רקע
דב סדן
כוכב נידח

 

א    🔗

לפני כשלוש-עשרה שנים נפטר בעיר זאָלקווא, היא ז׳וּלקיאֶב, אדם כבן שבעים – בנימין גריל שמו. מותו לא עשה רושם ברבים, כשם שחייו לא עשו רושם ברבים ולא נעשתה להם פומבי גדולה או קטנה. מה שנודע עליו בחייו לחוגים נרחבים יותר אלו השורות המעטות והמשובשות בלכסיקון של זלמן רייזין; מה שנודע עליו במותו לחוגים נרחבים יותר אלו שנַים ושלושה מאמרי-אזכרה בעתונים. אולם ודאי הוא, כי לא מעטים הם, הפזורים בעולם יודעי-האיש וארחו, אשר בקראם את הידיעה על מותו, בכו לו בגלוי כשם שבכו לו בחייו במסתרים. היא הבכייה לנפש היורדת לעולם ברוב סיכויים והיוצאת ממנו באפס-סיכומים; היא הבכייה לבנם החורג של המזלות, שנתנו בו זרע של סגולות נפלאות וכשרונות מפתיעים, אך הכמישום בטרם-עת ולא הראו לו תנובה ופרי.

עוד בילדותו, קודם שנודע שמו ברבים, נודע כינויו ברבים. והכינוי – העילוי מז׳ולקיב. עירו, אף כי קטנה היא, אינה עיר נידחת. עיר ואם בישראל היתה וזכרה עולה הרבה בתולדות קהילותינו – מדורות היה ריח תורה ממלא חללה. דיינו שנעלעל מעט בספר קריה נשגבה, דיינו שנזכיר מקצת שמות של גדולי תורה שבה – אם בעל תבואות שור, אם בעל מורה נבוכי הזמן, אם בעל עטרת צבי. בעיר שנתגבשה ונתקיימה מסורת חיה של לימודים ולמדנים, צריך היה גודש של חריפות ובקיאות, לזכּוֹת בכינוי של עילוי. ובאמת בנימין הקטן כליל-סגולות היה – חריפותו הביאה לידי מבוכה; זכרונו הביא לידי פליאה; כוחו המדמה הביא לידי השתוממות; יכולתו בסיפור ובתיאור הביאה לידי הערצה. היה כסדר-זרעים, שכל סדר וסדר שבו עשוי להעלות גידול של גאונות: חכם, הוגה, נואם, משורר, וסופו – אכזב. מערכת-חייו, שאנו מנסים לשרטטה בזה, מניחה פתח לביאורים, על-מה לא זכה האיש להאיר דורו ככוח-האור הגנוז שבו ועל-מה לא זכינו אנו להתנאות לו; אך גם לאחר הביאורים ישתייר מה שראוי לומר עליו בדרך האמירה: חידה היא ותהי לחידה.

 

ב    🔗

רחוב הולדתו רחוב החייטים, שהיתה בו ברכה מרובה – לפי הקבלה היתה זו ברכת צדיק – להעמיד עילויים. פה, בבית קטן ורעוע, עבד אביו, ר׳ יהודה הירש, החייט העני. בנו היה אומר עליו: א לאַטייניק, רצה לומר: לא חייט אלא מטיל טלאים. עיקר-פרנסתו של האָב ממנזר הדומיניקאַנים בעיר – היה תופר להם בגדיהם מניה-וביה והם היו משלמים, לרוב בשוה-כסף, כגון שהיו שולחים לו ממנזרם עצי-הסקה וכדומה. עבודתו היתה בזריזות וכשנתפשטו בעולם מכונות-תפירה, לא יכול היה לעמוד בפני החידוש ומטה ידו, שלא היתה תקיפה מעודה. מכלל-הדיוטות היה והיו מספרים משמו תורות של הדיוטות. כן, למשל, סיפרו, כי מאחר שחייטותו לא פירנסה ביתו, היו הוא ואשתו מפטמים אווזים, ואירע שהפסידו את מעט הדמים שהכניסו בעסק זה, ודרש האב על עצמו את הכתוב שכבר יצא לכמה שימושים של ליצנות: מלכי צבאות ידודון ידודון ונוַת בית תחלק שלל, כלומר אני ואשתי עבדנו עבודת-פרך ביום ובלילה ושכר עמלנו מחלקת נות-ביתי בין הקצבים ונשי הבעלבתים שבעיר. וכן אמרו עליו על אביו, שלא הדיר עצמו ממאכלות-אסורות בין אכּרי הכפרים שבסביבה, שהיה מחזר ביניהם לתקן ולהטליא מלבושיהם. אבל היתה בו אהבה עצומה לתורה ולעוסקיה, ועוד מנעוריו כל שעה שנתפנתה לו, הניח מחטו, וכבר ישב בביתו של הרב, הוא החכם הנודע ר׳ צבי הירש חיוּת. ספק אם בינתו של החייט נתרחבה ביותר באותו בית ועד לחכמים, אך ודאי שלבו נתחמם ביותר, ואמנם היה מספר בהתלהבות: אֶח, מה שהיו מדברים שם, על הרמב״ם ועל הרלב״ג היו מדברים, פליאות נשגבות. אהבה גדולה זו הוריש לשני בניו, יעקב ובנימין, וזכה לראות שניהם תלמידי-חכמים מופלגים.

מגודל בבית נפוּל, שרוי בדחקות, היה בנימין מהלך בבגדים קרועים ובלואים. אף כי אביו חייט לא הספיקה שעתו, שיניח קצת טלאים על בגדי בנו הקטן והמפורסם בחריפות ובקונדסיות. נער בנערי הרחוב, תמיד רעב וצמא, חוטף פרוסה מידי חבר וחוזר ודוהר – כך תיאורו בימי הילדות. בן חמש נטלו אביו בידו והוליכו לחדר. למחרת בא לפני המלמד ושאלו: אם יש טעם לשלם שכר-לימוד בשביל התכשיט שלו, אמר לו המלמד: מה שחלמתי אתמול ושלשום יחול על ראשך – הנה-הנה הכנסתו לחדרי, וכבר אתה רוצה שידע תורה כולה על רגל אחת. אך לא יצאו שבועיים והמלמד בא במרוצה אל החייט לאמור: הוצא את בנך מחדרי, שכבר הפך כל חביתי ומיצה אותה עד תומה. לא שהילד היתה בו שקידה יתירה, אלא שהיתה בו סגולה, כי אף שלא טרח ולא יגע, תלמודו נתקיים בידו. שובב, מטפס רוב שעות היום על האילנות והגדרות, די היה לו בשבועיים, שילמד כל ששאר ילדים היו לומדים בכמה זמנים. והילד – צר היה לו לא בלבד בחדר-המלמד, צר היה לו בביתו, צר היה לו בעירו, ולבו נמשך בכיסופים לעולם הגדול.

עולם גדול – כתיב, לבוב הבירה – קרי. ולא רחוקה היתה נקודת-געגועים זו – הנה אתה יושב בעגלה ואחרי כמה שעות אתה מהלך בשוקה של לבוב. והעגלות היו מצויות ביותר – עוברת אחת, טעונה סחורה, ובנימין קופץ עליה, וכבר היה מקיים את תאותו הטמירה, תאות הבריחה. אולם עינה של אמו שומרתו – היא גוררתו מעל העגלה והוא ממרר בבכי. אך מה שלא עלה לו בפעם אחת עלה לו בפעם אחרת: בן שבע עני וקטן, אבל ראשו כקופסת עשיר, כי מה עושר גדול מרובו של ש״ס – כך עמדו רגליו ברחובה של לבוב.

אמו, חיה מירל, משפחתה מראשוני הכליזמרים שבעיר, שהיו מנגנים לא בלבד בחתונות, אלא גם בחינגאות של חיילים. שמם בעיר: די צימבלערס. היא שהאמינה בבנה הצעיר אמונה תמה ועזה, מה שאין כן אביו, והיתה מסורה לו ביותר. לא אחת, בימות החורף, היו דרי-הסימטאות רואים אותה, כשהיא נושאת על גבה, בבוקר ובערב, לחדר המלמד את בנה, שרגליו עטופות וכרוכות בלויי סחבות, שידה לא השיגה לקנות לו נעליים. וכשגדל בנה, הבינה גם היא, כי כתלי-העיר צרים מהכילו, ושוב לא סירבה להתיר לו לילך לישיבה, והוא ישב בישיבות, אם בלבוב, אם בפשמישל ואף להונגריה הגיע. ונוגע עד הלב הסיפור על האֵם הזאת שכשנתגברו בה הכיסופים לראות את בנימין שלה, הלכה ברגל ימים רבים, עד שהגיעה לעיר-לימודו, ובבואה לחצר-הישיבה, קראה לבנה, נתנה לו אגס ואמרה: בנימין בני, אכול אכול. כשם שעניין הטלטול עד עיר הישיבה אפשר לראותו כסמל למה שרצתה האם לתת לבנה-אהובה, כך ענין האגס אפשר לראותו כסמל למה שהאֵם יכלה לתת לבנה אהובה. והוא, הבן, כשהיה בימי שחרות וזקנה מספר, ובחיבה יתירה, בענין אמו, היה מזכיר, כי ביקשה ביותר לראותו חסיד בחסידי בלזא הסמוכה. היה אומר: כל שנה, לפני ימים נוראים, היתה אמי מבקשת לשלחני לבלזא, אלא שהיה עיכוב-גדול: אף שאבי חייט, לא היה לי מלבוש ראוי. שנה אחת, כשהיה לי מזל והצליח אבי לעשות לי בחתיכת ייתור מכנסיים נאים, לא היה לי מזל, שהמכנסיים לא נתקיימו ברגלי. ומעשה שהיה כך היה: נסעו החסידים לימים נוראים לבלזא, נטלו גם אותי. ביקשתי לבוא לפני הרבי, ר׳ יהושע׳לה, וליתן לו שלום, אולם כל התחכמותי לידחק לא עלתה בידי. אמרתי לבחורים, שנדחקו כמותי ולא הצליחו כמותי: חברייה טירחת-חנם היא, נלך לרחוץ בנהר. אך התפשטנו את בגדינו והשרינו קצות אצבעות רגלינו במימי הנהר, והנה בא כחץ מקשת בחור, שפיאותיו מתבדרות לכאן ולכאן, וכל עוד נשמתו בו הוא צועק: ער נעמט, רצה לומר שהרבי מקבל שלום. התחילו הכל קופצים מתוך המים לתוך מלבושיהם, וגם אני בתוכם, אלא שבשביל שהייתי בהול לבוא ראשונה, קפצתי בשתי רגלי לתוך מכנס אחד והתחלתי רץ ורק באמצע הריצה הרגשתי, ששתי רגלי נתונות כפי שהן נתונות והמכנס מתפקע והולך, אך לא הנחתי ריצתי, עד שהגעתי לרבי ונתתי לו שלום וקיבלתי שלום.

וכשם שסיפר נס שאירע וזכה במכנסיים חדשים, סיפר נס שאירע וזכה במנעלים חדשים. ענין זה שילב בסיפורו על פגישתו עם רבו הגאון, ר׳ יצחק שמלקיש בעל ה״בית יצחק״, שהיה אז רבה של פשמישל. כשבאתי – סיפר – לפני הרב, שאלני: מה אתה מבקש, נערי הקטן? השיבותי: – שכבוד תורתו יבחנני בש״ס. כל מה ששאלני, אמרתי בעל פי. והנה ראיתי כי הרב עינו האחת תלויה תמהה במוצאי פי ועינו האחרת תלויה תמהה בבגדי ובנעלי. אכן, מוצא פי היה יפה ביותר, ואילו בגדי ונעלי לא היו יפים ביותר. הימים היו לאחר סוכות והעולם כבר היה שרוי בשלגים ובגדי – קרעי-קרעים ומנעלי – טלאי-טלאים. מיד שלח הרב לקנות לי נעליים חדשות. רבותי, זה היה זוג-נעליים, תארו לכם: עבות, אדומות ואני מהלך בהן ומרעיש רחובותיה של פשמישל כגנראל

ולא בלבד בגד ונעל היו לו בעיית-תמיד, גם הלחם היה לו בעיית-תמיד. בילדותו לא היה לומד אלא כשלושה ימים בשבוע ושאר ימי השבוע היה מתרוצץ בעיר ומאחוריה וחוזר מצולק ופצוע – בימות-החמה הלך לרחוץ בנהר שוויניאַ, בימות-הצינה הלך לגלוש עליו, בסוף קיץ היה גונב תפוחים בגנים, מתכתש עם קטני-הגויים והם נפרעים ממנו. כשגדל נעשה מתמיד יותר, לימודו בעמידה ועל רגל אחת ופרנסתו על רחמיהם של בני-העיר. ביחוד היו נשים מחבבות את העילוי והיו מביאות לו מאכל ומשקה לבית-המדרש. עוד מילדותי – סיפר – רגיל הייתי באכילת-חסד, ימים שאמי לא התקינה כל סעודה, משום שלא היתה פת בסלה וקמח בכדה, הייתי יושב בקלאוז של אנשי בלזא ולומד, קיבתי מבעבעת, עד שבאה זלאַטי יושבת-הקרנות והביאה לי כוס-קפה וכעך. ביחוד זכורים לי הקְניזשיס, מתת-מוקירותי, והאמינו: הרבה אהבות היו בחיי ואהבת הקניזש עולה על כולן.

ודומה כי גודל העוני של בית-אביו ניתן לו התיאור הנאמן ביותר בסיפור שכך לשונו: אבי עני היה ומעט הנחמה שבידו, שיש בעיר עניים ממנו. ומי עני ממנו, הוא אומר: מי שנצרך למתנת-ידו. ומי נצרך למתנת-ידו, הוא אומר: ידידו, ר׳ שלמה, הנכנס אצלו בוקר-בוקר להתכבד במתנת ידו. ומתנת-ידו אין פירושה אגורה או פרוטה, שהנצרך לאגורה או פרוטה יודע אדריסות נאות מאדריסה של חייט. מתנת-ידו פירושה – קמצוץ טאבקי. רק נראה ר׳ שלמה מבעד לחלון, היה אבי מתקין את קופסת-הטביקי שלו ומעמידה מוכנת ומזומנת על השולחן. וכך דרכו של אבי יום-יום, עד שבא אותו יום, שהקופסה שלו נתרוקנה, ולא היתה פרוטה בכיסו לילך ולמלאותה, ואף הנאמנות שלו בטראַפיק, הוא בית-המסחר לטאַבאַק, פקעה ואיננה. מי שלא ראה צערו באותו יום, לא ראה צער מימיו – הפרוסה לא נטחנה בשיניו, המחט לא נאחזה באצבעותיו, ואפילו הכסא שישב עליו לא אחזו. הרגשה של נתינה ושל כוח-נתינה, שהיתה בו, קרובה שתתערער ועיניו רואות וכלות. והנה נראה לו מבעד החלון הילוכו של ר׳ שלמה ואפו כאילו שלוח לפניו. כל התקוות, שנצנצו כדי רגע בלבו של החייט, נתבדו אחת-אחת – השוק לא נרעש ממהומה של לסטים וממילא לא חזר ר׳ שלמה לאחוריו, השמים לא נתקשרו בעננים להוריד גשמי-זעף וממילא לא חזר ר׳ שלמה לאחוריו; אדרבה הליכתו נתבהלה יותר, כאילו נחירי-אַפו פחז עליהם יצר-ההרחה. עוד שלוש פסיעות, פסיעותיים, פסיעה אחת והוא בפּתח. עתה, כהרף-עין, נתהבהבה לפני אבי דרך-ישועה – בפסיעה גסה ופחוזה יצא מביתו, עשה הליכתו בריצה ונתקל בר׳ שלמה. פתח בחיוך: אח, טוב ר׳ שלמה, בוקר טוב ר׳ שלמה, אוי בהול אני לדרכי. ביקש לומר טעם בדוי לבהלתו הבדויה, נתבלבלה לשונו ואמר: אוי, ר׳ שלמה, שמא יש לכם קמצוץ-טאביקי, עצלות או שיכחה היתה בי ולא קניתי, ועתה נחירי-אַפּי מצווחים הב-הב ונפשי יוצאת לקמצוץ-טאביקי. כשחזר אבי לביתו היתה בלבו נחמה גדולה: ר׳ שלמה לא נכנס לביתו ולא יצא ריקם מביתו, ולמחר – אב גדול לנו בשמים והפנקס פתוח לפניו, ואפילו קופסה של טאביקי רשומה בו.

 

ג    🔗

העילוי מז׳ולקיב – כך, כאמור, נקבע שמו ממש מילדותו. פירסומו מחוץ לתחומי-עירו הגדיל שמו ביותר והיו מסַפרים בנער, כיצד עמד לפני גדולי תורה בלבוב והפליאם בבקיאות ובחריפות. בזכרונם של בני-העיר נשמרו קצת פרטים על-כך, כגון מעשה בנער המופלא, שנכנס אצל הדיין המפורסם, ר׳ אורי וולף סאלאט, וישבו הוא ובנו ואמרו פתגם שגור בפי הבריות ואמר הנער כי חז״ל נפלגו בו דף פלוני ופלוני. וכן זכרו, כי הנער הביא מלבוב כתב-המלצה – נראה של ר׳ לייבלי ברוידא, שבחנו היטב ומצא בכל שבחנוֹ. על-כל-פנים ענין הפליאה, שהעלה בלבוב – חיזק גאוות בני העיר עליו ותהילתו בעיניהם.

וצריך לזכור, כי לא קל היה בז׳ולקיב לזכות בתואר עילוי, ולא בלבד משום העילויים לשעבר, ולא בלבד משום עילוי שבה בימים ההם, ר׳ יהודה מאיר מימון, אלא גם משום שנמצאו כמה וכמה נערים שנגלו בהם כשרונות-לימוד עצומים ושלושה מהם נשתבחו ביותר. האחד מהם, ר׳ איציקל רובין, מקרובי הרבי מבלזא, שהיה אחר-כך דיין בסוסנוביצה ושם פטירתו; האחר, הקדוש ר׳ משה מינצר, תלמיד חכם מופלג, שלא רצה כל התמנות, אך כל ימיו ישב על התורה, היה סוחר בוינה, וסופו סרדיוטים חומים גררו אותו, זקן וחלש, למחנה בוכנוואלד ושם עינוהו עד שיצאה נשמתו הטהורה; ואחרון-אחרון ר׳ אהרון ברומר, שישב בעיירה קמינקא. אהרון זה, נודע מילדותו בחריפותו, שלח ידו בספרי-מחקר, ולא הוא ולא אביו היו חביבים על החסידים. מסַפרים בו באביו, ר׳ מאיר, כי נחשב כופר על שום מעשה שהיה – מעשה בליל שבת, כשהנרות בבית התחילו מדעיכים וחריכת עשנם רעה, ביקש לכבותם. אמר לאשתו: חמימות מרובה כל-כך ואני יושב בשטריימל, הא לך את השטריימל. אמר והשליך את השטריימל, שהשיב בעפיפתו רוח אשר כיבתה את הנרות. לימים, כששידכו לו לאהרון בנו נערה מבלזא, עלה מעשה השטריימל לפני רבה, קרא לאבי הנערה, ששמח על המציאה הגדולה שזכה בה, ואמר לו: גוזרני עליך שלא תשתדך בו, שסופו שמד. אבי הנערה קיבל את הגזירה ובלזא נפטרה ממי שהיה עלול לקלקל אויר1 אדיקותם המופלגת של פרחי-החצר. השפעתו של אהרון זה על בנימין שלנו היתה גדולה ביותר. שניהם היתה בהם אהבת הפלפול והחידוש, שעוררה את בנימין לראשית חיבור – בבית-המדרש בז׳ולקיב נמצאו בשולי-ספר חידושיו בהלכות חליצה וייבום – וביחוד היתה בהם התמדה שהיתה כאגדה ממש. פרקים לימודם נמשך ולא חסרו אלא שתים שלוש שעות לתשלום-מעת לעת. מעט הפסקה – סיפר בנימין – היתה ברגעים המעטים, שאמי באה והביאה לי קצת אגסים לשובב נפשי. פעם אחת – המשיך סיפורו – ישבתי בבית-המדרש ולמדתי ופתאום חשתי לבי נצבט ונתאויתי מאוד לטעום מה. ידעתי מה מחכה לי בביתי – מעט הדייסה, השרויה במים פושרים, אבל כשכּל האברים מצעקים לאכילה, גם דייסה כזאת מאכל-תאוה. הנחתי את הגמרא והלכתי הביתה. השעה שתים לאחר חצות-לילה, והנה בלכתי שמעתי קול מתוק, קולו של חביבי אהרן, הלומד בהתלהבות גדולה. עמדתי ולבי נקפני לאמור: הה, בנימין, בנימין, אתה הולך הביתה לאכול, וכאן יושב אהרון ולומד. חזרתי לבית-המדרש והתחלתי לומד כאש-להבה. אולם לאחר שעתיים חזר רעבוני. ושוב הנחתי את הגמרא והלכתי הביתה. באתי, אכלתי את הדייסה, ושכבתי. והנה אהרן מתדפק אל חלוני: בנימין, קום, צריך לילך וללמוד…

ידידות שנתהדקה בין בנימין ואהרן בילדותם נתקיימה עד זקנה ושיבה. הרבה צד שוה בגורל עושה, הרבה ממנו צד שוה באופי עושה. ר׳ אהרן עברו עליו רוב ימיו בדוחק, כשהוא משוקע בפינה נידחת, שכנתה של הפינה הנידחת, שאליה חזר גם בנימין, שבע תלאות וגלגולים, וכשהיו מזדמנים עלה לפניהם זכר ימים ראשונים ומעשיהם, כגון המעשה שהתעמקו בפלפול, ייסר אותם אחד הלומדים שאינם אומרים: ויהי נועם, שהיא סגולה בדוקה להקל ההבנה במהרש״א, השיב בנימין: מריסי עיניך ניכר, שתלמודך בא לך לא מלימודו אלא מאמירת ויהי נועם. או מעשה באהרן שהיה מפתיע את הלומדים באמירה: וואָס, גמרא האָט געקענט לערנען? – א קרענק, תוספות האָט געקאנט לערנען (מה, גמרא יש בה בקיאות לימוד, עורבא פרח, תוספות יש בהן בקיאות לימוד). ומעשה ושני הידידים שהזקינו נזדמנו וטיילו ארוכות ובאחרונה ליוה בנימין את אהרן לרכבת. הדרך מן העיר ארוכה ונעימה, ולפי ששעת-המסע לא היתה דוחקת, עסקו בדברי-תורה. חזר בנימין לעיר והוא מלא חימה. נשאל כעסו על שום מה, והשיב: גלגלנו בדברי-תורה ובין השיחים אמרתי לו מן הרמב״ם כלשונו, העמיד עלי עינים תמהות ומלגלגות: אי, בנימין, בנימין, אין הלשון כך אלא כך. התחלנו מריבים עד שצפר הקטר ונפרדנו לא באמירת-שלום אלא באותה אמירה עצמה: טעות היא בידך, ומה שנאמר תחילה בקול נמוך והגון ובנחת נאמר בסוף בקולי-קולות וברוגזה. כבר היה אהרן בתוך הרכבת, עמד ליד האשנב והרכבת זזה, קרא אלי: כמה שטות, כמה שטות, הרי חוזר אתה לעיר, תיכנס לבית-המדרש תעיין. באמת כשחזרתי נכנסתי מיד לבית-המדרש ועיינתי וראיתי, שהלשון היא כפי שאמר הוא ולא כפי שאמרתי אני, ואתם שואלים כעסי על שום מה?

 

ד    🔗

האב, שלא היה יכול לפרנס בניו בלחם, אך פירנסם בתורה, לא מפיו עצמו אלא מפי טובי-המלמדים שבעיר, לא השיא בניו ללימודי-חול. די היה לו, כי נכנסו עם ערב, לשעה קלה, לר׳ יוסף רייבר, מורה כתיבה תמה באותיות לאטיניות, ולומדים לכתוב אדריסה. אך לא במה שמסתפק האב מסתפק הבן, שסופו נתפס להשכלה. כיצד נתפס – הוא סיפור-מעשה, שיש בו כמה וכמה נוסחאות. אחת אומרת, כי פעם אחת נתגלגל לז׳ולקיב מגיה של ספרי-תורה. מומחה נפלא היה, אך לא היה תוכו כברו; ברו – תם וירא-שמים, תוכו – משכיל ודבוק בספרי-מליצות. ניכר, ראה עצמו כשליח-סתר, וככל שנמצאה לו אמת-קרקע יפה לגידולים, הטיל גרעינו. ניתנה עינו בעילוי הצעיר, קירבוֹ בכל מיני חיבה, עד שהכשיר אָזנו לספרי-מליצה, ומשנתקשרה האוזן נתקשר הלב, והמשכיל הנסתר חגג נצחונו על דרך שעמד והטיח דברים קשים כגידין כלפי הבעל-שם-טוב ותלמידיו. נוסחה אחרת אומרת, כי לאחר שישב בביתו של ר׳ יצחק שמלקיש, רבה של לבוב, הלך להונגריה, למד בה בישיבה, וכשחזר כאילו נשתנה טיבו – היה פורט פיו בניבולים והוחזק נשחת. ניסה לגבור על רוחו זו בבולמוס-לימודים מבהיל, ופעמים הרבה לא היה ישן למעלה משלוש שעות במעת-לעת. שקידה זו ארכה שנה ומחצה וקנה לעצמו ידיעה עצומה, והמשילו עליו משל הסוחר, שאינו אורח מצוי בירידים, אלא פעם אחת בשנה הוא מפליג ליריד גדול וקונה בבת אחת רוב סחורה למיניה המרובים והמשובחים ומביאה לביתו, כשאריזתה יפה ומשמרת את טיבה ומקיימתו לאורך-ימים. לאחר הבולמוס באה הבטלה – תולעת, שהוטלה באותה ישיבה רחוקה, נתפשט עתה לפניה שדה-כירסום רחב-ידים. ויש נוסחה שלישית, המעבירה את בימת ההתפקרות לא להונגריה אלא לוולין. פירסומו עבר את הגבול ושמעו הגיע ללוּדמיר, עמד השו״ב שבה ושלח שדכן לדבר נכבדות. בא השדכן2 לפני בנימין ושאלו ליחוסו, אמר: יחוסי – גזע-יקירי העיר. חקר השדכן דבר הנער ומשנמצאו כוזבים, הוכיחו: אתה אומר יונקת-ארזים אתה ואינך אלא גרופית של שקמה. השיב: לא יונקת-ארזים אני, שורש-ארזים אני. ראה פני השדכן והם כתמיהה גדולה, הסביר: לא כיוונתי לומר, אלא שהיחוס יתחיל בי, לאמור שסופי גזע יקירי העיר. מעשה זה, בין שאירע לו בין שנתלה בו – והרי האמירה: בי יתחיל היחוס אמירה נודעת היא וכך ניחם ר׳ ישראל מקוז׳יניץ את אמו כשנשרף כתב-הייחוס שלהם – על אמונתה של העיר בעילוי שבה היא יוצאת ללמד. אותו שדכן הביא את הנער ללודמיר ופה אירס לו את בתו של השו״ב, אלא שכאן נזדמן עם בעל בתו הגדולה של השו״ב, והוא ליטאי חריף ובקי, שלא היה תוכו כברו; ברו – כאחד החסידים, תוכו – מלעיג עליהם ועל רביהם. אותו ליטאי אנוס היה ללוות את חותנו לצדיק מטריסק, אנוס היה להעמיד פני תם, אך כשחזר ללודמיר עמד בפני בנימין ואחרים ושפך כעסו ולעגו על הרבי והנהגתו, ברוח עתוני המשכילים בימים ההם, שקבעו להם למסעותיו של הרבי הזה רובריקה מיוחדת ושמה: גז הצאן וכתוספת לה הפסוק: יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק וגו׳.

שלוש נוסחאות אלה ודאי כל אחת ואחת יש בה ממידת-האמת, אבל קרוב יותר, כי דרכו להתפקרות והשכלה באה לו בעיקרה מתוך חלל-אוירה של עיר-מולדתו. אמנם, מרכז ההשכלה המפואר שבה נטרד מכבר, עוד בימי-אביריו השתערה עליו החסידות בחמת-כיבוש, והעיר סופה נכבשה לבלזא וחצרה. לא בלבד המשכילים אלא גם המתנגדים נתקלשו והיו כאברים מדולדלים. נקודת-הדרדור האחרונה היתה אולי באותו יום-שבת, כשרבּה של בלזא בא לעיר וחסידיו ביקשו להורידו לפני התיבה בבית-המדרש הגדול, ולא הועילו המתנגדים לא במה שסגרו את הבית ולא במה שתלו מנעול בשערו, כי פסוק חביב: עת לעשות לד׳ – הפרו, עמד להם לחסידים ושברו מנעול ובריח. תפילה בנוסח ספרד שנשמעה – בתרועת-מנצחים נשמעה, וכשנבהלו קומצי-המתנגדים להציל, כבר היה המעשה עשוי ובשוק נשמעה זעקת-היאוש: גיוואלט, אשכנז איז געשטארבען (אללי, אשכנז שבק חיים לכל חי). עם זאת היתה עוד חבורה ראויה של מתנגדים, והיא כמשענת לשרידי-המשכילים. ברית שנכרתה בין המתנגדים וההשכלה בתחילתה משום האימה המשותפת בפני החסידות ושנתפרקה, משעלתה ההשכלה מעלה מעלה, חזרה ונכרתה עתה בעלות הכּורת על שתיהן. מסורת של ימי רנ״ק ור׳ צבי הירש חיות נצנצה בזהרורי-אחרית, חבורת הניזונים ממעינם התפוררה והלכה, כמיני אחרונים שוטטו מקרוב וביחוד מרחוק – בכללם ר׳ הילל לכנר, מידידי רנ״ק שישב בלבוב ודומיו. חוג השפעה זה נתפסו לו קצת נערי העיר, מהם משה מאֶנש, שנקרא בפי החסידים משה הונד, כלומר כלב, על שום חידודיו בגנות החסידות כגון שאמר: פלוני, שמסחרו מנעלים, נוטל זוג-מגפיים ותולאו בפתח-חנותו; אלמוני, שמסחרו אריגים, נוטל חטיבת-ארג ותולאה בפתח-חנותו, רבי שמסחרו חסידים, חובה היא לו ליטול חסיד ולתלותו בפתח-חצרו. אולם גם אם נצרף כל קוי-ההשפעה האלה, עלינו להבליט ביותר את אישיותו של ר׳ יהודה מאיר מימון, שגורלו דומה בכמה שרטוטים לגורלו של גריל.

דמותו ודרכו ראויים לקבוע פרשה מיוחדת, אך לעניננו נסתפק בקצת ציונים. עילוי מופלא היה, גדולים בדורו ראו אונו מעולה מהם בבקיאות ובחריפות, אולם אף פריו מועט היה. בעתוני העברים, ביחוד במדורות לפרפראות, שניתנו באותיות רש״י, אפשר למצוא מאמריו, לרוב קטנים החתומים אם בשמו המפורש אם בפסידונימים שלו, ביחוד שורת מאמריו: עינות מים. היה ידידו של ר׳ צבי הירש חיות – יש ובמאמריו, שכבר כתבם בערי-מגוריו האחרות, אם לבוב, אם ז׳וּרבנה – הוא מזכיר מה ששמע מפיו, ומצא דרך לחכמי-ישראל במערב גם בכתב – מחליפת-מכתביו עמהם נתפרסם משהו, למשל מכתבו של ר׳ יחיאל מיכל זקש אליו; גם בעל-פה – שכן עמד והלך בעצמו למערב, והתרועע עם זכריה פראַנקל וצבי גרץ, שכיבדו אותו ביותר, אך תהייה שנתעוררה בו למראה היהדות, שפסקה להיות דבר-חיים ונעשתה דבר-גוילים, חכמת ישראל, השיבתו מזרחה. תשובתו לא נעשתה בקולי-קולות אלא בחשאי – כבאין-רואים חזר לביתו, חזר לחיי ביתו – למסורת, למנהגים, למלבושים. הוסיף לכתוב הערותיו – רוב דבריו ביאורים בתנ״ך ובתלמוד, אך עתים כתב גם על נושאים אחרים – כן, למשל, על תולדות מסעי הצלב – אך לא דיבר על עברו שהיה לו כשבשתא וכילה ימיו בעוני. נודע כי הוא שהיה ״מגיד״ של ר׳ שלמה בובר והרבה מכוחו מוצנע במחקרי-המדרש של אותו חכם. יפים הדברים עליו שכתב ר׳ שמעון ברנפלד – הוא מזכירו בראשי-תיבות בלבד וניכר שכך היה רצונו של בעל-התשובה – ופירסמם ב״רשומות״.

דומה, כי ר׳ יהודה מאיר מימון היה האחד בעיר, שראה עצמו זכאי לכבוש את הפליאה לסגולותיו של גריל. פעם אחת עמדו הוא וגריל ור׳ משה פריזמנט, המקרא משהל׳ה הובנובר, גדול-הבדחנים בגליציה, שהיה גם תלמיד חכם מופלג, והתפלפלו בדברי-תורה והיה גריל מפליא בברקי-בקיאותו. ראה רי״מ מימון, שדעתו של הצעיר עלולה לזחיחות, אמר בלשון כבושה: בנימין, דו רעדסט דיר איין, אז דו קאֶנסט שוין לערנען (אתה מדמה שכבר תלמודך בידך).

 

ה    🔗

מה שנזרע בו בגריל מרוח השכלה וריחה נבט וגדל, בבואו, בחור שוקק ועֵר, ללבוב. כי לא בלבד למדנים שבה נתנו דעתם עליו – היה נכנס ויוצא בביתו של הרב, ר׳ איצי איטינגא, הנודע בתורה ובגדולה, וככל שבא אצלו היה הרב מקדם פני הנער בברכה: ברוך הבא ר׳ בנימין; לא בלבד טפסרים שבה נתנו דעתם עליו – הגביר הנודע ר׳ שמלקי לבית הורביץ, חבר בבית-האדונים בוינה, נעשה לו אפיטרופוס, האמין שהנער עתיד להאיר את עיני הדור ותמך בו ביד רחבה; גם טובי-צעירים שבה נתנו דעתם עליו – באותם הימים ישבו שם כמה צעירים ערים ומוכשרים, מהם דוד ניימארק שסופו חכם וסופר עברי, כותב תולדות הפילוסופיה בישראל, יהושע טהון שסופו רב-נאורים בקראקא, סופר, מטיף, נואם, עסקן, מראשי ציוני פולין, מרדכי אהרנפרייז שסופו רב-נאורים בדיאקובר וסופיה, סופר בכמה לשונות, מחבורת ברדיצ׳בסקי, ועתה רב בשטוקהולם, מרדכי זאב ברוידא שסופו רב-נאורים בסטאניסלבוב ולודז׳, מאבות הפוליטיקה הארצית, החינוך היהודי בפולין, עתה בירושלים, וכן אחרים, והם שיקעו עצמם בימים ההם בלימודי-חול ובחברת ״ציון״ עוּבר התנועה הציונית המודרנית בגליציה – וביקשו קירבת הנער המהולל. תחילה היה פורש מהם, אחר-כך נעשה ידידם. והאפוטרופוס של גריל, שביקש כדרך האידיאל של הימים ההם, לראותו רב-נאורים, עודדו ללימודי-חול, אבל הנער הכל-יכול לא יכול לצמצם עצמו בהכנות לבחינות-בגרות ואף נכשל בבחינות. נשקפה לו תקוה טובה, משנודע ייסודו של בית מדרש לרבנים בוינה, שראשיתו אוקטובר 1893. האידיאל – להיות בתלמידיו, העיכוב – בחינת-הבגרות שאיננה. בהשפעת אפיטרופסו נתקבל בלעדיה.

