ערב פסחא, בשבע בערב, הלכתי בדיכאון רב לרחוב Montebello מס' 48. הדיכאון הוכבד על ידי השפּלה. חברי לדירה התפזרו לימי החג לבתי קרוביהם: רוֹבּרטוֹ ולֶלוֹ לסיציליה, ג’ינוֹ לאַבּרוּצי.

אני נשארתי ברומא. רוֹבּרטוֹ הזמינני לנסוע עמו – אך לא היה לי כסף אפילו לסילוק שכרה של המשרתת המשותפת שלנו, לינה.

ולכן הרגשתי את עצמי מושפל. לפי חשבונותינו הפנימיים, לשלם ללינה 20 פראַנק חייב הייתי דוקא אני. ואצלי לא היו אפילו שני סוֹלדי. באותו יום, ערב פסחא, סובבתי חצי רומא ובשום מקום לא השגתי 20 פראַנק. היו שהציעו לי חמישה. אך התביישתי לקבל חמישה פראַנקים כמו קבצן.

והנה הלכתי לרחוב Montebello מס' 48, כדי לומר ללינה כי כספה איננו.

הלכתי וקיללתי את יומי, את שלושת ידידי ואת כל רעיון‑ההבל הזה – להשתכן ארבעתנו בדירה משלנו.

– זה יהיה גן‑עדן! – צרח רוֹבּרטוֹ בתקופת תיכנוּנה.

עד היום אינני יכול לקבוע אם היה זה גיהינום או גן‑עדן.

שכרנו appartamento זה אצל זקנה, שהתגוררה בעצמה בבית אחר, לפי חוזה לשנה. גרנו שם חודש וחצי. ובעלת‑הבית אף שמחה שהצליחה לגרשנו בלי הפסד – אף כי לשם השלמת דמי ששת השבועות הללו השארנו בידיה את כלי‑האוכל שלנו עד מפּוֹת ומפּיוֹת ועד בכלל.

מלבד זאת שלחה אלינו בעלת‑הבית את אחי אשת החצרן שלה, אשר עמד להתגייס ולא היה לו בגד יאה להתיצבות, ואני נתתּי לו זוג מכנסים ישנים וזוג חצאי‑נעלים ורוֹבּרטוֹ – חזיה.

אשה מסכנה! בשבועות האחרונים בוקר‑בוקר היתה מצלצלת ליד דלתנו ושואלת:

– סיניוֹר רוֹבּרטוֹ בבית?

– לא, יצא. ישוב בערב.

היא היתה מתישבת על הספה ב“חדר הדומיה” ומחכה. בשעה שתים היתה שולחת את לינה להביא לה חתיכת נקניק‑חזיר, סועדת את לבה ומוסיפה לחכות.

בשעה שש היה פורץ כסערה רוברטו ומתחיל לקשקש, כי בדרך‑כלל היתה לו שיטה לסתום את פי איש שׂיחוֹ בשפע‑דיבור, ובמקרה זה היתה השיטה טובה.

– אַ, הגברת שוב כאן. באת לשם כסף? היום בבית‑הדואר לא קיבלתיו, אך בודאי אקבלנו מחר. יהי לבך סמוך ובטוח ולכי‑נא הביתה! לכי, סיניוֹרה, כי את מפריעה את עבודתנו: הנה הוא צריך לכתוב כתבה לעתונו ועלי לחבּר בדחיפות נאום בשביל ציר אחד לישיבת‑המחר של הפּרלמנט. זה חשוב מאוד גם בשבילך, סיניוֹרה, כי אם לא ישׂא את הנאום הזה, יעלה הפּרלמנט את מס‑הדירות. לכי הביתה, סיניוֹרה!

סיניורה היתה הולכת הביתה וחוזרת בבוקר.

כאשר הודענו לה כי, למרות החוזה, נפנה את דירתה בראשון‑של‑פסחא, היא אף לא ניסתה למחות ורק נאנחה ואמרה לי בתמימות טיפוסית של בעלת‑בית רומית:

אתה כותב בעתון. אולי תוכל להדפיס מאמר כי יש לי דירה להשכיר?

אני נעלבתי, אך ג’ינוֹ ירד לעוֹמק כוונתה והבטיח לזקנה המסכנה להדפיס מודעה.

מאותו יום החלה פלישה בלתי‑פוסקת לגן‑העדן האומלל שלנו.

היו באים מוכרי‑נקניקים, אופים, ירקנים, סוחרי‑יין, חנוני‑מכולת – כל שוכני Via Montebello ¹ השייכים למסחר, כי לכולם חַבנו כסף.

כולם רטנו ואיימו ובצאתם צבטו את לינה, כי לינה הגנה עלינו במסירות‑נפש ותמיד קפצה בראש.

