“דבר” 30 באפריל 1953

(גיליון מיוחד לכבוד ה-1 במאי)

1. נאמנות הפועל – תריס כנגד ניוון וסטיות    🔗

זה מקרוב חגונו, ציבור הפועלים בארץ, יחד עם כל בית ישראל, את יום-הסגולה בו הונח היסוד לעצמאותנו שחודשה אחרי שנות גולה ונֵכר. שמחתו התמה של החג ודאי לא הועמה בהכרת המשבר בקיבוץ הפזורים, שרק אחוז ממנו נקלט במולדת, נקלט אך לא נתערה לחלוטין; ביסורי ההתהוות וההתעצמות ובצער המייאש של הדיקַדֶנס [שקיעה] החברתי-המוסרי-הרוחני שאנו נתונים בו. אין בכוחה של ראיית האור הגדול אשר בפלא העצמאות ושל כוחות-היצירה החלוצית הטובה התוססים במפעלנו, לעמעם את הפגמים, הליקויים והמוקשים החמורים – וכן היפוכו של דבר. לא טשטוש ההישג ולא זלזול בשלילה – רק חרדת-אמת, חרדת-תמיד ודריכות נועזת בביצור ההישג ובביעור השלילה הרבה הפושה כעשב השוטה – תנאי ראשון בהם להמשך מפעל הגאולה היהודי והאנושי; המפעל, שאנו כאן, בארץ, בחזית-האש שלו, והגולה בפזוריה – העורף הנרחב שלו.

ודאי: מפעל העם הוא וגאולת העם אחרית תכליתו, אך ודאי וּודאי שאין לטשטש עוד אמת שבמוּשׂכָּל ראשון וחובה להטעימו בפרוס חג-הסגולה הפועלי, האחד במאי:

לא הפלוטוקרטיה [שלטון העשירים] היהודית ולא מעמד הפועלים היהודי בתפוצות, הם אשר נחלצו להנחת נִדבכיהָ של מולדת ישראל; שתי שכבות-חברה אלו, במזרח ובמערב, אם כי מטעמים ומניעים שונים, עמדו מן הצד או אף פנו עורף לציון; ובאדישות-מעשה לקתה מדוֹרות גם היהדות החרדית ברובה המכריע. הנוער היהודי, בן המעמד הבינוני המדולדל – המדולדל והתלוש בחומר ובקיום והעתיר ברוח ובקנייני נפש; הנוער היהודי החלוצי שהרים את דגל העבודה ועשׂאו כממשות חייו ובנה את מעמד הפועלים היהודי ואת התיישבות העובדים – לו יאה כתר-הקוצים-והזהב של חלוץ השחרור. הפועל היהודי במולדת הוא, ובעיקר הוא, קידש את שם תקומתנו.

ואמת זו חשיבות יתרה נודעת לה לא רק מן הבחינה ההיסטורית, אלא ובעיקר – מן הבחינה החינוכית ולאור הסיכוי המאושש, כי רק הפועל היהודי, הנאמן לעמו וממילא לייעודו, בו הערובה המכרעת להמשך ההגשמה ולביצור יסודות העצמאות ולעיצוב דמותה ואופייה ולשמירתה מיוֵון הניוון ופתלתולי הסטייה.

2. שני יסודות לייחוד הסוציאליזם היהודי    🔗

כינונו של הסוציאליזם בחיי העם היהודי, כינונו של הסוציאליזם היהודי, תנאי מוקדם ובסיס לו – ריכוז גובר של העם במולדתו, קידום התעצמותו וביסוסו.

אפס, אך אשליית-מַדּוּחִים היא ההנחה, כי הגשמת הסוציאליזם וביצורו של מעמד הפועלים היהודי ושמירה מכל משמר על ערכיו ונכסיו וחזונו – אפשר להפרידם מן המשימה הלאומית הכוללת, או “לדחותם” לימות הגואל. המערכה על השלמת העצמאות וביצורה צמודה למערכה על השלמת התקומה הסוציאליסטית וארוגה בתוכה, כשני יסודות המשלימים זה את זה ואין לאחד קיום בלעדי האחר. היש מן הצורך לציין, כי לא תיכּוֹן תחייתנו הלאומית ואין שחר לשחרוּרנו הסוציאלי – לא בדרך של חיקוי-תוך-התבטלות ולא בדרך של חיקוי-תוך-התחרות, כי אם בדרך הנגזרת ממציאותנו וצרכינו, משאיפותינו וממורשתנו הרוחנית-תרבותית: באורח-החיים הקפיטליסטי ושיעבוּדו לא תיבנה הארץ ולא תשוחרר האומה. ומן הצד השני: סוציאליזם יהודי אשר, דרך דוגמה, יעקור את התנ"ך מנפשו – משול לגוף בלי נשמה, לאילן סרק ללא פירות. שמע מינֵה: יציקתם של התכנים האנושיים, הלאומיים והסוציאליים, המשחררים בצורתם, בגילוייהם ובצביונם היהודי-הלאומי בתוך דפוסי חיינו במדינה, בחברה, במשק, בחינוך – הרי מיצוּיו של הסוציאליזם היהודי.