כשהתקין עצמו לצאת לוינא, ודאי רפרפו נגדו דמויות של אישים מפורסמים היושבים במטרופולין – אם דוד צבי (הנריך) מילר, שתחילתו אברך בקאפּוטה ופיאות בבוצ׳אץ וסופו גדול בלשונות-בני-שם, פרופסור ודיקאן ותארו יועץ-חצר; אם יוסף שמואל בלוך, שתחילתו נער נושא סלי-מאפה מבית אביו הנחתום בדוּקלאַ, וסופו רב, נואם, חוקר, סופר, ציר בפרלמנט. הם ודומיהם בני מולדתו של גריל היו, כמותם כמותו נערי-עיירות, שעלו בכוחם ובכשרונם לגדולה. ובבוא גריל לבית-המדרש-לרבנים מצא בו חבורה לא-קטנה מבני-ארצו, אנשי-גליציה. ברשימת השומעים בשנת הלימודים הראשונה אנו מוצאים: הרי יהודה ברגמאן מברז׳אן, שהיה אחר כך רב בערי גרמניה, דרשן נלהב, מחבר ספרים, עתה בירושלים (בנו הוא ממנהלי מכון זיו ברחובות) והרי מיכל ברקוביץ מדרוהוביץ, שנודע אחר-כך כעוזרו של הרצל ומתרגם כתביו ללשוננו, מורה וסופר, חוקר ראשית הסוציאליזם העברי (חבורת ״האמת״); והרי שמואל וולף גוטמן מלבוב, אחר-כך רב נאור שם, מנהל בית ספר, מורה, סופר וחוקר; הרי משה שור מפשמישל, אחר-כך מורה, פרופיסור לאשורולוגיה, כותב תולדות היהודים בעיר-מולדתו, וסופו רב ראשי בורשה; והרי מורי יהושע עוזר פרוסט מלבוב, אחר-כך רב נאור באנדריכוב, מורה-דת בברודי, והרי אחרים. ברשימת התלמידים לשנת הלימודים השלישית אנו מוצאים, מלבד התלמידים האלה, תלמידים חדשים מבני גליציה, גם הם שנודעו אחר-כך ברבים: הרי צבי פרץ חיות מברודי, אחר-כך מורה, חוקר, רב בטריסט ובפירינצי, רבה הראשי של וינה מאצילי מנהיגי הדור והציונות, אחרון גדולי הרבנים בוינה; והרי ברל (דב) הויזנר מצ׳ורטקוב, אחר-כך מורה, עסקן, ציר לסיים, קונסול ממשלת-הפולנים בתל-אביב; הרי יהודה לייב לנדא מזאלוזיץ, משורר, מחבר חזיונות, כותב על ספרות ההשכלה, אחר-כך רבה הראשי של אפריקה הדרומית; והרי ברל (ברנהרד, דב) ואכשטיין מטלוסטה, אחר-כך חוקר מצוין, המפליא בדקדוקו, רושם רשומות, ביבליוגרף, מנהל בית הספרים של קהילת וינה; והרי יעקב אשכנזי מאוטיניה, מורה, עתונאי, מחבר כתב חקר ופולמוס חד על מגילת אסתר, עתה בירושלים; והרי גם יהודה טילינגר מזאבלוטוב, שגורלו משונה ביותר – הלך לברלין וכתב מאמרים בגנות היהדות, סופו נעשה כומר קתולי וכדי שיוכל לשאת אשה נעשה כומר אוּניטי, העתונים כתבו בו הרבה וחייו פרשה לעצמה.

אולם בין רשימה לרשימה לא בלבד שנוספו שמות אלא גם נחסרו שמות – בשנת-הלימודים הראשונה אנו מוצאים בין שמות השומעים שלא-מן-המנין את גריל; בשנת-הלימודים השלישית אין אנו מוצאים את שמו כל-עיקר. לאמור, לא האריך לשבת על ספסל-הסמינאר לרבנים. חבריו ביקשו לסייעו ולא עלתה בידם, וכן שכרו ידידיו בימי-לימודיו בוינה שני חדרים סמוכים – בחדר אחר ישב יהודה לייב לנדא, בחדר האחר שמואל וולף גוטמן ויהודה ברגמן. שנַים אלה קראו לגריל לחדרם, שיכּנו אותו בו, מבלי לחייבו בתשלומי-שכר, ואף הטילו על עצמם מה שהטילו על עצמם קודם אחרים בלבוב – להכשיר את העילוי לבחינת-הבגרות. אולם מאמציהם לצמצמו בחוג של לימודי-גימנסיה מסודרים עלו בתוהו – לא כאָפים אָפיו. לא היה בו לא מן החפץ ולא מן היכולת לברוח מריתחת-החיים של העיר הגדולה; ההוויה הדינאמית שלו לא יכלה להסגר בארבע אמות של החדר. קונה-הכל בקלות בכוח-זכרונו המפליא, שונא היה את שמצריך יגיעה. היה עומד לפני חבריו ומיודעיו ומפתיעם כדרך-שעשועים באמירה שבעל-פה – לא בלבד מסכתות-התלמוד היו שמורות בו כלשונם ומקומם בכל דף ובכל שורה, אלא היה גם קורא בלא ספר מה שקרא בספרים, כגון פרקים שלימים בגרץ-זוטא, וליתר הפתעה היה מצרף אמירה בעל-פה של פיליטונים ומאמרים בנייאֶ פרייאֶה פּראֶסא. פעם אחת הציגו אותו בפני אדם מסויים, אמר המציג שבחי ראשו של גריל, האוצר מה שאוצר, והוסיף דרך-שחוק: גם עשרה כרכים של נייאֶה פרייאֶה פּראֶסאֶ. חבריו היו נפלאים על רוחו, שהיתה מתהפכת מן הקצה אל הקצה. מזגו לא היה ממוזג ומחייך בשביל-הזהב – או שפע של צהלה ובדיחות דעת, המתנוצצה בברקי-חידודים, הלצות וסיפורי-מעשיות, ביחוד על בית-הוריו ומאורעות עירו ואישיה, או מרה שחורה עד דכדוכה של נפש.

חבריו חיבבו אותו ביותר, וביחוד צבי פרץ חיות, שהיו מכבדים זה את זה, שידעו זה את ערכו של זה. שכן גריל, אף שהיה מחבב את חבריו, לא היה מכבדם ביותר, ועוד אחר שנים הרבה היה אומר לדקדוקה של אמת, הרי בית-המדרש-לרבנים בוינה, שלמדתי בו, היה מלא בורים, פרט לנכדו של רבנו (כלומר של ר׳ הירש חיות), הזוכר כמעט את כל הש״ס כולו. אבל הגדרתו זו לא מנעתו לראות את חבורת-הנעורים, שנתלקטה לראשונה בסמינאר ההוא, כתערוכה מענינת ביותר, שכן רובם היו כדמויות לעצמם, איש איש ופרצופו המסובך, איש איש וגורלו המפותל. היה מי שאמר: אנו, תלמידי שנה ראשונה, כל אחד שבנו היה אוריגינאל, כדראמה לעצמו, אפילו כטראגדיה לעצמו. ואילו גריל הגדרתו היתה חריפה יותר: יעדער פאָן אונז וואר איין פּארך אַן זיך אונד פור זיך (כל אחד בינינו היה בעל-שחין כשלעצמו ולעצמו). ואין ספק כי חקר-הטיפולוגיה היתה לו כאן בקעה עשירה ורבת-גוונים להתגדר בה.

אולם לא כיחסם של התלמידים לגריל יחסו של המנהל, הרב אהרן (אדולף) שווארץ, אליו, כשם שנתחבב עליהם, כך נתמאס עליו. בקיאותו וחריפותו עמדו לו, שהיה מקיף את רבו חבילי-חבילין של קושיות ופירכות, להביאו במיצר ובמבוכה. על הרוב לא היה בא לשיעוריו, אבל שעה שנתרוקן כיסו, היה נוהג להתגרות בו ולהטיל עליו אימתו: אין אתה נותן לי כך וכך, אבוא לשיעורך. סופו נמצא מחוצה לכתלי הסמינאר, נתגלגל כמה גלגולים, עד שהלך לברן שבשוויץ, ואף שלא היתה בידו פיסה של תעודה, נעשה דוקטור בזכות דיסרטאציה, שחיברה בשביל הפאקולטה הפילוסופית הגבוהה בברן ועניינה: תורת הבריאה בהרמב״ם והרלב״ג. בראשה עמוד, שכתוב על גבו: לזכר הורי היקרים, מוקדש מאת המחבר. אפשר עלה בו זכר אביו החייט, שכל שעה פנויה היה עושה בבית הרב וכל ימיו היה מספר בגדולתו ומתפעל מדברי-תורה שנשמעו מפיו, והיה אומר: אֶח, מה שהיו מדברים שם, על הרמב״ם היו מדברים, על הרלב״ג היו מדברים, פליאות נשגבות.

 

ו    🔗

שלימות בתורה ובמושכלות, פיצול בתכונה ובמנהגות, אהבת בטלה ונדודים, בולמוס של זלילה וסביאה, חיבה לשנוררות – אלו מידות שנבלטו בו בגריל יותר ויותר ופסלו אותו לכל התעסקות של קבע, וממילא לכל אומנות של קבע. לא נתן לבו לא לתעודה היאה לו לפי סגולותיו ולא לכהונה היאה לו לפי כשרונותיו, הוא לא נמשך אלא לישיבה במסבאות, לשתיה-כדת עד אור-הבוקר, לשיחה בטלה של רוב חידוד וצחוק ולעג. גדולה מהשפעת-חבריו, שביקשו להטותו לדרך הנראה להם טוב ומועיל, גדולה מהשפעת אפיטרופסו, היתה בו השפעתו של ראובן אשר ברוידס. הוא הכירו בלבוב, שהיה שם כראש ומנהיג לחבורת הציונים, והידידות העמוקה, שנתארגה בין שני העילויים, היה בה כדי להכריע על גורלו של הצעיר שבהם. בעל ״הדת והחיים״ כבר נמצא בימים ההם בעצם ירידתו וניוונו, תהום ההפקרה העצמית, שהתירא מפניה, ואף ניבא לה בדמותו של בעל-הגימטריות, נפערה לפניו ובלעתו כולו. ודאי, יסוד ההתעוררות של גריל, ביחוד במעט הכתיבה שלו, ניזון מכוחו וחסותו של ברוידס, אבל יותר ממנה ניזון מהם יסוד ההרס העצמי שבנפשו, שעל-כן לא יצאה ההתעוררות הזאת מגדר של גילוי-ארעי. ברוידס הוציא בימים ההם את השבועונים ״כרמל״ ו״וועקער״ וביקש לראות את גריל בעוזריו. מאמרים היה כותב ברוידס, כּרוניקה כתב העורך האחראי שמעון רנצר, – שלמד גם הוא רבנות ונודע תחילה כדרשן טוב, כתב חיבורי-חקר, כגון על אישי ספר שופטים בתלמוד ובמדרש וסופו ספרן נחבא אל כליו בספרית הקהילה ברחוב אוראניאֶנבורג בברלין – רשימות ופיליטונים כתבו הציונים הצעירים ובהם גריל, שלא היה מן הנלהבים ביותר לציונות ונהג בה, גם בבוא הרצל, דרך הפקפקנות. התנאים העלובים של עבודת השבועונים האלה נודעים מתיאורו החי של אַחַד העוזרים, ישראל ווינלז – אחר-כך עסקן וסופר ונודע בהוצאת כתבי-יד של גנזי פרל בטרנופול – וודאי שגריל לא היה עשוי להקל עליהם. מאמר, שהבטיח לכותבו, לא כתבוֹ אלא בשעה אחרונה, כשהמדפיס, חיים רוהאטין, דוחק – ידידיו הוצרכו לחַפשו בבתי-מרזח של מאנס ״על הגשר״ או ״במזל התיש הקטן״ (פּוֹד צאַפּקיאֶם), לכבדו בכוס של רוויה, שישב ויגמע מי-דבש ויקרא באזניהם את האימפרוביזאציה שלו. כי עוד אז היתה הגדולה שבעצלויותיו, עצלות-הכתיבה – היא העצלות, שרישום-האינפאנטיליות שבה ניכר ביותר: צמצום ההבעה על איזור-הפה ובריחה מהבעה בקצה-העט. הבריחה, תחילתה השתמטות עצלה וסופה שנאה, שכמעט נעשתה בו אורגאנית. כשהיה מגיע לכלל-כתיבה, היה נכשל בה כמי שמגמגם בכללי-הכתיב פשוטים ביותר. בנטייה גלויה זו להשיח ולהסיח עצמו בדיבור ולהשתמט מן העט היה דומה למורו וידידו, ברוידס. גם הוא, בימי ירידתו, לא באה כתיבתו אלא בעל-כרחו. יוסף פישר, שהזמין את ברוידס לעריכת שבועון, מסַפר, שחייב היה להוציא בכפייה את המאמר הראשי מידו, בדרך שהיה גוררו מביתו או מבית-המזיגה לחדר-המערכת, וסוגרו עד שהוא כותב מאמרו עד סיומו. הגדיל גריל, שלא נתן לגרור עצמו לחדר האפל והצר של המערכת, אלא קרא דבריו תוך כדי לגימה.

דוגמה לכתיבה כזאת היא הרשימה שלו: סופו של זמר, ודרכה כדרך-שמה, כמין דיאלוג, וכוונתה פרופאגאנדיסטית – לטובת רעיון ישוב ארץ-ישראל. הקורא בה מתעורר על כמה וכמה נקודות אבטוביוגרפיות, כגון שאותה השיחה היא בבית-המזיגה, לאמור מושבו החביב של המחבר; עיקרה של השיחה היא בעניני ניגון ונגינה וכלי-זמר, לאמור עולמם של בני משפחת אמו של המחבר; איש-שיחו של המספר הנקרא משהל׳ה (הכוונה כנראה, לידידו הבדחן ר׳ משה הובנובר) אומר לו: הרי אתה לומד להיות מטיף, ואילו הוא, המספּר, אומר: ואני היום על יד נהר פּאֶלטאֶב, לאמור שהמאמר נכתב בימים, שמחברו למד עוד בסימינאר בוינה וענינה דבר שאירע בלבוב. וכן מתעורר הקורא על סממניו שבכתב, הבאים להעיד על סממניו שבעל-פה, ביחוד על האמצעים הבאים לשם הבלטת-הענינים, כגון דרכי האסוציאציה רחוקים (למשל: פתחת בכליזמרת עיוורת וממנה קפצת ועלית ברכיבה על שאול המלך), דרכי הגזמה (למשל: אפילו הכלונסאות היו יוצאות ברקידה, או: ואל תשכח שרוסיה היא מדינה, שאם אתה כותב בה במקל על גבי החול את המלה: חירות, לא זו בלבד שנוטלים ממך את המקל, אלא קוצצים גם את ידך ותולים את דודך זקנך מצד אמך זקנתך); בצבוצי-ההומר הדק ביותר, בנקודת הביקורת העצמית (למשל: הצרפתים מין אומה שהם כמעט פיקחים כישראל, או: אף אני ישראל אני ויודע במה מכים); וביחוד ההשוואה המקרבת רחוקים (למשל: המלה חירות בלא זמר המארסיליזה דומה כרישדוכן המוליך ארוחת-ביניים בלא סל), שהן כהשוואה-בתוך-השוואה, שהרי כל המאמר-הסיפור כולו בנוי על יסוד השוואה המקרבת גם היא רחוקים – הצד השוה שבין גורלו של שיר-המרסיליזה, שבני עמו עשו אותו שיגרה, גם כשהם מתנכרים לו, ובין שיר-ציון, שבני עמו עשו אותו שיגרה, גם כשהם מתנכרים לו.

ההבלטה הזאת של דרך הניגוד בין העלאת זכר ציון וירושלים ובין אפס המעשה למען ציון וירושלים היתה בימים ההם מדרכי-התעמולה המצויים, ולא היה בה משום חידוש, מה שאין-כן ההשוואה לגורלה של המארסיליזה, שהמחבר נעזר בה משום טעם אקטואלי. שכן בשנת חיבורו של המאמר-הסיפור הזה נגעו העתונים, ועתוני היהודים בכללם, בדבר ברית רוסיה צרפת, לרגל התפילות לבריאות הצאַר, הנאבק עם מר-המות, שנערכו בכל בתי-היראה ובתי-הכנסת בצרפת.

המבקש לעמוד על דרכו של גריל בסיפור-שבכתב שהיה כזעיר-אנפין של סיפורו שבעל-פה, ילך אצל הנובילה שלו: ר׳ מוטיל תוכחה. הוא פירסמה שלוש שנים לאחר פירסום מאמרו-סיפורו: סופו של זמר. גם נובילה זו ראשיתה סיפור בעל-פה על דרך אימפרוביזציה, כפי שהיה נוהג לומר באזני חבריו והם היו אחר-כך משיאים אותו, שיאחז קולמוס ויעלה דברו על הנייר. ד״ר מאיר גייאֶר, שנודע כעסקן ונואם והוא עצמו איש שיחה עממית, סיפר, כי פעם אחת נענה גריל להפצרת חבריו ואמר: חיברתי עתה פיליטון הנועד לנויאֶה פרייאה פראסא. ישבו ידידיו והוא הוציא צרור עלים והתחיל קורא דברים שמחים ומאירים, גם מצד ענינם, גם מצד צורתם. לסוף נתחוור להם, שהלעיג עליהם: קרא מעל נייר חלק. אפשר וכגורל המאמר הזה היה גם גורל ר׳ מוטיל תוכחה, אלא שידידו, מיכל ברקוביץ, התחכם ואמר, שכבר נשלח שכר-סופרים לנובילה זו והוא משלמו עובר-לכתיבה והוא, אמנם שילמו – מכיסו.

מסגרת הנובילה – חטיבת חיים בעיירה, ביחוד בבית-הכנסת שלה; נפשות הסיפור – ר׳ מוטיל, תקיף במידת האמת והמוסר והוא נראה כעמוד-אור, וכנגדו זלמן טשיפּקינאֶזיל, כף-מבשלים שבעיירה, העושה כל המלאכות הבזויות, כמעשה-שוחד בבחירת-רב; שלושת גבאי בית-הכנסת, וביחוד ליפא שרץ, אדם צבוע ומתועב. ודאי להזכיר כי גריל היתה שגורה בפיו אמירה (והיא מודולציה של אמירה כזאת בפי רנ״ק): ז׳ולקיב ידעתי בה שלושה ראשי-קהל, אחד חלוש, אחד שוטה ואחד דילטור, והיה מסיים: על שלושה עמודים אלה קהילתנו עומדת – על כוחו של הראשון, על חכמתו של השני, על מוסרו של השלישי – אך דרך שרטוטם עושה אותם דמויות. ענינה של הנובילה הוא המנהג לקרוא לתוכחה את העני והסבל, והוא נלחם בה באופן שהוא קורא את עצמו לתוכחה וסופו שיריביו מעמידים אותו משוגע וכך הוא מוחזק בעיני העיר. אך דרך הסיפור מעלה את עיקר ענינו מעל לאפיזודה ונמצא, שאם לפי פשוטו הוא מצטמצם במסגרת העיירה, הרי לפי רמזו הוא חורג מעֵבר לה, והוא לא בלבד אח לנושא זה בספרות הכללית של התקופה ההיא, אלא גם בבואה לתפיסת-העולם של המחבר – המאבק הטראַגי של היחיד, נאמן האמת והמוסר, בסביבה, ששליטיה ונותני-טעמה מתכחשים לאמת ולמוסר ורומסים אותה בגסותם. ואם נעמיק נראה, כי ר׳ מוטיל הוא לא בלבד אחיו של דוקטור שטוקמאַן ב״אויב העם״ לאיבסן, – ובאמת, מה הבדל הוא, אם שדה-המלחמה הוא באותה עיירה נורוואֶגית שיש בה מעינות-מרפא שיסודם כזב, או באותה עיירה יהודית, שיש בה בית-כנסת שהנהגתו מירמה, ביחוד שהניגוד, בסיפור שלפנינו, בין הגיבור וסביבתו הוא חד ובולט.

