כנף שבורה לנשר 🔗
שלופק כאהאן וחבלניו חזרו מעמק הוואה בלי לבני-החבלה. הכל דיברו בשבחם וסיפרו על הצלחותיהם בפיצוץ רכבות וגשרים. לא הספיקו לנוח, שוב נצטוו לעזוב, יחד עם רבים אחרים, לפטרל את הדרך ללאטיבורסקה-הולה. תהיתי מדוע מנצלים כוח כה רב לסיורים בעורף שלנו.
“הכל בגלל ליל סילבסטר הקדוש — הסביר יוזק, שידע תמיד על הנעשה במטה הערפי שלנו — שומר הסכרים הזמין לביתו את יגורוב ופמלייתו לחוג את ראש השנה 1945. הפוד-פולקובניק יירד אלינו ממבצרו ואנו נקראים לאבטח את ציר תנועתו.”
סאשה דומאן הביא ל“בריגדה הבינלאומית” פקודת מיבצע לקראת ה-31 בדצמבר. כל אנשינו ישמרו במשך כל הלילה בשרשרת צפופה, פן יתקרב גרמני אל היכל הכרה.
“טוואריש קורנבוא וטוואריש מוריס — המשיך בחלוקת התפקידים — יעמדו בפתח ביתו של המארח, מצוחצחים כהלכה ומצוידים בשמייסר. הם יבדקו את תעודות אלה הרוצים להיכנס ויקפידו שלא יסתנן איש בלי הזמנה חתומה כחוק.”
פייר איבד את השליטה על עצביו והתפרץ:
“אתה חולם, סאשה. נבלה כזאת לא תיעשה. תוציא מראשך את המחשבה, שקצין אנגלי וצרפתי יעמדו דום בפתח וישמרו על הרוסים שלך הזוללים והמשתכרים. לא נעשה זאת ליגורוב, לא לאסמולוב ואפילו לא לוורושילוב. לא אשמור אף על דב-גול או על צ’רצ’יל…”
“מסרב פקודה? — צרח ראש המטה ואחז בנשקו, כמו רוצה לירות בנו — קולבורנט שכמוך! משתף פעולה עם הגרמנים! קפיטליסט בוגד!…”
אחזתי בידו והסטתי את קנה השמייסר. השתדלתי להתגבר על התרגשותי ולהנמיך קולי:
“דע לך, נאצ’אלניק שטאבו, כי פייר מדבר גם בשמי. לא נהיה שוערים במשתה. היה בטוח בכך. אנחנו נשמור על הלילה ונקבל את השנה החדשה בקו הראשון. נגן על כולם, על הפרטיזנים הפשוטים שאין להם דרגה ועל הנשים, אבל לא על גנרלים שותי וודקה. בנת?”
“אתם מסרבים למלא פקודה, מה?” — שאל ביתר צנעה, כי למשמע הריב הקולני נתאספו סביבנו רבים, ובהערות גלויות ורמות הצדיקו את עמדתנו.
“היטבת לשמוע — ענה קורנבוא — הגד לקפיטן מארצ’וק, שהרי ופייר מצפצפים ומסרבים. ועכשיו לך מהר לעזאזל, כי איני אחראי על מעשי ומעשי חברינו…”
לפנות ערב בא לבקרנו הקפיטן. כולו היה שופע חיוכים. התבדח עם הבחורים ואז יצא המרצע מן השק. ואניה רצה לשוחח עם שנינו בשש עינים:
“סלחו לי על התקרית. סאשה בילבל את היוצרות ובמקום למסור לכם את הזמנתו של הפוד-פולקובניק למסיבת ראש השנה רצה להעמידכם כזקיפים בדלת. נתתי לו מנה ואבקש סליחתכם גם בשמו…”
סירבנו להיענות להזמנה, אך ואניה לא ויתר:
“אבקשכם לא לגרום צרות לי בגלל השטויות של סאשה. מפרד הבריגדה פקד עלי להזמינכם, ואם תיעדרו יראה בכך עלבון אישי. לכם לא יזיק, אבל אני לעולם לא אהיה מיור. אנא, אל תתנקמו בי. האין סולידריות בין קציני בעלות-הברית?”
מארצ’וק, אמן יחסי הציבור, השיג גם הפעם את מבוקשו.
מאז עזבתי את באנסקה-ביסטריצה לפני חדשיים, עדיין לא הצלחתי לרחוץ את כל גופי. הפעם היה נראה, כי אוכל להקדיש כמחצית השעה ל’אמבטיה קרבית'. בכובע-פלדה הבאתי מים מהנחל וחיממתי אותם על אש. משעלו האדים פשטתי בגדי המזוהמים ובעיני רוחי הופעתי רחוץ כולי, מקבל את פני השנה החדשה. עמדתי ערום, רועד קמעה, ליד מי-חלומותי, כאשר לפתע פרץ פוצו אל הצריף:
“אזעקה! כולם לעמדות ההגנה! האויב מתקרב!”
גז החלום. התלבשתי בחפזון, שפכתי את המים היקרים וחבשתי על ראשי את ה’אמבט'. מעמדתי על צלע ההר הבחנתי בשני פרשים, הרוכבים בנחת לעברנו. גון מדיהם היה זהה עם זה של הסלובקים, אבל הם חבשו כובעים שונים, מוכרים לי היטב.
“הונגרים — אמרתי לפוצו. — מעניין לדעת כיצד הם מגיעים הנה.”
בבואם עד למיצר שבין ההר המיוער לבין הערוץ נראו השנים כמתיעצים ביניהם. סובבו את הסוסים וחזרו לעומת שבאו. הסכנה חלפה — ואתה האפשרות להתרחץ.
באיחור-מה הגענו למשתה. ביתו של פקח-המים קושט לכבוד המאורע ועל השולחנות נערם כל טוב. נוסף לפוד-פולקובניק ואנשי מטה פלוגתנו אכלו ושתו רוסים רבים מפמלייתו של יגורוב. הושיבו אותנו ליד אזרח שמנמן בגיל העמידה.
“אני צ’כי — הציג עצמו הזר — עתונאי העובר מבריגדה לבריגדה בהרים. בבוא הנצחון אכתוב ספר על ימי המרי. שמחתי לשמוע שתבואו ואשאל שאלות אחדות…”
השבנו ברצון, אם כי נאצלתי להוליכו שולל בסיפורים על זהותי ותפקידי. פייר שיבח את דה-גול, אני את סר וינסטון צ’רצ’יל. לבסוף הציג העתונאי שאלה עדינה:
“הכרתם בלחימה את צבא הרייך השלישי ואת הסוביטים. כיצד היית משוה אותם, לויטננט?”
על השולחן, בין הבקבוקים המתרוקנים, היו מונחים שני תת-מקלעים.
“ראה את נשקם ודע את ההבדלים — הצבעתי על הנשק — השמייסר הוא עדין, נוח לפעולה, פרי עבודה מדויקת. ה’תת' הרוסי הוא מגושם, מלאכת נפחים גסה… אבל במחסניתו תחמושת פי כמה מאשר בזו של הגרמני. הכמות תגבר על האיכות. אין לי ספק מי ינצח, מי יגבר…”
הצ’כי רשם ביד ימין בהנאה ואילו בשמאלו הרים כוס וודקה:
“לנצחון מהיר של בעלות-הברית!” — זו היתה הכוסית האחרונה מן המשקה המשובח. בעל הבית החל לספר תחליפים: “דינאטורובקה”, כוהל תעשייתי מסריח, ו“בנזינובקה”, נוזל ורוד כצבע דלק-המטוסים של הגרמנים, בעל ריח של בנזין וטעם מחריד.
“לא — התנגד פייר, המומחה ביינות צרפת — לא אשתה בשום פנים מה’שאמפאניה' הפרטיזנית הזאת. בושה וחרפה לחלל את שם המשקאות החריפים הנהדרים ברעל מגעיל זה. נוכח סרחון הבנזין אני מפחד להדליק סיגריה, פן אתפוצץ…”
שעון ה“קוּקוּ” שעל הקיר הראה שעת חצות. קוקיית העץ קפצה מכּלובה תריסר פעמים והשמיעה קריאותיה. פוד-פולקובניק אלכסיי סמיונוביץ יגורוב, מפקד הבריגדה הפרטיזנית הראשונה, התרומם מלוא-קומתו, ציוה למזוג “בנזינובקה” לכל ונשא את דברו:
“טווארישצ’י פרטיזני! סיימנו ברגע זה את השנה החמישית של מלחמתנו, מלחמת העמים נגד הריאקציה הנאצית. בל נברך על השנה החדשה, שנת הנצחונות המזהירים שיבואו עלינו, מבלי להתיחד עם זכרם של אחינו הצנחנים הסוביטיים, אשר צנחו על ההרים האלה, אחזו בנשק למען השמדת המפלצת הגרמנית ומתו בשדה הקרב מות גיבורים.”
קמנו על רגלינו ושמענו מפי יגורוב רשימה ארוכה של שמות רוסיים ולצד כל שם נסיבות מות-נושאו. היו שנורו למות בעת היתקלות בקרב, אך רובם הוצאו להורג בנפלם בשבי: שלושה נתלו בכיכרו של כפר על עמודי הטלפון, כאשר נתגלו בביתו של איכר, אצלו רצו להשיג מזון ליחידתם. לאחד קוצצו אצבעותיו בחקירה והוא נפטר מאיבוד דם. אחר נקשר לגזע-עץ והנאצים ירו צרור כדורים בקרסוליו. כעבור רבע שעה חתך צרור שני את ברכיו, רבע שעה לאחר מכן — שוקיו וכן הלאה. כל רבע שעה נורו הכדורים גבוה יותר, עד אשר צרור גואל פגע בלבו.
הצ’כי, הצרפתי ואני עמדנו כפסלים. הרוסים, כולם גברים רחבי-גרם, חזקים ונוקשים, בכו והתיפחו כתינוקות. הם בכו ויללו מעומק לבם, בכנות, כילדים. אז השתכנעתי סופית, כי קפיטן ואניה שלנו אינו מברית-המועצות, אלא משתדל להידמות לסוביטים. כתפיו כאילו רעדו בבכיו. עטף פניו בממחטה, אבל עיניו לא הזילו דמעה.
לפי קריאתו של יגורוב הרימונו אל שפתותינו את הגביעים ולגמנו מן המשקה הורוד. טעמה האיום של ה“בנזינובקה” סחט זרם של דמעות מעיני, אולם הפוד-פולקובניק ציוה אחרת:
“אחים יקרים! גבר רוסי אסור לו להתאבל בעתות קרב. לכן נשמח בלילה הראשון של שנת נצחוננו, שנת 1945. מזגו את כוסותיכם והריעו לכבוד הגדול במנהיגי האומות, אבינו האהוב, על שמו קראנו לבריגדה שלנו. יחי טוואריש יוסף ויסאריונוביץ' סטאלין!”
צחוק פרוע ותרועות החליפו במהירות מפתיעה את היללות. עיני הרוסים אורו. פניהם הצוהלות לפי פקודה, עוד לפני שיבשו עליהן דמעות האבל, נראו לי יותר ממוזרות, כמעט מפלצתיות.
“איני מסוגל עוד לשתות — לחש פייר באזני — אני מגהק אדי בנזין, כמו ‘אגזוז’ של מכונית…”
צחקתי ומבטי נתקל בעיני מפרד הבריגדה. יגורוב נהנה מצחוקי, כאילו אומר: יפה שגם אתה, האנגלי, שמעת בקולי וצוחק אתנו.
“שתה, פייר, שתה מהר לחיי סטאלין — לחשתי לו — אם אפילו תרגיש כמשאית. יגורוב מסתכל בך כאילו היית קונטר-רבולוציונר.”
הכוס הבאה הורמה לכבוד הצבא האדום המנצח. שוב נאלצנו לשתות ולהניח על השולחן את הגביע הריק, כאשר פיו כלפי מטה. אחרי ברכה משותפת לכל עמי ברית-המועצות, החל ברוסים וכלה בטאטארים ובקלמיקים, שתינו לחיי האומות הסלביות. גם תורן של בעלות-הברית המערביות הגיע: הפוד-פולקובניק שיבח את חילות בריטניה הגדולה ואני הודיתי לו בקידה. פייר הצדיע בחגיגיות בשמעו את שם צרפת החפשית של שארל דה-גול. יגורוב סיים את שורת הברכות במיסדר של שמות עמים, השואפים לחופש, ונעל את הרשימה:
“… ציגאני אי יבראי.” — משמע: צוענים ויהודים.
“הגיע הזמן — פנה אלי קורנבוא, היחידי בין החוגגים, אשר ידע את זהותי האמיתית — הגיע הזמן, שגם לכם תהיה מדינה ותיעלמו מסוף התור…”
לפנות בוקר קרבתי אל יגורוב. שאלתיו אם קיבל תשובה למברק בעניני. הוא לא הבין במה מדובר.
“אלכסיי סמיונוביץ' היקר — התערב בשיחה קפיטן מארצ’וק — ודאי שכחת ברוב דאגותיך, כי שלחת מברק לקיוב בענין לויטננט מוריס ובו ביקשת הוראות עבורו מהמיפקדה הבריטית.”
ואניה השועל “הזכיר” ליגורוב בהערתו את בקשתו שלא ביקש ואת המברק שמעולם לא נשלח.
“ודאי שאני זוכר — נכנס למשחק הפוד-פולקובניק — אבל, טוואריש מוריס, גם אצלכם שם מלחמה ואני מניח שהתשובה מאחרת בגלל טרדות המטה שלך. ובאמת, כלום אינך מרגיש בטוב אצלנו? אני מקוה שתישאר עמנו דוקא בימים אלה, כאשר מתכוננים למיבצעים נועזים. הרי כולנו נלחמים באותה חזית, רק בגיזרה אחרת…”
המפקד תמיד צודק, חשבתי. אמנם הוא משקר באשר לשיגור המברק, אבל עלי להישאר כאן בלית ברירה. בימים הראשונים של השנה החדשה חל מפנה והמאורעות התפתחו בקצב דרמטי. ראשית, נפתרה תעלומת הפרשים ההונגרים.
אל פייר ואלי, שהיינו לזוג קבוע בשמירה, נתלוה באחד מסיורינו הקומיסר סאשקה פופובצ’נקו. הבחור העליז שיעשע אותנו בסיפוריו וניסה כוחו באינדוקטרינציה מארכסיסטית-סטאלינסטית. גמלנו לו בסיפורי בדים, וכאשר הקור העז גרם לצרידות גרונותינו מחמת הפטפוטים הרבים נכנסנו לצריף בודד שניצב ליד שביל יאסניה, כדי להתחמם מעט. מול החלון המכוסה פרחי כפור לבנים נגמרה דרך העפר והפכה לשביל צר. מישהו נטש שם מכונית קטנה, ודאי בימי כשלון המרד, והמשיך בריחתו ברגל במעלה ההר. האוטו התישב על צמיגיו הריקים מאויר וזגוגיותיו שימשו מטרה מצלצלת לקלעי הפרטיזנים.
פייר תיאר בכשרון גסטרונומי מעולה את תבשילי מאריה היפהפיה, אך הפסיק באמצע התפריט: שני חיילים הונגרים צעירים קרבו מן העמק. המכונית הקטנה עוררה את סקרנותם. השעינו את רוביהם בחוץ, נכנס והתישבו במושב הקדמי. אחד סובב את ההגה ימינה-ושמאלה וחברו צפר בפיו “טו-טוווו…”
“הילדים משחקים — חייך פופובצ’נקו — בואו, נשחק גם אנחנו בתופסת!”
יצאנו חרש בעד הפשפש האחורי וקרבנו בזהירות אל המכונית מערפה. פייר ואני נשארנו בהבטחה והקומיסר שילשל את קנה-נשקו דרך החלון השבור. באותו רגע הפיל בבעיטה את הרובים על השלג. נקישת הרובים החזירה את ההונגרים מארץ החלומות. מבוהלים ובידים מורמות יצאו מול סאשקה, כי אנחנו חסמנו בפניהם את הדלת השניה. נטלנו את נשקם והובלנו את שבויינו אל קפיטן מארצ’וק.
“השנה מתחילה בטוב — נהנה ואני מארצ’וק מן המיבצע המקרי. — תרגיע אותם, הרי, בשפתם ועזור לי לחלוב אותם.”
בתרגמי את דברי המפקד “הרגעתי” אותם שהינם בלב ארץ הפרטיזנים,מוקפים בדיוויזיות של לוחמים המצוידים במיטב הנשק החדיש. המסכנים רעדו כעלים נידפים ועמדו להתעלף מרוב פחד. לאחר אזהרה, כי כל שקר יענש בכדור, אנו בנאמנות על כל שאלותינו. התברר, שעל תחנת החשמל ביאסניה הופקדה לשמירה מחלקת הונגרית. היא החליפה את המשמר הגרמני, שהועבר מערבה, כנראה לאוסטריה. המפקד, בדרגת לויטננט, מתגורר בבנין העליון הקרוב אלינו. לרשותו שתי כיתות, ואילו הכיתה השלישית של המחלקה שומרת בבנין התחתון, שם יוצקות הטורבינות את החשמל. חיל המצב הגרמני נשאר בתוך הכפר, אך כוחו הופחת.
“נוכל להיות ידידים או אויבים — תרגמתי הצעתו של ואניה. — הבחירה בידכם. אנו מזמינים מחר לכוסית את מפקדכם. עליו להופיע ליד המכונית בשעה שתים אחרי הצהרים בדיוק, לבדו ובלי נשק. אם יבוא, נקבלו כידיד. אבל אם יחליט לסרב להזמנתנו לא תראו את אור הבוקר הבא.”
