מנחם אוּסישקין הנהוּ נחלת כּל התנוּעה הציוֹנית. מבּחינה זוֹ בּלבד הנהוּ יחיד בּדוֹרוֹ. כּל בּני התנוּעה – -על מפלגוֹתיהם וניגוּדיהם – מאוּחדים סביבוֹ. כּל זרם טעם בּוֹ טעם שלוֹ, לעתים טעם של קרבה יתירה.
מנחם אוּסישקין הנהוּ אחד מאבוֹת הציוֹנוּת, הצעיר שבּהם. והוּא גם המגַשר בּין הראשוֹנים לבין השילֵשים והריבֵּעים בּציוֹנוּת. עד יוֹמוֹ האחרוֹן היה שוּתף לנוּ, שוּתף ליצירה החלוּצית. הוּא היחידי מאבוֹת הציוֹנוּת שזכה לכך.
בּאוירה של אוּסישקין נשמנוּ נשימת-ראשוֹנים. כּל עוֹד התהלך עמנוּ היה לנוּ הרגש כּאילוּ אָנוּ מתהלכים עם ליליֶנבּלוּם, עם פּינסקר, עם מוֹהליבר, עם יהוֹשע בּרזילי. אביב-התנוּעה – אביב שאין לוֹ חליפין – לא כּהה בּוֹ. והתפיסה השלמה של האלמנטים הראשוֹניים בּציוֹנוּת – לא טוּשטשה בּוֹ בּשוּם מצב. שוּם אלמנט ראשוֹני לא נדחה אצלוֹ מפּני צוֹרך השעה, לא הפך לוֹ לשיגרה.
חלקוֹ של אוּסישקין איננוּ עם מחדשי המחשבה הציוֹנית. הוּא עצמו הגדיר את עצמוּ בּמלים אלה: “לא אָמרתי דבר חדש… אבל חזרתי על אמיתוֹת ישנוֹת, מאוֹתן האמיתוֹת שכּל זמן שהן מאריכוֹת ימים הן משתכחוֹת והוֹלכוֹת”. וּדברים אלה אָמר דוקא בּשעה שהרים את דגל-המרד וכתב את “הפּרוֹגרמה שלנוּ”. אָכן, גדוּלתוֹ ותקפּוֹ היוּ בּזה היה מזכּיר לנוּ את הדברים הראשוֹניים והפשוּטים ביותר, שסכּנת שכחה אוֹרבת להם.
אוּסישקין עצמוֹ מספּר כּי בּיאליק היה תמֵהַ: איך אפשר לוֹ לאָדם לדבּר לעוֹלם אוֹתם הדברים ּ ובאוֹתה ההתלהבוּת, וּבפרט שהדברים הם כּה פּשוּטים וּמוּבנים? ואוּסישקין משיב לוֹ: הן המשוֹררים לא יחדלוּ מלשיר על אהבתם, וּמדוּע תתפּלא לאנשים שגם מפּיהם לא תפּסק לעוֹלם שירתם היחידה, שירת האהבה אשר להם: אהבה למוֹלדת, אהבה לקרקע, אהבה לחירוּת ולגאוּלה?
בּין הראשוֹנים, המבוּגרים והזקנים, היה אוסישקין הצעיר, איש ההמשך וההֶתמֵד. וּבזה האיר לוֹ מזלוֹ וזכה לעלוֹת על מוֹריו ורבּוֹתיו.
נזכּוֹר מה היתה דמוּת הציבּוּריוּת היהוּדית אשר בּה נגלתה לראשוֹנה חיבּת-ציוֹן כּתנוּעה. זוֹ היתה הציבּוּריוּת של העיירה, של הקהילה, של גַבּאוּת, של פּחד מפּני כּל תקיף. גם הצבּוּריוּת של ההשׂכּלה לא יצאה מתחוּמי חילוּף-איגרוֹת בּין משׂכּילים מפוּזרים ומבוּדדים, והגנה קצרת-יד על משׂכּילים נרדפים, וּקצת שתדלנוּת בּפני "שׂרים'', שריחה לא היה תמיד נקי בּיוֹתר. וּמה היתה המסגרת הציבּוּרית הראשוֹנה של חיבּת-ציוֹן? קוֹמץ סוֹפרים עברים, רבּנים בּוֹדדים וּקצת סטוּדנטים צעירים, אשר בּחלקם היה בּוֹ הכּוֹח הפּנימי להישאר נאמן. ודאי נתגלגלוּ לתוֹכם גם אַנשי-מעשׂה מוּעטים (מרצוֹ של שפ"ר!), אך לא היוּ תנאים לעשׂיה של ממש. ההמוֹנים לא הוּבאוּ עדיין בּחשבּוֹן כּחוֹמר לתנוּעה, לא היה עדיין בּרחוֹב היהוּדי כּל נסיוֹן של אִרגוּן ציבּוּרי מחוּץ לכתלי בּית-הכּנסת, לא היה עדיין בּנמצא הטיפּוּס של איש-ציבּוּר, אשר חייות נתוּנים לפעוּלתוֹ הציבּוּרית. החיים היהוּדיים מעוֹלם לא היוּ נטוּלי-ציבּוּריוּת, אלא שזוֹ היתה קצוּצת-כּנפים, וּמחוּץ למקרים בּוֹדדים של פּוּרענוּיוֹת גדוֹלוֹת ושל אישים בּוֹדדים לא יצאה מתחוּמים לוֹקַליים. מאז וּמתמיד היוֹ אישים אשר בּנפשם יקדה אש אהבת-הכּלל, אך לא ניתן להם אלא לשַקע אוֹתה בּד' אַמוֹת. יש לראוֹת מה נתנה הציוֹנוּת מבּחינה זוֹ לחיים היהוּדיים. היא הביאה לא רק חזוֹן, היא נתנה היקף אחר לגמרי למחשבה ולציבּוּריוּת – מעֵבר לתחוּמי העיירה, הפּלך, ואפילוּ המדינה: כּל ישׂראל, בּכל פּזוּריו. היא גילתה וטיפּחה את האדם הישׂראלי, אשר כל מַעיניו וכוֹחוֹתיו נתוּנים לשינוּי מצב הכּלל. היא הפעילה המוֹנים והוֹציאה למרחב את האישיוּת – האישיוּת היהוּדית, המחבּקת עם ועוֹלם, המַקיפה ארצוֹת, המדבּרת אל המוֹנים, הנאבקת עם הגיאוֹגרפיה, החוֹדרת – ולא כּמתחפשׂת – אל המדיניוּת העוֹלמית, העוֹמדת בּמערכה עם תקיפים ושליטים בּעוֹלם הרוּח וּבעוֹלם המדיניוּת.
זמן רב היוּ כּל הדברים הללוּ חוֹמר להזיוֹת, לשׂיחוֹת, לויכּוּחים נלהבים. זמן רב לא התגבּרוּ על קטנוּת-העשׂיה. ואוּסישקין היה מן הראשוֹנים, ואפשר הראשוֹן, אשר בִּישׂרוּ את ההתגבּרוּת הזאת. הוּא היה בּטיבוֹ האנוֹשי שוֹנה מרבּותיו. הוּא לא ידע את סבלוֹתיהם ואת שברוֹן-לבּם של לילינבּלוּם ושל פּינסקר. אפשר לוֹמר, הוּא נוֹלד בּכתוֹנת-פּסים. ולדוֹרוֹת שבּאוּ אחריו – דוֹרוֹת מסוּבּכים, מוּרכּבים, טרגיים בּיוֹתר – נראה אוּסישקין כּכלי שלם, אך לא מוּרכּב, פשוּט בּיוֹתר. לא איש-קסמים, לא איש-חידוֹת. אך בּזה היה גם כּוֹחוֹ.
בּאחת הקוֹרספּוֹנדנציוֹת שלוֹ בּ“המליץ”, בּהיוֹתוֹ סטוּדנט, כּשהוּא מביא לידיעת הרבּים איזוֹ בּשׂוֹרה על חבוּרה יהוּדית קטנה המתכּוֹננת לעלוֹת לארץ, הוּא רוֹאה להסבּיר מה החשיבוּת בּידיעה זוֹ: “למען יראוּ – – כּי רעיון ישוּב אה”ק – – יוֹצא מעט מעט גם לידי מעשׂה". וזקני התנוּעה אשר לא הצטיינוּ בּכוֹח המעשׂה, ואף ידעוּ זאת, ודאי ציפּוּ למי שיבוֹא ויתיצב בּמערכה, ויהפוֹך את מחשבוֹתיהם וחלוֹמוֹתיהם למעשׂה.
ואין זה מקרה שמוֹהליבר אוֹמר לוֹ בּשעת פּרידה: “הנני מברך אוֹתך להישּאר תקיף בּדעתך”, ולילינבּלוּם אוֹמר לוֹ לאחר זמן: “אם רק בּשבילך בּלבד כּתבתי את מחבּרתי – די לי”. אשרי המוֹרה אשר מצא את תלמידוֹ.
צעירים רבּים בּאוּ אז לחיבּת-ציוֹן, רוּבּם בּאוּ אך לשעה קלה, לשעת ההתלהבוּת הראשוֹנה. וגם למי שנשאר בּפנים היתה זוֹ אך בּת-לוַאי לחייהם, למשלח-ידם, לקריֶרה שלהם. מלב הבּיל“וּיים אשר עשׂוּ מעשׂה – וגם מהם רק למעטים היה זה מעשה “אשר אין להשיב” – עוֹד לא קם בּתנוּעה הטיפּוס האנוֹשי אשר כּל חייו עוֹלים כּליל בּאידיאה החדשה. אחד-העם תבע את “התרכּזוּת הרוּח”. התנוּעוֹת הרבוֹלוּציוֹניוֹת ידעוּ להביא בּני-אדם לאוֹתוֹ ריכּוּז נפשי באידיאה, אשר רק הוּא יוֹצר גדוֹלוֹת. אוּסישקין היה מן הראשוֹנים המבשׂרים את הטיפּוּס הזה. אחר כּך ראינוּ את אנשי ההזיה והתכניוֹת: את יהוֹשע בּרזלי, את מיכאל הלפּרין, אשר הפקירוּ את חייהם כּליל לתנוּעה. ראינוּ את מוֹצקין, את שמריהוּ לוין, את אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, את נחמן סירקין – קבוּצת אינטלקטוּאַלים, אשר כּל עוֹלמם הרוּחני העשיר והמוּרכּב התמזג כּוּלוֹ עם האידיאה הציוֹנית ויקד בּיקוֹדה. אוּסישקין, אשר בּני בּיל”ו פּסלוּ אוֹתוֹ מעלוֹת אתם – ידע שאין זה משנה את העיקר: מַסלוּל-חייו האישי קשוּר כּוּלוֹ עם העם ועם הארץ.
וּבראשית ימיו בּציוֹנוּת גילה אוּסישקין תכוּנוֹת וּתפיסה, אשר עכשיו – לאחר סיוּם דרכּוֹ – נוּכל לראוֹת בּהן מַפתח למסלוּל-חייו. אמרתי בּפּתיחה כּי כּל זרם בּציוֹנוּת יש לוֹ חלק בּאוּסישקין וּמרגיש בּוֹ קרבה לעצמו. אך אין זו ֹ דמוּת “הדוֹד הטוֹב” המנענע לכל אחד בּראשוֹ. מי שהכּיר קצת את אוּסישקין ואת הליכוֹתיו יוֹדע עד כּמה לא היה בּוֹ כּלוּם מן הרכרוּכיוּת, מן ההסתגלוּת, מפּוֹליטיקניוּת, מגמילת-שוֹחד של מדינאי הלוֹחץ יד לכל אחד. הוּא היה ההיפך הגמוּר מכּל זה. לא היה בּעל סבר-פּנים יפה ורך לכל אחד ואחד. היוֹתוֹ משוּתף – אם בּהרבּה ואם בּמעט – עם כּל זרם מן הזרמים היתה לוֹ גם משמעוּת אחרת: היוֹתוֹ בּלתי-מזדהה וּבלתי-מרוּצה ואוֹפוֹזיציוֹני לכל זרם מן הזרמים, גם לאוֹתוֹ זרם אשר בּלֵית בּרירה נמנה עליו רשמית. אבל היה בּוֹ, בּתפיסתוֹ וּבאישיוּתוֹ, משהוּ מקיף, מרַכּז וּמצרף, מה שעשׂה אוֹתוֹ קרוֹב לרבּים ושוֹנים. להיוֹת בּימי ראשית חיבּת-ציוֹן תלמידו של לילינבּלוּם – הידוּע ל“מין ואפּיקוֹרס”, וּבעיני רבּים וחשוּבים נחשב לאסוֹנה של חיבּת-ציוֹן – וּבאוֹתוֹ זמן להיוֹת נלהב לר' שמוּאל מוֹהליבר, לָאו כּל אחד יכוֹל זאת. להיוֹת נוֹשׂא-כּליו של פּינסקר, זה פּינסקר אשר פּחד פּחד רב מפּני השתלטוּת הקלריקליזם, והרבּנים חפצוּ להשתחרר ממנוּ, ועם זאת להיוֹת שליח השלוֹם בּין “אוֹדיסה” של פּינסקר ולילנבּלוּם וּבין “בּיאליסטוֹק” של ר' שמוּאל מוֹהליבר – לא, לא רבּים יכלוּ לעשׂוֹת זאת בּאמוּנה. ואוּסישקין עשׂה זאת בּלב שלם, מתוֹך הכּרה פּנימית, מתוֹך שלימוּת שבּנפש.
