פרק א': פגישה ברומא    🔗

הרכבת צפרה בשעה עשר ורבע. המולת הנוסעים נבלעה בקול שקשוק גלגלי הברזל המתחככים במסילה. הרכבת הנוסעת לרומא, בירתה היפה של איטליה, נמלטה מתחנת הרכבת הישנה של ראוונה, העיר שהפסיפסים הנפלאים של כנסיותיה הוציאו לה שם בעולם.

בשלהי חורף זה הפליג הלילה לדרכו לפני שעות אחדות, ואילו הקור חדר לקרונות הארוכים בעד סדקי הדלתות. התכרבלתי היטב במעילי ונצמדתי לחלון כשאני משקיף בעדו; על-גבי הרציף ניצב תיאודורו האמן, מנהל האקדמיה לאמנויות היפות, שאצלו התארחתי בימים האחרונים. האקדמיה שימשה לי כתחנת-נופש בעת סיורי באירופה. אולם כשהתעכבתי בה, רחוק הייתי מלשער כי היא גם תהיה תחנתי האחרונה בסיורי המתוכנן.

נשלחתי לאירופה כנציגו של אחד העתונים הגדולים בתל-אביב. מעת לעת פרסמתי בעתון זה מאמרים ורשימות על פעולותיהן המענינות של משלחות ארכיאולוגיות שונות שנזדמנו לארץ. בעיקר התמסרתי לכתיבה על משלחות שחקרו את המתרחש מתחת לפני הים. בהיותי נמנה על חסידי הצלילה התת-ימית, הפכתי עד-מהרה לצולל, נלהב לארכיאולוגיה תת-ימית. בתחום זה יצא לי שם של מומחה. לכן כשנודע לי כי בחורף של שנת אלף-תשע-מאות-ששים וחמש, תצאנה באירופה משלחות אחדות של צוללים לחקור נקודות שונות בים האדריאטי ובאוקינוס האטלנטי, החליט העורך הראשי של העתון לשלוח אותי כדי “לכסות” מבצעי המשלחות האלו, ובמידה ויתגלו מימצאים ארכיאולוגים ראויים לשמם, כי אז יצאו העתון וקוראיו נשכרים. לצערי לא נתגלה דבר ולפיכך נעניתי בחפץ-לב לבקשתו של האמן תיאודורו, לסור אליו לראוונה ולשהות ימים אחדים במחיצתו.

פגשתי את האמן הנודע בהיותו בישראל, אליה בא כמומחה לפסיפס ולתיחזור שרידי פסיפסים עתיקים. הכרתיו כאשר הגיע לקיסריה, העיר העתיקה, בת אלפיים שנים, השוכנת לחוף הים התיכון. האמן בא לקיסריה במגמה לעקוב מקרוב אחרי פעולות התיחזור האחרונות של התיאטרון הרומאי הקדום, שנתגלה בחלק הדרומי של העיר, ואילו אנוכי באתי לבקר את ידידי דויד גל, שנחשב לבחיר הצוללים בישראל והתגורר בקרבת העיר העתיקה, בה ניהל מועדון “המרכז לצלילה” החדש.

כשהגעתי לתיאטרון ראיתי את האמן תיאודורו, שמכבר שמעתי אודותיו, ניצב במעלה הגבעה, צופה לעבר זירת התיאטרון.

– בלה! (יפה) – מילמל האמן בהתרגשות – בלה! – חזר והביע התפעלותו למראה הנוף היפה ששימש רקע לצופים בהצגות, שהועלו לעיניהם לפני אלפי שנים.

מי שנקלע לכאן היה עומד משתאה נוכח גלי הים הרועמים והגולשים בפזיזות לעבר החוף, כשהם מטלטלים במשובה כרבולותיהם הקוצפות ואחר-כך, בהתגלות חולשתם, היו מלחכים בהכנעה שולי החוף הפתלתל ונסוגים, נבלעים על-ידי הגלים השועטים בעקבותיהם.

בצידו של הפרופסור עמד דויד גל, ידידי בעל הקומה התמירה, שנחפז להציגני בפני האמן הדגול.

– שמך איתן רון? – האמן תיאודורו שפניו העגולים אינם פוסקים מלחייך, בחן אותי בעיניו בזהירות.

– כן – אמרתי – שמי איתן רון.

– שמך מוכר לי – אמר האמן וארשת פניו העידה שהוא מנסה לדלות שמץ-זכרון – נזכרתי! – קרא בחדוה – אתה הוא האיש הצעיר שליווה את הארכיאולוג אדוארד פלנדרין במסעותיו בנגב!

– נכון – חייכתי – אני הוא האיש הצעיר.

– האם תהיה מוכן לשמש לי בן-לויה במסעותי בארצך? – שאל – רק עוד ימים אחדים אהיה כאן והייתי שמח לנצל ימים אלה, בחברתו של אדם הבקיא בארץ, על הגלוי והנסתר שבה.

– ברצון – עניתי.

כך נרקמה ידידות ביני לבין האמן הקשיש. טבעי, איפוא, כי בהיותי באירופה הסכמתי לסור לימים אחדים לעירו היפה ראוונה. אולם בצהרי היום השני, כאשר שוטטתי בבנין העתיק של האקדמיה, פנה אלי האמן וביקשני לסור למשרדו רחב-הידים. כשנכנסתי למשרד הופתעתי למראה בקבוק יין כרסתני שהוצב במרכז השולחן ולידו פיצ’ות מהבילות, והן מעשה אופה של ירקות ודגים העשויים בטעמים מיוחדים.

– אינני מבין – מילמלתי במבוכה – מה פירושו של זה?

– חוששני שעלינו להפרד בעוד שעות ספורות – אמר האמן בקול חרישי כשהוא דוחה לאחור קווצת-שיער כסופה שגלשה על מצחו הגבוה – לפני שעה קלה נתקבל מברק דחוף מידידך דויד גל, המזעיק אותך לחזור לישראל. הבה נטעם טעימה קלה טרם פרידה – הציע האמן והושיט לי את המברק.

– “חזור מיד דרך רומא” – כך היה כתוב במברק – “פרטים נוספים בקונסוליה הישראלית. תתקשר עם גדעון ארבל. הים מחכה לנו!”

“הים מחכה לנו!”, בלשון קצרה זו, שאין בכוחה להסביר מדוע, מה וכיצד, קבע דויד עובדת שובי לארץ. סבור הייתי כי מברק בהול זה נולד כתוצאה מפרשה מרתקת וחדשה הקשורה במצולות-ים.

האמן, הידיד הנבון, חש במתרחש בקרבי.

– ובכן – שאל – לים?

– כן – עניתי – לים.

האמן תיאודורו, הצייר והפסל, גחן ומזג יין לכוסות הניצבות לפניו.

– ידידי הצעיר – אמר בקול רך – מעולם לא התקנאתי במי שכיתת רגליו למקומות רחוקים כדי לגלות עולמות קדומים. אולם אני מקנא בך. סבורני כי אין מסע מרתק ומסעיר יותר מצלילה לתהומות-ים, כדי לחשוף ולעקור ממלתעות הים את שבלע לפני ימים ודורות רבים. לחיי הצוללים!

לגמנו מהכוסות. בדרך זו של גמיעת יין טוב נפרדתי מהאמן. עתה, משהרכבת השועטת נמלטה לדרכה, עדיין ראיתיו עומד בקצה הרציף, מכורבל במעילו ובצניפו הכרוך סביב לצוארו והוא מנופף-יד לשלום.

סרתי מהחלון. במרכז התא המרווח ניצבו שתי מזוודותי הגדולות ועליהן מונח תיק העור השחור והצנום שהכיל את נירותי השונים. כשסידרתי את חפצי, מכין עצמי לשעת השינה, שקעתי בהרהורים אודות המברק שתבע שובי. ידעתי כי דויד לא היה מזעיק אותי, אלמלא אירע משהו החורג מהשיגרה והמחייב נוכחותי. נכבש על-ידי המחשבות השונות המסתערות ומציפות אותי, ומחמת העיפות וההתרגשות של השעות האחרונות, שקעתי עד-מהרה בזרועות של שינה עמוקה.

* * * *

בבוקר יום המחרת התעוררתי וגיליתי כי בעונה זו של חורף שונה איטליה הדרומית מרעותה הצפונית; דומה והאיזור אליו נקלעתי נגזר מאיזור המזרח התיכון שלנו, זה שבמרכזו שוכנת ישראל. השמש שעלתה במזרח, כתפוח-זהב גדול, היתה כשמש העולה מעל להרי אפרים שלנו. גם קבוצות העננים, הנראים כפיסגות הרים שהושמטה מהם קרקעיתם, היו כעננים מוכרים על רקע שמיים כחולים.

כעבור דקות אחדות שמעתי נקישה בדלת התא.

– סניור איתן רון? – שאל האיש הלבוש בגדי שרד לאחר ששיחררתי את הבריח. הוא עמד וחסם בקומתו הדשנה את פתח התא.

– סִי! (כן!) – עניתי – אִיוֹ סניור רון (אני אדון רון).

האיש בעל-הגוף, המגושם והחייכני, מסר לי מברק. פרשת המברקים נמשכת, הרהרתי והושטתי לדוור הרכבת מטבע עבור השירות.

– גרצייה! מולטה גרצייה! (תודה! תודה רבה!) – הפטיר הדוור בבהילות ומיד נעלם בקצה המסדרון הארוך והצר.

פתחתי את המעטפה ושלפתי את המברק בעל השורות הרבות והצפופות. האותיות היו לטיניות, אך המלים עבריות.

– “שלום רב, איתן” – כך נפתח המברק הארוך – “אינני מכיר אותך ואינך מכיר אותי. אולם אתה מגיע לרומא בשעה זאת כדי לפגוש אותי. אך מאחר ויהיה עליך להמשיך מיד בדרכך, החלטתי לחסוך ממך נסיעה מיותרת לקונסוליה שלנו. אני אמתין לך בבית הקפה של התחנה. תוכל לזהות אותי ללא קושי: אני גבוה, רזה וקרח. את מגבעתי אסיר כדי שתבחין בי מיד. שלך, גדעון ארבל.”

משכתי בכתפי בתמיהה. מעכתי את המברק והשלכתיו לסל. יותר ויותר הסתבר לי שאני נסחף בזרם של אירועים שעדיין איני שולט בהם, ואיני יכול להשפיע עליהם כמידת הבנתי. העדפתי לחדול מניחושים מיותרים ומהשערות-שוא, ולהמתין עד שהתמוה יתפרש והנעלם יחשף בבהירות.

בינתיים והרכבת כבשה נהמה, האיטה מרוצתה ופילסה דרך לעבר הרציף הארוך של תחנת הרכבת הענקית של רומא.

אי-אפשר להקיף במבט אחד את תחנת הרכבת שהיא מהגדולות באירופה; היא הומה וסואנת ורוח עליצות שורה עליה. אלפי נוסעים איטלקים ובני לאומים שונים, גברים, נשים וילדים, נוהרים בה מרציף אחד למשנהו, מרכבת אחת לשניה, מאולם המתנה אחד לשני.

רק ירדתי מהרכבת שנעצרה בקול חריקה צורמת, ומיד פניתי לעבר בית-הקפה שמבנהו ארוך והוא משתרע מקביל לרציף עליו פסעתי. למרות שעת הבוקר המוקדמת השגחתי כי כבר נמצאו בו לקוחות רבים. אף-על-פי-כן הצלחתי לאתר מיד את גדעון ארבל; האיש שהפליא לצייר חזותו בהומור לגלגני, נתגלה כמי שחזותו תואמת להגדרתו והוא גבוה, צנום וקרח.

דמותו הדומה לענף צנום ויבש, הזדקרה על-יד הדוכן הארוך. על צוארו הדק שכנה גולגולת ביצית חלקה למשעי ונוצצת. למרות הצורה המגוחכת היתה לפניו הבעה מענינת מחמת התבונה ששפעו והעירנות שבעיניו. גולגולת נדירה זאת נחצתה באמצעיתה על-ידי משקפי-קרן גדולים ושחורים.

– אני משוכנע שהיה קל לזהות אותי! – גיחך האיש בטוב-לב כשהתקרבתי אליו והצגתי עצמי – למען האמת הרי אנוכי מתקשה לעיתים קרובות לזהות אחרים. אך אינני זוכר שמישהו אי-פעם התקשה לזהות אותי.

נכשלתי שלא ברצון וצחקתי.

– יפה, איתן רון! – חייך האיש בנחת וניכר בו שלא נעלב – אם עדיין אתה מסוגל לצחוק, כי אז אינך כה-עייף כפי שחששתי ותוכל להמשיך מיד במסע. אנא, ידידי, לפנינו רק שעה קלה עד שתצא מרומא. לפיכך אני מציע שנתישב ליד אחד השולחנות, ובשעה שתסעד לבך בפת שחרית, אספר לך סיפור ארוך, ממנו יסתבר לך מדוע הוזעקת על-ידי דויד גל.

אם אמנם היתה לפני שעה קצרה בלבד, האמנתי שבכוחו של איש זה לדחוס ברגעים ספורים סיפור עלילה ארוך; המלים שעטו מגרונו כדבוקות, כסרט-נע של אותיות, ורק זה המאזין לו בקשב-רב מסוגל במאמץ להפריד בין מלה אחת לרעותה.

– ראשית, עלי להציג עצמי בפניך ולומר לך מי אני – ציין מר ארבל כשהתיישבנו ליד השולחן והמלצר נחפז להניח לפני את הארוחה הקלה – אני עוזר לנספח לתרבות של השגרירות שלנו באיטליה. בגלל היותי ממלא תפקיד זה, תבין מדוע אני מעורב בפרשה שאספר לך עליה. פרשה שהיא אחת המענינות והמוזרות ביותר מבין אלו שנתקלתי בהן עד היום.

מר ארבל לא הגזים בהבטחותיו; סיפורו היה מרתק. מדבריו נודע לי כי חלק ניכר מזמנו נהג להקדיש לחיפוש אחר יצירות שבתקופות שונות נלקחו מיהודה, וכיום אחדות מהן נמצאות במוזיאונים מקומיים ורובן באוספים פרטיים. היות וכל עם מייחס חשיבות מובנת למימצאים ארכיאולוגיים והיסטוריים הקשורים בעברו, הרי גם נציגינו, הפועלים במקומות שונים בעולם, נתבקשו לפעול להעברת יצירות אלו, במידה ותמצאנה, לישראל ארץ מוצאן.

– באחד הימים – המשיך מר ארבל לטוות סיפורו – לפני חדשים אחדים, נודע לי מפיו של פרופסור אורבין, הארכיאולוג הנודע שלנו שביקר באיטליה, כי בין התעודות השונות והעתיקות שבגנזך הואתיקן, נמצאות גם תעודות עתיקות מתקופת הקיסר אוגוסטוס, הידוע בשם גאיוס יוליוס קיסר אוקטאוויאנוס, ובהן מסופר על משלוח-שי נדיר מהורדוס מלך יהודה לקיסר, בשנת עשר לפני הספירה…

– האם שי זה נשלח לציון מאורע השלמת הקמתה של קיסריה? – שאלתי.

– אכן כך בדיוק! – נענה מר ארבל בשמחה – שתיים-עשרה שנים נמשך ביצוע המפעל הכביר הזה של הורדוס מלך יהודה. משנת עשרים ושתיים ועד לשנת עשר לפני הספירה! במשך שתים-עשרה שנים אלו הקים הורדוס את אחת ממצבות הזכרון המרשימות ביותר שאי-פעם הוקמו, את העיר קיסריה. העיר שבימים ההם נקראה בשם קיסרי, לכבוד מיטיבו ואיש חסדו של הורדוס, הקיסר הרומאי אוגוסטוס. היה זה אות הבעת תודה של מלך קטן לקיסר גדול…

חששתי שמר ארבל עשוי לשקוע בעולמות רחוקים ולהתכחש לנושא פגישתנו. לפיכך העירותי לו על-כך בזהירות, לבל יפגע.

– נושא מענין – אמרתי – מכאן יובן מדוע שיגר הורדוס שי לפטרונו הקיסר אוגוסטוס.

– כן, כן – הצטחק איש-שיחי ורשת קמטים זעירה הפציעה בזויות עיניו – צר לי על שהסיחותי דעתי מאותן תעודות עתיקות. אנא, סלח-לי.

מר ארבל נשם נשימה עמוקה וארוכה ושלף מתיקו פיסת ניר, עליה רשם נקודות שונות שהכין לצורך פגישתנו.

– ובכן – אמר האיש ונאנח כשהוא מנדנד את ראש הביצה שלו ומתבונן בפיסת הניר – אותן תעודות קלף סיפרו על אוצר חפצי אמנות שאסף הורדוס ממקורות בלתי-ידועים. היו אלו יצירות של האמן היהודי-צוֹרי הדגול, חירם, שבמאה העשירית לפני הספירה היה ממונה על בניית בית המקדש בירושלים, בימיו של המלך שלמה. אלו הן יצירות שחשיבותן עצומה! יצירות שמקומן חייב להיות רק בארץ מוצאן, בישראל!

מחמת ההתלהבות שסחפה את מר ארבל, הלך וגבר קולו עד שהלקוחות הקרובים לשולחננו נעצו בנו מבטים, מהם תוהים מהם זועפים. היות וצלילי השפה העברית היו זרים להם, וצורתו המיוחדת של מר ארבל לכדה מבטיהם, שימשנו נושא התענינותם במשך דקות אחדות.

מר ארבל נבוך ושקע בשתיקה. רק משהשתכנע כי היושבים סביב חדלו לנעוץ בנו מבטים סקרנים, חזר והתבונן בפיסת הניר שבידו.

– כאשר נודע לנו מפיו של פרופסור אורבין על התעודות האלו – המשיך מר ארבל בדבריו – בדקנו ומצאנו כי בתעודה אחת סופר על משלוח היצירות העומד לצאת בדרכו לרומא באניית סוחר רומאית, ואילו בתעודה השניה הובע צער עמוק על-כך שהאוצר היקר שקע במצולות הים, במרחק של מאות מטרים מפתח הנמל של קיסריה. הדבר אירע כתוצאה מחבלה של מורדים יהודים קנאים באניה, שפרצו בה פרץ. בטרם הספיקו המלחים להתאושש מהמים המתפרצים והאניה שקעה ונעלמה. בתעודה זאת שורטטה מפה מדוייקת המצביעה על מקום הטביעה. למען האמת עלי לציין כי בתחילה לא יחסנו כל חשיבות לנאמר על היצירות. התאמצנו רק להשיג את התעודות ולהעבירן לידים נאמנות בארץ.

– אני משער כי פעלתם בכיוון זה – העירותי.

– בודאי! ללא צל של ספק! – הפטיר מר ארבל בבהילות כנחפז להבטיח שכל מאמץ ראוי לשמו נעשה. הוא העיף מבט בשעונו כחושש שמא הזמן הנותר לשיחה, מאיץ בו להצטמצם לעיקרם של דברים.

מפרקי הסיפור השונים למדתי כי מר ארבל ומר בר-דיין, הנספח לתרבות בעצמו ובכבודו, עשו רבות בכיוון השגת התעודות ואף הצליחו להיפגש לשם כך עם קארדינל אופיצ’י, הממונה על גנזך התעודות העתיקות של הואתיקן, ושטחו לפניו בקשתם.

תחילה, נדהם קארדינל אופיצ’י למשמע דבריהם של שני הדיפלומטים, משום שהוא עצמו לא ידע כי בגנזכו נמצאות תעודות עתיקות אלו. הוא אף לא היסס להביע פליאתו על שדבר הימצאן של התעודות העתיקות, הגיע לידיעתם של אנשי השגרירות הישראלית.

חלפו ימים אחדים של חיפושים והקארדינל הנכבד הצליח לגלות בגנזך את שתי התעודות המבוקשות, אולם במשך שבועות רבים סירב הנושא בכהונה הרמה להתיר למומחים שלנו לבדוק את התעודות.

רק לאחר פגישות רבות, בהן הוסברה חשיבותן של תעודות אלו מבחינה היסטורית וארכיאולוגית לישראל, נענה הקארדינל להפצרות והרשה להזמין מומחה שיעתיק העתקה מדוייקת את הרשום והכתוב בשתי התעודות.

– מצוין! – הפטרתי – אם-כן על מה כל המהומה?

– התאזר בסבלנות, ידידי – נחפז מר ארבל לענות ופניו מביעים צער – גם אנחנו הקדמנו לעלוז. בבוקר היום בו היינו צריכים להגיע לגנזך עם המומחה שלנו, הופיע בבנין השגרירות אחד מעוזריו הראשיים של הקארדינל וביקש מאתנו לסור מיד לגנזך. שם המתין לנו קארדינל אופיצ’י מבוהל ונרגז ובפיו ידיעה מרעישה: בליל אמש נעלמו התעודות העתיקות…

בהיסח הדעת, מתוך הרגל של דאגה-יתרה, העיף מר ארבל מבט נוסף בשעונו וארשת בהלה הציפה פניו.

המטוס! – קרא – בעוד ארבעים דקות בדיוק ממריא המטוס שלך, ואילו הנסיעה מכאן לשדה התעופה נמשכת זמן רב!

– לאן עלי לטוס? – שאלתי מופתע את מר ארבל שזינק ממקומו והשליך שטר כסף מעוך על השולחן, תמורת ארוחת הבוקר שלי.

– מהר! – הכריז האיש הנרגש בהתעלמו משאלתי – מכונית של השגרירות ממתינה לנו בפתח תחנת הרכבת והיא תוביל אותנו לשדה התעופה… עליך לטוס מכאן מיד… הנה כי-כן, הבה נמהר… במכונית אמשיך להשמיע לך את השתלשלות הדברים…

התרגשותו של מר ארבל דבקה גם בי. מיהרתי לצעוד בעקבותיו. הוא הלך וצעדיו גדולים ונחפזים, משל אלמוני דולק בעקבותיו והוא מבקש להתחמק. כשהופענו בפתח התחנה, השגיח בנו הנהג שמיהר להתניע את המכונית. כעבור דקה התישבנו על-גבי המושבים הרכים והמכונית החלה לנסוע במהירות הולכת וגדלה לשדה התעופה.

* * * *

– אכן, כך – מר ארבל נשם לרווחה ובידו הצרה והלבנה ליטף מצחו הגבוה והמיוזע מחמת התאמצותו – כעת יהיה עלי לקצר בדברי, כדי שעיקר הסיפור יוודע לך בטרם תעלה למטוס. רק אז תבין את הסיבה לטיסה.

הפעם עמד מר ארבל בהבטחתו ובמשך מחצית השעה הצליח לדחוס קורות שבועות רבים, ואילו אנוכי ישבתי והאזנתי לשטף דבריו הקולחים, בענין הולך וגובר.

קשה לתאר במלים את התדהמה שפקדה את אנשי השגרירות לשמע הצהרתו המפתיעה של קארדינל אופיצ’י. תחילה חשדו שני הצדדים זה בזה. אנשי השגרירות היו משוכנעים כי הקארדינל החליט להתכחש להבטחתו להניח להם להעתיק את התעודות ולפיכך בדה ענין “היעלמן המסתורי”, ואילו הקארדינל לא טרח כלל להסתיר חשדו כי ידם של הישראלים בדבר, שמטעמים מובנים העדיפו להשיג את התעודות המקוריות מאשר את העותקים.

חלפו ימים אחדים ושני הצדדים שוכנעו בנקיון כפיו של הצד השני, וזאת לאחר שמשטרת רומא גילתה כי אחד מעוזריו של הקארדינל אשם בדבר העלמן של התעודות החשובות.

ראש אגף החקירות של משטרת רומא פיקח אישית על החקירה המסובכת ושלביה השונים, ודיווח לקארדינל הנכבד כי באחד הימים הופיע בקרית הואתיקן אלמוני מהודר בלבושו, שהתקשר עם עוזרו של הקארדינל ותמורת חמשת אלפים דולרים, קיבל מידיו את התעודות המקוריות. על שאלותיו של הקארדינל שביקש לדעת מי הוא האלמוני שגילה ענין מיוחד בתעודות שבמרוצת מאות שנים שכבו כאבן שאין לה הופכין, על-כך לא נמצאה תשובה בפי קצין המשטרה. הלה רק חיוה דעתו בשלב זה, כי לא לשוא הושקע סכום כסף כה גדול ברכישת התעודות, היות והרוכש האלמוני יחס להן משמעות ממשית יותר משיוחסה להן על-ידי הקארדינל ואנשי השגרירות הישראלית.

כעבור שבוע נוסף היו בפי ראש אגף החקירות ידיעות נוספות; הסתבר כי באחד מבתי המלון הנודעים של רומא התארח תייר שבאופן פתאומי נעלם. ענין זה לא הטריד כלל את מנהל בית המלון, משום שהתייר שילם שכר מגוריו מראש. אולם הוא השאיר בחדרו מזודה גדולה שהועברה לידי המשטרה. מזודה זאת היתה חסרת תוית-זיהוי וחוקרי משטרת רומא החליטו לפתוח אותה ולבדוק את תוכנה. להפתעתם נתגלה במזודה ציוד צלילה מושלם, החל בסנפירים חדשים וכלה במצפן-יד. עד-מהרה הפכה ההפתעה לצהלה; באחת מפינות המזודה הסמויות נמצאה פיסת ניר, עליה הופיע שם עוזרו של הקארדינל שהואשם במכירת התעודות.

מסקנתם של החוקרים היתה פשוטה: האיש שבידיו נמצאות כיום התעודות, קשור קשר הדוק בצלילות תת-ימיות, וכי איש זה, או קבוצה זאת של אנשים שהוא היה השליח שלה, משוכנעים כי בעקבות המפה העתיקה, ניתן יהיה לאתר מקום טביעתה של האניה הרומאית ולהציל ממצולות-ים את היצירות הנדירות של חירם.

– מדהים! – אמרתי בהשתוממות – ממש מפתיע.

– אני מסכים עם הגדרתך זו – ציין מר ארבל בענוה – גם אנחנו מצאנו עצמנו לפתע מעורבים בפרשה מוזרה, מעין הרפתקה שבדרך-כלל קוראים עליה בספרים.

– מה דעתו של פרופסור אורבין על התפתחות חדשה זו בענין התעודות? – שאלתי. יחסתי חשיבות לדעתו של הפרופסור שבזמנו זכיתי לשמוע תורה מפיו, כאשר נלויתי למסעותיו ברחבי הארץ. הוא היה אחד מגדולי הארכיאולוגים שגם פירסם ספרים מאלפים בתחום החפירות.

– כשנודע לפרופסור אורבין על השתלשלות מוזרה זאת – ענה מר ארבל – מיהר וכתב לנו כי קרוב לודאי שיש סיכוי סביר לאתר את היצירות האבודות.

– האם הצלחתם לגלות את זהות האיש שבידיו התעודות?

– הצלחנו! – הכריז להפתעתי מר ארבל בתרועת נצחון – מובן שלא בזכות עצמנו – מיהר והוסיף – אך קצת בזכות המזל, ובעיקר בזכותו של ידידך דויד גל…

– כיצד? – שיסעתי שטף דיבורו של איש-שיחי.

– האם השם לואיג’י דונטאלו, הצולל מוונציה, מוכר לך?

– הצולל מוונציה? – קראתי בחדווה – איזו שאלה! אמנם לא זכיתי להכירו פנים-אל-פנים, אך שמו של לואיג’י דונטאלו מוכר לכל צולל ברחבי עולם.

לואיג’י דונטאלו, הצולל מוונציה, כפי שנהגו לכנותו הצוללים, היה בן למשפחה איטלקית עתיקה ונכבדה. בני משפחתו היו מפורסמים כפטרוני אמנים גדולים. לואיג’י היה הראשון שחרג ממסגרת יפה זאת, והפך להיות פטרון של משלחות העוסקות בחקר תת-ימי. פרט לכך נחשב לואיג’י לבחיר הצוללים של אירופה.

– גם אני לא זכיתי להכירו, והאמת היא כי עד לפני ימים אחדים גם שמעו לא שמעתי – אמר העוזר לנספח לתרבות, ומיד נחפז להצטדק – הרי מעודי לא עסקתי בצלילה.

מכאן ואילך קלחו שנית דבריו של מר ארבל ללא מעצורים, כשהוא טורח להסביר כיצד נקלע לואיג’י דונטאלו לפני עשרה ימים לשגרירות וביקש להעביר הודעה חשובה לדויד גל. האיש הצעיר הסביר מבוקשו המוזר בכך שכתובתו של דויד גל אינה ידועה לו, למרות שנפגשו בעבר פעמים אחדות. אך יחד עם זאת ציין לואיג’י דונטאלו כי הענין אינו סובל דיחוי, וכי חשיבותו גדולה ונושאו ארכיאולוגיה תת-ימית.

– מזכיר השגרירות עמו שוחח לואיג’י, ידע כיתר העובדים הבכירים שלנו על פרשת התעודות העתיקות – הסביר מר ארבל – לפיכך קישר הופעתו של הצולל הנודע עם התעודות שנעלמו והפנה אותו אלי. מסתבר כי ניחושו של המזכיר קלע אל המטרה.

מר ארבל חיכך כפות ידיו בסיפוק. הוא העיף מבט חטוף בעד החלון של המכונית הגומעת בצמאון את הדרך המתפתלת לשדה התעופה.

– אכן מר דונטאלו הופיע בקשר לתעודות – אמר מר ארבל כשהוא חוזר ומפנה מבטו אלי – אמנם בפגישה ההיא טרם ידע הצולל כי המדובר בתעודות שנעלמו מגנזך הואתיקן, אך הוא היה סבור כי יש להן קשר הדוק עם ישראל.

מדבריו הבהולים של מר ארבל הבינותי כי לואיג’י דונטאלו היה פטרונה של משלחת צוללים שחקרה את הים המקיף את האי מיורקה, בנסותה לאתר שרידי ספינה ספרדית מהמאה השש-עשרה, שטבעה במבוא הנמל הקטן של העיר פלמה, בירת האי מיורקה. לפני כשבועים ימים הצליחו חברי המשלחת לאתר את מקום הטביעה המשוער, אך בטרם עלה בידיהם לחשוף את שרידי האניה כדי למשות את החפצים שנותרו בה, הופיעה ספינת שעשועים מפוארת שבעליה הוא אחד מגדולי העשירים של ארצות-הברית, מר אדי דקסטר…

– שודד הים המודרני! – נשפתי בהפתעה.

– גם אותו הנך מכיר? – תמה מר ארבל.

– שמעתי עליו – עניתי – אין בין אנשי הים איש שאינו מכיר את יצרן מנועי הסילונים הגדול, הנוהג להסתובב סביב לעולם בספינת השעשועים שלו ועמו צוות צוללים מעולים, והוא נהנה לגזול מימצאים תת-ימיים כדי לגדוש בהם את ארמונו.

– אכן כך הוא הדבר! – צהל מר ארבל – זהו האיש. הוא הופיע בנמל פלמה עם צולליו כדי לגזול את מימצאי משלחתו של לואיג’י דונטאלו. בדרך זאת נודע ללואיג’י על התעודות העתיקות. אחד הצוללים של אדי דקסטר התפאר לפניו כי מימצאי הספינה הספרדית הם כאין וכאפס לעומת מה שצפוי להם בחוף הישראלי, בימה של קיסריה, מקום בו יבקש אדי דקסטר לאתר יצירות אמנות קדומות על-פי מפה עתיקה שהושגה בואתיקן.

למשמע דברים אלה שסח לי מר ארבל, הבינותי מה אירע ומדוע החליט דויד גל להזעיק אותי. הצוללים, יהיו היכן שיהיו, מכבדים חוקים בלתי-כתובים והם כצו שאין להפירו. אחד מאלה דן בעשיקת מימצאים ארכיאולוגים; כל עוד עוסק הצולל בשליית כסף וזהב, כי אז לרכושו יחשבו לאחר שיפריש אחוזים מסויימים לשלטונות המדינה, שבמים הטריטוריאליים שלהם נמצא האוצר. אולם, אם גילה הצולל מימצאים ארכיאולוגים חייב הוא למסרם לנציגי המדינה. אמנם ענין זה טרם מצא הגדרה מתאימה במסגרת החוק, ולכן נמצאים אנשים מסוגו של אדי דקסטר, המאתרים אוצרות של מימצאים ארכיאולוגים ועושקים את העמים שלהם זכות הבעלות החוקית על אותם מימצאים. דויד, כך שיערתי, החליט לעמוד למכשול בדרכו של אדי דקסטר ולכן הזעיק אותי לעזרתו.

* * * *

ברגע זה עקפה מכונית השגרירות את הכיכר בצרימת צמיגים ופנתה בחיפזון לשדה התעופה. לעינינו נתגלו מטוסים ממריאים ומטוסים נוחתים. מר גדעון ארבל הבין כי נותרו לו דקות ספורות להשלמת שליחותו.

– משנודעו פרטים אלה לצולל מוונציה, נחפז לואיג’י להעביר את הידיעה על-כך לדויד גל, וכך נודע לנו הדבר הקשור בגילוי זהותו של בעל התעודות – הסביר מר ארבל וחיורון פניו גובר מחמת התאמצותו להגביר מהירות-שיחו – מיד התקשרנו עם דויד גל והוא הורה לנו, באמצעותו של פרופסור אורבין ומר שרון ממשרד החוץ, להכין את הדרוש לקראת שובך לארץ.

– האם אתה מעלה אותי כעת למטוס הממריא לישראל? – שאלתי.

– עדיין לא – גיחך מר ארבל בהנאה על שהוא מצליח להפתיעני – בעוד עשר דקות ממריא מכאן מטוס לפלמה דה-מיורקה…

– פלמה דה-מיורקה?

– כן! – הדגיש מר ארבל – שם ממתין לך לואיג’י דונטאלו. סבורני שהוא מתכונן להצטרף אליך לישראל. כיצד ואיך תמשיכו בדרככם מפלמה דה-מיורקה, זאת אינני יודע – האיש הצנום והקרח חייך בחביבות – אך אני משוכנע שלואיג’י דונטאלו יפתור את הבעיה על הצד הטוב ביותר.

ככלות הכל היתה זאת בשורה נעימה. מפי דויד גל שמעתי סיפורים רבים אודות הצולל האיטלקי, שהפליא במבצעי הצלילה הנועזים שלו גם את בחירי הצוללים. זאת הזדמנות בלתי-חוזרת, הרהרתי, להכיר מקרוב את אחד הגדולים שבחבורת חושפי צפונות-עבר, המפליא בחדירות נועזות למצולות-ים.

עוד אנו מחליפים בינינו משפטים אחרונים והמכונית נעצרה.

– אדוני – הנהג התערב בשיחתנו כשאינו מפנה את ראשו – המטוס שלך ממריא בעוד חמש דקות.

הזדרזתי לצאת מהמכונית לאחר שהנהג פתח את הדלת ובעקבותי נחפז מר ארבל. פנינו לחדר ההמתנה והנהג אחרינו, גורר את מזוודותי הכבדות. כעבור דקות אחדות נשמע ברמקול קולה הנעים של פקידת חברת הטיסה:

– טיסה 223 לפלמה דה-מיורקה יוצאת בעוד שתי דקות! זאת קריאה אחרונה לנוסעים! אני חוזרת: טיסה 223 לפלמה דה-מיורקה…

מיהרתי לפקיד הביקורת והושטתי לו את דרכוני בעוד נהג השגרירות מעביר את מזוודותי לידיו של הסבל. מר ארבל הושיט לפקיד את כרטיס הטיסה שהיה שמור עמו.

– אני מודה לך על הטירחה הרבה שטרחת – אמרתי שאני לוחץ ידו של מר ארבל לאות פרידה.

פניו הצנומים והארוכים, שחלקם העליון נבלע בתוך גולגולת חלקה ומגוחכת, הביעו עצב.

– אני הוא שחייב להודות לך, מר איתן רון – אמר כמתנצל – אינני אלא פקיד אפור וקטן שהודות לך ולרעיך זכה לטעום טעם של התרגשות אמיתית, התרגשות הנובעת ממעשה של ממש. היה ברוך, ידיד יקר.

טפחתי בחיבה על כתפו של האיש ופניתי לעבר המטוס שהתכונן להמראה. היה זה מטוס בוכנה מסוג דאקוטה. בעידן החלל שלנו כמעט ואין לראות יותר מטוסים אלה בשירות נוסעים. אך מאחר וקו התעופה שבין רומא לפלמה דה-מיורקה הוא פעוט, בהשוואה לקוים אחרים, לא נמצאה חברה שתהיה מוכנה להעמיד לשירותו מטוס מסוג בואינג, או מטוס אחר.

דילגתי בזריזות על-גבי המדרגות הצמודות לפתח המטוס. פניתי לאחור והתבוננתי בדמותו הארוכה והצנומה של פקיד השגרירות. הפעם חבש מר ארבל את מגבעתו ומחצית גולגלתו הביצית נעלמה בתוכה. משהשגיח כי התעכבתי ופניתי לעברו, הניף ידו בהיסוס, כנכלם בגין התרגשותו.

– פרגו, סניור! (אנא, אדוני!) – הדילת שעמדה בצד הפצירה בי להכנס. רק הוגפה הדלת ובאוזני עלה קול הנהם המרעים של מנועי המטוס שהזדעזע ופנה לעבר מסלול ההמראה.

הדיילת הצביעה על מושב פנוי ליד פתח המטוס, בצידו של נוסע שהתבונן בנעשה בשדה התעופה. רק כשהתישבתי נפנה לעברי הנוסע הזר וסקר פני בחטף. היה זה איש כבן חמישים. פניו היו צרים וארוכים והבעתם קשוחה, מביעה אדנות. עיניו הצרות והכחולות היו שקופות כזכוכית בהירה ומעוררות במתבונן בהן תחושה של זרות, דומה והן מדיפות צינה.

– הנוסעים מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות! – הכריזה הדיילת שניצבה בפתח תא הניווט.

מיהרתי לעשות כדבריה וכמו-כן נהגו יתר הנוסעים. רק שכני המוזר התעלם מההוראה המפורשת, הושיט ידו לכיסו, שלף סיגר צר וארוך ותקעו בין שפתיו הצרות.

– מר דקסטר! – קראה הדיילת בתרעומת – ההוראה להדק את חגורת הבטיחות מכוונת גם אליך!

האיש גיחך ופניו הביעו זלזול. בתנועה אדישה משך קצות החגורה בידיו וריתקן ברפיון הגובל ברשלנות מכוונת.

מוזר, הרהרתי ברגע שהמטוס החליק במהירות לאורך מסלול ההמראה, דוקא עלי נגזר לשבת בצידו של אדי דקסטר.

 

פרק ב': הספינה הלבנה והמוזרה    🔗

בצהרי היום הופיעו למטה איי הבליארים. האי מיורקה הוא הגדול שבהם ונמצא במרכזם. שרשרת איים זאת נמצאת במערב הים התיכון, סמוך לחופי ספרד השולטת בה. האי מיורקה מפורסם עקב היותו אי פורה, המצטיין בגידולים כתבואות, זיתים שקדים ופרי הדר. מהמרומים הוא נראה ככתם ירוק ועז על-גבי רקע כחול המים המקיפים אותו.

המטוס החל לחוג מעל לאי בהקפות גדולות. מיד לאחר שהיה מסיים הקפה אחת היה מנמיך ומאבד-גובה, ואילו צורת האי הלכה וגדלה עד כי בעד מי הים הרוגעים אפשר היה להבחין באיי-סלעים תת-מימיים, הרבוצים אי-פה ואי-שם.

חלפו דקות אחדות וגגות הבתים של פלמה, בירת האי, נגלו לעינינו. אפשר היה להבחין בבהירות גם בצורות השונות של המכוניות החולפות ברחובות העיר המתעקלים, ובאנשים המהלכים בסימטאות המתפתלות בזויות חדות, דומה ויד המקרה שלטה בעיצובן.

שעות הטיסה מרומא עברו עלי בדממה. תופעה זאת נגרמה הן משום ששכני בעל ארשת הפנים הקשוחה והדוחה התעלם מנוכחותי, והן משום שידעתי כי אדי דקסטר לא יגרר לשיחה עם זר.

לפרקים התבוננתי בו בגניבה. סקרן הייתי לדעת את הנרשם בקלסתרו של האיש שדומה ופניו נחצבו מאבן שחם קשה. הוא ישב כרודן בכורסתו ועיניו עצומות, משל תפוס-שרעפים. בכך הקל עלי ויכולתי להתבונן בו כאוות נפשי.

רציתי ללמוד טיבו של אדם זה, ששמו הלך לפניו כאחד מאדירי היצרנים בעולם, איש שנהנה הנאה מרובה מהכינוי שהוצמד לו “שודד הים המודרני”. בין הצוללים התהלכו אודותיו סיפורים שלעיתים נשמעו כסיפורי אגדות, אך ללא ספק חלק ניכר מהם עמד במבחן המציאות. בין יתר הדברים סופר על להיטותו להופיע במקומות שונים, כאשר איש אינו מצפה לו, וממש בשלבים האחרונים לגזול שללם של צוללים שעמלו על איתור אוצרם זמן רב. ענין זה היה מעניק לו הנאה מרובה, כעונג הנגרם לספורטאי הגובר על יריביו.

משנודע לי ממר ארבל כי התעודות נפלו לידיו של אדי דקסטר, שוכנעתי כי יש בהן ממש וכי נכונה ומדוייקת המפה המצויירת על התעודה השניה, המתארת נקודת הטביעה של האניה הרומאית מול נמלו של הורדוס, בונה העיר קיסריה.

אולם, במידה ומצוי סיכוי של ממש לחשיפת יצירותיו של חירם האמן הקדמון, כי אז יסתבר שאנחנו ניצבים מול יריב קשה ומסוכן; איש שלא יסוג בבקשו להשיג מטרתו. בן-אדם המצוייד במיטב חידושי המדע והטכניקה. איש שאודות ספינתו הופרחו שמועות כי היא מצויידת במיטב המכשירים שנועדו לצלילה, איתור וחשיפת עצמים מתחת לפני המים, עד לעומק של מאות מטרים. ואילו בינינו לבינו רבצה תהום עמוקה. אדי דקסטר ביקש להשיג יצירות אלו כדי לקשט בהם את ארמונו, ואילו אנחנו, כדבר המובן מאליו, ראינו בהן נכס לאומי, המלמד על עברם של העמים השמיים.

הרעש שהשמיעו מנועי המטוס המרחף לקראת מסלול הנחיתה שכך מעט. חלפה דקה והקרקע המוצקה התקרבה לקראתנו במהירות מסחררת, והנה כבר החליק המטוס על מסלול האספלט האפור. הטייס המנוסה ביצע נחיתה מושלמת כשהוא מצליח למנוע חיכוך-שוא וזעזועים מיותרים, הנגרמים ממגע גלגלי הנחיתה במסלול.

טבעי שבהיותי קרוב מבין יתר הנוסעים לפתח עקב מושבי, הייתי ראשון בתור לירידה. אך עוד בטרם הצגתי כף רגלי על-גבי המדרגה ומישהו דחף אותי לצד בגסות וירד לפני בצעדים מהירים. היה זה אדי דקסטר שפסע בצעדים רחבים לעבר אולם המכס. משכתי בכתפי בהתכחשות. זרה היתה לרוחי התנהגות זאת. אולם ממקרה פעוט זה, חסר-חשיבות לכאורה, למדתי על אופיו הקשה של האיש, עמו עתיד הייתי להתנגש כעבור זמן קצר.

כשהגעתי לבית המכס, השגחתי באיש חסון ושחום, במדי נהג אפורים, שנחפז להקביל בהכנעה פניו של אדי דקסטר. פקידי המכס אף הם קיבלו אותו בקידות ובחיוכים חנפים, כמצפים למתת-יד ואכן הגבר השחום בעל הפנים המכוערים, שלה מכיסו שטרות כסף מעוכים והטילם על-גבי דוכן הביקורת, כשכר-תודה על שנמנעו מלהטריד בקטנות את אדוניו, שחלף על פניהם כשהוא מתעלם מנוכחותם.

– זהו פרדיננד אוטרילו, משרתו ושמשו הנאמן של מר דקסטר – שמעתי לפתע מישהו לוחש דברים אלה באוזני בקול נמוך וערב.

הסתובבתי ומצאתי עצמי ניצב מול איש צעיר, מבוגר ממני בשנים אחדות והוא כבן שלושים שנה, יפה-תואר וקומתו כקומתי. לבוש היה בחליפה בהירה שניכר בה טעם טוב והיא השלימה את הופעתו הנאה. הוא עמד נסמך על מקל שחור שבקצהו היתה טבעת כסף.

– אני משוכנע שלפני עומד איתן רון – אמר כשהוא מחייך בנועם וחושף שינים צחורות, שהבהיקו מחמת עור פניו השזוף.

– ואני בטוח כי לואיג’י דונטאלו בא לקבלני! – אמרתי ושנינו פרצנו בצחוק. הושטנו יד איש לרעהו ולחצנו בחיבה את כפותינו. אכן, כבר מרגע בו ראיתי בפעם הראשונה את האיש הצעיר, חשתי כלפיו חיבה שהלכה והעמיקה מיום ליום.

התברר כי גם הצולל מוונציה היה מוכר לאנשי המכס של פלמה, ואם כי לא טרח להשליך לעברם שטרי כסף כמנהג משרתו של אדי דקסטר, נהגו בו כבוד עמילי המכס והפקידים ומיד הטביעו בדרכוני אשרת כניסה לאי. לואיג’י ואנוכי נחפזנו לצאת לעבר הכביש המתפתל לעיר. סמוך לכניסה חנתה מכונית ספורט לבנה.

– “יגואר” זאת שייכת לאחד מידידי המתגוררים בעיר – הסביר לואיג’י כאשר הציע לי להתישב בצידו במכונית הספורטיבית היפה – אני מעדיף אותה על אחרות בגלל מהירותה. אם להודות על האמת – הוסיף בחיוך – כי אז אודה שהנהיגה במכונית אהובה עלי כמעט כצלילה.

המכונית הארוכה גמעה בצימאון את הכביש הצר והמתפתל לקראת עיר הנמל של האי. כעבור דקות אחדות הופיעה לעינינו מכונית שחורה וגדולה שהתנהלה בביטחה וחלשה על מלוא-רוחב הכביש.

– לפנינו מכוניתו של אדי דקסטר – אמר לואיג’י והצביע על המכונית השחורה והנוצצת – בין-יתר הדברים הנמצאים בקביעות בספינתו, נמצאת גם מכונית אנגלית זאת המשמשת את בעליה בכל מקום אליו הוא מגיע עם הספינה.

– מי הוא פרדיננד אוטרילו? – שאלתי.

– לפנים היה מתאבק מקצועי בארץ מולדתו, ברזיל – הסביר לואיג’י ופניו לובשים הבעה קודרת – הוא משמש כבר שנים רבות כמשרתו האישי של האמריקני. הוא ידוע באכזריותו ונאמן ככלב לאדוניו. לכן הוא רואה בשוד אוצרות הים מאחרים כשעשוע מבדר ומצחיק. בעיקר גדול הבידור נוכח העובדה שהנך מסוגל לשדוד אוצרות מאחרים, שאינם מסוגלים למנוע בעדך מלהציגם ככלי ריק.

ניכר בלואיג’י כי קרבתנו ברגע זה לאדי דקסטר ומשרתו, אינה לרוחו של הצולל הצעיר.

– תמהני כיצד נקלענו יחדו למטוס אחד – ציינתי בהתכווני לאדי דקסטר – האמנם יש בכך יד המקרה?

– אל תחשוש שמא הוא עוקב אחריך – חייך לואיג’י – דומני שהוא אף אינו יודע עכשיו על קיומך, כפי שאינו מסוגל לדעת כי ברגע זה ממש נרקמת תכנית לעצור בעדו מלהניח ידו על היצירות העתיקות, הנמצאות בים קיסריה. בטחונו טרם עורער עד עצם היום הזה. איש לא הצליח להשמיט מידיו טרף שחשק בו. יש אומרים כי אלה שניסו יצאו חבולים בגופם וברוחם.

בתי העיר נגלו לעינינו; בתי אבן שגונם חום-אפרפר, כעין הצבע המנומר והמתמזג עם רצועות החול שנחשפות בין עצי הזיתים, אלה שגזעיהם המעוקלים צומחים לאורך הדרך. מכוניתו הגדולה של אדי דקסטר המשיכה לנסוע בדרך הראשית עד שנעלמה בין הבתים, ואילו לואיג’י הפנה את מכוניתו לשביל הכורכר הסובב כחגורה צרה את העיר.

– דקסטר פנה לנמל, הוא כנראה יעלה עכשיו לספינתו – הסביר לואיג’י – ואילו אנחנו נפנה כעת לבונגלו בו אני מתגורר. הבונגלו נמצא בראש צוק יפה המתנשא מעל לנמל של פלמה. המקום ימצא חן בעיניך. הצוק הזה מתנשא בסביבת המקום בו איתרו חברי את האניה הספרדית, שבודאי שמעת אודותיה. יתר-על-כן – המשיך לואיג’י בדבריו – מתוך הבונגלו נוכל לבחון בעזרת משקפת טובה את ספינתו של דקסטר. מוטב שגם אתה תכיר אותה, לפחות מבחינת הצורה החיצונית שלה. הלילה נזדקק לפרטים השונים שנלמד…

– לשם מה?

– גונבה אלי שמועה כי הספינה עומדת להפליג מחר ליעד בלתי ידוע – הסביר לואיג’י – משום-כך ננסה לפלוש הלילה לספינה, במגמה למצוא את התעודות העתיקות. הלילה…

– נצלול! – השלמתי דבריו.

לואיג’י גיחך בשביעות רצון והנהן בראשו.

– כן – חזר ואמר – הלילה נצלול.

לאחר נסיעה קצרה בין פרדסים ירוקים זינקה לפתע המכונית לעבר גבעת טרשים שבפיסגתה צמחה ביקתת עץ חמודה, מוקפת בשיחים עבותים. המכונית סרה מדרך הכורכר לשביל עפר הפונה לפיסגה וכעבור דקה נעצרה מול פתח הביקתה.

– איזו חליפת צוללים יפה! – קראתי בהתפעלות כשנכנסתי לביקתה ומבטי נתקל בחליפת גומי שחורה, עשויה מחומר סופג שנועד לגונן על הגוף מהמים הקרים בעונה זאת.

– היא שלך – צחק לואיג’י – אני סבור שכדי להנות מצלילה צריך הצולל להיות בעל ציוד טוב. משנודע לי כי מידות גופך כמידותי, הכינותי לך ציוד מושלם, כולל כל הפריטים והאביזרים השונים.

לואיג’י התגלה כמארח למופת. תכונה יפה זו שלו ניכרה בכל. נעימות הליכותיו השרתה נועם ושלוה. חשתי כאילו איש זה הוא ידידי משכבר הימים, למרות שחלפו רק שעות אחדות מאז נפגשנו בשדה התעופה הקטן של פלמה.

– מוטב לך לנוח לאחר נסיעתך הארוכה מראוונה – הציע לואיג’י כשעזר לי להכניס את מזוודותי לחדר שהעמיד לרשותי – הלילה עלינו להיות רעננים ובמלוא כוחנו.

בהכרת-תודה קיבלתי את הצעתו של ידידי האיטלקי. השתרעתי על-גבי המיטה הנוחה ונרדמתי.

* * * *

כשהתעוררתי היה חדרי אפל למחצה. אור עמום של שעת בין-ערביים, ענוג ונעים לעין, מילא את החדר. בעד החלון יכולתי להבחין בפיסת שמיים הולכים ומתקדרים. חשתי בצינה החודרת פנימה כאילו באה להזכיר שהחורף טרם חלף ולאוזני הגיע רחש גלי הים השקט, שפניו שלוים והקמטים שבו מתפשטים בעצלתיים.

לואיג’י יצא כנראה בשעה שישנתי מהביקתה. פתחתי את הדלת וצעדתי לעבר קצה הצוק המתנשא בגאון מעל לחוף הים. מתהום מרגלותיו הגיעו אלי קולות של אנשים נרגשים. עוד צעד והנה ניצבתי ממש על שפתו של הצוק, השטוחה כמדרגה רחבה.

תמונה מרהיבה צצה לעיני; בעומק של שלושים מטרים השתרעה רצועת חוף רחבה שחולות הזהב שלה נוצצו והפריחו צבע צהבהב, משפגעו בהם קרני השמש הצונחת לים, בצידו השני של האי.

במרחק פסיעות אחדות מהחוף הנילחך על-ידי רימזי-גלים משועממים, ניצבה קבוצה של חמשה יצורים מוזרים הדומים למפלצות שהים הקיא. היו אלה צוללים על ציודם המלא ששוחחו בהתרגשות. ביניהם ניצב לואיג’י דונטאלו, מארחי. שיערתי כי הצוללים גילו דבר של חשיבות ונחפזו להודיע על-כך ללואיג’י פטרונם.

ברגע זה השגיח לואיג’י בדמותי שעל שפת פיסגת הצוק. הוא נופף לעומתי בידו, כאומר: עוד דקה ואצטרף אליך. אחר-כך פנה לחבריו, הפטיר משפטים אחדים והללו נחפזו לנעול שנית את סנפיריהם, לרתום את ריאות האויר הגדולות ומאורכות כסיפונים של סודה, ובצעדים מגוחכים, כברוזים, פנו לעבר הים.

לואיג’י המתין עד שאחרון הצוללים נכנס לים ונבלע בתוכו בעקבות חבריו. רק אז חזר ופנה לשביל המפתל במעלה הצוק. כעבור דקות אחדות הופיע לפני כשהוא מתנשם ללא מאמץ, משל והטיפוס הקשה במעלה הצוק היה לגביו בבחינת טיול של חילוץ עצמות, לאחר ארוחה דשנה.

– ערב טוב, איתן – אמר והצביע לעבר המקום בו נעלמו חמשת הצוללים – אלה הם אנשי המשלחת שלי. לאחר שהצליחו לאתר את מקום האניה, שיחק להם המזל ולפני שעה קלה הצליחו לחשוף אותה. גם הפעם נזקפת הצלחה זאת לזכות המד-רישום.

– אתם מרבים להשתמש בו? – שאלתי.

– כן – ענה לואיג’י והמשיך לסקור את הנמל הקטן, אשר לא הרחק מהמזח הבודד שלו עגנה הספינה ששימשה בית לצוות הצוללים של לואיג’י – מנסיוננו בעבר נוכחנו לדעת שמתוך קריאה נכונה של רישומי המכשיר, אפשר להפיק ממנו תועלת רבה.

מד-רישום זה שלואיג’י שיבח אותו, הוא מכשיר אלקטרוני שנועד לגלות סטיות ועיוותים במבנה השכבה הגיאולוגי של קרקעית הים. מי שמתמצא ברישומים אלה, מסוגל להבחין במימצאים ארכיאולוגיים שנקברו בתהומות הים.

– מסתבר כי למרות הכל גם ספינתכם מצויידת במכשירים חדשים ויקרים – ציינתי כקובע עובדה.

– כמעט כך – לואיג’י גיחך ברצון והניף מקלו השחור, בעל טבעת הכסף, לעבר ספינה מפוארת שעגנה במרחק של קילומטר בלב הים הרוגע, בקו ישר עם מזח הנמל – רואה אתה ספינה זאת?

– כן.

– דומני שאין בנמצא ספינה שניה בעלת ציוד כה-חדיש לתיור וחקר הימים וחשיפת צפונותיהם כספינה הזאת – אמר לואיג’י שלא גרע מבטו מהספינה, שמחמת ריחוקה קשה היה לבחון אותה לפרטיה – אני לא זכיתי לסייר בה. אולם, הגיעו אלי שמועות שונות כי זאת ספינת הצוללים הטובה ביותר. ידוע שהותקנו בה כמה וכמה חידושים שהם בגדר סוד, ואפילו אנשי הספינה אינם יודעים עליהם, פרט כמובן לבעל הספינה וידידו פרופסור ג’רמייה, המומחה לארכיאולוגיה תת-ימית.

– של מי ספינה זאת? – שאלתי ובענין הולך ורב סקרתי את ספינת השעשועים שמחמת המרחק הגדול נדמתה כלויתן לבן, מפליא בחיטובי גופו המושלמים – תמהני מה עושה בספינה זאת פרופסור ג’רמייה…

– הבט בה! – פסק לואיג’י והושיט לי משקפת-כיס מתקפלת.

בעד העדשה הממורקת והחדה נתגלתה הספינה כעוגנת במרחק של הושטת-יד. היתה זאת ספינה מודרנית שדוגמתה לא ראיתי מעודי. היא היתה בעלת קוים מעוגלים וארוכים, שחשפה מעט מהאצור בה, פרט לגשר הפיקוד הנדמה כשבלול שקוף ומעליו תא עליון המיועד למטרות תצפית.

מעודי לא ראיתי ספינה כה מוזרה, דומה ליצור-ים המסוגל לחיות מעל לפני המים ומתחת להם. לכן לא התפלאתי כשראיתי את השם המצויר בירכתיה באותיות צנועות: “מובי דיק”.

הייתי משוכנע כי המהנדס שתיכנן את הספינה היפה הושפע מספרו הנפלא של הסופר האמריקני הרמן מלויל ושמו “מובי דיק”, כשמו של לויתן לבן ואכזרי המשוטט בים הצפוני ואיש לא הצליח לצודו. אכן, ספינה גאה זו עוררה בלב הסוקר אותה את הרושם כי היא מתעתדת לזנק קדימה, כשועטת-צולחת מים בעקבות טרף הנגלה בין ראשי הגלים; כאותו לויתן ענק, בעל און אדיר, ערמומי ואכזר שהפך לאימת יורדי הים הצפוני.

באיטיות בחנתי כל פרט מפרטי הספינה שצורתה עוצבה בדקדקנות ובשלמות. משסקרתי את תא התצפית המזדקר כדבשת גמלונית מעל לחדר גשר הפיקוד, הופיעו בעד העדשה, פניו של שכני לטיסה.

– אדי דקסטר! – קראתי.

– בדיוק כך – ענה לואיג’י והצביע שנית במקלו על הספינה הזרה, המרתקת ומאיימת בעת ובעונה אחת – זאת היא הספינה המפורסמת של שודד הים המודרני, המנצל את רעהו התמים, פרופסור ג’רמייה, כדי שהלה בעומק ידיעותיו יגלה לו תחומים חדשים לחקירות תת-ימיות המנוצלות לשם הנאתו בלבד.

– אתה מתעב אותו – אמרתי.

– כן – הסכים לואיג’י בפשטות – אני מתעב אותו והדומים לו, אלה שאינם עוסקים בחשיפת אוצרות גנוזים במצולות כדי להעשיר את ידיעותינו, אלא לשם ביזה בלבד, מתוך תשוקה להיות בעלי אוסף מיוחד במינו של מימצאים תת-ימיים. זאת מחלתו הארורה של דקסטר, המרכז כל אותם אוצרות נפלאים בחוילתו, לשם הנאותיו.

– האם אנחנו מסוגלים להחשב לו ליריבים הראויים לשמם? – תמהתי. לואיג’י שתק. הוא לא הזדרז לענות לשאלה.

– התבונן היטב בספינתו של דקסטר – חזר ואמר לואיג’י – כל עוד משחק אור בין-ערביים. הלילה ננסה לחדור לספינה כדי להניח ידינו על התעודות העתיקות. אם נכשל במשימתנו, כי אז לפחות נצליח להכיר את מבנה הספינה ותכונותיה המיוחדות, דבר שיהיה לנו לעזר בעתיד.

כעבור שעה קלה התגברה האפלולית. ארגמן המבשר שעת שקיעה שהציף את הרקיע החף מעננים ומלוא אופק המים הרגועים, הלך ואיבד מחריפותו עד שהתגברה העלטה המבשרת שעת לילה.

* * * *

לואיג’י קבע שעת יציאתנו לחצות. היות ועקב בהתמדה אחרי הליכות דרי הספינה במרוצת הימים האחרונים, הגיע למסקנה כי בשעת חצות כבים האורות ואנשי הצוות עולים על משכבם. לואיג’י היה סבור כי עלינו להתקרב לספינה בסירת גומי עם משוטים, עד למרחק של כמאתיים מטרים ממנה, ואז נחליק למים ובצלילה נתקרב אליה. בזמן הצלילה נהיה מצויידים בריאות אויר כפולות שתאפשרנה שהייה ממושכת מתחת לפני הים.

מיד לאחר ארוחת הערב הצנועה, טרחנו לבדוק את ציוד הצלילה והעברנו אותו מהביקתה לחוף. בביקתה עצמה השארנו רק את חליפות הצלילה העשויות גומי שחור. מדברי לואיג’י למדתי לדעת כי בדיוק בשעת חצות תתקרב לחוף סירת גומי, שתישלח מספינת הצוללים שלו ובה נצא ללב-ים.

בשעה עשר גמרנו את ההכנות השונות. נותרו לפנינו עוד שעתיים, כי הרי רק בחצות תגיע סירת הגומי השטוחה.

– ידידי – פנה אלי לואיג’י – בודאי נודעו לך כל הפרטים הנוגעים לדרך בה נקלעתי אנוכי לפרשת התעודות שנגנבו מגנזך הואתיקן. אתה גם יודע כי חברך דויד גל היה שותפי הנאמן במבצעי צלילות במקומות שונים, והאמת היא שאני מצפה לרגע בו אחזור לצלול בצידו. אך מועטות ידיעותי על אותה עיר עתיקה, קיסריה. אנא, ספר לי את הידוע לך אודותיה.

ציפיתי לבקשה זאת. ידעתי כי לואיג’י, ככל אדם העוסק בארכיאולוגיה, סופו שיבקש ללמוד כל פרק אודות המקום בו הוא עתיד לבקר ובמימיו לצלול.

ישבנו סמוך לחלון הגדול והנמוך שדרכו אפשר להשקיף לעבר עיר הבירה של האי. לואיג’י ישב בכורסה רחבה ונוחה, ואילו אני מצאתי מקום נוח על-גבי כסא עץ עשוי מלוחות רחבים. לואיג’י פיטם מקטרתו ומארשת פניו ניכר שהוא נכון להאזין לדברי. סיפרתי לו את אשר ידעתי על הורדוס, מלך יהודה שייסד את קיסריה שבמשך שנים רבות שימשה מרכז של התרבות ההלניסטית במזרח; בעיקר בתקופה בה היה איזור גיאוגרפי זה נכנע לעול שלטונה של רומא המוחצת וכובשת.

– היתה זאת עיר מתוכננת לפרטיה – הסברתי – שלא כאותן ערים עתיקות שצמחו צמיחה איטית במרוצת דורות רבים, ובתכנונן היתה יותר יד המקרה מאשר יד מתכננת ומכוונת. הורדוס שבילה תקופה ארוכה ברומא, זכה לראות ערים גדולות שהדהימו אותו מבחינה ארכיטקטונית. טבעי הדבר שבגשתו להקים עיר, פעל כמיטב כשרונו כדי שזאת לא תיפול בחינה, ביופיה ובתכנונה מערי התרבות ההלניסטית, ואף תעלה עליהן.

לואיג’י לא גרע ממני מבטו. עיניו הגדולות והנבונות הביעו רצון ללמוד יותר ויותר פרטים אודות העיר. השתדלתי לרקום בסיפורי תמונה המשקפת בנאמנות עיר זאת שבשנותיה הראשונות היתה יריבה קשה לירושלים, בירת יהודה; יריבה מבחינת מעמדה המדיני והלאומי.

רק משדבק פרט אחד בשני, ניתן היה לשער גודל המפעל הכביר שיזם מלך יהודה, הורדוס, זה שבעורקיו נזל דם אדומי. השטח הפנימי של העיר, המוקף בחומה, היה כאלף וחמש-מאות דונמים. שטח זה שממעוף הציפור נראה כתבנית של מחצית ירח מלא, היה מחולק לאיזורי מגורים, בניני ציבור, מקדשים, שווקים ומרכזי שעשועים. בעיר נמל זאת יכול היה התייר, ואף תושב המקום, למצוא כל שנפשו חושקת בו; החל ממרכז למכירת עבדים ושפחות, וכלה בתיאטרון שהוקם בדרום העיר. ואילו במזרח העיר יכול היה כל מי שחפץ בכך, לחזות במרוצי כרכרות מסעירים בהיפודרום המפואר שהשתרע מצידה השני של חומת העיר. הורדוס דאג לכל פרט ופרט. הוא אף הקים אמפיתיאטרון בצפון העיר, מקום בו התגוששו לודרים חשופי פלג גופם העליון להנאתם של אלפי צופים, ומקום אליו הושלכו טרף למלתעות חיות, מאות ואלפי מורדים יהודים אמיצים, שהתקוממו נגד נציבי רומא שמררו את חייהם.

תחילה נחפז הורדוס להקים את הנמל הגדול, שלמען בניית שובר הגלים שלו, שנועד לתחום גבול מי-מנוחות לספינות שתמצאנה בו מקלט בשעת סופה, חצבו אנשיו ועבדיו אלפי אבנים גדולות וכבדות, מקרב רכסי גבעות הכורכר הגדולות שממזרח לעיר.

בתוך הנמל עצמו נבנו רציפי-עגינה אחדים, כקשתות חופפות אחת את רעותה ובתעלות הנצרות ביניהן הועגנו האניות והספינות, הן של הלוחמים והן של הסוחרים. לרציפים אלה נהגו לנהור בהמונים אנשי העיר, ברצונם לבוא בשיח ושיג עם הימאים והסוחרים הזרים, שהביאו שפע סחורות שונות ומגוונות מארצות רחוקות.

היתה זאת עיר מפוארת שבצדק כונתה בשם “רומא זעירתא”. אלא שלא כאחותה הבכירה, זכתה הצעירה ביתרון הודות לנוף-ים קוסם ושובה-לב, אשר כה חסר לרומא המושלת בעמים. נוף זה, על שפע הגונים הכחולים והירוקים שלו, נוצל על-ידי אדריכלי העיר שצייתו להורדוס שכל תשוקתו היתה להקים עיר-מצבת-נצח לקיסר אוגוסטוס, ושכל-כולה תצטיין בתרבות של האימפריה החדשה.

בעיר יפה זאת נולד ניגוד חריף ומשווע בין המבנים המפוארים של האבן והשיש ולבין התושבים המפוצלים בשנאתם זה לזה. הורדוס מלך יהודה, הצטיין בחיבתו הגלויה לרומאים ולתרבותם הזרה ליהדות ולערכיה המקודשים. ככל שהמלך הפליג בחיבתו לרומאים, כן לחשה במסתרים גחלת-שנאה בין היהודים לבני הלאומים הזרים שיושבו בעיר על-ידי הורדוס. חלפו שנים אחדות ורחובות העיר נשטפו בדם בשעה שהיהודים התפרצו כנגד מדכאיהם, הנציבים הרומאים; עשרות אלפים מבני העם היהודי נטבחו שם.

המקטרת שהיתה נעוצה בפיו של לואיג’י כבתה מכבר. הבעת פליאה ריחפה על פניו. הוא לא נע ולא זע, כחרד שמא תנועה מיותרת תקטע חוט שיחי. אנוכי שנתפסתי לסיפור, המשכתי לרקום דברי ימים העצובים של העיר.

סיפרתי ללואיג’י כיצד הצליחה קיסרות רומא האדירה להשתלט על יהודה בצעדים איטיים, אך בטוחים. לאחר מותו הפתאומי של אגריפס, נכדו של הורדוס מייסד העיר, שלטו בה רק נציבים רומאים. קיסריה שימשה להם לבירה; ממנה יצאו לרומא ואליה שבו כדי להמשיך ולשלוט במזרח התיכון. בינתיים וההתנגשויות בין יהודי העיר לרומאים הפכו להיות ענין של יום יום. הראשונים חפצו לסלק בכל מחיר את עולם של הזרים, שבעת ההיא כבר לא הסתפקו בשליטה בגוף יהודיהם, אלא אף חפצו לדכא את רוחם.

חלפו שנים. לנציב ביהודה נתמנה פלורוס, בשנת שישים ושש לספירה, ואז כבר נישא שם קיסריה לתהילה ברחבי האימפריה הרומאית. בימיו של פלורוס פרצה תיגרת-דמים נואשת בין היהודים לזרים הנוכרים, שהצרו צעדיהם ואף ביזו דתם במעשה מעליב שביצעו בפתח בית תפילתם. תיגרת הדמים פרצה בשבת שקדושתה חוללה. עשרים אלף יהודים נטבחו ביום זה. השמועה המחרידה חלפה כברק ממיט-אסון בכל פינות יהודה, הקרובות והרחוקות, ומלחמת היהודים ברומאים החלה; מרד שהגיע לסופו העצוב רק כעבור שנים, כאשר המצביא הרומאי אספסינוס ובנו טיטוס גברו לאחר קרבות נואשים על מעוזי המורדים, אלה שנלחמו למען חרות עמם ומולדתם.

– האם לא בקיסריה הוכרז אספסינוס לקיסר של האימפריה הרומאית? – שאל לפתע לואיג’י בעירנות ועיניו נוצצות כעיני אדם המסוגל להוכיח כי גם הוא מצוי בפרקי ההיסטוריה שלו, של האימפריה הרומאית.

– אכן, כך היה הדבר – הנהנתי בראשי והמשכתי – בהיותו בארץ-ישראל נודע לאספסינוס דבר מותו של נירון קיסר והוא נשבע אמונים לאלה שנתקסרו אחריו. אולם, בחודש יולי שנת שישים ותשע לספירה, הכריזו בקיסריה, מפקדי הגיס הרומאי במזרח, את אספסינוס לקיסר רומא. לאחר שנודע כי גם הלגיונות הרומאים שנמצאו בארצות הדאנובה נשבעו לו אמונים, נכונה הקיסרות בידו והוא יצא לבירתו. רק כעבור שתי שנים הצליח טיטוס בנו לכבוש את ירושלים בירת יהודה וצבאותיו הרסו עד היסוד את בית המקדש השני. כיבוש זה נחוג באכזריות רבה בקיסריה. שם הושלכו שבויים רבים, גיבורי מלחמה וחסרי-ישע לאמפיתיאטרון, להיות לברה לחיות טרף לעיני המונים צוהלים. באותם הימים הוכרזה קיסריה כבירתה של יהודה הכבושה. בירה זאת, מבשרת תרבות הכובשים, בישרה נצחון הכתרתה על ירושלים כשרחובותיה נשטפים בדם יהודים טבוחים.

* * * *

בביקתה עמדה דממה עמוקה. בעד החלון הפתוח חדר רחש מי הים הרוגע ששילח בני-גלים מתחנחנים לעבר החוף. ניכר היה כי סיפור תולדותיה של קיסריה קירב את לואיג’י לעיר העתיקה שבמימיה עתיד הוא לצלול.

ממרחקים נשמע לפתע זמזום חרישי של מנוע קטן.

– הגיעה השעה! – ציין לואיג’י והתבונן בשעונו – השעה שתים-עשרה פחות עשר דקות. הסירה מתקרבת לחוף.

בזריזות פשטנו את “בגדי החוף” כפי שכינינו בלגלוג את בגדינו, והעלינו על גופותינו את חליפות הגומי שנצמדו לבשרנו ונועדו לגונן עלינו מפני המים הקרים. אחר-כך כיבינו את האורות בביקתה ופנינו למשעול המתפתל במורד הצוק התלול.

לואיג’י בחר בזמן נוח לצלילת-סתר. לפני כשעה קלה השלים חרמש הירח הצעיר מסלול הקפתו ונעלם במערב, ואילו אור הכוכבים המרצדים די היה בו כדי לעזור לנו לבחון את הנעשה סביבנו, אך יקשה על אחרים לגלות אותנו, כל עוד נשהה מתחת לפני הים, ולוא גם שכבת מים דקה מעלינו.

כשהגענו למרגלות הצוק נדם התיקתוק הקצוב של המנוע. הנוהג בסירה שייט אותה לעבר החוף בעזרת משוט קטן. עוד אנחנו גוהרים מעל לערימת ציוד הצלילה שהעברנו לכאן לפני שעות אחדות, נשמעה שריקה ומתוך העלטה הסמוכה צצה צללית של אדם המשייט לעומתנו סירת גומי שטוחה. לואיג’י ענה בשריקה דומה.

– זהו זה – ציין לואיג’י בסיפוק לאחר השריקה – במבינו מופיע תמיד בזמן. אפשר לבטוח בו.

“במבינו”, שפירושו “תינוק”, היה כינויו של ענק יליד העיר פלורנץ, והוא נמנה עם רעיו של לואיג’י, הצוללים המקצועים. כאשר סירת הגומי נמצאה במרחק-מה מהחוף, ירד ממנה במבינו וגרר אותה לעברנו.

– בונה נוטה! (לילה טוב!) – הכריז שהוא חושף בחיוכו את שיניו הגדולות והנוצצות.

טרם הספקתי להושיט ידי וכבר שלח הענק יד ארוכה וטפח על כתפי בכוח, ובו במקום הכריז עד-מה שמח הוא להכיר את אחד מחבריו של דויד גל, שבעבר היה לו העונג לצלול עמו בים האדריאטי.

במבינו היה מוכן להאריך בהעלאת זכרונות, אלא שלואיג’י דחק בנו להעביר את הציוד לסירה. רק סיימנו פעולה זאת וכבר מצאנו עצמנו בתוכה, ואילו במבינו, טובל עד למותניו במים, משך אותה ללב-ים. רק אז זינק הענק לתוך הסירה השטוחה. בתנועה חטופה משך את חבל-המתנע ומיד בקע קול פעימות המנוע הקצובות, והסירה זינקה לתוך החשכה הסמיכה.

איש לא ידע את הצפוי לנו מתחת לספינה הלבנה של אדי דקסטר. פרט לסיפורים השונים והמוזרים שהילכו עליה, לא היו בידינו פרטים בדוקים ועובדות ממשיות. טבעי, איפוא, שאי-שקט התגנב לליבנו.

במרחק, לאחר שאימצתי עיני לבקוע העלטה, השגחתי בצללית של ספינת השעשועים. אור דל בקע מחדר גשר הפיקוד, ואילו יתר חלקי הספינה היו חשוכים. כעת הבדילו בינינו לבין הספינה כשלוש-מאות מטרים. לאחר שלואיג’י הרים ידו מיהר במבינו וכיבה את המנוע. לואיג’י הפריח פקודה חרישית וכל אחד מאתנו נטל משוט עשוי עץ ובתנועות מדודות חתרנו לקראת הספינה. כך עמלנו כעשר דקות עד שמאה מטרים הפרידו בינינו לבין הספינה. עכשיו חדלנו מלחתור.

במהירות נעלנו לכפות רגלינו את סנפירי הגומי השטוחים והרחבים. למותנינו חגרנו את חגורת המשקלות הכבדה, כדי שבעת הצלילה לא ידחקו אותנו המים כלפי מעלה, ורתמנו לגב את תאומי ריאות-האויר. על פרק-יד ימין ענדתי מצפן ומד-עומק, ואילו על פרק-יד שמאל את שעון הצלילה. הנשק היחידי היה סכין ארוכה וחדה.

– מוכן? – שאל לואיג’י.

פתחתי את שסתום האויר של הריאות והורדתי על פני את משקפי הצלילה.

– מוכן! – עניתי ודחקתי לפי את פיית זרוע-האויר.

לואיג’י התישב על-גבי הדופן הצמיגית והנפוחה של סירת הגומי, נופף בידו לשלום והתהפך אחורנית, לעבר המים הכהים. נהגתי כמותו ונפנפתי בידי לבמבינו שחייך. אחר-כך החלקתי למים.

 

פרק ג': קרב מתחת לפני הים    🔗

נאלצתי לעצור נשימתי, כדי להתגבר על הצריבה הפתאומית החולפת בגוף מחמת הקור העז. המים הקרים הזדחלו כנחשים דקים וזריזים על בשרי, כשהם חודרים דרך החריצים שנוצרו בין בגד הגומי לבין קרסולי, מותני וצוארי. אך ידעתי כי כעבור דקות אחדות יוחם לי, היות ושכבת מים דקה זאת, החוצצת בין גופי לחליפת הגומי, תספוג מחום גופי ותחושת הקור המציקה תימוג.

בעומק של שלושה מטרים השגחתי בדמותו של לואיג’י שחתר ברגליו בעצלתיים וגופו ניצב מאוזן לקרקע, כדי שישהה במקום ציפתו. איזנתי תנוחת גופי שימצא במקביל לגופו הגמיש של לואיג’י. הוא הניף את ידו כשואל אם הכל כשורה. עניתי לו בתנועת ידי כי-כן. רק אז הרכין ראשו ופנה דרומה, לעבר הספינה, כשרגליו הארוכות חותרות בתנועות בטוחות וקצובות וסנפירי הגומי הרחבים דוחים את המים ודוחפים את הגוף קדימה, במהירות הולכת וגדלה.

לואיג’י היה שחיין מצוין. שליטתו במשחה-צלילה ניכרה היטב בתנועותיו הבטוחות. ידיו מוטלות בצידי גופו, ראשו נטוי לפנים, כפולח את המים, ורגליו דחו בסנפיריהם את המים בתנועות מתעצמות.

שחיתי במרחק של שני מטרים ממנו והשתדלתי להיצמד אליו. דרך זכוכיות משקפי הצלילה הבחנתי לעיתים בכתמים כהים וגדולים על-גבי הקרקע. היו אלה קבוצות סלעים. לעיתים היו חולפות על פנינו להקות של דגים גדולים. אך מחמת החשכה קשה היה לזהותם ולקבוע מינם. גם קרקע הים היתה עמוקה ואי-אפשר היה לאמוד את המרחק שבינינו לבין הדגים החמיקים והזריזים. שיערתי שעומק המים במקום זה מגיע לשלושים מטרים. אך לא זמן רב נותר לי להתבונן במצולות; עתה השגחנו בבטן הלבנה והארוכה של ספינת השעשועים.

חדלנו לחתור ברגלינו. קצב התקדמותנו הואט וכעבור שניות אחדות נעצרנו, כמעט ניצבים לקרקע העמוקה. דקה שהינו על מקומנו, בוחנים את בטן הספינה הלבנה שדוגמתה לא ראיתי.

לואיג’י התקרב אלי. עיניו נוצצו בעד זכוכית משקפיו הגדולים. והוא הניף ידו והודיע לי, באמצעות סימנים מוסכמים, כי ברצונו להקיף את הספינה. היה זה רעיון נבון שמטרתו לברר באם לא נפער באחת הפינות פתח, שדרכו עלולים להקביל פנינו צוללים, מבני חבורתו של אדי דקסטר.

שחינו בעצלתיים סביב-סביב עד שהשלמנו הקפת בטן הספינה שדמתה למחציתה של ביצה ענקית. דבר לא גילינו. אף לא הצלחנו להבחין בחריץ שיעיד על כניסת-סתר לספינה. ענין זה היה תמוה בעינינו, לפי שלואיג’י היה משוכנע כי בספינה תוכנן מבוא-צוללים מיוחד המאפשר לצוללים לרדת למים ישר מבטן הספינה. החלטנו, איפוא, שעלינו להתקרב לבטן הספינה עד כדי מגע. הרכנתי ראשי, הצלפתי ברגלי, וגופי זינק לעבר הקרקע המתקרבת במהירות. כעבור מטרים אחדים התמתחתי כקשת, איזנתי פלג גופי העליון, ויחד עם לואיג’י הגעתי למרכז הספינה.

מתוך נרתיק פלסטי שהיה צמוד למותניו, שלף לואיג’י פנס ארוך שהטיל אלומת אור כחולה וצרה על לוחות הספינה. גילינו כי לוחות אלה היו עשויים מתכת צבועה, דבר שהפליאנו, אך לא מיד מצאנו פתרונו.

אלומת האור הכחול לא היתה נגלית אף ממרחק קטן היות והיתה רפה. אך גם בחולשתה די היה לחשוף כל פרט ופרט שבגוף הספינה. אם להודות על האמת, חשתי באכזבה המתגנבת ללבי לאחר זמן-מה של חיפוש מדוקדק אחרי חריץ, שיעיד על איזשהו פתח נסתר; בטן הספינה היתה חלקה ולבנה. תחתית קמורה זאת היתה נקיה להפליא. ניכר כי לעיתים תכופות עסקו אנשי הצוות בסילוק הצמחיה והירוקת שדבקו בה.

לאט, אך בעקביות, המשכנו להתקדם עד שמצאנו עצמנו סמוכים למדחף הגדול והמיוחד במינו של הספינה. אלמלא ידעתי שאנוכי שוחה מתחת לספינת שעשועים, הייתי משוכנע כי המדחף הוא של צוללת. אך רעיון זה נראה כה מוזר ומיד עקרתיו ממוחי.

בינתיים ואלומת האור שוטטה על פני לוחות המתכת הלבנות. לפתע תפסתי בזרועו של לואיג’י; נדמה היה לי, כי בעת שהניף את אלומת האור לרוחב בטן הספינה, נתגלה חריץ דק, כמעט צמוד לחריץ הטבעי של לוח המתכת, על-יד הקורה המרכזית, המשמשת כעמוד השידרה של הספינה.

לואיג’י מסר לי את הפנס ועקב אחרי. הנעתי מעט את סנפירי כדי שאחזור ואמצא קרוב יותר לגוף הספינה. חזרתי והניפותי את הפנס, כפי שעשה לואיג’י. כעת השגחתי בבהירות בחריץ הכפול שאלומת האור פגעה בו. לואיג’י שהבחין בחריץ, התקרב אלי ונגע בכתפי. התבוננתי בו. עיניו החזירו מבט עליז. אכן, גילינו את מבוא הצוללים של ספינת השעשועים, דרכו מחליקים הצוללים ודרכו הם שבים ועולים לבטן הספינה. שוכנעתי כי פרט להפעלת מכסה מבוא-הצוללים מתוך הספינה עצמה, חייבת להתגלות אפשרות לפתיחת מבוא-הצוללים מחוץ לספינה. הרהורים דומים חלפו גם בראשו של לואיג’י. לכן לא השתוממתי כשראיתיו מצמיד כפות ידיו ללוחות המתכת, כמגששות אחר כפתור נסתר שנועד להפעיל את מנגנון הפתיחה של מבוא-הצוללים. לואיג’י הצטיין בתנועות זריזות. הוא החליק לאורך הספינה כדג פזיז, דומה נוגע-אינו-נוגע בגוף הספינה. לפתע, ממש סמוך למדחף הגדול נעצר ונופף בידו לעברי.

הצטרפתי ללואיג’י והבחנתי באשר גילה; מתחת למדחף הענקי היו שני צינורות פליטה כבירים, אשר רק כעבור זמן נודע לי שהם ממשמשים להנעה סילונית של הספינה בתנאים מיוחדים. בין שני צינורות הפליטה היתה לוחית שאורכה כחמישה סנטימטרים ורוחבה עשרים. לואיג’י שלף סכינו הארוכה ודחק קצה לשונה בסדק שבין הלוחית לגוף הספינה. לחיצה קלה והלוחית השתחררה ונפתחה כלפי מעלה וחשפה שורה של חמישה כפתורים; אחד אדום, שניים שחורים ושניים לבנים. ברור היה כי אחד מאלה מפעיל מנגנון נסתר הפותח את מבוא-הצוללים. השאלה היתה איזהו מחמשת הכפתורים הוא הכפתור המתאים.

רגע ממושך התבוננו בכפתורים שלפנינו. נתפסנו למבוכה כי עלולים היינו ללחוץ על כפתור המיועד למטרה אחרת, והפעלתו תעורר תשומת-לב אנשי הצוות לתקלה מסויימת; בכך היינו מכריזים על נוכחותנו הבלתי-רצויה. די היה בלחיצה מחמיצה כדי להכשל.

אולם לא יכולנו להסתכן במצב של “זמן אבוד”, כפי שכונו הדקות החולפות ועמן האויר היקר המתנדף עם כל נשימה מהריאות המתכתיות. לואיג’י נעץ בי מבטו כאומר: עלינו להסתכן. הוא הצביע על הכפתור האדום. הנהנתי בראשי, מסכים עם דעתו. לואיג’י, כמוני, שקל והגיע למסקנה שהכפתור האדום נועד למקרה של צורך בהפעלת-חירום של פתח מבוא-הצוללים, ולפיכך אין מקום לחשש שמא הפעלתו תגרום לאזעקה בספינה.

למרות הרהורים משותפים ומבטיחים אלה, חשתי כי הולם לבי מואץ ביתר-שאת כאשר לואיג’י לחץ באצבעו בכפתור האדום.

* * * *

תחילה לא אירע דבר. נשמתי נשימה עמוקה ומיהרתי לפלוט את האויר האצור בחזי. הוקל לי. אם אמנם נועד כפתור זה לאזעקה, או לפעולה אחרת, כי אז היינו עדים לתוצאות מיד עם הפעלתו.

חלפה דקה והשקט האופייני לדממת הים הופרע על-ידי רחש משונה ובמקום בו גילינו את החריץ הכפול, נפער פתח אפל בקוטר של מטר וחצי; כאילו ופיסת דופן של הספינה נבלעה ואיננה עוד. אך בטרם התאוששנו מההפתעה הזאת ואור לבן הפציע בתוך התא שמעל למבוא-הצוללים.

באיטיות שחינו לעבר המבוא. יחדיו, כאילו ונדברנו, נכנסנו כצמד למבוא הגלילי הרחב והתרוממנו בתוך המים העומדים בו. האור הלבן, אור ניאון בהיר, הלך והתעצם עד שהמים נדמו שקופים. עתה כבר לא היה מקום להרהר בנסיגה; אם אמנם המתינו לנו אנשי הספינה למעלה, כי אז הבחינו בנו מיד כשחדרנו למבוא-הצוללים. לפיכך, מיד כשהגענו לשפת הגליל הגדול הוצאנו ראשינו מהמים.

צוללים, בין אלה העוסקים בכך לעיתים נדירות ובין אם יהיו אלה העוסקים בכך בקביעות, מסגלים לעצמם במרוצת הזמן תנועות מסויימות ופעולות שאין נותנים עליהן דעתם. אחת הפעולות האלו היא דחיית משקפי הצלילה לעבר בלורית השיער הלח, כאשר הצולל מוציא ראשו מהמים. דבר זה מאפשר לו להתבונן בבהירות בסביבה שמעל לפני המים. ואילו הפעולה השניה המתבצעת יחד עם הראשונה, היא פליטת פיית זרוע-האויר של ריאת המתכת. כך פעלנו גם אנחנו ומיד העיפונו מבט בכותלי התא, המתגבהים מעל לשפת הריצפה הבולטת בגובה של כף-יד מעל לפני המים שבגליל. איש לא היה בתא.

– נעלה! – לחש לואיג’י.

לפתתי שפת הריצפה, אימצתי זרועותי, הניפותי פלג גופי העליון מעל לשפה והשתרעתי על-גבי הריצפה הלחה של התא. לואיג’י נהג כמוני. בתנועות חפוזות השתחררנו מרתמות הריאות ומחגורות המשקלות המכבידות. אחר-כך הסירונו את הסנפירים ושנית סיגלנו לעצמנו כושר תנועה גמיש ונוח לתמרון.

פתאום קפאתי על מקומי בחרדה.

– הבט! – לחשתי בקול נצרד מהתרגשות בלתי-צפויה. בידי המושטת הצבעתי על עדשה זעירה ונוצצת, מוצנעת מעל לדלת הסגורה של התא וגודלה כגבשושית קטנה.

– מצלמת טלוויזיה! – נהם לואיג’י בזעם.

נפלנו למלכודת. עד-מה תמימים היינו שלא שיערנו כי איש כאדי דקסטר יצייד את ספינתו במיטב המכשירים לצורך הגנתו. כעת הבינותי מדוע איש לא המתין לנו בתא. בספינה זאת לא היה צורך בכך. ממילא תופענה דמויותינו על-גבי מסך הטלוויזיה, הנמצאת בחדר גשר הפיקוד והפועלת בשיטת “טלוויזיה במעגל סגור”. שוכנעתי כי כל פינה נסתרת של הספינה המוזרה מבוקרת על-ידי מצלמות טלוויזיה נסתרות, המדווחות על המתרחש בה בדיוק אכזרי, ללא רחמים.

אם אמנם פעלה המלכודת כצפוי, כי אז כותרנו ונחסמה בפנינו כל דרך לנסיגה. קרוב לודאי כי כבר ברגע זה נסגר שנית מבוא-הצוללים. לא נותר לנו אלא להמתין עד שנדע מה יעלה בגורלנו.

– תיפח רוחי! – גידף לואיג’י – היה עלינו להיות זהירים יותר.

חלפה דקה. כל שניה היתה לנו כשעה ארוכה. עמדנו נטועים במקום, חוששים שמא תנועה מיותרת תזיק לנו.

– אולי שיחק לנו המזל – אמרתי בהיסוס לאחר זמן-מה – יתכן ומצלמת הטלוויזיה אינה פועלת בשעה זאת.

לואיג’י שתק ולא גרע מבטו מעדשת המצלמה. הדממה העמוקה לא הוחרדה על-ידי קול צעדים, או חריקת דלת נפתחת. סקרתי את פניו שניכרה בהם מתיחות והקשבה רבה למתרחש.

– ובכן, מה דעתך? – חזרתי ושאלתי.

– יתכן והצדק אתך – ענה לואיג’י באיטיות, כשקוע במחשבות – יתכן ומצלמת הטלוויזיה אינה פועלת כעת מפני שאנשי הספינה אינם חוששים מחדירה בלתי צפויה. אך מוטב ונמתין עוד דקות אחדות.

הזמן חלף והסתבר כי הפעם המזל האיר לנו פניו. שיערתי כי אחד מאנשי הספינה התרשל בתפקידו ולא הפעיל את מצלמות הטלוויזיה, או שמא ואמנם היה בכך ענין של ביטחון כי איש אינו מסוגל לחדור לספינה העוגנת בשלוה בנמל פלמה.

ברם, נוכח חוסר-הזהירות שגילינו, טענתי באוזני לואיג’י כי אסור לנו להמשיך בדרכנו ללב הספינה, כל עוד לא נבטיח לעצמנו דרך נסיגה. דבר זה אמור לגבי מבוא-הצוללים. לואיג’י הסכים עמי. אך השאלה היתה באיזו דרך נצליח להתגבר על חסימת המבוא בעודנו נמצאים בספינה, רחוקים מהגליל הרחב.

לואיג’י טען כי אין לפתור בעיה זאת תוך דקות אחדות. אך בעודו מעלה בפני ספקותיו ולבטיו, השגחתי בראשי-חיצים של רובים תת-ימיים המונחים על-גבי ספסל עשוי עץ והצמוד לכותל. למראה ראשי החיצים נצנץ בראשי רעיון שאם יבוצע, כי אז נצליח לעכב פעולתו של המנוע החזק המפעיל את חסימת מבוא-הצוללים.

גיליתי ללואיג’י את הרעיון והוא אישר אותו כבר-ביצוע. מיהרתי ונטלתי שני ראשי-חיצים וכן עשה לואיג’י. חזרנו לגליל המים וזינקנו דרכו לעבר המים שמחוץ לספינה.

הפעם לא השתמשנו בציוד-עזר. לפיכך היתה לפנינו דקה, או שתיים, לביצוע הפעולה. כשהגענו לתחתית גליל המבוא, דחקנו בכוח רב את ראשי-החיצים למירווח הצר שבין דופן הספינה והמכסה הנסוג לקרבה; ראשי החיצים, שלהם שתי אוזנים מושחזות ומשוכות אחורנית, יתקעו בסרבנות בלוחות הדופן כאשר ילחצו מעט בכיוון הנוגד דחיקתם, וזמן-מה ימנעו מהמכסה מלהחלץ לחסימת מבוא-הצוללים.

חסרי אויר בריאותינו, זינקנו שנית למעלה ובמהרה מצאנו עצמנו בתא הריק. הדלת היחידה דרכה עוברים לשאר חלקי הספינה הדוממת, נפתחה על-ידי לחיצה בכפתור שהיה קבוע בשקע שבכותל. כשהיא משמיעה זמזום חרישי ומופעלת בכוח החשמל, נעה הדלת על ציריה ונפתחה לרווחה, חושפת חדר-צוללים, באורך של חמישה מטרים וברוחב של ארבעה, ובו מיטב ציוד הצוללים שראיתי עד-כה.

על-גבי הכתלים, המצופים בלוחות אלומיניום ממורק וברקו עמום-כספי, היו תלויות שמונה חליפות צוללים. על-יד כל אחת מהחליפות נתלו סנפירים, משקפי צלילה, שעון, מצפן ומד-עומק, סכין, רובה וריאת אויר צרה וארוכה. חלק הארי של הציוד היה שונה בפרטים רבים מהציוד שאפשר להשיגו בבתי-מסחר. קרוב לודאי שהציוד יוצר במיוחד עבור צולליו של אדי דקסטר.

– שמונה צוללים – ציין לואיג’י במנותו את פריטי הציוד.

– ויש לשער כי כל אחד מהם צולל מעולה – הוספתי – לא מכבר שמעתי כי אדי דקסטר חיפש במשך שנים את המעולים שבקרב הצוללים, עד שהשיגם והרכיב מהם את הצוות המפורסם שלו.

– זאת שמועה נכונה – השיב לואיג’י וחייך – לפני כשנה גם אני זכיתי לקבל מדקסטר מכתב, למרות שלא נפגשנו, ובו נקב בסכום כסף עצום ובלבד שאתן הסכמתי להצטרף לאנשי הספינה הלבנה, ל“מובי דיק”.

תוך כדי-כך נחפז לואיג’י לפינת החדר המרוחקת, שם נתגלה פתח גדול, דרכו מסוגלים שני אנשים לעבור לאולם החשוך שמאחוריו. לואיג’י קרא לי בקול נמוך. מיהרתי בעקבותיו ולפי הצעתו התחלנו לחפש אחר כפתור החשמל, כדי להאיר את האולם החשוך.

אך הנה חדלנו מפעולה זאת; קול צעדים הולכים ומתקרבים הגיע אלינו. פנינו אחורנית, לעבר חדר הצוללים, וכאשר לואיג’י נחפז להסתתר מעבר לדלת שנשארה פתוחה למחצה, זינקתי אנוכי אל כפתור החשמל ולחצתי עליו. בבת אחת נפלה חשכה כבדה. נשארתי נטוע במקומי. חושש שמא תנועה מיותרת תגרום לרעש שיסגיר אותנו לידי האלמוני.

* * * *

רחש הצעדים הלך וגבר. האיש נכנס לאולם וכעבור שניות אחדות הוצף האולם באור בהיר.

ממקומי, נקל היה להשגיח באיש הצעיר שנכנס לאולם; הייתי בחזקת רואה ואינו נראה. לכן יכולתי לעקוב אחר תנועותיו, אפשרות שנשללה מלואיג’י משום היותו בצידה השני של הדלת.

איני יודע מה ביקש האיש לעשות בשעה מאוחרת זאת, אך נשמתי לרווחה משנוכחתי לדעת כי עד מהרה השלים מעשיו, וכעבור דקות אחדות פנה ויצא מהאולם. שמחתי להיווכח שהאיש היה שקוע בהרהורים ומשום כך שכח לכבות את האור.

משנדם קול הצעדים שהלכו והתרחקו, זינקנו במהירות לאולם. המראה שנתגלה היכה אותנו בתדהמה.

– מעודי לא ראיתי תכנון כה-מושלם! – הפטיר לואיג’י למראה המכשירים המורכבים ומערכות הכלים השונים.

אם לואיג’י, הצולל מוונציה, האמון על ברכי חידושים בתחום מכשירי הצלילות, הביע התפעלות ללא סייג, הרי אנוכי, לעומתו, חשתי בפקעת של ריגשה מטפסת בגרוני; דומה וחדרתי לעולם של הזיות וחלומות, שרק בו קיימים מכשירים מופלאים כאלה.

היה זה אולם המיועד לשתי מטרות: לתקשורת תת-ימית ולבדיקת המתרחש בקרקעית הים.

האולם הארוך והצר היה מחולק לשניים; באגפו הימני, על-גבי שולחן גבוה המתמשך למלוא אורך הכותל, היו מונחים בסדר מופתי מכשירים שונים לחקר המתרחש על קרקע הים ובתוכה. באגף זה נמצאו מכשירים רבים, החל ממד-רישום רגיל שתפקידו לגלות עיוותים בקרקע הים, ועד למכשירים אלקטרוניים המשגרים גלים סמויים לעבר קרקע הים, והם מפעילים מחט המציירת דמותן של צורות הקבורות בתוך קיפלי הקרקע.

אגפו השמאלי של האולם היה גדוש במכשירי-תקשורת אלקטרוניים חדישים, שבכוחם ליצור קשר של מסירת הנחיות ברורות לצוללים, עד לרדיוס של שמונה-מאות מטרים מהספינה.

על אחד ממכשירי קשר אלה קראתי מאמרים מענינים בעתונות המקצועית, אלא ששם דובר בו כבמכשיר הנמצא עדיין בשלבי ניסויים. לכן הופתעתי לראותו כאן. מכשיר זה מורכב ממערכת שיקופיות צבעוניות בצורת מעגל המחולק לתשעה משולשים וגודלו כגודל שעון צלילה רגיל. מכשיר זה מאפשר תקשורת דו-כיוונית. אם ברצונו של הצולל להתקשר עם פיקוד הספינה, כי אז הוא לוחץ על אחד המשולשים הצבעוניים, שפירוש כל אחד מהם שונה. באותה שניה נדלק אור במשולש דומה, אך בגודל של כף-יד, באולם המכשירים בו עמדנו. לעומת זאת, אם היה ברצונו של קברניט הספינה להתקשר עם הצולל ולהכווינו, או אם היה ברצונו להורות לו לחזור לספינה, כי אז היה מפעיל על-ידי כפתור מסויים שיגור קרן צבעונית, שהיתה נדלקת כאור מהבהב במשולש המתאים שבמכשיר הענוד על פרק ידו של הצולל.

עמדתי וסקרתי בהתפעלות גלויה את המכשיר המצוין הזה. מתוך קריאת המאמרים שנכתבו אודותיו, ידעתי כי תחלופנה עוד שנים אחדות עד שניתן יהיה לשווקו. אך הנה מסתבר כי אדי דקסטר הצליח ליצור מכשיר חשוב זה, שאיש מהעוסקים בחקר העולם התת-ימי טרם היה מסוגל להשיגו.

– מדהים! – לחשתי – ממש מדהים!

– חדל מלהתפעל. מוטב שנתרכז בתעודות העתיקות – אמר לואיג’י – עלינו להשיגן בכל מחיר. יותר ויותר מנקר בי החשש שמא לא נצליח למנוע מאדי דקסטר מלהניח ידו על היצירות של חירם. עלינו להקדים אותו ותנאי לכך הוא שנשיג את התעודות.

פניו של לואיג’י היו רצינים, קודרים קמעה. גם צורת דיבורו רימזה על נחיתות-רוח נוכח עליונות היריב שלנו, שמדקה לדקה נתגלתה יותר ויותר עוצמתו המופלגת.

הצטערתי בגין לואיג’י שנתפס להיסוסים. יותר מכל רציתי לראות בו ידיד שלא יאכזב במרצו הרב ובאמונתו הבלתי-מעורערת, כי מחובתנו להביס ברנשים, שודדי-ים מודרניים, מסוגו של אדי דקסטר.

– לואיג’י – אמרתי – לא יתכן שכל זאת ירתיע אותנו. אנא, ידידי, אל תיתפס לנסיגה.

להפתעתי הגיב לואיג’י בגיחוך ועיניו הגדולות והכחולות נעצו בי מבט מבודח. לפתע נמוגה הקדרות מפניו והבעה רכה תפסה מקומה.

– איתן – אמר והמשיך לחייך בחיבה – אל תטעה בי. מעודי לא נסוגותי מפני דברים כאלה. אם אני נתפס לחששות, הרי זה משום שאני מעריך ושוקל היטב את כוחותיו של יריבנו. אנחנו אמנם עלולים להפסיד מערכה זאת, אבל הנצחון יפול בחלקו של היריב רק לאחר מערכה קשה, מיגעת וממושכת.

דבריו המעודדים של לואיג’י תרמו לשיפור מצב רוחי. פג החשש שמא העוצמה הנדירה והמאיימת של היצרן האמריקני הגדול, תרתיע את לואיג’י ובסופו של דבר יטוש אותנו.

בין כה וכה ומחוגי השעון המשיכו במסעם הקבוע; השעה היתה אחת ועשרים אחרי חצות. שומה עלינו להזדרז. שיערנו כי התעודות העתיקות מונחות בודאי בקופה העשויה להימצא בחדר גשר הפיקוד, או קבועה בתאו של קברניט הספינה, משמע אדי דקסטר.

נכנסנו למסדרון החשוך שדרכו מסתעפים ערוצי-משנה לחדר המכונות ולמחסנים הגדולים של הספינה. טיפסנו בשלבי סולם עץ שנזדמן לנו בקצה המסדרון והגענו לקומה השניה, שחלק אחד שלה שימש מטבח מרווח, החלק האמצעי תוכנן כאולם בידור נוח המסוגל להכיל ברווחה עשרים אנשים, ובחלק השלישי נמצאו תאי המגורים של אנשי הצוות. קומה זאת היתה שלווה. רק מאחד התאים, שדלתו היתה פתוחה מעט, נשמע קול נשימה כבדה של אדם השקוע בשינה עמוקה.

למרות שפעמים אחדות נעצרנו כדי לבחון את הנעשה סביב, הגענו במהירות למדרגות העץ המובילות לסיפון העליון. במחצית הדרך גילינו מדרגות הפונות לחדר גשר הפיקוד. אך מטעמי בטחון מובנים העדפנו להגיע תחילה לפתח שבסיפון העליון, בירכתי הספינה, ומשם, לאחר שנבחון אם אין איש מצוי בגשר הפיקוד, נפנה ונגיע אליו.

רוח קרירה טפחה על פנינו כשיצאנו מבטן הספינה. פני השמיים קדרו מחמת שפעת עננים שבישרו גשם ועלו בשעה האחרונה ממערב. אף כאן, כבישראל, היה מזג האויר הפכפך וסימנו המובהק חוסר-יציבות.

די היה בבחינה מדוקדקת של השמיים המתקדרים וקביעת מהירות הסחפם של צרורות העננים הנמוכים, כדי לדעת שגשם צפוי לרדת בעוד שעה קלה, ויתכן כי גם סערה ממשמשת לפקוד את המקום.

– עלינו להזדרז – דחקתי בלואיג’י.

– כן – ענה בקול נמוך – נקוה כי בינתיים לא תפרוץ סערה.

שנינו ידענו כי במידה ותפרוץ סערה אנחנו עלולים למצוא עצמנו כלואים בספינה; אם נחזור ונצלול במים בעת סערה, כי אז אפסו סיכויינו להנצל וסופנו טביעה.

בצעדים מהירים נחפזנו לגשר הפיקוד, אשר פרט לגג המתכת הקשה והלבנה, היה סכוך מכל עבריו בזכוכית עבה ומשורינת שרצועות פלדה בעובי של שתי אצבעות חצו אותה לאורך ולרוחב. זוכרני כי בראותי זכוכית משורינת זאת תמהתי לשם מה נזקק לה בעליה, היות ובכוחה היה לעמוד אף בפני המכה האדירה ביותר ובפני לחץ בלתי-רגיל. אך כל התמיהות הללו שפקדו אותי מצאו פתרונן רק כעבור זמן.

חדר גשר הפיקוד היה ריק. אור עמום, דל וקלוש, דלק בפינה הימנית, מעל לדלת הכניסה. שפופים, כדי למעט קומתנו הבולטת על רקע הסיפון הבהיר, התקדמנו לעבר הדלת. למרות הסיכון הברור, נאלצנו לבדוק ביסודיות מקום זה, שמא תשחק לנו השעה והתעודות תיפולנה לידינו.

בתנועה חרישית דחיתי את הדלת. היא נפתחה לרווחה ואנחנו החלקנו בעדה לחדר הפיקוד השקוף. מבטי שוטט על פני הכלים, המכשירים והארונות שניצבו צמודים לכותל האחורי והאטום של החדר. שם נח מבטי על קופת פלדה בינונית, שניצבה מאחורי מסך הרדאר של הספינה.

– אתה מתמצא במנעולי קופות? – שאל לואיג’י.

– רכשתי נסיון מועט בתחום זה – אמרתי – אנסה.

גהרתי והצמדתי אוזני ללוח הרחב של קופת הפלדה שבמרכזו בלטה לוחית חלקה של מנגנון הפתיחה.

– יתכן ואצליח – אמרתי כעבור דקה – ואז לא נצטרך להפעיל כוח. נדמה לי שהמנגנון פועל בצורה פשוטה למדי – תוך כדי דיבור התחלתי לסובב את הטבעות הכפולות – שני סיבובים מלאים ימינה… סיבוב מלא שמאלה… מחצית הסיבוב ימינה… שני סיבובים מלאים שמאלה… ועכ…

ממש בשניה זאת, כשהרגשתי בנקישת לשון המנגנון המשתחררת, שמעתי מאחורי צעקת-הפתעה. נפניתי כמי שנחש הכישו; בעד זכוכית הדלת נתגלה פרצוף נדהם של איש מבוגר, שנמנה על אנשי הצוות של הספינה המפוארת. עוד בטרם הצלחנו להניע אבר, או לנסות להגיב, והאיש נבלע בעלטה כשהוא ממשיך להפריח צעקות עד ששמענו קולות אנשים המתעוררים משנתם ומצטרפים להמולה פתאומית.

– מהר! – קראתי וזינקתי לעבר הדלת ולואיג’י בעקבותי. מיהרנו לחזור לבטן הספינה דרך הפתח שבירכתי הסיפון העליון. בינתיים וצופר האזעקה הופעל וצריחה צורמת ומבעיתה עלתה והסתחררה מעל לראשינו.

* * * *

חלפנו לאורך מסדרון התאים ואיש לא נתקל בנו. אך בשעה שירדנו בסולם, לקומה התחתונה של הספינה, מקום בו נמצאו אולם המכשירים וחדר הצוללים, נתקלנו בשני ברנשים חסונים שניתרו לעומתנו ובידיהם מונפות אלות עץ קצרות. היה עלינו להזהר מלהסתבך בהתכתשות מעכבת. כל דקה היתה יקרה מפז, כי ביקשנו להגיע למבוא-הצוללים בטרם יצליח המנוע החזק של המכסה להתגבר על ראשי החיצים שנעצנו בו לעכבו מפעולתו.

שני המתקיפים רצו להכניענו במהלומות מהממות ולפיכך הסתערו לקראתנו בשצף-קצף והבעת פניהם מאיימת; דומה מבקשים להרתיענו בעצם האיום שבהתקפתם הפראית. אך דוקא גישה זו שלהם היתה בעוכריהם והכשילה אותם.

קפאנו על מקומנו והושטנו זרועותינו לעומתם. כאשר התקרבו אלינו המתקיפים עד למגע-גופני, לפתנו איש איש את יריבו בפרק אמת-ידו האוחזת באלה, ובתנופה נמרצת הנפנו והטלנו אותם לצד הפתח המוביל לקומה העליונה של הספינה. לא השתהינו לבחון מה עלה בגורלם של מתקיפנו המופתעים, שראשיהם נחבלו בהתקלם בריצפה הקשה. בריצה נמלטנו מהמקום. עוד צעדים אחדים והגענו למבוא-הצוללים.

הוקל ללבנו משנוכחנו לדעת כי איש טרם נגע בציוד שהשארנו על שפת הגליל. בתנועות חטופות, אך מדוייקות, לבשנו את האביזרים השונים ולאחר שפתחנו את ברז האויר והעלינו על פנינו את משקפי הצלילה, החלקנו למים שבגליל הרחב.

כאשר הגענו לבסיסו של הגליל החל המכסה הגדול, בלחץ המנוע, להשתחרר מאחיזתם הזמנית והרופפת של ראשי-החיצים הנסוגים. רק חלפנו-חמקנו לתוך מי הים והמכסה השתחרר ובמהירות הבזק חסם את מבוא-הצוללים. אלמלא חמקנו בעד מבוא זה ברגע זה, ספק אם היינו מצליחים להבחין בו שנית.

ברם, הרגשת ההקלה שלנו נמוגה מיד. לפתע סולקה החשכה השולטת סביב ומצאנו עצמנו שוחים בקרב עננת אור בהירה. ענן מופלא זה נולד כתוצאה ממטח קרני אור בעלות כוח רב, ששיגרו זרקורים מיוחדים שהותקנו סביב הספינה.

דומה היה לנו שהוכינו בסנוורים, כאילו מרצדים במים מיליוני דגי כסף תכולים ומפזזים. במשנה-מרץ חתרנו למטה, מתוך תשוקה להמלט למצולות, מקום שם לא יחדרו הקרנים החושפות אותנו ללא רחם. אכן, בעומק של חמשה-עשר מטרים נתקלנו שנית באפלולית מבורכת שהתגברה לעלטה.

מעלינו הואר השטח בקוטר של עשרות מטרים. ברור היה שאנשי הספינה ינסו ללכוד אותנו, האלמונים שהתחצפו והעיזו לחדור לספינתם. טרם ידענו כיצד יבקשו לעשות זאת, אך נאלצנו להתחמק מקרני האור לפני שאלה יחדרו למצולות כאשר יכוונו לשם. חייבים היינו להעמיק-צלול עד לקרקע ומשם להמשיך במשחה, דבוקים לקרקע הים, לעבר סירת הגומי של במבינו שבודאי התרחק מהמקום בו נפרדנו, משאולץ לכך על-ידי האור הרב שהפציע פתאום סביב.

הרכנו ראש, כחרטום ספינה פולח-מים, הניפונו רגלינו בתנועות מהירות ומצטיינות בכוחן והמשכנו לרדת. בעומק של כעשרים מטרים חשתי כאב באוזני. בתנועת-יד מהירה לפתתי את אפי וחסמתי נחיריו, נשמתי נשימה עמוקה והתאמצתי לפלוט את האויר האצור בחזי. בפעולה זאת יצרתי השואת-לחץ בין המים ועור התוף, עד שהכאב החריף והמציק הרפה ממני.

ככל שהעמקנו, כן הלכה וגברה צריכת האויר מהריאות הרתומות לגב. קול נשיפת האויר הנבלע בחזה ופליטתו המבעבעת, היו הצלילים היחידים ששמעתי. מד העומק הצביע במקום זה על עשרים ושבעה מטרים. הגענו לקרקע חולית.

לואיג’י נגע בכתפי בידו האחת ובשניה הצביע למעלה. העיפותי מבט והבינותי באיזו דרך ביקש קברניט הספינה ובעליה ללכוד אותנו; בתוך ענן האור הבהיר שמעלינו השגחתי בארבע דמויות כהות, כדגים ענקיים המשוטטים סביב וגופותיהם החמקמקים פולחים את המים בתנועות מאומנות. היו אלה צוללים, אנשיו של אדי דקסטר.

הם ירדו לקראתנו באיטיות, כציידים הבטוחים בטרפם, בהשלימם מעגלי-משחה רחבים, שבעזרתם קיוו לסרוק ביסודיות את תחום המים בו עשויים היינו להימצא. ואילו אנחנו, כל עוד העלטה היתה לנו למסתור, חייבים היינו לנצלה כמקלט. משום-כך התחמקנו ושחינו בכיוון צפון-מערב.

כשהתרחקנו ממרכז הסכנה המרחפת מעלינו, הבזיק לפתע חץ פלדה נוצץ שנורה מעלי ונתקע כאות אזהרה בסלע שבלט קמעה לפני. משמע, נתגלינו על-ידי צוללי הספינה. יתרה מזו, הם ביקשו לצוד אותנו כאילו היינו דגים, שגופם משמש מטרה מצויינת לראשי החיצים הממיתים. אם-כך הוא הדבר, כי אז יצאו אלה לקראתנו לקרב מסוכן; כנראה שכבדה עליהם פקודת אדונם.

בתנועה מהירה התהפכתי על-גבי ומיד שלפתי את סכיני החדה והארוכה. לואיג’י שאף הוא השגיח בחץ הרוטט, מיהר לעשות כמוני.

לקראתנו התקרבו במהירות שני צוללים. הראשון, זה ששילח בי את החץ שלו, השליך מידיו את רובהו שירד לעבר הקרקע בתנועות עצלות, בחוסר איזון. רעהו כיוון ברגע זה את רובהו לעומתנו, ואילו חברו נחפז לשלוף סכין ארוכה ומאיימת כשלנו; בדעת שני אלה היה ללכוד אותנו ולמנוע בעדנו מלהמלט.

החץ השני נפלט במהירות עצומה מבית הבליעה שלו. הפעם דייק הקולע וראש החץ המסוכן, שבכוחו להמית, אם כי לא פצע איש מאתנו פציעה חמורה, גרם לשרטת בכתפו של לואיג’י.

המרחק בין אויבינו לבינינו היה קצר, כדי מגע. לפיכך ניטלה מהם האפשרות להשתמש שוב ברובה. מרגע זה ועד לתום הקרב יהיו הכוחות שקולים; שניים נגד שניים; סכין אחת לעומת סכין שניה. היות ושני הצוללים האחרים של הספינה יצאו לחפש אותנו בכיוון דרום, הרי אם יעלה בידינו להתגבר על שני אלה המתקיפים אותנו, כי אז נחלץ בשלום מהרפתקה זאת.

מצורת שחייתם של השניים למדנו כי הם שולטים היטב ברזי הצלילה ובסוד המאבק התת-ימי. זהו מאבק שונה לחלוטין מצורות ההתגוששויות המוכרות לאנשי היבשה. כאן עוצמת הכוח הגופני אינה משחקת כל תפקיד. במאבק תת-ימי נזקק האדם לזריזות, עירנות, עין בוחנת ותגובה מהירה.

אפשר להמשיל מאבק תת-ימי להתמודדות המתנהלת בחלל בין שני מטוסי קרב סילוניים, בעלי מהירות עצומה, שמחמת מהירותם עליהם להקיף הקפות רחבות זה את זה, כדי שתושג זוית-התקפה נוחה. כך הדבר גם במאבק המתנהל במצולות-ים; לכאורה נדמות התנועות הרחבות כעצלות, ומשום-כך חייב הצולל הנאבק על חייו בעומק רב לשחות סביב ליריבו במעגלים רחבים, עד שתיקלע לידיו ההזדמנות הנאותה להתקפה מהירה כבזק.

תוך ידיעת כללים אלה של המאבק התת-ימי, פנה לואיג’י ימינה ואני שמאלה. מגמת צעדנו היתה להרחיב תחום זירת הקרב, שתהיה נוחה לתימרון שאינו מוגבל לתנועת הגוף.

גם יריבינו הוכיחו שכללי המאבק המתנהל מתחת לפני הים אינם זרים להם. שני אלה עטו עלינו כזוג כרישים צמאי-דם. שניהם היו שחיינים טובים שידעו לנצל כל תנועת סנפיר קטנה כדי לקדמם ולהגביר תאוצת גופם הפולח את המים. מטרתם היתה אחת: להתקרב אלינו כדי-מגע, ובהיותם במצב זה לחתוך בתנופה ובתנועה זריזה את זרוע צינור-האויר של ריאות המתכת. במקרה כזה נאלץ להתרומם ולצוף על פני המים, שם ימתינו לנו אנשי הספינה הלבנה. ענין זה עלול אף להסתיים בפציעה מסוכנת, אם כתוצאה מאובדן האויר נאלץ לצוף במהירות גדולה מדי; ציפה זאת, ללא השואת-לחץ הדרגתית, סופה לגרום לקרע בריאה.

המתקיף שפנה לעומתי הניף ידו מעלי. ראיתיו יורד ובא. השגחתי במבט עיניו הגדולות הננעץ בי. ידעתי כי לא יהסס מלהשמידני ועלי להתגונן כמיטב יכולתי. אספתי ברכי עד שנגעו בבטני ומיד ישרתי רגלי ובכפותיהן פגעתי בחזהו של המתקיף ודחיתי אותו לאחור. עקב היותי טרוד בהתגוננות, לא יכולתי ברגע זה להשגיח בלואיג’י וביריבו. אך די היה במבט חטוף כדי להרגיעני. גם לואיג’י הצליח להתחמק מהתקפתו של היריב שעט עליו כדג ענק וטורף. מעתה היו הכוחות שקולים. מרגע זה ואילך ימשך הקרב בצורה מאוזנת, לפי שיתרון ההפתעה נשלל מהמתקיפים.

יריבינו ידעו כי חל שינוי יסודי במצבם. מרגע שאבד יתרון ההפתעה היו הם כמותנו, בעלי סיכויים שוים להצלחה ולכשלון. תחושה זו שלהם ניכרה היטב בצורה בה נעו כעת בשחיה מתונה, כמבקשים לאמוד כושרו של היריב השוחה לפניהם.

בינתיים התרחקנו יותר ויותר מהספינה. ענן האור הגדול שהפציע בעד המים נראה קטן ומרוחק. אך היות ושני היריבים שחו על רקע הענן הזורח, נתקשיתי לבחון תנועותיהם והחלטתי להפוך את היוצרות. בתנועה גמישה, כשאני יוצר בגופי תנועת-חרמש מתמשכת, חלפתי על פני יריבי, והכרחתיו להמצא במצב בו יאלץ הוא לסקור אותי על רקע האור המטריד והמפריע לראיה טובה.

מיהרתי לנצל יתרוני ועטתי על יריבי; בשניה הראשונה נתקשה הצולל לרדת לסוף דעתי. זינקתי בקו אלכסוני והתרוממתי לעבר פני המים. רק משריחפתי מעל ליריבי חזרתי וירדתי ואנוכי ניצב על רקע העננה הבהירה.

רק עכשיו הבין יריבי מה עוללתי לו. ברור היה לו כי השגתי יתרון המעמידו בסכנה. הוא ניסה להמלט מפני, לחמוק ולהקיפני, אך אחר את המועד. זינקתי לעומתו כשידי לופתת את הסכין הארוכה ומושטת לפנים. בתנופת-יד נועזת ניתקתי את זרוע-האויר של ריאת המתכת שלו.

בעד זגוגית משקפי הצלילה הגדולים הבחנתי במבט המביע אימה של הצולל הנחרד. הוא התאמץ להתגבר עלי והניף סכינו מעל לראשי. אך התחמקתי בזריזות כאשר מצינורו השסוע פורץ סילון של בועות אויר. רק סיכוי אחד נותר להצלתו; לעלות למעלה ובאיטיות.

הצולל, נושא תפילה בלבו שארפה ממנו, החל לעלות בזהירות רבה. רעו שנבהל בראותו את שאירע, הבין כי לא יצליח להתגבר עלינו. לבו פג והוא פנה בחיפזון לעבר עננת האור המרוחקת, שסימנה בבהירות מקום עגינתה של הספינה. מחמת פחדו הגדול נשכח ממנו כי עליו להושיט עזרה לרעו הנתון בסכנה.

פניתי לעבר המקום בו נמצא לואיג’י. נדהמתי כשראיתיו שוחה לקראתי והוא מצביע לעבר ריאת המתכת שלי כשמעיניו נשקף מבט מודאג. עוד הוא מתקרב אלי, ואנוכי חשתי בנשימתי ההולכת וכבדה ובמים מלוחים החודרים לפי בעד פיית האויר. כברק חלפה בקרבי המחשבה כי יריבי, בעת התקפתי עליו, הצליח לפגוע בסכינו בזרוע-האויר של ריאתי, וכי הפגיעה הקלה בתחילתה התרחבה בסופה לקרע גדול. משמע, אני נתון בסכנה.

פלטתי את הפייה המיותרת. הצלתי היתה מותנית במהירות בה יצליח לואיג’י לשחרר את ריתמות ריאותיו, להעבירן לבין זרועותיו ולהתחלק עמי בפיית האויר שלו. עוד שניות אחדות והלחץ בחזי גדל עד כי חששתי שהנה אני מתרומם מעלה, במהירות המסכנת בריאותי.

לואיג’י לא איכזב. למרות המצב הקשה שנוצר, ברור היה כי בכוחות משותפים נתגבר על התקלה המאיימת עלינו. לואיג’י השתחרר במהירות מהריתמות, וכעבור שניות אחדות הושיט לי את פיית האויר.

נשמתי נשימה עמוקה ומרעננת מריאת האויר של לואיג’י, ממש כאשר ריאותי חישבו להתפרץ מבית החזה. חזרתי ופלטתי את הפייה והחזרתי אותה לידיו. הצולל נשם נשימה עמוקה ושוב העביר לידי את הפייה, וחוזר חלילה. תוך כדי ביצוע פעולה חיונית זאת להצלתנו, המשכנו בשחייה צמודה, מקבילים איש לרעהו, כשני דגים מוארכים השוחים להנאתם.

מבצע זה של שני צוללים הנושמים מריאה אחת אינו קל גם לצוללים בעלי-וותק ונסיון רב. בפרט שאולצנו בצורת משחה זה לעבור מאות מטרים, עד שנחזור ונצוף על-פני המים, כדי לאתר את סירת הגומי הממתינה לנו. כל עוד כזה היה מצבנו, ניטל עלינו לשמור על שלוות-נפש, רגיעה מוחלטת, ושליטה בכל רזי הצלילה.

תוך כדי המשחה התרוממנו בהדרגה, עד ששחינו בעומק של שני מטרים מתחת לפני הים. עתה אזל האויר מאחת הריאות. לואיג’י מיהר ושיחרר את שסתום הריאה השניה. חלפו חמש דקות נוספות. הניפותי את ידי כלפי מעלה, כמבקש לעלות. לואיג’י הניד בראשו לאות הסכמה.

עוד חתירת סנפירים אחת והנה מצאתי עצמי צף על-פני המים. רוח צוננת שנשבה החליקה על פני הלחיים. היתה זאת תחושה נפלאה לנשום שנית אויר צח ככל שחפצתי. מעלי נמתחה יריעת שמיים קודרים שכוכביה נמלטו למצוא מחסה מעבר לחשרת העננים הכבדים, העולים בעצלתיים, בטוחים בכוחם ונושאים מטעני מים גדולים.

מבטי נתקל בספינה המוארת שפרט לאורות הרבים שהבליחו מצוהריה, השליכו זרקוריה רבי-העוצמה מטחי אור שפילחו את המים. המרחק בין מקום ציפתי לבין הספינה היה כשלוש מאות מטרים.

ראשו של לואיג’י ביצבץ בעד המים והופיע לידי. הוא עלה לאחר שהרכיב שנית על-גבו את ריאות האויר.

– מצאת את במבינו? – זאת היתה השאלה הראשונה שהפריח.

– עדיין לא – עניתי שאני מאמץ מבטי. אך העלטה הכבדה הכשילה אותי.

– הוא חייב להימצא כאן – רטן לואיג’י ודחה מעל למצחו את משקפי הצלילה – אני משוכנע שהוא כאן.

מפתיע עד-מה לעיתים מתארעים דברים כמצופה; ממש כאילו הונחה נקודה בסיום דבריו של לואיג’י, הזדקרה מתוך האפלה הסמיכה סירת הגומי השטוחה והרחבה של במבינו.

– אוונטי פופולו! (קדימה אנשים!) – ציחקק במבינו וצלילי הצחוק מתגרגרים מגרונו כבני רעמים, כשנאחזנו בדופן הסירה והחלקנו לתוכה – איזו שערוריה חוללתם שם? – שאל כשהוא מצביע על הספינה שזרקוריה המשיכו להטיל אלומות אור גדולות.

– זהו סיפור ארוך, במבינו – חייך לואיג’י כשהוא משתחרר מפריטי הציוד – תשמע אותו בהזדמנות אחרת. ועכשיו, אוונטי!

במבינו ציית להוראה של הצולל מוונציה. תנועה אחת חזקה והמנוע הרדום התעורר לחיים; הסירה השטוחה זינקה קדימה, לעבר החוף.

 

פרק ד': קיסריה    🔗

מטוס הנוסעים בואינג 707, הידוע בכינויו “הענק הלוחש”, של חברת התעופה “אל-על”, עתיד היה לנחות כעבור שעה בשדה תעופה לוד, בישראל. במטוס זה הוטסו תשעים ושלושה נוסעים. בין אלה היינו גם אנחנו.

השעה היתה אחת ושלושים אחרי הצהרים לפי שעון ישראל; כאחת-עשרה שעות לאחר שהסתיימה פרשת “הביקור” בספינתו המוזרה של אדי דקסטר.

מיד לאחר שהגענו לביקתה, ניתחנו את המצב לאור ההתרחשויות האחרונות. החלטנו כי עלינו לצאת מיד לישראל, היות וללא צל של ספק, תוך שעות אחדות יצא לשם אדי דקסטר בספינתו. מהתפרצותנו הוא חייב להסיק מסקנה אחת, כי ענין התעודות הוא ששימש מטרה לצוללים האלמונים. לפיכך קבענו כי נמריא משדה התעופה של פלמה לרומא, במטוס היוצא בשעה שבע ורבע, ומשם נמשיך בדרכנו למטוס אל-על, הצפוי להגיע לישראל בשעה אחת ושלושים אחרי הצהרים.

השחר עלה ומצא אותנו טרודים באריזת החפצים השונים שהיו בביקתה. קרני אור הפציעו בעד קרעי העננים, שבמשך שעות הלילה המאוחרות הגירו מימיהם. כשהתבוננו לעבר הים נוכחנו לדעת כי שיקולינו היו נכונים: הספינה הגאה והלבנה, דמויית הלויתן הלבן, נעלמה ואיננה.

המקום בו עגנה הספינה נמחק מכבר על-ידי גלים משתוללים שהעידו על סערה הולכת ומתעצמת. צבע המים היה ירוק מנומר בכתמים אפרים, מסורסי צורה. הים השליו של אמש היה נחלת האתמול, ואילו הים החדש הנולד תחתיו היה קוצף וזועף. אך לא מפני זעמו נמלטה הספינה שעל-נקלה היתה מסוגלת לגבור עליו.

­– דקסטר ערום כנחש! ­– ציין לואיג’י ­– הוא הצדיק את הנחתנו כי יבין שההתפרצות לספינתו היתה לשם השגת התעודות שגזל מגנזך הואתיקן. דקסטר נחפז כעת לקיסריה. למשות את היצירות של חירם.

­– הודות למטוס נקדים אותו ­– אמרתי ­– לפחות בימים אחדים.

­– נכון ­– הסכים לואיג’י כשהוא נועל את מזוודתו ­– אך שוב חוזרת ונשאלת השאלה: באיזו מידה נצליח לעכב אותו מלהשיג את היצירות, או להניח מכשולים כאלה על דרכו, עד שיסכים לעשות עמנו יד-אחת.

כזאת היתה השאלה הקשה והפתרון ממנו והלאה. על-כל-פנים טרם נפל דבר לכאן או לכאן.

היצירות העתיקות, שנוצרו לפני כשלושת אלפים שנים, לא חדלו מלהטריד שלוותו של לואיג’י. גם הביקור ההולך וקרב בקיסריה העיק עליו. ניכר כי ספיקות הנובעות מחוסר-ידיעה והכנה מספקת הציקו לו. לפיכך ביקש ללמוד, ולו גם על רגל אחת, תולדותיה של העיר ותולדות מלך יהודה האומלל, הורדוס האדומי, זה שהטיל חשד בכל אחד ממקורביו כי הוא מתנכל לנפשו, עד כי קם גם על בני ביתו האהובים והוציאם להורג. על כל אלה חקר ושאל לואיג’י דונטאלו. זמן הטיסה מפלמה לרומא חלף עלינו בשאלות ותשובות; לואיג’י מציג שאלה ואני טורח להשביעו רצון בתשובה מפורטת.

היה זה במטוס אל-על, כשעה לאחר שהמראנו משדה התעופה של רומא לשדה התעופה לוד, כשפנה אלי לואיג’י והוא תפוש שרעפים.

­– תמהני ­– אמר בהיסוס ­– מדוע בחר הורדוס במקום שבחר כדי להקים את עיר הנמל שלו. הרי יכול היה להקימה בעשרות מקומות לאורך החוף הארוך. מדוע נפלה בחירתו על מקום זה?

­– האם אתה זוכר את הצורה והחלוקה הגיאוגרפית של אגן הים התיכון? ­– שאלתי.

­– בהחלט! ­– ענה לואיג’י.

­– אם-כן בוא והתבונן במפה זאת ­– אמרתי ללואיג’י ופרשתי מפה ששלפתי מתיקי והצבעתי על הצורה המיוחדת של האגן ­– הבט וראה כיצד מתמשך חוף האגן הנוצר מתורכיה, סוריה, לבנון, ישראל ומצרים. בימים עברו, כשהעם העברי הופיע באיזור הזה, צץ עוד עם שמי הידוע בכינוי “פיניקים”, או “פונים” בלאטינית. בני עם זה, ששמם יצא למרחקים כסוחרים ממולחים וכיורדי-ים נועזים שאיש לא עלה עליהם, התישבו בחוף הישראלי העליון, והתרכזו בערים אחדות שיסדו. קיימת סברה שבני עם זה המציאו את הכתב, נוסף על התרומה העצומה שתרמו לתרבות המזרח עקב מסעיהם בין העמים השונים, השוכנים לחוף ימים. פרט לעריהם המפורסמות בחוף ישראל כצור וצידון, גם יסדו מושבות באיי יון, בקפריסין, בסיציליה, במלטה, קורסיקה ואף בחוף אפריקה, שם הקימו במאה השמינית לפני הספירה את קרת-חדשת הידועה בשם קרתגו…

­– עירו של חניבעל האגדי! ­– לחש לואיג’י כשהוא מבטא שמו של המצביא הפוני הגדול בהערצה גלויה.

­– כן ­– הסכמתי ­– עירו של חניבעל האגדי שהעביר את צבאו על-גבי פילים לאורך רכסי הפירנאים והאלפים. האיש המופלא שכמעט והביס את האימפריה הרומאית. גם חניבעל היה מצאצאי העם המוכשר הזה.

תוך כדי רקימת הסיפור ניתקנו עצמנו מתחומי העידן החללי של המאה העשרים, בו נמצאנו מרחפים במהירות עצומה בכלל, ושקענו יותר ויותר בקסמי עולם עתיק, מקום בו ניצבה ערישׂת התרבות העולמית.

ענין מיוחד היה לנו בעולם זה, לפי שהיצירות האמנותיות ששקעו וטבעו בים היו מעשי ידיו של האמן היהודי-צורי, חירם.

­– גדול אמני המזרח הקדום היה חירם! ­– אמרתי בהתלהבות הולכת וגוברת ­– הוא היה ליאונרדו דה-וינצי של התקופה ההיא, שכימיו של ליאונרדו באיטליה נחשבה כתקופת התחייה של המזרח. הוא היה ארדיכל גאוני, צייר גדול ופסל מפואר. משום כך, כאשר כרת שלמה מלך ישראל ברית עם מלך צור וצידון, ביקש שלמה את מלך הפיניקים לשלוח לירושלים את האמן חירם שיתכנן ויפקח על הקמתו של בית המקדש ויפארו ביצירותיו. אולם, עד-כה לא נתגלתה ולוא גם יצירה אחת מאותה תקופה.

­– וכעת נולד סיכוי להציל אחדות מיצירותיו ­– אמר לואיג’י בקול מתמשך. הוא העיף מבט חולמני בעד החלון, לעבר העבים הצחורים השטים במרחקים, כנוצות נילוות למטוס הענק ­– זהו סיכוי שאסור לנו להחמיצו.

נפלה דממה קצרה. שקענו בהרהורים. רק כעבור שעה קלה חזר לואיג’י וביקש לדעת מדוע העדיף הורדוס להקים את קיסריה במקום שיסדה. התנצלתי על שברוב התלהבותי לחירם ויצירותיו טרם עניתי לשאלתו.

­– הפיניקים, יורדי הימים האמיצים לא נפלו מהויקינגים המפורסמים בתקופה מאוחרת יותר ­– אמרתי כשאני מצביע שנית על המפה ומנסה לציין כמה מהתכונות האופיניות לפיניקים, כדי שמעשיהם יסתברו ויובנו ­– ברם, הם נבדלו בשיקוליהם הזהירים מכל עם שבניו יורדי-ים. משום היותם עם מועט, חרדו לכל נפש. לפיכך, יסדו כפרי דייגים לאורך חופי המזרח התיכון, לאפשר ליורדי הים שלהם להימלט בעת סערת הפורצת לפתע, לנמלים ארעיים, נמלי “לעת מצוא”, ואף למצוא עצמם בידים נאמנות אם יאלצו לנטוש ספינותיהם וחסרי כל להתגלגל לחוף. בין כפרים אלה, הקימו הפיניקים כפר אחד ממש במקום בו מתחיל להתפתל צפונה, האיזור המפורץ ביותר של החוף הישראלי. מבחינת הצורה שהטבע העניק לחוף זה, היה המקום נוח למעגן טבעי, גם בעת שסופה פקדה את הים.

­– מה היה שמו של כפר זה? ­– שאל לואיג’י בענין הולך וגובר.

­– ביוונית קראו לו בשם “סטרטונוס פירגוס”, כלומר “מגדל סטרטון”, ואילו במקורות היהודיים נקרא שמו “מגדל שרשון”.

המשכנו בשיחתנו עד שהגענו לשדה התעופה. ניכר בלואיג’י צמאון להכיר את העולם היהודי העתיק, הזר לו והסתום; צמאון של צאצא נבון ומשכיל של מיסדי האימפריה הרומאית הכבירה שהדבירה את עמי המזרח. לכן הבינותי פשר אותו רצון עז שלו, להבין את התהליך ההיסטורי הנדיר של תחיית העם שהובס בעבר וכיום כאילו נולד מחדש, במשנה-מרץ האופייני לבני הנעורים.

כעת ניתן לנו להשגיח בחוף הישראלי. כעבור דקות אחדות נגלו גגותיה של העיר הלבנה, של תל-אביב. אולם לא הספקנו להשביע עינינו במראה העיר והמטוס כבר החל לחוג מעל לשדה התעופה לוד, הנמצא בקרבת העיר. עוד הקפה אחת והמטוס הנמיך מעופו עד שנשמעה השריקה הצורמת והמחרישה, הנגרמת מחיכוך צמיגי הגלגלים של המטוס במסלול הנחיתה הארוך.

* * * *

­– הגענו ­– הפטרתי ופיתחתי את חגורת הבטיחות. למען האמת ששתי לקראת רגע זה של שיבה לארץ, לאחר העדרות של חודשים אחדים. אך דחקתי רגש זה לזוית, לפי שענינים נכבדים וחשובים היו לפנינו.

נוסעי מחלקת התיירים יצאו מהמטוס דרך דלת סמוכה לזנבו, היות והדלת הקדמית היתה שמורה לנוחיותם של נוסעי המחלקה הראשונה ואנשי צוות המטוס. כשהתכוננתי לרדת, נסגרו אצבעות כף ידו של לואיג’י סביב זרועי.

­– הבט! ­– נהם מופתע ­– הבט וראה מי הגיע אתנו במטוס! לואיג’י הצביע במקלו השחור לעבר פתח המחלקה הראשונה שדרכו הופיע איש בעל קומה חסונה, כשל מתגושש רב-כוח, ועל כתפיו צואר קצר ומוצק שמעליו התנשא ראש בעל תוי פנים אמיצים ושיער בהיר, כמעט לבן. היה זה צעיר כבן גילו של לואיג’י.

­– לא יתכן! ­– הפטרתי כשאני מזהה את האיש שקלסתר פניו הצוחקים הופיע לעיתים תכופות בירחוני צלילה נודעים­–הרי זה ליאונרד גראהם, הצולל האמריקני המפורסם!

­– אכן, זהו ליאונרד גראהם! ­– חזר ואמר לואיג’י שלא גרע מבטו מהצעיר המוצק שבצעדים גמישים צעד לעבר אולם המכס ­– תמהני לדעת מה מעשיו של ליאונרד, וכיצד הגיע לכאן במטוס שלנו.

­– האם נפגשת אתו?

­– בודאי! ­– לואיג’י צחק ­– דומני שלא חלפה שנה שלא נתקלתי בו מתחת לפני הים. ליאונרד!!! ­– קרא לפתע לואיג’י בקול רם.

הנוסעים המופתעים שצעדו לאולם המכס, נעצרו לרגע, נפנו וסקרו אותנו בתמיהה ובהשתוממות. ביניהם היה האמריקני הצעיר שמבטו שוטט סביב, עד שנח על פניו של האיטלקי, הצולל מוונציה.

­– לואיג’י! הו! לואיג’י! ­– פרצה קריאה רועמת מגרונו של הצעיר ופניו הצטהלו.

שני הידידים נחפזו איש לקראת רעהו וטפחו בכוח אחד על כתפו של השני; טפיחות שנועדו לבטא רחשי התרגשותם. פניו הבהירים והמנומשים של הצעיר האמריקני שפעו חיוכים, כשבין הפרחת חיוך אחד למשנהו, היה מפטיר בבהילות:

­– לואיג’י, נסיך הצוללים מוונציה!

ואילו לואיג’י הנרגש, לפתע נשכחה ממנו השפה האנגלית בה הפליא לדבר, ומגרונו קלחה השפה האיטלקית המתנגנת, ובהיתול היה חוזר ומכריז כמבקש לקנטר את ליאונרד גראהם:

­– גנב טפיל שכמותך! הו, גנב מים זעיר!

דבריו התמוהים של לואיג’י התפרשו רק בשעה מאוחרת; כאשר שעת לילה הפליגה לדרכה סיפר לי לואיג’י, כי ליאונרד גראהם שירת שנים אחדות כאיש-צפרדע בצי הלוחם האמריקני. כבר בהיותו שם התפרסם בחיבתו המיוחדת למבצעי חבלה מסוכנים במצולות, אותם נהג לבצע יחידי, ללא עזרת איש. ליאונרד גראהם התאהב במים ובעולם המיוחד, הנדיר שרק באי המצולות מכירים מעט מקסמיו.

כאשר הגיעה שעתו של ליאונרד להשתחרר, מצא פרנסתו כצולל מקצועי שעיקר מלאכתו שליית חפצים מסויימים, מאניות וספינות במקומות שונים בעולם. לפני שנים אחדות חזר לעיר מולדתו דטרויט שבמדינת מישיגאן. ובכוחות עצמו, ובעזרת ידידים ספורים ונלהבים לרעיונו, הקים מוזיאון צנוע לארכיאולוגיה תת-ימית. משום-כך, כשהיתה מגיעה אליו שמועה אודות משלחת צוללים החוקרת תהומות-ים, כדי לחשוף חפצים עתיקים ומימצאים ארכיאולוגים, היה מופיע באותו מקום ואורב לאנשי המשלחת עד שהללו היו מאתרים את מקום המימצאים. או אז, כחיה טורפת, היה ליאונרד צולל בלילות, בחסות העלטה, לעבר האתר המסומן ושולה לעצמו כמה וכמה מימצאים, מהנאים והחשובים ביותר, אותם היה מעביר מיד למוזיאון שלו. ליאונרד לא חש נקיפות מצפון; הוא היה חוזר וטוען כי מצפונו אינו מייסרו לפי שכל פעולתו לטובת הכלל.

­– מעודי לא כעסתי עליו ­– הודה לואיג’י ­– פעמים רבים מצאתיו מסתובב במקומות בהן משלחות שלי עסקו בחשיפת מימצאים בעלי חשיבות, ואילו הוא, ממש מתחת לאפם של צוללים מעולים, היה משמיט מידיהם נתחים שמנים ונעלם.

­– כיצד הצליח לעשות זאת? ­– שאלתי ­– האם איש לא השגיח בו?

­– בצלילות ליליות ­– הסביר לואיג’י וגיחך, כנזכר בלהטוטיו המבדחים והמחוכמים של ליאונרד ­– אין איש המסוגל להשגיח בצולל בשעות חשכה כבדה, דבר שאתה מיטיב לדעת מנסיונך. גם אם היינו מנסים להשגיח עליו, ספק אם היינו מכשילים אותו. ראוי שתדע כי אינני מכיר צולל המצטיין בצלילות ליליות כשד זריז וערום זה.