ומי שיעיין יפה-יפה בסיפור, יבין מתוכו את חזיונו המיוחד של גריל – אדם, שדרך השיכּרות, הבטלה, השנוררות, עלולה היתה לקפח את אָשיות המוסר שבו ולא קיפחתם. כי גריל אפילו הליכותיו בתחום-ההפקר, דעתו ואמונתו לא היו מעודם בתחום-ההפקר. הוא לא היה מעודו אפיקורס-להכעיס, ואדרבה היה מאמין על פי דרכו. והעיקר, הוא לא קיפח, ואפילו בימי ירידתו הגדולה ביותר, את ודאותו בכוחו של המוסר בחיי-האדם ובהנהגת-העולם. ביסודו היה בחינת ר׳ מוטיל תוכחה, אלא מתוך שלא יכול ללכת כמותו בנתיב-הטהרה, בדרך הבדידות שהיא הרעוּת בין האדם והספר, ולא רצה ללכת במסילת-הטומאה של ליפא שרץ – שגלגולי-פרצופו לא זו בלבד שנראו לו רב יתר בכל פינות החיים, אלא הוא גם ידע, כי הם היסוד המנצח – הלך בדרך שמחוצה לתחומם של החיים התקינים.

ואגב, נראה לנו להעיר, כי רישומה של הנובילה הזאת, או, לפחות, רעיונה, ניכר בפרט מענין בפרטי הביוגרפיה של ידידו צבי פרץ חיות. כשנתמנה רבה של וינה, הנהיג כמה וכמה חידושים בהיכלו וסדר-עבודתו ומהם המנהג, כי הרב נקרא לתורה לעשרת הדיברות ולתוכחה והוא קוראם בעצמו, והטעמים לכך: עשרת הדיברות – כדי להבליט את ערכם הנעלה; התוכחה – כדי להפגין כנגד אמונה תפלה ונושנה שנתפשטה בעם, ושעל-פיה מביאה פרשה זו יללה על קוראה ושעל-כן נקרא אליה נחות-הדרגה שבקהילה.

 

ז    🔗

מוסר-ההשכל של הנובילה: לא איש כר׳ מוטיל תוכחה – גבאי, נשמע מתוכה מוסר-השכל לגבי מחברה: לא איש כבנימין גריל – רב. כתהום בין גיבור הנובילה וסביביו היתה תהום שבין מחברה וסביביו, והיא תהום כפולה – בינו ובין שלפניו; בינו ובין שלאחריו. הסלידה מרבנות נאורה לא היתה רחשו בלבד – ודאי גם שאר חבריו, ביחוד אלה שבאו נלהבים ונרגשים וברוב אמונה מעיירותיהם, וסופם ראו עד מה נחותה עמידתו של רב נאור, שנתפס להם כאידיאל, לגבי עמידתו של הרב האדוק שבעיירותיהם, שנזנח להם כאידיאל, אלא שהם ידעו מפלט ומוצא. על הרוב לא היתה להם הרבנות הנאורה אלא כערוגת-צדדין בגינתם, ערוגה שעליה הכבוד והפרנסה, אך לא היא העיקר. אחד ראה עיקרו בעסקנות, אחר במחקר וכדומה, והצד השוה שרובם ידעו לעבור על התהום הכפולה בהליכה כפולה – הם נעשו גם רבנים נאורים המכהנים בטאֶמפלים, שהם עוד כלי-תנועת-אתמול, תנועת-ההתבוללות, וגם עסקנים עֵרים באיגודים, שכבר היו כלי-תנועת-מחר, תנועת-הציונות, וכאן ניתן להם מה שהעדירה מהם כהונתם – קרקע-ראֶזונאַנס, אָזנים קשובות ולב קשוב. לא כן גריל – שוב לא יכול היה ללכת בדרך הרבנים הנאורים, ועוד לא יכול היה ללכת בדרך העסקנים העֵרים, כל-שכן שלא יכול לפשר כדרך שפישרו חבריו.

אמנם, בחבריו היו גם שביקשו למצוא עיקרם ברבנות, ליטול כהונתם ולעשותה נקודה ארכימדית, לתלות בה מאווייהם ופעילותם, ביקשו להחזיר עטרה. דומני, כי עיקרם שני אישים בולטים, שהם כשני דרכים, שונים בתכלית ושוים בשורש, ושניהם חבריו ומוקיריו של גריל. האחד היה כידיד-נעורים, ר׳ גדליה שמלקיש – גדול בתורה, בא במלבוש-החרדים שלו לוינה, רשם עצמו באוניברסיטה, הוא עצמו לא היה בא לשיעורי מוריו, אלא אַחַד התלמידים היה נכנס בפנקסו ומסדר ענין הגושפנקאות כדין, אבל כמותם למד במסירות לימודי-חול, הפליג לביקורת המקרא, וסופו לא פשט את הקפוטה ונשאר רב חרדים ירא-שמים, תחילה בקולומיאה ואחר-כך בפשמישל. חידה היא ותהי לחידה, אולם קצה-פתרונה ראוי לבקש גם באותה פרספקטיבה עלובה, שהיתה צפויה לאיש, אילו בחר ברבנות נאורה. האחר – צבי פרץ חיות, אף הוא בעל סכסוכים גדולים, ידע אותה פרספקטיבה עלובה, אבל לא נמלט ממנה לרבנות כדרך המסורת, לא חזר לקאפוטה הארוכה – כפשׂע היה בינו ובין כסא-הרבנות בדרוהוביץ׳ והקאפוטה שלא נלבשה עיכבה – הוא ביקש לעשות את בימת-המטיפים שנתרוקנה מתכנה כנקודת-ריכוז חדשה לאָזנים וללבבות. אישיותו עמדה לו, שהחיה את בימת-המטיפים, החזיר לה עטרת-חיוּת, אבל בתוכו-של-דבר היה נסיונו טראַגי. אף הוא בחינת חידה ותהי לחידה, ביחוד אם נזכור התרוצצותו בין ביקורת-מקרא קיצונית ונתחנית, בין ברקי-הרעיונות על חופש-הדעות המוחלט, ובין חזירתו המתמדת למנהגי מסורת ודקדוקיה.

לא כדרכם של שני ידידיו אלה דרכו של גריל, אם כי היה בו משניהם, מיסוד הבריחה. הוא ברח מן הפרספקטיבה, שהיתה פתוחה לפניו, אך לא היתה בו אמונה לחזור, כשם שלא היה בו כוח לנסות חידושי-נסיונות. דרכו של ר׳ גדליה שמלקיש נראתה לו קומית מדי, דרכו של ר׳ צבי פרץ חיות נראתה לו טראגית מדי, ועצם הענין לא נראה לו חשוב, כדי להטריח את סופוקלס או את אריסטופאַנס. ואעיר בזה מה ששמעתי מִפיו ונראה לי כרמיזת-ביאור – בשיחה על ספסל-הגן בעיר-מולדתו הזכרתי לפניו צערו של ידידו, מורי יהושע עוזר פרוֹסט, שאמר וחזר ואמר: קטנים וגדולים שבנו עלו, הגדול שבנו לא עלה. תמה גריל ולעג, שכהונה של רבנים ומטיפים נחשבת עליה. אמר: מבין אני מדבריך, שידידי פרוֹסט מיצר עלי, שפרנסתי אינה כסידורה, שאני מתפרנס כפושט-יד, אבל, במחילה מהם, מידידי הקטנים והגדולים, כלום אין הם פושטי-יד, שנוררים? כי מה הוא שנורר, אם לא מי שנוטל מבלי ליתן, מבלי תמורה? וקהל-הטאֶמפּלים בבירות, שידידי הם רבניהם, הנותן להם פרנסתם בריווח, בסכומים גדולים, כלום אין הוא נותן להם שכרם כנדבה? מי רמאי ויאמר לי, כי האדונים מתפללי-הטאֶמפלים, מרגישים באיזה מתן-תמורה, באיזה גמול, הניתן ונגמל להם מידי הרבנים? ודאי, יש הבדל – הם, ידידי, מקבלים את הקיצבה שלהם בסיטונות, בכל ערב-ראש-חודש, בשטר של הבאנק או הדואר, ואני מקבלה בקמעונות, ובעין, אִין נאַטוראַ, אולם תכונה היא בי – חובבני לראות מה אני אוכל וממי אני אוכל.

הפליג לענינים אחרים, ופתאום כאילו חזר לעיקרו, אמר במודגש: דוממהייטען, קאָננטע ווערדען! וואס קאָננטע איך אויגענטליך ווערדען? ביססמארק קאָננטע איך דאָך ניכט ווערדען, אָבער- אָדער אונטער-ראבּינליין וואָללטע איך ניכט ווערדען, הערצל ווארד בערייטס איין אנדערער! וואַס קאננטע איך אייגענטליך ווערדען! כלומר: שטויות, יכולתי להיות, יכולתי להיות! מה יכולתי להיות, הרי ביסמארק לא יכולתי להיות, רב של מעלה או רב של מטה לא רציתי להיות, הרצל כבר היה אחר, מה יכולתי להיות? בדבריו אלה נראה לי תחילה מפתח להבנת-גורלו, לאמור שהאיש לא ראה לפניו אלא את אפשרות הקצוות בלבד – פסגה או תהום, הכל או אפס. ולענין לעגו לאָבער- אונד אונטער-ראבינער – היה בכך משום לעג לעצמו, כלומר לאותם הימים, כמובן מעטים, שכיהן כרב באחד ממחוזי וינא והטיף לעדת-המתפללים בימים נוראים. מימים אלה נשמר זכר דרשה אחת שלו, שעשתה רושם. לאחריה נקרא למסיבה של נכבדים ופרנסים. נתבקש לבאר, על-שום-מה אין הדורות האחרונים זוכים לגילוי השם, שאילו היה השם מתגלה, כדרך שנתגלה לשלושת-האבות ולאדון הנביאים ולנביאים, לא היתה הכפירה מתפשטת כל-כך. הנכבדים והפרנסים חיכו לדרשה ארוכה העשויה חריפות של הרצאה בפילוסופיה של הדת. אולם גריל עמד על רגליו ואמר: פיר דען עוויגען, געפריזען זייער איזט עס איין לייכטעס זיך צו אָפפענבארען, ווי ער זיך דעם אבּראַהאַם, איזאַק, יאקאָבּ, מאָזעס אונד דען איבריגען פּראָפעטען געאָפפענבאַרט, נור העגט ער די שליעסלליך זעהר בעגרינדעטע בעפירכטונג, מאַן ווערדע איהן פּראָמפּט פאָטהאָגראפיערען לאססען אונד די פאָטהאָגראפיע פּער צוויי קרויצער אים פּראטער פערקאופען. כלומר, הקדוש-ברוך-הוא קטנה היא לו להתגלות, כדרך שנתגלה לאברהם יצחק ויעקב ומשה ושאר הנביאים, אולם הוא חושש, ובדין הוא חושש, שיתקינו מניה-וביה תצלומי-פרצופו, וכל תצלום יימכר בשני צ״ל (מטבע קטן) בפּרטר.

אין צריך להאריך, כי הלצה זו הוצנעה בה עקיצה חריפה כאילו ביקש לומר: אדוני, הנכבד, ואם יתגלה לפניכם הבורא, מה אתה ושכמותך, בעלים בעמכם, תעשו בגילוי? יותר מתצלומים גרועים, שמחירם פרוטתיים? וראוי להעיר, כי בדיסרטאציה שלו, שענינה בעיית קדמות וחידוש, בירר את השאלה, לשם-מה נצרך גילוי, אם אפשר להגיע לכל בדרך התבונה, ואילו עתה עומד לפניו אותו פרנס, שפיטום-קיבה קרוב לו מיגיעת-מוח, ושואלו בהיפך, כלומר לשם מה הדרך הארוכה והמיגעת של התבונה, אם אפשר להגיע בדרך הקצרה והנוחה של הגילוי. ניתן לשער, כי גריל הרגיש כעין סלידה – (אגב, בדיסרטציה שלו הוא מדבר על הגועל הפיסי של הרמב״ם לתארי-הגשמת-השם, ובדומה לכך במאמרו נגד דאֶליטש) – למראה הפרנס, שלשם הנוחיות שלו היה מטריח בכל שעה את הבורא, שיתגלה לפניו. והרי הוא, גריל, לא ראה את הגילוי אלא כאחרית מוצא בשעת אבדן ומבוכה נואשת. לא ייפלא איפוא, שעמד על רגליו ופטר את השאלה ושואלה בהלצה.

הוא, המסַפר-מטבע-ברייתו, נתיירא ביותר מבימת הרבנים הנאורים, שאפילו פי-זהב להם, אין אוזן בולעת מזומנת להם – ופיו הצריך אוזן בולעת. היתה בו הרגשת-סלידה לאמירה לשם מלאכה, פרנסה בלבד. הנה בנסיונות לעשותו אדם מן הישוב היה גם הנסיון להשיאו למתן-שיעורים. נענה לפצירות הממושכות, ומיד נכווה בגחלת, שנתירא מפניה. נתבקש ללמד אחד מבני האמידים שיעור בתנ״ך, לימדוֹ פעם אחת ולא הוסיף. ביאר את המעשה: אני בא והרי אותו אברך לפני, רואה אני בו שהוא והתנ״ך זיווגם כזיווג מצורע ותזריע, פותח אני את הספר ופותחו בנביא, בנביא נעלה, בירמיהו. אני קורא וככל שאני קורא ומבאר, מתגברה בי מידת ההתפלעות והרוממות. יושב תלמידי כנגדי, וכשסיימתי הוא תוהא ובוהא וסופו מגמגם: המותר לי לשאול מה? חשבתי גמגומו בא לו משום שנבלע גם הוא לרוממות הנבואה ונביאה, ואמרתי: שאל, בני, שאל. ומה שאל? כך שאל: אדוני, כמה שעות עכשיו? מה לא יכולתי לעשות ולא אשלח אותו לכל הרוחות, אותו ואת השיעור כאחת. לא, אפילו אני נופח נפשי מרעב, לא אתן שיעורים.

נאמר קודם: תחילה נראו דבריו בענין ביסמארק והרב של מעלה ושל מטה והרצל כמפתח, אולם העיון מעמיד על כך, כי גאוות הויתור על המועט, מאחר שלא נתפס המרובה, אינה אלא עלה-תאנה לכסות את מערומי-הכפירה שבנפש, הכפירה בכוחה שלה לכל סגולותיה. וכעין ראיה לכך דיבור שגור בפיו: ולו עשיתי ככוחי, כמלוא-כוחי, ולוּ עשיתי על הצד המעולה ביותר והפלא ופלא, מה היה, השחק היה נתלש ממרומיו, הקרקע היתה נעקרת מתהומה? ואפשר אף טענה זו ושרשה שורש הכפירה, אינה אלא כסות למידה מכרעת שבו – אהבת-העצלות. אולם גם העצלות אפשר שנדרוש אותה כחומר. לאמור, לא אהבת-עצלות כאן, אלא אהבת-בטלה כאן, שמצאנו אותה בגדולי האדם, וכבר ישב על מדוכה זו צבי דיזנדרוּק במסתו: כבשונה של בטלה. והנה גם אהבת-הבטלה אינה חולית-ביאור אחרונה, שלא כבטלה העושה פרי במחשבה בטלה שאינה עושה פרי במחשבה – וגלגל-הכשפים החוזר היא.

הוא עצמו היה תולה קלקולו בחווית-הילדות. היה אומר דרך משל: נתקיים בי מה שאומרים משמו של ר׳ שמלקי מניקלשבורג, ששמו היה של שמואל הנביא ונשמתו היתה של שמואל הנביא ועתיד היה להיות כשמואל הנביא, אלא מאחר שקראו לו מילדותו לא שמואל אלא שמלקי נשאר שמלקי. וכך דרך הנמשל: הכל סבורים, שאבי זכרונו לברכה חייט היה. אך אילו היה אבי חייט ואני יודע שאני בנו של חייט, אפשר הייתי כיום אדם מסוים, ודאי הייתי כיום אדם מן הישוב. אולם אבי לא חייט היה, אלא לאַטייניק, כלומר טלאן היה, ואנו היינו תמיד רעֵבים, תמיד צמאים, תמיד קרועים ובלואים ועניותנו זעקה עד לב השמים.

 

ח    🔗

איך הלך לבֶרְן, מה עשה בה, כיצד כתב את הדיסרטאציה שלו – על כך יש כמה וכמה סיפורים. בחבריו בברן, כפי שמעיד אחד מהם, פרופ׳ יוסף קלוזנר, עשה רושם של אדם לא-רגיל – מזיגה של בחור-ישיבה וסטודנט נצחי, גדול בידיעותיו בספרות-ישראל הקדומה ובדרכי המחשבה המערבית, אך לוקה במידה של בטלנות שאינו מניחתו להעזר בידיעותיו. ידידו הרב שמואל גוטמן הוא שאמר: ראש כגריל אינו נולד אלא אחת לאלף שנים. הוסיף: חבורה של נערי-בית-מדרש היינו, עלה ריח השכלה באפּנו, התחלנו לומדים. תחילה, כמובן, לשון-אשכנז. למדנו מלים, למדנו דקדוק, חזרנו ושינַנוּ ועודנו מפקפקים, אם יצאנו ידי חובה. לא כן גריל, הוא לא למד, הוא לא חזר, הוא לא שינן, ואף-על-פי-כן לא היה בחוגנו כמותו יודע ושליט בלשון זו. וכן אמר: הפליאה שנעשה דוקטור בלא תעודת-בגרות נצטרפה לה פליאה גדולה ממנה – הגיע לכך בלא פרוטה בכיסו ומעודו לא היה ממחבבי-העבודה, אם לשם שכר ואם שלא לשם שכר. הפרופיסור שלו הלוה לו, על מנת שלא להחזיר, סכום הגון, ובלבד שיסיים לימודו. עצלות שהיתה בו גרמה לו, שנתרשל להעלות דברים על הכתב, וכשכתב את הדיסרטאציה שלו, נהג בה כיבוד כזה, שאבדה מידו. מרוב כעסו בו כתב על רגל אחת דיסרטאציה אחרת. ענין הפליאה שעשה דוקטור מצא כמה ביטויים – מכאן אחיו, ר׳ יעקב, התגרה בו: אתה סבור, שנעשית דוקטור, משום שאתה חכם ויודע, ואני אומר לך, שהפרופיסור שלך טעה ובטעותו עשאך דוקטור; ומכאן היו שאמרו: לא היו דברים מעולם. אפשר וגרם לכך החשד, כי בסיפוריו בענין הלימודים וסיומם בברן אינו אלא משטה, כדרך ששיטה במעשה-הקריאה של הפיליטון מעל נייר חלק, או בדרך ששיטה פעם אחת באוניברסיטה – כשנדרש לבחינה, לקולוקוויום, בא בשעה היעודה, מבלי שפתח קודם ספר להתקין עצמו – פתח לפניו המורה משירי המועלקאת. קרא גריל ברהיטות נוסח ערביי ואף תרגמו בזריזות, אך לא נוסח שהיה במה שלפניו קרא ותרגם, אלא נוסח שצירף לו מזכרונו ודמיונו. אמר לו המורה: זעהר גייסטרייך, אבּער היער שטעהט ניכטס דאפאָן (רוב חריפות, אבל כאן אין מזה ולא כלום). וביחוד אפשר וגרם לכך מה ששילב בכלל-הסיפורים מעשה באצילה ממרום-היחש שחשקה בו, והיא הזיה-לא-הזיה, שאפילו היה בה אבק של ממש נבלעה ברוב בדייותיו – תחילה הסתפק במעשה ברוזנת ששמעה הרצאתו והיה בה קסם לשונו וכוחה, שהתעלפה מרוב התפעלות; לימים העיר, כי היתה זוּ נסיכה לבית וינדישגראֶץ ממשפחת הקיסר, ובאחרונה הוסיף מעשה שקראה אותו לביתה לסעוד סעודת-צהריים. ולפי – כך סיפר – שלא למדתי בילדותי להשתמש במזלג, לא היתה ידי זריזה באחיזתו, אמרתי לה לידי, שתהא היא השליח, ועשיתי עשר אצבעותי מזלג והנה התרעמה העלמה ושילחה אותי מעל פניה. בדרכי לביתי תמהתי: מזלג בן ארבע מותר בשימוש, יד בת חמש אסורה בשמוש?

