רקע
אברהם שמואל שטיין
הספקנים והמאמינים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ‘דבר’ 30 באפריל 1956; 30 באפריל 1956

‘דבר’ 30 באפריל 1956


בהרצאתו המקיפה על “ההסתדרות והמדינה” בועידה האחרונה של ההסתדרות, אמר דוד בן גוריון – ובדין אמר – כי “תנועת הפועלים הארצישראלית לא קיבלה את התורה המארכסיסטית שהטיף לה גם בורוכוב – כי יעוּדו של המעמד הבורגני ליצור, ויעוּדו של מעמד הפועלים לשחרר”. אך אמת זו טעונה השלמה, שכן לא קיבלה התנועה גם את הגירסה ה“עממית”, כי אפשרית הגשמת הציונות בלא מלחמת המעמדות. דרך היצירה והמלחמה, דרך השיתוף הלאומי והעצמאות המעמדית, דרך ההגמוניה של ערכיה ומושגיה בבניין העם והארץ היתה דרכה. וכל אבות הציונות הסוציאליסטית נשאו בלבם את חזון החברה העברית העובדת, נטולת המעמדות – הוא יסוד מוּסד של כלל הסתדרות העובדים – אשר אותו הם ביטאו בצורות-ובדפוסי-מחשבה שונים.


אשר למארכסיזם, על פירושיו וגילוּייו וגילגוּליו, הרי היא היא התורה-שבכתב לסוציאליזם הבינלאומי בארצות ובאומות תקינות ומעורות באדמתן ובמשקן ובתרבותן. ואכן, יכלה הציונות הסוציאליסטית ללמוד מדרך-החשיבה-והניתוח שלו, החודר לשָׁתוֹת [ליסודות] ההווייה והתולדות, אך אי אפשר היה להעתיקו, באורח מיכאני ומלאכותי, למציאות היהודית על מצוקותיה ופתרונותיה. ובורוכוב יוכיח, - הוא נושא הדרך של “ציוני ציון”, הוא שחשף את הייחוד הלאומי היהודי הכרוך בפליטה מן הגולה והדוחק בכוח סטיכי [בלתי נשלט] אל הקליטה בארץ-האבות, בה יווצר הבסיס הטבעי ה“איסטרטגי” למלחמתו של הפועל היהודי עם הווצרותו של מעמד הפועלים היהודי עצמו.


* *

למן ראשיתה ועד היום נאמנה ציונות העבודה, החלוצית, המגשימה לסוציאליזם, והוא נשמת אפה וייחודה, כואבת כאֵביו ואכזבותיו ושמחה בשמחותיו והישגיו. והדבר הזה הוא לה בחזקת לחם, גם אם – לרוב צערנו – רבות המצוקות בחיינו והמערכות על עצם הקיום המסיחות, לא אחת, את הדעת והיכולת לפרוש את דגל הסוציאליזם במלוא יפעתו והיקפו.


עוד לפני ועידת-פולטבה ומועצת-וארשה של אגודות פועלי ציון בפולין (דצמבר 1905, בה השתתפו גם דוד בן-גוריון, יצחק טבנקין, צ. ניר ואחרים) – תחילת 1903 – ניסח אחד מכְּלֵי-המבטא הראשונים לציונות הסוציאליסטית (“ציוניסטישע ארבעטער כראניק” [מאסף לציונות העובדת]) ניסוח עיוני את שאיפותיה ההיסטוריות. “כרוניקה” זו הופיעה באודיסה, מרכזה של חיבת ציון ושל הציונות הכללית, שעה שהפועלים היהודים נתונים היו להשפעתה המתבוללת של הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית ושל ה“בונד” האנטי-ציוני, ונאמר בה, בגליון הראשון, בין היתר, בלשון הימים ההם:

“יחד עם המגמה הכללית (הציונית) קובע לעצמו הפרולטריון מטרות מיוחדות. בעת ובעונה אחת עם אירגון הפועלים על בסיס הציונות, יש להפיץ בין הפועלים הציוניים את ההכרה הסוציאלית והמעמדית, ולא להניח בשום פנים שהכרתו המעמדית של המון הפועלים תעומעם על-ידי השתתפותם, יחד עם שאר המעמדות שבעם היהודי, בעבודה הלאומית; בלחמו באומץ על העקרונות הסוציאל-דמוקרטיים, חייב הפרולטריון לשאוף להגשימם בחיים, לאחר שהרעיון הציוני יבוא על הגשמתו”.


