רקע
דוד בן־גוריון
לא תושב חרבנו לנדנה עד קום מדינתנו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מהד' ג, תל אביב: הוצאת מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תשי"א 1950

בכינוס מגבית ההתגייסות, ז׳ אדר א׳ תש׳׳ח — 17 בפברואר 1948


שני דברים אירעו מאז הוכרז על מגבית ההתגייסות לפני 3 חדשים: הכרזת האומות על הקמת המדינה והכרזת המלחמה עלינו. ספק אם יש בעיה שכל כך הרבה עמדה לדיון ולבירור פומבי עולמי כבעיה היהודית, וזה משום שהיה צורך עולמי לפתור את הבעיה היהודית בדרך הכרעה בינ­­לאומית. זוהי שאלה מרכזית העומדת לפני האנושות.

היו שסברו, כי עם ההכרעה נגמר הענין. אולם טעו מרה. מאידך, בל נעשה טעות הפוכה ובל נגיד: מה ערך להכרזות או״מ? עדיין לא הוקם הכוח שיגן, לא רק עלינו, אלא גם על האומות המאוחדות. גם במקרה הרע ביותר — גם אם או״מ לא יוכל ולא ירצה להגן על החלטותיו — נתחייב בנפשנו, אם לא נעמוד בכל כוחנו במערכה. יש ערך רב למלחמתנו על עתידנו ונעשנה בלי טינה על העולם. לא קוינו שיגישו לנו מתנה. אין מגישים מתנות לעמים. עם צריך לדעת להגן בכוח עצמו על זכותו, ורק אז מוּכרת היא במשפט העמים. גם אם ניטל עלינו להגן לבדנו, עצם העובדה שאנו נלחמים על דבר שרוב האנושות הכיר בו — על החוק הבינלאומי — משמשת לנו משען כביר במלחמתנו ובעמידתנו.

המדינה אינה בשביל יהודי ארץ־ישראל בלבד, ולא יהודי ארץ־ישראל בלבד יוכלו להקימה ולקיימה. המדינה היא למען העם היהודי ורק אם נגייס את כל יכולתו של העם, היא תקום, ויכולתנו לגייס את העם תלויה לא מעט ברצוננו לעמוד במערכה כאן.

גם נציגי הליגה הערבית מודים, שערבי ארץ־ישראל לא התקוממו, למרות כל הלחץ, מלבד מספר זעום של כנופיות. רוב מנינם של ערבי הארץ סירב ומסרב להיכנס למערכת אותו משרד החוץ הבריטי והליגה המשמשת כלי־משחק בידו, היו נאלצים לפתוח לרווחה את כל הגבולות למען יזרמו קלגסים מוּסוים, שיקחו בידם את המלחמה בגד האו״מ והישוב. זוהי עובדה פוליטית חשובה מאוד. אין להסיק, שע״י כך תקל עלינו המערכה, אולם מנהיגי הליגה והשליחים הצבאיים של משרד החוץ כאן נוכחו, כי יש לאל היהודים לעמוד במערכה! והמאמץ שעשינו, לא היה עדיין מאמץ עליון. רק חלק קטן גויס, ולא כל שגויס הופעל, ולא כל שאפשר לגייס בממון גויס.

עד עתה הישוב לבדו עמד במערכה, כי ההסגר עלינו בעינו עומד. אך השלטון הזה לא יאריך ימים, ותינתן לנו האפשרות לגייס את מלוא כוחנו וכוח העט כולו.

נבואה אחת, שהפחידונו בה, — התקוממות ערבי ארץ־ישראל — נתבדתה. בכל מקום שהפריעו והתקיפו, נחלו כשלון חרוץ. מיפו, מהיפה ומירושלים ביקשו שלום. הכפר. ברובו הגדול נשאר עומד מן הצד.

אחרי כריתת הברית בין סלח ג׳אבר ובאֶוין ואחרי השתתפות קלייטון בישיבות הליגה, נפתחו הגבולות לפלישת סורים, עיראקים ואחרים. בפעם הראשונה אנו עומדים בפני נסיון רציני של שליטי הארצות השכנות, להילחם בכוח נגד תקומת עם ישראל. בודאי יש מישהו הלוחש להם: אל תדאגו! יהיו לכם מגינים! תוכלו להיות חברים באו״מ ולהילחם בהחלטותיה…

פלישת הכנופיות מהחוץ מבשרת את השלב השני במלחמה, המתחיל ערב ההתמוטטות השלמה של השלטון המנדטורי, של החיסול הפורמלי של המנדט — כי החיסול המעשי החל ב־1939. עלינו לדעת, שזה אולי לא השלב האחרון. נקוה, כי אותו כוח־ההגנה יהרוס גם את כוח הכנופיות הללו. ביום 16 בפברואר היינו עדים למערכה א׳ במלחמת־הגבורה — בטירת־צבי.1 אבל בל נתימר שכל פעם יהיה לנו נצחון כזה.

