ספר זכרון

להאומנים, בתי המלאכה וחרֹשת המעשה הראשונים בירושלים.

מזמן התחלת הישוב של עדת האשכנזים

הוצאה שניה בהוספות ותמונות

תר״ץ

חמשת אלפים וששים ושמנה להתחלת המלאכה בלטישת נחשת וברזל

 

הקדשה    🔗

מָקדש

לר׳ יהושע הלוי ברמן נ״י

אחד מזקני הישוב הישן של ירושלם

אחד האישים הכי פעילים על שדי התעשיה והמסחר בארצנו.

בתור תשורה נלבבה ממכבדיו ומוקיריו

לחג היובל

חמשים שנות עבודתו בתעשיה בירושלם

ר' יהושע הלוי ברמן נ"י

(רשימה קצרה מתולדותיו ופעולותיו בארץ).

ר׳ יהושע ברמן הלוי — בעל המאפיה הגדולה בירושלם — נולד בעיר רַסין (פ. קובנה) ביום ט׳ לחדש אלול שנת תרכ״א להוריו הנכבדים הר״ר טודרוס הלוי מופלג בתורה ויראת ה׳, איש אמונים בעל מדות תרומיות, ומרת קרישא בת הר״ר יעקב הגבאי מעיר קראז, אשת חיל, גומלת־חסד, בעלת מסחר וחריצות מופתית.

רעיון חבת ציון פעם בלבם לא“י, ובשנת תרל״ו בהיותו כבן חמש־עשרה שנה עלה עם הוריו וב”ב לעיה״ק, משאת נפשם ורוחם. אביו קיים ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים בירושלם“. נודע היה לכל הבאים לבית המדרש הישן בחורבת ר׳ יהודה החסיד כתלמיד חכם הוגה בתורת ה׳ יומם ולילה וקיים תמיד המצות התלויות בארץ בתרומ״ע ומתנות־כהונה. ונפטר בשנת תרמ”ז כ״ט תמוז בירושלם.

אמו של ר׳ יהושע בבואה לירושלם פתחה חנות קטנה למכלת ברחוב היהודים על יד החורבה.

ועל גורלו של בנם הבכור יהושע נפל להיות הנושא והנותן בכל עניני החנות. מתוך חוסר נסיון במסחר בכלל מסבות שנותיו הצעירות ובמהלך מסחר ירושלם בזמן ההוא בפרט לא ראה הצלחה בעבודתו, ומעט הכסף שהמשפחה הביאה לארץ שעלה כשני אלפים רו״כ הלך ואזל לאט לאט.— בכדי להציל את המצב החמרי של המשפחה השקיע הבחור יהושע את שריד הפלטה בעסק ״אפית הלחם״ שגם בזה היתה מתעסקת אמו בזעיר אנפין.— ולזה הקדיש את כל כחו זמנו ומרצו הגדול; יומם ולילה עבד בלי ליאות וה׳ הצליחו וראה ברכה בעמלו.

כעבור חמש שנים ראה יהושע הצעיר את חוג פעולתו ברחוב היהודים אז מוגבל מאד ועזב את העיר העתיקה והעיז לצאת עם עבודתו לרחוב יפו — ויהי היהודי הראשון מיושבי ירושלם בפתיחת חנות מחוצה לה של חומת העיר — היא היא ״חנות ברמן״ עד היום הזה. לציין שהחנויות האלו נבנו בערך בשנת תרמ״א־תרמ״ב ורובן עוד היו אז סגורות מאין בעלים. כל הסביבה משער יפו עד נחלת־שבעה היתה כמדבר שממה וריקה מאין יושב.—

בשנת תרמ״ג בהיות מצבו החמרי יותר איתן נשא בירושלם אחת הבנות המצוינות ממשפחה מיוחסת בישראל, משפחת ״השכּל״ מבאלקובישק והיא היא שרה אשתו שראה עמה חיים ודור ישרים יבורך.¹

אז פנה ר׳ יהושע שוב פעם לחיים המסחריים ויתעסק מלבד בעבודה גם במסחר, ביחוד החל בקשרים מסחריים עם רוסיה ע״י הבאת קמח וכל מיני קטניות וה׳ הצליחו גם בזה. והיה הסוחר היהודי הראשון בירושלם שהכניס קמח מאירופה. יש להעיר על הקושי הגדול שהיה אז במשלוח סחורות והעברתם לירושלם. הרכבת מיפו לירושלם עוד טרם היתה בארץ והגמל שמש אז בתור אמצעי הובלה. משלוח זה ע״י גמלים היה כרוך בהפסדים מרובים, היות ובעלי הגמלים היו גונבים משקי הקמח והיו מכניסים לתוכם דורה־טחון וגם אבנים. אמץ־לב יוצא מן הכלל היה דרוש אז לסוחר היהודי בהבאת סחורות מחו״ל.

כבר מאז רואים אנו את רוחו בתעשיה ורוחו במסחר הולכים יד ביד, דרגא אחרי דרגא עלה על סולם שניהם.

בשנת תרמ״ו קנה את המפלת ״על יד החנויות״ של הר הבית ובנה שמה טחנה, הראשונה ליהודים האשכנזים, והטחנה שלו שנמצאת כיום ב"גוראט אל ענוב״ (עמק הענבים), על יד ימין משה, היא המשך פעולתו על שדה הטחנות.

ובעוד היותה שכונת "מאה שערים״ דלה וריקה מתושבים קנה מגרש על ידה, מגרש שמם, סלעי מגור ושיני סלעים, ויעזקהו ויסקלהו ויבן לו בית קטן לשבת בו ומאפיה לעבודה. וברוב חריצותו הנפלאה ורוחו הכביר הגדיל משלח ידוֹ, וילך מחיל אל חיל: באפיה, בטחנה ובמסחר, וההצלחה האירה אליו פניה ויעש עשר ויתן מעשר מכל.—

בהמשך עבודתו, כשהעסק החל כבר להתפתח ודרש ידים נאמנות ועוזרים, שתף את אחיו ר׳ אליהו ברמן נ״י, איש ישר ונאמן רוח, מתון ונוח לבריות, בעל תכונות נעלות בתור סוחר ואיש אמונים, ותהיה פירמה: י. את א. ברמן, לאפיה, מסחר וטחנה.

לבסוס התעשיה והמסחר רואים אנו את ר׳ יהושע עוד בהיותו צעיר עוזב את ירושלם ונוסע לרוסיא כדי לחזק את הקשרים המסחריים שלו ולארצות מערב אירופה להסתכל להתקדמות הטכנית בענינים הנוגעים לתעשיה שלו.— נסיעות כאלה לחו״ל רואים אנו אותו עושה לעתים תכופות ומדי פעם לפעם היה מכניס את הטכניקה האירופית בעבודותיו בהתאם לתנאי הארץ.

בשנת תרס״ב רואים את ר׳ יהושע בונה שורה של בתים על אותו המגרש השמם שקנה אז בסביבת ״מאה שערים״, על יד המאפיה, לשם יסוד בית חרשת־לבנים של מלט, הראשונה מדוגמתה בירושלם, בפירמה: ״בית חרשת ללבני־מלט י. ברמן ושותפ׳״.— בית החרשת הזה היה קיים כשש עשרה שנה והיה מעסיק יותר מעשרים פועלים יהודים — מסבת המשבר בבנין בירושלם ע״י התפרצות המלחמה העולמית נסגר בית החרשת הנ״ל ונמכר אחרי המלחמה לחברה יהודית אחרת.

כיום מתרומם על המגרש השמם שר׳ יהושע קנה לפני ארבעים שנה ע״י "מאה שערים״ בנין גדול, משוכלל ומזוין בכל המכונות החדישות לאפיה, הלא זאת היא מאפית ברמן הידועה לכל — מאפיה שכדוגמתה אין אנו מוצאים בכל המזרח הקרוב.

מתוך חושו הבריא לחיים כלכליים בריאים, הכיר גם ברב הטוב הצפון בחקלאות ואנו רואים את ר׳ יהושע ביחד עם אחיו ר׳ אליהו נוטעים פרדס בפ״ת בשנת תרס״ה. ובשנת “יובל החמשים לעבודתו״ נוטעת הפירמה פרדס יותר גדול בסביבות המושבה ״בני ברק”.

יותר מחמשים פועלים־עברים ופקידים מוצאים את לחמם ברוח וכבוד במפעלי ברמן, מלבד הפועלים בפרדס.

אמנם דרכו של ר׳ יהושע לא היתה סוגה בשושנים, כמה אבני נגף וצורי מכשול פגעו בו, כמה צרות ותלאות סבל, אבל ר׳ יהושע הסבלן, המתון, סבל, נשא וגם לחם ויוכל להם.—

ר׳ יהושע ברמן הוא סמל החריצות, הזריזות והמתינות גם יחד; סמל הסבלנות והעקשנות להוציא כל רעיון מועיל אל הפועל: בנאמנות, בדבור ובמעשה. ועל כל מעלותיו: התמדתו בעבודתו. מעולם לא שעה לדברי רוח ותפל, לא רדף אחרי שום משרה צבורית ושל כבוד מדומה. לעומת זה ידו פתוחה לכל דבר טוב ומועיל, הן כללי והן פרטי, הן לישוב הישן, והן לישוב החדש והכל בהצנע.—

הא׳ יהושע ברמן ביחד עם אחיו ר׳ אליהו שִׁתפו במשך עשרת השנים האחרונות גם את בניהם בעסקים שלהם, למרות זקנותו של ר׳ יהושע ברמן עודנו הרוח החיה בהנהלת העסקים, והבנים הצעירים ממשיכים את מפעלי הוריהם בנאמנות למסורת שהתותה ע״י הוריהם וגם בהתאם לרוח החדשה של הזמן.

מאחלים אנו לו, לחג היובל שנות עבודתו בירושלם, עבודה בריאה ופוריה גם לשנים הבאות, ינוב בשיבה טובה דשן ורענן, ויראה בטוב ירושלם.

 

האומנים הראשונים בירושלם    🔗

הר' יצחק פ“ח רוזינטל ז”ל

(ע“ש אומנותו נקרא פ”ח: פתח-חותם)

נולד בירושלם לאביו הרב ר' שלמה פ“ח ז”ל במחצית המאה הששית. (עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת א')

בין החלוצים הראשונים באחרית המאה הששית מוצאים אנו גם ״אומנים מצוינים״, חובבים אמתים, שעזבו את ארץ מולדתם וילכו נדוד חדשים מספר, למען הסתפח בנחלת אבותיהם, אם כי ידעו מראש שדרכם לא יהיה סוגה בשושנים, ולחם עצבים יאכלו; ידעו מראש שכל צרכי בעלי הישוב ודרישותיהם, מועטות מאוד, ושכר האמנות בירושלם אין.

ואחד מהאומנים המצוינים האלה היה ר׳ מרדכי בר׳ שמואל שניצר, חרש־אבן, מווילנא, הוא היה אומן נפלא, מיוחד במינו.

החובב הנעלה ד"ר אליעזר הלוי, איש סודו ויועצו של ר׳ משה מונטיפיורי מזכירו במכתביו משנת תקצ״ח (בדביר חלק א עמוד 47): ״והיה לנו ר׳ מרדכי פחה בירושלם למשל אחד מני עשרה, כי הוא חיה לפנים פאר עקד האמנות בווילנא, וגם היום יוכל להתגדר באומנתו אף בארץ אשכנז, ויעזוב את כבודו ואת שפעתו, לאכל לחם עצבים בזעת אפים בירושלם. ועוד זולתו נמצא בזה כמה חרשי אבנים מהירים במלאכתם אשר גם חכמת ארץ אשכנז וכתביה לא מוזרים המה להם, אבל רוח האמונה חזקה עליהם ותוליכם אל ארץ הקדושה״.

עוד הספקתי לראות שרידי כלי מלאכתו בידי בנו ר׳ צבי שניצר, מי שהיה השמש של החברה קדישא בירושלם. מיחסים לו מלאכת ארון הקודש מביהמ״ד הישן מנחם ציון וכן מביהכ״נ של ר׳ יוחנן בן זכאי, שלחן כתיבה, מלאכת חרושת אבן מצוינה, נתקבל ברצון מאת הפרינץ האנגלי, התפלא על טיבו ויפיו, ונשאר לו לזכרון מעדת היהודית בירושלם.

ר׳ מרדכי שניצר נפל חלל במגפת החלי רע בחשון תרכ״ו בירושלם, שגם הוא היה מהעובדים החרוצים שהתנדבו והתמסרו להצלת אחיהם הנגועים במחלה.

איש טוב היה, רחמן, עסקן ורב־פעלים, אחד ממיסדי בית החולים בקור חולים. בעל מכניס אורח היה מאין כמוהו, יום יום היה יוצא את העיר לראות אם מי שהוא עלה לאה״ק ויקבלהו בסבר פנים, באהבה ואחוה הכניסהו לביתו לאש״ל ודאג לו מקום לדור. גדול בתורה היה, יד ושם לו בחכמת הקבלה, נודע שמו בתור בעל מסתורין ויודע קבלה מעשיות.— אחרי פטירתו שלחו רבני וחכמי הקבלה מ“בית אל” לקחת הספרים הקדושים כתבי־יד מביתו, שהיה לומד², הוגה וכותב בהם. עוד נמצאים אי אלה מהם בידי היחידים בירושלם.

אומן בבחינה זו היה ר׳ שמחה שלמה יאניבר, מזקני ירושלם ונכבדיה. הוא היה בעל מדות תרומיות ומחונן בכשרונות נעלים, מפתח פתוחי אבן, מעשי ידי אמן ביתרון הכשר, ומלאכתו מצאה חן גם בעיני פרנץ יוסף קיסר אוסטריה. הוא היה האומן הראשון בכלי מלאכת אבן: הגביעים, הספלים והטסים השחורים, בכפתוריהם ופרחיהם, וכלים מכלים שונים. מונטיפיורי, מונטגו וד״ר אשר היו מזמינים אצלו כלים כאלה והביעו לו תודה בפה ובכתב.

ובהיותו גם מסור במלאכת שמים, עסוק בעבודת הקדש, קבעו לזכרונו לוח־אבן³ בבית המדרש הישן מנחם ציון בחורבת ר׳ יהודא החסיד.

מר לונץ מספר לנו: הישמעאלים מאסו את המלאכה ולא עבדו בה. וגם אלה מהם שלא יכלו לחיות מפירות אחוזותיהם בעיר ובשדה, עסקו במסחר עם הפלחים בתבואה, ירקות, ובשמים, משא ומתן של בהמות, אך לא במלאכה, ורוב ענפי האומנות והמלאכה היו בידי היהודים, ידעו את מלאכתם היטב והפליאו לעשות בה. אך עניים היו כל ימיהם באותה התקופה.—

והנני לקרוא את האומנים הראשונים בשמותם:

הראשון למפתחים היה ר׳ שלמה ור׳ יצחק פח. הראשון לצורפי זהב — ר׳ זלמן צורף. הוא הוא רבי אברהם שלמה זלמן צורף בר׳ יעקב ז"ל מקידאן, אדם גדול וחכם מדיני, רב וצדיק ובעל מרץ כביר, מהעשרה הראשונים של הפרושים שהתישבו בירושלם, ואחד ממיסדי הישוב בקדש⁴.

הראשון למדפיסים — ר׳ ישראל בק. ידיעה גדולה היתה לו בעניני הדפוס עד כי אותיות דפוס סלאוויטא על ידו נעשו, ויכונן בדפוסו, כמו בצפת כן גם בירושלם, מחלקה ליציקת אותיות. הוא יסד בית דפוסו הראשון בירושלם בשנת ת״ר בסיוע השר משה מונטיפיורי. (עד אז השתמש במכבש של עץ, והשר שלח לו מכונת יד אירופית עם אותיות.

הספר הראשון שהדפיס בירושלם בספר ת׳׳ר הוא: ספר "עבודת הקדש״.

שנים רבות עברו עד שהשיג ה״פירמן" (מאמר המלך) לבית הדפוס ולהחבצלת גם יחד.—

בשבט תרכ״ה פרסם המגיד קול מבשר מירושלם, המבשר ואומר: ״בא דבר השולטן אדות הדפוס של הרב הישיש מוה״ר ישראל בק נ״י שיש לו רשות להדפיס מחדש כל ספרי קודש וגם להוציא את מכתבו העתי ה״חבצלת״ רק שלא יגע בכבוד המלכות ושריו".

כמוהו כן גם השני לו בדפוס, ר׳ אברהם רוטנברג (חותנו של ר׳ יואל משה סלמן) סבל הרבה עד שהשיג הפירמן.—

מענין המכתב ששלח לידידו ר׳ יחיאל בריל בעל ה״לבנון״ בבשרו אותו על השגת הפירמן, וזה לשונו:

״שלום וכ״ט ליד״ן… מו“ה יחיאל בריל מ״ל הלבנון בע”מ פאריז נ׳׳י. הפעם אודה ה׳ על כל טובו בקהל רב, כי נתנני לחסד בעיני הממשלה יר״ה, ביום ט׳׳ו כסלו (תרכ״ו) יצא כתב הדת מקאנשטאנטינאפיל מבית המניסטעריע, שיש לי רשות להקים בית דפוס פעה״ק, להדפיס ספרי כתבי יהודים (רק לשמור כבוד הממשלה). ועל הטוב יזכר דאקטר וואלכער ריטטער מאלטהיים ק״ק עסטרייכער קונזול יר“ה, כי הוא השתדל להשיג לי הרשיון. ואיצ״ה בעוד ימים לא ימשכו אני מוכן לפתוח הדפוס להקימו על הדרת קדש. ותמיד שפתי לא יכלו מברך את הממשלה יר”ה ולהקונזול יר״ה על החסד שעשו עמי. אברהם רוטנברג״.

בית הדפוס הזח נוסד בירושלם בשנת תרכ״ב. והוא הוא בית דפוס סלמן בירושלם.

 

דפוס־אבן    🔗

הראשון במלאכת הליטוגרפיה היה הרי“מ סלמן. שלמד המלאכה הזאת בשנת תרכ”א בעיר קאניגסברג. מלאכתו הראשונה בדפוס־אבן היתה “שושנת עיר הקדושה” שהכילה בה: ציורים מעי״ק וציונים ממקומות הקדושים ב״ארבע הארצות״: ירושלם. חברון צפת וטבריה.

הליטוגרפיה של האחים מונזון

ואחריו בשנת תרנ״ב, השתלמו בהמלאכה הזאת שנים מילידי עיר קדשנו ה״אחים מונזון" אשר למדו את המלאכה בארץ אשכנז על בוריה, והקימו בירושלם בית ״דפוס־אבן", ומלאכתם עולה יפה עד היום הזה.

מלאכת הצלום: עד תרנ״ד היתה המלאכה הזאת בידי אינם יהודים, הראשונים שהחלו לעבוד במלאכת הפוטוגרף והצטיינו בה באומנתם, היו שני צעירים מילידי ירושלם אשר השתלמו בהמלאכה הזאת באירופה: מר ישעיהו ראפלוביץ ומר אברהם אהרן ריטבסקי. ומלאכתם היתה כמלאכת הטובים שבבני הנכר, תמונות מדויקות ומכוונות במלאכה יפה ונאה. בית מלאכתם נפתח אז מחוץ לשער יפו, סמוך לגן העיר.

סי׳ אברהם אביש, מוכתר לעדת הספרדים, היה התופר הראשון של הקפטנים (מלבוש־גבר מתלבושת ארץ הקדם).

הראשון לטחנת־סוסים בירושלם היה ר׳ רפאל שטאק.

הראשון לנִקור אבני־רחים היה ר׳ יהושע וואלפנזון. מילידי ירושלם. הראשון לאפית מצה ר׳ מרדכי שולמן.

הראשון שהביא מכונת קטור לרחים — ר׳ זלמן לוי. הראשון שהביא רחים לטחינת הקהוה — ר׳ זלמן נתן ספיר, הראשונים לבית המאריגה — ר׳ שלמה עלבא ור׳ יעקב ובר, הראשון ליוצר כלי חרש מצפים זכוכית — ר׳ משה ליב, עליו יספר:

ויהי באחד מן הלילות והוא שוכב על משכבו, ויבאו שודדים אל אהלו ויתקעו חנית בחזהו, כי אמרו לבוז הון, וינוסו. ויקיצו השכנים לקול הרעש ויבאו אל ביתו והוא מתבוסס בדמו, וימהרו אל הרופאים ובטרם יבאו הרופאים והדם שופע כזרם ויתעלף, ויהי כפשע בינו לבין המות, הרופאים באו וימהרו לחבוש הפצע אך לא האמינו בחייו מאומה יען הרבה הדם לצאת. והפצע סמוך אל לבו. וד׳ ברחמיו וברוב חסדיו סעדהו על ערש דוי ויסתם הפצע וירפא ויקם מחליו, אפס כי כחו עזבו ויהי מן היום ההוא והלאה נגוע הריאה וקצר רוח, ובכ״ז עשה מלאכתו לאט לאט, ויחי בדוחק,—

הראשון לחרשי עץ היה אליעזר נגר, הראשון לכורכי ספרים — ר׳ ישראל שמעון. הראשונים לתופרי מנעלים על פי האפנה האירופית: ר׳ מאיר וואלף ור׳ ישראל סנדלר. הראשון לשעונים — ר׳ יהושע הלפמן. שעוני ואומן מצוין. ר׳ משה מונטיפיורי בספר המסעות שלו ״משה וירושלם״, מספר: "נזדמן לי לראות המלאכה משמות אומנים שונים: פחי, מפתח חותמת, חרש אבן, צורף, כורך ספרים, חרש עצים, וכולם הצטינו במלאכתם. לאומן מהמורה שעות (שעוני) ר׳ יהושע הלפמן נתתי בידו שעון יקר מאד לתקנו ובזמן קט תקן אותו על צד היותר טוב, האיש הזה נוסף על השלמת מלאכה הוא גם כן אומן גדול במלאכת יופי הכתיבה (קליגרפיה) והוא נתן לי גרעין חטה, אשר כתב עליו תשע עשרה שורות וברוחב הגרעין כתב את שמי׳׳. באחד ממכתביו הוא מרים על נס הפתח המצוין הר״ר דוד שפיצר שהצטין באומנתו באופן נעלה. הוא היה ת״ח ומדקדק במצות מבעלי ותיקין⁵.

הפחות וגדולי הממשלה, הקונסולים וראשי המנזרים היו מוסרים תמיד את מלאכתם לאחינו האומנים בירושלם. מענינת העובדה שספר לי רבי יחיאל מיכל פינס: הקיסר הרוסי אלכסנדר השלישי, כאשר נזקק לעשות לו חותם המלכות לא מצא לו פתח אלא יהודי, ובנו הקיסר ניקולי כשרצה לעשות את פסלו משיש, קרא את החרש ברנשטם וימלא את ידו לעשותו.

הראשון לה״קברנים״ של עדת האשכנזים בירושלם היה ר׳ יצחק ב״ר יהודה קליין, עלה לאה״ק בש׳ תקצ״ה ונפטר כ״ב שבט תרנ׳׳ד.

הוא שמש גם במשמרת ה״קואס״ ל״הקונסול היהודי״ רבי ישעיה ברדקי. ונשא תמיד בחגורתו שני אקדוחים בעלי ידות־כסף. בעל אמיץ־לב היה. לא פעם סכן את נפשו לטובת הישוב, ויהי מגן גם בעד ה״דגל״, נושאי המטה, שסבלו באותה התקופה נוראות מהפלחים הפראים בסילואן; ולא פעם הוציא ה"מצבות״ מידם שהיו כבר שקועים בבניניהם.

ר' יקותיאל ב“ר יצחק קליין ז”ל

יליד ירושלם

הקברן ומחוקק המצבות בבית עלמין לעדת האשכנזים בירושלם, אביו היה הקברן הראשון, עלה לאה“ק בשנת תקצ”ה.

וזה נוסח מצבתו:

פ“נ נקבר הישיש הנכבד מבני עליה ר' יצחק בה”ר יהודא ז“ל חמשים ושבע שנים עבד עבודתו בהר זה ונלב”ע כ“ב שבט תרנ”ד

הראשון למפתח ויוצר פסילים, — ר׳ מרדכי קלר, לזכרון עוד נמצא בבית החולים הצבורי ״בקור חולים הוספיטל״ מלאכת ידו להתפאר: תבנית בית החולים הישן ממסד עד הטפחות, זעיר אנפין.

ר׳ ״אברהם משה ב"ר צבי לונץ״, בדברו, בהמגיד תרל״ג, על ערך מלאכת חרושת־אבן הנהו מרים על נס את אחד מאחינו היהודים חרש אבן ר׳ שלמה זלמן פרוש, שחצב מאבן שיש אחת תכנית חרבת ר׳ יהודא חסיד תבנית ביהכ״נ הגדול בית יעקב, המתנוסס לגאון ולתפארת בתוכה עם בתי המדרשים והת״ת וישיבת עץ חיים, והבתים והחנויות אשר למטה ברחוב היהודים. הכל במעשה חרש נפלא לא נעדר דבר.

גם אחיו ר׳ גרשון פרוש היה אומן בחרשת אבן. טרם נסע להודו.

הראשון לחרשי ברזל היה ר׳ אליהו זלמן באסאן. מחונן היה בכשרונות נעלים, ידע פרק גדול באמנות ויהי מן המצוינים במלאכה וחרשת המעשה, הוא הוא שעשה המפתח־הסודי לדלת הברזל מאהל קבר ״רחל אמנו״. הוא הוא שהציל גרי שכונת ״משכנות שאננים״ מחיות וזאבים שהיו באים בלילה למגרש השמם הזה. ויעש מלכודת ברזל גדולה ודלת פתוחה לה, ובתוכה תלה בשר צלי, כשהחיה נכנסה במלכדה הזאת נסגרה פתאם הדלת בעדה. בבקר בבקר מצאו בה חיה פראית קופצת מפנה לפנה עד שחדלו לבוא עוד. וכמו כן על בית עלמין בפני החיות הטורפות שחפרו את הקברים.—

אברהים פשה הוקירו והתחשב באמנותו. פעם נסתם מעין השלוח והוא בהמצאתו, פתחהו.

ר׳ אליהו זלמן באסאן (או ר׳ אליהו זאליס) בא לארץ בעוד שעי״ק ירושלם לא הכילה עדין מנין אשכנזים. הוא בא מווילנא באנית מפרשים ודרכו ארכה לו כשנה. כמו כל החלוצים הראשונים סר גם הוא לצפת והתישב בה. ותיכף התחיל לסבול מיסורי א"י, באותה שנה קרהו אסון נורא מרעידת האדמה אשר התפרצה בגליל בשנת תקצ״ז ואשתו ושני בניו נהרגו ורק הוא לבדו נשאר, ויהי אנוס לבוא ירושלימה.

חתנו ר׳ שמואל ליאן היה המנצח ביציקת האותיות בדפוס של ר׳ ישראל בק, ועל שם מלאכתו קראו לו ר׳ שמואל גיסר.

 

ר׳ חיים נגר ז"ל    🔗

אחד מזקני האומנים הראשונים בירושלם, היה ר׳ חיים נגר, בן ר׳ יהודא איזינשטיין, הוא בא ירושלימה מלפני כשבעים שנה. ולא נגר לבד היה ר׳ חיים אייזינשטיין כי אם יד ושם לו באמנות שונות. הבנאים הגדולים בירושלם מבני ברית ומאינם בני ברית התחשבו בתכניותיו, ויהי המנצח על כל המלאכה בשכונת בתי מחסה. ובבתי הכנסת אורחים של הרוסים.

הוא שאף תמיד להתנחל בארץ, ויהי הראשון שקנה אותו המגרש השמם סמוך להר הבית — על יד בית החולים משגב לדך ושכונת בתי מחסה. המגרש היה שמם וחרד. מקום מקלט לגנבים שודדים ורוצחים שהתחבאו שמה בין עצי הצבר ובתוך הבורות והמערות שבו, ויבן בו ארבעה חדרים קטנים, סוכת עץ ומקוה מים. ויגר שם הוא וביתו ובני ביתו, בלילה היו הגנבים מכפר סילוון קופצים מחצר הגוזלאנים עם צרורות בגדים וכלים גנובים, והיו עוברים עליו ברמיזה ואיום לשתוק, לבלי לצעוק, ירדו אל שער הקטן וברחו אל הכפר.

ביום השבת הראשון בבקר בשבתו הפעם עם בני ביתו בסוכתו, שמע פתאום הומיה גדולה. מכל הצדדים התפרצו אנשי צבא ויחפשו בין עצי הצבר בתוך הבורות והמערות, ובשאלו אותם על החרדה הזאת, השיבו לו כי, בליל השבת ברחו חמשה עשר שודדים ורוצחים מבית האסורים, וגם הוא עזר להם לחפש ויחפשו ולא מצאו, נעלמו ואינם. רכי הלבב אמנם העירו אותו כי יעזוב המקום הנורא הזה אבל הוא לא שמע להם וישאר לשבת בו עד שמכרהו לר׳ יוסף אברהם שלום מעדן, שבנה עליו השכונה והישיבה המפוארה ״פורת יוסף״,— היו אמנם רבים שחפצו לקנות ממנו המגרש הזה במחיר גדול, אבל אדיר כל חפצו היה למכור המגרש הזה רק לדבר שבקדושה, לישיבה. ותנאי התנה עם המוכר שיהיה לו זכות לגור בו כל ימי חייו באחד הבתים הנשקפים אל הר הבית, והמורשים ערבו לו בזה לפי הכתב הבא לקמן:

דא תהי׳ לקיום ולאמת וצדק, ביד הר׳ חיים ב׳׳ר יהודא אייזינשטיין איך שקנינו ממנו הבתים והקרקע העומדים על רגל הר ציון על פי קושאן הממשלה יר״ה הבתים והקרקע כנגד הר הבית והתחיבנו בתנאי קודם למעשה ליתן בית אחד מהבתים הנ״ל לדור לה״ר חיים הנ״ל כל ימי חייו, וגם תשמישיו, מים ובית התבשיל, ודריסות הרגל בדרך כולם. וגם שיתנו לו מבואר אשר הבית יהי׳ חלונות נשקפים כנגד הר הבית, ועל כל זה אנחנו מורשים ערבים בזה לאמת וצדק ובקגו״ש במדל׳׳ב וע״ז בעה״ח⁶ כ׳׳ח אב תר״ע עה״ק ירושלם ת׳׳ו.

נאם בן ציון מרדכי חזן

המסכן! לא זכה עוד לבוא לגור שמה, המות קדמהו, בשנת תרע״ד נפטר לבית עולמו.

המחיר שקבל בעד המגרש הזה הניח על קרן הצבי, בשטרות תו״ח.—

עוד מגרש אחד נחל לו בשנת תרמ׳׳ד בכפר סילוון. ואחד משטרי הקניה הזאת, עצם הכתב, מונח לפני.

מודה אני הח״מ איך שמכרתי הקרקע שיש לי אצל הכפר סילוואן עם הכרמים והשדות שיש לי, הכל זה מכרתי לר׳ חיים נגר הן לבנות בתים וליטע כרמים ולעשות עם זה כל מה שלבו חפץ, וכל זה מכרתי ברצוני וחפצי בלי שום אונס והכרח כלל וכלל בעד הסך המבואר בהקנין וכפי המצרים המבו׳ בהקנין, וכל זה מכרתי בקנין גמור ולהיות לראיה ביד ר׳ חיים הנ״ל חתמתי א׳׳ע מרצוני וחפצי הטוב כלי שום טו׳׳מ ואונס והכרח כלל, בביטול ובפיסול מודעי כדרך שפוסלין ומבטלין בג“ן. ויהי׳ תוקף שטר זה נגדו ונגד ב״כ וי״ח וי״א כתוקף כל שטרות העושין ע״פ דחז״ל וע״פ נמוסי הקרי״ה יום ב׳ לחודש תמוז שנת תרמ׳׳ד פעה”ק ירושלם תובב"א.

נאם בועז במוהר״ר יהונתן מזרחי ס״ט.

בפנינו עדים הח״מ ראינו שמכר, וקנינו ממנו במנא דכשר למקני וחתם א״ע מרצונו וחפצו הטוב בלי שום אונס והכרח כלל וכלל יום הנ״ל שנת הנ״ל פה עה״ק ירושלם תובב"א.

נאם יעקב מרדכי זינגער

נאם אלחנן במו״ה אברהם יצחק נ״י

ונוסף עוד בשטר: המצרים לצד מערב מתחיל מצד ירושלם אורח זויות הנצבת כמין גאם עד אורך מאה ושלשה וחצי מטיר, ומשם למעלה עליה רוחב ששה וארבעים מטיר זה מצד דרום.

בשאלי את בנו על דבר המגרש הזה, ותהי תשובתו שלילית.

מומיא

בחפרו הפעם סביב ביתו מצא ״מומיא" עתיקה. ובאי ידעו איך להתנהג עם הגברת ״החנטה״ הזאת נשברה, ונתפזרה, ובמחיר מחרוזת המטבעות שהיתה מקושטת בהן, קנה לו אז בית בשכונת ״בית ישראל".

 

בתי המלאכה וחרשת המעשה להשר משה מונטיפיורי בירושלם.    🔗

לבד בית הדפוס, מכונת יד עם אותיות, ששלח לר׳ ישראל בק הנזכר הקים בירושלם:

א) בית חרושת לאריגה.

בשנת תרי״ד עלה על לב השר לכונן בירושלם ״בית חרושת לאריגת צמר גפן״. וישלח ירושלימה עשרה מנור אורגים ויתר הכלים והמכשירים הדרושים להבית, וגם צמר גפן בכמות רב. ולמען תצא המלאכה בשלימות האפשרי שלח השר מבריטניא אומן במלאכת האריגה להורות להעובדים את המלאכה לפרטיה. ולא עברו ימים מועטים ובית המלאכה קם על תלו וכחמש עשרה משפחות מאחינו מצא בה חית ידם בעבודה.— אחרי האומן האנגלי שעזב את ירושלם נתקבל לכהונת ראש האומנים ר׳ שלמה עלבא, מגרמניה, שהיה נקרא ר׳ שלמה פאבריקאנט, וכמו כל זקני ירושלם בתקופה הראשונה כן גם הוא היה לבוש בתלבושת הספרדים ״תלבושת ארץ הקדש״ ועל ראשו תרבוש וליפה שחורה סביב לו.

ב. ריחים של רוח

שלש טחנות־רוח היו בירושלים בתקופה הראשונה: א) של השר ר׳ משה מונטיפיורי; ב) לכנסית היונים ג) לבני עדת ההיכל של הגרמנים; ואת כולם נשא הרוח.

הריחים של מונטיפיורי נבנו לפני כשבעים שנה במגרש בתי יהודא טורא — ״משכנות שאננים״ — סמוך לשני הבתים שיחדו לבעל הריחים. ואת הריחים והבתים מסר השר לר׳ יוסף רוזינטל, בנו של הרי״צ פה. כוונתו של השר היתה: להקל על אלה, אשר ישבו ב״משכנות שאננים״ לבלי יאלצו⁷ לשלוח חטיהם העירה לטחון, וביחוד להוזיל מחיר הטחינה לעניים, ותמיד יהיה להם דין קדימה על העשירים (משה וירושלים). המכונה והכלים הדרושים לזה שלח השר מלונדון בלוית איש אנגלי היודע טוב את המלאכה. ביגיעה ועמל רב הובאו מיפו ירושלימה, חלק חלק לבדו נשאו ארבעה וחמשה סבלים. ארבעה ירחים עברו עד שהובאו אל מקומם, וסוף סוף צלחה בידיהם להקים הריחים ולהכניס לעבודה.

המגדל נבנה מאבני גזית מרובעות. גבהו חמישים רגל: כנפי הריחים הוליכו בעוז רוחם ארבעה זוגות אבנים גדולות.

 

מעשה שדים    🔗

שרידי זקני ירושלים מספרים לנו: במשך ימי בנינו וסדורו הביטו עליו בעלי הריחים הנכרים בעיני קנאה, וגם שכרו אחד השיכים ללכת אל מקום הבנין להאיר אותו ולקלל שלא יצליח בעבודתו. והלה הבטיח להם, כי בבוא עת הגשם ב״כסער מתחולל״ יסערנו ממקומו. וכאשר בא הגשם וסופות סערו, והבנין הענקי נשאר על מקומו חזק וקיים, אמרו כולם פה אחד, גם הדרווישים הגדולים, כי הבנין וכל אשר בתוכו ״מעשה שדים״ הוא, ״השטן יסעדנו ברב כחו״.— לעומת זה היהודים העניים מלאו פיהם תהילתו ויאמרו, כי מאת ה׳ היתה זאת ויברכו את אלקי אבותם ואת השר מונטיפיורי ה״דואג להם באהבה נאמנה״.

אבל אין מזל לפעולות מונטיפיורי, וגם הדבר הזה לא הצליח, לא האריך ימים הרבה. כי אחרי עבור שנים אחדות נתקלקלו כמה כלים ממנו, וכמו מחזיקו כן גם השר בעצמו לא אבה להוציא עוד הוצאות, אחרי כי בינתים נוספו בתי ריחים של קטור שאינם תלוים ב״רוח״, ובידם לעשות מלאכתם בתמידות, נוכח לדעת, כי ריחים של רוח טוב להעמיד רק על יד ״חוף הים״ במקום שהרוח מצויה תמיד, ולא שם עוד את לבו לזה. והרי הבנין וכל כליו ושברי־כליו נשארו שוממים עד היום הזה.

ארבעה מיני ריחים היו לנו בירושלים במשך הזמן: ריחים של יד, ריחים העובדים בכח סוסים, ריחים של רוח וריחים של קיטור.

בשנת תרס"א הקימו שלשה מהפועלים שעבדו לפנים בראשון לציון מר חיים בעדין, מר אהרן זיידמן ומר נטע קריסטל — בעצת האכר ממוצא מר יצחק כהן, טחנת קטור בכח גאז קיטור⁸ בהכפר קולוניא הוא מוצא ואכרי הכפר הזה והכפרים הרבים שבסביבותיו שמחו מאד על הדבר הזה, בהיותה אז היחידה שמה.

 

חרשת עצי זית בירושלם    🔗

הראשון בתעשית עצי זית מלפני כששים ושבע שנים היה ר׳ חיים יעקב ובעד הצטינותו במלאכה קבל אות כבוד מהתערוכה בפריז כשנת 1867. אחרי עזבו ירושלם בסבת מחלתו מלא בנו מר יעקב דוב יאקב את מקומו בחרושת הזאת, ובהיותו מצטין תמיד במלאכתו בטובה ויפיה רכש לו שם אומן־נבחר לא רק בן תושבי עיר ירושלים אלא גם באירופא.

בשנת 1888 הזמינו אצלו ממוני כולל אוסטריה ואונגריה פה תיבה משובצה תשבצות צדף ועץ שחור. תשורה לכבוד הקיסר פרנץ יוסף, אשר הקונסול האוסטרי פה התפלא על טובה ויפיה, ואמר כי התיבה הזאת הוצגה בבית הנכאת הפרטי אשר למלך בוינה.

בהיות פה בשנת תר״ע הנסיך הגרמני איטיל ורעיתו, נתבקש מאת המנהל מחלקת עצי הזית של בית היתומים הסורי שנלר להביא שמה מעבודתו, והנסיך והנסיכה קנו ממנו טס גדולה ושולחן־לכתיבה, ושלחו בעד זה אות כבוד, ואחד מגדולי שרי הממשלה אשר השולחן מצא חן בעיניו הזמין גם הוא אצלו עוד אחד כמותו, ותמיד העסיק עמו מחמשה ועשרים עד שלשים עובדים מאחב"י.

הרי״מ פינס דאג תמיד לא רק לטובת הפועלים והעובדים על הרי יהודה כי אם גם לטובת האומנים ובעלי המלאכות בירושלים, דרש תמיד בשבחם, וכתב תמיד לתועלתם. ולא היה רק נאה דורש כי אם השתדל בפעולה ובמעשה להרים את האמנות והמלאכה בירושלים עצמה, ולתת לה מהלכים מחוצה לה.—

הוא השכיל לראות כי בעלי חרשת-עץ, ביחוד מלאכת עצי זית, שהצטינו בה בטובה וביפיה, יוכלו למצא את פרנסתם אם ישלחו את מלאכת ידם לאירופא. לידים אמונות וחרוצות⁹ ובעלי חרשת הברזל ירויחו לחם חוקם ברוח אם ילמדו את ידיהם לעשות מלאכתם טובה ויפה באופן אירופי, ומאז נגש הרי״ם פינס לדבר הזה בפעולה ובמעשה התעלה בירושלם מלאכת חרשת עץ וברזל משפל מצבה, התפתחה בטובה ויפיה ותוכל להתחרות עם מלאכת האשכנזים מווירטמברג שהצטינו והצליחו בה, ועל־כן יסד בין היהודים בירושלים חברה אשר קראה בשם ״החרש והמסגר״ להרחיב את המלאכה בחרשת עץ וברזל, והשתדל להמציא באירופה ובאמריקה קונים לתוצרת הארץ, כלי מלאכת עצי זית להתפאר,— וכן עשה עם סופרי ״תפילין ומזוזות״.

ר׳ יחיאל בריל מספר לנו ומעיד כי בערים רבות באמריקה קימו אחינו מצות תפלין ומזוזות ששלח להם הרימ״פ מסופרי ירושלם. וכן הוא מוסיף ואומר: ובהיותם כלם כאחד עניים המציא להם הרי״מ פינס כסף כמקדם, לקנות להם עצים ושאר דברים הנחוצים למלאכתם, ובזה התרחבה המלאכה הזאת בין אחינו בירושלים כי בראותם שיש שכר לפעולתם לומדים את המלאכה הזאת ונותנים עיניהם ולבבם להשביח וליפות את מלאכת ידם, והיה כי ירב מספר העושים בחרשת עץ וברזל יותר מכפי הצרך בירושלם, ישתדל הרימ״פ להושיבם בערי אה״ק אשר לא התישבו בהן בנ״י למען יהיו ליסוד ישוב חדש.—

וכמה פינס איכא בשוקא?

 

הרעפים שנחרת עליהם שם משה מונטיפיורי.    🔗

מענין לנו המאמרים מאותם הסופרים הירושלמים, הסופרים המובהקים, המוסרים לנו עובדות, מעשים ופעולות ע״א המלאכה ובעלי המלאכה בירושלם, אחד המצוינים שבהם הוא זה מה שנתפרסם בהאסיף תרמ״ו מאת הרב החכם הנעלה מר יעקב גולדמן נ״י והננו מוסרים אותו בזה כמו שהוא, עם הערותיו:

 

בתי חרושת המעשה.    🔗

״מנסיבת השממון אשר שלט בארץ עד ימינו אלה, יאמינו אנשי אייראפא כי אין אדם בטוח בהונו בארץ הזאת¹⁰, ולכן לא משכה עליה ארץ פלשת את עינם לכונן למו בה בתי חרושת המעשה, ותושב הארץ אשר רחוק הוא מדרכי אייראפא, לא ישים גם הוא לב אל הדבר הזה, ולכן כל בית חרשת המעשה אין בארץ הזאת, וכל צרכי תושביה יובא מחוץ לארץ. ולוּ יעצרו כח העברים — אשר ידעו כי אין כל פחד מחומס וגוזל בימים ההם — לכונן למו בית חרשת המעשה ״לנופת״ ״לנייר" ״למעשה אורג״… כי עתה עתקו וגברו חיל ויעשירו עשר רב, וטובה כפולה ומכופלת הצמיחו לעניי ציון אשר יבקשו מקום להשתכר ואין.

