סֵפֶר רִאשׁוֹן

 

א.    🔗

כבעולם זר ראה עֲמָשַׂי את עצמו בהתעוררו פתאום בתוך רחוב המושבה הגדולה. בשעות האחרונות של הנסיעה הארוכה כבד עליו גופו והוא שכב כאבן ולא זע גם בהטלטל הקרון מצד אל צד וגם בשקעו בבוץ. לידי שינה גמורה לא הגיע. נתון היה בין שינה ונמנום, כמו בשבתו לפעמים בלילות שמירה על אבן וראשו מכונס לבין כתפיו, מבלי שידע החולם הוא אם הוזה. וגם ברדת הנוסעים מעל הקרון, הן בעברו בבוץ והן במשקעי־חול – לא הזיזהו העגלון, אכר המושבה השומרונית, ממקומו. הוא הוסיף לשכב מכווץ על שק־התבן מעוטף “באדרת”, שטלאיה רבו על הארג שבה, דומָה ל“עבאיה” עתיקת ימים. הנוסעים מוסיפים לרפוס בבוץ או בחול, העגלון יורד פעם בפעם ומשתרך ליד הסוסים הנושמים עד לידי גניחה ועומדים לרגעים, זזים ופוסעים כבדות לגערת בעליהם ולהנפת שוטו, כסוחבים את גופם – ועמשי לא נע ולא זע.

– ישן לו כאפֶנדי, מיוחס! – זורק מי מהנוסעים לועג ורוגז כאחד. האכר־העגלון מעיף עיניו על היָשן במבט־אבהות. – שומר! – עונה הוא, ובקולו נשמע דבר־מה כבד, בעל־משקל. האנשים מודדים את הבחור בעיניהם וכאילו נרגעו.

והשוכב אינו שומע. הקרון עבר את הגשר ונשרך ליד פרדסים. הנוסעים משוחחים עליהם, מעריכים את שָוְיָם ומתוכחים עד כדי רוגז. עמשי תופס לפרקים איזו מלה או מספר, מבלי דעת את שַיְכות הדברים, ושוקע שוב לתוך מצבו המשונה עתה. הוא גם הוסיף לנום בעבור הקרון שטח חול במבוא המושבה והקיץ פתאום רק בהכנס זה אל הרחוב המלא בוץ שחור. בבוץ בוססו בני אדם, נשמעו קולות ונחרת־סוסים, ועמשי נסה לשבת, להתמתח, ואבריו כאבו עליו מתוך כווּץ. הוא פקח עיניו ויבט סביבו במבט משונה.

לא כל הדרך נתון היה עמשי במצב זה. תחילה היה כאחד הנוסעים. עמהם יחד התהלך באפלולית, בטרם שחר, סביב קרון שוקע בחול ליד בנין העץ הרטוב, הנתון מעבר לחַיִץ פרוץ בתום איקליפטים גדועים. הנוסעים התרגזו: הקרון מוכן לדרך, הסוסים רתומים כבר, על המשא פרוש ברֶזֶנט (יריעת בד גדולה) ובבֵית־האכר – העלו אש והקרון אינו זע. ועמשי, הצעיר בנוסעים, מלמד זכות בלבו. הרבה טרדות לאכר, וכשנוסעים העירה למרחק כזה ובימים כאלה, שאינך יודע אם תשוב מחר ואפילו מחרתים, אין מקום לזריזות מיוחדת, ולהפך, אדם אז משהה עצמו שעה יתרה בביתו ובחצרו ואצל אשתו וילדיו. מסתכל עמשי בסוסים הכפופים העומדים כמקבלי־גזרה, ולבו גם הוא נכנע, ואהבתו, אהבת רוכב לסוס, ורחמיו מתעוררים בו.

והנוסעים גם מתוכחים. הבּרֶזֶנט שעל המשא מנבא עתידות: הגשם יוסיף לרדת. – “ירד לו!” – זורק אדם שתקף עליו צורך הנסיעה – “זה שני ימים יורדים גשמים והחדלו משום זה עוברי דרכים?” – והוכוחים נמשכים גם בדרך. עם הנץ החמה נצנצה תקוה: אפשר יפָּסק הגשם היום, והתקוה הובעה בשפה רפה, וכל איש לבו הכהו עליה. האדמה עוד צמאה למים גם אחרי שני ימי גשם אלה, והנוסעים – בני מושבה או עובדים בה – נכונים לותר על נוֹחוּת דרכם לטובת השדה והיבול הבא. והדרך קשה. גשמים כבדים שוטפים במימיהם המרובים את הרפש, ודוקא גשמים קלים עושים אותו כעין דֶבֶק הנתלה כזפת באופנים. את החול ירביץ כל גשם שהוא, ואך בדרך ארוכה זו הבוץ מרובה על החול. והיום התלהלה. השמש נראתה ונעלמה, חוזרת ומופיעה ומסתתרת, וזורקת כתמי אור וצללים על הגבעות, כאוחזת עינים – יום גשמים ליצני של ארץ ישראל. הגשם מטפטף לו נרפה ובהפסקות נמשכות, וכמו יחפוץ לפשר בין האדמה התובעת עוד ובין הנוסעים, שלבם חרד, מהסס ואינו יודע מה לבקש. קרון אינו דיליז’נס וגם לא עגלת־כילה משם, קרון פשוט הוא, מגולה, והנך נרטב בו עד בשרך, וקרירות רטובה חודרת לתוך עצמותיך.

ברגעי יקיצה נזכר עמשי בכל זה ומהרהר ואינו מצטער. תחילה גם הפקיר עצמו לגשם, אין הוא מפונק וגופו חסון, היתפעל מגשם כזה? אח, בלילות שמירת־חורף, בשעה שלא גשמים יורדים כי אם מבול, והחושך איום והבוץ עמוק – דוקא בלילות כאלה באים הם; – כשהגשם סואֵן והרוח סוער ומילל, ודלתות מתדפקות ורעפי־הגג כמו מצלצלים – אז מתעטפים הם בגלימותיהם, מתגנבים אל הקיר החיצון, אל החומה, קודחים בתוך החומר המדבק, ומוציאים איזו אבנים והנם ברפת. בחוץ אין אדם, בבתים חושך, הכלבים התכנסו לתוך מאורותיהם ואפשר אפילו להוציא סוס או פרה בעד השער ואיש לא ישמע, ועֵגל הרי אפשר להוציא גם בעד החור. ובלילה כזה עליך לעמוד על המשמר, להתגנב חרש ממקום למקום מבלי שירגישו בך, ובעיקר להמצא בקרבת הפנה הכי־מסוכנת, שמשם יבואו. ואם יבואו הלילה דוקא מצד אחר? אם יבואו אחרים ולא אלה שלהם הוא מחכה? עמשי מתמלא רטט ולעג כאחד. אֶה, לזה הטפטוף העלוב גשם יקראו!? הוא שקע בזכרונות־הזיות ועיניו משוטטות בנחת על הגבעות משמאל ועל השדות מימין. וגם העננים המתנועעים במהרה או לאטם, לפי גאות הרוח או רדתו, מושכים עליהם את מבטו. מזמן לזמן מפטפט הוא קצת, ושב ומשתתק, וכשהתחיל הגשם להטריד, ברדתו איזה רגעים זועף כמעט, התעטף עמשי ב“אדרתו”, התכוץ על שק־התבן וינם. מזמן לזמן קם, סעד לבו בלחם ותפוחי־זהב, ירד קצת מעל הקרון לרפּוס ברפש או בחול ויהיה רגע בן־לויה לנוסעים המתענים, ושב ועלה לשכב, עד שגברה עליו עיפותו ונפשו כאילו חותלה באדים וכמו פסק מחיות. והנה הוא במושבה הגדולה. אה, חבל, גם את הירקון לא ראה ולא שמע בהתנודד הגשר תחתיו.

היתה שעת בין־ערבים. הגשם חדל. לצדי הרחוב עברו בני־אדם, ומאחוריו התקרבו סוסים, וגם אכרים וערביאים רוכבים על חמורים עברו. בריות סקרניות נגשו אל הקרון שעמד, זרקו מבט, הריחו, החליפו איזו מלה וילכו להם. מסמטה צרה יצא דיליז’נס אל המגרש הרחב ויעמוד. מסביב לו התאסף המון אדם, וגם על פתח צריף צבאו רבים. – מה שם? – שאל, ונזכר כי בגדולה במושבות הוא. ספרו לו מכבר גם על חדוש זה. בית־הדאר הוא הצריף ומשרד הדיליז’נסים, והקהל מחכה פה למכתבים. ותמהון תקפהו: הרי זו, פשוט, עיר! עיניו נפקחו רוָחוֹת בסקרנותן; עיר יהודים ראשונה בארץ ישראל! ולבו גאה בו ואך לו שָש.

הוא ירד מעל הקרון, לקח שקו בידו ויקרב אל העומדים. איש לא שם אליו לב. הוא עמד, התבונן והקשיב ולא ידע למה. לאן יפנה עתה? והנה נגע מי בכתפו, ופועל מכָּר עמד לידו, – עֲמָשַי! – ופני שניהם כאחד נהרו. – לאן הולכים? – שואל הוא. הפועל מוציא שקו מידו והולך עמו אל מלון־פועלים קרוב.

כשנכנסו אל הבית עקם עמשי חטמו. הפועל צחק קצת כשמח לאיד וכאומר: “טוב, טוב, תהיה גם אתה קצת ביהודה ותדע; אין זה הגליל, חביבי!” עמשי חפש את הגָרוד שליד הדלת ולא מצא. הרצפה בחדר הראשון מלאה בוץ. ועוד לא הספיק לנגב את הרפש מעל רגליו וכבר משכהו איזה יהודי אל מאורה אפלה. “הנח פה את חפציך!” שמע אומרים לו, והוא מניח את שקו בלי רצון; שק זה ודאי צריך לשמש פה עֵרָבון. ועיניו ראו עתה את חדרי האכרים המרווחים בגליל, וגם את הבתים הקטנים שבהם גרים השומרים. ועוד הוא אומר לשוב ולהכנס אל החדר הגדול, שהועלה בו אור פתאום, והנה קוראים לו כבר לאכול: – לא, הוא לא יאכל עכשו; – חפץ הוא לצאת החוצה. עוד יספיק להיות במלונות אלה, הוא שמע מעשיות יפות עליהם. הם יוצאים. בבתים ובחנויות הועלו פה ושם כבר אורות, וקוי־אור של שמש שהופיעה פתאום, כאילו מתגנבת מתוך רשותו של הערב, הפזו גזרי עננים פה ושם, שקעו כרגע, והערב שב למשול. במגרש טִילו בני־אדם, עמדו חבורות־חבורות ובתוכם גם פועלים בודדים. – איפה הם, הפועלים? – שואל הוא. – מה, אין פועלים פה במושבה? רק קומץ שריד? ובני־ישמעאל לאלפים? ואתה אומר שאין עבודה גם לחמשים יהודים; מגזים אתה, בחיי, בדתי! לא יתכן. –

ואחרי טַיְלָם כחצי שעה במושבה ובצאתם מרחובות הבוץ אל רחובות החול – חש עמשי עצמו כנתון בין שני עולמות. כן, מחוץ לפנה המרופשה, שבה עמד הקרון, ישנה גם מושבה: בתים יפים נתונים בתוך גנים, תהום של אילנות, דרכים בין פרדסים וכרמי־שקדים; יש מה לראות פה, אין לבטל! ומבטו סוקר זוג צעירות זקופות: בנות־עיר! מחליט הוא ומביט בעין ועין. את המושבה צריך לראות מחר בבוקר, לאור־שמש או אפילו בתוך גשם. ואך לא, אין זה מקום כְּלִבּוֹ. במושבות הגליל הקטנות כשהגשם אינו מפריע – שבים עתה מן השדה עם המחרשה אחרי עבודת־יום. – “אה, גם פה עֵדֶר!” – הפועל נשמט הצדה ועומד בפתח חצר, ועמשי נשאר בין הבהמות וסוקר אותן. הוא מחליק אחת, מבריח שניה ומתאמץ לתפוס שלישית בקרנה. הרועה הערבי ונערו צוחקים אליו בלשונם, והוא עונה לקראתם במשובה, והפועל מפַנה דרך לפרה עלובה הנכנסת דרך הפתח ונדחק אל הגדר. העדר עבר; – גם אבק לא העלה כראוי, – אומר עמשי לעצמו וצוחק על טעותו. הרי רטוב החול עתה ומרובץ! לא, אין זה עדר בשביל מושבה כזו. שם עדרים, פרות, עזים! ומחשבותיו נמשכות: – וכשהעדר מתכנס, וכשנגמר הסדור באורוה וברפת מתכנסים הביתה, אוכלים ארוחה פשוטה, מפטפטים מעט על מאורעות היום, על הפרד שהשתגע ובעט, על רועה קטן חצוף שגורש עם עדרו, על נסיעה לטבריה מחר, והולכים לישון. אז נשארת המושבה ברשות השומרים והפועלים היהודים המעטים ואיזו צעירה מתרועעת אליהם. ומרירות החיים ההם נשכחת, מופיעים הם רק באורם, בשעות לילות־קיץ, לילות־לבנה בהירים, או ליל־אופל וכוכבים נוצצים, ודממת־לילה וקולות לילה – שעות־חלומות בשקט מושבה גלילית. מה יש פה מכל אלה? איך אתם חיים פה? – שואל הוא בקול כממשיך מחשבותיו. והפועל נאנח וענה: – איך חיים? חיים; ומה, לא תחיה? לאן תלך? – ועמשי נראה גם זר וגם קרוב, כאדם היחידי המבין ללב ואינו מבין כאחד. והמושבה הגדולה ריקה כל־כך ומרתקת. מפה לא תלך, פה תקבר! והלב נלחץ, הפה לא הוציא הגה.

 

ב.    🔗

על סף קלוב הפועלים נתקל עמשי באיזו ברואים, לא נערים ולא בחורים, שקפצו וצעקו צעקות משונות בז’רגון מהול בערבית, והקללה המפורסמת בפיהם. פועלים שנים־שלשה, מתנמנמים למחצה, ישבו ויפהקו על פני העתונים המשתמטים מידיהם. בפתח המטבח עמד בחור בפוזה של רוקד־“הורה” ויתחכם, בעקצו ימינה ושמאלה, ונערות עונות לו משם בצריחות: “לא תכנס!” – ועל יד המיחם עומדת עלמה בריאה בת פנים שוחקות ומפטפטת עם חברתה המחזיקה עתון בידה. עמשי ישב אל השולחן ושתה מן התה שהגישה לו העלמה, אחרי שלחש לה הפועל בן־לויתו איזו מלים. היא הסתכלה בו בסקרנות מהולה ביראת־כבוד, ותעיף גם עין על המוקַיִם שלו. ועצבות ירדה שוב על לב עמשי. לפני חמש שנים לא היה פה קלוב־פועלים ואך פועלים ראה. הוא נתגלגל הנה לימים אחדים ומַכָּר שלו הביאהו לחדר קטן, בו גרו אז צפורה וחוה. כמה צעיר, כמה רענן היה שם הכל, ומה הצטער על היותו מוכרח לנסוע. צפורה עמדה כל הערב ובשלה תה וחוה הגישתו ליושבים; על השולחן מונחה היתה ככר־לחם גדולה. דגים מלוחים וזיתים. ישבו בחורים פועלים ואכלו ושתו, ושמחה היתה וששון, זה יוצא וזה בא. מאתים פועלים היו אז במושבה, וכמעט לכולם היתה עבודה, ועוד התאוננו. וכמה רבו החלומות, ממש כלפני שנה־שנתים בגליל. הישונו גם שם הדברים לרעה ותבוא ירידה כזו? מי ידע? ישנם שם חבלי־לידה קשים, אבל גם תקוות, נסיונות חדשים. ומה יש פה? פועלים אינם, ואלה שנשארו – נמושות, אין גם בהם כח להתמרמר. עמשי היה רגיל להוציא משפטים בטרם ראה.

הפועל יצא לרגע אחרי בקשו את עמשי לחכות לו. אפשר יארזו מחר תפוחי־זהב. בימים כאלה אין עבודה אחרת, ויש שנסחבים בבוץ עד קצה ה“חַמְרָה” בשביל חצי־יום או ערב של עבודה. העלמה הגישה כוס שניה לעמשי ותעמוד על ידו. מרחוק נשמעו קולות שרים, מצלתים והכאות־כפים; “חתונה בידוית!” – אמרה לו העלמה והוסיפה אחרי הקשבת רגע: בני־ישמעאל רבו כל־כך פה בזמן האחרון, יש גם ששוכרים להם דירות. – “ממש כבמושבת־שומרון הידועה”, – ענה עמשי ויגש אל החלון. הוא הביט החוצה. בבתים אחדים כבו האורות, החנות שמנגד סוגרה. צעדי הֵלֶך נשמעו בחוץ בלכתו בבוץ. וממעל רצו עננים נדחפים ברוח ויתלהלהו בלבָנה המתכסית ונגלית ובכוכבים הבודדים, שהבקיעו מבעד האויר שטוהר על ידי הגשם.

הוא מהר לאכול דבר־מה ולשוב אל המלון: עָיַף פתאום. במגרש היו עוד הבתים מוארים. במלון ישבו מסובים אל השולחן רוכל גוּרְג’י ואשתו, משפחה מסכנה שבאה לשבת פה, ושלא הספיקה לשכור לה דירה, ובקצה השולחן התנמנם פועל נשען על מרפקיו. בחדר גדול, בצד, ישבו ערביאים אחדים, אורזים, בוררים, בנאים ונגרים – אוכלים, משחקים בקלפים וצווחים. הפועל מַכָּרוֹ טרם שב. נכנסו זוג פועלים מתאחרים וישבו לאכול סעודה דלה, ועמשי בחנם בעיניו: החדשים אם שרידים? הוא נכנס אל החדר האפל, הדליק מנורת־פחים תלויה בקיר והתבונן סביביו. היה מוזר לראות גל חפצים בחדר שישנו בו רק שלשה־ארבעה אנשים. ועמשי נזכר במעשיות על הבחורים הרבים, שבאו הנה מלאי התלהבות והשאירו במלונות אלה את חפציהם בעד אוכל בימי חוסר עבודה וקדחת, הבחורים – מי ידע מקומם ואיפה הם נדים, והחפצים לא את כולם נקל למכור, ויש שמי מהבעלים נזכר ובא לפדות את כרי בית־אמו. ועמשי צחק לעצמו: למה באת? הרק אתה חסר פה? והוא השתרע מלובש על המטה שהראה לו בעל־הבית ולא חכה גם לבוא הפועל מכרוֹ.

 

ג.    🔗

ובאותו ערב האירה העששית באור נעים את חדר־האכילה אשר בבית־האכר איש־טוב. בזוית עמד תנור־נפט זקוף ועגול, שהבהיק באש אדומה והפיץ חומו בכל רוחב החדר, חום שהיה מעביר צמרמורת קלה בעצמות וגורם גם סחרחורת קלה לראש והרגשת כאב קל במצח. טַניָה אחות בעלת־הבית, עלמה שבאה זה לא כבר מרוסיה, מזגה תה לאורחים מתוך המיחם הרותח, וחוה, חברתה לפנים, זו שהיתה פועלת במושבה, ושבאה אתמול מיָפו להתראות אתה, מתחרה עמה במלאכתה.

יחיאל רמוני, צעיר בעל לחיים אדומות ועגולות, לא גרע עיניו כל הערב מן האחות האורחת. סוף־סןף רואה הוא עלמה שכדאי להביט בה. עיניו עוברות על פניה וגופה, וגם מן הצד מודדות הן אותה. ורמוני מוציא משפט מחלט: בחורה! עינים חיות, גל־שערות, חזה בולט (רמוני, כיליד המזרח, לא יסיח דעת מסגולה כזאת) וקומה זקופה – כן, גם יפה וגם אֶלֶגַנטית. – ובת־כרך – דבר לעצמו, כמו פתר איזו שאלה שנצנצה במוחו. עם זו אפשר כבר להֵראות בחברה, אין להתבייש. חבל שידיעתה בצרפתית מעטה. אין כלום, תלמד!

גם חוה הסתכלה בה פעם בפעם. אין זו טניה חברתה מאז. על מצחה ומסביב לפיה – קמטים. ומבעד להעליזות ומשחק־העינים, שִׁגְרַת־בת־כרך, הבקיעו לעיני חוה הבוחנות – עיפות מתגלית בפנים ובמבטים ומעין כאב נסתר וערגה אל מה שעבר. שש שנים לא ראתה אותה. אזנה תפסה איזו שמועות והאמינה ולא האמינה. ואולי? בימי תסיסה אלו שם הכל אפשר. ופני חוה התעותו בכאב עצור.

ואחותה של טַנְיָה, שרה איש־טוב, שישבה והחזיקה את נַעֲרָהּ על ברכיה, היתה גם כן עליזה, באותה העליזות הפשוטה שאצל קרתּנים. היא באה מרוסיה לפני חמש־עשרה שנה, במקרה. גבריאל איש־טוב, צעיר שנסע לארץ־ישראל בימי־הבהלה, בשנת תרנ"א, ושברדת הגל לא נסחף עמו ונשאר בארץ, ברכשו לו נסיון בעבודה אצל אחרים, והתאכר אחרי־כן הודות לכסף אביו וגם הצליח לפתח את נחלתו בחריצותו ובנסיונו, גבריאל זה נסע פעם להתראות עם אבותיו. היה לו ידיד בעירה סמוכה שהפציר בו לסור אליו לימים אחדים. גבריאל בא להתארח אצלו. הימים היו ימי קיץ, וגבריאל טיֵל בשדות, סר לבתי אכרים קרובים לעירה וגם נסע עם ידידו לאחוזה לראות את המשק ואת אשר נתחדש במשך הימים. לאחד טיוליהם נצטרפה גם שרה, נערה אורחת מעיר־המחוז הסמוכה. הצעיר השזוף והאמיץ משך אותה מאד, ורעותה, אשת חברו של גבריאל, מלאה תפקיד של שדכנית בכל חום האשה שבה. לשרה לא היה חשק לנסוע לארץ־ישראל, שנראתה אז מעבר להרי־חושך, ובלבה קותה כי תפַתהו להשאר ברוסיה. הוא שב לבית אבותיו, ואחרי יומים כתב לשרה מכתב ברור, ורעותה לא נתנה לה זמן לחשוב הרבה. עסקי אבותיה רעים היו אז, וגם הם מצאו את השדוך עם בחור בריא וחרוץ זה, בעל־נחלה, ובן לסוחר עשיר – ללא־רע כלל. עברו שנים ושרה קראה לא אחת את אחיותיה הצעירות לבוא לארץ. היא התאקלמה מהר, בהיות לה טבע פשוט ועליז, ואך אחיותיה לא באו גם להתארח אצלה. בשנים ההן, שנות ערב־מהפכות, ובשנים של הירידה הפוליטית והתרוממות המהפכות הנפשיות בספרות ובחיים – נראתה להן נסיעה כזאת כהליכה אל המדבר. את אחותן הבכירה בטלו בלבן: מה זו שם מבינה? ורק עכשו באה טניה, האחות שהיתה צריכה לבוא לכל הפחות לפני חמש שנים. שרה הרגישה, כי בבואה יש דברים בגו, ואותה לא שאלה. בטוחה היתה, כי תספר לה אחותה מעצמה את אשר בלבה. בחמש־עשרה שנות שבתה במושבה למדה שרה להיות מתוּנה ולבלי דחוק שום דבר. הכל יבוא בעתו. תפוח שאין קוטפים אותו, סופו נושר בעצמו מן העץ – והיא חכתה.

ובלבה חשבה: אין סכנה, גם עתה אפשר עוד לעשות מה, ותהי בוחנת את מבטיו של רמוני ואת חליפות פניו ותנועות גוו. מצד זה הענין הולך כשורה, אלא שאין רמוני מוצא חן בעיני אחותה. רמוני היה יליד ירושלים, בן־תערובת, אביו – ספרדי שנתבולל באשכנזים ואמו – אשכנזיה שהביטה מגבוה על בעלה. הבן נתחנך בנוסח אשכנז וספרד כאחד, למד תחילה בחדר אשכנזי ואחרי־כן אצל האליאנס. מסיבות החיים הביאוהו למושבה, מקום עבד במשרה קטנה אצל הפקידות, ומזו עבר אל בעל פרדסים פרטי, וגם הספיק לרכוש לו נחלה קטנה, נחלת כרם ופרדס זעיר שעמדו להכניס בקרוב. שרה מצאה את הענין למתאים מאד בשביל אחותה, שגם מבלי חפש קמטים ידעה את שנותיה. מדוע אין הוא מוצא חן בעיניה – לא יכלה שרה להבין בפשטות תפיסתה; אי־אפשר שאשה לא תאהב גבר יפה ובריא. ואם אין לו השגעונות הרוסיים, מה בכך? טניה השתתפה אמנם בריבולוציה, אך אידיאליסטית לא היתה, זאת ידעה שרה. וכשבתולה מגיעה לשנים אלו אין לה להיות בחלנית יתרה. צעירים כרמוני לא בכל יום מזדמנים.

נכנס יונוביץ, פועל מן העולים הראשונים שבחדשים, שבא לארץ עוד לפני הפוגרומים האחרונים, ונשאר פועל, מבלי שהגיע לתכלית. שרה שמחה לקראתו. לולא אלה, אמרה לטניה, אי אפשר היה לשבת פה. וכי יודעת אתְּ איזה שעמום היה לפני בואם? עתה נשתנו גם בני־הארץ – הנה רמוני, למשל – וגם בין האכרים יש בני־אדם, הרי ראית. יש לאן להכנס. מה היה קודם? שרה הפריזה קצת. היא חדלה מהרגיש שעמום עם הולדת ילדה הראשון. (עתה היו לה שלשה.) ולהפך; לפרקים היתה מתאוננת על הימים האחרונים. האידיאליסטים הכניסו מהומה, קלקלו את האויר, לפנים היה יותר שקט, החיים נוחים היו.

ובעצם היה לה עיקר אחד בחיים: עליזות. תבוא ממקום שתבוא: יהיו האנשים אנשי־פקידות, פועלים, מורים צעירים, אידיאליסטים או בחורים סתם – ובלבד שיהיו עליזים. וגבריאל אישה גם כן לא אהב לשבת אל שולחן ריק. מעורב בין הבריות היה: איש־מעשה בין האכרים, חובב־ציון בין פועלים, ובנסעו העירה אל הבנק התלבש כאכר אמיד ועובד כאחד: אדרת קצרה מרופדת־פּרוָה ומגפים גבוהים בחורף וכובע אנגלי בקיץ. מדי שבת בשבת היה סר לבית־הכנסת לשעה קלה ויהי גם חבר לאגודת האכרים הצעירים ואת העבודה היה מחלק בין יהודים וערביאים. בתוך כל זה היה בעצם איש ישר ופשוט.

שרה מרחה פרוסת־לחם בחמאה ובדבש, מזגה כוס תה ותגש ליונוביץ. בפועלים היתה נוהגת זהירות, ולאכרים היתה מציעה למזוג להם תה בידיהם, המיחם אינו רותח – לא יכָּווּ. ובכלל אין לפחד מחום בארץ־ישראל. ובאמרה זאת היתה מביטה בעינים צוחקות אל רמוני, שהיה אוכל אותה בעיניו. זה שבע שנים הוא מבאי הבית הזה והתרגל עוד מהימים שבא לעבוד בתור פועל אצל הפקידות להביט על משפחה זו, שלא נזקקה מעולם לתמיכות, – (ואם לא לחשוב הלואות ברבית קטנה אצל הפקידות.) ביראת־הכבוד. בזמן האחרון, בעלותו במצבו, ובהכריח עסקים שונים מחוץ לנחלה את גבריאל לבלות ימים וערבים מחוץ למושבה או לאֲחֵר שוב הביתה בערבים, נהיה הוא לידיד לשרה. האשה הזאת, שנשארה צעירה גם בשלשים וחמש שנותיה, היתה מגרה אותו, ואך בנסותו להתקרב אליה יותר מדי – היתה עוצרת אותו “מעבר לסף”, כמו שהיתה קוראה לזה. “אסור להתרגש אדוני” – היתה אומרת וצוחקת: – “זה עלול להזיק לאדם בריא”. וכך נשאר עומד ביחס אליה בגבול הנימוס, במרחק ידוע. קצת קורבה היו הם מרשים לעצמם בשעות יחידות. הוא לא יכול היה בשום אופן לסלוח לפועלים “האידיאליסטים” את יחסם הקרוב הגלוי – הטבעי יחד עם זה – לנשים ולנערות; לא האמין, כי גם הם נשארים על פי רוב “מעבר לסף”. אדם שאין עוצרים בו איך זה ישאר באמצע הדרך? רוסים אלה מין מיוחד הם, מין אנשים בלתי־מחונך, כאותה הארץ הפראית (רמוני העותומני חשב עכשו את רוסיה לפראית) שברחו משם.

– מה נשמע ב“אחוזת־בית”?¹) – שאל יונוביץ את חוה פתאום. היא הביטה בו והרגישה מעין לעג קל על שפתיו.

עובדים שם יותר מאשר אתם פה, – פרצה מחוירה ומתאדמת; אחרי־כן התאמצה, גמעה גמיעות אחדות והוסיפה: – הרבה הם עובדים כאן עכשו! שם הכל עובדים: מי במלאכה, מי בבית מסחר ומי לומד. ופה מה? מי נשאר פה? מה יש פה?

– כן, כשכולכם הלכתם, – שסע אותה יונוביץ בנשכו שפתיו.

– אני הלכתי? – קפצה חוה נרגשה: – לי תעז להגיד ככה? אתה לא סבלת עוד בארץ־ישראל את המחצית ממה שסבלתי אני. הביטה על טניה והביטה עלי. שתינו חברות היינו ואני הצעירה. והיא פורחת – ומה אני?

• לא נורא, – ענה יונוביץ; השיחה התנהלה בעברית ביניהם.

– כן – רגזה חוה, – ודאי לא נורא. ומה חיה שלך, איפה היא? – והיא נעצה בו זוג עינים דוקרות: – היא נסעה, אני לא אסע. פה או ב“אחוזת־בית” – אחת היא, אבל בארץ־ישראל אשאר.

– חיה שלי תשוב, – ענה יונוביץ בהשפילו עיניו. – אבל, – הוסיף, בהביטו ישר אל פני חוה: – היא תשוב למושבה ולא לעיר.

– אַי, אַי, אַי – מושבה – דבר גדול! ובמה מלאכה או פבריקה גרועה מעבודת־מושבה? הלואי היינו עוסקים בכבוש עבודה בעיר מהיום הראשון שבאנו – ולא היינו עכשו מתיאשים.

– מי אמר לך כך, האדון גפני? – שסע אותה שוב בעקיצה.

– ואם שותה אני תה בבית גפני – מה חטאי? ואם אתה שותה פה תה בבית בורגנים? מכירים אנו האידיאליסטים שלכם: האחד עוזב את הארץ, השני – משגיח על פועלים ערביאים, השלישי – מתאכר באופן שנוררי והרביעי – הולך בטל סתם. ועבודותיכם מה? זמירת־גפנים, קשירת־הרכבות, הרי עבודות־נערות הן. יש לכם במה להתגאות. המעדר שלכם הרי העלה חלודה. ואתה זוכר את ימי ה“בַּחַרים”? איפה הם? – ועיניה כאילו עברו ממנו וחפשו דבר־מה יקר אשר לא ישוב, וכמעט מלאו דמעות.

– חדלו נא – הפסיקה אותם שרה: – למה לכם לריב? וכי אי־אפשר להתוכח בלי עקיצות ורוגז?

– לא, – הפסיק אותה רמוני בצחוק: – אדרבא, אני מתענג על וכוחם זה. כשאנו דברנו עמהם – היתה להם תשובה אחת: בורגנים! עתה – יִשכו נא זה את חטמו של חברו.

טניה ישבה כל הזמן והסתכלה בַּשְנָיִם. היא לא הבינה את תוכן השיחה מלבד איזו מלים, וגם לא שאלה. בשבילה היו תנועות הפנים והרשעות שבעינים העיקר. אין פה ענין של אידיאות, חשבה, כי אם אותו הדבר הנצחי שבעולם כולו: אנשים מלקטים שבבים אחרי שנטרפה אנית־חייהם. כך, כך, בני־אדם שוים הם בכל מקום. ולטניה היה איזה ספוק־נפש וגם עצבות תקפתה. והיה גם איזה צורך להכנס לתוך השיחה.

– ואני בכלל איני מבינה, – התפרצה היא: – איזה בלבול של לשונות, מגדל בבל! רוסית, ז’רגונית, עברית – ורמוני צריך היה לדבר עוד צרפתית. אנשים שלא איכפת להם, אם אין האחרים מבינים. למה לא תדברו פשוט רוסית, שהכל מבינים? – ותוך כדי דבור נזכרה ברמוני ונהנתה. אדרבא, יתפקע השָמן הזה! האפשר להתחשב עם בן־אדם שאינו מדבר רוסית?

בשעת וכוחיהם הספיק להכנס אכר מַכָּר, ישב לו איזה זמן, מזג לו תה בעצמו ושתה לו שותק, – והם הפתעו פתאום לשמוע אותו מתרגז: – עיר – מָדור ללוקסוס ולפריצות. ערים ישנן גם בגלות. אנו פה נטענו פרדסים, ומה חדשתם שם? עבודה כבשתם? ומי בונה את כל בתי המיוחסים? לא אותו יוּסוּף הקבלן הגוי שלנו ולא חַסַן עם פועליהם הגויים? ענין גדול, עיר! יורק אני על כל עשירותכם שם! – לבו הכהו אמנם קצת בירקוֹ. בנו שנסע לאלכסנדריה הרי רצה להשאר בפרדס והוא, האב, שאל תמיד: הזאת היא תכלית? וגם אחרי הזכרו בזה לא יכול היה לעצור בנפשו ולא לירוק בעיר זו ובעשרה, כביכול. הרי לא אלכסנדריה היא!

– איזו גסות! – חשבה טניה בראותה אותו יורק. – הנה לך מושבה, ועוד של יהודים, איך הם חיים פה?– ועיניה ירקו בוז ומשטמה. היא הסיחה מבטה מן האכר ותבחן את רמוני ויונוביץ חליפות ונרגעה תיכף. זהו משלנו, ואך ידיו מלוכלכות, והאַסִיְתִי הוא גבר יפה – ופניה אדמו קצת. שרה הרגישה בזה, ואצבעה נגעה כמו בלי־משים בחטמה. – מענין! – אמרה לעצמה.

וברגע זה הפריע יונוביץ את מחשבות שתיהן. – התדעי, חוה, מי בא? עֲמָשַׂי! – חוה קמה נרגשה, ויונוביץ צחק בנחת וכרגע התנדף כל כעסו עליה. – עמשי! – חזרה אחריו רפניה אורו וכוסו בצל. זרם זכרונות שטף אותה, זכרונות הגליל, זכרונות ימי תקוות, עבודה קשה ונדודים. – עמשי! – חזרה עוד פעם ותשב על מקומה. פניה נחו.

ואחרי רגע, כשראתה את יונוביץ קם למזוג לו כוס תה, מהרה ותוציא מידו את הכוס ותקרב אל המיחם. מן הקומקום עלה עד אל פניה והיא מצמצה בעיניה וחזה וידיה רטטו. ובהעמידה את הכוס לפני יונוביץ, הביט בה ויכר בעיניה את הברק שהיה להן אז, בימים הראשונים, הטובים. חוה’לי שלנו.

 

ד.    🔗

יום מחר – יום שמש היה ורוח נוחה. ובצאת עמשי החצרה בשעת בוקר נגלתה לעיניו שרשרת הרים כחולים, ויהי בנפשו כנִשא על כנפי נעורים.

הוא מהר לגמוע את כוס־התה ולטעום מה ונחפז להמלט מבין כתלי הבית המדכא. לידו שכב פועל, שגם השמש ובהירות היום לא הרימוהו מעל משכבו. ההוא התעורר דוקא השכם ויחל להתנודד ולזמזם לו נגונים שונים. ועמשי שמע מפיו איזה זמר ציני, זרגוני־עברי־ערבי כאחד, על הארץ, ציוניה ופועליה. ובהרגישו את עמשי עֵר, מהר להכנס עמו בוכוּח. ולעמשי, כיון שהשמש חדרה בעד החלון הבלתי מותרס אל משכבו, לא היה חשק לא להתגלגל במטה ולא להתוכח. וכוחים שמע גם בשומרון די והותר. ועתה היה לו רק רצון אחד: אל השמש ואל הפּרדסים.

בצאתו שטפתהו השמש ותגולל לפניו מרחקים והכל כאילו קרא לו, ואך קצה הרחוב והמגרש והחנויות והבוץ שכאילו שטף את הכל – אמרו לו: זר אתה פה. ולבו נלחץ. למה באת הנה? שאל שוב את נפשו. אין הוא יודע, באמת. אחרי שנתים של שמירה נמאס עליו הכל. גם חלוף שלשה מקומות בשמן לא ארוך לא הקל עליו. צריך לנוד קצת בארץ. ויהודה הופיעה עתה כארץ חדשה. בטוח היה, כי יש בה מה לעשות. קודם כל – עבודה. הרי פועל היה לפנים, וטוב להחליף ולשוב אל הקודם. מושבה גדולה היא זו, ואם אפשר לפועלים למצוא עבודה במושבת־היערות הקטנה של השומרון, היתכן שלא ימצאו פה? צריך לנסות. וגם את יפו ו“אחוזת־בית” שלהם צריך לראות. ובכל מקום ישנם מכירים. נראה לְמה הפכו האנשים להיות במשך הזמנים, מה הם עושים, במה הם נתונים ובאיזה מבט ירימו אליך את עיניהם, ואפשר גם ישפילון להביט בך? יהודה, – עולם לעצמו.

והדמיון הגלילי מתחיל קופץ. צריך לכבוש את השמירה ביהודה. הוא יכין פה את הקרקע ויקרא לחבריו: בואו וָרֵשוּ! ואולי לא, רק פועל נודד יהיה. ואתמול כשספרו לו בקלוב על מאה עגלונים לא יהודים פה, עגלון לאכר, – נצנץ גם רעיון כִּבּוּש העגלונות. לחברת “החורש” תהי פה עבודה. נכניס נא איזה בחורים למופת, יודעים לחרוש ולשמור סוס – ויש בחורים נאמנים בין “החברה” – ונחולל מהפכה. והדמיון מגולל תמונה אחרי תמונה, וכולן מרהיבות־עין. אין אלה אכרי הגליל הקבצנים. פה יש עושר. פרנקים אחדים פחות או יותר לבעל־פּרדס – מה הם?

ליד הדואר עמדו שוב אנשים. עגלות הדיליז’נס יצאו ושבו, מביאות נוסעים מבתיהם אל המגרש. היום, שומע הוא, תלכנה שלש ויש ימים שיוצאות גם ארבע וגם חמש. פעם, באסרו חג הלכו גם שמונה. ובכל אחת כעשרה אנשים. וכמה נוסעים בקרונות וכמה רוכבים על חמוריהם וסוסיהם, ופועלים הולכי־רגל – וצרף לזה את קרונות־המשא ואת הגמלים הטעונים תיבות תפוחי־זהב ומשאות אחרים, המוציאים ומביאים סחורות וכל מטען. איזו תנועה! אפשר היה לסול מסילת־ברזל, מסילת־יהודים ראשונה. בכל זאת עשו אנשים אלה דבר־מה!

ליד הדואר מסתובבים גם פועלים; הולכים בטל: יום ראשון אחרי גשם, ואין קוטפים עוד. עמשי מכיר במצבים אלה גם בשומרון. ימים אלה כמו לוכוחים נוצרו, ועמשי ירא מפניהם. מרי־נפש אלה יכרסמו בנפשך כל חלקה טובה, ואחרי דבורי־ארס שלהם לא תתרומם ידך לנסות מה. ואזנו כבר קולטת: “השנה – שנת ברכה. האכרים מתעשרים”. (עמשי אומר לנפשו: אם לשאול אתכם – הם מתעשרים כל שנה, ואך במושבת שומרון למד להבדיל בין שנת מחירים טובים לזו של מחירים גרועים.). אבל הערביאים חכרו את רוב הפרדסים ומביאים פועלים משלהם, ליהודי אין דריסת רגל. ואנו דוקא התאמצנו ללמוד את כל מלאכות החורף. קוטפים אנו, בוררים, ואפילו אורֵז אחד או שנים יכולנו להעמיד – ועבודה אין.

– אל איש־טוב נסור בנסענו. יש שם שתים – אורחות – שמע עמשי קול אחד נערי־העגלונים. איזה אד קל של זכרון עבר לפני עיניו. “איש־טוב!” – כן, הוא שמע פעם שם זה. מפי מי? אין לזכור. ובינתים נסתבך בשיחה עם עוד צעיר, שומר בפרדס.

– שומר בפרדס, ואינך ישן עתה? - שואל עמשי, והביט אליו בעונג. זה כשעתים ששב מן השמירה ובכל זאת רענן מראהו.

– לישון עתה? – ענה הצעיר – חבל. השמש זורחת! ואחרי־כן אפשר ירד שוב גשם. בשמש זו איני מאמין. האדמה רטובה ובוץ זה אינו מתיבש ביום אחד. עוד היום גדול, אספיק לישון. –.והשומר התחיל מספר על קשי־המצב של השומר היהודי. – אנו מוקפים נכרים, והם עושים לנו את כל הצרות. מי יודע, מי לן בבית הגוי שבפרדס, ובאיזו “פַתְּחָה” (פִּרְצָה) יוציאוהו, אותו ואת גנבתו. ולאחִינו אין מוחלים את ההתרשלות הכי קלה. השומר הערבי ישן (כמה פעמים הוצאנו מתחתיו את הרובה!), גונב, רועה חמוריו בפרדס – ולך שמור פן יטען על גבם מה, או יכניס לשַׂקַיִם – והוא רצוי לבעל־הבית. ויהודי – היה מעשה ונתפס פועל באכלו תפוחי־זהב והעניק לו בעל־הבית מכת־לחי.

– ובכל זאת עובדים פה? – שאל עמשי. – וכמה, למשל, כל העובדים ביחד, לא רק מתוך הפועלים, כי אם מתושבי המושבה? –

ואזנו קולטה צריחה יבשה: – צריך לברוח מפה. את מבחר ימי נעורינו הקרבנו – ולשם מה? גם את המעט שכבשנו לפנים אבדנו. המושבה היא ערבית. אין ילד מדבר עברית. את האבות מכיר אתה ודאי, והבנים – גסים ובורים – מה נשב פה? – ועמשי רואה לפניו פנים קמוטים ועינים לוהטות בשנאה ומשפיל מבטו.

ואחר עונה אחריו: – מה יש לדבר? אם דוב נסע – מי ישאר?

– דוב נסע? – השתומם עמשי: – דוב? אי־אפשר. – הוא זכר את דוב, אשתו וילדם. הם היו פעם בגליל. דוב נחשב לאחד המנהיגים, אשתו דברה על הארץ ועיניה מבריקות דמעות, הילד נקרא בשם עתיק נחמד – ודבר עברית בעריסתו. ואלה נסעו. – מה? – הוסיף לשאול: – לא היתה עבודה? –

– וכי זו שאלה? – תמה הרוגז: – ומתי היתה עבודה? ושומר בטוח בשמירתו? העיקר הוא: במי תבנה? – ועיניו כמו חפשו מסביב במבט־יאוש וכאילו צווחות לשמים.

לתוך הוכוחים התערב בן־אכר אפור, מעוך וכבד. פרצו עלבונות כבדים מזה ומזה – אמריקה גדולה ומוסקבה על מקומה – עקץ הוא. – ומטר עקיצות ורוגז נִתַּך עליו. נזכרו החרמות הגלויים והחשאיים: – אתם תלכו לפריז, למצרים ולהרי־חושך – ואנו על אפכם ועל חמתכם נשאר דוקא במושבותיכם; השומר לגלג בנחת על האכרים, הסרסורים והמוסקובים החדשים הבאים. עמשי אחז בידי הרוגז להרגיעו, תמה על בן־האכר, שהקשיב שָקט לעלבונות. איך לא נמאס עליו? הסקרנות סתם היא, או טבע ילדים המחבבים לפרקים את צליפות השוט? ורגע נדמה לו כאילו באים שני הצדדים לידי הסכם באיזה פרט, ואחר רגע שוב שנאה ולגלוג הדדי. עמשי נסה להתרחק ושב לשמוע. “כמוני – כבן האכר” – לעג לעצמו. הככר כמעט התרוקנה מעגלות ומאדם – והמתוכחים לא נלאו מצרוח. בני־אדם נגשו ושמעו, זרקו עקיצות והלכו. עמשי נכנס לרגע אל הגנה, עבר בין האיקליפטים ונגש אל חוטי־הברזל. יום חם ובהיר סביב, והשדה מרחוק ירוק ומושך. הוא התחמק חשאית והלך לטייל. בעברו דרך סמטא נסתבך בין גדרות בשביל צר וכמעט שקע בבוץ העמוק. אכר רוכב על חמורו דחקהו כמעט אל הצַבָּר. – מה תרפוס פה? קרא אליו: פה בבוץ לא תראה כלום. שבוע שלם לא יעבדו פה. פנה מערבה, חֲצֵה את הרחוב, אחרי־כן תעבור סמטה ועוד דרך ותצא אל פּרדסי החול. אני רק נוסע לראות אם לא נשרו תפוחים בליל הסערה. – עמשי צחק: – סערה? לכל רוח קוראים הם סערה; ואך עשה כדברו. המעבר אל הרחוב והרחוב שקעו בבוץ וגם ראשית הסמטא הבאה. ופתאום – חול, מרובץ, מכובש, הרגל לא תשקע בו. איזה תענוג: ועמשי נזכר ברחובות ובדרכי־החול שבמושבת שומרון. הוא יצא אל בין הפרדסים ונגש אל אחד מהם. בעל־הבית ומשגיחו עמדו ושוחחו ביניהם. עמשי הקשיב רגע אל השיחה, ובאותו רגע נפרדו האכר ומשגיחו לעברים שונים של הפרדס. הוא נגש אל המחסן. שם ארזו, בררו והדקו תיבות בחשוקי־עץ. העובדים היו כולם לא־יהודים.

הוא הסתכל איזה רגעים, יצא ונכנס אל פרדס אחר. שם לא עבדו באותו יום. בפרדס שלישי תקנו את הבאר ואנשים טפלו במכונה. בפרדס אחר הרחיבו את מחסן. המסגרים והנגרים היו יהודים. ללב הוקל קצת. אחריו פרדס סגור לגמרי: צעיר עוד. ושוב אחד סגור, ובאחד קדמהו הערבי היושב בפרדס: “החוג’ה איננו. אין היום עבודה”. אחרי אלה שדה זרוע. לב עמשי התחיל דופק: יש שדות בין פרדסים? ושדות הגליל כאילו נתנו ריחם. סוף־סוף נמצא גם פרדס שבמחסנו ישבו נערות יהודיות ובררו ועטפו. האורז היה ערבי והנגר יהודי. עמשי שהה פה כרבע שעה. “בקטיף עובדות פה דוקא ערביות וילדים שלהן נושאים סלים. כך, לחצאין. יש מקומו כאלה” – אמר לו מגיש התיבות, בחור מגושם קצת. “ובכל־זאת עובדים בחורף במושבה כמאתים נפש, בעיקר מבנות התושבים וגם בחורים. עובדים גם בזמירת גפנים, ובקיץ יש קצוץ ענפים יבשים ויש טפול בהרכבות בזמנים שונים. האסון הוא שהמעדר נשמט מן היד”.

– לא לפטפט – זרז אותו בן בעל־הפרדס: – את המעשיות האלו יכול גם אני לספר ויותר טוב ממך. – חלק מן הנערות צחקו, ואחת אמרה בלעג קל: “אם אתה תספר – ידע הרבה!” הנערות מדדו בעיניהן את האורח והמדברת, כנראה, היתה קצת מיוחסת אצל בן־האכר, והיתה גם ראויה לכך. הערבי האורז היה זורק לה גם הוא מבטי־געגועים מזמן לזמן, ובזכותה, כנראה, נטה חסד גם למגיש־התיבות ולא גער בו.

בן־האכר טִיֵל קצת עם האורח בסביבות המחסן, הובילהו אל הבאר, המכונה והברֵכָה, וגם צנורות ממין חדש, של בטוֹן, הראה לו. “יש לנו יהודי חדש מומחה לעשיתם. הם טובים מאד, רק שמתפוררים קצת. כנראה, חסרה עוד תחבולה לחזקם. נסיון חדש. גם פרדס כזה לא נִטַע בפעם אחת. אצל הערביאים אין נוטעים כך, וגם הגרמנים – אוי לפרדסיהם! זורעים הם ירקות וכרובית בין העצים ואנו זורעים תורמוס, זבל ירוק. אנו מאכילים את האדמה והם חולבים אותה, והיא אינה נותנה לרמות עצמה. תתן לה אוכל – תאכיל אותך; הם חושבים כי מרויחים הם הרבה, ואנו יודעים כי יש להם קדחת ולא פירות. העצים שלהם צהובים, ואצלנו הבט: תענוג!”

ולב עמשי נמלא חבה להבחור הפשוט הזה. אפשר ינסה לדבר עמו על־דבר עגלון יהודי? והבחור המשיך: “אנו שולחים על ידי “פרדס”². אורז יהודי קשה עוד להשיג. וביתר העבודות – לחצאין. לו היו כל העובדות כזו – היה אפשר להעסיק יהודיות גם בקטיף. רק נושאי־סלים יהודים לא כדאי. זוהי עבודת ילדים”.

החדשים הנכם פה? – שאל עמשי. חיצוניותו של הבחור אמנם דמתה כבר לבן־מושבה, ואך תנועות ספיציפיות חסרו לו עוד. וגם דבורו היה מהול בבטויים ערביים רק מעט.

– למחצית – ענה הבחור, וישב לדבר על זו. – הם גרים כבר פה כשש שנים. מראשוני העולים החדשים. היא למדה בבית־הספר, כבר כמעט נערה משלנו, אלא שעובדת היא. כשיש הכרח – עובדים. מרוב נחת אין עובדים. – עמשי החליט להפגש עם הנערה ולדבר עמה. על ידה אפשר יהיה לסדר מה. והבחור המשיך: “אחדות מהן עובדות גם אצל אחרים. לה ולהשניה, לזו השתקנית, יש עבודה תמיד. גם בקיץ הן עובדות. בעבודה זו השתיקה היא דָבָר. ביחוד כשמבררים “פְּרִימָה” (מין ראשון) בשביל אוסטרליה. שם המחירים הכי־טובים. וזו מטפלת יפה בהרכבות. בברירה דוקא אינה מצטינת”. – עמשי צחק לעצמו: “אבל עינים שחורות יש לה”. – אמר בלבו.

כל היום, עד הערב כמעט, טיֵל בין הפרדסים, נכנס אל בין כרמי השקדים. שטחים ענקיים ומהם אל חורשת איקליפטוס. (“ענין עלוב”! חשב, לא כיערות של “מושבתנו”! המושבה בשומרון ששמר בה נהיתה לו לשלו.) אכל באיזה מטבח כמעט לפנות ערב, והמשיך להתהלך ברחובות המושבה עד שהיה חושך. היום התלהלה לפרקים. גשמים לא ירדו. רק בספוג השמש אדים קלים מתוך האדמה השקויה למחצה, טלטל הרוח גזרי עננים לרגעים וההרים כוסו בבהרות־שחור בין לָבנם ויַרקְם; ועמשי התהלך, דבר, שמע, נזכר בדברים שונים. ושוב הטריד אותו השם “איש־טוב”, כי נתגלגל גם לפרדסו. “חבל, אין עובדים אצלנו היום. בעבודות אלו יש לנו רק יהודים. יבוא אלינו ביום שקוטפים ויהנה”, – אמר לו המשגיח, שעיניו, עיני מי שהיה פועל, בחנו את הבא והכירו בו גלילי, גם מחוץ לדבורו. עם אלה צריך לדעת איך לדבר. – הוא המשיך: ב“תחמיר” (העדוּר הגדול לפני הפסח), כמובן, אין להעסיקם. קודם כל – אינם, וגם אין כח ליהודי. גם אני הייתי פועל ויש לי עד היום שקערורית בחזי מן ה“טוּרִיָה”. (“גלילי” – בטלהו בלבו: “מתי ראה טוריה?”) המשגיח גם התמרמר על הפועלים: “מוציאים הם שם רע. עתה עובדים פה איזו מאות יהודים. וכי בנות המושבה אינן פועלות? דוקא אלה של המפלגות פועלים הם? ואם אין אני במפלגה אינני פועל?” – המשגיח דוקא לא עמד בטל כל הזמן, כי אם התהלך, בדק עצים שונים, הביט אל הבאר, סקר את הברֵכה, ונקר במוטור, הביא גם קצת סדר במחסן, סתם גם “פַתְּחָה” באיזו פנה. “בפרדס יש תמיד עבודה”, אמר. “חבל שאין הם קבועים ואינם רוצים לדעת את העבודה. להשגיח על ערביאים זה חטא, חרפה בעיניהם, וכשמי מהם נהיה בעצמו אכר יעסיק תיכף ערביאים”. עמשי נזכר באחדים ממושבות הגליל: אין הוא בודה לגמרי מלבו; ו“בינתים” – ממשיך המשגיח, “יכלו לעשות מה. אלא שהם רואים את שנים־שלשת המשוגעים המעסיקים רק יהודים, את האחרים אינם מכירים. וגם המושב הקטן שלהם מקלקל אותם. שם הרי בא כבר המשיח, ובן־ישמעאל הוא בבל יראה ובל ימצא אצלם. טוב, אדרבא, נראה את גבורותיהם. להניף מעדר אין להם חשק, ולנהל מחרשה אינם יודעים. גבורים הם בפיהם. הקול קול עשו והידים ידי יעקב”. – גמר ויבט בנצחון ובשביעת־רצון סביבו.

ועמשי היה מוכרח לצחוק. מי יהודי ויוכל לעמוד בפני אמרה חריפה? הוא יצא מן הפרדס ויכנס לבין שורת שדות. לא, אין אלו שדות־מזרע סתם. עוד תחובים פה ושם שרשי גפנים. הוא ראה אחרי־כן ערמות ענפים יבשים מוטלות בחצרות, ובינתים רגלו נתקלת בשיח בלתי עקור. הנה עוד גפן! מסכֵּנה! והוא נזכר בבוקר למחרת הערב שהיה אצל חוה וצפורה. מה הבריקו אז כרמי הגפן! מורדי שדות שלמים צהלו לקראת שמש. ירק נפלא, שורות־שורות, כסה שטחים עצומים. ומביניהם הבהיק חול צהוב תלמים־תלמים, לא כן, כי אם חריצים־חריצים. ועתה? הוא שאל ואמרו לו: אחרוני־כרמים בֹּרְאו בשנה זו. רק בודדים, שיש להם יקב קטן משותף, שמרו על כרמיהם. נזכר גם בקיץ שהיה שומר בכרמים במושבה בגליל העליון זמן קצר, והוא עוד כמעט נער ויחידי בין הערביאים. היו אז ימים ולילות. השמים זהרו ובלילות הבריקו כוכבים ושועלים יללו, וקני־הרובים ירו לרגעים למען הבריחם. בנות אחדות מהמושבה באו, ודוקא בשעה מאוחרה קצת, אליו ואל פועל יהודי קודח, שהיה לן בסוכתו, וכמו להנעים להם את בדידות הלילות. לא, הן באו לאכול ענבים רטובי־טל וקרירים – ודאי. ומה נפלאים היו הימים כשהחרמון בשלגיו נשקף לקראתך בוקר, – אודם הרים לוהט – בין ערבים, ובכבות היום באו לילות שקויי עסיס וחמדה. תקוות? – כאחד בני־האכרים היה אז ושונה מהם. מה שם מכרסם עתה בנפשו, למראה שדות־בּוּר עזובים ועצי שקדים חשופים? מי יודע אם לא יבוא יום והברון ישוב לתת כסף, והם יקצצו גם בשקדיהם ובפרדסיהם, כהחריבם את כרמי־הגפן וששונם? ועל האדמה התגוללו ענפים קטועים ועלים רקובים. מסביב היתה מלכות של ירק, ופה בחרבות הכרמים כמישה שפוכה על כֹּל ביום אביבי כמעט, ביום אחרי־גשמים, יום מבטיח גדוּל ופריחה.

 

ה.    🔗

עמשי התישב בחדר קטן באחד הבתים האחרונים אשר במושבה הקטנה החדשה, שידי פועלים יסדוה. מושבה זו נתחבבה על לבו. היה נעים לצאת בבוקר, לשוב לפנות ערב ולראות אנשים יהודים, נשים וילדים מסתובבים בחלקות, בגנות־הירק או בין המטעים הצעירים, לראות בעיניך עבודה שקטה בלי אותן הצעקות הפראיות והזֵרוּז שופע הקללות והגדופים אשר לעבודה הזרה. “בין אחי אנכי יושב” – היה עמשי לוחש לנפשו, והמלה “אחי” נשמעה לאזניו לא כבאותה התשובה שהיה עונה לאיזה שֵיך בשעה שיִסְּרוֹ על הקפדתו היתרה בנוגע ל“וָלָד” (בחור) גונב אשכול ענבים: “את רכוש אחַי אני שומר”, כי אם תוכן יותר לבבי ונשמתי היה בה. הוא הרגיש כי מנוחה יורדת עליו מיום ליום, וכל אותה המרירות שהציקה לנפש – כמו פגה בימים אחדים. – כמה יכולנו להיות מאושרים לו עבד כל איש חלקתו בעצמו, הוא ובני־ביתו, או לוּ העבידו אחינו את אחיהם בנחלותיהם והיו עובדים עמהם יחד! – ולבו היה מתפלל בקרבו להיום המבורך, שבו תשתרר בכל מלוא רוחב ישובנו הכרה זו.

על־פי־רוב היה מקבל עבודה במושבה הקטנה עצמה, ויהי עובד לו לצד בעל החלקה עבודה יסודית ומתונה, בלי התאמצות יתרה ובלי זלזול בטיב העבודה. ובימים אלה כמו נמצא באותו הכפר הנפלא שעליו קרא ב“אהבת־ציון” וב“שירת הזמיר”. כל הכפרים השונים האלה השתפכו ויהיו לו לכפר אחד. והנה הוא, הכפר! קשים החיים פה, מרים כמעט. מה אוכלים האנשים? וימים שלמים הם כפופים אצל עצמם או אצל אחרים בעבודה מפרכת. והקדחת שהם כל־כך מפחדים מפניה! בחורף – איך שהוא, אבל בבוא סוף הקיץ, והבצה הרעה ממזרח מַשיבה עליך את רוחות־הקטב שלה – אז נורא באמת. הנה כפר ערבי זה, שמנגד, בן־דורות, – לא גדל, והאדם בו אינו רב מאשר בכפרנו הרך. והבדוים שם ממזרח מעטו ודלו, אין להם כח ואחיזה בפני הקדחת, וקללת־השממה רובצת עליהם. ופה בכפרנו, בכל־זאת, בנו האנשים ויטעו, ומדי חודש בחודש הוריקה פנה חדשה בתוך הבּוּר, ויש שלחלקה עזובה הופיע בעל ישן או חדש, ומעדרים חצבו בקרקע ויהפכוה וייבּלוּה, ועוד מעט ותזָרע גם תנטע. כן. מרובים יסורי אדם עובד: זיעה, יתושים, פצעים, מחסור ומחלות. ואך זיעה יכולה להיות לברכה בשעה שהיא מפרה לך את שדך, לך או לאחיך הקרוב. הכפר ההוא שבנפש ישנו; עוד לא הגיע לכפר האמתי, ואך יבוא יום ומשוררים ישירו על שלותו.

עמשי חלץ את נעליו, הסיר את מוקיהם וילבש צורת פועל. לא נבדל כמעט מאחרים. קומתו כאילו התכופפה מעט והליכתו נהיתה מרושלה, הוא סדר לעצמו גנת־ירק קטנה לצרכי מטבחו, בשל לעצמו תה וגם אוכל, ויהי צולה ומטגן גם ממאכלי בני־ערב אשר הורגל בהם בצפון ובימי נדודיו בהיותו חי בתוכם. לפרקים היה מכבד בהם איזה פועל מכר, ישן או חדש, או את מי מן השכנים והשכנות אשר במושבה הקטנה.

– אַי, מעקמים את חטמיכם, לא יפה! – היה אומר בראותו, כי עומד להם מאכל־התאוה כעצם בגרונם, לבלעו לא יכלו ולהקיאו התבישו. – אין אתם מבינים כלום באכילה. הרי זה נמס בפה! “מאכל־מלכים!” ואך מאכלים אלה נעמו לחך מעטים ובודדים. וגם את הקהוה התורכית שהיה מכין – לא חבבו. – במושבה שם תמצא “חברה” היודעים פרק בהלכות מאכלי־ישמעאלים וקהוה תורכית – כי על כן כאחים הם לישמעאל. מה אנו יהודים טפשים מבינים? לביבות, כופתאות, פשטידה או גלדי־שומן שטגנו שם בגלות – אלה נמסים בפינו. והשמן הנוזל של מאכלים אלה מעורר בחילה בנו, וקהוה זו מרירה היא. לא, חביבי, נהיה כאבותינו, נאכל מאכליהם ודי לנו. –

– הכאבותיכם תהיו? – תמה עמשי, – מדוע באתם הנה? למה שברתם חייהם? –

– שברנו? – ענה אחד מבני המקום, – הכל היה שבור בטרם נולדנו. אנו רק נמלטנו מן החורבה ובונים לנו בית. – ועמשי חש פתאום ריח פוליטיקה ופרינציפים. לא, לא! לא מהם ולא מהמונם! והוא הטה את השיחה לצד אחר.

בערבים היתה באה אליו הנערה המומחית לטפל בהרכבות, והיתה יושבת אצלו ומתאמצת לטעום את מאכליו ולשתות את הקהוה המרירה. פעם בשתותה גם עמדו דמעות בעיניה. הם היו יושבים בית רק לעתים רחוקות ועל־פי־רוב טילו ביער הצעיר של המושבה הקטנה או סרים אל המושבה הגדולה ומתהלכים ברחובות או בדרכים, לבדם או בלוית חבורה.

– מדוע לא תנעל מגפיך או לא תשים את המוקַיִם על רגליך, ולא תתלבש כמו שלבשת אז? – שאלתהו הנערה. היא זכרתו כמראהו אז, בשעה שבני־אכרים ומשגיחים עמדו לפניו בעמידת־כבוד. ועתה – מוזנח, מרושל. ובהגותה בזאת היתה תופסת את עצמה כנכזבת, ולבה, ידעה, אינו שלם עמו.

הוא צחק בהעבירו ידיו על שערותיה. – כך, חמדתי, (חמדה היה שמה) לא יפה אני בעיניך, פועל, מסכן, עבד – לא כן? – והוא הזדקף פתאום, נפח חזהו, הפשיל בלוריתו ויעש שפמו. כך – “אה, חמדה’לי”, ופתאום התכופף ויעש כנועל מגפיו או כמחתל מוקָיו, הזדקף והתמתח, ואת חגורתו הדק ויגש אליה ויפשוט לה זרועו. – והנה אנו עוברים בבּוּלוַר של המושבה בערב של התזמורת שלובי־זרוע, חמדה הקטנה ועמשי הגדול, וכל בנות המושבה מביטות ומתפקעות. לא כך, חמדתי? –

– לץ הנך, לֵך, טפש! – דחתהו מעליה. ופתאום, כמו נזכרה, הפליטה מתוך מבוכה:

• מה זה אמרת: עבד? העבד הוא פועל בעיניך?

הוא ישב והיא עמדה לבשל תה. – ככה, חמדה’לי, קוראים אחדים משומרינו לפועלים. כשיושב לו שומר לפנות ערב בטרם צאתו לשמירה והוא מלובש כמוני אז (הוא נבוך קצת והתאדם לדבריו אלה ) ורובהו מוכן וסוסו צוהל על ידו, והנה עובר לו פועל, ובגדיו מלוכלכים, עקביו מעוקמים, והוא כפוף והליכתו עיפה ומרושלת, לא כרשול העשוי של שומר, כי אם זה הטבעי, המשפיל, ואתה גם מרגיש את מוחו מלא תיאוריות, וכאילו הוא עומד על הארץ ברגל אחת – איך לא תבזהו לפרקים? ויש אשר איזה שומר, שלא היה פועל מימיו או שהספיק לשכוח, כי גם הוא פועל היה לפנים, יקרא לו: “עבד”. לו ראוני עתה, – והוא קם ויגש אל שבר־הראי הקטן שעל הקיר, התכוץ ויבט בו: – גם אני כעת כאחד העבדים. “מה קרה לך, עמשי, לְמה נהיית?” היו שואלים אותי, כמוך, חמדה’לי!

– לֵך, לא הבינות! מוחך גס! – קראה ותעיף בו עין ערמומית וגם זועמת במקצת. וכרגע נעור בו השומר. ובהתגנבו אליה מאחור תפס בה אלכסונית וירימנה ויטלטלנה כטלטל ילד כדסור או כלי־משחק. רגע הדקנה אליו ורגע נדנדהּ וכמו מֵעֵך אותה בידיו האמיצות. והוא כאילו רקד, וכשחטף נגיעת־שפתים ממנה ויהי כאילו בלע עֵנב קריר או כמו תפש באויר תאנה נושרת מעל האילן. נפשו כמו רקדה עמו בשחקה, ובשרה לא הרגש כלל, ותהי קלה לידיו כנוצה. לא, הוא לא היה שומר גם עתה. והוא השתומם לראותה אחרי־כן, בהושיבו אותה על מטתו, כולה אדומה ולוהטת, פרועה וממועכה. וכמו היתה לה הרגשה, כי עליה לשוב וללקוט על הרצפה את פרורי גופה ונשמתה.

– איזה פרא אתה, בֵּדְוִי! – זרקה לו ותסב פניה מעליו. היא חפצה לקום והתנודדה ותפול שוב אל המקום שהושיב אותה. היא התחילה לסדר עצמה נבוכה ומבולבלת. הוא צחק. מה היא נרגשה כל־כך? הכי עשה לה מה? לא, הוא ישמור עליה, כשמרו תמיד על נערות טובות וישרות. ואך אמור לא אמר לה זאת. ולהפך, משכה אליו בדגדגו אותה בצוארה כאת תינוקת ובשאפו ריח לחייה ושערותיה. והיא נלחצה אליו, רגע כאילו עטפה בו פניה ועיניה, ורגע תעו עיניה כואבות ורוטטות כלפני סף גורל, ויש שגם קפאו רגע, ושפתיה רטנו מה בלתי־מובן, או קפאו בשתיקה איומה. ולמרות הרגישו את עצמו גדול וחזק ישב אובד־עצות על ידה. מה יהי עכשו? ושאלת יחסיהם הבאים קמה לפניו בכל מוראם.

ופתאום התחיל לדבר. – אינך מבינה, חמדה, אותנו ואת עולמנו. אנשים כמונו חייהם הם אחרים. כבידוי אשר יקטן הפלח בעיניו בשלותו ובתדירות חייו, בדאגותיו הקטנות ובטפולו בכל דבר פעוט, בעולו הכבד, בגבו הכפוף ובהכנעתו לטבע ולאדם החזק ממנו, בהעשותו עבד למקום ולדירה שאין להזיזה, בוַתרו על מרחקים לשם נקודה קטנה, ככה אנו השומרים. יש אשר יגאה בנו לבנו ונבוז לאחינו הפועל או האכר, – וקולו נהיה רַגָש וגם עצבות נשמעה בו וחרדה לרגעים. – אנו הנִשָׂאים בימים על סוסינו או הרוכבים אטית כשֵיכי המדבר על סוסותינו הנהדרות, המפקירים עצמנו ללהט היום ולקור הלילה, לסופות, לגשמים, לבוץ, ליריות מן המארב ולסכנות, לסופות, לגשמים, לבוץ, ליריות מן המארב ולסכנות, בשמרנו על רכוש האכר, – אנו גם בזים לאיש ולרכושו, ובזים גם לפועל העוזר לעשות הרכוש הזה. רוח צבאית שולטה בנו, ואנו שוכחים, כי צבא אינו מטרה, כי אם אמצעי, וכי העיקר הם האדמה, היבול שלה והאיש העובד אותה. כשאני פה, במושבה קטנה זו – מבין אני את הכל, ואני כמעט שוכח את השמירה והסוסים ואת בטלתנו השומרית והתנפחותנו, והולך ונעשה בנפשי לפלח. הנה האנשים שומרים בעצמם על־פי תוֹר, ולמה להם שוֹמר מן החוץ? אמנם לא כגליל מקום זה. הפלח פה – כארנבת, והבידוי – כעני פושט יד, ושם אפילו הפלח הוא כבידוי מאתמול, ודם שודדים רותח בקרבו. מתאר אני לי שם שמירה בתור. גם כך אין שנה שלא יהָרג אכר או בן־אכר, ולוּ היו עוד שומרים בתור, על גבול המדבָּר. אין את יודעת, חמדתי, מדבר מהו. בעצם לא מדבר שם מהצד השני, כי אם שדות תבואה וכרי מרעה נפלאים. אלא שהאנשים אנשי מדבר, והבידוי הוא בריה של ששת ימי בראשית, גם האכר החורני, מעבר הירדן, שערותיו ארוכות ופרועות ועיניו משונות, וקריאותיו בעברו בין הערבים עם שיָרת־גמליו הן צריחות מטילות אימה. ומי שלא ראה בהתחולל קרב בין אלה ובין השודדים האורבים להם במערות, בוַאדים (הנחלים) הארוכים והעמוקים, בפרוץ יריות וצוחות פרא ונהמת־גמלים – לא ראה את הטבע הפראי בטרם בלום אותו האדם. כן, חמדה, – אמר וקולו שב ויהי שקט ובטוח: – החיים פה – לאלה צריך האדם לשאוף: לכבוש את הטבע, לכבוש את יצרינו הרעים ולחיות כאחים ולעזור איש לרעהו ולרחם אפילו את הבהמה המסכנה ולהאכיל אותה כראוי, לרחצה ולגרדה. ואך יש בלב גם געגועים שמה, לחיי־רועים ועדרים, לחיי רוכבים חפשים, אשר על השוד יחיו. כמה פשוטים, טובים ונאמנים שודדים ורוצחים אלה! לא תביני זאת, חמדה. – גמר בראותו את עיניה פקוחות לרוחה ומלאות תמהון. – האדם הוא חידה והחיים – חידה, ואך החידה הכי גדולה הוא המדבר, ערש האדם.

– וכי לא מגן־עדן יצא האדם? – שאלה בהזָכרה באשר למדה בבית־הספר.

הוא נבוך קצת. לבעל־מדע גדול לא חשב עצמו. – נכון, כן התורה מספרת. ואך האדם גורש משם אל המדבר. אל גן־העדן שואפים אנו לשוב, כי מה יפה מאדם תמים ועירוֹם וחסר־דאגות. אבל אנו מצאנו את האדם פה במדבר, ומתוכו הוא יוצא לרעות עדריו במישור ועולה אל ההרים, ולאחרונה מתישב הוא ומתחיל לעבוד את האדמה. אמרתי פעם לשיך של בידוים: – מה תתגאו? סופכם להיות פלחים. – והתדעי מה ענה לי: – אז נהיה עבדים ואחינו במדבר יבוזו לנו ויבֻזּוּנוּ. – כך הם החיים בהיותם עוד חיים, ולא פחד, זהירות וחשבון.

השיחה הזאת, כשיחות רבות אחרות, התחילה בחדר ונמשכה גם אחרי צאתם מתוכו בטַילם בישוב החדש של התימנים, שהלך ונבנה ליד המושבה הקטנה. פעם אחרי יום בטלה לשניהם, כשעברו דרך שם ומצאו את הפועלים הבנאים גומרים עבודתם בבתים ומתכוננים ללכת אל המושבה, ואת התימנים שבים מהעבודה במושבה ויוצאים תיכף אל חלקותיהם לעדור, ואת הצוחות הגרוניות שמעו בצאתן מפי הנשים הנחפזות והמשתרכות בדרכים, או היושבות על סף הצריף הגדול ועל ספי הבתים החדשים, שנגמרו רק עתה וטוחנות בריחַים, וראו את הילדים הערומים למחצה, השחורים ככושים וחולי־העינים. – אורו עיני עמשי, הוא נכנס עמהם בדברים, דבר עמהם “בלשון הקודש” שלהם או בערבית בידוית, החליק את הילדים, נסה להראות לתימני איך להחזיק את המעדר למען לא ייעף מהר ורץ לעזור לתפוש תרנגולת בורחת, שתימניה רצה אחריה ותפש אותה באויר תוך מעופה. – ולמראה כל זה הביטה אליו חמדה הקטנה בהתפעלות וגם השתוממה. – כאחד מהם הנך, עמשי! – אמרה לו אחרי־כן. – האוהב אתה אותם? והרי אומרים עליהם, כי גנבים הם ואנשי ריב ומכים נשותיהם, ומתגוללים באורוות־המושבה מלוכלכים ואכולי – היא עקמה שפתיה ולא הוציאה את המלה האחרונה מן הפה. הוא הביט עליה ולא ידע תחילה מה לענות, בהרגישו בה את בת־המושבה הישנה. לא, אמר לנפשו, בוררת ומטפלת בהרכבות אינה עוד פועלת. נשמתה לא נשתנתה. ובכל־זאת נסה לבאר לה. – אני רואה בהם מעין שבט בידוי של ישראל, – אמר ועיניו נוצצו בדברו: – אלא שבט מסכן, גזול ומשועבד. למראית עין הם עבדים נכנעים ואביונים מסכֵּנים, ואך בלבם מקננת גאוה של שבט חפשי, של בני מלכים. מה בכך אם גרים הם באורוה, אם כִּנים אוכלות אותם ותולעים? – להם יש עולמם שלהם. גנבים הם – לא: אינם גנבים, הם, פשוט, אינם יודעים עוד מה זה רכוש, מעודם לא גדרו חצר, ומקלות־גדר הטובים להסקה נשיהם סוחבות בכל הזדמנות. כי למה יגָדר איש בפני אחיו? הם רָבים אפשר פחות מאתנו, ואך בלי נמוס חיצוני, הם נושכים ולא עוקצים. הם צורחים ולא לוחשים ומפעפעים כנחשים. וביחס להאשה – ודאי שאין להם מושגי אמנציפציה. אלא, צריך לקרב אותם, ללמדם ולהשתדל לבלי קלקלם, לשמור עליהם שישארו בצורתם היפה, ושנפשם תשמר בקרבם. חוששני פן יהיו כספרדים, ופן יחקו אותנו כקופים.

---

ובאחד הערבים נזדמנו לחתונה תימנית. היו בה רקודים מיוחדים, תלבושת חגיגית של עניים ואביונים, ופרחי־תימן בני ריח מסופק ובעלי תרכוֹבת־צבעים משונה מלאו את הבית והחצר הקטנה וגם טפסו על קיר. (היתה כבר למשפחה זו מעין חצר.) הגברים רקדו לחוד והנשים לחוד. הגברים שרו שירים עבריים בעל־פה ומתוך ספר, שירי משוררים עתיקים תימנים וספרדים וגם משירי עֲרב, והיו בין השירים גם מעורבים, עברית וערבית ביחד, בני שדוך נפשי עתיק של שני עמים. הנשים שרו רק ערבית, ועמשי מצא עצמו כבין בידוים ולא בידוים כאחד. “מוזר לראות מעין חתונה בצפת, עם תנועות עתיקות של בני מדבר. איזו מרחקים חיים לעינינו” – אמר, והוא נכנס בדברים עם תימניה לבושה בתרכובת משונה קצת, אירופית־תימנית, נעימה בהתאמת צבעיה. היו בה כהה ולבן וורוד חוֵר ומשהו צהבהב – ובכל־זאת השתפך הכל עם פניה, שכאילו הספיקו להלבין קצת במשך שתי השנים שהיא יושבת במושבה מדרום ליפו, מושבה שבה נמצאו אנשים שהתיחסו אליהם ביחס של אחוה. היא דברה עברית גרונית אמנם ואך לא צרחנית ולא עמומה, כי אם בהירה, חיונית ובצלצול מדבָרי־קוֹקֵיטי מיוחד. גם חמדה ועוד אחדים ממכריהם וממכרותיהם שהיו עמהם הוקסמו מדבורה של זו. – אצלנו כבר תימנים אחרים – אמרה בגאוה: – לנו יש מטות־ברזל ויש מראות ותמונות דבוקות על הקירות, אנחנו עובדות בבתי־אשכנזים, והצעירים שלנו רוקדים “הורה”, אנו לא כמו בתימן.

ובכל־זאת תימנים אנו – גמרה בגאון. – רק לרקוד בחורים ובתולות אסור – לולא זאת הייתי רוקדת עמך – אמרה, ועיניה, הבולטות־עגולות, לבבו את עמשי וזרקו אליו את אִשָן. הוא רקד עם תימנים, העביר לפניהם “דֶבְּקָה” ערבית, ויהי בעיניו כבן ישראל קדום שנפגש עם בני יונדב בן־רכב יושבי האהלים. וכטוב לבם ביין ישב ביניהם והתחיל שואל על עשרת השבטים. התימניות הסתכלו בצעירות, החליקו אותן ומששו בשמלותיהן ובעורן. הבחורים האחרים הסתכלו בסקרנות ואך גם השתעממו קצת. מי מהם נסה לרקוד והפסיק. עמשי שאל ושאל על “יהודי־חָבוֹר”, האורבים לעולי מֶכָּה ושודדים אותם, והתימנים ענו: “איננו יודעים”, “שמענו” או גם ספרו אגדות. ועמשי החליט עמהם לבחור מהם בני־חיל, להתחפש כבידוים וללכת לבקש את יהודי המדבר. – כשיהיו אלה עמנו, נדע מה לעשות. – והעינים הבריקו. אדי יין הדליקום וילהיבו את הפנים והמוחות.

 

ו.    🔗

ביום אחד, דומה ליום טיולו הראשון של עמשי במושבה ורק חמים יותר ואביב, עבד עמשי קצת בגנתו, ואחרי־כן יצא למושבה הגדולה. הגשם והשמש כמו התלהלהו ביום זה. הנה גשם שוטף איזו רגעים, ועמשי מתעטף בגלימתו מתכוץ קצת, הולך לו איזו צעדים בנחת ומתחיל רץ והלוכו כמו נִשא באויר ואלכסוני, והוא נראה כבריה משונה, לא־יהודי ולא־ערבי, ופתאום מופיעה השמש, העננים מתפזרים והשמים תכולים, וחם ובהיר ושקוף הכל, כמו רוחץ העולם וטוהר וחומם בשמש זה ימים. ועמשי מקפל גלימתו, מפשילה על שכמו או על זרועו ומטופף לו בצעדיו כרוקד. ויש שהשמש עומדת לה בדרום ומחממת ובצפון־מערב מתגבשים פתאום אדים לעננה קלה, ולעומת השמש העננה מטפטפת, שובבה ונוחה, ועמשי מפקיר פניו וחושף ראשו לנטפים הנופלים. אין כח עוד למטר; אביב, ערב־מלקוש. השקדים משירים את פרחיהם ומתכסים בעלים. עוד מעט ופרחו גם תפוחי הזהב. ומרגיש עמשי כי טוב לחיות באביב, טוב להיות צעיר, וטוב כשרגליך מתרוממות ונושאות אותך כאל רקוד. ושפתיו מזמזמות את הנגון: “טוב לחיות, טוב לחיות – בארצנו” – מלים פשוטות אלו המצחיקות לפרקים, הנראות כלעג לרש – מה אמתיות הן ברגעים טובים לנפש, כשפורק מעליה כל סבל הדאגות והיא כמו מתעופפת קלה, רעננה ומתחדשת.

הוא גם התקשט להרגשת־אביב זו. בזמן האחרון עבד כמעט יום יום, והבוקר החליט לחוג יום זה ולהבטל בו, לבש את אדרתו הקצרה המהודקת ואת רגליו חִתֵּל במוקים, שנקה אותם ביותר לכבוד היום. ועל ראשו שם כובע קוקזי של שומר, זה הכובע שלא חבשהו אף פעם במושבה, וגם את הגלימה לקח עמו ליתר בטחון. הוא התפלא על עצמו, למה תקפהו פתאום שגעון זה? הלשמה של קטנה פן תפגשהו? הוי, מה תשמח היא לראותו ככה! ואחרי רגע חשב: לא, אל־נא תפגוש. טוב להיות היום חפשי, להתיחד עם עצמך. והוא לא הרגיש בנשוא אותו רגליו לרחוב החול היוצא אל דרך־החורף של יפו.. ברחוב קצר זה, שבתיו מורחקים עמוק לתוך גנים ופרדסים, הסגור בפני כל האופקים, ושהדרך הארוכה הנמשכת אחריו נפסקת גם כן במרחק על־ידי גבעה סוגרת – הרגיש עצמו כמובדל מכל עבר ועתיד. אין פה הכפר שעליו חלם. פה בתים יפים, גבוהים, וגנים גדולים מדי בשביל אכר קטן. פה “פריצים”! ופתאום הבריקה לו שדרת הברושים הארוכה שאין כמוה ליופי בארץ; הוא כבר ראה אותה בעברו, הוא גם נזכר בשורת העצים הצעירים מלפני חמש שנים. מה גדלו ויפו והאדירו עתה! הוא נכנס וישב על הספסל הרטוב הראשון תחתם; היה לו חשק להיות עיף ולהתמתח. אחרי שבתו איזו רגעים קם ויצעד הלאה. הנה התּוּיוֹת העדינות, והנה אקליפטים מצִלִּים על ספסלים רחבים ושולחנות. ומשמאל – זיתים לבנים עתה ככסף בהבריק עליהם ניצוצי גשם לקראת שמש. והנה חרוב גבוה רקום פרחים אדומים של בּוּגוֹנְוִילִיָה ומימין פיקוס־ענק עם עליו הגדולים והשמנים, ובאמצע, מול מדרגות הבית – (כמה מזכירות הן את הפוטוגרפיה המפורסמת של הבית והשדרה) – הברֵכה העגולה ודגי זהבה, ועלים ירוקים רחבים ושמנים מכסים פניה. בשדרה עמדה סוסה קשורה, אמוצה ופקחית. עמשי חזר והחליק אותה בגבה וגם העביר ידו על פניה ורעמתה. היא רצתה לבעוט בו; “שגית, חביבה!” קרא עמשי: “שומר יודע איך לגשת אל סוסה, אף כי לא אחד מאתנו ודאי ימות מבעיטה”. אחרי־כן הקיף את הברכה ויעל על המדרגות. שם התאספו הסועדים הקבועים לארוחת־הצהרים. ואך לעת־עתה התהלכו או ישבו במרפסת הסגורה. עמשי השתומם לפגוש ביניהם את יונוביץ. הוא הכיר אותו עוד מלפני חמש שנים, ואחר־כך נפגשו גם בגליל. יונוביץ נקרא פעם שמה להרכיב כרם ולטפל בהרכבות. יונוביץ היה “מקושט” מקצתו היום. עמשי צחק: – כנראה, יונוביץ, חג היום לא רק לי. –

הוא תלה את גלימתו על גב כסא, ישב והסתכל דרך החלונוֹת. מעבר לפרדס הבריקה שוב שדרת־ברושים כבדה ושחורה. הפרדס והעצים נראו מבפנים אחרים לגמרי. והיה עונג מיוחד לשבת פעם על כסאות אלה וליד שולחן זה ולהחזיק את הרגלים המרופשות קצת על הרצפה המצובעת. לולא הגשם – שוב התחיל גשם מקשקש ברגע זה – היה יורד למטה ומסֵב על ספת־העץ בצל האילנות. ואך גם כך נהדר. הוא יסעד פה היום. “כהנה וכהנה תאכל החרב”, לא יֵעָני ולא יֵעָשר. הרי גם יונוביץ אוכל פה, ואפשר גם בקביעות. בורגני ממש.

– ומה, יונוביץ, נעשינו לפריצים, אה? יש גם חדר יפה?

– למדרגה זו טרם הגענו. דוקא לא יקר פה, וגרים במלון “חברה” גם משלנו. אבל לעת־עתה – מוזר עוד קצת. נתרגל גם לזאת. וכי לא נמאס עליך, עמשי, להיות תמיד פרוליטרי? אֶה, לא, אתם השומרים יודעים דוקא לאכול תרנגול־הודי צלוי ולשתות יין כראוי. נזירים אינכם, כידוע. לא מן הטפשים. – ויונוביץ צחק ויבט אל האחרים, שמדדו בעיניהם את הבחור הזקוף והאמיץ וגם התלחשו, כנראה, עליו.

– ואפשר פה לאכול עמכם הפריצים? – שאל עמשי בפנותו כמעט לכולם.

– אפשר ואפשר. – ענה בחור גדול שזוף גם בחורף. – הפריצים אינם נוראים. יש גם פריץ שכיסו נקוב. ומה? – הוסיף הבחור בהושיטו לו “שלום עליכם” רחב: – אפשר בא להנהיג אצלנו שמירה יהודית? זה דוקא לא היה מזיק. כבר הגיע הזמן.

עמשי ראה את כל העינים נטויות אליו בסקרנות. בקצה החדר השני הופיעה נערה, זרקה מבט ונעלמה. ואחריה הופיעו עוד נערות ונשים וגם ערביה שחורה ומסולסלת, כולן, כמו זה עתה סרו מעל התנור, זרקו מבטים נחפזים ונסתלקו. ובעיני שנים מן הבחורים שעמדו ליד המדַבֵּר עמו הכיר עמשי יחס לא רצוי: עוד חסר לנו זה; תתחיל מהומה ומחלוקת.

עמשי הסיר את כובעו ויניחנו על השולחן לפניו. – לא, קודם כל אין אני עתה עסוק בשמירה. אני כבר פה כחודש וחצי. ושנית למושבה זו לא נבוא לשמור, אם לא יקרא לנו הראש שלכם בעצמו. עוד לא בא הזמן. הוא יבוא, יכול גם לבוא מחר. גם במושבת השומרון לקחנו את השמירה פתאום. אבל יש לנו עוד דרך־ארץ בפני הזקן שלכם. סוף־סוף היה מן הראשונים. במשהו מן הפרקטיקה שלו משתמשים גם אנו; והוא גם גֶ’דַע! (בן־חיל), איך הוא רוכב ואיזו סוסה לו!

– לו הלכתם בדרכיו לא היו לכם קרבנות. בן אדם יקר מאשכול או מאמיר גנוב – אמר אחד מהחוששים.

ודאי, – ענה עמשי. – לנו אדם שלנו ודאי יקר מכל, אך כבוד האומה יקר מאדם. כי נישן אנו בחסדם, וכי יוכלו בלילה אחד לשחטנו מדן ועד באר־שבע מבלי אשר גם נקיץ ונאחוז בחרב או באקדח – אסור! וכי חושב אתה, כי מתוך איזו גנדרנות צצה השמירה העברית? היא נולדה בגליל התחתון, במקומות בידואים של עבר הירדן. לא היה מוצא אחר לאכרים ולכן קבלו אותנו. – ואחרי שתיקה קצרה הוסיף: – ואם אדם יקר מאשכול ומאמיר, מדוע יוּזל אחיך מישראל מפרוטה עלובה?

– בפרדס בעל־הבית שלי עובדים יהודים דַיָם, – ענה הבחור הנעלב.

וכשישבו אל השולחן, קרבה הלגימה את האנשים. הבחור הגדול כבד את עמשי ויונוביץ מיינו, והבחור המתוכח מלא אחריו. בעל־הבית, יהודי עליז ויודע לזרוק מלה בשעתה, רשעית ומחוכמת, קדם את האורחים החדשים ב“ברוך־הבא” על פי דרכו. "מכל טוב יש לנו עתה לסעודה, לא חס ושלום באוכל. דוקא היום היה דלדול בשוק; הערביאים הביאו מעט, ויהודינו, כידוע, אינם חס־ושלום מטפלים בירקות, ואם הם עושים – משתדלים הם לעשות לא מוקדמים, בשעת היוקר, כי דוקא בתקופת הזול, כדי שיצטרכו להשליך אותם אל הבהמות שאין להם, ויהיה תירוץ לעשות בשנה הבאה.

– אצלנו בגליל, בקבוצות, מכינים דוקא מוקדמים, ויש שוק בדמשק. –

– אצלכם בקבוצות לא הייתי. שם נסים ונפלאות. אבל יכנס למושבה הקטנה שעל ידנו, מושבת פועלים. ומה יצא מהם? עושים פרדסים כמונו. למה לזרוע ירקות כשיכולים לנטוע פרדס ולהכין משתלות?

– הם עובדים, – ענה עמשי, – אני גר אצלם – אלא –

– נו, מוכוחינו לא תשבעו. – אמר בעל־הבית ונעלם; ואחרי רגעים הביא שוב אוכל אל השולחן. – ובכן שכחתי להגיד לכם מה כל הטוב שיש לכם? יש לנו אצל השולחן: בעלי־פרדסים, משגיחים, אורֵז, פועל־קבלן, אינטליגנציה, וגם – שומר, ולא כשומרינו, כלומר, משגיח על השמירה, או של איזה פרדס בסיזון, כי אם שומר ממש. נראה, מה החיה הזו? – הוא גחן ויבט אל פני עמשי: – אה, בחור נכבד, הרי שתינו יין במושבת השומרון – אצל – זוכר אותה? חברת־לצים!

והעליזות גברה. הוא הביא בקבוק יין; – זהו יין משלנו, – אמר, – בעד זה מותר גם לא לשלם, ואחרי כן, רבי בחור, לתֵה אלי, לא פה, כי אם שם, אל השולחן הישן, בחדר הישן, הקדמון, מלפני חמש שנים. ועמשי התחיל מתלוצץ ב“פריצים”. – אצלכם ממש כמו אצל הפקידות בראש־פנה, ועוד יותר יפה. – ובעל המלון ספר מעשה, זה שאורחיו שמעו כבר לא פעם ושאהבו דוקא לשמעו מחדש.

– בא אלי פעם ח. מקטרה (גדרה.) והוא בן סביבתנו, משם, מרוסיה, ביל"ויי. היה ליל לבנה. כשנכנס אמר: – שמע, מה זאת, הגלח מז’ורוביץ גר שם נגדכם? – קמנו ויצאנו. מה אומר לכם? מנגד יש גן עם גדר אבן ושבכת ברזל ולאור הלבנה נראתה ממש כזו של הגלח מז’ורוביץ. –

והלצות רדפו הלצות. עמשי ספר על יהודי בגליל העליון שהיה מקורב לפקידות; וכשהיתה הפקידות העליונה באה לא היה סר מעליה והיה מחכה לה: “אני שמרתי ארחות פריץ”. – היה אומר, ככתוב בתהלים. – אחד הבחורים צהל כסוס בצחקו. – נפלא, “שמרתי ארחות פריץ”! נפלא! – ועמשי הוסיף: ואני, חניך בית־הספר הארץ־ישראלי, כמה קשה היה לי לתפוס את המלה “פריץ” בפירוש שלכם. ואני גם קראתי על הקנאים, הבריונים – וגם להם קראו “פריצים”. –

ובעל־הבית חשב רגע, החליף איזו מלים עם אחד היושבים ואמר: – הוי, כמה היו אבותינו שם “שומרים ארחות פריץ”! – הוא דבר ז’רגונית כאחדים מאורחיו, והמלים העבריות יצאו מגומגמות מפיו; – הוא הרגיש בזה והתחיל מצטדק: "בימי עוד לא דברו עברית. ילדי יודעים, יכולים אתם לדבר עמהם. ואותנו עוד ילדה אמא, – אתם מכירים את אמא, – בנוסח הישן.

– ובכל זאת איזה גוי הוא, – אמר אחד המסובים.

– זהו ענין אחר, – צחק בעל־הבית. – “שמרתי ארחות פריץ”. אוי, שמרתי. מכל טוב היה לי אצלם. אני כבר שמרתי. מכל טוב היה לי אצלם. אני כבר שמרתי באופן אחר, לא כמו ששמרו אבותינו. נו, מילא, מדור לדור מתחדשים אנו. אבא ואמא באו לארץ־ישראל, אני נהייתי גוי ונטעתי שדרה שאין כמוה בארץ, וגם פועלים יהודים היינו פה ראשונים להעסיק, ובנינו ידברו כבר עברית ואפשר גם יחפצו לעבוד בעצמם. יהיו פַלָחִים. אנו ואתם עוד חכמים. אנו נהיה בעלי־מלונות, בעלי־פרדסים, מורים סופרים, משגיחים, קבלני עבודות, פועלים בעבודות קלות, שומרים – ואת המעדר יחזיק נא ישמעאל. יעבוד נא גוי – למה יזיע יהודי ביום קיץ ויבקיע אדמה קשה כאבן? בנינו – הם כבר יהיו חמורים ויעבדו בידיהם. אדרבא. יעשו גם הם דבר־מה. יחדשו, יראו כחם וגבורתם.

ופה התפרץ הלץ שבשולחן וצוח: – אי, רבותי, שכחנו את העיקר. לא התוכחנו כלל על עבודה עברית.

– לא, לא, היום לא. – אמר הבחור הגבוה. – היום אני מיעץ ללכת לגב' איש־טוב לתה. וגם את שומרנו תקח עמך, יונוביץ, הרי בן־בית אתה שם. –

– אה, כן, – קרא הלץ: – שם זקוקים עתה לשמירה. יש שם יצר־הרע כראוי. – והחברה צחקה. רובם התפזרו. – שכחתם, חברה, שצריך גם לעבוד. – אחדים הלכו לנוח. עמשי נפרד מבעל־הבית בהבטיחו לו לבוא בעוד ימים אחדים לתה. ובעל־הבית הסכים: לא יפריע; יצר־הרע הוא ענין. והבחור הגבוה וחברו המתוכח, יונוביץ ועמשי שמו פעמיהם לבית איש־טוב. הם יצאו את הרחוב, עברו ימינה ויעלו במעלה המושבה. שם עמד ביתו של איש־טוב, ולפניו גנה קטנה, נטועה, עזובה קצת. הם נכנסו. עמשי הרגיש, כי פניו אדמו פתאום. הרצפה היתה דוקא של בַּלַטות, והקירות מצובעים, בית טוב רגיל של מושבות יהודה. ואך הוא, הגלילי, הרגיש עצמו זר קצת. – פרא! – לחש לעצמו. – במושבת השומרון היו כבר גם־כן בתים אחדים כאלה, ואך בהם היה לבו גס כבר. פה עולם חדש, ומי יודע את הצפוי לך פה. הוא רק ידע, כי עתה יתברר לו איך נשתמר השם “איש־טוב” במוחו. והוא רצה להסיר אדרתו וכובעו. והגדול צחק: – אנו במושבה בינינו. אדרבא, תכנס כך. תראה נא הגברת טַנְיָה בחור כזה.

 

ז.    🔗

את פני האורחים קדמה טניה הפעם. הגברת איש־טוב עיפה קצת ושכבה לנוח. היא תקום עוד מעט. והאדון הוא ביפו, נסע בגשם. ובחוץ רפש – אי־אפשר לצאת. – הבחורים צחקו. – רפש היום? כך, על קצה מגפך. הגשם גם לא הספיק להרביץ את החול כראוי. טניה התבוננה אלכסונית באורח החדש, ויונוביץ והבחור הגבוה הסתכלו כך בה. היא פנתה אליו ברוסית, בטוחה היתה כי קוקזי הוא. ואך הוא צחק צחוק אוילי במקצת ופיו נפתח מעט.

– לא, גברת, – אמר לה עברית, – איני מבין אף מלה, רק “קוקזי” הבינותי, למרות שקוקזי אינני. אני רק ארץ־ישראלי.

טניה נבוכה ועיניה בקשו ימינה ושמאלה לפרש לה את הדברים. – רואה היא, גברת טניה, שצריכים ללמוד עברית. – אמר לה הבחור הגדול. – איני עברי גדול, אך לדעת מוכרחים. ומה אם אפגוש נערה שתדבר דוקא עברית – ואני אתפקע. – הוא דבר רוסית מגומגמת מאד.

– ואם יפגוש נערה רוסית ויתפקע? – שאלה טניה לא בלי רשעות.

– רוסית, מילא, איזה יהודי אינו יודע רוסית. את הקללה הנחמדה יודעים אפילו בני האכרים שנולדו פה. –

והשיחה הסתדרה לאט. טניה דברה רוסית וז’רגון רצוץ, עמשי דבר עברית וז’רגון משונה. חוץ מזה נשארו לעמשי – ודאי משרידי הפקידות באיזה מקום – מלים צרפתיות מעטות, שבטאן במבטא מזרחי מצחיק, וטניה גם היא נסתה בזמן האחרון לפטפט קצת צרפתית במבטא רוסי. התנהלה שיחה ארץ־ישראלית טפוסית, מן שפה בלולה, מלאה קפיצות מלשון ללשון, ועל ידי מתורגמנים. בארץ ישראל רגילים בדבר זה, ולכן לא הפריע להגברת איש־טוב לקבל את האורח בחביבות יתרה ולטניה להגיש לו תה מתוך הסתכלות חידתית בעיניו ולנגוע בינתים באצבעותיו, מה שגרם לו מקצת אדמומית וגם לחש לו איזה בטחון חבוי.

ובינתים התברר ענין השם איש־טוב. טניה הזכירה את השם חַוָה, בפנותה ליונוביץ, ואזני עמשי נזדקפו פתאום: – הלחוה שלנו אתם מתכונים? – שאל ונראה סקרני כילד. – כן, – ענה יונוביץ, – לחוה שב“אחוזת־בית”, בין הגדולים. – פני עמשי הועבו קצת. – ההיתה פה? – הוסיף לשאול. – ויונוביץ ספר לו בצחוק על השיחה באותו ערב. – מתי היה זה? – ואחרי שהתאמצו יונוביץ והגברת איש־טוב להזכר – אמרו לו בדיוק את היום. עמשי קפץ ממקומו:

– לעזאזל! ואני התפקעתי באותו הערב. היתה לי כל־כך הרגשת נכר ובדידות, ולא ידעתי כי חוה פה. והשם “איש־טוב” לא יצא אחרי כן ממוחי ימים שלמים. ודאי ספרה לי חוה מה על הבית הזה ושכחתי. –

– כך, כך, – אמרה טניה והעמידה בו עינים מוכיחות: – את חוה שוכחים, לא כדאי כלל לסגר עמכם. היום נגיד לכם מה ומחר תשכחו.

– כשאומרים דבר טוב אין שוכחים, – העיר הבחור המתוכח וצחק לחכמת עצמו. – תגיד לי הגברת טניה דבר טוב ואני אזכרהו.

– ואני אשימהו פה בלבי, – אמר הבחור הגדול. הוא כבר החליט, כי בשביל דבר רציני אין זו באה בחשבון, אבל להפיג קצת את השעמום לא יזיק. צריך רק לדעת לשמור את הגבול. היא יכולה להכשיל, ואחרי־כן – לך והכנס במלחמה עם איש־טוב.

וכשחפצה הגברת איש־טוב להגיש לעמשי כוס־תה שניה, הוציאה טניה מידה את הכוס בנעימות, מתוך לטיפה של ידידה צעירה, והגישה אותה לעמשי. היא גנחה אל פניו ואמרה: – ובכן, זוכרים את חוה שלי, כן? – פני עמשי אורו: – הוי, חוה! – וטניה שמה ידה על לבו. – דופק הלב, אה? – וצחקה.

– טניה, מה עמך, היצאת מדעתך? – קראה אחותה רוסית. היא התאמצה לבטא את דבריה בכל כובד הרצינות ובנגון הרוסי המטעים, ואך הדבורים יצאו כה יהודיים כבר בבטוים ובטון שלהם.

– אין דבר. אנחנו עם מר עמשי ידידים! – אמרה טניה ותסר את ידה ותשלב אותה ואת השניה על לבה ותעמוד ותסתכל בו. – הוא הביט אליה במבט ילדותי, חשוך־עזרה – דופק, – אמר, – ואך איני יודע ממה ולמי, – והיא העבירה אצבעותיה תוך בלוריתו.

– הוא כל־כך קוקזי, כארמני או כגרוזיני, – אמרה לאחותה. – הם כל־כך פתיים קטנים, אנו היינו משחקות עמהם כמו עם חתולים, התלוצצנו על חשבונם, והם לא הבינו רוסית כראוי, ואיך דברו באופן מגוחך! והגברת איש־טוב כבר נרגעה. היא התחילה להתלוצץ על חשבון עצמה:

– כך, כך, צעירים. ואת הידידה הישנה שוכחים. הכל לה, להצעירה. את דבריה יזכרו ובלב אותם ישימו. וממני אין מבקשים כבר שום דבר. זקנה. אין דבר: עוד יש כאלה שאינם בוחלים גם בנו. הרי יודעים אתם; הצרפתים דוקא מחשיבים את בת־השלשים.

ויונוביץ לחש לעמשי: – אשה נחמדה. אבל לגנוב חמש שנה מעצמה – מדוע לא? – הגבירות יצאו לרגע. והבחור הגבוה והמתוכח התכוננו ללכת. רק הגבוה אמר: – חוששני כי יש להצבע שעל השפתים טעם מר. – והמתוכח ענה: – נראה, הלואי שנטעם קודם. –

ובצאת אלה ישבו עוד עמשי ויונוביץ כחצי שעה. טניה הבטיחה לעמשי לבוא אל “מאורתו”, ובקשה את יונוביץ לבוא לקחתה. הם החליטו לסור אליו בשבת הקרובה וללכת יחד לטיֵל ברחובות המושבה. ויונוביץ אמר אל עמשי בחוץ – יראו בחורי המקום ויתפקעו. הם כל כך נוהים אחרי בחורה אלגנטית וחדשה. – עמשי חיֵך קצת ושאף רוח ולא ענה דבר.

 

ח.    🔗

לאחר שלשה ימים עם שקיעה אחרי יום־שמש, נזדמנו עמשי, יונוביץ והפועל שפגש בעמשי בערב הראשון והתהלך עמו אז. הם עבדו בזמירת כרמים זה על יד זה, והפועל עזר על יד יונוביץ. עתה הלכו כולם בשביל חבוי ושקט אל המושבה. התחילה ביניהם שיחה מפַכָּה לאט תחילה, וסופה נוגעת עד הנפש. דבר יונוביץ ועמשי דבר, והפועל שתק ועבר לרגעים מימינו של האחד לשמאלו של השני. הם דברו סתם, שיחת־פועלים רגילה, מלאה זכרונות, קצת השתפכות ומקצת מן האכזבה והרבה מן הדמיון והתקוה העמומה. עמשי ספר, כי מצא לו קצת מנוחה, כי התרחק מכל רעש, והוא מרגיש כל־כך בנועם חיי־בדידות, עד שאינו יודע איך יכול אדם לחיות אחרת, והוא מפחד כל־כך פן תופרע זו ופן תתפרץ מהומה לתוך גבולו.

– והאפשר לחיות כך, והמותר לחיות כך? – שאל הפועל – היכול אדם משלנו להנזר ולומר: “שלוה עלי נפשי”? – עמשי העביר את כפו על ראשו, מבלי להרגיש כלל את ראש מי הוא מחליק הפעם.

– וכי מה יכול אני פה לעשות? לשמירה עברית טרם הגיע במושבה זו הזמן. תראו: השמירה פה תהיה לעברית מאליה. ועבודה – מה נעשה? ברובה היא עבודת־מעדר – ואין רבים בוחרים במעדר. הנה קורא “הפועל הצעיר” שלכם שנה־שנה לצעירי־ישראל לבוא לכבוש את העבודה, ואינם באים. וגם מין “ביל”ויים חדשים" ישנם בחוץ־לארץ, ובחורים חדשים פה הם “כשבלים בודדות בעמק־רפאים”. הגולה היא, כנראה, עמק רפאים באמת. עגלונים אחדים דוקא הכנסנו, לא אני לבד, כי אם בעזרת חמדה זו הקטנה. ולא צריך היה לחפשם בגליל. חמדה וִדְעָה אותי לאיזו בני אכרים ואנו הבחורים רכבנו יחד וגם שחקנו פעם בכדור־רגל, והיא גם הכירה איזו בחורים יודעים לחרוש.

– כן, כן, – אמר יונוביץ, – באמת יש בין בני האכרים אחדים המתגעגעים עליך ממש, מחקים את דבורך הבידואי ואת ה“ב” הגלילית שלך. אתה, כנראה, חושב בדרך זו להצליח, ואנו, דומה, נסינו בכל הדרכים. ואת הצלחתנו אתה יודע.

יונוביץ נשתתק ועמשי גם־כן לא דבר. מסביבם התרוממו קירות צַבָּר שגדרו בעד הכרמים, והם רפסו בחול שהספיק כבר להתיבש קצת ולהתפורר. השמש כאילו נעלמה, אף כי קוים אדומים עוד נפלו דרך הצבר לרגליהם. ורק על גבעה משמאל עוד האיר מה בצמרת אילן, ושתיקתם היתה כבדה ומעיקה. מסכן נגרר הפועל, וכמו חסר־שֵם, בעקבות השנים. ופתאום התחיל יונוביץ לדבר וקולו בא מתוך איזה מרחק עמום, כנדלֶה בקושי וביגיעת מאמצים.

