ברנשטיין על נקודת ההשקפה, שפעולת התנועה הסוציאליסטית איננה יכולה להיות תמיד אחידה בשטח הבין-לאומי, אלא מוכרחה להתאים את עצמה לתכונותיה הלאומיות המיוחדות של הארץ הבאה בחשבון: ״אפילו במקום שמפלגות סוציאליסטיות — כותב ברנשטיין — נשענו לכתחילה על הנחות משותפות בתור נקודת מוצא לפעולותיהן, הן הוכרחו במרוצת הזמן להתאים את מעשיהן לתנאים המיוחדים של ארצותיהן. ברגע ידוע אפשר אמנם לקבוע יסודות משותפים לפעולת הסוציאל-דימוקרטיה בכל הארצות, אבל אי-אפשר לקבוע פרוגרמה-של פעולה משותפת ואחידה לכל הארצות".

דעותיו הבקרתיות של ברנשטיין והזרם שהוא היה מחוללו ומנהיגו, היו במשך שנים רבות סלע של ויכוחים ומלחמה פנימית קשה בתוך התנועה הסוציאל-דימוקרטית הגרמנית וגם בתוך התנועה הסוציאליסטית העולמית, עד אשר נראה היה לעתים, שהתנועה עומדת להתפלג בקו זה של חילוקי-דעות. ואעפי״כ, בסיכומו של דבר, היה זה ויכוח פורה ומפרה, אשר העמיק והאדיר את המחשבה הסוציאליסטית והציל אותה במידה רבה מסכנת ההתאבנות, שהיתה צפויה לה מן הקפיאה על השמרים של האדיקות המרכסיסטית. שנות המלחמה והמהפכה שלאחריהן שינו את פני החזית הפנימית בתוך התנועה הסוציאליסטית. בצורה אחרת, בתוקף גדול יותר ובמסקנות חמורות יותר, הולכת ונמשכת המלחמה הזאת בין התוכן הדימוקרטי ופוליטיקה מדינית קונסטרוקטיבית ובין הנוסחא המהפכנית בתוך התנועה. אבל גם ההתפתחות החדשה הזאת מצאה בברנשטיין את איש המלחמה והבקורת, אף כי לא היה עוד למלחמתו ולבקרתו אותו כוח התנופה שהיה להן לפנים.

*

אל התנועה הלאומית היהודית, דרך התנועה הציונית-הסוציאליסטית, התקרב ברנשטיין רק בערוב חייו. נאומו בקונגרס של א״י העובדת בברלין, היו כמדומני דבריו האחרונים של ברנשטיין על במת הצבור בכלל. בדברים האלה היו עוד זרות ומרחק מדרך תפיסתנו אנו את הענינים, אבל היה בהם בכל-זאת מעין ודוי של השתייכות לקבוץ שהתכנס לקונגרס זה ושתוף עם השאיפה אשר פיעמה אותו. הוא אמר אז: “בשאלה ,איך׳ להגשים את התפקיד הזה החשוב מאוד (יצירת מקלט בטוח לעם היהודי בא״י), אפשר שיהיו חלוקי דעות רבים, אבל בשאלה ,אם׳, אם יש בכלל צורך להגשים את הדבר הזה, חושבני שאי-אפשר שיהיו חילוקי דעות”. “אתם נקראים לקונגרס למען א״י העובדת, ליצור את המקלט הבטוח באופן משפטי בשביל היהודים. איך אפשר ליצור את המקלט הזה ולקיימו? — בלי רגש ההשתייכות ההדדית ובלי ההכרה בתפקיד הנשגב של יצירת השויון והאחדות — אי-אפשר לבצע שום דבר גדול. — — — ראיתי את חרדתכם. חויתכם החזקה הוכיחה, מה הוא הרגש הממלא את כולכם, ואני אומר: הרגש הזה מוכרח להתמיד ומוכרח להתחזק”. אלה היו מלות הפרידה של אדוארד ברנשטיין מאתנו.

(הפוה"צ, תרצ״ג, גליון 11)

כדור של רוצח מבני עמו, שם קץ לחייו של גאנדי. הנפש הגדולה, ה“מאהאטמה”, שמצאה את משכנה בתוך גוף צנום וצנוע, האירה בעולם מסוכסך זה, החמוץ מדם ושקוע במ״ט שערי מרמה — באור מיוחד, של שלום ואמת, שלא זכתה לו האנושות מאז הסתלקה הנבואה מתוכה.

היתה זאת אישיות מפוארת, שצבי תפארתה ניחם קצת את התקופה הזאת מעצבונה ומרוחה הקשה. מיסודות מוסריים קדומים חישל גאנדי לעצמו כלי-זין כביר-כוח, שמפניו חתה ונכנעה באחרונה, הממלכה האדירה ביותר, ובו הנחה רבבות מיליונים אנשים בארצו, שנהרו אחריו בדבקות עצומה וקדשו אותו בחייו כאלהים, ורבים מאד מאנשי-הרוח בכל רחבי תבל אשר העריצוהו והשתאו, מי באמונה ומי בספקנות, ללקחיו. ואין זה אלא מתעלולי הגורל שדוקא ע״י החטא, שלפתחו רובצת האנושות, ע״י הרצח והאלמות, שעליהם קידש גאנדי מלחמה בכל פרשת חייו הארוכה ורבת העלילה — הוא נספה.

לא זכורה אישיות בהיסטוריה שהעולם כה נרעש ממותה ומדרך חייה, כאשר נרעש ממות גאנדי. בהודו, שבה שלטת עדיין במדה רבה תמימות דתית קמאית, יקודש ודאי גאנדי כשם שנתקדש בודהה בשעתו. אך כל האנושות התרבותית תתחמם לאורו, ובצר לה מאַנָסי עולם ורוצחיו, תשא את נפשה ל“אהיסמא”, לאי-אַלימות ולחיים של שלום ואמת.

במבחן של תקופות רבות וממושכות, ובעיקר בימי הסגריר של התקופה הנוכחית נצרפה התורה הזאת — ונתברר כי היא לבדה עשויה להנחיל את מעט האושר שנפשם של בני-האדם כמהה לו. בתקופה של אלמות ללא גבול, ניכר ערכה הגואל של אי-האלימות; בתקופה של שקר ללא בושה, ניכר ערכה של האמת, של יושר הלב, של הטהרה בהליכות החיים וביחסי האדם לאדם והעם לעם.

אם כי גאנדי לא היה קרוב לנו ביותר, ולעתים קרובות שגה בהערכתו אותנו ובהערכת ענינינו, אנו היהודים היינו אולי הקרובים ביותר לתורה שהוא הטיף לה. היא נולדה בעצם על פני האדמה הזאת שהיא מולדתנו. “לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי”, היא מטבע עברי עתיק יומין, וכת האיסיים, כת הגאנדיסטים הראשונים, בירדן שלנו טבלו את טבילת השחרית שלהם. ה“נפתולים עם האמת”, הם נפתולי העם היהודי מראשית עליתו על הבמה ההיסטורית עד היום, וטהרת המידות היא היסוד הנאמן ביותר במסורת התרבות והחיים שלנו. אם תנצח פעם תורה זו — תגאל האנושיות מן החטא הקדמון ותשתחרר מן הסתירות הטראגיות בקיומה. הלואי ותנצח! — ורב יהיה חלקנו הרוחני בנצחון זה.

(הפוה״צ, תש״ח, גליון 20)

שעה קלה לפני סיומה המוצלח של אחת המערכות ההיסטוריות המכריעות במאבק האדם והעולם עם ממלכת השטן ומשטר הזדון והרשעה, נסתלק פתאום אחד הגבורים הראשונים של מערכה זו. כי על כן נועד גורל ״נבו״ למנהיגים, אנשי השם ורבי העלילה מאז ומעולם; את התגמול למפעל חייהם לפעמים אינם רואים כלל, לפעמים רואים אותו מרחוק או מקרוב, אך אליו לא יגיעו. מבין שלושת הנשיאים הגדולים של ארצות-הברית, שגילמו באישיותם דמויות עולמיות של מורדים נפלאים ולוחמים אמיצים, אשר הסבו אחורנית את צל המעלות של התפתחות מנוונת וחרתו פרשיות נכבדות מאד במגילת החירות האנושית, יחשב, ללא ספק, פרנקלין רוזבלט לאישיות המפוארת והדגולה ביותר.