למחרת, חמש דקות לפני שתים, קיבלתי בהצדעה את פני עמיתי, הלויטננט, ליד האוטו.
“אני איש-מילואים מחיל הרגלים הקשישים — נשם בכבדות בעליה — כל ימי הוריתי דרדקים בבית-ספר כפרי בערבה ההונגרית הגדולה. למעשה נשארתי מורה, אוהב ילדים, עד היום. איני חייל במובן המלא של המלה ואיני מבין בפוליטיקה… מתי תיגמר כבר המלחמה הטפשית הזאת? נמאסו עלי ההרים התלולים. אם אשוב אל כפרי, בעזרת הבתולה הקדושה, אלך רק במישור. אני נשבע, לעולם לא אעלה אפילו על גבשושית של חפרפרת…”
רגליו הדקות, הנעולות, במגפי עור, התקשו לשאת את גופו הגדול, הנוטף שומן רכרוכי. למראה היער השומם והשביל הצר בשלגי הערוץ, נתקף פחד.
“הגד, אדון טוואריש — פנה אלי בהיסוס — מה יעשו לי? מה רוצים מזקן כמוני? יש לי אשה וילדים בבית. בחיי ישו הנוצרי, באתי רק למען חיילי, כי הבחורים שלי פוחדים מהפרטיזנים שלכם פחד מות. הם אילצו אותי לבוא… ואולי תדע, כי אתה חי ביער: ההורגים הרוסים איש קשיש כמוני?”
שתקתי. שיפחד, שירעד התמים הזה. כמה יהודים גירש למחנות המות בשם הבתולה הקדושה וישו הנוצרי? ודאי לא פצה פה נגד השתלטות הנאצים של סאלאשי על מולדתו, כי “אינו מבין בפוליטיקה”. אשתו וילדיו מדאיגים אותו. הדואג הוא לאמי ולאבי, הנתונים לחסדי מדיארים כמוהו? שיפחד, שירעד, שישתגע מחוסר בטחון. שתקתי והובלתיו אל ואניה.
הקפיטן שוחח עם האויב בלבביות, כפי שדיבר בשעתו עם הטווארישים אנשי ולאסוב. המשא-ומתן התנהל במהירות ענינית:
* חולית סיירים שלנו תלוה את הלויטננט ההונגרי עד מבואות הבנין העליון של מפעל החשמל ותלמד את שדות המוקשים, פן נדרוך עליהם במסעינו.
* המשמר לא יירה על פרטיזנים ואנחנו לא נתקיף את ההונגרים.
* בעזרת הטלפון של פקח הסכרים נודיע מראש מתי נעבור בקרבתם, כדי להימנע מאי-הבנות.
* באותה דרך יודיע הלויטננט על כל תנועה של צבאות האויב במעלה עמק יאסניה וכן על הרכב או על שינוי בחיל המצב הגרמני בכפר.
“אל תתרגם לו, אחי”, — אמר הלויטננט בעת חתימת ההסכם בכוסית וודקה — אל תתרגם מה שאומר לך. הרי אתה בעצמך הונגרי ותבין לרוחי. נעצבתי מאוד, כי הפרתי שבועתי לכתר הקדוש של אישטוואן, מלכנו…"
המורה המזדקן בכה כמעט. ואניה ניחם אותו ועודדו:
“ברור לכל, שהיטלר הפסיד במלחמה. אנחנו לוחמים רק בגרמנים ונקבל אותך ואת אנשיך ברצון לפלוגה שלנו, אם תבואו על נשקכם.”
“איך נוכל לבוא? הגנרל שלי ציוה עלי להחזיק בתחנת החשמל. לא אוכל להפר את פקודתו.”
ואניה חייך. גם אני: תערובת מגוחכת של פחדנות, נאמנות וטיפשות.
“אדוני, לויטננט הצבא המלכותי ההונגרי — סיכם קפיטן ואניה בשחצנות — אם בגדת, אל תעמיס על כתפיך גם חטא של כסילות! שבועת אמונים של צבא מובס אינה תופסת. שלשום לקחו את החיילים הגרמנים לרייך. מחר, בבוא הרוסים, ישלחו אותך לגרמניה להגן על ברלין. הטוב בעיניך למות מות גיבורים בפרברי ברלין, או לשוב אל משפחתך כידיד המשחררים? היה נאמן למלכות הונגריה, שאין בה מלך, כל עוד תשרת ביאסניה. זה דוקא טוב גם לנו. מוטב שאתם תשמרו על מבואות הכפר. אבל ביום שישלחו אתכם לגרמניה, יבוא יומך הגדול. אז תוכל לבחור בין המנוצח והמנצח, בין המות בארץ זרה ובין חיים שלוים במולדתך… מוטב שתצאו לדרך כי בחושך לא יראו אנשי את המוקשים…”
ההסכם בוצע במלואו. ירדנו ליאסניה לעתים קצובות להביא אספקה וטיילנו בדרך הנוחה עד הכפר, כפי שמטיילים שומרי המלך לפני ארמון בקינגהאם בלונדון, בקומה זקופה ובבטחון מירבי.
חוליות שלנו החלו להטריד את עורקי התחבורה של האויב בעמק הרון. גובשה שיטה כמעט בטוחה להשמדת מכוניות צבאיות. אותרו מספר נקודות בכביש הראשי, שם מאיטים הנהגים לנסוע בגלל עיקול או עליה, וגם גבעה מיוערת מתקרבת אל המסלול עד כדי מטרים ספורים. קבוצות הפעולה בנות שלושה עד שבעה צוידו בנשק אוטומטי וברימונים, כשהרמן המעולה ביותר תופס עמדה בתעלה שליד סוללת הכביש. השאר התמקמו מאחורי מחסה שמעליו, על הגבעה. בשיירות נמנענו מלפגוע, אך כל משאית בודדת שימשה לנו מטרה נוחה. הרמן קלע אל תוך תא הנהג ונצמד אל קרקעית התעלה. האוטו נעצר, נוסעיו קפצו ובטרם הספיקו לפתוח באש הושמדו ביריות וברימוני האורבים. הקרב התחולל מעל לראשו של הרמן והתוצאות היו מצוינות. איש מאנשינו לא נפגע וכמעט כל לילה הושמדה מכונית. בכביש בין סבטי-אונדריי ובין פודברזובה צמחו תמרורים חדשים: Achtung! Banditen! — זהירות! שודדי דרכים!
הביון הגרמני שיער, כי ה“בנדיטים” באים מעמק יאסניה והוחלט לחסלנו. למזלנו נעלם מעיניהם הקשר הטלפוני וכך נודע לנו מבעוד מועד, מפי הלויטננט הקשיש, שפלוגה מוגברת המורכבת מ-120 “ציידי פרטיזנים” מאומנים, המשתייכת לגדוד הונגרי, עברה את תחנת החשמל בדרכה אלינו. פלוגה שניה של אותו גדוד חונה בכפר, בשביל לתגבר את התוקפים בעת הצורך.
ואניה פעל במהירות הבזק והכריז על כוננות מלאה. הנשים פונו אל הבונקר ו-35 הגברים הצטיידו בכל הכלים שעמדו לרשותנו. פוצו, פייר ואני, הוצבנו בתצפית קדמית, ומקצה היער, במורד שמעל לשביל, התבוננו בנעשה.
הם הזדחלו בשורה ערפית ארוכה במסלול הצר, שאנחנו דרכנו אותו בתוך השלג העמוק. לבשו חלוקי-הסואה צחורים. לולא הסוסים נושאי מכונות היריה והמרגמות היינו מתקשים לזהות את גופם העטוף בלבן והשקוע בשלג עד למתנים. מנינו את הסוסים: עשרים בהמות נושאות עשרים כלים כבדים וביניהם חיילים רבים, מצוידים כהלכה. מיד הודענו לקפיטן על גודל הסכנה.
ואניה הורה לנו להישאר במקומותינו ולנצור נשק. הוא בעצמו התמקם עם המטה שלו בצריף ליד המכונית הידועה ואת שאר הלוחמים פיזר בינו לבינינו בשולי היער, השולטים על השביל לאורך כמאתים מטרים. בהתקרב פלוגת ציידי הפרטיזנים, גדלה הרגשת אי-הנוחיות. הנעמוד מולם במספר כה קטן ועם נשק כה דל? שלשתנו החזקנו תת-מקלעים, אך רבים צוידו ברימון בלבד.
ההונגרים עברו לרגלינו. כעשרה צעדים הפרידו בינינו. הם הלכו לאט ובזהירות בין קירות שלג הסוגרים עליהם משני הצדדים. תנועותיהם ופניהם העידו על עצבנות גוברת: לימינם צללי העצים הצפופים, לשמאלם הנחל המהיר ומעבר לזה שטח פתוח נרחב מכוסה בשלג עד גובה החזה, מעכב כל תנועה ואינו מבטיח מחסה. אכן לואניה שלנו חוש איסטרטגי מפותח.
“טירוף! — לחש פייר, שהסתתר מאחורי גזע עבה, לידי — יאנו זה משוגע לגמרי…”
עצרתי נשימתי. לבי הלם בחזקה: יאנו הקרפטו-רוסי צועד לבדו בשביל, מול מאה ועשרים, שבאו לצוד אותו. על כובע-הסירה שלו בגון הזית זועק-צועק הסרט האדום, סימן היכר של כל פרטיזן. בימינו תת רוסי ובשמאלו המורמת הוא מנפנף:
Állj!" — צעק בהונגרית העילגת שלו — עמוד!"
חלוצי הטור ההונגרי נעצרו מבולבלים. רחש-לחש עבר בין החיילים. פלוגה שלמה נבלמה על-ידי בחור יחיד. יאנו נעמד על סלע ובראותו את הצלחתו המשיך לצעוק:
“המפקד שלי רוצה לדבר עם המפקד שלכם! אח מפקד, גש אלי ובוא אתי. על דיברתי, לא יאונה לך כל רע…”
צעיר משופם, גבוה ונאה, פילס דרכו אל ראש הטור. החליף מספר מלים עם יאנו ועלה על הסלע הבולט:
“עד לפקודה חדשה תישארו כולכם במקומותיכם! אסור לפתוח באש! היורה — בן-מות הוא! ראו, הזהרתיכם!”
יאנו והקצין נעלמו בכיוון הצריף. ההונגרים עמדו ושוחחו. לא הבינו מה קורה. לנו היה קר ומשעמם. פוצו הציע, שנעשה רושם ונעצבן אותם. הנענו את הענפים, זרקנו רגבים ביער ומפעם לפעם עברנו ממחסה למשנהו.
“הביטו! — צעקו ההונגרים איש לרעהו — אנחנו במלכודת. היער שורץ פרטיזנים…”
הם חבקו את נשקם בעצבנות. אחדים ניסו לסגת. אחרים הסתתרו בשלג. הסרג’נטים צרחו, הרגיעו וגם איימו עליהם, שלא יפרו את פקודת קצינם.
יאנו הציל את המצב ברגע האחרון, בטרם פרצה מהומה היסטרית, והזמין אותם לבוא בסדר מופתי לצריף, אל מפקדם. נשארנו על משמרתנו עד בוא המאסף. רק אז ירדנו אל השביל. צעדתי לפני מפקד הכיתה ובלי להפנות ראשי התענינתי:
“מאיזו יחידה אתה, אחי?” — בכונה דיברתי בניס כפרי של איזור מגורי בעבר, המחוז שמעבר הדנובה.
“אני משרת בגדוד השני של הרגמים. סופחנו אל ציידי הפרטיזנים. ומה יחידתך שלך, אחי?”
“אני לוחם ביער” — עניתי. המדים הסלובקיים שלי דומים היו מאוד למדים ההונגריים. הקורפורל חשבני להונגרי ובהיותו הרחק בסוף הטור לא שמע על המתרחש, אלא עצר או התקדם בהתאם לאחרים שלפניו.
“אל תתלוצץ אתי, חייל! — הרים קולו — שאלתי, מה מספר יחידתך?”
“אמרתי, קורפורל, אני לוחם ביער. אני פרטיזן.” — הסתובבתי. אישוני-עיניו רחבו מחלחלה וננעצו בסרט האדום שעל כובעי.
“בשם ישו, מאריה ויוסף הקדוש! אני אבוד!” — מילמל והצטלב.
“בלום פיך ובוא אחרי!”
“אדוני, טוואריש פרטיזן — הדביק אותי והתחנף — אני פועל. עבדתי כל ימי חיי. אני שונא את הנאצים של צלב-החץ ושל צלב-הקרס… אני מעריך מאוד את מר קרל מארכס ואת מלחמת המעמדות…”
בחדרי הצריף הצטופפה פלוגת ההונגרים. הטבח שלנו כיבד אותם בתחליף קפה שחור מהביל ובנתחי קותל חזיר. נעלם מבינתי על שום מה אנו מבזבזים את כל מזוננו.
“פקודת הקפיטן — ענה הטבח. — גם אני לא מבין, אבל הוא אומר שעלינו לעשות רושם… השד מבין את ואניה…”
מארצ’וק ומפקד ההונגרים שתו וודקה, לא קפה. הם ישבו בחדר קטן ויאנו התיסר בתרגום להונגרית. הצעתי לעזור לו נתקבלה ברצון.
“אני מודה בשם אנשי על קבלת הפנים ועל הכנסת האורחים — אמר ההונגרי, קפיטן חיל-רגלים — אבל תסביר לו בבקשה, שלא אוכל לשוב לעמק בלי קרב. שם יודעים הגרמנים על הימצאותכם ואם אשוב בלי יריה יעמידו אותי אל הקיר…”
“צדקת — גירד ואניה קדקודו — אבל אם אנשי ישמעו יריה אחת בלבד, הם יפתחו באש-תופת סביבנו מהיערות ולא תצאו חיים מכאן. ש-ל-ו-ש-ת א-ל-פ-י-ם פ-ר-ט-י-ז-נ-י-ם. עליך להבין: שלושת אלפים פרטיזנים מקיפים את פלוגתך ברגע זה ואם הם יתחילו לנגן, ינשרו המחטים מכל ארני היער עד האחרון שבהם… — ואניה קימט את עור מצחו בזמן תרגום דבריו, כאילו מתאמץ למצוא פתרון, והמשיך — תגידו לקפיטן: יש לי מוצא מתקבל על הדעת: אשלח שליח. נניח אותך, יאנו, למרכזיית הטלפונים החטיבתית, עם הוראה חמורה לנצור אש ויהי מה. נודא, כי כל יחידותינו קיבלו את הפקודה ואז נאפשר להונגרים לפרוק תחמושת דרך הקנה ולהיפטר מרימונים אחדים. אתה, יאנו, רוץ אל בונקר הנשים ותגיד שם לבוז’נה אהובתי ולשאר, כי היריות הן משחק ואין לפחוד. כשתחזור ממרכזיית הקשר המדומה ומרכזיית הרכילות למעשה ניתן אות לתחילת הקונצרט…”
יאנו רץ אל העורף ואני תירגמתי להונגרי את הודעת מארצ’וק תרגום סלקטיבי. זה התרשם עמוקות מנדיבות לבו והומניותו של מפקדנו:
“משום מה חשבתי, שהפרטיזנים הם פראי-אדם אכזריים, והנה מפקדך, הוא אדם תרבותי חביב וישר. שאל אותו, בבקשה: אם אתם כל-כך חזקים ואם אנחנו כל-כך אבודים — למה הוא רחמן כל-כך?”
“אין אנחנו נאצים סדיסטים — נאם הקפיטן מארצ’וק — מנהיגנו סטאלין ציוה עלינו נדיבות לב כלפי החלש. גרמניה צריכה להישמד, כי היא שורש הרע הפשיסטי. ההונגרים הם בסדר. מחר יתנערו מכיבושו של היטלר ויהיו לבעל-ברית לנו…”
יאנו חזר ממרכזיית הרכילות. יצאנו אל רחבת הערוצים, שם נולד נחל יאסניה מאיחוד הפלגים. הקפיטן ההונגרי קרא לקצינים ולסרג’נטים לקבוצת פקודות ומיבצע פירוק התחמושת החל. ואניה קבע גבולות מדויקים לגיזרת האש, שמא יפגעו בכוחותינו הנעלמים בהרים ויעוררו את זעמם. ההונגרים שכבו בשורה ארוכה בשלג וירו מכל הכלים. פצצות מרגמה ציירו עיגולי-רסיסים שחורים במשטח המושלג והתפוצצו במרכזם ברעש עמוק, כחבטות בתופים אדירים. רימוני היד ניגנו בשני קולות: רימוני ההגנה ריסקו את גוף הברזל שלהם בטונים גבוהים וחדים, ואילו רימוני ההתקפה, בעלי ידיות העץ הארוכות, התעופפו לאט באויר וצנחו לתוך השלג, לאחר ביקוע מעטה הפח האפור, בקול עמום שבתחתית הסולם. המקלעים ניגנו כצ’לו, תת-המקלעים דמו ל’פיציקאטו' על כינור ולעתים נשמעה גם חלילית — אקדחו של קצין משועמם. מצב-הרוח של היורים ושל המאזינים בקונצרט, הפרטיזנים, היה עליז ביותר.