– הצלחתנו, מה יש פה להצליח? קרה לי פעם, עמשי, לנסוע יחד עם חבורה בין הערבַּים בקיץ, מקטיף השקדים. אני עבדתי שם, את חטאי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך־אגב על ערביות. לא קבלתי עלי אחריות ולא מששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הנחתי זאת לעוזרו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביאים, כשחשד אותם בהעלמה, חפש, בסלים של ערביות או בחבילות שלהן גם־כן, ורק לא בשמלותיהן. – “כשנחוצה לי ערביה – היה אומר – אני שולח אותה אל הברֵכה להתרחץ, נותן לה סבון ואז – אשה היא אשה. אך לתחוב ידים לתוך לכלוכן, מילא – תגנובנה איזו שקדים. לא נֵעָנִי”. הייתי רגיל לשוב ברגל מהכרם, אף כי מאחרוני הכרמים הוא והדרך קשה, עליות וירידות וחול. אך הפעם קרה, כי בעל הכרם, צעיר אוהב להתרועע, הזמין משפחה אחת, בעל ואשתו, אנשים נחמדים, ועוד איזה מכר או שנים אל הכרם. החברה טילה קצת, הסתכלו בגמר העבודה, עברו דרך שני כרמים ונגשו אל העץ העתיק הרם המתנוצץ שם בקצה הכרמים, והנראה עד ראשון־לציון ועל פני כל הסביבה. יכול אתה לראותו כשהנך נוסע מיפו ירושלימה, מימינך לפניך רואה אתה את האיקליפטים של גבעת בית־הקברות של ראשון ולשמאלך את העץ הבודד הגדול שאין אחר כמוהו שם. נגררתי קצת אחריהם, כי את עבודתי גמרתי קודם, בעבדי בזמן ההפסקה. מילא, לא אספר לך על המראה. כל השפלה מיפו עד לוד נגלית לעיניך ומרחוק גבעות וגבעות, איני יודע בבירור, ואך דומה שראשון, באר־יעקב ורחובות הם כמשתרעים על כף ידך, וגדרה מרחוק גם היא נראית עוד. והשמש יורדת, וארחות גמלים משרכות דרכן, ועדרים וערביאים רוכבים וערביות נגררות ברגל, ועל פני כל – האודם הנפלא שלפנות ערב, המלהיב לך את הגבעות וקצות ההרים מרחוק, והמזהיב גם את חולות הים. ואורות אחרונים מפזזים על־פני גלים, כי גם הים יראה לך, וגגות יפו ומגדליה מופזים, ועננים למעלה, כל גזר – אין דמיוני מספיק לתאר ולקרוא שם להרגשותי. כל גזר – גוש צבע ואור מיוחד. בקצרה, אינני משורר. ויוכל להיות כי מגזים אני קצת, כי רואה אני יותר מאשר רואים באמת. מי יודע?

מילא, נעזוב את הפואיזיה. לענין הרי זה לא נוגע. ואפשר דוקא נוגע. הבעל – בקי בגיאוגרפיה – עומד על כל פנה ומבאר, והאשה רוצה דוקא ליהנות מתוך שתיקה. ובעל־הבית המארח נתון בין גמר העבודה שבכרם ובין אורחיו. היתה גם ילדה קטנה עמהם, ואפשר גם ילד גדול. כל המיותר נטשטש במוחי לעומת העיקר, והעיקר התחיל מזה כי שקי שקדים הועמסו על הקרון ועל השקים וביניהם ישבנו כולנו: בעל הכרם, אנשי המשפחה, איזה אינטליגנט מכר שלהם וגם אותי הזמינו לנסוע עמהם. אנכי הודיתי להם, אמרתי, כי בכלל יקשה הדרך על הסוסים, הקרון ישקע בחול, ויש מעלות ומורדות, ואחרי־כן מורד, שהעגלה יכולה להתגלגל מעליו יחד אתנו. והוא הפציר בי. “נשב, מה יש, נתחלף”. בקצור, ישבנו כולנו. אני והוא לא ישבנו הרבה, כי בכל פעם זזו השקים ממקומם ופעם גם נפל שק ארצה. בעזרת פועלים ששבו מן העבודה סדרנו תמיד את העגלה מחדש, הדקנו קרשיה, תקַנו חבליה; ואז היה בעל־הכרם עולה ויושב, היה לוקח מידי האשה את הילדה, והיא היתה אז יותר בטוחה שלא תפול. הוא היה פועל כמעט מנעוריו וידע לשבת, וכי זה שק תחתיו, יכול היה השק לנפול, והוא נאחז כשרשרת ברזל בקרון. נוּ, את טלטולי הדרך תבינו. סוף־סוף אחרי הרפתקאות זכינו להגיע אל המורד הגדול. שם רבצו בידוים. ושוב אין לתאר את היופי. נפתחה לפנינו שרשרת ההרים ממזרח, זו אשר העצים הסתירו כמעט עד כה. והעמק, והגבעות, והמושבה, ואהלי הבידואים! בקצרה, לא אפיֵט יותר. העיקר היה, כי פתאום יצאה איזו בריה שחורה מתוך אוהל מרחוק, כנראה, וכמו מתוך מאורה. האם נשמת הזרזיר הבלתי נראה, שעל שם חורו נקרא המקום, כל רמת כרמי השקדים הזאת, התגלגלה בבריה שחורה זו ויצאה להפחידנו? אני ועוד מי מהגברים ירדו. והגברת נתרצתה לשבת רק אחרי שהורדה הילדה ומישהו מאתנו נשאה על זרועותיו. אני לא סרתי מעל הקרון. ופתאום התחיל הקרון לרוץ. והבידוית רצה אחרינו וקוראת בקול. הנוהג בסוסים העמיד אותה. הוא חשב: אפשר נפל מה והיא מודיעה זאת, או בכלל יש לה איזה ענין. והיא מתקרבת ואנו שומעים את קולה: “בֵּיד, חַוַגַ’את, ביד!” (ביצים אדונים, ביצים.), “ביד, יַה סית, ביד!” (ביצים, גברת, ביצים!). הנוהג, איני זוכר ברגע ההוא אם בעל־הכרם או אחד הפועלים היהודים, הכה בסוסים והם רצו כשֵדים והעגלה אחריהם, ואנו רצים כמטורפים עמה, מחזיקים מימין ומשמאל בשקים. הגברת נרתתה ובקשה להעמיד את הקרון או להתנהל לאט. ואז הספיקה הבידוית להתקרב יותר. מי שהוא מההולכים עמד והיא נגשה ונתנה לו ביצה. “קטנות, עלובות”, אמר הוא, “לא כדאי לקנותן”. ואחד שאל: “כמה יש לך?” – “אחת, חוג’ה, אחת. היו שתים, חוג’ה, ונשארה אחת”. הקודם ירק בבוז. “עזוב אותה, אין לך מה לעשות רק לטפל בביצה אחת”. הוא החזיר את הביצה. “קח, חוג’ה, בעד מטליק, בעד חצי, למען הילד!” והעגלה מתרחקת שוב, המורד פחות תלול, והסוסים רצים והגברת אינה מפחדת יותר ומאחורינו רצה הבידוית וצווחת צריחות קורעות־לב, ופתאום שמענו עוד צריחות. עמדתי. והקרון במקום זה עכב לכתו וצעד לאט. ואנו ראינו ילד מאחוריה: יחף, שרוע, קֵרח, צנום כמקל, “גל של עצמות” – צחק להגיד, איזה גל? איזו עצם עלובה, כפופה, יבשה ומעלה צחנה, והוא רץ ערום וקוי השמש היורדים מאדימים את שחור גופו. והעינים – פצע וחבורה ומכה טריה! הרואה הוא מה? הנמשך הוא אחרי אזניו? והאזנים מוכי צרעת, והוא רץ ומתאמץ לתפוש בשמלת אמו, והיא דוחפתו והוא מלתגלגל וקם ושב לרוץ ומתיפח וצווח: “יַ–מה!” (הוי, אמא!). והבידוית רצה ומתחננת: “ביצה אחת, אחרונה, גברת, למען ילדך, למען ילדך!” הגברת היא חדשה, ערבית יודעת מעט שבמעט. והיא רק שומעת את הצריחות: למען ילדֵך! אנו עלינו על הקרון, הדרך היתה ישרה, חמשה רגעים מהמושבה, צוחות הבידוית וילדה התרחקו מאחורינו ונאלמו. ואך יודע אתה מה אמרה הגברת – בפרדסם דוקא אינם מקמצים בהעסקת יהודים: – “ובאלה עלינו להלחם, ובהם על פועלינו להתחרות”, ואת פניה כאילו כסה ערפל מעינינו באותו רגע. ואחרי־כן הוסיפה: “ואת הביצה האחרונה היחידה הזאת היא גוזלת מילדה למכרה לנו? וביצים אלו אנו אוכלים? ועליהן אנו מגדלות ילדינו?” – והפעם ראיתי לפני אשה ואם, אלא – אחרי רגע הוסיפה: “צריך היה לקנות את הביצה ולתתה לילדה; איך לא עלה כזאת על לבי?” אחד הנוסעים לעג: “היא היתה לוקחת פרוטתך ומחר מוכרת את הביצה בשוק. להילד לא היתה זו מגיעה”. – ואנו הרגשנו כי אמת החיים האכזריה היא עמו. והגברת הוסיפה כמעט בגניחה בלתי פוסקת: – “אה, הילד הנורא הזה, אה, איזה ילד! הרי זה שחפת!” – “הרק שחפת?” ענה שוב אחד מאתנו: “גם צרעת ועורון וכל פגע”. ומחר, כמובן, קנתה הגברת ביצים אצל ערבי זקן תַגר, כבכל פעם. “איפה קונה אתה אותם?” שאלה: – בכפרים – ענה הוא. – “ואצל הבידוים אינך קונה?” – שאלה ושמה בו עיניה. – מעט מאד. כמה יש לבידוים? יש אחת־שתים לאוהל ביום ופרקים גם לא זאת. – והגברת, כמונו כולנו, נרגעה ושבה להאכיל ילדיה בביצים ולאפות ולטגן ולהכין חביתות ורקיקים. המספר נשתתק רגע: – והנחוץ לך עוד נמשל, עמשי? –

יונוביץ הביט בפניו. הם היו עצובים קצת, ונדמה היה, כי נמחתה קודם איזו טפה מעליהם. ופתאום שמעו קול מן הצד: – ואיך אפשר לחיות בעולם? האין כל חיינו מלחמה אכזרית, קשה? ומה הם חיי התימני שלנו? וחיינו במרתפי גלויותינו?

ועמשי כאילו לא שמע. הוא התהלך שותק איזה רגעים. הם נגשו אל כרם שקדים רעוע, עזוב, ובו גבעת חול. מן המושבה רצו ערביאים וערביות אחרונים, מאלה שאינם יושבים במושבה. הם נחפזו אל כפרם: מי רוכב על חמור, מי רץ אחריו ברגל, מי הולך או רץ לחוד או בצוֶת³, הגברים קודם ואחריהם הנשים והבנות. ומסביב ה“שַבָּב” (השובבים, הבחורים והילדים הגדולים) מדביקים איש רעהו, והם הולכים וצורחים, ומי גם מנעים איזו נעימה. ויש שהאחד קורא והשני עונה והדברים כאילו מצטרפים לנגון. לבושים הם כדרכם, מי באיזו גלימה הראויה לשם לבוש ומי קרעים למחצה או לגמרי, טלאי על גבי טלאי – דבר רגיל ונחשב כמו קשוט לבגד. ויונוביץ צחק: – רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורות בכדים. ויכול אתה להיות בטוח. ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמנות הילדים שילדו לו שתי נשיו נשארו בחיים שלשה – ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות, אלה שנוצצים ונובלים כדשאים, אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם, היודעים חשבון בפרוטות ואך לא בילדים, הממלאים מצות בוראם כאדם הראשון בשעתו ופרים ורבים ככמהים וכפטריות לא בארץ־ישראל כי אם ביערות רוסיה. חוששני, עמשי, כי אנו, המאחרים שבת בגפנו ואוכלי “לחם־העצַבּים” לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו – המחוָה ומטַניָה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, אחרנו באיזו מאות שנה. מכַלים אנו כחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ. איננו חיים ואיננו רוצים לחיות.

 

ט.    🔗

אחרי רגעים אחדים, בהעלם בני ישמעאל האחרונים מן הדרך וכוכבים ראשונים נראו ברקיע – התחיל עמשי מדבר ומספר את ספורו. האחרים, שישבו נשענים אל גדעי עצים, נעורו כמו מתרדמה רגע, התכופפו אליו, הקשיבו כך רגעים אחדים ושבו לחפש להם משען. יונוביץ שב וידען אל גדע־עץ ויהי כלא שומע וכתפוש עוד בספורו שלו, והפועל השתרע ונשען על מרפקו. – “תקרר את העצם”, אמר לו עמשי, ויכניס לו איזה חלק בגד תחתיו.

– טיַלתי פעם אצלכם ביום בטלה, יום יפה וחם ומרופש אחרי גשמים. עברתי באיזו רחובות, אחרי־כן התפתלתי בשבילי כרמים וירדתי אל העמק בדרך לכפר הערבי הגדול. משם נטיתי ימינה ועברתי בדרך בין כרמים וחורשת אקליפטוס צעירה, חורשת הזיתים מאחורי וגבעה לפני, שאותה איני רואה. כי רפסתי בבוץ, כי שקעתי פה ושם – למה אספר? שמתי עלי מגפי ואדוד. לא כל מה שראיתי אוכל לזכור. נזכר אני רק בדרך רחבה בין פרדסים חדשים, ואך שם הייתי אחרי־כן, אלא שאספר לכם תיכף על פרט קטן, פן אשכחנו. לפרדס אחד היתה ברֵכה בנויה על אם הדרך, ומתוכה יצא “זְביל” (ברז ושוֹקת בקיר עשוי כעין שער.) לחוץ, להשקות עוברים ושבים. מנהג ערבי – אבל יפה! קרבתי אל הברז ואפתחהו ולא יצאו מים. “מה זאת?” – שאלתי עצמי וזכרתי פתאום: הימים – ימי גשמים והמוטור אינו עובד בפרדס ומי יעלה את המים? ואך ערבי עובר שראני נגש אלי ואמר: “אין יהודים נותנים מים גם כשיש להם “זביל”. כשטן במדבר הם – מעוררים צמאון ואינם משקים. גם בקיץ אינם נותנים”. וכשהבטתי בו תמהַּ – הוסיף: – “מפחדים הם פן נרבה להם בוץ ורבו היתושים פה ומחלות. כאילו אין יתושים בפרדסיהם, כאילו אי־אפשר לחלות בקדחת בלי יתושים רק בקצף אַלַּהּ לבד. והאלהים קוצף על כל חוֹשֵׂך מים, ויותר ממנו על המנדב ואינו משלם”. – ראיתי את התהום שבינינו וביניהם. אחרי־כן או לפני זה – מי יכול לזכור – תעיתי בשדה. שם על אדמת המושבה רבצו בידוים. נגשתי שמה. כלב רתוק התחיל לנבוח ויחשוף לי את שִניו, וילדה בידוית, ערומה חציה, נבהלה ותברח – מפניו ואם מפני, אַלַה יודע. נגשתי אל האוהל הראשון. על ספו ישבו נשי בידוים ותבערנה אש. פניהן היו רעולות למחצה ועל חוטמן – הנזם המצרי המחבר את חלקי הצעיף והמכָעֵר כה את בידויוֹת־הנגב. כמה אני מגָאֵל את התכשיט הזה. אצלנו בצפון הערביה היא או כפלחית פה, מגולת פנים, או מכוסה כעירונית. רק בצֶמַח הכפר יש כעור זה. נכנסתי עמהן בשיחה. אחת ספרה לי כי האוהל מלא מים בכל אותם ימי הגשם. העורות נקובים הם ותא תקַנוּם. פה רעים החיים, לא כמו במדבר. משודדים אנו בטוחים, אך הממשלה, כלומר השוטרים, באים לפרקים, והילדים פה מתים. כל מה שאנו יותר קרובים להמים ולהג’מוּסים (פָּרוֹת־בר) אנו חולים יותר ונמקים, וגם המקנה הולך וכלה. נמשכים העירה, קונים איזה תכשיט, ונדמה שמוכרים ורוכשים פרוטה, וסוף־סוף העשיר שב המדברה ויש בידו יותר, והעני שב עירום ואין־כל. שאלתי לגברים: לא נאה לאורח להרבות שיחה עם הנשים באין הבעלים באוהל. ואך הן הגישו לו מים, וגם הציעו חלב גמלים. פחדתי לגמוע את זה. לא בכל שבט הגמלים בריאים ולא כל שבט בריא. הן דברו עמי ודאי כמו שלא דברו עם שום יהודי פה. מבטאי הבידוי, הצפוני אמנם, שם אותי לבן־בית בעיניהן. התרחקתי קצת ועליתי אל הגבעה. העפתי מבט על פני גגות המושבה; שם, בבתים הגדולים והיפים יושבים אנשים בני עם בלי ארץ, ולאלה ערבות אין קץ, כל הארץ לפניהם. והם כל־כך נוטים לסבול, מסתפקים – בקב חרובים? – איזו בידוית ראתה קב חרובים מימיה? די לה בקומץ; ומה הם חייהם? והם גם אינם מקנאים, כי לו קנאו הלא היו לפלחים, וכל חפצם הוא לשוב לירחי העשב אל המדבר. אילו היו לכולם נאות־דשא ותמרים – מה היתה נפשם מבקשת עוד? ההייתם במדבר? מה עורג אני לפעמים אל הערבות הרחוקות והרחבות ואל הרי גבול המדבר הרמים! באיזו געגועים אזכור את הימים, שהתהלכתי עם בידוים וחייתי חיי־חופש “בחיק הטבע”, ממש, ואת הימים שישבתי בכפר פרא בהרי חַוְרָן, ליד הדרוזים. ברצון היו מספחים אותי לאיזה שבט או לאיזה כפר – אהבוני בכל מקום שבאתי. ובכל־זאת לא התגברתי על הרצון לשוב אלינו, ועזבתי את החיים האלה, ומי יודע מתי אשוב אראם?

ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלחים ופלחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו כהבידויות חלב בחנם, הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה מבלי שעוררו צער. דומה היה לי, כי כל אחד מהם יכול לתפור לו נעל, כי הם יכלו להעלות את חייהם, כי הרי בני־ישוב הם כמונו, ושכנים לנו, וגם מאחיהם ישנם מעבדי ירקות יפים וגם נוטעי פרדסים. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, בני העינים החולות ומוכי־השחין המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים – הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה קשה יותר: הכדאי להתגבר עליהם? האנו המגורשים נבוא ונגרש ואנו המרוחקים – נרחיק? וידעתי גם את אשר “מתחתית לַכְּבָרָה”: וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פנה שקטה בעולם, אם אדמתה לא תהי ברשותנו ומחרשתה ומעדרה בידינו, וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה.

---

עמשי הפסיק וישאף רוח. הוא הוציא ארנק עור קטן ויוצא מתוכו ניָר ויעטוף בו טבק ויציע גם לאחרים, ואך הם לא נאותו לקחת. הוא הדליק את הפפירוסה ויעל עשן. הערב כבר ירד, ואך על דעת איש לא עלה לזוז ממקומו, עברו שוב ערביאים בודדים והסתכלו במבטים תוהים או סקרניים בשלשת היהודים, ויש שבקשו גם אש אחרי פקפוק מרובה. ועמשי אמר: – יכולים היינו להחזיק אותם פה בפחד, לו ידענו אנו הנוער להיות זרים ומשונים באמת, או לחיות כבידוים. –

ופתאום שמע עמשי קול משונה ורחוק, כאוב מארץ, קול רגז: – רעיונות משונים לך, עמשי, חרבות ורובים, ולהיות משונים ולחיות כבידוים; הבאנו הנה ליצור לנו חיים ברוחנו או לשוב אל ישמעאל ולוט? ולמה באת לעבוד בינינו? מהו הקשר בין הרעיון ובין המעשה אצלך?

עמשי הפנה מבטו הנה והנה ופתאום הרגיש, כי לצדם התנהל כל הזמן בן־אדם שומע, מקשיב, חושב ושופט, והם כאילו לא הרגישו בו. הוא גם הציע לו קודם תחתיו קצה בגד, גם הזהירו מפני צנה. גם טבק הציע לו. ועמשי הרגיש פתאום גם מוסר־כליות. הרי זהו אותו הבחור הפועל שקדמהו ב“שלום” ראשון, שהובילהו אל מלון הפועלים ואל קלוב הפועלים, שאמר להגיש לו כוס תה ראשונה פה, במושבה הזרה בשעת ערב. ואחרי־כן היה נגש אליו, שואל לשלומו, למעשיו ושופך שיחו לפניו ובא אליו ויושב לפרקים שותק שעה שלמה, כך סתם, והולך לו. וגם עתה הלך עמהם כל הזמן והם דברו זה לזה ואליו לא פנו, לא הרגישו בו. והוא הרי אחד ממאות השקטים והרוגזים בחֻבם, מן המחוקים, שאיש ודאי אינו יודע שמו, וגם לא עמשי. וזהו הנושא בעול, העובד והרעב ואינו עוזב, הרתום בקרון בעבודה הקשה, והנדבק אל כל איש־עבודה ואל כל איש קרוב בנפשו לעובדים, מבלי שירגיש האחר במציאותו אף דק אחרי שהוא נעזר על ידו. צועד הוא לידך, ליד האורח, ורק נשתתק רגע ופניך, פני אורחו שלו, נטו כבר הצדה, מפונים אל הנגש הראשון וזה נמחק ונשכח. והיה לך זה פלא לראות פתאום איש על צדך; וכמו שאלת את עצמך: מאין בא לנו זה?

ומחשבה זו עברה בלב עמשי ויונוביץ כאחד, וכעברה כן פרחה, וכל אחד שב אל הרהוריו הקודמים. נשמע איזה צפצוף, ועמשי הקשיב רגע. – "שכחתי, – אמר וצחק, – אצלכם הרי אין סכנה. – ובכל־זאת קם. שם הדליקו ערביאים רועים, כנראה, מדורה. – ואחרי זרקו את הפפירוסה שכבתה בעודה בפיו המשיך:

– ואז שבתי ועליתי על גבעה. מאחורַי פרדסים וכרמים, ובתים שקועים בירק, עד מקום כלות הישוב היהודי. ומאחוריו, מעבר לגבולותיו, – הארץ היא חשופה כמעט, בלי אילן, כשממה אשר פה בשדות זרים אשר לפני. והלא ארץ זו גן־עדן היא, ובמי האשם אם הם שבאו במקומנו, בידוים אם פלחים, מזניחים אותה ואינם מפרים אותה ואינם מרבים את עשרה. וכרגע הציצו עיני מעבר למושבה במרחקי ההרים וגם באהלים אשר בקרבתי: ומי יודע, שאלתי עצמי, אם פה, במושבה זו, הושג האושר? אולי הוא שם בין רועי ההרים החשופים ובחרבות־האבן אשר בכפריהם? ואפשר הוא פה, באהלי־המדבר האלה בין הנשים היחפות והילדים העירומים? אולי אין עתיד זה של תרבות שאנו נוטעים בארץ שוה מאומה? וכי נולדו הנביאים בהיכלות ובבתי־חרושת ובבית־חולים מגוהץ? וכי לא נולד עמוס בין רועי צאן? ואברהם אבינו עצמו מה היה? ואיפה נתגלה אלהים למשה, האם לא במדבר, על הרי שממה?

ומגבעה עברתי לגבעה, דרך עצי איקליפטים. החורשה מצדה האחד קוצצה, ובעוד שממערב הים פתוח תמיד, הנה נתגלתה גם המושבה ממזרח. התחלתי יורד אליה. עברתי שוב בין כרמים, דומה בין אותם הכרמים, ולמולי השתרעה המושבה טבולה בעצים ובירק, מימינה כרמי שקדים ומשמאלה פרדסים בלי גבול. עד שירדתי ועמדתי על פרשת דרכים, ויער זיתים הפריד ביני ובין המושבה. ולצדי – אהלי קדר; ובידוים שנים סרוחים על גבם עטופים בעבאיות ישנים להם בשמש על החול ליד הדרך והזיתים. ושוב עמדתי מסכן וקטן בפני שלותם ובטחונם. אני כה בודד, סגור ומסוגר פה, חמשה רגעים מאחי, וכל אחד מהם מבני־קדר יכול להרגני ולהמלט, מבלי שיחוש מי מאחי לצעקתי. נעשיתי עצוב מאד. ואך זיתי החורשה שנכנסתי אליה היו כל־כך ענֵפים ומרובי־עלים, והשמש פזרה עליה את אורה בשפע רב, והיא הבהיקה לי בזוהר מיוחד, כשחוק על פני אמא. ובין הזיתים עבר יהודי במקרה ויחרוש, וערבי אמנם מתנהל אחריו, ומרחוק הקשבתי קול ילדים מחצר בית־ספר. והבינותי אז, כי את כל חטאות המושבה אסלח לה, – ומה אני, שלא עבדתי בה ושלא השקעתי בה פרוטה, כי אאשים אותה? הזקוקה היא לסליחתי? לא, את זו המושבה לא אחליף בכל אהלי קדר שבעולם. יפה היא פה, מצד זה, המושבה. ואני שבתי ואסוב את כרמי הגפן לאורך שביל השממה. למה אמהר להכנס לתוכה? וכמכושף הייתי עומד על מקומי ואיני זז ואני צד את מראה הבתים מעל לרמה.

ופתאום הפריעני “שלום” מן הצד. באחד כרמי הגפן שנשארו לפליטה עמד אכר עם פועל יהודי ויזמרו את הגפנים. עמדתי רגע וקרבתי אל הסיָג. הפועל נגש גם הוא: “אפשר יש לך גפרור?” – שאלני. הושטתי לו גפרור. – “יפה היא מושבתכם”, – אמרתי לו. הוא צחק: – “יפה מאד – מבחוץ”. ואני נזכרתי באותו רגע בחצרות ובבתים הסמוכים לשוק ולבית־הכנסת, ומבלי עמוד על כונת דבריו נענעתי לו בראשי ומהרתי ללכת. הוא שב אל עבודתו. ואני שמעתי את קולו מאחורי שר בנגון מרקד את השיר “העיָרה”, זו ששמעתי הרבה פעמים, ושהפועל שר עתה באמת פרודיה שלו: “שוּב רוֹאה אני אוֹתך, עיָרתי הנרפָשה”. –

ודרך מעלה אחד נכנסתי שוב אל המושבה. ואחרי צעדים אחדים ראיתי עצמי ברחוב ישר ויפה, עם בתים יפים, גנים, אילנות ופרחים – וירחב לבי: שכחתי את כל הפקפוקים שבעולם – וגם לא שמעתי יותר את שיר “העיָרה”.

סֵפֶר שֵׁנִי

 

י.    🔗

החדר הגדול בבית האדון גפני היה מלא אור, אדם ורעש. שעת התה בבית גפני ארוכה היתה, אורחים נכנסו ויצאו ואחרים באו וגם הם הספיקו לצאת. ובאותה שעה, כשנטה היום לערוב, וקוי-שמש זורקו דרך דלתות הזכוכית אל הקיר מנגד, וכמו הרקידו את האדים הקלים שפלט המיחם מתוכו מזמן לזמן, התהלכה לה גברת-הבית, אשה בעלת עיניים יפות, ספק-צעירה, ספק באה בשנים, ומזגה תה לאורחים היושבים אל השולחן או על הספה שמאחור ליושבים ועל הכסאות אשר בזויות. החברה בבית גפני היתה מקומית, מקורבת וכמעט אינטימית, מלבד בימי בוא איזה תיר או אורח חשוב מן החוץ, דבר שהיה גם הוא שכיח מאד. אם עסקנותו הפזיזה של בעל הבית, או חִנה, ברק עיניה ובת-צחוקה של בעלת-הבית או אפשר הטעם הטוב ששרר בביתם, המיחם המצוחצח והתה הריחני — משכו את האורחים הרבים ויעשוהו לאיזו שנים למרכזו של השכונה הקטנה החדשה — לא יכול איש להגיד בבירור. המוזר שבדבר היה, שהבית עמד כמו מחוץ לשכונה, וגפני לא בין ראשוני העסקנים היה, ודוקא שעות-התה שלו היו הכי סוערות ונעימות כאחת. והנשים המיוחסות שבשכונה היו באות בחשק אל שעות-תה אלו, וכאילו קבלו עליהן את מרותו של הבית הזה ובעלָתו בלי קנאה ובלי תלונה.

חבורת האנשים הפעם היתה כמו תמיד מגוונת, זוג עסקנים צבוריים, מורה מכובד של בית-הספר העממי הישן ומורה צעיר של הגימנסיה החדשה, שני בעלי-בתים, אחד שכבר בנה לו בית ואחד שרכש לו מגרש וחשב לבנות ב“תל-אביב”, השם החדש של השכונה, שטרם נעשה שגור בפה, ושאחדים, להכעיס, לא קבלוהו. ישבו גם שתי גבירות מחשיבות-פנים, שמרוב טרדה קשתה עליהן ישיבתן ומהיותן מסורבלות קשתה גם הקימה, זוג עלמות לא צעירות ביותר, שרשתן היתה פרושה על כל צעיר שהספיק לרכוש לו מעמד בחיים, ושמיום ליום שנו את כוון רשתן, בסיועה של בעלת-הבית, שאהבה לשדך או, לכל הפחות, ליצור ענין. היו מופיעים גם באים סתם וגם אנשים שפנו לשם עסק אל בעל-הבית או אל אחד היושבים, והיו נפטרים תיכף אחרי איזו שאלות או לחישות סוד בחדר מיוחד, ויש שגם היו שותים כוס-תה חטופה, כדי ליהנות מזיוה של שכינת הבית. והגברת החמודה היתה מתהלכת פרקים כמו על בהונותיה בהגישה תה, ופרקים בחשיבות מתונה וכבדה ומאירה או מעיבה פניה, הכל לפי תוכן השיחה או האנשים הבאים, ערכם ויחסם אל בעלה ואליה. כל כוס-תה שהיתה הגברת מגישה היה לה איזה בושם מיוחד, שרק היא ידעה את סודו. עיניה היו פרקים מלטפות וכמעט מבטיחות, ופרקים קרות, מרחיקות ומאכזבות. לתוך השיחות היתה מתערבת רק מעט, לפרקים אפילו לא אל הענין, ואך הארות פניה, זוהר העינים ולגלוג שפתיה הטוב ברובו והרשעי במקצת כפרוּ על הכל. ובשעות-דמדום קרירות אלה של סוף-חורף היה לכל אלה חן בלתי רגיל.

עם כל כניסת אדם חדש נכנס רגע איזה תוכן חדש לתוך השיחה, שהיה מפנה אותה לצד אחר, או מתמזג עם הקודם לו. והפעם הכניס אורח, שישב רחבות ובמקום מכובד, — אכר של מושבה קטנה, עתיקה וחביבה, — קצת התרגזות לתוך אויר הבית. — “אחוזת-בית” זו — תסלחו: “תל-אביב” – הזיקה הרבה להישוב. לא זהו הרע שהערביאים מקנאים בנו – אף כי גם זה חשוב — אלא הם הרי יוכרחו להתרגל ברעיון, שלא להיות בגלות אצלם באנו, כי אם להיות אזרחים בארץ אבותינו. אנו מכניסים כסף, השכלה ואנרגיה אל הארץ ואנו רוצים לחיות כבני אדם" — בעלת-הבית מעמידה פנים רצינים, עומדה רגע עם כוס-תה מלאה ומנענעה בראשה לאות הסכמה — אבל עם כל זה" — ממשיך האכר, — “גרמה תל-אביב רעה. לפנים היה בא יהודי עשיר וקנה אדמה, נתישב או לא — בכל אופן קנה — וכשקונים אדמה יש שגם נוטעים כרם ויהודי אכר הרויח על ידו. עתה באים עשירים ובונים בתים ונשארים בעיר. בתים יפים אמנם, רחוב נקי ורצוף, מדרכות, עצים נטועים, חברה הגונה — גימנסיה כל-כך נהדרה – זו שאתם עומדים בבניָנה - (המורה הצעיר —פניו מבריקים, ופני המכובד — מתכרכמים.) — כל זה מושך את הלב, ויהודי הלא הוא בן־עיר מלידה. אֲפֵקָה שלנו, אמנם, לא הרויחה גם קודם כלום מהבאים, כולם הלכו לפתח-תקוה ולרחובות העשירות והגדולות, את אפקה הקטנה שכחו, את אפקה הקטנה שסבלה כל-כך, שהביאה כל-כך קרבנות” — בעיני המדבר נוצצו דמעות — “אפקה זו שכחתם לגמרי. אנו השארנו מגרש באפקה למען אוניברסיטה: הרי מאוניברסיטות יצאנו, חשבנו: אתם שבאתם אלינו תמיד ואמרתם, שאין כאפקה בארץ-ישראל כולה, שרק בה אתם משיבים נפשכם, אתם, כשיבוא הזמן תזכרו אותה ותתנו לה אשר לה. והנה גם את הגימנסיה לקחתם ליפו, הכל ליפו: הבנק, המשרדים הרבים וגם הגימנסיה. ומה תשאירו לנו לבני המושבות? ומה יהיה” — והמדבר כמו התאזר בכח והרים ראשו ובלוריתו השָׂׂבָה — “אם סוף-סוף נקום יום אחד, נעזוב את אדמתנו ונבוא אליכם הנה, העירה. מדוע אנו דוקא מחויבים לעשות את בנינו לפלחים? למה לנו באמת לשבת שם בין בידוים פראים להסחב ברגל בדרכים ולחיות בתוך חול ובוץ וקדחת? נבוא גם אנו להתרחץ בים יום-יום ולנסוע חמשה צעדים בדיליז’אנס, בחוסנו על רגלינו לבל תיעפנה חס-ושלום. אך מה ישאר אז מכל הישוב?” — והדובר נגן בסימו את דבריו וינופף את בלוריתו כמנצח.

פני גברת-הבית נעשו עוד יותר רצינים, על מצחה עבר צל, חזה התרומם במהירות ועיניה התערפלו כמו באֵד לח, ותהי כמתאמצת להבליג על כעסה, כי גם שפתיה הודקו וכף-ידה האחת לחצה את השניה באומץ. השומעים קפצו כולם ממושבותיהם. איש-איש חשב לענות ופרץ בדבור; אלא שתנועת-ידו של אחד משני העסקנים, אדום-פנים וכבד קצת, חסמה את פיהם כרגע. זה קם ממושבו, התחיל להתהלך בהתרגזות הנה והנה, שם אש במקטרתו, סלסל בעשן ובקול שאין להרהר אחריו התחיל חוצב: “האפֵקאי לא צדק כלל. יודע אני מה בני אפקה לישוב. אם לאידיאל מי כמוהם, אך החיים יש להם חוקים שלהם. חוקי-ברזל, אילו, למשל, היה הבנק מתחשב עם הבטלנים”, — היושבים נהנו מאד מבטוי זה, וביחוד המורה הצעיר. פניו הבהיקו ממש: — “עם אלה הדורשים שיהיה הבנק ענין של צדקה — מה היה יוצא? אלא, עליכם לדעת שבנק הוא בנק, עיר זו עיר ומושבה היא מושבה”. — המורה הצעיר פקח עיניו וינענע בראשו בהתפעלות: – זהו מוח של זהב — אמרו כל עצמותיו. — “וכשם שאין עיר יכולה להיות מושבה, כך אין מושבה צריכה לשאוף להיות עיר. עיר זקוקה לבנק ואפשר גם לגימנסיה, — אינני יודע עוד” — המורה הצעיר נבוך והמכובד זקף אזניו — “ומושבה זקוקה לאכרים ולפועלים. זהו האסון שהאכרים רוצים לחנך ילדיהם בגימנסיה והפועלים — עסוקים בפוליטיקה. צריך שיהיו אכרים אמתיים ויבואו פועלים אמתיים, יהודים פשוטים בלי שום חכמות. לפועלים פשוטים בלי תיאוריות יתנו האכרים עבודה. אני בעצמי מכיר פועלים כאלה שיש להם תמיד עבודה”. — האכר האפֵקתי הניע בראשו לאות הסכמה. עתה בטוח הוא, כי לא יתבעו מהאפקאים להעסיק פועלים יהודים. — “צריך להביא תימנים, כלומר לא להביא, יקלקלו אותם בזה, הם עצמם צריכים לבוא ויבואו” — והוא הביט סביבו כבטוח באמתות נבואתו. — “לעת עתה אנו עושים כל מה שביכלתנו ושונאים לנו מחוץ ומבית, והנה גם אתם, אכרינו היקרים, באים עלינו בתרעומות, מרפים ידינו. לא האמנתי לאזני”. —

האפקאי כבר הספיק לשכוח את תרעומותיו, הוא כבר נכנס עם בעלת-הבית בשיחה שקטה. והגבירות כבר שוחחו ביניהן על עניניהן, ובגמור העסקן וגבירה אחת מהמסורבלות — לבושה שמלה של מאתים פרנקים לפי שהתפארה אתמול — נסתה לקטרג על הלוקסוס של התופרות והקבצניות הלובשות משי, בשעה שאנו לבושות שמלוֹת-בית פשוטות, וּחַוָה, זו שהיתה לפנים פועלת, ושנחשבה עוד בעיני רבים לפועלת גם עתה, קמה לענות — הפסיקו את שתיהן. הגברים, מכיון שפסק העסקן מדבר, התחילו משסעים זה את זה עד שלא שמע איש דברי חברו. ורק בהפָנות בעלת-הבית רגע ספרה לה חוה מה ששמעה במושבה. באו שלשה יהודים מפרס, מאיזו עיר, אחרי שחיטה נוראה, בת מאות נפשות. הגברת ודאי שמעה. (הגברת הניעה בראשה ועיניה התעטפו בצל עכור — כן, כן, ודאי שמעה. — ובמוחה הבהב דבר-מה מעורפל כמו תמיד במקרים כאלה. היא הרי מחויבת לדעת את הכל.) והנה באו שלשה יהודים פליטים מאלה, גבוהים, בריאים, חזקים, שזופים — (פני הגברת אדמו;. עיניה כמו תבעו: נו, כן, שזופים — ), חפשו שלשה ימים עבודה ולא מצאו, במושבה שעובדים בה אלף ערביאים בכל יום, לכל הפחות. מכר אחד ראה אותם בשובם ירושלימה ברגל. הם הלכו ובכו, וּמְלַוָם, יהודי פרסי החי במושבה שנים רבות, ואשר חפש בשבילם עבודה — בכה גם הוא. חוה התרגשה מאד בספרה ובעלת-הבת התרגשה גם כן, ספרה למסובים (שנשתתקו תיכף בהתחילה לדבר.) את המעשה ועיניה כמו רוטבו. העסקן הנכבד, שמראה פניו היה עתה ככָרֵס מורקה, מצא שלשכת-המודיעין אשמה. יכלו להביאם הנה, להעסיקם בחולות או ליד הגימנסיה. אלא ודאי אינם יודעים מלאכה. הרי אף בנאי אחד אין לנו. אדם — אני אומר זאת תמיד – צריך לעסוק במלאכה אחת. האידיאליסטים מקלקלים את הכל — הוא נשם עתה בכבדות בדברו. — הם תוחבים חוטמם לתוך כל דבר. באמת צריך היה לדבר בזה באריכות, אלא שהוא צריך ללכת. הדבורים שלהם! תמיד אספות. לא תבוא, מי יודע מה שיחליטו שם הבטלנים? וכל אחד מאתנו — עמוסי עבודה כמו שהננו — מוכרח לעסוק באלף דברים. (איזה הגיון מצויָן — משתומם המורה — פקח!) ואך חוה אינה פוסקה מהתמרמר: "אמת, את המושבות שכחתם לגמרי. (האפקאי נזכר. הוא הרי אמר זאת.) שלשה יהודים בריאים, מסכֵּנים, מסתפקים בפרוטות —אינם יכולים להשיג עבודה. ואם כן כל הישוב למה? למה הבנק?

(העסקן מעיף בה מבט בוז.) למה הקופה הלאומית? כל זה הוא שקר! אחד אמר לה שם במושבה, שכל אסונם של יהודים אלה הוא שלא נולדו מושלמים. (העולם נהנה וצוחק.) יהודים לו היו אוחוָנים" (וַהְבִּים) שודדים או מוערבים" רוצחים היו מקבלים אותם לעבודה או לשמירה; ישרף כל הישוב, עם שלשה יהודים שברחו מפוגרום אינם יכולים להשתכר בו פרוסת לחם! (על פני אחדים מהיושבים נראו אותות פחד: אלה מסוגלים לשרוף!) פשוט, כולכם שבעים; לא הייתם מימיכם פועלים, לא נסיתם לחפש עבודה". —

בעלת-הבית מתאמצת להשקיט את חוה הנרגזת. העסקן הלך כבר באמצע “הדרשה”, מה ישמע פה? אינה יודעת בעצמה מה היא מפטפטת. פרוליטריון! אחת הגבירות כועסת: ומה את צועקת? הרי אינך יותר פועלת? (מה לאלו פה? למה היא מכניסה אותן בינינו?), וחוה אינה נרגעת: "יושבות אתן לכן בתל-אביב שלכן, שותות תה וחסל! וכי יודעים פה איך יהודים סובלים " הגברת השניה משתוממת: היא לא שמעה כלל שהיה פוגרום. איפה זה היה, ברוסיה? חדש? וחוה מוסיפה: “חיים פה ביפו עשרת אלפים יהודים; וכי מה אנו התל-אביביים יודעים על אודותם? ילדיהם בגימנסיה אינם לומדים, לחגיגות ולנשפים אינם באים, לפוליטיקה שלנו אין להם ענין — ואנו מרעישים עולם. יש לנו פה ששים משפחות — ואם מאה? — מהם חצי ויותר ספרדים, ומהם יפואיים, שאין להם שייכות לשום שאלה, ואינם עמנו בשום דבר, ואנו הקומץ חושבים שכבשנו את כל ארץ ישראל. במושבות אומרים: מיום שנבנתה תל-אביב חדלו היפואים והאורחים מבוא אל המושבה ואין רואים שם פני-אדם. הרי זה נורא! וכי אפשר לבנות ישוב רק על העיר?”

והיא פנתה בדבריה האחרונים אל המורה הצעיר. הגבירות כבר השתמטו מן השולחן, אחת העלמות הלכה, נסתלקו במשך דבורה עוד שנים מן האורחים. האכר האפקאי התרחק אל אחד החדרים עם אדוני הבית. החדשים שבאו לא היו מענינים מנקודת שיחה. המורה המכובד עלעל בספר, והמורה הצעיר התחיל להגן על העיר; וסוף-סוף נתפשר עמה. באמת, זה כשנה לא היה בשום מושבה. צריך יהיה לנסוע לאיזו מהן באחת השבתות. היתושים שם… (המורה המכובד מתפרץ: יתושים, מה הוא סח? בחורף?) כלומר — חוה נזכרה שעליה עוד להיות על שפת הים, בצד שמיַשרים את החולות. היא נפרדה מבעלת-הבית, שלחצה את ידיה בחבה מיוחדת. “כן, כן, צריך להוכיחם מזמן לזמן. הם, באמת, חושבים שהם כבר כבשו את כל ארץ-ישראל. ופתאום נזכרה בדבר: היית אצל היַרְחִים? מה? האין הם חושבים לבנות בית בתל-אביב? אנשים משונים! מה הם יושבים במושבה, בני-אדם אינטליגנטים כאלה? לְמה יעשו שם את ילדיהם?” חוה מצדיקה את הירחים: הם פשוט התרגלו בחיי המושבה, אוהבים אותם: הם חיים באמת כמו שצריך. בתים כשל איש-טוב, ירחי ועוד אחדים משכיחים אותך כי במושבה הנך: ממש, בתים תל-אביביים, ונכנסים גם אנשים סימפטיים. השאר שם הם עגלונים, פלחים. הגברת אינה מסכימה: יש ודאי גם בין האחרים הרבה אכרים הגונים. אבל חוה תסלח לה. הילדים התאחרו היום בלמודים ושבו רק עתה. כן, הנך, חוה, ילדה טובה מאד, רק לא צריך להתרגז ככה: זה מזיק. ראיתי את כובעך — החדש הוא? הסרט שלו יפה, אבל, דומה, לא תפור כדבעי. אין כלום, תתקני. נו, תסלחו, גבירות ואדונים, הילדים קודם לכל!

ונרגעת ומרוצה יצאה חוה מהבית. חבל, השעה מאוחרת כבר מלכת אל שפת-הים. הם כבר גמרו שם מזמן לעבוד. וחוה הביטה הנה והנה ופניה אורו: צעיר אחד כונן צעדו ישר אליה. — מה טוב! – אמרה אליו — עתה יהי לי עם מי ללכת העירה. נלך בדרך החולות. כן? — הוא נענע בראשו וחוה לא הצטערה יותר: לשפת הים לא היה לה עכשו צורך ללכת.

 

יא.    🔗

הצעיר שנפגש בחוה היה מאלה שבאו ליפו תיכף אחרי המהפכה הרוסית והפוגרומים. הוא חי בארץ ישראל זה כארבע שנים, עבר את המושבות עד זכרון יעקב, והגיע גם לחיפה, עבד במושבה זמן קצר, נסה לעסוק בהוראה, וגם שרת בפקידות נמוכה באחד המשרדים המרובים כל-כך ביפו, שער הארץ ומרכז הישוב, — ובעברו מעבודה לעבודה חשב עצמו למומחה גדול בכל שאלות הארץ, ויהי מתרעם על העתונות, שאינה יודעה להשתמש בכחות הצעירים האינטליגנטיים. עתה חפש לו דרכים חדשות. לפני שנה אמר להכנס אל הסמינר למורים בירושלים, אחרי-כן החליט לתת את משפט הבכורה לאוניברסיטות שבבירות, מבלי דעת באיזו לבחור, בצרפתית אם באמריקאית ומבלי הכין עצמו אף לאחת מהן, הן בלשונות והן בידיעות. ובסתר לבו התגעגע לבֶּרְן או לנַנסי. בברן למדו כל הסופרים ומורי הגימנסיה, ובננסי לומדות בנות יפו המיוחסות, אלו שמתגאות עוד ברוסית שלהן. צריך היה באמת לנסוע לרוסיה קצת — חִוה עכשו את דעתו, — הרי אי-אפשר להנתק ממרכז-החיים הגדול שלנו, וגם יש שם עתה עליה גדולה בספרות ובתיאטרון, מתרגמים שם את כל סופרי אירופה החדישים, ואיזו “אוּניברסלקה” (הוצאת ספרים זולים) יש להם. — הרבה מאלה הדברים הביע עתה לפני חוה, ולנסיעה לרוסיה הסכימה גם היא. היא היתה חפצה גם כן לנסוע שמה לשנה-שנתים. כך, סתם. את העיקר לא גלתה לו. היא היתה דרך אגב נכנסת שם לבית-ספר למילדות או לרפואת-שנַים. קשה להתקים עתה בתל-אביב זו בלי מצב בחברה.

פועל מלוכלך בטיט ובסיד, שהתאחר ליד אחד הבנינים, ברך את חוה בשלום. היא נפתעה פתאום לפגישה בלתי צפויה זו, ובשעת געגועים רחוקים אלה. — “אפשר לא יפה לך, חוה, שאני אומר לך שלום?” – אמר בהביטו ישר אל פניה. היא התאדמה; והוא הוסיף לקנטרה: “אומרים שאת נכנסת אל הגימנסיה? זה אמת?” חוה נבוכה. לא יפה באמת? הוא יחשוב כי הצליח להעליבה. היא זרקה לו בצחוק מעושה: עודך תמיד בחכמותיך?" ובדברה צעדה הלאה אל החולות. “איני יכולה לסבול אותם. הוא ושכמותו מונעים בעדי מלהכנס אל קלוב-הפועלים”, – אמרה לבן-לויתה: — כשבריה כזאת רואה אותך ברחוב הוא כאילו מנומס, ומסתפק רק באיזה חדוד משפחתי, ואך כשהוא מביט בך, רוצה את להתחבא מעיניו. דומה, כמו מפשיט הוא אותך ערומה, וכשהנך באה ביניהם הוא תיכף בא בידיו הגסות. הרי פועלת הייתי, חושב הוא, והכל מותר לו".

הצעיר מסכים וגם מוסיף: בכלל אי-אפשר להכנס עתה אל קלוב הפועלים. אין נשמה במקום ההוא, מי נשאר שם? רוב הבתים, חוץ מבתי-לבֵנים אחדים ובנין הגימנסיה, נבנים על ידי ערביאים, בתי-החרושת פשטו את הרגל, את המושבות עזבו הפועלים בעצמם. מה עושים הם עתה בעיר? מעט עבודת ישור-החולות, עבודה עלובה זו בשביל פסולת-אדם. חוה מעירה: “לא לחנם מתקבל עם כל פוסטה כסף מרוסיה”, ולבה מכה אותה כרגע על דברה זאת, נזכרת היא בה בעצמה. והוא שב לדבר, ודבורו מקל עליה: הוא חדל כבר גם מהתיאש. מי אינו מתיאש עכשו? היאוש נכנס כבר לרחוב הסנדלרים, דבק בכל צרוע וזב. הוא חושב פשוט: ישיג איזו משרה טובה — מוטב, ואם לא – הרי הפוליטכניקום בחיפה מתחיל להבנות. עוד שתים שלש-שנים. מילא, נסבול עד אז.

• ובצאתם אל החולות קפץ פתאום כמו מאיזו מאורה אחד מטיָלי-המקום, בֶרזון, אדם בעל גיל מפוקפק, לא זקן ולא צעיר. הוא יושב בארץ זה כשנה. אחדים אומרים, כי נפלה בחלקו ירושה גדולה, אחרים — כי מקבל הוא כסף מאבותיו שלא מתו כלל, ויש אומרים, כי יושב הוא ומחכה למשרה הגונה שמסדרים באיזה מוסד בשבילו. ספרו עליו, שהיה סטודנט ברוסיה ועזב את האוניברסיטה משום חטאים פוליטיים, והוא גם מרמז לפרקים כי היה מנהיג למפלגה. מדבר הוא עברית יפה ובוחר לסלסל בדבורו. חוה אוהבת מאד להכנס עמו בדברים. גם הוא אינו מתיאש: פשוט, לא חכה לכלום; מרגיש הוא את עצמו פה בטוב ונגמר: החורף הוא חם — ומה צריך עוד? רק חבל שהמכוערות מספרן פה מרובה מדי, אלא שאפשר למצוא גם עיניים יפות — ומביט הוא באותו רגע אל פני חוה. היא סוטרת על פיו: — מנוול! והוא מוסיף לדבר: וכי איזה עתיד יוכל להיות פה? הספרדים הם פשוט ערביאים. חוה מסכימה. בתל-אביב באים בכל שבת הרבה אורחים ספרדים וערביים לבתי הספרדים, וממלאים את מרפסותיהם קליפות גרעינים. מפצחים ומפצחים. גועל-נפש. והעיקר שאין להבדיל בין תרבוש ישראלי לתרבוש ישמעאלי. כאלה כן אלה מתרחקים מאתנו. פה בתל-אביב אנו מרגישים שהם שונאים לנו. לא רק האבות, כי גם הילדים שלנו ושלהם אינם מתרועעים ביחד. אלה שלהם אינם מדברים כלל עברית, רק ערבית. מה הם לנו? חוה לא הרגישה בלגלוג הקל שחלף על שפתי ברזון. לפני חדשַים לערך פגשהּ אחרי רקודים שלובת-זרוע עם בן-עשיר ספרדי. היא היתה אז כל-כך “מרחפת”, עד שלא הרגישה בו: עתה ספרדי זה מטיל עם כובענית אחת. אין כלום, חוה’לי, המשיכי. אדרבא! ואך הצעיר מתלהב: גם את המאמרים ב“כרמל” הצורר, אומרים, כותב יהודי ספרדי. ברזון חושב את זאת לדבָּה. הוא אמנם רק שנה בארץ ישראל, ואך את הספרדים הספיק להכיר. לזה אינם מוכשרים. והראיה: ה“חרות” שלהם נלחמת נגד כל הצוררים. ובכלל יש להם גם מעלות, מתונים הם ומנומסים ומשורשים במקום, נכדי אריסטוקרטים, החכמים שלהם ותלבשתם ודבורם העברי! — יופי!

—לאן נלך? — שואלת חוה פתאום ומפסיקה את השיחה הרצינית. קודם דברה על הליכה העירה, לנוה-שלום, ועתה שכחה מה היה רצונה לעשות שם. בחוץ היה כבר חושך. הלבנה טרם עלתה. הם יצאו מן החולות לנוה-צדק, וחוה עמדה רגע. — אפשר נלך אל חוף הים? הוסיפה; עתה לבבה רעיון זה. ללכת אל חוף הים בלוית שני צעירים ובשעה זו — ענין נחמד. עוד מעט ויצאה הלבנה. הים יזהיר באור זה שהיא כל-כך אוהבת – משתפכת היא. חוף הים בליל לבנה מעורר געגועים. היא אמנם אינה סנטימנטלית, ואינה אוהבת “להתמזמז עם הלבנה”, וגעגועים אינם דבר מתוק, אבל כשהולכים בחבורה אין הם מציקים כל-כך. כל זה מדברת היא בגלוי-לב גמור, כדרכה, אך אינה מגלה את אהבתה לראות כשצעירים מתחילים לקנא זה בזה. וברזון עתה, ביחוד בערב, הוא צעיר. בכלל בארץ-ישראל הכל צעירים, מי אינו רוקד “רוֹנדה”? שבים הנה לנעורים, מתחדשים, והרעיון מעורר גם נעימות וגם לגלוג. כן, צעירים — כשהם הולכים עם נערה לא-מכוערת — ואז כל אחד חפץ לזכות בה לבדו. כעבור שעה — לא כלום. ה“עולם” פה אינו מתאהב בנקל, וגם אינו נאמן כל-כך. אבל בשעת טיול על שפת הים בליל-לבנה — האהבה שוררת, ואז כל אחד חפץ למלוך יחידי. מאירה את פנים לאחד — והשני כולו צער. שבה את ומאירה לזה פנים — הראשון עצוב. וסוף-סוף אַת מלכה והם עבדים.

הם עוברים את החולות שבין תל-אביב ונוה-שלום. הם יצאו מצד זה אל הים. חוה מלאה כבר געגועים. וכשברזון מפליט פתאום: — איזו ריקניות! — אין היא נעלבת, רק מביעה השתוממותה, איך כון הוא למה שבלבה? הה, לפני שנים אחדות לא עלתה כלל מחשבה כזו על לב צעיר. אח, הימים ההם והתקוות והמגדלים באויר – כולם התפוצצו כשלחופיות בורית. מלאי תקוות באנו, נשמות צעירות, מלאי דמיונות, חלומות, שאיפות, מעוף: עבודה! צעקה נפשנו, אדמה, להתמזג עם הטבע בארץ הפראית, וכמה עבדו אז הצעירים, כמה סבלו! — ועכשו – וברזון אומר: כל זה היה שקר; אז חשבו על הבשר ועתה חושבים עליו, אלא שאז התכסו בעלה-תאנה; גם בשנות המהפכה ברוסיה שלט הבשר. – הצעיר אינו מסכים; הוא גם מתפלא: — ריקניות, אתם אומרים, ובכל-זאת מיסדים פה ובונים — פלאי פלאים! — “איזה בנין?” מעקמת חוה שפתיה. הצעיר עונה בפנים רצינים: — איך זה, אינך יודעת? ולוד? וחולדה? וכנרת? ומגדל? — חוה אומרת: — שטות! - והגימנסיה? והפוליטכניקום? — חוה שותקת — ובית-הפועלים הגדול שיבנה בפתח-תקוה? — חוה מחקה קולו: “ואחוזת בית?” – הצעיר מתבלבל ומשתתק. וברזון מעקם שפתיו: — ואת ה“קורפורציה” של אופנהימר שכחתם? — חוה מתרגזת פתאום: “בשום דבר אין איש זה מאמין; איזה ריקניות בלבו של בר-נש!” — ריקניות? — עונה הוא אחריה. — מדוע שונאה אַת כל-כך את הריקות? — הוא הדליק אש במקטרתו, שנצנצה פתאום באופל הערב. ואחר העלותו עשן רגע הוסיף: — הגעו בעצמכם: וכי היתה פעם תקופה של ריקניות כזו? אין דת, אין אידיאלים, אין נשמה — ובכל-זאת — אפשר שיצרו אצלנו בעשרות השנים האלו יותר מבכל אלפי שנות גלותנו, בכל תקופות הגאונים, הקדושים והצדיקים, שהנשמות והלבבות היו אז מלאים כל-כך. ולא רק אצלנו חזיון כזה. גם אצל עמי אירופה האחרים אין עתה כלום: אין אלהים, אין אמונה, אין קדושה – ויצירה ישנה. והאין הריקות עולה על כל? —

חוה נדהמה רגע. הצעיר שתק. מסביב שררה דממה כמעט מפחידה. ופתאום פרצה חוה בצחוק: — תמיד הפילוסופיה המשונה שלו — פרַדוכְּס כזה! — וברזון חש את הכנוי “פרדוכס” כלטוף על לחיו. הם טילו כבר על שפת הים, והלבנה התמהמהה מעלות. “כמה משונים אתם! ים, לילה, כוכבים ועלמה יפה” — היא הביטה אל ברזון ותצחק, — “והם מתפלספים”. – ברזון ענה בקול בַכְיָני: — לו הייתי יחידי עם היפה — אפשר לא הייתי מתפלסף.

— מנוול! — חזרה חוה ותסטור על פניו שנית. ולאור הלבנה שעלתה בקצה האופק ראתה את פני הצעיר והם עצובים. אז החליקה בחשאי את ידו. וברזון החליק את שפמו ואמר: - שטות שבעולם!

 

יב.    🔗

ביום-אביב גשום נכנס בחור אל חדר עמשי ויבט כה וכה. עמשי שכב מכווץ על קרשו עטוף בגלימתו, לא נראה כמעט וגם אבר לא הזיז. רק בשמעו קול שואל: — האין פה עמשי השומר? – הקפיץ פתאום ראשו וישאל: — מה יש? — הבחור הסתכל בו ובחדר, ואחרי הפסקה קטנה ענה: — חבריך חפצים לראותך, עמשי. הנם במלון היפה, בדרך יפו. האחכה לך? —

עמשי קם. — טוב, חכה קצת. מי באו? ומי אתה? פניך מוּכָּרים לי.—

— אני, — גמגם הבחור. — אני עַיִר. — עמשי צחק.

— אבל, תסלח, — גמגם עמשי ויבט בעיניים טובות אל פני הבחור. — יש לך עוד מראה בטלן, פַלָח. —

הבחור נעשה רציני. — לא, בטלן אינני, ופלח — כן. באמת הייתי פלח. גם חשבתי להכנס אל “החורש”. ופתאום היתה אצלנו, התנפלות, ובאתי אליכם והייתי לעיִר. – ועל שפתיו עבר לגלוג קל. – ואפשר, מי יודע, אם אינני הולך להיות חמור גמור.

– אֶה, בחור, — דבר עמשי בקול נוזף: — הלחמורים תחשבנו? –

הבחור כמו מוכן לשאלה זו ענה: אם אנו עיָרים למה תתבישו בחמורים? אדרבא, חמור הוא בריה עקשנית ואזניו זקופות תמיד. יש לי דוקא חבה לחמורים.

— ואנו לא על אתונות נרכב, — אמר עמשי, — כי אם על סוסות. — עמשי הזדרז בינתים, והם מהרו לצאת את הבית. הגשם פסק ושב לטפטף. הרוח המתה בפניהם. הם בוססו בבוץ. — אילו היתה לי פה סוסה! — אמר עמשי. — היינו עולים שנינו ורוכבים אל המושבה כאפנדים.

— אפנדים אינם רוכבים בשנים, — ענה הבחור וזרק על עמשי מעין מבט זלזול.

ושוב צחק עמשי בנחת: מה לנו ולאפנדים, אנו הרי יהודים אנו ולא אתן לך לבוסס בבוץ על ידי.

—הה, כמה נתנו ונותנים! גאים הם אחיכם וקשי-לב קצת. מביטים מגבוה. – אך הבחור הפסיק פתאום ובחן את עמשי בעיניו. עמשי במעילו הקצר, במגפיו, בכובעו הצ’רקסי ובגלימתו המופשלה – צעד עתה כשומר מובהק. ואך מבעד לכל זה הציץ דבר מה לא נקשה ולא יהיר. בחוץ, במקרים כאלה, בעברו בדרך, בין “זרים”, — מוכרח שומר להבליט ישותו, פרצופו. ועמשי לא דאג לכך. דבר-מה פלחי בצבץ מתוכו, משהו מבחור טוב. ופני הבחור הביעו סקרנות: — אלא – חזר על דבריו, — אתה בטלן קצת, כמו שאמרת קודם עלי. מדוע עזבת את השמירה? –

עמשי החליק את כתף הבחור. — רציתי להיות סַיָח, של פלחים. התחלפנו בתפקידינו, חביבי! – ודבר-מה מתוק היה בדבריו, ואף לא רמז של עוקץ.

הם עברו עתה בתוך המושבה. מגרש הדואר היה ריק. רק אנשים בודדים הלכו בבוץ או חפשו להם מקומות-מעבר ליד קירות הבתים וגדר הגן. בעברם את הרחוב ליד בית-הכנסת עמד הבחור קצת והסתכל. — אפשר נכנס להתפלל מנחה גדולה? — התלוצץ עמשי מתוך טוב-לב.

— ומה אתה חושב? ביום עצוב כזה היה נעים לשבת בבית-מדרש מוסק. זה היה המפלט היחידי בארץ ישראל שלנו – התאנח הבחור.

— לא, — אמר עמשי לעצמו: — אין זה שומר.

רומנטיקן הוא! – ומתוך רטט פנימי לחץ את יד הבחור.

—מה טוב להרגיש חול תחת הרגלים. לו היה הגליל כך! — אמר עמשי. — אה, הבוץ הזה שם, כל החורף מעט. מבין אתה, כשאי-אפשר להשתטח על הארץ אפילו עטוף בגלימה, אם לא להתלכלך כגַ’מוּס..

— ואני, — אמר הבחור, — לא אחליף דונם אחד מאדמת הגליל השחורה בכל חולותיהם ופרדסיהם יחד. שם נהיה אכרים, ומה נהיה פה, סוחרים בפירות וסרסורים – מה עוד–?

— רק בלי וכוחים, — רגז עמשי קצת. — גם פלח מוכרח למכור את עודף יבולו. והלואי יגיע אכרנו הגלילי לעודף. ומי יודע אם לא נזקק גם אנו שם למתוְכים? בלי מתוֵך לא תקנה גם סוס. החיים הם בלי רומנטיקה. —ופני עמשי נעשו רצינים ונוזפים במקצת.

ליד החלון עמד אחד השומרים ומגלב בידו. ובראותו את עמשי נפנף במגלבו כמצליף עליו. עמשי הטה אליו גבו: — הכה! — אמר.

— מגיע לך באמת — אמר ההוא ועיניו כמו דקרוהו ושפמו כמו הזדקר. – אם אדם הולך ונעשה עבד, ועוד אצל אלה? — ועמשי הביט בו. ומחשבה משונה התגנבה לתוכו: — האין זה מקנא באלה? — נדמה לו כמו מודד מבטו את הבתים והגנים ומעריכם.

— אין דבר – ענה עמשי. — הנה שלח לכם אלהים אחר במקומי. בחור טוב! – הוסיף וטפח על כתף מלוהו.

— הרבה מים יזלו עד שיהי הסיח לסוס —ענה ההוא. — ובכן, הכנסו. אנו יושבים לאכול. חכינו לכם די. ובעל-המלון גם התרגז, ובצדק: איננו יכול לצלות את הנערות המבשלות עד הלילה בתנור. ו“צ’ולנט” ביום חול אין דרכו להאכיל. — הם נכנסו וישבו לאכול.

ואחרי אכלם ישבו שני השומרים ועמשי לשולחן שבפנת המרפסת לשתות תה. את ה“עיִר” שלחו להביא שֵכר ולא לשם שכר לבד. צריך להעסיק בן־אדם כשהוא מיותר לך ולא לתתו להשתעמם. שעמום היא מדה רעה ומסוכנת לשומר ואפילו ל“עיר”. שעמום מוליד מחשבות זרות, ומחשבה לשומר רק אחת ואחד הדרך. צעדת עליו ואין לשוב ואין מוצא. מיותר הוא לדבר בזאת. הכרה ברורה זו בולטת מכל פנים ותנועה.

 

יג    🔗

וכשישבו אל השולחן זרק ה“ראש”, — (כפי שנקרא פי בעל-המלון, זה דוקא שלא היה שומר במעשה וגם לא בחיצוניותו עתה) מבטים לכל צד, הטה אזנו לחדר הסמוך ואמר: — נוּ, אכלנו — ועתה נדבר: סעודה היא סעודה.

אם תרעילנה בוכוחים לא תמתק לך. מתעב אני אותם עם וכוחיהם, נמאסו עלי, ביחוד בשעות-אכילה. עתה נגש לענין. וכשיביאו את השכר צריך שיוחלט הדבר. עמשי, די להתבטל! אתה שב אל השמירה!—

עמשי השפיל עיניו ויבט במבוכה סביביו. — איני יודע, עוד לא החלטתי, נראה. לא ידעתי כלל. עונת השמירה בכרמים רחוקה היא עוד. —

— לא השמירה היא העיקר כי-אם הסדור, יודע אתה זאת גם בלעדי, – אמר השומר בעל-השפם שפגש את עמשי בחוץ. – איננו יכולים לגשת לכרמים בידים ריקות. ואנו עומדים לכבוש מקומות ביהודה. —

עיני עמשי אורו: — ביהודה? איזו מקומות–?

— חכה מעט — ענה ההוא. — לאדם מן החוץ אין מספרים, אנו צריכים לדעת: הלנו אתה אם לא–?

— חדל! - הפסיקהו “הראש”, — שלנו הוא. ברור. הוא יסע עמנו. גמור ומוחלט. שומע אתה, עמשי, לשם זה באנו הנה. —

— לא רק לשם זה. — זעף ההוא.

— לשם זה, בעיקר לשם זה. השאר הם פרפראות.

חבר נאמן חשוב ממושבה נכבשת. שומע אתה, עמשי. אנו גמרנו לכבוש אותך. נטית אל האויב, עמשי, ועתה נשיבך אלינו. למה יאמרו הפלחים?

עמשי המשיך לשבת נבוך. — לא אמרו ולא יאמרו, — התרעם הוא. – מה כל פטפוט זה? איזה אויב ואיזה פלח? אם ימסרו לנו מחר פה את השמירה — הלא נקחנה? והאם לא הפלח שלנו הוא האכר, והאם לא שלנו הן התבואות, הנטיעות, הבהמה — ואנו רק שומרים להן?

פני הראש נעשו רצינים. על שפתיו רחף דבר מה חמוץ ומריר: — בלי פילוסופיה, עמשי. אני סתם דברתי, כרגיל אצלנו. ודאי לא אויב שלנו האכר, והפלח היהודי מן הגליל הוא גם בעל-ברית, ואך שומר – בעל הרגשה צבאית הוא, ואסור לו לראות את עצמו כבריה טפלה. אפשר תפגוש פלח ותרד מסוסתך ותושיבהו ותחמר אחריו? נתפלספת פה, עמשי. הבטלה עושה הכל.

עמשי הזעים פניו: — לא התבטלתי, כי אם עבדתי, וחוץ מימי-גשם לא בטלתי אף יום, עבדתי עבודה קשה, ידידי. ובנוגע לסוסה, אם אפגוש אכר שלנו עיף ארד ואושיבהו ואחמר אחריו.

— ומה יאמר הבידוי שיפגוש בך? – העיף בו בעל-השפם מבט נוזף.

—יאמר את אשר יאמר. כשיגנוב אכבדהו בשוטי יפה. גם אל זנב סוסי אקשרהו.

• אתה, עמשי, בעל-הרחמים, לא אאמין — לגלג ההוא.

וה“ראש קם ויהַסֵם. הבחור הביא בינתים שכר. צוו לו לשבת. בעל-הבית הביא כוסות וגם אותו בקשו לשבת. הם שתו “לחיים” בעד המושבה, ה”שומר" ובעד שמירה עברית במושבה.

—עוד לא באה שעתכם — אמר בעל המלון. – אבל עליכם להתכונן—. טוב שבחור זה ישב עמנו. אני מכיר אותו. שתינו שם אצלם לא אחת יחדו. זוכר אתה, עמשי?

— בשומרון, כן, שם יודעים לבלות שעה – אמר עמשי ופניו נהרו. – הוא יודע לשתות— הוסיף בהראותו על בעל-המלון. — וגם לשיר. ואכר מיהודה!

—ובכן — שאל הראש בפנותו לבעל-הבית: — טוב שעמשי היה פה? –

• ודאי – ענה ההוא: — בטילו עם הבחורות למד להכיר את דרכי השדות והפרדסים. עתה יהיה כבן-בית אצלנו. אלא, חוששני, שהוא עצמו זקוק לשמירה. הבחורות תגנובנה אותו. —

— שמעתי להפך; אכר אחד אמר כי אני אגנוב את בתו, ואני אפילו איני מכיר אותה.

— או, להפך, – המשיך בעל-המלון, — הן תשמורנה אותו, נוּ, חברה, לי אין פנאי. שתו לכם. בערב, אם תחפצו, נוכל לשנות ולשלש. — הוא נפרד מהם, ואת העַיר, אחרי שתותו כוס, שלחו במשלחת חדשה, וגם אמרו לו כי יכול הוא לבקר פה את מכריו. רק שלא יפטפט. הוא נעלב, זרק להם מבט רוגז והלך.

— ובכן, עמשי, למדת באמת להכיר פה את התנאים? — שאלהו ה“ראש”.

— לא, את האמת אגיד. הייתי רק פַלח, כלומר גם לא פלח, כי-אם סתם, עובד בירקות, בפרדס, בכל עבודה שנמצאה לי. ועל השמירה, אודה ולא אבוש, כמעט לא חשבתי. אם אשוב פעם ואהיה כקטן שנולד. —

— התמזמזת פה, כנראה, יפה? — שאל בעל-השפם.

— גם זה לא, — ענה עמשי. — היו ילדות, אבל טובות, שקטות. אף שֵׁדה אחת לא פגשתי.—

— בטלן באמת! —זרק לו ההוא. ו“הראש” קם ואמר: — ובכן, כמה שעות נחוצות לך, עמשי, להביא את הכל בסדר? —

— לא שעות, גם לא ימים; שבועות, לכל הפחות, — ענה עמשי. — מגיע לי כסף בעד עבודה, יותר משלשה פרנקים במקום אחד, — ועוד. וגם יש לי ענינים. – הוא נזכר פתאום בחמדה’לי. עיניו נהיו שקויות-אהבה. על כל פניו השתפכה עדנה.

— שלשה פרנקים, פוי, הנה לך ענין, – אמר ה“ראש”, ובקול יבש הוסיף: — ובכן, עמשי, כמה זמן, דבֵּר. במלה אחת! — ועיניו חדרו לתוך פני עמשי.

עמשי הרהר, קם, הרים רגל אחת ועמד על רגלו השניה, כשהוא אוחז בכסא. בחוץ נדנד הרוח את ענפי העצים, ורצפת-העץ כאילו התנודדה תחתיו. ובהביטו נכחו פגש מבט ארבע עינים. ושפמו של חברו לשמירה כאילו כונן אליו מחטיו: — אני, — גמגם עמשי מבלי קבל שום החלטה —אני — איני יודע. נחוץ לי הרבה זמן. גם ביפו עוד לא הייתי. —

— אנו נוסעים מפה ליפו, תוכל לנסוע עמנו, — אמר “הראש”: — אנו נתבלבל שם שני ימים. תספיק שם לראות את יפהפיותיך מלפנים. אגב, לפני חודש לנתי שם אצל אחת מאלו. —

— אצל מי? – כונן בו עמשי מבטו רוטט כולו.

— לא אגיד לך. זהו סוד. כשתשוב אלינו אספר לך. נו, ובכן, אנו נוסעים היום, או לחכות לך למחר?

— למה לחכות? — תמה עמשי. — סעו ליפו ואני אבוא אחריכם. שם נדבר.

— לדבר? – התרגז “הראש” וכמעט רקע ברגלו: — מה יש עוד לדבר? מוכרח אתה לנסוע עמנו, עמשי, חסרים לנו אנשים.—

—אנשים? — העמיד בו עמשי עיניו. היה בפניו משהו תמֵה.

— כן, אנשים, עמשי, — ענה לו בעל-השפם.

— אני איני ממלא מקום “אנשים”, — ענה עמשי ובקולו נשמע מעין עלבון.

— גאה אתה, עמשי, — זרק לו ההוא בקול קשה.

— אני יכול להיות במקום שאין אנשים, — ענה עמשי. – במקום שהם רק חסרים לא אהיה. יש תפקידים יותר חשובים, חברַי. – ועמשי הפנה עליהם כתפו השמאלית ומסך לו כוס שכר.

— נלך, — זרק הוא בכעס והפנה לעמשי את ערפו. — אין מה לדבר עמו.—

ה הראש" שם את ידו על כתפו של ההוא ויעבירנה על כתף עמשי. — באמת אין לאבד אף מלה מיותרת, עמשי. אתה חבר, יש משמעת בעולם אם אָין? בשם חברינו אני גוזר עליך, עמשי, לנסוע עמנו מחר ישר לשומרון, ואף לא ליפו. אנו דוחים את נסיעתנו ליפו לפעם אחרת. שומע אתה, עמשי –?

— אם כך, — אמר עמשי, והצדיע לפניהם צבאית — אין מה לעשות. אני נוסע עמכם. אבל גם שם נדבר. יש לי מחשבות שלי.

—קודם תסע. שם יתנדפו כל השגעונות, — אמרה“ראש”.

ואך למחר אי-אפשר היה לנסוע שומרונה. הגשם הפך את הדרכים לבוץ עמוק, והם הוכרחו לנסוע ליפו. זו היתה הדרך היחידה הפתוחה כמעט. לשבת פה ולחכות לא הסכימו השנים בשום אופן. ועמשי נסע עם חבריו ליפו.

 

יד    🔗

בלילה האחרון לפני נסעו נדדה במקצת שנת עמשי. ואך בריאות הנעורים וקרירות-הלילה עשו את שלהם, ואחרי שהתהפך פעמים אחדות מצד אל צד, ירדה עליו השינה וירדם. אלא שגם תרדמה זו לא ארכה. חלומות מחלומות שונים עמומים ועכורים הפריעו בעדה, וחצי הלילה השני עבר עליו בפרפורי-תנומה.

הוא העביר לפני עיניו את החדשים שישב במושב הקטן ועבד בו ובמושבה הגדולה, חדשים נפלאים של מנוחת-נפש וספוק פנימי. אחרי שנות הרעש של השמירה עם אי-מנוחתן ושכרונן, נעים היה וכמעט מתוק לנוח ולראות פקוח-עינים את החיים והאדם. הכל קבל בחדשים אלה צורה אחרת. הערבי האויב נהיה לבריה מסכֵּנה, האכר מיהודה האטום והמתנכר — לאדם רגיל שקוע בעניניו הקטנים וזריז ומוצלח בעבודותיו ובעיקר לבונה, אם כי לא בדרך הרצויה. הפועל היהודי, עבד-פלח לפנים – נראה קרוב ואח, כמוך — כמוהו. והצבאיות המתיהרת של השמירה נראתה למצחיקה ולמנופחת, אף כי נחוצה ומובנה ובת-לוּיָה להאכרות ולעבודה. הנערה, ששמשה קודם ענין לכבוש ולשכרון-חושים נראתה עתה כבת-דוד טובה, המנעימה לך בשקטה ובשובבותה את ימי התארחותך, והמבטיחה חיי עונג וצער קטנים וטובים של בנין משפחה, ותמיד מצטרף אליה בדמיונך בית קטן בצל עצים, חצר-עופות ובעיקר ילד. שעמום יום-גשם ופהוקו גזו או נהיו נעימים, ורוגז הלילה שכך ויהי למנוחה. למה יתרוצץ אדם על סוס מתהולל ויביט על עוברי דרך מלמעלה, אם אפשר לך להתנהל בצעדים אטיים, להיות כאחד העוברים, להצטרף אליהם בשיחה שקטה ולהנאות עיניך במראות שדה, הרים ועץ? ומה טוב לעבור תחת גשם-רביבים ולהפקיר לו ראשך וצוארך. והרוח המלטפת והריחות הנעימים וצפצוף-צפרים בבקרים ותוגת שקיעות במושב הקטן ושיחת-אפלולית עם בני-אדם נעימים — בקצרה, עמשי נהיית בטלן, נוהה לאידיליה. הוא, שמעט בכלל לקרוא בספרים, קרא עם חמדה’לי זה לא כבר באידיליות טשרניחובסקי. כך הם החיים. נחת יום-יום וצער קטן, ובעצם – טוב. אלא — ועמשי התהפך מצד אל צד ל“אלא” ראשון זה, והתהפך אחרי-כן עוד פעמים אחדות.

אלא – כן, ברור לו, להמשיך ככה לא יתכן. יבוא הקיץ עם ימי-העבודה הארוכים ועם חומו הלוהט, יבואו הלילות המחניקים או הקרירים — הכל אחת. כאלה כן אלה מגרים ומטלטלים אותך החוצה. ובכלל — דומה שהנך ישן, עמשי, שחמדה’לי מנדנדת ומישנת אותך בעריסה זו, במושב הקטן. לא, לא, עמשי, לא לכך נברא אדם. שם בני־-אדם מסַכנים נפשם, ואתה מתענג לך, מתנמנם, מתרפק, ונותן להם להתגולל לילות-חורף ארוכים בבוץ, בגשם, בסערות ובסכנות. זוכר הנך, עמשי, כשהיה הרוח מרעיד כל עצם, והגשם חודר ומקפיא, והבוץ מלכלך אותך ונדבק בך, ואתה מכווץ לחומה, מתאמץ להשתפך עם צבעה האפור והמעוך ועם קוצי האדמה ודשאיה, או להסתר בצל עץ ומטה אוזן מן המארב. ויש אשר רעדת לכל עלה נדף והמות מרחף עליך; ובהקשיבך צהלת סוסים או נחרתם התאמצת להבדיל בינם ולשמוע את אלו של סוסתך, של “שובֵבָה” החמודה. אח, “שובבה”, הוא גם לא שאל לשלומה היום. ולולא הזכירה ה“עַיר” דרך-אגב היה שוכחה. ולבו של עמשי הכהו. – חטאת ל“שובבה”. מכמה סכנות הוציאה אותך, כמה פעמים חֵרְפָה חייה בשבילך! לא, חמדה’לי, ילדה אינה סוסה. ילדה מסתתרת מאחוריך וסוסה מסתירה אותך ושומרה עליך. כמה ידעה “שובבה” לבלי שעוט ולבלי צהול בשעת סכנה לו, ולהפך, היתה מקימה רעש בשעה שחפצה להוליך אויבים שולל, או לרמות חברים המבקשים אותו בשעה שהוא מתחבא מהם. שובבה! מה היה מנשק את נחיריה, ואיזו פרסות היו לה, וכמה כאב לו כשפצעה את רגלה. לפעמים גם לקק,את דם פצעה. זוכר הוא כשרכב עליה פעם בלי אוכף ונדבק לגופה בלי מחיצה. איך חשה בו ואיך חש בסער דמה. הוא ידע: לא ישאר פה יותר. לא, לא — הגלילה או השומרונה — הכל אחת, אל השמירה, אל הסכנה, אל שובבה! רק לא מנוחה זו, רק לא תנומה, רק לא להרדם תחת כנפי תרנגולת. לא, חמדה’לי, הגלילה לא תלכי, שם ימרטו נוצותיך. שם עמשי שומר בלילות, ואת תהי נודדת מחדר-שומרים לחדר-שומרים, והבחורים עזי-דם ומרי-נפש. הם לא ישמרו עליך, חמדה’לי, ימצצו אותך וילכו לחפש בַּכּורות אחרות. לא, חמדה’לי, השארי פה. ישנם גם מלבד עמשי בחורים טובים, פועלים או בני אכרים או איזה בעל מלאכה יפָה. תמצאי לך פנה כלבבך, תבני לך קן, תטילי ביצים, תדגרי על אפרוחים. תהיי קצת ברוגז עם בעלך, תפחדי בחלות ילד, תתרגזי ותקלליהו בהשתובבו ובהפצעו, ותהיי אֵם ככל האמות, כאמֵך,. כאמי. אָה, אמא!

ועמשי מרגיש כי מתנמנם הוא ורעיוניו מתבלבלים כמו אד יורד עליו. חבל בכל-זאת שלא הספיק לראות נשים…את חמדה’לי הערב, אין דבר. יראנה מחר בבוקר. היא ודאי — מה? — עמשי אינו זוכר, מה רוצה קרדומי ממנו? מה העליבהו! לולא בִּיתן היה הדבר מגיע אפשר — למַה? — העלתה הלבנה בחוץ? לא – רוח שם ומטפטף גשם, — ובהקיצו מנסה עמשי להמשיך את מחשבותיו ואינו זוכר במה הפסיק. בחוץ אור חוֵר והשעה מאוחרת— קומה, עמשי, אחת, שתים! לא להתפנק. הנך שומר, עמשי, לאידיליה בא הקץ! את חמדה’לי לא ראה ולא נפרד ממנה בברכה.

ובשבתו בדיליז’נס הסגור מכל צד ליד השנים — העַיר" נשאר ליום-יומים במושבה — מרגיש עמשי עצמו עיף וכמעט מתנמנם. הוא סומך ראשו אל יתדות הדיליז’נס, ואך כל טלטול מרגיזהו וגם הוכה לא אחת בראשו. “לא ישנת, עמשי?” – שואל קרדומי. “ישנתי”, עונה עמשי בלי חמדה. — “אפשר להחנק פה. פתח את הוילונים!” מבקש הוא את העגלון. ואך יתר הנוסעים מתנגדים. שומר פה אינו יחסן, — חושב לו עמשי ולא בלי שמחה לאידו של קרדומי, שחפץ לפתוח את הוילונים להכעיס והעגלון לא תן. ומה שהוא היה הראשון שהרגיש במחנק ובחוסר-האויר — לא איכפת. לא, עמשי, אינך חבר נאמן. נתקלקלת, בחור!

— ומה תעשו ביפו?- שואל עמשי את חבריו. שואל הוא סתם ובטוח תחילה שלא יקבל תשובה, ואך מבלי משים מעמיד הוא בהם עיני ילד סקרן.

— מה נעשה? - עונה קרדומי, — מה שעשית אתה במושבה, נתמזמז. — ביתן זורק מבט רציני לצד קרדומי. — ישנה עבודה, עמשי. לא לתענוג נוסעים בימים כאלה מן הגליל.

אשה שנוסעה על הספסל לפניהם מפנה ראשה אליהם, בוחנה אותם בזה אחרי זה ופונה לעמשי: — ואני חשבתיך לפועל ככל הפועלים, ואתה שומר? – עמשי עונה בלי רצון: — כן, שומר. אני רק פועל זמני הייתי. — והוא מקלל בלבו את המשפחתיות והסקרנות של המקום הקטן, ואת בעל-הבתיות הזאת, המרשה לעצמה לפנות לאדם זר, שאין לו שום עסק עמהם.

ומוזר לעמשי רגע להרגיש עצמו נרגז. זה חדשים שלא התרגז כמעט. והאשה מוסיפה לדבר: — לנו אין צורך בשמירה חדשה, לנו יש שומר שאין דוגמתו בכל הארץ. — קרדומי נוהם מתחת לשפמו: “אתכם שומר אלהי ישמעאל”. —ו“אבוּ קישק”, — מוסיף ביתן. עמשי רוגז. הנה, הנה – יתלקחו הוכוחים הארורים. והאשה כמו מצפצפת בדברה. — ומה האושר מכם? כדאי שיהרג יהודי בעד אלומה או אשכול ענבים ויקים לנו את שכנינו לשונאים? — קרדומי אינו עונה. ביתן נכון לענות ואך עמשי מקדימהו. — טוב, גברת, תאריכו אתם ימים בשמירתכם. איננו, חס ושלום, לוטשים עין לה. יש לנו די. וסנדר חדד⁴ שלכם גם כן מת מפצעיו. — והתחיל לדבר עם ביתן על עניני יפו. הוא לא הציל מפיו דבר ואך זמן מועט לפני רדתם שמע את קרדומי אומר: —

אוהב אני מאד כשתרנגולת במקום להטיל ביצים מנפחה כרבולת וקוראה גַבְרִית – האשה היתה שוב נכונה להתפרץ, אלא שביתן קפץ מעל הדיליז’נס בלכתו ואמר: — תחכו לי, חברה, בַחַאן. אני אבוא עוד מעט. — והדיליז’נס עבר על יד השכונה החדשה והלך לו העירה. — למה לא ירדנו פה עמו? — שאל עמשי. – היה דוקא כדאי לראות את השכונה. — “איני סובל לא אותם ולא את שכונתם”, — ענה קרדומי. האשה לא הפנתה יותר את פניה. ואך ברגע רדתם שמע עמשי באמרה לשכנה: — נו, חֶברה. נשבע נחת מהם, אם נצטרך להם פעם כי ישמרונו.— “לא יזכו” – ענה השכן, יהודי בעל פנים עפורים ושתקן. ועמשי צחק.— נזכה, ר' יהודי, עוד נבוא אליכם, גם לרחובות באנו. —הם כבר רפסו ברפש חצר החאן. ובחדר הפתוח עלה כבר אד מכוסות-תה ומצלחות אוכל. — פה אפשר להשיג גם דבר-מה ערבי, – אמר להם העגלון. — אתם ודאי אוהבים כאלה. — פני עמשי אורו. וקרדומי ירק ולא ענה כלום.

 

יה.    🔗

בין עמשי וקרדומי שררה לעתים קרובות רוח רעה. ובהעדר עתה ביתן מחברתם קשה היה לעמשי לבוא עמו בדברים. הוא נסה לשוחח עם עגלונים ונוסעים ששתו תה ואכלו, וגם עם נערה של הבית, וקרדומי ישב זועף. – השד יקחהו עם סודותיו התמידיים; מי יודע כמה נחכה לו! —

עמשי נסה להרגיעו, וקרדומי לא נרגע. — הים זועף והאניה לא תבוא, ועוד שבוע נצטרך להטלטל. – אמר כמו לעצמו. – מה? — שאל עמשי תמה: - מה לכם ולאניה? התסעו לחיפה בים? — קרדומי העמיד בו עיני לגלוג: - נשתגעת? בחורף בים? — מה יש? — צחק עמשי בעיני ילד. — אדרבא, כשסוער קצת — נעים. – קרדומי הפנה פניו, העלה אש במקטרתו ולא דבר דבר.

ועמשי ישב גם קם, התהלך בחדר, יצא אל החצר וגם אל מגרש החנויות ושב. — לא נאה להשאיר את חברי יחידי, — אמר לעצמו. ואך קרדומי ישב עצום-עינים ויוסף להעלות עשן. ומי שפנה אליו זכה לקבל תשובה במלים קטועות או לא קבל תשובה כלל. ורק אם דבר מי על ים ואניות – פקח עיניו ויקשב. עמשי היה אכול סקרנות; מה להם ולאניה?

סוף-סוף בהתרוקן החדר רמז קרדומי לעמשי לשבת. “קהוה תורכית!” — קרא. וכשהוגשו שני הספלים הקטנים עם המשקה הריחני המעלה אד — נהם קרדומי מתחת לשפמו: — נדבר דברינו, עמשי. –

טוב, אדרבא, ברוך, דבר! - אמר עמשי והתאמץ להתרכז. במוחו רקדו עוד כל מיני פרורי חלומות ומחשבות של הלילה והימים שעברו. קרדומי הניח ימינו על שמאלו של עמשי, ועמשי הרגיש בתנועה זאת גם לִטוּף וגם רצון להכניע כאחד.

— לא טוב, עמשי, מצבנו רעוע, מסוכן, אנו עומדים לפני פשיטת רגל, אין לנו אנשים, עמשי.

קרדומי נשתתק רגע. הוא הסיר ידו מעל כף עמשי, קם ויעבור לאורך החדר. שפמו כמו התחדד ועיניו נהיו כדוקרות. ועמשי נבוך וענה כמגמגם: — ובכן, ברוך, הרי אנכי עמכם. אני שב. —

קרדומי מדד אותו בלגלוג קל. – ילד הנך, עמשי, עוד עשרה שומרים גם כן לא יספיקו. וחוץ מזה עֲירים אינם ושכירים נחוצים לעוֹנה.

— מה עונה פתאום? — שאל עמשי.

— קבלנו מושבת-כרמים גדולה או לא קבלנו? — שאל קרדומי. – אנו מדברים דבורים, או אוכלים שעועית קלויה?

— אל תכעס, קרדומי. הרי חדש אני עתה. איני יודע כלום. ספר ואשמע. אני נכון לעזור.

— כך, — ענה קרדומי וישב. — אם כה תדבר הנך בן-אדם. ובכן, עמשי, מצבנו מסוכן; ויודע אתה מדוע, יען נצחנו וגדלנו.

עמשי הרחיב עיניו ופער פיו. וקרדומי שם ידו שוב על כפו.

— כן, גדלנו. רבו כחותינו במקצת, ואך נצחונותינו גדלו עליהם. יש לנו לַשנה כפלים מקומות שמירה וצורך פי-שלשה בשומרים. אם לא נכפיל את כחותינו ולא נשיג סכום שכירים לעונה של שמירת הכרמים – ואבדנו.

— ימָצאו, - ענה עמשי רכות ופניו נהיו צוחקים וטובים. — יש עוד בחורים טובים בארץ. נקרא להם ויבואו.

— הנך זר, עמשי. הפועלים מחציתם נגדנו. אנו שיָכים למפלגה אחת, ולכן השניה שוטמת אותנו. לכבוש השמירה אינה מתנגדת, אדרבא, לזאת גם היא מסכימה, לוחמת לפי דבריה, ואך שומרים אינה נותנת. והפרושים שלה והצדיקים אומרים: — “השומרים פרוצים, מתנהגים כערביאים, מתחכמים בערבית ומדברים ז’רגון”. ובינתים אין לנו שומרים.—

— ומדוע לא תדברו באמת עברית תמיד? — שאל עמשי.

קרדומי קם נרגז. – אני שואל אותך: וכי זה הוא הענין? לעברית יש בתי-ספר, ידאגו לזה. לי יש שמירה וסכנות. ערבית כל עִַיר מוכרח להתלמד לדבר. אי-אפשר לא לדעת את לשון זה שהנך נשמר מפניו. וז’רגון – קודם-כל הרגל ודבור טבעי, מפלגתנו אינה מקפידה על זאת. ובכלל מהו ההבדל אם אדם מדבר כך או אחרת – העיקר שיהא בן אדם.

עמשי לא ענה. בלבו הרגיש, כי קרדומי לא צדק, ואך לא רצה להרגיזו.

—ומבין אתה: אין שומר יכול להיות פרוש. מי שהוא בעל אשה חוטא גם-כן לפרקים, ובחור מוכרח לחטוף וללקק. הנערות נדבקות בנו כזבובים בדבש, ולך גרש אותן. והאכרים כועסים. “הם מקלקלים לנו את בנותינו”.

— מוכרחים להזהר — אמר עמשי בזהירות.

—בר-נש! — רגז קרדומי. — ממי אזהר וממה? מערביאים, משודדים, מבידוים, מכדור במארב או מנערה טפשה? אתה בא נרגז, עיֵף, רעב, צמא, ואינך יודע במה להתחיל. ופתאום זו באה: הרכיבני על סוסתך! טפשה. הסוסה עיפה, צריכה לעמוד על אבוסה קצת – ולך הרכֵב אותה. היפלא אם אתה עונה לה בגסות: “היי לי את לסוסה” — והיא גם לא נעלבת, צוחקת ומפצירה שארכיבנה. נו, בליל-לבנה שקט אני מרכיבה ולוקח ממנה אחרי-כן את המגיע לי.

— כן, — אמר עמשי: — זה מובן; אבל אם לא נזהר?

— אנו נזהרים די. בבנות אכרים אנו נזהרים. פה אין חכמות. תכשל – תוכרח לקחת עול על צוארך. אבל באחרות אי-אפשר להזהר. והמפלגה רוגזת דוקא בעד האחרות, רכושה שלה. הרי היא אפיטרופוס לצניעות, לצדקות, ומי בלתה?

עמשי העמיד עינים בקרדומי, מחכה להמשך הדברים.

—אנו, חביבי, לא “ציונים” ולא צדיקים — אנו שומרים, לא לדאוג ללשון-קודש באנו ולא להטיף לאידיאלים. אנו בחרנו את הפנה הכי קשה, את פנת הכבוד להיות שומרים. גם מחשבות ביתן הרחוקות על צבא, מורדים — זה לא עסקי. אני יודע את עבודתי. לשאר ידאגו המורים, הציונים, המפלגות ובעלי הפנטסיות. איני גם מיכל הלפרין, ומקדשי הנוצרים והמושלמים מענינים אותי כשלג של רוסיה. ואת בית-המקדש יבנה המשיח. אני שומר.

—וכי אי-אפשר להיות שומר עברי? – הפליט עמשי כמו בלחש. — הנה אני מדבר עברית.

— אתה בן-הארץ, אתה למדת בבית-ספר, אתה צריך להתאמץ לדבר בלשון אחרת, ואנו זרים. כשאנו מתאמצים לשמור אין בנו כח, אין לנו גם פנאי לחשוב על התאמצות אחרת. אני ישן על המוזֶר שלי ועלול בכל רגע לקבל את כדורו מתחתי. כמה מאתנו נפלו בידי הערביאים וכמה מרוגז, ממחלות, מסבה בלתי ידועה ומכדורים שלהם עצמם, מאי-זהירות; וכל זה מתוך רוגז. ועוד ירגיזונו יום-יום האכרים בטענות: “סוסתך אכלה בגורן, בקמה, בחציר”. אני אומר לו: כתוב: “לא תחסום סוס בשמרו” או לא כתוב? והוא צוחק: כתוב: תרומות ומעשרות, שמיטות ויובלות — ומי מתחשב בהם? אפילו לא פתח-תקוה הצדקנית. וכתוב “לא תבערו אש” — ואתם מעשנים בשבת ומבשלים תה. מה לנו ולכתוב? אני רוצה שתשמרו על כל שבולת ועֵנב. ובההרג אחד מאתנו או בהפצעו – מתרגז הוא: “בשביל אלומה או אשכול, פוי! יגנוב שלשה אשכלות ושתי אלומות, רק שלא יהרג יהודי”. ובכן אנו האחראים ולא הם.

— גורלנו הוא, ברוך, — ענה עמשי עצוב.

— גורלנו, כן. — איני מתאונן. עוד לא תניתי לאכר את צרותינו, עמשי, ולא למנהיג המפלגה אויבתנו. אבל גם אלה של מפלגתנו אינם יודעים להגן עלינו כראוי. כשהם באים אלינו — אדרבא. מדברים ז’רגון, מתחכמים בחכמות ערביות, ופלוני, אתה יודע למי אני מתכון, יודע לשלוח ידיו למקום שלא צריך, ולא רק ידיו, ממש כה“גֶ’דָע” (גבור) שבנו. ואחרי-כן בועידות, בשעות קטרוגים הם מצטדקים: “כן, — אמנם”, — ומטיפים לנו זהירות.

— נהיה מפלגה לעצמנו; ובכלל מפלגה למה? — הפליט עמשי.

— לא טוב להיות בודדים, — ענה קרדומי. – כשנהיה לעצמנו יאכלונו שתיהן. אין זה דרך. אבל נטיתי מן המסילה. העיקר הוא: בני-אדם! מי יתן לנו בני-אדם? איזו עשרים-שלשים שומרים ו“עֲִירים” וכמאה בשביל העונה ונצלנו. ואני רואה מקסימום15 —10 מהראשונים, ו־ 20 — 40 מהאחרונים. ואם יציעו לנו באביב ובקיץ עוד שתים-שלש מושבות — אבדנו. לא נקבל — נהיה לצחוק, נקבל — נפשוט את הרגל.

—נאמר להן שתסדרנה שמירה לעצמן, — נסה עמשי להעיר.

קרדומי הניף ידו בתנועת בוז וכעס כאחד. – כאחד הילדים תדבר. שמירה עצמית? יש כבר אחת כזאת לבני אום-ג’וני⁵, ודוקא במקום הכי מסוכן, בעבר הירדן, תן לאחרים לעשות כך — ונהיה מיותרים בעיני הכל! מה אתה שח? לשם מה כל קרבנותינו?

—נכשלתי, סלח, ברוך! – דבר עמשי רתת ובעיניו כמעט עמדו דמעות.

— ולשם זה באנו עתה ליהודה, עמשי, — הסיח קרדומי את השיחה לצד אחר. הוא היה עתה במצב-רוח מתון ושלט בעצמו. ואך להשהות עצמו ליד הרעיון “הנתעב” של שמירה-עצמית לא רצה. —יש לנו תקוה לקבל שנים-עשר “חברה” מחוץ-לארץ, ילדים כדבעי, ואנו נבחר מהם. מי שיסכון ל“עֲיר” - יהי “עֲיר”, ומי שלא יסכון יעבוד בעונה. וחוץ מזה נחוץ לזרוק פה עין בין פועלי החולות. יש בהם בנדיטים ממדרגה ראשונה.

— היו לנו כבר די עסקים עם בנדיטים. לא אחפוץ באלה, — דחה עמשי את דבריו.

—תחפוץ או לא תחפוץ – הם נחוצים. אחרים לא תשיג. יש גם תלמידים אחדים בגימנסיה, ילדים שדים שיכנסו בירחי-החופש לעונה, ואחד או שנים גם ישארו. צריך גם לראות בירושלים בין הגורג’ים והאחרים. מוכרחים להשיג מאה ועשרים איש. ביתן היום אופטימיסט ומחר תולש את שערותיו. נחוצים פה אגיטטורים ביהודה למשוך “חברה” אלינו, וגם צריך לפוצץ את חברת-הצדיקים, את המפלגה הנבזה.

— אינה נבזה, ברוך. פועליהם הם הכי מצוינים ומסורים, והמושב הקטן שלהם — ברכה, — הגן עמשי.

— אל תהא בטלן. יהא מה שיהא. בשבילי, בשבילנו נבזים הם. אנחנו נשָרש אותם מן הארץ. תראה. לא נשתוק.

עמשי התאנח: — ולהתאמצות זו יש לך זמן, ברוך, על מלחמות אלו תחשוב. לא, ברוך, אני לא אלחם. נמצא דרך לשלום, ברוך.

— עם אלה? — קרדומי ירק כמעט עד לתקרה. – אני שונא אותם, אני מבזה אותם, תולעים הם, פרעושים, זוחלים, עבדים! יחזיקו אקדח, יעמדו בסכנה, יקריבו קרבנות! בריות גדולות, פלחים! יש במה להתגאות.

— אינך צודק, ברוך, —- ענה עמשי אחרי שתיקה קצרה: — אתה בעצמך דברת על שמירת אום-ג’וני, וכי המקום מסוכן הוא מאד.

— מסוכן? מי אמר? מקום אפסי, סמרטוטי, קל, ילד יוכל לשמרו. אין מה לדבר עמך, עמשי. כמוך כמוהם. בן-הארץ, בעל לשון-קודש. לך, היה פלח! אין לך מה לעשות בינינו.

עמשי צחק, וצחוקו הרגיז את קרדומי עוד יותר. ואך כשהגיע קרדומי למרום כעסו, נשתתק כדרכו תמיד במקרים כאלה. הוא התרחק אל חלון ויבט אל המגרש. אחר העלה אש במקטרתו. ופתאום הרגיש את מגע עמשי בכתפו.

— אל תכעס, ברוך, אתה סותר עצמך בכעסך, אינך שומע את דבריך. בשעה שקטה נשוב נדבר ונמצא מוצא. ובחורים ימצאו, ואך ילדים מחוץ-לארץ לא צריך לקבל ישר מן האניה לשמירה. סכנה היא, ברוך.

חמת קרדומי שככה ממגעו המלטף: — סכנה? אין דבר, עמשי, קרבן פחות או יותר — אינו בא בחשבון. אלה היודעים את הארץ פחדנים הם, מוגי-לב. אנו מוכרחים לקחת מן החדשים, ביתן אמר לי זאת ואני מסכים. אין דרך. יש לך מוצא אחר? אדרבא!

לב עמשי רך במקצת: — אמנם אין הסכנה גדולה כל כך, כמו שאנו רגילים לנפחה, ובכל-זאת לבי מהסס:ילדים! ולתת נשק בידי אלה? או התשאירם בלי מחסה? לא, אסור לקחת אותם.

הם לא ראו בצעוד ביתן על המפתן. הוא שמע את דבריהם האחרונים בהכנסו. — יש כוס תה, חברה? – שאל. — רצתי ככלב. גם לא אכלתי.

— גם אנו לא אכלנו, — הפליט בקול נוזף קרדומי – איפה היית? מסתובב אתה, וכיסיך מלאים סודות, ואנו כילדים מחכים לאשר יביא אבא. איננו ילדים, ביתן, ואתה אינך ראש, רק חבר, ביתן. —

—פה איני שומר, הזהר בלשונך, ברוך. פה אני אדם ציבילי, עסקן סתם, מסתובב. ובנוגע לילדים — עליך יהיה לחנכם, עמשי, אתה תשאר ביהודה. לגליל לא נסחבם. אחר הפסח יעברו לשמירת שקדים, והנה כבר פורים, הלואי יספיקו בחודש להתלמד קצת. וצריך יהי גם לבחור מהם עֲירים". מבין אתה, עמשי?

—איני מבין, — ענה עמשי ברוגז. דברי ביתן וכרכוריו והשתמטותו מתשובה הרגיזוהו.

— מה יש פה לא להבין? — התרגז ביתן. — יש משמעת או לא? אני מצוה עליך לקבל את הילדים וללמדם.

— עוד לא באו, ביתן, — קרא קרדומי מפנתו. — אל תחוגג ואל תריב.

ועמשי הוסיף להתרגז. הוא לא יקבל ילדים מן האניה. — זה חטא. בעד כל קרבן נהיה אנו אחראים, איך נוכל לאמר: “ידינו לא שפכו את הדם הזה”? הם אינם יודעים סכנה מה היא. להם זו אבנטורה סתם, מעשה-ילדות. וכשיפול אחד או שני, מה נאמר להם? וממי נקבלם? הלא אין אלה בני-אדם מבוגרים?

ביתן הניע כתפיו: — בעל-מוסר! אין כלום, תקבלם, יצוו ותקבלם. רק בלי פילוסופיה. בלי חכמות של פתח-תקוה והמפלגה הברוכה, הצדקנית.

עמשי עבר נרגז את החדר. הוא רכס את מעילו וישם את גלימתו על כתפיו. — דע לך, ביתן, — אמר: — כל הדברים הם לחנם. איני רוצה לדעת שום צוויים. אני ילדים מן האניה לא אקבל. ומשמעת ישנה עוד אחת – זו של מצפוני. ועוד איני יודע מי לא ישמע. נקרא לאספה כללית ואני ארצה את השקפתי ומאוני.

— ואם נחליט שעליך לקבל? — שאל קרדומי והעמיד בו את שפמו.

— אז, אז אשאל אחר-כך את מצפוני — אתישב, אראה — ענה עמשי.

—מצפונך הוא אידיוט, — זרק לו ביתן וקרדומי פרץ בצחוק וכמעט התגלגל על הרצפה. הנערה יצאה מן המטבח ועמדה והסתכלה מבוהלת.

— אל תביטי כה, יפהפיה, – צבט ביתן את לחיה. — איננו הורגים איש אחיו. בחורים טובים אנו ונערות יפות נאהב. יש מה לאכול, חביבה? – העמיד בה עיני חתול.

—יש. מה הוא רוצה?

— אותך אני רוצה. וגם בשר וקציצה ושכר וכל טוב.

כל זה יותן לו — ואני? – קדחת! — אמרה הנערה ושבה אל המטבח. ביתן רצה לרדוף אחריה, ואך בפנים עמדה אמה.

• ואתה, עמשי, שב ונאכל. כשתאכל תחכם. — ואך עמשי עמד כבר מעבר לסף. – נתראה בשכונה, — אמר, — עתה איני יכול לדבר. — והוא נעלם בטרם הספיק ביתן לקפוץ אחריו.

— תן לו ללכת, הוא ישוב. השתגע וישתפה, — אמר קרדומי; ואך ביתן לא נרגע. השטן מרקד בינינו. הייתי בין פועלי החול. כְּנוּפְיָה! אף אחד לא ילך. אפשר להשתגע, ברוך. — וביתן כמעט תלש שערותיו. וקרדומי פחד פן יטיח ראשו אל הקיר, כדרכו במקרי-יאוש. ואך הנערה שבה ושמה על השולחן סלט ובשר. ולמראה אלה ולצחוק הנערה נרגע ביתן והוא וקרדומי ישבו לאכול.

—ואיה השלישי? — שאלה הנערה.

—הובילוהו לבית המשוגעים, — ענה ביתן. — אנו נאכל את חלקו, הביאי. — וחלקו של עמשי נאכל באמת על ידי השנים, שהיו רעבים כזאבים בחורף.