את שנות התיצבותו של רוזבלט במערכה הכבדה נגד נגעי התקופה הזאת, הנאציזם והפאשיזם, אין למנות מיום כניסתה של אמריקה למלחמת העולם הנוכחית. כבר שלוש-עשרה שנה לפני פרוץ המלחמה נחלץ רוזבלט בחרב ממורטה להגנת הדימוקרטיה מפני המזיקים האלה, שכרסמו בשרשיה בכל רחבי התבל. אין אנו מסוגלים לשער כלל כיצד היו מתפתחים הענינים בעולם ומה היה גורל המלחמה, הנמצאת עתה בשלב סיומה, אילמלא התיצב הוא בימי המשבר החמורים ביותר באירופה ובאמריקה, כסכר עוצר בפני הזרם הפורץ של התנוונות כלכלית וחברתית, אשר עמד להציף אז את שני החצאים של כדור הארץ. מלחמת ה“ניו-דיל” היתה ראשית המלחמה בנאציזם, שהגיע בשנת 1932 לשיא הצלחתו ולסף שלטונו, ועורר קנאה ואהדה ורצון של חיקוי בכל הארצות והמדינות שמעבר לגבולות גרמניה. אירופה כולה היתה אחוזה רפיון-רוח וקוצר-יד. פרט לרוסיה הסוביטית, שהקימה מסביבה מעין חומת-סין ועסקה בתוך תחומיה הסגורים בבנין כלכלי, ב“טיהור” חברתי ובזיון; ופרט לגרמניה הנאצית, אשר המירה חמאה בתותחים וחישלה את כלי-זינה הכבדים לקראת הציד הגדול, אשר צריך היה להדביר ולשעבד את העולם למשך אלף שנה, — הרי כל ארצות אירופה האחרות התפרקדו ונמנמו ב“גן העדן של שוטים” אשר הקימו לעצמן, התפרקו מנשקן והסתכלו באפס מעשה בעליתו לשלטון של הכוח ההורס הגדול ביותר שהיה לעולמים, שעמד להטביען בדם. יותר מזה: הן עודדו לא במעט את הכוח הזה והשלו את נפשן להאמין באיולתן, כי בנשקו ובזיונו הרב הולכת ומוקמת מאליה מצודת-בטחון גם בשבילן. ואמריקה? — אמריקה הרי היתה תמיד והנֶהָ עד היום הארץ המסוגלת ביותר, מפאת הרכב תושביה ומפאת התכונה של קשיחות-לב איגואיסטית שבמשטרה הכלכלי, לקלוט דעות ושיטות פאשיסטיות מכל הגוונים והסוגים.

לא היה איש בעולם אשר יחוש עתידות. הקומוניסטים והסוציאליסטים התישו את כוחם במלחמה ההדדית, שהתנהלה בחמת זעם, על נוסחאות ריקות. מבין אנשי-הרוח היו אמנם מעטים פה ושם אשר ראו באספקלריה מאירה את הסכנה הכרוכה בהתפתחות מופקרת זו והזהירו מפניה, אך לדבריהם לא הקשיבו, או שהקשיבו להם כדרך שמקשיבים לצריחת-עורב, שאנשי “תבונה” אינם שמים אליה לב כלל, והנתפסים במקצת לאמונות תפלות יורקים ולוחשים ומדמים בנפשם, שהם מבטלים ע״י כך את כוח הקסמים שבנבואה השחורה. העולם הגיע מחדש במנטליות שלו למין laissez fair על פני כל השטח כולו של עניני חייו ויסודות קיומו. בתוך השפע הגדול, שירד עליו ע״י התפתחות הטכניקה והרציונליזציה של הייצור, הוא פלט והטיל משנה לשנה על רצפת הרחוב מיליונים נוספים של אנשים רעבים ומחוסרי עבודה; בחלק המזרחי של הכדור היה לפחות משתדל לכלכל אותם בכספי הסיוע הדלים; בחלק המערבי הניח להם למיליונים אלה לגווע או להתנוון כארחי-פרחי, המבלים את לילותיהם בתוך ביבים ותחת קמרוני קשרים ואת ימיהם בנדודים של פושטי-יד, קרועים ובלויים, מוכי רעב ואכולי יאוש. כך היה מדדה העולם, המפורק מנשקו והנחנק ברוב עושרו ושפעו והמופקר לאנרכיה הכלכלית, בעינים עצומות לתוך הלוע הפעור של הנאציזם, אשר זינק אז זינוק נמרים לקראת מסע הנצחון והכיבושים שלו על פני תבל רבה.

היחידי שחש עתידות והיה מוכן גם לקום בכוח-מעשה רב בפני הסכנה הזאת, היה רוזבלט. הוא עלה על הבמה כ“גבר חיל, מושל בעוז, גדל-רוח ונגיד עם, תקיף ובר-לבב”, והתיצב יחידי כמעט בפני האופוזיציה החמורה מאד של בני ארצו ושל העולם כולו, ובלי לשעות לשינונם של קפיטליסטים וללעגם של סוציאליסטים, אשר אלה ואלה ראו בו הוזה הזיות ורודף-רוח, התחיל לתקן תקנות ולסייג סייגים במקום התורפה המסוכן ביותר שבמשבר העולם. תכניותיו להתערבות מכרעת של המדינה בהסדר המאַזן באיזו מידה שהיא את החיים הכלכליים, שבמושגי ה“חופש” של אמריקה נחשבו למהפכניות ביותר, לא עוררו אימון רב לא בארצות-הברית ולא באירופה; אך בתוקף המוסרי של אישיותו הוא פורץ לו דרך בין המכשולים העצומים שנערמו על דרכו. לא כל אשר עלה במחשבתו הצליח לבצע, אבל מה שעשה היה בו ראשית החיסול של המשבר הכלכלי באמריקה, אשר מצודתו היתה פרושה על פני כל העולם כולו, ראשית שיתוף המדינה באחריות למשק העבודה שהיה פרוע ביותר, ראשית ההכרה הרשמית בארגונו ובזכות ארגונו של הפועל, ראשית שבירתה של אותה השיטה האנרכית, שתמונתה מוכּרת לנו כל כך מספרו של סטינבק “ענבי הזעם”. ומהמון ספרים אחרים המטפלים בחומר זה.

היתה זאת ראשית של מהפכה, ריפורמיסטית אמנם, מהפכה בדרך של תיקונים בשלום, שאינה רוצה לשפוך את המים המלוכלכים יחד עם הילד ולעקור את שרירות-הלב הכלכלית יחד עם הערכים האנושיים והתרבותיים של הדימוקרטיה, ואעפ״כ מהפכה, אשר הכתה שרשים עמוקים במחשבת הדור. במידה שאפשר לקוות להגיע לתיקונים כלכליים ולשוניים חברתיים בעולם האנגלו-סאַכסי לאחר המלחמה הנוכחית, יחָשב בודאי ה“ניו-דיל” של רוזבלט למבשרם ולקרקע צמיחתם.

ה“ניו-דיל” היה ראשית המלחמה בנאציזם וראשית הנצחון עליו במלחמת-העולם שהתרגשה לבוא. מנהיגותו של רוזבלט יצרה בארצות-הברית אטמוספירה רוחנית ופוליטית, אשר רסנה את הריאקציה המשתוללת, מנעה ממנה את האפשרות לפתוח מבפנים את המבואות לאויב הפאשיסטי, וחישלה את המדינה האמריקנית לכוח התנגדות כביר, כפי שנתגלה בתקופה הנוכחית. המאבק של רוזבלט עם המתבדלים, היה המשך המאבק שלו עם מתנגדי ה“ניו-דיל”. אלה היו אותם הכוחות עצמם שכל תיקון-עולם וכל תיקון-חברה הם כסילון ממאיר בעיניהם, ונוח היה להם לראות את אירופה ואף את ארצם ושאר חלקי העולם, נתונים למשיסה לרגל המשטר הטוטליטרי והרצחני של הפאשיסטים האירופאים והאסיאתיים, מאשר לוותר כלשהו מן ה“חופש” שהם אמונים עליו. גם כאן עמד בתחילה נוכח אופוזיציה עצומה, אך יותר מאשר במאבק על ה״ניו-דיל" הצליח במאבק גורלי זה להגות את האופוזיציה מעל דרכו, לבודד אותה ולהקהות את שיניה ואת צפרניה. הפעם הגיע לשיא כוחו ואף לשיא פרסומו ורכש לו את הערצת העם האמריקני ואת הערצת העולם כולו. הפופולריות שלו מסרה לידיו סמכות להסיע גדרות של מסורת מקודשת בארצות הברית, שכוחה היה גדול יותר מאשר כוחה של קונסטיטוציה מוגדרת ומפורשת. הוא היה הנשיא הראשון, מאחר מלחמת השחרור אשר נבחר 4 פעמים בזו אחר זו. ולא רק עתה, לאחר מותו, אלא גם בחייו, וביחוד בשנים האחרונות של חייו, היתה הערצת עמו והערצת העולם נתונה לו לא בלבד כנשיא המדינה הדימוקרטית הגדולה והכבירה ביותר, אלא כאישיות מופלאה, הומאנית ובעלת השראה מוסרית, שוחרת צדק ומבקשת את הנרדפים ואת הנדכאים.