ביחוד אם הנוֹשׁה היה בחור נאה.

פרשת שיכוננו המשותף היתה מסתיימת בליווּי סערה שלמה של מריבות.

הנושים ריננו אחרינו דבר אחד והולכות‑רכיל מכל הרחוב – דבר אחר, ואפילו באוּניברסיטה, שהיתה, תודה לאל, רחוקה מרחובנו כדי מהלך שעה, התחילו חברינו לנהוג בנו יחס משונה: בכבוד, אך מרחוק.

ואף‑על‑פי‑כן טוב היה לנו.

כל ערב סעדנו – אמנם בהקפה, אך ברוֹב טעם וברוֹב רעש: אכלנו מקרוני נפלאים, רוֹטב כבד ובצל, שתינו הרבה יין טוב – ארבעתנו או עם אורחים, ולינה, תמיד עליזה וזריזה, השתתפה עמנו והכניסה נעימת רוך בשמחתנו וקוֹנטראַלטוֹ גרוע אך רענן בשירי מקהלתנו.

לינה היתה משרתת טיפוסית, נחמדה למראה, שמנמוֹנת, צעירוֹנת, תוססת, בעלת עינים חומות ולחיים ורודות. כאשר נאלצנו לשלח את דזינה, שגרה אתנו בתור “חברה” – אז גילה אי‑שם רוֹבּרטוֹ את לינה, מסר לה את תנאינו ושאל:

– והיכן תליני?

לינה צחקה והשיבה:

– בדירה. איני פוחדת מאיש.

אחר‑כך, כאשר עברו כל אלה לנחלת זכרונות, טען באזנַי רוֹבּרטוֹ כי לינה “השתייכה” רק לו. ואילו למעשה הספיקה לינה “להשתייך” גם לזה וגם לזה, כי היה לה בכלל לב טוב מאוד.

ללו התגעגע על דזינה, שהתאהב בה, בהסתר מאחיו, אהבת‑נער – ולכן התיחס אל לינה בשויון‑נפש.

ואני הייתי כלפיה קוֹרקטי מפני שהנאות העומדות לרשות הכלל אינן לפי טעמי וגם מפני שבאיטליה ראיתי חובה לעצמי לשחק תפקיד של בן‑צפון קר.

אולי דוקא משום כך התקשרה אלי לינה יותר מאשר אל אחרים. מלבד זה גם נהגתי בה אחרת. ידידי דגלו אף הם בהשקפות דמוקרטיוֹת, אך דבר זה לא מנע אותם מלפנות אל לינה בלשון “אתּ”. הדמוקרטיזם הרוסי מעוּדן מן המערבי. הייתי פונה אל לינה כאל בת‑טובים, בגוף שלישי, והכבוד נעם ללבה. תהי הסיבה אשר תהיה, היא התקשרה אלי מאוד.

לבסוף רוֹבּרטוֹ נמאס עליה ברעש המסַחרר של ריקניוּתוֹ רבּת‑הקומות וג’ינוֹ בחיקוּיוֹ המאוּס את גינוני הנימוס העצור והחלקלק של בן‑רוזנים מפינה נידחת, המתימר להיות דיקאדֶנט ואיש‑החברה‑הגבוהה. ולפני שהם נסעו בלי לשלם לה שכר שלושת שבועות, היא חזרה ואמרה:

– אם סיניוֹר פלאַדימירו יערוב שאקבל את כל המגיע, הרי אני שקטה.

והנה עכשיו הלכתי לבשׂרה – ערב פסחא – כי הכסף איננו. לבי היה כבד עלי מאוד.

ולמחרת בצהרים היה עלי לפנות את הדירה.

דפקתי על הדלת. לינה פתחה לי. פשטתי את מעיל‑הקיץ, תליתי אותו בפינה ואמרתי ללינה בנעימת‑קולי הרצינית ביותר:

– לִינֶטה, צר לי מאוד, אך לא יכולתי להשיג אף לירה אחת. וגם מחר לא אשׂיג.

– ובכן, מה אעשה? – שאלה לינה ברוגזה.

– אינני יודע. אין לי כלום, אף לא סנטים אחד. לא יהיה לי אפילו לאן לעבור מחר.

היא פרשה למטבח, ואני – אל “חדר הדוּמיה”.

