לאבי ולאמי
מִכְוַות-האֵש 🔗
תכונה רבה רוחש החדר, ציפייה עסקנית לאותו משהו טמיר ונעלם, שלכבודו קמה אמא בחושך ומרגע שקמה הריהי טורחת ברעש גדול, הופכת הכול על פניו, נבהלת למטבח, רצה לחצר, שבה כמו רוח, משולהבת ונרגזת, מתאמצת לקדם פני אותו משהו, המשפחה, זו העתידה ליפול עליהם בכל רגע ולמלא את הבית מהומת אנשים ועניינים, שאין טיבם נהיר לנחמן אבל לבו מפרפר לקראתם.
שלא כמנהגה הקימה מיד גם אותו, ועם כל מה שהסיעה לחצר הוציאה את כלי מיטתו. אפילו כשפתחה לרווחה את התריס נשארה האפלולית בחדר, ובכל זאת העלתה עליו בידיה החזקות את בגדיו ושילחה גם אותו החוצה. נחמן ניסה להערים על המהומה, להעלים עצמו ממנה. כיון שאת הכסת פרשה אמא על הספסל שמתחת לתאנה, דחק ראשו לתוך הר הנוצות. זו השעה האהובה עליו ביותר, השכיבה במיטתם הריקה, בתוך החום הריחני האצור מתחת לכסת. שני לבושים לכסת, ציפה עליונה, לבנה, מחוררת זו שאמה פשטה עכשיו מעליה, וציפה תחתונה, אדומה. הבד האדום קשה יותר, מצודד את העין, ומתוכו מבצבצים חודים לבנים, המדגדגים את ראשי אצבעותיו. נוצות. בשתי אצבעות דייקניות מורט נחמן נוצה מתוך הציפה האדומה, כדרך שמנקה אמא עורה של תרנגולת מרוטה, מקרבה אל נחיריו, כולא נשימתו ומנסה לראות – תוך לכסון העין, מלמעלה למטה – אם רועדת הפלומה. הרבה פעמים גערה בו אמא ואמרה, שכך בודקים אצל מת אם יצאה נשמתו, ועוד אמרה, שאם ימשיך ללכסן כך את עיניו סופן שתתהפכנה ויישאר פוזל לעולם. לא עושים דבר כזה, מזהירה אמא, אבל דווקא אזהרותיה דוחפות אותו לנסות את נשמתו, את עיניו, את המטבעות המצלצלים להם בכל פעם בכנף אחרת של כסת הנוצות.
המטבעות. זה החמור באיסוריה של אמא, והתאווה לעבור עליו – העזה ביותר. ברגע שעולה צלצול המטבעות מסתר הר הנוצות, יוצא לבו אל סודם. טמון בהם מזל, במטבעות, אומרת אמא. לפני שיצאו לדרך, לארץ-ישראל, נתנה להם סבתא את הכסת, ואז גם הטמינה בתוכה את מטבעות הכסף. למזל. איזה מזל? שואל נחמן. מזל לכסף, מחייכת אמא ועיניה דומעות. נחמן ממהר להסתלק למקום אחר, שלא יבכה גם הוא. כבר הוא יודע, ברגע שתאמר אמא כסף – מיד תעמודנה דמעות בעיניה. והלוא בכסת טמונים לנו מטבעות מצלצלים, למזל, אז למה מתעקשת אמא לטעון שאין לה אפילו פּיַאסטֶר אחד על הנשמה? ואם מצלצלים הם ככה, מה הם מצלצלים? משעולה צלצולם, ותמיד לפתע, כשהוא מחופר בחשכת הכסת, מתחיל נחמן לרדוף אחרי המטבעות. אם רק יצליח לאחוז בהם עוד פעם אחת, דרך הר הנוצות, יסיעם בזהירות עד לכנף הכסת, יקדח במזלג חור קטן ויוציא מטבע אחד, רק לרגע, לראות מה יש במטבע של מזל. ואולם, כשכבר אוחזות אצבעותיו בקשיותם המרופדת, נכנסת אמא לחדר. למטבעות עצמם יש מזל.
כך בכלל. הבוקר נוסעת מחשבתו מעניין לעניין, והריהו מסלק מעל ראשו את הכסת, נמשך אחר עסקנותה של אמא, את כותנתה המרוקמת כיסתה בחלוק, והריהי רצה רצוא ושוב ברגליים יחפות, שוטחת את כלי המיטה על הגדר, על ענפי העצים, על מעקה המרפסת. את כל הכיסאות הפכה וערמה על השולחן, את המיטות הסיעה על כרעיהן החורקניות, רצה למטבח, מקשקשת בסירים, קולפת בסכין, מקצצת בקופיץ, בוכה על בצל, מתעסקת בפתיליה ובפרימוס, וכן בפתיליה האחרת ששאלה ממַדאם מנדלביץ' וכבר שוב היא בחדר, רוחצת את התריס במי-סבון, מצחצחת את החלונות בנייר עיתונים, ממרקת בשצף את הראי הסגלגל של ארון הבגדים, מגלה ניקודי זבובים על חלקת פניו, רוקקת ומגרדת בקצה ציפורנה ומשפשפת במטלית יבשה – ושוב במטבח, על הסירים, ושוב בחצר, חובטת את הכסתות והכרים, וחוזר חלילה.
כיוון שהכול רוגש כל-כך, אוחזת הרגשה גם את נחמן. מדוע אין מגיעים הללו שמצפים לבואם, ומי הם בכלל. מחוץ-לארץ, אומרת אמא. משפחה, אומרת אמא. ובכל זאת, מי הם? הדוד רפאל גם הוא משפחה, אבל הוא בא אליהם תמיד לא מחוץ-לארץ, כי אם מאותו מקום שמעבר לכרמים ולתנים, מעבר לים החולות, שהרוח-יודעת-איפה-הוא. כמעט מדי ערב בא הדוד רפאל, יושב עם אבא ואמא על המדרגה, או מתחת לתאנה, שותה תה והולך, רכוב על חמורו. אמא אומרת עליו, שהוא פּוֹיֶר. אף שכך מכונה בפיה אדון מנדלביץ' הצעיר, הרוכב על סוסה, נועל מגפיים, ובכלל אינו כמו הדוד רפאל. מי אלה שמצפים עכשיו לבואם, המשפחה מחוץ-לארץ, שלקראתה הופכת אמא את כל הבית, נרגזת, אומרת שתמות מבושה. נחמן משתרך אחריה ממקום למקום, מבקש חלק בהמון מעשיה הנפלאים. עד שהיא מבריחה אותו מעליה במקום אחד – כבר הוא מתלבט בין רגליה במקום אחר.
במטבח. הפרימוס נוהם נהמה עולה ויורדת, כנשימת חיה משונה. מתחת לסיר רוטטות אצבעות כחולות, מתארכות, לופתות אותו מלמטה, נהפכות ללשונות צהובות ואדומות המשתרבבות לעבר הסיר – ופתאום אין אש בכלל. רק שריקה לחשנית. ואמא, היא אינה נבהלת, כי אם נועצת את המחט הדקיקה בתוך ראש הפרימוס, מפעילה את המשאבה ועושה קסמים אחרים, עד שנשמעת לחישה דקיקה. אז מקרבת היא קרע מגולל של עיתון אל הפתיליה, וכשמתלקח הנייר, מגיעה היא את האש אל הפרימוס ובבת-אחת מתחדשת הטבעת הכחולה, רבת האצבעות, מתמלא מחדש המטבח בנהמתו. עיניו של נחמן אינן זזות מן האש הלוחשת הזאת, אך הנה הגביהה אמא את המכסה מעל הסיר הענק, וענן אדים פרץ מכלאו. אמא מכניסה ראשה בענן, נושפת עליו, מורידה כף גדולה לעמקי הסיר ומעלה אותה בזהירות, מקרבתה לשפתיה, נושפת ויונקת תוכנה בקול שריקה. בררר. מצטמר עורו, ועם זאת היה גם הוא רוצה להתנסות במשהו מכל זה. מכסה הסיר מפרכס על לוח הפח של השולחן, ונחמן מושיט ידו אליו, רוצה לחוש משהו מן ההבל החם, אבל אמא זריזה ממנו וכבר חטפה את המכסה באצבעותיה המהירות, חסרות הסבלנות, כלאה מחדש את האדים בתוך הסיר ונסעה לה חזרה לתוך החדר. רגע מהסס נחמן בין הפרימוס לבין אמא. בכל זאת – אל אמא. הוא יוצא אל המרפסת הפתוחה ומשם לחדר. ריח עז של נפט מגרה את נחיריו, והוא עובר את הסף. אמא משתופפת מעל למיטה, מושחת את הרשת והקפיצים בסמרטוט טבול בנפט, וטיפות שמנוניות נוטפות על המרצפות השחוקות. בכל מקום שנוטף הנפט מתרחבים מטבעות כהים ונוצצים, מתחדש צבען של המרצפות. נחמן קורס על ארבעותיו, מעקם צווארו ומביט באמא מלמטה למעלה, מבעד לרשת הברזל, שהיא עכשיו כמו הגדר סביב גנו של מיסטר בלקמן, שהכניסה לתוכו אסורה בתכלית האיסור. פני אמא השפופים על המיטה נראים כאילו טבלו במי-סלק, מבעד לכותנתה הפתוחה נראים שדיה כפי שלא ראה אותם נחמן מעודו, שני כדורים גדולים, צחורים, המיטלטלים עם כל שפשוף עז שמשפשפת אמא את מסגרת המיטה וקפיציה. פיו פעור והוא פושט ידו לגעת בשני הכדורים הצחורים, שהוא רואה מלמטה למעלה. אבל באותו רגע נאחזות בו עיני אמא ובלי שיידע מדוע, פורצת היא עליו בגערה גדולה, מזדקפת, מתקינה את חלוקה ומצווה עליו להסתלק מיד החוצה. עוד זה חסר לי, צועקת אמא, שתרעיל את עצמך בנפט. מכות רצח אכה אותך אם לא תסתלק מיד. ערב השבת מתעופף לי מבין האצבעות ועדיין לא הספקתי כלום, ועוד חסר לי שהמשפחה תיפול עלינו פתאום ותמצא אותי במצב כזה. אני אמות מבושה.
נחמן זוחל ויוצא מתחת למיטה, נמלט החוצה. אמא מסוגלת בהחלט להרביץ בו. כשהוא עומד על המרפסת ומבטו בביתו של מיסטר בלקמן, שאין רואים בחזיתו לא את מיסטר בלקמן ולא את מיסיס בלקמן, וכשהוא מביט ברפת שבירכתי החצר, שגם היא ריקה עכשיו, מפני שעַבֵּד כבר הוציא את הפרות למרעה, אין המחשבה האחת מרפה מנחמן: אותם יצורים טמירים ונעלמים העלולים ליפול עלינו בכל רגע, המשפחה. הוא יירד מהמרפסת, יילך עד לכניסה הרחבה, בין שני הברושים, ושם יחכה ושם יראה אותם באים, את המשפחה. אך עוד בטרם הציג את כף רגלו על המדרגה, מגעת שוב לאוזנו הנהמה העולה-יורדת של הפרימוס. ריח הנפט עודו תלוי בנחיריו, ולפניו, ממש, מתפלשת באבק החצר, חפיסת סיגריות, הסיגריות של אבא, שפרפר פרוש-כנפיים מצויר עליה. נחמן נזכר במשהו, שהשתוקק מאוד לעשותו, וכבר ירד במדרגה, כבר הרים את חפיסת הסיגריות ופתחה. סיגריות אין בה, אבל אצבעותיו ממששות את הנייר הדקיק והשקוף, זה שכל הסיגריות עטופות בו. לפעמים מגולל אבא את הנייר הדק הזה, נותנו בפיו של נחמן ואומר: קח, עשן סיגריה!
חרש מתגנב נחמן למטבח, מגולל את הנייר החלקלק ועושה ממנו סיגריה, מושך את השרפרף ומקרבו אל השולחן, לפני הפרימוס והפתיליות. כמעשהו של אבא בהציתו סיגריה מעל לגולת הזכוכית של מנורת הנפט, צובת נחמן קצה אחד של הסיגריה בשפתיו, ואילו את קצהו האחר מקרב הוא אל האש הכחולה, השולחת לעומתו ברגע זה לשון צהובה. בדיוק כמו אבא. הוא שואף, שואף מלוא פיו, אלא שאין עולה עשן, והוא מקרב ראשו עוד יותר, נועץ את הסיגריה ממש לתוך האש הכחולה, נועץ ושואף בכל כוחו…
כעבור שנים, כשהיה זיכרונו של נחמן מתאמץ לרדת לאחור עד לקו ההתחלה, עד לרגע שבו ניתן להיאחז ולומר: הנה, זה זכור לי ממש, בדיוק, פה כבר הייתי אני, מסוים ביום ששי אחד בבוקר, בחדר גבוה ומסויד כחול, ואבא, ואמא – עולה היתה תמיד התמונה הזאת. הרבה רגעים חוזרים ומנצנצים בשברי מראות, מתוך חשיכה שלמה שאין בה לא מוקדם ולא מאוחר, אבל שוב ושוב היה חוזר אל נחמן הבוקר ההוא. בלי שום רווח זמן, בעצם השאיפה העמוקה ההיא, אבדו פניו בתוך אש בוערת, נתמלא כולו בצרבתה המחניקה והמסמאת. הוא ניסה להבריח את האש, לגרשה כמו זבובים, אבל מפני שעיניו לא ראו כלום נראה היה לו שהוא כולו בוער. הוא רצה לצעוק, ולא היה לו קול. הוא פנה לרוץ, אבל גם מתחת לרגליו נעלם הכול, כאילו היה לעשן. הוא צנח בעשן, נחבט באבן. ידיו מיששו את הרצפה, עיניו היו דמעות בוערות, פניו וחכּו מכוַות-אש.
בנפילה זו נקטע הזיכרון שנושא נחמן מאי-שם בקו ההתחלה, ועולה תמונה אחרת. את נחמן הקטן רואה נחמן מבחוץ, כאילו צפה מגבוה במישהו אחר, או כאילו נארג זיכרונו הפרטי שלו – החל ברגע ההוא – לתוך זיכרון המשפחה, הוּדלָה על דמיונו, על התעקשותו לצמוח מקו ההתחלה. נחמן הקטן נישא בזרועותיו של אבא, מגבת גדולה מכסה את ראשו (ומבעד למגבת צעקתן של נשים: חלמון של ביצה, חלמון של ביצה, חלמון למרוח!", קולה-חרחורה של מיסיס בלקמן: “מהשמש לכסות אותו. בפנים לא לגעת.”). ואבא רץ במורד הרחוב, בתוך החול, ואפילו מבעד למגבת נועצת השמש מחטים בוערות בפניו של נחמן והוא מייבב כנגד חולצתו של אבא, החוזר ולוחש תוך כדי ריצה, בנשימה מתקצרת:
“כבר, קֶצַלֶה, כבר נֶמַ’לה, כבר אנחנו מגיעים אל הרופא, יִינגֶעלֶע…”
נֶמַ’לה, שם התפנוקים, מאורג באותה ריצה במורד הרחוב, בשמש הבוערת, בחול, ומעבר לה שוב חלל ריק, ורק זיכרונם החריף של הרבה ימי עונג ותפנוקים. כלום באה אותה משפחה שאמא ציפתה כל-כך לבואה ומי בעצם היו הבאים, זאת אין זיכרונו של נחמן מחשיב. אבל שימים רבים היה שרוי בחצי אפילה, שהיו מתלחשים סביבו, מלטפים אותו, מספרים באוזניו סיפורים, את זה זכר. ומין אמירה, שהילד עלול חס ושלום לאבד את מאור עיניו, והלוואי ולא יושחתו פניו, ושרק ייגמר הכול בשלום, את זה זכר. ואת מיסטר בלקמן ומיסיס בלקמן, שלא זזו ממיטתו והזינו אותו בממתקים, את זה זכר. ובסך הכול, עם מכוַות-האש, נושא היה זיכרונה של איזו התרכזות ממושכת וחגיגית סביבו, כאילו אז היתה לידתו האמיתית.
ואת אמא. בשום זמן אחר, לא לפני כן ולא אחרי כן, לא היתה כמו באותם ימים. זאת זכר היטב. פניו היו חבושים, כולו היה חבוש בתוך חושך. לפני צאתו לעבודה נטל אבא את נחמן בזרועותיו והשכיבו במיטה החמה, במקומו. וכשנסגרה הדלת אחריו, שבה אמא למיטה. הוא שכב אפרקדן, והיא כרכה זרועה תחתיו וקירבה אותו אל גופה המדיף חום וריח טוב. ספרי לי סיפור, אמר, ואמא השיבה שאינה זוכרת עכשיו שום סיפור, אבל שרה לו, בקול חרישי, שיר בפולנית. את השיר הזה, אמרה, היו שרות, היא וחברותיה, כשהיו מטיילות ביער. נחמן שאל אם יער הוא כמו האקליפטוסים שמאחורי הרפת של מנדלביץ', ואמא צחקה:
“יער זה דבר אחר לגמרי. ביער, יער פולני, הולכים עמוק-עמוק, שעות, ימים, ולא רואים שום דבר, רק עצים. וכשיוצא החורף ונמס השלג, לא רואים אדמה, רואים רק עשבים, ופרחים, וגרגרי-יער וריחות – איזה ריחות. את הריחות אי-אפשר לשכוח. סבא שלך היה מנהל את כל היער.”
“איזה סבא?”
“אבא שלי, על שמו אתה נקרא.”
“סבא כמו מיסטר בלקמן?”
אמא צחקה בקול גדול, ששמע אותו בכל גופו, אולי מפני שעיניו היו חבושות. אין שמור בזיכרונו של נחמן עוד יום אחד שכך צחקה אמא.
“אבא שלי היה לגמרי אחר: קודם כל הוא היה צעיר מאוד, גבוה, כמו אילן, חזק ויפה. היה לו זקן שחור כמו זפת, גזוז קצר, והיה עטוף תמיד במעיל בעל צווארון פרווה ומגפי עור, וכולם כיבדו אותו מאוד. הוא היה מנהל את כל היער, והפולנים האמינו בפאניֶה הֶרצליך יותר מאשר בגויים הכי חשובים. ביער לא היה איש נוקף אצבע בלי לשאול קודם את פאניֶה הֶרצליך. הוא היה אדם מאוד מלומד.”
“וגם ביער שלו היו גרגרי-יער?”
“איזו שאלה? פולניה מלאה בזה. גרגרים. ופטריות. הכול.”
“ויש גם אווזים.”
“יש גם אווזים, אבל לא ביער. זה בכפרים, ליד המים. הלוא פולניה מלאה מים.”
“מכמה אווזים עושים כסת אחת?”
ושוב פרץ צחוקה של אמא, והיא מחבקת אותו עד שחומה נוצק ממש לתוך גופו.
“אני לא ספרתי. מהרבה אווזים. אבל, ברוך השם, אווזים לא חסרים להם שם…” ולפתע, בקול אחר: “אני מוכרחה לעזוב אותך, נמ’לה. יש לי עבודה עד מעל לראש.”
“איזה גרגרים יש ביער?”
“יש כל מיני. יַאגדֶעס. ומַאלינֶעס. ועוד.”
“ומה זה גרִיוְן?”
“גלדי שומן. נמ’לה, אני מוכרחה לקום.”
“אמא!”
“מה?”
“מתי תלמדי אותי פולנית, אמא?”
“אני אלמד אותך.”
“למה אבא לא מרשה לדבר פולנית?”
“אבא אומר, שבארץ צריך לדבר רק עברית.”
“למה?”
“מפני שזו השפה שלנו.”
“אבל את אמרת לו שאת לא תופסת.”
“אתה תלַמד אותי עברית.”
“תלמדי אותי פולנית, אמא! הבטחת.”
“אני אלמד אותך. אבל עכשיו אני מוכרחה להיכנס למטבח.”
“אמא!”
אמא כבר קמה מהמיטה, ונחמן מבקש לעכבה, ומפני שעיניו חבושות מבקש הוא לחוש את חומה.
“איך נראה יער?”
“כמו יער.”
“סַפרי לי.”
“מה אתה רוצה מחיי. יש לי עבודה. מתי אעשה משהו?”
“סַפרי לי.”
והיא חוזרת למיטה, שוכבת לידו ומספרת. והוא, ראשו החבוש נח על חזהּ, מאזין לשמות המופלאים של העצים, שיחי הגרגרים והפרחים הבוקעים מתוך השלג, רוצה שלא ייפסק סיפורה לעולם.
זה הזיכרון השלם, שמושך אליו נחמן כלפי מעלה, מן השלב הראשון של אותו סולם, שרגליו בערפל שחור, זיכרון שהוא כולו שלו, ולא זה שחוזר אליו דרך זיכרון המשפחה, מסתייע בהיקשים והפשטות. כאן יש וַדאות: מכוַות-האש שבפניו היא ראשית הזיכרון.
של מי אתה, ילד? 🔗
ואולי גם זה, אי-שם בקו ההתחלה, ערב רחוק מאוד, שכולו נפצים מעורבים זה בזה, פסוקים ותמונות המצטרפים והמתחברים לאיזו ממשות החוזרת ומרעידה את נחמן, כאילו עדיין רב בה הנסתר על הנגלה:
“של מי אתה, ילד?”
ערב. האפילה זורמת לחצר מכל העברים, נישאת ברוח החמה, משתלחת מגרונות התנים הרחוקים. הזוהר הלוהב שחזר קודם משמשות המרפסת הסגורה של מיסטר בלקמן נבלע לתוכן ואבד. החלונות כבו והשחירו, ובשמים, מעל לאקליפטוסים שמאחרי הרפת, דָהו סרטי הצבעונין.
“של מי אתה, ילד?”
ערב. הוא לכוד בין ברכיו הדוקרות של מיסטר בלקמן, את רגליו מגרדים מכנסיו הלבנים של מיסטר בלקמן, הריח העולה מבגדיו, שהוא כמו ריח סל הנצרים הגודל, מרגיז את נחמן והוא ממתח את צווארו ומרחיק פניו, להתרחק ככל האפשר מן הריח, אלא שעיניו נמשכות אל קופסת הפח הצבעונית שעל השולחן. ידו של מיסטר בלקמן נחה על הקופסה העגולה, מבטיחה ומאיימת. הקופסה מלאה טופי אנגלי.
“נו, של מי אתה?”
נחמן אינו מנסה כלל להיחלץ מבין ברכיו הדוקרות של מיסטר בלקמן, אינו גורע עין מן הקופסה הצבעונית, אינו פוצה פה.
“נו, של מי אתה? של מי?”
“עזוב כבר את הילד. תפסיק להוציא לו את הנשמה, ותן לו את הטופי!”
החרחור הזה, מלים בלי קול, בא מאחור. זוהי מיסיס בלקמן, שאיבדה את קולה בזוּד-אפריקה.
החושך מוסיף למלא את החצר, וכבר התרומם והגיע עד לראשי האקליפטוסים. בשמים יש אור אחר, המון כוכבים. נחמן לפות בין ברכי הבד המגרד של מיסטר בלקמן, שותק. ואף שעכשיו חושך מלא מתחת לתאנה, ושקט גמור, הוא יודע ששם, על ספסל העץ המקיף את גזע התאנה, יושבים אנשים. הוא יודע שהם יושבים שם וצוחקים בשקט.
“ראיתם כבר ילד משונה כזה?” מדבר מיסטר בלקמן אל התאנה, מאחרי גבו של נחמן, שב ופונה אל נחמן ואומר: “עד שלא תגיד לי של מי אתה, לא תקבל. נו, של מי אתה, ילד?”
גם מראשו של מיסטר בלקמן עולה ריחו של סל הנצרים, שאמא אוצרת בו בגדים שונים, וקרוב הוא כל-כך, שאפילו בחושך רואה נחמן כל מה שיש בפניו: שער ראשו המבהיק מלובן יורד לו – סביב לכיפה הרבועה – אל המצח ואל תוך זקנו. הזקן אחר לגמרי, מין זיפים קצוצים ומטושטשי צבע, כמו המברשת הקשה, שאמא טובלתה בתה ומנקה בה בערב-שבת את חליפתו השחורה של אבא. הזקן נכנס לתוך נחיריו של מיסטר בלקמן, מכסה את שפתיו אפילו מאמצע החוטם מבצבצות שערות, כאילו מתחת לעורו ממולא הוא שער כזה, כשם שהמזרן כולו, ולא רק מקום הקרע שקדח במזלג, מלא עשב יבש. הזקן מפיל עליו עכשיו פחד סתום. והוא כולא נשימתו, משפיל מבטו, שלא לראות.
“נו, עיקש, נו, של מי, של מי אתה?”
ופתאום, כמו מאליהן, ניתזות מלים מתוך פיו של נחמן:
“של אבא שלי ושל אמא שלי.”
מאחור נשמע חרחור צחוקה של מיסיס בלקמן, ואולי זו סוסתו של אדון מנדלביץ' שמזוררת בחושך, ומתחת לעץ התאנה צוחקים ומוחאים כף, הכול בחושך.
“ככה?!” בשתי אצבעות קרות צובט מיסטר בלקמן את אוזנו של נחמן ומושכה אליו. “אבא שלך ואמא שלך?”
רגע הוא משתהה, אוזנו של נחמן בין אצבעותיו, מקרב פניו לפני נחמן עד שהם נדקרים בזיפי זקנו:
“נדמה לך, אָרעמֶער קינד! נדמה לך! הם קנו אותך. כן, קנו. נָה, תראה בעצמך: השערות שלך. שערות של בידואים. והעיניים! לאבא שלך יש עיניים כאלה, הה? לאמא שלך יש עיניים כאלה? והפנים, הה? נה, נוגעים בהם באצבע – ויורד השחור, כמו בקֶעסַאלֶע. אני בלקמן, אבל אתה באמת בלֶק. מהבידואים קנו אותך. כן, מהבידואים.”
צחוק יבש יוצא בחריקה מתוך זקנו, בסדק הצר, ונהפך לשיעול, והשיעול לצפצוף. מיסטר בלקמן מניח לאוזנו של נחמן. בשתי ידיו לופת הוא את חזהו, ברכיו מתפרדות, והוא כולו מתעוות ומשמיע קולות משונים. אימה אוחזת את נחמן, אך אף ששוב אינו לכוד בין הברכיים החדות, אינו נמלט, רק נרתע פסיעה אחת לאחור ועומד, עיניו במיסטר בלקמן. ומיסטר בלקמן גם הוא אינו חדל להסתכל בו, ובין צפצוף לכיחה הוא פושט ידו אל קופסת הטופי העגולה ורומז לנחמן שישוב ויתקרב אליו:
“ערבּצ’יק, בוא הנה, בוא, בידואי… אוי, אני נחנק, אוי!… בוא, קח, אֶנגליש טופי. אמיתי… אוי!!”
נחמן מתיירא עכשיו מאוד מפני הזקן, אלא שקופסת הטופי, שאפילו באפילה מנצנצים קווי הזהב שבין צבעיה, שובה את לבו, אל מה שבתוכה יוצאת נפשו. הוא משלשל אצבעותיו לתוך הקופסה ומוציא טופי אחד, בעטיפתו השמנונית.
“עוד אחד. נו, ערבּצ’יק, קח. עוד, עוד שניים, בלקי.”
עד שנוטל נחמן את הטופי השלישי, כבר נפסק כליל שיעולו של הזקן ובאצבעותיו הקרות הוא לופת את אמת ידו של נחמן ומושכו חזרה אליו, אל מכנסיו המחוספסים.
“שלום!” הוא קורא לעבר החושך, מתחת לתאנה. אלה הם אבא, אמא, מיסיס בלקמן ועוד אנשים. “שלום, אני קונה אצלך את הבידואי הקטן הזה. כמה עלה לך, הה? חמישה פונט? אני נותן חמישים. נו, מה אתה אומר, תוכל לקנות עשרה בידואים כאלה.”
“בבקשה, מיסטר בלקמן, אני מאוד מבקש לחדול מן הדיבורים האלה באוזני הילד.”
רק עכשיו, פתאום, נעשתה נוכחותו של אבא ממשית, ומיד ממלאת היא את כולו. בכפותיו הקמוצות מחזיק הוא את הטופי, והוא שומע את אבא קם ומתקרב אליו בתוך החושך, מבחין ברטט הכעס בקולו, ולפתע ממלאת אותו תשוקה עזה להינתק מלחצן של האצבעות, להימלט אל אבא. הוא מנסה להיחלץ, מתפתל, הולם באגרוף קמוץ על שרוול בגדו הלבן של הזקן, אבל האצבעות הקרות חזקות ממנו. ריח סל הנצרים נכרך סביבו והשיעול הצפצפני יוצא שוב מתוך הזקן הקרוח:
“אני אוהב את הערבּצ’יק הקטן, אני רוצה לקנותו… כחחח, אוי! אני משלם לך חמישים!”
“בבקשה, מיסטר בלקמן, עזוב את הילד!”
שתי ידיים חזקות חובקות את מרפקיו של נחמן, חופנות ומניפות אותו כלפי מעלה, הרחק מכיסא הקש של מיסטר בלקמן, וכבר אין מחזיקים בו כלל, אלא מאליו הוא מתנשא ומרחף – ושב ונוחת ישר לתוך חיקו של אבא, מוקף באבא, בידיו הדגדגניות, בריחו העז, בלחייו הקוצניות. מתוך הנשימה העצורה, כשריחף במרומים, נשתלח צחוק גדול כשחישרוהו זרועותיו של אבא, אבל עכשיו, באופל החולצה הגסה, נהפך פתאום צחוקו, בפחד שאין לו פשר, לבכי רם ונמשך, לדמעות זולגות. אל תוך האופל הזה נלחש קולו של אבא, וקוצי לחייו סורטים את אוזנו וצווארו:
“די, נחמן, די. הסתכל באבא. הנה אבא. הנה אמא. בננו, יחידנו, נמ’לה…”
הבכי נמשך מאליו, באופל חולצתו של אבא, אלא שיחד עם בכיו שלו שומע הוא שוב את קולו האחר של אבא, הקול התקיף, המתריס כלפי מיסטר בלקמן:
“חוכמות כאלה לא עושים, מיסטר בלקמן. ואני מבקש ממך, בפעם האחרונה, לא להגיד דברים כאלה לילד. את כל חיי, מאה פעמים, נותן הייתי בעד ציפורנו הקטנה של הילד. תסתכל באבא, נמ’לה…”
דמעותיו – כשם שנבעו ופיכו, כן יבשו וחרבו. אבל את פניו ממשיך הוא להסתיר. כל עוד טמונים הם בסתר החולצה, ישוב אבא וילחש את הדברים, שירצה לשומעם עוד ועוד: שלנו אתה, שלנו. כמו מתחת לשמיכה, כשהוא לבדו במיטה עם אמא, מתקפד הוא לתוך אבא, שקולו התקיף מסוכך עליו:
“הילד רועד כולו. בשביל מה אתה מכניס לראשו דברים כאלה, מיסטר בלקמן?”
“אתה גרוע מאשה, שלום! מה אמרתי, מה? ערבּצ’יק…”
וזו המלה שנושא עמו זיכרונו של נחמן, והוא בטוח שאין רחוק מזיכרון זה, שאין קודם לו. מה אמרתי? ערבּצ’יק. אך כל כמה שהוא מתיר פקעת זו לחוטיה, אין היא מותרת, וכל כמה שהוא משתדל לרדת לחקר הזיכרון הזה, נותרת אותה שעה של ערב קיצי בחצר והשאלה:
“של מי אתה, ילד? של מי?”
“שלנו, אתה, גולם, ודאי שלנו,” לוחש קולו של אבא באוזנו, אבל נחמן רואה את עַבֶּד, רועה הבהמות של אדון מנדלביץ', זה השוכן, הוא והמון צאצאיו השחורים, ברפת שבחצר, במקום שמתחילים האקליפטוסים. אולי מעבּד נלקח גם הוא? אולי גם אבא ואמא, כמו מיסטר ומיסיס בלקמן, לא היו להם ילדים, ועבּד מכר להם אחד מילדיו, אותו, את נחמן? ואולי החליפוהו, אחרי שנולד, ואבא ואמא באמת מגדלים איזה בידואי שחור, שעה שהוא, נחמן, מתגלגל שם, מאחרי הרפת, בין הגללים, בלי אבא ובלי אמא, יחף ומזוהם, מכוסה זבובים?
השאלה הזאת נשארה פתוחה וכל התשובות לא סילקוהַ. וגם כשהיה חוזר ומתקפד, לאחר זמן, בזיכרון, באופל חולצתו הקשה של אבא, לא ירד זיכרונו למטה משלב זה, בסולם שרגליו באפילה.
“אני שלכם, אבא! אבא!” רואה היה מהצד את ידיו הקצרות, חובקות ואינן מקיפות את צווארו של אבא.
“אלא של מי, גולם? של מי?”
כך נכנס הדוד רפאל 🔗
כך נכנס הדוד רפאל לתוך זיכרונו של נחמן: מתוך האפלולית, שבאור היום היא שער הבהמות, אבק כתוש בפרסות העדר, ברושים כענקים, מתגלה פתאום הדוד רפאל, רכוב על חמורו הקטן. פסיעותיו של החמור נבלעות באבק ואפר שערו נבלע לתוך החושך. נראים רק בגדי הבנאי הלבנים של הדוד רפאל, רגליו המשתלשלות בפישוק, נוגעות ולא נוגעות בארץ, החולצה חפותת השרוול, הקאסקט המרובב מלט יבש. מנַהג הוא את החמור בנעיצת חודו של מקל מתחת לזנבו ובצליפה בקצה החבל על אוזנו. נחמן רץ אחריו, שומר על מרחק של ביטחון, מתבונן במעשה הקשירה לעמוד הגדר ומלווה את הדוד רפאל כשהוא בא ומתיישב על המדרגה החמה, ליד אבא.
הדוד רפאל הוא אחיו של אבא, ואבא הוא אחיו של הדוד רפאל. כל השאלות שהוא שואל בעניין זה את אבא ואמא אך מעוררות את צחוקם, וכשהם חוזרים עליהן באוזני הדוד רפאל צוחק גם הוא, ואף-על-פי-כן – השאלות שאלות. עיניו של נחמן רצות בין הדוד רפאל, שהסיר את הקאסקט וגילה ראש שׂער מקורזל, לבין אבא שלעולם אין ראשו גלוי אלא במיטה, וכשראשו גלוי, רובו מצח לבן, אפילו בתחום שצריך היה להצמיח שער. הדוד רפאל יושב, בכפו האחת כוס התה שהוציאה לו אמא מהמטבח, ובשנייה הכפית, והוא בוחש, לאט-לאט, בוחש ומבטו בכוס, כמו לראות מה עושה הבחישה. על מסמר גבוה שבקיר המרפסת תלויה מנורת הנפט, ואורה הצהוב נופל על הדוד רפאל מלמעלה, מאחור, מאיר את השׂער שכל היום נמעך מתחת לקאסקט, וזיעה ומלט צימגוהו. גם על זרועותיו העבות, המכוסות עשב שחור, נופל האור. רק אל פניו הרכונים על כוס התה אין האור מגיע. אבא מדבר והדוד רפאל שותק. המנורה מאירה את פניו של אבא, ואילו פניו של הדוד רפאל, הלוגם תה ושותק, מאפילים והולכים. לפעמים מהסה שתיקתו את כולם, עד שנשמע תקתוק משאבות המים מרחוק, עד שכמעט נשמע לחשו של ה“לוקס” מן החלון הפתוח של המנדלביצ’ים, ואז, לפתע, מרעידה את נחמן נעירה גדולה, יורדת ועולה, כאילו נעץ מישהו מסמר גדול מתחת לזנבו של החמור. עכשיו מתעורר הדוד רפאל, אפילו צוחק את צחוקו הקצוץ, מין שיעול מצחיק:
“הוֹיסה, בעל-תקיעה, עוד רחוק לראש-השנה!”
נעירת חמורו של הדוד רפאל עוררה גם את חמורו הגדול של אדון מנדלביץ' הזקן, ולשניהם מצטרפים בזה אחר זה חמורים רחוקים. הדוד רפאל קם מהמדרגה, מחזיר לאמא את הכוס הריקה ואומר:
“הבחור צודק – הבהמות צריכות לשכב לישון.”
הוא מהסה את החמור בצליפה בין אוזניו, מתירו מן העמוד וגוררו אחריו לתוך החושך. אבא, אמא ונחמן מלווים אותו אל מחוץ לחצר. עכשיו כבר לילה, אבל יש יותר אור. השמים זרועים המוני כוכבים, ומאחרי ההרים עולה ירח אדום. הדוד רפאל מחבק את צווארו של החמור, משתטח על גבו וכך הוא מטפס ומתיישב עליו, שולף את המקל מתוך החורג', מצליף על אוזנו השמאלית, מטה את ראשו ימינה במשיכת חבל, ואומר:
“גם לכם מותר פעם לבקר.”
“אנחנו נבוא,” אומר אבא. “עם הילד קשה ללכת כל-כך רחוק בערב.”
“עושים טיול בשבת בבוקר. לא ייגרם לכם כל נזק. יש עבירות גדולות יותר מתחום שבת.”
אבא מחשה, אבל אמא קוראת אחרי הדוד רפאל:
“תגיד לצפוירלה, שגם לה לא יזיק להציץ פעם כשהיא יורדת למושבה.”
אלא שהחמור כבר נעקר ממקומו והוא אובד בלי קול בתוך החושך, מתחת להמון הכוכבים, בין הצללים שהטיל הירח העולה על דרך העפר.
כך נכנס הדוד רפאל לתוך זיכרונו של נחמן, בביקורים אלה, כמעט ערב-ערב, בשובו מן ה“סידור”. אך כלום רק בהם, ולא בכל אותן פעמים שמרחף שמו של הדוד רפאל באוויר? אין כמעט עניין שלא ישתרבב לתוכו שמו של הדוד רפאל, וכל הזכרה מוצנע בה איזה רמז סתום, המתחבר לדמותו של האיש הקצר הזה, הרוכב על חמור, אחיו של אבא, רמז המתערבב בזיכרונו של נחמן ללא הפרד.
ערב כזה, זוכר נחמן, אחרי שליוו את הדוד רפאל, עומד אבא לשוחח עם מיסטר בלקמן, השוכב על כיסא הנוח, בחושך, ואומר, ונחמן אינו יודע למה:
“הקטנים שבאחים היינו, רפאל ואני. הגדולים היו מספרים, שכבר בינקותו ניכר אצלו איזה ליקוי – מושך היה חפצים מתוך הבית ומחלק לזרים. אמא שלנו היתה אומרת, שאנשים רעים עתידים להציגו ככלי ריק. את עורו יפשטו מעליו, והוא לא ירגיש.”
“למרחוק ראתה,” נענית אמא בלחישה, כמו לעצמה.
“מה ראתה כל-כך?” ובקולו של אבא כבוש הכעס.
אמא אינה אומרת דבר, כי אם אוחזת את נחמן בידו וגוררתו לתוך החדר, אבל מאוחר יותר, כשהוא במיטה, פניו דחוקים אל הסולם המוגבה, אל הקיר, קולטות אוזניו את דבריה:
“הלוא הוא שרוף כולו, מצומק ומיובש. ואפילו לשבת אתנו חצי שעה הוא מפחד.”
“מן הפחד שלה הוא מפחד. כל היום נמצאת היא שם לבדה, בתוך החולות, בסוף העולם –”
“אילו עבדה קצת היו גם ימיה עוברים מהר יותר, וגם הוא לא היה נהפך לחורבה. איך אפשר לעבוד מחושך עד חושך בבניין, להיות בעל משק, לעשות יום-יום את כל הדרך הזאת – והכול לבד. אפילו לחם צריך הוא לקנות לעצמו. שמעת איך הוא אמר, הבהמות – כלומר הוא והחמור.”
במקום זה מתגנב פסוק אחר, ונחמן יודע, שלא באותו ערב נאמר, כי אם במהלכה של שיחה שונה. הוא רואה – הוא מוכן להישבע, שבעיניו ראה את אבא, קולו חנוק ממש מכעס, מדבר באוזני אמא:
“הלוא הוא נהפך פשוט לבהמת עבודה, לסוס עיוור הסובב סביב זנבו, לשור מטומטם, נמוך מן הגוי הנמוך ביותר. יאנק חלֶפּקוֹ – האמיני לי – היה יותר יהודי ממנו. איך זה, איך זה, שואל אני את עצמי ולבי מתפלץ, איך גדל בביתו של אבא ז’לוֹבּ כזה! לא אלוהים, לא שבת, לא חג, לא משפחה! אני נשבע לך, עכשיו, בחיי, בחייו של נחמן אני נשבע – ככלב אגרש אותו, אם רק יעז להתקרב לסף ביתי!”
שבועה זו מפחידה קצת את נחמן, וכנראה גם את אמא:
“שלום, התבייש. שבועה כזאת אסור להישבע. הוא אחיך.”
“אינני רוצה לדעת עליו. אין לי אח.”
“כמה אחים יש לך כאן, שאתה מוותר עליו בקלות כזאת?”
“את כולם השארתי שם ובאתי הנה, את כולם, את כל האחים, את כל המשפחה, נתאר לעצמנו שאנחנו לגמרי לבדנו כאן. אין ולא היה לי כאן איש.”
למה, למה אמר אבא דבר קשה כל-כך?
זיכרונו של נחמן מלא חידות סתומות, כניסות ויציאות שאין להן פשר. הדוד רפאל וחמורו אינם מופיעים עוד בערבים בחצר, כאילו באמת נעלם, או לא היה מעולם. אבל שמו קיים, ואין יום שלא יזכירוהו, אותו ואת מעשיו הרעים. דברים שקולטות אוזניו של נחמן מצטרפים לדברים אחרים, ואת החורים שביניהם ממלא דמיונו. בשנים הבאות, בשובו – חזור ושוב – לימי הראשית הרחוקים ההם, לשחר חייו, אין מקיים זיכרונו שום חציצות בין מה שחָווה, שמע וצירף. כמו את אווירם של הבית והחצר, כמו את קרני השמש, כמו את מכוַות-האש, באותו ערב-שבת, כמו את מיסטר ומיסיס בלקמן, קולט נחמן את מה שמקרין זיכרונם של אבא ואמא, את מה שזוכר כל אחד מהם לחוד ואת מה שהוא זיכרון המשפחה. חושיו של נחמן מחודדים, ערים תמיד, קולטים סופגים מחברים, מצרפים, מזינים את זיכרונו שלו. לימים מדמה הוא, שהכול, משעת לידתו ואפילו קודם לאותה שעה, הכול הוא זיכרונו שלו, הכול הוא התנסות שלו.
ובכל זאת לא היינו הך, יש איזו הבחנה, אף כי מי לידנו יתקע שיש בה ממש.
זיכרון המשפחה 🔗
את הכול תולה זיכרון המשפחה בדוד רפאל. בימים הטובים תולה הוא בו את הטוב, וברעים – את הרע. בימים הטובים מקפיד זיכרון האם על שתיקה, ואילו ברעים מתריס הוא ואומר: “לולא בלבל עליך רפאל את העולם, היה לנו היום פרצוף אחר לגמרי!”
באלבום התמונות ששומרת אמא בארון הבגדים, על המדף העליון, ישנו תצלום של הדוד רפאל, ונחמן שעלעל באלבום פעמים רבות והשתדל להפיח רוח חיים בכל תצלום, עיין גם בתמונתו של הדוד רפאל כל-כך הרבה פעמים עד שנדמה לו שגם הוא היה באותו מעמד, בצלמנייה של קפלן, כשעמד הדוד רפאל לצילום. כמה שונה זה שבתמונה מהדוד רפאל, שהיה נכנס בערבים לחצר, רכוב על חמורו הקטן: פניו רכים ומעוגלים, בלא זיפי הזקן השחורים, עיניו גדולות ונוצצות, בולטות כלשהו, לא מצומצמות בין שמורות שנאחז בהן מלט אפור; לבוש הוא מעיל חוץ-לארץ, היורד לו עד מתחת לברכיו, צווארון קשה מקיף את צווארו, ועניבה רחבה יוצאת מתחת לסנטרו ואובדת מתחת למעיל. כמו בעיניו כך גם בחרטומי נעליו ישנן – בתצלום – נקודות לבנות, האור החוזר מחלקתן הנוצצת.
את התמונה הזאת, סיפר זיכרון המשפחה, צירף למכתבו הראשון הביתה, לאחר הסתלקותו הפתאומית לפלשתינה. והמכתב, סיפר זיכרון המשפחה, היה ממש כמו התמונה, חגיגי, שופע התלהבות, דבש וחלב.
לולא המכתבים האלה, אומר זיכרון האם, ונחמן יודע למה היא מרמזת, היה לנו היום פרצוף אחר לגמרי!
לזה, משסעה זיכרון האב ברוגז, לזה אין שום שייכות! לאמריקה לא הייתי נוסע בשום מקרה. באמת, רק זה עוד היה חסר לנו, לעבור מה שעבר על אליקום בצ’יקאגו!
עכשיו כבר לא כדאי לדבר, עכשיו כבר לא משנה, אומר זיכרון האם, אבל בעקשנות שב אבא ומשחזר מה שקרה מרגע שהשליכה האונייה עוגן בחיפה, עד שבטוח נחמן כי במו עיניו ראה איך עמדו אמא ואבא ברחוב העיר, אובדי דרך ובלא פרוטה בכיסם, מחפשים לשווא את הדוד רפאל שאמור היה לקבל את פניהם. כבר אז צריכים היינו לדעת עם מי יש לנו עסק, פוסק זיכרון האם, אבל אפילו לנהל עמו ברוגז לא יכולנו להרשות לעצמנו, מפני שברכבת, ברומניה, נגנב כל כספנו, וכך הגענו לפלשתינה מגולחים. אנחנו עומדים ברחוב, והלכלוך, והרעש, והערבים, חמסין כזה שלא היה מאז, ואתה רק קום והשלך עצמך לים.
במקום זה מנסה תמיד זיכרון האב לתקן את זיכרון האם, להפריד בין התנהגותו המכוערת של הדוד רפאל לבין רגע העלייה לחוף ארץ-ישראל, והוא מעיר: גנבו, גנבו, אבל לא נורא, לא אוצרות רוטשילד קיבלנו כנדוניה, ובכל זאת נשארו כמה דולרים בכיסנו, יד לא הוצרכנו לפשוט בארץ-ישראל.
כך ליפול, ישר מפולניה, ישר מבית אמא, מהמשפחה, מתעקש זיכרון האם, כך ליפול, ישר לתוך חמסין כזה, לתוך הלכלוך, בין הערבים והזבובים, ובלי שיהיה שם אפילו איש אחד משלנו, שיגיד שלום, שיגיד לנו מה עושים פה, בתוך הפראות הזאת. מזל, נֵס שגם לתוך מעילי תפרתי כמה דולרים ויכולנו לקחת מיטה בבית-מלון ויכולנו לקוות שלפחות בימים הראשונים לא נדע חרפת רעב. מ’שטיינס געזָאגט, דולרים. אני חושבת, שמרוב התרגזות על כל כספנו שנגנב חליתי כבר באונייה, היה לי קלקול קיבה ונחלשתי מאוד, אבל כשירדתי ליבשה וראיתי כל מה שמסביב וראיתי שרפאל איננו, הרגשתי – פשוט – שאיך וועל דאס נישט אויסהאלטן. בהוטל חליתי ממש, עם חום גבוה, בגלל החום וההתרגזות והמים המקולקלים. איך מסוגל היה כך להפקיר אותנו? איך יכול היה לבו כך להתייבש?
זה באמת לא חשוב, חולק על כך זיכרון האב ברגעים הטובים, אז מה קרה, התגלגלנו יום-יומיים בחיפה, זה לא היה כל-כך נורא. ובכלל, דווקא בנמל מוכרחים להתחבק ולהתנשק? כשם שהגענו לבדנו מוורשה עד חיפה, יכולנו להגיע בכוחות עצמנו עד למושבה. לא זה הנורא. הלוא היינו מוכנים לכך, שבארץ-ישראל מקשיחים כולם. נעשים קשים ויבשים. הנורא הוא מה שקרה אחרי כן. זה באמת קשה לי להבין, קשה לי לסלוח. עד היום הזה.
אם זה לא נגמר בטרגדיה, מסייע לו זיכרון האם, זה רק בזכותה של האלמנה, הסימקינית. ברגע שהסתכלה לתוך עיני ראתה שאני חולה מאוד, ותיכף ומיד הכניסה אותי לחדר (בכל זאת, מתקן זיכרון האב, לחדר דאג לנו, וזיכרון האם משיב, באמת, יפה מאד מצדו), הפשיטה מעלי את בגדי, רחצה אותי מזוֹהמת הדרך, עיסתה את גבי ואת חזי בספירט, השקתה אותי באיזה תה מיוחד, עשתה לי אדים ולא נתנה לי לזוז מהמיטה.
בזכותה של האלמנה, מסכם אבא בשמץ של חגיגיות, הרגשנו שאנחנו באמת בארץ ישראל. מילא, בכלל מוטב שלא להיזכר בימים הראשונים ההם.
אבל הימים הראשונים ההם ממלאים את זיכרון המשפחה, מחלחלים לתוך זיכרונו של נחמן, עד שנדמה לו שהיה שותף להם, אף שטרם נולד. בעיקר פורצים הם מתוך זיכרון המשפחה בימים הרעים, והללו אינם מעטים.
חדר היה לנו, וגם עבודה, מוסיף זיכרון האם במרירות. תיכף, ביום השני לבואנו, הודיע לי רפאל שבארץ-ישראל צריך לעבוד.
הוא חשש, משלים זיכרון האם, שנהיה סמוכים על שולחנו.
זה כבר לא עניין אותי, אומר זיכרון האב, אפילו לא שאלתי מדוע לא בא לקבל את פנינו. הוא כאילו התנצל ואמר, ככה זה, בארץ יום עבודה הוא קודש-קודשים. עד שהכניסו לראשם של הקולוניסטים, שגם פועל עברי יכול לעבוד כמו חורני, אז כשזוכים ליום עבודה, אין מוותרים עליו. ומי שיש לו עבודה, מוכרח להיות גם בריא.
כשראה שאני חולה, אומר זיכרון האם, נפלו פניו. צריך להיות בריא ולעבוד. כאילו התחליתי, כאילו לא עבדתי די, מאז ועד עצם היום הזה.
אני שמעתי ושתקתי, אומר זיכרון האב, גם כשבישר לי שמחר יוצא אני אתו לעבודה, גם אז שתקתי. אמנם בלבי חשבתי, איך אני משאיר את לאה לבדה, במצב כזה, עם חום גבוה, בארץ זרה, אבל שתקתי. גם אני שפיגלר, ואם אחי היקר עושה כל זה כדי להעמידני מיד בניסיון, אדרבה, נראה מי משנינו ייצא מבוזה. ובאמת ביום השני לבואנו לארץ-ישראל התחלתי לעבוד, ואני גאה בזה, שכל ימי כאן אני עובד. וגם לאה – כעבור יומיים קמה ממיטתה וברגליים כושלות התחילה לנהל בית.
רק בזכותה של האלמנה, אומר זיכרון האם, רק בזכותה הצלחתי לעבור את הזמן הראשון הזה. ובמצבי! היא היתה לי כמו אמא, יותר מאמא. לא רק טיפלה בי, אלא לימדה אותי איך חיים בארץ-ישראל, מה לבשל באופן שהאוכל ישביע ולא יעלה הרבה, אצל מי לקנות, איך להתמקח עם הערביות העוברות בין החצרות ומוכרות ביצים וירקות, איך בכלל מנהלים בית. היא היתה אשה חכמה מאוד, ובמושבה חיתה ממש למן היום הראשון, יותר מארבעים שנה. בכל המושבה אין עוד אשה כזאת, שלמרות כל הצרות שעברו עליה, היה לה לב יהודי. בזכותה התחלתי להרגיש קצת נישט אזוי עֶלְנט. עכשיו כבר לא כדאי לדבר, אבל אלמלא היא, מי יודע אם הייתי עוברת את הימים הראשונים ההם.
כך היה מדבר זיכרון המשפחה בימים הרעים, כשהוקיר הדוד רפאל רגליו מן החצר והיה פוקדם רק בזיכרונות. אך הנה שוב הוא מתגלה מתוך האפלולית, רגליו משתלשלות מכאן ומכאן, נעליו המרובבות בטון יבש נוגעות ולא נוגעות בעפר הפתוך, שוב הוא יושב על המדרגה, בוחש לאטו את התה החם, ואבא מדבר, פניו מוארים בלהבה הצהובה של מנורת הנפט. באותם ערבים היה זיכרון המשפחה מספר סיפורים שונים בתכלית, שכמעט אי-אפשר לחַבּרם עם הסיפורים הרעים. בערב כזה, זוכר נחמן, סיפר אבא באריכות איך שתה הדוד רפאל כוס יין יתירה ולשונו הותרה. ואולי סיפר אבא את המעשה הזה לאדם שלישי, ושמא היה הוא עצמו, נחמן, עד שמיעה לדברנותו הנדירה של הדוד רפאל, אף שיודע הוא היטב, מתוך הסיפור עצמו שהוא – נחמן – טרם בא אז לעולם.
גמרנו אז את בניית הבית הראשון, מספר זיכרון האב, הבית הראשון שגם לי היה חלק בבנייתו, ובעל הבית הביא יין לפועלים, כמקובל. זה היה סוף אלול, קרוב לראש-השנה. ידי ורגלי היו חבולות מפגיעות פטיש, מיבלות, מחורים שעשה בהן הסיד, אבל לא היה קץ לאושרי. שתינו לחיים, ואת שארית היין לקחנו אתנו, לחצרה של הסימקינית. מין ערב כזה, שראיתי בדמיוני, כשהייתי חולם על ארץ-ישראל. לגמתי עוד טיפה ועוד טיפה, אבל רפאל שתה כוס אחר כוס כמו תה. בראשונה שתה ושתק, כדרכו. אחר-כך הצטרף לשירתנו, ופתאום נזכר שעומדים אנחנו בימי הסליחות, נפל על צווארי והתחיל מבקש סליחה ומחילה. סלח לי, שלום, מחלי לי, לאה. אינני יודע איזה שד נכנס לראשי. הלוא אני פעלתי עליכם שתבואו, אלַי, וזה מפני שעד שבאתם לא היתה לי פה נפש חיה. סתם, עובד כבהמה, מחושך עד חושך. אינני יודע איזה שד נכנס לתוכי, ממש מיום בואך. אולי זה שֶפּה צריך, אין ברירה, מוכרחים להיות קשה כאבן, ואני, אמת, מין דעה היתה לי עליך, שכולך משי, מדבר הרבה, כתב יד של סופר סת"ם, בן-זקוניה של אמא. האמינו לי, אני נשבע לכם, הלוא בלעדיכם אין לי פה איש, כמה טוב שפה אתם, שלום, כמו אבן הייתי, לאה.
על אותו ערב אוהב זיכרון האב לחזור ולספר, ואילו נחמן, גם בפעם המאה ואחת, לבו הולך אחר הדוד רפאל. כך בשעה שמביא אבא את המעשה הזה כדי לבאר איך זה נתפייס פתאום עם הדוד רפאל, וכך כשאין כל המעשה הזה אלא מין הקדמה למה שבא לאחר זמן, כששבו האחים ונסתכסכו ודרכיהם נפרדו.
פרשה סבוכה היא, ובשום אופן לא הצליח נחמן לרדת לחקרה. נוהג הייתי, סיפר זיכרון האב, להניח תפילין, ורפאל נטפל בעניין הזה והיה אומר, שבגלל התפילין מאחרים אנחנו לצאת לעבודה. כדי ללמדו לקח שיניתי ממנהגי, והייתי לוקח אתי את התפילין בתוך סל האוכל, וכשהיינו מפסיקים לארוחת בוקר הייתי עומד בשדה ומתפלל. דבר זה הוציא אותו ממש מכליו, אבל פתחון-פה לא היה לו. מצא לו עניין אחר, בערבי-שבת היה מסבב כך את הדברים שנסיים את העבודה באיחור, ויהא עלי לעבור במושבה בבגדי העבודה לאחר שהכריזה צפצפת הבאר על הדלקת הנרות. ערב שבת אחד הגיעו הדברים בינינו לידי מריבה כזאת, שכמעט הנפנו טוריות איש על אחיו. הדבר הזה ממש נבצר מבינתי – היו רגעים שהיה ממש כמין קין. בכל אופן, היה זיכרון האב חותם פרשה זו, באותו ערב-שבת נדרתי נדר, שמכאן ואילך אקח את חיי בידי. יחד עם רפאל לא אעבוד, ואפילו נרעב ללחם, לאה ואני. וזה לא היה מליצה בעלמא. בימי הפרעות הסתלקו כל הערבים מן המושבה, והאיכרים נשבעו אז בבית הכנסת, ששוב לא יעבידו אלא חלוצים, אלא שמאז עברו כמה שנים, השְבועות נתיישנו והחצרות והפרדסים שבו ונתמלאו ערבים, ופועל שאיבד מקום עבודה היה מצטרף למאות – מאות היו – שפשוט לא היה להם מה לאכול. אני, מקצוע לא היה לי, קצת הכסף שקיבלנו כנדוניה נגנב מאתנו ברומניה, וחוץ מן ההרצליכים שעלו אחרינו והלכו לתל-אביב, גם משפחה לא היתה לנו. בכל זאת, אמרתי בלבי, מרפאל אינני רוצה לדעת, ומה שעושים כל החלוצים נעשה גם אנחנו.
כאן מתנפח זיכרון האב ומספר בפרטי-פרטים ובהנאה גדולה, שנחמן שותף לה מפני שהוא יודע במי דברים אמורים, איך הגיעו לעבור לחצר של מנדלביץ‘. לאיבוד, אומר זיכרון האב, לא הלכתי, ברוך-השם. התחלתי מחפש לבדי וגם מוצא יום עבודה, פעם באיזו חצר, פעם בפרדס, פעם בבניין. גם בלי לחלל את השבת השתכרתי לאוכל ולשכר דירה, ולאט-לאט למדו להכיר אותי במושבה, ועשיתי לי ידידים. שמו לב, שישנו חלוץ, שאינו מתבייש לעשות כל עבודה, ועושה אותה בכל הלב, אבל גם לבית-הכנסת אינו מתבייש ללכת. ובאמת, שם פגשתי את אדון מנדלביץ’ הזקן, שהוא באמת אישיות מיוחדת. שבת אחת עשה מעשה שלא נשמע כמותו ביחסים שבינינו לבין הקולוניסטים הזקנים: אחרי התפילה ניגש אלי והזמין אותנו, את לאה ואותי, שנבוא אליהם לפנות ערב, לשתות כוס תה. באנו, וראיתי פה – ותמיד היה זיכרון האב מצביע במקום זה באגודל פשוט אל מאחרי גבו, כלומר לירכתי החצר – את עבּד עומד ליד הרפת ועובד. הדבר חרה לי מאוד, אבל שתקתי. הוא רצה לדבר אתי דברי תורה, הלוא זה היה סוד הימשכותו אלי, מפני שאף-על-פי שהיה איכר יותר מארבעים שנה, ומפורסם בכוחותיו הגופניים הגדולים – לא הייתי רוצה לטעום את נחת זרועו אפילו בזקנתו – היה בו איזה שורש רוחני, היה היחיד מכל הקולוניסטים שהיה גם אוהב ספר וגם יודע ספר. הוא היה בור סוּד, ולאחר זמן, כשהכרתיו יפה יותר, הייתי ממש נדהם לשמוע אותו מדקלם על-פה מספרות העולם, מספר על שיחות עמוקות מאוד שהיו לו עם הרב קוק ועם ביאליק, עם הברון בפאריס, ועם – עם כולם – והכול בפרטי-פרטים, כאילו נחקקה בראשו כל אות. זה מצד אחד, ומצד שני היה איכר, קמצן, בעל זרוע, ופרדסו ושדותיו וחצרו היו מלאים ערבים. מכל מקום, באותה שבת סיבבתי את השיחה כך, שיכולתי לומר לו, שאני מבקש עבודה, כל עבודה. הזקן, שהחלוצים החדשים ודיבוריהם הרמים לא היו לרוחו, הצביע על עבּד ושאל בלגלוג:
“כמוהו, שפיגלר?”
“במקומו, אדון מנדלביץ'.”
“אל תהיה שוטה, שפיגלר. הנח דיבורים אלה לאחיך ולחבריו.”
“ומה אעשה, אקום ואשוב לפולין, או אלך לאוסטרליה?”
“לך לתל-אביב ומצא לך משרה או עלה לירושלים, לסמינר מזרחי. כשתסיים, תחזור לכאן ותהיה מורה אצלנו. ידיך ענוגות מדי, עיניך נוצצות מדי.”
“לפי שעה, מחר, אין לי יום עבודה.”
“כלום מעלה אתה על דעתך, שאעמידך על ערימת זבל אחת עם החורני הזה?”
“להיפך, בכוס תה כבד את עבד, ולי תן יום עבודה.”
ובכל פעם שמגיע היה זיכרון האב לתשובה תקיפה וקולעת זאת, היה בוחן את השומעים כדי לעמוד על הרושם שעשתה עליהם. עיניו של נחמן היו מתמלאות, בכל פעם מחדש, הערצה גדולה. אין פלא, שעשה אז רושם רב על אדון מנדלביץ' הזקן, שמצא לו עבודה בפרדסו ובהגיע המוּחארם עקרו מחצרה של הסימקינית – כלומר, משכנותו של הדוד רפאל שטרם עבר לגור מעבר לים החולות – ונכנסו לדירתם זו שבחצר.
סיפור זה אצור בזיכרונו של נחמן מטעם נוסף, מפני שקשור הוא במאורע חשוב בחייו – בלידתו. היה אז קשה מאוד, אומר זיכרון האם, וכל זמן שיכולתי הסתרתי את ההריון משלום, אף-על-פי שהיו ימים שלא ידעתי מה נאכל מחר, והייתי מלאה פחד. כשעברנו לחצר של אדון מנדלביץ' ושלום סייד בעצמו את החדר, וקנינו שתי מיטות וארון משומש עם ראי גדול, וכבר היתה לו פחות או יותר עבודה, לא יכולתי עוד להתאפק. גם ידעתי כמה כואב לשלום הריב עם רפאל. כשהיה כותב הביתה, התבייש לגלות שלא ראה את אחיו חודשים ארוכים. תיארתי לעצמי, שדבר ראשון ירוץ ויספר לרפאל, וככה יתפייסו סוף-סוף, וסיפרתי לו.
כל-כך מאושר הייתי, אומר זיכרון האב, שרצתי ישר לרחוב, בטח שבשעת ערב זו מסתובב הוא שם, בין הפועלים הרווקים, שכמותו אין להם איש ואין יודעים מה יעשו עם עצמם בערבים. ובאמת, בלי שום הקדמות חיבקתיו, נישקתיו על שתי לחייו ובישרתי לו את הבשורה. והן הוא, גם הוא, בתוך תוכו, שפיגלר, רך כקנה. הוא התנשק אתי, מחה עיניו, ויחד הלכנו אל לאה, לראות את דירתנו החדשה, לדבר, לשמוח, להיות יחד.
מה קרה אחרי כן, זאת אין נחמן יודע. בזיכרונו שלו קבועים בבהירות רבה אותם ערבי קיץ, כשהיה מתגלה מתוך האפלולית על חמורו הקטן, שותה את כוס התה ומסתלק לו על חמורו לתוך החושך, מתחת להמון הכוכבים. למה זה שוב חדל להופיע, ומתי? אף שזיכרונו הולך ומתאכלס עניינים ברורים וסדורים, ואולי דווקא משום כך, אין חסרונו זה של הדוד רפאל משאיר עליו רושם. החדר, המטבח, המרפסת, החצר, האורווה, הסלון של מַדאם מנדלביץ' הצעירה ודירתם של מיסטר ומיסיס בלקמן – אלה ממלאים את עולמו של נחמן, וכבר אין גם הם סוף העולם. בזיכרונו ישנן הליכות למכרים שונים; בערב קיץ לבּירזֶ’ה, במקום שמצטופפים כולם ומאזינים לתזמורת מכבי האש היושבת על בימה מוגבהת וחצוצרות הנחושת הממורקות נוצצות שבעתיים באור החשמל; בצאת השבת לאיזו חצר גדולה, מרוצפת כולה אבני חצץ גדולות, ובאמצעה נדנדה ענקית, ואוכלים לבן קר והאוויר מלא בנגינת גרמופון ותחת הכיסאות חורק החצץ והכול אומרים, הו, יוזף שמידט. ורחוק מאוד, בקצה המושבה – ונחמן בטוח שזיכרונו הוא זה ולא זיכרון המשפחה – מעבר לבירז’ה שתזמורת מנגנת שם, מעבר לבית הגבוה, שחלונותיו הגדולים מוארים וקולות רבים בוקעים מתוכו, המקום שאוכלים שם כל הפועלים שאין להם בית, הליכה ראשונה לראינוע: הם עומדים באיזו חצר לא מוכרה, בין אקליפטוסים גבוהים, לפני דלת פתוחה לצריף פחים מלא אנשים היושבים בחושך, ורק מעל לראשיהם זורמת אלומה של אור לבן כאילו פרץ מתוך צינור של מכבי-אש, אלא שהאלומה היא מין אבק זוהר שמרקדים בו כל חרקי הלילה. נחמן עומד בחוץ – אולי עם אבא, אולי עם אמא, מכל מקום מישהו הגביהו והוא רוכב על כתפיו – ובקצהו הרחוק של הבית המשונה הוא רואה אנשים ענקיים מופיעים ונעלמים, מתקרבים ומתרחקים. ליד אוזנו רועשת מכונה, ונחמן רואה שמתוכה זורם אבק האור, נכנס לתוך הבית דרך הדלתות הפתוחות, מעל ראשי האנשים היושבים ומאיר את האנשים הענקיים המופיעים ונעלמים, גדלים וקטנים, מתרבים ומתמעטים שמרחוק. מה עוד ראה אין נחמן זוכר, אבל הראינוע שוב לא יצא מראשו. ויש עוד. יש איזו נסיעה מסעירה, דרך חולות ופרדסים וגדרות של צברים ואוהליהם השחורים של הבידואים, באוטובוס, אל המשפחה של אמא שבאה מחוץ-לארץ, לתל-אביב. באותם ימי קיץ, כמעט מעצמו, מתחיל הוא לקרוא כל מה שיש בו אותיות ומלים. יומו מלא וגדוש עניינים שכולם הוא, שמצטרפים לזיכרונו שלו, ואילו הדוד רפאל וצפוירלה אינם מופיעים עכשיו אלא בציורי הבלהות שמצייר הוא לעצמו בערבים, כשהוא שוכב במיטת הסולמות, פניו אל הקיר, משׂים עצמו ישן ומאזין לזיכרון המשפחה שאין לו התחלה ואין לו סוף, שכולו מחוץ לנחמן ואינו חדל מלחלחל לתוכו, להיות אחד עם זיכרונו.
ואז, במפתיע, הופיע הדוד רפאל וקובע עצמו במרכזה של תמונה שלמה ולא נשכחת, שהיא אולי סופו של פרק הערפל.
“חלומות לא שווא ידַבֵּרוּ” 🔗
לפנות ערב הוציא אבא קמצוץ של אפר מתוך המגהץ הכבד, זה שתרנגול שחור זוקף כרבולתו בחרטומו, גלגל באפר ביצה קשה וסיפר לנחמן, שהאפר הוא זכר לבית המקדש שנשרף והיה לאפר, והביצה היא זכר לגלות שהיא עגולה כביצה. הקפידו לסיים את הארוחה המוקדמת לפני שנעלמה השמש מאחרי האקליפטוסים, והלכו לבית הכנסת. כשיצאו למגרש הריק הנמשך מעבר לדרך, כבר היה ירח לבן גבוה מאוד בשמים, זוהר כגרב של לוקס. היה חם, לא טיפת רוח, וכל העצים דוממים כאבנים. לאוויר היה ריח של עשן, כאילו שרפו קוצים. ברחוב, מול הבית של מנדלביץ‘, ראו שלושה סוסים שהיו חופרים בפרסותיהם בחול הקמחי. על אחד הסוסים היה רכוב אדון מנדלביץ’ הצעיר, אך אבא לא בירכו לשלום, משום שבתשעה באב אין אומרים שלום מפני האבל על חורבן בית-המקדש. גם לאדון מנדלביץ' הזקן, שעמד בכניסה הרחבה, בין הברושים, לא אמר אבא שלום, רק עמד לידו ולחש לחישה סתומה. נחמן אחז בידו של אבא, ושניהם עמדו רגע והסתכלו בפרשים. שלושתם היו חבושים מגבעות רחבות שוליים, ומתוך אוכפיהם הזדקרו קתות רוביהם ההפוכים. פתאום עקר סוסו של אדון מנדלביץ' הצעיר ממקומו והתחיל דוהר בדרך החול, לעבר הכרמים, הוא ראשון ושני האחרים בעקבותיו.
“עבּד לא חזר.” אמר אבא לאדון מנדלביץ' הזקן, ונחמן לא ידע אם אבא שואל או מבשר.
“לא חזר,” אמר אדון מנדלביץ' הזקן, וכבר היה גבו מופנה אל אבא והוא פוסע לאטו חזרה לחצר. עכשיו נזכר נחמן, כי מיסטר בלקמן שאל כבר היום את אדון מנדלביץ' הזקן לאן נעלמו עבּד ומשפחתו. ביום ששי, לחשה אמא באוזני מיסטר בלקמן, נעלמו כל הערבים מהמושבה, בבת-אחת נעלמו כולם, עד האחרון, ומי יודע מה כבר מבשלים לנו. אם עבּד, שמדבר אידיש ואפילו “פועלי-ציון” רואים בו חבר שלהם, אם עבּד נעלם, מי יודע מה שוב מבשלים לנו.
כף ידו של נחמן חשה היטב את אצבעותיו היבשות והחזקות של אבא, והוא מתאמץ להדביק את רגליו של אבא במשעול הצר שבין הקוצים. כשנוטה אבא כלשהו הצדה, סורטים הקוצים את זרועו החשופה של נחמן, אבל הוא אינו מוציא כפו מתוך כפו של אבא. הירח שופך אור חלבי על ההרים השטוחים, והם נראים עכשיו קרובים ובולטים יותר. שם, בהרים, יושבים כל הערבים. לשם הסתלקו כולם ביום ששי, ומשם יבואו. נחמן שמע איך סיפר פעם אדון מנדלביץ' הזקן לאבא מה היה מזמן, כשבאו הללו, אלפים-אלפים, עם חמורים, ושקים, ופחים, ורצו לשרוף את המושבה, ואיך הוא ואדון מנדלביץ' הצעיר ועוד כמה עלו על סוסיהם והבריחום, ואיך מצאו את אחד השומרים מת בין הפרדסים, ובטנו רטושה ונעליו שלו תחובות לתוך בטנו. אבל, אמר אז אדון מנדלביץ' הזקן לאבא, אבל אל תחשוב שלא שילמנו להם. שילמנו. שילמנו ככה, שאף פעם לא ישכחו. כל הדברים האלה רצים בראשו של נחמן, ורגליו רצות אחרי רגליו של אבא. בית-הכנסת כבר לפניהם. כל חלונותיו פתוחים, ואורם של הלוקסים בוקע מתוכם ונופל לתוך אור הירח הכחלחל שבחוץ. הם חצו את מגרש הקוצים והמשעול הגיע לשפתה של חצר, שצומחים בה אילנות גדולים. אבא פושט ידו, לוכד ענף של אזדרכת ותולש אשכול של גולות ירוקות וקשות. בומבאלאך. אבא ממלא בהם את כיסו ואומר, שבבית-הכנסת ייתן לו את הבומבאלאך כדי שייַדה אותם באנשים. מותר? בתשעה באב מותר, אומר אבא. מתחת לחלונות, במשטחי האור הכחלחל ובצל החלָבי, מתגודדים ילדים, צועקים בקולי קולות ומיידים זה בזה בומבאלאך. נחמן נמשך אל הילדים, לתוך לבה של ההמולה, אבל אבא מושכו אחריו במדרגות, לתוך בית הכנסת. נחמן כבר היה כאן קודם, ומתמיהה אותו התמונה המשונה שהוא רואה – הספסלים והכיסאות הפוכים, מונחים על צדם, ועליהם יושבים המתפללים, כמעט על הארץ, נעליהם חלוצות. גם אבא חלץ נעליו במרפסת הפתוחה והשאירן שם, בין הרבה נעליים אחרות, ועכשיו מהלך הוא בגרביים. בדוחק כבשו לעצמם קצהו של ספסל והתיישבו. אבא לקח ספר והתחיל מדפדף. איזו המיה מוזרה, כאילו כל היושבים על הספסלים ההפוכים מתחננים על נפשם או בוכים על משהו שנגזל מהם, מילאה את בית הכנסת, השכיחה מלבו של נחמן את שלושת הפרשים, את המולת הילדים עם הבומבאלאך שבחוץ. אבל כמעט באותו רגע עצמו, כך זוכר נחמן, נשמעה צעקה רמה על המרפסת הרחבה של בית-הכנסת:
“שריפה!… שריפה!…”
התפילה הושבתה. הכול מיהרו, בגרביים, החוצה, נדחקו על המרפסת, מתאמצים לפלס לעצמם דרך לנקודה שממנה יראו משהו. נחמן רוכב עכשיו על כתפיו של אבא, בחוץ, ועיניו, כעיני כולם, פונות אל ההרים הרחוקים. עכשיו היה האוויר החלבי, ממש עד לשמים, אדום, כאילו נאסף אורו של הירח. למטה, במקום שמתחילים ההרים, נראתה אש גדולה.
“זה מתחיל,” אומרים אנשים זה לזה.
“דווקא בתשעה באב,” אומרים אחרים.
ואחר-כך הם שוב בתוך בית-הכנסת, על הספסלים ההפוכים, אומרים את הקינות. אבא מוציא את הבומבאלאך מכיסו ומשדל את נחמן לזרוק אותם במתפללים, אבל נחמן שוב אין לבו נוטה לזה. הזקן היושב לפניהם ממלמל לתוך הספר ביבבה עולה ויורדת, מחזיר תוך כדי כך ראשו לאחור, אל אבא, ואומר, בקצב הניגון, כאילו גם זה כתוב בספר:
“אוי, בתשעה באב, תוּמיד בתשעה באב, תוּמיד, אוי!”
באותו לילה עצמו, חוזר היה זיכרון המשפחה ומסַפר בשנים הבאות, מת אבא של אבא. באותו לילה עצמו, חוזר היה זיכרון האב ומספר, במין התפארות משונה, חלם חלום. בחלומו ראה את סבא, אבא של אבא, מוטל פרקדן על רצפת ביתם שבחוץ-לארץ, ושני נרות שחורים למראשותיו. פתילתם היתה כבויה ועשן היה עולה מהם. בגפרורים שבידו מנסה אבא שוב ושוב להבעיר את הפתילות, אך לשווא – האש לא אחזה בפתילות, ורק העשן היה מיתמר ועולה, כחוטים דקים. ביום שבא רפאל לביתנו והושיט לי מכתב, לוחש היה זיכרון האב, הסתחרר הכול לפני עיני והתעלפתי, מפני שכבר ידעתי מה כתוב בו.
כך חוזר היה ומספר זיכרון המשפחה, אך נחמן שוב לא היה נזקק לו, שכן את השעה ההיא זוכר הוא היטב. יושבים היו ואוכלים בחוץ, על המרפסת, והמון היתושים וחרקי הלילה מפרפרים סביב מנורת הנפט התלויה על הקיר, חגים סביבה, מתחבטים כנגד הקיר, עוקצים את האוזניים, את העורף, את הרגליים – ופתאום הגיח הדוד רפאל על חמורו, ממש לפני עיניהם. ועוד בטרם הספיק הדוד רפאל לרדת מעל החמור, ניתר אבא ממקומו ועמד, ואמא היססה רגע וקמה גם היא מן השולחן. הם לא זזו ממקומם, כי אם עמדו וחיכו. כמו תמיד, בימים שהיה אורח קבוע בחצר, קשר את החמור בקפדנות לעמוד, ורק אז התקרב.
“לא קרה משהו, רפאל!” לא יכול עוד אבא להתאפק.
לחייו של הדוד רפאל שחורות היו מן הרגיל, כאילו נספג לתוכן החושך שמתוכו הוא בא עכשיו, והקאסקט המאובק ירד לו על אוזניו, כיסה את רוב מצחו. עדיין היה שותק, מתנודד מרגל אל רגל, מפשק שפתיו כאילו חסר לו אוויר, ופתאום התנפל על אבא, השעין כפותיו על כתפיו, טמן פניו בחולצתו והתחיל מרטיט כולו, משמיע קולות משונים.
אבא חילץ עצמו מחיבוקו של הדוד רפאל:
“מה קרה, רפאל? אמור לי, ישר, מה נודע לך?”
“שלום,” לחש, “דער טאטע.”
“דער טאטע,” נענה לחשו של אבא כהד, כאילו לתשובה זו ציפה. “כן, אני ראיתי אותו.”
עיניו של נחמן רצות בין אבא לבין הדוד רפאל, מבוהלות ומשועשעות גם יחד. מין מחזה לא צפוי, אחר כל הימים שהדוד רפאל לא נראה בחצרם ואחר כל הדברים שנאמרו עליו ועל צפוירלה שלו, ובעיקר מראהו המשונה של הדוד רפאל, בבגדיו מרובבי המלט, בפניו השחורים, בבכי המצחיק הזה. מפעם לפעם מקנח הוא את חוטמו בגב ידו, מוחה עיניו באצבעות קצרות, ושוב בוכה. ובין זה לזה מפשפש הוא בכיסיו, שולה מעטפה קמוטה ומושיטה לאבא, נוטל שרפרף, הופכו על צדו, כמו בתשעה באב, יושב, מתיר שרוכי נעליו. נעליו האפורות והכבדות כבלוקים, חולצן ונשאר בגרביים אפורים, שקרעים גדולים מגלים את בהונות רגליו ועקביהן. ואבא, דווקא הוא שותק עכשיו מאוד, עומד מתחת למנורה, מוציא את המכתב מתוך המעטפה הקמוטה וקורא, בלי קול, לאטו. וכשהוא מסיים, הריהו שב ומקפל את המכתב, מחזירו למעטפה ומפטיר:
“חלומות לא שווא ידברו. לא שווא.”
ורק אז, כאילו לפתו כאב פתאומי מתעווים פניו, והבכי פורץ מבין שפתיו החשוקות, כמים שפורצים מתוך צינור גדול. הבכי פורץ ונפסק. הריהו חוזר אל השולחן, נוטל את סכין הלחם, מותח את חולצתו בבית הצוואר וחותך בסכין, חותך עד שנקרעת החולצה, קריעה ארוכה.
“אבא,” רץ אליו נחמן, שמראה אבא העומד וחותך חולצתו בסכין מבעיתו.
אבא משמיע פסוקים סתומים, כמו בבית-הכנסת, מניח את הסכין על השולחן, לופת את נחמן ומצמידו אליו.
“סבא שלך,” מתחיל הוא לומר וכבר ממרר הוא שנית בבכי, בוכה עם מלים: “אין לך עוד סבא, נמ’לה, אין לך –”
“אל תפחיד את הילד,” לוחשת אמא, שהדמעות שבעיניה אין בהן חידוש.
“הוא צריך לדעת. אם לא זכה להכירו, שיזכור לפחות את שעת פטירתו של סבא שלו, שיידע לפחות שהיה פעם איש כזה, ר' אריה-לייב שפיגלר –”
כעת בוכים שלושתם, וגם נחמן היה רוצה לבכות עמהם, אלא שאין לו דמעות. ממש לתוך אוזנו מתפרצת נעירת החמור, המרעידה את כל החצר. הדוד רפאל מזנק לעברו, בגרביים, מנסה להסותו, ונחמן אינו מצליח להחניק את צחוקו. גם החמור הגדול של אדון מנדלביץ' הזקן התחיל לנעור, ועוד מעט תתמלא המושבה כולה תרועה גדולה. עינו מבחינה במיסטר בלקמן, שהקולות והבכי הקימוהו מכיסא הנוח והוא גורר דרדסיו וקרב לתוך חוג האור. רק עכשיו נכנסת מחשבה לראשו, שגם מיסטר בלקמן יכול למות פתאום, כמו סבא. גם אבא של אמא, זה שעל שמו נקרא הוא נחמן, מת. איך ימות מיסטר בלקמן, מביט בו נחמן, וכבר ממלאת אותו עצבות. אם ימות מיסטר בלקמן, אומר הוא בלבו, אבכה כמו הדוד רפאל ואבא ואמא. אם אבא ואמא ימותו, אבכה, ממשיך נחמן לצייר לעצמו איך מתים אנשים שהוא מכיר, ובו ברגע ממלאות דמעות את גרונו, והוא רץ לקראת מיסטר בלקמן, נתלה במכנסיו הלבנים ופורץ בבכי מר:
“אַל תמות, מיסטר בלקמן, אַל תמות…”
הגן של בלומה 🔗
“ילד כמוך הוא אסון בבית. אם יום אחד אפול ולא אקום עוד, דע לך – שרק מהצרות שאתה עושה לי. לי אין ערביה, כמו למַאדם מנדלביץ', שתכבס ותנקה בשבילי, וסבא שלך לא הוריש לאבא שלך בּאיארות ואדמות. אני מוכרחה לקום בוקר בוקר בארבע, לרוץ בחושך עד לשוק הגדול, ולא חשוב איזה מזג-אוויר בחוץ, ואחר-כך לסחוב לבדי שני סלים גדולים, עד שנקרעות לי הידיים, כל זה בשביל לחסוך כמה מילימים. כל היום אני עומדת על הרגליים, רצה מהחנות לבית וחזרה, משרתת את הקונים, מבשלת, מכבסת, מסדרת, עומדת עד עשר בחנות, עובדת עד אמצע הלילה, דואגת שתמיד יהיה לך בגד מעומלן ומגוהץ, שתהיה לבוש לא פחות יפה מהגראף הקטן, בּלפוּר. אז עכשיו אתה נכנס לי במכנסיים לבנים ובנעלי לכה ישר לרפת… עזוב את הצימוקים, נחמן! פעם אני אוריד עליך סטירה, שכל שיניך יעופו, אז יהיה לך מה ללקט!… אני מתפוצצת, מרירתי נשפכת, והוא – אפילו לא מאזין, עומד ואוכל צימוקים! בנו של מי אתה, אתה חושב, נחמן? של הברון רוטשילד? אתה לא רואה איך עד אמצע הלילה אני יושבת, מוציאה לי את העיניים, הופכת כל בגד מחדש עשר פעמים, מתקנת, מגהצת, שלפחות כלפי חוץ ייראה הכול חלק ויפה, אז דווקא עם הערבּצ’יקים אתה מוכרח להתגלגל, בתוך הזבל?… סלק את האצבעות מהחלבה, או שאקצץ לך אותן אני, נחמן!… עד מתי תישאר תינוק! הלוא כבר מלאו לך שלוש, ברוך השם. עוד מעט תהיה בן ארבע. ולי פשוט, אין כבר יותר כוח לשאת הכול על כתפי – את החנות, את הבית, את אבא שלך ואותך. אצלי כולם עדינים, כולם, ורק תפנק אותם כל הזמן. ואותי, מי יפנק פעם גם אותי? רק אם אפול יום אחד ופשוט לא אקום יותר, וסוף-סוף יבוא סוף לחיים האלה, רק אז – אולי – תגלו שגם אני הייתי רק בן-אדם, בסך הכול רק אשה חלשה. אולי שם בקבר, אדע גם אני קצת מנוחה… מה זה, נחמן?!… מה קרה? מה פתאום אתה בוכה? או שהוא מתפלש, כמו חזיר, בזבל, או שפתאום הוא מתייפח כמו תינוק. שתפסיק לבכות, נחמן, תיכף ומיד! אם אתה לא מפסיק מיד, אני נותנת לך שתי סטירות לחי, שלפחות תהיה לך סיבה לבכות… די, אמרתי. מספיק. נו! הנה, נחמן, קח חתיכת חלבה-שוקולד… עומד ובוכה, כמו בהזכרת נשמות… נו, די, נמ’לה, די די! בוא, נמ’לה, בוא קצלה, בוא אל אמא. מה אמרתי לך, שאתה בוכה כל-כך? בדיוק כמו אבא שלו, נשמה-של-משי, להם מותר הכול, אבל רק אומרים להם משהו, מיד פגעת בציפור נפשם… די, די, בוא אלי, יינגעלע, תגיד לאמא על מה אתה בוכה כל-כך, מסכן שלי, יתום שלי…”
יש להם עכשיו חנות מכולת, בקצה גנו של מיסטר בלקמן (מאימתי? מאימתי?). עולם עשיר וססגוני היא, מלאה דברים שעיניו יוצאות אליהם, אך כולם אסורים בנגיעה. מבול המלים של אמא שוטפו ואינו נוגע בו, אבל פתאום כבר המלים ממשיות יותר מכל השפע הזה שמסביב. יום אחד תיפול אמא ולא תקום עוד. אף פעם. היא תמות כמו סבא. היא תהיה מוטלת על המגרש כמו הכלב שירה בו מנדלביץ' הצעיר ברובהו. נחמן יודע, שאבא נעלם לימים רבים מן הבית ומופיע פתאום, וכשהוא בבית, בלילות, מדברים הם דברים קשים זה באוזני זה וכשאינם מדברים ודממה בחדר האפל שוכבת אמא במיטה ובוכה בלי קול. הוא שומע – כשפניו אל הקיר והוא משים עצמו ישן – איך בוכה אמא. וגם בערבים הארוכים, כשהיא עומדת לבדה בחנות או עובדת בבית, דומעות עיניה, הן כמו הברז במטבח שתמיד תלויה בקצהו טיפה. יום אחד תשכב כך אמא, וכל הדמעות שבעיניה האדומות תיגמרנה, ולא תקום עוד. מעצמן פורצות הדמעות בעיניו של נחמן, פחד סתום ממלא אותו, הוא נצמד לשמלתה של אמא ומתוך גרונו המתכווץ הוא מתחנן:
“אל תמותי, אמא!”
“אוי לי ואבוי לראשי, בגלל זה אתה בוכה?”
“אל תמותי, אמא.”
לתמהונו של נחמן פורצת אמא בצחוק, אחד מצחוקיה הנדירים, המפליאים כל-כך:
“איפה אתה רואה שאני מתה, גולם? כל-כך קל מתים, אתה חושב? צריך קודם טוב-טוב להתענות, לחלות, להזדקן, לפני שמניחים לבן-אדם למות… אוי, טיפש אתה, נמ’לה, טיפש – כבר הוריד אותי לקבר. סתם קשקשתי, סתם מעייפות מהתרגזות, והוא – בכל הרצינות. הנה, כך תרנגול-על-מקל, קח. זהו, ככה אתה נחמד… שב פה על ארגז הסוכר ותהיה ילד טוב. תן נשיקה לאמא ואל תדאג, אני עוד לא מתה!”
כעת יושבים הם שניהם בחנות, שאור היום אזל מתוכה ועודנו משתהה, חיוור מאוד, נטול שמש, בפתחה הצר. עכשיו, שהתמעט האור, גוברים ריחותיה של החנות – זה הצונן של ארגז הסוכר הלבן, זה המעובה של חבית השמן הצהובה, זה המגרה של השמיר ששמה אמא בצנצנת הגדולה עם המלפפונים הכבושים, ריחם העמום של הצימוקים הגדולים וזה השקוף של הצימוקים הקטנים, חסרי החרצנים, ריחה הגס של חבית המליחים וריח האבק של הקטניות למיניהן, ריח הים העולה משק המלח וריחו החם של ארגז הלחם. וזה מעורב עכשיו בריחה של אמא הגוחנת עליו ודוחקת בו לגרוף את חוטמו לתוך הממחטה הקמוטה שהיא מחזיקה בכיס סינרה. בשערה הגזוז, מאחור, נעוץ תמיד מסרק עגול, ששיניו ארוכות וראשיהן חדים כמסמרים. עכשיו נוטלת היא את מסרקה וסורקת בו את שערו. ראשי המסמרים סורטים את עור ראשו, אבל נחמן שותק מפני שבתוך כך מבחין הוא במיסיס בלקמן העומדת בפתח החנות.
עכשיו, סוף-סוף, מניחה אמא לנחמן והוא מתפנה כולו לתרנגול, ללקקו, למצוץ את מתיקותו המחוספסת, עד שתמַרק לשונו את פניו האטומים של התרנגול האדום והוא יהיה דק ושקוף כמו חלון. או-אז מקרבים אותו לעין, וכל מה שרואים דרכו נעשה אדום ויפה. אלא שבינתיים נמשך אל התרנגול גם זבוב גדול אחד, והריהו חג סביבו, מחפש מקום פנוי כדי שיוכל להתיישב עליו ולהשתתף בליקוקו. נחמן ממלא את פיו בכל התרנגול ומתעסק בהברחת הזבוב. זה דואה ונעלם אי-שם בין המדפים העליונים, קרוב לתקרה. עיניו של נחמן מגלות את הסרט הסלילי המשתלשל מאמצע התקרה והמכוסה כולו פגרי זבובים. מה יהיה גורלו של הזבוב הזה, מבקש עכשיו נחמן לדעת, האם ימשיך לחוג בלי סוף בחלל החנות או שפתאום יתעייף ויעמוד לנוח על הסרט הזה, שאם נוגעות בו רגליו של זבוב שוב אינו מצליח לעקרן ממנו: הוא מזמזם ומזמזם עד שהוא מת. האפלולית מייגעת את עיניו ומחדדת את אוזניו והריהן מתמלאות במה שאומרת אמא באוזניה של מיסיס בלקמן:
“מאותו חומר עצמו קורצו שניהם, האב ובנו – רגע אחד זורחת השמש, ופתאום, מבול. היית צריכה לראות איזה דמעות זלגו מעיניו – כמו ענבים. אבל מה אומר לך, הוא בכה ולי רָווח. עכשיו אני יודעת שלפחות הוא יבכה על קברי.”
קולה המחרחר של מיסיס בלקמן נשמע באפלולית כאילו הוא עולה מקבר, אבל הוא מרוכז כולו במה שהיא אומרת:
“בחורה צעירה, בריאה כמו סוס, ומדברת נונסנס. עם בּריליאנט כזה את נותנת מקום למחשבות על בית-הקברות? הלוא רק בשביל להביט בו כדאי לחיות, לַאב!”
“כדאי מאוד, רק מנַין הכוח לרוץ אחריו ולשרת אותו מבוקר עד לילה. יושב שם עכשיו, כמו מלאך, עושה עצמו לא רואה ולא שומע, אבל רק סלקי ממנו את עינך לרגע וכבר קופץ מתוכו השד.”
“אל תחטאי בלשונך, לַאב. אני יודעת טעמם של חיים בלי ילד בבית.”
“הלבשתי אותו בגדים לבנים. הנעלתי אותו נעליים חדשות. אין לי כוח. אני אשלח אותו לגן של בלומה.”
“הוא יותר מדי, קטן, לאה.”
“גם אני רק בן-אדם. ככה יהיו לי לפחות כמה שעות, קצת מנוחה.”
“הוא יותר מדי קטן. הילדים הגדולים יהרגו אותו שם.”
“ובבית יהרוג הוא אותי. לא יקרה לו שם כלום. בלומה, בלומה תעשה ממנו בן אדם.”
עד עכשיו השׂים עצמו נחמן כלא שומע, אבל שוב לא יכול היה להתאפק. הפחד הקפיצו ממקומו והוא רץ אל אמא:
“לא רוצה אל בלומה. לא רוצה.”
“אתה תלך לגן, נחמן, תיכף אחרי סוכות. ובלומה תעשה ממך בן-אדם.”
“לא רוצה, לא רוצה.”
“כל הילדים הולכים לגן, לאב,” מצטרף במפתיע גם חרחורה של מיסיס בלקמן למזימה הנוראה של אמא. אצבעותיה היבשות עוברות בשערו, כמו המסרק של אמא. הלוא היא בעצמה אמרה, שהילדים הגדולים יהרגו אותו שם. חימה הציפה את עיניו של נחמן, והוא אגרף את כפותיו וחבט בגופה של מיסיס בלקמן.
“נחמן!” מגביהה אמא באחת את קולה ואת זרועה, ותוך כך כבר חוזרת היא אל מיסיס בלקמן: “נו, עכשיו ראית את הבריליאנט שלי. אם ככה ימשיך למוץ את דמי, אמות באמת צעירה. לא, הכי טוב בשבילי ובשבילו שיילך לגן של בלומה.”
ובוקר אחד (איפה היה אבא? מי נשאר בחנות?) שפשפה אמא היטב את פניו במגבת לחה, בדקה את אוזניו וציפורני ידיו, הלבישה אותו את מכנסי הקטיפה הכחולים וחולצת המלחים המעומלנת שאיימו עליו בחדר למן הערב הקודם, גרבה את רגליו בגרביים לבנים, הנעילה אותו נעלי לכה שחורות, כפתה על ראשו המסורק את כובע המלחים שכתוב עליו, כנגד המצח, עם ישראל חי, ושני סרטי משי משתלשלים לו מאחור לעבר הצווארון הרחב של החולצה. צימדה בסיכת-ביטחון גדולה ממחטה גדולה לכיס החזה, לפתה באצבעות ברזל את פרק ידו והתחילה צועדת קדימה – לדלת, לחצר, לרחוב, למרכז המושבה. אף לא פעם אחת החזירה פניה לאחור בשביל לראות אם גם הוא, נחמן, רץ עדיין אחריה, או שרק פרק ידו הוא הלפות עדיין בין אצבעותיה.
“לא רוצה אל בלומה,” צווח, נאחז בשולחן, בכיסא, בכף המנעול, בעמוד המרפסת, בסורגי הגדר.
“לא רוצה לגן, לא רוצה,” ייבב, נועץ רגליו בעפר הקמחי של שלהי עונת היובש, ידה החזקה של אמא עוקרת אותו ממקומו והוא שב ונועץ נעליו בעפר, שב ונעקר ממקומו, נגרר הלאה אחר רגליה הארוכות של אמא, הלאה, לאורך הרחוב כולו.
“לא רוצה אל בלומה, לא רוצה…”
“מה אתה לא רוצה? מה?” שיניה של אמא חשוקות ואת פניה אינה מחזירה. “אתה אפילו לא יודע מה שאתה לא רוצה.”
“לא רוצה אל בלומה. לא רוצה לגן.”
“אתה אפילו לא ידוע מה זה גן,” מדברת אמא דרך שיניה החשוקות ואינה נעצרת, אף לא לרגע.
מה זה גן אינו יודע, אבל למה מגרשת אותו אמא מן החנות הוא יודע. עוד פעם ועוד פעם אמרה לו: מפני שהוא עושה לה את המוות. וגם זה הוא יודע: בגן יחכה לו בלפור, הבן של מאדאם מנדלביץ'. מיסיס בלקמן אמרה, שהילדים הגדולים יהרגו אותו שם, והוא כבר יודע מה מסוגל לעשות לו בלפור. כשבלפור בחצר, לא מעז נחמן לצאת מהחנות. עכשיו תשאיר אותו אמא לבדו עם בלפור ועם כל הילדים הגדולים, ולא יהיה לו לאן להימלט. נחמן כבר אינו מייבב ואינו מנסה לנעוץ רגליו בעפר. עיניו בולשות את הרחוב הזר, שהם הולכים בו: עשוי הוא עפר אחר, כמו חלודה שמגרדים מעל ברזל ישן. הם אינם פוסעים בעפר, כי אם על מדרכת עץ, ונקישות נעליהם על העץ מושכות את אוזניו. לפניהם גשר עץ, שקורותיו נאנחות בשעה שהם עוברים עליו. עכשיו הולכים בין אקליפטוסים גבוהים, בתוך צל בוקר ריחני, אך בעוד עיניו של נחמן מטפסות לצמרות האקליפטוסים הענפים, נעצרת אמא – והוא אחריה. לפניהם שער ברזל ששבכה מתוחה עליו. מבעד לשבכה רואה הוא בית ענקי, ארוך מאוד, גבוה, גדול יותר מבית-הכנסת הגדול. קולם של ילדים שרים בוקע מתוך החומה, מתוך שורת החלונות הגבוהים הפתוחים בה. מתחת לחלונות נמשכת החומה, סדוקה ומתקלפת, חרוצה במסמרים, מצוירת בפחם, צבעה כשל קליפת מלון מעוּפּרת. מעבר לה שרים הילדים. זה – הגן?
“בגלל הקונצים שלך, אתה רואה. עכשיו איחרנו, ומה תגיד בלומה? ביום הראשון.”
באצבעותיה החזקות מטלטלת אמא את השער, הודפתו בכל כובד גופה. אולי לא תצליח, ניצתת תקווה בלבו של נחמן, אף שמעבר לשער נשמע קול הילדים השרים והוא רואה חצר ענקית כבושה כולה, בלי קוץ, בלי עשב, אבל פתאום כבר השער פרוץ לרווחה ואמא כמעט נופלת לתוך החצר ונחמן אחריה.
כמו מתחת לאדמה צץ מולם, לפני המדרגות הרחבות, תימני שחור. לפני שמספיקה אמא לפצות פיה, נרכן התימני אל נחמן ומעל לאוזניו יורדות שתי פיאות מסולסלות כקצותיו המתפרמים של חבל המשי, שקושרים החסידים בבית-המדרש סביב מעיליהם המבריקים. שחור עיניו של התימני נוצץ מאוד ולובנן אדמומי כתרנגול שלוקק עד תומו. הוא זוקף אצבע ארוכה, כאצבעו של אבא, ואומר בתימנית:
“לוֹמוֹ תרד עינכוֹ דִמעוֹ, בן פורת עלי עין. רק תוֹרוֹ ירבּיסוּ בּכוֹ, רק תוֹרוֹ ירבּיסוּ.”
עוד המלה “ירביסו” מכווצת את נחמן וכבר עלו במדרגות וכבר עומדים הם לפני דלת אטומה. עינו האחת של נחמן רואה את התימני מחבר את השער בשלשלת לעמוד הגדר ועינו האחרת עוקבת אחר אצבעה של אמא הנוגעת בזהירות בדלת, נוקשת ואינה נוקשת. הוא חש בפעימות לבו, אך אין הוא מספיק לעשות מעשה או להשמיע קול: כבר הדלת פתוחה והחלל מלא באשה שמנה. אמא לוחשת משהו באוזנה, ואילו היא גוחנת אליו, לחיים מנופחות, סנטר מתחת לסנטר, אך כשקרֵבים פניה אליו מאוד, רואה הוא רק את עיניה ומתוכן בוקע אור כאור הצהריים הקולח מבעד התריס המוגף שבבית. צחוק מרקד בין סדקי עיניה וגם נחמן מחייך. רק עכשיו שומע הוא את צווחות הילדים הגואות מעל לגופה של האשה השמנה. שוב אינו מחייך.
“בוקר טוב, נחמן. ולי קוראים בלומה.”
“תגיד בוקר טוב לגברת בלומה,” דוחקת בו אמא, אך נחמן, שצווחות הילדים ממלאות את אוזניו, נרתע לאחור, ראשו מושפל, שפתיו חשוקות.
“נכון שאתה כבר גדול ורוצה ללמוד עם הגדולים, בגן? נכון, נחמן? יש לך שם של רבי גדול מאוד, נחמן, רבי נחמן. אמא שלך סיפרה לי, שאתה כבר יודע לקרוא, נחמן, ואם תלמד, יהיה לנו עוד רבי נחמן, רבי נחמן נחמד וחביב מאוד –”
“לי מספיק שיהיה בן-אדם.”
“כבר הוא בן-אדם. העיניים שלו מוצאות חן בעיני. בעיקר כשהן צוחקות, כמו לפני רגע וכמו בעוד רגע. בוא, נחמן, הילדים מחכים לך, הם רוצים להכיר אותך, נחמן.”
ידו של נחמן ביקשה ללפות את קצה שמלתה של אמא, אבל כבר היתה היא יורדת במדרגות, ואילו הוא רתוק אל גופה העבה של בלומה ועיניה המאירות מרקדות לפני עיניו. בלי לדעת איך קרה הדבר, היתה הדלת האטומה סגורה מאחריו והוא בתוך החדר ולפניו המון ילדים, יושבים כולם על כיסאות נמוכים או ניצבים עליהם, וכל החדר, פני הילדים ועיניהם, שתיקה גמורה. השירה, הצהלה והצווחה שבלבלו את דעתו וטלטלוה בין השער לבין מה שמעבר לחומת הבית, נעלמו כלא היו. עכשיו הוא כלוא בתוך חדר סגור והמון ילדים זרים נועצים בו את עיניהם. הנה גם בלפור. הם יהרגו אותו.
“ילדים, וזהו הילד החדש, הילד הנחמד והחכם שסיפרתי לכם עליו. אמרו שלום לנחמן.”
“שלום, נחמן!” קראו הילדים. אבל פתאום נפרד קול אחד:
“נַחמן-נַחמָד, נחמן-נַחמָד!”
נחמן לא הבין מדוע עורר הדבר את צחוקם של כל הילדים. אבל כבר קרא ילד אחר: “נחמן-אחמד, נחמן-אחמד!”
עכשיו אחז הצחוק את כל הילדים, הצחוק והצווחה נהפכו למקהלה שזמררה כאיש אחד את הצירוף הזה:
“נחמן-אחמד. אחמד-נחמן. אחמד-אחמד!”
לפתע נתחוור לנחמן מה מצחיק אותם, מה הם צועקים במקהלה. הוא אחמד. הוא ערבי קטן. מעל לצעקות מצלצלים באוזניו חרחוריה של מיסיס בלקמן, הילדים הגדולים יהרגו אותו. מעבר לצחוקים חוזר צחוקו של מיסטר בלקמן, מזמן-מזמן, קנו אותך, אבא ואמא קנו אותך, מהבידואים קנו אותך.
“אמא!” צועק נחמן והופך פניו לדלת האטומה. בגבו מצליפה מקהלת הילדים, שבלומה מנסה להסותה. נחמן-אחמד. אחמד-אחמד. הוא נתלה בכף המנעול, אך הדלת אינה נפתחת.
“אמא, בואי, אמא!”
מאחור, מלמעלה, מדבר קולה העבה של בלומה, ידיה החמות מקיפות את פניו, מנסות להפכם לתוך החדר:
“הילדים מתלוצצים, נחמן. הילדים מברכים אותך. הסתכל בהם, נחמן. יש כאן עוד ילדים חדשים. הסתכל, נחמן.”
“אמא, רוצה הביתה, אמא!”
“אמא הלכה הביתה, נחמן. עכשיו אני אמא של כל הילדים, נכון, ילדים?”
“אני רוצה את אמא שלי. אני רוצה את אמא שלי.”
באגרופיו הוא הולם על הדלת, בנעליו החדשות הוא בועט בה, בידיו נתלה הוא בכף המנעול, אבל הדלת אטומה כמו קיר. בלומה מדברת על לבו, ידה החמה מלטפת את לחיו ואת עורפו, אך הוא כובש פניו בדלת, טומנם בתוך וידיו, שלא לשמוע. ופתאום אין קולה של בלומה נשמע, אין ידה מלטפת את עורפו. בגבו נתמלא החדר נגינת פסנתר, המבקיעה מבעד לידיו לתוך אוזניו הפקוקות, מתפשטת בגופו וממלאת אותו במה שהוא מתמלא כשהוא יושב בסלון האפלולי של מדאם מנדלביץ' הצעירה ומביט באצבעותיה הרוקמות על המנענעים רקמות צלילים נפלאות. הילדים חדלו לצעוק נחמן-אחמד והם שרים עכשיו עם הפסנתר. הנגינה והשירה מפתות אותו להפוך פניו ולהצטרף, וכדי לא להתפתות הוא בועט מחדש בדלת וקורא בקול:
“אמא, בואי, אמא.”
הנגינה נפסקת. אוזניו שומעות את קול המפתח המסתובב בחור המנעול, את הדלת הנפתחת לאטה כדי שלא יישאר ראשו בלי משען. בזווית העין רואה הוא את בלומה, את החוץ הפתוח, ובמבוכתו הריהו נשאר נטוע במקומו, מציץ בפניה של בלומה. היא עומדת מן הצד, ידיה שלובות על חזהּ ועיניה המאירות צוחקות וקורצות לו: אתה יכול ללכת. נחמן כבר אינו יודע מה הוא רוצה, אבל הוא מתחיל לרדת בריצה במדרגות, פניו אל השער. אצבעותיו לופתות את השבכה, מטלטלות את השער, כמעשה של אמא, אבל רק השלשלת מקשקשת לעומתו והשער אינו נפתח. הוא מניח לשער, וגם השלשלת נאלמת. הוא מטלטל את השער, והשלשלת מצלצלת. דלת הגן סגורה גם היא ורק מעבר לחומה – דרך כל החלונות הגבוהים – בוקעים קולות של ילדים ושל גדולים. ההתעסקות בשער אינה מועילה, והוא משעין ראשו אל השבכה, ורק כובע המלחים בינו לבין קשיותה. עיניו מושפלות אל החול הפתוך שבשער. בחול זוחלת פרת-משה-רבנו ורושמת קווקווים דקיקים. נחמן יורד על ברכיו כדי לראות מקרוב איך רושם חצי הכדור הקטן הזה, המנוקד אדום ושחור, את קווקוויו. רגליו דקות בוודאי יותר ממחט של פרימוס. נחמן רואה עלה יבש של אקליפטוס והוא חוסם בו את דרכה של הפרה עד שהיא מטפסת ועולה עליו. איך נראית פרת-משה-רבנו מלמטה? האם גם לה יש ציצֶס, כמו לבהמות של מנדלביץ'? הוא הוֹפכה על גבה העגול, ואין-אוֹניו של היצור הזעיר, שרגליו הזעירות מפרכסות באוויר, מסב לו הנאה. הוא מתיישב בחול, מניח עליו את העלה ואת הפרה ההפוכה, רוצה לראות אם תצליח להתהפך. היא לא מצליחה. הוא נושף עליה בזהירות, רק כדי להרגיזה – אך באותו רגע מתנפץ קולו החד של פעמון גדול, רם וקשה יותר מפעמון עגלת הנפט. נבהל, קופץ נחמן על רגליו ומביט סביבו.
החצר הגדולה, הכבושה כל-כך שאין בה אפילו קוץ או עשב אחד, מתמלאת במהירות נחילים של ילדות, קטנות וגדולות, המצווחות בקולי-קולות, רצות זו אחר זו, מנתרות על חבל, מרקדות במעגלים, משחקות ב“קוֹן”, מכסות את כל החצר. רגליו של נחמן נושאות אותו לעבר המון הילדות, עד שמגיע הוא לגדר שנייה, המפרידה בין חצר הגן לבין החצר הגדולה של בית-הספר. הוא נצמד אל השבכה ועיניו רצות עם הילדות הרצות, מנתרות עם המנתרות, צוחקות עם הצוחקות, מסתחררות עם כל הסחרחרת שלפניהן.7
ממש בתוך אוזנו מכה קול, משהו חובט בו והוא ניתר, מסתובב, גבו אל הגדר. רק עכשיו גילה, שגם הגן כולו יצא לחצר הקטנה וסביבו, במעגל מצטמצם, מתלהקים עוד ועוד ילדים, מדברים, נדחפים, קול מטפס על קול. אחד מושך את הממחטה שצימדה אמא לכיס החזה של חולצת המלחים, שני חופר בחרטום נעלו וזורה חול על נעלי הלכה שלו. נחמן נלחץ אל הגדר, כאילו יכול גופו להסתנן דרך ריבועיה הגדולים של השבכה. אלא שהמעגל סוגר עליו, מכתרו, מחזיר ללבו את הפחד. הוא רוצה אל אמא, אל החנות, אל המוּכר והבטוח. הצורך לנוס חזק כל-כך, שבבת-אחת ניתק הוא ממקומו ובראש נטוי מזנק הוא לתוך הילדים, אגרופיו מכים, שיניו חשופות, עורך מלחמה גדולה.
כמה ארכה המלחמה? רגע. כבר אין לפניו מעגל צפוף, כי אם חצר ריקה ובסופה השער. נחמן רץ לעבר השער, עדיין ראשו נטוי, עדיין אגרופיו קמוצים, עיניו סומות מדמעות, רץ – ונוחת לתוך גופה הרך של בלומה. לתוך החשיכה מגיע צחוקה החם. זרועות חזקות ניתקוהו מן הקרקע והריהו מרחף באוויר, נח על חזהּ הגדול.
“עכשיו ראו סוף-סוף כל הילדים, שאתה לא מפחד מאף אחד. אולי קטן, אבל הכי אמיץ והכי גיבור.”
זאת יודע כבר גם הוא, והיה רוצה לפקוח עיניו ולהביט ישר לתוך עיניה המאירות של בלומה, אבל הוא נאבק עמה, נחלץ מחיבוקה ועומד שוב על הארץ, עיניו בנעליו.
“עכשיו ראו כל הילדים, שאתך אסור להתחיל מפני שאתה יודע להחזיר מנה אחת אפיים. יהיה חבל מאוד אם עכשיו תלך הביתה, ולא תישאר אתנו כאן, ולא תשיר אתנו את כל השירים שאנחנו לומדים ולא תשמע את כל הסיפורים החדשים שאנחנו מספרים ולא יהיו לך כל המשחקים שיהיו לנו. אנחנו מאוד רוצים שתישאר. נכון, ילדים?”
“נכון,” משיבים כל הילדים במקהלה, ואוזניו של נחמן מזדקפות מאליהן. כבר הוא רואה את עצמו יושב לבדו כל היום בחנות וכבר הוא מתגעגע לגן. כבר הוא מצטער.
“אתה רואה, ההפסקה כבר נגמרת. עכשיו אנחנו חוזרים עוד פעם לגן, קצת משחקים, קצת לומדים, קצת שרים ועוד מעט תבוא אמא ותיקח אותך הביתה. תראה.”
בלומה פונה לעבר המדרגות הרחבות, ואת נחמן מחזיקה היא בידו. כל הילדים האחרים מסתדרים בשתי שורות והולכים אחריהם, רק הוא ובלומה הולכים בראש.
“איך נהפכו החולות היבשים והביצות הנוראות לתפוחי-זהב, זה אתם יודעים, ילדים?” שואלת בלומה את הילדים אחר שהתיישבו כולם במקומותיהם. גם אל נחמן פונה היא ושואלת: “את הסיפור הזה שמעת כבר פעם, נחמן?”
“הדוד רפאל גר בחולות,” אומר נחמן בגאווה.
“והחולות שלו כבר נהפכו לתפוחי-זהב?”
זאת אין נחמן יודע, אבל דברים אחרים הוא יודע:
“אבא שלי היה עובד בפרדס ומביא שקים מלאים תפוחי-זהב”.
“נכון, אבא שלך היה עובד בפרדס של אדון מנדלביץ', בחולות. אבל איך נהפכו החולות לתפוחי-זהב יפים ועסיסיים כל-כך? את הסיפור הזה אספר לכם עכשיו. זה סיפור יפה מאוד, וכשתספר אותו לאבא, יתפלא מאוד מנין אתה יודע אותו. הנה, יש כאן כיסא בשבילך, שב ושמע גם אתה.”
“כשיש ילד, צריך טוב־טוב לחשוב!” 🔗
משהו לא טוב עבר בין אבא לאמא, וטעמו כטעם גבישי מלח הלימון. מהו שעבר ביניהם מנסה נחמן לנחש, אך לחקרו אינו יורד. דבר אחד ודאי עומד ביניהם, וזו החנות שיש להם פתאום. אבל גם זה הוא יודע, שאת החנות בנה להם מיסטר בלקמן אחרי אותו דבר שעבר בין אבא לאמא, ועד עכשיו לא רק החנות היא שעומדת ביניהם. באחד מימי הקיץ, לפני החנות, לפני גן הילדים, הקימה אותו אמא השכם בבוקר ממיטתו, עיניה אדומות, פיה קמוץ, אצבעותיה קשות ונטולות רחמים, הלבישה אותו את בגדיו הטובים, לקחה מזוודה שכבר היתה סגורה וקשורה בחבלים על המרפסת והתחילה פוסעת, נחמן לפות בידה האחת והמזוודה בידה האחרת, לתוך המושבה. כל פעם ששאל נחמן מדוע אין אבא מתלווה גם הוא אליהם, היסתה אותו אמא בריטון סתום. אנחנו נוסעים למשפחה שלי, לתל־אביב, ושם יהיה לך טוב. תמיד אתה אומר, שבלפור נוסע לים, עכשיו תלך גם אתה לים.
יותר לא דיברה, לא עד שנכנסו לאוטומוביל ולא כל הדרך הארוכה לתל־אביב. נחמן גם הוא לא הוסיף לשאול מפני שנסיעה זו, הראשונה הזכורה לו היטב, מילאה את כל הדרך. עניינים חדשים נגלו לו בלי הרף מחלון האוטומוביל, וכשלא היו דברים חדשים בחוץ היתה מהומה רבה בפנים. מדי פעם היתה טלטלה גדולה מקפיצה את כולם ממקומם – ראשים נחבלים בגג, זה חוזר ונופל בחיקו של זה, תרמילים ותיבות נוסעים ממקום למקום, והיושבים צועקים, נאנחים, מדברים בקולי-קולות כדי להתגבר על רעשו של האוטומוביל. נחמן היה קשוב כולו למתחולל בפנים, אבל גם בחוץ הופיעו ונעלמו דברים – פרדסים, משׂוכות צבר, אוהלים שחורים של בידואים ותינוקות בידואיים שחורים הרצים בחול בלי מכנסיים ומצווחים, וגמל עומד ואוכל קוצים, ועל הר חתוך לשניים (כּוּרכר, אומרת אמא) צריפים כמו במושבה, ופתאום רק חולות מרחוק (כמו החולות של הדוד רפאל? שואל נחמן. זה בכלל דבר אחר, אומרת אמא, זה כבר החולות של תל-אביב).
האוטומוביל חדל לנתר מבור לבור ולהרקיד את האנשים. בבת־אחת נעצר כל הרעש, כמו פרימוס שכבה. מורידים את התיבות והתרמילים והמזוודות, ורק אז יורדים בדלת, מאחור, גם האנשים. הולכים הם בין בתים וצריפים, והכול לא כמו במושבה. יש ריח אחר לתל־אביב. אתה מרגיש את הים, אומרת אמא, אבל לנחמן נדמה שהוא מריח פיפי. עכשיו נפתח בין הבתים מגרש צר וארוך מאוד של חולות, ובתוך החולות נטועים מקלות, או ענפים, וסביבם בעיגול מקלות המגינים עליהם. נחמן מבקש לשאול את אמא אילו עצים יצמחו פה בחולות, אבל סכנה לדבר אליה. עכשיו עומדת השמש באמצע השמים ומכה עליהם ועל החול הדק הבוער תחת סוליות נעליו של נחמן. אמא אדומה כולה מזיעה, ואפילו מגבעת הקש הרחבה שלראשה אינה עוצרת את החום. אמא הולכת בלי לנוח, ורק מעבירה את המזוודה מיד ליד, וכשעוברת המזוודה ליד אחת עובר נחמן לצד האחר. איפה הבית של הדוד הרצליך, שואל נחמן, ואמא אינה עונה. כמעט כל תל-אביב מאחריהם ובין הבתים האחרונים שדות פתוחים ומאחרי השדות פרדסים גדולים. לתוך אחד הבתים האלה פונה אמא ונחמן אחריה.
כמו כל הבתים שראו בדרך כך גם הבית הזה. אין לו בכלל חצר, ולא אילנות, ולא שום דבר. ישר מתוך החול נכנסים הם בפתח אפלולי, גבוה שתי מדרגות מן החול. גם בפנים יש מדרגות, והם עולים בהן. אמא מציבה את המזוודה על הרצפה, מוציאה מארנקה מטפחת גדולה ומנגבת, בשפשוף חזק, את פניו של נחמן ואחר־כך מנגבת את פניה ובוחנת עצמה בראי קטן. בכניסה האפלולית אין שמש ואפשר לעמוד רגע ולנוח, ורק ריח הפיפי עומד גם כאן. רגליו של נחמן בוערות, והוא משתופף, מתכוון להתיישב על המדרגה, אבל אמא נותנת בו מבט אחד והוא שב ומזדקף. תוך כך מגיע מעבר לדלת שיעול ארוך, כשיעוליו של מיסטר בלקמן ובתוך השיעול שאלה. אמא אומרת משהו באידיש וכבר הדלת פתוחה ובאפלולית רואה נחמן משקפיים מבהיקים במסגרות זהב דקיקות, זקן ג’ינג’י מפולג באמצע הסנטר, כיפה גדולה על מצח קירח, חלוק מבריק שידיים זקנות עוסקות בקשירתו.
“אוי וויי־זמיר!” פושט האיש את שתי ידיו אל אמא. “לאייה!”
“פעטער,” אומרת אמא חרש, “שום דבר לא קרה.”
“אז מה פתאום את בּתַילָביב, לאייה?”
אמא טרם עברה את הסף, אך בנשימתה החנוקה כבר שומע נחמן את הבכי הקרוב. היא והזקן הג’ינג’י מדברים אידיש, אך גם בלי שיבין יודע נחמן כל מה שהם אומרים.
“סלח לי, פעטער, שכך פתאום באתי, בלי להודיע. אבל הלוא אין לי, מלבדכם אין לי אפילו לפני מי לשפוך את מר לבי.” המטפחת הגדולה, שאך לפני רגע ניגבה בה את הזיעה מעל פני שניהם, מכסה עכשיו את שתי עיניה. “כל-כך בודדה אני, פעטער.”
“ריבּוֹינֶה-של-עוֹילֶם!” קורא הזקן, ואף שהוא איש קטן ודק, קטן וצנום מאמא, הריהו חוטף את המזוודה ומצווה על שניהם להיכנס מיד פנימה. אמא מנסה להוציא מידיו את המזוודה הכבדה, אך הוא כבר נכנס לתוך הבית, אמא אחרי המזוודה שגם היא אוחזת בה, ונחמן אחרי אמא. הזקן מדבר, קצת אל אמא קצת אל עצמו: “ריבּוֹינֶה-של-עוֹילֶם, מה יש פה לבכות. יש לך ברוך השם פעטער ומימע בתַילָביב, אז צריך לבקש סליחה שבאה את אליהם? שבו, קודם כל שבו. קודם כל אולי תרצו כוס מים מהקרח? אולי קצת מי סודה?…”
החדר גדול, תריסי החלונות מוגפים, ואותו ריח של חדרי זקנים, כמו אצל מיסטר ומיסיס בלקמן. אבל נחמן מהרהר בכך, שעכשיו הם בתל־אביב, שכאן, קרוב, הים, והוא רוצה שהפעטער יפייס את אמא, שתפסיק לבכות ולפנות ערב תיקח אותו לים. הזקן מושיב את שניהם אל השולחן הגדול שבטבור החדר ואינו חדל לתקוף את אמא בשאלות. מהדֵס הוא בדרדסים משונים מן החדר למטבח, ואף שאמא מבטיחה לו שאינם רעבים ואינם צמאים ואינם חסרים דבר ויכולים הם להמתין עד שתשוב המימע מאצל בתה טוֹיבּע, מתעקש הוא להעמיד לפניהם סיפוֹן גדול, בקבוק סירופ-לימון ושתי כוסות. אמא ממאנת למזוג מי סודה לנחמן אלא לאחר שייצא קצת החום מגופו, אבל דווקא עכשיו יש לנחמן צורך דחוף בסודה קרה, שלא בכל יום מעמידים אותה לפניו בתוך סיפוֹן גדול. הפעטער עומד לימינו, מוזג לתוך כוס קצת סירופ ומזרים לתוכה מי סודה תוססים ומעלים קצף. אמא, שישבה וידיה תומכות את מצחה, מושיטה בבהלה את ידה ומסלקת את אצבעותיו של הפעטער מראשו של הסיפון.
“יש לו רגישות, לילד, ורק זה חסר לי עכשיו, שיקבל הצטננות מעיים.”
עיני נחמן כבר התרגלו לאור המועט שבחדר, לרהיטים הכהים הממלאים אותו, לצורתו של הפעטער. לא רק זקנו המפולג ג’ינג’י, מצחו הרם, מתחת לכיפה, מכוסה ג’ינג’ים, כמו כתמים של לכלוך על עורו הלבן. כך גם צווארו, מתחת לאוזניו, כך אצבעותיו, המכוסות כתמי חלודה מציפורניו ועד קצה שרוולי חלוקו המבריק (עכשיו מבחין נחמן שלא שחור הוא, כי אם ירוק, כקליפתו השעיעה של אבטיח). שתי אצבעות חלודות צובטות את סנטרו של נחמן ומגביהות פניו אל זקנו של הפעטער, אל עיניו שאף הן ג’ינג’יות:
“מַיבין אידיש, בּוּחֶר?” נחמן משׂים עצמו כאינו שומע, מקרב אל שפתיו את חצי כוס הסודה וממהר לשתות כל עוד צוננת היא, כל עוד מרקדות בה הבועות הזעירות, דוקרות את לשונו, מגרות את נחיריו. לאוזניו מגיעים דברי הפעטער אל אמא:
“ועכשיו, לאייה, רוצה אני לשמוע הכול, ובדיוק. מה שוב עשה הצדיק שלך? איזה מִשיגַעס חדש נכנס לראשו?”
“אחר־כך, פעטער. הילד הזה מטה אוזן לכל מלה. בלאו הכי ראה ושמע אצלנו יותר מדי.”
“רק דבר אחד: הוא ממשיך לעבוד בפרדס של מנדלביץ'?”
“מה יש לעבוד בפרדס בקיץ? עושים לו טובה ונותנים לו כמה ימים בגיזום, כמה ימים בהשקאה. לא זו הצרה הכי גדולה. כמו סמרטוט נהייתי שם, בחצר של מנדלביץ'. אני החלטתי לנסוע חזרה, פעטער.”
“לפולניה? מדעתך יצאת? גט לקחת, עם ילד תלוי על צווארך? לאייה, אני לא רוצה לשמוע על כך אפילו לא מלה אחת!”
“לא עכשיו, פעטער. אחר־כך.”
ואכן, יותר לא שמע נחמן ויותר אינו זוכר. מתגוררים היו – ימים רבים, נדמה לו – אצל ההרצליכים, שדירתם גדולה ומרווחת. בחדר אחד היו הזקנים ישנים ואילו בסלון, על הספה הגדולה, הוא ואמא. בבקרים יוצא הדוד הרצליך מהבית בחליפה, הנראית כאילו בראשיתה היתה לבנה והחלידה, כך החליפה וכך מגבעת הקש העגולה שהוא חובש, שקוראים לה “פַּנַמה”. כך גם השמשייה הסגורה, שאינו יוצא בלעדיה והמשמשת לו כמקל. עיסוקו של הפעטער אינו ברור כל־כך לנחמן, יוצא הוא מאוחר בבוקר וחוזר הרבה לפני הצהריים, ולעולם אינו לובש בגדי עבודה. אמא ואבא היו אומרים, שהצליחו להוציא קצת כסף מפולניה ועכשיו – מוסיף אבא בבוז – הוא קונה ומוכר מגרשים בתל-אביב. נחמן אינו מבין איך קונה ומוכר הפעטער מגרשים כל בוקר, אבל החיים בביתם יפים בעיניו, וקודם כל בזכות הדודה, שמטבחה ומזנון הזכוכית הגדול שבסלון מלאים מכל טוב, שלא לומר שהליכה אִתה לשפת הים יש עמה תמיד תירס גדול הנשלה מתוך דוד מהביל וגלידה קרה שמלקקים ומכרסמים עד סופו של הגביע הממוסמס. בצאתם את הבית יש דודה אחת – זקופה, שמלה כהה יורדת לה כמעט עד לקרסוליה, וראש־שׂער נישא מעל למצחה ובתוכו מנצנצות אבנים יקרות ובוהקת פנינה בראש המחט הארוכה שבשׂערהּ. בבית ישנה דודה אחרת, לא גבוהה, עוטה חלוק ישן, ראשה – הכבוש מגבות עיניה ועד תנוכי אוזניה בתוך מטפחת – קטן כדי חצי. נחמן יודע את סודה: בוקר אחד התגנב לחדר השינה של הזקנים וראה את ראש השׂער כולו, כמו שהוא, על כיסא, ליד המיטה הסתורה. איך זה, שואל נחמן, איך מסירה היא את כל שׂערהּ, ואיך מחזירה היא אותו לראשה, ואיך נראה ראשה בלי שׂער ובלי מטפחת. בערב שוכב הוא על הספה, עיניו עצומות והוא משתדל שלא להירדם, אולי תצא הדודה פתאום מהחדר השני, בדרך למטבח, ולראשה לא השׂער ולא המטפחת. לשווא הוא מקווה.
ולא רק זה: ביתם של ההרצליכים מלא דברים חדשים. בשבת כיסתה המימע את השולחן במפה לבנה וערכה עליו כלים שהיו מוצנעים עד אז בארונות, צלחות נאות, גביעים של זכוכית שאור הנרות מרקד על פניהם המלוטשים, כפות ומזלגות כבדים וממורקים. כל ערב־השבת עמדו אמא והמימע במטבח ובישלו, ולפנות ערב התעטף הדוד במעיל שחור, היורד עד לנעליו, לראשו חבש כובע-שׂער, לא כראש-השׂער של המימע, כי אם כפרוות השועלים שמחזיקה אמא בנפטלין בסל הנצרים הגדול. בערב ישבו לשולחן גם טויבע בתם, הגרה בבית סמוך, היא ובעלה. שעה ארוכה היו אוכלים ושרים זמירות בקולי קולות ואחרי ברכת-המזון עברו לשבת על הגזוזטרה הפונה לרחוב, מול הפרדס, ובאו עוד אנשים, ודיברו אידיש, ושתו תה ופיצחו גרעינים ושכבו לישון. כך כל השבת כולה: הדוד הלך לבית-הכנסת ובשובו הביא אתו עוד אנשים, שתו יין וטעמו מעוגת הדבש
השחורה שאפתה הדודה, וכשהלכו האנשים ישבו שוב לאכול, האפילו את כל הבית ושכבו לנוח. בקומם משנתם שבו לבקרם טויבע ובעלה ובאו עוד אנשים ושוב שתו תה ואכלו עוגות ופיצחו גרעינים ודיברו אידיש. אחר־כך קמו הדוד ובעלה של טויבע והלכו לבית-הכנסת והם כולם ישבו על הגזוזטרה והסתכלו באנשים המטיילים ברחוב, לעבר הפרדס, ישבו עד שהחשיך בחוץ ובדממה לא נשמעו אלא הקולות מצריף בית-הכנסת, בשפת הפרדס שהשחיר. לאט־לאט יצאה השבת – את הריח המיוחד שהיה לה בבית ההרצליכים, ריחה וריח ההבדלה וכלי הבשמים והיין שטעם מן הגביע ופתילו הכבוי של הנר הקלוע כצמה, את הריח הזה לא שכח עוד נחמן.
וקצת אחרי זה הופיע אבא.
נחמן הלך עם אמא לים, בבוקר. המוני אדם רבוצים על החול הדק, על כיסאות הנוח, במרחצאות שריח עמודי ברזל עומדים במים ומכוסי ירוקת חלקלקה להם, בים עצמו, שרועים על בטנם במקום שגלים רפים לוקקים אותם ונסוגים, או מתרחקים בשחייה למקום שרק המצילים השזופים על ה“חאסאקות” יוצאים אליו, המשוט הארוך עולה ויורד בידם, מטפסים לראשי הגלים המקציפים ומחליקים בלי פחד לתוך התהומות הנפערים. המוני אדם ואמא ונחמן נדחקים ביניהם, גוף רטוב אל גוף רטוב, יושבים וחופרים בחול, או מעֵזים וצועדים לתוך המים הגועשים, זיזים חדים ובורות חלקלקים מתחת לרגליהם. לשעות האלה היה נחמן מתגעגע תמיד, לים, להמוני האנשים המפקירים גופם לשמש הבוערת, לתירס, למלח, למים החותכים שבמרחצאות, לפני שהם שבים ומתלבשים כדי לחזור בחול לבית של ההרצליכים. מעודו לא נתנסה נחמן במשהו כגון זה, והים הנמשך לאין סוף, והמון האנשים, והאור, והאוויר המלוח והצהלה הקולנית השכיחו ממנו כל דבר אחר. למה קמו ונסעו לתל־אביב שכח, את דמעותיה של אמא שכח, את הלחשושים החוזרים שלה ושל ההרצליכים בעניין הנסיעה לפולניה שכח, את אבא שנשאר במושבה שכח.
בפתח הבית ניקו נעליהם היטב מן החול ונכנסו. ליד השולחן ישבו הפעטער, המימע ואבא. תל־אביב והים השכיחו את אבא, עכשיו השכיח אבא את הכול. אבא רץ לקראתו, ואילו אמא לפתה את ידו ומשכה אותו אליה. אבא הגביהו אליו וכיסה פניו בנשיקות. אמא חצתה את החדר וניצבה מרחוק, ליד החלון.
“באתי לקחת אותך הביתה,” אמר אבא לנחמן.
“הפעם אתה טועה,” אמרה אמא. “אני גמרתי עם זה.”
הפעטער קם ממקומו ובשפשוף דרדסים על הרצפה קרב אל אמא:
“לאייה, קודם כל תשמעי. שולם לא בא סתם ככה. הכול מסודר על הצד היותר טוב.”
“לא, הטוב יותר גם לי וגם לו, שנשים קץ למצב הזה. יותר טוב עכשיו.”
"הפעטער יעזור לכם גם כן קצת, שתוכלו לעמוד על הרגליים, " אמרה המימע. “כשיש ילד, צריך טוב־טוב לחשוב.”
“דיברתי עם שולם על הכול, ואני אומר לך – אחרי הכול אני הפעטער שלך – הכול מסודר על הצד היותר טוב. תקבלו ממני חמישים לירות בשביל סחורה ובשביל הזמן הראשון, וכשיהיה לכם תחזירו לי אם ירצה השם יחד עם הריבית.”
“כבר עשרים פעם אמר לי, שהכול מסודר על הצד היותר טוב. כשאדם שונא את חייו, כשאדם לא יכול לשאת את מראהו של האחר, איך יכול להיות טוב? הקיץ הזה הספיק לי, ואני לא רוצה לא שיבוא עכשיו ויגיד שהוא מסכים לחנות ולא שאשלם את המחיר כל חיי.”
“אל תהיי עקשנית, לאייה,” אמר הפעטער.
“בשום בית זה לא פשוט, וכשיש ילד צריך לחשוב טוב־טוב,” אמרה המימע.
“אני לא מחפשת לי מציאות גדולות. אבל משהו לאכול, לי ולילד, אמצא תמיד אצל אמא.”
“ובכן, אני מודיע לך: את הילד לא תוציאי מארץ־ישראל!” אבא עמד וצעק, ואמא עמדה וצעקה כנגדו, ואילו הפעטער והמימע עמדו לפני שניהם ובקול אחד צעקו כנגדם:
“התביישו לכם, שניכם!… הילד עומד כאן ושומע כל מלה!”
קדיש למיסטר בְּלֶקמַן 🔗
גם עכשיו, כשכבר הוא בגן-הילדים, חביבה עליו החנות יותר מכול, אפילו יותר מן המשחקים עם בלפור בחדרים הגדולים של בית מנדלביץ', יותר מן המסעות לעמקי חורש האקליפטוסים, יותר מן הביקורים אצל מיסטר ומיסיס בלקמן. בעיקר בימות הגשמים. כדי שלא תיאלץ לרוץ דרך החצר, בגשם וברוח, העבירה אמא את הפתיליות לחנות ובשעה של פנאי היא מכינה אוכל ומבשלת. הפתיליות מפיצות חום ומגרשות את כתמי הלחות שהופיעו על הסיד, בקיר-הגשם. אמא, אף שלובשת היא בגדים חמים ומעוטפת במטפחת הצמר האדומה, תמיד קר לה. כל החורף ידיה קרות והיא מנוזלת. לנחמן לא קר, תמיד נתונה דעתו לעניינים אחרים, לאנשים הנכנסים ויוצאים, לנשים המספרות זו על הנעשה אצל זו, לסיפוריה של אמא – כשרוחה של אמא טובה עליה – על החורף בפולניה. אך גם בשעה שאין איש ורוחה של אמא עכורה ומסוכן לפנות אליה בדיבורים, יש מספיק עניינים הממלאים את נחמן ואינם מותירים מקום לקור.
את חוכמת הקריאה למד נחמן מזמן מפי אבא, וכשם שאוהב הוא להריח את ריחותיהן של כל הסחורות משתוקק הוא לפענח את הכתוב עליהן. הצרה היא, שרוב הכתוב על הסחורות אינו כתוב באותיות שלמד, כי אם כמו פולנית. גבישי הסוכר באים ממצרים, שקי הסוכר מפולניה, הקמח הלבן מקנדה, החמאה מלטביה, הסרדינים מפורטוגל. כל דבר בא ממקום אחר בעולם, ונחמן רואה לא רק את הסחורה שבחנות, כי אם גם את המקומות שמהם הביאוה באוניות, ברכבות, בעגלות. נחמן נוגע בשקים, בתיבות, בחביות, כאילו נגיעה זו תקרב אותו אל המקומות ההם, אך שוב אינו מפציר באמא שתלמד אותו לקרוא פולנית. אילו היה אבא בחנות, היה מלמדוֹ פולנית כשם שלימדוֹ את האלף בית, אבל שוב עבר משהו לא טוב בינו לבין אמא ונחמן שאינו יודע מהו חש בנוכחותו. הריהו כמו כלב הרובץ בחושך, ואף שאינך רואה את פניו ואינך שומע את קולו, אורב הוא לך שם, חושך בתוך חושך.
את הישיבה בחנות אוהב נחמן, אבל שתיקתה של אמא מייראת אותו. בפרק זמן זה אין כמעט מקום לאבא ביומו של נחמן, אבל כשגם הוא בבית או בחנות, מעיק שבעתיים אותו משהו לא טוב ונחמן חומק החוצה. בימים נאים משוטט הוא בחצר או במגרש הגדול, עם שאר הילדים, ואילו בימות הגשמים או ברדת הערב, שמח הוא כשקורא לו בלפור לבוא ולשחק אתו בבית. מדליקים את ה“לוקס” הגדול, שלחשוֹ עָרב, משחקים ב“לוֹטוֹ”, שותים קקאו חם ולפעמים מצטרפת אליהם מדאם מנדלביץ' הצעירה, מנגנת בפטיפון או פורטת על הפסנתר.
בימים אחרים נמלט הוא מן השתיקה בחנות והולך להתפנק אצל מיסטר ומיסיס בלקמן.
קשר סמוי, סבוך מאוד, קושרוֹ אל מיסטר בלקמן, אף שאת מה שאמר בעניין הבידואים, שמִידם כביכול קנה אותו אבא, לא שכח. נחמן יודע, שמיסטר בלקמן הוא שבנה להם את החנות ובזכותו לא לקחה אותו אמא לפולניה ויש להם חנות מלאה אוכל. בכל פעם שמציצים לחנות מיסטר בלקמן או מיסיס בלקמן ומבקשים שיבוא אתם קצת לביתם, מפגיעה בו אמא שיעשה כן, ונחמן יודע שחייב הוא להיענות. אבל לא רק משום כך הולך הוא אליהם. סוד חדש נתגלה לו: מיסטר בלקמן לא צריך היה כלל לקנותו מאבא בחמישים פונט. להיפך, על פי דין שייך היה למיסטר בלקמן, ואבא פדה אותו מידיו בשעון הזהב הגדול שקיבל ביום חתונתו.
כן, כן, חוזר היה מיסטר בלקמן ומזכיר לו, הבן הבכור שייך על-פי דין לכוהן, ואתה בן בכור ואני כוהן. כן-כן.
זה לא בדיוק כך, מחייך אבא, אלא שכל הסבריו אינם נוטלים מדבריו של מיסטר בלקמן את תוקפם. פעם, מסביר אבא, לפני מתן תורה, היו האנשים מקריבים את הבן הבכור. כן, מקריבים. שורפים באש, על מזבח. אבל זה היה מזמן, לפני הרבה שנים. עכשיו זה סתם מנהג, כאילו, כמו הצגה. כשנולד ילד, מזמינים כוהן, הכוהן לוקח את התינוק לידיו, ואבי התינוק כאילו פודה אותו.
בשעון זהב?
אפשר בשעון, אפשר בכסף. זה הכול כאילו. אפילו את השעון לא השאיר אצלו. נתתי לו את השעון, והוא החזירוֹ. הִנהוּ, בין הסדינים, בארון.
ואם מיסטר בלקמן לא היה רוצה להחזיר אותי?
זה סתם מנהג, גולם. פדיון הבן. מיסטר בלקמן הוא זקן מסכן, שילדיו מתו, והוא כוהן, אז נתנו לו את הכבוד.
אבל הוא באמת כוהן. כוהן! מה זה כוהן היום. שום דבר.
כל שאלה ששואל נחמן יש לאבא תשובה עליה, אך מה שסיפר לו מיסטר בלקמן בעינו עומד. כוהן זה לא שום דבר. בבית-הכנסת מברכים הכוהנים את כולם, מתחת לטלית. רק כוהנים יכולים לפשק את אצבעות ידיהם, שתיים לכאן ושתיים לכאן, בברכת כוהנים. בבית המקדש מותר היה רק לכוהן להיכנס לקודש-הקודשים ולראות את אלוהים. האחרים היו נופלים תיכף מתים. מיסטר בלקמן כוהן, וזה לא שום דבר.
נחמן חש, שהכול קשור ומחובר – אותו משהו לא טוב שעבר בין אבא לאמא, החנות, מיסטר בלקמן, המנדלביצ’ים הזקנים והצעירים. כל פעם ששותקים יחד אבא ואמא, או כל פעם שאינו יכול עוד להסתכל בעיניה הדומעות של אמא, הוא פותח את דלת ביתם של מיסטר ומיסיס בלקמן ונכנס.
_________________
שם מתקבל הוא תמיד במאור-פנים ומיד פותחים לו את קופסת הטופי, מלעיטים אותו בשוקולד, מורחים לו לחם בריבת אתרוגים, והעיקר – מספרים לו סיפורים מפחידים. מיסטר בלקמן יש לו אלבום גדול מלא תצלומים מזוד-אפריקה, וכיוון שיודע הוא שאין דבר חביב על נחמן יותר מסיפורים, הריהו מספר לו כל מה שרואים בתצלומים ומה שלא רואים בהם. ותמיד הוא מגיע לתצלומיהם של ילדים קטנים, גם קטנים ממנו, מנחמן, וגם ילדים גדולים מאוד, כמו בכיתה חי"ת של בית-ספר. אלה היו הילדים שלנו, אומר מיסטר בלקמן, ואילו נשארו בחיים, היו היום מבוגרים יותר מאבא ומאמא. אבל שניהם, עליהם השלום, נלקחו מאתנו, תחילה האחד ואחר-כך השני, ועכשיו שוכנים הם שניהם בגן-עדן, בין כל המלאכים הקטנים. הרבה שנים היינו יושבים ובוכים עליהם, ובסוף קמנו והלכנו לארץ-ישראל, אבל עכשיו כבר איננו בוכים מפני שבקרוב נראה אותם.
מכל הסיפורים המפחידים אין מפחיד יותר מן הסיפור על הילדים בתמונות שמתו ועכשיו הם מלאכים קטנים בגן-העדן, ומיסטר ומיסיס בלקמן יראו אותם בקרוב. כשמדפדף מיסטר בלקמן באלבום שדפיו עבים ושבורי פינות, מחכה נחמן בעצירת נשימה לתמונות הילדים ולסיפורים עליהם. עוד פעם יחזור מיסטר בלקמן על מה שכבר סיפר ויוסיף דבר חדש, מפחיד ועוצר- נשימה יותר. יום אחד היו שניהם מביטים בילדים הקטנים שבאלבום, ופתאום הגביה מיסטר בלקמן עיניו ופתח פיו כדי לספר משהו לנחמן אלא שהשיעול קפץ לגרונו, חנק את דבריו ומילא עיניו דמעות שהיו זולגות לתוך זקנו הקרוח. השיעול הנמשך יירא את נחמן מכל הסיפורים, אבל דווקא משום כך לא יכול היה לגרוע עיניו מן הפנים המשחירים ומאפירים. כששבה אליו רוחו, מחה מיסטר בלקמן את שפתיו ואת זקנו מן הכיח שנתלה בהם ואמר:
“אוי, כמעט והלכתי עכשיו אל המלאכים שלי. רק דבר אחד מחזיק אותי כאן, שיורידו אותי לקבר בלי קדיש.”
ופתאום פותח מיסטר בלקמן את חלוקו, מתיר את כפתורי חולצתו ומושך החוצה מין גופיית צמר צהובה, שבכנפותיה ציציות כמו בטלית הגדולה של אבא. הוא מקרב את הציציות לפיו של נחמן ואומר לו:
“יש לי סוד גדול לגלות לך, נחמן, אבל קודם כל נשק את הציציות.”
ריח סל הבגדים, ריח רע, עולה בנחיריו של נחמן, אבל התשוקה לשמוע את הסוד גוברת על הריח והוא מנשק את הציציות.
“עכשיו חזור אחרי, מלה במלה: אני נשבע בתורתנו הקדושה.”
נחמן חוזר אחריו, מלה במלה, ופרקי רגליו רועדים מפחד. מיסטר בלקמן סורט את לחייו בזקנו הקרוח, מנשקו על מצחו ולוחש לתוך אוזנו:
“אחרי מאה ועשרים שנה, נחמן, יהיה כל הבית, וגם החצר, וגם החנות, הכול, הכול יהיה שלך. ואתה תהיה הקדיש שלנו.”
הדברים שהטיל בו מיסטר בלקמן, מלות השבועה, נשיקת הציצית, הבית שיהיה שלו, כל אלה הסעירו את דמיונו כאבן הפוגעת בשוֹבך מלא יונים. ומה לכל זה ולקדיש? כלום אין מיסטר בלקמן מבטל עכשיו מה שעשה כשהחזירו לאבא תמורת שעון הזהב? ומה פירושו של דבר – איך יהיה הקדיש של מיסטר בלקמן?
מיסטר בלקמן נוטל את הסידור המונח בצד כיסא הנוע, אותו ואת נרתיק המשקפיים. הוא מרכיב את משקפיו, מעלעל בספר, שדפיו ממורטטים ומרובבים, רומז לנחמן שיעמוד לידו, מראה לו את הכתוב באותיות שמנות, קורא בקול ומורה לנחמן לחזור אחריו:
“יתגדל. ויתקדש. שמיה. רבא. בחייכון. וביומיכון…”
זה הסוד, שנשבע בציצית שלא לגלות לא לאבא ולא לאמא ולא לשום אדם בעולם. נחמן חוזר על המלים שקורא מיסטר בלקמן וקצת הוא קורא מתוך הספר. לעתים קרובות משננים הם את הקדיש, וקריאתו של נחמן נעשית רהוטה יותר ויותר. בעיצומו של החורף, כשמסלקים העננים השחורים והגשם את אור היום, הערב מקדים להיכנס ועל התריסים המוגפים מצליף המטר, עומד נחמן, בולע את השוקולד שכמותו אפילו לא ראה בחנותם ומדקלם, בלי להיעצר פעם אחת, את כל הקדיש כולו. עכשיו נמצאת גם מיסיס בלקמן בסודם. שניהם יושבים ואינם מסלקים את מבטם ממנו אלא כדי למחות את דמעותיהם. ודבר זה, שבקריאת הקדיש מצליח הוא למלא את עיניהם דמעות, מסב לנחמן תענוג חריף. הריהו מוכן ומזומן לשוב מיד ולקרוא את כל הקדיש כולו, מראשיתו ועד סופו. אך ברגע שהשמיע “אמן” אחרון, גוחן אליו מיסטר בלקמן ומנשקו על מצחו ומיסיס בלקמן דוחקת בו שייקח טופי. ואז – כמו בכל פעם – מקרב מיסטר בלקמן את אצבעו, שעורה צפוד ואפור כדפי הסידור, לקצה חוטמו של נחמן ואומר:
“השבועה! את השבועה לא שכחת?”
“הנַח לילד,” מחרחרת מיסיס בלקמן. כמו באגרופים מכה המטר על התריסים וברוח נישאת יבבה, כאילו התגנב תן אל מתחת לחלון. מיסיס בלקמן אוחזת בקצות השמיכה שהטילה על כתפיה ומתכרבלת בה. אלמלא הגשם, היה בורח עכשיו אל אמא. הוא אינו זז, רק מניע ראשו מימין לשמאל.
“שים ידך על הסידור,” אומר מיסטר בלקמן.
“מספיק,” אומרת מיסיס בלקמן ומוסיפה מלים אחדות באותה לשון של זוד־אפריקה, שנשמעת כמו אידיש, אבל היא לשון אחרת.
“בסידור הקדוש הזה –” אומר מיסטר בלקמן.
“בסידור הקדוש הזה –” חוזר אחריו נחמן, ונשבע בלבו שלא יעבור שנית את מפתן ביתם.
הפחד הוא פחד, אבל קשר החשאים שבינו לבין הזקנים, המלים הסתומות של הקדיש הממלאות את עיניהם דמעות, השבועות החוזרות, ההבטחה שיום אחד יהיה הכול שלו, הבית והגן עם עצי הפרי, כל אלה חזקים מן הפחד. אלא שתשוקה אחרת מתעוררת בו: לבו אומר לו, שאם יגלה לאבא ולאמא – בסודי סודות – את הסוד שלחש באוזניו מיסטר בלקמן, ייעלם אותו משהו לא טוב שעבר בין אבא לאמא ממש כשם שבאור יום לא נשאר זכר לאותו כלב האורב לו בחושך. מה זה – שבועה? ואם בכל זאת יספר לאבא ולאמא מה שהשביעוֹ מיסטר בלקמן לא לספר, מה יהיה אז? לא קל לשתוק. אמא חוזרת וחוקרת אותו על הדברים שמספרים לו מיסטר ומיסיס בלקמן, ואילו אבא משתדל להרחיקו מביתם. אילו אך גילה להם, אבל השבועות חותמות את פיו בשבעים מנעולים. הוא מסוכסך בין התשוקה לספר ובין השבועה לשתוק. ואם ידבר. ואם לא ידבר. ואם ימות מיסטר בלקמן, והוא יעמוד על הקבר ויגיד קדיש. ואם כל הגן יהיה שלו, וכל העצים, והאננס, והגויאבות. ואם ישמע פתאום אבא, שהוא עומד ואומר קדיש, כמו שאמר הוא אחרי שמת סבא.
מה קשה הסבך בלבו של נחמן.
הנרות הללו 🔗
מכל ימי הגן אין זיכרונו של נחמן מקיים אלא רגעים. במלטשה, כעבור שנים, זוחל נער על הרצפה, אוסף אבק כתוש במברשת רכה ומנפה אותו בנפה של קמח. פתאום, מן האבק, בברק קשה, לטוש כקרן שמש, חוזר אליו היהלום הזעיר, ששים בקאראט, שניתר מאופנו. רגעים קשים כיהלומים לטושים בשבעה־עשר פנים, השמש מרקדת על פניהם כאילו אך אתמול – לא, מחר, כשייצא ליל המְטרות הזה וברקיע השמים לא תהיה חרוצה אפילו סרטת-ברקים אחת – מחר מזומנת לו שמחת הדרך אל חגיגת החנוכה.
הדרך עצמה שמחה, כאילו גם היא התנאתה לכבוד החגיגה בגן – הברושים ירוקים יותר, רעפי הגגות אדומים יותר, בדרך הבוצית מנצנצת השמש, מן העצים נוטפות טיפות גדולות על ראשיהם של ההולכים, ובגשם הוריק העשב הדק של ראשית החורף, נכפפו קוצי הקיץ השרופים. הכול, הדרך, לבו של נחמן, הכול מלא במה שמחכה להם בגן, בהמולת הילדים המחופשים בתלבושות ההצגות, בנקישות הפסנתר, בשירים, הכול, הכול מכין עצמו לחגיגה, אפילו ההרים התכולים שהבוקר התקרבו מאוד למושבה, וצלעיהם נראים כמו אחרי ספונג’ה.
הכול – מתהפכת מחט בזיכרונו של נחמן – כבר מלא בכאב סופו של אותו בוקר, כשדבקה לשונו לחכו לפני החנוכייה, בכאבם של הימים שקדמו לאותו בוקר.
תכונת החג (מתי? בשנה הראשונה? ושמא זו כבר שנת הגן השנייה?) נמשכה ימים רבים. הגן מלא ניירות מבריקים, כחולים, אדומים, ירוקים, רכותו של נייר קרֶפּ וברק המתכת של ניירות זהב וכסף. ומספריים. וקערות של דבק. ובלומה והילדים הגוזרים וצובעים ומדביקים קובעים ושִריונות ליוונים הרשעים וחרבות למכבים הגיבורים. בדבקוּת מכסים הם בכסף ובזהב חנוכיות שעשו מפּלַאפוֹנים ומפקקים של גזוז, סביבוני ענק שישתלשלו מן התקרה ואחד שבתוכו יעמוד ילד מחופש לנס-גדול-היה-פה. כל הימים יושבת השמנה ליד הפסנתר, התחת שלה גולש סביב שרפרפה העגול, מלמדת שירי חנוכה. ובלומה מכינה הצגה ומלמדת דקלומים. בהצגה יהיה בלפור – שהוא הכי גדול והכי שמן בגן - מתתיהו כוהן גדול. בסלון של מנדלביץ' יושב נחמן ורואה את גלימת המשי הארוכה שתופרת מדאם מנדלביץ' לבלפור, מתאימה ללחייו ולסנטרו את הזקן שעשתה לו מן הפשתן שמחזיקים בו אתרוגים שלא יינזק הפיטם. נחמן רוצה היה גם הוא להיות אחד החשמונאים, אולי יהודה המכבי, אולי אלעזר שדוקר את הפיל, אבל הוא שותק ומחכה שתבחר בו בלומה. כבר בכולם בחרה בלומה, והוא אינו ביניהם. אילו היה אבא פּוֹיֶר, כמו אדון מנדלביץ' הצעיר, והיה ראש השומרים, היתה עושה אותי ליהודה המכבי, נצבט לבו של נחמן, אבל הוא שותק. שותק עד שקרֵבה בלומה גם אליו, מתקינה את הבארט שלראשו ואומרת:
“ונחמן, ילדים, נחמן יעשה מה שעושה הרבי: הוא ידליק את החנוכייה הגדולה וישיר את כל הברכות.”
“לא רוצה,” משיב נחמן מיד, בלי לחשוב. וכבר באמת אינו רוצה. זה לא.
“מדוע לא? אתה תשיר את הברכות נהדר. אבא של נחמן יודע את כל התפילות והברכות כמו החזן של בית-הכנסת, והוא ילמד אותך נהדר.”
שִבחו של אבא מפתה אותו, ערב לאוזנו, ומצד שני ממלאוֹ פחד ומקוממוֹ. הוא רצה להיות מכבי ולא לשיר כמו החזן. וחוץ מזה, מה אם לא יזכור את כל הברכות? אבל אם את הקדיש הוא יודע לומר, למה שלא יידע את הברכות. נחמן חוזר ואומר, לא, אבל בלומה לא זזה מדעתה, דיברה עם אבא והוא יושב עם נחמן בשבת ובערבים, לפני השינה, וחוזר אתו על כל מה שאומרים כשמדליקים נרות חנוכה (כלומר, שוקל זיכרונו של נחמן, באותם ימים כן היה אבא בבית!). אתה עולה, אומר לו אבא, על הרבה חזנים גם ב“עברי” וגם בניגון, ומכל מקום אני אעמוד לידך ולא אניח לך להיכשל.
הנה זה מה שקדם לאותו בוקר רחוץ, בוקר החגיגה. על בגדיו היפים הלבישה אותו אמא סוֶודר, וחרף התנגדותו הנעילה אותו מגפי גומי ולא את נעליו היפות, שאותן, אמרה, ינעל בגן. אף היא לבשה שמלת שבת ועליה את המעיל מפולניה, שהיה שמור היטב בארון, ועליו את פרוות השועלים. רק אז, כשיצאו את החצר ונחמן ראה שהחנות נעולה, גילה שאבא אינו הולך אתו.
“אבא היה מוכרח לגשת לשוק, והוא יגיע ישר לגן,” אומרת אמא. אבל הוא יודע שאינה מספרת לו את האמת. בקולה הוא שומע את הרגעים המרים שבינה לבין אבא, הרגעים המרים שאין לדעת מתי יופיעו פתאום. אמא משקרת עכשיו, ואבא שיקר לו כל הזמן. אמר שיבוא, ועכשיו איננו.
“אני הולכת אתך, נמ’לה. תדליק את הנרות ותברך, ויהיה יפה מאוד.”
היא רוכנת אליו ושפתיה הקרות נוגעות במצחו, בין עיניו. צווארון השועלים מדגדגו והוא נרתע לאחור.
“הוא הבטיח. הבטיח שיבוא.”
וכאן מתפרצת אמא, בלי אזהרה מוקדמת:
“מה אתה מענה אותי כל הימים! אני פה. אני לא בורחת לשום מקום. פה, בלי שיהיה לי יום ובלי שיהיה לי לילה, קבורה עשר אמות באדמה.” ומיד – ונחמן מרגיש בכך היטב – היא בולעת את כעסה ולוחשת, בקול נכנע: “בוא, נמ’לה. אני אהיה אתך.”
כבר אינו תינוק. לגמרי לא. מבין הוא ויודע היטב, שאסור היה לאמא לא לפתוח את החנות הבוקר, דווקא בשעה שהפועלים הולכים לעבודה והם רוצים לחם טרי, קצת חלבה, חתיכה פַּלָמידה, כמה זיתים, בקבוק “קפיר”. די שמוצא קונה את החנות נעולה פעם אחת, כדי שירגיל עצמו לחנות שנפתחה בקצה הרחוב. עוד מזל, אומרת אמא, שהצלחנו לפתוח חנות. בלי החנות לא היה לנו אפילו לחם.
נחמן שותק, ואינו זז ממקומו. הוא יודע, שצריך ללכת לגן, אבל איך יעמוד לפני החנוכייה בלי אבא. ואמא, מה בכלל תועיל לו שם, ומצד שני – איך יילך לבדו. ברגע זה יוצאים מבין הברושים בלפור ומדאם מנדלביץ‘. בגד המשי המיוחד שתפרה לו מוצנע מתחת למעילו, שלא יתלכלך בבוץ, אבל זקנו הלבן והכפייה לראשו מעידים שהוא מתתיהו. גם בין מדאם מנדלביץ’ לבין אמא עבר משהו לא טוב, שנחמן אינו יודע מהו. שוב אינה עושה את קניותיה בחנות שלהם, כי אם בזו החדשה. עכשיו מאירה היא פניה ומברכת אותם לשלום, ואמא משיבה בשפה רפה, לופתת את פרק ידו ובכעס לא מובן אומרת: “בוא כבר.” אך ברגע שחולפים בלפור ומדאם מנדלביץ' על פניהם ובלפור מקרב את זקן הפשתן שלו אל פניו של נחמן, מטלטל אותו לצדדים ומושיט לו יד – מחליט נחמן:
“אני אלך לבד לגן. עם בלפור אני אלך.”
וכבר עקר ידו מתוך ידה של אמא וכבר הם נחפזים שלושתם, פוסעים על מדרכת העץ במקום שיש מדרכה, על החול האדמדם והקשה במקום שיש חול בשפת הדרך, מדלגים בין השלוליות, נזהרים שלא להיכנס לתוך עשב גבוה ומסופג מים, וכל דילוג וכל ניתור מלוּוים צחוקים ושירי חנוכה. מדאם מנדלביץ' גמישה ורגליה קלות ובקיץ אפילו יצאו היא ואדון מנדלביץ' הצעיר רכובים על סוסים למירוץ שהשתתפו בו רוכבים מן המושבה וגם בידואים. עליצותה של מדאם מנדלביץ' ורגליה הקלות משכיחות מלבו של נחמן גם את אבא, גם את אמא וגם את הדלקת נרות החנוכה, וכבר הם על גשר העץ שעכשיו זורמים תחתיו מים שחורים המעלים קצף עכרורי ומכרסמים את עפרו האדום של הערוץ – וכבר הם בגן עצמו.
חגורי שריון, חרבות בידיהם וקובעים או כתרי חנוכיות על ראשיהם, נדחקים הילדים בין האמהות הממלאות את הגן המקושט. השמנה יושבת כבר גם היא על כיסאה העגול ומנגנת. עוד רגע ובלומה מכה במצלתיים, מי שיש לו כיסא יושב והאמהות מצטופפות לאורך הקירות וכולם שרים עם הפסנתר בקול גדול.
רק אז נאחזות עיניו של נחמן בחנוכייה הענקית, המצופה כולה כסף וזהב. רק אז נזכר הוא, שעוד רגע תקרא לו בלומה להדליק את הנרות והפחד חוזר אליו. אבא לא בא, ואני לא זוכר את הברכות, לא זוכר שום דבר. הילדים שרים ובלומה מכה במצלתיים, מתהלכת בחלל הצר ועיניה מחפשות משהו. אותו הן מחפשות. בלי משים מושיט נחמן ידו ואוחז בידה החמה של מדאם מנדלביץ‘. היא מקרבת את ראשו אל גופה, והוא חש בריח נעים, כפריחתו של עץ שאינו יודע מהו. הפחד אין לו קול, אבל הוא שומע אותו מעל לשירתם של כל הילדים, חזק יותר מן הפסנתר. אבא שיקר, הבטיח ולא בא. הוא יחזיק במדאם מנדלביץ’ ולא יזוז.
בלומה מגביהה את המצלתיים עד למעלה מראשה, מקרבת אצבע לשפתיה ושרה בלחישה:
שקט, שקט, שקט חנוכייה דולקת - - -
כולם לוחשים יחד אתה, אפילו הפסנתר לוחש. נחמן עוצם עיניו בחוזקה ועכשיו הוא איננו, הוא נעלם בתוך החושך, ורק הפחד הוא כאילו עוד רגע ייַלל תן מאחרי התריס. את קולה של בלומה אין החושך יכול לעצור:
“ועכשיו נדליק את נרות החנוכה. את הנרות ידליק ואת הברכות יאמר נחמן!”
אם יפקח עכשיו את עיניו, אם יילכדו בעיניה המאירות של בלומה, לא יהיה לו מנוס. היא תדליק את הַשמָש, תיתן אותו בידו והוא יצטרך לברך ולא יזכור כלום. כבר הוא שומע בחושך, בשתיקה, את קולות הילדים שעוד מעט יצחקו בקול גדול, ישירו במקהלה, עם הפסנתר: נחמן-אחמד. אחמד-נחמן. הוא יישאר בחושך ולא יהיה.
“לך, נחמן,” לוחשת באוזנו מדאם מנדלביץ' וחום ריחני לוטף את לחיו, ריח פריחה של עץ שאינו יודע מהו.
“בוא, נחמן,” אומר קולה של בלומה. ידה מגביהה את סנטרו. “בוא, נחמן, נברך על הנרות. אתה יודע מצוין את הברכות. בוא, שנינו יחד נברך, נחמן.”
בחושך רועמים הקולות, ועכשיו הם נהפכים למהומה גדולה. קולות רבים מצווחים:
“של מי הילד הזה? מי האמא שלו? איך נותנים לתינוק כזה לברך על הנרות?”
קולה הריחני של מדאם מנדלביץ' מלטף את אוזנו: “אתה תשיר את הברכות יופי. בלומה ואני נשיר אתך. אתה גיבור, נחמן!”
כבר הוא מצטער שלא נשאר בחנות, מצטער שעצם את עיניו ועכשיו עיני כולם וקולותיהם מכתרים אותו, רק אותו, וגם ללכת ולהדליק את הנרות כבר אינו יכול.
ואז, לאמצע החושך, נכנס קולה הרגזני של אמא. אצבעות קשות ננעצות בבשר זרועו וקול חנוק סוטר על פניו:
“מה אתה עושה לי שוב, נחמן? אתה רוצה שאמות מבושה?”
הכאב מדליק את אוזניו, לחשה של אמא צורב כמכוַות־האש, ועיניו נפקחות ישר אל עיניה של אמא, מקרוב מאוד. לא עיניים, כי אם שני פצעים אדומים, שטופי דמעות.
“לך תדליק את הנרות, תיכף ומיד.”
“הוא ילד גדול, הוא יילך,” אומרת בלומה.
“אנחנו נשיר יחד אתך,” לוטפת אותו מדאם מנדלביץ'.
“אבא הבטיח לי. הבטיח לי.”
“אבא בירושלים. הוא איננו.”
“אבל הוא הבטיח.”
מה הם צרים עליו כולם. מה הם רוצים ממנו. הם מפתים אותו. הם משקרים לו. הוא רוצה לברוח מהגן, מכולם, גם מאבא, גם מאמא, גם מהחנות, למקום שיהיה בו לגמרי לבדו, כמו בתוך החושך, אבל שלא יהיו קולות, שלא יהיה כלום…
_________________
… האם קם וברח, כמו שמספר לו זיכרונו, חמק מבין שלוש הנשים הצרות עליו, עבר בדלת הפתוחה, בשער, בדרך ששׂפתה עשבים גבוהים ובגומותיה עומדים המים, רץ בכתר החנוכייה לראשו, בלי סוודר, במגפיים, רץ עד לביתם ומעבר לו, הרחק-הרחק, לעבר ים החולות שהדוד רפאל גר שם, עד ההרים, עד סוף העולם?…
זיכרון המשפחה מספר דברים אחרים, בכל פעם דבר אחר. רק על דבר אחד חוזר הוא בעקשנות – כמה נחמד היה כשעמד ושר את כל הברכות ואת על הנסים, כמה לא טעה, כמה דייק בנעימה. ועוד משהו מספר זיכרון המשפחה, ונחמן שותק ומפקפק: גם אבא היה באותו מעמד. הוא בכלל לא שכח. היו לו עניינים חשובים לסדר, וכל עוד נפשו בו רץ לגן, והגיע ממש ברגע האחרון. כך היו הדברים.
אם כך, למה אין זיכרונו מקיים גם את הדבר הזה, חוזר נחמן ותוהה, למה הוא זוכר בבירור את אמא צועקת אחריו, “עמוד, נחמן, עמוד. אני אמות מבושה, נחמן,” ואילו הוא רץ ורץ, עד החולות, עד ההרים, עד סוף העולם, נמלט שלא לגלות כמה קטן ונפחד הוא, וברוצו לבדו, נגד בלומה, נגד מדאם מנדלביץ', נגד אמא, הולכים איבריו ומתמלאים כוח חדש, שהוא כולו שלו, רק שלו, וקול אחד הולם בלבו, קוצב את מרוצתו, ככה, ככה אני רוצה, ככה אני, ככה, אני, אני?
למה זוכר הוא מה שלא היה, ואינו זוכר מה שהיה?
עיניים קרות 🔗
מיסטר בלקמן שוב אינו כתמול-שלשום. כל הימים סגור הוא בתוך הבית, ואם אינו שוכב במיטתו הריהו יושב על כיסא הנוע, בפיג’מה של פלאנל וחלוק עבה, שמיכה מכסה את רגליו וכובע צמר עגול – אפור, כמו של נושא המכתבים – לראשו, יושב במרפסת הסגורה, פניו בחלונות הגבוהים, אך עיניו כאילו חדלו לראות. רק כשנכנס נחמן מהבהבות הן רגע קל, כמו נרות השבת כשכבר לא נשאר מן הנרות אלא קצהו של פתיל וטיפה אחרונה של חֵלב, מהבהבות וכבות. זקנו נגרע והקריח כמברשת שכל זיפֵיה נשרו ועור פניו קמטוטִי כנייר פֶּרגמנט שישרוהו אחרי שכּיווצוהו לכדור. ביום אינו יוצא מפתח הבית, לא עוד נראה בדרכו חזרה מן השוק הגדול – הוא בראש, רק המקל בידו, ומיסיס בלקמן אחריו, נושאת את הסלים המלאים, לא עוד יושב מתחת לתות עם אדון מנדלביץ' הזקן ומתנצח אתו בדברים, לא עוד מבקר בחנות שבנה לאמא ואבא ומלמד אותם פרק במסחר. ביום מביטות עיניו הכבות בחלונות ובלילה ממלאים שיעוליו את החצר, חודרים קירות, משתחלים כמחטים דוקרניות דרך השמיכה שמכסה בה נחמן את ראשו, וכל כיחה היא כאילו עכשיו, ברגע זה, יוצאת נשמתו.
כולם גם מדברים על כך. גם בחנות וגם בחצר. ריאותיו נפגעו עוד בזוד־אפריקה, אומרים בחצר. מי יודע מה היו מעשיו בזוד־אפריקה וממה נפגעו ריאותיו, שהרי הכול יודעים איזה אוויר טוב יש בזוד־אפריקה. מצד שני, הלוא יש שם מכרות זהב ומכרות יהלומים – מי יודע אם לא הלך לשם לחפש זהב או יהלומים ואם לא נתמלאו ריאותיו באבק. כן, הכול יודעים מה עושה לריאות אבק זהב, וקשה ממנו אבק יהלומים. אני לא יודעת, אומרת אמא, שמיום שיש להם חנות מגינה היא על מיסטר בלקמן ואינה מרשה שיטילו בו דופי, אני לא יודעת. כך מת גם אבא שלי, שהיה בחור צעיר וחזק כמו ארז. כל שיעול קורע מתוך הריאות חתיכת דם. ממש רחמנות. ואני, אומרת מדאם מנדלביץ' הזקנה, אני מרחמת רק עליה. אוי ואבוי לה בחייו, אבל אינני מקנאה בגורלה אחרי שיילך.
גם היא, אומרת אמא והאחרים מסכימים, גם היא אינה מוצאת חן בעיני בזמן האחרון. איזו הבעה משונה התיישבה בעיניה, כאילו כבר הן בעולם אחר. הפחד מפני מה שצפוי לה אחרי הסתלקותו הוא שרודף אותה, אומרת מדאם מנדלביץ' הזקנה, וכשאני רואה את אדון קוטר מטריח עצמו יום-יום לבוא ולשבת עם מיסטר בלקמן מבינה אני מפני מה היא פוחדת. מי יודע מה צריכה היא לבקש מן היושב בשמים, שיאריך את ימיו של מיסטר בלקמן, או שיזדרז וייקחנה אליו.
נחמן מביט בעיניה של מיסיס בלקמן ואינו רואה שום הבדל, אבל נכון שחרחורה נחלש ונהפך ללחישה דקה, כאילו ראשה הנישא בקושי על צווארה הכפוף לוחץ על גרונה וסותמו. כשהיא באה עכשיו לחנות או דופקת על דלת ביתם ומפצירה בו להיכנס קצת אל מיסטר בלקמן מפני שלבו יוצא אליו, אינו מעֵז לסרב, אבל הוא משתדל שלא להיראות. פחד סתום ממלא אותו כשהוא עומד בין מיסטר בלקמן לבין מיסיס בלקמן, ובעיקר חושש הוא שמא ייכנס הרב קוטר בשעה שהוא נמצא אצלם.
מתי התחיל הרב קוטר מבקר בחצר אין נחמן זוכר, אבל הוא יודע שביקורים אלה קדמו לנסיעתו של אבא לירושלים. הוא היה יושב בחצר עם אדון מנדלביץ' הזקן, קולף תפוז או שותה כוס תה ופעמים היה גם אבא יושב עמהם, אם לא היה בעבודה. אמא שנאה אותו למן הרגע הראשון. קודם כל, היתה חוזרת ואומרת, מה קוראים לו הכול הרב קוטר, בשעה שהכול יודעים שאינו רב, כי אם מאותם בעלי זקנים של העיר העתיקה ושל מאה שערים שמתרָאים כרבנים. הוא בסך הכול מלמד בתלמוד-תורה, והוא אינו מוצא חן בעיני, ואל תשאל למה, באצבע איני יכולה להראות מה, אבל צריך להיזהר מפניו כמו מפני השד, אף־על־פי שאתה קורא לו הרב קוטר. אמנם, אינו לובש אלא בגד ארוך וזקנו ארוך ופיאותיו מוצנעות לו מתחת לאוזניו וכיפתו מציצה לו מאחרי מגבעתו השחורה, אבל יש לו עיניים קרות.
אַת, היה אבא משיב לאמא בחימה, אין אדם ואין מעשה שלא תגלי בהם כוונות רעות. רק שחורות את רואה. לא בדקתי אם יש לו סמיכה לרבנות, אבל שהוא תלמיד חכם – זה גם אני יכול לראות. ומה כל־כך משונה כאן, שתלמיד חכם כמותו, מנהל התלמוד-תורה, רוצה להכניס קרן אור לחשכת ימיו של זקן ערירי, שצל המוות כבר פרוש עליו? ארבעים שנה התגלגל מיסטר בלקמן בזוד־אפריקה, התעסק שם במי-יודע-מה, אבל עכשיו ממלא אותו פחד יום הדין והוא מחפש גם איזה צד זכות בעצמו, וכך התחיל לשבת ימים שלמים בבית-הכנסת, התחיל אפילו מנדב לצדקה ולתלמוד-תורה. עכשיו, שאינו יוצא עוד מהבית, איזה פסול אפשר למצוא ברב קוטר, שבא ויושב אתו קצת, מספר לו איזו מעשייה, משמח אותו. להיפך, זה מעיד עליו שהוא בן תורה אמיתי.
עוד נחיה ונראה, משיבה אמא. גם אני, כמו מיסטר בלקמן, אשה פשוטה מאוד, אבל עד כדי כך מסוגלת אפילו אני להבין: לא בשביל סיפורי מעשיות מטריח אדון קוטר את עצמו. יש לו עיניים קרות כקרח.
ויום אחד קלט נחמן דברים שלחשה מיסיס בלקמן באוזני אמא, והם מילאו גם אותו אימה מפני העיניים הקרות. לא תמיד היה צדיק כזה, לחשה, רץ מבית־כנסת לבית-כנסת, מחזיק כל היום את הסידור בידיו, מנדב לתלמוד-תורה. פתאום הוא דואג לילדים, אבל כשהיו ילדיו שלו חיים, בקושי ראה אותם. מתי בכלל ישב בבית? אני יודעת איזה ריח מושך את הרב קוטר לביתנו. והשוטה הזקן יושב ואינו גורע עין מזקנו, הלוא בביתנו לא היה כמעט זכר ליהדות. אני צריכה הייתי להזכיר לו, שיש יום-כיפור, שלא יתרוצץ בין הכפרים. אני מנסה לדבר באוזניו, לומר לו שאיש זה יש לו רק מזימה אחת בראשו, אבל הוא יושב כמכושף, עיניו הזגוגות בזקנו של הרב קוטר. כבר אני רואה איך משליכים אותי לרחוב.
לרחוב לא ישליך אותך, אומרת אמא, אבל עיניו לא מוצאות חן בעיני. יש לו עיניים קרות.
ופתאום פונה מיסיס בלקמן אל נחמן, כאילו הוא תקוותה האחרונה, מפצירה בו שייכנס אליהם, שישמח קצת את לבו של סבא. לבו יוצא אליך, לַאב, אומרת היא, ונחמן אינו מסוגל לסרב לה.
הוא יושב במרפסת הסגורה, אבל מיסטר בלקמן שוב אינו מעלעל באלבום הישן, אינו מספר לו על זוד־אפריקה ועל שני מלאכיו הקטנים בגן-העדן. אפילו את הקדיש אינו מבקש שישמיע. כבר בוחל הוא בממתקים שתוחבת מיסיס בלקמן בכוח לתוך ידו, כבר מחכה הוא להזדמנות ראשונה לחמוק החוצה – והנה נכנס הרב קוטר. הוא ממש ממלא את חללה של המרפסת הסגורה, גבה קומה, מעילו האפור יורד לו מכתפיו הרחבות ועד מתחת לברכיו, מגבעתו השחורה (הירושלמית, אומרת אמא) שמוטה כלפי עיניו, כביכול מסתירה את מבטן הקר. בן־רגע מתעורר מיסטר בלקמן, מזדקף בכיסאו, עיניו שבות לחיים. הרב קוטר מתיר את כפתורי מעילו הארוך ותוך שהוא מתיישב הריהו מפשיל את שוליו לאחור, עד שמתגלות הציציות היוצאות מתחת לחזייתו. כבר הוא פותח פיו ומדבר, בקול מעוּבה, נמוך, שאפילו אוזניו של נחמן נשבות לנעימוּתוֹ. השיעול אוחז לפתע את מיסטר בלקמן, אך הוא מחניקו, מוציא את ליחתו לתוך המרקקה ומרמז למיסיס בלקמן שתביא תה ומרקחת אתרוגים, מקנח במטפחת את שפמו וזקנו הקרוחים ומטה גופו אל הרב קוטר. נחמן מנסה להציץ לתוך עיניו של הרב קוטר, לראות אם אמנם קרות הן, אלא שעיניו – מתחת לשולי המגבעת – עצומות. הוא מדבר ופלג גופו העליון מתנדנד לאִטו לפנים ולאחור. נחמן משתדל להבין מה הוא אומר, אבל הוא שומע רק מלים: קראנו בפרשה. רחל אמנו. רָני עקרה. הבה לי בנים. מצוות. מלאכים. תלמוד תורה כנגד כולם. גיהנום. גן-עדן.
האפלולית ממלאה את המרפסת ודבריו הסתומים של הרב קוטר מפילים על נחמן שעמום. איש אינו מבחין בו, ואיש לא ירגיש אם יקום ויסתלק. אך ברגע שנגע בכף המנעול עוצרו קולו של מיסטר בלקמן:
“ר' נחמן, לאן אתה הולך, ר' נחמן. גש נא הנה.”
נחמן ניגש, ורק עכשיו מסיר הרב קוטר את מגבעתו השחורה, ואילו את הכיפה השחורה שמתחתיה מסיע הוא לעבר המצח. עכשיו פקוחות עיניו ונחמן מביט ישר לתוכן. בהירות וצוחקות הן כעיניה של בלומה, ונחמן מחייך גם הוא לעומתן. מה זה עיניים קרות?
“ר' נחמן,” אומר מיסטר בלקמן, “ר' נחמן הוא תלמיד חכם, יכול היה כבר עכשיו ללכת לתלמוד-תורה.”
“ככה!” מביטות בו העיניים. “אם כך, איזו ברכה אומרים על טופי, ר' נחמן?”
העיניים מעמיקות לחדור, ועכשיו נדמה לו שהוא מבין מה ראתה בהן אמא. איך מברכים על טופי?
“וקריאת-שמע כבר שגורה על לשונך, בחור?”
“הוא יודע, הוא יודע,” מגן עליו מיסטר בלקמן. “ספרים הוא כבר קורא.”
“ספרי קודש?” שואל הרב קוטר, ועכשיו רואה נחמן בבירור את מה שאמרה אמא (קרות, קרות). קריאת-שמע איננו יודע, אבל דברים אחרים הוא יודע.
“קדיש אני יודע.” וכבר הוא עומד ומדקלם בקול צלול וברהיטות: “יתגדל ויתקדש שמיה רבא,” ורק אז, בעוד המלים קולחות מפיו, רואה הוא ענן שחור המקדיר את עיניו של הרב קוטר, הנרתע לאחור בכיסאו ומחזק בכף ידו את הכיפה שלראשו.
“קדיש?! קדיש- יתום?!”
מיסטר בלקמן לוחץ את שתי כפותיו כנגד חזהו, אבל שיעולו גובר עליו. נחמן יודע שנכשל מאוד, שעבר על כל השבועות.
“הלוא יש לו אב ואם, עד מאה ועשרים. מי זה לימד את הילד קדיש? זה אסור באיסור חמור.”
מיסטר בלקמן רוצה היה לדבר, אבל השיעול ממלא את חלל חזהו, מכסה את שפתיו קצף, משחיר את פניו. מיסיס בלקמן, שהניחה את כוס התה ואת המרקחת לפני הרב קוטר, נחפזת לתמוך בו כשהוא נרכן על המרקקה. מבטו של נחמן רץ בין מיסטר בלקמן, שנדמה כאילו עכשיו, בכיחה זו, תצא נשמתו, לבין הרב קוטר, שאינו מרפה ממנו, אומר, משתתק וחוזר ואומר, כל פעם מחדש:
“איך זה אומרים קדיש-יתום, ואביך ואמך, יאריכו ימים ושנים, חיים? זה בפירוש אסור. רק אם, חס ושלום, השם ישמרנו, קורה משהו – רק אז אומרים קדיש. קדיש יתום, ר' נחמן, זה לא משחק ילדים!”
ברקע שיעוליו המתחדשים של מיסטר בלקמן מפחידים דבריו שבעתיים. בזקנו הקרוח תלויים חוטי ליחה. מתחת לעורו הקמטוטי תפחו ורידים. נחמן פוחד להיות עֵד למה שעלול לקרות עכשיו, כל רגע, והוא רץ לדלת, נמלט לחצר. בחוץ הוא חש הקלה, אף שבחושך נובח כלב. בכל כוח רגליו הוא רץ לחנות, שאינה מרוחקת אלא עשרים פסיעות מן הדלת. יש לו עיניים קרות, יאמר לאמא. קדיש אסור לומר, ולהביא את מיסטר בלקמן לידי שיעול כזה מוּתר?
בכוונתו לספר לאמא כל מה שקרה, אבל כשהוא כבר בתוך חוג האור שבפתח החנות, משתנית דעתו. לא, הוא לא יספר כלום. לאף אחד לא. הוא ישתוק. וכשימות מיסטר בלקמן יגיד קדיש. בלב יגיד. בשקט. שאף אחד לא ישמע ולא יהיה לו מה להגיד. דווקא.
אצל מדאם מנדלביץ' הצעירה 🔗
אבא מרבה לנסוע לירושלים וממעיט לחזור, ואמא קשורה בשלשלאות לחנות. עד שמגיעה שעתו של נחמן ללכת לגן כבר שבה אמא מן השוק, וכשהוא שוכב לישון עדיין החנות פתוחה. אם לא נרדם לפני שובה הביתה, רואה הוא אותה רוכנת על הפנקס השחור ועושה את חשבון חובותיהם של הקונים, או טורחת בעבודות הבית, שאין להן סוף. אמא טרודה ועייפה, ואין ראשה פנוי אל נחמן. אבל שוב אינו זקוק לה: לבדו הוא מתלבש בבוקר ולבדו הוא מתפשט בערב, וכל היום כולו אינו מספיק לאלף העניינים החדשים המתגלים מדי יום ביומו ומושכים אותו החוצה, הלאה-הלאה, לתוך העולם המתרחב מיום ליום.
בלפור הוא עכשיו חברו הטוב של נחמן, וידו אינה זזה מתוך ידו. בלפור הוא גדול וחזק, ואפילו ילדי בית-הספר אינם מעזים להתאנות לו, ובחברתו אין נחמן יודע פחד. יחד הם הולכים לגן, יחד הם חוזרים הביתה, יחד הם משחקים אחר הצהריים ובערבים. יום־יום, בדרכם חזרה מן הגן, הולך בלפור בדרך חדשה. בימות הגשמים עומדים על גשר העץ ומביטים במים הזורמים בוואדי, גועשים כסיר של ציקוֹריה בחלב, מנסים להשיט סירות נייר, לראות אם לא גרפו המים משהו מעניין. בלפור מספר, שזרמי מים, ברדתם מן ההרים, מסוגלים לגרוף עמהם סוס ורוכבו, עדרי צאן, לעקור עצים על שורשיהם. בעונת היובש יורדים הם לתוך הערוץ ומחטטים בעפרון בתקווה שיחשפו אוצר שגרפו המים בחורף ממרחקים. פעם מצאו שם כדורי רובה חלודים, ובלפור אמר שפה, במקום הזה, נלחמו התורכים באנגלים, וכדורים אלה הם של רובה אנגלי. בלפור יודע מפני שגם אבא שלו, אדון מנדלביץ' הצעיר, וגם סבא שלו, אדון מנדלביץ' הזקן, יש להם רובים ואקדחי מאוּזר, ושניהם גיבורים גדולים. עד עכשיו באים שייחים ערבים אליהם לחצר ומה שאומר להם אדון מנדלביץ' הזקן, הוא חוק בעיניהם. משם הולכים הם לפעמים ברחוב מוהליבר, להסתכל בתמונות שבחלון חנותו של הצלם סירקין, או שהם הולכים בכיוון ההפוך, לראות בסלילת הכביש החדש ברחוב חובבי-ציון – את הפועלים המנפצים אבנים גדולות בפטישים, את המכבש שעשן עולה מארובתו וגליליו הענקיים כובשים יחד את האבנים הגדולות, את החצץ שפוזר עליו מתוך סלי גומי ואת הזפת הרותחת שיוצקים בדליים על האבן. ואם לא הכביש החדש – הנה בחצי הדרך הביתה מצפה להם שוק הבהמות, שסביבו רובצות בעפר ערביות ובהמולה גדולה מוכרות ביצים טמונות בתבן הממלא את סליהן, תרנגולות אדומות שרגליהן קשורות וכנפיהן קלועות זו בזו, ענבים גדולים שהצהיבו מרוב בשלות, תאנים, מלונים, זיתים לכבישה, שזיפים, אבטיחים, הכול לפי העונה. כאן שמח באמת, ואין גבול למה שמתיר לעצמו בלפור: הנה מצא מקל ארוך והוא נועצו מתחת לזנבו של חמור וזה מתרגז ובועט בשתי רגליו האחוריות, והנה נטפל הוא לזקנה היושבת על הארץ, סליה לפניה ומנסה לפלח מה שבסלים, לא חשוב מה. בחברת בלפור אין יום בלי חידוש.
עד שנזכרים, שצריך להגיע הביתה, לצהריים. רק על עניין אחד מקפידה אמא: רשאי הוא להתרוצץ בחוץ או לשבת אצל בלפור כאוות נפשו, אבל לאכול בבתי זרים – כלומר אצל מדאם מנדלביץ' הצעירה – אסרה עליו באיסור חמור. יש לנו אוכל שלנו, אומרת היא. בעונת הגשמים מקפידה היא שלא להתרוצץ בין החנות לבית, מחשש הצטננות, והריהי מבשלת בפינת החנות ושם גם מכסה היא תיבה במגבת מטבח נקייה ומגישה לו את ארוחת הצהריים. בחורף שמה היא לפניו צלחת של מרק תפוחי-אדמה, גריסים, עדשים, או שעועית, ולאחרי המרק קציצת בשר, או כרוב ממולא באורז, חצילים מטוגנים, או קלויים על האש וקצוצים היטב בקופיץ עם בצל וביצה קשה, ובימים אחרים קציצות של תרד, שמרובה בו הברזל והוא בונה את כוחם של ילדים קטנים. בקיץ מרבה אמא להאכילו לבן וגבינה מעשה ידיה, חמיצות סלק, גזר מרוסק, סלטים גדולים ופירות העונה. אין מזון שמגישה אמא שלא יהיה חייב לאוכלו – אם משום שהוא יפה לבריאות, אם משום שהיא עושה כמיטב יכולתה בכסף המעט שבידיה, אם משום שאין משאירים אוכל טוב. אצלנו בחוץ־לארץ, אומרת אמא, היינו אוכלים בשר יום־יום ובכלל היה האוכל זול מאוד, ובכל זאת – אוכל לא היינו זורקים. וזריקת לחם היא ממש עבירה גדולה, אפילו הוא קשה כאבן. סתם לחם ישן יפה יותר לאכילה מלחם טרי, וכמה סיבות לדבר: הלחם הטרי מיועד למכירה, ואילו הם אוכלים את חצאי ורבעי הכיכרות שנשארו מאתמול. ולא מאונס נוהגת אמא כך – לחם מאתמול אינו רק חסכוני יותר, כי אם בריא יותר ואינו מסוכן לקיבה כלחם החם, שאליו עורג נחמן. אם נשמר היטב בכלי סגור, עטוף במגבת, יפה הוא לאכילה גם כעבור שלושה-ארבעה ימים, ואפילו בקיץ. אך גם כשיבַש והיה כנסר עץ יש בו שימוש – את הלבן מפוררים בפומפייה והריהו משמש לקציצות בשר, חלה יבשה יפה למילוי דגים, ואילו את השחור משרים במים ומאכילים בו את התרנגולות. נחמן אוכל כל מה ששׂמה אמא לפניו, וקודם כל מפני שברגע שצלחתו ריקה הריהו בן-חורין להסתלק לחצר.
החצר היא הכול, היא גם גבעת האקליפטוסים שמאחרי הרפת וגם המגרש הגדול הנמשך עד לבית-הכנסת ומעבר לו, עד למחלבה של גוברמן ועד לצריפים החדשים. בקיץ משחקים הם בחצר עד רדת הערב, ואילו בימי סגריר משחק הוא עם בלפור בסלון שלהם. אין הסלון וכל מה שהוא מכיל משביע את עיניו של נחמן. קירותיו סוּדים פסים רחבים בירוק זרוע אבק-כסף וביניהם פסים צרים בגוון שאין נחמן יודע מהו, באור יום מין חום או אדום ובאור הלוקס הוא כצבע קומפוט השזיפים שמבשלת אמא לשבת. קיר אחד כבוש לפסנתר השחור, שאין בלפור מרשה לו לגעת במנענעיו, אך לא פחות ממנו שוֹבה את לבו של נחמן הבּוּפֶט המפואר, שהוא פלא על גבי פלא – חציו התחתון כרעיים ועמודים מגולפים עלים ואשכולות גפן, ועוד עלים ואשכולות על דלתותיו, ואילו חציו העליון הוא כשני מגדלים הניצבים על עמודים דקים – מגולפים גם הם – אך דלתותיהם אינן עץ כי אם זכוכית לטושה שבשעה שמסתננות בעד התריס קרני השמש השוקעת הן נשברות אליה ובזוויותיה מתגלים כל צבעי הקשת. בין שני המגדלים קבוע ראי גדול, שכל החדר משתקף בו והוא מאיר את כל החדר, כאילו לא לוקס אחד מפיץ את אורו אלא שני לוקסים. במראה משתקף גם השעון המפאר את הבוּפט, שעון שחציו התחתון זהב, וחציו העליון כמין צנצנת זכוכית ממורקה שבעדה נראים כל גלגליו וקפיציו של השעון, הנעים ומסובבים את מחוגיו. נחמן אוהב את הסלון ואת כליו, את השעות שמדאם מנדלביץ' מצטרפת אליהם ומביאה עמה אותו ריח אחר המסופג בה ובשמלותיה, ריח של איזה
פרח שאין נחמן יודע מהו. לעולם אין נחמן שבע מן הסלון וממה שיש בו, ובכל זאת נכנסת פתאום קדרות ללבו, כאילו לא טוב הוא עושה בזה שהוא מסתלק מן החנות ויושב בלי סוף בסלון של מדאם מנדלביץ‘, כאילו מוסיף הוא בכך כאב על כאבה של אמא, שמשהו לא טוב מפריד עדיין בינה לבין אבא, משהו (מה? מה?) עבר גם בינה לבין מדאם מנדלביץ’, לא זה ששוב אינה קונה אצלם אלא נותנת פרנסה לחנות החדשה שבקצה הרחוב, משהו (מה? מה?) קשה מזה. נפשו יוצאת אל מדאם מנדלביץ', אבל לבו נוקפו על אמא, שכל הימים היא דואגת לפרנסה, ופתאום הוא קם ויוצא. אפילו על נגינת הפסנתר הוא מוותר, אפילו על הגרמופון השר מתוך השופר הענק. לא, הוא אומר, אמא שלי כבר הכינה לי קקאו וסלט ופיתה חמה. לא, אני אלך אל אמא שלי.
בקיץ עוברות השעות כמעט בלי משׂים, אך בחורף יורד החושך מוקדם, ואילו אמא ממשיכה לשבת בחנות הקרה, המוארת במנורת נפט, דחוקה אל הפתיליה שהקומקום השפוּת עליה מעלה סילון דק של אדים, יושבת עד לאחר שחוזרים אחרוני הפועלים ממרכז המושבה, מן הלשכה, מן המקומות ששומעים שם אם יש מחר עבודה בפרדס אם אין. מי שיש לו סידור למחר עשוי להיכנס לחנות ולקנות משהו, ואם פתוחה החנות האחרת, אין אמא יכולה להרשות לעצמה לסגור. נחמן אינו מצטער. אדרבה, טוב לשבת בפינה שריפדה לו אמא בין השקים, קרוב לפתיליה, לשתות קקאו חם, לאכול פיתה טרייה (זה כדי להוציאו מביתה של מדאם מנדלביץ', יודע נחמן), למצוץ קוביית סוכר ולהטות אוזן לסיפוריהם של הקונים. לפעמים עוברות שעות בלי קונה, אלא שאז הולכות עיניו אחר עסקנותה הלא-נלאית של אמא – במברשת קשה היא מקרצפת את הבוץ שנכבש על הרצפה, מטאטאה ומדיחה היטב בשק רטוב, אף שידיה מאדימות מן המים הקרים, ממרקת ב“סידול” את כפות המאזניים עד שאפילו אורה הצהוב של המנורה חוזר מקערות הנחושת הממורקות, עורכת מלכודת לעכברים, משליטה סדר על המדפים, רושמת בעיפרון עבה איזו סחורה צריך להזמין, מחשבת (תוך ניע שפתיים והשמעת מספרים בפולנית, תמיד בפולנית, יַדן, דבַא, צִ’י, או שְׁטי, או שְׁטְצ’י ומספר מצחיק יותר מכולם – שְׁצְ’שְׁצֶ’רי) את החובות הרשומים בפנקס השחור, ורק לאחר כל אלה מתירה היא לעצמה קצת מנוחה. עכשיו קרבה היא אל הקומקום, פושטת ידיה מעל לפתיל האדים הדק המסתלסל ועולה מצווארו, או שמה אותן על המגבת שהניחה על הקומקום לייבוש. זוהי שעת הרצון, יודע נחמן, זו השעה שבה היתה אמא רוצה שיבוא מישהו ויאמר לה כמה עייפה היא ויפציר בה לשבת רגע. תשבי קצת, אמא, אומר נחמן, תנוחי רגע.
רמז של חיוך נתוָוה בפניה העייפים. היא מסירה את סינרה, פורשת אותו על ארגז הסבון ויושבת. זהו ערב טוב. אם קדם לו אחד מאותם ימים, שאמא מצפה להם בכל יום, והגיע מכתב מפולניה, זו השעה לבקש שתספר לו את כל הכתוב בו. אמא כבר קראה את המכתב פעמים אחדות ותשוב לקרוא בו עד שתקבל מכתב חדש. אבל עכשיו קוראת היא בקול מה שכתבה סבתא אידיש ומה שכתבו הדודים פולנית, ומתרגמת פסוק־פסוק. כל עניין סתום הוא עילה לשאלות ששואל נחמן ולסיפורים שמספרת אמא. נחמן כבר הרגיל עצמו לשאול, בשובו מן הגן, אם הגיע מכתב, מפני שיום זה יהיה יום טוב. טוב.
אבל גם ערב שאין עמו מכתב, כלומר רוב ערבי החורף הארוכים, טוב לעשותו בחנות, להאריכו ככל האפשר. טוב להיות עם אמא כשנפתחים פתאום השמים וברקים חותכים אותם עד להרים הרחוקים ורעמים מתפוצצים ממש על הגג, הרוח נושא מטרות וצריך לסגור את הדלת שלא תתמלא החנות מים. וגם בערבים הבהירים משתדל נחמן להישאר בחנות ולא לשכב לבדו במיטתו, ואפילו נקשרות עיניו והוא משעין ראשו על חצי שק האורז וישן. טובה ההתעוררות למחצה בזרועותיה של אמא, וטובה ממנה היקיצה המפתיעה בבוקר מתחת לכסת הנוצות, קרוב לחום גופה של אמא.
טובים מכול בקרים של שבת. בשבתות היו נחמן ואמא (עכשיו יש אפילו שבתות, שאבא נשאר בירושלים, שבת אחת ושנייה) מאחרים לשכב במיטה. בכתונת הלילה היתה אמא מתהלכת בבית, מביאה לו קקאו ופרוסת עוגה וחוזרת למיטה, לישון או לקרוא באותו עיתון עבה באידיש – “אמעריקאנער” – שלקחה בהשאלה אצל מיסיס בלקמן. אחרי הצהריים היו יוצאים לטייל ברחוב, או נכנסים לאיזה בית, שותים תה ומדברים אידיש ופולנית וברדת החושך חוזרים הביתה, אמא פושטת את שמלת השבת, שמה עליה שמלת חול ופותחת את החנות.
מכתב אחד שונה היה מכל המכתבים. שבת אחת שונה היתה מכל השבתות.
מעבר לים החולות 🔗
בערב היה עצוב. אמא הדליקה נרות, פרשה מפה לבנה, אבל אכילתם היתה חפוזה, בלי קידוש, בלי זמירות, בלי דגים ממולאים, בלי ברכת-המזון, בלי אבא. בתום הארוחה המשונה אמרה אמא לנחמן, שיקדים לשכב מפני שמחר בבוקר הולכים הם אל הדוד רפאל.
כל הימים מדברים היו אצלם על הצריף שבנה לו הדוד רפאל מעבר לים החולות ועל העינויים שהוא יודע שם מידי צפוירלה שלו, זו שבעטיה נמנע הוא אפילו מלהציץ לביתם בערבים, רכוב על חמורו הקטן. על הצריף שמעבר לים החולות שמע פעמים רבות כל-כך, שדמיונו לא רק צייר את בלהותיו אלא עשׂאוֹ כביכול בן־בית בצריף חשוף הכתלים, שבין סדקיו מייבבת הרוח, שהוא מוקף פרדס שנטע הדוד רפאל בלילות, ששוכבת שם צפוירלה על המיטה כמו גראפינָה ואינה טובלת את אצבעה הקטנה במים קרים, רק מוצצת את דמו של הדוד רפאל ומניחה לו לדעוך כמו נר. אבל באמת לא היה שם מעודו, בערבים אי־אפשר מפני שקודם היו עניינים עם הערבים ושני פועלים נהרגו בין הפרדסים בשובם מן העבודה, ועכשיו בגלל החנות. בשבת אסור ללכת, בגלל תחום השבת. ויש עוד טעמים לאין סוף, כגון זה שלא יילכו לבקר את צפוירלה לפני שתטרח היא ותבוא לבקר אצלם.
פתאום בטל כוחן של כל הסיבות, וכשאבא איננו אין אפילו תחום שבת. נחמן קם ראשון בבוקר ומזרז את אמא ואינו מאמין עד שיוצאים הם מבין הברושים ומתחילים לפסוע באותה דרך שהדוד רפאל היה נעלם בה תמיד בערבים, רכוב על חמורו הקטן. הגשם כבש את הדרך החולית, והרגליים ממש רצות עליה. אין ענן אחד בשמים והשמש מאירה עולם רחוץ, מגרשים מכוסי עשב גבוה ומנוקדי פרחים צהובים, לבנים ואדומים. אמא, שהחשש מפני מזג-האוויר מטריד אותה תמיד, אומרת שבכל זאת עכשיו חורף ולפיכך הלבישה את נחמן סוודר עבה ואילו היא העטתה על שמלת השבת את המעיל מפולניה, שצווארונו פרוות שועלים, ועכשיו היא מהלכת בצעדים מדודים, גבוהה והדורה, החול הכבוש חורק תחת נעליה וכל השאלות שממטיר עליה נחמן אינן מעמידות בניסיון את סבלנותה.
אף שלמד לשוטט בחברת בלפור הרחק מן-החצר, כל-כך רחוק לא הלך מעודו ומה שרואה נחמן לראשונה הריהו כאילו ברגע זה נברא. הרי שדה רחב, שמבין עשביו הגבוהים יוצאות זרועות מעוקלות, כאילו נשרפו באש. זה, אומרת אמא, היה חלק מהכרם של אדון מנדלביץ' הזקן. עכשיו לא כדאי לגדל גפנים, ואת הכרם כולו הם הופכים לאט לאט למגרשים. מוכרים מגרש, ומזה הם חיים.
הלאה משם, לאחר שטיפסה דרך החול הכבוש ועלתה לראשה של גבעה שטוחה, שעפרה אדום, חרוץ מזרמי הגשם, הריהי מתעקלת ונכנסת אל מתחת לכיפה מוצלת של משוּכת שיטים הנמשכת בשפתו של פרדס, משני צדי הדרך. החול מסופג מים ומעל לראשם מקלעת הענפים, שהיא כמו סכך של סוכה ארוכה מאוד. ניחוחו של האוויר צונן והשקט שלם כל־כך, שנשמעת היטב חריקת החול מתחת לנעליים. קווקווים של אור מציירים רקמה זוהרת על שטיח הצל. כל־כך ירוק פה עכשיו בין העצים, וכל צעד הוא ריח שונה, ריח לח לצל וריח יבש לאור, ומבין ענפי השיטה נישא ריח הפרדסים, ריח התפוזים שנשרו והם מרקיבים בצלחות ההשקיה וריח הפרי שעודנו על העצים וריח ראשית הפריחה. וכל הפרחים האלה הצומחים בעשב הרטוב, מתחת לעצים, אלה הצהובים שעליהם דומים לשמש, ואלה הכחולים הקטנטנים, שבקושי רואים אותם בתוך העשב. ובשקט השלם הזה נשמע פתאום ציוץ חד של ציפור, ועוד אחת ועוד אחת. בלומה סיפרה על הציפורים שבורחות בחורף מחוץ־לארץ ובאות לארץ-ישראל, מפני שבחוץ־לארץ קר נורא, האדמה מכוסה קרח ושלג, והשמש אינה זורחת וכמעט כל הזמן לילה, וחושך ועצוב. בלומה סיפרה להם על חיים-נחמן ביאליק, שעמד ליד החלון שלו בחוץ־לארץ וראה ציפור חוזרת מארץ-ישראל, והוא קינא בה נורא. שלום רב שובך, ציפורה נחמדת, אמר לה חיים-נחמן ביאליק, מארצות החום אל חלוני. מדוע מספרת תמיד אמא כמה יפה בחוץ־לארץ, וכשהיא מקבלת מכתב מסבתא היא קוראת אותו עוד
פעם ומספרת על עגלות הנוסעות בשלג בלי גלגלים ועל הבית החם, שכל חלונותיו סגורים וכולם יושבים ורוקמים כריות ושרים ומשחקים בקלפים. נחמן מתכופף כדי לקטוף פרח כחול, אבל פתאום אומרת אמא בכעס שאסור לקטוף פרחים בשבת.
נחמן מתמלא גם הוא כעס וכמעט הוא אומר, שגם ללכת כל-כך רחוק אסור בשבת והיא מרשה לעצמה ללכת רק מפני שאבא אינו בבית, אבל הוא מתאפק, מפני שהוא רוצה כבר להגיע אל הדוד רפאל, מעבר לים החולות. עכשיו גם מזכיר לו המכתב של סבתא את המכתב שקיבלו אתמול, לא כמו המכתבים מפולניה – מעטפה מנייר לבן מאוד שבתוכו עוד מעטפה מנייר כחול, דק כמו נייר סיגריות, וגם הבולים שעליו בולים אחרים. אמא אמרה שזה מכתב מהדוד אליקום, מצ’יקאגו, אבל כשביקש שתתרגם לו את המכתב, פסוק-פסוק, כדרך שהיתה עושה במכתבים של סבתא, סירבה. רק עכשיו מתגנבת מחשבה לראשו, שבגלל מכתב זה הולכת פתאום אמא אל הדוד רפאל. בגלל מכתב זה, ואולי גם בגלל אבא שמרבה לנסוע לירושלים וממעיט לחזור הביתה.
“מה עושה אבא בירושלים?”
“אמרתי לך עשרים פעם – הוא לומד.”
“רק ילדים לומדים. גדולים לא לומדים.” עשרים פעם.אמרו לו, שאבא לומד להיות מורה, אבל לספקות שבלבו של נחמן נוסף עוד ספק גדול.
“בשבת לא לומדים,” הוא אומר. “למה הוא לא בא בשבת?”
“תשאל אותו. כשיבוא.”
קולה של אמא דוקר כמו מחט, ונחמן מתמעט. השלווה התעופפה לה מתוך הצל הקריר, כמו הציפורים פרחה ונעלמה בסדקים המוארים שבין ענפי האקאציה. הכי טוב לא לשאול כלום. הכי טוב לשתוק.
אך הנה נגמר הצל ולפניהם אור לבן ואדמה שחורה, בוצית, ובדרך עומדות שלוליות. הם עולים לשׂפתה, פוסעים בעשב – נזהרים שלא ידבק הבוץ בנעליים, שלא יירטבו מן המים שבעשב. עומדים הם במקום גבוה, וההרים הכחולים נראים קרובים הרבה יותר, ובין הדרך לבין ההרים מרחבים פתוחים. נחמן מצמצם עיניו עד שנשאר סדק צר, ודרכו נראים המרחבים כמו דרך כילה לבנה – אדמה ירוקה ואדומה ושחורה, ועליה – כעדרי פרות שחורות – אוהלי הבידואים. מכאן ועד להרים, ועל ההרים, ובכל מקום, יש רק ערבים, בידואים ופלחים וחוֹרנים. ים של אדמה ושל ערבים. איפה ים החולות, שמעבר לו הצריף של הדוד רפאל?
הבוץ הגיע לסופו והדרך שוב חולית ובשׂפתה גבעה של חול אדמדם. הנה, מצביעה אמא על שתילים דקים הנמשכים שורות-שורות על החול האדמדם, זה הפרדס. של הדוד רפאל? שואל נחמן. לדוד רפאל יש דונמים אחדים, אבל הפרדס הוא של כולם.
כולם, מסבירה אמא, הם אלה הגרים בשתי שורות הצריפים השחורים שלפניהם. הדרך עוברת עכשיו בין הצריפים. עינו של נחמן נבהלת למראה שלא ראה מעודו. לפני הצריפים עומדים אנשים ונשים, ואינם נראים כדרך שנראים בשבת בבוקר. האחד עומד במכנסיים קצרים, גבו החשוף שחור כמו בקיץ, בידיו טורייה גדולה, והוא עובד. בשבת. לפני צריף שני עומדים שני אנשים ויוצקים מלט בתוך מסגרת של עץ. הם מוסיפים מרפסת לצריף, מסבירה אמא ואינה מוסיפה ששבת היום. ממש לפניהם מתנהל לו לאִטו חמור המושך עגלה בעלת שני אופנים, עמוסה עשב ירוק. בצד העגלה, המושכות בידו, צועד לו, בקצב צעידתו של החמור, איש שמכנסיו המבוייצים טמונים במגפי הגומי שלו, חולצתו המטולאה יורדת לו על מכנסיו, קאסקט כשל הדוד רפאל תלוי לו באחורי ראשו, כמו על מסמר. עינו של נחמן בוחנת את פני אמא, אבל היא אינה מגלה את מחשבותיה, רק מושכת הלאה בצעדים ארוכים, רק מעבירה מיד ליד את מעילה בעל צווארון השועלים שכבר פשטה מזמן, אותו ואת הסוודר של נחמן. איזה בוקר חם ויפה פה, ואין בכלל ים של חולות.
צעדיה ארוכים ובוטחים, כאילו פעמים רבות כבר עברו כאן רגליה. עכשיו יורדת היא מן הדרך ובשביל צר שנכבש בעשב הגבוה פוסעת היא לפני נחמן אל צריף שחור, שכל-כך קטן הוא שדומה הוא יותר לארגזים שמביאים מחוץ־לארץ מאשר לצריף. הקירות מצופים טול שחור. הגג – כובע משופע של רעפים אפורים. מן הצד דלת, ומעליה גגון של פח. והנה – מתמלא נחמן צהלה – החמור הקטן של הדוד רפאל. תרנגולות שחורות ואדומות נמלטות מפניהם, רצות אל מתחת לכביסה התלויה על חבל ארוך, בין שני כלונסאות גבוהים. מאחרי הכביסה נשמעת הלמות פטיש על פח. אמא, שכבר נעצרה לפני הדלת והרימה ידה כדי להקיש עליה, חזרה בה והיא הולכת לעבר הפטיש.
"אוי-וויי, יהיה לו קצת לא נעים, "ממלמלת אמא כמו לעצמה, אבל כבר היא עוברת בין הבגדים שעל החבל.
שם הוא עומד, במכנסי־הבנאי הכבדים ממלט יבש, בגופייה מחוררת, ברגליים יחפות, עומד והולם בפטיש על לוח גדול של פח מבריק, שהוא מצמיד למבנה קטן בחצר, גדול יותר מבית-כיסא, אבל קטן יותר מחדר. וכאילו שמע את קולה בין דפיקות הפטיש על הפח, הוא מחזיר ראשו לאחור, וכשהוא מבחין באמא, הריהו ממש מנתר ממקומו ואפשר לראות איך חורצת השמחה קמטים עמוקים בפניו השרופים משמש.
“שכה אחיה! לאה! ידעתי שתבואי.”
“מה ידעת?” ובקולה שומע נחמן איזה חשד.
“מה ידעתי? כלום לא ידעתי. אבל לבי, עפּעס, אמר לי. דווקא הבוקר. אני לא יודע למה. שלום, נחמן. אוי, טוב מאוד, לאה. היתה לי הרגשה!”
“ככה זה, לזה יש הרגשה – וזה נושא רגליו ובא.”
“כבר את נועצת סיכה? תנוחי קצת קודם. תשתי כוס תה.” הוא מדבר הרבה ומהר, לא כפי שזכרו נחמן, והצחוקים המרקדים בעיניו המצומצמות דומים פתאום לאבא. “אני נשבע לך שידעתי. שאלי את צפוירלה אם לא אמרתי לה הבוקר –”
“רק אל תישבע, רפאל. אם חיכית ואם לא חיכית – אני פה.”
“את כועסת, והצדק אתך. אבל מה לעשות? אני עובד ביום ובלילה. אני צריך לקבל שתי פרות, ואין לי איפה להחזיק אותן, אז אני בונה כאן משהו. אבל מנַין לוקחים זמן?”
“אתה בשלך, ביום ובלילה, שבעה ימים בשבוע –”
“זה לא עבודה. זה עונג שבת.” שוב מרקדת בטנו עם צחוקו המרוסק, והקמטים השחורים שבפניו השחורות בולעים את עיניו כליל. כולו, חזהו, עורפו, כתפיו, החורים הגדולים שבגופייה האפורה – הכול מכוסה צמר שחור.
ברגליים יחפות רץ הוא לעבר הצריף וצועק:
“צפוירלה! יש לנו אורחים, צפוירלה!”
ושוב הוא מדבר אל אמא: “היא לא עצמה עין כל הלילה. הילד לא הפסיק לבכות, ומה שלא עשינו – לא הצלחנו להרגיעו.”
“צומחות לו כבר שיניים?”
“יש לו כבר יותר מדי שיניים. אנחנו לא יודעים מה זה. אולי כאב בטן. צפוירלה פוחדת, שאולי צינן לעצמו את האוזניים. והיא, תיכף, את יודעת, הילד, הילד גוסס –”
“לא מדברים כך, רפאל, אפילו לא בצחוק!”
אבל דבריה של אמא מצחיקים מאוד את רפאל, שכבר הוא פונה לעבר הדלת, שמופיעה בה אשה דקה, קטנה, במכנסיים קצרים, בשער ארוך מאוד הגולש לה על כתפיה וגבה. נחמן מצמצם עיניו ומביט בה, כמו בעד כילה לבנה. זוהי?
“שבת שלום, לאה! אל תביטי בי, יש לי צורה של מכשפה, וכל הצריף הפוך. היה לנו לילה, אל תשאלי –”
“על המחלות של עמוס תספרי לה אחר־כך. תזמיני אותם קודם כל פנימה.”
“תיכנסו, תיכנסו. וזהו נחמן!” רק עכשיו ראתה אותו. קולה דק, דוקר את אוזנו של נחמן, ומשום מה הוא משפיל את עיניו ונסוג מפניה.
“תרים את העיניים, נחמן, תרים! העיניים – בדיוק כמו שלום. שלום לא בא אתכם? הוא לא הולך בשבת, מה?”
“צפוירלה!” אומר הדוד רפאל בקול קשה, ונחמן זוקף אוזניו. “אתם רוצים בוודאי לשתות משהו.”
“כבר אני נותנת להם לשתות. רק אסתרק קצת ואסדר את החדר. הראה להם בינתיים את האחוזה שלך, רפאל. אני פשוט מתביישת להכניס אתכם לצריף, לאה.”
וכבר נעלמה מעבר לדלת. רגע נשאר הדוד רפאל עומד תחתיו, קודר ומחריש, אך מיד הפך רגליו ואמר:
“באמת, מין בוקר כזה – נעים יותר לשבת קצת בשמש.” לקח מידי אמא את המעיל ואת הסוודר, נכנס לצריף, יצא ובידו שרפרף, ולאחר שהתיישבה היא, ישב גם הוא, על המדרגה. הוא הביט בה, ונחמן הביט בו. עכשיו ידברו על המכתב שהגיע אתמול.
“לך, שחק קצת בחצר, נחמן,” אומרת אמא. והדוד רפאל מוסיף:
“לך, תגיד שלום לחמור. תחפש מאחרי הצריף, אולי הטילה תרנגולת איזו ביצה.”
נחמן רוצה לשמוע מה שידברו, אבל גם לראות הוא רוצה. כל הדרך צייר לעצמו את הצריף של הדוד רפאל, שהלך וקבר עצמו מעבר לים החולות, עובד ביום ובלילה לצפוירלה, הגראפינה, המכשפה. שערה היורד
על כתפיה ועל גבה, רגליה החשופות באמצע החורף. זו – היא? ואיפה פה קבור הדוד רפאל? החמור, התרנגולות, המרחב הפתוח הזה, עד לאוהלים השחורים מרחוק, עד להרים, עד לשמים. הוא רוצה אל החמור.
בלפור לימד אותו איך להיזהר מפרסותיהם של חמורים, והוא מתקרב אליו מן הצד, מחליק ידו על בטנו, על צווארו שכולו שׂער אפור מצהיב, מתקרב בזהירות אל זנבו המתנפנף מתוך רוגז על הזבובים המתנכלים לו ומצליף על עצמו – אחת לכאן ואחת לכאן – ומתנצח עם עצמו (כלומר, נחמן, לא החמור): לעשות כמעשהו של בלפור, לקחת מקל ארוך ולנעוץ אותו מתחת לזנבו של החמור, או להימנע מכך, הן מחשש בעיטה אחורית מצד החמור והן מחשש תגובה נמרצת מצד הדוד רפאל?
הדוד רפאל מדבר עכשיו באבא, ונחמן זוקף אוזניו ומטה צווארו, מתאמץ לקלוט מה שאומר הוא לאמא ומה שאומרת אמא לו. הוא משים עצמו מרוכז בחמור, בחיפוש ביצים עזובות, בגילוי סודות החצר, אבל כל זה הוא עושה בתוך תחום שמיעה, וכיוון שהם מדברים בשקט מצמצם הוא תחום זה. כיוון שמדברים הם אידיש, מתאמץ הוא לגלות בין ההברות הסתומות מלה מוּכרת אחת, דיבור עברי המזדקר פתאום ומסייע לנחמן להבין מה שלפניו ומה שלאחריו, שם מקום, שם אדם. אוזניו של נחמן קולטות ומוחו מפרק ומצרף, מנחש ומדמה. הם מדברים באבא. בירושלים. ברב קוטר. במכתב מצ’יקאגו אינם מדברים, אף שמכתב זה – יודע נחמן – קשור איכשהו בהליכתם היום אל הדוד רפאל.
נחמן מאזין.
“מזמן ראיתי, שאין תקנה לחיינו. לקחתי את הילד, נסעתי אל ההרצליכים, רציתי לחזור אל אמא –”
“את מדברת כמו ילדה קטנה. אל אמא! זו דרך – אל אמא?”
“וככה אפשר? עד מתי, חושב הוא, אפשר ככה? לשנות את החיים, כל שני וחמישי –”
“אל תכעסי עלי, לאה, אבל החנות היתה טעות גדולה –”
“ידעתי, שזה מה שתשליך לרגלי! כאילו אני מתענוג עומדת שש־עשרה שעות ביום על רגלי!”
"לא זה העניין. קודם כל, שלום איננו סוחר ולעולם לא יהיה, אפילו רצה –
“אז אני שואלת אותך: מה כן? חנות – לא! פועל – בעצמך ראית איזה פועל היה!”
“לאיש כמוהו לא קל. אבל את יודעת למי את נישאת –”
“מה ידעתי? כלום לא ידעתי. ידעתי מה זה ארץ־ישראל? הוא אמר, שיש לו רק תנאי אחד – שניסע לארץ-ישראל. אמרתי, טוב, אם זה רצונך – ניסע לארץ-ישראל. אבל לאכול צריך גם פה. מילא, אני, אני מרצוני הלכתי אחריו, אבל הילד, מה אשם הילד?”
“גם שלום חושב על הילד, האמיני לי. הוא מחפש. הוא יושב בירושלים מפני שהוא מקווה שיוכל להיות מורה –”
“מורה? מלמד, אצל הרב קוטר! בשביל זה הוא בא לכאן?… אני שואלת אותך, רפאל, מה הוא מחפש? היה לנו מזל עם מיסטר בלקמן, שממש לא ייאמן – הוא בנה לנו חנות, הדוד הרצליך הלוָוה לנו בשביל סחורה, ואנחנו – עשירים כבר לא נהיה, אבל לפחות יש לנו משהו. אז מה הוא שוב מחפש? מה הוא שוב רוצה להרוס הכול? מלמד להיות, אצל הרב קוטר?”
“הצרה, לאה, גדולה מאוד: הוא אינו מבין אותך, ואת אינך מבינה אותו –”
“אני מבינה טוב מאוד: הוא מתבייש בזה שהוא חנווני. מה יש להתבייש כל-כך? במשפחה שלי היו כולם סוחרים, והאמן לי – הם היו אנשים יפים ומכובדים מאוד. הלוואי ויכבדו את שלום כאן כמו שכיבדו את המשפחה שלנו. את זה אני לא מסוגלת להבין – הכול פה עקום, הפוך –”
“זהו, זהו הדבר שעלייך להבין: עולם הפוך – זה מה שאנחנו רוצים לעשות פה, עולם הפוך.”
“אני לא רוצה להעליב אותך, רפאל!”
“אני יכול לתאר לעצמי.”
“בכל מקום, גם פה, אותו עולם, אותם אנשים. גם פה יש אנשים שהם עצמם חיים כאנשים ומי שחי אתם חי כבן־אדם, וגם פה יש אנשים הפוכים, שהם אינם חיים ומי שחי אתם אין לו חיים, רק שפה הם חושבים שהם העולם.”
“אם התכוונת להעליב אותי, לאה, לא נעלבתי. נגיד, שאני אדם הפוך וגם שלום אדם הפוך, אבל פה, אומר אני לך, לאה, וזכרי היטב את דברי – פה האנשים ההפוכים הם העולם.”
“אתה מדבר, רפאל, ואינך יודע מה אתה מדבר. כמה הפוך יכול בן־אדם להיות? הנה, בבקשה…”
נשימתו של נחמן נעצרת. מן הצד מציץ הוא בידיה של אמא, במכתב מצ’יקאגו שהיא מוציאה מן הארנק שלקחה עמה כדי לשים בו את המכתב. עכשיו צריך לשמוע כל מלה.
“קרא, קרא בעצמך ואמור אתה לי אם האיש לא יצא לגמרי מדעתו.”
באצבעותיו העבות, שציפורניהן שחורות מעפר וממכות פטיש, החזיק הדוד רפאל את המעטפה הקרועה, ואת המכתב לא הוציא מתוכה.
“מה כבר כתב לצ’יקאגו, אחי המשוגע?”
“אל תשאל אותי. קרא. קרא.”
אצבעותיו העבות של הדוד רפאל מחזיקות בגיליון הכחלחל, העבה, נייר שכמותו יש רק במכתבים הבאים מצ’יקאגו, ושפתיו נעות לאטן, בלי קול. אמא יושבת על השרפרף, מוחה עיניה בממחטה שהוציאה מארנקה. הדוד רפאל, גם אחרי שגמר לקרוא, אחרי ששב וקיפל את הגיליון והחזירו למעטפה הקרועה, מוסיף לשתוק, רק פניו אכולי השמש כאילו השחירו יותר. פתאום הוא מתכופף, ידו מרחפת על הארץ, מחפשת משהו, עד שנאחזות האצבעות בשבר. בּלוֹק, שהוא לופתו ומטילו בחימה בחמור, המהלך עכשיו מתחת לכביסה הנקייה ולוחך עשב.
“רוּ–ח, נבֵלֶה! פַאדלֶה! יאללה!”
בלי סימן של מורת רוח, מתוך כניעה גמורה, עוקר החמור רגליו ופוסע לירכתי החצר, לתוך העשב הגבוה.
“זה כבר בכלל נשגב מבינתי,” אומר הדוד רפאל. “לאמריקה לנסוע? מה פתאום, לאמריקה? עכשיו? ועוד כשיש שם קריזיס כזה? אליקום בעצמו כותב לו, שגם שם לא מלקקים היום דבש.”
“אני שואלת אותך! ואתה אומר לי, שהעולם הפוך. האיש הזה הפוך. מנוי וגמור אצלו, פשוט מאוד, להרוס את חיי כולנו. אני שואלת אותך: חנות – לא, אבל אמריקה – כן! זה דבר נורמלי?”
ופתאום, בלי כל התראה, עושה הדוד רפאל מעשה בלתי־צפוי: הוא קורע את המעטפה ואת המכתב שבתוכה לגזרים, לפיסות נייר קטנטנות, שהוא מעיפן ומפזרן בעשב.
“ובכן, קודם כל זה. אליקום קיבל את מכתבו ופשוט לא השיב. זה קודם כל.”
"בקריעת המכתב לא הועלת כלום. שלום יראה שלא מגיעה תשובה, יישב ויכתוב מכתב שני. "
“את לא מכירה אותו, לאה. ביום שכתב לאליקום – התחרט. אני בטוח, שכבר הריץ אליו מכתב שני וביטל בו כל מה שכתב בראשון. הוא לא רוצה לאמריקה, כתב. היה איזה רגע של חולשת דעת וכולי. זו צרה צרורה – הבחור הזה הולך והולך, ולשום מקום אינו מגיע.”
“אז איך אפשר לחיות ככה? מה אני צריכה לעשות? הלוא אין לי אפילו עם מי להתייעץ. אני יכולה לנסוע אל הפעטער, לתל-אביב, אבל האמן לי, אני מתביישת. אני כל-כך בודדה והכול על צווארי, החנות, הבית, נחמן –”
הממחטה מכסה את עיניה. היא גורפת את חוטמה. אבל הדמעות חזקות ממנה. עיניו של נחמן רצות בינה לבין הדוד רפאל, כל חושיו דרוכים, והוא קולט, בורר, מנחש, מצרף. הוא יודע שביקור זה אצל הדוד רפאל, בשבת בבוקר, חשיבותו גדולה, ועניין זה מתחוור לו היטב כשאומר הדוד רפאל פתאום:
“אני אדבר אתו, לאה. אחרי הכול, יש לי זכות לדרוש ממנו שיקשיב לי. אני אסע אליו. מחר. מחר אני אסע אליו, לירושלים –”
ואחר-כך, כנראה, קמו וחזרו הביתה.
כלומר, וַדאות גמורה אין כאן. אותו ביקור של שבת יישאר חקוק היטב בזיכרונו של נחמן, אף שאולי רק לאחר זמן צורפו וסודרו והושלמו דברים, שבאותה שעה עצמה לא היו מחוּורים לו. בזיכרונו ישנה גם צפוירלה, שיצאה לחצר, סַרפאן כחול כדיוֹ מתרחב סביב ירכיה ורגליה, שקודם היו גלויות ויחפות, שׂערהּ המפוזר קלוע לצמה עבה אחת, ילד קטן בזרועותיה. אמא נושאת בזרועה את מעילה הכבד, את הסוודר ואת הארנק ופניה לרחוב. צפוירלה מפצירה בהם להישאר, לאכול אתם צהריים. אמא מסרבת בעקשנות, אף שגם נחמן אינו רוצה עדיין להיפרד מחצרו של הדוד רפאל. האוכל עומד על הפתיליה, אומרת אמא, ואני מפחדת שיישרף. את מעליבה אותי, אומרת צפוירלה. תשתי אצלי לפחות כוס תה. הילד הלך כל הדרך ברגל, והוא צריך לעשות את כל הדרך חזרה, אעשה לו לפחות כוס מיץ. כן, זה הוא זוכר, את הצריף, שקירותיו מבפנים לוָוחים רחבים של עץ, מסוידים בסיד ירקרק, שבפינתו האחת ספה רחבה ולידה מיטת תינוק לבנה. בפינה האחרת מתוח וילון ומאחריו תלויים בגדים. הם יושבים על הספה. אמא שותה תה בלגימות קולניות, ובין לגימה ללגימה שותקת שתיקה עמומה והוא שותה מיץ טרי, לא מסונן, שותה לאט, כדי להאריך את הישיבה בצריף של הדוד רפאל.
ואחר־כך הדרך הארוכה בחזרה. אמא פוסעת במהירות, מעבירה את מעילה הכבד מיד ליד, ונחמן רץ אחריה בחול החורקני, בעשב שהשמש כבר יִבשה את המים שהסתתרו בתוכו, בצלה של שדרת השיטים, שעכשיו הוא חם וכבד. מה קרה לאוכל, שהשאירה אמא על הפתיליה, אין נחמן זוכר.
השבת הזאת עתידה היתה להיזכר, וכולה ארוגה בזיכרונו שלו. זיכרון המשפחה לא הזכירה מעולם, אפילו לא ברמז. ואולם, כשהיתה אמא אומרת, באחת השעות הרעות, "וכשהיינו מוחלים על כבודנו ובאים לבקרם, הולכים ברגל דרך הפרדסים, מעבר לים החולות, לא היתה צפוירלה נותנת לנו לעבור את הסף, אפילו כוס תה לא היתה מציעה לנו, המכשפה, " – כשהיתה אמא אומרת זאת, היה נחמן חוזר לאותו בוקר צח של שבת, אל מראהו של הדוד רפאל בגופייה מחוררת, ברגליים יחפות, אל הפחים הנוצצים שעשה מהם רפת לשתי הפרות, אל החמור האפור, אל המרחבים הנמשכים משם עד להרים הברורים, אל המכתב של הדוד אליקום מצ’יקאגו, שהדוד רפאל קרעו לגזרים ופיזרו בעשב. באמת רצה אבא לנסוע לצ’יקאגו? ואילו נסעו, מה היה אז? וכשראה אבא, שאין מגיעה תשובה מהדוד אליקום, מה עשה?
תלמוד תורה 🔗
מתחת לזקן השחור, גזום כדי זיפים קצרים לאורך הלחיים ונהפך לחצי כדור שׂעיר סביב הסנטר, מוצנעים עכשיו פניו של אבא. בערב-שבת, בשובו מהתלמוד-תורה, מסיר הוא את מקטורן החליפה השחורה, משחרר צווארו מעניבת הפרפר הכרוכה סביבו בגומי של גרביים, מנתק את הצווארון הקשה מן החולצה, מוציא ממגירת השולחן את המספריים הארוכים, משחיז להביהם באבן שטוחה המיוחדת לדבר, בוחן חדותם על ציפורן זרתו השמאלית, הארוכה יותר מציפורני שאר אצבעותיו, ומתייצב לפני הראי הסגלגל שבדלת ארון הבגדים. יפה להתבונן בו כשהוא מכסח בקפידה את קוצי הלחיים, מחליק בזהירות על הזקן, מעגל את שפתו העגולה, מקצץ ועוקר את השׂער שצימח על צווארו, על פיקת הגרגרת, בפתח החולצה, קודח פתחים בין השפם לבין נחירי האף. נחמן מתבונן באבא ותוהה על אבא שקדם לזה בעל־הזקן, אבא המסתתר מתחת לזקן, כאילו הלביש על פניו פנים חדשים, הדומים כל־כך לדיוקנו של סבא שעל הקיר, אפלים יותר מן האף החטוב ולמטה, זוהרים יותר ממנו ולמעלה. המספריים אינם טועים ואינם מקצצים יותר מכפי השיעור, ופרצופו הקודם של אבא אינו נחשף עוד.
מתי היה פרצופו הקודם? בוקר-בוקר לובש אבא את חליפתו השחורה, חושק צווארו בצווארון הקשה ובעניבת הפרפר, ממרק נעליו בפיסה של קטיפה ממכנסיו הישנים של נחמן, חובש את מגבעתו, אוחז בידו האחת את ילקוטו ובידו האחרת את נחמן, כדי להביאו לגן, בדרכו לתלמוד-תורה. הליכה זו ממלאת את נחמן גאווה, כאילו היות אבא מורה בתלמוד-תורה הוסיפה גם לו חשיבות ושנים. מאוד היה רוצה שלא להיפרד ממנו בשער החצר, כי אם להילוות אליו לאותו מקום שדיברו בו אבא ואמא בינם לבין עצמם, בינם לבין הדוד רפאל, בינם לבין הרב קוטר, שעכשיו הוא ידידו של אבא – לתלמוד-תורה. רוצה לתלמוד תורה, חוזר נחמן בעקשנות בתוך לבו, לבו יוצא אל סודו, רוצה נורא, נורא.
איך חדל ללכת לגן-הילדים וכבר הוא דחוק בין ילדים אחרים, לפני שולחן גבוה, שעל לוחו החרוץ במסמרים, אולרים ועפרונות מוערמים ספרים – פתוחים, סגורים, מכורכים ותלושי כריכה – איך הוא כבר תלמיד בתלמוד-תורה?
נחמן בטוח, שזיכרונו שלו מקיים את המעבר מגן-הילדים לתלמוד-תורה, אך מה שהוא זוכר דומה יותר לזיכרון המשפחה. פתאום, מספר זיכרון האם, התחיל טוען, בעקשנות, שאין לו מה לעשות בגן, שמשעמם לו, שכבר הוא קורא וכותב ורוצה לתלמוד-תורה. לא אחת, מוסיף זיכרון האב בגאווה, מגלה הייתי אותו בחצר, עומד מאחרי החלון ומקשיב. אנחנו מתעקשים לקחתו לגן, והוא מסתלק לו בעקשנות לתלמוד-תורה. ראינו שלא יועיל כאן כלום, וגם חבל היה לנו שיבטל את השנה במשחקים ובשירים, שהרי באמת ידע כבר יותר מהרבה ילדים בכיתה בי"ת, ונכנענו. כאן תהיה לפחות עיני פקוחה על פרא לא-לוּמד זה.
בזיכרונו שלו שמור רק אותו חדר גדול, השולחנות הגבוהים, גלי הספרים שריחם כריח הספרים שהביא אבא מפולין והם שמורים בתיבה, בפינת החדר, ורק בערב-פסח מוציאים אותם החוצה, לאוורור. דוכנו הרם של המורה ומאחריו ארון-הקודש מכוסה פרוכת אדומה ששזורות בה אותיות של זהב, רק זה ולוח של קידוש-הלבנה, תלוי במעוקם על מסמר שבקיר – אותיות ענק ואותיות גדולות פחות וקטנות יותר ונקודות זעירות שפיזרו זבובים על הנייר הדהוי, שכאילו נתלש מתוך הקירות העירומים ומשורטטי הסדקים.
בעיקר שמוּרה הישיבה על הספסל הקשה, לפני השולחן, בין הילדים שאין כל דמיון בינם לבין הילדים שבגן. זה בעצם זיכרונו הראשון מן התלמוד-תורה: געגועים כמוסים לגן-הילדים. כאן אין שירים, אין משחקים, אין פוגשים את עיניה המאירות של בלומה – כאן מתיישבים בבוקר משני צדי השולחן, והמורה – כשאינו יושב על דוכנו הגבוה – מתהלך סביב השולחן וסרגלו המתהפך בידו, דוחקו לתוך גבו של זה, מצליף בו על עורפו של חברו, על אוזנו של השלישי, על אצבעותיו של הרביעי, מתהלך וקורא בקול גדול, מקדים קצת את הילדים שעיניהם בסידורים, בניגון אחד, עולה ויורד:
“אשרי יושבי ביתך עוד יהללוּך סלה…”
המורה מזמר וקוצב בסרגלו על לוח העץ, והילדים אינם מפסיקים אלא כדי לשאוף אוויר, מזמרים תפילה אחר תפילה, דף אחרי דף, בוקר אחרי בוקר. יש בכיתה כל מיני ילדים – בהם קטנים כמעט כנחמן, בהם גדולים ומשונים. אלה האחרונים פוערים פיות גדולים וצועקים בקולי-קולות, אבל תוך כדי כך טרודות ידיהם בעניינים אחרים, הופכים ענף גזום של לימון, במקום התפצלותו לשניים, למקלע – קולפים אותו באולר, חורצים בו טבעות, קושרים רצועה עבה של גומי בתיל חזק לקצותיהם של שני הסעיפים – מתחלפים בג’וּלים, בראסים, בגאזוזות, בבולים, בקופסאות ריקות של “לטיף”, “מטוסיאן”, “סימון ארצט” וסוגים פחותים יותר של סיגריות, מגלפים אותיות וצורות בשולחן, צדים זבובים ומשפדים אותם על סיכות, או סתם צובטים ודוקרים את הקטנים, האנוּסים לצעוק הלאה, באותו קצב:
“שלא עשנוּ כגוֹיי הארצות ולא שׂמנוּ כמשפחות האדמההה…”
נחמן מתאמץ להידמות לאחרים, לא לפגר באמירת התפילות, לגלות כוח בקריאת פסוקים מפרשת-השבוע, לא ליפול במאומה מן הגדולים בתלמוד-תורה, שאבא (אבוי, עכשיו יודע הוא זאת!) הוא אחד ממוריו. הוא מגרש את מחשבותיו הרעות, אבל בלבו כבר הוא יודע מה גדולה הטעות שטעה, בלבו יש כבר על אבא שלא מנע אותו ממנה.
כל הימים הוא דחוק בין פֶּטֶרזַיל לבין קַשָׁאני. פטרזַיל – שער ראשו, גבות עיניו וריסיהן לבנים ורק עורו אדמדם ועיניו אדומות ובזוויותיהן נקווית תמיד מוגלה צהובה. מתוך אפו נוזל תמיד ריר, שהוא שואפו בקול, או מקנחו בגב ידו. כשאינו רותם זבובים למרכבות נייר, הוא צד את הזבובים מעל פצעי ברכיו ומרפקיו רק כדי לתלוש את כנפיהם, למעוך אותם ולהניחם על ספרו של נחמן. כל הילדים יודעים, שאביו של פטרזַיל קצת משוגע, ויום אחד התרגז, סתם ככה, על אמו, ושבר לה בקבוק על הראש. היא לא מתה, אבל מאז היא בכלל לא בסדר. פטרזַיל גר מעבר ל“שַׁלאל”, בצריפים החדשים. כל היום מסתובבת אמא של פטרזיל בצריף, לא עושה כלום, רק מרביצה לאחים הקטנים של פטרזַיל וגם לו.
הגדול והחזק בכיתה הוא קשאני, שאפילו המורה, אדון פּולאק, אינו מעז לגעת בו. לא לומד, לא מדבר, רק יושב עם הידיים מתחת לשולחן, קודח חורים בגלעיני משמש כדי לעשות מהם צפצפות, עושה חלילים מגבעולי קש או מקני-סוף וכשנמאס לו, מצניח ראשו על השולחן. לעולם אין אדון פולאק מרים עליו את סרגלו, ואפילו כשנשמטה פעם קופסת התה האדומה וכל הג’ולים וגלעיני המִשמש התפזרו על הרצפה, לא אמר מלה והניח לקשאני לזחול מתחת לשולחן ולאסוף את הכול. הילדים צחקו כולם בלב, אבל נזהרו שלא לעורר עליהם את אדון פולאק, שברגע כזה מסוכן סרגלו לכולם, רק לא לקשאני. רק פעם אחת, יודעים כל הילדים, הרביץ הרב קוטר לקשאני וגירש אותו מהתלמוד-תורה. עוד באותו יום בא אבא שלו, זה הסַבּל, שבין סבלות לסבלות הוא רובץ מתחת לאקליפטוסים שלפני בית-הכנסת הגדול, מול חנות היינות של רוֹיטמן, שותה מתוך בקבוק, מסלסל בקולו, או מניח את כרית הסבלים מתחת לראשו וישן, רגליו יחפות והפּאנטוֹפלוֹת המיותמות לידן, עוד באותו יום בא לתלמוד תורה, החבל העבה כרוך סביב מותניו, מעל לאברקיו הערביים וצעק: איפה אדון קוטר? איפה אדון קוטר? אני באתי להרוג אותו. מאז אין נוגעים בקשאני, וכשהוא מוציא את אדון פולאק מכליו – אוי ואבוי לכל שאר הילדים.
בין פטרזַיל לבין קשאני יושב נחמן, בין זבוביו של זה לבין מרפקיו העסקניים של זה. עיניו של נחמן רצות בין הספר שלפניו לבין המורה הסובב את השולחן, אך בדמיונו הוא שוב בגן של בלומה, הילדים שרים, הפסנתר מנגן, מכינים הצגות, שומעים סיפורים. הספר מתמלא אור, האותיות הצפופות מצטמצמות ונבלעות לתוך הנייר. התלמוד-תורה וקולותיו רחוקים עכשיו מאוד, כמו בשבת של קיץ, כשהתריס מוגף ודרך חרכיו מסתננים – כן ולא – מטפסים על סולם האור הדקדק, קולותיה הרחוקים של המושבה…
________________
אש מבעירה את אוזנו של נחמן. מתוך חלומו, שעכשיו הוא התנסות שנייה במכוַות־האש, הסיגריה שהציתה את פניו, ניתר נחמן ממקומו – וכבר היה גופו מתהפך לאחור, בלי אחיזה, צונח ונוחת על הגב, על הישבן. הוא פוקח עיניו – ונפקחת כל הכיתה, מטפסת על הספסלים, מתפקעת מצחוק. בלי שיגביה ראשו רואה הוא מעליו את אדון פולאק, סרגלו בידו. אוזנו של נחמן בוערת. אחוריו כואבים ובלב הוא מקלל את הכיתה המסריחה, את אדון פולאק הקוף, הצפרדע במשקפיים.
– “קום, שפיגלר,” ננעץ סרגלו של אדון פולאק בעורפו. “קום, אחת ושתיים.”
נחמן מתרומם, מגביה רגל, רוצה לשוב ולשבת על הספסל.
“בוא הנה.”
נחמן אינו זז, מפחד מפני מה שזומם עכשיו אדון פולאק, לעיני כל הילדים. שיישרפו, שיישרפו כולם.
אדון פולאק לופת באצבעותיו את צווארון הסוודר של נחמן, ובידו האחרת את סנטרו. זקנו של אדון פולאק צהוב כמו פשתן שכורכים בו תברוגות של צינורות, כמו פשתן עם חלודה. האף האדום של אדון פולאק מתקלף תמיד ובסדקים שבשפתו התחתונה יש דם. דרך העדשות העבות של משקפיו נראות עיניו כאילו התהפכו. בדברוֹ, מקרב הוא את פניו אל נחמן, ובכל פעם שהוא פותח את פיו נמתחים חוטים של ריר בין שפתיו, כמו קורי עכביש:
“מה שָׁנינו בפרקי אבות, שפיגלר?”
נחמן מסיט ראשו הצדה, להתגונן מן הרוֹק הניתז עליו.
“ישר בעיניים, שפיגלר! שינה של שחרית, שָנינו, שפיגלר, שינה מוציאה את האדם מן העולם. כך שָׁנינו. שינה מוציאה את האדם מן העולם, אבל איך מוציא העולם את האדם מן השינה, הה? ואם תמצא לומר: איך מוציאין את השינה מן האדם, הה? הווה אומר, כמו שהוציאנו הקדוש-ברוך-הוא ממצרים: בחוזק־יד. בחוזק־יד, שפיגלר, ובמורא גדול. וזכות-אבות לא יעמוד לך. איפכא מסתברא. יען כי לא כאחד מן הבהמות הגסות האלה אתה, כי אם בנו יחידו של אדון שפיגלר, והוא שאמר לי, מידך אדרשנו, אוציא שינה מראשך. לא יהיו כאן שום רחמים, שפיגלר, לא תהיה שום פרוטקציה. שמור וזכור: אבא שלך אמר לי בפירוש, בלי רחמים…”
נחמן ידע, שהקוף האדום משקר, ובכל זאת נכנס ספק בלבו. כשם שבהיותו בגן השתוקק ללכת לתלמוד-תורה של אבא, כך הלכה עכשיו ונפגמה דמותו של אבא, ממש מיום ליום. עד שבא לכאן ראה רק את הכבוד שחולקים הכול לאבא. לא רק מיסטר בלקמן, אפילו אדון מנדלביץ' הזקן היה מבקש את קרבתו, אבל אבא, כך אמר בהדגשה לדוד רפאל, ניתק את כל קשריו גם עם מנדלביץ' הזקן, ממייסדי המושבה, וגם עם מנדלביץ' הצעיר, ראש השומרים, מפני שלא התביישו והחזירו לחצרם את עבּד ומשפחתו. עכשיו, שהוא הולך לתלמוד-תורה ובלפור הולך לבית ספר “התחייה”, ניתק הקשר גם ביניהם. כל היום הוא בתלמוד-תורה ובערב הוא יושב עם אמא בחנות, או שהוא שוכב במיטה וקורא. מה שיש בספרים, אין בשום מקום אחר.
אבל את הימים הוא עושה בתלמוד-תורה, ושם מתמלאות אוזניו בכל מה שאינו רוצה לשמוע. שם מספרים הילדים סיפורים נוראים, והנוראים שבכולם הם סיפוריהם על המורים. על אדון פולאק, למשל, יודעים כל הילדים, שבלילה הוא מתגנב לבית־החומר של סימה המשוגעת, ועושה בה מעשים, שאין נחמן יודע מה הם, אבל הוא יודע שבושה אפילו לדבר עליהם. עכשיו הוא גם מבין, שלא סתם אומרת אמא על אדון קוטר, שיש לו עיניים קרות. כל הילדים יודעים, שמספיק שיביט לתרנגולת ישר בעיניים ויחזיק לפניה נר דולק כדי שתישאר עומדת במקומה, כמו אבן, וגם אחרי שתתעורר לא תטיל יותר ביצים. יש לו כוח כזה בעיניים, אומרים הילדים, שאם הוא מסתכל לאשה הרה בבטן, נולד לה תינוק מת. כזה כוח יש לאדון קוטר.
אלא שפתאום מלאות אוזניו גם בדיבורים העושים ללעג את אבא, התולים בו מידות כאלה, שנחמן פשוט מתרחק מחברתם של הילדים האחרים כדי שלא תהיה לו אפשרות לשמוע כלום. הוא מוצא לו פינה מוצנעת בהפסקות, הוא משתדל לרוץ ישר הביתה אחרי בית הספר, או ללכת בדרך שילדים אחרים אינם הולכים בה – ולשווא. הגדולים גילוהו ולא היו מחמיצים שום הזדמנות להציק לו.
“תראו את הקטן הזה, זה הילד של שפיגלה זה, הקטן הזה!”
“שפי־ג־לה! בוא הנה, שפיגלה!”
נחמן מאריך צעדו. כבר הוא מעבר לגשר העץ, מעבר לאקליפטוסים, עוד קצת והוא ברחוב שלהם, עוד קצת והוא ליד הבית, אבל מישהו כבר אחז בו מאחור בילקוטו ומושכו חזרה. נחמן מנסה לחלץ עצמו מרצועות הילקוט ולברוח, אבל – מאוחר מדי.
“שפיגלה, אתה חירש או מה?”
“הוא לא ידע שחושבים אותו. הוא חשב שחושבים את אדון שפיגלה. זהו שפיפלה!”
הכינוי הזה מצחיק את הגדולים, והם מתחרים ביניהם בהמצאת שמות. “לא שפיפלה – פיפלה!”
“בדיוק להיפך – שפיפלה זה הפיפלה של שפיגלה.”
הגדולים מקיפים אותו, מושכים בילקוט, מעבירים אותו מיד ליד, צוחקים, מספרים סיפורים נוראים על אבא, מחקים את דיבורו, מלעיגים על הכרזותיו באוזניהם, שאף פעם לא הרים ולא ירים ידו על תלמיד.
“שינסה להרים,” אומר הבריון הגדול.
“עד איפה הוא מגיע לך?” שואל מישהו בהערצה את הבריון הגדול.
“אני אראה לך עד איפה!” אומר הבריון הגדול. ביזיונו של אבא מבזה את נחמן, והוא מנסה להימלט. הוא ישאיר להם את הילקוט ויברח. רק שלא ישמע את חרפתו של אבא, רק שלא יראה את התנועות הגסות שעושה הבריון הגדול. נחמן נושא רגליו, אבל קולו של הבריון נכרך סביבו כמו חבל:
“פיפלה! אתה ממהר לאיזה מקום? עמוד!”
הוא עומד, שומע על-כורחו מה שהם אומרים על אבא, שהוא כמו אשה, שהוא גוץ, שיש לו נעליים מבריקות, שבציפורן זרתו הוא מסמן על המחברות וצובט את הידיים, שהוא מבלבל עם העברית הספרדית שלו ועם הטיולים לפרדסים וליריד המזרח ועם הדיבורים שלו: אני אף פעם, אף פעם לא הרמתי ולא ארים יד על תלמיד.
“שינסה!”
“שפיגלה!”
“שפיפלה!”
נחמן עומד עד שעובר אחד המורים, או איזה מבוגר המבחין בנעשה, ומחלצוֹ מידם. נחמן נושא רגליו ורץ הביתה.
במידת האפשר משתדל נחמן שלא יילכד בדרכו הביתה, אף שחרף פחדו הוא נזהר שלא להיראות בחברת אבא, כדי שלא ילעגו לו עוד יותר. כנגד זה אין הוא מוצא לעצמו מקלט בהפסקות. כמו מנוּדה מתכווץ הוא באיזו פינה, יוצא אחרון מן הכיתה וחוזר אליה ראשון, וכל תנועה פתאומית של אחד הילדים הגדולים מרעידה אותו. קשה מזה: על-כורחו התחיל גם נחמן לראות את אבא בעיניהם של הילדים, ובלבן מכנהו גם הוא – שפיגלה. נחמן מודד את אבא ורואה: הרב קוטר גבוה ממנו בשני ראשים. אפילו קשאני נראה עכשיו כאילו הוא מסוגל לגמור את אבא במכה אחת. מחשבותיו מזמזמות באוזניו כמו יתושו של טיטוס, הוא מבריחן והן מזמזמות. בינו לבין הילדים נפתחה תהום. בינו לבין אבא גבה קיר.
בבא מציעא 🔗
שוב אינו תלמיד מתחיל, כי אם לומד בבא מציעא (כלומר, כבר הוא בכיתה גימ"ל?). בתיבת הספרים הקדושים של אבא שמור גם כל הש“ס, נייר צהוב מוכתם בחֵלב וביין, ובין הדפים מוצאים הם – בערב-פסח, כשמוציאים את הספרים לאִוורור – שערות ארוכות, כעין החלודה. זוהי בוודאי, אומרת אמא, שערה מזקנו של סבא, שממנו ירש אבא שלי את הש”ס ומיום שמת לא למד בו איש. עכשיו תלמד בו אתה. כך אמרה אמא, אבל כשהתחיל נחמן ללמוד בבא מציעא לקח אותו אבא לחנות הספרים וכלי הכתיבה, החנות שבה קנה לו את הספר הראשון, את הקלמר הראשון ואת הילקוט הראשון. עכשיו קנה לו גמרא חדשה, כרך דק וריחני, שהנייר המודבק על כריכתה מצויר טבעות, כמו גזע של עץ. דפי הגמרא אפרפרים ואינם כשאר ספרים. השורות אינן נמשכות ברציפות משולי העמוד ועד שוליו – בטבורו גוש רבוע של אותיות גדולות וסביבו טורים צרים של אותיות משונות, כשיירות של נמלים. נחמן מנסה לקרוא, אך אינו מבין את לשונה המשונה של הגמרא, מתקשה באותיות הזעירות, שהן כמו רש"י. אבל טבעו של נחמן הוא, שכל שינוי ממלא אותו ציפייה נרגשת. כל שינוי הוא חידוש, וכל חידוש הוא לטובה. עכשיו ילמד מה שלומדים הגדולים, וכבר גם הוא גדול.
אין הגמרא נכנסת לתוך הילקוט, ובלכתו לתלמוד-תורה החזיק אותה מתחת לבית שחיו, החזיקהּ גם כדי שיראו כולם שהוא לומד גמרא. אלא שכמו כל החידושים, שאין נחמן נלאה מלשמוח לקראתם, הנחיל לו גם זה אכזבה, וכבר בשיעור הראשון. כמין זמזום של דַבּוּר רגזן סובב קולו העבה של הרב קוטר בחלל הכיתה הגבוהה, רגע הוא משתפל ונהפך ללחישה ומיד הוא אוסף כוח, מתגבר, ממלא את כל הכיתה, מתנפץ אל החלונות הסגורים. מבול מלים סתומות ועניינים לא-מושגים, שאת ראשיתם איבד נחמן מזמן, וסוף אין להם. רק על דבר אחד מקפיד נחמן – להיות רכון על הגמרא ולהישמר מן הדַבּוּר המזמזם: " – בזזזז – כולה שלי – בזזז – חציה שלי – בזזה אומר – בזזה אומר – יחלו…קו!… בזזז – כולה שלי – חציה שלי – חצי – רְביע – ואיכא – בזזז – יחלו…קו!"
הזבובים אינם לומדים מניסיון קודמיהם, ועודם מתגודדים על פצעיו של פטרזַיל, נמשכים אל המוגלה המבצבצת מבין הסדקים שבקרומם הקשה – ופטרזַיל אינו נלאה מלכידתם. הם אינם לומדים באותו חדר, לא סביב אותו שולחן, אבל ההבדלים בין שנה לשנה, בין לימוד ללימוד, מטושטשים. כמין יום אחד נמשך, שאין בו שירים, ואין סיפורים, ואין קירות מקושטים לפני החגים ועונות השנה, ואין עיניה האורות של בלומה, ואין חברים לנחמן, רק הילדים הגדולים המתאנים לו מפני שהוא בנו של אבא, המנפצים באכזריות את אבא שבלבו. נחמן היה רוצה ללמוד ב“התחייה”, יחד עם בלפור, אבל הוא למד לשמור את רצונותיו בלבו, להיות דרוך לכל מה שמסביב, להתבונן ולשתוק. הוא מתבונן ברב קוטר הפוסע בחדר, הגמרא הפתוחה בידיו, מזמזם כדבור ועיניו הקרות אורבות לכל הילדים. נחמן רואה, שהרב קוטר פורש רשתו סביב קשאני, שראשו בגמרא אבל עיניו מרוכזות בפוֹרפירה החדשה שלו. זו עונת הפוֹרפירות, ואין גבול להבדלים שביניהן: הפורפירה המצויה צורתה צורת אגס, או בצל, או משהו בין זה לזה, אבל יש גדולות כמו אגרופו של נחמן ויש שאינן אלא כחצי אגרוף. תורה גדולה היא בחירת הבורג – או המסמר – שבקצהָ המחודד של הפורפירה, זה שעליו היא סובבת. יש שמעדיפים בורג מעוגל, פחוס כלשהו, ויש הסבורים שדווקא חוד דק מרבה את סיבוביה, אף שכמובן ישנו הבדל רב אם מטילים את הפורפירה על משטח של בטון, על קרקע כבוש ויבש, על אדמה לחה או על עפר חולי. זה גם עניין של מזל: אפילו יש לך פורפירה מפולסת היטב, אפילו כרכת סביבה שפּאגַט בעובי המתאים, כזה שקושרים בנאים למשקולת ובודקים בו אם לא בנו קיר עקום, אפילו כך יש פורפירות החגות כשיכור וצונחות אחרי עשרה סיבובים. פורפירה זו צורתה שונה לגמרי, כמין גזר עבה, שכורכים סביבו שפאגַט – מיוחד מאוד – ומביאים אותה לידי סיבוב לא בהנפת היד בסיבוב שלם, לאחור, למעלה וקדימה, כי אם בפשיטתה המהירה לפנים, תוך שחרור הפורפירה, ואסיפתה במחי, קרוב מאוד לאדמה. ופה מתחיל החידוש הגדול:
אין עומדים ומביטים בפורפירה המסתובבת, כי אם מצליפים בה בזריזות באותו שפאגט מיוחד, וכל צליפה מדויקת מחישה את סיבוביה. על כורחן נמשכות העיניים אל הפורפירה של קשאני. לא כל העיניים. נחמן אינו גורע עינו האחת מן הרב קוטר, והוא רואה שזה כבר פרש רשתו ואף שאינו מפסיק מזמזומו הדבוּרי, מתגנב הוא בצעדים רכים אל קשאני. אפילו רצה נחמן להזהירו, לא היה מעז. נראה מה יעשה לו ולפורפירה שלו. שום דבר! ברגע האחרון ממש, כאילו יש לו עיניים בגב, הגביה ראשו, הבחין ברב קוטר – וטמן את הפורפירה בשרוול הסוודר. קשאני העמיד פנים של קורא בגמרא, אבל פטרזַיל לא התאפק וצחוק התפשט על פניו. הרב קוטר נתן בו את עיניו הקרות, אך את סרגלו לא פשט. אולי הוא מרחם עליו, נצנצה מחשבה טובה בראשו של נחמן.
דומה שלא יהיה סוף לשיעור הגמרא, אך גם השעה הזאת הגיעה לסופה. ענבּוּל ראשון של הפעמון הקפיץ את התלמוד-תורה כולו על רגליו. הכיתה שלהם, שהמנהל מלמד בה, אינה זזה ממקומה, שומעת את שעטת הרגליים במרפסת הארוכה וממתינה. הם יודעים: סוף־סוף יסגור גם הוא את הגמרא, יסיט את כיפתו הרבועה לעבר המצח וייצא. עכשיו פורצים הילדים בשאגה גדולה לעבר הדלת, אל המרפסת, אל החצר הסואנת. נחמן אינו רץ. הוא יוצא אחרון. בידו שקית האוכל, מחפש לו פינה מוצנעת, הרחק מעיני הבריונים הגדולים. בקצה החצר בונים בית גדול, בן שתי קומות, מן הבתים החדשים שהתחילו קמים לאחרונה במושבה, עם עמודי בטון וברזל. נחמן הולך אל מאחרי הבית, לפינה מוצלה, יושב על ערימת זיפזיף, מוציא את האוכל ששמה לו אמא בשקית – לחם בחמאה ופרוסות צנון ומלפפון קלוף וחתוך לאורכו, ושתי מנדרינות, שקליפתן יורדת ממש מאליה. נחמן אוכל בשתיקה, ורק דמיונו מפליג ממקום למקום, פוגש בריות משונות, מנהל שיחות ארוכות. אבא קנה לו, כמעות חנוכה, ספר חדש, שיש לו גם כריכת בד צהובה וגם עטיפת נייר, לשמור על הכריכה, “מכרות המלך שלמה”, ונחמן נתון כולו להרפתקאותיהם של מחפשי האוצרות, לגוגול הזקנה, לסכנות, לזהב, שנחמן היה יודע מה לעשות בו, אילו מצא הוא זהב באפריקה. התלמוד-תורה כל-כך רחוק ברגע זה, שפשוט אינו קיים.
“מי זה מתחבא לו שם בפינה? זה לא פיפלה שם?”
עוזר ליכטיג, הוא וכמה מעבדיו, הופיעו פתאום מאחרי הבניין. נחמן קופץ ממקומו, כדי להימלט. הם כבר עומדים לפניו, ויכול הוא רק לרוץ ישר לתוכם. הוא מסתכל לאחור. הבית עומד על עמודי בטון ומתחת לרצפת הבטון חלל שחור. הוא נסוג שני צעדים לאחור. אולי יימלט אל מתחת לבניין.
“אל תנסה לברוח, פיפלה. אם תברח, נרוץ אחריך, ושם למטה, בחושך, יהיה לך יותר רע.”
עוֹזר ליכטיג לומד בכיתה ז', אף שלפי גילו צריך היה לגמור מזמן את הלימודים. הוא כבר למד בכל בתי-הספר, גם במושבה, גם בתל־אביב, אבל מכל מקום זרקו אותו. לאבא שלו יש פרדסים ואדמות, מספרים הילדים, והיו שולחים אותו ללמוד לביירוּת, אפילו לגרמניה או לאנגליה, אבל בשום מקום לא יקבלו חיה כזאת, רק בתלמוד-תורה. לחייו ומצחו יש להם איזו בצקוּת משונה, כאילו עקצו אותו דבורים. התפיחוּת הכללית מנוּקבת ראשי-מוגלה וחורים מדמימים וכבר צומח לו גם זקן. עוזר מתקרב אל נחמן, הדחוק אל קיר הבטון, מסיר מראשו את הבארט, חובט בו על מכנסיו כדי לנקותו ושב וחובשו – כאם רחמניה – לראשו של נחמן.
“איזה ילד נחמד,” אומר עוזר לעבדיו, הנדחקים גם הם סביב נחמן. עוזר נוגע באצבעותיו בלחיו של נחמן. “איזה עור חלק יש לו. איזה פנים עדינים. בכלל לא כמו ילד.”
“אולי הוא לא ילד!” מַחרה-מחזיק אחריו אחד העבדים, והפחד מאַבּן את נחמן. “יש לו פנים של ילדה!”
“הוא לומד בתלמוד תורה, הוא לבוש כמו ילד ויש לו גם שם של ילד, פיפָלה.”
“אבל יש לו פנים של ילדה,” מזכיר אחד העבדים לעוזר.
“הכי טוב זה לשאול את פיפלה בעצמו,” אומר עוזר. “תגיד לנו, נחמן, אתה ילד או ילדה.”
נחמן שותק.
“פיפלה שותק,” אומר עוזר. “אולי הוא שותק מפני שהוא מתבייש לספר לנו. ואולי הוא שותק מפני שהוא לא יודע את ההבדל בין ילד לילדה. אדון שפיגלה לא אמר לך אף פעם אם אתה ילד או ילדה, נחמן?”
“גם אדון שפיגלה לא יודע את ההבדל,” מוסיף אחד העבדים. “יש לו זקן, אבל הוא בדיוק כמו אשה.”
ברית-מילה עשו לך, פיפלה?" שואל עבד אחר. נחמן מסומר למקומו מפחד. עיניו רצות לצדדים. אולי יזדמן לכאן מישהו ויציל אותו. הוא רוצה לצעוק, אבא, אבל הבושה משתקת את לשונו.
“הכי טוב זה שאנחנו נבדוק אותו בעצמנו, ואז נוכל להגיד גם לו אם הוא ילד או ילדה,” אומר עוזר. הרעיון החדש מתקבל בהתלהבות, וכל החבורה עולה עליו. עוזר לופתו במרפקיו. ילד שני פושט את ידו למכנסיו. כמו ביומו הראשון בגן-הילדים משתלט על נחמן דחף סומא לפרוץ את מעגל ההשפלה, לנוס ולהימלט ולא לשמוע עוד את חרפתו של אבא, לא לנחול עוד כל-כך הרבה בוז בעטיוֹ. כמו ביומו הראשון בגן, מזנק נחמן קדימה, ראשו בין כתפיו וידיו מאוגרפות לפני ראשו, נושך וסורט ונוגח את הטבעת החשוקה סביבו. אבל הטבעת אינה נפרצת. ידיים כופתות את ידיו ורגליו, גופים כבדים יושבים עליו. הוא מוטל על הארץ, ויד חזקה נלחצת על גרונו, מאיימת לחונקו. נחמן מטלטל ראשו וסנטרו מגלה את היד הזרה. הוא מגביה ראשו ונועץ שיניו בבשר הזר – שומע צעקת כאב, קולו של עוזר ליכטיג. גרונו משוחרר עכשיו, אבל רגליו וידיו כבושות מתחת לגופם של הבריונים. עוזר התגבר על ראשו, היטה אותו, טמנוֹ בזיפזיף. עכשיו יושבים עליו כולם, והוא כאילו אינו קיים, רק אוזניו שומעות את דבריהם:
“מכה בידיים פתוחות, כמו ילדה, טאח־טאח־טאח.”
“נושך, סורט, כמו ילדה.”
“ילדה, מוכרח להיות. תראו איזה ציפורניים יש לו, כמו לאדון שפיגלה –”
“יאללה, בודקים!”
לשווא מתפתל נחמן, מפרכס כתולעת, פיו ונחיריו ועיניו בתוך הזיפזיף. ידיים מתירות את כפתורי מכנסיו, מושכות אותם לעבר הרגליים. נחמן מתפלל אל שארית הכוח שבגופו, אבל אינו מצליח לזוז. עכשיו, מאוחר מדי, צועק הוא לתוך הזיפזיף, אבא, אבא, אבל קולו אינו נשמע. חרפתו שלמה, ועזרוֹ לא יבוא משום אדם.
ופתאום סר מעליו משא גופותיהם הכבדים של הבריונים, והם פשוט לא היו. לבדו מוטל הוא על בטנו בזיפזיף, כמו מרצונו. הוא הפך ראשו, התרומם על ברכיו, הגביה את מכנסיו שהיו משתלשלים תוך שקם ועמך. עיניו היו מלאות זיפזיף, והן נפקחו אל זקנו הצהוב של אדון פולאק מכיתה אל"ף, אל עיניו הצפות מאחרי עדשות משקפיו העבות. אדון פולאק רוכן אליו, מושיט לו יד עוזרת, רוטן משהו על עוזר ליכטיג וחבורת הפושעים, אבל נחמן, בעוד הוא מזדקף, ידו האחת לופתת את מכנסיו שלא יפלו, נדמה היה לו, שמאחרי אדון פולאק עומד כל התלמוד-תורה, פרצוף אחד של לעג ושמחה לאיד, ובלי לחשוב, כממשיך מה שנבצר ממנו להשלים קודם, פתח במרוצה, נס לאשר ישאוהו רגליו.
כבר יצא לרחוב והגיע לחנות התבואות ולנפחייה, כבר כפתר את מכנסיו, ניקה פניו ושׂערו (הכובע אבד לו) מן הזיפזיף, כבר עבר בהליכה, שלא למשוך עליו חשד, על פני שוק הבהמות, על פני בית-המדרש, המגרש הגדול, המחלבה של גוברמן, ועודנו רץ, בנשימה מתקצרת, בבכי מתחדש, נס מהעלבון, נס מהכול. עכשיו הוא חוצה את גשר העץ שמעל ל“שלאל”. בערוץ הרחב נמשך עדיין נחש מים מרופשים (כן, כן, זה היה בחורף, קרוב לפורים). כשהלך עם אמא, לפני ימים רבים, אל הדוד רפאל, חצו את הגשר הזה. גם באחת השבתות הלכו כולם, אבא ואמא והוא עצמו, אל הוריו של אהר’לה הולצברג, בצריפים החדשים שמעבר ל“שלאל”. לאן יילך מכאן? לפרדסים יילך, לחולות, עד לדוד רפאל יילך.
בראש הגבעה השטוחה, כשלא נראה אדם מלוא העין, עמד. מאחור נפרשה המושבה כולה, הצריפים, הבתים מוקפי האילנות שבטבורה, מגדל המים, בית-הכנסת הגדול, אפילו באקליפטוסים שמאחרי החצר של מנדלביץ' ניתן היה להבחין, ואילו לפניו הבקעה המכוסה עשב, פרדסים ישנים וצעירים, אוהליהם השחורים של הבידואים. ההרים משונים עכשיו מאוד, צללים נוסעים עליהם – פתאום הם אפלים מאוד ופתאום מאירים הם בזוהר תכול. נחמן מגביה עיניו לרקיע. מעבר למושבה נתקשרו השמים עבים שחורים והם נוסעים לעבר הגבעה השטוחה שעליה הוא עומד, בצלעי ההרים. רוח צוננת מנשבת, ונחמן מנגב פניו וצווארו מן הזיעה ומגרגרי הזיפזיף הקשים, מאזין לפעימותיו הטרופות של לבו. הוא נח קצת, מניח לרוח ללטפו, מתבונן במשחק האור והצל בהרים ובין אוהלי הבידואים. גומר בדעתו ללכת עד לפרדס הקרוב. אולי יימצא שם תפוז וירווה בו את צימאונו.
עגלה עמוסת “בּרָרָה” יוצאת מבין משוכות האקאציה, מטפסת במעלה הגבעה. העגלון מהלך ליד הבהמות, מזרזן בצעקות ובצליפות שוט לטפס לראש הגבעה. נחמן מצליח להסתתר בעוד מועד, להתגנב לתוך דרך צדדית הנמשכת בגבול הפרדס, לאורך הברושים והאקאציות. כאן שקט גמור וצל קריר, והאדמה הרטובה והעשב הגבוה והאילנות מדיפים ריחות מרגיעים.
אסור לשבת על אדמה רטובה, אומרת תמיד אמא, מפני שאפשר לצנן עצב או עצם, לקבל רבמַטיזם. נחמן מגלה קורה שהשחירה מריקבון ויושב עליה. לתוך השקט מגיעים, ממרחקים, קולותיו של בית אריזה. את האוויר החורפי הצלול פולח כל קול בחריפות כזו, שנדמה לנחמן כי בעוד רגע ידביקוהו גם הקולות שנס מהם: שפיגלה. שפיפלה. פיפלה. רחוק מאוד, אבל בצלילות מכאיבה, הוא שומע קול מן הגן של בלומה: נחמן-אחמד. אחמד-נחמן. פתאום מכווץ הבכי את בטנו, פורץ מגרונו ועיניו ונחיריו, כמו מתוך “שיבֶּר” מקולקל. רק עכשיו הוא בוכה ממש, בלי לחשוש מעיני זרים ומאוזניהם, בוכה על אין-אוניו שלו, על אבא, בעצמו אינו יודע כבר על מה. עכשיו הוא לוחש על הבכי, לשככו: אף פעם לא אשוב לתלמוד-תורה. אף פעם בעולם. גם אל אבא לא. גם אל אמא לא. לא אשוב יותר הביתה, בכלל. אני יכול להישאר פה, בפרדס. לא, אני אברח אל הבידואים. אני אבוא אליהם, והם יראו תיכף ומיד, שיש לי עיניים של בידואי, ויקבלו אותי וילמדו אותי לרכוב על סוסה ולירות ברובה ויחד אתם אנדוד רחוק-רחוק במדבר, ויותר לא יראו אותי. כולם יחפשו, יתחרטו, יבכו, אבל יותר לא יראו אותי, אף פעם בעולם. לא כך: יום אחד יהיה מירוץ סוסים במושבה ויזמינו גם את הרוכבים הבידואים לבוא על סוסיהם ולהתחרות. ואני אבוא על סוסתי האצילה, כל פּנַי מכוסים בכפייה, ואנצח את כולם, גם בלפור ישתתף אז במירוץ, כמו מנדלביץ' הצעיר וכמו מנדלביץ' הזקן לפניו, וגם אותו אנצח. כולם ישאלו, מיהו הבידואי הזה, שסוסתו גברה על כל השומרים וכל האיכרים, ואני אגלה את פני ואגיד, זה אני, הבן של אדון שפיגלה. יותר טוב: עוזר ליכטיג יהיה פרדסן גדול, כמו אבא שלו, וגם הוא ישתתף במירוץ ויפסיד. כל המושבה תהיה שם, ואני אגש אליו, רכוב על הסוסה האצילה, ורק אגיד לו, אותך לא צריך אפילו לבדוק…
שוב אין דמעות בעיניו של נחמן, ברכיו אינן מרעידות, נשימתו קצובה, והוא יושב על הקורה הרקובה, מכרסם עלים בשרניים של ריג’לֶה, שמאכילים בהם תרנגולות, קוטף את פרי החוּבִּיזה, שהוא מזין יותר מלחם, רוכב בדמיונו למקומות הרחוקים, כמו באגדות יוון, כמו באלף לילה ולילה, כמו סֶנדר חַדד, כמו אברהם שפירא, כמו טרומפלדור, כמו מלך היער, כמו בן-חור שניצח את מסַלה. בדמיונו הוא כבר המנצח, ושלוות מנצחים מתפשטת בכל איבריו.
בסבך האקאציה ובאמירי הברושים עומדות ציפורים, מעופפות, מצייצות ציוצים שונים. בלומה היתה מטיילת עמהם, מראה להם את כל הציפורים ואת כל הפרחים וקוראת בשמותיהם, אבל כל השמות מעורבבים בראשו. מי הציפור הקטנה המנתרת בין הענפים הקוצניים? אנקור? פשוש? בולבול? זרזיר? דרור? נחמן מחפש אבן ליידות בציפור, אבל אינו מוצא אפילו אבן אחת, תוך שהוא מחטט בעפר הרטוב עולה בדעתו, שבעשב מסתתרים עכשיו שבלולים ובתוך האדמה יש בוודאי המוני תולעי-גשם. רק אמר, גשם – וטיפה קרה נחתה על עורפו. הוא מגביה ראשו ורואה איך קדרו השמים, רואה את הטיפות הגדולות, היורדות אחת-אחת, על פניו, על כפותיו הפשוטות, נספגות בחול הרטוב. מתחת לעננים השחורים נסע ענן לבן, וגם הוא מתקדר. ברק חותך את כל השמים ונחמן מחכה לרעם. לא בקול אחד נשמע, כי אם כאילו התפוצצו הרים שלמים של פחים, כאילו נבקעים השמים ושופכים על הארץ את כל המים העליונים. הטיפות היחידות כבר הן חומה צפופה של גשם, והגשם הוא כבר מבול – לא שמים, לא עננים, אף לא השׂדרה שתחתיה הוא עומד – העולם היה לים אטום של גשם, והוא על קרקעו. זה המבול הגורף סוס ורוכבו, המטַבֵּע עדרים שלמים, המבול שכבר כיסה כל מה שדימה בלבו והחליט לפני רגע. מן האימה הזאת אפשר למצוא מחסה רק במקום אחד – בבית. כבר הוא רץ בכל הכוח, מהר יותר מבשעת בריחתו מן התלמוד-תורה. ברקים חותכים את הגשם, ואחרי כל ברק – רעם. נחמן רץ על קרקע הים, ראשו ופניו בתוך מים, בגדיו ספוגים מים, נעליו מלאות מים. הדרך החולית, שקודם היתה נוחה וריחנית, היא עכשיו שלוליות ונחלים. מי יודע אם הוא רץ בדרך, או בצדה. מי יודע אם ימצא את הגשר, אם לא ייפול ישר לתוך ה“שלאל”.
הנחש העכרורי שמתחת לגשר היה עכשיו לזרם שחור, מעלה קצף סבוני, למזלו, עדיין אפשר לעבור עליו – בפחד, בנעליים מבעבעות, במים ניגרים מראשו לתוך הגשם. במטושטש נראים הצריפים, וכבר הוא חולף על פניהם. אולי ידפוק על אחת הדלתות, ויבקש מקלט, כמו האנשים בסיפורים האובדים בסופות שלג, כמו התמונה שבספר “אוהל הדוד תום”, עליזה המדלגת על הקרח הנשבר. רגע עמד בגשם, מתחת לעץ תות, אך מיד נזכר שפה, באחד הצריפים, מתגוררת אמו של פטרזַיל, זו המטומטמת מאז שבר אביו של פטרזַיל בקבוק על ראשה, והוא נושא רגליו ורץ הלאה. לא כדאי להיעצר, אמר בלבו. כבר אני בבית, ניחם עצמו, ודומה היה לו שלעולם לא יגיע, שלעולם לא ייפסק המבול הזה. רק כשראה את החנות לפניו, ברורה מאוד, גילה שנעצר המטר והיה לטיפות דקות, רווּחוֹת יותר. ממש לפני עיניו, באמצע הרחוב, עומד אבא, לראשו שק, שהוא גם ברדס גם מעיל גשם, כמו החורנים המתגודדים ב“בירז’ה”. אבא רץ לקראתו, הגשם בפניו ובחליפתו השחורה, ובלי גערה אחת, בלי שום שאלה, נוטל את נחמן בזרועותיו, מזעיק את אמא (הוא פה, ברוך השם, העיקר שרואים אותו!) ויחד הם נחפזים להכניסו הביתה, מושכים מעליו את בגדיו המסופגים מים, משפשפים את בשרו במגבות, מעסים את כפות ידיו ורגליו, כדי שדמו יתחמם וירוץ, מכסים אותו בכסת הגדולה, טומנים בקבוק חם למרגלותיו ושני כרים גדולים מתחת לראשו, ואמא באה ושוכבת לידו, כמו מזמן-מזמן, כשהיה תינוק, חום גופה נוצק לתוך גופו…
________________
ומה קרה אחרי־כן? 🔗
ריח של תרופות עומד בבית, ריחו של אותו נוזל שמעסים בו את הגב ואת החזה, “סְלוֹנ’ס”; ריח שמן-זית חם; ריח כוהל שמבעירים בו פתילה לכוסות רוח וריח של ספירט לבן. מספיגים חיתול בשמן-זית רותח ובספירט, כורכים בנייר פרגמנט ומקיפים את צווארו, ואת כל התחבושת כולה מכסים במגבת גדולה. בחדר דולקת הפתילייה הגדולה ועליה שפות הקומקום המעלה צינורית של אד לבן. יוצקים מים רותחים על פרחי בַּבּוֹנָג צהובים-ירקרקים, יבשים וכתושים, “רוּמיאנֶק”, מכניסים ראשו לתוך האדים מרֵי הריח, מתחת למגבות גדולות, שלא יתפזרו האדים ולא יפוג החום, ואמא מפגיעה, תנשום, תנשום בכל הכוח.
זאת זוכר נחמן, את ריחות החדר הסגור. ואחר כך כבר ערב-פסח. כל היום פתוח החלון לרווחה ומן החצר זורמים לתוך החדר ריח פריחת ההדרים וריח היסמין והאקליפטוסים והרפת. האוויר מלא גם ריח של עשן, כמו בכל ערב-פסח. השכנות עושות כביסות גדולות, שואלות זו מזו את ה“קעסַאלע” השחור, את ה“פַּיילָה” העמוקה ששורה בה הכביסה בתוך מי-הסבון המהבילים, את הגיגיות השטוחות לשטיפה ולהכחלת כלי הלבן – והמושבה כולה מתמלאה בריחות הכביסה. לריחות מצטרפים גם קולותיו המיוחדים של ערב-הפסח, ערבים העוברים ברחובות וקוראים, “ווייסען קעסאלאך, וייסען בַּאילעס,” ערביות המציעות למכירה ביצים שאוכלים בפסח בלי סוף, כל התכונה הזאת של חוץ סואן, שטוף שמש, שנפשו של נחמן יוצאת אליו. כבר אינו שוכב במיטה, כי אם מתהלך בתוך הבית וכשהשמש חמה – אך לא חמה מדי – וכשאין רוח נושבת ואין שום סכנות אחרות לבריאותו המתחדשת, מניחה לו אמא לשבת לפני החנות. רק שלא יתרוצץ. ולא יזיע. ולא ישתה מים קרים. דלקת-ריאות זה לא צחוק, אומרים הכול לנחמן, עוד יצאת בנס.
בין אותו יום שנמלט בו מן התלמוד-תורה לבין הפסח הקרב, התרחשו עוד שני נסים, שבגללם משתדל נחמן להבריא לגמרי, ובמהירות הגדולה ביותר.
אבא קנה מגרש, שיהיה כולו שלהם, מצד זה של ה“שלאל”, בשכונת הצריפים החדשה, ועליו יבנו צריף, חדש, כולו שלהם. בימים אלה מרבה הדוד רפאל להיכנס ולצאת, וכל יום משוחחים על המגרש ועל הצריף ועל הפרוספריטי. עוד לא בנו בארץ כל-כך הרבה כמו עכשיו, ומי שהוא בעל מקצוע יכול עכשיו להרוויח הון. בתל־אביב חוטפים בעלי מקצוע, ואם מקבלים עבודה, בקבלנות, אפשר במשך קיץ אחד לעמוד על הרגליים. אבא – שומע נחמן ולבו מתמלא שמחה – יעבוד עם הדוד רפאל, בקבוצת טיח אחת.
זו הבשורה השנייה. זו שנתו האחרונה של אבא בתלמוד-תורה. הוא בא לארץ-ישראל כדי להיות פועל, אומר אבא, לא מלמד אצל מורדי האור החשוכים האלה, שונאי ציון, אוכלי החלוקה. הוא יהיה טייח, יהיה להם צריף ודונם אדמה, יגדלו ירקות, יבנו אולי לול קטן, יעשו משתלת חושחש ולימון מתוק, ויחיו כבני-אדם. ונחמן? כן, גם הוא, נחמן, לא ישוב לתלמוד-תורה. רושמים אותו לבית ספר לבנים. אם יתיר הרופא, יילך ל“יבנה” כבר אחרי חופש פסח, אך קרוב יותר שיישב בבית עד סוף השנה. השנה החדשה תחל בסימן התמורות הגדולות – לא עוד החנות העומדת בין אמא לאבא, לא עוד התלמוד-תורה. אבא יהיה טייח, הם יעקרו לצריף החדש ואילו הוא, נחמן, פטור לעולם מעונשם של אדון קוטר ושל עוזר ליכטיג. מלא שמש ותקוות וריחות מגרים הוא ערב הפסח הזה, פתחם של ימי הפרוספריטי,
בשבע עיניים שומרת עליו אמא, אך האיסור להתרוצץ עם הילדים אינו מֵצֵר לנחמן. הכול מפנקים אותו ומשפיעים עליו מכול טוב, ואין טוב מן הספרים שהוא בולע ואינו יודע שובעה. כל הקיץ לפניו, אך נחמן מכין עצמו לשנה הבאה. אבא הביא מן התלמוד-תורה את הילקוט ומה שהיה בתוכו, אך הגמרא החדשה נשארה על השולחן, בין כל הספרים המוערמים שם. יום־יום מזכיר נחמן לאבא את הגמרא, ויום יום שוכח אבא להביאה, ועוד מוסיף, מה אתה מזכיר לי כל יום, אם ללמוד דף גמרא אתה רוצה, יש לנו ברוך-השם ש"ס מלא, בתוך התיבה. נחמן אינו משיב לאבא, רק חורש מזימות ביחידות.
ויום אחד (אחרי חופש פסח) הסתלק בחשאי מן הבית, עשה קיצורים ועיקופים, נצמד לגדרות, התגנב בין חצרות, חצה מגרשים ריקים, הקיף את הבניין הגדול, העומד בבנייתו, והגיע לתלמוד תורה מאחור. מראש חישב נחמן, ששעה זו הסתלקו להם הביתה אפילו ילדי כיתה חי"ת ורק השַמש מנקה את הכיתות. ואכן, נפש חיה לא נראתה בחצר, ומן התלמוד תורה לא נשמע אלא קול חריקת הספסלים והשולחנות שמזיז השַמש ממקום למקום.
קול חריקת הספסלים והשולחנות וקול לבו הפועם מהתרגשות. חרש מתגנב נחמן אל התלמוד-תורה, עולה למרפסת, שעומד בה ריח אבק יבש, וכיוון שהשַמש עסוק בכיתה רחוקה, הריהו נכנס לתוך הכיתה. השמש בוערת עכשיו בחלונות הפתוחים וקרניה מלהטות את הכיתה הריקה. הקירות דהויים יותר משנראו לו בזיכרונו. כמין וילון ישן תלויה הפרוכת על ארון-הקודש הצר ואותיות הזהב הרקומות עליה שחוקות מרוב משמוש. קרני השמש מכות במישרים על לוח קידוש-הלבנה, שעודנו תלוי במלוכסן, על מסמר חלוד. נחמן ממהר אל השולחן הארוך, מחטט בין הספרים תלושי הדפים, בין החומשים, הסידורים, ספרי תנ"ך, קיצור שולחן ערוך, בבא מציעא, מחפש על הספסלים, על דוכנו של הבעל-תפילה, ואף שאוזניו שומעות את מטאטא הזרדים של השַמש על רצפת המרפסת, אין נחמן מרפה. הנה היא, הגמרא החדשה שקנה לו אבא, פינה אחת שלה שבורה, כריכתה המצוירת טבעות-טבעות, כגזע עץ, יש בה טביעות אצבעות, כתמים, קווי עיפרון, השמש יבשה את טבלאות הכריכה וכפפה אותן כלפי חוץ. אבל – זוהי. אפילו כתוב בתוכה – נחמן שפיגלר. הוא חוטף את הגמרא, קרב לפתח, מציץ החוצה. השַמש עומד ומטאטא את המרפסת, מאַבֵּך אבק. המטאטא קרב אל נחמן, אבל השַמש עומד בגבו אליו, צועד לאחור.
זינוק אחד – והוא בחצר. ריצה מלוא אורך רגליו – והוא בדרך העפר. על גשר העץ. איזו ריצה. חם עכשיו, והזיעה כבר מגרדת בראש, מתחת לבארט הכהה. אסור לו להזיע, אמרה אמא אלף פעם. מזה מקבלים דלקת-ריאות, ואוי לו אם יחלה פעם שנייה. הוא בולם מרוצתו, עובר להליכה. כשהוא מפנה ראשו לאחור כבר אין התלמוד-תורה נראה. בתי המושבה והאקליפטוסים הגבוהים בלעו אותו. נחמן ממלא ריאותיו אוויר, נושם לרווחה ובצעדים בוטחים, הגמרא מתחת לבית-שחיו, הולך הביתה. לא אכפת לי הגמרא, משיב הוא דומם לשאלותיו של אבא, אבל שיידעו להם. מה ששלי – שלי.
כמו ציפור פרחה, העשירוּת 🔗
בקיץ, בקיץ עתידים הם לעקור מן החצר של מנדלביץ' ולעבור לצריף החדש, מעבר למגרש הגדול, מעבר למחלבה של גוברמן, קרוב ל“שלאל”. מעתה יהיו חייו של נחמן פקוחים יותר, הגיונם עקיב יותר. מעגל המשפחה יוסיף להקיפו, להזינו, להגן עליו, אבל נחמן חש איך צומח ומתקשה סביב הווייתו הערפילית איזה שריון, שמתוכו הוא מגיח ולתוכו הוא חוזר. מעגל המשפחה ישיק במעגל הווייתו של נחמן, אבל קשיות השריון תפריד בין מעגל למעגל, בין זיכרון לזיכרון.
בקיץ יעקרו מן החצר של מנדלביץ', ומיסטר ומיסיס בלקמן, הדועכים לעיניהם, לא יהיו עוד. גם אם ישתוקק נחמן – והלוא כך עתיד להיות, לא פעם ולא פעמיים – לשוב אל מיסטר ומיסיס בלקמן, לא יוכל עוד, מפני ששוב לא יהיו. דרך השריון המתקשה יחלחל זיכרון המשפחה לתוך זיכרונו שלו, כנֵר של ביעור חמץ ייגע בפינות אפלות, יאיר חלומות סתומים, יפתח מחילה בין מה שהווה לבין מה שמקיים זיכרונו מימים שהם כחשרת ערפל, תוצאות בלי סיבות, נחיתות בלי המראות, תמונות שלמות, שאולי הן כך ואולי אחרת. בתוך הנשכחות, כמו בחול הים, במקום שלוקקים לשונות הגלים את החוף, יחפור זיכרון המשפחה. על זיכרונו שלו יטפטף החול המיימי, נטפים על נטפים, מתחברים אלה לאלה, מתגבשים למגדל דקדק, אגדת נכסיהם הנגזלים של מיסטר ומיסיס בלקמן. אגדת עשירוּתם שהוחמצה, העשירוּת שנחה כציפור בכפו של נחמן וכציפור פרחה ולא שבה עוד לעולם.
די בעניין של מה בכך, די בגוֹבֶה שיבוא ויאיים בסגירת המים, די בפיסת הנייר מן הבנק שכתוב עליה באותיות אדומות “התראה אחרונה”, כדי שייצאו זיכרון האב וזיכרון האם למלחמה בעניין העשירוּת-שיכלה-להיות, בעניין העניוּת שיכולה-היתה-לא-להיות.
לא די בהרבה פחות מכך. כגון, למשל: הולכים לשחק בשכונה, אחר הצהריים. מי יכול לרוץ בחול בסנדלים? מי יכול לשחק ב“סְמֶל” בסנדלים? מי יכול ללכת בִּלְהַפיל בסנדלים? קורה – קרה! – ונחמן חוזר ברדת הערב ורגליו יחפות, ורק סנדל אחד בידו. כולם חלצו את הסנדלים, כולם! חיפשתי בחול, כולם חיפשו אתי, ולא מצאו. הסנדל נקבר בחול, ולא מצאנו ובינתיים החשיך. מה אני יכול לעשות, מתרגז נחמן כשאין אמא מרפה ושואלת מה, לדעתו, ינעל מחר, מה אני יכול לעשות?
“לחתוך ממני כמה חתיכות עור ולתפור לך סנדלים חדשים,” אומרת אמא. “זה מה שאתה יכול לעשות. לפסח קניתי לך סנדלים חדשים! מנַין אקח עכשיו כסף לעוד זוג, אמור לי אתה, מנַין?”
נחמן חיפש בחול עד רדת החשיכה, מחר ישוב ויחפש, אבל מה הוא אשם שאבד לו סנדל אחד, מה הוא יכול לעשות.
“מה זאת אומרת, מה אתה יכול לעשות. מי אנחנו, אתה חושב, שאתה קובר בחול סנדלים חדשים, שקנו לך לפסח? מה אני צריכה לעשות? זוג סנדלים עולה שבעה־עשר וחצי גרוש. כמה אתה חושב צריכים לעבוד בשביל להרוויח שבעה־עשר וחצי גרוש. יום שלם בגיזום, או בקטיף, ומקבלים אפילו פחות. מי אנחנו, לפי דעתך, שאתה זורק ככה סנדלים? אילו היינו עשירים, לא אכפת היה לי לקנות לך סנדלים חדשים כל חודש. אבל אנחנו לא עשירים, ועשירים כבר לא נהיה. זהו זה. היתה לנו שעה אחת, יכול היה להיות גם לנו יותר קל, אבל ההזדמנות ההיא פרחה מבין אצבעותינו, כמו ציפור. יש אנשים שנגזר עליהם למות עניים, אז אפילו כשמביאים להם עשירוּת על צלחת, הם מגרשים אותה במו ידיהם.”
אבא יושב מן הצד, ליד המנורה, ועושה חשבונות. שעה ארוכה נראה הוא כאילו אין דבריה של אמא מגיעים לאוזניו, כאילו הוא נתון כולו בחישוב שכר החברים בקבוצת הטיח של הדוד רפאל ושלו, אבל פתאום – ועדיין ראשו רכון על הפנקס השחור – הוא אומר, כמו לעצמו:
“מזל טוב! עוד פעם הירושה של מיסטר בלקמן!”
“זה שקר? הוא לא רצה להשאיר הכול לנחמן?”
"אלא מה, הוא כן רצה? לא לחינם אמרו, אין הבּוּר ירא-חטא ולא עם-הארץ חסיד. שימחל לי שם, במקום שהוא נמצא, אבל איזה אדם מסוגל
לגלות אכזריות כזאת כלפי אשתו, שעבדה אותו כל חייה כאילו היתה אחד הקאפירים האלה מאפריקה, לא להשאיר לה אסימון מחוק אחד ועוד להעמיד עליה את המנוול הזה, את הרב קוטר, כאפוטרופוס על כל רכושו? למה שאאמין, שאפילו לרגע אחד התכוון ברצינות להוריש משהו לנחמן, אם כך נהג במיסיס בלקמן? הלוא ברומנים לא מוצאים דברים כאלה, סוף מאוס כסופה של זקנה עלובה זו!"
“מעניין מאוד, שכל אחד זוכר רק מה שנוח לו!” משיבה אמא. עכשיו נשכח הסנדל, נשכח נחמן, וזיכרון האם וזיכרון האב נִצים ביניהם והופכים פעם נוספת בנוּסחיה השונים של אגדת העשירות שהוחמצה. “אפשר להיות תלמיד-חכם כמו הרב קוטר, ולהיות מנוול, ואפשר להיות בּוּר ואיש טוב והגון. הם אהבו את נחמן כנפשם; אני זוכרת טוב מאוד איזה יום-הולדת עשו לו, ולא פעם אחת, כל שנה, ואיזה מתנות היו קונים לו. וכמה פעמים היה אומר לי, ולךָ, שנחמן מביא אור לחשכת ימיו האחרונים. הכול רצה להוריש לנחמן, וגם היה משאיר, רק אנחנו, ככה –”
“מה, אנחנו?”
“אתה יודע טוב מאוד על מה אני מדברת.”
“אהה, אני מבין! ובכן, מדוע את אומרת, אנחנו? הלוא זה הכול אני! אני לא הנחתי לבּוּר הזה לעשות את כולנו לחוכא ואטלולא! אני לא הנחתי לו לעקם ולעוות את נפשו הרכה של הילד! אני לא רקדתי לפניו מה יפית!”
“איך יכול אתה להיות כל-כך כפוי-טובה, שלום! כשהיה אצלנו בבית חוסר עבודה כזה, והדלות והרוגז כִרסמו את חיינו כמו עש, מי עזר לנו? אדון מנדלביץ‘? מדאם מנדלביץ’? מי לקח אותנו והעמיד אותנו מחדש על הרגליים, אם לא הוא? אפילו אב לא יכול היה לעזור יותר. איך אפשר לשכוח דבר כזה?”
“טוב מאוד אני זוכר. לא במקרה הכניס לראשך את עניין החנות, וכל-כך חשוב היה לו להפוך אותי לחנווני – שהשקיע מכספו שלו ובנה לנו את התיבה ההיא.”
“זו לא היתה תיבה, כי אם חנות יפה ומרוּוחת מאוד.”
“אני רואה, שאת מתגעגעת –”
“לְמה? לעמוד שמונה-עשרה שעות על הרגליים?”
“אז מה זה לפתע הדיבורים האלה? כל־כך נורא? הנה בבניין האחרון שטייחנו יצא לי יום עבודה של שבעים-שמונים גרוש, אולי אפילו יותר. זה רע?”
“הייתי מוכנה לסבול, וגם סבלתי לא מעט, ובלי להתלונן. אלא שלא כתוב בתורה, שמוכרחים לעבוד כחמורים כל החיים. עכשיו זה כבר לא משנה, אבל כשאני חושבת שממש בתוך ידינו היה אוצר, שכל עתידו של נחמן היה מובטח –”
במקום זה ניצֶתֶת חמתו של אבא, הוא קופץ ממקומו וכמעט הופך את קסת הדיו בהולם אגרופו על השולחן:
“ריבונו-של-עולם, ואַת בשלך! הכניסה רעיון לראשה, וכמה שלא תוכיח לה שהעניין כולו הוא עורבא פרח – היא בשלה! הירושה!”
“למה אתה אומר, שהכנסתי לי לראש? בפירוש אמר, ולא פעם אחת –”
שני אגרופיו הקמוצים של אבא מתנופפים באוויר, כאילו ביקש להנחיתם על אמא, או לחבוט את עצמו, אבל במקום זאת פונה הוא אל הדלת, פותחהּ בחימה שפוכה, וכבר בעומדו על המדרגה, מעבר לסף, ולפני שהוא טורקהּ, מטיח אבא בקול חנוק:
“הלוא אדם יכול לצאת מן הדעת! לא זו בלבד, שלא התכוון כלל להוריש את ביתו לנו, אלא אפילו השאיר צוואה מפורשת, את שומעת, לאה, אפילו היתה צוואה, הייתי קורע אותה לגזרים. לא כדי לחיות על ירושתו של איזה זקן מזוד־אפריקה, שעשה את כספו מי יודע באילו דרכים אפלות, עליתי לארץ-ישראל. באתי לכאן מפני שהגיע הזמן, שיהודים יפסיקו לחיות מסחר־מכר, מפני שרציתי לחיות בכבוד, ביושר, מעמל כפי. וכך אני אחיה. בין שזה מוצא חן בעינייך, בין שאין זה מוצא חן בעינייך. כך אחיה!”
עכשיו נותרים הם שניהם בצריף, בדממה גמורה, אמא ודמעותיה האילמות, נחמן ואגדת עשירותם שהוחמצה. לבו של נחמן נוטה אחר זיכרון האם, המפרנס את דמיונו וממלא אותו חלומות על דברים שהיה קונה, על מסעות שהיה עורך, על החיים שהיה מנהל, אילולא פרח העושר ממש בין אצבעותיהם, כמו ציפור. נחמן רואה עצמו בדמות נסיכים שגורשו מארמונות אבותיהם וניתנו ביד רועי חזירים, בדמות האסופים למיניהם, באין משפחה, ויוסלה, ואוליבר טוויסט, והרשלה, ודויד קופרפילד, ושבע השנים הטובות, ושלוש המשאלות, והדייג שמצא מרגלית בבטנו של הדג. מיסטר בלקמן הוא מחוז האגדה, וזיכרונה של אמא מפרנס את האגדה בזיכרונו של נחמן.
פעמים אחרות נוסח האב הוא שכובש את לבו של נחמן ומסלק – לשעה – כל ספק מלבו. בערבי קיץ חמים, בחצר, מתחת לכוכבים, או בשבתות חורף, באפלולית שכבר אינה יום אבל עדיין אסור להדליק את המנורה, והידידים יושבים, מפצחים גרעינים, שותים תה ושיחם מתגלגל מעניין לעניין – נזכרים פתאום במיסטר ומיסיס בלקמן ובסופם הנוגה. אותה שעה נאלם זיכרון האם ואילו זיכרון האב חוצב להבות, המלים דוהרות כסוסים אבירים, ואין כוח שיעמוד בפני פסקנותו. בצבעים עזים וברגש רב חוזר אבא ומספר איך הבקיע הרב קוטר לעצמו דרך, כמו עש המכרסם את העץ הקשה ביותר, לנבכי נפשו העם־ארצית של מיסטר בלקמן, איך פרט על המיתרים העדינים ביותר שבלבו של איש זקן ששני בניו מתו בילדותם, איך ניצל – בציניות תהומית! – את פחדו מפני עונשה של גיהנום, כישף אותו בעיניו הקרות – פשוטו כמשמעו, בדבר זה לא יכול להיות אפילו ספק! – וגזל ממנו הכול, מחוט ועד שרוך נעל. הלוא בעינינו ראינו מה עשה למיסיס בלקמן, אומר אבא ועיניו היוקדות רצות משומע לשומע. הוא השאיר אותה בלי כותנתה לעורה, הביאה ממש עד פת לחם. לטובתה, כביכול, הוציאוה מביתה והכניסוה לאיזה מושב זקנים, אף שמיסטר בלקמן ציווה בפירוש שלא יעמידו את הבית למכירה אלא אחרי פטירתה. הם מכרו, הרסו, בנו בית חדש, ומיסיס בלקמן, שנמלטה ממושב הזקנים וחזרה למושבה, לקחה לה חדר עם עוד זקנה אחת, בחוּשה מטה לנפול, מאחרי בית-הכנסת הגדול, והיתה מתפרנסת מירקות ופירות מרקיבים שהיו נותנים לה בשוק. לאה היתה הולכת אליה לפעמים, מטפלת בה, מביאה לה תבשיל חם. אבל היא נכלאה באיזה מוסד בירושלים, ועקבותיה נעלמו.
“ועד היום הזה,” רועם קולו של אבא, “עד היום הזה לא הצלחנו לגלות היכן היא, עד היום הזה אינני בטוח אם אמנם יצאה מדעתה, או שהללו שגירשוהַ מביתה והונוהָ וגזלו את רכושה, הם גם שהסתירוהַ באיזה מקום, כדי שלא יוכל איש ללכת לבית-המשפט ולהוכיח, שניצלו את תמימותו ובערותו של מיסטר בלקמן והחתימוהו על ניירות שלא קרא, ולא הסתפקו בכך כי אם נטלו מה שלא היה שלו – את חלקה של מיסיס בלקמן. ואלה הם המייצגים היום את דת ישראל, כביכול, וכל זה עושים הם לשם שמים. אוי, כמה שנאתי אותם, מילדותי, את הצבועים, העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. כבר אז נדרתי, שכך לא אחיה. או שאלך לארץ-ישראל ושם אחיה על־פי דת ישראל המקורית, זו של עמוס וישעיה, או שבכלל – לא צריך. גלות – לא. בא אני לכאן, וגם כאן הם… הלכתי אל הרב קוטר, עשיתי לו סקנדלים, נסעתי לירושלים, חקרתי ודרשתי, ולא הצלחתי להתחקות על עקבותיה. יש אומרים, שטרפה נפשה מרוב ייסורים, והשודדים האלה – שהכול אצלם הוא על פי דין – קברו אותה מאחרי הגדר. זה היה סופה!… ועוד מתפלאים שהנוער בועט בדת ואינו רוצה לדעת ממסורת ישראל, אלא הולך אחרי הבולשביזם ופועלי-ציון-שמאל וכל מיני תורות ניכר!… כשאני רואה אנשים כמו הרב קוטר, אני מתחיל להבין למה התכוון הנביא כשקרא, זובחי אדם עגלים יִשקוּן…”
אבא יושב בראש ידידיו, המהנהנים בראשם מתוך הסכמה גמורה, ונחמן עצמו גם הוא לבו הולך אחרי זיכרון האב. בזיכרונו עולה התלמוד-תורה, אדון פולאק, עוזר ליכטיג ועבדיו ואותו יום חורף רחוק שכתוצאה ממה שקרה בו חלה בדלקת-ריאות קשה, והוא מסכים לכל מלה היוצאת מפי אבא.
אבל מצד שני:
בשבת לובש אבא חולצה לבנה, וכשהוא פושט כפותיו על השולחן, רואה נחמן את הסיד המבצבץ מסדקי האצבעות, המשוּקע מתחת לציפורניו השבורות. עכשיו דומה אבא לדוד רפאל, בפניו אכולי השמש, בקמטים הנמשכים כמניפות מזוויות עיניו, בהבדל שבין מצחו המכוסה כתמי שמש כהים לבין מה שבשעות העבודה מסוּתר מתחת לקאסקט, קרחתו המתרחבת. אבל בזיכרונו שמורה חזותו הברורה של אבא אחר – בחליפה שחורה, בעניבת פרפר, פניו מכוסים זקן עגול שהוא גוזזו בכל ערב-שבת לפני הראי. האומנם היה אי פעם אבא כזה, או שמא רק בחלום נראה לו?
כל מה שמספר זיכרון האם וכל מה שמספר זיכרון האב מחלחל לתוך זיכרונו של נחמן, אבל התמורות החריפות מבלבלות אותו כל־כך, שלא רק צורותיו המתחלפות של אבא מתחרות זו בזו, אלא הוא עצמו כאילו פעם הוא נחמן אחד ופעם נחמן אחר.
בקיץ יעקרו לצריף החדש, וכל מה שקדם לאותה עקירה, למן הזיכרון הראשון ועד לאגדת העשירות שהוחמצה, ינוח בתהומות, כספינות טעונות זהב. הוא יחיה למעלה, בשמש, אבל זיכרונו שלו, זיכרון המשפחה, מה שיחלום ומה שידַמה, תהיה בהם גם אפילת המים העמוקים ודממת הספינות הטבועות, טעונות הזהב.
בקיץ יעקרו לצריף החדש, ושם תהיה ההתחלה. כשלוקחים שתיל של חושחש בשביל לטעת אותו בפרדס, נועצים את בעפר, רחוק מן השורש, ומוציאים אותו כמו עציץ עפר, האחוז באלפי הנימים הדקות של השורש, כדי להקל על ההשתרשות המחודשת באדמה. קצות הנימים החתוכים מדַמים שעודם יונקים ממה שכבר איננו, אך השתיל הצומח כופה עליהם להינעץ בקרקע שמסביב. שם תורכב על השתיל האפשרות האחרת, נושאת הפרי. הכול כאילו נמשך, אך מה שיהיה אינו מה שהיה. לא מה שהיה.
רעפים לגג 🔗
נעליו של אבא קבועות עכשיו על שלבו העליון של הסולם. כמותו, מרובבות הן מלט יבש, ואין בהן שום רעדה, שום פחד, כאילו הן והסולם יציקה אחת. שתי ידיו פשוטות כלפי מעלה, מניפות את הרעף כלפי הדוד רפאל המשתוחח עליו ממקום עמידתו על הגג. אבא מניף, והדוד רפאל קולט ומושיב את הרעף על הקורה הלבנה, שפתו הבולטת בתוך המגרעת שברעף הרוכב עליו, שוליו הגליים תואמים את שולי הרעף שאליו הוא נצמד משמאל. עוד פיסה אחת של גג אפור מצמצמת מה שנותר משלד המרישים הלבנים, ועכשיו הוא פחות מן השיעור שפותח אדון מנדלביץ' הזקן במרפסתו כדי לכסות בסכך ולעשות סוכה.
הדוד רפאל נטל את הרעף ורגליו של אבא, שהיו קבועות על השלב העליון, כיצוקות בטון, נעקרות ממקומן, יורדות בזריזות בסולם, עד לשלב התחתון. עכשיו משתוחח אבא אל אמא כדי לקלוט מידה רעף נוסף. עד שירדו נעלי המלט של אבא ונקבעו על השלב התחתון, השעינה אמא אל הסולם את כל כובד גופה וגם החזיקה בו בשתי ידיים, כאילו בה תלוי כל מה שמתרחש שם למעלה. כעת הגישה לאבא רעף תחתון, ונתגלתה עוד מטלית של חול זך, שארית החול שריבדו בו את קרקע הצריף, לפני שריצפוהו במרצפות הנאות. עוד טור אחד של רעפים שלמים נשאר. אם יהיה לנו מזל, אמר קודם אבא לאמא, נגמור היום את הגג, ואז יהיה הצריף כמעט גמור. תוך שהוא שב ומטפס עכשיו בזריזות משלב לשלב, קורץ אבא לנחמן, ועיניו של נחמן הרצות עם נעליו של אבא מלמעלה למטה, מלמטה למעלה, מצטמצמות גם הן במעין קריצה.
מצד אחד משמחת בשורה זו את נחמן, שכבר רוצה לגור בצריף, ומצד שני קצת חבל לו שגם הנחת הרעפים מסתיימת. עוד שעה קלה, כשיקבע הדוד רפאל במקומם את הרעפים האחרונים, לא ייראו עוד השמים מפנים הצריף. מעניין מה שרואים עכשיו, תמה נחמן, וכיוון שעורפו כואב, הריהו מחליט שאפשר להניח לסולם ולהציץ לתוך הצריף. דלת אין צורך לפתוח, מפני שטרם הביא הנגר את הדלתות והחלונות, ויש רק מזוזות של עץ לבן וצירי פלדה נוצצים קבועים בהן. לכשייתלו על הצירים הדלתות והחלונות, יהיה הצריף לבית. עוד לפני שהוא עולה במדרגה מגרים הריחות את נחיריו – ריח הקורות וריח הנסורת וריח הלוָוחים הבלתי־מהוקצעים שצומדו במסמרים למרישי השלד, מלמטה למעלה, והם הקירות. חלקים וצוננים רק ראשיהם הפחוסים של המסמרים וריחם הוא היפוכן של דמעות השׂרף בעיני העץ. אצבעותיו של נחמן מלטפות את המזוזות המהוקצעות של הפתח, את הלווחים המחוספסים, את המסמרים. הצריף כולו מחוזק במסמרים. והם גם מחברים את הקורות המאונכות והמלוכסנות. המרצפות נוגעות בקורה התחתונה, ואילו על העליונה חבוש הגג. בין זו לזו הלווחים המחוספסים, שלושה מטרים בפינות החדר וארבעה בראש הגג, וזה גובה הצריף. הכול רק קרשים ומסמרים, אומרת אמא, ואם ייתן מישהו דחיפה חזקה, יזוז הצריף ויחליק מעל הבלוקים. נחמן נשען בכל כוחו אל הקיר, דוחף ודוחף; הצריף חזק מאוד. אין נשמעת אפילו חריקה קלה אחת. מלמעלה שומע הוא את קול נקישתם של הרעפים שקובע הדוד רפאל זה בתוך זה. ריבוע האור קטן מאוד, ואפילו בו אין כמעט אור, מפני שמחשיך עכשיו במהירות. הכי טוב לצאת החוצה ולראות כמה רעפים נשארו.
נעים בחדר הענקי הזה, המלא ריחות חדשים. דרך הצוהר שבגג ודרך פתחי החלונות והדלתות לא נכנס אור. להיפך, כאילו האפלולית קולחת לתוכו מן החוץ, מכל הפתחים הפרוצים. מתוך הדונם שלהם. עד שיתלו את הדלתות, את החלונות ואת התריסים, ייכנס המוחארם. את ציפוי הקירות בטוֹל, שלא יחדור הגשם, יכולים לדחות לסוף הקיץ. נהדר יהיה כשבחוץ יירד גשם והם יהיו בפנים, בצריף החדש והיבש. עכשיו פרוצים עדיין סדקים בין הלווחים ומאחד מהם יצאה עין. נחמן מקרב עינו אל החור העגול ומציץ החוצה, רואה את רגליה החזקות של אמא, שגופה תומך את הסולם. למה אני לא יוצא החוצה, כשהגג מקוּרה כולו, ועוד מעט לילה.
עכשיו הוא בחוץ, מתחת לסולם, ואבא גוער בו, מלמעלה:
“תסתלק מתחת לסולם, נחמן! יכול להישמט רעף, ואוי ואבוי יהיה!”
זרועותיו החשופות של אבא ממלאות אותו תשוקה, שאינו יכול לעמוד בפניה. הוא משתופף אל ערימת הרעפים המתמעטת, אוחז רעף באצבעותיו ומגביהו. קל מאוד.
“אבא, רעף!”
בבת־אחת נשפכת עליו חמתם של אבא ושל אמא. קולו של זה מתחרה בקולו של זה:
“פרא אדם, תוריד מיד את הרעף! עוד זה חסר לנו – כל החורף שכב חולה, ועכשיו הוא רוצה לקרוע לו את הבטן, או לפתוח לו את הראש. לך, נחמן, לך טייל בחצר, עוד מעט אנחנו גומרים.”
וכבר חטפה אמא מידיו את הרעף ודחפה אותו הצדה. מה הם חושבים לעצמם, הוא כבר לא קטן. אם ישאירו את הסולם, ואף אחד לא יסתכל ולא יפריע, יעלה לבדו, בקלות, עד לגג. הוא לא מפחד. כמו שברח מהתלמוד־תורה, כשנמאס לו, ורץ עד לפרדסים. כמו שהוא יושב לו לבדו בערב בין האקליפטוסים של מנדלביץ', על הגבעה. הוא לא מפחד, רק שנמאסו עליו הצעקות. באמת מוטב שיילך ויראה כמה גדול הדונם שלהם.
פאת השמים עודנָה מאירה, והוא מתהלך בדונם. מה שבחורף היה פרחים לבנים וצהובים וכפתורים ירוקים הוא עכשיו קנים שרופים ודוקרניים. רק מאחרי הצריף, סביב הברז הדולף, נקוותה שלולית וסביבה הפריא עשב ירוק. בין העשבים עולה קיקיון, שעודנו נמוך, אבל אבא אומר עליו שהוא צומח בן־לילה. כך קרה ליונה הנביא, שצמח לו קיקיון והֵצל עליו. אולי לא בן־לילה, חושב נחמן, אבל עד שיעברו ועד שיסתדרו, כבר יהיה להם עץ אחד, לא כמו התות והתאנה בחצר של מנדלביץ', לא כמו החרוב שנותן פירות רק אחרי שבעים שנה, אבל בכל זאת עץ. הוא משתוקק לראות את הדונם שלהם מוקף עצים, וערוגות ירק ומשתלות חושחש ולימונים מתוקים, כל מה שמבקשים אבא ואמא לעשות. נחמן רוצה להגיע עד לגבול הדונם, להקיפו מסביב, אלא שהחושך מכסה את הארץ, ובין הקוצים עלולים להסתתר נחשים ועקרבים. הללו, אומרת אמא, אוהבים לצאת החוצה דווקא עכשיו, כשיורד הערב. אך אף־על־פי שחושך, יודע הוא בדיוק מה נמצא בגבולם. מכאן, מעבר למגרש הריק, הצריף של קשאני השיכור, ומכאן, מעבר ל“שלאל”, שכונת הצריפים שפטרזַיל גר בה. שם גר גם אהר’לה הולצברג, שאביו מהעיירה של אבא ואתו ילמד, אחרי החופש, ב“יבנה”.
בכל זאת הוא מתגבר על פחדיו ובצעדים זהירים מתקדם בין הקוצים, דורך עליהם, מנפצם תחת סנדליו, קוץ אחרי קוץ. כשיעברו, אומר אבא, ייקח טוריה, ינכש את כל הקוצים, ישרוף אותם, אחר־כך יעשה עידור עמוק (זה לא עבודה בשבילך, אומרת אמא. צריך לקחת איזה תימני, אולי בקבלנות. אבל אבא אינו רוצה לשמוע), יעקור את כל האינג’יל ויזרע וישתול כל מיני דברים. מה אי־אפשר לעשות על דונם שלם. מסביב ניטע ברושים ודקלים. וכשיגדלו יקיפו את החצר בחומה ירוקה. בחזית ניטע עצי פרי, מכל המינים – תאנה, ורימון, ואתרוג, ותפוזים, ואשכוליות, וקלמנטינות, ומנדרינות, וגויאבה ואננס. ומאחור נגדל ירקות ותהיה לנו משתלה גדולה של לימון מתוק וחושחש. נבנה גם לול לתרנגולות ויהיו לנו תמיד ביצים טריות. עוד תראה, מקניט אבא את הדוד רפאל, עוד יקום לנו פה משק שלם, וכשנגמור לשלם את כל החובות, נמלא את הצריף מבפנים בטון, נוסיף חדר מיוחד למקלחת ולבית־שימוש, עם סאֶפְטינג, אולי אפילו נוריד את העץ ונטייח מבחוץ ויהיה לנו בית ממש. כשיש לאדם מגרש משלו, יכול הוא לעשות עליו הכול. העיקר הוא, שכל גרוש שהוא משקיע, בשלו הוא משקיע. לאט־לאט.
האילנות הגבוהים במרכז המושבה היו לחומה סגורה של חושך, אבל הרקיע עודנו כולו עשן דק, וגם לאוויר ריח מריר של עשן. נחמן מאמץ את עיניו, אבל יותר משניים־שלושה ראשי סיכה מנצנצים אינו מוצא כלום בשמים. על משב רוח פתאומי נוסע איזה ריח אחר, וזה, ומרירות העשן שבאוויר, והמחשבות על ביתם החדש, נוסכים על נחמן שיכרון. בהירות צוננת עולה ומתרחבת מפאתי הרקיע, מעל להרים השטוחים, והיא המגרשת את החושך אל בין האילנות, אל המקום שקודם בערה בו השמש. עכשיו, מהר מאוד, יגיח הירח. תחילה יהיה ענקי, וצבעו כשל תפוח־דם, אבל הוא יינתק מן ההרים, יחוויר, יקטן, וכך יהיה תלוי, בין המושבה לבין הכפרים הערביים, מאיר מבעד לכילה של אוויר עומד. אבא יביט בירח ויאמר, מחר יהיה חמסין.
אך באותו רגע, כאילו ממש כאן, בתחום הדונם, בין הקוצים, השתלחה נביחה עזה, נזעמת, קרֵבה במהירות. נחמן הפך רגליו והתחיל לרוץ, לא, ללכת – מהר – אל הסולם. ברגע הנכון הגיע, משתדל להעלים מה שקרה. הכלב עודנו נובח, אבל אבא כבר ירד מן הסולם, וגם הדוד רפאל מגשש דרכו למטה, משלשל רגליו משלב לשלב.
“גמרנו!” קורא אבא כלפי רגליו של הדוד רפאל.
“זהו!” משיב הדוד רפאל מבין שלבי הסולם, וצחוקו המרוסק מידרדר למטה.
“שיהיה לנו בשעה טובה,” ממלמלת אמא מן הצד.
“כבר טוב לנו,” צוהל אבא.
עכשיו עומדים האחים זה ליד זה, ואורו המצועף של הירח מאיר את פניהם שטופי הזיעה, את זרועותיהם השעירות, את הגופיות שביום הן אפורות ומחוררות. אבא והדוד רפאל גוררים את הסולם לאחור, אוחזים בקצותיו ומניחים אותו על צלעו, לאורך היסוד של הצריף. אמא מגישה להם את חולצותיהם, והם מתלבשים בשתיקה. הדוד רפאל מפשפש בכיסו, ואבא מזדרז ומוציא את הסיגריות שלו.
“קח,” הוא אומר, “קח אחת, קח.”
שניהם ממעכים איש־איש את הסיגריה שלו, מעגלים אותה, מלקקים את קצהּ. אבא מצית גפרור, ורק עכשיו רואים, שממש ערב. הם שואפים את העשן ושתי האִשים מאדימות. אבא מגביה ראשו אל הגג.
“עשית לנו דבר גדול,” אומר אבא.
“אחרי כל המריבות שלנו, גג אחד זה לא הרבה.”
“רק שיבואו לגור כאן עוד אנשים,” אומרת אמא. הלוא גרים כאן אנשים, מהרהר נחמן, אבל החושך כיסה הכול.
“עכשיו בונים ובונים,” אומר הדוד רפאל. “וזה לא כמו שבאנו אנחנו, עם כמה סמרטוטים. היֶקים מביאים אתם ליפטים מלאים, והם רגילים לגור יפה. גרמניה זה לא פולניה.” הוא ינק את הסיגריה ונשף את עשנה כלפי הירח העולה. עכשיו עמדו כולם בריחוק־מה מן הצריף ומבטם ספק בירח ספק בגג השלם.
“הטבעת שמסביב לירח לא מוצאת חן בעיני,” אמר הדוד רפאל.
“יהיה חמסין מחר,” מנענע אבא בראשו.
“אני כבר מרגישה את הטל,” משׂכּלת אמא ידיה על חזהּ ומרעידה. “הרטיבות מזיקה לילד.”
“אנחנו הולכים,” אומר אבא, אך ממקומו אינו זז. הוא והדוד רפאל מוסיפים להפריח עשן ולהתבונן בצריף. שוב נובחים כלבים, אבל מרחוק מאוד, נביחה יבבנית ומתמשכת של כלבים ערביים. עכשיו נשמע גם תקתוקה של בּאֵר. במפתיע פורץ הדוד רפאל בצחוקו השבור, כאילו חיקה את תקתוק הבאר.
“תארו לעצמכם במי נזכרתי פתאום, באליקום!” ושוב הוא צוחק.
“באליקום?” שואל אבא, ומיד נזקפות גם אוזניו של נחמן.
“בקבלת הפנים שעשה לו פעטער אייזיק בצ’יקאגו.”
“מה פתאום בזה? עכשיו?”
שאלה זו שואל גם נחמן. ברגע שנשמע שמו של הדוד אליקום, חזרה אותה שבת בבוקר כשהלך עם אמא אל הדוד רפאל, והדוד רפאל לקח את מכתבו של הדוד אליקום וקרע אותו לגזרים וזרה את הקרעים על העשב. בשבת.
“אל תשאל אותי מה פתאום, פתאום עמדה לפני עיני התמונה הזאת: אליקום מגיע לצ’יקאגו, ולפי הכתובת ששלח פעטער אייזיק הוא מגיע לאיזה מקום, נכנס, שואל על מיסטר אייזיק שפיגלר ורואה שם את כל האוּנטרוֶולטניקים סביב שולחן הקלפים… תמונה יפה…”
“דוד יפה היה לנו שם, בצ’יקאגו”.
“אבל תאר לעצמך את אליקום, את הרגע הזה שהוא נכנס לתוך ה… לתוך המקום ההוא ומגלה מה עושה בצ’יקאגו אחיו של ר' אריה־לייב שפיגלר…”
“האושר של אמריקה, אוי ואבוי,” צוחק עכשיו גם אבא.
“הטל הזה לא טוב לילד,” חוזרת אמא לעניינה. “נשארה לו רגישות ואסור לו להסתובב בחוץ בערב.”
“אנחנו הולכים,” אומר אבא.
הם מפנים עורף לצריף ומתחילים ללכת, אבא והדוד רפאל בראש, ונחמן ואמא אחריהם. מן החלונות שמעבר למגרש הריק נראים האורות הצהובים של מנורות הנפט. את חלונותיו הפתוחים של בית־המדרש ממלא אורו הלבן של הלוקס, ובמרכז המושבה, רחוק, מרקד אור בודד, ככוכב ענק. אבא והדוד רפאל מדברים בקול גדול, שבחשיכה הוא מתפזר על פני כל השדה הריק, חוזרים זה באוזני זה על כל פרטי המעשה הידוע לשניהם.
הרבה פעמים שמע נחמן על הדוד אליקום, ואולי גם מה שהם מספרים עכשיו שמע, אבל הוא נדחק ביניהם, שלא לאבד מלה. הדוד אייזיק שלח לדוד אליקום אפִּידֵיוויט, שיבוא אליו לצ’יקאגו, והוא בא ישר לכתובת ששלח, למקום שישבו שם כל האוּנטרוֶולטניקים ושיחקו בקלפים. גם כשנכנס הדוד אלקום לא זז פעטער אייזיק מהקלפים, רק בירכו לשלום במנוד ראש, רמז לו שייקח כסא ויצטרף, רמז רמיזה נוספת למלצר, שישים לפניו אוכל, וחזר למשחק, להר הדולרים שעל השולחן. הדוד אליקום אוכל בשתיקה, ופעטער אייזיק משחק בקלפים, כאילו רק אתמול ראו זה את זה ולא כשנסע פעטער אייזיק לאמריקה, לפני הרבה שנים, כשהיה הדוד אליקום תינוק. רק כשעייפו מן הקלפים, אסף פעטער אייזיק את הר הדולרים לכיסו ועמד על רגליו וכל האונטרוולטניקים אחריו, יצאו מתוך הבית, והדוד אליקום אתם, נכנסו לטקסי והדוד אליקום אתם, נסעו ברחובות צ’יקאגו, עד שהגיעו לאיזה חוף. שם תחב פעטער אייזיק אקדח לידו של הדוד אליקום ואמר לו שיישב בטקסי וישגיח. זה היה המשפט הראשון שאמר לו. פה, באמריקה, הוסיף הסבר, צריך כל אדם להרוויח את לחמו, וכדאי שתתרגל כבר מהרגע הראשון.
“אם ירצה השם, יעבור הכול בשלום”, מחקה אבא את פעטער אייזיק, וצחוקו של הדוד רפאל מתרסק מתחת לאור הכישופי של הירח. “אבל אם תראה שוטרים, לחץ על ההדק, אַל תתבייש, אַל תתבייש, לחץ, לחץ.”
“והכול עבר בשלום,” אמר הדוד רפאל.
“בעזרת השם.”
עכשיו צוחקים שניהם כאחד, זה הצחוק השמור לשעות שהם חוזרים לספר על המשפחה, זו הקיימת רק בסיפוריהם. נחמן רוצה היה לשאול מנַין יודעים הם מה היה בצקי’אגו, ואם יודעים הם, מדוע זה רצה אבא לנסוע אל הדוד אליקום, אבל אינו שואל.
“מן הלילה ההוא עם פעטער אייזיק יצא בשלום,” אומר אבא, “אבל בכלל היה לו מזל קטן.”
“אמריקה. הלוא הכול שם מיוסד על הבלוף.”
“והוא רק רצה שנבוא אליו. עוד זה חסר לנו, אמריקה!”
הדוד רפאל אינו משיב, וכשהם שותקים מעמיקים שמי הערב, הירח המלא, המוקף טבעת גדולה, אין־סוף הכוכבים. אפילו הקוצים משני צדי המשעול הכבוש הבהירו מאוד, כאילו נאחזו בהם קרני הכסף. זו אולי הליכה אחרונה, אומר נחמן בלבו, שהולכים הם בלילה לחצר של מנדלביץ'. עכשיו, שגמרו להניח את כל הרעפים, לא נשאר אלא לתלות את הדלתות ואת התריסים. הוא מחזיר ראשו לאחור, אלא שהחושך עוטף את הצריף ואפילו הירח אינו מועיל. כשיגורו בצריף ומן החלונות הפתוחים יבקע אורו של הלוּקס – ואולי אור החשמל – ייראה הצריף ממרחקים.
כל שבחי הדונם 🔗
עד כאן אינו אלא נמלה קטנה, בעולם כלוא של משושים וריח. מכאן – פקוח העולם ותחומיו מתרחבים: הצריף, הדונם, השכונה, כל המושבה כולה. נחמן רואה, מברר, שופט, זוכר. כל מה שקדם לעקירה זו נח במצולות, כספינות טבועות, אבל חייו הפקוחים פה ראשיתם, ופה גם יתפלג זיכרונו שלו מזיכרון המשפחה. כעבור שנים, כשיבקש לשוב אל הזמן הזה, תהיינה עיניו מלאות העתקי שמש, תמונות מן השוק הקטן.
השוק הקטן – למי שיודע אין צורך לפרש, ומי שאינו יודע לא יחוש בהבדל שבין שני מנייני הצריפים וחצי מניין הבתים לבין צריפים ובתים שאינם השוק הקטן. מין שֵׁם, שמקורו בשוק שקם פתאום בצד שוק הבהמות, והכול משתמשים בו. להוציא את אדון מנדלביץ' הזקן. הוא אומר: הגורן החדש. בראשונה, מספר הוא לאבא, לפני שאחז את כולם בולמוס הפרדסים, עוד לפני תקופת כרמי הגפן והשקדים, היו האיכרים זורעים דורה ושעורים וחיטים, ובימי הקציר היו אוספים את התבואה לגורן הגדולה, שעכשיו משחקים שם כדורגל, מאחרי בית־ספר “יבנה”. מי צריך היום גורן, אבל אז לא הספיקה הגורן לכולם, ופה, בדיוק במקום שעכשיו שוק הבהמות, עשו גורן חדש. חדשה, שלום, שיהיה חדשה, אצלנו זה הגורן החדש, אומר אדון מנדלביץ' הזקן.
זה מאוחר יותר. תחילה ממלאת את נחמן חדוות הצריף החדש וכל מה שיש בו. אותו יום שרָבי של ה“מֶשֶׁך”, הוא המוּחארם: העגלה הרתומה לצמד פרדות, ועליה כל כליהם – המיטות המפורקות, המזרנים, הארון, הפיילה הגדולה ובה הסירים והמחבתות. ואחרי העגלה, בין החריצים שעושים האופנים בחול הבוער ובין הקוצים החרוכים, הולכים אבא ואמא, נושאים סל עם צלחות וכוסות, שתי מנורות, את השעון המעורר. נחמן נושא על כתפו את המטאטא הישן, שחבל לאמא להשאירו מאחור, אף שכבר קנתה מטאטא חדש ומבעוד זמן השרתה במים שק סוכר כדי שיתרכך היטב וישמש לספונג’ה. הם פוסעים בחול הבוער, הולכים והולכים, כמו לארץ רחוקה. והנה כבר כל כליהם בתוך הצריף, וכבר מסיעים הם את הרהיטים בחללו הגדול של הצריף, בוחנים כל קיר וקיר לפי מעלותיו. אוויר לא יחסר לנו, אומרת אמא, ואף שהקיץ בעיצומו, היא מהרהרת בעונת הגשמים. את המיטות הגדולות של אבא ואמא מציבים ליד החלון הפונה לירכתי החצר, ואת מיטת הסולמות של נחמן לאורך הקיר הסמוך, שאינו צד הגשם, אבל לא מתחת לחלון, מחשש רוח פרצים. אל אותו קיר, אך מימין לחלון, מסמיכים את הארון, וטעמה של אמא עמה – בפינה זו יהיה מוגן מפגיעתה של השמש, שהיא רעה לרהיטים. עכשיו מציבים את השולחן, וסביבו את ארבעת הכיסאות, ועדיין החדר גדול וריק. אבא מונה את המרצפות ומחשב. מידותיו – שישה על חמישה, ואילו גובהו – גבוה מאוד. אורך המרפסת – והמטבח – כאורכו של החדר. המטבח יש לו ארבעה קירות, ומה שנשאר הוא שיפולי גג הרעפים, ארבעה מרישים התומכים את הגג, קירו החיצון של החדר, קירו החיצון של המטבח ורצפת מלט ששטחה (קצת פחות, אומר אבא, לאחר שמדד וחזר ומדד במטר־העץ המתקפל, שאינו זז בלעדיו) ארבעה על שניים.
אמא, שאינה יכולה לשכוח את החורף, אומרת כי אם השקיעו בצריף כל־כך הרבה כסף, צריכים היו לעשות מלאכה שלמה ולסגור גם את המרפסת, הפונה לצד הגשם. הצרה כפולה, אומרת אמא, מפני שבקיץ, מן הצהריים עד הערב, מוצפת המרפסת שמש, ואילו בחורף תתמלא גשם, אי־אפשר יהיה להשתמש בה והמים יחדרו גם למטבח ולחדר. אבא אומר, שחורף אחד, עד שיוקל עול החובות הרובץ עליהם, יסבלו אולי קצת, אבל אחרי הכול חורף בארץ אינו חורף פולני. שלגים לא יירדו. נראה, אומרת אמא, נראה. אם היינו משקיעים כמה גרושים נוספים היה לנו עוד חדר קטן. במרפסת סגורה אפשר לאכול, להחזיק חפצים, אפילו להעמיד מיטה ולהלין אורח, ומן המכתבים שאנחנו מקבלים אני רואה שאורחים לא יחסרו לנו. והעיקר – הגשמים האלה.
בינתיים הקיץ בעיצומו, והצריף הוא תענוג בלתי־נדלה. לוּחי העץ המחוספסים של קירותיו סוּדים מבפנים ירוק, ורצפתו מעשה־חושב. כל מרצפת לעצמה אינה אלא פסים וקשתות בצבעים שונים – אדומים כחימר, ירוקים כעלה הבננה, כתומים כבשרה החי של הדלעת, אבל יחד הן מרבד ססגוני, אלף צורות מופלאות, קוביות, עלים, כפתורים ופרחים. בקיץ מדיחה אמא את הרצפה יום־יום, ואינה פותחת את התריסים אלא כשנעלמת השמש מעבר לאקליפטוסים. איזה תענוג לשבת באפלולית החדר – וכשאין אמא רואה, לשכב על הרצפה – להביט סביב, לקרוא, להזות. יש לדמיונו של נחמן במה להיאחז.
מעלה גדולה לקירות הצריף – מבקשים לתלות תמונה, נועצים מסמר ותולים. מישהו הביא לאמא מעשה רקמה ששלחה לה סבתא, מותחים את יריעת הפשתן המוארכת, שהיא כמין מגבת דקה, מהדקים בארבעה נעצים והרי פינה שלמה שנִתנָאתה. כמו מאליו הולך כל החדר ומתמלא, קירותיו שוב אינם חשופים וריח הסיד שוב אינו חריף וזר כבתחילה. אבא הביא שני לווחים מהוקצעים של עץ לבן, ניסרם והתקין מהם ארון ספרים, שצימדו למרישים המאונכים ומאוזנים של הקיר הפנוי, מן הדלת ועד לפינה. שם מוצבים הספרים שירש מאביה של אמא, ר' נחמן הרצליך, ובצדם הספרים החדשים, שקונה אבא בכל הזדמנות, או לוקח מידידיו. מעל למיטתו של אבא תלויה תמונת אבי אבא, ר' אריה־לייב שפיגלר, ועכשיו תלויה לידה, מעל למיטתה של אמא, תמונתו של אבי־אמא. נחמן זוכרו מסיפוריה של אמא, אך בתמונה אין רואים לא אדרת פרווה ולא מגפיים. את התמונה הביא ווֹלוּש, קרובהּ של אמא, שבא מפולניה עם ה“מכבייה”, אף שאינו מצטיין לא בריצה, לא בקפיצה ולא בשום ספורט אחר. לא רק נחמן, אפילו אמא לא ידעה שיש תצלום כזה, והיא היתה יושבת ומביטה בו כאילו גם היא מגלה אותו רק עכשיו. אבא נתן את התמונה להגדלה ולהסגרה, ועכשיו תלויים שני הסבים על קיר הצריף; האחד זקן, רוב פניו, מן העינים והחוטם ומטה, זקָן המתפשט לצדדים ואובד ברקע הצהבהב. זהו סבא אריה־לייב, שאבא ראהו מת בחלומו, פניו דהויים ועיניו העששות מביטות בו בעייפות גדולה. ואילו השני, סבא נחמן, עיניו עגולות, בולטות כלשהו, זקן קצר עוטר את לחייו, אך בשל גונה המוזר של התמונה כולה אין לדעת אם היה זקנו שחור, כמו שמספרת אמא, או אולי בהיר מאוד, כמו שמצייר אותו עכשיו נחמן בדמיונו, צעיר מאבא. גם בגלל סיפוריה של אמא מרבה נחמן להתבונן בו וגם משום שהוא דומה לתמונות המקשטות את אולם הקריאה שבספרייה. אילו חבש תרבוש, היה נראה ממש כאחד הגיבורים ההם, מייסדי המושבה. מצחיק, שהוא אבא של אמא ומת כשהיתה קטנה. בחוץ־לארץ.
הצריף הוא תענוג בלתי־נדלה, ונחמן אוהב לשכב במיטתו, שכבר היא קצרה ממידות גופו המתארך, להתבונן ולהאזין. בעיקר בערבי הקיץ, כשממלא השקט את העולם, והוא קולח פנימה מבעד לחלונות הפתוחים. אותן שעות נהפך הצריף למין חי. קיר גונח, כמו בכאב בטן. בתוך הדממה מתנפץ קול. נחמן יודע, שזה טיבו של העץ, שהוא “עובד” ביום ובלילה, שהוא מתייבש ונסדק מחומה של השמש, תופח ומתעקם מן הגשמים. נחמן יודע, אבל בלילה רוחשים קירותיו. לא רק העץ. הסיד עובד. במו ידיו סייד אבא את הכתלים ירוק בהיר מאוד, והכול שיבחוהו על המלאכה הנאה שהוציא מתחת מברשתו. לא יצאו שבועות אחדים והסיד התחיל נושר – על הרצפה, על כיסויי הקטיפה של המיטות, על הספרים. כשם שיש קולות לעץ, יש קול דק לפִּתֵי הסיד הנושרות. כשמגלה נחמן פיסת סיד התלויה בכפיס דק, הוא מסייע לה באצבעו. בכלל נדמה לו, שהקירות חשים מין גירוי עז וכיוון שאין להם ידיים נוהגים הם כמי שתקף הגירוד את גבו – הם מתנועעים תחתם.
לא רק נחמן, גם אבא ואמא מדברים בצריף, כאילו היה איזו ברייה עדינה שיש לטפל בה בזהירות. העץ עובד. העץ רגיש לחום, סובל מן הרטיבות, מזיקים לו ההבדלים שבין היום והלילה. צריך לראות שלא ישחיר ולא יירקב. רק נצא קצת מהחובות נצפה אותו מבחוץ ב“טוֹל”, אך בינתיים צריך לעדור יפה סביב היסודות, שלא יחתרו עשבים רעים מתחת למרצפות, שלא יחדרו לבין יסוד הבלוקים ולוּחי העץ. הצריף צריך טיפול מתמיד. עד שהם זזים מגיע הקיץ לסופו, נכנסים ימות הגשמים.
מפני החורף הזהירה אמא בעיצומו של הקיץ, אבל אבא, בשובו עייף מן העבודה, היה מתקלח במקלחת הקרה שבחצר, מחליף בגדיו, משמן היטב את ידיו ואת זרועותיו כסגולה נגד הסיד ויושב על המדרגה, שואף מלוא ריאותיו את אוויר החצר, משבח את הפתיחות הזאת. עכשיו נתקיימה נבואתה של אמא. היוֹרה ירד במלוא הקצף, הציף את המרפסת, הקוָוה מים במטבח ובחדר. לא הועילו טענותיו של אבא, שכל האשם ברַצָפים, שלא הקפידו על הפילוס. אמא אמרה, שכך יהיה גם בהתחדש הגשמים, ואם תוסיף לרוץ מתוך המטבח המלוהט, דרך המרפסת הפרוצה, לחדר, וכך כל היום כולו, הלוך ושוב, סופה שתלקה בדלקת־ריאות. לא, שלא תהיה טעות, חס ושלום! אין אמא מתלוננת. לגמרי לא. היא טורחת בעבודות הבית, כובשת מלפפונים בצנצנות גדולות וזיתים בפח; קונה רוטלים אחדים של ענבים ערביים בשלים, גודשת בהם צנצנת גדולה, זורה עליהם כמה כוסות סוכר, סוגרת את פי הצנצנת בקרע של סדין ומעמידה ליד חלון המטבח כדי שיהיו ליין; מנכשת במעדר את העשבים שמסביב לבית; אופה חלות לשבת ועוגיות מתוקות לתה ועוד ועוד. לא, אין אמא מתלוננת. בערבים, כשיושב אבא עם הדוד רפאל ומחשב את שכר עבודתם, ואמא מכבדת את שניהם בתה ועוגיות, חש נחמן ששוב אין בינה לבין אבא אותו משהו לא טוב שעבר ביניהם. סופה שתלקה בדלקת־ריאות, אמרה, אך מיד היא מוסיפה, בקרוב, בקרוב יהיה יותר קל. אבא משתכר עכשיו ששים ושמונים ותשעים גרוש ביום, ואמא אומרת לדוד רפאל, שהיא מקמצת כמה שרק אפשר מפני שכל גרוש שהם משלמים על החוב מקרב את היום שבו לא יהיו להם כל חובות. שרק לא יהיה יותר רע.
ואבא, יום אחד לא יצא לעבודה, כי אם הלך לשוק והביא משם שני ארגזים של ביצים סוריות, שגובהם כגובה המרפסת, הוציא מכיס מכנסיו את מטר־העץ המתקפל, מדד, רשם, סימן בעיפרון, פירק את הארגזים ללוּחיהם, ניסר, נטל פטיש של טפסנים, מילא פיו מסמרים והתחיל קובע את הנסרים אל מרישי המרפסת. ביום אחד סגר את הקיר הצר, את כל חציה התחתון של החזית, ואף ניגר דלת ארעית למרפסת. בחציה העליון יקבעו בעתיד חלונות, אך לפי שעה סגר אותו בסרגלי־עץ ובשקים. אין לדעת מה יקרה בשעה שיתחדשו המטרות, או שתבואנה הרוחות העזות, אבל כבר כאילו נוסף חדר לביתם. מכל מקום, אמא עומדת ומשבחת את מלאכתו של אבא באוזני כל מי שבא לבקרם.
מתי מספיקים הם לעשות הכול, כשהעבודה מרובה כל־כך? לא רק את הצריף משכללים הם, החצר הולכת ומשנה צורתה. מתוך שדה הבּוּר גואלים הם רצועה אחר רצועה של קרקע, מעדרים אותה עידור עמוק, עוקרים את קנה השורש הלבנים של היבלית, עושים ערוגות מוגבהות וזורעים גזר וצנונית אדומה ובצל ירוק ומלפפונים. החורף בא והלך, אבל בקיץ מכוסות הערוגות דשא ירוק, גזר, פטרזיליה, צנוניות. הבצלצלים זיקרו ראשי חניתותיהם מתוך האדמה. שיחי המלפפונים זוחלים ומרחיבים עליהם השעירים. העגבניות, שבשעת שתילה היו מעולפות ונפולות, היכו שורש, נמלאו כוח והן מזדקפות וגדלות במהירות. נפלאות שעות הערבית של הקיץ, שיש בהן פנאי לכול, להשקות, לעדֵר, לדלל והעיקר – לאכול. אין תענוג גדול יותר מנעיצת שיניים בגזר צעיר שנתלש מן הערוגה, רוּחץ מתחת לברז וכורסם מיד. אין טעים ממלפפון שגילו האצבעות בסתר עליו ואתה אוכלו על קליפתו. שלא לומר סַלט, שמכינה אמא על המרפסת ומכניסה לתוכו כל מה שקטפו זה עתה ומוסיפה מלפפון כבוש, יוצקת שמן, בוזקת מלח, מוסיפה זיתים ירוקים מן הפח. הכול מעשה ידיהם. מתי הספיקו לעשות את כל זה ומנַין יימצא הזמן לעשות את כל הדברים האחרים שהם מתכננים בערבי הקיץ, בשבתם בחצר, אמא על כיסא הנוח, אבא על תיבה ונחמן על המדרגה החמה, מפצחים גרעיני אבטיח מיובשים, קוטלים יתושים, מאזינים לתקתוק המשאבות ומביטים באין סוף הכוכבים הזוהרים בשמים? פרוספריטי בארץ, ולא רק בונים בתים שכולם צריכים טיח, אלא נוטעים פרדסים חדשים למיניהם, באדמות כבדות וקלות, פרדסים של יהודים ושל ערבים, ואלה ואלה זקוקים לשתילים. על הדונם שלהם יכולים היו לזרוע זרעי לימון מתוק וחושחש, להנביטם מתחת לחממות, לשותלם ולמוכרם – כשיגיעו לגודל הראוי – לפרדסנים. זה לא כל־כך הרבה עבודה, מסכימים אבא ואמא, אבל מנַין לוקחים זמן לכל זה.
זו ההוויה העמלנית והבוטחת הממלאת את הצריף והחצר, כאילו אותה עשירוּת שכבר הניח מיסטר בלקמן בתוך כף ידם והיא פרחה ונעלמה כציפור, אותה עשירות תבוא להם עכשיו בכוח עבודתו של אבא על פיגומי הבתים החדשים של תל־אביב, שלא לומר מן האוצרות הטמונים באדמת הדונם שלהם. בבית־הספר קראו סיפור על אותו אדם שהשאיר לבנו אוצר טמון באדמה, וזה חפר וחפר ולא מצא, ורק אחר־כך הבין שלאדמה עצמה ולעושר השמור לעובדיה התכוון אביו. כך גם הדונם שלהם. אמא אינה מכינה כריכים לאבא בערב, כפי שהוא מפציר שתעשה, משום שניטל טעמם כשמונח הלחם פרוס ומרוח כל הלילה. היא קמה לפניו, מדליקה את הפרימוס כדי שירתחו המים מהר, מרתיחה בסיר הקטן קפה־בציקוריה־בחלב, מכינה לו כריכים בחמאה (אבא עובד קשה וצריך לאכול טוב, מסבירה אמא), ביצים קשות, מלפפון קלוף, צנונית, בצל ירוק, שתי עגבניות – הכול בתוך צנצנת סגורה, קמצוץ מלח עטוף היטב בעיתון, בקבוק תה, תפוזים חרוצי קליפה בעונת הקטיף והרבה ענבים בקיץ – וכיוון שקמה שוב אינה שוכבת. את הירקות שבחצר טוב להשקות השכם בבוקר, או כששוקעת השמש. אם אינה מטפלת בגינה ואינה רצה לשוק ואינה עושה כביסה גדולה או ניקוי יסודי ואינה מבשלת לשבת, הריהי הולכת אל ההולצברגים לתפור משהו. אביו של אהר’לה הוא אינסטלטור ומרוויח הון כסף. הצריף שלהם מצופה מבחוץ בטוֹל ומבפנים בלוחות דיקט, הצבועים בצבע שמן והופכים את הצריף לבית ממש. במרפסתם הסגורה בחלונות גדולים ניצב מקרר קרח גדול. את החלות והעוגות אין אמו של אהר’לה צריכה לקחת למאפייה, שכן יש לה סיר פלא. ואילו בחדר עצמו ניצבת מכונת תפירה של זינגר, כל־כך מודרנית שכמותה – אומרת אמא – לא היתה אפילו בביתה של המנדלביצ’ית הצעירה. כשאין תופרים בה, נראית המכונה כמין קַמטָר, רהיט נאה מעץ אגוז עם פוליטורה מבריקה, שאמו של אהר’לה הולצברג מכסה אותה במפה רקומה, שלא תדהה ולא תיסרט. כדי לתפור בה, מסלקת היא את המפה ופותחת את חציו האחד של מכסה המכונה המסותרת בפנים כשהיא נחה על צדה. היא פשוט אוחזת בצוואר המכונה ומסבבת אותה, על ציריה, כלפי מעלה, מחזירה את חצי המכסה ומושיבה את מכונת התפירה. כל מה שצריך לעשות הוא לשבת לפני המכונה, להניח רגל על דוושת הברזל המסורג ולתפור. חלומה הגדול של אמא הוא מכונת תפירה משלה. או־אז תוכל לתפור בעצמה אל כל בגדיהם.
לא, אין אמא חולמת, בביטחון מחשבת היא את צעדיהם הבאים, אחרי שייצאו קצת מן החובות על המגרש ועל הצריף. מכונת תפירה. לצפות את הצריף בטוֹל מבחוץ ולצקת את קירותיו בטון מבפנים, או לפחות לצפותם דיקט. מאוד היתה רוצה שנחמן ילמד לנגן בכינור. בין היֶקים החדשים שבמושבה, מספרת אמא לאבא, יש מורה לכינור, שהרבה ילדים לומדים אצלו ובכללם בלפור. הרעיון הזה מלהיב את אבא, אבל הוא אומר שיהיו אנוסים להמתין עוד שנה אחת, ואם לא יהיה חס ושלום יותר רע, יקנו גם מכונת תפירה וגם כינור.
עוד חלום אחד יש לאמא, ועכשיו אינה מזכירה אותו בעיניים דומעות, כי אם מתוך ציפייה להגשמתו הקרובה: עוד פעם אחת היתה רוצה, ורק לביקור קצר, בקיץ, לנסוע אל אמא שלה לפולניה. שוב אין רעיון זה מפליא איש, גם לא את אבא. כל הימים שומעים הם על אנשים הבאים משם, או נוסעים לשם, רק לביקור. ווֹלוּש בא עם ה“מכבייה” ונשאר, אבל רבים באו וחזרו. ויש בחורים, אפילו מבני האיכרים, אפילו תימנים, שנוסעים בקיץ לפולניה. האורזים, למשל, עובדים רק בחורף והכסף מספיק להם לכל השנה, ובקיץ הם קמים ונוסעים. אורז אחד, מן הידידים של אבא ואמא, נוסע כל קיץ לפאריס ומצייר שם. נחמן יודע, שהברון רוטשילד גר בפאריס. למה צריך לנסוע עד פאריס בשביל לצייר ציורים איננו יודע, אבל הרעיון הזה מסעיר את דמיונו. אותו אורז נסע בקיץ האחרון לפולניה והתחתן שם עם בחורה. יותר נכון, הבחורה רצתה לעלות לארץ ולא היה לה סרטיפיקט, לכן התחתן אתה כדי שתוכל לבוא כאילו היא אשתו. כשמדברים אבא ואמא בבחורים הנוסעים לפולניה ומתחתנים שם, מכנים את החתונה בשם אחר, פיקציה. לפעמים בחור המתחתן בפיקציה, מכסים הורי הבחורה את כל הוצאות נסיעתו, ויש לו טיול חינם. אבל יש מקרים, אומרת אמא, שעושים פיקציה והבחור מתאהב בבחורה ואחר־כך מסרב לתת לה גט, ואם הוא מסרב לא יועיל כאן כלום, מפני שפיקציה היא בדיוק כמו חתונה. מהו ההבדל, שואל נחמן. יש הבדל, אומרים אבא ואמא ומחייכים מין חיוך, שנחמן יודע שאין מַקשים עליו. אבל זה בכלל לא דבר נורא, אומרת אמא, יש עכשיו נסיעות מיוחדות לטוּריסטים, בסך הכל שלוש־עשרה לירות. נוסעים מחיפה עד קונסטנצה באונייה ומשם ברכבת כמעט עד הבית, כל זה אולי בחמישה ימים. זה באמת לא יקר, אומר אבא. אם גם השנה לא תהיה רעה מן השנה שעברה, תוכלי לנסוע בקיץ הבא, יחד עם נחמן. זה מה שהייתי רוצה, אומרת אמא, שהמשפחה תראה את נחמן ושהוא יכיר אותם. יש לנו ילד, ואף אחד לא ראה אותו. וחוץ מהוצאות הנסיעה לא נצטרך להוציא אפילו גרוֹשן אחד. כולם יצטעצעו בנו. יש לנו שם, אומרת אמא לנחמן, בית גדול, לא רחוק מהנחל. וממש בשכנות אתנו גרה חברתי הטובה ביותר, מארילה, ויש להם גן־פרי ענקי ומעבר לנחל מִנסרת עצים גדולה. כן, היער הוא במרחק הליכה מן הבית. אינך מתאר לעצמך כמה ירוק אצלנו בקיץ. איזה פירות. איזה שדות. כמה מים. כמה דונמים יש לנו שם? בפולניה אין דונמים, שם יש מוֹרגים, הקטארים. קילומטרים וקילומטרים של שדות. עוד פעם אחת הייתי רוצה לבקר שם, רק עוד פעם אחת.
המחשבה על נסיעה כזאת אינה עוד מחוץ להשגתו של נחמן. מעגלים נפרצים בזה אחר זה, שדה ראייתו מתרחב במהירות וקשרים סתומים בין אבא ואמא לבין אנשים שונים ומשונים הולכים ומתארגנים בראשו. אחרי ווֹלוּש מגיעה קרובה אחרת, רוּז’ה, וכל הקיץ מתגוררת היא אצלם, במרפסת, ישנה על מיטה מתקפלת. להרצליכים הזקנים יש, נוסף לטויבֶּע, בנים שנשארו בחוץ־לארץ, ועכשיו באים גם הם. תמיד היו אבא והדוד רפאל מספרים על משפחתם הענפה, עשרה אחים, דודים לאין מספר, גיסים וגיסות, בניהם של האחים הבכורים שהם בני גילם של אבא והדוד רפאל, או צעירים מהם בשנים ספורות. עכשיו מגיע אחד, ושני, ושלישי, לבושים בגדי חוץ־לארץ כבדים ומשוני גזרה, זה הולך לתל־אביב ועובד בבית־דפוס, זה מצא עבודה בנמל חיפה וזה מתגורר עם חלוצים אחרים בחדר במושבה. ויש אנשים חדשים מן המושבה עצמה המרחיבים את המעגל. בשבתות אין אבא הולך לבית־הכנסת שבתלמוד־תורה, גם לא לבית־המדרש שמעבר למגרש הריק. בית־כנסת, אומר אבא, אינו מקום שבו מחלקים הצבועים כיבודים זה לזה. אלה יושבים במזרח, אלה מקבלים מפטיר ואלה מתפללים מוסף. על־פי אמונתנו הטהורה והמקורית אין בכלל צורך בבית מיוחד, ויכולים עשרה יהודים להתכנס בחדר שיש בו ספר־תורה ולעשות לעצמם מניין. אם יש יום אחד של מנוחה בשבוע, יום שכולו קודש לנשמה היתירה שבאדם, כלום דווקא ביום הזה חייב אני להימצא במחיצת האיכרים והסוחרים שבבית־הכנסת הגדול או לבקש את חברת החסידים החשוכים שבבית־המדרש, המתעקשים להתפלל בסידור נוסח ספרד ובהברה אשכנזית? עברי החי בארץ־ישראל, פועל המתפרנס מיגיע כפיו, צריך שגם השבת יהיה לה איזה צביון מיוחד, מקורי.
ואכן, כשלובש אבא את בגדי השבת ופורשת אמא על השולחן את מפת המשי הירוקה, שהביאה להם רוז’ה, חשים מיד שאין יום זה דומה לשאר הימים. בבוקר הולכים הם לבית־הספר של נחמן, ל“יבנה”, לאותה כיתה שהוצב בה ארון פשוט של עץ לבן ובתוכו ספר־תורה. באים לשם הולצברג עם אהר’לה. קראביץ, שותפם של אבא והדוד רפאל לקבוצת הטיח. שרוני המורה, שביתו גובל עם המחלבה של גוברמן. ומורה שני, מבית־הספר לבנות. אדון קרניאל, שהוא פקיד בבנק אנגלו־פלשתינה וכותב בעיתונים. כמה מבעלי הצריפים שבשוק הקטן. התפילה מתחילה מאוחר ומסתיימת מוקדם, ובכל שבת עובר לפני התיבה אחד מן המתפללים, אף שתפילתו של אבא חביבה על כולם יותר מתפילתם של כל האחרים. כשנמאס לנחמן להאזין, הריהו משוטט בבית־הספר הריק, מוצא לו ספר וקורא, או יוצא לחצר ומשחק עם אהר’לה ועם ילדים אחרים. את ההליכה הזאת לבית־הכנסת, בשבת בבוקר, אוהב נחמן, אבל לא בכל שבת הם הולכים. פעמים גוברת העייפות על אבא, ועד שהוא עוקר עצמו מן המיטה כבר לא כדאי ללכת, ואז קמים שלושתם, יוצקים על כפית קפה שבכוס מים רותחים מן הקומקום שעמד כל הלילה על הפתיליה, אוכלים פיסה גדולה מעוגת הדבש שאפתה אמא והולכים לבקר אצל הדוד רפאל. שוב אין מזכירים את תחום־השבת, אותו חוט תיל דק המתוח בראש כלונסאות גבוהים, שהעוברים תחתיו בשבת עוברים עבירה. גם אם מוצאים הם את הדוד רפאל בבגדי עבודה, ברגליים יחפות ומבוּיצות, עומד בחצרו ועודר, או משקה, או מאכיל את אפרוחיו, אין איש אומר מלה. נכנסים לביתם, צפוירלה מגישה להם תה ועוגיות מסוכרות, תפוזים בחורף וענבים בקיץ וגרעיני דלעת כל השנה, והם יושבים ומספרים מעשיות וצוחקים וצופים במזוּמן להם בימים הטובים העתידים להתחדש עליהם. מוכרחים להתחדש.
מכאן ואילך מתרחב עולמו של נחמן, ובקרוב יתפלג מעולמם של אבא ואמא. כבר הוא מבקיע אל מחוץ לצריף, אל מחוץ לדונם, אבל עדיין מחובר הוא בטבורו אל אבא ואמא, וטבורו שואף להינתק. בשבתות החורף, אחר שנת הצהריים מתחת לכסתות, לובשים הם שוב את בגדי השבת ויוצאים לרחוב המושבה. הכול משוטטים ברחוב, מפצחים גרעינים, מברכים זה את זה לשלום, מביטים זה בזה, מספרים זה על זה. לאִטם מהלכים הם ברחוב, עוברים על פני בית־הכנסת הגדול, על פני הבאר הישנה שבבירז’ה, המתקתקת יומם וליל, ליד גדר התיל של מגרש הכדורגל המלא ומגודש המון־אדם עליז ורעשני, אף שאסור לשחק כדורגל בשבת, עולים לעבר הקיבוץ בראש הגבעה, ומגיעים לדירתם של הבֶּקֶרים הזקנים, המתגוררים בחדר אחד, מאחרי חנותם. אין כמעט שבת שלא יילכו הם לבקר את הזקנים, או שלא יבואו הזקנים – המתפללים בבית־המדרש – לבקר אצלם. הללו, אומר אבא, אינם מהמשפחה, ואף־על־פי־כן הם בעיניו כמו משפחה וצריך לבקר אצלם, מפני שאין להם כאן נפש חיה. איש מצחיק הוא הזקן. כל ימות השנה נועל הוא מגפי עור, ששרווליהם עשויים קפלים־קפלים, כמו ברגי עץ גדולים, ואף שזקנו סב, הוא פוסע בצעדים קצובים ובקומה זקופה. בכל פעם שהם באים לביתם מעמיד הוא על השולחן בקבוק קטן המלא ספירט שמראהו כמים ואבא קורא לו מי־אש. אבא מאהיל בכפו על הכוסית הריקה שלפניו, ואז ממלא הזקן את הכוסית שלו, מרוֹקנה לתוך גרונו בגמיעה אחת ומנגב את זקנו ושפמו בגב ידו. מיד משתנה הוא תכלית שינוי ופותח במעשיות ארוכות באידיש. לנחמן נדמה, שתמיד מספר הוא אותה המעשייה עצמה, חוזר על אותם הפסוקים ברוסית, שהוא משמיע בקול גדול תוך כדי צעידה בין הרהיטים שהחדר מגודר בהם. תמיד הוא רוקע במגפיו ושר שיר אחד שאין לו מלים, כי אם חזרה עיקשת על ההברות טאם־טא־ראראם, טאם־טא־רא־ראראם, טא־רא רא־רא, טאם־טא־ראראם. נחמן אינו מבין את השיחות באידיש בין הזקנים לבין אבא ואמא, ומה שהוא מבין נדמה לו ששמע. נמאסה עליו הישיבה עד חושך סביב השולחן, התה, העוגות הפריכות, האידיש, אפילו הזקנה שתחילה היא שובה את לבו בשירים שהיא שרה בקול רועד, בסיפורים שהיא קוראת מתוך ספר באידיש, שלום עליכם שמו. הזקן מצחיק והזקנה מצחיקה. עליה מספרים אבא ואמא שבצעירותה ברחה מן הבית ונסעה לברסלאו מפני שרצתה להיות “איין שָׁאוּ־שְׁפִּילֶערן”. בנוח עליה הרוח, מוציאה היא אלבום תמונות ואבא ואמא מביטים בתמונות וממלמלים שוב ושוב “אַ שֵׁיינהַיט”. כל הילדים משחקים בשעה זו בגורן, מסתכלים בכדורגל, מסתובבים ליד ה“שלאל”, ורק הוא נסחב כמו זנב אחרי אבא ואמא. עולמו נפקח ומתרחב מיום ליום, ונפשו יוצאת אל מחוץ לכותלי הצריף, אל מחוץ לתחום הדונם, אל הילדים, אל השכונה. נמאס לו כבר מאבא ואמא ומכל הזקנים. לבדו הוא כבר רוצה להיות, לבד.
“כן!… כן!… כן!…” 🔗
בירכתי המגרש, מעבר לערוגות הירק, מעבר לחממות שבעפרן טומנים את גרעיני החושחש והלימון המתוק, מעבר לשטח שהפך התימני בעידור עמוק, טיהרוֹ מאינג’יל והכשירו לשתילה – ניצב בית־הכיסא: צריפון של עץ, שכל־כך צר הוא, שאפילו נחמן נוגע בכתליו – מימין ומשמאל – כשהוא פושט את זרועותיו. הצריפון עומד על בור פשוט שכרו באדמת הדונם, וחלקו התחתון הוא תיבה רבועה, שמנוסר בדופן העליונה שלה פתח מעוגל. כשיושבים על התיבה, במכנסיים מופשלים, יש להיזהר שלא ייכנסו שבבים לבשר. מכל מקום, בית־הכסא הוא גבול הדונם, ואם לדייק – שתי פסיעות ממנו קבוע צינור ברזל עבה בתוך יסוד של בטון, זה עמוד־הפינה שממנו נמשכת הגדר שבין החצר של ביילין האילם לבין המאפייה של טובים.
זאת אומרת, זה לא בדיוק, רק בערך. לאחר זמן, כשבא אבא לגדור גם את חצרם, שלא יכרסמו הבקר והצאן את הירקות ואת שתילי ההדרים, ונתלקחה המריבה הגדולה בינם לבין הצ’ופצ’יקים, נודע על יתד הברזל שהיתה טמונה באדמה, יתד שנעץ המודד המוסמך מטעם ועד המושבה והאנגלים, והיא הנקודה המדויקת שמסתיים בה תחום הדונם.
זה מאוחר יותר. לפי שעה הדונם הוא כל מה שהפכה הטורייה, עד בית־הכיסא. גדר אין, ואם אך מוסיפים ללכת, נמצאים בטבורו של השוק הקטן, בכל החצרות, בכל דרכי החול, עם כל הילדים. הלוא זה פשוט: מ“יבנה” חוזר נחמן יחד עם כל הילדים הגרים בשוק הקטן ומעבר ל“שלאל”, חוזר תמיד יחד עם אהר’לה הולצברג, זורק את הילקוט למרפסת, אוכל על רגל אחת (עכשיו, שאבא טייח, עובד קשה וצריך לאכול טוב, אין ארוחה של ממש אלא בשעה שהוא יושב לשולחן, כלומר בשובו מן העבודה), רץ לשוק הקטן, הולך להכין שיעורים עם אהר’לה, חוזר לבד הביתה.
פשוט יותר: פתאום הוא כמו כולם, ילד לעצמו, מנַהג את רגליו למקום שלבו מוליך אותן. לפנות ערב שולחת אותו אמא למאפייה של טובים, לקנות לחם טרי בשביל אבא, לעבודה, ונחמן מבקש – ולעתים נענה – שתרשה לו אמא לקנות פיתה חמה, כמו כל הילדים. מאליהן הולכות הרגליים במשעול הכבוש, דרך החצר של צ’ופצ’יק, אל המאפייה, בחזרה, ושוב דרך החצר של צ’ופצ’יק, לאורך הדרך החולית, על גשר העץ של ה“שלאל”, לצריף של אהר’לה הולצברג. נחמן יודע, שפטרזַיל הוא אחד השכנים שם ובעיניו אף ראה את אמו המטומטמת יושבת על המדרגה בחלוק מלוכלך, ברגליים וזרועות לבקניות, בצקות, מכוסות פצעים כפצעיו של פטרזַיל. נחמן היה אומר בלבו, שאינו פוחד מילדי התלמוד־תורה, אבל השתדל שלא להיפגש בהם, שלא יבחינו בו, לא פטרזַיל, לא קשאני, שאת סלסולי זמירותיו ואת צעקות האימים של אביו השיכור הוא שומע בחצר בדממת הערב, לא עוזר ליכטיג. הוא רוצה לשכוח אותם, כאילו אף פעם לא למד בתלמוד־תורה. אהר’לה הולצברג הוא ילד נחמד, ונעים להיות אצלם בצריף שכתליו דיקט צבוע ירוק מבריק. לאהר’לה יש גם שתי אחיות, שתיהן גדולות ממנו, ותמיד מלאה חצרם ילדים וילדות. אל אהר’לה יכול הוא ללכת משום שאביו ואמו הם ידידים של אבא ואמא. בקיץ מעיפים קיפקות עשויות מדף של מחברת, מקפלים במלוכסן, בדייקנות מרובה, אחת ושתיים ושלוש. את השוליים הנותרים מן הקיפול הראשון גוזרים ועושים זנב דק וארוך, שבלעדיו אין הקיפקה מרחפת יציבה באוויר אלא מסתחררת סביב עצמה, כמו סביבון. משחקים במחבואים. בחמש אבנים. בקוֹמפּאניון. פתאום כולם משוגעים ליוֹ־יוֹ. הילדות משחקות בחבל. הילדים במקלות. הילדות מקפיצות כדור, מעבירות מתחת לרגל ושרות וּוַאן־טוּ טְרִי־אַ־לֶרי. הילדים מתגנבים לחצרות זרות וקוטפים תותים. אין גבול למשחקים, המתחלפים עם חילופי העונות, המתנהלים בכל השכונה: יחד נודדים הילדים מחצר לחצר, מרחוב לרחוב, מתחברים, מתפלגים, ממציאים כל יום דבר חדש.
העיקר, ששוב אינו סגור כמו תינוק בבית. יום אחד נפל ריב בינו לבין אהר’לה, והם נעשו ברוגז. אחרי בית־הספר הלך אהר’לה לבדו הביתה, ונחמן לבדו. כבר היה לו עצוב, כבר לא היה לו עם מי לחלק כל מה שנקרה לו בדרכו. כל אותו יום לא מצא לו מקום בצריף ובחצר. גמר לקרוא את הספר ששאל בספרייה. לקח את הצינור והִשקה את הירקות. אלא שלא חדל להרהר במה שעושים עכשיו הילדים, במה שהוא מפסיד. בלי שביקש אמרה לו אמא שיילך למאפייה ויקנה לעצמו פיתה חמה. עם הפיתה ביד הלך לבדו בכיוון ההפוך, לעבר ה“שלאל”. על בלוק שבור, לפני ביתם, ישב טוֹדרוֹס צ’ופצ’יק והביט נכחו. מרחוק, בשדה הריק שלפני ה“שלאל”, נראה עשנה של מדורה וכל השכונה מתגודדת סביבה. נחמן מהסס בין המדורה לבין טודרוס. אילו היה אהר’לה כאן, היו הולכים למדורה. שם יושבים הילדים הגדולים, צולים תפוחי־אדמה, מספרים סיפורים מפחידים על מה שראו בראינוע, על המלחמה בין האנגלים והתורכים, זו שהתנהלה פה, ליד ה“שלאל”, על הערבים שהתנפלו על המושבה ואדון מנדלביץ' הזקן ואדון מנדלביץ' הצעיר ועוד גיבור אחד שהיה פעם במושבה – אחד שהיה כמו ערבי ודיבר רק ערבית והיתה לו חרב ענקית, אבל הוא היה באמת מן היהודים שבמדבר – גירשו אותם כמו כלבים, חתכו אותם לחתיכות. נחמן היה רוצה ללכת לשם, אך בלי אהר’לה אינו מעז. כמו טודרוס. טודרוס מרכיב משקפיים בעלי עדשות עבות, וכשחוטף לו מישהו את המשקפיים – אינו רואה מטר לפני האף. לכן מרבה טודרוס לשבת בבית, וכשמתאסף כל השוק הקטן מסביב למדורה, הוא יושב לבדו על הבלוק. נחמן מרחם על טודרוס, ורחמים אלה מצטרפים לחמלתו על עצמו, אך יותר מכך אומר הוא לעצמו שהיה רוצה להתבונן שוב בתמונה הגדולה התלויה אצלם בחדר, מוקפת מסגרת (כך נשבע לו טודרוס) עשויה זהב טהור. הבית של טודרוס שונה משאר הבתים. בראשיתו היה סתם צריף, מצופה “טוֹל” שחור מבחוץ. עכשיו יצוקים קירותיו בטון ואינם סוּדים ירוק בהיר, ככל הצריפים, כי אם מיני צורות צבעוניות וזוהרות, שרק סייד מומחה כצ’ופצ’יק יודע לעשותם. בחדר המיוחד הזה, כמעט על חצי קיר, תלויה התמונה, שראה נחמן פעמים הרבה והוא משתוקק לראותה שוב. התמונה מכריעה, והוא מפנה עורפו למדורה והולך אל טודרוס.
הם יושבים בחדר, נחמן אינו גורע עין מן התמונה וטודרוס אינו חדל לדבר עליה. טודרוס אומר, שאבא שלו צייר את התמונה הזאת, ואף שנחמן יודע שטודרוס שקרן וממציא דברים שלא היו ולא נבראו, לא אכפת לו. בתמונה הזאת, אומר טודרוס, צייר אבא את אחרית־הימים, את מה שיהיה אחרי שיבוא המשיח. עצים כחולים כמו כחול כביסה מטפסים על עצים שעליהם גדולים כעלי הבננה, נלפתים זה סביב זה כנחשים משונים. מתוך האדמה צומחים שיחים חדים כחניתות. למעלה, בפינה, תלויה שמש אדומה, כמו אבטיח חצוי. איש מכוסה שׂער, דומה לקוף, מחבק בידו האחת זאב שניביו לטושים וידו השנייה נחה על רעמה של אריה. לידו עומדת אשה, עירומה לגמרי, ורק צמתה הסתורה גולשת לה בין שדיה ויורדת עד לנמר הרובץ לרגליה. שוב ושוב חוזרות עיניו של נחמן אל האשה העירומה הזאת, שכמותה לא ראה. לפעמים, בערב, הוא שוכב במיטתו, משים עצמו ישן ומחכה עד שאמא תתפשט. אבל אפילו כשאמא בטוחה שהוא ישן, היא מפנה לו את גבה, אפילו שהנמיכה לגמרי את פתילת המנורה. את רוז’ה ראה פעם אחת עירומה, בלי כוונה, כשרצה להחזיר את הצינור למקלחת שבחצר, אבל כל־כך נבהל שאינו זוכר בדיוק מה ראה. עכשיו הוא רואה שהאשה שבתמונה דומה מאוד לרוז’ה, והמחשבה האסורה הזאת מפחידה אותו והוא מסלק מבטו, שלא יראו בעיניו מה שעובר בראשו. אותו רגע בוקעת מבעד לחלונות הפתוחים שאגת המון ילדים, ונחמן, היודע מן הצעקה מה מתחולל עכשיו ברחוב, מזנק ממקומו ורץ אל הדלת. כשידו על כף המנעול הוא נעצר ומחזיר ראשו אל טודרוס, המוסיף לשבת על הספה, כמו קודם:
“טודרוס, כֵּן!”
טודרוס אינו זז ממקומו. עכשיו מבחין נחמן באפלולית שמילאה את החדר. רק משקפיו העבים של טודרוס נוצצים בברק מוזר. מן הרחוב בוקעת שוב שאגתם הקצובה של הילדים:
“כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!”
שוב אין נחמן יכול להתאפק, ובין טודרוס לבין הצהלה סביב מדליק־הפנסים הוא בוחר ברחוב.
במרכז המושבה יש חשמל, גם ברחוב וגם ברבים מן הבתים. לא כן בשוק הקטן, אף שאבא אומר, כי בקרוב יציבו גם כאן עמודי חשמל, ואז יימשכו חוטים גם לצריף שלהם. בשני רחובות השוק הקטן יש עמודים שונים, קצרים יותר, ובראשיהם תלויים פנסי נפט, סגורים בתיבות זכוכית מזוּותות. יום־יום, באותה שעת בין־ערביים חטופה, בין אור לחושך, עובר בשכונה מדליק־הפנסים, על כתפו השמאלית סולם גבוה ובימינו מין משפך גדול בעל זרבובית ארוכה. הילד הראשון שמבחין בו מניח את כל עיסוקיו ומכריז בצווחה גדולה, “כ־ ־ ־ן!” – ומיד פושט הקול מילד לילד, ועד מהרה רצים הכול לקראת מדליק־הפנסים וקריאה קצובה אחת בפי כולם:
“כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!”
ברנש משונה הוא מדליק־הפנסים. נושא הוא סולם גבוה ומטפס על עמודים, אבל הוא עצמו נמוך ומצומק, כפי שאפשר לראות מן הגומות העמוקות שמתחת לעצמות לחייו, מעור צווארו המקומט כצווארו של צב, מן החלוק האפור התלוי על רזונו כעל דחליל. אין “כן” מופיע בשוק הקטן אלא בשעה זו שאינה לא יום ולא לילה, וכל חזותו מעומעמת כמותה. פניו אפורים, אך בלחייו השקועות, בארובות עיניו הכבויות, מתחת למצחה השבורה של הקאסקט שלו – אפילה גמורה. רק חוטמו העבה מזדקר מתוך פניו, תלוי כפורפירה ארוכה על פיו חסר השיניים. הוא מתנהל לאִטו, אינו רואה ואינו שומע את המון הילדים הרץ לפניו ואחריו, מנתר סביבו בחול וצועק בקול אחד: “כ־ ־ ־ן!” הוא נעצר לפני העמוד, משעין אליו את הסולם, מכין עצמו לטיפוס, אינו רואה ואינו שומע. אמנם, אין לילדים ספק כי כשם שלא הכזיב מעודו לא יכזיב גם הפעם, אבל גם זאת הם יודעים: תפקידם להפציר בו בלי הרף, עד שייענה. אי לכך מגבירים הם עכשיו את קולם, שנעימתו כפולה, גם תחנונים וגם קריאת תיגר:
“כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!”
רגלו האחת כבר מוצבת על שלבו התחתון של הסולם, קנקן הנפט בימינו ושמאלו לופתת שלב גבוה. כעת מתחיל הוא להתרומם, רגלו האחרת ניתקת מן הקרקע, מרחפת באוויר. בבת־אחת, כמו על־פי פקודה, משתררת דממה דקה. ובו ברגע נשמעת תקיעה אחת, ברורה ורמה, ורעם קריאות הידד נענה לעומתה. שוב עמד מדליק־הפנסים בניסיון, שוב הוכיח, שלא ניטל כוחו ולעולם אינו נכשל בתקיעה־של־מטה. קהל מעריציו מקיף את הסולם, מריע ביתר שאת ומבקש הדרן. אך פניו של “כן” מטושטשים כמו השעה הזאת, וכאילו לא ראה ולא שמע הוא עולה בסולם, פותח את תיבת הזכוכית, מוציא את המנורה, ממלא אותה נפט, מיטיב את הפתילה, מדליקהּ בגפרור, מחזירהּ לתיבת הזכוכית, נועל את התיבה ויורד. התשואות, קולות החנופה, ההתגרות, התחנונים, כל אלה נשברים אל אפלולית פניו המצומקים. בלי הגה שב הוא ותולה את הסולם על כתפו השמאלית, אוחז את הקנקן בימנית ופוסע לעבר העמוד הבא. כאילו לא ראה כלל את המון הילדים, קטנים וגדולים, הרצים בחול, בסנדלים וברגליים יחפות, מריעים בקצב ובהתלהבות. אבל כבר הם יודעים שבעוד רגע, משישעין את סולמו אל העמוד, יגלה שוב את כוחו, והריהם צועקים בגרון צרוד, כעובדי אלילים:
“כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!… כ־ ־ ־ן!”
רגלו האחת של מדליק־הפנסים ניצבת על השלב התחתון והאחרת מרחפת באוויר. בבת אחת, כמו על־פי פקודה, נאלמים כל הקולות, משתררת דומייה עמוקה, נזקפות כל האוזניים.
“כ ־ ן!” פורצת קריאת התפעלות והערצה. לעולם אינו מכזיב, מדליק־הפנסים.
“כן” הוא הרחוב, והרחוב הוא העולם הנפקח יום־יום מחדש, במעגלים מתרחבים. “כן” הוא מלך הרחוב, הוא מה שבמחיצתם של אבא ואמא אסור אפילו בהזכרה, שלא לומר בהתפעלות פרועה ומשולחת־רסן כזאת. ברחוב מותרים האיסורים. כל השוק הקטן הוא הרחוב, וכל הילדים נודדים שם יחד מחצר לחצר, מרחוב לרחוב, נעשים ברוגז, נעשים שוֹלֶם, מתפלגים, מתחברים, ממציאים כל יום דבר חדש.
מה טובו איסוריך השוק הקטן.
“כ־ ־ ־ן!”
ספר ליום 🔗
חרוז מתנגן במוחו של נחמן, חרוז של יום־הולדת:
על ענן כביש רוכב ענן חמור ועליו איש מנגן כינור – – –
למה יום־הולדת? למה המלים הללו הנחרזות במוחו, שוב ושוב?
מרחוק, כמו מתוך זיכרון המשפחה, חוזרת תמונה. שעת ערבית חמה, לפני החגים. ב“פוֹסטָה” פתוחות החנויות, דולק חשמל. נשים נושאות סלים גדושים, מחזיקות ברגלי עופות קשורים וקלועי כנפיים. הסנדלים שלרגליו משופשפים לגמרי והנעליים מן החורף שעבר צרות מדי. הם עוברים לפני חנותו של הסנדלר, אבל לא כדי לקנות נעליים מוליך אותו אבא ל“פוסטה”. זאת תעשה אמא, ערב החג. הם עוברים לפני חנותו של הכובען. הבארט שלראשו דהה לגמרי בקיץ, ואם יבדקוהו מקרוב יתברר שהוא משופשף ויש בו חורים. אבל לא כדי לקנות לו בארט מוליך אותו אבא ל“פוסטה”. אבא קונה לו ספר, ליום־הולדת.
האם היה זה הספר הראשון, הספר שקנה לו אבא בחנות הספרים של הלוי, ספר גדול, עם ציורים נהדרים, ענן במכנסיים, או ענן בערדליים, ואולי בנעליים?
על ענן כביש רוכב ענן חמור ועליו איש מנגן כינור
ברחוב הזה, רחוב חובבי־ציון, עומדים בתיה הראשונים של המושבה, חומר מגוּבל בתבן. גם מבחוץ מטויחים הבתים, אף מסוידים, אך מי שעיניו בראשו מבחין מיד – גגותיהם נמוכים, פתחיהם צרים, קירותיהם נוטים להשתוחח, להתגבן, להיסדק. עכשיו, שסללו ברחוב הזה כביש אספלט ומצדו האחד, צד החנויות, הוחלפה מדרכת העץ במרצפות גדולות, כאילו שקעו בתי החומר לתוך האדמה. כך חנות הספרים של הלוי, שיורדים לתוכה שתי מדרגות. מבחוץ אין חנות זו עושה רושם ובחלונה הצר, כשאין תריסו סגור, מוצגים פנקסים, מחזור לימים הנוראים, לוח־שנה, גליל נייר דהוי למחצה, מאותו נייר המשמש לקישוט הסוכה, קלמר אחד, ילקוט אחד.
לא כך פנים החנות. יורדים מדרגה אחת, וכבר מקיף אותך ריח הספרים, מגיח מתוך איזו פינה אדון הלוי, נכנס לחוג האור הצהבהב שמקורו למעלה, בקצה החוט המשתלשל מן התקרה, מקדם את פני אבא ברמז־חיוך מתחת לשפמו האפור, מחליק על פניו של נחמן את מבטו השליו ואומר:
“יש יום־הולדת לנחמן הקטן –”
אפילו הוא יודע, שכל שנה, לכבוד יום־הולדתו, קונה לו אבא ספר חדש, ישר מחנותו של אדון הלוי. כלומר: הזיכרון הזה אינו הראשון. לא ספר זה ששמו, עכשיו הוא כמעט בטוח, “כוכבים בדלי”. פעמים רבות כבר לקח אותו אבא לחנותו של אדון הלוי, תמיד בשעה חמה זו של ערבית, בשלהי הקיץ, קרוב לראש־השנה. אבא הולך כדי לקנות ספר לנחמן, אבל בראותו את המדפים הגדושים, שוכח הוא לשם מה נכנס ומושך ספר אחרי ספר, ממשמש, הופך, מעלעל במהירות, כאילו ביקש לבלוע את כולם. כל הספרים יפים בעיני, אומר אבא לאדון הלוי, ואילו היתה הפרוטה מצויה, קונה הייתי את כולם. אדון הלוי מחייך כנגדו בחיבה ומפציר בו שייקח ספר. לךָ, אומר הוא, אני מוכן לתת חינם. תשלם כשיהיה לך. לא, אומר אבא, חינם אני לא לוקח שום דבר, אפילו לא ספר. תיקח, אומר אדון הלוי, ותכניס לי כל שבוע משהו על החשבון.
“לא,” ננער אבא, “היום באתי לקנות משהו מיוחד. ליום־הולדתו של נחמן.”
“אם כך,” אומר אדון הלוי, “יש לי בשבילו ספר שבוודאי לא קרא, משום שזה עתה הופיע. ספר נחמד מאוד.”
(לא, מתבלבל זיכרונו של נחמן. שיחה זו מאוחרת יותר. כשקנה לו אבא את הספר הראשון, אמר אבא דברים שונים.)
“ספר ראשון שמקבל ילד,” אמר אז אבא, “צריך שתהיה לו גם צורה נאה ויהיה בו גם משהו המגרה את הדמיון, משהו שיעורר בו את החשק”.
“הוא יקרא,” הגביה אז אדון הלוי את סנטרו של נחמן והביט לתוך עיניו, באור המשונה של אותה ערבית. “לפי שעיניו נוצצות, לפי שהן רצות מדף לדף. הוא יקרא ספרים.”
“הלוואי,” אמר אז אבא.
ונחמן, הוא רואה את עצמו, אז, מחזיק בספר, אז, “המלך בּוֹבּ”, שכריכתו נתונה בעטיפה מצוירת, כמו הציורים הממלאים את הספר כולו, מקיפים את אותיותיו המאירות: ענפיהם הדקים של עצים מוזרים נשרכים בשולי הדפים, קיפוֹפים תלויים על זנבם המסתלסל, פילים, פילונים, ציפורים. כן, את הספר הזה רצה מאוד. הספר הזה היה כאילו על גבו של הפיל דהר לארצות רחוקות, עם הקיפופים ניתר מעץ לעץ, מעולם לעולם. הצריף, הדונם, השוק הקטן – אלה היו פריצה אחת. הספרים – פריצה שנייה, רחוקה ונמשכת יותר.
איך התגלגלו הדברים, מה קדם למה, זה אינו זוכר. אבל כוננית הספרים שהתקין אבא מנסרים וצימדה לקיר הצריף היתה תמיד בהישג ידו, ותמיד מצא בה משהו. “בן חוּר”. ספר בלא כריכה, בלא התחלה ובלא סוף, כמה פעמים קרא בספר הזה! “כל אגדות ישראל”. ספרי־הימים של דוקטור בנימין־זאב הרצל. חוברת דקה של סיפורים משונים, ובייחוד אחד שהיה נחמן חוזר וקורא בו בכל פעם שמוציאים את הספרים לחצר לאִוורור, או שעה שהוא מחפש בכוננית סיפור שלא קרא: “מעשה רבי גדיאל התינוק”. בזיכרונו היו חקוקים שני פסוקיו הראשונים: “רבי גדיאל התינוק נולד בזכות התורה שהיה אביו מלמד לתינוקות מישראל. וכשיצא רבי גדיאל לאוויר העולם היה קטן כל־כך עד שלא ניכר אם בן־אדם הוא.”
והיתה עוד חוברת אחת, בכריכת נייר שהאפירה ונכתמה מרוב משמוּש, וכתוב עליה, באותיות אדומות, “הדים”, ובה סיפור אחד, שנדמה לו לנחמן שמסופר שם על המושבה שלהם, ובעיקר שורות אלה, שלעתים אינו בטוח אם קראן באותו סיפור או שמען מפי אבא באחד מערבי הקיץ, כשהם יושבים בחצר והיתושים עוקצים את אצבעות הרגליים: “רובץ לו לנגדנו הר אפרים, זה שלא היה נאמן גם על אלוהי ישראל הקנא והנוקם, זה שרבץ עם הכותים שלו כגוש זר, כבשר איזו חיה, בתוך גוף האומה.”
אלה הפריצות הראשונות, המעורבות זו בזו, המזדקרות מתוך הערפל. מתוך הערפל עולה עוד יום אחד, בחריפות מפליאה. שוב שלהי החופש הגדול. נחמן נסע עם אמא אל אותו קרוב מפולניה (“פולין העדינה הקדומה לתורה ולתעודה למיום סוּר אפרים מעל יהודה,” כתוב בראש אותה חוברת של סיפורים), שעובד בחיפה, בנמל. בושה וחרפה, אמרה אמא, יש לנו משפחה ולא נוסעים אפילו פעם אחת. אמא שונאת נסיעות, להוציא ביקור אצל הפעטער בתל־אביב, אך הפעם עשתה הכנות מרובות, אפתה עוגה, מילאה צנצנות, לקחה את נחמן ויצאה לדרך, שהיא כמעט יום שלם של נסיעה, בכביש שכולו אבנים ומהמורות, דרך ההרים, דרך היישובים הערביים המפחידים, טול־כרם וג’נין. ומשם לעפולה, דרך עמק נמשך לאין קץ, בחום שהוא כמו המאפייה של טובים, דרך מקומות שאמא אומרת ששם החלוצים והקדחת, לאותו קרוב שבחיפה, גבוה מעל לים. מכל הביקור הזה כולו אין זכורים לנחמן אלא שלושה דברים: סלעי הענק שמשליכים לתוך הים כדי להוסיף אדמה לחיפה; ילד העומד בחלון, מול דירתו של הקרוב, ומנגן בכינור (גם לך נקנה כינור, אומרת אמא, כמו תמיד, גם לך!); נושא המכתבים הדופק על הדלת ומביא צרור דואר גלילי, שכתוב עליו נחמן שפיגלר.
אולי משום שהיה זה מכתב ראשון שהביא לו הדואר, אולי משום שאותו צרור היה “עיתוננו” לקטנים, מתנה מפתיעה מאבא ליום־הולדתו. מאותו שבוע ואילך היה נושא המכתבים מביא בכל ערב־שבת צרור דואר גלילי, מבויל וחתום, שכתוב עליו נחמן שפיגלר. ושמא זהו אותו יום־הולדת, שמטעם כמוס מתנגן בזיכרונו עם החרוז, על ענן כביש רוכב ענן חמור ועליו איש מנגן כינור.
אם כך ואם כך, נשטף נחמן תאווה לקריאה, פרץ לעצמו דרך חדשה – לספרייה הציבורית. בשבועות הארוכים של מחלתו וכן אחרי הפסח, כשלא שב לתלמוד־תורה, היה אבא מביא לו ספרים, אבל עכשיו, שהוא תלמיד ב“יבנה”, רוצה הוא להחליף ספרים בעצמו. עידוד לכך קיבל מן המנהל, אדון זיסקינד.
לביתו באו, בערב. יושב היה בראש השולחן, שפרושׂה היתה עליו שעוונית פרחונית, לפניו כוס תה, כלי סוכר, צלחית עם ביסקוויטים משוננים, “פֶּטי בֶּר”, נרתיק למשקפיים, עיתון שהחזיק בידיו וקיפל בשעת כניסתם. למרות החום היתה חזייתו מכופתרת על החולצה, נסגרת בקושי על כרסו. ראשו עגול ככרסו, קרחתו מעוגלת ועליה כיפה מעוגלת. משקפיו גם הם היו עיגול בתוך עיגול, ומבעד לכל העיגולים הביטו בהם עיניים קטנטנות, עגולות אף הן. רק הזקָן המסופר, שנאחז בקצה סנטרו, היה מחודד. בזריזות הפך את משקפיו והביט ארוכות בנחמן, תוהה על קנקנו. תוך כדי כך היה משוחח עם אבא, בקול רך, על עניינים אחרים, על מה שכתוב בעיתון, על עולים המגיעים מגרמניה ומבקשים שילדיהם יתקבלו ל“יבנה”, על היטלר יימח שמו וזכרו, שצריחותיו בקעו אמש מן הקיוסק של רוזנוואלד. לפתע נפנה אל נחמן:
“ובכן, תכשיט, רצונך ללמוד בבית־ספרנו?” נחמן הנהן אחת, והשפיל ראשו. “והיחסים שבינך לבין כ”ב האותיות הקדושות, מתוקנים?"
“הוא קורא יותר מדי”, מיהר אבא להתהדר.
בלי לקום מכיסאו, נרכן המנהל לאחור, משך ספר אדום, שגבו ממורטט, פְּתחו, עִלעל בו והניחו לפני נחמן:
“פתח פיך ויאירו דבריך.”
בספר הזה, “ויהי היום”, כבר קרא, גם את אגדת שלמה ואשמדאי זכר. אבל עכשיו קרא במהירות, נחפז לגלות כוחו, ירא מפני כישלון, רץ ממלה למלה, משורה לשורה.
“מספיק,” אמר המנהל בקול רך. נחמן הפסיק באמצע המשפט, ואת עיניו לא הגביה.
“הוא קורא יפה מאוד, בלי עין־הרע,” מוסיף אבא להתרברב, אך המנהל אינו מגיב.
“אל תסתיר פניך ממני, נחמן”, אומר המנהל.
נחמן ניתר, עיניו מישירות להביט בעיני המנהל, האובדות מאחרי העדשות העגולות, עדשה בתוך עדשה.
“ולבעוט בכדור אתה אוהב?” נחמן שותק, אינו יודע מה צריך להשיב.
“מיום שעברנו לצריף, אפילו יותר מדי. מתרוצץ בחוץ, עד החושך.”
“מצוין. טובה תורה עם דרך־ארץ. אנחנו צריכים שיצמח כאן דור שיהיה כמו תלמידיו של רבי עקיבא, חזקים בגוף וברוח. תשתדל להיות, נחמן, מן הגדולים והחזקים בכיתה, שתדע להשיב לחורפיךָ דבר. אתה תלמד בכתה גימ”ל." המנהל הבחין בתגובתו של נחמן. המנהל רוצה שיישאר כיתה. “מקריאתך אני רואה, שיכול אתה להיכנס ישר לדל”ת. אבל אתה צעיר מדי. שוב תהיה הקטן בתלמידי הכיתה, וכך עד כיתה חי“ת. וזה רע מאוד. מה רצונך לעשות כשתגדל?”
נחמן שתק, קנוּט על המנהל המבקש להטות את השיחה.
“המנהל שאל אותך משהו.”
“פועל,” אמר נחמן.
המנהל צחק בקול רך, ואבא צחק אתו.
“יעשה מה שיעשה, ובלבד שלא יהיה מורה,” אמר המנהל. הוא קם ממקומו, ומיד אחריו קמו גם אבא ונחמן. רק עכשיו ראה כמה נמוך הוא, כמה נאבקת כרסו בחזייה המכופתרת. הוא הניח ידו על כתפו של נחמן: “העיקר הוא שתהיה אדם, בריא בגוף וברוח. שתהיה יהודי טוב וציוני נאמן.”
וכשכבר עמדו בפתח, שאל:
“מנַין לו הקריאה הרהוטה? הוא מחליף ספרים בספרייה הציבורית?”
“אני מביא לו ספרים, מפה ומשם –”
“זה לא טוב. ילד בכיתה גימ”ל יכול כבר לדאוג לעצמו. קח מאבא ספר גדול, לעֵרבון, והירשם בספרייה הציבורית, נחמן. יש לנו עכשיו ספרייה מצוינת, שאין דומה לה בכל הארץ, אולי אפילו לא בתל־אביב."
קסמי הספרייה מתגלים לאט־לאט, מחודש לחודש, משנה לשנה. ישנה ההליכה עצמה, עם אהר’לה ועם ילדים אחרים, ההנאה מכל מה שמזומן בדרך: הלוח המסורג שמוצגות בו תמונות מן הסרט החדש שבראינוע; האוטובוס המגיע מן העיר ומוריד את נוסעיו; מריבה בין שני עגלונים בתחנת העגלות; החנות החדשה שפתחו איזה יֶקים מאלה שהשתקעו לאחרונה במושבה, הכול לנוער. הבניין הגדול של ועד המושבה, שתי קומות וגרם מעלות רחב, שעולים בו לגזוזטרה הענקית של הקומה השנייה. העלייה במדרגות והירידה בהן היא עסק. גדולה מזו העמידה על הגזוזטרה עצמה, לפני מעקה הצינורות, במקום שעומד ראש הוועד ונואם באסיפות באוזני הקהל הנאסף למטה, בחצר הגדולה, במקום שעמד הנציב העליון, בחליפה לבנה ובכובע שעם ודיבר – בפה מלא אבנים – באוזני ילדי בתי־הספר: רָאוּ־ראוּ־ראוּ! דוּ־יוּ־דוּ, הָאוּ האוּ! והחצר, למטה, עצי התות שבתוך הגינה המגודרת של חצר הוועד, גדר ששערהּ תמיד פתוח, ואם הוא נעול, אין קל מלהגיע לענפי התותים המשתפכים אל מחוץ לגדר.
אך מה כל זה לעומת הספרייה עצמה, בקומה התחתונה. מה שהוא למעלה גזוזטרה, למטה הוא עמודי ברזל עבים התומכים אותה, שטח מקוּרה שמצטופפים בו הילדים כשהתור ארוך, או כשנפתחות ארובות השמים, בחורף. שם גם דלת הכניסה לספרייה, כלומר לאותו מסדרון צר, שרק בו מותר לילדים להימצא ובינו לבין האולם הגדול, שכולו טורי־טורים של ספרים, מחיצה של עץ צבוע אפור. הילדים זכאים לגשת עד למחיצת העץ, עד לאותו לוח שעליו מוערמים הקטלוגים, שרשומים בהם בכתב ברור וגדול, בדיו שחורה, בסדר אלפביתי, כל הספרים הרבים. בקצה האחד של המחיצה דוכן משופע, כמו זה שלפניו עומד החזן בבית־הכנסת. מאחרי הדוכן עומד אדון עברי, הספרן הזקן. כדי שיראנו אדון עברי, צריך נחמן לטפס על הספסל המיוחד לו ולגבוהים כמותו. פעם ראשונה שראה נחמן את אדון עברי פנים אל פנים, קרוב היה לקפוץ מעל הספסל ולהימלט. ראשו הגלוי אין לומר עליו שהוא קירח או גלוח – פשוט אין עליו, מן המצח ועד לצווארון חולצתו, שׂערה אחת. רק אוזניו ונחיריו פקוקים באניצי שׂער לבן, רק גבות עיניו זקורות. והקודקוד החשוף הזה נראה כאילו הוא עור שקוף המתוח על הגולגולת, ובעוד רגע יפקעו הוורידים הכחולים המפרפרים תחתיו. הוסף את מראה לסתו התחתונה העולה ויורדת בלי הרף, את שפתיו שאינו חדל למצצן ולהשמיע ציוצים משונים – והרי גוגול המכשפה מן הספר “מכרות המלך שלמה”.
ילדים וילדות נדחפים מכאן ומכאן, מבקשים להקדים את נחמן. אבל בספרייתו של אדון עברי שורר סדר מופתי, ואין ילדים נקראים לעמוד לפניו אלא בהתאם למקומם בערימת הספרים המוחזרים, ראשונים בראש הערימה ואחרונים בתחתיתה. הוא מעיף עין בספר ובכרטיס, לועס את שפתיו ואומר:
“רק אתמול החלפת ספר, אדון שפיגלר. לפנות ערב. אתה לא קראת בו.”
נחמן שותק. מרגיז לעמוד כך על הספסל, וכל הילדים נדחקים בגבו.
“לך הביתה, קרא וחזור מחר.”
“כן קראתי,” משיב עכשיו נחמן ואינו זז.
“אנחנו גם חצופים, אדון שפיגלר. גם שקרנים.” את משקפיו בעלי מסגרת הכסף הדקה מוריד הוא מן המצח לעיניים, כאילו לראות יפה יותר את החצוף והשקרן הזה. הוורידים שמתחת לעורו מתעבים וכל גולגלתו מאדימה. הוא צועק, ורוק ניתז מבין שפתיו: “אם ככה, חבר נכבד, סַפר מה קראת! תיכף ומיד!”
בסדר. הוא יספר. מההתחלה ועד הסוף. ספר דק, לתינוקות, שסיים את קריאתו תוך כדי הליכה הביתה. היה פעם נער אחד, באנגליה, רובינזון קרוזו, שלא שמע בעצת אביו ואמו, כי אם עזב את הבית וירד בספינה, שאבדה בסערה. רובינזון ניצל בנס, ובכל זאת לא חזר הביתה, כי אם הוסיף להפליג בספינות עד אשר יום אחד הוטל אל אי בודד. הרבה שנים חי לו רובינזון לגמרי לבדו באי, וכדי לא לאבד את חשבון הזמנים עשה כל יום חריץ בעמוד. רק בשנה העשרים וארבע מצא את משרתו הפרא, ששת, שקרא לו ששת מפני שהדבר קרה ביום ששי…
מספיק, אדון שפיגלר, מספיק. טוב." הספרן מגביה את משקפיו, חוזר ללעוס את שפתיו ולמצמץ בהן כאילו היו עצם ממוּיחת, משהה את פסק־דינו. “זאת אומרת, שאתה לא רוצה רק להחליף, לקרוע ולהחזיר. נו, מעניין, מעניין מאוד. נראה כמה זמן זה יחזיק אצלך. נראה, נראה…”
זו היתה הכניסה לתוך אותו עולם שאין לו שיעור, הספרייה הציבורית. מה קרא ומה לא קרא. “אגדות הבלקנים”. חוברות מכורכות של “עולם קטן”. “יַחפהפייה”. “בן שבט הנַוָוחים”. “אל הררי סהר”. “פינוקיו”. “בערב” (“מחנה זאבים רצים ביער ופניהם מועדים אליו – – עיני הזאבים נוצצות כאש, פיותיהם ושיניהם הגדולות והחדות מפיצים אימה – – את העיגול אינם יכולים לעבור – – והנה מנגינה נפלאה מאוד והמנגינה נשואה על כנפי הרוח הצח – –”). “הלב”. “קפיטן הטיראס”, כל החלקים. “אי התעלומות”. “הרשלי, הסיפור העצוב”. “הרשלי האוסטרופולי”. “זיכרונות לבית דויד”, כל החלקים. “מסעִי אל ארץ טיבט”. “בדרך היבשה אל הודו”. “מיכאל סטרוגוב”. “בית אגילאר”. “הבּרון מינכהאוזן”. “ספר הבהמות”. “בת פרעה”. “ורדה”. “אלף לילה ולילה”. “אגדות יוון”. “אהבת ציון”. “דויד קופרפילד”. “אוליבר טוויסט”. “שתי ערים”. “מוטיל בן פייסי החזן”. “תום סוייר”. “אהל הדוד תום”. “פוזמק העור”. חיי שלמה מימון". “החבצלת השחורה”. כרכי “מולדת”. ספרי “אגורה”. “התיירים הראשונים”. “התיירים האחרונים”. “סיפורי האחים גרים”. “קידוש־השם”. “החטופים”. “על החרבות”. “הורדוס ומרים”. “טרס בולבה”. “ילדי רב החובל גראנט”, כל החלקים. “באש ובחרב”, כל החלקים. “המבול”, כל החלקים. ספרי אחיאסף, תושייה, שטיבל, הביבליותיקה הקטנה, אמנות, מצפה – – –
לא ביום אחד, אף לא בשנה אחת, כילה נחמן את הספרים האלה ורבים מהם. אך עד מהרה, אולי כעבור שנה או שנתיים, נמנה עם אותו קומץ של נבחרים שמותר להם לבקש ספר מקטלוג המיועד לכיתה גבוהה, שמותר להם, בלי לשאול רשות, לעבור את מחיצת העץ ולהיכנס לפנַי ולפנים, לעזור לאדון עברי בסידור הספרים המוחזרים ובחיפוש הספרים שרשמו הילדים על פיסות נייר. זהו שיא הכבוד ושיא התענוג. מה לא מצא נחמן בקירות הספרים: כרכים ישנים שהאפירו ונתכסו נקודות מרוב שנים, נתפוררו מרוב שימוש, נכרכו מחדש, דפיהם הודקו בסרטי נייר לבן ושוליהם קוצצו, כרכים כבדים של עיתונים משונים, “המגיד”, “הזמן”, “השילוח”, “בוסתנאי”, “דואר היום”, “האור”, “המעורר”, “עיתוננו” לקטנים, “עיתוננו” לגדולים – – –
היו ספרים, והיו שמות. כל ספר הוא קודם כל צירוף־מלים, תעלומה חדשה, שנחמן בהול להציץ למסתריה. המלים דבקות בו גם כשאין הוא מגיע אל מעבר לשער הספר. אך ספר שצד את דמיונו, שוב אינו מתאפק עד שיגיע הביתה. הילקוט על השכם, רגליו מהלכות מעצמן במסלול המוּכר שבין הספרייה לצריף, עיניו בספר. באותם ימים ראשונים, כשמתעקש עדיין אדון עברי לתת לו ספרים דקים, נוגעת רגלו במדרגה כשמגיעה עינו לדף האחרון. אמא רוגזת על שאיחר לשוב מבית־הספר, על שהוא משחית עיניו בדבר אסור, בקריאה יתירה, ובעיקר תוך כדי הליכה. תהרוס לך את העיניים, ותבכה על זה כל החיים.
אף־על־פי־כן: משטעם טעמם של ספרים, אינו יודע שובעה. הוא חוזר אל הספרים המעטים שבביתם. אל שני כרכי “התקופה”, “השילוח”, “מדעי החיים”. אבא חותם עכשיו, בשותפות עם הולצברג, על “דבר”, ועם גיליון השבת מקבלים הם מוסף לילדים. איזה סיפורים נהדרים. וב“עיתוננו” לגדולים מתפרסם בהמשכים הסיפור גונב הגולפשטרום. ובדיחות. וחידות. ואצל הדוד רפאל מגלה נחמן, להפתעתו, ספרים שלא ידע עליהם. עכשיו מתחיל הוא להבין מה הם, משום שבעיתון (איך התגלה לו הדבר הזה?) מתפרסמים כל שבוע פרקי “הראשונים כבני־אדם”. אצל הדוד רפאל הוא מוצא כרכים ארוכים ודקים, באותיות מצודדות – “כתריאלים, מדברים בעדם”. ואלה הם, מבין עכשיו נחמן, אותם הסיפורים עצמם שנוהגת לקרוא באוזניהם, בשבת לפנות ערב, ובאידיש, הבֶּקֶרית הזקנה. בלי להרגיש מתי חל המעבר, רץ הוא עכשיו בספרים בלי נקודות, נמשך לאותם ספרים המיועדים לגדולים. שמו של ספר אחד, קטן, ירקרק, מושכו במיוחד: “בשם רבי ישו מנצרת”. סיפורי בלהות. הגויים מתעללים ביהודים, כמו בכל הסיפורים, אבל ציורים מקפיאי־דם כאלה רואה הוא בדמיונו רק כאן. יוצקים זפת על ידיהם ומדליקים אותן, כמו מנורת חנוכה. מושיבים אותם על כלונס מחודד. לא, את הסיפורים האלה הוא שונא, אינו רוצה אפילו לזכור אותם, אף ששוב אינו שוכחם.
דיבוק זה, בלשונה של אמא, יש לו טעמים נוספים. חדוות השוק הקטן אינה פשוטה כל־כך, ונחמן מוקיר רגליו יותר ויותר מאותה להקה מהומתנית המתגוללת בחולותיהם של שני הרחובות ובמגרשים הריקים שלשׂפת ה“שלאל”. שוב אינו רץ אחרי מדליק הפנסים וצועק בקול אחד עם האחים, כן־כן־כן! שוב אינו נבהל לשבת בבית שיש בו יולדת, לומר בקול “המלאך הגואל אותי מכל רע” ולקבל בשכר זה חופן “ארבעס” מפולפלים ושתי סוכריות ממולאות. אפילו אל אהר’לה הוא הולך בדרך עקיפין, אף שבשום אופן לא משום שערב אחד בא מולו, יחד עם עוד פּוּשְטים, עוזר ליכטיג, שעובד עכשיו כמתלמד בגַרז' שליד תחנת האוטומובילים. עוזר ראה אותו ומיד פשט את שתי זרועותיו כדי לתפוס את נחמן, שנמלט בקושי ושמע את המלים הרודפות אחריו:
“מה אתה בורח, פיפלה? לא עושים לך שום דבר. פיפלה, תגיד שלום לשפיגלה!”
לא, לא בגלל עוזר ליכטיג. הוא פשוט גדל, במהירות. עתידים לקרות עוד כמה מקרים לא טובים, אבל נהייתו אחר הספרים קודמת להם. רוח טובה שוֹרה עכשיו בצריף, וטוב לשבת בו, בעיקר בימות הגשמים. מה רב עונג הקריאה באותן שעות, כשהצריף הוא כמו תיבת־נוח בעיצומו של המבול. הו, כמה פעמים רץ לספרייה למרות הגשם, בתוך הגשם, כדי לא להישאר בלי ספר. כמה פעמים הגיע הביתה, רטוב עד לשד עצמותיו, ואמא העומדת בחלון המרפסת (כן, המרפסת סגורה עכשיו בחלונות ממש ויש לה דלת ממש) רצה לקראתו, סופקת כפיה וצועקת עליו בקולי־קולות. לא הספיקה לך דלקת־ריאות אחת. תחלוץ מיד את המגפיים. ריבונו־של־עולם, הלא אתה הולך בתוך מים. והניקֶר־בּוֹקרס החדשים, כאילו היו שרויים בגיגית. הם מצמר אנגלי, ועכשיו יתכווצו לגמרי. מחלת־לב אני אקבל מהילד הזה. גם בגשם כזה מוכרחים לרוץ עד הספרייה? אבא לא מוציא מספיק כסף על ספרים? אני לא יכולה: הרטיבות מגיעה עד הגופייה, וכל הצבע ירד מהפלאנל. תוריד תיכף ומיד את כל הבגדים, תלבש פיג’מה ותיכנס למיטה…
הו, איזה עונש נפלא. עד שמציבה אמא את הפתיליה על שרפרף, באמצע החדר, עד שמתחיל הקומקום שעליו להעלות הבל, עד שהיא מביאה לו למיטה את הכרוב הממולא בשר טחון ואורז וצימוקים, את מרק הגריסים, את כוס התה, כבר הוא מצוי בירכתי העולם, בפאטגוניה, בכף התקווה הטובה, בים הקרח, בארץ האש. את הספר מלווה הברד המתופף על רעפי הגג. שיירד לו הגשם, שיירד, ואף אם יסיים את הספר שבידיו לפני שיפנה היום – לא אכפת לו. אבא לקח בהשאלה ספר מאדון שרוני, וכיוון שאסר עליו באיסור חמור לקרוא בו, אינו יכול להתגבר על יצרו. איזה שם מושך: “השיגעון הגדול”.
רִקמה אחת שלמה 🔗
כמו בדי הרִקמה של רוז’ה מצטרפים בראשו של נחמן האנשים, הבתים, הרחובות לתמונה ססגונית אחת: המושבה. בערבי החורף יושבים סביב השולחן. על הפתיליה – במרכז השולחן – מהביל הקומקום. המנורה הגדולה, ירוקת־הגולה, מפיצה אור רך ואצבעותיה של רוז’ה משחילות חוטי צמר ומשי בחרירי הבד הקשה, חוטים ירוקים ואדומים וצהובים, חוטי תכלת וכסף וזהב. רוז’ה היא בחורה יפהפייה, כמו בציורים שהוא מוצא בספרים. לא רק לרקום מפליאות אצבעותיה. היא יודעת לתפור שמלות, למדוד במטר של בד, לצייר בפחם על נייר חום, לגזור את הבד הפרוש על השולחן, מתחת לנייר הגזור, לחבר בסיכות, להכליב במחט. חבל שאין לה מכונת תפירה, וגם אבא טרם קיים הבטחתו ולא קנה לאמא מכונת זינגר. לעתים הולכת רוז’ה אל אמו של אהר’לה הולצברג, אך אילו היתה לה מכונה משלה, אומרת אמא, מוצאת היתה את פרנסתה בכבוד. לפי שעה היא עובדת בפרדס, בחורף בעטיפה ובקיץ בגיזום. חצאיות ושמלות תופרת היא רק לאמא ולעצמה. וכשהיא מתלבשת, וכשהיא חובשת בארט, המסתיר את אוזנה האחת ומגלה את תסרוקת ה“פּוֹלקָה” מעל לאוזנה האחרת, אין נחמן יכול לגרוע עינו ממנה. לא רק הוא. ווֹלוּש, קרובם האחר, המתגורר עם חבריו באיזה חדר, מרבה עכשיו לבוא אליהם, ונחמן יודע מאליו, גם בלי לשמוע את לחשושיהם של אבא ואמא, שווֹלוּש מאוהב בה. נחמן מסכים לדעתה של אמא, שראויה רוז’ה לבחור מוצלח יותר מווֹלוּש, היושב ערבים שלמים ומקשקש ומקשקש בפולנית. רוז’ה מבקשת ללמוד עברית, ונחמן מוכן ללמד אותה, אבל ההזדמנויות אינן רבות. בימים היא עובדת, ואילו בערבים, כשאינה רוקמת או תופרת, יוצאת היא עם ווֹלוּש למושבה, לקלוּבּ הפועלים או לראינוע. בקרוב תעבור רוז’ה לחדר משלה, אולי אפילו בתל אביב, ונחמן חש בתוכו רגש שלא ידעוֹ, רגש הממלא את כל הספרים שהוא קורא. חבל שהוא קטן כל־כך, שרוז’ה כבר בת שמונה־עשרה. אילו הוא, למשל, גדול בארבע שנים, והיא, למשל, קטנה בארבע שנים – – –
בערבים יושב נחמן ומביט באצבעותיה הזריזות של רוז’ה, בערבוביית החוטים הססגונית. פתאום היא קמה, מצמדת את הרקמה בשתי סיכות לקיר הצריף, והכול מתבוננים בה מרחוק. איזו תמונה נהדרת: בית שגגו אדום וארובתו השחורה מעלה עשן תכול. עץ ירוק ועל אחד מענפיו חסידה לבנה, שמקורה ורגליה רקומים אדום. נערה זהובת־צמה נושאת זר פרחים. נחמן מביט בתמונה, ובמוחו מתלכדת המושבה כולה לתמונה אחת שלמה, ונהיר לו עכשיו מקומו של כל בית וכל רחוב, היכן ראשוני הבתים, כלומר בין בית־הכנסת הגדול והספרייה, היכן בנו להם האיכרים את בתיהם המרוּוחים, המסוּתרים מאחרי ברושים ודקלים, היכן – בעיבורה – צריפיהם של הבּוּכרים, ושל התימנים, של החלוצים ושל הפועלים. רקמה אחת שלמה.
שלמה – ומשתנית בלי הרף.
לא רק בצריף שלהם מתאכסן בכל פעם קרוב אחר. המושבה כולה מלאה עכשיו אנשים חדשים, שאיש אינו יודע מי הם: יֶקים, רומנים, פולנים. כמו רוזנוואלד, שהפך את הליפט שלו לקיוסק, חיברוֹ (ראשון בשוק הקטן) לרשת החשמל, ובערבים מנגן אצלו הרדיו שהביא מגרמניה ומושך אליו את כל השכונה. כמו שכניהם, בחצר הסמוכה, משפחת זאוּבֶּר. חמישה גברים הם, ואשה אחת. הגברים כולם רמי־קומה, רחבים, למן הצעיר שבהם, שגם הוא בחור מגודל, ועד לקשיש, שכרסו מזדקרת לפניו ומקטרת מעוקלת אינה משה מפיו, הוא אבי המשפחה. מה מעשיהם אין יודעים. לאבא סיפרו, שבגרמניה היו איכרים וגם פה רוצים היו לעשות מה שעשו שם, אבל לפי שעה מהלכים הם בטל, ורק פעמיים ביום הולכים הם, כל החמישה, ויושבים שעה אחת מאחרי הקיוסק של רוזנוואלד, במקום שהציב שני שולחנות מתקפלים מתחת לסוכך צבעוני גדול. אמא תמהה עליהם, עבודה אין להם, פיהם מלא טענות על ארץ־ישראל, אבל להרתיח לעצמם כוס קפה מתעצלים, עד הקיוסק מוכרחים ללכת. זה לא עניין של עצלות, אומר אבא. מנהג כזה יש לגרמנים: יושבים שעות בבית־קפה, מזמינים קאפֶה־קוּכן, או בִּיר – ומדברים. זו ההנאה שלהם.
ישנם עוד. ישנם הרומנים הגרים באחד הפרדסים, בבית־אריזה לשעבר, ברקוביץ, שבנם פסח לומד עם נחמן בכיתה אחת. יש להם חנות ביצים בשוק, ואצלם קנה אבא את ארגזי הביצים הסוריות. בחנות עומדים האם ואחד או שניים מאחיו הגדולים של פסח. אשה כבדה היא אמו של פסח וכל גופה העייף עמוס על רגליה הבצקות, שתמיד הן נתונות בנעלי עבודה גבריות, משורכות בפיסות קצרות של חבל. כל חנות הביצים כולה עמוסה עליה ועל הילדים הגדולים. אביו של פסח הוא בעל עגלה, אף שהביאוהו מרומניה (חוזר אבא ומספר) יחד עם יהודים כמותו כדי להעבידם בפרדסים מחושך עד חושך, לתת להם שכר חורנים. עד עכשיו מתגוררים הם בבית־אריזה עזוב. כך אבא, ואילו אמא מספרת סיפור אחר: הוא, לבו כבר נמוג מרחמים על הבֶּסֶרַבּוֹאים הללו, עוד מעט יקבץ צדקה עבורם. ואני אומרת, הם, פחות משנה אחרי שעלו לארץ, מסודרים יותר טוב מאתנו, שקברנו במושבה הזאת יותר מעשר שנים. מין בריות כאלה הם. גרים בבּייקה. כל ילדיהם עובדים, בחנות, בעטיפה, במסגרייה. ספר אינם קונים. לובשים הם סמרטוטים. מה פלא, שאחרי שנה יש להם גם חנות בשוק וגם עגלה שמכניסה לא מעט. לא כך, אומר אבא. משפחה פשוטה הם, סוג של יהודים שורשיים, שהארץ זקוקה לו. עובדים קשה, ולא מתלוננים. שיהיו בֶּסֶרַבּוֹאים.
עשירה וססגונית היא הרקמה, ובכל יום מגלה בה נחמן פנים חדשים. למשל, אותם חמישה יֶקים רמי־קומה המתגוררים בשכנותם וההולכים פעמיים ביום לקיוסק של רוזנוואלד, דיירים הם בבית אמו של בּיילין האילם, שאינו אילם, זאת יודעים כולם, אלא מין שיגעון הוא אצלו, להחריש. אמא סיפרה לאבא מה ששמעה מפי אמו, שבנעוריו היה מקסים את כל הבחורות לא רק בצורתו הנאה, כי אם במרגליות שהיה פיו מפיק. מרבה היה לקרוא, גם רוסית וגם עברית, ולא היה איש־שיחה כמותו. אבל הספרים הללו היו אסונו, סיפרה אמו של ביילין האילם ואמא חוזרת על דבריה מתוך איזו כוונה. מן הספרים לקח את כל מחשבות הטירוף שלו. יום אחד סגר את פיו ומאז לא תוציא ממנו מלה, אפילו לא במלקחיים. בכל הארץ כולה אין מומחה גדול ממנו להרכבות, והפרדסנים ממש נלחמים עליו. וזה למרות שתיקתו העיקשת, מכנסי הבד הקצרים שהוא לובש בחורף ובקיץ ושאר זרויות, כגון שהוא מתקלח במים צוננים אפילו בחודש פברואר. ביילין האילם מגרה את דמיונו של נחמן, והוא אוהב לעמוד בחלון הצריף ולארוב לו, לראות את פניו אכולי השמש, את רגליו הארוכות, המכוסות צמר שחור, את מה שעל־פיו יתגלה אולי מה פתאום גזר על עצמו אֵלם. נחמן משתוקק היה מאוד לשמוע קצת מן הדברים שהיה משׂיח לבחורות, דברים שמצא בספרים, אבל דווקא הוא אילם. מרצונו. לא מדבר עם בן־אדם.
כנגדו מתגורר בשכונתם קוֹפּל העיוור, שאינו מפסיק לדבר, אפילו כשהוא נסחב לאִטו בחום, בידו האחת סל מלא פסולת של פירות וירקות ובידו האחרת מַטה לימונים. ביילין אינו אילם, וקופל אינו סומא אלא בעינו האחת. ודווקא עינו הסומה, המכוסה תבלול כחלחל, פקוחה יותר מעינו הרואה ונראית יותר ממנה. רק בעניין אחד מדבר קופל, במשיח. משיח, אומר קופל ועינו העיוורת מבהיקה, צריך היה כבר לבוא. הדבר אינו מוטל כלל בספק, והמלחמה הגדולה בין הרוסים ליפאנים, בין האנגלים והצרפתים לבין הגרמנים, בין היפאנים לבין הסינים ועכשיו מלחמתו של היטלר יימח שמו ביהודים, כל זה, אומר הוא (ואבא חוזר ומספר זאת בלגלוג לידידיהם), יכול אפילו עיוור לראות. אבא מלגלג, ואף־על־פי־כן מתנצח הוא עם קופל העיוור. מדוע דווקא עכשיו, מתגרה בו אבא, מדוע לא אחרי גירוש ספרד? ומדוע לא אחרי גזירות ת“ח? ומדוע לא אחרי הפוגרומים של רוסיה? קופל יש לו תשובה לכל שאלה, ואבא חותם כל תשובה בשאלה. קופל אומר, שחילול־השם של החלוצים הוא המעכב את ביאת המשיח, ואילו אבא אומר שכל יהודי הוא בחזקת משיח. קראתי בעתון, אומר אבא, דבר יפה מאוד, שיש לעשות את תשעה באב ליום שבתאי־צבי, כמו שכ' תמוז הוא יום הרצל. קופל מתקצף, יורק לתוך המגרש, מנפנף במַטה־הלימונים ומסתלק. בערב יושב אבא עם הדוד רפאל ועם שותפם השלישי, קראביץ, ומחקה את דבריו של קופל, אפילו את מבט עינו העיוורת. אולי קופל הוא אליהו הנביא, מבשר המשיח, אומר אבא, ושלושתם צוחקים צחוק שאין דעתו של נחמן נוחה הימנו. אַ משוגֶענֶער, אומר הדוד רפאל, ואילו אמא אומרת: אולי הוא עיוור ואולי הוא משוגע, אבל אם באמת מחכה הוא למשיח שיבוא כל יום, מה הוא צריך את כל הכסף. יש לו בית. יש לו אדמות. הכול יודעים, שיש לו גם בתים בתל־אביב, אבל כל־כך קמצן הוא, שפעם בחודש הולך הוא ברגל לתל־אביב כדי לגבות את שכר־הדירה. והוא מסתובב עם הסל בשוק ומלקט פסולת ירקות ופירות. מי יאמין, שאיש כזה מאמין, שמשיח יכול לבוא בכל יום? נחמן אינו בטוח כל־כך. בוקר־בוקר מתפללים הם ב”יבנה" ואומרים, בשלושה־עשר העיקרים, ואף־על־פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, וגם ב“יגדל” שרים הם, ישלח לקץ הימין משיחנו. אז מה כאן? נחמן יודע, שלא רק בשבתות אין אבא מקפיד עוד על ההליכה לבית־הכנסת. כמעט ואינו מספיק להניח תפילין, את לחייו מגלח הוא בסכין־גילוח ובבית, אחרי שהוא מחליף בגדיו, מתהלך הוא בגילוי־ראש. לא, אין נחמן שווה־נפש לעינו הלבנה של קופל, למַטה־הלימונים שבידו, מי יודע, אולי גם שיגעונו, כמו עיוורונו, אינו שיגעון גמור?
זה מעשה הרקמה, שעיקרו עדיין השוק הקטן, אבל בחוטים ססגוניים נרקם בקצהו האחד ביתו של בקר הזקן, הרוקע במגפיו, בולע מי־אש ומזמר “טאם־טא־רא־ראם”, ובקצהו האחר, מעבר ל“שלאל”, בגבול הפרדסים, הברקוביצים שהובאו מרומניה והושבו בבית־אריזה עזוב. לפני ימים רבים היה ה“שלאל” סוף העולם, הסַמבטיון. שם נלחמו האנגלים בתורכים, ומי יודע כמה גוויות טמונות בחַמרה החולית שמשתי גדותיו. אחרי כל שיטפון של גשם הזורם בערוץ, יוצאים הילדים לחפש אוצרות מן המלחמה. במו עיניו גילה נחמן בבוץ החלקלק קסדה חלודה. בסכנה גדולה משוּהַ מן הבוץ, הגדולים שבדקו אותה מצאו בה נקב של קליע ופסקו שכאן, על המקום, נשפך מוחו של חובש הקסדה, חייל אנגלי. מצאו רסיסי פגזים, כפתורים ועוד הוכחות בלתי מעורערות שכאן, בסוף העולם, על הסמבטיון הזה, התנהלה המלחמה הגדולה בין האנגלים והתורכים. פה גם מנהל השוק הקטן את מלחמותיו, אלה יורים בתותחים, אלה רוכבים על סוסים ואלה מכים על־פי חרב. כשאינם נלחמים, הריהם יורדים לתוך ה“שלאל”, מחטטים באשפה, מתחת לערימות הפסולת, לסמרטוטים, לברזלים החלודים, לבוץ החדש. ובכל זאת, שני ניסיונות ממלאים את נחמן איזה פחד סמוי. בלוח המודעות של הראינוע ראה תמונות מסרט שמציגים עכשיו במושבה ורוז’ה הלכה לראותו עם ווֹלוּש. הכניסה לילדים אסורה, אבל מן התמונות ומסיפוריה של רוז’ה צייר נחמן לעצמו את בית־הקברות האין־סופי, שטמונים בו, מתחת לצלבים, חיילים לאין מספר, אלפי־אלפים, ופתאום נפתחים כל הקברים ויוצאים מתוכם כל החיילים, הרוגים, פיסחים, גידמים, עיוורים, צועדים לעבר האנשים היושבים בראינוע, בחושך. רוז’ה מספרת על דקלום נגד המלחמה, ששמעה בקלוּב העבודה והיא חוזרת על כמה מלים, המהדהדות בזיכרונו של נחמן: מגפיים, מגפיים, מגפיים, העולים, וגם יורדים, וגם עולים, מגפיים, מגפיים…
ה“שלאל”. הסרט. “השיגעון הגדול” (קרא, נגד האיסור החמור, קרא). ופייבל טובים, שנגרף עם עגלת הלחם ועם הסוס לתוך ה“שלאל”. את המאפייה מכיר נחמן היטב, וכמעט כל יום הולך הוא לשם, דרך החצר של טודרוס צ’ופצ’יק, כדי לקנות לחם טרי לאבא לעבודה, פיתה טרייה לעצמו. הולך הוא לשם גם כדי לשבת במאפייה ולראות איך עושים לחם, איך מרוקנים שקי קמח לתוך עריבה עמוקה, יוצקים מים בדלי, לשים בכמויות, כמו בטון, בכלים של עץ, בידיים מגוּלוֹת. והמדפים הארוכים, שבוזקים עליהם קמח ומניחים, שורות־שורות, את הלחמים הארוכים, פותחים בכל אחד מהם, בסכין חדה, שלוש צלקות, זורים על אלה כמון ועל אלה פרג; את הכיכרות העגולות; את הפיתות; את הלחמניות. יפה במיוחד קליעת החלות, שנעשית במהירות ובזריזות מפליאה, צמה אחר צמה, וקערה עמוקה עם חלמוני ביצים, שטובלים בהם כריכה של נוצות ומושחים את פני החלות. יפות יותר חלות של הימים הנוראים, שאין קולעים כצמה אלא לשים נקניק־בצק אחד ומגוללים אותו, כסליל ההולך וצר, למין מגדל עגול. נחמן אוהב להתבונן בעשיית הלחם, ויותר מכך באפייתו. פי התנור מוארך וצר. קודם היו מסיקים אותו בפחמים ובגזרי עצים, אבל עכשיו ישנו מין צינור מוארך, שזורם לתוכו נפט מן החבית שבחצר, והוא יורק לשון ארוכה ונהמתנית של אש לעבי התנור עד שמגיע חומו למידה הדרושה. רק אז עורך טובים את הכיכרות על המרדה הארוך ומכניסן לתוך התנור. לבנות ורכות כדבק כיכרות הלחם בכניסתן לתנור, וחומות ופריכות הן בצאתן, אפויות במידה הראויה, לא חרוכות ולא בצקיות.
את כל המלאכה הזאת עושה טובים הגדול, שהכול קוראים לו שמיל. כל עולמו הוא המאפייה, ואין שעה שלא ימצאוהו שם. אמא אומרת עליו בביטול, שבהמת־עבודה הוא ורק דבר אחד הוא יודע, לאפות לחם. את העסקים מנהל אחיו הצעיר פייבל, שרגלו האחת קצרה והוא מתנדנד לצדדים בלכתו. פייבל הוא המחלק את הלחם בעגלתו הסגורה, הוא הקונה את הקמח והוא המנהל את כל החשבונות. כל שאלה שנשאל שמיל ואינה נוגעת לטיב הלחם שהוא מוציא מתנורו, מפנה הוא מיד לאחיו הקטן, פייבל. שמיל, סבור נחמן, הוא איש טוב־לב, המרשה לנחמן לשבת במאפייה, להתבונן בנעשה, להציץ לכל פינה. פייבל, לעומת זאת, הוא רשע, וברגע שנכנס הוא למאפייה, ממהר נחמן להסתלק. אף שביקשוֹ פעם ופעמיים, מיאן פייבל להרשות לו לנסוע אתו בעגלת הלחם, ונחמן קילל אותו בלבו מגודל הכעס, ובעיני־רוחו ראה את סוסו צולע על שתי רגליים קצרות ומתנדנד מצד אל צד, כמו פייבל עצמו. דבר זה היה באותו חורף, כשיותר משבוע ימים לא פסק הגשם וה“שלאל” היה לנהר נורא. הלוא הזהירו את פייבל, היו חוזרים ומספרים שנים לאחר האסון, שלא יעבור עם העגלה על גשר העץ הרטוב, אבל פייבל היה עקשן גדול. בדמיונו היה נחמן רואה אותו על דוכנו, שק על ראשו כדי להגן עליו מפני המטר הסוחף וסוסו מתנהל לאִטו בדרך המלאה שלוליות, גורר את העגלה העמוסה לחם חם. הסוס רואה את המים השוצפים שב“שלאל”, והוא נועץ פרסותיו בבוץ, אבל פייבל מצליף בו ברשעוּת בשוטו, מאלצו לעלות על הגשר. ופתאום מועדת פרסה אחת על הקורות החלקלקות. הסוס מתהפך על צדו, מנסה להזדקף, רגליו מאבדות אחיזתן והוא נופל שוב לעבר המעקה הרעוע של הגשר, וזה נשבר תחת כובדו. הסוס צונח מעל הגשר, מושך אחריו לתוך הזרם הגועש את העגלה המלאה לחם חם. פייבל מנסה אולי לקפוץ מעל העגלה, אבל רגלו האחת קצרה, שיווי־משקלו ניטל, הוא מסתבך במושכות, נופל לתוך המים…
פייבל לא נראה עוד, ואי־אפשר היה לגרש מן הלב את הידיעה שהרעישה את כל המושבה, שפייבל וסוסו טבעו ב“שלאל”, בסמבטיון המשתולל שבסוף העולם, ששם נלחמו האנגלים בתורכים. מאז הוקיר נחמן רגליו מן המאפייה ומן החצר של טובים, כאילו באופן זה תימחה אותה פרשה כולה ותהיה כלא היתה. דבר רע נפל בשוק הקטן.
מעשה הרקמה נראה לנחמן בבירור, אלא שהוא משתנה בלי הרף. מציבים עמודי חשמל. סוללים כבישי אספלט. ועם הכבישים מתחילים הכול מדברים על גבולות הדונמים שלהם. מי יש לו רשות לקחת מן הדונם שלי כדי לעשות כביש לכל העולם, שואלים הבריות. וכדי שיהיה סוף לדבר, מזדרזים הכול לגדור את מגרשיהם. לא כלונסאות של אקליפטוס שמצמדים אליהם, סביב־סביב לדונם, שלושה חוטים של תיל דוקרני, כי אם גדר ממש, שעמודיה ברזל ויסודותיהם בטון ושבכת־תיל מתוחה ביניהם, ושער ברזל לחצר ורק בו נכנסים ויוצאים.
רוז’ה כילתה את מעשה הרקמה ונטלה פיסת בד אחרת, קשה כנפה של קמח, שמצוירים עליה קוויה של תמונה שונה, אך בעודה הופכת בדעתה באילו חוטים תשתמש, אילו צבעים תעדיף, בא ווֹלוּש והזמינהּ ליריד המזרח בתל־אביב. אף שקודם הבטיחה לנחמן, שאתו תיסע ליריד המזרח, אמרה עכשיו הן לווֹלוּש. נחמן קם ויצא החוצה, ורוז’ה לא עצרה אותו ולא אמרה מלה, כאילו לא הבטיחה לו דבר. דמעות נקוו בעיני נחמן, והוא הלך לירכתי החצר, מאחרי המקלחת, ישב על חצי בלוק ונשך שפתיו מגודל העלבון. גם כששמע את קולה הצלול קורא בשמו, באותו היגוי מצחיק שלה, שכל חי“ת נשמעת כאילו היא ה”א, לא השיב. עכשיו היא נזכרה. עכשיו היא תציע, שאזדנב אחריה ואחרי הווֹלוּש הזה, וכל היום יקשקשו ביניהם פולנית, פְשֶׁשץ' ויַאצ’י־קוֹחַאם. לא מעניינת אותי רוז’ה והרקמות שלה, והשמלות שלה עם הקפלים ועם האז’וּרים ועם העניבות המגונדרות. בכלל, היא כבר גרה מספיק אצלנו. שתתחתן עם ווֹלוּש ותלך לגור בתל־אביב. הוא היה הולך עכשיו למאפייה, אבל לשם אינו הולך. הוא היה הולך אל אהר’לה הולצברג, אבל הוא לא רוצה לעבור דרך החצר של צ’ופצ’יק. הוא היה לוקח ספר וקורא, אבל אינו רוצה להיכנס עכשיו לצריף. רוז’ה מתקרבת למקלחת, ועוד מעט תמצא אותו. הוא רץ לקצה הדונם, בצד משתלת החושחשים, משחיל עצמו בין שני חוטי התיל הרפויים של הגדר, ובמשעול הכבוש בין המאפייה לבין הבית של צ’ופצ’יק, רץ לרחוב, לעבר ה“שלאל”.
אולי זו הריצה האחרונה. מלחמת הגדרות כבר באוויר, אף שנחמן עדיין אינו יודע.
מלחמת הגדרות 🔗
החצר של צ’ופצ’יק גובלת מכאן במאפייה של טובים ומכאן בחצרם של הזאוּבּרים, ואילו ירכתיה נוגעות בירכתי החצר של נחמן, אבא ואמא. כדי לחסום את הדרך בפני הבהמות והצאן הרועות במגרשים הריקים, מתח אבא שלושה חוטים של תיל דוקרני על כלונסאות של אקליפטוס, ואולם השכנים היו חוצים את הגדר דרך חירות ועושים קפנדריות כרצונם. לא כך הזאוּבּרים, שכדרכם של יֶקים מתחו שבכה גבוהה של תיל וחיברוה לעמודי ברזל נעוצים ביסודות בטון. כשנשלמה הגדר, נתגלה דבר משונה: עמוד הפינה של זאוּבּר לא ניצב באותה נקודה שמסתיימת הגדר שבין הצ’ופצ’יקים לבין השפיגלרים. הדונם של זאוּבּר, מסתבר, ארוך בשני מטרים לערך מן הדונם של צ’ופצ’יק.
תיכף ראיתי, אמר אבא לאחר זמן, שכאן יהיו צרות צרורות. בטוח הייתי, שצ’ופצ’יק חושד בי שגנבתי ממנו שני מטרים. אפילו התכוונתי ללכת אליו ולהראות לו את הניירות כדי לסלק מלבו כל צל של חשד. אך הואיל והוא שתק, וחצרם מכוסה היתה קוצים, אמרתי בלבי שאולי אני הוא החושד בכשרים. מצד שני, הוסיף אבא ואמר, קשה להאמין שצ’ופצ’יק מקבל כפשוטה את העובדה, שמגרשו שלו קצר מזה של זאוּבּר. כאן יהיו צרות צרורות.
ובאמת, משפרץ הריב בין טודרוס לבין נחמן, נפתחה מלחמת הגדרות.
טודרוס הוא לבקן, עורו האדמדם אינו סובל את חומה של השמש, עיניו קצרות־רואי. טודרוס מתרחק מילדי השכונה, פוחד שיחטפו את משקפיו שבלעדיהם הוא סומא כחפרפרת, שילעגו לו בגלל שׂערו הלבן ועורו האדמוני. נחמן מבקר היה לפעמים בביתו, בעיקר כדי להסתכל באותה תמונה גדולה התלויה אצלם, בחדרם, אבל גם כדי להאזין לסיפוריו של טודרוס, שכולם בדויים מן הלב. אלא שקשה להיות חברו של טודרוס. רוצה אתה לשאול ממנו ספר, מזכיר הוא לך, שאתמול לא חיכית לו והלכת עם אהר’לה הולצברג. רוצה אתה להציץ בתמונה, מַתנה הוא תנאי, שתשב אצלו עד הערב, שלא תרוץ ל“שלאל”. ואם אין די בכך, נטפלת אל נחמן אמו של טודרוס, שאף היא שׂערהּ לבן ועורה אדום ומכוסה כתמים גדולים, כאילו אוכלת אותה החלודה. כשמבחינה היא בו, בלכתו למאפייה או בחצותו את חצרם בדרך ל“שלאל”, מפצירה היא בו שישחק עם טודרוס. כשאינו נראה ימים אחדים, באה היא לחצרם. טרדנית גדולה היא, ונחמן מתרחק גם ממנה וגם מטודרוס. נמאסו עליו, שניהם.
נחמן מוקיר רגליו מחצרם, אבל כשבכל זאת רוצה הוא ללכת אל אהר’לה, או לשחק עם הילדים ב“שלאל”, ולהקיף את השכונה כולה הוא עניין שלם, משתחל הוא בין חוטי התיל והולך בשביל הכבוש, ממש כשם שכל הצ’ופצ’יקים עוברים בחצרם. יום אחד נתקל בטודרוס, שעמד על השביל וחסם את דרכו.
“זה החצר שלנו.”
“אל תהיה טומטום. אני רק עובר בשביל.”
“השביל עובר בחצר, והחצר שלנו. אני לא אתן לך לעבור.”
“השביל שייך לכולם. גם אתם עוברים בחצר שלנו. תן לי לעבור.”
“אנחנו לא עוברים. עוד קצת יעשה אבא שלי גדר מסביב, כמו אצל זאוּבּר, ואף אחד לא יעבור. גם לא למאפייה, גם לא לשום מקום.”
“טוב, אבל עכשיו תן לי לעבור.”
“לא אתן לך.”
“אל תהיה טמבל,” אומר נחמן, אבל טודרוס, שכך הוא מוג־לב, פושט ידיו וחוסם את דרכו.
“זה החצר שלנו.”
“אם אתה לא נותן לעבור, אני שובר לך את הראש.”
“אני אשבור לך את התחת.”
“על התחת שלי אין משקפיים.”
“אבל אני אגיד לך מה שיש בתחת של האמא שלך.”
אותו רגע גברה על נחמן חמתו, הוא ניתר על טודרוס העומד לפניו בידיים פשוטות ובתנועה אחת תלש את משקפיו והתחיל רץ חזרה, אל המגרש שלהם:
“נראה אותך עכשיו, קוף־בלי־משקפיים.”
ואולם טודרוס אף לא ניסה לרוץ אחריו ולהדביקו. להיפך, הוא החזיר פניו אל ביתו וצעק בקולי־קולות, אמא, אמא, גנבו לי את המשקפיים, אמא!
הבהלה אחזה את נחמן והוא רץ בעקבות טודרוס כדי להחזיר לו את המשקפיים, אבל זה לא שמע את נחמן הקורא אחריו לעמוד, או השׂים עצמו כאינו שומע, ורץ ישר הביתה, צועק בקול־בוכים, אמא, אמא, גנבו לי את המשקפיים, אמא! מה לעשות עכשיו? ללכת אל אמו של טודרוס ולהחזיר לה את המשקפיים אינו מעז. להשאיר אותם, סתם כך בחצר, אי־אפשר. ללכת ולספר לאמא מה קרה, הוא מפחד, אך דרך טובה יותר אין. הלך וסיפר לה, לא כל־כך בדיוק, איך התגלגלו הדברים:
“רציתי להחזיר לו את המשקפיים, אז הוא ברח. רץ להלשין לאמא שלו.”
“מה פירוש, רצית להחזיר? איך בכלל הגיעו לידיך?” נחמן אינו רוצה לחזור על המלים הגסות, והריהו מגמגם משהו סתום המוציא את אמא מכליה:
“לך מיד והחזר את המשקפיים. לפני שיתחיל סקנדל. חכה, אני הולכת אתך. עוד זה חסר לי, להתחיל עם המכשפה האדומה הזאת.”
המשקפיים בידה האחת ונחמן בידה האחרת, ממהרת אמא החוצה, אך לעומתם, בתחום הדונם, כבר קרבה ובאה אמו של טודרוס, מתנדנדת על רגליה הדקות, רגלי פרשים, פניה לוהבים כבשר חי.
“הנהו, המנוּול!” צועקת היא מרחוק. “בוא הנה, בוא אלי ותגיד לי בפנים מה שאמרת לטודרוס. אתם מצפצפים עלינו?! פּישֶר! אנחנו מצפצפים עליכם! אנשים גדולים, מי יודע מי!”
אמא, שזה אך היו אצבעותיה לופתות את פרק ידו כמלקחי ברזל, הודפת אותו לעבר הצריף:
“תיכנס מיד הביתה, נחמן! אחת־שתיים. אני לא רוצה לראות אותך!”
מכאן ואילך שומע נחמן מבעד לחלונות הפתוחים, ושומעת השכונה כולה, את צעקותיהן של שתי האמהות. שוב אין המשקפיים עיקר, כי אם כל העולה על הלשון.
“את שתי ידיו אשַבּר, אם עוד פעם אחת יתקרב אל טודרוס!”
“איזה ילד רוצה בכלל להתקרב אליו? בכוח סחבת אותו אליכם, נגד רצונו ונגד רצוננו!”
“אל תדאגי, יותר לא תדרוך כף רגלו בחצר שלנו, וגם לא כף רגלכם. יותר לא יגנוב אצלנו שום דבר!”
“איך את מדברת על הבן שלי, מכשפה!”
“בודאי שגנב! ואני בכלל לא מתפלאה, שהוא מסתובב בחצרות זרים כאילו היו שלו. יש לו ממי ללמוד.”
“קחי את המשקפיים ותרדי מהחצר שלנו.”
“החצר שלכם. בלילה תזיזו את הגדר עוד כמה מטרים ותגידו שגם זה שלכם. אנשים אינם מתביישים, ועוד מתהלכים כאילו היו מי יודע מי!”
“רדי מהחצר לפני שאני לוקחת מטאטא ומטאטאה אותך, חתיכת לכלוך!”
“ואת פיך לא תצליחי לנקות אפילו בליזוֹל!”
“תרדי מהאדמה שלנו!”
“עכשיו אני עומדת על האדמה שלנו, שגנבתם מאתנו!”
שעה ארוכה עמדו וחירפו זו את זו, עד שיצאו כל השכנים מבתיהם ושידלו את אמא, שתיכנס לתוך הצריף. כששב אבא ושמע מה אירע, גער באמא שלא משלה ברוחה והטיף מוסר לנחמן, שצריך היה לדעת כמה עלוב טודרוס, שלא פתח בריב אלא מתוך צער על שנחמן מתרחק מקרבתו. אפילו כשסיפרה אמא מה שהטיחה אמו של טודרוס בעניין האדמה, שכביכול גזלו מן הדונם של הצ’ופצ’יקים, מיאן אבא לשמוע. צ’ופצ’יק הוא איש הגון אמר, ואני אלך אליו ואחזיר את השלום. הלוא שכנים אנחנו, אחרי ככלות הכול, ולא גויים שמוכנים להרוג איש את רעהו על שווה־פרוטה.
מה אמרו אבא ואביו של טודרוס זה לזה אין נחמן יודע, אבל כששב לצריף רעד ממש מכעס ואפשר היה לראות, כי מה שאירע היום שוב אין לו תקנה. הוא ניגש אל מיטתו של נחמן ובקול חנוק אמר:
“אוי לך אם תדרוך רגלך בחצרם של העקרבים הצהובים האלה! שמעת דבר כזה, לאה! בכוונה תחילה הזזתי את היתד, כדי לגנוב מהם שני מטרים קרקע!”
“עכשיו אתה רואה סוף־סוף?” אמרה אמא לאבא. “וזכור את דברי אלה: הצרות רק מתחילות!”
ואכן לא יצאו ימים אחדים וצ’ופצ’יק, שצלע אחת של הגדר – זו שהקימו הזאוּבּרים – היתה לו מן המוכן, פרק בירכתי ביתו עגלה עם עמודים ועם גלילים של שבכת־תיל. בערב סיפרה על כך אמא לאבא והוסיפה, שהצרות מתחילות מהר יותר מששיערה. מוכנה אני להישבע, אמרה, שמחר, אחרי שתצא לעבודה, ייגש להציב את הגדר. אל תדאגי, אמר אבא, אנחנו רשומים בספרי האחוזה, ואם רק יהין לחפור בור אחד, אביא את המשטרה. אני לא רוצה משטרה, אמרה אמא, אני רוצה שלא ניתן לו להציב רגלו בחצרנו. ובכן, מה את רוצה? שאל אבא. אני רוצה, אמרה אמא, שתישאר מחר בבית. ואם ינסה לא מחר, כי אם מחרתיים, או בשבוע הבא, מה אז? אשב כל הימים בבית ואשמור על הדונם שלנו? הדרך היחידה ללמדם לקח היא להזמין משטרה, אמר אבא. מדוע אתה מדבר שטויות? אמרה אמא. הלוא הסוף יהיה שלא תרצה, שאיזה שוטר אנגלי או שופט ערבי ישפוט ביניכם, והמנוול הזה, הכול מחושב אצלו.
חושיה של אמא לא הטעוהַ. למחרת קם אבא השכם בבוקר, כרגיל, ואמא אתו. הוא לבש את בגדי העבודה, והיא מילאה את סלו אוכל, אך לעבודה לא יצא. כבר היתה השעה קצת אחרי שבע וחצי, ואבא ואמא היו דוחקים בנחמן שיילך לבית־הספר, שכן גם הוא השהה את יציאתו מחשש שיחמיץ מה שעתיד אולי להתחולל הבוקר בין שתי החצרות. נחמן עמד על המדרגה, מחזיר מבט אחרון לאחור, והנה ראה את צ’ופצ’יק עומד בחצרם ועמו פועל תימני, שטורייה תלויה לו על כתפו. הם פה, קרא נחמן. אבא ואמא פרצו החוצה, וכבר היתה מלחמת הגדרות בעיצומה.
“אני מבקש אותך בפעם האחרונה, לפני שאני מזעיק את המשטרה, לרדת מהאדמה שלנו,” רעד קולו של אבא, ופניו האפירו כמו אבק.
“אני עומד על האדמה שלי, ואת הגדר אני מותח ישר מעמוד־הפינה של זאוּבּר. תתחיל לחפור,” אמר לתימני, מצביע על קרחת קטנה בקוצים שניכש בטורייה.
אבא פסע פסיעה אחת והציב רגליו על הקרחת.
“אני מזהיר אותך, רד מהדונם שלנו.”
“איך יש לך מצח נחושה כזה,” נצטעק פתאום צ’ופצ’יק. “מי יאמין לך, שהדונם שלי קצר מהדונם של זאוּבּר? אם תפריע לנו לעבוד, אלך אני למשטרה!”
“לא מעניין אותי זאוּבּר. זה הדונם שלי, ואתה תרד ממנו תיכף ומיד!”
“יש לדונם שלך איזה צבע מיוחד, שאתה יודע בדיוק איפה הוא נגמר?”
“יש יתד ברזל בפינת המגרש, שנעץ המודד הממשלתי.”
“יתד אפשר גם להעביר.”
“צ’ופצ’יק! אתה רוצה להגיד שאני העברתי את היתד? בכוונה?”
“אני לא יודע שום דבר על יתדות. לזאוּבּר יש דונם, ולי יש דונם. במקום שנגמרת החצר שלו, נגמרת החצר שלי. ואני רוצה גדר. לקחתי פועל, אני משלם לו בשביל יום עבודה, ואני רוצה שיתחיל לעבוד.”
כל אותה שעה עמד התימני מן הצד, נשען אל כלונס הגדר הישנה, מסלסל פיאה, שואף טבק, נזהר שלא להיכנס בין השניים. צ’ופצ’יק מפגיע בו שיתחיל לחפור את הבורות לעמודים, אך כל אימת שמניף הוא את המעדר, בא אבא ועומד מולו. פתאום קורע צ’ופצ’יק את הטורייה מידי התימני ונועץ נעיצה אחת באדמה החולית היבשה.
“אני מזהיר אותך, צ’ופצ’יק! אתה בכוח לא תשיג כלום. נזמין את מחלקת המדידות, והם יגידו מי רוצה להסיג גבול.”
“אני הזמנתי פועל, והוא יתחיל לעבוד. בשבילי הגבול הוא עמוד־הפינה של זאוּבּר.”
בינתיים הזעיקו הקולות את אמא מצד אחד ואת אשתו של צ’ופצ’יק מצד שני. שכנות אחדות עמדו בחצרותיהן ועל הדרך, והאזינו. עכשיו, שהניף צ’ופצ’יק שנית את הטורייה, ואבא עמד מולו, אפור כמו אבק, פרצה צעקה רבתי.
“שלום, יש לך פה עסק עם רוצח!” קראה אמא. היא אחזה בו בשתי ידיה והתחילה גוררת אותו לתוך החצר.
“גנבת!” נצטווחה הצ’ופצ’יקית האדומה בגבו של בעלה. “גונבים את האדמה שלנו וצועקים, רוצח. תגיד לתימני שיתחיל לחפור.”
“נראה!” אמר אבא.
“באמת תראה,” אמר צ’ופצ’יק, צעד שני צעדים הצדה, הניף שוב את הטורייה ועמד להנחיתה, אך אבא רץ ועמד ממש מתחת ללהבהּ המנצנץ בשמש הבוקר. שתי הנשים צעקו זו על זו, כאילו כבר הן תולשות זו את שׂערהּ של זו. השכנים רצו לתוך שתי החצרות. באו חמשת הזאוּבּרים רמי־הקומה. בא ביילין האילם, ובאה אמו. באה אשתו של שרוני המורה. אפילו שמיל טובים יצא מן המאפייה, במכנסי האופה הלבנים, בגופייה, באצבעות דביקות מבצק. ממש בכוח הפרידו בין הנִצים, הרחיקום זה מזה, שידלו כל אחד לחוד למצוא איזו פשרה, ללכת אל רב המושבה, לעשות בוררות זבל"א, להזמין את מהנדס המושבה.
מה אמר צ’ופצ’יק אין נחמן יודע, אבל את דבריו של אבא שמע לא פעם אחת, שכן היה חוזר ומשמיעם בקול רועד באוזני כל מי שאבה לשמוע, ורידיו תופחים על מצחו השזוף, משתרגים על קרחתו המתרחבת, כוסות התה רוקדות בתוך תחתיות הזכוכית שעה שהוא הולם באגרופו על השולחן הקטן שבמרפסת הסגורה וצועק:
“לא, זה לא שאלה של מטר קרקע! אם העקרב הצהוב הזה מסוגל להלבין את פני ברבים, להאשים אותי – נבזה שכמותו – בעקירת היתד ותקיעתה מחדש בתוך אדמתו, אין עוד מקום לא להתפייסות ולא לפשרה. בבקשה, נלך לערכאות. יש פרצלציה, יש קושאן, שיחליט איזה שופט ערבי. אם יפסוק השופט, שהזזתי את היתד לא שני מטרים, כי אם מילימטר אחד, הריני מתחייב לשלם, נוסף על כל מה שיעלה לי המשפט, חמש לירות לקרן־הקיימת. עכשיו לא אסכים לשום מתווכים. אם שלי הקרקע, אני רוצה את כולה, עד השעל האחרון. מין אידיוט. המכשפה האדומה הזו מטפטפת רעל לתוך אוזנו והוא מרקד, כדוב בשוק!”
שבועות ונדרים לחוד, וסיומה של הפרשה לחוד. בתיווכם של השכנים הוסכם שאת הגדר ימתח צ’ופצ’יק באמצע, בין היתד לבין פינת הגדר של זאוּבּר, אך בכל ההוצאות נשא צ’ופצ’יק, כדי שיוכל לקיים את הרוגז.
כך יוּשב הסכסוך, אך לגבי נחמן היתה למלחמת הגדרות תוצאה מפליגה. השוק הקטן חדל להיות מרחב פתוח אחד, כי אם חצרות גדורות וסגורות בשערים. כל השדות הריקים חולקו עכשיו למגרשים, ועל כל מגרש נבנו צריפים ובתים. היו שדות שנקנו לפני שנים רבות ובעליהם אם לא מתו בלא יורשים ואם לא ירדו לאוסטרליה ולאמריקה – לא עלו מימיהם לארץ־ישראל. מי שבנה לו צריף וישב על החלקה עשר שנים קנה לו חזָקָה עליה, והוציא עכשיו קושאן. על כל פיסת קרקע היו קופצים רבים, וכל מחלוקת הצמיחה גדר חדשה. לא רק את רגליו הוקיר עכשיו נחמן מן השוק הקטן, לבו גלה משם.
כובע השעם 🔗
נחמן הוא עכשיו ילד גדול, ובקרוב ייכנס לכיתה ה“א. הספרים הם חבריו הטובים, וכן אהר’לה הולצברג, שצריפו מלא תמיד ילדים וילדות נחמדים ומשחקים שם מִשחקים יפים. יש עוד אהוד קרניאל, שאביו פקיד בבנק אנגלו־פלשתינה וכותב בעיתונים ומתפלל עם אבא באותו מניין. נחמן נמשך מאוד אל אהוד, שאף הוא, כמותו, בולע את כל הספרים ויש לו בחדרו גם אוצרות גנוזים: בלשים של תדהר, ספריית המאה העשרים על הבלש אלמוג וחוברות אסורות של סיפורים גסים, סבינה, רגינה, השבויה מתל־אביב ועוד ועוד. כל אלה מושכים את נחמן לביתו של אהוד, ויותר מהם הבית עצמו, שהוא במרכז המושבה, ממש ליד בית־הספר. בית ישן ומלא חדרים ורהיטים, כמו ביתה של מַדאם מנדלביץ' הצעירה, רק שכאן ניצב גם ארון ספרים גדול ולאהוד ולאחיו הגדול, הלומד כבר בגימנסיה, חדר מיוחד לעצמם. נחמן נמשך לביתו של אהוד, ואף־על־פי־כן מבכר הוא עליו את הצריף של אהר’לה, מעבר ל”שלאל“: קירות הדיקט הצבוע צבע שמן ירקרק, לחישתו של ה”לוקס" המפיץ אור לבן, הצפיפות החמימה, אחיותיו של אהר’לה, שהגדולה בהן עולה כבר לכיתה חי"ת.
נחמן מגלה עכשיו את חציו ההפוך של העולם, שכולו דברים מכוסים, מלים אסורות, חלקי גוף מוצנעים, מעשים שהחושך והשתיקה יפים להם. “יבנה” הוא בית־ספר לבנים, ומעבר לרחוב בית־הספר האחר, שכולו בנות ובו גם הגן של בלומה, אותם ימים המאירים מתוך החושך, לפני התלמוד־תורה. הבנים לומדים לחוד, והבנות לחוד, משחקים בחצרות נפרדות, הולכים גם לבית־הספר וגם הביתה בחבורות סגורות זו מזו. בנות הן קַאצ’קֶעס. בנות הן זבּוּניוֹת, ראוי להתרחק מהן, להיזהר שלא להידמות להן, מפני שאין גנאי מסוכן יותר מאשר רץ כמו ילדה, קופץ כמו ילדה, זורק כמו ילדה. בנות מצווה לדחוף, ליידות בהן אצטרובלים, למשוך בצמותיהן. את הדברים האלה זוכר נחמן היטב, אולי משום שכל ידידיהם של אבא ואמא סבורים שחייבים הם תמיד ללטפו ולומר, איזה ילד יפה. איזה עור חלק יש לו, איזה עיניים יפות, איזה ריסים ארוכים, איזה גבות דקות, איזה אף עדין. שיילכו לעזאזל, כולם. הלוואי והיה לו פרצוף מלא חטטים, כמו לעוזר ליכטיג.
בכל זאת נמשך הוא לצריף של אהר’לה הולצברג, גם בגלל אחיותיו הגדולות וחברותיהן. אווירה מיוחדת משרות הן במשחקיהן, בשירים שהן שרות יחד, במפיות שהן רוקמות, אף שאינן יפות כרקמה של רוז’ה. הצריף של אהר’לה מלא ילדים ואמו מתהלכת עכשיו בכרס צבה, ואהר’לה אומר שבקרוב תלד ילד ואז יהיו ארבעה אחים. נחמן הוא בן יחיד, וכשהוא בבית מקיפה אותו הבדידות. מדוע אין לאמא עוד ילדים, טורדת מחשבה את נחמן. לכל הילדים יש אחים ואחיות ורק הוא בן יחיד, ובן יחיד גם הוא כמין ילדה. פעם היה מציק לה בשאלות, אבל עכשיו הוא מתבייש, מפני שאצלם בבית אין מדברים על דברים כאלה, אין שואלים שאלות אסורות, ואם שואלים – אין מקבלים תשובות.
לא כך אצל אהר’לה הולצברג, שצריפם מלא ילדות גדולות, המלחששות על הכול ואמו עומדת ללדת בקרוב עוד ילד. שם מותר לדבר על הכול ומותר לעשות הכול. נחמן פוחד מכלבים, וגם אבא פוחד מכלבים. לאהר’לה יש כלב גדול, שהילדים בנו לו מלונה מארגז סבון, והם משחקים אתו, מתחרים בו בריצה, מכניסים ידיהם לתוך פיו ואינם מפחדים כלל מניביו החדים. לא רק זה. אבא של אהר’לה, אף־על־פי שמתפלל הוא עם אבא באותו מניין, עושה דברים שהעוברים עליהם חייבים היו, בימי בית־המקדש והסנהדרין, ארבע מיתות בית־דין, סקילה, שריפה, הרג וחנק, ועכשיו דן אותם אלוהים לכרת והם מתים צעירים. בעצמו ראה, באחת השבתות, שנבקע צינור המים אצל אחד השכנים. בלי היסוס לקח הולצברג את המפתחות שלו ואומים ופשתן ותיקן את הצינור. אי־אפשר שכל השבת יזרמו המים ויציפו את השכונה, ואי־אפשר לסגור את השיבֶּר המרכזי ולהפסיק לכולם את המים עד יום ראשון. מזה לא יהיה חור בשמים.
נחמן מלא רחשים סתומים, תשוקות עמומות, והוא מבקש להעמיד עצמו בניסיונות חדשים. כל התענוגות של השוק הקטן שוב אינם תענוגות, להוציא אולי את ההתגנבות דרך הגדרות, דרך החצר של צ’ופצ’יק, או של בייליין האילם, דרך החצר של טובים, מעל ל“שלאל”, לצריף של אהר’לה. ה“שלאל”, שפעם היה סוף העולם, הסמבטיון הנורא שעל גדותיו נלחמו האנגלים והתורכים ובמימיו הסוערים טבעו פייבל טובים וסוסו, אינו אלא ערוץ צר המתמלא והולך אשפה מעגלת הזבל של המושבה. שום דבר לא. כל הליכה כזו, וחזרה בערב, היא הרפתקה המחישה את פעימות לבו של נחמן, המעמידה בניסיון את גבורתו.
הוא לא שכח לרוז’ה, שלא קיימה הבטחתה לקחתו ליריד המזרח, שהעדיפה עליו את ווֹלוּש. מאותו יום ואילך מתעלם נחמן מרוז’ה ומניסיונותיה לפייסו. עד עכשיו היתה מציאותה של רוז’ה ממלאת את הצריף איזו חגיגיות מתמדת, יופיה, חיבתה לבגדים נאים, אותה סגולה מיוחדת לה להצהיל פני כל מי שבא במחיצתה, אפילו את המחיצה עצמה, את המרפסת הסגורה – בשתי תיבות הדרים שעשתה מהן שידה, כיסתה בווילון רקום, בעציצים צבועים, בתמונה מצחיקה שתלתה על הקיר – אותו קסם שבראשי אצבעותיה, אף שמדוּקרות הן עכשיו, הן והזרועות והרגליים, מעבודת הגיזום בפרדסים, שכל נגיעה שלהן הופכת את הבלתי־נראה למצודד את העין, לבולט מכל מה שהעין רגילה לו, אותו בושם דק שהיתה מזליפה על צווארה בערב, בצאתה מן המקלחת… הכול, כל מה שקשור ברוז’ה יקר היה לנחמן, שבעיניו היתה הנפש האחת המחברת את העולם שבספרים עם עולם האנשים החיים. לא היו לנחמן אחים ואחיות, ופתאום אחות כזאת. ראשו של נחמן מתמלא תהיות אסורות, ופתאום הבחורה הזאת, שכל חיוך שלה, כל נגיעה שלה הופכת אותו לנחמן אחר. כך עד עכשיו. עכשיו מצאה לה את הקשקשן והרברבן הזה, קרובם מפולין, ווֹלוּש, אתו נסעה ליריד המזרח ואתו היא מתחתנת. לא רוצה לשמוע עליה.
יום אחד עקרה רוז’ה מן הצריף ועמה כל בגדיה, כובעיה, מעשי הרקמה, ריחו הדק של הבושם, מראה בשעה שהיא שבה מן המקלחת, מחליפה בגדיה, ונחמן, המצטנע בפינה, מחטיף מבט בכל האסור בראייה, באור הרך של גופה. כל זה לא היה עוד. רוז’ה גרה בתל־אביב. היא יודעת, שנחמן לא סלח לה, ששוב אינה בעיניו אותה רוז’ה ומנסה לפייסו, אבל נחמן דוחה את חיוכיה, אינו מניח לה לחבקו אל גופה, לשיר לו שיר פולני מצחיק, אינו מספר לה כלום. כשבאה היא לבקרם, מסתלק הוא מן הצריף.
עד שהביאה לו הֶלמֶט במתנה, והכול נמחל ונשכח.
נפשו של נחמן יוצאת לכובע שעם, שכל חובשיו מצטרפים מיד לגזע היפים, הגיבורים, האגדיים. כל העולם משוגע לכובעי שעם, שקוראים להם גם כובעי פקק וגם כובעים טרופיים, ובקיצור הֶלמֶטים. יש הלמטים דקים מאוד, ששוליהם מתרחבים כלפי העורף ומשתפלים ממש מעל לעיניים, כמו לשוטרים האנגלים. יש הלמטים עבים, ששוליהם קצרים יותר ומועגלים במידה שווה כמעט לפנים ומאחור. יש לבנים ויש אפורים ויש חאקי. השווה לכולם היא רצועת העור הדקה, שדרך־כלל היא מתוחה מעל לשולי הכובע, מלפנים, אבל אפשר למתחה מתחת לסנטר כדי שלא ייסע ההלמט על הראש ולא יעוף. כל הלמט יש לו כפתור פחוס למעלה. כל ההלמטים מצופים בד מיוחד ומחדשים אותם באבן־גיר, כמו זו שמושחים על נעלי בַּאטא. איזה יופי ההלמטים, המשנים צורתו של אדם. אלה החאקי, של החיילים האנגלים, ואלה עם קפלי הבד הכחולים, שלראשי השוטרים הבריטים. וזה הלבן הבוהק של אדון מנדלביץ' הזקן, שהוא חובש כל הקיץ, עם חליפת הבד הלבנה, עם הנעליים הלבנות. וההלמט של שירלי טמפל, בקולנוע, בהודו. עם הלמט כזה אפשר לחצות את אפריקה, כמו סטנלי וליווינגסטון, כמו אביו של טרזן. אפשר להגיע לטיבט, כמו סְוֶן הֶדין. כל המושבה משוגעת בקיץ להלמטים, ובכל פעם שעובר נחמן על־פני חנות הכובעים יוצאות עיניו, אך הספיקה לו תגובתה של אמא לרמיזה אחת שלו, כדי שלא ישוב לדבר בעניין זה.
ויום אחד באה רוז’ה, בידה שק נייר גדול שמצוירת עליו מגבעת, נתנה את השק בידיו של נחמן ונשקה אותו על שפתיו. הלמט. פקק עבה. חאקי. נחמן מיהר לחובשו, לעמוד לפני הראי. איזה יופי. איזה פנים חדשים, איזו הבעה עזה לעיניו המצומצמות, לשפתיו החשוקות. אבא ואמא היו נדהמים ובמקום שיודו לרוז’ה על המתנה נזפו בה על בזבזנותה. ויותר מכפי שמצווה הנימוס. נחמן הסיר את הכובע, הניחו על השולחן, רק ליטפו בעיניו. באורך־רוח חיכה לסופו של הוויכוח, שכן ידע היטב שרוז’ה לא תיקח את הכובע בחזרה לתל־אביב. מה יפה היתה באותה שעה, בכובעה הלבן שמחובר אליו סרט משי רחב, פסים של כחול ואדום, בשׂערהּ הקצר, שקצותיו מכסות את אוזניה, בעניבת המשי הכרוכה לה מתחת לצווארון שמלתה הלבנה, ענובה ברפיון על חזהּ. הבושם הדק של רוז’ה היה בנחיריו, והוא מחל לה הכול.
הכובע שלו, ונחמן היה רוצה לחובשו מיד ולרוץ אל אהר’לה. כובע כזה אין אפילו לו. לא כך, בכובע כזה אין מה להתבייש אפילו בביתו של אהוד קרניאל. אילו הרשתה לו אמא ללכת בו לבית־הספר, היה שם מלך. אבל אמא לא מרשה. כובע כזה צריך לשמור, בתוך שק הנייר, על הארון. לא לבית־הספר ולא כשמשחקים בשכונה. כובע כזה מתלכלך בקלות, הפקק נשבר, ודי שייתפס הבד בקוץ של תיל כדי שייקרע. רק כשמתלבשים יפה, בשבת, והולכים עם אבא ואמא – מוּתר.
זה רק בימים הראשונים. לאט־לאט מרגיל נחמן את אמא, שאפשר לחבוש את כובע השעם גם ביום חול, גם כשהולכים למחלבה של גוברמן, גם כשהולכים למאפייה של טובים, גם כשמסתובבים סתם בחצר. בכובע כזה מרגיש נחמן עצמו גבוה פי שניים, אמיץ פי מאה. אפילו כשיורד החושך חבל לו להסיר את הכובע, עד ששואלת אמא אם הוא חושש ממכת ירח.
וכך הגיע יום אחד, כובעו החדש לראשו, לביתו של אהר’לה הולצברג. הוא היה מלך. הכול ביקשו רשות לחבוש את ההלמט, אך הוא לא הניח לאף אחד לזהם באצבעותיו את החאקי החדש והריחני, לשמן בשׂערו המיוזע את סרט העור הרחב המקיף את שפת הכובע מבפנים. רק לאהר’לה ולאחיותיו הרשה. עד שנפנו כה וכה, ירד הערב. לא אחת חזר הביתה אחרי צאת הכוכבים, אף שהשתדל להימנע מכך. הפעם, לא זו בלבד שלא נתמלא גבורה יתירה, כי אם להיפך – דאגתו לכובע מילאה אותו חרדה, והוא החיש צעדיו, משתדל לחצות במהירות את השטח הפתוח שמשני עברי ה“שלאל”, להגיע לחצר של טובים האופה. אפשר אפילו לומר שרץ, ומהר. בביתו של טובים כבר הותקן חשמל, ועל החושך מוטל כתם של אור. כשיגיע לשם, יהיה מחוץ לסכנה.
אך דווקא ברגע ההוא משתלחת יבבה של כלב, כאילו הלילה כולו הוא שנובח. עורו של נחמן סומר, והוא עומד נטוע במקומו, אינו יודע מאיזה כיוון באה הנביחה, עומד כאילו בכך יֹאבד גם הוא בתוך החושך, לא יהיה. אלא שכבר נתחדשה הנביחה, והיא תוכפת ומתחזקת, כאילו נקרע גרונו של הלילה. נחמן רץ אל האור כמו לתוך מצודה, כמו בסיפור הזה על הנער שעשה עיגול במקלו, מחנה זאבים רצים ביער ופניהם מועדות אליו, רק את העיגול אינם יכולים לעבור. אילו היה מקל בידו, או אבן, או רגב עפר. אבל כאן רק עפר הקיץ החולי, רק החושך. הוא רץ, ניגף באיזה חפץ קשה, נופל, הכובע נשמט מראשו. נחמן מגשש, מוצא את הכובע, קם וממשיך לרוץ. עכשיו הוא בטוח, שהכלב קרב אליו, ממש לפניו, מייבב נוראות. מוכרחים להבריחו, לפני שינעץ את שיניו וידביק אותו בכלבת, כמו שקרא במגילת סן־מיקלה על הרוסי שהשתגע מנשיכות זאבים. בלי לחשוב מטיל נחמן את הכובע שבידו ישר על הכלב. בכל הכוח. דממה גמורה, והכלב כלא היה. כעת מהרהר הוא בהלמט החדש שלו, וממהר למקום שלעברו השליך את הכובע, בצד הדרך. נחמן מגשש בעשב ובקוצים השרופים של סוף הקיץ. קוצים ננעצים בבשרו, אבל הוא אינו נרתע עד שהוא מוצא את הכובע. בתוך כך נתחדשה נביחתו של הכלב, ממלאת מחדש את כל החושך. שוב מטיל הוא בו את הכובע. בינתיים הוא מתקדם, עוד עשרה צעדים. עוד עשרה צעדים. כבר אין החושך מעובה כל־כך. כבר מטלית האור של המאפייה. עוד זינוק אחד. וזינוק שני. ושלישי. הוא בפתחה המואר של המאפייה, והכלב שוב אינו נובח, אבד בתוך החושך, כאילו לא היה כלל.
בידו ההלמט, כובע הגיבורים ההדור שקנתה לו רוז’ה, השעם שבתוכו שבור, הבד המתוח מעליו ממועך. די, אין לו עוד כובע שעם ואף פעם לא יהיה לו. הוא מלא חימה על עצמו, על פחדו, על כל השוק הקטן, הבכי עומד בגרונו כמו חרצן גדול. הלוואי ולא היה לו בכלל הלמט, שצריך היה לכסותו גבורה וגילה את מורך־לבו. הוא רוצה לשכוח את אהר’לה שמחר יצחק לו, לשכוח את השוק הקטן. הוא עובר בפרצה שבגדר, בין החצרות של טובים ושל ביילין, ובין חוטי התיל הדוקרני נכנס הוא לתוך חצרם. אילו יכול היה להתגנב ישר למיטה, להתכסות עד מעל לראש, שאף אחד לא יראה אותו. אבל לפני הצריף הוא שומע את קולו של אבא, את צחוקו השבור של הדוד רפאל, את נהם קולו של שותפם קראביץ. איך יישא פניו? איך יחיה בלי ההלמט?
חידה: מותר – אסור; אסור – מותר 🔗
לבו של נחמן בכה על ההלמט השבור, אך אם לאותו כובע שעם מהודר שוב לא היתה תקנה, הנה לבו של נחמן מצא תיקון. אותה שנה, השלישית בבית־ספר “יבנה”, היתה שנת ברכה בביתם, ובזיכרונו שמורה היא כחג נמשך אחד, שמוצָאָיו אינם אלא ליל התקדש החג הבא. הצריף היה מצופה “טוֹל” שחור מחוץ וקירותיו יצוקים בטון מבפנים. שוב לא היתה נכנסת לירכתי חצרם אותה עגלה, שמורכבת עליה חבית גדולה וריחה רע כל־כך, שהכול פוקקים נחיריהם בשעה שהיא עוברת. פשוט: שוב אין צורך לנקות את בור בית־הכיסא, מפני שעכשיו יש להם ספטינג בחצר ולתוכו זורמים מי הסבון מן המטבח והמקלחת ואליו מחובר – בצינור חרס עבה – מושב החרסינה החדש שבמקלחת, ששוטפים אותו במשיכת שרשרת הניאגרה. עד עכשיו היו אבא ואמא לובשים בשבתות וחגים את הבגדים שהביאו מחוץ־לארץ, הופכים אותם, צדם הפנימי כלפי חוץ, גוזרים ותופרים מחדש. עכשיו תפרה לה רוז’ה – שלשם כך באה לימים אחדים מתל־אביב – שמלה חדשה לחגים ומעיל חוּם לחורף. אף שאיננו נזקק לחליפה, אלא בשבתות החורף, יקנה גם אבא חליפה חדשה – בתנאי שלא יהיה יותר רע.
אף היום אינם אומרים, שטוב. שרק לא יהיה יותר רע, אומרים הם. יכול להיות יותר רע, אומרים הם. ברוך־השם. עבודה לא חסרה, ברוך־השם, ולקבוצה של אבא, הדוד רפאל וקראביץ יצא שם טוב, שאפילו היו לכל אחד מהם עשר ידיים, לא היו מסוגלים להיענות לכל הפונים דווקא אליהם ורוצים שרק הם יבצעו את עבודות הטיח. רפאל כועס עלי לפעמים, אומר אבא ברוח טובה, על שאני מדקדק מדי בעבודה, אבל אני מוכן להרוויח פחות כמה גרושים ובלבד שלא נאבד את אמון הבריות. אצלנו לא תגלו גבנון בקיר – אפילו תבדקו בפלס־מים, לא תגלו סימן אחד של שפאכטל, ולא תמצאו פינה שאינה מעוגלת היטב. בגלל זה יש ביקוש לקבוצה שלנו, ובהסתדרות חושבים שאנחנו עובדים בשכר נמוך יותר. אני לא זוכר מתי חסרה לנו עבודה. שרק לא יתפתח משהו לא טוב ממלחמת חבש ושרק לא יתחילו הערבים מחדש במהומות בגלל העלייה. ככה, ברוך השם.
בעניין הערבים יש לאבא טעם נוסף. משתלת החושחש והלימון המתוק אף היא מקור הכנסה נאה. הם התקינו כמה ערוגות גדולות, מדוּפנות לוּחי־עץ ומקוּרוֹת בחלונות זכוכית גדולים. מעדרים אותן בקפידה, מזבלים אותן זיבול מיוחד. בעונה קונים הם שקים שלמים של פרי, סוחטים אותם היטב, אוספים את הזרעים, רוחצים ומניחים על בד, כדי שייספגו המים, מנביטים בערוגה למחרת היום. מלאכה עדינה היא, שכן הנבטים רגישים לקור ולמזיקים. בלילות הקרים פורשים שקים על מסגרות הזכוכית. לאחר הנביטה מדללים בזהירות ומשהגיעו השתילים לחוזק ולגובה מספיקים, מוציאים אותם בזהירות מן האדמה, שלא יינזקו השורשים הדקים, עוטפים אותם בשקים לחים, שלא יתייבשו, ושותלים בערוגות המוגבהות שבירכתי החצר – נועצים כמין עיפרון עבה וחלול של ברזל ומשקיעים בתוך החור המועגל את השורש, נזהרים שלא יתעקם. רק עכשיו הגיעו השתילים לגובה הראוי ופרדסנים באים וקונים. השנה קנו אצלם פרדסנים ערבים שתילים בעשרים ושמונה לירות. ברוך־השם.
הכול הוא כמין חג, אף שאבא עובד קשה, שחור כולו משמש, בכפות ידיו יבלות קשות כסוליות וחורים מעלי־מוגלה שקדח בהן הטיט. כמין חג, אף שאמא עוסקת, נוסף על כל מלאכות הבית, במשתלה, בירקות, בפרחים ששתלו מתחת לחלונות הצריף. את החובות על המגרש ועל הצריף משלמים הם כסדרם, ואם רק לא יהיה יותר רע תגשים בשנה הבאה את חלומה הישן ותיסע לבקר את סבתא בפולין. שוב אין זה חלום המציף את עיניה דמעות, כי אם תוכנית שהיא עוסקת בפרטי־פרטיה. איך יסעו, אצל מי יבקרו וכמה יישבו אצל זה וכמה אצל זה, והעיקר באיזה חודש. אילו רק אפשר היה הדבר, נוסעת היתה לפסח ונשארת כל הקיץ. פסח נופל תמיד בקְוְיֶצֶ’ן, חודש הפריחה. אי־אפשר לתאר מה יפה החודש הזה, וחודש מאי, בפולין. כן, כמו בפריחת ההדרים, אבל שם פורח הכול – הפרחים שהיו טמונים מתחת לשלג, גני התפוחים, השזיפים, האפרסקים, הכול. פה אין בכלל אביב. והקיץ. קיץ אחד לנוח מהחמסינים, לשבת ביער או לנסוע להרים, או לחוף הים, לגדאנסק. המשפחה שם פשוט לא תדע מה לעשות למענם, מרוב שמחה. אני אסע בקיץ הבא, אם רק לא יהיה יותר רע.
נחמן לומד בכיתה ה''א, ולאבא יש חלום משלו, לא על הקיץ הבא, כי אם על השנה שתיכנס אחרי הקיץ. מיום שהוא עובד בטיח נשתנה אבא לבלי הכר, כאילו אינו אותו אדם המוצנע בחביון זיכרונו של נחמן. הוא עובד קשה ובשבתות הוא מאחר לישון, מגודל העייפות, ובכל זאת רוחו טובה תמיד, מרבה לדבר, להתבדח, ואם אין קרובים וידידים באים אליהם לצריף, הולכים הם לבקר אצל ידידיהם. לא רק את הבֶּקֶרים הזקנים. לא רק את הדוד רפאל. המורה שרוני, הגר ליד המחלבה, הוא ידידו הטוב ועמו מרבה הוא להתווכח על ספרים, על היטלר, על הערבים ועל רוסיה. אני, אומר אבא, אני ראיתי את הבולשביקים, צאצאיהם של הקוזאקים. לא מפיהם ולא מפי הבולשביקים שלנו אלמד סוציאליזם. לי די בעמוס ובישעיהו. הם הדגל של הפועל היהודי. אבל מצד שני, כשאני רואה את מכירת החמץ, את חלוקת הששי והמפטיר, כשאני נזכר מה עשה הרב קוטר למיסטר ומיסיס בלקמן, אוחז אותי גועל־נפש ואני לא רוצה שום חלק גם בהם. אלך לי בשביל המקורי שלי, אתפרנס בכבוד מיגיע־כפי ואחנך את בני שיהיה יהודי גאה ודבק במקור ישראל. מצבי, למען האמת, קשה ממצבו של אחי רפאל. הוא החליף רבי אחד ברבי אחר, ועכשיו מאמין הוא בכל מה שכתוב ב“דבר” ממש כמו שאחי הגדול, יצחק־הרש, האמין ברבי מצ’נסטוחוב. לי אין בכלל רבי, ואלוהים שאני מאמין בו אינו צריך שום סרסור, מפני שהוא מתגלה באור שונה לכל ברייה. זה רע מאוד, נכון. אבל זה גם טוב. פעם ראשונה בחיי אין נפשי מכורה לאיש. אני עובד קשה, משתכר היטב ומתהלך בקומה זקופה. וכך אני רוצה לחנך גם את בני. בתלמוד תורה פצעו קשה מאוד את נפשו הרכה, ומי יודע איזה תוצאות עוד יהיו לדבר הזה, אם גם הוא, כמו רפאל, לא יהפוך את הדלי עם החלב שבתוכו. ו“יבנה”, גם זה לא בשבילו. זה לא חינוך, זה לא דת, זה לא לימודים. ילד הוא כמו צמח רגיש. תלוי באיזו קרקע שותלים אותו, אם מעדרים היטב, כדי שיחדור אוויר לשורשים, אם משקים לא פחות מדי ולא יותר מדי, אם מזבלים כהלכה. הלוא כל אישיותו של האדם מתעצבת בשנות הילדות. לא, אני החלטתי: אם רק נוכל להרשות לעצמנו את הדבר, אם רק לא יהיה יותר רע, נשלח את נחמן לגימנסיה החדשה שנפתחה במושבה. קודם כל שיהיה משכיל, לא חניוֹק, וכשיגדל יחליט. אני מקווה שישמור מצוות, פחות או יותר, אבל קודם כל שיהיה בן־אדם.
בשורה זו מגיעה במפתיע לאוזנו של נחמן שעה שהוא שוכב על ספתו, בצד החלון הפתוח, מקשיב לשיחתם של אבא ואדון שרוני היושבים בחצר. אין כל רוגז בלבו על “יבנה”, אבל גם לא בחשק רב לומד הוא שם. בכיתה אחת אתו לומד טודרוס, אך לא זו הסיבה. לומדים שם עוד ילדים מן השוק הקטן, שהוא מוקיר רגליו משני רחובותיו, אך גם לא זו הסיבה. משהו השתנה בביתם, ואין נחמן יודע כיצד ומתי בא השינוי. כל הקרובים האלה, שהגיעו ומוסיפים להגיע לצריפם, הם אנשים שונים כל־כך מאלה שהכיר עד עכשיו, ונפשו הולכת שבי אחריהם. הם כמו הדוד רפאל וצפוירלה, אבל צעירים ועליזים מהם. מתהלכים במכנסיים קצרים. רוכבים על אופניים. חלוצים. צוחקים בקול רם ושרים שירים חדשים, מן הסרטים ומן הרדיו.
מראשיתם נעו חייו של נחמן בתוך המובן־מאליו. כשם שיום הוא יום ולילה הוא לילה, בשר הוא בשר וחלב הוא חלב. כשם שאין מתרוצצים ברחוב בלי מכנסיים, אין מהלכים בלי כובע. מי ראה אוויר, ואף־על־פי־כן מי מפקפק במציאותו. כך אלוהים. כלי חלב ובשר אינם סתם מוּפרשים אלה מאלה, צורתם שונה, טעמם אחר. פשוט, אי־אפשר לצקת מרק בשר באותה צלחת כבדה, פגומת שפה, שהוא אוכל בה דייסת סולת, מרק אטריות בחלב או קוואקר. קרה מקרה וסכין מכלי הבשר מצאה דרכה אל השולחן בערב, ואיכשהו – איך, ריבונו־של־עולם! – נשפך דווקא עליה קקאו. אמא היתה ממש מזועזעת, ולא שקטה אלא כשנטל אבא את הסכין, יצא לחצר ונעץ אותה, עד חצי הניצב, באדמה הלחה שליד הברז. רק לאחר שתהיה נעוצה שם כל הלילה, תהיה שוב כשרה ומותר יהיה לגעת בה בבשר.
כך אותה מערכת צלחות וקערות, סירים וסכינים וכפות ומזלגות, שכל השנה ארוזים הם בסל הנצרים הגדול, עטופים בעיתוני הפסח שעבר והם אסורים בנגיעה בין פסח לפסח, ואם נופל עליהם חמץ, אסור להשתמש בהם. פירור אחד של לחם, וכל הפסח יתקלקל. כך האכילה בכיסוי ראש. רק גוי חוטף חתיכת לחם, אוכל בלי נטילת ידיים, בלי ברכה, בלי כובע, קם מן השולחן בלי ברכת־המזון. כך הציצית. כך התפילה. כך תחום־השבת. כך האיסור לקטוף תותים מן העץ בשבת, האיסור לצייר – אפילו בחול, אפילו במקל – בשבת.
זה בתחום המובן־מאליו, דברים שאין עושים, ממש כשם שאין מכניסים יד לתוך האש. אבל יש עניינים מסובכים יותר. מי שרוכב על אופניים בשבת, עובר עבירה. אבל מי שאינו רוכב – לא עשה מצווה. רק אין לו עבירה. בשביל שיהיו לאדם מצוות, אין די בכך שלא עוברים עבירה. אחרי מצוות צריך לרדוף, צריך להשתדל במיוחד, כמו הצדיקים הגדולים שיש להם רק מצוות והם שפלי־רוח כאילו היו להם רק עבירות. ואין כאן כל אפשרות להערים ולהתחכם, מפני שהפנקס פתוח והיד רושמת. לא רק את המעשים, כי אם גם את המחשבות. בבית־הספר הם לומדים דינים, והמורה סיפר להם על קיצור שולחן ערוך. הילדים בכיתה יודעים (הכול הם יודעים), שיש בשולחן ערוך גם דברים שאסור לדבר עליהם. כמו שאסור לשאול מה זה רחב הזונה. המורה הסביר, שהיתה מוכרת מזון, וכל הילדים מחייכים מפני שהם יודעים שזונה זה דבר אחר לגמרי, אף־על־פי שנחמן לא מבין למה הלכו אליה המרגלים. זאת מחשבה אסורה. ומה שקרא עם אהר’לה הולצברג בשולחן ערוך על דיני תשמיש המיטה הוא מחשבה אסורה, זאת אומרת עבירה.
המצוות והעבירות מצטברות כל הזמן וכשאדם מת מניחים את המצוות על כף אחת ואת העבירות על הכף האחרת, ואם מכריעות העבירות יורש האדם גיהנום ואם מכריעות המצוות עולה הוא לגן־העדן ואם שקולות העבירות כנגד המצוות נדונה הנשמה לתעות בין השמים והארץ ולא למצוא מנוחה, כמו שראה בהצגת חנוכה של בני־עקיבא. ויש עבירות גדולות, שבימים שהיה בית־המקדש קיים היה אדם נידון לשריפה, סקילה, הרג וחנק. כמו האיש שקושש עצים בשבת. כמו עכן שלקח מהחרם. ויש כרת. פתאום מת האדם, לפני זמנו, והמוות הזה הוא עונש מהשמים. הכול מהשמים. אין אדם נוקף אצבעו מלמטה בלי שיכריזו על כך למעלה. כשטבע פייבל טובים ב“שלאל” היתה לכך סיבה, שהמחשבה עליה הפחידה את נחמן, מפני שאלוהים קורא את כל המחשבות. לְמה הדבר דומה, לאדם היושב בחושך ואוכל בגילוי ראש. אדרבה, נדמה היה לנחמן, בחושך רואה אלוהים יותר מאשר באור.
אלא שמשהו היה נבקע והולך בשלמות המובנת־מאליה. שאלות קטנות היו זוחלות על אבניה הקשות של השלמות הזאת וחותכות בהן כתולעת השמיר, שהיתה מבקעת את האבנים שבנו בהן את בית המקדש. מה שאירע בתלמוד־תורה עם הרב קוטר ועם הילדים היה תולעת כזאת. דבריו של אבא על הרב קוטר ועל כל השקר והחוֹנף, על הצבועים המבקשים שכר כפנחס, על הרומסים את קודשי ישראל, היו תולעת כזאת. ראו מה עוללו למיסיס בלקמן, שכלאוהַ בבית־משוגעים אחרי שגזלו ממנה1 את הפרוטה האחרונה, היה אבא חוזר ומספר לידידיו בהתרגשות ומוסיף: לא, זו אינה תורת ישראל. אילו חשבתי לרגע אחד, שהם, צְבִייַקים מזוקנים אלה, הם המייצגים את תורת משה והנביאים, הייתי משליך מאחרי גווי את כל התורה הזאת. לפעמים אני מבין איך נהפך אדם לאפיקורוס.
איך נהפך אדם לאפיקורוס, היתה תולעת השמיר זוחלת על אותה חומה בצורה, הבנויה כולה מותר ואסור, מצוות ועבירות? להתגלח מותר. לפעמים אפשר לא להניח תפילין בבוקר. לא מוכרחים ללכת לבית־כנסת, ותפילה ביחידות אינה כשרה פחות. להבעיר אש בשבת הוא כמובן עבירה נוראה, אבל אלה המבקשים ערבי שידליק עבורם את האש מתחת לפתיליה שכבתה, או שיכבה את החשמל, עושים דבר מכוער לא פחות. חשמל (סוף־סוף מתקינים הם חשמל בצריף!) הוא בכלל עניין אחר, ואיך אפשר לראות בלחיצה על מתג אב־מלאכה! גם ציצית חדל מזמן ללבוש מתחת לחולצה. אמא פסקה, שאי־אפשר להכריח ילד קטן ללבוש בקיץ גופייה של צמר, להזיע ולהתכסות בחֲרָרָה. אבא עודנו מקפיד על חבישת כובע בשעה שהוא יושב לאכול, או מעיין בספר או יוצא לרחוב, אבל לא אכפת לו שהדוד רפאל, קראביץ וּווֹלוּש יושבים ואוכלים בגילוי־ראש. כובע אינו מן התורה, אומר אבא. יהודים אינם מתהלכים בלי כובע, אבל עבירה גדולה אין כאן.
תולעת השמיר חותכת באבן, ואותה שלמות שוב אינה שלמה ואינה מובנת־מאליה. בשבתות הולך הוא עם אהר’לה לעבר הפרדסים, במקום שבנו להם הפועלים צריפים חדשים, או שהוא הולך עם אהוד למגרש המכבי לראות כדורגל. אלה משקים את הירקות, אלה רוכבים על אופניים ואלה בועטים בכדור, שלא לדבר על אלה שהולכים ברחוב וסיגריה בפיהם. מחללים שבת בפרהסיה. כל אלה היו חייבים סקילה בימי בית־המקדש, ואילו עכשיו דינם כרת והם ימותו צעירים. נחמן אינו מאמין, שכל החלוצים העליזים והחסונים האלה, כל הפועלים משורגי השרירים ואכולי השמש, כל שחקני המכבי והפועל ובית"ר – ימותו צעירים. לא יכול להיות. ואולי לא כל האסור, אסור לגמרי? על המלונה שהתקין אהר’לה לכלבו תלה שלט, שציירו אחיותיו הגדולות: “מותר–אסור; אסור–מותר”. חידה.
יש דברים חמורים יותר, ועינו של נחמן מבחינה בהם, כמעט על־כורחה. אלא שכאן הוא מוצא הסבר. ביילין האילם אינו הולך לבית־הכנסת, אפילו לא ביום־הכיפורים, כשעל המושבה כולה פרושה דממה קדושה כזאת, שעד לצריף מגיעים קולות המתפללים בבית המדרש. הוא, אפילו לכל־נדרי אינו הולך, אבל הוא יוצא־דופן, קצת משוגע, אף שסוד אילמותו מוסיף לגרות את דמיונו של נחמן. הספרים הרבים שקרא אשמים בזה, אמרה אמו. מה גילה בספרים?
וישנם הזאוברים, ארבעת הבנים המגודלים, אביהם שכרסו מזדקרת לפניו ומקטרתו אינה משה מפיו ואמם, שאף היא גבוהה, אך צנומה מאוד ומבט עיניה הבהירות הוא כמו מה שהיתה אמא אומרת על הרב קוטר: עיניים קרות. הללו בכלל כאילו אינם יהודים, אומרים בשוק הקטן. חזותם, קומתם, כתפיהם הרחבות, עורפם העבה, הגרמנית המשונה שבפיהם, שאינה דומה כלל לאידיש – כל זה יש בו משהו גויִי, אומרת אמא. אין בהם אפילו טיפה של יהודיות. בסביבות שלנו, אומר אבא, היו גרמנים רבים ובדיוק כך נראו. בריאים כמו סוסים, ממלאים כרסם נקניק ותפוחי־אדמה ולוגמים בירה כאילו היו חבית בלי תחתית. נחמן לא ראה גוי מעודו, ואינו יודע איך נראה גוי. ערבים, אינם גויים. הם ערבים. כמו עבּד, שהיה מתגורר עם ילדיו בחצר של מנדלביץ'. כמו אלה הבאים עם ירקות ופירות וביצים ותרנגולות לשוק, ביום חמישי ובערב־חג. כמו אלה העשירים, בכפייה צחורה ועקאל של משי ובמקטורן־חליפה כהה על חלוק הפסים הארוך, באבנט רחב שטומנים הם בקפליו את ארנקם ומשם מוציאים הם אותו בבואם לשלם לאבא בעד שתילי החושחש. גם האנגלים הם דבר אחר, לא כמו הגויים שבסיפורים. האנגלים הם שוטרים תמירים, ששפמם מטופח ועיניהם חבויות מאחרי מצחת כובע השעם שלהם, אַלָה שחורה מציצה מכיס אחורי של מכנסיהם המצחיקים, היורדים להם עד לברכיים, נעליהם מבריקות אפילו באבק וצעדיהם קצובים. כמו שוטר אנגלי היה נחמן רוצה להיות, תמיר, יפה, כובע שעם לראשו. הללו אינם כמו הקוזאקים שבסיפור קידוש־השם, לא אלה שהיו לוקחים ילדים קטנים ומשגרים אותם רחוק מהבית כדי לעשותם לחיילים אצל הצאר, לא אלה שעשו פוגרומים, שמתעללים ביהודים ובגללם חלם הרצל על מדינה יהודית ובגללם עזבו אבא ואמא כל מה שהיה להם בפולין, כדי ששוב לא יִרקו גויים בפניהם ולא יגידו להם “ז’יד”. אמא אומרת, שהזאוברים הם ממש גויים, ואף שנחמן יודע שלא כך הדבר, שהרי בגלל היטלר עזבו את גרמניה ובאו למושבה, מסתכל הוא בהם היטב, כאילו מן ההסתכלות בהם יתגלה לו איך נראה גוי.
שיש בהם משהו גויי ברור מן העובדה, שהם אוכלים טריפות. טודרוס, הגר מעבר לגדר ביתם החדש של הזאוברים, נשבע שראה את האשה עומדת בחצר, מחזיקה תרנגולת, פושטת צווארה על בול עץ ועורפת את ראשה במכת קוֹפיץ אחת. טודרוס הוא שקרן גדול ובודה דברים מלבו, ואף־על־פי־כן נכנס הסיפור הזה לראשו של נחמן. הכול ייתכן. פעם שמע, שבאטליז אחד מכרו לאנשים בשר גמל, כאילו הוא בשר כשר. בספרים קרא, שיש אנשים האוהבים בשר סוסים. אביו של אהוד היה מזמן, לפני המלחמה, בצרפת, וסיפר ששם יש אפילו אטליזים מיוחדים לבשר סוסים. איזה אנשים הם הצרפתים. או חזיר. כל הסיפורים מלאים תיאורים על אנשים האוכלים קותל מעושן, וכשסיפר זאת נחמן לטודרוס, נשבע בספר התורה שבמו עיניו ראה חזיר מעושן שלם תלוי במטבח של הזאובר. לסיפור הזה לא האמין נחמן בכלל, מפני שאפילו מי שהוא רק קצת יהודי לא יאכל חזיר. בזיכרונות לבית דויד קרא, שאפילו יהודים שהשתמדו לא היו אוכלים חזיר. איך טימאו היוונים את בית־המקדש? הכניסו חזיר לקודש־הקודשים. וכשצרו הרומאים על ירושלים, והיה רעב נורא ואמהות אכלו את בשר ילדיהן, העלו פעם חזיר בחומה, וכל הארץ רעדה, ת“ק פרסה על ת”ק פרסה. הסיפור על החזיר הוא שקר שבדה טודרוס מלבו, אבל זה שהאשה ערפה בעצמה ראש של תרנגולת מתקבל על דעתו.
מעולם לא ראה נחמן אותם אצל השוחט, או בדרך ממנו. אמא נוהגת לקנות עוף גדול לחגים. לפעמים היא קונה עופות קטנים יותר ומפטמת אותם בדוּרה ובלחם יבש שהיא משרה במים, ובערב שלפני החג הולכת היא אל השׁוחט ונחמן מתלווה אליה. כל השכונה מצטופפת בפתחו של הצריף הקטן, בקצה השוק, ששם עומד השוחט. אך בעיקר מעניין שם בערב יום־הכיפורים, אחרי הכפרות. אחרי שסובב אבא את התרנגול מעל לראשו של נחמן וקרא את כל הפסוקים, מ“בני־אדם יושבי חושך וצלמוות” ועד למלים שנחמן משמיע יחד אתו, “זו חליפתי, זו תמורתי, זו כפרתי,” הולך נחמן עם אמא אל השוחט. אותו ערב נמצאים שם כולם, וכל משפחה מביאה עופות כמספר הנפשות, תרנגולים לזכרים ותרנגולות לנקבות. הם מביאים רק שניים, אחד לו ואחד לאמא, שכן אבא אומר, שלבו אינו שלם עם מנהג זה, שהוא אמונה תפלה ומכוערת. אפשר בהחלט לצאת ידי חובה במתן כסף לצדקה, וזאת עושה הוא ערב יום־הכיפורים, בתפילת־מנחה. מצד שני, מסביר הוא בחיוך לדוד רפאל, זה מה שנוגע לי. אשר לנחמן, קודם כל רוצה אני שיהיה לו מושג על מנהגי ישראל ולא יצמח כעשב שוטה, ומלבד זאת, כך נהג אבינו עליו השלום אתי ואתך ועובדה ששנינו חיים ושלמים ברוך־השם.
דעתה של אמא אינה נוחה מהלצה זו של אבא, ונחמן חש שנוהגת היא רצינות גמורה בכפרות, ולא רק לגבי נחמן, כי אם לגבי עצמה, שעה שהיא מסובבת את התרנגולת הערבייה המנומרת סביב ראשה ואומרת, “זו חליפתי, זו תמורתי, זו כפרתי.” נוסף על כך, אין בשר תרנגול יפה למרק, ובין כך ובין כך קונה היתה תרנגולת. כך כל השכונה, נדחפים בתור ומושיטים עופותיהם לשוחט הזקן, העומד בתוך צריפו, חלוקו הארוך מרובב, החַלָף המבהיק בין שיניו והוא הופך את צווארו של העוף, מורט את הפלומה הדקה, הנאחזת באצבעותיו הדביקות, מחזיק את הסכין בידו האחרת, ממלמל ברכה בשפתיו המוצנעות בסבך שפמו וזקנו ושוחט, מקפיד להגיר את הדם לתוך כלי מלא חול, תולה את העוף ברגליו הקשורות על אחד המסמרים עד שהוא חדל לפרכס, או משליכו, בעד החלון הפתוח, לחצר, שיושבות שם מורטות הנוצות. אם איחרו להגיע נעשה הכול לאורם הכחלחל של לוּקסים, המשרה אווירה משונה על צריפו של השוחט. אפילו בערב כזה אין רואים שם לא את חמשת הגברים רמי־הקומה ולא את הגברת זאובר. הם אינם עושים כפרות, אינם הולכים לשוחט, אפילו ביום־הכיפורים אוכלים הם מי יודע מה. אולי לא שיקר טודרוס. גויים גמורים הם.
עבירה גוררת עבירה 🔗
לא הועילו מחאותיהם של ווֹלוּש ורוז’ה על שהוא מעמיס על אמא עול כזה. אבא סירב לשמוע ואמר, שלא רק שמחתם היא אלא שמחה שלו, שמחה כפולה, שכן שניהם קוּזֶנים, לשניהם אין בארץ לא אב ולא אֵם, ואם כך, היכן אם לא בבית תיערך חתונתם. הריהו מודיע להם, הוסיף, שאם יעליבוהו ויתעקשו להעמיד את החופה בתל־אביב, אינו רוצה לשמוע עליהם יותר.
ואכן, ימים אחדים לפני יום החופה התחילו הצריף וצריף־המקלחת שבחצר מתמלאים אבטיחי ענק, מלונים, ארגזי גזוז וסיפוֹנים; אמא השרתה נָעית בקערה הגדולה ובישלה שני סירי ענק, ממולחים ומפולפלים; לשה בצק ואפתה אצל טובים ארבע תבניות גדולות של עוגיות מסוכרות; בסיר הפלא אפתה טוֹרט לכבוד החתן והכלה וציפתה אותו בשוקולד; אבא הביא מהשוק גרעינים לבנים ושחורים, סוכריות חמוצות, שני בקבוקי יין אדום. תחילה היה בכוונתה של אמא להכין ארוחת ערב חגיגית – דגים ממולאים, רגל קרושה, מרק עוף עם אטריות, קציצות וכרוב ממולא וגזר מבושל. אלא מה? להאכיל את כל האורחים לא היה באפשרותה, ולהושיב לשולחן רק את המשפחה הקרובה – ולהעליב את האחרים – לזה התנגד אבא בכל תוקף. ובאמת, הוסיף, אין גם טעם: שבים מן העבודה בשעה מאוחרת, ואם לא יאכלו אלא עד אחרי החופה, יגוועו הכול ברעב. יאכל כל אחד בביתו, ולשמוח יבוא אלינו.
רוז’ה, שנעשתה דקה ושזופה מאוד, היתה לבושה בחצאית שחורה, רחבת קפלים, ובחולצה לבנה, שתפרה ורקמה במו ידיה. גם ווֹלוּש היה בבגדי חג – חולצה לבנה ומכנסי צמר מן החליפה שהביא מפולין. ממש מתחת לחופה כפה אבא על ראשו מגבעת, ואילו החברים כיסו ראשיהם בקאסקטים ובמיני כובעים מחודדים שהתקינו מעיתונים. הרב היה נוח, ולא הקפיד על הקהל שהתבדח ודיבר בקולי־קולות כל משך הטקס הקצר, ורק אבא, שעיניו ברקו מהתרגשות, גער בכולם ולא הרפה מווֹלוּש עד שניפץ בנעלו כוס עטופה בעיתון. רק אז הלכו הכול בחבורה לצריף, חוצים את המושבה לאורכה ושרים כמו באחד במאי.
כל היום היו האבטיחים והמלונים שרויים בגיגית מלאה מים צוננים, והבקבוקים והסיפונים בגיגית הקטנה, שבטבורה הונח, עטוף בשק, חצי בלוק קרח. עכשיו התנפלו הכול על הכיבוד המלוח והמתוק, כילו את הפירות, שתו ישר מן הבקבוקים ומן הסיפונים ושרו שירים אחרים, זמירות של שבת, את טיטינה מהסרט של צ’ארלי צ’אפלין, את חבריא, שירים באידיש וגמל גמלי. אבא הפתיע הן את האורחים והן את אמא והוציא מאיזה מחבוא בקבוק ענקי של יין. הדוד רפאל הגביה את הבקבוק ויצק את סילון היין לתוך גרונו כדרך ששותים מים מתוך כדי חרס. לא יצאו דקות אחדות והבקבוק היה ריק מיין, ואילו קולם של המסובים מילא את כל החלל, הרקיע עד לשמים זרועי הכוכבים, התפשט עד להרים החבויים בחשיכה, מעבר לשוק הקטן ול“שלאל”. לאחר שהפתיע את הכול פעם אחת, לא הופתע איש – להוציא את צפוירלה, שנתלתה בקצה חולצתו וניסתה לשווא להושיבו בחזרה על לוח הקרשים – כשקם הדוד רפאל על רגליו והודיע לכול, שישיר עכשיו שיר שלמד בלילו הראשון במושבה, לפני הרבה־הרבה שנים:
פרח קט תכלת אט צץ בערוגה ובלב הכאב עצב ותוגה.
מה דמי בי כה רותח? זקוף־קומה נגדי הופיע עלם, לראשו כפייה ועוגה לחולצה – רקמה, את פרחי קטוף אחישה אוי פרחי מסכן ולבחיר־לבי אחישה והוא אמר: חן־חן!
אך הצדה רק פניתי את פרחי זרק, על אם דרך, הוי, ראיתי פרח מאובק.
הדוד רפאל עומד בקהל חבריהם של ווֹלוּש ורוז’ה, משפחת הולצברג, הפעטער והמימע הרצליך, בֶּקר הזקן ואשתו שברחה לברסלאו בשביל להיות שחקנית, קראביץ ועוד בחורים ובחורות שאין נחמן יודע מי הם, עומד ושר. זרועותיו הקצרות, שגם ביום הן שחורות כפחמים, אינן נראות כלל וכמותן פניו. נראים החולצה הלבנה ומכנסי הבד שהביאה לו צפוירלה מן הבית. נראות עיניו שדולקים בהן היין והכוכבים. מי ראה את הדוד רפאל שר, ובקול רם ומשתפך כל־כך? לא רק נחמן, איש לא ראה את הדוד רפאל שר, וכל חרוז מושך אחריו את כולם, בערבוביה עליזה:
פרח קט תכלת אט צץ בערוגה ובלב הכאב עצב ותוגה.ליל קיץ זה שמור בזיכרונו של נחמן, אף שאינו יודע מהו בדיוק הדבר שהשאיר עליו רושם עז כל־כך, החופה, גיגיות האבטיחים והסיפוֹנים, שירתו של הדוד רפאל, בקבוק היין הענק שהעביר אבא בין המסובים וגם הוא לא מנע חכּו ממנו, הבֶּקרית הזקנה שקמה גם היא לפתע על רגליה ודקלמה דקלום ארוך באידיש ואבא צעק לעומתה, ספק מהתל ספק רציני, “עברייה, דברי עברית!” ואולי פסוקים ומלים שהיכו באוזנו במהלכו של הערב הארוך, בשיחות קטועות בין חבריהם של ווֹלוּש ורוז’ה. כמה עליזים ונאים וחכמים הם. תמיהה חדשה זוחלת כתולעת שמיר על אבני חומותיו של נחמן. אולי אין סתם מותר ואסור, כי אם יש איזו חלוקה אחרת: יש שאצלם הכול קודר, הכול אסור, ויש שאצלם הכול שמח, הכול מותר.
גם אצל אבא ואמא שמח עכשיו. היתה שנה לא רעה, ואם רק לא תהיה השנה הבאה יותר רעה יתחילו סוף־סוף לחיות כבני־אדם. אבא כותב מכתבים ארוכים לדוד אליקום באמריקה, ולפני שהוא שולחם הריהו קוראם באוזני אמא והדוד רפאל. איזה כתב יפה יש לאבא, אילו אותיות בוטחות, בלי גמגום אחד של הציפורן. ארץ הצבי. איש תחת גפנו ותחת תאנתו. אנחנו מגדלים ציטרוסים, כותב אבא. על שולחננו עולים ירקות מפרי גננו. אבא קורא ואמא מהנהנת בראשה ועיניו של הדוד רפאל אובדות בין הקמטים העמוקים שחרצה השמש בפניו.
“אילו רק היתה כאן כל המשפחה,” אומרת אמא. “אז היה באמת הכול טוב.”
“הם יבואו. כולם יבואו. ומי שלא יבוא מרצונו, יגרשוהו לכאן האֶנדֶקים,” אומר אבא, ואמא שותקת, שתיקה מהוססת.
“את אמא צריכים היינו להביא,” אומר הדוד רפאל. “עכשיו אנחנו יכולים להביא אותה.”
“אנחנו נכתוב לה,” אומר אבא. “נבנה עוד חדר, והיא תוכל לגור אתנו. בקיץ הבא נוסעת לאה לפולין, והיא תספר לה הכול. הם יכולים פה כולם לחיות יפה מאוד.”
“אם רק לא יהיה יותר רע,” אומרת אמא, חוששת מפני עין־הרע.
נחמן יודע, שגם אמא מאמינה, שכבר היא מכינה עצמה לנסיעה. פתאום מתברר לו, שהפעטער והמימע יש להם לא רק בת, טויבע, כי אם שני בנים, והללו חיסלו רק עכשיו את עסקיהם בפולין והגיעו לתל־אביב. בחופש חנוכה נוסע הוא עם אמא לשבת, ובהזדמנות זו יבקרו גם אצל רוז’ה.
ההרצליכים החדשים כולם אדמדמים, כולם מכוסים כתמי חלודה, מדברים אידיש ופולנית. לאחד מהם יש בן, מילק שמו, בדיוק בגילו של נחמן, ואילו לאחר יש, בין שאר ילדיו, ילדה יפה, כמעט בגילם, לולה שמה, אך שניהם כמו עולים חדשים ורוצים לשחק רק במחסן החומרים של הבית שהם בונים עכשיו לכל המשפחה בקצה הרחוב. נחמן רוצה אל רוז’ה, ואינו מרפה מאמא עד שהם הולכים שניהם אל החדר שהיא גרה בו, עם ווֹלוּש. אף שתל־אביב גדולה וזרה, אין חדרה של רוז’ה מרוחק מביתם של ההרצליכים ובשבת, לאחר ששבים מבית הכנסת (אוי לו מן הפעטער אם יתחמק מן התפילה), מיד אחרי הקידוש (אוי לו אם לא יעמוד עם כולם ליד השולחן), רץ נחמן אל רוז’ה. ברחוב החשמונאים, בחדר שעל הגג.
ברגע שפתח את הדלת ידע את האמת כולה וביקש להימלט, אבל כבר איחר את המועד, כבר קפצה לקראתו רוז’ה בצהלה, כבר רטן ווֹלוּש משהו בפולנית לחבריהם היושבים על המיטה ועל שני השרפרפים ועל המחצלת הפרושה על הרצפה, והם חנקו צחוקם. עשן סיגריות עומד בחלל החדר כמו ענן, ועיניו רואות איך עוברים הם כאן כולם עבירה נוראה, שעונשה סקילה, והיום שאין מיתות בית־דין – כרת. הוא היה רוצה לא לראות ולא לדעת, אבל רוז’ה כבר נישקה אותו על מצחו, כבר כרכה ידה סביבו, כבר מושכת אותו אחריה אל הספה.
עכשיו הוא רואה את השולחן הקטן שבאמצע החדר ועליו אחת המפות הרקומות של רוז’ה ועל המפה לחם שחור, נקניק מצומק, כזה שמביאים מפולין, קופסה של שומן אווזים, נתח של גבינה צפתית, חמאה לאטבית צהבהבה, צלחית מלפפונים כבושים ובקבוק מלא מים. כבר נחמן יודע, שאין אלה לא מים ולא אותו יין שרוף שאוהב בֶּקר הזקן לצקת לקרבו. זה המשקה שמביאים מפולין – ווּדקה. אך לא בבקבוק קבועות עיניו, כי אם בבשר ובחמאה. טריפה. טריפה. רוז’ה מטפלת בו, אך האחרים כבר שבו לשיחתם, כבר נוטלים פרוסות דקיקות של לחם בחמאה, מניחים מטבע של נקניק ומכלים בשתי נגיסות גדולות. נחמן משפיל עיניו ושב ומגביהן בתדהמה. טריפה, טריפה.
רוז’ה מורחת גם לו פרוסה אחת, אבל הוא מסרב במבוכה, אוזניו בוערות.
“רוז’ה,” גוער בה ווֹלוּש, “מה את נותנת לילד לאכול? ישר אחרי בית הכנסת?”
“זה נקניק פולני כשר,” אומרת רוז’ה.
“נקניק כשר עם חמאה הוא טרף, גויה,” אומר ווֹלוּש, מושיט ידו ונוטל את הפרוסה. “אני, מילא, גם טרף וגם רעב.”
נחמן אינו יודע כיצד להיחלץ, אך למזלו מוסחת דעת הכול לנגינת המפוחית שבין שפתיו של אחד הבחורים. זה שיושב על המחצלת ברגליים משוכלות, רעמת שׂער מקורזל חבושה על ראשו, כמו הפיאה הנוכרית של המימע הרצליך, עיניו מצועפות כאילו נספג לתוכן עשן הסיגריות ופרקי אצבעותיו מזוותים כגפיו של פינוקיו. המפוחית טמונה בכף ידו, נוסעת בין שפתיו, והמון צלילים מרעיד את נחמן. תחילה מַחשים כולם, נכבשים לרטט המנגינה, אבל שתיקתם נהפכת להמהום רך וההמהום לשירה, ובטרם גווע שיר אחד כבר מבקשים מן הבחור שינגן שיר שני ושלישי, שירים שלא שמע נחמן לפני כן ושירים ששרים בכל מקום ובכל שעה: ווֹלגה־ווֹלגה. שחקי־שחקי. מיין שטעטעלע בעלז. אביך מת, אמך חולה. בּיי מיר ביזט דו שיין. מה יפים הלילות בכנען. איין ליד געהט דורך די וועלט. היה זה בשדה, על־יד המחנה. אנו נשאנו את דגלי הרוח, את האוויר בשיר נכבוש. גאריאצ’י בּוּבּליצ’קי – – –
נחמן שכח, שלא הסתלק מבית ההרצליכים אלא לשעה קצרה, בין הקידוש לצהריים. שכח, שהחדר מלא עשן סיגריות. רוז’ה מרחה לו פרוסת לחם בחמאה, ושוב לא יכול היה לסרב, כאילו בכך מכריז הוא על האחרים שהם טרפים. והרי מה שהוא אוכל אינו טרף אף שסכין אחת משמשת את כולם.
“הניחי לילד,” אומר ווֹלוּש.
“אנחנו לא נגלה לדוד,” לוחשת רוז’ה באוזנו של נחמן. “תצא מכאן כשר כמו שנכנסת.”
נחמן נוטל פרוסת לחם שיפון בחמאה ונוגס נגיסה קטנה, מכרסם את קרומה. הוא עובר עבירה נוראה, ובלעוֹ עומד בפיו, כאילו כבר מתפשט הרעל בגופו, כבר נחרץ דינו. שום דבר. סתם לחם שחור, שהחמאה הלאטבית מעדנתו והוא נימוח בפה. המקורזל מפליא לעשות במפוחית הפה הקטנה, והבחורים והבחורות שרים ברגש ומכלים את שארית הנקניק והגבינה והלחם והחמאה ושומן האווזים שעל המפה הרקומה. ובין שיר לשיר ובין לגימה ללגימה מבקשים הם את מַגיד (זה שמו של המקורזל), שיספר מה ראה בביקורו בפולין. כשם שנגינתו נכנסת ללב, כך קולו העמוק, שאי־אפשר שלא להקשיב לו גם כשהוא חרישי. האוויר מלא אבק שריפה. יהודים שרויים בפחד, ואינם יודעים מה יהיה מחר. בראדום היה פוגרום. ברכבות גזרו זקָנים לאנשים. אבל זה לא הכי נורא. ריח מלחמה באוויר. צריך לעלות על אוניות ולנסוע לפני שיהיה מאוחר. מלחמה. ספרד. מלחמה. חבש. מאנצ’וקו. מלחמה.
נחמן יושב ומאזין למלים הזרות, הלא־מובנות, הטעונות רמזים על עולמות רחוקים. הם מדברים כמו בעיתון. הם כמו הספרים. כשהם צוחקים – צוחקים בכל הלב. כשהם נלהבים – נדמה שהנה יעלו באגרופים זה על זה. אבל כבר הם שוב שרים, ומגיד שוב מנגן במפוחית, ונחמן אינו חש כלל, שאכל עוד פרוסת לחם, שחלף זמן רב כל־כך. רק רוז’ה היא שמזכירה לו פתאום, שאצל הפעטער גמרו כבר בוודאי את ארוחת הצהריים. נחמן קופץ על רגליו, בפחד פתאום, כאילו מאיחורו לארוחת הצהריים יתגלה שאכל אצל רוז’ה, שאכל טריפות.
לא ממש, אומר נחמן בלבו ברוצו בשדרה הריקה, בצהרי יום השבת. בסך הכול לחם בחמאה. רק הסכין, ששימשה גם לשומן האווזים ולנקניק, נטרפה. אין זה כאכילת טריפה ממש, אומר הוא בלבו, לבו היוצא אל הבחורים והבחורות בחדרם של רוז’ה וּווֹלוּש, אל שירתם, אל המפוחית, אל דיבוריהם המשלהבים את דמיונו. נדמה לנחמן, כי ברגע שייכנס לבית יראה הפעטער בעיניו את מחשבותיו, וחושש הוא מזה יותר מאשר מגילוי שרידי החמאה בזוויות שפתיו.
כשנכנס, ישבו הכול סביב השולחן ולפי הצלחות ראה, שכבר עומדים הם אחרי המרק. אמא משפדת אותו בעיניה, אבל הפעטער והמימע מפייסים אותה, אינם חושדים במאומה. מין ילד כזה הוא, אומר הפעטער לבניו ולנשותיהם, מחפש פינות חבויות, מרחף בעולמות אחרים. זוכרת אַת, מזכיר הוא לאמא את המקרה שמזכירים בלי סוף, איך ברח מן התלמוד־תורה, רץ עד לפרדסים וישב שם במבול הנורא, ולא זז? אם אני זוכרת, נדה אמא בראשה, והלוואי ולא תישאר לו מתנה לכל החיים מדלקת־הריאות שהביא על עצמו באותו יום.
שרו זמירות. אכלו חמין שהכינה המימע, צוואר ממולא ותפוחי־אדמה חצויים ושעועית וצלי בשר. אכלו גזר מבושל בסוכר. אכלו לפתן שזיפים ופלחי תפוחים מצומקים מקליפורניה. ובין מנה למנה עוד ועוד זמירות של חסידים. ועוד ועוד סיפורים שסיפרו הבנים והכלות על סבתא ועל שאר בני משפחתה של אמא, ההרצליכים למיניהם. שאלה אחת לא שאלו על ביקורו אצל רוז’ה, לא מה אכל, לא אם ראה שמעשנים שם בשבת. נחמן לא היה אנוס לשקר, רק לא לדבר, לכסות את מה שבלבו בהבעה תמימה ולשתוק. שבת־חנוכה צוננת וצלולה מאירה בחלון, כאילו לא קרה דבר. רק איזה סוד מתקשה בתוכו, עמוק־עמוק, כאילו משך איזה קוץ מוגלה סביבו, סוד שהאחרים אינם מעלים כלל על דעתם. אבל מצד שני, מה מוזר הדבר, שאף־על־פי שעבר זה עתה עבירה גדולה, אין להכיר בו כל שינוי, ובעיני האחרים הוא מוסיף להיות אותו נחמן שהיה. שום דבר. והשמים בחלון צלולים כצלילותם הבוקר. ווֹלוּש ורוז’ה עדים, אך לולא הם היתה הפרוסה כאילו לא בלעהּ.
אלא אם מרמה צלילות זו של שמי שבת־חנוכה, ושם, בגבהי מרומים, כבר נחתם אותו גזר־דין סודי, עונש כרת, שאין איש יודע עליו לא לפני שהוא מוּצא אל הפועל ולא לאחר הביצוע. רק אלוהים יודע. רעדה דקה עוברת את נחמן. אמא ופעטער הרצליך אינם יודעים, אבל הוא עצמו יודע, שלפני שעה קלה גנב את הגבול הנורא שבין המותר לבין האסור, ולעולם לא יידע מה ראתה אותה עין רואה ואינה נראית, אם בכלל ראתה. יחד עם פעטער הרצליך ומשפחתו מהמהם גם נחמן “שיר המעלות בשוב אדוני את שיבת ציון היינו כחולמים,” אבל רחש לא־נשמע ממלא את כולו. כך חשו התיירים האחרונים ברגע שמילאה הרוח את המפרשים, וספינותיהם יצאו בפעם הראשונה מערבה, ללב האוקיינוס: מה ימצאו שם, בסוף האוקיינוס, את הודו, או תהום רבה שכל הנופלים לתוכה לא ישובון?
סיפור שאין לו סוף 🔗
סודות גבהו בין נחמן לבין אבא. כראשו השבור של קוץ ננעץ כל סוד וצבר סביבו מוגלה צהובה. נחמן למד להמתיק סודות עם עצמו, להיסתר מאחריהם, לשמוע את פעימתם העמומה של פצעים דלוקים.
כך ולא כך: מטבעו לא היה נחמן מסוגל להתייסר יומם ולילה על מה שקרה באותה שבת אצל רוז’ה וּווֹלוּש. מה לעשות ומטבעו הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, ככתוב במסכת אבות, עוד עינו האחת בוכה וכבר השנייה צוחקת. קל וחומר אותה שנה, שעוד מלפני החגים, מחודש אלול, כולה חידושים ותמורות. אבא קיים הבטחתו, והוא נכנס לגימנסיה “מורייה”.
שלא כמו מן התלמוד־תורה, אין הוא נמלט מ“יבנה”, אך הפרידה מבית־הספר גם צער אין בה. הזיכרונות משלוש השנים שעשה בו נדחקים מפני התמונות שמצייר דמיונו על “מורייה”, שֵם הממלא אותו ציפייה למשהו נשגב וחגיגי. הנה־הנה יהיה אחד עם הילדים והילדות הנקרים לו יום־יום, והם שונים כל־כך מילדי “יבנה”: תלבושת הגימנסיה התכולה, חזותם הנאה, כאילו כולם שם גבוהים וחסונים ועליזים יותר, האופניים והרגליים השעירות של הבנים, הצמות של הבנות. בקרוב יהיה גם הוא גבוה, ניכר בתלבושת, אולי אפילו – אחרי הבר־מצווה – רוכב על אופניים, הולך (וזאת שומר הוא בסוד אפילו מאהר’לה הולצברג, שמקנא בו מאוד, אפילו מאהוד קרניאל, שגם הוא נרשם לגימנסיה) עם בנות.
השנה נפתחה בראש חודש אלול, וכבר היא מתגלגלת והולכת. ביום הראשון השכים קום, הרטיב שערו מתחת לברז וסירקו היטב, ובזהירות חבש את הבארט, שלא לסתור את התסרוקת והלך לבית־ספר חדש, עם ילקוט חדש, בתלבושת חדשה, בדרך חדשה. התלבושת נקנתה לא בלי מלחמה. מי קונה בגדים לחודש, שאלה אמא. הלוא תיכף אחרי החגים מתחיל החורף, ומי מתהלך בחורף במכנסי ריפס דקים ובלי סוודר, ונחמן שגדל כמו על שמרים לא יוכל להעלות עליו בקיץ הבא לא את החולצה ולא את המכנסיים. גם אם יש עכשיו מה לאכול ואפשר לשלוח את הילד לגימנסיה, איננו במצב כזה שאפשר לשרוף כסף!
בכל זאת יצא את הצריף באותו בוקר ילד אחר, על כיס חולצתו התכולה, רקום בחוטים כחולים כהים, ששזורים בהם חוטי כסף, סמל הגימנסיה: צורת מגן לו, שבראשו כתוב “מורייה”, ואילו מתחת לשם רקומים ספר פתוח ומחרשה. באותיות כסף קטנות כתובות על הספר שתי מלים – “יהדות ואנושיות”. ססמה זו, אמר אבא, חקוקה בשער ביתו של הפרופסור קלוזנר, מגדולי החכמים שבירושלים, והנני תקווה, הוסיף אבא ואמר ופניו לבשו אותה ארשת מיוחדת לשעות שהוא נותן לקח טוב, שתהיה נר לרגליך בדרך החדשה הזאת שעל סִפּהּ אתה ניצב היום. זהו אידיאל נעלה מאוד־מאוד, שגם אני משתדל לחיות על־פיו, המיזוג שבין חוכמתו של שֵם ויפיפותו של יפת.
נחמן הולך בדרך החדשה ועיניו רצות סביב לראות אם מבחינים בשינוי שחל בו, משתפלות אל הסמל המכריז על התמורה הגדולה, זו שבלא ספק מלאה דברים יפים ומלהיבים, שהפרופסור קלוזנר מבשרם. הלוא זה האיש, ששמו מתנוסס בראש אותה חוברת מתפוררת שבכוננית הספרים של אבא – “השילוח”. אכן, הוא יוכיח לאבא, שגם הוא מסוגל להיות יהודי באוהלו ואדם בצאתו, ממש כשם שאבא עצמו, גם בשעה שהתגלגל בניכר, בצבא הפולני, לא אכל נבלות וטריפות, לא התבייש במסורת ישראל, ודווקא משום כך רחשו לו כבוד רב אפילו הקצינים האנטישמיים ביותר. לא אכפת לי אפילו אם כל הילדים האחרים יישבו בכיתה גלויי־ראש, אני את הכובע לא אסיר.
וכבר הגימנסיה עצמה, מבהיקה למרחוק, אחד מאלה הבניינים החדשים, בטון וברזל, שמטייחים אבא והדוד רפאל וקראביץ בתל־אביב: לבן, ישר קווים כלבֵנה ענקית, מרפסות ארוכות נמשכות לפני הכיתות, זו מעל זו, בשתי קומותיו של הבניין. לא כמו הבניין העתיק, שכתליו העבים צהובים וטיחם מתקלף. חדש, מלא חלונות מוארכים במסגרות ברזל. הקירות בוהקים מסיד, ואין ניכרים בהם לא סימני עיפרון ולא חריצות מסמר. בשער עומד איש מבוגר, שגילוח שחרית השאיר סריטות בלחייו. אינו נראה שַמש, ובכל זאת פעמון בידו. אינו מדבר כשמש, כי אם ככל היֶקים, גוחן אל נחמן ואומר: “פָּרוך הפָּא, קימנאַסיסְט חַטָש! כיתה איזה?”
והנה הכיתה עצמה, שכולה ילדים זרים, בגדי כולם מגוהצים, פני כולם זוהרים, אינם נתונים בסד הקתדראות השחורות, מצולקות אולריהם של תלמידי כל השנים, אלא יושבים בצמדים על כיסאות נפרדים, לפני שולחנות עץ בהיר. בנים ובנות, אבל לא לשולחן אחד. לרגע נבהל נחמן מכל הפנים הזרות, מלובן הקירות, מהיותו לגמרי לבדו, אך כבר שומע הוא מתוך הרעש את שמו, רואה את אהוד, בתלבושת, שׂערו המקורזל מסופר היטב, כבר בלי כובע. יש ליד מי לשבת.
ומכאן ואילך מתחיל הכול להתגלגל. הפעמון. הרחש החנוק של היום הראשון בשנה, הציפייה לפתרון התעלומה הראשונה – המורה שיתגלה בפתח. מן הלחשושים ניתן להכיר את הילדים, שכבר למדו כאן בשנה שעברה, להבדיל משתיקתם של החדשים. אדון רובין, לוחשים קולות. בפתח עומד אדם, שכך ייחרט בזיכרונו של נחמן: ראש ששׂערו שופע מתחת למגבעת הקש החולית, נח על אוזניו, מתעבה על עורפו, ספק שׂיבה, ספק חלודה צהבהבה. גבות סבוכות, צהבהבות גם הן, מזדקרות מתוך המצח הרחב, סוככות על עיניו. לא קמטים, חריצים עמוקים, משני עברי חוטמו המעובה, חריץ טבוע באמצע סנטרו הרחב, חריצים בין הגבות, מעל לעיניים. ועוד: חליפה חומה התלויה ברפיון על כתפיים שמוטות, מכנסי צינורות המקיפים כרס משתפלת, עניבה בקשר רחב מאוד, שמוטה הצדה, צווארון שכפתורו העליון אינו רכוס. אצבעות עבות, חובקות תיק שחוק שניטל צבעו ויומן כיתה חדש. לא כך: הן בראייה ראשונה הן לאחר זמן, כשעומד אדון רובין על הבימה הנמוכה, התיק על הכיסא ועל התיק מגבעת הקש, נראה הוא כאילו הודבקו הגבות מעל לעיניו, כאילו צוירו החריצים בפניו, כאילו פידר את לחייו. כמו פניהם של השחקנים בתמונות שבחפיסות של “דובק”. כמו אותה פעם יחידה שלקחו אותו רוז’ה וּווֹלוּש להצגה, ל“לִיליום”.
לאִטו פוסע אדון רובין לתוך הכיתה, כמו דרך אגב מגלה ראשו, בניע־יד רפה מתיר לילדים להתיישב, מניח את התיק על הכיסא ואת המגבעת על התיק ועומד בשתיקה לפני הכיתה, עיניו סוקרות את כל הילדים במבט שקשה להכריע אם נוגה הוא אם מבודח. כמו החליפה, כמו העניבה, כמו הנמשים על מצחו וכפות ידיו, גם העיניים חומות ואולי צהבהבות.
“ילדים יפים,” הוא אומר פתאום, כמו לעצמו.
ושוב, כמו בלי משׂים, שואל הוא שאלה ואחריה שנייה ושלישית, וכבר נקשרת שיחה בינו לבין הכיתה. כל הילדים הם בני המושבה? שואל הוא בתמיהה. מה, יש פה גם חדשים, עולים? באמת? מאיזו עיר? בירמן? איזה בירמן? אצלנו בסמינר, בווילנה, היה בירמן. לא? היה עלם נאה, מחונן, בעל קול ערב מאוד. שמעתי שהוא בארץ־ישראל. ואת, יפתי, בעלת הצמות, מנַין את? מפה, את אומרת? גם אבא?! ואמא? הה, נו, רָווח לי במקצת, לפחות אמא מן הגולה, כמוני…
וכבר אדון רובין מחזיק לפניו את היומן, קורא את השמות, מעמתם עם פני הילדים, צד את הכיתה כולה ברשת זוהרת של מלים רכות, נעימות, בקולו שיש בו צרידות חמה, בעברית שאינה כל־כך חוץ־לארץ, אף שזרויה היא מלים מן הספרים. כבר סיפר, כמו שלא במתכוון, שילמד אותם תנ"ך ואגדה ועברית. גם דקדוק, אבל רק על קצה המזלג, כזית. יקראו סיפורים ושירים, ולכשתיכנס השנה למסלולה, אחרי החגים, ינסו גם דברים אחרים. הילדים יחברו סיפורים. כן, יציר דמיונכם. ואם תרצו, אפתח אני סיפור ואתם תמשיכו ותשלימו, ככל העולה על רוחכם. מעניין, לא כן?
הבטחה אחרונה זאת היא שהמחישה באחת את התמורה, שנחמן היה דרוך לקראתה כל הימים האחרונים. מימיו לא ראה מורה כזה, שפניו מושכים כל־כך בתוויהם, כמו בהצגה, העומד גלוי־ראש בכיתה וממצחו הגבוה והמנומש משתפלת לעבר אוזניו ועורפו רעמת שער צהוב, או מאפיר, שמשוחח עם הכיתה בלא הרמת קול, בעיניו החומות שאולי הן נוגות ואולי מבודחות, באוזניו הבשרניות, המכוסות פלומה דקה, קשובות לדברים שמשיבים הילדים לשאלותיו. איפה בעולם היה לנחמן מורה כמו אדון רובין.
אלא שהיתה עדיין מזומנת לו הפתעה משמחת יותר באותן שעתיים ראשונות (חידוש, גם זה חידוש, שעתיים רצופות והפסקות ארוכות) עם אדון רובין. הנה נזכר פתאום, מן היומן, השם בלפור מנדלביץ' וקם לא זה הילד השמן מאותו בוקר־חנוכה, בחלוק פסים, בזקן עשוי פשתן של אתרוגים, מתתיהו החשמונאי. קם ילד גדול, גבוה מרוב הכיתה, ראש מועגל, שׂער בהיר, מתולתל כלשהו, מסופר כמו אנגלי, מספר אפס, בעורף ומאחרי האוזניים, רטוב ומשומן ופסוֹקת ישרה ומדויקת יורדת אל המצח, כמעט מעל לאף, קצת שמאלה. בזיכרון שמור ילד אחר, אבל אולי העיניים האלה, השלוות, הבולטות כלשהו, האפורות, אולי הפנים החלקים שאין בהם לא צלקת, לא עווית, לא כל רטט עצבני. נחמן אינו יודע למה, אבל ההימצאות המפתיעה עם בלפור בכיתה אחת מסעירה את נפשו, כאילו גם בזה יש מאותה תמורה שציפה לה.
“בלפור,” אומר אדון רובין בחיוך, “בלפור אינו מן החדשים, לא בכיתה ולא בארץ, הוא נושא שם ההולך לפניו ומחייב את בעליו, מאוד־מאוד.”
עכשיו אינם מדברים על שיעורי האגדה והעברית, אלא על המאורעות שפרצו אחרי פסח והפילו קורבנות רבים כל הקיץ הזה.
“יותר מכל זקוקים אנו בימי המאורעות האלה ליהודים צעירים, עזי־נפש וגיבורים כאדון מנדלביץ', סבא של בלפור. איזה קומץ ישב כאן כשהיה סבא של בלפור מפיל חתיתו על השודדים והפורעים. והנה היום, כל הילדים פה ובכיתות האחרות ובכל בתי הספר הרבים שברחבי הארץ…” אדון רובין מקמט מצחו וגבותיו הסבוכות מאהילות על עיניו. הוא אומר, ואולי מדקלם, בלי להרים קולו: “מי אתם דמַי רותחים בי? דם קדושי ת”ח ות“ט? דמֵי מקדשי את השם על מוקדי אש בספרד? דמי קדושי הפרעות בתרפ”ט ותרצ“ו? דם כובשי כנען דמִי הוא, קולח ואינו נח.”
וכבר עיניו החומות־צהבהבות מתגלות מתוך סבך הגבות, הקול שהרעיד את הכיתה נהפך לחיוך, והוא אומר ועיניו צוחקות: “את השיר הזה עלינו ללמוד. מנגינה לי. מיהו שאול טשרניחובסקי יודעים אתם, הה? הו, ילדים יפים, ובניתם בניין־עד לדור הקם לכם, הבא!”
מאז עקרו לצריף, לא, הרבה מלפני־כן, היה בלפור שקוע במצולות הזיכרון. עכשיו חוזר הכול. החצר. הסלון. הגרמופון. ריח הבושם ההולך לפני מַדאם מנדלביץ' הצעירה. אותו מראה בליל תשעה באב, אדון מנדלביץ' ועוד שני אנשים על סוסיהם, רוכבים בחול. הקקאו החם. השירים שהיתה אמו של בלפור שרה, הפסנתר שהיתה פורטת עליו. עכשיו שוב אין נחמן תינוק, כי אם מי ששמע וקרא ויש סדר בעולמו. אותו זקן שאבא היה מתנצח אתו מתחת לעץ התות, זה שזיכרון המשפחה מספר עליו, שבפניו הטיח אבא, “לשולחנך בשבת תזמין את עבּד, ולי תן יום עבודה,” הוא מנדלביץ' שבאגדות, אחד עם הביל"ויים של גדרה, עם מיכל הלפרין ויוסף טרומפלדור ואהרן אהרנסון ואברהם שפירא ואלכסנדר זייד וסנדר חדד. מכל אלה יש בבלפור וגם מאותה עדנה שעולה גם היא עכשיו ממצולות הזיכרון, מיסטר בלקמן ואגדת עשירותם, שכמו ציפור פרחה מתוך כף ידם.
תחילה היה נחמן צמוד אל אהוד קרניאל, אלא שאהוד ובלפור מכירים זה את זה מזמן, וכך, עוד לפני החגים, נמצאו הולכים בשלושה מן הגימנסיה ועד לפרשת הדרכים, שבה אהוד משׂמאיל והם שניהם מיימינים. כלומר, הולכים שניהם עד לביתו של בלפור, ושם חוצה נחמן את המגרש הריק. עד עכשיו היה המגרש משתרע ביניהם כמין מדבר סהרה. עכשיו הוא מחבר בין הבית והצריף, קל יותר למעבר מן הגשר שעל ה“שלאל”.
אולי לא לפני החגים, אולי אפילו לא עד השליש השני, אבל לפני הפסח, כבר היו חברים קנאים, שאינם זזים זה בלי זה. יחד הולכים לגימנסיה ויחד שבים הביתה. יחד מכינים שיעורים ויחד משחקים – על הרוב בחצר של בלפור, בעליית הגג של אורוות הבטון, שמאחסנים בה מספוא לבהמות וכשהיא ריקה למחצה אין מחבוא טוב ממנה. תמונת עולמו של נחמן נתהפכה: מאחור, בגבו, משתרעים השוק הקטן וה“שלאל”, ואילו לנגד עיניו, לפנים, הגימנסיה, ביתו של בלפור וביתו של אהוד, הספרייה, כל הילדים המצטרפים עוד לפני החופש הגדול לחבורה אחת.
וקודם כל הכיתה עצמה, אדון רובין, המחנך, וכן מורים אחרים. אדון רובין מלמד מתוך “לשון וספר”, מתוך חוברות “דברי אגדה”, מתוך של"ג. אך יפים הימים שבהם אינו פותח את תיקו הממורטט, כי אם משאירו סגור על הכיסא, מתחת למגבעתו (שבחורף היא לֶבד אפור, שוליה המרובבים מוּרדים סביב, בחציפוּת של פורקי־עול). הוא ניצב בפינת החדר, ליד הלוח, פניו חרושי הקמטים, המפודרים, בחלון, בעננים הנמוכים שהקדירו את הרקיע, כאילו אין ילדים, אין כיתה, רק הוא לבדו והשמים הקודרים. ביום כזה הוא פותח בסיפור, מאלה הסיפורים שהוא קוטע פתאום, ברגע שהגיבור תלוי כביכול בין השמים ובין הארץ ואין לדעת מה יהיה בסופו: האם יתפסוהו רודפיו? האם יחצה בשלום את הנהר הגואה ויזעיק עזרה? האם יגשים את מאווייו הכמוסים? התיעצר הרכבת לפני הגיעהּ לגשר ההרוס? אותה מגילת קלף בכתב חרטומים אילו סודות צפונים בה? כלום הצליח הנער לגאול את עמו משעבוד?
קולו המלא, שצרידותו הנשברת מקרבת את דבריו אל הלב, יוצא מפינת הכיתה וממלא את כולה, משתיק אפילו את השורה האחרונה. כל תווי פניו מספרים עם קולו – הגבות הצהובות המתכווצות נוכח הסכנה, מוגבהות בהשתאות, מכסות על עיניו בתוגה; השפה התחתונה, שהיא בשרנית ומתקפלת כלפי מטה כאות לאובדן־עצות, משתלחת לפנים, כזרבובית של קומקום, בשעת חימה, ניצודה בין שפתיו כשהצליח הגיבור לפרוש רשת לרודפיו; העיניים, שבצאת השמש מבין העננים, רוקד בהן בעליזות אור צהוב, וכשהיא נכנסת לביניהן – הן מקדירות ומתכהות.
הסיפורים שפותח אדון רובין ומבקש מהילדים להשלימם ככל העולה על רוחם, יש להם תמיד נגיעה לעניינים המנסרים עכשיו בחלל העולם: ועדת פיל, שראשי היישוב מדברים לפניה ונאומיהם מתפרסמים כל יום בעיתונים; הכנופיות הערביות היורדות מן ההרים, מבעירות אש בשדות וביערות והאנגלים והגאפירים נלחמים בהם – אבו־ג’ילדה ואבו דוּרה וקאוּקג’י ושאר רוצחים. נחמן כתב פעם שיר על יוסף טרומפלדור בתל־חי, והשיר הזה הלהיב כל־כך את אבא, שהראהו לאדון שרוני המורה ולאדון קרניאל. עכשיו מלאים העיתונים והרדיו וסיפוריו של אדון רובין באותן מצודות, שחומותיהן קרשים וחצץ ובטבורן מגדלים גבוהים, ובהן מתבצרים החלוצים ונלחמים. כמו בסרט שראו עם ווּאלאס בּירי, על המערב המשתולל. או אותו סיפור מסתורי שסיפר על פרש שפגשו החלוצים על הירדן, ממש בידואי בלבושו, מנהגיו ולשונו, אך על צווארו, קשורה בשרוך ושׂומה בנרתיק עור, מגילה זעירה באותיות רש"י. אדון רובין עומד עכשיו בין טורי השולחנות, ראשו מורכן, עיניו מכוסות והוא מדקלם פתאום:
כנפוֹל קוֹרַיְטָה יחד עם נשיאם על שדה־קרב, נַדִיר וְקַיְלָה כרעו ושאר בני עם־הכתָב; אך שמם עוד יִנוֹן, יחיה באבל־שיר עֲרָב בְּמנגינות העֲרָבות ותרועות שופר קרב.
איזה סיפור נפלא. או על הפליט מגרמניה, שהגיע לספרד כדי להתחקות אחר אבותיו, ופתאום, בטולידו, מצא עצמו בתוך מלחמת האזרחים. מה היה? מה עשה? מה גילה?
על ספרד מדברים עכשיו כולם. אפילו אצלם בבית פרץ ויכוח גדול בעניין ספרד, רוז’ה וּווֹלוּש טוענים, שכל אדם צריך עכשיו ללכת ולהילחם בפשיסטים, ואבא והדוד רפאל אומרים, שמספיק שפכו היהודים את דמם בשביל כל העולם. שיִפלו איש בחרב רעהו. מבחינתנו, מוסיף אבא, אין שום הבדל בין הבולשביקים למיניהם לבין הפשיסטים. שונאי ציון כולם.
והנה, בעצם הימים ההם קרה משהו, שהרעיש את נחמן והביאו לידי כך, שיכתוב סיפור. ביילין האילם, שגר על־ידם יחד עם אמו, קם פתאום והלך לספרד. אמא ראתה את הזקנה עומדת בחצר ובוכה בכי מר. רצה אליה אמא ושאלה מה קרה. סיפרה הזקנה, שבאותו יום, השכם בבוקר, קם, לבש את החליפה שלו, שהיתה תלויה תמיד בארון, ואחרי ששנים לא הוציא מפיו הגה, אפילו לא “שלום”, אמר פתאום שהוא נוסע לספרד, היום. הזקנה צעקה, מרטה את שערות ראשה, הפילה עצמה על מפתן הבית, אבל מאום לא עזר: “אני מצטער, אמא. אני אמנם לא מדבר, אבל אוזני שומעות ועיני רואות. אני לא יכול לשבת בשקט ולעשות הרכבות. אני נוסע לספרד.” מאז הולכת אמא כל יום אל הזקנה, מביאה לה קצת מרק ואיזה תבשיל, מאזינה לסיפוריה על השנים הרבות שקברו באדמת המושבה, על בעלה שמת פתאום, מן העבודה הקשה, מן הזוהמה, ממגיפת הטיפוס. אמא אומרת לה, שבנה יחזור בו בוודאי מהחלטתו המשונה, מחר־מחרתיים יופיע פתאום בחצר, אך הימים עוברים, העיתונים והרדיו מוסיפים לספר על המלחמה הנוראה בספרד, וביילין האילם נעלם ולא חזר עוד.
כמעט בלי משׂים ישב נחמן והכניס לתוך ההמשך שחיבר לסיפורו של אדון רובין על הפליט מגרמניה שמצא עצמו בטולידו את כל מה ששמע על ביילין האילם (רק שלא כינוהו ביילין, כי אם פֶּלאי), על הספרים הרבים שבלע, על הנדר הנורא שלא לדבר, על פרידתו מאמו המוטלת על סף הבית, על מותו (את הסיום הוסיף, כמובן מאליו) בשדה הקטל. אדון רובין אמר לנחמן להשמיע את הסיפור באוזני הכיתה, כבוד שהיה שמור למעולים שבחיבורים, ועד אז לא זכה לו נחמן. אך לאחר הקריאה, ביקש אדון רובין מן הילדים לחוות דעתם על פלאי. האם לדעתם היה באמת גיבור? האם ראוי הוא לתהילה? לא, גילה אדון רובין בסוף את דעתו. חבל על חיים שקופדו על אדמת ניכר, וזה בשעה שאנחנו זקוקים לכל בחור וטוב כאן, בחזית שלנו. בקרוב תפרסם ועדת פיל את פסק־דינה, ומי יודע אילו גזירות ייגזרו עלינו, באיזו מלחמה נעמוד בשנים הבאות. בעיר נצורה אנחנו יושבים, ומי שמתגנב מתוך העיר, בורח מן המערכה. דברי אדון רובין ממלאים את נחמן מבוכה. זה אך אמר בלבו, כי אילו היה קצת גדול יותר, היה גם הוא הולך בעקבות ביילין האילם. עכשיו מתמלא הוא אחריות לגורלו של היישוב העומד על נפשו. אתם המכבים, אומר אדון רובין חרש. ומיד הוא מתעורר ומוסיף: סיפור נאה כתבת, שפיגלר, נאה מאוד.
אלה הם ימי הסיפורים. גם אחר הצהריים, או בשבתות, בשבתם באפלולית ה“בוֹידעם”, מעל לאורוות הבטון של בלפור, מספרים הם על הגיבורים הגדולים, שעלילותיהם מסופרות ב“חולמים ולוחמים”, בספר “מרגלים” ובספרים אחרים, וכן שוזרים הם עלילות חדשות, מעשים שעתידים הם עצמם לעשות בקרוב מאוד. בשבתם ב“בוידעם” מדברים הם בזה, ועוסקים גם בעניינים אחרים. כמו, למשל, בנות.
כאן המקום להזכיר, שאל נחמן ובלפור מתחברים עכשיו הרבה עוד שניים. השלישי הוא אהוד. הרביעי – עמיחי פינסקי.
אין יפים ונמלצים כחיבוריו. כותב הוא אותם ב“וַאטרמאן” בעל ציפורן זהב ובית־קיבול שקוף לדיו, כותב אותיות עגלגלות, זעירות, שורות ישרות להפליא, ללא כתם או נתז דיו אחד. אדון רובין משבח את חיבוריו, ובדומה לו מפליג אדון לב שושנים – המורה לזמרה ולציור – בשבח נגינתו בחליל עץ, בחליל ערבי ובחלילית חרס. זה שבח אחד, אבל כוחו של עמיחי גדול בעניין שני – חשוב יותר. עמיחי נמוך, רחב ירכיים, עור פניו לבנבן ולחייו מסמיקות על נקלה, כאילו לא נחשף מעודו לשמש המושבה הבוערת. אוזניו השקופות, המזדקרות מתוך פניו המעודנים, התנועות המשונות שהוא עושה בכתפיו ובצווארו ועימוץ העיניים תוך עמידה מול הכיתה וקריאת חיבוריו, הופכים אותו ללעג בעיני הרבה בנים. כמו חיבוריו היפים וכתב־ידו היפהפה. כמו העובדה, שמעודו לא צורף לא לנבחרת מחניים, לא להקפות, לא לכדורגל, לא לסוס ארוך. תופס כדור כמו ילדה, קופץ ב“סמל” כמו זקנה. ועל אף כל אלה, הדרך לבנות – היא דרך עמיחי.
לומדים בכיתה אחת עם בנות. יושבים שולחן לפני שולחן. נוגעים כמעט. אבל איך מדבר ילד עם ילדה בלי להתבלבל. איך נראים יחד בדרך מבית־הספר בלי להיות ללעג. הבנות מגיעות, אחת־אחת, ליום־הולדתן השנים־עשר ונחמן מגלה מנהג חדש: מסיבות יום־הולדת, בשבת אחר הצהריים, ומוזמנים גם הבנים. מה עושים ביום־הולדת? הבנים חוטפים את כל הדברים הטובים, דוחפים זה את זה על הבנות. תמר לוין יש לה ראש מלא בקבוקים, כמו לשירלי טמפל, והבנים מתנכלים לבקבוקיה. לרותי סגל יש תסרוקת אחרת: שׂערהּ המשיי חלק, יורד סביב לעורפה, מוגבה מעל למצח בגלגל, מקושר בסרט משי רחב, בדיוק כמו דיאנה דֶרבין. הסרט הזה מעסיק את הבנים, ואין דעתם נחה עד שהם מתירים אותו ומביאים את רותי לידי דמעות. יום־ההולדת הראשון, בושה לסַפר, נגמר במכות, וגם הבנים טעמו את נחת זרוען של הבנות.
לאחר אותו יום־הולדת עודד אדון רובין את הכיתה לבחור ועד לארגון מסיבות. עמיחי פינסקי נבחר על־ידי כל הבנות. הבנים הציעו את אהוד קרניאל, שהיה מצחיק את הכיתה בחמשת קולותיו, בצפצופיו וזמזומיו: נואם בנחיריים פקוקים, מאנפף ומזמרר כר' משה־חיים גוטמן, ראש ועד המושבה; מחרחר בגרון צרוד, כמו שהיתה מדברת מיסיס בלקמן; משמיע קולות חלולים, כהד עולה מבאר ריקה, או כרוח־רפאים; מצפצף בקול דקיק, ככיפה אדומה; מדבר כתימני. ועל כל אלה: קריאת תרנגול, נעירת חמור, יללת תנים ושׂיח חתולים מיוחמים, שלא להזכיר את האריה מן הסרטים. אין מסיבה בלי חליליו של עמיחי וקולותיו של אהוד.
ההכנות למסיבות ימי־ההולדת מילאו את החורף תוכן חדש. לאחד היֶקים החדשים, חנן פרנקפורטר, פנס קסם, שמכניסים לתוכו תמונות מצוירות על מלבני זכוכית. מציירים מיקי־מַאוּסים עם סיפור שלם, אהוד משמיע קולות ועמיחי מלווה בחליליו. או: עומדים מאחרי סדין ועושים תיאטרון צלליות. אך מנַין לוקחים סיפורים? יושבים בעליית הגג של בלפור, או בביתו רב־החדרים של עמיחי ומחברים הצגות: על נמל תל־אביב. על טרומפלדור. על פורים. כותבים חרוזים מצחיקים על המורים ועל הבנות. מתכננים עיתון כיתה. כל הילדים המתקבצים לחזרות גם משחקים בחצר, גם הולכים יחד להצגה יומית, יוצאים בשבת אחר הצהריים לפרדסים, מתחרים באכילת תפוזים, הולכים לראות כדורגל, עוברים ברחוב שבו יש סיכוי להיתקל בבנות הכיתה.
הבנות. זה העיקר. איך מגלים מי אוהב את מי? רק בדרכי עקיפין, על־פי סימנים מורכבים, מפני שלעולם אין האוהבים מגלים זה לזה את אהבתם, אינם נותרים ביחידות, מפגינים ריחוק. דרך אחת: להקביל את השמות ולמחוק את האותיות הזהות. אם נמחקו בדרך זו שני השמות – לגמרי או כמעט – סימן הוא ששום כוח לא יוכל לאותה אהבה. נחמן אינו יודע את מי הוא אוהב, את תמר לוין הדומה לשירלי טמפל, או את רותי סגל הדומה לדיאנה דרבין. השוואת השמות הפרטיים בלבד מייאשת: לו ולרותי אין אפילו אות אחת משותפת, ועם תמר רק אחת. ואשר לשמות המשפחה, גדולים יותר סיכוייו אצל תמר לוין: משמה נשארות רק האותיות ת“ו וּו”ו ומשמו חי“ת שי”ן־פ“א־גימ”ל. ובאמת נדמה לנחמן, שאותה הוא אוהב, את הבקבוקים, את גופה העגלגל, את צחקנותה טובת־הלב. אבל אהוד ועמיחי מאוהבים שניהם ברותי סגל, שהיא ארוכת רגליים ומתחת לשמלתה ניכרים היטב שדיה, והיא כבר לובשת חזייה. אולי גם הוא אינו אוהב אלא אותה, שואל נחמן את עצמו ומחפש סימנים אחרים.
מוחו של נחמן מוטרד, מלא מחשבות אסורות. בעקשנות הוא חובש בארט, אבל הכובע מפלה אותו משאר הבנים. הוא יודע, שאסור לקטוף בשבת תפוזים מן העץ ואסור גם לאכול פרי שקטפו בלפור ואהוד, אבל איזה מין תענוג הוא ללכת עד לפרדסים ולא למוץ את מיצו של תפוח־דם, לאחר שעיסוהו היטב־היטב, לא לאכול מנדרינות, לא גרגרי חלמית, לא שום דבר? נחמן מתיר לעצמו היתרים קלים – ומתחרט. נשבע שלא יבגוד בנדרו להיות כמו אבא, יהודי ואדם, אבל הוא רואה שגם אבא משתנה: הנה אין לו זקן, והנה כבר אינו מתגלח באותה משחה מסריחה, כי אם בתער, והנה אינו מקפיד על הליכה לבית־הכנסת בשבת, והנה הוא הולך בשבתות אל המושב של הדוד רפאל, הרחק מחוץ לתחום־שבת. מה קורה אם קוטפים תפוז ואוכלים?
הכיתה שונה בתכלית מ“יבנה”, שכאילו לא למד בו מעולם. גם השוק הקטן וה“שלאל” הם כחלום מוזר. עד שנפנה כה וכה, עבר החורף, נגמר חופש פסח, החל השליש האחרון. הבנים הגדולים מתקרבים לבר־מצווה, הבנות הגדולות מצמיחות סימני נשיות, באפלולית ה“בוידעם” מנהלים הם שיחות חשאין, שואלים שאלות אסורות, בודקים עצמם אלף בדיקות לראות אם כבר מופיעים בגופם סימני הגברות. לא רק הבנים והבנות, העולם כולו הוא עכשיו זכרים ונקבות: הפרות שברפת, הסוסה, התרנגולים והתרנגולות שבחצר, היונים שבשובך, הכול, הכול, אפילו הזבובים ניכרים עכשיו במעשיהם – אלה זכרים ואלה נקבות.
ימיו של נחמן מלאים, וראשו מלא מחשבות אסורות. עם החמסינים הראשונים התחילו פצעים מכוערים פורחים בבשרו, תפיחות אדומות וקשוּיוֹת, ראשי־מוגלה צהובים, כאבי שאול. אמא כופה עליו שמן דגים וגלולות שמרים, אבל נחמן, חרף הכאבים והמוגלה הנובעת והאיכטיול והאגדים הכרוכים סביב זרועותיו ורגליו, נהנה מן הסברה האומרת:
בגיל הזה מקבלים כולם פצעים. הילד מתחיל פשוט להתבגר קצת יותר מדי מוקדם.
ספרי־הימים של הדוקטור הרצל 🔗
כל פארונקול דומה שהוא האחרון, שעכשיו נתנקה גופו משארית הדם המלוכלך, כסברת אמא. אך כשהגיעו ימות החמה לעיצומם, פרח לו על ירכו, בצדה הפנימי, אשכול שלם, ראש בתוך ראש, כאב בתוך כאב, מה שקורין קארבונקול. לא רק מקום הפצע היה כאילו נעצה מכונת תפירה מחטים בבשרו; הרגל כולה כאבה, בלוטה גדולה תפחה במפשׂעתו, האדימה את בשרו, קישתה אותו כאבן. כולו בער מחום. נחמן שרוע על הספה שבצד החלון, האיכטיול השחור יונק את המוגלה מתוך הפצע המתקתק כשעון אילם. הרופא בא, רשם כדורים ונעץ זריקות באחוריו. מחוץ לצריף בער החמסין, מילא את החדר, ונחמן שוכב על הסדין, שטוף זיעה, קודח וכואב. כל זה בסך הכול פארונקול, אומרת אמא. עד החתונה זה יעבור. הרופא בא יום־יום, מזריק זריקה ומרגיע את נחמן. זה כבר מבושל כמעט לגמרי, אומר הרופא כדרכם של יֶקים, מחר או אחרי מחר תהיה הפצע פתוחה לגמרי.
ואמנם, לילה אחד פקע הקארבונקול, המוגלה התחילה שופעת ועמה פחתו הכאבים. עכשיו יתנקה הגוף מכל הדם המלוכלך, אמרה אמא. עם התרככות התפיחה במפשׂעה וירידת החום, נהפכה השכיבה על הספה, בחום הצריף, לשעמום טורד. לפנות ערב היו בלפור, אהוד ועמיחי נוהגים לבוא ולהציץ מבחוץ, דרך התריס, לשאול מה שלומו. אותו יום ביקש שיביאו לו משהו טוב לקרוא, לא כאותם ספרים שבכונניתו של אבא, שאת חלקם קרא מאה פעם ואת השאר לא יקרא לעולם. חכה, אמר אהוד, אני חוזר בעוד חצי שעה.
ואכן, לא יצאה חצי שעה ואהוד שב ומבחוץ, דרך התריס הפתוח, שִלשל אל בין הקיר והספה תיק קרטון מקושר היטב. בתוכו, לחש אהוד, יש יותר מששים בלשים ורומנים, תדהר, המאה העשרים, הרומן הזעיר, השבויה מתל־אביב. יהיה לך מספיק לקרוא.
עד אז לא נכנסו אותן חוברות לצריף, שכן כינוי אחד לכולן בפי אבא: תועבה. אצל עמיחי ואצל בלפור ואצל אהוד יש בתים גדולים, וכל אחד נסגר לו בחדרו, נועל את הדלת, ועושה ככל העולה על רוחו. לא כך בצריף, שהכול דורכים זה על רגליו של זה, וכל מה שאתה עושה הוא עסקו של אבא, בכל עניין יש לו דעה. פעם ראה אבא בלש בידי אהוד, וכשיצא נשא משלוֹ: בשביל התועבה הזאת אנחנו חוסכים מפּתנו ושולחים אותך לגימנסיה, כדי שתקרא סיפורי פיגולים? בשביל זה החיה אליעזר בן־יהודה את הלשון העברית? בשביל זה מסרו דורות של יהודים את נפשם על קידוש־השם, כדי שידפיסו בארץ־ישראל את סַבּינה ורֶגינה בכ"ב האותיות הקדושות?
סוד גבה בין נחמן לבין אבא, שקרים קטנים נחרצו ביניהם כחריצים בתקליט. לא יומם ולילה הגה בחטאיו, מייסר עצמו ומצפה בכל רגע שתצא אש מן השמים ותהפוך אותו לקמצוץ אפר. ובכל זאת, לא פשוט לעבור על איסוריו של אבא, לא פשוט. הברקוביצים, שיש להם חנות ביצים ועגלה, שוב אינם גרים בבּייקה. לפני פסח עברו לגור אצל אמו של ביילין האילם. לא רק על חנות הביצים הם מתפרנסים ולא רק על העגלה. כל בניהם – ופסח בתוכם – עובדים, והם מעשירים והולכים, כפי שניבאה אמא. הם קנו פטיפון, ובערבי הקיץ, בעיקר במוצאי־שבתות, יושבים הבנים בחצר עם חבריהם, מפצחים גרעינים, אוכלים אבטיחים ומאזינים לצליליו המתוקים של הפטיפון, בעיקר לשני השירים שהכול שרים, ביי מיר ביזט דו שיין ומיין שטעטעלע בעלז. כל־כך הרבה מנגנים הם, שהתקליטים נחרצו, או נסדקו. כקודם, כתמיד, משתפכת הנעימה המתוקה לתוך הערב החמים, ופתאום ניתר חוד המחט, משמיע גיהוק מתכתי: היק! כך חש נחמן כשמועד הוא לתוך איסור: היק. שקר. היק. סוד. היק. אסור.
סודות לא טובים בינו לבין אבא, וכמו נמלים זוחל עליו הפחד פן יגלה אבא את סודותיו. ועם זאת מסבה לו העובדה, שיש בו דבר שכולו כמוס מאבא, הנאה משונה. יתירה מזו: בכוח שאין לו שליטה עליו נדחף הוא לעשות משהו מסוכן, משהו אסור, ממש כשם שאוהב הוא לנסות את אצבעו בלהבתו של נר, להעבירה מהר, בזריזות, בתוך הלהבה, אך בלי להיכוות.
הכול תעשה, אומר אבא ואצבעו שלוחה לפני עיני נחמן כמו חץ, רק אל תשקר. אמור, שלא מתחשק לך להכין שיעורים, שאתה רוצה לשחק, שאתה מתעצל, ששכחת, רק אל תשקר. סוף שקרן להיתפס, ואז – רע ומר לו. גם כשיאמר אמת, לא יאמין לו איש, יקרא זאב זאב, ואיש לא ישמע.
אני רוצה שתדע, אומר אבא ואצבעו שלוחה לפני עיני נחמן כמו חץ, שתמיד אני יודע מתי אתה משקר. גם כשנדמה לך, שאינני יודע. השקר כתוב על פניך. אין דבר שנוא עלי יותר מן השקר. האמן לי, זה שאינני מסוגל לשאת שקר וכזב עלה לי הרבה מאוד, ובכל זאת אינני מצטער על כך אפילו לא רגע אחד. מי שמרגיל עצמו לשקר, שוב לא ייחלץ מרשת הכזבים. הכול תעשה, נחמן, רק אל תשקר!
נכון, נכון, מסכים נחמן בלבו עם אבא, ובכל זאת לא פשוט. איזה ריב היה פורץ במשפחה אילו בא וסיפר לאבא מה היה בשבת חנוכה אצל רוז’ה וּווֹלוּש. והרי לא שיקר, רק שתק. אילו שאל אבא אם אכלו נקניק בחמאה, והייתי אומר שלא, זה היה שקר.
ויש דברים כמוסים, שאין נחמן מעז לגלות אפילו לעצמו. כמו אותו יום אצל ההרצליכים בתל־אביב, כששיחקו שם כל הילדים במחסן, מאחרי הבית החדש שבונה פעטער הרצליך לו ולבניו שבאו מחוץ־לארץ. למחסן הלכו לשחק, כמו בכל יום, במשפט רצח ארלוזורוב. היה שופט אנגלי וערבים ויהודים וסטבסקי וחוקר משטרה וגשש ערבי. אותו יום נמאס עליהם המשפט, שכבר ידעו אותו בעל־פה. במחסן היתה אפלולית, רוב הילדים הסתלקו ונשארו רק שני ילדים וילדה אחת. גם עכשיו, כשנזכר נחמן איך שידל הילד השני את הילדה לשחק ברופא, מתלהטות אוזניו. הילד השני היה מילק, הנכד של פעטער הרצליך, מכוסה נמשים חלודים ומדבר פולנית ובקושי קצת עברית. הילדה היתה הקוּזינה שלו, לוֹלה. מילק סגר את דלת המחסן, ולולה אמרה, לא רוצה בחושך. מילק הציע שיעמדו רגע בעיניים עצומות, וכשיפקחו אותן יגלו שהאור מספיק. כשפקחו את עיניהם, הבחינו זה בזה באור שטִפטף בסדקי הקירות של המחסן. לולה אמרה, שלא תסכים שיבדקו אותה אלא אם יסכימו גם מילק ונחמן להיות חולים והיא תבדוק אותם. לא, אמר נחמן, לא רוצה לשחק. בכל זאת לא זז ממקומו וראה איך משתטחת לולה על שק שפרש לה מילק, איך מגביה הוא את שמלתה ובודק אותה באצבעותיו. אפילו בחושך, מתחת לשמיכה, מתבייש הוא לגלות לעצמו מה הוא זוכר, את ידה הקטנה של לולה המטיילת עליו, במקומות האסורים, את ידו שלו הנוגעת בגופה, במקומות האסורים. איך הוא יכול לספר לאבא, ואיך לא יגבה סוד, איך לא ייחרץ שקר בינו לבין אבא. היק! שקר! על הפרקים הללו בתורה היו המורים פוסחים, אבל נחמן קרא וחזר וקרא את המעשה בבנות לוט. הן גילו את ערוות אביהן, ומה קרה לנוח בשכרותו? לולה עשתה לי, אמר נחמן, מה שעשתה תמר אשת עֵר ליהודה. לא נכון, אמר נחמן, שום דבר לא היה. משחק בשעה של בין־השמשות, ששכחתי מזמן, ואין מה להשפיל עיניים כשמביט בך אבא בעיניו שהכול גלוי לפניהן. לוחשים בלב, שמאום לא קרה, מרסנים את שרירי הפנים ומישירים מבט ישר לתוך עיניו של אבא. לאוזניו של אבא לא מגיע קול המחט המנתרת על־פני הסדק: היק! שקר! היק! שקר!…
וכך, עכשיו, היו אהוד ובלפור ועמיחי יושבים לידו ומסייעים לו לחבֵּל איזו תחבולה, שתאפשר לו ליהנות מאוצר הבלשים החבוי בין הספה לקיר. אהוד מביט סביבו, ועינו נחה על כוננית הספרים. במה לבחור? “התקופה” כבד מדי. “מדעי החיים” יהיה חשוד מדי.
“תן לי את הרצל,” מבריק רעיון גאוני במוחו של נחמן. “תן לי כרך של ספרי־הימים.”
בערב שמע את אבא, שישב בחצר, מתחת לחלון, עם שרוני המורה, משתבח בבנו יחידו:
“הוא באמת ילד בלתי־רגיל. רק נפתח לו הקארבונקול והוקלו הכאבים, חזר לבלוע ספרים. ומה הוא קורא? את ספרי־הימים של דוקטור הרצל!”
אותה שעה היתה ידו של נחמן מגששת ברווח המועט שבין הספה2 לבין קיר הצריף, מחזירה לתוך תיק הקרטון את “ערפד הדמים” ושולפת בזריזות חוברת חדשה, שהוא מצניעה מיד בין דפי ספרו כחול הכריכה של חוזה מדינת היהודים. מה העלה עכשיו? הה, שם מבטיח מאוד: “מסתרי היד השחורה”. כל הכאבים נשכחים כשמפליג נחמן עם הספרונים האסורים הללו, שדפיהם האפרפרים הופרדו זה מזה לא בסכין, כי אם באצבע רועדת מגודל המתח, כשרודף הוא בחברתם של בלשים חריפי מוח, העשויים ללא־חת, אחר רוצחים חולניים, מבריחי חשיש, שודדי פירמידות, סינים חתומי פנים במאורות אופיום, עריקים מלגיון הזרים, נשים בחלוקי משי שקופים הטומנות פח לסוכני הסקוטלאנד יארד. אקדחים מצוידים במשתיקי־קול, חִצים משוחים ברעל, קרני “איקס”, חפצי חן מארמונות אפריקה האבודה הזורעים מוות ואבדון – מהו קארבונקול אחד לעומת הסכנות מסמרות השׂער האורבות שעה־שעה לנפשות הפועלות בששים החוברות שבתיק החבוי בין הספה לקיר. וכל זה (הה, תענוג כפול ומכופל!) תוך שכיבה נינוחה במיטה, לנגד עיניו של אבא. רק קרב אבא אל החדר, הופך נחמן חמישים דף וכבר הוא שקוע כולו ביומנו של הדוקטור בנימין־זאב הרצל. הדגל של מדינת היהודים יהיו בו שבעה כוכבי זהב, סמל לשבע שעות עבודה. במדינת היהודים לא יצטרך אבא לקום בחמש בבוקר ולא ישוב, כמו עכשיו, בשש בערב. ואיך היה מתכונן לכל פגישה עם גדולי העולם, חושב על לבושו, על כניסתו, על הדברים שיאמר. חבל שמת צעיר כל־כך. אבא אומר, שהאש שבערה בו שרפה אותו, ועסקני המפלגות שירדו לחייו החישו גם הם את קִצו. אילו היה היום בתוכנו איש משיעור קומתו של הרצל, אומר אבא, לא היינו עדים למלחמות האחים הנוראות, שאינן נפסקות מאז רצח ארלוזורוב. אילו חי הרצל, לא היו נרצחים היום יהודים בארץ־ישראל. אולי כבר היתה לנו היום מדינה, עם דגל ועם צבא. נחמן מעלעל בדפיו השעיעים של הספר, נוסע עמו מווינה לפאריס, מלונדון לקושטא, מרומא לירושלים, לבאזל, לפטרבורג. כמו הרצל רוצה הוא להיות כשיגדל, רם־קומה, יפה־תואר, לנסוע בעולם, לכתוב רעיונות יפים כאלה, להושיע את ישראל – – –
אבא יושב ליד הספה, משוחח עם נחמן, מתבונן בקארבונקול שנפתח, ממשש את התפיחה שבמפשׂעה, עיניו בורקות מנחת על הספר הפתוח שבידי הילד. רק שלא ירצה עכשיו לקחת את הספר לידו, רק שלא יפול מתוכו “חיידקי הדוקטור קוך”. אבל עיניו מישירות להביט בעיניו של אבא, פניו חתומים כפניו של סיני. אבא מספר איך הגיעה הידיעה על מותו של הרצל, אף שלכאורה לא ייתכן שיזכור את היום הזה מפני שהוא עצמו לא היה אז אלא בן שלוש או בן ארבע ואצלם בבית נחשבו הציוניסטים למשומדים. בכל זאת אני זוכר, אומר אבא, משום שאפילו אני, שהייתי ממש תינוק, חשתי כנראה שהעם כולו מבכה את השריפה הגדולה. נחמן נהנה מן האופן שיושב אבא ליד הספה, מדבר אתו כמו עם גדול, אף שרק עכשיו משיג הוא כמה מזמן מת הדוקטור הרצל, כשאבא – וזה בכלל משהו שקשה לראותו – היה בן שלוש או בן ארבע. מצחיק מאוד.
גם למחרת בלע נחמן, בזה אחר זה, בלשים ורומנים זעירים, שהיה מסיע מתיק הקרטון אל בין דפי ספרו של הרצל. מתי נעצמו עיניו ונרדם, לא ידע נחמן, שכּן היתה זו אותה שעה שלפני שקיעה, כשמכה השמש במלוא חומה על קיר הצריף, מלהטת את האוויר ומעלפת את החושים. אולי רק לרגע הצניח את שמורות העיניים, התיר את חרצובות דמיונו וראה בפועל ממש את השבויה מתל־אביב במקום שביהּ בביירות, ומבעד לחלוקה השקוף נראתה כמו רוז’ה באותו יום, כשפתח בטעות את דלת המקלחת בחצר. אולי רק לרגע עצם את עיניו, אבל כשפקחן כבר היה חושך גמור בחלון המוגן ברשת מפני היתושים, ואילו מעל לשולחן דלקה נורת החשמל, ואבא היה יושב לידו ועושה חשבונות הטיח במחברת השחורה. ברגע שהביט נחמן באבא, הגביה גם הוא את עיניו.
“מרגיש יותר טוב?” שאל, ובקולו טמון צליל קשה. מבטו אמר, שאין נסתר מלפניו. נבהל, התחיל נחמן ממשמש את הסדין המיוזע. אצבעותיו נגעו בכריכה הקשה של כתבי הרצל.
“הרבה יותר טוב,” אומר נחמן ופניו חתומים כפניו של סיני.
“והרצל באמת מעניין אותך? ספר לי, מה למשל קראת היום, לפני שנרדמת?”
אבא עודנו מדבר בשקט, אבל הצליל הקשה מתפרץ לצאת, כחודה של סכין. עכשיו יודע נחמן בוודאות, שהחוברת אינה בספר – אבא מחזיקהּ אצלו, בתוך המחברת השחורה. כל דיבור נוסף, הוא שקר נוסף. ומצד שני, אולי רק נדמה לו. נחמן שותק.
“מה קראת? סַפר!”
“קראתי שהרצל נסע לקושטא ופגש שם, ופגש שם את –”
“השבויה מתל־אביב!”
מתוך המחברת השחורה מוציא אבא את החוברת הממורטטת, שעטיפת הנייר כבר נתלשה מעליה, מחזיקהּ בשתי אצבעות, כאילו היתה סחבה מלוכלכת, והבעת כאב מכסה את פניו החרוצים קמטים ארוכים. החוברות, לוחש קול מבוהל, החוברות של אהוד. קודמת לכל השאלה הזאת, איך מצילים את החוברות.
“יוצא מהכלל. סוף־סוף זכיתי לקצת נחת. הבן שלי, שלא יכול היה ללמוד כמו כל ילד ב’יבנה', אלא הוא גימנזיסט, הבן שלי הספיק באמת ללמוד הרבה מאוד. אני ואמא שלו חוסכים מפינו את הדברים החיוניים ביותר, מפני שיש לנו בן גימנזיסט. אמא שלו חוששת שלא יקלקל את העיניים מרוב קריאה, ואני מתפאר באוזני שרוני, שהבן שלי קורא את הרצל.”
אבא עודנו מדבר בקול נמוך, אבל הצליל הקשה שבקולו מתפורר, עיניו השחורות מוצפות לחלוחית נוצצת, ונחמן אינו יכול לשאת את הצער שבקצות שפתיו הסדוקות של אבא, בקמטים הארוכים הנמשכים מן הסנטר ועד מתחת לעיניים. מראהו של אבא מַקווה דמעות גם בעיניו של נחמן.
“אבא… אני…”
“אתה מה?!” נשבר פתאום קולו של אבא בצעקה ניחרת אחת וקרחתו המתרחבת נתרשתה ורידים כתולעים שמנות.
הקארבונקול פועם בירכו, הפחד בלבו: צריך הייתי לדעת, שאבא יגלה. היק! שקר! היק! שקר.
“אתה מה?!” משתפל שוב לרגע קולו של אבא. “אם זה מה שאתה רוצה למלא בו את הראש, הקש הזה, הזבל הזה, השוּנד הזה, לא אכפת לי. יותר ממה שעשיתי למענך, אינני יכול לעשות. שיהיה ככה. השבויה מתל־אביב!” עוד רגע אחד מחזיק הוא בקצה החוברת, כאילו היא קצה זנבו של עכבר מת, והוא משליך אותה לעבר נחמן, על הספה. רגע אחד מתעוררת תקווה, שבכך חתם אבא את העניין. הוא לא ישקר יותר, הוא יבטיח לאבא שלא ישקר, רק שיניח לו להחזיר את ששים הבלשים לאהוד. רק רגע. ברק חדש בוקע את השמים: “אבל את כתבי הדוקטור הרצל לטמא בזוהמה הזאת, בשבויה מתל־אביב! עשה כרצונך, בבקשה, אבל לא בדרכי שקר! ממי, אמור לי, ממי למדת לשקר, מאמא שלך? ממני למדת לשקר? ממי?”
שתיקה, המרוקנת את העולם כולו. ריקנות כזו, שממרחקים נשמע תקתוק הבארות בפרדסים.
“אני מחכה לתשובה, נחמן, מי לימד אותך לשקר? ממתי אתה משקר?” קצף לבן מצטבר בזוויות שפתיו הסדוקות, ונדמה לנחמן, שהוא מבחין בהולם ורידיו התפוחים של אבא. “אם אינך רוצה ללמוד, אם אינך רוצה להיות לבן־אדם, בבקשה, לך והתגולל ברחובות עם קשאני השיכור. לך לעבוד בגרז'. אבל הדוקטור הרצל ככסות למי, לשבויה מתל־אביב! אוי לי ואבוי לראשי, למה שהגעתי!”
עכשיו אין לא קולות ולא ברקים, אלא קינה ומספד. כמו בתשעה באב, כמו בשעה שהביא הדוד רפאל את המכתב על מותו של סבא, מיטלטל אבא על כיסאו, לפנים ולאחור, נורת החשמל מרקידה צללים על קירות הצריף. כמו מאליהן זולגות דמעות מעיניו של נחמן, כאילו על כך שאבא מתאבל עליו הוא בוכה.
וכבר אין אבא יושב, כי אם עומד על הספה ובקול צונן הוא אומר:
“עכשיו מאוחר לבכות. ממי קיבלת את החוברת הזאת?” כל הזמן ציפה לשאלה הזאת, אבל אם גם נחשב הוא לשקרן בעיני אבא, מלשין איננו. יעשה אבא מה שיעשה, יצליף בחגורה, יסרוק את בשרו במסרקות ברזל, הוא לא ילשין ולא יגלה.
“יש לך עוד חוברות כאלה –”
מניגון דבריו של אבא לא הוּחוור לנחמן אם שאלה היא אם קביעת עובדה. לא בלפור ולא אהוד טרם היו אצלו היום, ואם אך יציץ אחד מהם יצליח לסלק את התיק מתוך הצריף. אבל מה עושים עכשיו? אם יגלה אבא את הבלשים, ישמיד את כולם. אף שכבר נדר, שלעולם לא יסתכן בשקרים לאבא, הוא לוחש:
“לא. היתה לי רק אחת.”
“רק אחת? לא הצפנת חוברות בין דפי הש”ס? בתוך התנ“ך? ב’התקופה'?”
אולי יודה עכשיו, מיד, מהר, לפני שיגלה אבא את התיק. אבל אם ישרוף אותם, מה יאמר אז לאהוד? עד שהוא פושט ידו אל הרווח שבין הספר לקיר, ניתר אבא ממקומו, מזיז את הספה ממקומה ומגלה את כל התיק כולו.
“ריבונו־של־עולם,” ממלמל אבא כשנפתח לפניו תוכנו המגודש של התיק. “עד כדי כך!”
“אני נשבע, אבא,” מתפרץ נחמן בקול תחינה, “אני נשבע, שאף פעם לא אקרא יותר בלשים.”
“אל תישבע לשווא.”
“אז תעניש אותי. כל עונש שאתה רוצה. רק תיתן לי להחזיר את התיק.”
“למי? ממי קיבלת את התועבה הזאת?”
שיכה אותי. שיוציא אותי מהגימנסיה. שיעשה כל מה שהוא רוצה. להלשין הוא לא יכריח אותי.
“אינך רוצה לגלות?”
שתיקה.
“בסדר. אם זה לא שייך לאיש, אפשר לשרוף את כל השוּנד הזה בבת־אחת.” וכבר הופך אבא פניו וצועד לעבר הדלת. כאילו אין מגיעים כלל לאוזניו תחנוניו של נחמן. כבר הוא במרפסת. אמא מופיעה גם היא פתאום במרפסת, אך אבא אינו מגיב כלל על שאלותיה הנרגשות. הוא יוצא לחצר, לשרוף הכול.
כמעט שבועיים לא זז נחמן מן המיטה, ורק אתמול החל הקארבונקול להיפתח. אבל עכשיו שוכח הוא שרגלו כבדה וכואבת. הוא מגלגל עצמו מעל הספה, מתרומם על רגלו הבריאה, מדַדה החוצה. אמא מנסה לעוצרו, אבל הוא הודפה מעליו, מתחנן לאבא:
“אני נשבע לך, אבא. אף פעם אני לא אחזיק בלש ביד. תעניש אותי. תעשה כל מה שאתה רוצה. רק תיתן לי להחזיר את הבלשים.” כבר הוא עומד, בגופייה ותחתונים, על המדרגה. נשען על סף הדלת, ואמא צועקת:
“אני רוצה לדעת איזה בית־משוגעים פה, שלום? לחצי שעה יצאתי מהבית וכבר אתה משתגע? מה קרה לילד, שלום?”
סוף־סוף מחזיר אבא ראשו לאחור. התיק מונח על האדמה, ובעוד רגע יצית גפרור.
“אני אגיד לך מה קרה לילד. הילד שוכב על הספה, מחזיק את דוקטור הרצל וקורא את הזבל הזה. תיק מלא.” אך בטרם יש לאמא שהות להבין את המתרחש, ממשיך אבא: “חזור מיד אל הספה, נחמן!”
ונחמן, להיפך, חרף רגלו הכואבת, מנתר מעל המדרגה, קרוב לאבד את שיווי־המשקל, מדדה לעבר התיק. אבא רץ לקראתו, לופתו בידיו החזקות, מרימו אליו, כמו באותו יום רחוק, כשבערו פניו מנייר הסיגריות. ריח טיט יבש וזיעה חמוצה וזיפי לחיים דוקרניים. נחמן מייבב לתוך החולצה, בוכה מבושה על שהוא, ילד גדול כל־כך, נתפס בשקר, בוכה על שהביאו אבא לידי בכי.
“אתה כבד נורא,” מופתע אבא, ונחמן נהנה מזה שאך בקושי מצליח הוא לשאתו עד לספה. נחמן חוזר ושוכב, ורק עכשיו חש הוא מחדש בהולם הפצע הפתוח. אמא נכנסת גם היא, בידה התיק. אבא נוטל את קצה הסדין ומקנח בו את מצחו הרטוב של נחמן.
“תבטיח לי לא לגעת בתיק עד שתחזיר אותו למי שנתנוֹ לך.”
“אני מבטיח. אני נשבע.”
“אל תישבע. אני מאמין לך. ולא תשקר שנית?”
“אף פעם. אף פעם.”
עיני נחמן עצומות ורק שׂערו הלח חש באצבעותיו הקשות של אבא, הן מחליקות לאורך לחייו ויבלות יבשות מגרדות את עור פניו.
“הכול, כל מה שמצפונך ולבך שלמים אתו, הכול עשֵה, רק אל תלך בשקר ובעורמה. את כל חיינו נותנים אנחנו על הדבר הזה, שנחיה כאן באמת וביושר. כל מה שתעשה וכל מה שתאמר לא יכאיב לי כמו שקר אחד. תזכור את זה, נחמן?”
“כן, אבא.”
“ולעולם לא תלך אתי בעורמה?”
“אף פעם, אבא.”
“ולא בשקר?”
“אף פעם, אף פעם.”
המשוּלח מ“הדיבוק” 🔗
מכת הפארונקולים הלכה כלעומת שבאה, ושוב סבבו ימיו של נחמן מחוץ לבית, מחוץ לשוק הקטן, בגימנסיה, ב“בוידעם” שבירכתי החצר של מנדלביץ', בין הספרים המותרים והאסורים שבבית קרניאל, במבוך החדרים בבית פינסקי.
נגד הפארונקולים, זאת יודעים הכול, אין עצה ואין תבונה, לא שמן דגים, לא שמרים, לא מנורה כחולה, לא עקירתם באִזמל עד לשורש. הפארונקולים הִנם, אף זאת יודעים הכול, סימנה הכאוב ביותר של ההתבגרות המינית. הקיץ, החול, הזבובים, הלכלוך, כל אלה מסייעים אולי, אבל העיקר הוא, שבגיל ההתבגרות משתנה הגוף כולו, מתחלף הקול, הגפיים מתארכים, הגוף מתכסה שׂער והדם נעשה מעובה, מלוכלך, אומרת אמא. לא את כל הנערים מכה הפארונקולוזה, ולא את כולם באותו גיל. בלפור, למשל, שבקרוב, עוד לפני פורים, יהיה בר־מצווה, לא היה לו מימיו פארונקול אחד. על מצחו ועל סנטרו מתפיחים אמנם לעתים ראשים צהובים של מוגלה, זעירים כראשי־סיכה, אבל אמא של בלפור הרגילה אותו לרחצם היטב בספירט לבן, לא לגעת בהם אלא בצמר גפן השמור בצנצנת סגורה, כמו בקופת חולים. בשום פנים ואופן לא באצבעות, גם לא בנקיות. הזיהום גורם לכל הפצעים, מפני שהזוהמה שורצת חיידקים.
החשוב ביותר, אמרה אמו של בלפור בבואו אליהם, הוא לשמור על הניקיון. כך אומרת גם אמו של נחמן, אך מפיה של גברת מנדלביץ' נשמעת אמירה זו כנזיפה, כאילו בכך ביטאה את כל ההבדל שבין הצריף שלהם, בן החדר האחד, לבין הבית הזה, העומד על יסוד גבוה, מוקף אילנות גדולים, ובו סלון וחדר שינה להורים וחדר לבלפור ולאחותו הקטנה, ועוד חדר אוכל ומטבח, ובחצר, כמין בית קטן, בית־שימוש וחדר אמבטיה. גברת מנדלביץ' עצמה מתהלכת כל הימים, אפילו בסתם יום של חול, אחר הצהריים, בשמלות פרחוניות, נינוחה, שלֵווה, סבלנית, ובכל זאת, כיצד אין נחמן יודע, ובכל זאת הבית תמיד נקי, כל רהיט במקומו, מפה על השולחן, ציפורנים או לוע־הארי או כריזנתימות בחדר האוכל ובסלון וריח שקוף וצונן מאוד של ניקיון ממלא את כל חדרי הבית, כמו אצלם בצריף ביום שישי לפנות ערב, כשרצה אמא לפני השבת, עייפה, נוטפת זיעה, ברגליים נשרכות בתוך דרדסי העור הישנים של אבא, באצבעות אדומות ומכורסמות מסבון, בחלוק אתא כחול, רטוב כנגד הבטן ממי הרצפה וכיור המטבח וגיגית הכביסה, רטוב מעל לחזה ומתחת לבית־השחי ובגב מזיעתה השופעת, רצה לפני השבת ומקדימה אותה בשעה אחת, שבה היא מתקלחת, לובשת את שמלת המשי המודפס שתפרה לה רוז’ה מן המשי המלאכותי ששלחה הדודה מלודז‘, פורשת את מפת השבת הלבנה, מציבה את הפמוטות שהבריק נחמן בסידוֹל ובנייר עיתונים, מדליקה את הנרות ומחייכת חיוך רפה, כמו הרץ האולימפי שנכנס לאיצטדיון והלפיד הבוער בידו. לא כך שומרת על הניקיון גברת מנדלביץ’, שאצלה תמיד נקי.
נחמן חש בהבדל, כשם ששומעת אוזנו את הנזיפה באמירתה, שהחשוב ביותר הוא הניקיון. אבל גם אם לרגע הוא מתקפד, אם נדמה לו שאין דעתה של גברת מנדלביץ' נוחה מהתחברותו של בנה אתו, באים הרבה רגעים אחרים ומכריעים. שנתו השנייה בגימנסיה, זו הנכנסת עכשיו, כולה מין מובן־מאליו שלם, פעלתני, גדוש חידושים, שובבי מאוד. בלפור הוא חברו הטוב ביותר, וזה מובן מאליו. הוא יודע, מזיכרון המשפחה ומזיכרונו שלו, שהיו גם הם מתגוררים אי־כאן, בין החצר הזאת לבין החצר של מיסטר ומיסיס בלקמן, אבל הזיכרון אחד, ומה שהוא מוצא אחד. הבית של מיסטר ומיסיס בלקמן אינו קיים, החנות אינה קיימת, אותו גן פירות סגור, שביקש מיסטר בלקמן להוריש לו – אינו קיים. בחצר מגודרת שבכת־תיל חדשה צמח לו בית דו־קומתי בהיר, מאלה הבתים המביאים את תל־אביב למושבה, גג שטוח, מרפסות תלויות כמגירות פתוחות, תריסים מתקפלים. גן הפירות, שתמיד היה שערו נעול, איננו עוד – לפני הבית פיסת דשא, שביל בטון בין שתי חומות נמוכות של הדס־השׂיח, ורדים, כריזנתימות, שני ברושים. איפה התאנה שבזיכרון, איפה התות? מתחת ליסודות הבית, צוחק בלפור. דוקטור שטוקהאמר, רופא הבהמות, הוא ואשתו הדומה לאנגלייה ארוכה וירכה האחת מוגבהת, כאילו נשברה לשניים, ניסו להשפיע גם על הוריו של בלפור שיעקרו את התות והתאנה, מפני שפירותיהם מושכים זבובים. יֶקים מטומטמים, אומר בלפור, הם ושלוש הבנות שלהם, גדולות, שמנות, שדיים מתנדנדים כמו עטינים של פרות הולנדיות.
הזיכרון לחוד והשנה הפעלתנית הזאת לחוד. בזיכרון היה אדון מנדלביץ' הזקן יושב תמיד בחצר, מתחת לתאנה. עכשיו רואה נחמן, שבכלל אינו גר בבית אחד עם בלפור. בעבר, מסביר בלפור, היה כמעט כל הרחוב של סבא, וכשהתחתנו בניו קיבלו חלקים מן הנחלה ובנו להם בתים. עכשיו שווה האדמה יותר מן הכרמים, יותר מן הפרדס, יותר מכל מה שאפשר לגדל עליה. אדון מנדלביץ' הזקן גר בקצה הרחוב ובין ביתו לבין הבית של בלפור מפרידים שני מגרשים מגודרים, שני בתים חדשים. גם עכשיו לא חסר להם, אומר נחמן בלבו, בהשוואה לדונם שלנו. אבל מוכרים הם כל הזמן אדמה, ואוכלים את הכסף. דוד אחד של בלפור, האח הקטן של אדון מנדלביץ' הצעיר, ישב הרבה שנים באנגליה ולמד להיות עורך־דין. לפעמים הוא מבקר, נראה כמו אנגלי, לבוש מכנסיים וז’אקט משובצים, מעשן פּייפּ, מריח מפארפוּם. אדון מנדלביץ' הצעיר, שנחמן זוכרו כפי שנראה באותו ליל ירח, בקיץ, על סוסתו, רובהו נעוץ בצד האוכף, הקת כלפי מעלה, כובעו רחב שוליים, שוב אינו רוכב על סוס, אף־על־פי שעומד סוס באורווה. שוב אינו ראש השומרים במושבה. מאז המאורעות מלאה המושבה גאפירים, שהם שוטרים מיוחדים, בלי מספר על החזה, הקוֹלפּאק שלראשם חום, אינם נראים בלי רובה ואינם חשודים כמו השוטרים הפלשתינאים, כי אם להיפך, מקרב הפועלים והחלוצים שבמושבה הם. הם שומרים בלילות על המושבה, הם מבריחים את הכנופיות המשחיתות פרדסים צעירים, המציתות שדות ויערות בעמק יזרעאל (לנטיעת יערות חדשים אספו הילדים כסף ביום הסרט של הקרן־הקיימת־לישראל: “שקמים גודעו וארזים נחליף”), אִתם הטנדר נוסע, הטנדר פה רץ, מגדות ים המלח עד עין המפרץ. לא כך אבא של בלפור, שהוא עכשיו פקיד חשוב בוועד המושבה. הוא שום דבר, אומרת אמא, רק מקבל שמונה־עשר פונט בחודש. מה בכל זאת הוא עושה, שואל קראביץ את אבא. הוא אחראי על הבארות של המושבה, אומר אבא. הוא קם כל בוקר והולך לראות אם לא גנבו את הבאר, אומרת אמא. עדיין שמורה בלבה אותה טינה סמויה כלפיו וכלפי אמו של בלפור, המכוּנה המַדאם. לא יכול להיות, אומר קראביץ, שבשביל להשגיח על כמה בארות ישלמו לבן־אדם שמונה־עשר פונט. ולשאת כל היום על הגב את השם מנדלביץ', זה קל? אומרת אמא. לעבוד שנא תמיד, אומר אבא. ככה זה בכל העולם, אומרת אמא, מי שהוא פריץ גם אינו עובד וגם חי כמו פריץ. פריצים.
אף שבצריף מלגלגים על מנדלביץ‘, מביעה מלה זו, פריצים, כל מה שחש נחמן בביתו רחב־הידיים של בלפור, זה הריח הצונן האצור בין הקירות העבים, הניקיון, השלווה, סדר היום הקפדני, האופן שבו מדברת גברת מנדלביץ’ עברית, הפסנתר השחור שתמיד הוא סגור, הרדיו שבסלון, העיתון המצוי תמיד על שולחן חדר האוכל, כיפת הזכוכית של השעון הניצב במזנון, האילנות הענֵפים שבחצר, סוכת הברזל שמוּדלוֹת עליה גפנים, הסוס שבאורווה, הפרות שבחציו האחר של אותו מבנה גדול – פריצים, פריצים.
כך רק בתחילה. בשנה השנייה כבר נתון נחמן בתוך המובן־מאליו, מעגל בתוך מעגל – הגימנסיה, הכיתה, החבורה המצומצמת – אהוד, עמיחי, בלפור. קודם כל, בלפור, שבינו לבין נחמן כרותה ברית־עולם.
המגרש הגדול שבין הצריף לבין הבית של בלפור עודנו עפר כתוּת וקוצים נשברים בקיץ, עשב גבוה ומים עומדים בחורף, המחלבה של גוברמן תוחמתוֹ מכאן ובית־המדרש של החסידים מכאן, אבל עכשיו אינו אלא גשר קצר שנחמן ובלפור חוצים פעמים אחדות ביום בדרכם זה אל זה. אמא מקפידה מאוד שיחסיו עם בלפור יהיו יחסי שוויון, ולפיכך חייב בלפור לבוא גם אליהם. גם לנו יש ברוך־השם בית, אומרת אמא, וגם אצלנו אתם יכולים להיסגר בחדר ולהכין שיעורים, ולא יפריעו לכם. בסתר לבו מבכר נחמן את ביתו של בלפור, לא כן בלפור, שבצריף מאבד הוא את נימוסיו הטובים, משתובב, מספר בדיחות גסות, מתחפש יחד עם נחמן. בלפור אינו בולע ספרים כנחמן, אבל הוא אוהב שנחמן מספר לו מה קרא בספרים ויותר מכך כשמפליג נחמן בדמיונות, מלביש על עצמו תכונות משל גיבורי הספרים, שואל מתוכם עלילות גבורה, מגלה לבלפור מה יעשה כשיהיה גדול, יירד באוניות כמו הנער ויליאם; יחצה מדבריות חול וקרח כמו מרקו פּולו, סוֶן הדין, קפטין סקוט ונחום סלושץ‘; ייסע לדוד אליקום בצי’קאגו ויראה את כל הגנגסטרים; יתחפש לבידואי, יחיה כמה שנים במדבר, יתגנב לערים האסורות מֶכּה ומדינה, יגלה את המלכות היהודית האבודה של יוסף אבו נואַס, ועם כל היהודים האלה, על גמלים ועל סוסים, יחזור לארץ־ישראל. אמא של בלפור מכירה את כל הגיבורים הגדולים של היישוב. אף שהיא עצמה בת ירושלים, יש להם משפחה בכל הארץ, וכשהיו באים לירושלים ממושבות הגליל ומזכרון־יעקב ומפתח־תקווה ומרחובות ומראשון־לציון, היו מבקרים בביתם, והיא התאכסנה אצלם כשיצאו, קבוצה גדולה, לשוטט בארץ, כבר בזמן האנגלים. אהרן אהרנסון כבר לא היה בחיים, שכן האנגלים, כידוע, הפילו את האווירון שלו מפני שידע יותר מדי סודות. שרה לא היתה בחיים. ועל לישנסקי ופיינברג קראו כולם. בלפור מספר מה ששמע מפי אמו ומפי אביו ומפי אדון מנדלביץ’ הזקן, סבא שלו, הגיבור הנודע, ונחמן מספר מה שמצא בספרים ומה שטווה דמיונו. בארגז המצעים שבספה טמונים הבגדים הישנים מפולניה. פרוות השועלים של אמא, שמלת המשי השחורה ועוד איזה בגד משי סגול, כזה שאוהבות הנשים הערביות, צעיף צמר גדול שכולו פרחים בשלל צבעים, החליפה השחורה של אבא, כותנות־פסים, צווארונים קשים, מגבעות לבד של אמא ומגבעת פנמה סדוקה של אבא, כסיית תחרים לבנה וכתונת לילה מבד חזק, מעשה תחרים בבית־הצוואר ומשונצת בשפת השרוולים הקצרים ובשוליה. ריח הנפטלין, הדלת הנעולה והתריסים המוגפים אך מוסיפים למסתורין. השנה שלא כאשתקד, יכינו הצגות של ממש, עם תחפושות ומסך ואורות נדלקים וכבים, אולי אף בצבעים שונים. בלפור אומר, שנחמן צריך לכתוב הצגה. כמו שהוא מספר. כמו שהם משוחחים ביניהם שעה שהם מעוּטפים בבגדים שהוציאו מתוך הספה, שייחים בידואים, קוזאקים, המרגלת מַטה הארי, אל קאפונה, בוק ג’ונס, יוסף טרומפלדור, שמשון ודלילה, לורנס איש ערב, המשולח מ“הדיבוק” – – –
הה, המשולח.
יחד הם הולכים עכשיו לקולנוע. פעם בשבוע. אבא ואמא מתקוממים נגד הבזבוז הזה, שלושה־עשר מיל בהצגה יומית, שני גרוש הכרטיס הכי זול בערב. אבא ואמא אינם הולכים בכלל לקולנוע, גם מפני שהם עייפים, גם מפני שזה הכול שטויות, גם מפני שצריך לחשוב טוב־טוב לפני שמוציאים ארבעה גרוש. דבר אחר אם מציגים סרט פולני, כמו “זנאחור”, או סרט באידיש. דבר אחר אם מגיע תיאטרון למושבה. עד שלא נפתח הקולנוע החדש כמעט ולא נראה תיאטרון במושבה. לא מאז הציגו באולם הפחים הנושן (זיכרון רחוק וחד, זיכרונו שלו או זיכרון המשפחה) את “יעקב ורחל”, שבו נראו האבות כמו בידואים, היו לבושים כמותם ושרו שירים נהדרים וניגנו בחליל רועים: “השלום ללבן בן־בתואל, השלום ליעקב ולרחל – – –”, לא מאז העליב “המטאטא” את האיכרים והם באו כולם וכיסיהם מלאים עגבניות רקובות וביצים וכשהגיעו לאותו מקום בהצגה כיסו בני האיכרים את הבמה ברסק עגבניות וטרף ביצים. עכשיו הוסר החרם, ובימי חמישי אין סרטים, ואחד מתיאטרוני תל־אביב בא למושבה. תיאטרון אוהב אבא מאוד, וממנו (כך טוענת אמא) ירש נחמן את התאווה הילדותית הזאת להתחפש בבגדים שאוּלים ולהשתטות ברבים. אלא שאין להשיג כרטיס בפחות מארבעים ותשעה מיל, ופירושו של דבר כמעט שני שילינג לזוג כרטיסים. אף שאבא עודנו משתכר היטב בימים שהוא עובד, מי יודע מה יילד יום. שני שילינג זה לא צחוק. ל“אופרה בגרוש” הלכו. ל“יושה עגל” הלכו. פעם אחת ל“המטאטא”. אבל כל שבוע?
נחמן ובלפור הולכים כל שבוע. כמעט. נחמן רץ בשביל אמא לחנות, נסחב עם סל מלא, ומשאיר לעצמו שני מיל. מקבל מיל פה ומיל שם וחצי גרוש לפיתה (שלא לאכול אצל מדאם מנדלביץ', מפתה הוא את אמא), ומגיע לשלושה־עשר המיל הדרושים. מי יוותר על “המערב הפרוע” עם בוק ג’ונס? מי לא יילך לראות את פלאש גורדון? את שירלי טמפל? את ג’קי קוּפר ב“דויד קופרפילד” וב“קפיטנים אמיצים”? את “עיר הנוער” עם ספֶּנסר טרייסי? את קלארק גייבל? את פוֹל מוּני? את מיקי רוּני? את דיאנה דֶרבין ובובי ברין? את “נערות זיגפלד”? את “זמנים מודרניים”? את “הדיבוק”?
כמו תמיד הקדימו: לתפוס מקום בראש התור לקופה, להיכנס ראשונים לאולם, לא להחמיץ לא את היומן ולא את המיקי־מַאוּסים. כמו תמיד, אך בעיקר אותו יום טבת, בשליש השני, בין מטרות הבוקר למטרות המוכרחים לרדת – עדים השמים המעוננים – לפני שייצא יום החורף הקצר. על רגל אחת אכלו משהו, כל אחד בביתו, ובתירוץ הרגיל שבשיעורי האנגלית נעזרים הם באמו של בלפור שלמדה אנגלית אצל מיס לאנדוֹ בירושלים, רץ נחמן אל בלפור בסוודר הירוק (ריץ’־רץ' וצווארון סַפנים גבוה). על רגל אחת פתרו עשרים תרגילי חשבון, כתבו חיבור, שיננו על־פה שיר של מיכ"ל (נטוּ צללי ערב, היום יפוּח / וּמזמרי בליל דומם נאנחו, / בין אלי היער ישרוק הרוח, / ובהדרת קודש הם יקדוּ יִישַחו), הרימו רגליהם ובשלוש עמדו בראש התור, בלא נשימה, נחמן בסוודר הירוק, בלפור במעיל גשם כחול כהה, כמו של שוטר אנגלי.
צעקות הילדים החרישו אוזניים, איימו לעקור ממסילותיו את גג הקולנוע החדש, זה הגג שבחודשי הקיץ, בערב, הוא נוסע ונפתח, מגלה את הכוכבים, ממלא את האולם אוויר צח. הצעקה ליוותה את פּופּאי המלח, נמשכה גם בשעה שרכבו בגשם ובבוץ, סביב צרפת כולה, רוכבי האופניים, גם כשהפציצו מטוסים גרמניים את ספרד, גם כשנראה קו־מאז’ינו, הביצורים השמים לצחוק את היטלר ואת רברבנותו.
ואחר־כך התחיל הסרט, ולאט־לאט נפלה דממה. מה בדיוק הפחיד כל־כך את נחמן ובלפור, שנפשם יוצאת לסרטים מפחידים, אין הוא יודע. המשוּלח הפחידם, זה הנשאר הרחק מאחור ובכל זאת הוא מקדים את המרכבה הדוהרת, עושה קפיצת דרך, מגיח מתוך האפילה, עֵד אילם לחזיון בבית־הקברות. אולי המשולח, ואולי זה שהקולות והברקים שבתוך הקולנוע מעורבים עכשיו עם הרעמים המתגלגלים בחוץ, עם אבני הברד המכות על גג הפחים הנפתח. המשולח היה מופיע ונעלם, מחוץ לגדרו של הטבע. בגופה של לאה (ואיזו מחשבה אווילית דבקה בנחמן, שזהו שמה של אמא, כאילו יש לכך איזו שייכות) משתכנת נשמתו של חנן. ובית־הקברות, המהות הזאת, מחוץ לתחום המושבה, שילדים אסורים להציץ לתוכה. מי שאביו ואמו חיים, אמר לו אבא, אינו נכנס לבית קברות. גם כוהנים אסורים בכניסה, מפני שהמת מטמא. האיסורים האלה, שהוא מתחכם עליהם, והם בכל אשר יפנה. הפחד הזה שאינו יודע מהו.
גם בלפור פחד, וזה היה מפתיע, מאכזב ומשמח כאחד. כל עוד נמשך הסרט ישב בלפור, שכבר הוא לומד את ההפטרה, שליו, מביט במסך, ואפילו כשהרעידה צעקתה של לאה את כל הילדים, ראה נחמן בזווית עינו את בלפור, שאפילו לא פִלבל. לא כך כשיצאו החוצה.
בכניסתם היה אור מלא, ואילו עכשיו חושך. לא נשמעו רעמים. הברד נפסק, ואפילו גשם אינו יורד. אבל ברקים אילמים קורעים את השמים, מפיצים אור מוזר על חשרת העבים. החנויות פתוחות ובפתחן מואר גם הרחוב, אך משעברו אותן ועברו גם על־פני השוק הקטן, שדוכניו מוארים בלוקסים תכולים ועששיות צהובות, נתעבה החושך סביבם. בסוף הקיץ החלו לסלול גם ברחובם כביש, אך העבודה מתנהלת בעצלתיים ולפי שעה לא הניחו את אבני ה“סוֹלינג” אלא עד בית־המדרש. כאן נפתח המגרש הריק והחושך הגמור. מה יעשו עכשיו? בלפור הוא שצריך לחצות את המגרש כדי להגיע הביתה.
“ללוות אותך?” שואל נחמן, ומקווה שבלפור יגלה גם הוא מידה של אבירות וידחה הצעתו.
“לא צריך,” אומר בלפור, אבל נחמן שומע בקולו שגרונו מכוּוץ. פרשת ההֶלמט השבור עולה לנגד עיניו, הפחד, ההחלטה הנחושה לנצחו, ובכל זאת – הפחד.
“אני אלווה אותך עד אמצע המגרש,” אומר נחמן, “ושם נגיד שלום.”
בלפור אינו אומר לאו, כי אם שואל: “אז אחר־כך אני אלווה אותך?”
הם צוחקים לתוך החושך ופוסעים בשביל המבוּיץ, שהברקים האילמים מאירים אותו. את הסרט אינם מזכירים אלא בעקיפין, ובשמו של המשולח אינם קוראים, אף שפתאום נדמה לנחמן שהלה עומד שם דומם, בקצה המגרש. כבר עומדים הם להיפרד, והנה נזכר בלפור, שנחמן השאיר אצלו את המחברות. השׂכל הפשוט אומר, שבלפור יביא אותן מחר לגימנסיה, אבל מצד שני ניתנה להם עילה לדחות את הפרידה, את ההליכה ביחידות. הם מגיעים עד לחצר, לפני הברושים. אדם עומד מאחרי הברוש, דבוק אליו, ונחמן קופא במקומו.
“ראית משהו?” לוחש בלפור.
“למה אתה שואל? אתה ראית?” מחזיר נחמן לחישה.
“אני לא יודע.”
“גם אני.”
“מאחרי הברוש –”
“מישהו עומד –”
“נעמוד רגע בשקט ונחכה,” לוחש בלפור. הם עומדים שניהם, כובשים את הפחד, מתאמצים להוכיח זה לזה, שכבר הם גברים מחושלים, כמו אדון מנדלביץ' הזקן, כמו גיבורי ניל"י, כמו אנשי חומה ומגדל. ברק מאיר את המגרש, את הברושים הזקופים, את הבית הלבן של דוקטור שטוקהאמר, את קווי האלכסון של בית מנדלביץ', בין האילנות.
“זה שום דבר,” קורא בלפור ומחיש צעדיו.
“בטח המשולח,” מתאמץ נחמן להתבדח. “הופיע ונעלם.”
אף־על־פי־כן קל יותר כשהם בתוך הבית, והדלת סגורה אחריהם.
אלא שגם נחמן צריך סוף־סוף לחזור הביתה.
“אני אלווה אותך עד אמצע המגרש,” אומר בלפור, ונחמן אינו מתנגד, רק אומר, כאילו בצחוק:
“ואחר־כך אלווה אני אותך חזרה?”
שניהם צוחקים בקול, כמו גברים, ובכל זאת, כשעוברים הם בין הברושים, מחטיף נחמן מבט לעבר הגדר החיה. בטוח, שעומד שם אדם. אולי הבחין בו גם בלפור, אבל שניהם שותקים, ממהרים להגיע לאמצע המגרש. שם יהיה יותר קל, ואפילו מרחוק נראית מטלית האור הצהבהבה בשפת המגרש. נורה תלויה על חוט בחצר המחלבה, מרקידה צללים ברוח ששבה לנשב פתאום. הברקים האילמים מאירים ענני גשם שחורים. כמו תמיד, בערבים כאלה, פורצת פתאום נביחתו הבכיינית של כלב ערבי, ועורו של נחמן סומר. ועדיין אין נחמן ובלפור רצים, כי אם הולכים בצעדים קצובים, כשני גברים, בצעדים קצובים אם גם ארוכים מן הרגיל, אם גם מהירים מן הרגיל, בדיוק עד אמצע המגרש, מול המחלבה.
“עכשיו נעשה התחרות,” אומר בלפור. “נראה מי יגיע ראשון הביתה.”
“נבלבל את המשולח. הוא לא יידע אחרי מי לרוץ,” אומר נחמן, ומוסיף: “ללוות אותך?”
“אל תהיה חמור. אחת, שתיים –”
“שלוש!”
מאורעות 🔗
בין הברקים, בצללים שמתחת לאילנות, בא הפחד והפתיעם, אבל באמת היו כבר נערים, ולאור היום הכחישו הכול בשבועה, אפילו זה באוזני זה.
ימים אלה מלאים מחשבות של גבורה, ואיך יודו בפחד שהכניסה בהם איזו רוח שלא היתה ולא נבראה מסיפור שאירע בחוץ־לארץ, בקולנוע. הם הסכימו ביניהם שלא פחדו כלל, שרצו בגלל הגשם שהתחדש פתאום, שרק מטומטמים מאמינים ברוחות.
“מתערבים,” אומר נחמן, נישא על כנפי ההתלהבות, “שאני הולך לבדי בלילה עד הבית של הדוד שלי, דרך הפרדסים, וחזרה!”
“אבא שלי,” אומר בלפור, “כשהיה בר־מצווה, שלח אותו סבא לבדו בעגלה, דרך כל הכפרים הערביים. רק עם נַבוּט ושִברייה, לבחון אותו, לראות אם הוא כבר גבר.”
“הדוד שלי עושה כל לילה סיבוב בפרדסים, מהמושב עד המושבה, וחזרה. על אופניים. רק הוא לבדו, עם רובה אנגלי אחד.” וזו אמת. הדוד רפאל שוב אינו בקבוצת הטיח של אבא. עכשיו, כשאין יום שלא ירו לתוך בתים, שלא ניסו לעקור פרדסים צעירים, לשים מארב לפועלים בשובם מן העבודה, להרוס בארות, נעשה גם הדוד רפאל גאפיר, בעל קולפאק חום, במשטרת הנוטרים. אבא אומר, וזאת לאדון שרוני, בהשפלת קול, שאין הדוד רפאל סתם נוטר, אלא הוא בתפקיד חשוב, אחראי להגנת המושבה מפני התקפה ממזרח, מן הכפרים שלמרגלות ההרים. כמעט ערב־ערב מגיע הוא לחצרם, רכוב על אופניו, רובהו מתלכסן על גבו ואשפת כדורים יורדת לו במלוכסן מכתפו השמאלית. שוב אינו מכוסה שכבה דקה של אבק מלט. מתחת לציפורניו אין טיט יבש, לרגליו נעלי צבא שחורות, מצוחצחות היטב, שוקיו מחותלות בפאטֶס של אריג חאקי גס, לפעמים משאיר את האופניים והולך ברגל למושבה, לפעמים יושב ומשוחח עם אבא על מאורעות הימים. אבא גאה עכשיו מאוד בדוד רפאל. זהו חלוץ אמיתי, אומר אבא לכל ידידיהם, במובנה השלם והמקורי של מלה זו, וכשם שהקים לו משק בין החולות, כך נחלץ עכשיו להגן על היישוב מפני כנופיות המרצחים. אמא, כנגד זה, מביטה בדוד רפאל ונאנחת. האיש הזה כבר לא ילד, אומרת היא, ויש לו גם איזו אחריות, אם לא לצפוירלה, לפחות לשני התינוקות שלו. איזו חוכמה היא, להסתובב לילה־לילה בין הפרדסים? מה יועיל הרובה ומה יועילו האופניים, אם יתנפלו עליו פתאום מן המארב, בחושך?
נחמן מביט בדוד רפאל, שמדי הגאפיר והקולפאק שינו את כל חזותו, והקמטים העמוקים החרוצים משני עברי אפו ושפתיו ומתפשטים כמניפות מזוויות פניו, משווים לו הבעה של לוחם עשוי ללא־חת, ומצטער שהמאורעות ייגמרו לפני שיגיע לגיל שיוכל גם הוא לחבוש קולפאק ולהחזיק רובה. הדוד רפאל מרשה לנחמן להגביה את הרובה מן הרצפה, וכשיורד הקולפאק עד אוזניו ועד עיניו, פורץ צחוקו המיוחד, קול חצץ נשפך. הרובה כבד מדי, וכשמנסה נחמן לתלותו על כתפו, מגעת הקת עד לרצפה. אך מסימניה הראשונים של הבגרות שמצניע נחמן מתחת לבגדיו, מן הנעליים שקנו לו לראש־השנה וכבר היום, לפני פורים, הן צרות מדי, משוכנע נחמן שמהר מאוד, אולי בעוד שנתיים, אולי אפילו בעוד שנה, יוכל לירות ברובה. גם אבא של בלפור היה בקושי בן שלוש־עשרה כששלחוֹ אדון מנדלביץ' הזקן לבדו עם עגלה ליפו. והמאורעות, כבר הם נמשכים שנתיים, ולפי מה שקורה בשבועות האחרונים, מאז הגיע מק־מייכל, הנציב העליון החדש, לא נראה שייגמרו בקרוב.
כולם קוראים עכשיו עיתונים. בימי חול קונים הם תוספת־ערב ומאזינים לרדיו בקיוסק או אצל אדון שרוני, ובשבת קונה אבא את “דבר” ומתחלף עם אדון שרוני, שמקבל יום־יום את “הארץ” לביתו. גם אצל בלפור מקבלים יום־יום עיתון בבית, את “הבוקר”, וכשבא אליו נחמן ומוצא את העיתון על השולחן בחדר האוכל הוא קורא את כל החדשות: קרב עצום בין הצבא והכנופיות ליד ג’נין – נהרגו ארבעים טירוריסטים ונשבו ארבעה־עשר. יאשיה וג’בוד אמר בפרלמנט, שדרישתם היחידה של היהודים היא קיום הצהרת בלפור. היטלר השתלט על אוסטריה בכוח האלָמוּת. מנהיגי הבולשביקים הוצאו להורג במוסקבה. חנוּתָה, הנקודה העברית החדשה על גבול הלבנון, הותקפה משלושה צדדים לאור הירח, אוהלי הבד הבהיר של המעפילים שימשו מטרה לכדורי המרצחים.
קוראים עיתונים, ומדברים על הכתוב בעיתונים. אמא מפחדת ממלחמה, וכמותה הבֶּקרים הזקנים. בערב שנתפרסמה הידיעה על ה“אַנשלוּס”, באו אליהם הבקרים הזקנים בבהלה, וכל הערב ישבו וסיפרו על המלחמה הגדולה. כמה שלא יהיו הגרמנים רעים, אומרת אמא, הם טובים מהרוסים. עניין אחר הוא שמדאיגהּ: אם תפרוץ מלחמה, שוב יידחה ביקורה בפולין, אצל סבתא, מי יודע לכמה זמן, וסבתא שוב אינה צעירה.
אבא אינו מאמין שתפרוץ מלחמה. כל זה אינו אלא אחיזת־עיניים. הגרמנים הם אנשי מעשה ומחַשבים היטב כל צעד שהם עושים. הם לא יסתכנו בעסק שיש בו חשש של פשיטת־רגל, מפני שכל מי שמכיר גרמנים יודע שזה בניגוד גמור לטבעם. מלחמה לא תהיה.
נחמן קורא בעיתונים ומאזין לשיחותיהם של הגדולים, אבל העניין הזה, לאמיתו של דבר, אינו מדאיגוֹ. נחמן מקנא בכל מי שהיה בתוך מלחמה, אפילו בבֶּקר הזקן, אפילו באבא, שהיה חייל בצבא הפולני, ואין יפים בעיניו מן החיילים האנגלים הנראים עכשיו במושבה, בדרכם למלחמה בכנופיות שבהרי ג’נין ובגליל. הוא מקווה שיספיק להיות גאפיר, כמו הדוד רפאל. הוא האזין למאמר הגדול שקרא אבא מן העיתון באוזני קראביץ שותפו ובאוזני ווֹלוּש ורוז’ה בשעה שהתווכחו ושאלו, עד מתי, עד מתי ירצחו יהודים בארץ־ישראל: “למרות כל עזרת הידידים הנגלים והנסתרים, הקרובים והרחוקים, עצת האויב הוּפרה. היישוב היהודי לא הורעב, התחבורה לא הופסקה, אף נקודה יישובית אחת לא נעזבה, אף עמדה אחת לא הופקרה. מכל התוכניות אשר הציגה לעצמה ההנהגה של התנועה הערבית, אשר קראה לדמים האלה, לא הושג על ידי תחבולת הדמים הזאת ולא כלום.” אבא מסכים עם המאמר, ונחמן מסכים עם אבא, ובהסכימו עמו – מתמלא גם הוא מחשבות של גבורה.
בין הברקים, בצללים שמתחת לאילנות, בא הפחד והפתיעם, אותו ואת בלפור, אבל הימים מחייבים מחשבות של גבורה. הם הסכימו ביניהם שלא פחדו כלל, שרצו בגלל הגשם שהתחדש פתאום, שרק מטומטמים מאמינים ב“משולח” מן הקולנוע. הם חושבים על חנוּתָה שנפל שם הגיבור יהודה ברנר, על ג’וערה, על “פולוניה” שהורידה את הנוסעים הראשונים בנמל תל־אביב, על הכסף שאספו לקרן־הקיימת כדי שיִטעו בו יערות חדשים במקום העצים שנשרפו ונעקרו. הם חושבים איך יעשו מחר הם מעשים של גבורה.
תוכניות גדולות 🔗
גם אם החל הגלגל להתהפך, אין נחמן מרגיש. להיפך: הכול זורם לפנים, אל מה שעתיד להיות, אל אלף האפשרויות, שכולן רומזות, קוסמות, כולן בהישג־יד. בדמיונו נישא נחמן לפנים, כמו הֶקלברי פין על המיסיסיפי. בדמיונו הוא כמו קלארק גייבל בסן־פרנציסקו, כמו טיירון פאוּוֶר ב“המבול בא”. בדמיונו הוא כמו שלום עליכם, ב“חיי אדם”. בדמיונו הוא סַפן באיי הדרום. בדמיונו הוא ראש השומרים, כמו הדוד רפאל ויותר מזה, כמו אדון מנדלביץ' הזקן ויותר מזה, אולי כמו טרומפלדור, אולי נופל בקרב, אחרי שיָרה כדור אחרון, וכל היישוב הולך בהלווייתו, רחובות שחורים מבני־אדם, מסגרות שחורות סביב כל העמוד הראשון של העיתון. כמו ביילינסון, כמו הנדיב הידוע, כמו בן־יוסף. בדמיונו הוא שחקן בתיאטרון, בכל הצגה אדם אחר, בגדים שונים, איפור המשנה את פניו לבלי הכּר. שחקן, כן.
הרעוּת בינו לבין בלפור לא נחלשה, לגמרי לא. ובכל זאת, נמשך נחמן אל עמיחי פינסקי, אף־על־פי שעור פניו לבן, כאילו היום קם ממחלה ממושכת, שאוזניו הזקורות שקופות, שעיניו הבולטות מרושתות נימי דם, שמעדיף את חברתן של הבנות על זו של הבנים, את החליל ואת השירים במחברת השחורה על אימונים בכדור, על הליכות ארוכות בין הפרדסים, על פיתוח שרירים, תרגילי קפא"פ, יציקת אגרופני עופרת. נחמן אינו אוהב את עמיחי, אך חברתו מפרנסת את דמיונו, מסעירה ומרגיעה גם יחד.
בית פינסקי הענקי, בלב המושבה, שונה מכל הבתים, כשם שהמשפחה שונה מכל המשפחות. שתי קומות לבית, התחתונה כולה חנויות ומחסנים, ואילו בעליונה, שמטפסים אליה במדרגות עץ רחבות מצד החצר ובמדרגות אבן מצד הרחוב, מתגוררת משפחת פינסקי כולה, שמניין נפשותיה, כמספר חדרי הבית, אינו ידוע לאיש, ויש אומרים: אפילו לא לבני המשפחה. אביו של עמיחי, זאת יודעים הכול, ירש רכוש גדול ממשפחתו ברוסיה, וכשעלה לארץ, לפני שנים, הביא עמו גם את הונו הרב וגם את אשתו הראשונה ואת הילדים שילדה לו. לא יצאו שנים מעטות ואשתו מתה באיזו מגיפה, והואיל והיה מטופל בילדים קטנים, נשא אשה שנייה, כדי שלא יתגלגלו ילדיו ברחוב שעה שהוא מתעסק בפרדסיו, במחסני העצים והברזל שביפו, בבית־המסחר לזבלים, חומרי־בניין וכלי־עבודה שבקומה הראשונה של ביתו הגדול, בעסקי ועד המושבה. בעשר שנות נישואיה אתו הוסיפה אשתו השנייה למשפחה ילדים אחדים משלה, אך בימי הרעה של המלחמה הגדולה, כשהביאה לעולם את ילדהּ האחרון, מתה גם היא. פינסקי האב כבר לא היה איש צעיר, ואחרי שקבר שתי נשים נדר שלא להביא שלישית לביתו הקטלני. אך מי יפקח עין על הילדים הרבים שבביתו, ומי יגדל את התינוק שהשאירה לו אשתו השנייה? הוא היה מוכן להסתפק במינקת הערבייה, שהתגוררה בחצרם יחד עם משפחתה. אך נכבדי המושבה ונשותיהם לא הרפו ממנו עד שנעתר להם והכניס לביתו את אשתו השלישית, ירושלמית צעירה, שבעלה ברח לאמריקה ורק במאמצים גדולים הצליחו להתחקות על עקבותיו ולהוציא מידיו גט. אשה זו היא אמו של עמיחי ושל עוד כמה אחים ואחיות, גדולים וקטנים ממנו, שמספרם המדויק אינו ידוע לאיש.
את מספרם של בני הבית קשה לחשב גם מפני שאין מספר לחדרים היוצאים מתוך חדר המשפחה הענקי שבמרכז הקומה גם מפני שאין לדעת מי מתגורר בבית, מי הם הבאים להתארח, מי בניו של פינסקי הזקן ומי ילדיהם של בני אשתו הראשונה והשנייה, שכמה מילדיהם מבוגרים מעמיחי. אף שכולם משפחה אחת וגרים תחת גג אחד, חיים להם הכול מופרשים זה מזה, סגורים כל אחד בחדרו, מכונסים איש־איש בענייניו, נכנסים ויוצאים, קמים ושוכבים ואוכלים ביחידות, כאילו היה הבית מלון אורחים.
הוויה זו צדה את דמיונו של נחמן בזרוּתה. יותר מכך עולמו של עמיחי, שהיה כלוא כולו בחדרו, מאחרי התריס, שתמיד הוא מורד למחצה, מאחרי הדלת, שתמיד היא נעולה. אמו של נחמן ירֵאה מן הצפיפות שבצריף, שמושכת אליה לכלוך וחרקים ושאר בריות זעירות הניזונות מן הזוהמה. כל הימים היא מזיזה רהיטים, יוצקת נפט, מרססת ב“פליט”, מאווררת, מוציאה לשמש. כאן הכול שרוי בצל, לכול ריח של אוויר עומד, של כתלים עבים, של ספרים, של מצעים. על שולחנו של עמיחי ועל הרצפה מחברות, חליליות, ספרי שירים, חלקי לבוש. בלילות, מספר עמיחי וכך גם כתוב בשולי השירים שבמחברת השחורה, יושב הוא וכותב שירים. עד קצה אוזניו הזקורות מאוהב עמיחי ברותי סגל, וכל השירים החרוזים, הכתובים באותיות עגולות ובשורות ישרות, מוקדשות ליופיהּ, העולה על זה של דיאנה דֶרבין. את השירים הוא קורא באוזני נחמן, באוזני בלפור, באוזני אהוד – כל הכיתה יודעת על השירים ועל אהבתו של עמיחי. גם רותי סגל יודעת, אך תגובתה האחת היא אותו חיוך הקפוא על שפתיה המלאות, אותו מבט מצועף בעיניה התכולות, כחלקת הים ביום קיץ.
המחברת השחורה, שעמיחי מוסיף וממלא בשעות הקטנות של הלילה, אצבעותיו המפליאות לעשות בחליל, החדר האפלולי שאין בני המשפחה, אף לא אמו אף לא אביו הזקן, נכנסים לתוכו אלא כשפותח להם עמיחי את הדלת, אלה צדים את לבו של נחמן. אלה, ועוד משהו: הבנות. גם עם בלפור אפשר לדבר על בנות, אבל רק עמיחי אינו חדל להרהר בהן, לא רק ברותי סגל, כי אם בכולן, בעניינים שבינו לבינה, ככתוב בספר המונח בגלוי על שולחנו, “חיי המין של האשה”, רק עמיחי מקל על נחמן לעבור, תוך העמדת פנים אדישים, את סִפּוֹ של הכמוס בסודות, החמור באיסורים. ההוויה הזאת מסעירה את נחמן ומרגיעה אותו, מרגיעה ומסעירה. בשנה הזאת היו לחברים קרובים.
בחברת בלפור ושאר הבנים והבנות שבחבורתם המתגבשת, היה נחמן הולך לקולנוע, להצגות יומיות, אבל רק עמיחי מצטרף אליו להרפתקה אחרת, ההתגנבות אל מאחרי הקלעים בלילות חמישי, כשמגיעים תיאטרונים למושבה. מי מפחד, הגיב בלפור להצעתו, מי מפחד ללכת בערב, אבל אני לא רוצה להתגנב אל מאחרי הקלעים. יהיה לא נעים אם יתפסו אותנו בלי כרטיסים, וחוץ מזה – מה זה שווה להציץ לתוך הבמה מאחור, מקרוב?
נחמן גילה לעמיחי, כיצד הוא מסתלק בלילי חמישי מן הבית, או מכוון כך את הדברים, שישתהה אצל חברים, להכנת שיעורים, וקצת אחרי שבע הוא מגיע אל אולם הקולנוע החדש, שבליל חמישי מסלקים מלפני במתו את המסך הלבן והופכים אותה לבמת תיאטרון. בצד הבמה ישנה דלת ברזל ארוכה מאוד, שרק באותם ערבים פתוחה היא לרווחה ולפניה, בירכתיה אל הפתח, חונה משאית התפאורות של התיאטרון. מאחור, באולם שבשאר ימות השבוע הוא קלוּבּ הפועלים, מתכנסים השחקנים, מתיישבים לפני שולחנות קטנים, פותחים את מזוודותיהם ומתחילים להתאפר, למשוח פניהם במשחה אדמדמה, לצייר קמטי זִקנה במכחולים ובעפרונות, לחבוש שׂער על שׂערם, להדביק גבינים על מצחם, זקנים על סנטריהם. את החלונות מסתירים בווילאות, מפני סקרני המושבה, אבל נחמן מצליח למצוא וילון אחד שהוסט רק עד חציו, מצליח לגלות סדק בדלת, והריהו עומד על שני בלוקים ומסתכל. לנגד עיניו נהפכים הבחורים הצעירים לחסידים. הוקוס־פוקוס. מתחת לקאפוטות המשי אינם לובשים בגדים שלמים, כי אם רק צווארונים, חפתי שרוולים, חלקי ציציות. נחמן עומד כמהופנט, ואף שמתגלים לעיניו כל סודות ההוקוס־פוקוס, אין התפעלותו מתמעטת. הוא יחזור, שוב ושוב, והנאתו לא תהיה קטנה מזו שבישיבה באולם, אפילו היה מעז לבקש מאמא ארבעים ותשעה מיל בשביל כרטיס, אפילו היה קורה מה שאין להעלותו כלל על הדעת – ואמא היתה נותנת לו את הכסף.
את הדבר הזה מגלה נחמן לעמיחי, ומאז הולכים הם שניהם אל מאחרי הקלעים בכל פעם שמתפרסמת מודעה של “אוהל” או של “המטאטא”. כשישוב תיאטרון “הבימה” מפולין יילכו לראות את “הדיבוק” ואת “שומרים”. עכשיו הם מטפסים על ארגזים, נִתלים בדלת הברזל ומוצאים להם פינה אפילה, צמודים אל הקירות העירומים, מציצים אל הבמה מבין הקלעים. כמה נפלאים ומאכזבים השחקנים. הנה הם עומדים מאחרי הקלעים, מעשנים, צוחקים, משחקים שח, והנה ניתר אחד מהם ממקומו, מפקיד את הסיגריה בידי חברו ובצעדים רחבים ובראש זקוף הוא צועד לעבר הבמה – רבי, נסיך, שוטר אנגלי, גבירה ספרדית, עלמה חולמנית… מישהו מחזיק בידו לוח פחים גדול ופתאום הוא מטלטלו, מכה בו ובאולם נשמע הרעם בגלגל. מרתק, מאכזב, לא, לא כך, שוב ושוב נמשכים נחמן ועמיחי אל המראה הזה, מאחרי הקלעים. כשיגדל, מחליט נחמן סופית ואף מגלה את אוזנו של עמיחי, כשיגדל – יהיה לשחקן. או אולי יכתוב מחזה. אולי, אומר עמיחי, אולי אכתוב אני מחזה בחרוזים, ואולי אופרה, כמו “לה בוֹהם” עם מרתה אֶגרט ויאן קיפוּרה. אולי נחבר עכשיו מחזה, אומר נחמן, עם מנגינות, ונציג אותו בכיתה. אולי, אומר עמיחי.
אדון רובין הוא שהציע לכיתה הוצאת עיתון משלה. כוונתו היתה צנועה: אותם דפי מחברת כתובים כתיבה תמה, מעוטרים בפרחים שצוירו בעיפרון־שמן ומוצמדים בנעצים ללוח הקרן־הקיימת – סקירה קצרה על מאורעות השבוע, שניים־שלושה חיבורים, שניים־שלושה שירים, סקירה על ספר מעניין, אולי מדור לוויכוחים על בעיות הכיתה, כגון סדר וניקיון, כגון יחסים בין בנים לבנות, כגון פרשת השבירה החוזרת של שולחן המורה. כמעט בלא התנגדות נבחרה מערכת של שלושה, עמיחי, אהוד, נחמן. בריטון חרישי הסכימה הכיתה גם לצירופה של תמר לוין, שתרומתה תתבטא בציור הפרחים הקטנים בשולי החיבורים.
כאן בא עמיחי והציע, שהעיתון יידפס במכונת כתיבה. עמיחי הצטיין באיסוף כספים למען הקרן־הקיימת, ואף שהיו שהחשידוהו בהתרמת משפחתו האינסופית, לא פגם חשד זה במעמדו אצל מוּרשה הקרן־הקיימת. שאר ילדים באים בימי הסרט, מקבלים קופסה נעולה וסרטים, חוזרים עם שללם, ממתינים עד שנפתחה הקופסה ונמנה הכסף ששלשלו תורמים לתוכה, ומסתלקים להם עד ליום הסרט הבא. לא כן עמיחי, שמעולם לא החזיר את הקופסה אלא כאשר היתה מלאה לגמרי ואי־אפשר היה לשלשל בסדק אפילו מיל אחד. המורשה היה מקבלו תמיד בסבר פנים יפות, אף מתיר לו לאמן אצבעותיו במכונת הכתיבה השחורה שבמשרדו. כשם שהפליאו לנגן בחליל, כך השתלטו על סודם של מנענעי מכונת הכתיבה. מעתה היה מעתיק את שיריו באותיות דפוס, כמי שמתכוון לעשות מהם ספר. מה יעשה בספר, זאת לא גילה, אך נחמן חשד בו שהוא זומם להגישו כשי לרותי סגל (ואף היו רגליים לחשדו זה, ארבע שורות על גיליון ריק, אותיותיהן הראשונות גדולות ואדומות: “רכבי, ספינת־עלוּמי, שוּטי / וצִלחי נהר־ענוּתי, עדי בלי־פגע / תעגני בחוף־אהבתי, רותי / יפתי, סיגלית וּשמה סגל”). מכל מקום, משנבחרה המערכת, הציע עמיחי, שידפיסו את העיתון במכונת כתיבה, בטורים צרים וארוכים, עם תוכן העניינים וכותרות מאירות עיניים. אהוד כתב מאמר מערכת על מאורעות הדמים ועל עמידת הגבורה של היישוב בשם “איתן נעמוד במקומנו!” בלפור רשם מפי אדון מנדלביץ' הזקן, פרק גבורה מימי הראשית של המושבה. עמיחי חיבר שני שירים חדשים. ואילו נחמן ישב וכתב סיפור דמיוני, וכשסיימוֹ נתחוור לו שאת פרשת חייו של הדוד רפאל סיפר, ורק סיומו העצוב של הסיפור, מותו בכדור מרצחים בשעת ניסיון למנוע הרס של משאבה באחד הפרדסים, היה פרי דמיונו. אף־על־פי־כן לא כתב סיפור אחר ולא שינה את הסיום.
זה היה היסוד לעיתון הכיתה, ועם החומר שבידם הלכו, כל ארבעת חברי המערכת, למשרדו של חנן, מורשה הקרן־הקיימת, איש צעיר, שבפניו השחומים, דקי־התווים, מתרוצצות בהתרגשות שתי עיניים שחורות. הוא נרכן אל מכונת הכתיבה, הציץ בגיליונות הנייר ומיד התחיל מלווה את מראה עיניו בקריאות עידוד: יפה מאוד! מצוין! מי כל המוכשרים האלה, עמיחי!… וכבר, מאליו, הציע דבר שלא העלוהו כלל על דעתם:
“שמעו, חברה, אם כבר החלטתם להוציא עיתון ולהדפיסו במכונת כתיבה, אני מציע שתדפיסוהו ישר על סטֶנסיל, תשכפלו ותעניקו לכל אחד מילדי הכיתה עיתון משלו. זו תהיה תרומת הקרן־הקיימת למתרימים החרוצים.”
חנן היה לא רק אבי הרעיון, הוא גם סיפק להם את שעווניות הסטנסיל, גם תרם חבילת נייר. כשנסתיימה הדפסת הסטנסלים, והמערכת עברה על העיתון כולו, נתמלאו הארבעה גאווה. אז גם הבזיק במוחו של עמיחי הרעיון להפוך את עיתונם לעיתון כל ילדי הגימנסיות. מאמרו של אהוד, אמר, חשוב לא רק לכיתה שלנו, ויימצאו בוודאי ילדים שירצו להתווכח. בגיליונות הבאים יתפתח ויכוח, ילדים מכל הגימנסיות ישלחו פתרונות לחידות, ואולי אפילו נגריל פרסים בין הזוכים. באופן כזה ייוודע קיומו של העיתון ברחבי הארץ. אולי כדאי, שאת הגיליון הראשון נשלח לכל השלישיוֹת – ושמא גם לשניוֹת וגם לרביעיוֹת – בלוויית מכתב שיסביר את הרעיון שלנו, עיתון שיהיה כתוב כולו על־ידי ילדים ומכוון לילדים.
הרעיון היה מלהיב בפשטותו, ובשלהי אותו חורף העסיק הרבה את נחמן. ואכן, בשעה טובה שוכפל הגיליון הראשון. אך הואיל ועמיחי לא היה מנוסה בהדפסה על שעווניות סטנסיל והואיל והשורות היו צפופות מדי, עבר מעט צבע דפוס מגיליון אחד לצד האחורי של הגיליון שמעליו, שלא להזכיר מחיקות וכתמי צבע גדולים. כיוון שכך, החליטה המערכת שלא להפיץ את הגיליון הראשון, וכנגד זה להכין בקפידה גיליון שני, ואולי אפילו להוציאו בדפוס ממש. חנן, מורשה הקרן־הקיימת, סבור היה שהדבר אינו נמנע־האפשרות, אך הציע לחברי המערכת שיסעו לתל־אביב וישטחו הצעתם באוזני הממונים על פעולות הקרן־הקיימת בבתי־הספר. הצעה זו עמדה להתבצע מיד לאחר חופש פסח, אלא שאז כבר היה הגלגל מתהפך והולך בביתו של נחמן.
פיגום שנשבר 🔗
השנים הטובות היו קרבות לקִצן, ונחמן לא חָל ולא הרגיש.
הגלגל התחיל מתהפך קודם לאסון, ימים רבים לפניו, אלא שאז לא היה עדיין אבא אומר מה שלאחר־מכן היה שגור בפיו כמו ססמה: כאשר החילוֹתָ לנפול, נָפול תיפול. אמנם, נכון, על המשבר אין חדלים לדבר, אבל מתי לא היה משבר בבניין, או בפרדסנות, או בשניהם גם יחד. מחמת המאורעות ועוצר הדרכים בלילות, אין אבא וקראביץ עובדים אלא במושבה ובעיבורה. עכשיו באה צרה חדשה: העלייה הגדולה של היֶקים נצטמקה עד שנפסקה כמעט לגמרי, ונחמן מתקשה להבין את סיבת הדבר: אדון רובין והעיתונים אינם חדלים לדבר על גזירות ועדת פיל, ואילו אמא מספרת מפי הזאוברים וממה שכתבו הדודים מגרמניה, שיהודים מחליטים לחכות ולראות. אם כך ואם כך, לא קל למצוא עבודה, והקבלנים אינם עומדים בתור אצל אבא וקראביץ. מקבלים עבודות קטנות, תיקונים, שיפוצים, חוטפים כל מה שמזדמן, משתווים עם השפל שבקבלנים. בכל זאת, מסתדרים. לירה, ואפילו לא שמונים גרוש, ליום עבודה, כמו בשיא הפרוספריטי, אין משתכרים, אך כיוון שיצא לעבודתם שם טוב, אינם יודעים כמעט חוסר עבודה. גם ימים שיושב אבא בבית, אינו מבטל את זמנו. יש מה לעשות בגן הירק, וגם את המשתלה החליטו בכל זאת לחדש: דווקא בסוף העונה הזאת נתעודדו הכול מן המחירים שקיבלו השנה בלונדון, ומדברים על נטיעת פרדסים חדשים וחידושם של הרבה פרדסים זקנים. לא, הגלגל עוד לא מתהפך, ובכלל, הלוא גם המצב הזה לא יוכל להימשך לעולם, ואם רק לא יהיה חס ושלום יותר רע, אפשר גם עכשיו לחיות.
כך אבא, אך לא כך אמא.
בלבה שוב מקננת הדאגה, עיניה שוב מוצפות דמעות. זה כמעט שנתיים, אומרת היא בנעימה כנועה אך עיקשת, שהמצב לא טוב. הלוא כל אחד רואה, שכל שינוי הוא שינוי לרעה. אין שום סימן שהמאורעות בארץ מתקרבים לקצם, כי אם להיפך, דווקא בחודשים האחרונים אין יום בלי איזה רצח. העולם כולו נתון רק לעניין אחד, להרג, ולרדיפות, ואנשים קטנים כמונו, בעיקר אם יהודים הם, אין להם תקווה.
הפסח כבר תלוי באוויר, בערבים אפשר לשבת בחצר, לפני הצריף, להריח את פריחת ההדרים ואת הלילך, להביט בכוכבים ולהרהר. כיוון שאין אבא עובד מחוץ למושבה, הריהו מקדים לשוב הביתה וברדת הערב הוא כבר רחוץ ולבוש. הוא יושב בחצר עם קראביץ ועם אמא, וכמעט ערב־ערב מציץ לחצר הדוד רפאל על אופניו, בא אדון שרוני, מזדמנים רוז’ה וּווֹלוּש.
“למה?” אומר אבא בהתרגשות. “למה אין תקווה? יש לנו, ברוך־השם, בית שלנו, שאנחנו לא חייבים עליו כמעט כלום, יש חשמל, יש כביש, יש פי שלושה או פי ארבעה יותר יהודים משהיו בארץ כשבאנו, למה אין תקווה?”
“הדודה,” אומרת רוז’ה, “מזועזעת מהרצח הזה בדרך לצפת. אם ובתה. ילד בן שבע. והבחורה שנעלמה.”
“זה באבּת איובּ ונורא,” אמר קראביץ. כל־כך הרבה זמן מכיר אותו נחמן, ועדיין לא התרגל לחזותו המשונה, בעיקר באור המועט שבחצר – לא זו בלבד שהוא גבוה למעלה מן המצוי, אלא אפילו לגבי איש כמותו איבריו מגודלים, ראש כמו של פראנקנשטיין, כפות ידיו כאילו נחטבו מעץ, נעליו כמו שתי סירות. חוטמו העב פקוק תמיד, ובדברו אין להבחין בין הבי“תין לבין המ”מין: “חַיִיבּ בין פראי בּדבר.”
“זה יודעים,” אומר אבא. “אבל להגיד שאין תקווה? לפי מה שכותבים העיתונים, זה בדיוק להיפך. האנגלים החליטו סוף־סוף לשים קץ לעניין ובעזרת הצרפתים שמעבר לגבול יגמרו עם הכנופיות אחת ושתיים.”
“הם ישלמו ביוקר,” אומר הדוד רפאל.
“הם כבר משלמים,” אומר אבא.
אמא נאנחת.
“על מי את נאנחת, לאה, עלינו – או עליהם?” הכול צוחקים, ורק אמא, בחושך אין לראות בפניה אפילו צל של חיוך.
“אני נאנחת,” אומרת אמא, “רק על דבר אחד. לי אין דרישות גדולות, ואני מודה לאלוהים על מה שיש לנו. אבל על דבר אחד אני חולמת, לראות עוד פעם אחת את אמא, את הבית שלנו. בקיץ הבא יהיה נחמן בר־מצווה והיא עוד לא ראתה אותו. רק זה.”
“זה הייתי גבּ אני רוצה, ואצלנו זה כבר כבּעט שש־עשרה, להציץ, אפילו רק לשבועייבּ, אפילו לשבוע, לראות את הבית ולחזור,” אומר קראביץ.
“גם אני,” אומר אבא, “רק לראות עוד פעם אחת.”
את הרגע הזה, קצת לפני פסח, כשהיה הרקיע זרוע כוכבים לטושים והירח אולי כבר שקע או טרם זרח, ואבא אמר שגם הוא היה רוצה לנסוע, רק עוד פעם אחת, את הרגע הזה עתיד היה נחמן לנצור בזיכרונו. אני, נוהג היה אבא להכריז תמיד, אני אין בלבי שום געגועים לארץ הטמאה ההיא. אמנם, נכון הדבר, שגופי נולד וגדל שם, אבל רוחי היתה תמיד כאן. הם, אם רוצים הם לראות אותנו, אין קל מזה, שיקומו ויבואו. אבל אותו ערב אמר, בגעגועים גלויים:
“גם אני. רק עוד פעם אחת.”
“זה לא כל־כך יקר,” אומר ווֹלוּש. “הרבה אנשים נוסעים הקיץ, בכרטיס טוריסטי.”
“ועכשיו אפשר להפליג ישר בּתל־אביב, ב’פולוניה',” צוחק קראביץ.
“את יודעת מה,” מכריז לפתע אבא בהמון־לבו, “תסעי הקיץ, עם נחמן.”
“באמת, דודה!” מתלהבת גם רוז’ה.
“אני כבר מוכנה,” אומרת אמא. “אפילו מחר. חסר לנו רק הכסף.”
“נשיג את הכסף. נסתדר. אין לנו כמעט חובות, ועל הרכוש שלנו אפשר תמיד לקבל הלוואה. ברצינות, לאה. קחי את נחמן וסעי לכל הקיץ. אני אעשה חיים כאן.”
“אל תעשה לך תוכניות, אני עוד לא נוסעת.”
“תסעי, דודה, למה לא?”
“זה לא רק עניין של כסף,” אומרת אמא.
“אלא מה?” קולו של אבא דרוך, חשדני.
“ואם תפרוץ מלחמה, חס ושלום, ואתה תהיה כאן ואנחנו שם?”
“עכשיו אתם מבינים!” מכריז אבא בקול ענות ניצחון. “כל השנים רוצה לאה לבקר בפולין, וכשאתה אומר לה, בבקשה, סעי, הכסף יימצא, מיד מוכן אצלה תירוץ חדש – מלחמה! שום מלחמה לא תהיה.”
“בסדר,” אומרת אמא. “בסדר. אבל האונייה לא מפליגה הלילה. יש לנו זמן להחליט.”
הדוד רפאל חובש את הקולפאק, קם ותולה את הרובה על כתפו.
“ואתה, רפאל,” אומר אבא, “ואתה לא חושב אף פעם על ביקור בבית?”
“אני יודע? חושב, לפעמים, אבל, אַ מֶענטש טרַאכט אוּן גָאט לַאכט. בינתיים אעשה סיבוב בפרדסים, יהיה לי פנאי לחשוב.” הוא צוחק צחוק מרוסק ונפנה ללכת. גם קראביץ קם ומתמתח מלוא קומתו הענקית. לפתע חוזר הדוד רפאל ופונה אל אבא ואל קראביץ: “אגב, אני מציע לכם לסדר את ענייניכם עם ההסתדרות, ומה שיותר מהר.”
“מה זה נזכרת פתאום?”
“פגשתי קודם את וֶרפְל. עכשיו אתם מוצאים עדיין עבודה, ואתם מזלזלים בזה, אבל אם לא יוּטב המצב, יהיו לכם צרות. ורפל התחנן לפני, לטובתכם…”
“לי יש השקפה משלי על הפועל העברי, ותחת לחץ של איומים לא איכנס לא להסתדרות ולא לשום מפלגה –”
"תשאל אותו אתה, מה הוא חושב, מה יעשה אם חוסר העבודה יגיע למצב כזה – "
“שמע בקולי, שלום: ורפל הוא בחור טוב, ודורש את טובתכם –”
וכך נסתיים גם הערב ההוא, כמו ערבים שלפניו, בלא־כלום. אבא רואה שהמצב הולך ומשתנה לטובה, וחרדתה הגוברת של אמא אינה מובנת לו. כבר ידענו ימים קשים מאלה, הוא אומר, וברוך־השם, הכול בא על מקומו בשלום. שרק לא יהיה יותר רע. מי שמוכן לעבוד, לא סבל ולא יסבול כאן חרפת רעב. ובנוגע להסתדרות, לפי הבנתו, אין פועל יהודי בארץ־ישראל זקוק לדגל האדום, לחוקות הגויים. יש לנו סוציאליזם, שנביאי ישראל הגיעו אליו אלפי שנים לפני קארל מרקס. עכשיו, כששוחט הרוצח הגרוזיני את כל הגווארדיה הוותיקה של הבולשביקים רואים הכול מה שהיה טוען הוא, אבא, מזמן. יש איזה קו אופייני העובר את כל ההיסטוריה: באים משוּמדים, גונבים את הרעיונות הנעלים ביותר של היהדות ומציגים אותם כפרי־רוחם, אבל הגויים, שכל היסוד העמוק של היהדות, אהבת האדם, שוויון של אמת, לא שוויון של רכוש, כי אם זה של בצלם אלוקים, כל זה ממש מנוגד למהותם, הגויים הללו אינם מסוגלים לקלוט את הרעיונות הללו, ואפילו לא בצורה המעוּותת והמסולפת שבתורת אותם משומדים. הנצרות הטהורה, זו של ישוע מנצרת. מהי – אם לא היהדות?… היה לי בצבא הפולני – אומר אבא – קצין אחד, פאן יֶז’ינסקי, איש משכיל מאוד, מאחת המשפחות המיוחסות, והוא עשה מאמצים כנים להילחם באנטישמיות הטבועה בדמו, זו שכל גוי יונק עם חלב אמו. פאן יז’ינסקי, נוהג הייתי להשיב לו לחקירותיו על היהדות, אמשיל לך משל. הנה שנינו עומדים עכשיו בחלון ועינינו ממש מסתנוורות מאורו העז של יום הקיץ הזה. קירות החדר שאנחנו עומדים בתוכו מסתירים מעינינו את השמש. נתאר לעצמנו, שכך המצב תמיד: ההוויה האלוהית מתגלית לנו, אנחנו הכלואים בחדר הצר של השגתנו האנושית, מבעד לחלון קטן, מבעד לצוהר. ופה כל ההבדל בינינו לביניכם. לא שאנחנו רואים יותר מכם, אנחנו מבינים שזוהר כזה מוכרח לבוא מאיזה מקור אור שאין לו שיעור. ואילו אתם, אתם נוטלים קיסם־עץ משוח בקצת גופרית, משפשפים אותו עד שהוא ניצת ואומרים: זה האור! זהו, פאן יז’ינסקי, במחילה מכבודך, תמצית ההבדל בין אלוהי ישראל לבין פסילי העץ בכל פרשת דרכים. המשל הזה מצא מאוד חן בעיניו והוא טפח על שכמי ואמר, אתה חברה’מן, שפיגלר!… ובאמת, זה העיקר. כך בדיוק קרה עם קארל מרקס וכך קרה עם המשומד של דורנו, לב ברונשטיין, שהוא, ולא לנין ולא סטאלין, היה הכוהן הגדול של הבולשביקים… יש פה אנשים, שמשפטי מוסקבה מוטטו עליהם את עולמם. אני לא הופתעתי, מפני שהקו הזה עובר דרך כל ההיסטוריה שלנו: צאר חדש מושל בכיפה ולברבריות שלו הוא קורא קומוניזם, הדגל האדום והפטיש והמגל הם הטלית ותפילין והקרמלין הוא בית־המקדש… ולמה אומר אני את כל זה? כלפי העובדה, שאיש כמוני אין לו מקום בשום מפלגה. הדגל האדום הוא שקר, ואילו הללו שיש להם מונופול על תורת ישראל, מה טיבם יודע אני לא מהיום… אז מה יכול איש כמוני לעשות?
“אל תדחה את זה יותר,” אומרת אמא. “היכנס להסתדרות.”
כל דבריו העמוקים של אבא מחליקים על אמא כמו מים על מרזב. בלבה מקננת דאגה עמוקה, ועיניה שוב קטנות ואדומות, קרובות תמיד לבכי. המשפט האחד שאמר הדוד רפאל אותו ערב, לפני לכתו, אינו מרפה ממנה. אם חס ושלום יהיה אבא שבועיים שלושה מחוסר עבודה, יגיעו עד פת־לחם. כך חיים הם כל השנים – מן היד אל הפה. ואם בשנים האחרונות היה קצת יותר טוב, בלעו החובות על הצריף ועל המגרש כל פרוטה שחסכו. בעבר נהגה אמא חשדנות בכל אותם עסקנים, המבקשים להיות שותפים לשכרם הזעום. אבל היום חברים כל הפועלים בהסתדרות, ומי שאיננו, אוי ואבוי לו אם קורה לו חס ושלום משהו. זו גם הסיבה, לדעתה, שהדוד רפאל פרש מקבוצת הטיח והלך להיות גאפיר וממונה על השמירה. לא כמו שמסביר אבא, כי אם מפני שהוא מבין יפה מאוד, שהמשבר אינו זמני, כי אם להיפך, המצב הולך ורע.
“עשה לי טובה, שלום, אני מבקשת אותך, לך ודבר עם וֶרפל. הערב.”
הצרה היא, שדווקא עכשיו, בפסח, קיבלו איזו עבודה בקבלנות, והם עובדים מחושך עד חושך, בלי להתחשב בשעות. בימים כתִקנם לא היה אבא מוכן אפילו לשמוע על אותו קבלן, שבאופן פרינציפיוני, כפי שהוא אומר, מעסיק רק פועלים שהוא רוצה ולא אלה שהלשכה לא יודעת איך להיפטר מהם. הפרינציפ הזה, אומר אבא, אינו אלא פּארח: הקבלן הזה ייהרג על חצי גרוש, וכל מי שעבד אצלו מספר שהוא מוציא ממש את הנשמה. ואולם היום אין בודקים בציציותיהם של קבלנים – מודים לאלוהים שיש עבודה.
“השבת,” משיב הוא בחיוך. “השבת אתפוס את ורפל ליד בית־הכנסת.”
נחמן יודע על מה מחייך אבא. ורפל הוא מראשי הפועלים במושבה, ולדברי אבא שונה הוא מן האחרים בכל המובנים. אני מכבדו מאוד־מאוד, אומר הוא, גם משום שאיש כמותו, בעל תואר אדבוקאט, מתמסר בלב ונפש לענייני הפועלים, כפי שהוא מבינם, גם מפני שהוא איש בעל דעה רחבה וחוש־הומור, ואפשר לשוחח עמו כשווה אל שווה על כל נושא שבעולם. אך בעיני קנה את עולמו בזכות דבר אחד, שלכאורה אינו יסוד־עולם, אבל לא במקרה הוא נכלל בעשרת הדִברות: כיבוד אב ואם. ולא מקרה ריק הוא, שרק הדיבר האחד הזה מתלוות לו ההבטחה והאזהרה “למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך”. זה עניין עמוק מאוד. מי שמתנער מאביו ואמו, מי שרואה רק את עצמו, כאילו אין לפניו ואחריו ולא־כלום, חייו קצרים מאוד. אבל מי שמכבד את אביו ואת אמו, מטפל בהם בזִקנתם, מאריך את ימיהם, גם ימיו מתארכים, הם מתארכים לאחור, אל אבותיו ואל אבות־אבותיו, דרך כל שלשלת הדורות, ומתארכים לפנים, אל בניו ואל בני־בניו. מי שאין לו יחס לא לאביו ולאמו ולא לילדיו, הוא כמו עשב שוטה, שמצווה לקחת טורייה ולעקרו מן השורש. ורפל הוא באמת בן־תרבות.
זאת רואים כולם, ורואה גם נחמן, בערבי שבתות וחגים. כל ימות השבוע מתהלך ורפל בחולצה רוסית מבד פשוט, במכנסי חאקי קצרים ובגרבי חאקי העולים לו עד מתחת לברכיו, שהן וזרועותיו וקרחתו הנוצצת שחורות משיזפון. אבל בערב־שבת לובש ורפל מכנסיים אפורים, שיורדת עליהם חולצה רוסית של משי שחור, חגורה בפתיל־משי הדומה לזה שחוגר בקר הזקן על הז’יבּיצה השחורה שלו, ראשו מכוסה בקאסקט, והוא מוליך את אמו הזקנה לבית־הכנסת של החסידים. זקנה צמוקה ומיובשת היא, ששמלתה השחורה תלויה עליה כמו על דחליל, ואת רגליה הדקות והקשויות גוררת היא לאטה, פסיעה קטנה אחרי פסיעה קטנה. זרועו של ורפל תומכת בזרועה ובניגוד גמור למרוצתו חסרת המנוחה בשאר ימות השבוע – פוסע גם הוא פסיעות סגורות ומתונות, מעלה אותה במדרגות עזרת־הנשים. הוא עצמו אינו נכנס לבית־הכנסת, אבל ברגע שמסתיימת התפילה כבר הוא עומד על המדרגה העליונה של עזרת־הנשים, נוטל את אמו הזקנה בזרועה ופוסע, פסיעה קטנה אחרי פסיעה קטנה, לביתו שבשכונת העובדים החדשה, בקצה הרחוב. אל השעה הזאת התכוון אבא באומרו שידבר עם ורפל בבית־הכנסת, בשבת.
ואולם, אל השעה הזאת לא הגיעו הדברים. בבת־אחת התהפך הגלגל, ומי שעמד כביכול למעלה, מצא עצמו למטה. בדיוק כך: יום אחד שב נחמן מן הגימנסיה, נחפז מאוד לאכול משהו כדי לשוב וללכת אל בלפור, כדי להכין יחד שיעורים ומשם לרוץ להצגה יומית, אך כשבא לפתוח את הדלת החיצונית של הצריף, מצא שהיא נעולה. גם המפתח לא היה במקום שנוהגת אמא להניחו, על אדן חלון המטבח, מאחרי התריס הסגור למחצה. לעולם אין אמא נמצאת מחוץ לבית בשעה זו, וכשהיא יוצאת, לעולם אינה שוכחת להשאיר את המפתח. נחמן הקיף את הצריף ובעד סדק שבתריס החלון האחורי של החדר הציץ פנימה. החלון היה פתוח. בעזרת שבר־עץ שלף את וו התריס מתוך טבעתו, השליך את הילקוט פנימה והתחיל מתרומם על ידיו אל החלון הפתוח.
“נחמן!”
הוא הסב ראשו לאחור, ורק עכשיו ראה שבחצר הסמוכה עומדות אמו של ביילין האילם והברקוביצית ומביטות בו. רק ברגע ההוא עברה מחשבה מפחידה במוחו: משהו קרה.
“איפה אמא שלי?”
“זה לא אמא,” אמרה אמו של ביילין.
“זה שום דבר,” אמרה הברקוביצית, והפחד היה זוחל בכל איבריו של נחמן. “אל תפחד, זה שום דבר. נשבר לו הפיגום, והוא נפל…”
“אבא?” תמונות רצו זו לתוך זו. כותרות שחורות על כל העמוד. תצלומים מן המאורעות. כל החנויות במושבה סגורות, והמונים מצטופפים לפני בית־הכנסת הגדול, מתאמצים לקלוט מלים מן ההספד שמאנפף ראש הוועד. אבא.
“מה את מפחידה את הילד, גברת ברקוביץ,” אמרה אמו של ביילין. “אבא שלך נפל באמת מהפיגום, אבל שום דבר רציני לא קרה. קראביץ בא ולקח את אמא לבית־חולים. היא ביקשה שתיקח לך לבד אוכל.”
“איזה בית־חולים?” נחמן, לעולם לא יידע כיצד, נחמן ידע שזה לא שום דבר, שעם הפיגום נשבר עולם שלם, וחרף רצונו ראה את אבא מוטל בבית־החולים, פניו מכוסי דם, אנחות חלושות יוצאות כמו רוח מבין שפתיו. “איזה בית־חולים?”
“החדש,” אמרה הברקוביצית, “של ההסתדרות, זה ש…”
“לאן אתה רץ, נחמן? תאכל קודם! אין לך אפילו כסף בשביל להגיע. נחמן, חכה…”
אח אל אח 🔗
לפני הדלת המרושתת, שכתוב מעליה “חדר מקרי אסון”, עמדו שניהם, נשימתם עדיין טרופה מן הרכיבה על אופניו החדשים של בלפור, רכיבה בירידות ומרוצה בעליות. בכל פעם שנכנסים ויוצאים בדלת רופאים חמורי־סבר ואחיות קשקשניות בלבן מעומלן, פוסע נחמן פסיעה אחת הצדה, אל בלפור, ושב ועומד לפני הדלת המרושתת. מרחוק, לפני צמד דלתות הנעות אף הן בלי הרף על ציריהן, פולטות וקולטות אנשים ואלונקות על גלגלים, עומדת אמא, יציבתה קפואה, עיניה האדומות קבועות בדלתות ששפתותיהן מתחככות זו בזו, אצבעותיה לחוצות כנגד לחיהּ, כאילו הציקהּ כאב־שיניים. מאחריה, בבגדי הטייחים הלבנים, שקרעיהם מטולאים וטלאיהם מסודקים, עומד קראביץ. שעה ארוכה לפני שהגיעו נחמן ובלפור לבית־החולים, הוכנס אבא אל מעבר לדלתות ההן, לרנטגן. רק בדמיונו מצייר נחמן לעצמו את מראהו לאחר שנשבר תחתיו הפיגום ומפרפר אין־אונים נחבט לארץ. נפל על ברזלים, כמו אותו עגלון שחמל על פרדתו ורתם עצמו לעגלה במורד הרחוב, וברזל הבניין שעל העגלה החליק לעברו, הכריעו תחתיו וניקב את גופו קודם שנדרס מתחת לאופני העגלה שלו. לא, אולי שיחק לו המזל ונפל על ערימה גבוהה של זיפזיף או של חול מנופה. איך הוא נראה, שאל נחמן את אמא, אבל היא רק חיבקה אותו אליה ומלמלה בלי בכי:
“אני ידעתי שזה יקרה. יותר מדי האיר לנו המזל פנים, יותר מדי זמן.”
“אני בּבּקש אותך, לאה, תשבּעי רגע לי, זה שובּ דבר רציני לא. הוא ייצא בּזה, אני בּבּטיח לך, אני ראיתי בדיוק איך הוא נפל.” קראביץ הענק היה חיוור כמו בגד הטייחים שעליו, כמו נטפי הסיד שיבשו על גביניו העבותים ובאוזניו. אצבעות העץ מוללו את הקאסקט המרובב, והוא חזר בעקשנות על דבריו, שבצאתם מחוטמו הפקוק נשמעו מפוקפקים מאוד: “אני בּבּטיח לך, זה רק בּכות יבשות, זה שובּ דבר לא.”
“אפילו איש חזק לא היה יוצא סתם ככה מנפילה כזו. הוא בכלל לא הכיר אותי: דיברתי אליו, והוא שכב ככה, לבן כמו הסדין, והעיניים שלו… כמה ביקשתי אותו, העבודה הזאת לא היתה בשבילו, לטפס על פיגומים, לסחוב דליים של טיט. מה יהיה אתנו עכשיו? מה עשה לעצמו?”
“אני בּבּקש אתכבּ, ילדיבּ, זה לא בּקובּ פה בשביל ילדיבּ, תשבו שבּ בחוץ, בצל.”
“מה יהיה אתנו עכשיו, נמ’לה, מה יהיה?” אמא היא אשה גדולה, ולעולם אינה נחה מֵעשׂיות הבית. עכשיו, כשכרכה סביבו את ידיה וצימדה אותו אל גופה הרך, עברוֹ רעד משונה. תמונה רחוקה, כאילו זכרהּ מספר או מן הקולנוע: מיטה חמה השכם בבוקר, מתחת לכסת הנוצות. הוא צמוד לגופה של אמא הישנה לידו, שוכבת על צדה. אחרי מכוַות־האש, אחרי שהוסרו התחבושות מעל עיניו, כן, אחרי. עיניו פקוחות. בחרכי התריס זורמים קווקווי שמש, נופלים על המיטה החמה, ובגלל החום, בשנתה, מסלקת אמא את הכסת, והוא רואה את שני הכדורים העגולים במִפתח כותנתה, הוא רואה את שני המטבעות הכהים, הקמטוטיים, והוא טומן ראשו בתוך רכותם. מה יש, נמ’לה, לוחשת אמא בשנתה וכורכת ידיה סביב ראשו… נחמן חילץ עצמו בכוח מבין זרועותיה, ראשו – כשהוא עומד מולה – גבוה מכתפיה, רואה את קראביץ מאחור:
“אני אחכה בחוץ.”
“אכלת צהריים? ביקשתי מגברת ביילין –”
“אכלתי, אכלתי,” הפטיר נחמן ויצא בדלת המרושתת.
עכשיו עומדים הם בחוץ, ממתינים בשתיקה. אמא עומדת בחדר, בקצהו הרחוק, מבטה קבוע בדלתות הנעות, שאנשים בחלוקים לבנים וירוקים נכנסים ויוצאים בהן. אין נחמן רואה את עיניה, אבל הוא יודע שהן כדמעות קרושות. שוב כבאותם ימים רחוקים, כשהיתה אמא עומדת בחנות שבנה להם מיסטר בלקמן, עומדת שם מחושך עד חושך, לבדה, בלי אבא. הזיעה שכיסתה אותו בשעת ריצתו המבוהלת אל בית־החולים, לפני שהדביקוֹ בלפור והרכיבו על אופניו, זיעה זו כבר יבשה ושוב אינה זוחלת בתוך שׂערו, מתחת לכובע, כמו נמלים צהובות, אבל עכשיו זוחל על גופו הפחד. בעמידתה המאובנת של אמא, שהיא כאילו תנועת הדלתות האלו על ציריהן, התחככות שפתותיהן זו בזו, מהפנטת אותה, בעמידתה זו חוזרים ממצולות הזיכרון הימים המחוקים ההם, כשמשהו לא טוב עבר בין אבא לבינה. נסיעותיו הממושכות לירושלים, שתיקותיו הממושכות בבית, הלחישות המרות בלילה ועיניה האדומות של אמא, כעיני צ’ינצ’ילה, ביום. הפחד מטפס עליו חרש, מתגנב כמו חתול, אבל נחמן מבריח אותו: לא, אבא לא ימות. קראביץ יודע מה שהוא אומר. אבל מה אם נשברו רגליו, ושוב לא יוכל לעמוד עליהן? ואם נשברו ידיו, ולא יוכל לעבוד? העיתונים מלאים סיפורים על פגיעות נוראות, ונחמן אינו מצליח לגרש את מראהו של אבא, השוכב כל ימיו במיטה, משותק בכל גופו, לא מת ולא חי. למה אמרה אמא ששכב כך על האלונקה ולא הכיר אותה?
על־כורחו חושב נחמן לא רק על אבא, כי אם על גורלו שלו, כאילו תחתיו נשבר הפיגום. אותה שנה נפלאה, שטרם הגיעה לסיומה, כבר היא מנופצת לרסיסים. הוא לא ייסע עם עמיחי לתל־אביב, לטפל בעיתון כל הילדים. “עתידנו”! עתיד נאה מזומן לו, יושב על מחצלות ועוטף תפוזים, כמו פסח ברקוביץ, שולייה בגרז', כמו פטרזַיל, מוכר גרעינים ובוטנים בפתח הקולנוע, כמו קשאני, בנו של השיכור. המגרש שבין הצריף לבין הבית של בלפור נמתח לאין שיעור, כמו המדבריות הגדולים של אסיה ואפריקה.
“לא כדאי לך לחכות,” אומר נחמן לבלפור.
“לא אכפת לי לחכות.”
“אני בין כך נשאר כאן עם אמא. מי יודע מתי יגידו לנו מה יש לו. לא כדאי לך לחכות.”
לא את טובתו של בלפור הוא דורש. לבדו הוא רוצה להישאר עכשיו, אפילו מעצבנת אותו זו הרעוּת הנאמנה, שלא ביקשהּ כלל. במקרה עבר אדון מנדלביץ' הצעיר ליד הבניין וראה התקהלות, וכך נודע לו מה קרה. כששב בלפור מהגימנסיה ישב מיד לשולחן, כדי שיישאר מספיק זמן להכנת השיעורים לפני ההצגה היומית. את נפילת אבא מן הפיגום – סיפר בלפור – הזכיר אדון מנדלביץ' הצעיר כמו דרך אגב, באמצע האוכל. עד שהגיע על אופניו החדשים לצריף, כבר היה נחמן בדרך אל בית־החולים, והוא דהר אחריו במלוא המהירות, הדביקוֹ, הרכיבו על ה“רמה” וכך היו דוהרים קדימה, רוכבים בירידות ובמישור ורצים בעליות התלולות. נחמן ידע, כי בלפור הוא רֵע נאמן, ואף־על־פי־כן משתלט עליו איזה כאב מר. שיסתלק לו אל ביתם המרווח, שייהנה לו מן הקרירות השקטה של החדרים הגדולים, מן הריח הלימוני של מדאם מנדלביץ' הצעירה, מתהילתו של אדון מנדלביץ' הזקן.
“בטח נשב כאן עד מאוחר. אני נכנס.” וכבר פתח את הדלת המרושתת, קובע עובדה.
“אז תיגש אלי בערב, לא חשוב באיזו שעה, כדי לספר לי.”
עכשיו, שעלה בלפור על אופניו והסתלק, פקק כדור קשה את גרונו. מה שלא יהיה, טוב לא יהיה.
עודנו בפתח חדר מקרי האסון, וצמד הדלתות הלבנות נפתח לרווחה ואלונקה על גלגלים, מכוסה בשמיכת בית־חולים כחולה, נכנסה בו, נדחפת על־ידי איש בבגדים ירוקים. אמא וקראביץ ניתרו ממקומם, מיהרו אל האלונקה. נחמן מיהר גם הוא לגשת אל האלונקה, נמלים צהובות רוחשות על בשרו.
את אבא ראה רק מסנטרו ומעלה, קרחתו נחה על כרית לבנה, לחייו מגודלות זיפי זקן. תמיד מוצנע ראשו של אבא בתוך כובע, וישנו קו־גבול מובהק בין פניו צרובי השמש לבין קרחתו, שלובנהּ תכלכל־אפרורי, כאילו מצופה היא באותו חומר זגוגי של הצלחות הכבדות שאוכלים בהן מאכלי חלב. נתיבים של דם קרוש יורדים לעבר האוזניים, כרצועות של תפילין. עיניו של אבא פקוחות לרווחה, מאירות כתמיד באור חוּם, אפילו צוחקות אל אמא הרכונה מעליו:
“כל הזמן את פה?” לוחש אבא, ולנחמן נדמה שהדיבור מסב לאבא כאבים.
“ומה תיארת לעצמך? הנה, גם נחמן פה. תַראה את עצמך לאבא, נחמן. גם קראביץ.”
“אל תגיד שובּ דבר,” אומר קראביץ לפני שמספיק אבא להשמיע הגה, ראשו הענקי מורכן ממש לפני עיני אבא, כדי שלא יצטרך להזיז אפילו אותן. “אל תדבר. בשבת אני כבר אלך בּבּקובּך לבית־הכנסת ואברך הגובּל.”
“נחמן,” לוחש בכל זאת אבא.
נחמן נדחק בין אמא לבין האלונקה וממתח צווארו. עיני אבא מתלכסנות אליו. אולי אף ניסה להניע ראשו, מפני שפתאום מתעווים שרירי פניו ועיניו נעצמות.
“יש לו כאבים איומים. איפה פה הרופאים?” אמא מבוהלת, כמעט צועקת לרופאים שיבואו, אבל עיני אבא פקוחות כבר שוב, מביטות בנחמן. כשמהרהר נחמן בעיניו של אבא, נראות הן לו תמיד כאותן עיניים שהספרים מתארים כגחלים בוערות, אבל עכשיו הוא מגלה שלא זו בלבד שחומות הן, אלא כאילו נתפזרה בתוכן, נימים־נימים, טיפה של דבש. הן לא בוערות, גם לא נוצצות, כי אם מעומעמות, כעששית שנתפייחה. אף פעם לא ידע שבעיניו הצוחקות של אבא יש עצבות כזאת.
“יש לך אבא שבור,” לוחש אבא. “תמיד נזהרתי שלא לעבוד אצל המנוול הזה. משתמש בפיגומים מעץ רקוב. נשבר לי מתחת לרגליים, ואני צנחתי והתרסקתי, כמו בקבוק.”
“שטויות אתה בּדבּר, שלום!”
“אני לא ילד קטן, קראביץ.”
“היה לך בּזל גדול, שנפלת על החול.”
“מזל יהודי. נחמן! אתה תצטרך עכשיו להיות הגבר בבית –”
“ראיתם בן־אדם, לנו הוא דואג! תדאג יותר טוב שתבריא מהר, ואל תדבר עכשיו בכלל!” אף שהוא עומד עכשיו בגבו אליה, שומע נחמן את הבכי בגרונה של אמא.
“אני פלא טבעי: גם דוֹמם, גם חי וגם מדבר…”
“אם הוא אומר דברי חוכמה, סימן שהוא בסדר גמור.”
היה זה הדוד רפאל, שנכנס בלי שיבחינו בו, לבוש במדי הגאפיר, ועל כתפו הרובה.
“באת לראות איך נראה השלימַזל?”
“שליבּזל! עף בּהקובּה השנייה לתוך חצר בּלאה ברזליבּ, אחרי שעתייבּ שוכב ובּתלוצץ, ועוד אובּר שהוא שליבּזל.”
“מה מצאו הרופאים?” שואל הדוד רפאל.
“לא רואים רופא,” אומרת אמא. “מישהו הכניס אותו חזרה והלך.”
“תיכף נברר,” אומר הדוד רפאל, אך הוא מוסיף לעמוד מול עיניו של אבא, מביט ושותק, כדרכו. לפתע נדמה לנחמן שבפניו מוכי השמש, הפנים שבקמטיהם אין עכשיו לא סיד ולא טיט יבש, מרעיד חיוך.
“אתה צוחק,” לוחש במפתיע גם אבא.
“מה פתאום, צוחק?” וכבר מכוסים פניו מבוכה. “להיפך, אפשר להגיד. עברו בראשי מחשבות –”
“שזה מה שצפית לאחיך מן היום הראשון, הה, שאף פעם לא יהיה פועל ממש, הה?”
“אני מבקשת אתכם: אסור לו לדבר.”
“אבל לי מותר, לאה. ההיפך הגמור, זה חשבתי. למה אתה אומר שאני צוחק? הלוא זה להיפך, מי יש לי פה חוץ ממך, מי יש לשנינו? אנחנו פה במצב כזה, שמי יודע אם חס ושלום לא אזדקק מחר אני לך, וזה שיש לי אח כמוך, זה משהו בשבילי. ולא סתם אח, אלא בן־אדם שאני מלא כבוד אליו, אַ מענטש!”
“אַ צעבראכענער מענטש –” לוחש אבא.
“אל תדבר ככה, שלום, אני מבקשת אותך. זה שום דבר, כולם אומרים לך, שום דבר –”
“הלוואי,” לוחש אבא. “כאשר החילוֹתָ לנפול, נָפול תיפול.”
“כאשר החילוֹתָ לנפול, נָפול תיפול!” 🔗
“כאשר החילות לנפול, נפול תיפול! זהו זה, הגלגל התהפך, ואין תועלת בשאלות, או בטענות ומענות. זה שעלי נחרב כל העולם, ואינני יודע לא על מה נענשתי ולא במה אכפר, זה לא שייך בכלל לעניין. למה? אַזוֹי וויל עֶר, אם אמנם יש איזה רצון אלוקי, או שהכול הוא סתם ככה, איזה קרש רקוב נשבר, אתה נופל מפיגום ו־דַי, אוֹיס!… סתם ככה!… אתה שומע, שרוני, אני שוכב הלוא כבר שבועות, מרקיב בתוך הגבס, והחום והזיעה אוכלים פשוט את בשרי, בלי יכולת לזוז, שלא לומר לצאת לחצר ולהשקות את הירקות ואת השתילים, בלי יכולת למזוג לעצמי כוס תה. אינני מסוגל אפילו זיך אוֹיספישען בכוחות עצמי… ואני שוכב ומעיין בספרים, ומהרהר: למה, למה זה הגיע לי? מה רציתי להיות בסך הכול? בּאיארוֹת רציתי? ציר לקונגרסים? רב ראשי? בסך הכל להיות טייח, פועל, להתפרנס, פשוטו כמשמעו, מיגיע־כפי. אז למה? אוי־וועה־וועה, איך נפלתי משמים ארצה!… גם קודם, לפני האסון, היו לי די סיבות להרהורים אפיקורסיים. מה שעשה הקוטר הזה במיסיס בלקמן, למשל, זה לבדו מספיק שיגיע אדם למסקנה, שזה הכול שקר וכזב. או אולי כמו שמסביר שפינוזה, שהשם אינו אל רחום וחנון רב חסד ואמת וכולי, אלא האלוהות מתגלית בטבע, או היא־היא הטבע, כלומר אם אתה כן מניח תפילין או לא מחכה שש שעות בין בשר לחלב, אין זעזוע בשמים. אלוהים זה מין פילוסופיה, אפשר איז עֶר, אפשר איז עֶר נישט… עכשיו, כשבא עלי האסון הזה, ואני רואה איך נשארנו בלי תקווה לפרנסה, במין זמנים כאלה של חוסר עבודה ומהומות וסכנה של מלחמה עולמית, ולאה כבר אומרת שתשכיר עצמה לעבודה בבתי זרים, אני מתחיל לחשוב, שבכל זאת יש אלוהים, מוכרח להיות איזה כוח, שיושב ומסתכל רק עלי וכשנדמה לו, שאולי זקפתי את ראשי, מיד הוא מוריד עלי את הלאפֶּה שלו… באים הנה כולם ומברכים אותי ואומרים לי, שנעשה לי נס! נס שביד־שמאל! ואם לא אוכל לכוף את היד בגלל השבר במרפק? ואם לא אוכל להגביהה יותר מארבעים וחמש מעלות בגלל השבר בכתף, אז מה? זו טרגדיה? זה נס! אצבע אלוהים!… יָא, אִיך זעֶה שיין אוֹיס. אילו היו לי פרדסים, או אילו הייתי קונה ומוכר מגרשים שאינם שלי ומקבל דמי סרסרות, יכול הייתי לחיות יפה מאוד עם שתי רגליים שבורות ועם יד אחת בלבד, ואפילו בלי שתי ידיים. אבל אני טייח. לא היו לי במשך כל ימי חיי, וכבר לא יהיו לי לעולם, שנים יפות כמו שנותי הקצרות על הפיגום. בן שלושים ושתיים שנה היה שלום שפיגלר בעלותו לפיגום וארבע שנים, בקושי ארבע, חי. ברוך דיין האמת…”
נחמן יושב מרחוק, במרפסת או בחוץ, מתחת לחלון, אך שיחתו של אבא עם שרוני המורה ממלאת את אוזניו, כמוה ככל השיחות האחרות שאין להן עכשיו סוף. מבית־החולים שלחוהו הביתה לפני ימים רבים, ידו השמאלית רכובה על מסגרת משונה הנשענת אל בית־חזהו ושומה בגבס לכל אורכה. כך גם שתי רגליו, עד לברכים, כמין קביים, או מגפיים לבנים. הוא לא סבל מזעזוע־מוח, צלעותיו שלמות, ובסך הכול, אמרו הרופאים, יש חשש רק לחופש תנועתה של היד. כך אמרו הם, אבל הוא עודנו נע בקושי רב, ורק בתוך החדר. נוסף על הקב שמתחת לבית־שחיו הימני, צריך להחזיק בו שלא ייפול. את סיר הלילה מכניסים ומוציאים פעמים אחדות ביום, כשהוא מכוסה באיזו מגבת ישנה. כל השבוע מצמחים זיפי זקנו ששׂיבה זורקה בהם, וביום ששי אחר הצהריים מתגלח הוא בסיועה של אמא. השנה, כך נדמה, אין סוף לקיץ ואין מידה לחמסינים, וכל גופו של אבא מגוּרה מן הגבס ומן הזיעה ומן העצבנות, ומטבעות אדומים של “חרָרָה” פורחים על עורו. מזל, מצד שני, שקיץ, ודי לו במכנסיים קצרים ובחולצת פיג’מה, שקל להלבישו בהם. מכנסי החאקי הקצרים רחבי שרוולים, והם יורדים לו עד ברכיו. מעל לגבס מתגלה העור הלבן של ירכיו, הברכיים הזיזניות, שעצמותיהן, כך נדמה, דקות משׂאת אפילו את גופו הצנום. כך גם שרירי חזהו הרפויים מתחת לפיג’מה ששרוולה האחד מדולדל והיא מכופתרת לו מתחת לזרוע הגבס, כדרך שמכפתרים את המקטורן בשעה שכורכים תפילה של יד. אבא אינו מסוגל להתהלך, אבל גם לשכב כל הימים, ועוד בחום הזה, אי־אפשר, והוא עובר מכיסא לכיסא, מן החלון הנשקף אל החצר של ביילין, אל המרפסת שברדת הערב מגיעה לתוכה הרוח המערבית. כל הימים הוא בולע עיתונים וספרים, וכשבא מישהו לביקור מתחיל הוא לחיות.
שרוני המורה הוא עכשיו אורח קבוע, לא פחות מן הדוד רפאל. לנחמן אף נדמה, שהשיחה עם שרוני חביבה על אבא במיוחד, ואתו, רק אתו, מדבר הוא על כל הדברים שבעולם, לא רק על האסון הנורא, שהפכוֹ לחצי־איש. כשיושב שרוני לידו, שׂערו השמנוני והעשוי גלים ערמוניים שופעים מכוסה רק בכיפה זעירה, דבריו נשמעים בנחת, בהטעמת כל הברה, נעשה גם קולו של אבא חגיגי יותר, עמוק, ולפתע מתגנבות לתוך זרם המלים אותיות דגושות, גרוניות, חיכּיות, כאילו הוא קורא חדשות ב“קול ירושלים”. נחמן יושב מרחוק, אבל אוזניו אינן מאבדות מה שהם מספרים זה לזה. שרוני הגיע לירושלים עם הוריו, הרבה לפני המלחמה, בעודו ילד, ואין מִספר לסיפורי ירושלים שבפיו. יש בפיו סיפורים על ה“כוללים”, על הסמינר למורים של הרב ליפשיץ, שבו למד הוא, ועל הסמינר של דויד ילין, על טיבם המיוחד של בני העיר הזאת, שבה הספרדים מיוחסים יותר מן האשכנזים, אף שהספרדים אינם דומים לספרדים והאשכנזים אינם אשכנזים. הוא יודע מי הן הנפשות שעליהן ייסד הסופר את הרומן “בת ציון”. הוא יודע למה שלח יד בנפשו אחד המופלאים מבני העיר, פייטן שנפשו יצאה אל ארץ־הקדם, איש עסקים חריף שרשתו היתה פרושה אפילו באמריקה, אלא שבנותיו השביעוהו מרורים. שרוני מספר על משפחתה המסועפת של אשתו, מגדולי היחסנים של אותן משפחות היוצאות מגולת ספרד, בני אברבנאל ובנבנישתי ונשיא (וכשאינו שומע, אומרת אמא, שבגלל ייחוסה ומשום שסבר, בטעות, כי היא תדאג לו גם למשרה טובה וגם לנכסים נאים בירושלים לקח אותה לאשה), על השנים ששימש בהוראה בגליל העליון, על מאמרו שהתפרסם לפני שנים אחדות ב“הד החינוך”, מאמר שעשה בשעתו רושם והכול הפצירו בו שירחיבוֹ לכדי ספר, ספר על בני ירושלים שכבר מצא לו אפילו שם יפה, “אַחינו המחוֹננים”.
השיחות עם שרוני ארוכות כל־כך, עד שלנחמן נדמה שאבא שמח ברגליו השבורות. אבל באים גם אחרים, באים הבֶּקרים הזקנים. בא הולצברג האינסטלטור, אביו של אהר’לה. בא אפילו צ’ופצ’יק, שהאסון השכיח מלבו את המריבה הגדולה והוא נכנס לחצרם בפרצה שפרץ הוא עצמו בגדר המריבה. בא אפילו קוֹפל העיוור, שלא נתייגע מן הציפייה למשיח. אדרבה, עכשיו בוערת ממש עינו העיוורת באש חלבית כשהוא מוכיח שאלה הם ימי גוג ומגוג. אוסטריה. והנסיעות הללו של צ’מברליין אל היטלר. ובעצם הימים האלה דנים הגויים לתלייה בחור יהודי, את שלמה בן־יוסף. הכול הוא ממש כמו שכתוב בספרים הקדושים, ושם גם כתוב בפירוש על משיח בן־יוסף. עינו העיוורת של קופל מתהפכת בחורה והוא יורה את הפסוקים, וקצף נאחז בזיפי זקנו הקצוץ: “כי ריב להשם עם יושבי הארץ, כי אין אמת ואין חסד ואין דעת אלוקים בארץ. אָלה וכחש ורצוֹחַ וגנוֹב ונאוֹף, ודמים בדמים נגעוּ!”
באים גם ההרצליכים, נאנחים יחד עם אבא ושואלים לתכלית. אין מה לדבר, אומרים הם, אל הפיגומים לא תחזור. הטוב ביותר היה אילו יכולתם שוב לעשות לכם איזו חנות קטנה, אבל אלה לא זמנים לחנות. בכל פעם שנפוצה שמועה כאילו קרובה המלחמה לפרוץ, מתחילים הכול לאגור מזון והמחירים ממריאים לשחקים. וכשאין שמועות, נשאר חוסר העבודה, ואי־אפשר היום לנהל חנות בלי שנותנים לקונים קוֹנטוֹ, זאת אומרת בלי הרבה כסף. אולי, אומר הדוד הרצליך ומורט את זקנו הג’ינג’י, אולי היית יכול למצוא שוב עבודה כמורה?
אבא אינו עונה להרצליכים. הוא מיוסר ושבור, וחושש להגיע אתם לידי ריב. אני לא יודע כבר כלום, הוא אומר, לא אנה אפנה ולא מנַין יבוא עזרי. רק שתהיה לנו איזו פרנסה, שלאה לא תצטרך לכבס את בגדיהם התחתונים של אנשים זרים, שנחמן יוכל להמשיך ללמוד בגימנסיה.
אבל כשהם הולכים להם, פורץ החוצה כל מה שבלבו. בעיניהם הצהובות אפשר היה לראות את השמחה לאיד, את הנקמה שהם רואים בו. עד היום הזה לא סלחו לו שמכר את החנות, שלא שיעבד את עצמו ואת נחמן למנוולים האלה.
אמא מתקוממת ואומרת, שהדוד הרצליך הוא קרוב משפחתה היחיד בארץ, שכבר עמד להם פעם בשעת צרה, שאינה מבינה מה רוצה ממנו אבא. הוא דורש את טובתנו, ואנחנו זקוקים עכשיו ליד עוזרת, אני מתחננת לפניך, שלום, אל תתחיל עסק…
מפני זה חרד גם נחמן, שלא יחזור אל בין אבא ואמא אותו משהו לא טוב שכבר הוא באוויר. מדוע אינו שותק, כמו הדוד רפאל? ואיך באמת נפל אבא מן הפיגום? ומה הוא כולו שביר ומלא כל־כך חמלה על עצמו? לילה־לילה משוטט הדוד רפאל בפרדסים, והוא אף פעם לא הזכיר במלה אחת את הסכנה האורבת לו. וּווֹלוּש ורוז’ה, איך נמאסה עליהם פתאום המושבה, זו העמידה ערב־ערב לפני הלשכה בציפיה ליום עבודה, והלכו לאחד הקיבוצים החדשים שקמו השנה לחוף הירדן, חומה ומגדל, וכשבאו להיפרד היו עליזים כל־כך, כאילו יצאו לטיול בחוץ־לארץ. אז מה אבא מנפח כל־כך את התאונה שקרתה לו, ומה הוא מציק לאמא? צריך לחשוב על איזושהי עבודה, לא?
מחשבות רעות קנו שביתה בלבו של נחמן, ואף שהוא נבהל מפניהן ומשתדל להבריחן, רואה הוא את אבא – על־כורחו – בעינים אחרות. השבועות הארוכים בחללו הסגור של הצריף נטלו מפניו את שיזפונם, החליקו את הקמטים הדקים שנִתוו – כמו בפניו של הדוד רפאל – בזוויות עיניו. המקומות המגוּלים שבגופו לבנים ורפויים, וכל־כולו כאילו התכווץ עד החצי אבא זה שמלפני הנפילה. בייחוד בולט הדבר כשבא לבקרו קראביץ הענק, שקודקודו הרבוע מצמח שׂער צפוף, שאוזניו וחוטמו וסנטרו בולטים במידותיהם המוגזמות אפילו ביחס לראש הזה, היושב על הגוף הזה. קראביץ יושב ליד אבא כמו הגולם מפראג ליד סנדריל האשה. כפותיו נחות על ברכיו, וכל אצבע היא כמו יתד של עץ. כמה מסכנים ראשי אצבעותיו של אבא, המזדקרים בקצה כֵּיר־הגבס, רפויים, מעודנים, כמעט שקופים, לעומת כף ידו של קראביץ. גם בלי לחי־חמור יכול קראביץ, בכף יד כזאת, להכות אלף איש. איש פשוט הוא קראביץ, והמלים המעטות שהוא נזקק להן נמצאות לו אך בקושי, וגם הן צולעות על מֵ"מיהן בצאתן מפיו, אבל הוא אומר לאבא דברי טעם, שהם העיקר, ולא תאונת העבודה. האמת היא, אומר קראביץ, שאף אלמלא השברים בקרסוליו ספק אם היה שב לעמוד על פיגומים: אין למצוא עבודות חדשות, ומה שמוצאים – עבירה לקבל. השנים הטובות בבנאות חלפו ואינן, וזהו זה. שש־עשרה שנה הוא נמצא כאן ועשה כבר כל עבודה בפרדסים ובבניין, מהרמת תיבות וחפירת בארות עד לחציבה ולהגשת בטון, והיום הוא שוב עומד ככלי ריק. יש לו הצעה אחת, למכור נפט – “אבל בּה, בּי רוצה עסק עבּ בהבּות. אני בּחפש בּשהו עבּ בּשכורת כל חודש ולדעת שיש בּשהו קל וקבוע ביד. הצרה היא, שבזבּן שיש לך עבודה נלחבּיבּ עליך שתעבוד פה, שתעבוד שבּ. אבל עכשיו, כשאין עבודה, כולבּ בחפשיבּ. אני יודע, אולי אהיה נפט’ניק, אם לא יהיה בּשהו אחר.”
אבל אבא, אף שהוא מאזין לקראביץ, אינו שומע. הוא מספר לו על הצעתו של הרצליך, שזעזעה אותו עד עומק נפשו:
“רק אידיאל אחד יש להם, שיבוא המשיח ולכל יהודי תהיה חנות קטנה. למה, למה קמתי וברחתי מבית אבא, מכל המשפחה, מנוף ילדותי? רק מפני ששם היה לפני העתיד הזה, או להיות אַ איד אַ סוחר, או להיות אַ מלמד, או אַ כלי־קודש… תן לי עצה, קראביץ, במה אוכל לעבוד, לעבוד ממש, כשיסירו מעל רגלי את הסַד הזה, במה?”
קראביץ נותן עצה. הדוד רפאל נותן עצה. שרוני נותן עצה. כך קרניאל. כך כל המכרים והידידים. אלא שכל אחת מן העצות הללו יש בה איזה פגם. על עבודה פיסית קשה, מסכימים הכול, אין מה לדבר. אם כך, אולי ייסע עכשיו לירושלים וילמד בסמינר למורים? עכשיו, כשיש לו בן קרוב לבר־מצווה? אם כך, אולי יהיה מנהל חשבונות? איזה חשבונות ינהל, ומנַין לו הנהלת חשבונות? אולי יהיה סוכן? קל להגיד – סוכן. קודם כל, איזו סוכנות? סוכן ביטוח, למשל. יש שמצליחים להתפרנס יפה מאוד, אפילו להגיע לאמידוּת, מסוכנות ביטוח. יהודים אוהבים לבטח את עצמם, ואפילו כל נכסיהם אינם שווים פרוטה אחת וחייהם תלויים להם כל יום מנגד, קונים הם פוליסת ביטוח. זהו, אומר קרניאל, הדבר הטוב ביותר בשבילך. אתה אוהב שיחה עם הבריות ואין לי ספק שתרכוש את אמונם.
“רק שלא יביטו בי ויאמרו: זה בא לבטח אותנו, זה ששיבר את הידיים ואת הרגליים ולא נותר לו אלא להודיע לקבלן שהוא מנוול!”
“אדרבה,” אומר קרניאל. “ספר להם איך הגעת לעסוק בביטוח. ספר להם על ניסיונך המר. זה ישפיע עליהם.”
בעיני אבא מוצא הרעיון הזה חן, מה גם שקרניאל מבטיחוֹ שיוכל להשיג לו סוכנות כזאת מחברה אנגלית גדולה, שאחד מקרוביו הוא סוכנה הראשי בארץ. כבר הוא רואה עצמו בדמיונו מבטח את כל המושבה ואת היישובים הסמוכים, כבר הכול מסתדר. אמא נאנחת.
“מה את נאנחת?” שואל אבא.
“אני לא יודעת,” אומרת אמא, וכבר ברור שהיא מתנגדת לדבר הזה.
“מה את לא יודעת?”
“צריך ללכת מבית לבית. לדפוק על כל דלת. ואתה, עם הרגליים שלך.”
“הלוא הרגליים יירפאו סוף־סוף,” אומר אבא בביטחון מפתיע, ובשמץ רוגז.
“וזה לא רק הרגליים. זמנים כאלה, שורפים, הורסים, יורים. וכל רגע יכולה מלחמה לפרוץ. איזו חברת ביטוח תרצה להתעסק בכל הצרות שלנו?”
“אז מה את מציעה?” אף שקולו כעוס, ניכר שדבריה נכנסו ללבו.
“אני לא יודעת.” ואחרי שתיקה: “כמה ביקשתי אותך, שתירשם להסתדרות, שתדבר עם ורפל.”
“מה זה שייך לוורפל? מה את מטיחה בפני כל הימים שלא נכנסתי להסתדרות? מה היה עושה למעני ורפל? מה?”
“עכשיו זה כבר לא משנה.”
“אם זה לא משנה, מדוע את חוזרת על כך בלי הרף?”
נחמן מאזין מן הצד, אותו משהו לא טוב מרים שוב את ראשו בין אבא לאמא, לוחש כנחש. נחמן אינו רוצה לשמוע. הוא יילך אל בלפור, או אל עמיחי, וישוב בערב, מאוחר. וגם אז יישב מישהו עם אבא, ואבא, שנתכווץ עד החצי ואינו מי שהיה, ישוב יספר מה שקרה לו, איך הֵמַר לו גורלו. באוזניו של נחמן נשמעות בבירור המלים שבהן יפתח ובהן יחתום, נעימתן, האנחות המקיפות אותן כצמר־גפן:
“כאשר החילות לנפול, נפול תיפול!”
ובכל זאת, הרביעית! 🔗
כן – הרביעית. שנת הבר־מצווֹת. שנת האופניים לכולם. שנה עזיזה ושובבה, ובכל הנוגע לנחמן – שנה כפולת פנים. שנה גנובה. מתנה שלא ציפה לה כלל. ואולי משום כך טעונה היא מתחים עזים, כאילו כל מראותיה אחרונים, כל שעותיה – פרידות.
בכיתה, ברביעית, הוא מן הממציאים הגדולים. ממציאים כל יום תעלול חדש. השולחן, למשל. הגימנסיה הזאת, יודעים כולם, פושטת את עורם של התלמידים, וראו איזה שולחן מצאנו השנה, בכניסתנו לכיתה אחרת. נסו אותו – הוא מתנדנד. הניעו אותו – הוא ממש חורק. טלטלו קצת יותר – הוא מתפרק לגורמים, כמו תרגיל במתימטיקה. אם כך, נפרק אותו, כבר היום, לגורמים קטנים כל־כך, שאי־אפשר יהיה עוד לתקנו ולהחזירו לכיתה. ואם כבר מורידים את הפגר הזה, גורם־גורם, אל השמש, יש לעשות כן בטקס מדוקדק. אחרי הלוויה מרשימה כל־כך, יהיו מוכרחים לקבור אותו.
הרעיון מאחרי ההלוויה הוא של נחמן. המארגן הראשי הוא אהוד. את ההספד הגדול, שעה שכל ילד מחזיק כפיס אחד בידו, בהפסקה הגדולה, נושא עמיחי. בגמר ההספד יורדת ההלוויה במדרגות מן הקומה השנייה, בראשה צועד נחמן, כרע אחת בידו, והוא קורא, בניגון מתוק:
“צדקה תציל ממוות!”
לפני הדלת מניח כל ילד את הכפיס שבידו על הרצפה, ועמיחי פותח באמירת ה“קדיש”, שאפילו נוכחותו של השמש היֶקה הנרגז אינה גורמת לו שישסעוֹ באמצע. ההמצאה הזאת משגעת את הכיתה, הדיה מתגלגלים בגימנסיה כולה וכתוצאה ממנה נכנס אדון בן־שלום לכיתה ומבקש לדעת מי שבר את השולחן.
אדון בן־שלום שונה מכל המורים, גם מאדון רובין. הוא ענק, אולי שני מטרים גובה, שׂערו מקורזל, כמו כושי, עיניו החומות מקיפות במבטן את הכיתה כולה, מגלות כל מעשה קונדס בעודו כוונה מוצנעת, מלמד היסטוריה כאילו קרא באוזניהם בלשים, מספר בדיחות, מנהל ויכוחים, מזמין ילדים לביתו לשיחות ארוכות, רק זה? בא לגימנסיה רכוב על אופניים. משחק כדורגל. בסודי־סודות מספרים עליו, שהוא מפקד ב“שורה”. רק זה? איך אפשר, למשל, להעתיק אצלו בבחינה, כשהוא מודיע, שיש לו אמון מלא בכיתה – ויורד לחדר המורים? באחת: יפה־תואר. צעיר. מלך.
כמו עכשיו: יושב על כיסאו, ובאין שולחן – מחזיק את היומן על ברכיו, ושואל בשקט: “מי שבר את השולחן?”
שנה כפולת פנים היא הרביעית לנחמן, שכן בתוך תוכו, מסוּתר מעיני כול, יושב נחמן שני, עין צוננת הרואה הכול אחרת, שיח אילם ולא נפסק שמנהל זה עם נחמן של חיי החוץ. בעיני אדון בן־שלום הוא נער מבויש, שאינו חשוד במעשים רעים. בעיני אבא ואמא עודנו ילד קטן, קל להצטנן, רגיש לפארונקולים, קורא ספרים רבים מדי, ואלה מסכנים את עיניו היפות. ואולם נחמן זה האחר, הפנימי, עינו צוננת. עין זו רואה דברים, שאך לפני שנה לא שיערם כלל, דברים – משתנק גרונו, מתכווצת בטנו – שרק הוא, כמו היכתה אותו איזו קללה, רואה.
את אבא, למשל, שרגליו שוב אינן בגבס, שידו שוב אינה רכובה על מסגרת משונה. אבא אחר. נעלמו בגדי הטייח הלבנים. כלי עבודתו, הפּאלֶטות, פלס המים, ה“קעלנע” – מוטלים שכוחים בצריף המקלחת. בערבים אין אמא מכינה לאבא את סל האוכל, את קופסת הפח ובה קציצות, מלפפונים קלופים, ביצים מגולגלות, לחם פרוס, קמצוץ מלח, בקבוק תה. בחושך אין אבא קם והולך לעבודה, ולפנות ערב אין עומד בצריף ריחו המגרה של הטיט היבש, אף לא ריח השמן שבו היה אבא מרכך את זרועותיו מן הסיד ומן המלט.
בבוקר מתהלך אבא בבית, מעוטף בחלוק שינה ירוק, שכל השנים היה טמון, עם הבגדים מפולין, עם צווארון השועלים של אמא, עם צמותיה העבות, בתוך נפטלין, בארגז הספה. עכשיו תלוי חלוק הצמר הדהוי על גופו הכחוש של אבא, מגלה את תחתוני הצמר הארוכים, שהוא ישן בהם. נחמן אינו רוצה לראות, אבל העין הצוננת פקוחה תמיד, רואה את רגליו הנגררות – בתוך דרדסיה המעוקמים של אמא – מן המטבח למרפסת וחזרה, רואה את ידיו הפורסות לחם, מורחות, עוטפות כריכים בנייר עטיפה של בתי־האריזה, חורצות בדקדקנות קליפתו של תפוז לארבעה רבעים, מכניסות הכול לתוך שקית האוכל, מגישות לו את הקקאו הטוב והסמיך, את כל אלה רואה העין הצוננת. אמא, היא המקדימה עכשיו לצאת את הבית, כדי להיות בדיוק בשבע אצל דוקטור שטוקהאמר. לא הועילו לאבא מחאותיו נגד החלטת אמא לצאת לעבודה, לכל עבודה, לפחות עד שישתפר קצת מצבם. בקולי־קולות רב עמה, השביעה בחייו ובחיי נחמן, אבל היא לא זזה מדעתה: אינם יכולים להרשות לעצמם, אמרה, לוותר על שלוש וחצי לירות לחודש, עם ארוחת צהריים, והלכה. לא אכפת לנחמן שאבא נמצא בבקרים בבית, שהוא המכין את ארוחת הבוקר, אבל מראהו זה, מצומק עד החצי, בחלוק העתיק, ברגליים הדקות בתחתוני הצמר הצהבהבים, הוא דבר שאינו רוצה לראות.
כלומר: לא כל היום יושב אבא בבית. אדרבה, אחרי שהולך נחמן לבית־הספר לובש אבא את החליפה, זו שחייט הפכהּ, צדה הפנימי כלפי חוץ, והיא עכשיו כמו חדשה, עונב עניבה, חובש מגבעת, יוצא לרחוב, לראות מה אפשר לעשות. בינתיים מצא משהו זמני פה, משהו זמני שם, אבל עודנו מחפש עבודה קבועה, שהוא בטוח שימצא, עוד שבוע, עוד חודש. לכן גם לא הוציאו את נחמן מן הגימנסיה, אף שרק אלוהים יודע, אומרת אמא, איך נשלם את השטרות. ואני אומר, פסק אבא, שאפילו אצטרך לגנוב, ימשיך בלימודיו, מפני שרק עכשיו אני מגלה, שאדם בלי השכלה, נכון יותר, בלי תעודה, והלוא זה העיקר, תעודה, אינו אדם. הנה אני, אילו היתה בכיסי תעודה, הייתי היום אדם אחר לגמרי. הייתי מקבל עבודה בהוראה. הייתי מזכיר באיזה מוסד. הייתי מסוגל לעבוד בבנק לא פחות טוב מקרניאל. ככה זה, גם פה בארץ, לצערנו, יכול רק מי שהוא עשיר או יש לו פרוטקציה, להסתדר גם בלי תעודה. מנדלביץ' למשל לא צריך תעודה, והוא מקבל מן הוועד משכורת שמנה רק בשביל להציץ לתוך הבארות ולראות אם נותרו בהן מים. אבל אני, נחמן, אינני מנדלביץ', ואתה אינך בלפור, ואפילו אם אצטרך למשכן את הצריף או לגנוב, תמשיך ללמוד בגימנסיה ותהיה לבן אדם.
ונחמן לומד, כן – ברביעית. לומד, אבל כמו ירדה עליו איזו קללה, רואה, למשל, שאבא אינו אלא איש חלוש, שרץ במושבה ומתחנן, כן, בפירוש מתחנן, שיעזרו לו למצוא משהו, איזו פקידות, איזו סוכנות, אולי גביית מסים, אולי בוועד המושבה, אולי בהתאחדות האיכרים, בהתאחדות הסוחרים, אצל בעלי הבתים, בהסתדרות, משהו, מה שלא יהיה. משהו סידרו לו, בקומיסיון, מכירת פוליסות חיים, החתמת אנשים על ספרים, על עיתונים. אבל מי רוצה להתחייב בתשלומים, וזה עכשיו, שכולם מחפשים עבודה, ועבודה אינה בנמצא.
ונחמן לומד – כן, ברביעית, שואל עצמו כמה זמן עוד יוכל ללמוד, מתי יבוא אבא ויאמר שאין, אין יותר כסף.
חבל, כמה חבל, מפני שהשנה הזאת, הרביעית, עם אדון בן־שלום, עם כל הבר־מצוות ומעשי המשובה, מתחילה כל־כך יפה, ומה יהיה עליו, על נחמן, אם אמנם ייאלץ להפסיק, עוד לפני שהוא בר־מצווה, לפני הכול. עכשיו יש לכולם בר־מצווה, כל שבועיים־שלושה ישנה חגיגה בבית אחד הילדים, והולכים לבית־הכנסת, ומקבלים הרבה מתנות, בעיקר אופניים. נחמן אינו משלה עצמו: גם אם ימשיך בלימודים, לא יעשו לו בר־מצווה בבית־הכנסת הגדול, כמו לבלפור, וּודאי שאין מי שיקנה לו זוג אופניים אנגלי, אבל אם לא ילמד – לא יהיה כלום, אף ילד לא יבוא, מי יביא לו מתנה.
בכל זאת הוא חולם. אפילו בכיתה, אפילו בשעה שהוא משתולל עם כל הילדים בחצר, יושב לו נחמן השני, זה המסותר בתוכו, וטוֹוה מיני חלומות. בחלומו – למשל – מת הדוד אליקום מצ’יקאגו והשאיר אחריו ירושה גדולה (ומה שנכון: אחרי תאונת העבודה, שיגר להם לחגים מאה דולר, וכסף זה עוזר להם לעבור את החורף), כולה קודש לנחמן. השמועה נפוצה במושבה, והגבאי של בית־הכנסת הגדול בא לצריף ומציע שאת ההפטרה יאמר נחמן לא במניין הקטן, שאבא מתפלל בו, כי אם בבית־הכנסת הגדול, כמו בלפור. הוא רואה עצמו יושב בשורה הראשונה, במקום שישב בשנה שעברה, לפני פורים, עם בלפור ועם אדון מנדלביץ' הזקן. הוא רואה את האולם הענק, שכמותו לא ראה מימיו – שני טורים של עמודים עבים, כמו העמודים שהיו בבית־המקדש, נראים כאילו היו שיש, תומכים תקרה גבוהה, שבטבורה נישאת כיפה עגולה, בין חלונותיה הצבעוניים מצוירים שנים־עשר המזלות, ואילו במרום הכתלים, מעל לחלונות המוארכים, מצוירים סמלי שנים־עשר השבטים, ששה מכאן וששה מכאן, ובית הכנסת הגדול כולו – כך סיפר אדון מנדלביץ' הזקן לבלפור – ניצב באופן כזה, שארון הקודש מכוון כלפי ירושלים, וביתר דיוק, כלפי אותו מקום שעמד עליו בית־המקדש. הוא רואה את עצמו, בחליפה אפורה שתפרו לו במיוחד, עם מכנסיים ארוכים, בבארט חדש, או בכיפה רקומה, על כתפיו טלית של משי, וכשהוא מסיים את קריאת ההפטרה ממטירות עליו כל הנשים היושבות למעלה, בעזָרה, סוכריות עם נייר. אחר־כך באים כולם אליהם לקידוש, והצריף מתמלא, כמו חדרו של בלפור, ספרים, משחקים, זוג רקטות של טניס, אופניים… אתה מעוניין במתנות, גולם, צוחק בתוכו נחמן זה השני, הצונן, שזה אך היה החולם, אבל אם השאיר לך הדוד אליקום את כל כספו, למה לך המתנות שלהם. אמת, משיב נחמן לעצמו ובכל זאת מתעקש חלומו ואינו מוותר על דבר אחד, על אקדח כמו זה שקיבל בלפור מאדון מנדלביץ' הזקן, פּאראבּלום קטן, שגברת מנדלביץ' הצעירה מחזיקה מאחורי שבעה מנעולים. אבל סבא, וּודאי לא סבא כמו אדון מנדלביץ' הזקן, אין לו, ואפילו לחלום עליו אינו מצליח.
כפולת פנים היא השנה הזאת, הרביעית, וכמותה כפולה הווייתו של נחמן. יש ימים שהוא מסתגר בצריף הריק – שהרי אמא אינה חוזרת מביתו של דוקטור שטוקהאמר אלא בשעה מאוחרת של אחר הצהריים ואבא חוזר והולך כל שעות היום והערב – ובולע עוד ועוד ספרים, קורא כל מה שמקבלים האחרים לבר־מצווה, כל מה שיש בספרייה. קורא את “מגילת סאן מיקלה”, ומתקנא ברופא השבדי הזה, שנסע במקומות רבים כל־כך וראה אנשים מוזרים כל־כך, מקנא אפילו בעיוורונו. עכשיו שובים רומנים היסטוריים את לבו, והוא קורא את “נפוליון” ואת “לינקולן”, את “מריה סטיוארט” ואת “התשעה בטרמידור”, את “פטר הראשון” ואת “שלמה מולכו”. בספרייה מצא כרכים ישנים ובהם תיאורים מרתקים על שבתאי צבי, וכל עלילותיהם מסעירות את דמיונו ממש כאותם רומנים על רש"י, על רבנו תם ועל רבנו גרשום שבמגזין שלוקחת אמא בקיוסק של רוזנוואלד. “ספרטאקוס” מפעימו, “שמשון” ממלא אותו רוח־גבורה. לא הכול סגור וצר ומיוסר כל־כך. כל העולם כולו, כל הזמנים כולם, מלאים מעשים וגיבורים, כמו שגילה בספר “על גיבורים ועבודת גיבורים”. נחמן קורא וכל מה שהוא קורא מחזירו אליו עצמו, שכן לתימהונו מוצא נחמן אצל גיבורי הספרים כל מה שמתחולל אצל נחמן זה השני, זה שהוא כל־כך נסתר, שאין איש מעלה כלל על הדעת שהוא קיים. בסתר שואף גם הוא להיות כאחד מאנשי־השם. בחלומו עובר הוא ממקום למקום, כמו ספרטאקוס, וכל מקום שהוא מגיע אליו, מנתקים אחיו היהודים את כבלי הגלות והולכים אחריו, כמו שהלכו אחרי הרצל, הולכים מפני שהוא חוצב להבות, כמו ז’בוטינסקי, מפני שאינו פוחד למות בעד ארצנו, ממש כמו טרומפלדור ובן־יוסף.
בט"ו בשבט התחרו נחמן ועמיחי באיסוף כספים, ואף שגם הפעם אסף עמיחי יותר, היה זה מפני שהקופסה של נחמן התמלאה מהר מדי במטבעות של מיל ושני מילימים, ואילו עמיחי הלך אל מי שנותנים גרוש ושני גרושים ולפעמים אפילו שילינג שלם. מכל מקום, אותו יום צצה במוחו תוכנית לגאולת ישראל. כל היום לא חדל להרהר בה, תמֵה שלא עלתה על דעת איש לפניו, אף שאין כמוה לפשטות. אחרי שהחזירו את הקופסאות ואחרי שנפרד מעמיחי, שב למשרד הקרן־הקיימת וביקש מן המורשה רשות להשתמש במכונת הכתיבה. בהתרגשות ישב והתחיל מתקתק בשתי אצבעות, אות בצד אות, את תוכניתו: המצטרפים לאגודתנו לא יידרשו למלא אלא חובה אחת פשוטה, להביא עשרה נערים נוספים לעלייה לארץ. הוא, נחמן, ימצא את עשרת הנבחרים הראשונים, העשרה יהיו למאה, המאה – אלף, האלף – רבבה, והכול באותה צורה, העשרה יושפעו מן האחד, האחד ישפיע רק על עשרה… נחמן היה מרוכז כולו בניסוח התוכנית הפשוטה והקלה הזאת, כשלפתע ניגש חנן המורשה ועמד מאחריו. בלי לחשוב משך נחמן את הנייר מתוך מכונת הכתיבה, קימטוֹ וקרעוֹ לגזרים קטנים. זר אסור לו שיראה זאת, מפני שהתוכנית, כמו נחמן זה השני, המצטנף בתוכו, כולה שלו, כולה חלום.
כפולת פנים היא השנה הזאת, הרביעית. נחמן אחד חולם בסתר ונחמן שני עושה בעסק גדול, בצוותא, נגרף עם הכיתה כולה לתוך הפעילות התוססת, הבוטחת, החצופה, שלעולם אינה נחה מרעשה. העשייה הזאת היא תכלית לעצמה, ואם אין משיגים בה שום דבר אחר, דבר טוב אחד משיגים – נמצאים מחוץ לבית.
השנה אין גם מי שיפקח עין על כל צעד שהוא עושה, מפני שאמא עובדת ודעתו של אבא פזורה. יום־יום לומדים חמש, שש ולפעמים גם שבע שעות, ויש עכשיו שעות מחנך עם אדון בן־שלום, שאינן חובה, אבל מי, להוציא את הטומטומים הגמורים, ירצה להחמיצן. בימי גשם יושבים הם בתוך הכיתה, אך כשמגיעים אותם ימי חורף צלולים, כשרוותה האדמה מן המטרות ונתכסתה כולה ירוק, והפרדסים כורעים תחת משאם הזהוב, יוצאים הם אל הגבעה שמאחרי הגימנסיה, למרגלות בריכת המים הגדולה.
כמו דרך אגב, בעקיפי־בעקיפין, בין סיפורים מרתקים ובדיחות מפתיעות, מכניס הוא את הכיתה כולה לשיחה רצינית, שהוא רוכב עליה כמו פרש מנוסה. כך היה כבר בשיעור הראשון, כך בשיעורים הבאים. נכנס הוא מלוא קומתו הענקית לכיתה, מניח את ילקוטו על השולחן, ואינו פותחו אלא חמש דקות לפני תום השיעור בשביל להוציא את מחברתו השחורה ולהכתיב את עבודת הבית, שתמיד – כך גילו עד מהרה – היתה מוכנת אצלו בקפדנות מרובה ועל־פיה ניהל את השיעור כולו, כשיחה ארוכה אחת, מגוּדשת עניינים שאינם לא משוּמר ולא מבבל, לא מממלכת יהודה ולא מישראל, כי אם מעיתון הבוקר.
כך בשעות המחנך, שלפעמים אין להן שום שייכות למאורעות הימים, אף לא למקצועות שהוא מלמד, להיסטוריה ולגיאוגרפיה, אלא לתיאטרון ולפסיכולוגיה. באמת, מספר הוא להם ושפתיו העבות מתקפלות כלפי מעלה בחיוך קונדסי, מגלות את טורי שיניו הגדולות, שהצהיבו מטבק הסיגריות שהוא מרבה לעשן, באמת אני פסיכולוג, והיסטוריה לא למדתי אלא כשעשוע, ולפיכך עליכם להיזהר מפני, שלא אגלה את צפונותיכם. תחילה ממלאת אותם אמירה זו חשש, אבל כשהוא מספר להם מה אומרים המלומדים על נפש האדם, על המזגים השונים, על מערכת העצבים, על אהבה ושנאה, על המניעים הגלויים והסמויים לפעולותינו, חשים הילדים – חש לפחות נחמן – שעולמות שלא שיער כלל נפתחים לפניו, עולמות שהם כספר הפתוח למחנך שלהם, שגובהו כמעט שני מטרים, והוא צעיר ועליז ושיניו הצהובות חזקות כשיני חיה. כמו אדון בן־שלום היה רוצה להיות לכשיגדל. הוא הגיבור האחד שמצא מחוץ לספרים, ואליו מדמה הוא את כל הגיבורים.
כן – הרביעית. שנה גנובה. שנת המחנך החדש. שנת הבר־מצוות. שנת ההפלגה אל החלומות הגדולים. שנה עזיזה ושובבה. שנת האופניים.
עכשיו, כשמתקרבים ימי הפורים, יש כבר כמעט לכולם אופניים. רק נחמן צריך לחכות לסוף החופש הגדול, שבמקרהו שלו אינו רע משאר העונות בשנה הזאת, שרעה ממנה לא ידעו בצריף שלהם. ככל האפשר משתהה נחמן ברחוב, אצל חברים, מתגנב בלילות חמישי לבדו לתיאטרון, אל מאחרי הקלעים, הולך לראות את החיילים הסקוטים שהשתכנו עכשיו בראינוע הישן ובמחסני הרכבת, אלא שלגמרי לא לשוב הביתה אי־אפשר.
נחמן עובר את הסף, ונופל לתוך עולם אחר. בשובה עייפה מיום עבודה אצל שטוקהאמר, מתחילה אמא לסדר את הצריף, לנקות, לבשל, לכבס, לגהץ, וכשאינה עובדת, הריהי יושבת ליד השולחן, לפני כוס התה הקר, ומנמנמת. אבא נואש מכל התקוות שתלה בידידיו. סוכנות הביטוח לא הביאה לו אלא זוג סוליות קרועות. לפקידוּת נמצאו מועמדים כשרים יותר. זהו זה, אומר הוא, פעם לאדון שרוני ופעם לדוד רפאל, כשאין אדם שייך למפלגה אלא רוצה להיות סתם יהודי. לסתם יהודי אין שום זכויות פה. זה כמו בסדר פסח, אתה רשאי לאכול רק אם אתה מסב על צד שמאל, או על צד ימין. אבל אם אתה יושב ישר ולפניך שלוש המצות, המסמלות לדעתי את שלושת היסודות שעליהם מיוסד קיומנו – עם־ישראל, ארץ־ישראל ותורת־ישראל, אם כזה אתה – לך נפץ ראשך אל הכותל. וֶרפל הוא איש הגון, ואני יודע שהוא מוקיר ומכבד אותי, אבל אין לו שום חובה כלפי. אם אחיה, יישב ויחליף אתי דברי תורה. אם אמות, מה אפשר לעשות. ואשר לבועזים ולסוחרים ולבעלי־בתים, עליהם בכלל מוטב שלא לדבר. את כל העולם כולו הם רואים דרך חור הגרוש. הלוא עכשיו, ערב הפורים הזה, עומדים אנחנו לפני מצב דומה לזה שאיים עלינו בימי המן הרשע. בכל מדינה ומדינה אֵבֶל גדול ליהודים, וצום ובכי ומסספד. די לראות מה שמפרסם היום העיתון על אגירת מזונות לשעת חירום. רק לשלושה חודשים, יש למשפחה כשלנו צורך ביותר מעשרים קילו סוכר, עשרה קילו דבש, עשרה קילו שמן, שישה־עשר קילו אורז, חמישה־עשר קילו שעועית, חמישה־עשר קילו עדשים ועוד ועוד ועוד. רק אינם כותבים מאין יימצא הכסף, איך מקבלים יום עבודה. הללו, הבועזים, מחכים שיסתיימו הדיבורים סביב השולחן העגול בלונדון ואפשר יהיה להחזיר את הערבים לפרדסים. ואני, כמו שקוראים במגילה, כאשר אבדתי אבדתי.
קינתו של אבא מוגיעה את נחמן וכיוון שהדוד רפאל מכין עצמו לשתות כוס תה, מתגנב הוא לחצר כדי לעשות סיבוב על אופניו. הכביש כבר כמעט גמור, ולא נותר אלא לצקת את האספלט על החצץ הכבוש. עדיין קשה לנחמן לשבת על אופניים אלה ולהגיע לדוושות, והוא משחיל רגל אחת מתחת לרמה ורוכב באוויר, האופניים מוטים לצד זה וגופו מוטה לצד זה, מגיע במהירות עד לבית־המדרש, עושה סיבוב שלם על הכביש וחוזר לחצרם, משעין בשקט את האופניים אל קיר הצריף, בדיוק במקום שעמדו בו קודם. בין רכיבות גנובות על אופניו של הדוד רפאל לבין סיבובים על אלה של בלפור ואהוד, נעשה לרוכב מומחה, אבל מה תועיל לו הידיעה הזאת אם אמא אינה יודעת עדיין במה ישלמו את השטרות שנתנו לגימנסיה.
תקווה אחת עדיין מהבהבת, שתועבר לידי אבא סוכנות ההפצה של עיתון אחד – איזה עיתון אין אבא מגלה, שמא תישמט גם פרנסה זו מבין אצבעותיו – ואם אמנם יקבלנה, לא יוכלו בלי אופניים. ואחר שהוכיח את כוחו בנפילה מן הפיגום, יש לחשוש לקרסוליו ולידו השמאלית של אבא גם על אופניים. כנגד זה יוכל הוא עצמו, נחמן, לחלק את העיתונים ברחובות הרחוקים, ואילו אבא יטפל בסביבה הקרובה ובכל החשבונות. המחשבה הזאת מלהיבה את נחמן לא רק מפני שבעבודתו יכסה את הוצאות לימודיו ואולי אפילו יותר מזה, אלא – ובלבו הוא מודה: בעיקר – משום שבדרך זו יהיה גם הוא, כמו כל חבריו, בעל אופניים.
ואכן, קיבל אופניים, אבל לא לחלוקת עיתונים ולא בשום דרך אחרת שתיאר לו בדמיונו.
כך יצא הדוד רפאל 🔗
לילה אחד הבהילוּם משנתם דפיקות חזקות בדלת והקפיצוּם ממיטותיהם. אבא העלה אור ועל לבני הצמר הארוכים שהוא ישן בהם לבש את חלוקו הירוק, ואמא מיהרה גם היא לעטות חלוק על כותנתה. דומה היה לנחמן, שרגליו של אבא רועדות ממש שעה שקרב אל הדלת הנעולה וקרא בקול חנוק, מי שם.
“אנחנו יהודים,” השיב קול מבחוץ, וכבר לא היה ספק שאינם לא אנגלים ולא שוטרים ערבים דוברי עברית. “שפיגלר, אנחנו צריכים להודיע לך משהו.”
קולו של אבא נשתנה עכשיו כליל, והוא נענה ברוגזה:
“כל־כך דחוף? באמצע הלילה?”
“כן, זה דחוף,” ועוד לפני שזיהה עצמו, הכיר אבא את הקול. “וֶרפל!”
אבא סובב את המפתח הגדול בחור המנעול ופתח את הדלת. אל המרפסת נכנס ורפל, בקאסקט שרוב ראשו טמון בתוכו, עד לגבות עיניו, במעיל עור היורד לו עד ברכיו, באקדח מאוזר גדול המשתלט על ירכו – ורפל שכל חזותו אחרת, מבשרת רעות. עמו נכנס סרג’נט של גאפירים, אך לא מאלה שהדוד רפאל נמנה עמהם, בעלי הקולפאקים החומים, כי אם מאלה החדשים, בעלי המגבעות רחבות־השוליים האוסטרליות ומשולשי הבד הצבעוניים התפורים לשרווליהם ולמגבעתם.
“מה זה, ורפל, מה זה, באמצע הלילה?” במרפסת היתה נורת חשמל של חמישה־עשר ואט, ואורה הקלוש נפל על אבא מלמעלה. צל רעד בתוך צל, ואולי גופו של אבא הוא שהרעיד. נחמן הבחין בקולו של אבא מה שחש גם הוא: בשורה רעה מביאים השניים. הוא יצא למרפסת.
“תיכנס למיטה, נחמן,” חזרה אמא, כתמיד, לשלה, ועוד בפני ורפל והסרג’נט. בפינת המרפסת היה מונח שק, שהדוד רפאל הביאוֹ להם, מלא עד חציו תפוזים. בלי להמתין לאמא, שתזכיר את רצפת הבטון הקרה, הציב את רגליו היחפות על השק.
“אנחנו היינו רוצים, שלום, שתתלבש עכשיו ותבוא אתנו –”
“מה קורה פה?” שיסעה אותו אמא, “בשעה כזו? מדעתכם יצאתם!”
“אני חושב שגם אַת, לאה, צריכה לבוא אתנו. יש לנו בחוץ טנדר, ואנחנו רוצים לנסוע אל צפוירלה –”
“רפאל!!!” פרצה צעקה מפוחדת מפי אבא, כאילו ראה אותו עכשיו, לפני עיניו, והוא מנסה להזהירו מפני אסון הבא עליו. “רפאל –” חזר ואמר, כמעט בלחישה. “רפאל!” נד בראשו, כאילו עכשיו באו סוף־סוף אחרים והודו במה שטען הוא כל הימים. ידיו נצמדו לשולי חלוק הלילה, אך את רעד גופו לא יכול עוד לרסן: “אוי־וועה־וועה… אוי־וועה־וועה…”
“זה לא יכול להיות,” אמרה אמא, ושתי הדמעות הדולקות בפניה מצטמצמות עוד יותר. “זה לא יכול להיות. הלוא הוא היה אצלנו. היום. בערב. בחמש –”
“אוי־וועה־וועה…” חזר אבא, ונחמן לא הבין מה הם עומדים כך בשעה שצריך לקום מיד ולנסוע אל צפוירלה, שהיא שם לבדה, במושב, עם שני ילדיה הקטנים. אולי עוד אינה יודעת, ורק עכשיו, בנוכחות אבא ואמא, יספרו לה. אולי מוטל שם הדוד רפאל בחוץ, מכוסה עד מעל לראשו, בטנדר.
“… הוא עשה את הסיור הרגיל בין העמדות. בדרך מן הפרדס הקיצוני של האחים שטמפלר אל העמדה הצפונית של המושב, ראו, כנראה, רפאל והגאפיר שהתלווה אליו איזו משאית תקועה בחולות. אנחנו לא מבינים איך חזרו כל הפועלים למושבה, והשאירו שם את הנהג עם עוד איש אחד, בלי נשק. בכל אופן, כשהתברר שרפאל יצא מעמדה אחת ולא הגיע לעמדה השנייה, הוצאנו מיד אנשים לשטח. וזה מה שמצאנו…”
רק עכשיו, כשסיפר סרג’נט הנוטרים איך מצאו את רפאל, את הגאפיר השני, את הנהג ואת האיש שהיה אתו, חדל דמיונו לצייר את מראה המושבה מחר, כששוב תיערך הלוויה גדולה לחללי המאורעות, ולראשונה התחיל משׂיג שהדוד רפאל שוב לא יבוא לחצרם כדרך שהיה בא ערב־ערב, רכוב על אופניו, רובהו תלוי במלוכסן מאחור, על שכמו, הקולפאק יורד לו עד למצחו, גם לא כפי שהוא שמור בזיכרונות הרחוקים ביותר, רכוב על חמורו הקטן, רגליו משתלשלות לארץ, המלט שיבש על נעליו מעורב באבק הדרך. לא יהיה עוד הדוד רפאל.
רק עכשיו סומר בשרו: בבת־אחת חוזר אליו הסיפור שכתב בשנה שעברה ל“עתידנו”, סיפור שבטוח היה שהמציאוֹ מראשו וכשסיימוֹ גילה שאת פרשת חיי הדוד רפאל סיפר, ומראשו לא המציא אלא את הסיום. חוזרת המחשבה, שגירש אז מלבו, שחס ושלום עלול סיום כזה לכוון את גורלו של הדוד לסוף נורא כסופו של הסיפור.
“ניסע אל צפוירלה,” אומר ורפל בשקט.
“ידעתי,” לוחשת אמא, ומעיניה לא נשארו אלא שתי דמעות דם קטנות. “כל הזמן ידעתי –”
אבא עומד בחלוק השינה, מכווץ עד החצי, כמו אז – מתי, מתי, באיזה חלום רחוק – כשבא הדוד רפאל על חמורו והביא את המכתב שהיה כתוב בו, כי סבא מת. אלא שעכשיו אינו לוחש, “דער טאטע”, כי אם “רפאל”.
“ולי עוד היו טענות אליו, למן הרגע שירדנו מן האונייה. עכשיו השאיר אותי, לגמרי לבדי. אוי־וועה־וועה, רפאל –”
נחמן משנן את ההפטרה 🔗
ערב־ערב משנן עכשיו אבא עם נחמן את ההפטרה ומכינוֹ לבר־מצווה. נחמן מצפה ליום המיוחד הזה, אבל רגשותיו מעורבים מאוד: מתחילת השנה מזכירים לו הכול, שכבר הִנו “בר־מצווה־בוּחר”, וכל מה שהוא עושה ומה שתובעים ממנו שיעשה נמדד לפי זה, אם נאה ויאה הוא לבר־מצווה־בוחר שכמותו, שבמובן ידוע הוא אפילו יותר מבר־מצווה, מפני שהנה־הנה מסיים הוא את הרביעית, שהיא סוף בית־הספר העממי ולרוב־רובם של הילדים – כן, נחמן, גם עשירים מאתנו! – היא שעת יציאתם לחיים, כלומר, לעבודה. דיבורים אלה, שקצָה נפשו בהם לפני חודשים רבים, נהפכו עכשיו, בהיכנס החופש הגדול, לשיטפון. כמו בשוט מצליפים עליו בבר־מצווה, מודיעים לו שהגיעה השעה שיפקח עיניו ויראה מה שמתרחש סביבו, שיחשוב על המאמצים שעושים אבא ואמא למענו – בחור כמוך כבר יכול לעמוד רגע ולהרהר באיזה עולם אנחנו חיים, איך מתקדרים השמים ממש מיום ליום ומי יודע אם בכלל לא תִקדם המלחמה ליום הבר־מצווה. מסתובב לו ילד, אומרים לו, נטול שמץ של אחריות, רק לשחק, לרוץ לבריכה, לרכוב על חמורים, בהפקרא ניחא לו. בר־מצווה, מנפנף אבא בשוט לפני שינון ההפטרה והברכות שלפניה ואחריה, בשעה שהם לומדים דינים, ובכלל כל הזדמנות, בר־מצווה אינו רק חגיגה ומתנות. ביום זה נפרד האדם לנצח מגיל הילדות, וזה שמצרפים אותו כעשירי למניין יש לו משמעות עמוקה מאוד, ולזה הכוונה בכך שהוא נעשה בר־עונשין: העבירות שהוא עובר כולן שלו, והמצוות כולן שלו. אני רוצה שתבין, נחמן, מפני שאתה לא ילד קטן, כשאומר האב “ברוך שפטרני מעונשו של זה”, אין כאן חס ושלום שמחה על שהוסרה מעליו כביכול האחריות לבנו, לרווחתו, לעתידו, כי אם שמחה על שבנו נעשה בר־עונשין, כלומר איש יהודי, עם מלוא הזכויות והחובות. והעיקר, נחמן, העיקר בחייו של יהודי הוא – היא – היא החובה! דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין־וחשבון.
מאין באת, כולא נחמן חיוך, מטיפה סרוחה. לא רק בטוי זה, כל הדרשנות המנדנדת הזאת, שאין לה סוף. מאז נפל מן הפיגום חל איזה שינוי גדול באבא, כאילו לא קרסוליו, אלא משהו בתוכו נשבר. בחודשים האחרונים, אחרי שנרצח הדוד רפאל, הוא פשוט לבלי הכר. לא רק על ההליכה לבית־הכנסת בשבת, ואפילו לתפילת־מנחה, הוא מקפיד, אלא גם בימי חול אינו מסתפק עוד בהנחת תפילין חטופה בבית, אלא הולך בוקר־בוקר לבית־המדרש של החסידים – לדבריו, בשביל לומר “קדיש” על הדוד רפאל – וכשאינו מתרוצץ במושבה לרגל פרנסותיו המתחלפות, הולך הוא גם בערבים. ולא זה עיקר התמורה, כי אם ההתעסקות המתמדת בתפילות ובזמירות, בלימוד תורה ובמאמרי חז"ל, בשיחות בענייני אמונה, ברוח האחרת שמסביב, כאילו אבא שוב אינו אותו אבא.
והוא, נחמן, הִנו קורבנו העיקרי של השינוי הזה. מיד אחרי הפסח, חודשים ארוכים לפני הבר־מצווה, הודיעוֹ אבא, ששינון ההפטרה על־פה אינו אלא הרפרפת. בקרוב אתה נכנס לטרקלין היהדות, ולפיכך עליך להכין עצמך, לפחות על קצה המזלג, בפרוזדור. אינני יודע איזה דרך תבור לך כשתגדל ותעמוד ברשות עצמך, אבל אני מצוּוה לצייד אותך לדרך זרועת המכשולים שלפניך. תנאי ראשון הוא: ודע מה שתשיב. אחר־כך, אם תרצה, הייה לאפיקורוס. רק אל תישאר עם־הארץ.
ואכן, מאז הפסח מציידים אותו בלי רחמים. בליל־שבת נלווה נחמן אל אבא לבית־הכנסת ואחרי־כן יושב הוא ליד שולחן השבת, מתלווה לזמירות שמזמר אבא באריכות, בלי להחסיר אות אחת, בסלסול מתמשך כמו מסטיק, ואוי לו לנחמן אם ינסה לקום לפני שסיים אבא את ברכת־המזון כולה, ואפילו נשמעת מאחרי החלון שריקתם קצרת הרוח של החברים, הבהולים להגיע לצריף המכבי, או לפגישה עם הבנות בפתח ביתה של רותי סגל. כך בשבת בבוקר. חייב הוא – וכל ניסיונותיו להתחמק הם ללא הועיל – לשבת עד סוף התפילה, וגם אז אינו חופשי, כי אם חייב הוא ללכת ישר אל אדון פולאק, הקוף האדום, ללמוד דף גמרא. המצאה מרגיזה זו, מיד אחרי פסח, הביאה לריב גדול בינו לבין אבא: איך היה מסוגל, אחרי כל מה שהיה הוא עצמו מספר על התלמוד־תורה ואחרי שידע היטב מה עבר על נחמן ביום הרחוק ההוא, כשנמלט מידי עוזר ליכטיג עבדיו אל הפרדסים, לתוך הגשם, איך מסוגל הוא לאלצו ללמוד גמרא דווקא אצל אדון פולאק? אלא שאבא נעשה איש סר וזעף, שאינו מאזין כלל לזולתו, ולא אמר אלא זה בלבד: “דף גמרא לא הרעיל עוד אף אחד, האמן לי. לא יזיק לך ללמוד קצת אצל תלמיד־חכם, איש תם וישר מן הטיפוס הישן, הממית עצמו באוהלה של תורה… או שאתה לומד אצלו, או שאינך יוצא מן הבית כל השבת. זה הכול.”
למזלו של נחמן לא האריך הסידור הזה אפילו עד שבועות. ובעצם, אולי חבל שלא האריך. אדון פולאק מתגורר עם טפָלָיו הרבים ועם אשתו שכרסה בין שיניה באחד מאותם בתים נמוכים ומטים לנפול שמאחרי בית־הכנסת הגדול, בתיה הראשונים של המושבה, העשויים טיט ותבן. אין להם אלא חדר אחד, שכולו מיטות, גלי מצעים ומעילים וכובעים התלויים על מסמרים שבכתלים. רק פינה אחת פנויה לשולחן ולכיסאות, שבגלל הרצפה השוקעת הם צולעים על רגליהם. נחמן לבו יוצא אל חבריו המתגודדים עכשיו במקום מן המקומות וזוממים משהו מאותם דברים, שרק בשעה כזאת הם נבראים, והם נחלתם הלבדית של בוראיהם. כאבן קשה ממלא כעסו על אבא את לבו, אבל – כמה מוזר – את אדון פולאק רואה הוא עכשיו באור חדש. החדר המגודש חפצים אווירו מלא ריחות – ריחם של מצעים בלתי מאוּוררים, ריח הגמרא הממוּשמשת, ריח בגדי השבת וריח זקנו הצהוב של אדון פולאק, המקרב אל הספר את עיניו קצרות הרואי, ועל כל אלה – ריח החמין שעל הפתיליה במטבח. רך ועייף קולו, רועד רעדה הבהובית, כמו פתיליית השבת – הנה יכבה ולא יהיה. נחמן יודע שאבא משלם בעד השיעור השבועי הזה, ואף שהוא יודע כי גם מצבם שלהם רע, נכמרים רחמיו על אדון פולאק: מה אכפת לי, שידבר לו, שיתנועע לו, שיהיו לו עוד כמה גרושים בחודש. פתאום חוזר לזיכרונו של נחמן מה שהיו מספרים בתלמוד־תורה על אדון פולאק, שבלילות הוא מתגנב לבית־החומר של סימה המשוגעת ועושה בה מעשים נוראים, שבושה אפילו לדבר עליהם. חיוך דק מצטנע בין שפתיו של נחמן כשהוא מביט באיש הכחוש הזה, שקולו הוא מין רעדה הבהובית ואצבעו הצהובה נוסעת ברפיון משורה לשורה. בעיניים של מי שמתפרץ לתוך הבגרות צופה הוא בו, וכמעט שומע בפועל ממש איזו אנחת רווחה המתמלטת יחד עם אותו זיכרון סיוטי. מצחיק, מצחיק, מצחיק –
כך בין פסח לשבועות, ואפילו לא עד אז. שבת אחת מגיע נחמן לדלתו של אדון פולאק, שהכביש והמדרכה השפילוה מאוד, ומתברר שאל הטפלים הרבים הממלאים את החדר, את המטבח הצר ואת החצר האחורית נטפלה תינוקת חדשה, ולפי שעה אין אפשרות להמשיך בשיעור השבועי בתלמוד. לפי שעה, כלומר לעולם. לפי שעה נאלץ אבא לוותר, עד שימצא מורה שני, והוא מסתפק בקצת דינים, בשיחה על פרשת־השבוע, בלימוד מגילת רות ובניסיונות אחרים, שכולם משתבשים במוקדם או במאוחר. הדרך הטובה ביותר, מגלה נחמן עד מהרה, אינה לריב כי אם לצפות בסבלנות למה שיביאו בכנפיהם הזמנים האלה, שהם עצמם טרוּפים ואין תוכנית שאינם טוֹרפים.
השנה כולה רעה, אבל רק מאז נרצח הדוד רפאל חש בה נחמן ממש, כאילו רק בלילה ההוא, ממש לפני פורים, נפתחה הרעה. מאז שומע הוא באוזן אחרת את החדשות, מאז, כך נדמה לו, אין ממש סוף למודעות הגדולות, שחורות המסגרת, אין קץ לימי השבתון, ההלוויות, ההפגנות, ימי העוצר. מראות הימים הצפופים ההם עתידים להישאר מעורבבים בזיכרונו, וכולם מצטיירים בעיניו כאותה שעת אחר הצהריים, לפני בית הפועלים, בצאתם אחרי הארונות שעל שני הטנדרים:
צפוירלה אינה בוכה, אבל רק עכשיו רואה נחמן כמה נשתנתה מאז אותה שבת של חורף, שהלך עם אמא בפעם הראשונה אל מעבר לים החולות – כמה קטנה היא, רזה, פנים כבויים מתחת למטפחת השחורה, שכיסתה בה אמא את צמותיה האסופות. אמא תומכת בה מצד אחד, ורוז’ה, שהגיעה לכאן ישר מן הקיבוץ, תומכת בה מצד שני. ווֹלוּש וקראביץ תומכים באבא, הממרר בבכי לעיני כל הקהל הגדול, בלי שום בושה. והקהל – כל המושבה. את שמי החורף הכחולים מחרידה הצפצֵפָה של באר המושבה, זו שבעבר היתה אות להתחלת העבודה, להפסקת צהריים ולכניסת שבת ועכשיו אינה נשמעת אלא כדי לקרוא לכולם שינעלו את החנויות וייצאו מבתיהם כדי ללוות ארונות של נרצחים, או להתכנס בחצר הוועד ובבית־הכנסת הגדול. היום אין צורך בצפצפה, מפני שכל החנויות כבר סגורות, ותוך שנעה ההלוויה לאִטה נעשה הרחוב כולו שחור מאנשים. זו הליכתו הראשונה של נחמן בהלוויה והליכתו הראשונה בהפגנת המונים, וכששב אליו המראה הזה בזיכרון, עולה בו קודם כל – אף שנחמן יודע שהרגשה פסולה היא – הרגשה של חשיבות גדולה, של כוח רב. הארונות ומשמר הכבוד של הגאפירים וחברי “הפועל” עוברים בראש, ומיד אחריהם צועדים אבא וצפוירלה וקרוביהם של הנרצחים האחרים, ונחמן, ההולך ממש בעקבות אבא, חש שכל הקהל הרב הזה, הממלא את הרחוב, מאחור, בא לחלוק כבוד אחרון לדוד רפאל. כמו למרות רצונו, חובקת העין הפנימית, זו הצוננת, את המראה כולו, רואה שוב ושוב את השם רפאל שפיגלר הי“ד מסוּגר בקווים שחורים, על לוחות המודעות, על כתלים, על עמודי חשמל, על גדרות, ובכל פעם הוא משתומם מחדש למראה השם המפורש הזה, שיותר משהוא קביעה מחודשת שהדוד רפאל איננו, הרינו הכרזת שמו של גיבור וקדוש, רפאל שפיגלר, דודו שלו, של נחמן. יש מודעות מטעם מועצת הפועלים ומטעם ועד המושבה ומטעם המשפחות וכל מיני ארגונים. המודעות, שהדבק שעליהן עודנו לח ומנצנץ, מכסות על מסגרות שחורות קודמות, מצטרפות למודעות הענק, שכתוב עליהן, “דבר היישוב” ו”לא ניכנע" ו“אל היישוב” ו“יום תפילה כללי” ו“שבתון כללי”. הם הולכים לבית הוועד ומעל לגזוזטרה הרחבה, שממעקהּ היו נוהגים להחליק בבואם להחליף ספרים בספרייה ואשר מעליה נאם פעם הנציב העליון, מדבר ראש המועצה ומדבר אדון מנדלביץ' הזקן ומדבר שוב ורפל. משם הם הולכים לבית־הכנסת הגדול ועומדים לפני המדרגות הרחבות ושומעים את דברי הרב, במין עברית־אידיש משונה, ושומעים את החזן השר תפילות ופרקי תהילים, מסלסל קולו כמו בראש־השנה ויום־כיפור. ומשם הולך כל הקהל הרב, תחילה על אספלט הכביש החדש, ואחר־כך על האבנים הגסות של הדרך הישנה, ואחר־כך בחולות הרכים, מסופגי הלחות, שבין הפרדסים, נושמים את אווירו של היום הצח הזה, שהעננים הפזורים בשמיו אך מדגישים את כחולם, את ריח הרקב של נשורת הפרי ואת ניחוחה החריף של ראשית הפריחה – הולכים לבית־הקברות, הליכתו הראשונה של נחמן, ולא סתם ברשותו של אבא, כי אם במצוותו המפורשת – – –
ומאז, כך נדמה לנחמן, אין סוף לבשורות הרעות, שהוא שומע עכשיו באוזן אחרת. עם מסירת החלקים הגרמניים של צ’כוסלובקיה לידי היטלר, הסביר הרדיו והסבירו העיתונים, הובטח השלום. והנה עכשיו, למחרת הלוויה, מתגלה, שבלונדון בגדה שוב אלביון ביישוב. “מיטת סדום לעלייה, הגבלות קשות במכירת קרקעות, הקפאת היישוב היהודי לשלושים אחוז,” כותבים העיתונים. ובאותו יום עצמו שומעים האנשים המצטופפים לפני הקיוסק של רוזנוואלד, כי “צבא גרמניה נכנס לצ’כיה, מוראביה, בוהמיה וסלובקיה.” מאז אין יום בלי בשורה קשה. העיתונים שואלים, והאנשים שואלים: לאן פני היטלר מועדות כעת: מזרחה או מערבה? הכנופיות ממשיכות במעשי הרצח. אין קץ ללוויות, לימי התפילה, לימי השבתון ולהפגנות.
כעת כבר החופש הגדול, ואבא משנן יום־יום עם נחמן את ההפטרה לבר־מצווה, בעוד פחות מששה שבועות. פעם אחת אמרה אמא, שאולי אינם צריכים לעשות חגיגה גדולה במצב הזה. לא רק מפני שפשוט אין להם, אין, אין כסף, כי אם מפני שאין בשביל מי, כל המשפחה נמצאת שם, יושבת על מדורה שכל רגע עלולה היא חס ושלום להתלקח, ופה, הדוד רפאל, וכל הצרות, שאינך יודע לא מאין ייפתחו ולא מתי יבואו. אבל אבא לא רצה כלל לשמוע. רק בן אחד יש לנו, רק אחד, ואפילו נצטרך למשכן כל מה שיש לנו, נעשה לו בר־מצווה, כמו שצריך. כל זמן שיש לנו קצת משפחה, צריך להיאחז זה בזה. אל תדאגו, העם היהודי (נואם אבא) התנסה בצרות גדולות מאלה, ואף־על־פי־כן לא שינה ממנהגיו ולא נתערער ביטחונו בעתיד האומה. ואם הטילו עלינו האנגלים עוצר, אז מה? מה ייצא להם מזה? נשב שלושה ימים בבית. מה זה שונה, למשל, משנה שחל בה ראש־השנה ביום חמישי וששי, כפי שיהיה, אגב, השנה.
העוצר נפל עליהם פתאום, ובבת־אחת נחשפה לפני עיניו של נחמן מציאות אלימה זו, שרעמיה נשמעים מרחוק ועכשיו הם מתגלגלים וקרבים. החופש הגדול הוא קודם כל ימי קיץ ארוכים, שיש בהם פנאי לכול, אם רק מחליקים מתוך הבית, עם או בלי תירוץ טוב. כך אותו יום חמישי, מיד אחרי הצהריים, כשהלך עם אהוד לפרדס של דודו, שמצויה בו בריכה נהדרת, לא עמוקה ולא גדולה מדי, ובשעה כזאת אפשר להתגנב לשם באין רואה, כשהיא מתמלאת והולכת מן הבאר, וללמוד לשחות. נחמן הוא שחיין מתחיל, אבל לצוף ולהתקדם ולנסות “קראול” כבר הוא יודע. הם הספיקו לשחות, והספיקו להתייבש, וברדת השמש כבר היו בדרכם אל עמיחי, בראשם רעיון חדש – להתגנב להצגת “המטאטא”, המופיע הערב במושבה בתוכנית “מהודו ועד כוש”. הלכו ברחוב בלי להבחין במשהו מיוחד, אף התווכחו על הפצצות בשוק של חיפה ובבית־קפה בירושלים, שנהרגו ונפצעו בהן עשרות ערבים. אהוד סיפר, שראה היום בעיתון מאמר פחדני ומטומטם נגד הפצצות, בשם “רוצחים”. טוב מאוד, אמר אהוד, למה מותר להם לרצוח סתם ככה, ולמה אנחנו צריכים כל הזמן להבליג, בדיוק כמו בפוגרומים? נחמן שמח, שנתנו גם להם להרגיש מה זה כשמתפוצצת פתאום פצצה, אבל הוא התחיל לומר, שבכל זאת זה נורא, שבאים לשוק, נשים וסתם מסכנים, והפצצה פוגעת במי שנמצא שם במקרה, בלי להתחשב אם הוא אשם או לא. אני מתפלא עליך, שיסעו אהוד בכעס, שדווקא אתה מדבר ככה. את הדוד שלך שאלו במה הוא אשם לפני שרצחו אותו בין הפרדסים?…
אך את שיחתם כולה שיסע משהו אחר, שתחילה לא הבינו מה הוא. אנשים היו עוברים על פניהם בריצה מבוהלת, מרמזים להם שיסתלקו מן הרחוב. רק אז ראו, שכל החנויות נסגרות והולכות, שתריסי הברזל הגליים מוּרדים ברעש וננעלים. רק אז ראו, שממעלה הרחוב, מכיוון בית־הכנסת הגדול, מתקדמים לעברם, בדהרה מהירה, שוטרים בריטים רכובים על סוסים, וממש הודפים את האנשים – בסוסיהם – מן הכביש ומן המדרכה. החזיון שלפניהם דומה היה למה שרואים בקולנוע, והם עמדו וצפו בנעשה. ופתאום, ממש לידם, ראו איך מתעופף איזה חפץ ופוגע ישר בפרצופו של אחד הרוכבים. מעתה התרחש הכול במהירות עצומה. הם ראו רק איך נשמט הרוכב לאחור והסוס מזדקף על רגליו האחוריות, איך בבת־אחת פותחים השוטרים האחרים בדהרה לפנים, וממש בעקבותיהם מתגלות שורות צפופות של חיילים, קסדות לראשיהם ואלות קצרות בידיהם, והם חובטים בכל מי שנקרה בדרכם. יותר לא ראו, מפני שמיד קפצו לאחור, לתוך החצר, וכך מחצר לחצר, בפִרצות הגדרות, דרך מגרשים ריקים, רצו איש־איש לביתו.
עד שסגר אחריו נחמן את דלת הצריף, כבר היה העוצר הגדול, שהיכה את המושבה בתדהמה, בתוקפו, שלושה ימים תמימים. אבא היה נרגש מאוד, גינה בכל החריפות את הפראים חסרי האחריות, אשר פגעו הלילה – כפי שמתברר מדבריו לנחמן – בכמה ערבים לא הרחק מן המושבה. איזו רשות יש להם להמיט אסון על עבודתנו בארץ ואולי גם על עתידנו כאן, אמר אבא לאמא. אני מסכים בכל הלב עם הדעה, כי גם אילו ידענו שאפשר היה לבטל את הספר הלבן על־ידי רצח אנשים חפים מפשע, היינו צריכים להתנגד לדבר ללא פשרה. אמא שומעת, אבל דאגתה נתונה לעניין אחר: מה יאכלו בשבת? את קניותיה היא עורכת אמנם ביום חמישי בבוקר, אבל חלות לשבת עוד לא קנתה, ולמזלה הרע דחתה דווקא היום את ההליכה לאטליז לשעות הערב. אולי, שואלת אמא, אולי בכל זאת תנסה לגשת לשוק הקטן, ולהתגנב למאפייה של טובים ודאי שאפשר. והקרח? אם לא ירשו מחר לחלק קרח, יתקלקל כל האוכל. אבא מביט באמא כאיש נדהם: איך היא מעלה על דעתה שתצא עכשיו לרחוב, שמשתוללים בו השוטרים והחיילים! וממש באותו רגע נפתח כמו מאליו תריס החלון האחורי, זה הפונה לחצר של האלמנה, ומתוך החושך מגיחים פנים שטופי דם. בזריזות מפליאה מתרומם בעל הפנים על זרועותיו, מניף את רגליו, קופץ לתוך החדר וסוגר אחריו את התריס. כבר אז זיהוהו שלושתם מתחת למסיכת הדם: עוזר ליכטיג.
“הם אחרי,” הוא לוחש, עיניו הקטנות מקיפות את כל החדר וכבר הוא משתטח על הרצפה, בצד המיטה הכפולה ונעלם תחתיה. לבו של נחמן ממש עולה לגרונו מגודל ההתרגשות.
“החוליגן הזה,” קורא נחמן את שפתיו של אבא, שבאור החשמל הן אפורות כשפתי מת. “מה אנחנו עושים?”
אבל אמא, מימיו לא ראה אותה מהירה ותכליתית כל־כך. היא זינקה אל המטבח ומיד נשמעה חבטה עמומה, ככלי כבד הנופל לארץ. נחמן רץ אחריה, אך כבר בדלת ראה מה עשתה: בתוך סיר גדול היתה מבשלת נעית. את כל הסיר כולו, על תוכנו ועל מימיו הרותחים, הפכה על רצפת המרפסת, שהיתה עכשיו כולה אדים, כמו אותם מעיינות חמים שקרא עליהם. “הם באים,” לחשה.
ואכן, מיד נשמעו דפיקות בדלת.
“אוי, רק זה חסר לי בדיוק עכשיו,” הגביהה אמא קולה. “מי דופק שם?”
“פּוֹליס,” נענה קול בריטי, והוסיף עוד מספר מלים בלתי מובנות. על ראשי אצבעותיה, נזהרת שלא להיכוות מן המים הרותחים ושלא למעוך את הנעית הפזורה, ניגשה אמא אל הדלת ופתחה אותה. חייל, קסדתו צונחת לו על פניו שטופי הזיעה, הניח רגלו האחת על המפתן, קנה הרובה שבידיו מכוּון לתוך הדירה. מבטו נפל על הרצפה, על אבא ועל נחמן הקורסים על התִשפוכת, פלט משהו שנשמע כגידוף, והסתלק.
זו היתה ההרפתקה הגדולה של אותו קיץ, שאמא נתגלתה בה במפתיע מזווית בלתי צפויה, אמיצה, קרת־מזג, בעלת תושייה. ימים רבים – לא, שנים, בכל פעם שהיתה אמא משרה נעית לריכוך בכלי מלא מים – היו מספרים איך הערימה על האנגלים ואיך הצילה מידם את החוליגן הזה, שבעצם לא היתה להם שום סיבה לחלצו מן הצרה שהכניס עצמו לתוכה, את עוזר ליכטיג. גבורתה של אמא הרנינה את לבו של נחמן, וכשנודע לו אחרי־כן שהאנגלים רדפו אחרי עוזר משום שקפץ עליהם בחשיכה ופיצח ראשו של אחד מהם בלבֵנה, שכח גם לו את חטאו הישן. עוזר עצמו שתק, ושעה קלה אחרי שהסתלקו רודפיו, הגיח מתחת למיטה, לא הניח אפילו לטפל בראשו השותת דם ונעלם כשם שהופיע, בקפיצה זריזה דרך החלון.
בעניין הבר־מצווה, שמתעקש אבא לעשות, ועם כל ה“טראסק”, הולך נחמן אחריו, אך בדומה לאמא, הוא משוכנע שהמלחמה תבוא. בניגוד לשניהם הוא אף מצפה לה כלהרפתקה מסעירה.
עינו של אבא צדה כל ידיעה המוכיחה, שאין מה לדאוג. עובדה, הוא אומר, שלמרות הפאניקה בעניין דנציג, לא מחזירים אנשים את הכרטיסים, ולפי העיתון יסעו רק לקונגרס בז’נבה לבדו ארבע עד חמש מאות איש. אילו היתה הסכנה רצינית באמת, כלום היו מניחים לכל־כך הרבה אנשים לצאת עכשיו את הארץ, היו בכלל מתעסקים עכשיו בבחירות לקונגרסים? על כך מעידים גם המכתבים מפולין שמפרסם העיתון, ואבא קורא את הכתוב כאילו אין אחרי זה ולא־כלום. ואינני מדבר, מחייך אבא, על אוסוביֶצקי, רואה העתידות, שנבואותיו נתאמתו באופן מפליא והפוסק בביטחון, “השנה לא תהיה מלחמה!” אני מדבר על מה שכותבים יודעי־דבר מוורשה: “בכישלון גרמניה, במקרה של מלחמה, אין להטיל אף צל של ספק. תהיה זו מפלה, שלא תקים את גרמניה מהריסותיה דור שלם.” צריך יותר מזה? חבל על הזמן, נחמן, פתח את הספר והתחל לקרוא את ההפטרה.
שבוע אחרי העוצר היה יום שבתון והפגנה גדולה, בססמה “העולים יעלו!” ונחמן הוסיף לשנן את ההפטרה. ימים אחדים אחר־כך שוב הוטל עוצר לשלושה ימים, ונחמן הוסיף לשנן את ההפטרה. פתאום מדברת כל המושבה על מה שהיה כתוב בעיתונים באנגליה, כאילו יעלה היטלר על פולין בעוד שבועיים, כלומר, בדיוק בבר־מצווה של נחמן. מאוחר בערב, בחום שאינו מרפה לא ביום ולא בלילה, יושב אדון שרוני עם אבא בחצר ומספר מן העיתון, שהיטלר נתן פקודה לתקן את כל הכבישים המוליכים לפולין עד לאחד בספטמבר, ואם זה אינו סימן, שוב איני יודע מה יפקח את עיניך. אבל אבא מגיב ברוגז ואומר, שלא הכתוב עיקר כי אם הקורא, כמו הבדיחה על הבן שכתב לאביו וביקש ממנו כסף. הלוא גם אני ראיתי את הידיעה הזאת, אומר אבא, אבל בצדה נתפרסמה ידיעה ממקור נאמן בגרמניה עצמה, ועל דעתי היא מתקבלת יותר מכל השמועות, שעליהן מתפרנסים העיתונים: היטלר יימח שמו סובל מסחרחורת וממרה שחורה. אמנם מכחישים שהוא חולה במחלה מסוכנת, אבל לבי אומר לי, שיום אחד נתעורר ונשמע, שסופו של צורר זה היה כסופם של כל צוררי ישראל.
מכל מקום, את ההפטרה מוסיף אבא לשנן עם נחמן, ויום הבר־מצווה כבר מאחרי הכותל. אבא כתב ושיגר מכתבי הזמנה לכל המשפחה בפולין, ובגרמניה ובאמריקה. הלוואי והיו יכולים גם לבוא, נאנחת אמא, שאין ניכר בהליכותיה שמץ של שמחה לקראת היום הזה. גם אם לא יבואו, אומר אבא, הזמנות צריך לשלוח. אסור לומר זאת עכשיו, כשנסגרו שערי העלייה, אבל כמה התחננתי לפניהם, שיקומו ויבואו. אילו היו כולם אתנו כאן, היה יותר שמח לכולנו, גם לנו וגם להם.
מלחמה לא תהיה 🔗
השתיקה שירדה על אמא אינה נפסקת וכל דבריו של אבא אינם מועילים. אך רוחה המדוכדכת לחוד, וההכנות לחוד. היא כובשת דגים מלוחים בחומץ. היא אופה עוגיות מסוכרות בתנורו של טובים, וממלאת בהן קופסאות פח של ביסקוויטים, כדי שלא יתרככו וישתמר טעמן הפריך והניחוחי. היא שוברת את הראש: מה עוד תכין, ובאיזה אופן? טוב היה להזמין את המתפללים הביתה, כפי שהיה רוצה אבא, אבל מראש ברור לה, שיש להביא לבית־הכנסת שתי עוגות וקצת יין ולעשות את ה“קידוש” שם. והעיקר: כל הקרובים שיבואו מתל־אביב, ומחיפה ומן הקיבוצים, ומן המושבה עצמה – במה תאכיל את כולם? מה לארוחת ליל־שבת, ומה לצהריים? והלוא נחמן רוצה מסיבה מיוחדת גם לילדים, אחר הצהריים, מה תגיש להם? מנַין יימצא לה כסף לכל זה, ומי יכין הכול?
ביום ראשון שלפני הבר־מצווה הגיעה מתל־אביב המימע הרצליך, פיאתה לראשה ושני תיקים גדושים בידיה. אף שהחמסין עלה על כל מה שידעו בשבועות האחרונים, ומתחנת האוטובוסים עד לצריף הלכה ממש באמצע היום, נטלה מיד את ניהול העניינים לידיה. ראשית חוכמה נכנסה למקלחת, כשיצאה היה ראשה מכוסה במטפחת, היא עצמה מעוטפת בחלוק קייצי, ואילו כל בגדיה בידיה, ופיאתה הנוכרית מתנשאת עליהם. חמישה ימים תמימים היו אמא והמימע קונות, קולפות, מרסקות, טוחנות, מקצצות, כובשות, לשות, ממלאות, אופות ומבשלות. עכשיו רואה נחמן, באמת מחומר אחד קורצו המימע (אף שהפעטער, ולא היא, שייך למשפחה) ואמא: לדיבורים בעלמא אין ראשן פנוי, ורק תוך כדי עבודה, או לגימת כוס תה, נזכרות הן במשפחה שנשארה בפולין ובעושר הגדול שהיה לכולם שם. כשנכנס יום חמישי כבר היו מוכנים, מכוסים בעיתונים ומוערמים בכל פינות הצריף, טמונים בגיגיות עם קרח, מתחת לשכבות של שקים, מוחזקים במקרריהם של השכנים, כל מיני המאפה והתבשיל: עוגות דבש שחורות, עוגות צהבהבות, שנלוֹשוֹת עם חלבונים מוקצפים – ל“קידוש”; חלות ענק מתוקות לסעודה המשפחתית הגדולה; דג תורכי שנהפך למנות גדושות של דג ממולא – מפולפל היטב, מבוצל כהלכה וממותק לאין שיעור – וחצאי־ראש כמניין כל הגברים הנחשבים במשפחה; שתי תבניות של אמאיל עם רגל עגל קרושה; אטריות למרק ופשטידת אטריות אפויה, בצימוקים וקינמון; צווארים ממולאים; כבד קצוץ; קציצות בשר למיניהן לאורחים הרבים ומנות נאות של עוף לזקנים; לפתן מבושל, שעיקרו שזיפים ותפוחי־עץ קליפורניים, אך מגודש בענבים ומשמשים. עד כאן האוכל ממש – אך מה על עוגיות יבשות למיניהן, וכן גרעינים ובוטנים ופירות חיים (מזל שסוף הקיץ ואפשר למצוא ענבים ותאנים ומשמש ואבטיחים) וסוכריות לילדים ולאורחים שיבואו בוודאי אחר הצהריים. כשעמדו אמא ומימע הרצליך להדליק כל אחת את נרות השבת על השולחן העשוי לוחות של פיגומים ומכוסה סדינים לבנים ונמשך כמעט מן הדלת ועד לקיר הצריף, לא יכלו לעמוד על רגליהן מגודל העייפות. אך מה שיעלה הערב ומחר על השולחן הזה, לא יבייש לא את חתן הבר־מצווה ולא את משפחת הרצליך כולה.
בארוחת ליל־השבת השתתפו הדוד הרצליך ובתם טויבע ובעלה ושני בניהם ונשותיהם וכל ילדיהם ובכללם מילֶק ולוֹלה, שאף־על־פי שהיא קטנה משניהם, גופה גוף של אשה. באה גם צפוירלה וילדיה, אף שלא הגיעה אלא אחרי שהלך אליה ווֹלוּש – שהגיע אחר הצהריים מהקיבוץ עם רוז’ה – והודיע לה שאם לא תבוא, תשבית את שמחת כולם. חתול שחור עבר שוב בינה לבין אבא ואמא לאחר שנרצח הדוד רפאל וגונב לאוזניהם כי דיברה עם ורפל ואמרה לו שהיא מתכוונת למסור את המשק ואולי לנסוע לשנה או יותר למשפחתה בפולין. מטעמים שאינם נהירים לנחמן, עודנה במושב וגם את הביקור בפולין דחתה לפי שעה. מכל מקום, כשנכנסה עם ילדיה, חיבק אותה אבא, נשקהּ על שתי לחייה ורץ החוצה, לנגב את דמעותיו. אמא נשקה לה גם היא, ומיהרה למטבח, כדי לנגב את דמעותיה. רק עיניה השחורות של צפוירלה היו לפתע שוב נוצצות, אולי בגלל החשמל והנרות הרבים (שהרי נוסף לנרות שהדליקה אמא, והדליקו המימע, בתה וכלותיה, הוסיפה שלושה זוגות – לרוז’ה, לצפוירלה ולבקרית הזקנה). בקול רם וחד אמרה:
"נו, ווֹלוּש, גלה לו כבר מה הבאת לו לבר־מצווה. "
ווֹלוּש, שמאז הלך לקיבוץ רזה מאוד והשחיר כמו הדוד רפאל וכמו אבא בימים שהיה עובד בבניין, חייך בלי קול, ומניפות קמטים נפתחו מזוויות עיניו:
“צפוירלה, את הבאת אותם ואת תתני לו אותם.”
“צא לחצר, נחמן,” אמרה צפוירלה, “ותראה מה עומד שם ליד הקיר, מאחרי הצריף… נו, לך תראה. זה בשבילך.”
נחמן ידע מיד, אך השׂים עצמו כאינו יודע. כמו מאז הלך עם אבא ואמא, אחרי ההלוויה, אל צפוירלה וראה במרפסת את האופניים המיותמים. אוזניו של נחמן בערו מבושה על מחשבתו הרעה, על השקר שהוא עושה בהעמידו פנים כאילו אינו מבין.
צפוירלה ניגשה אליו, חיבקה אותו בכוח אל חזהּ ואמרה לו, ועכשיו ראה סוף־סוף דמעות גם בעיניה:
“הבאתי לך את האופניים. זה לא ממני. זה מהדוד שלך. שיהיה לך למזל ולחיים ארוכים.”
ומיד שבה אל שני ילדיה שישבו עם רוז’ה על המיטה וטמנה ראשה בין ראשיהם. תוך כדי כך שבו לחדר גם אבא ואמא ומששמעו על מתנתה של צפוירלה, חיבקוה שנית והפעם לא מיהרו לנגב את עיניהם. כל המשפחה עמדה מסביב ושלהבותיהם של שמונה זוגות נרות מרקדות בעיניהם הלחות.
אותו ליל־שבת אין להשוותו לשום יום אחר. כל המשפחה סעדה יחד, ואחרי ששרו זמירות ודיברו ארוכות ואכלו את המנות הגדושות שלפניהם, התפזרו לבתי מכרים וידידים. ההרצליכים הזקנים וצפוירלה וילדיה נשארו ללון בצריף. אבא ואמא ישנו אצל אדון שרוני. נחמן ישן על המיטה המתקפלת במרפסת. ההרצליכים הצעירים ישנו אצל הולצברג ואצל קראביץ. רוז’ה וּווֹלוּש הלכו עם הבקרים. לא רק הערב, הלילה היה שונה מכל הלילות.
וגדול ממנו היום, שתחילתו בבית־הכנסת, עם המשפחה, וכל המכרים הרבים ובלפור ואהוד ועמיחי, שבאו לשמוע איך קורא נחמן את ההפטרה, במכנסיים החדשים, שתפרו לו במיוחד, בנעליים חדשות, על כתפיו טלית המשי של מילק הרצליך. ואחרי התפילה – ה“קידוש”. ואחרי ה“קידוש” – שוב המשפחה כולה הממלאת את הצריף ואת החצר מסביב, וכל המכרים הרבים הנכנסים ויוצאים, טועמים מן העוגה, מכרסמים עוגית, מפצחים קצת גרעינים, שותים טיפת יין, דוחקים את המתנה לידיו של נחמן – והולכים. ואחר כך הסעודה הגדולה עצמה, שכמותה לא היתה בצריף מעולם. הפעטער הרצליך בז’יבּיצת המשי השחורה מקדש על היין; בקר הזקן מרוקן כוסית אחר כוסית, מכה במזלג על הצלחת שלפניו, רוקע במגפיו ושר “טם טא רא ראם, טם טא רא ראם, טא רא רא רא, טם טא רא ראם”; נחמן עומד בראש השולחן ופותח את דרשתו, הדרשה שחיבר למענו אבא, במלים “הורים יקרים ואורחים נכבדים, היום מלאו לי שלוש־עשרה שנה, ואני נפרד היום לעולמים מגיל הילדות התמים והמאושר…”; רוז’ה וּווֹלוּש צוחקים; אבא מנסה להחריש את כולם, אך לשווא; הנשים מביאות ומוציאות צלחות גדושות; הפעטער הרצליך מביט בתמונתו של סבא הרצליך התלויה על הקיר, נד בראשו ואומר, “אוי, איזה בחור צעיר ויפה היה, כמו אילן, ופתאום, אה… עד היום, עד היום אינני יכול להבין…”; אבא אינו יכול להתאפק ובין המרק לבשר עומד גם הוא על רגליו ונושא דרשה משלו.
חשבתי, הוא אומר, על ההפטרה של נחמן. מה אנחנו קוראים שם: “מצרים ירד עַמי בראשונה לגור שם, ואשור באפס עשקוֹ. ועתה מה־לי־פה, נאום השם, כי לוּקח עַמי חינם?” מה פירוש הדבר, מה לי פה? הפירוש הוא, מה אני עומד פה ואיני יוצא להגן על עמי ישראל? מדוע אינני עושה כלום? לכן, אומר הפסוק, ואין יום מתאים יותר לפסוק הזה מן “היום ההוא”, כלומר היום שבו הגיעו מים עד נפש, “לכן יֵדע עַמי שמי, לכן ביום ההוא, כי־אני־הוא המדבר הנני!” ביום כזה, שנדמה לנו כאילו הכול חברו נגדנו, הכנופיות, והספר הלבן, ואדם נופל ומשבר את שתי רגליו, והיטלר יימח שמו, ביום כזה מדבר השם. ויש איזה סמל נפלא בזה, שאנחנו יושבים כולנו, שליחי כל המשפחה הגדולה שלנו בפולין, ושומעים היום את ההפטרה הזאת, שכאילו ישר אלינו היא מדברת. מה־לי־פה זה איננו כאותו “מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר”, אלא להיפך, אתה שבכל מקום ומקום אתה
פה, כלומר אתה המקום, מה לך שאינך מגלה מלוא כוחך לעמך ישראל. כך 🔗
שואל הכתוב, וכך הוא משיב מיד: “מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה.” וזה מה שאומר לנו הכתוב: המבשר –מבשר טוב, משמיע שלום.
דרשתו הפתאומית של אבא הפתיעה את כולם, ואפילו אמא והנשים שעמדו בדלת עם צלחות הבשר, אינן מעזות להסתובב ולהפריעוֹ באמצע דבריו. כשחוזר אבא ויושב במקומו, משתרר שקט עמוק, כאילו מלה אחת עלולה לשים לאַל את כל הבטחותיו של אבא.
אך כבר הכול לועסים את הקציצות והצוואר הממולא, מטבלים בחזרת, נושפים על הגזר המהביל, מדברים, קמים מן השולחן ומביאים את עיתון השבת בשביל להוכיח, שאין עוד תקווה: מלחמה תהיה. בדנציג עולה החום. ואם ישנם באירופה שמונה וחצי מיליונים איש מזוינים, איך זה לא תהיה מלחמה?
אבל אבא, שאינו צריך להוכיח את דבריו מפני שהוא יודע, שמלחמה לא תהיה, עיין גם הוא בעיתונים. הפעטער הרצליך משסעו ושואל אם הוא מתכוון למודעה שהכניס לעיתון ביום רביעי ספקולנט אחד, תחת הכותרת, “לא תהיה מלחמה!” ובה הוא מזמין את כל אלה שאגרו מזון וכל מיני קוֹנסרבים וברצונם להיפטר מהם טרם שיתקלקלו, לפנות אליו בכל יום בשעות שבע עד תשע בערב. ואין אותו ספקולנט מסתפק בכך, אלא מוסיף, “אני משלם מחירים גבוהים”. אם לא תהיה מלחמה, למה אתה משלם מחירים גבוהים, נשאלת השאלה.
לא, משיב אבא, הוא מסתמך על מאמר מוורשה, שלפיו אין היהודים יודעים אם לפחד מן המלחמה אם לפחד מן השלום. מספרים שם עכשיו בדיחה: היהודים יידעו ראשונים אם תהיה מלחמה או לא, כי אם יתחילו שוב להכות יהודים הרי זה סימן, שסכנת המלחמה חלפה…
וכך, בבדיחה הזאת שקרא אבא מתוך העיתון, נקבע בזיכרונו של נחמן סופה של סעודת המשפחה הגדולה ביום הבר־מצווה שלו. ושמא נקבע גם זה, כמו רבים מן הדברים שהוא עתיד לשאת אתו לתוך בגרותו (כלום לא היום נחתם תור ילדותו?), בשעה אחרת, בזמן אחר (מתי? כלום לא היה זה כבר הזמן האחר?), כשנתהפך הכול על פניו?
היום ההוא היה ארוך מאוד. כל אחר הצהריים באו אורחים והביאו מתנות, ומאחרי הצריף עשו מסיבה לילדים, ונחמן הראה לכולם את האופניים שקיבל מצפוירלה, אופניו של הדוד רפאל, שהיה אנוס להתאפק ולא לרכוב עליהם אלא לאחר צאת השבת. היום ההוא היה העליז והעשיר מכל הימים שידע נחמן, אבל הזמן כבר היה אחר. הכול כבר היה הפוך על פניו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.