מנחם אוּסישקין הנהוּ נחלת כּל התנוּעה הציוֹנית. מבּחינה זוֹ בּלבד הנהוּ יחיד בּדוֹרוֹ. כּל בּני התנוּעה – -על מפלגוֹתיהם וניגוּדיהם – מאוּחדים סביבוֹ. כּל זרם טעם בּוֹ טעם שלוֹ, לעתים טעם של קרבה יתירה.

מנחם אוּסישקין הנהוּ אחד מאבוֹת הציוֹנוּת, הצעיר שבּהם. והוּא גם המגַשר בּין הראשוֹנים לבין השילֵשים והריבֵּעים בּציוֹנוּת. עד יוֹמוֹ האחרוֹן היה שוּתף לנוּ, שוּתף ליצירה החלוּצית. הוּא היחידי מאבוֹת הציוֹנוּת שזכה לכך.

בּאוירה של אוּסישקין נשמנוּ נשימת-ראשוֹנים. כּל עוֹד התהלך עמנוּ היה לנוּ הרגש כּאילוּ אָנוּ מתהלכים עם ליליֶנבּלוּם, עם פּינסקר, עם מוֹהליבר, עם יהוֹשע בּרזילי. אביב-התנוּעה – אביב שאין לוֹ חליפין – לא כּהה בּוֹ. והתפיסה השלמה של האלמנטים הראשוֹניים בּציוֹנוּת – לא טוּשטשה בּוֹ בּשוּם מצב. שוּם אלמנט ראשוֹני לא נדחה אצלוֹ מפּני צוֹרך השעה, לא הפך לוֹ לשיגרה.

חלקוֹ של אוּסישקין איננוּ עם מחדשי המחשבה הציוֹנית. הוּא עצמו הגדיר את עצמוּ בּמלים אלה: “לא אָמרתי דבר חדש… אבל חזרתי על אמיתוֹת ישנוֹת, מאוֹתן האמיתוֹת שכּל זמן שהן מאריכוֹת ימים הן משתכחוֹת והוֹלכוֹת”. וּדברים אלה אָמר דוקא בּשעה שהרים את דגל-המרד וכתב את “הפּרוֹגרמה שלנוּ”. אָכן, גדוּלתוֹ ותקפּוֹ היוּ בּזה היה מזכּיר לנוּ את הדברים הראשוֹניים והפשוּטים ביותר, שסכּנת שכחה אוֹרבת להם.

אוּסישקין עצמוֹ מספּר כּי בּיאליק היה תמֵהַ: איך אפשר לוֹ לאָדם לדבּר לעוֹלם אוֹתם הדברים ּ ובאוֹתה ההתלהבוּת, וּבפרט שהדברים הם כּה פּשוּטים וּמוּבנים? ואוּסישקין משיב לוֹ: הן המשוֹררים לא יחדלוּ מלשיר על אהבתם, וּמדוּע תתפּלא לאנשים שגם מפּיהם לא תפּסק לעוֹלם שירתם היחידה, שירת האהבה אשר להם: אהבה למוֹלדת, אהבה לקרקע, אהבה לחירוּת ולגאוּלה?

בּין הראשוֹנים, המבוּגרים והזקנים, היה אוסישקין הצעיר, איש ההמשך וההֶתמֵד. וּבזה האיר לוֹ מזלוֹ וזכה לעלוֹת על מוֹריו ורבּוֹתיו.

נזכּוֹר מה היתה דמוּת הציבּוּריוּת היהוּדית אשר בּה נגלתה לראשוֹנה חיבּת-ציוֹן כּתנוּעה. זוֹ היתה הציבּוּריוּת של העיירה, של הקהילה, של גַבּאוּת, של פּחד מפּני כּל תקיף. גם הצבּוּריוּת של ההשׂכּלה לא יצאה מתחוּמי חילוּף-איגרוֹת בּין משׂכּילים מפוּזרים ומבוּדדים, והגנה קצרת-יד על משׂכּילים נרדפים, וּקצת שתדלנוּת בּפני "שׂרים'', שריחה לא היה תמיד נקי בּיוֹתר. וּמה היתה המסגרת הציבּוּרית הראשוֹנה של חיבּת-ציוֹן? קוֹמץ סוֹפרים עברים, רבּנים בּוֹדדים וּקצת סטוּדנטים צעירים, אשר בּחלקם היה בּוֹ הכּוֹח הפּנימי להישאר נאמן. ודאי נתגלגלוּ לתוֹכם גם אַנשי-מעשׂה מוּעטים (מרצוֹ של שפ"ר!), אך לא היוּ תנאים לעשׂיה של ממש. ההמוֹנים לא הוּבאוּ עדיין בּחשבּוֹן כּחוֹמר לתנוּעה, לא היה עדיין בּרחוֹב היהוּדי כּל נסיוֹן של אִרגוּן ציבּוּרי מחוּץ לכתלי בּית-הכּנסת, לא היה עדיין בּנמצא הטיפּוּס של איש-ציבּוּר, אשר חייות נתוּנים לפעוּלתוֹ הציבּוּרית. החיים היהוּדיים מעוֹלם לא היוּ נטוּלי-ציבּוּריוּת, אלא שזוֹ היתה קצוּצת-כּנפים, וּמחוּץ למקרים בּוֹדדים של פּוּרענוּיוֹת גדוֹלוֹת ושל אישים בּוֹדדים לא יצאה מתחוּמים לוֹקַליים. מאז וּמתמיד היוֹ אישים אשר בּנפשם יקדה אש אהבת-הכּלל, אך לא ניתן להם אלא לשַקע אוֹתה בּד' אַמוֹת. יש לראוֹת מה נתנה הציוֹנוּת מבּחינה זוֹ לחיים היהוּדיים. היא הביאה לא רק חזוֹן, היא נתנה היקף אחר לגמרי למחשבה ולציבּוּריוּת – מעֵבר לתחוּמי העיירה, הפּלך, ואפילוּ המדינה: כּל ישׂראל, בּכל פּזוּריו. היא גילתה וטיפּחה את האדם הישׂראלי, אשר כל מַעיניו וכוֹחוֹתיו נתוּנים לשינוּי מצב הכּלל. היא הפעילה המוֹנים והוֹציאה למרחב את האישיוּת – האישיוּת היהוּדית, המחבּקת עם ועוֹלם, המַקיפה ארצוֹת, המדבּרת אל המוֹנים, הנאבקת עם הגיאוֹגרפיה, החוֹדרת – ולא כּמתחפשׂת – אל המדיניוּת העוֹלמית, העוֹמדת בּמערכה עם תקיפים ושליטים בּעוֹלם הרוּח וּבעוֹלם המדיניוּת.

זמן רב היוּ כּל הדברים הללוּ חוֹמר להזיוֹת, לשׂיחוֹת, לויכּוּחים נלהבים. זמן רב לא התגבּרוּ על קטנוּת-העשׂיה. ואוּסישקין היה מן הראשוֹנים, ואפשר הראשוֹן, אשר בִּישׂרוּ את ההתגבּרוּת הזאת. הוּא היה בּטיבוֹ האנוֹשי שוֹנה מרבּותיו. הוּא לא ידע את סבלוֹתיהם ואת שברוֹן-לבּם של לילינבּלוּם ושל פּינסקר. אפשר לוֹמר, הוּא נוֹלד בּכתוֹנת-פּסים. ולדוֹרוֹת שבּאוּ אחריו – דוֹרוֹת מסוּבּכים, מוּרכּבים, טרגיים בּיוֹתר – נראה אוּסישקין כּכלי שלם, אך לא מוּרכּב, פשוּט בּיוֹתר. לא איש-קסמים, לא איש-חידוֹת. אך בּזה היה גם כּוֹחוֹ.

בּאחת הקוֹרספּוֹנדנציוֹת שלוֹ בּ“המליץ”, בּהיוֹתוֹ סטוּדנט, כּשהוּא מביא לידיעת הרבּים איזוֹ בּשׂוֹרה על חבוּרה יהוּדית קטנה המתכּוֹננת לעלוֹת לארץ, הוּא רוֹאה להסבּיר מה החשיבוּת בּידיעה זוֹ: “למען יראוּ – – כּי רעיון ישוּב אה”ק – – יוֹצא מעט מעט גם לידי מעשׂה". וזקני התנוּעה אשר לא הצטיינוּ בּכוֹח המעשׂה, ואף ידעוּ זאת, ודאי ציפּוּ למי שיבוֹא ויתיצב בּמערכה, ויהפוֹך את מחשבוֹתיהם וחלוֹמוֹתיהם למעשׂה.

ואין זה מקרה שמוֹהליבר אוֹמר לוֹ בּשעת פּרידה: “הנני מברך אוֹתך להישּאר תקיף בּדעתך”, ולילינבּלוּם אוֹמר לוֹ לאחר זמן: “אם רק בּשבילך בּלבד כּתבתי את מחבּרתי – די לי”. אשרי המוֹרה אשר מצא את תלמידוֹ.

צעירים רבּים בּאוּ אז לחיבּת-ציוֹן, רוּבּם בּאוּ אך לשעה קלה, לשעת ההתלהבוּת הראשוֹנה. וגם למי שנשאר בּפנים היתה זוֹ אך בּת-לוַאי לחייהם, למשלח-ידם, לקריֶרה שלהם. מלב הבּיל“וּיים אשר עשׂוּ מעשׂה – וגם מהם רק למעטים היה זה מעשה “אשר אין להשיב” – עוֹד לא קם בּתנוּעה הטיפּוס האנוֹשי אשר כּל חייו עוֹלים כּליל בּאידיאה החדשה. אחד-העם תבע את “התרכּזוּת הרוּח”. התנוּעוֹת הרבוֹלוּציוֹניוֹת ידעוּ להביא בּני-אדם לאוֹתוֹ ריכּוּז נפשי באידיאה, אשר רק הוּא יוֹצר גדוֹלוֹת. אוּסישקין היה מן הראשוֹנים המבשׂרים את הטיפּוּס הזה. אחר כּך ראינוּ את אנשי ההזיה והתכניוֹת: את יהוֹשע בּרזלי, את מיכאל הלפּרין, אשר הפקירוּ את חייהם כּליל לתנוּעה. ראינוּ את מוֹצקין, את שמריהוּ לוין, את אביגדוֹר יעקוֹבּסוֹן, את נחמן סירקין – קבוּצת אינטלקטוּאַלים, אשר כּל עוֹלמם הרוּחני העשיר והמוּרכּב התמזג כּוּלוֹ עם האידיאה הציוֹנית ויקד בּיקוֹדה. אוּסישקין, אשר בּני בּיל”ו פּסלוּ אוֹתוֹ מעלוֹת אתם – ידע שאין זה משנה את העיקר: מַסלוּל-חייו האישי קשוּר כּוּלוֹ עם העם ועם הארץ.

