“במעלה ג' בסיון תש”ג (6 ביוני 1943)
א. 🔗
הסופרת אללן קיי ציינה את המאה ה-19 כ“דור הילדות”. את המאה ה-20 אפשר, מבחינה זו, לציין כ“דור הנוער”. כי עוד לא היתה תקופה, בה יחרג הנוער להיות גורם עצמאי, קובע ומכריע בחיים ובהיסטוריה, כתקופתנו.
המלחמה העולמית [הראשונה] הוציאה אל שדה הקטל וההרג המוני-נוער, אשר עזבו את כותלי בית-הספר, טרם הכנסם לחיי היצירה, העבודה והחברה, וניתקה את הקשר בין הנוער ובין משפחתו. ברם, עמוק יותר היה החורבן הרוחני והתרבותי אשר המלחמה גרמה לדור הצעיר. הדור, אשר חייב להשתרש בחיי-התוצרת, ראה את חורבן המנגנון הפרודוקטיבי; הדור, אשר חייב היה עוד להתחנך, ראה את כל ערכי החינוך בעולם נרמסים בגסות; הדור, אשר חייב היה לטפח ערכי-תרבות, להרביץ את הרעיונות ההומניסטיים של מקדמיו, ולהגשימם – הוטל בתוקף לעולם של פראות, בורות, שלטון-האגרוף, דם ועוול, זנות וניוול.
בתוך סער-הרוחות של תקופת-המלחמה והחורבן, שבא בעקבותיה, אשר אותותיו נראים עוד כיום הזה, נכשל הנוער בכל מיני תורות מכסימליסטיות, קצרות-רוח ומשובשות, אשר רמזו לו, ובעיקר נכשל בשיטות-אלימוֹת ובאמונה הגדולה בכוח האגרוף. הוא הזדקק לגאולה המיידית והלך שולל אחר כל מיני דיקטטורים, אשר הבטיחו לו הרבה וקודם כל – את יכולת ההתפתחות “החופשית”. במקום לחם, עבודה, תרבות, מנוחה, אפשרויות-התפתחות – הזינו המאשרים החדשים את נשמות-הנוער במליצות של שנאה וזדון ובכל ניני השליות כוזבות.
הדור הצעיר החדש, אשר נולד כבר בתקופת המלחמה עצמה, זה חלש-הגוף ורסוק-העצבים, גורלו היה עוד יותר מר, הוא בא בתקופה של דלדול נורא, חוסר-עבודה המוני, מתיחות מדינית ולאומית, מלחמות מעמדִיוֹת ולאומיוֹת חריפות ופראוּת רוחנית-מוסרית. יחד עם תקומת שורה שלמה של מדינות לאומיות חדשות באירופה, אשר זה עתה התנערו משִׁפלותן ודיכוּיָן, צמחו גם הניצנים הראשונים של הפאשיזם. הנוער הזה, אשר בגר קודם זמנו, מוכרח היה לשאת כבר בגיל צעיר את עול-הקיום, ומתוך כך נתרחבה התהום בינו ובין הוריו. נוער של העולם השוקע, טְרוּף-הדעת.
ב. 🔗
לפי הערכותיו של משרד-העבודה הבינלאומי 25% של כל מחוסרי העבודה בעולם הם למטה מגיל 25. בפולין עצמה ישנם כ-300 אלף צעירים, אשר לא טעמו טעם עבודה. במשך 7 השנים האחרונות נוספו, לפי המספרים של המשרד הסטטיסטי הרשמי של מדינת פולין, 3 מיליונים צעירים, אשר שוק-העבודה אינו יכול לקלוט אותם.
היחס המספרי בין הנוער והמספר הכללי של העסוקים בתעשייה בשבע השנים היה:
| 1929 | 1930 | 1931 | 1933 | 1934 | 1935 |
|---|---|---|---|---|---|
| 6.9 | 5.7 | 4.4 | 2.6 | 1.7 | 2.2 |
טבלה זו מראה לנו, שאחוז הנוער העסוק בתעשייה, ביחס לאחוז הבוגרים, הולך ופוחת. במשך השנים האלה נפל פי שלושה. אולם אין זה משמע, שהמוני הנוער האלה עסוקים במקצועות אחרים – בהשתלמות, בספורט וכו' לא ולא. הם מהווים מחנה גדול של תלושים ומיואשים, המתלבטים בקשיי-גורלם. ואף אלה אשר זכו כבר לעבוד, עסוקים בעיקר בסדנאות, הירודות והמפגרות ביותר מבחינת תנאי העבודה…
בצרפת, למשל, אין נערכת שום סטטיסטיקה מיוחדת של חוסר-העבודה בקרב הנוער. הפרופסור פול אולאר חישב, שכל שנה עוזבים את בתי-הספר בפאריס, ליוֹן וטרואַ 100 אלף צעירים, מבלי כל סיכוי למצוא עבודה איזו שהיא ומבלי יכולת להשתלמות. 60% של הילדים ברובעי-הפועלים באים רעבים אל בתי-הספר.