הוּא, הסטוּדנט ממוֹסקבה, נוֹסע אל הרבּי מקוֹפּוּסט כּדי להסבּיר לוֹ את ענין חיבּת-ציוֹן. והרבּי אוֹמר לאחד מחסידיו: עד שבּא אלי בּחוּר זה לא ידעתי מהוּ הענין, הוּא נראה לי בּחוּר ישר. וּבאוֹתוֹ זמן הנהוּ אַחד המעטים הנאמנים לבּיל"וּ, לגדרה החלוּצית והנרדפת, אשר רבּים מחוֹבבי-ציוֹן המכוּבּדים, וּביניהם גם ויסוֹצקי – ראש הוַעד המוּסקבאי – רוֹאים בּה פּגע רע, שמן הראוּי לשׂים לוֹ קץ. לקיים ידידוּת אמיתית עם מוֹהליבר ולתמוֹך בּגדרה אשר מתישביה הנם “קלי-עוֹלם” – זאת ידע אוּסישקין עוֹד בּימים ההם, ולא בּמקרה, כּי אם מתוֹך תפיסתוֹ את חיבּת-ציוֹן.
כּשאַחד המשׂכּילים בּין חוֹבבי-ציוֹן תוֹבע מלחמה בּחסידוּת, מפּני שהחסידוּת עוֹמדת למכשוֹל על דרך חיבּת-ציוֹן, מסבּיר אוּסישקין הצעיר לגדוֹלים ממנוּ, כּי אין לנוּ כּל ענין לזהוֹת את החסידוּת עם ההתנגדוּת לחיבּת-ציוֹן. “לא ללחוֹם עם החסידוּת צריכים אנוּ, כּי אם ללחוֹם בּעד הישוּב עם שׂוֹנאיו, יהיוּ מי שיהיוּ”; “לקָרב אלינוּ ולא לדחוֹתם, להשלים ולא להילָחם עמהם, אך לזאת נחוּץ שלכל אחד מאִתנוּ יהיה ענין הישוּב יקר בּעיניו מאהבת עצמוֹ המוּפרזת”. בּמוּשׂג “אהבת עצמוֹ המוּפרזת” הוּא כּוֹלל גם את הנטיוֹת הכּיתתיוֹת והאידיאוֹלוֹגיוֹת שהיוּ מצוּיוֹת עוֹד בּימים ההם – לפני היוֹת כּל דיפרנציאַציה רשמית – בּחוּגי התנוּעה. והוּא חוֹתם על אוֹתוֹ מאמר הסבּרה: “החוּבב ציוֹן ואת כּל ישׂראל לכל מפלגוֹתיו”. וּבויכּוּח אחר מאוֹתוֹ זמן הוּא כּוֹתב: “נקל מאד להרוֹס, אך לא בּהריסת איזה דבר אנוּ עסוּקים, כּי אם בּבנין”.
והקו הזה – “כּל ישׂראל לכל מפלגוֹתיו” – לא ניתק כלּ הימים. הוּא ודאי לא רצה בּדיפרנציאַציה שבּאה בּציוֹנוּת. וּכשקמה “הפרקציה הדמוֹקרטית” אמר עליה שהיא הצליחה רק בּדבר אחד: הוֹלידה את “המזרחי”; אף על פּי כן ראה הוּא – שנחשב לסמל השמרנוּת בּציוֹנוּת – להוֹדוֹת בּסגוּלוֹת החיוּביוֹת שבּה. הוּא גם עמד על עריסתם של “פּוֹעלי-ציוֹן” – “היֶקטרינוֹסלַביים” – בּימיהם הראשוֹנים. היה לוֹ החוּש להבחין ולהכּיר בּכּוֹחוֹת בצעירים בּתנוּעה. ולא מקרה הוּא שבּין נוֹשׂאי-כּליו בּתקוּפוֹת מסוּימוֹת היוּ לא רק דרוֹיאנוֹב וא. מ. בּרוּכוֹב, ויעקב רבּינוֹביץ וּגליקסוֹן, כּי אם גם בּ. בּרוּכוֹב וגם ז’בּוֹטינסקי. לא לזמן רב היה הדבר עוֹלה בּידוֹ. “הגדיים נעשׂוּ תיישים”. אך עינוֹ היתה פּקוּחה כּל הימים לראוֹת מה הנבטים העוֹלים בּשׂדוֹתינוּ. סיפּרתי במוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני על שׂיחתי האַחרוֹנה עם אוּסישקין – בּצאתנוּ מן הישיבה שבּה נאם את נאוּמוֹ האחרוֹן, הטרגי. בּהמשך לאוֹתוֹ נאוּם דיבּרנו על מיעוּט הכּוֹחוֹת הנראים בּמחננוּ לקראת ההיאָבקוּת המדינית הצפוּיה לנוּ, על היעדרם אוֹ הזדַקנם של אלה שפּעלוּ בּמלחמה הקוֹדמת ועל חוֹסר-הצמיחה של כּוֹחוֹת חדשים. הוּא חזר ואמר מה שהיה רגיל לוֹמר: סבוּר אני כי ישנם, אלא שאין ניתן להם להתגלוֹת. ואף קרא, לדוּגמה, בּשם. לא מן המקוֹרבים אליו.