וּבראשית ימיו בּציוֹנוּת גילה אוּסישקין תכוּנוֹת וּתפיסה, אשר עכשיו – לאחר סיוּם דרכּוֹ – נוּכל לראוֹת בּהן מַפתח למסלוּל-חייו. אמרתי בּפּתיחה כּי כּל זרם בּציוֹנוּת יש לוֹ חלק בּאוּסישקין וּמרגיש בּוֹ קרבה לעצמו. אך אין זו ֹ דמוּת “הדוֹד הטוֹב” המנענע לכל אחד בּראשוֹ. מי שהכּיר קצת את אוּסישקין ואת הליכוֹתיו יוֹדע עד כּמה לא היה בּוֹ כּלוּם מן הרכרוּכיוּת, מן ההסתגלוּת, מפּוֹליטיקניוּת, מגמילת-שוֹחד של מדינאי הלוֹחץ יד לכל אחד. הוּא היה ההיפך הגמוּר מכּל זה. לא היה בּעל סבר-פּנים יפה ורך לכל אחד ואחד. היוֹתוֹ משוּתף – אם בּהרבּה ואם בּמעט – עם כּל זרם מן הזרמים היתה לוֹ גם משמעוּת אחרת: היוֹתוֹ בּלתי-מזדהה וּבלתי-מרוּצה ואוֹפוֹזיציוֹני לכל זרם מן הזרמים, גם לאוֹתוֹ זרם אשר בּלֵית בּרירה נמנה עליו רשמית. אבל היה בּוֹ, בּתפיסתוֹ וּבאישיוּתוֹ, משהוּ מקיף, מרַכּז וּמצרף, מה שעשׂה אוֹתוֹ קרוֹב לרבּים ושוֹנים. להיוֹת בּימי ראשית חיבּת-ציוֹן תלמידו של לילינבּלוּם – הידוּע ל“מין ואפּיקוֹרס”, וּבעיני רבּים וחשוּבים נחשב לאסוֹנה של חיבּת-ציוֹן – וּבאוֹתוֹ זמן להיוֹת נלהב לר' שמוּאל מוֹהליבר, לָאו כּל אחד יכוֹל זאת. להיוֹת נוֹשׂא-כּליו של פּינסקר, זה פּינסקר אשר פּחד פּחד רב מפּני השתלטוּת הקלריקליזם, והרבּנים חפצוּ להשתחרר ממנוּ, ועם זאת להיוֹת שליח השלוֹם בּין “אוֹדיסה” של פּינסקר ולילנבּלוּם וּבין “בּיאליסטוֹק” של ר' שמוּאל מוֹהליבר – לא, לא רבּים יכלוּ לעשׂוֹת זאת בּאמוּנה. ואוּסישקין עשׂה זאת בּלב שלם, מתוֹך הכּרה פּנימית, מתוֹך שלימוּת שבּנפש.

הוּא, הסטוּדנט ממוֹסקבה, נוֹסע אל הרבּי מקוֹפּוּסט כּדי להסבּיר לוֹ את ענין חיבּת-ציוֹן. והרבּי אוֹמר לאחד מחסידיו: עד שבּא אלי בּחוּר זה לא ידעתי מהוּ הענין, הוּא נראה לי בּחוּר ישר. וּבאוֹתוֹ זמן הנהוּ אַחד המעטים הנאמנים לבּיל"וּ, לגדרה החלוּצית והנרדפת, אשר רבּים מחוֹבבי-ציוֹן המכוּבּדים, וּביניהם גם ויסוֹצקי – ראש הוַעד המוּסקבאי – רוֹאים בּה פּגע רע, שמן הראוּי לשׂים לוֹ קץ. לקיים ידידוּת אמיתית עם מוֹהליבר ולתמוֹך בּגדרה אשר מתישביה הנם “קלי-עוֹלם” – זאת ידע אוּסישקין עוֹד בּימים ההם, ולא בּמקרה, כּי אם מתוֹך תפיסתוֹ את חיבּת-ציוֹן.

כּשאַחד המשׂכּילים בּין חוֹבבי-ציוֹן תוֹבע מלחמה בּחסידוּת, מפּני שהחסידוּת עוֹמדת למכשוֹל על דרך חיבּת-ציוֹן, מסבּיר אוּסישקין הצעיר לגדוֹלים ממנוּ, כּי אין לנוּ כּל ענין לזהוֹת את החסידוּת עם ההתנגדוּת לחיבּת-ציוֹן. “לא ללחוֹם עם החסידוּת צריכים אנוּ, כּי אם ללחוֹם בּעד הישוּב עם שׂוֹנאיו, יהיוּ מי שיהיוּ”; “לקָרב אלינוּ ולא לדחוֹתם, להשלים ולא להילָחם עמהם, אך לזאת נחוּץ שלכל אחד מאִתנוּ יהיה ענין הישוּב יקר בּעיניו מאהבת עצמוֹ המוּפרזת”. בּמוּשׂג “אהבת עצמוֹ המוּפרזת” הוּא כּוֹלל גם את הנטיוֹת הכּיתתיוֹת והאידיאוֹלוֹגיוֹת שהיוּ מצוּיוֹת עוֹד בּימים ההם – לפני היוֹת כּל דיפרנציאַציה רשמית – בּחוּגי התנוּעה. והוּא חוֹתם על אוֹתוֹ מאמר הסבּרה: “החוּבב ציוֹן ואת כּל ישׂראל לכל מפלגוֹתיו”. וּבויכּוּח אחר מאוֹתוֹ זמן הוּא כּוֹתב: “נקל מאד להרוֹס, אך לא בּהריסת איזה דבר אנוּ עסוּקים, כּי אם בּבנין”.

והקו הזה – “כּל ישׂראל לכל מפלגוֹתיו” – לא ניתק כלּ הימים. הוּא ודאי לא רצה בּדיפרנציאַציה שבּאה בּציוֹנוּת. וּכשקמה “הפרקציה הדמוֹקרטית” אמר עליה שהיא הצליחה רק בּדבר אחד: הוֹלידה את “המזרחי”; אף על פּי כן ראה הוּא – שנחשב לסמל השמרנוּת בּציוֹנוּת – להוֹדוֹת בּסגוּלוֹת החיוּביוֹת שבּה. הוּא גם עמד על עריסתם של “פּוֹעלי-ציוֹן” – “היֶקטרינוֹסלַביים” – בּימיהם הראשוֹנים. היה לוֹ החוּש להבחין ולהכּיר בּכּוֹחוֹת בצעירים בּתנוּעה. ולא מקרה הוּא שבּין נוֹשׂאי-כּליו בּתקוּפוֹת מסוּימוֹת היוּ לא רק דרוֹיאנוֹב וא. מ. בּרוּכוֹב, ויעקב רבּינוֹביץ וּגליקסוֹן, כּי אם גם בּ. בּרוּכוֹב וגם ז’בּוֹטינסקי. לא לזמן רב היה הדבר עוֹלה בּידוֹ. “הגדיים נעשׂוּ תיישים”. אך עינוֹ היתה פּקוּחה כּל הימים לראוֹת מה הנבטים העוֹלים בּשׂדוֹתינוּ. סיפּרתי במוֹשב הועד הפּוֹעל הציוֹני על שׂיחתי האַחרוֹנה עם אוּסישקין – בּצאתנוּ מן הישיבה שבּה נאם את נאוּמוֹ האחרוֹן, הטרגי. בּהמשך לאוֹתוֹ נאוּם דיבּרנו על מיעוּט הכּוֹחוֹת הנראים בּמחננוּ לקראת ההיאָבקוּת המדינית הצפוּיה לנוּ, על היעדרם אוֹ הזדַקנם של אלה שפּעלוּ בּמלחמה הקוֹדמת ועל חוֹסר-הצמיחה של כּוֹחוֹת חדשים. הוּא חזר ואמר מה שהיה רגיל לוֹמר: סבוּר אני כי ישנם, אלא שאין ניתן להם להתגלוֹת. ואף קרא, לדוּגמה, בּשם. לא מן המקוֹרבים אליו.

בּמקרה זה, כּמוֹ בּהרבּה מקרים אחרים, היה מתגלה לא כּמי שעוֹמד על חלקתוֹ כּי אם כּמי שמקיף את השׂדה כּוּלוֹ על כּל חלקוֹתיו.

כּשם שבּחייו הרוּחניים-הפּרטיים לא ידע הריסה וסילוּק-ערכים, כּי אם השלמה וּמילוּאים, והגימנסיה לא צררה אצלוֹ את החדר, והאוּניברסיטה לא הסיגה את גבוּל הבּית היהוּדי – כּך היה גם עוֹלמוֹ הציוֹני. הוּא היה מן החוֹבבים הראשוֹנים, מאנשי “קערת יוֹם-כּיפּוּר”, מאנשי “הפּרוּטה” (“הפּרוּטוֹת הנן קנה-המידה לָמוֹד בּהן מידת חביבוּתוֹ של הרעיוֹן”, אמר בּאוֹתם הימים הראשוֹנים בּויכּוּח עם ז. ד. ליבוֹנטין, שהכריז אז – אם נשתמש בּמוּנחים של ימינוּ – על אַפסוּתוֹ של “ההוֹן הלאוּמי” וחשיבוּתוֹ של “ההוֹן הפּרטי”). אך משהוֹפיע הרצל, וחוֹבבי-ציוֹן שבּרוּסיה עמדוּ תוֹהים וּנבוּכים, היה הוּא אחד הראשוֹנים שהכריעוּ בּנפשם וּבאוּ אל דגלוֹ. הוּא קיבּל אז את האידיאה המדינית בּשלימוּתה. גם פּינסקר וגם לילינבּלוּם היוּ – בּמשׂא-נפשם – ציוֹנים מדיניים. אבל הם ראוּ הכרח להצפּין את הדבר לזמנים ארוּכּים, ואפילוּ להתכּחש לוֹ כּלפי חוּץ. משבּא הרצל – לא נתן עוֹד לציוֹנוּת להתעלם מן האידיאה המדינית. והיה הכרח לקבּוֹע עמדה. והיוּ חברים גם בּ“ועד האוֹדיסאי” של חוֹבבי-ציוּן אשר פּרשוּ מן המחנה בּגלל הדגל המדיני. ואחד-העם ראה צוֹרך לתחוֹם בּינוֹ לבין הציוֹנוּת המדינית. אך אוּסישקין, חבר ל“בני משה”, מנאמני חוֹבבי-ציוֹן – קיבּל את הציוֹנוּת המדינית בשלימוּתה. וּמשקיבּל – כבר לא הסתלק הימנה, וכן נהג לגבּי כּל שאר הערכים של הציוֹנוּת. כּל אחד מאבוֹת הציוֹנוּת וּמחוּגיה בּיקש להבליט את המוּשׂג שלוֹ, את הדמוּת הנכספת שלוֹ, וּלתתה עליוֹן על שאר הערכים – אוּסישקין היה ממַזג וּמצרף את כּל הערכים בּפשטנוּת גמוּרה, בּלי העמקה יתירה, אך בּחוּש-חיים איתן.

דוּגמה רק אחת: מעוֹלם התרבּוּת העברית. בּשביל אחד-העם עמדה תחיית התרבּוּת העברית בּמרכּז הדברים. אך לא הרי התרבּוּת העברית של אחד-העם כּתרבּוּת העברית של בּן-יהוּדה, שהעמיד את הכּל על הדיבּוּר העברי. אחד-העם לא האמין בּדיבּוּר העברי, וכן לא האמין בּיאליק, ובמעשׂהוּ של בּן-יהוּדה ראוּ גוֹלם נטוּל-רוּח. עם כּל צדקת הבּיקוֹרת על דרכּוֹ של בּן-יהוּדה בּ“החיאַת” הלשוֹן – לא הבחינוּ בּכוֹח החיים שבּוֹ, בּהכרח שבּוֹ. אוּסישקין לא העמיק כּאחד מאלה, אך הוּא צירף בּפשטוּת גמוּרה את האידיאה המדינית, המעשׂה ההתישבוּתי, החינוּך העברי והדיבּוּר העברי, והוֹסיף לכך גם את המסוֹרת היהוּדית – לא איזוֹ השקפה דתית מסוּימת, אלא המסוֹרת של היהוּדי הפּשוּט, “הבּינוֹני” – ויצאה לוֹ ציוֹנוּת ממוּזגת כּזאת, ציוֹנוּת אינטגרלית, אוּסישקינית. וגם משוּם המיזוּג הזה ניתן לוֹ להרגיש בּכל חוּג וחוּג את הקרוֹב לוֹ.

קרבת אוּסישקין לפּוֹעל העברי איננה מתחילה מן העליה השניה. בּענין זה היה תלמידוֹ של יהוֹשע בּרזלי, שהיה אוּלי הראשוֹן להבנה עמוּקה בערך הפּוֹעל העברי וגם לקשר נפשי עמוֹק אליו, לסבלוֹתיו וּלחיפּוּשׂיו.

ועוֹד לפני יוֹתר מחמישים שנה נמצא אוּסישקין בּויכּוּח עם מוֹרוֹ ורבּוֹ לילינבּלוּם בּענין הפּוֹעל העברי. כּי בּינתים נתעמעמוּ הערכים הראשוֹניים של חיבּת-ציוֹן: יגיע כּפּים ועבוֹדת-האדמה בּפוֹעל ממש. כּשלוֹנוֹתיהן של המוֹשבוֹת הראשוֹנוֹת, החדרת עבוֹדה ערבית על ידי פּקידי הבּרוֹן ועל ידי האכּרים עצמם, והפּחד מפּני ריבּוּיָם של יהוּדים עניים בּארץ-ישׂראל, אשר לידיהם אין דוֹרש, והם בּאים בּתביעוֹת – כּל אלה האפילוּ על מוּשׂגים קוֹדמים, אידיליים. הגיעוּ דברים לידי כּך, שיהוּדי מחוּסר-אמצעים הנוֹסע לארץ-ישׂראל נחשב לפגע רע, למעמסה נוֹספת על הקוּפּה הדלה של חוֹבבי-ציוֹן, וצריך היה להזהיר בּקריאוֹת בּעתוֹנים: “אַל תעפּילו!” וּכשפּקידוּת הבּרוֹן הוֹדיעה (בּשנת תר"נ) כּי לא תתן עבוֹדה לפוֹעלים יהוּדים, נתקבּל הדבר בּ“שׂמחה” על ידי לילינבּלוּם: סוֹף סוֹף יחגלוּ האביוֹנים לנסוֹע לארץ-ישׂראל. והראשוֹן ששאל אז “לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה?” וידע להסבּיר את ערכּוֹ של הפּוֹעל העברי – היה אוּסישקין. דבריו פשוּטים בּתכלית הפּשטוּת, אין בּהם אפקים רחוֹקים, אך יש בּהם כּל היסוֹדוֹת הראשוֹניים של הגנה על עבוֹדה עברית. יש בּהם מכּוֹח הראִיה הבּהירה, אשר רק יחידים הגיעוּ אז אליה.

אך השוּתפוּת הגדוֹלה בּין אוּסישקין לבין הפּוֹעל העברי מתחילה עם ראשית התהווּתה של העליה השניה, שהוּא היה אחד ממניעיה. החוֹברת שלוֹ “הפּרוֹגרמה שלנוּ”, מימי אוּגַנדה, יש למנוֹתה על הספרוּת שהכשירה את בּוֹאה של העליה השניה. המחבּר אמנם איננוּ רוֹאה בּחזוֹנוֹ ציבּוּר פּוֹעלים קבוּע בארץ, והוּא פוֹנה לנוֹער היהוּדי שיתגייס לשירוּת-העם אך לשנים אחדוֹת. אוּלם בּקריאה זוֹ לצעירי ישׂראל שיקשרוּ את חייהם בּציונוּת הוּא כּבר מציין כּמה אֶלמנטים יסוֹדיים אשר פּרפּרוּ בּנפשוֹ של העוֹלה הצעיר, בּטרם ידע מה יהיה פּשר חלוֹמוֹ. הכּרוּז של ויתקין, על סף העליה השניה, ראשית “החוֹרש”, השוֹמר", “הפּוֹעל הצעיר” – כּל הנבטים הרכּים הללוּ של ראשית תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, כּוּלם יצאוּ לאויר העוֹלם מתוֹך הרגשת ידידוּתוֹ, שוּתפוּתוֹ, של אוּסישקין.

רחוֹקה ממני כּל כּונה להכניס את אוּסישקין תחת כּנפי תנוּעת הפּוֹעלים. הוּא היה כּל ימיו איש-חברתוֹ ואיש-מעמדוֹ. וּברוּסיה של ימי העליה השניה היה שמוֹ של אוּסישקין הוֹלך לפניו כּסמל “הריאַקציה הציוֹנית” הקיצוֹנית בּיוֹתר. לפי הכּלל: כּל מה שהוּא ציוֹני יוֹתר הרי הוּא ריאַקציוֹני יוֹתר. אך בּזה היה כּוֹחוֹ הציוֹני של אוּסישקין: להכּיר – מעֵבר למחיצוֹת סוֹציאליוֹת וּלניגוּדי דעוֹת והליכוֹת-חיים – בּשוּתפוּת ציוֹנית, וגם להבחין בּנוֹשׂאי-ההגשמה בּעוֹדם בּאִבּם, בּעוֹדם מגַששים, בּטרם גילוּ יכוֹלת של ממש. וכך נוֹצרה הבּרית בּין אוּסישקין לבין הפּוֹעל בּארץ. לעתים נפגעה הבּרית, כּמוֹ, למשל, בּעת הסכסוּך בּין הוַעד האוֹדיסאי למערכת “הפּוֹעל הצעיר” (בּגלל מאמרוֹ של בּרנר), אך גם התנגשוּיוֹת מסוּג זה לא הביאוּ לידי הפרת-בּרית. איש עליה השניה ראה בּאוּסישקין, מתוֹך כּל מנהיגי הציוֹנוּת, את האדם המבין בּיוֹתר לתביעת חייו.

נזכּר אני בּישיבה הראשוֹנה של המרכּז החקלאי הראשוֹן, שנבחר בּכינוּס אוּם-ג’וּני, בּפסח תר"ע. בּמה דנוּ בּאוֹתה ישיבה? בּצוֹרך להוֹדיע לחוּץ-לארץ כּי יש ויש מה לעשׂוֹת בּארץ, ויש בּשביל מה לעלוֹת (הדברים היוּ אחרי “היאוּש הגדוֹל”. וּביהוּדה היה אז ויכּוּח בּחוּגי הפוֹעלים, אם מוּתר “בּאוֹפן מלָאכוּתי” לעשׂוֹת תעמוּלה לעליה, ואם זה בּכלל מתפקידם של פּוֹעלים לטפּל בּעליה, והוּחלט להסתפּק רק בּ“מתן אינפוֹרמַציה”. אוּלם בּגליל היינוּ פּטוּרים מויכּוּחים אלה). והחלטנוּ לשלוֹח חבר לרוּסיה, אשר יביא את דברנוּ. וידענוּ: חברנוּ, בּבוֹאוֹ לאוֹדסה, יפנה קוֹדם כּל לאוּסישקין ויספּר לוֹ שנוֹצרה הסתדרוּת חקלאית, ויספּר לוֹ מה מתרחש בּגליל, ויבקש ממנוּ עזרה לפעוּלתוֹ.

ועוֹד קוֹדם לכך, כּשנוֹסדה “עבוֹדה”, הקוֹמוּנה הארצית הראשונה, וידענוּ שמאיזה מקוֹר חשאי הוּשׂגוּ אֵילוּ מאוֹת פרנקים ראשוֹנים לעבוֹדתה, והייתי שוֹאל את חברַי הקשישים: מנין? היוּ עוֹנים לי בּלחישה: כּנראה, מאת אוּסישקין.

אינני מתכּוון לספּר “זכרוֹנוֹת”, וּמה שאוֹמַר לא אוֹמר אלא בּגדר הענין אשר לפנַי. לא אספּר פּה בּאֵילוּ עינים ראיתי את אוּסישקין בּועידת-מינסק וכיצד ראיתיו בּעירוֹ, בּיֶקטרינוֹסלַב, בּעצם ימי מַהפּכת 1905, כּשהוֹפיע כּארי ממש בּחבוּרת הליבּרלים היהוּדים, “מבקשי-הזכוּיוֹת”, כּמה כּוֹח של אישיוּת, של אמוּנה והוֹכחה היה בּוֹ אז כּשהכּל היוּ סבוּרים כּי הציוֹנוּת אוֹבדת-דרך וכוֹחוֹתיה עזבוּה. אך אי אפשר לי שלא להזכּיר פּרט קטן, שאפשר יהיה לתוֹעלת הבּיבּליוֹגרפים. בּילדוּתי הגיעה אלי חוֹברת רוּסית על אדם ששמוֹ “מוֹאיסיי גֶס”. בּאוֹתם הימים לא היה עדיין תרגוּם של “רוֹמא וירוּשלים” בּעברית וגם שמו של משה הֶס היה נזכּר אך לעתים רחוֹקוֹת. שם מחַבּרה של החוֹברת צוּין רק בּראשי-תיבוֹת: מ. אַ. ועל גגבּי המעטפה נרשם המוֹ"ל: מהנדס אוּסישקין בּיקטרינוֹסלב, אברך ששמוֹ היה ידוּע לי משׂיחוֹת המבוּגרים. לימים שאלתי את אוּסישקין מי כּתב את החוֹברת – ולא זכר. סוֹף סוֹף העליתי, שמחבּרה היה מ. אֶהרנפרייז, בּאוֹתם הימים סטוּדנט צעיר מגליציה.

אך בּארץ-ישׂראל ראיתי את אוּסישקין אחרת ממה ששמעתי עליו בּבית-אבּא, כּאַברך-עסקן, אחרת משראיתיו בּמינסק, כּ“דיקטטוֹר” של הציוֹנוּת הרוּסית, אחרת משראיתיו בּמחנה של יריבי ציוֹן. בּאוֹתן השנים, שלפני המלחמה, היוּ מנהיגים ציוֹנים בּבוֹאם לארץ נוֹהגים להיפּגש עם ציבּוּר הפּוֹעלים וּלדבּר אתם. ולא פּחוֹת ממה שהם למדוּ וחקרוּ אוֹתנוּ – למדנוּ אנחנו וחקרנוּ אוֹתם. והפּגישה עם אוּסישקין היתה שוֹנה משאר הפּגישוֹת. כּל הגדוּלה של אוּסישקין, כּל התקיפוּת המפוּרסמת – ירדוּ ממנוּ כּשנכנס אלינוּ למטבּח הפּוֹעלים בּבן-שמן. הוּא ישב אתנוּ כּמה זמן, לא נחפּז, חקר ודרש ושמע תשוּבוֹת וּנאוּמים. ולא הסתפּק בּכך. עם גמר הפּגישה ניגש אלי ושאל: היכן אַתה דר, יש לי לדבּר אתך. ואני דרתי אז בּמרתף טחוּב אשר שוּם פּוֹעל לא הסכּים לשבת בּו. אוּסישקין ירד אחרי במדרגוֹת לאוֹתוֹ מרתף, ישב ממוּלי ואמר לי: רצוֹני לשמוֹע ממך על הכּל, סַפּר לי את האמת. כּל הבדלי המעמד והגיל והמצב החברתי והפּרסוּם נסתלקוּ. לא מַצבּיא וחייל אלמוֹני ישבוּ כאן, כּי אם שני אנשים אשר דבר אחד להם בּעוֹלם.

אוּסישקין היה לוֹ רגש מיוּחד כּלפּי איש ההגשמה הציוֹנית בּכל גילוּייו. מכּאן יחסוֹ לאנשי בּיל"וּ, לאִכּר, למוֹרה, לפּוֹעל. הוּא הרגיש אחריוּת כּלפּי אלה שראה אוֹתם כּשלוּחים למערכה. בּימי המלחמה הקוֹדמת כּתב מאמר בּשם “וארץ-ישׂראל מה תהא עליה”, שיש בּוֹ, כּמדוּמה, יוֹתר המית-לב מבּכל מה שכּתב לפני כן ואחרי כן. “ועל חוֹף ים התיכוֹן, הרחק הרחק מאִתנוּ, עוֹמד קוֹמץ אנשים מאַחינוּ ונלחם בּשארית כּוֹחוֹתיו להציל את הניצנים הראשוֹנים של התחיה, שעם ישׂראל מסר להם לשמירה”. הוּא ידע את ערך “הרכוּש האנוֹשי”, אשר מעטים ידעוּ להעריכוֹ. וּמשידע – הוּרגש הדבר גם בּעבוֹדה המעשׂית וגם בּמגע האישי. הוּא ליוה את העליה השניה. ועוֹד בּטרם נכנסה ההסתדרוּת הציוֹנית למעשׂה ההתישבוּת הלאוּמית – קמוּ ישוּבי הפּוֹעלים הראשוֹנים בּיהוּדה: עין-גנים, בּאר-יעקב, נחלת-יהוּדה, עין-חי. אילמלא הרוּח החדשה שהכניס אוּסישקין לוַעד האוֹדיסאי לא היוּ אלה קמים.