זעום הוא שכר הפועלים הצעירים בתעשייה. בבית-חרושת אחד בז’רונד משתכרים הצעירים 15 פראנק ב-15 ימים, בעד אותה עבודה עצמה, שממלאים הפועלים הבוגרים. בּבוֹרדוֹ משלמים לצעירים 2 סוּ השעה. במכרות הפחם בפירמיני מקבלים הפועלים הצעירים פראנק ליום.
בבית-החרושת לטקסטיל בטוּרקוּאַן משתכרות הפועלות הצעירות לא יותר מפראנק ו-25 סנטים ליום; בבית-החרושת למשי – 90 סנטים; בבית-החרושת לנייר בטוּלוֹן מקבלות ילדות בנות שלוש-עשרה פראנק בעד עבודה של 12 שעות ביום. לא ייפלא על כן, שבתנאים אלה של משכורת-רעב וחוסר-עבודה המוני, נפוצה הזנות בקרב הצעירות העובדות.
ומה באשר לנוער בגרמניה ההיטלראית, הרי אין להרבות בדברים. היטלר רתם אותו במרכבת-הזיון שלו, ברשת ה“ארבייטס-דינסטפליכט” [עבודת-הכפייה], הקשורה בתמרונים צבאיים ובקיומם העלוב. אין חופש אחר בגרמניה – מאשר “חופש” הציות לפאשיזם החוּם. זה הוא המחיר הגדול, אשר הנוער הגרמני שילם לדיקטטורה. דומֶה, פחות או יותר, הוא גורלו של הנוער בכל ארץ, ששם משתלט שלטון-עריצים, הגוזל מהנוער לא רק את ערכיו המוסריים והרוחניים, אלא יחד עם זה את לחמו וחופשתו הראשונית.
ג. 🔗
ולא נגזים, אם נקבע, כי מצבו של הנוער ברוב ארצות אירופה כאפס וכאין הוא לעומת מצבו של הנוער העברי בארצות המזרח. אין למסור בלשון אנושית על הנייר האילם את שפע הצער, היסורים, הלבטים הכלכליים והרוחניים, את פרפורי-הגורל, האכזבות והאשליות ועלבון-החיים הצורב של הנוער העברי. ורק מבחינה זו מתבארת הערוּת הרבה שלו, הרגזנות ואי היציבות הרוחנית והאופיית מצד אחד, – והרשלנות, הדכדוך והאפטיה החולנית מצד שני.
את מקורן של בעיות הנוער העברי יש לחפש במשפחה העברית המזועזעת ובמצב היהודים בגולה, אשר אין להם כל תקווה וסיכויים בתקופה זו של הפאשיזם והקפיטליזם הממלכתי, המכוּון כולו לדחיקת-רגל ואיזולציה [ניתוק] גמורה ומאורגנת של המוני-ישראל מהמשק הארצי. את כל תקוותם קושרים ההורים בבניהם. את שארית כוחותיהם הם מאמצים, בכדי להקנות להם השכלה כל שהיא. לרוב אין השכלה זו מגיעה אפילו עד המינימום – ובעיירות – הבוּרוּת היא מאיימת. בתי-הספר התיכוניים נעולים בשל התשלום הגבוה, והגבוהים – בשל ההגבלות האנטישמיות וחוסר-סיכוי להשגת עבודה. אין צורך כיום באינטליגנטים, מכל שכן ביהודים. אפילו המעבידים היהודים בפולין (כבכל מקום) משתמטים מלהעסיק פועלים ופקידים יהודים. אחרים שוב גומרים את בתי-הספר המקצועיים, את הקורסים של חברת “אורט”, או מבלים את נעוריהם אצל האומנים המנצלים והמשפילים, – אבל אפילו ב“מקצועות יהודיים” אשר שכרם קטן ותנאי-עבודתם קשים ביותר – קלושה גם בהם תקוותם להשיג עבודה.
ויש המוני-נוער תלושים בישראל, “החיים בלי יומם ומזקינים בלי עִתם”, אשר כאבם עמוק פי-שבעה וצערם ללא-גבול, לא ידעוֹ ולא יבינוֹ שום נוער אחר; אל עמדות הבורגנות לא יגיע, ואף אל שורות העובדים קשה לו המעבר. וגם אם הוא נאלץ לעבוד, הרי הוא רואה זאת כקללת-גורל, כתקופת-מעבר מאונס; אין לו לנוער זה לא מקצוע קבוע ולא ידיעת-עבודה ולא השכלה כללית שלמה; אין הם משתייכים לשום מעמד חברתי, ומיואשים, רעבים, רצוצים הם טועים ותועים בעיירות ישראל בלי תיקון.
ובעיירה היהודית – תנאי “בראשית”. כאילו לא היתה מעולם מלחמת הפועל על זכויות עבודה ואירגון, על הגנה סוציאלית של הנוער העובד; נוסף לזאת משתוללת כאן פראוּת אנטישמית, ולפרקים גם בריונים רביזיוניסטים ו“גואלים” אחרים מנצלים את הדלות הרוחנית, את הייאוש הנורא ואת המצוקה, כדי לבלבל את המוחות, להרעיל את הלבבות ולהסיח את תשומת-לבם של הצעירים מגאולה עצמית ותקומה אנושית.
יש הגירה מהעיירה אל העיר הגדולה, ומשם – אל עיר הבירה. נוסעים לתור אחר “אושר”, להסתדר כביכול, כדי לסייע אחר-כך למשפחה רסוקת הגוף והאיברים. מרוויחים פרוטות, מתקיימים בנס. עבודות ארעיות, שעורים בחצי-חינם, רעב, שכול, סבל. הכרוניקה של העיתונות היומית עשירה כל-כך בכל מיני טרגדיות של אנשים צעירים, במקרים איומים של איבוד עצמי, במובן הגופני והרוחני, ביסורי דור צעיר המתבוסס בדמיו.
ואין לכסות גם, מאידך, על נקודות-אור השופעות בתוך מחשכים אלה – תנועת-הנוער החלוצית והקיבוץ. הם, לפרקים, מעיין התקווה האחת, המפכּה בעמק-הבכא, הם מראים את הדרך הממשית והיחידה לגאולה עצמית ולגאולה עממית. אבל רבה עוד העזובה במחנה הנוער העברי ועוד יותר יש לעשות ולעשות.
ד. 🔗
ראו את גרמניה, ברית-המועצות ואיטליה – הארצות האופיניות של תקופתנו – ותווכחו, שהנוער אינו רק אובייקט לפוליטיקה, אלא גם גורם מדיני וחברתי. הנוער אינו יוצר רק את תולדותיו הוא, אלא גם משפיע על ההיסטוריה העולמית, – עושה מהפכות ומקיים שלטונות ריאקציוניים והוא גם נושא בעול החובות הכי-קשים והמפעלים ההיסטוריים של הדור. הנוער אינו רק זה המפגין לכבודו של מוסוליני, או זה העורך פרעות ביהודים ובפועלים בגרמניה ובפולין – הוא גם ממלא את בתי-הכלא, נלחם על שיחרור עמים ומעמדות, מגשים רעיונות-גאולה ומבצע מפעלים היסטוריים.
הנוער העברי חייב ללמוד מכל זה. לנוער העברי אין כל דרך של התפתחות ויצירה עצמית, אלא דרך זו של היות נושא בעול חובות העם ע“י כיבוש עמדות כלכליות וחברתיות, ע”י המעבר לחיי עבודה ע“י התקשרות לקרקע, ע”י גיבוש ערכיו של העם.
הנוער העברי, החש באופן סובייקטיבי ביותר את הטרגדיה העברית, הוא האחראי במובן האובייקטיבי לגורל עמו ועתידו.
בָּרִי: שאלת חוסר-העבודה, התלישות החברתית, הכלכלית והרוחנית, שפל התרבות אצל החלק הגדול של הנוער העברי – היא בעצם שאלת הקיום הירוד וחסר-המוצא של המשפחה העברית. בדורנו קם לתחיה “הירשלי” של מנדלי-מוכר-ספרים, זה הילד העברי, הנושא בעול המצוות והפרנסה (פרנסה ולא עבודה), המכלה את מיטב כוחות נעוריו בתנאי קיום נבזה ומשפיל, המתנסה בכל מיני ניסיונות קשים, אשר לא תדיר הוא יוצא מהם המנצח. הנוער חייב ללמוד, לקשור את השכלתו ואת חייו בעבודה – כדרך-שיחרור וזכות-חיים כאחת, למען שַׁחרר את העבודה עצמה, את עצמו ואת עמו.
וארשה
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.