העצמות, ובלויי הסחבות, והצמר — הדברים הראשים לעשית הדברים שהזכרנו — ימצאון פה במדה גדושה. בשנה העברה יצאו מפה דרך ים יפו בלויי סחבות במחיר שמנה עשר אלף דולאר — הדולאר חמישית הפונט שטערלינג — לארץ בריטאניה וצרפת, ותחתם בא לפה — לבד כל ערי פלשת — נייר מאוסטריה וצרפת במחיר שבעת אלפים דולאר. צמר יצא בשנה העברה דרך ים יפו מאה וארבעה עשר אלף שקים לבריטאניה וצרפת ומחירם עשרת אלפים דולאר. צמר גפן שכם מקומו, ומשי בהר הלבנון ודמשק, ולא אדע כמה מוצאם. ותחתם בא הנה מעשה אורג מארצות אשכנז, בריטאניה ואוסטריה, במחיר מאתים וארבעה ושמונים אלף דולאר. צוקער — נופת — בא הנה בשנה ההיא במחיר מאת אלף ועשרים ושבעת אלפים וחמש מאות דולאר מארצות אוסטריה וצרפת, כל אלה מהיוצא והבא דרך ים יפו, ואיה המרכולת אשר יצאו ואשר יבואו ביתר ערי פלשת דרך בארות וחיפה? א״כ אפוא דעת לנבון נקל, כי בתי חרשת האלה רב כחם להעשיר בעליהם, ואם אמנם יעלה שכר הבאת יתר הסממנים אשר נחוצים לבתי החרשת ואשר אייראפא מקומם, לעומת זה יצער מאד פה שכר האדם ושכר הבהמה, אשר בארצות אייראפא יעלה מחירם מעלה ראש¹¹, ותחת הביא הדברים מבתי חרשת המעשה שנגמרו מלאכתם שמה, יביאון האמצעים לבד ומלאכתם תעשה ביד בני ציון. גם בזה הרבות דברים אך למותר, ואשר לא השהו אלוה חכמה יבין כי צדקו דברינו. נוסף על הפאבריקין שהזכרנו בדברינו, ואשר הזכרנום רק למשל והמבין יקיש על השאר, עלינו להזכיר עוד מפעלות אחדים, שכבר נסו בני ציון לעבוד בהמה; והם: ״בתי עבוד לעורות״ ״עשית הרעפים למכסה הגגות״. בהראשון יעבוד איש צעיר לימים אשר למד מלאכתו בפאריז, ובכלותו למודו הפיק רצון מראשי חברת כי״ח ויעזרו לו להקים לו בית עבוד עורות בנחלתם אשר במקו״י¹². ויבנה לו שמה בית לשבת ולעשות מלאכתו, והנהו עושה במלאכה הוא ואביו ויראו שכר בעמלם, ולוּ ישימו לבם העברים הציונים לאחוז במלאכה הזאת ולהרחיב גבולה, כי עתה לא נאלצו הסוחרים להביא ממרחק עור מעובד כאשר יעשון עד כה. בשנה העברה הובא הנה — לבד יתר ערי א״י — מצרפת ואשכנז עור מעובד במחיר מאתים וארבעה ושמונים אלף דולאר, והכסף הלזה הלא יכול להשאר ביד בני ציון בהוסד פה בתים למעשה עבוד העורות.

רעפים למכסה הגגות באו הנה בשנה ההיא מצרפת, במחיר שנים עשר אלף דוללאר. וחבל על הכסף הרב הלזה כי יצא מפה, עת אשר הנקל היה לאיש עברי מילידי ציון להשתכר הרוב ממנו, כי כבר נמצאה המכונה פה, וגם ידיו רב לו להוציא כלי למעשהו כמעשה ארץ צרפת. והננו להטיף דברים אחדים אורות האיש ההוא אשר ממנו תצא תורה והלכות רבות לחובבי ציון ובניה.

לפני שבע שנים נועדו אחדים מבני ציון, לשום לדרך פעמיהם ארצה אוסטריה להשתלם שמה במלאכות שונות, למען לא ירעבון ללחם, אכן חסרון הוצאות הדרך עצר בעדם מהפיק זממם, וישארו על מקומם, ורק ה׳ וואלף גרינבערג יליד ציון ואתו איש מכולל הו״ד¹³, לא שבו ממחשבתם ויעזבו את ביתם — הריק מלחם ומים, רק נשים וילדים נמצאו במו — ואחרי רוב עמל ותלאה באו לוויען, וילמדו שמה מלאכת צפוי כלי חרס — גלאזירען — וישובו ירושלימה. כבואם הנה מצאו כי כבר קדמם אחר אשר בא מחו״ל ומלאכתו בידו, אכן המלאכה לא תעצר כח לתת לחם לעובדה, ואף אם ירבו העושים במלאכה הזאת הלא ירעבו כולם ללחם, ולא יסף עוד ההוד״י לעזוב ביתו, כי חלוקתו אשר שמן חלקה תטריפהו לחם. אכן ה׳ גרינבערג אשר הרעב הציקהו עד מאד, פנה על ימין ועל שמאל לבקש לו מקום להשתכר בו, ובראותו כי המעטאדע החדשה לספון הבתים ברעפים תפרץ מיום ליום, גמר אמר לשוב ולכתת רגליו לחו״ל, ללמוד ידיו לעשות רעפים (דאכציגעל), ובקיץ שנת התרל״ח נסע יצא מפה בערום וחוסר כל, ואחרי שבעו נדודים בא לפאריז, וימצא לו מקום בבית חרשת המעשה לרעפים אשר לה׳ “עמיל מיללער”, ויעבוד שמה שנתים ימים.

בכל הימים ההם עבד בכל כח, וגם בלילה לא שכב לבו, עדי כי היה לפלא בעיני המנהל בית החרשת. במעט המשכורת אשר השיג החיה נפשו בלחם צר ומים לחץ — במלוא מובן המלה — והמותר שלח לב״ב בציון, ולא אבה לדפוק על פתחי נדיבים לבקש עזר מהם, כאשר ידע מכל אלה הגביר היקר מ׳ מיכל ערלאנגער הי״ו, והוא יכול העיד על אמתת הדבר.

ויהי בשנת תר״מ נקרה הגביר ה׳ ד׳ זאבלודאווסקי בפריז, ויסר לבית חרשת המעשה למעשה הרעפים אשר ה׳ גרינבערג שמה, ויהלל אדון בית החרשת את ה׳ גרינבערג בעיני האיש עד מאד, בכשרונותיו הנעלים עלה מעלה (אמר האדון ההוא), על כל העובדים בבית החרשת אשר לי, וישתלם במלאכתו באופן היותר טוב, וידיו רב לו לנהל לבדו בית חרשת למעשה הרעפים. ויגמור ה׳ זאבלודאווסקי אומר לקחת את ה׳ גרינבערג עמו לביאלי… ולכונן שמה בית חרשת אשר ה׳ גרינבערג יעמוד בראשה. ובין כה וכה הגיע מכתב מהחה״ש ה׳ פינעס הי"ו, אשר בו יודיע לה׳ גרינבערג כי הועד הנוסד למזכרת מאנטיפיורי הי״ו, יאבה לכונן בציון בית חרשת לרעפים — להגדיל המלאכה והמסחר שם — והנהו קרוא לעמוד בראשו, ולנהל בחכמתו ובידיעתו את בית החרשת הלזה. לבקשת ה׳ גרינבערג כי ישלחו לו מעפר ארץ הצבי, למען יבחון אם יוכלו להוציא מהם כלי למעשהו, ענהו ה׳ פינעס כי כבר בחן הועד הלאנדאני את העפר — ע״י מביני דבר — וימצאוה טובה ומוכשרת אל הדבר. ומקץ שנת התר׳׳מ בא ה׳ גרינבערג ירושלימה, והועד הלאנדאני לקח מכסף האוצר מאה וחמשים פונט שטערלינג, ויקדישם לבצע המפעל הלזה. כשמונים פונט שלח ליד ה׳ ערלאנגער בפאריז, ויקנה שמה המכונה וכל הכלים הדרושים וישלחם ציונה, ואת מותר הכסף הוציא ה. פינעס על הוצאת כל הדברים הנדרשים אל העבודה פה, וה׳ גרינבערג החל לעבוד עבודתו ויוציא לאור עולם רעפים חדשים אשר נחרת עליהם שם "משה מאנטיפיורי״, ולמראה עין הנם כרעפי צרפת, אכן ישברו בנקל, ואחד אחוז ממאה ישאר שלם בצאתו מהתנור, ואחרי הרבה ה׳ גרינבערג נסיונות — כי בתחילה דמה כי העפר הסב לו ברעתו כי לא יכונו לעבודתו — נוכח לדעת כי נחוץ לו מכונה לרמוס החומר אשר אכרי ארצנו לא ידעו לרמסו כראוי. וגם האדון ה׳ שיק ראש חכמי הבניה ומהנדס אשר להממשלה פה, הסכים על ידו אחרי הרבותו לבחון הרעפים שיצאו מהמכונה, ויתן על יד ה׳ גרינבערג תעודה לאמר, כי אם יכונן לו בבית חרשת המעשה לרעפים אשר לו, מכונה ללוש החמר כראוי, אז לא יפלו רעפיו מהרעפים הבאים מארץ צרפת, וכל תושבי פלשת וסוריא יוכלון להשתמש ברעפים אשר יעשו בציון. ויפנה ה׳ גרינבערג אל ציר הועד כי יסמוך בידו בכסף — שלשים לירא צרפת — הדרוש למקנה החלק האחרון מהמכונה — כי המכונה לרמוס החמר על חלקי מכונת הרעפים תחשב גם היא — למען תעשינה ידיו תושיה. אכן לדאבון לבב אין קול ואין כסף, גם על בקשת ה׳ גרינבערג לתת לו המכונה (מאשינע) ע׳׳מ לשלם מחירה במשך עשר שנים, ואז ימצא לו שותף אשר ישקול על ידו הכסף הנחוץ לו לכלות מלאכתו, גם על זה לא בא עדנה מענת הועד הנוסד בלאנדאן למזכרת משה; ולכן שבתה העבודה והמכונה תלך לאבדון לאט לאט. תחת אשר הנקל היה להיטיב בה את אחד מבני ציון היקרים, ועל ידו הלא מצאו מקום להשתכר עוד אחדים מבני ציון, בעזרם על ידו, ובלמדם גם המה המלאכה הזאת אשר תעשיר — במלוא מובן המלה — בעליה״.

עוד באחד ממאמריו:

״ללא אמת יתנו אחינו בחו״ל את כל הירושלמים לאוכלי לחם חסד, החיים רק ברוח. ומי יתן ובאו הנה מוציאי דבת הארץ רעה, וראו מספר עושי במלאכה כי רב הוא, ושמו יד לפה¹⁴ ותחת תתם בני ציון לנרפים, יענו ויאמרו, כי רב מאד מספר בעלי המלאכה על מספר הדורשים, ואם אנשי לבב הם כי עתה היו מעירם לעזור להבע״מ כי יוכלו לחיות באמת על מלאכתם כרצונם, ואז ימאסו מעצמם את החלוקה הזעומה, וחרפה לא ישאו עוד.

---

 

ר' יעקב מן    🔗

העלוי וראש הבנאים והקבלנים, הרב, המהנדס־האדרכל

ר׳ יעקב מן ז\״ל

לשנת העשרים לפטירתו.

ראוי הוא הרב-הבונה הזה לקבוע לו פרק מיוחד בספרנו. בתור אחד המצוינים בתורה ובמלאכה.

הר׳ יעקב מן ז״ל נולד ברזיציא שברוסיה בשנת תר״י. בא ירושלימה בשנת תרי״ט עם אביו הר׳ משה יהודה ליב, ושמו הלך לפניו כעלוי ונתקבל מיד לישיבת "דמשק אליעזר״ שבה היה אחד מן התלמידים הכי מצוינים של הרב מקאליש והרב מקוטנא.

יחד עם שקידתו בתורה שאף אף להתפרנס מיגיע כפיו. ובהזדמנות הראשונה — אחרי חתונתו — הקים טחנת קמח (הראשונה בירושלים) בעיר העתיקה. ויהי לו היום לעבודה והלילה לתורה. הרבנים התנגדו לדעתו זו שעזב את הישיבה ופנה לעבודה, אבל הוא באחת: תורה עם דרך ארץ. הטחנה לא נתנה לו ספוק, ובהיות לו כשרון להנדסה ובנין נכנס בהזדמנות הראשונה — בעת בנית השכונה "משכנות־ישראל״ — בתור משגיח על עבודת הבנין בשכונה זו. ובעת שהחלה להבנות “מזכרת־משה״ נתקבל אף כאן למשגיח כללי על בנין השכונה. ובימים ההם היתה כל עבודת הבנין — למן הבנאי העומד בראש הנדבך ועד הפועל הפשוט — בידי הערבים. והרב ר׳ יעקב מן בחשבו לחובה קדושה שכל יהודי ויהודי עליו להתעסק במלאכה ולבנות ע״י כך את ירושלים בידים עבריות, השתדל ללמד לצעירי ירושלים את עבודת הסתות והבנין. בהשתדלותו למד ר׳ יונה פרידלנד ז״ל הסתת והבנאי הראשון בירושלים את עבודת הסתתות, וזה האחרון נתמנה ע״י ר׳ יעקב מן למורה ולמחנך סתתים יהודים. ובעת בנין שכונת ״ויטנברג” — שר׳ יעקב מן קבל את בניתה בקבלנות — השתמש כבר עם סתתים יהודים.

באותו הזמן החלה העליה הראשונה של היהודים התימנים ירושלימה, ור׳ יעקב מן בחושו האנסטנקטיבי מצא בהם את האלמנט המכשר לעבודת הבנין, ויספחם לעבודת הבנין. זה היה הצעד הראשון להכניס את הפועל היהודי בעבודות הבנין, והצעד הצליח. התימנים הסתגלו תיכף לעבודה זו ומעבודה פשוטה עברו לעבודה מקצועית, לסתות, בנאות וטיוח. ר׳ יונה פרידלנר ז״ל שלמד בנתים ע״י השפעתו של ר׳ יעקב מן, אף את מקצוע הבנאות, העמיד תלמידים הרבה שלמדו מקצוע זה וסופחו לעבודת הבנין. ובהבנות שכונת ״ימין־משה״ עבדו מספר גדול של בנאים, סתתים ופועלים פשוטים, יהודים.

בית החולים שערי־צדק נבנה ע״י ר׳ יעקב מן, ופה מצא לפניו כר נרחב ללמד אף את צעירי רוסיה שהחלו לעלות באותה שנה — שנת 1905 לא״י, ואף אותם ספח לכל עבודות הבנין. ובבנין בית הספר למל שנבנה על ידו בקבלנות העסיק כמעט כל הבנאים והסתתים היהודים.

היחס בינו ובין הפועלים היה מצוין¹⁵. כלם אהבוהו וכבדוהו ויעריצוהו כאחת. התימנים חשבוהו לאביהם ומושיעם. היה משתתף בשמחתם ולא היתה שמחה שר׳ יעקב לא השתתף בה. סועד אתם יחד ולפעמים גם הסעודה על חשבונו הוא.

כל האידיאל שלו היה להקים בעלי מלאכה ופועלים מקצועיים יהודים. וכאשר מצא איזה כשרון בצעיר יהודי היה מלמדו על חשבונו. במותו התאבלו עליו כל בעלי המלאכה הירושלמיים ובפרט פועלי הבנין. ועד היום מזכירים אותו בהערצה כיהודי הראשון שהכניס את הפועל היהודי בעבודת הבנין, ולמדו את מלאכת הבנאות, הסתות והטיוח ליהודיים. נפטר ביום ט׳ טבת תרס״ט — בהלויתו השתתפו כל תושבי ירושלם על רבני׳ סופרי׳, אומני׳ ופועלי׳ והספידוהו בתור תלמיד חכם מובהק ואוהב את המלאכה, אהוב על הבריות ורצוי למקום, אחדים מהאומנים שהעמיד מסרו הערכתו עליו בהחבצלת תרס״ט, גליון 41:

"הרב ר׳ יעקב מן זצ״ל מבחינת עבודתו הפוריה לישוב ארץ ישראל והרמת קרן המלאכה העברית בירושלם.

כבר הודיעה "החבצלת״¹⁶ בראשית שבוע זה דבר פטירתו של אותו אדם המעלה בהוספת דברים מעטים המספרים בשבחו בפי קול העם אשר בקרבם ישב מימי ילדותו ויכירהו רק מצד רוחב לבו בתורה ומשאו ומתנו באמונה, אבל אנחנו הנמנים לרגל מלאכת הבנאות העברית בירושלם, מהאמן העומד בראש הנדבך עד הפועל הממציא חומר ואבנים לבנאי, אנחנו כולנו הבאים בזה על החתום לא יכולנו למצוא קורת רוח בההודעה הקצרה הזאת שאינה מכילה אלא מקצת שבחו, ומצד שאינה מסימת ומבלטת היטב את תכונתו העקרית של המנוח ז״ל הנפלאה במינה, כפי מה שהיא ידועה וברורה לנו, אנחנו, אשר כמו בנים אנו מתחשבים לו בבחינה ידועה, כי מעשי ידיו אנו כלנו, ובכן לנו יאות למבכי ולנו יאות למספד ביתר שאת וביתר עז על אותה האבדה שאבדה לירושלם, ועל אותו ההפסד שהפסידה התפתחות ישובה של הארץ, כי מי זולתנו כמונו יודע, הוא רק הוא ולא אחר, לא רק שנתן את הדחיפה הראשונה לתנועה אשר יצרה את מעמד היהודים בירושלם, כ׳׳א גם הוא הוא אשר לא נלאה כל ימי חייו להוסיף כח בתנועה זו, כי בהיות שמלאכת ידו אשר בה מצא מחיתו היתה קבלת בנינים על חשבונו, שם כל מעיניו להנהות בכסף הרב אשר עברו על ידיו את אחיו, בני עמו האומללים, ויקם מבניהם סתתים בנאים וטחי קירות. ולא בדברים משך לבם כ״א בקרבנות כסף הרבה מאד מאד, כי אך ראה ראה נער מהיר וחרוץ וימסור לו עבודה מבלי חש שמא יקלקל אותה, ואך ראה ראה את הנער כי מצליח הוא ויקבע לו שכר, לא דמי זיעה כ״א שכר עבודה לפי התועלת שבה, ובמדה שהתקבל הפועל בכשרון מלאכתו בה במדה הוסיף לו ר׳ יעקב על שכרו מבלי חכות עד שישאלו על ככה, ובכלל חזר תמיד אחרי ידים עובדות של יהודים, אם לא בהתלהבות מבוהלת, אשר אחריתה לא תבורך, אבל במתינות הראויה ובישוב הדעת המוליכה למטרה לאט לאט אבל בצעדים בטוחים, ושמח שמחה גדולה במצאו בנאי או מטיח יהודי מבני הגולה, אשר אמנם טרם התאמנו ידיו בדרכי אותה המלאכה כפי הנהוג בארץ המזרח, אבל הרגיש ברכה בו, וימהר לספחהו לגדוד פועליו, בדעתו כי לא יארכו הימים והיה החדש לרגיל, וישמח על המציאה אשר מצא כמוצא שלל רב. וכל המעשים הללו נעשו בלי קולי קולות וצלצול פעמונים, כמעשה כל ברכה המתרקמת בסתר, והתנהגותו עם הפועלים בכלל היתה בנחת ובחבה וברחמים רבים, וישתתף תמיד בענים וצערם ויושיעם ככל אשר מצאה ידו בהמצאת מעות למפרע ובגמילות חסדים, על כן לא פרצה מריבה מעולם בינו ובין פועליו, אדרבא, כי כבדוהו ואהבוהו מאד ויעבדוהו באמונה, ועתה במותו הנה אנחנו, כל אותו הגדוד אשר עבדו תחת ידו, בין שהם עדיין עמו במלאכתו ובין שכבר יצאו לרשות עצמם ויהיו קבלנים ובנאים על חשבונם, מקוננים יחד מאד מאד על האי שופרא מידותית הנפלאה דבלי בארעא, וקוראים אנו אחרי מטתו, הוי חסיד הוי עניו, אביהם של כל בעלי יגיע כפים! מי יתן והיה לאות ולמופת לכל נותני עבודה בישראל, לשקוד על תקנת הפועלים כמוהו, ולבלתי התאמר והתפאר גם בדברים שיש בהם ממש, ומכ״ש בדברי רוח ונאדות נפוחים, וידע העם וידע ישראל כי אין השקידה על תקנת ישראל מצויה אלא במי שהוא בן תורה ירא ד׳ ומצניע לכת ואוהב עמו בכל לבו.

שלום לעפרך, רבינו יעקב, שלום לנפשך האצילה המסתופפת בצל כנפי השכינה תנצב״ה, הבעה״ח מעמק רגש לבם של הכרת טובה, העוסקים במלאכת הבנין והמצפים לבנין המקדש.

יונה ב"ר דוד פרידלאנד צבי עפשטיין

יוסף מאיר ראזינבוים שלמה בר"ח

 

בצלאל    🔗

בית מִדְרָש למלאכות אֳמָנות וחברה להפצת אמנות נוסד בשנת תרס״ו ע"י חברת בצלאל בברלין. בהנהלת פרופ. ב. שץ בירושלם.

בשנת תרס״ט רכש לו בית אחוזה בירושלם. רבו בו ענפי המלאכה, בעלי מלאכה, ואמנות. ועל ידו בית־נכאת מיוחד לו בי״ד אולמות הכולל בו הרבה אלפי טופסים באמנות ומלאכת אמנות בעיקר של יוצרים יהודים.

מחלקת המלאכה בבית הספר ״התורה והמלאכה" לח׳ כי"ח בירושלים.

בית הספר הגדול הזה נוסד בירושלים בשנת תרמ״ג. ע׳׳י המנהל מר נסים בכר, נחלק לשני חלקים: בית ספד ללמוד, ובית הספר למלאכה. ומאז ועד היום נשמע בו משק הפטישים והמקבות, ושריקת מכונת הקטור, מכל אותם התלמידים והפועלים העובדים בחריצות את עבודתם. הנכנס בבית המלאכה הזה, כאלו נכנס לאחד מבתי חרשת המעשה הגדולים אשר באירופא.

ואלה הן המלאכות אשר תלמדנה בבית המלאכה הזה: א) חרשת הברזל: יציקה, נפחות ומכוניות. ב) חרשת נחשת: סירות, דודים, כלי אגנות וכל כלי הבית הבאים באש. ג) חרשת עץ. ד) מלאכת מחשבת: ציור, כיור, פתוח בעצי־זית, באבן, במתכת, פסול, גבס ואבנים. פעמים רבות באו יצורי המחלקה הזאת לתערוכת יצורי חכמי הצירים והפועלים בפאריז וינחלו אותות כבוד ומכתבי תהלה.

ועוד יש להוסיף בו המלאכה הגדולה שהצטיינו בה אחינו הפועלים וראו בה ברכה, היא מלאכת:

 

חציבת האבנים וסתותם    🔗

הקשורה ״במלאכת הבניה״ שגם עליה דאג בית המלאכה הזה להעמיד בה אומנים מאחינו.

בשנת תר״ס נתכונן בבית המלאכה הזה מטעם חברת ״יסוד מושבות ליהודים״ (יק״א) ע״י מר א. ענתבי וכעת הוא מתנהל על חשבון כי״ח ובהשגחתה:

 

בית אריגה למיני ארג צמר גפן    🔗

כסאות אריגה לעשריות הועמדו אז תחת חמשה אומנים מדמשק הבקיאים בכל ענפי המלאכה הזאת לפרטיה. ועל יד בית האריגה גם בית צביעה לחוטי צמר הגפן למען יעלה מחיר הארג יותר בזול. ותתן החברה הזאת מכונות פתיל (שטריק מאשין) לנשים עניות לשלם את מחירן במניות קטנות.

 

אֳמנות עברית.    🔗

אחד המורים בבית המלאכה הזה היה מר יעקב צוריאנו חרש־אמן מצוין. ועליו יספר לנו החכם הסופר מר זלמן בן טובים ב״השקפה״ שנה ד׳, הדברים הבאים לקמן:

"ענג רוחני ירגיש כל איש עברי המתבונן בפעם הראשונה אל מלאכת המחשבת המצוינה והיחידה במינה, מלאכת תבנית בית המקדש שכונן פה בחכמה וכשרון זה חמש עשרה שנה יועץ הבניה המנוח ק׳ שיק. הננו מתבוננים ומשתוממים על מלאכת בית המקדש היפה והמלבבת. והמלאכה מה נחמדה ונהדרה היא כמו בחבלי קסם היא, מושכת את הלב והנפש יחד! הנה למראה עינינו תבנית בית המקדש בכל אופני בנינו וגוני גזרתו השונים, בתקופות ועתים שונות, בימי המלך שלמה, זרבבל והורדוס, ואחרי כן בימי החרבן כאשר בא טיטוס והעמיר צלם צאוס בהיכל הקודש, ורגש של ענג ועצב יאחזנו.

מעין רגשות כאלה הרגשתי בבקרי בשבוע שעבר את בית המקדש של המנוח ק׳ שיק, ואולם רגשי שמחתי גדלו עוד יותר בראותי כי כמתכנת תבנית בית המקדש של חכם החרשים הזה, בכל פרטיו ודקדוקיו, עשה כעת חרש עץ אמן אחד מאחינו בירושלם, ה׳ יעקב צוריאנו ששמש זה כשמונה עשרה שנה, בתור ראש המחלקה לחרשת עץ בביה״ס למלאכה אשר לחברת כי״ח בעירנו. כידוע אחרי מות המנוח שיק, מכרה הגברת שיק את תבנית בית המקדש בסכום מסוים לאגודת אמריקנים שהוליכה אותו אל התערוכה הגדולה ב״ס״ט לואיס" שבאמריקה, להעמיד את תבנית בית המקדש ב״עיר ירושלם״ זעירת האנפין, שמה בתערוכה, ולמען תשאר העתקה מתבנית בית המקדש ביד הגברת שיק, עשתה חוזה עם אחינו ה׳ י׳ צוריאנו כי יעשה כמתכונתו ותבניתו של בית המקדש מלאכת יד אישה המנוח, במשך ששה ירחים. וה׳ צוריאנו השכיל לעשות בכשרון וחריצות גדולה וגם בדיוק רב את תבנית בית המקדש הראשון והשני, גם תבנית המשכן וכל כליו ותבנית מקום המקדש כמו שהוא עתה, וישלים את המלאכה הכבדה הזאת, הדורשת עמל ויגיעה רבה בזמן קצר מאוד במשך שלשה ירחים, והמלאכה בכלל יצאה כלולה בהדרה וכמעט שבקשה להכיר בין תבנית בית המקדש הישנה להחדשה. המתרגמנים של קונסולים אחדים פה בלוית אדרכל אחד, וגם אחדים נכבדי אחינו פה בקרו את מלאכת בית המקדש שעשה הא׳ צוריאנו וכלם התפלאו על היופי והכשרון של המלאכה וטוב טעמה, ויהללו וישבחו את חרש האמן הזה שהשכיל לעשות ביד חרוצים במשך עת קצרה את תבנית בית המקדש בדיוק רב כמתכונתו של בית המקדש אשר למנוח שיק. מלאכת אמן מיוחדה ומצוינה במינה של חרש אמן עברי בירושלם כה׳ צוריאנו נותנת כבוד וגאוה להחרשת והאמנות של אחינו האמנים בירושלם בכלל, ומי יתן ורבו בתוכנו בעיר הקדש אמנים חרוצים בעלי כשרון כה׳ צוריאנו שלא נבוש בהם אפילו לעמת האמנים הגדולים באירופה.

גם מר בן ציון כהנסקי הי׳ מורה למלאכת הציור והפתוח בבית הספר לח׳ כי״ח במחלקת המלאכה. ובין תלמידיו נמצאו אז בעלי כשרונות נפלאים.

זכורני שעשה פעם פסל יפה מאד לשלחהו למערכה הגדולה בפאריז. והוא פסל דוד בנערותו בעמדו לפני שאול לנגן לפניו בכנור. היוצר הצליח לתת רוח חיים ביצור כפיו ולשים בפני הנער הזה מעין מאשר הוא נועד להיות בימים יבאו. והפסל הזה היה תפארת למעשהו.

מלבד פסל־דוד עשה עוד פסלים מפליאים.— אחדות מיצירותיו נשארו בביתו. קובץ של פתוחי עץ, אבן וגבס נמצאים בבית הספר למלאכה.

---

בבית הספר הזה לחברת ״כל ישראל חברים״ בירושלם היה קרן להלואות ברבית קטנה ובתשלומים לשעורים לבעלי מלאכה.

היה גם קרן לבנין בתים בתשלומים במשך עשרים שנה בלי רבית. מהקרן הזה נבנו השכונות: ״נחלת צבי״ ו״נחלת ציון״.

המיסדים והמנהלים: מר נסים בכר, מר אלברט ענטבי, מר שמואל לופו. וכעת מר אליהו כהנוב.

---

 

תעודה לאומן ירושלמי משנת תר״ו.    🔗

ב״ה. קודמנא נחנא ב״ד דחתימין לתתא אתו סהדיא שני עדים כשרים והעידו בתורת עדות גמורה היא העול׳׳ה לפו״ד כדחזי היות אמו״ץ איך הנו״מ כה״ר שלמה ויטל הי׳׳ו מיום בואו פה עה״ק ירושלם תובב״א ישב כתיב ויהי אומן במלאכת הטניקיג׳יליק¹⁷ בדיר היונים¹⁸ המה ראו ידיו אמונה אומן וקבלוהו והביאוהו לדיר הנז' וכשיצטרכו לעשות כלים מכלים הן הדיר הנז׳ הן בבית גאים שרופה בראש בית תפלתם הנקראה קימאדה¹⁹ הוא היה עושה הכל כאשר לכל וזה כמה ימים למעלה מעשרה שנים אשר הוא עושה במלאכת הדיר הנז׳ והקימאדה ואין איש מאנשי המלאכה הנז׳ עושה עמו כלל ואין שם אלא הוא לבדו יעשה, ומעתה נפשו לשאול הגיע שנכתוב לנו על הדין ועל האמת איך החזיק במקומות הנז׳ חזקה מעלייא כהוגן וכתחז״ל ושום בר נש לא ימחא בידיה ולא יוכל שום אומן מהנז׳ להשיג גבולו ובכן דא תהא למיקם ביד ה׳ שלמה הנז׳ לראייה מהימנא איך החזיק להיות אומן בכל מין כלי הטניקיג׳יליק בדיר היונים ומקימאדה חזקה מעלייא כהוגן היותר מועיל ומספיק לפו״ד וכתחז״ל ושום אומן אחר מאומני הטניקיג׳יליק אין לו רשות לקורבה אל המלאכה להשיג גבולו לעשות שם בדיר היונים או בקימאדה שום כלי קטן או גדול מכלי הטניקי׳ כ׳׳א ה׳ שלמה ויטל הנז׳ דוקא כאמור והכל דלא וכו׳ ודלא וכו' בביטול וכו׳ ובפיסול וכו' לדעת הרשב״א זלה״ה וחו״ח וכו' כחו״ח וכו׳²⁰ ולא יפוסל ולא יבוטל וכו׳ ועל דבר אמת וצדק ולמכתב לחזקיהו ולראיה מהימנא באנו עה״ח פה עה״ק ירוש׳ תובב׳׳א בש״א לחודש אייר משנתינו זאת שנת התר״ו ליצירה והכל שריר ובריר ואמת ויציב וקים.

שמואל בכר דוד אפרים נבון רפאל אברהם מכלוף²¹ חייאט

דיריע מאג׳אר ס"ט ס״ט

 

כבשן סיד.    🔗

הראשון שהקים כבשן-סיד בירושלם בתקופה הראשונה במקום מדבר שמם בין סלעי מגור ושיני סלעים הרחק מאדם העיר — כעת שכונת בית ישראל — היה ר׳ דוד פרידלאנד או ר׳ דוד מריזיצא. הוא היה איש חי רב פעלים. אחד מהחובבים הראשונים. בא לאה״ק מסובל בכסף וזהב ואת כל כחו וממונו הקריב על מזבח הישוב. כמוהו כן בנו ר׳ אריה ליב פרידלאנד, מהבונים הראשונים בירושלים, אוהב תורה ושומר מצוה, עדין ויקר רוח. סבל יסורי א״י במדה מרובה ונפטר ב״בית חולים מתנונים״ (בקור חולים הישן בירושלם, בעיר העתיקה) ביום כ“ז סיון תרפ”ט.

ב״לבנון" שנה ב', תרכ״ה, יסופר עליו: ״בהיות המחלה ביפו (מחלת החלירע) נמצא שם האיש היקר הד“ר דוד מריזיצא. הוא האיש אשר בכל כחו עמל ויעמול להושיב קאלאניע סמוך ליפו וזה מקרוב קבץ אנשים להושיבם בפרדס של הגר ר׳ דוד קלאסין²² נ”ע וכו׳ ובעת ההיא התנפלו על הפרדס ערביים ויבוזו כל אשר לו מחוט ועד שרוך נעל והציגו אותו וביתו ערום כיום הולדם. וכגון דא מצוה להודיע כי ישמעו ראשי חברת ישוב א"י וימלאו רחמים על האיש הזה, אשר הוא בתום לבו ואמון רוחו משתדל להוציא לאור תכלית החברה, וימהרו נא לשלוח לו דבר מה שיהיה לו במה לכסות מערומיו ולחיי שעת צרה״.

 

רוטהשילד    🔗

בתי המלאכה וחרשת המעשה שהוקמו מאת הברון ר׳ בנימין בן יעקב אדמונד די רוטהשילד נ"י אבי המושבות ביהודה:

נוסף על היקב הגדול בראשון לציון הוקם במושבה הזאת:

א) בית חרשת לעשית חביות וחוליותיהן.

עד אז היו מביאים חוליות מוכנות מחו׳׳ל, ואשר מספר רב מהם היה דרוש למשלח היין מארץ ישראל.

ובשנת תרנ״ח נתכונן:

ב) בית מזגגה.

בעיר הקטנה ״טנטורא״ (עין דאר) היושבת על חוף הים הוקם בית חרשת להתוך בו כל מיני כלי זכוכית הנדרשים למכביר בארץ, והותכו בו בראשונה רק בקבוקים שחורים (למשלח היין) וכוסות.

ג) בית טויה לפקעיות המשי.

בית החרשת הזה הוקם בהמושבה ״ראש פינה״. ותועלת כפולה היתה בו: א) על ידו התחזק דבר גדוּל תולעי המשי באה״ק. ב) מהלך המסחר, העבודה והמלאכה בארץ. ועוד כמו אלה ביהודה ובגליל.

 

בית חרֹשת לאפיה של האחים ׳ברמן״ בירושלם.    🔗

נוסד בשנת תר"מ.

בית חרשת לאפיה מיסודו של ר׳ יהושע ברמן והנהלתו, ראשון הוא בזמן ובמעלה. אין דומה לו לא דוקא בארץ ישראל כי אם גם במצרים וסוריה מיוחד הוא במינו. וכמו ה״מאפיה״ כן גם ה״טחנה״ וה״חנות״ של הפירמה ״ברמן" מצוינים המה בעבודתם ובמהלך מסחרם בארץ ובחוצה לה. מעסיקים כ־50 – 40 פועלים עברים קבועים (לבד הפועלים בחקלאות).

---

 

בית־הגת של טפרבּרג בירושלם    🔗

ר׳ זאב זיידי טפרברג, מחשובי נכבדי ירושלם, היה הראשון לבית מעשה ומסחר כל מיני יין־ענבים ויין-שרף מפרי הגפן בארץ, וגם יין חברון נעשה אצלו, מענבים שהובאו לו מ״כרמי נחל אשכול" ומכרמי אפרת היא בית לחם,— בימים ההם עוד טרם היו גפני המושבות, ומני אז שהתכוננו כרמי אחינו בערי יהודה היה הוא הראשון בפרי הגפן הזה להפיצו בין אחינו בחו״ל. וידאג שלא יתקלקל בדרך ולא יחסר ממשקלם עדי יגיעו למקומם. הזמנות רבות נעשו על ידו, ראשי חובבי ציון ברוסיה ובעלי המסחר באירופא התחשבו בו. ר׳ זאב זיידי טפרברג הרים כבוד ירושלם, בית מסחרו נתן כבוד ויקר לארץ צבי נחלת אבותינו.

 

ר׳ שאול לוי נ״י.    🔗

סמל העבודה והמסחר בירושלם, יפו ותל אביב. עלה לאה"ק מלפני כארבעים שנה יחד עם אביו ר׳ יצחק בר׳ צבי הלוי מעיר לחוביץ (רוסיה). הוא היה מן הראשונים שהתמסרו לעבודה פעולה לרעיון הציוני. ומיד בהוסד תנועת “חובבי ציון” בשנת תרמ״ב נספח אליה מתוך התמסרות רבה; תמיד היתה שאיפתו לעלות ולהתישב בארצנו הקדושה והגה ברעיון זה יומם ולילה. סוף סוף זכה ושאיפתו התגשמה, ובר״ח סיון תרמ״ז דרכו רגליו על אדמת א״י.

בעודו צעיר לימים יצא לשוק החיים בעבודה הצטיין באומנתו ואחרי כן במסחר. ובתור איש־אמונים, חרוץ, זריז וממולח, הצליח בעבודתו ובמסחרו.

ר׳ שאול לוי הוא איש חי ורב פעלים, פועל ועושה לו ולאחרים. אחד הסוחרים הגדולים בא״י, פעיל בכל דבר טוב ומועיל; יד ושם לו במוסדות הצבוריים, במפעלי הצדקה והחסד, אחי עזר ואחי סמך לכל נקשה ומדוכה בגופו ובממונו. יהי ה׳ עמו ויעל!

בשנת תר״ס נוסד בית מסחרו הגדול ״חמרי בנין וצבעים״, ירושלם — יפו ותל אביב.

---

 

בית חרשת המעשה לשמן מזוכך    🔗

בשנת תרמ״ו הוקם בית חרשת לעשית שמן מזוכך בלוד אשר בסביבותיה נמצאו עצי זית למכביר, ע״י מר י׳ נימצוביץ. הוא למד את תורת המלאכה הזאת בבית המדרש בוינה והשתלם בפעולתה בנגב צרפת.

בית הבד לשמן שומשמין.— נוסד בירושלם בשנת תרנ״ו ע״י שנים מיושביה.

בית מלאכה לבורית.— באותה שנה הקימו בירושלם מר נסלר ושותפיו "בית מלאכה לבורית״.

---

 

שמו שמואל וכסאו שלם.    🔗

בשנת תרנ״ו הביא ר׳ שמואל רוזין מלאכה חדשה בשערי ירושלם: — לקלוע רצועות של גמי לעשות מהן מושבות להכסאות הוינאים.

 

בית המלאכה דרכי חיים    🔗

בית המלאכה הזה נוסד מאת הפקוא״מ²³ שבאמשטרדם וחברת היראים שבאשכנז: מלאכת המסגרות, ומחלקה מיוחדה נתוספה בו לכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות ומגילות.

 

בית חרשת לרקמת בד של האחים קוק.    🔗

בשנת תר"ע נוסד בית החרשת הזה על ידי מר סלוצקין ממלבורן באוסתרליה שקבל עליו לקנות את כל הרקמה מבית־החרשת²⁴ הזה במזומן בעד בתי החרשת אשר לו.

 

האגדן (בּנדיזיסט) הראשון בירושלם.    🔗

היה ר׳ זאב בארטיאנסקי. הוא היה עושה אגד (באנד) לשבר, לחגורה וכו'.

---

 

בית מלאכה של טלתים    🔗

ר׳ חיים קופרשמיד היה הראשון בירושלם בעשית טלתים, גדולים וקטנים, מצמר רחלים הנקראים ״טלתים תורכים וירושלמים", הטלתים נעבדו ונטוו בבית המלאכה שלו במלאכת־יד, חזקים ויפים מאד.

 

מחלקת המלאכה שע״י ביה״ס לבנות של אולינה די רוטהשילד בירושלם.    🔗

גם בבית הספר לבנות אולינה²⁵ די רוטהשילד נוסדה מחלקה מיוחדה לעבודה ומלאכה: הכנת מגבעות ותפירת שמלות ולבנים.

בשנת תרס״ד נוסדה בבית הספר הזה מחלקה מיוחדה ״מלאכה לנערות״: קליעת רשתות שער ותחרין (דנתל) וכו'.

 

פרחי ארץ הקדושה    🔗

גם זו היתה אחת המלאכות שהתעסקו בה אחינו ואחיותינו בירושלם: אלבום בעל פרחים טבעיים מהמקומות היותר נכבדים בארץ ישראל, בלוית חמר ספרותי מאת הרא"מ לונץ שהכיל תכונת קורות ומצב המקומות עפ״י החקירות והספירות המדויקות, מכורך בלוחות עצי זית מלאכת אחינו בירושלם.

---

 

זקן האומנים בירושלים    🔗

ר׳ יחיאל צבי צימירינסקי נ״י²⁶

ר׳ יחיאל צבי צימירינסקי נ״י

זקן האומנים בירושלם

בעל התעשיה לכל מיני כלי זית בירושלם.

כל איש ואיש הגר בירושלים, וביחוד הזקנים שבדור, יקרים וחביבים לנו, ועוד יותר: בעלי יגיע כפים, האומנים ובעלי המלאכות, בעלי חרשת והמעשה שאינם נופלים למשא על הצבור, נהנים מיגיע כפם ומרויחים את לחמם בזיעת אפם; עובדים בעצמם וממלאים ידי אחרים בעבודה, אחינו אלה יקרים לנו מאד, כי ענף החרשת והמלאכה הוא הדבר האחד אשר יוכל להפיח רוח חיים בכלכלת והרמת קרן מצב ארצנו.

אחד מאחינו אלה הוא ידידנו, זקן האומנים בירושלם, מר יחיאל צבי צימירינסקי — שעלה ירושלימה בשנת תרל״א.— ידידנו זה, הוא בעל ״התעשיה לכל מיני כלי עצי זית״ עוד מלפני כיובל שנים, עובד עבודתו בחריצות ובזריזות, ובדייקנות נמרצה, ממציא עבודה בסטונות ולאחדים. ויחד עם זה הנהו חבר־פעיל בכל דבר טוב ומועיל, מסור בכל רגשי לבו לעזרה בצרה. מחונן הוא בלב רגש לרחם ולהושיע, במשך יובל השנים קנה לו פרסום, ופי אנשים רבים מלא תהלתו.– עוד מלפני כחצי יובל שנים בחגגו את חג ״חתונת הכסף" נתכבד ע"י לשכת בני ברית "ירושלים״ במכתב הבא לקמן, שממנו אנו רואים כי אח וחבר הוא לגמול חסד בגופו, ולפעמים גם בממונו.

וזו העתקת המכתב:

״אות כבוד ואהבה.

אל אחינו היקר, אדם ביקר, אהוב לבריות ואוהב את כל אדם, ובעל מדות טובות, מר יחיאל צבי צימירינסקי נ׳׳י ורעיתך הכבודה מ׳ חנה תי׳.

היום בחגותך חג מלאת חצי יובל שנים מיום חתונתך עם רעיתך חנה תי׳, באנו אליך עם ברכתנו, ברכנוך על ימיך העברו אשר בהם קנית לך תהלת אנשים רבים, אהבת הבריות וכוסף לבבות מאנשים אשר אליך יכסופו. ומדוע? לא מפאת העושר שבכל מקום שהוא נפישי אחי ומרחמי — אבל אתה לא בעושר חלקך, אף גם לא חיי עליזים תחיה, אשר יש שהחיים כאלה ימשוכו אליהם בני האדם, הנך חיי תחת עמל החיים ככל בני אדם בשוקי ירושלם, ובכל זאת אליך יום יום רבים ידרשו! מפני כי לבך לב־טהור, ורוחך רוח חנינה ולטובת אנשים אתה עמל ומקדיש רוב עתותיך לגמול חסד בגופך. כי על כן היום, ליום שמחתך, תבאנה רגשותינו בשם לשכתנו להגיד לך כי אח אהוב אתה לנו, שכולך מתאים עם מטרת אגודותנו שכל עקרה בנויה על יסוד אהבת עשות חסד וטוב בעיני אלקים ואדם, ולא זו בלבד כי אם גם בעצם לשכתנו יקרו לנו פעולותיך תמיד, על היותך חבר מועיל לחברת האדם. קח נא, אח יקר, הכרתנו לאהבתך וברכתנו אליך מעמקי הלב, יתן ד׳ ועוד חגים על חגים כאלה תחוגו אתה עם רעיתך מרוב טובה, עד זקנה ושיבה ברוב נחת מצאצאיכם כאות נפשכם ונפשות מברכיכם באהבת אחים בא׳ וא׳. וגח׳. י״ג לירח סיון תרס״ב לפ״ק, פעה״ק ירושלם תוב״א.

יחיאל מיכל פינס, הנשיא. אברהם יחזקאל בלום הסגן. דוד ילין המפקח. מרדכי גרשון וויינברג המזכיר. ארי׳ ליב לעווי הסוכן. יוסף זיוו, מזכיר הסוכן, יצחק הורוויין, השומר״.

שלש שנים וחצי עבד בפעל ובמרץ לטובת היתומים בירושלם. יחד עם העסקן הצבורי הר׳ עזריאל זליג הויזדורף חזר על היתומים העזובים והגלמודים, הוציאם מרפש וטיט מאפלה לאור גדול, וזה היה בראשית התיסדות בית היתומים־דיסקין.

בשנת תרל״ט, ביום בהיר אחד, בא לחנותו ר׳ זליג הויזדורף בשליחות מיוחדה בשם הרב הגאון ר׳ יהושע ליב דיסקין ז״ל לבוא אל ביתו. ר׳ יחיאל צבי לא היה סרבן לאותו גדול ויבוא אל בית הרב, וזה האחרון תאר לפניו את מצבם העגום והפרוע של אותם היתומים העזובים והגלמודים המתגלגלים פה ושם באין דואג וחומל על חמריותם ורוחניותם, ויבקש ממנו לקבל עליו את התפקיד לקבץ את העזובים המסכנים האלה, לאסוף הצאן האובדות תחת מחסה של ״בית־יתומים״, לדאג בשבילם, לטפל בהם ולהשגיח עליהם כאב רחמן באש״ל ובחנוך לתורה ולמלאכה, ר׳ יחיאל צבי התרגש ועיניו זלגו דמעות, ויתמסר לבית היתומים בכל כחו ורגשי נפשו, עד שהביאם אל המנוחה ואל הנחלה. ואז — התפטר בלחיצת יד והבעת תודה מאת הרב, ושב אל חנותו ואל עבודתו. הרב היה חפץ למסר לו מכתב תודה והכרה על עבודתו המצוינה, אבל ר׳ יחיאל צבי התנצל ואמר כי לא עבד לשם תודה והכרה. ויאמר לו הרב: רצונו של אדם זהו כבודו, וילווהו בברכות מאליפות. בחנוך בנין ״בית היתומים דיסקין" זלגו עוד הפעם דמעות מעיניו של ר׳ יחיאל צבי, בראותו את הצעד הענקי שעשה המוסד החשוב לטובת היתומים, הדמעות הללו היו הפעם דמעות־גיל.

הוא היה אהוב ובן בית בשני הבתים בירושלם: בית הרב דיסקין ובית ר׳ מיכל פינס גם יחד, בשניהם נכנם בשלום ויצא בשלום.—

פרק חשוב יש לו בשכלול שכונת בית יעקב, בחמריותה ורוחניותה. ובבאו לגור בה, מלפני כשלשים ושש שנים, ותהי ראשית עבודתו ליסד בה ״חברה לינה״ ברופא ורפואות. ויעש חוזה עם דר׳ הופמן לענות יום יום לחולי השכונה והסביבה; וידאג ליסד ולכונן בה בית תלמוד תורה, ויחד עם חבריו במצוה זו הקימו את הבתים האלה לתורה ולתעודה, ומאה וששים ילדים מהשכונה והסביבה קבלו לקח וחנוך משמונה מלמדים מצוינים; והכל מהכנסה מקומית, — עד שעברו הילדים לבית תלמוד התורה הצבורי עץ חיים, — הבתים משמשים כעת לבית לינה למהגרים בהנהלת ח׳ בני ברית.

בתפקידו החשוב במוסד מושב זקנים — באותה התקופה שהיה דרוש לה — אמר לו הפעם אחד הזקנים הנכבדים מזקני ירושלם, הרב ר׳ יהושע מלוצין ז״ל: מקנה אני בך, ידידי ר׳ יחיאל צבי, זכית לראות עולמך בחייך! בבחרותך — דאגת ל״יתומים״, בשחרותך — ל״תורה״ ובזקנותך — לזקנים.

לחג שנות השבעים של הקיסר פרנץ יוסף²⁷, הזמינה עדת כולל אונגרין בירושלם אצל ר׳ יחיאל צבי, תיבה מיוחדה של עצי זית נפלאה במינה, התיבה ואת אשר בתוכה נתקבלה מהקיסר ברצון ובתודה, רוב העתונים הוינאים העריצו אז את המלאכה היפה הזאת, והודיעו מחצר המלך, וגם הקונסול האויסטרי כאן, ספר ככה, כי, בין כל אלפי התשורות שהוגשו אז לפני ועד הבוחרים, נתקבלה התשורה הזאת בבית הנכאת הפרטי של המלך.

הקונסול האויסטרי שמסר ה״תודה״ בשם הקיסר לממוני הכולל אמר אז להאומן מר צימירינסקי שהיה בנוכחותם: חבל! לו קראת שמך על המלאכה, בטח היית מקבל אות כבוד —

וגם עתה בכל היותו חי תחת עמל החיים, עמוס עבודה, לבו ער לכל קשי יום וגומל חסד בגופו, ובחגגו עתה את ״חג הזהב״ חג יובל השנים ליום חתונתו, הננו מאחלים לו ברכה לבבית, ארצי־ישראלית: בימיו ובימינו יושע יהודא בבתי חרשת לעבודה ולמלאכה, להרמת כלכלת וקרן מצב ארצנו.

בהיותו מטבעו בעל זמרת הרגש, מחונן בקול נעים, זכה להיות בבחרותו בין להקת המשוררים של ר׳ בצלאל חזן, הגניוס האמתי של הזמרה הישראלית. עוד לא נמחק מזכרונו כל תנועה וכל נטיה, כל הגה וכל פרכוס נפשו של החזן הגאוני הזה. ובעת שעלה ה״שחר״ על פני ירושלם, והחזן “מורגנשטרן” שר לפני הקהל באחד הנשפים שנערך לכבוד המוסד החשוב עזרת נשים, אותה התפלה ״טרם יפשוט בגדי זהב״ התרגש ר׳ יחיאל צבי מהזמרה הזאת, הידועה לו מכבר, ועיניו זלגו דמעות, באותה שעה הזכיר את רבו בסלודים, והיא היא התפלה הרכה והנעימה שהשתפך בה נפשו באותו יום הקדוש בעיר הקדש ירושלים.

זהו ר׳ יחיאל שלנו וזו החותמת: ״לא מקבל חלוקה, ולא שנורר מודרני, אלא מתפרנס מיגיע כפיו, ועוסק בתעשית הזית בירושלם יובל שנים.

---

 

ארץ ישראל והתערוכה העולמית בשנת תרי"ב.    🔗

בירחון של הרב זכריה פרנקל

(Monatschrift für Geschichte des Judenthums, Oct. 1851 – Dec. 1852)

מדבר אחד הסופרים על התערוכה הגדולה בלונדון ומסיים בהתרגשות:

על דבר אחד הנני מוכרח לציין:

בתערוכה הגדולה נמצא כד חרס אמנותי מירושלים שנעשה ע״י יהודי משם (חבל שלא הזכיר את שמו, וזהו בודאי ר׳ מרדכי שניצר); בשני צדי הכד ישנן כתובות עדינות, אשר עין בלתי מזוינת תבחון רק בקושי רב, המספרים בחגיגות את דבר בוא סיר מ. מונטיפיורי ואשתו לא“י, לינתו על הר הזיתים ועוד. בכד הזה יש אי־אלה דברים המזכירים את ארץ־ישראל, ומכיון שזה בא מהתם אנו באים לידי הסתכלות ע”ד הקשר שהזמן הביא: ״ארץ־ישראל והתערוכה העולמית״.

---

 

בתי המלאכה וחרשת המעשה במוסדות החסד בירושׁלם.    🔗

א: בית חנוך נערים למלאכוֹת    🔗

בין המוסדות הראשונים שנוסדו בירושלם לשרי בית רוטהשילד ע"י בן משק ביתם — בית הצדקה והחסד — מר אלברט כהן, התנוסס אז, מלפני שבעים שנה, בשנת תרי״ט, ״בית חנוך נערים למלאכות״. הרפורטן מאותה התקופה מספרים לנו: ״ששים נערי ישראל לומדים מלאכות בבתי אומנים שונים. בכל יום לעת ערב שעה אחת ובשבת בצהרים שלש שעות, מתאספים כל הנערים לבית מיוחד, ושם לומדים המה אצל מלמד קבוע מקרא, דינים הכרחים לדעת, גם דברי מוסר. לבד מהמלמד הנ״ל ישנו איש להשגיח על הנערים בבתי האומנים ועליהם עומד הדאקטאר מבית החולים מאיר ראטהשילד. בכל חדש נותנים לכל נער עזר ארבעה פראנקין. סך כל ההוצאות מתקון זה עולה לשנה לערך 3,000 פראנקען״.

ב: מחלקת העבודה ובתי המלאכה בבית היתומים הגדול דיסקין    🔗

בית היתומים דיסקין

בית היתומים הנ״ל נוסד בתחילה ע"י הגאוה״צ מוהרמיי״ל²⁸ דיסקין זצ״ל, בשנת תרמ״א, לשם הכשרת היתומים העזובים שבירושלם וא״י, לחיות חיי כבוד מעמל כפיהם, ומידיעותיהם, בתור יהודים נאמנים, ונקרא בשם: ״בית היתומים דיסקין לתורה ולמלאכה״.

צפה הגאון, בעל המרץ והמעשה, ברוח מבינתו, כי לא כל היתומים יהיו מסוגלים לעשות חיל בתורה, באופן שתשאר תמיד תורתם אומנתם, וקבע מלכתחילה מדורים ודרגות מיוחדות בבית היתומים אשר יסד לסוגים השונים של היתומים, בשביל היתומים הקטנים והבוגרים המצוינים נוסדה ״תלמוד תורה״ מיוחדת, ובבוגרים שלא יכלו להמשיך את תלמודם טפלו משגיחים מיוחדים, אשר היו מוסרים אותם אצל האמנים השונים שבעיר על מנת ללמדם מלאכה המחיה את בעליה, בבחירת המלאכה התחשבו תמיד עם כשרונותיו ונטיותיו של החניך, וחוזה מיוחד סודר עם בעל המלאכה שאליו נמסר היתום בתור שוליא, החניכים בעלי המלאכה נמצאו בכל זמן למודם, בבית היתומים, ותחת השגחתו, והמוסד לא עזב אותם כל זמן שלא היו בקיאים במלאכתם, עד שקבלו כבר במשך זמן ידוע שכרם מאת האמן.

ככה נוצרה ע״י המוסד הענקי, ורב הפעלים הזה, שכבה של בעלי מלאכה מצוינים שכעת הם כבר באים בימים, והם משמשים בתור אמני המלאכה לכל מקצועותיה בערים ובמושבות שבארץ ישראל, ועליהם חופפת רוח החנוך שקבלו בבית היתומים לתורה, וליראת שמים.

בשנת תרס״ט עם בוא אדמו״ר הגאון מוהרי״י דיסקין זצ״ל בן הגאון המיסד ז"ל לירושלם, וקבלו ברשותו את המוסד הגדול הנז' והנהלתו, נעשו על ידו ועל ידי עוזריו המנהלים מאמצים רבים לשכלל את המוסד הזה, בתכנו, ולהגביר את פעולותיו בהיקף רחב, ובין יתר השכלולים שהכניסו בהמוסד עשו מעשה רב, וסדרו בתי מלאכה שונים בתוך המוסד, לתכלית זו שכרו אמנים גדולים וידועים למצוינים במלאכתם וביראת ה׳, ותכנו את בתי המלאכה בפנים המוסד תחת השגחת ההנהלה.

ביסוד בתי המלאכה לקחו להם המנהלים לקו, ללמד בתוך המוסד רק את אותן המלאכות שיש להן תמיד מהלכים, ושאינן מתבטלות, לעולם, וכך נוסדו בתחילה בתי מלאכה לחיטות, סנדלרות ונגריה, ואולם בעצם ימי המלחמה העולמית כאשר אך נודע כאן, כי יש דרישה בעולם וביחוד באמריקא, לעבודת סופרי סת“ם, יסדה ההנהלה גם בית חנוך למלאכת הסת”ם, ויתומים רבים אשר למדו בבית המלאכה הזה, הצטיינו במלאכתם, והיו אח"כ לסופרים מהירים אשר הרויחו במדה יפה את לחמם בזמן ההוא.

גם אחרי יסוד בתי המלאכה בפנים המוסד, נשמר העיקר, של ברירה טבעית, והיתומים שמתגלות אצלם נטיות וכשרונות למקצועות מיוחדים, לומדים את המלאכה הנבחרת על ידם, בהשגחת המוסד, אצל אמני המלאכה ההיא, ע"י חוזה וסדור מיוחד, ובאותה שעה הם ממשיכים ללמוד שעורי ערב בבית היתומים, וככה יוצאים מהמוסד שנה, שנה, גם בעלי מלאכה ממקצועות שונים כגון: מדפיסים, אינסטלטורים, נפחים, פחחים, מכוננים, צירים, וכו'.

כל היתומים אינם עוזבים את המוסד, כל זמן שאינם יודעים את המלאכה שהם לומדים על בורי׳ ואחרי שהם מקבלים כבר במשך שנה או שנתים שכר עבודתם, הכסף נאסף על יד, כפקדון, בידי ההנהלה, ואחרי שהיתום הוא כבר גם בעל רכוש קטן הוא עוזב את המוסד. יתומים רבים חסכו באפן כזה רכוש יחסי הגון, באפן ממוצע קבלו כל בעלי המלאכה שיצאו מן המוסד משכר עבודתם שהפקד בידי ההנהלה כעשרים וחמש לא"י שהשתמשו בהם לשם סדורם הראשון.

בין בתי המלאכה התפתחה בזמן האחרון ביותר הנגריה, שבו עבדו שני אמנים, כל עבודת העץ שהיתה דרושה בשביל הבנין הנהדר והגדול של המוסד הזה, (הבנין היותר גדול ומפואר של יהודים בארץ ישראל) נעשו ע"י היתומים

 

עבודת נשים בבנין    🔗

בספרנו ״בנות ציון וירושלם״ חוברת ו׳ ע"א מרים בוליסה ד׳ ב' רפאל כהן נ״ע:

רגילות היו נשי ירושלם בתקופה הראשונה לעבודה ומלאכה, והיו מוצאות פרנסתן מכביסה, רחיצה, גהיצה, תפירה, שמירה. וגם מעבודה זו: לטפח על המעזיבה של הכפה אם ביד ואם בכלי,— לפנים היו ממרחים את הכפה בחומר וטיט והיו “מטפחים” עליה כאמור. מרים בוליסה נצחה גם על העבודה הזאת. בערב שבה הביתה שזופה מן השמש ואך הנפשה מעבודתה הלכה אל בית הכנסת לשמוע “ברכו” מתפלת ערבית, ומשמה — אל ה״לינות״ לטפל, לשרת חולה־ביתי, חבֵרה פעילה היתה ב״חברת לינה״, בחופה של יתומה היתה היא המחותנית, רקדה לפני הכלה כאחת הצעירות, והדורן שלה: כלי־בית להזוג החדש, לחפה עשירה — לא היתה הולכת כלל.

הערבים הפראים כבדוה ביראה. יראו ממנה, לא פעם היתה קובלת עליהם אצל הקאדי והמופתי; לא פעם עלתה אל הפחה והגישה משפט עליהם, על עלילותיהם ועל נגישותיהם.

לא פעם הצילה יהודים מוכים ברחוב־הנוצרים, גם אלה יראו ממנה. גם אלה ידעו כי מרים בוליסה עולה תיכף אל הבטריקיה וקובלת עליהם שמה.

מרים בוליסה די ב׳ רפאל נולדה בירושלם באחרית המאה הששית להורים שגם המה ואבותיהם נולדו בירושלם כי הלא ספרדיה היא, בעלה סי׳ רפאל בכר כהן מת עליה בשנה הראשונה לחתונתה, נשארה לשבת על כבוד בעלה והקדישה כל ימיה לעבוד ולפעול, הרבה עבדה והרבה פעלה. ומשכורתה מאת ה׳ הבוחר בירושלם.

שרידי זקני ירושלם מספרים עליה גדולות, גבורות. אני עוד הכרתי אותה: זקנה מופלגה למעלה מתשעים, פנים יפים, עינים מאירות ובהירות. מדברת עברית, יהודית, שפניולית, ערבית, גרמנית וגם צרפתית. בשאלי אותה הפעם, איפה למדה כל אותן השפות? השיבה לי בצחוק נעים על שפתיה: בית הספר שלי היה: אותם המקומות שעבדתי שמה בתור כובסת, מגהצת או משרתת. הרימה שתי ידיה הצנומות למרום, ואמרה: מה לא עבדו הידים האלה במשך שנות חיי בירושלם — בחומר, בטיט ובלבנים, ואף על פי כן נקיות הן. לא קבלתי מעולם לא עזרה ולא תמיכה לא חלוקה גדולה ולא חלוקה קטנה; תמיד, תמיד עבדתי. וכל מה שהרוחתי ״גנזתי למעלה״ על ידי הסוכנים: ת״ח עניים, זקנים גלמודים, אלמנות ויתומים ומשפחות צנועות. כן, עובדת חרוצה היתה. עבדה בבית ובשדה, ביום ובלילה, וכל מה שהרויחה חלקה לאחרים והיא — הסתפקה בלחם ומים.

הראשונה לעשית ״ציקוריה" — ה׳ סימקא רייזל אלמנת הרב ר׳ צבי פרילמן מקאליש. בשנת תרמ״ד החלה לעבוד את הציקוריה מפירות א״י. וכמו הרבנים ב״הכשרם״ כן גם הרופאים ב״תעודתם״ הללו בשערים מעשיה.

הראשון להצובעים²⁹— הר׳ שמואל זאוויל הלוי קאלמייער, מווילנא.

הראשון ליציקה של נחושת קלל, מנורות וכו׳ מלפני יובל שנים — ר׳ שמואל אברהם ברר. לתיקי מגילות כסף ותכשיטי נשים היה ר׳ דוד מזרחי הפרסי. הראשון לעושי מטאטאים ר׳ שמעון עוזיאל. הראשון בתעשית חותמות של קאוטשוק ר׳ יהושע מאנדילבוים. לעושי חבלים — ר׳ בנימין שטריקמאכער. למפתלי גרבים — ר׳ יצחק הורביץ. למתקני כלים שבורים — ר׳ ראובן טֶפר (הכהן). למשחיזי סכינים — בוטֶנסקי. לסיָדים — ר׳ זלמן קַלכר. לעושי ניקניק — ר׳ אהרן מגראנינובי. לשמן צחצוח — ר׳ יעקכ שפיגלמאכר. לעושי כובעים — ר׳ יעקב קירזשנר. לספּרים — ר׳ בכר יעיש.

הראשון לתקן שמשיות היה ר׳ אליעזר פאריסולניק (פיינשטיין).

הראשון לעבוּד עורות — ר׳ אברהם שמואל קרוזר. בהשתדלותו של ר׳ גציל סופר נסע לארץ אשכנז להשתלם בעבוּד העורות, ומר יהודה המבורגר בפ״פ עזר לו בלמוד מלאכתו ובקנית המכונה.

הראשון לעשית שכר — ר׳ יחיאל מווארשא שעלה לאה״ק מלפני כשמונים שנה. הראשון למגדנות וצוקריות — ר׳ שבתי סידיס. לעשית חומץ — ר׳ ברוך מרדכי שווארץ. לעשית חלאווע מיני מתיקה משומשמין וצוקר, — ר׳ יצחק בן עזרא. לעשית חמאה וגבינה — ר׳ משה גולדברגר.

 

הסנדלרים בירושלם    🔗

בארץ הקדם היתה מלאכת ה״סנדלריה" נחשבת למלאכה שפלה ובזויה: המנעל ועושהו נחשבים גם עתה אצל ״אזרחי הארץ" למושגים של גנאי, עד שבהזכירם את השם ״סנדלר״ הם מוסיפים דרך כבוד ״בעיד מינך" לאמר: רחוק ממך.— כל זה אצלם, אצל אפנדים. אבל אצלנו כל מלאכה שהיא, וגם מלאכת הסנדלריה, חשובה מאד. וגם רבים מגדולינו, מקדמת דנא, התעסקו ועבדו בה: רבי יוחנן, רב חנינא ורב הושעיא ודכוותם³⁰.

בתקופה הקודמת הכרתי שלשה סנדלרים בירושלם, סנדלרים — שלא היה לנו להתביש בם: סנדלרים עדינים, יקרי רוח, בעלי־לב, ותלמיד חכמים מצוינים. הראשון שבהם:

א) ר׳ ניסן סנדלר מזקני ירושלם ויקיריה. הרב ר׳ יעקב גאלדמן נ״י בזכרונותיו אשר אתי בכתובים מתאר אותו בתור ת״ח מצוין ובעל מדות נעלות, עניו ושפל־ברך. ואומר: הייתי רואהו בשבתו על המדרגות בשער החורבה ושפתיו מרחשין — לומד בעל פה — או מחזיק משניות תפארת ישראל ולפניו איזו זוג נעלים למכירה.— לא פגשתיו מגיד איזה ״שעור״. אבל תמיר כשהיתה מחלוקת בין הלומדים בהלכה או בפירוש איזה משנה, היה הוא המכריע. אמרו עליו שהיה בקי בשו״ע או"ח ובמשניות בע״פ, ולא התנהג אלא כסנדלר פשוט.– ובראותו נערים משוחחים זה עם זה היה תמיד דרכו לאמר: ילדים אל תבלו הזמן בדברים־בטלים, וכל זה נאמר בלשון של חבה.— הוא היה פועל טוב וחבר לכל דבר מצוה.

ובין הפרקים מ״טפוסי בני הישיבה״ הנמצאים תחת ידי מאת אחד מבני ישיבת עץ־חיים הרה״ח מר פייבל כהנוב נ״י, נכדו של הגאון הגדול רבנו משה נחמיה כהנוב זצ״ל ראש הישיבה, מוצאים אנו הדברים הבאים להלן על אדות הר׳ ניסן הנ״ל:

הוא היה נחשב לאחד מבני הישיבה אם כי לפעמים החסיר שבועים ושלשה בהם עסק בעבודת הסנדלרות והכין נעלים ללקוחותיו עד כי הרויח למחיתו (לחם צר ומים לחץ) לחודש או חדשים ושב ללימודו בישיבה הנ״ל, בעת לימודו בישיבה היו לבוש תפילין, אך ככה הי' נוהג גם בעת עבודתו, מצאתיו פעם בבקרי אותו בביתו יושב על יד השלחן הנמוך שלחן העבודה תופר נעליו, והתפילין על ראשו ועל זרועו. כי גם זאת היתה אצלו עבודת הקודש כי כל מחשבתו וכונתו בעבודתו היו נתונות רק לתורה, ועבודת המלאכה היתה אצלו רק אמצעי להרויח סכום מה בכדי שיוכל לשבת במנוחה זמן יותר גדול על התורה אם גם בזמן שהי׳ עסוק במלאכתו לא עזב את התורה לגמרי, וקבע בכל יום עתים לתורה.

עוד נצבת לפני עיני, קומתו הגבוהה, זקנו שהתחיל להכסיף פה ושם, ועיניו החודרות. והוא יושב בראש השלחן הארוך אשר אצל כותל הצפוני בישיבת עץ חיים ממעט בדבור וכפוף על הגמרא הגדולה והוגה בקול נמוך בהתמדה.

ב) ר׳ יצחק סנדלר. הוא היה "למדן צנוע״ ידע פרק גדול בש״ס. וארבע מסכתות מסדר מועד: ראש השנה, יומא סוכה וחגיגה היו שגורות על פיו, מלה במלה. בעתותיו הפנויות היה יושב בהצנע, באחת הפנות של בית־המדרש "אור החיים״ מתנועע ולומד בהתמדה ובעיון.— גם בניו הצטיינו בלמודם בנערותם ונם הוא מסר אותם לאומנים ללמוד אומנות ומלאכה המחיה את בעליה, אחד מהם הוא ר׳ יעקב יהושע רבינוביץ מגרי פתח תקוה אדם יקר וחובב מצוה.

ג) ר׳ ברוך סנדלר. והוא מן הבחורים, בחירי התלמידים. חריף היה בלמודיו. ונבאו לו שיהיה רב בישראל. אבל אביו ר׳ יצחק צבי הנגר, תמים וירא שמים, היה חפץ שיהנה מיגיע כפו, ולא ישתמש בתגא, וימסר אותו לסנדלר, ללמוד מלאכת הסנדלריה. ותהום אז הישיבה, ותהום כל העיר. הבחור בעצמו סבל וקבל עליו את גזירת אביו. ויהי לסנדלר. ומלמודו לא פרש, והיה קובע עתים לתורה. נפטר במבחר שנותיו, בן ארבעים שנה.

---

ירושלים ט“ו אלול תרפ”ט.

לידידי הסופר השקדן מהיר וזריז במלאכתו חוקר גנזי ירושלם וקדמוניותיה הרה״ח מר פנחם בן צבי גריבסקי.

בקשתני לכתב דברים אחדים על תולדות בית המלאכה ״שערי תורה״ ביפו שהנך רוצה לדבר אודותיו במחברותיך "החרש והמסגר״ שבהן הנך רושם לזכרון לדור אחרון את שמותיהם תולדותיהם אפים וטיבם של האומנים ובעלי המלאכה החשובים בירושלם ויתר ערי א״י שקימו את מאמר חז״ל ״גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא חטא״ שעשו את המלאכה לעיקר פרנסתם ואת החלוקה טפל, וגם את תולדות בתי המלאכה והאומנות הצבוריים שנוסדו ע״י עסקנים ואישים חשובים מהעסקנים הארץ ישראליים ששוו לנגד עיניהם תמיד את המטרה החנוכית הגדולה חנוך הדור הצעיר בא״י על ברכי התורה והמלאכה.

העבודה הספרותית שלך בהוצאת החוברות ״החרש והמסגר״ היא עבודה חשובה כמו שחשובות הן עבודות החקירה שלך בגנזי ירושלם ועתיקותיהם שהנך משקיע בחריצות מופתית ופוריות רבה בחוברות ״זכרון לחובבים״ ״אבני זכרון" ו״בנות ציון וירושלם״ שרכשו את אהדתם והוקרתם של גדולי רבנינו חוקרינו וסופרינו וגם של גדולי החוקרים שאינם בני ברית ושל כל המתענינים בתולדות הישוב העברי בא"י. והנה לצערי לא אוכל לכתב באריכות על תולדות בית המלאכה שערי תורה התפתחותו וגלגוליו, עד שלבש את הצורה שיש לו עתה — צורת בית מלאכה מתוקן לצעירי ישראל בא״י המקים ומגשם את מאמר חכמינו ״כל תורה שיש עמה מלאכה סופה להתקים״ כי זה יותר משלשים ושתים שנה שאני עזבתי את יפו שבה ישב אז מר אבי העסקן הא׳׳י הותיק ר׳ יצחק א. בן טובים ז״ל וקבעתי את מושבי בירושלם, ואינני בקי בתולדות המוסד הזה, ורשימה מפרטה על התפתחות בית המלאכה ״שערי תורה״ במשך תקופה ארכה פעלתו ומצבו עכשיו יוכלו לתת לך הקרובים אל הנהלת המוסד הזה ביפו, אני רוצה לציין בזה רק את העובדה האמתית שהדחיפה הרוחנית הראשונה ליסוד בית המלאכה ביפו נתן מר אבי העסקן הותיק והנאמן ר׳ יאב״ט ז״ל שבתור אחד ממיסדי המוסד ת״ת שערי תורה ביפו ומנהליו ו״הרוח החיה״ בו במשך שנים רבות, תמיד הגה את הרעיון שנחוץ ליסד בית מלאכה ע״י הת״ת שבו יוכלו להתחנך אותם התלמידים שאינם יכולים להתמסר רק ללמודי התורה, כדי שילמדו מלאכה המפרנסת את בעליה, ובכל חוברות הדוה״ח שהיה מר אבי מפרסם על הת״ת שערי תורה, היה מדגיש את הצרך במוסד בית מלאכה שיהי׳ סניף להת״ת וסו״ס זכה בחייו לראות את משאת נפשו יוצאת מן הכח אל הפועל ובית המלאכה נוסד והוא מתקים זה שנים רבות, וכבר הוציא מחזורים רבים של מכוננים ונפחים משכילים נאמנים לתורה וליהדות המסרתית, שעבודות ומלאכות־מחשבת שלהם בברזל ופלדה ביחוד קופות הברזל של בית המלאכה המשמשות בבתי מסחר ובנקים גדולים בא״י נתפרסמו לשבח בכל הארץ, אחד מחברי הועד להנהלת המוסד הוא העסקן הא״י הישיש ר׳ בצלאל הכהן לאפין נ״י ובודאי תתן בחוברות שלך את הרשימה המלאה³¹ של יתר חברי הועד וביחוד של הנדבנים שרוחם הנדיבה סמכתם לתמך בכספם ביד רחבה במוסד החנוכי החשוב הזה. ואם ״אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה״ הנה זכתה ״הסתדרות המזרחי״ בא״י בפרשה את כנפיה על בית המלאכה ביפו המקבל את תמיכתה והנכנס ברשת בתי הספר והמוסדות החנוכיים שלה בא״י.

והנני שלך, ברגשי ידידות וברכה לפעלך החשוב

ז. בן טובים

בחבלי לידה קשים באה לעולם כל חוברת וחוברת. וכאותה היולדת היושבת על המשבר בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת ומביאה קרבן כן גם המו״ל קופץ ונשבע לבלי להזדקק עוד לדפוס, אף על פי כן הוא מביא קרבן על קרבן.

---

 

המלאכה ועבודה בשדה    🔗

הפרק הגדול והחשוב הזה יבא בחלק השני מספרנו זה.

בעבודה החשובה הזאת הצטיינו אחינו באופן הכי נעלה. בידים חרוצות הפכו מדברות שממים לגני עדן, וארץ מלחה למקום מושב־אנשים, וראו ברכה בעמלם.