 

יו.    🔗

בערב נקרה עמשי לשיחה אינטימית של חוג קטן על-דבר התאזרחות עותומנית. הנואם הראשי, עסקן לא-רשמי, דבר בפתוס גדול עד להתלהבות, כאילו בהתאזרחות תלויה הגאולה. “הוא עצמו לא יתאזרח, ולכן מתלהב הוא”, — לחש לעמשי שכנו היושב על ידו. ככלותו לדבר השתלטה שתיקה שעה ארוכה, כמו איש לא רצה להתוכח. סוף-סוף הביע אחד הצעירים איזו פקפוקים. אחריו יצא אחד בברורים, דבר בעד וכנגד, והנאספים שמעו מפיו את כל אשר ידעו קודם. ושוב התלהב אחד, מאלה המתלהבים לכל דבר ואחד יצא וישפוך מים קרים על ראשי כולם.— הרי נצטרך ללכת לצבא, – צעק הוא חמס: — אנשים ברחו מחיל אדום, ועתה נבוא לחיל ישמעאל. – “אנו לא ברחנו משום צבא, אנו עלינו אל הארץ”, — ענה לו בחשיבות ובקול מונה מטבעות כבדות שכנו של הנואם הראשי. – באנו אל הארץ, ואך גם ברחנו משם, ורבים מאתנו מן הצבא, או מן המלחמה. מי רצה ללכת למנדז’וריה או לפורט-ארטור — ירים את ידו. למה נצטבע? נביט נא גלוי איש אל עיני חברו. – פרץ וכוח צדדי לא־פורה. —ופתאום נשמע קול של זר, שחוץ מאחד-שנים מן הנאספים לא הכיר אותו איש: — ומדוע לא נלך אל חיל עותומניה? האפשר לזכויות אזרחים בלי חובות? — כל העינים נטו אליו. ננעצו בו מבטי תמהון, לעג ואך גם של הפתעה והתפעלות. — צחוק! - שטות! — נכון! – צָדק! – הפסיקו הקולות זה את זה. והוכוחים נמשכו. יצא עוד אחד והביע פקפוקים במרירות ובצער. — “זה יתאזרח!” — לחש שכנו של עמשי. ועמשי הקשיב לדבריו בתשומת-לב כבדה. המדבר אמר: - בתורכיה אין משפט. ה“חוֹרִיָה” (החרוּת) לא מלאה את תקוותינו, כי אם הכזיבתן. אותו השוחד, אותה ההפקרות, אותה הבערות, אותו הלכלוך. אנו חיים בחסדי הקונסולים, יפקירונו יום אחד — והיינו כיהודי דמשק, כתימנים. הערביאים ירמסו אותנו. אנו חיים בין פראים. ואיך אפשר לנו, — שבכל-זאת באנו מאירופה, — לעבוד בצבאם, בלכלוך, באי-ההיגינה, ברעב, ללבוש קרעים, לסבול התעללות? ינסה נא השואל הקודם ללכת לצבא — הדובר חפש בעיניו את השואל, וכל העינים פנו אחריו.— ופתאום הפסיק קול את הדממה שקמה רגע: — אני אלך.

דברתי ואקיֵמה". — ודומית-מות קמה בחדר. — אם אתה תלך לצבא אז אני אתאזרח,

• אמר המדבר. ועמשי לא הרבה דברים. “תוכל להיות בטוח. אני עותומני, ועלי ללכת לצבא וּבֶדֶל (כופר) אין לי לשלם. מבין אתה?” הדברים הפשוטים והישרים פעלו את פעולתם. ואחד שלעג לו תחילה אמר: אם כך, מבין אני; אלא שתברח או תרכוש לך תעודה מזויפת". – אני לא אברח; אני שומר, — ענה עמשי. והוכוח נתקלקל במקצת. קודם היה זה וכוח יפואי רגיל, לשם “יגדיל תורה ויאדיר”. עתה נעשה הענין רציני. אחדים התחמקו בחשאי מן החדר. אחרים נמנעו מדבר. בין המתחמקים היה גם הנואם הראשי המתלהב. הוא הצטדק בפני שכנו: קוראים לו לישיבה חשובה.

תמשיכו. הרי ממילא לא תחליטו מאומה לא היום וגם לא בעוד שלשה חדשים. - ואם נחליט?" – נשמע לוחש מאחוריו. ישב שם בחור בעל עינים פקחיות-ליצניות,שלא ידע בעצמו אם בא ללגלג, או להחליט באמת מתוך “הומור של תלינים” וגם לקיים. — אתה לא תחליט, — ענה לו הנואם הראשי. – מכיר אני את גבורינו. — ואני את נואמינו המתלהבים", – ענה הלץ. והשומעים צחקו,איש בתוך שניו. להרגיז את הנואם הראשי לא חפץ איש.

ובצאתם נטפל הלץ אל עמשי. — אי, בחור חביב, — אמר, — וכי באמת יש שוטה כזה שילך להיות חיל תורכי? בנאמנות, לוּ היה כזה הייתי לו לנושא-כלים. “ישנם בחורים ספרדים שהלכו לצבא”, — ענה עמשי, — ספרדים הם ענין אחר, — ענה יהודי שלישי. — הם כערבים, כתורכים. — “גם בשר ספרדים בשר הוא ודמם – “דם”, — ענה עמשי, — ובשרם בשרנו ודמם דמנו. אל נתנפח. אפשר שהם בני הגבירות ואנו בני משפחות. לכל הפחות לפני ארבע מאות שנה, לפני הגירוש שלהם חשבו כך”. — הערב היה שקט ונוח. הגשם פסק. הטיול בחול ועל המדרכות נעם. עמשי שמח על אי-היות חבריו השומרים עמו. ידי ההשגחה העליונה נהלוהו, כונו צעדיו אל המקום הנכון. עתה יש לו הזדמנות להשתמט מחבריו, להשתחרר מהם. עליו יהי ללכת לצבא. נגד זה לא יפעלו כלום, ואז יפטר מחנוך ילדים נתעב זה ומיתר הצרות. — ואם ישלמו בדל (כופר) בעדך? ואם נחוץ הנך להם ואינם יכולים לותר עליך? עוד מעט ודאי יפגש עמהם; הם לא יתנו לו להפרד בלי ברור דברים, אי אפשר שיתנו. ולבו בקרבו גם לא השלים עם הרעיון שלא להפגש; זה יהיה עלבון. מילא, יהי מה שיהי. הוא על חובתו האזרחית לא יוַתר, זוהי חשובה כשמירה. אנו מחויבים לעבוד בצבא, זו תוביל אל משטרה, אל פקידות, אל עבודה אצל הממשלה ואל שווי-זכויות גמור. הממשלה תלמד להכירנו, התורכים – להוקירנו, ומי יודע אם לא על ידי אמון זה יכירו גם בצדקת שאיפתנו. והדמיון של עמשי רחף כבר במרומים כדרכו לכל התעוררות רעיון חדש. את חבריו לא פגש הערב; ומוזר: — כמעט לא הצטער.

למחר היה עמשי עד למאורע מחריד ורב-כונוֹת. מתוך אי-רצון בלב להפגש עם חבריו התהלך מן הבוקר בחוצות יפו הערבית ובסימטותיה. הים עוד סער, עננים רדפו איש את אחיו, האניות לא נגשו אל העיר; ועמשי הרגיע עצמו: — הילדים לא יבואו עוד. — ופתאום הגיעו לאזניו צריחות משונות. הוא מהר לקול הצריחות וירא המון אדם רץ; לפני המחנה קפצו בקפיצות פראיות בני-אדם פרועי שער, קרועי-בגדים ויחפים. מי שהוא תופף, השני חצצר או צפצף, ואחד גם נופף חרב מלוכלכה בדם. ובין הקהל צרחו ילדים ונשים יבבו בגרונותיהן. ובאמצע סחבו שני ערביאים בחבל גוף פצוע, מרוסק, רטוש ושותת-דם, אשר השאיר אחריו עקבות-דם על מרצפת הרחוב. התמלטו כל מיני קללות. אחדים נגשו ובעטו במת ברגליהם, אחדים ירקו בו. מתוך הקללות נשמעו לעמשי כאילו מזכירים גם את המלה “יהוד”. עמשי נגרר עם הקהל. היה בו משהו ממראה שוטר צ’רקסי, והאנשים לא שמו אליו לב. ההלויה המשונה הזאת עברה ברחוב רחב, שוקי. מן החנויות קמו אנשים יושבים כפופים על הקוֹרן והצטרפו אל האורחה. ילדי השוק הפרועים הרימו צהלות וצריחות. יהודים אחדים, שהביטו תחילה בסקרנות — השתמטו מבוהלים לצדדים. ורק נערה יהודיה, זרה כנראה, שלא תפסה את הענין, נגררה אחרי הרצים כשעיניה רגע לוהטות בסקרנות ורגע זורקות חימה. עמשי תפס תיכף את הענין: גאולת-דם. הנערה הרגישה פתאום בו. היא שאלה בקול חנוק: איפה המשטרה, ומדוע נותנים להתעלל ככה במת? עמשי רמז לה לשתוק ולהתחמק הצדה. שוטרים עברו, הביטו וצחקו. רק אחד מהם פנה פתאום אל הסוחבים ואמר: — מהרו! אנו איננו רואים, ואך יכול לעבור קונסול. – ולעמשי נתברר פתאום: ההרוג הוא יהודי. והיה רצון לשתות את כוס התרעלה עד תומה, ואך בלכתו לאטו התרחק הקהל ממנו ונעלם באחת הסימטות. ופתאום נמצא בשורה ישרה עם אחד העוברים, אדם באמצע שנוֹתיו, מסורבל קצת, חבוש תרבוש: סוחר יהודי, ספרדי. ועמשי עמד פתאום ואחז מבלי משים ביד העובר. ההוא נטה עכשו לסימטה צדדית שקטה וכמו משך את עמשי אחריו. — חשבתיך לצ’רקסי, — אמר לו בערבית— ורק אחרי-כן הכרתי בך אחד מאחינו. שם בשוק סכנה לדבר. והסוחר עבר אל ההרוג: — בעצם בזוי ושנוא היה עלינו, על הקהלה הספרדית. יושב היה בבתי-הקהוה עם גויים רשעים, משחק בקלפים וודאי גם אוכל ממאכליהם והולך עמהם לזונות. אלא שלראות חרפת-ישראל זו ולשתוק — “תוכחה” היא.

בשביל ישראל אין דין ואין משפט ואין „חוּריה".

עמשי העיר: — הרי גם לאחיהם הם עושים כך–?

— ודאי, — אמר הספרדי. — לפני שנה סחבו כך גם בידוי מודח משבטו וזרקוהו אל הים. גם את זה יזרקו, ואפשר לא יובא לקבר ישראל. לבידוי לא היה כופר לשלם, ומפני גואל-דם לא יראו. אנו דוקא היינו משלמים כופר, ישראל אף-על-פי-כן, אלא שצוררים מצאו מקום לבזותנו, ודוקא אחרי ה“חוריה”, למען הראות לנו כי יהודים אתם, בני-־כלבים וּוְלַד-אִל-מַיִת, ואין לפחד מפני נקמתכם. הוא התקוטט עם ערבי בהיותו שכור, והרג אותו וברח. למחר חפשוהו ערביאים, תפשוהו וכפתוהו ומסרוהו לאחי הנרצח לנקום בו. התעללו בו בחיים ובמות, ראית את גופו. אמרנו לשוטרים: מסרוהו למשפט! — ולעגו לנו. קונסול אין לו. מסכן, בן מדינה מושלמית היה, ודינו כדין עותומני, כלומר, לית דין ולית דיָן".

—ולא נמצא בממשלה איש שידרוש משפט? – שאל עמשי.

היהודי צחק מרירות: — מי ידרוש? הממשלה הרוממה היא ממשלת חסד ואוהבת ישראל, ומשרתיה רשעים, יודעים רק שוחד וגזל. היש לך יהודי שופט או שוטר או קימקם? יהודים הם סוחרים, מורים, חכּימים (רופאים) ו“חכמים” (לומדי תורה) ובממשלה — מושלמים ובעיקר נוצרים. ומי שאין לו קונסול הוא הפקר, ואם חס ושלום תבטלנה הקפיטולציות נצטרך כולנו לברוח. כי איפה יהודי רב ריבנו ודן דיננו?

הם התהלכו בסימטה קרובה לים. השמש הופיעה עוד קודם, בעצם המעשה, לרגעים מתוך העננים, דבר שנראה לעמשי מרגיז ומעליב אז. ירק-עצים הבהיק מרוחץ ומצוחצח. החול הבריק מרובץ וכבוש. ונפש עמשי התהלכה בין מחשך ואורות. על עורו כמו זחלו נחשים, ואך ארסם כבר ניטל. לא לחנם בא כל זה, וכאילו יד ההשגחה העליונה ירדה להראות לו כי בחר בדרך-אמת. ולפניו מרצדים כבר שמים חדשים וארץ חדשה.

 

יז.    🔗

בבית-העם בירושלים ישבו באחד הערבים פועלים, צעירים סתם, תופרות וגם עלמה “אינטליגנטית” והתוכחו. בחדר-הקריאה התמרמרו קוראי-העתונים על שמפריעים להם, ואך חיים, הגדול בצעקנים, ענה על ההתמרמרות קשות: — בית-עם אינו בית-מקרא. פה יש גם מזנון ואולם שגם רוקדים בו. אחפוץ – אצא ברקוד, ומה תעשו לי? הפריעוני-נא, אדרבא. בבית-העם הכל מותר.— גועל נפש! — צעק אחרי-כן חיים זה: — אי-אפשר לסבול יותר. הפועל הוא כלב בעיניהם. כל אחד עושה בו כחפצו, והוא שותק. ומה שאתם אומרים: אופניהימר – הבל הבלים. מה יעזרנו זה? אתם תמיד באילוזיה חדשה. שלשום — עין-גנים, אתמול — לוד, היום — כנרת ומחר — אופנהימר עם הקואופרציה שלו. אין לכל אלה שום ערך. אין מקום להפועל בארץ-ישראל. באנו להעשות לפרוליטרים — ואי-אפשר להתחרות בערבי; בארץ-ישראל יש מקום רק לפקידים ולמורים, וְדי! יחד עם שפת-האם מגרשים הם גם את הפרוליטריון.

— ואני אומר, —ענה עוד בחור, — את הפועל אפשר יגרשו — ואת הז’רגון לא יגרשו. הנה אני מדבר ז’רגון דוקא להכעיסם ומה יעשו לי? איני מפחד משום שוביניזמוס שלהם.

—אינך מבין! — ענה לו חיים. — נסה נא לנאום בבית-העם בלשון שלנו, או להציג בה חזיון, ואפילו בקלוב-הפועלים, נסה נא, שוטה שבעולם — לא יתנו לך. גם הפועלים לא יתנו. אבל מה יעשו עם העברית שלהם אם העם לא יבוא? – והוא לא יבוא, תראה. העם לא ילך לדלות זו, לפלשתינה הישמעאלית. אלא, אם תרצה להגיד מלה אמתית – גם בה“אחדות” שלנו לא יתנו לך.

ובפנה אחרת ספר יצחק, מי שהיה פוֹעל במושבות, מעשה כזה לחברו: — באו לקחת שומרים מיהודה. שם בגליל מרעישים עולמות: “השומר”, “השומר” ואין שומר, “החורש” – ואין חורש. צריך היה שייסדו גם חברת,“הזורע”, כי זורעים יהודים ודאי אין.

— איך זה? — שאל פועל יושב מן הצד, — הרי בתִמנָת, מושבת-הפלחה, האכרים ודאי זורעים בעצמם.

יצחק פרץ בצחוק: — חי, חי, חי, התמנתים! מן החוָה ג. הסמוכה להם בא פועל לבקש אכר שיבוא לזרוע אצלם. הלך ודפק על כל הדלתות. שואל הוא אכר אחד: כמה, למשל, זורע אתה שומשום להקטר? (הפקיד בג. מדבר בלשון הקטרים.) והאכר עונה: הערבי שלי זורע כך וכך. וכן ענו כולם: “הערבי שלי”. אחרי רוב חפושים נמצא אחד שלקח על עצמו את העבודה, ואחרי כל לא ידע לזרוע, אף כי קבל 4—5 פרנקים ליום.

— ומה יהי הסוף? — שאל חברו של יצחק.

— וכי יודע אני? – נענה לו יצחק, - וכי אפשר לשער את כל הרקבון? באים הם, אלה שמן השומר", ומתלחשים. קרב אתה אליהם: סודות! היתה גם אגודת “עבודה” עם קונספירציה, וזו ברוך-השם כבר בטלה. ואיזו גסות בשומרים אלה? אין אני קנאי קיצוני לעברית, אבל אצלם זה פרינציפ, להיות גסים ופראים. צריך לדבר או ז’רגונית או ערבית גרועה, מתמחים בהבעת “אין אל דינָךְּ”! (קללה ערבית בדת המקולל.) בכל צלצולה. וצריך גם-כן לחקות את השומרים הגויים. הם שודדים מתנפלים על עוברי-דרכים וגוזלים עדר — ועלינו להיות גבורים כמותם, — וסוף-סוף מי יודע מה שיצא מזה. עוד מעט והיו לנו גונבי-סוסים ושודדים לשם אידיאל, כמו שהיה ברוסיה.

אך, הרי זה סוף הכל? הלא ברוסיה טבעה הריבולוציה ברפש זה. כן, כן, חביבי, לא רק בדם הטביעוה, כי גם מעצמה טבעה, ברפש.

—כל אלה הדבורים הם דבות, — ענה פועל שעבר על ידם ועמד והקשיב. — הוא היה כבר איזה זמן בגליל: — נקל לקטרג, ואיך אפשר לשכוח את הקרבנות?

יצחק התרגז:— אל נא יחללו אלה את שם הקרבנות הקדושים! אלה שהנם שומרים באמת – מקריבים את נפשם, שומרים פשוטים הם בלי פוליטיקה, בלי חכמות. נכנסים אל השמירה, ממלאים חובתם, וְדי. ואל האש מעמידים אותם. אני מדבר על המנהיגים והאדיוטנטים שלהם, אלה המתרוצצים על סוסות יקרות במוֹקַיִם מבריקים, אלה הם שמהפכים את הדבר הקדוש לעסק של שנוררות. זהו אסוננו! — קפץ הוא פתאום לצד אחר: מכיון שמתחדש איזה דבר בארץ החלוקה – הריהו תיכף נהפך לענין של פשיטת-יד, ראה! כל אלה שבאו ירושלימה מלאי-אידיאלים — מה הם עכשו? נשקעו בזוהמה זו, בחלוקה, עתיקה אם מודרנית — הכל אחת. שמחים הם על כל בית חדש, על “זכרון-משה”⁶, על הגימנסיה בלי תלמידים, על “בית העם”, שאין נשף עובר בו בלי סקנדל של איזה שכור, על העתונות הצהובה, על בית-הספר הגרמני, שלומדים בו גם עברית, ועל הבנות החובשות כובעים יפים. נכנסים הם לעבוד במוסדי-חלוקה של גנבה וגזילה — למען חדשם, כביכול, ואחר-כן נהיים לפקידים אמתים של אלה. שוכחים בכלל כי בעצם קיומנו כולו הוא על חלוקה שלהם או שלנו.

—ומה לעשות? — שאל חברו של יצחק. הגלילי התאנח והעמיד בו גם כן מבטו.

ופתאום נשמעה קריאה מהחדר השני:— עמשי! ובחורים ונערות פרצו אל הפתח. עמשי? וקריאות: עמשי! עמשי! נשמעו מכל צד. — עמשי? איזה עמשי? מי זה עמשי? פועל? העגלון? השומר? אפשר זה שהיה מורה?

— עמשי! וכי מי אינו מכיר את עמשי? — רגז בחור שגמע את התה שלו מבלי זוז.

והשאון לא פסק. בימי היאוש ההם היה כל אורח שבא מאיזו פנה מעורר איזה נים, כמובן, רק לרגע, וגם בוא עמשי עורר מה. – אינך יודע את עמשי? — הרי זה סמל פשטות-הנפש, הולך לכל אשר יקראוהו, עובד, שומר – ובחור משלנו! — ואם בא עמשי ירושלימה, סימן שהביא עמו דבר-מה. עמשי לא יבוא לחנם. — וכולם התגודדו סביב עמשי, חיים וחברו, הגלילי, וגם יצחק; והנערות סבבוהו מקרוב ומרחוק ומדדוהו ובחנוהו מכל צד.

—מה נשמע בגליל, עמשי? — שאל יצחק, וקולו התגבר על יתר הקולות.

עמשי, שהתבלבל מכל התנועה והקולות ושעיניו תעו עתה על פני כל וידיו עברו מכף לכף – היה חביב ומצחיק כאחד. מעין מבוכה ובישנות התרוצצו בפניו. הוא לא הבחין במדַבר וענה בגמגום: — כך, עובדים; ואצלכם?

חיים כבר החזיק בו: בן-מפלגתו. – תלך אל בן-עוזי? — והוא דחף בצד ובכתף למען קחתו לרשותו.מסביב נשמעו תרעומות: — “תן לו לנוח, לשתות כוס-תה. יספר מה, נשמע כולנו”. באמת תן לשמוע, נדע למה בא עמשי ומה הביא עמו – קרא אחד ממבקרי בית-העם התמידיים, בחור עסקן רחב-גרם.

עמשי השתמט מכל הידים האוחזות בו ונפל לידים חדשות: — לא כלום, ככה, באתי לירושלים, יש איזו דברים לסדר, כך, לא חשוב, – והבחור הגבוה כאילו התכוץ פתאום בתוך צניעותו.

ואחרי איזה רגעים, כשאחדים נסתלקו ואחדים ישבו איש עם חבריו לתוך פנתו, וחיים נתיאש מהביאו אל בן-עוזי, ורץ להביא את בן-עוזי אליו, שאל יצחק את עמשי בקול סודי במקצת: — ובאמת, עמשי, למה באת?ישנה איזו צרה? לבי חרד.

עמשי הביט אליו בעיניו הפשוטות והתמימות עתה: — אני, — ענה וצל קל חלף על פניו: — באתי לעמוד לצבא. — וכמו חפץ לפתור את כל החידה בבת-אחת ולשים קץ לשאלות שתבאנה הוסיף בצחוק קל: — אבי הוא עותומני זה שנים רבות.

ובחור קטן שעמד לידם נתחמק ורחף בחדר מזוית לזוית. הדבורים נשתתקו, הוכוחים נפסקו, ועל כל פנים שכן דבר-מה סקרני וכובד-ראש כאחד. עמשי ישב שקט ושלו כדרכו. ולאלה שקרבו אליו ושאלו האמת הדבר – ענה בנחת: — אבי הוא עותומני, ואני, בנו, מחויב ללכת לצבא.

 

יח    🔗

עמשי טייל ביום השלישי לבואו בחוצות ירושלים. לפני חמש שנים עלה הנה לרגל, אלא שצעיר היה אז מתפוש את העיר המוזרה ודרכי חייה. עתה בעברו עם יצחק, מכרו משכבר, סביב החומה — התחיל משיג קצת ממה שעיניו רואות.

היה יום קריר, רוח רטובה נשבה, והשמים מתעננים. וכל שעה קלה משנה האויר מראהו וטיבו. הנה התגבש עב והחומה וההרים כמו זועמים, ורגע הופיעה השמש והעיר כמו הצהילה פניה.

— מנבאים כי ירד שלג לפנות ערב, — אמר יצחק בפנותו אל עמשי: — הראית מימיך שלג ממש? מקרוב?המששתו? –

— ראיתיו על החרמון, וגם מששתיו בהרים. ואך לא הרבה.

יצחק התחיל מספר על-דבר החורף ברוסיה, על השלג, הקרח, עגלות-החורף, על החליקה בנעלי-שלג, ועל האביב הצפוני, בימים שמי הנהרות מתפרצים מתחת לקרח ובוקעים להם דרך, ועל גושי הקרח ספר, בהדחפם בזרם ובפוצצם ובהחריבם איש אחיו. עמשי שמע ושתק.

הם נכנסו לעיר הישנה. החיים המוזרים שבין החומות, אלפי היהודים שבאו הנה מארבע כנפות הארץ כאילו להצטופף בין אבנים כבדות אלו, להחנק ברפש ובאויר המחניק, לשבת ולהתנמנם ימים שלמים בבתי-מדרשות וישיבות ולקבל שכר-בטלה, כדי להקים אחר-כך דור של ברואים שאינם נהנים מן העולם ושהעולם אינו נהנה מהם, — זה הרי משונה כל-כך. למה באו הנה? מה הם רוצים? למה הם חיים? — שאלות אלו העיקו על הלב. יצחק התרגש מאד.

אין הוא יכול לעבור כאן במבואות, על מדרגות האבנים שלהם, מבלי להתרגש. רבונו של עולם! כמה נפשות הולכות פה לאבוד! ויצחק מגולל לפני עמשי תמונה ירושלמית: עד שנת הארבע לחייו ילד ירושלמי הוא ברשות אמו, מכאן ואילך דרכו סלולה לפניו: תחילה אל החדר, אל תלמוד-התורה; אחרי-כן משיאים אותו אשה והוא נכנס לישיבה, ובה הוא נשאר עד שמכניסים אותו למושב-זקנים, ומשם, כמובן, ישנה דרך אחת – להר הזיתים. פשוט, ממלכת-שמים! האידיאל החברתי התגשם. החברה מושלת והיחיד משועבד לה מעריסתו עד הקבר. את כל דרכיו תפלס ועליה דאגתו. לוּ היה שובר שויון בין הכוללים ההולנדי-גרמני והאונגרי העשירים ובין הפינסקאי הקבצני שלנו, כי-אז היתה האידיליה שלמה. שויון ואחוה! אין צורך להלחם על עבודה של שמונה שעות. עשרים וארבע השעות כולן עוברות במנוחה שלמה. יששכר חמור גרם שבארץ-ישראל יושב בין המשפתים ועוסק בתורה, וזבולון אחיו לחוף ימים שבגלות מפרנסהו,

ושניהם נהנים בתקותם לשכר גם בעולם הבא. ימות-המשיח!

ומתמונה זו עובר יצחק לענינים אחרים. הספרדים ויתר יהודי המזרח אין להם כמעט חלוקה, חוץ מלחכמיהם, ואך תהום מפרידה בינינו לבינם. חמשים אלף יהודים בירושלים נבדלים לשני מחנות עומדים זה כנגד זה וכל מחנה מתחלק גם כן לפלגות. כשנעלה להר-הזיתים תראה: בין קברי כולל אחד לקבריו של השני – חומת-אבנים, ויהודי מיַסי אינו רוצה לנוח ליד יהודי מקישינוב ויהודי מקמניץ עם יהודי מקונסטנטין-ישן. “איני יודע”, אמר יצחק נרגש כולו: "מקוים אנו לעתיד; אך מי יאחד את כל אלה? השפה? וילדי אלה מתחנכים אצל האליאנס ואלה בתלמודי-תורה ז’רגוניים. הדת? — הרי אינם מתפללים יחד, אינם משתדכים כמעט וגם אינם אוכלים זה משחיטתו של חברו. ובהר הזיתים גם כן מחיצות. ואיך נעָשה לעם?

הם עברו בסימטאות המוליכות אל הכותל-המערבי. על המדרגות ישבו עניים ועניות, גברים חשופי-חזה ופרועי-שער וזקנים ונשים לבושי-סחבות, נגועי עור ורקובי עין בינותם. כולם הושיטו ידים: “יהודי, צדקה!” יצחק צחק בלעג מר: – פה הם כולם כאחד, אשכנזים, ספרדים, תימנים, גוי אחד לפשיטת-יד.

מן הכותל שבה חבורה קטנה: שלשה צעירים ושתי צעירות. בני החבורה היו עליזים וצחקו בקול. הם סבבו אותם. האחד הראה להם בפנים סודיים עשויים פתקאות כתובות יהודית-אשכנזית, איספניולית וערבית שהוציאו מבין בקיעי הכותל. בפתקה אחת בקשה חיה בת יענקיל-טוביה, שהאב הרחמן ישלח לדבורה-ינטה שכנתה מכה אשר לא תוכל הרפא ממנה “בזכות הכותל הקדוש”. ובקשה ברוח זו לא יחידה היתה, — וזהו הישוב הירושלמי! התרגז יצחק, ואיך אפשר להיות עליזים, איך לא תפקע מרתך? ורק כשסטרה לו אחת הצעירות על חוטמו ותצחק — לא יכול לעצור בעד צחוקו גם הוא. לך ואמור להן מוסר! “אני לא אבנה את בית-המקדש, ובכן מה אועיל בבכיי?” שאלה זו, והוא הרגיש, כי יש טעם בדבריה. היא באה מן הגלות לחיות פה והיא עובדת וחפצה לחיות. מה לה ולקברים? הכותל — כן, יש בו גם בשבילה מקצת פואיזיה, אבל החיים הם בשבילה, בשביל בשרה ודמה יותר מכל כתלים שבעולם. יצחק ועמשי שבו עמהם. נמשכו אחרי עליזותם. פני עשי כאילו אמרו: עוד נספיק לראות את הכותל, ואפשר לא הבחין עתה כל במחשבתו, לא זכר את זו שלפני איזו רגעים. בדרך עמדו ליד חנויות. אחד הצעירים קרב אל יהודי חנוני, מוכר ספרים, ויבקש לתת לו תפילין. רק “כשרים”. היהודי נעלב:— אנו איננו מוכרים פסולים, — והושיט לו זוג קטן מעוך. “כמה מחירם?” שאל הבחור בפנים תמימים. — מג’ידי. — (ארבעה פרנק זהב ורבע). יצחק נכון היה לרגוז על הרמאי המעז לבקש מחיר יקר זה בעד תפילין כאלה, אך הצעיר הקדימהו בהעמידו פנים רצינים. “ואפשר אינם כשרים כדבעי”? היהודי נשבע שכשרים הם ואין בהם שום פסול. הצעיר מעמיד פנים כמהסס בדבר. “ומאין, ר' יהודי, בטוח הוא בכשרותם? אפשר היה מעשה שטן ועש כרסמם באותיותיהם?” היהודי מתרגש, ונשבע בזקנו ובפאותיו: אני יכול לפתוח אותם". הצעיר השני שואל: הוא קנה אותם בחנות עתיקות? והצעירות אינן יכולות יותר לעצור ברוחן ומתפרצות בצחוק. היהודי מבין כי התלוצצו בו ומתחיל לחרף ולקלל: “אפיקורסים, משומדים, חצופות! מגפה תבוא עליהם!”

ויצחק שב ומתרגז. בעוד רגעים שנים עובר נער ערבי עם חמור ונתקל באחד הבחורים ודוחפהו, השני פושט רגלו, הנער נתקל בה ונופל, החמור נבהל, מתחיל רץ ובינתים נשמט השק שעליו. הערבי הנער קם, רץ אחרי החמור ומקלל אותם באביהם ובדתם. היהודי החנוני הרואה זאת מוסיף להתמרמר: וכי מה חסר להם? יש להם דאגות? ואחת העלמות מביטה אליו בתוכחה. יצחק דוקא מכיר אותה. היא ישבה זה כשבועים כפופה על מחטה ומכונת-תפירתה מבוקר ועד חצות-לילה. והיום כאבו עיניה ולא יכלה לתפור ויצאה לטייל. בינתים יצחק ועמשי אצים אחרי הנער הערבי, עוזרים לו להרים את השק ולקשרו על גב החמור. תחילה הוא דוחה אותם, אחרי-כן כשהעבודה קשה עליו מאיר הוא להם פניו. הענין כולו מתחיל למצוא חן בעיניו. וכשנגשים האחרים, והוא מתכונן כבר לחַמר הלאה הוא חורץ לאחד מהם לשון ומכבדהו ב“אין-אל־אבּוּךְ!” כך, כדי לצאת ידי חובה, ומצטחק תוך כדי קללה. הם מטיילים הלאה; ובגשתם אל רחוב נוצרי ראשון עמשי אומר: “טוב היה לאסוף חבורה הגונה ולעבור דרך סימטת הקבר הקדוש שלהם. מדוע מותר לתיָריהם ללכת אל הכותל שלנו ועלינו הם אוסרים מהכנס אל הקבר?” הירושלמיים מזכירים בגעגועים את ימי ה“חוּרִיָה”, כשעברו שם מאות יהודים והצוררים לא יכלו לעשות מאומה. היה יום כזה! בינתים נכנסים הם אל מגרש חדש. פה גם נקיון, גם חנויות יפות, אילנות ובתי-גזית ואחרי-כן מנזר גדול הדוּר. “הבתים היותר גדולים ויפים להם הם”, מקונן יצחק. “ומה אנו פה בעיר אבותינו? אפס”!

יצחק שם עיניו בעמשי, כמו יכול זה לפתור לו את כל השאלה הגדולה, ועמשי שותק. מה הוא שותק? האין כל זה נוגע לו? יצחק אינו מבין. יש שנכנסת רוח-שגעון באיש ואינו שומע ואינו רואה. מה יחשוב לו עמשי זה? וכי אינו מרגיש בכל האסון, בכל הצער של “עם כי יחרב?”

הם יצאו את השער. שאון, מהומה והדיפות איש באיש. מרכבות, גמלים, חמורים, רוכלים, סבלים, מצלצלי:“גזוז!” ומצחצחי-נעלים, — כולם בערבוביה. וצריחות עד להשתגע. ובתוך כל המהומה יושבים להם ערביאים ליד בתי-קהוה, גומעים ספליהם הקטנים והאחד או השני גם מעשן לו נרגילה בנחת. ומסביב רבים זה עם זה בחרפות וקללות מושלמים, נוצרים ויהודים, והמלים “בישליק” ו“מיטליק” (שמות מטבעות תורכים.) אינן חדלות מצרצר, יום רגיל של סביבות שער ירושלמי. יצחק בעברו פה אינו יכול להשלים עם המראה. ובעיר זו מלכו מלכים ונבאו נביאים? היתכן? המראה מעליב אותו הן בצעקנותו והן בשכיחותו. הוא הולך עתה רק עם עמשי לבד. האחרים כבר אינם עמהם. בצפיפות הרחובות נתפרדו. הנערות נעלמו מעיני הבחורים ואלה הלכו לחפשן. ואחד מאלה טולטל לרחוב אחר ואבד את חבורתו, נתיאש ושב יחידי הביתה. כשמאבד הנך את חברך בעיר העתיקה לא תשוב תמצאהו היום. עתה אפשר לדבר כאשר עם לבבך. הוא מציע שאלתו לפני עמשי; זה מביט בו בתמהון; ואחרי שתיקת רגע עיני עמשי חולפות על פני מתרוצצים ונחים, ועל שפתיו מרחף צחוק קל, צחוק חידתי של יודע: — ומדוע לא? וכי לא היו המלכים והנביאים בני-אדם כמונו וכמוהם? — ויצחק העמיד בו עיניו נדהם רגע ונרגע. כן, אין יצוּר זה יודע התמרמרות מה היא. ואולי זהו הטוב שבו? מי יודע? אפשר, יען שאינו יודע להתמרמר — הוא מוכשר כל-כך לעשות דוקא מה שצריך ובשעה שצריך? ומצד שני: אפשר שמפני עשיה זו נפשו שקטה ומלאת בטחון כל-כך?

ויצחק נזכר בעצמו ובחבריו. שונאים הם יותר מדי, ולכן אין יוצא אצלם שום דבר. צועקים הם: “יצירה”, ואת השדה עזבו לפועל הערבי ונמקים הם בקלון העיר. אפשר טוב באמת לכבוש את הרוגז והשנאה כדי ליצור משהו — ונזכר שקרא זאת פעם באיזה ספר. והוא דִבֵּר וכמו דקלם לעצמו: ואנו באנו הנה ואת רעל ההתמרמרות הבאנו עמנו. ואך, האפשר לבלי שנוא? לא, ירושלים החדשה לא תבנה על תל זה של רפש. צריך לפנות קודם כל את הגל.

והם לא הרגישו בהִטָפל אליהם בחור בתוך הצפיפות והוא הולך לצדם מקשיב ושותק: ופתאום ראהו יצחק והוא, סמינריסטן, מן המהפכנים, מנענע לו בראשו: "כן, כך נאמר: “כדי לבנות מקדש צריך להרוס מקדש!” עמשי חשב רגע והעיר בנחת: — “אפשר באמת כך, אבל זה יארך יותר מדי; קשה לחכות” — ויצחק שתק ולא ענה כלום. בחור זה, עמשי, קרוץ מחומר אחר, לא מעורנו, ועצביו הם אחרים, החליט בנפשו. אנו נהפוך ונהפוך — ומי יודע מה שיצא מהפיכה זו. והוא עושה את שלו, תועה ושב ועושה. הם יצאו אל מגרש ריק, אל מעלה גבעה ירוקה זרועה אבנים. השלג שנבאו לו לא ירד עוד. והשמש הופיעה מבין עננים וערפלי בין-ערבים וזרקה קוים לוהטים על הרי יהודה, ואורות-דורות כמו קמו וחיו. והלב נח: בעיר זו יכלו איפוא מלכים למלוך ונביאים להנבא.

 

יט.    🔗

מי היה עמשי?

ביום אביב אחד בא למושבה שבדרום יפו עלם, כמעט חוֵר וצנום שהתחיל תיכף לחפש עבודה. הפועלים לעגו לו. יותר מדי רזו לחייו של העלם וידיו הדקות והלבנות לא היו מסוגלות לעורר אמון בכשרון‑העבודה שלו ובכל‑זאת השיג עבודה. וכשהתחיל לעבוד, ראו חבריו שטעו בחשבונם. הוא גדל פתאום לעיניהם ויהי לבחור היודע את מלאכתו, כרגיל ומנוסה בה מילדותו. הם הסתכלו באצבעותיו הזריזות, שנראו כחוטי‑ברזל דקים מתכופפים ומתישרים בעבור בם זרם. אף יום לא בטל, חוץ מימי קדחת, וגם בהם היה מתאמץ לעשות מה. וכמו הורגל בקדחת, אף שבמושבה זו לא הרבה לקדוח. הוא חי בה חיים שקטים: עבד בזמן, אכל בזמן, ידע לנוח וגם ישן את מספר השעות הדרוש. ומעט מעט התרגל גם לעבודות שלא נוסה בהן, ויהי גם לעגלון. האכר, שלפניו הציע עמשי לקחתו לו לעגלון וסרב תחילה, לא יכ ול להסכים עם הרעיון, שצעיר עדין וחוֵר זה, המדבר עברית כל‑כך יפה ומתגדר במקצת בדבורו, והמבין גם בספר – יֵדע גם לשלוט בסוסים ולטפל בהם במדה הדרושה. ורק באמור לו עמשי, כי בן‑אכר הוא ורגיל בסוסים ובטפול, ונסה גם להרכיב לו סיָח – האמין בו וימסור בידיו את סוסיו; ולא התחרט. רק אחת לא הבין; איזו רוח‑שטות נכנסה בבן‑האכר ללכת להיות לפועל? או מתאכרים או נוסעים לאמריקה. מה תכלית היא זו?

עמשי נעשה אז לבן‑בית אצל האכר. וכשהכיר זה בדבורו הערבי, הציע לפניו להיות למשגיח על פועליו, זה יכניס יותר, ואפשר יהי גם לישון בלילות כראוי. עמשי לא הסכים. במקום זה היה לפעמים, כשהסוסים היו בטלים מעבודה, נלוה אל עדר הבקר ושומר עליו ומטפל בו. מעט‑מעט נהיה עמשי ליד ימינו של בעליו, ויהי בוחר לו תמיד את זו העבודה, שהיתה באותו רגע חשובה מהאחרות. להאכר היתה בת שגמרה אותו קיץ את בית‑הספר, והוא ואשתו התחילו מחבבים את עמשי חבה יתרה. הם הרגישו נחת, כשראוהו לפעמים – והוא אז כבן שבע‑עשרה שנה – משתובב עם “הילדה” שלהם. השתובבות זו היתה אמנם גם מרגיזתם לפרקים, בהיותם אנשים פשוטים ושומרי‑דת, בשעה שעמשי זלזל במנהגים מבלי להרגיש בזה ומבלי להסתיר, והאשה היתה קוראת לו לא אחת: “השַבָּב” אשר בביתנו ולכן הססו ולא ידעו הנכון הוא למ סור את בתם לידיו. ובכל‑זאת כבשו מעלותיו של עמשי את לבותיהם. אין סכנה, כשיכניס צוארו בעול יהיה כאחד מאתנו, נחם הבעל את אשתו. היא הסכימה, כי בעל טוב ממנו אין גם לדרוש: לב זהב, ולולא המנהגים החפשיים שלו, כי‑אז היתה עוצמת עיניה ומוסרת לו את ילדתה. ובלבם חכו האבות ליום שיבגרו הילדים ויהיו ראויים לחופה. רק דבר אחד הפליאם: עמשי לא דבר מעולם על עצמו ועל אבותיו, וכש שאלוהו מאין הוא, הבליע את תשובתו בנעימה: “מן הגליל”. ו“שגעון” זה התחיל לצער את האבות. מי יודע בנם של מי הוא בחור זה? הרי‑אי אפשר למסור את הבת לבחור מן השוק.

ביום אחד רכב עמשי למושבה הכי גדולה שביהודה ובלה שם ימים אחדים, וישָב משם עצוב‑רוח. “מה היה לך, במחר?” – שאלהו בעל‑הבית והוא השתמט ולא ענה. לשאלת בעלת‑הבית העמיד פנים תמהים: עצוב? מי זה אומר? אדרבא, עליז הוא ושמח, ונסה לצחוק כבימים הטובים וצחוקו נפסק באמצע. עם הבת לא השתובב יותר ויתרחק ממנה. ואחרי עשרה ימים הודיע עמשי לאדונו, כי הולך הוא מהם, והציע לפניו פועל יהודי אחר במקומו. בעל‑הבית כעס ואת הפועל לא קבל. “עשו לו איזה כשוף שם בדרך”, אמרה האשה וקלעה במקצת אל האמת. אחרי שבוע ימים עזב עמשי את המושבה ואת הבית שעבד בהם כשנה וחצי, ואיש לא ידע אנה הלך.

הוא נעלם. וכשבא פועל מהמושבה הדרומית למושבה הגדולה ויהי שואל על עמשי ועל מה שקרה לו פה – לא ידע איש לענות. הוא לא משך עליו פה שום עין. “אצלנו”, ענו לפועל על תמיהתו, “לא כמו אצלכם. לנו יש יותר ממאתים פועל מן החוץ ובחורים פשוטים מבני המקום, ואין לנו פנאי לשים לב לכל עובר, פשוט, איננו מרגישים בהם. ובחור מתגנדר על סוס הוא מין “ארחי‑פרחי” בעינינו”. היתה אחת שיכלה לספר על הצעיר החוֵר עם עיני‑התכלת – חוה הפועלת, שהיתה דוקא מפורסמת קצת בין הפועלים, וזו שתקה. לוּ דברה היתה ודאי מספרת בלשון זו בערך: – “עמשי? כן, ראיתיו. נפגש בי באחד הפרדסים ופטפטנו יחד, אחרי‑כן בערב אחד הביאהו פועל אורח‑מכר אלי ואל צפורה חברתי, ואצלנו היתה חברה עליזה, כמו תמיד. הוא שתק כל הערב, והחברה כדרכה רעשה וצעקה ולא הרגישו בו כמעט. בערב הבא קרא לי אל הגורן ויושבני על סוסו לרכב עליו, וגם למדני מעט יותר משידעתי. ואף שגמר את עסק בעליו בשני ימים – נשאר פה עוד יום וחצי. לפני נסעו נהיה עצוב. אמרתי לו כי ישנו צעיר שאני אוהבת אותו, והוא נפרד ממני בשתיקה והלך”. – היא היתה גם מוסיפה: “הוא ישוב עוד!” וגם צוחקת על המצאתה הדבר הצעיר אהובה. חַה, חַה, חַה! היא אוהבת?! אותה רבים אוהבים – אבל היא – צחוק! היא לא תאהב לעולם.

ועמשי לא בא. ואחרי שבועות אחדים קמה חוה באחד הבקרים והלכה ליפו. ומשם למושבה, שעמשי עבד בה. אך הוא כבר עזָבה ואיש לא יכול להגיד לה לאן הלך. היא נכנסה באמתלה אל בעליו, ועברה בחצר, החליקה את הסוס שרכבה עליו אז, פטפטה עם הילדה וסקרתה מכל צד, ואך אשת האכר סקרה גם אותה היטב. “זוהי המכשפה”, אמרה לבעלה, שבא אז מן הכרם, “היא היא שבלבלה את מוחו שם. חצופות אלו, מי מביאן הנה?” הבעל יצא, שאל אותה מאין היא ומה מלאכתה. היא נסתה לשקר לו תחילה, כי תופרת היא בעיר, ונתבלבלה בבחון עיניו את ידיה, והודתה כי עבדה גם במושבה, טפלה בהרכבות וזמרה ענפים יבשים. “ומה עמשי לה?” – שאל: “הקרוב אם מכר סתם?” היא התחילה לבלבל ונפגשה בּמבטי‑רשע של בעלת‑הבית שיצאה עם עביט מלא. במוחה נצנץ רעיון מוזר: “היא תשפוך עלי את העביט!” אחרי‑כן שמעה בּלחוש האשה לבתה דבר‑מה, וזו לא שבה אליה יותר וסקרתה מרחוק. בעל‑הבית הלך. וברגע שהאשה היתה ברפת, – הפרות שבו אז מן המרעה – נכנסה אל הבית פְּתוּח הדלתות והחלונות בשעת בן‑ערבים זו וסקרתו, והילדה הולכת אחריה במרחק ידוע. בצאתה נפגשה באמה, וזו אמרה: “הנשארת היא אם הולכת, כי סוגרת אני את השער”. חוה אמרה שלום והלכה, והאשה סגרה אחריה את השער ברעש. לה הוברר כמעט כל ענין עמשי בבית הזה, והיא צחקה והצטערה כאחת. “למה נבראתי לעמוד כצר על דרך בני‑אדם שיכלו להיות מאושרים?” ודבר‑מה רשעי הבהיק בפניה. “כך צריך, יֵדעו להם!” אמרה לעצמה, מבלי דעת “ידעו להם” זה למי מכוון הוא. למחר שבה למושבתה, ואך העבודה התמידית, השגורה נמאסה עליה פתאום. היא נעקרה שנית ממקומה, אחרי העָקרה מעיר מולדתה, ומאז התחילו לה ימי נדודים.

לעמשי לא היה עתה לאן לשוב. חוסר הבית הקבוע גרם לו להעלים את מוצאו. בני‑אדם יתחילו לשאול לאביך, והוא כמוך אינו נכנס במסגרת. חייו לא הסתדרו בדרך הרגילה ומתוך כך ספרו על מוצאו אגדות שונות, והוא בשמעו אותן היה לפרקים, כטוב לבו עליו, מוסיף נופך מדמיונו ומבלבל לחבריו את מוחם, אף כי היו בהם אנשים שבקרו בבית אביו או נפגשו בו באיזה מקום. “מה אתה מבלבל, עמשי?” היה שואלהו אחד מאלה, והוא היה מתביש רגע ושב לבלבל: אין זה אביו ואין זה בית אביו, זה אב חורג, ואם תחפוץ – גם דוד, ואמו – אין זו אמו כלל, ויש שהיה מביא גם את בעל השכל הישר ביותר במבוכה. “למה לו כל בלבול מוח זה?” – היה השומע שואל את נפשו, – "ודאי יש דברים בגו,. והיו באמת דברים גם מלגו וגם מלבר. ועמשי בחר עוד פעם בחיי נדודים.

הוא התחיל עובר ממושבה למושבה, מעיר לעיר, עסק בשמירה על פי הנוסח הישן, בעבודה, בהוראה חדשית, וגם מלאכה נסה ללמוד וגם במסחר שלח ידו ויהי גם מסרסר סוסים. ובאותם הימים היה גם קורא והתחיל להבין יותר ויותר את חיי הישוב ואת הארץ, צרכיה ואפשרויותיה. לעצמו לא שם לב ואת נפשו לא ידע ולא שאל לה.

הוא חי בין כל מיני יהודים, ולא היה סוג יהודֵי מזרח שלא הכיר אותו. גם בין ערביאים התגורר, ומסחר הסוסים הביא אותו במגע גם עם הבידוים. ובהפסיקו נדודיו שב ויהי לפועל באחת ממושבות הגליל התחתון ויתחבב על פועליה ואכריה כאחד. היתה לו לשון גמישה בפיו, שכל אחד שמע בה את הנעים לו. זה הצעיר השזוף רק מעט בקיץ והחִוֵר בחורף, תכול העינים, הפשוט והשקט, כמו לא ידע פחד, היה הולך יחידי למקומות היותר מסוכנים וידע להזהר עד כי לא קרהו מעולם שום אסון כמעט. כשהיה שומר – ידע להביא עדר שלם על רועיו אל המושבה, יחידי וגם בלי נשק. ושוב נבראו עליו אגדות. הלך אכר או פועל בשדה וקרהו לתעות. ופתאום מאחת המערות שבגבעות או בהרים יוצא ערבי בידוי. הוא מכונן צעדיו אל היהודי, וזה ממשש כבר בכיסו לאחוז באקדח על כל צרה שלא תבוא, או, לכל הפחות, להפחיד את הנגש. והבידוי מתקרב. צעיר, למשל, בן‑אכר או פועל מאלה שאוהבים לשאת נשק אתם, כבר מוציא את מחצית האקדח והבידוי מכוֵן שמה עיניו. ידי הבחור כבר רועדות, ופתאום צחוק: עמשי הוא. – טפו! נבהלתי! – קורא בעל האקדח ועיניו אורות, ואת ידיו הוא שם על לבו לחוש דפיקתו. – “הוי, בחור, מפחדים? – עמשי נד בראשו – לא יפה. מי שמפחד אין לו לשאת נשק”. – ההוא תמֵהַ: “מה עשית פה? איפה לנת הלילה?” – “פה”, – עונה עמשי. עיני ההוא מתרחבות: – פה? למה? – “כך”, – עונה עמשי, והם שבים אל המושבה. מה הוא עושה בלילות אלה? מה הוא חותר שם במערות, בין הערביאים השחורים השודדים או בין הבידוים הפראים? מי יודע? ויש שהיה מי גם לוחש: “עמשי זה שודד הוא כמוהם ואפשר גם עמהם; טוב למסור לו את השמירה”. בימי סכנה הציעוה לו. הוא מוכרח לקחתה עליו. לא, אמנם היה שומר לפרקים, אבל מוטב שימסרו לאחרים, ענה, הוא רוצה להיות פועל פשוט, אלא שמיעץ הוא למסור ליהודים, יתרגלו נא הם בזאת. האכרים מסכימים בתנאי: יקח הוא עליו את האחריות ויעמיד את מי שהוא רוצה. לא, אינו יכול. ודאי יעזור כשיהיה צורך, אבל אפשר גם בלעדיו. ישנם כבר יהודים מעטים שומרים מצוינים. רק יהודי יכול להיות לשומר נאמן.

ובאחד הלילות טיל פועל עם חברו, פועל כמותו, בשדה. נכנסו לתוך ההרים. הפועל השני פחד קצת, אף כי שניהם היו לבושים כבידוים. ואך חברו הכניסהו לאחת המערות, “פה נלין”, אמר אליו. – “למה?” שאל השני; והראשון התחיל לדבר בקול שקט: –:עָם צריך להיוֹת קרוב לאדמתו ממש. איך נשתרש בארץ, אם נלין תמיד במטות בעיר או במושבה, ואת השדה, ההרים, הנחלים והמערות נשאיר ברשות העם האחר? לבֵנו צריך שיהי גס בכל, כבני אדמה אמתיים. לא רק העיר והכפר כי גם השדות, ההרים, המדבר, היערות, הים והנהרות – כולם צריכים להיות שלנו וביחוד אנו שלהם. וכי לא נסתתרו החשמונאים במערות בהרים בימי הרעה? והאם לא הגנו הקנאים גם אחרי החורבן על כל הר וגבע ועל כל מערה – בדמם? אם שבים אנו אל האדמה – צריכים אנו להאחז בה בשנינו ובצפרנינו, להשתפך עמה לגוף אחד. הראית את הערבי בלילה בשדה. גם לא תכירהו ברבצו ובשכבו; הוא משתפך עם הקרקע כלטאה ומחליף צבעו ככרום. אנשי שלום ועבודה אנו אך, יש חליפות לזמנים, – עָם הרוצה לבנות ארץ ולהיות חפשי עליו להיות מוכן לכל, כצבאים וכאַיְלות השדה". וחברו שכב ורעד: אפשר יבואו בידוים? אפשר ישכהו נחש? ועקרב באמת עקצהו, ואך לעקיצותיו של זה הרגל מכבר. אחרי‑כן התרגל גם ללון במערה, ואז לא היה עמשי כבר במושבה זו; הוא החליפה באחרת.

בשנות נדודיו אלה נפגש שוב עם חוה באחת המושבות, והם טילו שבועות אחדים בלוית חבורה שלמה של פועלים, פועלות, צעירים וצעירות סתם. רגילים היו אז גם צעירי העיר וצעירותיה לנוד, ויש שאחרי נדודים לא היו שבים העירה, כי‑אם נשארים באיזה מקום בגליל ונהפכים לפועלים או לשומרים. חוה הרגישה עצמה כמו בעולם אחר: כמשוגעה היתה בהדהיר אותה עמשי על סוס, יחד היתה לנה עמו בשדה, בהרים ופעם גם במערה. ויפה הגליל אז. היו ימי‑קיץ אחרונים. חשופה היתה האדמה והשמש להטה וצרבה בלי חמלה; ואך לעמשי ולחוה נדמתה האדמה כעטופה‑ירק כולה, ובעונג רחצו נפשותיהם בים של אש שטולטלו בו. עינם ראתה הרבה ממה שאין עין זוכה לראות. ובלילות הקשיבה האוזן לאותם קולות הלילה התועים בין ההרים ובנחלים והנִשָׂאִים ממרחק ומעבר הירדן עלוף‑הרזים, אותם הקולות שהוד להם וסוד להם, ושמגלים תעלומות אשר איש לא גלה אותן, ושלהבת בלתי מצויה הבהבה בעיני עמשי התכולות, ולחיי חוה האדימו כפרח הפרג באביב בהרי ים כנרת. אחרי‑כן נפרדו: הרגישו כי צעירים הם ורבה העבודה לפניהם. עמשי המשיך נדודיו וחוה שבה למקומה ולעבודתה. בימים הראשונים לשובה היתה מפחדת מפני השדה, עיניה חפשו את עמשי ולכן היתה בערבים נשארת במושבה. ומעט‑מעט נמשכה אחרי הזרמים הפרוצים והמטורפים שהגיעו ליפו מרוסיה ושאיזו צעירים חדשים ביפו ובמושבוֹת שטו עמהם. וכשבאה תקופת היאוש ותהי גם חוה לנואשת, עזבה את המושבה ותעבור העירה. במושבות המעיטו אז לרקוד וביפו רק התחילו. רקודי האמונה וההתלהבות חלפו, וביפו היו רקודים אחרים, רקודי‑הַשְכָּחָה, שכרון וטרוף, והצער והיאוש שחשבו להטביעם בכוס וברקוד בצבצו, עלו וגברו פי‑שבעה. עמשי חי בחלומותיה ונשכח ממנה בהקיץ. היא נדדה עמו בחלום, ישבה עמו על גדות ים כנרת, על המעברה הידועה, וגם שחתה שם לא רחוק אתו, והם בורחים זה מזה ורודפים איש אחותו בימים. צעירה עוד היתה, והזמן שבלתה בגליל היה לה כאחד מאורעות חייה, חלום בין חלומותיה. באותם ימי הגליל מלאי‑התקוה רבו החלומות, נתגלגלו גם ליהודה, ואך לא האריכו ימים. חלום ימי עמשי נח על קרקע נפשה בפנה חבויה, מסותר וכווּץ. עיני‑רוחה לא ראוהו גם בלילות לבנה; ורק בלילות חושך וגשמים, כשהיתה מתכוצת וגם מתהפכת על ערשה בחדרה הצר ומרגישה עצמה כמו עזובה ונשכחה מכל, כשהיו בלבולי הימים ושכרוני הערבים נשקעים כשמרים תפלים על משקע לבה, אז היה נגש חלום זה רך ומלטף אל נפשה, והיא היתה מאמצתו אל לבה בחבה גדולה. היא היתה אחרי זה מתנמנמת וחולמת, חולמת ונמה. ויש אשר היו נפקחות עיניה לרוָחה והיא מביטה למעלה, ושפתיה היו לוחשות מבלי דעת את השם החביב והמתוק: – עמשי! – ומוזר: היא היתה שומעת בלחש זה את קריאת אביה בתהלים ובאיזה סוף ליל חורף, בנדוד שנתו מעיניו. הוא היה קם, רוחץ את ידיו, מדליק נר קטן ואומר תהלים. ומלה היתה בפיו, שהיה חוזר עליה בהתרפקות ושונה ומשלש: – עד מָתַי? –

 

כ.    🔗

עמשי נקבל לצבא. ובטרם נשלח למקום שהועידו לו הסתובב בירושלים. הוא היה מרוצה מאד. ושביעת רצונו זו הכעיסה את יצחק, שלמרות היותו בן‑המפלגה המתנגדת ומקטרג על השומרים –נדבק עתה בעמשי מאד.

– “לשמחה מה זו עושה?” – שאלהו זה. – “וכי יודע אתה לאן אתה הולך? עבודת הצבא – הרי בכלל ענין מכוער היא מאד. להתלמד לשחוט בני‑אדם, לשפוך דמם – הרי זה נורא!” – וחיים, שהיה נלוה אליהם וממרר את חיי‑שניהם בוכוחים התרגז: – להגן על המשטר הקיים ועוד משטר אסִִיָתִּי כזה, לירות בפועלים, בנשים ובילדים (חיים חי בעולם העתונות יותר מאשר בארץ‑ישראל וראה לפניו חיילים יורים בפועלים יום‑יום.), איך זה? – נערה מכרה שאלה גם היא: לבטל שלש‑ארבע שנים בלי תועלת, למסור להם את שנות עלומיך היותר טובות – למה? וכי לא צר לך עליהן?

עמשי שתק. ובהתנפל חיים או אחר על מעשהו בטענות, בהעדרו, היה יצחק מגן עליו, ויהי מבטל את טענותיהם כעפרא דארעא. ומה? לא ללכת לעבוד בצבא? לשבת בארץ, ליהנות מטובה ככל אזרחיה האחרים ולבלי הגן עליה? ומה אתה חפץ? אפשר שיבואו הרוסים עם חילותיהם ועם המשטרה הברוכה שברחתם ממנה ויעשו לכם פוגרום חדש, או יוציאו את ירושלים מתחום המושב, או שיאסרו על יהודי לקנות קרקע ולשבת בכפר? והפרוליטריזציה שלכם מה תהי עליה? לא, תורכיה שלנו היא, ומוכרחה להתקיֵם, ביחוד זו החפשית של עתה; עלינו לשמור עליה, למען תתפתח ושחֵרותה תכה שורש ותעשה פרי, וכדי להיות חפשית עליה להיות חזקה – מבינים אתם?

ויצחק מתחיל לפתח תיאוריה גדולה ורחבה: עתידה של תורכיה גדול הוא, ונשמתה שלה – אנו היהודים. עלינו להגדיל אותה. אלא מה – החרב? ומה לעשות אם העולם לא הגיע עוד למדרגת ימות‑המשיח? ואיך תאר לו מרכס נביאכם את המהפכה והדיקטטורה – הבשִדולים ובלטופים? גם הוא התיר את החרב, ובשעה שנלחמה גרמניה שלו בצרפת – דומה, היה על צדה. ולא כל אחד מסוגל עתה לחיות פה עמנו. מה לעשות עתה פה? היאוש אוכל את כולנו: האחד עוזב את הארץ והשני מוכן לעזוב אותה. אדרבא, ילך נא עמשי לעבוד בצבא, אפשר ישובב שם את נפשו מעט, יתחדש ויאסוף כחות חדשים. וכחות ואמונה נחוצים לנו. ומה שאתה אומר: התורכים הצעירים גם‑כן אינם חפצים בנו ושמים מכשולים על דרכנו – זה אמת, אלא אדרבא: יבואו נא עֲמָשִים ויראו להם בפועל מה אנו חפצים. – ויצחק הכה על השולחן באגרופו: – ינסו נא אויבי עותומניה לבוא להלחם בה – כולנו נצא אז במלחמה, וגם אנו לא‑נתיניה עוד נתנדב ונצא חוצץ כאיש אחד. – ויצחק הדגיש את המלה “חוצץ” בהתלהבות. מי פתח לנו את ארצו בימי גרוש ספרד ורדיפות האנוסים? האם לא בַּיַזִיד, מַחֲמוּד וסָלִים העותומנים? לא וינציה הריפובליקאית, לא עמי אירופה שלכם, כי דוקא הם, מלכי ישמעאל. והם יבינו גם עתה את שאיפתנו, ירגישו ברגש האחוה שלנו, יפקחו עיניהם.

והוא גם הצטער על שאינו יכול גם הוא לבוא לעבוד בצבא. אין מה לעשות עתה. קרקע אין קונים, מושבות אין מיסדים, – ומה תשב פה? לשוב אל הגלות, כדברי הציונים, לעסוק שם באסיפת שקלים, בקהלות, בתרבות עלובה שלהם, ז’רגונית ושל לשונות נכר – הרי זה נורא! ופה – שארית העבודה במושבות נשמטת מן הידים, ההתאכרות עושה כובשי‑עבודה לשנוררים, הוא, יצחק, הרי ברח מן המושבה וגם בגליל לא רצה להיות. לשבת כך – אפשר להשתגע. ולעזוב את הארץ – ארורים העוזבים! לשוב מאמריקה ולהביא כסף ולהעביד ערביאים או לשעבד את אחיך – גועל נפש. יש רק מוצא אחד בשבילו. הוא יתחבר אל החוקר המפורסם ויתעה עמו בהרים ובמדבריות לאסוף רמשים ועשבים בלתי‑ידועים. אחרי‑כן ישוב יעבוד, כשישונו החיים לטוב, – הם מוכרחים להשתנות! – וכשיהיה מקום לעבודה. אלא כשנודע לו שעל עמשי לנסוע דמשקה ומשם אולי יהי עליו ללכת לחורן או לתימן להשקיט שם מרידות של דרוזים וערביי תימן – נלחץ לבו. ואפשר, חס ושלום, לא ישוב משם, יש כל‑כך הרבה סכנות. יצחק נזכר בכל סבלותיו ומחלותיו שלו ובקדחת הממאירה שהציקה לו כשנתים. ולבו צוח בו: לא, הוא ישוב. יד נעלמה תשמור עליו. צעירים כמותו דרושים לעם ולארץ ומעטים הם. אין מי שיבוא במקומם. וכי לשם זה הובילתנו ההשגחה העליונה הנה אחרי שתי גלויות ואלפים שנות גלות, כדי לגזול מאתנו את נצני‑ארצנו היקרים? הוא מוכרח לשוב, רק חבל שילכלך שם את ידיו בדם!

וכשטען יצחק טענותיו אלה בפני מנהיג המפלגה האוֹיֶבֶת, בטל ההוא את טענותיו בתכלית הבטול. אנו הסוציאליסטים ודאי הננו נגד כל מיליטריזמוס, אנטי‑מיליטריסטים בפרינציפ, אלא זהו שיר לעתיד לבוא, ובמשטר הקיָם מוכרח כל עם להגן על חופשתו נגד כל משעבד. וגם עלינו ללמוד מלחמה, למען יוכל הפועל לחולל את המהפכה. לבורגניות, לזו השופכת את דמי הפועל נקרא: אסור! צבאיות חרם היא. אבל אנו – אנו נלמד ידנו לקרב, כי המהפכה הגדולה, הקרב האחרון, עומד תחת כתלנו. האם לא תשמעו את קול שופרו? – ועיניו השחורות של המדבר להטו, פניו המעוגלים אדמו, קומתו הזדקפה ובלוריתו זורקה פנים ואחור. והנערות שעמדו לידו ושמעו שמו ידיהן על חזיהן להשקיט את הלמות הלב, ועיניהן הורמו אליו ושקעו בתוך פניו. – מה לנו ולדרוזים, ומה הם ערביי תימן? הפרוליטרים הם? תורכיה ממלאת את צו הזמן, המלכות הבורגנית שלה – אחרי ה“חוּרִיָה” הרי בורגנית היא והקפיטליזמוס נכון להכנס לתוכה – מוכרחה לשים קץ לבידואיות, לפיאודליות ולפראות ולשרידי‑קדומים. ובמה יחטא עמשי אם יבין לדברי הפרוגרס וימלא פקודתו? – יצחק לא יכול לשמוע יותר, כל מלה עקצתו, דקרתו. הא לך סוציאליזמוס, בין‑לאומיות, חופש, שויון ואחוה! – צעק וברח. והמנהיג, כשצעירה אחת מימינו וחברתה משמאלו, יצא לטיֵל אל מחוץ לעיר.

ואחרי שהרבה עמשי לשמוע וכוחים כאלה מקרוב ומרחוק – הספיקו להמאס עליו. ומתוך שנשאר לו עוד איזה זמן, ואחרי שנשא חן בעיני הממונה על הטירונים, והוא נתן לו רשות לנסוע על חשבון עצמו לדמשק וגם להכין לו לעצמו בגדי חילים, יצא עמשי את ירושלים ויעבור דרך יפו. חבריו השומרים, כפי שספרו לו, חכו שם ושבו וחכו לאניה באה, אך בהוָדע להם פתאום כי הבחורים (הם לא קראו להם יותר בשם “ילדים”. ) ירדו לחיפה, ושמשם לוקחו ישר אל המשק הקואופרטיבי, שסבל זה חדשים מחוסר פועלים, מהרו לנסוע שמה. עמשי שאל לחוה ולא מצָאה. היו לו טרדות שונות ביפו והכנות לדרך, ולא הספיק לסור אל דירתה. והיום היה גשום וברחוב לא פגש אותה איש ממכריו. וכשסר אליה בערב היה חדרה נעול ובחלונותיו חושך. מי שהוא גם אמר לו שנסעה לאיזו מושבה. למחרת היום הפליג עמשי באניה לחיפה. היתה שעת אחרי‑צהרים שקטה ומוזהרת‑שמש, ועמשי רצה לשאוף אויר ים ולעבור בו בלילה אחד דרך של יום וחצי ביבשה. נשאר לו עוד שבוע ואפשר לסור אל בית‑אביו. ואביו התאכר שוב בפנה קטנה, כפי ששמע. מכתבים לא קבל זה זמן רב. אחרי איזו ימים בבית יסע לדמשק להתיצב לפני פקידיו.

הוא השיג סוס וירכב, עבר דרך מושבות טבריה, ומשם רכב מסג’רה דרך ההרים לצפת, ומזו ירד צפונה לראות את אביו.

בלילה שלן בבית‑אביו נתעוררו אצלו זכרונות ימי‑ילדותו הטובים וגעגועיו עליהם. זכר את הימים שחי באותן המושבות הישנות עכשו והחדשות עוד אז; זכר את רחוב הפקידות היפה במושבה הגדולה שלרגלי הר כנען, את הפרדס הנפלא החרב במושבה אכולת‑הקדחת ומרובת הקרבנות שעל שפת מי‑מרום, את המושבה הקטנה שעל גדות הירדן ואת הקטנה ממנה, הנחרבת ומתישבת חליפות והחרבה גם עתה; גם את הבתים הבודדים זכר, את האיקליפטים ואת הכרמים העזובים שבעין‑זיתים היהודית, ואת מעיני המים הנהדרים שבעין‑זיתים הערבית, את מעין ג’וני עם העצים הרבים שעל שפתו המתפתלת לאורך המורד מצפת, את ה“תנור”, מפל המים הנפלא היחידי בארץ, את ההתנגשויות והספורים על הדרוזים, שילדותו מלאה מהם ושעד היום מספרים אותם שם במושבה שעל גבול עמק עיון, ממול החרמון וכמעט לרגליו. וצפת ומירון חיו עתה לעיניו באור פלאים. הוא לא אהב אותן קודם ולפרקים גם שנאן, ואך עתה, כשעומד הוא להפרד מעל כל מקומות ילדותו אלה, נלחץ לבו. ביום לא היה לו פנאי לראות את צפת, הטרידוהו אנשים ופגישות וקניות. עתה היה בה וטִיֵל במושבות בהקיץ ובחלום, פה על משכבו. עיניו הציצו לתוך החושך, והוא קם ויפתח את התריס – החלון היה פתוח גם לפני זה, ואור הלילה והרוח הבקיעו לתוך החדר וימלאוהו. את הסביבה קשה לראות, הכל כוסה באדים ובטל, רק פה ושם בוקעים דרכם ראשי‑הרים, ואזנו מלאה קשב. קולות הלילה התערבו בשיחות ילדוּת ששח לנפשו וזכרונות העבר עלו ויאפפוהו וישטפוהו והלב נמס במתקו ובכאבו.

על‑פי‑רוב חי באלו המושבוֹת עם אביו, שהיה גם לוקחו עמו בנדודי עבודתו, בהיותו פועל אצל הפקידות, או במלאו עבודות פרטיות. אביו, זה שעמשי ברח מביתו ונדד אחרי‑כן בנכָר, – לא בנכר כי אם במרחב הארץ – חמש שנים רצופות, אביו זה היה בספורי עמשי ליציר‑פלאים, לבריה אגדתית כמעט. הוא היה בן יהודי ירושלמי מן המקובלים שהתישב בצפת לעת זקנה, בהחליפו את עיר המלכים והנביאים הקדושים בעיר המקובלים, ובחר לחיות בה ימיו האחרונים, כדי שיזכה למות סמוך לקברו של ר' שמעון בר‑יוחאי. בנו, אבי עמשי, נתיתם בעודו עלם, כי בן‑זקונים היה לאביו מאשתו השניה, בת יהודי עולה חרד, מראשוני העולים, ושמאביה, אשר נאלץ לעזוב את הארץ ולשוב לגולה, היה הנכד, אבי עמשי, מקבל מכתבים מלאי צער וגעגועים לארץ ולשדה. עמשי נזכר באחד ממכתביו שהקריא לו פעם אביו. הזקן שפך בו לבו על שהאפיקורסים החזיקו בישוב החדש, ויראי ה' והחרדים על דברו בָּליִם בין חומות החלוקה והבטלה, ואת צערו על חתנו שגברה עליו ההזיָה, עד שבמקום ללכת לקיים את המצוה לעבוד את האדמה הטובה אשר נתן אלהים לעמו – הלך והשקיע את עצמו במקום קברים. אין הוא מזלזל חס ושלום בסודות התורה, אלא הרי כתוב בפירוש: “הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו” – ו“לא תוהו בראה – לשֶבת יצרה”, ו“לא המתים יהללו יה”, ותרומות ומעשרות לא תפריש מעשבי בתי‑קברות. כשהיה חתנו, זקן עמשי מקבל מכתבים אלה, היה פרקים קוראָם ופרקים גונזם עוד לפני קריאה, באיזו בקיעים שבקיר או בגג. משם היה הילד, אבי עמשי, מושכם בגנבה וקורא בהם, ואחרי מות אביו לקחם לרשותו ושמרם אתו. ושלש שנים אחרי מות אביו היה הזקן כותב אליו, עד שנעלם ממנו כל חזון, ואין איש יודע עד היום מתי מת ואיפה נקבר; ואפשר חי הוא עוד באיזו גלות רחוקה. והמכתבים השפיעו על הנכד, ותחת לקחת אשה מבנות צפת המיוחסות, להתפרנס מן החלוקה ולהתעסק בקבלה – כמו שאמרו ידידי אביו לחוננו, עזב את צפת עם בתי‑מדרשיה ויהי לפועל אצל הפקידות; ואמו הסכימה לו, כי ידעה את רצון אביה. רק אחרי שכבדה עליה הישיבה במושבות בין אפיקורסים, ובהתנגשה גם בכלתה, יתומה בת‑עניים צפתית דוקא, בריאה ושובבה, ושרוחה היתה זרה לה, ואחרי שסוף‑סוף גברו עליה הגעגועים על בעלה המנוח – קמה ותעזוב את בנה ונכדה הראשון ותסע ירושלימה, ונכנסה לאחד ממושבי‑הזקנים לשרת שם ולהשתכר ללחמה ביושר ובעמלה. על תרעומות הצפתים היה בנה עונה, שלא רק זקנו הצדיק שנסה לעזוב את הגלות ולא רק חותנו שסכן נפשו בשממת דרכים, כי גם אביו היה ודאי מרוצה ממעשהו, מאחר שגם הוא חי כמעט כל ימיו מפרי עמלו, בהתפרנסו מחנות קטנה, ממלמדות ומכתיבת תפילין ומזוזות, רק כדי שלא יצטרך לבריות, ואת מעט החלוקה שלו היה מחלק בחשאי לצדקה לנצרכים בישנים והגונים, אשר לא יפשטו יד. כמה היה במעשיות אלו מן האמת וכמה מן הדמיון, מה מהן מסרו לעמשי אביו והזקנה שגדלתו ומה הוסיף מעצמו, ובאיזו מדה השתתף בהן דמיונם של אלה השנים – אי‑אפשר היה לדעת, ודאי לא ידע גם עמשי עצמו. הוא נמנע לחקור ולדרוש בדבר, לצרפו מסיגיו ולהעמידו על אמתו, כי נמשך אחרי הדברים בזהרם ובסודיותם, ואת ההרים אהב לראות חתולים באֵדים או מוזהרי שמש. מירון, כשרואים אותה מצפת ביום מעורפל קצת, כשאור‑שמש וצללים מסתבכים תוך חריצי ההר, היא נפלאה ומלאת סוד – וכשאתה נגש אליה הרי כולה אבנים חשופות – ואין לך אלא לשתות כוס יין‑שרף עם אחד חסידיה, ואז יכול אתה לשבת ולשמוע מעשיות ופלאים. ובהתגלגל ספורי האב והזקנה מגַדַלתו על הסָב ועל אבא וטלטוליו לתוך נשמתו, עוּטפו בשיראי‑דמיונו ויצאו מזהירים ומבריקים ובנוסחאות מנוסחאות שונים, כל מעשה ואוריו, כל נוסח וצלליו. ומי יודע אם לא נולדו גם הלילה הזה איזו תוספת וגון לאור הלבנה והדמיון המבורך.

ועמשי מעביר לפניו את חיי‑אביו, כפי שהצטללו עתה ברוחו. הפקידות אמרה לאַכּרוֹ, והוא בחר להיות פועל עד שילמד היטב את עבודת‑האדמה, יתרגל בה וגם יתמחה באיזה עבודות. כי למה לו לאבד כספי אחרים לחנם, כספים שנִתנו לישב יהודים על הקרקע? הוא לא מנע עצמו מן העבודות היותר קשות, ידיו עבו ויוּבּלוּ, פניו האדימו וגופו הבריא, ויהי לפועל חרוץ מאד, אלא שהפקידות לא אהבתהו, כי לא התגאה על אחרים שלא זכו להיות קרובים למלכות, ולא השפיל עצמו בפני הגדולים למדי, ויהי גם מתרחק מהם ומשתמט מפגישות מיותרות עד כמה שיכול, וגם אחרי פרסים והענקות לא רדף. הוא הורגל לחיות חיי‑הסתפקות, ואשתו, – בת אב אשכנזי, חַמָר, ואם ספרדיה, שמתו במקרה בשנה אחת בטרם הגיעם לארבעים, – עוזרת לו בחיי עבודתו. עוד פעם הציעו לו להתאכר ושוב לא נתרצה. נולדו לו בן ובת והוא נשאר פועל והמחסור היה גדול. גם זהו משרֵת – היה אומר בדברו על פועל של הפקידות, – אך האכר משועבד עוד יותר. ולמרות קשי שעבודו ואי‑נעימות מצבו לא עזב את עבודתו במושבות אלו. לפרקים תכופים היה חושב לעבור למושבות יהודה החפשיות לגמרי או למחצה לעבוד שם – ונשאר בפנתו. כדאית היא אדמת הגליל העליון לסבול בשבילה, – היה מנחם עצמו, – והלא יהודים סובלים משעבוד גלויות ונשארים שם, וזאת הלא בודאי עַוְלה גדולה. אשתו נחלשה ורזתה יותר ויותר מעוני, מדאגות ומרוב עבודה, והוא כמעט לא הרגיש. הוא היה שקוע כל‑כך בעבודתו, עד כי ראה רק מעט מהנבלות הרבות שנעשו סביבו. הוא היה עונה לכל מתאונן: אין ארץ ישראל חביבה עליכם, על כן אינכם יכולים לסבול יסוריה, ובלי אלו אין היא נקנית. פועלי‑הפקידות, חבריו, היו לועגים לו: שוטה שבעולם! למי אתה עמל? למי אתה מקריב את בריאותך ודמך? וכי מאמין אתה שיציבו לך מצבת‑זהב על קברך? – ומי הציב מצבת‑זהב לחותני החמר, שאכלהו חורב ביום והקרח בלילה? – היה עונה, וכמו לא ראה, לא שמע ולא הבין. מה הם חפצים? במה רע להם? אם האכרים אוכלים, שותים ובטלים – (זה היה בימי הפריחה של הפקידות.) מה בכך? הם היושבים עתה ב“בור‑שומן” ודאי יתחרטו אחרי‑כן, כשיזל השומן והבור ישאר חרֵב. אז יראו מה עלה להם בהזניחם את משקיהם. עכשו אי‑אפשר להיות אכר. כשישתנה הכל לטובה, כשיקום אצלנו האכר האמתי שיעבוד בידיו – והתאכרתי גם אני. כך אמר והוסיף להיות פועל. ואך אסון שלא צפה לו אנסהו לשנות את מחשבתו. הוא נאלץ להתאכר.

הוא היה אז פועל במושבה חדשה. את אשתו לא העביר עמו שמה, המקום היה מסוכן, והענינים לא היו עוד מסודרים בו. למה תסבול גם היא המסכנה: חשב. והיא אז בתחלת‑הריון ולפני זה הפילה פעם ילד. והיא דוקא פחדה להשאר הרחק ממנו. – כשעבדת במקומות שקטים או של סכנה מועטה, הייתי שקטה. עתה איני יכוֹלה לישון בלילות. אמי מתה בלי יומה, – אמרה, – מפני שהיתה חרדה לגורל אבא שהיה מטולול לילות בדרכים מסוכנות. – אבל הרי אסור לך? – רגז הוא; – “לשבת פה אסור” – ענתה: – “שם מקומי”. – ולמה תסכני את נפש הילדים? – שאל וחשב לפתותה בזה. והיא לא נבהלה: – ראשית, – אמרה, – אין אני והילדים טובי ממך, ואם, חס ושלום, ישארו יתומים מרחוק – מה יהיה? ושנית הרי יושבות שם נשים וילדות אשכנזיות – (היא חשבה עצמה לספרדיה.) ואיך אשא את פני אליהן? גם כך הן לועגות לי – והוא נאלץ לותר. ומיום בואה שמה נרגעה והיתה ישנה בלילות, עובדת, שרה, ותהי גם קלה ברגליה, ואיש לא חשד כי באמצע הריונה היא. האוכל היה במסכנות שם, ואך האויר הטוב והמים חזקוה. פניה אדמו ועיניה הבריקו והיא נעשתה צעירה בעשר שנים. שרר אז במושבה החדשה אויר צעיר, רענן וחשק לבנות וליצור, וההתנפלויות לא הרפו את הידים כי אם חזקון. הנשים היו כגברים. כשבאו השכנים, רשעים ומנושלים כאחד, ורבצו עם נשיהם ועדריהם מעבר למעין מזה, שגָאה בימי הגשמים – היו הנשים יוצאות עם בעליהן ותהיינה רובצות על שפת המעין מזה, וכשהיו אלו צורחות היו אלו עונות בצריחה. הן עוררו כבוד בלב נשי המתנפלים. בינתים נמשך משא‑ומתן בין הפקידות ובין זקניהם, והממשלה הפריעה, כי היא נשלָתם במרדם בה. השכנים לא פסקו מהתנפלויותיהם. כדורים היו עפים מעל לראשי האכרים ונשיהם. ויש אשר היה גם כדור נכנס לבית ומפוצץ חלון. הרוחות התחילו נרפים. המתנפלים לא ירו אל השוכבים נגדם, כי אם באויר ממעל להם. וכשהיו האמהות שומעות פתאום בהתפוצץ זגוגית חלון מאחור ונזכרות בילדים שנשארו בבית ישנים או ערים, אלמים מפחד ומסקרנות או מתיפחים בבכי ובצריחות, היתה האחת או השניה קמה פתאום ונשאת ככדור של האויב הביתה. ובבית שנפגע חלונו גדל הפחד, והבכי והצריחות עלו עד לשמים. אמו של עמשי היתה לוקחת את ילדיה אל המעין, והם, שתחילה פחדו ובכו, התרגלו לשקוט עמה. וגם בהתפוצץ חלון מאחור וברוץ איזו אשה בצריחה לא נבהלו ויש אשר גם פרצו בצהלה ויהיו גם מוחאים כף: הכדור שהבריק פתאום רגע שמח אותם, והצלצול הרימם והלהיבם. האם, שהיתה נשארת על מקומה או רצה בשקט כאילה אל מקום הפחד – היתה נוזפת בילדים: “טפשים! מה אתם שמחים?” וכשהיה מי מהם מתבלבל ומתחיל לבכות – היתה שוב נוזפת: – מה הנך בוכה? הרי לא בך פגע הכדור. כשיפגע בך – תבכה. – ולבה היה מכה אותה תיכף על דברי אולתה. והיתה מתחילה לירוק ולבטל בדברים את מוצא פיה ונודרת נדרים. פחד – זולתי זה מפני מוצא פיה הרע – לא ידעה. ברגעי מורא וסכנה היתה רואה את אביה המנוח כשהוא דוקר בצואר פרדתו או באליָתה, מאיץ במקלו בנחשל שבפרדים, או בחמור עקשן. “אוּהַ”, “אִיש”⁷) – היתה שומעה את קולו ונרגעת.

ואך בערב שישבה על האבנָיִם, פרצה אחת ההתנפלויות היותר כבדות. היו חלופי יריות ופצועים משני הצדדים. הבעל היה צריך להביא את המילדת. במושבה נמצאה במקרה אשה כזו, ואך קראו אותה אז לאיזה בֶּק שכן. בפרוץ פתאום המהומה ובהשמע יריות, שכח את הכל או אי‑אפשר היה באמת לרכב אל משכן הבּק וימהר לרוץ אל השדה. הם לא קרבו אל המַעיָן ורק פשטו עם עדריהם על הקמה. בחצות לילה קשתה המלחמה, ואבי עמשי התגנב מן המשובה מאחור למתנפלים וירץ להביא את הממשלה, בסכנו נפשו. וכששב ויבא עמו חילים וגם את המילדת – מצא כבר ילד לצד אשתו. ואך בטרם שהספיקה המילדת לחתוך את השׁרר השיבה האשה את רוחה אל האלהים.

אבי עמשי חשב את עצמו אשם במיתתה. הוא לא לקח אשה ימים רבים. אשה זקנה, צפתית, שהכירה את אביו ואמו, באה לדירתו וגדלה את הילדים. היא היתה מנחמתו: הלא בשביל פקוח נפש של רבים רצת אז והקרבת את נפשך, וגם את המילדת הבאת לה – ומה אשמתך? בודאי כך היה רצונו של רבון‑העולם ומי יהרהר אחרי גזרתו? וחוץ מזה – לא נברא אדם לשבת לבדו – התאכּר, שא אשה וחיֵה ככל האדם – והוא לא שמע לדבריה, רק אחרי‑כן, במות הזקנה וילדיו גדלו, ובנו הבכור, – בחור בעל שכל פשוט ורגש המוני – התחיל מתאונן שאין לו תכלית בחייו, וכי אינו רוצה להיות פועל כל ימיו כאביו (הוא כבר היה פועל זה כשנה.) – הציע האב שבנו יתאכר במקומו. הפקידות הסכימה לזאת רק בתנאי, שיחד עם הבן יתאכר גם האב, כי הבן היה רק בן שש‑עשרה, והפקידות לא חשבתו לאחראי דיו. אז התגבר האב על עצמו והתאכר. הימים היו טובים יותר: יחסה של הפקידות אל האכרים, עם בוא שנויים בה וגם עם השתנות הרוח מלמעלה, נשתנה לטובה, לאכר נִתן חופש בסדור משקו, במקום הענקות חדשיות וזמניות באו קרדיטים מסודרים, הפקידות שאפה לבסוס האכר ולהעמדתו ברשות עצמו, וחלק מהאכרים התחילו אז להתיחס אל עבודתם, ובעיקר למשקם, ביתר רצינות!

האח הבכור לא היה דומה לאב ברוח; לעומת זה היה עמשי בן נאמן לו וברוחו; בן‑זקונים לאביו ו יליד‑אונים לאמו היה, ועל ברכי אביו ישב תמיד, ועל‑פי‑רוב היה זה לוקחהו עמו אל השדה מיום שלמד ללכת. לעמשי לא היתה אם אף שעה, וכל הימים שחיתה הזקנה היתה היא לו לאם. היא היתה מספרת לו תמיד על זקנו, על אביו, והמלחמה אשר נלחם בבני צפת בשנותו דרך‑חייו ובצאתו לעבוד בשדה, ועל כל התלאות אשר סבל. כמה קשה היה לה, לשכנתה של אבות‑אביו, למצוא לאביו כלה בצפת, בעוד אשר קודם נכונים היו גם מיוחסים לתת לו את בנותיהם. בצפת חשבוהו לא רק לחוטא, – דבר שהיו סולחים לו, אילו היה חטאו מכניס ויוצר לו מצב בחיים, – כי בעיקר לשוטה, דבר שאין לו כפרה בעיני כל החכמים שבצפת, ואיזה יהודי צפתי אינו חכם בעיניו? שם בפקידות רוחצים בנחלי‑זהב והוא חסר‑לחם תמיד. אחרי ספורים אלה התחילה לספר לו על אמו, זו הבת ליהודים פשוטים, אשר בשדכה אותה לאביו התרעמו רבים באמרם: עם מי משדכה אתְּ את בנו של המקובל? עם בת חַמָר ו“פְרֶנִקיָה”? בצפת דוקא אין השם ספרדי נחשב לגנאי, ועוד זה לא כבר, בנעוריה, נחשבו הם למיוחסים, ואך טפשותם של בני‑אדם ושנאתם איש לאחיו גורמת, שאין יהודי יכול לדבר עם יהודי לשלום. היא נזפה בהם ואמרה: אדרבא, יתן לו הרב את בתו! ואין לה להתחרט. היא שדכה לו אשה צדקנית, לא שהיתה רודפת אחרי מאה “קדוּשוֹת” ביום או מקללת מבוקר עד ערב את האפיקורסים, באלה הדברים יסלח לה ה'. היא לא ידעה גם “קדושה” אחת בעל‑פה, ועם ה“חפשים” חיתה שם במושבות דלת‑בדלת והיתה מוכרחת להחליף קדירה בקדירה וכף בכף עם אלה שאינם נזהרים “בישָן” וב“שמורה”, והרבון הרחמן יסלח לה כסלחו לכולנו. ובכל זאת היתה צדקנית. כל אשה שנגזרו עליה כל מיני קללות, לכפר על חטאה של חוה אמנו, ושאינה באה בתרעומת ועושה רצון בעלה ומסתפקה במה שהאלהים נותן לו וסובלת את כל אשר הוא שולח עליהם בלי תלונה, ואם עוד לב טוב לה, ויש קערת תבשיל חם בשביל עני, ומקדמים בפנים צוחקות עובר‑אורח, ואין רָבים עם שכנים על כל שטות – אשה כזו היא צדקת. זקנתך, זו שבירושלים, שאלהים יודע החיה היא אם מתה, ואשר כל אלו השנים לא השמיעה דבר על עצמה, אפשר מפני שאין לה למסכֵנה מה להשמיע ואינה רוצה להכאיב לב בנה, ואפשר, בּל יחָשב זה לה לקטרוג, מפני זלזולה בכלתה, שלא יכלה לסלוח לה את חטאה שבת חמר נוהג בפרדות היתה, דבר שהביא לידי התנגשויות בית וגרם לזקנה שתסתלק למושב‑זקנים לירושלים, – גם אותה לא העליבה אמך ונהגה בה כבוד, אלא שבישרת לבה לא העמידה פני מפצירה ולא הצטדקה לפני בני‑אדם כשהאשימוה כי גרשה את חמותה מבית בנה. היא היתה עונה: אין חמות וכלה יכולות לדור בכפיפה אחת, ואך היתה חושכת בחשאי מלחמה ומזכירה את אביך, בנסעו שמה לארץ‑ירושלים (את השם “יהודה” לא ידעה הזקנה), לקנות מתנה להאם או לעשות לה שמלה, וגם להשאיר לה איזו פרוטות. ומה שספרו עליה מימי הסכנות לא יאמן. רבות בנות עשו גבורות והיא עלתה על כולנה. אלא שגם פה היו מבטלים אותה: “צפתית”, “פְרֶנְקִיָה”, ואלה שספרו על גבורותיה או גברים היו או סתם אשה דרך אגב. והזקנה ספרה לו אפשר מאה פעמים על האסון הגדול, האחרון, וספור זה נתחבב על הילד, ומדי פעם בפעם היה שומע אותו מחדש בתאוה ובסקרנות כזו, כאילו שמעהו פעם ראשונה. הזקנה התאוננה בכל זאת על אביו שלא היה מדקדק בעניני ישראל, שלא לִמד את אשתו את כל הפרטים של מנהגי כשרות ושבתות וימים טובים, ושבכלל לא היה נזהר בדברים שלילד אי‑אפשר לספר אותם עוד. תגדל ותדע, היתה משקיטה את סקרנותו והפצרותיו. אבל האלהים יסלח לו. אין יהודים רבים כמותו בארץ. מימיו לא מסר עצמו על מטבֵע, כדרך שעושים אחרים, ואת המצוה “בזיעתך המרה תאכל ולא לשבעה” – היה מקיים מבלי לבוא בטענות לא לקדוש‑ברוך‑הוא ולא לבני‑אדם והדברים נקלטו בלב הילד הרך, וכשהיה מתרועע עם מי באופן יוצא מן הכלל ופיו היה נפתח ולבו התחיל מֵקֵר כמעָין באביב, היה חוזר על ספורי הזקנה באהבה רבה, היה מקשטם כיד הדמיון החביב עליו ומשנה פרטי דברים מפעם לפעם מבלי הרגיש בזאת. הסָבה האמתית שלו, במקום אמא וסבתא, הרי היתה היא, זו הזקנה, שעזבה את עיר המקובלים לגדל יתומים במדבר זה בין גויים ויהודים שאינם יהודים, ולחלק עמהם את הפחדים והעוני. מושבה זו לא ראתה יום אחד טוב מימיה, ובמקום לחם ובשר היו מאכליה תפוחי‑אדמה וגבינת‑עזים. אוירה היה לה למזון. אין קדחת בה; בשנים האחרונות כבר הביאו מן החוץ, הרעילוה, ואך קודם לא היתה, לא כבזו אשר על שפת מי‑מרום, אשר על כל נפש חיה – שנַים בה הקברים. גם אלה צדיקים הם, היושבים במקום ההוא ומקריבים קרבנות. ודאי רצון אלהים הוא לנסותם קשה, כי היפלא ממנו לאמר לבצה: התיַבשי! – וליתושים: תבוא מיתה עליכם? ואפשר אין הרופאים יודיעם באמת מה הם אומרים. ירצה אלהים ולא תמית הבצה איש ויתושים לא יפגעו לרעה, וירצה – ישלח מגפה על הגויים בהרים כמו על פרעה ומצרים. עמשי היה אוהב לחזור גם על דברי‑תום אלה, והיה לועג מתוך טוב‑לב להזקנה ודמעה היתה מתנוצצת בעינו.

כשהתאכר אביו נשתנו החיים בבית. אביו לא קבל נכרים לעבודתו, כי‑אם עבד הוא ובנו, ובתו, אחות עמשי, היתה מנהלת את הבית אחרי מות הזקנה. היא היתה ילדה רגזנית ובכיָנית ופחדה מאד פן תשאר יושבת בבית אביה, מהיותה בת חמש‑עשרה שנה התחילה מפחדת. והוא, הקטן, היה מוכרח לעזור בכל ועזר. מיום שמתה הזקנה לא טפל איש בו, והוא היה רץ עם העדר, וכל הרי הסביבה היו ברשותו. הסכנות עברו – והוא לא ידע פחד, ויהי גם סר אל הכפרים הקרובים. מילדותו למד התחפש לערבי, למיתוּאֵלי ביחוד, ויהי כאחד מהם, מאלה שעליהם היו מספרים: יש מן עם, רשעים ושונאי‑ישראל, אשר לא יתנו מכדם לשתות לא רק ליהודי ולנוצרי, כי גם למושלמי אם לא מכתתם הוא, ולא יאכלו מתבשילו ולא ישתו מכֶּליוֹ של זר, אלא שגבורים הם ויפים, לא כהבידוים המנוונים של החוּלה, ילדי‑בוץ אלה. עמשי נהיה אז אמיץ וזריז, וכל עבודה לא כבדה ממנו, ורגלו היתה כרגל אחד בני נפתלי, כשל אַיָלָה שלוחה. הלא ארץ נפתלי שכֵנה להם, וההרים הזקיפו קומתו, האריכו רגליו, דִקְקוּ את גופו והלבינו את עורו. אדרבא: אין עליו לסחוב משא בשר, ולבריאות אין זה מזיק, אף כי משתעל הוא בבקרי‑חורף רטובים. פעם התקרר בקפצו יחף על‑פני שלג, שירד בסביבתם, ומאז נשאר מה בתוכו.

כעבור שנים אחדות חלקו אביו ואחיו את הנחלה, שגדלה היה כחלק נחלת אכר וחצי, ואביו מסר לבן את החלק הגדול ולעצמו השאיר את הקטן. אחיו נשא אשה ויהי לאכר כאחד האכרים, לא הלך בדרכי‑אביו, ואחותו נשאה לאיש – ואז התחיל אביו לדבר על צרכו לשאת אשה. לעת זקנה. לבו – לב עמשי הנער – נלחץ מאוד, אף כי הבין לצרת אביו. הוא ראה כי אין להם אוכל, אין מי שתסדר את הבית, שתחזיק כלי בנקיון, שתתקן גרב או תטליא לאב את בגדו. הוא, עמשי, היה מצוי מנעוריו בבתי אחרים, ולא הרגיש בכל אלה. נמצאו נשים טובות שהאכילוהו, שתקנו לו בגדיו, היו בחורות שכבסו לו כתנתו או חולצתו וגם בעצמו ידע לכבס ולתקן. לא כן אביו. גם הוא ידע, ואך לא לכֹּל הידים נשמעות. ואחרי עבודה במשק, – הוא היה עוזר גם לַבן, שהתחיל עוסק במסחר ובסרסרות – אין הידים והמוח מופנים לעבודת‑בית ולטפול בעצמו. והבית הבהיל בריקותו. הוא, עמשי, היה נעלם לימים שלמים. אבא היה מתרעם, נוזף לפעמים, ואך לידי התנגשויות לא הגיעו הדברים. ופעם שב, והוא בן שבע‑עשרה שנה אז, ויפגוש אשה, האשה החדשה של אביו, על סף הבית. הוא גם לא נסה לחיות אצלם, התארח איזו ימים ושב לנדוד. ובבוקר אחד קם והודיע לאביו, כי עוזב הוא את המושבה. אביו התנגד מאד והאשה נעלבה – והוא לא שמע וילך. רק דבר אחד קבל על עצמו לבלי ספר לאיש את אשר בלבו. אלא שאין אדם שליט בעצמו, וכשהנך פוגש בן‑אדם קרוב לך מאד ונפשך קשורה בנפשו, והלב מלא עד להתפוצץ, – כי ככל אשר תרבה להסתיר ותכלא את הדברים בלבך יכבד משא הלב עד לבלי נשוא – אז מעיָנו מתפרץ, עובר על גדותיו, כשלגי החרמון הנמסים וכ“תַּנור” באביב ושוטף מעבֵר לרצונך ולנדרך יחדו. לכן, אמר, טוב שתלך למקום שאין מכירים אותך. הוא הלך דרומה ויבוא לעבוד במושבה ביהודה.

הוא התראה עם אביו בשנות נדודיו. אביו העמיד ראשונה פנים ככועס ושב תיכף ונתרצה לו. וכשהגיעו רגעי‑הפרידה שם ידיו על ראשו ויברכהו, ועמשי זוכר את הדברים שאמר לו אביו אז: בני, מנהג אחד הייתי נוהג תמיד: הלכתי לכל מקום שהייתי צריך ללכת שמה, שהוזקק לי ולא למקום שהיה לי חשק ללכת אליו. נוסדה מושבה חדשה, נדרשו שם פועלים חלוצים, מורי‑דרך לעבודה – הלכתי. כל עבודה לא כבדה ממני, ובכל מקום סכנה הייתי הראשון. לא שחפשתי אותה, חס ושלום! במתגנדרים לא הייתי מעולם, אלא כך יצא הדבר מעצמו. וכיון שהולך אתה, בני בדרכי – ברוך תהיה! אבל ראה שלא תבייש את אביך! – היֵה תמיד ראשון במקום סכנה, ורק לצורך; שלא לצורך, אלא סתם לשם מעשה גֶ’דַע (בן‑חיל), אל תסכן את נפשך! – את הדברים האחרונים לא שמע עמשי, הוא היה כבר שקוע באיזו מחשבה שלו; ואך בטבעו היה נזהר תמיד. אויר ההרים והשדות שגדל בהם מנעוריו הכניס איזו שלוה בלתי רגילה לנשמת זה הנער החוֵר, בן‑אונה של אֵם סובלת שאבדה כחותיה.

כל זה זכר עמשי עכשו, וגם את הימים שתעה עם חוה במקומות אלה זכר. הוא נדד עמה עד קצה צפון הארץ, ואת “התנור” הראה לה וגם את הלִיטַנִי, ולטירת‑שֶקִיף העלה אותה. כמה ספר לה על עברו, וגם השביעה לא לספר לאיש. לבו נלחץ מאד לזכרה. מדוע לא ראה אותה הפעם לא במושבה שהתארחה שם ולא ביפו? ומדוע לא באה היא לראותו? עמשי הרגיש שלא טוב עשה. סוף‑סוף היא האחת שנשארה בלבו, ולאחרת לא היה שם מקום מעודו. ועתה הולך הוא למקומות רחוקים וגם לא נפרד ממנה. ואולי טוב עשה? טוב שתדע את עצמה חפשית ולא תחכה לו? מי יודע אם ישוב מהמקומות שהוא הולך אליהם? ואולי כבר שכחה אותו, וטוב שלא שב לראותה עכשו? כך נשאר לו זכרון טוב, מחמם‑לב ומזהיר‑נפש – ואחרת מי יודע? הכל לטובה! ודאי צריך היה להיות כך. מוליכים אותך בדרך טובה, עמשי; אין לך להתאונן. – ובאותה ההכנעה הטבעית, המזרחית, בפני הגזרה הקדומה, שעמשי אמנם לא האמין בה ולא חשב עליה ורק חש אותה בגופו ובכל הויתו, – השלים בנפשו גם עם מה שקרה או לא קרה עכשו. ודאי לא צריך היה לראותה, לא צריך היה – הדגיש את המלים בכל כח. ואך הלב לא הסכים בשלימות ולחש לו אחרת: – לא, לא כך, אולי דוקא צריך היה, צריך וצריך –? –

*

ואחרי שלשת ימי טיולים בסביבה וערבים ולילות בבית‑אבא, עזב עמשי את כפר מולדתו ויסע דמשקה.

 

כא.    🔗

ובאחד מאותם הימים נכנסה חוה אצל ברזון. הוא לא חכה לה: אף פעם לא באה אליו.

– ברוכה הבאה! – קדם ברזון את פניה בצחוק רחב: – לאורחה זו לא צפיתי.

לחדרו של ברזון היו באות תמיד אותן העלמות הזקנות או הזקנות למחצה, בנות העינים הכבות, השערות הנושרות והחזה השקוע, אותן שחיים אין בהן והמאמצות את עצביהן החלשים והחולנים להתרגש ולהראות אותות‑חיים, אותן הבתולות עם הקמטים בפנות העינים והפה, המאלצות את העינים להבריק, את החזה להתרומם ואשר צחוקן נשמע כאילו לא מלבן יצא, כי אם מאיזו מכונה חורקת משונות ושידיהן מסובבות אותה; אלו הצעירות שלא היה להן גם כח לנשוך את הכר בכעסן ובבדידותן – והן הספיקו להמאס עליו, עד שהיה לועג להן באכזריות בלתי רגילה ומקנטר אותן. ובכל‑זאת היו באות. הוא היה מעמיד לא מחיצה כי אם גדר בינו לבינן. את את קולן עוד עצר כדי לשמוע, את פניהן היה עוד לפעמים מעניֵן לסקור – ואך מגע ידן היה מרגיזו עד כדי לרעוד בתעוב. לכן היה לו בואה של חוה לשמחה מיוחדת. אלא שפחד פן תבוא מי מהן ותפריע; רעיון אחד עוה שפתיו רגע עד ללעג. הוא זכר את דבריו אז: – לו הייתי יחידי עם היפה – אפשר לא הייתי מתפלסף. – ובלבו גם רצה שתבואנה איזו מהן ותראינה כי גם כזו באה אליו.

חוה לא הסירה את כובעה ולא את שִכְמִיָתה הקצרה. אינה “חופְצָה”. היא טילה לרוחב החדר, לקחה גלויה מצוירה ממקום אחד ותלתה אותה במקום אחר, דפדפה באלבום של הגלויות אשר על שולחן ברזון, לקחה במהירות ספר אח ספר בידה: – את זה אקח לקריאה, – אמרה רגע‑רגע, מניחה את האחד ולוקחת את השני. ברזון התרגז קצת בלבו, ולא אמר מאומה. חרה לו מאד על הפרעת הסדר הרגיל אצלו, אך תנועות פניה המהירות והחיות כפרו על הכל. אלא ששאל את נפשו: מה יהיה עכשו? מה עליו לעשות? וסוף‑סוף אמר לעצמו בלעג עצור: – להתפלסף. –

חוה היתה נרגזת מאד באלה הימים. עמשי היה במושבה פעם וביפו – פעמים, שאל על‑אודותה ואליה לא סר – מדוע? בלבה בטוחה היתה כי לא שְכֵחָה. אותה עוד לא שכח איש. אותו האינסטינקט הילדותי והפראי‑למחצה של האשה – דבר אליה בדברים ברורים: – זוכר הוא אותך. ואך מדוע לא בא? מדוע – בשעה שעושה הוא צעד כזה, הולך למקומות רחוקים לקראת גורל בלתי נודע לו – איך זה לא בא לראותה, להפרד ממנה? בימי הגשמים, קודם, בהתבודדו שם במושבה הקטנה, מילא: כשיש לאדם צורך לחיות מן הצד, לשמור על מנוחתו ואולי גם להתבודד – אפשר לסלוח. אך עתה, בשעה שאדם מתרוצץ כמטורף ממקום למקום, רואה את כל מי שרק אפשר לראות ושואל עליה, למקום דירתה, ואינו בא. ואם היתה באחד הימים האלה במושבה – נגשים שמה. לא, אין הדבר חלק כלל. ומשהו מנקר בלבבה. אפשר לקחה אזנו איזו שמועות על אודותה? וחוה מתחילה להאשים עצמה: מדוע לא התאמצה היא לראותו? אם לא היה נעים לך ללכת אליו אז בשבתו במושבה הקטנה, למה לא הזדמנת עמו כאילו במקרה? –כך הם הגבר והאשה – אמרה לעצמה: תמיד מקלקלים הם בידים את כל אשר נותנים להם החיים. בידיהם הגסות, ביחסם המטומטם ואי‑אנושי זה לזה ממיתים הם אותו הרגש הדק והעדין הבא להעשיר את חייהם ולתת כל כך תוכן לנשמתם. את עמשי לא הלכה לראות ולחדרו של זה באה עכשו – למה?

וחוה הביטה אל ברזון והנה הוא מפהק. – מה זאת? אמרה בסטרה על פיו. הוא פתח שפתיו וקמצן כאומר לחטוף ידה ולבלעה. היא צחקה: – אתה משתעמם בחברתי? – הוא התאדם קצת. – חס ושלום! – ענה בהעמידו פנים רצינים: – איך זה אפשר להשתעמם בחברתך? אני מפהק, פשוט באשר את שקועה בספרים ובגלויות, ואינך רואה את בן‑האדם החי.

– צחוק! – קראה היא: – בן‑אדם חי? גם זה אדם? וכי במה רואים שחי אתה? בזה שהנך אוכל או בפהוקך?

• ובמה חפצה את לראות את החיים שבי? – שאל ויבט ישר אל פניה. היא נהיתה רצינית.

– באמת, אינני יודעת. לפני שנתים הייתי אומרת לך: היֵה פועל! לפני שנה: קנֵה נחלה והתאכר עכשו בעצמי אבדתי דרך. רצוני להיות עשירה, לנצל, לדרוס. וגם זה לא: רק אחת אני מרגישה, שאין אלה חיים, שצריך להיות אחרת. –

הוא העמיק מבטו אל עיניה והיא השפילתן. אז קרב אליה וישאל: – ואיך צריך לחיות? – היא נרתעה צעדים אחדים אחורנית, פניה אדמו, חזָה התרומם וידיה רעדו כמעט. – איך צריך לחיות? מה אדע? אבל לחיות הלא מוכרחים, הלא אי‑אפשר לחיות כך!

– אני אוהב דברים ברורים: השמיעיני! – אמר, ואת מבטו השקיע עוד יותר בפניה. – קראי‑נא לילד בשמו הנכון: מה הם חיים?

היא נשכה בשנֶיה את שפתה התחתונה; אחר הרימה את עיניה אליו: – ומה תאמר אתה? הרי זקן אתה ממני?

–הוי, להתפלסף! – גרד ברזון את ראשו ויבלט שפמו בעווֹתו פניו. ובראותו את הצחוק הרשע שהתנוצץ בעיניה פתאום וכבה כרגע ואת פניה הנטויים אליו נהיו גם פניו רצינים. – גם אני לא אדע, ואך בזאת צדקת וזאת אומר גם אני, שחיינו, גם פה וגם אלה שבגלות אינם מה שהם צריכים להיות ואינם ראויים לשם זה. מה עושים אנו הצעירים פה ומה עשינו שמה? הנה הולכים אנו ומזקינים בלי עת; למה כל זה? לאן אנחנו הולכים? אמרי! – ובדברו הפיקו פניו התרגשות בלתי רגילה. חוה הרגישה עכשו עצמה רפה מאד. נדמה לה, כי איזה הר הולך ומתגולל עליה ואין לה כח להמלט.

– וכי יודעת אני? – אמרה בלחש, וכאב עצור עד כה התפרץ והעיב את פניה.

– למה הם באים? – הוסיף הוא להתרגז: – למה? כל אותם החלשים, הנרפים, החולנים בנפשם, הדוויים בגוף ובנשמה, חסרי‑החיים ומצוצי‑הליח – מה להם פה? למה עושים את זו הארץ לבית‑מקלט לכל בעלי‑מומים? איה הצעירים באמת, החזקים, הרעננים ומלאי‑המרץ והעסיס? אלה אינם באים, אלה נמקים שם, ורק את תחלואיהם שולחים הם הנה עם הספרים הרקובים. הנה התחילו גם פה מקרי אבוד‑לדעת, לא אצל ילידי‑הארץ – בני‑המושבות ובנותיהן בריאים הם, ילדי‑הטבע; אני מכוֵן ל אלה שלנו: למה הם באים? אם יש להם שם איזה עבָר – יגמרו נא שם את חשבונותיהם עמו, ואל נא ירעילו פה את האויר בבכיָנותם. מה למתים אלה פה? – הוא זכר את הבתולות הבלות המצויות אצלו; חבל שאינן עכשו פה! כמה טוב להשמיע באזניהן דברים אלה דוקא בנוכחותה של זו. והוא הרגיש בוז לעצמו. למה לחשוב עתה על ההן? – אנשים חיים הבו הנה! פה נחוצים בריאים, חזקים, יוצרים! –

חוה סקרתהו עתה, ועיניה כמו מדדו את קומתו, רוחב כתפיו והסתכלה בפניו; לאחרונה שאלה: – ואתה הרי בריא הנך וגם בעל‑יכולת, כפי שאומרים, ומדוע אינך חזק? איה מעשיך, ומה יצרת? –

הוא התחיל מ תהלך בחפזון בחדר. לאחרונה קרב אל החלון. מרחוק, מאחורי החולות, נשקף הים. השמש התחילה לנטות אל שקיעתה. על קצה הים באפקו היה שפוך שפע‑אור, ורוח קלה נשבה בגלים והאור התנועע ויתפוצץ להמון אורות. הוא הביט למרחק. אחרי‑כן קרב בנחת, הסיר כנורו מעל הקולב ויחל לנגן. חוה לא דברה דבר; הוא נגן בלי הפסק נגון אחרי נגון, מאותם הנגונים השגורים והידועים. ואך אצבעותיו רעדו לרגעים ואותן הרעידות האצילו לנגינות אלו חן מיוחד. והנגינות היו הֵן ולא הֵנה.

– נַגְנָה איזה דבר סתם, לא משל אחרים! – אמרה חוה ותבט אליו בעינים מחננות. – האינך יכול?

הוא נִתק פתאום כמו מעולם אחר: – מדוע לא אוכל? יש שאני מנגן, כלומר, הייתי מנגן כאלה, אבל לא עכשו. אי אפשר! –

– מדוע? – שאלה ועל פניה חלף צל.

– הנפש ריקה, – ענה.

– ואיך נגנת מה שנגנת עתה? בנפש ריקה? – האפשר כך?

והוא שקע במחשבות רגע. – כן, מנגנים גם כך, מרוב ריקות. מנגנים עוד יותר. – ואחרי הפסקה קטנה הוסיף בקול רועד: – מנגנים או כשהנפש מלאה – ואז נגונך הוא שלך, יוצא מעמקי‑נפשך, או כשהנפש ריקה – אז שואף אתה למלאותה והנך מנגן בקשת שאולה. ואך כשאותם הנגונים מרעידים רגע את נימי נפשך, מעוררים בך זכרונות, ואז – יש שמתגנבים אל הנגון גם קולות שלך. – כך, יקירה, – אמר, בראותו אותה מתכוננת להגיד מה ובפחדו פן תפריע על‑ידי כך את הלך רעיונותיו: –כך הוא: אם יש לך כנור – יש שהנך נאלץ לנגן – אין לך עבודה אחרת.

– ומדוע אָין? – שאלה בקול נופל ורועד. היא ודאי נגעה קודם במקום כואב. ואחר רגע הביטה אליו: – מוזר, בכל‑זאת: האפשר שהרֵיקות תנגן? – ופתאום טפחה בידה על מצחה: כן, נזכרתי: כך אמרת אז על יצירתו של עמנו עכשו. –

“כָּעָם – כָּאָדָם”, ענה הוא וינח את כנורו. “אי‑אפשר לנפש לשאת את הריקות והיא יוצרת. האם לא היו הריקים, הבטלים, האצילים – גם היוצרים היותר‑גדולים?” ופתאום רקע ברגלו ברצפה: – “שטות! פילוסופיה! הָבִי, נחיה!” – קרא ויושט לה ידיו. היא רעדה וכמו נדחפה צעדים אחדים אחורנית: – “לא, לא צריך, אי‑אפשר!” – אמרה: ברגע זה זכרה בעמשי. עיניה נעצמו רגע. ואך חשה תיכף שידי ברזון מושכות אותה אחריו. הוא הושיבה על ברכיו והיא התאמצה להשמט: – “לא, זה אי‑אפשר, זהו גס, מאוס”. – ופתאום הסתירה את פניה בחזהו. ועוד רגע ומלבה התפרצו גניחות, אנקות מרות, קורעות‑לב. נדמה לה כמו שומעת היא את לבה צועק: –עמשי! איֵהו עתה? מדוע לא בא?

פתאום נחלצה בכח מזרועותיו. בגדיה קומטו, שערותיה נפרעו ופניה להטו. – “שמע‑נא” – צעקה אליו: – “הלא זה אסור! הלא איננו אוהבים זה את זו? נבָלה היא פשוט!” – והיא שכחה רגע ונזכרה פתאום שבאיסור זה ובנבלה זו נכשלה לא אחת – ובלעג מר הגתה לעצמה: – ובלי הקדמות מרובות, ובלי פלוסופיה, בלי נגונים. –

– כן, באמת, – אמר הוא וכמו תמה על עצמו. ידיו נשמטו וקולו כמו הורק מאִשו. – באית, הלא זרים אנו זה לזו! –

היא קרבה אל הראי, קלעה שערה במהירות, תקנה בגדיה, מחתה את הדמעות מעיניה ופניה, חטפה את הספר האחרון שהכינה, לקחתו ותמהר אל הדלת. מעבר למפתן זרקה לו: שלום! – רוח קרירה נשבה עתה בפניה, והיא להטה עוד כולה וחשה את צריבת‑מגעיו. – ועם זה לא שכחתי לקחת את הספר, – אמרה אל עצמה ותצחק. ובאותו רגע נהיה לה צר על שהלכה ממנו. – לאן אני הולכת? – לבה נלחץ מכאב: – לאן? למי? מי ומה יש לי בעולם? –

– ועמשי? – נזכרה שוב.

– עמשי? – חַה‑חַה‑חַה! איה הוא עמשי? והוא הלא גם לא בא לראותני? והלב לא חפץ להשתק. הוא צעק פצוע כולו, רותת:

– עמשי! עמשי!

סֵפֶר שְׁלִישִי

 

כב.    🔗

הכרכרה שיצאה מגֶ’נין לפנות ערב התקרבה אל החוה החדשה. היתה שעה אחרי רדת הלילה. אד קל כסה את השדות והלבנה עוד לא יצאה. והזוג שישב בכרכרה נפעם לראות, – עם הסתובב הכרכרה והַקִּיפָהּ את הכפר הערבי, – אור רב, וכמו משריפה רחוקה, בוקע לעומתם. נשמעו כמו קולות שרים ונוגנים, והקולות – של נגונים לא‑ערביים. האיש שישב בכרכרה עטוף עבאיה לבנה פנה אל שכנתו העטופה לבנים גם היא: – מקום חי, חברה עליזה כנראה. – וככל אשר התקרבה הכרכרה כן גדל האור ועלו הקולות. לאט‑לאט התבהרו שלשת קירות החצר מתוך האד והאור העמום, ומגדל גבוה התנוסס מואר מתחת ומועב מלמעלה לעיניהם. הכרכרה התפתלה ועלתה בדרך למעלה ועמדה במבוא הפתוח כולו. בחור אחד רץ לראות בבאים. הגבר קפץ מעל לכרכרה וישאל את הבחור:

– “היש פה גוֹבְדָתִי?”

– לא, – ענה הבחור, – גוֹבדתי הוא בחיפה.

– עסק ביש, – אמר הגבר העגול ושחור‑העינים: - מכרי איננו עתה. בחיפה הוא.

– איננו? – אמרה הנערה שישבה עוד בכרכרה. – חבל! – ואחרי רגע הוסיפה: – מילא, נרד. ימָצא מי שהוא בלעדיו.

הבחור השואל נעלם כבר. במקומו הופיעו שנים אחרים ויביטו בסקרנות. הגבר הרים את האשה מתוך הכרכרה ויעמידנה על הארץ.

– היש פה מקום לנוח? – שאל את אחד הנגשים.

– בחצר אפשר לשבת, – אמר הבחור ויסקור את האשה בחפזון. – אין זה ענין, – כמו אמרו עיניו. – ודאי בעל ואשה. – והוא וחברו נעלמו כרגע.

– גסות! – אמר הגבר. – בחור רביעי נגש אל הערבי בעל‑הכרכרה והראה לו מקום להעמיד את כרכרתו מחוץ לחצר. – אבל עלי יהי להשקותם, – אמר העגלון. – תוכל להשקותם,– אמר. – העיקר הוא שזר אינו צריך להסתובב בחצר בערב. – הערבי לבוש תרבוש ובעל שפם הפליט קללה חרישית מפיו ויירק ארצה, והפנה את כרכרתו אל המקום שהראו לו.

– אנו אפשר לא נתמהמה פה, – אמר לו הגבר: – אנו נסע לנצרת עוד הערב, אחרי שינוחו סוסיך. – והערבי ענה: – עד שתצא הלבנה לא נזוז. – “מובן”, ענה הגבר. הוא צעד לצד האשה ויכנסו אל החצר.

על הברֵכה ישבו בחורים מטפוס עירוני. לאחדים מהם היו גם פני תלמידי‑הגימנסיה מתל‑אביב. על ספסל ואבנים בעומק החצר ישבו אחרים; לוּכּס הגדול ופנסים האירו את השטח והבנינים. אפשר היה לחשוב כי נשף פה עתה; באמצעית החצר הסתובבו בחורים קופצים ורוקדים ביחידות ולפרקים זוגות‑זוגות ויצרחו וינגנו בחלילים, במסרקות ובהרמוניקה. אחד תופף בפח וישר שיר משונה, שאי‑אפשר היה להכיר את לשונו. ה“חברה” התפקעו מצחוק לשמע מלה אחת או שניה. נערות יצאו מתוך הבנינים, מסודרות או פרועות למחצה, והן נושאות כלים ועוברות בריצה או בקפיצה את החצר. אחת מהן הפתיעה בקלותה וברעננות צחוקה. הגבר, רמוני מיודענו מבית איש‑טוב, אכל אותה בעיניו.

– בחורה! – אמר כמו לעצמו או לבת‑לויתו השזופה והמביטה בסקרנות על כל המראה: – הנה עוד! – הוסיף, למראה עוד צעירה זקופה, שמחלפתה התנועעה לה ברוצה.

– כן, בחורים עליזים, – אמרה בת‑לויתו, טַנְיָה אחות הגברת איש‑טוב, שרמוני לקחהּ לטיול עמו לשכם ולג’נין, ולהצעת יהודי אחד שנפגש לו בדרכו סר גם הנה, ולבקשת טניה נאות לסור גם לנצרת ולשוב דרך חיפה באניה. פה היה לו גם מכּר, אחד מחשובי הקוֹאוֹפרציה.

– כן, עליזים. – אבל צריך להשיג כוס תה או חלב! – אמר, – הוא נגש לאחת הצעירות. במקרה היתה לא יפה.

– האפשר להשיג פה כוס חלב? – שאל. – נשלם.

– אין אנו מקבלים תשלומים, – ענתה ותסתכל בו. – מה, הוא לא מן הארץ?

– אני בן‑הארץ מלידה, – ענה. – אבל איך זה? מה שייך בלי תשלומים?

– אין מלון אצלנו, – ענתה: – ואני אינני מן המטבח. – והיא עזבתו ותעלם באחת הדלתות. הוא עכב את אחת היפות, ששבה רגע זה ותעבור על ידו.

– האפשר להשיג בשביל הגברת כוס חלב או כוס תה? – שאל.

– ישאל במטבח! – ענתה ותעלם גם היא.

– ואיפה המטבח? – שאל כמעט מיואש. סוף‑סוף העמיד את אחד הבחורים. הבחור הראה לו על אחת הדלתות. אחד מן המנגנים יצא מתוך פתח והוא נושא פרוסת לחם ומלפפון ובולע בליעות גסות.

– המן המטבח אתה בא? – שאל רמוני. הוא לא תפש בדיוק את הדלת שהראה לו הבחור.

– מן המחסנים, – ענה הבחור. ובדלגו על רגל אחת קפץ אל קצה החצר, אחרי המנגנים. טניה הסירה את העבאיה, הפשילתה על זרועה ונגשה אל המנגנים היושבים על הברֵכה מתחת למגדל המים.

– הבני‑המקום אתם? – שאלה ברוסית; – הבחורים הסתכלו בה בסקרנות. – לא, – ענה לה אחד מהם. – אנו אורחים.

– רק עתה באתם, כמונו? – שאלה – מאין?

– אנו נודדים, – ענה לה השני בקרצו לחברו בעיניו.

– נודדים? – טניה סקרתם לא בלי עונג. היו ביניהם מכל המינים? גנדרנים, יחפים, קרועים ומדקדקים במלבושיהם. חולצתו של אחד וכֵּפִיָתו הבריקו בלבנם. היו ביניהם בחורים שזופים, חשופי זרוע, בעלי גופות גמישים, וטניה חמדה כמעט את כולם יחד.

– נו, הן, מה פלא? ימי‑חופש. – ענה אחד שמראה תלמיד לו. – תלמידים נודדים ומחפשים מקום לעבוד, ופועלים שאינם מוצאים להם עבודה נודדים עמהם יחד. – והוא הוציא מסרק מכיסו של חברו, עטפהו בנייר והתחיל להחריש בו אזנים.

בחצר עבר בחור ברכיבה על סוסה. בחור אחר התרגז: – לך לעזאזל, תן לה מנוחה, היא עיפה. לא בטלנית כמוך.

– תן לי בחורה ואעזוב אותה, – ענה ההוא ממרום הסוסה: הוא כוֵן את דבריו למען תשמעם בחורה עוברת לפניהם.

– גס! כל הנבזים שבארץ באים אלינו. – הוא כוֵן את סוסתו כמו לעלות עליה, להפחידה. ואך היא לא נרתעה. – נוּ, נוּ, הראה גבורתך, – אמרה הצעירה, – ואך הסוסה הטתהו הצדה. הוא לא שלט בה.

– עזוב אותה, היא כעסנית, הבחור שלה הלך עם אחרת, – זרק אחד מהיושבים על הברכה. היא התפרצה:

– קדחת אתן לך מחר ולא אוכל, – תלך לך לעזאזל או לחיפה. אצלנו אין עבודה לכל נבזה. – והיא הפנתה ערפה ותלך.

– מוני, שדבר כל הדרך עם בת‑לויתו צרפתית מהולה בז’רגון, פנה פתאום אל בחור שָקֵט שעמד על ידו ואמר: – חברה מוזרה, אין שומעים מלה עברית כמעט.

–נכון, – ענה לו הבחור – רק התלמידים מדברים עברית, וגם אלה לא כולם. פה סוג פועלים משונה, והחברים פשוט אינם יודעים.

– ואינם מתלמדים? – שאל רמוני בתמהון. הוא הרגל לראות בפועלים קנאים לעברית.

– הם טרודים במשק, – ענה הבחור באירוניה, – או נוסעים לחיפה. ומתי ילמדו?

– אבל משק יפה, כנראה, – אמר רמוני בסקרו את הקירות הלבנים. הוא הספיק בינתים לעבור בחצר וזרק עינים לדלתות פתוחות. הוא גם הספיק לזרוק מבט לאורוה ולרפת.

– משק פה, הלואי על כל קבוצותינו ועל כל אכרינו העובדים בעצמם וביהודים. – רמוני חש מעין עקיצה בדבריו, ובכל‑זאת נתחבב עליו בחור זה.

– גם אתה עובר‑אורח? – שאלהו.

– אני? אני רוצה לעבוד פה.

– בתוך חברה זו? – תמה רמוני.

– הייתי נכון לעבוד גם אצל הגרמנים הגויים ורק ללמוד עבודה, – ענה הבחור. – אם רוצים להיות אכר צריך ללמוד. במושבות הפרדסים והכרמים לא יבָּרא אכר. – ובין רמוני ובינו התלקחה שיחה. רמוני ראה את טניה מתהלכת עם נערה. – אין כלום, – חשב:– יתנו לה כבר כוס תה בלעדי. ואת השיחה עם הבחור לא רצה להחמיץ.

הבחור באר לו את אפיו של המשק. פקיד ראשי, מומחה גדול. עשרים חברי‑קואופרציה על‑פי – שיטת אופנהיימר, תלמידי בית‑ספר לחקלאות, מומחים כל אחד למקצוע, ועוזרים להם ששים פועלים עובדים 8–7 שעות ביום על‑פי הפעמון, בחורף פחות ובקיץ יותר. –

– עשרים מומחים? – שאל רמוני, – הרי מספר כזה לא היה גם במקוה ישראל. מה עושים כל אלה?

– הכל פה מבריק, והברק עולה בכסף ובזמן ובידים, – ענה הבחור. – איקונומיה גדולה אין פה בעבודה, לוּ היתה גם זו, היה צריך לסגור את כל בתי‑הספר לחקלאות ולבטל את כל הקבוצות וללמוד תחילה פה ואחר‑כך להתחיל הכל מחדש בארץ. ובכל‑זאת כדאי גם עתה ללמוד. את האיקונומיה אלמד אחר‑כך בעמק הירדן, בין המִסְכֵּנים.

– מסכנים? – שאל רמוני משתומם. – הייתי פעם שם אצל פקיד וראיתי עושר ובזבוז ויד רחבה כבכל משקי הברון קודם.

– יש גם כאלה. אבל ישנם גם מסכנים, כלומר, בני קבוצה או קבוצות, העובדים מתוך עוני בלי פקיד ובלי מוּמחים, והיושבים ב“חוּשות” או בבנין זמני, ושלא הספיקו עוד לרכוש להם פרות גזעיות. “מסכֵּנים” קוראים להם פה.

– עולם מוזר! – אמר רמוני: – הכך הוא תמיד בחצר זו?

– בכל ערב. רעש ורקוד ונגינה. אחרי ארוחת הערב – ששון ושמחה. ותמיד אורחים. וגם הנערות הכי יפות שבפועלות פה הן. שָׂמֵחַ! –אמר הבחור, ובקולו נשמעו מעין אירוניה ועצבות כאחת.

– ואני בקשתי כוס חלב או כוס תה בשביל הגברת שבאתי עמה ולא יכולתי להשיג. אצלנו לא יתכן דבר כזה. אם ישאלני איש זר דבר הלא אענה לו, אראנו ואפילו אלך עמו איזו צעדים, אם איני טרוד ביותר. – ורמוני הרחיב ידיו כאובד‑עצות.

– פה אין דואגים לבני‑אדם. כל אחד רוצה ליהנות מהרגע שלו. אין משתעממים פה. חטוף ואכול, חטוף ושתה. בוא עמי קצת ואראך, – והבחור מדד את רמוני בּעיניו. – ספרדי שהתבולל באשכנזים – החליט: ודאי מחוגי הפקידות.

– בואה, – אמר רמוני, – אני מחפש את המטבח. – הם נגשו לאחת הדלתות ופתחוה. נערות עמדו ושטפו כלים ונגבו ורחצו ידיהן. הן גם לא הביטו בנכנסים.

– האפשר להשיג כוס תה או כוס חלב בשביל עובר‑אורח? – שאל הבחור. –

– זה לא עסקנו. תשאל בחדר‑האכילה, – ענתה אחת מהן.

– בחדר‑האכילה כבר חושך, – ענה הבחור. אין אף אחת שם.

– תשאל את מי שהוא בחצר, – ענתה שניה לו. והן המשיכו בעבודתן. השנים יצאו. “לעזאזל! – אמר רמוני ורגז – מה זאת סדום?” – ינסה נא לרקוד אחת‑שתים, – אמר הבחור, – ואז ימצא בחורה שתביא לו הכל, – אבל לעבודה אין זה שייך. עבודה אפשר ללמוד פה. ואני החלטתי כך. הייתי קודם פועל חקלאי ועזבתי. התגלגלתי בירושלים, ועתה החלטתי לשוב אל האדמה דרך המקום הזה; ולא קל יהיה לי. אני שונא את החברה פה שנאת מות.

– ודאי אינך מהמפלגה שלהם? – אמר רמוני בלעג עצור.

– מהמפלגה או לא מהמפלגה, – זרק הבחור באי‑רצון: – אבל כשצריך לעבוד אין שאלה. אני אעבוד פה, – אמר וידגש את מלותיו כתיאוריה או כפרינציפ.

טניה נגשה אל רמוני. – מצאתי נערה שעבדה פעם אצל גיסי. היא השקתה אותי חלב. אם רוצה הוא, יבוא, יתנו לו תה. נקח מֵאכלנו אשר במזודה ואכלנו. –היא מהרה לפניהם, ורמוני משך את הבחור אחריו. – בוא ונשב קצת יחדו. – הם ישבו אל שולחן קטן בפנת חדר‑האכילה. הפועלת הדליקה להם מנורה קטנה וישבה עמהם. רמוני קם וילך להביא אוכל מן המזודה. והנערה הגישה לחם ועגבניות.

ופתאום התפרצה אליהן נערה ותקרא אל הנערה אשר עם טניה: – שמעת, עמשי שב מן הצבא. אפשר יבוא לשמור אצלנו!

– עמשי? – שאלה טניה; הנערות דברו רוסית; – זהו השומר שהיה פועל אצלנו במושבה? ילד נחמד!

– עמשי! – צהלה הנערה שהביאה את הבשורה ותנשק את אצבעותיה שלה; רמוני נכנס עם המזודה הקטנה, וטניה בשרה גם לו את הבשורה. – כן, כן, – אמר, – שמעתי שהשתגע והלך לעבוד בצבא. ושמעתי גם‑כן, כי השומרים שלמו בעדו “בֶּדֶל” (כופר).

פני הבחור שישב עמהם קדרו פתאום. – עמשי שב? – שאל נדהם; – הרי אין עוד חצי‑שנה. ואַיֵהוּ? – שאל את הנערה.

– ביהודה, אך הוא ישוב אל השמירה הגלילה. – הנערה רקדה בדברה. – עמשי, עמשי, הגלילה, הגלילה! – וקופצת ושרה קפצה החוצה להביא גם לאחרות את השמועה.

– ואני, – אמר הבחור והתכופף אל רמוני, הוא גם לא רצה שתשמענה האחרות, – אני הייתי חברו הטוב בירושלים לפני נסעו לדמשק. ואני גם התוכחתי עמו, הייתי נגד מעשהו. וסוף‑סוף הסכמתי לו. – הוא קם ונגש אל הפתח ונתקל בפועל. – אפשר אתה יודע מי הביא את השמועה על‑דבר עמשי? – שאל.

– דבר אידית, איני מבין תורכית, – ענה הבחור. רמוני צחק.

– אני ספרדי, אדוני, וה“דַיְטְש” שאתם מדברים הוא בשבילי תורכית, – ענה מתוך רצון, קנתר וגם לעשות נחת‑רוח לבחור בן‑שיחתו.

– פְרֶנְקֶילֵי![⁸] – אמר הפועל, צבט בחוה שנדחקה בדלת ויקפוץ החוצה.

– כך הם, – אמר הבחור. – נו, יסלח אדוני, אני אלך להוָדע על‑דבר עמשי. שמי יצחק, עבדתי לפנים במושבתכם. נזכרתי עתה בפני אדוני.

– אצל מי עבד? בפרדסי לא עבד?

– לא, אדוני. עבדתי אצל ירחי, וגם אצל איש‑טוב. – “זוהי אחות הגברת איש‑טוב”, – אמר רמוני בהציגו לפניו את טניה. והשיחה נסבה על איש‑טוב, אשתו ופרדסו. אחרי‑כן נפרד הבחור מהם. “אם יוָדע לך מה על עמשי – תודיענו”. – אמר רמוני. ואל הצעירה שהכיר בפניה קוצר‑רוח פנה: – אנו נוסעים עם צאת הירח לנצרת. – בחצר באו עגלות מן הגליל התחתון, והצעקות והקפיצות והריצות והנגונים החרישו אזנים. רמוני וטניה יצאו. הצעירה נפרדה מהם. היא מוכרחה לחלוב בלילה ועליה לנוח עתה. והם טילו בחצר אחרי שימם את מזודתם בכרכרה.

– אפשר נרקוד גם אנו, טניה? – אמר רמוני. היא צחקה. – לא, לא, אמרה, בפעם אחרת. עתה רוצה אני להביט. מקום עליז, חברה עליזה. טוב היה להשאר פה איזה זמן. – ואך החברה שבחצר התחילה להתפזר. פנסים אחדים כבו. ומסביב, מן השדות וליד הגורן נשמעו קולות צחוק ושירה. ורמוני אמר: – לבלות פה באיזה נשף – אדרבא; לגור פה – בשום מחיר שבעולם? – טניה שמה ידה על כתפו. – נטַיֵל קצת, – אמרה, והם יצאו את החצר וירדו אל אחד השבילים שבקצהו נשמעו קולות. וגם שם, נדמה היה להם, נשמע השם “עמשי” בצלצלו בפי אחת הבחורות.

 

כג.    🔗

עמשי התהלך שוב במושבה הגדולה, בעצם קיץ, עבר בדרכים, סר לאיזה פרדס, חזר לפנת המושבה ושב ויצא לדרך ולכרמים. המוטורים צפצפו והמים שטפו בתעלות ורעננו את האויר מסביב. החול בדרכים להט. לטאות רצו בדרך רוץ והעלם כמטורפות, שכורות משמש. בצַבָּר נשמע רשרוש: – נחשים! – אמר עמשי לעצמו, נגש וזרק מבט. הרשרוש גבר רגע ונעלם. במקום אחד ראה נחש מתחמם בשמש, ועמשי, שזה עתה מחה זיעתו מעל פניו, קנא בו. לוּ יכולנו גם אנו להתחמם ככה! ואנו, ואפילו אני, יליד‑הארץ, לא ספגנו עוד את החום כראי. אך לא, מי שמתחמם בשמש בקיץ מוכרח לבלות את ימות הגשמים בשינה.

בכרמי השקדים עמדו ערביות וילדים וקטפו, והמשגיחים היהודים מזרזים אותם. העובדים טפסו על סולמות, ויש שגם נענעו ענפים בידיהם להשיר את השקדים מעליהם. מתחת לעצים היו פרושות מחצלות, שעליהן נערמו השקדים, הושמו אחרי‑כן בשקים והובלו אל חצרות האכרים ליבוש ולקלוף. בחצרות אחדים ישבו כבר ערביות וילדים ערביים וקלפו את פרי המזדַרזים או של אלה שכרמיהם מקדימים להבשיל פִּרְיָם. פּה ושם ראה גם איזו ילדים יהודיים וגם ספרדיות ותימניות בודדות ויש שגם נשות הבית והבנות השתתפו בקלוף לשם השגחה וזרוז דרך אגב. עמשי התנהל בכבדות, רגליו כמו זחלו, וגבו וכתפיו וגם ראשו הכבידו עליו. הוא ישב לנוח בצל עצים, רִענן את פניו, זרועותיו וצוארו במי התעלות, נתן להם גם לנזול על חזהו, ישב על גבעה תחת אטד גדול ויפקיר עצמו לרוח אחרי‑צהרים, וכל זה ללא הועיל. סוף‑סוף התרחץ בברֵכה, והוא, שלפנים היה שט במים כדג, קשה היה לו עתה להחזיק עצמו על שטחם, ובנסותו לצלול ולעלות תקפהו פחד. מה היה לך, עמשי? היית חיָל אמתי חצי שנה ונרפית ו“נתמרטטת”. לא טוב, עמשי. אנו השומרים קוראים לעצמנו בגאון: “חילים!” וכשהריחות ריח קסרקטין סר צלך, וצלם השומר אבד מעליך. “חיל אמתי!” חזר עמשי שוב ולַעַג עִוֵת שפתיו. – לא, אל לחשוב על זאת – והוא ישב בקצה כרם תחת עץ תוּת עָנֵף ומֵצֵל והתנמנם.

הוא לא ידע העֵר הוא אם ישן, קטעי חלומות השתפכו במוחו עם הרהורים וקטעי‑זכרונות. וגם בפקחו עיניו ובשבתו נשען על גזע העץ דמה את עצמו חולם. והנה עקץ את רגלו דבר‑מה, הוא הפשיל מכנסיו, הוריד את הגרב על פני סנדלו ויוציא נמלה גדולה אדומה. “אינני ישן”, צחק לעצמו בתתו לנמלה לטייל על כפו. סוף‑סוף זרק אותה מעליו. “מצצת דמי, די לך, מה תחפצי עוד?” אמר. זבובים הציקו לעורו. ממעל לו בעץ התחילו מצפצפות צפרים. “הן מתחילות להתכנף. עוד מעט ובאו במאותיהן”, אמר והסתכל וראה בהשפיל השמש לרדת. עוד שעה ותגמר העבודה בכרמים. והוא קם ויחל לרדת לצד המושבה.

עצוב! בבוקר טיֵל בתוך המושבה. לעזאזל! בחצי שנה גדלה ויפתה. פה גדר חדשה, שם נעקרו איקליפטים ונִטַע גן של עצים ופרחים. יש לו שנאה כבושה לעץ עָקָר זה, ל“עץ‑היהודים” בפי הערביאים. בכל מקום שהוא נמצא אין ירק, אין פרח, אין עץ פרי בקרבתו, ובכל‑זאת הרי ענק הוא. מי מאציל פני יער למושבת השומרון אם לא הוא? הנה גם בית חדש והנה עוד אחד הולך ונבנה. וכך בכל פנה ופנה. יש גם רחוב חדש לגמרי, נסלל והולך ומתכסה בתים ודוקא יפים. והכל בידים זרות. מה יהי סופן של מושבות אלו? וסופנו אנו? מתרבים הכרמים, הפרדסים, נבנים בתים יפים – והאדם היהודי לא השתנה. האכר – אותו האכר והפועל – קומץ עלוב. עצוב, עמשי. למה באת הנה? ושוב תתחבא במושב הקטן עם חמדה’לי ותהזה לך על חיים שקטים ואידיליים. לא, חמדה’לי מתהלכת עם בחור משגיח. היא פגשתו אמש וגם לא נזפה בו על לכתו בלי ברכת‑פרידה. “אה, אדון עמשי, מאין בא, מן הגליל, מן השומרים?” שאל אותו המשגיח, והיא נבוכה קצת ושתקה. אחרי‑כן נפרדה, נתנה לו ידה שרָטטה קצת, ונשענה על כתף המשגיח והלכה. עסק ביש, עמשי!

ובעברו בדרך הרחבה ההולכת למושבה שמע פתאום צעקות ובכי. הוא עמד לראות מאחוריו הלכו ונגשו יהודים וערביאים ואחריהם מתַמֵר אבק. ערבי שחור, שומר של המושבה כנראה, הוליך נער ערבי כבן‑16–15, מוכה ופצוע ושותת‑דם, בגדיו קרועים, ולצדו השני הולך בחור יהודי וסוחבהו בידו ודוחפהו בגבו. ואחריהם פוסע בצעדי‑און אכר כבד אדום‑פּנים ומריע בקול כשופר. אחריהם רצות פרות אחדות וחמור ביניהן. וילד ערבי קופץ הנה והנה ומזרזן במקלו. “מהר, חושה!” צועק האכר לילד: “אלי תביאן, אל חצרי”. ופתאום התנפל הנער המוכה ארצה גוֹוֵע. עמשי נבהל לרגע, אחרי‑כן עמד, הסתכל ולעג לעצמו. “אינך שומר, עמשי, לך לחטוף זבובים, ואינך גם בן‑הארץ. איה שכלך, בחור?” ופתאום התחיל השומר הכושי לבעוט ברגליו בצד הנער השוכב ובבטנו; הנער התחיל להתיפח ולהתהפך, בידיו כסה על המקומות הכואבים. הבחור היהודי תפש בגלימתו וסחבהו עד כי נגלו מקומות התורפה שבו מאחור ומפנים והוא שוב שוכב כמתעלף וכאילו אין בו רוח‑חיים. האכר נגש ובראותו אותו שוכב ופניו למעלה – ירק בהן, והנער גם לא הרים ידו. ושוב התחיל הכושי בועט. הפעם לא זע הנער וגם לא הוציא הגה. מבין שפתיו נזל קלוח‑דם. הערבי השחור התרחק הצדה והתחיל מגולל פפירוסה. “ואתה אל תעמוד, זוזָה!” – זרז האכר את הילד הערבי; “לך עמו!” קרא להבחור. – “תכניסן אל רפתי, ואנכי הולך ישר אל ראש‑השומרים. אִן‑אַל‑דִין אַבּו‑נוּחִין, מעדרו יש לי תמיד צרות. כמה פעמים הזהרתיו, וזה הולָד כמה כבר קבל ממני אזהרות ומכות ולא כלום. ‘החוַג’ה אמר לי לרעות ואני רועה’. הפעם ישלם לו החוג’ה שלו מג’ידיות.⁸ לא אשתוק”. עמשי לא תפס תחילה את הענין, ואחר‑כך הבין: אבו‑נוחין זה יהודי הוא, אכר מן המושבה. והאכר לא שקט: “ומה יהיה עם הנבֵלה הזו?” התרגז על השומר השחור בהראותו על הנער השוכב ואינו זז. מסביב התאספו ערביאים אחדים והסתכלו בסקרנות ובשמחה לאיד. “מֵּת” (מת) – זרק אחד מהם. ומרחוק נשמע באמור אחד: “אין‑אל‑דין כולהו יהוד!” השומר השחור פנה לערביאים שמסביב ואמר להם להתפזר: “אפשר נשב לשתות ספל קהוה?” התרגז שוב האכר. “אתה מעשן לך ודמי בקרבי רותח”. אל תתרגז, חוַגה“, ענה השחור; הוא בטא את ה”ג" באופן מצרי. “בואה ונשאירהו. הוא כבר יזכור”. האכר הבין לרמז, הביט בשוכב, ירק לתוך החול והלך עמו. עמשי נשאר על‑יד השוכב. מסביב נתקבצו בחורים אחדים יהודים פועלים ולא‑פועלים והסתכלו. אחדים התרגזו ואחדים התלוצצו. ערביאים עברו, זרקו מבט והלכו הלאה. עמשי תפש את מבטם. בגליל אחרי מבטים כאלה ישפך דם. אחד עמד ועיניו היו קפואות וכוסו כמו בחִתול יָרוק. מבטו של עמשי נמשך אל העינים האלו. “הביאו מים!” קרא עמשי לבחורים עומדים על ידו: “פה מן הפרדס”. בחור אחד הלך להביא מים. ופתאום עבר גבר יפה רוכב על סוסה. “הנה קומדיה חדשה! התפזרו, הוא יקום בעצמו”. – הקהל התפזר, ואחדים נשארו עומדים מרחוק ומסתכלים. עמשי כרע על ברכיו, שפך מים על פני הנער ורחצם. ואחרי‑כן הזיל לתוך פיו מעט, ואך הנער הִדֵק שניו ולא רצה לשתות. הערבי ירוק‑העינים נגש והסתכל והוסיף לשתוק. עמשי הביט אליו צוחק ואמר לבחור מביא המים: “נלך!” הבחור הכניס את הכלי לפרדס ויצא ויִלָוֶה אל עמשי. ירוק‑העינים הלך לדרכו, כשעיניו מלוות את עמשי, ועמשי מרגיש אותן בערפו. הם הרחיקו מרחק צעדים, והנה הרים הנער ראשו, הביט סביבו, ובראותו כי אין איש קם וכחץ מקשת קץ, התחיל לרוץ ויעלם. בסמטא ליד פרדס עמד יהודי והסתכל, ובראותו את הרץ פרץ בצחוק. “והטפש ההוא חשב אותו למת”, קרא לערבי ירוק‑העינים, ועמשי שמע מרחוק את הדברים. הוא הפנה פניו והספיק עוד לראות את הנער בורח. הערבי ירוק‑העינים עבר, לא הרים עיניו: “בן‑כלב!” לחש ונעלם בדרך צדדית. עמשי שב, נגש אל היהודי שיצא מן הסמטא וישאלהו: “מה קרה פה?” היהודי ספר לו על בריחת הנער. “ואתה השקית אותו מים, חשבת כי התעלף; רמאים!” עמשי אמר לו שלום והלך. רגש של בושה השתפך עתה בכל קרביו. “וכשומר השחור הזה עלי להיות, והרי גם לנו קרו קומדות כאלו, וגם מעשים כאלה”. והוא נפרד מעל הבחור ההולך לצדו ויסר גם הוא אל אחת הסמטאות שבין הפרדסים. הוא מחה זיעתו, זיעת התרגשות היתה זו. עכשו. קרקע הסמטא היה נוקשה והרגל התנהלה בקלות אחרי‑כן נגש ויעמוד ליד ברֵכה בקצה הסמטא, טבל ידיו ויעבירן על פניו ושערותיו, התרענן קצת וישב אל הדרך הרחבה. – ואף‑על‑פי‑כן, – אמר לעצמו – לא יועיל שום דבר, עמשי. הגלילה תלך, לשמירה, למרות כל הבושה והגועל. אלה הם חיינו. אחרת לא תשמור, ולהפקיר רכוש ישראל אי‑אפשר, נפקיר את רכושנו – יהיה עלינו מחר להגן על נפשנו, או לעשות לנו כלי‑גולה ולעזוב את הכל. בלי רומנטיקה! אסור! כשאדם חי מוכרח הוא להקשיח לבו קצת, ואם לא – לא תחיה; – ועמשי הרגיש כי אין זו תשובה עתה. כשהנך בתוך הדברים אתה עושה אותם ואינך רואה בכעורם, וכשאתה בחוץ – אתה רואה ואז קשה לעשות. התכנס פנימה, שומר, ועשה, אל תראה ואל תשאל. ויום אחד ישיגך כדור מן המארב – וחסל! בלי פילוסופיה.

 

כד.    🔗

עמשי נכנס לבית איש‑טוב. הגברת קבלתו בסבר‑פנים, ואך הרגיש בפניה גם מעין אכזבה. “הוא היה, דומה, בצבא התורכי?” – שאלה, ובדבריה תפס לעג עצור. הוא ענה קצרות. היא כבדה אותו בפֵרות, הראתה לו את ילדה החדש שנולד לה ושנם בערשו. – ואחותי, במקום לעזור לי קצת, הלכה לה לגליל ונשארה שם, אמרה. – פני עמשי הבריקו: “הגלילה?” – שאל. – “לא לחנם חשבתי עליה כי “ג’דע” היא. לאן?” – הגברת איש‑טוב ענתה בלי התפעלות: – כמה זה יארך – לא אדע. מילא, אדרבא, אם יש לה עונג מזה. – והיא ספרה לו את הפרטים: נסעה עם רמוני ונשאר לילה אחד בקואופרציה. בבוקר השכם נסעו לנצרת ומשם לחיפה. ומחיפה שבה היא הגלילה ורמוני הֵנה יחידי. –מסכן! – הוסיפה הגברת איש‑טוב ותצחק. וגם על חוה ספרה לו. היא אומרת ללכת גם‑כן הגלילה, רק אחרי עונת הענבים. לעונה זו אומרת היא ללכת לרחובות לחדש נעוריה. קודם כל תנוח ותאכל ענבים. אמרו לה כי מעוטת‑דם היא, וחוץ מזה עליזות כמו שהיתה שם בזמן הבציר לפנים – אין בשום מושבה. ועתה – עתה הרי נכנסו אנשיכם שמה. ויונוביץ – אמרה לו בקפצה פתאום מאיש לאיש, – נסע גם‑כן הגלילה. הוא גם חפץ להשאר שם, אלא לא בקואופרציה. הוא בעד קבוצה. האלהים יודע מה זו ומה זו; איני בקיאה בפרטיהן. – ועברה לספר על באי‑ביתם האחרים.

ומכל אלה נפגש עמשי ראשונה ביונוביץ, בחיפה. – מן הצבא התורכי? – שאל ההוא. – “כן” – ענה עמשי באי‑רצון. – יונוביץ לא הרבה דברים. – טוב עשית שנסתלקת משם. למה לנו פוליטיקה גבוהה? נחיה נא בעולמנו הקטן. ישנה עבודה ושמירה ודרושים אנשים ואינם – האם לא די? וכי לא חיית אצלנו במושב הקטן חיים שקטים ומאושרים?

ובמקום זה הרבה יונוביץ לדבר על המשקים, הקבוצה והקואופרציה. בקואופרציה – הוא לא יוציא עתה שום משפט מחלט ורק על דבר אחד אינו יכול לעבור בשתיקה. בשעה שבקבוצה, ששטח אדמתה גדול כזה של הקואופרציה, עובדים מחצית המספר של אנשים וחורשים וזורעים ומוציאים רוב פרנסתם, הנה בזו כפלים אנשים, ודפיציטים – ישמרנו! ולמה כל הרעש? ובקבוצה יש יותר שויון, אף כי יש גם שם איזו צרה של שני סוגים. מבין אתה, עמשי? שם קצוץ באנשים, בעבודה, בהוצאות, ובקואופרציה הכל בשפע: פקיד מומחה, והמקום מלא פועלים שכירים ואנשים מסתובבים בעיר ובנסיעות, ואין ברכה. ואתה שואל לשם מה? מומחים! האלהים יודע את סודותיהם. מה יש להם לעשות בעיר ובנסיעות?

– מַפריז אתה, יונוביץ חביבי, – ענה עמשי. – את משק הקואופרציה אני מכיר. הכל בו נהדר, מבריק. בני‑אדם עובדים – תענוג! רוצה הייתי לשמור שם.

– אדרבא, – אמר יונוביץ. – החיים שם מוצאים דוקא חן בעיני. בארץ כזו שאנשים נמקים בעבודה קשה, במחסור של הכי‑הכרחי ובקדחת – טוב שתהי קלות בחיים. להשתובב, לרקוד, לשמוח ולחיות בכל החושים – זהו אפשר המוצא היחידי. מה יצא לנו מעצבותנו?

– הנך מדבר כבן‑אדם, יונוביץ, – אמר עמשי: – הנה רואה אני. חברי יותר עליזים ממני, ואני מסתובב ואיני מוצא לי מקום והם על משמרתם עומדים. רק העליזות תצילנו. כשאשוב אל השמירה אלמד דרכיהם. הוללות, הפקרות, פריצת‑כל‑הגדרים, יונוביץ, זהו הדרך! –

– מגזים גם אתה, עמשי. מאין באה לך מהפכה זו? – ויונוביץ קפל נייר לפפירוסה ויעלה עשן: – הוללות, הפקרות, פריצת כל גדרים – אני איני תופש זאת. אני על עליזות דברתי. חדלתי מהאמין בכובד‑ראש. אנשינו הטובים הרציניים עוזבים את העבודה או גם את הארץ. אין ערובה ברצינות, בכובד‑ראש, ואם אין ערובה באלו – למה הם?

ויונוביץ הוסיף: – אני חושב שהיינו רציניים יותר מדי. דרשנו מאחרים ומעצמנו את הנמנע. הנה התנגדתי גם אני בשעתו ליִסוּד המושב הקטן ואתה הן יודע אותו. הרי פנה נחמדה היא זו, אנשים עובדים וסובלים, ורגל זר לא תדרוך על אדמתם. איזו נאמנות! ונטיעותיהם נטיעות הן, ואיזו משתלות! ותרנגולת טובה תמצא שם, וכוָרות מופיעות וגם על פרות גזעיות חושבים. ואני אומר לעצמי: לא חכמת, יונוביץ, לא ראית את הנולד. ואשר לטהרת הפרינציפ –

על פני עמשי הופיע צחוק טוב: – פרינציפ וטהרה – מפחד אני, יונוביץ, מאלו; ישמרני אבא הטוב משניהם!

– ושוב הנך מפריז, – המשיך יונוביץ בקול שקט. – פרינציפ נחוץ וטהרה היא דבר יפה ונחוצה גם‑כן, אף כי בחיי אני לא תמיד הקפדתי עליה. אלא כשרוצים עתה לבנות בית פועלים, וחברים טובים ויקרים לי שעבדנו ביחד וסבלנו ביחד צועקים: שנוררות! – אני אומר להם: אל תצדקו הרבה! אני מאמין באינסטינקט הישר של הפועל העברי העובד והסובל, שהוא יתגבר על הכל ויטהר את הכל במגעו. הייתי עתה בגליל. מה אומר לך, עמשי? דבר‑מה חדש נוצר פה. במושבנו הקטן היתה ההתחלה, ובגליל – יִבָּרֵא הדבר הנכון. ומוקדם עוד להוציא משפט: אפשר הקואופרציה ואפשר הקבוצה עדיפה. אני חושב ללכת לעבוד אצל הקבוצה בחורף הבא. לבי נוטה שמה. ואם לבך נוטה לקואופרציה ללכת לשמור שם – ברוך תהיה! רק לא הוללות ולא הפקרות ולא פריצת‑גדרים. אנו יוצרים רכוש ורוכשים ואתם שומרים עליו ומסתתרים בצל גדרים וחומות; ולכן כחות דרושים ולא הפקרות; הוללות מיגעת וגוזלת את הכחות, ואיך תעמדו לילות על המשמר? עלינו לבנות פה ולגדור ולא לפרוץ, ועל הכחות צריך לשמור.

הם טיילו כמה שעות, עלו על הכרמל, הסתכלו בשקוע השמש וירדו העירה. עמשי שאף אויר בנחיריו כחיָה, הוא התחיל מתרענן, ואת גופו חש והנה הוקל. הוא שב אל עולמו ואל אוירו. ויונוביץ דבר ודבר עד ליגע. כמה יודע אדם זה, כמה הוא מתעמק! ואך עמשי חש בנפשו כי כל התעמקות זו לריק היא. למה יתעמק אדם כל‑כך? גם למחרשה הכי עמוקה יש גבול. הרי סוף‑סוף חורשים על השטח ובונים על השטח וחיים עליו. לא, עמשי, רק אל תתפלסף אתה. שוב והיה שומר בלי חכמות וכַפֵר על הזיתך התפֵלה.

וכשהלך יונוביץ מעליו הוקל לו. אפשר למות מכל החכמה הזאת והתיאוריות האלו, כלומר התיאוריה החדשה של יונוביץ ש“אין תיאוריה”. לעת עתה הנך מתוכח, יונוביץ אחי, יוצר לך דבורים חדשים. למעשה כל זה עוד רחוק.

 

כה.    🔗

חוָה באה לעונת הבציר לרחובות, ביום הראשון אכלה ענבים לשובע, ובלילה ישנה בסוכת‑כרם. למחר נפגשה באחד הכרמים בצפורה. הן נפלו זו בזרועות זו והתנשקו עד לדמעות. הן גם הזדמנו בעיר לא אחת, אך שם כאילו הפסיק מי בינם. פה בין ירק ועובדים נהרסה המחיצה. – הנך פה צפורה, ואני לא ידעתי? – קראה חוה כשנפסק חבוקן. היא הסתכלה בצפורה ונבהלה. גזרתה כפופה ומלאה, הפנים עפוּרים וקמטים עמוקים כחריצים חרושים בהם. השערות דללו והעינים כמו כבויות ורק זיקי‑כאב מתנוצצים בתוכן. – ואת, חוה, באת לעבוד הנה? – שאלה. חוה היתה לבושה שמלה פשוטה וכַפיָה קשורה לראשה ולרגליה סנדלים קלועים. צפורה הסתכלה בה, עוד יפה היא וצעירת פנים, גזרתה זקופה, שערה הגזוז עתה צפוף ועיניה נוצצות. אלא שקמטים דקים בזויות העינים והפה ואיזה צל על המצח ורטט קל בגופה – ספרו לצפורה גם על מה שלא שמעה. פעם ראתה אצלה גם עגולים כחולים מסביב לעינים. “נגמרה פרשת חוה, נאמר קדיש עליה”, אמר לה אז אחד מכריהם. עתה נעלמו העגולים. אפשר עוד תשוב? ולב צפורה רחב וגם פחד לרעיון שחַוָה תשוב. לוּ עבדו במקום אחד לא היתה היא, צפורה, בודדת כל‑כך. ומצד שני, לאן תשוב ולמה?

ולמחר באה חוה לעבוד ונתקבלה ברצון. תחילה התקשתה בעבודה, ואך אחרי איזו שעות רקדה המַזְמֵרה בידה. למחר עבדה כפועלת מנוסה וביום השלישי בצרה כשֵד. היא שבה ונהיתה למרכז החיים בין הפועלים והשומרים, ואך היתה באה ברצון גם לבתי אכרים. היא נשתזפה ותהי כצועניָה מלאת חן וקלות. – חוה, – אמרה צפורה: – מדוע כל כך קשה עלי העבודה ומדכאתני ולך היא כל כך קלה ומרעננת? – חוה נאנחה ולא ענתה על שאלתה. בעיני צפורה עמדו דמעות. – התחזקי, צפורה, התרענני, שירי, קפצי, השתובבי. בואי אלי בערב אל הכרם, נלין יחד בסוכה. – ומלב צפורה יצאה כמו גניחה: – הרגלים אינן מתרוממות, חוה, הגרגרת יבשה, הקופץ חדל מקפוץ והשָר – משיר. ובבוא צפורה בערב אחרי שני ימים אל חוה ותבא עמה את עצבותה ודכאונה. הבחורים נסו תחילה למשוך אותה אל שובבותם והרפו ממנה. – הייתי עליך למשא, חוה, – אמרה אחרי‑כן בשכבן יחד בעלית הסוכה; חוה שכבה ופניה למעלה והזתה. דרך בקיעי הקרשים הציצו כוכבים ואור הלילה מלא את השוּמרה. וצפורה הליטה פניה בלסוטה שתחת ראשה. חוה החליקה שערותיה, משכה אותה אליה. – “טוב בכל‑זאת, צפורה’לי, שאנו יחד; לא כך?” – וצפורה חשבה: בכל‑זאת – כן – בכל‑זאת והתאמצה וענתה: – כן, חוה שלי, קשה לי וקל עמך, ואך קשה לי תמיד וקל רק לרגע. – וחוה נלחצה אליה ובכתה חרש.

– הוי, חוה, – אמרה לה צפורה באחת השבתות: – מדוע לא נשֵאת עד כה? מזקינים, חוה, ואחר‑כך –– חוה שתקה רגע ואמרה: – “ואת – צפורה? הרי בחייכן שלכן ודאי היה טוב להנשא”. – צפורה השפילה ראשה ושתקה; אחר דומית רגעים שמה עיניה בחוה ואמרה: – לא ענית לי, חוה? חוה העיפה מבטיה מעל הגבעה שישבו עליה על הכרמים מסביב ועל בתי המושבה מרחוק. – "עוד לא בחרתי, צפורה, אמרה בקול שקשה היה לעמוד על טיבו – צפורה צחקה במרירות: – ובי עוד לא בחרו, חוה, – ואחרי הפסקה בהשפילה ראשה ובנגבה זיעת‑פניה בכֵּפיה שלה הוסיפה: זקנתי, חוה, זקנה אני, נודדת ממטבח למטבח, בין בחורים צעירים טובים, פועלים. לאחרים, ללא‑פועלים, לא בשלתי, ועתה הם זורקים לי את האוכל בפני. – חוה העמידה בה עינים תמהות. – אין אלו מלים, חוה, כי‑אם אמת, פשוטה כמשמעה. זורקים את האוכל אל פני, כשאינו טעים להם או כשמבשלים דבר שנמאס עליהם. – חוה הביטה אליה בפחד. – “שמעתי דברים כאלה ולא האמנתי. את מגזימה, צפורה, או אפשר חולמת?” – לא, חוה’לי, – ופני צפורה כוסו בדמעות שפרצו פתאום מעיניה כזרם. חזה התחיל עולה ויורד, וקול משונה נסר מתוכו. – אמת, חוה, אמת קשה ומחפירה, מרה כמות. עלבוני – לא איכפת לי. רוצים הם בצעירות ממני, ברעננות – למה לא? ואני במי רציתי? וכי לא הרחקתי אז בני‑אדם שנראו לי בלים וכמושים? ואך עליהם צר לי. האלה הם פועלים? איפה האידיאל, איה הרגש האנושי? העדינות אַיֶהָ? הבגסות נבנה את ארצנו? ישרף הכל, חוה, אם הגענו לכך. –

היא קפצה ממקומה. פניה התעותו וכל גופה רעד. – “ויש אנשים כאלה?” – צוחה כחיה פצועה. והיא נזכרה פתאום באחדים מפועלי‑החול מכריה, בחורים שהנם כבר “לאחרי ככלות הכל”. – “ואיך אַת חיה בינם, צפורה, איך אפשר לחיות כך?” – על שפתי צפורה רחף לעג מר: – ובין מי את חיה, חוה? ומי הם החברים שבעיר? הלא הנם הזוֹם של קדרת‑השדה; ובכל‑זאת – חוה אחזה בשתי ידיה בראשה וכאילו חפשה קיר לטפחו בו. – “הוי, “בכל זאת” זה. רק לא בכל זאת. כך או כך, צפורה, הֵנה או הנה – צריך היה לתלות את כולם – והיא – בכל‑זאת”. – את אמרת ראשונה “בכל‑זאת” – ענתה צפורה: – זוכרת את אז כשלַנו יחד בראשונה בסוכה, נחמת אותי, אמרת: טוב בכל‑זאת שהננו יחד, צפורה; ואני שואלת: במה תוכלי את לעזרני, ובמה אוכל אני להקל עליך. הרי גם את קדרה של יסורים, חוה? – “קדרה של יסורים – כמה יפה זה!” – אמרה חוה ושנתה: “קדרה של יסורים”. – ופתאום צחקה בצחוק פרוע: – "יודעת את מה שאמר לי זה לא כבר אחד הפראים האלה, מפועלי‑החולות: מַעדֵר שהעלה חלודה אנו כולנו. כן, צפורה’לי, הם מעדר שהעלה חלודה ואנו קדרות של יסורים. ובכל‑זאת – צפורה – כן, ובכל‑זאת – הרי אי‑אפשר שכל העמל והסבל הזה יאבד לריק. הביטי, איזה יופי, צפורה, וסוף‑סוף הרי של יהודים כל זה, הרי גם עמלנו נקע פה. לא, יש בזה דבר‑מה ענקי, בקרבָּננו. זהו יותר מאשר “בכל‑זאת עלוב, זהו אנו, נפשנו, חיינו ילדֵנו, צפורה. לא כך?” – והיא התנפלה על צואר צפורה ותגנח גניחות מרות. וצפורה אחזה בפניה ותרחיקם קצת ותסתכל בה: – הנך חמודה עוד, חוה. העולם עוד לפניך. ואני – לולא נחמה זו – כן חוה, נחמה יחידה אחרונה היא זו: ואם אדם מתיאש גם מזאת למה ישב פה? מדוע נקטרג על אלה העוזבים, על מעדרי‑החלודה, על קדרות‑היסורים? –

 

כו.    🔗

עמשי היה עובר בשתיקה או מדבר בלי‑חפץ על חדשי “עבודתו” בצבא. נכר היה כי תקפתו שם אכזבה נוראה והשאירה לו פצע בלבו. יצחק, שהיה נפגש עמו בהקואופרציה, מקום שעמשי היה סר עליו מזמן לזמן בעסקי שמירה וגם היה מתעכב בו ימים מספר, – התאמץ לשוא להציל מפיו איזו דברים. עמשי השתמט מדַבר. ודוקא יונוביץ, זה שהבין לנפשו מן הרגע הראשון וגם לא נסה להציק לו – הציל מפיו איזו קטעים, ואך גם לו לא השיח לבו. וכאילו יִחֵל הלב לבן‑אדם יוצא מן הכלל, אשר יָמֵס את הקרח מעליו ואז ישטפו דבריו וודויוֹ כזרם פתאום. בנפשו ודאי הולכת ונרקמת אגדת הימים ההם, ובין אגדה למציאות לא תבדיל אצל עמשי לעולם. יונוביץ, שנכנס לעבודה לעת‑עתה, בתור מעֲבָר לקבוצה, אצל אכר גלילי בפלחה, ושהתאמץ לרכוש לו חיצוניות של פלח עם אטיותו וכובד תנועתו, נהיה אטי וכבד גם בפגישותיו עם עמשי. האירוניה שלו והקטרוגים חדלו. הוא לא התעסק עתה לא בראית‑אורות ולא בגשוש צללים, הוא ראה את עצמו, את שדה בעליו וחצרו, את כלי‑העבודה ואת בהמות העבודה והחלב – ולא יותר. צריך להתפַּלֵחַ ויהי מה.

עמשי היה סר לפרקים גם למושבה שלו, וגם לבית האכר בעליו סר, ויהי אפילו לן במשפחה זו, בשעה שבבית השומרים היו אורחים זולתו. הוא היה עתה נודד בעסקי סדור בין יהודה, שומרון והגליל. חבריו התנקמו בו, ועליו דוקא הוטל להשיג אנשים לשמירה העונתית וגם לקבועה. הוא כפף ערפו ונכנע למלא באמונה ובמסירות את תפקידו. מקום שהוא נמצא בו, תפקיד שנטל עליו למלא ואנשים שנפגש עמהם, הן מחוגו והן לא מחוגו, היו חביבים עליו; ואם נקעה נפשו מאלה עזב וברח, לכל הפחות לזמן, – עד הטהר נפשו מסיגיה, ועד שהובהר האויר לעיניו. אדם שנהיה עליו למשא, או שנגלו בו צדדים דוחים חדל מהתקיים בשבילו, לא אהבהו ולא שנאהו, חדל מראות אותו. ובכל זאת כשרבו באיזה מקום האנשים שנפגמו בעיניו – נפסל גם המקום אצלו ויהי עוזבו עד זמן ועידן, ובשובו יש שהיה נפגש עם האנשים הפּגומים כמו לא קרה דבר, והידידות, עד כמה שפגישותיו הפתאומיות של עמשי והתפרצויות דבורו ראויות היו לשם זה, ידידותו שבה לקדמותה. הוא לא ברר לעצמו שום דבר, לא גלה שום אמת, לא קבל גם לא דרש שום הצטדקויות, פשוט: המחיצה התנדפה כעשן. וכשבקשו ממנו ביאורים על התרחקותו והתנכרותו, היה מביט אל השואל או אל השואלת בצחוק נבוך, ועיניו הטובות היו נפנות לצדדין, וסוף‑סוף היה תופס בידי הנעלב או הנעלבת ולוחצן, מאמצן אל לבו ומגמגם איזו מלים שלא מן הענין. ואלו היו מבינים, מטיבים פניהם וסולחים.

את טַנְיָה פגש עמשי בקואופרציה. היא הסתובבה שם בין כל החוגים, בין חברי הקואופרציה ובין הפועלים והשומרים, והיתה עוזרת לפרקים במטבח או בסדור חדרים כמו כְּפָאָהּ שֵד ולפרקים כלאחר‑יד, ולפרקים אפילו בהתלהבות, יום או יומים. הנערות ברובן התנכרו אליה, חוץ משתים שלש. תחת זאת היתה לפרקים נעלמת לשנים שלשה ימים עם מי שהוא מן החברים‑המומחים או עם אחד משומרי המקום או מחוץ לו. יש שהיתה גם נוסעת עם איזה תַיָר או תַיָרִים איזו ימים ויש שאיזה פקיד עובר, מן המשרדים שבערים, היה מזמינה לנסוע עמו לראות את הארץ. לרוב היו אלו נסיעות סתם, פשוט, נערה חיה ועליזה מנעימה את הדרך. ולפרקים היו בעלי איזה מלון או אחד אורחיו, מבני מושבה או קבוצה, יודעים לספר מה שהוא עליז עליה ועל בני‑לויתה. היא שבה לחיים וכמו חִדְשָה נעוריה. החום והיתושים בעמק לא הציקו לה, לתמהונה. והתמעטות הגרנות עם הגמר הקיץ צערה אותה. היא היתה מתפללת בלבה לקיִץ אין‑קץ.

באחד הלילות התיחדה עם עמשי על ערמת קש בקצה הגורן. התבואה הודשה פה מזמן במכונה, ורק ערמות‑הקש הגבוהות והבנויות כסוללות מבצרים יצרו אילוזיה של גרנות. עמשי התמסר לה תחילה בכל התלהבותו הרגעית. הוא ספר לה, כי מרגע הכירו אותה נחרתה בלבו וכי בלילות עבדו בצבא חלם עליה. ההאמין בדברים, ההיה איזה צל של אמת בהם? – עמשי עצמו ודאי לא שִקֵר. והוא בעצם לא בקש ממנה שום דבר. היא התרפקה עליו יותר מאשר הוא עליה. ופתאום – רך לבו ורצון עז תקפהו לספר לה על הרפתקאותיו בצבא. הוא התחיל מספר, תחילה לה, והיא הסתכלה בו בסקרנות, העמידה עינים תמהות או השתוממה רגע באמת – והתפרצה בקריאות “האפשר? פלא! מוזר! פראים כאלה! כמה יפה! נורא! טְפוּ!”, ואחרי‑כן שתקה ומבטה רחף לצדדין. על ערֵמה רחוקה נשמעו קולות צהלה וצחוק, ובחביון ערמה קרובה – לחש חשוד של קרבה יתרה. ועמשי הוסיף לדבר; בדברים לא היה קשר, כי אם קפיצות מעינן לענין. הוא לא התלהב עתה, והיה מאריך בדבר עצמו, מספר פרטים בחביבות ופתאום מפסיק, כמו הגיע למקום שלא יתכן לספרו. יש שהיה מתפרץ באנחה ועובר כרגע לענין אחר. טניה לא הציקה לו בסקרנותה, והיתה מוַתרת על ההמשך. היא התגאתה בעֵרוּתָה, בהשתתפותה ובהבנתה לנפש אחרים. הכינוי “чуткаЯ” (עֵרת‑לב) היה בשבילה הקומפלימנט הכי חביב, אף כי לרוב היתה שקועה בעניניה או מַקפיצה עיניה על דברים מושכים מסביב. ואך פניה, ברגעים שגלה לה מי את לבו, היו מכוונים אל המדַבר או המדברת ועיניה מלטפות אותם לפרקים והיתה מעבירה ידה על ידיהם ואפילו נלחצת במקצת ומתרחקת פתאום. בקצרה, הגבת‑נפש סתם, בשביל עצמו או לאויר. הוא כבר לא שלט בדבורו. וסוף‑סוף ירדה טניה פתאום, הסתובבה קצת, נעלמה לאיזו רגעים מעיניו וגם מאזניו המתוחות של עמשי, ושבה. היא היתה עכשו פזורת‑נפש, ועמשי הפסיק ודבר סתם דברים, מקריים. סוף‑סוף שמה ידה על פיו ונלחצה אליו. הוא ישב כך איזו רגעים, אחרי‑זה חתר בַקַש וסדר מקום עמוק. הם ירדו לתוכו, והוא חפה על שניהם בצרורות קש באופן שנראו רק פניהם. ובהנץ החמה עלתה טניה מן המחבוא, סדרה עצמה וירדה, התרחצה ונתקלחה, טעמה איזה דבר עם ההולכים לעבודה, עזרה קצת במטבח והלכה לישון מחדש באחד החדרים.

היא ספרה ליונוביץ אחר‑כך את מאורעות‑עמשי והדברים יש שקבלו בפיה צורה אחרת, ולפרקים סִפְּרָתַם בדיוק נפלא ובמסירת כל תנועה שלו. ספרה גם על המצע הנפלא שבו בלו הלילה. כמובן, לא קרה דבר, הרי היו שניהם בבגדיהם, אלא הרי אין להיות קמצנית עם בחור נחמד אחרי גלוי‑לב נפלא כזה. יונוביץ התרגז וצחק בקרבו: – מי שואל אותך? – חשב. ואך מסתרי הצבא של עמשי קבלו דמות פתאום ועל‑פי ספוריה המקוטעים של טניה ואשר לרוב היא גם לא עמדה על כונתם – נתברר ליונוביץ הרבה. מסכן עמשי שלנו! איזה אמבטי קר! לא לחנם רץ והתמסר ל“השומר” שוב לחיים ולמָוֶת. ויהודי אחד שבא מדמשק, עולה חדש שישב שם לרגל איזה עסק של בעליו, ואשר היה נפגש עם עמשי בחוצות העיר ושעמשי היה סר לביתו לעתים קרובות, הוסיף לו על ספורי טניה. וליונוביץ נתחור הכל. הוא לא תֵאֵר לו את כל הפרטים, ואך את הדברים בכללם תאֵר לו. לאיש משלנו אין שום אפשרות גופנית ונפשית לחיות עם האנשים ההם. יכולים לסחור עמהם, להתרועע קצת בחוץ, אפשר גם שאיזו בחורה שלנו תדבק בגבר משלהם. ואך כי יוכל גבר משלנו לחיות בין גברים משלהם, – בידידות, בקורבה, בלי מחיצת‑קיר – לא יתכן. הם בשר אחר ודם אחר, וזרמי נפשותיהם אחרים. ופסוק מיחזקאל נזכר לו פתאום: “וזרמת‑סוסים זרמתם”. אין פה בעצם שום עלבון בשבילם, כי הרי בסוסה הם נוהגים כבוד יותר מבאשה, דבר שנדבק גם בשומרים שלנו במקצת, כמו שאומר פתאום עמשי בהתגלות‑לב.

מלא תקוות והתלהבות בא עמשי דמשקה, אף כי מעין הִסוס נקר בלבו; ואפשר זהו שגרם לו מבלי דעת לדחות את זמן כניסתו אליהם. ואך מרגע בואו, מן היום הראשון, הרגיש כמו נהרסו כל דמיונותיו. הפקיד שאליו בא קבלהו דוקא בסבר‑פנים. היה לו אליו מכתב מאיזה ידיד, פקיד אזרחי, שהוקיר את עמשי בתור גֶ’דָע. פקיד הטירונים אמר לו: – אל תמהר ללכת אל הקסרקטין. תחיה לך קצת באכסניה ותראה את דמשק, יש פה חצרות, מעיָנות ברוכי‑אלהים ויש נערות ברובע‑היהודים, ואיזו רקדניות! ומרחצאות דמשק! עמשי נסה להתנגד, וההוא צחק ודחהו בלֵך ושוב. ובינתים סחב אותו אחריו, שתה עמו קהוה ושחק עמו בעצמות. “למה לא תשלם בֶּדֶל?” שאל: “הרי שבו עתה לקבל בדֶל? מה תעשה בצבא? לתימן אמנם לא ישלחוך, שמה שולחים מושלמים, אדמת‑קודש, אף כי לא כחֶגַ’ס. ויש עוד המלחמה באירופה, ולמה לך להסחב שמה? צבאנו לא בשביל פְרַנְגִ’ים (אירופאים): אין אוכל, אין רופאים, אין סדר, אין נקיון. לו נכנסת לבית‑ספר לאופיצירים, שם ישנם יהודים אחדים. אופיציר עוד כדאי להיות, אף כי על שכרך לא תתקיים גם שם. אבל להיות חיל רעב, קרוע, ולקבל חרפות ונתינות‑יד מכל שָאוִיש – לא, אין זה בשביל בחור טוב שכמותך; שַלֵם בֶּדֶל ושוב”. ועמשי התעקש ונכנס סוף סוף לגדוד. שלחוהו לאיזה כפר בסביבת דמשק. הוא הסתגל ראשונה, עשה את העבודות הדרושות, כפף ערפו ויהי כאחד היהודים הספרדים העובדים בצבא. ודוקא נתחבב גם על החילים וגם על האופיציר שלו, בעליזותו, בקלותו, בדבורו הערבי. הוא הספיק לרכוש לו המון מלים תורכיות ויהי יושב, שר ומתנודד ועוצם עיניו ומשתפך ברנה כאחד מבני אנטוליה, אלא שהתחיל מרגיש כי מתחבב הוא עליהם יותר מדי… יונוביץ, בהגיע עמשי לנקודה זו, נזכר בערב אחד של לבנה, כשישב הוא ושנים מגרי המלון עם צעיר בן‑ישמעאל מאפריקה אשר ספר להם מגבורותיו. בתוך השאר ספר מעשה בשַבַבּ (בבחורים), שכעסו עליו ואמרו להכותו. ראה כי חלש הוא מהם ומהר להסתר בבית. מה עשו? שלחו ילד לאמר לו כי קוראים אותו החוצה בדבר נחוץ. “הבינותי כי רוצים הם למשכני במרמה לחַכתם. מה עשיתי? לקחתי את הילד וב–עתיו ושלחתיו אליהם. הילד בכה, והם בהוָדע להם את אשר עשיתי וכי המיטותי חרפה עליהם חפצו להרגני, ואך לא הרגו. יראו. ואני התעללתי בהם ולעגתי להם”. יונוביץ אינו תופס עד היום את הדבר. נזכר הוא במעשי סדום ובפלגש בגבעה: “הוצא את האיש ונדענו”. “הוצא את האנשים ונדעם”. ולוט היה נכון להוציא להם את שתי בנותיו אשר לא ידעו איש “ועשו להן כטוב בעיניכם, רק לאנשים האלה אל‑תעשו דבר, כי‑על‑כן באו בצל קורתי”. והזקן מהר אפרים שבגבעה אומר: “אַל‑אחַי, אל‑תרֵעו נא, אחרי אשר‑בא האיש הזה אל ביתי, אל‑תעשו את‑הנבָלה הזאת: הנה בתי הבתולה ופלגשהו אוציאה‑נא אותם ועַנו אותם ועשו להם הטוב בעיניכם ולאיש הזה לא תעשו דבר הנבלה הזאת”. כמה מוזרים הדברים וכמה מפחידים בעתיקותם. ומה ההדגשה: כי על כן באו בצל קורתי? ויונוביץ שמע אחר‑כך לא אחת ספורים על דבר ענינים כאלה. מתבישים בהם קצת ועושים אותם. ותֶבֶל כנען היה בכנען ובארצות הסמוכות, ותועבת‑מצרים אינה ניתנת גם להקרא בשם. אין “ארור” שלא יהיה לו מקום בפנות אלו, ואם תקיא פעם הארץ את יושביה כהקיאה את הכנענים ודאי מעשי‑תבל אלה הם שידרשו ענשם. הוא ספר אחרי‑כן לעמשי על אשר שמע, וגם דברים שאמר לו אחד האכרים במושבה יפה מאד, אחרי ספרו לו מעשה בבחור יהודי ובאָתון ובשויון נפש האב כשספרו לו את הדבר. “איך אפשר לגדל פה ילד? בין מי אנו יושבים?” התרגז האכר המספר, מתוך הפרזה: הרי בין היהודים רק מקרה הוא. עמשי צוחק: – ילד אתה, יונוביץ! לו חיית ביניהם כמוני, כי אז לא היית אפילו מזכיר מקרי‑שטות כאלה. – והוא הוציא פגיון קטן מתחת כותנתו. – פגיון זה היה תמיד על בשרי בלוּני אצלם. בלי זה לא תלין. כלומר, אפשר שיעברו עליך לילות בשקט, פתאום יפרוץ עליך רעך הכי טוב מהם או זקן מכובד – ואתה תהיה מוכרח להעמיד לו את הפגיון נוכח פניו ולהגיד: “דע לך כי מרעל הוא”. –טניה ספרה גם‑כן מפי עמשי מקרה דמשקי כזה. היא קראה ספרות רוסיה חדישה וידעה לקרוא בשמות המדעיים על פי פורֶל. היא גם ספרה מעשה ברעותה עם אהבה לֶסְבִּית. יונוביץ צוחק: כל אסון שיקרה אצלן – יקרֶה תמיד לרֵעה או לחבֵרה ולא לעצמן. וטניה מוסיפה לדבר על ספורים וספרים ממין זה. בגרמניה יש גם ז’ורנאל מצויָר נהדר והוצאת‑ספרים מיוחדת לשאלות אלו. – נכון, – אומר יונוביץ, – גם באירופה ישנם כאלה, ואפשר גם לא מעט. הרי יורשי יון הם. (יונוביץ קרא זה לא כבר את “המשתה” של אפלטון, הָפתע והתעמק בו מאד מאד). אבל הכלל אינו כך, או, נכון יהי להגיד, ישנם גם כאלה. והישנם פה גם אחרים? הה, מה שספרו לו על דבר תועבות‑מצרים, מה שמראים בבתי קהוה נדחים בקהירה בשעות לילה!

קשה נעשה לעמשי להמצא בקסרקטין. החלומות התנדפו. על דבר התקרבות לפקידים גבוהים למען באר להם שאיפות ישובנו החדש לא היה מה לדבר. קרה לו דוקא מקרה לשרת פקידים גבוהים, ואך הם פהקו על נרגילה, שתקו בשתיקת‑חשיבות ובאופן היותר טוב דברו על המלחמה או ספרו מעשיות ממרד הדרוזים ועבר‑הירדן שהתפרץ עתה. והשקפותיהם הפוליטיות? שאיפות “החוריה” וחגיגיותה התנדפו, לא, לבני‑אדם כאלו לא תבאר דבר. הם לא יבינוך. – לתורכיה יש צרות דַיָן, למה לה להוסיף עוד צרה עליהן? – אמר לו פעם רופא יוני בדמשק. הרופא הזה חפץ לשחררו ואך פחד. הוא וִדֵעַ אותו עם רופא תורכי וההוא, אדם שגמר אוניברסיטה, אהב לשתות יין, לשחק בקלפים או בעצמות, להתנמנם בשעת “כֵּיף” (מצב מנוחה ותנומת‑הנפש אצלם מתוך עונג וקורת‑רוח.) ולדבר על נשים ונערות ולהפשיט בדמיונו ערומה כל אשה עוברת. מחוץ לזה אין שום ענין שיקח לבו. אין עם מי לדבר.

ומסביב חיים שלפני המבול; תחילה משכו קצת, ואחרי‑כן נמאסו, גם המאכלים נמאסו ואפילו הקהוה. הוי, איך התגרד הבחור, איך היה מתחדש אחרי רחיצה או קלוח תחת מורד‑מים בחצר דמשקאית בשעת לילה מאוחרת או במרחץ, איך היה אז מריח אצל מכרו היהודי בסדין ובצפית הכר הלבנים והנקיים! כחיָה היה שואף אל נחיריו ריחם של אלה. ובאיזה עונג היה אוכל מאכל אירופי, משתרע על ספה וקורא מספר. וכל אשה יהודיה אירופית במקצת היתה אֵם, אחות או ככלה. עמשי היה לפרקים בוכה כילד בספרו ליונוביץ או למי שהוא אחר על ימי חייו אלה. הוא היה מספר על הפַליקות (חביטה במקלות ברגלים.), על ההתעללות של המשטרה בפלחי הכפרים, וספר גם מקרה איך שהשקיטו “מרד” בכפר בידוים שעברו לישוב. אפשר גם לא מרד איש מהם, ורק העלילו עליהם. ולו גם מרדו? אין לתאר את אשר נעשה דם. החיָל התורכי הוא בחור נחמד, פשוט, ישר, נשמע, נושא בעול – ואך יאמר לו פקידו שעליו: שחט! והוא גם לא ימצמץ לעינו וישחט. ויודע אתה? במקרים כאלה היו גם באים סוחרי עבדים מעֲרָב. הן גם בשוקי מֶכָּה ומדינה הקדושות מוכרים עבדים ושפחות. הוא ראה תחילה את הדבר בעיני סקרנות וגם רָגז – אחרי‑כן תקפתו בחילה, והחיים נעשו לבית‑מטבחים, נמאס, נפגם, נתחלל הכל. ופה חש הרופא התורכי לעזרה. הוא גם נסה לקבל שכרו במוקדם… ובדברים רכים, בשדולים, וגם אחרי שהורחק לא נעלב; עמשי היה על‑פי בקשתו מתלבש ציבילית ויהי שותה עמו ומשחק בקלפים. ובינתים קבל עמשי טיפוס. הוא שכב איזו שבועות ובגופו עלו פצעים. ואחרי קומו טפל בו הרופא התורכי באופן מוזר, החלישהו במקום לחזקו ואת פצעיו לא רפא: היה לעמשי תיאבון של זאב – והיא האכילהו כילד. טבעו הצעיר התחזק גם על זה, ואך התורכי שחררהו לחצי שנה אחרי‑כן. “כשתשוב אחר‑כך נביאך לפני הקומיסיה ונפטרך לגמרי”, – אמר. ועמשי נפגש אחרי‑כן עם פקיד הטירונים. “ומה אמרתי לך?” הוכיחהו ההוא; משדה‑המלחמה באו שמועות של מפלות, והפקידים לעגו לצבא, לתורכיה שלהם ולכל. “שום דבר לא יצא ממנו. יבואו האינגליזי, הפרנסוִי, המוסקובי, האלֵימַנִי, – היו אומרים פקידים ורופאים שונים, בני תערובת של תורכים וערבים, נוצרים יונים בלי שום חוש פטריוטי, ארמנים נבובים שהסיחו דעתם מעמם – ותורכים רודפי‑בצע ומועלי בכספי הצבא והפקידות – “יבואו אלה ויירשו את עותומניה”. ואחד נבון ובעל‑לב היה אומר: “חסל עותומניה! אה מחמוּד שֶפְקֶת הרגו, ואַנְוַר לא הצליח גם בטריפולי, ועבדול‑חמיד החכם איננו. אין לא מצביא ולא שולטן. אין מאמינים בנביא ושותים יין ורועים זונות, ומקבלים שוחד ומוסרים מבצרים. והנוצרים עוזרים לנוצרים. והמושלמי הערבי שונא את התורכי. ומה יהי סוף ממלכה כזו?” – ג’יהַד! (מלחמת קודש) – היה עונה מושלמי אחר. – לקרוא את כל המושלמים אל תחת הדגל הירוק ולהדליק על המוסקובים והאינגליזים את ביתם באש. ואז ישרף גם הבלקן. עוד יש כח באישלם. עוד יש מדבר ערב, פרס ואַפְגַן והודו. – והמושלמי השני צחק. – אפשר תקרא את ה”אַחְוַן“, השומרים אצלנו את הכרמים, או את האימַם יַחיָא? אין אַלַה באישלם ואת קושטא עזב. – במקרים כאלה היה עמשי מעלה את שאיפת היהודים, את השאלה הציונית על השולחן. – אתה רוצה בבלקן חדש? – היה משסעהו רופא יוני, בן משפחת פקידים עתיקה. הוא לא היה שונא‑ישראל. אדרבא, אהב את היהודים על זריזותם וכשרונם. אלא שהכיר את הלך‑הרוח בתורכיה, וזה היה גם הלך‑רוחו. – ולמה לכם היהודים פלשתינא? לַהֶלֶנִים יש ארץ ומלך ואני חי בתורכיה והפטריארך שלנו יושב בקושטא, ובה רב מספר היוָנים מאשר באתונה. ואתם כל העולם לכם, ויש רוטשילד ויהודים חכמים ומלומדים; ובניוּ‑יורק, – ספר לי יוני, – יש יהודים למיליונים, ולמה לכם הפנה הערבית הזו? – והוא כנה את הארץ בכנוי מעליב ומשפיל. – אתם תהיו בה עניים וחולי‑עינים ועל גבול המדבר לא יהי לכם שום בטחון. ולמה לכם טרשים ובצות אלו? המעט לכם רחובות כרכי אירופה ואמריקה? מה יש לנו מיוָן? סכסוכי מפלגות וגניבות ומעילות ומלך זר ולשון מקולקלת לא טהורה והמון רָעֵב וגנב. חפץ אתה לשמוע לידיד זקן ובעל‑נסיון: משחררים אותך מהצבא – אמור תודה וסע לאמריקה וחיה שם כפרנג’י. ראית את “חרט‑אל‑יהוד” (רובע היהודים) עם זונותיה, ושם הרי ישנם ארמונות‑שן, שישבו בהם יהודים עשירים לפנים, ומה היה סופם? אנו מוכרחים לשבת פה, יש לנו קושטא וסמירנא, ויָוָן עניה, בה בודאי לא כדאי לשבת – אבל אתם – לכם פריז ווינה (הייתי בזו – כל בתי‑המסחר יהודים) וסַלוניקי וברלין ואודיסה (גם בזו הייתי; היונים עוזבים אותה והיהודים מושלים שם) – כל הארץ לכם, ואמריקה לכם. ובאלכסנדריה ובקהיר יש גם‑כן יהודים עשירים מאד עם הרבה קרקעות ומסחר גדול. למה לכם ירושלים עם כל הכהנים, ה”חכמים", הדרוישים והנזירים, חובקי בשר‑אחוריהם ורועי‑בטניהם אלה? למה תכניסו אתם את חטמיכם לתוך דוד רותח של הֲבֵל‑כנסיות ועשן נרות‑קדשים זה?

ימים אחדים אחרי שיחה זו יצא עמשי את דמשק. והיהודי שלביתו היה עמשי סר – מסר מפי הרופא התורכי ליונוביץ להגיד להבחור שלא יפטם עצמו. והפצע שיש לו ברגלו צריך להפתח ולהזיל מוגלא בשובו דמשקה והוא צריך לצלוע. – אגב, – אמר היהודי – הרופא שתה בביתי אז יין‑כרמל, ועתה אתן לו אַרַק פשוט. זה חביב עליו יותר. ואת עמשי נשחרר בלי בֶּדֶל.

יונוביץ צחק והרגיש גם דקירה בלב לשמע ספורים אלה של עמשי והיהודי. הוא צרף אותם עם ספורי טניה מפי עמשי ועם רמזיו של עמשי עצמו, – ועלבון קשה תקפהו. נניח כי טעה עמשי, היה בעל‑דמיון, לא התחשב עם המציאות, אך הלא לב טהור היה לו וכונה רצויה ודמיון יפה כל‑כך? באיזו תקוות נעימות הלך שמה ובאיזו אכזבה שב. רגליו כשלו תחתיו. עיניו כבו. ולב יונוביץ צועק מרה: מדוע נגזר עלינו היהודים לבלי הגשים את רצונותינו ודמיונינו הישרים והטהורים. מדוע כבולים אנו בשרשראות מציאות מנוולת ועלובה? ומדוע צריכים בחורינו האמיצים ההולכים בלב ישר אל תפקידי‑חיים לשוב שבורים ופגומים בנשמתם? ויונוביץ כפף ראשו וגבו ויתנהל אחרי המחרשה או עם הפרדות בדישה. פרד קשור‑עינים הסתובב ודש והוא גער בו לרגעים. הפרד חשב את עצמו להולך בדרך ארוכה, – והסתובב על מקומו. – איזה תפקיד עלוב! – חשב יונוביץ, – ולתפקיד עלוב זה נרתמתי אני בשוטי וגערָתי. והוא עמד רגע. וגם הפרד הסתובב ועמד ושאף רוח. הוא נתן לו להנָפֵש איזו רגעים, ואחרי‑כן נגע בו בשוטו בנעימות: – זוזה, מסכן, זוזה, עִוֵר! – קרא ולקולו היה רטט אבהי ומשדל. ובימים לוהטים היה לוחש לעצמו בלי‑הרף בחזקו לבו: – אהיה פַלָח, אהיה פלח, פלח, פלח! – וזיעתו נגרה מעל מצחו על פניו ולחייו ונגעה מלוחה בשפתיו ובלשונו, והוא לא חש, וגם בנגבו אותה לא ידע את אשר ידיו עושות.

 

אביב תרפ"ט    🔗

 

כז    🔗

עמשי בא להקואופרציה לאיזו ימים. רצה לנוח קצת ולהתעלז. לשבת שם בחצר הגבוהה, הרואה פני המרחב, לעבור מגבעה לגבעה, להתהלך על גדות השלולית המכוסות שיחים גבוהים, המאפילים על הירוקה שלה עד אשר לא תרָאה כמעט, לראות את הגן הנטוע והעצים אשר על הגורן, את שדרת הברושים ואת חורשות האיקליפטים המתרוממות מאחור לחצר צפונה-מערבה, לראות את העֵמֶק המבורך והעזוב, את גבעת-המורֶה, לעלות לנֶבִּי-דֶכִי (קבר נביא קדוש עם הכפר הקטן המתבודד ואנשיו המשונים.) ולהשקיף משם על התבור והחרמון, ללכת לשוּנם, למולדת אבישג השונמית ולגשת לאדמה החדשה הקנויה, לתל-עדש – כל זה הבטיח הרבה. והנערות הרעננות והורודות, קלות-הרגל – אוֹסף שאין דוגמתו בארץ! עמשי חשב כמו שהחליט: בכובד-ראש לא תרכוש לבבות. קצת פחות התאמצות ויותר טבעיות, עליזות וקלות-ראש – ובני-אדם ימָשכו מכל צד, יעבדו ויסתפקו במועט, יסבלו בשמחה, וקשי-העבודה יוקל ויומתק בצפיה לקראת שעות צהלה ורנה. הוא אמר להתבטל בהחלט, לפנות לבו מכל דאגה ו“סדורים”; לא יהיה בימים ובלילות אלה לא שומר וגם לא שותף לענינים, כי אם יטיֵל, יראה וישאף לתוכו במלוא נחיריו את בושם האויר והצמח, יהנה משלוָת בעלי-החיים ויגמא בערבים ובלילות מכוס החיים המלאה והרוויה אשר בפנה זו. פה אין פרישות, חסידות ועצבות. פה חיים ונהנים! הכל מותר! מה קל לחיות בין בני-אדם אלה!

והוא בא לפנות ערב, הספיק לגמוע כוס חלב טרי מן הפרה כאשר אהב, ויתחמק מן החצר מבלי שהרגישו בו כמעט. העבודה עמדה להגמר בשדות. תלשו את תבואות הקיץ, ופה ושם כבר התחילו לחרוש בשביל החורף הבא. חרשו גם חרישת-קיץ קלה בכרם-שקדים. בחור אחד טפל בכַוָרות. הדבורים התחילו בשעה זו להכנס אל מעונותיהן. העמֶק, מעלותיו ומורדותיו היו מוארים באורות מיוחדים, וצללים התהלכו כבר במורדות הסגורים מפני שמש. שררו שקט והמולה כאחד, ובהמולה אי-אפשר היה להבחין בין הקולות. איזה רוך מלטף דמדם ועִמְעֵם את הכל. ועמשי חש עצמו נמוג עם כל הקולות והמראות. הוא היה בעיניו כאחת הפרות הפשוטות שרעו להן באחד המשקעים וכרסמו את העשבות הבודדות שנשתמרו בין קוצי-הקיץ.

ובערב אחרי שסעד לבו, במאוחר קצת, כשאמר לקרוא את אחת הנערות ולהתרחק עמה אל השדה או לעומק חורשה – והנה קפצה עליו עיפות נעימה. הוא חש עצמו כמתנמנם ולא ידע נפשו. נדמה לו כי רועד הוא קצת. אפשר זו קדחת? שאל עצמו, ונכנס אל אחד הבתים, מוכן להתנפל לתוך מטה. בחדר דלקה מנורה ומסביבה עפו יתושים, קללת המקום, פרי היְרוקָה הארורה אשר בשלולית היפה והדשוּאה תמיד. כשאמר להתכנס אל תחת המסך נבהל. הוא שנא את כִּלּוֹת מטות אלו: מוטב שיעקצוך יתושים מאשר תחנק בחוסר אויר. מן החצר חדרו אור-הלוקס והאפיל על אור המנורה והקולות הצרחניים אשר באו משם עתה החרישו את זמזום היתושים. לא, פה לא אנוח, החליט עמשי ויצא. אחרי תעית איזה רגעים התקרב כזוחל אל הגורן אשר במושב, אחרי עברו את שדרת הברושים הרעננה. היה לילה אפֵל. הלבנה לא היתה, והכוכבים הבריקו ונצנצו באורותיהם, ויהיו כמו צפרוֹת מהבהבות ופורחות ממעל. כפת השמים נראתה מוזרה, רגע רמה ורחוקה, ורגע פרושה כמסך וקרובה. – פה, חשב, בגורן המושב הקטן לא יפריעני איש. הוא עלה על אחת הערמות הרחוקות, השתרע, בעגלו גבו, ופניו למעלה ויסתכל. ואחרי רגעים שנים לא ידע כבר, העֵר הוא אם מתנמנם או אפשר רק יהזה. להזיות לא היה גוף. משהו רחף מסביבו וכאילו נגע בפניו. איזו יצורים קטנים עקצו ברגלים ובצואר, הם באו מתוך הקש, והעקיצות היו קלות רק כמגרדות קצת. הוא לא ידע כמה זמן שכב ככה. ופתאום הקיץ. הוא הביט סביבו במבט משונה. מסביבו רחפו אדים לבנים, הכוכבים הבריקו חִוְרים. ודממה ורחש מללו מֶלל-לילה נתפש ובלתי-נתפש כאחד. היתה הרגשה מוזרה, שעמשי לא ידע לקרוא לה שֵם. כן, הוא לא נמנם כי גם ישן, ישן כדבעי. כמה זמן – האלהים יודע. והנה הגיעו לאזניו דבורים: טַנְיָה! היא פה? ועם מי? ולבו דפק פתאום. נשמע הקול השני, כבד ורך, גברי ונשיי כאחד. עמשי תאר לו אשה גדולת-גוף ונקשה, ולא טעה. כך היתה באמת המדברת. ומרגע לרגע התערב גם קולו הזהיר של בחור, ממושך ומהסס. מוזר! ישנם עוד בחורים אשר ידברו כך עם בחורות? עמשי חכך עיניו, ובהפקחן רגע לרוחה נצטלל גם מוחו. אזניו שמעו בבהירות גמורה את דבריהם ולא הבין. דברו “מוסקובית” ועמשי קלל אותם בנפשו. והם דברו להם שם מבלי הרגיש בעמשי וברגזו. טניה דברה: – כן, זהו! במקום הזה תענוג לחיות – זמן קצר. הוא נדלה לך עד תום. האנשים גלויים. את יודעת תיכף מה כל אחד מבקש. מוזר, הם באו ממקומות שונים ומחנוך שונה, וכל אחד שואף לאותה הנקודה: סַנִין מושל פה כמו באודיסה. שם שוקעת שמשו ופה היא רק עולה, ואך פה מחקים הם. אין חן וטעם בגישתם. בין הנערות הצעירות ישנן לכל-הפחות רעננות, ואך הבחורים בכל ברוטליותם מצחיקים הם לפרקים. ברוטליות וכמעט “мужиковатость” (פַלָחִיוּת במובן רוסי). ואך תחילה זה משך וגם שִכֵּר. ביחוד, שומרים אלה אשר כצ׳רקסים הם. ישנם גם בין החברים אנשים עם ריח מיוחד, לא רוסי: איזו דקות עם גסות עשויה; ויש בין הפועלים פה בחורים כמו חילים שלנו, הנגשים אליך כמו אל איזו מַטרְיוֹנקה או קַטקה. אחרי-כן כל זה נמאס. כמעון-קיץ הכל פה, והגיע הזמן לשוב העירה, אל החיים האמתיים. הם גם פושטים פה מכל דבר את חדושו. כולם פתאום תופשים איזו דבר, והוא נהיה כללי כרגע ומאבד את ריחו המיוחד. האהבה החפשית, דבר מגרה זה, נהיתה פה במקומות שונים לנוסח החיים. ומה טעם יש באהבה זו אם כל מֹשְקָה ואברָשה מחזיקים בה. לא, קשה פה להיות. והם מוגבלים כל כך. פה בקואופרציה אמנם הם חפשים יותר, נותנים לדבר בכל לשון, אין דורשים ממך אידיאלים – בכלל, חופש פה אידיוטי כמעט. והרי זה מוכרח להמאס. אם כל אחד חפשי – איזה טעם לחופש? שוי בנפשך: אם כל אחד יחטא – הרי תהי זו בנליות לחטוא.

– אינדיוידואליסטית את, גברת, – אמרה השניה: – לא טוב. זמן האינדיוידואליזמוס עבר! אנו נכנסים לתקופה סוציאלית.

– איזו אינדיוידואליסטית אנכי? – התנגדה טניה: – אני חושבת פשוט. כשאת מקבלת צנונית ראשונה באודיסה או “קלוּבּניקה” (תות שדה) – הרי זה מגרה אותך! ובסוף הסיזון, כשאלה ממלאים את השוק כולו, ובכל בית מכבדים אותך בהם, איזה טעם יש לפירות אלה? את יכולה לחבוש כובע שלפני שנתים, או של המודה החדשה. אבל לחבוש כזה הממלא את הרחובות ושאת יודעת כי בעוד חָדְשַיִם-שלשה יושלך לאשפה – מי יעשה כך אם לא חסרת-טעם? לקחו את החופש ואת האהבה החפשית ועשו אותם לדבר זול. תחילה אמרתי, זה דוקא יפה, זהו פה המצב הטבעי. פה עברו כבר את חבוטינו. לבסוף בחלה נפשי בטבעיות זו. חוששתני שגם הסוציאליזמוס ימאס בהתגשמו, כמו שנמאס בתיאוריה כשלוכלך מרוב ידים שמשמשו בו. אגיד לך: יש לי עתה חשק להתרחק ולסגור עצמי בפני כל בחור. נדמה לי כי ידיהם מטפסות על בשרי כפשפשים.

עמשי זז בתנופה אחת, התקרב לצד הערֵמה הקרובה ששם ישבו אלה וכולו מתוח. עיניו התרחבו, אזניו קמו ופיו נפער במלואו. הלילה נע פתאום. נשב רוח, נבח כלב, רטט מה בעצים הסמוכים בחורשה אשר בקצה המושב. בבית אחד מנגד הדלק נר או דלק מקודם. ממעל כמו טפטפוּ נטפי-מים – או טל? – מתוך האדים. איזו צפור משונה צרחה. על הערמה נשתתקו. הטבע משתיק לפרקים כל איש, ביחוד בהמצאו יחידי או בחבורה קטנה. רק המונים או חבורות גדולות מחרישים אוזן האדם ומכים עיניו בסנורים. פה, מן הצד, העין פקוחה והאוזן עֵרָה. ואך מסביב שקט הכל פתאום והקול הכפול של השניה דבר; עמשי דמה לראות נדנוד סנטר קשה ולסתות בולטות ולשמוע איזה נקוש שִנַים.

– כן, טניה, נכון, כל ריאקציה, עד כמה שאינה באה על ידי ז׳נדרמים ומאה שחורה וקנאי-דת, כי אם מעצמך או מצורך פנימי – ויהי אפילו עיפות של החיים והאנשים הפועלים בהם – היא נחוצה ומועילה. ודאי היתה באה פעם ריאקציה טבעית ברוסיה, גם בלי דכוי החופש ובלי פוגרומים באינטליגנציה וביהודים. כשאנו חיות חיים רוגשים וסוערים זמן רב – אנו מוכרחות לברוח מהם, לנוח, להתבודד ולמצוא מקלט במעון-קיץ, ביער, על גדות נהר. מרוסיה ברחת הנה, מבית אחותך במושבה גדולה אל הפנה הזו, ומפה את רוצה לשוב שמה וגם לרוסיה. חליפות ברוחנו. ואנו הרוּסים גם איננו יודעים מדה. יותר מדי זחלו הפשפשים על גופך כנראה, ואת רוצה לנערם מעליך: משאל-לב חוקי ומובן. אלא – הרי לא זה העיקר. האהבה החפשית הרי אינה הדבר היחידי פה, אף כי גם היא ודאי ברוחנו היא. פה הרי יש יסוד כל שאיפותינו: הקומונה החפשית, גרעין העתיד. ואני, הס.ר.ית (סוציאל-ריבולוציונית) והמתיחסת גם לאנרכיזמוס הקומוניסטי בסימפטיה, רואה פה את הפנה הכי יקרה בעולם. שם אנו מורדים ופה יוצרים, שם מדברים, רועשים ופה נמצאים כבר בתוך הרצון. ואיזה אנשים! לא דוקא במקום זה; שם בעמק הירדן הרי אנשים נפלאים, יוצרי עתיד. – אני נחה פה בנפשי. כשגזרו עלי גלות לצפון הרחוק או גרוש לחוץ-לארץ – בחרתי בגרוש, נסעתי לקונסטנטינופול, כי היו עצבי נרגזים ואמרתי לנוח, והיָם – הוא מחזק. מקונסטנטינופול נטיתי הנה, לא אדע בעצמי איך. נמשכתי אחרי איזה בני-אדם בדרך, במקום ללכת לברלין או לפריז ללמוד. ועתה אני משתגעת ממראה עיני: איזו בריאות! איזה גוש רצון וטוּב ומסירות ורצינות אנושית! הס.ד.אים (סוציאל-דימוקרטים) שלנו אינם מסוגלים להבין זאת. הם יודעים: כרך, תעשיה, פועל, ואינם מבינים כי האכר החפשי והקהלתי הוא הוא שיחדש את החיים. יבוא יום וכל גדולינו יבואו הנה לראות את הנעשה. תאמרו: כל זה קטן ודל – נכון. אבל לפני שתים-עשרה שנה עבדתי עבודת אגיטציה בין שלשה-ארבעה חברים, ואחרי-כן זעזענו את כסא הצר ואת אשיות אלפי שנים, ולצערי אני מוכרחה לעזוב. אינני יהודיה, אני רוסית, אוקרינית – ויהודיה אינני, למרות שאבותי יהודים דתיים ושאת דתי לא המירותי. אני מוכרחה ללמוד ולשוב שמה, לבי שם ונפשי שם, עברי ועתידותי. ואך ברוך יהי אותו הכח הנעלם שהביא אותי הנה. פנת-אור זו תאיר לי את דרכי.

ולב עמשי התרומם ויצהל. הוא תפש מלים בודדות זרות בעיקר, מצויות בפי הפועלים, ורוסיות שגורות ולא יותר. ואך צהל מהרגשת החגיגיות שבקול. איזו בהירות ואיזו חשיבות ומלֵאוּת! היה משקל לכל מלה, וכשתפס איזו מהן והבינה, וקשר אותה עם אחת שלפני רגעים – קבלה תוכן הרבה יותר הגון מאשר הרגיל, המפוטפט. טניה מסרה לו אחרי-כן, כשעבר אליהם, את התוכן. האיש שישב עמהן מִלא אחריה וגם באר. איזו מלים אמרה לו המדברת עצמה, ז׳רגונית. היא ידעה לדבר בלשון זו, ואך צלצול ומשקל לא היה אז לקולה. המלים נדלו אצלה כמו מבאר עזובה וכסויה ירוקה. בצד ישב גם יצחק. הוא שתק כל הזמן: רגז בעיקר. הם שמחו לקראת עמשי בעלותו אל ערֵמתם. – כן, שמענו כי באת; שמחנו, והנה נעלמת. אכלת, כנראה, לחוד. חפשנוך; טוב שבאת. איזה לילה! – אמרו טניה ויצחק והוא לא הבדיל מי דבר ומה. עיני הזרה, רכות וקשות כאחת, בחנוהו, וכנראה יצא זכאי מלפניה. היא צחקה לו. באמת גוף נקשה היא. גוש אמנם, אך במדה וחצוב כאבן קשה. רבועים חצבוהו; והלסתות גרמיות ובולטות, והסנטר גוש לעצמו, לא של שומן כי אם דבוק בשִנַים. ופה רחב וחן לו, חן מוזר. פנים לא צעירים ושערות כבדות עוד, משונות, בהירות עם קצת מעין הנחושת, לא יפות. ידים כבדות ונקשות, ואך לא של עובדת. ובזוזה יזוז כל גופה, וחלקו העליון כמו אינו נע מבלי אשר ינוע התחתון עמו. כעמוד היא: מָתנַים אין לה. היא יושבת מעומדת חציה. דבורה כחוצבת, אף כי יש בו הרבה רוך. חבל שאין הוא מבין לשונה. אין דבר: יתרגמו לו. והוא בחור זריז, אומרים לו מלה, והוא תופש שלֹש. הזָר בוחנהו גם כן. מבטו מביע זהירות. “הוא עוד לא החליט” – מחליט עמשי. דבורו הרוסי – דבור של יהודי, ועברית מדבר הוא כיודע. שיחתו דקה ורוטטת. את פניו אין עמשי רואה. הוא תקוע שם בצל, בין אלומות.

וטניה שבה לדבר: – היתה לי הימים שיחה. נערה שפכה לפני את לבה: נערה לא ממקום זה. – היא צוחקת: והם מבינים, כלומר, ממקום זה. – לא הבנתי לה: דבר טרגי וקומי כאחד. בחורה צעירה, יפה ורעננה. וקרה לה ענין של אי-זהירות. עתה עליה להחליט. היתה אצל רופא. הוא אמר: אֵחרת. נתוח קשה יהיה, ואפשר שלא תלדי לעולם. – לא, לא – היא לא תפקיר עצמה לנתוח כזה. ובכן ללדת. ואך האיש האשם בדבר בגד – יש לו כבר אחרת: במקום שלהם, כפי שאתם יודעים, אין רומנטיקה: זה לא אום-ג׳וני. ללדת לנבל זה? לא, לא יזכה. – והיא אובדת עצות. אין מוצא. היא קרובה להשתגע.

– ריאקציוניות, חוסר חופש נפשי, – העירה הזרה; וטניה צחקה והמשיכה: – אמרתי לה: יודעת את, הנקמי בו. ילדי והחניקי! –– נבָלה! – התפרצו כל השומעים כאחד. – מה את מדברת? –– רומנטיקנים! – זרקה להם טניה בבוז: – ההיה לכם פעם עסק רציני עם אשה בעלת-דם? ומה? לכם הכל מותר ולנו אסור? להתעלל בבחורה, להרעיב אותה וילדה – מותר, ולהחניק את הילד, להצילו מרעב, לשחרר את עצמה לעבודה ולאהבה חדשה ולירוק על ידי כך בפני הנבל – אסור? אני, הבינו-נא, אינני בעלת-סבוכים. יעזבני איש – אירק בו. עוד לא נדבקתי אף באחד מהם. אני בשבילם פרח, והם בשבילי דבש – ודבוֹרים אנו שנינו; הם עוזבים ואני עוזבת. אני פרי-יום בשבילם, והם בשבילי ציץ לשעה. אבל מה תעשה נערה רגילה, נערה אוהבת, תלויה באיש שאינה יכולה להשתחרר ממנו בנפשה? הגידו, בבקשה!

– לתקן סדרי החברה, לבטל את המשפטים הקדומים, להתרומם על קטנות-הנשמה, – אמרה הזרה; טניה התפרצה בצחוק מריר: – שערותיה ילבינו עד שתזכה לכך. ובינתים כרסה גדל, ובני-אדם מסתכלים ונגשים כחזירים. עדינות גדולה אין במקום ההוא, כפי שיודעים אתם, זה לא עמק הירדן. ציניות שולטת בכל. – אמנם גם אני צינית – אבל כאֵב אשה מסוגלת אני להרגיש. ושם הנערות כל זמן שלא נכשלו בהריון או שנתפטרו ממנו – לועגות ומביטות בבוז על אובדת-העצות. מה אפשר ליעץ לה? פה אמנם, וֵירָה שלי, גן-עדן, משתלת העתיד, גרעין הקהלה החפשית, ונערה כי תלד לאיש שירק בה – יבוזו לה. היא אפשר תאלץ לעזוב גם את המקום, פשוט, מתוך אי-היכולת להתגבר על ההתעללות. לא, וירה, עודנו רחוקים מכל עתיד. פשפשים זוחלים עלינו וגם אני פשפשת, חוטאת קטנה. בלי הַמְרָאָה למרומים, וירה. האמַנּו פעם בדבר גדול, במהפכה, ברוסיה חדשה ויצא סַנִין. האמנו בסנין גדול ויצא חזיר קטן. גועל נפש, וירה. ופה רק מעון קיץ. נברח, וירה! –

יצחק התרגז: – כל זמן שלא נשוב לחיים טהורים – יהיו אסונות ונוול. הנה אתן בעצמכן אומרות: עמק הירדן.

– בלי אידיאליזציה, איציק׳ל. – אנו גם-כן יודעות להתרפק כשהלב נלחץ, ויודעות גם-כן לחפש את הבשר בחושך – כמוכם. ובעמק הירדן – לוּ חייתי שם הייתי ודאי גם אצלם מגלה איזו פגימות. גם שם בני אדם, בשר ודם, ולא נזירים. וכשאין נזירים – יכול לקרות אסון. – והיא הניחה ידה על שכם יצחק ותשען עליו.

הזר אמר: – סבך הוא ענין נורא; ואך “הבוקר חכם מהערב”, וסוף כל סבך להַתָּרָה –

– יֻּתַּר, – אמרה טניה. – ואך יש כל מיני אמצעי התרה. כשנערה הולכת לבית-זונות היא גם כן מתירה סבך. אתם הגברים פותרים יותר מדי בנקל את הכל.

הזר התהפך הנה והנה באי-מנוחה: – כן, – אמר – כל עוד לא תמצא דרך חדשה יהיו קרבנות – וכשתמצא הדרך החדשה, – הוסיף וכאֵב נשמע בקולו, – יוָלדו סבכים חדשים. ובכל זאת – טוב שבני-אדם מנסים. הרי אפשר להחנק בתוך הרגיל.

– פילוסופיה, – אמרה טניה. – “חוסר יחס”, – אמרה הזרה. ועמשי אמר: – איפה היא הנערה? תראיני, טניה, אותה. אני נשבע לך: אנחנו נמצא דרך. אנחנו נכריחהו להיות אב לילדו. –

עיני הזרה לטפוהו, עינים גדולות, ממושכות ונוחות. – ילד טוב! – אמרה ותמשכהו אליה כאם. עמשי השקיע ראשו בה כבַכָּר. – וטניה צחקה: – הסתדרנו כבר, וירה. לו היתה פה שלישית היינו מסדרות גם את הפילוסוף שלנו. והיא הושיטה שמאלה ותאחז בידו למשכו אליה. – נו, טוב, אני אסתדר עם שנים, לא, עמשי, אנכי לא אגיד לך. ראשית, אין לי רשות, שנית, היא בחיפה, שלישית, אתה תוכל להכירה בעצמך, ורביעית – לא תוכל הכריחו: הוא חזק ממך, וחבריך – אל תדבר אליהם: הם יצחקו לך. – היא הרחיקה ידה מן הפילוסוף, דחתה את יצחק מעליה, ועמשי הרים את ראשו וזז הצדה. הנערות קמו לרדת. הן הלכו עם הזר, ועמשי ויצחק נשארו קצת מאחור. – אנו נשוב הנה, – אמר עמשי: אני לא אישן תחת גג. – ויצחק אמר: – זה לא דרך, עמשי! – ונשתתק; ואחרי רגעי-שתיקה הוסיף: – אין גג לראשנו. הכל יחרב, עמשי, אם לא נברא לנו מוסר, אם לא יהיה קרקע לאומי איתן תחתינו. עברית, מוסר-יהדות, עבודה, צדק – וגם רחמים גדולים; – עמשי הסתכל בו נרגש: את המלה “רחמים” שמע בפעם הראשונה יוצאה מפי קנאי זה.

ולמחר לפנות ערב באה שמועה, כי ערבים משו גוית נערה מן הים בחיפה. ובטרם נסעו להודע ידעו כבר רבים מי היא. נערות התרגזו וגם בכו. בחורים הלכו קודרים וגם היו כאלה שזרקו מלים ציניות. ובערב לא דלק הלוקס ואף נגינת המסרק לא נשמעה. למחר שב העולם להיות כשהיה. “הנָבָל” נסע לשני ימים ושב אל הנערה החדשה. הוא עוד עלה בעיניה על ידי הקרבן. והאחרות סלחו לו. הקיץ היה בעצם להטו.

 

כח.    🔗

ומאורעות רדפו מאורעות; בטרם הספיק עמשי לגמור את ימי נוחו, ביום החמישי לבואו, יצאה שמועה: בשדה נמצא שומר פצוע. אחרי-כן הובא הפצוע. זה היה אחד “העֲיָרים”. הוא שכב במקום כשבוע. עמשי ישב על ידו, טפל בו יומים, נסע אחרי-כן ושב. כשיכלו להעבירו, הובילוהו לבית החולים. אחרי שבוע עמד לצאת והנה נתגלתה אצלו דיזנטריה. שכב שוב כשבועים ופתאום נפתח הפצע מחדש; התחיל הטפול בפצע, והתגלה שמוכרחים להוציא את הכדור. הכדור הוצא. הוא התחיל מתהלך, ושוב תקפתו דיזנטריה, ואחרי שבוע מת. המקום לבש שוב קדרות לבוקר אחד. בערב נסו אחדים להכניס רוח עליזה קצת והשתיקום. ולמחר בבוקר שבו החיים לקדמותם.

בערב אחד אמר יצחק לעמשי: – פרסמו בעתון כי הוא נפל על משמרתו חלל. הארץ כולה שוב בפחד: נהרג שומר. והרי נרפא מפצעו, ורק הדיזנטריה המיתתו.

עמשי ענה בקול נוזף חרישי: – הנך קהה, יצחק, תסלח, וגם קטנון, אם יקרה מקרה שיהודי יעבור בדרך ויקבל, למשל, כדור נועד לי – אז, לדעתך, יהי הוא הקדוש. ואם אני אסכן את חיי בכל יום ואמות מקדחת – צהובה, אז אני מת רגיל? כן, לדבריך. לא, חביבי! מי שיקבל כדור במקרה, אינו עוד הרוג מלחמה, ומי שיכרע במחלה אחרי שמירת-שנים – נפל שדוד במלחמה. אם אתה הפועל תמות בקדחת או במחלה ממארת – הרי קרבן ישובנו אתה. ואם ירוצץ ערבי ראש משגיחו – אין ההרוג כי אם קרבן הפרוטה. מבין אתה?

פני יצחק אדמו. צדקת, עמשי, לא אוסיף שאול. ואך הרי יש מתים מסבה מיוחדת, וגם עליהם מפרסמים בעתונות כי נפלו בכדור על משמרתם.

– מילא. אל נחטט בקטנות. לנו יש סדר-חיים משונה, מחלות ילדים, אם אפשר לאמר כך. ואם יפגע בשומר כדור המוֹיזֶר שלו בלילה בשכבו עליו – אין הוא קרבן השמירה?

– ודאי, אבל יפרסמו נא את האמת! – התרעם יצחק.

– ומה תאמר הממשלה? כך היא מחפשת את הערבי ואינה מוצאה, או מוצאה במקרה את זה שהרג אחר מאתנו ולא נמצא בשעתו. ישועה לא תצא מזה. המושבה תעשה שלום ולנו יציעו כופר עלוב ואנו לא נקבל. אך נסה נא להודיע לממשלה כי נהרג אחד מאתנו ברוֹבוֹ שלו – אנו לא נפטר ממנה: ממשלת ישמעאל תמֹץ את דמנו מאתנו. וגם הקהל לא יבין. אי-זהירות, קלות-דעת, יאמרו. ואת הפחד, רוגז העצבים, חלומות בלהות של אחינו – מה הם יודעים מכל זה? ומה הטובים שבהם יודעים?

– ובכן? לשַקר? – הסס יצחק.

– מפני דרכי שלום מותר. “ודע מה שתשיב לאפיקורס”. לילד לועסים את הלחם. כשיבוגר ישובנו, כשהשלטון יתפתח ויתהוה לחפשי, לאירופי – נדבר אמת. ואך אומרים כי גם באמריקה משקרים ועוד יותר מאשר אצלנו.

– והסבות המיוחדות? – שאל יצחק; – ולמה קרבנות אלו?

– אין איש יודע עד מה מאלה; – ענה עמשי: – מדברים; ישנן הגזמות וגם דבות. ונניח כי קרה מקרה: – ומה הוא חלל מלחמת-שְנַיִם אצל אצילים? חוג חוג ומנהגיו ומשפטיו הקדומים. לכל משפטים קדומים ישנם קרבנות.

– ולמה לא תשתחררו מהמשפטים הקדומים? מדוע לא תטהרו את המחנה? למה תתנו מקום לדבות, ללחשי-סתר? ומה אם גם קוצו של אמת בדברים?

– ואם יותר מקוץ – מה זה משַנֶה? הנה עומד בעל-משפחה לעזוב מקום; הוא אומר: הבחורים אינם מחויבים לפרנס את ילדי, ואני איני בטוח באשתי במקום רווקים זה. יש פה גם השקפת איש על חייו ועל חיי האחרים. אנו השומרים הננו חומר אחר. יְצָרִים ארורים שולטים בנו. הנך יוצא לתגרת-לילה, לתוך יריות – ובלבך טינה על אחיך בעד איזה עלבון; הרי מוֹיזֶר או סוסה יכולים גם כן לעורר קנאת-שאול, ביחוד בארץ זו ועל גבול המדבָּר. ואם מקנא שומר לאשתו או לכלתו ולא יוכל סלוח לאיש שהוא חושד בו, שנדמה לו כי התעלל בהקדוש לו – מה אז?

– יפרד ממנה, – ענה יצחק. – ירחיקו את האיש. ואם השומרים עושים שמות בחיי אחרים? ואם נערה טובעת ביָם ושומר – במקרה הפעם לא שומר – לקח אותה מאחר? – – ההוא לא-שומר. אין הוא שיך לחֶבֶר סגור. אין הוא אחראי לכבוד החֶבֶר – ענה עמשי.

– חֶבֶר? – התרגז יצחק, – מה זה חֶבֶר? יתפרק כל החבר ויהיה כל איש אחראי לעצמו. ואם שָנֵא – שַלַח, ואם בגדה – שלח, ואם חטא לך איש – הרחק ממנו. רק לא דָם. רק לא כדור-סתר. חבר פושעים!

– לחֶבר יש משפט, – ענה עמשי.

– ובכן במשפט? – נבעת יצחק.

עמשי נרתע. – לא, לא. אין אנו שופטים. יש שאיש שופט עצמו, ויש שאדם יכול לנקום נקמת כבודו. אנו מכחישים בכל המעשיות. אנו אומרים כי כל אלו דבות. אבל לו גם היה אמת בדברים – הרי תודה כי אין בני אדם שוים, גם אצל הגויים היו אבירים עם מנהגיהם, וענין אַבְנֵר ועשָהאֵל הוא גם כן לא פשוט, ואצל הערביאים גם הסוסים נחלקים ל“גדישים” (סוסי-עבודה) ולאצילים. ואם טוב בעינך אם רע – אנו בתוכם יושבים ומתנגשים בהם תמיד ונהיים מעט כמוהם.

– אספר לך מעשה – המשיך עמשי: – עברתי במושבה קטנה אחת, או אפשר בגדולה, והתאכסנתי בבית אכר. אני יושב אל החלון, ופתאום – בחצר השכן מהומה וצעקות. התפרצתי החצרה, והנה שם באמצע החצר קפץ סוס על סוסה צעירה, סיָחָה כמעט, והיא מפרפרת ובועטת ונוגחת בראשה, והסוס בשֶלו. בעל הבית ובנו עומדים מסתכלים וצוחקים. והנה התפרץ מחצר שלישית אכר עם אקדוח בידו. – “אני אירה בהם! " – צועק הוא: – “מה עשיתם? " – ואני ארוצץ את גלגלתך! – ענה בעל הסוסים בשקט. – “אבל הרי הפסדתם לקרובי את ולדותיו”, – מרט האכר ראשו; והוא מתחיל טוען את אקדוחו. – בן האכר קפץ ככלב-ציד ויגזול מאתו את האקדוח וישליכהו לתוך בור זבל סגור. – עתה יְרֵה! – אמר בעל הסוסים; והוא ובנו מפרפרים בצחוק. מן הבית יצאה גם האשה, התאדמה ואמרה: – הְמְ, ובכן לא תצטרכו להוביל אותה אל השֵיך? – והאכר השכן, שנדהם לפני זה, מתרגז, יוצא מדעתו; בעל הסוסים נגש אליו ושם ידו על כתפו: – למה תכעס? מוטב שתעמוד בשקט עמנו ותביט: איזו גבורה! – והוא קורא צוהל: – האין ה”גדיש” שלי בן-חיל? ומה הוא מחויב לדעת עניני אצילות וחשבונות-ולָדוֹת? – הסוס גמר בינתים את מעשה גבורתו, השתחרר, קם והלך לו, והסיחה עודה מתגלגלת פצועה וגונחת. וכשראה האכר השכן זאת, והוא כאילו נוכח כבר קודם שהנעשה אין להשיב, התפרץ שוב ברוגז: – “אני אהרוג אותה! " – צעק. – ואני ארוצץ את ראשך, – עונה בעל הסוסים, — וגם תשלם בעדה אם תהרוג. – “ואתה תקנה לקרובי אצילה ותמציא לו שלשה ולדות; מחר אני כותב לו” – צָוַח ההוא. – ואני אכתוב לו כי בהסכמתך רתמתי את שניהם והעסקתים בהובלה. – “ובעד טובתי זו ושתיקתי תשלם לי ככה?” – רגז ההוא עוד יותר. בעל הסוסים הרגיעהו. – אין אני מאשימך, אבל עליך לדעת, כי “גדיש” בריא לא מסורָס העובד יחד עם סיחה אצילה – לבו גס בה ואין להאשים פה לא אותו ולא אותנו. והיא המסכנה ודאי לא חטאה: “צעקה הנערה ואין מושיע לה”. אלא יש חשבון ולדות וחלול כהונה של סוסות – על זה נשָפֵט. עוד לא פסו שופטים מישראל ומישמעאל. – ועוד הם משוחחים והסיָחה נרגעה ואדונה ובנה טפלו בה בחבה וברחמים ובנחת, רחצוה, השקוה, האכילוה, נתנו לה מנוחה יומַים-שלשה. – “שבעת ימי המשתה”, אמר אדונה, ואשתו סטרה על פיו. ולמחר בערב הלכו אל הועד למשפט. אין זה משפט בשביל רבנים ודיָנים. ומה היה הענין? אתה ודאי עם-הארץ קצת בהלכות אצילות וולדות. ובכן אבאר לך: האחד קנה סיָחָה אצילה מידי בן-מושבה אחרת. ושכנו, קרובו של המוכר, היה המתוֵך. הקונה התחיֵב לתת למוכר שלש הולדות-הנקבות הראשונות שתולדנה, מובן מאָב מיוחס. סוסה אצילה, כידוע, היא חשובה מסוס, ודאי גם מפני שהיא יולדת, הקונה הרכיב את הסיחה, וכשגדלה קצת יותר נסה גם לבלום אותה לעבודה ולהובלה. ב”רַכְבָנית" לבד לא היה לו צורך, לא היה עשיר דיוֹ. כשראה אותה המתוֵך שכֵנו בכך, ועוד רתומה עם ה“גדיש”, מסכֵנה ויורדת כאחת, הוכיחו על פניו, ואיֵם גם להודיע לקרובו. – גם קרובך נכשל בזה, – ענה לו הקונה והוא נרגע. העיקר שלא יוציאו ערביאים עליה שם רע. לאצילה הרי אסור להרתם, רק לרכיבה נוצרה היא. אבל על זאת יש שעוברים בשתיקה, אם אין השֵיך האוסר והמתיר, שלשבט סוסותיו היא שיֶכֶת – יודע דבר מזה. אבל פה הרי קרה מעשה נורא, חלול-הקודש. הנך צוחק? ומה אם יוָלדו ולדות בני רגלים נמוכות וצואר קצר וראש כפוף, כנושאים בעול; ועם רעמה דלילה ומטושטשת-צבעים ועם גוף נפוח וצלעות מדולדלות או שמנות ביותר ועור מעוך ומצולק? ואם העינים תהיינה עקומות, פוזלות או עכורות והזנב קרוח? לא, חביבי, לא היית לא, שֵיך, לא בידוי, לא מגדל-סוסים ולא חיָל ולא שומר. לא תבין זאת. ואך דע לך: לא נועדה אצילה בת-הגבירה להרבעת “גדיש”, עבד בן-עבדים.

ובכן באו אל הועד, והוא החליט לשלוח אותם אל שֵיך שָכֵן להשפט, לזה שהיה המומחה המקובל בסביבתם. כשבאו אליו קלל אותם באביהם ובדתם. – “הבו לי את התעודה שלה ואקרענה”, קרא בחמתו. היתה לו עוד סבה מיוחדת לכעוס: אחיו הוא שמכר לראשון את הסיָחה, ולו מגיע ולד ראשון ושלישי. האכר בעל-הסוסה, לץ מארץ הלצים, לא נבהל. – אדוני השֵיך, – אמר: – אל נא ירגז ואל יקלל. הכרתי בן-שיך שנכשל באָתון, ופה רק סוּס, “גדיש” מסכן. – “באתון?” – רעם השיך – “מות יומת! אין זה בן-שיך כי אם בן-כלב”. – ועתה הוא עצמו שיך, – המשיך ההוא בקוֹר-רוח. – השיך רגז: – “זהו כָּזָב!” – ההוא נשבע לו בראשו ובעיניו ובכל הנביאים; והשיך כעס, כעס ונתרכך. וכשישב אל כוס קהוה שניה ונרגילה הוסיף ההוא: – ובכן אשאלך, אבי השיך, – אמר, – מזווג של אדם ואתון איזה ולד יצא: אדם, חמור אם שֵד? – השיך כבר צחק; וסוף סוף התפשרו: השיך זרק לה זריקה למען לא תלד ל“גדיש”. ואחרי שעברה הסכנה זרקו לה עוד שבע זריקות לטהרה מטומאתה. ואחרי זמן הרביעהּ השיך עם סוסו האציל ונולד סיָח, אציל נחמד. ואז צצו סכסוכים חדשים. – “סיח לא אקח”, אמר אחי השיך: — “מגיעה לי סיָחה”. – טוב קחהו אתה, – אמר הקונה לאכר המוכר. – “גם אני לא אקח; מהו סוס? סוסה מגיעה לי”. – זהו עסקכם, התפשרו ביניכם, – אמר הקונה להם. – יקח מי מכם – מוטב, ואם לא, “אַגְדִיש” את האם והבן יחד. – הם נתפשרו; אלא שמכאן ואילך שמר בעל-הסוסה על טהרת רביעתה, אף כי המשיך לרתמה עם ה“גדיש”. והוא המסכן סוֹרַס וכל סיח או סיחה של הסוסה הובאו לשיך, והוא נתן להם תעודות על טהרת גזעם. ומה אנו לְמֵדִים מכל זה? ראשית כל כי בחורות דומות לאצילות, אלו ואלו מחַטאים אותן אחרי מקרה לא טהור! ושנית, רואה אתה כי הטבע עצמו מבדיל, וגם בסוסות. – ועמשי הביט כמנצח אל פני יצחק. מעשיות כאלו מחיי סוסים ושֵיכים ומדבָּר היו שופעות עליו בדיחות-דעת ורוח טובה, והוא אהב להאריך בפרטיהן, ואפילו במקרים לא טהורים, ובתום-לב.

יצחק עמד נדהם, הוא חפץ כבר להתפרץ פעמים אחדות, ואך עצר ברוחו. סקרנותו גברה על רגזו ועלבונו. ועתה התפרץ כהר-געש: – חרפה היא! – צוח ויבט אל עמשי במבט נוזף: – קודם כל – שקר, הטבע לא הבדיל. ה“גדיש” לא שאל ליחוּס, והאצילה רגזה יען כי סיָחה היתה, מתוך כאֵב ואולי גם מחרפה. ואחר כך השלימה עם גורלה. ולו ילדה “גדיש” היה יוצא סוס עבודה ישר ונושא בעול, מפרנס בני אדם ועמל כדבורת-דבש ולא כצרעָה או כדבורה בטלנית. עתה מה, יצא יחסָן לרכיבה – ימח שמם של השיכים והאכרים הבטלנים האלה יחד! אלה המציאו להם פרנסה – מסחר בתעודות אצילות, ואלה, מעבידי מוסטפה, הולכים בדרכיהם. רותמים אותה כפועלת ומרביעים כאצילה, הכל לפי צורך הפרוטה. ואתה אינך בוש להביא לי דוגמאות כאלו? והרי צדק האכר בהמשילו זאת לבן שיך שנכשל באתון. שֵדים יולדו מכל זה, מהשדוך של שֵיכים ויהודים, אצילות ואתונות. לא ילדים ולא חמורים, כי אם אשמדאי בעצמו. תחרב הארץ אם זה יהי סדר-חיינו! –

עמשי עמד מדוכא ואובד-עצות. הוא הביט על יצחק בחמלה. ובלבו חשב: – בחור קר, אבל פלָח; מה הוא, מסכן, מבין בסבוכים אלה? אינו מכיר את החיים. ומה תדבר עמו על חֶבֶר וכבוד-חֶבֶר, ועל כבוד-שומר, אם את ענין כבוד סוסה אצילה אינו מבין. מה יודע הוא על הרגשתך כשסוסה אצילה רוטטת תחתיך ברכבך? אצילה היא יותר מאשה – אומרים שכנינו. – הוא השפיל ראשו ויצעד בצעד מהיר ויצחק התנהל אחריו רועֵד ונעלב. אחרי איזו רגעים נתפרדו: – עמשי, – אמר בלחש וברטט: – לא תשא אותנו הארץ יחדו. או עולם חדש עברי, או ישן גוֹיי. הארץ תקיא אתכם כאשר הקיאה את הכנעני. החַוָה הזאת המטביעה נערותיה ביָם והפרוצה עם מומחיה הבטלים ופועליה הציניקים הרקדנים, ואתם – חֶבֶר… לא אוציא מפי – את כולכם תקיא הארץ. בחוָה לא ישאר אף אחד מאלה; חדשים, פועלים עבריים, טהורים יבואו במקומם ובמקומכם יבואו שומרים, איש במקומו, מתוך העבודה, ולא חיָלים שכירים עם חלומות-מלחמות ופטפוטי-צבאיות ועם סודות-שחת. כולכם תלכו לעזאזל. כְּלך מהם, עמשי, לך אל עמק הירדן והיה פועל, שוב אל המושבה הגדולה והיה אפילו משגיח שם, או שוב אל הצבא או חפש את בני משה או יהודי-חָבוֹר – ורק לא פה. גם אני אברח, רק אתלמד קצת לעבוד אברח. ארתום עצמי כ“גדיש” לכל ימי חיי ולא אהיה לאציל, וחיים כאלה לא אחיה.

עמשי נזכר בדברי טניה אז. – איציק׳ל, – קרא הוא – גם אתה בשר ודם; אל נהיה מלאכים, איציק׳ל. אפשר יתוקנו חיינו, נעבור את מחלות הילדות, המומחים יתפזרו איש איש לפנה חדשה, ילמדו אנשים לעבוד כל אחד את עבודתו, להשתלם במקצועו – ויביאו תועלת, ואנו נהיה למגני-עמנו, גוש שומרים ויותר מזה, עם מסירות, טוהר-חיים, לשון עברית וחלקות-שדה לעבוד; ונשים תהיינה לנו וילדים. אנו נשוב לשרשנו העמוק, לקדמותנו הטהורה – ואך לכל דרוש זמן, יצחק. חכה קצת, אל תנזוף, אל תזרוק מרה, אל תקלל. בחיי אלהי, בעמי ובדתי אני נשבע! הכל ישונה, יוטב, יטוהר. הדָם יטַהר, הקרבן, – הם יטהרו כארץ, כעבודה. נהיה אחים, יצחק, אנו ואתם, וגם בבחורי המקום הזה אל נבעט. אנו נשיבם אל לשוננו, אל חיינו, אל טוהר עַמנו, מכיר אני בחורים כאלה, הם גדלו וחכמו. ואך אמור: האינם ילדים נחמדים, האינם עובדים מצוינים, האין משקם הכי יפה ומשוכלל בארץ, האינם פועלים, חברים טובים ונאמנים? ברוגז רחם תזכור, יצחק, אֵל אחד לכולנו.

 

כט.    🔗

עמשי חי בסוף הקיץ חיים משונים, התרוצץ והתבודד, התגלה ונעלם. ובכל פעם שהתרחק מן הקהל היה מעורר סקרנות. ובימים ההם גם התחילו להתהלך עליו שמועות ומעשיות, וחייו וגבורותיו נהיו לאגדה חיה. ספרו עליו מעשי גבורות שכמוהם לא היו, מה לא עשה? התנפלו עליו עשרים שודדים מזוינים והוא הבריחם בלי נשק. את אחד שיכי הבידוים הגבורים הוביל שבוי וכלאהו בסוכת שומרים. אמרו עליו כי יש לו אהובה בת נשיא לנודדים במדבר, וכי מתחפש הוא כבידוי ונלוה אליהם בנדודיהם. והמעשיות רבו מיום ליום.

ואך המעשה הכי נורא היה זה, שספר פעם אכר גלילי בסודי-סודות: פעם זרקו ערביאים נבלת-מת על קרקע היהודים ואמרו להעליל עליהם עלילה. את המקום אין הוא יכול לקרוא בשם. בצאתו בלילה לשמירה הרגיש עמשי, שסוסתו אינה רוצה לגשת למקום שהיה עליו להציץ שמה. הוא הכריח אותה לגשת והיא הזדקפה על רגליה האחוריות ורצתה להפילו. הוא נסה לרדת ולמשוך אותה אחריו, והיא לא נשמעה; סוף סוף נלאה, קם וקשר אותה לגזע אילן והלך בעצמו. הלילה היה גוש עלטה, ובלכתו נתקל וכמעט נפל. הוא גחן לראות מהו הדבר שהכשילהו – והנה גופת-מת. נבהל: ודאי אחד השומרים הוא. הדליק את פנסו החשמלי הקטן והסתכל בחלל והכירהו. זה היה בידוי רועה, בן שבט קטן מסכֵּן. מה עשה עמשי? נטל את גוית המת ועטף אותה בגלימה, העמיס אותה על סוסתו והצפינה בהר הקרוב, מחוץ לשדות ישראל, במאורה ארוכה בין אבנים. כשרק התחיל השחר עולה שב אל המקום, אסף את החול שנכרו בו שרידי דם. יִשר את הקרקע באופן שלא נכר בו שום דבר, כלומר, יִשֵר למחצה, – כשמישרים יותר מדי הרי מכירים יד-אדם – ושב ושכב לישון. בבוקר באו שוטרים מן העיר, חפשו, וערבי שכן לא בידוי הולך לפניהם עם הצעדים, צעדי סוסה. הצעדים הובילו אל דרך רחבה, וכאשר הגיעו למקום קשה נעלמו פתאום, ובמקום חול סמוך פתוח לרוחה – כסה החול על כל הצעדים. השוטרים לקחו עמהם את הערבי המלשין והחזיקוהו אתם, עד אשר יתברר הדבר. למחר בא בידוי רוכב אל שיך הכפר המעליל, וירד אליו ללון. השיך כבדהו, והם אכלו ושתו ועשנו נרגילות וספרו מעשיות, עד שנפלה עליהם תרדמת אלהים. בעלות השחר קם הבידוי האורח וחבש את סוסו וירכב. הם עוד לא הספיקו לקום והנה באו בידוים ונשיהם ויתפרצו ביללות, מחפשים הרוג. השיך ואנשיו וכל בני הכפר נבהלו מאד. “היהודים הרגוהו! " ענו הם. והבידויות קורעות שמלותיהן וגוזזות שערותיהן בצוחות וביללות; אחרי שעתים בא “זַבֶּט” (קצין משטרה) עם שוטרים אל הכפר והמלשין מאתמול אתם, בדקו ונקרו בכפר, ולא מצאו מאומה, וסוף סוף באו אל השיך. זה כבדם באכילה. הזַבט קרא גם את הגברים הבידוים כי יכנסו אל בית השיך. כשנכנסו והזבט צוה עליהם לאכול אמר פתאום בחור צעיר שנלוה עליהם בדרך, לא משבטם: ריח נבלה מרגש בבית. הזַבט כוץ חוטמו והתחיל להריח. – איני חש – אמר. השיך, שנבהל אמנם, הוסיף: – “הוא חולם, הילד! " בקצור התחילו הֲרָחות ונקורים, וסוף סוף נמצא ההרוג בחדר האשה האהובה של השיך. ו״הילד” נעלם, כשם שנעלם האורח הבידוי בעלות השחר. איש לא ראה יותר לא את האחד ולא את השני. תוכלו לשער לכם מי היו הבידוי ו”הילד".

כשהופיע עמשי אחרי-כן היו מקבלים את פניו בהתפעלות ולפעמים גם בחרדה. ואך בפשטותו, בפטפוטו הילדותי כמעט, בקלות שיחתו ובצחוקו הפליא את הכל. הזהו הגבור? הזהו בחור-הפלא שעשה את הנסים והישועות? והעינים חתרו לגלות בו דבר-מה סודי, ויש שכאילו בדקו בכל חור וסדק בנשמתו. יש אשר תארהו מישהו כאחד הענקים, שָעיר, בעל אגרופי-ברזל ועינים מזרות אימה, והתפלא לראות בחור בעל קומה ממוצעת כמעט, קצת זקוף, חוֵר-שחרחר וידים דקות לו, ועורו חלק; ההוא אוכזב כולו. "ומה חשבת? " שאלהו חברו, “כי רוכב הוא על פיל ורסנו נחש ועין אחת לו במצחו?” והוא, עמשי, כלא יודע את כל הגבורות והנפלאות. הוא רק היה פעם מפסיק בדבורו ודוקא במקום מעורר, משתתק, מתעצב או צוחק צחוק-רמזים, ובמקרה יוצא מן הכלל מספר איזה מאורע מקפיא את הדם או מרומם לשחקים, וזה היה מעשה שקרה בשומר חבר או באיזה גבור דרוזי, מתואלי, צ׳רקסי וכדומה. וחלק השומעים, הנלהבים בעיקר, בטוחים היו כי את גבורותיו יספר, אלא שבצניעותו מיחס הוא אותן לאחרים, ויהיו כועסים על שמיחס הוא לגויים גבורות של יהודים. לגויים יש די משלהם, למה יתנו להם גם את כבשת הרש? כשהיו מתחילים לדבר על מעשה גבורה וחרף-נפש, שיחסו לו בין הצבור, היה מפליט: – “אֶה, סתם מעשיות”, או “גם זו גבורה? " והיה ברור כי מעשיות אלו אמת הן, וכי הוא הוא הגבור האמתי בעל הגבורות והתשועות. וכן נהיה לגבור היום. באיזו התלהבות וגם קנאה הביטו אליו הבחורים, ובאיזו התפעלות וחבה – נערות ונשים צעירות. הן גלו בו בכל רגע יופי חדש; עיניו הן חידות, ידיו – אציליות, פניו – מתוקים וגזרתו ותנועותיו של גבור קדמון; רוכב הוא כאביר וקופץ במהירות נָמֵר, ובכלל הוא כבידוי מדברי. ואיזו עברית בפיו, איזו חן למבטאו! וצחוקו – צודה לבבות. עיניהן אכלוהו. ולו היה פושט ידיו לקטוף מעץ-החיים היו כל תפוחיו נושרים לכפו בטרם יגע בהם. גם אנשים כבדי-ראש וגם ספקנים ובלתי מאמינים נבוכו, ורבים נפתו להאמין: הנה נתנה הארץ את יבולה וגבור קם בישראל. ואיזה גבור צנוע! ממש כאחד נסתר מל”ו הצדיקים; מי יודע את הצפון לנו עוד בארץ זאת? – חשבו. – ארצנו הרי ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות היא, – אמר אחד הפקידים שאהב להתגנדר באמרות מודרניות. והציניקים מצאו להם תחילה מקום להראות חכמותיהם, ואך לא הצליחו; התלוצצו, עקצו ואיש לא נעקץ ובעיקר לא צחק.

והמעשיות האלו גרמו הרבה צער לאנשי המושבות הישנות, ביחוד לאנשים שהיו עסוקים בשמירה. היו בתוכם בני-אדם, ובין הצעירים ביחוד – שהגבורות הלהיבום, ואלה התרוממו בנשמתם פתאום מעל כל הקטנות. ומה בכך אם הגבור הוא לא מאתנו, כי אם מהם, מן “השומר”? וכי לא בני עם אחד אנו? וכי ארצם היא הארץ ולא ארצנו? ואחרים מצאו תנחומים: לא “מוסקובי” הוא זה, לא מן הפועלים, כי אם בן-אכר, “אִבְּן-בֶּלֶד (בן-הארץ); ואחרים התחילו להתגעגע לשמירה יהודית. באחת המושבות קמו הבחורים ויקחו בידם את השמירה ויצאו לילה-לילה גם אל שדות רחוקים; בשניה – החליטו באספה הכללית אחרי וכוחים מרירים לקרוא ל”השומר", אך בתנאי כי עמשי יפקח על השמירה, דוקא הוא, ובשלישית החליטו לקרוא להם, רק בתנאי, כי דוקא לא הוא. “בריה כזו מסוכנת היא״, – אמר אחד מזקני האכרים, אדם בעל צלקות ומיחושים שנשארו לו מימי התגרות וההתנפלויות שהצטין בהן, בשנים הראשונות ליסוד המושבה. – “בר-נש כזה יכניסנו לבור-צרה. אין אני, כמובן, מאמין אף בחלק העשירי של הגבורות האלו, ולו היו אמתיות, אז גם כן אין מקום להתפעלות כזו. בהיותנו אז צעירים הראינו נפלאות כהנה וכהנה. ומה הן גבורותיהם לעומת מעשי כל יום של “אַהֲרון בַּריוֹן” שלנו, הגבור ממושבת-הכרמים המהוללה, או לעומת גבורות “יודיל חוטב-העצים”, זה שנהרג לפני עשרים שנה, כלומר, לא נהרג, אלא קבל מכות נוראות ומת אחרי שנתים? אלא, אם אדם הוא ג׳דע בשעת-הצורך וההכרח או ברגע סכנה – אשריהו ואשרֵינו; אבל אם הגבורה באה כמו אצלו, למען הראות כי בחורי-חמד הם – אוי לנו מהם! סופם יהא מר, והם ימיטו עלינו אסונות שלא נוכל לחלוץ צוארנו מהם. ואם כבר נגזרה גזרה מכם, אם כבר נשתגעתם אתם לשמוע לא לקול הזקנים כי אם ללכת אחרי הילדים, ואתם מוסרים ל”חברה” זו את השמירה – לכל הפחות הצילונו ממנו. ביום בואו אברח אני מן המושבה. לא, לא; רק לא גבורים אלה. –ובתחילת הסתו יצאה שמועה, כי ברח עמשי, וכי מחפשים אותו לתתו בבית-הסוהר, וכנגדה באה שמועה, כי בבית-הסוהר הוא; והיה גם נוסח שלישי, כי הושם בבית-אסורים על ברחו מעבודת-הצבא וכי הובל אסור בשלשלאות לדמשק. הקהל התרגש פה ושם, ביחוד הצעיר, ובעתונות באו רמזים שונים; אלא שבאותם הימים רבו הדאגות והמאורעות, ושומרים הובאו באמת לבית-הסוהר וחכו למשפטם, והשטנה בעתונות הערבית התחילה מתרחבת, ותורכיה היתה מסובכת במלחמות קשות ובמרידות, ויום יום הביא חדשות, ושעה שעה – הפתעותיה. מאורעות חדשים השכיחו את הישנים. ואך רבים לא יכלו לשכוח את ענין עמשי והעלמו, ויש שעלתה עוד שמועה והפליאה והדהימה: עמשי אחרי כל גבורותיו אומר לעזוב את השמירה. והשמועה הפחידה, הרגיזה וזרעה גם אי-מנוחה בלבות מעטים.

וכשהיו שואלים את השומרים חבריו עליו ועל גבורותיו – היו רובם ככולם משתמטים מדבר, ומעטים גם היו מרמזים רמזים משפילים. “יש קנאה גם בשומרים”, היה חושב השומע ומפסיק את השיחה. לא יכול היה להסכים בנפשו, כי גבורות עמשי מוגזמות הן או שיש אי-אמת בהן; הלב היהודי צמא לגבור ולפלאים. וביתָן היה מתרגז: – טפשים כאלה! מה אתם רותחים? נניח שמיחסים לו גבורה שלך, קרדומי, ומה בכך? וכי לא גוף אחד ונשמה אחת אנו השומרים? לעם נחוצה אגדה, עָם לא יחיה בלי גבורים. אם לא נתן גבור מקרבנו – יבראוהו אחרים. ומוטב שיהיה עמשי שלנו מאשר, למשל, איזה פועל בן המפלגה הצדקנית או איזה בן-אכרים מאוהבי ישמעאל. וחוץ מזה: האם לא גבור הוא עמשי, אינו מעמיד עצמו בסכנה? והאם השתמט פעם ממלא דרישה כבדה ואחראית שדרשנו מאתו? – אחד הרגזנים וצרי­ העין זרק: – מוג-לב הוא, מתפאר וגנדרן! – קרדומי השתיקהו: – ביתן צדק; עמשי הרי זה אנו. ולו הוציאו עלי שמועות כאלו הייתי אומר: זה לא אני, כי אם כולנו, “השומר”. – “אבל הוא אינו אומר כך?” – זרק אחד העיָרים. – ואחד מראשוני השמירה הִסָה את המריבים: – צדק קרדומי. ואם הוא מנדב לו ברצון את שלו – אני ודאי נכון לנדב לו. צר יהיה אם יעזוב אותנו; והוא כבר שב ומשתגע. לעת-עתה הוא בדמשק ויכולים גם לעצרו שם: הרי חיָל הוא עוד. הלואי שישוב אלינו שלם וחפשי, צריך יהיה להחזיקו בכל כח – בזאת תודו כולכם. איש מבלעדיו לא היה ממציא לנו שלשים וחמשה שומרים הקיץ. ואיך עבד? ובאיזו קלות? ואת מה שקרה באמת הרי אין למחוק. ואנו הרי רואים את הדברים אחרת מאשר הקהל סתם. הוא אחד מאתנו. וכשהנך בסכנה יום ולילה – אז יש חוקים אחרים לחיים, היום לוהט והחלום מרעיש והמוח רותח. מה אתם רוצים? בלבנו כל אחד חושב עצמו לגבור שבגבורים, אלא שאנו יודעים גם רגעים של חולשה וכשלון, ומה שזכה – "נַסִיבּ ! ״ (מזל), יכול היה לזכות קרדומי או מי שהוא אחר. רק מקרה הוא. כולנו שומרים.

 

ל.    🔗

יונוביץ קבל מן הבית מכתבים שהעציבוהו מאד, וכדרכו שתק ולא גלה דבר לאיש. בינתים התברר, כי במושבה שעבד בה היתה השנה רעה מאד. הגורן היתה בינונית גם כך והעכברים עשו עוד שַמוֹת במשך הקיץ. דשו שם באופן הישן, בפרדות ובמורגים, והדישה נמשכה עד חצי אלול. היה למושבה גם משפט עם ערביאים, שבלע המון כסף. והתברר גם כן כי האכרים האחדים עם איזה ניצוץ בנפש שהחזיקו פועל עברי שנתי, לא יוכלו לעשות זאת בשנה הבאה. הם יוכרחו לרתום עצמם; לכל היותר יקחו פועל לשבועות או לחודש פעמים אחדות בשנה. ובהיות מצב רוחו של יונוביץ מדוכא גם בלי זאת, דכא מצב זה את רוחו ביחוד. הילך עתה לחפש מקום חדש? בצרור הרעיונות של יונוביץ היה נקלע גם הרעיון של הקביעות. פועל המתכונן לפלחוּת מוכרח לעבוד במקום קבוע ולא לנדוד. ועל קביעות במושבת-פלחה קשה עתה לחשוב. ויונוביץ החליט לשוב אל המושבה הגדולה לחורף. במושבה קטנה גם יהי קשה לו עתה לחיות. טוב להסתובב במקום רעש. לוּ היה יכול להסכים לעבור לעיר – היה הולך לשכונה החדשה ביפו, אלא לא: לעיר לא ילך; זה כמעט נחשב כעזיבת הארץ. אחרי שדוב יכול לעזוב אין בטחון באיש: תושיט לשטן אצבע, יתפוש את ידך כולה. לא, לא, יונוביץ, מן המושבה אל תזוז!

וכשבאו החדשים של חוסר-עבודה, בהגמר כל הבצירים ובטרם רדת היורה, זה הגשם אשר אחריו תחל החרישה בכל השדות (מחוץ למקומות ששם יכינו את השדות עוד בקיץ.) ושאז יתחיל גם קטיף תפוחי-הזהב; כשבאו אותם החדשים שבהם תרבינה המחלות והקדחת תפרוץ ותאכל מנפש ועד בשר, ודיזנטריה וטיפוס יתנו אותותם, עת אשר ירבו אמנם הבאים מחוץ, באהוב היהודים לבוא אל הארץ אחרי הכנות מרובות, במחצית הקיץ השניה, אלא שאז גם ירבה מספר היוצאים, – יצא יונוביץ לטיול ארוך. הוא יצא, כפי שאמר, לנסות בדמו את טעם יתושי כל הבצות שבארץ: הסתובב בגליל התחתון, עלה לשבוע החם ביותר לגליל העליון, ירד דרך מירון ועמק-זבולון לעכו, דבר שהספיק לו לספר חדשים שלמים על פלאי הארץ. וכי מה יודעים אנו על הארץ ועל יפיה ועל פריונה? יש לנו ארבע פנות קטנות, ואבני ירושלים וחולות יפו – ואנו חושבים כי ראינו את הארץ. לא ממנה ולא מקצתה. לא ראיתם כלום. ובלי ראיַת הארץ, לא ירכשנה איש בנפשו.

הוא שב מחיפה ויתע בעמק. נוסדה נקודה חדשה מצפון לקואופרציה, וקבוצה טובה ויפה נכנסה אליה. היו בה גם שומרים וגם מחברי המפלגה השנואה עליהם. שדוך מוזר! יונוביץ התארח אצלם ימים אחדים, וכולם התחבבו עליו. לוּ יכול להשאר אצלם; אך לא: פה ידרשו ממך אינטימיות – והוא אינו אינטימי, ביחוד לא עתה. ליהודה! שם האדם הוא יחיד בטבעו, בודד. שם אין חברות גלילית, וטוב כך בשעות כאלו שיש לו עתה. רק את האפשרות להפגש בחַוָה ירא מאד. ומה אם תשאלהו על חיה שלו? נבואתה האכזריה קרובה להתקיים. כשיוצאים את הארץ הכל מתנודד תחתיך ואין בטחון. צריך להציב מצבה חיה על כל היוצאים, ואם יוָדע מה שבמכתביך לזו – יהי לה גם חומר להתעללות. איזה עלבון! בחיפה בבית-מלון נפגש עם אחד מאלה המתרוצצים בארץ, מבלי שידעו במה להשקיע עצמם ומבלי שימצאו מקום ועבודה מסוימת. זה היה בחור לא צעיר, דק ועצבני, מעורפל-עינים ובעל תוי-פנים רגשנים, מאלה שמעוררים את הרעיון, כי מוטב היה לשכמותם להשאר בגלות; – או אפשר? – חושב יונוביץ: מי יודע אם אין אלה מוסיפים לנו דבר-מה בנדודיהם ובתעיותיהם? – במלון ישבה גם בחורה לא צעירה, גדולה, גברית. חטובה כמו מעץ אחד, בעלת פנים בריאים. ומצחה רחב ובהיר. גם עיניה בהירות היו. לא היה קורטוב של סוד לא בה ולא בדבורה. קורסיסטית מרוסיה, גוֹיָה למחצה, ששייכותה לחוגה הפוליטי בולטת מכל תנועה שבה. השנים גרו חדר על יד חדר והיו לרוב יחד, ואך יונוביץ ראה בזה רק מקרה. פשוט, נפגשו אנשים ומטיילים בארץ, פעם יחד ופעם לחוד בחברת אחרים. הרי גם יצחק מצוי אצלם. וגם את עמשי פגש אצלם בטרם העלמו. יונוביץ, שחשב לשבת פה יום, או גם פחות, שהה עמהם שלשה ימים. יחד טילו לאורך שפת הים, עלו על הכרמל, תעו במורדותיו והיו יורדים גם לצד העמק; ופעם גם נתרחש להם נס, כי הובילם בעל האכסניה אל האניה בסירה, בלכתו בה ללוות אורחים שלו, ובשובם טילו כחצי שעה בסירה בערב.

השיחות השונות והמרובות שנפלו ביניהם יש שגרמו ליונוביץ צחוק ויש שנתנו לו חומר למחשבה. האינטליגנט, זה הזר, שעמשי ראהו אז על הגורן במושב שליַד הקואו­פרציה. הפליט גם פה אמרות מסתוריות קצת. על פי רוב אהב דוקא לדבר אל הענין, ואך יש שהתפרץ ודבר סתם, “אל הכוכבים”. עמשי שואל אותו: “ומדוע לא יבחר לו אדוני עבודה קבועה?” – האיש משפיל ראשו: “ואם אי- אפשר?” – עמשי מתלהב כדרכו: “הרי זהו אסוננו!” – “נכון”, עונה האיש; ובקול נמוך ועצוב ממשיך הוא: “עוד לא הגיע הזמן; עוד לא תמו נדודי האדם מישראל בארצו”. – אז יצחק מתפרץ: “מה הוא רוצה סוף-סוף? מה האידיאל שלו?” – עיני האיש אורו ופניו כמו התרחבו, וקולו קצת חגיגי: “אני חולם – על אוטופיה”. – “אוטופיה”, – פורץ יצחק: – “הרי כל שונאינו מונים אותנו בה?” – הבחורה הכבדה האורחת אומרת, אחרי שהם מתרגמים לה את דבריהם: “גם אני לעגתי לאוטופיה, עתה מי שילעג לאוטופיה בפנַי אקהה את שניו״. – ובהכנסם בערב לפנה אפלה במעבר צר בהר, קולו עולה כמו מאיזה עומק: “דבר-מה מוכרח פה להברא אשר נוכל לחיות בו. אם כזה לא יבָּרא, נהיה נודדים נצחיים”. – מזכירים את טניה, והיא גם באה לערב אחד. מטיילים. טניה מתחילה ללעוג ל”מעון הקיץ“. האיש אומר: “שמעתי באמת פעם לפני שנים מרופא צעיר, תיָר: ארץ ישראל היא בשבילנו נוה-­קיץ לאומי”. – “לא נורא”. – מעירה האורחת: “אם יש נוה-קיץ אשר ימלא ישותך ואשר יחָרת בנפשך לכל ימי חייך, טוב הוא מכל מקום קבוע”. – “ובכל זאת רק מעון-קיץ הוא”, – עונה טניה: “ואני מתגעגעת אל הכרך: אודיסה, קיוב, מוסקבה, פּיטר (פטרבורג בפי העם); אשהה פה עוד חודש-שנַים – די! אחרי שָנים – עוד פעם; ועתה – לכרך!” – האיש פונה אליה ושואל: “מה יתן לה הרחוב של הכרך?” – וקולו נהיה עמוק ורותת: “ברגע חגיגי הנך משתתף עם כל הקהל החוגג. ואך כבו האִשִים והרחוב עזוב, חשוך, יום-יומי וליל-לילי; והנך שב אל ביתך, חדרך, אל איזה בן-משפחה, בת-עיר או חבר-נעורים – ואור לך וחם לך, וחדרך מלא ישותך, והאין חדרך אז כבית-האם לבֵּן הנדָח השָב, האינו אז עולם מלא? והאין ספוקו של אדם בעצמו עולה על כל הספוקים הזרים?” – “אוי, האינדיבידואליזמוס התפל שלכם!” – מתרעמת האורחת. ובפעם אחרת פילוסופיה כזאת; מספר הוא שיחת שני זקנים; האחד אומר: – “אגלה לך סוד”. – “לי אין סודות”, – עונה חברו. – “היתכן?” – שואל הראשון. – “פשוט בתכלית”, – עונה חברו: “דברים פשוטים וגלויים נכנסים אל הלב”. – “והאין מעשה סתר, אחי?” – “הנסתרות לה׳ אלהינו”. – האורחת בוחנתו בעיניה: “ההיתה שיחה כזאת?” – שואלת היא. – “יכלה להיות, גברתי”. –, יכלה להיות?” – מעקמת היא שפתיה בזלזול. הוא גם אינו נעלב: “ומה בכך?” – עונה הוא: “האין מה שיכול להיות עולה על מה שיש?”

בערב האחרון יורדים ארבעתם את הכרמל: היא, הזר, יצחק ויונוביץ. עתה נשמע קולה: “אין אתם מבינים מה הארץ הזאת בשבילי. כשאבוא עתה בין צעירים יהודים אומר להם ישר: – יכולים אתם להתכונן למהפכה רוסית עתידה? טוב. אז הֱיו רוסים – (או גם אוקריינים, אחת היא) – אבל להיות רוסים, ולא איזה פרוליטריון תלוש, כי אם להשתפך בנפש עם האכר בחלום הגדול על הקהליה הכפרית החפשית, על הריספובליקה הגדולה, על האדמה-האם הטובה, נחלת העם העובד. ואם יהודים אתם ויש לכם רצון לעשות מה, לחיות לא חיי-כלבים, כי אם חיים ראויים לבני-אדם – לכו לפלשתינה, לארץ ישראל­ - את השם הזה בטאה עברית, במבטא הספרדי – רק שם יהיה לכם כבוד-אדם, כבוד עם, רק שם תחיו בתור יהודים חיי-כבוד, חיי-עבודה, חיי מהפכה אמתית ולא פטפטנית, רועשת ונבובה. אח, איזה יופי! הביטו, יער! ריח-שרף, רוסיה! מי נטע יער זה?” – אמרה ותבט אל בני לויתה.

– גרמנים, – ענה יונוביץ ברעידת-עצב.

– וגם למנזר צרפתי יש חלק בו, – ענה הזר.

– וגם למנזר רוסי, – ענה יצחק. – שם, הלאה קצת, יש בית רוסי. אמנם עזוב הוא. יש בו רק איזו נשים, אך ישנו כזה.

– רוסי? – שאלה האורחת ועיניה להטו פתאום באפלולית. אודם כהה נשפך על העצים. שרידי אור שאחר שקיעה הבהיקו ביניהם. הם נגשו אל שער. – “פה הוא”, – אמר יצחק. הזרה הקשיבה רגע ועיניה תרו דרך השבכה: “יושבת שם אחת, מדברת עם עצמה; כן, צלילים רוסיים”. – היא משכה בחוט הפעמון. קמה דממה. לאחר איזו רגעים נשמע קול קורא: – "מַטְוֵי! " – ואחרי רגעים נשמעו צעדים כבדים על-פני מדרגות. איש מסורבל, כבד-תנועה ומתנודד בלכתו, לבן-זקן, קרח-ראש ואדום-עינים יצא מן הפרוזדור, נגש לשער וישאל: – “מי פה?” – הוא פתח פַּשפש בשער ויבט בעיניו הכבדות: – “זה לא חַסַן?” – אמר. – “לא, סבא”, – אמרה האורחת ברוסית מצלצלת: “אורחים אנו, רוסיים”. – “הכנסו, טובים, הכנסו, חביבים, הכנסו, פרבוסלביים!” – אמר, וכמו התכונן לפתוח את השער. ואך האורחת נדחקה כבר בפתח הצר, הזר אחריה, ויונוביץ ויצחק פסחו על הסעפים: הלהכנס אם לא? – “ואני חשבתי כי חסן שלנו שב, כי הביא צידה מן העיר. חבל. בני-ארצי, אין אפילו במה להאכילכם. הוא לא שב. ודאי ישוב מחר. עתה אין תירים, לא חשבנו כי תבואו. וכל כך מאוחר. עוד מעט והיינו ישנים כולנו”. – האורחת החזיקה בידו ותנענע אותה: – “אל תדאג, יקיר! לא ללון באנו ולא לאכול. עברנו ונשמע צלילים של דבור-מולדתנו ונכנסנו, עוד מעט נלך”. – “מדוע?” – שאל – “שבו, נשקה אתכם תה!” – האורחת פנתה אל יצחק ויונוביץ: “למה תעמדו בחוץ? הכנסו!” – יונוביץ עבר את הסף ויצחק בהסוס אחריו. “אנו פרבוסלביים בעיניו”, – אמר ברוגזו, “ובכלל – מאוחר; צריך לרדת העירה”. יונוביץ צחק: “מילא, נשמע”. –

ופתאום קמה אשה מעל ספסל, עטופה מטפחת לבנה ותצעד בצעדים מתונים אל העומדים. על-פי שנותיה היתה בין ארבעים וחמשים. האורחת מהרה אליה. – “ערב טוב, אמא”, – אמרה בקול צלול. והאשה סקרה את העומדים ותתפרץ בקול מצפצף קצת: “מה היה לך, מַטְוֵי, למה הכנסת יהודים הנה בשעת לילה? הרי יהודים הם, לֵך!” – מטוי נכלם קצת, נתבלבל וילך לו מתנודד. והאשה הוסיפה לצפצף: “למה באתם הנה בשעה זו? בכלל אין עתה הזמן לבקורים. איננו מכניסים יהודים בימים אלה. ומה לכם במנזר נוצרי” – האורחת ענתה בקול מתרעם: “אבל, דודה, הרי המושיע עצמו יהודי היה?” – “אוי, אוי, אוי, " – התנודדה האשה: “מה את מדברת? ומה עיני רואות? נערה רוסית פרבוסלבית עם יהודים? השארי את אצלנו. ילכו הם להם!” – “גם אני יהודיה” – ענתה זו: “ואם אנשים כאלה הנכם – לא אשָאר”. – “יונה שלי, בת-חמודות שלי – הרי זה לא אמת! הביטי: הרי פניך רוסיים, כל תנועה שלך ודבורך – הכל רוסי”. – היא מששה בידיה את פניה. – “הרי עורך רוסי, דמך, הכל בך שלנו. עזבי את היהודים, הם נלחמים ב”צַר” אבינו, בדתנו הקדושה, ברוסיה מולדתנו. הם גם הֵנה באו עם האנטיכריסט". – היא משכה את האורחת אחריה ותושיבנה לימינה. האורחת ישבה, הסתכלה בה. האשה רק זה קלפה תפוחי אדמה באפלולית. על השולחן היו פזורים גם בד, מחט עבה וחוט, וגם מטפחת תוך סריגתה. גם סדור-תפלה נח על השולחן. בצד עמד עוד ספסל, מסביבם עצים ועליהם מעין גג-ענפים. – “תני, אמא, לאנשים מעט מים. צמאים אנו”. – האשה שבה וקמה.

– “הכל נתן לך: גם מים וגם לחם, גם נבשל לך מה ואצלנו תליני. והם – ילכו להם. מה להם פה?” – האורחת אחזה בידה: “למעני, סָבתי, תני להם מים, הושיבי אותם. ינוחו. אנו נשוחח קצת בינתים”. – האשה קראה למטוי, שעמד עוד בפתח הפרוזדור. הוא בא נושא מים ואך במדה זעומה. האורחת יצקה ותושט לזר, והוא שתה לצמאו. היא יצקה ליונוביץ; הוא גמא קצת ויעמד את הספל. יצחק לא רצה גם לנגוע בו. – “נלך, מאוחר, פוי על צוררים אלה! נגרש אותם פעם ואז נשתה”. – האורחת לא שמעה את דבריו, כי דבר עברית. אחריהם שתתה גם היא לִצָמָאה ובגמיאות כבדות וקצובות. – “למה היה לך להתל בי, יונתי? הרי רוסית את, גם שתיתך כרוסית”. – “אוקרינית אני”, – ענתה האורחת. – “וגם אני אוקרינית, רק את הלשון שכחתי. בהיותי קטנה הכניסוני לבית רוסי. אבל הכל אחת. אל אחד ל”קַצַפ" ול“חוֹחוֹל” (לרוסי ולאוקריני) – כריסטוס, וליהודים – האנטיכריסט. הם יסדו פה ממלכה והוא ימלוך עליהם“. – “חדלי, אמא, אלה הם דבורים לא רוסיים. אנו הרוסים אוהבים בני-אדם: אין לנו לא יהודי ולא יוָני, ככתוב. דברי שנאה באו לך מפה, מן הערביאים האלה, או מן הסוחרים פה באלהים. לא, אמא, לא אשאר אצלכם, וגם מחר לא אבוא: אתם מלאים שנאה”. – האשה תפסה בידיה: “לא אבין כלום! ואך מאימתי הנך מרוסיה”? – “זה שני חדשים”, – ענתה האורחת. – “רק שני חדשים, ואני יותר מעשרים שנה. הרבה עבר עלינו. לא היה לנו בור למים. גם בית לא היה. עתה יש לנו ברוך השם הכל, ובירושלים יש עיר רוסית קדושה, ובנצרת בתי-תפלה ומנזרים, ובבית-לחם, וגם ביפו בנינו ובהרבה כפרים. גדול אלהי רוסיה! גם פה גדול הוא. הבסורמנים והכופרים כולם יעברו אלינו. רק את היהודים לא נקבל”. ופתאום כמו נגה אור על פניה: “רק שני חדשים אַת משם! ספרי-נא, בתי, ספרי, יונתי, על רוסיה, מה נשמע שם? מה שלום האדמה המינקת? היולדת היא כמקדם? הלא באה עליה קללה מיום שקמו נגד הצר והכנסיה הקדושה?” – ושיחה נשתזרה ביניהן, שקטה-פטריארכלית: משפחתית כמעט. יצחק רגז, יונוביץ התהלך ומשש בעצים, מַטְוֵי התנהל בחצר כעִוֵר, והזר הסתכל בסקרנות וגם הראה קוצר-רוח. סוף-סוף קמה האורחת ללכת. היא הושיטה ידה לאשה. – “מה, הולכת את מאתנו? ילכו הם ואת השארי. מה לך בתוכם? או אפשר יש לך בעל מהם? אפשר הפרת את החוקים הקדושים?” – וכשקמו ונגשו לדלת וכולם היו כבר מעבר לסף ורק האורחת בפנים – הוסיפה האשה בקול גונח כמעט: “לא יתכן. זהו מעשה-שטן, או שהלביש יהודיה בעור רוסי, או שגנבו היהודים תינוקת רוסית וגִדלוּהָ אצלם. האלהים יודע”. – הזקנה הצטלבה. – ״הָבִי, אצליבך גם את” – אמרה – “ויברח השטן”. – האורחת הושיטה לה את מצחה והיא הצליבתה, וזו נשארה כשהיתה. – “נו, זקֶנתי, תודה! יהודיה אני, אבל נשמה רוסית לי. אני עובדת לשם זה, כי לא יהי האכר שלנו עבד, כי אם עובד חפשי על אדמת-אלהים”. – היא עברה את הסף. מַטְוֵי סגר אחריה את הפשפש. והאשה התחילה מקללת: – “הנה לקחו להם נפש רוסית יקרה. ודאי יש לה בעל מהם”. –יצחק רגז מאד והזר הרגיעהו, והאורחת אמרה: – “הנה זוכר אתה מה שאמרתי לך: רוסית אני בבשרי ובדמי. לו הרגשתי אחרת כי-אז נשארתי עמכם. ואך יקרים לי כולכם והאדמה הזאת שלכם. אני אשא את האור של הפנות היקרות שלכם בלבי, הן תוֹסַפְנה לי עָצמה. רואה אתה, – אמרה בפנותה ליונוביץ – אין נגודים. אני אחות לכם ואחות לה. אבל אני ברוסיה אשאר, ומה שאלמד – בשביל רוסיה אלמד, לתועלתה. אני נוסעת. היי ברוכה, ארץ יפה, היו ברוכים יערות-הר, כרמל נחמד, וברוכים יהיו האנשים היקרים של עמק הירדן, גרעין האדם הבא”.

היער נפסק. הכרמים שההר כוסה בהם היו אחרי בציר. השמים זרועים כוכבים. הכביש התפתל – ופתאום נפתח הים, הלבנה זרקה עליו את אורה. – “מוזר: בחיפה הים הוא, דומה, במזרח”, – אמרה האורחת. – “כן, באמת, ולכן הלבנה עולה מתחת, מן הים”, – אמר יונוביץ: “ועל העיר הכרמל סוגר ממערב”. – מתחת הבריקה העיר באורות ערב, ושאון קל נשמע עולה. עצי זיתים הכסיפו באור מכל צד. – “כַּלֵילות הלבנים”, – אמרה האורחת. מלמעלה עוד נראה “היער”. ושוב נכנסו למקום סגור. יצחק נזכר כי עוד לא הביע לה את התרגזותו. – “ובכל-זאת, אם יהודיה את, איך לא ירקת לה לנִבזה בפניה?” – “אינה נבזה”, – ענתה האורחת רכות ואחזה בזרועו: “תועה היא. אנו נגדֵל רוסיות חדשות. אך גם היא רוסית, נשמה בהירה ואפלה כאחת, נשמה טובה ורעה, והטוב ינצח, יהי מוכרח לנצח. אני אעבוד שם ואתם פה. אני אשלח לכם אנשים, בחורים ונערות טובות, אקח בשבילנו ואשלח גם לכם. יש די ילדים לישראל. למה רְגוֹז? למה היות בונדאים מוגבלים? אנו הס.ר.-ים רחבי-נפש אנו. יש די לס.ד. וגם לס.ר. וגם לאנרכיסטים-קומוניסטים וגם לציונים-פועלים. – ראו, איני אומרת “פועלי-ציון” – אני חושבת לא על מפלגה כי-אם על כל מחדשי-החיים שבכם. יהיו כולם ברוכים. מתי נזכה לכך ברוסיה, איני יודעת: עוד ארוכה הדרך, אבל פה, אני רואה זאת בחוש, באור זה – הם יצאו לשטח פתוח, מואר, – פה, בעמקים האלה, בהרים, תהיו חפשיים, אנשים שלמים יקומו פה. רק שלמים יסכנו. לו נשארתי פה הייתי מדברת עברית. ורק את האדמה הייתי עובדת וחיה רק בקבוצה. אדם שלם ולא חֲצָאי. למה פה לשונות זרות ודיאלקטים, למה חנויות, עשן פבריקאות ואכרים מעבידים ידים שכורות? וגם משפחה חדשה תוָלד, גבר חפשי, אשה לא-כפותה וילד עתידי. והכל יהי טהור. נכדי הנביאים והמורדים יעבדו פה בצדק, בשויון ובחופש את אדמת-אלהים”.

באותו רגע נשמע צפצוף אניה מן החוף. היא הקשיבה: – “הבאה אם יוצאה?” – שאלה. יונוביץ ענה: “יוצאה”. – “טוב!” קרנו פניה – “תָּרְנָהּ ישא את דברינו למרחקים, לים, לעולם”. הזר גחן אל יונוביץ וילחש: “כמה פואיזיה! קצת בַּנַלי, אך יפה”. – יונוביץ הדק שִניו ולא ענה. אחרי רגע אמר: "אבל האניות האלו נושאות מפה מאוכזבים, מיואשים״. – יצחק עמד נדהם ובעיניו התנוצצו דמעות. “ילד טוב!” – אמרה היא ומשכתהו אליה: “נלך יחד”. – הם ירדו רצים במורד ויונוביץ והזר התנהלו בזהירות אחריהם. המקום היה משופע. הזר רצה לדבר ויונוביץ הפסיקהו: “אל נתחכם תמיד, אנו היהודים!” – ואחרי-כן הוסיף: “בת-אדם משונה, רחבת-לב, ערָבה רוסית ולא מיצרי הרי יהודה. אנו נחנק פה”. – הזר אמר: “נחנקים בכל מקום; ופה, הבט, איזה מרחב!” – הם נשתתקו ועמדו רתוקים למקומם. הים השתרע מואר משמאלם, והעמק מימינם, וסרט הקישון מואר בתוך העמק. ולמטה ראו את השנים עומדים שלובים ומחכים להם. נדמה להם כמו שומעים את קולה. – "יהי בנלי! " – רגז יונוביץ בתוכו: “ומה זה משנה?” – ובאזנו רעד הקול כמו הד זמנים קדומים: אכרים חפשים עובדים על אדמת אלהים.

ספר רביעי

 

לא.    🔗

עמשי יצא לנדוד, מבלי דעת בעצמו את תכלית נדודיו. זה לא כבר שב מדמשק, נסיעתו היתה קשורה במאורעות: היה בשדות איזה מקום התנפלות על היהודים, בשעת התגרות נהרג ערבי, שומרים אחדים הושמו במאסר, וביניהם גם הוא. באו איזו חקירות עלובות. עורך־הדין יעץ עצה פשוטה: כל אחד מהם צריך להוכיח שהוא לא היה באותו מעמד, ואז יהיה עליו לטעון, שהואיל וכל העניין היה בשעת דמדומים בין ערבַּים, קל היה לטעות. ודאי עברו אז איזה גַמָּלים מחורן והיתה איזו תגרה רגילה ביניהם ובין שודדי-המקומות; ובאמת נמצא גם אחד חורני פצוע קשה ליד מערת שודדים. בינתים יתפשרו בכסף עם הערביאים המעלילים, והוא גם יאיֵם עליהם בקרובי החורני, כדרכי משפטי הימים ההם. על עמשי היה איפוא להשתמט מן הענין. הוא התחיל טוען, כי לא היה כלל באותה שעה שם, כי היה טרוד בהכנות לדרך.

– איזו דרך? – שאל חוקר הדין.

– לדמשק, לצבא, – והוא ספר כי כבר היה בדמשק בצבא, אלא ששוחרר לחצי- שנה מחמת מחלה. עתה יכול היה לפדות עצמו, ואך הלא חרפה לבחור כמוהו לא למלא חובתו למולדת, לו, לאִבְּן וַטַן (ליליד המולדת.), ביחוד אחרי ה“חוּרְיָה”, כשאין הבדל בין מושלמי לנוצרי וליהודי, כשכולנו אחים בארץ ובמולדת.

חוקר הדין נבוך, למה לו להכניס ראשו בעסק כזה? אם דורשים ממנו לשוב לצבא – ישוב. בלבו חשד אמנם, כי בחור זה אפשר גם ברח מן הצבא, ואך אחד מקרובי עמשי, יהודי זקן (אכר מן המושבה שנעשה לקרוב למטרה זו.), הביא לו את כתב השחרור. ואז החליט חוקר הדין לשחררו לזמן, אם יתן ערובה כי יסע לדמשק. “תסע ותשהה שם איזה זמן ואחרי-כן תעבור ליהודה לאיזה מקום שקט עד יעבור זעם”, – אמר ה“קרוב”. הוא נסע, בא אל הפקידות בדמשק ומצא פקיד חדש. הפקיד היה טרוד באותה שעה, והוא גם לא נסה לגשת אליו. הוא תעה ברחובות דמשק ויפגוש את הרופא התורכי ששחררהו. שמח לקראתו. הם שתו קהוה, עשנו נרגילה ושחקו בעצמות. – מה? – אמר לו הרופא בלעג: – באת להתיצב? היית כבר אצלם? – “לא”, – ענה נבוך והתאדם, – אם כן אל תלך! – והרופא ספר לו, כי עכשו אין בקורת רופאים ולא כלום. תופשים איש – שולחים אותו או לבלקן – ושם בית מטבחים, או לתימן – ושם בית קברות. יהודי לא ישלחו לתימן, ישלחוך לבלקן, ושם יטבחוך הבולגרים.

הם גם את השבויים הורגים וגם את אחיהם המושלמים, הפוֹמַקים. בעזרת ערבי אחד ובתווכו של יהודי הצליח הדבר לשלוח אל חוקר־הדין ידיעה, כי הוא כבר מתיצב בדמשק, ומצד אחר בולבלו הנירות, ופקיד קטן בשם לו איזה מלים על ה“וסיקָה” (תעודה) שלו; הרופא אמר לו: סע לשלום! תבוא כשיקראוך, –וצחק צחוק טוב של לגלוג כפול, לעמשי ה“נער” ולממשלה שכנראה בא קצה הפעם. – עוד מעט יכנסו הנה הצרפתים או האנגלים והעסק יגמר. הם רק מחכים שיכנסו הבולגרים והיונים לסטמבול. להערביאים אחת היא. מעבדים לתורכים יהפכו לעבדים שלהם, ולכם היהודים ייטב עמהם, הרי “פרַנגְ’ים” (אירופאים) אתם ואנו התורכים כאשר אבדנו – אבדנו. – עמשי הצטער מאד על עותומניה ואמר: היא כל כך הטיבה עמנו היהודים. – ואך התורכי אמר במרירות: בשר רקוב כזה צריך לחתוך. לערביאים ולנו לשנינו אין מקום יותר בעולם. הדת שלנו היא דת־המדבר, ודת-הישוב היא כנראה הנוצרית. – וכאובד- עצות הוסיף: – מה אנו מבינים? אַלַה יודע. - ועמשי חבבהו באותו רגע בעד הכנעתו לגורל ותומתו שנשתמרו בו למרות כל קלקולו.

בעברו ברכבת הביט דרך החלון. ראה את המראות שראה לא אחת: את החרמון מימין ולרגלו הערבה הרחבה הנמשכת והולכת משמאלו עד הרי חַוְרן והמדבר. הכל היה צרוב. האויר מלא אבק. הכפרים שחורים וחשופים. הפלחים פרועי־שער וארכי־פאות. הוא נזכר כי יש פה לה“נדיב” מאת אלף דונם אדמה העומדת בשממתה, כמעט בור. מחכירים אותה לפלחים, ושני פקידים וחצי מחממים קצת ידיהם ונגמר. הלב נלחץ. אילו היו באים הנה אכרים ובחורים טובים, פועלים. והמחרשה האירופית היתה נתקעת עמוק! ואיזה מרחב היה פה גם לשמירה! ולבו משכהו אל המרחב הפתוח הזה. מה טוב לנדוד!

הוא נזכר בנסעו פעם מרַיַק לבעל־בֶּק, בבקעת־הלבנון. בחלון ראה אז פתאום טפוס משונה. מי שהוא מתנהל לו יחף, כתונת לא ארוכה ביותר ומלוכלכת מכסה בשרו, מכנסיים אין לרגליו. ואך בשערו ובהליכתו הכירהו כי לא ערבי הוא. הוא התאמץ לראות פניו, סקר את תנועות ידיו, גופו וראשו והחליט: יהודי הוא וגם לא מזרחי, והסתכל בו עוד יותר. הרכבת התנהלה לאטה והקיפה גבעה באופן ששבה בכל רגע אל קרבת המקום שיצאה משם, והנודד הופיע בכל פעם באיזה מורד של הגבעה. בתחנה הקרובה החליט לרדת. הם היו לא רחוקים מבעל-בק ואפשר היה להגיע שמה גם לא ברכבת. הוא יצא לקראת הנודד שהיה לא רחוק משם, נפגש בו ולא הכירו ואך הנודד הכירהו: “עמשי – כן?” – עמשי סקרהו תמֵהַּ: “וכך נודד לו יהודי יחידי בלי מלבוש ובלי מַפצֵחַ” (אקדוח)? – שאל בצחוק חבה. לבו נמלא פתאום הערצה לבחור זה מבלי דעת מאומה. – “כך בטוח יותר. מה יעשו לי? פרוטה אין, מלבושי ונעלי לקחו ממני כבר, בשביל “חכמת ישמעאל” זקנתי ונתכערתי. ועל כל זה אני גם דרויש ומוכה־אלהים”, – אמר הנודד והראה על מוחו. עמשי נזכר באותו היחס המיוחד שיש לערביאים למשוגע. דוקא זה אינו ”מַגְ’נון” (מטורף) סתם, כי אם מוכה־אלהים וְדֶרויש – ”וכך אני עובר לי את הארץ כולה, ארץ דוד המלך, מנחל מצרים (אל עריש) עד נהר פרת. ואם יחיֵני אלהים אלך אל הר סיני". –עמשי הכיר בו פועל לפנים, בחור משכיל, עממי בטבעו ויודע עברית. הוא טיֵל עמו, וקרה להם נס לפגוש דיליז’נס הולך לבעל-בק. עמשי שלם בעד שני מקומות, עטפהו בגלימה, ובבעל-בק קנה בשבילו עבאיה ומכנסים. – רק לא חדשים ולא טובים – אמר ההוא: חבל, יגזלום. – הם נכנסו למרחץ. גופו של הבחור היה מכוסה בהרות ופצעים. – מתגרדים, אחי! – אמר הנודד – אלא שבמשך הזמן שוכחים להבחין בין כנים ליתושים, ופרעוש פשוט מלטף. וגם בעקיצת עקרב חדלת מהרגיש. קרני פעם להחליק גוף נחש בידי והוא לא הזיק לי. – ופתאום הוציא מתחת כתנתו שק קטן ויפתחהו ותהלים קטן נפל מתוכו. – קמיע זו משאירים הם לי וגם קצת חינין. אני גם חַכִּים (רופא) לפרקים. – עמשי חבקהו בחום: ”אבל מה הביא אותך לידי כך? "– יודע אני, אפשר עצבות, – ענה ההוא. – מה תועלת בישיבה על מקום אחד? אעבור שנתיים-שלש, אראה את המגיע לנו על־פי השטר של דוד המלך ואשוב לעבוד את השדה. אז הרי תנוח נפשי. – עיני עמשי התחילו גם עתה לחפש עובר. יש שנדמה לו, כי רואה הוא שוב בחור יהודי מתחפש או מְחוּפָּש בעל כרחו. – ושוב הרהר באותו בחור. הם ראו אז את חורבות בעל-בק, והבחור להט כולו. – כששאלהו עמשי לרשמיו אמר וכאילו הזקיף קומתו בידיו: – “אני מפוֹעָל, משולהָב, מרוֹמָם”. – והוא, עמשי, חשב אז: – המדבר יוצר ניב. הוי, לוּ היו לנו בידוים; למצוא את בני הרֵכָבים, בני משה, – ויהי מה!

במושבה קטנה בדרך קרהו להתאכסן בבית אחד. בעלת הבית ישבה עמו על המפתן בצל, בעצם יום חום. היא הכינה קשואים וחצילים. ליד הבית מעבר לדרך עמד בית לבן מסודר יפה. ופתאום נגש בידוי רוכב, אדם באמצע שנותיו, רובו מופשל על כתפיו, עבאיה שחורה עם מלָלָה ורודה עוטפתהו ועל ראשו עגָל מָזהב ואוכף סוסו בעל-ציציות, מהודר כמעט. לא שֵׁיך אך בידוי הגון. הוא עמד ליד חלון פתוח. אל החלון נגשה אשה בעלת קומה וגוף עם שמלה לבנה ורחבה קצת. היא היטיבה לו פניה. את אשר דברו ביניהם, לא שמע עמשי. הרוח שנשבה פתאום נשאה את הקולות פנימה. רק את גבו של הבידוי ראו וגם את משחק העינים של האשה ותנועות שפתיה מזמן לזמן. הסוס ברגזו על עמדו, או מתוך שהריח עשבים וחפש אחריהם, הטה את רוכבו לצדדין, ואז נראו גם פני הרוכב ועיניו. היה בהם משהו מן הסוס וגם מחתול, הוא החזיק עדיין במנוחתו ובחשיבותו, ואך בידו כבר החליק פעם פעמים על לחי האשה בהתכופפו אליה. היא ישבה על החלון. סוף־סוף רמזה לו רמיזה רחבה בזרועה, קפצה נעלמה, הביאה לו כוס מים עם לימון. הוא שתה. אחרי־כן הזמינתהו שוב באותה התנועה. – “אשה יפה, לעזאזל,” קרא עמשי, – “וצעירה עוד”. –ומה: מכוערת וזקנה? – ענתה האשה מאכסנתו, מרת נפש במקצת, ואחרי שתיקת¬-רגע המשיכה: – מה חסר לה? הוא, המסכן, מביא לה מכל טוב, עובד כחמור. והיא, עוד מעט ותראה. – עמשי הביט שמה, חפש את מבט ההיא והיא לא ראתו. היה לו חשק לקום ולגשת ולהבליט מציאותו, להפריע, וסוף־סוף גברה הסקרנות והוא נשאר במקומו. בינתים ירד הבידוי מעל הסוס, קשרהו לעמוד ויכנס הביתה. היא הלכה לקראתו. הם נראו אחר־כך פעם-פעמים אצל החלון, והיא אינה גורעת ממנו עין. בת־מושבה נבזה אחת! ערביה כמותן!" אמרה האשה. היא ישבה רק איזו שנים בארץ. מן הבית נשמעו צחוק האשה ודבור הבידוי. עמשי הסתובב וזרק עין פנימה. הבידוי ישב ושתה “לימון” והיא נשענה עליו. אחרי-כן נכנסו לאחד החדרים הלאה. החלון לא נסגר, לא נשמעה גם דפיקת דלת. צחוקה נשמע גם משם, רשרשו צעדים, וכמו התקת כסא ממקומו והתאבקות קלה. עמשי נמלא כולו רעד. הוא עמד על בהונותיו, הסתובב הנה והנה. ובעלת הבית מאכסנתו אמרה: – בושה אין לה, תמיד בא הוא בשעות אלו, בשעה שהמסכן הוא בשדה. אמנם לא תמיד יורד הוא מסוסו, ואפשר אין אצלם שום דבר נורא. אך איך אין מתבישים מפני בני־אדם? היא גם לא ראתנו; מה אנו בשבילה? – זמן קצר מאד עבר. הבידוי נגש אל החלון. מאחוריו עמדה היא לנגד ראי ותקנה שערה ושמלתה. הוא נגש שוב אליה. ושוב צלל צחוקה ונשמע דבורו. האשה קמה, ירקה, הרימה את הכלים עם הירקות והקליפות ונכנסה הביתה. עתה נגשו ההם אל החלון. עמשי הכיר בשניהם עקבות רוגז. – דבר גדול לא קרה שם הפעם. – החליט גם הוא. האשה הרגישה בו פתאום, התאדמה רק רגע ושמה ידה על מחשוף צוארה. אחרי-כן סקרתהו ומבטה עבר על הבידוי. עמשי הזדקף מבלי משים והעמיד בו עיניו. עתה סקרהו גם הבידוי, הזדקף גם הוא, ואך האשה שמה פתאום את זרועה על כתפו והביטה בצחוק חצוף אל עמשי. הבידוי הסיר את זרועה, קם ויצא. היא לותהו עד מחוץ לדלת, במשמשה עוד בשמלתה. הוא נגש אל סוסו, התירהו והיא הופיעה שוב בחלון, הסוס הכניס ראשו החלוֹנה, והיא החליקה את רעמתו. הבידוי מחה פניו בידו ובשולי העבאיה. אחרי-כן עלה על הסוס, נענע לה בראשו, רכב איזה צעדים ושב. היא הביטה עוד אחריו בהוציאה את ראשה מחוץ לחלון. האשה השכנה הופיעה שוב על המפתן וזרקה לה מבט בוז ושנאה. הבידוי נגש, פשט ידו והושיט לה והיא לטפתו בידיה. אחרי-כן החליפו איזו מלים: – תראה את בעלי? – “כן”. – תעבור שם? הוא מתקן שם מחרשה. – “אעבור”, – ענה הבידוי, – “ואם לא אמצאהו תגידי לו: סַלַאם! ושאני אבוא אליו”. – בשעה זו, כן? – הוא צחק ולקק שפתיו. אחרי העלמו נגשה שוב אל הראי כשהיא שרה. ועוד מעט והיא הופיעה בחלון מסודרת, מחלפתה הכבדה שהתפרקה קוּלעה שוב. היא זרקה מבט צחוק אל עמשי ותסגור את תריס החלון.

עמשי טיל אחרי־כן במושבה ובשדה, ראה באמת בתַקֵן שני אכרים מחרשה: אחד מהם גוץ, צנום ושזוף־ פנים הזיע ועבד בכל כח, – זהו המסכן! – החליט ולא טעה, כי ברגע זה הביאה אשת האכר השני לבעלה דבר־מה לטעום מן הבית. עמשי הסתכל בו, נכנס עם שניהם בדברים על העבודה, החיים, האנשים; הם גם ספרו על עצמם, משקם וביתם. לא ידעו אותו: למושבה זו לא סר אף פעם, ושומרים משלהם לא היו עוד בה. כן, הכל מתאים. היא בת מושבה גדולה ובת משפחה יחסנית. עמשי שב אל הבית. האשה שחקה עם ילד על יד הסף, במבוא גנתה, חוככת עיניה, ומחלפתה מתנודדת על ערפה. נִכָּר היה כי רק עתה קמה משנתה. היא היתה צעירה, בריאה, יפה ומרועננת. היא גם הקליחה עצמה, – החליט הוא. – הכל בסדר. – ולבו נלחץ, זכר את הבעל המסכן, הכפוף, המזיע. עם ידי היבלות המטפלות בברזל המחרשה הלוהט והחלוד. – אין דבר – אמר וצחק לעצמו צחוק טוב. – יש לו אשה – תענוג. ומה שנעשה בשעה שאיננו – בעלים כאלה אינם חושדים בכלום. והבידוי – ענק־מדבר, בן־חיל, – והוא נזכר כי ראה בבידוי, בתנועותיו ובעיניו גם משהו תגרני. הוא ודאי גם סוחר קצת וגם מסייע למכירת אדמותיהם. סכנה אין – סופם יהיה כסוף כל הבידוים שבפנה זו. הם ילכו לעבר הירדן. פה חסל! ישוב יהודים. ישאר לו לכל הפחות זכרון נעים, ישתה “לימון”! ובכל זאת הדבר נורא. יהודי מסכן זה והבידוי לעומתו.

בערב ישב עמשי עם שנים־שלשה אכרים ועם המורה ושני בני אכרים וישוחחו. נערות ישבו מן הצד והקשיבו. דברו על הַעְדֵר חיות פראיות בארץ. מה שנעשה לפנים בַחוּלה, במורדי החרמון, על גדות הירדן בסוּף, ובשיחי-ההרדפנה בגינוסר! ועתה מה? שועל, צְבוֹע וחזיר־ יער – וחסל. אין יערות, קוצצו הבַּלוּטים, המעינות מדלדלים והולכים, יבשו המקורות. הרבה נִתַּן לתקן, – אמר אכר חשוב כבן חמשים. – אפשר ליַעֵר, ואז גם מי המעינות ירבו. – המורה התחיל מדבר בשבח התרבות. ואכר צעיר, שחשדוהו בנעוריו באהבה לצַיד, קָבַל: – אבל את הארי, הדוב, הנָמֵר - מי ישיב לנו? רועה שבא ”ממעונות אריות, מהררי נמרים" יכול היה להיות לדוד המלך; מאין יקום עתה גבור? – ועמשי שתק. – “אני עתה ‘הגבור’ של הארץ” אמר לעצמו והרגיש בשטוף דמו אל פניו. הוא התביש, טוב שאין יודעים פה מזה. ופתאום נצנץ בו רעיון שהעליבהו מאד אחר כך: – אילו ידעה החיה הזו, חית־בַיִת בעצם, אבל עֶגְלָה יפה, גזעית, אילו ידעה היא על דבר גבורותיו – כן, אז היה זוכה – להגיע עד הבידוי. – הוא עקם שפתיו, וזרועותיו התרחבו כמחבקות. ”לא, לא", – אמר. – “להשיב את החיות יהיה קשה, וגם האכרים לא יתנו – זה יזיק. אבל בידוים יהודים היה צריך להביא. אילו יכולנו להגיע עד יהודי חַיְבֵּר!” – עוד חסרים לנו גנבים ושודדים משלנו! – לעג האכר השלישי. – ואך הדמיון התלהב פתאום, ונתברר כי כמעט כל אכר ואכר וגם בניהם שמעו מערביאים מעשיות על אלה. ועמשי אמר בלבו: – הנה אני חפשי. להעלם קצת אני צריך, לא יזיק, גם ביהודה אין בטחון גמור אם יחפשוני. ובמה טוב אני מאותו הבחור הנודד וּתָר את ארצות דוד המלך, אני הגבור? - ולעג עקם שפתיו. – בזאת תִבָּחֵן עמשי, אם גבור אתה. קומה ולכה המדברה.

 

לב.    🔗

ושני מאורעות קטנים, אחד שראה ואחד ששמע, נצטרפו לאלה וגרמו לו זעזועים בנפשו. ביפו טייל פעם על שפת הים לפנות ערב. פתאום שמע צוחות. בהפנותו פניו ראה קהל רץ מבוהל וירץ עמהם. מרחוק הבחינו עיניו בנערות אחדות צוללות ועולות, טובעות במים. ובטרם הספיק לפשוט בגדיו – והנה מָשון כבר. אחת מהן, נערה קטנה עוד, שהיתה כבר מתחת למים, שכבה עתה על החוף, ושערותיה, פיה וכל אבריה זלגו מים. נשים אחדות ובנות צעירות טפלו בה וגם גברים עזרו. סוף סוף בא הרופא ואמר: צריך לנענעה, להָחֵם דמה. וגברים אחדים הרימוה ויטלטלוה, טלטלוה וגם חככו גופה באגרופיהם, – ללא הועיל, אחרי זמן ידוע אמר הרופא לשאתה העירה. ובדרך התברר הדבר: אין להצילה.

והקהל זרם אחריה. חוף הים התרוקן. דברו, התרגזו, יללו וגם ספרו פרטים, ובני אדם הכחישו זה את זה. נשים התיפחו והעמידו פני זוָעות. היא היתה תלמידת בית-ספר וחברותיה אלו בוכות ואלו שואלות ושומעות. עמשי גם-כן שאל, שמע וספר. ופתאום נזכר כי עירום למחצה הוא וכי מתרחק הוא מן הים. הוא רץ אל מקום בגדיו ונפתע לשמוע גם פה בכי והתיפחות. עמדה אשה תימניה והחזיקה ילדה קטנה ונענעה אותה בצעקה: – בִּנְתִּי! חביבתי! מי יתן מותי תחתיך! שִׁכְּנַז אלה. מתה נדנדו וחַיָה לא רצו לנדנד. כולם ברחו. אותך הלא יכלו להציל, הצילו! –

עמשי רץ אליה. עמד גם איזה תימני זקן ורועד, שלא ידע מה לעשות, עמדו שני ערביאים, שאחד השתתף קודם בהצלה ועזר גם למשות את זו – והשני זרק עין סביביו: אפשר נשאר דבר־מה על החולות ל“אסוף”. הוא הרגיש בבגדי עמשי והביט בו ובבגדים. עמשי נגש והרים את הבגדים. הערבי עבר הלאה. שם התרחצו עוד אחדים, אף כי שקעה השמש, ואת צוחות התימניה לא שמעו או חשבו כי אלו הן צוחות סתם. עמשי, התימניה, והערבי שנשאר טלטלו את הילדה – לשוא! – גם החַכִּים לא רצה לגשת. יהודי! אחרי העשירה רץ, אחרי האשכנזיה! אחריה כולם, לקטנתי לא שמו לב. והיא עוד חיה גם עתה. – עמשי לקחה על זרועותיו, רץ וטלטלה בדרך החול, נתקל בפסי ברזל ורץ הלאה והתימניה אחריו. הערבי שעזר להם רץ איזו צעדים ושב. התימני הזקן נסה לרוץ ועמד וסחב צעדו: פסי הברזל שבדרך הנסלל הפריעוהו. רץ אחריהם גם בחור אחד צועק: גם תימניה קטנה, שתים! – רופא לא נמצא בין כל השבים מן הרחיצה. סוף סוף הכניסוה לבית-מרקחת. – מאוחר! אמר הרוקח, – לפני רבע שעה אפשר היה עוד להציל. מתי טבעה? - ”משון ביחד, אותה ואת האשכנזיה. אני צעקתי: חוג’א חַכִּים, אינתָּ ישראל ונחנא ישראל! אשכנזיה מֵתה וזעירתי חיה; הצילה משְׁאַן־אַלה, בשביל דין, בשביל ישראל, משאַן ולדך!" – (אדון רופא, אתה ישראל ואנו ישראלים. האשכנזיה מתה וקטנתי חיה. הצילה למען אלהים. בשביל הדת, בשביל ישראל, בשם ילדך!) – אל תצעקי! – נזף בה הרוקח ושאל: יחד משון? – “כן”, – אמר עמשי: “כך אמר לי גם הערבי שהשתתף בהצלתן”. – כן, כן, – אמר הרוקח; – מובן, טפלו בההיא, ודאי, כולנו רצנו. אני גם נתתי רפואות וכלים, ואת זו לא ראו, ודוקא את שלה יכלו להציל ובההיא לחנם טרחו, נַסיב! (מזל!) שום רופא לא יועיל לך, מאוחר! – אמר; והתימניה תלשה שערותיה וצעקה מרה.

למחר היתה הלויה של הנערה העשירה, כל השכונה הלכה אחרי מטתה, גבירות המקום, עסקנים ומורים. תלמידים הלכו בשורות ותלמידות נשאו זֵרים, והאם הובלה בידי גבירות, והאחות, תלמידה קטנה, בידי תלמידות. היה מה שהוא חגיגי ואֵבֶל־עיר יחד. “הכל עשינו בשבילך ולא הועיל” – הצטדק האב, יהודי בעל קומה והָדוּר והאחרים חזרו אחריו, כאילו חטא כל המקום ומצטדק. עמשי נמשך אחרי הלויה. וכשיצאו אל החולות סר הצדה ויתהלך לאורך גדר־בית הקברות. מאחורי הגדר עמדה תימניה ושערותיה פרועות ובשרה קרוע עד לדָם. הוא לא ידע כי לפני חצי שעה הביא תימני לקברות ילדה קטנה עטופה בבגד מלוכלך. ואך את התימניה התלויה על החומה הכיו. היא התיפחה: – הכל בשביל ההיא עשו, ובשבילך - ישראלים כמונו לא עשו. ואותך יכלו להציל. אַלָה! איפה היית? למה שתקת?

הוא נגש אליה, היא הכירתו.

לא נתנוני להכנס, – בכתה לפניו. – אבי בעלי אמר: אסור!– תראה! והיא תפשתו בזרועו: תראה, שכנזיה – כל העיר, כל החוג’ת, כל הילדות, ושלי –מסכנה, לא הצילו. אנו התימנים – כג’ויים; למה באנו הנה? למה הביאונו? – והיא תלשה ראשה ותצעק. – לו מַתּ בתימן? שם היו מצילים, שם תימנים ופה – שכְנַז. אנו לא ישראל בשבילם. –

עמשי נכנס לבית הקברות. היה מראה נהדר, וגם הספדים היו, בכיות והתיפחויות. אשה אחת שפני-רגזנית לה לחשה לשכנתה: – טוב להיות בת עשיר. כבוד מלכים! יעמידו ודאי מצבת-שיש, יזכרוה רבים. והילדה בסך הכל רק בת שבע היא, ואביה יהודי ככל היהודים, ושם תימניה מסכנה – גם לה טבעה ילדה. יחד מָשון, זו מתה וזו חיה. זו רצו להחיות ובזו לא נגעה יד ומתה. וגם מצבת חֵמָר לא יעשו לה. – “מי יודע זאת”, ענתה שכנתה ברוגזה. – היא לא רצתה לדבר: חלול הקודש. עמשי אמר: אני יודע. ראיתי בעיני! – “וגם אתה ודאי רצת אל העשירה”, – אמרה הרגזנית. – “שתקו לכל הפחות, תנו לשמוע”.

בדרך שובם נלוה עמשי אל התימני הזקן. – זה התאנח ונד בראשו. “אין עוד גאולה. עוד לא היו העצים של נָבִּיא יחזקאל לאחדים. עוד פרוד בין השבטים. ילד אשכנזי מת – ככר-זהב, ילד תימני חי – פרוטת נחושת”. ולתימניה אשת שכנו אמר: – אל תדברי מה שאסור, כשרוצה האלהים מתים גם בתימן, וכשירצה יהיה גם לתימנים בַּרון וציונים ואדמה וכסף. גם למות בארץ ישראל זכות היא. ואותנו לא הביאו, למושבות הביאו חדשים מתימן ואנו הישָנים בעצמנו באנו. – ואחרי-כן הוסיף: – עוד יש רבים שיבואו – יש עוד בתימן, בפרס, בבבל, יש האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים. ויש עשרת השבטים, בני משה, בני יונדב בן־רֵכָב ויהוד אל חַיְבַּר. צריך שיהיו כל העצים לאחדים בידי הנביא. ואותותינו ראינו, אין עוד נביא. לו היה נביא היה מחיה את??? המתות, והרופא את המתה לא החיה ולחַיָה נתן למות. “מאלהים!” – אמר עמשי והרים ידו לשמים. – אלהים ממית ומחיה, – ענה התימני, ועיני עמשי קפאו בעוצב עמוק. –

אחרי רגעים פנה אליו עמשי: – היודעים אתם מה על יהודי חַיְבֵּר? – פני התימני התלהבו פתאום. – כן, אבא היה רוכל אל המדבר. פעם פגש שני בידוים, וחשב כי לגזול פניהם. התחיל מבקש רחמים. אמרו לו הבידוים: אל תירא ואל תחת: אנו ישראל. – אמר להם: מי אתם? – ענו לו: מישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן? – ורכבו על סוסיהם ונעלמו. שב אבא והתחיל מחפש קִצים. לימים נדד אבא בקצה השני של תימן, בחצר־מוֶת. ראה והנה אחד מבני הרפאים יצא מן ההרים ועין אחת במצחו, וכידון לו ארוך. וכמעט שפרחה נשמתו של אבא. נגש אליו האיש ונגע בו בקצה כידונו. חשב אבא כי בא קצו והתחיל לאמר ודוי. שמע קולו של הרפא מדבר בלשון הקודש: – קומה! – נשא אבא עיניו וראה אדם מישראל עומד עליו ומסתכל בו בשתי עינים ומטה־שקד פורח בידיו. אמר אבא: – קרוב הקץ? – שתק אותו בן אדם. אמר לו אבא: מה שמך ושבטך, ובאיזה מדבר של ישמעאל וְיָקְטָן אתה יושב? – צחק האיש ואמר: – “שמי – סִתְרי”. – ונעלם. נזכר אבא בשני היהודים והבהיקו פניו, ולא חפש יותר קצים. פעם מצא אבא פתקא בשקי-חמורו ובה כתוב: “בניך אחריך יבואו אל הארץ”. וכשקרב יומו למות הראה לי פתקא זו. ואחרי מותו קמתי ולקחתי את אמי ואשתי וילדי השנים והלכתי. תקפו ורבו עלינו צרות – טלטולי דרכים, מתה אשתי ובן שלי, ואמי ובת, תינוקת באו בשלום, נשאתי אשה שניה, וברוך השם. רק האסון של אמש: אֵם שַׁכּוּלָה מישראל – ה' נתן וה' לקח, הצור

תמים פעלו. ואתה בחור ישר אל תחפש קצים! יבוא משיח ושבו כולם, כל האחים השבטים.

ולמחר נכנס עמשי אל ביתו. ואז ספר לו הזקן עוד: מעשה ביהודי מארץ התימן ששבוהו שַׁבָּאִים ומכרוהו לעבד. ראה והנה יש תפילין ומזוזות לאדוניו. שמח לבו: יש עוד ישראל במדבר? היה מהלך ביניהם והנם שלשים אלף גבורי חיל. אמר להם: מתי תבואו לארץ ישראל? אמרו: כשיבוא שליח מירושלים עיר הקודש. וזה המקום רחוק מתימן וקרוב לערי-הנביא של בני ישמעאל.

עמשי העמיד בו עיניו, בחנהו ואמר: – ואתה ראית יהודי זה בעיניך? ואיך שב? – “השיבוהו”, – אמר הזקן. – ”הם הביאו משם צמר כבשים למכור. יש להם צמר שאין כמוהו בכל ארץ תימן, דוקר הוא כמחטים וכקוצים וכשלובשים אותו כל מיני נחשים ועקרבים אינם נוגעים בך, וכשבאו למקום ישראל השיבו גם יהודי זה למשפחתו ולביתו וכופר לא לקחו".

– ומי היה יהודי זה? - שאל עמשי שנית.

– בן דודי מאמי, – ענה הזקן.

עמשי הלך למושבות, ובעברו אחר־כך דרך יפו נכנס להזקן ולא מצאהו. – הלך – אמרו לו. – “לאן?” שאל. – לירושלים, לחברון ולקברים קדושים. – עמשי חפשהו גם בירושלים בהיותו שם ולא מצאהו, לא ראהו עוד. ואת המעשה הזה לא ספר עמשי לאיש ורק לבני-לויתו בטרם צאתם אל המדבר.

 

לג.    🔗

טניה שבה לימי החגים אל אחותה. חום הקיץ כבר התחיל לרדת. ואך המושבה היתה מלאה אויר מחלות של סוף הקיץ. נשבו רוחות מבשרות סתו, והיו גם ימי חום כבדים ומעיקים. אנשים נכנסו בצעד כבד, היו מתנפלים באין כח לתוך הכסאות, מוחים זיעתם, מבקשים כוס-תה או ספל מים, ויש שהיו גם משתרעים על כסא מקופל ומתנמנמים תוך כדי שיחה. – מסכנים, – היתה אומרת שרה איש-טוב לטניה: – אפשר גם קודחים. – רמוני נכנס ובקש מדחום. שרה מששה לו את מצחו, אחזה בידו ואמרה: – “יש, כנראה, קצת חום”. – קצת? – אמר הוא: – זה לא כלום. אם רק אין שלשים ותשע – אלך לעבודה. – אכר שכן לפרדס, שסר לאיזו רגעים הֵנה מן הדרך לפרדסו, אמר: –דוקא את הטמפרטורה הקטנה אינני סובל. כשיש 40–390 אז יודע אנכי: חינין או זריקה ונגמר, אבל איזו ½37 עלובים זהו אסון. מקדחת זו לא תפטר. ועוד יותר כשאין טמפרטורה כלל, 366 וכדומה – והרופא אומר: אין חום, ואתה מרגיש שכל גופך רוטט וקר לך וחם לך, ואין כח ללכת ולעבוד וחום אין. – רמוני הסכים: – כן, רק חום גדול, חום עלוב – פוי! זוהי רק יגיעת־נפש. –

בלילות עקצו היתושים ללא חמלה, וגם בערבים היו מתעופפים ומזמזמים סביב המנורה, והזבובים ביום הציקו כמו מרִשעוּת. – מרוגזים הם, – אמרה שרה. – מרגישים הם כמו היתושים כי קרב קצם ומתנקמים. – “איך אתם חיים פה?” – רגזה טניה. – ושם בקואופורציה, – לגלג רמוני – בסרחון השלולית ותחת הכִּלוֹת הקרועות, כשכל מטה היא קן יתושים, והזבובים הקטנים בגורן? ובכל זאת? – טניה ישבה וסרגה דבר־מה; על שפתיה רחף צחוק־עונג, ואחר שתיקת רגעים הרימה עיניה אליו בלעג קל. – ”אבל שם עליז" – אמרה, – “שם הכל כדאי”. – ולמה שבה? - קנטר הוא. – “נגמר הקיץ - שבים ממעון הקיץ העירה”, – ענתה טניה. - “בקרוב אצא לגמרי ממעון-הקיץ”. – הבחור הגדול שנכנס לפני רגע אמר: – האביב שלנו הוא החורף. באמת צריך היה לומר: “מעון חורף”. כן, החורף פה הוא גן עדן, ולא הקיץ, ובעיקר לא התקופה הזו. יודעים אתם, הביאו עתה מן העיר עוד רופא-עוזר. הרופא שלנו נופל תחת משאו, גם סוסו השֵׁד אינו מספיק. יש לנו טרופיקה, טֶרְצִיַנָה, וגם דֶנְגָה, זו הארורה מכל. – האכר עקם שפתיו: – רק קדחת רביעית חסרה. – הבחור המתוכח, שנמנם כבר מקודם בתוך כסא מקופל התחיל מדובב כמו מתוך שֵׁנה: – “והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה”, – כולם צחקו, טניה התרגזה: “רק חכמות בלשון שאין מבינים. שם בקואופרציה מדברים בכל הלשונות”. – והאכר גמר: – מה יש לדבר? –מתענִים, ודי!

הרופא החדש התחיל להכנס אל הבית. הוא דבר בכל הלשונות: רוסית, צרפתית, ז’רגונית וגם עברית, אלא שמבטאו היה מצחיק בכולן. וטניה נהנתה מנוכחותו. הוא התאונן: – איזו ארץ היא? אין לרופא מה לעשות בה? טוב, ישנו סיזון אחד, ואחרי-כן? כל החורף – חוץ ממעט הצטננות – לא כלום. וחוץ מזה לכל מושבה רופא שלה, ובערים בתי־החולים ורופאי המיסיונרים, והפועלים – איזו קופה משונה להם ורפוי-חנם בעצם. – טניה הסכימה: כן, הכל פה משונה. היא לא היתה יכולה לחיות פה. אינה מבינה את אחותה. –הרופא אמר: כשאדם מסודר ויש בית יפה ופרדס – מדוע לא? בעצם – לולא השעמום – והוא הרי למד בפריז, עשר שנים היה שם - ובכל-זאת – רמוני מפסיקו: לו הייתי חי בפריז עשר שנים – איזו צרפתית הייתי מדבר! – chic (לפאַר ולתפארת!)! הרופא ענה נעלב במקצת: – כשאדם עסוק ולומד אין לו פנאי ללַטֵש לשונו. המקצוע הוא חשוב יותר. – הוא קם ויצא אל חמורו לנסוע אל חוליו. טניה פהקה: – חבל! הפועלים האחדים גם כן אינם. יונוביץ מסתובב שם בגליל, ועמשי זה - פַנְטַזיוֹר מנופח, ופה שעמום! – והיא פערה פיה כאילו אמרה לבלוע את כל העולם שאינו פה, או להקיא את כל בחילת- השָׁנִים.

• אבל, טניה! - נזפה בה שרה בעיניה. היא “האכילה” את הקָטָן שלה, עטופה בסודר לבן ודק ושקוף במקצת ואך עיני רמוני חדרו גם דרך השֶׁקֶף וגם מצדדין אל מחשופיה. שרה הרגישה בו ושמה את יד שמאלה על הסודר, ואך היד וגם הסודר לא נחו על מקומם, ורמוני זרק מבטים צמאים ורקותיו התנפחו ואדמו.

– אידיליה – אמרה טניה והעבירה עיניה מאחותה אליו ומעליו לאחותה. שרה צחקה. – מה את רוצה? אנו פה משפחתיים קצת יותר מאשר בכרך"; טניה רגזה וזרקה: – אני אינני סובלה חצאין: הֵנָה או הנה! – איש מבלעדיהן לא הבין את שיחתן, הבחור המתוכח כבר הלך והאכר עמו. והגדול הביט אליהן בעינים מיושנות, פהק רחבות וקם ללכת. רמוני קם גם הוא עמו. ועוד מעט ונעיות חמוריהם הרעישה את מלוא רוחב החצר.

– איך חיים יַרְחִים אלה בקצה המושבה, בבדידות כזו? – שאלה טניה. – “מה יש?” – ענתה שרה. את המלים ”מה יש?" התרגלה לענות בעברית לכל איש. – ”אינם בודדים. סרים אליהם יותר מאשר אלינו, ואיזה שולחן אצלם וגרמופון?" והיא התחילה לספר לאחותה בזהירות על ענייני בית ירחי. טניה אמרה: – בעושר עוד אפשר לחיות פה, אבל חיים אפילו כאלו שלך – הם שעמום. למה קברת עצמך חיה, שרה?

– הלואי והיית את מקברת עצמך כמוני, – ענתה שרה. – לא טוב, טניה. נערה צריכה להנשא בעודה רעננה, אתן, אַת, חַוה, אוכלות את נעוריכן, ולילדיכן תהיינה אחרי-כן אמות זקנות. זהו אסון. שמעתי זאת לא אחת. וגם, סלחי נא לי, איזו הרגשה היא לבעל ללקק משיָרי החיים אשר אתן מותירות?

– והם טובים ממנו? – זרקה טניה בלעג. – ומה, הנלקק אנו פירורים מתחת שולחנם? לכל הפחות מתנקמות אנו בהם, ידעו גם הם!

• ובכל זאת, – אמרה שרה ונעשתה עצובה: – הביטי, טניה, – אמרה והעבירה את ידה על לב אחותה: – את מצטמקת, טניה!

– ואם בטנך נפוחה, מה אשרך, שרה?

– אבל פה רענן – אמרה שרה ותשם את ידה על חזֶהָ.

– אושר גדול! מכונה של ילדים! – זרקה טניה בעקימת שפתים.

– ואיפה אשרכן? בנערה שהפילה עצמה אל הים, בילד שזורקים אל איזו תעלה, בנתוחים חזיריים, כשמכניסים לך ידים זרות וכלי ברזל לקודש קדשיך? – אמרה שרה. טניה הביטה עליה בהשתוממות.

– מאין לך דבורים כאלה, שרה? – אמרה, ורטט קר וצורב עבר ודקר את בשרה.

– אני? אני גם לא ידעתי, אבל שכבה אצלי פועלת אחת, נערה יקרה, שבועים, אחרי מחלה. כך, באה אצלנו לעבוד ופטרוה. נכנסה אלי לבקש שאשתדל בעדה. השתדלתי בעדה וקבלוה שוב ופטרוה. באה שוב אלי. הבטתי בה ואמרתי: יקירה, אבל את זקוקה לבית-חולים ולא לפרדס. – אני רק זה יצאתי מבית חולים, – אמרה. אמרתי לה: השארי אצלי איזה ימים, תעזרי לי קצת. – כשבא גבריאל צחק ואמר: למה שלחת אותה אלינו אל הפרדס? הרי יש לנו ספה באולם. תשכב לה שם שבוע-שבועים ותנוח. מזה ודאי לא נתדלדל. ואחר־ כך תוכל גם לעבוד. היא תעבוד אחר־כך גם ביתר חשק, ובינתים גם תעזור לך קצת. בבית שלנו אין יד מיותרת. – מה אומר לך, טניה? מה שספרה לי! ודאי הגזימה, ובכל־זאת מפחדת אני, טניה. את בתי אעביר ישר מידי אל ידי בעל. אידיאליזמוס הוא דבר יפה, אך הֶרס הגוף ולכלוך הנשמה – הם דבר נורא. כמה טוב לי, טניה!

טניה קמה, התעטפה בסודר-צמר דק ותתהלך בחדר הנה והנה. צנה קלה אחזתה והתרוצצה באבריה. – “האין את קודחת, טניה?” – לא, שרה, אבל כך. אתחמם לי קצת. – ואחרי שתיקת רגעים אמרה: – טוב לך, שרה, אבל לא הייתי יכולה לחיות כמוך, אפשר בי האשם, שרה, אבל זוהי עובדה מעציבה. או אפשר, אילו היה בא גבר כגבריאל עם מרצו, שלמותו ובטחונו והיה לוקחני ישר לידיו: – בואי, הא לך בית, ילד טפלי בהם! – מי יודע? בעולם הנערות הכל אפשר, אבל כאלה לא באו. אלה שלי סמרטוטים היו, אני התעללתי בהם, והחזקים הם אגואיסטים גסים, ואת רמוני, אלו עיני השומן, לא אקח בעד כל מחיר. ומה שאמרת על דבר בתך – אל תעשי פרוגרמות, אחותי. יש לי פה חבֵרה, זו שתבוא אלינו, וֵירָה. היא נשאה עליה את כל המהפכה ובטֵירוֹר היתה. כך אמרו לי; היא לא אמרה. ועתה היא פה מתמוגגת מנחת. אילו היה איזה בחור בקבוצה אוחז בה ואומר: “השארי אצלנו, עמי!” היתה נשארת. מי יודע, שרהצ’קה, לאן ישאו גלי החיים את בתך? גם נבואות מרכס לא כולן נתקיימו. נחיה לנו, שרהצ’קה, כפי יכלתנו, וכמו שנותנים לנו החיים, חיי לך את בשלך ואני בשלי.

– את בשלך? טניצ’קה, – אמרה שרה, נגשה ואמצה אותה אליה: – מה יש לך, טניצ’קה? לא, אחותי, האמיני, מוטב רמוני מלא כלום, אשה צריכה להיות אם, והשאר – אבק פורח. וְפִנה צריכה להיות לאשה, אחותי! כל זמן שהם חושבים: אפשר בכל-זאת צעירה את עוד איך שהוא, ואחרי-כן כשיפול חזך וכשיכהה ברק עיניך וירבו קמטיך וידלל שערך – טניה, מוטב לנערה שתמות משיראוה בכך. השארי פה, אחותי. ישנם שנים-שלשה. נסי! אנו גורלנו לנסות. לא נצליח עם אחד – נצליח עם השני. הרי אינך ילדה יותר, טניה, והפרזות על האהבה הרי תדעי את ערכן. תנשאי, יהי ילד – תאהבי. העיקר לחיות, טניה, וחיי-אשה הם: בעל, בית, משפחה וילדים.

טניה עמדה והסתכלה בה. היא זרקה עין אל הראי. כן, אחותה היא באמת רעננה ממנה, למרות ההבדל בשמונה שנים. היא התחילה מהססת בלבה: מה תענה לה? והיא נזכרה ושבה לחשוב על האמת הגדולה של האשה, דברים שדברה לה וֵירה באחד הערבים על הגורן. ופתאום אמרה שרה: – איני יודעת מה לבשל הערב, טניה. יעצי נא לי; גבריאל נעשה בחלָּן כל־כך! – וכל דברי שרה התנדפו פתאום כעשן, – כך, שרה, לבשל, להניק, לקבל אורחים תפֵלים ולעסוק במשהו פלירט עם בחור – ובזה יעברו החיים. ועוד לנסות, להשפיל עצמי, ולבחור בפחות מכולם, בכזה שלפנים לא הייתי אפילו מרגישה במציאותו; לא, שרה, אבכַּר להשאר זקנה כל ימי חיי מאשר כך. אינני עלובה, שרה. אני לוקחת מאת החיים כל מה שאפשר, אני מתעללת בהם, רומסה אותם כתולעים. ואם יבוא יום שכל זה יפסק – אשים קץ – או אפשר אחכם אז ואנשא לאיזה רמוני. את אלה לא אאחר. ואם לא, מילא. אדע לכל הפחות כי חייתי, כי חטאתי עד לטירוף, שרה. הלא את מסכנה ירֵאה מחטא קטן, וכי אין זה עלבון, שרה? מה הפחד? אם מוצא בחור חן בעיניך מדוע לא תכרכי זרועותיך סביב צוארו? מה המורא הקטנטן הזה? הרי אין לך ספוק גמור בגבריאל? הרי טרוד הוא בעסקיו ובאספותיו, שרה.

שרה חורה רגע ואדמה, שתקה קצת ואמרה: – האמיני, טניה, כך יותר יפה. אני אֲבַשֵׁל, טניה, ואיניק עוד ילד או שנים, ופנה תהי לי אשר הרבה בני-אדם ישיגו בה כוס חמין, ונערה חולה תנוח על ספת-אולמי. מילא, טניה, את ראשי על שכמך לא אעמיס. נחיה כל אחת בשכלה. ואך דעי, טניה, כי יש לך אחות ובית. ואם יכלו כל הקצין יש לך פנה. והילדים – בזה צדקת. מה לעשות? יחיו כרצון הגורל. אני את שלי עושה וגם גבריאל, ואלהים יעשה את שלו.

 

לד.    🔗

לראש השנה באה וירה. היא התנפלה על חיי המושבה ולגמה אותם במלוא פיה. מה נפלא פה חג זה! – אמרה, – אצלנו בעירות היו חגים אלה ימים נוראים, חושך וקדרות. “הדגים רועדים בימים אלה במים”, – היתה אמא אומרת. אם רעדו הדגים איני יודעת, ואך כי כולנו רעדנו – אזכור. ופה – טיולים, משחקים, בקורים, והחג היחידי הנמשך שני ימים. הם מתאוננים שכל חג הוא רק יום אחד, קצר מדי, כמו שבָּת רגילה. טוב פה. ואיך הכל ירוק, אחרי עֶרְיַת הגליל. הרי טובעים אתם בגנים, ממש פּוֹלְטַבָה שלי (עיר אוקראינית מצוינת בגניה). גן־עדן יצרתם פה יהודים. הלב מתמלא גאוה על מוֹצָאֵך.

היא טילה במושבה, למדה להבדיל בין הבתים הישנים והחדשים, למדה להכיר כי במקום שיש איקליפטוס העין מרוּמָה, כי שם אין פרח ואין ירק, וכי מי שרוצה לנטוע גן יפה עוקר קודם את האיקליפטוס, את המנצל הזה. היא הלכה גם ליער הברון. – מונוטוני הוא, אמרה, רק איקליפטוס, אבל עצים יפים, ענקים, עבים ואיזה צל וריח. בכל זאת יער. אין זו ערבה. – מוחלת אני על הערבה הרחבה, – אמרה בהיותה על הגורן ובראותה את שורת ההרים המוארה לפנות ערב והתכולה בבוקר. ובהקיצה עם שחר לצפצוף צפרים משַגֵע, ובהקשיבה גם פה לקריאות תרנגולים, לנעירת-חמורים, לקרקור צפרדעים, ליליל תנים כמעט מתחת לחלון ולשריקות צבוֹע מחריד, ביחד עם צפצופי המוטורים – וברפסה בחולות הדרכים והרחובות ביחוד בין פרדסים, שוקעת לתוך ים החול הזה, ובעלותה על גבעה או על איזו מרפסת בקצה המושבה וראתה את הים – היתה שוכחת את עצמה. – נו, עולם קטן, אבל כל בו! – וטניה, שעליה נשפך כל זרם התלהבותה, רגזה וגם לעגה: – עוד מעט ותזנחי את כל הריבולוציה. ואם רוצה את יכולה אני למסור לך גם את חתני, את רמוני השזוף – אדרבא. יש לו מכל טוב לבחור זה. גם כוָרוֹת הקים לו וגם שובך יש לו, רק בית אין עוד. בבנינו מחכה הוא לאחת מאתנו. רוצה את, וירה, טוב, אגיד לשרה. הוא אוהב אותה קצת, ומה שתגיד לו יהי קדוש. – וירה צחקה בטוב-לב. – מאין לך ארס זה, טניה? מדוע תשנאי בן אדם פשוט ותמים? להפך, זהו די חביב מה שאת מספרת לי, אנסה, אדרבא. – והיא אמרה זאת בטון שטניה לא הבחינה בו הבלצון אם באמת יצא מפיה.

היא בקרה את המושב הקטן ביום שלאחרי החג ביום עבודה. היא התפלאה לראות משפחות-יהודים עובדות בירקות ובנטיעות, אבות, אמות וילדים, וענין השויון באדמות צודד את לבה. אני אֵעָשה שוביניסטית, – אמרה לטניה. – הנה אמרו לי כי יד ערבי לא נגעה בשדותיהם ואני מסכימה, ומוצאה זה לנכון, וברוסיה התרגזתי כשחבר רוסי מאֵמור דרש להרחיק את הקוּלים מסין, הבאים אליהם והמוציאים את לחמם מפיהם ומשפילים את רמת החיים. פה אני מתחילה להבין את קללת-הגזעים. הנה, – אמרה, אחרי שבקרה עם אחד הפועלים את שכונת התימנים ואת הכפר הערבי הקטן שמאחורי המושב. – נדמה לך כי דומים הם אלה לאלה: פנים שזופים, עור כהה, ילדים חולי עינים מדברים באותה הלשון הערבית, הנשים פה ושם טוחנות באבנים, וכַוְרות כדי- חרס פה וגם שם – ובכל זאת איזה תהום! באו הנה לפני שלש שנים – והנה בתים נקיים, מטות ברזל, תמונות על הקירות, והגנות מעובדות יפה, ועצים ושדרות ברושים, והילדים לומדים וגן-ילדים וחובשת. ושם – כמו לפני אלף שנים. ואלה מקבלים אותך בחבה, וקרקע אין להם, ולההם יש קרקע ומבטם –שנאה. והרי לא רק מעט הטפול גרם – יש פה ודאי דבר־מה גזעי. –

הפועל שהלך עמה והראה לה את הכל נהנה: – כן, כן, רק בלי משפטים קדומים סוציאליים. לא את הכל הכלכלה עושה. את נשמתם בני־אדם מביאים מן הבית. שם בתימן יָשְׁנָה הנשמה ופה נעורה. והערביאים ישנו במדבר וגם פה, ונעורו בבגדד ובמצרים ובעיקר בספרד לפנים; עתה גם בגדד ומצרים ישֵנוֹת. כן, נכון, ברכת־גזע וקללת־גזע! – וּוֵירָה הקשיבה ואמרה: – יש סתירות בדבריך, חבר! אין להגזים. הנה בעצמך בדברך על הערביאים לפנים נותן אתה ערך לחלוף מקום. הרי יהודים ישנם גם ברוסיה ובפולין ובערָב שם; אלה היהודים, ומה ערכם? ופה הם נהיים לבני אדם, ובירושלים ובטבריה הם נרקבים גם עתה; אלא שגם לגזע יש ערך. הס. ד. אינם מבינים זאת, כשם שאינם מבינים את ערך הגבור בהיסטוריה. והרי את ד"ר הרצל אין לבטל. – ועיניה אורו פתאום? – חבל שמת מלך־אשור זה! הזָקָן שלו! ואיזו עינים בעמדו על הגשר. וגם את השני שלכם מרוסיה ראיתי באלה הימים פה. זהו רוסי, משלנו, אבל גוש ברזל! יש לכם בני אדם, חבר! ואם אינו סוציאליסט, אבל יַחמוּר אינו. דברתי עמו, הוא מבין אתכם, חבר! הוא דרש ממני להשאר פה. ואך אותי אינו מבין, קנאי! –

ביום השני לחג הלכה עם טניה, שרה וגבריאל אישה לבקר את בית ירחי. בהכנסם לרחוב החול הרחב הנתון בין גנים ופרדסים, ואשר בתיו מרוחקים עמוק פנימה – הוקסמה וֵירה וכל רגע הביא לה הפתעה חדשה. הנה גן-הילדים – הראו לה על בית גבוה מאחורי שדרת איקליפטים, – ולמעלה דירת מנהל בית-הספר. הם סרו לתוך שדרת-הברושים היחידה ביפיה אשר למלון, בין תותים, רמונים ועצי־הָדָר. על הרמונים התנוסס עוד הפרי, וירה מששה באצבעותיה את התוּיוֹת העדינות, העבירה עיניה על הזיתים שעליהם הקטנים כמו כוסו בכֶסֶף חֲוַרְוָר, ישבה לרגע על הברֵכָה ולטפה בעיניה את דגי-הזהב, וצחקה: – מהחבה לכסף ולזהב לא נפָּטֵר כל כך מהר – אמרה לטניה. גבריאל אמר: – היָרֶק ירבה לנו גם את אלה. – הם עלו על היציע הארוך החדש; חרוב גבוה וצמח משונה אחר שהתפתל בתוכו טפסו מעל לשבכת-היציע. – “בוּגוֹנוִילִיָה, אדומת-הפרחים באביב, היא”. – והשם כאילו לטף בצלצולו. בקצה היציע עמד עץ פלפל גבוה עם פלפלי-הפרא הקטנים האדומים. מתחת טבעו הפרדס, הרחוב ובתיו בים של ירק, ואת הרחוב כמעט לא ראו, ולבתים היה מראה אחר, והם וגניהם – מעלות ומורדות. גנים וחצרות סגורים ומוצלים חשפו מחבואיהם לעין. ומעבר לגג המלון ימה פרדסים וכרמים עד לגבעות "שערי־הרוח” שבדרך ליפו, ושם מתחילה השממה. הכל חשוף. הם נכנסו מעל היציע לחדר, פתחו תריס נגבה והביטו אל פני הסביבה מאחור לבית. בית־אבן קטן, כאוהל, מטויח לבן על פני גבעת-כרם מצהיבה משך תחילה את מבטה של וירה. – “שומירה”, – אמר לה גבריאל. – ראיתיה ממקומות שונים במושבה – מתנוססת כמו מעל פני הר, – ענתה ועיניה כמו חבקו את הגבעה והשומירה. ושוב לגלגה טניה: – מה, וירה, להתבודד שם עם עמשי, למשל, איזו שבועות? – ואך וירה סקרה כבר את השטח הרחב. כרמי-גפן יורדים ומשתטחים כמושים כבר אחרי בציר ובתחילת שלכת, חורשת זיתים נפלאה – אדמת-יהודים; ולימינם שדות וגבעות חשופים ודרך חול ובמורד הגבעות – אהלי קדר. וממעל להם ימינה שורות איקליפטים, וכרמי־שקדים מצהיבים. “גם הם מַשִׁירִים עליהם אחרי-קטיף, עצי אקלים ממוצע”, – מבאר לה גבריאל. טניה עוקצת שוב: – הוי, הממוצעים, לא מדבר ולא ירק־תמיד, – וירה שואלת לפֶשר רצועת השממה המתרחבת בין שתי צלעות הירק. – לשון היא, שתחבו שכנינו לתוך אדמתנו. אין דבר, גם אותה נרכוש וגם היא תמלא כרמים. קנינו קודם מימין, אחרי-כן משמאל, ובקצה לשון זו יש מקום-יהודים שלנו שנחרב. במשך הזמן נגיע שמה ונבנה את המקום החָרֶב, – אמר גבריאל. טניה צחקה. – חבל, גבריאל, שאסור לכם לקחת נשים אחדות. מדוע לתימנים מותר ולאשכנזים הטפשים אסור? לולא זאת הייתי עם שרה לך כשתי אחיות. וגם את וירה היינו מצרפות לנו. – שרה הביטה אליה בקצת כעס. – אל להתחכם, טניה! – זרקה חרש. גבריאל צחק, החליק את כתף טניה ואמר: – אתן לך בעל אחר וגם לחברתך, יש לנו בחורים טובים. ופועל שאין לו היום מאומה יכול מחר להיות כמוני. – לא כל-כך נקל, – אמרה שרה. – מדוע? – ענה הוא: – כמה פועלים רכשו להם לאט חלקת אדמה, נטעו, ועתה הם אכרים כמונו. לא עשירים – ומה בכך? ואפשר גם יעשירו אחרי-כן.

בבית ירחי יצאה וירה מכליה. שם, מעל יציע המלון, מראות רחבים ורחוקים, ופה כמו מששה את הכל בידיה. כבקואופרציה ובעמק הירדן, העניים עוד ביחס למקום זה. הם נכנסו לפרדס; איזה גודל! עלו על הברֵכָה, ושוב מראות נפלאים, אם כי יותר סגורים, מראות בתים, שדרות ברושים מתרחבות, כמו במבואות־יערים. ואיזו שדרת ברושים בתוך הפרדס, ואיזו חורשת אגוזים? אגוזי-ולָכִיה ממש! היא עברה ליד הכַוָרות, דרך הקרחת הפתוחה בתוך הפרדס, כקרחת יער. ואת עצי האתרוגים ראתה ועצי אגסים ותפוחים, קטנים וגמדים אמנם לעומת אלה שבגני-הצפון. “ארץ־ארץ וטבעה”, – אמר מי מההולכים, ואך געגועים לאוקרינה תקפו את וירה ברגע זה. בעל הבית, אדם טוב וכבד-צעד במקצת, התהלך עמה כל הזמן, הובילה מסביב, הראה לה את משקם ובאר לה כל דבר, וגבריאל עוזר על ידו לפרקים. בחצר ישבו רגע לנוח. – “עצים נפלאים!” – הפליטה וירה. – “על עלי פיקוסים אלה כותבים בוינה מכתבי אהבה”, – ספרה נערה אורחת שנתלותה עליהם. – וזה עתיד להיות ענק – אמר ירחי בהראותו על עץ צפוני צהוב ודל־עלים. – בקיץ הוא כמו גג ירוק על ראשך, את השמים לא תראה דרכו. – בחדר האכילה-הבריק מיחם לבן והעלה אֵדִים, ובעלת הבית, דומה ל“מַטוּשְׁקָה” רוסית ברוחב גופה וברחבות הליכתה ודבורה הרוסי ובקבלת האורחים שלה, הקסימתה, היא הראתה לה את החדרים, עברו את האולם האפלולי והקריר, יצאו למרפסת הגדולה הצפונית וממנה לסוכת הגפנים הארוכה החָמָה וגם לשדרה שבגבול הפרדס,???? (דֹלֶב – ברוסית, מלה טטרית באמת.) קראה בשמחה בראותה את שורת העצים, דֹלֶב וצַפְצָפה זה אחרי זו, ותחל לדקלם את לרמונטוב. – הרי שיר זה הוא ממש מכוון ליהודים, קראה בהתפעלות, – ואני לא ידעתי. גם את רוסיה מתחילה אני פה להבין. – למחר טילה בפרדסים, ראתה את העבודה. היא התחילה להעיק על טניה בגלוייה רגע-רגע. – יודעים אתם? – אמרה לטניה ולפועל פלוני או אלמוני שנלוה עליהן: מה ידעתי מן האכר ומן השדות ברוסיה? יודעים שיש אכר ויש שאיפות ויש בקשת אלהים וחלום של “החלוקה השחורה” (חלוקת האדמות בין האכרים באופן צודק.), ואך לא נתקלתי באלה כראוי. יום־יומם נשאר זר לי. ופה, – הוסיפה לדבר בקול רוטט ובוטח כאחד, – פה ראיתי אותם בכל היקף חייהם ובעבודתם. שם היו כולם כגוש אחד, ופה למדתי להבדיל בין שדה זנוח ובין מעובד, בין אכר ופועל קרקעי, בין אכר יהודי לפלח ערבי, אף כי את האחרונים ראיתי רק מרחוק. פתרונות לא מצאתי עוד, וגם לא חשבתי עליהם. רק שאלות חדשות נתעוררו; פה הבינותי את הנצול המכוער של הפועל הזר, את הרשול, אי־הנקיון וההשחתה של הפלח הערבי העני. אסור שיהיו עניים, אסור שיחיו בעולם גזעים נמוכים. הפרובלימות של החיים אינן רק הַפָּלַת־הצַר מכסאו, מלחמת מעמדות וטירור; יש עוד עשרות פרובלימות. וגם בין בעלי הרכוש ישנם הבדלים: אם קבל אציל בירושה קרקע, ארמון, משרה גבוהה ועבדים ואפילו משוחררים על הנְיָר, והוא מנצלם קשה והם חיים כבהמות ואת כספו, פרי עמלם, מבזבז הוא בפטרבורג או בפריז – ראוי הוא שיתלוהו; והנה גבריאל גיסן מנצל גם־כן פועלים, אך הרי קבל מדבר מידי מחריבי־ארץ ועשהו לעדן ומכינהו בשביל החברה העתידה. ואחותך לא רק מַשְׁקָה משגיח, אכר או פועל בתֵה, היא גם מתקנת לפועל חולצתו כשהיא נקרעת, ובכלל הדלתים הפתוחות שיש פה לבני אדם, לא אצל כולם, אבל בכל זאת ישנן. יודעת את, טניה, אחותך היא, מבלי דעת והתכון, בשורה השניה של הלוחמים. וכי אפשר לצבא ללחום אם אין מבשלים וסניטרים? נחוצים פה אנשים שילמדו את הפועל לעבוד ונשים שתתנינה לו מעט מריח-בית, דבר מה של אֵם, אחות. לו הייתי במקומך, טניה, כי אז –

טניה התפרצה בלעג. – היית נשארת בשורה השלישית, כי רמוני הרי אינו גבריאל, ואני אגואיסטית יותר מאחותי, וירה.

– ואם בשורה השלישית? אל תצחקי, נחוצים פה אנשים טובים ונשים רחמניות, טניה. גם ברוסיה ישנם אנשים הנותנים כסף לעבודתנו ובתים המסתירים אותנו המורדים, ואשר בשעה קשה אנו משיגים אצלם כוס-תה חמה וספה רכה. האדם הכי-קשה, טניצ’קה, נחלש וישנם רגעי יאוש ובדידות שבהם נחוץ דוקא אדם מן החוץ, החי חיי יום-יום רגילים, ואשר יַשיב עליך רוח טובה, ביתית, משפחתית. כל זמן שאין קבוצה, כל זמן שאין לך פנה בטוחה, אסור להרוס את המשפחה. ומשפחה היא משתלת-ילדים, ולעם דרושים ילדים, כילדים הצומחים פה במושבות, ילדי טבע רעננים אלה. – טניה מתקנת: – “פראים!” – לא יזיק, – ענתה וירה: צמח עדין מרכיבים על גזע פרא. גבריאל גיסך וירחי אז למדוני כבר את כל התורה שלהם. אגב: הם גם יודעים דבר־מה, טניה, והספר אינו אצלם ענין מת, לא אבסטרקציה. אצלם תיאוריה ופרקטיקה כאחת. ברכה. – את קופצת פה, וירה, כמו שהיית קופצת שם בהקואופרציה, – התרעמה טניה; – שם לא יכולת את להשיג אותי, ופה, איני יודעת איך להשיג איזה רעיון שלך. צעדי לאִטֵך, וירה. – וטניה צחקה לדברי עצמה.

וירה צחקה גם היא. – אני, הגוּש, רצה וקופצת, ואת כבר לאטך, יהי כך. ובכן, שבים אנו אל הקודם. אתם, – פנתה אל הפועל: – צודקים יותר מהאנרכיסטים. הם אומרים: קודם להרוס ואחרי-כן לבנות, ואתם בונים בית חדש קודם והבית הישן יתערער מאליו, ואם ישאר בצדו של החדש – מילא. הם יחכמו אחר־כך ויבואו אליכם. ואת אל תצחקי לקו השלישי, טניה, הלואי והייתי יכולה להיות בקו הרביעי. פה ראיתי, טניה, כי לאדם, לפועל נחוץ הרבה יותר משחשבתי. נחוץ עָם, נחוצה לשון, נחוצה פנת ירק, והאשה אינה ענין רק לאמנציפציה בלבד. האשה צריכה להיות אשה, אם, אחות רחמניה, מטפלת בגן, בפרה, בעוף, ולהחיות לשון בפי ילדיה, אם, כמו אצלכם, יש צורך להחיות. כי הרי אין עוד ליהודי לשון שלו, גדלה מאדמתו, אם לא זו שמחיים פה, יחד עם הארץ המתה.

ביום אחד, בשעת אחר הצהרים מאוחרת קצת באה וירה אל הגברת ירחי. בעלה נסע העירה, אורחים לא היו, הילד והילדה שחקו בחצר עם ילדי שכנים. העצים הרחיבו כבר צללים רחבים למרות שלֶכת אחדים מהם. מן השובך עפו היונים אל הגג וממנו חזרה אל שובכן. חתול קטן השקיף אליהן והתרוצץ הנה והנה, ונסה גם לטפס אל השובך ועל גזע עץ. בתעלה שקשקו עוד מים והמוטור צפצף עד להחריש אזנים. הגברת ירחי היתה טרודה בעבודה, ומשרתתה לא הייתה בבית. וירה אמרה: – גברת, לא אפריענה. אתרוצץ לי קצת בחוץ. – הגברת ירחי בקשה סליחה: – אני איני אוהבת להציק לאורחותי. אדרבא, תהיינה הן חפשיות ואני חפשית, רק רוצה אני שהן תרגשנה עצמן כמו בבית. – הגברת ירחי יצאה מן הבית אל החצר ושבה, נכנסה למטבח, שבה וישבה לתפור, קראה גם לילדתה, כבדה בינתיים את החברים והחברות וגם את וירה באיזו עוגה, פרי או דבר מתוק אחר. וירה אמרה לעצמה: “אידיליה ועבודה”. היא נכנסה אל הבית וישבה ליד הגברת. זו התחילה מתאוננת; איננה אכרה ומחוץ לבית איננה יודעת כלום. ומה שהיא עושה בבית הרי יכלה גם לעשות ברוסיה. במה היא שונה מעירונית? ובכל זאת, אמרה ועיניה אוֹרו, לא היתה מחליפה את פנתם בעד כל מחיר, וירה נחמתה; כולן הן פה כך. גם שרה איש-טוב, למרות חמש־עשרה שנות ישיבתה בכפר, היא בעצם עירונית. ווירה הוסיפה: – זה ישתנה. הקבוצות תקימינה דור עובדות. יבוא יום ותהי לכם אכרה אמתית. – הגברת ירחי אמרה: הלואי. לעת עתה גם ילדינו עודם עירוניים וחנוכם עירוני, ואני גם איני יודעת עברית. שרה איש-טוב מדברת יפה ואני לא, בעל אינו מורה. וכשאת לוקחת מורה מן החוץ – אין פנאי. – הגברת ירחי התחילה מדברת על בעלה וגבריאל: עם בעלי אני מדברת רוסית, וגם עם ילָדי, ושם יש אב שהספר היחידי שלו עד היום הוא העברי. הוא גם למד תלמוד הרבה. הוא יהודי ואנחנו גויים. אני לגמרי גויה. כמה אני מתענגת על דבורה הרוסי, וירה בת – וירה קראה לה את שם אביה וצחקה: – כמו ברוסיה, עם שם האב. – והגברת ירחי ענתה: – כן, קשה עוד לקרוא לאדם מרוסיה אחרת. – והיא שבה והמשיכה: – ומה מתענגת אני על הלוכה ותנועותיה הרחבות והחפשיות. מה אוהבת אני את הדבור הרוסי, ומה יקר שיר רוסי. כשבא אדם ומדבר רוסית טובה או שָׁר רוסית הוא נעשה לך קרוב יותר. מזכיר הוא לך דבר־מה מולדתי. – וירה צהלה והתאנחה: – מולדתי, כן, – אמרה – קשה לשכוח את רוסיה ואוקראינה; ובכל-זאת אילו יכולתי להשאר פה הייתי עוקרת את לשוני הרוסית מפי והייתי שרה לילדתי רק בעברית. יודעת היא מה זאת עברית? נשתמר אצל אשה קרע־משי עתיק משל סבתה, והיא אורגת ממנו ארג נפלא. תאמרי: הסבה לא עברית דברה, – נכון, – ואך קרעים אלה של דורות קדומים ואלפי שנים חביבים עוד יותר.

וירה עזרה לגברת ירחי לשפות את המיחם, ובינתים נכנס גם אחד השכנים וטניה באה עם שני פועלים, שאחד מהם לא עבד ביום זה והשני כבר חזר מעבודתו. – ידעתי כי פה הנך ובאתי, – אמרה לוירה. ולפני הגברת ירחי הצטדקה: – כשהנך בבית אחות עמוסת-ילדים ומינקת – הגברת ירחי עקמה שפתיה ומהרה לישרן, למען לא ירגישו בתנועתה זו: – הרי מוכרחים לעבוד ולעזור, וכך אין פנאי גם להכנס לבית נחמד כזה. – היא ידעה כי הפועל לא יספר שטילה עמו שש שעות רצופות, כי בשלו תה אצלו ואכלו עגבניות ותפוחי-זהב ירוקים, כי גם לארוחת הצהרים לא באה לבית אחותה. שרה היתה רגילה ב“קפריסות” אלו. וטניה קמה ורצתה למזוג תה לאורחים. – לא, – אמרה הגברת ירחי. – לא יעָשה כן במקומנו, זהו מונופולין וחובה קדושה של בעלת־ בית. – ואחרי מזגה תה אמרה: – ואנחנו עם וירה, – את שם האב לא הוציאה מפיה הפעם, כי אחד הפועלים היושבים היה לועג למנהג זה והיה אומר: “מנהג יַנְץ ואוֹגְלִי” (בֶּן – בארמנית ובטטרית, אצל עמים המצרפים לבן את שם האב.) – אנחנו, כלומר וירה האורחת היקרה שלנו דברה על הלשון העברית. – והגברת ירחי מסרה את המשל בקרע-המשי העתיק, משל שדבר הרבה לנפשה, אף כי לא היתה רומנטית במובן יהודי, אך המלה “משי” רשרשה בין שְׁנֵי וירה קודם כארג מקורי רוסי יקר על־פני שמלה רחבה ובעלת קפלים.

• ומאין היא יודעת את טיב הארג? – שאל השכן. – הרי אין היא מבינה כלום בלשון זו?

– מרגישה אני, – ענתה וירה: – כשהם מדברים בה, בלשון העתיקה, חשה אני, כי הכל מתחדש סביבי. – היא הרגישה את עיני האכר מביטות בה בלעג קל ולא שמה לב: – יודעים אתם, – היא דברה כבר בנפשה להפועלים השנים: – למה אנשי הקואופרציה, זו שיש לה המשק הכי יפה בארץ, והשומרים שיש בהם מן הגבורה שלכם הקדמונית – למה פגומים הם בכל זאת לעומת אלה שבעמק הירדן? מפני שמזלזלים הם בלשון הזאת. גם בעמק הירדן יש שהם מפליטים איזו דברי יום-יום ברוסית או בז’רגון, הם גם שרים בלשונות אלו לא מעט, ובין הנערות יש הרבה שהלשון עוד מגומגמת בפיהן, – אך את דברי נשמתם, כשהם מדברים על יצירת החיים העתידים הגדולים, יצירת אדם-העתיד, מדברים הם בלשון זו. – האכר השכן השתפך כבר בשיר רוסי עליז, – ואך פני רוב היושבים נהיו רצינים בשמעם אותה. – האכר הפסיק את שירתו, קם ואמר: – והחזירים שלנו מה אומרים: יש לנו פרדסים טובים בלי “גִבְּרִית”, – הוא היה שונא “רומנטיקה” ודבריה הרגיזוהו ועוררו בו רצון רשעי לקנתר, אלא שאת “החזירים” – כנוי בפיו להגסים ולהציניקים שבאכרים – תעב בכל נפשו. הגברת ירחי תרגמה לה: – גִבּרית – גפרור בערבית. – פניה הבריקו, – כן, כן, נכון, לשון זו היא גִבּרית, גפרור, שבאה כמו בימי הנביאים אז להדליק את האש הגדולה בלבות האדם. אז יצרו את הנצרות, ועתה תיצור לשון זו דבר־מה יותר עליון: סוציאליזמוס־קומוניסטי בפועל, ובלי דם ובלי שנאה, רק בעבודה ובתרבות. לא, גברתי, – פנתה אל בעלת הבית – אין לחיות בארץ זו לחצאין. פה האדמה, הירק, הילד והעבודה דורשים את הלשון הזאת. בלעדיה יהי הכל עלוב, חלקי. אדם חדש, יהודי גֵאֶה וצודק בחייו, לא יבָּרא פה בלעדיה. כל אדם יפה, אמתי ויוצר שפגשתי פה – זוהי לשונם. הם השלֵמים.

– “שוביניסטית הנך, גברת!” – אמרה לה אחרי-כן חוה שבאה הנה ליום־יומים. היא אמרה זאת בלצון, ואך וירה לא הבינה כי בלצון תדבר. – שוביניסטית – לא, לי אין ממה לפחד. עֲבָרִי הוא גשר של ברזל, הוא לא יזוז ואני לא אזוז מעליו, ואך עיני פקוחות ולבי דופק תמיד, לא אעצום עיני בעד כל מחיר, ואת דופק לבי לא אשקיט. הוא לא יעלה שומן.

ולטניה אמרה במשך שיחותיהן: – מבינה את, טניוּשָׁה, את הנך גמישה כחתולה, ואני – גופי בול־עץ, איני יכולה להתכופף כראוי. אני גרמית כולי, והחיים פה דורשים גמישות, צריך להתחדש. אני לא אסכון לזה. אילו הייתי יותר קלה, אילו יכולתי להחליף לשוני בפי, וגופי היה יכול להתכופף כראוי על ערוגת ירק – אז הייתי מוַתרת על מוסקבה, על הכפר הרוסי ועל האכר שלנו – ידאגו אחרים להוריד את ניקולי מכסאו, ואני הייתי הולכה לעמק הירדן, או על פי הכרח גם חיה אפילו בשורה השלישית של הלוחמים. אבל איני מסוגלת. ראיתי גֵרים בסג’רה וגם פה במושבה הקטנה מצאתי גיורות – והן, כהאשה במנזר הכרמל – הן קרובות לי, הן – אנכי. אני משם, מהן. ובכלל – אני מוכרחת לשוב, ודאי גם לא אלמוד כלום, ולחנם אני נוסעת לאירופה. אני אתחפש ואשוב לאוקרינה, לרוסיה, לסיביר – לכל השֵדים. שם והיא פרשה ידיה כחובקת עולם. ועיני טניה להטו מולה.

– ומה אמרתי לך? שם מרחב, ופה פרובינציה צרה, נחָנק פה.

– לא הבינות לי, טניה. לא ברוחב ולא בצרוּת אמדוד, ארץ וחיים אינם שמלה, ומדתם – מדה אחרת. יש פה הרבה אויר והרבה חום והרבה רעננות-נפש ושאיפה ויצירה, והאמיני – חצרות כשל אחותך, כשל ירחי – ושל קבוצה על אחת כמה וכמה – הן עולם קטן לעצמן. אלא, אני איני יכולה. מוצקת אני, אטומה, גוש, ופה נחוצות כנפים, אצבעות מתכופפות יודעות לפרוט על נימי יצירה חדשה. פה יולדו גופים שיתהוו למוצקים, יהיו לגושים – ואך אחרים יהיו. ואני בת שלשים וחמש, מחצית חיי מאחורי. אני מבינה, ואך דמי הוא אחר. אפשר באמת דמם בקרבי ולא דמכם, אף כי כולי לוהטת אחריכם. ולו יכלתי –

הפועל שהתנהל לצדן בשעת שיחתה זו, כמיותר במקצת, הפליט: – ויש אומרים, כי מרוסיה לנו הכל, כי כל מעשינו טולסטואיוּת הם, דוחובוריות ולא יותר.

וירה הביטה בו ועל פניה חלף אור של הבנה בהירה ורואה. – מה היא טולסטואיות? נצרות עתיקה ונירוֵנה במזיגה רוסית. הנצרות העתיקה אינה סלבית, שלכם היא יותר מאשר של טולסטוי ודוחובורים. ונירוֵנה היא לא שלכם ולא רוסית, והיא לא תשתרש אצלכם וגם לא ברוסיה. לא מתוך שלילת חיים ותרבות באתם הנה, כי אם מתוך צמאון נורא לשניהם. אצלכם רוח אחרת, זוהי איסיות של חול והאדם אלהיכם. לַברוב שלנו נבא, כי אתם תהיו חלוצי העולם החדש, אתם תחדשו את החיים. לו ראה את גרעיני החדש פה! חבל שמת! הוא היה מבין יותר מטולסטוי. – ופתאום תפסה את טניה בזרועה, – טניה, אל תלכי בגדולות, ואם אין לך כח להיות בעמקים שם – היי כאחותך ואפילו קצת למטה ממנה. לאן תלכי? למה תדודי, טניה? ריבולוציונית אינך. זה הכל משחק לך, היום ריבולוציה, מחר סנין, ומחרתים גורן הקואופרציה. היי אדם רציני, טניה, כבר בא הזמן. הושיטי ידך וצודי גבר! זה מותר לאשה, זה תפקידה. נטעו פרדס, ילדי ילדים, ותקני חולצה לפועל ותהי נא אצלן ספה לקודח, לנחלש. ואם יתקפך חשק לקצת פלירט – אנו חלשות, טניה, ואיננו מסוגלות לשאת בדידות, ואם מעט לנו באחד, אם לא יבין לנפשנו, נמצא עוד מי. אם יש אידיאל ועבודה וסבל – אז הכל יסלח. ואם אלה אין – למה להיות?

טניה מסרה את הדברים האלה לאחותה לשם סקרנות ובכונת לגלוג, ואך בספרה נחנק קולה ובגרונה עמדו דמעות. וכשנסעה וירה ליפו – (היא תברח לפני הגשם, מפחד פן לא תוכל אחרי־כן, בחורף – אמרה בצחוק.) – ומשם עלתה אל האניה, לותה אותה טניה ושבה מן החוף כל־כך מסכנה, עזובה, בודדה. היא מהרה אל חדר חוה ומצאה אותה משתרעת על מטתה, ישבה על ידה והתרפקה עליה, וחוה הביטה בתקרה ושתקה. – חוה, הרי חברות היינו, ואיני יודעת מה עמך. למה את שותקת, חוה? – וחוה עצמה עיניה ותפתחן: – אל תדעי, השאלתיך אני מה, טניה? אל תשאליני גם את, אל תשאלי! –

טניה זכרה רגעים שונים. לפני שבוע נפגשה חוה בבית אחותה בגברת גפני, שבאה להתארח אצל משפחה אחת במושבה. הגברת גפני אמרה: – “חפצה אני לחַתֵּן אותך, חוה’לי”, – חוה העמידה פנים סקרניים: – אדרבא, עם מי? – “נראה”, – טוב, תמצא לי חתן. – “את לועגת, חוה’לי! ומדוע, וכי לא הגיע זמנך להתחתן? אין זו תכלית לעבוד תמיד, והנך יפה, חוה’לי”, וזו התאנחה ולא ענתה יותר.

• בואי אלינו, חוה, סעי עמי, – הפצירה טניה. – וירה נסעה. אני משתגעת מבדידות. אחותי היא אדם טוב ואך מה היא לי? אני עוד מוכרחה לשהות פה חודש. בואי, נטייל יחד, נישן יחד, אנו הרי כה מבינות אשה אחותה, חווּניה! אֶוָה יקרה, בואי. – חוה אמרה: – אבוא מחר, מחרתים ורק לא היום. – חוה באה בימים האחרונים של סוכות ותשאר במושבה לזמן ידוע.

לאחר שבוע אמרה חוה לטניה במושבה: – קחי מזמרה, טניה, ואני אקח. יש כבר קצת לקטוף, פירות ירוקים למשלוח קטן ראשון. מן הענפים התחתונים הם, הגשם יקלקל אותם. – טניה הלכה עמה, ואך לקטוף לא הצליחה, התעיפה, וגם פחדה מפני יבלות באצבעותיה, בעוד אשר המזמרה רקדה בין אצבעות חוה כשד. טניה הסתכלה בה. – חוה, אין לך מנוחה, משתגעת את מאיזה פצע בלב. למה את מקפיצה כה את המזמרה? מבין צפרניך יַז דם, חוה. ספרי לי, גלי לי לבך, הרי ממילא עוד שבוע־שבועים ואני נוסעת. ולך יקל, אֶווֹצ’קה שלי! – חוה הלחיתה על האדמה, התכופפה וגם עמדה על ברכיה. – כמה מלוכלכים הם כבר תפוחים אלה, והגשם הרי סמרטוטי היה, לפני זמנו. נסחבים הם ברפש, נבזים, וביחד עם זה כמה ירוקים, קשים וגדולים הם! בבשלים אין גושים כאלה; לא. –

ואחרי רגע העמיקה עיניה בעץ ובאדמה עד כדי לא להראות אף קצה פניה. והדברים פרצו מתוכה שוטפים ובוקעים. – גם חיינו נסחבים, הכל בהם מקרי וקטוע. מה יש לספר, אלא שהם לא יתלכדו אף פעם לדבר גדול ושלם, טניה. אין עוד כחות־הבתולה הרעננים. – היא קטפה תפוח אחר תפוח והמזמרה רשרשה עד כדי חריקה. – טניה אמרה: – וכי בתולה הנך, חוה? בשביל מי שמרת עצמך? היש גבר שכדאי לשמור בשבילו? – יש, להותי, טניה. בחור גלילי, גדול, אדום, תם בא לדרוש את חוה. – אני לא בשבילך, – אמרתי לו. – “מדוע”? – איני ראויה לך, שבורה אני, רצוצה, פגומה. התדע את עבָרי? והיודעת את מה ענה לי? ”הכי שאלתי אותך לעברך, חוה?" – מה תאמרי לזאת, טניה?

וטניה התנפלה על הארץ ותחבק את מתני-חוה ואת פניה הליטה בשערותיה. – בשביל כזה כדאי היה להשמר, אך מה לעשות, חוה? אין מוצא, אני נוסעת. ואת, חוה’לי, השארי נא פה. לך עוד לא נגמר הכל. יש לך פה עולם שלך, חוה. לָכֶן יש בית, יקירה, ולי? – היא הפשילה ידיה כאובדת. – אני אסע כוירה, ואך לוירה יש רוסיה, ולי מה? רק לילות אפלים, חוה, מלילות לבנה אין נערה כמוני נהנית יותר, ופה עוד השמש הארורה הזו, האידיאות, הרומנטיקה. אני אשתגע פה, אנשא לרמוני – לא, אני בורחת, חוה, ואני מנבאה לך, גם עמשי עוד ידרוש לך, הבחור הדק והחור. וגם בשבילו כדאי להשמר. החזקתיו בזרועותי, אווֹצקה. כילד לאם נלחץ אלי, ילד הוא, וכאם הייתי בעיני, אף כי חטאנו, חוה’לי. – ואחרי הפסקה קצרה אמרה: – מה את חושבת, האהיה פעם אם, חוה’לי? – חוה’לי הפנתה אליה פניה, הסתכלה בה ואמרה: – הכל תלוי ברצון. תחפצי – תהיי, אני ודאי אהיה. כל קרבי צועקים לילד, טניה, ולפנת-ירק ובית שלי. עמשי, כן, יכולתי לקחתו, ואך שומר הוא, נודד, מבולבל. וגם אני נודדת – לא נתאים יחד. ואני באדם עומד איתן חפצי, שירתקני לאדמה, אליו. יבוא הגלילי או מישהו אחר יאחז בי ואלך. אין יותר כח להמשיך כך.

וטניה, נסעה. שבה לרוסיה.

 

לה.    🔗

בשדרות אשר בשכונה החדשה על ספסל ישבו עמשי ויונוביץ. שניהם התכוננו ללכת מחר למושבה הגדולה. ללכת דרך החולות הכבדים, בדרך העליונה, דרך החורף, בשממה ובעזובה, להפקיר עצמך לרוחות-סתיו ולהרגיש את הארץ שלפנינו, לא זו שבידינו. אנו הרי משנים פרצופה עד לבלי הכירה. הנה, למשל, עיר חדשה זו. כל כך זרה. והנה אלה הבחורים מוּקָאֵי־העבודה והארץ, המחכים לאניות, המתהוללים בציניות ובהתעללות על הספסלים האלה, ושם הולכים להם המקושטים, איש למשרדו ולעסקו שביפו. והכבישים האלה, והמדרכות! למה אנו נחפזים ככה? יעשה זאת דור בא! וכי אין דונם אדמה יקר מאיזו אמות של מדרכה? כאלו וכאלו היו דבריהם של השנים.

– יודע אתה? גם חַוָה רוצה להתחבר אלינו, ללכת יחדו.

– חוה? טוב מאד. אין לי מזל אליה. בכל פעם איני מוצאה.

– תמצאנה. לפנות ערב נדברנו ללכת אל הים. עוצב סתו רך וגם אור־סתו לוהט רבץ על החולות, על הגבעות, על הים וזרקו זהריהם הנוגים והנלהבים על ההרים מאחור, בקצה האופק הסגור, ועל הים והעננים המתגבשים אשר לפניהם באופק הפתוח. שלשתם רפסו בחולות. לאחרונה ישבו לפוּש במרום גבעה קטנה.

– איזה עוֹצֶב! – קרא עמשי והסתכל מסביב.

– לו היית פה לפני איזו שבועות. טילו ורחצו וגם “פיקניקים” קטנים סדרו על שפת הים, – אמרה חוה.

– ראיתי. הייתי אז בטבוע שתי הילדות, האשכנזיה והתימניה. – חוה נאנחה ולא ענתה כלום.

ואחרי שתיקה קצרה הוסיפה: – ובעיר, ביפו פה, עצוב. תיָרים באים, בתים בשכונה החדשה נבנים, ואחרוני פועלי העיר עוזבים ובורחים. עוד מעט ותמלא הארץ סוחרים, משכירי־דירות, פקידי ־משרדים, והפועל האחרון יעזוב את הארץ.

– פסימיסטית את, חוה, – אמר יונוביץ. – לא כך ראית את הדברים לפני שנה.

פני חוה חורו ואדמו. עמשי הסתכל בה מן הצד; עוד היא כמו שהיתה: גלי־שערות שחורים לה, עיניה צורבות, ריסיה כבדים, גופה גמיש והחיים עוד תוססים בכל עורק. שֵׁדָה כזאת, מבזבזת ומשליכה וממנה לא יגרע כמעיָן לא־אכזב. וכל פגישותיהם עלו לפניו באותו רגע. כל פילוסופיות אלו למה? מה יועילו הוכוחים? והוא חשב: – לו יכולתי פעם לדבר עמה כלִבִּי, אפשר היה יוצא דבר־מה? והנה אני הולך אל המדבר. ולבו נלחץ עד לכאב.

חוה התכונה לזרוק ליונוביץ שאלה: – וחיה שלך מתי תשוב? – נזכרה פתאום בדבר מה ונשכה שפתיה. אין היא יודעת מה שם, איזו רמזים הגיעו לאזניה ושאול לא תשאל. כולנו הננו – “מי שהיו”. נתֵּן אחד לשני מנוחה. אל נמרר חיינו בידינו!

– ומה חפצת, שמעון, שתמיד תהי לי דעה אחת? אוי ואבוי לנערה אם תהי לבול עץ שלא ינוע. ההפכפך בנו – זהו חיינו, חִנֵנו, ומה שאתם אוהבים בנו. ואך אחת אומר לך: לבי נקרע על כל יוצא. היו פה בוּרים, גסים, בנדיטים ומטורפים, אצל החולות, אנשים אשר בפגוש בך מי מהם הוא מתפרץ אליך לא רק בידים גסות, כי גם במגפיו. ובכל זאת כשנעדר פלוני או אלמוני ברחוב, נדמה לי כמו נקרע נתח מבשרי. לפרקים איני ”יושנת" לילות. והנה הרגע חושבת אני אם לא תעזבו גם אתם.

– אנחנו? אל תפחדי! – צחקו שניהם. ויונוביץ אמר: – אומרים דוקא שבאים חדשים, ואם תמני את מספר היוצאים עתה, אינם רבים כל כך. כמה יצאו מן העיר?

– לא המספר העיקר, – ענתה היא. – יצאו שתי עשרות. אבל כמה נשארו? ואלה שבשדרה מתמלאים על ידי נואשים ועומדים לעזוב, הבאים שבוע־שבוע מן המושבות, אפילו מן הגליל שלך, עמשי; גם שומר יצא.

– ישובו, – נחם עמשי. – הנה ספרו לי על בחורים טובים שנסעו לאוסטרליה ואוספים שם כסף לשוב ולנטוע כרם.

– ילדים אתם! – רגזה חוה. – “לא רבים”, “ישובו” – טוב. אבל מה לנו מכל זה? אם רבים הלכו אם מעטים, אם שלשה מכל עשרה או תשעה – אחת היא. אנו כה מעטים, וכל מי שנסע נחתך מבשרנו, לא נשכחהו, כמוץ נפזרו אחינו שבאו עמנו. הנשנאם? לבנו נשפך עליהם. בחלומות תחפשם נפשנו בכל ארצות נודם. ואם ישובו פעם – מה יתנו לנו? הקרעים לא יתאחו. אנו נהיה אחרים והם אחרים. ובינינו ובין הבאים היום ושיבואו מחר – תהום: אנו באנו יתומים והבאים מחדש יהיו ילדים של אבות, על יסורינו יגדלו. והאח והאחות היתומים כמונו – היו ועזבו ותועים בנכר. בנים יחידים נשארנו. ליתמוּת ולשִכָּלון נוספה העזובה. –

היא נשתתקה. ריסיה ירדו על עיניה ותהי כישֵנה. בקצה עיני יונוביץ ועמשי נראו טפות קטנות. יונוביץ לחש: – “ליתום ולשכוֹל נוספה העזובה”. ועמשי הביט בה ושאל בלבו: – מאין באו לה דברים אלה? מי נתן שפה כזאת בפיה?

למחר הלכו רק שניהם, יונוביץ ועמשי. היה בוקר משונה. רגע הבהיקה השמש ותהי כאודם כמישה על פני זקן, ורגע טסו אדים קלים, התגבשו רגע ונתפזרו ויהי כאילו ילד פלאים עומד להולד בעולם. ועמשי חשב: – לו היתה חוה פה, ואך היא לא הלכה עמהם. ברגע האחרון היה לה איזה ענין. – אבוא מחר או מחרתים בדיליז’נס, – אמרה. עמשי עקם שפתיו. חוה ודיליז’נס! הוא זכר את הטיולים ברגל שלהם במשך שבועות בגליל אז. הישובו ימים כאלה? הימצאנה?

– הדרך אינה שממה עוד, – אמר עמשי. ובקולו נשמעו גם הפתעה וגם מקצת מן הצער. – הבט, מה הפרדס הגדול הזה? –

– של גרמני. הוא משקה אותו מן הירקון. שש מאות דונמים. אבל גם לנו יש כבר כזה וגדול ממנו, ליד הירקון בפתח־תקוה. שבע מאות. לפנים התביישנו. היה עלבון. אלא, מה יש לנו מאלה? קומץ שותפים, שנים וחצי משגיחים, חצי־תריסר פועלים יהודים, והשאר – בני־ישמעאל. עלבון קיומו כהעדרו.

– ולמי פרדסים אלה? – שאל עמשי, – והשקדים פה? אָה, שערי־הרוח! זוכר אתה. עברנו פעם – הַעִמְךָ? – שם בין הגבעות. בשדות – יום־אֵש, ומן המעבר הצר נשבה רוח-קרה לקראתנו.

– כן, מקום נפלא. אך בני המושבה הגדולה מבטלים. אומרים: האדמה גרועה: “קוּרקַר”. ובינתיים לאחרים איזו פרדסים וכרם, והבט, שם גם יער־איקליפטוס. יש שֵׂכֶל גם להם. האדמה נשמטת מידנו.

– יודע אתה? אני אוהב את השממה, יונוביץ. תכלית אין זו. אבל, בכל זאת; וגם אותם – הביטה!

לפניהם עברה אורחת-גמלים קטנה של חמשה־ששה. ערבי זקן התנודד על דבשתו של הראשון וילד ישב כקשור אל האחרון. מצלתיהם צלצלו בעמקי־הדממה. וליד הגבעה ישב לו בחור רועה וחִלֵל בחליל. במורד ובעמק תעו כבשים ועזים. הערביאים העוברים סקרום בעיניהם, ואי־אפשר היה לדעת מה בלבם. עבר בחור שלהם רוכב על חמור והשתפך בנגון־יבוב, ונדמה היה כי האויר רעד עמו. זז הבוקר. ואחרי איזו רגעים והעדר היה מאחריהם, הגַמֶלֶת נעלמה בשביל בין הפרדסים מאחור, רוכב־החמור נעלם לצד הבצה. והדממה שבה להיות כשהיתה. על מרום גבעה התנוסס בית כטירה עם מגדלים, והטירה ישֵנה בחום היום. מאחור, מצד הים, נשב רוח ונתגבשו עננים. ולרגעים קמה דממה איומה. האדמה צרובה וחרבה, הגבעות מעוכות וכאילו מתפוררות, מסביב חול, קוצים ואבנים קטנות. מיני פירות קטנים כאבטיחים גמדים צמחו פה ושם מן הקרקע. מנגד רבץ גוש ירק כבד: יער הבַּרון וכרמי־זיתים של המושבה הגדולה. לקראתם רכבו עתה שני יהודים, האחד על סוס והשני על חמור זריז. היהודים הסתכלו בהם רגע, נענעו בראשיהם למחצה ושבו להחליף מלים ביניהם. ופניהם הפיקו טרדה ועסק. עמשי הביט אחריהם ויונוביץ צחק בצחוק עצוב: – הראית את אלה? – אמר: – ההסתכלת בהם? הם אינם רואים דבר. הדרך בשבילם הוא סתם צורך של שעה. מן המושבה הם באים ולעיר עיניהם. כל השאר וגם אנו – מה כל זה בשבילם? הם היו נוסעים בדיליז’נס, אלא, לאכר כדבעי יותר יפה לרכוב. זהו סגנון־חיים, עמשי.

– זה דוקא יפה, – אמר עמשי בצחוק־נחת – והלואי והתפתח אופן־חיים כזה אצלם. אלא – יש שנדמה לי כי יש פה שתי ארצות ותהום מפרידה ביניהן. מה מחבר את אלה המעבידים את הערבי והאוהבים אותו אפשר יותר מאשר אותנו – עם הערבי שאותו יעבידו? וביחוד עם הנודדים בני המדבר? מה לפרת החלב הגזעית ולהג’מוס בן־הבצה? זוכר אתה: “התעללתי בילד ושלחתיו אליהם” – כך הם, – ועמשי התאנח: כך היינו גם אנו לפנים, יונוביץ, גם הם זזים – אלא –

– כן. כך היו אנשי־סדום ונהפכה עירם, אנשי פלגש בגבעה ונכרת שבט מישראל כמעט. שלשת אלפי שנים עלינו לחכות עד שיהיו כמונו. איך אמר פקח אחד יפואי: “הוא יהיה פרא־אדם, ידו בכל ויד כל בו”. הנשתנה מה? מה נשאר מבגדד שלהם, מדמשק, מספרד? הם החריבו את הכל, בֵּראוּ את אלוני הבשן, שִׁלחו אש בארזי הלבנון, ואת האדמה לא החיו –

הם לא הרגישו כי איש מתנהל על צדם ומקשיב להם. ופתאום נפתעו לשמוע קול מי מדבר. פה? עוד בטרם נכנסו לשדות המושבה? והם פרצו בצחוק. הוא!? – זה היה האינטליגנט הזר שישב עמהם על הגורן בקואופרציה וטייל על הכרמל. עתה יצא מן היער ועלה לצד הטירה הערבית בת־המגדלים, ונפגש בהם. הם ישבו על גבעה לפני כרמי המושבה הגדולה.

– אני מתהלך ומסתכל. היש לנו בית דובֵב כזה? כמה תפלים בתינו! איה הגודל, המגדל, השער? הברז והשוקת? נשמתם של אלה עוד לא נתרוקנה, עודנה דובבת. מה אתם מתגאים בתרבות? בתכניקה? שטות. מרבה נכסים מרבה רמה, והרמה נוקרת והלב נעשה נבוב. כל מה שמרבים להכניס את הנשמה לתוך הדברים הנעשים, יותר האדם מתרוקן. הייתי בחיפה במושבה הגרמנית: עמדו אנשים ודברו בקול חגיגי, מרומם. נגשתי לשמוע: ענין של חצי מטליק. האשה מכבדת יום יום בדיוק את חצי חלקה ברחוב, ונזהרת לבל יעבור מטאטאהּ רבע אמה של גבול שכנתה. וברחוב בחיפה ספרו לי: עמד ערבי זקן והסתכל בערביאים צעירים שישבו סביב גרמופון בּבית קהוה והתמוגגו. הכלי הפליט מנגינות מיבבות ושורקות שלהם והם: – יַה אחוּהי, יַה עַמי! (אחי! בן דודי!). נד הזקן בראשו ואמר: – “עזבו דברי אלהים חיים והולכים לשמוע קול מכונה מתה”. הנה מה! – יונוביץ ועמשי הסתכלו בו והשתוממו, –

– כך, – אמר עמשי. – אלה שעברו קודם, הגַמָלים, הרוכב המשתפך על החמור, הרועה ולעומתם השנים שלנו. צדק!

והזר הוסיף: – אין תרבות באירופה. צדק טולסטוי: הכל רקוב. רק הבידוי המדברי והאכר הרוסי והיהודי הישָן מבית־המדרש, גזולי החפצים היפים – נשמתם מלאה עוד. הם לא בזבזו את נפשם ולא הכניסוה לתוך מטלטלים. תרבות ־נשמה יש להם, וזו יותר מכל.

עמשי צהל כמעט: – והתימנים? כמה נחמדים הם ונפשם מה מלאה היא; והדרוזי הגבוה?

– הזר נענע בראשו: – כן, במזרח עוד יש נשמה, דם.

– ותועבת כנען? – שאל יונוביץ. – הרי המזרח מלא מזו.

הזר חשב רגע וענה: – יש גם באירופה מזה. מודרניות. חושבים בזה להחיות את ימי יוָן, את ה“משתה” של אפלטון. כך הם תמיד, חותרים הם אל הזהב דרך הרפש.

---

– כן, – אמר יונוביץ; אבל דרך מסוכנת. הבצה מושכת, מטביעה, ואל הזהב לא יגיעו. אך – ספרת לי פעם על הרי חורן, עמשי, הר הדרוזים; והרי אין בטחון שם לרגע, ואדם הוא אצלם צְבוֹעַ לאחיו?

– ומה עשו עתה הבולגרים הנוצרים בני אירופה לפוֹמַקים, אחיהם בגזע ובלשון? הם השמידו את העם הפוֹמקי הקטן מעל פני האדמה, יען כי מושלמי הוא, ולא זכרו ברית־אחים, שבולגרי הוא בלשונו ובמוצאו כמוהם. את הגברים הרגו או גרשו, את הילדים גזלו ואת הבנות והנשים היפות לקחו להם החיָלים. ומי שלא רצה לההרג ולעזוב את הארץ הוכרח להמיר. את הנשים והילדים הטבילו בכח. ימי ספרד, אינקביזיציה, “לא תחיה כל נשמה” – שבו לנו. – והוא דקלם משירו החדש של המשורר הצעיר, הכוכב העולה. – ואירופה של המאה העשרים שותקת. הרי בני־תרבות הם אלה? ועלילת הדם בקיוב הרוסית הנוצרית של טולסטוי? וגם הוא שותק. – ופני האינטליגנט כוסו עתה בעצבות אמתית.

עמישי חזר נרגש: – את העם הפומקי הקטן, בן שמונים אלף. ספרו לי, גם קראתי. עם קטן כמונו פה בארץ. ואיה הבטחון לאדם, לעם?

יונוביץ חשב רגע: – הרוסים והבולגרים הם עוד עמים של חצי־תרבות. תרבות זוהי ענין אחר. וזה לא כבר התלהבת על התרבות ועל אירופה, ואמרת, כי בלי הקונסולים ובלי פחה תורקי המחויב לשמור עלינו – היינו כיהודי מרוקו ותימן.

– אין מלכות נוגעת בחברתה, – ענה האינטליגנט; נפשו התרוצצה עתה בין הפכיו. – מקצת בטחון יש בתרבות. אך אין זה נוגע לתרבות־נפש. הלא תודה כי אבותינו היו עשירי־נפש מאתנו, והנחזור אל בית־מדרשם? לא ישוב אדם על עקבו. וַנְדַלים באים ישיבונו. והם יבואו. אנו הולכים לקראת וַנדַליות גדולה, רבותי.

ועמשי לחש: – העם הפומקי הקטן, הוא ישב בהרים ועבד אדמתו. ולוּ נדד על גבול מדבר? את האלבנים לא ישמידו. הנודד חזק מכל. – וקולו כמו הורם מאליו: – נודדים חסרים לנו. בלי נודדים נָבול נבוּל. על גבול המדבר אנו יושבים ואיננו יודעים, אפשר אוצרות חבויים לנו שם. אפשר נגלה פעם את בני הרֵכָבים, את הקֵינים, את בני־משה, את שבט דן, את יהוד־אל־חַיְבַּר? אנו עם כמוש, נחלש, מעוט־דם. נחוצים פראות ופראים לעם כמונו. צריך לחדש ולרענן דמנו. שמחנו לקראת הגרים לקראת התימנים. הקורדים, ההרריים מקוקז, לקראת תלמידים פַלָשים מכוש. כל אלה יקרים לי ואך יושבי־אהלים אינם. בידוים יהודים נחוצים. בלי אלה לא נזוז, לא נגיע לכלום, לא נצא לשום מרחב. בלעדיהם לא תבוא גאולה.

 

לו.    🔗

האולם הגדול אשר בקלוב הפועלים נמלא עם רב. ישבו על ספסלים, עמדו עליהם, ועל הארץ עמדו וליד הקירות ובין לספסלים, וגם המרפסות מלאו אדם. חכו לנאומו של עסקן ציוני אורח. עמשי, יונוביץ והאינטליגנט שנפגשו בו בדרך נדחקו אל קיר. – “איזה קהל”! – דבר יונוביץ כמו בפחד: “מאין לנו כל אלה?” – פועלים הם, – ענה אחד שעמד לידו: בני משפחות עובדות וגם חדשים; המושבה גדלה כפלים, יותר משלשת אלפים איש בה. ולזה עוד בני המושב הקטן ותימנים, הביטו: גם אלה פה עם נשיהם וילדיהם. כן, התימנים! יש לנו עתה מאות פועלים, וגם קבוצות־לעבודה, טפוס חדש. המעדר שב לידי הפועל היהודי; מה תאמרו? לא יאמן.

– הוא שב, אחזנו בו ולא יוציאוהו יותר מידנו, – אמר פועל, בחור צעיר, בקול בטחון.

– אושר גדול! – זרק אחד מן הצד. – כל זמן שלא תמצא מכונה לעִדור – אי אפשר יהיה לכבוש את העבודה. את כחותינו נאבד, חוֹרים תחפור הטוּרִיָה בחזֵנו, איננו ערביאים.

– הרף מן המכונות! – אמר לו עמשי. – אם נחכה למכונות יבוא קודם משיח. סַפּר, סַפּרוּ, – אמר לראשון. וההוא ספר. ועמשי ויונוביץ שתו בצמא את דבריו, – כן, כאילו מושבה אחרת! שנויים גדולים חלו בה. עמשי שמע איזו רמזים בגליל ובדרך. ועתה נפעם לראות. – אפשר אלף איש. חיים! פרצופים! – ופניו צהלו.

– ישנם פה באולם גם מבני המושבה, כך, מאכרים זקוקים, או פועלים למחצה, מאלה שנוטים לנו וגם אחרים; בכלל הוטב מצב־הרוח. יש גם הגירה אל הארץ. כל אניה מביאה בני אדם. אומרים שהשנה עלו חמשת אלפים נפש. – והמדבר צחק בקצת מרירות: – עלילת־הדם גרמה. משפט בֵּיליס.

– חוששני מאד. יותר מדי בבת־אחת. מוטב היה בהדרגה, – הפליט יונוביץ.

– ומה תעשה? כך אנו, – ענה האינטליגנט: – כעפר וככוכבים. לא נשנה טבענו. גם אני ירא: איזה בטחון יש פה בעבודה? והאדם שלנו קל מנוצה. כל רוח לא מצויה – וגם כאֵלו תהיינה – תטלטלנו לכל רוח ותפיצנו כמוץ –

– אל תקרקר! – קרא עמשי, שהביט צוהל אל הקהל הרב. מכל צד נדחקו אליו בחורים מכרים אחרי שראוהו מרחוק, הוא הרגיש עצמו עתה כאחד מן העומדים במרכז. ואילו גם ידעו לאן הוא מתכונן! – והוא התביש ויבוך.

בפתח נראה העסקן, אדם גבוה, תנועות אציליות ופניו כקלף מצהיב. הוא צועד מתינות. עוד מעט והוא עלה על מקומו, הושיט ידים לכל צד, לחץ כפים מושטות מימין ומשמאל. עיניו התעופפו על פני האולם. – וכל אלה הם פועלים? אמר לבן לויתו. – ומה רוצים המקטרגים? – עברו עליו ימי רוגז קשים במושבה פה. הכניסוהו לברור שאלת העבודה העברית. ממררים את החיים. והוא, אדם־התרבות הנוסע והבלשן, מוכרח להכניס מוחו בבלבול זה, ומי יכול לברר? הנה העלילו על משגיחים שבעליהם היושבים בחוץ לארץ דורשים עבודה עברית, והם ממציאים להם רשימות פועלים מזויפות. את יוּסֶף מהפכים ליוסף, את מוּסה למשה. וכשבעל־פרדס מראה וחשבונו בידו כי רוב שכר העבודה, ששים למאה, הולך לכיס יהודים, צועקים לו: זהו שכר משגיחים. – והעסקן כעס: איך אפשר לחשוד בבני-אדם. ודאי כל זה הוא קנאת אכרים זה בזה, כי גם אכרים קטרגו, ובעיקר, כמו שאמרו לו עסקני יפו: התאספו הנה בטלנים מכל העולם ואינם נותנים לעבוד. ודאי היו גם פה קטרוגים, באולם. הוא נזכר גם בעסקנים מקטרגים, ביפו ובירושלים. אלא, פה יראה להם: הנה קהל כזה. והרי פועלים הם אלה, ובכן יש עבודה; ומה הצעקה?

האספה התחילה. בשם ועד הפועלים המקומי ברך את האורח חבר־הועד, פועל במקום מכבר וחבר במושב הקטן. – זה שנים, אחרי הבויקוטים, – (“לא צריך להרגיז”, – לחש בן־לוית העסקן לנואם.) – אחרי כל הבויקוטים והרדיפות והחרמות, נשארנו קומץ. כמאה איש היינו. (קריאה מן הקהל: אתם חושבים רק את אנשי הקלוב והלשכה. את העובדים מבני המושבה ואת התימנים אינכם מכניסים לחשבון. – ומצד שני: שתקו! שתקו! תנו לשמוע!) – רבים עזבו ואנו לא עזבנו. ואך מעטים ובודדים נשארנו. לפני שלש שנים לא היה פה אף תימני, ולפני שש שנים גם מושב הפועלים לא היה. ובכל זאת עשינו. על אפם ועל חמתם של אוהבי ישמעאל ומגָרשי אחיהם בנינו את המושב הקטן. הם העשירים חסים על הפרוטה, ואנו הקבצנים אסרנו עלינו עבודה זרה, ואחינו עובדים אתנו. אחר כן הבאנו את התימנים. עתה בונים להם כבר שורה שניה של בתים; והשנה שָׁב המעדר לידי היהודים (מחיאות כפים סוערות). שלש מאות איש הננו כיום, ואם נחשוב את העובדים מן המושבה, לא את המשגיחים כי אם את הפועלים ואת התימנים יהיו לנו יותר מחמש מאות. מספר כזה לא היה לנו גם בשנות הפריחה. – (ובכן מה אתם רוצים? – מרחיב העסקן ידיו תמֵהַּ.) – אנו מציינים את כל זה וגם את בנין בית־הפועלים בשמחה. גם זה פגש מכשולים מחוץ ומבית. לא רצו לתת לבית ולחצר מים. מאשימים אותנו בחלול שבת. בקושי השגנו בנאים יהודים, כי בני תל־אביב לא הכינום לנו. העשירים שם בנו בידי זרים, ואנו על אפם ועל חמתם בנינו ביהודים. ובפְנים צעקו צדיקינו לנו: שנוררות! “הקדֵש!” ואנו עשינו את שלנו ויש לנו בית לתפארת. הנה כל הקהל הגדול העובד הזה אצלנו הוא עתה בבית הזה. בביתנו! (מחיאות כפים, צעקות: הידד!) והנואם מוסיף: – כשבא אלינו איש־הברזל מאודיסה, זה שעזר לנו ביסוד מושבנו – ושאל: מה בקשתכם? אמרנו לו: על יד כל מושבה מושב־פועלים כזה! לנו באופן פרטי אין שום בקשות. ולאורחנו איש־הספר מן המרכז הציוני – נאמר: – אנו דורשים קנין קרקעות על ידי הקופה הלאומית, תקון הבנק שתעבוד לטובת הישוב ולא לשם קרדיטים לערביאים: – (העסקן קורא: לא אמת: שאלתים והם הכחישו.) אמת! ישאל את כל אכר. כולנו יודעים. בבשרנו נחרתות תשובותיהם. מחר אפשר יענישו אותנו בעד דברינו, ואך אנו לא נֵחת ונדבר. אנו דורשים בתי־פועלים ודירות וגנות לפועלים, ואך לא על ידי ועדי המושבות, כי אם על ידי המשרד הארץ־ישראלי, שרכש לו את אהדתנו, ובהשתתפות באי־כחנו, ואנו דורשים עלית צעירים, חלוצים, בילויי"ם חדשים. הנה באו מעטים – וכבשנו עבודה. לא צַ’רטֶר, לא ערובות פוליטיות כי אם אדמה ועבודה, אדמה ועבודה!

העסקן מחא גם הוא כף. “אפשר ידברו האחרים כולם ואני אענה לבסוף בבת־אחת?” – שאל; הקהל מסכים. מפִנה אחת פורץ צעיר ומדבר בחפזון. העסקן מבקשהו לגשת. הוא מסרב וסוף סוף נגש. מדבר הוא ברוגז ובקול צרוד: – אתם בעלי פשרות. מה לכם אם יעבוד ישראל או ישמעאל? אתם מאמינים בכסף, ואנו אומרים: דם־ישראל וזיעתו יקרים מכל כסף. אתם נכונים להשלים עם “עזרה” – ואנו נלחם בה ונפילנה, עד חרמה נלחם ובתי־ספר עברים גמורים יהיו לנו, ולא גרמנים. אנו דורשים חופש הדעות ואתם מתפשרים עם ה“מזרחי” והחרדים, ואת עתוננו האחד היקר חפצתם להחריב בעד חופש דעותיו. (לא אנו! – עונה העסקן) אנו נחנקים מ“תלמודי־התורות”, מן הקנאים, מחפוש חטאים, ואתם מודיעים בקונגרסים, כי לא יֵעָשׂה חס ושלום שום דבר נגד הדת. אנו נחנקים בכל העולם מן הריאקציה ומן המלחמות הנבזות, ואתם בדיפלומטיה מתרפסים לפני מלכים ושרים. אנו מדברים עברית וסובלים בעד העברית ובמשרדיכם מדברים גרמנית וכותבים בכל הלשונות שבעולם. ואנו נחנקים פה מן הז’רגון של השומרים ושל פועלי־ציון (צעקות:– מה הוא מדבר? דבר בקול ונשמע! שקר! שוביניזמוס!) והעוזרים אתם לנו? מה אתם עושים בשביל הלשון והספרות? אנו הפועלים איננו רוצים בשנוררות, בבתים כאלה (יושב הראש מפסיקו: ולמה באת לדבר במקום זה?), איננו רוצים בטפוח אכרים על חשבון צדקה. (יושב הראש: – הרי אתה שמֵח על המושב שלנו ועל העבודה העברית.) אנו – (עיני המדבר לוהטות, פניו מרוגזים וקולו איננו נשמע יותר מפני הרעש). הוא עוזב את המקום ומפסיק מבלי שיודעים, הגָמר אם לא גמר.

נגש שלישי: הוא מבקש לדבר אידית. יושב הראש אינו מרשה ומבסס את איסורו: – כך אנו נותנים לאיש לדבר כמו שהוא מדבר, הרוב ממילא מדבר עברית, ורק לכבוד האורח רוצים אנו שידברו רק עברית. – הנואם שב על עקבו, מתלחש עם מישהו וחוזר תיכף ומתחיל לדבר עברית רצוצה:– (זה יפה! – מעיר העסקן ועומד גם על איזו בטויים משובשים ונהנה מהם: טבעיות, דבור המוני!) אני מדבר בשם הפועלים שבאו הנה להיות לפרוליטרים. אנו איננו רוצים בקרקעות להתישבות, אנו רוצים בבית קטן וגן בשביל פועל ולא בבורגניות קטנה. אנו רוצים כי יבוא הקפיטל אל הארץ, אנחנו רוצים כי “תָבוֹאנוּ” אלינו לראות איך חיי הפרוליטריון הארץ־ישראלי, שהוא חלק הבין־לאומי. אנו לא חפצים שוביניזמוס וגם שפת־האם טובה לנו, שהיא גם לשון הפועל היהודי בגולה, לשון הפרוליטריון. אבל אתם ציוניים כלליים, ואתם לא “יבינו” אותנו. – (מה אתה מגמגם? – גוער בו יושב־הראש: – אתה יודע עברית כמוני. מן הקהל נשמעות קריאות בודדות: דבר אידית! העסקן שואל: “יש לכם גם פירות אלו?” כן, עונה אחד מן העומדים, יש לנו כל מיני צרעת.) הנואם מגמגם עוד איזו דברים ועוזב את הבמה. במקומו עולה אחר (אתם כובשים את הבמה! רוטן אחד מן הסמוכים): – אני חבר אותה המפלגה שבשמה דבר הנואם הקודם. לנו יש דעה אחרת. אנו רוצים בקרקע, אנו בעד התישבות, אנו נלחם נגד הגרמנית בארץ, אנו נלחם כמו חבריכם אתם (פונה אל יושב־הראש) בעד הישוב ובעד הבראת החיים. אנו שמחים על בית הפועלים, ואנו בטוחים כי כל הפועלים ילכו עמנו. אנו כובשי עבודה כמוכם ויותר מכם, אנו השיבונו את המעדר ליד היהודי. אנו עובדים פה בקבוצה. (טוב, טוב, – אומר יושב הראש. – ובכן מה אתם דורשים מאורחנו ומן הציוניות?) אנו דורשים את שאתם דורשים. אנו דורשים שתתענינו בעניני עבודה. – והנואם גמר את נאומו: יחיו הפועלים העברים בארץ־ישראל!

תימני ארוך וצנום, פאות ראשו מסודרות קצת וזקנו צר ומארך כזקן־תַּיִש, מצחו גבוה, עיניו לוהטות ופניו חרושים חריצים, והוא לבוש מעיל קצר שחור וחבוש תרבוש לכבוד היום – נגש אל השולחן. כל העינים נטויות אליו. העסקן מקדמהו ב“שלום עליכם” רחב. (מה הוא לפי אומנותו? הספיק כבר לשאול. “מתקן רובים”, ענה איש מסביבו, והעסקן סקר את התימני בהתפעלות גדולה. “רובים”, ובכן הם גבורי־חיל? – פלאי־פלאים!) התימני בקש שיהסו את העם הרועש. – כשדברו אשכנזים שקטו כל הפיות, וכשפתח תימני פיו רוצים תיכף לסתום אותו. – יושב הראש מפסיקו: “לא נכון!” הקהל משתתק ומקשיב יותר ויותר. – אנו ישבנו בתימן והיינו שם בגלות ישמעאל. ישבנו מחוץ לחומה כמצורעים, וכשבא אויב הורגנו ושודדנו בטרם נלכדה העיר; על סוס וחמור אסור היה לנו לרכוב, מצנפת של כבוד לא נתנו לצנוף, ורק כסותנו לעורנו התירו לנו, בגדי־בזיון, לא כמחלצות של הגויים; וכל איש מאתנו עבד לישמעאל. אחיותינו לחרפה וילדינו לשמד. ובא אלינו אחד מאחינו, מארץ־ישראל, ואמר: קומו ונעלה ציון, כי פקד ה' את עמו. לא שאַלנו דבר ועלינו. מכרנו את כל מה שהיה לנו ולקחנו נשינו וטפנו ועִנִינוּ בדרך כחנו ברעב ובצמא, חורב אכלנו ביום וקרח בלילה עד שבאנו לעדן. משם הטעינונו כבהמות, בירכתי אניות, וכל גוי ירק בפנינו. ואנו נשאנו בשרנו בשנינו עד שבאנו שבורים ורצוצים לארץ־ישראל. גם את כל המדבר הגדול והנורא עברנו, וגם ביָם טולטלנו, וגם במצרים היינו, ומשם שוב טלטולי ים ויבשה – עד שבאנו הנה. אל המנוחה לא רצינו לבוא, כי אמרנו: בזעת אפיך תאכל לחם. אמרנו בלבנו: הנה אנו באים אל אחינו בשרנו, “וחי אחיך עמך” – היא מצוה מן התורה. ובאנו והלכנו לעבוד בשדה, וראו נא! למה הגענו בעמלנו? עובדים אנו עבודת פרך ביום, ומתגלגלים ברפתות ובמרתפים בלילה. זבובי־מות ופרעושים ויתושים אוכלים בשרנו ומנחשים ומעקרבים אין אנו בטוחים בחוֹרינו. ואנו כעבדים אצל אחינו, ונשינו ובנותינו כשפחות נחרפות אצל אחיותינו האשכנזיות המתעמרות בהן. לאשכנזים יש בַּרון וציונים, להם בתים מלאים כל טוב ובארות וברֵכות־מים ועבדים בני נכר ואָמוֹת עבריות אשר לבְנו לא ייעדנה. ושדות חטה ושעורה להם ופרדסים וכרמי גפן וענב, ושקדים ורמונים ואתרוגים כשרים ופסולים, ועצי זית ושמן וחלב ודבש וכל הברכה אשר צוה ה' לארצו, ומכל הפירות שנשתבחה בהם ארץ־ישראל. וכשאנו קוטפים מן העץ פרי בשעת עבודה, מכים אותנו ומבזים ומענישים. הרי כתוב: “כי תבוא בכרם־רֵעֶךָ ואכלת ענבים כנפשך שָׂבְעֶךָ ואל כֶּלְיְךָ לא תתן”. ו“לא תחסום שור בדישו”. ועל לקט שכחה ופאה צותה התורה “לגר ליתום ולאלמנה יהיה”, ואם יבואו בני מדין ועמלק ופשטו על השדות ונתנו להם, ואם בת־ישראל מתימן, עניי ־עירך הקודמים לכל עני, תלך ללקוט, לא יעשו לה כבועז לרות, כי אם בקוצים ובברקנים ידושו את בשרה, ולזנב-סוס יקשרו מחלפות ראש תימניה אשר תקח קוצים מעטים כרותים או כסוחים מפרדס או מכרם. – התימני מחה זיעתו, זיעה שחורה, הבריק בעינו ורגז על המפריעים אותו.

– אין זה בעל־אגדה, כי אם יוצר “אגדה”, אמר העסקן כשפניו נוהרים לאחד העומדים על ידו, סופר או מקורב. – והתימני המשיך: – והנה באים אלי מאחינו התימנים ושואלים: למה הוצאתם אותנו מארץ גלותנו והבאתם אותנו לגלות יותר קשה? כי שם היינו בגלות־ישמעאל ועונינו קשה ואך החרפה היתה לאויב העמלקי, ופה אנו מתבישים וכלמה כסתה פנינו, כי בגלות־ישראל אנו, ואח לאחיו עבד ואָמה – אשה לאחותה. וכי דמכם סומק טפי? וכי לא אחים אנו? הלגבעונים היינו? ולו אפילו היינו מבני השפחות – הלא נין ונכד גם תימני ליעקב אבינו! ולנו עוד מסורת בידינו מאבותינו כי משבט יהודה אנו, ואת כבודנו לא בזינו, את תורתנו שמרנו ועל אלהינו הורגנו ובדתנו הקדושה לא בגדנו. ולמה באה עלינו כל הצרה הזאת? למה הוצאתונו מתימן להביאנו הנה להִמק בחרפה ובעבדות ובאין כל? למה רק תימני אחד מעשרה זוכה לבית? למה לאשכנזי מאה דונם שדה ולתימני רק אחד, כאחוזת־קבר? למה יזלו מי־בארות ישר לבית האשכנזי, ומי־תימני אכזב יהיו? ותימניה כפופת־גב תסחב כדה על ראשה מהרי־חושך? למה תבטיחו לנו תמיד בארות ובאר אין? וכי תחפרו באר אין משאבה ודלי, ואם יש אלה – אין מים. וכי כצוענים אנו או כבני מדין? וכי לא זקוקים אנו לשתיה ולכביסה כמוכם, וכי אין עלינו להשקות ערוגות גנתנו? וכי לא כמוכם עדרנו חלקת אדמתנו ולא כסחנו קוציה ולא זרענוה ולא בידינו עשינו מלאכה? למה תבדילו בין אחים ולמה יגרע חלק שבטנו הדל באלפי ישראל, ולמה הבאתם אותנו אל הארץ הטובה והרחבה ועל דרך הגן שמתם את להט החרב המתהפכת לבל יעז תימני לגשת? את הברון איננו מכירים, לשוננו לא למדה לדבר לועזית. אך הנה בא אלינו אחינו המדבר בלשוננו הקדושה כמונו, ואליך אחינו ולשולחיך הציונים נשעה. נפשנו בשאלתנו ושבטנו בבקשתנו, ובשם נשינו וטפנו נשא אליכם ידינו לעזרה, כי כשל כח הסבל והברכַים נכפפות ואין כח לשאת. ואם יש את לבכם להיטיב לנו – עשו חסד אם לא משפט וצדקה; ואם לא, השיבונו לארץ התימן, לארץ שדות וכרמים. – (“לא נשוב!” צועקים מפנת התימנים.) שומעים אתם? לא נשוב. אנו התימנים לא נשוב לארץ תימן ויָקְטָן וחצר־מוֶת. אנו נשב פה ונתבע מכם חלקנו ועמלנו. ואל תביאונו לכך כי נמסור דיננו לשמים, אפילו לעֵשָו אָצַל יעקב אבינו ברכה ולנו אחיכם בני יעקב לא תאצלו חלקת שדה וכרם ולא תבנו לנו גג על ראשנו? הכבני כושיים אנו לכם, אחינו ובשרנו? ומי מכָרָנו לכם לעבדים ולשפחות? הראונו את שטר המכירה ונדע. ואיפה נחמיה השופט והשליט, אשר יקום למשפט ויריב ויתן קהלה גדולה על החורים והסגנים? וצעקתנו עולה כצעקתו: “הנה אנחנו היום עבדים והארץ אשר נתת לאבותינו לאכול את פריה ואת טוּבה הנה אנחנו עבדים עליה. ועל גויותינו מושלים ובצרה גדולה אנחנו” – אצל אחינו היהודים.

אחינו הגדול! הט אזנך ושמע: יושבים אנחנו פה אל עקרבים. נתקיים בנו הפסוק: –“ונמכרתם שם לעבדים ולשפחות ואין קונה”. ולוּ רק העבודה תחיה לפנינו! גם עבודה אין נותנים. זיעתם של ישראל פחותה בעיניהם מזיעתם של אומות העולם. הכלב שעל דלתם לא יחרץ לשון לערבי, ועל אחת כמה וכמה לאשכנזי, וכי יגש תימני ישופנו בכרעו ובשוקו. וראה! הנה פנינו ופני נשינו נשחרו כשולי קדרה, שערותינו פרועות וזקננו לא סורק וכתנתנו לא כובסה מחסרון מים, ולרגלנו אין נעל, ולחולינו אין מעלה תרופה – (היושב ראש: יש לכם חובשת ובית־מרקחת.) ושמלתנו בלתה על בשרנו ואין מחליף, ועיני ילדינו ובשרם מכוסים פצע וחבורה ומכה טריה ומטפטף מוגלה – ואין מי ינַקה, ולוּ בפרדסים היית ורואה את נשינו וילדותינו הקטנות כופפות גב ונושאות סלים קשים וזיעתן נגרת על מצחן ומשחירה בשרן – והיית שומע את נגינתן כל היום: “אשכנזים בנחת, תימנים בצער!” כשהיא יוצאת כגניחה מן הלב – והיית יודע אחינו את היסורים והעלבונות המרים ואת הראש והלענה שמאכילים אותנו אחינו בשרנו. ולוּ לגויים נמכרנו – ולא להיות אח לאחיו עבד. ובאה שנת־השמיטה ומתי ישולחו העבד והאמה התימנים לחפשי? ויוֹבֵל כי תהיה, וגם לשבטנו אחוזה ונחלה בארץ, ומי ישיב את גולי תימן אל אחוזתם? אל אלהים עינינו נשואות ואליך ואל שולחיך, אחינו הנשיא, ובידכם משפטנו ודיננו, כי תוציאוהו לצדק ובית ישראל ויהודה יהיו לאחים, לעץ־אחד, באדנָי ובארצם. –

התימני גמר, העסקן מחא כף וגם רבים אחרים. העסקן ענה לא ברוב דברים. למסור את לשונו הנמלצת והמקושטת תקצר יד כל תופש עט. הוא ענה לדוחקי הקץ: – לא ביום אחד יושע ישראל. כך היא גאולתם של ישראל קמעא, קמעא. ומה שאנו מדברים עם מלכים ושרים – וכי לא בא משה אל פרעה, וירמיהו לא הלך עם נבוזראדן ונחמיה התרשתא לא היה שר־משקים לארתחשסתא? ודאי רוחכם קצרה, וודאי רציתם לראות את הארץ נגאלת כהרף־עין. ואך לא יולד גוי יום אחד. איכה נשא לבדנו טרחכם ומשאכם וריבכם? הנה באים אתם בקטרוגים על אחיכם האכרים, מה שעִוְתו נשתדל לתקן, אלא תדונו נא בלי משוא פנים, ואמרו לאיש את צדקו. הרי מידם פה כל העבודה! ומי ילד לנו את אלה? האם לא הציוניות? הוא שמח לשמוע כי שתי מפלגות הפועלים הולכות יחד, וכי גם אלה החוטאים לעברית יודעים לדבר בה. ולאחינו התימנים, האחים היקרים, לבנימין בעולי ציון מבטיח הוא עזרת הציונים, אלא שצריך להתאזר בסבלנות ולהרחיק כל חשד וטינא מן הלבבות. הלוא אב אחד לכֻלנו, הלוא אֵל אחד בראנו ומדוע נבגַד איש באחיו? – ומחיאת כפיים סוערת, קולות הידד ושירת “התקוה” פרצו לתקרה הגבוהה ויעשו את כל הנאספים לגוש אחד. ורק איזו תימנים ותימניות רגנו עוד, אכרים שנים שלשה ובניהם התרעמו, ובחור אחד בא בתואנה על הנואם המגמגם: מדוע לא דבר בשפת־האם? וגם הנואם התובע ביותר, בחור בעל לב ודכדוכי־נפש, לא קבל ספוק ויוסף להתוכח עם העסקן ול“התחצף”, כמו שאמר זה אחרי־כן.

עמשי ויונוביץ יצאו יחדו בחברת פועלים אחדים. הזָר לא היה בינותם. הוא הלך אחרי הנואם. עמשי אמר: – נחמד מכל היה התימני. ואך דבור לבד לא מספיק. גַבּם כפוף ולנו נחוץ בידוי זקוף־קומה. – ואכר אחד לץ מריר ובעל כונות טובות עבר על ידם. הוא פנה ליונוביץ ואמר: – ובכן, הכל סודר. ניתן ספוק לנו ועבודה לכם וקרקע לתימנים ועברית לקנאי ושלום על ישראל, והעסקן ישישו בני מעיו כי הגדיל לעשות; ומחיאות־כף והידד ו“התקוה”. עתה נשתה עוד קצת יין וננאם נאומים לכבודו, ומחר הכל כדאשתקד. לנו אין קרדיט חקלאי, כי אם מלוים פושטי־עור, אתם תלכו לחפש עבודה ולא תמצאו, והתימנים יתגלגלו בבוץ, ואנו והפועלים נדבר יחד ז’רגונית, והעסקן יאמר: יהודים, תנו כסף לבנין ארץ־ישראל! ויקבל אצבע משולשת מנומסת. אלא, ברוך השם! יהודים אוהבים דבורים ולא יחסר המזג, אקרא גם אני הידד!" ואלך ון. ואיפה היה כל זמן? לא ראיתיו. – “נסיתי להיות פלח בגליל ונגמרה העבודה”, – לגלג יונוביץ בלי רשעות. – כך כך, – אמר ההוא – מילא, הֵנה או שמה, ורק שנהיה בארץ־ישראל. ארץ זו רעל היא, סם, ואם תסומם בה – לא תרָפא. נרָתם יחד ונסחב כל אחד כפי גורלו. הגדולים האלה מחוץ לא יעזרונו הרבה, לא יבינו לשנינו. ואנו מוכרחים לחיות יחד – נמצא איזה דבור משותף ונתאמץ להבין זה את זה. אפשר נמצא איזו דרך.

סֵפֶר חֲמִישִׁי

 

לז.    🔗

הרכבת עברה על יד מָעוֹן. על שני ספסלים ישבו ארבעה בני־אדם, שכל הנוסעים הערבים הסתכלו בהם ויסקרום מי בשנאה, מי בבוז, מי בסקרנות, וגם קרה שהאחד או השני הביטו בהם בעין טובה. הם השתדלו לשבת בשקט, לבלי משוך עליהם את תשומת לב הנוסעים, ודוקא מעוט דבורם נראה חשוד. והדבר, שכולם, כל הארבעה לא זזו זה מעל זה, כי אם ישבו יחד, אכלו בחברה, ומאכלים קצת משונים לפרקים, וגם היו מדברים ביניהם בלשון זרה – הקים קצת מחיצה ביניהם ובין שאר הנוסעים, אף כי היו נסיונות מצדם, מצד ערביאים עירוניים, להתקרב אליהם, מתוך שעמום או מתוך סקרנות. ומוזר: מושג ברור לא היה לאיש על חבריא זו, למרות החוש המפותח והתפיסה השֵדית שלחלק מבני־ישמעאל.

אחד מן הארבעה לא נתן מקום לספקות. הוא היה יהודי, חכם וחַכּים (רופא). הוא היה לבוש כאחד החכמים הספרדים, רק שחסרו לו ההקפדה על נקיון המלבוש, מתינות התנועות וחשיבות הפנים שלהם. לבושו היה מרושל, זקנו לא חפוף ולא סרוק, תנועותיו היו מהירות ומבולבלות קצת, ובפניו היו הכנעה ואי־בטחון כאחד. וכמה שחזקו חבריו את לבו – לא הועיל. רגע היה מאמץ לבו, ויהי גם מנקה לבושו, מטפל בידיו בזקנו ומשתדל לשבת במנוחה וללכת לאטו. ובכל זאת היתה כל עין בוחנת מכירה בו תיכף, כי אין תוכו כברו, וסוחר אחד מעבר הירדן שהיה ב“פלסטין” גם אמר: – “הדא מוּש יהודי, הדא שיכנז”. (אין זה יהודי, כי אם אשכנזי. בעיני הערביאים נחשבו זמן רב ליהודים רק הספרדים לבד).

השני, שכנו של החכם, איש באמצע שנותיו ונוטה לזקנה, היה לבוש באופן משונה קצת: חציו מצרי וחציו מעין סוחר־מדבר ערבי. הוא הבליט את מצריותו, הדגיש את ה“ג” במלים כמו “חוַגָה” (אדון), “גָמל” ועוד. ומצריותו גרמה לו נעימות. סוחרי מצרים שעברו במקומות אלה היו אמנם לא חביבים על רבים, בהיותם יודעים לנצל את ערביי המדבר במקח ובממכר, ואך ידעו כי עשירים הם וכי כספים מוכנים להם אצל סוחרים בעַקַבָּה (בעציון־גבר) ובגֶ’דה, עיר החוף של המקומות הקדושים, ולכן היו זהירים בכבודם. גם הפקידים נהגו בהם כבוד, כנראה, על פי פקודה מגבוה, בחפוץ תורכיה למשוך את מצרים אליה. ביהדותו לא חשד איש תחילה. חשבו כי עשיר מצרי הוא, המוביל עמו חכּים, ורוב חכימים – ישראל. ושני הצ’רקסים, שלכתחילה לא עוררו סקרנות, בהיות צ’רקסים נוסעים מעבר הירדן המדברה ואל המקומות הקדושים דבר רגיל, הנה אחרי־כן נמנו הנוסעים וגמרו, כי שומרי ראש הם להעשיר המצרי, אלא שעוררו לפרקים תמהון ולפרקים מנוד־ראש. הם היו מזוינים באופן לא מספיק בשביל תפקיד כזה. והצ’רקסים כשהם לעצמם היו מן המצויים: האחד שזוף וצנום וגם חוֵר־פנים במקצת, גבוה, קל תנועות וגמיש, דבורו כשל בידוי עם תנועות וניבים דרוזיים. והשני – בעל קומה בינונית, מגושם ואדום־פנים, דומה יותר לבוֹסניאק, אלא שעיניו השקועות בתוך שומן לא היו חריפות וחודרות. מבָּטן היה כבד ועצל כתנועותיו, אף כי גופו מוצק היה למרות שמנו. הדבור הערבי שלו חשוד היה, עירוני מקולקל עם ניבים בידוים משובשים של שפת ים המלח הצפונית. הנוסעים הקרובים להם בישיבה סקרום, בחנום ותהו על קנקנם. החכם והשמן לא הרבו דברים. הצ’רקסי הדק קנה את כל הלבבות בצחוקו ובקלותו, והמצרי היה מרבה דברים על כל דבר שבעולם, ומפיו לא הצילו דבר.

“הנוסע הבָּק למקומות הקדושים?” שאלוהו. הוא היה מראה בצחוק רחב על היהודי, והתחיל לדבר על צמר־כבשים. כששאלוהו מאין לקח את החַכּים שלו, ענה כי פגשהו בדרכי טוניס ואלג’יר. הסוחר מעבר־הירדן אמר בלחש להיושבים על ידו: “הדָא כִּזֶבּ!” (כָּזָב!) ואלה השתמטו מחוות דעתם. המצרי היה כבד ומכובד, כי לדבריו, למרות רבּוּיָם, היה משקל.

ומוזר: עם בני לויתו היה הסוחר מדבר לא בערבית השגורה בפיו, כי דוקא בלשון־קודש משונה ורצוצה. ומתוך אי־שגירותו והכשלו בלשונו, קבלו דבריו כלפי חוץ חשיבות וערך רב: כל מלה סלע; כלפי פנים היה דבורו קל כסובין לפרקים, אף כי גם מחוכם ותבול באמרות־תורה ומלא ענין, ודוקא בשעה שהיה יותר קל. ויש שעמשי גם התחרט: למה התקשר עם בריה מסופקת זו. ואך בהתחל האיש לדבר על גן־החיות השלים עמו בנפשו. איש זה התכונן, לפי דבריו, להקים בארץ־ישראל גני־חיות בשתי ערים: בירושלים – לחיות מארצות הפרנג’ים, וביריחו – לחיות אפריקה. וגם בשכונה החדשה ביפו יקים מחלקה, אפשר של דגים וחיות־ים. תנין מן הנילוס ודאי יביא, ואפשר גם יצוד לויתן. את שור־הבר, לא זה של גן־העדן, ישכין בירושלים עיר הקודש. ומה שנוגע ליריחו יש לה זכות, כי שם ישבה בתוך התמרים והאפרסמון מלכת מצרים היפה במלָכות בימי קדם, וגם הורדוס המלך. ואך העיקר בירושלים עיר הקודש. שם יהיה הגן לכבוד ולתפארת. יראו יהודים וישמחו.

והרחק מהיהודים האלה ישב ערבי מעבר־הירדן, מין בידוי ארך־פאות שלא היה לו עסק עם איש. ומזמן לזמן היה הוא נגש, רומז להצ’רקסי הדק, וזה היה מחליף עמו סימנים או יוצא ומדבר עמו. דבורם לא היה בלחש, ואך כה מהיר וחטוף, עד שנראה סודי יותר מכל לחש. איש לא עצר כח לחטוף אף רמז מדבורם. ויש שהצ’רקסי היה יוצא ומדבר עמו מבלי שקרא לו זה. כל נסיון מצד המצרי להשתמש בבידוי לשרותו – נפסק על ידי הצ’רקסי כרגע, דבר שעורר לצ’רקסי כבוד מיוחד. יודע שומר זה לנהוג כבוד בעצמו, ולא להיות עבד לשק־הכסף הארור. גם הבידוי היה מזוין באופן לא מספיק.

הסוחר המצרי היה מתלהב לפרקים. רעיון זה על־דבר גן־חיות אינו נותן לו מנוחה זה חמש עשרה שנה. הוא עלה פעם לחג השבועות ירושלימה, בעוד אשתו המנוֹֹחה חיה, וראו כי ירושלים הולכת ונבנית. היו אז גזרות על ישראל, לא נתנו ליהודי מוסקבה ועוד ארצות פרנג’ים להכנס, ואך לעולי־רגל ממצרים נתנו. אמרו לו כי יש קולוניות מחוץ לירושלים. נסע לראות. הוא נשאר בארץ עד בציר־הענבים, ואז נסע לקולוניה של הברון רוטשילד, אכל ענבים טובים שאין במצרים דוגמתם. עתה אין כאלה, עקרו אותם והשאירו רק פסולת־מאכל, או לשם יין. ודאי המסחר דרש כך. הוא היה ביקב ועבר במערות־חושך בנרות, שתה יין מחביות, אשר בכל אחת יכולים להתפלל חמשה מנינים ישראל. נסע אחרי־כן עוד לקולוניה של רוטשילד. שם הרים גבוהים ועל כל הר מין גפנים אחר, יש להן שמות משונים, פְרַנְסַוִים (צרפתים), גם מיין משומר שתה, כדבש למתוק וכדבש גם חזותו. אחר־כך היה בא לארץ־ישראל בכל שלש שנים, נדר נדר ובא. כשמתה אשתו, עליה השלום, הובילה לקברות להר הזיתים. עתה אפשר יעבור לשבת בארץ ישראל. בניו, האחד בארץ פרנג’ים, סוחר, ולא כותב מכתבים, השני – רופא בטוניס ומדבר רק פרנסָוית. לא יש לו נחת־אמת מהם. הבת הלכה תחילה עם מוּסלם, אחרי־כן פדה אותה ויתן אותה, ועוד שלם כסף, ליהודי מאיי־היונים. אשה שניה לא יקח. זו חול־המועד, ומלבושים תדרוש כמו ביום־טוב ראשון. כשהתקשה המצרי בלשון־הקודש באה הערבית האחות לעזרה, ואך כמו שהיה ריח ערבי־מצרי ללשון־הקודש שלו – כך היה מיהד בדברו עם חבריו כל מלה ערבית שנתנה ליִהוּד, אבל לא כדרך דבור יהודים מארץ ישראל וסוריה. וכדי לא לבזבז כסף יושב הוא בגפו, – הוא הדגיש מלה זו פעמַים, למען ידעו כי “מעביר” הוא את הסדרה שנים מקרא ואחד תרגום בכל ערבי־שבתות ושבתות – אוכל בצמצום ומתלבש כאחד הרוכלים. ברוך השם, לא יחסר לו כבוד בעיר מצרים (קהירה, הנקראת בפי הערביאים והיהודים – “מצרים”). והרבה זמן חשב מה יעשה דבר בשביל ארץ ישראל להשאיר ירושה עולמית. חשב כך: בתי־מדרש יש ברוך השם די, לבתי־חסד הוא מנדב, ככל הנדיבים, בית ושדה נותנים רוטשילד וציונים ליהודים – חשב וחשב, ועלה בדעתו: אוהב הוא תמיד בכל שעת פנאי ללכת לגן־החיות של המלך. יש לו קנאה גדולה בשלמה המלך החכם, שידע לדבר בשבעים לשון של בני־אדם ובאלף לשון של חיות, עופות ורמשים ועשבי־השדה, שכל נהימה וזמזום וחרחור ושקשוק שלהם במדבר, בעצים ובמים וברוח נהירים לו. והכל הוא שומע ומבין ומגרגר כמוהם. קורא להם – באים אליו, אומר: בא זמן לאכול ולשתות – באים, אמר: הגיע זמן לישון וכולם, כל אחד, שבים לשיח שדה, לקִנו ולסוּף הנחל שלו. – עמשי מפסיקהו: תספר לישמעאלים על שלמה המלך ויאהבוך ויפתחו לנו את שערי המדבר. הסוחר דופק על אפודתו: זה יפתח! – בדברים לא תקנה ישמעאלי, רק במטבע. לכָזֵב יודע הוא יותר ממני.

והוא מוסיף לספר על תכניתו, איך שיסע לארצות הפרנג’ים ולאפריקה ויביא משם אריות ונמרים, דובים חזירים. לא, חיה טמאה זו לא יביא, די לו ב“יכרסמנה חזיר מיער” וזה יש בארץ ישראל. שם, בסביבת הקולוניה הגדולה של רוטשילד בהרים, יש קולוניה קטנה, של “עשרה” משפחות, עניים, מסכנים. ואצל הקולוניה – הר גדול, ועל ההר יער גדול ועצים גדולים ורמים כענקים; וביער זה חזירי־יער, ורוטשילד השר הנדיב הלך שם כנמרוד הגדול לציד. וסגולה מיוחדת יש לחזירים אלה: יש להם חצים בעורם וכשרודפים אחריהם הם יורים חצים מאחור, ואם יקלע החץ בראשך יתבלבל מוחך ותעמוד, ואז יבוא הוא וילקק מוחך, ואם יקלע ללבך, יחדל מדפוק, ואז ישתה דם של הלב, ואם בבטן יפגע – תבָּקע והוא יאכל את בני מעיך. ולמה חזיר מאוס, אוכל צואה, של הפרנג’ים, כשיש לנו חזיר־פרא זה בארצנו?

והוא גם מתחיל להראות למדנותו. מיום שחרב בית המקדש נשתכחו שמותיהם של החיות, העופות והדגים והצמחים מישראל. יודע אתה כי יש אריה, למשל, אבל הראית אריה מימיך? השמעת שאגת אריה וקול ליש? נעלמו חיות אלו מארץ הבחירה. הנה, למשל, באתי לירושלים לבצלאל, מקום שעושים בזהב ובכסף ובנחושת כמו בבית המקדש, להבדיל. נותנים לי שטיח, כתוב שֵם הד“ר הרצל, מתתיהו בן יוחנן, הראש של ה”צהיונין“, ועל קברו עומד עץ, זה ששמו מאי־קפריסין. אני צוחק. אם חי ד”ר הרצל – למה הקבר? ואם קבר–לא צריך התמונה. ועל העץ כתוב: ארז. לא היה ולא נברא. ארזי הלבנון ראיתי. יש גם בגן־המצרים ארזים. למה תקראו לדן – נפתלי וליקטן – פלג? ארז – זהו ארז, עץ קדוש, וזהו – אחד אומר בּרוש, אחד אומר: לא ברוש, אבל ארז – מאן דכר שמיה? ויש חיות – שאין שֵם להן, היה ונגנז. אליהו הנביא עליו השלום יגלה גם אלה. – “זכור לטוב” – מעיר ה“חכם”, – יהי זכור־לטוב, אתה יותר למדן ממני, ברוך השם, אני לא מקנא, בשביל שלך תורה ותפלה ולי – כסף, וחיות תהיינה בעזרת השם. וכשאנו נכין גן־חיות יבואו כל מלומדי ישראל וחכמי אומות העולם ויקבעו שמות. אם יטעו – יבוא אליהו ויתקן. אנו צריכים להיות מלומדים ככל האומות ויותר מהן, כי איך נהיה עם חכם ונבון, ולהן אניות ומוּזֵיוֹן וטיליפון וגרמופון? בתורה לבד ובמצוות לא נהיה לאור גויים. אני אראה להם. ואם לא יספיק כסף שלי, אבוא לרוטשילד, למונטיפיורי, לברון הירש ולברון מנשה ואומר: אני נתתי מעט, אתם תתנו הרבה. והם יתנו, כי מי יתן אם לא ישראל? בית המקדש אסור לבנות בטרם שיבוא המשיח, אבל גן־חיות מותר. וכשיבוא אליהו לתת שמות, נאמר לו: הָבא לנו את המשיח אדונֶך – והמצרי צחק בצחוק רחב של מנצח; וכמו אמר לכל: שישו בני מעי! לכם תורה וחכמה וגבורה, ולי ברוך השם יש פה ולשון בה – ומֹח. – הוא תוחב את אצבעו כלתוך מצחו. – ואפשר באמת תתגלגל זכות על ידי, על ידי חיָב, לא חכם ולא אומר תהלים על הקברות הקדושים, אלא בר־נש סתם שלב יהודי לו, ואם ירצה השם יזכני לגמור מה שהתחלתי לטובת ישראל ולתהלתו ולכבוד ארץ ישראל בעולם.

יהודי זה הוא הוא שעשה את כל זו הנסיעה לאפשרית. עמשי ערג למדבר וליהודי־חבור, ופרוטה לא היתה בכיסו. קרהו להפגש בירושלים עם יהודי־אשכנזי, מדבר ערבית נלעגת קצת, ירושלמי ככל הירושלמים ואך עם שאר־רוח. היהודי, שבמקרה שמע על דבר גבורות עמשי, אמר לו: – “למה שמך אלהים לגבור – אם לא תשתמש בגבורתך?” – כשהעמיד בו עמשי עיניו – קרא לו היהודי לבוא אל ביתו. שם הראה לו פתקא כתובה בכתב־סופרים משונה על קלף ובה דברים בלשון ערבוביה, שעמשי לא הבין בה מאומה, והיהודי באר לו, כי נפגש פעם עם בידוי וראהו מנשק מזוזה. הלך אחריו, הדבר היה בחברון. על יד מערת־המכפלה עלה אחריו על המדרגות, הבידוי נכנס לפני ולפנים והוא נשאר בחוץ. חכה לו שעה, שעתים, שלש – ואיננו. אפשר יצא מאיזו דלת צדדית חבויה? לפנות ערב פגשהו באחד המבואות. תפש בבגדו ואמר: אלי תסור, אל עבדך, אל האכסניה שלי, לא אתן לך לסור אל אנשים שלא מבני ישראל. – נבהל הבידוי ומהר לברוח, ואני אחזתי בבגדו וברוצו נפלתי לארץ, כי לא קל ברגלי אנכי; ומתוך שלא הרפיתי מבגדו סחבני אחריו על החול והאבנים, בין זיתים ועצי סרק וידי ורגלי נפצעו בקוצים ובברקנים. התחלתי לצרוח ולילל. איך זה לא תחוס על בן עמך? – וכשעברו גויים והסתכלו בנו ולעגו וקראו אחרַי מָלֵא, הוכחתיו קשה: איך תתן את אחיך לבוז בפני גויים? מכיון ששמע זאת אדמו פניו מבושה, מהר והקימני על רגלי ונשקני בפניהם על ראשי. והגויים הולכים אחרינו ותוהים על קנקננו, ואך לא הצילו ממנו דבר. כיון שבאנו לאכסניה נשק הבידוי את המזוזה שנית; הזמנתיו לאכול לחם. נטל ידיו ולא סרב. רק ללון לא רצה. אסור לנו ללון בתוך עיר. יש לו מערה שהוא לן בה, או על אחד העצים. נתתי לו ללכת ולא שאלתיו מאומה. לאחר ימים בא בעצמו אלי וספר לי, כי בן שבט יהודים הוא מהמדבר הגדול, מהלך ארבעים יום מרבת־עמון, נגבה, ואך פרטי־דברים לא מסר לי. שאלתי אותו: הרבים אתם עד כדי לכבוש את ארץ ישראל מידי ישמעאל? אמר לי: מידי ישמעאל כן, כלומר, לא אנו לבד, אלא גם יתר שבטי ישראל היושבים במדבריות, ממדבר כוש עד הרי פרס ומדי אשר בצפון. אלא מה בצע: אם נצא מן המדבר בטרם בא מועד והיינו כבני-אפרים אשר הפכו ביום־קרב. וחוץ מזה: אם נתגבר על ישמעאל – מה יושיע לנו? והרי אדום חזק מישמעאל ומאתנו יחד? ירדה עלי עצבות גדולה ואמרתי לו: – צריך כי נבוא בדברים, אנו ואתם. מצא חן בעיניו הדבר. אמר: אם בעל־סוד אתה והבאתי לך אות מאתנו לנסותך. ושלשום כשבאתי הביתה מצאתי קלף זה. מאין ידע האיש שראני בחברון את מקום דירתי בירושלים, זהו הפלא ופלא.

ודאי נחוהו רגליו מעצמן, או נצנצה בו רוח נבואה.

ועמשי שאל: – התדע לפתור לי את פשר הכתב המשונה הזה? היהודי ענה: – לא, גם אני לא אדע. אבל מכיון שהביאו לי אותו, יגיע ליָדי גם פשרו. רק לא לדחוק את הקץ.

ואחרי ימים שנַים נפגש עמשי ביהודי, וזה ספר לו בפנים צוהלים, כי יהודי ידען בלשון־הקודש של יהודי תימן מצא פשר לדברים. הוא אמר: כי זוהי לשון־הקודש של כוש, שנשתבשה אצל נכדיהם של שלמה המלך ומלכת שבא, כלומר אין זו לגמרי שלהם, כי אם איזו לשון עלגים, בליל תימן וכוש, כלומר של עברית, ערבית וכושית יחדו, ופירושו של כתב זה: – קח לך שלשת בני־חיל יהודים ואחד גוי והלכת הנגבה, מזרחה ממדבר סיני מעבר לים סוף. שם ינחוך רגליך למשכנות שבטינו והכרתונו פנים, ותספרו לנו איפה יתר שבטינו רועים, ועל שלומם וחיותם. והנה הקרה לי האלהים אותך, בחור גבור חיל, אשר לבו כלב הארי ואף כי כילד מראך. ואתה דע את אשר עליך ומצאנו את הדרך נלך בה. והאלהים ינחנו כאת ישראל דרך ים־סוף, אם נקפוץ קפיצת נחשון המדברה.

– וכסף מאין נקח? – שאל עמשי. –

– כסף נמאס! – קרא היהודי: – קצת תקח אתה אצל השומרים שלך או אצל הציונים, ואני גם אהיה משולח בין יהודי תימן וערָב, ואקבל איזו שקלים ומצא לנו.

והאלהים הזמין להם מציאה בהסח־הדעת. כשנכנס עמשי ערב אחד לבית העם, פגש את הבחור הציָד המגושם. הוא נקרא בפי הקהל ציָד, תחילתו בלעג וסופו בהרגל. הוא ספר פלאים על צידו; מה לא צָד כבר? גבורותיו הן בעין. הוא תפש נמִיָה, שָׁפָן בסלע, גם אוזות־פרא וגם בנות־יענה ואיָלות משולחות, כלומר את האחרונות קנה לעת־עתה מערבי, אלא שלהבא, אחרי שיתמחה בידיעת מקומותיהן וטבען – אז יצוד אותן בידיו. ספר: כי נשכר לאחד מלומד בלשן מפורסם המחפש את היֵמים. סובר הוא, אותו מלומד, כי היֵמים, דרך אגב, בתורה כתובים הֵם חסר: היֵמִם, ואפשר כי שם החיה אינו יֵם או יֵמָה, כי אם יֵמָם וברבים יקראו להם ימָמים. ואותו מלומד חושב גם כן, כי יֵמים אין פירושם מעינות חמים, שאין בהם שום פלא, כי הרי ישנם בחמָת אשר בקרבת ים כנרת מזרחה בין ההרים; וגם מה ענין מעינות חמים לחמורים? “הוא עֲנָה אשר מצא את היֵמים במדבר ברעותו את החמורים לצבעון אביו”, מספר הפסוק. זהו פלאי פלאים. – הציד הסתבך בפסוק, כי לא היה מזיק גדול ב“עברי”, ורק סמינריסטן אחד, אשר יצק מים על ידי אותו מלומד, מסר דברים כהויתם. עֲנָה הלך לבקש את חמוריו וימצא את היֵמים, כשאול בן קיש אשר בלכתו לבקש את האתונות אשר לאביו וימצא את המלוכה; ויֵמים אלה זוהי חית־פלאים שנעלמה כבר מעולמנו וישנה רק במדבר עֲרָב; והמלומד הבלשן אשר ידיו רב לו בכל טבע ובכל חכמה מתכונן גם הוא ללכת המדברה, אלא שטרם נגמרו הכנותיו. וודאי עוד חצי שנה או שנה יעברו עד כי יסע המדברה, ולעת עתה הציָד חפשי לעשות כטוב בעיניו, ויכול הוא ללכת המדברה, רק בתנאי אשר לא יגלה לאיש שם את ענין היֵמים, כי עלילות גדולות נתכנו לחיה זו ולמוצאה. והציד גם ספר: כי פעם בישנו במדבר הסמוך לעין־גדי בנקיק־סלע עקצהו עקרב, והיה לו כאב כזה, שלא חש אפילו בעקוץ אותו נחש. הוא כבר שאל את נפשו למות, והנה נבקע בסלע מעין נובע שמן, שמן הנוזל ונמשך כדבש. שם את מקום העקיצה תחת המעין והשמן כסה את המקום ונספג לתוך הבשר והכאב ניטל באפס־יד. עמשי פקפק תחילה אם לצרף את הציד הזה לסודו, ואך קרה דבר בלתי צפוי, כי נתודע עמשי על ידי הציד לסוחר ממצרים אדונו אשר לקחהו לציד לו. ואחרי שגלה עמשי ליהודי את ענינו – שמח היהודי כי תתגלגל על ידו גם זכות זו. ועמשי הצליח לצרף גם את היהודי המשולח, אחרי שהלבישוהו בגדי חכם ספרדי והעניקו לו בית־מרקחת קטן וקמיעות בלשון הקודש ובערבית לכל מחלות ולכל כשוף. והסוחר קבל עליו לכלכל את ארבעתם בכל מחסוריהם.

עמשי לא הרבה דברים על צאתו, כי פחד פן יגיע הדבר לאזני השלטונות, ויותר מכל שנא את הפרסום בעתונות. הרבה סבל על ידי פרסום גבורותיו, בהיותו מטרה ללעג שתקני של חבריו השומרים. הוא התהלך כל הימים כחולם, וכשנזדמנה לו הפגישה עם שלשת יהודים אלה ראה בזה אצבע אלהים; ובשוקי ירושלים פגע גם בידוי משְכֵני הר־הדרוזים, שרעה עמו יחד אצל אביו הבידוי בנעוריו, בלמדו את ענין המרעה. והבידוי שמח עליו וספר לו, כי אביו מת וכי הנוֹשים לקחו את בהמתו, והממשלה בהתנקמה בדרוזים המורדים לקחה גם את הקרקע של כפרם, אשר חשדתו בברית עם המורדים בשעה שלהפך: הם סבלו מהמורדים יותר מכל, ורק מפחד נקמתם לא נצטרפו אל החיָלות להלחם בדרוזים. עמשי שפך דמעות על מות הזקן, “אביך ואבי”, ואת הבידוי אמץ אל לבו. אחרי־כן ספר לו הכל בסוד והשביעהו, כי לא יגלה לאיש. הבידוי בן השלשים לערך פרץ בהתפעלות ואמר: – ודאי! ישנם יהודים לאלפים ולרבבות במדבר, וספר לו על פלוגת דרוזים מגורשים שנדדו במדבר, והבידוים החרימו אותם ולא קבלום, עד כי פגשו בשבט אשר קבלם בשמחה. ולהם נודע כי זהו אחד משבטי היהודים אשר במדבר. בני השבט אמרו להם: המושלמים ימצאו להם מושלמים מארחים ומקלט ומחסה אצל אחיהם, ואתם לא מושלמים ואנו לא מושלמים – ולכן עלינו לפתוח לכם את גבולנו. שבו עמנו והיינו לעם אחד. – סופו של דבר אין הוא יודע, ורק דרוזי אחד ששב משם ספר להם את הדבר ואמר, כי שם בין היהודים חושבים גם את הדרוזים כי מוְלַד־אל־יהוד הם. וכשספר לו הבידוי, כי ערירי הוא בלי אשה ובלי בן, נחמהו עמשי ואמר:– לכה עמנו והיטבנו לך. – והבידוי נצטרף להם, אלא מתוך שנחוץ להם אדם מושלמי, שיהיה להם למליץ ושיוכלו לשלוח אותו אל ערי הקודש ואל האוחוַנים (הוַהבים) אם יהיה צורך – לכן מחזיקים הם אותו לחוד, לבל יחשדוהו ליהודי ולא יפגם ערכו. והוא ממלא את חמש הרחיצות והתפלות יום יום. במדבר נוהג הוא לרחוץ בחול במקום מים.

ועתה הגיעו למָעוֹן. – פה משכן המעונים, – אמר לי המשולח. הוא היה בכלל בקי בפרשת מדבריות על־פי ספורי התורה והספרים הקדושים. לא מַפָּה של שודדי־ארץ נחוצה לעובר אורח במקומות אלה, אמר, כי אם ספר דברי־הימים, והיה מגולל את הפסוקים המדברים בכבושי בני ישראל במדבריות אלה. “ומשפחות סופרים יושבי יַעְבֵּץ, תִּרעָתִים, שִׁמעָתים, שוּכָתים המה הקֵינים הבאים מחַמַת אבי בית־רכב”. הפסוק אינו ברור. החכם הגדול ר' זאב יעבץ בספר “דברי הימים” שלו מגלה עמוקות בדבר הפסוק “ומשפחות סופרים יושבי יעבץ” – והחכם החובב־ציון הידוע, בעל־ התשובה מאודיסה, לגלג לו ב“השלח”. ובאמת שניהם לא עמדו על יסודו של דבר. העיקר הוא כי הקינים אבי בית רכב באו מחמת. זה לא מחמת ארם, כי אם מחמת של טבריה. והכונה היא לימים שאחר החורבן, בעזוב בני יונדב בן רכָב את ירושלים ובנודם בעבר הירדן. ובני שמעון הכו את בני חָם אשר במבוא גְדור אשר למזרח הגיא – “מן־חָם” – בלשון הפסוק. – אותם ו“את אהליהם ואת המעוּנים”, – כלומר בני מעון – “אשר נמצאו שמה ויחרימֻם עד היום הזה וישבו תחתיהם, כי מרעה לצאנם שם”. פה סתם הפסוק ולא פרש אם מרעה לצאנם של המעונים או של בני שמעון. בכל אופן למדים אנו מן הפסוק, כי המעונים רק נמצאו במקום הזה. ובכן לא מָעון המקום, כי אם ארץ לא רחוקה ממעון. כבושי בני שמעון בהר־שעיר אינם ענין לנו, כי רחוקים אנו משם. ענין בני ראובן שעשו מלחמה עם ההגריאים בימי שאול אינו עניננו, כי על כל פני מזרח לגלעד ישבו, הרחק צפונה מאתנו; כמו כן אינני יודע אם יש לעניננו שיכות עם כובשי ארצות ההגריאים וכל שעמהם ויטור ונפיש ונודב. ובפרט שעליהם מסופר, כי גלו ללַחלַח וחָבוֹר וְהָרָא ונהר גוֹזָן. גוזָן זהו סמבטיון, הָרָא – האלהים יודע, ודאי איזה מדבר, לחלח – זוהי ארץ מים ומעינות, קרובה ודאי לנהרות פרת וחדקל, וחבור – זהו “יהוד אל חַיְבַּר” שאנו מחפשים אותם. ובכן עתה אנו קרובים לבני שמעון, והיהודי הקריא את הדברים בקול חגיגי ונשגב, – ועל אלה לא נאמר כי גלו. ולכן טוב היה להתחיל את חפושנו ממַען, כלומר ממעון, מארץ המעונים הקרובה לארץ בני־שמעון. ומכיון שאצל שבטי המדבר לא נפגם הזכרון, ודברי־הימים שבעל־פה חיים במוחם, נחקור ונדרוש, אולי יודיעו לנו המעונים על מקום שבט שמעון שנשאר פה ולא הלך להר־שעיר. כי החלק שהלך להר־שעיר הרי בא עם שמעון בר־גיורא להציל את ירושלים מהרומאים, שלשים אלף איש באו, וכולם נפלו שם בחרב וברעב, באופן ששריד לבני שמעון נשאר רק בשכנות ארץ המעונים… עמשי הביט לתוך פיו של היהודי ואמר: – יש עוד חכמים בירושלים. – הציד נסה ללעוג לו, ואך הסוחר גער בו ואמר: – ומה אתה חושב: יש חכמה רק אצל הגויים? הנה מראה לך אדם כתוב וחתום, כי בארץ בני־שמעון אנו. אלא שיש שאלה אם יש פה מקום של חיות. – ופה נהרו פניו של הציד. הוא הראה להם דרך הפתח על ההרים הרחוקים מסביב. – וגם מקום זה רמה הוא, אמר: שמעתי מפי מורה כי גובה המקום יותר מאלף מטרים, כגובה נֶבִּיא סַמְוִיל (קבר הנביא שמואל) אשר בצפון ירושלים. פה צריך להיות קר בקיץ. ומעינות פה ונוֵה־דשא ותמרים, ברכת־אלהים! ראו, אנו יורדים עתה. ובמקום שיש הרים ומעינות ומרעה יש גם חיות פראיות מסביב. עמשי הסכים. והם ירדו למעון.

ועמשי ספר אחרי־כן בשובו פרטים אלה: "ברדתנו למעון מצאנו כי בעיר לא טוב לנו לשבת. על בני־שמעון לא נודע לנו דבר. ספרו לנו, כי היו לפנים פה יהודים, אך בימי הנביא נהיו למושלמים או נדדו מפה, זה אומר: נגבה, וזה אומר: מזרחה. אנשי מעון תגרנים הם ורמאים והם היו מטעים אותנו. למשל, הביאו עַיִר פרא ואמרו: זהו צבי, אף כי לעַיִר אין קרנים. וחוץ מזה: הם היו מרגלים בנו וסוחבים מכל הבא ביד. סוף סוף יעץ לנו אדם טוב עצה טובה לעבור אל הבידוים אל הנָוֶה. וכה עשינו. יצאתי אני והסוחר המצרי והבידוי ורכבנו אל נשיא הנוה ובקשנו מאתו לפתוח לנו שערי ארצו ולהשכיר לנו אוהל לשבת. הוא קבל מתנתנו ואמר: אהלנו, שדותינו ומקננו וכל אשר לנו לכם הם. ובקצה הנוה הרחוק ממחנהו סדר לנו אוהל ונתן לנו שלשה שומרים לראשנו. מפה יצא הציד שלנו עם הבידוים לצוד. הוא הביא חיות קטנות שונות והמצרי שלם כסף, והחיות נמסרו להבידוים לשמירה ולטפול. כשנשוב נקבלן – אמר הסוחר. הוא גם לא יעץ לצוד פה, כי למה לנו להחזיקן ולשלם בעדן? בשובנו בשלום עמוסים מכל עושר המדבר – וצדנו גם פה, וגם לא חיות כאלו. ובכל זאת ישבנו פה. קודם כל נעמה לנו שבתנו. פתות מקמח רע היו מביאים פעם בשבוע ממעון, רק בשביל המשולח, אשר התפרנס בפתות ובתמרים, ואנו ותרנו על הפתות הרעות שעלו ביוקר גדול ושתינו חלב גמלים וזיתים אכלנו לשָבעה וגבינת־גמלים תמורתן. וגם הסוחר המצרי אכל. בהמה נושאת עול כזו אינה טרפה גמורה, כי כשרה היא, מצילה בני אדם ומכינה בנאד הטבעי שלה, בכרסה, מים עבורם. ובהמה כשרה, מטיבה ומצילה, נושאת על דבשתה בני אדם עם משאותיהם במדבר אשר לא יעברוהו לא חמור, לא סוס ולא פרד – אשר גם חלב תתן ובשר ומים, איך זה טמאה והמצרי ולמה? לעתיד לבוא הרי כל החיות הטמאות תטהרנה. והמצרי מתחיל בשביל הגמל לחשוב את תקופת הטהרה מהיום. המשולח לא הסכים, ואך גם לא הפריע. “אונס רחמנא פטריה” – ובמדבר אכלו בני־ישראל מָן, ומכיון שאין לנו לא מן ולא שלָו – מה יעשה הבן שלא יחטא – ואלהים הטוב יסלח. שליחי מצוה אינם ניזוקין, יהודי יקר־נפש היה אלא בטלן גדול במחילה.

באוהל באו ליהודי החכם ימים טובים. קודם כל ברכבת היה מתפלל תפילה קצרה, ואת הטלית ותפילין יעצנו לו לא להוציא, כי יש בזה משום סכנה. פה הוציא את הטלית ותפילין וגם את ה“חק לישראל” והתפלל ולמד בקול, ופעם גם תקן חצות. הבידוים ששמעו בכיתו וראו אותו מתיפח ומכסה באפר ראשו, באֵפר שאסף אצלם, חשבוהו לקדוש, ומכיון שהיה גם החכים שלנו, וגם תרופות וקמיעות היו לו – רכש לו ביניהם שם טוב. רק צריך הייתי להשגיח עליו שלא יכשילנו, כי יראנו פן יחליף להם את סמי התרופות ושלח את מי מהם לגן־העדן.

וקרה לנו גם אסון. לוח־השנה שלקחנו עמנו נגנב מאתנו עם עוד איזו דברים. והיהודי חלה, נתבלבל ושכח את סדר הימים. הוא היה נכון לשוב ירושלימה כמעט אלא שבקושי הצליח על ידי שאלות אצל איזה נוצרי שבא ממען לסדר לו איזה לוח בעזרת זכרונו.

היינו אז בין הבידוים כבגן־העדן בטרם אכל אדם מעץ־הדעת. פעם בא אלינו השיך ובני מלויו, הוא שאל אותנו: היש לכם נשים? הוא הציע להחכים להשאר להם לרופא ולי ולהציָד להיות לבני שבטם. וגם את הבידוי נכונים היו לקבל. עם הסוחר שלנו לא ידע מה לעשות. וראיתי, אמר עמשי וצחק בצחוק נעים, כי יש עולם אשר דוקא לסוחר אין בו מה לעשות. כשאמרתי זאת להמשולח ענה לי: בין בני אדם ונכדיו יש עובד אדמה ורועה צאן, יושב אוהל ומקנה, תופש כנור ועוגב ולוטש כל חורש נחושת וברזל, ונמרוד היה גבור ציד לפני ה', ואילו סוחר לא נזכר ביניהם. הסוחר בא רק עם כנען לעולם, זה שיצר את מאזני־המרמה, וגם זה רק אחרי שגִלה חם את ערוַת אביו. אמרתי לו שלא יהין לגלות את תורתו זאת לסוחר שלנו פן יעלב ויכעס. – חס ושלום! – אמר: מעולם לא הלבנתי פני אדם לא רק ברבים, אלא אפילו ביחיד. וחוץ מזה, אין אלה אלא דברי דרוש, יש דרוש כנגדם, צדקה עשה הקדוש ברוך הוא לישראל שפזרן בין האומות, כי גאל אותם מעבודת פרך ונתן לאומות סוחרים ומַלוים, ושניהם על זה יהללו את שמו. הדרוש השני, אמר עמשי, לא מצא חן בעיני.

ואני קמתי יום אחד ואמרתי להם, כי נשיא של בידוים קרא לי מנוֶה סמוך ויצאתי עם הבידוי שלי בבוקר עם עלות השחר ונסענו. אמרתי להם, כי אשוב ככלות שלשה ימים, ואם גם ששה – אל יצטערו, לשבָּת נבוא. זה היה ממחרת השבת. ישבנו ברכבת ונסענו. עתה ישבנו שנינו יחד, דברנו בידוית, והתנהגנו כיתר הנוסעים. אמרתי עתה לעצמי: למה היה עלי לסחוב את כל המשא הזה, וכי לא מוטב היה לנסוע רק שנינו, אני והבידוי ידידי. ושכחתי כי את דמי הנסיעה הזו נתן לי הסוחר. ואנו נוסעים נגבה; כשנגשנו לא הרחק מאותה התחנה, שממנה והלאה הנסיעה אסורה לכופרים, כלומר ללא מושלמים, התחיל פקיד אחד עובר ועמו ערביאים מתנדבים והציצו לפניו של כל איש ואיש, וגלו באמת אחד נוצרי ערבי, וגם אחד אנגלי, מדבר ערבית כבן־מדבר ולבוש כמוהם. הוא נסה להתקומם, ואך הם קראו לו למקום הידוע ואמרו לו: הטל מים! הוא נבהל. והם מאיימים עליו: – הטל מים! סוף סוף בהתבישו לגלות ערותו בפניהם הודה להם, כי נוצרי הוא ופרנג’י, ונאלץ לשוב על עקבו. וגם נסיונו לשחד אותם לא הועיל. ראיתי את פני הבידוי אחי והנה השחירו כשולי קדרה. – מה לך? – שאלתי אותו. – “אם אסע אתך הלאה, עם כופר, וחטאתי לאַלַה ולנביא”, – אמר ושִניו נוקשות בפיו: “ואם יגלונו אז אותך הפרנג’י ישלחו ואותי ימיתו”, – ואני הרגעתיו. קודם כל גזרה זו היא לא מן הנביא, כי אם מבני ערב שיָראו מפני מרגלים פרנג’ים. אני לא מרגל אני. ופה קרה לי מקרה משונה. פקיד אחד קטן התרועע לי, ואני אמרתי לו כי את יהוד אל חיבַּר אנו מחפשים. – למה לך רוצחים ושודדים אלה? הלא ימכרוך לעבד? – שאלני. בתומי גליתי לו את הדבר. – אותי לא ימכרו כי יהודי גם אני, – והשבעתיו באלהים שלא יגלה סודי. הוא נשבע לי וגלה גם לי סוד, כי ילד נוצרי הוא אשר נהרגו אבותיו ואותו מלו ועשוהו למושלמי. אך בסתר הוא מעביר עוד אות צלב על פניו. להתפלל כמנהג נוצרים לא ידע, וגם אינו יודע לאיזו כת מהם הוא שייך, לקתוליקים אם לרוּמי (נוצרים יוָנים), או אפשר הוא מָרָנִיתִי; (כת נוצרי הלבנון המתפללים גם בארמית וקוראים למשיחם: מרנא!); השתוממתי למצוא אנוסים גם בינם. אמרתי לו: ודאי ארמני הנך, כי ארמנים תמיד מומתים; והוא הזהירני מהבידוי שלי באמרו: – אני שמעתיו מתלחש עם ערביאים חשודים על מסחר־עבדים. אתה תרד עמו והוא יכול גם למכור אותך. בעד עבד לבן וצעיר כמוך יכול הוא לקבל הרבה כסף. אמרתי לו: לא יתכן הדבר. הבידוי אח לי מילדותי כמעט. ובכל־זאת פג בטחוני וחששתי בלבי פן ואולי. כשאמר לי הפקיד, כי התחנה הקרובה ליהוד אל חיבּר, הֶדִיָה, רחוקה היא עוד כמעט חצי יום ממקום להט החרב המתהפכת (כך קראתי לתחנת הבקורת הדתית), נפל עלי לבי. הרגעתי עצמי ואומר לו: אני מהול כמוהם, ואת תפלות המושלמים אני יודע. עברנו את התחנה האסורה בשלום. והנה כשהתחילו בה ערביאים יורדים, נגש ערבי אחד והתחיל מסתכל בי. ולבי רעד בי פתאום ואקום ואומר: – מה אתה מביט בי? הלא ראית צ’רקסי מושלמי מימיך?

– גם צ’רקסים יהודים ראיתי, יש הרבה מהם באל קוּדש, – (ירושלים) אמר בגחנו אלי ובלחשו לבל ישמע זר. אחר כן רמז לי לצאת עמו. פחד תקפני; חשבתי: אפשר זה אחד מסוחרי העבדים. ובכל זאת קמתי, שמתי ידי על האקדוח אשר בכיסי והלכתי אחריו. נכנסנו לאותו חדר. עמד הוא להטיל מים ואני לצדו. ופתאום תקפתני חרדה: נלכדתי. כשגמרנו שם ידו על צוארי ואמר: – אני לא אמסרך, אני בעצמי כופר. – “מה, אמרתי, נוצרי?” – לא, אמר, בן למושלמים, ואך אינני מאמין בשום נביא. לא שלנו ולא שלכם. ואך סכנה לך לנסוע. הם יכירו בך, יש הבדל קטן במצוה זו אצלכם, וימיתוך. – “ובכן מה לעשות”, אמרתי. – הוא חשב רגעים אחדים: – בתחנה הבאה תעמוד הרכבת ללילה. שם תרד עמי, ודרך שתי תחנות תרכב על גמלים. – “אבל אין לי כסף עמי”, אמרתי: “נסעתי רק להכיר את הדרך” – ספרתי לו על בני לויתי. והוא צחק ואמר: ראיתיכם ברדתכם למעון, עם חברה כזו לא תגיע עד הנה. שובה והבאת כסף ועוד צעיר משלכם: טוב שתהיו שלשה אנשים, ובבואכם תשאלו עלי. – הוא כנה לי את שמו: – ואני אלמד אתכם מה לעשות. גם אני יודע מה על יהודים־רוצחים אלה. –

ירדתי עמו. הוא אכסנני בצריף קטנטן לא הרחק מהתחנה. אכלנו תמרים ושתינו חלב גמלים. כשספרתי לו על החשש שחושש הבידוי – אמר: יודע אתה מה? שלח אותו עם מכתב הביתה: ואתה תשאיר אצלי את בגדי הצרקסים ואת הנשק, וגם את כספך תוכל להשאיר אצלי. או אצל פקיד התחנה, ידידי. ואתה היֵה לדֶרויש, שנה את טעמך. השחת את פניך וגודד את בשרך ונוּדה ממקום למקום, גם “יהוד אל חיבַּר” לא יעשו לך כלום. יאכילוך, ישקוך וישלחוך מהלך יום מהם, אם לא יודו באחוָתך.

העצה מצאה חן בעיני. נזכרתי בבחור היקר הנודד וישבתי וכתבתי מכתב לבני לויתי, ומתוך שבאותו יום הלכה רכבת צפונה קניתי כרטיס לבידוי עד מעון ושלחתיו. הוא בכה ונשקני. – לא אעזבך. – הרגעתיו ונשבעתי לו ידידות. והוא ספר לי, כי סוחרי־עבדים ושודדים מתחפשים התענינו בי. והוא הראה להם על מוחי ואמר: – זהו אדם חולה־נופלים ומשוגע וגם רוצח. – הם לא שאלו עלי יותר. שמחתי על התשובה הזאת העתידה להקל עלי את ההתחפשות. ועוד יותר שמחתי, כי הבידוי שלי מסור לי ולבו טהור. ואך כשבאתי אל הערבי הכופר אמר לי: – מחר אני נוסע אל שבט קרוב; אם רוצה אתה תלוה עלי. ורק תדע לך: מושלמי אתה. אל תרף מקלל כמוני את הנוצרים והיהודים, וביחוד את יהוד־אל־חיבָּר שונאי הנביא מאז מעולם. – נתרציתי.

בלילה הובילני בן לויתי אל מערה אחת בתוך גבעות. שם גִלה איזו מאורה וצפן בה חפצים משלו וגם הדברים המיותרים שלי. למחר נלוינו על אורחת גמלים ויצאנו. דרך יום וחצי התנודדנו על גמלים עד שבאנו לגבול השבט. שם קבלנו קצת בחשד. ואך בשבתנו לאכול ובקללנו את הנוצרים והיהודים באלהיהם סר החשד, ואך שִני רעדו בקללי את יהודי־אל־חיבר שונאי־הנביא, אלה שלשמם דופק לבי ושבשבילם אני מסכן נפשי – והנה אני מקלל אותם. הלא ייסרני אלהים בעד חטאי זה? ואני הפקדתי את נפשי בידי אלהים באמרי; הוא יֵרֶא ללבי ולכונתי הטהורה. האמנתי אז באלהים כמו שלא האמנתי בכל ימי חיי. תמיד אני מאמין בו בלבי, אודה ולא אבוש. ואך אז נראה לי כה קרוב וכה מאיֵם ומיטיב פנים כאחד.

ובלילה הוציאונו מן המחנה ויובילונו אל אוהל רחוק, מהלך שלש שעות. שם העמידו עלינו משמר. חברי הרגיעני: כך מנהגו של שבט: זה חשדנים הם, ואך פה לא תאונה לנו רעה. האנשים נאמנים. – ובכל זאת נדדה שנתי עד שעיפתי וארדם. וכל הלילה בעתוני חלומות רעים.

ובבוקר אמר לי שכני: – יודע אתה? אל תשוב עמי. יש לי עצה לסלול לך מפה הדרך אל אחיך בני חַיְבַּר. אל נזוז מפה עד אשר יקראו לנו. כך מנהגם. הם שונאים סקרנים ומהירים. אל תשאל דבר. אלהים יתן לי עצה עבורך. נאמין באלהים, בלי אלהים לא יצא אדם את המדבר חי ושלם.

 

לח.    🔗

– למחר השכֵּם – המשיך עמשי ספורו, – באו ויקראונו אל אחד הזקנים. הוא חכה לנו מחוץ לאהלו– “אל שבטנו לא נשיבכם”,– הודיע לנו. – “אנו מחכים להתנפלות. מהלך שעתים מפה ישנה מערה, שמה יובילכם איש מאתנו והשאיר לכם צידה לשלשה ימים. ואחרי שלשה ימים נשלח לקרוא לכם”. וכה היה. איש מהם הובילנו אל מערה ואמר: – “מפה אל תצאו! ואם תצאו – דמכם בראשכם, כי מסוכן המקום. וגם חיות רעות מתהלכות פה”. והוא סגר עלינו בדלת של אבן דקה. מלמעלה נָגַה עלינו אור חלש בעד חור צדדי מתפתל.

וכשעברו עלינו יומים ובא הלילה השלישי והלילה ליל־לבנה, ואקום ואצא החוצה אחרי פתחי את דלת־האבן. שאפתי רוח, וגם לבן־לויתי אמרתי לעשות כך. בן־לויתי שאף רוח ושב: – אין בטחון במדבר, אמר. – ובדבר העצה היעוצה עמו גלה לי אז, כי מלחמה לשבט הזה עם שבט רחוק. ואם אפול שבי בידי השבט ההוא, אז דרך שלשת רבעי יום משם אל יהוד־אל־חיבר. ויש ביניהם גם קשרי מסחר ושוד. משם תוכל לחפש דרכך. אני חושב, אמר, כי כל ענינך הוא דמיון מסֻכן. ואך אדם צעיר אתה ומחפש סכנות וגבורות. ובכן, בזאת תבָּחן. ואך הָכֵן עצמך להיות שבוי ועבד עשר שנים ואולי גם כל ימי חייך, –

הוא נכנס אל המערה ואני עליתי על הגבעה והבטתי מסביב, עיפתי ונרדמתי למעלה. ועוד לא עלתה השמש והנה יד נגעה בי. פקחתי עיני וארא את בן־לויתי. – ישנת, אמר, ולא שמת לב לסכנות. ופה מתהלכים צבוֹעים וחיות־פרא. יש פה במורד מים ומעט עשב. ובקיץ רבים פה הנחשים. טוב כי לא קרה אסון. – התכנסנו לתוך המערה. בערב עם צאת הלבנה באו אחרינו. – “ההתנפלות לא קמה. אויבינו נגשו אלינו מהלך חצי יום ויאַיְמו עלינו יומים וישובו. בואו עמנו”. נדדנו עמם את שארית הלילה ולבוקר הגענו אצלם. בן־לויתי אמר: – אם רוצה אתה – לך צפונה־מזרחה ונפלת בידי ההם, אך הזהר פן תפול בידי מארחינו אלה. הם יחשבוך לבורח ולמרגל". – החלטתי לא לעשות עתה שום דבר. גם את ריח המדבר הזה כבר שאפתי לתוכי ופחדי גז, עתה ידעתי כי יש דרכים לתחבולות גם פה, למרות קוצר נסיוני; ורק אחת אמרתי: – במדבר אין מונים את העת לרגעים ולשעות, כי אם לשָנים. אורך־רוח, עמשי! – הם נתנו לנו בני־לויה ונחזור אל התחנה. לא הרחק מן התחנה עזבונו. ירדנו מן הגמלים ונלך ברגל, כי עיפנו לשבת. הלכנו ונדמה היה לי פתאום כי סרנו מן הדרך. ופתאום נראו רוכבים מרחוק. – ולד אל חיבר! — קרא בן־לויתי חִור כמת. – הוא התנפל על החול ואנכי אחריו; גבעה קטנה הסתירה את הרוכבים מעינינו, ובכל זאת עצרנו נשימתנו. אחרי רגעים שמעתי את בן־לויתי לוחש: – "אף פעם אינם מעיזים לגשת אל התחנה הזו כה קרוב. – ופתאום נצנצה בי מחשבה: – הרימותי ראשי וכמו זרם הם עבר דרך גופי, וכולי נהייתי כקשת מתוחה. – אקומה, ארוצה ואצעק להם, ישמעוני! – בן־לויתי התנפל עלי וידחקני ארצה. – “חוסה על חיי”!– קרא, – “אם רוצה אתה תלך לך אחריהם, רק אותי אל תגלה”. – רגעים אחדים שכבנו בדממה, עד שראינו אותם באלכסון עם קצה הגבעה. בן־לויתי זחל על ארבע בכִּוונוֹ של מחבוא בין הגבעות, ואני אחריו. כששכב במחבוא והתכוץ בו, נפרדתי ממנו לקום וללכת. ראיתי והנה פניו עצובים. הוא נסה להניאני מדרכי, ואך נפשי להטה כבר גחלים. טוב, אמר, עשה כרצונך, לחפציך אל תדאג, אני אמסרם למעון, לקרוביך, ואלַה יצליח דרכך, וישיבך אל ארצך. – ואנכי טפסתי ואצא מעבר לגבעה, ושם קמתי על רגלי וארוץ אחרי הרודפים. השטח לפני היה לא חלק ושטוח, כי אם מתולם, ורגלי רגע שקעו בחול ורגע נגפו בחצץ או בקוצים. שרידי שרשרת־הרים שלחו הנה נטישותיהם, ומדבר־החול היה עוד ממנו והלאה. רצתי אחרי הרודפים, ואך כמו להכעיסני התחילו הם דוהרים במרוצה. ואני רץ וצועק, נכשל ונופל, קם וצורח וגמליהם בני דבשת אחת הקלים כנשרים רחפו ונעלמו ושבו ונתגלו לרגעים במרחק עד אשר גזו ואינם. מסביב פער עתה לועו מדבר שומם, ולי היה כמו סרו חיי מעלי, בהעָלם אלה בקצה האופק. לבי אמר לי, כי בפקפוקי ובהתנפלי ארצה החמצתי את השעה שנשלחה לי ממרום. וכי נס זה לא ישוב בחיי ולא יקרני עוד.

ואך צעקותי נשמעו, אלא שבמקום רוכבים אלה השיגוני אחרים מאחורי, רוכבי גמלים פשוטים. הם תפשוני, לקחו ממני את נשקי, את הפרוטות המעטות, ואת בגדי פשטו ואת נעלי וכובעי, רק כתונת ארוכה נתנו לי וחופן תמרים וישלחוני. ואף כי מעטים היו, כחמשה־ששה אנשים – גם לא נסיתי להתקומם נגדם. אמרתי להם: שם ולד־אל־חיבר. – צחקו לי צחוק־פרא ויסעו לדרכם. ואני לכלכתי פני ורגלי וגופי, התגודדתי כאחרי מת ואלך לי הלאה. יום ולילה הלכתי מערבה, לצד הרכבת, לצד שקיעת השמש, ואל פסי המסילה לא הגעתי. התחפשתי לדרויש, שניתי את טעמי, עשיתי העויות של חולה־נופל ואדוד. ארבעה ימים ולילות נדדתי וכמעט לא ידעתי שינה. עוברי־ארחות רחמו עלי, האכילוני והשקוני ונתנו לי תחבושת לפצעי. ואני נדדתי עד שהגעתי להר. עליתי על ההר ואראה את השמש שוקעת מרחוק ואת המסילה לא ראיתי. לא רציתי לרדת וארד אל נקיק של עפר תחוח באמצע ההר ואסתר שם. תרדמת אלהים נפלה עלי ואישן כל הלילה וכל הבוקר ואקיץ רק למחרת היום לפנות ערב. ישבתי ונחתי והרהרתי במצבי. למה נשאני דמיוני המטורף הנה? למה לי לחפש שודדים לא ידעתי ולעזוב יִשוב ואחים וחברים? ובלבי נתתי תודה לאלהים על נדודי ומקרַי. ואך גם שינה זו לא השיבה לי את כחי. רגלי בצקו ולא רצו לזוז. ראיתי שקיעה שניה, והוצאתי מכנף כותנתי את קומץ התמרים האחרון ואסעד לבי. אחר־כך שכבתי על תל־עפר בראש ההר ואביט. הלילה היה אָפֵל וכוכבים להטו והאויר היה בהיר. יבושת מלאה אותו ואף טפת טל לא מששתי, ורק קרה אפפתני וארעד בכל גוי והקור גדל.

סוף־סוף מצאתי עצה. חפרתי בעפר התחוח וקברתי עצמי בו, ורק פני גלויים היו. והחול חממני. על דבר שינה לא היה מה לדבר. שכבתי גלוי־עינים ואציץ בכוכבים ונזכרתי במאורעות המדבר והנדודים, ואחרי־כן אפפוני מקרי ימי האחרונים בארץ ופגישותיהם. ואני שכבתי כך כמעט עד בוקר, מבלי דעת החולם אני אם הוזה. וכשעלתה השמש יצאתי מקברי החי ואחמם בשרי. מימי עוד לא היטיבה לי השמש כבבוקר זה, אלא שנשבה גם רוח, קרה כמעט וחודרת, ומתחת העלתה גם ענני־חול. ירדתי ואלך. עברתי עמק אחד וגבעות חול, הרוח רפתה והחול נח. עליתי אל גבעות חדשות וארד ואעל, וארד ואעל. ופתאום נראו לי פסי מסילה מבריקים בשמש הגוועת. לא הרגשתי בעבור עלי היום. רצתי כמשוגע ואחרי שעה הגעתי אל הפסים והתנפלתי ארצה ונשקתי את פסי־הברזל.

לא רחוק צפונה ראיתי צריפי־אבן וחֵמָר. הלכתי אליהם. ועתה לִוַני הפחד. וכל צל נראה לי כבידוי שודד, וכל תל־עפר כדבשת־גמל. הארץ התנודדה לעיני. ובאופל הערב לא נח שום דבר לפני. וגם אֵד ירד. ולולא הרגשתי תחת רגלי את פסי־המסילה הקרים – הייתי אובד דרך. אך מקומות־מקומות כסה אותם החול ויהי עלי לחתור ברגלי לגלותם. אורות התחנה החלשים נתערבבו עם האורות התועים אשר לאדים ועם כוכבי השמים הרועדים ממעל לי. ואני כושל, רוטט ואובד־דרך לרגעים. לאחרונה נבח נגדי כלב מן התחנה.

 

לט.    🔗

מאורעות הימים האחרונים של עמשי, בטרם צאתו המדברה, לא עלו על מאורעותיו הקודמים, ובכל־זאת הטרידוהו כל הלילה, בקברו עצמו בחול. במה זכו מאורעות אלה להחרת בנפשו יותר מאחרים? אפשר מפני שהיו אחרונים ואפשר היה בהם דבר־מה שדבר לחביון נשמתו.

בדרך לרחובות נפגש ביצחק, ופגישה זו עשתה עליו רושם משונה. יצחק לא נגש אליו באותה הפשטות שהיה נגש קודם. הוא בא אליו בזהירות. קמץ במלים, ועמשי הסתכל בו נבוך. סוף־סוף נגשה הקנאות של יצחק גם אליו ונגעה גם בו, בעמשי. – “מה לך, יצחק, חדלתי מהכירך”. – יצחק ענה נבוך: – אני שומר, עמשי. – “שומר?” – העמיד בו עמשי עינים אורות. – “אפשר גם עַיִר?” – וצחוק לטף את פני יצחק. – לא חבר ולא עַיִר, כי אם שומר שכיר. – עמשי נעשה עצוב. – “אינך חפץ להיות חברנו, יצחק?”-אינני יכול, – ענה יצחק, – לכם עולם אחר. ואך לשמור יכול אני כאחד מכם ונאמן לא פחות מכם.

–אם כן, השמירה קרובה לנפשך, מדוע תבדל מאתנו? האמנם כה רעים הם חברינו? –שאל עמשי נעלב.

–לא, עמשי, אינם רעים ואך מחומר אחר קורצו. – שיחתם נפסקה פתאום בהגיעם אל המושבה, כי הפריעום וגם היה עליהם ללכת בדרכים שונות. בערב נפגשו שניהם שוב וילכו לראשון. שם מצאו בבית ידידם את יונוביץ וישמחו עליו שניהם. – מחפש אני עבודה, – אמר הוא, – ואיני יודע מה לעשות. חפץ אני להשאר במושבה גדולה ואיני חפץ, מחפש מקום אחר ואיני מוצא. חיינו נדודים הם, אחי­­­, –

– כן, גם אנו מסתובבים כל היום ואיננו יודעים לשם מה, – ענה עמשי. – מה עשינו ברחובות? ההיה לך ענין לסדר שם, יצחק, הרי אינך שומר שם? אני ודאי לחנם כּתוֹתי רגלי. אי־מנוחתנו ועצבינו מטלטלים אותנו, את כולנו.

יצחק ענה: – שלשת רבעי ההליכות הם לחנם, תדעו־נא.

ויונוביץ אמר: “נכון!” וספר מעשה שהיה: – פעם נסענו ברכבת, דברנו, הבטנו בחלונות, והשתעממנו, כדרך העולם. קם פתאום אחד ואמר: – חברים, לשם מה הנכם נוסעים? – הביטו בו בתמהון מכל צד: שאלה משונה! וכולנו הרגשנו בכל זאת כי יש ענין בשאלה זו. השואל נגש אל הראשון אשר בספסל הסמוך, פקיד מכּר לו: – ״לשם מה אתה נוסע? תוכל להגיד לי?״ שאלהו. – הלז התחיל מגמגם ותשובה לא נתן. הוא סר ממנו ופנה לשני, שאל את השלישי והפתיע גם רביעי וגם חמישי בשאלותיו, ואין מענה ברור. אין סבות שלמות, רק קטעי סבות שלא נצטרפו לצורך שלם אצל שום איש מהם. סוף־סוף הפליט אחד: “יש לי לסדר מה”, – ואחריו התחילו כולם להראות על צורך סדוריהם. הוי ה“סדורים” שלנו. כל איש בהם חושב לסדר ובעצם כל אחד נוסע להפריע, להכניס אי־סדר. הלואי ודברו פחות ונסעו פחות; כך אנו, חביבים. ומה חושב אתה לעשות עכשיו, עמשי?

– אני – ענה עמשי וצחק, ופניו נעשו סתומים: – אני מתכונן לנסיעה ארוכה.

– לחוץ־לארץ? – שאל יונוביץ: – גם בך, בבן הארץ, פגעה מחלת הבריחה?

– אל תחשדני! – ענה עמשי. אבל לי יש סדור גדול פה קרוב לגבול. ואל תשאל: לא אענך. –

– סודותיכם! – לגלג יונוביץ במרירות: – הרי צבאיים אתם, השומרים? לא להרגיזך אומר זאת, עמשי, כי אם כך, לשם גלוי־לב. נדמה לי כי הנכם מעלים אבק, “מבלבלים את הגרבַּים”, בחור חביב, – ועיניו הביטו בעמשי בצער. ואחר דממה קטנה הוסיף:

– אני מבין סדורים קטנים וגדולים, תקציבים, דפיציטים, אגיטציה, הוֹרה, צעקות על קרבנות – הכל אני מבין. זוהי הדיקורציה של התיאטרון שלנו. אך מה שאינני מבין הוא: הסודות, הלוּכּסוס הזה שבקואופרציה והעקשנות להבליט גסות וציניות הם שלכם השומרים, והם של חלק מהחברה ההיא, החברים והפועלים שלהם. ובכלל לא הבינותי: פועל שכיר בקואופרטיב וששון ושמחה, התנכרות לכל הקרבנות בארץ. ואתם גם כן – מנהגים פראיים, ובכלל – איזה מוץ הם חיינו אלה, עמשי, מוץ, ולכן נשאים אנו אל כל השֵדים, לכן אין מנוחה.

עמשי הניד ראשו: – ואיפה קלות־הראש שנהית אחריה, יונוביץ? – ההוא נאנח ושתק.

יצחק אמר: – שאלני עמשי, מדוע שומר שכיר אני ולא חבר? ואיך אהיה חבר? אני מחפש את הקשר בין השמירה ורצינות חיים ומות שבה ובין קלות־הראש, הזלזול בעברית, בציונות, הז׳רגון הליצני, הערבית הגסה, ההתעללות בבחורות טובות וכל פולחן־סוסות זה, הצבאיות והסודות. יודע אני את כל התירוצים. שמעתים; אלא שהשמירה וסכנותיה מושכות וכל זה דוחה. נכון, זהו מוץ, עמשי, ונשמתך אינה מוץ. מה לך ולי ביניהם?

– יש בכל זה מעין ילדות בנו, חביבים. שמעתם איך ילדים רָבים: – “אני אהרוג אותך!” או בקללם: "תמות ״ – והרי הוא לא יהרוג, ואם השני ימות – הרי יבכה. אלא דרך ילדים בכך. המלאכה שלנו עושה אותנו לילדים. – ובדבר עמשי זאת ויהיו גם פניו כפני ילד.

– אתם אנשים מבוגרים, עמשי, בילדוּת אין לתרץ – רגן יונוביץ. – ויצחק הוסיף: הגיע הזמן להפריד בין התבן ובין הבר.

– יגיע, – ענה עמשי; ויצחק לא נרגע: למה לדחות, עמשי, וכי לא בידך ובידי חבריך הטובים – הדבר?

– וכי אין גם אני חוטא? – שאל עמשי ופניו נהיו נוגים, – האין בריחתי מהם תמיד חטא קשה, ילדים?

– ואם אתחיל לבור את הבור מן התבן ואעלה בידי מוץ, יצחק? – שאל יונוביץ.

יצחק הביט בו תמה. לא עמד על כונתו. עמשי לא התעמק, כדרכו.

– יש גם מוץ, – ענה, ואך גם בר יש. צריך לחכות. מחרתים יהי הכל בָּר.

וכאשר ישבו עמשי עם יונוביץ אחרי־כן בחושך על המרפסת, ואורות המושבה, שרידי אורות ליל-שבת, הבהבו ומסביבם שררה דממה – שאל יונוביץ פתאום: – שמע, עמשי, מספרים עליך נפלאות, גבורות, לא יאמנו. האומנם גבור הנך, עמשי, ספר נא לי מעט אתה על מעשיך. בֹר לי הבָּר מן התבן, עמשי.

– אין מה לספר, יונוביץ. את כל מעשיהם, פלאיהם וגבורותיהם, וגם את פרי דמיונם הם תולים בי, באיש אחד. ולי עצמי אין מה לספר. בעצם הכל כה רגיל, יום־יומי. איזו גבורות? חפץ אתה: כל רגע – נס, וחפץ אתה – אין שום נס.

– ובכן, אין גבורים אצלנו? – שאל יונוביץ מאוכזב.

– עוד לא נבראה האגדה, – אמר עמשי, – ולו יבוא משורר בעל אמת גדולה היתה נבראת, אך ירא אני פן יבוא שקרן, מאסף מוץ ויכתבנה. הם יחללו את שרידי הקודש, שמעון.

– ומדוע באמת לא תטהרו את האויר? האם לא תבע יצחק בצדק מכם?

יצחק נראה על המפתן, חציו עֵרום. הוא התעטף בסדין ועמד לפניהם כצל-בלהות.

– ומדוע לא יכניס יצחק גם מן החברים שלו? – פרץ עמשי וכמו פלט את כל רגזו. – אדרבא, יבואו, יהיו לרוב בתוכנו ויטהרו. מדוע לא יבואו גם בחורים חדשים, כבדי-ראש, רצינים, גם להקואופרציה? מדוע היחידים הטובים עומדים לעזוב אותה? מדוע יפחד פלוני בעד אשתו ואלמוני יחפש לו תכלית וראובן שואף העירה או לפקידות ושמעון לעמק הירדן? וכי אי אפשר לאחד את כל הטובים, יצחק?

– הטובים? מה זה טוב? הגד נא, עמשי, הגבור הנך, אני חושב כי חלש הנך. נותן אתה לתלות בך כל מיני בוקי-סריקי, כל מיני מעשיות תפלות, ועודך עוזר בשתיקתך, ברמזיך, לחזוקם. לא כן?

– ואם אינני גבור – היו אתם גבורים. אדרבא. – אמר עמשי נעלב.

– שמע נא, עמשי. הנה נכנסתי אליכם לשמירה. פלוני ואלמוני מן הטובים מרוצים בי, אחדים סובלים אותי: “מה לעשות, אין די שומרים, וחוץ מזה: מי יודע”, אומרים הם, “אפשר יביא עוד כאלה ממפלגתו והיו כמונו”. והשאר שונאים, מתעבים, מתעללים בי. נניח כי אני חלש עד לבלי הוריד את ה“נַבּוט” (אָלה) שלי על ראש המלגלג, אבל אם אביא חברים, ואחד מהם לא יסבול ויירק בפָנים או יוריד את ה“נבוט”? ואם, להפך אביא אחרים ויהיו כמו המוץ שלכם. רוב בני אדם חלשים הם, עמשי.

– גם אני חלש, – אמר עמשי, ודבריו באו כמו מאיזה מרחק, כהד: – למעמסה הם עלי הגבורות, הפלאות, הנסים: נמאסו על נפשי; אני רוצה לעשות רק פעם דבר גדול ואחרי-כן לשוב ולהיות כאחד האדם, שומר או פועל – אחת היא, ורק רגיל, יום-יומי. בגבורות לא נחיה. גבורות אינן לחם. ולחנם אתם דורשים התאמצויות בלתי פוסקות מבני-אדם. אמרה לי בימים אלה צפורה: “מה רוצים מאתנו? הכל: עבודה, הסתפקות, מוסר, ציוניות, דבור עברי, משק מכניס, סדר, נקיון וקמוץ – הכל תן להם, ואני נתתי את הכל ועתה הנני כחרס הנשבר, ומה יש לי? – צדקה צפורה, בחיי! אי-אפשר לחיות יותר. רק לא גבורות, חביבים. נמאסה עלי הגבורה: יום-יום לא יהי אדם גבור; אני חלש, מטולטל לכל רוח ואפילו פחדן, שמעו נא זאת. כמה פעמים אני רועד בשעות השמירה. אתה אפשר אינך רועד, יצחק, אינך יודע את הסכנות, ואני רועד. לא את הסכנות שבדבור, לא את גאולת-הדם, את זה ה”גוֹם" הנבזה העושה שמות בנשמתנו ואשר יעשה אותנו גרועים מן הערביאים, הנוטע בתוכנו רצונות רעים משחתים, לא מפני זה אירא, אני ירא מפניו בתוכנו, ואיני ירא מפניו בחוץ. הסכנות הגדולות שמספרים לך הן גוזמה. החברה שלנו אוהבת להגזים. אני ירא את המקרה של כל רגע, את המקרי. כל קוץ בשדה מתקומם לך. אנו חיים בפנות של הפקרות, חביבי. יעבור אחד מן החוֹרָן ולשם ספורט יהרגך, יעבור איזה בחור ויוריד נבוטו על ראשך. כך, לשם גניבת שתי עגבניות. תפשתי פעם בן שֵיך עשיר שגנב עֶגְלָה. אמרתי לו: בוש-נא: עשיר שכמותך למה לו עגלה זו? – צחק ואמר: “ובמה אתפאר בפני חברי?” – וגם זה אוכל בבשרנו. חבר אחד מתפאר לפני כי הכניס את סוסתו לבער בשדה אכר רק כדי לקנטרו ולהראות לו כי אינו בעל דעה. בשמירה עצמה ובחיינו יש אינ­סטינקטים מסוכנים. זהו הפחד! אני ירא את רובי שלי, שאני ישן עליו, אני ירא את כדוריו של אחי, שיוכל לירות בי מפחד, אני ירא מפני מחלות, מפני שגעון, מפני – – את השמים אני ירא ואת הארץ, – מפני הקור ומפני הצללים ומפני הקוצים ומפני נעירת חמור ושעטת סוס ורעידת גשר ושקשוק מים, ומפני צפצוף משרוקיתנו אני ירא. אנו הקימונו לנו את הלילה ואת האויר לשונאים, והם מתנקמים בנו. – הוא התלהב פתאום: – ואת הרצונות הרעים החבויים בנו ואת מחשבותינו הקודרות בלילות – אפחד. הבטתם פעם לתוך עיני שומרינו רבי-השנים? האינכם מרגישים כי מה שהוא צפון בהם, אורב, חורש-רע? ובעצם בחורים נחמדים הם, יקרים, נכונים להקריב נפשם בעד כל עובר, בעד כל יהודי שהם רואים אותו פעם ראשונה בחייהם. ועמשי נשתתק ושאף רוח בחזקה. יצחק נשתקע בפנה, תפש איזה מעיל והפשילהו על גבו והשקיע עיניו באפלולית המרפסת.

יונוביץ, שישב, – כל עת שדבר עמשי – שותק ומאזין, כאילו מעביר את דבריו לתוך בית-קבול נפשי – התחיל מדבר כמוסיף על דברי עמשי: – שאלתי פעם אחד מגדוליכם – אמר בקול שקט: – מה הם המסתורין שלכם, ומה הם חוקי האוֶן שחקקתם לכם? הוא השתמט מתשובה באמרו: – “הראני מה חטאנו, הראה לי על מעשה אחד רע, על פשע”. – ואני נעצתי עיני בו ואמרתי: – הלא אחת היא אם אמר דָוִד: “שימו את אוריה אל מול המלחמה”, או “לאט לכם עם הנער אבשלום”. גם אוריה וגם אבשלום נהרגו. יואב כִוֵן גם שם גם פה לרצון הפנימי, ודוד אפשר גם לא ירגיש פעם כי ידיו שפכו את דם שניהם. – הוא נבהל ופרץ רַגָז: – “הראני- נא את יואב שלנו! כדור האויב – כדור מקרי הוא, מה לו וליואב?” – ואנכי, נבהל מדברי עצמי, רק עניתי: – לסודותיכם לא חדרתי. – ובזה נגמרה שיחתנו. ועתה – רק אחת אומר לך, עמשי. אפשר להיות אכר ולהעסיק ערביאים – בלי שלמות נפשית וקדושה, אפשר להיות פקיד, סוחר, מורה ואפשר גם סופר כזה. אך אם רוצים דבר מה נעלה, חדש, טהור – נחוצה שלמות. פשרנות, רשלנות, זלזול וגסות – לא ינחלו ארץ זו. בגלל חטאותינו הקיאה היא אותנו. אמור, עמשי, למה לכם צבאיות זו?

– אידיאה רמה, – לחש עמשי, – רעיון לעתיד. במה נחיה, במה זכות קיומנו? החושבים אתם, כי בעד אלומה ואשכול כדאי לההרג? אנו גרעין צבא ישראל בעתיד, יקירי, וצבא הוא יואב, נכון, איני מפחד לאמור זאת.

– ואך גם יואב נהרג, ובידי בן-מלכו. ואחרי-כן נתחלקה המלוכה, – אמר יונוביץ וקולו כמעט נחנק. דבר-מה עמד בגרונו. – שמע, עמשי, – אמר אחרי השתעלו וירקו החוצה: – גם הקואופרציה תחרב ותקיא את אנשיה. גם אתם תחָרבו. על יסוד רקוב לא נבנה. דרושות אבנים אחרות. על סלע אפשר לבנות – על אדמה בלתי מתנודדת.

– ארצנו כולה מתנודדת תחתינו, יונוביץ, וסביבנו היָם ומה שיותר נורא: המדבר, – לחש עמשי רתת; ואחרי דממת רגעים התחיל מספר כדרכו, כמו מתוך טוב-לב:

– הלכתי השבת בבוקר בתל-אביב. הסתיו הם בונים בקדחתנות, כמו לפני הפרָעָה. איזה חפזון מבוהל, לא בריא. אני מתהלך לי ברחבות של אורח, מסתכל, מודד ממש את הבתים הבנויים כבר: ארמונות, מבצרים, רק חבל שאבנם אבן מתפוררת היא ולא אבן ירושלים הקשה, הנצחית. ופתאום רואה אני, רופס לו עמוק בחול בחום-בוקר, ובטרם בוא הרוח – האינטליגנט שלנו, ידיו שלובות על גבו וכובעו מפשל על גבחתו, יהודי של שבת, והוא מסתכל לו בבתים גבוהים שטרם נגמרו. ומבטו משונה קצת, אינו מתאים לשבתיות שבמהלכו. עובר יהודי, עסקן קצת, כנראה, וגם חפץ לשוחח. הוא שואל: – מה יהודי מסתכל? – “בונים על חול, חביבי”, – מתאנח האינטליגנט. – ומה בכך? – שואל היהודי ומביט בו כחושד קצת בשכלו. – “איזה יסוד לכל זה?” – שואל האינטליגנט, – “לבי מנבא לי – בל אחטא בשפתי”. – יהיה טוב, אדוני, – זורק היהודי קלות: – באים יהודים ויבואו, יקנו, יבנו. ואנו נבנה. – “הלואי”, – מתאנח האינטליגנט ועיניו מביטות נוגות. אנשים מטיילים שמחים, סקרנים, גאים, והוא כאבֵל בין החתנים. רעדתי בלבי בשמעי דבריו ובהביטי בעיניו: ואך לו אמרתי: – אין כלום, – ודפקתי לו על גבו. הוא הביט בי וצחק. – אתה הרי טוב-העין שבכל העולם, יקיר! – אמר, שם ידו על שכמי והלכנו.

ואחרי דומית שעה ארוכה ובהכנס יצחק הביתה, שמע יונוביץ את עמשי לוחש: “יזכור אלהים את המתים בכדור אויב, באי-זהירות, בצדיה או בזדון של אח, או במחלה ובזעזועים”. – יונוביץ רעד בכל גוו. והוא נזכר בלחוש לו אחד מהם כנחש: – “לא ירכב זר על סוסת שומר, לא יחטא זר עם אשת שומר”. – ושוב רעד.

ופתאום פנה יונוביץ אל עמשי וישאל: – ומה בינך ובין חוה? היש דבר-מה? היהיה דבר? – עמשי נבהל ולא ענה כלום.

נרות השבת כבו זה כבר וגם יתר האורות דעכו. טיָלים אחרונים כבר שבו. קראו תרנגולים, נבח כלב, רטט דבר-מה באילן: צפור חרֵדה או נחש מתנמנם. ופתאום נשמע מן הקצה האחרון של המושבה קול יחיד, יבש, צרוד של בחור שר. הוא צרם באזנים והפריע את דממת הלילה.

“הַכְנִיסִי – י – נִי תַּ–ַ –ַחַת כְּנָ –ָ –ָ –ָ פֵך” –

והקול המשיך עד הסוף, לא החסיר אף שורה. הוא צרם והרגיז, אך גם הרגיע ביָבשו, בצריחתו, וכמו נסר בעצים. הקול נפסק ונתחדש. הבחור עשה התאמצויות כבדות, אחרונות. ומתחת לצריחה הרגשה כבר גניחה. הקול נפסק, החושך התעבה. לא ענה שום הד, ורק פה ושם נדמה מתנדנד מי על משכבו בנדודי שינה, וכאילו חורקה מטה רעועה או תיבת-נפט תחת ישן או ישֵנה. וזמן רב ישבו עוד יונוביץ ועמשי ולא חדלו משמוע את הקול גם אחרי הפסקו. היה להם רצון לשמעו שוב, יחלו וגם פחדו. ואך הקול לא נשמע יותר. הוא מלא תפקידו וחסל! יונוביץ לא שאל עוד ועמשי לא ענה. ודבר מה נסר ונסר בעומק הלילה. עמשי חפש את הכוכבים בשמים. פה ושם הבהב אחד או שני בין אדי לילה, הבהב ודעך באֵדֵי לילה.

 

מ.    🔗

גבריאל איש-טוב היה במצב-רוח נהדר. הנה יום מנוחה! יותר מאשר בחגים! הגשם יורד זה היום השני. אחרי אשר לא השקו את הפרדסים למן היורה הראשון הדל, היה פחד פן יצטרכו לשוב ולהשקותם. כחמשה שבועות היה חורב. גם ימי חַמְשִׂין קלים היו. התפוחים עודם חמוצים וטרם הזהיבו. בפרדסים אחדים התחילו פותחים שוב את הבורות ומשקים. הרי זו דלות! עתה גשם זה – ברכה. בפרדס אין עובדים, וודאי לא יקטפו גם שנים שלשה ימים אחרי הגשם. הרוחות די שקטות. הדיליז’נסים לא הלכו היום, פשוט אין נוסעים. וגם האויר אינו קר. כשהגשמים נפסקים לחצי שעה, תענוג להיות בחוץ. רק חבל, שלא זרו עוד חול ברחובנו. אפשר לטבוע ברפש. החצר עוד איך שהיא, גבוהה היא ומרובצת בחול והשביל רצוף בחצץ. ובכל-זאת, אם יפסק הגשם לפנות ערב, מיעץ הוא לצאת אל צד החול אשר למושבה לטיל. איזה אויר! גבריאל איש-טוב אהב גם להשתפך בטוב רוחו עליו. יש לו פעמים חולשה גם לשיר, ביחוד שירים מימי המליצה.

ושרה ישבה לה בנחת ותקנה את מַדי הילדים. והנה היא גם מתקנת גרב של גבריאל, רצתה לתקן לו חלק לבנים יותר אינטימי והתבישה בפני הבחורים. היא התגעגעה תחילה על אחותה, אלא שגם נהנתה במקצת על המהומה שיצאה מביתה וגם ממוחה. כי שני החדשים שטניה הסתובבה בגליל לא נתנו לה מנוחה. ויש שגם גרמו לה שעת נדודי שינה. חוה יותר קלה. כשהיא באה היא עוזרת, ובעיקר אינה משתעממת. וירה זו הכבידה עליה קצת. אף כי הכניסה תוכן אל הבית. גם הירחים באו אליהם אז, והגברת ירחי מתפעלת עוד גם עתה מוֵירה זו: איזה דבור רוסי, ואיזו קומה! תענוג להביט! שרה חושבת: – תיָרים הם דבר נחוץ פה, רק שלא יבלבלו לך יותר מדי את המוח. והיה דוקא טוב שגם ה“חברה” יתנו לך מנוחה לפרקים. אילו ידעו לבוא בשעה שסובלת הנך שעמום, או אפילו סתם, ולא בשעה שהם מפריעים. היום דוקא היה לה חשק להיות ביחידות עם גבריאל. הוא כל-כך ממעיט לבוא הביתה.

גבריאל שואל פתאום: ומתי יבוא אחיך סוף סוף? טפש כזה! כתבתי לו: בוא לימי הגשמים! שונא אני אותם, כשהם באים לקיץ ומתחילים להתגרד, אף כי בשבילי מה קיץ ומה חורף? אני עשיתי לי פרוגרמה עמו. קודם כל – פועל: תעבוד שנה לכל הפחות, אחר-כך תעזור למשגיח בפרדס. ואחרי-כן נראה. רק שלא יכניס לנו רוסית לבית. ברוך השם – נפטרנו לאט-לאט מזאת. גבריאל, כשהוא במצב רוח חוגג, אוהב להבליט את דבורו העברי. היום גם הוציא ספר עברי חדש, שקנה זה לא כבר. ספר מדעי. ספרי מעשיות חדלו מענין אותו, אף כי בשעת עיפות וכשקשה להרדם מועילים הם.

שרה קצת מפחדת מפני האח, ובכל זאת! היא השאירה אותו עוד ילד רך, ועתה בחור. בכל-אופן לא יכניס את הפרטנזיות התפֵלות של טניה. הוא רוצה לבוא הנה. אילו היתה טניה מתחתנת שם! טפשה! יכלה פה להסתדר יפה! ומה אם תבוא עוד פעם ואיש לא יחפוץ בה? שרה מתגעגעת עתה על חוה. אל השולחן יושבים רמוני, פועל אחד לא מענין ומשגיחם. ישנו ספל תה גם בשעה מוקדמת זאת, באחת-עשרה לפני הצהרים. הגשם מתדפק בחלון. “ברד אפשר לא יהיה, ודאי לא יהיה”, אומר גבריאל. האיקליפטים מעבר לגדר השכן רועשים מול החלון. חבל שעצי גנו טרם גדלו. איקליפטים אלה שולחים שרשיהם ודאי אל גנו. שרה אומרת: לתוּת יש כבר צל נחמד. הזית קטן אבל יפה, מבהיק ככסף, והחרוב היחידי בחצר, מתרחב גם כן. אמנם גדלים הם בקושי, אבל אין בכך כלום. ושדרת-הברושים הרי רק עתה נטעוה. מה אתה רוצה? היא מעבירה עיניה מבעלה אל רמוני. רואה הוא, אומרות העינים, כשגבריאל בבית טוב לי באמת. רמוני מתעצב קצת ועיניו כאילו מתכסות באֵד.

הקטן שלה התעורר, הילדים הצעירים אצל השכנים, הגדול הלך אל בית-הספר, עוד מעט ישוב. הנה מתחילה כבר המהומה. שרה נגשת אל החלון. הגשם שטף איזה רגעים כזרם ונפסק. העצים מזילים מים ואחרי-כן מטפטפים. בשלולית הקטנה רצים המים כמטורפים. כלב רטוב מתכוץ ומתחבא מתחת לשריד השובך הישן שטרם פוּנה. השובך החדש עוד לא נגמר, בדירת היונים אין לקנא. בחוץ דולגים הילדים על פני רקק. שרה מנסה לפתוח את החלון. – לפתוח אפשר – אומר המשגיח המיושב, – רק איך לסגור? – החלון נפתח. אויר רטוב וריחני פרץ אל הבית. “טוב!” אמרה שרה ותשאפהו אל קרבה. הקטן משמיע קול. שרה מתחילה לסגור את החלון. היא משאירה באמצע ואצה אל הילד. רמוני קם ומנסה לסגור. המסגרת תפוחה ואינה נשמעת. המשגיח המיושב נגש מחוץ ודופק. החלון נשמע ונסגר מתחת, מלמעלה לא הולחם. “נו, מילא”, – אומר גבריאל. – “יתישב – יסגר. הגשם הרי לא יכנס אל הבית. מצד זה אין רוח”.

גבריאל אומר: – עכשו תענוג: אפשר להעסיק יהודים. יש במי לבחור. רואים אתם, כשיש פועלים – אין טענות. הנה כמה נשארו לנו ערביאים? הפרדסן, הערביה התמידית וילד אחד או שנים. העגלון יהודי, ולולא היה הפרדס רחוק הייתי משיג גם פרדסן יהודי. – רמוני מחזק דבריו: “גם אצלנו כך”. המשגיח היה רוצה לקרר קצת את ההתלהבות, אלא שנוכחות הפועל מפריעה. הוא בוחר לשתוק. להפועל יש גם-כן מצב רוח שקט, ובכלל אינו מבאי-הבית התמידיים, וגבריאל יכול ליהנות באין מפריע. שרה נכנסת עם הילד. היא אומרת: – עוד איזו ימים וחוה תבוא ויונוביץ יבוא. תהי החברה הישנה. – רמוני אומר: – תתחיל מהומה ווכוחים, יהי שמח. – גבריאל מרים עיניו מעל הספר. בחוץ הבריק ברק; רעם עמום בא אחריו מרחוק. – “שוב גשם! טוב. עוד לא רוטבה האדמה. אֶח, לנסוע עתה, בעד כל מחיר לא הייתי נוסע”. – לפני החלון עובר אכר על סוסו בבוץ. – “כשיש צורך תסע”, ממשיך הוא ומתאדם קצת: – “אבל לנדוד סתם – הוי נודדים אלה: חוָה, יונוביץ והשומר הזה. צריך היה לחתנם!” – שרה צוחקת, צוחק גם רמוני. – גבריאל מניח ידו על השולחן כפוסק שאין להרהר אחרי דברו: לא טוב שידוד אדם. הטוב הוא מתחת לחטמנו, רק שלא יתקלקל חוש-הריח שבך. הנה לשרה שלי היה חוש ריח – וטוב! וטניה רצה כעכבר מסומם ואין נחת. והנערה הזו הרי היא תענוג – אש וגפרית!"

 

מא.    🔗

יום שמש נפלא אחרי גשמים. אין זה פרדס חֵמָר ובוץ. פה אפשר לקטוף כמעט מן הבוקר, בפרדס-חול זה. המשגיח רוצה לגמור את הפנה שלצד הדרך. יקטפו היום מן הצמרות. בפרדס תענוג. אין היום אף לא-יהודי אחד, ולפני חצי שנה לא היה פה כמעט אף יהודי. ומצב הרוח הוא טוב. רק יונה בורקמן, פועל וָתיק ובעל-עצה, מתרעם: – אני אומר שאת הראשים נשאיר. אין פה פחד מפני רוחות. הברושים מגינים. וגם השטה של הגדר פה צפופה. אלא אם רוצים אתם, מילא. – סוף-סוף באים לידי פשרה. המשגיח חושב: “מן הראשים לבד לא נצבור ערימה גדולה”. והקוטפים מתחלקים לשתי חבורות, האחת קוטפה על סולמות ואחת על ידם בשורות קרובות מלמטה. הקטיפה מתחילה. העצים עוד רטובים ואך יש חלקים שתפוחיהם הספיקו להתיבש. אחד הפועלים מעיר: “כדאי היה לחכות עוד חצי שעה” – הוא מן הזהירים תמיד; חוה לועגת: “אפשר תחכה למחרת?” – תמשש בתפוחים, תפגוש רטוב – תשאירהו, – זורק יונה. – “הרבה יצא ממשמוש זה, – תאבד זמן, וסוף-סוף יתמלאו הסלים תפוחים רטובים” – רגן ההוא. איזו הלצות לא נקיות ביותר ענו לו. הסולמות מועמדים, הפועלים רָבים על המזמרות, יש מין חדש, “קליפורניה”, כפופות, אחדים מהללים אותן ואחדים מבטלים. המשגיח בודק בצפרני הפועלים והפועלות, מגיש מספרַים לגזוז אותן. תימנים קטנים ותימניות מביאים סלים. העבודה עוד לא הסתדרה. המשגיח נגש אל חוה. היא עובדת בשתיקה, מן הצד, סלה כבר מלא עד החצי. צפורה עובדת על ידה, ואליה גם אינו נגש. צפרניה של נערה כזו הן גזוזות. אבל חוה התל-אביבית יכולה לגרום צרות. חוה מתרגזת: תבקר את הסל, ואם תמצא סריטה – תפטרני, – קוראה היא. – “ומה איכפת לך אם תגזזי?” – עזוב אותי, בבקשה! – אומרה היא; אם לא תסתלק, אסרוט את עיניך. – המשגיח, פועל ישן, מכירה מכבר, צוחק ומסתלק. – “חוה בלי צפרנים!” זורק שמחה הרקדן. החברה מתפרצת בצחוק; אחד מתחיל לרטן תחת חטמו את השיר: “חוה! – אוי, אוי, אוי, – חוה!” ואך הוא הקדים בשירו, החברה עוד טרודה. לשיר יתחילו אחרי-כן.

ומפנתה של חוה נשמע קולה, עצוב ועמום עוד, ואך מצטלל יותר ויותר: פלוני או אלמוני שהסתדרו כבר על סולמיהם או מתחת מטים אוזן בעוד אצבעותיהם קופצות בין הענפים. נערה תימנית קטנה ושחורה עומדת ליד סל מתמלא, עיניה פקוחות ומביטות אל חוה בחבה. ידי חוה רוקדות בין הפירות כבמחול-שֵדים: –

בֵּין הָרִים וּבֵין גְּבָעוֹת טָסָה הָרַכֶּבֶת,

וְאֵין אֲנִי יוֹדַעַת עוֹד אֶת מִי נַפְשִׁי אוֹהֶבֶת;

וְאֵין אֲנִי יוֹדַעַת לָמָּה נַפְשִׁי כֹּה כּוֹאֶבֶת,

וְלא אֵדַע בִּזְרוֹעוֹת מִי בַּחֲלוֹמִי אֲנִי שׁוֹכֶבֶת;

וְנִשְׁמָתִי מִי יֹאמַר לִי: הֲשׂוֹבַעַת אִם רוֹעֶבֶת?

גַּם שְׂבֵעִים, גַּם רְעֵבִים מוֹבִילָה הָרַכֶּבֶת.

מסביב לה דממה, ורק רשרוש מזמרה נשמע. ועל ידה, במרחק איזו עצים, צפורה חבויה מעין כל לוחשת כגונחת:

וּמִי הִדְלִיק בְּלִבִּי לִי אֵש זוֹ הַצּוֹרֶבֶת?

וְלָמָּה בְּחוֹל מִדְבָּר זֶה גוּפִי אֲנִי סוֹחֶבֶת?

– חוָה, איזו רכֶּבת לך הפעם, זו לא רכבתנו? – אומר לה יונה. הוא אינו סובל שום נטיה מן הנכון. שמחה הרקדן פורץ: – חוה יש לה רכבת שלה! – חוה רוצה לענות ונשתתקה. את הרכבת של צפורה אין איש שומע.

העבודה בעצם מהלכה. עובדים זה כשלשת רבעי שעה. התימנים הקטנים מתרוצצים כשדים שחורים, ונושאים סלים מלאים ומשיבים סלים ריקים. תימניה זקנה מתהלכת לה לאט וסלה על ראשה ומסלסלת: –

– אשכנזים בנחת, תימנים בצער. –

החבריא פורצת בצחוק, בחור לץ זורק מן הצד: – אשכנזים ככלבים ותימנים גנבים. – תימני קטן עונה לו מתוך ריצה: –לאשכנזים עצים ולתימנים קוצים. – הוא מבטא את המלים מלעיל והחולָם של קוצים נשמע אצלו כסגול. יונוביץ עומד על סולמו בחשיבות וכמאסף רשמים בני-משקל. את התפוחים שם הוא לתוך הסל בזהירות.

וסוף-סוף מגיע תורה של “חוה”. בחור מתחיל בחוה והחברה עונה אחריו. – “חוה, אוי אוי חוה, חוה, חוה, חוה, לדעת אתאַוֶּה – מה יהי סופך?” – ושמחה הרקדן, שלקחו את סלו המלא ולא הביאו לו ריק, רוקד בינתים את רקודה של “חוה”. אחד החדשים הביא רקוד כזה, מאודיסה.

– איזו חוה היא זו! – קורא מעל הסולם פרַחיה הלץ. שמו בעצם לא היה פרחיה, כי אם קלמן או זלמן, ובבואו לארץ-ישראל נפגש בבחור ספרדי ששמו פרחיה, ויקח לו את שמו: השם שלו מלידה נשכח והשם פרחיה נקלט וקבל תוכן ליצני קצת בפי החבריא, – לעזאזל עם חוה הז’רגונית שלכם! – רועם הוא.

– הרי אני שרתי בעברית – קרא בחור אחד מלמטה.

– יש אחד בחור במחסן, שואל את יונוביץ, אמר: הוא יעבוד פה, – מוסר ילד תימני בהביאו את הסל.

– מי יעבוד? – שואל יונוביץ.

– לא, הוא עבד פה – מבארת הילדה השחורה.

– ומה אמרתי? הוא יעבוד פה. –

יונה קורא לו אליו – עָבד – זה אתמול – יעבוד – זה מחר­

­ כולו וַחַדִי (הכל אחד), עונה התימניה הזקנה, – אתמול ומחר. אתמול עֲבּוֹדֱה, מחר עֲבּוֹדֱה, אתמול סחיְבה ומחר סחיְבה, אתמול שֶבר, מחר קֶבר.

– פילוסופית היא, – אומר יונה. – יונוביץ צוחק ומלוה במבטו את הזקנה המתרחקת. – עם נחמד! –

­ – מה נחמד? – מפסיקהו המשגיח העובר. – צועקים ורועשים וסלים חסרים. שוכחים להביא. –

– שם לא הריקו עוד, – מצטדקת ברוגז הקטנה.

– יונוביץ, – קורא פתאום מי מתחת לעץ: – אפשר תתן לי לקטוף קצת? –

– יצחק? זה אתה? –

– כן, אני. – באתי לקטוף תפוחים. כך, לשבועים-שלשה. –

– שב, יצחק. – עוד חצי שעה ויצלצלו, נדבר קצת.

יצחק מסתובב בין העצים. לאחרונה נגש הוא אל יונוביץ. – דומה, ראשך קצת מתנודד, שמעון? — יונוביץ הזדקף נעלב במקצת: – לא, ראשי אינו מסתובב, יצחק. – יצחק מקשיב לשקשוק המזמרות. התפוחים עפים לתוך הסלים. – לאט, לאט, בלי רעש! – אומר יונה: – אתם עושים בּרָרָה (תפוחים פגומים) בידים; מה, אין לכם פנאי? –

– כמה הספיקו להתיבש! – ממשיך יונה. – יצחק מביט בעונג בטפות המתנוצצות בניצוצות אור על העלים מלמעלה, ועיניו גם מלטפות את התפוחים הרעננים שלמעלה בסל.

– “חוה, – שחורה ונאוה – למי היא מקוה? – חוה – אוי, כה מתאוָה – לדעת – מי יהיה סופה?” –

החברה פורצה בצחוק, – מוחאים כף רגע ושרים אחריו. המשגיח שהיה במחסן וראה את הערימה המתרחבת שב וַיצחַק גם הוא. חוה צוחקה בקול; ידעו-נא: אותה אין מרגיזים.

ופרחיה שב ומתחיל: – “חוה – בעלת גאוה” – ובסלסול ממושך ובבטוי תימני הוא זורק בכוצו שפתיו: – “מַ-אֲ-כַל-תַּ-אֲ-וָה!” – הצחוק נשמע עד הדרך. – המשגיח פרפר כבר גם כן בצחוק. – חוה כבר רוגזת קצת: – תחנק – ומאכל לא יהי לך, קדחת! –

– אוי, לא יפה, חוה! – אמר שמחה הרקדן ומנסה לשים ידו על מתניה; עובד הוא בזריזות, אך יש לו איזה ריב עם התימניה הזקנה והיא וגם מי מהאחרים משאירים אותו בלי סל. הוא מוכרח או להפסיק לרגעים או למלא סליהם של האחרים. הוא לא ידע כמה סלים עשה ומתבייש.

– תלך ממני – מה עתה? רקוד? – זורקת חוה בקצף, ומרימה עליו את המזמרה.

ופרחיה אינו מרפה. – זה עוד לא הכל. אין זה תרגום מז’רגון, זו “חוה” שלנו, עברית, תנ"כית, לעזאזל! ובכן, חברה בחשק, בהתלהבות: חוה – שחורה ונאוה – בָּת מַרְדוּת נַעֲוָה – מפלצת זעוה! – אוי, אוי, אוי!

חוָה, – עֵלי-תאנים טָוָה – לכסות מַעֲרוּמֵךְ – חוה, לדעת מה נתאוה, כולנו וגם את – מי יהי סופך? –

מחיאות הכף החרישו את כל הקולות וגם את האזנים. המשגיח רגז כבר. – חברה עוד מעט יצלצלו, אם יעבדו כך – אז לא תהי עֲרֵמָה. ומחרתים צריך לארוז. – ואך “חַוה” לא חדלה מטרטר כל הזמן עד הפסקת-הצהרים.

– “חוה” כזאת עוד לא שמעתי בחיי! – אמר יצחק. – לעזאזל! יכולים כבר בעברית לסדר ענין. והחברה שלנו מפחדים כי אי-אפשר לנַבֵּל פה בעברית.

– אין כעברית לנבול פה! – הגן פרחיה. – אתם הבחורים הרצינים יש לכם עברית שלכם כבדת-ראש, נבואית, רבנית, ולנו עברית שלנו, קלה, ליצנית, שובבה, שֵד כחוָה –

ואחר דומית-רגע הוסיף: – שנים התגעגענו על חוה. חשבנו כי תסע אחרי הקטן של דוב לאמריקה, זה הגוץ השמן בן האחת וחצי. עתה, כששבה אלינו נשיר זמר חדש לכבודה, ובכן, זמר חדש שבחדשים, עין לא שזפתו ואוזן לא שמעתו – “חַוָה – מאכל תאוה – עלי תאנים טוה, – לכסות מעֲרוּמֵך” –

צלצל הפעמון. בן בעל-הבית אמר: – עבדו היום לא רע, אבל בלבלתם את המוח בצעקותיכם, נשתגעתם שם – ופרחיה המשיך ושמחה הרקדן רוקד אחריו, והם רוקדים לעומת חוה; היא משתמטת ומכל צד מקיפות אותה הצעקות עד לשגֵעַ: – יונוביץ עובר על ידה, היא ברחה לתוך הפרדס, והוא שב משם עתה כי התאחר. הוא החליק את ראשה בעברו ועמד, והיא צחקה לו בעינים דומעות כמעט: – מנוולים כאלה! – ויונוביץ גחן אליה ואמר: – “אבל השאלה היא שאלה, חוה’לי; אלא בנוסחה יותר רחבה: – מה יהי סוף כולנו, ומה ומי סופך?”

חוה שמה ידה על ידו ולא ענתה כלום.

 

מב.    🔗

בקלוב הפועלים רקדו באמצע השבוע. ערב אחרי יום גשם שלישי. רקדו סתם, בלי סבה מספיקה. התאסף קהל. יצא קול שתהיה הרצאה, והשמועה לא נתאמתה. ואך הזדמן באותה שעה העסקן הרקדן המפורסם, שבא לאיזו מועצה שלא יצאה לפועל גם היא. ובעוד הקהל עומד נבוך הלהתפזר אם לרקוד, ואיזו רגלים התנופפו מאליהן, נכנס הוא, ועוד לא הספיק להגיד שלום לחבר האחד או השני של מפלגתו, והוא עמד כבר באמצע הרקוד. חוג רוקדים הקיפהו, והוא עמד בתוכו, הלם במטהו הכבד בקרקע, בלוריתו מתנפנפת, בשר פניו השמן והאדום לוהט ועיניו השחורות מבריקות, ורגליו הכבדות עונות להלמות המטֶה. ובהתלהב הקהל רוקדי ההוֹרָה לא נאחז בהם, כי אם עמד בתָּוֶך והעגול סביבו. לא הוֹרה פתוחה, הוֹרה כהלכה, כי אם הורה סגורה, לא כחוק. להוֹרה כזו מצטרפים גם בחוּרים לא מומחים ברקוד, וגם בחורות שאינן יודעות איך לכוֵן רגליהן, ואפילו מזקני הפועלים. הרוקדים מביטים אל העסקן בהשתוממות, והבחורות אוכלות אותו בעיניהן. הפעם יש לו גם זקָן, ועתה הוא ממש כפלוני וכאלמוני בין גדולי הציונים המפורסמים. הנה נכנס גם לאכסטזה, הוא צועק: “ה-ג-לי-לה, ה-ג-לי-לה!” קולו כבר צרוד וכנוסר-עצים, והוא כמו נוסר וחוטב כאחד. ועיניו גם רואות היטב כל איש וכל אשה. ובין רקוד לרקוד נכנס הוא אל המטבח, הדלת נסגרת אחריו. ובעוד ימינו מחליקה את פלונית או אלמונית מנערות המטבח, המתמוגגת מהתפעלות או מקבלת את לבובו כמס מגיע לה או לו – מתחילה הזלילה. הוא תוחב אל פיו לביבה כמעט רותחת, שאפשר גם הכינוה בשבילו. אחר כך הוא חוזר האולמה, בטרם הספיק למחות פיו. הוא רואה בינתים את פלוני ואת אלמוני ממפלגתו וזורק לו מלת-חביבות, פוגש באחד מחשובי סניף המפלגה המתנגדת וזורק לו עקיצה בתור תשובה על עקיצה, או להיפך, מיטיב לו פניו מתוך גודל-נפש. הוא נפגש ביונוביץ שלא היה אהוב עליו. יונוביץ שאלהו: “אפשר פגשת את יצחק?” – ודאי, ענה הוא, הרי הוא עכשיו כמעט משלנו, שומר! – יונוביץ צחק. הוא עמד עם יונה ועם האינטליגנט והסתכלו ברקוד שהתחדש. העסקן היה נהדר. יונוביץ אהבהו באותה שעה. האינטליגנט נכנס לרקוד ונסחב בקושי על ידי נערה. – העסקן הלם כמו בפרסות ברזל. ארבעה בחורים אמיצים הרימוהו והוא עמד על כתפיהם וצרח: “זבחו זבחי צדק, צדק, צדק!” – אחרי כן הורידוהו. ושוב הלם כבפטיש כבד על סלעים. היה משהו מדליק, מלהיב וגם מרומם ברקודו. אלא שפרחיה, שפרץ מבין הרוקדים ורץ לשתות מים, עבר על יד יונוביץ ויונה וזרק להם בלחישה: “הביטו! איך עיניו מודדות את שדי-הנערות!” – הם צחקו.

לבם לא היה רע עליו. הוא בעצם היה מסור לפועלים. הוא נחשב לעם הארץ, ואך למד לדבר עברית וגם רכש לו מנהגי בן-תרבות ואהב גם לתחוב מלה מלומדת. יונוביץ חשב: אין לדרוש מאדם יותר מאשר יש בו. הוא נותן לצבור כל מה שהוא יכול. הוא נואם נלהב, רקדן, משמח, מרומם את האדם הכושל בעניו ובסבלו. ומה נחוץ עוד? יונוביץ היה גם מגן עליו בפני ידידיו מקנאי מפלגתו. “מדוע לא תדעו להוקיר פעולת איש אשר לא כרוחכם?” אלא שעליו התהלכו ספורים מסוג אחר. ספרו על דבר התנגשויות-לילה שלו, על הצלחות ואי- הצלחות, ועל אסונות משונים שקרו לו. הספורים היו אינטימיים ביותר. בעצם, אמרו עליו, מתלהב הוא וקר ככפור, מחבק כבזרועות ברזל ומתפרץ פרקים לפני הזמן… וכשהכזיב פעם צפיתה של בחורה, הצטדק בגודל-נפש: “לא חפצתי לעשותך אומללה”, אף כי נערה זו היתה כבר “אומללה” לא אחת. חוה אהבה לספר עליו לפרקים דברים כאלה. היא ידעה להיות צינית ורשעית ברדת עליה הרוח. “גזלן, אתה ממעך לי שָדַי!” – לחשה פעם לבחורה בשעת רקוד כזו, באופן שישמע הבחור שעמד על ידה, ורמזה על בחורה שמנה, ותמונת חיים שלמה קמה לפני העינים. הבחור ספר אחר-כך מעשה שהיה בעסקן ובאשת-ידיד, חסיד-המפלגה. הוא הצליח שם, והידיד היה כמעט מרוצה בכבוד הזה. כשהשתפך העסקן פעם בשיחה בדבורים תפלים – זרקה לו חוה ברשעותה: – “לא ידענו כלל. הלוא יכולת להיות משורר?”

והפעם יצא מגדרו ועלה על כל תהלה. האולם התמלא, והוא הרגיש כי כחו גדֵל פה. הוא משל עתה ממש. הוא רעם וצָוַח ורקע ברגליו. ולרגעים נגש אל איזו ילדה צעירה, בת ט"ו, ושאל אותה איזו שאלות, והיא היתה מאושרת. היו לו כבר ידידות גם פה. הוא היה חסיד של שנוי סדרי המשפחה. העולם הרקוב של הרכושניות יפול ועמו יפול כל שאר הרקבון. לנאום על זה בפרהסיה לא אהב, ואדרבה, כשהתקרבו אליו לא רצויות לו – ידע להרחיקן בתיאוריות על טוהר באהבה ועל נחיצות הסדר בחיים. כשגלח זקנו נהיה לקונסרבטור, וכשגדלו – הטיף לאהבה חפשית, כמובן, בחוג אינטימי או מפה לאוזן נערה. ועם כל זאת היה בחור לא רע. הוא היה מטיֵל מנקודת-פועלים לנקודת-פועלים ולא שם פדות בין נקודות של מפלגתו ובין אלו של האחרת. הוא ידע גם להלל את אלו, כשטובו בעיניו.

אחרי שהתפזר הקהל (התפרצות גשם חזק וברקים ורעמים גרשו את האנשים הביתה), נשארו בפנת הקלוב מעטים. הוא ישב בראש, ומן המטבח הביאו לו אוכל ונתנו גם תה להנשארים. ישבו יונוביץ, חוה, צפורה והאינטליגנט, ושנים שלשה ממקורביו. השיחה נתגלגלה על עמשי. דברים ברורים לא ידע איש, אמרו כי הלך עם איזו תיָרים להר סיני, והיה מי שאמר כי בג’בל דרוז (בהרי הדרוזים) הוא. היחס של העסקן אליו היה משונה במקצת. מצד אחד נחשב לידידו וגם חבר מפלגתו, וחוץ מזה שומר, ולשומרים נודעה חבה מיוחדת ממנו; ומצד שני, הרי עזב את השמירה זו הפעם השלישית, לא שאל בעצת איש, לא התיעץ עם המפלגה, כלומר עמו או עם אחד מן החשובים זולתו; הפר משמעת. העסקן קטרג עתה וגם למד זכות, השתפך עליו בהתפעלות וגם נזף מרחוק. חוה אמרה: מטורף היה בזמן האחרון; היו לו כל מיני יהודים משונים. – העסקן הוסיף: הוא התהלך עם משולח שהלך לתימן, והחולם תמיד על עשרת השבטים וסמבטיון. והאינטליגנט התפרץ פתאום ויהס את כל המדברים.

– אין שבטים, אין סמבטיון, אין חיְבַּר. אין דבר מחוץ למה שעינינו רואות. אלדד הדני ודוד הראובני היו או בודי-מאורעות, או אפשר היה עוד בזמנם דבר מה. הרי היו פעם מאתים אלף פלשים בכוש, אחר כך חמשים אלף, ועתה מדברים על שבעת אלפים. כל היהדות שאינה ברשות התרבות – נדונה לכליה. לו היו יהודי המזרח נשארים בין פראי-המזרח עוד חמשים שנה – היו אובדים. רוסיה הצילה את יהודי קוקז, טורקסטן ובוכרה, תורכיה את יהודי תימן, ואנגליה את בני-ישראל שבהודו. אין יהודים הולכים בעדר ושודדי-מדבריות; יהודים הם סוחרים, בעלי-מלאכות, ז’ורנליסטים, כלי-קודש ובעלי אומניות חפשיות ומורדים פרופיסיונליים, – יהודים אחרים אין. אין יהודים בידוים. גם בני יונדב בן רֵכָב, האחרונים שבנודדים, היו פלא. אחריהם לא קמו יותר.

– ואלה שמוחמד נלחם עמם בערב? – שאל יונוביץ.

– מי יודע? אפשר לא היו בידוים ואפשר היו גֵרים ככוזרים, ואך לגרים הנשארים מחוץ לתחומי-חיינו אין תקומה. איפה הכוזרים, איפה האדומים, מה נשאר מהשומרונים ומה יהי מחר על הפלשים בכוש? מה שיש לנו יש, וזולתם אין.

– הרסת לנו אילוזיה, – אמרה נערה סנטימנטלית, שישבה לימין העסקן ושהוא חבק את כפה מתחת לשולחן.

והאינטליגנט התלהב עוד יותר, משקפיו צנחו מעל אפו. – למה נסים, למה פלאים חדשים? וכי מעטים פלאינו? ואם שובנו הנה אינו פלא? זוכרים אתם את המעשה בשלמה המלך שבקש מנתן הנביא פלא. לקחהו נתן והובילהו לעציץ בחדר המלך, שם גרעין לתוך העפר, בו יצק קצת מים והניף עליו במטהו. כשנגע במטהו בקרקע נבט הגרעין ויצא ציץ. נתן הרים לאט את מקלו והציץ גדל ויהי לחוטר, אחרי-כן לגזע, התכסה ענפים ועלים – ונתן מניף במקלו למעלה ולרוחב ובעגול. אחרי-כן עמד על סולם והוסיף להניף, עד שגדל העץ ויהי כאחד ארזי הלבנון. – שלמה הנער צהל, ובעינים לוהטות הרים את כפיו השמימה ויודה לאלהים על הנס והפלא. אז הביט בו נתן כבילד ויצחק: “אם גדלתי לך חרוב באיזה רגעים – זהו נס, ואם יגדל חרוב בשבעים שנה אינו פלא? היש איזה הבדל בגדולו או ערכו פחות, יען כי צמח שבעים שנה? מה הם שבעים שנה בשביל האלהים, אם אלף שנים הם בעיניו כיום אתמול כי יעבור?” ואז עלה נתן ויורד מטהו יותר ויותר כלפי הקרקע שבעציץ, ומסביבו עג עוגה צרה יותר ויותר. והעץ שב ויהי לחוטר והחוטר לציץ והציץ לנבט, והנבט שקע באדמה, והאדמה הקיאה את הגרגר ונמלה אחזתו ותצברהו לקנה. – פני שלמה, שהסתכל במעשהו זה בסקרנות רבה, אדמו מבושה, ובכל זאת גם תמה מאד: סלח לי, נתן, אמר, נבערתי בדרשי זאת. ואך באר לי, למה המַתָ את העץ. מדוע לא השארתו לגדוֹל כאחד העצים? – נתן צחק בבת-צחוק של צער. – כך הוא, שלמה בני, מה שיברא ברגע אחד לא יאריך ימים יותר מרגע. אני דחקתיו לפני זמנו ועלי היה להשיב לו מנוחתו, תן לדברים לגדול, שלמה, ואל תדחק את קצם.

העסקן, ששמע בשום לב את כל הספור, חכך את ידיו בהנאה. – הפלא ופלא! צריך לרשום זאת! – ויונוביץ אמר: – את המחצית הראשונה קראת. מאין לקחת את המחצית השניה? שם לא כתוב, כי השיב את העץ לעפרו.

– טעות היא בידי הכותב. וכי אינך מרגיש כי חסר שם הסוף? מוכרח להיות סוף לדברים.

העסקן אמר: – נשוב עתה לעניננו. גם אני חושב כך. וכי לא די לנו בבנין מושבותינו? ותחית הלשון העברית? ויהודים עובדי אדמה? ואחינו התימנים והגֵרים מרוסיה ושני הפלשים שבסמינר והיהודים הקורדים והקוקזים הגבורים, השומרים? והעיקר: “השומר”! ולמה לנו נסים? אף כי בעצם לו היו לנו איזו עשרות אלפי בידוים – לא היו מזיקים.

והאינטליגנט המשיך כמגלה נצורות: – הפלא אינו במדבר, כשם שהאלהים אינו בשמים. בנו הם, בסביבינו, בנפשנו. נושיט ידנו ונקחם. ואם יתוספו לנו עוד שלשים אלף יהודים ופראים יהיו ושודדים ורוצחים, ותורה לא ידעו ולשונם ערבית או כושית – מה בצע בהם? זרים יהיו לנו ואנו להם. ואילו לכל הפחות היו – מילא או אדרבה; אך הרי אינם! יתחתנו בחורינו ובנותינו תלדנה בשפע בנים פועלים ושומרים ויהיו לנו שלשים אלף בני-אדם משלנו, בני תרבות, בונים, זורעים ומוכנים לכל קרבן. אלה יבנו את הארץ. לא כך?

חוָה זרקה בו מבט בוז. היא אמרה אחר כך ליונוביץ: – כלכל לא אוכל את האינטליגנטים האלה. הדבור הוא להם ענין כשהוא לעצמו. מחוץ לכֹּל הם: יטיפו לך לחתון וללידות ובעצמם הם רוָקים זקנים ונהנים בסתר, יטיפו לעבודה ולשדה ואין יד לעבוד ומתגלגלים הם בערים, מטיפים להשתרשות והם תלושים יותר מכולנו. הביטה בו: הידים הקטנות והצפרנים הורודות כמעט כשל נערה, והמוזנחות והמטופלות לפי הקפריזה, והרגלים בגודל רגל אשה, ואיזה גבנון רם ואריסטוקרטי לרגלים האלו, מלפניהן! והפנים הקטנים, הממושכים ועורם הדק שאפשר למנות בעדו כל עצם ועורק, והמצח הגבוה, הביטה: האין הוא קרֵח בזויותיו העמוקות? ואיזו קוקיטיות! מתרשלים היום ולמחר – מתפנקים, והתרבותיות שמבליטים והאיסטנסות שהם מתגנדרים בה, והפוזה והרמזים, חידות וסודיות על כל צעד ושעל, בענינים הכי-פשוטים. והטון המיוחד בדבור, מרושל קצת, והנַחַת הזו, והעצבניות לצורך ושלא לצורך, הרי הכל בחשבון, – ומה הם אינם יודעים? את הכל; ותמיד ספקות ושניות ואכזבות ושעמום עשוי – הרי גם הפיהוק הוא אצלם מוכן לרגע הצורך – כל אלו החכמות של הטפש האומלל נַגֶל, – שואלת אני אותך: למה כל זה ולמה הם? מה הם מבלבלים את המוחות בעולם? יתנו לנו לחיות, לעבוד ולהתבטל ולהיות כמו שיצר אותנו האלהים! אנו נעשה איזה דבר; ומה יעשו הם המלקקים האלה? לעזאזל! ימֵלקו או ימותו! גועל-נפש!

יונוביץ הביט אליה בתמהון, היא היתה נהדרת בדברה וברגזה; ובכל זאת שאל בקול מתפעל ועוקץ כאחד: – אבל מאין באו לך, חוה, דַקויות אלו? נהיית שם גם כן לאינטילגנט בין המיוחסים והגבירות החשובות. לא שמעתיך עוד כך. חוה! – היא העבירה על פניו מבטה אחת ושתים, מבט מלבב ונוזף כאחד: אחרי-כן אחזה בידו ולחשה: – אל תרגיז, שמעון, שתוק גם אתה אם אני שותקת. – יונוביץ כמו נאנח בתוך תוכו ולא אמר כלום.

וכשנכנסו לחדרו והוא ישב עם חוה, וצפורה התכוצה עיפה בפנה וחוה קלפה לו תפוח-זהב, הוציא ספר קטן ויקרא לפניה: – “כי לא חכמים רבים לפי הבשר, לא אנשי-חַיִל רבים, לא שועים רבים. כי אם את דברי כסילות התבל בחר האלהים למען יַכְלים את החכמים”. – חוה מחאה כף: “דברים נפלאים!” – והוא שסע אותה וקרא הלאה: – ואת דברי רפיון התבל בחר האלהים למען יכלים את החזקים", – אל תפסיקי, חכי! גער בה, בחפצה עוד הפעם להתפרץ, – “ואת דברי שפלות התבל ואת הנבזים בחר האלהים ואת אשר אינם הוֹוִים למען יבטל את ההוֹוִים, – למען לא יתהלל כל בשר לפניו”. – היא שתקה והוא באר את הדברים הסתומים, ואחר כך הוסיף: – אינך מסכימה, חוה, לדברים אלה? – היא התרגזה ואמרה: – הייתי אומרת לו לסופר ההוא: יחדל נא מבטול החיים ומכל בטול עצמו זה! איני סובלת סמרטוטיות זו! וזה גם שקר: פּוֹזָה! – “צדקת!” – ענה יונוביץ: – האינטליגנטים היו אז יורדים, מלקקים, עלובי-חכמתם. ואך אלה שהשמידו אותם, המולקים, הביאו אלף שנות חושך ורעב לעולם. הם שנאו את הכל: את השכל, את היופי, את הכח ואת הגודל. וגם את ההָוָיה בעצמה שנאו. הם, אנשי השכל הדקים האלה, מבארים לנו מה. את טרודה יותר מדי בחייך, מולקת תמיד, צפורה בצרותיה רעבה תמיד, אני בספקותי ובטרדותי הקטנות, וגם ללקק אין פנאי. להם יש פנאי. הם בדרך לקוקם מגלים פעם בכֹה ופעם בכֹה, והם נצלים על מחבת נגודיהם באש יסורי-רוח. בשר ודם לא להם הם: פרחים הם ולא פירות, לאכול אותם לא תוכלי.

חוה התפרצה שוב: – צמחי-בצות הם, פרחי מָוֶת.

– אפשר, – ענה יונוביץ רכות: – ואני רואה בהם מלח, פלפל, תבלין למאכלינו; ואולי גם מלח העולם; זה הם. ואל תבקשי מהם יותר; האבוא לדרוש ממך מה שאין בך? או אולי “חופצה” את שיהיו כעמשי?

– ומדוע דוקא כעמשי? – נעקצה חוה.

– או כמוך וכמוני? – המשיך הוא. – או כצפורה? – בעיני צפורה עמדו דמעות. – אמר הוא וקולו רטט פתאום: – היש לנו דרך? היודעים אנו לאן נלך? היש לנו נקודה בטוחה בנפשנו או מחוצה לה, או אין לנו שורש בעצמנו. – נשאל את האינטליגנט ויגיד לנו – גמר באירוניה.

הוא הציע להן משכב על ספתו. היתה לו ספה רחבה קצת שהתנודדה על שלש רגלים ארוכות ואחת קצרה. הוא השאירה במרתפו של איש-טוב בימי נדודיו ועבודתו בגליל. לעצמו סדר משכב על תיבות נפט. הם דברו עוד, עד אשר התחיל הוא לגמגם ודבורו נפסק והן ידעו כי ישן הוא.

צפורה לחשה: – באמת, חוה, מה יהי סופך? בחורה כמוך. את גורמת כל כך ענויים לבני-אדם. – חוה הביטה אל התקרה האפלה ואמרה: – סופי? לוִתורים לא נבראתי. למבשלת נצחית לא אהיה. עוד שלש-חמש שנים ותכבה בי הלהבה ואז אנָשא? למי? לא חשוב. חיי יהיו שלי וילדי שלי; והוא, מה איכפת?

וצפורה דברה בקול חנוק: – לא תכבי, חוה, כמוך – אינן כבות. אני כבויה מכבר וכאבים ועלבונות צורבים עד מות. הצילי אותי, חוה! את עצמי לדעת לא אאבד, וחַיַי – זְוָעָה. מה יהי סופנו, חוה?

חוה לא שמעה את דבריה כראוי, או לא תפשה אותם עתה. היא נזכרה ברגע זה בפגישתה האחרונה עם עמשי, ליד החתולים.

 

מג.    🔗

הם ישבו בחצר איש-טוב על הספסל היחידי ליד החרוב. עמשי נסה לעבור מעניני כלל לעניני פרט, ואך לא נמצא הדרך: חוה לא עזרה לו. פרידתו הקרובה אמנם קשתה עליה: יחלה לו כל כך בלבה ובחלומותיה, והנה בא. עתה הרגישה כי הגיעה השעה האחרונה, שעת הגורל, ואך רוח לא קם בה לעצור בו. – “ילך!” – החליטה רגע. – “המדבָר לפניו”. ולה? – היא לא ידעה נפשה.