“צמצם את ממדי האש — הסברתי לפוצו — ולפניך חגיגה בכפר ערבי בארץ ישראל. לדבר דומה, אבל הרבה יותר מצומצם, יקראו אצלם פאנטאזיה…”
האש פסקה וספירת המלאי החלה. עדיין נשארה תחמושת רבה. לאחר מטחים אחדים הוחלט, שישאירו אצלנו רימונים וכדורים. בלאו-הכי ידוחו, שהוציאו תחמושת זו על הפרטיזנים. בשלל הרב נכללו גם שני ארגזי פעולה למקלע “אוניברסאל” המשותק שלנו, אשר זכה בכך בסרטים להפעלתו. ספירת המלאי וסיכום ה“קרב” נעשו במעון הבריגדה הבינלאומית שלנו. נתגלה, שאחד מאתנו, נפצע אמנם פצעים קלים בלבד למזלו. שלושה קליעים של תת רוסי חלפו בשרירי זרועו של אוצ’קאריק המשקפופי ובדרך נס לא פגעו בעורק או בעצם. הוא עמד בתצפית על אחת הפסגות המרוחקות ונשען על מקלעונו השקוע בשלג. בגמר ה“פאנטאזיה” אחז באמיר בכלי ומשכו מן השלג הקפוא. ההדק נתקל בעצם כלשהו וצרור פילח את זרועו. הרוקח חבשו והוא צחק עמנו.
ציידי הפרטיזנים הותירו בידינו יותר מתחמושת: שני עריקים חמושים. ואניה סיכם:
“המקלע שלנו כשיר לפעולה. שני טווארישים מדיאריים הצטרפו לשורותינו ויש לנו תחמושת למכביר. אולם השקענו בעיסקה את כל מלאי הוודקה, שומן החזיר והתחליף לקפה, כולל סוכר. מחר נרד לכפר ונדאג למזון. עד אז נהדק את החגורות…”
“משדר ההדנובה”, של התעמולה הגרמנית, שידר בו בלילה הודעות נצחון:
“סכנה הבנדיטיזם חלפה בעמק הרון. כוחותינו טיהרו קן פרטיזנים מסוכן בבקעת יאסניה והשמידו לפחות שלוש מאות בנדיטים… למפקדי המיבצע הנועז יוענקו אותו הצטיינות…”
ידידינו טילפנו שוב מתחנת החשמל. הגדוד ההונגרי “המנצח” פינה את הכפר ויחד אתו עזבו רוב הגרמנים. ביאסניה נותרו בסך-הכל שני טוראים ורב-סמל אחד. ואניה ירד עם כיתה לכפר להביא מזון ואולי גם “בשר-גרמנים”. תכניתו יצאה לפועל כמעט במלואה. חברינו חזרו עמוסי מצרכים וביניהם שבוי, סרג’נט-מיג’ר גרמני. שני הטוראים הצליחו להימלט.
בחקירה המוקדמת, שהתנהלה בחדר הקצינים על-ידי סאשה, הנאצ’אלניק שטאבו, שחשב עצמו למומחה בשפה הגרמנית, טען השבוי, כי אינו גרמני כלל, אלא אוסטרי מוינה, ולכן דרש לשחררו מיד. סאשה מרח סטירה מצלצלת על פרצופו הנפוח.
“אני מחבב יהודים — לימד על עצמו סניגוריה — יש לי ידידים יהודים רבים…”
רק זה היה חסר לסאשה האוקראיני. הפעם הלם באגרוף על אפו והוסיף על המכה גם בעיטות. ידו השמאלית של הגרמני עוררה את חשדו של פייר. מול התקפות סאשה דומאן הרים רק את ימינו ואילו את שמאלו הסתיר מאחורי גבו. הצרפתי אחז בזרועו ומשכה לפנים. על הקמיצה נוצצה טבעת ברזל מקושטת בצלב-קרס. אודם דלקת העור מסביבה העיד על נסיון נואש להיפטר ממנה, אולם הטבעת שקעה כה עמוק בבשר האצבע השמנה, עד שלא ניתן להסירה.
“מה זה? — צרח עליו קורנבוא — בכעס — סמל אוסטרי או יהודי?”
“הקצין שלי ציוה עלי לענוד אותה — ילל השבוי — אני מה’וורמאכט', מהסדירים… איני נאצי… איני ס.ס… רחמים…”
חלצו את נעליו והובילוהו יחף בשלג, אל מחנהו של יגורוב, לשם חקירה נוספת.
בעקבות ציד הגרמני שוגרה אלינו משלחת מטעם תושבי יאסניה. הגרמנים איימו עליהם שיקחו בני ערובה רבים, אשר יישלחו לגרמניה, אם הסרג’נט-מיג’ר לא יוחזר תוך 24 שעות. ואניה הציע עסקה: הכפר יביא דברי מאכל למאה לוחמים לחודש ימים ואנו נחזיר את השבוי. האיכרים גימגמו, כי עליהם להתיעץ קודם עם תושבי יאסניה. תשובתם איחרה לבוא. בני הערובה גורשו לגרמניה והשבוי הוצא להורג בשלגי לאטיבורסקה-הולה. אומרים, שהרוסים התעללו בו, גירשו אותו ערום, המריצוהו לרוץ בין יריות ורק כאשר גופו המכחיל השתרע בחוסר נשימה על השלג, גאל אותו כדור מסבלותיו. הסירו ממנו אפילו את התחתונים, ובמותו “לבש” רק את טבעת צלב-הקרס.
בראשון במרס נכנסו הרוסים ועוזריהם הרומנים לעיר ברזנו. החזית קרבה אלינו עד כדי 18 קילומטר בקו-אויר, וברוח מזרחית ניתן היה לשמוע בבירור את רעם התותחים. באותו לילה הרחקנו בסיורנו עם פייר ונכנסנו אל תוך בקתה עזובה. אורו של גפרור האיר את החדר ועל הרצפה נראו חפצים מוכרים: עטיפות אדומות של חפיסות סיגריות “פאל-מאל” וחוברת אנגלית: הוראות תפעול למשדר מסוג B.2.. דיפדפתי בה ומצאתי רשימות בכתב-ידי. כעת הובהרה לי תמונת ההתקפה על מחננו שבהרי בוקובץ: הגרמנים חיפשו את גנראל ויאסט, המסתתר בסביבתנו, ורצו למנוע בעדו מלהצטרף אל לוחמיו בהרי הטאטרי הנמוכה. לכן לא עלו ישירות על בוקובץ, אלא שלחו את משרתיהם האוקראינים מעמק יאסניה לפעולת איגוף. מכאן, שתוקפינו ירדו עלינו ממזרח וכנראה שבו לאחר הרס מחננו באותה דרך עם שלל הסיגריות והמשדר.
“מה נעצבת פתאום? — קינטר הצרפתי — אבדן הסיגריות כואב לך? הרי למדנו לעשן עלי תירס, גם הם מעלים עשן…”
“שטויות, פייר, לעזאזל עם הטבק! נזכרתי בחברי, בשלושה שהיו אתי בהרים וברביעי שעזב אותנו בביסטריצה. מי יודע, אולי הם כבר בשטחים המשוחררים, אולי כבר בבית… הלואי…”
פייר השתיק אותי ומשך בזרועי. על הדרך הופיע צלו של חייל חמוש, ואחריו שני ואחריו אחרים. בשורה הערפית מניתי שמונה אנשים, הצועדים בכיוון לבסיס שלנו. שכבנו בשלג, כיונו נשקנו וצעקנו בסלובקית:
“עמוד! מי שם!”
Jóbarát!" — ידיד טוב!" —השיב ההולך בראש בהונגרית.
“אתמול הוצאו רוב אנשינו מתחנת הכוח — סיפר הסמל ההונגרי שהוביל את הכיתה — הם הועברו יחד עם הלויטננט לעמק. התפשטה שמועה, שיסעו לגרמניה. והרוסים כבר בברזנו. אנחנו, שנשארנו בשמירה על הבנין העליון של התחנה, קיבלנו פקודה להתיצב מחר בבוקר בכפר לופיי. אבל אנחנו לא משוגעים. לא נסע מערבה. די לי במלחמה המזופתת הזאת. אני רוצה הביתה, לאשה, וכך כל אנשי. לכן באנו אליכם, ומפעל החשמל ריק מחיילים…”
את ואניה מצאנו בבונקר הנשים, שם התעסק בשעתו הפנויה עם בוז’נה היפה. מיד עזב את האשה ותיכנן מסע לכיבוש תחנת הכוח.
“יגורוב הפקיד את המפעל בידי — אמר מארצ’וק — אסור לאפשר לגרמנים לפוצצו. נמסור אותו בשלמות לצבא האדום המתקרב.”
ד"ר קוזקביץ', ששהה משום מה, אולי בגלל מחלה, בבונקר, פנה אלי:
“אמור לי, הרי, האם מכיר אתה מיור בריטי בשם סיהמר?”
“ודאי! השמעת עליו?” — קיויתי לשמוע אינפורמציה על האיש שעזב את ביסטריצה יחד עם אבא ברדיצ’ב.
“כן. כאן כתוב בעתון הפשיסטי הברטיסלבאי ‘סלובנסקה פראבדה’ — הוא יישר פיסת עתון ממועכת וקרא — אדם שהתימר להיות מיור סיהמר מצבא בריטניה, שני שכינה עצמו בשם קפיטן גרין מארצות-הברית ועוד 11 קצינים אנגלים ואמריקאים, נעצרו בסלובקיה באיזור פעולות הוורמאכט, בהיותם לבושים בבגדים אזרחיים. הם נשפטו למות על-ידי בית-משפט צבאי גרמני בעוון ריגול וחבלה, פסק הדין הוצא לפועל ביריה…”
החורתי ויצאתי ממחנק הבונקר אל הלילה הקר. ריבונו של עולם! אבא נורה למות. הם שיקרו, כתמיד. לאבא לא היו בגדים אזרחיים. הוא היה עם סיהמר — זה מתקבל על הדעת. אבל קפיטן גרין והאמריקאים עזבו את ביסטריצה כעשרה ימים אחרי הבריטים. כיצד נפגשו? איפה? רציתי לבכות, כמו שרק ילדים ורוסים מסוגלים, לבכות בקול רם, עם דמעות. רציתי, אך לא יכולתי. עיני יבשו ובערו.
“בוא, הרי — פייר יצא מהבונקר ושם יד של ידיד על כתפי. הוא ידע הכל. שמע מפי את סיפור אבא ברדיצ’ב פעמים אין ספור — בוא, הרי, אין מה לעשות. לעזור כבר לא תוכל. כנראה, שאיננו עוד. ועלינו למהר אל הבריגדה הבינלאומית שלנו, כי בבוקר נרד אל בניני התחנה…”
עוד לא עלה השחר ותחנת החשמל היתה בידינו. הייתי בין עשרים הראשונים שהלכו עם ואניה להשתלט על המיתקנים. דילגנו על הבנין העליון, הריק מאדם, ותפסנו עמדות סביב בית הגנרטורים שבקצה הנמוך של צינורות המים. המכונאי הראשי לא הסתיר את אי-שביעות רצונו, אולם בלית-ברירה נהג כמצות הקפיטן. המפעל המשיך לפעול, פן יחשדו הגרמנים שמשהו אינו כשורה. היינו מעונינים לדחות את העימות עם האויב, עד אשר תצטרף אלינו תגבורת משאר פלוגות הבריגדה של יגורוב.
התחנה סיפקה חשמל לגיזרת חזית מול ברזנו, לכפרים הגדושים בצבא גרמני ולכורי ההיתוך לעיבוד ברזל בפודברזובה. חרף קרבת החזית פעל הכור במלוא הקיטור בשירות מכונת המלחמה הגרמנית. ואניה רצה ליהנות משני עולמות: להפריע לנאצים ולהימנע מעימות. לכן ציוה על המכונאי להפסיק מדי פעם את ייצור הזרם ולחבל על-ידי כך בתעשיית הברזל. הפסקות החשמל גרמו לקריאות טלפוניות מכל הסביבה וגם מן המיפקדות הגרמניות. קפיטן מארצ’וק ישב בשעות אלו ליד מכשיר הטלפון והכתיב למכונאי הראשי, במקלעונו, את נוסח השיחה: חל קלקול, אך אין צורך בעזרת מומחים של הצבא. הוא יתקן הכל בכוחות עצמו. שוב הופעלו המכונות לשעה קלה עד להפסקה הבאה, כדי להקפיא את הברזל הרותח בכורי פודברזובה.
ימים אחדים המשכנו במשחק המסוכן תוך התארגנות לשמירת המיתקנים. השתדלנו להסתתר מעיני הצופים מן הכפר יאסניה, השוכן שני קילומטרים בלבד מבית המכונות. הכפר דמה למחנה צבא. השתכנו בו כשלושת אלפים מחיילי החזית להם שימשה יאסניה מקום מנוחה ליומים-שלושה, עד שובם לקו הראשון. המפקד ואניה שמר על המכונאי ולא מש ממכשיר הטלפון, פן יבגוד בנו האיש. אנחנו נטלנו על שכמנו את תפקידי השמירה. גרנו בצריף פרוץ בצד הדרך. מזוננו אזל כמעט. הנעלים הצבאיות הבריטיות השתפשפו עד כדי אבדן סוליותיהן לכן עטפתי רגלי בסמרטוטים ובמקום הסוליות שמתי נייר עתון לשם בידוד הקור במידה אפשרית. זוגות-זוגות יצאנו לשמירה והיממה התחלקה לשנים-עשר חלקים: שעתים שירות ושעתים מנוחה.
חזרתי עם פייר לצריף בחצות, קפואים עד לשד עצמותינו. הזוג המחליף, יוזק ומאריאן, כבר יצאו לקראתנו.
“אל תמהרו — עיכב בעדנו מאיראן והושיט בקבוקון — חממו מעט את הנשמה.”
הוא שמר בכליו אוצר יקר, שרק ידידים קרובים נהנו ממנו: כוהל נקי של 96 אחוזים. הטיפות גלשו בגרון כלהבה שורפת. חומן פעל כתרופה לגוף ולנפש. על רצפת חדר הצריף הצטופפו הנחים סביב מדורה וניסו להירדם.
“משבחים אותנו, האידיוטים! — פרץ לצריף המשמר קומיסר פופובצ’נקו — עכשיו שמעתי שידור חדשות ממוסקבה. מודיעים, שיחידת פרטיזנים גיבורים כבשה את מפעל החשמל ביאסניה. מי צריך זאת? הלואי שהגרמנים לא ישמעו, ואם ישמעו — לפחות שלא יאמינו. אנו רוצים לשמור על המכונות והמטומטמים שם מתרברבים ומסכנים אותנו…” בפעם הראשונה והאחרונה שמעתי את סאשקה מקלל את הממשלה הסוביטית.
הימים והלילות זחלו ביאסניה. לכפור ולרעב נתוספה מכה שלישית: כינים. בעמדנו על המשמר לא חשנו בהם, רק הקור העז חתר בבשרנו, אולם בישבנו ליד האש הם ניעורו לתחיה עוד בטרם התחממו האברים הקפואים שלנו. הכינים מצצו את דמנו, אנו התגרדנו עד זוב דם והשינה נדדה מעינינו. בתום שבוע למדתי לנמנם בעמדי בשלג. רעדנו מהקור ובכל זאת פחדנו לשוב אל המדורה, מאימת הכינים. רק שתי נחמות היו לי: הלגימה מן ה-96 של מאריאן והסיפורים הגסטרונומיים של פייר.
“התדע הרי — חזר על המעשיות בכל פעם — בין מאריה לביני התפתחו קשרי תרבות בינלאומיים וכונתי לקשרים נוספים על קשרי אהבה. אה, איזה גוף יש לה! תאר לך, שדים מוצקים ורותחים במיטה רכה וחמה… או-לה-לה! לימדתי אותה לאהוב נוסח פריס, והיא נענתה בטמפרמנט הצ’ארדאש. היא לימדה אותי הונגרית, ואני לא הצלחתי להכניס לראש-הבובה שלה מלה צרפתית. הוריתי לה כיצד מבשלים ואוכלים שבלולים, והיא הכינה לי ‘פאלאצ’ינטה’, כרוכיות ממולאות בריבה ואגוזים. כל הכבוד!”
קיבתי הריקה קירקרה ברעש. גיליתי לידידי, כי המאכל האהוב עלי ביותר אינו אלא כרוכיה כזאת בדיוק.
“אם כן, הרי, ראה מה מצאתי בדרכי בשלג: נכס יקר מפז, חומר גלם לטיגון בצק פאלאצ’ינטה.”
פייר הוציא מכיסו בזהירות ספל חרסינה עטוף במפית אדומה ובו חמאה. נתקל בו בשלג, בשביל. זימן מהשמים, שביום שחרורנו נאכל כרוכיות. “רק” הסוכר והקמח חסרים.
קרבה שעת חילוף המשמרות.
“לך, הרי, תעיר את יוזק ותאמר למשרתים בהוטל, כי יכינו את הקקאו החם עם הקצפת ואת הלחמניות הטריות…”
כוחותינו תוגברו עד שמונים איש בערך, אבל משטר השמירה נשאר בעינו. שעתים שירות, שעתים מנוחה, עד כלות הכוחות. עמדות נוספות נקבעו בגבעות סביב בניני התחנה, ומול פיתול הדרך הבאה מהכפר הוצב המקלע שלנו, לזַכּוֹת בקבלת-פנים חמה כל רכב מתקרב.
בתום שבוע הודיע רדיו מוסקבה, שכפר פרידאינה נכבש בידי הצבא האדום. הואיל ופרידאינה שוכנת על שפת נהר הרון, במוצא הכביש ליאסניה, הסיק ואניה את המסקנה ההגיונית, שיאסניה פונתה ומחכה למשחרריה. קפיטן מארצ’וק שאף להעלאה ולתהילה, על כן קרא לותיקי פלוגה 7 והוביל אותנו לשחרור הכפר. בראש צעדו אזרחי ברית-המועצות, אחריהם בני העמים הסלביים, ובסוף סולם-הכבוד אני האנגלי, פייר הצרפתי והונגרים אחדים. שקט בית-קברות שרר ביאסניה. הגרמנים אמנם יצאו בבוקר, אבל קרבות לא התחוללו בסביבה הקרובה והכפרים השכנים, כולל פרידאינה שנכבשה ברדיו, היו גדושים צבא נאצי. התושבים התסגרו בבתיהם ופחדו לדבר אתנו. יאנו פרץ את דלת הכנסיה ועלה במגדל, לצפות. בעודנו מטיילים בכפר הרפאים נשמעה צעקתו ממגדל הפעמונים: “הגרמנים באים!”
במנוסה חזרנו לתחנת החשמל. קומיסר פופובצ’נקו התחנן לפני ואניה:
“בבקשה ממך, המפקד, אל תגלה לאיש שביקרנו בכפר. רדיו מוסקבה עלול לשחרר את יאסניה לפנינו…”
מבין אנשי התגבורת התידדנו במיוחד עם אחד הרמנים המעולים, שיצא מדי לילה לכביש הראשי עם חולייתו והפיל חללים רבים, בשיטה הבדוקה של חיסול מכוניות. סטיפאן קולאר היה שמו, סרבי לפי מוצאו ועריק בעל-הכרה מן הצבא ההונגרי. אביו, מפקד המשטרה בסובוטיצה היוגוסלבית, פוטר מכהונתו, כאשר עירו נמסרה לשלטון ההונגרים ונקראה סאבאדקה, כמו בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. האב הסרבי חינך את בנו ברוח עמו. חינוכו גרם לסטיפאן מפח-נפש משנאלץ ללבוש מדים הונגריים.
“נשלחתי לחזית הרוסית — סיפר סטיפאן ליד המדורה, ואנחנו שמענו בהנאה, תוך גירוד פצעינו — ושם נפצעתי. אבי הטוב כתב לי לבית-החולים מכתב נרגז. כיצד יכולתי אני, הסרבי, לזכות באות הצטינות הונגרי על פציעה בקו האש? תשובתי הבהירה את המצב: נפצעתי בישבן, מכדור שירו בי מאחור. אבא נרגע וכתב שוב: אם ברחת, אני מתגאה בך. לא ביישת אותי…”
קולאר, עונד מדליון הגבורה, הוחזר לחזית והיה אחראי על דחיפת תחמושת לקוים.
“המדיארים הטובים קיבלו ממני את המגיע. היו עמדות, להן סיפקתי רימוני-יד בלתי חמושים, ועמדות אחרות קיבלו ארגזים מלאים עם נפצים… כמובן בלי גוף הרימון…”
מהצבא ההונגרי ברח במדיו ועם תת-המקלע, עליו היתה גאותו. אהב את הכלי המדויק ועל קת העץ חרט חריצים רבים: כל חריץ סימל גרמני, שמצא מותו מול הכונת.
במרחק של 12 קילומטרים במזרח. הרוסים דרכו במקום ואנחנו חשנו שכוחנו נחלש בשמירה המתמדת. השתדלנו לעודד רוחנו, ובמקום הרעב, הקור והכינים — לחלום חלומות על יום השחרור. שידלתי עריק הונגרי שימכור לי, בעד שטרי כסף הונגרים שנותרו בכיסי, קילוגרם סוכר, פייר נהנה מהעיסקה:
“שמור על הסוכר, אני אשמור על החמאה ובל ניפרד עד שנשיג קמח לכרוכיות…”
צרור יריות-מקלע הפסיק את שיחתנו. “טווארישצ’י ולאסובצי”, שלושת האוקראינים הצעירים, הפרטיזנים במדי ס.ס., הם שפתחו באש, בעמדם על המשמר כעשרים צעדים מפיתול דרך יאסניה. מקלע ה“אוניברסאל” שבידם ירק אש על שתי עגלות רתומות לסוסים ועל נוסעיהן, חיילי האויב. הגרמנים, 14 או 20 במספר, קפצו מרכבם וחיפו באש על העגלונים, שסובבו את צמדי הסוסים בחזרה אל העמק.
תפסנו עמדות בחפזון וירינו אש אפקטיבית וגם בלתי מציאותית על האויב. קפיטן מארצ’וק ירה באקדחו למאתים מטר… מכל מקום הרעש הלך וגדל. חילופי הירי בין הגרמנים והולאסובצים-לשעבר עוררו רושם של מלחמת אחים: אותם מדים עצמם ואותו סוג נשק הופעל משני הצדדים. הגרמנים החליטו, כנראה, לסגת נוכח האש הצולבת בה נכלאו. בינתים צלפו עלינו וחיפו על תנועת הנסוגים.
כדורים מכל הכלים התעופפו בחלל — טבילת-אש לפלוגה מספר 7. הגרמנים נסוגו בדלגם ממחסה למחסה. אנחנו התקדמנו בזחילה ובהליכה זהירה ושפופה. אחד ויחידי, יוצא דופן, טייל בינינו מישל הצרפתי, בקומתו הזקופה, כחסידה ארוכת רגלים בין גוזלי חגלות. האיכר הנורמנדי צעד לאיטו מול הגרמנים ומצץ מקטרתו בנחת. צוארון מעילו המורם הסתיר את רוב חלקי פניו והותיר פתח רק למקטרת פולטת העשן ולעיניו האדומות. הוא מיצמץ נוכח לובן השלג ומשמצא מטרה נוחה, נעצר, הרים רובהו ארוך-הקנה וקלע, כקולע אל בובות גבס ביריד.
“אינך מפחד, מישל?” — שאלתיו בתום הקרב.
“איכר זקן אני, הרי. בשר-גופי נוקשה, שרירי נתקשו ואינם לפי טעם הכדורים…” — מישל הלך לישון כאדם שסיים מלאכתו בנאמנות. הוא סירב לבוא לשיחת סיכום הקרב, באמרו: “יודע אני ללחום, אך חלש בפטפוטים. מה לי ולאספות?”
סאשקה קומיסר ניהל את האספה הכללית של הפלוגה:
“כיתת חבלנים גרמנית ניסתה היום לפוצץ את מכונות התחנה…”
“איזה חבלנים בראשך — שיסע אותו יאנו — היו קשישים מדי. אני חושב שהם באו להוביל חציר מהמתבן שליד בית המכונות לסוסיהם.”
“שתוק! — הפסיקו פופובצ’נקו — שמור לעצמך את השערותיך. הם היו חבלנים, כך החליט הקפיטן. זהו זה, ודי! ובכן, הדפנו את ההתקפה בהצלחה. למי יש הערות?”
“לי — צעק אחד ה’פולנים' — יש לי שאלה אליך: כיצד יתכן, שחברינו הולאסובצים עמדו עשרים צעד משתי עגלות, 20 גרמנים וארבע בהמות-משא, ובצרורות המקלע לא פגעו אפילו בסוס?”
פרץ צחוק אדיר. עיני פופובצ’נקו ירו ברקים. קולו חתך כסכין חדה:
“ולי שאלה אחרת, חמורה הרבה יותר. שאלתי מופנת אל סטיפאן, חברכם הפולני המפואר — סטיפאן, בעל הפרצוף היהודי הטיפוסי, התכסה במעילו הארוך בפינת החדר והרכין ראשו — אתה שם, סטיפאן, אמור לי בטובך, למה הסתתרת מאחורי צריף המגורים של כיתת השמירה? כל אימת שחבריך סיכנו עצמם בקרב נצמדת אל הקיר ורעדת עד שהשתתק הכל. הכך ינהג פרטיזן? אל תכחיש, פחדן שכמותך! ראיתיך, מנוול! לא הסרתי ממך עין עד הכדור האחרון… מה תגיד עכשיו, גיבור?”
סטיפאן המסכן המשיך לשבת ולרעוד מפחד. החלטתי להגן עליו:
"אני מעריך את ערנותך, ידידינו הקומיסר. כך נאה בשעת קרב. גם אני פקחתי עין, אבל ראיתי תמונה שונה: ראיתי את מישל צולף, את פולו רץ מול אש, את יוזק יורה בקו הראשון, את מאריאן, את אדם ואת מונדק הצעיר. ראיתי במו עיני את אלה שתפסו עמדות מול אש הגרמנים ואת אלה שגירשו אותם. ואילו אתה, טוואריש פופובצ’נקו, לא משת מאחד, שתקפו פחד במשך כל מהלך הקרב. ראית אותו מסתתר הרחק מן החזית, מאחורי הצריפים. איך לחמת אתה? איפה היית אתה, סאשקה?
הקומיסר כאילו לא שמע את שאלתי ונעל את האספה בחפזון בטענה, כי כעת כבר ידוע לאויב בבירור, שהתחנה בידי פרטיזנים ועלינו להתארגן מול התקפה רבתי.
הקפיטן הורה לנתק מיד את הספקת החשמל. אין טעם בהסואה, הקלפים גלויים. ואניה ציוה על החבלנים להרכיב מוקש נגד רכב. המלאכה נעשתה בצורה מאולתרת, בניצול החמרים שבידינו: לתוך ארגז עץ שמנו רימוני-יד רבים ואת הרוחים מילאנו באצבעות דינמיט. במרכז “חבילת השי” הנחנו רימון נגד טנקים, מתוצרת רוסית, ואל ניצרתו קשרנו חבל דק. המוקש המוזר הוטמן בפיתול דרך יאסניה, ממנו מתגלים לראשונה לעיני הבאים מן העמק בניני התחנה שלנו. החוט נמשך בתוך השלג עד לשיח בודד על גבעה ומארצ’וק הפקיד אוקראיני אחד, שעליו יהיה לשלוף את הניצרה על ידי משיכת החוט, כאשר משאית או טנק יתישבו על המוקש.
חישובי ואניה היו נכונים. צופינו הבחינו בארבעה טנקים מטיפוס “Tuger” נכנסים לכפר יאסניה. תוכננו פינוי התחנה ועליית כוחותינו אל ההרים סביב. הופרדתי הפעם מפייר והוצבתי בעומק היער יחד עם עריק הונגרי, לשמש משמר ערפי. נאמר לנו, כי שתי יריות-רובה רצופות הן סימן לנסיגה מוחלטת אל הבונקר בקיסלה-וודה.
ההתקפה לא איחרה לבוא. מצבנו במשמר הערפי, בעובי היער, היה טיפשי למדי. דבר אי-אפשר לראות, רק לשמוע. בתחילה ירו המקלעים והרובים, אחר-כך נבחה מכונת-יריה כבדה, והשתתקה. הרעש גבר. תותחים ומרגמות כבדות המטירו אש והפגיעות קרבו אלינו. שברי ענפים התעופפו מכל צד, השלג השחיר מרסיסי פגזים.
“באלהי אמם הזונה — קילל ההונגרי — אנחנו במלכודת מחורבנת. הנשב פה עד שירססו אותנו בפצצות?”
התחלנו לרדת אל היחידה בכיוון לצריף השומרים.
“שמעת? — עצר ההונגרי — ירו שתי יריות-רובה רצופות… הסימן לנסיגה!”
שמעתי יריות רבות ומכלים שונים. קשה היה להבחין בשתי יריות מיוחדות דוקא. אלא שותפי נשבע, כי שמע בבירור את האות. פנינו צפונה, אל מחננו הקודם בקיסלה-וודה. השביל היה שומם, איש לא נסוג מלבדנו. כעבור זמן-מה הצלחתי לשכנע את המדיארי לשוב לזירת הקרב. בבואנו לתחנה שרר בה שקט. ואניה קיבל את פני בלעג:
“ברחת מן האש? כך מסתלקים האנגלים?”
ידעתי שהוא משלם לי על התקפתי על הקומיסר. לאמיתו של דבר התבישתי. סיפרתי לו כיצד שמע ההונגרי את אותו הירי, אך ראיתי על פניו שאינו רוצה להאמין לי.
“בפעם הבאה — טענתי לעומתו — אל תפרידני מחברי ואל תעמיד אותי עם עריקים של הרגע האחרון… סיפרו לי, ואניה, שהראשון מארבעת הטנקים נעצר על המוקש וירה משם. למה לא פוצצתם אותו?”
“הולאסוביץ המטופש, יו… — שפע מארצ’וק קללות — ראה טנקים וברח. קצה החוט נשאר בלי יד מושכת. הם המטירו אש תופת על הגבעה ולא ניתן היה להתקרב לשיח בשום אופן. הגרמנים הציבו מכונת יריה בקירבת ה’טיגר' הראשון ואז הוכיח ידידך הסרבי, סטיפאן קולאר, גבורה. זחל לבדו בשלג, קרב אל צות מכונת היריה מן הצד והוריד אותם אחד-אחד באש בודדת של מקלעונו. בחור כהלכה! בינתים הספיקו תותחי הטנקים להרוס את כל הצריפים שלנו.”
“ומה עם מכונות התחנה? פגעו בהן?”
“לא. קירות הבטון עבים מדי. לשם בטחון פתחנו את כל הסכרים והצפנו את בית המכונות. הם לא יוכלו לקלקל מאומה…”
בסיכום הקרב התברר, שאצלנו נהרג בחור סלובקי ולוחם יהודי הונגרי נעלם — אולי נלקח בשבי. אבדות הגרמנים: שמונה הרוגים ושמונה פצועים. ארבעה נפלו מכדוריו של סטיפאן הסרבי.
תחנת שידור גרמנית שוב השמידה 300 פרטיזנים מתוך ה-80 שהיינו ביאסניה. אולם התקפותינו על דרכי התחבורה אילצו אותם לנסות את מזלם בפעם השלישית. פינינו את עמק התחנה ועלינו על הרכסים המקיפים את הבקעה בחצי גורן. עצי היער שימשו לנו מחסה, מסתור וגם תצפית נוחה. הפעם פיקדתי על כיתת רובאים בגיזרה המערבית.
האויב קרב בשתי פלוגות מן הדרום. היו עטופים בחלוקי-הסואה לבנים והתפרשו במישור המושלג. לפי כיוון תנועתם שיערנו, שהם רוצים ללכוד אותנו בשטחי התחנה, באיגוף רחב. הואיל והמפעל התרוקן לחלוטין מבני-אדם, לא נשקפה לאנשינו כל סכנה. חזינו במחזה מן היציע. המרגמות הכבדות שהוצבו ביאסניה ריככו את היעד המדומה ופגעו בצריפים הריקים. בהתקרב הגרמנים עד למרחק-ירי סביר, קבעתי כיתת תוקפים שלהם כמטרה ופקדתי על פתיחת אש.
הגרמנים נעצרו והביטו סביב-סביב, בחפשם אחר מקור האש. המשכנו לירות ואחד מהם נפל מתבוסס בדמו. הגרמנים רצו לירות, אך לא ידעו לאן. מולם השתרע היער הגדול: כל גזע עשוי להסתיר פרטיזן. בצליפותינו נפגע שני, ואחר-כך שלישי. הם העמיסו על כתפיהם את המתים ואת הפצועים ורצו בשלג העמוק אל הכפר.
בתרועת נצחון חזרנו לבקעה. הצריפים נהרסו כליל. השלג האדים מכתמי-דם גרמני. יצאתי לסיור עם אנשי כיתתי, אל המקום בו פגענו בנאצים. דם רב היה בשלג ובבירור נראו עקבות סחיבת המתים והפצועים. ליד שלולית אדומה נשמט כובע-פרוה אפור מראשו של אחד הנפגעים. הרימותיו והסרתי מעליו את התג: נשר האלומיניום מחזיק בצפורניו זר ובתוכו צלב-הקרס. אחת מכנפי ציפור הטרף פרושה, השניה נשברה. מעופו של הנשר הנאצי נשבר. שמרתי עמי את סמל-סוף-המלחמה, למזכרת.
לבקעה לא חזרנו עוד. המכונות הוצפו, המים שמרו תחתינו עליהן מפני חבלה. עלינו אל הבנין העליון. הגרמנים ראו עשן יוצא מארובתו וירו פצצות מרגמה מן הכפר. גלפו את הטיח החיצוני מקירות הבטון, אבל לנו לא הזיקו.
פוצו נשלח עם חוליה מפלוגתנו אל הגדה הדרומית של נהר הרון. גם שם פעלו פרטיזנים ומארצ’וק רצה לתאם אתם את פעילותנו בשעה המכרעת, בה יתחוללו הקרבות באיזור שלנו. קשתה הפרידה מידידי, אתו התנסיתי בתנאים קשים ביותר. מכל כספי הבריחה נשארו לי לפליטה שתי לירות זהב אנגליות. אחת נתתי לפוצו, כדי שתקל עליו בעת צרה, את השניה הבטחתי לפאחומה הקולחוזניק ביום בו נשתחרר. אסתדר גם בלי פרוטה, חשבתי בלבי, כשאהיה אצל הרוסים, בעלי-בריתם של צבאות בריטניה. במידה מסוימת חב אני את חיי לפאחומה, שמצא אותי והעבירני לפרטיזנים.