גם אם נשבור את התקפות הכנופיות, אפשר שהמערכה עוד תימשך. אין ערובה, שלא יכנס למערכה צבא סדיר של ארץ שכנה או של כמה ארצות. ואסור לזלזל ברצינות הסכנה. אמנם, מי שיודע את האגדה על ״המרד במדבר״ שלא התקיים, מי שראה את כוחו של צבא־ערב בעיראק ועוד, ומי שהתבונן במערכות הקטנות בארץ־ישראל — יכול להגיע לזלזול בערך הצבאי של המדינות הללו. אך מסקנה כזו עלולה להיות לרועץ לנו. אנו עומדים רק בפני התקפות של שליטי ערב; מאחוריהם עומד כוח גדול יותר, שבו אין לזלזל.

המלחמה ביהודים — כדברי צ׳רצ׳יל — מתועבת. והיא מתועבת מפני שהיא מוסוית ודו־פרצופית ומתנהלת ע״י כוחות שכירים. החולשים על המדיניות הבריטית מוכרחים להשתמש נגדנו בכוחות שכירים. ספק אם היה עוז לליגה הערבית בלבד, שלא הוכיחה כושר־פעולה בדבר קטן וגדול הנחוץ לערבים, לא בהפרחת ארצותיהם ולא בריפוי מחלותיהם ולא בחיסול חבורות — למרוד באו״מ ולצאת למלחמה בנו. אנו עומדים לפני מערכה קשה, המתנהלת ע״י מעצמה גדולה שכוחה להזיק עדיין גדול. וטוב שנדע אשר לפנינו.

חובתנו הראשונה היא: עמידה בשער, כאשר עמדנו רק שתים־שלוש פעמים בתולדות עמנו.

אם כי אין לנו סטאַטוס ואמצעים של מדינה, ועל אף היות ממשלה עוינת בארץ, עמדנו עד עתה בשער ויצאנו כשידנו על העליונה.

במערכה זו עמד רק חלק קטן של כוח האדם שלנו ורק עזרה קטנה ניתנה ע״י הישוב וע״י העם. נעמוד במבחנים גדולים וקשים עוד יותר. הגבולות פתוחים, ואנשי כנופיות זורמים, ונשק בא — מצפון, ממזרח ואולי גם מדרום —ואנו חייבים לעשות מאמץ, שיהלום את גודל־השעה.

היכולת הפוטנציאלית שלנו אינה נופלת מיכלתן של כל מדינות ערב, בלי יוצא מן הכלל. בכל ההתנקשויות, שהיו ב־70 השנים האחרונות, מאז פתח־תקוה ועד טירת־צבי, לא נפל הפוטנציאל הלוחם שלנו מזה של כל מדינות ערב. אבל זוהי יכולת שבכוח, ואיננה עדיין בפועל, אולי כל קיומו של העם היהודי, פשוטו כמשמעו, תלוי בכך, אם נדע — ובעוד מועד — להוציא את היכולת שלנו מן הכוח אל הפועל. זוהי הבעיה. את היכולת הגנוזה במשק שלנו, עוד לא גייסנו. יכולת גדולה גנוזה בכשרון הטכני שלנו, ביכולתנו המדעית, בכוח־האדם שלנו. ניצוצים של יכולתנו נתגלו ביחיעם2 בעציון3 ובטירת־צבי. ביכולת זו נעמוד נגד כל הקמים עלינו.

מאז שיבתנו השלישית לארץ באנו כאנשי שלום ועבודה. רצינו לבנות מדינתנו בשלום. אבל לא ניתן לנו. עלינו לקבל עובדה זו ולהודיע קבל העולם, כי אם נחוצה הכרעה בכוח, נעשה מאמץ להכריע בכוח ונתגייס לשם כך. אבל נגיד לעולם כולו, לידידים ולאויבים, שאנו מתגייסים במלוא יכולתנו. אנו חלוץ האומה כולה, והחרב שהכריחונו לשלוף מנדנה, לא תושב עד אשר המדינה תוקם ועד אשר ישוב עם ישראל קוממיות לארצו.


  1. נסיון רציני ראשון של צבאות קאוקג׳י להתקיף את הישוב בכוח רב, נסתיים בכשלון מחפיר. המתקיפים נסו בבהלה, אחרי שנפגעו רבים מהם. — המע׳.  ↩

  2. בשלושה גלי־התקפה הסתערו כאלף ערבים על 4 ישובי גוש וכולם נהדפו. נפגעו למעלה מ־100 ערבים — המע׳.  ↩

  3. נתקפה ע״י 500 סורים, ב־20 בינואר. הקרב נמשך שעות, עד אשר הגיע צבא בריטי שהציע ליהודים לעזוב את המקום. הנצורים בחרו להמשיך בהתגוננות. — המע׳.  ↩

המלצות קוראים
תגיות