רקע
זאב ז'בוטינסקי
אביר גופררו
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: ערי ז'בוטינסקי; 1958

אם תעמיק לחדור תוך אבּרוּצוֹ העילית, לא הרחק משיפועי גראן‑סאסוֹ השגיא, תוכל לראות את הפינות הציוריות ביותר שבעולם.

זוהי ארץ פראית, סלעית, בלתי‑מסויירת, ורק רועים שעירים ועזים שוכנים שם.

העזים לוחכות דשא מאדמת‑הטרשים, – הרועים רבוצים כמו בעילוף‑החושים תחת להט השמש, וכמעט גם לא ישירו. אפשר, אין זה עילוף‑חושים אלא יאוש, מפני שבאבּרוּצוֹ העילית בני‑אדם רעבים ללחם.

אולם מעל לארץ נוּגה זו נמתח רקיע עמוק מני תהום וכחול מני כחול, – הסלעים וההרים בקצהו מצטיירים פעם בקווים גוטיים, פעם בחמוקי‑רוך, – ולפרקים ייראה מרחוק הספיר של הים האדריאטי.

באחת מפינות אלו, לא הרחק מצפון לעיר הראשית של המחוז, נמצא גיא, או משטח קטן, הקרוי “כיור‑הטבילה של האם הקדושה המשפיעה חלב”.

שם, מתוך קיר חלק, פורץ זרם של מי‑מעין וניגר במורד, – וממעל, בצוק איתן, חצוב כוך עם האם הקדושה והתינוק בזרועותיה.

במעיין זה קשורה אמונת‑עם אחת.

בראשית האביב, אבל איני יודע באיזה יום בדיוק, מתקהל כאן המון רב של נשים צעירות ובחורות מן הסביבה. מספר הבחורות גדול הרבה יותר ממספר הנשים: בת‑אברוצו נשואה מאבדת חיש מהר גם את מראה‑החן שהיה לה וגם את חוסר‑הדאגה מחמת עבודות‑משפחה קשות, ולבה אינה עוד עם אמונות‑הבל פיוטיות.

לגברים אסור ביום זה לגשת לכיור‑הטבילה.

הנאספות עונדות לפסל‑השחם זרי פרחים, מעטרות את האם הקדושה ואת התינוק בעטרות של עלים, אחר‑כך פותחות את חזיות‑הצמר הצבעונית שלהן, שעל‑פי האפנה המקומית הן לובשות אותן מעל לחולצה לבנה, – ובזו אחר זו מזות על חזן ממי המעיין.

מאמינות הן, שהמים ממבוע ה“מאדוֹנה של חלב”, משיבואו לתוך גופן, יהפכו לשפע של חלב בשביל ילדיהן, שכבר נולדו, או שכבר הם במעי אמם, או בשביל אלה שעתידים להיות במעי‑אמם.

אולם רצוני היה, בעצם, לא אגדה זו לספר לכם בעיקר ולא על פסל זה.

אם תלכו סביב רחבת המאדונה “del Latte”, ובשביל רחב למדי תעלו מעלה כשלושים אמה, תתגלינה לפניכם ניקרה צרה, אפלה למחצה, עם אשד לא‑גדול.

חושב אני שאשד זה הוא הוא הנותן מים בשביל הכיור המשפיעה חלב.

ממש מתחת לאשד – בקושי תבחין זאת העין מבעד לענן אבק המים – נמצא פסל אחר.

פסל זה לא נחצב בידי בני‑אדם, אלא נוצר בידי הטבע. זהו גוש שכוב מארך, ומבט‑עין שוקד מעט יבחין בו דמות של אביר ישן וידו שמוטה הצדה.

עליו יש אגדה.


*

לפני ימים רבים היו חיי העם באברוצו קשים עוד יותר מאשר עכשיו. אמנם, נזיד‑תירס ורקיקים מצויים היו אז ביתר שפע, והעזים נתנו גבינה ריחנית להפליא, – אבל נכרים שונים ומשונים היו מתנפלים פעם בפעם על הכפרים העניים, גוזלים את המעות הזעומות, מבריחים עמהם את העזים ומשחיתים את הבחורות.

באקווילה היה דר אציל אכזרי, ששנא ביחוד את העם הפשוט, – עד כדי כך, שפעם ציוה לתלות בשער ביתו איזה רועה על לא עוול בכפו, רק על שום שפרצופו של הרועה לא נשא חן בעיניו.

שלושה ימים התנדנד הרועה בשער‑האבן. ביום השלישי באה אמו הזקנה, הדומה למכשפה, נתנה קולה ביבבה ואיימה באגרופה למול חלונותיו של האציל:

– ארור תהיה! איש אכזרי בלי לב, – גם בנים יהיו לך בלי לב.

עברו חמישה חדשים, ולאציל נולד בן. הנער היה בריא ויפה, אולם נראה כנטול‑מרץ ורדום.

קראו לו גוֹפרדוֹ.

הוא גדל, התחיל לרוץ, לדבר, ללמוד. הוא נראה ילד מוכשר מאוד. אמו ואביו האכזר אהבוהו אהבה עזה.

אולם יחסו של גופרדו אל שניהם וגם אל כל אדם היה יחס קר ונטול‑רגש.

האם עונתה עינויי‑נפש: פעמים, עת לחצה את בנה אל חזה, רעד עבר בבשרה – כי לבו של הבן דפק דפיקה חרישית כל‑כך, כאילו לא היה לו לב כלל.


*

וכך היה. נתברר, שבחזהו של גופרדו חלל ריק. זאת אישרו שני רופאים ספרדיים בעלי‑שיבה, שאביו קרא להם במיוחד מנאפולי.

האציל, קודר כענן‑סופה, שאל:

– התוכלו לעזור במחלה זו?

– לא נוכל לתת לב למי שנולד בלי לב, – ענו הרופאים.

האציל ברכם לדרך, המתין עד הלילה והלך אל מחוץ לעיר, אל השען הזקן דוֹן צ’יקוֹ סטֶרגוֹנֶה, שם רע שיצא לו בקהל – “ריח גפרית נודף משם”, היו אומרים מביני‑עניין.

אמר לו האציל:

– לבני, בחזהו, חלל ריק במקום לב. התוכל להכניס לחזהו לב חי? אני מבטיח לך שמירת‑סוד ואלף שקל.

ענה השען:

– החיים הם תנועה.

– ואם כן?

– אוכל לתת לבנך לב שינוע. הביאהו אלי מחר בחצות.

גופרדו הלך אחר אביו, כתמיד, בשוויון‑נפש גמור. כשבא למאורת המכשף, הסתכל בה בלי סקרנות, ובשקט ישב לו בקרן‑זוית. וכשציוה דון צ’יקו את אביו של גופרדו לצאת החוצה, גם שאול לא שאל הצעיר:

– למה?

השען נשאר ביחידות עם גופרדו. הוא נעץ מבט בעיני האורח, הגיש לפניו מראָה ואמר:

– הבט.

המראה הבריקה כל‑כך, שלאחר דקה עבר גופרדו בלא יודעים למצב של תרדמה עמוקה.

אז הפשיטהו דון צ’קו את בגדיו, באיזמל דק חתך חתך עמוק בצד השמאלי של חזהו והכניס לשם קפיץ לולייני דחוס.

אחר שטף ותפר את הפצע, הלביש את הצעיר הישן וקרא לאציל:

– קח את בנך. הוא ישכב שבוע ימים בלי הכרה. טפל בו. אחר יתעורר – והכל יהיה טוב ויפה.


*

וגופרדו נהיה לאמיץ‑לב באבירי איטליה המפוארים.

רק הוא בלבד לא הציק לשום אדם, – הוא שוטט בהרים והגן על הנדכאים, מפני שבחזהו פעם בחזקה וריטט הקפיץ, שבני‑האדם קראו לו לב.

אמו מתה, מאביו נפרד הוא, כי לא רצה להיות עד למעשי‑חמס שלו. עכשיו גלמוד לגמרי היה בעולם, – ולכן את כל כוחות נפשו הקדיש לסחופים ולרעבים.

לדוויים שבבני‑האדם לא קם עדיין מעולם מגן ומושיע כמוהו.

אך הנה חלפו כחמש שנים, והבריות התחילו שמים לב, שחוורו פניו של האביר גופרדו וניטל מהם עוצם הרגש, ובדבריו לא יישמע עוד הלהט הקודם, ולא באותה התנופה תאחז ידו בניצב‑החרב.

גופרדו עצמו הרגיש בדבר. ועוד חש, שיותר ויותר הולך ונחלש הדופק העז והרטט של לבו בחזהו, ולרגעים נדמה היה, שלבו של האביר גופרדו אינו פועם עוד ורק לוחץ כמשא כבד וקר על חזהו האדיר.

מלא צער, רכב פעם לאיטו האביר גופרדו במשעולי‑הרים. נכנס על גבי סוסו לניקרה, ראה אשד ושמע קול של זמרה.

שרה עלמה במעטה לבן מנצנץ, והיא יושבת על זיז‑סלע תחת האשד ובקושי נראית מבעד לענן אבק המים.

היא היטיבה כל‑כך לשיר, עד שנתכווץ חזהו של האביר – ולפתע הרגיש, הלחץ שהקפיץ התחיל פועם ביתר כוח, – וקרא קריאת‑גיל.

השיר נפסק, דמות העלמה נגוזה.

– אדאלג’יזה הפֵיה! – נשא תפילה האביר. – הכרתיך. שמוע שמעתי, שטובה את ונדיבת‑רוח. אנא, שירי! שירך יחזיר לי את לבי, וכשישוב לבי לתחיה, אקום שנית בכוח אדיר למלחמה למען החלכאים.

אז נשמע שוב קולה הבלתי‑נראה של הפיה אדאלג’יזה, וכל עוד שרה, היה לבו של האביר גופרדו מתכווץ ומתכווץ ולוחץ על הקפיץ הלולייני; וכשחדלה הפֵיה לשיר, ריטט הלב בחזהו של האביר והלם כלשון הפעמון של הכנסיה עם שחר של חג הפסחא.

בקול רם וער קרא האביר גופרדו:

– תודה, אדאלג’יזה הפיה. כל פעם שיחלש דופק לבי, אליך אשובה. תודה לך ממני ומכל הדוויים עלי אדמות!

וגופרדו דהר בחזרה. שוב מצאו להם המסכנים מגן ומושיע.

חלפו שנים הרבה, – פעמים הרבה היה האביר גופרדו חוזר אל האשד בניקרה, ומעולם לא סירבה הפיה אדאלג’יזה לשיר באזניו את שירי‑המרפא שלה.


*

אולם הפעם האחרונה עמד שעה ארוכה ליד האשד, ושעה ארוכה, ארוכה, קרא לפיה הטובה – והיא לא ענתה בקול.

וכבר חש האביר גופרדו, שדפיקת הלב בחזהו הולכת ונחלשת, ולבסוף נדם הלב לגמרי – ומן הפיה אין מענה.

פתאום נתעופפה וירדה אי‑משם ציפור קטנה אפורה, פצתה פיה וצפצפה:

  • הפיה אדאלג’יזה סגורה בתחתית המורד. שם רבוץ שפיפון רע, עצום: הוא נכרך סביב קומתה התמירה של הפיה ואינו מרשה לה לשיר. רד למטה, הרוג את השפיפון, שחרר את הפיה!…

אולם האביר נענע ראשו באפס‑כוח. בחזהו לא פעם עוד כלום. לא היה לו צל חשק לרדת לעומקי‑השוחה ולהיאבק עם השפיפון. עייף וחלש היה – והיה לו חשק לישון.

הנה ישן הוא על זיז‑הסלע מתחת לאשד, שם ראה לראשונה את הפיה אדאלג’יזה. אין מי שיעירהו ויכונן שוב את הקפיץ בחזהו.

ודרי אברוצו העילית מרים גם מרים חייהם, ועכשיו אף לא יצפו עוד לשובו של האביר גופרדו, מגינם של הנדכאים.

המלצות קוראים
תגיות