ואחת האגוּדות הראשונות (יקטרינוסלב, 11904) מנסחת תכנית המסתמכת בסעיף זה:

"פועלי ציון היא המפלגה של הפרולטריון היהודי המציגה לעצמה את המטרה:

א) יצירת מרכז לאומי-מדיני בארץ-ישראל ב) מלחמה פעילה לזכויות אזרחיות ולאומיות בגולה ג) מלחמה במשטר החברתי הקיים".


אם הענף של תנועת הפועלים היהודית בגולה נבחן (ונלבט), קודם כל, בנאמנותו לציון, הרי הענף שלה בארץ נתנסה בנאמנותו לסוציאליזם. למותר להכביר מילים על חומרתם של נסיונות אלה בעמנו, בתהפוכות המציאות, בעולם מסוער, בקוצר-הרוח היהודי, בהווי ללא מסורת של עבודה ומלחמת-מעמדות, תוך חרדת הקיום המלוות את היישוב הזה מראשית צעדיו ועד היום הזה. והנה מציין אדם כי. ח. ברנר בשחר העליה השניה:


“סוציאליסט הנני. הסוציאליוּת היא לי קודש קדשים, אידיאל האידיאלים. כל שאר האידיאלים אין להם ערך ורשות קיום אלא בגלל הסוציאליות וכשהם מצורפים אליה… הסוציאליות היא בית מקדשי, אלהַי המשקה אותי מי-תנחומות בימי חיי-חלדי היוצר בשבילי הרמוניה בתוהו החיים, הסוכך באברתו על כל החביב עלי היקר ללבבי. רק בשם הרעיון הסוציאלי אני מוצא יסוד לחיי הרוחניים ולפעולתם”.


ודאי, הוא, איש “בונד” לשעבר, ואשר טבע את האימרה הציורית: “מושבי הפועלים הם המהפכה שלנו”; איש התחושה היהודית החריפה, שקשרו הנפשי עם הסוציאליזם צומח מתוך קשרו לעמו, מוסיף להלן:


“אבל נוסף על כל אלה הנני גם יהודי, באלפי נימים הנני קשור אל עמי, עם ישראל… חביבים עלי ההמונים היהודיים, להם הייתי רוצה להקדיש את כל חיי, את כל עבודתי, כל מרצי, כל כשרונותי, למזוג אל תוכם את כל חום לבי, את כל שלהבת נשמתי… ואם האידיאל שלי הוא הסוציאליות, אם בתוכה אני מוצא את כל נפשי ומאודי – הרי רוצה אני לעבוד לשמה בחברה היהודית”.


עתים של השתלהבות בהירה ועתים של עמעום וטשטוש, מפועמת הציונות של הפועלים תמיד בפאתוס הזה, כי הוא יסוד במהותה, בנפשה ובגורלה. ציונות-העבודה בדרכה, בייחודה, לא תתנכר לעולם לאמת הסוציאליזם היהודי, שאז עלולה היא לשקוע ביון היוּניוניזם [איגודים מקצועיים], להיטמע, להישחק… כשם שאין הציונות (והמדינה) יכולות להתנכר לאמת הלאומית ולא לקפח כל זכות וטעם קיומה.


תנועת הפועלים הישראלית היא גם יורשתה של תנועת הפועלים היהודית בגולה, שקדמה לה, שנכרתה, ששפעה עוז-לא-ישוער ויפי-רוח-והקרבה, אך גם תלושה ונבוכה, רפופה וחלושה. לא ראשון ולא יחיד היה הירש לקרט2, בוילנה, ב-1902, שנתן נפשו בנקמתו באחד ממעריצי-הצאר, ועוד לפני הפגנות-מאי הראשונות ברוסיה רבתי ב-1899, כבר שבתו הפגינו פועלים יהודים באמריקה (ב-1866) ובוארשה (1890) ובלודז' (1892) ובוילנה (1893), ועוד לפני הכרוז הנדפס הראשון לחג-מאי (ב-1897) הופיע כרוז-מאי יהודי (ב-1893) – במחתרת, כבשורה ראשונה, כשוועת-מרי של הפועל היהודי, המדוכא שבמדוכאים – כפועל וכיהודי גם יחד. היא המשך וגם חידוש, היונק משורשי אדמת-המכורה, שִׁקוּי טלליה, והאחריות לעתיד האומה, הארץ, המשק והתרבות – מפעמת בה.