ההיכל המסכן של מדע ואמנות נראה כעת כל‑כך נטול נוֹעם, כשאריגי‑הקישוט המשונים – נוסח רוֹבּרטוֹ – כבר הוסרו מן הקירות, הקטורת – נוסח רוֹבּרטוֹ – שוב לא קוּטרה על הכּן הקטן, ולא נשארה אף אחת מארבע ערמות הנייר, שרוֹבּרטוֹ כתב עליו את המחזה השלושים שלו, ג’ינוֹ – את שיריו, לֶלו את תרגיליו היוָניים, ואני – את כתבותי…

נשענתי במתני על אדן‑החלון, התכופפתי לאחור, תמכתי ראשי בשתי ידי ונעצתי עיני בשמי‑הערב הכחלחלים.

כאשר אני כותב את שתי המלים: “שמי איטליה”, הרי בשבילכם זוהי נוסחה נדושה, ואילו בשבילי – בשבילי – משהו מעין שם אהובה רחוקה. עלי מַשׁרוֹת שתי מלים אלה נוֹעם כזה ועצב כזה עד שלפעמים ייבצר מכוח‑אנוש לשאת בלי גניחה כל אותו מתק וכל אותה תוגה.

חפצתי כי אדע להתפלל ואדע למי להתפלל, כדי שכל שפעת האושר והנחת האפשרית עלי אדמות – תרד על הארץ הנפלאה הזאת בזכות יפיה ובזכוּת ליטוּפי‑עדן, שבהם משיבה תפארתה את נפשנו, נפש הנכרים עשוּקי גן‑העדן…

לינה ניגשה אלי חרש והניחה ידה על חזייתי.

– להתעצב בכל‑זאת לא כדאי, סיניוֹר פלאַדימירוֹ, – אמרה בקול רם ומלא‑חיוּת: – עכשיו נסעד סעודת‑ערב, ומחר נראה – אולי תמַשׁכּן משהו.

– היתה לי רק משקפת וכבר משכּנתי אותה שלשום; נתנו לי שני פראַנקים וניכו מזה ששה סַנטימים כריבית מראש… וכיצד נסעד, אם אין כסף לקנות מַקרוֹני וכל השאר?

– אין דבר, אקח עוד פעם בהקפה.

– מוכר‑הנקניקים שוב יצבוט אותך.

– שטוּיוֹת – יצבוט קצת ובכל‑זאת יתן בהקפה. וזה העיקר. ויין יש די?

– לכי, לינטה – אמרתי כטוב עלי לבי שוב – את בחורה נחמדה.

נשארתי לבדי ושוב נעצתי עיני ברקיע המבהיק ושקעתי במחשבות, מה “למשכּן” כעצת לינה.

באותה תקופה חביבה לא היה לי אפילו שעון שחור. היו לי חצי‑תריסר צוורוֹנים ושרווּליוֹת, קרסי‑צדף ומעיל אפור.

חלמתי על תלבושת ראויה. אך כתבותי היו נדפסות בדילוּגים, ומה שקיבלתי בעדן התנדף ללא‑זכר, כי שיכוננוּ השיתופי בלע כסף בצורה מבהילה.

במעיל האפור התביישתי לערוך ביקורים, ולכן כשלושה שבועות לפני פסחא מסרתיו למצבּעה להשחירוֹ. שבוע שלם התהדרתי הן בבית והן באוּניברסיטה במעיל‑קיץ עליון.

דוקא בזמן ההוא שילחו רוֹבּרטוֹ וג’ינוֹ את דזינה מן הדירה. דרוש היה אדם שלישי שיביא את הדבר לידיעת אמן של הכּלות, אף היא רוזנת קרתנית. ללוֹ סרב לחלוטין להסתבך בעסק זה. הלכתי, איפוא, אני, ישבתי אצל הרוזנת שעה ארוכה, שׂוֹחחתי עם בנותיה ולא פשטתי את מעילי העליון על אף כל ההפצרות…

שָׁנִים שֶׁעָלָזוּ,

יָמִים רַבֵּי‑זִיו, –

חָלְפוּ הֵם וְגָזוּ

כֶּפֶלֶג‑אָבֵיב…

זאת שרה לינה בשובה, כלומר שרה לא ממש זאת אלא משהו דומה:

O che tiempi felici,

O che belli momenti –

Mo mme venneno a mmenti,

Ma nnun tarnano chin! …

לא אוסיף לספר לכם, איך באותו ערב‑פסחא סעדנו שנינו, אני ולינטה ואילו שירים שרנו, ומה סיפרה לי על חייה, ובאיזה אופן השגתי למחרת את הכסף וכיוצא באלה.

פרטים רבים כבר ניטשטשו בזכרוני ורבים אחרים אינם מענינים, וקשה לספרם בצורה שלא תשעמם אתכם.

רציתי רק להזכיר לעצמי, ואם אוכל – גם לכם, שנים נפלאות וימים עליזים שחלפו לבלי‑שוב, לרענן את עצמי, ואם אוכל – גם אתכם, בריח השׂרף של העלוּמים…