כעת ניצב “שד זריז וערום זה” כשהוא מרעיף עלינו חיוכים וממטיר שאלות כברד. בטרם הצליח לואיג’י לדחוק שאלה בתשובה, וכבר המשיך בהיר השיער ומנומש הפרצוף להמטיר עלינו שאלות נוספות, דבר שעשה אף בטרם זכה לתשובה על שאלותיו הקודמות.

ירדה עלינו שתיקה וכך עמדנו בדממה, מחייכים בחוסר-אונים נוכח מבול זה הפורץ מהפה המשפיע עלינו שאלות כמעין מתגבר. אך בסופו של דבר התיגע הצעיר החסון, פער פיו ונשם נשימה עמוקה.

­– עכשיו משהכל ברור וגלוי לפני ­– אמר למרות הכל ­– אשמח לשמוע מכם מה עושה כאן ידידי הנערץ, נסיך הצוללים מוונציה, האיש שאת שיעוריו הראשונים בצלילה קיבל ודאי בתעלות הדלוחות של עירו היפה…

­– חדל! ­– פסק לואיג’י וארשת פניו חציה-רצינית-חציה-מלגלגת ­– מוטב שתאמר לנו מה לך בישראל.

­– אני? ­– ליאונרד משך בכתפיו ­– מסופקני אם תתן אמון בדברי. אבל האמת היא שנקלעתי לכאן עקב טעות משעשעת. הייתי בדרכי מדטרויט לכף התקוה הטובה. תחנת הביניים היתה רומא. שם צריך הייתי להחליף את המטוס. אך מאחר והייתי שקוע במחשבות, דבר נדיר אצלי, הרי במקום לעלות למטוס הממריא לדרום אפריקה, עליתי למטוס זה…

­– הו, הו! ­– לואיג’י שיסע שטף דיבורו של ליאונרד והוא מבליג לבל יפרוץ בצחוק ­– אני בהחלט נוטה לקבל דבריך כמות שהם, ידידי הטוב, ואני מקוה שתעלה מיד למטוס הנכון שיחזיר אותך למחוז חפצך. ובכן, עד לפגישתנו הבאה, היה בריא ולהתראות!

לואיג’י התכופף, נטל תיקו בידו, רמז לי ופנה ללכת לעבר אולם הנוסעים. ברגע זה זינק ליאונרד ממקומו, הושיט יד ארוכה ולפת זרועו של לואיג’י.

­– שמע, תפסיק! ­– צחק הברנש המנומש והחביב ­– אתה הרי יודע בדיוק מהי מטרת בואי לכאן.

­– עכשיו אתה מדבר לענין ­– חייך לואיג’י וקרץ בעינו ­– אני אמנם יודע בדיוק לשם מה באת לכאן אך, תמהני כיצד נודע לך הענין במהירות כה גדולה.

­– בדרך פשוטה למדי ­– הסביר הצעיר ושלה מכיס מעילו עמודת עיתון גדולה של ה“ניו-יורק טיימס”, העתון היומי המפורסם של ניו-יורק ­– הבט וראה בעצמך ­– הוסיף ואמר כשהוא פורש לעינינו את העמודה שבמרכזה בלטה כותרת גדולה: “אדי דקסטר, המיליונר-הארכיאולוג יוצא שנית למסע מסתורי במזרח התיכון”.

במאמר המלווה בתמונות אחדות של המיליונר, היה מסופר בלשון זאת: “ל.ג'. ברקליי, כתבנו מרומא מדווח: ממקור מוסמך נודע לי כי משטרת רומא נכשלה בטיפולה בשערוריה קטנה שפרצה בגנזך הואתיקן. מתברר כי אחד מעובדי הגנזך העלים שתי תעודות מתקופת הקיסר הרומאי אוגוסטוס, אשר על אחת מהן מצויירת מפה המתארת מקום טביעתה של אניית סוחר רומאית. באניה זאת נשלח מקיסריה לרומא אוצר יצירות אמנותיות שקשה לקבוע ערכן הכספי הרב, אך ערכן ההיסטורי הוא בודאי עצום. עד לתקופה האחרונה לא היה בנמצא איש הסבור כי יש דבר של ממש בתעודות אלו. אולם, משהחלה שגרירות ישראל לגלות בהן ענין, מיהר עובד הגנזך להתקשר עם אדי דקסטר מבוורלי-הילס שבקליפורניה, והציע לו לרכוש תעודות אלו שבודאי יש בהן ממש. אדי דקסטר, המודרך תמיד על-ידי פרופסור צ’רלס ד. ג’רמייה, המומחה הנודע לארכיאולוגיה תת-ימית, עשה מאמצים רבים להגיע בעוד מועד לאיטליה ולרכוש תעודות אלו לעצמו. דבר זה ידוע למרות שאין על כך עדות מוסמכת. אך דבר אחד אינו מוטל בספק: התעודות נעלמו לפני עשרה ימים, ואילו ספינתו של אדי דקסטר שעגנה בנמל ניאפולי, פנתה בכיוון בלתי-ידוע, מיד לאחר שהתפרסם דבר העלמן של התעודות. במידה ואדי דקסטר יצליח לאתר את היצירות האומנותיות הקדומות ואף למשותן, קובעים המומחים כי מבצע זה עשוי להטיל אור חדש על רמת האמנות של העולם העתיק.”

חלק הארי של הכתבה המפורטת, סיפר לקוראי העיתון על עלילותיו המרתקות של איש הכספים, השט בספינתו המסתורית ברחבי עולם בלוית ידידו פרופסור ג’רמייה, אשר למען מסעות משותפים אלה נטש את ההוראה. אדי דקסטר, כך נכתב, הצליח מעת לעת להביא תחת גג ארמונו אוצרות אמנות, שבודדים המוזיאונים בעולם המסוגלים להתחרות בהם, אולם, דוקא קטע הסיום של המאמר היה המפתיע ביותר לפי שנכתבו בו דברים נמרצים ובוטים כנגד אדי דקסטר ופרופסור ג’רמייה.

“תמוה כיצד עד עצם היום הזה טרם נשמעה מחאת אישים וארגונים ציבוריים שונים, נגד הצורה בה נוהג מר דקסטר הנכבד באוצרות אלה, השייכים לכלל הגזע האנושי. אוצרות אלה, פרי אמני העולם העתיק, חייבים להימצא במוזיאונים פתוחים לקהל הרחב, לשם השכלתו של כל אחד ואחד. אדי דקסטר, לעומת זאת, סוגר אותם בארמונו כדי להנות בהם רק קומץ ידידים נבחרים. הגיעה השעה להבהיר למר דקסטר כי גם אם הצליח למשות אוצרות אלה ממצולות, גם אז אינם רכושו הבלעדי. אנו מרשים לעצמנו להביע תמיהה על שמלומד נערץ כפרופסור צ’רלס ד. ג’רמייה, חוטא בכך שהוא מעמיד את ידיעותיו העצומות לשירותו הבלעדי של מר דקסטר. אנו משתוממים על שפרופסור ג’רמייה אינו מבין כי המדע והתרבות הם של כולנו, ומעולם לא רק של היחיד.”

­– ובכן, כך נודע לך הדבר! ­– נהם לואיג’י כשסיימנו לקרוא את המאמר ­– ואתה הגעת לכאן בודאי בהשפעת המאמר ­– לגלג לואיג’י ­– האין זאת ליאונרד יקירי? ברצונך לדאוג לכך שלפחות חלק זעיר מאותם מימצאים יוצג במוזיאון פתוח לאלפים.

­– הגדרה מצויינת, ידידי ­– צחק ליאונרד.

­– אבל הפעם איננה מוצלחת ביותר ­– התערבתי בשיחה וסבר פני רציני ­– אם יעלה בידי אחד מאתנו להכשיל את דקסטר ולגלות את היצירות שנשלחו לקיסר אוגוסטוס, כי אז יאלץ להעביר אותן למוזיאונים מקומיים.

­– מי הזר הזה? ­– שעל ליאונרד כשהוא מבליט סנטר לעומתי.

­– אחד מאתנו ­– ענה לואיג’י בשלוה ­– צולל-עתונאי שיתכן ושמעת עליו, בעיקר בגלל הסיפורים שכתב על המשלחות השונות. אנא, ליאונרד, הכר את ידידי איתן רון.

­– הו! ­– צהל הצעיר המוצק והושיט לעברי יד חזקה ­– עוד מעט יסתבר שלשוא באתי לכאן. אם לואיג’י הצליח בעבר להשפיע עלי פעמים אחדות לשנות תכניות שטרחתי עליהן זמן ממושך, חוששני שמא גם הפעם יעלה בידו לשכנע אותי לוותר על הנתח הקבוע שלי, המיועד למוזיאון שהקימותי, ולעשות אתכם יד אחת.

­– אתה מצטרף אלינו? ­– שאלתי בתקווה.

השאלה הגלויה לא זכתה בתשובה גלויה. על-כל-פנים לא במעמד זה בו “נתקענו” כפקק במרכזו של שדה התעופה, ועוד מעט והיה מסתבר כי בכוחנו אף למנוע נחיתה של מטוס המתקרב לשדה. יתכן והיינו ממשיכים לעמוד כך במשך שעה ארוכה, אלמלא השוטר שהתקרב אלינו ובאדיבות, אך בתוקף, תבע מאתנו לפנות את השדה. טוב ששוטר זה האיץ בנו, היות ועקב פגישה נלהבת זאת עם ליאונרד, נשכח מאתנו כי דויד גל ממתין לנו בקוצר-רוח באולם הנוסעים. יכולתי לשער כי דויד תמה לדעת מה מעכב בעד הופעתנו בתחום אולם הנוסעים של בית המכס.

צייתנו מיד לפניית השוטר ובצעדים נמרצים פנינו לאולם בו המתין לנו דויד גל, והוא שזוף מקרני החמה וחייכני כתמיד. הפגישה היתה כבעבר, פגישת רעים השותפים לעלילות מרתקות.

* * * *

דויד וליאונרד נשאו חן איש בעיני רעהו. שניהם היו בעלי קומה דומה ודויד, למרות שמבנה גופו היה צנום משל עמיתו, היה רחב וחסון כמותו. אך דויד, בשלוותו ובשקט האופיני לאורח דיבורו והליכותיו, היה ניגוד מוחלט לליאונרד, שכל תנועותיו הנמרצות העידו על תסיסה בלתי-פוסקת.

תוך שיחת-חטף באולם, התברר כי בדעתו של ליאונרד להתגורר בבית המלון החדש שנבנה לא מכבר באיזור של קיסריה העתיקה, מאחורי ההיפודרום, ושמו כשם המקום “מלון קיסריה”. מאחר ושם החליט להתגורר גם לואיג’י דונטאלו, הציע דויד לליאונרד להסיעו עמנו.

משנסתיימה פרשת ביקורת הדרכונים ובדיקת עמילי המכס מצאנו עצמנו דחוקים בג’יפ של דויד: לחוצים היינו בין מושבים צרים לבין המזוודות הגדולות שלנו, שאחדות מהן הכילו ציוד צלילה.

השעה היתה ארבע אחרי הצהריים כאשר הג’יפ יצא לדרכו. היום הפליג בנתיבו ורוח צוננת בישרה שעת ערב הממשמשת לבוא. צמרות העצים הנטועים לאורך הדרך, ניטלטלו במשובה על רקע השמיים הגבוהים, בהם שוטטו קבוצות עננים.

משדה התעופה ועד לקיסריה נמשכה הדרך כשעה. הכביש היה עמוס בכלי רכב רבים; החל במשאיות כבדות, מרגיזות בזחילתן ומעלות עשן ופיח, וכלה במכוניות חדשות ומהירות החולפות זו על פני זו במהירות מסחררת. דויד נהג בג’יפ המיושן בכשרון ופילס דרכו כשאינו מפגר בעקבות המכוניות המהירות.

היצירות של חירם, השקועות וקבורות אי-שם בימה של קיסריה, מול פתח הנמל העתיק, גזלו שלוותנו ומנוחתנו. ברצון או שלא ברצון, היינו חוזרים ודנים בנושא אחד, באוצר.

בעיקר הרבה לחטט בנושא זה ליאונרד גראהם, שביקש כנראה להוסיף לידיעותיו את שידוע לנו. הוא המטיר עלינו שאלות רבות בדבר קיסריה, הרקע ההיסטורי שלה ומשמעות הערך ההיסטורי של היצירות. הפעם טרח דויד לענות ותוך כדי רקימת התשובות המפורטות העלה פרשיות מהעבר. האזנתי לקולו הרוגע שסיפר לליאונרד את הסיפור שאנוכי שחתי ללואיג’י. דויד היטיב ממני לספר, בהוסיפו פרטים שונים ומאלפים.

­– אנחנו עם עני בעובדות המוכיחות אמיתות פרקים בהיסטוריה הקדומה שלו –הסביר דויד כשאינו גורע מבטו מהכביש שלפניו ­– מצד אחד הולדנו את היצירה ההיסטורית, התנ“ך, ואילו מצד שני, משום שארצנו היא ארץ מריבה ומעבר לצבאות שונים, הושמדו הוכחות רבות המאמתות את המסופר בתנ”ך שלנו.

­– האם אינך מגזים בחשיבות שאתה מיחס לדברים אלה? ­– תמה ליאונרד ­– מדוע אתה רוצה להוכיח כי התנ"ך אינו מחרוזת של סיפורים, אלא גם קובץ של עובדות היסטוריות? ­– ליאונרד משך בכתפיו ­– אינני מבין גישה זאת.

דויד הקשיב וחייך בנועם. כמורה הטורח להסביר תרגיל מסובך בחשבון, כך נהג בליאונרד. הוא המשיל את ארצנו לאותו בית שנרכש על-ידי פלוני. לצורך אישור הבעלות מקבל הקונה חוזה ארוך ומפורט המעיד ברבים כי מעתה והלאה הוא בעל הבית ואין לאחר זכות עליו.

­– אם יבוא מאן-דהו ויטען נגד אמיתות החוזה ­– הסביר דויד ­– מיד ימצאו עדים כגון, עורך הדין שהכין את החוזה לפרטיו, פקיד הממשלה שרשם את הבית על-שם הקונה ועדים אחרים שיעידו כי אכן אין לערער אחר אמיתות החוזה. במקרה זה יפסוק בית המשפט כי החוזה אמיתי ותופס. הוא הדין אתנו יש לנו ארץ שנמצאים עמים סביב לה הטוענים כי אינה שייכת לנו, וכי החוזה שלנו, ספר התנ“ך, אינו אלא סיפורי מעשיות ואין לקבלו כחוזה מוכח. משום-כך, כל מימצא ארכיאולוגי המוכיח אמיתות הכתובים של התנ”ך והעובדות השונות המצויות בו, רק מחזק את טיעוננו כי התנ"ך הוא חוזה חוקי ואין לערער אחריו.

דויד השתתק. בג’יפ נפלה דממה. הרהרנו בדבריו ששמענו. היתה זאת דרך הסברה מצוינת שפירשה יחסנו לאוצר הקדום, והבהירה בצורה חד-משמעית חשיבותן של היצירות מבחינתנו.

­– לכל הרוחות! ­– גידף לפתע ליאונרד ­– באלהים, טוב היה לעבור את כל המרחק הגדול הזה מדטרויט לכאן, כדי ללמוד משהו חדש ולהבין אותו. ברנשים, ראו בי אחד משלכם!

כך הפך ליאונרד גראהם, מיסדו של המוזיאון לארכיאולוגיה תת-ימית בדטרויט, לאחד מבני חבורתנו הקטנה.

עד שהגענו למסעף הכביש הפונה לעבר הים, לקיסריה השוכנת לחופו, שרתה עלינו רוח של עליצות ומשובה, דומה וכבר עברנו כל אותם מכשולים הצפויים להתגלות בדרכנו, הג’יפ דהר על-גבי הכביש הצר והשומם המוביל לעיר העתיקה. החלטנו להתעכב ליד העיר בטרם נפנה לבית המלון, השוכן במרחק של כמה מאות מטרים מהים.

בשעת הנסיעה משדה התעופה, עלה בידי דויד לספר לרעי כיצד מחולקות כיום אדמותיה של קיסריה החדשה. תחילה, בטרם מגיעים לתחום העיר, מזדקר המבנה המפואר של בית המלון הגדול המשקיף לעבר הים. למרגלותיו, קבור תחת צמחיה קוצנית, משתרע ההיפודרום הגדול שיד ארכיאולוג ומתחזר בני-זמננו כמעט וטרם נגעה בו.

הכביש ממשיך להתפתל ולחלוף ממש לאורך שוליו הצפוניים של ההיפודרום שבימים כתיקונם, איכלס אלפים רבים שבאו לחזות במירוצי הכירכרות המסעירים. הלאה מזה השתרעו שטחים עקרים של העיר, שמרביתם רק תילים שיש להפכם ולחשוף את אשר נקבר בתוכם. אולם, ממש על שפת הים, מזדקרת לפתע העיר המתוחזרת, שמיבניה העיקריים הם בני התקופה הצלבנית והיא עצמה תופסת רק כחמישית מהשטח המקורי של העיר. מצד שמאל שלה, נמצא התיאטרון הרומאי היפה כמעט בשלמותו, ואילו מצד ימין, לא הרחק מהמקום בו מזדחלת אמת המים המקבילה לחוף הים, מתגלות חוילות נאות, בנות זמננו, של עשירי הארץ המבקשים להתבודד מהבריות בעונות מסויימות, והן בודדות, פזורות אי-פה ואי-שם.

קשה לתאר גודל ההתפעלות התוקפת את הצופה למראה קיסריה הצלבנית, המתנשאת פתאום על רקע הים הכחול המשתרע מאחוריה. קיסריה זאת, היא למעשה קיסריה מתקופתה האחרונה, שתוחזרה על-ידי ארכיאולוגים מצטיינים לפני זמן קצר.

מאז נפילתה של האימפריה הרומאית המערבית, עברו על קיסריה תקופות שונות של פריחה וכמילה¹ ועמן שליטים חדשים לבקרים. בשנת 234 הובס קיסר האימפריה המערבית ליקיניס, בידי צבאו של קיסר האימפריה המזרחית קונסטנטינוס, שהיה הקיסר הרומאי הראשון שקיבל עליו עול הדת הנוצרית. לאחר הנצחון הזה עברה לשכון תחת כנפי שלטונו גם ארץ-ישראל. עמו מתחילה התקופה הביזנטינית המפורסמת, הנמשכת עד לשנת 640.

בתקופה זאת הגיעה קיסריה לשיא התפתחותה והיא כבשה פיסות קרקע חדשות, עד שהתגוררו בה מאה אלף תושבים. שמה של קיסריה מגיע למרחקים, מעבר לימים. צליינים רבים מקצוי עולם נוהרים לביקור בארץ הקודש, וטבעי שרבים מהם יזינו עיניהם בקיסריה שוקקת החיים, שדרכה עברו שליחיה הראשונים של הנצרות.

קיסריה הפכה לעיר נמל מפותחת שבה התרבות היהודית מתנגשת ללא הפוגה בתרבויות האימפריה האלילית והנוצרית. אך לא זמן רב נותר לעיר לרחף על ענני פריחה; באופק צצה עננה כהה, ההולכת וגדלה, גדלה ומשחירה ומאיימת על שלטון האימפריה והיא מבשרת קץ לתקופה הביזנטינית.

בימים ההם מתפרצים השבטים הערביים מהמדבריות ובעוצמה מביסים לפי חרב, עמים חזקים ועצומים מהם. שעתה של האימפריה הגיעה. בשנת 634 הובס לראשונה צבא האימפריה בידי צבאות הערבים. אך קיסריה נפלה בידי הכובש רק כעבור שש שנים, לאחר מצור ממושך ומיגע. מכיבוש זה והלאה נמחצה גאוות העיר וחשיבותה הלכה ופחתה, דעכה כנר נגרע. עיר זאת שהגיעה לגדולתה עקב היותה עיר נמל מפוארת ששירתה את מדינות הים, מצאה עצמה לפתע מחוסרת תעסוקה, והנמל שלה, בעל המזחים הרבים לעגינה, משרת רק סירות דיג עלובות. רק לעיתים רחוקות פקדה את הנמל אניית סוחר ראויה לשמה שנאלצה לסור אליו מחמת זעמה של סופה משתוללת.

אולם ההיסטוריה שמרה בחובה הפתעות נוספות לעירו של הורדוס; מחמת התעוררות שפקדה את העולם הנוצרי, שבניו המאמינים נחלצו לשחרר את הארץ הקדושה מעול המוסלמים, הגיעו לכאן צבאות מלכי אירופה ובמשחק המלחמה האכזרי והנואש שהתנהל בינם לבין הערבים, נפלה קיסריה ככדור פעם בידי אלה ופעם בידי אלה.

קיסריה של היום, המתוחזרת בנאמנות, היא כפי שבנה אותה לראשונה והפכה למבצר מתנשא, לואי התשיעי מלך צרפת, המכונה בשם “הקדוש”. הוא שאירגן את מסע הצלב השישי ובשנת 1250 השלים את בנית חומת קיסריה והחפירה סביב לה; אלה, עד עצם היום הזה, משמשים חלק בולט של האתר הארכיאולוגי.

קיסריה ירדה מדכי לדכי. המבצר הצלבני המוצק רק גירה תיאבונם של אויבי הצלבנים. כעבור חמש-עשרה שנים כבש אותה ביברס, השליט הממלוכי של מצרים שבזעמו הרס את ערי החוף של ארץ-ישראל, במגמה למנוע בעתיד מהצלבנים לחזור שנית לאיזור. קיסריה הפכה שממה ומצבת אבנים, סימן עלוב בהווה לתפארת גדולתה בעבר.

* * * *

עוד דקה והעיר עצמה, המוקפת בחומות הצלבניות, תתגלה לנגד עינינו. ישבנו דוממים בג’יפ הבולע את כביש האספלט האפור. שעת ערב ירדה. פאתי שמיים במזרח הלכו וקדרו, ואילו פאתי מערב ניכוו בקרני השקיעה האדומות והמפציעות בעד חשרת העננים הרובצת שם. הדממה נכנעה לקול גלי הים הגועשים.

­– הביטו! ­– קרא לפתע לואיג’י שישב במושב הקדמי, בצידו של דויד שבלם את הג’יפ.

מחמת השעה בה נושק היום נשיקת פרידה שלו וצעיף הלילה נפרש מעל, נדמה היה שנקלענו לאולם תיאטרון ענק, ולפנינו צפה והתרוממה תפאורה מרהיבה ועוצרת נשימה והיא מעוצבת בכוח מרשים.

במרחק של כחמישים מטרים מהמקום בו עצרנו, הזדקרה החומה המתגבהת והמוצקה של העיר. מפאת האפלולית נטשטשו הסדקים, נעלמו השברים והמקומות הפרוצים כלא היו והעיר נדמתה כחטיבה שלמה, שיד זדונית לא פגעה בה לרעה.

לימין ולשמאל נתמשכה החומה הארוכה; משני צידי הכניסה הרחבה הנמצאת מעברו של הגשר, הנטוי מעל לתעלה עמוקה המקיפה את העיר סביב, מחוף ים אחד למשנהו, להקשות על אויב וצר. קרני שמש רופסות שיגרו אור אדום וחריף בעד חרכי² הקשתים שנמצאו במגדלי הירי המתנשאים. דומה כאילו ועוד רגע תופר השלוה ונהם כלי מלחמה וגדודי חיילים מסתערים, יבקע כרעם ויגבר על רחש הגלים.

לא מדי יום מזדמן לאדם לחזות במו עיניו בעיר בת אלפיים שנים, ועדיין היא מעוררת בקרבך רושם כאילו ומיד יתגלו המוני בני אדם בין חומותיה והם אזרחי המקום, ממשיכים לטוות ריקמת חייהם השיגרתיים.

­– אנא ­– הפציר לואיג’י ופניו מביעים משהו מסערת רגשותיו ­– בואו וניכנס לעיר. נראה את שנספיק לראות בטרם תשקע השמש.

דויד שיחרר באיטיות את המצמד ולחץ על דוושת הדלק. את חמישים המטרים המפרידים בינינו לבין העיר בלע הג’יפ כהרף עין, ונעצר לפני הגשר הרחב הנטוי מעל לתעלה.

ירדנו מהרכב.

לואיג’י, שארצו טובעת בשפע של מבנים עתיקים. סקר בחיבה ובהבנה את המבנה המרשים של השער שלפנינו. לואיג’י התבונן כמומחה לדבר באבנים הכבדות, הסלעיות, שנחצבו בימיו של הורדוס ואילו כעת שימשו יסודות מוצקים לחומות המתנשאות של הצלבנים שהסתגרו בתוך העיר, ובשצף-זעם נלחמו בערבים הצרים שהסתערו עליהם ללא הפוגה.

אם לואיג’י התבונן במבנים העתיקים כאדם שצמח וגדל בין כאלה, הרי לעומתו היתה התרגשותו של ליאונרד גדולה יותר, היות והוא נמצא בתחומו של אתר היסטורי, חי, נושם כעדות מרשימה לימים עברו. יתר-על-כן, כעת שוכנע כי הסיפור על התעודות העתיקות שהוצאו מגנזך הואתיקן סיפור אמיתי הוא, ובמציאות יסודו. ההיסוסים נמחו מקרבו. המציאות עלתה על המשוער. מקיסריה צלבנית זאת ניתן היה לשער, בעזרת הדמיון, מה היתה גדולה ומפוארת קיסריה היהודית-רומאית.

­– אדי דקסטר יודע את אשר לפניו! ­– רטן ליאונרד כשחצינו את הגשר לעבר השער הגבוה כשתי קומות של בנין בן-זמננו ­– אני מוכן לבלוע כל מלה הכתובה בתעודות. חי אלהים שהאוצר הזה מחכה לנו במצולות.

­– צדקת ­– אמר לואיג’י בקול נרגש ­– אם לפנינו רק דוגמא לאשר היתה קיסריה בימי גדולתה, כי אז ניתן ללמוד על כוחו של הורדוס, שביקש לכבד את פטרונו הקיסר אוגוסטוס בתפארת מעשי יצירה.

התרגשותם של לואיג’י וליאונרד דבקה גם בדויד ובי. שעת בין שמשות זאת, היוצקת אור מיוחד שבכוחו לעורר אשליות, חתמה באפלולית נעימה שלה את הפגישה הראשונה של ידידינו עם העיר העתיקה.

חלפנו מתחת לקשת השער המתגבהת שבצידה הקיצוני נמצאת עמדת קשתים המגוננים על העיר. משם מיהרנו ועלינו על הדרך הרומאית המרוצפת בחלוקי אבנים, והעיר נגלתה לעינינו על כל תקופותיה ורבדיה השונים, בין החומות הצלבניות. החל מהתקופה הרומאית, דרך התקופה הביזנטינית, ממנה לערבית וכלה בצלבנית שבהיותה האחרונה זכתה להשתמר טוב מקודמותיה.

עברנו דרך קשתות אבנים המגוננות על רחוב צלבני. מצד ימין של הרחוב אפשר היה להשגיח במיתחם ברור של בית מהתקופה הרומאית. המבט המשוטט בסקרנות נח על מיתחמים רבים של בתים כאלה, המעידים על צפיפות אוכלוסין גדולה.

מיהרנו לנמל. האור הרפה הלך ודעך. הגענו למקום בו ניצבה כנסיה נוצרית עתיקה שרק שרידים בודדים שלה נותרו, ואילו בעבר התנשאה ממש מעל לשורש המזחים המקושתים. סביב בלטו כותרות גדולות של עמודי שיש המעידים על פאר והדר, ואילו שברי הכתלים העבים העידו על חוסן הבנינים.

עמדנו משתאים נוכח נוי המקום הכובש בסודותיו את הלב. גם אנחנו, דויד ואנוכי, שהיטבנו להכיר את העיר, חשנו בריגשה כאילו וראינו אותה בפעם הראשונה. נהי גלי הים נשמע כמנגינה עצובה וענוגה, המשלימה את התמונה המרשימה של הנמל המשתרע לפנינו וסביב מתפרצים גלים קוצפים.

­– קיסריה הנפלאה! ­– לחש לואיג’י.

ברגע זה של התרשמות עמוקה נשכחו מאתנו הסכנות הצפויות לנו בימה של קיסריה. עמדנו ולא סרנו מהמקום עד שירד הלילה.

 

פרק ה': הספינה הלבנה נעלמה    🔗

במרוצת הימים הבאים הלכה וגברה המתיחות.

סבורים היינו כי ספינתו הלבנה של אדי דקסטר תופיע מול חוף קיסריה כשלושה, או ארבעה ימים, לאחר שאנחנו נגיע לעיר. אך הנה חלף כבר שבוע מאז בואנו ולא נתגלה גם סימן קל שבקלים, המעיד על קיומה של הספינה; דומה כי הים פער פיו, חשף מלתעותיו ובלע לקרבו את הספינה המוזרה.

בשעות בהן שוחחנו על ספינה זאת, חזרתי והבעתי תמהוני לגבי צורתה המוזרה והמנועים הסילוניים הנדירים שלה, המעידים על עוצמה מיוחדת שאין דומה לה.

­– עלי להודות כי דבר זה נשגב ממני ­– הודה לואיג’י ­– אינני מבין מדוע הספינה כולה בנויה מלוחות פלדה. יתכן ומשקל עצום זה שלה אילץ את דקסטר להיזקק למנועים סילוניים, פרט למנוע-מדחף רגיל.

­– גם אלי הגיעו שמועות משונות על המבנה המיוחד של הספינה ­– ציין ליאונרד ­– אך איש לא הצליח לתאר אותה בדיוק. השמועות מספרות כי הספינה מסוגלת למבצעים נדירים. אך כאמור, כל זאת בגדר שמועות בלבד.

כך, חסרי ידיעה ברורה, היינו מסיימים את השיחה ושוב חוזרים לים, צופים למרחקים, שמא תתגלה הספינה הלבנה.

איני יכול לומר כי ימים אלה חלפו עלינו באפס-מעשה; ניצלנו אותם לאפשר לרעינו להכיר את קיסריה, ובעיקר את איזור הים בו נצלול שעות רבות במרוצת הימים הבאים. לואיג’י וליאונרד, שני צוללים מצטיינים אלה, למדו תוך פרק זמן קצר להכיר היטב את רצועת הים המקיפה את העיר העתיקה.

למרות שהעסקנו עצמנו בענינים שונים, בעלי חשיבות משנית, נהגנו דויד ואנוכי, מדי יום ביומו, לצאת ממקום מגורינו שבבנין “המרכז לצלילה” לעבר שרידי חומת המזח הצלבנית, כדי לסקור את הים, שמא תתגלה הספינה הלבנה והיא עוגנת ממול. אך לא בשחרית, בצהרי ובערבו של יום נתגלתה הספינה.

הציפיה להופעת ספינתו של אדי דקסטר הפכה להיות גם נחלתם של העיתונים היומיים, שלא יכלו להתעלם מהכתבות והמאמרים הרבים שנכתבו על חקירה תת-ימית זאת בעתונות העולמית; גם המאמרים שהספקתי לפרסם בימים האחרונים בעתון היומי שלי, זירזו כתבים רבים לגלות ענין רב בפרשת התעודות העתיקות.

אותם עתונאים התקשו להתחרות בי, היות ואנוכי הייתי שותף פעיל לפרשה זאת. לפיכך נמצאו עתונים שהזדרזו להעתיק גם את הכתבה שהתפרסמה ב“ניו-יורק טיימס”, והנושא שזכה לתשומת-לב, עורר ענין רב בקרב ציבור הקוראים. כתוצאה מעירנות עתונאית זאת, זכינו לראות מדי יום עשרות טיילים שהגיעו לקיסריה. מלבד אלה נקלעו לכאן מדי יום גם מאות תיירים ששמע המקום הגיע אליהם, עוד בהיותם בארצותיהם הרחוקות.

במרוצת שעות היום היתה קיסריה הופכת למקום תוסס, מחמת המבקרים הרבים שעלו על תיליה ובילו שעות ארוכות בין שרידיה הקדומים. אך עם רדת הלילה, היתה נופלת עליה דממה עמוקה האופינית לשקט השורר בבית שהוזנח ונותר עומד בבדידותו.

עתונאים אחדים, בחושם הטבעי, ידעו כי גם אנוכי הסתרתי במאמרי פרטים שונים, בעלי חשיבות רבה שטרם הגיעה השעה לפרסמם. אלה לא הירפו ממני בבקשם לדעת באם עומדים אנו להצטרף למבצעו של אדי דקסטר, ואם אנחנו סבורים כי יש ממש בתעודות העתיקות, ובאיזו מידה קיימים סיכויים לאתר את יצירותיו של חירם ולמשותן מהמצולות.

מעתונאים אלה הצלחתי להתחמק רק לאחר מאמצים רבים, בהסיבי תשומת-לבם לנקודות אחרות, מענינות במידה לא פחותה. עלי לציין כי מדי ערב הוקל לנו כשהיו אלה נוטשים את המקום, עד לבוקר יום המחרת, ומשלא אירע דבר, חדלו מלהופיע. אך שונה היתה גישתנו כאשר הגיע מר שרון, נציג משרד החוץ וידידו של פרופסור אורבין, האיש שגילה דבר קיומן של התעודות העתיקות בגנזך הואתיקן.

­– רבותי ­– אמר נציג משרד החוץ כאשר התכנסנו מאחורי דלתיים סגורות, בדירתו של ליאונרד גראהם בבית המלון ­– ענין זה של אדי דקסטר מעורר הדים רבים מדי. אין אנו מעונינים להפוך נושא זה לסלע מחלוקת בין המדינה מצד אחד, לבין מר דקסטר מצד שני, איש בעל קשרים בלתי-רגילים עם העומדים בראש מדינות ומעצמות גדולות שידידותן חשובה לנו…

­– לפיכך מה עלינו לעשות? ­– שיסעתי דבריו בחרון. חששתי שלא בא זה אלא להרתיע אותנו ­– האם ברצונך להציע לנו להסתלק מהענין ולהניח לאדי דקסטר להציג אותנו ככלי ריק, לאחר שיסתלק מכאן עם דבר העשוי להתגלות כאחד הגילויים הארכיאולוגים החשובים ביותר?

מר שרון האזין בסבלנות ואחר צחק.

­– איתן רון הנכבד ­– גיחך האיש ברוח טובה ­– אני מקוה כי בשעה שהנך צולל, או כותב לעתונך, אינך כה מהיר ופזיז כפי שהתגלית עכשיו.

­– אולי תבהיר כוונת דבריך? ­– שאלתי כשאני נתפס למבוכה ­– אמנם יתכן והייתי נמהר במקצת.

­– ברצון אבהיר את דברי ­– ענה האיש ופניו העגולים הרצינו ­– ביקשתי רק להדגיש כי כמדינה אין אנו מעונינים להתנגח עם מר דקסטר, בפרט שטרם חוקק חוק האוסר לעסוק כאן בצלילות ובחקירות תת-ימיות, כדי לאתר ולחשוף מימצאים ארכיאולוגים.

מר שרון הפסיק דבריו, שלף מקטרת, פיטם אותה בטבק והציתה בגפרור. לאחר שהפריח טבעות עשן סמיכות, סקר אותנו במבט בוחן ופניו העגולים חייכו, משל שמורה עמו הפתעה.

­– רבותי ­– אמר מר שרון בקול נמוך, כממתיק סוד ­– ידידי פרופסור אורבין ביקש למסור לכם כי מוטל עליכם תפקיד חשוב; עליכם למנוע בעד אדי דקסטר מלהערים עליכם ולזכות ביצירות. מסתבר כי מבחינה היסטורית יש ליצירות אלו חשיבות עצומה ואתם כגוף פרטי, רשאים למנוע מדקסטר מלהניח ידו על היצירות. לכם שמורה הזכות לטעון כי אתם הראשונים שידעתם על קיומן של היצירות וזכותכם להאבק עליהן. ברם, אני מתריע ומזהיר אתכם: אל תתנו לענין פרסום גדול מדי, כל פרסום מיותר עלול לגרום לסיבוכים מיותרים. אך כאמור, הענין בכללו קיבל משמעות שונה לאחר פנייתו הנרגשת של פרופסור אורבין לממשלה.

מר שרון נהג בנו מנהג קוסם הנהנה למראה תגובות קהלו המתפעל כאשר הוא שולה ארנבת מכובעו, לאחר שהכניס לתוכה ממחטה צבעונית. אכן, ענין פנייתו של פרופסור אורבין לממשלה נעלם מידיעתנו. אך טוב היה לשמוע כי מלומד בעל-שם בתחום האכיאולוגיה, כפרופסור אורבין, יצא בקריאה לממשלה למנוע הרחקת היצירות העתיקות מגבול הארץ.

­– פרופסור אורבין הגיש תזכיר לראש הממשלה, עליו חתומים מלומדים בעלי-שם ויוצרים גדולים. בתזכיר זה כותב הפרופסור כי לדעתו ירדו למצולות מימצאים יקרי-ערך, שהם ללא ספק מעשי ידיו של חירם ­– מר שרון פתח כעת את תיקו השחור והוציא מתוכו עותק של התזכיר ­– תרשו-נא לי להקריא קטעים אחדים מתזכיר חשוב זה, בעיקר קטעים העוסקים בתיאור הפסלים והיצירות, שלדעת הפרופסור חייבים להימצא בין היצירות שהיו באניה הרומאית שהוטבעה.

מר שרון היטיב לשלוט בשפה האנגלית. בכך נמנע מאתנו הצורך לתרגם דבריו ללואיג’י וליאונרד שלא גרעו מבטיהם מפניו הסגלגלים של מר שרון. הלה השתעל קמעה, כמסלק צרידות מיותרת, ופתח בהקראה מתונה וברורה.

­– “בתעודות שונות מצאתי עדויות המתארות בצמצום, אך בדייקנות, מעשי יצירה שונים של האמן חירם, היהודי-צורי, שקרוב לודאי היה האמן הגדול והנעלה ביותר של העולם העתיק.” ­– במשפט זה החל מר שרון בהקראה מתונה, אך מעוררת ענין רב ­– “מתעודה אחת שנמצאה בקברו של אחד ממלכי צור, למדים אנו לדעת כי מיד לאחר מותו של חירם האמן רוכזו יצירות רבות שלו בארמון מלכו. אך לאחר מותו של המלך כעבור שנים אחדות, נתגלה כי היצירות נעלמו; יד מסתורית העלימה אותן. מאז ועד לידיעה המדוייקת על משלוח אוצר יצירותיו של חירם, על-ידי הורדוס לקיסר אוגוסטוס, לא שמע עליהן איש דבר. יש לשער כי במשך כאלף שנים נמצאו היצירות טמונות במקומות נסתרים, שרק מלכי יהודה ידעו על קיומם. הורדוס שיחס ליצירות חשיבות משנית, ליקטן וביקש לשלחן לפטרונו. בהסתמך על מקורות שונים, רשאים אנו לשער כי בתהומות הים נמצא פסל גדול של חירם, המתאר את אחד האלים החשובים של צור, את האל מלקרת. תיאור קדום של פסל זה מציירו כמעשה יצירה ממתכת מיוחדת ובו נראה האל רב-הכוח, כשהוא משסע אריה טורף. לעומת זאת, בהסתמך על מקור אחד, נמצא שם גם פסל גדול המתאר מלח פיניקי בתנוחת-חתירה, כשהוא דוחה לאחור משוט. פסל זה, אם אמנם יתגלה, עשוי לשמש תגלית חשובה מאד, משום שהוא מטיל אור על גישתו המיוחדת של האמן חירם, שהעיז להנציח גם דמויות שאינן נמנות על בני האצולה הפיניקית.”

­– מהיכן הוא הצליח לשאוב ידיעות כה מעמיקות? ­– התפלא ליאונרד ­– איש זה מתאר את היצירות כאילו זכה לראותן במו עיניו!

­– איש זה הוא מומחה לענינים אלה ­– ענה דויד ­– זהו פרופסור אורבין, ארכיאולוג שעבודותיו בודאי מוכרות לך.

חזרנו ונעצנו מבטינו במר שרון, מצפים להמשך ההקראה.

– “ידוע לנו שכליאונרדו דה-וינצ’י בזמנו, כן היה גם חירם ארדיכל גדול, מתכנן ובונה אניות וספינות, שהן עיקר קיומם של בני צור. אך היה זה אמן שידו בכל. מהקטעים המופיעים בתנ”ך, המתארים את תרומתו העצומה לבית המקדש בירושלים, לומדים אנו לדעת כי הוא תכנן גם כלי קודש נפלאים בבית היוצר שלו, בעזרת שוליותיו. אם דברים אלה נשמעים כהגזמה מופלגת, כי אז קראו את הכתוב בדברי הימים, שם נאמר עליו: “…יודע לעשות בזהב ובכסף, בנחושת, בברזל, באבנים ובעצים, בארגמן, בתכלת ובבוץ ובכרמיל ולפתח כל פיתוח ולחשב כל מחשבת…”

מר שרון הפסיק הקראתו והתנשם עמוקות, ובממחטה מחה את אגלי הזיעה שביצבצו על פניו העגולים. אנחנו הרהרנו בדברים שהשמיע. דבריו של הפרופסור הנודע לשם על הערך הגדול של יצירות חירם, כאילו הדגישו מחדש את האחריות הרובצת עלינו, לבל יוצאו היצירות מהארץ הזאת, אם נצליח לאתר את המקום בו טבעה אניית הסוחר הרומאית.

­– אני יושב כאן וחושב על איטליה מולדתי ­– אמר לואיג’י בלחש ­– אילו היה מזדמן לשם ברנש המבקש להוציא מארצי את יצירותיהם של רפאל, ליאונרדו, או כל אמן אחר שלנו, הייתי רודף אותו עד חורמה… אני מבין מדוע אתם חרדים כל-כך ליצירות אלו של אמן שמחציתו האחת פיניקית ומחציתו השניה עברית.

­– אכן היה חירם בן לעמנו ­– פסק מר שרון ­– אם כי אביו היה איש צור, הרי אמו היתה אשה עבריה משבט דן.

­– הבה נחזור לעניננו ­– הציע דויד בחיוך ופנה למר שרון ­– מה היתה תגובת הממשלה לפנייתו של פרופסור אורבין?

­– תשובה שיש לה פנים לכאן ולכאן ­– ענה מר שרון ­– מצד אחד ענתה הממשלה ופסקה כי זהו ענין פרטי, אך היא משוכנעת כי במידה ומר דקסטר יצליח להעלות את היצירות ממצולות, כי אז אפשר לשער שבנדיבותו יתרום אותן למוזיאון ישראלי.

­– תשובה נפלאה! ­– ליגלגתי במרירות.

­– אולם נכונה במידת-מה ­– ציין דויד במתינות, כהרגלו, משל נוזף בי על גילוי הלב שנהגתי בתגובתי ­– סבורני כי מר שרון ביקש להבהיר לנו בפשטות כי בעיה זאת איננה נתונה לשיקולה ושיפוטה של הממשלה. זהו ענין הנתון לשיפוטם של אלה העוסקים בכך, בארכיאולוגיה, בהיסטוריה. לכשעצמי, איני מטיל ספק בחברי הממשלה המבינים יפה את ערכם המיוחד של יצירות אלו מבחינתנו. אבל, תגובתם מוצדקת בצאתם מנקודת ראות שאיש כאדי דקסטר, יתרום לנו את היצירות.

­– הרי אתה יודע מי הוא אדי דקסטר! ­– מחיתי.

­– כן, אני יודע ­– הסכים עמי דויד, אך לא ויתר על שלוות רוחו ­– אבל חברי הממשלה אינם חייבים לדעת זאת. משום כך אני סבור שעלינו לנסות להגיע להסכם עם דקסטר. רק במידה וידחה אותנו, רק אז נחפש דרך איך להכשילו, למנוע בעדו מלהשיג את היצירות.

אנוכי שפיקפקתי במשא ומתן עם אדי דקסטר, התמרדתי כנגד גישתו המתונה של דויד והמשכתי למחות כנגדו.

­– יפה וטוב ­– אמרתי בסופו של דבר, לאחר שליאונרד ולואיג’י צידדו בזכות גישתו המתונה של דויד ­– הבה וננסה גם גישה זאת לאדי דקסטר. אולם אני סבור שחבל על הזמן ההולך לאיבוד. הוא איננו זקוק לנו. מה בכוחנו להציע לו? את פרופסור אורבין? כבודו במקומו מונח, אך הרי בספינתו של דקסטר נמצא פרופסור ג’רמייה שמשקלו כמשקל המלומד שלנו. צוללים? ידידי הטובים, אמנם כולכם נמנים על גדולי הצוללים, אך גם בצוות ספינתו של אדי דקסטר נמצאים כאלה שאינם נופלים מכם. מה נציע לו?

נפלה דממה ארוכה, דברי הלמו בחברי. דברים פשוטים, ברורים ונכונים. ידענו כי בכוחות עצמנו לא נצליח לאתר את מקום היצירות ולחשוף אותן. אין אנחנו מהוים יריב שקול לאדי דקסטר.

­– נכונים הדברים ­– אמר לואיג’י כעבור דקות אחדות ­– אנחנו זקוקים לתעודות העתיקות ולמכשירים חדשים ומיוחדים שאין להשיגם כאן. הנסיונות שלנו לאתר את מקום האניה הטבועה, משולים לנסיונותיו של אחד המבקש לשלות סיכה לא מערימת תבן, אלא מהר של תבן. ודוקא משום כך עלינו למצוא דרך להסכם עם אדי דקסטר. עלינו מוטל התפקיד להסביר לו כי אמנם אין בכוחנו להשיג את שהוא יכול להשיג, אך בודאי שאנחנו מסוגלים למנוע בעדו מלהשיג את היצירות, ואף להכשילו. אני בעד משא ומתן.

­– זאת נעשה ­– פסק דויד ובכך הסתיימה פגישתנו עם מר שרון.

* * * *

חלפו עוד ימים אחדים והספינה הלבנה טרם הופיעה; דומה ומסעה לארץ שובש. בימים אלה נתפס כל אחד מאתנו להיסוסים, שמא נתגלה כי בתעודות העתיקות אין דבר של ממש ואדי דקסטר פנה למקום אחר, ואילו אנחנו מכלים כאן זמננו לשוא.

לאחר דיון בבעיה הגענו למסקנה, כי עלינו להפעיל רשת-פיקוח על המתרחש בים התיכון. לכל אחד מאתנו היו ידידים נאמנים בערי הנמל הפזורות לאורך חופי הים, החל מנמל גיברלטר, דרך נמלי גינואה, ניאפולי, כרתים, פיראוס ושאר נמלים, מהם בעלי חשיבות ראשונה במעלה, מהם בעלי חשיבות פחותה. אך לכולם יתרון ברור; הם שוכנים לחוף הים התיכון.

יום תמים עסקתי בשיגור מברקים בהולים לכל אותן כתובות מרוחקות. ונוסח המכתבים אחד: “ידידי, האם נתקלת בימים האחרונים בספינה הלבנה של אדי דקסטר? אנו מחכים לה בקיסריה והיא נעלמה. מה ידוע לך עליה? מצפים לתשובה מהירה”. מברקים בהולים אלה שוגרו בשמם של לואיג’י, ליאונרד, דויד ובשמי.

עשרים וארבע שעות חלפו עד שהתקבלה התשובה הראשונה. אותה שעה נמצאתי ב“מרכז לצלילה”, עוזר לדויד גל לתקן את המנוע המקולקל של סירת הגומי המהירה שלנו. פתאום הופיע נער, שליח מבית המלון, והודיע כי נתקבל מברק על-שם לואיג’י דונטאלו, אך היות ולואיג’י וליאונרד שוטטו כעת במעמקי הים, החליט פקיד המודיעין למסור לנו את המברק.

מאמץ-שוא היה זה. התשובה נשלחה מצולל וותיק המתגורר בכרתים ושמו וואנוס פאפאנדאריס שענה בקיצור נמרץ: “מצטער ידידי, לא ראיתי, לא שמעתי”.

במרוצת היום הגיעו עוד אחת-עשרה תשובות שליליות. משמע, אפשר היה לחשוב כי הספינה הלבנה נעלמה ואיננה, כאילו נבלעה בתוך נד מים אדירים שגררו אותה למצולות.

בשעות אלו היה מצב רוחנו רחוק מעליזות. חששנו שמא באמת גילה פרופסור ג’רמייה, ידידו של דקסטר, כי אין ליחס כל משמעות רצינית לתעודות ומשום כך הסתלקה הספינה למקום אחר שאינו ידוע לנו, ואין גם סיבה שנגלה בו ענין. אך יחד עם זאת ניקרו בנו ההיסוסים שמא בכל זאת נכונות התעודות והמפה, כפי שמאמין בהן באמונה שלמה פרופסור אורבין, ושמא למרות הכל נפגעה ספינתו של דקסטר על-ידי אסון נעלם מידיעתנו וירדה תהומה, ועמה התעודות והמפה היקרות.

כך או אחרת, היו אלה ימים בהם חשנו כיצד הולכת וגוברת המתיחות והופכת למועקה כבדה. בינתיים השתדלנו לנצל כל שעה פנויה לסיורים בעיר העתיקה בחברתם של לואיג’י וליאונרד, שהיו צמאים ללמוד כל פרט חדש אודותיה.

באחד הימים ניגשנו לבקר בתיאטרון הקדום, הבנוי לפי כל כללי העיצוב הארכיטקטוני של התיאטרון ההלניסטי. כאשר הגענו לתיאטרון, בצהרי היום, מצאנו בזירת התזמורת קבוצת פועלים שטרחו לנקותה; אלה עמלו להכין את התיאטרון לקראת המאורע השנתי של “פסטיבל המוסיקה”, המתקיים כאן מדי קיץ. דויד ואנוכי נמנינו על האורחים הקבועים שנהרו לכאן להתענג על צלילי המוסיקה של גדולי המוסיקאים, שבכוח כשרונם התחרו בלחן הגלים הלוחכים את החוף הקרוב.

ניצבנו למעלה, בפתח אחד ממבואות התיאטרון למושבים המסודרים בשורות המקושתות. בשעת צהרים זאת, כשהשמש הניצבת ברום הרקיע משפיעה אלומות אור זוהר, נדמו פני הים כאילו נוצקו ממיליוני מטבעות כסף נוצצות ומרצדות, הנמצאות בתנועה מתמדת.

­– איזה ציור מופשט נפלא! ­– ביטא לואיג’י את הנאתו.

לואיג’י, יליד וונציה, עיר התעלות היפה, נהג לבטא רשמיו ותחושותיו. הוא לא כלא אותם בקרבו, הוא העניק להן מוצא כפי שנהג הפעם נוכח יפי הים, בהיותו ניצב במרומי התיאטרון הרומי. כך גם נתן ביטוי לרשמיו כאשר עמדנו על-גבי ריצפת פסיפס³ של בית הכנסת היהודי הקדום, שנתגלתה לא מכבר בצפון העיר, ממש בקצהו של הנמל העתיק.

ליאונרד הצטיין בתגובות שונות מלואיג’י, שמשחר נעוריו חונך ליחס של כבוד לכל מעשה יצירה אמנותית. לואיג’י חיפש בכל צורה, אם ריאלית ואם מפושטת, את היפה שבה, את התמזגותה המושלמת עם סביבתה. לעומתו התענין ליאונרד בערכם ההיסטורי של הדברים. הוא חקר ובדק תאריכים, הוא ביקש ללמוד את העובדות הקשורות בארצות מוצאן של כותרות השיש הגדולות שנותרו מהעמודים המנותצים. הוא טרח וחקר את התכניות לפיהן הוקמו הבנינים הרומיים המפוארים, וכיצד אפשר להבחין בין התקופות השונות של העיר.

הורדוס, מיסדה של קיסריה, בהול היה להשפיע עליה מסימני התרבות ההלניסטית. לפיכך, לאחר תקופה קצרה יחסית, היתה קיסריה למרכז של יצירות אמנותיות באבן, בשיש, במתכות שונות ואף בכסף ובזהב. יצירות מזהב ומכסף נעלמו מהעיר לפני מאות שנים. אך נותרו בה קבורות יצירות מאבן ומשיש, החל מהשיש הלבן, האיטלקי, שעינו כעין הסער והוא אפור-לבן בזעפו, ועד לשיש האדום, החם, שנחצב במצרים והובא לכאן דרך הים.

ידידינו התבוננו בהתפעלות בכל שבר-פסל שנתגלה על – ידי הארכיאולוגים. ענין מיוחד גילו בגופת שיש מנותצת של לוחם שראשו נכרת ורגליו האמיצות והשריריות נעלמו ואינן; נותר רק פלג גופו העליון, מטבורו ועד לכתפיו הרחבות. בענין רב עמדו וסקרו רגל-שיש ענקית שנותרה כעדות לשולחן רחב-ידיים, שבודאי שימש את הסועדים הסמוכים לשולחנו של אחד הנציבים הרומאים.

שני הצוללים הביעו השתאותם למראה הפסלים ששימשו עדות חותכת להתפתחותה של הנצרות בקיסריה, בעיקר במאה השניה ובמאה השלישית. מתקופה זאת נותרו סביב גם שברי פסלים בהם חקוקה המנורה העברית המפורסמת, סימלה של יהודה הקדומה וישראל החדשה. אך כל אלה נידמו כננסים לעומת שני הפסלים הרומאים הענקיים; האחד משיש לבן והשני משיש אדום, ושניהם הוצבו האחד מול רעהו, יושבים במבוא העיר, לשם גיוון קטע של רחוב ביזנטיני שנבנה תקופה קצרה לפני הכיבוש הערבי, בתחילת המאה השביעית.

כשעמדנו במרכזו של הרחוב הביזנטיני, ומעלינו התנשאו שתי הדמויות הענקיות היושבות בניחותא, דומה וכנפות הטוגות שלהן מתנופפות עם משב רוח קלה, חשנו שנית בקסם המיוחד היצוק בעיר היפה, שכאילו נותר כאן במלוא חריפותו.

קטע של רחוב ביזנטיני זה תוחזר בנאמנות לאוירה המקורית של העיר, עד כי גם זר שנקלע לכאן ממרחקים, מסוגל היה לראות בעיני רוחו תמונות מן העבר; הנה כאן למשל, למרגלות המדרגות הרחבות, בין שני הפסלים, ניצבת כעת קבוצת סוחרים נלהבים למימכרם, מעליהם, במעלה הרחוב, מתקדמת קבוצת אנשי צבא רומים, מאנשי משמרו של הנציב. אלה צועדים וצעדיהם רחבים וגסים, כאדוני המקום. הסוחרים מנמיכים קולותיהם בהתקרבם ומעיפים בהם מבטים חטופים, ושנית חוזרים לשטף להגם והמולתם, ואילו החיילים כבר אינם, נעלמו בפינת הרחוב; והנה, מעבר לפינה אחרת, הופיעה מטרונית כבודה שמשרתה, או עבדה, נושא סלי ירקות ופרי שנרכשו בשוק. קול פרסות סוס מכה בחלוקי אבני הרחוב נשמע כעת. העוברים ושבים נחפזים לשולי הדרך ומפנים את הרחוב לרוכב המאובק, המגיע ממרחקים, וסוסו שועט בגאוה כיאה לסוס אציל.

תמונות כאלו, המצטיירות בכוח הדמיון, לא היו רק נחלתי, אלא גם פרי דמיונם של לואיג’י וליאונרד. העיר, בכוח חיותה הארכיטקטונית, שגם מאות שנות מלחמות לא הצליחו למחות אותה, היתה מסוגלת להפרות דמיונו של כל אדם שמנעוריו התקרב לרוחה של ההיסטוריה.

היו גם שעות בהן כל אחד מאתנו נהג להתבודד, להיות שרוי במחיצת עצמו. שעות אלו נוצלו על-ידי לואיג’י לרשום רישומים בשחור-לבן משרידי המבנים המפוארים של קיסריה ומהפסלים המנותצים. לעומתו היה ליאונרד, פזיז התנועה, מקדיש שעות ארוכות לספורט האהוב עליו, לגולף. מבין האורחים המתאכסנים בבית המלון, נמצאו לו תמיד שותפים חרוצים למשחק שהתנהל על כיכרות הדשא היפות, המשתרעות במרחק-מה מההיפודרום שבו התנהלו בעבר מירוצי הסוסים הנועזים.

בינתיים, ציפינו לעוד תשובה אחת, לתשובתו של אלברטו דון-גארסייה, שמשפחתו מתגוררת דורות על דורות בגיבראלטאר, הצוק הענק המתנשא בגאון בין האוקינוס האטלנטי והים התיכון. לתשובתו של דון-גארסייה יחסנו חשיבות רבה, כי במידה ואדי דקסטר החליט לצאת מהים התיכון, היה הדבר נודע לאלברטו דון-גארסייה כשהספינה הלבנה היתה חולפת על פני הצוק בדרכה לאוקינוס האטלנטי. אם תשובתו תהיה שלילית, כי אז יתכן ודקסטר מהתל בנו והוא מצוי באחת הפינות הנסתרות של הים התיכון, ממתין לשעה נוחה, שעה בה יעוט על טרפו הקבור במצולות ימה של קיסריה.

* * * *

בצהרי היום השלישי מאז שוגרו המברקים, הגיעה תשובתו של אלברטו דון-גארסייה, והיתה זאת התשובה המפתיעה והבלתי-צפויה ביותר, שהיתה מנוסחת בלשון לגלגנית: “שוטים! מה לצולל על פני המים? אם היה ברצונו של דקסטר לעבור לאוקינוס האטלנטי, יכול היה לעשות זאת בלא שאיש ידע כי עבר מאוקינוס אחד לשני. הספינה “מובי דיק” כשמה כן היא.”

­– הוא יצא מדעתו! ­– מילמל לואיג’י בתדהמה כשהבאתי לחדרו את המברק שנתקבל זה עתה.

אלברטו דון-גארסייה, איש גיבראלטאר, היה ידידו הוותיק של לואיג’י, והוא שהציע כי נשגר אליו מברק. לואיג’י היה סבור כי אם מישהו יצליח לגלות פרטים נסתרים אודות מסעו המוזר של אדי דקסטר, כי אז אלברטו יהיה האיש שיעשה זאת. כעת עמד לואיג’י על-יד החלון הגדול של חדרו המרווח והנוח, הפונה לעבר הים, ואילו הבעת ההשתוממות שכבשה פניו, העידה על מבוכתו.

­– אינני יורד לסוף דעתו של אלברטו ­– אמר לואיג’י כשהוא חוזר וקורא את המברק ­– אמנם הוא מצטיין בדרך-כלל בהומור דק מן הדק, שקשה תחילה לרדת לעומק כוונתו ­– לגלג לואיג’י ­– אך עלי לציין כי הפעם עלה על עצמו.

כך או אחרת, חשנו שחייבים אנו להבין את הכתוב במברק, שללא ספק נושא בחובו תשובה לשאלה המטרידה אותנו. כזאת היתה גם תגובתו של דויד למקרא המברק, כאשר מצאנו אותו שוחה להנאתו בבריכה הגדולה שבגן בית המלון. התישבנו על-גבי כסאות-נוח וביקשנו למצוא פירושים שונים, לרמזים השקופים כביכול של אלברטו דון-גארסייה. אך ככל שהפלגנו בנתיב הפירושים, כן חשנו שאנו מתרחקים יותר ויותר מכוונתו המוסווית של האיש.

­– אני משוכנע כי הפתרון למברק מגוחך זה נמצא בידינו ­– אמר דויד ­– אך כאשר נדמה לי שאני יורד לסוף דעתו, הפתרון מתחמק והוא ממני והלאה.

היה זה ליאונרד גראהם שהצליח על נקלה לפענח את המברק המוזר. אותה שעה חזר ליאונרד ממשחק גולף ממושך בו הצליח לגבור על שלושת יריביו, שחקני גולף טובים. לפיכך הופיע ופניו המנומשים קורנים.

­– בואו וננסה את כוחו של ליאונרד ­– הצעתי.

­– ליאונרד ­– אמר דויד והושיט לו את המברק ­– קרא ואמור לנו מה אתה לומד ממברק זה.

ליאונרד נעץ בנו מבט תמה בשל ארשת הרצינות שכבשה קלסתרינו, ונטל לידו את המברק. עיניו הזריזות בלעו את המשפטים הקצרים ולהפתעתנו פרץ בצחוק מצלצל.

­– חייב הייתי לדעת זאת! ­– צהל ­– הרי המדובר בצוללת!

­– צוללת? ­– דומה והקריאה פרצה מפי כולנו.

­– בהחלט ­– גיחך ליאונרד כשהוא מטיל על הדשא את תרמיל מחבטי הגולף והוא מנפנף במברק ­– שימו לב לתוכן: “הספינה הלבנה, ‘מובי דיק’, כשמה כן היא.”

­– ובכן? ­– תבענו תשובה ועדיין איש אינו יורד לסוף דעתו.

­– הדבר פשוט כאור השמש ­– גיחך ליאונרד ובעיניו הגדולות מרצד זיק נצחון ­– למעשה כל צוללת בנויה על-פי עקרון החיים של הלויתן, היונק הענק. למעשה הוא חי מתחת לפני הים, אך מדי פעם עליו לצוף מעל לפני המים כדי לשאוב לקרבו כמות עצומה של אויר, שתאפשר לו לחזור שנית למצולות, והרי אלה הם בדיוק דבריו של דון-גארסייה. הספינה הלבנה, ששמה כשמו של הלויתן המפורסם “מובי דיק”, אינה בנויה אלא במתכונת של צוללת! ­– קרא ליאונרד בלגלוג.

עמדנו והחלפנו מבטים נבוכים איש עם רעהו; פתרון המברק היה באמת פשוט בתכלית הפשטות. הספינה הלבנה, מיד לאחר שראיתיה בפעם הראשונה, עוררה בקרבי רושם מוזר בגין היותה דמויית לויתן ענק ומלוטש. כבר אז השמעתי דעתי באוזני לואיג’י כי אני משתומם לצורת המבנה המיוחד של ספינת השעשועים. תמיהה זו שלי הלכה וגדלה לאחר שגיליתי את שני המדחפים הסילוניים העצומים, ששום ספינה רגילה אינה נזקקת להם. עתה ברור היה לשם מה צויידה הספינה במנועי סילון כבירים.

­– אם אמנם כך הוא הדבר ­– הכריז לואיג’י ­– כי אז חייבים אנחנו לזכור שמהירות התקדמותו של דקסטר מתחת לפני הים, היא בערך כרבע מאותה מהירות שיכול היה להשיג בציפה רגילה.

­– אבל מדוע? לשם מה? ­– הקשה דויד ­– מדוע עליו להגיע לקיסריה מתחת לפני הים, בשעה שעל נקלה יכול היה להגיע לכאן בציפה הרגילה ובמהירות גדולה פי ארבע?

שאלה זאת ורבות אחרות הטרידו אותנו. תוך ליבון הדברים הגענו למסקנה כי קרוב לודאי שאדי דקסטר נרתע כתוצאה מההתפרצות הבלתי-צפויה שלנו לספינתו המוגנת. יתכן ואף נתפס לחששות שהפעם ענין לו עם צוללים מתחרים, היודעים פרטים רבים על התעודות העתיקות שבידיו, אך יתכן ומקום היעד, קיסריה, נעלם מידיעתם. לכן החליט להעדיף מי תהום על מים עליונים, ועד אשר יריביו האלמונים ינקטו בצעד מכשיל, עשוי הוא לאתר את המקום המדויק של היצירות הטבועות, למשותן ולהסתלק שנית לדרכו.

היתה זאת מסקנה הגיונית ובה טמונה התשובה להיעלמה המסתורי של ספינת הפאר הלבנה. אם-כך הוא הענין, כי אז מועד ציפתה הולך וקרב. דויד היה מומחה לחישובים מסוג זה. הוא נחפז לחדר ההלבשה של הרוחצים בבריכה, ובשובו משם לבוש בבגדיו אחז בפיסת ניר, וערך חישובים שונים.

­– ידידי ­– אמר לבסוף, לאחר שסיכם שורת מספרים ­– ספינתו של אדי דקסטר עשויה להגיע לחוף קיסריה מדי דקה!

­– קדימה! ­– קראתי בהתלהבות ­– נמהר לחוף הים! אל נחמיץ את תמונת ציפתה של הספינה הלבנה!

עד-מהרה דהר הג’יפ שלנו מבית המלון לעבר העיר. כעבור דקותיים נעצר הג’יפ המתנשף, ואנחנו זינקנו מתוכו ובריצה מיהרנו למגדל התצפית הצלבני.

מבטינו סקרו את הים הכחול. דבר לא נגלה לעין, פרט לים שקלסתרו חלק למשעי, כאילו נוצה רכה חלפה עליו בתנועות קצובות ושלוות.

­– נמתין כאן ­– סיכם דויד.

השעה היתה שלוש אחרי הצהרים. החמה הרעיפה חום נעים בעונה זו של האביב הקצר. היא נטתה למערב, משפיעה שפע קרני-אור החודרות אלומות-אלומות לתוך הים הכחול.

הזמן ניגר בעצלתיים. לעיתים היה מופיע מפרש קטן ובהיר של סירת דייגים המשייטת לאורך החוף. אך פרט לאירוע זה, לא קרה דבר החורג משיגרת שלוותו של הים.

ישבנו ארבעה צעירים חסונים על-גבי עמוד שיש ארוך, שהיה מונח על חומת מגדל התצפית ופנינו לעבר הים. שתקנו. הרהרנו בחישוביו של דויד, שבמידה ויסתבר כי לא טעה בהם, יוצדקו על-ידי הופעתה של הספינה שתעלה ותצוף על-פני המים מול פתח הנמל העתיק, במרחק של כאלף מטרים ממגדל התצפית. אולם, אם יסתבר כי דויד טעה בחישוביו, או שמא סברתנו כי הספינה מסוגלת לצלול היא בגדר דמיון פורה ותו לא, כי אז נתבדה ונמצא שאנחנו ממתינים כאן לשוא.

החלטנו להמתין עד רדת הלילה. בכולנו ניכר הרצון להיווכח כי צדקנו בפירוש שהענקנו למברקו של אלברטו דון-גארסייה, שאם לאו נמצא עצמנו תחילה נכלמים וסופנו צוחקים ומלגלגים על דמיוננו הנסער.

השמש החליקה באיטיות למערב. בעצלתיים נמוג האור במזרח ורפה. נימי אפלולית המבשרים בוא-ערב השתרגו ביריעת השמים, עכשיו היתה השמש תלויה כשבלול אדום וגדול מעל לקו האופק הברור, והיא מציתה באשאור פאתי-שמיים. יריעות מוצתות אלו הדגישו בחריפות את הכחול העמוק של הים השקט. ברגע זה של שקיעה מתקרבת, של פרידת נגוהות-אור יום רופסות, אף לא סירת דייגים נגלתה לעין. רק מים מלוא המבט.

לפתע אירע הדבר לו ציפינו ושהקפיץ את כולנו על רגלינו: השמש פגע בשוליה במים וממש בשניה זאת כצפה אל מול מרכזה, זינקה מתוך המים, במרחק של למעלה מאלף מטרים מהחוף, הספינה הלבנה והגאה, כיצור שלא מן העולם הזה, ולאחר שכרבולות המים המזדעפים מהתפרצותה נסוגו, היא נתגלתה מחליקה במהירות לעבר חוף קיסריה העתיקה.

­– מובי דיק! ­– נעתקה מפי קריאת התפעלות למראה התמונה המוזרה והמקסימה ­– הספינה הלבנה הופיעה!

 

פרק ו': מלומד דגול מול הרפתקן נודע    🔗

דומני כי המחזה המרשים של הופעת הספינה הלבנה על רקע השמש האדומה והשוקעת, לא ימחה מזכרון כולנו במשך תקופה ארוכה. הספינה שפנתה לעבר החוף מיד לאחר ציפתה, נעצרה במרחק של שמונה מאות מטרים מהחוף והשליכה עוגן כבד ששולשל מפתח נסתר בירכתיה.

עד שירדה העלטה לא זזנו ממגדל התצפית. המתנו לרגע בו בלעה החשכה את הספינה. אך מיד נדלקו בה נורות החשמל והאורות המפזזים בישרו כי היא כאן, צופה לעבר העיר.

בהיותי משוכנע כי הופעתה של הספינה, שדומה לה טרם נראתה בחופי הארץ, תעורר ענין מיוחד ותגרום לדיון מחודש בעתונות בפרשת התעודות העתיקות, מיהרתי מיד עם שובנו לבית המלון, לטלפן למערכת העתון שלי ולדווח על הופעתה של הספינה.

כתוצאה מהשיחה הקצרה שניהלתי עם עורך העתון, התפרסמה על-כך בבוקר יום המחרת רשימה ענינית וקצרה. אך כבר בצהרי הים הופיע דויד ובידו עתון ערב, שבעמודו הראשי מתנוססת תמונת הספינה הלבנה ומעליה כותרת באותיות גדולות: “ארכיאולוגיה תת-ימית מקצועית גם בישראל”. בין יתר הדברים סיפר הכתב החרוץ שהשיג את הפרטים השונים בזריזות ממקורות שונים, על הופעת הספינה המיוחדת במינה, שנבנתה במיוחד לשם ביצוע מחקרי ארכיאולוגיה תת-ימית, ואשר מבחינת הציוד המותקן בה אין דומה לה.

הכתב, ששאב פרטים אלה מהנספח לתרבות של השגרירות האמריקנית, עמו נפגש במסיבת עתונאים שהתקיימה בבוקר, לאחר הופעת העתון שלי, ציין כי לראשונה מאז הקמתה של מדינת ישראל, תגיע האכיאולוגיה התת-ימית בישראל לדרגה מקצועית גבוהה, כאחותה הארכיאולוגיה היבשתית. דבר זה יתאפשר תודות לענין הרב שמגלה מר אדי דקסטר במימצאים שונים שטבעו במצולות הים הישראלי.

עד-כה, הדגיש הכתב, ניתן להגדיר את הנסיונות שלנו לגילויים בחופי הארץ, כנסיונות של חובבים שהם יותר צוללים נועזים מאשר ארכיאולוגים, ושעקב צלילותיהם נזדמן להם מעת לעת לגלות ולמשות משהו בעל ערך היסטורי. כעת ילמדו גם אלה מה פירושה של ארכיאולוגיה תת-ימית מקצועית. עכשיו, מספר הכתב בנימת גאוה מודגשת, קיים סיכוי סביר שנהיה עדים למבצעיה של משלחת ארכיאולוגית תת-ימית ראויה לשמה, ושנזדמנה אלינו במגמה לאתר מקום טביעתה של אניית סוחר רומאית, מתקופתם של הקיסר אוגוסטוס והורדוס מלך יהודה.

מהכתוב בשולי הכתבה, התברר להפתעתי כי כתב זה נתגלה כזריז ביותר לפי שהצליח להיפגש גם עם פרופסור אורבין מאוניברסיטת ירושלים, האיש שהשתתף עמנו במאבק נגד אדי דקסטר, שודד הימים. ואלה היו דבריו של הפרופסור, כפי שפורסמו: “ללא ספק שמצפים לנו גילויים חשובים הודות למשלחתו של אדי דקסטר, איש הידוע כבר-מזל מבחינת המימצאים התת-ימיים. אך ירא אני כי גם צפויה לנו אכזבה מרה. דומני שמר דקסטר יבקש לקחת עמו את כל אשר ימשה ממצולות, וללא ספק יהיו אלה מימצאים בעלי חשיבות היסטורית עצומה לישראל, ועל-כך חבל. את זאת יש למנוע בכל מחיר”. מובן, מסיים הכתב את רשימתו, שהרגענו את הפרופסור הנכבד והנרגש בטענה כי מגוחך הדבר להציג את מר דקסטר כשודד ימים, אלא שצריך לראות בו אדם התורם תרומה חשובה לארכיאולוגיה התת-ימית.

­– שוטה ארור! ­– גידף דויד בהתכוונו לכתב, שבצד פרטים רבים ונכונים, פיטם את קוראיו בדברי סיכום מסולפים.

תוך שעות אחדות התברר כי רשימה זאת היתה אחת מרבות, שבמרוצת היממה הקרובה התפרסמו בעתונים שונים.

מרגע זה ואילך אירעו מקרים נרדפים במהירות גדולה. גורמים חדשים התערבו בפרשה. אחד מאלה היה פרופסור אורבין שהחליט להטיל מלוא כובד משקלו כמלומד וארכיאולוג בכדי להשפיע על מר דקסטר להעניק את יצירותיו של חירם שי למדינת ישראל, בה יוצגו היצירות במוזיאון מתאים, כי שם מקומם הטבעי.

הפרופסור, אישיות נערצה בתחום עיסוקה, סבור היה כי בכוח אמונתו יצליח לשכנע את אדי דקסטר כי כך עליו לנהוג. אם בתחילה חששנו כי נתקשה ביצירת קשר עם המיליונר-הארכיאולוג, כי אז הסתבר לנו תוך זמן קצר עד-מה טעינו, וכי פרופסור אורבין יצליח להיפגש עם אדי דקסטר.

בשעות אחר-הצהרים, למחרת יום הופעתה של הספינה, נודע לנו מפי פקיד הקבלה של בית המלון, שמשגרירות ארצות-הברית נתקבלה הוראה להכין דירת פאר עבור מר אדי דקסטר. פקיד זה גם גילה לנו, בסודי סודות, כי בערב מתכונן מר דקסטר לארח ידידים אחדים, הן מהשגרירות והן מחוגי הציבור הישראלי. מר דקסטר התכונן להקרין בפני אורחיו שיקופיות וסרטים שצולמו מתגליותיו ומסעותיו האחרונים.

אך מסתבר כי הולכי רכיל מסוגו של הפקיד היו רבים, היות ושעה קלה בלבד לאחר שמר דקסטר הגיע לדירתו עם משרתו פרדיננד אוטרילו, נעצרה מכונית קטנה מול פתח בית המלון וממנה יצאו פרופסור אורבין ומר שרון ממשרד החוץ. בעד חלון חדרו של לואיג’י ראינו שניים אלה בבואם. טבעי שקישרנו הופעתם עם אדי דקסטר.

צלצול טלפון אילץ את לואיג’י לסור מהחלון. הוא ניגש לכוננית הנמוכה, נטל את הטלפון בידו והאזין שניות אחדות. אחר החזיר את הטלפון למקומו ופנה אלינו.

­– פרופסור אורבין מבקש להיפגש אתנו ­– אמר.

­– הגיעה השעה ­– ציינתי ­– שפרופסור אורבין יצטרף אלינו למעשה של ממש ויחדל מלהסתפק בשליחת מכתבי-מחאה.

קול נקישה בדלת שיסע שיחתנו. לואיג’י, המארח האדיב, נחפז לפתוח לרווחה את הדלת. בפתח ניצבו מר שרון ופרופסור אורבין.

האיש שניצב בפתח היה בעל קומה ממוצעת ומוצקה. פניו הנמרצים והעירנים היו שזופים, כפני אדם העושה שעות רבות בחוץ, חשוף לקרני החמה. אלמלא ידעתי כי המלומד מתקרב למחצית שנות השבעים שלו, כי אז הייתי משוכנע שלפני עומד אדם במיטב שנותיו, שופע בריאות גוף ובריאות נפש.

מלומד זה קנה לעצמו שם גם בזכות ספריו המצויינים, שאחדים מהם דנו בתגליות שונות לא רק בישראל, אלא גם בארצות השכנות, לפני שנים רבות כשאפשר היה לעבור ללא מעצורים ממדינה אחת לשניה. אך רבים מספריו הוקדשו לגילויים שונים של משלחות ארכיאולוגיות בישראל. אחד הספרים האלה היה מיועד לצוללים שעסקו בארכיאולוגיה תת-ימית. היה זה ספר שנושאו הישובים הקדומים לאורך חוף הארץ, ואילו תגליות צפויות לצוללים המנסים לאתר מימצאים ארכיאולוגים.

פרופסור אורבין, האיש שגילה דבר הימצאן של התעודות העתיקו בגנזך הואתיקן, היה מקורב לצעירים ממנו בשנים רבות שעסקו בצלילה. פעמים אחדות גם הצטרף אלינו, במקומות שונים בארץ, כדי לעקוב מקרוב אחרי הצלילות הממושכות לשם איתור כלי עתיק, תכשיט או פסל קדום. אנחנו נהגנו לפנות אליו בבקשת הדרכה, עצה, או אף קבלת-סעד לשם ביצוע משימה הקשורה בתחומו. תמיד נתקבלנו אצלו באהדה גלויה ובחיבה עמוקה.

­– עלי לבקש סליחה על ההתפרצות שלי ­– חייך הפרופסור­–אבל אמרתי למר שרון כי לזכר ימים עברו ומשום היותנו שותפים בהווה למטרה אחת, תקבלו פני ברצון…

­– ברוך בואך, פרופסור ­– אמר דויד ולחץ את כף היד המושטת לקראתו ­– אתה הרי יודע עד-מה שמחים אנו לבואך. אך תרשה לי בתחילה להציג בפניך שני ארכיאולוגים צעירים, שלמרות צעירותם כבר יצא להם שם. הראשון הוא לואיג’י דונטאלו.

לואיג’י קד קידה קלה וחייך.

­– לעונג לי להכירך, פרופסור ­– אמר לואיג’י ­– נמנה אני על חוג מעריציך שבמרחקים, אלה שלומדים תורה ממאמריך החשובים. כשמצאתי עצמי מעורב בפרשה זאת, לא שיערתי כי אפגוש אותך.

­– זהו יתרונו הברור של הבלתי-צפוי על הצפוי ­– צחק הפרופסור הזקן והשזוף והמשיך בדבריו כשהוא פונה לליאונרד גראהם ­– אני משער שהנך מר גראהם, כפי שסח לי לפני ימים אחדים מר שרון. ובכן, ידידי הצעיר, האמת היא שמזה זמן רב הגיעו אלי שמועות טובות בדבר המוזיאון לארכיאולוגיה תת-ימית שיסדת בדטרויט. קראתי גם בענין את המאמר שפירסמת לפני ששה חדשים בירחון “צלילה למצולות”, ובו תיארת את המימצאים מתקופת האצטקים, שגילית בקרקעיתו של אגם טזקוקו שבמקסיקו.

­– אדוני! ­– ניכר היה מהבעת פניו המנומשים של ליאונרד כי הוא נרגש למשמע דבריו של הפרופסור ­– אין מלים בפי להודות לך על המחמאות שחילקת לי. אמנם כן, המחקר התת-ימי שביצעתי באגם טזקוקו היה אחד המענינים ביותר. גם התרבות האצטקית היא מהמופלאות שבתרבויות.

­– ועכשיו הנך נתקל בתרבות שאיננה נופלת מהתרבות הזאת ­– הדגיש פרופסור אורבין ­– ודומני כי כוונתי ברורה: התרבות הפיניקית, תרבותו של חירם.

משהזכיר פרופסור אורבין את התרבות הפיניקית, טבעי היה שהשיחה תגלוש לתחום זה בו הפליאנו הפרופסור בעומק ידיעותיו. היתה זאת תרבות שהשפיעה השפעה מכרעת על תרבויות עמי המזרח התיכון. מכאן והלאה, התרכז הפרופסור שנסחף בשיפעת דבריו, בעיקר בתקופתו של חירם, האמן הגאוני. בדברו בחירם וביצירותיו, שאחדות מהן זכו להנצחה בספר הספרים, בתנ"ך, נדלקה אש בעיניו היוקדות של הארכיאולוג הנודע, מתינותו נמוגה וכולו ניכר בסימן סערת-נפש, שהתבטאה בקול רועם ובתנועות ידים נרגשות.

חלפה שעה קלה והאיש הזקן נרגע, ושוב שקטו פניו ומבט טוב צף בעיניו, ועל שפתיו ריחף חיוך שליו.

­– למעשה אני נמצא כאן כדי לנסות להשפיע על מר דקסטר להרפות מיצירות אלו ­– הסביר פרופסור אורבין ­– שמעתי כי בחברתו נמצא פרופסור צ’רלס דניאל ג’רמייה, שאני מעריכו כגדול המומחים לארכיאולוגיה תת-ימית. אני משוכנע כי אם יעלה בידי להשפיע על פרופסור ג’רמייה בעניננו, כי אז נצליח לשכנע את מר דקסטר בצדקתנו.

­– לפגישה זאת חשיבות רבה ­– ציין מר שרון.

איש משרד החוץ הסביר לנו כי פנייתו הישרה של פרופסור אורבין למר דקסטר נכשלה, היות והאחרון סירב לקבל פניו בטענה כי אינו רואה טעם בפגישתם, כל עוד ונושא השיחה הוא החקירה התת-ימית בקיסריה. אך לא איש כפרופסור אורבין יאמר נואש. הוא פנה לידידו שר החוץ ותבע ממנו להתערב בענין. שר החוץ, למרות היותו טרוד, מצא לעצמו שעה כדי להפגש ולדון בנושא זה עם שגריר ארצות-הברית. השגריר הבטיח לפעול אצל מר דקסטר שיאות לפגוש, ולוא גם לשעה קלה, את פרופסור אורבין. הפגישה נקבעה לשעה שש לפנות ערב, כשלוש שעות לפני קבלת הפנים המרשימה שאד דקסטר תכנן.

­– חוששני כי לא יעלה בידך לפגוש שם את פרופסור ג’רמייה ­– אמר דויד גל לפרופסור אורבין.

­– מדוע?

­– מרגע בו עגנה כאן הספינה לא נראו פניו של הפרופסור. מהלכות שמועות שאין קבלות הפנים שמקיים ידידו דקסטר חביבות עליו, ולפיכך הוא מעדיף את הספינה ואנשיה על קבלות פנים אלו.

­– חבל! ­– פניו של פרופסור אורבין הביעו אכזבתו ­– תליתי תקוות רבת בנוכחותו. מילא! ­– פסק לבסוף בהחלטה נחושה ופנה אלי ­– איתן ידידי הצעיר, הייתי רוצה כי תצטרף לפגישה זאת.

­– אשמח מאד ­– עניתי בהכרת-תודה. היתה זאת הזדמנות בלתי-חוזרת לתהות מקרוב על קנקנו של איש זר ומוזר זה שבמחיצתו ביליתי שעות אחדות, בטיסה מרומא לפלמה בירת האי מיורקה, טיסה בה היינו זרים איש לרעהו.

השעה היתה שלוש דקות לשש.

­– מוטב ונעלה לדירתו של מר דקסטר ­– הציע מר שרון באדיבות ­– רצוי שלא נעורר זעמו באם נאחר, בעיקר כשאנחנו זקוקים לחסדיו.

יצאנו למסדרון הרחב ששטיח ירוק העלים ריצפתו. דירתו של לואיג’י היתה בקומה השניה ואילו הדירה שהועמדה לרשותו של אדי דקסטר היתה בקומה הרביעית. ויתרנו על השימוש במעלית וטיפסנו במדרגות הרחבות והנוחות. בדיוק בשעה שש הגענו לדירה שעל הדלת שלה היה מסומן המספר: “412” כשהסיפרה ארבע מציינת את הקומה בו נמצאת הדירה ושניים-עשר הוא מספר הדירה.

לחצתי בפעמון המצילה. צליל ענוג של ענבלים נשמע מהדהד ברחבי הדירה. הדלת הרחבה נפתחה חרש. האיש שפתח אותה העדיף להשאר בפנים הדירה, מאחורי הדלת, כמבקש עד לכניסתנו לשמור על אלמוניותו.

נכנסתי לחדר הקבלה המואר ובעקבותי צעדו פרופסור אורבין ומר שרון. הדלת הוגפה מאחורינו. נפניתי לכיוון הדלת. במרחק של שלוש פסיעות התנשאה קומתו המגושמת של פרדיננד אוטרילו שחום העור ובעל הפרצוף המעוך. הוא עמד ובחן אותנו ממרומי קומתו הרחבה, ופניו הדוחים בכיעורם נעצו בנו מבטים חודרים, המתפרצים מזוג עיניו הקטנות שקשה היה להבחין בצבען, אם אפורות הן, או שחורות.

­– אדוני מצפה רק לשני אורחים ­– אמר פרדיננד בקול צרוד קמעה, אך בהיגוי ברור ­– מי הוא האיש הצעיר?

­– אני פרופסור אורבין ­– הזדרז המלומד לענות ­– וזהו מר שרון ממשרד החוץ. איש צעיר זה שאתה שואל עליו הוא מר איתן רון, עוזרי ­– את המלה האחרונה הדגיש הפרופסור בקול נמרץ, כמבקש להבהיר למשרתו של דקסטר שיניח לנו.

פרדיננד אוטרילו שהה על מקומו כמהסס. אך נראה שהגיע לכלל החלטה נוכח סבר פניו הנמרצים של פרופסור אורבין והוא הושיט ידו לפנים, לעבר האולם הגדול שניברשות בדולח הפיצו בו אור רב.

­– נא להיכנס ­– אמר האיש ­– אדוני יופיע מיד.

­– רק הספקנו להעיף מבט חטוף באולם המקושט באביזרים יקרי-ערך ובריהוט מהודר ושנית נשמע קולו המאיים קמעה, הצרוד, של פרדיננד אוטרילו מעוך הפרצוף.

רבותי, מר אדי דקסטר! ­– הכריז המשרת.

פנינו לעבר דלת צדדית, המקשרת חדר פרטי עם האולם. בפתח החדר עמד אדי דקסטר, יצרן המנועים המפורסם. פניו הקשוחים היו צרים, שזופים וחסרי הבעה. צדעיו המכסיפים היוו השלמה נאה לעיניו הכחולות והגדולות בהן סקר אותנו במבט עוין; משל הוא רוגז על שהצלחנו לכפות עליו את הפגישה בניגוד לרצונו. איש מעלה זה, שהיה לבוש בחליפת ערב כהה, ושנראה כיורד לקראתנו מעולם אחר, צעד לפנים האולם פסע קט ועצר במקומו כאומר: עד-כאן, ותו לא.

­– ערב טוב, אדונים ­– אמר אדי דקסטר בקול צלול ובאיטיות. שרירי פניו הנמצאים בזויות פיו הנדמה כחריץ קשה, נעו כחלוקי אבנים שהוטמנו תחת עור הפנים ­– מאחר ואולצתי למעשה מתוך יחס של כבוד לשגריר מדינתי בארץ זאת לקבל את פניכם, זכאי אני לבקשכם להביע רצונכם בקיצור נמרץ.

היתה זאת קבלת פנים צוננת ומעליבה, אך יחד עם זאת גלויה וצפויה. האיש הגאה, הבוטח בעוצמתו, רגז עלינו על שנאלץ להענות להפצרותיו של השגריר. בעיקר לאחר שהוא עצמו כבר דחה בקשתו של פרופסור אורבין להיפגש עמו. למרות שצפויה היתה קבלת פנים חמוצה, צף סומק עז בפניו עזי המבע של הפרופסור הזקן שלא טמן לשונו בפיו ונחפז לענות דבר למעליבו.

­– אין זה מנהג נקוט בידי למצוא דרכים עקלקלות כדי להיפגש עם פלוני ­– אמר הפרופסור ­– הפעם נאלצתי לנקוט בדרך זאת משום שהמטרה נעלה ממני ואף מזה שהואיל לקבל אותי לשיחה.

המלומד זריז המחשבה הבין כי תוחלתו לפגוש במעמד זה את פרופסור צ’רלס ד. ג’רמייה נכזבה, וכי יהיה עליו לנסות להעתיר דברים על אדי דקסטר, ענין שנידון לכשלון מראש.

אדי דקסטר לא נחפז לענות. הוא חזר ובחן פנינו כשמבטו חולף מאחד לשני עד אשר נח על פני. מהצורה בה סקר אותי, השתכנעתי כי הוא זיהה בי את שכנו לטיסה. אך הוא לא התמיד בבחינתו זו, וכמתעלם מנוכחותי, חזר ופנה שנית למלומד.

­– פרופסור אורבין ­– אמר דקסטר בקולו השליו, אך המתנכר ­– מעודי, עד לרגע זה, לא ראיתי את פניך. אולם רבות מעבודותיך המענינות קראתי, ואני מעריך אחדים ממאמריך כחורגים מהרמה הממוצעת, ענין שהוא הישג נכבד אם נזכור שרוב הארכיאולוגים כותבים ומפרסמים דברים בעלי רמה בינונית. למעשה, הייתי קולע לאמת אם הייתי מודה שאני מעריך אותך כאחד הבולטים בקרב הארכיאולוגים של דורנו ­– אדי דקסטר גיחך, פנה והתישב בכורסה הנוחה שניצבה סמוך לפתח החדר ­– אלא שלצערי כל הזכויות האלו אינן מהוות משקל שדיו לשכנע אותי להאזין לך, הן משום שנושא הפגישה ידוע לי, והן משום שאנוכי כבר גיבשתי דעה ביחס לנושא זה. דעה שאיש לא יצליח לשנותה.

­– אדוני ­– פתח ואמר המלומד ­– גם אנוכי, כאשר פניתי אליך, ידעתי שאתה אדם שאינו אוהב לשנות דעותיו, או השקפותיו. אולם חשבתי שבחברתך אפגוש את המלומד הנכבד פרופסור ג’רמייה…

­– מה לג’רמייה ולעניננו? ­– שאל אדי דקסטר כשהוא ­– משסע בגסות את דברי הפרופסור.

­– אני מאמין שאם היה מלומד זה שומע את שיש לי לומר, כי אז היה גם הוא מנסה להסביר לך…

­– פרופסור! ­– קרא אדי דקסטר בזעם ­– צר לי שזו הפעם השניה שאני נאלץ להכנס בדבריך. אבל עלי להסביר לך כי ג’רמייה רואה את הדברים כפי שאני רואה אותם. יתר­-על-כן, הוא אינו מעונין לבוא בדברים עם איש, גם אם יהיה זה אישיות נעלה בתחום האכיאולוגיה. מוטב שתפנה דבריך אלי, ואל תערב בשיחתנו את ג’רמייה ידידי.

אם אדי דקסטר נתגלה בהליכותיו ובסגנון דיבורו כאיש בעל גאוה, הרי ידעתי כי גם המלומד הישראלי גאה כאיש שיחו. אך כעת, למרות הגסות הצורמת של מארחנו, כבש הפרופסור את עלבונו משום המטרה הנכבדה שלנגד עיניו. הבעת פניו היתה קודרת, אך יחד עם זאת דומה וחיוך דקיק ריחף על שפתיו, כמי שמאמין כי בכוח האמונה ניתן להשיג גם את הבלתי-מושג לכאורה.

­– יש אדם שאלהים ברכו בכל ­– אמר הפרופסור באיטיות כשאינו גורע מבטו החודר מפניו המוארכים וקפואי המבע של אדי דקסטר ­– אתה אחד מאלה שבורכו בעושר, בכוח, באושר ובנדיבות. אינני בא לכאן לבקש מעושרך, מכוחך או מאושרך. איני מבקש אלא מעט מנדיבות לבך.

בחדר נפלה דממה עמוקה. דומה וגם פרדיננד אוטרילו הגס והמגושם חש בגודל אישיותו של המלומד הדגול, ואף הוא עמד נטוע במקומו ללא ניע.

פרופסור אורבין המתין דקה אחת, כתוהה באיזו מידה חדרו דבריו הנוקבים ללב האיש שהוא ניצב לפניו כעני בפתח. אך קשה היה לקרוא בקלסתר הקשוח של דקסטר מהמתרחש בליבו. הוא קם מהכורסה, הפנה לו עורף, וכשגבו אלינו התבונן בשקיעה היפה שנתגלתה בעד החלון הגדול.

­– אני מעריך את אהבתך הגדולה ליצירות וחפצים עתיקים שהים גזל מהאדם ברגעי טירופו ­– חזר הפרופסור לטוות דבריו ­– אני יודע שאין בנמצא גם אדם אחד המסוגל להשתוות אליך באמצעים הטכניים והמדעיים החדישים העומדים לשרותך, כדי שמידת הצלחתך בחקירות תת-ימיות תהיה מובטחת ותעלה על מידת הצלחתם של החוקרים האחרים. אני יודע גם מדוע באת למקום זה; הגעת לכאן רק לאחר שאנוכי, כתוצאה של מחקר ממושך גיליתי דבר התעודות העתיקות הנמצאות בגנזך הואתיקן. השגת את התעודות בדרכים זרות לרוחי. אך כרגע הן בידך ואני משוכנע כי גם יעלה בידך לחשוף את היצירות הנדירות האלו. כל בן תרבות יברך אותך על הצלחתך הגדולה אולם…

­– אולם, מה?

שתי מילים אלו שיסעו שטף דיבורו של הפרופסור כהצלפת שוט צורבת. מר אדי דקסטר אף לא טרח להפנות ראשו לעברנו. הוא הפטיר שתי מילים אלו והמשיך להתבונן בים ובספינתו. קשה היה לדעת איזו הבעה נרשמה בפניו, אך ברור היה כי מידת הבלגתו מגיעה לקיצה.

­– אולם אין יצירות אלו רכושך הפרטי! ­– רעם קולו של פרופסור אורבין שמאס בגסותו של מארחו ­– הן לא היו רכושך ולא תהיינה!

בנשימה עצורה עקבנו מר שרון ואנוכי אחרי תנועותיו של אדי דקסטר שזז מהחלון. הפעם הוא לא נחפז לענות. באיטיות נפנה לעברנו. פניו היו לבנים, הדם אזל מהן. משום כך דומה ואף נתארכו וקמטים עמוקים הופיעו לאורך לחייו השקועות.

­– זאת ביזת הים ­– אמר בעל הספינה הלבנה בקול מתמשך, חרישי ­– אין חוק הקובע למי היא שייכת, פרט לאלה הנועזים המסוגלים לאתר ביזה זאת, לסכן חייהם ולמשותה ממצולות. גם בתחום זה שולט חוק אחד וקדום: החזק מנצח, ואני הוא החזק! ­– אט אט פג חיוורון פניו של דקסטר ושיזפון-סמוק החריף מבע פניו המתוחים ­– משום כך יש לי זכות מלאה למשות אוצרות אלה שאתה דורשם מידי, ולקחתם לכל מקום. האם השלית עצמך שלפתע פתאום אוותר על הסיכוי להיות בעליו של אחד מאוצרות האמנות החשובים ביותר, רק משום שאתה מבקש ממני לוותר עליו?

­– כן! ­– פסק הפרופסור ­– אתה חייב להשאירם כאן…

­– פרופסור! ­– צעק אדי דקסטר.

­– חדל מגסותך המופגנת וחדל מלשסע דברי מדי פעם! ­– ענה בלשון חריפה פרופסור אורבין ­– תחילה חייב אתה להאזין לי, ואחר-כך מותר לך להשליך אותי מכאן.

דבריו הגלויים של המלומד עשו שליחותם. אדי דקסטר שהופתע ממענה הלשון הנועז, פער פיו כמבקש לענות, אך חכך בדעתו והשתתק.

­– מימצאים ארכיאולוגים אלה ­– המשיך הפרופסור בדבריו ­– מעולם לא היו ואינם יכולים להיות רכושך הפרטי. זאת אשליה שעליך להתפכח ממנה. אינך זכאי לסגור אותם מאחורי מנעול ובריח, רק משום שהמזל שיחק לך והפכת להיות האיש שבכוח עושרו מעלה אותם ממצולות. עליך לדעת, מר דקסטר, כי אנחנו נאבק על יצירות אלו של חירם. אנחנו עניים במימצאים כאלה המלמדים על עברנו והמקנים לנו מושג ברור על תרבותנו ותרבות העמים השכנים, אלה שאתם חיינו ואתם יצרנו תרבות מזרחית גדולה. איני רוצה אלא למצוא אוזן קשבת כדי לומר לה, שבעליה עוסק בגזילה וכי עליו לדעת שאמנע ממנו מלהשיג את היצירות.

תגובותיו החריפות של האיש המוזר, חוקר הימים העשיר, העידו כי שולט בו טירופו של אספן קיצוני, שדבר לא יעמוד למכשול בדרכו בשעה שהוא מבקש להשיג פריט חדש, או יצירה חדשה לאוספו המטופח. במרוצת פגישה זאת התגבשה בקרבי ההכרה שאיש זה מחמת תאוותו שאינה יודעת גבולות לאוספו, עלול להגיב בצורה מסוכנת, כשיהיה סבור כי בדעת מישהו לפגוע באוספו, או בזכויותיו לרכישה חדשה.

עד עתה ניכר באדי דקסטר כי במאמץ רב הבליג וריסן עצמו. אולם כעת נחרדנו נוכח האדם שעמד ממולנו והוא רועד כאחוז קדחת, ועיניו הבהירות מפיצות אימה, והוא חורק בשיניו ככלב שוטה העומד להתנפל על קרבנו.

­– מוטב שאתה תשמע את דברי האחרונים, פרופסור אורבין! ­– נהם האיש, דומה ויורק מפיו מילים לוהטות כגחלי-אש שבכוחם לפגוע ולצרוב ­– אל תרחיק ממילים למעשים! השמר לנפשך! אל תנסה לעמוד למכשול במקום שחזקים ממך נכשלו. חיי אדם יקרים למי שמכבדם, ודבר זול הם למי שמזלזל בערכם. יש רגעים בהם אני מזלזל בחיי אדם. אלה הם רגעים בהם מופיע שוטה המאמין בזכותו למנוע ממני מלהשיג דבר השייך לי!

אדי דקסטר צעד קדימה והצביע לעבר הדלת.

­– צא מכאן בשלום, פרופסור אורבין, והתברך בלבך על שהאזנתי לך בהתאפקות.

­– אני הולך לדרכי ­– אמר המלומד הזקן בארשת פנים קודרת, אך ניכר בו שהגיע להחלטה נחושה ­– והאמן לי כי אין זו הפעם האחרונה בה ראינו זה את זה. דברים רבים עוד יאמרו. פרופסור אורבין פנה לעבר הדלת החיצונית שבצידה ניצב כעת פרדיננד אוטרילו. מר שרון ואנוכי צעדנו בעקבותיו. כשהגענו לדלת רעם שנית קולו של אדי דקסטר, ­– איש צעיר! ­– קרא בהתכוונו אלי ­– עמוד!

ובכן, אדי דקסטר ידע היטב מי אנוכי. פניתי לאחור. אדי דקסטר חזר והתייצב על-יד החלון, המקום החביב עליו, היות ומשם יכול היה להתבונן בספינתו הלבנה.

­– איש צעיר ­– חזר ואמר חוקר הימים ­– מוטב שתדע כי אני יודע מי אתה. הוטרדתי בימים האחרונים בחיפוש אחרי פתרון מתאים לתעלומת הצוללים המחוצפים שחדרו לספינתי. כעת אני יודע שאתה הוא אחד מהם. פניך מוכרים לי מטיסתנו המשותפת לפלמה ­– דקסטר גיחך ברשעות ­– ובכן, גם אתה חשקת בתעודות! גם אתה נמנה על כנופייתו של פרופסור אורבין!

­– אתה צודק ­– אמרתי בחיוך ­– הנך רשאי לכנות את פרופסור אורבין ואנשיו ככנופיה. אולם זאת כנופייה מוצלחת, מוטב שתזכור, מר דקסטר, כי אם הצלחנו לחדור לספינתך, נצליח לעשות בפעם שניה דברים גדולים מחדירה כזאת.

דברי הגלויים, שנאמרו בנימת לגלוג, פגעו בגאותו של האיש.

­– פרדיננד! ­– פקד בזעם ­– תראה לשחצן הצעיר הזה כיצד אנחנו נפטרים מברנשים מסוגו!

מסתבר כי פרדיננד אוטרילו המתין כל שעת הפגישה להזדמנות נאותה. בה יפגין את כוחו וכושרו של מי שהיה בעבר מתגושש מפורסם בזירה. כפנתר רב-רוח וגמיש זינק לעומתי ואצבעותיו החזקות לפתו זרועי.

­– לדלת! ­– לחש הברנש בקולו הצרוד וגרר אותי לעבר המסדרון, מקום בו המתינו לי פרופסור אורבין ומר שרון.

כל עוד נמצאתי בדירה לא התנגדתי לגרירה המשפילה. אך משהגענו לדלת, שיחררתי ידי במהירות הבזק מכפו של המתגושש המגודל ודחקתי מרפקי בצלעותיו, עד שמגרונו פרצה נהמה של חיה פצועה.

­– עוד נתראה ­– קראתי בפנותי לאדי דקסטר ­– כפי שכבר אמר לך פרופסור אורבין.

כעת הגיפותי את הדלת.

 

פרק ז': פשיטת לילה על הספינה    🔗

עלטה סמיכה בלעה לקרבה כל צורה הבולטת מעל לפני האדמה המישורית. היה זה לילה שמיליוני כוכביו המרצדים בשמיים הכהים, נדמו כאבנים בורקות, אך קרות, כאילו נוגהותיהם קפאו ואינם זורים אור.

פרופסור אורבין ומר שרון ניצבו על חוף קיסריה, עוקבים אחרי ארבע דמויות כהות, הפוסעות בדממה ובצעדים משונים לעבר המים הנוהמים חרש. ראשון בין אלה היה לואיג’י, אחריו צעד דויד ובעקבותיו ליאונרד קל התנועה. אני הייתי האחרון. עוד דקה ונצלול במים הצוננים. המטרה היתה להשתלט על הספינה הלבנה, כל עוד בעליה מבדר אורחיו הנכבדים בבית המלון.

שעתיים חלפו מאז הושלכנו מדירת הפאר ששכר לעצמו חוקר הימים האמריקני. היו אלו שעות גדושות בפעולות שונות לצורך ביצוע ההחלטה אליה הגענו במשותף: למנוע בכל מחיר מאדי דקסטר מלהניח ידו על היצירות העתיקות.

­– נכשלנו, נכשלנו ­– חזר וקרא בצער פרופסור אורבין כשחזרנו לחדרו של לואיג’י ­– איש זה אינו אלא מטורף. אני מכיר סוג זה של טירוף. זהו אדם המשוכנע שכל חייו מוקדשים לטיפוח האוסף שלו ועליו לאבד ולהשמיד כל מי שיתייצב בדרכו. זהו שגעון מסוכן לו ולאחרים.

­– תגובתו הדהימה אותי ­– ציין מר שרון ­– בשעת הפגישה היו רגעים שהתעורר בקרבי הרושם שהאיש מאבד שארית צלילות דעתו, בעיקר כשהיה סבור שמידיו הולך ונשמט האוצר, כתוצאה מדרישתו של פרופסור אורבין. אך חוששני שאין בכוחנו למנוע בעדו מלהשיג את היצירות.

­– עדיין לא נכשלנו ­– גרס ליאונרד ­– כל עוד קיימת אפשרות להוכיח לדקסטר כי בלעדינו לא יצליח למשות את האוצר, כי אז טובים סיכויינו להשפיע עליו לעשות אתנו יד-אחת.

­– האמנם לא אפסה תקוה? ­– שאל הארכיאולוג בכמיהה.

­– אני מאמין שקיימת עוד אפשרות אחת ­– השיב ליאונרד המוצק שהסתובב חסר-מנוחה לאורך החדר ­– אפשרות זאת תובעת מאתנו ליצור מגע עם פרופסור ג’רמייה. לא יתכן שג’רמייה יתן יד לטירופו של דקסטר. מלומד זה שהקדיש חייו לחקר צפונות הימים, חייב להבין לאן מוביל טירופו של חברו, הסוגר בארמונו את מבחר המימצאים התת-ימיים.­

­– כיצד תיצור עמו קשר? ­– שאל פרופסור אורבין בספקנות ­– והוא אינו יוצא מהספינה.

­– ננהג כדברי המאמר “אם ההר לא בא למוחמד, ילך מוחמד להר”. אנחנו נגיע לספינה, נשתלט עליה ונכריח את ג’רמייה להאזין לנו.

­– ואם לא תצליחו? ­– הקשה הפרופסור.

­– כי אז נאיים על דקסטר בהשמדת ציוד הצלילה שלו. דבר שיאלץ אותו למשוך ידו מחוף קיסריה עד שישיג ציוד חדש. ואילו אנחנו נבהיר לו כי תמיד נמתין לו כאן, נכונים להשמיד מחדש את ציודו.

­– לא ולא! ­– קרא הפרופסור בהתרגשות ­– זאת איננה דרך. אסור לנו להיתפס לאלימות מכוערת!

­– פרופסור אורבין ­– דויד צחק בפנותו למלומד ­– לשוא אתה נתפס להתרגשות. אינך מכיר טיבו של ליאונרד. גם הוא נגד אלימות, אלא שבדעתו לנסות ולהשיג את מטרתנו באמצעות איומי סרק.

­– כלומר, אין כאן אלימות? ­– תמה הפרופסור.

­– בודאי שאין! ­– ליאונרד הצניע חיוך מהתל ­– אך כמובן שאיני ערב לכך. דבר זה קשור בצורה בה יגיבו אנשיו של דקסטר בשעה שנשתלט על הספינה הלבנה.

הארכיאולוג נראה כחוכך בדעתו, כמתקשה להכריע. מבטו הבוחן חלף על פנינו, עד שננעץ בפניו הסגלגלים והמיוזעים של מר שרון.

­– מה דעתך על-כך, ידידי? ­– שאל.

­– אינני רשאי להביע דעתי בנושא זה כמי שממלא תפקיד רשמי של הממשלה ­– אמר מר שרון וחייך בחביבות ­– אולם כאזרח ששיחקה לו השעה להיות שותף לפרשה מרתקת, יכול אני לומר לך שכל-כולי בעד מעשה זה שבדעת הצעירים לבצע. אני מאמין שאם קיים סיכוי כלשהו, כי אז הוא קשור בפרופסור ג’רמייה. יש צורך לפגוש את האיש ובאמצעותו לנסות להשפיע על אדי דקסטר. השגריר האמריקני שח לי כי השפעתו של פרופסור ג’רמייה על אדי דקסטר איננה יודעת גבולות.

פרופסור אורבין לא נחפז לענות. כליאונרד התהלך מהורהר אף הוא, הלוך וחזור, וידיו מוטלות לאחור, כשכף אחת לוחצת רעותה. ראשו היה רכון על חזהו וקמטים עמוקים נתלמו במצחו הגבוה.

­– תבוא עליכם הברכה, ידידי ­– אמר לבסוף כשהוא מזדקף, כפורק מעל גבו נטל כבד ­– ולואי ותצליחו.

בהשמעת ברכה זאת נחתמו הדיונים והחלה פרשת המעשים. כעבור דקות אחדות מצאנו עצמנו באולם המכשירים של “המרכז לצלילה” ואנו עוזרים לדויד גל להכין את ציוד הצלילה הדרוש לנו. החלטנו לצאת ללב-ים בשעה שאדי דקסטר יקבל פני אורחיו. סברנו כי מידת הפתעתו תהיה גדולה כשיגיע לספינתו ויתברר לו כי היא נתונה בידינו.

כעבור שעה ארוכה היינו מוכנים. הלילה כבר הפליג לדרכו ומכוניות גדולות ויפות החלו להגיע למלון; היו אלה אורחיו של אדי דקסטר. אותה שעה התקדמנו לעבר בני הגלים הלוחכים את החוף, כשפרופסור אורבין ומר שרון מלוים אותנו.

­– אל תמתינו כאן ­– הפצרתי בשני האנשים ­– ענין זה עלול להמשך שעות אחדות. מוטב ותמתינו בחדרו של לואיג’י שחלונו פונה לים ומשם קל יהיה לכם להשגיח בספינה. אם נצליח להשתלט עליה, נכבה את האורות של חדר גשר הפיקוד ונדליקם שנית. על פעולה זאת נחזור שתי פעמים.

­– יפה, יפה. נעשה כדבריך, איתן ­– מילמל הפרופסור הנרגש.

נכנסנו למים. המים הקרירים ליחכו כפות רגלינו ואילו אנחנו גהרנו ונעלנו את הסנפירים הרחבים. שיחררנו את השסתומים, דחפנו לפינו את פיית זרועות-האויר וכל אחד מאתנו בדק אם המכשיר פועל כשורה. נשפתי נשיפת נסיון. באוזני עלה החירחור המוכר של האויר הנפלט מהריאה המתכתית וחודר לריאותי המתרחבות.

המים כבר הגיעו לאצילי זרועותי כשלפי אות מוסכם צללנו. מחמת העלטה הכבדה החלטנו לצלול צמודים איש לרעהו, וכדי למנוע התרחקותו של אחד מאתנו, לפתנו בידינו חבל שהיה כרוך סביב אמותינו. בדרך זאת וידאנו כי נתקדם כאיש אחד, למרות החשכה⁴ המכבידה.

קרקע הים הלכה ושקעה במהירות, כנמלטת מפנינו. אך אנחנו הקפדנו לצלול בעומק של שני מטרים מתחת לפני המים, עומק נוח לצלילה ושחיה ממושכת, שהקל על פעולת הריאות וגרם לצריכה מועטה מהאויר האצור בריאות המתכת.

מהירות התקדמותנו היתה גדולה. היה עלינו לעבור נתיב שאורכו כשמונה-מאות מטרים. דויד גל היה בוחן מעת לעת את המצפן הזרחני שעל פרק ידו הימני, מעל לשעון הצלילה. כך הקפיד שלא נסטה מהכיוון הנכון, המוביל למקום עגינתה של הספינה הלבנה.

לואיג’י שחה בצד ימין, אנוכי בצד שמאל ובינינו דויד גל וליאונרד. ללא ספק היה ליאונרד הזריז והמהיר מכולנו; שוחה היה ככריש מהיר. הוא נאלץ להסתגל לקצב שחייתנו שהיה איטי מעט עבורו. ידעתי כי דבר זה אינו קל לליאונרד, לפי שבמרוצת שנות צלילתו היה רגיל למבצעי יחיד בהם היה הוא מכתיב את קצב התקדמותו. משום-כך גם סיגל לעצמו מהירות מדהימה וכושר ביצוע של להטוטים שונים מתחת לפני המים, שדוגמתם היה רק לואיג’י מסוגל לבצע.

דויד היה היפוכו של ליאונרד, ברגע בו צלל מתחת לפני המים היה הופך להיות שונה לחלוטין מהאישיות אותה רגיל היה להציג בהיותו מהלך על קרקע מוצקה. שם היה רך, נעים הליכות, נזהר מלכפות השקפתו ודעתו על אחרים. לעומת זאת, מרגע בו צלל, הפך להיות מנהיג התובע ציות ללא עוררין.

דויד ניחן בכושר שליטה בכל מצב קשה העלול להיווצר בתוך המים, וכאלה ישנם לרוב. הוא היה דייקן. כל תנועה שלו היתה מתונה, שקולה ומכוונת למטרתה. מעודו לא נתפס לבהלה, שהיא הגורם לאסונות השונים הפוקדים את הצוללים, שבמצבים קשים עלולים לאבד עשתונותיהם וסופם טביעה. אנוכי, שבשנים האחרונות הייתי בן זוגו בצלילות, קיבלתי על עצמי כדבר מובן מאליו את מנהיגותו הבלתי מעורערת מתחת לפני הים. אך גם אני הופתעתי להיווכח באיזו מהירות השלימו לואיג’י וליאונרד עם מנהיגותו של דויד. שני צוללים מנוסים אלה חשו בכשרונו הטבעי להתייצב בראש קבוצת צוללים.

­– הוא נולד מנהיג-צוללים ­– אמר עליו לואיג’י לפני ימים אחדים בהדגישו הערכתו לכשרונו של דויד ­– זאת תכונה נדירה, שרק צוללים גדולים מחוננים בה.

עכשיו חשתי כי החבל הקשור לפרק ידי נמתח כלפי מעלה; משמע דויד הורה לעלות ולצוף על-פני המים. חלפו כעשרים וחמש דקות מאז תחילת המשחה. שיערתי שאנחנו קרובים למקום עגינתה של הספינה הלבנה.

כשעליתי וצפתי מצאתי את רעי שצפים סביב והם מתבוננים בספינה שנמצאה במרחק של כשבעים מטרים ממקום ציפתנו. דחיתי את משקפי הצלילה לעבר בלוריתי הרטובה, ופלטתי מפי את פיית זרוע-האויר.

­– ובכן? ­– שאלתי ונשמתי לקרבי את האויר הצלול והרענן של הלילה.

­– סבורני שנקיף את הספינה, למרות שמצד זה אפשר לטפס בסולם המורד ­– קבע דויד בקול נמוך, כמעט בלחש ­– קרוב לודאי שכניסה זאת נמצאת תחת השגחה מתמדת. לכן נותר לנו דרך אחת. לטפס על שרשרת הברזל של העוגן ולהגיע לסיפון העליון. השרשרת נמצאת בצד השני.

­– זאת הדרך היחידה ­– הסכים לואיג’י ­– ברור כי לאחר ההתפרצות שלנו לספינה בנמל פלמה, לא תהיה כל אפשרות לחדור בעד מבוא-הצוללים. ואילו על הסולם הזה קל להשגיח מחדר גשר הפיקוד.

תוך שיחה זאת שהתנהלה על-פני הים, הקפדנו לחתור ברגלינו בקצב איטי, כדי שציפתנו תהיה נוחה. משניתן שנית האות לצלול, מיהר כל צולל להוריד על פניו את משקפי הצלילה, לתחוב לפיו את פיית זרוע-האויר, ובכיפוף גו ובהצלבת רגלים מהירה לפלס נתיב-צליחה חדש.

* * * *

לפנינו היה מבצע קשה. עמדנו לבצע מעשה שהחוק היבש מגדירו כעבירה, כחדירה לרשות היחיד. אולם ידענו כי זאת הדרך היחידה בה נצליח למנוע מאדי דקסטר מלגזול מימצאים עתיקים שלכל הדעות שייכים לנו, ולא נועדו לספק יצריו של אספן הרואה בהם רכוש פרטי.

שיערנו כי צוות הספינה מונה בין עשרה לשניים-עשר איש. אך היות וכעת נמצאו על היבשה אדי דקסטר ומשרתו פרדיננד אוטרילו, הרי שמצפה לנו מאבק עם קבוצה בת שמונה, או עשרה אנשים, שמרביתם גם צוללים מעולים; ניתן להניח, ובצדק, כי לפנינו ברנשים חסונים ומוצקים שאינם נופלים מאתנו בכוח, באומץ-לב ובתבונה.

למרות העלטה הסמיכה, עד שדימינו כאילו אנחנו שוחים בכסת⁵ של דיו ענקית, השגחנו לפתע בבטן הספינה הגדולה והמעוגלת. ברגע זה העמקנו לצלול ובמרחק מועט מהספינה עברנו מתחת לירכתיה לצידה השני, מקום בו הוטל העוגן הכבד.

שנית חשתי בחבל ההולך ונמתח כמיתר כלפי מעלה; הוראה מפורשת של דויד לחזור ולצוף. עוד חתירת רגלים אמיצה וזקיפת ראש, המשמש לצולל כמכשיר ניווט וטיפות מים מלוחות ניגרו על פני. עתה צפנו מעל לפני הים, ממש על-יד השרשרת העבה והכבדה של העוגן.

איש לא הוציא הגה; הסיפון העליון התנשא מעלינו בגובה של ששה מטרים, מרחק שאינו קל לעליה, אך נוח לצלילי הקול לרחף במהירות ולהגיע לאוזניו של פלוני, העשוי להימצא ברגע זה על-יד המעקה.

התבוננתי בשעון הצלילה. השעה היתה תשע ועשרים דקות. בעוד עשר דקות יעלה הירח במזרח; ירח מלא, המאחר בנתיבו בלילות אלה. משמע, תוך עשר דקות עלינו להימצא על הסיפון העליון, בטרם יתבהרו השמיים.

דויד הסיר את כבל הפלדה הגמיש שהיה כרוך סביב למותניו ולקצותיו מחוברים קרסים קטנים. בתנועה זריזה תקע קרס אחד בטבעת של שרשרת העוגן העבה, ומיד השתחרר מחגורת המשקלות הכבדה שהיתה חגורה למותניו והעלה אותה על הכבל שקצהו השני אחוז בידו, כתולה כביסה. בעקבות החגורה באה ריאת האויר, חגורת ההצלה, משקפי הצלילה והסנפירים. כל אחד מאתנו, בהגיע תורו, חזר וביצע פעולות אלו בדממה, ללא הגה, ללא רעש. לואיג’י היה האחרון שתלה סנפיריו ומשום-כך הושיט יד ועזר לדויד לחבר לשרשרת את הקרס השני של כבל הפלדה, כמעשה לולאת בטחון.

רק משציוד הצלילה היה מרותק היטב למקום בו נוכל להשיגו במהירות, במידה ויסתבר כי אנו נזקקים לו, פנינו לעבר השרשרת הכבדה.

דויד הצביע על ליאונרד, הלה נופף בידו לתשובה, כיורד לסוף דעתו. ליאונרד התקרב בשחיית חזה שקטה ואיטית לשרשרת בה נתפס בזריזות. הוא נשם נשימה קלה וזרועותיו האמיצות משכו את גופו הגמיש מהמים. עד מהרה ריחף מעלינו כשהוא מטפס כקוף חזק על ענפי עץ, המתנשא בזקיפות מעל לקרקע.

בנשימה עצורה עקבנו אחריו. צעיר זה ששירת כחבלן ביחידת הלוחמים המעולה ביותר של חיל הנחתים האמריקני, הוכיח כי עדיין הוא נמצא בכושר גופני מעולה. תנועותיו היו שקולות, אך זריזותן לא נפגמה בשל כך. לאחר שהתרומם לגובה של שלושה מטרים מעל לפני הים, היה מסוגל להיצמד בכפות רגליו לדופן הספינה והודות לכך, תוך שניות אחדות ממש, הגיע לשפת המעקה החלק של הסיפון העליון.

רגע זה היה אחד מאותם רגעים שבכוחם לחרוץ גורל המבצע שלנו לכשלון, או להצלחה. זהו הרגע בו יסקור איש שלנו את המישור העליון של הספינה, דרכו ניתן יהיה לחדור פנימה. רק כעבור שעות רבות נולדה הזדמנות נוחה שנוצלה על-ידי ליאונרד לספר לנו מה אירע ברגע בו נמצא במצב שאיפשר לו לבחון את הסיפון העליון.

­– ידעתי עד-מה חשוב הדבר שיעלה בידי להחליק מעל למעקה כחתול גמיש ­– סיפר ליאונרד בציוריות-יתרה ­– בלא שאיש יחשוד בקיומי. כשהייתי סמוך לדופן המעקה החלק, הצצתי בזהירות לעבר תא התצפית העליון, הנמצא מעל לחדר גשר הפיקוד. תא התצפית היה חשוך, אולם בחדר גשר הפיקוד נמצאו שלושה ברנשים. גבו של האחד היה מופנה לעברי, ואילו שני האחרים עמדו ושוחחו והאור המוטל על פניהם חושף בבהירות כל תג שבהם. אחד מהם היה מוכר לי היטב. שמו היה ביל גרים, איש יחידת בסיס הנחתים בו התאמנתי לפני ששיבצו אותי ביחידתי. היה זה ברנש אלים ותוקפני שרצה להוכיח בבסיס כי אין חזק ממנו. בו ברגע ידעתי שאם על צוות הספינה נמנים ברנשים נוספים מסוגו של ביל גרים, כי אז צפוי לנו מאבק קשה. אך לא זאת היתה השעה הכשרה להרהורים. הייתי במרחק של כחמשה מטרים מגשר הפיקוד, אפוף עלטה כבדה. ברם, ידעתי כי בעוד דקות אחדות יעלה הירח. כל שניה היתה יקרה, מיהרתי להחליק מעל למעקה ונצמדתי לריצפת הסיפון.

בשלב זה נעלם ליאונרד מעינינו כחתול גמיש ובכך ניתן סימן לשני מבינינו לעלות ולטפס בשרשרת. היה זה תורי. לפתתי את השרשרת העבה והתרוממתי מתוך המים. אימצתי זרועותי ובמהירות החלפתי יד ביד; כף אחת נישאת מעבר לראשי ולופתת את השרשרת, בעוד השניה מרפה אחיזתה ושנית מונפת למקום לפיתה חדש, מעל לרעותה. המשכתי להתרומם עד שכקודמי הייתי מסוגל להיתמך בכפות רגלי בדופן הספינה. כעבור דקה הגעתי למעקה.

התמונה שנגלתה לעיני היתה שונה במקצת מהתמונה שנגלתה לעיני ליאונרד; לעומת שלושה ברנשים שנמצאו לפני דקה בחדר גשר הפיקוד, היו שם כעת רק שניים. במהירות התרוממתי מעבר למעקה ובדממה, ללא רחש, נצמדתי ללוחות המתכת של ריצפת הסיפון, מקביל לגופו הדומם של ליאונרד.

ליאונרד נשם נשימות עמוקות וקצובות, כמכין עצמו לזינוק. עיניו נוצצו בעד החשכה כפנסים זעירים. ניכר בו הלוחם הוותיק, איש עשוי ללא חת, שלמרות היותו שוקל כל תנועה ותנועה, אין זריזותו נפגעת כמלוא הנימה.

הזמן פעל לרעתנו, פאתי מזרח התבהרו לפתע כאילו נשפך עליהן אור ניאון לבן, והנה צץ ועלה הירח ככדור ענק, חלמוני-צהבהב, כאורח לא-קרוא הבא לגרש את העלטה. ליאונרד לא המתין להופעתם של דויד ולואיג’י. הוא זחל כנחש על גחונו לעבר הדלת החיצונית של חדר גשר הפיקוד של הספינה.

עד שליאונרד הגיע לדלת המתכת המוגפת, כבר נמצאו בצידי לואיג’י ודויד שלפי אות מוסכם זחלו במהירות, צמודים לדופן המעקה הנמוך, לעבר ירכתי הספינה שם נמצא פתח נוסף לבטן הספינה, ושברגע זה בקע ממנו אור, עדות שאין טובה ממנה על כך שהוא פתוח לרווחה. משנוכחתי כי השניים הגיעו למקום הפתח, נחפזתי לזחול בעקבות ליאונרד.

היה ברור לנו כי בטרם נחדור לבטן הספינה נאלץ להתגבר במהירות על שני אנשי הצוות שהיו שקועים בשיחה עליזה. זאת הבינונו מהצחוק הבלתי-פוסק של השניים. רק לאחר שנתגבר עליהם נחדור לספינה, ואילו לואיג’י ודויד ימשיכו להשגיח על הפתחים, לבל נופתע על-ידי איש צוות העשוי להימצא כרגע באחת מפינות הנעלמות מידיעתנו.

אם היה נקלע עכשיו לספינה צופה המסוגל להעיף מבט במתרחש לפניו, כי אז עשוי היה לטעות ולסבור כי מחזה של רוחות מוצג לנגד עיניו; מסקנה הנובעת מפאת התאורה המשונה של הירח, המטפס במסלולו לעבר טבור השמיים. היתה זאת תאורה משונה שגרמה לכך שמישור של הסיפון העליון יראה כלוח שחמט, מעשה תשבץ של שטחים כהים ושטחים בהירים; מקום בו פגעו הקרניים הבהירות היה נחשף ככתם לבן לעומת השטחים המוצלים.

המתיחות ההולכת וגוברת השפיעה עלינו. היינו קשובים לכל רחש, החל מהמים המלחכים בנהימה את דפנות הספינה המוצקות, וכלה בצלילי המוסיקה שעלו מבטן הספינה, מנעימים זמנם של אנשי הצוות. לכן נשמעה כה-מוזרה לחישתו הפתאומית של ליאונרד.

­– התכונן לזינוק! ­– לחש ­– אני פותח את הדלת!

רק הנהנתי בראשי והוא כבר ניתר לעבר הדלת, מהיר כהרף עין, ובתנופה פרץ אותה וחדר לתוך גשר הפיקוד ואנוכי בעקבותיו. שני אנשי הצוות, שאחד מהם היה איש הנחתים לשעבר של צי ארצות-הברית, ניצבו ללא ניע על מקומם, נדהמים למראה הופעתנו.

­– לא יתכן! לכל השדים והרוחות! ­– נהם הגבר המגודל והמזוקן שניצב במרחק של פסיעות אחדות מליאונרד המחייך ­– לא יתכן!

­– יתכן ויתכן, ביל! ­– גיחך ליאונרד ­– כן ביל, זה אני, חביבך ליאונרד שמעולם לא נמצאה לך ההזדמנות להתמודד אתו!

הגבר החסון, בעל הזקן השחור והמפחיד, נעץ מבט תוהה בליאונרד, כמי שחוזה בדמות העולה לקראתו ממוזיאון של זכרונות רחוקים. אך במהירות הבזק התעשת, ובהבינו כי ליאונרד הוא דמות ממשית, הטיל עצמו לפנים כשמגרונו פורצת זעקת-קרב. בלבי ברכתי על שאחד מאנשי הצוות הפעיל למטה את הרדיו במלוא עוצמתו וכך יבלעו צלילי המאבק. בינתיים ואיש הנחתים ריחף בחלל, במגמה לפגוע בראשו בחזהו הרחב של ליאונרד.

מזינוקו של איש הנחתים ואילך התרחשו הדברים במהירות. חברו של ביל, צעיר שחום, נמוך-קומה ורחב כתפיים, נחפז לעבר המגירה הפתוחה למחצה ובזריזות שלף מתוכה אקדח. ידעתי כי יעלה בידי למנוע אותו מלהשתמש באקדח רק אם אצליח להפילו לריצפה, תרגיל התגוששות שהצלחתי לבצעו לאחר שניתרתי בזרירזות לעבר רגליו. חיבקתי את ברכיו ומעוצם התנופה הוא חג כשיכור על מקומו. משכתיו בכוח והוא נפל על-גבו והאקדח נשמט מידו.

טעיתי כשסברתי שיעלה בידי להתגבר עליו על נקלה. לא שיערתי מה חמיק היה ופזיז בתנועותיו. בכף רגלו הלם בכתפי והדף אותי לאחור, ושנית ניתר לעבר האקדח המסוכן.

מיהרתי ללפות שוב את קרסוליו והמעדתי אותו שנית. הפעם התפתל כקפיץ גמיש וחזק, אלא שאנוכי לא הרפיתי ממנו, למרות שהיה זריז וגילה אכזריות במהלומות ששיקע בגופי. פתאום חשתי כי אצבעותיו ננעצות עמוק בגרוני, כמשסעות אותו, כסוחטות את האויר האצור בחזי. פרפרתי. במאמץ רב איגרפתי כף-ידי ובכוח הלמתי בפרצופו. שמעתי אנקה בוקעת מגרונו ולאחריה גניחה קטועה. הוא נשמט מגופי וידיו הרפויות כיסו פניו החבוטים.

הזדקפתי ובצעדים רחבים הגעתי לפינה בה היה מוטל האקדח. חיש נטלתי אותו והפניתיו לעבר בן-ריבי, שהחל להתאושש מעוצמת המכה שספג בפניו. מארשת חוסר האונים שהציפה קלסתרו, ברור היה כי השלים עם התבוסה שנחל מידי.

בינתיים ומאבק נמרץ התנהל בין ליאונרד למכרו האלים מבסיס⁶ האימונים של חיל הנחתים האמריקני. שני אלה הפליאו בלהטוטי ההתאבקות שלהם, משל היוו צמד אלופים מתגוששים, המופיעים לעיני קהל צופים מריע בהתלהבות למראה המבצעים הקשים.

ביל הוכיח עצמו כיריב שקול מבחינת כוחו הגופני ובפראיותו גם עלה על ליאונרד. דמותו המזוקנת והבעת פניו המאיימת די היה בהם כדי להפחיד ולהרתיע כל יריב. אך הארכיאולוג הצעיר היה נבון וזריז מיריבו. למודי נסיון, עזים ותוקפנים, השליכו איש את רעהו בלפיתות מרהיבות, אך מסוכנות.

בסופו של דבר הצליח ליאונרד להערים על יריבו בתנועה שהיא חסרת-חשיבות מבחינת עצם ההתגוששות, אך כתוצאה מהטעיה נבונה זאת הצליח להשחיל זרועותיו השריריות תחת אצילי ידיו של ביל, ובזריזות הצמיד כפותיו על עורף יריבו הרחב והקצר. היה זה תרגיל מסוכן. בכוחו של ליאונרד היה לגבור כעת על יריבו; אם הלה ימשיך לגלות התנגדות, סופו לזכות במפרקת שבורה. אולם ביל רחוק היה מלהיות שוטה. הוא העדיף להכנע.

­– אוקי! ­– נהם בקול צרוד כשניטפי זיעה ניגרים על פניו ­– הרפה ממני, נבל צעיר!

ליאונרד שזכה הירפה ממנו בזהירות, אך רק לאחר שהפנה חזהו של ביל לעומת האקדח הלפות היטב בכפי; רק אז הירפה ממנו וזינק לאחור, להתרחק ממגע ידו.

­– ובכן ידידי, ביל הגדול! ­– חייך ליאונרד ומבטו משוטט סביב, מחפש חבל מתאים לכפיתה ­– היינו צריכים לחכות שנים אחדות, כדי להיפגש בנקודה מרוחקת ולהיווכח פעם אחת ולתמיד מי עולה על מי!

יתכן והייתי זוכה להאזין לחילופי דברים עירניים על ההווי היומיומי של נחתים, אלמלא דחקה בנו השעה. עדיין רחוקים היינו מסיום הפעולה לשביעות רצוננו; פעולה שחייבים היינו לסיימה לפני שתגיע סירת המוטור הקטנה ובה אדי דקסטר ומשרתו פרדיננד אוטרילו. רמזתי על כך לליאונרד והוא הנהן בראשו.

­– הכל כשורה, איתן ­– אמר כשהוא מוציא מתוך אחד הארונות חבל ארוך וחזק ­– גם במצבים כאלה אני אוהב להתלוצץ. אי-אפשר להרחיק לכת בלי טעמו של ההומור הטוב.

בבדיחות הדעת מיהר ליאונרד וכפת כהלכה פרקי ידיו וקרסוליו של ביל המגודל ובעל הזקן השחור. אחר-כך פנה וטיפל ברעו באותה מידה של תשומת-לב. רק כאשר שני אלה נחו כפותים וממחטות תקועות בפיהם לבל יזעיקו את חבריהם בצעקות, פנינו לפתח ממנו נמשכו מדרגות עץ כהות לקומה התחתונה של הספינה, הזכורה ללואיג’י ולי מביקורנו הראשון בה.

היינו יחפים ולפיכך הצלחנו לרדת בדממה. למעשה, גם אם היו המדרגות חורקות, לא היה איש שומע זאת מחמת הצלילים החזקים של הרדיו הצורח. בהיותי נושא האקדח שנפל לידינו, ירדתי ראשון וליאונרד בעקבותי. כשהתקרבנו למדרגות הנמוכות, הגלויות לעיני היושבים באולם הבידור, נאלצתי לזנק קדימה, למנוע בעד אפשרות של הפתעה מצד אחד האנשים שעלול לתמוה למראה הופעתם של זרים בבגדי צלילה שחורים. זינקתי ודילגתי מעל שש המדרגות שנותרו לפנינו והושטתי את האקדח לפנים.

­– איש בל יזוז! ­– פקדתי בקול רם ­– ואיש לא יפגע!

בצידי השולחן הארוך ישבו חמישה גברים. שנים שקועים במשחק שח והשלושה צופים בהם. השישי, איש שחום עור, מרשים בקומתו ובתלתלי הכסף שלו ישב בכורסה נוחה ועיין בספר גדול. כל אלה נדהמו למראה הופעתנו. איש מהם לא ציפה בשעה כה שלווה להפתעה כזו, ולא הייתי משתומם אילו נמצא ביניהם גם אחד הסבור כי אנחנו רק מבקשים להתל, מעשה משובה לשם בידוח הדעת בלבד, ותו לא.

שלושה מבין אלה היו אנשים צעירים, כבני גילי. שניים היו קשישים, אך צעירים מהענק כסוף-השיער שהניח את הספר מידו ופניו הגדולים, בעלי התוים המרשימים הביעו הפתעה. אך הוא גם היה הראשון שהתאושש.

­– האם זאת בדיחה? ­– שאל כמתפלא ­– או מהתלה חסרת טעם?

­– זאת איננה מהתלה ­– עניתי בקול תקיף, ובלבי ברכתי על שאיש מהם אינו טורח להשתיק את הרדיו המשגר צלילים רועמים, כך שדברי השיחה לא יגיעו לשאר אנשי הצוות העשויים להימצא בתאיהם. הגעתי למסקנה כי פרט לאלה הנמצאים כאן, חייבים להימצא בספינה עוד שני אנשים.

­– מה פירושו של זה? ­– תבע האיש הקשיש תשובה.

­– פירושו של דבר שאנחנו משתלטים על הספינה ­– ענה ליאונרד שהופיע מאחורי גבי ­– ואני מציע לכולכם להימנע מנקיטת צעד העלול לגרור תוצאות לא נעימות. זהו פירושו הזמני של ענין זה, פרופסור ג’רמייה.

­– אתה מכיר אותי? ­–נדהם הענק.

­– בודאי! ­– גיחך ליאונרד כמהתל ­– לפני שנים לא רבות למדתי במכללת מישיגאן, והיה לי הכבוד להימנות עם תלמידיך…

­– לכל הרוחות! ­– נהם הפרופסור ­– אתה הוא ליאונרד גראהם, התלמיד שהייתי גאה עליו כעבור שנים, כששמעתי שייסד את המוזיאון לארכיאולוגיה תת-ימית בדטרויט!

­– כן, פרופסור, זה אני, ליאונרד.

­– ובכן, בדרך עלובה כזאת אתה משיג את המימצאים שלך למוזיאון! ­– לגלג פרופסור ג’רמייה בהבעת בוז ­– כשודד ימים עלוב.

­– לא לשם שוד אני נמצא בספינה הזאת, פרופסור ­– מחה ליאונרד ­– אלא אך ורק כדי להיפגש אתך, עם מורי הנערץ לשעבר, האיש שאנוכי וחברי חשבנו אותו למלומד דגול, איש שכולנו רצינו להדמות אליו בשיעור קומתו התרבותית. איש שכיום אני מתביש בו על שום שהצטרף ועשה יד אחת עם אדי דקסטר. האיש היחידי מבינינו הראוי לתואר: שודד הימים…

­– על מה אתה מדבר? ­– תבע הפרופסור תשובה, כולו נסער.

­– חסל סדר שיחה! ­– התערבתי ורמזתי לליאונרד שטרם השלמנו את המלאכה ועליו לפנות לתאים כדי לאתר את אנשי הצוות הנותרים. צר היה לי על שברגע זה טרם יכולתי להתיחס לפרופסור בכבוד הראוי, אך היה עלינו להשלים מבצע ההשתלטות על הספינה. בינתיים נהגתי בפרופסור כפי שנהגתי בשאר האנשים; תבעתי מהם לחזור ולהתישב במקומותיהם.

ליאונרד נחפז למסדרון החשוך. כעבור דקותיים חזר משם והוא דוחף צעיר מבוהל שניכר בו כי ישן בשלוה עד שבא ליאונרד, טילטלו מדרגשו והוציאו מתאו. משצורף הצעיר לחבריו, חזר ליאונרד ונבלע שנית במסדרון האפל במגמה לבדוק שאר חלקי הספינה, שמא יתגלה עוד פלוני מאנשי הצוות השקוד על מלאכתו והעלול לסכן את בטחוננו. חלפה שעה קלה. הוקל ללבי כאשר ליאונרד חזר והופיע ופניו המנומשים מפריחים חיוך.

­– הספינה בידינו! ­– הכריז.

בדרך זאת, ללא פגיעות-שוא באנשים, במזעיר אלימות, הצלחנו להשתלט על ספינתו של אדי דקסטר, שבשעה זאת שיעשע את אורחיו בשיחתו המבריקה והמרתקת על מחקריו במצולות במקומות שונים. בודאי שח להם גם על הצפוי לעולם המדע כתוצאה מגילוי יצירותיו הנדירות של חירם, האמן הגדול. בודאי גם סיפר להם על ידידו פרופסור צ’רלס ד. ג’רמייה, אחד מגדולי המומחים לארכיאולוגיה תת-ימית ולעולם העתיק, השוהה בספינתו, ואשר יהיה הראשון להעריך את היצירות החדשות מבחינת ערכן האמנותי וההיסטורי.

מיד לאחר שריכזנו את כל אנשי הספינה באולם הבידור, נחפזתי לעלות לסיפון העליון כדי לקיים את שהבטחנו לפרופסור אורבין ומר שרון. שיערתי שבמרוצת השעה האחרונה לא משו השניים מהחלון הפונה לים, חרדים לדעת סופה של הרפתקה לילית זאת.

הזעקתי את דויד גל ולואיג’י לאולם הבידור, ומיד חזרתי לחדר גשר הפיקוד ומיהרתי לכבות את החשמל. לאחר שהשתררה חשכה ושנית עלה האור, חזרתי וביצעתי פעולה זאת בפעם נוספת.

המתנתי כשאיני גורע מבט מבית המלון המרוחק, שאורותיו קרצו בעד עשרות חלונותיו הפונים לעבר הים. חדרו של לואיג’י, בו נמצאו עכשיו המלומד ואיש משרד החוץ, היה בצד הימני של הקומה השניה. ברגע זה נפלה חשכה בחדר השלישי מפינת הבנין הגדול. כעבור שניות אחדות חזר ונדלק האור; שוב נפלה חשכה ושנית עלה האור וקרץ בעליזות.

הבשורה על ההשתלטות המוצלחת נתקבלה. עתה נותר לנו להמתין לשובו של בעל הספינה, מר אדי דקסטר.

 

פרק ח': ההפתעה    🔗

לואיג’י דונטאלו קיבל על עצמו את תפקיד הצופה. הוא מיהר ועלה לגשר הפיקוד. ממקום זה יודיע לנו כשתתקרב אלינו סירת המוטור של אדי דקסטר. סברנו שהוא יגיע בחצות, לאחר שאחרוני אורחיו יפרדו ממנו. דרושה היתה מידה רבה של זהירות מצידנו לקראת בואו, היות ואיש לא היה מסוגל לשער כיצד יגיב משרתו ושומר ראשו, המתגושש המקצועי פרדיננד אוטרילו. יתכן וגבר אלים זה יתפרע ותגובתו תהיה מסוכנת.

בינתים נולדה תמונה משונה באולם הבידור. באגף אחד התרכזו אנשיו של אדי דקסטר, כשהם יושבים בדממה ואינם גורעים מבטיהם הבוחנים מאותם צוללים זרים שהתפרצו כשודדים לספינה והשתלטו עליה, ואילו באגף השני, סמוך למדרגות, ישבנו אנחנו וחליפות גומי שחורות לבשרנו.

עוד בטרם ירד הלילה, פיעמה בקרבי תחושה כי לילה מוזר, נדיר באירועיו מצפה לי ולרעי. אך גם עכשיו, בשבתי מול חבורת הצוללים של אדי דקסטר, לאחר כל מה שהתבצע עד-כה, לא הייתי מסוגל גם בכוח דמיוני לשער את הצפוי לנו במרוצת שעות הלילה הנותרות, עד שיפציע גלגל השחר.

בשבתי כעת, נתפסתי לחרדה כשמבטי בוחן פניו של פרופסור ג’רמייה, המלומד האמריקני, אותו ביקשנו לשכנע בצדקתנו, ושבעזרתו קיוינו להשפיע על אדי דקסטר לשנות גישתו מיסודה, לשתף עמנו פעולה, ובסופו של דבר להשאיר כאן את יצירותיו של חירם.

פניו של הפרופסור היו רגועים ושלוים. קלסתרו השחום והנבון, בעל תוי הפנים המודגשים, אך המביעים חיוניות רבה, היה מופנה כלפינו וניכר בו שגם הוא סוקר אותנו בענין רב. בלבי גמלה החלטה לפנות אליו בדברים, כי הרי לשם כך אנחנו כאן. יהיה אשר יהיה, איש זה הוא תקוותנו האחרונה.

– פרופסור ג’רמייה – אמרתי וקולי צרוד מהתרגשות – מה שבוצע עכשיו לנגד עיניך, איננו כפי שאתה מבין התפרצות לשם שוד, או נסיון לגזול ספינה זאת מבעליה. באנו לכאן כדי לפגוש אותך, לשוחח אותך ולבקש את עזרתך.

– עזרתי?

מה פלא שאנשי הצוות של הספינה הפנו מבטיהם לעבר הפרופסור שהגיב בשאלה; כי הרי מגוחך היה לשמוע הצהרה כזאת מפיהם של ברנשים אלמונים שהשתלטו בכוח על הספינה. אך הפרופסור מיהר לרסן הפתעתו. הוא הושיט ידו, מבקש להקפיד על שלוותו, נטל מקטרת ופיטם אותה באיטיות, שקל את ההצהרה המפתיעה שהשמעתי.

– פרופסור – המשכתי בדברי ויאוש מתגנב ללבי שמא לא יעלה בידי לעקור אותו משלוותו – שמת-לבך לעובדה שאנחנו ארבעה צעירים, אך בני לאומים שונים שמטרה אחת מאחדת אותם: לשמור על זכותו של עם אחד לבל ישללו ממנו אוצר של יצירות השייכות לו.

– כך – אמר הפרופסור באדישות והצית אש במקטרת.

– שמי איתן רון – אמרתי – ושם רעי זה דויד גל. קרוב לודאי שמעודך לא שמעת שמותינו. אולם נוכחתי לדעת כי ליאונרד גראהם, תלמידך לשעבר מוכר לך היטב. אני משוכנע כי שמעת גם על אחד האישים הדגולים של עולם החקירות התת-ימיות, האיטלקי המוכר בשם “נסיך הצוללים”, לואיג’י דונטאלו מוונציה…

ידו של הפרופסור שאחזה בגפרור הדועך רעדה לפתע. אור נדלק בעיניו השחורות והוא פנה אלי.

– הצולל מוונציה? – שאל.

– כן, לואיג’י דונטאלו, הוא האיש הצעיר שעלה לגשר הפיקוד – עניתי בשמחה למראה תגובתו העירנית של הפרופסור – זהו האיש שלזכותו נזקפים גילויים רבים וחשובים בשטח…

– אני יודע! יודעני זאת! – הפטיר בחיפזון פרופסור ג’רמייה וניכר בו כי נבוך – אנא, אמור לי מי אתם? מדוע התפרצתם לכאן כפי שהתפרצתם?

נשמתי נשימה עמוקה וריאותי מתרחבות והולכות. הוקל לי. ידעתי שהצלחנו לעקור את הפרופסור משלוותו האדישה. שוכנעתי כי עלה בידי להביכו, וכתוצאה מכך הוא מחפש פתרון לכל מה שהתרחש בשעה האחרונה על סיפון ספינתו הלבנה של אדי דקסטר. הפעם הקדים אותי דויד בתשובה.

– פרופסור ג’רמייה – אמר דויד בקולו השקט והמתון ועיניו הגדולות והכהות בוחנות פני איש-האזנתו – אני מבין מדוע אתה מגלה חוסר סבלנות ביחס להתפרצות המשונה הזאת. אך ברשותך האדיבה, הייתי רוצה תחילה לצטט פסוקים אחדים מתוך ספר אחד, ספר אהוב עלי.

למרות מבטאו הזר, היתה השפה האנגלית שגורה על בוריה בפי דויד, והיתה רהוטה ועשירה בניבים עד כי גם שאר הצוללים היטו אוזן קשבת וניכר בהם כי מבוכתם הולכת וגדלה.

– קראתי ספר מצוין זה לפני שנים אחדות – המשיך דויד ולא גרע מבטו החודר מפניו המשתאים של הפרופסור – ובדברי ההקדמה של המחבר היה כתוב נוסח זה: “הארכיאולוגיה היא מדע ככל מדע שנועד לאפשר לאדם להיטיב להכיר את עצמו. מבחינה זאת עולה הארכיאולוגיה גם על מדעים אחרים, לפי שאין כהיסטוריה המשקפת את האדם על כל מכלול תכונותיו, החיוביות והשליליות. בתחום זה מושגים ההישגים על-ידי בודדים למען הרבים. תמיד התברכתי בלבי שבתחום הארכיאולוגיה יש גם מכוח היוצר של האמן; אני מגלה יצירה עתיקה ובכך כאילו אני שותף ליצירתה מחדש ושוב הענקתי חויה מחודשת לכל אדם ואדם”…

– לא יאומן! – הרעים קולו של פרופסור ג’רמייה שהתרומם מכסאו ועיניו דומעות מהתרגשות. רק כעת התגלה האיש ואכן קומת ענק לו. אלמלא תלתליו שנחתמו בחותם השיבה הכסופה, וחריצי הגיל שנחרצו בפניו, ניתן היה לשער כי טרם הגיע לגיל העמידה. כעת ניצב האיש סעור-ההתרגשות ונהם בהתפעלות – לא יתכן, איש צעיר! הרי ציטטת כמעט מלה במלה את דברי ההקדמה שכתבתי לספר שלי “הים ותרומתו להיסטוריה”!

חיוך דק צף על שפתיו של דויד. פניו הנבונים הביעו עיפות. המתח הנפשי שהיה מנת חלקנו, השאיר בו חותמו. אף הוא כמותי הבין כי עלינו לשכנע את פרופסור ג’רמייה בכנות כוונותינו וכי אז נזכה באהדתו.

– צדקת, פרופסור – הודה דויד בענוה – אלה הם דברי ההקדמה המאלפים שכתבת לספרך, אשר מצאתיו לאחד המענינים ביותר בתחום שלנו. ציטטתי פסוקים אלה משום שאני משתומם כיצד אדם מסוגך, איש המאמין בדברים אלה, מסוגל להצטרף לאדי דקסטר שכל מעשיו נוגדים אותם.

– לא נכון הדבר! – התפרץ פרופסור ג’רמייה ועיניו מתלהטות – אדי דקסטר הוא ידידי הטוב ביותר ואני משוכנע כי הוא מקריב את כל הונו, מרצו וזמנו למען הצלחת המחקרים החשובים האלה, שהודות להם יצא לו שם כאחד מגדולי חוקרי המצולות.

– באמת?

דויד לגלג והחיוך המרגיע אינו נמחק מפניו.

– האמנם כך הוא הדבר? – במנוחת-נפש התקרב דויד לשולחן הארוך שבקצהו המרוחק התנשאה קומתו הגבוהה של הפרופסור הנרגז – דומני שידידך אדי דקסטר, ברצון או שלא ברצון, הטעה אותך. הוא משתמש במלומד שבך לצורך סיפוק תאוותו שאינה יודעת גבולות, תאוות האספן המטורף, זה המשתוקק להיות בעליו של האוסף הנדיר והמיוחד במינו של מימצאים תת-ימיים…

– זה שקר! אתה מעליל דיבה! – קולו העמוק של המלומד רעם, והוא הלם בהתרגשות בכף-ידו על-גבי השולחן עד כי מעוצמת המהלומה הזדעזעו הכלים שעליו וספל אחד נשמט והתנפץ על הריצפה – אתה מדבר בגנותה של אישיות נערצה!

– פרופסור נכבד – ענה דויד לאחר שהשתררה דממה עמוקה – אתה היית שותפו של אדי דקסטר בתגליות בעלות חשיבות מדעית ממדרגה ראשונה. על חלק מהתגליות האלו פירסמת מאמרים חשובים, שמלומדים רבים ציפו להם בכליון עינים. אבל, האם יכול אתה לציין מקום אחד בו הוצגו העבודות לעיני כל? מקום בו יוכלו גם אחרים להתרשם מהתגליות וללמוד מהן? מלומדים, סטודנטים וכל אדם המוצא ענין בעולם התת-ימי ומימצאיו? אנא, פרופסור, נקוב בשמו של מקום אחד!

פרופסור ג’רמייה שתק כאחד שנעתקו המילים מפיו.

– אכן כך הוא המצב – הוסיף דויד – אינך יכול לומר דבר, כי אדי דקסטר מטורף לאוספו עד כי קנאתו כה גדולה, שהוא חושש שמא יפגע אם מישהו יתבונן באוספו. פרופסור ג’רמייה, לא יתכן שתתכחש לאמת זאת שאתה עד לה שנים על-גבי שנים. אדי דקסטר נוהג בשגעון במימצאים אלה שלא היו ולא יהיו רכושו הבלעדי!

עכשיו נתפרשה לי כוונתו הסמויה של דויד. כשראיתיו מעורר זעמו של המלומד, חששתי כי אבדה תקווה לזכות באהדתו ובעזרתו. תוך חרדת-לב תמהתי על דויד הנבון המרגיז את הארי מרבצו. אך תוך האזנה לדבריו האחרונים, הבינותי כי עלה בידו להביך את פרופסור ג’רמייה, עד שהלה חזר והתישב כשאנחה כבדה עולה מחזהו.

ראיתי כי דרך שיחתו של דויד כובשת לבו של הפרופסור. לפיכך עשיתי כמעשהו של ליאונרד; ישבתי ושתקתי. דויד שח לפרופסור ג’רמייה פרשת התעודות העתיקות וכל הקשור ביצירותיו של חירם האמן. פרשה זו נרקמה על-ידי דויד כאגדה קדומה, מרתקת וכובשת-לב בניחוח העולם העתיק העולה ממנה.

דויד ריתק את שומעיו. אנשי הצוות שהיו זרים לנו, נזהרו מתנועות מיותרות שמא יפריעו למספר. אך למרות שלוותם וחוסר התנועה שאפיינה אותם, עקבנו אחריהם שמא יבקשו להפתיענו. ככלות הכל עדיין אנחנו בצידו השני של המתרס, זרים-עוינים, והם אנשיו של אדי דקסטר.

אולם, התברר כי לא היה צורך להפריז בהשגחה. דויד עשה מלאכה נאמנה בהוכיחו לפרופסור ג’רמייה ולצוללי הספינה כי מטרה אחת לכולנו, למשות ממצולות את שבלע הים. אבל, דויד, תקיף בדעתו, חזר והדגיש כי כל אשר ימשה בחוף הארץ, כאן ישאר.

גישתו הכנה והגלויה של דויד עשתה את שלה. ניכר כי פרטים רבים לא היו ידועים לפרופסור ג’רמייה, שלא ניסה להעלים הבעות התמהון, ההשתוממות וההפתעה שהיו מתחלפות לסירוגין בפניו. דויד נטע בקרבו מבוכה עזה. אולם בטרם עלה בידי האיש לענות לדויד, להבהיר את העמדה בה ינקוט, נשמעו צעדים מהירים על-גבי המדרגות ולואיג’י הופיע.

– סירת מוטור מתקרבת לספינה! – הכריז.

* * * *

זינקתי ממקומי ופקדתי על אנשי הספינה לבל יזוזו ממקומותיהם, ויחד עם זאת עברנו מיד למסדרון של תאי אנשי הספינה, מקום בו נחסה בחשכה.

הדממה העמוקה נקטעה על-ידי קצב הפעימות החזקות של מוטור הסירה המתקרבת. כעבור דקות אחדות נשמע מעלינו קול צעדים נמרצים, בחדר גשר הפיקוד. אחר-כך נשמעה קריאה:

– ביל? אלוין?

אדי דקסטר חיפש את שני הצוללים ששיחררנו מכבליהם, לאחר שהשתלטנו על הספינה וצרפנו אותם לחבריהם. משדקסטר לא נענה בתשובה, פנה בכיוון המדרגות.

תחילה נגלו לעינינו נעלים שחורות ומבריקות, צרות וארוכות ומעליהן מכנסי ערב שחורים. אחר-כך הופיע גופו הצנום, אך בעל המבנה החסון, של אדי דקסטר ורק אז ראינו את ראשו. היות והיינו שרויים באפלולית של המסדרון, לא היה האיש מסוגל לראותנו. אך בהיותו בעל חושים מפותחים, למד ממראה פני אנשים הקפואים שמשהו השתבש בשעות העדרו.

– מה קרה כאן, ג’רמייה? – שאל.

– יותר מאשר הנך מסוגל לשער – ענה הפרופסור בקול נמוך ומבטו מתחמק.

– ג’רמייה! – קרא דקסטר בקול שצלילו חד כאיבחת שוט – דבר דברים ברורים!

אך עוד בטרם עלה בידי פרופסור ג’רמייה לענות, צעדתי לפנים, צעד אחד בלבד, וכבר נחשפתי לאור הבהיר של אולם הבידור.

– אני אומר לך דברים ברורים – פניתי ואמרתי לדקסטר שנדהם למראה הופעתי הפתאומית מהמסדרון החשוך – בשעת העדרך הצלחנו לחדור לספינה שלך כדי שנוכל להתדיין במעמד שווה, ולא כאורחים בלתי-רצויים בדירתך שבבית המלון!

רק סיימתי דברי אלה ולעומתי זינק כפנתר שועט, מעבר לגב אדוניו, פרדיננד אוטרילו ועיניו מזרות אימים. ידיו היו מושטות לקראתי, מבקשות למלוק צוארי. חוששני שלא גיליתי זריזות בבקשי למנוע אותו מלהשיגני. אלא שליאונרד, מהיר כרוח סערה, הופיע לידי ובכף-יד שטוחה הכה בכוח רב בצוארו הרחב של המתגושש. מחמת המהלומה המדוייקת פרצה אנקה מגרונו של פרדיננד. הוא הזדקף בעצם ריצתו, הושיט ידיו בכוונה לתפוס את זרועו של ליאונרד, אלא שפתאום כרע תחתיו כאלון גדוע.

אם סברתי כי לא נוטרד יותר על-ידי פרדיננד אוטרילו, כי אז טעיתי. מסתבר שלא ידעתי מהי מידת סבילותו הגופנית של מתגושש מקצועי ומנוסה. ברנש זה, התאושש מיד ובהיותו שרוע על-גבי ריצפת העץ הממורקת, הושיט פתאום ידו לעבר קרסולי כדי לעקרני בתנופה חזקה ממקומי ולהשיג את האקדח שבידי. חשתי בתנועת ידו והושטתי לעומתו את האקדח.

– עצור! – קראתי.

פרדיננד אוטרילו נשאר גחון על פני הרצפה. עיניו השחורות נעצו בי מבטי כשיפודים לוהטים.

– עצור במקומך! – חזרתי וקראתי כשאני פונה לבעל הספינה – אין כאן איש המעונין באלימות. לא לשם כך אנחנו נמצאים בספינתך, מר דקסטר!

– איש צעיר – אמר בעל הספינה באיטיות ופניו לבנים – לשם מה אתה נמצא כאן?

– אנחנו רוצים לשתף אתך פעולה.

– לשתף אתי פעולה? או שמא אני אשתף אתכם פעולה? – אדי דקסטר צחק במרירות – ואם אני אסרב, כי אז מה תעשו?

– דרכים רבות לפנינו ולא נהסס להשתמש בהן כדי למנוע ממך להשיג את היצירות העתיקות.

– שוטה! – ליגלג אדי דקסטר – עוד טרם אירע לי כדבר הזה. כל אדם במדינתכם מנסה לאלץ אותי לנהוג בניגוד לרצוני. החל מדונלד אוקוף, השגריר שלנו בישראל, וכלה באותו מלומד אשמאי, פרופסור אורבין…

– פרופסור אורבין? – שאל לפתע פרופסור ג’רמייה – האם כוונתך לארכיאולוג הנודע?

– כן, שתיפח רוחו! – גידף היצרן הנרגז – פרופסור אורבין, הארכיאולוג הנערץ עליך, ג’רמייה. גם הוא טוען נגד זכותי לקחת כל מימצא מהים הזה. מה דעתך על חבורת שוטים ארורה זאת?

– אדי – אמר פרופסור ג’רמייה בקול נמוך, אך תקיף, כקובע עובדה שאין לערער אחריה – לחבורת שוטים זאת המנסה להשפיע עליך לנהוג שלא כמנהגך, אלא כמנהגו של איש אציל-נפש, רשאי הנך לצרף אדם נוסף.

– את מי?

– אותי – ענה הפרופסור – צ’רלס דניאל ג’רמייה.

אגלי הזיעה שביצבצו במצחו הגבוה של אדי דקסטר, נדמו כטיפות מים גדולות המחליקות על פניו הצרים והנדהמים.

– גם אתה, ג’רמייה? – לחש.

– אני ירא שכן, אדי – השיב הפרופסור בעצבות – בשנים האחרונות התכחשתי לאמת המרה והפשוטה הזאת, אשר אם הייתי משלים עמה, הייתי חייב לחדול מהמסעות המשותפים שלנו, שנועדו רק להשביע תאוותך להיות בעל האוסף הגדול ביותר של מימצאי ארכיאולוגיה תת-ימית. לשם כך היית מוכן לכל מעשה; לשוד, לגזל, לגניבה ואף לדברים גרועים מאלה. אבד לך קנה-המידה. ואילו אנוכי, הייתי לך לשותף לדברים אלה משום שמיאנתי להאמין כי ידידי הטוב והוותיק אדי אינו כפי שהיה, אלא אדם הזקוק למרפא, ליד שתושיע אותו מהתאוה המרוצצת הזאת, התשוקה הארורה להיות משהו יוצא דופן, להיות אדון למשהו מיוחד במינו.

עוד האיש פורק מעליו מעמסת הרהוריו שהעיקו עליו זמן כה-רב, ועיניו השחורות דמעו. היתה זאת תמונה מצערת לראות כיצד ענק זה המרשים בחזותו, האיש שנחשב כמומחה לארכיאולוגיה תת-ימית, בוכה מחמת השינוי שחל בנפש ידידו מנוער.

– אדי, אני הוא האיש שחשף בפניך את סודות הימים המקיפים אותנו – המשיך הפרופסור לדבר רתת – הודות לי גילית לפני שנים רבות את היופי הנדיר והקסם הבלתי-מושג של העולם התת-ימי. כך גם גילית בהדרכתי את אוצרות התרבות שהים בלע בסערותיו. אלא שאנוכי ביקשתי להעניק אוצרות אלה לאנושות, ואתה ביקשת לקשט בהם את המקדש הפרטי שלך. את הארמון המפואר שהקימות לעצמך. התאמצתי לשכנע את עצמי שאנוכי טועה. ביקשתי להאמין שיבוא יום ותעניק אוצרות אלה למוזיאונים הלאומיים שיציגום לעיני כל, כי שם מקומם הטבעי.

פרופסור ג’רמייה צעד פסע אחד לקראת אדי דקסטר.

– לא, אדי, אתה לא השתנית – אמר האיש בקול מרוסק – מחלה זאת שלך הלכה והחריפה ועמה גדל עיורוני. הייתי צריך להמתין שנים עד להופעתם הבלתי-צפויה של אנשים צעירים וישרים אלה, כדי שארהיב עוז בנפשי להוקיע את השקר המשותף שלנו. אדי, ידידי, הגענו לסופה של הדרך המשותפת. אינני יכול להתכחש יותר לאמת ולעשות שקר בנפשי. אינני יכול להמשיך ולשמש מומחה אישי שלך ולהיות רק חלק ממך ומעולמך. הגיעה שעתי שלי לחזור ולהיות אני עצמי.

הדמעות הצורבות הפכו לפקעת מחניקה בגרונו של האיש. קולו דעך. הוא פסע בכבדות לקראת רעו שלא מש ממקומו ועמד כשראשו שמוט על חזהו. הענק הניח כפות ידיו הגדולות על כתפי חברו.

– אדי – לחש – אתה זוכר את ימי נעורינו, כאשר חלמנו על דברים יפים ונשגבים? הבה ונחזור להיות נערים ולוא גם בנפשותינו… אדי… חזור להיות כפי שהיית… אנא…

בנשימה עצורה עקבנו אחר המתרחש לעינינו. היינו עדים להתרחשות אנושית כובשת-לב בכנותה ומזעזעת בגילויי החיבה העמוקה שהפרופסור הקשיש העטיר על ראש ידידו, זה שהעוצמה הכבירה שכספו העניק לו העבירה אותו על דעתו.

אט אט זקף אדי דקסטר את ראשו. פניו נגלו. מעודי לא שיערתי כי ארשת פניו של אדם עשויה להשתנות שינוי קיצוני תוך דקות אחדות; הפנים שנגלו לעינינו היו פנים של אדם אחר. לא פני אבן קשים עוד, אלא פנים יפים שהבעתם רכה ורגועה ובעיניהם הכחולות מרצדת בינה. היה זה אדם. איש שהתפכח משכרונו הממושך וחזר לשלוט בעשתונותיו. היה זה אדם שחזר ונכנע מרצונו לרגשות שלפני שנים עקר אותן⁷ מקרבו. אדי דקסטר דומה היה ליצור אנושי שתעה בעולם רחוק וזר, ואילו עתה גילה עצמו ניצב שנית על-גבי קרקע מוכרת לו והוא מוקף בנוף, שהוא חלק בלתי-נפרד ממנו.

– ג’רמייה! – הפטיר לבסוף ברכות – ג’רמייה ידידי הטוב…

מוקסמים התבוננו כל הנוכחים בשתי דמויות מרשימות אלו שחיבקו אחת את רעותה; הידידים משחר ילדותם מצאו שנית את עצמם, כפי שהיו בימי נעוריהם.

חלף רגע ממושך ואדי דקסטר התאושש ובמאמץ רב ריסן פרץ רגשותיו. הוא טפח בחיבה על כתפו הרחבה של ידידו ופנה אלינו.

– ובכן, ברנשים חצופים – אמר וחייך – חוששני שלא רק את ספינתי כבשתם. גם אני נכבשתי.

עד מה צהלנו!

שנים רבות תחלופנה להן ובקרבי ישמר טעמו המיוחד של רגע זה כאחד הרגעים המאושרים והיפים ביותר שזכיתי בהם. היה זה רגע בו צעקנו באושר, בו חיבקנו איש את רעהו, בו ניתרנו מזרועות אחד לזרועות השני ובתווך ניצבים פרופסור ג’רמייה ואדי דקסטר, האיש שנולד מחדש.

גם אנשיו של דקסטר נסחפו עם גל השמחה הגואה. היו רגעים בהם תזזית טלטלה את כולנו, וטוב היה שהטבח של הספינה נחפז וחלץ פקקיהם של בקבוקי משקאות וכוסות מלאות עד לשפתותיהן במשקה חריף הוגשו לכל אחד מאתנו. רק אז נרגענו קמעה וחדלנו מלהפריח קריאות וברכות. הקיפונו את אדי דקסטר שאדמומית קלה פרחה בלחייו ואור קרן מעיניו.

– אינני יודע מה היה לי… זה כה מוזר… שאני… שאני מתקשה פתאום לבטא את עצמי – ניכר היה כי האיש רחוק מלרסן ריגשתו. ידו האוחזת בכוסית רעדה מעט, מסגירה את האיש החזק והנכנע מרצונו לסערה המתחוללת בקרבו – אני רוצה לומר רק זאת, שכולנו נעשה יד אחת לאתר את היצירות. לא אקח לעצמי גם אחת מהן. הן ראויות לארץ הזאת בזכות ובצדק. נכונים היו דבריו של ג’רמייה שטען כי מאומה לא השתנה בגורל המימצאים שמשיתי מהמצולות. פשוט הטלתי אותם למצולות ארמוני. היו אלה מעשי-שוא שסברתי בסכלותי כי נכונים הם.

אדי דקסטר קירב לשפתיו את כוס המשקה ולגם מעט כדי להתעודד. רק אחר-כך חזר וזקף את ראשו.

– מעודי לא הייתי איש דברים אלא איש המעשים – אמר וחייך כשהוא מרים שנית את הכוסית – היות וכולכם אנשי מעשים, תרשו לי להרים כוסית זאת ולברככם: מי יתן ונעשיר את עולמנו מחדש ביצירות גדולות ועתיקות!

– לחייכם! – נהם פרופסור ג’רמייה בקולו הרועם – לחייכם ידידי, לחיי החוקרים אל המצולות!

עמדנו ולגמנו מהמשקה החריף והצורב וקריאות ברכה צוהלות מילאו חללה של הספינה הלבנה.

 

פרק ט': מבצע קיסריה    🔗

אור יום הפציע במזרח.

גלגל החמה האדום טרם עלה ודי היה בלשונות האור הדקים והמתגנבים כדי לחשוף שנית שרידי מבצריה וחומותיה של קיסריה. היה זה מחזה מרהיב עינו של הצופה, המתבונן מלב-ים בעיר המתערטלת מחשכת הלילה.

בבוקר צונן ונעים זה ניצבתי בחרטום הספינה הלבנה, נשען על-גבי המעקה ומתבונן בסירת המוטור שהתקרבה מהנמל העתיק ותקתוק המנוע הקצוב, משתלב ברחש התנפצותם של הגלים הנמוכים על דפנות הספינה.

שלושה ימים חלפו מאז הפך אדי דקסטר לבן בריתנו. די היה בשלושה ימים אלה כדי שבעל הספינה יתגלה כמעין מתגבר של מרץ, של החלטה נחושה וצמידות למטרה. למרות שמספר שנותיו היה כפול ממספר שנותינו, היו⁸ רגעים ואף שעות בהן השתאינו לנוכח כוח סבילותו; אדי דקסטר התאמץ למחות מזכרוננו, ודומני שגם מזכרונו, רשמיה של הדמות הקשוחה וטרופת התשוקה למימצאים תת-ימיים שאפיינה אותו ואת מעשיו בשנים האחרונות. משחלף לדרכו הלילה בו עלזנו ועלצנו בצוותא, קם אדי דקסטר והצהיר:

– אין אני מרים את עוגן הספינה כל עוד לא נצליח לחשוף ולמשות את יצירותיו של חירם. למבצע שלפנינו נקרא בשם “מבצע קיסריה”.

כך, כשכולנו בגילופין מחמת השמחה והמשקאות החריפים שלגמנו, נולד השם “מבצע קיסריה”.

למחרת היום, כעבור שינה קצרה, החלו הפעולות הראשונות. אדי דקסטר ולואיג’י דונטאלו שהיו מומחים לארגון חקירות תת-ימיות, התייצבו בראש תכנון הפעולות השונות, הכרוכות באיתור המקום בו טבעה האניה הרומאית. בין שניים אלה נקשרה מיד שפה משותפת. ידיעותיו המעמיקות של לואיג’י בארגון חקירה תת-ימית, הפליאו את יצרן המנועים המנוסה שחזר ושיבח את שותפו הצעיר.

בשלב המעשי הראשון, בו החילונו ביום השני, רוכזו כל אנשי הצוות המורחב באולם הבידור של הספינה הלבנה. מגמת הפגישה היתה לאפשר לאנשים להאזין לדברי התעודה השניה המתארת טביעתה הפתאומית של האניה הרומאית. כפי שנכתבה על-ידי הורדוס מלך יהודה לאיש חסדו הקיסר הרומאי אוגוסטוס. את התעודה התכונן להקריא פרופסור ג’רמייה ואילו את הפירושים עתיד היה להוסיף פרופסור אורבין.

– רבותי – אמר פרופסור ג’רמייה לאחר שסקר אותנו וארשת פניו רצינית – כולכם יודעים לשם מה נאספנו כאן הבוקר. אנשי הצוות הקבוע של “מובי דיק” יודעים כי מדרכנו לעקוב במשותף אחרי כל שלב של מבצע חקירה, בעיקר כשכל אחד ואחד מאתנו הוא שותף לענין. ברצוני להקריא כעת את המכתב העתיק הזה, כמעט בלשונו. פרופסור אורבין, עמיתי הנכבד, יבהיר את הסתום ויוסיף פירושים.

פרופסור ג’רמייה פרש בזהירות רבה את יריעת הקלף העתיקה שדרך-נס נשתמרה להפליא, וקירב אותה לעיניו.

– “גאיוס יוליוס קיסר אוקטאוויאנוס אהוב האלים, הנערץ, הנשגב והשולט בחסד הסינט. שא-נא ברכות עבדך השולט בחסד הסינט. שא-נא ברכות עבדך השולט בחסדך ביהודה הרחוקה. אני הורדוס בן אנטיפטר נכד אנטיפס נציב אדום כורע ברך לפניך, שוטח ממלכתו לפני כסאך הרם והנישא.”

קולו של פרופסור ג’רמייה היה צלול ורם והיגויו ברור. תרגום דברי התעודה העתיקה נעשה על-ידו בכשרון תוך כדי קריאתה, דומה ולפנינו ניצב אותה שעה המלך בכבודו ובעצמו, בעת שהוא מכתיב דברים אלה לסופרו.

– “ידעתי אהבתך הגדולה לפרי כשרונם של היוצרים המתחרים באלים. לאות סיום בנייתה של קיסרי היפה בערים לתפארתך, וברצוני כי גדול למלא אחר בקשתך להשיג למען נפשך מיצירות חירם, בונה בית המקדש הראשון של עם יהודה, שלחתי בחירי אנשי לכל קצות הארץ למזרח, לצפון, למערב ולדרום. ימים רבים חלפו ויביאו את שהביאו. לא אלאה אותך הנערץ, אבי האומה, בסיפורי תלאות כיצד הושגו היצירות שיוצרן איננו זה אלף שנים. אך מה רחב לבי למראה היצירות המופלאות שנקבצו כאן למען יובאו לפאר ארמונך. שרי החרדים להן הניחום ברוב-שכל באניית הסוחר שבהשגחת החובל קלאודיוס. אך האלים לא שעו לתפילותינו, הו גאיוס הגדול! מורדים נתעבים מבני יהודה, המתנכלים לשלטוני שבצל רומא המעטירה, הורידו אניתך למצולות מול הנמל הנפלא של העיר, שנבנתה בחסד האלים למען כבודך ושמך לנצח; ירדה האניה למצולות, מעל לסלעים הגדולים הרובצים בואכה לנמל. אבדו לנצח יצירות חירם הגדול.”

כך, במלים ציוריות אלו, ביטא הורדוס צערו העמוק על אבדן היצירות הנדירות של חירם.

דברי האיגרת היו ברורים. אך למרות זאת נתקלנו בנקודות אחדות שתבעו הבהרה לצורך איתור המקום בו טבעה האניה. פרופסור אורבין שהיה בקיא ביצירותיו של חירם, משל היה בן תקופתו של האמן, גילה כי כוחו רב גם בפירושים שהעניק למקום בו טבעה האניה הרומאית. לאחר שסיפר לאנשי הצוות על היצירות שבאוצר האבוד, תיאור המוכר לנו, עמד ופיתח סברה מענינת ביחס למקום טביעת האניה.

– למען האמת אני אסיר תודה להורדוס – חייך פרופסור אורבין – אני מודה לו על שום שבדבריו העניק לנו פרט חשוב, המחזק את הסיכויים לאיתור האוצר בשלמותו.

במשך שעה קצרה הסביר פרופסור אורבין כי סברתו בדבר מציאותם של סלעים גדולים מול פתח הנמל, במרחק של שמונה מאות-מטרים, חוזקה על-ידי דבריו המפורשים של הורדוס. קיימת, איפוא, תקווה של ממש כי האניה שטבעה עדיין מונחת במקומה, למרות שחלפו אלפיים שנים מאז יום טביעתה.

רצועת החוף של ארץ-ישראל היא רצועה המופקרת לחסדי סחפים, הסביר פרופסור אורבין, אשר במשך השנים מסוגלים להעתיק ממקומם חפצים כבדים, כולל ספינות ואניות שנפלו טרף למלתעות הסערות. אולם במקום בו הוקמה קיסריה, מתחילים לבלוט ממצולות רצועות של סלעים כבירים. אחת הרצועות האלו, דמויית אי תת-ימי, היתה ידועה ליורדי הים כנמצאת מול פתח הנמל העתיק. אם נאמנים דברי עדותו של הורדוס, ואין סיבה לפקפק באמיתותם, הרי האניה הרומאית שקעה בעת טביעתה מדרום לסלעים, כלומר, גם אם נסחפה נעצרה בסופו של דבר על-ידי הסלעים.

פרופסור אורבין המשיך והסביר כי עיקר הקושי נעוץ כיום בחשיפת אותם סלעים שכוסו במרוצת השנים על-ידי אלפי טונות של חול וסחף.

– אני מאמין כי אם נצליח לסלק מכשול זה – הדגיש פרופסור אורבין בסיימו פירושיו והסבריו – יוכלו הצוללים שלנו למצוא את האניה על נקלה, לפרוץ את בטנה ולמשות את יצירותיו של חירם.

– פרופסור אורבין – הקשיתי – נניח שהצלחנו לשער היכן משתרע אי הסלעים שמתחת לפני הים, אולם איך נצליח לסלק אלפי טונות של חול וסחף מעליהם?

– איתן – חייך המלומד לשמע השאלה והצביע על אדי דקסטר – בפי איש זה התשובה המתאימה.

– כן. בכוחנו לפתור בעיה זאת! – השיב אדי דקסטר בקול נמרץ ועיניו צוחקות, כאילו נהנה להפתיע אותי – בין המכשירים השונים והמיוחדים שכידוע לך נוצרו במיוחד עבור “מובי דיק”, נמצא מכשיר הנקרא בשם “דוחס-אויר”, שאינו אלא מכשיר דחס בעל עוצמה של שלושת אלפים כוח-סוס ובלחץ האויר שהוא פולט, הוא מסוגל לדחות לצדדים מאות טונות של חול תוך ימים אחדים. משום-כך תבין שבעיה זאת איננה עומדת לנו למכשול. למעשה עלינו לפתור בעיה אחרת.

– לקבוע את המקום המדויק של הסלעים – אמרתי.

– כן – הנהן בראשו אדי דקסטר – אך ידידנו פרופסור אורבין מאמין שהודות למפות עתיקות של העיר והנמל הנמצאות באוניברסיטה שבירושלים, נצליח לקבוע את המקום, לאחר שנשוה אותן לפרטי המפה המצויירת על-גבי תעודות הקלף שבידינו.

מחמת טרדות שונות התפנה הפרופסור לנסיעה רק סמוך לחצות. למרות גילו המופלג לא ניכרה בו עיפות. מלא-מרץ יצא לדרכו, לירושלים, ועתה עם עלות השחר, חזר והתקרב לספינה, לאחר ליל נדודים.

– בוקר טוב, איתן! – קרא פרופסור אורבין מסירתו ונופף בעליצות בתיקו השחור – המפות נמצאות כאן!

– בוקר מבורך, פרופסור – עניתי והושטתי ידי לקראתו בעת שעלה וטיפס בסולם. הוא אחז בידי ועלה לסיפון.

– איתן! – קרא בהפתעה – מה קרה כאן בשעת העדרי? – שאל למראה השרטת הטריה שבלחי הימנית שלי – נראה הדבר כאילו התקוטטת עם איזה ברנש אלים.

– כך היה הדבר – חייכתי וסיפרתי כיצד מנעתי לפני כשעה תקלה חמורה בעבודה, ואולי אף מנעתי אסון. אך כתוצאה מפעולתי נאלצתי להתגושש עם פרדיננד אוטרילו, הזועם והנוטר לי טינה.

משחזר הפרופסור והפציר בי לספר לו את שאירע, שחתי לו כיצד התגלגלו הדברים. ענין זה תחילתו היתה נעוצה בעת שהפרופסור יצא בדרכו לירושלים. כעבור רגעים אחדים פנה אלי אדי דקסטר וביקש שרעי ואנוכי נצלול עמו בשעת בוקר מוקדמת, כדי שיכיר את הסביבה בה צריכה להתבצע פעולת המשיה. הוחלט, איפוא, שאנוכי אשכים להכין את הציוד הנדרש לצלילה.

מלבדנו לא ידע איש על החלטה זאת שגמלה בשעת לילה מאוחרת. בשעה ארבע בבוקר התעוררתי וכעבור דקות אחדות ירדתי לבטן האניה, לחדר הציוד. כשנכנסתי לאולם המכשירים, הצמוד לחדר הציוד, שמעתי לפתע קול צעדים פזיזים. ענין זה נראה לי תמוה; מי מאנשי הצוות נמצא בחדר הציוד בשעה כה-מוקדמת, ולשם מה?

לא זמן רב אולצתי להמתין כדי לגלות את המתרחש. מיהרתי לדלת הפתוחה למחצה, ומבטי ננעץ בעורפו הרחב והקצר של פרדיננד אוטרילו, שברגע זה עסק בהשחתת זרועות-נשימה של ריאת מתכת בסכין ארוכה.

פרדיננד אוטרילו חש בי וניתר לאחור כחיה רעה. פניו המעוכים היו מעוותים בזעם; הוא הבין כי נתפס בקלקלתו ודבר לא יעמוד לו להמלט מזעמו של אדוניו. לפיכך, בחמתו, קפץ לעומתי בגמישות מפתיעה לגבי איש כבד-גוף כמותו, והסכין הארוכה והחדה שבידו מושטת לעבר שיפולי בטני. היה עלי להאבק על חיי. ידעתי כי איש זה, אחוז זעם, לא יהסס מלהרגני.

תחילה נאלצתי לחמוק מזרועותיו הארוכות. כוחו נכפל עקב השתוללותו ולא יהיה זה ממידת התבונה לנסות ולהתמודד עמו בהתגוששות שיגרתית.

מעמדו של פרדיננד אוטרילו התערער ברגע בו התפכח אדי דקסטר וחזר לצלילות דעתו, כפי שהיה בטרם שועבד לכוח כספו הרב. פרדיננד אוטרילו הבין כי מעמדו כאיש סודו הנאמן אבד לו; דקסטר כבר איננו אותו איש קשוח, גס, הרודן שהתאים להפליא להיות אדוניו של ברנש אלים מסוגו של פרדיננד אוטרילו. לכן ביקש אחר הזדמנות לכלות בנו שנאתו. משום כך ניסה להשחית את כלי הצלילה במגמה לגרום לאסון. משנתפס בקלקלתו הבין כי אפסה תקוותו לשאת עוד חן מלפני אדונו, והוא ביקש לרטשני.

מנסיוני בעבר שלטתי בצורות שונות של היאבקות, מהסגנון הקלאסי וכלה בהיאבקות חופשית. אך למרות זאת היה פרדיננד אוטרילו מסוכן משום עצם היותו מתאבק מקצועי, בעל עבר של עשרות קרבות-יוקרה. הפעם היה זה קרב מסוכן מקרב-יוקרה. משום-כך חייב הייתי בראש ובראשונה להגיב במהירות ולהשגיח בעין חדה בכל מהלומה העלולה לפגוע בי.

יראתי מהסכין שבידו. היתה זאת סכין ארוכה וצרה והוא ידע כיצד לאחוז בה ולהניפה לעומתי. פגיעתה של סכין זו תהא פגיעה מוחצת ותביא את ההתגוששות לסיומה. אך בעוד שהוא התאמץ לפגוע בי בסכינו, התאמצתי אנוכי להתחמק.

עצם העובדה שהצלחתי להתחמק מפניו בזריזות במשך דקות אחדות, גרמה לפרדיננד אוטרילו שיתפרע כחיה משתוללת. הוא התחיל לנהום ומגרונו פרצו שאגות מרות כאשר חזר וזינק לקראתי; כמבקש להבעית אותי בצעקותיו המחרידות. אך צריחות אלו שהדהדו בין כותלי החדר המתכתיים, הזעיקו את אנשי הצוות שניעורו בחרדה משנתם.

לפתע נשמעה פקודה שנאמרה בקול מטיל מרות:

– פרדיננד, עצור בך!

היה זה האדון, אדי דקסטר, שיחד עם אנשיו המבוהלים מיהר לכאן ובעמדו בפתח, התבונן מזועזע במחזה המתרחש לפניו. אדי דקסטר התאושש במהרה. דומה ושינה שוב טעמו, לפי שהאיש שהטיח את הפקודה הנוקבת היה אדם קשוח, רגיל להטיל מרותו.

– פרדיננד! – קרא ודי היה בקריאה זאת לעצור באחת את האיש המתפרע שקפא על מקומו ללא ניע – מה קרה כאן? – תבע מאתנו תשובה.

במשפטים קצרים סיפרתי לו כיצד נתפס משרתו בקלקלתו.

– מדוע, פרדיננד? – חזר ושאל אדי דקסטר – מדוע?

השאלה הגלויה והישרה נחתה כמהלומה על גבו של האיש החזק שחג על מקומו כשיכור המט לנפול נוכח עיני כל אנשי הצוות. הסכין החדה נשמטה מידו, פגעה בריצפה והשמיעה קול צלצול. פרדיננד אוטרילו נעץ מבט בוהה באנשים הניצבים סביבו ולפתע החל לרעוד ולהתיפח בקול צרוד, מעורר רחמים.

התבוננתי בפניו של אדי דקסטר שהביעו עצב רב. הוא ידע, כפי שידעו הנוכחים, כי מעשהו של פרדיננד אוטרילו היווה סיום פרק בחייו של אדוניו, פרק ארוך שפרדיננד היה לו שותף נאמן, ואילו מעתה והלאה אין לו עוד מקום בעולמו של אדוניו.

– פרדיננד – אמר לבסוף אדי דקסטר – חזור לתאך – קולו היה נמוך והמלים נאמרו כאילו נעתקו בכוח מגרונו – אל תצא משם עד שאבוא.

– וכך הסתיימה פרשה זאת – אמרתי לפרופסור אורבין – ושרטת זאת בלחיי, היא אחת מהשרטות שזכיתי להן לפני שעה מסכינו החדה של פרדיננד אוטרילו.

– באלהים! – נאנק המלומד הנרגש – הרי מטורף זה עלול היה לטבוח אותך בסכינו!

– אמנם יכול היה – הסכמתי – אך למזלי לא הצליח.

– ומה עלה בגורלו?

– לפני כמחצית השעה שמעתי מפרופסור ג’רמייה כי דקסטר משלח אותו לברזיל, ארץ מולדתו. סבורני כי ענין זה סותם את הגולל על פרשת שודד הימים המודרני, כפי שכונה מזה שנים אדי דקסטר.

– אתה צודק – הניע פרופסור אורבין את ראשו השב – ולא אשתומם אם יזכה לשם אחר. שם של נדבן ארכיאולוגי גדול.

ממש כאשר הפרופסור ביטא רעיון זה, הופיעו מחדר גשר הפיקוד בעל הספינה הלבנה ועמו דויד, לואיג’י וליאונרד.

– בוקר נאה, פרופסור – הכריז דקסטר בשמחה – האם הצלחת להביא את המפות?

– בהחלט – ענה הפרופסור והצביע על תיקו השחור.

– יפה, יפה – ציין דקסטר וחיכך כפות ידיו בהנאה – הייתי מציע לך פרופסור לסעוד לבך בפת שחרית ולנוח. אחר-כך הואל-נא לקבוע יחד עם ג’רמייה את מקומם של הסלעים הגדולים.

– ומה בדעתכם לעשות עכשיו? – שאל הפרופסור בהתכוונו אלינו.

– בדעתנו? – דקסטר גיחך במשובה – בעוד שעה קלה נצלול. הצעירים האלה מבקשים להיווכח אם עדיין קשיש אחד כמוני, מסוגל להתמודד אתם בצלילה.

* * * *

כעבור שעה צללנו בעד מבוא-הצוללים לתוך המים הכחולים, אלה שנימי גונים ירוקים, שונים ומרהיבים משתרגים בהם. המים באור יום צעיר, כשהחמה רק מתחילה לטפס במסלולה, נדמים כזכוכיות ממורקות, שהונחו אחת על-גבי רעותה, מאות רבות, עד שקרני האור המשתברות דרכן מעניקות להן קשת צבעים עשירה; החל מהכחול העמום, דרך הירוק המרהיב את העין בעוצמתו המרעננת, וכלה בתכלת ענוגה, השואבת חינה מתכלת השמיים החפים.

בשעת בוקר מוקדמת זאת, עדיין שוטטו סביב להקות גדולות של דגים. לעיתים היו חולפים על פנינו, במהירות גדולה, גומברים מוארכים ונוצצים כמאכלות מוכספות; אלה הדגים בעלי המלתעות החדות. יש וכשהיינו חולפים מעל לקבוצת סלעים, היה מזנק במפתיע דג הלוקוס שגונו אדמדם, ושנית היה חוזר ומצטנף במאורתו כשהוא מסמיר קוציו ונועצם כיתדות בכותלי המאורה, כירא שמא יעקר ממקומו ויהיה לטרף.

היה זה משחה מהנה. בעיקרו נועד להראות לאדי דקסטר את שרידי המזח העתיק ששקע תחתיו לפני דורות רבים. מזח זה נבנה לגונן על הנמל מפני סערות. הוא תוכנן על-ידי מהנדסים רומאים, מומחים לנמלים, שבנו אותו כחגורה חרמשית ששורש אחד שלה נעוץ היה בצד הדרומי והשורש השני טובל בלב-ים, בצפון, מקום דרכו באו אניות לנמל.

אדי דקסטר גילה ענין רב בכל פרט הקשור בקיסריה. פעמים אחדות הביע התפעלותו מעיר זאת שבהיותה עומדת על תילה הצטיינה כמרכז תרבותי גדול של העמים השוכנים בגיזרה גיאוגרפית זאת. היצרן הגדול שניהל בכשרון מזהיר את תעשיותיו הענקיות מספינתו הלבנה, הודות לשיוטיו הממושכים בלוית רעו פרופסור ג’רמייה, גילה ידענות מופלגת בתחום פרקי ההיסטוריה של המזרח.

עקבתי בענין אחר צורת משחה-הצלילה של חוקר הימים הקשיש. מסתבר כי גם בשדה זה הצטיין האיש. רגליו השריריות הניפו בקצב קבוע ובלתי משתנה את הסנפירים הרחבים, דוחי המים. גופו הצנום והשרירי היה מתוח כמיתר בעת המשחה והוא לא פיגר אחרינו.

כשהשלמנו את הסיור המאלף לאורך שרידי המזח השקוע מתחת לפני הים, פנינו לחזור לספינה. עתה חלפה שעה ארוכה מאז תחילת צלילתנו. החמה עלתה מעלה וקרניה שהתעצמו השתברו בשכבות המים העליונות כשהן מפיצות אור בהיר ועליז; נדמה היה לנו שמטבעות כסף נוצצות במשובה מוטלות עלינו ערימות-ערימות, בנדיבות-לב.

חזרנו ועלינו דרך מבוא-הצוללים. נכנסנו לחדרי השירותים והתקלחנו במים צוננים ומתוקים. לאחר שלבשנו בגדינו מיהרנו לתאו של פרופסור ג’רמייה, שם עסק עם עמיתו פרופסור אורבין בפיענוח המפות העתיקות.

– ובכן? – שאל אדי דקסטר – הגעתם לאיזו שהיא מסקנה?

– סבורני שכן – קרא בהתרגשות ג’רמייה.

– אנחנו משוכנעים שמצאנו את מקומם המדויק של הסלעים! – הכריז פרופסור אורבין בהתלהבות – האין זאת ג’רמייה?

– אין להטיל בכך ספק – אישר המלומד שחום העור בהתלהבות לא-פחותה משל רעו – מפות עתיקות אלו מפתיעות בדיוקן, ובעיקר בידע הרב בנעשה מתחת לפני הים ברצועה רחבה הסובבת את הנמל העתיק.

– מצויין רבותי – ציין דקסטר בשביעות רצון ניכרת ולאחר שהפציר בפרופסור אורבין היגע לסור לתאו לשינה ממושכת, חזר ונפנה אלינו – בעוד שעה תהיו עדים למחזה מענין, ידידי הצעירים. לאחר ש“מובי דיק” תעלה ותעגון מעל למקום המשוער של הסלעים, תראו כיצד מופעל ופועל דוחס האויר האדיר של הספינה.

מרגע זה, ובמרוצת הימים הבאים היינו עדים לרמתם המקצועית הגבוהה של אנשי הספינה, אלה שעבדו שנים רבות במחיצתו של אדי דקסטר ותחת השגחתו ועינו הפקוחה.

די היה בהפרחת רמז מצידו של בעל הספינה, כדי שאנשיו השקטים והצייתנים, כולל ביל המזוקן והנסער, ירדו לסוף דעתו וימהרו לבצע את הוראותיו. הם נעו בזריזות, בדממה, מאומנים להפליא לבצע פעולות מסובכות במהירות, כצוות שאומן למלאכתו במרוצת זמן ממושך והוא פועל כמכונה שכל חלקיה משומנים ותואמים אחד לשני. הודות לאנשי הצוות נמצאה הספינה עוגנת כעבור מחצית השעה מעל למקום המאותר של הסלעים, שנעלמו במרוצת אלפי שנים, במרחק של שבע מאות וחמישים מטרים ממבוא הנמל הצפוני, בכיוון צפון-מערב.

בשעה שאנשי הצוות היו טרודים בשלב האחרון של תמרוני הניווט, בבקשם להכוין את הספינה הלבנה למקום עגינתה החדש, הסתגר אדי דקסטר בתא מכשירי התקשורת ושיגר הוראות שונות ונעלמות מידיעתנו, היות ונמצאנו עסוקים בחדר גשר הפיקוד בעקיבה אחר מלאכת הניווט. אולם חלפה שעה קלה ולאזנינו הגיע נהם אדיר של מנועים שהחרידנו בקרבתו.

מיהרנו מחדר גשר הפיקוד לסיפון; במרחק של כמאה מטרים מהספינה, בגובה של עשרים, או שלושים מטרים, נתגלה הליקופטר ענק, מרחף כחרגול משונה-צורה, והוא מתקדם לעבר הספינה עד שדומה והוא תלוי בחלל בנקודה נעלמת, ממש מעל למשטח האחורי של הסיפון, בירכתיים.

ברגע זה השגחתי באדי דקסטר שהופיע בחדר גשר הפיקוד ובידו מכשיר קשר נייד, דרכו שיגר הוראות מדוייקות לטייס של ההליקופטר. כתוצאה מדו-שיח זה, נפתח צוהר בקרבו של ההליקופטר ושרשרות ברזל חזקות שולשלו דרכו לעבר הסיפון האחורי; ריצפת הסיפון של הירכתיים נבלעה ונעלמה ותהום עמוקה וקודרת נפערה.

הרעש האדיר של המנועים הגדולים החריש אוזניים. ההליקופטר הנמיך מעופו עד שהיה כתלוי בגובה של שמונה מטרים מעל הפתח הגדול, והרוח החזקה ששולחה ממדחפיו הגדולים סטרה על פנינו.

בין כה וכה והשרשרות הכבדות שולשלו פנימה. במחסן ענק זה שלא ידענו על קיומו, המתינו אנשי צוותו של אדי דקסטר שטיפלו בשרשרות. כעבור עשר דקות החל ההליקופטר להתרומם באיטיות. לתדהמתנו הופיעה מבטן הספינה משקולת-ענקית, כעין פירמידה קטנה עשויה ברזל ומשקלה כעשר טונות ואף יותר.

בתמהון עקבנו אחרי המחזה המוזר שהתרחש לעינינו. טרם ירדנו לסוף כוונתו של אדי דקסטר. אך ברור היה לנו כי ענין משונה זה קשור בהפעלת דוחס-האויר המופלא, המותקן בקרב הספינה.

כאשר הרחיק ההליקופטר את המשקולת הנדירה הזאת למרחק של שישים מטרים מהספינה, בכיוון מערב, החל לרדת באיטיות עד ששוקעה המשקולת במים. במקום זה עצר הטייס, כשההליקופטר מרחף על פני המים, משל נוגע-לא-נוגע בהם, והמתין עד שהצוללים מאנשי הצוות, ישחררו מתחת לפני הים את השרשרות המרותקות לטבעת החזקה שבפיסגת המשקולת. ארבע פעמים ביצע ההליקופטר משימת העברת משקולות, ומדי פעם שיקע משקולת בכיוון אחר, כאילו ציין ארבע פינות מרוחקות זו מזו. רק אז התרומם ונעלם בכיוון דרום, לעבר שדה התעופה שלו.

– מה פירושו של זה? – שאל דויד את אדי דקסטר.

– פירוש פשוט למדי – חייך אדי דקסטר כשהוא עוקב אחרי אנשיו הגוררים בתוך המים שרשרות ברזל כבדות כדי לרתקן למשקולות השקועות – עליכם להבין שעוצמת דוחס-האויר היא כבירה. כדי שפעולתו תהיה תקינה ולא תגרום לזעזועים מיותרים העלולים להזיק לספינה, חישבו ומצאו המהנדסים שלי שארבע משקולות אלו המרותקות לספינה, ימנעו את הסכנה הצפויה לה כתוצאה מהפעלת דוחס-האויר. הן כארבע זרועות חזקות המונעות אותה מטלטולי-שוא.

– כמה זמן לדעתך, נאלץ להקדיש לענין זה? – שאל ליאונרד.

– ימים אחדים – השיב אדי דקסטר – תחילה עלינו לסלק מאות, ואולי גם אלפי טונות של חול וסחף עד שנחשוף את הסלעים.

אדי דקסטר לא נמנה על אלה המאבדים זמנם לריק. יחסו לזמן היה כיחסו של אדם לארוחה דשנה שהוא נהנה ממנה הנאה רבה, אך צר לו שהיא מגיעה לקיצה. לכן, מיד לאחר שסיימנו את ההכנות השונות, ירדנו לחדר המכשירים כדי לחזות בהפעלתו של דוחס-האויר.

לואיג’י שהיה רחוק ממידת עשירותו המופלגת של דקסטר, אך קרוב אליו במימון חקירות רבות, ציין והדגיש פעמים אחדות כי מכשירים כגון אלה שבספינה הלבנה לא ראה מעודו; הוא רק שמע עליהם וקרא בפרסומים שונים כי אחדים מהם נמצאים בשלבי תכנון.

– החל מרגע בו אני שומע על מכשיר חדש הנמצא בשלבי תכנון ושנועד להקל על אלה העוסקים במחקרים תת-ימיים, איני מוצא מרגוע לנפשי עד שאני רוכש את זכויות ההמצאה, כדי שאוכל לגשת מיד ליצורה – התוודה אדי דקסטר – זאת אחת החולשות הבולטות שלי, פרט לאלו שהכרתם – צחק – עלי להיות ראש וראשון למשתמשים במכשירים אלה. עובדה היא שרק מעטים מסוגלים לרכוש אותם היות והם עולים בסכומים אגדיים – דקסטר חייך והצביע על יתד ההפעלה של דוחס האויר – מכשיר זה בלבד, בנייתו והרכבתו עלתה כרבע מיליון דולר.

בפעם נוספת נזדמן לנו להיווכח כי בספינת-פאר זאת, שמצד אחד שמרה על צביון של ספינת שעשועים מהודרת, ומצד שני היתה מסוגלת תוך דקות ספורות לההפך לצוללת משוכללת בעלת מדחפים סילוניים, כל פרט היה מתוכנן ברוב-שכל; כל נקודה נוצלה בספינה למטרות אחדות. עתה התברר כי הגליל הרחב המשמש כמבוא-הצוללים, משמש גם כגרונו של דוחס-האויר ודרכו פורצים בכוחות לחץ אדירים זרמי אויר כבירים, בעלי עוצמת מקדחות פלדה. לצורך זה הופך המנוע הסילוני של הספינה למנוע המפעיל את המתקן המיוחד והמתודלק בדלק של טילים.

– מנוע המופעל בדלק רגיל אינו מסוגל בשום פנים ואופן לספק את הכוח הדרוש למכשיר הזה – הסביר אדי דקסטר – אך היות ואחד ממפעלי מייצר מנועים לטילים, יכולתי לבנות את דוחס-האויר ממנוע סילוני שמתפקידו לשלח למרומים טיל שמשקלו מגיע לעשרות טונות. משום-כך תבינו כעת את סוד העוצמה המיוחדת של דוחס-האויר שלי.

אדי דקסטר שיחרר באיטיות את היתד והורידו למטה. אור ירקרק נדלק והאיר פניו של השעון הגדול שהיה תלוי ממול, על הקיר, ואור אדום האיר את הספרות הברורות. מחוג לבן חלף במהירות מהסיפרה עשר לתשע, לשמונה, לשבע, לשש…

בנשימה עצורה עקבנו אחרי המחוג הנע בביטחה, מתקדם מסיפרה אחת לרעותה, עד שהגיע לאפס!

הספינה הכבדה, שמשקלה מגיע למאות טונות, הזדעזעה לפתע כאילו ספגה חבטה. רעם אדיר החריד אותנו ואחר-כך הפך מיד לקול שריקה צורמת, כנהם רוח סופה ההופכת ים רוגע ליורה רותחת. זרמי האויר התפרצו בעד מבוא-הצוללים כלבה המתפרצת בעד לועו הפעור של הר געש פעיל.

מאחר ואיש מבינינו לא היה מסוגל להתגבר בקולו על הצריחה המזעזעת של האויר המתפרץ וחותר בחולות, כשהוא דוחה אותם לצדדים כמוץ בפני רוח, עמד אדי דקסטר ורמז לנו בידו לעלות אחריו לסיפון העליון.

בהיותנו על הסיפון העליון גוועה הצרימה ורק הדיה השיגו אותנו.

– הביטו במים! – ציוה אדי דקסטר – ותראו מחזה שדוגמתו לא ראיתם עד-כה.

מיהרנו לעבר המעקה. משנעצתי מבטי במים, דימיתי בלבי שאני צופה במחזה תעתועים, בחזיונות מוזרים שילד אותם דמיון חולני. המים, בקוטר של עשרות מטרים, יצאו במחול פרוע, כאילו ואלפי צמיגים שנערמו בערבוביה מתחילים להתפקע אחד אחרי השני, תחילה בודדים, אחר⁹ עשרות, מאות ואלפים. המים שעד לפני דקות אחדות היו צלולים להפליא, נעכרו מחמת הרי החול שהתנשאו, נדחים למרחקים על-ידי זרמי האויר האדירים ששולחו כמקדחות בקרקע המכסה את הסלעים.

* * * *

במשך שתי יממות, פרט להפסקות קצרות במרוצת הימים ושבע שעות מדי לילה, פעל דוחס-האויר כשמאות טונות של חול מושלכות לצדדים ואט אט נוצר חרוט גדול מתחת לבטן הספינה.

בפרק זמן זה עשינו שעות רבות בעיר העתיקה, הן משום חוסר-מעשה שנכפה עלינו על-ידי דוחס-האויר העושה שליחותנו, והן משום שחפצנו למצוא שי מתאים לליאונרד שהשתוקק להוסיף למוזיאון שלו מימצא ארכיאולוגי מקיסריה. בסופו של דבר גילינו כף-יד נאה להפליא משיש איטלקי שנשברה כנראה מפסל גדול-מידות. ליאונרד שש לקראתה כמוצא שלל רב, בעיקר לאחר שפרופסור אורבין אישר אותה כחלק מיצירת פיסול מתקופת שלטונו של אספיסנוס, המצביא הרומאי.

בבוקר היום השלישי להפעלת דוחס-האויר, בשעת ארוחת הבוקר, פנה אלינו אדי דקסטר ואמר:

– ידידי, אינני מציע לכם לצאת הבוקר מהספינה. הצוללים שלי שבחנו את פני הקרקע בעזרת “מד רישום”, הצליחו לגלות עיוותים ברורים שמשמעותם אחת: תוך שעה או שתיים יחשפו הסלעים.

מובן שביטלנו כל תכנית אחרת; אם נכונה השערתו של אדי דקסטר בדבר חישוף הסלעים, נצלול שנית עוד בצהרי היום במגמה להכיר את מבנה הקרקע, פיתולי הסלעים, צורת תנוחתם ואולי אף נחשוף ונגלה את האניה הרומאית הטבועה.

עוד שעתיים תמימות, ללא הפוגה, נשמעה צריחת האויר החותר בקרקע הים. אדי דקסטר שהה באולם המכשירים כשהוא בוחן בקפדנות מדי עומק שונים הקובעים רגישותן של קרני אור, ששוגרו לקרקע כדי לאתר עצמים קשים. בתום השעתיים הגיע דקסטר למסקנה כי הגיע הזמן להפסיק פעולתו של דוחס-האויר. על החלטה זאת למדנו בהיותנו על-גבי הסיפון העליון, כשלפתע חדלו הזעזועים המרגיזים את הספינה. דממה עמוקה ומוזרה, כאורחת לא קרואה, השתררה סביב והמים המבעבעים בזעם רגעו, משל ופניהם הוחלקו על-ידי מניפת-ענק. אך עדיין היו המים סביב הספינה עכורים ממטעני החול שהתערבלו והתערבבו בהם.

– תחלוף עוד כשעה עד שיחזרו המים ויצטללו – אמר פרופסור ג’רמייה שניצב לידי – לפני כשבעה חדשים הייתי עד לפעולה דומה שאדי ביצע עם דוחס-האויר. עד שהחול המרחף במים חוזר ושוקע והסביבה מצטללת, חולפת כשעה נוספת.

אט אט שקע החול. עמדנו שעונים על-גבי המעקה, נועצים מבטים סקרניים במים השבים ומוריקים ובהדרגה מכחילים.

באשר לספינה עצמה, דומה ויד-נעלמה העלתה אותה לפיסגתו של הר געש והניחה אותה בטבור הלבה הנרגעת ומתכווצת בעת הצטננותה ונסיגתה לבטן ההר. דמיון זה ללועו של הר געש, נבע משום ערימות החול העצומות שהזדקרו עכשיו מתוך המים ברדיוס של שישים מטרים מהספינה, ונדמו כשפתיים מבוטבטות ובמרכזם נפערת תהום עמוקה וקודרת.

– ה-ס-ל-ע-י-ם!

צעקה רועמת ונרגשת זאת פרצה מגרוני. בהתרגשות הצבעתי על הצורות השחורות המתגלות בעומק.

– הסלעים! – חזרתי וקראתי – הסלעים נחשפו!

להתרגשותי נמצאו שותפים רבים; החל בפרופסורים וכלה בצעירי הצוות. עכשיו חשו כולם כי הרגע המיוחל, הרגע בו נצליח לאתר את האניה הרומאית הטבועה, רגע זה ממשמש ובא.

– אלמלא הייתי עד לפעולה כזאת, לא הייתי מאמין שאפשר לבצע אותה בצורה כה-מושלמת – אמרתי לדויד – רק עכשיו אני משיג בהבנתי כי לוא גם היה עולה בידינו להניח ידינו על התעודות העתיקות, לא היינו מצליחים באמצעים הדלים שלנו והמכשירים הפשוטים, לחשוף את הסלעים האלה. בשום פנים ואופן לא היינו מצליחים.

– אתה צודק, איתן – אמר דויד כשהוא נועץ מבטו במים ההולכים ומצטללים – חוששני כי לעולם לא היינו מצליחים לבצע את שביצע דוחס-האויר הזה של אדי דקסטר.

עמדנו ושתקנו, תפוסים להרהורים השונים שהציפו אותנו למראה המבצע הבלתי-רגיל שהתרחש לעינינו. ידענו כי אנו נחשבים לברי-מזל על שפרשת היצירות של חירם זכתה למפנה, כשמצאנו מסילה לליבו של פרופסור ג’רמייה והוא ללב רעו, אדי דקסטר. נוכח הציוד הנדיר שהיה דרוש לחשיפת היצירות, הבינונו עד-מה תמימים היינו כשסברנו כי בכוחנו הדבר.

הרהרתי ברשימות הקטנות שנהגתי לכתוב בשעות הלילה; רשימות קטועות על אירועים שונים, הקשורים במבצע חירם. עוד ימים אחדים וינתן לי להסתגר בפינה שקטה, לרכז את הרשימות ולכתוב את המאמרים שעורך העתון שלי מצפה להם בקוצר-רוח.

– הקשיבו, בבקשה!

קולו הנמרץ והתקיף של בעל הספינה הלבנה בקע בעד הרמקול.

– דויד, ליאונרד, איתן ולואיג’י מתבקשים מיד לחדר הציוד.

צייתנו לבקשתו של אדי דקסטר ומיהרנו לרדת לבטן הספינה. מצאנו את מארחנו בחדר הציוד כשהוא לובש את חליפת הגומי שלו.

– ידידי – אמר ופניו נרגשים – הגיע המועד לרדת ולתור את הסלעים. אני חושב שכולנו זכאים לצאת יחדיו לסיור זה.

– מוטב ונתפלל לנפטון, אל הים הזועם – הציע בחיוך לואיג’י, כשישבנו על שפת הגליל של מבוא הצוללים, נכונים להחליק דרכו לים.

– מדוע? – תמה ליאונרד.

– אם תתחיל עכשיו סופה, כי אז כל העמל היה לשוא. תוך שעות אחדות יחזור החול הנודד ויכסה מחדש את הסלעים.

– לואיג’י צודק – אמר אדי דקסטר בסבר פנים רציני למשמע דבריו של הצולל – עלינו לפעול כעת בחסדו של נפטון. כל רגע יקר. מי יתן ונצליח להשלים את “מבצע קיסריה” לפני שתתחיל סערה.

אדי דקסטר העלה על עיניו את משקפי הצלילה ובתנועה מאומנת החליק למים שבגליל הגדול ונעלם מעינינו. אחד אחרי השני החלקנו בעקבותיו. כעבור דקה התקדמנו בשורה לעבר הסלעים הגדולים. גופות הצוללים שלפני היו מוארכות, גמישות בתנועתן ונחפזות לקראת המטרה שלפנינו.

* * * *

צללנו כשהשמש היתה תלויה מעל לראשינו. היתה זאת שעת צהריים. קרני האור הבהירות נקבו פני המים כסילוני גשם דק ודוקרני. אך בעומק של שניים-עשר מטרים חשנו כי האור הולך ודועך ואפלולית מתפרצת לקראתנו מהסלעים הרבוצים בתנוחה כבדה, כמביעים עיפותם הרבה נוכח העובדה כי במרוצת אלפי שנים היו קבורים בחולות הכבדים.

מצאנו עצמנו מרחפים על פני הסלעים. היו אלה סלעים גבוהים ורחבים, למרות שרק פסגותיהם נחשפו מהחולות שנדחו. הסלעים השתרעו על שטח של מאות מטרים מרובעים ומרביתם עדיין היו טמונים תחת מטען כביר של חולות. קויתי שהאניה הרומאית הטבועה תימצא בתחום החשוף; תקוה מובנת.

על-פי אות מוסכם הנמכנו-צלול, לעבר הקרקע הסלעית. למרות האפלולית, ואף החשכה המוחלטת ששלטה במקומות אחדים, ניתן היה לזהות את הצורות השונות של הסלעים.

גהרנו על-פני הקרקע הסלעית בצד דרום, מקום שם לפי הכתובים ירדה תהומה האניה הרומאית. התפזרנו לאורך רצועת הסלעים כאשר איש איש בוחר לעצמו קטע לשם בדיקה יסודית, שמא יעלה בידו לגלות שבר אניה, ובמידה וישחק לו המזל אף לגלות אותה בשלמותה.

עד-כה האיר לנו המזל פניו. הודות לסחפים הכבדים שמוצאם בנילוס, כוסו הסלעים בשכבה עבה וקברו עמם גם את האניה. אם יתברר כי הפרטים שנמסרו להורדוס, אלה שהעלה אותם במכתב התנצלותו לאוגוסטוס, הם פרטים מדוייקים, כי אז אין מניעה שנגלה את האניה.

חלפה שעה קלה, אך פרט לסלעים מגובבים על סלעים לא גיליתי דבר. נכנע לסקרנותי פניתי ושחיתי לעבר חברי. בתנועת-יד חקרתי באם נתגלה דבר העשוי לשמש נקודת אחיזה, אך התשובה היתה זהה: מאומה.

חתרתי ברגלי, הסתובבתי לאחור וחזרתי לקטע שלי. משהו בגיזרת הסלעים שלי עורר בי ענין מיוחד. בקצה שורת הסלעים הראשונה בלט סלע משונה בצורתו המוארכת, שנח בצורה אלכסונית כשקצהו האחד נטוע במזרח והשני בדרום-מערב. סלע זה נבדל מאחרים בכך שהיה חסר גבשושיות חדות האופיניות לסלעים האחרים. הוא גם היה שונה מרעיו המסורבלים בגבנוניותו ההולכת ומתגבהת בטבורו. אך גונו היה זהה, אפור-שחור.

חזרתי ושחיתי לאורכו פעמים אחדות. בסופו של דבר החלטתי לנעוץ בו סכין. שלפתי את הסכין מנרתיקה ופגעתי בכוח בסלע. קצה הסכין ננעץ בצדפים מתים שדבקו בסלע לפני דורות רבים. היה זה סלע ככל הסלעים. באכזבה החזרתי את הסכין למקומה. אולם כשזקפתי ראשי והתבוננתי שנית במקום הפגיעה, נדהמתי. מסתבר כי כתוצאה מהמכה החזקה של הסכין נשרה שכבת צדפים כחתיכת טיח הנשמט מכותל, ותחתיה נתגלה חומר חלק ואפור. האם זהו שבר אניה?

בלב חרד התקרבתי לבחון את המקום. אך מחמת האפלולית המקשה על ראייה מדוקדקת, חודרת ובוחנת, נתקשיתי לקבוע בודאות אם לפני עץ, או שמא סלע ככל הסלעים. חזרתי ושלפתי את הסכין ופגעתי במקום. הרפיתי מהידית. הסכין נשארה ניצבת והיא נעוצה עמוק בחומר הרך בו פגעה.

אלמלא היתה בפי פיית הגומי של זרוע האויר, ואלמלא נמצאתי בעומק רב מתחת לפני הים, כי אז הייתי פורץ בתרועת נצחון; ידעתי שהצלחתי לגלות את אנית הסוחר הטבועה.

במהירות פניתי ושחיתי לעבר חברי. משכתי אותם בזרועותיהם כשאני מתקשה לרסן את ההתרגשות הגדולה שכבשה אותי. ידידי מיהרו לשחות בעקבותי ובחנו בזהירות את המקום. כעבור דקות אחדות התקרב אלי דויד, טפח טפיחת עידוד על כתפי, ומעיניו נשקף מבט מביע ברכה ומשמעותו אחת: – זהו זה!

אדי דקסטר הפעיל את שעון התקשורת שלו. סימני אור בגונים שונים הבהבו מעל לפרק ידו. כעבור דקות אחדות השגחנו בזרקורים גדולים מורדים לקראתנו, רתוקים לכבלים גמישים וחזקים. אדי דקסטר תפס בידיו את שני הזרקורים והציבם על הסלעים שממול לסלע הארוך והמגובן, שנפגע על-ידי להב סכיני. חוקר הימים המנוסה וקר הרוח לחץ בכפתורי הזרקורים שירו בפתאומיות קרני אור זוהרות ומכות בסנוורים.

משהואר האיזור, ניתן היה לראות בבירור כי הסלע אינו סלע, אלא אניה שאורכה כעשרים מטרים והיא מוטלת על צידה. אדי דקסטר התקרב למקום בו פגעתי בסכיני ושלף אותה מהמקום בו ננעצה. במשך דקה טרח לקרצף שטח שגודלו ככף-יד, עד אשר עץ מלוחות האניה התגלה לעינינו.

כל הספיקות נמחו; גילינו את האניה הרומאית.

 

פרק י': על אף הסערה המתקרבת    🔗

מרגע בו גילינו את האניה הרומאית, החלו אירועים נרדפים להדביק אותנו בקצב מהיר, משל אנו ניצבים בראשו של הר ומתגלגלים למרגלותיו, במהירות הולכת וגדלה משניה לשניה.

כרבע שעה לאחר שובנו לספינה הלבנה ועמנו הבשורה המשמחת, הודיע הממונה על חדר התקשורת כי נתקבלו זה עתה ידיעות מתחנות שונות, המתריעות כי איזורנו מועד לסופה קשה המתקרבת אליו במהירות.

הסכנה שסערה זאת צופנת בחובה היתה ברורה: "מבצע קיסריה עלול להכשל אם לא נצליח בשעות אחר-הצהרים, לחדור לבטן האניה הרומאית, למצוא את הארגז בו הוטמנו היצירות ולהעלות אותו אל הסיפון העליון של “מובי דיק”.

אדי דקסטר, נוכח הסכנה ההולכת ומתקרבת, פעל בקור-רוח למופת. הוא התהלך בחדר גשר הפיקוד וחילק פקודות לאנשי הצוות, כמי שמתהלך במשרדו ובידו שפע של זמן; אך כל פקודה היתה ברורה וקולעת למטרתה. הוא יזם פעולות שונות כשחקן שח מצטיין שבהזיזו את הצריח, הוא כבר מתכנן שבעה מהלכים נוספים, שהאחרון בהם יגרום להבסת יריבו.

תוך שעה קלה הורדו לקרקע הים מכשירים שונים, מהם חשמליים, מהם מכשירים הפועלים בכוח שרירי האדם הניצב מאחריהם. כל אלה כאחד נועדו לפריצת פתח בבטן האניה הרומאית ולהוצאת היצירות. במקביל לפעולות אלו שולשלו גם כבלים חזקים ואנקולים לגרירת הארגז.

רוח קלילה, שתחילה לא חשנו במשבה, אך הולכת ומתעצמת בהדרגה, נשבה תחילה מכיוון מזרח ואחר-כך שינתה במפתיע את הכיוון לדרום-מזרח. פני הים החלקים למשעי שינו טעמם. הים המתפרץ התחיל לשגר אלפי בני גלים זעירים, עולצים ומשתעשעים במחולות. פני הים הלכו והזקינו.

סיעות עננים אפורים, קודרים למראה, הופיעו ושוטטו חסרות-מנוחה, ללא כיוון מסויים, כתועות בדרכן, מתפרעות במסילות השמיים.

כולנו השתתפנו בהכנות השונות הקשורות בצלילה האחרונה, בטרם תתקוף אותנו הסערה ושנית תקבור בחולות את הסלעים החשופים. מחמת טרדות השעה נמנע מאתנו מלשקוע בהרהורים העלולים להעכיר מצב-רוחנו. לעומתנו, שני אנשים שעמדו על הסיפון העליון, סקרו בדאגה הולכת וגוברת את פני הים המשנה טעמו ופני השמיים המתקדרים; היו אלה שני המלומדים. חלפתי על פניהם, נושא על כתפי מוטות ברזל לפריצת האניה, שהעץ הרך שלה כוסה בשכבת צדפים עבה ששימשה לה כציפוי בטון חזק. כשהתקרבתי לשני המלומדים, שמעתי את פרופסור ג’רמייה מקונן בקולו העמוק והנרגש:

– מי יתן והיה בי כוח ללפות כנפות הסערה הארורה הזאת! מי יתן והיו לי זרועות ארוכות ואדירות בהן הייתי מסוגל לרסן את הסערה, לחבקה בזרועותי ולמנוע התפרצותה!

– אל תדאג, פרופסור – אמרתי בהתעכבי על-ידו – אם הצלחנו להגיע לשלב זה במבצע שלנו, כי אז נצליח גם להתגבר על הסערה המתקרבת.

– איש צעיר – אמר פרופסור ג’רמייה והתבונן בי בחיבה – תבורך על דבריך הטובים. לואי ואתה תהיה הצודק.

– על-כל-פנים, האנשים הצעירים שלנו פועלים מתוך אמונה, כי גם הסערה לא תתגבר עליהם – ציין פרופסור אורבין בסיפוק, אם כי גם הוא נכשל, בבקשו להעלים את הדאגה שחרתה סימניה בפניו השזופים.

ברגע זה חלפו על פנינו ארבעה צוללים מצוות הספינה שנחפזו למבוא-הצוללים; מתפקידם היה לצלול כדי לשחרר את המשקלות הענקיות, אליהן היתה הספינה מרותקת כל עת שפעל דוחס-האויר. היה עליהם להזדרז בפעולתם, כדי לאפשר לספינה הלבנה להשתחרר ולהמלט ללב-ים כשתפרוץ הסערה.

כעבור רגעים אחדים נשמע רעם מנועיו של ההליקופטר המתקרב ומנמיך טוס. לעינינו חזרה ובוצעה בהצלחה פעולת הצמדת המשקלות להליקופטר, שהטיסן לסיפון האחורי וטייסו המאומן הורידן באיטיות ובזהירות לבטן הספינה. שעה ארוכה נמשכה פעולה זאת, שקשתה על הטייס מפאת הרוח שחבטה בגוף ההליקופטר והפריעה ליציבותו מעל ליעד הקבוע. אולם כעבור שעה ציין אדי דקסטר בסיפוק שהספינה השתחררה מאזיקיה.

הזמן פעל פעולתו. מחוגי השעון המשיכו להתקדם. ברור היה למעלה מכל צל של ספק שהסערה לא תפסח על איזורנו. עצבנות ניכרה גם בקלסתריהם של אנשי הצוות, אלה הצוללים המנוסים שהיו שותפים למבצעים רבים של אדי דקסטר. כולם כאחד המתינו למוצא-פיו, לרגע בו יחליט כי הגיעה השעה לצלול לקרקע הים, כדי לפרוץ את בטן האניה הרומאית.

בשעה חמש אחר-הצהרים הושלמו ההכנות.

– הקשב!

מלה זאת בקעה מהרמקול; קולו של אדי דקסטר.

– הקשב! – חזר וקרא בעל הספינה – האנשים שקבעתי לעמדות השונות של הספינה, יגשו מיד למקומותיהם. אין להפעיל את מנועי הספינה בטרם אתן את הפקודה המתאימה. גם אם מתברר שהסערה הולכת ומתחזקת, גם אז אל תנסו להוציא את הציוד מהים. גם פעולה זאת תבוצע רק לאחר שתקבלו ממני הוראה מפורשת!

הדברים נאמרו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

– אנשי צוות הגרירה מתבקשים לזכור את ההוראות הברורות: אם נצליח לאתר את הארגז, כי אז יש להעלותו בזהירות רבה לסיפון העליון, להכניסו למחסן “2” ולרתקו מיד בשרשרות ברזל כדי למנוע טלטולים. הסערה המתקרבת מכתיבה לנו את התנאים והקצב!

רק עתה חשנו ברצינותו של המצב; כל צעד מצעדינו הבאים חייב להיות שקול. הזדמנות שניה לא תזומן לנו.

– הצוללים מתבקשים לחדר הציוד!

היתה זאת פקודתו האחרונה של אדי דקסטר, שניהל את השלבים האחרונים של המבצע כמצביא הבקיא במאות הפרטים הקטנים, אשר בהצטרפם יחדיו הם מהוים את התכנית השלמה. הפעם צירף אלינו אדי דקסטר עוד ארבעה צוללים מנוסים שהמתינו בקוצר-רוח לשעה בה ישולבו אף הם בשלב האחרון של המבצע. בפניהם ניכר רעבון לפעולה של ממש; מניעת צלילה מאדם שמקצועו בכך משולה לגזילת ארוחה מאדם רעב.

אור השמש הועם מחמת קרבתה היתרה לפאתי מערב הטובלים בעננים. ברם, השטח אליו ירדנו היה מואר בשמונה זרקורים רבי-עוצמה שחשפו כל פרט וכל עצם משל והשמש נגררה פנימה למצולות.

פעלנו כאילו אנחנו נמצאים בעיצומו של מירוץ עם הזמן. כל דקה היתה יקרה לנו. דומה וגם המים שבמעמקים הרגישו בסופה המתקרבת ואנו חשנו כאילו רטט חולף בהם ומרעידם.

כאמור, פריצת האניה לא היתה קלה היות והעץ הרך, המתפורר, זכה לחוסן ולחוזק כתוצאה משכבות השבלולים שעלו עליו בטרם כוסה בחולות. חלפו דקות אחדות ושלושה מאנשיו של אדי דקסטר הצליחו לסדוק את דופן האניה, ואחר-כך נחפזו ודחקו פנימה מסור חשמלי שבמהירות רבה ניסר את העץ ושכבת הצדפים העבה. כך נוצרה אפשרות לפתיחת פתח רחב. לאחר שנטלנו מוטות ברזל מושחזים ודחקנום בחריץ, הפעלנו את המוטות כמנופים, וכעבור לחיצות אחדות נפרצה בטן האניה ולוע חשוך נפער לעומתנו; האניה הקדימה פנינו.

שני צוללים התקרבו וכל אחד נושא בידיו זרקור בעל עוצמת אור גדולה. סילוני האור החזקים הוטחו לבטן האניה. הגיע הרגע המיוחל. דויד גל ולואיג’י נכנסו ראשונים. הם רק נעלמו ואדי דקסטר התקרב אלי, נגע בכתפי והצביע לעבר הבטן הפרוצה, כאומר:

– לך בעקבותיהם, ידידי!

די היה ברמז זה כדי לזרזני להכנס לבטן האניה המוארת. בזהירות החלקתי פנימה ומצאתי עצמי דחוק במחסן האניה הטבועה. דויד ולואיג’י שהקדימו אותי הצביעו על שבר בדופן הנגדית, עליה היתה האניה שרועה; זאת היתה הפירצה שפרצו המורדים היהודים באניה הרומאית, אשר כתוצאה ממנה ירדה למצולות.

איני יודע אילו סוגי סחורות הוטענו באניה, אולם תהיינה הסחורות אשר תהיינה, הן הושמדו ונכחדו על-ידי המים. רק חפצים עשויים מתכות, או חימר, נשמרו כמעט בשלמותם. לוחות עץ שחור, אכול רקב, היו מגובבים זה על-גבי זה בחוסר סדר, והם שרידי ארגזים שונים שהתפוררו. ואמנם, אפשר היה לראות פה ושם חישוקי מתכת שנשמטו. בדקנו בקפידה כל פינה מפינות המחסן וטרם גילינו יצירה אחת.

היתכן שטעינו?

בתנועות מהירות, יראים ממחוגי השעון הזוחלים, התחלנו לסלק לצדדים שרידי החפצים והארגזים. כעבור רבע שעה של עבודה מאומצת נתגלה קצהו של ארגז גדול והוא עשוי מתכת. היה זה הארגז היחידי שנותר בשלמותו, משום היותו עשוי מתכת שהוריקה במרוצת השנים.

לואיג’י פנה אחורנית והחליק כנחש גמיש דרך הפתח שנפרץ. משחזר נשא בידו פטיש גדול. הוא התקרב למקום החיבור המרתק את המכסה לארגז והלם בו בכוח. מהלומה אחת ועוד אחת והמנעול העתיק התפרק וצנח לארץ. דויד ואנוכי התקרבנו מיד לארגז. בעד הסדק שנוצר בין המכסה לארגז דחקנו את מוטות הברזל שלנו, לחצנו אותם כלפי מטה והרמנו את המכסה.

מיהרתי להציץ פנימה ונרתעתי לאחור. למען האמת, נבהלתי. לעומתי הופיעו פנים זועמים ומעוותים, פני אבן קפואים ומזרי אימה, פניו של האל מלקרת, אל הפיניקים שבזרועותיו האדירות הוא משסע אריה טורף כגדי.

גם תגובת רעי היתה כתגובתי. חלפו שניות אחדות ועיכלנו משמעותו של הדבר; גילינו את הארגז הגדול שהכיל את יצירותיו של חירם איש צור, האמן הגדול של המזרח העתיק.

נד מים פתאומי הלם באניה הטבועה. אמנם קשה היה לחוש בזעזוע, אך הוא בישר תחילתה של הסערה. לא התעכבנו עוד לבדוק את שאר היצירות שאחדות מהן נוצצו בברק זהב וכסף. מיהרנו לסגת לבשר את הידיעה לחברי צוות הספינה שבקוצר-רוח צבאו על הפתח, מצפים לבשורה המיוחלת.

היתה זאת הזדמנות נוספת להיווכח עד כמה מאומנים הם אנשי צוותו של אדי דקסטר גם ברגעי שיא; הם הבליעו שמחתם והבליגו על רצונם להתפרץ בתנועות המביעות עליצותם. לעומת זאת, בהבינם כי כל דקה יקרה מפז, מיהרו להעביר לבטן האניה את כבלי הפלדה הגמישים שבקצותיהם קרסים חזקים. כבלי פלדה אלה היו מרותקים למנוף חזק שהוצב על הסיפון העליון של הספינה הלבנה.

מיהרנו לצאת מבטן האניה העתיקה. לא נותר לנו אלא לעקוב מקרוב אחרי פעולת המשייה, שהיתה בתחום עיסוקם של המומחים לדבר, הצוללים הוותיקים, המנוסים במשיית אוצרות מהים. צוללים אלה פעלו במרץ, בידע ובבטחון. כעבור דקות אחדות שיגר אדי דקסטר אות למפעילי המנוף. באיטיות רבה החל הארגז הגדול לעשות דרכו אל מחוץ לאניה ולידו צולליו של דקסטר, המקפידים לבל יתקל בדרכו לים הפתוח בזיז סלע.

חלפה כמחצית השעה והארגז הועלה לסיפון העליון. רק אז, כשהודיעו לנו אנשי צוות המנוף כי הארגז הגיע בשלום, נתן חוקר הימים הנועז אות ללקט את המכשירים השונים ולהעלותם מיד למבוא-הצוללים.

– הצלחנו! הצלחנו!

ליאונרד פרץ בתרועות. הפנים המנומשים והחייכנים שלו קרנו. הוא היה הראשון שהגיע לחדר הציוד והשליך מעליו את מסכת הצוללים ופלט את פיית הנשימה. הוא עמד והריע כמי שנתערפלה דעתו.

– הצלחנו! – צעק – היצירות שלנו!

אולם לא היתה זאת השעה הכשרה לחגוג את סיום המבצע. ידענו כי עלינו להמלט ללב-ים מפני הסערה הרוגשת. בעודנו מסירים את ציוד הצלילה חשנו ברטט קל שחלף בשידרת הספינה.

– זהו זה! – ציין אדי דקסטר – הסערה מתחילה! – ואחר הוסיף בחיוך מרגיע – אולם כעת היא כבר איננה מפחידה אותי.

מיהרנו לסיפון העליון. פני השמיים שהקבילו אותנו היו אפורים. השמש שקעה מכבר. סיעות העננים הנמוכים הפכו לכדורי משחק בידי כנפות הרוח המסתוללת ושורקת. פני הים גבהו וגלים מתעצמים היכו בדפנות הספינה. רק שני אנשים שהתכופפו מעל-גבי הארגז הגדול התעלמו לחלוטין מהמתרחש סביבם. היו אלה פרופסור ג’רמייה ופרופסור אורבין. נרגשים כילדים, צוהלים כנערים צעירים, החליפו ביניהם רשמים ראשונים מהצצה חטופה ביצירות המונחות לפניהם.

– עולה על כל המשוער!

– נפלא! – הכריז פרופסור אורבין.

– תגלית גדולה! – קרא פרופסור ג’רמייה.

ביטויים אלה היו רק אחדים מאוצר המלים של המלומדים. אך לא זאת היתה השעה הכשרה לשפוע רחשי התפעלות. נחפזנו לרתק באזיקי פלדה את המכסה לארגז והמנוף הנייד גרר אותו לסיפון האחורי, כדי למלטו למחסן הגדול. שם נקשר הארגז היטב לעמודים קבועים, למנוע ממנו טלטולים מסוכנים.

רק ברגע זה ניתן הצו והמנועים החזקים של “מובי דיק” הופעלו; הספינה נמלטה ללב-ים מפני הסערה.

* * * *

ימים אחדים בילינו בלב-ים. רק בצהרי היום השלישי הופיעו סימני רגיעה ראשונים. בבוקר היום הרביעי ירדו פני המים והגלים המדוכאים הנמיכו כרבולתם הקצופה. הספינה הלבנה חזרה והתקרבה לחוף ושנית הטילה עוגן מול נמל קיסריה.

כעבור שעה חזר והופיע ההליקופטר שפעל בשרותו של אדי דקסטר. עתה, במקום משקולת כבדה, נקשר לכלי המעופף הארגז הכבד שנמשה מהים. בנשימה עצורה עקבנו אחרי מבצע הטסת הארגז מהספינה לעיר העתיקה. נשמתי לרווחה כשראיתי את ההליקופטר מנמיך טוס ומוריד בזהירות את הארגז, ממש במרכז הרחבה שממול לאסמים הרומאים.

בין הזכרונות שאשא עמי שנים רבות, יהיה שמור מקום מיוחד לפגישה הראשונה עם היצירות המפליאות שהוצאו מהארגז. מלבד אצעדות, נזמים ותכשיטים אחרים מבית המלאכה של חירם, שכבשו אותנו בעושר הדמיון היוצר שהשקיע בהם יוצרם, נדהמנו למראה הכוח היצוק בגוף פסלו של מלקרת שגודלו היה כגודל קומת אדם. אך יותר מאשר פסלו של מלקרת, מענין היה הפסל העשוי מארד והמתאר מלח פיניקי בתנוחת חתירה; פניו היגעים רפויים, חסרי הבעה, ואילו כל שריר בגופו זועק עיפות ומתוח כמיתר מחמת המאמץ הגופני. רק פסל-אמן כחירם יכול היה להביע בפשטות כזאת את המאמץ שמשקיע השייט במלאכתו, פשטות הבעה שהושגה הודות לניגוד הבולט שבין הבעת פני החותר לגופו. פסל זה פוסל שלא על-דרך המסורת התקופתית, והיה משוחרר לחלוטין מסגנון אותם הימים. מבחינה זאת קרוב היה סגנונו של חירם לסגנונו של הפסל היוני הנודע ליזיפוס, בין דורו של אלכסנדר הגדול.

– אמן גאוני היה חירם זה – לחש אדי דקסטר.

עמדתי מאחוריו ולחישתו הגיע לאוזני.

– האם אתה מצטער על שיצירות אלו לא תהיינה באוסף הפרטי שלך? – שאלתי אותו.

הוא הפנה אלי פניו ועיניו הכחולות נעצו בי מבט תוהה.

– לא, ידידי – אמר – אינני מצטער ואני תמה על-כך. אתה יודע, יצירות רבות משיתי ממצולות-ים ברחבי עולם וכולן נמצאות בארמוני. ואילו דוקא עכשיו, כשהייתי שותף לגילוי היצירות החשובות האלו שניצלו ממלתעותיו הטורפות של הים, דוקא עכשיו אני יודע עד מה הרחקתי בשגיאותי. אין אלו ולא היו יצירות שנועדו לספק הנאתו של יחיד. הן חייבות להימצא תמיד ברשות הרבים.

– ומה בדעתך לעשות באוסף הגדול שלך? – הקשיתי – האם תמשיך לשמור אותו לעצמך?

– לא! – ענה בתוקף והצטחק לפתע כנער הנהנה ממעשה קונדס – הרואה אתה את ליאונרד?

הוא הצביע על הצעיר החסון, שהיה עסוק ברישום החפצים והיצירות השונות שהוצאו מהארגז.

– הבוקר הודעתי לליאונרד כי בדעתי לעזור לו בטיפוח המוזיאון שלו לארכיאולוגיה תת-ימית – אדי דקסטר חייך ברכות – הוא גם יקבל לרשותו את האוסף הגדול שלי.

קרני שמש השתעשעו בפניו המאורכים של איש-שיחי. לא עוד היה זה האיש הקשה, המשועבד לתשוקותיו. כך גם ישאר שמור בזכרוני. אני משוכנע כי כזאת היתה הבעת פניו, רכה וחולמנית, כשניצב שנית על סיפון ספינתו המפוארת שהפליגה מכאן בערב אותו יום, ואילו אנחנו נותרנו על החוף, בראש מגדל התצפית.

על-יד אדי דקסטר ניצבו פרופסור ג’רמייה וליאונרד גראהם, שהפליג בספינה לארצות-הברית. הם נופפו בידיהם לשלום. אט אט התרחקה הספינה הלבנה, כעננה שקופה שרוח קלה ומצויה דוחקת אותה לאופק עד שנעלמה.

ביום המחרת נפרדנו מלואיג’י דונטאלו. שתקנו בשעת הפרידה. לא מצאנו מלים שיבטאו כהלכה את שיש להביע, ולכן העדפנו לשתוק. חשנו את שחשנו. לואיג’י חזר לאיטליה במטוס ואנחנו חזרנו בג’יפ לקיסריה. בערב עמדה להתקיים בבית המלון מסיבת עתונאים. פרופסור אורבין התכונן להכריז על התגלית החשובה ולהציג את היצירות הנפלאות.

כשהגענו לקיסריה כבר ירדה השמש ועלטה צנחה סביב. עד שדויד החנה את הג’יפ, שוטטתי לאורך החומה הצלבנית. העיפותי מבט לעבר הים המתחנחן.

– סוף דבר – אמרתי, כמשוחח עם נפשי.

– סופה של פרשה אחת – אמר דויד שצץ מתוך העלטה ושמע את דברי – ותחילתה של פרשה חדשה.

– סודות רבים מצפים במצולות לפתרונם – עניתי – לפעמים אינני יודע היכן טוב לנו יותר, אם כאן על היבשה, או מתחת לפני הים.

– אני יודע – חייך דויד – במצולות.

מחמת העלטה נתקשיתי לבחון הבעת פניו של רעי. אולם ידעתי כי את שעותיו היפות ביותר בילה מתחת לפני הים.

– טוב לצאת לעיתים מהמצולות – הרהרתי – כדי לחוש עד מה נפלא לחזור אליהן.

סוף