בהיסטוריה של העת החדשה אינה ידועה אישיות דומה, שהעולם התאבל עליה אֵבֶל כה כבד וכה אמיתי, כפי שהוא מתאבל על מותו של רוזבלט, גם בימים כתיקונם היה בודאי רישומו של מות זה על העולם גדול מאד, על אחת כמה וכמה עתה, שעה שאנו עומדים בשלב האחרון של הפרשה הראשונה במאבק איתנים, רווּי דמים וסבל והרס רב, ואנו נכנסים לשלב הראשון של הפרשה השניה במאבק זה על דמות השלום ועל דרך ארגונם של החיים המדיניים והחברתיים לאחר המלחמה. מדי פעם בפעם כאשר עשינו ברוחנו הקשה את חשבון התקופה המרה והמסוכנת הזאת, אשר גם הסיום המוצלח של המלחמה וגם הנצחון כשהם לעצמם אינם משמשים עדיין ערובה להמתקתה ולהתרת סבכיה, נשאנו את עינינו לרוזבלט, אשר עמו תכונות-נפש ותבונת-רוח ואף סמכות גדולה ויכולת מעשית רבה לעמוד בפרץ — ומצאנו בו את אחד ממקורות התנחומים הנאמנים ביותר. אנו, עם היהודים, הננו מתאבלים באבלו של עולם, באבלו של הכלל הגדול על אבדן המנהיג האמיץ והמכונן צעד, אך אנו מוסיפים על אבל זה אבל יחיד, אבלו של עם קטן, חלש ומשוסה, אשר עם ידידיו הוא נמנה ובשלומו בקשנו שלום גם לעצמנו. לא רבים הידידים שלנו בעולם. ובימי המלחמה הזאת שָכלנו חלק גדול מן הקומץ הקטן אשר הבין לרוחנו, שיתף את עצמו בסבלותינו ולחם את מלחמתנו. עתה, אבד לנו הטוב והחזק מבין הבודדים שנשארו. נאמנים דברי ווייצמן: “לעם היהודי אבד ידיד אמיתי ומגן רב-כוח” — וזה בעצם הימים, שאנו בודדים במידה שלא היינו כך מדורות רבים ואנו מבקשים מעט ידידות בעינים כלות, ואנו זקוקים כל כך לכוח מגן, למען הציל את שארית ישראל והבטחת מקומו ועתידו בין העמים.

(הפוה״צ, תש״ה, גליון 26)

הוא השוה את עצמו לציפור, גדולה טורפת-יום, אשר רק בכבדות היא מתרוממת מעל הארץ, אבל אחרי שהתרוממה כבר, היא עפה וטסה קלוֹת ובטוחות במרחבי רום.

כך דרכו של הפתוס הגדול, עוטה אור ואהבה, המתרומם לאימפרוביזציה נעלה, המרעיד בכנפיו מיתרי ספירות ומגלה את תעלומת ההרמוניה הקוסמית, את כתובת הפלאים החרותה ברקיע השמים: — ״Wir welt“ — ״אנחנו העולם״!

עם השניות, עם הרפלכסים של אור וצל, טוב ורע, אדם ובהמה: עם הסיבוכים והניגודים, גלגולי צורות, היאבקות סַאטירים ושעשועי אלים — אנחנו העולם!

מתוך אספקלריה של טמפרמנט ענקי צפה דימל על החיים. בזרועות חשופות ושריריות אחז באיזמל הגואל וצר מתוך התוהו ובוהו, מתוך הדיסהרמוניה את ההרמוניה הנצחית, את צלם האדם אשר לא יִפָּת למזימות נחש, אשר לא ייחבא מפני קול אלהים, אשר לא יפחד מפני להט חרב מתהפכת — ובידיו החזקות ילפות את שני העצים אשר בתוך הגן, את עץ הדעת ואת עץ החיים, ויטיח דבריו כלפי מעלה: “הביאנו נא לידי נסיון!”

תפילה למשורר לבוש שריון קשקשים, הנפתל עם ניגודי הרגשות ויוכל להם, הנאבק עם אנטיתיזות ומאחה אותן. הצועד בטוחות בנתיבות עולם — ולפעמים במגפים הכבדים של טולסטוי, לפעמים בסנדלים הקלים של רוקדת באַלטים, הוא קופץ מעֵבֶר לצלו.

יש והוא מנפנף בנִבלו כנפנף חרב — ומכניע רוחות רעים; ויש שהוא פורט על נבלו ביד ענוגה כאורפיאוס — ונחשים יזקיפו ראש ויקשיבו, ונמרים ואריות יורידו ראש ויהרהרו הרהורי תשובה. פתוס — זה סבל, מלחמת יצרים וזעזועי כאב עמוקים;

פתוס — זו שלהבת געגועים, צלצול כבלים בהנתקם, מרד:

״הביאנו לידי נסיון!״

*

שירת דימל — זוהי רעידת אדמה נצחית, חשרת כחות וזעזועי אסוציאציות הנישאות בגלגל סופה. לפעמים אכסטזה ושכרון, ולפעמים הכרה צלולה וזכה כצניף השלג על המונט-בלנק — דיטרמבוס לירי, שיש בו מהריחות העדינים של פרחי הטוב ומהריחות החריפים של פרחי הרע גם יחד. היא אינה רומנטית, אינה קלסית, אינה שבלונית. היא אחוזה ביונקותיה בכל החי והמתנועע בטבע ובחברה, באלפי הנימים שלהם, הנארגים לארג אחד שלם — העולם.

“העולם היפה והפראי”, אשר לאלפי מעיינות אושר נובעים ממנו, אשר רבבות אנחות סבל נישאות בחללו — והגֶניוס האנושי סולל את דרכו ביניהם.

שלוש פעמים יחטא טרם שיקרא התרנגול ושבע פעמים יגאל — את אושרו לא ימצא, אבל הוא ימצא את אושר העולם. האדם פרומיתאוס — ימתקו לו כאבו וסבלו, באשר אור בהם. שלוש פעמים יתיאש ויברח — ושבע ישוב ולבו מלא אהבה.

על יד פסל ציאוס של קלינגר נתגלה לו לדימל חזון הסינתיזה בין עטור עטרת-הקוצים ועטור עטרת הגפנים ומקל של תירזוס בידו. במחולת המחנים של אמורֵיטים, אלים ואלילות, התאחדו כולם בשיר השירים של חטא וגאולה, בשיר החדוה של עולם ואנושיות.

האהבה האסקיטית וחמדת התאוה — אחת הן. הנער מנצרת, מסיר את עטרת הקוצים מעל מצחו בליל חופתו, ועל בַכּכוּס-דיאוניזוס יכביד לפעמים מקל התיריזוס כצלב, אחת היא החידה ורבים לה פתרונים — והכל הולך אחרי הפתרון.

כוכב אחד יש ברקיע והוא נראה כשנים — וֶנוס ולוּציפֶר, נוגה הערב ואַיֶלת השחר. בכל מקום שאנו פונים מלחמה בעולם. כוחות איתנים נאבקים, אור וחושך, אדם ובהמה, אלהים ושטן — ובכל מקום שאנו פונים יכול להיות שלום בעולם. את התאוה אין צורך לבלום — היא יכולה להיות אלהים. הכל הולך אחרי הפתרון. הכל חומר בידי היצירה של האדם.

ציזר פליישלין אומר: "קומץ אחד הוא של אדמה… אלהים בני אדם ייצור מנו, ולא-יצלח — קופים!״ וריכרד דימל אומר: ראה נתתי לפניך שני דרכים — “אתה תיצור את החיים, או החיים ייצרו אותך”… חלומות נלהבים, מטמורפוזות, פרפורי צורה ונפתולי רוח מלוים את שירתו של דימל. “רעיון יסודי” אין בה, יש בה “הרגשה יסודית”.

על רוכסי הרים הוא דולג מעבר לתהומות; עם גלים זידונים הוא נאבק, עם נחשולים ענקיים. אולם הוא רואה אור גדול, מחזות שדי — והוא חותר לקראת האור. את ידיו הוא פושט לחבק זרועות עולם, והוא עוצם את עיניו מתוך געגועי חמדה ורצון אושר. הוא עוצם את עיניו ופותח אותן — והנה את העולם רצה לחבק, והוא לפת רק אשה.

גם לפרנק וֶדֶיקינד קרה מקרה כזה — שהוא הציץ ונפגע, בא לידי דקדנס, לידי אירותיקה פתלוגית. דימל לא נפגע, הוא ראה באשה חזות הכל: את כתם האור הלבן של התמזגות צבעי הקשת, את אור השמש המסתנן דרך שתי פריזמאות של הטוב והרע. והוא לחץ אותה אל לבו במשנה געגועים וחמדה וחיבק בה את ״אושר העולם״ — “האשה והעולם”.

Was ist hier trübe, ich sehe nicht was?

Wir leben, wir lieben, wie klar ist das!

שנים הם הולכים חבוקים ודבוקים במשעול החיים, ״שני אנשים״ — הגבר והאשה, שנים הם הולכים וטווים את חוט הפלאים של אושר וחמדה, של חידת יצירה ומעשה בראשית. הלוך ורנן ילכו, הלוך וקונן, הלוך ודמום לתוך חיק הלילה. אחוזי הזיה וחולמים, ילכו הלוך וטפוף ללחש הריתמוס הפנימי של שירת החיים. הכל צונח מעל כתפיהם, כלי לבוש חוצץ, כל מעטה תפל — וערומים וקורנים, עוטים ענני כבוד של מיסתורין הפריה וההריון, יהיו לבשר אחד, לנפש אחת.

כהמית מעינות יהמה האושר, יהמה הכאב; כצקון לחש לילה על פרחים רועדים, מאבקים ומפרים, תשתפך שירת העולם.

״שני אנשים ירונו״ — גבר ואשה.

שנים הם הולכים חבוקים ודבוקים במשעול החיים. בשלהבת היוקדת של צמאון האהבה הראשון, של זעזועי הבגרות המתפתלים מתוך רשפי מאוויים עזים, בלילות לוהטים וקודחים. ב“גלגולי הוֶנוס” השונים, במחול התאוה הנצחית מפכים מעינות שכרון — ושניהם הם עומדים, חוגגים כבימי בראשית הראשונים: היא — גביע היין הלוהט בכפה הפרושה; והוא — כורע ומרוה צמאונו מכוס הרויה ומפלל. — ובפהוק הבוקר החוור, כנטות התאוה לתומה, כגווע הכוכב האחרון של חמדת בשרים ושכרון — אז מתוך דמדומי פכחות אפורה מבשרים זיקנה ומות, יפשוט את ידיו באחרונה:

הַסַּנְדָּלִים הַקַּלִּים עוֹד פַּעַם הַשְׁאִילִי,

מִי אַתְּ, הַגִּידִי, עֲנֻגַּת הַדְּמוּת?

הַסֵּפֶל הַמָּלֵא, הַנּוֹצֵץ, נָא תְּנִי לִי,

שֶׁאוֹתוֹ כֹּה

רַבּוֹת מלֵּאת כְּבָר בִּשְׁבִילִי!

הַאַתְּ

הַנֹּעַר? — וַאֲנִי כְּבָר זָקַנְתִּי?

הוא שתה את הכוס עד תומה והוא עוד לא נכנע. על שמשות האשנב המכוסות הבל, הוא כותב באצבע צרדה ובכתב רחב את כתובת החזרה הנצחית…

״Venus Rediviva“ — “וינוס השבה לתחיה!”…

"והם ראו אותו קוטף פרח

אחרי פרח, והם לא הביטו

אשר דקרו הקוצים את מצחו".

מעל לאדם רצה דימל לקפוץ אל האנושיות, מעל החיים אל העולם. ברכבת המהירה, בין רבבות אורות רועדים, רדף אחרי אושר העולם. אולם לרכבת הגדולה המתגלגלת בסערה נלותה גם “המחלקה הרביעית”. כאן נמוג החלום. כאן צועק הילד “כה חוור, כה צנום”. כאן מיללת המציאות. בין חומות הכרך הקודרות ובמעבה האדמה האפלה, הנה הם הולכים קדורי דמות ״ההופכים את מלכות הארץ למלכות שמים״ — ואם עצמם למלכות הארץ לא הגיעו.

שדות קמה מזהיבים משתרעים מקצה העולם עד קצהו — ו״עניי אדם צועקים ללחם". והלוא רק כפֶשַׂע בינם ובין האושר, והלוא רק מעט חסר לו ל״איש העבודה״, רק מעט: ”Nur Zeit״.

אולם המעט הזה מהיכן יוקח?

זה היה צל — צלו. אולם גם מעבר הצל הוא קפץ בפתוס של בטחון ואמונה. זו היתה רק אנטיתיזה והוא גבר עליה. ה“מחלקה הרביעית” נשארת באחת התחנות בדרך — והרכבת מתגלגלת הלאה, הלאה. —

*

ויש תחנה אחת ששם היא עומדת. אז…

"אז, כשהגשם מטפטף בלילה במרזב ואתה שוכב ומקשיב החוצה, איש לא בא אל הבית, לבדך אתה שוכב, לבדך:

הה! לו בא!

מי שהוא דופק דפיקה חזקה — השמעת? — והדה החלש והחשאי נשמע מתוך בטן השעון; אחר שוב שקט, דממת מות…"

השערת המות מקפיאה גם את הלבּה הסוערת. והנה מת דימל. זה המתעופף הגדול, זה אביר משורין, זה אשר פעמה אותו לפעמים רוח החוזה מ״סילס מריה״ והוא ראה: ״רבים גדלים — ואחד מרקיע שחקים". אחד, אחד הם הולכים ואובדים בעלטת הימים האלה.

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת ו׳ תר״פ)

הוא היה אומר: “הרומנטיקה של יום יום, היא הנכבדה באמצעי החינוך. מוקפים אנחנו אוצרות יקרים, שהיום והשעה מפזרים סביבנו ביד נדיבה; למה, איפוא, לברוח אל המשוררים, אם אנו בעצמנו “חיים” את השירה ויכולים לחיות אותה?” מאוויי גאולה גדולים, הנקלעים בתוך אפיזודות של חיי חולין; דחיפות של קיום המתנגשות זו בזו והמצטלבות זו בזו, העוברות החולפות בתוך פרשת החיים המלאים תמורות — זוהי השירה החיה, שאיננה זקוקה ללבושים, שאיננה זקוקה לצירופי-מאורעות נבדלים, לקומפוזיציה; זוהי “הרומנטיקה של יום יום”, טרגית לפעמים וקומית לפעמים, העוברת עירומה בראש הומיות. ״למה לברוח אל המשוררים?״ — אם כל אחד מאתנו מלא שירה כרימון.

למה להרקיע שחקים? — אם האלהים והשטן ירדו ארצה, אם אתנו הם, בתוכנו, מתגלים ומסתתרים חליפות בזויות שפתיה של נערה תמה ושל אשה נצורה גם יחד.

אנחנו החידה, אנחנו הפתרון — אנחנו כמו שהננו, כבדי פשע, ובכל זאת נקיים מעון ומחבלי מוסר, וכאדם וחוה לפני החטא, איננו מתבוששים במערומינו…

כך, או דומה לכך, היה הוא, פטר אלטנברג, הוגה בודאי, בשעות הבטלה הקדושות, בהשקיפו מבעד לגבישי החלונות של “קפה צנטרל” על חיי הכרך הסואנים, בחודו את חידת החיים מתוך עיגולי עשן הסיגרה שלו, או מתוך בעבועי המים הרותחין שבמכונת התה, בשעה הששית לפנות ערב.

והוא — ה“דוד הטוב” מוינה, שאין לתאר אותו מחוץ לסביבה שלו, שאי אפשר להזכר בו, בלי להזכר גם במי הדונאו הכחולים, ב״גלגל הענקי" הצופה על פני הקריה, ב“פראַטר”, ב“מגדל סטיפאַן” ובאותו מצב רוח של יום הראשון בשבוע, המרחף גם בימות החול רגילים על בירת-הבסבורג עם כל הפמליה שלה, הגדולה והמגוונת — הוא היה מסיר בשעה זו את אגודלו מעל סנטרו, תלמי מצחו החרושים מחשבות התישרו, מבעד לשפמו הרחב הציצה בת-צחוק נאמנה של הבנה וסליחה והיה משעשע את בת שירתו כשעשע איש על ברכיו נערת פנסיון זהובת תלתלים וגוזר לה סילואיטין מעשי ידי אמן…

סילואיטין — אלה הם גופי חיים. צללי הדברים הם הדברים עצמם.

*

“צועני” היה. ב“לוח הספרות” הוא רשם את מקום-מגוּריו הקבוע: “קפה צנטרל”. שם היה ביתו. שם היה חדר עבודתו. במסיבת סופרים צעירים שהקיפתהו ובשאון הערפלי של חיי לילה מלאי אקסטזה וגירויים, היה פולט את ציוריו הקטנים, את הליריקה הקלה המרפרפת והעמוקה גם יחד ואת רשימותיו המהירות והקצרות.

״פולט״ ולא כותב. פליטת חיים חדורה הרגשת הזמן — הרגשה אינטנסיבית כאצבע צרדה זו של זמן, המאיצה, הדוחקת את השעה, הרגשת מטילי הברזל השחורים הללו, המסובבים את גלגל החוזר של החיים מעל ראשי מגדלים גבוהים ובלוית צלצול פעמונים כבדים ומזרזים.

והוא היה אומר: “אכן, אוהב אני את “קיצור הענין”, את סגנון הטלגרמה של הנפש! הייתי רוצה לתאר דמות דיוקנו של אדם במשפט אחד; חיי נפש — על עמוד אחד, תמונת נוף — במלה אחת”. באשר, גורל חליפות לבני אדם — ומאורע חיים העמוק ביותר הנהו הרף-עין.

באשר, הכל זורם — ותפילת דרך קצרה היא. ודיה מלה אחת לביטוי האושר הגדול ביותר, ודיה הברה אחת לבטוי היאוש האחרון — ושני סימני השאלה וסימן הקריאה האחד, ממלאים עפ״י רוב את מקום המונולוג הארוך של האמלט.

״אני הולכת מכאן ואתה נשאר פה״. — כותבת נוקו בת הכושים, והיא הכל אמרה, הכל. "היפנים רק ענף פרחים אחד הם מציירים. “והוא אביב שלם.”

״הרי! הרי!" — שרה ליזיה הילדה בת תשע, והיא את כל שירת נפשה הערתה, את כולה.

המלה המשחררת, אחת היא, קצרה ובודדה — ו״יש מלים שהן משחררות כמו זריקת אבן וכמו זריקת כוס של בירה"…

*

״צועני״ היה. שירתו וחייו — אחד היו. בבתי הוללות ובבתי מסבאה. היה הוא מבקש את עקבות האלהים — ומצאם; בתוך צלילי הפסנתר המיכני, הנישאים בחלל האדמדם של טרקליני ליל פרוצים — שמע את קולו מהלך.

אח היה לכולם, וכולם אחים לו. אח היה לחוטאת — ובעצב הנמתח על שפתיה הצוחקות של הבת הסוררה, ראה את דמות דיוקנה של ה-Mater Dolorosa.

ואף הוא היה שח, מתוה באצבעו תו על הארץ — ואומר: "מי בכם חף מעוון — יַדֶה בה אבן ראשונה!״.

*

ספריו — אלבומים של סילואיטין. הפרוזה הקטנה, המשוחררת מבאלאסט של חומר, של לאברינטים פסיכולוגיים — מוכרחה להיות כך: קולעת, מרוכזת, בלי רווחים, בלי חורים. סילואיטין — הם גופי חיים: אלה הם הדבקים בתוך צלם; אלה הם שבגדיהם, גופם ונשמתם מתמזגים להרמוניה של קיום אחת; אלה שעריגת חיים נקשבת בכל כנף שמלה ומכל תלתל צונח על המצח. סילואיטין — הם חיי הנפש העמוקים: אלה כתמי הצל הנשארים אחרי פעולת קרני ה-Χ, שאינן נראות לעין ובכל זאת מאירות חדרי בטן. כל הדלול והקלוש — הקרנים עוברות אותו והיה כלא היה; כל המוצק, כל שיש בו אחיזת עינים, לטוב או לרע — הוא הנשאר, הוא המשתקף.

לפיכך הגיבורים שלו אחרים הם מאשר אלה, שרגילים לענוד לראשם עטרות-דפנא.

לפיכך: ״טריסטן ואיזולדה״ הם רק ״פיגורות צדדיות״ — וקורֶבֶל המשרת הנאמן, והרועה המנגן לצערו של טריסטן, הם הגבורים.

נקוּט בידו: ״שום איש איננו — הוא מתהוה, אולם, אלה שאינם יכולים לגדול לתוך החיים, לתוך הגורל?!? אלה אינם".

לגמרי אינם — ואינם ראויים לאבד עליהם טפה של דיו.

אידיאליזציה של טיפוס אין אצלו. אינו קשור קשרים ואינו מייסר ומעניש. רחמיו על כל המעשים, על כל הגדלים לתוך החיים — החוצים אותם בכנפיהם כנשר, או הזוחלים בהם כתולעת, אהבתו הגדולה, היא “בת ההכרה הגדולה”: כי אלפים הם הדרכים, רבים בהן הכשלונות — ויצר לב האדם טוב מנעוריו; כי אותם ההרים המאדימים עם דמדומי בוקר, מוצפים ארגמן עם דמדומי ערב. ולפיכך: מקום כולם במדור אחד בגן עדן — האם הקדושה ורוצחת הילדים.

“שום איש איננו — הוא מתהוה”.

ומה בין טיוקו בת הכושים, המאושרת בפניני הזכוכית שנתן לה אהובה, ובין איזו מלכה אלישבע? — שתיהן גדלות לתוך גורלן, שתיהן ישנן, ללב כל אחת מפתח מיוחד, אבל לבות שתיהן נפתחים במפתחות…

*

״החיים! אני כורע ברך לפניכם! שתי עינים לי, שתי אזנים לי — — לי המלך!״

במקום שיש חיים, אין פרובלימות — החיים גואלים אותן, מי שיודע לטפס על הרים, אין ההרים מעכבים בעדו. ומי שאינו יודע להעפיל ולעלות בראש ההר, נוח לו לומר שאין כלל ראש הר במציאות. העיקר הוא: לאהוב את החיים — לראות ולאהוב! זוהי הפילוסופיה האפיקורית של פ. אלטנברג — ומי שחושב כך, הוא “לעולם צעיר”, הוא צוחק ליום אחרון.

ורק לפעמים, לפעמים, מתוך כליון נפש ועריגה עזה אל אפיקי החיים, יש שהוא נזכר:

וְהַגַּעְגּוּעִים, גַּם הֵמָּה יָמוּתוּ סוֹף-סוֹף

בְּמוֹת הַנִּצָּנִים בְּמַרְתֵּף הַקֹּר,

הַכְּמֵהִים לְחִנָּם לְשֵׁמֵשׁ וָאוֹר…

הוא אז קובע את האֶפיטַפ על מצבת קברו:

“הוא אהב וראה”…

*

את ספרו האחרון “בערוב חיי” לא זכה כבר לראות בדפוס. עם נשימת הריבולוציה הראשונה, כשנשתנו פני הדברים וה“מילייֵה” שלו התחילה להתפורר, כש“הגלגל הענקי” התחיל להסתובב אחורנית, בשעה שהעגלון יצא מגדרו ושוטו החל להשמיע שריקה אחרת, בשעה שהשוטר חדל ללכת בצעדי ברווז ובמקום פקיד ה“חוק” הוא נעשה לריבולוציוניר, למחוקק — הוא מת.

הוא לא היה משוררם של החיים, ההולכים ובאים…

(“מעברות”, כרך ראשון, חוברת א׳, תרע״ט)

א

עוד בהיות שמו פליקס טַנדֶס, בראשית דרכו בספרות, כתב עליו גופטריד קֶלֶר: “הדבר דומה כאילו מקדמות העולם קם משורר, וממרחקי הימים שבהם נולדו דתות ואגדות-אֵלים ושהיו בכל-זאת עמוסים כבר נסיון-חיים רב הוא לפתע מופיע לפנינו ושר את שירו הנעלה והתם. ב״פרומיטיאוס ואֶפימטיאוס” היו עוד ערפלים פרושים על דרך ההרים. בדור של חלומות קטנים, לא היה עוד הקרקע לצמיחת ההזָיָה הגדולה; בדור של ותיקים, של אנושיות קשישה, של תרבות נובלת כמעט מרוב בשול ומרוב בגרות, נעלם הנתיב אל ימי הילדות של החיים, עריסת האפוס והיצירה המונומנטלית. בדרך שפָיים זו רק מעטים הלכו בשלום והגיעו בשלום. אף גיתה, שירד אל האמהות, מת וחצי תאותו בידו. מגדר של נסיון ביצירה האפית לא יצא. את המשל המיתולוגי החיה רק למחצה. הוא הרקיד שעירים. מכשפות-תֶסַליות וחצאי-אלים על שדות אתיקה, אבל את האלים לא הקים ופַּן הגדול נם את תנומתו העמוקה כמקודם. וכל-שכן, בתקופה זו המאוחרת, שהתפארת שלה לא קלעה אל פסגות הנצח — רק אחד הנפילים היה יכול להעיז ולהעפיל לעלות בדרך זו אל מרומי האגדה, אל נזר היצירה השירית. שפיטלר הלך בה. בעינים עצומות ובהיסח הדעת מהחכמה והאולת של זמנו ותקופתו, הלך בה. בימים ההם, במוצאי מאת השנים הקודמת, בעצם התפרצות גלי הנטורליזמוס באירופה, היה אחד פלאי זה, שהלך בנתיבות לא שערום; מסביבו מתו גם הגעגועים לסגנון הגדול ביצירה. הריאליזמוס המוגזם הֵצֵר את האופקים. ההשתחררות מהמסורת הביאה אתה גם תמורת-החמרים בספרות ובשירה. האידיאליסמוס היה לרוח-הזמן. בתוך ההמולה הגדולה והצעקנות מסביב לאמנציפציה החדשה, נטשטש לגמרי הקו האוניברסלי. העקוב היה למישור — לשטח. ומי שבא אז עם חזון קוסמי, עם שכחת הקטנות שבמציאות, עם עולם מלא ושופע אידיאליזמוס קלסי, מעבר למקום ולתקופה, בא באמת כמו “מקדמות העולם” וצריך היה לחכות עד אשר תזרק שיבה בשערותיו למען יהיה הד לדבריו.

ב

את חידת האריה והכלבלב אשר ב״פרומיטיאוס ואפימיטיאוס" לא הבין גם גוטפריד קלר. מתוך האפלולית שביצירה זו, מתוך דוקיה העטופים ערפל הוא רק חש את גדלותה, רק האזין חרש לפעמי הבשורה. שמשו של הומירוס, אשר נעלמה למאות דורות, התחילה מזהיבה את שולי העננים. תחושת התהוות גדולה! אחר כך זרחה בבת אחת כשמש גדולה, עם ה“אביב האולימפי”, עם האפוס הגדול, המתנשא כפירמידה ענקית בתוך ערבת היצירה השירית של התקופה.

אויר הרים מנשב כאן. בדמויות המתוֹס העתיק עוברות כבני מרון לפנינו כמעט כל פרובלימות ההויה, בתוך הדיסטנץ הרחוק הזה שבתכלת האולימפוס מתחדשים מעשי-בראשית, על אורם וחשכתם, על הרריהם ועמקיהם, על כל הכאב והחדוה, אשר בממשלת ההכרה של אַנַנְקֶה שר-העולם, — זה הגבוה מעל כל גבוה, זה הגורל העור, האִלֵם, הקר והאכזרי, אשר נעלם לו הפתרון ונעלם מפניו המפלט. כאילו הורם הוילון, מתגלה עולם-בראשית זה. — מרחבים ענקיים של צבעים ושל דמיון, רבי מראות של משחקי אלים ואלות, ההרמוניה הנפלאה של ימי הנעורים אשר לעולם. קול ה׳ בכח וקול ה׳ בהדר. הכל צועד כאן בצעדי און של טיטנים, או הלוך וטפוף ברגל קלה של צפרירים.

ג

שנת-העולם מתחדשת. אלים יורדים ואלים עולים. על האולימפוס מחכה הֶרָה, המלכה החדשה, לחתנה. קרונוס נפל, במקומו יבוא צֵיאוס. נפלו גם פרומיטיאוס, אורפיאוס החוזה וכל חֶבֶר האלים המורדים בני גילם — במקומם יבואו אפולו, הרמס, דיוניזוס, הרקלס, פּלס אַרטֶמיס, אפרודיטה וכל האלים והאלות העולים מן הארייזוס. אחרי שבעת פגעי העליה בא קרב-האלים סביב מלכת האמצונות הגאיונה. אפולו מנצח בקרב, אבל ציאוס בא בערמה ובכוח וכובש את המלכה. כך רצה אננקה. זה מול זה עומדים ציאוס ואפולו. קנאת אלים-מתלקחת. אבל, ראה: אדרת-אייגיס אשר על כתפי ציאוס, פורפורית-מלכות זו עמוסה ענויים ושותת דם חי ואדום מבפנים ועינים דומעות לה בלי הרף מבחוץ. “האם זו המלכות וזו שכרה?” חמתו של אפולו שוככת. ציאוס מבקש את ידידותו של אפולו:

— עוֹלָם זֶה הֶעַכוֹר. הוֹלֵה, חָמוּץ מִדָּם

יַעֲרֹג לִמְעַט יֹפִי, יִכְסַף לשְׁמֵי רָם!

את ידידותו אין אפולו נותן לו — אבל הוא נותן לו את בריתו. “וכך הם נפרדים שקטים ומפויסים — זה החולש על העולם וזה אשר יפארנו”.

מדמדמת התקופה החדשה. מוירה, בתו של אננקה, מקשטת את העולם בשביל ה“עת הנעלה”. את חסדה היא נותנת בקשת. שפע, שפע, מלוא חפנים. אף על סף אחד לא ידלג האושר. אביב עולמים בא. אלי האלימפוס ירדו על הארץ למען השיב נעוריה ל“אדמת הדמעות”, למען הוסיף ליח לה וכוח, אומץ חדש ורוח חדשה. אנרכיה פראית תשלוט בחג האביב הזה. איש לא יאמר הרף ואיש לא יציב גבול ומעצור. מוירה מנצחת על העבודה:

הָלְאָה סְחִי וְאַשְׁפָּה, תַּחַת אֵפֶר פְּאֵר

קַשְּׁטוּ אֶת הַתֵּבֵל, שְׁלַל צְבָעִים לָהּ לְזֵר!..

הכל מוכן. התקשטו גבעות ועמקים. נוסף ירוק חדש ליער ויתר צבע כחול לאופק השמים. נאספו כל צפרי רון, נבדקו גרונותיהן. מצוחצח ומחודש, צוהל מגיל עומד העולם. פעמון האביב מצלצל. אלים יורדים עלי אדמות.

ד

לא משל ומליצה. הרצינות העמוקה של החיים מקבלת דמות עליזה של אגדת-המתוס. הפַן הגדול מתעורר. כחות איתנים מתפרצים ומתאבקים באור היום הראשון ליצירה. בהוללות האלים, מעשיהם ותעלוליהם נקלעה החידה הגדולה של חיי אנוש. כל היצרים, כל הכחות המניעים, כל הפילוסופיה העמוקה של האָן ולאן, כל היפה והמכוער, כל היאוש והתוחלת, כל שאיפת הפורקן וההשתלמות — הושר כאן בימבוס שש-הרגלים אשר באפוס הנפלא הזה. שיא אחרי שיא: הרי בשָׂמים וכֵפי בראשית. “העת הנעלה” בכל הדרה! הכל מתנשא לפדות, לרפא פצעי עולם. הכל מתנשא לאושר. “איש לא יאמר הרף” אמרה מוירה. אבל בכוס החדוה הזאת של אביב העולמים — נטפי דמעה ואנחה. הגאולה לא באה. ה“עת הנעלה” נוטה מהר לקצה. אננקה אומר: “הרף!” ובעוד גדול היום יורדת עננה על פני האולימפוס. עוד מעט ונתך זעמו של ציאוס על האדמה. את בני-האדם ראה באולתם הגדולה ביותר: לקוף אשר שלח להם יקראו “יחי ציאוס”! ויכרעו ברך לפניו, ואף הקוף עצמו יתעטף בפורפוריה של מלכות ויקרא: “ציאוס אנכי”. ציאוס רועם: “הרף ממני ואשמידם!” בשן סלע אחד יכסה אותם וימחה את זכר כל חי וכל צומח מעל מפני האדמה. כי שחת כל בשר, שחת כל עץ וכל עשב השדה. יד האחד בבשר רעהו. רעב ומלחמה, סבל וכאב. תאות רצח בכל מקום, על הארץ, באויר ובמים. “הרף ממני ואשמידם!” האלים מבקשים רחמים. שארית האהבה בבני אדם מבקשת רחמים. ציאוס אוטם את אזניו.

אכן, לבסוף גוברת מדת הרחמים. הרקלס, החזק באלים, נשלח עלי אדמות להיות מגן לבני אנוש ולנחמם…

ה

אחת האפיזודות היפות בהיאבקות הגדולה הזאת של הרעה והטוב, האמת והשקר, היפה והמכוער, הוא המרד באפולו, באל-השמש, הנעלה והיקר באלים. זהו פרק חי של תולדות התרבות, אשר כל התקופות וכל הזמנים משתקפים בו כבאספקלריה מאירה. העמים שטוחי-הרגלים וקַקוקלס בראשם מתנכלים להוריד את אפולו מגדולתו ולמגר את כסא המלכות של השמש. אבל כל התחבולות הם לשוא. אכולי קנאה ומזמות הם עומסים ורוגנים בפתחי אהליהם ומעקמים את אפיהם כלפי מעלה, כלפי השמש העולה: “הביטו איך היא מתנפחת!” “ראו איך תתגאה בזהרה”; “אף ניצוץ של יופי אין בה”; “השמש אין לה ריח ואינה מעלה הבל — רק מקסם-שוא היא”; “מה שחסר בה בעיקר זהו עשן בריא”; “גם את הפואיסיה של חצות הלילה אינני מוצא בה”; “כמה היא פדנטית: כל יום וכל לילה באותה הדרך, אף קפיצה אחת לא תקפוץ באויר ואף ברוחב אחד לא תרד ממסלולה”. כל זה לגנותה! והם רוגנים חסרי-אונים ולועגים לה באיבתם. עד שבא קקוקלס ומציע תכסיס מלחמה שנצחונו בטוח: לעשות “שמש-נגדית”!

אויגיאַס החימאי יעשנה. “אין דבר קל מזה” אומר קקוקלס. מכל מיני חמצנים וזרחנים ירכיבנה. אויגיאס יודע, איך להפוך אד לרוח וסרחון לריח. מריחות ביב-השופכין ומאדי-בצות הוא ירקח את מרקחת השמש. “כל אשר רקבון בו — תוסס״. “כל אשר תוסס — אש סתרים בקרבו”. אם זה זורח או לאו — לא אכפת. תמרות העשן העולים ממנו, הוא אשר עושה את השמש. אולם, כדי שהמפעל הזה יצליח והנצחון יהיה על צדם של העמים שטוחי הרגלים, צריך מקודם להפיץ את האמונה ולעורר התלהבות ל”שמש הנגדית" הזאת. כדי להסיר את הלבבות מאפולו ולהפנותם ל“שמשו” של אוגיאַס, צריך להכריז בכל קצוי ארץ כי זהו אור השמש האמתי ואין שמש אחרת על פניו. צריך להקים להקות כהנים ל“שמש” החדשה וצריך לרגום באבנים את כל הכופרים בה…

ואויגיאַס עשה את “השמש”. מגפרית וזפת רקח אותה. “אוֹז” קרא לחומר אור לא היה לה, רק עשן וסרחון. מתחלה לא האמין העם, פקפק קצת. אבל קקוקלס צוה להסב את פניהם, פן יעַוֵר אורה הרב את העינים. והוא וכל הכהנים אשר אתו עברו במחנה והכריזו: “אין אוֹז מבלעדי אוֹז, והוא אור השמש האמתי ואין שמש אחרת על פניו”. כך יצאו העמים שטוחי-הרגלים עם שמש זו, עמוסה על אניות אויר, למלחמה באפולו… נצחה האמת. ה״שמש הנגדית" התפוצצה ועלתה בעשנה ובסרחונה. עם שטוחי-הרגלים מוגר ארצה בחִצי אפולון וארטמיס, ואחרי שטהר את האויר מרמשי בני-אדם מתנשאים אלה, התעטף אל השמש בתפלה זכה:

מְלֶכֶת כָּל מַאֲוַיַּי, מְעוֹדְדֵי לְבָבִי,

הַנֶּחָמָה הַשׁוֹקְדָה וְשׁוֹמְרָה אתֵ נָוִי,

הִיא צִוְּתָה עַל יָדִי, מִשְּׁפֹךְ נֵטֶף דָּם,

וְעַיִן בִּגְלָלִי לֹא תִזַּל דֶּמַע חָם.

וְהִנֵּה אֲנִי עוֹמֵד, הַגִּבּוֹר בַּקְּרָב,

עֲטוּף אֵבֶל כָּבֵד עַל הֶרֶג זֶה רָב.

מִכִּתְמֵי דַם אֵלֶּה, בְּנִקָּיוֹן אֶרְחַץ יָד,

עֲוֹנוֹ יִשָּׂא הוּא, זֶה חִידַת עוֹלָם חָד,

אִם שְׁמוֹ גַם לֹא אֵדָע, בְּפָנָיו אָעִידָה זֹאת,

בְּךָ רַק הָאַשְׁמָה, וְהִנֵּה הָאוֹת:

גָּם תָּמִים וְשָׁלו, לֹא יִמְצָא מָנוֹח

אִם הָרוֹג לֹא יֵדַע, אִם לֹא יֶאֱזוֹר כֹּחַ.

ו

ו“שמו הוא אננקה, ההכרח המוכרח”. מידו מנת כל גורל. הוא אשר חד את חידת העולם, ללא פתרון. אף רצונו רצון עִוֵר: ההכרח המוכרח! מעבר לאור היום ולאור השמש, מעבר לתכלת הרקיע עומד שן סלע שחור, עטוף ערפל תמיד ושם ה״אויטומט״ האכזרי — מקור הצווי המוחלט, מקור כל הצער והסבל של עולם זה החפץ בטוב ובוחר ברע. לשוא ילחם נגדו בן אדם תולעה וגם האלים ילחמו נגדו לשוא. אין מפלט. הוא מוצק עשת כלו ופניו פני סלע; בשר אין לו ולב אין לו…

אבל באחרית הימים יש פדות גם ממנו. משיח-העולמות יבוא לגאול את החיים מידי הגורל העור. המלאך הנם מאחורי סבכה של ברזל על הכֵף באֶסכטון, מבשר את בואו. מארץ חפה מעווֹן יבוא, שם הוא גדל במסתרים, הגבור הצעיר אשר כנשר יעיר כנפיו. ושֵם המלאך המבשר: אמת ושמו גם התקוה. בינתים עול ההכרח על כתפנו והחים בפינו. מהו רצוננו — אפס! הדרכים מתעבטות בפקודת אננקה. אשר למות ימות ואף אשר לחיי-נצח תבוא עתו. בעולם התחתון, מעבר לנהר סטיקס, איירֶבוס שמו, שם ירדמו האלים הנפילים בערפלי השכחה, הטחב והיאוש.

רק סבלנות מעט. הרקלס ירד לנחם את החיים. שם לבו הוא “אף-על-פי-כן”, והוא צועד בטוחות ובאון בדרך העולם, בשקט ובקצב על אף המכשולים ולמרות כל האולת, הקנאה והתחרות אשר מסביב.

ז

האוסיף עוד מלים על הבנין הארכיטקטוני אשר אין כמוהו להדור, כשהוא כולו אבן שהם שלמה, ויושבת על מלאת. אכן אין כמוהו ביצירות דורנו. הלשון — כמה היא מגובשת, ויחד עם זה כמה היא רעננה וצעירה. כהמית גלי הים גליה יהמיון. כאן שפיטלר השלם. בשיריו הקטנים, בבלדות ובספורים, לא נכר האלון. כאן הוא בכל קומתו הנשגבה.

שווייץ גידלה את צאצאיה בדמות טבעה השגיא והמניב. ארץ קטנה ומשוררים בה מעט, אבל המעט הזה יש בו משיא הררי-האלפים ומתפארת עוזם.

(“השילוח”, כרך מ״ה, חוברת ה-ו, תרפ״ו)

“השירה, במידה שאני אוהבה מאוד, היתה לי תמיד רק כעין צעצוע קדוש, או תשמיש קדושה לעניני שמים — אבל על ארון המתים שלי תניחו חרב; באשר הייתי איש צבא נאמן במלחמת השחרור של האנושות”.