רק אחרי המלחמה, בּבוֹאוֹ לארץ לישיבת-קבע, בטל המרחק הגיאוֹגראפי והתחיל המגע בּעבוֹדת יוֹם יוֹם. זהוּ ודאי המבחן הקשה בּיוֹתר לכל מנהיג ציוֹני. ואוּסישקין הן התחיל בּארץ בּגיל שבּוֹ אחרים מסיימים, והוּא בּא מרוּסיה שלאחר המהפּכה הבּוֹלשביסטית. וכוּלנוּ הן יוֹדעים אֵילוּ דעוֹת ואֵילוּ הרגשוֹת הביאוּ אז רוּבּם של ציוֹני רוּסיה הניצוּלים. הם לא יכלו לראוֹת את הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי אלא מבּעד למשקפים אשר רכשוּ לעצמם בּזמן של מלחמת-האזרחים בּרוּסיה. גם על אוּסישקין עבר זמן של גישוּש עד שהתחיל להבחין בּפּוֹעל הארץ-ישׂראלי כּמוֹ שהוּא, עד שהתחיל רוֹאה מחָדש את הפּוֹעל נארץ-ישׂראלי כּמוֹ שראה קוֹדם. הוּא שוּב נכנס ל“עבוֹדה המעשׂית”, אך בּקנה-מידה חדש. אלא שלא עלה בּידוֹ לשבת בּשלוה. התחילה פּרשת מלחמוֹת ציוֹניוֹת: בּועידת לוֹנדוֹן, עם ועידת דה-לימה-סוֹלד-סימוֹן, בּקלילנד עם אנשי בּרנדייס, בּקרלסבּד עם וייצמן והציוֹנוּת המערבית. למגינת-לבּוֹ של אוּסישקין, אך גם לאָשרוֹ, נדחק אז ממקוֹמוֹ כּראש ועד הצירים. הוּא נדחק כּאילוּ לקרן-זוית, לקרן הקימת. אבל זה היה מזלוֹ וּמזלה של הציוֹנוּת, שקשר את חייו עם הקרן הקימת.

חברים צעירים אינם מתארים לעצמם מה היתה הקרן הקימת לפנים. בּשביל כּמה ציוֹנים טוֹבים לא היתה זוֹ אלא אחת הקוּפּוֹת של הציוֹנוּת. בּשבִיל הרמן שפּירא, אוֹ בּשביל הרצל, היתה זוֹ אידיאה גדוֹלה. אך לציוֹנים בּעלי-בּתיים הגוּנים היתה אידיאה זוֹ כּמעט זרה. “והארץ לא תמָכר לצמיתוּת”, פּסוּק יפה הוּא, אך היש להסיק ממנוּ גם מסקנוֹת בּשביל עניני העוֹלם הזה? ואנשים טוֹבים לא חדלוּ להטיף לרֶביזיה של יסוֹדוֹת הקרן הקימת: רק אם הקרן הקימת תתחיל לרכּוֹש קרקעוֹת על מנת למכרם לבעלי הוֹן – יעלה ערכּה, וָלא – תישָאר לעוֹלם קוּפּה של פּרוּטוֹת. ואכן, כּל השנים עד “תקוּפת אוּסישקין” לא רכשה הקרן הקימת אלא כּעשׂרים אלף דוּנם, ואת רוֹב הקרקעוֹת הללוּ רכשה על כּרחה: מי שהוּא מהעסקנים קנה שטחי אדמה, והוּברר כּי לא יתאימוּ להתישבוּת, וצריך להיפּטר מהם – ונמסרוּ לקרן הקימת (מרחביה היתה הראשוֹנה מרצוֹן, במשיקוּל-הדעת, בּשביל תכנית ההתישבוּת של אוֹפּנהיימר). וגם בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים לא רבּים היוּ שראוּ את הקרן הקימת בּעתידה. נחמן סירקין היה היחיד בּזמנוֹ שראה את הקרן הקימת כּאידיאה, כּשיטה התישבוּתית. החוּגים השוֹלטים, גם בס“ס וגם בּ”פוֹעלי-ציוֹן", לא הלכוּ אתוֹ.

אוּסישקין נתן הרבּה לקרן הקימת, והוּא גם קיבּל הרבּה מן הקרן הקימת. בּהיוֹתוֹ בּמרכּז העבוֹדה הקרקעית, בּמגע מַתמיד עם המתישבים ועם האידיאוֹת החלוּציוֹת בהתישבוּת – למד אוּסישקין הרבּה. למד להכּיר גוֹרמים חדשם, מגמוֹת חדשוֹת. מי שיקרא את דברי אוּסישקין מן השנים האחרוֹנוֹת יכּיר בּאיזוֹ מידה סיגל לעצמוֹ את האידיאה של אדמה לאוּמית. אדם העוֹמד בּשתי רגליו בּתחוּמי החברה הקיימת, בּמוּשׂגי הרכוּש הפּרטי, לא קל לוֹ לשמוֹר בּכל שעת-מבחן אמוּנים לעקרוֹנוֹת הקרן הקימת. וּלעוֹלם אין מחסוֹר בּבעלי-השפּעה המבקשים להפנוֹת את הקרן הקימת מדרכּה. לא על נקלה קיבּל אוּסישקין את הרעיוֹן של התישבוּת עירוֹנית על קרקע לאוּמי. זה לא נכנס בּעוֹלם המוּשׂגים האלמנטריים שלוֹ. על אחת כּמה וכמה קשה היה לוֹ הדבר כּשהיה צוֹרך לרכּוֹש קרקע בּקרבת מוֹשבוֹת אוֹ ערים – מידי יהוּדים. אבל יחסוֹ לפּוֹעל העברי, ההכרח לחזק את כּיבּוּש העבוֹדה, להרבּוֹת את מספּרם של יהוּדים עוֹבדים בּמוֹשבוֹת – הביאוּ אוֹתוֹ, לאחר שיקוּל מרוּבּה, לידי הכרעה לחיוּב.

אוּסישקין לא היה רק איש הבּניה המַתמדת, הוּא היה גם איש-מלחמה. ראינוּהוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּמלחמוֹת כּבדוֹת. הוּא ידע גם להימָנע ממלחמוֹת, ונתן מקוֹם להאשמוֹת בּ“פשרנוּת” וּב“הזדקנוּת”. פּרשה זוֹ ראוּיה ללימוּד. אוּסישקין היה איש הציוֹנוּת המדינית הגדוֹלה, אך לא היה מדוֹחקי הקץ. חוּש המוּחשיוּת החזק בּוֹ היה גוֹבר על דחיקת-הקץ הקרוֹבה ללבּוֹ. וּבכל מקרה שחשב שהכרזת הקץ אינה הוֹלמת את מצבנוּ היה מרסן עצמוֹ ואחרים (תזכּרוּ את עמדתוֹ בּקוֹנגרס נגד דרישת הרביזיוֹניסטים להכריז על “המטרה הסוֹפית”). אך מעוֹלם לא עשׂה שקר בּנפשוֹ ולא הסכּים להכרזת ויתוּרים בּדברים שאין הנפש מוַתרת עליהם. הוּא בּיקש פּעם להגדיר שני מיני “גזעים” בּיהדוּת ימינוּ: יהוּדי כּי יתמסר לעבוֹדה תחת דגל ידוּע יוּכל לבגוֹד בּוֹ ולעזוֹב אוֹתוֹ, אך לא להנמיכוֹ, ויהוּדי השוֹמר אמוּנים אבל הנקל לוֹ להנמיך את הדגל. הוּא לא התעלם מן הקשיים העצוּמים העוֹמדים בּפני המדיניוּת הציוֹנית, וּלפיכך לא נתן ידוֹ מעוֹלם למַשׂיגי-הגדוֹלוֹת על נקלה, אך דחה כּל מדיניוּת, אשר בּגלל קשיים בּהוֹוה, מוכנה לוַתר על דברים שבּעיקר. הוּא לא היה עם אלה אשר כּל שעה היא להם שעת-כּוֹשר לדרישת המרוּבּה, ןלא יכוֹל להיוֹת עם מי שבּשעת רעה הוּא בּוֹחר להציל מה על ידי הכרזת-צמצוּם. וגם בּמלחמוֹתיו לא עזבתוּ החרדה לשלימוּת המחנה הציוֹני. רק פּעם אחת נהג אחרת: בּימי פרייבּוּרג. ועדיין לא נפתרה השאלה – אם שיטת-פרייבּוּרג היתה נכוֹנה. אבל בּימי החלוּקה ידע כּי אין לפגוֹע בּשלימוּתה של התנוּעה הציוֹנית, עד כּדי כּך שנתן מקוֹם לדה-לימה לראוֹתוֹ כּבוֹגד בּארץ-ישׂראל.

עם כּל תקיפוּתוֹ ידע לוַתר וּלבקש פּשרה עם חברים-מתנגדים, אך התגבּר כּארי בּכל מקוֹם שראה סכּנה לעיקר. בּאוֹתוֹ מאמר “וארץ-ישׂראל מה תהא עליה?” הוּא מתקוֹמם נגד הלָך-הרוּח ששׂרר אף בּקרב ציוֹני רוּסיה בּשעת המלחמה הקוֹדמת, המשקיעים עצמם בּ“עבוֹדת ההוֹוה” וּבהתכּוֹננוּת לקראת העתיד הקוֹנסטיטוּציוֹני בּרוּסיה, והוּא תוֹבע מהם את עלבּוֹנה של ארץ-ישׂראל: ”כּלוּם רק צחוֹק-ילדים אוֹ רמאוּת מגוּנה היתה כּל עבוֹדתנוּ בּמשך כ“ה השנים האחרוֹנוֹת? ואם אין לכם לב להבין כּי קיוּם מוֹשבה אחת בארץ-ישׂראל – – חשוּב בשבילנוּ – – הרבּה יוֹתר מפּתרוֹן השאלה איזה כּסאוֹת יבחרו להם בדוּמַת הממלכה – – אזי חדלוּ לכם לדבּר על הציוֹנוּת ולא תהיוּ לארץ-ישׂראל למשענת קנה רצוּץ”.

דברים אלה כּוֹחם יפה גם היוֹם, ולא רק בּחוּץ-לארץ, כּי אם גם בארץ-ישׂראל עצמה.

הוּא הלך מאתנוּ שׂבע ימים, אך גם צמא-חיים. לא נס ליחוֹ. מעטים ורעים היוּ ימיהם של גדוֹלי הציוֹנוּת. מי מהם ראה בּחייו שׂכר לפעוּלתוֹ? על אוּסישקין אפשר לוֹמר שהוּא ראה את עוֹלמוֹ בּחייו. אריכוּת הימים היתה לוֹ לברכה. ואף על פּי כן היוּ ימיו האחרוֹנים עצוּבים מאד. קוֹמץ האנשים אשר האזין לדבריו האחרוֹנים בּועד הפּוֹעל הציוֹני ראה מה גדוֹלה החרדה בּלבּוֹ של המאמין הגדוֹל הזה. אמוּנה לחוּד וחרדה לחוּד.

כּשאדם נאסף אל עמיו בּשׂיבה טוֹבה, אין זוֹ אמירה קלה שהניח “חלל ריק” אוֹ “שאין לוֹ תמוּרה”. אך כּן הוּא. אין זה ענין של פּעוּלוֹת מסוּימוֹת בּלבד, זהוּ ענין של הסתלקוּת אישיוּת שאין כּמוֹתה. הוּא התהלך בּקרבּנוּ כּסמל חי של ציוֹנוּת כּללית, לא זוֹ שבּמרכאוֹת, אלא זוֹ שמקיפה את כּלל-תכנה של הציוֹנוּת ודנה על פּרטי-הדברים מתוֹך ראִיית הכּלל הזה. לא פּחוֹת ממה שפעל שמר עלינוּ. בּעצם היוֹתוֹ עמנו שמר עלינוּ מכּמה פּוּרענוּיוֹת פּנימיוֹת, מחוּלשוֹת וּמאִי-כּבוֹד, מחרחוּרים וּמכּרכּוּרים. והיה טוֹב לראוֹת שהתנוּעה הקימה מתוֹכה אדם בּעל כּוֹח גזעי כּזה, בּעל מנטליוּת עצוּמה כּזאת, רענן וקַשוּב, מאזין גם לצעיר שבּצעירים. כּמה פּעמים היה מוֹסר לי בּעל-פּה וגם מעיר בּכתב הערוֹת לאיזה מאמר, לרשימה, לסיפּוּר שעוֹררוּ בּוֹ הד, ושוֹאל: מי הוּא המחבּר? היה טוֹב לראוֹת את האדם האחוּז בּשלשלת הדוֹרוֹת והוּא רוֹאה עצמוֹ קשוּר לצעירים שבּצעירים. וחשוּב הדבר כּי הקשר הזה של דוֹרנוּ החי למנחם אוּסישקין ימסר גם לדוֹרוֹת הבּאים, ושהילד הגָדל בּמחנה העוֹבדים על אדמת הקרן הקימת יזכּוֹר את האדם אשר שיתף עצמוֹ לששים שנוֹת מעשׂה חלוּצי.

בּאתי לא כּדי “ליצג” את מישהוּ, וגם לא כּדי לפרוֹע חוֹב של כּבוֹד. גם אילמלא הוּזמנתי לבוֹא הייתי בּא, מפּני הצוֹרך להשׂיח את לבּי, לשׂוֹחח עם חברים על אליעזר יפה.

כּשנעקר מתוֹכנוּ קרוֹב מבקשים אנוּ להשתיק את הכּאב ולסתוֹם בּמשהוּ את החלל. ואנוּ נאחזים בּמעשׂים, על פּי רוֹב בּמעשׂים מדוּמים. "מקימים “שֵם” לנעדר על בּית, על רחוֹב, על ישוּב. בּז’רגוֹן החדיש – “מַנציחים”, כביכוֹל. ויש ידידים וּמעריצים הדוֹרשים את כּבוֹד הנערץ ותוֹבעים “הַנצָחה”, כּאילוּ בּזה גוֹמלים חסד של אמת עם הנעדר. איני מוֹצא קוֹרת-רוּח בּצוּרוֹת-פּרידה אלה. אדרבּא, אני מוֹצא בהן עלבּוֹן. בּוֹש אני, שאוּמה בּעלת היסטוֹריה של אלפי שנים, אוּמה דהיה לה משה רבּנוּ וירמיהוּ ור' עקיבא הוֹפכת את ארץ-ישׂראל כּוּלה למצבת-זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן. מַזכּרת כּזאת אין בּה להעמיק את הזכּרוֹן. ואין בּה כּדי לקיים את הדמוּת.

ההוֹלכים מאתנוּ לא ישוּבוּ אלינוּ, אנחנוּ נלך אחריהם. וּמה שבּידינוּ, בּשׂר ודם, לעשׂוֹת בּאמת הוּא פּשוּט וּמוּעט: להעמיק את הזכר בּלבּנוּ וּלמסרוֹ לזוּלתנוּ בּמידה שניתן לנוּ למסוֹר. וזאת רוֹצה אני לעשׂוֹת, בּמידה שניתן לי. כּשאנוּ רוֹצים למסוֹר את סוֹד קסמוֹ של אדם יקר לנוּ, נוֹכחים אנוּ כּמה מוּעטים האמצעים שבּרשוּתנוּ.

אליעזר היה שוֹנה מרבּים. בּכמה בּחינוֹת היה שוֹנה מכּוּלנוּ. החברים הזוֹכרים את ימיו הראשוֹנים של אליעזר בּתוֹכנוּ ודאי יזכּרוּ כּי גם בּחיצוֹניוּתוֹ וּבהליכוֹתיו היה אחר ממה שהיינוּ אנחנוּ בּאוֹתם הימים.

התזכּרוּ כּצד היינוּ מהלכים, כּצד היינוּ לוֹבשים – הכּל זעק בּנוּ, סער, פּרץ. הבּשׂוֹרה שנשׂאנוּ בּלבּנוּ לא לבשה מחלצוֹת. היא יצאה בּטלאים, קרוּעים-בּלוּאים. קוֹלוֹתינוּ והליכוֹתינוּ לא נתבּרכוּ בּהרמוֹניה. פּרקנוּ מעלינוּ לבוּשים, פּרקנוּ נימוּסים, פּרקנוּ עוֹלמוֹת – ולא תמיד בּהבחנה מרוּבּה. פּרוּעים היינוּ בלבוּשנוּ – תערוֹבת של רוּסיה וערָב – פּרוּעוֹת שׂערוֹתינוּ, פּרוּעים בּעוֹלמנוּ הרוּחני, אשר הזהב הטוֹב והסִיגים דבקוּ בּוֹ ללא הפרדה. מה שוֹנה היה אליעזר מכּל זה.

זוֹכר אני את פּגישתי הראשוֹנה עם אליעזר בּימים שהיה חדש אתנוּ. מאוֹתן הפּגישוֹת הזכוּרוֹת יפה. התהלכנוּ על שׂפת הירדן, בּקרבת אוֹתה “ביצה” אשר לאחר שנים עתיד היה אליעזר לעסוֹק בּיבּוּשה, והתגלינוּ זה לזה. לא רבּים היינוּ אז בּארץ, וציפיּנוּ לאשר יבוֹאוּ. וּמבּין הבּאים – לא מעטים הכזיבוּ. אלא שתמיד הוֹספנו לחכּוֹת, למי שיבוֹא ולא יכזיב. ויש שבּא אדם וּמיד הכּרתּ בּוֹ: הנה נצטרף מישהוּ שיש עמוֹ תוֹספת של ממש. ידיעה זוֹ נתלַותה לפּגישה עם אליעזר עוֹד בּטרם אדע מה יהיוּ חלוֹמוֹתיו.

איזה בּחוּר היה זה? לבוּשוֹ נקי, לא מן הבּא בּיד אלא תפוּר לגזרתוֹ, מגוּלח למשעי, בּעל נימוּסים, שקט בהליכוֹתיו, קוֹלוֹ לא ירים. לא רגשן, לא מַרדן, לא “שאטר”¹, לא “לב קרוּע”, חיצוֹניוּתוֹ לא היתה עמה שוּם “הכרזה”: לא מַחריב עוֹלמוֹת ולא בּוֹנה מגדלוֹת.

והבּחוּר החדש הזה כּבש במהרה לבבוֹת. בּלי גוּזמה אפשר לוֹמר: כּל לב. הוּא נתגלה כּכליל-כּשרוֹנוֹת, כּכליל-סגוּלוֹת. רבּים כּבר מנוּ את כּשרוֹנוֹתיו ואת סגוּלוֹתיו, ולא אחזוֹר. המפליא בּעיני הוּא לא רק ריבּוּי הכּשרוֹנוֹת והסגוּלוֹת אלא זיווּגם. נתאחדוּ בּוֹ צדדים שכּרגיל אינם מזדווגים. צירוּפי-תכוּנוֹת שלא ידענוּ כּמוֹתם.

אהבת-האדמה שלוֹ לא היתה מן המין השכיח. לא היתה צבוּעה בּצבע החקלאוּת הפּרימיטיבית, מבּית-מדרשה של העמממיוּת הרוּסית, עם פּוּלחן ה“מוּז’יק”² אוֹ ה“פּלח”. הוּא צירף אליה כּשרוֹנוֹת טכניים, אמוּנה בּמדע ואהבת “ההמצאה”.

היוּ בּינינוּ אנשי-חלוֹמוֹת, והם קצרי-יד וּמהלכים בּעוֹלם לא להם. היוּ אנשי-מעשׂה, והם לוֹעגים לחלוֹמוֹת. אליעזר היה צירוּף מוּצלח של איש-הרוּח העוֹשׂה עצמוֹ שליח המעשׂה, המבקש לעשׂוֹת כּל חלוֹם שלוֹ מעשׂה.

איש-תכניוֹת היה. היוּ בּינינוּ בּעלי-תכניוֹת, אך אצלוֹ נצטרף לכך כּשרוֹן-אִרגוּן, יקר-המציאוּת בּקרבּנוּ מאז ועד היוֹם.

רך ועדין בּמַגעוֹ עם הבּריוֹת, ועם זאת תקיף בּהחלטוֹתיו. לבוּשוֹ ענוָה, ועם זאת הרי הוּא בּוֹטח בּעצמוֹ, בּקטנוֹת וּבגדוֹלוֹת, וּמַשרה מבּטחוֹנוֹ על סביבתוֹ. וּבבטחוֹנוֹ בּעצמוֹ אין שמץ של אוֹתה גסוּת-רוּח המצוּיה אצל תקיפים.

אינדיבידוּאַליסט קיצוֹני, והוּא משמש את הרבּים, וּמתיצב בּראש הרבּים. דוֹגל בּצדקת “היחיד” ותוֹבע משמעת ציבּוּרית תקיפה, ויוֹדע להטיל אוֹתה, קוֹבע עקרוֹנוֹת וּכללים כּחוֹק בּל יעבוֹר, והוּא גם משבּר אוֹתם בּחליפוֹת-רוּחוֹ.

וגם בעוֹלמוֹ הרוּחני היה שוֹנה מאתנוּ. הדמוּיוֹת הגדוֹלוֹת של העליה השניה, עם כּל מקוֹריוּתן האישית ושרשיוּתן היהוּדית, עברוּ כּמעט כּוּלן – בּמַהדוּרה זוֹ אוֹ אחרת – את כּבשן התרבּוּת הרוּסית. לא תשוֹער דמוּתוֹ הרוּחנית של יוֹסף אהרוֹנוֹביץ מבּלעדי השפּעת הפּוּבּליציסטיקה הרדיקלית הרוּסית. אי אפשר להעלוֹת על הדעת את הוֹפעתוֹ של י. ח. בּרנר כּמוֹת שנתגלה אילמלא “הספרוּת הגדוֹלה” של רוּסיה. וגם א.ד. גוֹרדוֹן, אשר כּל כּך הקפּיד שלא להלָכד בּאיזוֹ רשת זרה שהיא, לא היה יכוֹל להיוֹת מה שהיה אילמלא אוֹתוֹ עוֹלם רוּחני רוּסי, שמתוֹכוֹ הכּיר את עצמוֹ וחשב על עמוֹ. אך כּשאני שוֹאל את עצמי: מה היתה יניקתוֹ הרוּחנית של אליעזר, נוֹסף על מוֹרשת בּית-אבּא? – אינני יוֹדע לענוֹת. לא הלכתי לחפּשׂ בּספרים, ואיני מדבּר אלא על יסוֹד התרשמוּתי מאז. אם זכרוֹני אינוֹ מַטעני, הרי לא הרגשתי אצלוֹ מעוֹלם שימוּש בּציטטה לוֹעזית אוֹ בּמוּנחי-לוֹעז. אף על פּי שיצא מרוּסיה עלם מבוּגר לא היה ניכּר בּוֹ שהתרבּוּת הרוּסית תוֹפסת מקוֹם כּלשהוּ בעוֹלמוֹ הרוּחני. היסוֹד האמריקאי ודאי היה ניכּר בּוֹ, כּי היה מצוּי אצל ספרי-מדע וספרי-עֵזר אמריקאיים, אך אינני יכוֹל להיזכר אם גילה יחס כּלשהוּ לספרוּת ולשירה של אמריקה.

יתר על כּן: כּשאני מבקש להכּיר מה היוּ מקוֹרוֹת היניקה העבריים שלוֹ אינני מוֹצא אף דבר זה פּשוּט כּל כּך. לא אוּכל לוֹמר שהספרוּת העברית החדשה תפסה אצלוֹ אוֹתוֹ מקוֹם שתפסה בּחייהם של אחרים מאנשי העליה השניה. לא היתה לי הרגשה שאוֹתוֹ הטריד והעסיק מה שהעסיק אוֹתנוּ אצל בּרנר, למשּל, אוֹ בּספרוּת הצעירה בּכלל. וגם לא היה רוֹשם שאחד-העם אוֹ בּיאליק הם בּמחנכיו ובּמדריכיו.

תאמרוּ – וּבכן, ספרוּת תוֹרנית? אף על פּי שוַדאי למד בּנעוּריו הרבּה תוֹרה, לא ראיתי בּוֹ את “היהוּדי התלמוּדי”, כּאשר ראיתי, למשל, בּאהרוֹנוֹביץ וּבבּרנר. ידעתי שבּבית-אביו נשם אויר של חסידוּת ואפילוּ של קבּלה, ואין לי ספק שמתחת ל“נגלה” הפּשטני והרציוֹנליסטי שלוֹ היה מחלחל גם איזה “נסתר”, משרשם של מקוּבּלים וּמשיחיים. ואף על פּי כן ראיתיו כּאדם אשר עלה מן התנ“ך. העברית המקראית שבּפי עטוֹ לא היתה אצלוֹ לבוּש חיצוֹני ולא מַניֶרה ספרוּתית. היא גם לא היתה חיקוּי ללשוֹן המליצים. לא היתה זוֹ לשּוֹן שאדם מסַגל לעצמוֹ. היא חיתה בּוֹ. ולא בּלשּוֹן המקרא בּלבד דבק – לשוֹן עברית לא היתה בּעיניו אלא לשוֹן מקראית – אלא בּתוֹכן שאליו היא צמוּדה, בּרוּח המחיה את לשון המקרא. התנ”ך היה היסוֹד המכריע בּעוֹלמוֹ הרוּחני. אש-התמיד שלחשה בּוֹ הוּדלקה משלהבת-התנ"ך.

וּבאוֹר התנ“ך הוּאַר גם אוֹצר מוּשׂגיו הסוֹציאליים. אינני יוֹדע אם בּזמן מן הזמנים הגדיר את עצמוֹ כּ”סוֹציאליסט". יוֹדע אני זמנים שבּהם עמד בּקשרי-פּוּלמוּס עם דעוֹת סוֹציאליסטיוֹת, התוַכּח כּאשר יתוכּח לא אדם חיצוֹני, מבטל-סתם, אלא כּאדם אשר הדבר נוֹגע לנפשוֹ. מי שרוֹאה לתוֹכם של דברים ולא לקליפּתם, מי שהבחנתוֹ בּערכים סוֹציאליסטיים איננה תלוּיה בטרמינוֹלוֹגיה וּבחליפוֹתיה, יכוֹל היה להכּיר מיד שלפניו לא אחד מן הרבּים “השוֹללים את החברה הקפיּטליסטית”, כּי אם אדם המנוּגד לה בכל הוָיתוֹ. רבּים “השוֹללים” היוֹדעים “להסתדר” עם משטר-הבּצע וּלהשלים בּין השקפוֹתיהם “השׂמאליוֹת” לבין חייהם הבּוּרגניים. אליעזר לא היה לגבּי החיים הסוֹציאליים אדם של “שתי רשוּיוֹת”. ניגוּדוֹ לחברה הקיימת לא היה דבר-הלכה אוֹ דבר-שׂפתים. יותר מלכמה אחרים היתה לוֹ אפשרוּת “להסתדר” בּכל מקוֹם, אך שלילתוֹ היתה אקטיבית, מחייבת. וציוֹנוּתוֹ, שהיתה ציוֹנית-ראשוֹנית, “כּללית”, כּללה את מוּשׂגיו הסוֹציאליים, את ערך העבוֹדה וערך האדם העוֹבד, וערך האשה בעבוֹדה וּבחברה. לא אוּכל לוֹמר בודאוּת, אך היה לי הרוֹשם, כּי אמריקה זוֹ, שנטעה בּוֹ כּמה מוּשׂגים רציוֹנַליים-טכניים, היא גם האצילה עליו מהלֶך-הרוּחוֹת הבּיקרתי אנַרכיסטי שהיה רוֹוח בּאוֹתם הימים בּחוּגים מסוּימים של אינטליגנציה וּפוֹעלים.

בּעוֹלם העשׂיה היה אליעזר איש-תנוּפה, ולא רק מעֵז וּבבעל-יכוֹלת, כּי אם גם חַדשן. היה שייך מטיבוֹ למשפּחת מתקני-עוֹלם, אשר לא בּאוּ לעוֹלם לשבת בּמנוּחה, כּי אם לשנוֹת וּלתקן. מידוֹת שוֹנוֹת בּמתקני-עוֹלם, הצד השוה שבּהם שכּוּלם מנוּגדים להוֹוה ונוֹשׂאים נפשם לשינוּיוֹ וּלתיקוּנוֹ היסוֹדי. יש בּהם בּמתקני-עוֹלם שהם יצוּרים – ואם גם כּבּירים – נטוּלי-שרשים, המסתוֹבבים כּ“גלגל לפני סוּפה”, העוֹלם נראה להם מפוּלש, והם צוֹעדים בּוֹ לקראת חזוֹנם ללא שיקוּלים יתירים וּמעצוֹרי נפש, ולא חשוּב להם מה יִגָרף וּמה יסתחף. ויש מתקני-עוֹלם שצמחוּ מתוֹך קרקע רוּחנית דשנה, ושרשיהם העמיקוּ בּמוֹרשה תרבּוּתית, וציפּייתם לעתיד מזוּוגת עם תחוּשה היסטוֹרית. אליעזר היה נמנה עם סוּג זה של מתקנים, הנוֹשׂאים בּלבּם אוּטוֹפּיה של עוֹלם-עתיד, אשר איננוּ מתחיל מנייר חלק, כּי אם ארוּג בּמַסכת-הדוֹרוֹת.

פּרשת העשׂיה של אליעזר בּקרבּנוּ מתחילה מן “ההסתדרוּת החקלאית בּגליל”. כּבר נזדמן לי לספּר בּחייו של אליעזר כּי הוּא שעשׂה את “וַעד פּוֹעלי הגליל” שלנוּ – גוּף רוֹפף, חסר כּל חישוּקים ארגוּניים, דל-מַעשׂ, מסתפּק בּחיפּוּשׂ עבוֹדה לחברים, בּמשׂא-וּמתן עם אכּרים וּמנהלים, וּבכינוּסים לעת-מצוֹא – ל“הסתדרוּת”, עם כּל הכּרוּך בּה, עם מסים ועם משׂרד, עם “פּקידוּת” ועם מַתן פּקוּדוֹת. אליעזר, האינדיבידוּאליסט השלם, האנַרכיסט בּהשקפוֹתיו, היה למעשׂה הראשוֹן אשר הביא לציבּוּר פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את יסוֹד-האִרגוּן והמרוּת ההסתדרוּתית. אנחנוּ, שקדמנוּ לוֹ, היינוּ נוֹטים – אם מתוֹך אָפינוּ והלָך-רוּחנוּ ואם מתוֹך חוֹסר כּשרוֹן אִרגוּני – להניח שהדברים יסתדרוּ מתוֹך הסכּמה חברית ומַאמַצים רוּחניים בּלבד. הוּא הראשוֹן שבּינינוּ שחוֹנַן בּכשרוֹן אִרגוּני גדוֹל. הוּא עשׂה את ההסתדרוּת החקלאית לגוּף משקי, המוּכן לקבּל על עצמוֹ – לפני היוֹת “סוֹלל-בּוֹנה” – הנהלת עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּביצוּען. קשה לתאר עתה איזה מפעל גרנדיוֹזי ונוֹעז היה בּאוֹתם הימים מעשׂה יִבּוּש הבּיצה בּכנרת! ושוּם שביתה לא התנהלה בּאוֹתם הימים בּמרץ אִרגוּני וּבתקיפוּת אישית כּשביתת סג’רה! ואחר כּך בּאוּ מפעל אחרי מפעל: “גן הירק”; הכשרה חקלאית לפוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל; ספרי-לימוּד חקלאיים; “השׂדה”; מוֹשב-העוֹבדים; “תנוּבה”. בּכל המעשׂים האלה שיקע אליעזר מחזוֹנוֹ וּמיזמתוֹ וּמיכלתוֹ. הוּא זכה להיוֹת הפּוֹתח בּמפעלים בּני-קיימא, החיים את חייהם העצמיים גם לאחר שאביהם-מחוֹללם פּרש לוֹ. פּרישה זוֹ, שהיתה מלַוָה את כּל עשׂייתוֹ – היתה לוֹ לגוֹרל.

אוֹדה, יוֹתר מדעוֹתיו וּממעשׂיו של אליעזר מרתק אוֹתי גוֹרלוֹ האישי. ראה זה גוֹרל אדם: מכּל מה שיסד וּבנה לא שׂרד בּידוֹ מאוּם. הוּא לא החזיק בּדברים. הוּא לא עשׂה אוֹתם אחוּזת-נחלה לעצמוֹ. יש בּני-אדם דלי-רוּח, אשר בעשׂוֹתם דבר-מה אוֹ בּהצטרפם לדבר-מה הרי הם מחזיקים בּקרנוֹת המפעל לבל ישָמט, חלילה, מידם. אליעזר היה בּן סוּג אחר. הוּא היה משמיט מידיו כּל מה שיצר. אני מעֵז לחשוֹב, כּי בּסוֹפוֹ של חשבּוֹן כּל מה שעשׂה והקים לא היה מניח את דעתוֹ, וּלפיכך היה מַרפּה מיצירי רוּחוֹ. אוֹתוֹ “פּטריוֹטיזם” של בּני-אדם הרוֹאים את פּעלם הציבּוּרי כּאחוּזת-נחלתם, וּלפיכך הם שוֹמרים לוֹ הערכה יתירה בּכל המצבים והתמוּרוֹת – היה זר לוֹ.

בּאמריקה רוֹוחת האִמרה כּי “שוּם דבר אינוֹ מצליח כּמוֹ ההצלחה”. ואִמרה זוֹ כּבשה לא את אמריקה בּלבד. כּל העוֹלם כּוּלוֹ נעשׂה “אמריקאי”. אנחנוּ חיים, כּמדוּמני, בּתקוּפה של פּוּלחן “ההצלחה”. מה יתרוֹן לאדם בּכל עמלוֹ ובכל חיי רוּחוֹ, אם הוּא “לא יצלח”? בּמוּבן זה רבּים גם אצלנוּ חניכי-אמריקה, בּין שהם עצמם “מצליחים”, בּין שהם מתפּעלים מן “המצליחים”. מבּחינה זוֹ לא היה אליעזר יפה “אמריקאי” כּלל וכלל. הוּא היה מהאנשים הבּוֹעטים בּהצלחה, אשר איזה “משהוּ” חשוּב להם לאין-ערוֹך מכּל הצלחה. “משהוּ” זה אפשר הוּא בּלתי-נתפס לאחרים, בּלתי-נחשב בּעיניהם.

לא היה בּשעתוֹ אדם “מצליח בּכל דרכיו”, מקוּבּל ונערץ מאליעזר בּקרבּנוּ. אך הוּא לא ראה זאת כּ“רכוּש” שצריך לשמוֹר עליו. הוּא היה בּן-חוֹרין לגבּי המפעלים שעמד בּראשם, לגבּי העֶמדה הציבּוּרית אשר תפס, גם לגבּי מה שאמר תחילה. הוּא דחה מעליו דברים אשר אחרים להוּטים אחריהם ונאחזם בּהם בּצפּרנַיִם. וּבאוֹתוֹ זמן כּלתה נפשוֹ לדברים אשר בּהם לא היה יכוֹל להגיע למה שהגיע בּעוֹלם-המעשׂה.

אפשר כּל הצלחוֹתיו המעשׂיוֹת לא היוּ שקוּלוֹת בּעיניו כּנגד החלוֹם לכתוֹב שיר בּר-קיימא אוֹ דרמה אוֹ סיפּוּר. היתה בּקרבּוֹ היאָבקוּת בּין דברים שניתן לוֹ לעשׂוֹת בּהם בּרוֹב כּוֹח וּלהגיע בּהם לגדוֹלוֹת, לבין ניגוּנים שהיוּ מרחפים בנפשוֹ, אך לא הצטרפוּ לשירה שלמה. היאָבקוּת זוֹ ליותה אוֹתוֹ כל הימים.

מי שאמר שאליעזר היה “מפלגה בּפני עצמוֹ” יפה אמר. גם בּימים שהיה נראה כּלפּי חוּץ כּנוֹשׂא דגל המפלגה – היה לאמיתוֹ של דבר שוֹנה בּיחסוֹ למפלגה משאר חבריו. “מפלגה בפני עצמוֹ” – כּזה היה בּאָפיוֹ, כּזה היה בּגילוּייו מראשית הצטרפוּתוֹ למפלגה ועד פּרישתוֹ מחיי המפלגה. בּאוֹתה שׂיחת-התוַדעוּת ראשוֹנה, מיד לעלייתוֹ, סיפּר לי כּי כּבר נכנס ל“הפּוֹעל הצעיר”, וּמיד הסבּיר את נימוּקוֹ: “מיוֹם שעמדתי על דעתי הייתי ציוֹני מאּוּרגן, בּאמריקה הייתי חבר להסתדרוּת הציונית הכּללית, כּאן בּארץ אין הסתדרוּת ציוֹנית מחוּץ ל”הפּוֹעל הצעיר“, לפיכך נכנסתי לתוֹכוֹ”. זוֹכר אני יפה את רוֹשם הדברים אז עלי. ספק אם איזה חבר אחר מחשוּבי “הפּוֹעל הצעיר” היה כּכה מנמק את השתייכוּתוֹ המפלגתית, מתוֹך הכּרת חוֹבה להיוֹת “ציוֹני מאוּרגן”. ההכּרה כּי ישנם ערכים מיוּחדים אשר למענם נוֹסד ויוּחד “הפּוֹעל הצעיר” לא היתה אז הכּרתוֹ. מאידך, בּימי שביתת סג’רה, כּשאליעזר ניהל את המלחמה למען “עבוֹדה עברית שלמה” בּסערת-עוֹז וּבתקיפוּת מוּפלגת, לא ראה צוֹרך ליטוֹל עצה ממפלגתוֹ, וּדבריו וחוֹזריו – בּשם המרכּז החקלאי – היוּ מתפּרסמים דוקא בּ“האחדוּת” של “פּוֹעלי-ציוֹן”. מי שיוֹדע עד מה היוּ אז חברי מפלגוֹת מקפּידים על נאמנוּת לעתוֹנים שלהם, ויוֹתר מכּן על זרות לעתוֹנים לא-שלהם – יבין איזה שיעוּר של חוֹסר התחשבוּת בּמידוֹת המקוּבּלוֹת התיר לעצמוֹ אליעזר. וגם בּימי האיחוּד בּין “הפּוֹעל הצעיר” ו“אַחדוּת-העבוֹדה” נהג אליעזר על פּי דרכּוֹ הוּא. היה תוֹבע את האיחוּד מחבריו, אלא שהיה מוֹסיף: “לכם ולא לי”. כּלוֹמר, לוֹ לעצמוֹ די בּביטוּל הקיוּם הנפרד שנעשׂה בּעיניו בּלתי-מוּצדק, אך אין לוֹ צוֹרך להיוֹת שוּתף גם למחרת האיחוּד, הוּא נשאר “מפלגה בּפני עצמוֹ”. ואני מעֵז לוֹמר, כּי גם מכתב הצטרפוּתוֹ ל“העוֹבד הציוֹני” – אַחד האַקטים הדרמתיים המרוּבּים בּהליכוֹתיו של אליעזר – היה בּיטוּי של “מרי אזרחי” ולא של הזדהוּת מפלגתית. אכן, היה זה אחד הפּרדוֹכּסים הרבּים של גוֹרל-חיים, שאדם זה היה נראה זמן-מה כּאיש המפלגה בּה"א הידיעה, הוּא אשר גישתוֹ לכּלל ולפּרט היתה לא של איש-מפלגה, וגם שׂדוֹת-הפּעוּלה הטבעיים שלוֹ היוּ בּמקוֹמוֹת אחרים לגמרי.

וּכשאני מדבּר על גוֹרלוֹ האישי של אליעזר מתכּוון אני גם לכך: בּין כּל אנשי העליה השניה לא היה כּאליעזר אדם שנוֹעד מטבע סגוּלוֹתיו להיוֹת ארדיכל של מפעל הפּוֹעלים בּארץ, של מפעל-הפּוֹעלים כּוּלוֹ, של המשק ההסתדרוּתי. ולא נתקיים בּוֹ. ולא, חלילה, שמישהוּ דחק את רגליו. אדרבּא, כּוּלנוּ חפצנוּ בּוֹ. אלא שמשהוּ מנע אוֹתוֹ.

גם כּשאני מדבּר אחרי מיטתוֹ של חבר, אינני רוֹצה להקריב את חוּמרת-האמת לשם קלוּת-השמיעה. בּתקוּפוֹת חשוּבוֹת בּחיי הארץ נקטנוּ עמדוֹת מנוּגדוֹת. והעמדוֹת הללוּ נגעוּ בּנקוּדוֹת חיוּניוֹת. קו הפּגישוֹת בּיני לבין אליעזר היה נפסק לעתים. היוּ פּגישוֹת תכוּפוֹת ועבוֹדה משוּתפת, היוּ הפסקוֹת ממוּשכוֹת. הקו התחיל בּאוֹתה פּגישה על שׂפת הירדן ונסתיים לפני כּשנה עם חליפת-מכתבים בּינינוּ על עבוֹדתוֹ בּחקר לשוֹן התנ"ך ועם בּיקוּרוֹ האחרוֹן אצלי, שראיתיו כּביקוּר של פּרידה, והוּא כּוּלוֹ מלא רוֹך. הוּא בּא מתוֹך אהבה, מתוֹך רצוֹן להיפּגש, מתוֹך רצוֹן לוֹמר מלים חבריוֹת, וּלסדר ענין יקר לוֹ. והיה בּהוֹפעתוֹ הבּלתי-צפוּיה, כּכשפּניו מאירוֹת וּלשוֹנוֹ מגמגמת, מִשֶל מוּכּה-אלוֹהים וּמשל נזיר-אלוֹהים כּאחד.

בּבוֹאי לוֹמר משהוּ על העמדוֹת המנוּגדוֹת שהיוּ לנוּ, יש לי צוֹרך להדגיש את היסוֹד הטרגי שבּניגוּדים הללוּ. יסוֹד טרגי – בּמוּבן של חוֹסר יכוֹלת להמנע ממנוּ. לא בּיקשנוּ, חלילה, את הניגוּדים, ודאי הכאיבוּ לוֹ כּשם שהכאיבוּ לי, אך לא היה בּכוֹחנו למנוֹע אוֹתם. ודוקא הכּרת המשוּתף הרב שבּמאוַיינוּ ובכוָנוֹתינוּ היא שעשׂתה את הניגוּדים בּינינוּ כּאוּבים בּיוֹתר.

הוּ א היה בּעיני אחת התקווֹת הגדוֹלוֹת של תנוּעתנוּ: איש כּלל הפּוֹעלים הנתוּן בּכל מה שעוֹשׂה לא לעצמוֹ וּלביתוֹ כּי אם לחשבּוֹן כּלל-האוּמה, לחשבּוֹן האדם העוֹבד, לשאלוֹת היסוֹד של החקלאוּת וּבנין משק מפרנס; הרוֹאה את שאלוֹת חיינוּ לא מבּעד משקפים של איזה חוּג צר; הרוֹאה את החקלאוּת לא בּעיני “עראבּאנג’י”³ שיוֹדע לדפּוֹק בּסוּסים בּחזקה, כּי אם בּעיני חקלאי-משכּיל הנעזר בּספר וּבמכוֹנה; הניגש בּבטחה לפעוּלוֹת אשר אדם אחר מתוֹכנוּ לא יעֵז להתחיל בהן; בּוֹנה ההסתדרוּת החקלאית אשר אדם אחר מתוֹבנוּ לא יעֵז להתחיל בּהן; בּוֹנה ההסתדרוּת החקלאית בּרוֹחב-דעת וּבכשרוֹן-מעשׂה. והרגשת הניגוּד הראשוֹנה בּינינוּ צצה דוקא מסביב להסתדרוּת. לפי שראיתי בּוֹ את עמוּד התיכוֹן של ההסתדרוּת – היה כּל כּך קשה לקבּל את התרחקוּתוֹ הבּלתי-צפוּיה מפּעוּלה הסתדרוּתית. אם כּי כּוּלנוּ היינוּ אז “אמנים חפשיים”, אשר עתים פּעלנוּ ועתים פּרשנוּ. אך פּרישתוֹ הוּא פּגעה בּאהבת ההסתדרוּת שבּי ושכּמוֹתי. ודאי שׂבע קצת תלאוֹת בּימי פּעוּלתוֹ רבּת-המרץ בּהנהלת “עבוֹדוֹת הבּיצה”, ודאי נלאָה לשׂאת את טוֹרח-הציבּוּר, ודאי נתקל בּצדדים בּלתי-מלבּבים של אוֹתוֹ ציבּוּר עזוּב וּמשוּלח שלמענוֹ טרח – והפנה את פּניו אל מה שראה כּעידית של הציבּוּר, אל המפלגה. הוּא פּרש מבּלי להשמיע קוֹל, כּמי שפּוֹרש לתוּמוֹ, אך אנוּ, קנאֵי “הכּלליוּת”, חשנוּ בּהסתלקוּתוֹ מפּעוּלוֹת ההסתדרוּת החקלאית איזה מפנה בּרוּחוֹ – מפנה שהוּא לא הוֹדה בּוֹ.

והנגוּד השני שבּינינוּ היה מסביב לגדוּד העברי, שהוּא היה שוֹלל אוֹתוֹ בּתכלית השלילה. והניגוּד השלישי היה בּשאלת בּיטוּל המפלגוֹת ואיחוּד כּלל הפּוֹעלים, עם הקמת “אחדוּת-העבוֹדה”. והניגוּד הרביעי היה מסביב להקמת “ניר”. אינני מוֹנה בּין הניגוּדים את ענין המוֹשבים, כּי גם לפני כן וגם אחרי כן ראיתי את המוֹשב כּאחת הצוּרוֹת החוּקיוֹת “בּיצירת ישוּב עוֹבד”, ואליעזר היה לוֹ הטקט הנפשי שלא להציג את המוֹשב כּניגוּד לקבוּצה, וגם לא הכניס לענין זה את המרירוּת שהיתה מפעפּעת אצל אחרים. ואיני מוֹנה בּין הניגוּדים את ענין “המשבּיר” – “תנוּבה”. היוּחברים, ואני הייתי בּיניהם, שבּיקשוּ לראוֹת את הצרכּנוּת והיצרנוּת מאוּחדדוֹת במפעל אחד, ורצוּ לראוֹת בּ“המשבּיר” את המפעל הכּוֹלל את שניהם, וחששוּ מפּני כּל הפרדה. והיוּ חברים, ואליעזר בּראשם, שסברוּ כּי אין הגנה על היצרן אלא בּהפרדה. בּמקוֹם “המחלקה לתוֹצרת” על יד “המשבּיר” הוּקמה אז “תנוּבה”. בּהישׂגיה העצוּמים של “תנוּבה”, אשר גייסה כּוֹח-תנוּפה כּבּיר של אנשי-המשקים, רוֹאה אני את נצחוֹנוֹ הגדוֹל של אליעזר. ואני מציין בּרצוֹן, כּי כּמה מן החששוֹת שהיוּ לי אז מחמת ההפרדה – נתפּזרוּ.

ארבּעת הויכּוּחים שמניתי – ההסתדרוּת והמפלגוֹת; הגדוּד; האיחוּד; “ניר” – נגעוּ בּנקוּדוֹת-גוֹרל של תנוּעת-הפּוֹעלים. לא לי להוֹציא משפּט על פּלוּגתוֹתינוּ. אך לא אסתיר כּי מרחק השנים לא שינה את יחסי לעיקרם של הדברים. אני סבוּר עתה, לא פּחוֹת מאז, כּי בּענין הגדוּד צדקוּ מצַדדיו. וּבענין “ניר”, סבוּר אני, כּי האיחוּר בּהקמתוֹ והקיצוּץ בּתכנוֹ – עלה לנוּ בּיוֹקר. ואיני צריך לוֹמר, כּי עד היוֹם מצטער אני על שלא הוּשׂג האיחוּד השלם, בּאוֹתם הימים, בּעוֹד התנוּעה באביבה.

וכיון שאני מציין את חילוּקי-הדעוֹת, רוֹצה אני לציין גם את הגילוּי האישי שבּהם. אינני זוֹכר שוּם בּר-פּלוּגתא, שיעוֹרר בּי אהדה כּל כּך. אם היה זה סוֹד החן האישי, שאין לוֹ הגדרה, כּשם שאין הגדרה לקסם – ואליעזר בּלי ספק הוּצק בּוֹ חן – אוֹ היה בּזה מיסוֹד אָפיוֹ שהשפּיע כּכה עלי? לעתים אני חוֹשב, שלא רק משוּם כּך, אלא משוּם שבּעצם העמידה המנוּגדת הייתי מוֹדה כּי יש מידת-צדק עם פּליגי. וּמידת-הצדק היתה בּזה, שבּחששוֹתיו היה משהוּ גרעיני שראוּי היה לחשוֹש לוֹ, וכן בּהתנהגוּתוֹ היתה תחוּשת משהוּ שלילי שראוּי להתנגד לוֹ. כּך בּענין הגדוּד, וכך בּענין האיחוּד, וכך בּענין “ניר”. יכוֹלתי לחשוֹב שאמצעי-המניעה שלוֹ אינם אמצעים, שיש דרכים יעילוֹת יוֹתר, שלי נראית פּרוֹגנוֹזה אחרת. אבל אם כּי הגעתי למסקנוֹת מעשׂיוֹת שוֹנוֹת בּהחלט משלוֹ, הייתי שוּתף אתוֹ לעצם החרדה לאוֹתם הערכים אשר להם חרד.

ועוֹד אציין: היוּ אישים אשר קשרַי אתם היוּ עמוּקים יוֹתר מאשר עם אליעזר, ואף על פּי כן לא נמנעה ההתרחקוּת האישית המכאיבה בּגלל חילוּקי-הדעוֹת. פּחוֹת מכּן עם אליעזר. בּעצם ימי המתיחוּת של “ההתנדבוּת”, כּשהוֹצאתי את הקוֹבץ “בּעבוֹדה”, הזמנתי את אליעזר להשתתף בּוֹ והוּא המציא לי את תכניתוֹ להכשרת פּוֹעלוֹת בּחקלאוּת. וקוֹדם לכן, בּימים שהקים את “גן הירק” מטעם “הפּוֹעל הצעיר” – ואני ושכּמוֹתי התרעמנוּ על שאדם כּאליעזר מיסד בּימה לגידוּל ירקוֹת מטעם מפלגה דוקא – הזמינני להשתתף, ונעניתי לוֹ. וכן היה בּשעת הקמת “השׂדה” – גם כּן מטעם “הפּוֹעל הצעיר” – בּעצם ימי הרתיחה שבּין “אחדוּת-העבוֹדה” ו“הפּוֹעל הצעיר”. הוּא ראה אז צוֹרך ללווֹת את רשימוֹתי בּדברי הערכה. אני מציין את הדברים, אף על פּי שאני יוֹדע שהצד האישי המלבּב שבּהם לא שינה מעצם עוּבדת הפּלוּגתא, שאת לעַנתה אכלנוּ כּוּלנוּ. קדמוֹנינוּ היוּ בּקיאים בּעניני מַחלוֹקת, הם ידעוּ לא רק על “מחלוֹקת לשם שמים”, ו“שלא לשם שמים”. הם ידעוּ גם להבחין בּין מחלוֹקת “לערבּוּבוֹ של עוֹלם” לבין מחלוֹקת “לתיקוּנוֹ של עוֹלם”. וּכבר אמר ר' מאיר: “קשה היא המחלוֹקת, אפילוּ מחלוֹקת שהיא לישוּבוֹ של עוֹלם”.

בּין הדמוּיוֹת הבּוֹלטוֹת של העליה השניה היה אליעזר מן האהוּבים בּיוֹתר. אפשר גרמוּ לכך מידוֹת טוֹבוֹת ומעשׂים טוֹבים. אך אינני סבוּר, שבּני-אדם נאהבים בּגלל מעשׂיהם הטוֹבים. “קסם” הוּא המוֹליד את אהבתנוּ, המוֹשך אוֹתנוּ “בּחַבלי-אדם”, “בּעבוֹתוֹת אהבה” כּלשוֹן הנביא. ועל אליעזר היה נסוּך קסם בּכל אשר פּנה. גם אם לא קיבּלת את דעתוֹ לא היית פּטוּר מקסמוֹ. שם-המשפּחה “יפה”, הרוֹוח אצל יהוּדים, הלם אוֹתוֹ בּיוֹתר. כּי היה יפה-אדם. כּל העוֹלם יוֹדע שיש מוּשׂג אנגלי: ג’נטלמן. העוֹלם ודאי איננוּ יוֹדע ג’נטלמן יהוּדי מהוּ. ואפשר שגם אנחנוּ איננוּ יוֹדעים, כּי אנוּ רוֹאים את עצמנוּ בּעיני זרים. העוֹלם מכּיר אוֹתנוּ לפי קריקטוּרוֹת אנחנוּ רוֹאים את השׂכל היהוּדי כּשׂכל עקמוּמי, אנחנוּ מכּירים דמוּיוֹת נפתלוֹת של יהוּדים. ונשכּח מאתנוּ שיש יוֹפי יהוּדי, יוֹפי בּיוֹלוֹגי ויוֹפי רוּחני. אליעזר יפה היה אַחד הנציגים של יוֹפי זה.

היה מי שאמר, כּי אליעזר היה “יהוּדי חדש”, כּי “בּמשך אלפים שנה לא היה יהוּדי כּזה”. אינני נוֹטה לקבּל אמירוֹת אלה, אפילוּ כּשהן מתיחסוֹת לילדי ארץ-ישׂראל, ל“צבּרים”, ועל אחת כּמה וכמה לגבּי אנשים, אשר אילמלא מוֹרשתם “הגלוּתית” לא היו מה שהם. אנשינוּ לא נוֹלדוּ כּקצף על פּני מים, בּלי אב ואם. אפשר יש סגוּלוֹת נאוֹת, בּיוֹלוֹגיוֹת ונפשיוֹת, אשר אך פּה הן מוֹצאוֹת לעצמן שׂדה-גידוּל. אך אילמלא היוּ טבוּעוֹת בּנוּ מדוֹרי-דוֹרוֹת, לא היוּ יכוֹלוֹת להיגָלוֹת כּאשר נגלוּ. אילמלא היה קיים בּנוּ בּדוֹרוֹת השעבּוּד והשמדוֹת החוּש של “כּל ישׂראל ערבים זה בּזה” – כּלוּם היו נמצאים לנוּ האנשים המקיימים צוּרוֹת חיים של שיתוּף ואחריוּת הדדית? ואפילוּ סגוּלוֹת של טכנאים וּמַמציאים וּמתקנים, כּלוּם לא היוּ פּוֹרצוֹת אצלנוּ, גם בּד' אַמוֹת המצוּמצמוֹת של חיי “התחוּם”? הכּרתי משהוּ את אביו של אליעזר, שארשת פּניו אמרה אצילוּת יהוּדית. הכּרנוּ את הדסה⁴ . והרי שלישיה זוֹ אינה הזדמנוּת שבּמקרה. כּאן גזע קדוּמים, כּאן מוֹרשה רוּחנית עשירה.

נוֹהגים אצלנוּ לפרסם ליקוּטי דברים משל אישים יקרים לנוּ בּשם “משנתוֹ של פּלוֹני”. ספק אם רסיסי המחשבה וההגוּת של טוֹבי דוֹרנוּ מצדיקים את השם “משנה”. אפשר עוֹד תתחבּר בּזמן מן הזמנים משנת ארץ-ישׂראל. אפשר תהא זוֹ משנה מקוּבּצת של עלוּמי-שם. עדיין לא הגענוּ לכך. אך האם אי אפשר לנוּ להוֹקיר את אנשינוּ אלא אם כּן אנוּ מיחסים להם “משניוֹת”? האם לא די שהם הנחילוּ לנוּ את אישיוּתם ואת דמוּתם? הן עצם היוֹתם מַעמיק בּנוּ את רגש-הכּבוֹד, מגבּיר את אמוּנתנוּ, נוֹסך בּנוּ בּטחוֹן. האין זוֹ זכוּת גדוֹלה?

רעיוֹן מוֹשב-העוֹבדים היה צפוּן בּתוֹך ההוָיה הארץ-ישׂראלית ואליעזר יפה חשׂף אוֹתוֹ ונתן לוֹ בּיטוּי רעיוֹני וּתנוּפת-עשׂיה. אוּלם אליעזר נתן למוֹשב – ולתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה – לא רק זאת, כּי אם גם את דמוּתוֹ. דמוּת מחנכת ומלבּבת. עם כּל מה שהוּשׂג בּחיי המוֹשבים מאז ועד היוֹם – דמוּת זוֹ לא נשארה מאחרי המוֹשב, עוֹד היא הוֹלכת לפניו.

הדוֹר שלנוּ אין לוֹ הנחמה של תגמוּל אישי. אין לוֹ אוֹתן הנחמוֹת שהיוּ לכמה דוֹרוֹת קוֹדמים. אין לנוּ נחמה אלא אחת: שחיי היחיד צרוּרים בּצרוֹר חייה של האוּמה. שבּכל שברוֹננוּ וּתבוּסוֹתינוּ עלתה בּחלקנוּ הזכוּת הגדוֹלה להיות מניחי לבֵנים לבנין המוֹלדת העברית וּלשַקע את עצמנוּ עד תוֹם בּבּנין. ונחמה זוֹ היא שישנה לנוּ בּאבלנוּ על אליעזר.

תשרי תש"ג.