קרב חודש יוּני. בפרק‑זמן זה, כפי המנהג, החלו ב“מוֹשבתנו” הכנות לנשף.

הדפיסו הרבה מאוד כרטיסים בשפה הגרמנית, במחיר אריסטוקרטי של פראַנק וחצי, וחילקו אותם בינינו, במקצת מתוך כפיה, על מנת שכל איש ירכוש אחד או יותר לשימושו הפרטי ואת היתר ימכור, בלי שים לב לסירובים, ל“מכּרים”.

מנסיון אישי מר נטוּ רבים מאתנו לחשוב לבדיה את הדעה הרוֹוַחת כי יכולים להיות לאדם מכּרים. להם אפילו בארץ‑מולדתם, בטוֹמסק או בסֶבַסטוֹפּוֹל, “לא היה לאן ללכת” כל ערב. המֶדיק צֶ’צִ’יק טען כי אי‑כושר זה לרכוש מכּרים הוא מאוֹתוֹת הזמן. כל‑שכּן שלא היו לאיש מאתנו מכּרים בעיר יוֹשבת‑בּית כבירת שוייץ. הכּרתי ארבעה בּוֹלגרים ובכוונה הלכתי לאחת מהרצאותיהם שלא ביקרתי בהן כרגיל, כי נמניתי עם קוּרס יותר נמוך. ואולם הבּוֹלגרים, כותיקים, הכירו את מסרתנו והיו מסתתרים. שבתי מן ההרצאה ריקם, במצב‑רוּח מרוגז. וכי קל הדבר בעיניכם לשבת חינם שעה שלמה בשיעור זר של חוּקי‑הכנסייה?

לסטודנטים בני‑המקום אי‑אפשר היה להציע כרטיסים כי איש מאתנו לא הכיר איש מהם.

ואולם כל זה לא הדאיג אותנו ביותר.

בראש וראשונה עמדה הבעיה של תכנית‑הערב. אותה בסודי‑סודות תיכננה סטוּדנטית זריזה מן הותיקות, גבירונת כבת עשרים ושמונה, שיצא לה שם של מאַרגנת למופת.

היא תלתה בחדר‑הקריאה ובמסעדה מודעה בזו הלשון:

"במגמה לחדש, לצרכי הנשף הקרוב, את המנהג הנטוּש זה כמה שנים של הצגת מחזה לפני הריקודים, מבקשת המארגנת מכל הרוצים להשתתף בו להודיעה על כך מיד לאחר ארוחת‑הצהרים.

פורסם ברשות הוַעד".

אל הגבירונת נהרו המונים.

היא בחרה לפי שיקולים פוֹנֶטיים, כתריסר אנשים ופקדה עליהם להתכנס בערב בו במקום, בחדר‑הקריאה, ולשאר המתנדבים הבטיחה בהן‑צדקה לזכרם לשעת צורך. בערב התכנסנו.

*

אצלנו הכל התנהל תמיד כהוגן. את הגברת בחרו ליושבת‑ראש ונתנו לה כוס וכפית במקום פעמון, כי הפעמון נמצא תחת מנעול אצל הוַעד, ולוַעד עצמו היתה, אם אינני טועה, שפעת.

הגברת צלצלה ואמרה:

– אני פותחת בזה את הישיבה.

והמדיק הארסי צ’צ’יק, בחקוֹתו קול תוף, הוסיף:

– בּוּם!

אחר‑כך העלתה היושבת‑ראש את השאלה של בחירת המחזה. שׂמתי לב לזה שזה כרבע שעה התלחשו בפינה חמש סטוּדנטיות מן הקוּרס הראשון בהתלהבות כזאת עד שחדלו להשיב על ברכות‑שלום. והנה אחת מהן הסמיקה מאוד, הביטה על החבירה מימין, על החבירה משמאל, קמה ואמרה: “אני מבקשת רשות‑הדיבור” ואחר‑כך הסמיקה לחלוטין ולא אמרה דבר, ובמקומה קראה, מתוך מאמץ, אחת החבירוֹת:

– אנו רוצות להציע שנציג את “האוֹרגים”.

והמדיק צ’צ’יק קרא שוב:

– בּוּם!

ה“בּוּם” הזה היה דבר בעתו, כי אותה אמצאה של חמש בנות קוּרס א' הביאה את כולנו במבוכה וצריך היה לתת לזה מוצא. צחקנו קצת, והגברת היושבת‑ראש יותר מכולנו ובשעת‑מעשה היא הקישה כפית בכוס בצליל רם ואמרה בקול חנוק מצחוק:

– מדיק צ’צ’יק, אני קוראת אותך לסדר.

לאחר שנרגעה, פנתה אל הסטוּדנטיות:

– אני סבורה שיקשה עלינו מאוד להציג את “האוֹרגים”.

– העיקר לא זה – התערב צ’ובּר, איש‑סיבּיר טוב‑לב שרצה “לחלץ” גם את הבחורות וגם את כולנו – העיקר הוא כי יש למשוך גם קהל אמיתי, כלומר “שויצרים” ממש; והם לא ילכו להצגת “האוֹרגים”, כי מי מהם לא ראה אותה כאן בתיאטרון?

– אמת – נשמעו קולות.

וכך נכשלו “האוֹרגים”, אולם בלי עלבון. אגב, היוזמת לא נכנעה בלי “חץ פַּרתּי” מסוּים.

היא קמה ואמרה:

– חבל מאוד. “האוֹרגים” – דרמה רעיונית כל‑כך חזקה.

כן דחפני המדיק צ’צ’יק בצד ולחש באזני:

– צריך להתבּדח היום. למען השם, תציע את “שיילוק” – ובצורה רצינית; ואני אתנגד. טוב?

והוסיף בקול רם: – היושבת‑ראש! הנה הוא רוצה לבקש רשות‑הדיבור, אך מפחד.

מילאתי את בקשתו ותמכתי ב“שיילוק” בנימוקים כבדי‑משקל. ראשית, מציגים קומדיה זו לעתים רחוקות, שנית, זהו מחזה המובן גם ל“שויצרים”. שלישית, יש לנו די והותר כשרונות, ואת תפקיד שיילוק מוכן, בשעת הדחק, לשחק אני בעצמי.

כאן ביקש את רשות‑הדיבור המדיק צ’צ’יק, ואני התישבתי תוך ציפיה להנאה.

הוא ידע מאין כמוהו לקלוע לנעימת ה“מגמתיוּת” שהיתה אז בקו האפנה.

– לא ידעתי – פתח ואמר – כי הקולגה התכוון להציע מחזה זה דוקא. כנגד בחירתו עלי להביא נימוק העלול להיראות בעיניכם מוזר ואפילו מגוחך. הענין הוא בכך שאצלנו, על אף עבודת‑הביקורת הפוריה של תקופת‑שנות‑השישים המהוּללת, עדיין נשתמרה הערצה לבעלי‑אוֹטוֹריטה. אדבר בקיצור. בשבילי אין בעלי‑אוֹטוֹריטה. שקספיר – סופר דגול; אך מבחינה מוסרית ופוליטית לא היה המנוֹח בררן גדול. אני מתנגד בכל תוקף לקומדיה שלו “שיילוק”, שהינה כתב‑פלסתר מגמתי, מלא אי‑סובלנות דתית צרה. מקומה של קומדיה זו לא על הבמה של מוֹשבת‑הסטוּדנטים אלא בתיאטרון של דריוּמוֹן ולוּאֶגֵר, לוּ אדונים אלה יסדוּ שכזה. ואילו הייתי עורך של כתב‑עת הגון וקיבלתי תרגום “שיילוק”, כי‑אז החזרתיו למתרגם בצירוף עצה לפנות למערכת “nabludatu”. זוהי דעתי.

לאחר אמירת הדברים האלה בקול נמרץ מלוּוה תנועות‑ידים, התישב המדיק צ’צ’יק בארשת רצינית מאוד, ומיד ראינו כי הפיתיוֹן הצליח. האספה החרישה: התגלית עשתה עליהם רושם.

קמה אחת הסטוּדנטיות הותיקות.

– השאלה שעורר חבר צ’צ’יק – פתחה את דבריה, – היא חשובה ומענינת מאוד, וראשית‑כל עלי לבקש ממנו שיפרש את דעתו בהרצאה, העשויה לעוֹרר ויכוח תוסס. אני כשלעצמי אינני תמימת‑דעים עם חבר צ’צ’יק. אני סבוּרה כי מגמת “שיילוק” היא, להפך, רצויה ומתקדמת בהחלט, כפי שכבר הוכיח זאת, אגב, היינה הגדול. מלבד זאת, שׂם שקספּיר בעצמו בפני שיילוק טיראַדות כאלו שלא זו בלבד שאין מקומן ב“nabludatel” או בתיאטרון של לואֶגר, אלא, להפך, הן מבטאות את מחאתו הלוהטת של הסופר הגאוני נגד כל הדיבות המופצות על ידי “nabludately”, ולוּאֶגרים למיניהם.

גם נאום זה עשה רושם.

קמה בחורה אחרת מחמש בנות הקוּרס הראשון.

– גם אני מציעה לא להסתלק מהצגת “שיילוק”. אני מוצאת כי מחזה זה כיום הוא דבר בעתו, וביחוד כאן בבֶּרן, לאחר שהמועצה הפדראַלית שוב דתה בימים אלה את ההצעה להתיר פרקליטוּת לנשים. אני מוצאת – וכן גם חברותי – אנו מוצאות כי מבחינה זו פתר שקספּיר ב“שיילוק” את בעית הנשים בצורה מצויינת. פּוֹרציה, אף כי התחפּשׂה לגבר, מגינה שם על אַנטוֹניוֹ ביתר הצלחה מן השופטים והפּרקליטים האמתיים, אף על פי שגברים הם; והרי הם קיבלו השׂכּלה משפטית, ופּוֹרציה – לא. לכן אני מוצאת כי שקספּיר הוכיח את כושר האשה לעסוֹק בפרקליטוּת. אני סבורה שאם נציג את ה“שיילוק”, יינתן בזה ביטוי למחאת הנוֹער הלומד נגד הפוליטיקה השמרנית של “בּוּנדסראַט”.

גם נאום זה עשה רושם על כל האספה וביחוד על המדיק צ’צ’יק. להצלחה כזו לא ציפה.

ושוב הציל את המצב צ’ובּר.

– שמעו‑נא – אמר – יש ווֹדֶביל טוב ועליז בשם “משׂרת‑הקצין הכשׁיל”. קצר ומצחיק. אני מציע להציג את הווֹדֶביל “משרת הקצין הכשיל”.

והצעתו נתקבלה.

*

הוֹ, איזה הצגה היתה זו!

בחזרה הראשונה שיחקתי את חבוֹסטיקוֹב, אך המארגנת מחקה אותי בו במקום מחמת חוסר‑כשרון גמור. תפקידי נמסר לאחר, ואותי, שלא אבכּה (כך התבטאה), מינוּ להיות לחשן. בשאר החזרות לא הייתי, כי עמדתי בבחינות במקצועות, שמושגי בהם היו מעורפלים, ולפי דעת הבוחנים, חסרי‑יסוד; וחזרתי לאויר העולם רק בעצם יום הנשף.

המסַדרים שָׂכרו בחמישים פראַנק בית‑קפה גדול עם במה, כסאות וחשמל וקיבלו רשיון מן המשטרה לעלוז עד אור הבוקר – כי לאנושות המקומית ניתנה כרגיל רשות חוקית לשמוח רק עד חצות.

– אם הילולא – תהא הילולא! – אמר לי בענין זה צ’וּבּר שמצאתיו מאחורי הקלעים.

הוא שיחק את משׁרת‑הקצין איבאַן, היה מאוּפר על טהרת הטיפוס ולבוש מלוֹא‑המדים של זוּאַב שנמצאו במקרה אצל חייט.

המארגנת פקדה על בעל בית‑הקפה להושיבני בתא‑הלחשן. הוא הכניס אותי לשם, וצ’ובּר תחב לידי מתחת למסך מחבּרת. פתחתי אותה ונוכחתי לדעת כי כתב‑ידו של צ’וּבּר הוא מעבר לגבוּל השׂגתי. אך כבר היה מאוּחר. חיכיתי, חיכיתי, חיכיתי. מאחורי גבי, באולם, שמעתי רעש הקהל המתכנס. לבסוף הורם המסך.

ההצגה החלה………………………………………………………………………………………….

………………………………………………….וסוף‑סוף נסתיימה.

וטוב שנסתיימה. הם האשימו אותי, אני – אותם…

ישפוט בינינו אלוהים!

*

באולם היה קהל רב. נתאספה כל המושבה, אף אלה מחבריה שעדיין לא ראיתים מעולם לא במסעדה ולא באולם‑הקריאה. היו כמה משפחות‑ילידים, שנים‑שלושה פּרוֹפסוֹרים, הבּוֹלגרים בישי‑המזל (אותם תפסו על אף הכל) וכמנין וחצי פועלים שוייצרים, שהכּרטיסים נמכרו להם בחצי‑מחיר.

הפועלים באו איש איש עם חמדת‑לבו הצנומה וסמוּקת‑הלחיים, ישבו בפינה, חיבקו בלי דקדוקי‑נימוסין את מתני חמדותיהם, שתו בירה וטענו כי המחזה מצא חן רב בעיניהם.

החלו הריקודים.

מה טוב ומה שמח היה בנשף שלנו בדרך‑כלל כועס אני על ריבונו‑של‑עולם בגלל דברים רבים, אך על דבר אחד אודה לו מקרב‑לב: על אותם הרגעים כאשר אנשי‑הספר, כאילו בהשראה מלמעלה, נזכרים פתאום בכל ישותם כי יש בהם משהו גם מלבד התבונה. וכאשר רוח נדיבה כזאת תצלח לפתע על בחור‑למדן או על עלמה אכולת‑לימודים, ויתרתח בהם דם‑אנוש – החי, האדום, היקר, שיד אלוהים מזגה אותו לורידים ועצבים, – שׂימחה היא לראות את הנוער הזה ובכלל לחיות בעולם. ברגעים כאלה גם סטוּדנטית עלובה, שמוֹחה נתיַבּשׁ מרוֹב קריאה ועצם צורתה היתה מפּילה שעמום, – תתעורר פתאום, תתיפּה ותזרוק בלי‑משׂים לעינך את עשרים ושתים שנותיה, את עפעפיה הארוכים, את כתפיה המשופעות עד שתתפלא ותשתומם. וסטוּדנט בעל‑הלכות‑פּסוּקות, שמשקפיו התפקעו ממש מרוב עיוּן בפּליכאַנוֹב. יוכיח לך פתאום כי אינו כלל קצר‑רגלים וקצר‑ראוּת כל‑כך כפי שדימית.

ואין לך חשק לחשוב כי מחרתים בבוקר שוב תיראה בעיניך הסטוּדנטית גרוּמה ומשעממת, והסטודנט – עקום‑רגלים ככלב “טאַקסה” – אין חשק לחשוב על כך, ואתה רץ‑ועובר אותו ונחפז אליה ומזמין אותה לואַלס, אם מן הרוקדים אתה.

אני, לצערי, אינני רוקד.