בּמקרה זה, כּמוֹ בּהרבּה מקרים אחרים, היה מתגלה לא כּמי שעוֹמד על חלקתוֹ כּי אם כּמי שמקיף את השׂדה כּוּלוֹ על כּל חלקוֹתיו.
כּשם שבּחייו הרוּחניים-הפּרטיים לא ידע הריסה וסילוּק-ערכים, כּי אם השלמה וּמילוּאים, והגימנסיה לא צררה אצלוֹ את החדר, והאוּניברסיטה לא הסיגה את גבוּל הבּית היהוּדי – כּך היה גם עוֹלמוֹ הציוֹני. הוּא היה מן החוֹבבים הראשוֹנים, מאנשי “קערת יוֹם-כּיפּוּר”, מאנשי “הפּרוּטה” (“הפּרוּטוֹת הנן קנה-המידה לָמוֹד בּהן מידת חביבוּתוֹ של הרעיוֹן”, אמר בּאוֹתם הימים הראשוֹנים בּויכּוּח עם ז. ד. ליבוֹנטין, שהכריז אז – אם נשתמש בּמוּנחים של ימינוּ – על אַפסוּתוֹ של “ההוֹן הלאוּמי” וחשיבוּתוֹ של “ההוֹן הפּרטי”). אך משהוֹפיע הרצל, וחוֹבבי-ציוֹן שבּרוּסיה עמדוּ תוֹהים וּנבוּכים, היה הוּא אחד הראשוֹנים שהכריעוּ בּנפשם וּבאוּ אל דגלוֹ. הוּא קיבּל אז את האידיאה המדינית בּשלימוּתה. גם פּינסקר וגם לילינבּלוּם היוּ – בּמשׂא-נפשם – ציוֹנים מדיניים. אבל הם ראוּ הכרח להצפּין את הדבר לזמנים ארוּכּים, ואפילוּ להתכּחש לוֹ כּלפי חוּץ. משבּא הרצל – לא נתן עוֹד לציוֹנוּת להתעלם מן האידיאה המדינית. והיה הכרח לקבּוֹע עמדה. והיוּ חברים גם בּ“ועד האוֹדיסאי” של חוֹבבי-ציוּן אשר פּרשוּ מן המחנה בּגלל הדגל המדיני. ואחד-העם ראה צוֹרך לתחוֹם בּינוֹ לבין הציוֹנוּת המדינית. אך אוּסישקין, חבר ל“בני משה”, מנאמני חוֹבבי-ציוֹן – קיבּל את הציוֹנוּת המדינית בשלימוּתה. וּמשקיבּל – כבר לא הסתלק הימנה, וכן נהג לגבּי כּל שאר הערכים של הציוֹנוּת. כּל אחד מאבוֹת הציוֹנוּת וּמחוּגיה בּיקש להבליט את המוּשׂג שלוֹ, את הדמוּת הנכספת שלוֹ, וּלתתה עליוֹן על שאר הערכים – אוּסישקין היה ממַזג וּמצרף את כּל הערכים בּפשטנוּת גמוּרה, בּלי העמקה יתירה, אך בּחוּש-חיים איתן.
דוּגמה רק אחת: מעוֹלם התרבּוּת העברית. בּשביל אחד-העם עמדה תחיית התרבּוּת העברית בּמרכּז הדברים. אך לא הרי התרבּוּת העברית של אחד-העם כּתרבּוּת העברית של בּן-יהוּדה, שהעמיד את הכּל על הדיבּוּר העברי. אחד-העם לא האמין בּדיבּוּר העברי, וכן לא האמין בּיאליק, ובמעשׂהוּ של בּן-יהוּדה ראוּ גוֹלם נטוּל-רוּח. עם כּל צדקת הבּיקוֹרת על דרכּוֹ של בּן-יהוּדה בּ“החיאַת” הלשוֹן – לא הבחינוּ בּכוֹח החיים שבּוֹ, בּהכרח שבּוֹ. אוּסישקין לא העמיק כּאחד מאלה, אך הוּא צירף בּפשטוּת גמוּרה את האידיאה המדינית, המעשׂה ההתישבוּתי, החינוּך העברי והדיבּוּר העברי, והוֹסיף לכך גם את המסוֹרת היהוּדית – לא איזוֹ השקפה דתית מסוּימת, אלא המסוֹרת של היהוּדי הפּשוּט, “הבּינוֹני” – ויצאה לוֹ ציוֹנוּת ממוּזגת כּזאת, ציוֹנוּת אינטגרלית, אוּסישקינית. וגם משוּם המיזוּג הזה ניתן לוֹ להרגיש בּכל חוּג וחוּג את הקרוֹב לוֹ.
קרבת אוּסישקין לפּוֹעל העברי איננה מתחילה מן העליה השניה. בּענין זה היה תלמידוֹ של יהוֹשע בּרזלי, שהיה אוּלי הראשוֹן להבנה עמוּקה בערך הפּוֹעל העברי וגם לקשר נפשי עמוֹק אליו, לסבלוֹתיו וּלחיפּוּשׂיו.
ועוֹד לפני יוֹתר מחמישים שנה נמצא אוּסישקין בּויכּוּח עם מוֹרוֹ ורבּוֹ לילינבּלוּם בּענין הפּוֹעל העברי. כּי בּינתים נתעמעמוּ הערכים הראשוֹניים של חיבּת-ציוֹן: יגיע כּפּים ועבוֹדת-האדמה בּפוֹעל ממש. כּשלוֹנוֹתיהן של המוֹשבוֹת הראשוֹנוֹת, החדרת עבוֹדה ערבית על ידי פּקידי הבּרוֹן ועל ידי האכּרים עצמם, והפּחד מפּני ריבּוּיָם של יהוּדים עניים בּארץ-ישׂראל, אשר לידיהם אין דוֹרש, והם בּאים בּתביעוֹת – כּל אלה האפילוּ על מוּשׂגים קוֹדמים, אידיליים. הגיעוּ דברים לידי כּך, שיהוּדי מחוּסר-אמצעים הנוֹסע לארץ-ישׂראל נחשב לפגע רע, למעמסה נוֹספת על הקוּפּה הדלה של חוֹבבי-ציוֹן, וצריך היה להזהיר בּקריאוֹת בּעתוֹנים: “אַל תעפּילו!” וּכשפּקידוּת הבּרוֹן הוֹדיעה (בּשנת תר"נ) כּי לא תתן עבוֹדה לפוֹעלים יהוּדים, נתקבּל הדבר בּ“שׂמחה” על ידי לילינבּלוּם: סוֹף סוֹף יחגלוּ האביוֹנים לנסוֹע לארץ-ישׂראל. והראשוֹן ששאל אז “לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה?” וידע להסבּיר את ערכּוֹ של הפּוֹעל העברי – היה אוּסישקין. דבריו פשוּטים בּתכלית הפּשטוּת, אין בּהם אפקים רחוֹקים, אך יש בּהם כּל היסוֹדוֹת הראשוֹניים של הגנה על עבוֹדה עברית. יש בּהם מכּוֹח הראִיה הבּהירה, אשר רק יחידים הגיעוּ אז אליה.
אך השוּתפוּת הגדוֹלה בּין אוּסישקין לבין הפּוֹעל העברי מתחילה עם ראשית התהווּתה של העליה השניה, שהוּא היה אחד ממניעיה. החוֹברת שלוֹ “הפּרוֹגרמה שלנוּ”, מימי אוּגַנדה, יש למנוֹתה על הספרוּת שהכשירה את בּוֹאה של העליה השניה. המחבּר אמנם איננוּ רוֹאה בּחזוֹנוֹ ציבּוּר פּוֹעלים קבוּע בארץ, והוּא פוֹנה לנוֹער היהוּדי שיתגייס לשירוּת-העם אך לשנים אחדוֹת. אוּלם בּקריאה זוֹ לצעירי ישׂראל שיקשרוּ את חייהם בּציונוּת הוּא כּבר מציין כּמה אֶלמנטים יסוֹדיים אשר פּרפּרוּ בּנפשוֹ של העוֹלה הצעיר, בּטרם ידע מה יהיה פּשר חלוֹמוֹ. הכּרוּז של ויתקין, על סף העליה השניה, ראשית “החוֹרש”, השוֹמר", “הפּוֹעל הצעיר” – כּל הנבטים הרכּים הללוּ של ראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, כּוּלם יצאוּ לאויר העוֹלם מתוֹך הרגשת ידידוּתוֹ, שוּתפוּתוֹ, של אוּסישקין.
רחוֹקה ממני כּל כּונה להכניס את אוּסישקין תחת כּנפי תנוּעת הפּוֹעלים. הוּא היה כּל ימיו איש-חברתוֹ ואיש-מעמדוֹ. וּברוּסיה של ימי העליה השניה היה שמוֹ של אוּסישקין הוֹלך לפניו כּסמל “הריאַקציה הציוֹנית” הקיצוֹנית בּיוֹתר. לפי הכּלל: כּל מה שהוּא ציוֹני יוֹתר הרי הוּא ריאַקציוֹני יוֹתר. אך בּזה היה כּוֹחוֹ הציוֹני של אוּסישקין: להכּיר – מעֵבר למחיצוֹת סוֹציאליוֹת וּלניגוּדי דעוֹת והליכוֹת-חיים – בּשוּתפוּת ציוֹנית, וגם להבחין בּנוֹשׂאי-ההגשמה בּעוֹדם בּאִבּם, בּעוֹדם מגַששים, בּטרם גילוּ יכוֹלת של ממש. וכך נוֹצרה הבּרית בּין אוּסישקין לבין הפּוֹעל בּארץ. לעתים נפגעה הבּרית, כּמוֹ, למשל, בּעת הסכסוּך בּין הוַעד האוֹדיסאי למערכת “הפּוֹעל הצעיר” (בּגלל מאמרוֹ של בּרנר), אך גם התנגשוּיוֹת מסוּג זה לא הביאוּ לידי הפרת-בּרית. איש עליה השניה ראה בּאוּסישקין, מתוֹך כּל מנהיגי הציוֹנוּת, את האדם המבין בּיוֹתר לתביעת חייו.
נזכּר אני בּישיבה הראשוֹנה של המרכּז החקלאי הראשוֹן, שנבחר בּכינוּס אוּם-ג’וּני, בּפסח תר"ע. בּמה דנוּ בּאוֹתה ישיבה? בּצוֹרך להוֹדיע לחוּץ-לארץ כּי יש ויש מה לעשׂוֹת בּארץ, ויש בּשביל מה לעלוֹת (הדברים היוּ אחרי “היאוּש הגדוֹל”. וּביהוּדה היה אז ויכּוּח בּחוּגי הפוֹעלים, אם מוּתר “בּאוֹפן מלָאכוּתי” לעשׂוֹת תעמוּלה לעליה, ואם זה בּכלל מתפקידם של פּוֹעלים לטפּל בּעליה, והוּחלט להסתפּק רק בּ“מתן אינפוֹרמַציה”. אוּלם בּגליל היינוּ פּטוּרים מויכּוּחים אלה). והחלטנוּ לשלוֹח חבר לרוּסיה, אשר יביא את דברנוּ. וידענוּ: חברנוּ, בּבוֹאוֹ לאוֹדסה, יפנה קוֹדם כּל לאוּסישקין ויספּר לוֹ שנוֹצרה הסתדרוּת חקלאית, ויספּר לוֹ מה מתרחש בּגליל, ויבקש ממנוּ עזרה לפעוּלתוֹ.
ועוֹד קוֹדם לכך, כּשנוֹסדה “עבוֹדה”, הקוֹמוּנה הארצית הראשונה, וידענוּ שמאיזה מקוֹר חשאי הוּשׂגוּ אֵילוּ מאוֹת פרנקים ראשוֹנים לעבוֹדתה, והייתי שוֹאל את חברַי הקשישים: מנין? היוּ עוֹנים לי בּלחישה: כּנראה, מאת אוּסישקין.
