מוסדות ירושלים (בשנת תרנ"ז)    🔗

כדבר בעתו באוני הפעם שני ספרי החשבון האחרונים לשנתנו זאת במוסדות ציבורנו פה, להשלים עד כמה שאפשר את קובץ החשבונות והספירות אשר הנני הולך ומקבץ במשך השנה כולה. כי אמנם דבר נאה ומתקבל הוא להיטפל ולהתעסק בחשבונות ובמספרים, לדעת אל נכון מה פעל ישראל במקדש החסד והחמלה במשך כל ימי השנה בהר הקודש בירושלים, לאמור: עד כמה קימצו בני ירושלים הדלים בעצמם מעיסתם לחץ להביא סיבולת ¹ למוסדות הצדקה העומדים כמעוז לדל וכמחסה לאביון, ועד כמה עזבו עמם אחיהם בני הגולה במשא הקודש הזה, אשר סוף סוף הוא העמוד החזק ליישוב עירנו.

היו אמנם ימים בירושלים אשר מכל עברים נשמעה אך תלונה אחת ארוכה וממושכה כפולה ומכופלת כנגד העוסקים בצורכי ציבורנו על מאנם לפרסם גלוי לכלול “חשבון צדק” בדבר כל הכספים הרבים העוברים על ידם. “כיצד! העולם כולו שולח כסף אך בזכותנו, ואנחנו אין אתנו יודע עד מה!” – ועל התלונה הכללית הזאת נלוו כמובן עוד המון חשדים וביאורים וחידודים ובדבר “הקערה שמתחנכים סביבה” ו“הברכה השורה על הדבר הסמוי מן העין” וכו‘, וכו’. ועסקנינו? – עסקנינו בני הדור הישן, ההולכים רק בדרך הסלולה לפניהם מעולם ומראשית ימי החילם להתעסק בצורכי ציבור ידעו כי כן צריך להיות וכן צריך להתנהג, ולרשע המרבה בשאלות צריך להשיב “תשובת ההגדה” – ביטלו כעפרא דארעא את כל המון הצעקנים וצעקותיהם, ועולם נהג כמנהגו.

אך היש לכם קשיות־עורף בעולם אשר תוכל לעמוד בפני הגדול שבקשי־העורף, הוא הזמן הקשה העומד לו ומחכה במנוחה, עד בוא הכול לעבור תחת שבטו? ובכן חכה חיכה הזמן גם הפעם, וגם אלה באו סוף סוף בין הבאים, וייכנעו, ויישחו, ויעברו תחת השבט. מעט מעט נוכחו לדעת כי ישנם גם דורשים חשבון צדק שאינם רשעים כלל, וכי אין הנזק גדול כלל בפרסום החשבונות, וגם הוצאות ההדפסה והפרסום תושבנה בכפלי כפליים – כי כל מה שירבו יותר לפרסם חשבון מפעליהם, כן תרבינה ההכנסות במוסדותיהם. ובכן אין לכם עתה כמעט מוסד בירושלים, גדול או קטן, שלא ידפיס, מדי שנה בשנה, חשבון למפעליו ולהכנסותיו ולהוצאותיו, בכל פרטי פרטיהם, ויפרסמהו בפרסום גדול, והחשבון בעצמו היה לאחד “הכוחות־המושכים” לעורר לבבות לנדבות. עתה נפתח אמנם מקום לבקורת, וכל הרוצה יוכל לבוא ולבקר ולאמור: “רבותי, בזה לא יפה עשיתם, ובזה לא יפה דנתם”; אך חשדי ההבל, חשדי צרי־העין וקטני־המוח, שלא יוכלו להבין כי אפשר בעולם שיעמול איש לטובת רעיון מבלי שיזלו כספים אל כיסו ומבלי שיתעשר מפסולת עמלו – החשדים האלה סרו כבר מעל רוב בתי החסד שבקרבנו. עתה ידעו הכול כי ישנם בכל מוסד פקידים פועלים המקבלים שכר קבוע בעבודתם, וישנם פקידים העוסקים שלא על מנת לקבל פרס. חשבון כל פרוטה ופרוטה בא בפרוטרוט, ולהעלמה ולזיופים אין עוד כמעט כל מקום.

אמנם גם אחרי כל הפרסום הגדול אשר עלתה ביד “רוח זמננו” להביא בחשבונות בתי ציבורנו, ישנם עוד גם מוסדות כאלה המשתמשים בבחינת “הסתר שבפרסום”, לאמור: הדפס ידפיסו חשבונות, אף שלוח ישלחו אותם לאשר נכונו להם, אך בירושלים בעצמה לא ייראו ולא יימצאו, מפחד “העין הרעה”, אשר טרם חלף מלב מנהליהם, היודעים בלי תפונה כי יש להם ממה לפחוד ועל מה לפחוד מפני הפרסום בירושלים… אך מסורת עירנו אומרת כי “בפני ירושלים אין סודות”, ובכן, גם אלה הגע יגיעו לידי המשתוקקים לראותם, ואף אלה אשר “שיני אריות לוהטים” עומדים לפתחם כמו לשמור עליהם מפני המזיקים, בוא תבוא עתם להיגלות; רק מעט צער “גלגול מחילות” יסבלו, עד התגלגלם מירושלים לחו“ל, ומחו”ל – לירושלים, אך בוא יבואו, בלי כל תפונה.

ובכן הנה ארבעה עשר ספרי־חשבון נפתחים עתה לפני: מאלה הגלויים לנו בני ירושלים, ומאלה שאינם גלויים לנו, רק שחזרו ונתגלו. והחשבונות שונים לזמניהם. כי לא כל מוסד גומר חשבונותיו בזמן אחד את חבריו, ולא כולם מדפיסים אותם בזמן אחד, ועל כן ישנם ביניהם גם כאלה אשר התפרסמו במשך השנה הזאת, והם באמת חשבונות השנה החולפת. ובבואי כיום לסדר תמציתם, חלק אחלק בהכנסות כל מוסד בין אלה הבאות אליו מירושלים בעצמה ובין אלה הבאות אליו מחו“ל, ובהוצאות אבדיל בין אלה שהוצאו לתכלית המוסד בעצמו ובין אלה שלא הוצאו אלא להנהגתו ולעורר רוח נדיבים לתמכו, כהוצאות בית ועדו, וסופריו, והדפסת חשבונותיו ומכתביו, ומשלוחם, משלוח שדרי”ו וכדומה; אלה ההוצאות, אשר בכל היותן יוצאות לכאורה שלא לתכלית המוסד בעצמו, הנה הן כשמן משחת גלגלי המכונה, ומבלעדיהן אין כל קיום לו ואין גם כל הכנסה, כאשר כבר הורה הניסיון לא אחת ולא שתים לבני ירושלים “בעלי הניסיון”; ובכל היות סכומן גדול, הנה אחרי ההתבוננות ב“אותיות המחכימות”, ואחרי אשר נקבילן לעומת שאר ההוצאות, נראה כי אין הדבר נורא כל כך כאשר יתארוהו לנפשם רבים מאחינו בני הגולה.

זכור אזכור כי פעם הגיד לי אחד מחובבינו הנלהבים, כי לו ידע כי בהוצאת אלף שקלים לבטלה יוכל להכניס לציון אלף שקלים ואחד, היה עושה זאת מבלי כל מכשול לב. “כל שקל הבא אל הקודש, אבן הוא, אבן נוספת על אבני יסוד יישובנו. פרוטות החלוקה בנו את ירושלים החדשה אשר מחוץ לחומה, ופרוטות התמיכה בנו חרבות עולם – ובחו”ל אין כל רע אם גרע אלף או אלפים שקל מכיס אחינו“. וכנגד זה הנני מכיר רבים מחובבינו האומרים: “מוטב שלא נכניס אף פרוטה לרעיוננו, ובלבד שלא נוציא פרוטה לבטלה”, וכדבריהם המה עושים, ונעלה הוא מעל כל ספק כי אינם מכניסים פרוטה לטובת רעיונם… ובני ירושלים, שאינם בטבעם לא קיצונים ביותר ולא נלהבים ביותר, ובכלל אינם הולכים בדרך “יסודות קבועים” שאין לזוז מהם, הנה הם הולכים ב”שביל הזהב“, ומוציאים הוצאות, ומכניסים הכנסות, הכול כמנהג העולם, ומי יתן והיו בזאת למשל גם לאחיהם בחו”ל, לבלי הרבות בוויכוחים על נחיצות פרופגנדה, כי אם לפעול ולעשות ולראות ברכה במעשיהם.

הנני חושב כי יצאתי כבר ידי חובת “הקדמה” לכל הדעות, ועתה אבוא והצגתי ראשונה את לוח החשבונות לפרטיו:

מוסדות ירושלים

ובכן ראה נראה בכלל:

א) כי ההוצאות תשעת המוסדות האלה בלבדם עלו בשנה הזאת כמעט לשני מיליון גרוש, שהם בערך חצי מיליון פראנק.

ב) כי הוצאות ההנהגה והפרסום (כשנסיר מהן את חשבון הוועד הכללי לעדת האשכנזים, אשר יתבאר טעמו הלאה) לא תעלינה בכלל ליותר מחמישה עשר ורבע למאה.

ג) כי ירושלים בעצמה (אחרי הסרת חשבון הוועד הכללי כנ"ל) לוקחת חלק במוסדותיה אלה בשניים ועשרים למאה.

ד) כי במוסדות אחדים כבד להפריד בדיוק את הוצאות ההנהגה והפרסום מיתר ההוצאות. הנה למשל בהת“ת מחתו ב”מחתא אחת" את שכר הסופרים, המלמדים את התלמידים כתב וחשבון, והכותבים את המכתבים והחשבונות של המוסד, וכן בא יחד חשבון הנייר אשר לקחו לתלמידים לכתיבה ולמכתבים וכו‘. ובביה"ח “משגב לדך” בא שכר הסופרים בשורה אחת עם שכר המשרתים והמשרתות להחולים והשמשים והשוער וכו’.