כדרכו עשה ענין זה בחייו כדבר-ליצנות וכך, למשל, השיב למי ששאל אותו ט״ו שנים לפני מותו, שמא ישא אשה: האַ, האַ, כשברוידס היה בשנותי כבר היה בר-מינן ואני אלך ואהיה חתן? ודאי לא מקרה הוא, שנטה לדרך-ההשוואה של חייו ומעשיו לשל ברוידס, כי גם בנקודה זו הזיקתו השפעתו של חברו הגדול, העילוי שנתנוול. אולם מאחורי הפרגוד של הבדידות וההלצות הסתתרה גרעינה של אמת, שגריל ביקש להאפיל עליה – ענין שלא רצה ולא יכול לעשותו חומר לבדיות ולהלצות. כי פרשת האשה אינה חסרה מספר-חייו ואדרבה, אהבת אשה שנכזבה היתה כיסוד המכריע, שנצטרף ליסודות אחרים בנפשו, וקבעו דרכו וגורלו כדרך שנקבעו. נמצאו שטרחו להשיאו, וביותר יעקב שמואל פוכּס עורך ״המגיד״ בקראקא, שביקש להשיא לו את בתו חורגתו, שרה לאה שודמאק, בת למשפחה נודעת, שהעמידה משכילים וראשוני-ציונים בעיר. ואמנם בעתונו גם נתפרסמה מודעה על אירוסיהם וגריל התחילה אז בחייו תקופה, אמנם קצרה, – אלו השנים הראשונות של ראשית המאה – שבה ניסה לדרוך במסלול-קבע של חיים ופעולה, ומותר לשער, כי הקו החשוב ביותר בנסיונו זה היה חפצו לבנות בית.

 

ט    🔗

אך לא איש כמותו יבנה בית, ועד מהרה נתפרדה החבילה. העורך טרח, כמובן, לקרב את חתנו העילוי לעתונו ואמנם יש גם רישומים לכך – מאמריו בעניני אגדה ותולדות השפה והתפתחותה. לימים כשהיה מזכיר כתיבתו היה אומר: אל תדמו, כי רציתי לכתוב, מעולם לא רציתי לכתוב, ומה שכתבתי על כרחי כתבתי. ההתנגדות הפנימית לכתיבה בולטת ביותר במעשה בידידו, פליכס פרלש, חוקר המקרא הנודע (היה רב ופרופיסור בקניגסברג, שעה קטנה גם במכללת-ירושלים), ששלח לו חיבור מחיבוריו לשם עיון והערכה, השיב לו גריל השגותיו ברוב חריפות, אבל מכתבו נדושו בו בעקב כללי-הכתיב, ואפילו התיבה בנימין הטיל בה אל״ף, כמין עונש לאונס. אבל עיקר פעילותו בתקופה הקצרה ההיא – הדיבור, ההרצאה, ההוראה. בשנת אירוסיו, עם הפעולה שעסקו בה הציונים לתפוצת-ההשכלה, ביחוד בדרך הטוינבאֶהאַללאֶ, אנו רואים את גריל בוינא בין המרצים הקבועים ביותר, וגם ענין הרצאתו קבוע ביותר – ביאור סידרת השבוע. הרצאותיו אלו משכו קהל רב ובהערכה על הטוינבהאלה היהודית הראשונה בוינא שנתפרסמה ברבים נאמר: מתוך ההרצאות של הימים האחרונים ראוי לציין ביחוד את ביאור תורה המזהיר של ד״ר גריל.

בין יוני ליולי 1902 הניח גריל את וינה ובא להשתקע בלבוב ושינוי-המקום גרר שינוי-השם: גרילר. לא היה בזה תיקון על דרך שעשה למשל בעל ״היכל הקודש״, שמאמריו הראשונים עודם חתומים מאנדעלקער ואילו מבשבא לגרמניה קרא עצמו, וכך נתקיים שמו: מאנדעלקערן, או כדרך שעשה בעל ״שולמית״, שעיקר-שמו גאָלדפודים וקרא עצמו גאָלדפאדען – וכדומה. כאן פעל מומנט אחר ויש כמה ביאורים לכך – יש אומרים כי גריל אף שהוחזק ציניקן, לא יכול היה לקיים את השם גריל, שתיבה זו פירושה צרצר (אף שאתה מוצאה בשמות מפורסמים, אם המשורר גרילפארצר, אם מנהיג-פועלים גרילנברגר וכדומה) ונתבזתה עליו, אם כי בינתיים זכתה, בשל ח. נ. ביאליק, לנוביליטאציה (זה היה הצרצר משורר הדלות). אמנם בעתוני היהודים נזכר שמו כמקודם – פעמים Grill ופעמים Grüll – אבל בשיחה היה קורא ונקרא גרילר ולימים דבק השם הזה גם באחיו ר׳ יעקב. היו שלגלגו לו ואמרו: גרילר הוא על משקל דילר, כלומר מטורף, כפי שנחשב בעיני רבים מבין ידידיו, שהמנטאליות השלוה, הבעלבתית שלהם לא יכלה להבינו, לא אָפיו ולא גורלו.

וראוי להזכיר, כי בשם גרילר הוא נזכר במחקר של המשורר והחכם האוקראיני המפורסם איבן פראנקו והיא גם העדות היחידה שבכתב לידידותם של שני אנשים שונים כל-כך ועם-זאת דומים כל-כך: ראה, למשל, הצד השוה בין הראייה של היחיד המוסרי הבודד על הרקע הרחוק והרחב – משה רבנו במדבר השומם לפי הפואימה של פראנקו ובין הראייה של היחיד המוסרי הבודד על הרקע המצומצם והקרוב – ר׳ מוטיל בעיירה הרפושה; וזכור גם את שושבינה של הידידות הזאת – הטיפה המרה.

 

י    🔗

מיודעיו ומוקיריו בלבוב טרחו כמה וכמה טרחות להכניסו במסלול של עשייה לתועלת עצמו ולתועלת הרבים. ראשית, חבריו, הציונים הצעירים, שביקשו להעזר בו גם בפעולתם בטוינבאֶהאלה, שיסדו בעירם והוא אמנם נענה להם בהרצאה על ערך התלמוד לעבר ולהווה, גם בחוג המדעי היהודי והוא נענה להם בהרצאה על התנ״ך ותגליות בבל החדשות והוא ענין שעורר בימים ההם פולמוס הרבה – ביבל-בבל. אגב לענין יחסו של גריל לביקורת המקרא סיפר ד״ר חיים טרטקובר, שישב אתו בחדר אחד, כי גריל הוא שהעירו ראשונה על רוח-השנאה ליהדות וליהודים המבצבצת מתוך חקירות המקרא של הפרוטסטאנטים. וצריך לזכור, כי גריל נהג כדרך פולחן בגרמניה ובגרמנים – כוחם בארגוני-דברים ומתיחות-קוָם בתכנית ובעשייה מצאו בו חסיד נלהב ביותר. אולם יחסו זה – ואולי גם חיבת הדיבור הגרמני, הוא צד בו, אף כי היתה זו חיבה מצויה בבני דורו וארצו – לא סתר את ראייתו הבהירה בענין שנאת-ישראל, שנראתה לו כתכונה מוטבעת בנפש הגרמנית הפרימיטיוית. סיפר: פעם אחת ישבתי בבית-קפה בשטוּטגאַרט, נכנסו שני גרמנים, אריים גבוהים ובלונדיים וכלבלב כרוך אחריהם. הזמינו משהו מעם המלצר. באמצע האכילה קורא האחד לכלבלב ומראה לו חתיכת-סוכר. הכלבלב קופץ ומבקש לתפוס את הסוכר. אולם הגרמני גוחן עליו ומניד כדרך אזהרה אצבעו: אַבּער דאס איזט פאָן איינעם יוּד (אולם זה של יהודי). מיד הכלבלב ניסוט לאחור ואפילו אינו רוצה להסתכל באותה חתיכה. סיים: כך הם מגדלים אפילו כלבלבים, שמשנשמעת להם מלה: יהודי, הם יודעים כי חתיכה של איסור היא.

שנית, טרחו לקרבו מוקיריו באגודת ״דורשי שלום ציון״, שנוסדה בידי ר׳ יום טוב ליפא ליפשיץ (אביו של ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ) שהיה מראשי הציונים הלך לקונגרסים ואף היה מחברי הועד הפועל הציוני ובמחלוקת שבין הרצל ובין הציונים הגליצאים היה לצדו של הרצל ומראשי המדברים. האגודה הזאת – אחר-כך הסבה שמה ל״תקות ציון״ – היו בה טיפוסים מענינים, מהם י. פרלברגר רב-ידיעות וקצת סופר – לא הבין לכל הנעשה בספרות העברית החדשה – שחיבר רשימה של מונחי-מסחר עבריים, שהיו נוהגות בחילופי-מכתבים של סוחרים בברודי (קצתם נתקבלו על ידי ועד הלשון בירושלים). גריל היה דורש באגודה זו, אך אין מקום לומר, כי היה לו ענין מיוחד באגודה עצמה, דרכה או אנשיה. הם התכוונו להנאת עצמם ולהנאתו שלו, והוא רק לשכר כיוון. הם התפלאו על רוב הידיעות של האיש המוזר ואמרו להסתייע בו גם לסדרת הרצאות קבועה וגם לנאומים לעת-מצא, ואמנם נראה אותו נואם בחגיגה רשמית, יום הולדת הקיסר (נאם גם קארפל ליפא, עסקן וסופר, מפעילי חיבת ציון, ממיסדי ראש פינה וזקן-הכבוד של קונגרס הציונים הראשון), גם בחגיגה לאומית, בנשף המכבים, שבו הוכיח מתוך התלמוד חשיבות תקופת החשמונאים, שהיא אחד הדפים היפים ביותר לא בלבד בתולדות ישראל אלא בתולדות כל ימי קדם (נאם גם סטודנט צעיר והוא ליאון רייך שנעשה לימים מראשי הציונים וסופו ממנהיגי יהדות פולין).

אך העיקר היו הרצאותיו של גריל – תחילה נמשך להן קהל גדול. ענין הדרשות – פרקים בתולדות ישראל, ואמירתם דרך אימפרוביזאציה, ברוב שאר-רוח כדרכו, אולם הכנתו על רגל אחת, ומידת-הזלזול שלו הלכה והוסיפה וקמעה-קמעה פגה גם מידת-ההתענינות ומנין-שומעיו היה מקליש והולך. מפי רא״מ ליפשיץ שמעתי מה על הימים ההם – ערב אחד ראה את גריל עומד לאור פנס ברחוב וקורא ספר והשעה סמוכה להרצאתו. כך, בחטיפה, היה מתקין עצמו לדרשותיו, ועל התמיהה לדרכו השיב בסיפור, שכבר הזכרנו אותו, הוא מעשה הקולוקוויום.

שלישית, טרחו ידידיו הזקנים והצעירים לעשותו מורה ועשוהו מנהל בית-הספר ״חנוֹך לנער״. היה זה מוסד מיוחד במינו – בית הספר העברי היחיד לא בלבד בלבוב, אלא בגליציה כולה. היו בו מעלות ומורדות ויסוד הלימוד העברי נתגבר בו במאמציהם של מנהליו ד״ר מאיר מונק, וביחוד יצחק אבן איש רוזבדוב, סופר עברי, שנודע אחר-כך כמלקט סיפורי חסידים ומפרסמם בעתונות היהודית באמריקה. בית-ספר זה נלחם מלחמה קשה לקיומו בחזית כפולה של מתנגדיו – המתבוללים מזה והאדוקים מזה. הציונים הצעירים בלבוב ראו בכלל-תפקידיהם את המלחמה לבית-הספר הזה וראוי להעיר, כי הוא קנה לו את אהדתו של אביר-המתבוללים ברנהאַרד גולדמאַן, איש פולין הקונגרסאית שבא להשתקע בגליציה ונלחם בה לברית פולנית-יהודית כיסוד ההויה הישראלית. הוא היה אישיות לא-מצויה, אך גם טראגית ביותר, כי ראה בעיניו, אֵיך דוֹר-תלמידיו לא זו בלבד שלא ידעו להכשיר את אוכלוסית-היהודים להאבקות עם המכונה ועם האנטישמיות, אלא רובם ככולם, שדגלם כתב-העת ״אוֹיצ׳יזנא״ (מולדת) או שיצאו לשמד או שהשתחוו לעגל-הזהב. הוא לא הבין לכוח המוסרי שבמסורת ובלאומיות היהודית, לא הבין כוחם של שרשי-העם שהם באחדותו ובאמונתו המשיחית, אולם קול-גזעו ודמו היה עז בו ומעשיו האחרונים הוכיחו, כי אם לא היה בו הכוח להודות בטעותו, הרי ראה אותה – הוא עבד ב״בני ברית״ ועמד בראש בית הספר ״חנוֹך לנוער״. והנה נראה, כי גריל לפי דרכו ודעותיו, הוחזק מתאים לבית-הספר הזה, והנהלתו נמסרה בידו, ואמנם יש קצת הדים לפעולתו זו בעתונות.

רביעית, טרחו מוקיריו בקהילה היהודית, וביחוד האפיטרופוס שלו. שעת-כושר לכך שיחקה עם ייסוד בית הספרים ליד הקהילה – הוא נוסד בעיקר בכוחו של ר׳ שלמה בּובּר, שנתן לו אוצר-ספרים גדול, אולם פתיחתו נדחתה וחזרה ונדחתה, עד שהציונים הצעירים התעוררו ופירסמו שבוע-שבוע בעתונם שאלות ודרישות בענין זה ולא חדלו מזירוזיהם עד שהפתיחה הרשמית נלותה לה פתיחה ממש. ומשנפתח הבית, בהנהלת גרשום באדר, על ספריו וכתבי-היד יקרי-ערך, היה לברכה, והרבה קיוו, כי גריל שניתן לו ללמד שיעור ונתגלה כמרצה מפואר, יתמיד בכך. שכן האפיטרופוס שלו העמיד בשבילו כעין קתדרה פרטית לחקר התלמוד. הרצאת-הפתיחה היתה בראשית 1903. מחזור-ההרצאות נקרא בשם: קורס ללימוד התלמוד, ונתקיימו פעמיים בשבוע – בשני וחמישי באולם שברחוב סטאניסלאַבא 5. הרצאותיו כינסו המוני שומעים ודרך-הרצאתו, אפילו בדברים של דקדוק-חקירה, היתה כאימפרוֹביזאציה של שירה, ולא ייפלא שנמשכו לה לא בלבד בני-כך אלא גם הדיוטות. אך לא ארכו ימי השיעורים; אפילו המשכורת הגדולה, ששילם לו נדיבו – שמונים גולדן לחודש – ושהיה בה למלא צרכו ביינות וסיגריות משובחות, לא יכלה לחַברו לאומנות של קבע. ויש אומרים, ונהפוך הוא – כלומר, שראשי-הקהל, וביחוד שמלקי הורביץ, הזניחו אותו פתאום ועזבוהו לאנחות.

תקופה קצרה של עשייה סדירה וקבועה לא היתה אלא כהפסקת-בינתיים בין מה שלפניה ומה שלאחריה – הבטלה, השנוֹררוּת, הנדודים. עמדו לו מיטיבים, ביחוד מבין חבריו, וביתר דיוק מבין אמהות חבריו. כך, למשל, היה בא להיידלברג ופעמים הרבה ביקר שם בבית שלסינגר – הורי החכם ד״ר שלסינגר שישב אחר-כך באוניברסיטה העברית בירושלים – דר בקירבתם והגדול שבאחים שלסינגר היה בעזרו. הם נמשכו לו לאיש המוזר בעל שאר רוח מבריק, שהיה מעשן הרבה, פניו נוראים וכל דרכו כשל בוהמיאֶן מובהק. אם הבנים אהבה לדבר עמו הרבה משום ההומור והחריפות העוקצנית שבו. לא היתה לו כל אומנות והיה כפועל בטל, בני-הבית לא הבינו את הלך-רוחו – הם היו בורגניים מדי לכך – אבל הרגישו, כי לפניהם אישיות חזקה ביותר.

וּביחוד היה גריל מספר בחיבה מה מנהג של חמימות וטוב לב נהגו בבית ידידו פליכס פרלס. בביתו, תחילה במינכן ואחר-כך בקניגסברג, היה יושב ימים רבים, וביחוד אמו של ידידו, הרבנית האלמנה, הסופרת רוזליה פרלס, נתנה לו כל צרכו במחיה ובמלבוש ופיזרה עליו ממונה והיתה לו כאֵם ממש. היא היתה חרדה ביותר לבנה, ביחוד לאחר שמת עליה, ב-1894, בנה האחר, רופא-עינים מפורסם, והוא רק בן כ״ח שנים. הוא מת בהרעלה, קבע בעצמו את הדיאגנוזה שלו והודיע לרופא כי ימות במשך שלושה ימים וביקש להודיע ברחמים לאמו את הבשורה הרעה. באבלה וחרדתה שפכה את לבה הטוב על התלמיד-לא-תלמיד, גריל העזוב, שהיה מורו של בנה פליכס, בתלמוד. הוא שבא לוינה מגרמניה וכולו מידת-ההגיון, נסתחרר ממש לענין התלמוד וצריך היה מורה-דרך מובהק ביותר. הוא היה אומר: התלמוד הוא בית, שהעליה במדרגותיו צריכה ליעשות בפסיעה במדרגה הראשונה והאחרונה בבת-אחת. ניכר שהיה מחזיק טובה לגריל על שהשיטו בים הגדול הזה. ואף האֵם, שהתענינותה הפליגה בים הזה – הרי היא שתרגמה אחר-כך את ספרו הנודע של טרווס הרפורד על הפרושים – שמחה להיטיב עם העילוי המוזר.