אינני מתכּוון לספּר “זכרוֹנוֹת”, וּמה שאוֹמַר לא אוֹמר אלא בּגדר הענין אשר לפנַי. לא אספּר פּה בּאֵילוּ עינים ראיתי את אוּסישקין בּועידת-מינסק וכיצד ראיתיו בּעירוֹ, בּיֶקטרינוֹסלַב, בּעצם ימי מַהפּכת 1905, כּשהוֹפיע כּארי ממש בּחבוּרת הליבּרלים היהוּדים, “מבקשי-הזכוּיוֹת”, כּמה כּוֹח של אישיוּת, של אמוּנה והוֹכחה היה בּוֹ אז כּשהכּל היוּ סבוּרים כּי הציוֹנוּת אוֹבדת-דרך וכוֹחוֹתיה עזבוּה. אך אי אפשר לי שלא להזכּיר פּרט קטן, שאפשר יהיה לתוֹעלת הבּיבּליוֹגרפים. בּילדוּתי הגיעה אלי חוֹברת רוּסית על אדם ששמוֹ “מוֹאיסיי גֶס”. בּאוֹתם הימים לא היה עדיין תרגוּם של “רוֹמא וירוּשלים” בּעברית וגם שמו של משה הֶס היה נזכּר אך לעתים רחוֹקוֹת. שם מחַבּרה של החוֹברת צוּין רק בּראשי-תיבוֹת: מ. אַ. ועל גגבּי המעטפה נרשם המוֹ"ל: מהנדס אוּסישקין בּיקטרינוֹסלב, אברך ששמוֹ היה ידוּע לי משׂיחוֹת המבוּגרים. לימים שאלתי את אוּסישקין מי כּתב את החוֹברת – ולא זכר. סוֹף סוֹף העליתי, שמחבּרה היה מ. אֶהרנפרייז, בּאוֹתם הימים סטוּדנט צעיר מגליציה.
אך בּארץ-ישׂראל ראיתי את אוּסישקין אחרת ממה ששמעתי עליו בּבית-אבּא, כּאַברך-עסקן, אחרת משראיתיו בּמינסק, כּ“דיקטטוֹר” של הציוֹנוּת הרוּסית, אחרת משראיתיו בּמחנה של יריבי ציוֹן. בּאוֹתן השנים, שלפני המלחמה, היוּ מנהיגים ציוֹנים בּבוֹאם לארץ נוֹהגים להיפּגש עם ציבּוּר הפּוֹעלים וּלדבּר אתם. ולא פּחוֹת ממה שהם למדוּ וחקרוּ אוֹתנוּ – למדנוּ אנחנו וחקרנוּ אוֹתם. והפּגישה עם אוּסישקין היתה שוֹנה משאר הפּגישוֹת. כּל הגדוּלה של אוּסישקין, כּל התקיפוּת המפוּרסמת – ירדוּ ממנוּ כּשנכנס אלינוּ למטבּח הפּוֹעלים בּבן-שמן. הוּא ישב אתנוּ כּמה זמן, לא נחפּז, חקר ודרש ושמע תשוּבוֹת וּנאוּמים. ולא הסתפּק בּכך. עם גמר הפּגישה ניגש אלי ושאל: היכן אַתה דר, יש לי לדבּר אתך. ואני דרתי אז בּמרתף טחוּב אשר שוּם פּוֹעל לא הסכּים לשבת בּו. אוּסישקין ירד אחרי במדרגוֹת לאוֹתוֹ מרתף, ישב ממוּלי ואמר לי: רצוֹני לשמוֹע ממך על הכּל, סַפּר לי את האמת. כּל הבדלי המעמד והגיל והמצב החברתי והפּרסוּם נסתלקוּ. לא מַצבּיא וחייל אלמוֹני ישבוּ כאן, כּי אם שני אנשים אשר דבר אחד להם בּעוֹלם.
אוּסישקין היה לוֹ רגש מיוּחד כּלפּי איש ההגשמה הציוֹנית בּכל גילוּייו. מכּאן יחסוֹ לאנשי בּיל"וּ, לאִכּר, למוֹרה, לפּוֹעל. הוּא הרגיש אחריוּת כּלפּי אלה שראה אוֹתם כּשלוּחים למערכה. בּימי המלחמה הקוֹדמת כּתב מאמר בּשם “וארץ-ישׂראל מה תהא עליה”, שיש בּוֹ, כּמדוּמה, יוֹתר המית-לב מבּכל מה שכּתב לפני כן ואחרי כן. “ועל חוֹף ים התיכוֹן, הרחק הרחק מאִתנוּ, עוֹמד קוֹמץ אנשים מאַחינוּ ונלחם בּשארית כּוֹחוֹתיו להציל את הניצנים הראשוֹנים של התחיה, שעם ישׂראל מסר להם לשמירה”. הוּא ידע את ערך “הרכוּש האנוֹשי”, אשר מעטים ידעוּ להעריכוֹ. וּמשידע – הוּרגש הדבר גם בּעבוֹדה המעשׂית וגם בּמגע האישי. הוּא ליוה את העליה השניה. ועוֹד בּטרם נכנסה ההסתדרוּת הציוֹנית למעשׂה ההתישבוּת הלאוּמית – קמוּ ישוּבי הפּוֹעלים הראשוֹנים בּיהוּדה: עין-גנים, בּאר-יעקב, נחלת-יהוּדה, עין-חי. אילמלא הרוּח החדשה שהכניס אוּסישקין לוַעד האוֹדיסאי לא היוּ אלה קמים.
רק אחרי המלחמה, בּבוֹאוֹ לארץ לישיבת-קבע, בטל המרחק הגיאוֹגראפי והתחיל המגע בּעבוֹדת יוֹם יוֹם. זהוּ ודאי המבחן הקשה בּיוֹתר לכל מנהיג ציוֹני. ואוּסישקין הן התחיל בּארץ בּגיל שבּוֹ אחרים מסיימים, והוּא בּא מרוּסיה שלאחר המהפּכה הבּוֹלשביסטית. וכוּלנוּ הן יוֹדעים אֵילוּ דעוֹת ואֵילוּ הרגשוֹת הביאוּ אז רוּבּם של ציוֹני רוּסיה הניצוּלים. הם לא יכלו לראוֹת את הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי אלא מבּעד למשקפים אשר רכשוּ לעצמם בּזמן של מלחמת-האזרחים בּרוּסיה. גם על אוּסישקין עבר זמן של גישוּש עד שהתחיל להבחין בּפּוֹעל הארץ-ישׂראלי כּמוֹ שהוּא, עד שהתחיל רוֹאה מחָדש את הפּוֹעל נארץ-ישׂראלי כּמוֹ שראה קוֹדם. הוּא שוּב נכנס ל“עבוֹדה המעשׂית”, אך בּקנה-מידה חדש. אלא שלא עלה בּידוֹ לשבת בּשלוה. התחילה פּרשת מלחמוֹת ציוֹניוֹת: בּועידת לוֹנדוֹן, עם ועידת דה-לימה-סוֹלד-סימוֹן, בּקלילנד עם אנשי בּרנדייס, בּקרלסבּד עם וייצמן והציוֹנוּת המערבית. למגינת-לבּוֹ של אוּסישקין, אך גם לאָשרוֹ, נדחק אז ממקוֹמוֹ כּראש ועד הצירים. הוּא נדחק כּאילוּ לקרן-זוית, לקרן הקימת. אבל זה היה מזלוֹ וּמזלה של הציוֹנוּת, שקשר את חייו עם הקרן הקימת.
חברים צעירים אינם מתארים לעצמם מה היתה הקרן הקימת לפנים. בּשביל כּמה ציוֹנים טוֹבים לא היתה זוֹ אלא אחת הקוּפּוֹת של הציוֹנוּת. בּשבִיל הרמן שפּירא, אוֹ בּשביל הרצל, היתה זוֹ אידיאה גדוֹלה. אך לציוֹנים בּעלי-בּתיים הגוּנים היתה אידיאה זוֹ כּמעט זרה. “והארץ לא תמָכר לצמיתוּת”, פּסוּק יפה הוּא, אך היש להסיק ממנוּ גם מסקנוֹת בּשביל עניני העוֹלם הזה? ואנשים טוֹבים לא חדלוּ להטיף לרֶביזיה של יסוֹדוֹת הקרן הקימת: רק אם הקרן הקימת תתחיל לרכּוֹש קרקעוֹת על מנת למכרם לבעלי הוֹן – יעלה ערכּה, וָלא – תישָאר לעוֹלם קוּפּה של פּרוּטוֹת. ואכן, כּל השנים עד “תקוּפת אוּסישקין” לא רכשה הקרן הקימת אלא כּעשׂרים אלף דוּנם, ואת רוֹב הקרקעוֹת הללוּ רכשה על כּרחה: מי שהוּא מהעסקנים קנה שטחי אדמה, והוּברר כּי לא יתאימוּ להתישבוּת, וצריך להיפּטר מהם – ונמסרוּ לקרן הקימת (מרחביה היתה הראשוֹנה מרצוֹן, במשיקוּל-הדעת, בּשביל תכנית ההתישבוּת של אוֹפּנהיימר). וגם בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים לא רבּים היוּ שראוּ את הקרן הקימת בּעתידה. נחמן סירקין היה היחיד בּזמנוֹ שראה את הקרן הקימת כּאידיאה, כּשיטה התישבוּתית. החוּגים השוֹלטים, גם בס“ס וגם בּ”פוֹעלי-ציוֹן", לא הלכוּ אתוֹ.
אוּסישקין נתן הרבּה לקרן הקימת, והוּא גם קיבּל הרבּה מן הקרן הקימת. בּהיוֹתוֹ בּמרכּז העבוֹדה הקרקעית, בּמגע מַתמיד עם המתישבים ועם האידיאוֹת החלוּציוֹת בהתישבוּת – למד אוּסישקין הרבּה. למד להכּיר גוֹרמים חדשם, מגמוֹת חדשוֹת. מי שיקרא את דברי אוּסישקין מן השנים האחרוֹנוֹת יכּיר בּאיזוֹ מידה סיגל לעצמוֹ את האידיאה של אדמה לאוּמית. אדם העוֹמד בּשתי רגליו בּתחוּמי החברה הקיימת, בּמוּשׂגי הרכוּש הפּרטי, לא קל לוֹ לשמוֹר בּכל שעת-מבחן אמוּנים לעקרוֹנוֹת הקרן הקימת. וּלעוֹלם אין מחסוֹר בּבעלי-השפּעה המבקשים להפנוֹת את הקרן הקימת מדרכּה. לא על נקלה קיבּל אוּסישקין את הרעיוֹן של התישבוּת עירוֹנית על קרקע לאוּמי. זה לא נכנס בּעוֹלם המוּשׂגים האלמנטריים שלוֹ. על אחת כּמה וכמה קשה היה לוֹ הדבר כּשהיה צוֹרך לרכּוֹש קרקע בּקרבת מוֹשבוֹת אוֹ ערים – מידי יהוּדים. אבל יחסוֹ לפּוֹעל העברי, ההכרח לחזק את כּיבּוּש העבוֹדה, להרבּוֹת את מספּרם של יהוּדים עוֹבדים בּמוֹשבוֹת – הביאוּ אוֹתוֹ, לאחר שיקוּל מרוּבּה, לידי הכרעה לחיוּב.
אוּסישקין לא היה רק איש הבּניה המַתמדת, הוּא היה גם איש-מלחמה. ראינוּהוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמלחמוֹת כּבדוֹת. הוּא ידע גם להימָנע ממלחמוֹת, ונתן מקוֹם להאשמוֹת בּ“פשרנוּת” וּב“הזדקנוּת”. פּרשה זוֹ ראוּיה ללימוּד. אוּסישקין היה איש הציוֹנוּת המדינית הגדוֹלה, אך לא היה מדוֹחקי הקץ. חוּש המוּחשיוּת החזק בּוֹ היה גוֹבר על דחיקת-הקץ הקרוֹבה ללבּוֹ. וּבכל מקרה שחשב שהכרזת הקץ אינה הוֹלמת את מצבנוּ היה מרסן עצמוֹ ואחרים (תזכּרוּ את עמדתוֹ בּקוֹנגרס נגד דרישת הרביזיוֹניסטים להכריז על “המטרה הסוֹפית”). אך מעוֹלם לא עשׂה שקר בּנפשוֹ ולא הסכּים להכרזת ויתוּרים בּדברים שאין הנפש מוַתרת עליהם. הוּא בּיקש פּעם להגדיר שני מיני “גזעים” בּיהדוּת ימינוּ: יהוּדי כּי יתמסר לעבוֹדה תחת דגל ידוּע יוּכל לבגוֹד בּוֹ ולעזוֹב אוֹתוֹ, אך לא להנמיכוֹ, ויהוּדי השוֹמר אמוּנים אבל הנקל לוֹ להנמיך את הדגל. הוּא לא התעלם מן הקשיים העצוּמים העוֹמדים בּפני המדיניוּת הציוֹנית, וּלפיכך לא נתן ידוֹ מעוֹלם למַשׂיגי-הגדוֹלוֹת על נקלה, אך דחה כּל מדיניוּת, אשר בּגלל קשיים בּהוֹוה, מוכנה לוַתר על דברים שבּעיקר. הוּא לא היה עם אלה אשר כּל שעה היא להם שעת-כּוֹשר לדרישת המרוּבּה, ןלא יכוֹל להיוֹת עם מי שבּשעת רעה הוּא בּוֹחר להציל מה על ידי הכרזת-צמצוּם. וגם בּמלחמוֹתיו לא עזבתוּ החרדה לשלימוּת המחנה הציוֹני. רק פּעם אחת נהג אחרת: בּימי פרייבּוּרג. ועדיין לא נפתרה השאלה – אם שיטת-פרייבּוּרג היתה נכוֹנה. אבל בּימי החלוּקה ידע כּי אין לפגוֹע בּשלימוּתה של התנוּעה הציוֹנית, עד כּדי כּך שנתן מקוֹם לדה-לימה לראוֹתוֹ כּבוֹגד בּארץ-ישׂראל.
עם כּל תקיפוּתוֹ ידע לוַתר וּלבקש פּשרה עם חברים-מתנגדים, אך התגבּר כּארי בּכל מקוֹם שראה סכּנה לעיקר. בּאוֹתוֹ מאמר “וארץ-ישׂראל מה תהא עליה?” הוּא מתקוֹמם נגד הלָך-הרוּח ששׂרר אף בּקרב ציוֹני רוּסיה בּשעת המלחמה הקוֹדמת, המשקיעים עצמם בּ“עבוֹדת ההוֹוה” וּבהתכּוֹננוּת לקראת העתיד הקוֹנסטיטוּציוֹני בּרוּסיה, והוּא תוֹבע מהם את עלבּוֹנה של ארץ-ישׂראל: ”כּלוּם רק צחוֹק-ילדים אוֹ רמאוּת מגוּנה היתה כּל עבוֹדתנוּ בּמשך כ“ה השנים האחרוֹנוֹת? ואם אין לכם לב להבין כּי קיוּם מוֹשבה אחת בארץ-ישׂראל – – חשוּב בשבילנוּ – – הרבּה יוֹתר מפּתרוֹן השאלה איזה כּסאוֹת יבחרו להם בדוּמַת הממלכה – – אזי חדלוּ לכם לדבּר על הציוֹנוּת ולא תהיוּ לארץ-ישׂראל למשענת קנה רצוּץ”.
דברים אלה כּוֹחם יפה גם היוֹם, ולא רק בּחוּץ-לארץ, כּי אם גם בארץ-ישׂראל עצמה.
הוּא הלך מאתנוּ שׂבע ימים, אך גם צמא-חיים. לא נס ליחוֹ. מעטים ורעים היוּ ימיהם של גדוֹלי הציוֹנוּת. מי מהם ראה בּחייו שׂכר לפעוּלתוֹ? על אוּסישקין אפשר לוֹמר שהוּא ראה את עוֹלמוֹ בּחייו. אריכוּת הימים היתה לוֹ לברכה. ואף על פּי כן היוּ ימיו האחרוֹנים עצוּבים מאד. קוֹמץ האנשים אשר האזין לדבריו האחרוֹנים בּועד הפּוֹעל הציוֹני ראה מה גדוֹלה החרדה בּלבּוֹ של המאמין הגדוֹל הזה. אמוּנה לחוּד וחרדה לחוּד.
כּשאדם נאסף אל עמיו בּשׂיבה טוֹבה, אין זוֹ אמירה קלה שהניח “חלל ריק” אוֹ “שאין לוֹ תמוּרה”. אך כּן הוּא. אין זה ענין של פּעוּלוֹת מסוּימוֹת בּלבד, זהוּ ענין של הסתלקוּת אישיוּת שאין כּמוֹתה. הוּא התהלך בּקרבּנוּ כּסמל חי של ציוֹנוּת כּללית, לא זוֹ שבּמרכאוֹת, אלא זוֹ שמקיפה את כּלל-תכנה של הציוֹנוּת ודנה על פּרטי-הדברים מתוֹך ראִיית הכּלל הזה. לא פּחוֹת ממה שפעל שמר עלינוּ. בּעצם היוֹתוֹ עמנו שמר עלינוּ מכּמה פּוּרענוּיוֹת פּנימיוֹת, מחוּלשוֹת וּמאִי-כּבוֹד, מחרחוּרים וּמכּרכּוּרים. והיה טוֹב לראוֹת שהתנוּעה הקימה מתוֹכה אדם בּעל כּוֹח גזעי כּזה, בּעל מנטליוּת עצוּמה כּזאת, רענן וקַשוּב, מאזין גם לצעיר שבּצעירים. כּמה פּעמים היה מוֹסר לי בּעל-פּה וגם מעיר בּכתב הערוֹת לאיזה מאמר, לרשימה, לסיפּוּר שעוֹררוּ בּוֹ הד, ושוֹאל: מי הוּא המחבּר? היה טוֹב לראוֹת את האדם האחוּז בּשלשלת הדוֹרוֹת והוּא רוֹאה עצמוֹ קשוּר לצעירים שבּצעירים. וחשוּב הדבר כּי הקשר הזה של דוֹרנוּ החי למנחם אוּסישקין ימסר גם לדוֹרוֹת הבּאים, ושהילד הגָדל בּמחנה העוֹבדים על אדמת הקרן הקימת יזכּוֹר את האדם אשר שיתף עצמוֹ לששים שנוֹת מעשׂה חלוּצי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.