והם יושבים ועיני שניהם נמשכו לשני חתולים ששחקו בחצר הסמוכה, בגִנָה. הוא כָבֵד, מסורבל, והיא צעירה עוד ודקה. – חוה אמרה בלבה: יכול היה גם להיות להפך. – החתול מילל ארוכות והחתולה עונה קצרות. היא מתחת לשיח, באופן שיכולה היא להסבך בו בכל רגע, והוא סוגר עליה את הדרך לחוץ. החתול מרכין ראשו להריח בה והחתולה פושטת אליו ראשה רגע ומרכינתהו ושבה ויושבת נשענה על רגליה הקדמיות ומלקקתן בנחת. הוא מסתכל בה, אחרי-כן התכוץ, שוכב כשראשו צפון תחתיו, והיא את ראשו אינה רואה, – חוה צוחקת עתה בהזכרה ולבה נלחץ. – אני ראיתים. – החתול מילל; ממעל להם מילל הרוח, מרעיד עלים וענפים. עוברים בני-אדם, צלצלה כרכרה עוברת. הם זזים רגע, ושוב הוא מתקרב אליה בפניו, מכוֵן אליה את שפמו, ומתחילה התרפקות ממרחק ידוע. ושוב מתחיל הוא להריח בה, ושב משתרע ומילל, מתגלגל וקם. – מה יודעים הם להתיפח! – אומרה היא בלבה. עמשי שותק. הוא כולו רואה. החתול קם, מזדקף ונגש אל החתולה, יללתו נהפכת לרטוּן, להֶמְיָה וגם היא מזדקפת ורוטנת. הוא מתחיל להתמרמר והיא עונה בהתמרמרות. השתתק החתול, ושניהם מביטים זה אל זה; ופתאום גוחן הוא ושב להריח בה, מזדקף על ארבע רגליו בעַגלו גופו ככִפָה מתוחה למעלה, מפנה פניו ומתחיל ללכת הצדה בהזדקפו. האומר הוא לסובב אותה בעקיפין, להתנפל עליה מצד אחר? הם נרתקו אליו במבטיהם. לא, הוא מתרחק ומתרחק בהליכתו המשונה הזו, ובלכתו לאטו הוא כולו קשב. הנה הרחיק ללכת. ההריח שם איזו חתולה אחרת אשר ינהה גם אחריה, או צפור שם מנתרת ומנקרת ומרגיזה את חושו הטורף, או אפשר רק עכבר? החתולה מפנה פניה ומביטה אחריו, מביטה ומביטה. ולאחרונה נעלמה גם היא. הגנה התרוקנה.

עמשי וחוה שאפו רוח ויביטו זה אל זו. עיניהם להטו וכבו. ופתאום אמרה: – יוֹהן וויקטוריה שלחתולים. – “מה?” – שאל הוא. – לא קראת את המסון? – התפלאה: שכחתי. הרי אין זה עוד בעברית. – הוא נזכר. ספרו לו מעשה זה פעם. ומוזר היה: הדברים נאלמו בפיהם, והם שתקו ושתקו עד לפיהוק. דבר-מה הוברר להם בנפשותיהם ולא לטובה.

חוה מעבירה עתה לפני עיניה את כל התמונה הזו. ואיפה הוא עתה? הזוכר גם הוא מקרה חתולים זה? היא צחקה. הוא הגבור, עם כל האגדות הרקומות עליו, אינו אפילו חתול ביחס אליה. גבורות אנו, אמרה, ואך אוי ואבוי לגבורתנו! מה נשאר בהיסטוריה מכל גבורה זו? ובכל-זאת הם חלשים כל כך. היא חבקה את צואר צפורה. וברגע זה נראתה לעצמה לא יותר חזקה מנודדת-מטבָחים גוֹלָה זו.

 

מד.    🔗

כשהביא הבידוי את מכתבו של עמשי לבני החבורה לסביבת מעון, נבהלו האנשים מאד ולא ידעו מה לעשות. אמנם רגיל היה הסוחר המצרי במדבריות לרגלי עברו בארחות, והציָד התפאר גם כן, כי בן-בית הוא בהם, ובכל זאת גזו מהם בטחונם וודאות שאיפותיהם. הם ראו פתאום עצמם מושלכים לקרן-זוית זרה ופראית, מבלי שידעו איך להחלץ ממנה ולאן לכוֵן פעמיהם. וקרה גם כן, כי בא איזה שוטר מן הממשלה לשאול מי הם אלה ומה הם עושים פה? הסוחר ממצרים ענה: באנו לקנות גמלים וצמר. – “והיכן גמליכם וצמרכם שקניתם?” – שאל ההוא. הסוחר כבדהו במין שִרְבֶּט (משקה) שלקח עמו לדרך והשוטר נסע בדרך שבא. ימים אחדים אחרי זה באו שנים אחרים. הסוחר טפל גם בהם, ואך בדעתו היטב דרך ישמעאלים זו, הבין כי לשבתם פה בא הקץ. הוא התחיל מתיעץ עם בני-לויתו, שאל גם לעצת הבידוי. – יתן לי חוַגָה קצת פרוטות ואשוב לשם ואחכה לעמשי אחי, – ענה זה. המשולח התבלבל לגמרי. הוא נסע בהסמכו על הצ’רקסי היהודי ובלעדיו אבדה דרכו. עתה הצטער על שלא נסע לתימן. הרי גם משם אפשר להגיע המדברה ולחפש אחרי יהודי חָבוֹר, כמו שקרא ב“אבן-ספיר”. חבל שלא לקח עמו את הספר היקר הזה! עתה ודאי היה מוצא בו סעד ועצה. והציָד אמר: נִסַע! גם אני יודע מדבר מהו. נצוד שם. הרי שם החיות האמתיות. – המצרי דוקא חשב, כי מפה מערבה, במדבר אדום, במקום הרים מטילי אימה כאלו שרואים מרחוק, מקומות צוקים, נקרות, מעינות ויערות – לסבכים ולקבוצות עצים בודדים קוראים פה יערות – כי פה דוקא “מעונות אריות והררי נמרים”. הבידוים היו גם מספרים הרבה מעשיות בחיות שהתנפלו על גמליהם. הסוחר נאכזב איפוא ולא נתן אמון רב בציָדו זה. הוא שאל אותו פעם, הצָד איזו חיות בלבנון ובחרמון? הציד ענה, כי אין שם חיות מענינות. – איך זה? – השתומם המצרי: – והרי כתוב בפירוש ב“שיר השירים” – ובדברו שר בנגון שלהם את הפסוק: “אתי מלבנון כלה, אתי מלבנון תבואי, תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון, ממעונות אריות, מהררי נמרים”. הציד התבלבל ואמר: היו פעם וברחו. – “ומאין תדע”? – הוסיף המצרי להציק לו. – יאמין לי. אין מקום בארץ-ישראל וסוריה שלא צדתי שם. – ואך המצרי לא האמין בו מאז. הוא חקר ודרש את הערביאים ואלה לעגו ל“ולַד אל מית” (ילדי-המתים, כנוי בפיהם ליהודים), זה, שפעם הפחידוהו בילֵל צבוע מדברי ואמרו לו כי זהו קול שחל, והוא רעד ואמר להתחבא. מאז היה המצרי מבטל אותו ומקנטרהו, והדברים הגיעו לידי כך, שהציד התפרץ פעם וצעק: – אני אירה בך כבכלב, תגרן נבזה! שלם לי ואסע. – אילו היה עמשי עמו, או לוּ קרהו מקרה כזה במדברי-מצרים, במקום שהוא רגיל ומכיר בני-אדם, כי אז היה משלם לו ומשלחהו מעל פניו. ואך להשאר פה עם המשולח, עם העונש הלזה ששלח עליו רבון-העולמים – לא יתכן. המשולח היה עתה כולו מסור לתפלה, היה בודק בציציותיו שלו ושל המצרי, וגם בתפיליהם. חבל שאין לו דיו וקלף, צריך היה לכתוב מזוזה ולשימה בפתח האוהל וגם איזו קמיעות. עוד מעט ולא תשאר אף אחת בידו. – למה נסחב כבודו אל המדבר? – שאלהו המצרי. ההוא השפיל עיניו ואמר: – “וכי לא אמרתי להדרתו את הדבר?” – ודאי, – ענה המצרי: – אך הלא רואה הוא עתה בעליל, כי נכשלנו בבחורים לא מהוגנים. האחד נסע לו ועזבנו פה בין גויים, והשני רוצח ממש. יודע הוא מה שאמר לי: אם לא אתן לו כסף ילך אל הישמעאלים והמדיָנים האלה וישא בת שלהם ויתן תהלה לנביא מֻחמד? – המשולח התאנח. ולמחר דבר עם הציד רכות, ויראה לו בחוש, כמה גדולה תורתנו מכל התורות, ונביאנו משה מכל הנביאים. ועד כמה צדקה רבקה אמנו בהזהירה את יעקב אבינו, כי לא יקח לו אשה מבנות הכנעני. הציד לא חשד מאומה. הוא התלוצץ פעם בסוחר ואמר לו מה, והסוחר הגזים, כיד הדמיון המצרי והמסחרי הטובה עליו. הבחור שמע עתה את דברי המשולח בהקשבה מרובה, ובהיותו רך-לב ורגשני בטבעו, התמוגג ממש. וברמוז לו המשולח, כי אפשר רצוי היה בשעת סכנה כזו, רחמנא ליצלן, שינזר גם הוא מחלב הגמלים, כי הרי גם בתמרים ובמי-מעין יכול אדם לשבור רעבונו וצמאו, – (פתות חדלו מהביא להם מיום שהתחילו השוטרים לבקרם.) – הבטיח לו בשפה רפה, וימים אחדים שתה חלב גמלים בסתר. הוא דוקא שמן עתה מאד, ויהי מתפנק על שומנו ומדושן-עונג ממנו. הוא גם היה ישן לפרקים יום שלם_.

בלילות התגבר הקור, ופעם נפלו גם טפות גשם. אצלנו עוד יורדים גשמים בחורף – אמרו להם, שם לא כבעצם המדבר. הסוחר המצרי, אחרי אשר ישבו כבר פה דיָם, מבלי שזז עניָנו אף שעל – מעמשי נסתם כל חזון – קם פתאום ואמר: – נסע הלאה! פה עוד ידביקונו גשמים ונחלה – הוא, בן מצרים, לא התגעגע לגשמים כל-כך. וביום אחד קמו ויקחו את הבידוי עמהם ויתנו מתנה להשיך מארחם וירכבו על גמלים למעון העיר. שם ישבו ברכבת ויסעו עד התחנה האחרונה, שמותר היה להם להמצא שם. בתחנה ההיא נמצא להם הפקיד שהכיר את הצ’רקסי היהודי וייטיב עמהם. הוא השיג להם אוהל גדול. ועל הבידוי צוה לשרת להם עד שוב אדונו. – “לא אדוני הוא, כי אם רעי ואחי”, – ענה זה. – הפקיד גער בו: – אדונך הצ’רקסי היהודי! – הדגיש, והבידוי פחד להתוכח עם השלטון. פה היה הוא נתוק מאדמתו ומשבטו, ויהי הפקר לכל בן-מדבר, אם לא יגן עליו השלטון. הם ישבו פה איזו ימים. הציָד התחיל מבלבל להמצרי את המוח בציד חיות. פעם הביא לו ערבי עם דִישוֹן. המצרי לא התפעל הרבה מן הדישון, אף כי דישון זה יפה היה מאד. – אצלנו רגילים האפנדים לנהל אחריהם דישונים בחבל, – אמר. וכשהתחיל הציד לספר את מעשה גבורתו בציד דישון זה – צחק המצרי. – כמה רוצה הישמעאלי בעדו? שאל. הציד נבוך וענה: צריך לשלם לו בעד טרחתו ששמר עליו והביאהו. – והוא נקב סכום גדול, שהפחידהו ממש. – “משוגע!” – תמה המצרי: “בכסף כזה אפשר לקנות ארי באפריקה”. – הוא התחיל מדבר עם הערבי, וההוא התבלבל וגלה את הסוד, כי גם הוא לא צד את הדישון, ורק קנהו מערבי אחר. – “איש דמים ומרמה!” – צעק המצרי על הציָד. – “למה רמיתני? אני לא קונה שום דישון, בשביל שחיות כאלו יש בכל בית במצרים”. – אני איש דמים? – רגז ההוא. – “ודאי”, – ענה המצרי: – “הלא אמרת כי תהרגני? ואתה מוצץ את דָמִי, דָמִים ודָמִים”. הציָד לא הבין את דבריו. המצרי יכול להיות לו לרב במשך עשרים שנה.

ופתאום כשהיה המצרי מיואש כבר, והבידוי מביא בכל יום על דבר עמשי כזב חדש אשר בדה מלבו, או אשר רמהו ערבי אחר בהתלו בו, ובשעה שגבר היאוש על המצרי, והמשולח היה גומר כבר את התהילים בכל יום, – והנה בא הבידוי מבוהל וכולו שמחה: – “חוַגָה!” – וכשקם המצרי ממשכבו, – הוא הקדים לשכב היום עוד לפני שקיעה, – וירץ לפתח האהל, והנה איש עטוף בעבאיה קרועה לפניו. הוא התנפל על צוארו ויבך כמעט: – ידידי, בן-דודי! – יִבֵּב מבלי דעת נפשו. המשולח, שישב בקצה האוהל לפני חור פתוח לחוץ ויעיֵן ב“חק-לישראל” לאור קוי שמש אחרונים, לא ראה תחילה כלום. ופתאום והנה יד אחזה בערפו ותטלטלהו. הוא הרים עיניו והנה המצרי עומד עליו: – מה יש, חכם? – שאל. – “יש חדש”. והמצרי נסוג צעד, ומאחוריו יצא עמשי לבוש עבאיה ויחף וגלוי-ראש. המשולח לא הכירהו כרגע ויבהל; ואך באחוז עמשי בידו ובזקנו וינשק לו – הכירהו: – “בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא”, לחש המשולח בהרימו עיניו השמימה. עד כאן מספוריהם של השלשה, ומכאן ואילך ישוב עמשי ויספר לנו את כל המאורעות שעברו עליו, החשובים והגדולים.

בבושה גדולה היה עמשי מספר על הרגע שהתקרב לתחנה. יחף, גלוי-שֵת, פרוע-שער, פצוע ומלוכלך התקרב כנרדף או כמשוגע מבני-המדבר. הוא לא הכיר תחילה את התחנה, וכלבים התנפלו עליו, אלא שבידוי אחד מהם מהר לרַוְחֹתו. הבידוי הובילהו ויושיבהו על פתח אוהל בחוץ, וגם מים הביא לו. כשהסתכל היטב הכיר בתחנה. זוהי האחרונה שמכאן אסור לכופרים לנסוע, ופה הרי יש לו מַכָּר. "זכרוני נחלש באלה הימים, ובקושי נזכרתי מי הוא המכָּר שלי. החלפתי את האנוס בהאפיקורס שנפרד מאתי. אך סוף-סוף נזכרתי, אחרי שנחתי קצת. ומכיון שבמקום זה האנשים סקרנים הם, וכל מקרה קטן למאורע גדול יחָשב, סבבוני פתאום אנשים, וגם הפקיד האנוס בתוכם. הוא לא הכירני, כי נשתניתי עד לבלי הכיר. עתה יכולתי גם ללכת “ליהוד-אל-חיבר”, שום אדם לא יכול יותר להכיר בי פרנג’י, ואפילו לערבי מן הישוב לא היו חושבים אותי. עקוץ ופצוע, שחור משחור ומעֻפָּר, פרוע צפרנים וזקן, – אלה צמחו לי במהירות לא-תשוער – הייתי באמת כאחד דרויש משליחי המדבר, רק שָׂרָט-לנפש וכתובת-קעקע חסרו לי. לוּ היו אלה לי, והייתי בן-מדבר פרא מלידה. וכשקמתי והתחלתי מסתכל בפני הפקיד המסכן, נסוג צעדים אחדים אחורנית. הוא חשב לראות בי אח שלו שנהרג בילדותו. ואך בדברי אליו הכירני, ובקול מצוה קרא: – מהרו והביאו גלימה לשים עליו. – נמצאה גלימה קרועה ובלויה ששמו עלי; סעדתי לבי ואמרתי: “אנוחה אצלכם לילה ואסע למעון”. ופתאום שמעתי כי הנכם פה. לא יכולתי לעצור יותר ברוּחי ורצתי הנה, אליכם. ועוד מעט יבואו גם האנשים הטובים ידידי ותומכי – ופתאום הבהיקו פניו: ועתה, – קרא בקול בטוח ועצוב כאחד, תקותי חזקה כי נגיע למחוז חפצנו. אח נהייתי לחולות מדבר, ורֵעַ לאבני שִממָתו. – המצרי, שדבריו לעו בפיו מרוב התפעלות, פרץ עתה צוהל: “למדת לדבר רמות, שפתים תשק!” והמשולח נד בראשו ויברכני בכל מיני ברכות.

מעט מעט התאספו אלינו מבני המקום המעטים. שמנו לפניהם תמרים, וגם פִּתָּה אפה הבידוי מקמח של איזה צמח מדברי ויכבד את האורחים. והמצרי הוציא בקבוק שִרְבֶּט קטן וימסוך להם טפות, טפות. ישבתי ואספר להם על הרפתקאותי. וכשהגעתי לספר על העָלם שני הרוכבים, שחפצתי למסור להם נפשי וגופי, תקפני צער עמוק. היושבים נחמוני – מאַללה היתה זאת, הוא מיטיב לדעת מאתנו. – והמשולח אמר, כמו מתרגם דבריהם: – “כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד”. ואני המשכתי לספר את הרפתקאותי. – “חשבנוך למת!” – הודה לי המצרי, וגם הפקיד אמר לי כי היה בטוח אשר לא אשוב חי. אחרי כן, כשנפרדו האורחים מעלינו, הציעו לי משכב וגם את שמיכתי הגישו לי. “תקרא קריאת-שמע הערב, ולוּ קריאת, שמע קצרה!” – אמר המשולח בקול אבהי. – התזכור: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”? אני קפצתי ממקומי ואצא ברקוד, ושרתי בהתלהבות: “שומר לא ינום, שומר לא יישן”, כאשר לא שרתי מעודי. אחרי-כן יצאתי ואשב על תל קטן ליד האוהל. היה לילה נפלא. דממת מדבר אפפתני. ורק נבחת-כלב ויליל, שלא יכולתי הבדיל למי הוא – הפסיקו לפרקים את הדממה. וכשנכנסתי לישון שכב עוד המשולח על משכבו ער בחושך. “הרהרתי בך”, אמר וקרא לי לשבת על ידו. הוא הקריא לפני “בשם ה' אלהי ישראל” וגם “יושב בסתר עליון” קרא עמי ואיזו תפלה – (בעניני תפלות היה עמשי צולע קצת), ואת ידיו שם על ראשי. אני חזרתי אחריו. “עתה תלך לישון. ה' שמר עליך וישמרך תמיד”, אמר. נרדמתי תיכף בתרדמה עמוקה, שאיני יודע אם היתה לי כזו בחיי, וכאשר עלה הבוקר הקיצותי. מנוחה שלמה ונעימה היתה זאת לי, בין אחי, ושֵנָה חזקה השיבה רוחי ועיפותי גזה. הבטתי סביבי והקשבתי. הסוחר לא הרבה לישון גם הוא הלילה, ואך שכב לו על יצועו. את לחש המשולח שמעתי בדובב שפתיו בחוץ בפתח האוהל. השמש כבר זרקה פסי-אור אל אהלנו, וראיתי כי הציָד איננו ונזכרתי, כי גם אתמול נפקד מקומו. לבי הכני: איך זה לא שאלתי עליו, איך יכולתי לשכחו? ומה אם קרהו אסון? ואפחד רגע גם לשאול. לאחרונה אזרתי כחי ואשאל: והציָד איֵהו? מה קרהו? הלא בא עמכם? – הסוחר ענה בצחוק טוב ואמר: – מסתובב הוא פה אצל הגויים. הוא עוד ישא אחת מבנות מדיָן, ויעבוד לאלהי כזבי בת-צוּר. – צחקתי: המדבר כולו היה בעיני מין כָּזְבִּי בת-צוּר. התעמקו נא היטב בפירוש המלים.

– חרפה בפני גויים! – התרגז המצרי. – עושה הוא עמהם יד אחת להוציא ממני כסף. הוא עוד לא צד אף נמִיָה בחייו, נשבע אני לך בחיי אלהי, בדתי. – אני התקוממתי נגד דבריו: – אתה יכול להכשל בשבועת שקר, דע לך. הוא יכול היה לצוד שפן. – פחדן הוא, מוג-לב כשפן, – רגז הוא שוב. – לוּ היה פחדן, – אמרתי – כי אז ישב אתכם, ואם הוא מסתובב בין בני-ישמעאל – לבו צריך להיות אמיץ.

והאמת אגיד, למה אכחד? הציָד נהיה עלי למשא עוד קודם. ברור נהיה לי, כי שום חיות לא תִצודנה פה בשביל גן חיות בירושלים. אמרתי לנפשי: מעט הכסף שיהודי זה מוציא – מה ערכו? הכסף אמנם לא היה כה מעט, הנסיעה ופרנסת כולנו עלו לא בזול, ואך מה היה סכום כזה בערך להוצאות שידרוש גן-חיות? ובענין שלי, דבר מסוכן כזה, התחלתי גם לפקפק עתה בראותי את האנשים. למה לי כולם, עתה, כשאני אח לתַנִים ורֵעַ לבנות-יענה? שאלתי עצמי. הקורות אשר עִוְדוּני במדבר (עמשי התרגל בין ערביאי המדבר לדבר רמות ונשגבות), – הגדילן את בטחוני בנפשי. – אני ואלהים עלי – חזקתי את לבי – ובזה דייני. ואלה יתכבדו וישובו למקום שבאו משם. ובכל זאת הייתי אובד עצות. ולמחר בבואי אל צריף הפקיד רעי ומיטיבי אמרתי: הבה ואשיח לפניו את לבי, אפשר ינהלני בעצתו הטובה? כשכליתי דברי, שם ידו על כתפי ואמר: – אל תשלח את המסכנים האלה מעל פניך. אתה חזק מהם וכל תקותם עליך. אל תכזיבנה.

– המצרי עשיר, – אמרתי.

הוא צחק: – כן, עשיר, ודאי, ובכל זאת מסכן הוא לעומתך. הבט: אתה אפשר בביתך עשיר ממני, ופה אני חזק ממך, כי אני חיה מדברית, ואתה, מחוץ להימים האלה במדבר – הנך חית-בית. נסה נא עמהם עוד. תשבו פה. אפשר ימצא איזה נשיא-שבט שיחפוץ לעזור לכם.

– והציָד למה הוא לנו? – שאלתיו.

– נחוץ הוא להסוחר. הלא קונה חיות הוא. ודאי לא לגן-חיות באל-קוּדש מתכון הוא, כי אם להביא חיות למכירה במצרים. והבחור הזה מכיר את הערביאים מוכרי בנות-היענה והדישונים, כי היה כבר פעם פה עם יהודי שקנה חיות בשביל “פלשתין”. – “ומה ציָד זה מסתובב סתם?” – שאלתי. הפקיד צחק שוב מטוב-לב:

– יש לו הרבה מעשיות לספר ואוהב הוא לשמוע. וגם נרגילה אוהב הוא, אף כי אין פה טעם נרגילה כבאל-קוּדש. פה יש לנו איזו לענה במקום “טִיטוּן”.

– והזקן החַכּים? – הוספתי לשאול. – לא יזיק לכם, חביבי! הוא אפשר יצילכם פעם מאיזו צרה.

נחתי ימים אחדים, קבעתי לי כתובת-קעקע בבשרי, דבר שהרגיז את המשולח הישר: עוד לָאו מן התורה. על הנשק ובגדי הצ’רקסים ותרתי. ידעתי, כי אלה לא יובילוני ליהוד-אל-חיבר. סדרתי לי תלבושת בידוים וכתונת-שער של דרוישים. “יהי מה יהי, אמרתי, אני אגיע ליהודי חיבר”. ובעוד אני עוסק בהכנות וחולם על עתידי במדבר נזכרתי בידידי האפיקורס. חשבתי: אנסה להגיע אל התחנה ההיא. בתחנה זו שנמצאנו בה לא היו נותנים לי להכנס לרכבת. החלטתי להתחפש ולהתחבר מחוץ למקום אל אורחה עוברת ולהתקרב אל התחנה הבאה. שם אשב ברכבת ואסע לתחנה הרביעית לראות את אחי זה לסֵבל. ובטרם החלטתי והנה בא אלי הבידוי שלי. הוא הודיע לי, כי נמצא לו ערבי הולך באורחה קטנה, והוא נכון להובילנו מהלך חצי-יום אל נשיא שבט אמיץ לב. ובעד כסף יביאנו אפילו אל קצה המדבר. אין דבר אשר יקשה ממנו.

שאלתי את הפקיד רעי: מה דעתו על ההצעה הזו? הוא נד בראשו ואמר: – לאלהים הידיעה ולו גם הסליחה. ואדם הבל מעשהו. בשֵכֶל לא תגיע ליהוד-אל-חיבר, ורק בדרכים עקלקלות, ואם ההשגחה העליונה תעזור לך. הנה כמעט נפלת בידיהם והפריעו בעדך ברגע האחרון. מאלהים הכל. נַסו עתה, תצליחו – מוטב, ואם לא – תאמר להם ושבו לבתיהם. הלא לא תשבו פה עד אשר יתקע הנֶבּיא בשופרו הגדול. – הבידוי הביא אלי את הערבי, ואני החלטתי לנסוע עמו. ראיתי כי לבידוי שלי אין חשק להטלטל, וגם הציד לא נאות. “גם זו לטובה!” גמרתי בלבי ואחליט לנסוע יחידי.

ובלילה בשכבי על יצועי ואני מתהפך בין שינה לנדודים, והמצרי, המנוסה מכולנו, העיר אותי ואמר: בואה, הנה יצאה הלבנה, נצאה גם אנו. – הלכתי אחריו. הוא הובילני מרחק שלשים צעדים. – התוכל להכיר את המקום הזה? – שאלני. – “ודאי”, אמרתי; היתה במקום זה גבעת חול שקוֹצים כסוה, וגם איזה שיח עלוב ומאובן, מין סנֶה, צמח אשר בקושי תאחז בו אש, גדל עליה. – “איך אפשר לא להכיר?” – אמרתי תמֵהַ. – אם יסירו את אהלנו או אם ישנו מקומו – איך תכיר? – הוסיף לשאול. – “יש לי טביעת עין”, אמרתי: “אני אכיר”. – ואם יתעורר רוח זלעפות וכסה את הגבעה ואת שיחיה ואת “הגידוּל” הזה – איך תכיר? – הבנתי כי ילד אני לעומתו בנסיון חיים. והוא התחיל מספר לי מעשי פלאים על סערות המדבר: – ערים שלמות כסו, טירות ומגדלים ויערות תמרים – וזכרם אבד. – לאחרונה אמר: – נגש אל פסי המסלה. ראה נא, כמה אבנים פה מן התחנה? גחנתי וארא את מספר האבן. – “עתה נלך ישר למקום אהלנו ונמדוד את הצעדים”, – הוסיף; מדדנו כל אחד מספר צעדיו. – “עתה נראה את כוון דרכנו ונמדוד מן האוהל שמה”. – מדדנו. – “נרשום זאת”! – אמרתי. – ילד, אל תרשום! – אמר – כשאדם רושם נמחק זה ממוחו. ואת הניָר יגנבו או יגזלו או תאבד אותו. ומוחך כל זמן שהנך חי אתך הוא. נרשום במוחנו ובעינינו. – הייתי נכון לנשקהו בעד דברי-חכמה אלה. ופתאום אמרתי לו: – יודע אתה? הרי הציד והבידוי ישארו פה? – “הציד – ודאי. מה יש לו לנסוע? ואת הבידוי נקח”. – למה? – שאלתי. – “צריך שילך גם מושלמי אתנו”. – הוא עוד יבגוד בנו וימסרנו להם? – הבעתי את חששי. – “אל תירא. אם בוגד הוא, יבגוד גם ממרחק”. הרגיעני. – יודע כבודו, – המשכתי דברי – נעביר אהלנו הנה, ואז נמצא את המקום. – “לא”, – אמר, – “ישאר נא האוהל במקומו, נמצא גם מפה, וחוץ מזה צריך שהגויים לא ירגישו, כי יש אתנו איזה סוד. הם כבר חושדים בנו” – החלטנו להשאיר את הציד עם האוהל וגם את המשולח החלטנו לפתות להשאר, ואך הוא לא הסכים.

אנו החלטנו להתחפש כערביאים רוכלים מסכֵּנים, רוכלי-מדבר, ואך המשולח לא רצה. – “אני אוסיף להיות כחַכּים שלכם. ואתם יכולים פה במדבר אפילו לרחוץ ולהתפלל כמוהם. הרי הנביא שלהם לא עבד אלילים, ואל אחד להם, ופסלים אין בבתי-תִפְלָתֹם. מה יש? תאמרו להם: – לקחנו עמנו יהודי חכּים, – תאמרו. אדרבה, הם ונשיהם יבואו לדרוש ממני סמים ומשחה”. – למחר ישבנו על גמלים. המשולח לקח עמו את טליתו ותפיליו. את ה“חק-לישראל” השאיר באוהל, ורק תהלים קטן לקח. להתפלל ידע בעל פה. הפלגנו בחולות יותר מחצי יום ואל מחוז חפצנו טרם הגענו. אמרנו ללון במדבר. ועוד אנו מתישבים הלפרוש אהלנו, והנה רק האפיל היום, ופתאום קם לעינינו מימין לדרכנו יער תמרים ענקי, מתרומם על גבעות ויורד לעמקים. והיער נחלק לחלקים, גדולים וקטנים, וביניהם שדות-חול ומורדות. ובאמצע יער גדול. הבטנו ונרא, כי באמצע היער הגדול משתרע שטח גדול, ובו משתרעת עיר גדולה, רבועי בתים לבנים נמוכים למאות, וביניהם גם בתים גבוהים ומגדלים. והכל לבן והגגות שטוחים. אורות לא נדלקו בעיר, ואפלולית ערב שלטה בה. וגם אדם לא נראה, ורק הייתי כשומע איזו המולה מרחוק כשל המון אדם. הסתכלנו בעיר. – מה שם העיר הזאת? – שאלתי את הערבי הרוכב על ידי. – “הֳדָא מן שַיְטַן (זהו מן השטן)” – ענה. – פרצתי תמה: איך זה מן השטן? האין אלה תמרים ובתים? – הזקן שנגש אלינו בגמלו אמר: – “אל תביט שמה, כי השטן מושך”. – ואחר כך הוסיף: – “ודאי מן השטן. מרמה הוא את בני המדבר”. – למה ירמה דוקא אותם? – “כולכם אתם, בני ארצות הערים, נתונים בידו מכבר. ואנו אנשי המדבר עובדים את אַללַה וממאסים בו. לכן יתעה אותנו במחזותיו. האם לא תרגיש כי עיר-מֵתים היא זו באין אדם ובאין אור?”

המשולח שהביט גם כן במראה בהשתוממות ובחרדה – נגש אלי, מתנועע על הגמל עם הערבי בן-זוגו. – מה הם אומרים? מן השטן? היתכן אשר יבנה השטן עיר ויטע תמרים? – שאל. – “ומדוע לא?” – אמר המצרי. גמלינו הצטופפו עתה כולם כמו חרדו גם הם – “הרי עיר-מתים היא זו, וגם זה רק לרגע, ועוד מעט ולא תהיה. קיקיון דיונה. האינך רואה כי אין פה לא אור ולא אדם”. – ואפשר ישנים הם? – שאל היהודי התמים. – הערבי הזקן אמר: “אל תביט ואל תדבר!” – ופתאום אמר לנו המשולח בלשון הקודש: – “ומה אם עיר של בני-משה היא, והם הגויים רוצים להטעותנו?” – ובכן? – שאלתי: מה לנו לעשות? – “נעמוד ונרד לראות”, – אמר היהודי. – “אפשר דוקא מאלהים זה”. והוא התחיל לבקש את הערבי להורידו מגמלו; הערבי לא נתרצה. הם לא רצו להשאר ברשותו של השטן. הגמלים רצים, והערביאים מאיצים בהם, והעיר רודפת אחרינו. – “היא נעה, הולכת?” – אמר היהודי. – כל עיר הולכת בשעה שאנו נוסעים, – אמרתי לעצמי, – אלא שכל עיר ובית ועץ מתקרבים אלינו, עוברים על פנינו ומתרחקים ונעלמים מאחורינו, ופה, להפך, היא רודפת אחרינו בלי הרף, צעד-צעד. – “מעשה כשפים!” – אמר המצרי. הערביאים מי מהם נבהל ומי צוחק. – אל תצחק! – אמר אחד מהם לרעהו. – “אל תפחד!” – ענה לו השני: – “אם אַלַה בלבך ממי תירא?” כשעה קלה רדף המראה אחרינו. וככל אשר ירד הלילה כן הלבינו הבתים וכן גבהו המגדלות, עצי היער גדלו ויהי לצלמי בלהות. הכוכבים נעלמו מעל לעצים. הלבנה, כמו להכעיסנו, לא עלתה. ופתאום כמו הבריקו רגע אורות מתוך העיר. הסתכלנו מאחורינו – והאורות הבריקו ככוכבי-בצות, הבהיקו עוד רגע ונעלמו עם הבתים, המגדלים וכפות התמרים. מדבר חול הופיע לעינינו.

– “נפלאות הבורא!” – אמר המשולח. הוא ספר לנו, כי לחש לחישות והחזיק בטליתו ובתפילין ובתהלים, והמגדלים והתמרים לא זזו מאתנו. ודוקא לבסוף, כשהסתכל בזה בלי פחד, מאחר שהחליט, שאין הם מעשה שטן ורק עיר ויער – דוקא אז נעלם הכל. – הוא שאל את הערבי: – האין פה בכל זאת עיר עם תמרים?

הערבי הזקן שרכב לצדו ענה: – זה שבע-עשרה שנה שאני עובר את המקום הזה ולא ראיתי פה לא עיר ולא יער. מאות פרסאות מפה אין לא עיר ולא מבצר. – המצרי התחיל לבאר להמשולח את החזיון הזה. הוא קרא פעם עליו. זהו חזיון מצוי מאד בים ובמדבר. רואים פעם חילות וספינות וערי מלכים – דברים שישנם בעולם. ויש אשר תראה היום פה מלחמה, ובאמת היתה היום באותה שעה מלחמה בהודו או בכוש. פשוט בא רוח ונושא לך את המראה על פני יַמים ומדבריות. הרי רואה אתה עיר ממרחק של הרבה פרסאות. ואם מביא הרוח לעיניך מראה ממרחק של עשרים פרסה, מדוע לא יביא לך גם ממאה פרסה?

עמשי אמר: – האויר היה שקט, לא הרגשנו שום רוח. אלא כשהיום בהיר אחרי הגשמים יכולים מגבעת יבנאל לספור את בתי צפת. ומדוע לא יתכן כי יבהר האויר במדבר רגע כך, שתראה בו את קצה העולם? – הערבי הזקן צחק ואמר: – לא כן, יקירי, לא מאלהים ולא מאדם, כי אם ממנו, מן הנבל והרמאי. ויש גם עונש אלהים. היו, למשל, סדום ועמורה ועקרם אללה ממקומם ואמר להם לנדוד, כי לא חפצו לתת מים לנביא ולאנשיו בבריחתו, וכנשמות חוטאים, שאינן מוצאות מנוחה ותועות, כך גם אלו. העיר תועה, עד אשר יסלח לה אלהים וישיבנה למקומה. – “ושבתי את שבות סדום!” קרא המצרי, שכל ימי חייו לא הבין פסוק זה. המשולח קפץ ממקומו: – אל תעשה דברי נביאים פלסתר. היש פסוק כזה? – עמשי אמר עברית: – “הנה גם תמונת ירושלים העתיקה ובית-המקדש בלבותינו? הגם זה עונש אלהים?” – והמשולח השתומם: “כך או כך; ובכן יש אשר תדוֹד מלחמה ממקומה ובאה אלינו, והרי יש גם חוקי-עולם למקום ולזמן?” הוא עיין גם ב“ספר הברית”. והנה מדבר הזקן על נדודים בזמן והכל נראה לו מתמוטט: “ראה, נעקרת עיר ונודדת! ובכן הכל יש בעולם? אין דבר חרֵב בתכלית”. ועמשי הוסיף ואור נגה על פניו: – ואדם יכול לפגוש את דמות ילדותו ולא יכירנה, ואת מקרה חייו יראה ולא ידע; ופנינו אחרי מותנו יתעו נצח בעולם? והרי זוהי השארת-הנפש? – המשולח נתן לו אות לשתוק: – “השארת-הנפש זוהי לא רק דמות. חייה הם חיים אמתיים. ופה רק אחיזת עינים”. – והמצרי הניע ראשו ואמר: – מה ידעו יושבי-בית? רק עוברי-ארחות במדבר ויורדי היָם באניות המה ראו מעשי ה' ונפלאותיו. – וכה השתעשעו להם האנשים בשיחות-דמיון ובאמרות נביאים וחכמים ויִשנו את נפשם בחלומות ובהזיות, עד כי לא הרגישו שום פחד. לא כן בני-לויתם הישמעאלים. הם, בעלי-הנסיון, לא הסיחו את דעתם אף רגע מבלהות המדבר ופָחָדוּ.

ופתאום רמז מנהיג השיָרה לחבריו לנטות הצדה. הם עברו בין גבעות-חול ויעלמו באפיק נחל. – ההיה פה נהר? – שאל עמשי את הערבי הזקן. – “ודאי”, – ענה הזקן – “ישבו פה ערים ושדות-עדן ויערות תמרים ודגי ים היו באים לנהרות אלו. ופתאום בא המבול וישטוף את ההרים, והעמקים פה היו לעפרות-מלח! ומן המבול באו היָם והמדבר. הרי לא תוהו ברא האלהים את הארץ, ורק בני האדם והנפילים בחטאם עשו את הארץ למדבריות ואת המים המתוקים לים של מלח”.

והנה בא נער רץ ואומר בפחד: – מתקרבים! – הזקן קרא: “הבריכו את הגמלים”. ובשקט: “אם ישמיעו חרחור ואבדנו”. – הגמלים הוברכו. והזקן עם אנשיו עלו על גבעה, חפרו להם מאורות בתוך החול ורק את פניהם השאירו חפשים באויר. ובאפלולית הבוקר הופיעה להם תמונה מרהיבה ומאימת כאחד: איזו מאות רוכבי גמלים בני דבשת אחת, רצים כנשרים, עברו כמו נשאים ברוח. קווצוֹתיהם ושולי גלימותיהם מתבדרים וכידוניהם מונפים, וגמליהם משמיעים חרחור עד כדי להחריש אזנים. – “אם יענו להם גמלינו – לא ישאר ממנו איש”, – לחש אחד השוכבים: “הם ימצאונו ויגלו מקומנו”. – ואך הגמלים המוברכים ענו בחרחור עצל, אשר נחרש על ידי הריצה והחרחור הרועש ממרחק. לרוכבים היו פנים איומים ועינים כגחלי-אש. – “אלה הם!” – אמר עמשי. – “כאלה ראיתי; יהוד-אל- חיבר”. – הערבי הביט בו ויצחק. – כי תראה את אשמדאי עם שֵדיו עובר בסערה, ואמרת “יהוד-אל-חיבר” הם. הרף מחלום! רוכבים אלה בידוים הם כמונו ורק מתוך תוכו של המדבר. בעלי ברית הם להאוחוַני. – וכשהנצה החמה אמר הזקן: – מי יודע אם נמצא את אלה שאליהם אנו הולכים. ודאי הרימו אהליהם וברחו. שֵדים אלה הרי עליהם התכוננו להתנפל.

ובעבור הבהלה ואנו יצאנו למרחב, לא ידענו מה לעשות: אם להמשיך דרכנו הלאה למחוז חפצנו, מי יודע אם לא נסתבך שם בקרב, אשר לא נדע מה תהיינה תוצאותיו. בעיני מצא דוקא חן ענין הקרָב. בזמן אחר אפשר הייתי גם מחפשהו. ואדרבה, ידעו-נא כי איננו ילדי-מתים. רק הפעם פסחתי על שתי הסעפים. קודם כל מוביל אני עמי שני זקנים. שנית, אחראי אני גם בעד הבידוי, ושלישית, וזהו העיקר, הרי במַלאכוּת אני שלוח. יש לי רשות לסכן את נפשי, אבל מי נתן לי רשות למעול בשליחותי? התיעצנו עם הערביאים בני האורחה, והם אמרו: – יש, מהלך חצי שעה מפה, נוֵה-מדבר קטן, ושם יושבים בעלי-ברית לנו שלא מבני השבט שאליו אנו נוסעים, והם גם מעלי-מס למלך האוחוַנים. נסור אליהם ונשלח שליח לתור. אנו קבלנו את עצתו לסור אליהם. – “יסיר נא החכים שלכם את המצנפת שלו, ויתפלל נא כאחד מאתנו, ילחש לו את תפלתו בלשון שלו, ולנבּיא מוסה, ואך אל ירגיז, כי האנשים שם מרי-נפש, ואם יפגע בו אחד הנערים לא נאשם”. – מסרתי את הדברים למשולח, והוא הסכים, גם דוד המלך שנה טעמו בשדות פלשתים, וגם הרמב"ם עשה מעשה אנוס; ובפרט כי שלוחי מצוה אנו. זזנו לדרכנו ובעוד שלשת רבעי-שעה היינו בנוה הקטן. האנשים קבלו אותנו בקרירות, ואך בהיותנו מונהגים בידי בעלי-בריתם, היינו גם אנו כמו בעלי-ברית וחוסים בצלם. ושנים, אחד מהערביאים בני לויתנו והבידוי שלי, יצאו ברגל, בשנותם עצמם לצוענים, וכונו צעדיהם כלפי השבט ההוא. לבי הכני על אשר נתתי לכת להבידוי, אלא שהציק לי בהפצרותיו ואאות לו.

– אלהים ישמרך והחסד והאמת אשר אתה עושה עמנו, – אמרתי לו. הוא נשק שולי כתנתי. – “עבדך אני, יא בֶּק!” – אמר. ואני התבלבלתי. בידוי זה, שבמקומו הייתי מכיר אותו על כרעיו ועל קרבו, הנה כאן במדבר שונה טעמו מבלי שהתכון לזה. המדבר, כנראה, עשה שַמות בנפשות כולנו, ואלהיו נפח בנו את רוחו. הייתי בעיני כל כך חלש. העולם כולו עם תותחיו ובתי-חרשתו, ואירופה ואמריקה עם עשרם וחכמתם, מה יועילו לאיש הרחוק מהלך יום או יומים מגבול הים, שאניות מלחמתם תהלכנה בו – ואשר שום דבר, מלבד הבטחת כופר טוב (וגם זה לא בכל מקום), לא יועיל לאיש ביום עברה? ומצד שני הרגשתי כי אותם העוני והשחתת הפנים, שבין הפרנג’ים לחרפה יחָשֵבו ויגזלו מאיש את בטחונו ומשפטו – הנה פה הם המקלט היחידי מפני הסכנה, אם רק לא יחשדוך ברגול או בהתחפשות. והמשוגע, הבריה הכי עלובה בישוב שלנו, הוא פה בין הפראים מיוחס, מוּכּה-אלהים, שעל כל אדם החובה לשמור עליו ולהכניסו האהלה.

בלילה פזרו אותנו בין אהלים שונים. אני מסרתי את טליתו ותפיליו וספר-התהלים של המשולח לידי הערבי מנהיגנו, ובקשתי מאתו למסור לו גם את טליתו הקטנה. ופה פרץ הוא פתאום בקול בכי. “האם את צלם אלהים האחרון תסיר ממני? אפשר תיעץ לי גם למשוך בערלה? אם גזר אלהים עלי לקדש את שמו אקדשהו”. – אבל גם אותנו מסַכן אתה. – התרגזתי עליו: – מחר אפשר אנו יוצאים מפה. ואם תהיה יום אחד בלי טלית-קטן – מה בכך? תצום אחר כך תענית או שתים ויסָלח לך. – “אף לא שעה אחת ואף לא רגע” – ענה בכעס. ספרתי להערבי הזקן, ואמר: תן לו, אללה אוהב את הפתאים יותר מן החכמים. אמרתי לו: “גם אצלנו כתוב: שומר פתאים ה'”. – צחק ונהנה: אלַה הוא אלהים ואחד נביאו ואחת תורתו ודינו אחד בכל עם ולשון, ורק השטן מבלבל. – נשקתי את זקנו ואמרתי לו: – “אבי אתה!” וישמח עלי מאד.

למחר לא שבו האנשים; הרגעתי עצמי באמרי בלבבי: לא יתנו בידוים לאיש ללכת מבלי אשר ילין לילה. למחרתים שבו. הערבי מסר לאדונו דברים מבלי ששמענו, והבידוי אמר לי: הזהר מהאנשים האלה, מי יודע לאן יובילונו? אמרתי לו: “אל תירא ואל תחת!” – בינתים הספקתי להתרועע עם אחד מבני השיך. ואחשוב זאת לי לטובה. למחר אמר לי הערבי מנהיגנו: – אנו נשאר פה עוד שלשה ימים ואחרי-כן נראה. – ואני לא הבינותי כונתו ולשאול לו לא חשבתי לטוב. בערב מסרו לי, כי מחר בבוקר עלי לבוא אל השיך, כי דבר לו אלי. התראיתי עם בנו, והוא, שנפשו דבקה בי, הזהירני מהכנס עם אביו ברוב דברים. – “אם ישאלך איזה דבר תשים ידך תחת חגורתו ואמרת: “עבד אנכי לאלַה ולך”. ובזה תסכל עצת רשעים וערומים שהביאו דבתך רעה. ואבי חשדן וגם חכם וערמה עמו”. – יותר לא הצלתי מפיו דבר, ואך לעצתו נשמעתי, והיא הצילתנו מצרות רבות.

כששאל אותי השיך, בריה עניה ועלובה ואך יהירה: – “לשם מה באתם הנה ומה לכם ולשבט אשר לבו לא טוב עלינו?” – עניתי לו: עבד אנכי לאלהים ולך, אבי, ואת אשר תצוה אעשה. – “האם בעלי-ברית אתם ליהוד-אל-חיבר הארורים ומובילים להם מנחה”? – עבדיך כולנו, ואין לנו כל, רק בתמרים ובחלב גמלים נחיה נפשנו ובעד הגמלים שלמנו. – “ויש לכם רֵעִים בין יהוד-אל- חיבר?” – בני לויה אנו, אדוננו ואבי, למשולח אחד מירושלים ההולך ליֶמֶן לאסוף כסף בעד אחים עניים. ולו אמרו, כי יהוד-אל-חיבר יביאוהו לתימן. והזקן השני משרת הוא לסוחר צמר ממצרים, ההולך לראות אם יש צמר צחרחר בערב, – עניתי. דברתי כבר יותר מדי, ואך לא ידעתי עצות. – “ויש לו כסף בעקבה?” – שאל ויבחן בי עיני. – איזה כסף? משרת הוא לסוחר. ואם ישוב ויאמר כי יש פה לקנות צמר לבן, אז ישלח אדונו אורחה עם כסף לקנות, או יצוה כי יביאו לו לסואץ, וישלם שם. רוצה הוא לקנות מידי שיכים ולא מידי סרסורים רמאים. – “צדק”, – אמר השיך; וכדי לבחנני אם אמת בפי אמר: – “ואם אומר לך: תשב אתנו שלש שנים – התשב?” – ברשותך, אבי! – אמרתי, – הייתי לאח לבנך, ואם תתן לי לשבת ביניכם, אלוה את שני הזקנים הביתה ואשוב. – השיך הרעים עלי: – “אני אשיבם; ואתה תשאר פה”. – טוב, אבי, – אמרתי, – כי תשלחני עם אנשיך ונביאם לעקבה ואשוב. – “ולמה לך עקבה?” – נשבעתי, אמרתי, כי אשיב את האנשים אשר ערבתי בעדם לאלהים; ואם תקבל אתה את הערובה בעדם אשאר פה. אך דע לך כי חלשים האנשים, והם יכולים לחלות בדרך. – “הלא חַכִּים הוא האחד?” – אמר ונזף בי בעיניו. – יכול אדם לרפא אחרים ולא את עצמו – עניתי – היציל חבוש עצמו מבית האסורים? – ועל שאלתי זו הוספתי: – דוקא חכים זה הוא חלש כגבעול קש, ואם תשוֹב בו רוח מדבר וישבר. – ואני הבטתי בו, ובראותי כי אינו פותח פיו הוספתי: – אני רק שומרם ומלַום, אבי, ועתה אני ברשוּתך, ואם יש ברצונך לאמר לי בשם אלהים, כי אנשים נאמנים מאנשיך ישמרום וילווּם – ארחוץ פה את רגלך, והייתי לך לעבד אפילו שבע שנים, כמצותך. – הוא חשב איזו רגעים ושאל: – “ומה יהי עם יהוד-אל-חיבר והצמר? משקר אתה, ילד!” – אימת-מות נפלה עלי, ואך אלהים נתן דבר בפי ועצה בלבי. התגברתי ואמרתי: – ירט הדרך בפני אֲדוֹנַי, ואם אין אַלַה רוצה כי יגיעו למחוז חפצם – לא תעשינה ידיהם תושיה. אותי נהל אלַה בדרך טובה, אל משכנותיך, ומהם מנע את חסדו, והם יצאו את המדבר ריקם. הכל ממנו יתעלה. ואדם מה כי יהין לקום בפניו! – הוא רמז לי לצאת מעל פניו. ובערב שמעתי את החלטתו: – אני עם בנו ושלשת האנשים נלך אל התחנה, ומשם נשוב לעקבה. “לא צריך ללכת אל שונאי-הנביא, אל יהוד-אל-חיבר, וגם צמר לבן לא צריך להוציא מערָב. לנו לעניים אין צמר, ואם יוציאו העשירים את צמרם, לא יהיו אוהל ושַׂלמה לבידוי”. – קבלתי את גזרתו והצעתי לפני האנשים למלאות אחריה.

נחמתי עצמי ואמרתי בלבי – הענין של גן-החיות הוא דבר שאין לו שום סכויים להצלחה. המשולח אינו האיש שיסכון בשביל ענויי דרכים. ואם אחלץ מהם, אז אתחפש ואחפש ואמצא בתור דרויש עני את הדרך ליהודי חיבר. האנשים התקוממו תחילה, ואך אחרי אשר הפלתי עליהם פחד, ורמזתי להם, כי אין להאמין בערביאים מלוינו ההם, נאותו לי. ולמחר יצאנו לדרך.

הערבי הזקן נפרד ממני ויוכיחני על פני. – למה לא שאלת לעצתי? – אמר – הנך כפוי טובה. אנו סִכַּנו את נפשנו בשבילכם, ועתה עזבתנו ואתה הולך עמהם. – אני אמרתי לו: האנשים זקנים וחלשים והמדבר והקור עיפום וגם למאכלי המדבר לא הרגלו. – ואנחנו, אמר הערבי, מחר יוצאים הלאה אל השבט ההוא. האוחוַנים לא נלחמו. ואם תמצאו דרך להפטר ממלויכם – אז תחכו לנו מנגב, מקום מרחק רבע יום, ונפגש ונלך יחד. משם הדרך ליהוד-אל-חיבר בטוח. – והבידוי שלי רמז לי בעיניו. מצאתי לי רגע-כושר לדבר עמו. הוא אמר לי: אל תתן אמון בדברי הנוכל הערום. יודע הוא כי השארתם שם כסף, ואל כסף זה עיניו נשואות. – והאמת אגיד לכם: עלי כבר נמאסו כל עניני המדבר. מרגע שהחלטתי לשים קץ לנדודים פותים אלה, תקפה עלי ערגתי לישוב, לארץ, לשומרים וגם לאבא. אני הצטדקתי בפני הערבי הזקן. “מתנהגים עמנו כעם שבויי-מלחמה”, אמרתי, “אני האמנתי לך ואכשל; ועתה גם לא אדע הלקראת חיים אם לקראת מות דרכנו. ואני אחת גמרתי: אַלַה הטוב בעיניו יעשה”. – הזקן חבקני: – אני סולח לך. אבל צר לי כי רמית את תקותי. – “כל תקוותי רֻמו”, – עניתי לו, והוא ברכני ברכת זקן וילך. ואני לא ידעתי הרעתי בקש אם טובתי, ואם לא חשד בו הבידוי חנם.

כשיצאנו לדרך אמרתי לבן-השיך: – לי נחוץ להגיע אל התחנה הרביעית, שם יש לי ידיד וגם ענינים. הוא אמר לי: “הכל אחת”, ויובילני אל התחנה השניה. משם שלחתי את יהודי חזרה אל התחנה הראשונה עם הבידוי שלי, ואני נסעתי אל ידידי האפיקורס. ושני ימים אחרי צאתנו מנוה השבט הקטן הגענו לתחנה. בן-השיך נפרד מעלי בדמעות: “אני אבוא אליך לעקבה”, – אמר. – אני צחקתי: – תבוא לאל-קוּדש. שם משכָּני. – הוא נבהל ולא דבר מאומה וימהר להפרד מעלי. ולבי הכני על רמותי את הילד הטוב ועל אשר לא כפרתי פניו.

האפיקורס נסע לאיזו ימים, ואך היה עליו לשוב. ובינתים נכנסתי בשיחות עם כל ערבי שפגשתי. הייתי יחידי, הבידוי שלי נסע עם המצרי והמשולח. ומפי הערביאים לא יכולתי הציל דבר. כל אחד משכני לצד אחר, כּיד הרמאות הטובה עליהם וכיד דמיונם החזק. ואני נקלעתי בכף-קלע דמיונם ובדיותיהם. ולולא החלטתי לשוב, כי אז הייתי בכל רע.

 

מה.    🔗

מיום הפרדי מעל בני לויתי עד שובי אליהם עבר כחודש ימים, עד ששב רעי האפיקורס מדרכו עברו כשבעה ימים, ואני לא יכולתי לשוב מפה בטרם אראה פניו. הוא, שרצונו היה כל כך להיטיב עמדי, צריך גם להודע את אשר עמי, ומי יודע: אולי ינחני בעצתו בנדודים באים. ובשובו עכבני ימים מספר עמו, וגם סר עמי לשבט קרוב, מימין למסלת-הברזל, שבט שאין לו מקום קבוע ושנח שם איזה זמן. נסענו שלשתנו, אני והוא ודרויש אחד. ומוזר היה הדבר, נסענו כיום וחצי ושנים-שלשה חילים מלוים אותנו – ולא הרגשנו פחד. הפקיד רעי אמר לי: המדבר מלא פחדים, ורק אם תפקיר חייך – לא תפחד. וחוץ מזה: יש שחילי הממשלה הם שומרים טובים והבידוים יראים אותם, ויש שאינם מפחדים, ולהפך, חיילים אלה יכולים לעזוב אותך בכל רע ולפוץ לכל עבר.

למה טולטלתי עמו אל שבט זה – לא ידעתי – חידה היא בעיני, ספר עמשי אחרי-כן. והאמת היא, כי בסתר לבבו קוה עוד עמשי אשר יאנה לידו המקרה לבַצֵע את זממו: – אם קורא לך אדם ללכת אל מקום לא דרכה כף רגלך ולאנשים לא ידעת – לֵך עמו: אפשר גורלך קורא לך. והוא הלך. שם התעכב הפקיד כשבוע אחרי נסעו עם גדוד בידוים מסביב איזו ימים. עמשי נשאר במחנה הבידוים, ושם לא היו לו שום הרפתקאות. הוא נחשב לאחד מאנשי-הממשלה.

כשהזדמנו יחד הוא, הפקיד והדרויש – התלקחו ביניהם וכוחים דתיים. ומוזר היה לשמוע וכוחי מושלמי בלתי-מאמין ויהודי מאמין-למחצה ודרויש, שהיה, כנראה, מרגל ממשלתי בין השבטים, אשר ידעו זאת על-פי-רוב ויהיו מרמים על ידו את השלטון, בהכשילם אותו בידיעות שוא. הפקיד האפיקורס אמר: מראה עינינו אינו מעשה-כשפים, העולם הוא עולם ממש, ואך מי בראו ומי מנהיג אותו – מי ידע? מי-שהוא יצר פעם ברגע שגעון את אדמתנו וישליכנה למרום ותעף. ואת השמש זרק ככה ואת הירח והכוכבים והם תועים במדבר. האויר הוא מדבר. – הדרויש לא הסכים: לא ישליך יוצר את מעשה ידיו. אלא שאת העולם ועושהו אין אנו יודעים ולא נשיגנו. הוא ודאי יושב על השמש שכולה אש. ואת העולם מסר לשטן, ואת אדמתנו אפשר גם ברא השטן. כי תעבור ארחות מדבר וראית פתאום תמר לימינך, ועוד לא הספקת להסב עיניך והנה הוא משמאלך. במדבר אין דרך וחיי-אדם מדבר הם, והשטן משטה בכולנו. השטן תפש פעם עיר, זרק אותה על קרקע הים, שב ומשה אותה והרי היא אניה גדולה. מחר הוא מעלה אותה לראש הרים והיא מבצר בן חומות ומגדלים, ומחרתים היא שוקעת ויורדת אל הערבה והיא עיר בין תמרים, או מחנה נודדים. ופתאום מכסה אותה החול והאנשים מתים ושבים וחיים – ואינם יודעים עד מה.

ופעם קרא לי הצדה ואמר: – צדקתם אתם היהודים: לא ראה איש פני אלָה. שום נביא לא ראה. זה רק נדמה להם. השטן לבש בגדי אלהים והטעָם. – ואני רציתי להתלוצץ בו ואשאל: – ואפשר התחפש אלהים בבגדי השטן? – הוא נבעת ועיניו כמעט כבו: – ישמרנו הנביא יתעלה. כזאת לא יתכן!

ובשבתנו שם בין הבידוים נלוו אלינו אחדים מהם, ונהי מספרים איש לרעהו את קורות חיינו. בשבטם היו אנשים שראו כבר את מצרים, את סוריה ואת בבל, וגם שמשו מורי-דרך בחיל תורכיה, וגם עם אנגלים נוסעים היו להם ענינים. ספוריהם היו מלאי דמיונות. שמעתים לא אחת. רק אחד היה ביניהם בחור צעיר שאהב להתהלל בגנבותיו. הוא ספר לנו מעשה כזה: פעם בלילה סר אל אחת מתחנות-הרכבת. והוא שכב על סף אוהל ולא יכול להרדם. פתאום ראה והנה באים שני אנשים והם מתהלכים הנה והנה בלילה, מאהלם אל הרכבת, מן הרכבת אל החול, ומן החול אל אהלם. הוא חשד כי יש פה איזה דבר. אז התהפך כנחש ויזחל על בטנו אחריהם, עד אשר ראה אותם טומנים דבר-מה בחול. למחר נסעו אנשים אחדים מזה האוהל, ואחד נשאר לשמור. מה עשה הגנב? הלך והתרועע לשומר היחיד הזה, ויהי סוחבהו לכל מקום, עד שפִּתָּהו לנסוע למקום אחר. השומר נפתה ויסע. ואז הלך לילה והתחיל לחפש את מקום המטמון ולא מצאו. חפש לילה אחד ולילה שני ולילה שלישי ולא מצאהו. אחרי ימים שבו האנשים, ואחד מהם הלך שוב לילה יחידי לחפש את המקום וימדוד צעדים. כשהגיע אל המקום והתחיל לחפור, ילל פתאום הגנב אחת ושתים כצבוע, האיש נבהל, השמיט את מעדרו מידו ויברח. הגנב מִהֵר והתחיל חופר באדמה עד שמצא את המטמון, הרבה כסף. ואך בטרם הספיק לקחתו, התקרב ההוא עם איש חמוש ברובה, והגנב הספיק לתפוש רק חלק ולברוח. בדרכו התנפלו עליו שני בידוים ויקחו ממנו כמעט את כל שללו. ורק את אשר השמיט מידו הציל. וכך הספיק להביא אל שבטו רק מעט. עמשי שמע את ספורו לקטעים ולא שם אז לב לו.

וכשהגיע תורו ספר נפלאות ממעשי שמירתו, והפקיד ספר דבר-לצון על אלַה של עובדי-האלילים, איך שנכשל פעם בנביא-שקר ופעם בבת-אדם, ופעם ביצרו עולם שאינו שוה כלום. ואחרי כן ספר להם איך נפגש פעם עם אלַה והוא גלה לו את כל סודותיו. ועד היום הוא יודע כל מיני כשפים ולהטים, אלא שאין לו רשות להשתמש בהם. – הדרויש פרץ צוהל: “הוא אשר אמרתי: נפגשת בשטן”. – מי יוכל להבדיל ביניהם? – ענה הפקיד. – הבידוים בני חברתם, שהיו גם שודדי-דרכים וליצנים, נהנו וצחקו! רק זקן אחד מהם אמר לו: אתה מסית ומדיח: כופֵר! –

ואחד המסובים ספר, איך התנפלו על אוהל של בני-אדם בלילה ומצאו שם חפצים משונים, אלה היו יַהוד, וכל מיני קמיעות ומלבושים היו להם. האחד היה לבוש עבאיה דקה בעלת פסים ועטרת-כסף לה, ובראשו תיבות קטנות מלאות כתבות-פלא, והן קשורות ביריעות ומין מעטה קטן עטה על גופו, שהיו בו ציציות צמר עם חוטים וחוֹרים, כאלה אשר בעבאיה שלו. הם לקחו את כל זה, הסירו את הכסף מעל העטרה והנה הם סִיגִים, ואת הרצועות לקחו, ואת כתובות הקלף הוציאו ושמון לקמיעות ואת התיבות מסרו לילדים לשחק. אחר זמן בא יהודי זקן ויבך ויבקש להשיב לו את אלה. לקחו ממנו קצת כסף וישיבו לו את הבגד בלי העטרה, כי את הכסף התיכו וישרפו, והרצועות לא היו ורק את התיבות השיבו לו ואחת היתה כבר קרועה, וגם איזו קמיעות-קלף השיבו לו, וגם את המעטה, אחרי אשר נלקחו הציציות לחוטים. – ועמשי ידע כבר את אשר נעשה ליהודיו, וגם את דברי הגנב זכר. הנה סוף המדבר שלך, עמשי, וזה שכרם של שליחי-מצוה. – ואת שפתיו צרב צחוק מר.

כשהלכו אחרי-כן לישון נזדמן לגנב לשכב ליד עמשי, בחוץ, תחת כפת השמים. הגנב הביט למעלה אל הכוכבים, ופתאום אמר: – “יודע אתה, כל מה שספרו כולם – לא אמת; הכל – כזב”. – עמשי הביט בפניו וצחק: – הכל כזב, ורק שני דברים אמת הם: אני שומר ואתה גנב. – הבחור התפרץ בצהלה, נשקהו ואמר: – “בוא אלינו, אתן לך את אחותי, ובלי מחיר; והיית עמנו. אתה חכם!” – עמשי החליק כתפו ואמר: – אני כופר ואחותך מושלמית. תן אותה לאיש מושלמי, ואני כאשר אבדתי – אבדתי. – הבחור התאנח ויתרחק ממנו איזו צעדים.

בשובם אל תחנת הרכבת נלוה עליהם רוכב מדברי, שהם הכירו בו תיכף את אחד מסוחרי המדבר, אף כי התחפש. ונפשות הנוסעים דבקו זו בזו. בלילה השני להיותם בתחנה בא אליהם. – שמחתי עליו מאד, – ספר עמשי אחרי-כן. ואני לא ידעתי כי עתיד הוא להפוך לי את כל קערתי על פיה. הוא ספר על נדודיו ומסעותיו וטלטוליו והרפתקאותיו. הוא נסע עמנו לתחנה שלנו. הה, כל מה שספרו שם הגנבים והשודדים היה אמת, אני גם אז לא הטלתי ספק. שני שלישי הכסף של המצרי גונבו. הוא גם מסר חלק לפקדון אצל פקיד אחד, ובשעת התנפלות השודדים על התחנה – נלקח ממנו כל הכסף, כך ספר הפקיד. וטליתו הגדולה והקטנה ותפיליו של המשולח נגנבו והושבו לו קרועים ופסולים. הוא בקש כבר לשוב. לו הייתי נוסע לתימן! – ילל. – הרי שם יהודים, וגם משם אפשר להגיע לחיבר! – והאנשים בקשו את נפשם למות; אני נחמתים ועודדתים וגם הסוחר דבר על לבם דברי נחומים. אדם נחמד היה סוחר זה, ולבו היה טוב על כל.

ופעם, כשישבנו אנו עם הפקיד האנוס ועם האפיקורס ועם הסוחר הערבי יחד – נתגלגלה השיחה על יהודי-חיבר. – מכיר אני אותם, מושלמים כמונו, ורק שודדים נוראים, גם על עולי-הרגל לא ירחמו, ולכן שנואים הם על כל השבטים אחיהם. פעם, ספר הוא, הייתי בחרם-אל-שריף בירושלים. נזדמן לי שם ערבי מדברי עם עינים נוראות ומראה פראי מאד. אחרי שנים נפגש בי באחת ערי המדבר והכרתיו. שאלתיו: ההיה בחרם-אל- שריף? אמר: כן, הייתי, וכטוב עלינו לבנו ספר לי כי מן אל-חיבר הוא. נבהלתי: מן יהוד-אל-חיבר! קראתי בפחד. “אני מושלמי ועובד הנביא כמוך”, – ענה: “אלא שלך חלק הנביא את המסחר, לשני את המקנה, לשלישי נוה-תמרים ולנו – את החרב ולקיחת-מס מעוברים”. – ולמה קוראים לכם יהודים? – שאלתיו. – “כך, משנאה. חיבר – זה לא מקומנו מאז: אבותינו מצאוהו ריק והתישבו בו”. – אפשר הייתם פעם יהודים? – הוספתי לשאול. – “מי יודע?” ענה הוא. “הידיעה לאלהים”. – לא, גמר הסוחר, יהוד-אל-חיבר אינם יהודים כי-אם שודדים מקוללים ואפשר עובדי-אלילים בסתר כדרוזים. קרובים הם מהלך יום וחצי מהֶדִיָה ואיש אינו בא אל הארורים האלה.

כה ספר הסוחר. ואני שאלתיהו: – אפשר ישנם עוד יהודים באיזה מקום במדבר? – הסוחר אינו מאמין זאת, האוחוַנים משמידים זה מאות שנים את כל כופרי המדבר. – ובכל-זאת – אפשר ישנם באיזה נוֶה רחוק? – הסוחר חשב ואמר: – “אולי? המדבר רחב ואלַה כביר”. – ואחרי שהטיבונו לבנו הוסיף: – “יהוד-אל-חיבר, כפי שנודע לי אחרי-כן, כדרוזים עובדי-העגל הם. אתמול הם נוצרים, היום מושלמים, אוחוני עם אוַחונים ושיעי עם שיעים. תן להם כסף ואמרו לך כי יהודים הם. והם ודאי נמכרו לשטן, ימח שמו”!

הדרויש הביט אל המספר ועיניו זעמו: אל תקלל! השטן לא ינקה את האיש אשר יקללהו.

המשולח, שהבין רק דברים קטועים מכל אשר דבר עמשי, שאל: – מה ספר לך האיש? בדיתי לו אגדה. הוא יאמין בה ויהי מאושר כל ימי חייו. הבטחתי לו כי הם עוד יבואו פעם אלינו, כשתנתן להם הרשות מן השמים. הוא אפשר גם לא יסע לתימן. המדבר אינו דבר קל. את טליתך ותפיליך יקחו ואת השם לא תקדש. “אשרי יושבי ביתך” הוא יותר “מאשרי תמימי דרך” – יאמר איש כזה. והמצרי – מי יודע? היוסיף עוד לחלום על גן-חיות? חבל שמאבדים אנו חלומותיהם, של יהודים טובים בידים. רק הצַיָד עוד יצוד ויצוד. הוא ימצא לו פתָאִים בערמתו ובתומו. בעצם גם לו חלומות. הוא הרי חושב כי גבור-חיל הוא.

 

מו.    🔗

בערב יום של ועידת פועלים קטנה ישבו באחד הבתים של המושב הקטן, – זה שליד המושבה הגדולה – קומץ אנשים. היו גם שני אורחים מן הגליל. היתה שעת בין ערבים של ערב-אביב. החלונות היו פתוחים, רוח חמימה נשבה. מן הרחוב פרצו קריאות ילדים משחקים. באויר רחפה אדמומית של שעת דמדומים. על השולחן עמדו כוסות תה, לחם וזיתים.

– כמה יפה פה אצלכם! – אמר אחד מאורחי הגליל. הָה, העצים, איזו ברכה! וכשאתה נזכר בחשָׁפון הגלילי שלנו – יתקפך שממון: עירום, קרחת – ואין לעין נקודה לנוח עליה. –

– אבל פלחה יש לכם, תבואות, מספוא, ומה יש לנו? לימון? – התאונן אחד מבני המושב.

– לימון מתוק, לימון חמוץ וחושחש, – לעג עוד אחד מבני המושב. והגלילי השני אמר: – יהי כך או כך, ובלבד שתבנה הארץ ותתכסה בירק. קללת המדבר עוד רובצת עליה.

– השקדים פורחים כבר! – אמר הגלילי הראשון. – חבל שלא דחו את הועידה, לו אחרנוה קצת היינו רואים תפוחי-זהב פורחים. אלה אין לנו בגליל, חוץ מאיזו עצים עלובים. שקדים יש גם לנו.

והגלילי השני ענה: – גם בשקדינו איני מאמין. אדמה כבדה ועל יבלית נטעום. ארץ ארץ ושלה. יהודה לעצים והגליל לתבואות. אתם תתעשרו, אנו נהיה קבצנים. אך הגלילים היו גם לפנים עניים. מילא, לחם וזיתים יהיו, וקצת חלב וגבינה ושמן. דַיֵנו! הגלילים הטפשים הסתפקו גם לפנים במועט והיו מאושרים.

– אז היו פירות גינוסר בארץ, – ענה הראשון ויתאנח. – ומה היתה אז יהודה? ארץ הרים יבשה. הגליל היה אז העשיר. רק ירושלים הבירה היתה ביהודה. וחוץ ממנה מה היה? תפוחי-זהב לא היו עוד, וענבים ויינות היו גם בערי הגליל.

בני המקום דברו מעט. הם נתנו לאורחיהם להשתפך ולתַנות צרותיהם ונַחְתָּם. והנה נכנס בדלת הפתוחה יונוביץ וישב לו בפנת השולחן.

– מה חדשות? – שאל בקול נמוך.

– חדשות? – אמר הגלילי השני. – מן הקואופרציה נסתלק הפקיד.

– כך? – אמר יונוביץ: – אפשר היה לחזות זאת מראש. אין לפקידות מזל אצלנו. ובכן קבוצה? – שאל הוא שוב.

הראשון אמר: קבוצה ולא קבוצה. זהו משק אומלל למרות כל עשרו. הוא נבנה לפי תכנית מרוכזת של אחוזה גרמנית. עתה בלכת הפקיד לא יוכלו גם המומחים להחזיק מעמד. כל השיטה מוכרחה להשתנות. יצטרכו להמעיט בפועלים, את הטובים יקבלו לחברים ואת הרעים לשלוח ולקבל אחרים במקומם והמומחים יוכרחו לרתום עצמם בעבודה ממש ולהחליף את המוֹקַים המצוחצחים והמכנסים הרחבים בנעלים גסות ומכנסי-עבודה. להנסיעות לחיפה יבוא קץ, ובמקום הנערות המפונקות והרקדניות תצטרכנה לבוא אחרות, כבדות ונושאות בעול. בהוצאות יצטרכו להמעיט. צחצוח החצר והבנינים הבולע זמן וכסף – יפסק. והסוף – קבוצה קבצנית כמונו. ובכן למה כל הברק וההוצאות המיותרות? לו יבשו את השלולית הארורה הממלאה את כל הבתים יתושים! ובכל-זאת אין להתיאש; יש שם עובדים טובים שלמדו דבר-מה. אלא חוששני, שאחרי כל המצהלות קשה יהי לסבול את השעמום. והעבודה אינה רקוד, חביבים! זהו ענין משעמם, משעמם מאד. סחוב את המחרשה וסחוב! כך, רבותי.

ובעל-הבית אמר: – כן, כשאני נזכר בהשקאות-הלילה: הנך רופס במים ובבוץ; וסביבך חושך; ובקושי מוצא הנך את מקום העדור. ויכול אתה גם להוריד את המעדר על רגלך היחפה. ואתה סותם את מִפְתַּח-הבור והמים שוטפים לרצונם, או פותח הנך מעבר והם אינם הולכים אליו. פשוט, פתחת וסתמת לא במקום הנכון.

ואשת-הבית אמרה: והמשתלה? את עובדת ועובדת, ובתיבה אחת הכל עולה, ובשניה – קרחת. הנך משברת ראשך – ואלהים יודע: אינך מוצאה סבה. ובכל זאת! לולא השטרות!

– אוי השטרות! – קראו שלשה מבני המקום קול אחד.

והשני מן הגליל אמר: – הקואופרציה לא תשונה. למהפכה יסודית אין האנשים מסוגלים. יבואו אפשר תקונים, אלא רק לחצאין. גאים הם, ולא יסכימו להיות כאחד מאתנו. בלי הבָרָק לא יחיו. והם גם ילד-שעשועים של ההסתדרות הציונית. ההנהגה הציונית בחוץ-לארץ ואצלנו גרמנית היא, ואופנהימר גרמני, ובמלה קואופרציה מבלבלים מוחות ומשיגים כספים, כביערות הרצל. לדברים ממשיים באמת לא יתן יהודי. מה הוא יודע על ממשיות? צעצועים תן לו, פרַזָה, ואז יפתח כיסו. בא אלינו תיָר ושואל: איה הפקיד שלכם? אני צוחק: כולנו פקידים. – “כמה?” – מוסיף הוא לשאול. – שלשים, אומר אני. – “והפקיד הראשי?” – מחפש הוא בעיניו. – אין כזה, אנו מתקיימים בלעדיו. – “איך זה אפשר בלי רָאשי?” – מתמרמר הוא. – אנו קבוצה. כולנו עובדים. – “קבוצה?” – אומר הוא מאוכזב – “ואני חשבתי קואופרציה” – הוא מתהלך הנה והנה ואינו מוצא לו מקום. – “למה לא קואופרציה?” – זה עולה יותר בזול, – אומר לו אנכי. – “אבל שם יפה ופה – בוץ”, – אומר הוא. – צחקתי: – הבוץ יתן לחם. – ואחרי איזו רגעים הוא רץ ונוסע. קואופרציה תן לו ורָאשי – ואז יהיה מרוצה. ויפה הדבר איך הם מחפשים את יער הרצל ואינם מוצאים. סוף-סוף מרגיעים אותם. איזה לץ מראה להם את זיתי לוד.

השיחות מסתעפות. חשבו לפתוח הערב את הועידה, וחסרים אנשים דוקא מיהודה. יפתחו רק מחר. והלואי לפני חצות, ומתחילות תרעומות. בחוץ מאחור זורקה השמש על ענני ההרים את אחרון אורה, וההרים לוהטים, והעננים: כל גזר – אור אחר. איזו משבצת-אורות נפלאה ואיזה כתמים על ההרים ובמורדות! אחד האורחים קורא החוצה. הם אינם שומעים. הורגלו באורות אלה, ופה אפשר להחליף מלה עם איש חדש, עם חבר ישן. עוד מעט וההרים כבו. צבעי העננים כהו. איזו עצבות שקטה יורדת על כל, מהולה בחגיגיות. מנורה לא הועלתה: מוקדם עוד. והשיחה נעשית עצובה קצת, מרירית.

– אנו כובשים! – רוגז אחד מבני המקום. – נפגש אני בנ.; איה אתה עכשיו? – “בקבוצת ב.” – ב.? איפה זה? – והוא מתחיל לספר לי. “הסתדרנו יפה. מטבח טוב, ספריה. יש לנו אסיפות, גם הרצאה היתה. יש לנו גם שתי פרדות”.

– וכמה אדמה יש לכם? – שואל אנכי.

– אי-אפשר עוד לדעת; לא נגמרה המדידה.

– ומים ישנם?

– עוד אין. אנו לוקחים אצל הערביאים.

– והאדמה טובה?

– תהיה טובה. יש גם כזו וגם כזו.

– כמה זרעתם?

הוא נבוך. – עושים אנו ירקות בשביל המטבח. גם פרה ערבית קנינו. יש לנו שומר.

– וכמה חברים?

– שלשה-עשר חברים ושתי חברות. לעת עתה. תבוא עוד אחת.

– ושמח אצלכם? – אני כבר מדבר ברוחו, כאחד מאלה.

– קצת משעמם. אבל רוקדים מזמן לזמן, – עונה הוא; חכמות אינו מבין.

אני מביט בו וחדל שוב מתפוס את כל הענין. סוף-סוף אני שואל: – אבל מה אתם עושים בכל-זאת?

הוא תמה ומשתמט כאחד. – מסתדרים לעת עתה.

– מה פירוש מסתדרים? כשעלינו אנו על הקרקע התחלנו לעבוד: חרשנו, עשינו “בַּחַר” (ניר), הוצאנו יבלית, בנינו, הכינונו לבֵנים; מה עושים אתם?

– אנו כובשים. אנו קבוצת כבוש ולא קבוצת התישבות. איננו יודעים עוד אם נשאר או יבואו אחרים.

– ובכן אינכם יוצרים משק? ולמה ההוצאות הרבות?

הוא מעמיד בי עינים תמהות: – וכי לא די בכבוש? ומי יכבוש?

– מה זה כבוש? – שואל אני. הוא מגמגם, נפרד ממני והולך לו.

הגליליים צוחקים. – ואני, אומר השני, שאלתי את אחד הפקידים: מה אתם “כובשים” יום-יום. – הוא אמר לי: “עושים אנו עבודת הכנה, הכשרה”.

– למשל? – שואל אנכי.

– סמון הגבולים, חפירה, גדוּר, עקירת האטד והשיחים. כל זה עבודה. ובינתים מתענינים בשאלת המים.

– ולזאת נחוצה קבוצה שלמה?

– לשמור צריך, – ענה הוא. – לנו יש שיטה. – כן, תחילה הכל כשורה, כרצונם; ואחרי שנה יש צרות. הקבוצה נרגזת, אנשים שכחו כי צריך לעבוד. הם רק הסתדרו. הקבוצה מתפרדת, ויש צרות ומשפטים. והפקידים מוציאים מסקנה אחת: נחוצה פקידות, אדמיניסטרציה. חווֹת נחוצות ולא קבוצות. הראש מסתובב כגלגל. יום יום שיטה חדשה. ואצלכם בינתים גדלים עצים, ועוד מעט ויהיו פרדסים. ואצלנו גם כן גדלה תבואה. הפסדים ישנם עוד, אבל נעשה מה. והשיטות? האלהים יודע.

יונוביץ אומר: – איזה בלבול שולט בנו בכל. יצחק עוזב את העבודה ונעשה שומר. פ. עוזב את הקואופרציה ועומד להתאכר. בת אכר מראשון רצה לקבוצה. השומר ב. עוזב את השמירה ונעשה לרועה. חוה שלנו מתחתנת עם פקיד. צפורה רוצה ללכת לקואופרציה. בלבולי מוחות.

– מילא, אלה הם ענינים פרטיים, – מעיר אחד מבני המושב – אנו מדברים על הכלל.

ובעל הבית אמר: – אנו עוד עסוקים בעברנו. היה לנו קומץ אנשים קרובים ואנו שקועים בהם, ואיננו יכולים לצאת מתוך עוגתנו הצרה. איננו יכולים לשכוח כי דוב עזב את הארץ. חוה, שהעבודה כולה היא ספורט אצלה, מבלבלת מוחותינו בשגעון חדש. צפורה, שיש בארץ ודאי מאה כמוה, היא בשבילנו בת-יחידה כמעט, ויצחק – בחור טוב, אלא קנאי ומוח מבולבל ומחליף דרכיו יום-יום – הוא מעין מופת לרבים. חברים! אל תשכחו, שיש עכשיו חמש מאות פועלים במושבה, ואני לא אתפלא אם יהיו גם אלף, אנו יללנו על המעדר ואמרנו, כי כל זמן שיצטרכו לעדור לא יהיה יהודי פועל, ועתה עודרים מאות אנשים, ואיזה עדרנים בהם! יכול להיות כי מושגינו עלובים. אנו חושבים על מפלגתנו והם על מפלגתם. אנו – מושבנו הקטן וקבוצה בעמק הירדן, הם – הקואופרציה ו“השומר”. אפשר בא הזמן לפרוץ את גדר מחשבתנו? במשך שנה וחצי, אמרו לי, נכנסו כמעט עשרת אלפים נפש לארץ. מתי היתה כזאת?

– נוסעים בחזרה, – עונה שכנו.

– ומתי לא נסעו? העיקר הוא: כשבאנו מאתים ומאה נסעו, נשארנו מאה, ואם חמשים מאלה התנונו – נשארנו חמשים. ואם יבואו עשרת אלפים – יסעו שלשת אלפים, כי הגוש הגדול יש לו יותר כה משיכה. ואם גם יתנַונו אלפַּים – ישארו חמשת אלפים. וזה לא חמשים, חביבי. ואנו איננו רואים ומבטלים הכל ושקועים בקומץ אנשינו.

– אלה של עתה אינם צריכים להתנוֵן. איה הם? בונים בתי-חומה בתל-אביב או קונים פרדס? איה הם עשרת האלפים שלך?

הגלילי הראשון אמר: – לי יש גם כן רושם שהארץ גדלה. בגליל מרגישים רק מעט מאד מזה, אבל ביהודה, גם בעיר גם במושבות יש גידול. התימנים עצמם מה הם שוים! הרי תענוג לראות את פנתם, את חצריהם. לעזאזל, למה לא יתנו להם אדמה? אותם צריך היה לאַכֵּר.

ובינתים נכנסה האשה מן החוץ, והיא הולכת מחדר לחדר שתקנית ובאיזו אי-מנוחה. – אפשר תדליקי את המנורה? – פנה אליה בעלה. היא שתקה ולא ענתה. הוא הטה אזנו לצד המטבח. ופתאום קם ויצא אליה הפרוזדורה.

– מה יש? – אמר הוא, ופניו נראו לה מתוחים באפלולית.

– אין כלום, – ענתה היא ונכנסה למטבח. הוא נכנם אחריה. – מה שייך: אין כלום? אני רואה: את נרגזת. מה קרה?

היא שתקה רגע: – באו מיפו.

– נו, ומה? –

היא לחשה: – שני שומרים נהרגו בגליל.

– מי? איפה? – רגש הוא.

– איני יודעת. –

הוא יצא אל הרחוב; שם דברו אנשים ויתרגשו, ואך דברים ברורים לא ידע איש. – הוא נכנס וימסור את הדבר ליושבים. – צריך לגשת אל המושבה. שם ודאי יודעים. ואפשר הביאו את העתון. אפשר יש שם ידיעה.

אחרי רבע שעה נודע הדבר. בהתנפלות שהיתה בשדות-הגליל נפלו קרדומי ויצחק חללים. חברים אחדים וצפורה נסעו עוד באותו לילה שמה. הועידה עמדה להדחות, ובכל-זאת נתקימה. הפותח אותה אמר, להתרגשות הנאספים: – “בגליל שוב שני קרבנות. ובאותו לילה מלאו שנים אחרים את מקומותיהם. גם אנו איננו זזים ממקומנו. עבודתנו נמשכת. ועידתנו הששית נפתחת, אנו נקדיש ישיבה גם לענין השמירה ויחסנו אליה. ואת זכרון הקרבנות אנו מכבדים בקימה. האחד גם היה חבר מפלגתנו, ואך במקרים כאלה אין להבדיל: – שניהם קדושים, שניהם יקרים. אנו נלחמים בחיים. לפני המתים אנו מרכינים ראשינו”.

ובעתון המפלגה האחת היה מוקדש נקרולוג גדול לקרדומי ואיזו שורות ליצחק, ובשבועון של השניה – להפך. קרה גם כן, שהאחד הוכנס במסגרת שחורה והשני נשאר מחוץ למסגרת. יונוביץ הרגיש איזו אי-נעימות כבר בזמן הנאום, אלא שאותו ענינה עתה שאלה אחרת: בשעה שמאות בחורים מישראל שבים אל המעדר, מה יעשה הפועל המנוסה והחלש? משגיח לא יהי ולהיות פועל – אין כח: הקדחת אוכלת אפילו בחורף. ואנו מרגישים, כי נהדפים אנו הצדה. אם פועלים אלה כרצוננו הם או דרכם לא דרכנו, אם נשלוט בזרם או לא, – אך עובדה היא. יש זרם. ומה יעשו המעטים, המאות השתים או השלש מאתנו, השרידים?

יונוביץ היה נואש בכלל. מחַיָה נתקבל מכתב. הוא הצפינהו ולא גלה לאיש. חוה עוד עובדת. אבל היא שוב נעשית צינית. ויונוביץ חשב: רבונו של עולם, אפשר צריך באמת לחדול מחשוב על הקומץ שלנו וגם על עצמי בתוכם? אפשר הולכים אנו לקראת ימים חדשים?

מז.

בבוא צפורה אל הקואופרציה, נודעו לה כל הפרטים. היא והחברים הנוסעים לא נסעו דרך חיפה. בעגלה שלהם הוליכו השומרים איזו חתיכות עץ וברזל, שלא נוח היה להעבירן דרך העיר. הם נטו מכרכור אל “הוָדי” (העמק) הקרוב. ואך שם קשה היה לעבור: התקלקלה הדרך; והם נטו ויקיפו את הרי-זכרון, ויעברו דרך העמק השני.

בין הנוסעים היו שנים שלשה בחורים אמיצים. העגלה לא הספיקה לכולם. הדרך היתה קשה, בוץ באיזה מקומות, וכרצפת אבן חלקלקה אחרי-כן, ובקצות העמק, במקום שבוָדי אין לעבור, ועוברים במורדות ההר, צריכים היו הבחורים לתמוך בעגלה מאחור בכתפיהם. ופעמים אחדות נטתה העגלה לנפול ולהחניק אותם תחתיה. – דרכי-עמק ארורות אלו! – רגנו האנשים. ואך יפי-הסביבה כִּפֵּר על הכל. ירק כזה ומורדות וסלעים וחורשות זיתים ורבועי-אדמה ועצים ליד מעינות וטחנת מים וכפרים על הפסגות; וצבעי האורות הנפלאים, ופה ושם הקולות גם נותנים הד. אלו היו שעות-קסמים. ולולא האסון – כי אז יכלה הנסיעה, למרות כל תלאותיה, להיות לחג.

הבחורים ברובם שתקו. יש גם שהפליטו איזו הלצה. צפורה נסתה לדבר, ואחד הבחורים גם התחיל לפטפט סתם אחריה; אז הפסיקה היא ואותו השתיקו. השיחות היו קטועות וקצרות או לחישות-סוד ארוכות בין שנים. היתה גם הרגשת סכנה בדרך, ביחוד ברדת הלילה, בצאתם אל עמק יזרעאל. הבחורים הכינו עצמם לכל. במזודת צפורה היו תחבושות על כל צרה שלא תבוא. היא עזרה פעם לחובשת במשך חדשַים.

בקואופרציה שררה דממה. גם הלוכס לא דלק הערב. העגלה נכנסה. נגש אליה איש ושאל בלחש וענו לו מה. לצפורה נודע תיכף כי יצחק פה. הוא שוכב באחד הבתים אחרי שהביאוהו הנה. ומצבו – לא טוב, הוא כמעט גוסס.

היא נכנסה אליו, גחנה אל מטתו. הוא הרים עיניו; בחדר דלקה עששית קטנה נתונה בכפת-ניָר. האור היה חלש. הוא נתן בה עיניו והטן הצדה כמאוכזב. כזה קרהו כבר בימי שכבו פה לא אחת. רק פעם אורו עיניו רגע. נכנסה בחורה קלת-רגלים וכמטופפת נגשה אליו: – מה שלומך, יצחק? – ובטרם הספיק לענות, מהרה כבר החוצה: – תהיה בריא, עוד נרקוד. – ותעלם. צפורה שמעה על זאת מפי אחד “החברים” המעטים בין הפועלים.

וקרדומי לא היה פה, הוא קבל לפני שבוע בעיטת-פרד מסוכנת. הובילוהו לבית-חולים, והוא מת בדרך. ויצחק קבל מכה בנַבּוּט. וגם לא על משמרתו, כי אם בצאתו ביום לשדה, לרעות את סוסת השומרים. נגש אליו ערבי עם ילד. הערבי בקש גפרור. יצחק אמר לו: – התרחק! – הוא ידע גפרורים אלה מה כונתם. הערבי צחק לו בנעימות. להילד לא שם יצחק לב, ורק חזר להערבי הגדול: – התרחק ואתן לך! – הערבי אמר: – חוג’ה, אני רוצה חציר! – עוד מעט אפשר תחפוץ גם את סוסתי? התרחק! – זרק לו דבריו. הערבי נגש והתחיל להחליק את צואר הסוסה. – יצחק קרא לו: – עזוב! – ובטרם נגש לאחוז ברסן הסוסה והנה נפל על ראשו דבר-מה. הוא נהמם וראה את הסוסה בורחת. ואחר כך נפל על ראשו שוב דבר-מה. הסוסה באה אל החצר ואחדים נבהלו ורצו אל השדה. מרחוק ראו ערביאים בורחים, גדול וילד, ולא הדביקום. עד שרצו לחצר אל הסוסים – נעלמו אלה. הוא עוד ספר את הפרטים, בטרם התלקחה אצלו דלקת-המוח.

זה היה במושבת-גליל קרובה. הביאוהו הנה. חשבו להוליכו הלאה, ואך הרופא שנמצא אז במקום לא יעץ. הוא נשאר פה.

צפורה ישבה אצלו. קודם היו שתי צעירות נכנסות ויוצאות ומטפלות בו חליפות. משבאה צפורה הניחו לה את המקום. הן היו מביאות לפרקים איזה דבר לטעום, וגם היו מחליפות אותה בשעה שהוזקקה לצאת לטעום דבר מה, או לרגל צורך אחר. בחור אחד שנכנס פעמים-שלש אמר לה פעם במטבח: – איזה עלבון! אפילו לא ברובֶה, כי אם בנבוט (אַלָה) ומידי ילד. שכנו לשולחן רגז ואמר: – “ואם בקרדומי בעט פרד – מה בכך?” והשומרים התהלכו גם כן כנעלבים. בארץ ידעו כי נפלו שני שומרים, והאבל וההתרגשות גדולים היו. צפורה אמרה: “וכי הכלי חשוב? אדם מת בעשותו עבודתו. ואם צעירה נדקרת בקוץ ויש הרעלה מסוכנה, יש בזה להתביש? כל עבודה יש בה סכנה. ואם בעיר עובד אחד בגג על קומה שלישית – האינו עומד לההרג בכל רגע” – ובכן משוה את שומר ללא-שומר? – אמר לה הבחור הראשון. – “אצלי כל פועל יחסן הוא” – ענתה היא – “ושומר – פועל כמונו”. – שומר שישב אצל השולחן זרק בה מבט בוז והלך. אחד לחש לנערה שישבה על ידו: – זוהי משלהם. הם שונאים את השומרים שנאת מות. – ופועל פרוע-שערות, כשידו תלויה בתוך קשירה, התהלך לו ושר בעצבות: – “בנפשו יביא לחמו”. והבחורות לא ידעו מה הוא מיבב.

עם בוקר היום השלישי לבואה של צפורה מת יצחק. צפורה לא זזה מאתו כל היום וכל הלילה האחרונים. רק מעטים פה הכירוה. הקהל לא ידע כי לפרקים לא רחוקים מטפלת היא במקרים כאלה, הן אצל חברים הן אצל חברות. הם, אלה שבאו בשנים האחרונות, והנערות שבאו מן העיר, לא ידעו את מנהגי הראשונים. ובשעה שהלכו אחרי מטתו אמרה אחת לשניה: חתנה היה. – צפורה לא שמעה, היא נשארה עוד כשלשה ימים במקום, שתלה עץ על קברו, וגם זרקה עליו פרחי-שדה. ובמשך הימים לקחה גם אזנה לא אחת דברים מעין: – “חתנה היה”, או: “זו היתה שלו”. ופעם ענתה לצעירה ופניה נעשו כבדים וזועמים: “הוא לא היה חתני”. –

והיא לא הרגישה כי התהלכה שלשת הימים האלה כמו חוגגת. היא יפתה. ובשובה ספרה לחוה בצחוק עשוי: – “הן אמרו, כי חתני היה”. – חוה הסתכלה בה. היא ספרה ליונוביץ את הדבר: – “צפורה יפתה”, הוסיפה וגמרה כדרכה: “מה אתה אומר? לו הייתי בחור כי-אז הייתי מתאהב בה”. – כן, – אמר יונוביץ בצחוק מריר: – יש לה הזיה. – חוה אמרה: – “כמה אנו עלובות, שמעון!” – יונוביץ ענה: – אל תהרסי לה את הזיָתה, היא תזקן ותכער. – וחוה רגזה: – “צריך לעקור את כל ההזיות מן השורש. הן משפילות אותנו”. – יונוביץ הביט אל עיניה: – ואת עמשי? – ובלבו חשב: את זה אפשר להשאיר. כשתשתעממי עם פקידך, תוכלי להזמין אותו ליומים, שלשה. שוֹקי שומר שוים דבר-מה. – ולבו נלחץ עד לעלבון.

הרופא אמר לו, כי קדחתו ממאירה מאד. הוא בודק עתה את דמו, ובקרוב יודיע לו. ולב יונוביץ נבא לו רעות, ואך את הדבר הנורא מכל גם לא העלה על דעתו. והדבר בא.

 

מח.    🔗

עמשי נפגש עם יונוביץ בירושלים, ויפלו איש על צואר רעהו. הם לנו יחד בחדר אחד במלון. עמשי ספר לו את כל מאורעותיו, וכדרכו בשנויים ובהסתבכויות. יונוביץ נפגש עם הציד קודם. הוא עוד שב לפניהם, חרף וגדף בלי הרף ופעם גם, להפך, ספר גדולות ונצורות והשתפך על עמשי והזקנים. יונוביץ גם שמע פרטים מפי חוָה. עמשי הספיק להפגש עמה, ובהיותו שקוי רשָמִים והתלהבות, – ספר לה נסים ונפלאות שאוזן לא שמעה ועין לא ראתה. עמשי לא היה מאוכזב. לא, גם הפעם הצליח, הוא הכיר את המדבר ונהיה בן-בית בו. ישנם שם בכל זאת יהודים, ואחר שעה אמר: בעצם איזה צורך יש לנו בבידוים. באו עשרת אלפים יהודים בשתי שנים אלו ואלף פועלים. ואיזו תימנים חביבים! באים ובאים – עמשי היה אופטימי ונרגש מאד.

בדבר חַוָה והפקיד שלה לא ידעו ברורות: הענין נמשך. היא אמרה: – אנו נעבור לחקלאות בהזדמנות הראשונה. הוא אוהב חיי-כפר. ולהתחתן – מה יש למהר? אני רוצה עוד להיות חפשית. – מעבוד חדלה זה כחדשים. היא רק גמרה את העונה, באמצע לא עזבה.

יונוביץ היה מדוכא מאד. הרופא אסר עליו להשאר בארץ. הוא מוכרח לעזוב, ביחוד עם בוא עונת הקדחת – אסור לו להיות אף יום אחד אז. – יונוביץ שאל: “וכמה עלי לשהות בחוץ-לארץ?” – הרופא הרחיב את ידו: את זאת אין אנו יודעים. – ויונוביץ עמד אובד-עצות. הוא גם התהלך בלי עבודה. לעבור לאיזו פקידות או להוראה פחד. – “אני אהיה פלח, אני אהיה פלח!” – לחש לעצמו כמו אז, ויהי כמגרד באיזה פצע.

– ועם חצאיות לא אתפשר, – החליט כלפי עצמו: “או – או”, – הוא קרא פעם את “בְּרַנְד” של איבסן ו“או-או” זה נחרת בזכרונו. יש שלבו נלחץ עד לאבד עצמו לדעת, והוא התגבר גם על זאת. – מילא, – אמר, – אנסה: הרי לא לנצח תארך הקדחת. – ולמחר התלוצץ –,כדוֹב הייתי". ובלעג-תלין גמר: “קרדומי הגבור מת בבעיטת פרד, יצחק השומר – בנבוט של ילד, ויונוביץ הפלח יעזוב את הארץ. נפלא!” –

ובליל שבועות התהלכו ארבעתם: יונוביץ, עמשי, חוה והאינטליגנט, ברחובות ירושלים. עמשי ספר על תכניותיו הקרובות: הוא יהי שומר ופועל יחדו. השומרים צריכים לשאוף להתישבות. כל כפר צריך לשמור עצמו. היד האחת תאחז בשלח והשניה במחרשה, אנו נהיה למופת. ואנו נפטר אז מהתחכמותנו ומערביותנו. עברים נהיה וחיים יפים נחיה, ולמלחמת המפלגות נשים קץ. גם לכל פוליטיקה. די בחלומות ובהזיות! עתה צריך להתחיל המפעל!

– הזיה חדשה! – לגלגלה חוה. – נראה כמה ימים תארך.

האינטליגנט אמר: הבאנו עמנו את חלומותינו וערגתנו לעבר ולעתיד, לגן-עדן ולמדבר, לחופש ולנבואה, לגאולה וליסורים, לשדה ולמרעה, לגבורה ולנזירות. והכל יש לנו. כל אחד מאתנו העלובים מקַיֵם חלק בנפשו ובנדודיו. ואנו יחידים, גם עם פרוץ הזרם יחידים אנו. עלילת-דם מביאה אותם, פחדים, ואנו באנו מעצמנו. ומחוץ לחיים אנו, וסביבינו בני-אדם נגררים במקרה והם חורשים, זורעים, נוטעים פרדסים, בונים בתים, סוחרים, עוסקים בפוליטיקה – ויוצרים ישוב, כפרים וערים, חיים וילדים. את מי מאתנו הצדק? מי מֶלַח-העולם? מי יגאל? האלהים יודע אם יש גואל. נעשה כל אחד את שלו. הם ישבו ויבנו ואנו נחלום ונדוד. הם ישבעו ואנו נרעב. המות הוא רק אחיזת-עינים והאמת הם רק החיים והחלום. –

– Мы пахали! – (אנו חרשנו!) – זרקה לו חוה בשויון-נפש. הוא התבלבל רגע וענה: – גם מי שאינו חורש – מעביר חריצים עמוקים בנפשו, אם בא אל הארץ ובארץ הוא. – עמשי התרגז: – “מדוע את, חַוה, צריכה לזרוק חומץ לתוך כל כוס יין?”

– איני סובלה שקר והזיות, – אמרה היא. ויונוביץ צחק: – ביחוד שקר, כן, חוה!

היא הביטה בו כועסת: – ואתה נוסע סוף סוף אל חיה שלך? –

הוא שתק. לבו כמו קפא בקרבו. הלבנה שקעה זה מכבר ועתה קרבה שעת חצות. הכוכבים הבריקו. עמשי התהלך ופניו חוגגים. פעמוני מנזרים התחילו מצלצלים. ברחובות הופיעו אחרוני טילים. שוטרים ושומרי לילה נראו פה ושם. – לאן נלך? – שאל עמשי: האל הכותל? או אפשר נקיף את החומה או נרד לעמקים? או נעלה להר-הזיתים לראות את זריחת השמש? חוה התלהבה לכל רעיון, והתלהבותה ארכה רגע ושקעה. – נחדש נעורינו, שמעון, – אמרה. – “יש חדשים במקומנו”, – ענה הוא: “אנו מתכנסים לתוך פנתנו – והם מתחילים מבראשית”. – אין אני מתכנסת לשום פנה, – ענתה היא ונהיתה כולה דולקת: – אני חפשית ואני לי והכל לי. – עמשי צחק בנעימות: – “איזו ודאות”! – והיא אמרה: – לכשארצה!

והאינטליגנט הלך לו ודבר כמו אל עצמו:– "איזה הֹוֶה לנו? החיים – אנו הם. כולנו, גם חיינו, סבלֵנו, חלומותינו – אינם מציאות, כי אם חזון, חזון ימים קרֵבִים, ימים רחוקים.

– מה הוא הוזה שם? – עקצתו חוה מרחוק. – נעזוב אותם, עמשי! מי יודע מתי נתראה. נחדש אנו נעורינו. נלך עמשי, הרי צעירים אנו. והם יחלמו-נא, יתפלספו. – עמשי לא ענה. הוא היה כחולם. – מה אתה הוזה? – שאלתו חוה ותטלטלהו.

– נזכרתי בהכנסי למושבה הגדולה ובילדה אחת.

– שטות! – אמרה היא ותמשכהו אחריה. היא זרקה ליונוביץ “שלום!” כלאחר פה ותעלם עם עמשי. האינ­טליגנט עמד ויונוביץ הגיע אליו וילכו יחדו. מעל מגדל "מסגד התחיל המואד’ין לשיר את קריאת הלילה. הדי מרחקים נשאו באויר, קולות-מדבר. הם נשתתקו. – ואחרי שנשתתק המואד’ין ויהי כמו שָחַר הלילה וקפא וירושלים עמו. – ויונוביץ כמו קרא לתוך הלילה: “עמשי, – התועה שלנו!” – ויתאנח.

והאינטליגנט אמר: – מפחד אני מלילות ירושלים. היא כמו קופאה ובכל-זאת היא כולה מאימת, מבשרת-אסון. צלביה, מגדלי-מסגדיה המדבריים, קולות פעמוניה ולילותיה, יהודיה, ערביאיה וכמריה – והקבר הקדוש, ובית-מסגד עומר והכותל שלנו, מה ערך לנו ולרצוננו? העולם עוד יגלה לנו פנים נוראים, איומים, כפני סימטאות ירושלים העתיקה, עם שנאת-הנצחים. – ופתאום התחיל כמדקלם:

– הפעמונים מצלצלים והמואד’ין קורא – ואנו שותקים – וגם חלום אין אתנו. והאחד שחלם – אין פתרון לחלומו. גם המדבר לא פתרהו.

יונוביץ אמר בלחש: – שכחת את קדחתה של ירושלים: קודחת היא. – הם ישבו על אחד הסלעים, ישבו ונמנמו. האינטליגנט קפץ פתאום: – עקצני עקרב! – ונשתתק. ואחרי רגע נרגע.

– לא, חביבי, – אמר יונוביץ: – טעית, זה לא היה אלא יתוש, או נמלה.

יונוביץ נשאר עוד כחדשים שנַים בארץ. קדחתו הרפתה ממנו רגע ושבה והתגברה. הרופא דרש ממנו בכל תוקף לנסוע. “אם לא תסע, תדבקך הקדחת השחורה או הצהובה. אינני ערב בעד חייך”. הרופא גם היה ידיד לו.

חוה עברה לגור בחדר הפקיד שלה. הוא אמר: “התחתנו”, והיא אמרה: – “לא, אני חפשית כשהייתי”. – עמשי שב אל השמירה. האינטליגנט נהיה לעורך ספרים. וצפורה באה לטפל ביונוביץ החולה. יפיה גָז.

“קברו של יצחק עזוב. גם מצבה אין עליו”, – אמרה ליונוביץ ומחתה עיניה.

עמשי לוה את יונוביץ אל האניה. – התישבותנו היא עוד ענין רחוק – אמר – לעת-עתה שבתי אל השמירה. אבא דורש ממני לעבור אל אכרותו. הוא חלש. מה אתה אומר?

– אתה חכם ממני – אמר יונוביץ – תחליט בעצמך.

וביום הגיע יונוביץ לקושטא שמע מכריזים על התפרצות המלחמה. הגרמנים נכנסו לבלגיה. פני התורכים בקושטא היו רצינים וחידתיים. הנוסעים פחדו פן לא יתנו לגברים לרדת חפשיים באודיסה, כי אם יקחום ישר מן האניה: רוסיה נכנסת לתוך המלחמה. – יונוביץ צחק: – ועתה יהי עלי להיות חיָל רוסי, ובמלחמה נוראה מן היפנית. – הוא הסס רגע ועלה על האנייה. בבוספור עכבו את אניתם עד הבוקר. הוא פחד ונרגע:

– מה איכפת לי? – אמר – לא יתנו לנסוע שמה – אשוב.

השמש קמה רגילה, יצאה שלמה ולבנה כמעט מתוך העננים. יונוביץ היה כמאוכזב. הוא הביט דרומה. – מה יהי שם? – ונזכר כי עמשי נחשב עוד לחיָל תורכי. – יפה יהיה אם יפגשו יונוביץ ועמשי בקרָב, וחוה – אחות רחמניה! – צפורה גם לא עלתה על הדעת. והארץ רחקה כחלום.

והיָם השחור גלגל גליו כבימי נסעו אז לארץ, ורק נדמה לו, כי נתמעכו הגלים קצת. השמים היו תכולים וחורים כאחד. האניה התנהלה לאטה: ישנה היתה. ומתחת – הרגש כמו גבר הנדנוד. יונוביץ התחיל מתנמנם, חדל מהטות אוזן. בלילה העבר לא ישן כמעט.

באודיסה פגשתו חיה על החוף. היא זקנה ופניה מלאו קמטים. – יונוביץ הביט אליה בצער; על שפתיו רחף הפסוק שמלא לבו בשבועות האחרונים, פסוק של אחים שרחקו או הורחקו:

– יִמָלֵא רצון האלהים!

כ' סיון, תרפ"ט