כנחלים הרבים על יובליהם הזורמים אל הים והים אינו מלא, כן נצטברו בהלכה ובמעשה של תנועת הפועלים הישראלית גילויי מורשת גדולה, ספוגה דם ודמעות, יסורים ועינויים, אך גם זהב מזוקק של מיטב התרבות ושאיפות עם ואדם. ורווייה היא נסיון עתיד – ישראלי ועולמי כאחד – וגם אכזבות. אך אין זולתי האמת שלה. בעשרות השנים האחרונות נתעשר עולמנו היהודי (והכללי) ביותר נסיון מאשר אולי במשך דורות שלמים. וגם תנועת הפועלים, הצעירה, היורשת, שאין להדבירה מבלי להדביר את שאיפת מין האדם לעתיד נעלה יותר. שהרי הנכון הוא, כי עניינה האמיתי של תנועה זו לא היה מעולם עניין של מעמד שפל ומדוכא, החותר לשלוט על מעמדות אחרים ולנשל אומות קטנות, או לעקור את מורשת התרבות, כי אם – לביטול המעמדות, לחירות-ולשוויון-ולצדק ולשלום-של-אמת בין אדם לאדם ובין עם לעם, להעלאת התרבות והאדם – מין האדם! ואין נושא אחר למורשת זו זולתי תנועת הפועלים, על אף פילוגיה וסטיותיה וחולשותיה, וזה יעודה וצידוקה וקיומה.


י. ח. ברנר, איש אחוות העמים, אשר לבו נתפרפר למראה הנער הערבי הדל והוא עצמו נפל בכדור-מרצחים, אפשר והוא סמלה החותך, סמל-הדמים, לתנועה זו, אשר גם בזלעפות מציאותנו, בחרדותיה ובסכנותיה, שומרת היא אמונים לסוציאליזם היהודי, היינו לעצמה ולמהותה ולייחודה. רק צרי-הלב וההשגה בלבד, המלעיגים והמפוכחים כביכול, רואים בהסתדרות הרופאים ובציונות הסוציאליסטית שהם השאוֹר שבמדינת ישראל ואשכול יצירתה, - סתירה, או ניגוד, או פגימה באחדות ישראל במערכה על עתידו. באוזניהם ייאמרו הדברים החותכים והנוקבים של ד. בן-גוריון מאדריכליה של הסתדרות והמדינה כאחת:


“ההתעלמות מהניגודים המעמדיים בשם הרעיון הלאומי ובשם אחדות-האומה, עושה את הרעיון הלאומי פלסתר ומתעה את הדרך המוליכה לאחדות האומה. שלטון הרכוש מפלג וקורע את העם לגזרים ורק נצחונו המכריע של מעמד הפועלים עתיד לבטל את הקרעים והניגודים הפנימיים. וכל עוד לא הושג שלטון העבודה אין אחדות-האומה אלא שאיפה – שאיפת התנועה הסוציאליסטית של מעמד הפועלים. מלחמת השחרור של מעמד הפועלים היא גם מלחמה על שחרורה ושלמותה של האומה. הדרך להגשמת אחדות האומה היא דרך מלחמת המעמדות”.



  1. עד 1926 זה היה שם העיר. ומשנה זו נקראה דניפרופטרובסק  ↩

  2. הירש לקרט נולד ב–1880 והוצא להורג ב–1902. מהפכן יהודי ברוסיה, מחברי ה“:בונד” בוילנה שהוצא להורג לאחר שהתנקש בחיי מושל הגוברניה ויקטור פון–ואל בהפגנת 1 במאי 1902. פון–ואל נפצע קשות והמשטרה נקמה באכזריות ב“בונד”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות