רקע
זאב ז'בוטינסקי
המיתולוגיה של כנען
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ערי ז'בוטינסקי; 1958

קשה להאמין, שלארץ כנען לא היתה מיתולוגיה בזמנים העתיקים. בדברי על מיתולוגיה אינני מתכוון רק לאלים – אלים היו להם דוקא, וגם שמותיהם ידועים לנו – אבל מתכוון אני לזר האגדות הנרקמות מכל אל לחוד ומסביב ליחסי האלים בינם לבין עצמם ובינם לבין מאמיניהם ועמיהם, בדיוק כמו שאנו רואים במיתולוגיה היוונית: אולי לא כל‑כך יפה, אולי לא כל‑כך נהדרת, אבל מסובכת ועמוקה. הרי אין כל ספק, שהסבתות בזמנים ההם היו מספרות לנכדיהן מעשיות ואגדות על האלים. ובכן, הלא היה מן ההכרח שיהיה להן מה לספר. מדוע לא רשמו את המיתולוגיה הזאת, או איך הלכו הרשימות האלו לאיבוד – זאת היא שאלה בשביל חוקרים. אולם אף חוקר לא יכול לשכנע אותנו, שאם אין הוא יכול לפתור את השאלה, הרי אפשר להסיק מכאן, שלכנען לא היתה שום מיתולוגיה רומאנטית בכלל. ובכן אני אומר: לארץ כנען היתה מיתולוגיה, והנה פרק אחד שלה. איפה מצאתי אותו אין זה מעניינו של החוקר.

האלים של כנען ממש כמו האלים היוונים היו על ראש הר: בקיץ – על החרמון. בחורף – על הכרמל. ההבדל הוא רק בזה, שהאלים היווניים כולם בני משפחה אחת: בנים ובנות של האב זיאוס והאם הירה (הלאטינים היו קוראים להם יופיטר ויונו) בשעה שבכנען היו האלים סתם חברה של ג’נטלמנים וגבירות בלתי‑תלויים זה בזה. כל אחד היה לו חצר‑מלכות ומשרתים משלו. הם חיו ביניהם בשלום כידידים טובים, בלי קנאה ושנאה; לכל אחד מהם היה שטח מיוחד בעולם שבו הוא משל, אולם הם לא דאגו ביותר ולא התעניינו ביותר בשטח שלטונם. כל זמן שההכנסות שלהם היו מובטחות, ומכיון שעל ההכנסות האלו היתה גם פרנסתם של כהניהם בכל שטח ושטח, הרי ההכנסה היתה מובטחת. וידוע הדבר, שכל מי שפרנסתו בטוחה נוטה לרחבות ולפזרנות יותר מאשר לקמצנות. כך היה נהוג גם אצל אלי כנען. כשסיפרו לכמוש – אלהי מואב, שבשטח שלטונו – מעבר לים המלח – בנה מי שהוא כנסיה למולך של הצידונים, ענה מתוך פיהוק: אין זה מדאיג אותי כלל. באשר לעשתורת, שהיתה גברת, הרי אין בכלל מה לדבר. לכבודה בנו מקדשים בכל הארצות, והאלים היו שולחים בעצמם פרחים לכל חג שהוחג לכבודה בתנאי שבכל ארץ וארץ יכריזו הכוהנים, שעשתורת התחתנה דוקא עם האל של אותה הארץ, ויתכן שזה לא היה שקר כלל.

ככה חיו להם האלים את חייהם בנעימים והחיים האלו נמשכו מי יודע כמה מאות בשנים. החשוב מכל האלים היה מולך הצידוני, שהכנסותיו היו זורמות מכל קצווי תבל, גם מעבר לימים, כי הצידונים היו סוחרי ימים, בקיאים מאוד בהלכות המלאכה של שודדי ים, ששימשה יסוד לאכספורט ולאימפורט. בצור וצידון התנוססו פסליו, פסלים גדולים ואיומים יצוקים ברזל, וביום הולדתו היו מכניסים לתוכו עמוד‑אש גדול, ומשליכים לתוך לוע הברזל שלו ילדים חיים קטנים, וככה קנה לו מולך שם של אוכל בשר‑אדם. לאמיתו של דבר, הרי המטבח בדירות היפות שלו בכרמל ובחרמון היה מלא כל טוב, בשר עזים, גבינה וחמאה וכמובן גם יין ויי"ש; בעצמו לא היה לקקן ביותר – את השולחן שלו, שהתנהל ברחבות כזו, סידר רק לאורחיו ולמשרתיו. בעצמו הסתפק ברבע עוף, בקציצה ובכוס‑קפה לקינוח סעודה. זולל גדול היה כמוש המואבי – אש להבה, אוהב חיים, חובב הלצות ופתגמים. בזמן שניסה לספר אותן בנוכחות עשתורת היתה עשתורת מוחה כנגדו מתוך צניעות, בארץ מואב, דרך אגב, לא היה אף פעם. לא ידע אפילו איפה נמצאת הארץ הזאת. ובשעה שמשרתיו הביאו לו את מס הארץ היה שואל אותם בשחוק: ובכן, מה נשמע שם אצל הממזרים?

בן‑אדם חשוב אצלם היה דגון הפלשתי למרות מה שהיה “הירוק” ביניהם. הוא היה מילידי הארץ, אולם עמו היה חזק ובעל תרבות. בידו היו כבר ברזל וסוסים – דבר יקר‑המציאות בזמן ההוא בכנען. אנדרטות פסלו ביפו ואשקלון ציירו אותו כחצי‑דג וחצי‑שור. כשראה פעם בשעה שטייל בסביבה פסל כזה, ירק מתוך בוז ואמר: פוי!

היו ביניהם גם אלים ממדרגה יותר נמוכה, חברים פחותים במעלה, למשל ציון אלוהי היבוסים, שישבו אז בסביבות ירושלים. אצל היבוסים היה נחשב לאלוהי המדבר, הנקרא “ציה”, ומכאן שמו: ציון. ועל הר קדשם ציירו אותו הציירים שלהם כתיש בעל‑קרנים. המצייר אותו כ“שעיר” ופעם בשנה נתנו לו מתנה חשובה: את כל משא פשעיהם. הוא לא דאג לכך כלל: מתנה זו היתה קשורה במתנות אחרות. ומראהו לא היה דומה כלל למראה תיש – להיפך, תמיד היה מגולח.

מסביב לארמונות האלים היה בית קטן, שבו חיו כל מיני אלים קטנים: לילין ורוחות, הדומים פחות או יותר לאותן רוחות הטומאה – הנימפות והסאטירים שע"י האולימפוס היווני, שאפשר לראות כיום בכל חלון בסלוניקי (את ההר אולימפוס, ולא את הנימפות).

ויהי היום ועל החרמון נראתה דמות בלתי‑ידועה. אמרו לה, שהאלים מסובים לארוחת‑הערב אצל עשתורת בגן, והוא פנה ישר לגן. אולם לא ניגש בחוצפנות ישר לשולחן. הוא עמד בין העצים וחיכה, עד שהחברה תגמור לסעוד.

הראשון שהרגיש בו היה מולך בעצמו. "בוא הנה, קרא לו, מי אתה?

– אני? – עונה האורח בשאלה לשאלה – אני הנני האל של עם ישראל.

– ישראל? – שואל מולך – מימי לא שמעתי עליו.

– באתי לא מזמן – עונה הדמות. – הידיעה לא הופיעה עדיין בעתונות, אבל היא תופיע עוד.

– שקט! – מתערב כמוש המואבי – אולי הוא מאותם הגזלנים, שהיכו את השכנים שלי, איך קוראים להם: בשן מלך עוג או עוג מלך הבשן?

– יתכן, – עונה האורח בפשטות – הם היכו כ"כ הרבה מלכים, שאינני יכול להיזכר בכל השמות.

– נראה, שהחבריה שלך הם גזלנים ממין משובח – אומר כמוש – טוב, שב ותתכבד בצלחת מרק.

– תודה רבה! – עונה החדש – אינני אכלן.

– מה שמך?

החדש סינן מלה קצרה. אבל מחמת המבטא הזר לא הבינו אותו. דגון הפלשתי, אֵל בעל תרבות, שאל:

– איך כותבים זאת?

– שמי נכתב בארבע אותיות. אפשר לבטא אותו בצורות שונות. אבל מוטב שלא לבטאו כלל. אם יש צורך דוקא בשם, תקראו לי פשוט יחיד.

וכך הוא נשאר לגור בעירם: דוקא לא בארמון כי משרתים לא היו לו ואף אחד לא הביא לו שום מתנות מלמטה. בתוך ההר היתה מערה גדולה; שם הוא לן ושם היה גם המשרד שלו. עד שעה מאוחרת בלילה היה יושב ע"י שולחן‑הכתיבה שלו עם מכונת‑הכתיבה שלו, כשהוא מנהל חליפת‑מכתבים רבה, מחוקק חוקים, שופט חוטאים, נותן עצות בנוגע לכל פרט ופרט, כיצד לבשל, כיצד להתרחץ וכיצד יחיה אדם עם שכנו.

– מה אתה כותב כל היום, יחיד? – שאל אותו ציון היבוסי, בלכתו לציד. בעברו על ידו נח רגע קט וניגב את הזיעה.

– על‑פי רוב, – אומר הלה מתוך החיוך התמידי שלו, – על‑פי רוב אני מקלל.

– את מי? בעד מה?

– יש לי עם, והם עושים שטויות. מוכרחים איפוא לקללם!

– עזוב אותם: הם לא יהיו יותר מאושרים מקללותיך!

– מאושרים בוודאי לא יהיו, אבל יהיו חכמים יותר.

– ולשם מה נחוץ כל זה?

– בכדי שישלטו, ועל ידם אשלוט אני.

– ישלטו, איפה?

– על כל העולם, ואז יהיה העולם, לא הם, יותר מאושר.

ציון היבוסי הביט עליו מלמעלה למטה. ציון היבוסי הדליק סיגריה חדשה ופנה ללכת, וכשהוא מופנה אליו בגבו אמר:

– כל זה שטויות. אני מצפצף על העצים והתיישים שלי. ואני רואה, שאני עשיר ממך, ושלשום ביקרתי את עירם. עיר יפה מאד, ואותה בנו בלי עצות.

– עירך – ענה הלז – מוצאת חן גם בעיני.

כעבור שבוע סידרו האלים משתה גדול מעבר למפרץ חיפה, לא רחוק מעכו ( זה היה בחורף, הם חיו על הכרמל). מרחוק ראו את ה“ירוק” ומולך רמז לו: – גש הנה!

הלז ניגש בפשטות ובנימוס כדרכו תמיד.

– תגיד יחיד! – שואל מולך – התנהגותך אינה מוצאת חן בעינינו. היש לך דרכון? אתה מספר, שאתה אל, אולם התנהגותך איננה כלל דומה להתנהגותם של אנשי החברה שלנו. ועמך גם הוא דבר‑מה בלתי‑נעים. מדוע אינם יכולים לשבת במקום אחד? מדוע הם מתפרצים לארצות זרות? כל העניין אמנם אינו נוגע לנו בעצם, אולם לגרש את הכוהנים שלנו! דבר כזה לא קרה אף פעם. עד היום, בזמן שעם אחד מעמינו כבש את ארצו של שכן, היה מלכו מבקר קודם‑כל במקדשה של אותה הארץ ומשתחווה לפניו וע"י כך ניתנה לנו האפשרות לחיות בשלום בינינו ולא להתערב בעיני המדינות של בני‑אדם. האם אחד משלנו אתה או לא?

– הרי אמרתי לכם מראש, – עונה הלז – שתקראו לי “יחיד”, אין זאת אומרת שאני “אחד מכם” אלא “היחיד”.

מולך קפץ1 ממקומו?

– חוצפה! משוקץ! מתחילה באת בשקט, בפשטות כאברך משי, ועכשיו נהיית גס ואתה מעליב את כולנו!

– סלח לי, אדון מולך! – ענה הלז – איני רוצה להעליב אתכם! יתר על כן, אינני יכול להעליב אתכם.

– אתה אומר בעצמך, שאתה רוצה לשלוט עלינו!

– סליחה, איני רוצה בכך משום שאי‑אפשר להעליב את אלה. אי‑אפשר לשלוט על אלה שהנם… איך להביע את זה, שהדבר לא ירגיז אותך?

– תגיד כבר באופן פשוט וגס, שהם מה?

– שהם אפס, שאינם בנמצא כלל משום שאינם קיימים!


  1. “קפץץ” במקור המודפס, צ“ל: קפץ – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות