אוריאל אקוסטה לגוצקוב / נחום סוקולוב

זהו ממיני הפרצופים המיוחדים, שאין ביד כל חרש וחושב לצייר כתבניתם. “אוריאל אקוסטה” של גוצקוב – אין לכחד, שיש בו מן הנוֹהַ והגעגועים הליריים. אין לכחד, שפרקו נאה וטבעו מעודן; אבל אין זה יציר של גאותניות, מאושש וקיים כצור איתן. שרוי הוא בצער, אבל אין בו מן הענקיות הנלחמת בעצמה. לא הוציא אלינו גוצקוב את כל עומק טבעו ואת כל אמיתות אפיו של הגיבור הסובל, לא העמיק לפתח את הפיתוחים הדקים והחדים בקלסתר פניו של אדם המעלה, לא עשה אותו כעמוד של שיש בצורה בולטת, אך כגוף רופס, כחומר רך, חזון התוגה של המעונה הרוחני ניתן להכתב רק בידי גאון, או בידי – החיים בפשטותם ובפיכחותם, בלשונם הפשוטה, בלי שום המצאות, כשהם מראים לנו, בתמימות יתרה, בולטת ומבצבצת מכל פרט וקורט, על ידי עובדות, שאנו יכולים לקיימן בעדים, – את הניגוד האיום, ניגוד כל עולמים, בין “ההוא מרבנן” רצוני לומר: בין האדם, שיש בו שלימות גבוהה והוא מתעצם ועומד על דעתו בכל קשיות ערפו, לתשלום חפצו הנשגב, ובין “שוקא דגלדאי”, כלומר, בני דורו המקיפים אותו והזוחלים לרגליו ומטילים על דרכו כל מיני מעצור ומועקה לפי הבנתם הפעוטה ונסיונותיהם הננסיים.

עומק אסונו של השלם המעולה הזה הוא – דקות הרגשתו. הצער הטבעי השפוך עליו הוא – אי יכולתו להזדקק אל ציווי הנסיון היומי. נשמתו היא מפונקת יותר מדי, נאצלת ומזוככת ביותר, בתוך עולם שאין בו פינוק, אלא גסות. הוא מחטט ומנקר בתוך נפשו, בא בעקיפין, בטענות ובתביעות על עצמו, בתוך עולם רגיל באמונה קהה, שאין בה לא שאיפה ולא תקווה, לא רגש ולא מחשבה, לא ספק ולא יסורים פנימיים, אלא משטר. לפיכך – כל העולם כולו בנחת והוא בצער, הכל הולך ודש את ה“תבן שכבר נדוש”, כפתגם היינה, זה “אלפי אלפי שנים”, והוא אינו מוצא מנוח מפני המחשבות החדשות, המנקרות במוחו, כמקדח זה.

אוריאל אקוסטה הדמיוני, זה של גוצקוב, הוא “ממלל רברבן”; האמיתי, זה של הטבע, הרי הוא מתון מתון בכל תאוריו שהוא מתאר, בכל קוויו שהוא משרטט. המעונה שבמעונים הזה, שהקריב הכל בעד האמת שחשב לקנות: את הרכוש ואת הבית, את המשפחה ואת האהבה, את האושר ואת הכבוד. האיש הזה, שהסגיר את גופו להלקות ברצועות של עור – ואת כבודו לשימצה ביד אֶחיו עצמו ובשרו, אשר איש חסדם ומרים ראשם היה כל ימי חייהם ועתה השליכוהו כנצר נתעב, האיש הזה – כותב ביד רועדת, לנוכח המוות הממשמש לבוא, בצוואתו, ובווידויו האחרון את הדברים האלה:

“מודה אני, שאילו החרשתי מראש ואילו יכולתי לאשר ולקיים את הענינים כמו שהם בסדרו של עולם ולשקוט במכוני, אז היה לי הדבר לתועלת. כן צריכים לעשות כל אלה, שדעתם מעורבת עם הבריות, וזה מחסה ומעוז להם, שלא יוכל המון העם לפסוע על ראשיהם ולא יוכלו העריצים להדריך את מנוחתם. חוק עולם הוא: עמל כל אדם לתועלתו, לדכא אמת ולרמוס צדק ברגליו. אבל אחרי שהייתי פעם אחת אי זהיר וסמוי עין כל כך על ידי דמיון האמונה, עד שהיצגתי את כף רגלי על שדה המלחמה עם שוטני, עתה, למרות כל, טוב טוב לספות ברעה ובכבוד מלברוח ולהיכנע”.

בדברים האלה לא תמריא המליצה במרום, הגיבור אינו עומד כאן לפנינו “בעששית”, אלא בקומתו וצביונו, והוא מדבר כבן אדם פשוט: אולי לו היתה נפש איש אחר תחתיו, היה מרכין ראשו בלי בושה, ואולי טוב לאדם, כי ישא עול ויהיה כעבד נרצע, – אך אני איני יכול!

זוהי הבכייה העולמית, היאוש המוחלט; בעל כרחך אתה סובל, ובעל כרחך אתה נופל במלחמה עם שתקיפים ממך: אין אתה יכול לברוח, מפני שגזירה נגזרה עליך, לפי טבע נפשך, שאין אתה יכול לשנות – שתילחם! זהו מה שקראו היוונים הקדמונים בשם: “טראגידיא”!

הרבה יותר משאנו מוצאים תוכן זה בחזיונו הידוע של גוצקוב, אנו מוצאים אותו באקוסטה כמו שהוא, בתולדות חייו המסופרים על ידי עצמו, שיצאו בלשון אשכנזית במהדורה חדשה, שנסדרה ע"י אלפרד קלאאר.

האבטוביוגראפיה הקצרה, שכתב אקוסטה קודם ששלח ידו אל האקדוח לשים קץ לחייו, – מה גדולה היא בתמימותה, מה נאה וחסודה היא בכל תוויה וקוויה! לא רבים הם הדברים – ושקולים כנגד כרכים של ספרים וחזיונות גדולים, גם של ספרי היסטוריה. רואים אנו מבין השורות, במגילה קצרה זו, ביד מי נפל הגיבור. איש השם הזה. הרי זה אחד מן “המאורעות הישנים, העומדים בחידושם לעולם”: יחיד ברשות הרבים, יחיד חולק על רבים, והשלטון ביד הרבים והם “מקיימים את הפסק” כטוב בעיניהם. טופס המאורע הזה הוא לא רק היסטורי, אלא גם היסטורי שבהיסטוריים, רצוני: הוא לא רק קרה, אלא הוא גם מופת ותוכן תכניות למאורעות ממין זה. מכירים אנו את עקבות השפעת הכנסיה הקתולית והאינקוויזיציה על היהודים הפורטוגיזים. לא בהתבודדות ובפרישות מן העולם ישבו היהודים בפורטוגל, ולא בלי הניח עקבות גוונים ידועים עברו עליהם ימי הדור, שבו אנוסים היו להשתעבד למראית עין אל הדת החדשה. קורטוב של אינקוויזיציה התגנב לתוך היהדות בעצמה, ומשהתחילה היהדות להיות נראית בעיני מחזיקיה באספקלריית כנסיה ואמונה, אי אפשר היה שלא תתחולל רומנטיות הקנאות לפי נוסח ספרד.

ובכל פעם אנו רואים את היחיד – אולי לא היה אדם גדול כלל, אבל בעל נפש גדולה – חולק על הרבים, “תנא הוא ופליג”. הוא בין האנוסים בפורטוגאל, ואחיו שקועים כבר במ“ט שערי קתוליות, וגם הוא רוצה להאמין ושואף להרגיע את רוחו ולבטוח ולשמוח, אבל אינו יכול. הספק מנקר במוחו. הם, המתנועעים וקלי הדם, עוברים על פני הספק, מיישנים אותו, או קושרים אותו בעבותים, – הוא אינו יכול. הדבר בא לידי משבר. זוכר הוא את יהדותם של אבותיו, יהדות זו מושכתו בכל כוחו. הוא מתחדש ופורח בתחילה בבואו מארץ המאפליה לארץ האורה, אבל – לא עברו ימים מועטים, ועוד הפעם נראו על מצחו תלמים תלמים, וחריץ אחד עמוק מאד – קו של ספק חדש: צייר צייר לעצמו מתחילה יהדות אחרת. נראה לו, שיהדות זו של דינים היא צנומה ורזה, שדופה וריקה; לו, ש”היא, כשהיא לעצמה, טובה ונשגבה היא, אך מחזיקיה אינם מבינים אותה“, והדבר הזה – “לוחץ את לבבו במלקחיים”. לשם יהדותו זו עזב את הקתוליות העשירה והשלווה, את יהדותו זו נשא בקרב לבו, ועתה הוא רואה אותה חמרמרת וקמוטה בתוך הגיטו, והאנשים סותמים את החלונות ומגיפים את התריסים! דרך נקודה רוחנית זו עובר ה”מירידיאן" של הטראגדיה באמיתות האבטוביוגרפיה.

אוריאל אקוסטה, בלי כל אותן ההוספות, וגם בלי האסונות והפורעניות, שמצאוהו אחר כך באמת, כבר היה מעונה על ידי תקווה נכזבה זו לבדה – די הצורך להיעשות הוויה טרגית מסומנת. השאר הוא רק תולדה. אדם שאינו מוותר על דעתו היחידה, אדם, שמדקדק עם עצמו על פחות מחוט השערה, כשהוא נשבה בין הקתולים ואין לבו תמים עמהם, לא יעשה לעולם פשרה עם ההכרח, אך יעקור את עצמו מכל יחוסיו ומעמדו ושלוות ביתו, אפילו אם בזה יעקור חלק מלבו, וירחיק נדוד לארץ אחרת כדי שיוכל לחיות שם כרוחו; וכשהוא בא בניגוד חדש עם היהודים אין הוא נמלט ממזלו לבוא עוד הפעם בקשרי מלחמה עם הקרובים, הקרובים אליו ביותר. ומתחוללת מלחמה זו במשך חמש עשרה שנה, מתחוללת בתלאות וביסורים, במכאובות עמוקים ואנושים; משפחתו הקשורה בלבו בכל מוסרות האחווה הגזעית והלאומית, שהתחזקו באופן נשגב ואיום אז, בתקופת הרדיפות והנדודים, עוזבת אותו ומלעיבה בו, אחרי שכל נסיונותיה ל“החזירו למוטב” עלו בתוהו ואחרי שהיא, לפי מדרגת שכלה, צריכה לחשוב, שהוא ממרה את פיה בזדון; קהילתו, משאת נפשו, שבגללה עבר ארחות ימים וארצות רחוקות, מחרימתו ומנדתו, ולסוף – כשהוא נעשה הפקר לכל מי שרוצה לקנח בו את ידיו המלוכלכות וכשהוא מוטל בלי כוח, ביאוש, בסחרחורת ראש, בשממון רוח, אחרי כל עינויי הגוף והנפש, אז – כאשר כבר איננו, הוא מודיע באונס מה שדרשו ממנו להודיע, שהוא מבטל את דעותיו ושהוא מודה על פשעו, – אבל אחר כך שבה אליו רוחו, ואז, בלי יכולת לחיות עוד, אחרי העלבון, אחרי שניתקו כל חבליו עם החיים מסביב, אחרי שבטלה האפשרות להעמיד איזה יחס שיהיה בינו ובין תנאי החיים מסביב, – שם קץ.

האנשים האלה אנוסים הם למות בכדי להחזיר נשמות לפגרים מתים. לא כל אחד מהם מזיז את העולם קדימה, אבל כולם יחד במיתתם מזיזים את העולם קדימה. אין אנו יודעים, באיזו יהדות רצה אוריאל אקוסטה, ואין להראות באצבע: זאת וזאת פעלה מיתתו; אינו דומה בפעולה לג’ורדאנו ברונו או לגליליי, אבל דומה הוא אליהם בתכונתו. אקוסטה היה אחד מאותם האנשים, שאינם יכולים לחיות כשאין הסכם גמור בין דיעותיהם הפנימיות ובין מעשיהם, בין דעתם הפנימית ובין האמונה שהם מחזיקים בה. הם מתחבטים ונפצעים בתוך התהפוכות ודו-הפרצופין והסתירה שבין האידיאל הנכסף ובין המציאות הקיימת. לפיכך חייהם של אלו הם: מעוף אל האידיאל, כמעופה של צפורת הלילה אל השלהבת. לולא ההתנגשויות האלו, אולי גם ידוע לא ידענו, שיש רוח ומרחק גדול בין הנכסף ובין הקיים.

אלפרד קלאאר הוסיף על האבטוביוגרפיה “פירוש” גדול ועמוק. הוא נכנס עמוק עמוק לתוך הפסיכולוגיה של אקוסטה; בלי “אקדמות מלין” של פילוסופיה מייגעת, בחוש ספרותי מלא רוך ונועם, הוא מתאר את הנפש ההאמלטית של אקוסטה, את הנפש הענוגה, הצנועה, המפונקת, שיש עוז ותפארת בהוד מעופה, בהתלהבותה ובהתרוממותה, אבל ניכר בה, כמו שניכר חוט של צער על פני צעיר שעתיד למות בלא עתו, סימן של משבר הולך וקרב. קלאאר אינו מוצא באקוסטה מה שרמז גוצקוב: התעוררות נטיה חדשה אל הדת הנוצרית. אין כאן ריפורמה, אין כאן מחשבה קרה ומסויימת של אדם מן הישוב. אין כאן פעולה נראית ומעשה ממש, כמו שאין אלה אצל ברונו או אצל גליליי. יש יותר מזה: יש חפץ עז להודיע את כל הגות הלב, למחות כנגד מה שנראה מזוייף וכוזב גם אם הוא מקובל ומקודש. מן הנמנע היה להגיע אל חירות זו בקרב הדת הקתולית – ויברח! אדם כאקוסטה אינו בורח מן המקום, שהוא חושב אותו למקומו שלו. מן הקתולים ברח מפני שלא לו היו, מפני שיחוסו אליהם היה יחס חיצוני, מקרה, ובא המקרה האחר, שינוי המקום, ודחה את המקרה הראשון. כאן אין עוד הקו הטראגי מפני שבדברים חיצוניים אין טראגיקה. אבל מן היהודים לא יוכל אקוסטה לברוח, כמו שאין אדם יכול לברוח מעצמו. הבריחה מעצמו הרי היא המעשה הנורא, שעשה אקוסטה. אילו היה מתגעגע על הדת הקתולית, כי עתה היה כל מאורע זה “רצוא ושוב”: מאס באמונה הקתולית, חשב למצוא נאה הימנה, ונוכח לדעת, שאין נאה הימנה – והחזיר את גרושתו. אקוסטה אנוס היה למות לרגל ריבו עם היהדות, כי ריב זה היה חורבן כל נפשו ושבר כל מאווייו וגעגועיו.

מנומר הוא אוריאל אקוסטה בחזיונו של גוצקוב, מתייהד מתנצר, שואף קדימה ונסוג אחורנית, מתגעגע ומתאונן – כאן הוא כולו כעין הספיר, טהור ושקוף, דמות וצביון של אחד מבני העליה, יכולים לזחול בתוך הבּיצה, שמוכרחים להסתבך בהתנגשות מסוכנת עם הכוחות האיתנים של ההזייה, המנהג, והמשטר הצר. אוריאל אקוסטה כותב בווידויו: “הנני מטבעי ירא אלהים, ואני כל כך רך לב, עד שגם בשמעי אסון שקרה לאיש, איני יכול להבליג על עצבוני, ועיני מלמלאות דמעות”. אלה הם דברים נאמנים. אך האיש, שהוא מטבעו ירא אלהים, הוא מסוגל לסכן את נפשו ולהלחם על האופן, איך לעבוד את האלהים, ואך האיש, שלבו ער לכל אסון, אינו יכול להישמר מלבוא בסכסוך על כל צעד עם החיים וסדריהם.

הקוראים מתפעלים ומתרגשים מן הווידוי: “ממעמקים” של אוסקאר וויילד – זה ים הרעל והדמעות! לא נופל ממנו כלל הווידוי של אקוסטה…