איזוֹ המיה נוּגה עוֹלה מתוֹך מכתבוֹ של זלמן אֶפּשטין אל אָחיו, שנתפּרסם בּ“דבר” ליוֹם השלוֹשים למוֹתוֹ. חמישים וחמש שנים עבד האיש בּכרם ספרוּתנוּ. עבד עבוֹדה תמה. עבד בּאהבה וּבאמוּנה, בּימי עלוּמים וּבימי זקנה, בּימי טוֹבה וּבימי רעה. הקוֹרא בּן־הדוֹר אשר לא ידע אוֹתוֹ יש צוֹרך לוֹמר לוֹ, כּי זלמן אֶפּשטין לא היה, חלילה, מנחוּתי־דרגה בספרוּתנוּ. אדרבּא, סוֹפר מן המעוּלים. נקי־הדעת וּנקי־העט. מעוֹלם לא העלה גֵרה. מעוֹלם לא השתמש בּעטוֹ למטרוֹת פּחוּתוֹת־ערך. אישיוּת מסוּימת. חוּט של חן היה משוּך על כּתיבתוֹ. טוּב־טעם, אהבת היפה, לשוֹן זכּה, פּרוֹזה ענוּגה, מחשבה משל עצמוֹ. הוּא יצא לדרך בּחבוּרה עליזה, חבוּרת סוֹפרי חיבּת־ציוֹן הצעירים, הוּא סיים כּשהוּא גלמוּד ועזוּב, אוּלם תמיד דרך בּשביל שלוֹ. וגם היסוּרים והבּדידוּת לא נסכוּ בּכתיבתוֹ מרעל המרירוּת והעלבּוֹן. מן המעטים היה אשר בּהתרפּקוֹ על העבר, — התרפּקוּת אשר לא היה בּה כּלוּם מן האדיקוּת הנוּקשה אלא מן האהבה וּמן השיריוּת — ידע גם בּערוֹב ימיו להקשיב בּיוֹשר לבב וּבחרדה זכּה לבּא. טעמוֹ לא פּג ואף ליחוֹ לא נס. והנה הוּא יוֹצא מן העוֹלם ועוֹשׂה את חשבּוֹן נפשוֹ ואוֹמר לאחיו בּרוֹב צניעוּת: “אני יוֹצא מן החיים בּהבחנה מרה, כּי לא ידעתי ולא הבנתי לסַדרם כּראוּי”. הוא אינוֹ קוֹבל ואינוֹ מאשים את הזוּלת ואף אינוֹ פּוֹרט את מנת־יסוּריו. הוּא מרכּין את הראש: “הנצח יבלע את הכּל”. אוּלם נקוּדה כאוּבה אחת אינה ניתנת להבלעה: “לא זכיתי כּי בּחיי יֵצא קוֹבץ כּתבי”. עם זה אי אפשר להשלים אפילוּ בּפני הנצח הבּוֹלע הכּל. והסוֹפר ההוֹלך למוּת מנחם את נפשוֹ: “מי יודע, אוּלי בּמשך הזמן ימָצא לי גוֹאל”.
בּמשך כּל עבוֹדתוֹ הספרוּתית לא נמצא לוֹ, לסוֹפר הבּהיר והנעים והמקוּבּל על קוֹראיו — לא נמצא לוֹ הגוֹאל. הימָצא עתה?
זכוּת מיוּחדת דרוּשה לוֹ לסוֹפר עברי כּדי שיזכּה לראוֹת בּהוֹצאת כּתביו המקוּבּצים, אוֹ לפחוֹת שימָצא לוֹ גוֹאל אחרי מוֹתוֹ. אילמלא שטיבּל, מי יוֹדע מתי היינוּ זוֹכים לכינוּס כּתבי בּרדיצ’בסקי וּבּרנר. אילמלא תנוּעת־העבוֹדה ספק אם היינו זוֹכים לכינוּס כּתבי א. ד. גוֹרדוֹן ואַרלוֹזוֹרוֹב ושירת רחל ועזבוֹנוֹ המעט של צבי שץ. מעטים זכוּ בּחייהם לוַעדי־יוֹבל שקיימוּ את הבטחוֹתיהם. וכל השאר? בּשביל המוֹ"ל אין זוֹ סחוֹרה עוֹברת לשוּק.
ולא עמדה לוֹ לזלמן אֶפּשטין מה שבּין קוֹראיו וּמחַבּביו היוּ גם כּמה בּעלי־יכוֹלת וּמוֹקירי ספרוּת וסוֹפרים, אשר לא נבצר מהם לתת לסוֹפר הזקן את הנחמה האחת אשר בּיקשה נפשוֹ, ולתת לקוֹרא העברי הטוֹב מתנה אשר לא יהיה כּפוּי־טוֹבה עליה. לא. הגוֹמל לא נמצא. והסוֹפר הלך מן העוֹלם וגם בּנחמה מעטה זאת לא ראה, וגם בּטחוֹן שלם שהיא עתידה לבוֹא בּזמן מן הזמנים לא היה לוֹ.
וזלמן אֶפּשטין אינוֹ יחידי. הנה הלך חוּשי האַרכּי, אשר סיפּוּריו משכוּ בּזמנוֹ את לבּוֹת הקוֹראים, וּבהם היה סיפּוּר היסטוֹרי “ימי המעשׂה” — הנסיוֹן הראשוֹן, אם לא היחידי עד היוֹם, לתאר את ראשית ההתעוֹררוּת הבּיל"וּיִית — מי דאג לחַדשוֹ וּלתתוֹ למקרא לצעיר בּן־הדוֹר?
והנה הלך יהוֹשוּע טהוֹן. סוֹפר בּעל שיעוּר קוֹמה שפּיזר את רוּחוֹ בּכל מיני בּמות וּלשוֹנוֹת. והאם יתעוֹרר מי שהוּא לצרוֹר משהוּ מכּתביו — לזכּרון? הגוֹאלים אינם ממהרים לבוֹא. ועיני הסוֹפר, הרוֹאה את עמלוֹ נקבּר בּחייו, רוֹאוֹת וכלוֹת.
אגוּדת הסוֹפרים היא שצריכה להרגיש בּיוֹתר בּעיווּת גוֹרל זה. והיא צריכה גם לקבּל על עצמה, לפחוֹת, את היזמה לתיקוּן המעוּוָת. יש לנוּ כּבר התחלה של קרנוֹת תרבּוּתיוֹת לאוּמיוֹת: יש מוֹסד בּיאליק, עזבוֹן גוֹלדבּרג. ואם תבוֹא היד הפּוֹעלת אוּלי עוֹד ימָצאוּ עוֹזרים תוֹמכים. האוּמנם זה למעלה מכּוֹחנוּ להבטיח כּי סוֹפר בּעל־ערך היוֹצא מן העוֹלם יזכּה לראוֹת בּעיניו את יבוּל־חייו נאסף אל הגוֹרן, אוֹ לפחוֹת ידע שלא הכּל יפוּזר לרוּח, אלא משהוּ יהיה צרוּר בּצרוֹר החיים?
טבת תרצ"ז.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.