באותו ליל-תעלומה אשר ב“עלית הרגל לקאַוולר”, באה הפדות “לסבל הנעורים” שלו. הכלבים נבחו בחוץ, האם התפללה חרש ועל הפנים החוורים של אדוניס המת פזזו צבעי הארגמן של דמדומי בוקר. לאחר זה: חרוזי המחול הקלים של הליריקה החמודה נהפכו לכלי מלחמה. בתפלת-ההתנצלות לאפולו, בהקדמה למהדורה השלישית של “ספר-השירים”, הוא מתודה ואומר: “אתה יודע למה שלהבת יוקדת זו, אשר פעם התענג העולם על שלל צבעיה, מוכרחה לשמש עכשיו לתבערות רציניות יותר… אתה תבין ללבי, אֵל יפה ואדיר, הן גם אתה תמיר לפעמים את עוגב הזהב בקשת גבורים ובחצי מות…”

אפולו ודאי הבין. רבים מבני דורו לא הבינו. את המטמורפוזה הזאת אשר בשנים הפריזיות של היינה, רק מעטים העריכוה כראוי. יותר מכולם העריך אותה היינה עצמה. הוא ראה באספקלריה המאירה את קצה המתקרב של תקופת הרומנטיקה והזדרז קודם כל לסגור את עיניה הקופאות אצל עצמו. ב״אַטאַ טרול״ — שר את שירת הברבור של תקופה זו. לא בלי צער הוא מדבר על זה במכתביו לוורנהאַגן. אבל, אי אפשר היה אחרת. הנגלה התחיל לדחוק את רגלי הנסתר. שאלות חיים רציניות ועמוקות העיבו את תכלת הרקיע והפריעו את השלווה המדומה של יער הקסמים. התסיסה החברותית החזקה, שעברה כסערה את אירופה ממהפכת יולי וראשית צמיחת הסוציאליזמוס המודרני, לא נתנו עוד להסתכל בעולם ובחיים מתוך המחוך של אשה יפה בלבד. בתמורות עולם גדולות מוכרח היה “בית הספר הרומנטי” של שלֶגֶל לפנות מקום לאידיאות החדשות של הֶגֶל, לפילוסופיה של האדם ואח״כ לפילוסופיה של החברה. בימים ההם שוב אי אפשר היה לפייס את החיים בשיחות פרחים וברומאַנסים. אי אפשר היה עוד למצוא מפלט בסקפטיציזמוס רך וחולם מפני שאלות מטרידות, שדרשו תשובות מפורשות, חיוב ברור ושלילה ברורה. והיינה הסיר בעצם ידיו מעל ראשו את הכתר המוזהב של “מלך האגדה” והתעטף בגלימה המצויינת של שירת המבשרים, אשר בישרו לעולם את תנועת השחרור החדשה.

זה לא היה “רוח הזמן”, כי אם הכרה חדשה בערכו העצמי של המשורר: משורר מוכרח להיות לוחם. משורר אינו זה המתהלך חוור וחסר דם ומזרה מוץ לירח. מן ההכרח שתהיה איזו אידיאה, צריך לרצות דבר מה, צריך שתהיה נקודת פורקן ופדות במאווים ובמשא הנפש. אף חליל-הרועים בארקדיה השלווה לא הנעים זמירות לתוך תכלת הרקיע בלבד: הוא ניהל לכל הפחות את הצאן אשר על המרעה. אלה החושבים, שהשירה נועדה לתנות את הסגולות של אהובות, או שמטרת הספרות היא לצרף זכר ונקבה לשם עגבים, נשיקות וכדומה, — הם מתעתעים ומזייפי מטבעות, בהפכם את האמצעים למטרה ואת הקליפה לתוך. השנים הפריזיות של היינה היו שנות מלחמה והיאבקות גדולה, אבל גם שנות הזדככות ועליה ביצירתו השירית. עד אשר נמק בתוך “קבר המזרָנים”, בשמונה שנות מחלתו הקשה, לא הניח את החרב מן היד. כל השנים האלה הוא היה טריבון לוחם, בשיר ובפרוזה, במאמרים ז׳ורנליסטיים ובמכתבים פוליטיים. משכתב את אגדת החורף: “דייטשלנד”, עיקמה הבקורת המושבעת את אפה הספרותי; “השירה נהפכת לפוליטיקה!”, היא לא הבינה את היינה, כשם שלא הבין מפיסטופל את פאוסט, בשעה שעמד, עוור וזקן, בפתח ביתו והקשיב מתוך התפעלות עליונה לנקישת האתים והמעדרים, המכשירים אדמה ליישוב וחשב את הרגע הזה לנעלה ביותר בחייו:

“שום תאוה לא השביעתו, שום אושר לא נתן סיפוק לו; תמיד זנה אחרי דמויות מתחלפות; הרגע האחרון הריק והרע — בו רצה המסכן שימשך לעד”.

בשביל מפיסטופל היה זה “הרגע הריק והרע”, אבל גיתה ידע כי כאן סכום כל התכליות, כי זאת היא המסקנה האחרונה של בינת החיים. בין המעטים שהבינו את היינה בתקופה זו, היה קאַרל מרכס. בנסעו מפריז בשנת 1844 כתב: “מכל האנשים שאני משאיר כאן, קשה לי ביותר להשאיר את היינה. הייתי רוצה לקחתו אתי בין חפצי”.

*

מה היה היינה לנו? — לנו נערי ישראל, בתקופת ההשכלה המאוחרת, העורגים ומתפרצים למהפכת חיים ורוח, מעבר לסף בית המדרש השומם והנעזב? ספרי היינה היו לנו ספרי יחוד ולא ספרי שעשועים. קראנו בהם כקרוא איש במגילת לבבו. ממנגינת-ערביים זו האובדת בעצבון, נישאו לקראתנו אנחות נעורים שלנו, עם כל הכמיהה שבהן, עם כל “הכאב והחלום הבאים אט כצאת היום”, ועם תמהון-הלב הגדול בפני חידת שני העולמות, סתומת חזון וסתומת פתרון. “סבל הנעורים” שלו היה סבל-הנעורים שלנו, “ספר השירים” היה לנו כעין מראה כשפים, שהיינו מנחשים בו את כל חליפות הגורל של חיי הנוער. כל ליל-אביב היה לנו “לילה פלורנטיני”, כל דוב היה לנו “אַטַא טרול”, ומנגינות הלורֶלַיי התגנבה חרש לתוך אפלולית בית אבא בשעת “הסעודה השלישית” של שבת.

הרגשנו, בלא יודעים, כי אלה הם מספרי ישראל ומזמירות ישראל; הרגשנו, שזהו ספרו של היהודי הנצחי, השבוי בין הגויים ושר, עם כל ההתלבטות הגדולה, עם כל הגעגועים ללא מילואים ועם מלחמה קשה בדרך של “אדום” הזועם “הצובע בדמינו את כפותיו החסידות”. לא פעם ראינו אותו תועה בין חרבות ומקונן — וידענו: “יהודי זה מתאבל שם על חורבן ירושלים”.

אף ב״עלית הרגל" שלנו לא״י, לשה אמא נר של שעוה, עיצבה ממנו צורת לב ותפלל חרש לרפואתנו. אמא לא הלכה אתנו, ואנחנו הנערים החולים הלכנו לבדנו בדרך זו. בין המלאכים הנסתרים שלוו אותנו, היה גם הוא: היינה.

*

על קברו של המשורר היהודי, האוהב והחולה, נקפו שבעים שנה. על אדמת נכר, כמעט נעזב ונשכח מעם, נשארו למנוחות שרידי החומר הנפסד של דמות יקרה זו, אשר שימשה פעם לבוש לשירת געגועים קורנת ולוחמת של אחד מנדחי ישראל. ביום שיפקוד אותנו מחדש הגורל ההיסטורי, נעלה את עצמותיו משם. אח אובד — אבל, אח, מן הבשר והדם. גם בהתנכרותו לא התכחש ללבו; את חליינו נשא ואת מכאובינו סבל. בגן עדן של דאַנטה יש מחיצת כבוד מיוחדת לאלה, המפירים את נדרם מאונס, לאלה, אשר בהיותם נתונים ככבשים בין זאבים, בקשו להם מפלט אחרון בפרוצס הטרגי הזה של מימקרי חברותית. כיום, אחרי שבעים שנה, לא צלצלו פעמונים לתפלה ביום מותו.

מחצית נבואתו נתקימה: ”Keine messe wird man singen“

מחציתה השניה: ”Keinen kadisch wird man sagen“

לא נתקיימה. בימי קיבוץ נידחים לחיים וליצירה על אדמת ישראל, נזכירהו בתפלה זו, שנועדה לעלית נשמות ושהתיאש ממנו בחייו: “יתגדל ויתקדש”.

(הפוה״צ, תרפ״ו, גליון 20–21)