כל חייו היו על קוטב העצבון. וכך הם ניבטים אליו משיריו. למן שירו הראשון שבספר משנת תרע“ט, היינו, בהיותו בן כ”א, ועד שיריו האחרונים, נמשך חוט של עצבות גדולה. כמאמרו: “שתומה עיני ואפלה, והיא רק מדווים תחזה”. לא רק עינו דומעת, אלא גם עין העולם דומעת עמה, כי לא החלומות בלבד בדאים הם, אלא גם החולם עצמו. הוא משלה את עצמו לדעת. הוא “מבכה אבידת דבר, שלא היה לו מעולם” ו“נושה ממי שלא חייב לו כלום”. אולם טבע הוא באדם לחלום ולנשוֹת, אפילו ברור לו, שאין מי שיפתור את החלום ואין מי שיפרע את החוב: “שיח של יום ושל לילה – מי לו ישמע ויבינהו?” על כן אין פלא, שלבו היה “בית קברות, בו נקברות הזיותיו”. ראויה לשימת-לב חתימתו. על רבים משיריו חתם לא בשמו המפורש, אלא בכינוי ש. נפש.

בשיריו המעטים מקופלות הרגשת-עולמו הפסימית וספקנותו, שהיו טבועות בו כל הימים. והן שצבעו את הסתכלותו בתבל ויחסו לבני אדם ולמאורעות חייו. בשירו “ננעץ בקצה לבבי” כתוב לאמור:

נִנְעַץ בִּקְצֵה לְבָבִי “מַה” דָווּי בִּסְפֵקוֹת

וַאֲנִי מַטִיחַ רֹאשִׁי אֱלֵי כָּתְלֵי דִמְיוֹן.

לֹא אֹבֶה הֱיוֹתִי תָלוּי, עִנְבָּל עָלוּב,

לִבְלִי הַשְׁמִיעַ קוֹל.

ה“מה” הספקני הזה לא הרפה ממנו והוא שוֹרר אותו בעשרות ואריאציות. רפיון הוודאות שבו הציק לו מאד ובעטיוֹ הוּצג יחידי, בודד, לפני הכרעות כבדות-גורל. מורשת-אבות היתה בדמו, והיא שלימדתנו לשנוא תרבות-רמיה, אך מול פני מורשת זו התיצב עולם-שכנגד, עולם-יצרים פנימי ועולם עוֹיין חיצוני. בשירו “במדבר” כתוב:

וַאֲנִי פָרַשְׁתִּי לַמִּדְבָּר

וְאֶתְנַזֵּר בְּלַהַט חוֹלוֹתָיו.

נָגְעָה בִּי יַד אֱלֹהִים

וַתִּכְבַּד עַל יְצוּרֵי רוּחִי.

כך מיטלטל מקוטב אל קוטב, בין ההכרה לפעול ולנחול נצחונות וגם ליהנות ממנעמי החיים, ובין הצורך בבדידות ובהתייחדות, המעמיקות את ההוויה העצמית, אך במחיר ויתור על ההנאות. דומה, שהבדידות היתה לו לא רק בחינת גזירת גורל, אלא מחוז-חפץ. כלומר, אהבת הגורל. בה מצא, כביכול, את תיקונו. שכן הבדידות איננה תכונה נקנית, אלא מוטבעת. ומי שזוכה להכיר את עצמו משלים עם הבדידות הזאת ועושה את רצונה, אף על פי שהשלמה זו מכאיבה לו ולא תמיד היא מביאה עמה שלוות-נפש:

נָטַשְׁתִּי אֶת דֶּרֶךְ הַרַבִּים

וָאֵט לִי אֶל שְׁבִילִי;

בָּרַחְתִּי מֵאָרְחוֹת הֲמוֹנִים

וָאֶתְיַחֵד עִם צִלִּי.

אַךְ פִּרְפְּרָה נַפְשִׁי בַּמִּשְׁעוֹל

וְלֹא מָצְאָה אֲמִתָּהּ.

וְצִלִּי הֶאֱפִיל עַל פְּעָמַי

וַיְהִי לִי לִמְחִתָּה.

לא רב הוא יבולו בתחום הסיפור, ולא הכל מקורי. פעמים נחוּש עקבות עגנון ועקבותיהם של מסַפרים אחרים. אולם אותו מוּעט מקורי העיד, שהיה לו מכרה משלו לחומר סיפורי, ואוצר-נשמות משלו לגיבורי סיפור, ומכמני ניב ולשון לתיאור אדם ונוף, צבע, קול ומראה. יש ידיים להשערה, שהוא עצמו החשיב את סיפוריו מאוד, שכן אותם ולא את שיריו כינס. הוא לא היה בעל נשימה רחבה ולא בעל יריעה רחבה. כשם שבשירה הוא נטה אחרי השיר הלירי, הקצר, המבטא קטע של חוויה, כך נטה בסיפור אחרי הנובילה, שיותר משיש בו יסוד נאראטיבי מפותח, יש בה תהייה לירית, היונקת, בצינורות סמויים וגלויים, בסופו של חשבון מן הביוגראפיה, מעלילות המחבר ומעוללותיו. ולא במקרה שואל שפאן בסיומו של הסיפור “מבית המחזה”:

ואני פונה לרחוב ומתחיל בודק בשלטים ובמספרים ומציץ לסימטאות, לידע: האומנם בשעה שיצאתי מבית-המחזה – בדרך הפוכה יצאתי, עד שהגעתי לבית-ילדותי?

כן, שפאן היה מגיע תמיד, בדרך הפוכה או במישרין, לבית-ילדותו, למאורעות שנחתמו בנפשו מאז היותו. אין לומר, שתהייתו של שפאן הביאתו לידי עמידה על יסוד נשמתו ועל טבע ברייתו. זאת היתה תהייה מתמדת, שתכליתה לא הושגה, בחינת שכר תהייה – תהייה. כל ימי חייו פיצל פצלות מעצמו עד כדי להכאיב לנפשו, כי ביקש לחשוף את גרעינו העצמיי. בסיפור “תעודת זהות” אנו רשאים לראות פרק אבטוביוגראפי מובהק, כלומר, אשנב למסתרי נפשו. שכן, כאמור, הוא ביקש כל ימי חייו תעודת-זהות לעצמו, וזו שיחקה עמו במחבואים, נמצאה לו ונעלמה, נמצאה לו וחזרה ונעלמה. גם בסיפור “הטבעת” יש משום בבואה לגורלו. הטבעת היא חותם, מלשון “טבעת המלך”. היא מטביעה את סימניה על האישיות. ומימי לסינג ואילך היא משמשת סמל בספרות ובחיים. והנה טבעת זו היא מציאה שמצא גיבור הסיפור וחזרה ואבדה לו אבידה שאינה חוזרת. אבידה זו דיכאה את רוחו והשרתה עליו אֵבל ושכוֹל. בשיריו ובסיפוריו הוא מתנה את גורלו, במישרין ובעקיפין, בגוף ראשון ובגוף שלישי, שלא אחת ולא שתיים מופיע איזה “חיצוני”, איזה שטן, המעכבו מלהשיג את משאלתו.

נודעה לו זכות בתחום המחקר. אמנם הוא כתב ביקורת על סופרים וספרים (ביאליק, טשרניחובסקי, פיכמן, יעקב כהן, יצחק למדן, קלוזנר, ישראל כהן, צבי קרול וכו'), ותמצא בדבריו הערות והסברים והשגות, שלא אמרום אחרים; אולם החלקה, שנתייחדה לו ושעשה בה חשובות ושהיה מיועד עוד לעשות בה שבעתיים, היתה חלקת המחקר הספרותי, הכללי והעברי, וביתר ייחוד: הפרוֹסוֹדיה; זאת היא פינה עזובה בספרותנו עד היום הזה ורק מעטים מאוד (וביניהם בנציון בנשלום וב. הרושובסקי) עוסקים בה בכובד-ראש ומתוך ידיעה יסודית. שפאן הספיק לתת לנו את פרי עיוניו באֶפוס ההוֹמרי; במהות האֶלגיה היוונית; בריתמיקה של שירת טשרניחובסקי; במשקלה של שירת ש. שלום; בבעיות הריתמוס והמשקל בספרות העברית; בתורת המטריקה, הבית והסטרופה; בטיבה של המאקאמה; בקביעת כללים וסייגים בתרגום, וכיוצא באלה. בנושאים אלה לא טיפלו סופרי דורנו אלא דרך אגב וללא שיטה. על כן ייחשב ספרו של שפאן “מסות ומחקרים” בין ספרי-היסוד שהבאים אחריו יוסיפו, יעמיקו ויגוונו את הסוגיות האלה, אך הם יעשו זאת על המסד של שפאן. אפשר לומר, שהיה בין הראשונים, שהעמיד תלמידים יודעי-תורת-השירה כמקצוע וכאחיעזר בהבנת שירה, על ידי ניתוח המבנה הריתמי של השיר, צלילו, לשונו, מיקצבו ומשקלו, סוגיו וצורותיו, דרכי החריזה וכיוצא בזה. שפאן גם עסק בבירור תנאי הנפש של המשורר לבחירת סוג שיר ובנינו. והוא עשה זאת בכתב, שתוצאותיו מכונסות בספר הנ"ל, ובעל-פה, כמורה ומרצה, שתוצאות עבודתו מובלעות בנפש התלמידים והשומעים ואף רשומות במחברותיהם של עשרות תלמידים.

רבה זכותו בהיכל הספרות הקלאסית, שבה טייל כבן-בית בכל חדריה. הוא שתה מתרבות-יפת לרוויה. בתחום זה עשה גדולות כמתרגם, שהכניס חטיבות שלמות משירתה של יוון לספרותנו. באידיליה של תיאוקריטס פתח ובמשלי איסופוס ובשירי האֶלגיה היוונית העתיקה – סיים, ובאמצע העניק לנו את ההימנאות אל דמטר ואל הרמס, הימנונות הומיריים, שירים הומריים, יציאת-מצרים של יחזקאל, שירת הסיודוס ופרקי האודיסיאה. כאן לא היה ראשון; קדמו לו יהושע פרידמן ז“ל בתרגום מלאטינית, טשרניחובסקי ז”ל ויב"ל בנציון בנשלום, אך תרומתו בשדה זה עצמית היא ומובלטת. הוא סלל דרך למשקל ההכסאמטר בתרגום השירה הזאת, המחייב לפתוח כל שורה בהברה מוטעמת הטעמה דקדוקית נכונה. וכל יודעי דבר מעידים, שאין זאת מלאכה קלה בגלל טבע לשוננו, כשם שהם מעידים על גודל הישגיו, שנעשו מופת בשיטת התרגום ובדקות הלשון. הוא היה כובש ונכבש כאחד. הוא כבש דרכי תרגום חדשות לספרות העברית, אך נכבש בעצמו על ידי הצלחתו במלאכת-קודש זו והיה מלא אותה. הוא ידע את ערך מפעלו וחלם על הרחבתה של יריעת התרגום, המקפלת גם את שכבר תרגמו אחרים לפניו, אך לא בהברה הספרדית ולא במשקל הנכון, כגון תרגום האיליאס והאודיסיאה של טשרניחובסקי. אמנות התרגום נעשתה לו טבע שני וירשה במידה מרובה את יצירתו המקורית. היא היתה לבסוף משענתו ותומכת גורלו. וכך הוא מתוודה באחד השירים שבספר:

כִּי עַל חָכְמַת קַדְמוֹנִים “חָכְמָה” מִשֶׁלִי לֹא הוֹסַפְתִּי

גַם לֹא שִׁנִיתִי בִּמְאוּם אֹמֶר תְּבוּנַת רִאשׁוֹנִים,

עֶבֶד עָשִׂיתִי עַצְמִי נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחַי מִימֵי קֶדֶם.

שלמה דיקמן ז"ל, אמן התרגום של הקלאסיקה, שראה את עצמו כתלמידו, שיבח אותו בשבע לשונות של שבח, באמרו:

בטחון מילא את לבבי, משום שאותו מתרגם דגול בעמיו התווה גם לי את הדרך הנכונה להכּסאַמטר הדאַקטילי העברי, וראיתי אני שחיפושי וגישושי הרבים לא עלו בתוהו – – – הוא היא מחלוצי ההכּסאַמטר הישראלי החדש. כל תרגומיו אינם תרגומים בלבד, כי אם שיעורים מאלפים במקצוע נכבד זה, שיעורים הטעונים לימוד ואשר ללא כל ספק ימצאו את הערכתם הנכונה במחקר מיוחד לתולדות התרגום העברי.

אם אמן גדול ובר-סמכא כדיקמן כך עילה ושיבח את תרגומי שפאן – אַנַן מה נענה אַבתריה¹? אנו נהנים נהנים מיפי השירה הקלאסית, שהגיש לנו שפאן בכלים לשוניים מפוארים, ובלבנו תודה לאמן התרגומים, שהיה ויהיה מורה דרך לבאים אחריו.

היה לו לשפאן מפתח ללבות תלמידים, שומעי לקחו, שהיו מתרשמים לא רק מתורתו, אלא גם מבעל התורה. שכן היה אמון-פדגוג לפי שורש נשמתו. ההוראה בכל תחנות חייו, שתחילתה בבתי ספר יסודיים וסופה באוניברסיטה, היתה לו אוּמנוּת ויעוד כאחד. הוא היה פדגוג יוצר, היודע להעלות מתוך הסתכלותו בנבכי נפשו של הזולת דעת-אדם ולהתאים את לימודו לתלמיד המסויים ולנטייתו המיוחדת. על כן חיבבוהו תלמידיו והוקירוהו. מאישיותו האצילה קרנה השפעה מאירה. הוא, בעל ההשכלה העברית העמוקה ובעל ההשכלה הקלאסית הרחבה, העניק לחניכיו לא רק השכלה, אלא הרווה אותם ערכים מוסריים וחברתיים. הכל שימש בידו מדיום לחינוך: ספרות העברית לצורותיה, הלימוד המקצועי של משקלי השירה המקראית או החדשה, ספרי לימוד וספרי עזר לעם ולתלמידים, ואפילו הרצאה על דידאקטיקה. ברוח זו דיבר בכל כינוס ובכל הזדמנות. כי בעל שליחות היה, ששליחותו היא נשמת אומנותו.

והיה לו מפתח-זהב לחדרי נפשם של חברים, באופן שידע לגלות ולהעלות את היסוד המשותף, את הריעוּת הנאמנה, כדי להרבות עידוד ולמעט צער. הוא הקפיד לשמור את מוצא שפתיו, ההן שלו הן ולאו שלו לאו. על כן היה אחיסמך לידידיו ומשען לתלמידיו.

לא בכל סגולותיו ניתן לו להשתמש כרצונו וכיכלתו. חייו היו קצרים, וגם באלה היו רבים ימי התחלואים, שהשביתו אותו מעבודתו ומלימודו. על כן נפטר בלי שהגשים את עצמו עד תומו. הוא נטל עמו תכניות יצירה ותרגום חשובות, שחלם על הגשמתן.

סחה לי תלמידה אחת מתלמידותיו של שפאן באוניברסיטה בתל-אביב, כי זמן-מה לפני מותו הרצה על משקלי השירה ומיקצביה ואמר בשעת שיעורו את הדברים האלה:

הקצב מצוי בכל מקום, בחיי הטבע כבחיי אדם. קיץ וחורף, אביב וסתיו הם הקצב של הטבע. גם הרוח נושב בקצב. נשימתו של אדם היא בקצב קבוע, וביחוד פועם הלב פעימוֹת קצובות וקבועות. רק הלב שלי – הוסיף בהיתול – איננו פועם בקצב הדרוש והוא יוצא מכלל זה…

ואמנם לבו היה מתפרע בו מזמן לזמן ופורע את הקצב והריתמוס, עד שפקע בו לחלוטין.

תשכ"ז