רקע
ברל כצנלסון
אוּשפיז הַדּוֹרוֹת

יש מַקדים לסיים את פּעלוֹ והוּא בּחייו אוֹמר קדיש על קבר עצמוֹ, ויש אשר גם חיים ארוּכּים לא יספּיקו לוֹ לגַלם את כּוֹחוֹ השמוּר אתוֹ. סוֹקוֹלוֹב הלך מן העוֹלם ואפילו לא חצי תאוַתוֹ בּידו. ואפילוּ לא מחצית מן המחצית.

לא כּכלוֹת כּוֹחוֹ לוּקח סוֹקוֹלוֹב, אלא בּעצם כּוֹחוֹ. לא “כּעלוֹת גדיש בּעתוֹ”, אלא בּעֹודוֹ קוֹצר וּמעמר — הוּנף עליו חרמש. מַתמיד שכּמוֹתוֹ, אשר כּל ימיו למד ולימד, ידע והוֹדיע זכר וּמסר, תִייר וסיפּר, והִרבּה שׂיחה עם קוֹראיו — והנה בּא הקץ וּביטל אוֹתוֹ ממלאכתוֹ וחתך את גוֹרלוֹ, ואף האיר אוֹתוֹ בּאוֹר עצוּב: לא הספּיקוּ לוֹ חיים ארוּכּים ורבּי־פּעלים כּדי לספּר את עצמוֹ אלא מעט מן המעט. בּכל אשר סיפּר וחיבּר לא חיסר את עצמוֹ ואת העוֹלמוֹת אשר נשׂא בּקרבּוֹ אלא כּמלקק מן הים.

סוֹקוֹלוֹב הלך שׂבע־ימים אך צמא־חיים, גדוּש־מפעלים וּמלא־מאוַיים, וּלאחר ששים שנה (ויוֹתר!) של עבוֹדה ספרוּתית מַתמדת עמד לפנינוּ בּשפעת־אוֹנים, כּמי שאָפקוֹ רחב וּבהיר וידוֹ נטוּיה. יוֹתר מזה, כּפעם בּפעם הפתיע אוֹתנוּ כּמַתחיל, כּמי שנכסף להתחיל, כּמפליג אל כּיבּוּשים חדשים, אשר הם הם העיקר.

שלוֹשה דוֹרוֹת ספרוּתיים נתקפּלוּ בּסוֹקוֹלוֹב. וּלכל דוֹר ודוֹר היה פּליאה. בּעוֹדוֹ נער אחז בּעט סוֹפרים, אחז בּקלוּת מפליאה וּבהתמדה מפליאה, שלט בּכל סממני ההשׂכּלה והדעת וההסבּרה והטעם והלשוֹן של הדוֹר, ונעשׂה מיד אהוּבם של קוֹראי הדוֹר, של תלמידי־חכמים, של משׂכּילי־עיירוֹת, אשר ניהל אוֹתם על מי־מנוּחוֹת. כּי היה בּכתיבתוֹ אז מ“טעם זקנים”. אוֹתם הקוֹראים הסוֹקוֹלוֹביים ספוּ־תמוּ, אוּלם הוּא עצמוֹ נתחדש ונתאוֹשש עם כּל דוֹר ודוֹר של קוֹראים, וּלעת ערב נעשׂה הוּא, הישיש, סוֹפר-חמוּדוֹת של ספרוּתנוּ העתית, המעניק והמרחיב את הדעת וּמלבּב את הקורא בּן־זמננוּ. על סף הגבוּרוֹת היתה לוֹ עדנה ספרוּתית.

הקוֹרא העברי ידע סוֹפרים נַערצים יוֹתר מסוֹקוֹלוֹב, אך לא ידע סוֹפרים מוּפלאים ממנוּ. המשׂכּיל העברי מלפני שנַים וּשלוֹשה דוֹרוֹת ראה כּפלא את האַברך הזה היוֹשב בּוַרשה, ויוֹדע שבע חכמוֹת ושבעים לשוֹן, וּמַנעים דברוֹ על העמים ועל המדינוֹת, ואף על פּי שהוּא יוֹדע הכּל אינוֹ מתהדר ואינוֹ מתרברב ואינוֹ מתחצף, והוּא מדבּר כּאחד “משלנוּ”. דברי חכמים בּנחת נשמעים, כּאחד מבּית־המדרש, אשר היה בּמרחקים ושב אל קנוֹ, והסבּרתוֹ מאירה עינים וּמליצתוֹ מתוּקה וּלשוֹנוֹ התוֹרנית יש בּה ק“ן טעמים. ועוֹד מוֹסרים מפה לאוֹזן, כּי אברך דנן כותב גם בּ”איזראעֶליטא" הפּוֹלני, וגם בּ“איזראעֶליטישע וואָכעֶנשריפט” הגרמני, וגם בּ“ארכיו איזראעֶליט” הצרפתית, ואפילוּ בּ“ג’וּאיש כּרוֹניקל” האנגלית, ויש אוֹמרים שאפילוּ ה“טיימס” מדפּיס את קוֹרספּוֹנדנציוֹתיו.

ודוֹרוֹת הקוֹראים אשר בּאוּ אחריהם ראוּ פּליאה על פּליאה: הם ראוּ כּפעם בּפעם את סוֹקוֹלוֹב בּהתחדשוּתוֹ, בּהחלפת צוּרוֹתיו, בּרעננוּתוֹ, בּשפעתוֹ, בּרוֹחב דעתוֹ, בּעוֹשר זכרוֹנוֹ, בּצללוֹ לדוֹרוֹת עתיקים, וּבהפליגוֹ לעוֹלמוֹת רחוֹקים. התרגלת לראוֹתוֹ כּאשר הסכּנת והנה הוּא שוּב אחר ושוֹנה וחדש וצעיר, ודוֹרך משלב אל שלב, ועם זה הוּא תמיד אוֹתוֹ סוֹקוֹלוֹב, אוֹתוֹ היהוּדי התוֹרני ואוֹתוֹ התייר האירוֹפּי, ואוֹתה ענוַת־כּתיבה, ואוֹתם דברי חכמים בּנחת נשמעים, אלא כּל מה שהוּא מזקין מתמלאים עוֹרקיו דם צעיר יוֹתר, וּצבעיו מבהיקים יוֹתר, וּלשוֹנוֹ מתגמשת וּמתלטשת יוֹתר.

אלא שכּל הפּליאוֹת הללוּ, פּליאוֹת כּשרוֹנוֹתיו הפֶנוֹמנַלייים וחיוּניוּתוֹ העצוּמה, פּליאוֹת הקלוּת והשפע וההתמדה והידענוּת והסבוֹראוּת וההתחדשוּת, אינם ממַצים כּלל את מהוּתוֹ המוּפלאה של סוֹקוֹלוֹב ואת ערכּוֹ לדוֹרנוּ, ואינם מסבּירים את הציפּיה למה שהיה עוֹד בּידוֹ לתת לנוּ וניטל מאתנוֹ עם מוֹתוֹ.

הכּל מספּרים נפלאוֹת על כּוֹח זכרוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב. אכן, היה לוֹ מה לזכּוֹר. הוּא למד ושנה. בּמכתבוֹ האוֹטוֹבּיוֹגרפי רב־הענין ליל“ג, בּהיוֹתוֹ בּן עשׂרים וארבּע, הוּא כּוֹתב: “אני איש צעיר אשר פּניו מוּעדוֹת קדימה ורגליו נעוֹת ולא נחוֹת. לעת עתה חציִי סוֹפר וחציִי קוֹרא, חציי מוֹרה (לקהל הקוֹראים) וחציי לוֹמד, — “ללמוֹד וּללַמד”, זה תוי ונסי וחוֹתם תכניתי”. האברך הצעיר, אשר יל”ג שׂם עליו עינוֹ לטוֹבה, ידע, כּנראה, את עצמוֹ, ואוֹטוֹפּוֹרטרט זה הלם אוֹתוֹ גם לאחר חמישים שנה: רגליו נעוּ ולא נחוּ וללמוֹד וּללמד היה “נסוֹ וחוֹתם תכניתוֹ” עד יומוֹ האחרוֹן. אוּלם זכרוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב הכיל לא רק מה שקרא ושנה בספרים, הוא זכר מה שעיניו ראו. ולא רק מה שעיניו ראוּ בּחייו הארוּכּים והעשירים, אלא זכר וחי מה שזכרוּ וחיוּ אביו וסבוֹ. והוֹאיל וּבחיי אביו וסבוֹ נתבּדלחוּ כּמה וכמה דוֹרוֹת קוֹדמים להם — נשׂא בּקרבּוּ זכר חי של כּמה וכמה דוֹרוֹת. הוּא לא צריך היה לאַרכיאוֹלוֹג שיחפּוֹר בּשבילוֹ ויחשׂוֹף את חיי היהוּדים בּמקוֹמוֹת מגוּריהם השוֹנים בּדוֹרוֹת הקוֹדמים. הוּא עצמוֹ התהלך כּבן־בּית לא רק בּרחוֹבוֹת לוּבּלין וּקראקא הקדוּמוֹת, כּי אם גם בּרחוֹבוֹת קוֹרדוֹבה וּורמַייזה, וּפּראג ורוֹמא, וסוּרא וּפּוּמבּדיתא. הוא טייל על פּני כּל הגיאוֹגרפיה הישׂראלית העוֹלמית, מעֵין בֶּדֶקֶר יהוּדי חי וּמעין “סדר הדוֹרוֹת” כּאחד, והיה חוֹזר אלינוּ לא לבד כּ“אוֹרח לשבּת”, אלא כּאוּשפיז מדוֹרוֹת אחרים.

לפני פּחוֹת משנה ישבתי בּמחיצתוֹ, והוּא דיבּר אתי — כּדבּר אדם צעיר על מעשׂה־הרפּתקנוּת חדש, שהוּא משתוֹקק לוֹ — על מחשבתוֹ לכתוֹב רוֹמן היסטוֹרי מחיי הרמבּ“ם. “דרוּשים לי רק שבוּעוֹת אחדים לביקוּר בּמצרים. להיוֹת בּפוֹסטאט. אני רוֹאה בּעינַי את כּל זה, את הדוֹר, את האנשים ואת הסביבה. ואני רוֹצה לספּר כיצד אני רואה את הרמבּ”ם”.

אכן, מתאווֹתיו הגדוֹלוֹת של סוֹקוֹלוֹב היה לגלוֹת את שׂפוּנוֹת ההיסטוֹריה העברית, וּלהסיר מכּמה פּרקים שלה את בּגדי־השׂרד שהלבּישוּ אוֹתם שלא כּמידתם. אף על פּי שאת רוֹב כּוֹחוֹתיו הנגלים הקדיש למלאכת העתוֹנאוּת, הרי נפשוֹ היתה קשוּרה בּחקר ההיסטוֹריה. ידוּע כּמה נשׂא נפשוֹ לחקר תוֹלדוֹת יהוּדי פּוֹלין, פּינה זוֹ שעד לפני כּמה שנים היתה העזוּבה בּיוֹתר בּהיסטוֹריוֹגרפיה הישׂראלית, ואשר היה בּה שׂר ושליט, אף על פּי שלא עלה בּידוֹ להקים בּה בּנין של קיימא. ספרוֹ על שפּינוֹזא יוֹתר משהוּא ספר על הפּילוֹסוֹף, הוּא ספר היסטוֹרי מקוֹרי על קהילת אַמשׂטרדם ועל פּלגוֹתיה, ועל חיי הרוּח של האנוּסים ועל שליחוּתם של יהוּדים בּהכנת הרפוֹרמַציה של לוּתר. דמוּיוֹת גנוּזוֹת, תסיסוֹת נעלמוֹת — קמוּ וחיוּ לפנינוּ.

וּבהיסטוֹריה, כּמוֹ בּפּוּבליציסטיקה, לא שלטה בּוֹ הסכֵימה, ולא החזוֹן הרחוֹק, כּי אם דמוּת הגוּף. הוּא היה איש הדמוּיוֹת וההסתכּלוּת בּצבעים, בּגוָנים, בּמסיבּוֹת, בּאישים, בּנטיוֹת. יוֹתר ממה שידע את ההיסטוֹריה מתוֹך ספרים ולימוּד וחיטוּט ועיוּן בּכתבים עתיקים וּבמוּזיאוֹנים וּבספריוֹת, ידע אוֹתה “מבּשׂרו”, ממראה־עינים וּמקשרי־חיים וּמנסיוֹן־דוֹרוֹת שנאגר בּרוּחוּ. לא מלבר אלא מלגו.

וּמכּאן גם סוּגיה ספרוּתית מיוּחדת זוֹ, שהניח בּרכה לספרוּתנו: “אישים”. מה אלה? בּיאוֹגרפיוֹת, מַסוֹת, מחקרים, ממוּאַרים? כּל ההגדרוֹת הללוּ בּדיוּקן אינן חלוּת עליהם. אלה הם שׂיחוֹת עם בּן־דוֹרנוּ על פּרקים קטוּעים מן ההיסטוֹריה היהוּדית בּדוֹרוֹת האחרוֹנים, כּפי שראה אוֹתה סוֹקוֹלוֹב. אלה הם עלי־טרף מספר־החיים שלוֹ, ממה שראה יהוּדי טוֹב־עין וּנבוֹן־חיים ועשיר־ירוּשה ורב־דעת בּהתהלכוֹ בּין הדוֹרוֹת השוֹנים והציביליזציוֹת השוֹנוֹת אשר נערמוּ בּדרכי חייו.

בּהיסטוֹרית־הנדוּדים שלנוּ, אשר מפּוֹלת דוֹר אחד עלוּלה לבער נכדי דוֹרוֹת רבּים — הרי זוֹ שליחוּת מיוּחדת להציל את ספרי־התוֹרה, את חכמת־החיים של העם, את ידיעת עוֹלמוֹ הנפשי, מן הדליקה וּמן החוּרבּן וּמן הגירוּשים והנדוּדים, וּמקִנים הרוּסים, וּמן הטמיעה וּמן השכחה. ולא היה בּימינוּ אדם כּסוֹקוֹלוֹב אשר נוֹעד מטבע בּרייתוֹ וּמתוֹלדוֹת חייו למלאכת־הצלה זוֹ. זכרוֹנוֹ היה כּבוֹר סוּד וכוֹח סיפּוּרוֹ כּמַעין המתגבּר. ונראה היה שהוּא עשה בּמלאכה זוֹ בּחמדה רבּה וּבהשראה מיוּחדת. בּמקום אחד הוּא מלגלג על מיעוּט ידיעתנוּ בּחיי התרבּוּת היהוּדית: “שנַים, שלוֹשה, חמישה שמוֹת של סוֹפרים וּכבר מלאה הסאה. הוֹן מוּעט וּמחזוֹר גדוֹל, סוֹד המסחר היהוּדי”. ונפשוֹ חשקה, הוֹי מה חשקה, למנוֹע מאתנוּ את הדלוּת היהוּדית הזאת, בּשעה שאוֹצרוֹת גנוּזים לוֹ בּאַמתחתוֹ. והנה לא הספּיק להטעימנוּ אלא בּקצה־המטה. דחקה לוֹ השעה.

ועוֹד פּינה אחת היתה מיוּחדת לוֹ לסוֹקוֹלוֹב, וּבה שמוּרים לוֹ אוֹצרוֹת גנוּזים, שכּל ימיו היה צוֹברם וּמפזרם וּמבזבּזם, הלא היא הלשוֹן העברית. הקוֹרא העברי בּתקוּפוֹת שוֹנוֹת היה טוֹעם טעם מיוּחד בּלשוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב. ספק אם חוֹקרי הלשוֹן עמדוּ על תכוּנוֹתיה ועל סגוּלוֹתיה להעשרת לשוֹננוּ הספרוּתית והמדוּבּרת וּלגימוּשה. סוֹקוֹלוֹב עצמוֹ, שכּמדוּמה מעוֹלם לא תבע לעצמוֹ עטרוֹת, ראה אוּלי כּאן את עיקר כּוֹחוֹ ואת “עוֹלם הבּא” שלוֹ. בּשעה שעשׂה בּארץ לפני המלחמה (והוּא אז ראש ועדת החקירה הציוֹנית שנשלחה לחקוֹר את שאלוֹת העבוֹדה העברית והיחסים בּין הפּוֹעלים והאכּרים, ואני אז שליחם של הפּוֹעלים החקלאים בּפני אוֹתה ועדה) היינוּ נישׂאים בּדיליזַ’נסים ממוֹשבה למוֹשבה, וּלעתים היתה שׂיחתנו יוֹצאת מן המסלוּל העסקני. “יוֹדע אתה”, אמר לי פּעם, “רק אדם אחד ידע בּאמת לשוֹני מהי, זה היה פּינס. הוּא ידע מה הם מקוֹרוֹת לשוֹני וידע להעריך את מפעלי”. בּשׂיחה ענותנית זוֹ, עם עלם בּלתי־מוּדע כּמעט, נשמעה נעימת־צער חרישית על עמל־חיים שקוּע בּלשוֹן, מבּלי שיִוָדע כּי בּא אל קרבּה, מבּלי שיחַסן בּכלים אשר שם האוּמן נקרא עליהם. ואכן חפצוֹ הכּמוּס היה לראוֹת בּדפוּס את המלוֹן הגדוֹל שלוֹ, את אוֹצר שׂפתוֹ העברית של סוֹקוֹלוֹב, אשר בּוֹ העלה ואסף את פּרי מחקריו וחידוּשיו ויציריו וצירוּפיו ושימוּשיו בּמשך עשׂרוֹת שנים.

לשוֹנוֹ של סוֹקוֹלוֹב עצמוֹ עברה כּמה גלגוּלים וּתקוּפוֹת. בּאוֹתה לשוֹן שבּה נתחבב סוֹקוֹלוֹב הצעיר על קוֹראיו הזקנים קשה להכּיר את לשוֹנוֹ העתידה של סוֹקוֹלוֹב המאוּחר, עם שלל גוָניה ועוֹשר בּיטוייה וחַדשנוּתוֹ וּשאיבתוֹ מכּל המקורוֹת, ישנים וחדשים שבּחדשים. אף על פּי כן, מי שיטרח וילך אל מאמרים קדוּמים של סוֹקוֹלוֹב, ימצא שם כּמה ניבים ושימוּשי לשוֹן ותגליוֹת, מהם שנתאַזרחוּ ונבלעוּ בּלשוֹננוּ החדשה, אשר לא יעלה על הדעת, כּי הם נשרוּ מקוּלמוֹסוֹ של סוֹפר עברי לפני חמישים שנה.

פּינס, אשר העמיק לדעת וּלהבין את רוּח הלשוֹן העברית ואת מקוֹרוֹתיה, העריך את סוֹקוֹלוֹב בּעל הלשוֹן לא בּכדי. פּינס היה אוֹמר: הטוֹבה בּמילים עבריוֹת חדשוֹת היא זוֹ שאינה מחוּדשת. הוה צולל בּנבכי הלשוֹן והספרוּת ואתה מגלה מַטמוֹנים וּמוֹצא את מַשמעוּתם האמיתית וּמשבּץ אוֹתם בּתוֹך הלשוֹן החיה. את סוֹד העלאת רָבדי לשוֹן חבוּיים וּמשוּקעים ושיבּוּצם ושילוּבם בּתוֹך הלשוֹן העתוֹנאית השוֹטפת ידע סוֹקוֹלוֹב. וגם כּאן, כּמו בּפרקיו ההיסטוֹריים, לא השמיע סכימוֹת בּלשניוֹת. הדברים חיוּ בּזכרוֹנוֹ, בּפיו, בּעֵטוֹ. והם נשרוּ ממש מפּיו, מפּי עטוֹ, אגב דיבּוּר ואגב כּתיבה. היש בּינינו מישהוּ המסוּגל לאסוֹף את אלוּמוֹתיו הגוֹרנה?

סוֹקוֹלוֹב לא הקים אַסכּוֹלה, לא הניח תלמידים ויוֹרשים. לא יצר סגנוֹן. הוּא היה חזיוֹן בּפני עצמוֹ. מזיגה חַד־פּעמית של סגוּלוֹת וכשרוֹנוֹת ולַמדנוּת וידיעוֹת וחוָיוֹת ושילוּב־דוֹרוֹת. בּוֹ דוֹר ודוֹר נשקוּ. תחילתוֹ כּעילוּי, אך לא פּרי בּוֹסר, כּי אם אדם שלם, ועם זה עוֹד ארכה תקוּפת בּישוּלוֹ כּדוֹרוֹתַיִם. ואוּלי לא נסתיימה כּלל. הוּא לא בּלבד לא מש כּל ימיו מעשׂוֹת פּרי, עצם צמיחתוֹ לא חדלה.

בּזה, כּמוֹ בּכמה בּחינוֹת אחרוֹת, היה גוֹרלוֹ של סוֹקוֹלוֹב שוֹנה מגוֹרלם של שאר סוֹפרי ישׂראל הגדוֹלים. הוּא העילוּי, לא בּא לספרוּת בּסוּפה וּסערה כּיל“ג, כּליליֶנבּלוּם, כּסמוֹלנסקין, כּאחד־העם, כּפרישמן, כּפרץ. הוּא לא היה איש־מלחמה. הוּא פּתח בּ”בינת זקנים“, בּישוב־הדעת. לא עסק בּהריסה וּבעקירה. המלחמוֹת הציבּוּריוֹת אשר מילאוּ את חלל הספרוּת העברית בּימי נעוּריו — מלחמת ההשׂכּלה, התיקוּנים בּדת — לא נגעוּ בּוֹ. אין לוֹ עסק עם האֶפּיקוֹרסוּת הלוֹחמת, אוּלי משוּם שלבּוֹ נתוּן להוָיוֹת העוֹלם הגדוֹל יוֹתר מכּמה אֶפּיקוֹרסים לוֹחמים. ליל”ג הנערץ עליו הוּא כּוֹתב בּענוה אך בּהכּרה: “שׂיח ושׂיג לי עם החסידים והאוֹרתוֹדוֹכּסים ודרכי החיים וּמחשבוֹתיהם גלוּיים וידוּעים לי — אך לא על תיקוּני הדת ניַשב עקמוּמיוֹת אלוּ — — וכל זמן אשר לא יפקחוּ עיניהם לראוֹת בּאוֹר הדעת והחוֹפש, לא יוֹעילוּ השינוּיים בּשוּלחן־ערוּך. בּדבר זה חביב עלי מאמר חז”ל: אני מפּיל את הבּסיס והאנדריאנטוּס נוֹפל". כּזהוּ סוֹקוֹלוֹב בּעלוּמיו. גם חיבּת־ציוֹן לא הוֹציאה אוֹתוֹ מאדישוּתוּ וּמסקֶפּטיוּתוֹ וּמשיווּי־משקלוֹ. הרצל הוּא שעשׂה את הנס הזה. אך דרך כּוֹכבוֹ ונתחדשה דמוּתוֹ של סוֹקוֹלוֹב. נתרעננוּ כּוֹחוֹתיו, נתחדשה הלשוֹן, נתחדשוּ ענינים, נתחדשוּ מגמוֹת. הוּא פּוֹנה לקוֹראיו, “למרנן ורבּנן”, אשר עד עכשיו היה מסבּיר להם את עניני העמים והמדינוֹת וּמחקר, בּדברים חדשים. גם עכשיו אין דרכּוֹ בּסוּפה וּסערה, אוּלם הפּעם ניתן טעם למלאכת־הכּתיבה העברית, ניתנה אחיזה לנפש. לא רק עבר והוֹוה, יש גם עתיד.

בּאו ימים אחרים, והעתוֹנוּת העברית נטרדת וּמתקפּחת, והקוֹראים העברים מתפּזרים, והעוֹרך העברי גוֹלה, וסוֹקוֹלוֹב נעשׂה מזכּיר של ההסתדרוּת הציוֹנית, וחבר הועד הפּוֹעל הציוֹני, וּמלחמה פּוֹרצת, וסוֹקוֹלוֹב מתפּנה לדיפּלוֹמַטיה, ולנאוּמי תעמוּלה, ולעבוֹדת קרן־היסוֹד, וכוֹתב בּאנגלית ספרים גדוֹלים, תוֹכם רצוּף מחקר ותכליתם “לחבּב” את הציוֹנוּת על אוּמוֹת העוֹלם, והקוֹרא העברי רוֹאה אוֹתוֹ אך בּאַקראי, והזקנים מתגעגעים על ימי “הצפירה”, ודוֹר הקוֹרא הצעיר אינוֹ יוֹדע את סוֹקוֹלוֹב — והנה מתגלה שוּב, בּן השבעים, וּמתחדש. בּרעננוּת, בּחיוּניוּת עצוּמה, בּשלל־צבעים, בּידיעת העוֹלם, הישן והחדש. בּתיאוּרי הדוֹר, בּזכרוֹנוֹת ילדוּת, בּלשוֹן שוֹפעת, גמישה, מתחדשת מתוֹכה, יוֹצרת־דמוּיוֹת ורבּת־אַסוֹציאַציוֹת, בּקיצוּר, בּמה שנוֹהגים לקרוֹא לשבח, בּמוֹדרניוּת, בּתכלית המוֹדרניוּת. הזמן כּאילו לא שלט בּוֹ, אלא העמיד עצמוֹ לשירוּתוֹ, הוֹסיף לוֹ לוית־ענינים ולוית־חן.

אפשר היה להניח כּי כּל מה שקדם היה רק מעֵין אַקדמוּת למַהדוּרת־סוֹקוֹלוֹב החדשה, לסוֹקוֹלוֹב בּן־קיימא.

כּל ימיו העניק בּיד רחבה, והיד לא דללה, והמתנוֹת לא אזלוּ. ועוֹד אנוּ מצפּים למתנוֹת בּאוֹת, למתנוֹת אשר אין מעניק אוֹתן מבּלעדיו, והנה היד קפוּצה. קפוּצה לעד.


סיון תרצ"ו.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52730 יצירות מאת 3068 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!