שאחת ויחידה משמעות השחרור הלאומי והסוציאלי, אך רבים ושונים דרכי מלחמתו ותנאי הגשמתו, ביטוייו וסמליו. וייחוד דרכנו אל הסוציאליזם היהודי נגזר משני יסודות: מן המציאות המיוחדת (פיזור-גולה ומצוקת נֵכר, עבדות בתוך חירות וחירות בתוך עבדות) ומן המורשת אין-שנייה-לה, בה זהב רוחנו וטעם קיומנו כעם בין העמים.

גירסה מופשטת היא, שהסוציאליזם, הן בגילויו הדימוקראטי והן בגילויו הדיקטטורי, פתרון בו לכל מדווי החברה והאדם. אֵי הוגה-דעות ש“הבטיח” פתרון-קסמים זה? זאת הבטיחו בעלי-האוטופיה למיניהם; והנביאים והמקובלים אף כָּרכו בחזון הגאולה תמורות בסדרי-הטבע, טבע האדם ויסודות הקוסמוס… וגר זאב עם כבש – הוא רק אחד מציוריהם. אין הסוציאליזם אלא המפתח – האחד – לפתרון ניגודי-השתייה של החברה הרכושנית: בין ההון והעבודה; בין העבודה הגופנית לעבודה הרוחנית; בין העיר לכפר; בין עמים ריבוניים לנדכאים; לחיסול התחרות על ה“ערך העודף” של עמל האדם ושחרור האשה – ועל כולם: התרת הניגוד הגדול בין האדם שנברא בצלם, כיצור טבעי, הסולידארי עם כל בני האדם (“הכלל המופשט”) לבין האדם כיצור אמפירי, בעל ייחוד ואישיות. שהרי גם הסוציאליזם אינו אלא שלב, השלב העליון בהתפתחות החברה מן העבודה הקדומה, דרך הצמיתוּת הפיאודלית ועד לניצול הרכושני, וסופה מי ישוּרנו? אף על פי כן לא מעטים הם מטילי הדופי – מן המיואשים קצרי-הנשימה-והראות ועד למשׂטינים שרצונם אבי-מחשבתם – המנסים להפריך כוחה וכשרת הגואל של האידיאה הסוציאליסטית-השיתופית. אידיאה זו, שחובת הבחינה והניתוח והביקורת משתמעים ומתחייבים ממנה – לאין ספור קמו עליה בכל דור ודור, אך מי עצר כוח אינטלקטואלי ומוסרי להפריכהּ? מה דגל הניפו במקומה? המוכיחים – רובם את אזלת-בינתם הם הוכיחו, ומהם שביקשו לערער את הסוציאליזם… במופתים ובנימוקים סוציאליסטיים מדומים, או ברחשי לבם שוחר הטוב הנרתע מעוצֶם המהפכה בחיים, במשק, במושגים, בהרגלים אשר הסוציאליזם נושא עמו. משל למה הדבר דומה? למבקש לערער על עשרת הדברות וי"ג העיקרים – בהוכחות מן התורה… כנודע, לא חסרו גם כאלה ביהדות שהחמירה, מה החמירה, עם מקיימיה ונאמניה.

אין נושא אחר לאמנציפציה הלאומית והאנושית המלאה זולתי מעמד הפועלים ודגל הסוציאליזם בידו. בשורת שחרור לחברה כולה, לאומה כולה הוא נושא.

וזו משמעותו של האחד במאי. עקוּב מדם הוא חג הפועלים, אך זרעו לא יסוף; לא אחת חוּלל והושפל – אך סופו להאיר כשמש הזוהרת; כל עם יקיימו בחייו הוא, בחיי כל אדם. גם עם ישראל במולדתו.

“האדם לא נולד אלא להרים את השמים” – אמר ברוב תמימות וחריפות אחד הרבנים הנודעים¹. והרי בלא שמים טהורים הפרושים על עולמנו – חרפה הם החיים, ייאוש בהם וחרדות. כי הסוציאליזם צורך-חיים הוא והכרח-חיים בו.