ה) כי חשבון הכנסות כל מוסד והוצאותיו עלה למצער בעשרים למאה מחשבון השנה החולפת.

ו) כי כמעט בכל המוסדות רבה ההוצאה על ההכנסה, ועל כולם מוטלים חובות, אם הרבה ואם מעט.

אפס כי מפני עול החובות הזה אין לנו לפחוד הרבה, כי לא חדש הוא אתם, וכמעט משעת יצירתם הוא הולך ומלווה אותם על דרכם, והוא הוא סימן החיים בהן, בהיותו כתולדה מחויבת מהתפשטותם. כי אמנם הצרכים הולכים ומתרבים תמיד, ולמוסד של ציבור אי אפשר לעמוד בדרכו מפני חסרון כיס, והוסיף איפוא ללכת לבטח דרכו, והשתרגו עליו החובות, וגדלה הצווחה, וישראל רחמנים בני רחמנים לא יתנוהו לנפול לעולם, וככה ירחיב צעדיו והלך הלוך ושלם חובותיו, וממילא ילך גם הלוך וגדול. הנה לעינינו חברת עזרת נשים “בנות ירושלים”, אשר זה לה השנה השנית שהכנסת יתרה על הוצאותיה, לא רבו הכנסותיה השנה הזאת על הכנסות השנה החולפת רק בערך חמש מאות גרוש, שהוא רק בערך שלושה וחצי למאה מכל הכנסותיה; בעוד אשר חברת “עזרת נשים הכללית”, אשר השנה זכתה גם היא לחוב של 146 גרוש, רבה הכנסתה והוצאתה השנה הזאת על אחת שלוש מחשבונה בשנה החולפת.

ואם אמור נאמר לשוב לסקור בספר חשבון כל מוסד לעצמו ולהתבונן בפרטי ענייניו ומעשיו, וראינו כדברים האלה:

בית הוועד הכללי לעדת האשכנזים    🔗

“בית הוועד הכללי לעדת האשכנזים”², הוא “ועד כל הכוללים”, אשר בשלו היה כל הרעש בשנה הזאת, אז בהתאוות “אמריקני ירושלים” וכל קדושים עמם תאוה עצומה לבלעו חיים, אותו ואת כל הכנסותיו יחד, ואמנם מנה יפה הוא, חתיכה הראויה לכבד בה פני יוצאי ארץ הזהב, או אלה אשר זכו לחסות בצלה… כי הכנסותיו הוא לבדו עולות ליותר מחצי הכנסות כל יתר המוסדות יחד.

וההכנסות, שלשות רבעיהן מאמריקה הן, ואך כשמינית מהן באה מארץ רוסיה, וכשמינית מיתר ארצות אירופה, ומירושלים בעצמה מעטה מאוד ההכנסה, אשר בא זכרה בספר החשבון (כאלף וארבע מאות גרוש מחוכרי תנור הכולל לאפיית המצה, וכמאה גרוש הכנסות קטנות), כי לא נרשם בו, לא בהכנסה ולא בהוצאה, כל הסכום העצום הגבוי מהיחידים ומכל הכוללים השונים (מחלוקת כל מקבלי החלוקה) בעד תשלום מכס הצבא לגולגלות בני העדה נתיני ממשלתנו הרוממה. אף אין לו כל ההכנסות האחרות, אשר נפגוש בספר חשבון וועד עדת הספרדים, כי בעדה ההיא מתרכזים כל הכנסותיה וענייניה למרכז אחד: הכנסות מכס הבשר, ודמי הקבורה, ונדבות קמחא דפסחא, והתמחוי, וכדומה – כולן הולכות אל מקום אחד, אל קופת הכולל, וממנה הכול, שב ויוצא. לא כן הדבר בעדת האשכנזים המפוררה, בה כל עניין עולם בפני עצמו הוא, עולם אשר מנהיגים מיוחדים לו, ושרים מיוחדים ממונים עליו, ולולא הבית היחידי הזה, המאחדה ומאגדה בכל מאמצי כוח ככלי לפירורי הכסף־החי, כי עתה התפוררה ותתפזר לכל רוח, וכל תכונה ציבורית לא הייתה לה, וככה בא עתה מכס הבשר בידי “ועד השחיטה”, אשר לו קופה בפני עצמה להכנסה ולהוצאת מחנהו הגדול בני “בשר ודם”; ודמי הקבורה באים בידי חברת גחש"א, אשר גם לה קופה בפני עצמה להכנסה וגם להוצאת תמיכות שונות לפעמים; דבר התמחוי נמסר בידי מנהלי “בית התבשיל הכללי”; וקיבוץ הנדבות לקמחא דפסחא הוא בידי אנשים פרטים המאספים ומחלקים, מלבד מה שהוועד נותן סכומים הגונים לכל כולל וכולל לפי מספר נפשותיו, ומחלק בעצמו לאלה שלא זכו לקבל חלוקה באחד הכוללים, בהיותם בני הארצות, אשר אין כולל מיוחד להן בירושלים, ולעניי דגיסטן, וליושבי שכם.

והוצאות הוועד יוצאות לעניינים שונים, לכל דבר כללי ופרטי בעירנו.

על הוצאות הדברים הכללים נוכל לחשוב את הסך מאה וחמישה ועשרים אלף גרוש שיצאו לתשלומי רבני העדה ודייניה ומוכתריה, ורבני יפו וחברון, ושו"ב בשכם, ויתרון תשלומי מכס הצבא על מה שנגבה מהכוללים והיחידים, ודורנות, וקבלת פני אורחים וביקור שרים בימי גנוסיא, ותמיכות לעניים שאינם בני־ברית, ותמיכות עוברים ושבים, ותיקונים אצל הכותל המערבי, והדרך המובילה להר הזיתים, ולשומר מערת חגי זכריה ומלאכי.

מלבד זה יצאו כאחד ועשרים אלף גרוש לתמיכת בתי החסד השונים אשר לעדה לביקור חולים ולת"ת, ולבית חולי הרוח, ולבית התבשיל הכללי, ולבית הכנסת האורחים וכדומה. כי סוף סוף הבית הזה הוא המרכז לעדת האשכנזים, ואליו יפנו כל מוסדות־חסדיה השונים בצר להם. – וחמישה ועשרים אלף גרוש נתנו להספקת בתי הכנסת והמדרש אשר לעדה, ולההשגחה על ענייני כשרות באפיית המצות, וכדומה; וללומדי שיעורים ומתפללים לפי התקנות המתוקנות לזכויות המנדבים ההגונים וגבאי הצדקה.

ובתמיכות הפרטיות, שהן החלק היותר גדול בהוצאות הבית הזה (ערך ארבע מאות ושלושים אלף גרוש), הנה יותר משני שלישיהן (ערך שלוש מאות אלף גרוש) יוצאים ע“י ממוני הכוללים בעצמם, בירושלים ובצפת ובטבריה, ל”חלוקות הקטנות" המתחלקות לכל נפשות הכולל בשווה, ולקמחא דפסחא, ולתמיכות נחוצות כפי ראות עיניהם, והמותר מתחלק ע"י הוועד בתור תמיכה או חלוקה שנתית קבועה לערך מאתיים משפחה, מאלה אשר אין למדינותיהם כולל מיוחד פה, ובני אמריקה בראשם, ולאלמנות ויתומים וגרים, ואנשי חיל שכלו שנות עבודתם – כתשעים אלף גרוש בתמיכות למן מאה ועד שלושת אלפים גרוש; ובתור תמיכות מקריות לערך ארבע מאות עניים ואומנים ונערים לומדי מלאכה – כארבעים אלף גרוש בתמיכות למן חמישה עשר ועד אלף גרוש. – שמות כל המקבלים נכתבו בפרטות מדוייקת, ואצל שם כל מקבל רשום גם הסכום שקיבל.

וכאפיקומן הבא אחרי כל המטעמים, והשבע משתדל להקטין כמותו עד כמה שאפשר רק כדי יציאת ידי חובה, כן באה באחרית החשבון ההוצאה המועטה של שמונה עשר אלף גרוש לבניין בתים לעניים ותיקוניהם. הוועד הזה החל אמנם לדאוג להקים גם דבר קיים בעירנו, הוא בניין בתים שיהיו הקדש להכלל, אך חוק שם לו לבלתי הוציא על זה רק מהכספים אשר יגיעו אליו לתכלית הזאת בייחוד, וכנראה מעטה ההשתדלות אשר הוא משתדל במקצוע זה, אחרי אשר מכל הסכום של שמונה מאות ותשעה ושלושים אלף גרוש שנכנסו לידו, לא עלה סכום ההכנסה לבניין בתים רק לחמישה וארבעים אלף גרוש, שהם בערך חמישה וחצי למאה; וגם מהסכום הזה לא יצא אף החצי לתכלית זו, בצאת המותר לתשלומי חובות הקופה הזאת מהשנים החולפות; וכיוון שאין שהשתדלות מיוחדת, אין לקוות כלל להכנסה רבה, כי המנדבים רגילים בדרך כלל לתת נדבתם סתם, מבלי חקור הרבה ומבלי חפש להכריע לאיזה דבר תכשר נדבתם ביותר. ומלבד הכספים הבאים בייחוד לתכלית זו, הנה אם אמנם יכבד על הוועד לקמץ מיתר הוצאותיו הכלליות או התמיכות המקריות הנחוצות, ולעזוב צרכי חיי שעה, אשר ההכרח לא יתן לעזבם, אך מכסף החלוקות הקטנות, המתחלקות לכל בני העדה בשווה, ולאיש איש לא יגיע מהן, כי אם כשלושה או ארבעה פראנק לשנה, אין כל ספק, כי יש יכולת אם לא לבטלן כליל, אך לגרוע מהן חלק גדל מבלי שיהיה הגרעון מורגש כלל מצד היחידים.

הוצאות ההנהגה והפרסום והגבייה עלו למוסד הזה לסכום מאתיים וחמשת אלפים גרוש, העולה לערך שניים ועשרים למאה מכל הוצאותיו. הסכום הזה בעצמו אמנם גדול מאוד, אך כנודע לא נכללה בו הוצאת השנה הזאת בלבד, כי אם גם יתרת החשבונות שהיו בין הוועד הזה ובין שד"ריו מהשנים החולפות, והוצאת השנה הזאת לבדה איננה נבררת בדיוק מתוך הספר.

ויתר ההוצאות הן לתשלום חוב מותר ההוצאה על ההכנסה של השנה החולפת.

עוד על דבר אחד ראוי להעיר במעשי הוועד הזה: אם ראה ראינו כבר, כי גם יתר מוסדות החסד נכנסים בחשבונו, והוא עוזרם בעין יפה, אין כל ספק, כי גם חברת “ישוב ארץ הקדש” ראוייה והגונה שיושיט לה יד עזרתו. תכלית החברה הזאת רמה, ובאמצעיה הדלים, אשר היא משגת עד כה רק מירושלים בעצמה, איננה יכולה להגיע למדרגה שתוכל לסול לה בעצמה את דרכה הלאה, ובכל אופן הנה תמיכת צעירי ירושלים ללימוד עבודת האדמה בהמושבות, הוא כעין הכנה להם, להכין להם מעמד בטוח בחיים, ואין הלימוד הזה נגרע כלל מלימוד אומנות, אשר גם זכר תמיכתו בא בספר חשבון הבית הזה.

בית הוועד הכללי לעדת הספרדים ³.    🔗

גם אשיות הבית הזה חלו ויזועו באחרית השנה, אשר עברה זה עתה, ומנהליו ירדו מעל כסאם עקב עלות על לבם המחשבה הזרה לגעת בקופת “החכמים” ולהפריש גם ממנה מעשר לבניין בתים, אך עתה הנה החלה השנה וברכותיה, ומלאך השלום מפזז לפניה, עתה אין פרץ ואין צווחה. חברי הוועד הקודם נשתתקו, והוועד החדש מחפש לו עתה להיטיב מצבה ולכוננה.

אך אם נשים עין בספר חשבון הוועד הקודם, וראינו כי גם חבריו לא טמנו ידם בצלחת מכבוש לפניו “ארצות” חדשות, עד כי השיגה ידם לאט לאט להכניס לקופת הכולל הזה מנדבות אחינו האשכנזים שבחו“ל סכום אשר ישווה כמעט לכל הסכוםהבא אליו מכל ארצות הספרדים, אחרי משלוח כל השד”רים, ומינוי כל הגבאים בארצות המערב, ובוכארה, והודו, וחינא, ואיטליה, וצרפת, וטורקיה, וארצות הבלקן ⁴; בעוד אשר לוועד הכללי האשכנזי לא עלתה להשיג כל הכנסה מארצות אחינו הספרדים.

והכנסותיו מירושלים הן משכירות בתי ההקדש אשר לעדה, מעזבונות, ממכס הבשר, מאופי המצות, מקיבוץ נדבות לקמחא דפסחא ולתמחוי ולמכס הצבא, מדמי קבורה, מכתיבת כתובות, ומנדבות אורחים המבקרים את ירושלים.

והוצאותיו אף הן יוצאות לצורכי הכלל ולעזרת הפרטים.

הוצאות הכלל תעלינה לערך מאה וארבעים אלף גרוש, ותצאנה להספקת רבני העדה, ודייניה, ומוכתריה, ושמשיה, ופקידיה ו“עשרה בטלנים”, ושוחט עופות ואזהרות לצורכי ציבור, ושכר טרחה לאלה שעל ידם הגיעה הנאה לקופת הכולל, ודורנות לשמירת הישוב, והוצאות בהקבלת פני גדולי העיר, וכל סכום הכסף הניתן בעד מכס הצבא, בין מקופת הכולל ובין מה שנגבה מיחידים. – מלבד זה יצאו כחמישה וארבעים אלף גרוש לתמיכות מוסדות הציבור אשר לעדה: לת“ת, לתמחוי, ולחברת גחש”א; ואחד עשר אלף גרוש ליחידי ישיבות שונות ולומדי שיעורים לפי התקנות.

והתמיכות הפרטיות תחולקנה גם בעדה הזאת למקריות ולקבועות, ויצא הסך שניים ושלושים אלף גרוש לתמיכות מקריות, לעזור לערך מאתים איש מהנצרכים, והחולים, והעוברים והשבים, והכלות, ולתמיכת נצרכים בעת שכירות הבתים וביום הפורים. – שמות כל המקבלים נרשמו ברשימה מדוייקת, וסכום תמיכתם בצדם, למן שלושה ועד שש מאות גרוש.

וסך מאה וארבעה עשר אלף גרוש הוצא לתמיכות קבועות, הן התמיכות המקבילות לכסף “החלוקה” אשר בעדת האשכנזים, אך אינן מתחלקות לפי שיטתה, כי בעדת הספרדים לא תחולק החלוקה לכל בני העדה נפש כנפש (יצאו אחדים יוצאים מן הכלל), כי אם לבני שתי כיתות היא ניתנה: לבני כיתת “החכמים” הנחשבה כמפלגה בפני עצמה, וזכויותה באות לה בירושה, בסכום קבוע, מבלי שים לב אם חבריה עשירים או עניים, מטופלים בבנים או לא מטופלים, ולבני כיתת העניים הנצרכים. בני כיתת “החכמים” הם כמאה בתי אבות, לאמור כחמש מאות נפש; ומספר נפשות העניים מקבלי העזר הוא כשמונת אלפים נפש, וקיבלו החכמים כשניים וארבעים אלף גרוש⁵ והעניים כולם יקבלו כשניים ושבעים אלף גרוש בתמיכות חדשיות ובעזר לקמחא דפסחא. ואמנם גדול מאוד ההבדל בין קבלת החכמים ובין קבלת העניים, בעלות חלוקת כל נפש ממשפחות החכמים כמעט פי עשרה מחלוקת העניים; אך אם נתבונן כי אחרי כל אלה לא תעלה חלוקת כל נפש מהחכמים ליותר מארבעה ושמונים גרוש לשנה, נראה כי אין הדבר נורא כל כך. ואמנם לולא שנמצאו בין בני כיתת החכמים גם כאלה החוסים “בצל החכמה ובצל הכסף”, ואחרים המרוויחים מחייתם בהכנסות הישיבות והשליחויות, כי עתה לא יכלו להתקיים כלל בתמיכה הזאת, אשר כמוה כאפס.

ואם תמיכת החכמים תדמה לאפס, מה יהי משפט תמיכת העניים? לפי החשבון יעלה על כל נפש מהעניים סך תשעה גרוש, לאמור: כשישים קאפ', בכל משך השנה, עד כי באמת נוכל לאמור, כי אין בין כל החלוקה הזאת ובין “החלוקה הקטנה” של עדת האשכנזים ולא כלום, ותועלתה גם היא מוטלת בספק גדול. אך אם נשוב נתבונן, כי לפי החשבון הזה ייהנו מקופת הצדקה רוב בני העדה (חמישה ושישים למאה, אחרי אשר מפקד כל בני העדה הוא בערך שלושה עשר אלף נפש), וישנן גם עדות בקרבה אשר כל נפשותיהן תהנינה מהקופה הזאת, ניאלץ להודות כי ישנם בין המקבלים גם רבים הצריכים להיחשב בין בעלי הבתים הבינונים, ובכן אם רצה ירצה הוועד החדש לעשות תיקונים במה שיש לו, ומבלי געת בקופת החכמים, אין לו כי אם להשתדל להמעיט מספר המקבלים למען תהיינה תמיכות העניים האמיתיים תמיכות של ממש.

ואם אל פרטי רשימות המקבלים לארצותיהם נשים עין, וראינו כי מבני תימן תקבלנה מקופת הצדקה כאלף וארבע מאות נפש, לאמור: כל בני העדה הזאת (ב“לוח א”י" של לונץ מספרם רק 1288; מבני יפרס 412 נפש, לאמור: כל בני העדה (ב“לוח” עולה מספרם רק 230); מהמערבים כאלף ומאתיים לאמור: חצי העדה (ב“לוח” עולה מספרם 2420); מהבוכארים תקבלנה רק 35 נפש, בעוד שמספרם 530 נפש, כי אחינו אלה כמעט כולם עשירים, והמה משפיעים עוד על העדה כולה פה ובחו“ל, וכן תקבלנה מהגורזים רק 170 נפש בעוד שמספרם עולה לתר”ע. ומעדת הספרדים בעצמה תקבלנה כחמשת אלפים ושלוש מאות נפש, לאמור: שני שלישיה (מספרה ב“לוח” הוא 7900), ובזאת נכיר לטובה את המשמעות ואת ההכנעה אשר בקהילות השונות של העדה הזאת, כי אף בהיות רוב הכנסותיה (מלבד הכנסות נדבות האשכנזים) באות אליה מערי בוכארה ומערב ויתר הארצות, מספר מקבליהן פה מעט הוא, בכל זאת כל הקהילות האלה מאוחדות יחד, בה בעת אשר הדבר הזה בעצמו היה בעדת האשכנזים למכשול ולאבן נגף לפוררה לכולליה השונים.

הוצאות ההנהגה והגבייה עולות רק לשלושה עשר למאה מסכום כל ההוצאות, אך בחשבון הזה לא נזכרה הוצאות השד"ר לערי בוכארה, אשר תבוא בלי תפונה בחוברת הבאה, בגמרו שליחותו.

באחרית החשבון באה רשימה של חובות אשר על קופת הכולל, בסכום גדול מאוד (ערך שלוש מאות אלף גרוש), אך כבר שקלו וטרו בה בעיתונינו מצדדי הוועד הישן והחדש, ויתברר הדבר, כי חלק מהחובות כבר שולם אחרי נעילת החשבון; וכי רוב החובות הם כספי קרן קיימת, אשר ניתנו בידי העדה זה משנים רבות, ואין על העדה רק לשלם מדי שנה בשנה פירות הסכומים האלה לאשר נכון לו; וכי מכס הצבא, שכבר הגיע מועד תשלומו, ישולם מהכנסות השנה הזאת. ובזאת לא נשאר כמעט רק יתרון ההוצאה על ההכנסה שהיה בפועל בשנה הזאת, ואשר כבר בא זכרו בלוח החשבונות למעלה.

ובאחרית הספר באה רשימה מפורטת של כל שמונת האלפים ושלוש מאות נפשות העניים מקבלי התמיכה.

בית החולים הכללי “בקור חולים הוספיטל”    🔗

הבית הזה, שהוא “יסוד לעדת האשכנזים” ועומד על גפי מרומי העיר, גדל ויתפתח מאוד במשך שבע ושלושים שנות קיומו עד היותו עתה לגדול בכל בתי החולים אשר לאחינו בירושלים, ומלבד מה שהוא גדול בכמותו, בהיות בו חמשיים מיטות העומדות בחדרים מרווחים בארבע דיוטותיו ומלאות כמעט תמיד חולים מכל בני העדות השונות אשר לאשכנזים ולפעמים גם מבני עדות הספרדים, הנה הוא מצטיין בייחוד באיכות כלכלתו את חוליו; כי סוף סוף לא הסמים עיקר ברפואת רוב המחלות אלא הכלכלה הטובה והבריאה, ומה גם בעיר הדלות כעירנו אשר רוב מחלות יושביה באות להם מרוע כלכלתם וקלקולה. אמנם הספק יספיק לנו לשום עין בהקדמת מנהליו, ההולכת לפני חשבונם, למען ניווכח לדעת עד כמה לא יחשבו כל הוצאה מקופת הבית למען רפא והבריא את החולים המסוכנים חללי המקרים והפגעים הרעים (7400 פראנק לשמונה חולים); אך אם נקיים מצוות “שאל לחולה” ושמענו עדות כל אלה אשר מצאו בו מזור למחלתם, נראה כי לא רק במקרים יוצאים מן הכלל, כי אם על כלכלת כל החולים בכלל המה מפזרים ביד רחבה; ואף אם לא יטעימום “מעדני מלכים”, כאשר המה כותבים “לתפארת המליצה”, אצול לא יאצלו מהם כל אשר יצוו הרופאים לתת להם למען החלימם. ועל כן לא ייפלא בעינינו לראות כי כשליש כל הוצאות הבית (ערך מאה אלף גרוש) יוצא רק לכלכלה. ואם לפי מספר החולים למספר ימי משכבם בבית נחלק את ההוצאה הזאת, ועלתה לחולה ליום בסך שישה גרוש וחצי שהם בערך 45 קאפ'.

ואחרי חברת “עזרת נשים הכללית”, הנה הבית הזה הוא הראשון בכל יתר מוסדות החסד לריבוי ההכנסה מעירנו בעצמה כנגד יתר הכנסותיו; כי ההכנסה הזאת עלה תעלה כמעט לשליש מסכום כולן. והסכום כשהוא לעצמו (ערך מאת אלף גרוש) אף הוא חשוב הוא, אך לא כולו נדבות יחידים הוא כי אם כרבע ממנו, לאמור: יותר מחמישה ועשרים אלף גרוש, ואחד עשר אלף וחמש מאות גרוש באו לו מעזבונות ומפרי סכומי קרן קיימת; ועוד אחד עשר אלף גרוש הכנסה מיחידים בעד סמים ובעד בד לתכריכים⁶, וכאלף וארבע מאות גרוש נדבות אורחים, וערך חמישים אלף גרוש הנותרים הם תמיכות כוללי האשכנזים והוועד הכללי אשר לעדה הזאת המשלמים סכום קובע כסעד להוצאות חוליהם השוכבים בבית הזה ⁷. ושני שלישי ההכנסה האחרים הם נדבות אחינו בחו"ל, לאמור: כמאה ושמונים אלף גרוש מארצות אמריקה ואשכנז ואנגליה, ורק כשלושים אלף גרוש מרוסיה, היא הארץ אשר כמעט כל הנהנים מזכויות הבית הזה הם מבניה. ורוב הנדבות הבאות מאמריקה ומאנגליה תבואנה בשותפות לבית הזה ולבית תלמוד התורה וישיבת עץ החיים אשר לעדת האשכנזים, כי כנראה רוצים הנדיבים להביא בנדבותיהם “רפואת הנפש ורפואת הגוף” יחד לבני ירושלים, אולי למען ישובו בני ירושלים והתפללו בעד רפואת נפשם וגופם המה.

ומספר החולים השוכבים בבית במשך השנה עולה לתשע מאות ואחד ושבעים (944 אשכנזים, 27 ספרדים), ומספר ימי משכבם עולה לחמישה עשר אלף, לאמור: יום יום שניים וארבעים חולים, לכל ימי השנה.

ומלבד זה יצאו תרופות לחולי העיר כשלושה עשר אלף במספר.

והוצאות הבית הן כשבעה ועשרים אלף גרוש לשני הרופאים המבקרים אותו יום יום ועונים גם לכל הבא לשאול בעצתם; וכשישה וארבעים אלף גרוש להוצאות בית־המרקחת;

כשישה עשר אלף גרוש לשכר המשרתים והמפקחים שומרי החולים; כמאת אלף גרוש לענייני הכלכלה; כשישה עשר אלף גרוש עזר לחולים בבתיהם ולנסיעות למעיינות ולערי המרפא בחו"ל. הדבר האחרון הזה נכבד מאוד וראוי הוא ליחד לו קופה מיוחדת. כי בכל גודל מצוקת החולה נאלץ לשכב על ערש דווי בביתו או בבית החולים, במה נחשבה היא לעומת מצוקת המשפחה הנאלצה לשלוח אחד מבניה להתרפא בארצות מרחקים, ולחצה בעת ההיא? – וכאחד עשר אלף גרוש יצאו לכלים ולבגדים ותיקוניהם; כששת אלפים גרוש לשמירת התקנות לזכויות המנדבים; כאחד עשר אלף גרוש מחיר בד לתכריכים; וכשלושה ועשרים אלף גרוש לבניין חדר חדש ולבדק הבית; מלבד הסך אחד וחמישים אלף גרוש הוצאות ההנהגה והגבייה והפרסום.

ואחרי החשבון רשימה מפורטת לשמות כל החולים ששכבו בבית לכולליהם לשונותיהם, ואיש איש ומספר ימי משכבו בצדו.

 

בית החולים הכללי משגב לדך    🔗

שנות הבית הזה השיגו עתה חצי מספר שנות בית החולים הראשון, ובמשך שמונה עשרה שנות קיום החברה אשר יסדתו, גדלה ותרחב גם היא. ואחרי הסתפקה, במשך שנים אחדות למעת היווסדה, בהכנסותיה אשר באו לה מחבריה בני אחינו הספרדים ⁸ בירושלים, ובנדבות אחינו בני ערי טורקיה, פרשה מעט מעט מוטות כנפיה במלוא רוחב הארץ – להכנסה! וכן גם אחרי אשר הסתפקה בראשונה בעזרת רופא ורפואות וכלכלה לחבריה החולים בבתיהם, שבה ותכונן בית כללי לכל בני אחינו, בית חולים לכל פרטיו – להוצאה, ומעט מעט הלכה צורת החברה הלוך והימחה, וצורת מוסד־חסד קמה במקומה ⁹.

ובעוד מנהלי בית החולים “בקור חולים” עומדים ומשתבחים בפיקוחם על ענייני “הגשמיות” של חוליהם, על צורכי החומר הפשוט והגס, נבחר כנראה למנהלי בית החסד הזה לדבר בהקדמתם לספר חשבונם על עניינים יותר רמים, יותר מופשטים – על ענייני “הרוח”. כי החדרים החדשים אשר הקימו בשתי השנים האחרונות מעל לגג הבית, המה “מלאי אויר נעים ואור צחצחות, נשקפים על פני ההרים ובנוים בנוה”. ואף מענייני “הרוח” היותר מופשט לא העלימו עין, וידברו על רעיוני “השלום והאחדות” אשר יהגה לב החולים מבני העדות השונות וישיחו בם בהזדמנם לבית חולים אחד.

אך אם נרד מ“עולמות האצילות” ושבנו אל ענייני “עולם המעשה”, ושמח לבנו למקרא הבשורה, כי סוף סוף עלתה בידי מנהלי הבית לכלות את מבנה האגף הדרומי של המכפלה העליונה, אף החל החלו במבנה האגף המזרחי, וכבר הגיעו אל הסיפון. אבל מי לא ידע מה מצב מוסד ירושלמי בהצליחו כבר להגיע בבניינו עד הסיפון? ובכן “כח המחסור האיום נרגש גם פה בכל בלהותיו, ההוצאה רבתה מאוד, והכנסה (כמו להכעיס) בוא תבוא בקמוץ”, הכול כאשר לכול, כפזמון אשר אנו רגילים לשמוע מאז בכל מוסדותינו הלוחמים לא רק מלחמת קיומם כי אם גם מלחמת גידולם, והם לוחמים ומתפשטים והם לוחמים ופוסעים פסיעות גסות קדימה, וכובשים להם מדרכי כף־רגל חדשים,כי זאת מנת גורלם מאת ההשגחה מששת ימי בראשית.

אך כ“מין תרגימא יוצאת מן הכלל” בא אחרי זכר כל המון המקרים האלה גם זכר “אויבים,וסנבלטים, וכתבי פלסתר”, כל אלה השמות הקדושים אשר לפי ידיעתנו ניתנו עד כה במונופולין רק לכת־סופרים ידועה בעירנו, המשתמשת בהם בכל עת התקוממה היא כנגד אחרים… אך מי יודע? אולי נפתו אחינו התמימים האלה להאמין, כי תלונות כאלה הן “סגולה בדוקה” להשפעה מרובה, ולא ידעו כי גם כוח “השמות” האלה כבר תש מרוב משימוש בהם.

ואחרי הקדמת ספר החשבון הזה תופענה לעינינו “פנים חדשות”, פני – הז’רגון הקדוש בכבודו ובעצמו! מלפנים שמענו ואבותינו סיפרו לנו כי בצאת “משולח” מא“י לחו”ל לבש ארוכים ומכנסיים רחבים, וחבש מגבעת אדומה, וצניף טהור צנף אותה, והיה מדבר בלשון הקודש – וב“פתחים”, אף אם היו אבותיו ואבות אבותיו אשכנזים גמורים מלידה ומבטן. אך “נשתנו העתות, נשתנו השיטות”, ועתה כנראה הגיע התור לאחינו הספרדים לכתוב ז’רגון – ובנקודות.

איך שיהיה, דבר גדול עשו מנהלי הבית בהקצותם כרבע מהכנסותיהם (שניים וחמישים אלף גרוש) לבניינים החדשים, בעת אשר ההכנסה המיוחדת לבניין בתים לא עלתה רק למעט יותר מחצי ההוצאה הזאת (שמונה ועשרים אלף גרוש). כל חדר חדש אשר יוסף במוסד עד חי הוא לצמיחתו, ועד חי הוא לרוח הנדיבה המפעמת בלב אחינו לירושלים.

והכנסת הבית מירושלים עולה רק למעט יותר משמינית כל הכנסותיו (בערך שבעה ועשרים אלף גרוש). וגם במוסד הזה לא כל הסכום הוא נדבות יחידים רק חציו, אשר נאסף במשך השנה, וביחוד באספת חוהמ“פ ול”ג בעומר, ויום חנוכת המכפלה העליונה; וכאלפיים גרוש הם תשלומי החברים; כשבעת אלפים גרוש הכנסה מיחידים בעד סמים ובעד פתקות להחולים הבאים לשאול בעצת הרופאים; כאלפיים גרוש מפרי קרן קיימת וגביית חובות; ועוד כאלפיים גרוש נדבות אורחים.

ושבע שמיניות ההכנסה הנותרות (מאה וארבעה ושבעים אלף גרוש) הן מחו"ל, לאמור: ארבע חמישיות מהן מבני אחינו האשכנזים, והחמישית האחת מאחינו הספרדים בני ארצות הקדם וצרפת ואיטליה, וההכנסה הבאה מארץ רוסיה בפרט תעלה לערך ארבעה ושלושים אלף גרוש.

ומספר החולים השוכבים בבית במשך השנה עולה לחמש מאות ואחד ועשרים (347 ספרדים, 174 אשכנזים). ומספר ימי משכבם (בשלושה עשר חודש) עולה לערך שמונה אלפים ושמונה מאות, לאמור: שנים ועשרים חולים ליום לכל ימי השנה.

ומלבד זה באו כחמשת אלפים חולים לשאול בעצת רופא הבית.

וההוצאות הן: כחמישה עשר אלף גרוש שכר הרופא הבא יום יום לבקר את החולים ולענות לשואלים בעצתו; כארבעה ועשרים אלף הוצאות בית־המרקחת; כשישה ועשרים אלף שכר המשרתים ושומרי החולים והסופרים; ושישה ועשרים אלף לענייני הכלכלה, לאמור: קרוב לשלושה גרוש לחולה ליום (18 קאפ'); כחמשת אלפים וחמש מאות גרוש תמיכות לחולים בבתיהם; כחמשת אלפים גרוש לכלים ולבגדים; כאלף גרוש לשמירת התקנות; כארבעה וחמישים אלף גרוש לבניינים החדשים ולבדק הבית; כשלושה ושלושים אלף גרוש פרעון חובות מהשנה החולפת; וכשישה ועשרים אלף גרוש להוצאות ההנהגה והגבייה והפרסום (מלבד שכר הסופרים).

ואחרי החשבון, באה העתקת שלושה ועשרים מכתבים שבאו לידי מנהלי הבית מאת נכבדי העדות השונות, לבקשם לקבל אל הבית את החולים מביאי המכתבים האלה.

ובצרפנו את מספר חולי אחינו אשר שכבו בשני בתי חולינו אלה, וראינו כי עלה יעלה לערך אלף וחמש מאות, ומן החולים האלה כאלף ומאה אשכנזים ורק כארבע מאות ספרדים. ובשימנו אל לב כי מספר כל בני עדת האשכנזים איננו עולה כי אם בערך אלפיים נפש יותר מבני עדת הספרדים (15000 כנגד 13000, ע' בלוח א"י), ועלתה על לבנו השאלה המפליאה לאמור: האומנם ימעט ככה מספר הספרדים החולים כנגד חולי האשכנזים? ואם אין, אנה איפוא ימצאו להם מנוח בחלותם? – אמנם מלבד שני הבתים האלה נמצא עוד בית שלישי, הוא “ביה”ח רוטשילד", אך הן גם הוא מקבל אליו את כל בני עדותינו כאשכנזים כספרדים, ושבה המתכונת להיות כבראשונה.

חברת עזרת־נשים הכללית ובית המחסה להמתנוונים ולחולי הרוח    🔗

אם שני המוסדות החולפים זכו כבר ברבות ימיהם לבתים בנויים ולמנוחה ונחלה, וכל סכום הבא אליהן עתה הגדל יגדיל את נחלתן וירחיבנה, הנה המוסד הצעיר הזה עודנו כנשמה ערטילאה אשר עוד טרם מצאה לה מנוח, ודאגת הטלטול מנקרת בלי הרף במוח מנהלותיו, ובכל כוחן הן משתדלות להגותה מן המסילה. אמנם אלפיים פראנק כבר נמצאו בקופתן לתכלית הזאת, אך מה יתנו ומה יוסיפו להן אם נדרש להן למצער כחמישה עשר אלף פראנק. אפס כי בשימנו אל לבנו כי משלושת אלפים פראנק עלתה הוצאתן בשנה הזאת עד שמונה אלפים, ובכל זאת עמדה להן חריצותן להשיג גם אותו, לא נתייאש למראה הסכום הגדול החסר להן עוד, וכל ספק לא יעלה על לבנו כי גם לו יכול תוכלנה, ותקוותן, אשר הן מביעות בהקדמתן, לראות בית מתכונן למוסד בוא תבוא ולא תאחר.

והמוסד הזה הוא האחד אשר הכנסותיו מירושלים רבות פי שלושה על הכנסותיו מחו“ל, והדבר הזה בלבד עד נאמן הוא לאחיותינו אלה על עבודתן בחריצות לטובת מפעלן בדעתן את ערכו. וההכנסות האלה לשבעה חלקים הן מתחלקות: כארבעת אלפים ושבע מאות גרוש הם חוק חדש ונדבות ממאה ושמונים חברות החברה; כשבעת אלפים וחמש מאות גרוש נדבות יחידים בירושלים (בזה נכלל סך אלף פראנק נדבת נדיבה אחת בעירנו לבניין הבית); כארבעת אלפים גרוש תמיכות כוללי האשכנזים והוועד הכללי וביה”ח וח“ק גחש”א; כאלף ושבע מאות גרוש נדבות אורחים; וכאלפיים וחמש מאות גרוש מבני המושבות. ספר החשבון הזה הוא היחיד אשר פרק מיוחד בו לנדבות אחינו אלה. אמנם פגוש נפגוש גם ביתר ספרי החשבונות נדבות פרטיות מעטות הבאות מהמושבות, אך המוסד הזה קנה לו כמעט זכות חזקה על נדבות בני המושבות, בסוב מנהלותיה בהן, מדי שנה בשנה, אחרי הבציר, להזכיר את אחינו איכרינו את זכר ירושלים ומוסדותיה.

והסך שלושה עשר אלף גרוש נדבות חו"ל, הנה כחמשת אלפים וחמש מאות גרוש ממנו הם נדבת הגברת פורטאדה היינה מפאריז לטובת בניין הבית, ויתר הנדבות באו רובן מארץ אשכנז, ואך כאלפיים גרוש מארץ רוסיה.

והוצאות החברה הן: כארבעת אלפים ושבע מאות גרוש לתמיכת מאתיים יולדות עניות מכל בנות עדותינו השונות, בחלקה להן בשר, וחלב, וכסף מזומן, ובד לכותנות; כאלף גרוש לתמיכת חמישה וארבעים חולים וחולות בבשר, בחלב, במשקים, ובכסף מזומן; ובשלוש מאות גרוש חילקה בד לכלות וליתומים. ובבית המחסה למתנוונים ולחולי הרוח עלו הוצאות שכירות הבית ותיקונו ועריכת כל כליו, ומיטות ומלבושים לחולים, ושומריהם ומשרתי הבית לערך עשרים אלף גרוש; מונחים בבאנק בטוח לקרן קיימת לבניין בית; וכשלושת אלפים גרוש (לאמור אך כשישה למאה מכל הוצאותיה) יצאו להוצאות ההנהגה והפרסום.

ואחר החשבון, באה רשימה מפורטת לשמות מקבלות התמיכה לעדותיהן וסכום תמיכתן, ורשימת החולים והחולות הנמצאים בבית המחסה, תשעה מהם מתנוונים אשר כבר עברו כולם את שנות השבעים; ושלושה עשר חולי הרוח, בהם תשע נשים אשר אך שתיים מהן זקנות ויתרן מבנות ארבע ועשרים שנה ועד בנות ארבעים. הנשים האלה, יש אשר תקפתן מחלתן אחרי חבלי לידה קשים, ויש אשר לא עלה זיווגן יפה ותינסך עליהן מעט מעט רוח המרה השחורה עד השתגען. – ובאחרונה באה רשימת החולים והחולות שהיו בבית מיום היווסדו ונפטרו או שיצאו.

חברת עזרת נשים בנות ירושלים    🔗

החברה הזאת אשר נוסדה בזמן מועט אחרי היוסד החברה הראשונה, בכוונה מיוחדת לספח אליה את הנשים “הצדקניות”, אשר צדקת חברות החברה הראשונה היתה מטלת בעיניהן בספק – שמרה את טיבה ואת תכונתה עד היום. כי רוב חברותיה הן נשי בני כולל החסידים, והאונגרים הנספחים עליהם לקדושה ולטהרה, ואף ספר חשבונה עליו את התכנית הזאת. כי שני שערים נדפסים לו, ככל הספרים הקדושים, ובאחריתו ציורי מקומות הקודש; ובעת אשר רשימת החברות בספר חשבון החברה הראשונה נרשמה עפ“י סדר א”ב, ורק תואר “מרת” ניתן לכולן, הנה רשימתן בספר הזה הולכת על פי סדר יחש החברות וכבודן, ותארי שם הראשונה שבחברות החברה ממלאים לא פחות מחמש שורות, ואחריה תסענה הגבירות, והנגידות, וכבודות, והרבניות הצדקניות, והצדיקות למיניהן, הן ובעליהן לתאריהם – הכול באמת המדה בתכלית הדיוק.

אבל סוף סוף כל הדברים האלה אך חיצונים הם, ודבר אין להם את תכלית החברה ומעשיה הטובים, כי אמנם אף החברה הזאת המתאמצת להקל מעט מעל היולדות והאלמנות העניות את דאגת עניותן ומחסורן.

מספר חברות החברה הוא כמאה ושישים, והכנסת תשלומיהן עולה לערך שלושת אלפים ותשע מאות גרוש; וכארבע מאות גרוש נכנסו לקופת החברה מנדבות שונות בירושלים, וכאלף גרוש נשארו בקופה מגורל אשר הטילה החברה על חתיכות בד אחדות.

והכנסותיה מחו"ל תעלינה לערך תשעת אלפים גרוש, כששת לאלפים גרוש מרוסיה, ויתר ההכנסות הן מערי גליציה ואונגריה.

והוצאות החברה הן: כארבעת אלפים ושש מאות גרוש עזר לערך מאתיים יולדות עניות, מלבד אשר חילקה ביניהן בד במחיר אלף גרוש לכותנות ולסדינים; וכאלפיים וארבע מאות גרוש למאה וארבעים אלמנה; וכשמונה מאות גרוש עזרות נחוצות במקרים שונים לחולים ולעניים; כאלף ושש מאות גרוש לשכירות השמש; ושלושת אלפים וחמש מאות להוצאות ההנהגה והפרסום.

ואחרי החשבון תעודות שונות, לאמור: העתקת מכתבים מ“בנות קדושים” בחו"ל השולחות נדבותיהן למנהלת החברה וממלאות שלוש שורות נדפסות למצער בתארי כבודה, אחרי השורות הנדפסות הממלאות את תארי כבודן. ובכל זאת ישמח כל לב לראות את השמחה הגדולה המבצבצת מתוך דברי הנשים הכבודות האלה בזכותן לקחת חבל במצווה גדולה כזאת “לעזור לנשים עניות אשר קשה עליהן לבקש עזרה הרבה יותר מן האנשים, ובוודאי מצווה גדולה להצילן יותר מהצלת האנשים”. אכן לב אשר מרגיש צער חברתה!

תלמוד תורה וישיבת עץ חיים    🔗

סוף סוף עושה הזמן את שלו, והשמות “שולע” ו“האכשולע” אשר מפניהם נרתעו בלי ספק לפני מספר שנים חרדינו “שבחצר רבינו יהודא החסיד זצ”ל“. היה היו עתה לשמות למוסדות התורה שבחצר הזאת עצמה, והמה כתובים הדר באותיות גדולות בשער ספר חשבונן – והכל כשר וישר. אמנם מה גדול כוח ה”קדמה"! ועל כן לא ייפלא בעינינו לראות כי ישנם בנו גם אנשים השוכחים כליל כי ישנו בירושלים בית גדול ללימוד התורה ליותר מחמש מאות נערים ואברכים, והמה הולכים וקוראים כי "בעוונותינו הרבים הדורות התמעטו, ותורה מונחת בקרן זוית, והישיבות נתדלדלו, וכו‘, וכו’ ", ועל כן – המה הולכים ומייסדים ישיבות חדשות.

אך אם מלב אלה נשכח המוסד הזה כליל ויהי כלא היה, הנה המוסד בעצמו כנראה כל כך בטוח, כי רכש לו כבר זכות אזרח בלב נדיבינו ונדיבותיונו, עד כי לא הרגיש כל צורך להקדים כל הקדמה בראשית ספר חשבונו, וישלחהו ערום כיום צאתו מבטן פנקסי חשבונותיו, לא כיתר רעיו המקשטים אותו ומעדנים אותו, ושמים בפיו דברים לתיתו לחן בעיני קוראיו.

ובכן עוד מעבר השני של שער הספר, יחל חשבון הכנסת הבית מירושלים בעצמה, העולה לערך שבעה ושלושים אלף גרוש, לאמור כתשעה עשר למאה מכל הכנסותיו, אך מכל הסכום הזה רק כששת אלפים גרוש הם נדבות יחידים,,וכאלפיים גרוש עזבונות, כשמונת אלפים גרוש תמיכה מכולל וילנה, וכשש מאות גרוש נדבות עוברי אורח, וגדול מכל הסכומים האלה יחד הוא פרי כספי הקרן הקיימת אשר לבית, הניתנים בבתים הנקנים והנבנים לשמו או בבאנק בטוח. הסכום הזה עולה ליותר מאחד ועשרים אלף גרוש. ובדבר הזה מצטיין המוסד הזה מכל יתר רעיו, בהזדמן לו כספי קרן־קיימת רבים, בזכות התורה אשר הוא נושא דגלה, וגם בחשבון השנה הזאת נראה כי נוסף לו על קופתו זאת עוד סכום של אחד וארבעים אלף גרוש. ואמנם גדול ערך הדבר הזה, כי מלבד מה שעל ידו הולכות אחוזות הכלל הלוך ורב בירושלים, הנה כל פרוטה ופרוטה הנכנסה מקופה זו ממעטת את הצורך לקרוא לנדבות, ועתה מקביל כבר הסכום הנכנס להמוסד מקרנו הקיימת לעשירית כל ההכנסה הבאה לו מחו"ל. אמנם אין לקוות ליום אשר בו ייפטרו נדיבינו כליל משאת בעול הוצאותיו, כי הניסיון מראה אותנו כי כל מה שתרבינה הכנסות מוסד יותר כן תרבינה גם הוצאותיו, ועל פי רוב יקדים עוד ריבוי ההוצאה את ריבוי ההכנסה, אך “הצלה פורתא” תהיה בלי ספק.

והכנסות הבית מחו"ל הנה רוב גדול מהן בא מאמריקה,ומיעוטן מארצות אירופה, וכשישה ושלושים אלף גרוש מהמיעוט הזה באים מרוסיה.

ומלבד ההכנסה הכללית שעלתה לערך מאתיים ושמונה ושלושים אלף גרוש, בא חשבון מיוחד לסכום אחד וארבעים אלף גרוש הנזכרים, אשר נכנסו השנה לקרן קיימת והנם מונחים לע“ע בבאנק בטוח, מלבד ערך שלושת אלפים גרוש שהוציאו לבניין חדר אחד בחצר ר”י החסיד.

ובהוצאות הבית הננו מוצאים ראשונה כשישה ושישים אלף גרוש שכר שישה ושלושים מלמדים, המלמדים בחדרים שבחצר ר“י החסיד, ובבתיהם, ובפרוורי העיר. כי אף אם עיקר המוסד הוא בחצר “החורבה” הנזכרות, הנה הוא שולח סעיפיו גם אל שכונות אחינו אשר מחוץ לעיר, בשכרו מלמדים לפרוורים אשר לא נוסד בהם בית ת”ת, ובתמכו את בתי תלמוד התורה אשר נוסדו באחדים מהפרוורים וקרואים לנדבות על חשבון עצמם ומכנים גם את עצמם בתואר “כללי”. כי על התואר הזה, אשר היה בימים האחרונים לאחת האבנים המושכות לבות נדיבינו, קפצו עתה כל מוסדות ציבורנו כקטן כגדול, ואין לנו מוסד, ולו גם לא יגדל מכף איש, שלא יהיה שם־הלואי הזה מלווה אותו.

ובחלקנו את סכום ההוצאה הזאת על שישה ושלושים המלמדים, וראינו כי שכר כל מלמד לחוד יעלה לסכום לא יותר ממאה וארבעה וחמישים גרוש, לאמור כעשרה רו“כ וחצי. וגם אם נוסיף על זאת גם את כל הסכום של שלושת אלפים גרוש שניתן בתור “עזר למלמדים בחליים ומתנות למלמדים ותלמידיהם ליו”ט, ונשואים, ובר־מצוה, וסיום מסכתות, וכו' “, ועלו לחשבון כל מלמד עוד שבעה גרוש לחודש, לאמור כחצי רו”כ, והיה כל “שכר הבטלה” איפוא לי”א רו"כ – ואם נשוב להעלות על לבנו כי בין המלמדים ישנם אחדים המקבלים שכר גדול מרעיהם, וממילא ישנם אחרים המקבלים עוד פחות מזה, ויכולנו להבין איך מלמדי ישראל ניזונים.

ומלבד זה הנה יצאו כשבעת אלפים גרוש בתור “עזר לבני עניים הלומדים אצל מלמדים פרטים, ושכר לימוד מלאכה לראויים לה”, לאמור: לאלה שאינם מוכשרים ללימוד התורה, וכשבעה עשר לאלף גרוש להלבשה וכו' לתלמידים עניים, ומחיר מים בעת הבצורת; וכשבעה וחמישים אלף לבני ישיבת עץ־החיים; כשמונה אלפים מחיר ספרים ותיקוניהם, ושמן למאור; כי בלילות החורף ילמדו התלמידים גם שעות אחדות בלילה; וכשנים עשר אלף גרוש שכר המשגיחים והמנהלים; וכשבעת אלפים “שכר סופרים ללמד להתלמידים (לאמור: לאחדים מהם) כתב וחשבון, וכתיבת מכתבים ועריכת החשבונות”. הדברים האחרונים אינם ברורים לגמרי, כי טרם נדע אם דבר כתיבת המכתבים נמשך אל מה שלפניו, לאמור: כי ילמדו התלמידים גם לכתוב מכתבים או כי הוא נמשך אל מה שאחריו, ובזה נכלל שכר כתיבת המכתבים ועריכת החשבונות של המוסד; ונראים הדברים כי הגירסא האחרונה עיקר; כששת אלפים גרוש בעד שמירת הנקיות, ושאיבת מים מהבורות, ושמשים בהת"ת והישיבה, גם פה נערבו דברים שונים יחד, ומי יתן וידענו לכמה תעלה הוצאת הנקיות בלבדה; וכתשעת אלפים גרוש יצאו לבדק הבית, ולתיקוני הבתים אשר נקנו בכסף הקרן־הקיימת, ולתשלומי מסיהם, ומחיר כלי הבית ותיקוניהם, שכר שלושה חדרים למלמדים; וששת אלפים וחמש מאות לשמירת התקנות; שלושת אלפים גרוש מחיר נייר וכלי כתיבה להתלמידים ולמכתבים וכו‘; כאחד ושלושים אלף גרוש שכר משולחים, והדפסות, ודמי דואר, והפסד בחילופי מטבעות, והכשר, וכו’; וכשלושה עשר אלף גרוש פרעון חוב השנה החולפת, ברבות הוצאתה על הכנסתה.

ובין כל סכומי ההוצאות השונות, הנחלקים בשתיים ועשרים שורה, הנה בארבעה עשר מהם אין כל זכר ליחידות ולעשרות, וכל “שרי המאות” האלה מסודרים איש אחרי רעהו, איש איש ושני אפסיו העגולים לימינו, האומנם ב“פורתא לא דקו” מנהלי הבית או אך מקרה הוא הדבר הזה?

ישיבת אהל משה    🔗

“בעזה”י, זה השער לתורת ה‘, ישיבת אהל משה אשר נוסדה ברצון הצדיק הקדוש גאון ישראל ותפארתו סבא דארעא קדישא כקש“ת¹⁰ מו”ה משה יהושע יהודה ליב שליט"א בהגאון מ’ בנימין זצללה“ה דיסקין, מלפנים האב”ד דק“ק בריסק דליטא וכעת איתן מושבו בעה”ק ירושלים ת“ו, נדפס פה עה”ק ירושלים תובב“א בשנת נוראת בצדק יעננו לפ”ק“, ומסביב לדברים האלה שער יפה מקושט בעמודים ואדנים וכתרות ויריעות וכתרים, וכתר גדול למעלה ראש ושני אריות נושאים אותו וזורקים כידודי אש מפיהם – זה הוא תוכן השער הכפול לספר חשבון הישיבה החדשה אשר נוסדה “ברצון הצדיק הקדוש” בבית מדרשו “הבנוי על מפתן ביתו”, בהיאסף בו אברכים מופלגים מעיריית ירושלים, המה “תלמידי הרב” מודענו מאז אשר חיפשו ומצאו להם דבר שתשרה עליו הברכה, ואשר כוח בידו לרופף אגב אורח את עמודי ישיבת עץ החיים המכונה בשם “האכשולע” ר”ל, ובכן המה מוסיפים לאמור כי “רצונו הטהור היה אמנם לקבוע להם שיעורים ג”כ תמידין כסדרן, דבר יום ביומו, וכו‘, אכן ידעו את עוניים ואת נפשם כי מרה מפני חסרון פרנסתם ומפני מזגו הרך והענוג, הוא א’ מן הרחמנים, אשר עליהם כוונו חז“ל, הרחמנים, חייהם אינם חיים, לא יוכל להביט בענים ותארם אשר חשך משחור ר”ל, ולא יכול להכביד עלימו עולה של תורה להעמיק ולעיין ולצלול בים העיון והסברה, כראוי, לזאת קרא לנו לאמור: קומו ידידים משכו קסת השמיעו דברי אלה לכל כללות אחב“י הנפוצים בארבע כנפות הארץ וכו‘, ומני ומנייכו ומנהון תסתיים שמעתתא, אנא בצלותי ובעותי ואתן בקסתיכן ואינהו בכספיהון וכו’, וכו‘, וכאשר תשיג יד מרן הג’ הצו”ק שליט“א להפיק לכה”פ לעשרה הראשונים לתת לכאו"א סך עשרה פראנק לשבוע אזי מוכן ומזומן הנהו לקבוע להם שיעורים וכו' ".

ובכן… אך מי לא ידע מה שכתוב אחרי “ובכן?” – “ובכן: תן!” זאת היא תמיד אחרית כל ההקדמות הארוכות, ובכן “בטח כל השומע בגילה ורנה יפתח אמתחות צדקותיו ובקול תודה יגיש נדבתו אל יד מרן הגאון הקדוש שליט”א, כי הוא הראש, הוא המשביר הוא המקבל, הוא המברך את המנדבים, הוא המחלק ללומדי האלה, הוא המשגיח על סדרי למודם, הוא המעתיר בעד שלום המחזיקים בידיהם“, וזכר התפילות האלה היוצאות מפ”י אדמו“ר מעצמו, מבצבץ ועולה מבין כל תקנות הבית הבאות אחרי ההקדמה הזאת, “המנדב נדבה באקראי וכו' יתברך במי שבירך באותו שבת בבוא נדבתו ליד מרן שי' בעת עלות מרן הק' שי' לס”ת כנהוג, ומי שינדב בקביעות חמשה רו”כ לשנה, אזי יתברך במי שברך בעת עלות מרן הק' לס"ת בחגים ובמועדים תמיד, וכו' “, וכן הולכות הזכויות הלוך ורב, עד הגיענו לסוף דבר, כי “כל מתנדב יוכל שלוח נדבתו קטן או גדול רב או מעט על שם מרן הק' שי', כפי האדרעס מעל”ד, ויגיע בטח וברך יברכהו מרן (בההעתקה הזרגונית כתוב: “דער רבי”) ברב ברכות, ועתה ידידים וכו' בוזו כסף בוזו זהב הביאו ברכה והרכינו ראש לקבל ברכות אותו צדיק וקדוש”, וכו' וכו'.

ועוד ישנם אנשים הכופרים במציאות “אמונת צדיקים” בקרב ה“מתנדבים”!

וכל דברי ההקדמה מתורגמים גם לז’רגון, אך בשינויים מעטים לפי רוח הכת אשר לה נכונו הדברים בשפה הזאת, כי כנראה הולכים תלמידי הרב לשיטת הרמב"ם האומר כי “צריך לדבר אל כל כת כפי מה שהיא סובלת”.

וגם “הכשר” נמצא לישיבה הזאת, “תעודת הבד”צ" בכוללות האשכנזים בעירנו הבאה בראשית הספר “למען לא יהיה ספק בלב נדיבי עם ה' על אמיתות הענין, לאשר רבינו שליט”א גדר בעצמו לבלתי צאת בכתובים".

ואמנם לא היה ספק בלב נדיבי עם ה', וגם הכנסות נכנסו, וגם הוצאות הוצאו, אך כנראה עוד טרם “הכבד על באי הבית עולה של תורה להעמיק ולעיין ולצלול בים העיון והנברא כראוי”… ולע“ע עודם פנויים למעשיהם, כי עוד טרם נמלא כל ספקם בעוה”ר. והכנסת הישיבה מירושלים מעטה מאוד, כי אמנם כל עיקרה לא נוסדה אלא למען זכות את בני חו“ל “ההולכים מפני דחק הפרנסה וטרדות הזמן כל איש לבצעו, ולבת קול המכריז בכל יום אוי להם מעלבונה של תורה אין שומע לו” – וההכנסה מחו”ל הנה חמישה ושמונים למאה ממנה (23292 גרוש) באים מרוסיה, וחמישה עשר למאה מאשכנז ומאונגריה ומאמריקה.

והוצאות הבית הן: כארבעה עשר אלף גרוש לבני הישיבה, – כששת אלפים גרוש לחובות בניין ביהמ“ד; שמונים גרוש להמתפללים הזקנים שבבית המדרש “עפ”י פקודת אדמו”ר שליט“א”; כאלף גרוש לשמש, ומשמורים, ותיקון ספרים, ותיקון ביהמ“ד ולהר”ש גרינסבערג, ולהר“ל חפץ, ולהר”י אורינשטיין, ולר' יוסף ליב הכהן, ולמניין שהלכו על מקומות הקדושים; וכאלף ושש מאות גרוש להוצאות השד"ר (שהכניס כמבואר בההכנסה: כאלף וארבע מאות גרוש). וכארבעת אלפים גרוש יתר הוצאות ההנהגה והפרסום.

בית מושב הזקנים    🔗

את הבית הזה הנחתי לאחרונה לא מפני מיעוט חשיבותו כנגד כל יתר חבריו, כי אם פשוט מפני שלא מצאתי לו בן־זוגו, כי אמנם רעיו הולכים להם שניים שניים, איש איש ו“עוזרו” כצל על יד ימינו, רק הוא לבדו אחד הוא לירושלים, ובגפו ילך לו על מסילת החיים. ובכל זאת, ראו זה פלא, אך בו לבדו אין התואר “כללי” מתנוסס ליד שערים, אף כי יחיד הוא וממילא הוא גם כללי. אך מי יודע? אולי רק מפני שהדבר מובן מעצמו, אין כל צורך לו בתארים שיש בהם מעין “צלצלי תרועה”, רק במוסדות שיש מקום להטיל חלילה ספק בכלליותו, שם עומד התואר ומכריז, להסיר כל שמץ חשש ופקפוק.

על אודות הבית הזה בכלל ועל תקוותיו לעתיד, בהיבנות בניינו החדש ובצאת זקניו מטבור העיר ורחובותיה הצרים, וממעונם הנישא – ברוב מדרגותיו, כבר כתבתי. בהקדמת חשבונם מבשרים מנהליו את הבשורה, בדבר שובם להשיג את הרישיון לבנות על נחלתם אשר מחוץ לעיר, ובדבר בניינם אשר כבר החלו להתעסק בו. וכמובן כבר השקיעו בו את הכסף אשר יעדו לשלם בו את חובותיהם הנגררים אחריהם זה רבות בשנים, למרות כל תקוותם אשר קיוו “להחלץ מעול החובות ומהדפיציט אשר כבר קצה נפשם בו; כי ראו כי הדבר נחוץ והשעה צריכה לו, בהיות כל קיום הרשיום תלוי בהתחלת הבניין”. אפס כי לא תקום פעמיים צרה, וכבר נמנו וגמרו מנהלי הבית ויגזרו גזרה על נפשם לבלי הוציא על הבניין רק את הכספים אשר יקדישו הנדיבים ביחוד למטרת הבניין, ובהכנסות הנהוגות לא ישלחו את ידם. ובכל זאת הנה כולנו יודעים כי עולם כמנהגו נוהג, ו“גזרה עבידא דבטלא”, ואם לא תיבטל כליל, הנה בבוא יום ההכרח הנורא אין עצה ואין תבונה לנגדו, וכל ההבטחות הטובות והנעימות אשר יבטיח האדם את נפשו בימי הטובה בשבתו שלוו ושאנן בהיכלו כעוף תתעופפנה אז והיו כלא היו. וגם עתה, אחרי הקים מנהלי הבית את חמשת החדרים הראשונים, וראו כי “הדבר נחוץ והשעה צריכה” להוסיף ולבנות עוד חמישה חדרים, למען תהיה סוף סוף יכולת להם להוציא את הזקנים מכלאם אל הבית “הכלול בהדרו ועומד במקום אויר צח ומבריא מחוץ לעיר”, שכחו כמת מלב את הדפיציט האיום אשר עבר כבר בלי תפונה על כל גדותיו וחובותיהם אשר “כבר קצה נפשם בהם” מאן דכר שמם – והבית הולך הלוך והשתכלל.

הכנסת הבית מירושלים תעלה לערך עשרים אלף גרוש, לאמור: כעשרה למאה מכל הכנסותיו, ואך מקור אחד לה, המה הזקנים והזקנות בעצמם, התומכים את בית מנוחתם איש איש כפי יכולתו, מלבד כאלף גרוש אשר באו אל הקופה מיתר בני ירושלים בנדבות ובעזבונות.

וההכנסה הבאה תיחלק בכללה לארבעה חלקים. הסכום היותר גדול (שמונה וחמישים אלף גרוש) בא מתשלומי החברים הקבועים אשר לבית בחו“ל, ומספרם עולה, לפי הרשימה המפורטת הבאה באחרית ספר החשבון, לחמש מאות בערך (370 חברים, 120 חברות). ובדבר הזה, לאמור, בריבוי מספר החברים בחו”ל, יחיד הוא המפעל הזה בירושלים. – אחריו יבוא סכום הנדבות העולה גם הוא לערך חמישים אלף גרוש. וכתשעה ושלושים אלף גרוש באו אל הבית בעד “למודי משניות וקיומי היארצייט לעי”נ בני משפחת המנדבים הנפטרים. כי אמנם בבית די זקנים אשר תורתם אומנותם ועתותיהם פנויות למלא רצון איש ואיש; ובראותנו את אחת התמונות המשוות לעינינו צורת אחדים מהזקנים היושבים לפני השולחן אצל ארון־הספרים הגדול וספרי לימודם פתוחים לפניהם, והמה יושבים ופניהם מפיקים נוגה שלוות הנפש והמנוחה השאננה, עלה על לבנו זכרון הצדיקים “היושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה”. – וכשמונה ועשרים אלף גרוש באו מנדבות נדיבים עשירים המשלימים בעד חדרים או מיטות לפי תקנות הבית למען ייקרא שמם עליהם. ומספר המיטות הנמכרות עד היום עולה שלוש וארבעים. ואם נשים אל לבנו כי כבר נמצאו כיום אחד ותשעים זקנים וזקנות בבית, נראה כי אכן עוד “כר נרחב פתוח לנדיבים החפצים להקים להם שם וזכר עולם בירושלים”, כדברי המנהלים בהקדמתם.

ומלבד הסכומים הגדולים האלה הנה נכנסו עוד כאלפיים גרוש במחיר מפות וציור בית מושב הזקנים אשר ישלחום המנהלים לכל דורש, וסכום פחות עוד ממאתיים גרוש פרי קרן קיימת.

ומכל ההכנסות האלה הנה כשמונים אלף גרוש (לאמור: כארבעה למאה מהן) נכנסו ובאו נדבות אחינו בני רוסיה, וגם בזאת יחיד הוא מפעלנו זה, ואחינו אלה יוכלו אמנם להתפאר בצדק כי ידם היא אשר כוננה את הבית, וידם היא המחזקת בו כל הימים.

והוצאות הבית הן: כשלושים אלף גרוש לחשבון מבנה הבניין החדש (עד ניסן החולף), וכתשעת אלפים לבדק הבית הישן ולשכירות בית לזקנות, כי כנודע צר הבית הישן בכל דיוטותיו הרבות מהכיל את הזקנים והזקנות. והיה בהיגמר בניין הבית החדש והזקנים יבואו שעריו, אז תבואנה הזקנות לשבת במקומם בבית הישן, עד אשר ירחיב ה' את גבול הבית החדש וחדרים יבנו גם להן, אז תוקחנה גם הן אחר כבוד, והבית הישן יינתן בשכירות לכל דורש והכנסן תהיה קודש למפעל; וכעשרת אלפים גרוש יצאו לכלי בית ותיקונם ולספרים וכריכתם; וכשבעה ושמונים אלף לענייני לכלכלה. והיה בחלקנו את הסכום הזה על אחד ותשעים הזקנים הנמצאים בבית כל ימי השנה, ועלתה הוצאת הכלכלה לערך שלושה גרושים פחות רביע (19 קאפ') לאיש ליום; וכאחד עשר אלף ושש מאות גרוש היו הוצאות אנשי השרת, וכאלפיים גרוש הוצאות שמירת התקנות וסכומי הכספים שנתנו לזקנים במזומנים; וכאלפיים ושש מאות גרוש לח“ק גחש”א (מספר הנפטרים לא פורש); וכחמישה וארבעים אלף גרוש הוצאות ההנהגה, לאמור: כעשרים למאה מסוכם כל ההוצאה; ושנים ועשרים אלף גרוש תשלום חובות “הדיפיציט” החולף, ובמקומם עלו כבר החובות החדשים לסכום ארבעה ועשרים אלף גרוש – כנהוג.

ואחרי החשבונות רשימות, ועברה ראשונה רשימת הכנסת הבית והוצאתו שנה שנה מיום היווסדו (שנת תרמ"א), לאמור, מיום היות הכנסתו כשלושת אלפים גרוש והוצאתו ארבעת אלפים וחמש מאות, עד היות הכנסתו למאה ושישה ותשעים אלף והוצאתו למאתיים ועשרים אלף גרוש או עד הגיעו לגודל פי חמישים ממה שהיה בראשיתו. רשימה כזאת המורה לנו בחוש את התפתחות המפעל בכל הדרגותיה ומעלותיה ומורדותיה, היא כדבר במקומו ובספר חשבון המפעל.

ואחריה תבוא רשימת ששת וחמישים הזקנים לשנותיהם ולמקום מולדתם ולמעשיהם לפנים (31 סוחרים, 12 מלמדים, 3 בעלי מלאכה, 3 איכרים, 2 שמשים, ראב"ד 1, ראש־ישיבה 1, רופא 1 ובעל־אכסניא 1), חמש ושלושים הזקנות לשנותיהן ולמקום מולדתן.

ואחריהן “רשימת היאהרצייטען” לכל ימי השנה ליותר מחמש מאות נפטרים אשר על המוסד לדאוג “לעלוי נשמתם”. ואת הרשימה הארוכה הזאת וכן את רשימת חמש מאות החברים והחברות אשר לבית הבאה אחריה נוכל לזקוף על חשבון האמצעים “לעורר רוח נדיבים”.

ואחרי כל אלה, תפילת “אל תשליכנו לעת זקנה”, אשר ישאו מנהלי הבית אל אחיהם הנדיבים – הוא הוא הקול “הכללי” הבוקע ועולה מכל פינות ירושלים הזקנה שבגולה.

אך מבין כל הקולות התשים והנחלשים האלה, הנה גם קולות חדשים החלו מעט מעט להישמע, קול תפילת “אל תשליכנו בימי נוער” היוצא מפי ירושלים הצעירה, מפי בני הנעורים המתחנכים למלאכה, לחרושת המעשה, לעבודת האדמה, ולכל דבר המחייה את בעליו בכבוד ואיננו נותנו להיות למשא על אחרים. עוד רפה הוא הקול הזה, ועוד רפה ממנו מאד הוא ההד העונה לעומתו; אך מי שראה כבר בעיניו את השתלשלות כל מפעלי החסד שבציון ואת התפתחותם, אי אפשר לו להיוואש מתקוה כי עוד יבוא יום וירושלים כולה, למגדולה ועד קטנה, תיוושע תשועת עולמים, ו“זקנים עם נערים” יהללו את שם ה' אשר נתן בלב אחיהם רוח נדיבה לחוננם ולכוננם עדי היותם “כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב. אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם”.