ואמנם בעצם-הימים, שהיה מחריד את ידידיו בסימני-הירידה הגלויים שלו, היה נגלה בבתיהם, בתי רבנים ומטיפים מהוגנים ומפורסמים, והוא קרוע ובלוא, חציו מבוסם ודבריו דמיון ובינה, פיוט ואמת3 מפותכים בהם, לא הניחה הרבנית הזקנה אמונתה בעילוי ועתידו.

 

י״א    🔗

כנקודת-מרכז בנדודים אלה היתה, כמובן, וינה שחיבבה ביותר. חבריו, קטנים ממנו בידיעה, בחכמה, בשירה, יצא פירסומם בעולם כחכמים, כמטיפים, כעסקנים, והם הסולת שהוציאה גליציה והוא, העילוי המבורך, היה משוטט בליאופולדשטאַדט, יושב בבתי-הקפה שלה ומסַפר הלצות. לא היה בוש לפשוט-יד, שנעשתה לו אמנות, ואף התפאר במידת-הזריזות, שקנה בה לעצמו; בבתי-הקפה נעשה שולחנו מרכז למחבבי אמנות הסיפור והחידוד. ולא נחשבו לו המיוחסים שהיו מתקהלים לבלוע סיפוריו ומהתלותיו אלא במידה ששילמו צרור-חידודיו בארוחה, בכמה מטבעות. היה מספר בבנקאי, שדבק בו ונתן לו שטר-כסף של כך וכך. אמר: כסבור היה, שנפטר ממנו באותו שטר וטעה, כי לאחר שבוע לא נשתייר מאותו שטר אלא מעט קצף מכוסות הבירה הצהובה ששתיתי ומעט אֵפר מסיגריות מצוינות שעישנתי; באתי לפניו ותבעתי מהדורה שניה של תרומתו, עיקם מעט חטמו, אך נתן ולא אמר כלום; כסבור היה, שנפטר ממנו באותו שטר וטעה, כי לאחר שבוע נשתייר ממנו מה שנשתייר מקודמו, באתי לפניו ותבעתי מהדורה שלישית של תרומתו, עיקם הרבה חטמו אך נתן ואמר: הרי זה, במחילה, מעשה שנוֹרר. אמרתי לו: אדוני, אתה אין אתה מוסמך לפסוק הלכה בענין שנוֹררות לפי שאינה אומנות שלך, אני מוסמך לפסוק הלכה בענין שנוֹררוּת, לפי שהיא אומנות שלי, וכמוסמך לכך אני אומר לך, כי מה שעשיתי בך אינו אלא כמדרגה קטנה מעוצם-יכלתי באותה אומנות.

לעת זקנה, בשבתו בעיר-מולדתו, היה מתפאר בכשרונו לשנוֹררוּת. וכן היה אומר: אין אני מתקנא אלא באדם אחד, ומיהו? ר׳ מאיר הארוך ההולך לבית-הקברות, משכיר עצמו כקדיש וכדומה. צאו וראו, מה גדולה אמנותו – עשיר עתיד לבוא לעיר ואין איש מאנשי העיר יודעים על-כך, ועתים אף הוא עצמו אינו יודע על-כך, כגון שאותו עשיר יצא ברכּבת מלבוּב ועיקר-כוונתו ליסע לבלזא ורק בדרך, בעצם הנסיעה, בתוך הרכבת, אמר בלבו, שלפי שהוא עובר את ז׳וּלקיב מוטב שיעשה בה חנייה – והנה ר׳ מאיר הארוך מחכה לו בבית-המלון, ופעם אחת חישבתי והעליתי, שבא לאותו בית-מלון קודם שאותו עשיר יצא מלבוב, לא-כל-שכן קודם שעלתה בלבו המחשבה לעשות חנייה בעיר. משל למה הדבר דומה, ללהקה של חסידות, שהיא טסה שעות ארוכות ופתאום היא עושה חנייה ומחכה באורך-רוח ובביטחה לבוא הארבה ולעולם אין ביטחתה נכזבת. כנביאוּת שבאַפּה של חסידה נביאות שבאפוֹ של מאיר הארוך ובשל נביאוּת זו המצויה באפו ואינה מצויה באפי אני מתקנא בו.

הוא נעשה פושט-יד אף כי קרוביו עמדו לו – בת-אחות היתה לו באמריקה והיתה מסייעתו. היה אומר: איני קובל עליה, שהרי היא שולחת, אך אני קובל עליה שאינה שולחת לי בראש-חודש אלא בסופו. אף אחיו ר׳ יעקב, שהיה בעצמו עני, היה תומך בידו, ביחוד בפרוס חג ומועד. ומעשה באחיו ששלח לו עשרה כתרים לפסח, אמר בנימין: אחי בלבוב אדם יקר, כי הנה שלח לי עשרה כתרים. ודאי, סכום מועט הוא, אבל לא מרוע-לב הוא, כי אין לו מעות יותר, אלא רוע-מזלי הוא, שאין לי אחים יותר. שאילו היו לי אלפיים אחים כאלה, היו לי עתה עשרים אלף כתר.

מידידיו תמכוֹ ביותר ד״ר ברנהרד פוכּס, חברו לסמינאר, שלא נעשה גם הוא רבּינר, אלא עסק בעתונות – רישומו ניכר גם בעתונות הציונית, שבה פירסם סיפורים ומעשיות ותרגומים, ביחוד משירי ח. נ. ביאליק – וסופו ממונה על עניני-העתונות במיניסטריון לעניני-חוץ באוסטריה. אך גריל גם עזרת ידידיו לא הועילתו ביותר ופעמים ניסה לבקש מעט פרנסה במתן-שיעורים. לבו היה מר על מליני-השכר וכן היה מתאונן על רבה של וינה ר׳ מאיר מאירסון – הוא היה מלמד בביתו והיה מתגבר על עצמו להקפיד בשיעורים, אך בבואו לדרוש שכרו, היה הרב דוחה אותו בלך ושוב. אך כשם שהוא היה קובל על נותני-העבודה שלו, היו נותני-העבודה שלו קובלים עליו וכן, למשל, היה מספר שמש בית-המדרש-לרבנים: לקחתיו לביתי, שילמד את בני, ניקיתיו מחלאת-הרחוב, הלבשתיו בגדים נקיים והוא תחת לדבר על אוזן בני התחיל לדבר על לב אשתי. ואפשר וכאן הסיבה לענין, שגריל היה מסַפרוֹ: היתה כעין קואַליציה בין השמשים בבית-הקהילה וכדומה, שלא נתנו לי אפילו לעלות במדרגות-המשרדים.

עתים היו מידידיו מוצאים אותו ברחוב מרחובות וינה והוא לבוש קרעים, בחיקו צלוחית יין שרוף ובכיסו בצל. בושה לפשוט יד, שנעלמה מתוכו מכבר, חזרה וננערה בו, ככל שהיה רואה מידידי-נעוריו הקרובים ביותר, וכן סיפר ר׳ משה מינצר: ידעתי שהוא מבקש לבקר בביתי, כשם שידעתי שאין בידו דמי-נסיעה בטראַם, אבל ידעתי, כי הוא יבוֹש לקבל מידי ואני בושתי לתת לו. ולא עוד אלא גריל עצמו היה מספר, כי עתים היה ישן תחת עגלה או בתוך עגלה בחצרות. הוא נעשה כשם-דבר ובחברת סטודנטים קבצנים היה רווח הפזמון: קאססיער קאנן זיין ווער עס ווילל / נור פרעזידענט מוסס זיין דוקטור גריל (יהי גזבר אשר יהי, נשיא מוכרח להיות דוקטור גריל).

והיו במכריו שסברו, כי אין הוא שפוי בדעתו. לדבריהם ניתן רק בדרך-כך להסביר את התנהגותו, אך נראה כי הם, השקולים והמוסדרים, לרוב בעלי כהונות, לא יכלו להסביר לעצמם אלא בדרך-כך מסלולו וגורלו של אדם זה, ביחוד כשנראה להם בסיטואציה, שהיה להם כגדולה שבקלקלות – אם בהתנודדו שיכּור ברחובות, ואם בעמדו בקרן-רחוב ופושט ידו לנדבות. מי שהכיר את גריל מקרוב, ביחוד בשנותיו האחרונות, יודע, עד כמה הסבר זה אין לו רגלים.

 

י״ב    🔗

בימי מלחמת-העולם לא ראה עצמו מחויב בחשבונו של הקיסר, כל קריאות שנקרא לצבא לא נענה להן. היה מתחבא ודרך התחבאותו במקומות-של-פומבי, כגון שהיה יושב בוינה במסעדה של רפפורט, בית-ועד של בני ארצו, פליטי-גליציה, ובעליו ואורחיו היו נעזרים בו כבמין נער משולח, שהיה עושה שליחויות בשכר אכילה מועטת. היה נאנח ואומר: קודם המלחמה היו ימים טובים מאלה. היו שומעיו סבורים, כי הוא בוכה על צער העולם, אך מהמשך-דבריו נתחוורה להם טעותם, שכן חזר ואמר: אכן, קודם המלחמה היו ימים טובים מאלה – האדם היה בא בבית-התמחוי, קונה חצי גולאש גדול וגולאש קטן, בא בחנות וקונה בה בצלים וצנון, עושה הכל דייסה ומפרך לתוכה חלות (מוציאס), שלקט בשלוש-סעודות והרי סעודת-מלכים. ועתה צא וראה, בכמה שליחויות אני חייב, עד שאני זוכה בחתיכת דג מלוח או בלחמניה לבנה.

מובן, שהרשות ביקשה להוציאו ממחבואו, ופרשת-מלחמתו בציידיו היא פרשה עגומה, אף שהיה מספרה בהומור כל-כך, ששומעיו היו מתעלסים מרוב צחוק. סיפוריו על מלחמתו הדונקישוטית בציידי-הקיסר, שתפסו לו ועינו אותו עינויים קשים, העלו דמות מורכבת-יותר אף עמוקה יותר משל החייל האמיץ שווייק; העלו אשמה כבדה יותר על המשטר וטמטומו, העלו הבלטה מאירה יותר של גודל-יסורים, וצר שספרותנו, והספרות בכלל, לא זכתה לדיוקנו של החייל הזה, שנקלע בין שמחת-נפש ועינויי-עולם. ורבים היו סיפוריו – על לילי-נדודים, כשהוא מושכב על מיטה עשויה שני קבים, שאם יתפסו לו ציידיו יהדס לקראתם כפיסח היוצא בקב שלו; על שעת התפיסה וישיבה בבית-סוהר, ביחוד הכניסה לתוכו, כניסת יהודי קטן ושחרחר ועלוב, שנעשה הפקר ליצר-המשובה והאכזריות של שאר האסירים, שעשו אותו ככדור ונזרק שעות ארוכות מאגרוף לאגרוף, הוא נבעט והם צוחקים, הוא נבעט והם צוחקים. רבים היו סיפוריו – על השנאה שירדה עליו בבית-האסורים, כשהודיע שלא יאכל את התבשיל והוא מוותר עליו ודי לו בפת חריבה; על עיני-הבוז שהוטלו בו, ה״אריסטוקראַט״ המבזה מאכל אסירים; על ימים ללא אכילה, מאחר שאחד אסיר, גוי גברתן, היה נוטל יום-יום לחמו, נוטל ובועט בו ומלעיג עליו: מי שיכול לחיות בלא תבשיל יכול לחיות בלא לחם. רבים היו סיפוריו – על ימי הרעב האלה שנמשכו, קיבתו הריקה מבעבעתו והרהוריו מתנודדים בין ספק לספק: יהגה צערו באזני-הממונים, סופו נרצח בידי גוזלו; לא יהגה צערו באזני-הממונים, סופו מת בייסורי-רעב. כבר עמד להגות צערו באזני-הממונים והנה נצנצו לפניו אורות-ישועה – פושע בפושעים, שמחמת אימה שהטיל על הכל נתמנה ראש-האסירים, נודע לו בעקיפים דבר-הגזילה, עמד על הגוזל, טפח בו באגרופו וצעק: דער יוד פריססט ניכט די מענאזשע אונד דו ניממסט איהם נאָך דאַס בראָד וועג (היהודי אינו טועם מן התבשיל ואתה נוטל גם פתו)? טפיחת-אגרופים זו וצעקה זו לא זו בלבד שהצילו את האסיר העלוב ממיתה ברעב, אלא היו לו כמחסה. לשנים, כשהיה מספר באותו מעשה והגיע לענין הצעקה אמרה בכוח עצום ובביטוי ובמראה, כאילו עוצם-הצעקה וזעם-הצועק היה בהם מגלגולי-חרונו של נביא.

ימי-עבודתו בצבא נשמרו בזכרונו כחווית-זוועה. ודאי, כחייל לא היה עשוי לגרום נחת-רוח יתירה לממונים עליו. היו מן ״הממאנים״ על פי דרכו. לא מחמימות-אמונה אלא מצינת-ביטול. לא נהגו חומרה בדבריו, שהיו כעירוב של פאציפיזם וציניזם. ביקש כמה דרכים חוקיות להנצל מעבודת-הצבא ולא עלתה בידו, וביותר היה קובל על הרב אהרן (אדולף) שווארץ, שהיה בידו לשחררו – במתן-תעודה של מועמד-לרב – וסירב, אם משום שלא רצה ליתן תעודה לאדם עזוב ומרושל, אם משום שנטר לו איבה. נוהג היה גריל לומר: הה, עבודת-הצבא – שקלתי למטרפסיה בהאי עלמא על זדונותי ושגגותי כאחת.

סופו נתמנה שומר שבויים רוסיים. סיפר: הפקידוני שומר ורובה בידי. הגיעו בעצמכם: גריל ורובה בידו. הלילה היה ליל-אפלה, הלכתי לגן וקטפתי מעט תפוחים, ישבתי לנוח על הקרקע ואכלתי מהם. באמצע-הלילה אני שומע קול רגלים ועד שאני פונה כהלכה והרי הקצין לפני. הוא בקולי-קולות: ולמה לא דרשת ממני את הסיסמה, הרי יכולת הפעם להסתייע ממש ברובה שלך. ואני בחשאי-חשאים: להסתייע ממש, ענין נאה אדוני האוֹבּרלויטנאנט, אולם במה דברים אמורים, כשהבא עלי הוא אויב ממש, אבל אנו שנינו הרינו מכּרים טובים כל-כך. או סיפר: ישבו השבויים בקסרקט ואני מהלך כדין שומר לפני השער. תמהתי: בוא וראֵה דרכה של אוסטריה שאומרים עליה פיקחת היא, הללו שהיא אומרת עליהם אויביה הם היא מושיבה אותם בבית, אני שהיא אומרת עלי אוהבה ונתינה אני, היא מעמידה אותי בחוץ. וכן בימי זקנה, כשהיו אומרים לו: דברים שאמרת על מה לא תעלם על הכתב, היה משיב: מיינע פעדער איזט פערראָסטעט ווי מיין באיאָנעטטל אין גלייכענבערג (עטי חלוד ככידוני). גלייכנברג שם-מקום הוא, שבו עבד עבודתו בצבא וגודל חריצותו וקפדנותו בה ניכר מתוך כך, שלא היה מוציא כידונו מנרתיקו, ולימים כשאנוס היה להוציאו, לא יכלו, לא הוא ולא אחרים, שהיו גדולים ממנו בגבורה, לפי שכידונו החליד וכאילו דבק ללא הפרד בנרתיקו.

 

י״ג    🔗

וסופם של הגלגולים – שיבה לעיר-מולדתו. בה ישב ולא יצאָה עוד אלא לשעות מעטות ורחוקות. עוד ידידיו, מראשי-הציבור, מנסים להעלותו על דרך של תיקון, אך נסיוני-שוא הם. יושב האיש בעיירתו, שבעלי-בתים שבה מפרנסים אותו בחיבה יתירה ועוד כוחו אדיר בו כקדם – בבקיאות, בחריפות, ביחוד בחכמת-הסיפור. מה שהוא מספר, אם מעשה בבן-עירו שנשמט מחובת-גיוס ונתפס ונחבש, באו קרוביו ושכרו ארבעה פוחזים, נכנסו שנַים מהם לבית-המזיגה שממול בית-האסורים וחוללו שערוריה, עד שהובהלו כל השוטרים שהתחילו עוסקים בהם, ושעה שהיו עוסקים בשני הפוחזים האלה פרצו שני הפוחזים האחרים לבית-האסורים והוציאו את האסיר; אם מעשה בככר-לחם שקנה לפני שעה אחת – סיפורו היה אמנות מופלאה. חבריו מימי-לימודו מספּרים בדרשה שלו לפני מורים ותלמידים – ביקש להראות מהי התפיסה העמוקה והנאה ביותר בבריאת העולם והאדם על אגדותיה באמונות ובעמים, לא הפליג לדרך-ההפרדה והניתוח של הרעיונות, אלא סיפר כדרכו, ודרכו – כל תמונה שבסיפורו מצטיירת בבליטות עצומה, על כל ממדיה, לפני השומע. סיפר את עצם האגדות והמסורות בענין בריאת העולם והאדם ופירושו שלו לא נגלה אלא ברמזים דקים, בתוספת של מלת-חיבור, בהדגשה קלה או בהפסקה קלה, בשילוב של שינוי בפרט קטן, – והשומע שמע מעצם-הנשימה של הסיפור את האינטרפרטאציה של המספר. כוונתו היתה להוכיח, כי התפיסה העמוקה היא בסיפור-הקוֹראַן על השיחה שבין הבורא ומלאכיו, שהם מפרכים טעמיו לבריאת-האדם והוא, משנסתתמו טענותיו, מהלך עליהם בקול אדיר את טענתו האדירה: מה שאני יודע אין אתם יודעים, נעשה אדם. דממה עמדה בקהל-השומעים, כדממה שלאחר גילוי איתני בראשית. עיקר הרושם בדברי השומע שאמר: כך דיברו האלים (ואגב, במאמרו על הלשון הוא תופס הענין גם מצד אחר, צד ההומור).

פיסגות-גובה בכוח-סיפורו היו גם בימי-ירידתו – כך נענה לספר בבית-הכנסת בעירו על הרצל. לא אמר דברים של הערכה על האיש ופעלו, סיפר על הלויה. ביתר דיוק: סיפר את הלויה. היא עברה כהוויתה לעיני-השומעים, היא עברה כהוויתה בלב-השומעים, שנפשם נרעשה עד-היסוד בה. הכוח לשמר חיוּתה הרעננה של חוויה נתגלה גם בבואו לספר במאורעות, שהיו לו פרקי-חוויה גדולים. כך, למשל, על אופירה ראשונה ששמע בחייו. וכן יודיע השומע: לא סיפור שמענו, אופירה שמענו, מתוך הדברים ריטטו צלוּלים וברורים קולות הזמרה והנגינה, אף הקרן האובדת בעבי-מרחקים נשמעה, וענין ודאי הוא, שהאופירה שבסיפורו היתה גדולה ועמוקה מאותה שנשמעה לו מעל הבימה.

הכל נעשה לו תמונה, אפילו הערה קטנה בביקורת. בחבורת-ידידיו, מהם עושים ומעשים לספרות החדשה, מעמודי-הסמיכה לאחד-העם וברדיצ׳בסקי, היה הוא מאלה, שלא ידעו לעבור את המפתן שלאחר יל״ג. והרי גריל מאוהבי שירה היה ואהבתו – היינה, שירת-היינה. ידע אותה כולה בעל-פה, הרצה עליה ודרש בה, אף כתב עליה. ועם זאת לא היתה בו הבנה לתגבורת השירה הלירית, שבאה לספרותנו עם ביאליק ודורו ונשאר מנאמני-המעריצים של יל״ג. אפשר היה בזה מאותה הכפילות שבכמה מבני-דורו – אהבת השירה הלירית הגמישה בלשון-אשכנז ואהבת השירה המליצית משכילית בלשון-העברים. כאילו הם ממשיכים דרכם של בני דורות שלפניהם, שכל אימת שנזקקו ללשון-נכר היתה כתיבתם רהוטה ושוטפת בתואם נאה של כוונה וביטוי, וכל אימת שנזקקו ללשוננו הקדומה חרזו שברי-פסוקים. את הקפיצה הזאת, שהיא עיקר-הישגה של ספרותנו החדשה, לא קפץ גריל, לא ידע לקפוץ אותה. והוא לא היה יחיד בפחת זה, היו לו כמה אחים בחבריו – כדוגמה הוא ר׳ אליעזר לאדיר, שהיה רב של יראים בסטרי, ושיריו באשכנזית דברי-שירה הם ושיריו בעברית כדברי-מליצה הם. וגריל טרח להשלים לשירת ביאליק ולא עלתה בידו – קרא בשיריו וחזר וקרא ולא נענתה להם בת-קול מנפשו. את אפס-יכלתו ניסה לכסות בחיפוש חטאים קטנים, וכשם שידידו מורי הרב פרוֹסט, היה מלעיג על המלה: צפרירים, ואומר שהיא מלה שאוזן ערילה בלבד אינה נצרמת בה, כך היה גריל מלעיג על שתי השורות: הן סופרים אנחנו את נודכם וחובבים נטפי הדמעות וזיעת-האף. כמעט בכעס היה אומר: ראיתם מימיכם משורר, שיאמר כי הוא מחַבב לא, חלילה, את זיעת-האפיים שפירושה פנים אלא זיעת-האף שפירושו חוטם? כלום אין ביאליק רואה את התמונה, שהוא מעלה לפנינו – עומד אדם, טיפה של זיעה נתלית בקצה-אַפו, נתלית ודולפת, נתלית ודולפת והוא, המשורר, עומד על כל טיפה וטיפה לקיים מצות ספירה וחיבה בדלף הזה.

 

י״ד    🔗

במיצר-העיירה ובמרחב-הבטלה היה עושה גם את עצמו כחומר לבקרתו השנונה ולגלוגו. עתים נראה כמקפיד ביותר בענין איסור גילוי-ראש. אמר: אתה ודאי סובר, שאני נוהג כך משום כבוד התורה ובאמת אני נוהג כך משום כבוד הקיבה, אני נזהר מגילוי-ראש לא משום אחי יעקב שהוא דיין והוא מפרנס אותי בלויתן של עולם הבא, אלא משום אחותי חנה גיטלה שהיא מוכרת בשוק ומפרנסת אותי בקורקבן של עולם הזה. היה עומד בפתח בית-המזיגה בעירו ומלגלג על עצמו. בית-המזיגה הזה בית מיוחס היה, לא על שום מוזגו בימים ההם, ר׳ שמחה אונגר, אלא על שום מוזגו לפנים – הוא ר׳ נחמן קרוכמל. בבית הזה היה גריל אורח מצוי ביותר ושמחה אונגר מריק לכוסו מיטב-בקבוקיו. היה מצביע על הבית ואומר: היער, אין דיעזעם האוזע האַט דער זעליגע קראָכמאל לאַטיין אונד גריכיש אונד סוריש אונד אראביש ערלערנט; היער אין דיעזעם האוזע האַט דער אונזעליגע גרילל לאטיין אונד גריכיש אונד סוריש אונד אראביש אונד נאָך זאָ מאנכעס אָבענדריין פערלערנט (כאן, בבית הזה, למד קרוכמל זכרו לשבח רומית ויונית וסורית וערבית; כאן בבית הזה שכח גריל זכרו לגנות רומית ויונית וסורית וערבית וכמה נוספות).

לגלוגו לעצמו, וביחוד לזולתו, ניכר בו מאורה של חיבה ורחמים. בעצם, היה מחבב כל אדם, ביחוד מפשוטי-העם, ואין צריך לומר, כמה חיבב אחותו ואחיו. על אחותו היה אומר: אין אני יכול לקטרג עליה, שהריהי מפרנסתני ברוב כבוד, אבל קצת לא ניחא לי, שהיא מדמה, כי יש לה מונופולין עלי, עד שהיא זכאית להעירני באמצע הלילה ולומר: בנימין, איני יכולה לישון והרהורים רעים מתקשרים בלבי, וכל מה שאני טורחת להפיגם אינם נפוגים, אפשר, בנימין, תספר לי מה. מה – אני שואל – אספר לך? תספר לי – היא משיבה – משהו על האבות אברהם יצחק ויעקב.

ולענין אחיו, ר׳ יעקב, תלמיד חכם ומחוכם וחביב בתורתו ובהיתוליו – גם הוא לא זכה לקאָריירה כראוי לו. כל עצמו היה שמש-רב בבית הכנסת שברחוב סיקסטוסקא-שאַינוכא. שיחות חולין שלו היה בהן רוב חידודים של ביקורת, שעוקצם מכוון היה כנגד רבני העיר, מנהיגיה ופרנסיה. שעה שהיה אומר תורה, נמשכו רבים לבית-המדרש שדרש בו, ובכללם ר׳ אריה לייב ברוידא, שהיה אז אב-בית-הדין ואחר-כך ראש-רבני לבוב. היה ר׳ אריה לייב, מגדולי תורה, יושב לצדו של הדורש ועושה אזניו אפרכסאות. היה ר׳ יעקב אומר דרך היתול: למבּרג, למבּרג (לבוב, לבוב) כמה ירדת, כשאב בית-דין שלך בא לשמוע תורה שלי בשלוש-סעודות. סיפרו עליו על ר׳ יעקב, כי הוא שעמד לו לר׳ אריה לייב, שנעשה רב בלבוב. אמת, תורתו סייעה בידו, ייחוסו סייע בידו, אבל היו לו רוב מתנגדים. ר׳ יעקב היה יוצא ונכנס בבתי-העשירים המיוחסים ודבריו היו נשמעים, ביחוד בעניני זיווג, ואף בשעת בחירת רבנים היה מראשי-המדברים. אמרו החולקים: ר׳ ליבלי חכם הוא, גדול הוא, אבל רב צריך שדבריו יהיו מובנים, והוא יליד בריסק לשונו ליטאית, עמקי-שפה, ואם אנו אין אנו מבינים אפילו מלה אחת, הדיוטות ופשוטי-עם לא-כל-שכן. עמד ר׳ יעקב ואמר: אם לחשש, שלא יבינו לדרשותיו, דבר מועט הוא, כי כמה פעמים בשנה דורש הרב? שתי פעמים – שבת שוּבה ושבת הגדול, ואם אין מבינים את הרב שתי פעמים בשנה – מה?

ר׳ יעקב היה ממעריצי אחיו והיה מיצר עליו, אך כאחיו לא היה מתעמק ביותר בקשי-גורלו, כשם שלא התעמק ביותר בקשי-גורלו שלו עצמו, ושיחה של כובד-ראש ועצבנות נבלעה מניה-וביה בשפע של היתול וחידודים שפגעו באנשי-צורה ובו עצמו. כיומיים לפני מותו נשאל: האם בעלי-הבתים שלך זוכרים אותך לטובה ומסייעים בידך בזקנתך? השיב: חז״ל אמרו זונות מפרכּסות זו את זו, תלמידי חכמים לא-כל שכּן. ומה צד שוה אתה מוצא בין זונה לתלמיד חכם? הוה אומר: כדרך שנוהגים בזונה נוהגים בתלמיד-חכם – מה זונה משלמים לה לאלתר ולא לשעבר, אף תלמיד חכם כך. כשהייתי מתוקן בבריאותי והייתי דורש בבית-המדרש היו שומעי נהנים ומשלמים לי, עכשיו שאני חלוש ואין בי כוח לדרוש לפניהם ולהתפלל לפניהם ואינם נהנים ממני, אינם משלמים לי ונשכחתי כמת מלב.

הרבה היה בנימין מחבב את אחיו הגדול וכשמלאו לו שבעים שנה ועשו ידידיו חגיגה בלבוב, משכו את בנימין לאותה מסיבה. תחילה סירב לדבר, דחקו ופצרו בו, נענה להם ואמר מעט דברים, ובכללם סיפר מה מילדותם, וכך עיקר-דבריו: כשאדם נכנס לכלל זקנה עשר שנים אינן מעלות ואינן מורידות – אתה, אחי יעקב, זקן בן שבעים ואני זקן בן ששים. אולם בימי ילדות ונעורים מנין עשר שנים מנין גדול הוא ומרחק עשר שנים מרחק גדול הוא. כשאתה, אחי יעקב, היית בן שש עשרה ואני הייתי בן שש, אתה כבר שחית כלויתן בים התלמוד ומפרשיו ואני מוטל הייתי בבריכה קטנה של אבידתו ואבידת אביו. היינו יום יום הולכים לבית-המדרש, אתה לים הגדול שלך ואני לבריכה הקטנה שלי. פעם אחת חזרנו מבית-המדרש ומצאנו את הבית שלנו כתל-שממה – קירות שבורים וכתוּתים ומוטלים בעפר והכלים פזורים אילך ואילך. קיר״ה נתגלגלו רחמיו עלינו, שראה ביתנו נוטה לנפול, אמר: נוח להם לעלובים שיתגלגלו ערומים ויחפים ברחוב משיתמוטטו הגג והקירות מעליהם ויהי ביתם קברם. החשיך היום ואנו לא קורת-גג לנו ולא פינת-משכּב לנו, אבל כבר נאמר לא ינום ולא יישן שומר ישראל והוא מקדים רפואה למכה. ידע שומר ישראל לפני כך וכך שנים, שעתיד קיר״ה להחריב ביתנו, הוציא נשמה מנרתיקה, היא נשמת חנה-גיטל והוריד אותה, שתהיה בת לאבינו ואחות לשנינו, שכשיחרב ביתנו נוכל לומר: מה אנו עומדים כאן ומצטערים, הרי יש לנו, ברוך-השם, אחות, וחנה-גיטל שמה, נלך ונלון בביתה. באנו לאחותנו ולביתה – ביתה כתיב, חדרה קרי, שבית לא היה לה אלא דירה היתה לה ודירה לא היתה לה אלא חדר היה לה. נטלה חנה-גיטל קרש והניחה אותנו עליו, וכך היינו ישנים, אני על הקרש מכאן ואתה על הקרש מכאן. כל זמן שהיינו מוטלים עליו שנינו היה הקרש מונח באיזונו ועיונו, משננער אחד היה הקרש נשפע לכאן או לכאן. לילה אחד אני מרגיש שהקרש נשפע ויורד, אני פוקח עיני ורואה באפלולית, כי אתה, אחי יעקב, לובש בגדיך ומתקין עצמך לילך. משתוקק הייתי לדעת, להיכן רגליך, וכשיצאת לבשתי גם אני בגדי והלכתי בחשאי אחריך. ראיתי אתה הולך לבית-המדרש, נכנסתי גם אני והתחבאתי בעזרת נשים והצצתי לראות מה תעשה. ראיתי אתה מדליק נר ופותח גמרא, שמעתי אתה מתחיל ללמוד ולימודך בניגון שהיתה בו מתיקות כל-כך, שודאי גרמה נחת-רוח גדולה לפמליה של מעלה. נשתפכה המתיקות בכל אברי ואמרתי בלבי: זה שאמר הכתוב הקול קול יעקב. יצאו ארבעים וארבע שנים והרבה גלגולים עברו עלינו ועל כל ישראל, צרות ויסורים, פורעניות ומלחמות, ואנו זקנים, אתה זקן בן ששים שנה ואני כמעט זקן בן חמשים שנה, באתי לבית-הכנסת הזה וראיתיך עומד בפני הקהל, ואתה עושה סיום למסכת-קידושין, ואף ששנותיך לא שש עשרה וזקנך לבן – הקול היוצא מפיך יוצא צלול ומזוכך ובמתינות כל-כך, שמשתפך בכל האברים; אותו הקול עצמו ואותה המתיקות עצמה מימי ילדותנו, ושוב אמרתי בלבי: זה שאמר הכתוב הקול קול יעקב. ואף עתה בשמעי קולך והוא מענגני באותה מתיקות עצמה, במה אברכך? אברכך, כי כשם שאני עומד עתה לפניך וחוזר ואומר: הקול קול יעקב, כך אזכה לעמוד לפניך לאחר עשרים שנה, כשתגיע לגבורות, ולשמוע מתיקות הלימוד שלך ולאמור: היא-היא המתיקות שלפני שישים וארבע שנים, כמאמר הכתוב הקול קול יעקב.

אותו יום שהיה בחברת אחיו ונודע הדבר לצעירי-הלמדנים, באו לראות את העילוי ולבוחנו, אם עודו כבור סוּד – מה שנאמר לו בתלמוד, מיד אמר דפו ועמודו ואף מקומו בעמודו, מבלי להרהר הרבה. ביקשו לשטות בו ופעם אחת אמרו לו: לא כי, עמד בשלו, נטל גמרא והראה שהדין עמו. וראוי להעיר, כי עתה על מפתן הזקנה, לא זו בלבד שנתחדשה בו תאות-הלימוד מימי-נעוריו, אלא שנתגברה והוסיפה, והיה אומר: בלמדי עתה הנני יורד עמוק-עמוק לגופי-ההלכות ואני מבין עתה יותר את לימודי משהבנתיו לפנים. וביותר היה מתעורר, אם נראה לו שלא זכר ענין של לימוד כדיוקו ומעשה שנמצא בשוק וזקנו חציו מגולח וחציו מגודל. תמהו עליו, אמר: הגלב עומד עלי ומגלחני ואני צריך אותו רגע לבדוק ענין של תלמוד תורה, שזכרו עלה לפני, אחכה עד שהגלב יסיים מלאכתו, אף שודאי לי, שאשכח בינתיים את הענין, או שאלך לבדוק, לפי שודאי לי שלא אשכח את הזקן?

 

ט״ו    🔗

בשנתיים האחרונות לחייו ניטל יצר-הדיבור שלו והיה נוטה יותר לשמוע. על הלך-רוחו בשנים אלו אפשר ללמוד ממכתב קטן שלו, הניתן בזה כלשונו. ניכר מתוכו שהיה מדי פעם בפעם רואה עצמו ככוכב נידח שזרח באפלה, בן-לילה זרח ובן-לילה שקע ולבו מיצר ודוה, וכך לשון המכתב הכתוב בקושי ורישול:


קשה עלי להשתמש בעט ודיו

ב\״ה

יום ג׳ 13.8

ליבער סאמעט,

בעסטען אינניגסטען דאַנק פיר איהרע ליבען ציילען וויא אויך פיר דען גרוּס פאן העררן אבערראבבינער עהרענפרייז. ער וואַר יאהרע ניינציג מיין ערסטער לשם מצוה לאטיינלעהרער. איך וואר איין מעוּתד להיות, עס איזט אבער איבערגעריססען וואָרדען. פערפאללען! ביי מיר ניכטס נייעס, נור דאסס איך יעדען טעג אֶלטער אונד אֶרמער ווערדע. פיעלע גריססע אַן אייך אללע

ידידך בנימין גרילל.


(תרגום: מיטב תודה נלבבה ביותר על שורותיך החביבות וכן על פריסת השלום משמו של הרב הראשי אֶרנפרייז. הוא היה לי בשנות התשעים ראשון-מלמדי-רומית לשם מצוה. אצלי אין חדשה, אלא שאני בכל יום מזקין יותר ומתדלדל יותר. רוב ברכות לכולכם).


בשנים האלו נתגברה בו גם הנטייה ללימוד ופעמים היה נכנס לבית המדרש ולומד בשקידה רבה, כאילו שבו אליו ימי-ילדותו. גם לעגו קיפח מהחלטיותו, אף כי גם עתה היה משוטט ברחובות-העיר, נוהג דרך-הנימוס בבריות ולועג להם בלבו. אפשר מתקה לו ההכּרה, שהוא יכול לראות את כל העיר כולה כעדת שוטים, שגם בפתיותם הם חביבים עליו.

אילו חדשים לפני מותו ישב באולם הקאסינו היהודי שבעירו והרגיש לבו מורד עליו. הובא לביתו, ישב ליד הכּיריים ואמר: לבי לבי, למה תענני, אני לא אעמוד כצר להלחם בחפצך, הריני מכריז מראש על קפיטולציה גמורה שלי. וימים אחדים סמוך למותו הרגישו בו ידידיו ושכניו שלילותיו טרופים. שאלו אותו: מר דוקטור, על מה אין אתה ישן בלילות? השיב: ווי קען דאָס שלאָפען, וואָס האלט ערב שלאָפען (מהיכן שינה למה ששרוי בערב שינה)? מכתב מפורט של שכנו ומיטיבו שנכתב שעתיים לאחר לויתו – היא היתה ב-26 בנובמבר 1936 – מתאר את מותו. לילה קודם חלה גריל ונכנס בשעה ארבע לשכנו השען מר צווירן ועוררו, כי יצילו. התחיל השען מטפל בו, אך חליו לא סר ממנו. בבוקר בשעה תשע נכנס אצלו שכן אחר ר׳ משה ומצאו יושב ליד הכיריים, לבוש-למחצה ונשימתו עמוסה ביותר, אמר לו לשכן בזה הלשון: ידידי משה, השבת שתיתי אצלך את כוס-הקפה האחרונה, שוב לא אהיה אורחך, היום אני מת. התחיל ר׳ משה משדלו בדברים, שחק החולה ואמר: משה אחא, שמונה שנים שתיתי קפה בביתך, לא חיסרתי אפילו שבת אחת, אתה הטוב שבידידי ושא ברכה, שבאת מיד בבוקר. נפרד מעליו ר׳ משה ואמר: בערב אשוב. השיב באירוניה נוראה: כן, כן. כחצות יום בא אצלו בנו של הרב וביקש להוליכו בקרון הצלב האדום ללבוב. הסכים לכך והתחיל מתלבש, ישב ליד הכיריים, הורע לו וכדי רגע יצאה נשמתו ונתקיימה תפילתו שהיה מתפלל כל ימיו שלא יהא שרוי בחולי.

בעל המכתב מוסיף כי חידודיו של גריל בימיו האחרונים היו כערימה של מאות מאות דברי-חריפות. בשבת האחרונה בא לבית המדרש לשמוע הספד על יהושע טהון ואמר על המספיד: שמעו נא את הלשון האילמת. יום לפני מותו משהרגיש ברע, בא בעצמו אל הרב ואמר, כי אם ימות, הרי הוא מניח ארבע מאות זהובים – מאה בשביל המשרתת בבית הרב, שהיתה מבשלת בשבילו; מאה בשביל מי שיאמר קדיש אחריו; שלושים זהובים בשביל מחבר נוסח מצבתו, השאר לכלי-קבורה ולאבן-מצבה. בעל המכתב מסיים: לאמור, באחרונה לא מת בתכריכים שאינם שלו – כך סופו של אדם פיקח.

 

ט״ז    🔗

ר׳ אברהם יעקב וילדמן, מזקני שרידי המתנגדים שבעיר, שנתבקש בצואה לחבר נוסח המצבה, ישב ועשה את מלאכתו. והרי הנוסח על הרב החכם ר׳ בנימין בן יהודה צבי ז״ל המכונה ד״ר גריל, וכך לשונו:


כאן בא הנוסח

נוסח תמים של מצבה – סופו של זמר.


בְּמִין האִי4

נָבוֹן וְי5 בִּגדל-הַבְּקִיאוּת

יהַלֵּל אותו כָּל מַכִּירוֹ

מֵאֲנָשִּׁים הַמְצוּיָנִים הָיָה בְעִירוֹ

נִשְׁאַר שְׂמוֹ לְזִכָּרוֹן בְּאַנְשֵׁי מְגוּרוֹ

בְּאַלְפֵי אֲנָשִׁים לֹא נִמְצָא דֻגְמָתוֹ

נֶחְמָד וְנָעִים לִשְׁמוֹעַ שִׂיחוֹ וְדִבְרָתוֹ

יָד וְשֵׁם לוֹ גַּם לַמֶּרְחַקִּים

הָיָה מְפֻרְסָם לְחָכָם בַּעֲיָרוֹת וּבַכְּרַכִּים

וְאֵין דְּבָרִים שְׁבָחוֹ לְהַבִּיעַ

דִּבְרֵי חָכְמָה מִפִּיו תָּמִיד יַשְׁמִיעַ

הָלַךְ לְעוֹלָמוֹ בְּחָכְמַת תּוֹרָתוֹ

צְבִי וְחָמִיד בְּעֵינֵי דוֹרָתוֹ

בִּצְרוֹר הַחַיִּים תְּהֵא נַפְשׁוֹ צְרוּרָה

יַעֲלֶה נִשְׁמָתוֹ לִגְבַה הַמְּדוּרָה.

 

מקורות    🔗

אדם שנשכח בחייו אין קשה כליקוט ידיעות עליו ושעל-כן נדרש רוב יגיע להציב את הציון הלז. המקורות, שנסמכתי עליהם: דברים של גריל עצמו, שנדפסו בחתימת שמו ברבים; ציונים על פעולתו, וביחוד הרצאותיו, שנדפסו בעתונות; מאמרים עליו שנדפסו על פטירתו; ואחרון-אחרון עדויות, בין בעל-פה בין בכתב, מפי ידידיו ומיודעיו בתקופות חייו השונות. מובן, כי תיאור הרקע הצריך עיסוק רב בספרות הימים ועתונותה, אך ברשימתנו עתה לא ניתן אלא מה שיש בו נגיעה ישרה באיש ודרכו.


 

א. דברים שלו    🔗

1. דער סוף פון א לידעל, נדפס תחילה בהכרמל-וועקער, בעריכת דוד מלץ, לבוב, 1894, וחזר ונדפס, אחרי פטירת גריל, בדער מאָרגען, לבוב, 1937, ובתרגומי העברי בשם: סופו של זמר ניתן בתוך מאמרי: כוכב נידח. הפילטון הזה עשוי על דרך התעמולה, המצויה בימים ההם, לישובה של ארצנו ורעיונו, וגם חבריו של המחבר, מרדכי אהרנפרייז ושמואל גוטמן, הלכו בדרך זו במחברתם: דער קאנטשיק אָדער קינות נאָך תשעה באב (הוצאת אברהם קורקיס, לבוב, תרנ״א), שבה הראו על הניגוד שבין הבכייה לחורבן ירושלים ובין אפס-החפץ לעשות לבנינה. אך החידוש במאמרו של גריל הוא בהשוואה בין גורלו של שיר-ציון ובין גורלה של המרסילייזה וזמרתה לכבוד בן בריתה של צרפת, קיסר רוסיה שונא החירות ומדכאה. בשנת פירסומו של המאמר דנה העתונות בנושא זה, לרגל התפילות, לבריאות הצאר הנאבק עם מר-המות, שנערכו בכל בתי-היראה ובתי-הכנסת בצרפת, והמקביל תפיסתם של עתונים כמו ״נייצייט״ ו״איזרעליט״ ותפיסתו של גריל, יעמוד מאליו על ההבדל המכריע.

2. ר׳ מאָטיל תוכחה, א מעשה, נדפס (בחתימתו: אב״ן גרילל) יודישער פאָלקסקאַלענדער, בעריכת מרדכי אהרנפרייז וגרשום באַדר לבוב, תרנ״ז, 1897, וניתן בתרגומי העברי בשם: ר׳ מוטיל תוכחה, בגזית, כרך ח׳, אדר תש״ו חוב- ה-ו (פ״ט-צ׳) בצירוף מבוא קטן. בענין דרכו של צבי פרץ חיות לקרוא את עצמו לפרשת התוכחה ראה מוריץ רוזנפלד בספרו על רצפ״ח, וינה 1933, עמ׳ 52.

3. בינה באגדה, המגיד החדש, בעריכת יעקב שמואל פוכס, קראקא, 1900, שנה ט׳ גל. 50, עמ׳ 587. ענינו של המחקר הקטן הוא ביאור לנאמר בחולין ד״ס ע״ב: הרבה מקומות שראויין לישרוף והן הן גופי תורה וכו׳. מענינים לגבי הכותב עצמו הם דבריו: ״כי איש אשר למד ופלפל באיזה ענין שיהיה, ידע כי אין קץ לעונג ולשמחת המפלפל עת ירקדו במוחו הקושיות והתירוצים, ההשוואות והחילוקים, וידועים דברי הרמב״ם ז״ל: אין שמחה כשמחת התרת הספיקות. עוד היונים הביטו מחוג המחקר על החזיון הנפשי הזה, על העונג הרב, אשר תביא המצאת דבר לממציאה, ואמרו כי יש בה מעין הנאת ההזדווגות (עראָס)״.

4. לתלדות השפה והתפתחותה בספרי הפילוסופים העברים בימי הביניים, שם, כ״ג אדר תרס״א גל. 11, עמ׳ 127–128; י״ג ניסן תרס״א גל. 13–14, עמ׳ 157–158 [ואיני יודע אם היה סיום] מקדים לבירור השקפת היונים (השיטה הטבעית להראקליט השיטה ההסכמיית לדימוקריט), מעיר על הצד השוה בין תפיסה קדומה (המדרש) והחדשה (הרדר), מזכיר ביחוד מחכמי ישראל (גייגר, שטיינטאל, גומפרץ).

5. Die Lehre vom Kosmos bei Meimuni und Gersonides, Inaugurial-Dissertation zur Erlangung der Doctorwuerde an der hohen philosophischen Facultaet zu Bern, vorgelegt von Benjamin Grüll aus Zolkew Galizien.

נדפס בלבוב, 1901, בהוצאת המחבר, דפוס א. גולדמאן. בראש המחברת הקדשה: לזכר הורי היקרים. הדיסרטאציה הזאת נתקבלה על ידי הדיקאן פרופ׳ ד״ר גראַף לפי הצעת ד״ר קורץ לפני הפאקולטה הפילוסופית בברן ב-19 ביולי 1900. ענינה תורת הבריאה של הרמב״ם והרלב״ג וחיבורה כדרך שעשוע. עיקרה מסרתי במאמר: כוכב נידח וערכה אינו מבחינת המדע (אדרבה מבחינה זו היא כעדותו של גרשום שלום, במכתבו אלי, אך פיליטון מבריק ולא מחקר רציני המאיר עיניים בסוגיה חמורה זו) אלא מבחינת השתקפותו של דרך מחברו בשיחה. בחינה זו עשויה להעמידנו על הזיקה, בין מצד ההשפעה בין מצד הקירבה, שבין המחבר ובין המשורר האהוב עליו, היינה. אפשר ואילו המשיך בכתיבה גרמנית על נושאים כאלה – באידיש לא ידע לצאת מתחום השיחה במטבע הפולקלור ואילו בעברית היתה לשונו כבדה ויבשה – ניתן לנו שטח בחינה רחב יותר.

6. Delirzsch I biblia, ווסחוד, לבוב, 29 באפריל 1903, גל. 131. תמצית הרצאה של המחבר על פולמוס ביבל-בבל, ועיקרו הגנה על תפיסה מהפכנית של תהליכי היסטוריה, ביקורת תפיסת ההתגלות של דליטש ודורו, שאינם מסוגלים להבין אלא השתלשלות שלוה ומתונה.

7. Kant I Zydzi שם, 1904, גל. 8, עמ׳ 2. נכתב למלאות מאה שנה לפטירת קאַנט וניכרת השפעתו של היינה (הוא מוזכר במאמר חמש פעמים) גם מבחינת התוכן.


 

ב. ציונים עליו    🔗


8. דער וועקער [בעילום שם, אך המחבר הוא שמואל גוטמן] בהוצאת חברת ציון בלבוב ובעריכת ראובן אשר ברוידס, חוברת תעמולה ואחת הנפשות משהל׳ה מקאָזלאָוו [ואין כאן אלא חילופי אותיות של זאָלקווא] והכוונה לבנימין גריל.

9. רשימת התלמידים בשנה הראשונה של סימינר-הרבנים בוינה 1893–1894 ובה שמואל בנימין גריל (ניתנה כנספח לספרו של דוד צבי מילר על מחקרי יחזקאל).

10. דוד רוטבלום: הוא ורעו, אשכול, בעריכת עזריאל גינציג, כרך ג׳, עמ׳ 146 ואילך. והוא סיפור מחיי סימינר הרבנים בוינה שעיקרו מעשה בשני חברים תלמידיו, האחד מכונס לתוך עצמו ודרכו בשקידה לקנין דעת וסופו אינו ממוזל ביותר והוא מכזיב את עצמו וזולתו וגורלו מכזיבו, האחר, מכוון כלפי חוץ ודרכו במראית עין והוא רואה תענוגות עולם וסופו כבוד. אילו שרטוטים שאולים מדמותו של גריל, ביחוד בנקודת המריבה שבינו ובין ראש הסימינר, שהיה טורח לקנתרו ולקפחו בהלכות.

11. מודעת האירוסים של בנימין גריל ושרה לאה שודמאק, המגיד, קראקא, י״ח שבט תרס״א.

12. הרצאותיו בוינה, שציונם בא ב״וועלט״: ב-1901 – 1, 8, 15, 29 בנובמבר, 6 בדצמבר; ב-1902 – 17 בינואר, 14 בפברואר, 21 במארס. הנושא על פרשת השבוע ומרצים בענין זה, בשבועות שגריל לא הרצה, היו משה אהרן פירסט, ארנולד פרנקפורטר, יוליוס לוינשטין, ארתור שווארץ. שבח מיוחד של הרצאת גריל ב״וועלט״ (1901, גל. 14). גריל השתתף גם בויכוחים, וכן ב-24 ביולי 1902 לרגל הרצאתו של ש. פריד בענין תקופת ההשכלה בימי מנדלסון ואחריה (ראה על כך ״וועלט״, 1902, גל. 27, עמ׳ 11).

13. הרצאותיו בלבוב א. באגודת דורשי שלום ציון ב-18 אוגוסט 1902 ליום הולדת הקיסר (ראה וסחוד, 1902, גל. 96), ב. בטוינבאהאלה על ערך התלמוד (ראה ווסחוד, 1902, גל. 111); ג. בחוג המדעי היהודי על התנ״ך ותגליות בבל החדשות ב-2 באפריל 1902 (תמציתה הוא מאמרו: דליטש והתנ״ך); ד. בית הספר חנוך לנער שגריל היה מנהלו (ראה ווסחוד, שם, שם,) בשבת 27 בדצמבר 1902 חגיגה לזכר המכבים (ווסחוד, 1902, גל. 114); ה. בקורס לימוד התלמוד ליד בית הספרים של הקהילה, ששומעיו נדרשו להרשם אצל המרצה (ווסחוד, 1903, גל. 115). וההרצאות נתקיימו בכל שבוע – בשני וחמשי.

14. איבן פראנקו במאמרו: פּריטצ׳אַ פּראָ סליפּצאַ אי בראָמצא (משל הסומא והחיגר) מחקר בתולדות הספרות של רוס׳ הקדומה (פטרבוג, 1905) נסמך (עמ׳ 15) על גריל בענין מקור תלמודי לדרשה של ההגמון קירילו מטורוב (על נהר פריפץ), שחי במאה הי״ב למנינם. הענין נזכר גם במחקרו האוקראיני של קודריאבצב על איבן פראנקו (ראה מאמרי: איבן פראנקו והיהודים, מוסף ״דבר״).


 

ג. מאַמרים עליו    🔗


16. זלמן רייזין בלכסיקון שלו ערך: גריל (כרך א׳, עמ׳ 630–629) והוא משובש (לפי מכתבו אלי מ-31 אוגוסט 1931 סמך על דוד וינשטוק וכנראה כוונתו לאייזיק וינשטוק): גריל לא נולד ב-1875 אלא ב-1868; הדיסרטציה שלו לא היתה על איוב אלא על תורת הבריאה של הרמב״ם והרלב״ג (הטעות הזאת באה אולי מתוך שבנימין גריל הוחלף ביוליוס גריל, חכם נוצרי, מורה בגיסן, מחבר: די ערצפעטער דער מענשהייט, שפירסם הערות בפירושי-מקראות והוציא ספר על איוב בשם: צור קריטיק אונד קאָמפאָזיציאָן דעס בוכעס איוב). אך הערך של רייזין הוא היחידי, שנתפרסם על גריל בחייו (גרשום באדר בלכסיקון העברי על סופרי גליציה ״מדינה וחכמיה״ אינו מזכירו, אף שהיה שושבינו).

17. שם טוב (ש. טויביש); די טראַגעדיע פון א עילוי, מאמר אזכרה, השזור דברי זכרונות של ידיד נעורים, ״דער מאָרגען״ לבוב, 1937.

18. Jacob Rappaport: Iluj z Zolkwi (Wspomnienie posmiertne po blp. Benjaminie Grillu.

נאַשאַ אופיניה, לבוב, 1937, גל. 84 (211). דברי אזכרה וזכרונות וכן סיומם: ״ב-25 בנובמבר [1936] מת בעצם גריל השני. הראשון הוא זה, שהיה מעותד להיות אם לא סוקולוב השני, מת עוד לפני שלושים שנה. זה השני היה אך צל של העילוי מזיולקיב רב ההבטחות״.

19. דב שטוק: כוכב נידח, ״דבר״ גל. 3761, מוסף לשבתות ולמועדים, כרך י״ג, גל. 1, י״ט שבט תרצ״ח, והוא גרעינה של המונוגרפיה שלפנינו.

20. א. ל. שוסהיים: העילוי מז׳אָלקוב (מן הסריה: סילואטים גליצאים), דרום, בואנוס-איירס, חוב׳ ב׳ (ק״י) שבט תש״ז, פברואר 1947. מתוך שהוא נסמך על רייזין ולא קרא מה שפירסמתי בזה הוא כותב: ״שונה ממנה [ממוטיל תוכחה] היא הדיסרטציה שלו על איוב. כדאי למצוא אותה באוניברסיטה שבברן ולהוציאה לאור בתור מצבת זכרון לאדם אומלל, אך בעל שיעור קומה רוחנית ידועה״. הכותב הוא מצרף דברי זכרונות (נפגש עמו בימי נעוריו בקלויז האוליסקי בלבוב).


 

ד. עדיות עליו    🔗


נעזרתי בדברים שמסרו לי בעל-פה ובכתב מורי ורבותי זכרונם לברכה: הרב ד״ר שמואל גוטמן בלבוב, ד״ר חיים טרטקובר מוינה, ר׳ אליעזר מאיר ליפשיץ בירושלים, ר׳ משה מינצר מוינה, הרב ד״ר יהושע עוזר פרוסט בברודי, וייבדלו לחיים ארוכים מכובדי וידידי ישראל איגרא בירושלים, משה אונגרפלד (משמם של ד״ר דוד רוטבלום והרב ד״ר מ. ג. מהרר בוינה); ר׳ מרדכי בן-יחזקאל והרב ד״ר יהודה ברגמן בירושלים, החוקר האוקראיני מיכל ווז׳ניאק בלבוב, ירוחם טולקיס מוינה (עתה בתל-אביב), ר׳ יצחק טננבאום מלבוב (עתה בתל-אביב), חנוך ילון (משמו של ד״ר א. י. ברוור), אברהם יערי בירושלים, הרב ד״ר יעקב נאכט ויוסף פאלק בתל-אביב, פרופסור ד״ר יוסף קלוזנר בירושלים. וביותר סייעני צבי מידניק (בן-אפרים) שהיה מורה בז׳ולקיב ואסף כמה דברים מפי אנשי העיר, ד״ר פורר הספרן של מכללת ברן, יוסף פרנקל בוינה (עתה בלונדון), שהעלה לי ידיעות ממה שבדק בברן, המנוח יעקב רפפורט בלבוב, ששלח לי ילקוט נאה של פרטי ביוגרפיה ואניקדוטות והעתקה של הסיפור: ר׳ מוטיל תוכחה, שמקורו יקר-המציאות. וביחוד היה בעזרי ג. קרסל, שבבקיאותו המצוינת בעתונות העברית והיהודית סייעני למצוא מאמרי גריל; וכן בני עירו וידידיו של גריל – ר׳ יעקב סאמיט ורעיתו, בתם יהודית ובניהם, חברי אברהם יצחק ברמת יוחנן ואחיו שמעון. ובמיוחד יצחק צימרמן בתל-אביב – כולם יעמדו על הברכה שעזרו להציב הציון שלפנינו, ודבריהם בכלל-דברי.



  1. במקור קטוע: אוי. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  2. שגיאת הקלדה. במקור: השכדן. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  3. לא ברור מה כתוב. יכול להיות ״ואמת״ ויכול להיות ״ואמר״. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  4. הטקסט מחוק. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  5. הטקסט מחוק וחסרה לפחות מילה אחת. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47799 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!