החזית נשארה במקומה. התותחים נבחו מאותו כיוון ובאותו מרחק כתמול-שלשום. חסימת מקורות האספקה נתנה אותותיה. אני ליקקנו כל פירור ובכל זאת גבר הרעב. שמועות רדפו שמועות. סיפרו, שננוע מערבה, צמודים לקוי הגרמנים. אחרים נשבעו, ששמעו על פקודת העברתנו למוראבה, לחבל-ארץ המפריד בין סלובקיה לצ’כיה הישנה. במפתיע הודיע ואניה על תכנית פריצת החזית:
“בעקבות הדיווחים שלנו על מצב בריאותם הירוד של אנשי הבריגדה, שודרה פקודה מן המיפקדה העליונה בקיוב. הבריגדה הראשונה על-שם סטאלין סיימה את תפקידיה הקרביים בעורף הגרמנים. מיבצע החציה יתחיל מחר ב-25 בפברואר בערב. פלוגה מספר 7 נקבעה כמאסף לבריגדה כולה. אל תבישו את שם היחידה. מות לפולש הגרמני!”
“… ולכינים!” — הוסיף פרטיזן נוקשה בטון חגיגי, והמשיך להתגרד.
בדד 🔗
“קח ממני את המקלע, קורפורל — עצרתי את הטבח הסלובקי בגלישתו — קח אותו והמשך…”
הוא נעצר, נטל מידי את הכלי הכבד ונעץ בי עינים תוהות:
“מה לך, לויטננט הרי? מה אתה שוכב בצד בשלג? חזור אל התעלה הקפואה הזאת ונגלוש יחד לעמק. עמדות הגרמנים קרובות אלינו במורד הזה מימין ומשמאל, בכל רגע עלול להופיע פטרול שלהם. שם למטה, מעבר לפלג ביסטרה, מחכים לנו הרוסים. הרי! מהר, אין פנאי, עוד מעט תזרח השמש ואם ימצאו אותך הגרמנים, אתה אבוד!”
“המשך, קורפורל, המשך — שילחתי אותו — בעוד כמה דקות אבוא גם אני…”
שכבתי לבדי בשלג. התיסרתי בכאבים נוראים. בשעת העליה להר לא הרגשתי מאומה. הידיעה על השחרור הקרוב נסכה בי כוח ובנקל התקדמתי במדרגות השלג הקפוא, אותן דרכו לפני כל פרטיזני הבריגדה הראשונה. בפסגה הגיע תורי לשאת את ה“אוניברסאל” הכבד. לא היה איכפת לי. התישבתי בתוך התעלה, בה גלשה במשך הלילה בריגדת האביונים, החלשים, החולים, אכולי הכינים, אל החופש שמעבר לפלג. לא הבחנתי בענף אורן שקצהו קפא בתוך דפנות התעלה ויצר לולאה, מלכודת לרגלי השמאלית. נתקלתי בענף הארור. תחת כובד גופי והמקלע התכופפה ברכי ולא יכולתי לישרה עוד. מחלת המניסקוס יסרה אותי מחדש בכל עצמתה. מצב אידיוטי: עברתי סכנות כה רבות והנה מוטל אני מחוסר אונים בזרועות המות, במרחק של רבע-שעה מן הגאולה. לשתי את ברכי בכל כוחותי, חרף הכאב. אל תותר, אסור להרפות — שיננתי לעצמי — כי הויתור הוא הסוף. אחרוני הפלוגה חלפו לידי בגלישה מהירה. איש לא עצר. כולם נחפזו אל העבר ההוא. הם התרגלו למראה חבר לנשק הנשאר טרף לאויב.
לשוא כל מאמץ. הברך התעקשה, לא חזרה אל מקומה והחלה להתנפח. השמים במזרח הלבינו, אפרורית השחר כיסתה את פסגות ההרים. רשרוש גלישה נשמע שוב. דפנות התעלה חרקו. מישהו נעצר. הרוקח המומר, רופא יחידתנו, זחל אלי בשלג ואתו אדם זר.
“המניסקוב הארור שלי התחשק לו לעכבני…”
“מיור, החזק בסנטרו, אני אמתח את הרגל. אין פנאי לשחק! הרי, היה חזק ואל תצעק, הגרמנים קרובים מדי…”
הזר רוסי לפי דיבורו, כרע ברך למראשותי, שילב אצבעות ומשך את ראשי לאחור, באחזו בלסתי. הכאב המם אותי. נשכתי את שפתי הקפואות עד זוב דם ולא הוצאתי הגה. זיעה קרה זרמה על פני, והנעתי את הרגל. הכאב חלף בן-רגע. יכולתי לזוז. ניצלתי.
המיור והדוקטור עזרו לי לשוב לתעלה.
“הרים גבוה את רגלך השמאלית — הזהיר הדוקטור — וגלוש במהירות. עלינו לחצות את הפלג בטרם אור. אל תדאג, אנחנו באים אחריך…”
קצב הגלישה הלך וגבר. רוח קרה של שעת זריחה עוררה אותי. חשתי שאני שב לאיתני עם חלוף השניות. קרבתי לקץ המסלול. המורד איבד תלילותו, הגלישה נבלמה מעט. מולי עלה מישהו באפלולית.
“פייר! השתגעת? לאן אתה הולך?”
“הטבח אמר שהשאיר אותך בדרך עם רגל שבורה. באתי לקחת אותך…”
בסוף התעלה נשענתי על זרועו של פייר הנאמן וחציתי את הפלג. דמעות חנקו את גרוני:
“למעני היית מוכן לשוב אל הגיהינום? שש שנים לא לימדו אותך דבר?”
“ידידות היא ידידות גם בשאול-תחתיות, הרי. ומלבד זאת, הסוכר אצלך, איך אכין את הכרוכיות בלעדיך?”
צלעתי בעליה וחיבקתי בשמאלי את הצרפתי. מתוך חפירה בירך אותנו חייל רומני מחייך:
“בונה דימינאצה! בוקר טוב!” — הוא צדק: זה היה הבוקר הטוב הראשון אחרי זמן כה רב. צחקנו בקול רם ודמעות זלגו מעינינו.
את השחרור חשנו בראש ובראשונה ברגלים. לאחר שעות ספורות של מנוחה המשכנו ללכת עד לעיר ברזנו והיא היתה שונה מאותה ברזנו בה ביקרתי בימי המרד. אז היתה זו עירה רדומה, שרויה בפחד. כעת דהרו ברחובותיה משאיות צבאיות ואת המדרכות מילאו חיילים סוביטים. השתכנו בוילות עזובות שנבנו בימי הרפובליקה הראשונה עבור פקידי ממשלה צ’כיים. הריהוט נשדד ואנו ישנו על הרצפה. עצי הסקה ומזון לא ניתנו לנו. אם מישהו קנה דברי אוכל, חילק לכולם. לי לא היתה פרוטה, כי את מטבע הזהב האחרון שלי נתתי לפאחומה, כפי שהבטחתי. חשבתי בתומי כי הרוסים ידאגו לקצין בריטי, אך טעיתי.
ברזנו הוזמנתי לארוחת צהרים מיוחדת במינה במועדון סרג’נטים רוסים. לא המועדון ולא הארוחה קסמו לי, אלא המזמין: סרג’נט תותחנים נחום סאלאמונוביץ' יורוביצ’קו, איש קיוב, היהודי הסוביטי הראשון שפגשתי פנים-אל-פנים. בהיכנסי למועדון התנהל ויכוח ער בין הסרג’נטים לקראת באי. נחום סאלאמונוביץ' סיפר כנראה, שיקבל אורח ארצישראלי ומכך נבעו חילוקי הדעות: רוב הנוכחים סברו, כי פלסטינה היא חלק מתורכיה. הסרג’נט יורוביצ’קו עמד על דעתו, שהיא שיכת לאנגליה. באתי ברגע המתאים ופסקתי לטובת היהודי.
“אני שמח לשוחח אתך — פתח נחום סאלאמונוביץ' — כי אתה הארצישראלי הראשון המזדמן בדרך חיי. ראשית כל דע, שאני קומוניסט, חניך הקומסומול ויהודי בעל הכרה, אידישיסט. שאלתי הראשונה אליך: המאמין אתה באמת ובתמים כי אלהים ברא את חוה מצלע אדם?”
נדהמתי, מה בין זה לבין היותי ארצישראלי? תשובתי היתה כנה, אך דיפלומטית:
“איני מאמין, אבל גם לא איכפת לי, אם מישהו מאמין בכך. בסופו של דבר האמונה היא ענינו של הפרט.”
“אינך מאמין, משמע אינך אדוק. אם כן, רבי יהודי, מה אתה מחפש בארץ ישראל?”
שאלתו האחרונה הבהירה לי את תדמית הארץ בעיניו: מאה שערים וישיבות. הרחבתי את הדיבור על הישוב החדש ועל שאיפותינו לעצמאות מדינית, על תנועת העבודה ועל הקיבוץ, בו אני חבר. בן-שיחי גילה בקיאות בהיסטוריה היהודית וקבע כמסקנה:
“אחרי השואה האיומה הזאת חובה על כל יהודי לבנות מחדש את עמו. הורי הושמדו בקיוב בכיבוש הגרמני, רק אשתי ובני הצליחו לברוח לסיביר. אדאג, שבני יהיה יהודי בעל הכרה וילמד בבית-ספר אידיש…”
“ומה לומדים אצלכם בבית-ספר יהודי?”
“איזו שאלה אתה שואל? אין אצלנו כל הפליה. יהודים, רוסים, טאטארים, לומדים בדיוק אותו דבר, אלא כל אחד בשפתו.”
“תנ”ך לומדים?"
“מה פתאום? — רגז נחום סאלאמונוביץ' — אצלנו לא יטמטמו ילד בסיפורי סבתא!”
“היסטוריה יהודית? ספרות עברית?”
“נו, כן, משהו… באותה מידה שלומדים נניח היסטוריה של יון העתיקה או ספרות פרסית…”
“אם כך — אמרתי — בנך אולי ידבר אידיש… בבית. הלזה תקרא יהודי בעל הכרה?”
“גם אני מדבר אידיש רק בבית או עם יהודים אחרים. בכל תעודותי רשום אני כיהודי ואני יהודי גאה…”
“אולי למדת בנעוריך בישיבה?”
“כן. איך ידעת?”
“חושב אני — חייכתי — כי ה’באבע מעישׂעס', אותם סיפורי סבתא מן הישיבה, עשו אותך ליהודי בעל הכרה.”
“אף פעם לא חשבתי — שקע סמל נחום במחשבות — יתכן שאתה צודק… מעניין מאוד. אולי ניפגש מחר?”
לצערי לא נפגשנו עוד. למחרת יצאנו ברגל להילפא, שם רוכזו כל הפרטיזנים לשם מיונם. שוכנו אצל איכרים והדבר הראשון שביקשנו: מים חמים לרחצה — אמבטיה ראשונה שלי במים חמים, בגיגית עץ עם סבון כביסה… אחרי 125 ימים בדיוק. מחיה נפשות! כיבסנו לבנים וניסינו להשמיד את הכינים בעזרת מגהץ-פחמים. דיללנו אותם משהו, אולם שארית פליטתם המשיכה ליסרנו עוד ביתר זעם. משלחת לוחמים ביקשה מהפוד-פולקובניק לערוך חיטוי כללי, לחלק בגדים אנושיים ונעלים, אך היא גורשה מעל פניו.
“יגורוב מצוברח — אמרו הבריות — מסתבר, שרבים מקציניו המקורבים סרחו. שם ביער סיפרו מעשיות, אך כאן יודעת הבולשת את האמת. אחדים שיתפו פעולה עם הגרמנים, אחרים התנדבו לעבודה ברייך, ואפילו יש ביניהם נאצים פעילים לשעבר. לא שמתם לב לתגובת אנשי הפלוגה ביאסניה כאשר קיבלנו את צו הפריצה? במטה התעצבו כולם, רק ואניה מארצ’וק שמח. בין העם הפשוט כולנו שמחנו, רק האוקראינים הרצינו…”
“הרי, לבש מעיל וקח נשק! — הפסיק פייר את השיחה, ומשלא הבנתי מה רצונו ממני, הוסיף — נלך להשיג קמח. החדר שלנו מוסק, החמאה תתקלקל ומה יהיה על הכרוכיות?”
הטוחן סירב בתחילה לתת מסחורתו, בטענה שהכל בפיקוח הרוסים, אך עד מהרה שוכנע בעזרת המקלעונים וסיפק את דרישותינו. כל הלילה עמדנו ליד הכירים. פייר הכין את ה“פאלאצ’ינטה”, ותיקי הגדוד השמידו את הכרוכיות בעודן חמות, לפי התור. גם אורח נזדמן אלינו, אורח יקר: פוצו. גם הוא פונה מהאיזור הכבוש עם היחידות הדרומיות, אך דרכינו נפרדו עד מהרה, כי הסלובקים נשארו בהילפא ואילו אנו, הרוסים והזרים, עמדנו לצעוד צפונה, לפולין.
קומיסר סאשקה פופובצ’נקו עבד קשה בזמן שהותנו בכפר. מבוקר עד ערב ישב במשרד וכתב בעפרון כימי את ה“בויאנה חאראקטריסטיקה”, את חות-הדעת הקרבית של המטה על כל פרטיזן. הוא כתב גם אמת, אם כי לרוב דמין מעשים שלא היו. בעת הגשת תעודתי שלי, למשל, קרא לפני כי, כביכול, ביצעתי בנאמנות רבה כל משימה קרבית ואף פוליטית, סיפקתי מזון ליחידה מתוך כפר כבוש ועוד. ליד החותמת העגולה חתמו את שמם כל קציני המטה, גם המפקד: מיור ואניה מארצ’וק. סוף-סוף הצליח. אולי היחידי שהצליח.
מיור ואניה הודיע לרבים, כי מטה פלוגתו המליץ עליהם, שיוענקו להם אותות הצטינות רוסיים, ביניהם סטיפאן קולאר הסרבי והחבלנים שפעלו בעמק וואה. שמו של מפקדם, שלופק, שהיה לכל הדעות אחראי להצלחתם, נעדר מהרשימה. אולי משום שנקרא כאהאן.
275 פרטיזנים לשעבר התכוננו למסע הארוך: סוביטים, פולנים, הונגרים, יוגוסלבים, צרפתים. אפילו 4 גרמנים היו בינינו, לוכסמבורגי אחד והולנדי אחד. בעזרת ידידי השתדלתי להשיג מידע על חברי הצנחנים, ואמנם פגשתי שני פרטיזנים, שראו את אבא. לדברי אחד הצרפתים הסתתרו בקרבת הכפר מאלוז’ינה, מזרחה מהר דיומביאר, מיור סיהמר הבריטי עם שלושה אחרים. בימים האחרונים של חודש דצמבר פגש אותם בכפר, סיפק להם מזון ומאז לא ראם עוד. לבקשתי תיאר אותם ואת מדיהם. זיהיתי בבירור את המיור, את אבא ברדיצ’ב ואת האלחוטאי ביל. תוך עיון במפה הבינותי למה לא עלה בידי להתקשר עם אבא באלחוט: המרחק בין באנסקה-ביסטריצה ומאלוז’ינה הוא 55 קילומטר בלבד, בחמישה קילומטרים פחות מטווח הדממה של משדר מסוג B.2., שהיה בידנו.
עדות שניה גביתי מקובל קאמנסקי הפולני. הוא הכיר אישית את מיור סיהמר, את קפיטן גרין האמריקאי ואת לויטננט ויליס, הוא אבא ברדיצ’ב. הוא ראה במו עיניו כיצד מובילים אותם יחד עם אמריקאים ועם אשה אחת, פשיסטים סלובקיים מהגברדיה על-שם הלינקה, בפיקוד קצינים גרמנים. כל השבויים לבשו מדים, אולם אחדים חבשו כובע-פרוה רוסי. הם הלכו במורדות ההרים אל הכפר פולומקה, מהלך שעתים מהילפא, שם נמצאנו. ביקשתי מיד לצאת לפולומקה, אך לא ניתן לי, כי היינו כבר בהכנות לקראת המסע. דמות האשה שבין השבויים עוררה את סקרנותי. תיאורה לא התאים לחביבה, וקאמנסקי זכר גם את שמה: מיס קוצקה. אותה לא הכרתי.
לפני צאתנו לדרך פרקו מעלינו את נשקנו. משני צדי הטור ליוו אותנו רוסים חמושים, ביניהם צעדנו קרועים ומרי-נפש. דמינו יותר לשבויים, לחיל מובס, מאשר לחיילים של בנות-ברית המנצחות.
“תיארתי לי אחרת את השחרור — התודה פייר ביומה השלישי של ההליכה המפרכת, בהיכנסנו לפרברי העיר קיז’מארוק — עכשיו אני מבין כיצד הרגישו חיילי נפוליאון בשובם מערבות רוסיה: שלג, רעב, עייפות… ומחסור בכלי רכב… יש לך מזל, הרי, שתסע הביתה באניה. אותי יוליכו כנראה ברגל עד פריס…”
בכיכר המרכזית של העיר הועמדנו בשורות ארוכות וחיכינו לסדרי לינה. מדי-פעם הסתכלו בנו קצינים רוסים, אולם איש לא הירהר כי יש לדאוג לארוחה חמה עבורנו. בכל זאת קרה נס ורוסי אחד הזמין שני קצינים הונגרים אליו, לשתות כוסית. הם חזרו כעבור דקות, רוטנים ומושפלים: המארח חלץ את מגפיהם הטובים והחליפם בנעלי-צבא בלויות.
בכעס רקענו ברגלינו הקפואות על אבני המרצפת. נייר העתון ששימש לי כסוליות היה לח וקר עד לקפאון. לויטננט רוסי צעיר, שמנמן ומגולח למשעי, עבר לפני השורות ובידו נקניק, ממש חלום:
“למי יש שעון? — קרא, חייך וניפנף בנקניק — בעבור שעון טוב אתן זאת!”
דמי עלה לראשי. התרתי את שעוני וטילטלתיו ברצועה, כפי שהוא עשה בנקניק.
“דאבאי! תן לי!” — הושיט את ידו.
“ניאט! לא! — את השעון שילשתי לכיסי — איני סוחר בשעונים והשעון הוא שלי. אבל את הנקניק לקחת מאספקת הצבא ומזון מגיע לי גם בלי שעון!”
הוא קילל ורתח, הרים יד עלי, אבל פאחומה הקולחוזניק עצר בעדו:
“היזהר! זה קצין אנגלי, הוא יודע את החוק. לא כדאי לך להסתבך.”
כעבור יומים ניסינו לעבור את רכס הקרפטים לפולין, ללא הצלחה. סופות שלג חסמו את השבילים. הקור הגיע ל-40 מעלות ויותר מתחת לאפס. הדמעות קפאו על ריסי העינים. חזרנו ללון בכפר דל וקטן, ובבוקר שוב ניסינו לפרוץ דרך. הפעם הצלחנו. ברדתנו לעבר הפולני נחרדתי למרה עיני. אחד הפרטיזנים הגרמנים שכב פרקדן על השלג. עקבות כדור האדימו על רקתו.
“הסטארשינה חיכה להזדמנות לחסלו — הצטחק פאחומה. — הגרמני המסריח טען שהוא קומוניסט וברח ממחנה ריכוז לפוליטיים. שקרן. אין קומוניסט גרמני. כולם היו נאצים. אבל היו לו נעלים גבוהות, צהובות מעור משובח… הסטארשינה רצה מאוד לנעול אותן, אבל המנוול לא הסכים להחליף…”
הבטתי בגופה. היא היתה יחפה.
בתחנתנו הראשונה בפולין, פורונין נקרא המקום, בילינו את הערב בחברת שלושה שהשתתפו במרידת הנפל של הגנרל בור-קומרובסקי בורשה. הם פרשו לפנינו את מפת בירתם והסבירו את המערכה האבודה. שיבחו את גבורת מורדי הגטו וקיללו את הרוסים, שחיכו ולא התקדמו עד שהגרמנים הצליחו לבער את קיני ההתנגדות האחרונים. השלושה: קצין קבע, סופר ואדריכל, ביקשו מפייר וממני לשאת את דברם למערב החפשי, כי פחד הרוסים נפל עליהם. כמעט זכו באהדתנו כאשר נכנס לחדר פולני רביעי והכריז:
“איני רוצה לחיות בשלטון סוביטי, אני שונא אותם, כמו ששנאתי את הגרמנים. אולם עלי להודות, שהגרמנים עשו גם דבר טוב: הם הרגו את היהודים…”
בטרם סיים משפטו ירדה על ראשו מהלומה אדירה מידו של פייר. הפולני צנח ארצה. עזבנו את הבית בלי לומר מלה.
בידידי פייר היה גם משהו מן הפילוסוף. לא שאהב להתחכם, אלא שידע להמתיק כל סבל בהומור, ב“שארם” הצרפתי הדק. בבית-המלון המפואר בעיר זאקופאנה, שם התגוררו בימים הטובים אוהדי ספורט הסקי וגלשו מהמורדות הצפוניים של הקרפטים, הקימו הרוסים מחנה מעבר ענק וצפוף. שם אמר פייר בהביטו בפסגות הלבנות:
“רבים קרבנות הכפור באלפים הצרפתיים, אבל המצילים מצליחים להחזיר לחיים חלק ניכר מהנפגעים. אומרים, כי את האדם הקפוא אסור להכניס ישר לחדר חם, כי לבו יפסיק להלום אם השינוי יהיה חד מדי. לכן מיסרים את המת-למחצה ומשפשפים את גופו בשלג ורק באיטיות מחזירים לו את התנאים הנורמליים, פן ייפגע. כפי הנראה אימצו שליטי הקרמלין את השיטה האלפינית, לפחות לגבי פרטיזנים לשעבר. תאר בנפשך איזה נזק היו גורמים לנו אילו היו מתיחסים אלינו החל מן היום הראשון אחרי חציית קו האש, כאילו בני-אדם אנחנו. נניח, שבמכרות האנטימון של מיטו, מיד עם בואנו לשטח המשוחרר, היה מפקד המקום מרים אתנו כוסית קוניאק, או ויסקי, או אפילו וודקה, אחרי חדשים ארוכים של חיי יער — ודאי הייתי מתעלף… לכן חסו עלי הטוֹוארישים הטובים… או למשל בברזנו, בעיר הראשונה שפקדנו אותה: חיטוי כללי, השמדת כינים, מכבסה צבאית, החלפת בגדים, מיטה… ארוחת בוקר של קקאו חם בקצפת עם לחמניות טריות… הוי, הרי, אילו עשו לנו כל זאת בבת אחת, ודאי היינו מתים משבץ. אבל הטוֹוארישים הטובים אמרו לבלם: קודם ישתחררו האומללים ממתח הכוננות ומפחד ההתקפות. ארוחות מסודרות? מה פתאום? יקנו אצל האיכרים או יבקשו נדבות. שולחן ערוך ככה סתם יגרום להם הרעלת קיבה. כינים? איך יוכלו לחיות בלעדיהם? הרי אם לא יתגרדו, ימותו משעמום! להסיע אותם? אם יפסיקו ללכת יתנונו שרירי הרגלים. אט-אט פרקו מעלינו את היהירות הפרטיזנית, את נשקנו ואת כבודנו. כאן, בזאקופאנה, יבוא שלב נוסף בטיפול הריפוי האלפיני: נשתחרר מהכינים… איך נחיה בלעדיהם? אני חושש, שאם בעוד עשר שנים אשב בבית קפה במונמרטר ואשמע את המלה ‘פרטיזן’ — אתגרד אוטומטית…”
בדיוק 17 יום לאחר שעברנו לצד הרוסים, הוכנסו בגדינו ולבנינו המלוכלכים לדוּד החיטוי. בזמן הטיפול בבגדינו עברנו תחת מזלפי המקלחות החמות ומשם ישר לחדר התספורת. הספרים קיצצו את שערנו המגודל עד לשורש, וקרחותינו המבהיקות עוררו צחוק כללי. פייר, שני הקצינים ההונגרים ואני, ניסינו להציל סנטימטרים אחרים מעטרות-ראשינו, בהסתמכנו על פקודות-קבע בצבא הסוביטי, לפיהן מגלחים רק ראשי טוראים ואילו לקצין מותרת תסרוקת.
“כאן זו לא צרפת, לא אנגליה ולא הונגריה. אתם אצלנו ככל פרטיזן בן-זנונים, יו… — הכריז הלויטננט האחראי לסניטריות — אצלנו יש שויון מוחלט, אין אפליות, נאום יוסף סטאלין…”
הגָלָב המונגולי קירח אותי בן-רגע, אחרי-כן התישב לפני על שרפרף נמוך וגילח את השערות שלמטה מן הבטן, פן ישאר מקלט לכינים הפליטים. ביקשתיו לספר שערותי גם מן החזה, שם הציקו לי במיוחד מוצצי דמי.
“אני מצטער, טוואריש — מיצמץ אלי בעיניו המלוכסנות — לא אוכל, כי על כך אין פקודה…”
“פקודה אין, אבל כינים יש!” — כל הסברי וגירודי לא הועילו. נאלצתי להחרים את המכונה שבידו ולדחוף אותו עד שיפול מן השרפרף. צעק, מחה… בינתים סימתי את תספורת החזה בניגוד מוחלט לפקודות הקבע.
ניערנו את הכינים הקלויים ממלבושינו המחוטאים, אך המזוהמים, ושבנו אל מלוננו המפואר לנוח מעט על דרגשי העץ. מעשה הדזינפקציה טרם תם. קצין, חובש כובע ירוק, בא למעוננו. לחש עבר בחבורה ופאחומה משך בשרוולי:
“היזהר, גרי, הוא מה”אן-קא-ווה-דה“, איש המשטרה החשאית. שמור לשונך בפני כובע ירוק!…”
בשיחה אינטימית עם האיש התרשמתי ממנו דוקא לטובה. בנימוס וברוח טובה התעניין לדעתי על התנהגותם של הרוסים, עמהם שירתי בעמק יאסניה. סיפרתי לאיש בטחון-השדה את האמת. הוא אישר לי, כי ואניה מארצ’וק הינו אזרח פולני, לכן גם לא פישפש במעשיו. פאחומה אמר לנו את האמת: הוא קולחוזניק מפלך אומסק, חייל שנשבה. רוחב השאלות התרכזו סביב לויטננט סאשה דומאן והסטארשינה. על שלושה אנשי ולאסוב האוקראינים בכלל לא היה ויכוח: עברם זעק ממדיהם.
“סאשה הוא משתף-פעולה מלוכלך — גילה בעל הכובע הירוק בתום הראיון — הוא יישלח מחר לחזית, כמובן בתור טוראי, ויצורף ליחידה מיוחדת של בוגדים המרצים את ענשם. עם הסטארשינה המצב חמור יותר. הסדיסט ההוא יועמד לדין בעוון רצח אזרחים בימי הכיבוש הגרמני.”
בעקבות השיחה נעלם מעיני הסטארשינה, אחרון הרוסים, שליווה אותנו עד פולין.
“כנראה, שזאקופאנה אינה סוף העולם — התלוצץ סטיפאן הסרבי כשצעדנו בשלשות על הכביש הקפוא והחלקלק צפונה, לעירה נובי-טארג — עוד ניתן ללכת אף מכאן ברגל. עלי לצין לשבחה של העתונות הפולנית החדשה, שהנייר שלה משמש סוליה חזקה בהרבה מעיתוני סלובקיה הפשיסטית.”
“אותי מסקרנת העתונות השבדית — העיר פייר, השלישי בשורתנו — כי אותי ודאי יובילו לפריס דרך הקוטב הצפוני. הם החזירו מזאקופאנה לסלובקיה את ההונגרים ואת הגרמנים. אותך, סטיפאן, אולי יחזירו דרומה מלנינגרד, להרי יש סיכויים לנסוע לפלסטינה דרך סין ועד כמה שאני מבין בהגיון הגיאוגרפי הנהוג פה, עוד אטייל על קרחוני הצפון הרחוק…”
מחנה המעבר לקציני בעלות-הברית הוקם בעיר נובי-סונץ' במנזר הפרנציסקנים, ברחוב ירושלים. בשער הבנין נפרדתי מידידי. סטיפאן הוּעבר למעון הטוראים והסרג’נטים ופייר שוכן בבית נפרד עם הפרטיזנים הצרפתים. התיאוריה של פייר קורנבוא על שיטת שלבי ההחזרה לחיים נוסח האלפים, התאמתה במלואה. במנזר הוקצה לי חדר נוח ומיטה מוצעת, רכה. גרתי עם הסמל האמריקאי אלברט סבירנאק, צנחן שנשבה ביום הפלישה בנורמנדיה. שני שותפי הנוספים לחדר היו קצינים יוגוסלבים-יהודים: האחים פאול ואוטו פישר, תושבי זאגרב. כלפי הרוסים נשארתי אמנם בריטי, אך בחדר שלנו יכולתי לדבר גלויות. הקרעים, שרידי המדים הסלובקיים שלי, הוחלפו במדי קצין רוסי. זכיתי בלבנים חמים ובזוג מגפים חדשים… בעלי סוליות אמיתיות. ארוחות סדירות הוגשו לנו בחדר האוכל של הקצינים, לא טובות מדי ולא משביעות מפאת המנות הזעומות, אבל סדירות ובשעות קבועות.
על אף האיסור החמור יצאנו עם האחים פישר דרך פשפש אחורי מן המנזר לתור את העיר ולחפש יהודים. ביקרנו בהריסות הגטו. בפעם הראשונה בחיי נפגשתי פנים-אל-פנים עם חומות הלבנים, אשר סגרו על אחים יהודים, כאילו היו חיות-טרף מסוכנות. מהחרבות עלתה צחנה של רקבון ועזובה. בקירות המטים לנפול נוקבו חורים, הרצפות הורמו בידי מחפשי אוצרות. הפולנים עדיין האמינו בזהב היהודי המוסתר וחיטטו באודים. רדיפת הבצע חיללה את בית הקברות של החיים היהודים בנובי-סונץ'.
גם יהודים חיים פגשנו. כחמשה-עשר צללי אדם בלויים, מחצית השרידים של הקהילה, אשר מנתה פעם אלפים נפש. ישבו בחוסר-מעש בבית הועד היהודי. עם אחד, משה אניספלד שמו, שוחחתי בעברית.
“אחות לי בתל-אביב — אמר — התמסור לה דרישת-שלום ממני? כולנו רוצים לעלות. אין לנו מה לחפש בבית העלמין הגדול הזה…”
“למה לא תפנו אל ממשלת פולין החדשה? הרי יבינו, כי נעקרתם מן השורש והישועה היחידה היא ארץ ישראל…”
“מה טעם בפניה לממשלה בלובלין? — הגיב באדישות — הם דורשים מאתנו להזדהות עם פולין, לבנות עולם אדום חדש… בינתים נרצחים יהודים בכפרים, כאילו נמשך השלטון הנאצי, והמשטרה חוקרת, חוקרת, אבל אינה אוסרת איש. אנחנו לבדנו נאזור כוח ונדאג לעצמנו. איש מלבדנו לא יציל את שרידי יהדות פולין.”
אשה רזה וכפופה קרבה אלינו. שערותיה הלבינו בטרם עת, שיניה השבורות סיפרו על סבל לא יתואר. היא התירה קשר בקצה מטפחתה המקומטת ומבין המטבעות השמורות שם הושיטה לי שתים:
“קח זאת אתך לארץ ישראל ותראה לכולם. יידעו את חרפתנו, המאושרים החיים שם. יתכן כי לי כבר לא יספיק הכוח להגיע. לפחות פרוטות אלה תספרנה עלינו. קח עדות זו לירושלים ותישבע, שזה לא יקרה עוד פעם…”
היא נפלה על צוארי ובכתה. דמעותיה היו ככוויות על עורי.
“כולנו נשתדל, סבתא, שזה לא יקרה עוד…”
“לא די להשתדל — התיפחה הזקנה — צריכים לרצות, בני, צריכים להישבע…”
“נשבענו…” — אמרתי. בחנתי את הפרוטות, את מטבעות האלומיניום שדחפה לידי. מגן-דוד בלט עליהן ובכתיב גרמני: גטו. הכסף הונפק בידי הגרמנים, ובשם “זקן-היהודים” בליצמאנשטאדט, היא לודז', עיר ואם בישראל בטרם התבערה.
“עוד תזכי לראות מטבע של מדינה יהודית” — נחמתי אותה. היא חייכה מבין דמעותיה.
“במהרה בימינו, אמן…”
שוב יצאנו לרחובות העיר וחיפשנו חנות. אוטו פישר הבטיח לקנות לי שי, מברשת שינים. דבר של מה בכך, אם יש לך. בתנאים של חיי-בני-אדם אתה משפשף שיניך וכלל אינך מרגיש מה גדול התענוג. אבל אחרי חדשים ביער אתה משתוקק ל“מכשיר” הפשוט. חיפשנו לשוא: מברשות השינים אזלו מזמן. אולי בשק"ם הרוסי נותרה מברשת פלאים אחת? שאלנו חייל רוסי ברחוב היכן הכל-בו הצבאי. הוא הסתכל בנו ופלט מלת קסם:
“עמך?”
“ודאי — השיב אוטו בשמחה — אחי ואני מיוגוסלביה והשלישי בא מארץ ישראל…”
“מפלסטינה? — אורו עיני היהודי הרוסי וטילטל בחזקה את כתפי פישר — אחי היהודים? — לאחר כל מה שעוללו לנו עלינו לסיים מהר את המלחמה ולא לשוב עוד ליוגוסלביה, לרוסיה, לצ’כיה. נלך אפילו ברגל לפלסטינה, נבנה שם רפובליקה עברית והכל יסתדר… שלום על ישראל!” — הוסיף בעברית אשכנזית ונעלם בין העוברים והשבים.
במנזר הפרנציסקנים המתינו לי שני טייסים בריטים, שזה עתה הובאו מן החזית. בהפצצה מעל גרמניה נפגע מטוסם והם הספיקו להטיסו עד לשטחי הכיבוש הרוסי, בהם צנחו בשלום. ללויטננט ג’ק הקנדי ולבן-זוגו הסקוטי הובטח לפנותם מיד ולהעבירם במטוס דרך קיוב לאיטליה, הואיל והם בשירות פעיל, לובשי מדים מקוריים. פניותי למפקד המחנה, כי גם אני בשירות פעיל ואיני שבוי משוחרר, לא הועילו. “חכה בסבלנות — נאמר לי בנימוס רב — אותם ראו בצניחתם ולגבי זהותם אין כל ספק. אותך נסיע יחד עם השבויים המשוחררים בבוא העת. רק שני הטייסים יפונו מיד…”
ביקשתי מג’ק להודיע בהזדמנות הראשונה לאשתי דינה, כי אני חי ומקוה לראותה בקרוב. אם יש ספקות לגבי זהותי, הרי ציון שמה של דינה יגבר על כל הפקפוקים. נניח שזר עלול להשתמש בתעודותי, אבל את שם רעיתי לא ידע.
ביום ה-26 בחודש מרס, במלאות חודש ימים לחציית קו החזית, הוזמנתי, עם הסרג’נט האמריקאי, למפקד המחנה. רוסי זקן, חייכן, קיבל את פנינו:
“שמי סטארשי-לויטטנט קונסטנטין פטרוביץ' ואסילייב. עדיין זוכר אני מעט אנגלית, שלמדתי במסעותי על פני שבעת הימים, לכן הוטל עלי ללוותכם מפה עד אודסה הרחוקה, שם מחכים לכם בני-ארצכם: המשלחות האנגלית והאמריקאית. ברצון קיבלתי את התפקיד, כי אוכל לעזור לבעלי בריתנו האמיצים… נו, ועוד דבר. אני כשלעצמי יליד אודסה היפה והשתוקקתי שוב לראות את עיר מולדתי וגם להתפאר בה לפניכם… הוי, מאמא אדיסה!”
“מתי נזוז, טוֹואריש סטארשי-לויטננט?” — פקעה סבלנותי.
“מיד.”
“ברגל?”
“מה אנחנו בעיניך, ברברים? נניח לקצין מכובד כמוך ללכת ברגל? אתם אורחינו האהובים!”
אוי, שלבי הריפוי האלפיני! במשך חודש ימים מאז שחרורי מדדתי ברגל יותר מ-250 קילומטרים של דרכים חפשיות, ובשלב מתקדם זה אני פתאום “אורח אהוב”. תורת השלבים המשיכה להתאמת: עד הגבול הפולני-הרוסי החדש בפשמישל תפסנו “טרמפים” במשאיות צבאיות ואזרחיות. משם ועד לבוב קפאנו בקרון פתוח של רכבת משא. את הקטע לבוב-קיוב-אודסה עשינו בתא קצינים של רכבת נוסעים מכובדת.
“מאין האנגלית המוזרה שלך, קונסטנטין פטרוביץ'? — שאל פעם הסרג’נט את מלונו — היא אינה אמריקאית ואינה אנגלית.”
“למדתי אותה על-פני שבעת הימים — ענה הישיש והבליט חזהו — רואים אתם את אות הצטינות של הגבארדיה הישנה? נמניתי על ראשוני הקומוניסטים באוקראינה מולדתי. שירתי בצי המלחמה של הצאר, ביקרתי במאות מנמלי הימים הגדולים, למדתי אנגלית בכל נמל מפי אנשי המקום. בינואר 1918 עלינו על חוף אודסה והרמנו את נס המהפכה הבולשביקית…”
המדליון שעל מדי סטארשי-לויטננט ואסילייב העניק לנו תנאים טובים ברכבת. ידיעתו באנגלית איפשרה לי להישאר בריטי לכל דבר, מלבד המדים, להבין את המתרחש סביבי מבלי לעורר חשד כי שומע אני את דברי שכני.
יחד אתנו נסעו בתא שני קדטים, פרחי-קצונה צעירים. באחת התחנות לפני קיוב עלה לרכבת קפיטן מחיל-האויר, טיפוס יהודי מובהק, ואתו חמש מזודות כבדות. הקפיטן יצא לרגע מן התא והרוסים ניצלו את ההזדמנות להעיר הערותיהם:
“ספקולאנט… ספסר מזוהם…” — עיקם אחד הקדטים את פרצופו.
“ז’יד… יהודון…” — ענה ידידו בביטול.
את ימינו הראשונים באודסה בילינו מחוץ למחנה המעבר, בבית משפחתו של רופא צבאי יהודי, ברחוב קרל מרכס. התידדנו ברכבת עם אשת הרופא ועזרנו לה בהורדת חפציה. לויטננט קונסטנטין הזקן רמז לה, כי חבל שניכנס ישר למחנה מבלי לראות את “מאמא אדיסה” שלו. הודות לרמז זכינו בהזמנה. בביתו של הד"ר חרסונסקי גיליתי בהזדמנות הראשונה את זהותי. בילינו שעות יקרות בסיפורים על ארץ ישראל ועל סבלות הכיבוש וחייהם כפליטים בערבות סיביר.
כאשר סבר קונסטנטין הזקן שהראה לנו די את עירו בכל תפארתה, נפרדנו ממארחינו והלכנו לשערי בית-ספר תיכון, שהפך למחנה חיילים בריטים ואמריקאים. הבנין היה ריק מאדם. לפני שעה הפליגה אניה מהנמל ועל סיפונה שבויים לשעבר, שחזרו למערב. גאותו של הלויטננט הקשיש ואהבת עירו עלו לי בשבועים יקרים של ציפיה לאניה הבאה.
המפקד הבריטי של המשלחת הצבאית באודסה, קולונל מרובאי המלך, הצטער יחד אתי, כי איחרתי לבוא, והבטיח להנעים לי את חיי במחנה. חבילת שי שהגיש לי הכילה כמעט את כל חלומותי: מברשת שינים, סיגריות, סבון, מגבת ופיג’מה. אליו נתלווה מיור משירותי הביון, והחקירה החלה:
“שמך המלא?”
“הרי מוריס, זאת אומרת לאמיתו של דבר אני רשום מיהאי קאסאש…” — הסברתי את פרשת שירותַי ותפקידַי ב-“A” –Force ומסרתי שמות מפקדי. תשובתי הניחה את דעתו והוא המשיך לשאול:
“מספרך האישי?”
“720310 רשום על דיסקית הזיהוי, אבל את מספרי האמיתי איני זוכר…”
“הכיצד? חייל בריטי לא יידע את מספרו?”
השתדלתי לשכנעו, כי החדשיים שבהם השתמשתי במספר האמיתי אינם שקולים כנגד עשרת חדשי הרי מוריס. הוא חייך בספקנות והראיון הסתים.
כעבור יומים ביש לי הקולונל, כי בני מולדתי הגיעו: 11 שבויים ארצישראלים, ששוחררו1 על ידי הרוסים מסטאלאג 8/B. החצר היתה מלאה חיילים. לבנים, הודים, כושים — כולם במדים בריטיים. כיצד אמצא אותם, את הארצישראלים? מצאתי. בפינה הצטודדה קבוצה יוצאת דופן: לבני עור יחד עם שחומי-עור. קרי אשכנזים עם תימנים. רצתי אליהם ובירכתי אותם בשמחה. הם הביטו בי בחשדנות:
“איפה לומדים רוסים עברית ארצישראלית?”
“אל תסתכלו במדים — צחקתי — מחר יחליפו אותם…”
הם נשבו עם החפרים ביון לפני ארבע שנים, ולגביהם היו בפי “חדשות” מן הארץ מלפני שנה. את אחד הבחורים, תימני מרחובות, הזמנתי לחדר הקצינים. ישבנו על מיטתי ושיחקנו שח. לאחר צאתו פנה אלי קפיטן אנגלי, הקצין הבכיר בין הדיירים, בתרעומת:
“לויטננט, איך העזת להזמין לחדר טוראי, ונוסף לכך ‘ניטיב’? אין מכניסים למגורי קצינים בריטים ילידים!”
נאלצתי להרצות על היסטוריה יהודית, על גלויות ועל ליכוד העם מחדש. הוא יהודי כמוני, בן לאומה שלי.
“כן, אני מבין — הירהר הקפיטן — אבל… הוא בכל זאת יליד!”
לא הגבתי. אני חייב לו תודה, שכן בכל שהותי בפרטיזנים ובין הרוסים, התגעגעתי לבריטים ושכחתי את שנתי האבודה במחנה עתלית ואת חיפוש הנשק ברמת הכובש — בא הקפיטן הזה והזכיר לי שוב מהו פרצופה האמיתי של האימפריה.
נקראתי למיור החוקר של המשלחת הצבאית. הוא בחן אותי מקדקוד ועד כף רגל.
“האם משהו לא כשורה במדים שלי? — שאלתי — רק אתמול קיבלתי שוב מדים בריטיים.”
הוא שתק, מדד את גובה-קומתי במטר והביט בעיני:
“עיניך כחולות עם כתמים צהבהבים… שערות חלקות ושחורות… ובכן קבל ברכתי: כל הנתונים מדויקים ומחר תוכל להפליג לאיטליה. אבל אל תשכח עוד פעם את מספרך האישי: 769471. ואת המזויף שכח לעולמים!”
על סיפונה של אניה הולנדית הגעתי לנאפולי, ומשם הוטסתי במטוס הראשון לקהיר. הקולונל סיימונדס הקביל את פני בלבביות רבה:
“כמה טוב שחזרת! היו ימים שפיקפקנו אם תחזור אי-פעם. תנוח מעט ואל תשאל שאלות. טילפנתי לירושלים והזמנתי את מיסטר שכטר לבוא מיד. הוא יגיע במטוס עוד היום ואז נתחיל בחקירה…”
סיימונדס חיבק אותי בהתרגשות מוזרה, משל חזרתי אליו מעולם האמת.
צבי יחיאלי, הוא מיסטר שכטר, ישב בחליפתו הלבנה על גזוזטרת מלון “שאֶפהרד”, מקום מגוריו הרגיל לעת ביקוריו בקהיר. הוא חיכה לי בחוסר סבלנות, אצבעותיו תופפו בעצבנות על שולחן השיש. משראה אותי קרב, קפץ ממקומו ורץ לקראתי. התחבקנו.
“לדינה ולשולמית שלום — פתח ואמר — הם בכפר גליקסון ויודעים על בואך בימים הקרובים, לאחר סיום החקירות פה. על חבריך נדבר אחר-כך. קודם עליך. רק זאת, שהם עדיין לא הגיעו…”
“ואני חשבתי, שמלבד אבא המסכן כבר כולם בבית. אם כן, אין אני האחרון?”
“לא ידידי, אתה הראשון מן המשלחת הסלובקית. ובינתים אל תשאל על האחרים. בנת? — דבר על עצמך…”
“אולי קודם אשאל על עצמי? לא אספר דבר, צבי, עד שתאמר לי מה שמעתם עלי בהיעדרי.”
צבי הזמין קפה לשנינו וכאדם מסודר שלף מתיק העור שלו ניירות ודיפדף בהם:
“כרצונך. ובכן, בתחילת נובמבר 1944 נמסר לי כאן בקהיר, כי כשבוע לפני כן נקלטו שידוריך בבארי. תוכן המברק לא הועבר אלינו. לשוא ביקשתי. באותם הימים, כבר אחרי נפילת באנסקה-ביסטריצה, שידרה משם תחנה אמריקאית, שהם והמשלחת הבריטית ניצלו ויצאו להרים. שיערנו שאתם נמצאים אתם וביקשנו מהממשלה הצ’כוסלבקית הגולה בלונדון לאתר את מקומכם. הם לא ענו.”
הוא הוציא מערימת הדפים מכתב ודילג על חלק מתכנו:
“ביום 19 בפברואר השנה נחקר עולה מהונגריה בשם אלי פאנט והוא אומר כך: 'שמעתי את שמו של חיים קאסאש מפי החברים האחראים לעניני ה”הגנה" ב“הנוער הציוני”. סיפרו, שהוא קפץ במצנח ליוגוסלביה ומשם הגיע לסלובקיה. החברים חשבו שהוא עבר את הונגריה בדרכו. בתחילת אוקטובר סיפרו שחיים בסלובקיה…"
ושוב דף אחר:
“ראשון במרס, בוקרשט. דב ברגר2 כותב: אבא נפל בשבי… ועוד דבר גרוע הרבה יותר: הגיעה הנה שמועה, שחיים חרמש נפצע ומת. עדיין איני רוצה להאמין, עדיין רוצה אני לקוות, כי אין אמת בשמועה. אך מוסר הידיעה בכל זאת טוען, כי הוא בטוח בהחלט, שכל דבריו אמת.”
צבי הרים עיניו ונעץ מבטו בשמים. אימץ את זכרונו לזכור משהו:
“השם האנזי וייס אומר לך משהו? הוא היה אתכם במחנה, פגש אותך אחרי ההתקפה בהרים, יצא לחפש פצוע, ומשחזר — לא מצא אותך בין חרבות המחנה. הוא הגיע בתחילת השנה הזאת לבוקרשט. לדבריו הסתובב הרבה בין הפרטיזנים בהרי הטאטרי הנמוכה, לא מצא את עקבותיך והוא ידע שאינך מדבר סלובקית. לדעתו לא יתכן, שיצאת חי מן המערבולת… וב-13 במרס הודיע חיים וולדנר3 ממשרד החקירות של המחלקה באיטליה: ‘… על חיים חרמש אין כל ידיעות.’ השינוי בא ביום 21 במרס…”
הוא ניגב את הזיעה ממצחו בממחטה לבנה, כמי שהוקל לו:
“דוד צימנד, ממשלחת הסוכנות בבוקרשט, הבריק ליענק דז’יבינסקי היושב בקושטא: ‘נתקבלה ידיעה שחיים ניצל ובקרוב יראה את דינה’. באותו יום עצמו בא טדי קולק מקהיר לתל-אביב ובפיו בקשת סיימונדס להודיע למשפחתך, שגם אתה נמצא ברשימת הנעדרים… טוב ששמענו בקולו של טדי ולא הודענו כלום לדינה.”
הגיע תורי לנגב את הזיעה ממצחי. כמה טוב שלא הודיעו! צבי המשיך לדפדף בניירותיו:
“שוב מכתבו של דב ברגר מבוקרשט: קיבלנו ידיעה שחים חרמש בסדר גמור, והוא בדרך הביתה דרך אודסה. הלואי שיהיה זה נכון…” והנה אחרון-אחרון, מכתב רשמי מהקולונל אל טדי קולק מיום 11 באפריל: “המשלחת הצבאית הבריטית מס' 30, הפועלת במוסקבה, שידרה אלינו היום מברק: קאסאש נמצא באודסה…”
צבי יחיאלי סגר את התיק:
“אחר-כך שאלו על צבע עיניך, מספר נעליך ושערותיך. אספנו את כל הפרטים וטדי שלח אותם לקהיר. נו, והתוצאה שאתה פה. אתה פה, כדי שתספר הכל… ספר!”
סיפרתי שעות על שעות, אולי יומים או שלושה. צבי רשם שמות של מקומות ואנשים. הקשיב ורשם. בסיום מסרתי את העדויות שאספתי מן הפרטיזנים על גורלו של אבא ברדיצ’ב.
“לצערי הרב — נאנח צבי — העדויות תואמות את הידיעות שבידינו. שידורו האחרון נקלט בבארי חודש ימים לאחר שנפרדתם בבאנסקה-ביסטריצה, ביום 24 בנובמבר. הוא מסר במברק על מצבו הקשה. קבוצתם היתה מוקפת אויבים. ביקש שיצניחו להם מזון ובגדים חמים, כי הקור גובר. ודאי ציין במברק גם את מקום הימצאו. לנו לא הראו את נוסח התשדורת. השותפים הבריטים לא שיגרו עזרה, לא מזון, לא בגדים ולא נשק. אולי אפילו מלת עידוד לא קיבל. דרשתי פעולה מידית והם אמרו, כי יעשו מה שביכולתם. מלחמה, מיסטר שכטר, בכל זאת נעשה הכל שנוכל — כך אמרו. אין לנו שותפים, חיים, אנו נלחמים לבדנו…”
הוא הפסיק, נשם עמוקות, הדליק סיגריה וחיטט שוב בתיק ניירותיו. דיפדף במחברת עבה:
“הרי לך דין-וחשבון מחקירותיו של חיים וולדנר, שנערכו באיטליה. הוא ראיין סרג’נט מצבא ארצות-הברית, אדם ממוצא הונגרי, אשר שירת במשלחת האמריקאית בסלובקיה וחזר משם חולה ורצוץ. שמו סרג’נט צ’אטלוש…”
“מה? — צעקתי — צ’אטלוש עוד חי? אני זוכר אותו היטב, הייתי אתו יחד בימי המרד בברזנו…”
“ובכן, הסרג’נט מעיד שיצא יחד עם הקפיטן גרין צפונה מבאנסקה-ביסטריצה ובסביבת ליפטובסקי-סבאטי-מיקולאש פגשו את מיור סיהמר הבריטי ואת אנשיו. במורדות הר התמקמו בשני בתים — בבנין העליון האמריקאים ובתחתון האנגלים. לויטננט ויליס, הוא אבא ברדיצ’ב, הקים את משדרו למטה בעיר, ומפעם לפעם ירד לשם לקיים קשר אלחוט עם בארי. באחד הימים ביקרו המיור ואבא בביתם של האמריקאים ואז התקיפו אותם הגרמנים. משרת סלובקי, שהיה אתם, הצליח לברוח. גם צ’אטלוש ברח והסתתר. לאחר ההתקפה סיפר לו המשרת, שכל האמריקאים ושני האנגלים הובלו לשבי. כולם לבשו מדים, אחדים חבשו כובעי-חורף רוסיים. זה דבר העדות, והיא זהה עם הדברים שאתה מסרת.”
“הודעת על כך לקיבוצו של אבא ברדיצ’ב?”
“עדיין לא. ולא נמסור עד אשר נקבל הודעה מוסמכת וברורה מטעם הצבא. גם למשפחותיהם של האחרים לא הודענו דבר. למיכל, אשתו של צבי בן-יעקב, נולדה בת. קוראים לה אדוה, כמצות צבי… אולי כצואתו… עדנה, בתו של רפי רייס, ילדה חמודה… אולי יתומה. נדמה לי, שגם חביבה לא תשוב…”
“מה ידוע עליהם? — צעקתי — דבר!”
“הם נפלו בידי הנאצים, זה ברור — צבי דיבר בשקט, כמעט בלחש — על כך יש לנו שתי ידיעות משלימות מפי אנשים שהיו אתכם במחנה בהרים. שמע קודם את זו של אביבה מארקוביץ'.”
הוא דיפדף בין הניירות, החזיק בעמוד מול האור וקרא:
“מהתקפת הנאצים הצליחו להימלט רק 11 איש, ביניהם רפי, צבי וחביבה. ברחתי עם רפי ועם חביבה, בלי נשק ובלי מזון. רצינו ללכת להר דיומביאר, כי שמענו ששם התבצרה מיפקדת הצבא הצ’כוסלובקי. רפי נפצע בזמן הקרב. קיבל כדור בכתף. הוצאתי בעזרת אולר את הקליע מכתפו. לא היתה לנו תחבושת. חבשתי את פצעו במפת המשי הצבאית שלו. הלכנו יום וחצי בכיוון דיומביאר, כאשר נתקלנו ביחידה ביילו-רוסית, כ-50 חיילים ובראשם קצינים גרמנים. הם החזיקו אותנו בהרים במשך שלושה ימים בלי אוכל. כל הזמן ירד גשם ואסרו עלינו להדליק אש. בברזנו חקרו אותנו בצורה ברוטלית. הנאצים איימו ביריות, אבל הארצישראלים סירבו לענות. רופא צבאי טיפל בפצע של רפי וכאשר מצא את המפה יצא מכליו. הוא שאל את רפי על המשלחת הצבאית הבריטית, אבל רפי ענה בשאלה: ‘באתי לריפוי או לחקירה?’ הרופא צעק: ‘באת להריגה!’ הוא ניתח את רפי בלי הרדמה. אפילו מים לא נתן לו. חמישה ימים לא בא אוכל לפינו. רפי לא ראה טעם להסתיר את יהדותו, אבל שידל את חביבה ואת צבי שיופיעו כגויים. אולי עשה זאת בגלל תוי-פניו, אולי בגלל השם רייס. כאשר לקחו את שלושתם באוטו לבאנסקה-ביסטריצה, שאלתי את אחד השומרים מה יהיה גורלו של רפי. הוא ענה: ‘יקרה לו מה שקורה לכל היהודים…’”
חדל מלקרוא ולקח בידו דף חדש. יחדיו של צבי רעדו, גם קולו רעד:
“עדותו של ד”ר טרולר כתובה בגרמנית. אתרגם אותה:…התעוררתי לשמע יריות. לידי היתה מונחת גופתו של אינג' ד“ר איבו קמה. אשתו גססה בחיק רעיתי. הם התאבדו בציאניד. ברחנו במורד, אשתו בגרבים, אני נעול נעל אחת בלבד… בערפל אי-אפשר היה לראות כלום… שמעתי פקודה בגרמנית, הבינותי שהם עוזבים את המחנה. חזרנו וראינו שהם זרקו את שמיכותינו אל תוך האש… באותו זמן חזרו למחנה צבי בן-יעקב, פירסט, ד”ר ארמין זינגר וחבר אחד מ’השומר הצעיר', שאת שמו איני זוכר. צבי פקד לנוע מיד, כי היתה סכנה שהגרמנים יחזרו בכל רגע. שבעה הלכנו אל רכס הטאטרי הנמוכה, למקום הריכוז של הבריגדה הצ’כוסלובקית. חשבנו להצטרף אליהם ויחד אתם לפרוץ את החזית במזרח ולהגיע לצבא הרוסי. הלכנו בלי ציוד ובלי מזון… אחרי הצהרים שמע צבי דיבור רוסי מעברה השני של חורשה. הם היו מוסתרים בצל כתף-ההר. הלכנו אליהם וכאשר התברר שהם אנשי ס.ס. אוקראינים, היה כבר מאוחר ולא יכולנו לברוח… בידם היו כבר שבויים חביבה, רפי הפצוע ועוד שמונה מהמחנה שלנו… את השלושה הובילו במכונית לבאנסקה-ביסטריצה… בעיר מספרים,] שכל האנגלים נורו למות ליד קרמניצ’קה ונקברו בקבר אחים…"
שעה ארוכה ישבנו דוממים. צבי יחיאלי התגבר ראשון:
“זה כל מה שידוע לנו… איני מאמין שעוד נראה אותם… אבל עד אשר נודע ברורות אסור לאבד את התקוה. הבטח לי שלא תספר דבר לאיש! לך לנו, חיים. היה לך יום קשה. נסה לישון. מחר בלילה אנו חוזרים הביתה ברכבת. מחרתים תראה את דינה ואת הבת. לך! לילה טוב…”
עזבתי את מלון “שאֶפהרד” והלכתי ברחובות העיר ללא מטרה. עברתי ליד גדר הברזל של גני-אזבקיה ונזכרתי כיצד טילנו יחד אתם בין עצי הגן. רגלי נשאו אותי אל כיכר סולימן-פאשה. ב“סנדויץ'” דלקו אורות… מי גר שם עכשיו? האם סיידו מאז את הקיר ליד הדלת, או שמא כתובים עדיין שמות היוצאים וגם שמות אלה שלעולם לא יחזרו?
איני זוכר מתי נרדמתי. בבוקר הלכתי למיפקדה הראשית להיפרד ולקחת צו-תנועה לארץ, לרכבת הלילה. כסהרורי עליתי במדרגות למועדון החיילים היהודים בבנין שמול בית-ספר “ברליץ”. היה זה ב-8 במאי בשעות המוקדמות אחרי הצהרים.
בצעקות ירדה מולי קבוצת חיילים ארצישראלים ופניהם צוהלות:
“מה אתך? לא שמעת? כרגע הודיעו ברדיו שגרמניה נכנעה! המלחמה נגמרה! נצחון!”
פיניתי להם דרך והמשכתי לעלות. המועדון התרוקן כמעט. חיילים אחדים נצמדו אל המקלט. יצאתי לגזוזטרה. אזרחים וחיילים שטפו בהמוניהם את רחובות העיר. קהיר חגגה תחת שמשה הלוהטת את קץ המלחמה.
ישבתי ליד שולחננו הקבוע, מול שלושה כיסאות ריקים — בדד.
מעין הקדמה בסיומו של ספר 🔗
מן הסיפורים שקראתי בילדותי נחרט עמוק בלבי אחד במיוחד: חייו ומותו של חוקר מחוקרי הקוטב הדרומי. בשובו מן המשימה נלכד בשלגי הסתיו ולעולם לא חזר למחנה המשלחת. בקיץ הקטבי מצאו חבריו את גופתו, את רשימותיו ומצלמתו ולאחר מותו פיתחו את התמונות, שצילם בסוף ימיו.
רבות הירהרתי במאורע זה. כולנו מהלכים עלי אדמות ונפשנו קולטת הכל, כמצלמה רגישה, אבל עם היעלמנו, אין איש שיהיה מסוגל לפתח את התמונות הרבות השקועות בנו, אותן יכסה, יחד עם גופותינו, מעטה עבה של שלג-השכחה.
מאז שבתי משליחותי הצנחנית, זה עשרים וחמש שנים, הטרידה את מנוחתי המחשבה, שמא אשא בלבי את חויותי אל מעבר לעולם הזה, מבלי להשאיר עקבות ומבלי להציב יד לארבעת אחי-חברי, שנפלו בדרך.
התלבטתי קשות ה אכתוב: Testamentum או Teatimonium? צואה או עדות?
בחרתי בעדות, כי צואה קשורה במות, בעולם שאינו עוד. לעדות אין סיום, היא חוליה המקשרת עבר, הוה ועתיד. עדות-אמת תשמש אתגר לממשיכי הדרך וכל אחד מן ההולכים בה חייב להסיק את מסקנותיו שלו. עדות היא צילום גלמי, אותו יפתח איש-איש במעבדת-נפשו.
נשאלתי מה אכתוב: תעודה או ספר קריאה?
בחרתי בשתי האפשרויות יחדיו. את הדוקומנטים ילקטו ההיסטוריונים; רומן היסטורי יחברו הסופרים. רציתי לרשום את אשר ראיתי וחייתי בצורת עדות חיה ומובנת גם לאלה, ואולי בעיקר לאלה, שלא חיו את תקופת הסערות ההן. נצמדתי לעובדות, לתאריכים ולמקומות. רשמתי שמות אמיתיים של אנשים אמיתיים, שבחלקם נספו בתבערה או שנפטרו לאחר מכן. אולם האנשים החיים עמנו היום יעידו על כנות דברי.
יתכן, כי לא דייקתי במשפטים שהכנסתי בפיהם, שהרי לא רשמתי בשעתן את המלים, אך השתדלתי לשמור על רוח הדברים ועל רוח התקופה, כפי שנחרטו בזכרוני.
ערפל השנים מטשטש את תמונת האירועים. תכונות מופלאות לערפל: הוא מבליט את הקרובים אלינו בתוך רקע אגדי. מבעדו נראים האנשים כענקים ומעמקו בוקעים רק רשפי הירי.
כתבתי את ספרי תוך מלחמה מתמדת עם הערפל. קראתי מחדש את רשימותי ואת הדיווחים שמסרתי עם שובי למוסדות שלנו ולצבא הבריטי. בדקתי ואימתי את העובדות בחומר הרב של “”הארכיון לתולדות ההגנה". נעזרתי בשיחות ובמכתבים של רבים, ובמיוחד מודה אני לידידי צבי יחיאלי וצבי הרמן, אנשי “המוסד”, אשר ליוו אותנו באותה תקופה. יבואו על התודה שוריקה בראוורמן מקיבוץ שמיר ויונה רוזן איש מעגן, שעזרו לי לשחזר את פרקי יוגוסלביה, שם שירתנו יחד בשליחותנו.
מעודי סלדתי מהערכות מוגזמות ויומרניות. שנאתי ביטויים כגון “גבורה”, “הקרבה עצמית” — כי אין בהם כדי לחנך. מושגים אלה מטילים פחד ואינם ממריצים להזדהות אישית. וגרוע מזה: הם אינם משקפים את האמת. כי האמת פשוטה מדי, יום-יומית מדי.
סיפרתי פעם לאיש צעיר מה המריצני להתנדב לשליחות הצנחנית. אמרתי, כי מצפוני ייסר אותי על חברי הסובלים בגיהנום הנאצי.
“יצאת להציל חברים לקיבוצך, — הטיח בפני — ולא חשבת על האומה, על המולדת?”
וכי מהי אומה, אם לא ידיד, אח, אם ואנשים, בשר-ודם כמוך? גם מולדת אינו דבר מופשט. מולדת היא רגב, גבעה, שלולית אחרי גשם, שירת צפור הבונה קן בענפי האילן. רק האוהב את האדם יביא קרבן לעמו. רק החושק בשמים כחולים יידע אהבת מולדת מהי.
מאז הובהר ללא צל של ספק, כי ארבעת חברי ל“מבצע אמסטרדם” נרצחו.
לשוא חיפשנו את עקבותיו של אבא ברדיצ’ב בסלובקיה. והנה, לאחר מחצית יובל שנים, בעת עבודתי על ספר זה, יתכן שמצאתי את החוט, שיוביל אותנו אל קברו.
בחיבורה של ליויה רוטקירכן “חורבן יהדות סלובקיה — תיאור היסטורי בתעודות”, שהופיע בהוצאת “יד ושם” בירושלים בשנת תשכ"א, נתקלתי במשפט:
“מפקדי המרד, הגנרלים ויאסט, גוליאן, קראטקי והמשלחת האנגלו-אמריקאית נתפסו, אחרי כן הועברו למחנה מאוטהאוזן ושם הומתו ביריה…”
קרוב לודאי, שגם גופתו של אבא ברדיצ’ב מתפוררת באדמת מחנה מאוטהאוזן באוסטריה. ביקשתי לחקור בדבר, ואולי עוד נזכה להביאו לקבר ישראל.
בעת הלוית עצמותיהם של חביבה ורפי קרבה אלי עתונאית צעירה:
“ספר לי על הצנחנים!”
עניתי לה:
“כיצד אספר על זר פרחי-בר? את רואה את הזר בכללותו ואני מכיר בו כל פרח. לכל פרח אישיות מיוחדת משלו, צבעו, גיזרת כותרתו, ריחו, שלו בלבד. כן היו אחי הצנחנים, פרחי-בר צנועים. ידעתי אותם ולא אוכל לדבר על זר חגיגי.”
התקופה ורקע החיים הקיבוציים הטביעו בנפש אנשים שונים עקבות דומים מאוד. ידברו-נא אלינו הם בעצמם מתוך מכתביהם.
כך נפרד אבא ברדיצ’ב מחבריו הצנחנים שנשארו באיטליה, בעת המראתו למבצעו השני בסלובקיה:
“… בפעם הקודמת היו לי הרצון וההעזה. חסר לי המזל. מקוה אני, שהפעם לא יחסר לי, מכיון שהרצון וההחלטה למלא את שליחותי היהודית עודם במלוא עצמתם… ולכם, חברים, מאחל אני, שתצליחו להגשים את חלומותיכם…”
חביבה רייק רשמה שורות אחדות כמכתב פרידה לחבורת הצנחנים הארצישראלים בבארי. היא כתבה את מכתבה במטוס הצבאי, לפני הנחיתה בטרי-דובי:
“בערך שעה לפני הגיעי למטרה אני חושבת עליכם, וזה מחזק….הייתי קצת נרגשת. עכשיו אני כבר שקטה למדי ומביטה לקראת העתיד בראש צלול…”
צבי בן-יעקב עדיין שמר על זיק של תקוה בבית האסורים, אולם חש במשק כנפי הגורל:
“… בשעת הכתיבה גורלי עוד לוט בערפל. אם לא יגלו את יהדותי… אבוא לאיזה מחנה ריכוז ולאחר זמן לא ארוך אחזור אליכם הביתה. אך אם לא כן יהיה הדבר, אז גם גורלי חתום. אין אני ירא מפני המות, כי את החשבון אתו עשיתי לפני זמן ארוך, עוד בטרם יצאתי לתפקיד. אם הוטל עלי למות, בשקט אלך למות, כי אין אני אלא אח לאלפים אשר קדמוני. אני יודע שלא קל יהיה לך הדבר. אך הזמן הוא רופא, רופא טוב, מיכל. אין אני יודע אם יש לנו בן או בת. על כל פנים אני יודע, שהוא נתון בידים טובות ונאמנות. רצוני, שלא תתאבלי זמן רב… ועוד רצון אחד לי: אנא אל יעשו ממני גיבור לאומי, כי לא גבורה היתה זאת. רק כאן ראיתי כמה חלשים אנחנו מכדי להיקרא גיבורים. לא גבורה היתה זאת. כל אחד היה הולך לו הוטל עליו, וגם אני הלכתי לפי צו השעה. גם רפי וחביבה שותפים לדעתי זו, לרצוני זה…”
נוצרי סלובקי, שכנו של רפי רייס בכלא, הוא שהביא משם את מכתבו האחרון. רפי רשם מלים אלו ב-19 בנובמבר 1944, בתא הנידונים למות:
“ברצוני לומר לכם ‘שלום’ מחדש. אין זאת הפעם הראשונה, אך הפעם הדבר הוא הרבה יותר רציני. לפי כל הסימנים הגעתי, אם לא למטרתי, אז בודאי לסוף חיי. הדבר נשמע כל-כך בנאלי, שבעל כרחי אני נאלץ לצחוק. אם כי כבר זמן ממושך למדי הנני יודע בבירור כי יירו בי, בכל זאת משונה הישיבה הזאת כאן, בידיעה, כי זהו הערב האחרון בחיי. איני עייף כלל מהחיים, אבל חייתי מספיק, כדי שאוכל להיפרד מכם בשקט לפני מנוחת-הנצח. אבקשכם לא להתיחס לדבר בצורה טרגית ביותר. למרות שכאן מדובר בי, עליכם להבין זאת כאילו שמעתם על אחד ממיליונים. נעים לי לדעת, שלא איעלם מן העולם בלי עקבות אחרי. אני מתכון בכך לעדנה ולאהבתכם אלי. איני דורש לעצמי כל מצבה אחרת מלבד הרגשה זו, ואף מתנגד אני שיעשו ממני גיבור לאומי. אני היודע, כי לא היתה זו גבורה כלל. תמיד גרם לי צער כאשר העריכוני יתר על המידה, ויש לי זכות לדרוש כי בתי תכירני כפי שהייתי; שתכיר בי את האדם על כל שגיאותיו ומגרעותיו. אני שקט ושליו בידעי, כי היא נשארת בידים נאמנות… יתכן, כי במשך הזמן יוודעו לכם כמה דברים על חיי, שקרו מאז ראיתיכם לאחרונה. לדאבוני לא תדעו הכל אף פעם… באופן מדכא ביותר השפיעה עלי הידיעה, שאהיה נוכח בשעת חיסולן של המאות האחרונות של אנשינו. הוכרחתי גם כך לראות בנפול הטובים ביותר. זהו זרם עצום של הולכים למות. מחר אצטרף אליהם, או יותר נכון: נצטרף, כי יחד עמי הולכת בדרך זו גם חביבה… אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעינים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט אף על צעד אחד מאלה שעשיתי…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות