אחד מבני-העליה המועטים היה. גידולו הרוחני היה מפליא. הוא נשאר בחיים באורח פלא, קיים את כוח-יצירתו בצורה המעוררת השתוממות ופירותיו היו מופלאים. עוד בימי בחרותו, כתלמיד, ראה יעוד לעצמו לשמש גשר בין ספרויות, בתרגמו את שירי ביאליק לפולנית ואחר כך גם את שירי טשרניחובסקי. והגשר שהתעתד לכוננו, נועד למעבר דו-סטרי, מעברית ללועזית ומלועזית לעברית, כדי להכניס יפיותו של שם בארמונות יפת ואת יפיותו של יפת באהלי שם. הרגש הרגיש בקרבו כוח-גלגול-יצירה עצום, שהוא אָח ליצירה עצמה. שכן מהו מתרגם אם לא חכם-נפש, היודע לברוא נשמת-שירה חדשה בצלמה ובדמותה של הראשונה. וכוח-בריאה זה גדל בקרבו במסתרים ובתנאים יוצאי-דופן שאין לתארם.
שׂר-גורלו שמר עליו מכל משמר, כאילו התאמץ במיוחד להותירו לנו לפליטה גדולה לאחר הפורענות שהתרגשה על יהדות פולין, שבחיקה נתגדל וממקורותיה ינק, שבה ניספו גם עתוּדוֹת אנשי הרוח. המוות ארב לו בארבע-עשרה שנות סבלותיו, שבילה בעבודת פרך ובתנאי חיים אכזריים והשפלה אנושית מחרידה בירכתי הצפון, במחנה וורקוֹטה אשר בברית המועצות.
כל יום כל שעה וכל רגע טמנו לו כליון, והוא יצא בשלום מכל המארבים בניסי-ניסים. ולא זו בלבד, אלא שהוא נצרף בחיי תופת אלה ורוחו נתחשלה.
הרוח שספג בימי ילדותו ובחרוּתו, מאור התורה וירושלים של מעלה הם שהיו, לפי עדות עצמו, מחסה לו בתוך המאפליה ההיא. וכך כתב:
לא השתייכתי למחנה החרדים ואף לא היתה עלי אימת קיום מצוות מעשיות. תורת חיי, או במלים אחרות: הפילוסופיה הפנימית שלי, לא היתה מעולם פילוסופיה דתית, או השקפת-עולם דתית. אולם כאשר התיצבה נגד עיני תורת השטן בכל מערומיה, התעוררה בלבי אותה ירושלים של מעלה, מורשת-אבות מקדמת דנא, והיא לא הניחתני להתפשר אפילו פשרה כלשהי עם מלכוּת השטן, עם מלכוּת השקר, הרשע והשנאה, הדוגלת לכאורה בשם האמת, הצדק והאהבה (“האומה”, חוברת 4 (12), אדר ב' תשכ"ה).
כששאלתי איך רכש לו בתנאים לא-אנושיים כאלה את בקיאותו הגדולה בלשון יוון ורומי, ובאיזו דרך שמר על המגע החי עם הלשון העברית העתיקה והחדשה, השיב דברים, הנשמעים כאגדה. “כל הימים משנן הייתי – אמר – בעל פה כל מיני פרקים שעלו בזכרוני מן המקרא וקטעי תפילה, ומאמרי חז”ל ושירי ביאליק ושניאור, ושירי מיצקביץ', וחרוזי הומר וּוירגיליוס ולוקרציוס במקורם. ולא אחת עשיתי זאת בלכתנו בשיירה לעבודה בקור ובגשם, בהתבודדי במקומות הטינוף. מלמולים אלה אף החשידוני לא-פעם שאיני בסדר". תחבולה זו הצילה את הרגשתו האנושית והחזירה לו לרגעים את הניצוץ האלוהי שבו, שכן במעמקי לבו האמין, שסופו להיחלץ מן הגיהינום.
בסוף הקדמתו לתרגום ה“מטאמורפוזות” לאובדיוס כתב דיקמן:
השנים שנות אחרי מלחמת העולם השניה, ואני בתוך הגולה הקרה בצפונו של עולם, קופא ומַשמים, עלו בזכרוני לא אחת חרוזי אובידיוס, שמאז שבתי על ספסל-הלימודים בימי נעורי קסמו לי ושיננתי רבים מהם בעל-פה. אך הפעם מסוגל הייתי יותר לחוש בטראגדיה המסתתרת מאחורי משובת קלותם החיננית וטבעיותם המתרוננת של חרוזיו. דברי חנופה והתרפסות לאבגוסטוס קיסר היו רגילים ושכיחים מאוד אצל משוררים אחרים בני זמנו. אבל בקטעי הפאנגיריקוס לקיסר השליט, הצצים בשירי אובידיוס, הבחנתי עתה, שאין הם נובעים מן הלב; הרגשתי בעליל את הפחד האופף את נפש המשורר בשלמו מס-שפתיו ל“משיח האֵלים” הטוב והמיטיב, המשכין את “שלום רומי” ברחבי העולם הבארבארי. מתוך אהבתו את החוק, את הצדק, את המשפט והיושר, מעין “שמש העמים”1, שבחסדה חסיתי בירכתי צפון. שיוויתי לעיני את אובידיוס הגולה עומד עמידת דלים וריקים לפני אבטיפוס הרודן, השמח במעשיו ו“המשמח בפעלו לאומים”. אז נדרתי בלבי נדר לאמור: בשוב ה' שבותי ועיני תחזינה את ארץ כיסופי, הקם אקים לאובידיוס מצבת-זכרון בשפת עמי.
ברוך אלוהי ציון וישראל, אשר הביאני עד הלום וזיכני לקיים נדרי.
מקצת מחוויותיו באותה תקופת זוועה פירסם בדפוס. שכן חוויות אלו לא הרפו ממנו בהניחן בנפשו משקע-עולם. מטעם זה היה להוט אחרי אוזן שומעת, כדי לספר על העבר ועל ידי עצם הסיפור למרק את ביעותי היום והלילה, החורף והקיץ, שנחקקו בו עד להחריד.
פורקן גמור חש בשעה שתירגם את יצירות-המופת. אותה שעה היה כולו מאיר. ולא בשעת תרגום בלבד היה כך, אלא גם בשעת ההרצאה על התרגום וביחוד בשעת מקרא תרגומו בציבור. סימני עברוֹ ושלפי-סבלוֹ היו ניכרים רק בקוצר נשימתו ובכורח-הישיבה בשעת דיבורו. אך פניו היו צוהלות והשראה גדולה היתה עליו ומסביב לו.
שבועיים לפני מותו הרצה במועדון “מילוֹא” על תרגומו לאַיסכילוס ואף קרא ממנו קטעים לדוגמה. רובו של הקהל היה סופרים ואמנים, וביניהם גם קריינים ושחקנים מובהקים. אך דיקמן הקסים את הכל בנגינת קריאתו, בהדגשותיו ובחיתוך דיבורו. דומה היה כאילו בעל-קורא עומד לפנינו. אלא שההכסאמטרים והפאנטאמטרים נתגלגלו בפסקי-טעמים עבריים חדשים. קולו עלה וירד לפי אותם הקצבים, המחברים והמפסיקים, ועמהם גאתה ריגשת הקהל הנהנה בשעת קריאה והשופע תשואות-חן לאחריה. הזדהות כזאת של סופר עברי עם שירה יוונית ויכולת כזאת להלבישה כתונת-משי ישראלית, ספק אם קדם לו מישהו בכך בדורות האחרונים. ואף על פי שאנחנו יודעים, כי מבחינת עצם התרגום לשירת יוון ורומי קדמו לו קאמינקא, טשרניחובסקי, יהושע פרידמן, שלמה שפאן, ויב"ל בנציון בנשלום, הרי לא קם כמוהו עד כה לשלמוּת, לשפע ולהרגשת יעוד.
משתאים היינו לא רק אל איכות התרגום העברי, הפשוט, השוטף, המשוקל לפי המקור בדייקנות והמקוצב בנגינה ובמבטא הנכונים, אלא פליאה לא קטנה מזו היתה בעינינו זו הכמות הגדולה, המעשירה אותנו בבת-אחת בכרכי שירה ומחשבה גדולים מספרויות-המופת. קרן-השפע הזאת של דיקמן, היתה מעין זכייה לאומה ולספרות ישראל. והלא כל שנתן לנו לא היה אלא ראשית של נתינה, ומה שעתיד היה להעניק לספרותנו – רב מזה שבעתיים. על המשך זה ועל תוספת זו הירבה לדבר. דיקמן כאילו חש שקיצו קרוב ועליו לזרז את עצמו ולמצות מחייו הקצרים מנת-יצירה כפולה ומכופלת. הוא, אמנם, התקין עצמו לעבודות חדשות וגדולות, אך לא הסתפק בחלומות ובתכניות, אלא הסיע בינתיים חטיבות יצירה רבות לתוך בית-גנזינו. באופן כזה יש בידנו היום אוצר תרגומים משל דיקמן, המרהיב את העין והאוזן ומרחיב את הדעת.
בהיפגשך עמו הרגשת, שיש מעין צער השפע, שכן היו אצורים בקרבו דחפי יצירה ותרגום, שרק מקצתם יכלו לבוא לידי גילוי. היו בו חיים גנוזים, שלא יצאו מן הכוח אל הפועל, אלא תססו בנפשו ונטלו ממנו את מנוחתו. מבחינה זו אפשר שהשתקעותו בתרגום יצירותיהם של גדולים קיפחה את חלקתו שלו. ואמנם כשבועיים לפני מותו אמר לי: “שואלים אותי מפני מה איני כותב בעצמי שירים, אולם איך אפשר לכתוב לאחר התנ”ך, הומר וּוירגיליוס ואובידיוס? הלא הם אמרו הכל. ואפילו מה שהמודרנה חידשה בימינו כבר נאמר על ידם. פשוט, פחד לכתוב". חזיון זה מצוי אצל מתרגמים גדולים, המזדהים עם המקור עד כדי כך, שהם מאמצים אותו במחשבתם לבנם החוקי ומעלים עליהם כאילו הוא יליד-רוחם ממש.
התרגום היה לדיקמן דרך מדרכי היצירה. הוא ביטא את עצמו באמנות התרגום, דרך גלגול. בשעת תרגום היה מתגלגל בנפש היוצר המקורי ונעשה שותף עברי ליוצר היווני או הרומי. מורגל היה בפיו, שלא די בידיעת שתי הלשונות כדי לתרגם יצירה פיוטית גדולה, אלא יש צורך, שהמתרגם עצמו יהיה משורר. האימון והנסיון כוחם יפה בתרגום, אולם חשובה מהם האמנות וההשראה. במאמרו “בעיות לשוניות בתרגום שירה קלאסית” (“לשוננו”, ניסן תשכ"ד) נדרש לסוגיה זו וכתב בין השאר:
זה הכלל בתרגום שירה קלאסית: המתרגם המלומד והבקיא ביותר, אם אין הוא משורר – מוטב שלא יגע בשירה, כי אחת דתו להיות חוטא ומחטיא את הרבים. זאת ועוד: אמנם חייב הוא לדעת במידה שווה את שתי הלשונות, אולם בגישתו למלאכת התרגום, אל יהא כיווני או רומי היודע עברית, כי אם כעברי היודע יוונית או רומית.
– – – כל הרודף אחרי דקדוקי עניות בשם המדע דומה לזבוב היושב על כתפי פסל נהדר: אמנם ייטיב לדעת את כל הפרטים הנוגעים לחומר הפסל, אך לעולם לא יבין את יפיו: אפקיו צרים מאוד, ואם אין לו פרספקטיבה – אין הוא תופס את כוללוּת התמונה ואת רוחה. גיבוב פרט על פרט לא ישחזר בעיני הקורא העברי את יוון ורומי, כשם שדימוי החלב לשלג ולברבור לא יבהיר את צבעו לעיוור מבטן ומלידה. – – – אין המתרגם עושה את מלאכתו על פי כללים במחשבה תחילה: חוש המשורר שבו מכתיב לו את הדברים באופן אינסטינקטיבי, ועל כן יכול הוא לנמק את עמדתו בדיעבד, לאחר מעשה.
ואמנם, חשים אנו בתרגומיו לא רק שיטה משוכללת, בקיאות מופלאה בשתי הלשונות, אלא רוח של משורר וכושר התמזגות בנפש היוצר, עד כדי יכולת לעצב יצירתו שנית תוך יציקתה בכלים עבריים צחים ומצוחצחים.
חמש שנים ניתן לנו שלמה דיקמן במתנה ולא יותר. מה שקדם להן, ראשיתו בפולין ואחר כך בגירוש הנורא, לא היה אלא כעין פרוזדור לחמש שנים אלו. אולם במיכסת-זמן קטנה זו, שלתוכה נדחסה אֶנרגיה יצירתית כפולת-שמונה, שנצטברה בנפשו בימי-האימים, השכיל דיקמן לעשות מה שחבורה גדולה ונבחרת לא היתה יכולה לעשות.
המר לנו הגורל מאוד. נחטף מאתנו מתרגם רב-אמנים. על מותו של כל איש חשוב נכון לומר, שזוהי אבידה שאינה חוזרת. אולם פטירתו של דיקמן היא לא רק אבידה שאין לה תשלומין, אלא פגימה בספירה הרוחנית, פגיעה אכזרית בתקוותה של הספרות העברית להעשיר את עצמה בזמן קצר בתרגומי יצירה אמנותיים. תרגום הקלאסיקה לעברית עומד ויעמוד במזל דיקמן, והוא איננו ולא הניח אחריו כמותו. כמה שמיטות צריכות אומה וספרותה להמתין עד שנולד ומתפתח אדם כדיקמן, אך זעזוע-לב קל דיוֹ ליטלוֹ מאתנו ולזרוע שכוֹל סביבו!
בהעריכו את שלמה שפאן ז"ל סיים דיקמן את דבריו באֶלגיה דו-חרוזית נוסח יוון, ההולמת אותו עצמו, על כן נביא כאן את סופו של שיר מקורי זה:
– – – שַׁבְנוּ לְאֶרֶץ אָבוֹת – אֵין בְּלִבֵּנוּ נָקָם
עַל הַנִּסִּים לֵאלֹהֵנוּ נוֹדֶה, נִתְפַּלֵּל וְנִשְׁתַּחוּ –
אָז, כְּמִנְהַג אַבְרָהָם, / דֶּלֶת נִפְתַּח לִרְוָחָה:
בּוֹאוּ אוֹרְחִים מִיָּוָן, וּבְצֵל קוֹרָתֵנוּ תָנוּחוּ,
קוּמוּ, עֲלוּ הַר-צִיוֹן! / לָמָּה נִלְמַד מִלְחָמָה?
חֶרֶב לְאֵת נְכַתֵּת, חֲנִיתוֹת – לְסַכִּין-מַחֲרֶשֶׁת.
יַיִן נִשְׁתֶּה לִרְוָיָה, / חֶמֶר לְזֵכֶר שִׁבְעִים!
כּוס-יְשׁוּעוֹת וְשָׁלוֹם לְמוֹרֶשֶׁת הַיֹפִי נָרִימָה!
שֶׁבֶת-אַחִים נְחַדֵּשׁ! / בְּרִית-יְדִידִים עַתִּיקָה.
אָז תַּעֲלֹזְנָה נִשְׁמוֹת נְבִיאֵי הַתַּרְבּוּת וְהַרוּחַ,
אֵלֶּה מִגְּדוֹת הַיַּרְדֵּן – / אֵלֶּה מִשְׂפַת כֶּפִזוֹס.
שְׁפּאַן! מַה יָּקַרְתָּ לִי, אָח. אֲסָפוּךָ הַמוּזוֹת – אַשְׁרֶיךָ.
מָה אֲהַבְתִּיךָ, אָצִיל! מָה אֲהַבְתִּיךָ מְאֹד!
מִי בְמִקְצַב פְעָמֶיךָ דָּרַךְ? מִי הִצְלִיחַ כָּמוֹךָ
שִׂיחַ אֵלִים לְדוֹבֵב / בַּחֲרוּזֵי-תִפְאָרָה?
עֶבֶד-אַפֹּלוֹן עָנָו! כֹּהֵן הַשִׁירָה שֶלְפוֹיבּוֹס.
נוּמָה לָנֶצַח, רֵעִי! / נוּחָה בְּחֵיק-אֱלֹהִים.
לֹא יִשְׁכְּחוּךָ דּוֹרוֹת, כִּי תִפְאֶרֶת-אַלְמָוֶת נָחַלְתָּ.
עַל רַקּוֹתֶיךָ יִפְרַח / זֵר-מֶלְפּוֹמֶנִי יָרֹק.
תשכ"ה
-
רמז לסטאלין ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.