ליקט והביא לבית הדפוס יהודה ארז

ספר זה — האחרון בסדרת ״במערכה״ — ענינו: המלחמה כלפי חוץ. מלחמה זו היתה כפולה: א) נגד התנכלויותיה של ממשלת המנדט, הן בגזירותיה על הישוב וההעפלה, והן בתכניותיה המדיניות השונות, שלא נתכוונו אלא להוליך שולל את התנועה הציונית ולאחז עיניה של דעת הקהל העולמית; ב) בעד עצמאות מדינית יהודית שלמה בארץ־ישראל. רק מעט מזעיר יש בספר הזה מן הויכוח הפנימי בתוך התנועה הציונית, שלא פסק גם אחרי המערכה לקראת שיגור משלחת ההסתדרות לקונגרס הפועלים הבינלאומי בלונדון, שנתקיים בראשית 1945. הוא לא פסק אפילו על פתחה של ההכרזה על יסוד המדינה, בהתכנס הועד־הפועל הציוני באפריל 1948. מרכז הכובד של הספר — החזית כלפי חוץ: פעולה מדינית לביטול ״הספר הלבן״; מאבק בכוח נגד שלטון המנדט המפריע בכוח את הגשמת הציונות ע״י עליה והתישבות והגנה, מלחמה להכרת זכותו של העם היהודי למדינה עצמאית משלו; חישול הכוח היהודי לקראת העמידה נגד אויבים ומתנקשים מחוץ, ולקראת תקופת המעבר בה יוכרע גורלה של הארץ.

בחמשת הספרים קופלה תקופה של שלוש־עשרה שנה — מ־19 באפריל 1936 עד 15 במאי 1948. המערכה לא נשלמה ועדיין אנו בתוך־תוכה. אך יום ההכרזה על יסוד המדינה הוא תאריך היסטורי של סיום פרשה וראשיתה של תקופה חדשה. על כן: תם ולא נשלם. ד. בן גוריון, שהיה בראש הלוחמים למדינה הוא גם ראש מגשימיה, ודבריו שנאמרו אחרי ה־15 במאי כבר מצטרפים כדי כרך חדש. נראה זאת לחובתנו להביא גם אותם לקורא העברי.

בסדר הדברים בספר חלה טעות: יש להקדים את הפרק ״בעיות בטחון״ (עמוד 279), שהוא דברי פתיחה, לפרק ״על מה אנו מגינים״ (עמוד 277), שהוא תשובה למתווכחים באותה ישיבת ועדת הבטחון מ־3 לפברואר 1948.

ראינו טעם להביא בכרך זה את התזכיר מ־1935 לשופט ברנדייס, הדן בישוב אילת, אף על פי שמן הצד הכרונולוגי מקומו בפרשה קודמת. מצד ענינו הוא משתלב לדברים שנאמרו בפרשת הנגב בכרך זה, והריהו כבשורה והכנה לכיבוש הנגב שנתגשם אחרי כן.

על המדינה היהודית

מאת

דוד בן־גוריון

---

תשובה לבאֶוין

מאת

דוד בן־גוריון

באסיפת הנבחרים, 28 בנובמבר 1945

פריסת שלום משרידי הטבח

צירי אסיפת הנבחרים! ראשונה עלי למסור לכם פריסת שלום משרידי הטבח הנאצי באירופה. ביקרתי לפני שובי לארץ במחנות השרידים בגרמניה, באיזור האמריקאי והבריטי. הייתי בדאכאו ובבאֶלזן, ראיתי את חדרי הגאַזים שבהם הרעילו יום־יום מאות יהודים ויהודיות, זקנים וישישים, ילדים ותינוקות כשהם מובלים ערומים ״להתרחץ״. חררי הגאזים אמנם עשויים כאילו יש בהם מקלחות, והנאצים היו מציצים מהחוץ ורואים איך היהודים מתבוססים ומתעוותים ביסורי גסיסה. ראיתי את כבשני האש שבהם שרפו מאות אלפים ומיליונים יהודים מכל ארצות אירופה — ממערב, מזרח, דרום וצפון, אשכנזים וספרדים, מכל העדות והמפלגות. ראיתי את התליות בבאֶלזן שבהן היו תולים מספר יהודים, על חטא שאחרו בשני רגעים לעבודת הפרך, וכל שאר העצורים היו חייבים להתאסף ולראות בראווה. ראיתי את מאוּרות הכלבים, שבהן גידלו כלבים פראיים לשסות אותם ביהודים הולכים לעבודה ולמוות. ראיתי את הכַנים, אשר עליהם השכיבו יהודים ערומים ויהודיות ערומות ומפקדי המחנה היו עומדים ויורים בהם מגבם. וראיתי את השרידים המעטים, שרידי ששת המיליונים הטבוחים לעין העולם, לעין העולם האדיש, הזר, הקריר והמתאכזר לעם ישראל זה אלפיים שנה. השרידים המעטים האלה מסרבים לשוב לארצות שהפכו בתי קברות להוריהם ולבניהם, לנשיהם ולבעליהם, לאחיהם ולאחיותיהם, לקרוביהם ולמכריהם. רבים מהם, לאלפים, מתו כבר לאחר השחרור. ראיתי את הקברות הקולקטיביים — 2500 בקבר, 5000 בקבר, ללא שם, — קברות אלמונים.

שתי משאלות בפי השרידים

השרידים המעטים שניצלו בנס מחדרי הגאזים, מעבודת הפרך, מעינויים ויסורים, ממכות ועלבונות — בשמם אני מביא לכם פריסת שלום של אחים. שתי משאלות הטילו עלי למסור לכם. משאלה אחת — אחדות ישראל. יחד מתו, נענו וסבלו ללא הבדל שבט, ללא הבדל מוצא, ללא הבדל מפלגה. התליינים לא הבחינו. וגם השרידים המעטים שהעיזו לעמוד נגדם בגיטו וביערות — לא הבחינו במוצאם, ויחד עמדו בגבורה נואשת ועליונה על נפשם ועל קידוש השם והצילו את כבוד ישראל. ועכשיו השרידים המעטים במחנות האלה — ציונים כלליים, אנשי המזרחי, רביזיוניסטים, פועלי ציון, חברי השומר הצעיר, גורדוניה, צ. ס., דרור, אגודת ישראל — הם כולם עכשיו מאוחדים בהסתדרות ציונית אחת, ב״החלוץ״ אחד, בנוער חלוצי מאוחד והם שולחים לכם, בני הישוב, משאלת אחדוּת ישראל.

והמשאלה השניה — מדינת ישראל. זוהי הצוואה האחרונה של מיליוני הקדושים אשר הלכו למות: רק בגלל היותנו בני עם נטול מולדת ומדינה נספינו, ולא יכון נצחון החירות והצדק בלתי אם יתוקן המעוות ההיסטורי שנעשה לעמנו — ומדינת היהודים תקום מחדש במולדתנו העתיקה והעם היהודי ישב קוממיות וחפשי בארצו.

תרשו לי לשלוח בשמכם לאחים השרידים האלה ברכת ״תחזקנה ידיכם״ ולהבטיח אותם בשמכם, כאשר הבטחתי להם בשם התנועה הציונית בהיותי שם, שלא נשקוט ולא ננוח עד שנעלה את כולם ארצה, למען יבנו יחד אתנו מולדת ועצמאות עברית; ואם יהיה צורך — יעמדו יחד אתנו בשער וילחמו מלחמת שחרורנו.

הכרת תודה

אני רוצה בהזדמנות זאת גם להביע הערכה נאמנה לראשי השלטון הצבאי באיזור האמריקני בגרמניה, לגנרל אייזנהואר ולראש המטה הצבאי שלו, גנרל סמית, על האהדה האנושית, על ההבנה העמוקה ועל הרצון הטוב שהם גילו ומגלים ביחס לצרכים ולשאיפות של שרידי ישראל הנמצאים לפי שעה ברשותם.

בהולים

ועכשיו לענין העומד לפנינו. ב־13 בנובמבר, נקראנו, הח׳ משה שרתוק ואנוכי, להופיע במשרד המושבות בלונדון, בשלוש פחות רבע אחה־״צ. מיניסטר המושבות מר הול נתן לנו שתי העתקות של ההצהרה, ומהעתקה שלישית שבידו קרא לפנינו מלה במלה את ההצהרה אשר מיניסטר החוץ עומד לקרוא בבית־הנבחרים הבריטי בעוד חצי שעה. בגמרו את הקריאה הודיע לנו שעליו למהר לישיבת בית־הנבחרים ואיננו מחכה שברגע זה נעיר לו את הערותינו, אבל הזמין אותנו להיפגש אתו ועם מיניסטר החוץ מר באֶוין כעבור ימים אחדים כדי להשמיע את הערותינו על ההצהרה שנקראה לפנינו. הפגישה נדחתה משום־מה ואני שבתי לארץ מבלי שהיה לי סיפק להשמיע שם לפניהם את הערותי. ואני הולך לעשות את הדבר הזה פה.

שני החלקים שבהצהרה

לפני 4 ימים נסיתי בישיבת הנהלת הסוכנות לעשות ניתוח הגיוני־משפטי מפורט וממצה, ונדמה לי אוביקטיבי, כאילו אין הדבר נוגע לנו, של ההצהרה הזאת. לא היתה זו עבודה קלה ונוחה, באשר לא קל לרדת לסוף דעתה של התעודה אשר הכין משרד־החוץ. ולא מפני שמשרד זה אינו מוכשר להוציא מתחת ידו תעודה בהירה ושקופה, אלא כנראה היה הפעם צורך מיוחד להאפיל על הדברים ולהעלים את הכוונה האמתית של המחברים. כאן לא אחזור על המלאכה הזאת, כי החשוב פה הוא לא הבירור ההגיוני המשפטי — אלא מיצוי המשמעות הפוליטית של התעודה.

אני רוצה רק לציין שתעודה זו יש בה שני חלקים: חלק אחד מוסכם בין הממשלה הבריטית והאמריקנית, הוא החלק בדבר מינוי ועדת־החקירה והוראות על סמכותה. על ועדה זו הוטלו שני תפקידים: 1) חקירה, 2) עיבוד הצעות.

החקירה חלה על יהודי אירופה ועל ארץ־ישראל. החקירה באירופה מחייבת:

א) בדיקת מצב היהודים באותן הארצות באירופה, שבהן סבלו היהודים מרדיפות נאציות ופאשיסטיות.

ב) בחינת האמצעים המעשיים שנקטו או עומדים לנקוט למען אפשר ליהודים לחיות בארצות אלו בלי פחד של הפליה ודיכוי.

ג) הערכת מספר היהודים הרוצים או שיהיה להם צורך להגר לארץ­־ישראל או לארצות אחרות מחוץ לאירופה.

החקירה בארץ־ישראל מחייבת:

א) בדיקת התנאים המדיניים, הכלכליים וחסוציאליים בארץ במידת שהם משמשים גורם:

1) בבעיית העליה וההתישבות היהודית;

2) ברווחת התושבים החיים עכשיו בארץ.

ב) שמיעת חוות דעת של עדים מוסמכים והימלכות בנציגים ערבים ויהודים בנוגע לבעיות ארץ־ישראל, במידה שבעיות אלו מושפעות:

1) מהתנאים המדיניים, הכלכליים והסוציאליים הנתונים לבדיקת הועדה;

2) ממצבם של היהודים באירופה שסבלו מרדיפות נאציות ופאשיסטיות;

3) מעובדות ונסיבות אחרות הנוגעות לדבר.

על הועדה להציע לממשלות אנגליה, ואמריקה הצעות משלושה מינים:

א) סידורי־ביניים לפתרון בעיות ארץ־ישראל;

ב) סידור מתמיד לפתרונן;

ג) הצעות אחרות לפי הצורך, למען ספק צרכים דחופים של יהודי אירופה, קרבנות הנאצים והפאשיסטים, אם על ידי —

1) תדקון המצב בארצות אירופה, או

2) מתן הקלות להגירה והתישבות מחוץ לארצות אירופה.

דבר ועדת החקירה משולב בתוך שאר חלקי הצהרת באֶוין, והקורא הבלתי זהיר עלול לקבל רושם, כאילו ההצהרה כולה היא פרי הסכם אנגלי־אמריקני, אבל אין זה נכון. נשיא ארצות הברית הודיע רשמית מיד לאחר פירסום ההצהרה הזאת, שממשלת אמריקה הסכימה רק למינוי הועדה ולסמכותה בלבד, אולם אין היא מקבלת עליה אחריות לכל שאר הדברים של ההצהרה. ולא עוד, אלא שבאחד הסעיפים העיקריים היא חולקת על הממשלה האנגלית. נשיא ארצות־הברית עומד עדיין על דרישתו הקודמת, שתינתן מיד אפשרות למאה אלף יהודים מארצות אירופה, גרמניה ואבסטריה ושאר הארצות לעלות ארצה.

״כל בי"

לאחר שנותח בישיבת ההנהלה ההגיון המשפטי של ההצהרה נתגלה שתעודה זו מלאה סתירות וכוונות דו־משמעיות, וכמה מסעיפיה סתומים ומַטעים וניתנים לכל מיני פירושים, ואין ספק שדבר זה נעשה במתכוון ובמחשבה תחילה בכל החריצות וכשרון הניסוח של משרד החוץ, כי היה כנראה צורך הפעם להטעות דעת הקהל — קודם כל באנגליה ובאמריקה, ובמיוחד את מפלגת העבודה הבריטית, שיש לה פרוגרמה ברורה ומסיימת בענין זה, ואולי גם את היהודים ואת הערבים. וההצהרה נתחברה באופן כזה שכל צד יוכל למצוא בה מה שהוא רוצה.

ידע משרד החוץ את נפש מפלגת־העבודה. מאז באה הממשלה החדשה, זה ארבעה חדשים, ובניגוד להתחייבויותיה והצהרותיה המפורשות של המפלגה ומנהיגיה — והם אנשי הממשלה — המשיכה בביצוע ״הספר הלבן״ משנת 1939, והיתה חרדה ודאגה רבה במרכז מפלגת העבודה. לפי העתונים בחר הועד הפועל של מפלגת העבודה ועדה מיוחדת אשר נפגשה עם ראשי הממשלה — אֶטלי, באֶוין והוֹל. אם כי שלושה אלה נמנעו להודיע להם על ההצהרה שיכניסו לבית־הנבחרים, נתנו לחברי הועדה, לפי דברי העתונים, הבטחה מפורשת על שלושה דברים: א) שמדיניותם מכוּונת לביטול ״הספר הלבן״. ב) שהם מתכוננים לקיים את כל התחייבויות המנדט. ג) שהם יבצעו את תכנית המפלגה בנוגע לארץ־ישראל, שנתאשרה בועידה האחרונה ערב הבחירות. ואם ישב בא־כוח המפלגה עם דובר משרד־החוץ, כשההצהרה הזאת בידיו, הוא יכול להוכיח לו, כי את כל שלושת ההבטחות הללו אפשר למצוא בהצהרה.

בסעיף 18 של ההצהרה מכריז בּאֶוין על גישה חדשה מצד ממשלת ה. מ. בשאלת ארץ־ישראל. גישה חדשה, משמע לא זו של ״הספר הלבן״, אם כי בסעיף 16 קובעים שסטיה חריפה בלי התיעצות מוקדמת עלולה לפגוע ולעורר תגובה חריפה, הרי מכאן משמע שעומדים לעשות סטיה, ואולם רק לאחר התיעצות. ולשם כך ממנים ועדת מחקר לבדוק את אפשרויות הקליטה של הארץ ואת צרכי העליה של היהודים באירופה. ולא עוד אלא שבסעיף 18 סימן א׳ יש הודעה מפורשת, שהממשלה רוצה למנוע הפסקת העליה. ואשר להבטחה השניה, קיום המנדט, יש הכרזה מפורשת בסעיף 15 שאין ממשלת ה. מ. יכולה להסתלק מחובות המנדט ומאחריות כל זמן שהמנדט קיים. ואשר לעמדת המפלגה הדורשת מדיניות כזאת של עליה, אשר תביא לידי רוב יהודי בארץ ולהקמת מדינה יהודית חפשית ופורחת, הרי זה ענין לפתרון הסופי; ובסימן 3 של סעיף 15 הובטח שממשלת ה. מ. תביא הצעה לסידור סופי אשר תוצע לאומות המאוחדות. ״לכן עליכס לחכות ולראות״.

ליהודים…

אם היה נפגש בא־כוח משרד־החוץ עם נציג יהודי היה יכול לטעון: הנה אתם רואים כמה ממשלת ה. מ. דואגת ליהודים. ההצהרה כולה מתחילה בהכרזה שממשלת ה. מ. הקדישה תשומת לב רצינית וממושכת לרדיפות היהודים ע״י הנאַצים, ובסעיף השני אנו מבטיחים שממשלת ה. מ. נוקטת בכל צעד אפשרי למען הצלת קרבנות הנאַצים. ולא עוד אלא שהכרזנו, כי בעיית היהודים היא בעיה אנושית גדולה, ועד כמה לבנו טוב ליהודים תראו מההודעה שלנו, שאנחנו מתנגדים לגירוש היהודים מאירופה ולכל הפליה נגדכם. אשר להצעתו הטובה של מר בּאֶוין שהיהודים אל ידחקו את עצמם לראש התור — היא איננה בטקסט הרשמי של ההצהרה ואין אחריותה על ממשלת ה. מ. להיפך, ההצהרה הזאת מלאה כבוד לעם היהודי והיא מביעה את רצונה, שהיהודים יתרמו מכשרונם ומיכולתם לחידוש פריחתה של אירופה. יותר מזה, אמרנו בפירוש שאין הבעיה כולה של קרבנות הנאַצים יכולה להיפתר באירופה גם לאחר שידאגו להימנע מהפליה ויתקנו את מצב היהודים העקורים. ואנחנו מודיעים בפירוש בסעיף ב' כי גם לאחר שנעשה כל מה שנוכל הרי אין בכך פתרון לבעיה. ובסעיף ג׳ אנחנו מודיעים שממשלת ה. מ. מוכנה לבדוק כל אפשרות שתתן ליהודים הזדמנות של תחיה. אתם היהודים מתנגדים ל״ספר הלבן״. הנה לא בזכר אפילו שם ״הספר הלבן״ בהכרזה זו אף פעם ואתם הלא יודעים שמפלגת העבודה וחברי הממשלה הזאת הכריזו לא פעם ש״הספר הלבן״ היא הפרת אמונים, פגיעה בהתחייבויות בינלאומיות. ואנחנו מבטיחים בסעיף 15 שאנחנו מתנגדים בשלב הראשון להפסקת העליה. אמנם לא אמרנו מה יהיה בשלב השני, אבל אין ספק שהעליה גם תתרחב בשלב הזה. ואשר לשלב השלישי, הרי זה ענינן של האומות המאוחדות, ובתוכן יש לכם ידידים, כפי שנאמר בסעיף 7. יש לכם ידידים באנגליה, באמריקה ובדומיניונים ואתם יכולים לסמוך שהם ידאגו לכם.

ולערבים…

ואם ישב איש משרד־החוץ עם ערבים ואותה ההצהרה בידו. הוא יכול בלי קושי לומר, שההצהרה הזאת מבטיחה לערבים כל מה שהם

דורשים, או כמעט כל מה שהם דורשים. קודם כל קיום ״הספר הלבן״: בסעיף 16 יש הכרזה מפורשת שהממשלה הנוכחית רואה חובה לעצמה לכבד ולקיים את כל ההתחייבויות שניתנו בזמנים שונים לצדדים שונים, וברור שזה כולל גם את ״הספר הלבן״. אמנם לפני שנים אחדות הכריז מר מוריסון בפרלמנט האנגלי, ש״הספר הלבן״ הוא הפרת־אמונים צינית של ההבטחות שניתנו לעם היהודי ולעולם כולו, לרבות אמריקה, זוהי הפרת־כבוד בריטית. אבל אתם רואים, שבמשך ארבעה חרשים אלה חל שינוי בדעתנו ואנו מקיימים את ״הספר הלבן״ בנאמנות. אמנם לפני חמש שנים הכריזה מפלגת העבודה בפרלמנט שחוק הקרקע אינו מתישב עם התחייבויות המנדט ויש בו הפליה גזעית נגד היהודים — אבל חוק זה עומד בתקפו ואין כל רמז בהצהרת באֶוין שעומדים לבטלו. ואשר לעליה — אתם רואים, אנחנו שלחנו אניות מלחמה ודיביזיות מוטסות, טנקים ומכוניות משורינות וחיל תעופה כדי למנוע עלית יהודים בניגוד ל״ספר הלבן״. אמנם אמרנו בסעיף 15, שאנחנו נגד הפסקת העליה בשלב הראשון, אבל הודענו בפירוש שרק לאחר התיעצות עם הערבים יתכן המשך של עליה קטנה ומוגבלת, לפי השעור החדשי שהיה נהוג עד עכשיו, ובשלב השני יתכן שתיפסק העליה לגמרי, בכל אופן לא התחייבנו להעלות אף יהודי אחד. ואשר לשלב השלישי הודיע באֶוין, אמנם לא בהצהרה, אלא במסיבת עתונאים, שאנחנו לא התחייבנו מעולם על מדינה יהודית. ואם דברים שהתחייבנו עליהם במפורש ליהודים אין אנו מקיימים, קל־וחומר לגבי דברים שלא התחייבנו עליהם.

אם הערבי יביע חשש שועדת החקירה האנגלית־אמריקאית עשויה אולי להגיע לידי מסקנה טובה יותר בשביל היהודים, ושאולי קרבנות הנאַצים לא ירצו לגמול לאירופה את החסד ולהשתתף בהקמתה, אלא יתעקשו דוקא לעלות לארץ־ישראל, והועדה תמצא, שאמנם יש מקום בשביל כולם בארץ — יאמר ב״כ משרד החוץ: אמנם על הועדה הוטל לעשות חקירה, וכמובן אוביקטיבית וכשרה, של אפשרות העליה וההתישבות, אבל מסקנותיה כבר נקבעו מראש על־ידי מר באֶוין שהודיע בסעיף 3 כי ארץ־ישראל איננה מסוגלת לפתור את שאלת הפליטים באירופה. ובהודעה זאת מסתיימת ההצהרה כולה בסעיף 20. אם הערבי יוסיף ויתעקש ויאמר: אנחנו בכל זאת שרויים בדאגה, כי במארס 1940 הכריזה מפלגת העבודה באופן רשמי שחוק הקרקע היא הפליה גזעית, ובהצהרה זו מודיעה ממשלת ה. מ. שהיא דואגת לכך שלא יהיו הפליות גזעיות נגד היהודים, אז יענה ב״כ משרד החוץ, שההודעה־הזאת על הפליות נגד יהודים חלה אך ורק על אירופה, ואין בה שום רמז שגם בארץ־ישראל אסור לעשות הפליות גזעיות בגד יהודים. ובכלל, אין שום מקום יותר לחששות הערבים, לאחר שבאֶוין העמיד בהצהרתו בשם ממשלת ה. מ. את כל הבעיה האנושית הגדולה של היהודים כבעיה של קרבנות הנאַצים באירופה. ומאחר שיודעים כי היטלר השמיד כבר 6 מיליונים מיהודי אירופה, ושרדו יהודים מעטים בלבד — חלקם יצטרך להישאר באירופה, להשתתף בשיקומה, וחלקם יפוזר לארצות אחרות מחוץ לאירופה. ואם ישארו יהודים מעטים שנרשה להם ללכת לארץ, יהיה לבכם סמוך ובטוח שהדבר לא יעשה בלעדיכם.

כך יכול ב״כ משרד החוץ לטעון עם כל אחד מהצדדים, כשהצהרת באֶוין בידו, ואינני בטוח כלל שאמנם לא הסבירו כך את הדברים למפלגת העבודה, לממשלה האמריקנית ולערבים — אם כי אני יודע שלא ניסו להסביר כך את הדברים ליהודים. אנשי מפלגת העבודה וחברי הממשלה האמריקנית טרודים באלפי דברים ואין לבם פנוי לשבת ולקרוא את התעודה אחת ושתים ושלוש, עד שיעמדו מתוך עיון רב וממצה על המשמעות האמתית של הדברים ועד שיגלו את הסתירות והכוונות הדו־משמעיות הנוגדות זו לזו בראש ההכרזה, באמצעה ובסופה. כי לא בחפזון ולא בלי־חריצות נכתבה תעודה זו שהיתה צריכה למלא תפקיד מסוים — הטעיית דעת הקהל. אף־על־פי־כן, מי שיקרא תעודה זו בעיון, ולתורה שבכתב — להצהרת באֶוין ב״הויז אוף קומונס״, — יוסיף גם תורה שבעל פה — דברי באֶוין במסיבת העתונאים באותו יום, 13 בנובמבר, ויתבונן לא רק בהלכה, אלא גם במעשים של הממשלה החדשה שנעשו בארץ, על גבולי הארץ, על חוף הים, בתל־אביב ובשרון במשך ארבעת החדשים האלה — הרי לא יכבד עליו למצוא את המשמעות הפוליטית המחושבת המסתתרת בהצהרה זו.

יש לקרוא את החסר בהצהרה

קודם כל יש לקרוא לא רק מה שיש בהצהרה, אלא גם מה שאין בה. והדברים החסרים מאַלפים מאוד ורבי־חשיבות, והם נעדרו לא במקרה, אלא במכוון. אולי בחסר נתגלתה יותר התכנית הפוליטית האמיתית מאשר במפורש. ואני אעמוד על ארבעת־חמשת הדברים: העיקריים שאינם בהצהרה, ואשר לפי כל ההגיון הפוליטי היו צריכים להיות.

אין זכר לעמדת מפלגת העבודה

קודם כל אין זכר ורמז לעמדת מפלגת העבודה הבריטית. זוהי ממשלה חדשה. היא נבחרה רק לפני 4 חדשים על יסוד מצע ברור ושקול שנתקבל בועידת המפלגה. לא מפלגה קטנה, אופוזיציונית, מחוסרת אחריות ונסיון, אלא מפלגה גדולה שהתכוננה ברצינות לשלטון ואשר הבריה, מנהיגיה, אלה העומדים בראש הממשלה עכשיו, כגון אֶטלי, באֶוין, מוריסון ואחרים, היו במשך חמש שנים בתוך הממשלה הקואַליציונית, שבראשה עמד וינסטון צ׳רצ׳יל. ובמשך חמש השנים האלו הם שמעו ודאי וידעו היטב על כל השאלות המדיניות הגדולות העולמיות והלוקליות, הכרוכות בבעיית ארץ־ישראל.

ועמדת המפלגה הוגדרה ערב הבחירות באופן בהיר ושקוף, ללא שום דו־משמעות, ע״י ב״כ האכסקוטיבה של המפלגה, דולטון, המשמש עתה גזבר האימפריה הבריטית. והצהרה זו אומרת ברור, כי ״אין תקוה ואין שום מובן לבית־הלאומי היהודי, אלא אם אנו נכונים לתת ליהודים, אם הם רוצים בכך, להיכנס לארץ זו בכמות כזו שתהפוך אותם לרוב. היה נימוק נמרץ לכך עוד לפני המלחמה. יש נימוק שאין לעמוד נגדו עכשיו, לאחר מה שקרה לעם היהודי. לערבים יש שטחים רחבים ואין הם צריכים לסגור בפני היהודים ארץ קטנה זו, ועלינו להשיג תמיכה כללית למדיניות שתתן לנו מדינה יהודית פורחת וחפשית בארץ־ישראל״.

וב־25 באפריל 1945 קיבלה האכסקוטיבה של המפלגה פה אחד החלטה האומרת:

״האכסקוטיבה מאַשרת מחדש את הקו המדיני שנתקבל בועידה השנתית בדצמבר 1944 בנוגע לארץ־ישראל (זו שקראתי לפניכם זה עכשיו — הערת המרצה), ומפני כך היא תובעת מהממשלה הבריטית לסלק את המחסומים הבלתי מוצדקים הקיימים עכשיו בנוגע לעליה ולהכריז בלי דיחוי תכנית בדבר עתידה של ארץ ישראל הנתמכת באהדה מלאה ע״י הממשלות באמריקה וברוסיה״.

אולם לשוא תחפשו משהו, זכר או רמז, לעמדה בהירה ומסורתית זו של מפלגת העבודה, שהביאה את אטֶלי ובאֶוין לשלטון.

נעלם העם היהודי

ודבר שני שאינו בהצהרה, ושוב לא במקרה. תוכלו להגיד על משרד החוץ הבריטי כל מה שתרצו, אבל הוא יודע פרק בהלכות נימוס וקורקטיות, והוא יודע תמיד בפנותו לאחרים לקרוא להם בשם ההולם אותם. רק כשפונים אלינו החלו פתאום לקרוא לנו בשם חדש. בהצהרת בלפור, במנדט, אפילו ב״ספר הלבן״ של מאלקולם מקדונלד אנחנו עם יהודי. בהצהרה של באֶוין נעלם העם היהודי. אין עם יהודי בעולם. פעם יש איזו ״עדה יהודית באירופה״ ואח״כ יש ״יהודים״. בהצהרה זו מודיע באֶוין — כנראה היה צורך בכך לאחז את העינים של מישהו — שכל זמן שהמנדט קיים, החובות והאחריות של המנדט מוטלות על הממשלה. אולם כל דבר ההצהרה ונוהג הממשלה בארץ זה ארבעה חדשים אינו אלא התעללות בחובות המנדט ובעקרונותיו. והעיקרון הראשון הוא שיש עם יהודי מוּכר במשפט העמים, ולעם זה ניתנו התחייבויות — לא ליהודים, אלא לעם היהודי, — ובהצהרה זו אין זכר לעם ישראל. ואין זה רק ענין של שם בלבד, כאן יש פרוגרמה שלימה. היהודים אינם יותר נושא של מדיניות, של רצון. הם הפכו לאוביקט של רחמים… אין יותר עם יהודי שגם הוא יכול לחוות דעה ולהביע רצון מה יעָשה בו: אם לפיזור או לכינוס.

נגנז הבית־הלאומי

אולם לא רק העם היהודי נעלם, נעלם גם ״הבית־הלאומי״. אפילו ב״ספר הלבן״ של מאלקולם מקדונלד קיים עוד בית־לאומי. אפילו ״הספר הלבן״ חייב לדאוג לסטאטוס המיוחד של הבית־הלאומי היהודי. בהצהרה של באֶוין נגנז הבית־הלאומי. יש ״בית״, בית ליהודים. במסיבת עתונאים הודיע באֶוין שהוא קרא את כל הדוקומנטים השייכים לענין ארץ־ישראל, הוא אפילו קרא את התנ״ך ואת הקוראן והוא חיפש ולא מצא זכר להבטחה למדינה יהודית. כנראה, לא קרא את כל התנ״ך, ולא את כל הדוקומנטים, ואפילו לא דוקומנט כמו הדו״ח של ועדת פּיל שקבעה בפירוש, אחרי מחקר ואחרי שמיעת עדות, שכוונת הצהרת בלפור היתה ״לתת אפשרות לעם היהודי, אם ירצה בכך, להקים מדינה יהודית״.

אילו קרא דו״ח זה היה מוצא שאין שחר לטענה הכוזבת שכבר הופרכה ושחוזרת בהצהרתו, שהמנדט זוהי ״התחייבות כפולה״ כלפי יהודים וכלפי ערבים, ושכאילו התחייבות אחת סותרת ומבטלת השניה. ועדת פּיל קבעה על יסוד בדיקת התעודות ושמיעת עדויות ש״המטרה הראשונית של המנדט היתה הקמת הבית־הלאומי לעם היהודי״ וכל השאר אינן אלא התחייבויות שניות במדרגה וכפופות למטרה הראשונה.

באֶוין לא מצא גם את הכרזתו של וילסון, השותף להצהרת בלפור, עוד מ־1919, שהודיע, כי ״בהצהרה זו אנו מתכוונים להניח את היסוד לקומונוולט יהודי בארץ־ישראל״. ואי אפשר להגיד שבאֶוין אינו בקי בהתחייבויות אמריקה. יש סעיף מיוחד שבו קובע באֶוין לא רק את התחייבותה של אנגליה, כל ההצהרות שניתנו במשך 25 שנה, הוא קובע גם מה שהתחייבה אמריקה, וההתחייבות היחידה שבאֶוין גילה היא, לא לקבוע את הפתרון הסופי של ארץ־ישראל בלי התיעצות מוקדמת עם היהודים והערבים. הוא מעולם לא שמע — אם כי הוא היה חבר בממשלה עוד לפני קום ממשלת הפועלים — ששתי המפלגות הגדולות באמריקה ונשיאה התחייבו לעזור להקמת המדינה היהודית. אבל יתכן שהוא לא שמע מעולם על כל הדברים האלה, אך האומנם לא קרא אפילו את המנדט ואפילו את ההצהרה אשר יצאה ממשרד־החוץ, אשר הוא עומד עכשיו בראשו, והוא אינו יודע כי הדבר שהתחייבה אנגליה הוא בית־לאומי לעם היהודי. לשם מה איפוא הסירוס הזה — בית יהודי במקום בית לאומי לעם היהודי? האם אין לכך משמעות פוליטית מכוונת ומחושבת?

לא ידע, לא שמע

ועוד דבר אחד חסר לגמרי בהצהרה זו. בסעיף החמישי של ההצהרה מסכם באֶוין בפיסקה קצרה אחת את תולדות הארץ במשך עשרים וחמש השנים האחרונות: ״כל ההיסטוריה של ארץ־ישראל מאז ניתן המנדט הוא חיכוך מתמיד בין שני הגזעים״.

מאז 1920 ועד עתה לא קרה שום דבר שהוא חלק של ההיסטוריה של ארץ־ישראל מלבד החיכוך המתמיד בין שני הגזעים. באֶוין ומשרד־החוץ לא שמעו כלל שבמשך 25 השבים האלה נעשה בארץ הקטנה והדלה הזאת ע״י העם הקטן והדל מפעל קונסטרוקטיבי נהדר ונעלה, שאין רבים כמותו בעולם כולו, ושהוא אולי היחיד במינו בכל התקופה הזאת בין שתי המלחמות. בהיסטוריה של ארץ־ישראל במשך עשרים וחמש השנים האחרונות אין מקום לפי הצהרת באֶוין למפעל הציוני. מפעל הבנין והיצירה שנעשה פה בכוח החזון והמצוקה, אהבת המולדת וזיעת האפיים של עולים ברשיון ובלי רשיון, אשר הפכו את פני הארץ, הרחיבו את יכולת קליטתה, יצרו אפשרויות קיום בשביל מאות אלפים אנשים, בנו ערים וכפרים, מפעלי כוח החשמל, יבשו ביצות ונטעו יערות, הגדילו את האימפורט ואת האכספורט, הקימו תעשיה ענפה, יצרו תנועת פועלים אדירה, רבת־עלילה בכל שטחי העבודה, הקימו קואופרציה עובדת, התישבות עובדת — מושבים וקיבוצים שאין דוגמתם בעולם כולו — מפעל אשר גרם להעלאת רמת החיים של הפועל והפלח הערבי. מחברי ההצהרה לא שמעו על כל זאת.

הם לא שמעו שבמשך 25 השנים האלו, הודות למפעל הציוני, גדל הישוב בכללו בארץ זו מ־700 אלף למיליון ו־700 אלף, בשעה שבעבר־הירדן, שלא היו בו חיכוכים גזעיים, ונאסרה עלינו דריסת־דגל שם, בניגוד להבטחה המפורשת, נשאר הישוב עומד בקפאונו כאשר היה לפני 25 שנה; שבמשך 25 השנים האלו יבשו היהודים בארץ הזאת 40 אלף דונם אדמות ביצה והבריאו ע״י כך שטח של 700 אלף דונם; שהם בנו במשך הזמן הזה כמאתים וחמשים כפרים, לרוב על אדמה שוממה; נטעו ויערו שטח של קרוב ל־200 אלף דונם; הגדילו שטח ההשקאה מ־20 אלף דונם למאתים אלף ומעלה; הקימו למעלה מאלפיים מפעלים חרשתיים ותעשייתיים שעובדים בהם למעלה מ־40 אלף פועלים ופועלות; הקימו בנינים חדשים בעיר ובכפר והשקיעו בהם למעלה מ־40 מיליון לירות, ובחקלאות ובחרושת השקיעו סכום גדול יותר; הרחיבו את רשת בתי־הספר היהודיים ממאה ושבעים ל־800 ומעלה, מ־17 אלף תלמידים ל־105 אלף, ובהכנסותיהם ומסיהם איפשרו הרחבת החינוך הערבי מ־25 אלף ל־104 אלף תלמידים, ואיפשרו הגדלת תקציב הבריאות של הממשלה מ־117 אלף לירות ליותר מחצי מיליון, את תקציב החינוך — מ־90 אלף ליותר מ־500 אלף; הרחיבו את האימפורט מ־5 מיליונים ליותר מ־36 מיליון, ואת האכּספורט — ממיליון ורבע ליותר מ־14 מיליון; כיסו את הארץ ברשת חשמל, הקימו את מפעל ים המלח, אחד המפעלים החימיים הגחלים בכל האימפריה הבריטית.

כל זה לא ידוע למחברי ההצהרה, וזה אינו חלק של ההיסטוריה של ארץ ישראל, כפי שהם כותבים אותה עכשיו.

מר באֶוין הוא גם איש תנועת הפועלים, ויש לו זכויות גדולות במלחמת הפועל האנגלי על זכותו, איגודו והשבחת תנאי עבודתו, והוא אפילו לא שמע שהעולים והציונים היהודים האלה הספיקו להגדיל הסתדרות הפועלים מ־5 אלפים לפני 25 שנה עד 150 אלף כיום, ויצרו התישבות עובדת על מושביה וקבוציה, אשר גדלה מ־22 נקודות לפני 25 שנה ל־200 נקודות עכשיו. הוא לא שמע על הקואופרציה היצרנית, הקבלנית, על הקואו­פרציה לתחבורה, אשראי וצרכנות — מפעלים אשר עוררו השתוממות והתפעלות של כל שליחי הפועלים מכל העולם — מאנגליה, צרפת, הולנד, רוסיה, מכסיקו, ארצות הברית של אמריקה — אשר ביקרו בארץ, החל ממוריסון וגמור במאיסקי. כל המפעל הסוציאַלי הפועלי הזה, המאיר לרבבות ולמאות אלפי נוער יהודי בכל העולם, מלהיב ומאַלף את כל אגפי תנועות הפועלים בעולם — על כל זה לא שמע באֶוין, ואין זה חלק של ההיסטוריה. של הארץ במשך 25 שנים אלו.

הוא גם לא שמע על ההבדל העצום במצב הפלח והפועל הערבי בארץ־ישראל ובארצות הערביות השכנות, הבדל שבא אך ורק בעקבות המפעל הקונסטרוקטיבי והיוצר של התנועה הציונית והעובד היהודי; הוא לא שמע על העוני, התחלואה והדיכוי השוררים במצרים, בעבר הירדן, בסוריה, ובשאר הארצות, לעומת התנאים הסניטריים ותנאי העבודה המשופרים בארץ זו; הוא לא שמע על מכסימום של 7 גרוש ליום עבודה במצרים העצמאית והפרוגרסיבית, לעומת 50 גרוש ליום עבודה.לפועל. הערבי בארץ זו.

אני בטוח שהשליחים של משרד־החוץ, אשר אתם התיעץ באֶוין בחדשים אלה, וגם נציגי הליגה הערבית, אשר אתם ישב — לפי דבריו — 12 שבועות, הם ודאי לא סיפרו לו על המפעל הקונסטרוקטיבי הזה, אשר פיתח את הארץ, שינה את פניה, העלה את רמת החיים — גם של היהודים וגם של הערבים. — אבל האמנם לא שמע זאת אפילו מחבריו — מתום ויליאמס, ממוריסון, מקריץ׳־ג׳ונס ואחרים, אשר היו בארץ זו, ודיברו ונאמו וכתבו באנגליה על הפלא הגדול אשר ראו בארץ זו? אפילו, ״הספר הלבן״, זו אגרת־המעל של מאלקולם מקדוגלד, לא היה יכול להתכחש למפעל הקונ­סטרוקטיבי הזה, ובסעיף הששי שלו נאמר: ״גידול הבית־הלאומי היהודי וביצועו בכמה שדות פעולה הוא מאמץ קונסטרוקטיבי מופלא שמוכרח לעורר התפעלות העולם ומוכרח לשמש מקור גאוה לעם היהודי״. כל זה נמחק מהצהרת באֶוין. הדבר היחיד שקרה בארץ הוא חיכוכים גזעיים מתמידים. ודאי היה צורך בהיסטוריה מסולפת זו לגבי המטרות שהציגה לעצמה הצהרת משרד־החוץ.

ונעלם — חוסר המולדת לעם היהודי

אולם עוד דבר מרכזי אחד חסר מהספר הזה. וזה אולי הציר של המדיניות החדשה. יש הרבה רחמים לעם היהודי ולקרבנות הנאצים. חבל שלא ראינו אותם בימי הטבח. לא ראינו אותם במשך שנות הזוועה והדמים כשעם שלם הועלה לגרדום — ואיש מתקיפי עולם לא נע ולא זע. גם לאלה שיכלו להימלט מגיא־הריגה בעוד זמן לא נתנו מקלט, ו״סטרומה״ על פליטיה טבעה בים, וארץ־ההצלה נסגרה על מסגר.

בהצהרה זו יש הרבה רחמים ודאגה לשרידים המעטים שניצלו מהטבח. וכאן מכריזים שצרת ישראל היא בעיה אנושית גדולה. אולם המכריזים ובעלי הרחמים לא ידעו ולא שמעו על מקור הרע והאסון היהודי — חוסר המולדת.

באֶוין יודע רק על רדיפות הנאצים באירופה, הוא אפילו לא שמע על פרעות ביהודי טריפולי, רק לפני שבועות אחדים, שהחלו ביום ראשון בערב ונמשכו גם ביום השני וביום השלישי ובהם נהרגו עשרות יהודים ויהודיות ונתחללו בתי־כנסת יהודים, וכל זה קרה תחת השלטון הצבאי של באֶוין. גם על זאת לא שמע, שכן זה מחוץ לאירופה, ורחמי בעל ההצהרה אינם מגיעים למרחקים כאלה. ולא רק שאין זכר לבעיית חוסר מולדת ליהודים, אלא באֶוין בהצהרתו ובמסיבת העתונאים הכריז מלחמה על אלה הרואים את הבעיה הזאת כשורש הטרגדיה היהודית.

מלחמה על הציונות

בֶאוין הכריז מלחמה על הציונות. הוא מחלק מחמאות ליהודים, אבל הוא מגייס נגד הציונות את המתכחשים היהודים, כי גם ליהודים קויזלינגים שלהם. הוא מגייס גם את העולם המוסלמי והליגה הערבית למלחמה בציונות, כלומר — ברצון ההיסטורי של העם היהודי לחדש את מולדתו. הוא הופך את כל ענין ארץ־ישראל לענין של רחמים למספר יהודים באירופה. מתוך רחמים הוא מוכן אפילו לחפש ארצות אחרות בשביל קרבנות הנאצים, והוא עומד על האבחנה בין יהודים וציונים.

אין זה דבר חדש. ידענו שיש יהודים לא־ציונים ואפילו אנטי־ציונים. אילו היה באֶוין קורא כל התעודות היה מוצא שהקאבינט שהחליט ונתן את הצהרת־בלפור היה בו חבר אחד שנלחם בה בכל כוחו, וזה היה יהודי ששמו מונטאגיו. אולם הקאבינט הבריטי בראשותו של לויד ג׳ורג׳ לא השגיח במונטאגיו ולא ראה בו בא־כוח העם היהודי, ולמרות דעתו נתן את ההצהרה הזאת. אילו עיין באֶוין בתעודות הנוגעות בדבר היה מוצא על נקלה שהתחייבויות בריטניה כלפי היהודים, כלפי העם היהודי, ניתנו כהתחייבות ציונית, כהבטחה ברורה ומפורשת לשאיפות הציוניות היהודיות.

הצהרת באֶוין מתעלמת מתעודת־היסוד הקובעת את חובת אנגליה בארץ־ישראל — מהצהרת־בלפור. והצהרה זו פותחת במלים אלו: ״יש לי העונג למסור לך בשם ממשלת הוד מלכותו את ההצהרה הבאה של אהדה לשאיפות היהודיות הציוניות, אשר הוגשה לקאבינט ונתאשרה על ידו״. ואחר כך בא החלק השני של הצהרת־בלפור. הצהרת־בלפור באה מתוך, אידנטיפיקציה מפורשת של העם היהודי והציונות, ומתוך התחייבות ברורה של האנגלים והממשלה האנגלית לתמוך בשאיפות הציוניות היהודיות ולא האנטי־ציוניות.

באֶוין עושה עוד אבחנה אחת: לא כל היהודים רוצים לעלות לארץ. את אניות־המלחמה, את הדיביזיה המוטסת, את הטאנקים וחיל התעופה שלחו למנוע עליתם של יהודים שאינם רוצים לעלות לארץ. וכשמסרבים לתת סרטיפיקטים, מסרבים לתת אותם לאלה שרוצים להישאר בגולה. וכשטרומן דרש 100 אלף רשיונות — הוא דרש בשביל יהודים שרוצים להישאר לנצח באמריקה ובאירופה…

מוסלמי הודו על במה

ולעומת הדברים האלה החסרים והמסולפים שבתוך ההצהרה, יש בה דברים חדשים שלא הופיעו עד היום בשום תעודה ממשלתית בנוגע לארץ־ישראל בכל 25 השנים האלה, אפילו לא ב״ספר הלבן״ של מאלקולם מקדונלד. בפעם הראשונה מכניסים בתעודה רשמית בדבר ארץ־ישראל ויהודים את 90 מיליון המוסלמים בהודו, אשר באֶוין בחן וחקר שהם מתענינים התענינות עמוקה בארץ־ישראל. באֶוין עוד אינו יודע את מספר היהודים באירופה שרוצים ללכת לארץ־ישראל, אם כי יש לכאורה אמצעי קל לדעת זאת: יודיעו ברדיו שכל יהודי הרוצה לעלות לארץ־ישראל יופיע בפני הקונסול הבריטי, וידע; והוא טורח טרחה גדולה לגלות סוד זה וממַנה ועדת חקירה מיוחדת לכך, ומבקש מאמריקה שתמַנה אף היא חוקרים שיסעו לארצות אירופה ויעשו חקירה ודרישה, ורק אחרי כן ידעו מה מספר האנשים מבין השרידים בגרמניה הרוצים לעלות לארץ. אולם באֶוין ידע בדיוק ש־90 מיליון מוסלמים בהודו מתענינים התענינות עמוקה בארץ־ישראל. הוא כלל אינו מעלה על דעתו, שאולי 90 מיליון מוסלמים בהודו מתענינים בלחץ ובעוני ובדיכוי שבהם הם חיים, אולי הם מתענינים ביאַוה המוסלמית הקרובה כל כך להודו. אולי הם לא שמעו אף פעם, מלבד פוליטיקנים מושבעים אחדים, את שם ארץ־ישראל, וודאי שאינם יודעים היכן מקומה. אבל בשביל המדיניות החדשה של באֶוין צריך היה לגייס את הפחד של 90 מיליון המוסלמים בהודו.

פיזור הדש של הגלויות

ועוד חידוש אחד יש בהצהרה זו: רעיון הפיזור, פיזור נוסף של נדחי ישראל, חיפוש ארצות הגירה חדשות מחוץ לאירופה בשביל קרבנות הנאצים. באֶוין החרד כל כך לשלום היהודים באירופה ורוצה לשחרר אותם מפחד הדיכוי וההפליה — מתכונן לפזר את השארית הקטנה וליצור בני־תערובות יהודים בארצות נוספות, שיקרה להם מה שקרה ליהודים בטריפולי ולאשורים בעיראק.

נותני ההצהרה לא ידעו על קיום הערבים…

באֶוין לא הסתפק בהצהרה שקרא בבית־הנבחרים ב־13 בנובמבר. באותו יום כינס את באי־כוח העתונות ועל התורה־שבכתב הוסיף להם תורה שבעל־פה. ויש בדברים האלה לשפוך אור רב על הכוונה האמיתית של המדיניות החדשה. באֶוין לא הסתפק בטשטוש וסילוף תכנה של הצהרת־בלפור, הוא רצה לפסול אותה ביסודה. הוא טען בפני העתונאים שתי טענות:

א) מחברי הצהרת־בלפור לא ידעו כלל ולא לקחו בחשבון את קיום הערבים. אמנם קשה מאד ליישב את הטענה הזאת עם טענה שניה בהצהרה זו האומרת, כי ההתחייבויות שניתנו היו התחייבויות כפולות, ליהודים ולערבים. איך יכולים היו לתת הבטחות לערבים, כאשר לא ידעו כלל על קיומם. טענה זאת כבר טען לפני באֶוין חברו לשעבר — מאלקולם מקדונלד: ״מחברי הצהרת־בלפור לא ידעו על קיום הערבים״. הוא הוכרח להסתלק מטענה זו כשהוכח כזבה, אבל באֶוין חוזר על טענה זו. באֶוין הוא איש חדש בשדה המדיניות הבריטית. עד מלחמה זו השקיע את כל כוחו הרב וכשרונו הגדול בתנועה המקצועית של פועלי ההובלה. ואולי מותר לו לא לדעת את ההיסטוריה שלפני המלחמה, אבל יש לנו עדות מוסמכת של ליאו אמרי, מדינאי בריטי, אשר שימש גם מיניסטר בעניני הודו וגם מיניסטר לעניני המושבות.¹

״ההתחייבויות הן חד צדדיות״…

ב) באֶוין אינו מסתפק בטענה שהתעלמו מהערבים, יש לו עוד טענה אחת. ההתחייבויות שניתנו ליהודים אין להן תוקף מוסרי. כי אלה היו התחייבויות חד־צדדיות, בלי דיון והימלכות עם הערבים. אילו היה טורח באֶוין לגלות את האמת והיה דורש מפקידיו במשרד החוץ להמציא לו את כל התעודות הנוגעות בדבר לא היה בא לטעון טענה מופרכת זו. כי היה מוצא שבאי־כוח הערבים בימים ההם נתנו את הסכמתם המלאה למדיניות הציונית של הממשלה האנגלית (כנראה היו סבורים אז שאנגליה לוקחת ברצינות את התחייבויותיה אלו…) בא־הכוח הרשמי והמוסמך של העם הערבי בימים ההם, אשר אתו ניהלה אנגליה את המו״מ בדבר ההבטחות לערבים, היה פייסל, בנו של השריף ממכה. ובמארס 1919 שלח פייסל מכתב לפליכס פרנקפורטר, שהשתתף בשם המשלחת היהודית בועידת השלום, ובו נאמר: ״אנחנו הערבים, וביחוד המשכילים שבתוכנו, מתיחסים באהדה עמוקה ביותר לתנועה הציונית. משלחתנו פה, בפאריס, יודעת על בורין את ההצעות לועידת השלום ואנו סבורים שהן מתונות ומתאימות ואנחנו מקדמים את היהודים בברכה בחזרם למולדת״. ולא רק פייסל. באותה ועידה שלום היתה משלחת של ערבי סוריה וארץ־ישראל שנקראה בשם ״הועד הסורי־הפלשתינאי״. משלחת זו הופיעה בפני ועידת השלום ב־13 בפברואר 1919. ראש הועד אמר למועצה: ״המותר לנו להגיד דבר אחד בדבר ארץ־ישראל? פלשתינה היא בלי־ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה.

אנו סבלנו יותר מדי סבל הדומה לשלהם ולא יתכן שלא נפתח לרווחה בפניהם את שערי ארץ־ישראל. כל אלה מקרב היהודים המדוכאים בארצות הנחשלות — בואם רצוי. יבואו ויתישבו בארץ־ישראל. אולם בארץ־ישראל אבטונומית הקשורה לסוריה בקשר היחיד של פדרציה. כלום ארץ־ישראל הנהנית מאבטונומיה פנימית רחבה לא תשמש בשבילם ערובה מספקת? אם הם יהווּ רוב בארץ ההיא הם יהיו השליטים״. אלה היו דברי המשלחת, הסורית־הפלשתינאית. במשלחת הזאת השתתף גם ג׳מיל מרדם־ביי, שהוא עכשיו. נשיא הליגה הערבית וציר סוריה במצרים.

הכוונה: מושבת־כתר ובסיס לצבא הבריטי

באותה מסיבת עתונאים סיפר באֶוין שבמשך שנים־עשר שבועות הוא התיעץ עם הערבים עד שנתן את ההצרה הזאת. וכפרי התיעצויות אלו באה המדיניות החדשה. מה היא איפוא המדיניות הזאתו? כל כמה שהדבר יראה מוזר ופרדוכסלי, זו היא מדיניות המתכוונת לשני חיסולים: לחיסול ״הספר.הלבן״ ולחיסול הציונות. מבחינה יהודית מדיניות זו מרחיקה לכת יותר מ״הספר הלבן״. היא לא רק מבטלת את הבית־הלאומי, היא מכריזה מלחמה על הרעיון הציוני. היא מנסה לפלג בין יהודים וציונים, היא מתכחשת לבעיה היסודית של העם היהודי, לחוסר מולדת. במקום ריכוז היא רוצה בפוליטיקה של פיזור וטמיעה, בהעמדת כל היהודים בעולם במצב של יהודי חסוּת. מבחינה ערבית פוליטית היא נסיגה מ״הספר הלבן״. היא מחסלת את ההבטחה שניתנה ב״ספר הלבן״ לערבים שכעבור עשר שנים תהיה ארץ־ישראל מדינה פלשתינאית עצמאית, עם רוב של ²/₃ ערבים, כלומר, למעשה מדינה ערבית. היא קובעת תכלית אחרת, חדשה, סטאטוס של אפוטרופסות בינלאומית במקום המנדט. אולם למען פצות את הערבים בעד הפרת ההבטחה לעצמאות פלשתינאית — היא מסתלקת מכל ההבטחות וההתחייבויות שניתנו לעם היהודי על־ידי הצהרת־בלפור, על־ידי המנדט, על־ידי חבר הלאומים, על־ידי מפלגת העבודה, על־ידי שתי המפלגות באמריקה, על־ידי נשיא ארצות־הברית. היא עושה נסיון ברור — שאלה היא אם הנסיון יעלה בידה — לחסל את העם היהודי כעם, ולהכיר רק בקיום יהודים מפוזרים המשמשים אוביקט או של רחמים או של פוגרום לעמים אחרים. החידוש המרכזי של ההצהרה שהיא מועידה תפקיד חדש לארץ־ישראל: לא מדינה יהודית, לא מדינה ערבית, אלא אחוזה בריטית פּאֶרמננטית, למען שמש בסים לצבא הבריטי המגורש ע״י הערבים ממצרים, מעיראק ומסוריה. היא רוצה להפוך את ארץ־ישראל למאלטה שניה, למאלטה ביבשת אסיה, על החוף המזרחי של הים התיכון, מעין מושבת־כתר בריטית בשם מודרני של אפוטרופסות בינלאומית.

ולמען הצדיק מדיניות זאת מדגישים ומעמיקים ניגודים בין היהודים והערבים, ניגודים שאין ליישב אותם, כביבול. משסים בשאיפה הציונית את המוסלמים בהודו, מגייסים את הליגה הערבית ומנסים לפלג את היהודים בתוך עצמם. אולם למען פצות את דעת הקהל באמריקה, למען השקיט את המצפון של מפלגת העבודה, למען הרגיע את ״יהודי החצר״ — מרמזים כאילו על אפשרויות של עליה נוספת, תיקונים ב״ספר הלבן״. ולשם כך עורכים מחקרים חדשים על יכולת הקליטה של הארץ, על מצב יהודי אירופה. אבל עוד טרם נערך המחקר מודיעים מראש, שאין הארץ יכולה לפתור את שאלת השרידים באירופה. ועוד בטרם נקבעה המדיניות קובעים מלכתחילה שהשלב השלישי, הסופי, במדיניות של ממשלת ה. מ. הוא לשים את ארץ־ישראל תחת אפוטרופסות בינלאומית, כלומר, המשכת הכיבוש הבריטי, אולם בלי המנדט ובלי התחייבויות המנדט. וכך נאמר בסעיף 17: ״הסכם האפּוטרופסות יירש את מקום המנדט הנוכחי, הוא יקבע מפני זה את המדיניות הסופית ביחס לארץ־ישראל״. לשם כך נמשכו ההתיעצויות של משרד החוץ עם הערבים במשך 12 שבועות, התיעצויות בין חוגי המזרח הקרוב של משרד החוץ ובין חוגי הליגה הערבית. ונעשה נסיון, אינני יודע עוד אם יצליח או לא, להשיג את הסכמתם של שליטי ערב בארצות השכנות. בהצהרה רצה או רוצה באֶוין להשיג מהערבים ויתוּר על תביעתם לעשות את ארץ־ישראל למדינה ערבית עצמאית, ובשכר זה מבטיח להם משרד החוץ שגם מדינה יהודית לא תהיה; בארץ לא תקום מדינה ערבית, לא תקום בה גם מדינה יהודית, והארץ תישאר לעולם בידי האנגלים, ומכיון שכך — אין הכרח שהיהודים יהיו רק שליש, רק 33 אחוז, אפשר להגדיל את האחוז אולי עד 40, אולי קצת גבוה או נמוך מזה. היותם אחוז יותר גדול מועיל קצת למדיניות החדשה: יותר קל ויותר מוצדק, כביכול, להשאיר כאן כיבוש אנגלי מתמיד, אם יש אחוז יהודים גדול יותר. זה נוטל את הקרקע מהתביעה הערבית לעצמאות מדינית של פלשתינה, אבל בשום פנים ואופן לא ינתן ליהודים להיות רוב, כפי שדרשה במפורש מפלגת העבודה בועידה שלפני הבחירות באנגליה, וכפי המשמעות המקורית של הצהרת־בלפור. ומשום כך ההתכחשות לבעיה המרכזית של העם היהודי — חוסר מולדת, ומשום כך מסלפים את ההיסטוריה של ארץ־ישראל, שלא היתה כאן בניה ויצירה, אלא רק חיכוכים גזעיים שמהם אין מוצא, והם מחייבים שלטון צד שלישי, ומשום כך — לעומת תמיכת אמריקה מעמידים 90 מיליו­נים מוסלמים בהודו ומפחידים את מפלגת העבודה ואת העם האנגלי בתגובה חמוּרה של העם הערבי.

שתי מגמות במדיניות האנגלית כלפי ארץ־ישראל

ידוע הדבר שתמיד התרוצצו באנגליה שתי מגמות מתנגדות ביחס לארץ־ישראל. מגמה אחת היתה פרו־ציונית של אנשים כמו בלפור, לויד ג׳ורג׳, צ׳רצ׳יל, אָמרי, וינגייט ומפלגת העבודה כולה. היתה גם מגמה אנטי־ציונית של וינטרטון, אידן, ורוב הפקידות של משרד החוץ במזרח התיכון.

אנשי האורינטציה האנטי־ציונית סבורים שהאינטרס הבריטי הוא לסדר את עניניה במזרח התיכון בעזרת החוגים הפיאודליים השליטים בארצות ערב, שאין להם משען בעם, ואין הם בטוחים מפני שכניהם, והם זקוקים לחסדי אנגליה, ומשום כך יעמדו ויגנו בנאמנות על האינטרס הבריטי.

על מי סומכת ממשלת הפועלים

ומלה אחת על החוגים האלה, לפני שבועים נתפרסם מאמר בעתון גדול בלונדון מסופר מיוחד של עתון זה במזרח התיכון, הדן על טיבם של חוגים אלה. מאמר זה דן אמנם על מצרים, אבל הדברים הולמים פחות או יותר את כל ארצות המזרח התיכון. תיאורו כזה: ״מצד אחד העם, הפלחים— דלים, מחוסרי חינוך, ללא הזנה מספיקה, ללא דירה אנושית, נגועי מחלות, לרוב במצב קרובים לעבדוּת. לא טוב יותר מצב בעלי־המלאכה והפועלים אם כי הם יכולים לפעמים לסדר שביתה — אבל הם בעצמם מחוסרי אונים במובן הפוליטי, ללא ביטוי, ללא הדרכה, מנוצלים, אילמים ופאסיביים, מחח למקרים בודדים.

מצד שני — חוּג של אנשים בעלי עושר מופלג, בידיהם רוב האדמה הראויה לעיבוד. אלה קוראים אמנם בשם דמוקרטיה, אבל יש להם מעט הבנה ועוד פחות רצון לדמוקרטיה למעשה. הם שולטים בארץ רק לטובתם הם. הפרלמנט מורכב לרוב מהם וממשרתיהם — שום חוק הפוגע באינטרסים שלהם לא יתקבל. שכר הבתים והאדמה גבוה, מס האדמה נמוך, הכנסתם חפשית לרוב מעול מסים, שכר העבודה הוא זעום, מספיק בקושי לשמור על הפלחים והעובדים מרעב.

המעמד השליט ומשרתיהם מתחמקים מחוקים לא נוחים להם, ולמען הסב את מרירות העם מהדיכוי והניצול — הם מפיחים בתוך ההמון שנאה לזרים״.

דברים אלה כתב לא ריבולוציונר, לא עתון שמאלי אלא עתון קונסרבטיבי מכובד, שמרני ביותר המכובד ביותר באנגליה, העתון ״טיימס״, ואי אפשר לחשוד בו, שהוא השחיר יותר מדי את התמונה. אנחנו מכירים את המציאות, ואנחנו יודעים שהעתון אולי הפחית קצת מהאמת. נעשתה עכשיו קנוניה בין השליטים הפיאודלים של עמי־ערב במזרח התיכון ובין החוג הריאקציוני ביותר של משרד החוץ — החוג האנטי־אמריקני, האנטי־צרפתי והאנטי־רוסי, ואלה הם אשר הטילו את דרכם ואת כיווּנם על מנהל משרד החח של ממשלת הפועלים באנגליה.

לא כאן המקום לעמוד על הסתירה התמוהה שבין המדיניות הפרוג­רסיבית של הממשלה החדשה בתוך הארץ המתנהלת ע״י דולטון, ביוואָן, שינואֶל ואחרים, ובין המדיניות החיצונית הריאקציונית המתנהלת על־ידי אֶטלי ובאֶוין. בשביל אנגליה גופא יודע באֶוין וחבריו כי מה שרוצה הפועל, האכר והאיש הפשוט אלה הם תנאי חיים הוגנים ביותר, בית, חינוך, רמת חיים טובה יותר, חירות ועצמאות, אולם בשביל מיליוני המוסלמים בהודו מבטיח באֶוין סגירת שערי ארץ־ישראל לקרבנות הנאַצים וגזירה על אלה הרוצים לבנות את שממות הארץ הזאת.

אין ניגוד בינינו ובין המזרח התיכון

אנחנו, העם היהודי, שוללים אותו ניגוד פנימי נצחי שמעלה באֶוין על ראש הצהרתו כיסוד המדיניות החדשה — הניגוד בינינו ובין המזרח התיכון. אנחנו רואים את מפעלנו הקונסטרוקטיבי, את מאמצי הפיתוח והבנין והיצירה שלנו בארץ עולים בד בבד עם הצרכים הגדולים ההיסטוריים של כל החבל הזה הנקרא מזרח תיכון. מאמצי הפיתוח, היזמה הכלכלית והסוציאלית, העלאת רמת החיים של ההמונים, תיכון, השקאה, מפעלי הבראה וחינוך — דברים אלה שאנחנו עושים בארץ, אלה הם הדברים הדרושים לארצות השכנות. אם כי מה שאנחנו עושים בארץ הזאת, אנחנו עושים לתיקון עצמנו, הננו יודעים שאנו ממלאים שליחות היסטורית להפרחת כל החבל הזה שבתוכו אנחנו מתאחזים מחדש.

הסכסוך — זמני

אנחנו רואים את הסכסוך בינינו ובין הערבים בארץ כסכסוך זמני, כשם שאנחנו רואים גם את הקונפליקט בינינו ובין אנגליה כסכסוך זמני.

אנחנו עם בעלי זכרון גדול. קשרינו עם הארץ הזאת הם קשרים של אלפי שנים, וכשם שאנחנו יכולים לצפות לאחור, כמו עמים מעטים בעולם בלבד, כך אנחנו גם צופים לפנים, ושום מאורעות חולפים, עד כמה שיהיו מרים, לא יטשטשו בפנינו את סיכויינו ההיסטוריים ואת היעוד ההיסטורי, שחזירתנו למולדת מביאה בכנפיה.

מדינת היהודים בארץ לא תיצור חייץ בין אנגליה ובין העולם הערבי. להיפך, היא תשמש חוליה מקשרת. אנחנו באים הנה לא כעוברי אורח, אלא כעם השב למולדתו. אנחנו קושרים את גורלנו עם הארץ הזאת, ועל ידה עם שכנינו הקרובים. בבנותנו ארץ־ישראל פורחת, פרוגרסיבית, בפתחנו את חקלאותה ואת חרשתה וביצרנו חברה מתוקנת עם רמת חיים סוציאלית ותרבותית גבוהה, אנו עוזרים להפרחת כל הארצות השכנות ולה­רמת החיים של עמיהם. סוריה, מצרים, עיראק, לבנון, כשהן עשירות, פורחות, מתקדמות ועצמאיות — הן צורך חיובי בשביל רווחתה ופריחתה של ארץ־ישראל יהודית, ובנין שממות הארץ על ידינו ופיתוח אוצרותיה הגנוזים עד קצה יכולתם הם צורך חיוני של כל הארצות השכנות הרוצות לצאת לדרך חדשה יחד עם עמי אירופה, דרך של קידמה ורווחה, ועל ידי כך — לחירות ועצמאות אמיתית, ממשית, ולא על גבי הנייר בלבד.

לא נשלים עם מדיניות המחסלת את קיומנו

וכעם אירופאי, אם כי ממוצא מזרחי ושמי, אנו מעונינים לקיים ברית ידידות עם המעצמה הבריטית הדימוקרטית, שיש לה ענינים חיוביים בפינה זו בעולם. אולם העם היהודי ידחה ללא פשרה וללא סייג כל מדיניות המכוונת לחסל את קיומנו הלאומי,

לפזרנו עוד יותר בגולה ולעשוק מאת עמנו את תקוותו וזכותו למולדת ולעצמאות. מדיניות מתכחשת, עקרה וריאקציוניה זו לא תביא לידי יציבות ושלום לא בארץ הזאת, לא במזרח התוכון ולא בעולם. העם היהודי לא ישלים עם קיפוח תקוותו האחרונה. אנו מאמינים, למרות נסיוננו המר, שלא ישלים עם כך גם מצפון העם האנגלי והפועל האנגלי והמצפּון האנושי בכל ארץ שהיא. וגם אם מדיניות זו תלווה טאנקים ומכונות יריה ואניות משחית, לא נשלים אתה ולא ניכנע לה.

על שלושה אנו מוכנים ליהרג

עוד ששת המיליונים של מתינו באירופה מוטלים לפנינו, וכבר ניגר דמנו מחדש כאן על אדמת המולדת, בכפר היהודי, בעיר היהודית, בתל־אביב, בשרון, בשומרון, דם ילדינו, נערינו, פועלינו, אכרינו הנשפך בידי עושי דברו של באֶוין וחבריו. ואַל נשלה את עצמנו. מה שקרה אתמול ושלשום בעמק השרון,²) זה אולי רק התחלה למשטר של טירור ודמים שאנשי ההצהרה והמדיניות החדשה מכינים לנו בארץ. כוחות הים והיבשה והאויר של האימפריה הבריטית מגויסים ע״י באֶוין נגד חלוצי ישראל, אלה המתעקשים להאמין בחזון הדורות של עמם, מוכנים למסור את נפשם על בנין מולדתם, ובעמדם מול כוחות מזויינים, אין להם אלא צדקת מפעלם וטוהר שאיפותיהם.

על קברות חללינו בתל־אביב ובעמק השרון, על קברות אחינו ואחיותינו היקרים, אני רוצה להגיד דברים מועטיםלבאֶוין ולחבריו. אינני

אנגלי, ואינני יודע אם העם האנגלי והפועל האנגלי מילאו את ידי באֶוין לנהוג כלפי עם ישראל, כאשר הוא נוהג בו ואם הצהרתו ממלאה בנאמנות ובאמת את השליחות שהעם האנגלי ומפלגת העבודה הבריטית הטילו על ממשלת הפועלים. הוא עומד לכוף עלינו את המדיניות החדשה בכל הכוח המזוין הכביר העומד לרשותו. בסעיף 18 מזהיר אותנו בעל ההצהרה שישתמשו נגדנו בכוח באופן הנמרץ ביותר — אם נמרה את פיו. ואזהרה זו ודאי תקוים. עושי דברו בארץ כבר הפילו את החללים הראשונים ועוד ידם נטויה.

אין אנו, יהודי ארץ־ישראל, רוצים ליהרג, — אנו רוצים לחיות. אנו מאמינים, בניגוד לתורתו של היטלר ותלמידיו בארצות השונות, שגם לנו היהודים, כמו לאנגלים ולאחרים, יש זכות לחיות כיחידים וכעם, אולם גם לנו כמו לאנגלים יש משהו שהוא יקר לנו גם מהחיים. ואני רוצה להגיד לבאֶוין ולחבריו שאנו מוכנים ליהרג ולא נוותר על שלושה דברים:

על חירות העליה יהודית,

על זכותנו לבנות שממות מולדתנו,

על עצמאותו המדינית של עמנו בארצו.

---

המאבק של הישוב

מאת

דוד בן־גוריון

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, חיפה 30 בנובמבר 1945

לאחר הטבח שעשו בנו בימי מלחמה זו באירופה, ולאחר גמר המלחמה בעולם יש לציין שלוש עובדות מרכזיות הממצות את מצבנו החדש: א) פרעות ביהודים בפולין, בסלובקיה, במצרים ובטריפולי, וזה לאחר נצחון הדמוקרטיה והסוציאליזם בעולם; ב) הצהרת באֶוין; ג) המאבק של הישוב.

מפנה היסטורי

הדבר הראשון מדבר בעד עצמו ואינו זקוק לפירושים. על הצהרת באֶוין דיברתי במקום אחר, אך אני בכל זאת רואה חובה להוסיף כאן, במסיבת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מלים נוספות מפני הצורך לגופו ומפני שזה עומד כרגע במרכז חיינו ובמרכז הציונות והישוב — המאבק; יש צורך לראות את ההצהרה לא רק כמו שהיא ברגע זה, אלא גם מתוך פרספקטיבה. לכן אתחיל מלפני חרשים אחדים ואסיים בבאות. ותסלחו לי אם הפעם אצטט את הדברים שדיברתי במקום אחר, בלונדון, בימי הכינוס הציוני העולמי הראשון לאחר המלחמה, בחודש אבגוסט ש״ז, ימים אחדים אחרי עלות מפלגת העבודה לשלטון.

באותו כינוס עמדתי בין שאר הדברים על הערך הגדול שחל באנגליה בבחירות הללו. שיש בהם משום מפנה היסטורי לא לאנגליה בלבד אלא גם משמעות עולמית. ציינתי גם מה היתה מפלגת העבודה, כיצד עזרה לנו ולמה נתחייבה והסקתי: ״ולאחר שהגדרתי כל זאת עלי להוסיף אזהרה רצינית וחמוּרה: אל תסמכו יותר מדי על השינוי הגדול הזה, אשר נתרחש באנגליה, ואַל תניחו שבזאת בלבד נפתרה שאלת ״הספר הלבן״, השאלה המרכזית בציונות עכשיו״.

ואני הוספתי אז: ״לא הבטחות, הכרזות, הבעות־סימפּטיה, יכריעו בעינינו, אלא שאלה אחת: היבוּטל ״הספר הלבן״ או לא? ולא התעודה כמות שהיא, כי לא הצהרה זו או אחרת מענינת אותנו. אבן־הבוחן בשבילנו תהיה אם יבוטל העקרון של ״הספר הלבן״, עקרון היותנו מיעוט, ותינתן לנו אפשרות להיות לרוב ולעצמאיים, או לא? השאלה היא — ״ספר לבן״, או מדינה יהודית? זוהי אבן־הבוחן היחידה, ועל פיה נשפוט את את המדיניות החדשה״.

תסלחו לי על שהבאתי ציטטה מדברי, כי נדמה לי שיש צורך לראות את הדברים מלפני ההצהרה, ויש צורך לראות את הדברים איד תיתכן ההתפתחות גם לאחר ההצהרה. כאז, מיד לאחר הבחירות, אני רואה עכשיו בבחירות הללו מפנה היסטורי גדול, שיש לו ערך לא בשביל אנגליה בלבד, כי אם בשביל העולם כולו, וכל מה שקרה מאז — ובתוך זה הצהרת־באֶוין והפוגרום בטריפולי, שאחריותו על הממשלה בלונדון — לא שינה את דעתי.

הסתירה בין מדיניות הפנים ומדיניות החוץ של ממשלת הפועלים

ואני רוצה להוסיף רק מלים אחדות על הדבר שלא עמדתי עליו באסיפת הנבחרים: מהו פשר הניגוד בין המדיניות הפנימית של ממשלת הפועלים והמדיניות החיצונית שלה: מדוע במדיניות הפנימית מתכוננת הממשלה ברצינות להגשים את הפרוגרמה של המפלגה, כגון הלאמת הבנק אוף אינגלנד, המכרות, התעשיה הכבדה, התחבורה, הבניה וכדומה, ולרגל כך מתבצר מצב הממשלה, גדל האמון אל הממשלה בעם כולו ולא רק בציבור הפועלים (אמנם, באנגליה מעמד הפועלים כמעט אידנטי עם העם האנגלי, כי זהו רוב מנינו ורוב בנינו של העם האנגלי)¹, ובאותו הזמן אותה ממשלה מנהלת מדיניות חיצונית שמרנית, ריאקציונית, ולא רק ביחס לארץ־ישראל, אלא בעולם כולו. באסיפת הנבחרים עמדתי על הקשר בין המדיניות שלה בארץ, שהיא פרי קנוניה בין חוג ריאקציוני של אנשי משרד החוץ

במזרח התיכון (השם המפורסם המסמל אותו — אם כי יש אולי אנשים חשובים יותר בעלי השפעה גדולה יותר — זהו הגנרל ספירס), ובין החוגים הפיאודליים השליטים בארצות הערביות. מה פשר דבר הסתירה הזאת? על זאת ניתנה תשובה באותו נימוק שלישי שציינתי באזהרתי שלא נסמוך יותר מדי על עצם העובדה של שלטון הפועלים — כי יוסיפו לשלוט הפקידים במשרד החוץ ובמשרד המושבות. גם בתוך אנגליה יש מנגנון פקידותי, ואינו נופל מבחינת היושר וכשרון העבודה מאיזה מנגנון שהוא בעולם, והמיניסטרים שנכנסו על מנת להשליט את הפרינציפים החדשים של מפלגת העבודה, פרינציפים פרוגרסיביים וסוציאליסטיים, גם הם נתקלו באינרציה, לא אגיד בהתנגדות, של הפקידות, כי ה״סיביל סרבנט״ האנגלי אינו מתנגד לממשלתו, אבל קיימת גם שם אינרציה.

. אולם רצון העם, רצון המוני פועלים יגבר בנקל על האינרציה של הפקידוּת. כי העם האנגלי, המוני הפועלים, חיים את הדברים האלה; אין זה רק רצונם של יוּ דולטון, אנווראן ביוואֶן, תום ויליאמס, עמנואל שינואֶל ואחרים; זה הרצון של ההמונים המעונינים בשינויים ותיקונים, ואלה יתגברו על הפקידות שיש לה הרגלים שצמחו מתוך שירות לכנופיה קטנה של בעלי־הון גדולים. המוני פועלים אלה יודעים להטיל רצונם על הממשלה שנבחרה על ידיהם והם סומכים על כך שהשליחים יעשו את רצונם. אולם ביחס לאימפריה, יחסי החוץ שלה, מעט מאוד בין האנגלים, ועוד פחות בקרב פועלים אנגלים, יודעים אותם, מתענינים בהם, חיים אותם. על פי טבע הדברים, השלטון באימפריה הוא דיקטטורה ביורוקרטית (מחוץ לדומיניונים, כמובן, שהם חפשיים, כמו אנגליה, ושם יש שלטון לעם עצמו). באימפריה כל השלטון למעשה נמצא בידי ביורוקרטיה דיקטטורית. היא איננה כפופה לא לרצון של העם שבתוכו היא שלטת, ולא לרצון העם האנגלי שאיננו יודע את הענינים ומעט מאוד מתעניין בהם. ביחסי חוץ ובהנהלת האימפריה גדול הכוח של הפקידוּת (והפקידות כוללת אמבסדורים ונציבים עליונים ומיניסטרי־רזידנטים במזרח התיכון), בידם כל הקשרים, בידם כל השלטון, בידם כל המסורת, בידם כל האינפורמציה. וכשנכנס מנהל פועלי ההובלה באנגליה למשרד החוץ, הוא שבוי בידי ציריו, פקידיו ומומחיו. ואין

זה מקרה שבאֶוין, שהרצה כבר פעמיים בבית־הנבחרים על הפוליטיקה החיצונית (לא על ארץ־ישראל), נערכה לו בפעם הראשונה קבלת פנים ידידותית מצד צירי הפועלים, אבל בסוף דבריו היתה דממת מצדם, ומחיאות כפיים היו רק מצד ימין; ובפעם השניה נפגש בדממת קרח על ספסלי 400 הפועלים בפרלמנט, ורק ה״טורים״ מחאוּ כפיים.

אם כי יש השתתפות באסון שקרה ליהודים במלחמה הזאת וסימפטיה למפעלנו בארץ, במידה שמכירים אותו, הרי יודעים מעט מאוד על שני הדברים גם יחד. האנגלים טרודים בעניניהם ואין להם צורך ונטיה להתפנות לעניני חוץ. כאן הוא אחד המקורות הראשיים לסתירה בין מדיניות פועלית בשאלות פנימיות ומדיניות ריאקציונית בשאלות חיצוניות. איני יודע אם סתירה כזאת תיתכן לזמן רב. אנחנו חיים בעולם שהענינים משולבים מאוד, והם הולכים ומשתלבים יותר ויותר. כל מדינה ומדינה הולכת ונעשית תלויה יותר ויותר בחברתה, וסוף סוף יתקלו בסתירה הזאת ויראו שלא כל כך פשוט ליצור רמת־חיים גבוהה ומשטר פועלי באנגליה בשעה שבמצרים ובעיראק ובארצות אחרות יהיה משטר של עבדוּת, עוני ודיכוי; ולא פשוט כל־כך שפועלי האריג באנגליה עובדים שש או שבע שעות ובשכר עבודה גבוה, בזמן שהפועלים בארצות אחרות עובדים באותו מקצוע 10 שעות ביום ומקבלים 5 או 7 גרוש ליום.

לוח זמננו אוסר עלינו לשבת בחיבוק ידים

אולם התגלותה של סתירה זו לא תבוא מניה־וביה; בינתיים פועלי אנגליה טרודים בעניניהם. אפשר והסתירה לא תתגלה, וממשלת הפועלים תיכשל, ואולי תתגלה ויתקנו אותה, אבל זה ידרוש אולי הרבה מאוד זמן, יתכן גם שיתוקנו הדברים בכל עניני החוקה — ואולם ביחס לארץ־ישראל תעמוד הסתירה בעינה. ולוח הזמן של אנגליה ולוח הזמן של העם היהודי אינם עולים בקנה אחד. ארץ משונה ומסורבלת זו עם אימפריה גדולה כל כך, עם עמדות מרובות כל־כך, ועם קשרים רבים, יכולה לחיות הרבה שנים גם בתוך הסתירות הללו, אבל בינתיים אנו נחנק — אם נשתוק ונשלים ונכנע ונחכה.

מזה יש להסיק שתי מסקנות: מסקנה אחת — לא להתיאש לגמרי גם בשטח המדיניות החיצונית לא מהעם האנגלי ולא מהמפנה ההיסטורי הגדול שחל בו. אם המפנה הזה שהחל בפנים יצליח ויתבסס הוא עלול להשפיע גם על המדיניות החיצונית ולהפוך אותה. מסקנה שניה: לא לסמוך על כך שיחזרו בתשובה, כי מי יודע אם יחזרו בתשובה — ואימתי. הסתירה עלולה גם, להכשיל את ממשלת הפועלים, או להכשיל את השלום בעולם. ישנה אפשרות של חזרה בתשובה, אבל נתחייב בנפשנו אם נסמוך על אפשרות זו בלבד. כי האפשרות הזאת שישנה — אינה בידינו אנו. ואני אומר: נתחייב בנפשנו אם נסמוך אך ורק על האפשרות הזאת מבלי שאנחנו נעשה בינתיים כל אשר ביכלתנו ובכוחנו למען הכשיל אותה, ולא נסמוך על ״פּרוצס היסטורי״ ועל הסיכוי שהאנגלים ופועלי אנגליה יתקנו בעצמם את המצב.

נוכח סכנת התערערות

לא אעמוד כאן על כל המדיניות החיצונית הריאקציונית שבאֶוין ואטלי קיבלו אותה בירושה מאת פקידי משרד החוץ והם ממשיכים אותה, אם כי גם זה מענין אותנו, כי עתידנו אנו ואפשרויות פעולתנו וגידולנו הקרוב תלויים בנסיבות העולמיות: האם אנחנו הולכים לקראת יציבות ושלום בעולם או אנחנו הולכים לקראת קטסטרופה עולמית חדשה? אמנם, אין אנחנו מהוים גורם עולמי, וראוי לנו להיות צנועים ולראות תחילה את פינת חיינו אנו. המסקנה שיש להסיק ממה שקרה, בימי ממשלת פועלים זו, שאין להתעלם מהחיוב שבממשלת פועלים למרות המעל ומרמה שבהצהרת באֶוין, אבל מצד שני — שום חיוב שבממשלת פועלים לא יוכל להעלים מאתנו ולטשטש במשהו אותם מעל ומרמה שבהצהרת באוין. עלינו לראות שמדיניות זו מעמידה בסכנה את שארית ישראל, את התנועה הציונית, את הישוב בארץ. אני מניח שזה ברור לכולנו, אבל עלי להוסיף: יש חשש שנתברך בלבנו לשוא כי יש לנו לכל הפחות נכס אחד שהקימונו — הישוב היהודי — והוא בטוח ואין סכנה צפויה לו על ידי המדיניות העוינת של באֶוין. אין אַשליה כוזבת מזו. ברגע שסיכויי הציונות — העליה, ההתישבות, המדינה העברית, — נכרתים, ישוב זה לא יהיה קיים, לא בכמותו ולא באיכותו. בלי עליה תהיה יציאה מהארץ הזאת. בלי עליה וסיכויים ציוניים מדיניים אָפיו של ישוב זה ישתנה ויתנוון. ישוב זה שונה מכל הישובים היהודים בעולם; זהו ישוב עצמאי בכלכלתו, בתרבותו, ומה שחשוב יותר — בלבו. כי הכל מתחיל בלב. עצמאות מדינית, עצמאות כלכלית, עצמאות תרבותית שרשן בעצמאות שבלב — כשאנשים מרגישים את עצמם עצמאיים, אחראים על עצמם, מאמינים בכוחם וסומכים על יכולתם. זה הדבר המפלה את הישוב שלנו מכל הישובים היהודים שבעולם והוא שנתן לנו את כל מה שיש לנו בארץ, בכפר ובעיר. הרגשת היעוד ההיסטורי של ישובנו, כחלוץ, שליח, מתחיל, גדל ללא הפסק, קולט, והוא מסד של בנין שטרם נגמר — כל זה בסכנה. כי ברגע שנוטלים את ההרגשה הזאת, מערערים את העיקר — את מרכז הנפש של הישוב, ואז בהכרח הוא יתחיל להתנוון, יאבּד את עצמאותו שבלב ויעָשה תלוי־מסתגל ומשתעבד כמו כל הישובים היהודיים שבעולם.

ולכן אין גם מקום לנחמה פורתא, שאולי מכל השריפה הגדולה הזאת נציל את הישוב הקטן הזה. לא נציל אותו — אם לא נציל את הציונות ואת העם. בלי הציונות לא יעמוד הישוב, כשם שבלי הישוב לא תעמוד הציונות עכשיו.

היחידות הצבאיות והמאבק של הישוב הבקיעו מחשכים

והנה כנגד שני הדברים האיומים שקרו לנו אחרי נצחון הדימוקרטיה והסוציאליזם בעולם — הפרעות ביהודים והצהרת באֶוין — יש דבר שלישי המאיר ומעודד — המאבק של הישוב. לי אולי קל יותר לדבר על זה מאשר לכל חבר אחר, כי לא הייתי בארץ בזמן האחרון ולא הייתי שותף למאבק. ראיתי אותו רק מבחוץ, מרחוק. וכאיש שביקר בארצות אירופה בזמן האחרון אני יכול להגיד לכם: שני דברים הבקיעו את המחשכים האיומים שאפפו את היהדות בשנות אימה אלו — הופעת היחידות הצבאיות שלנו באירופה ומאבק הישוב. אינני רוצה לקפח את שכר החברים ביחידות האלה והייתי רוצה שתשמעו מפיהם הם את הדבר הזה. שליחותם עוד לא נסתיימה, ואין עוד לסכם את מפעלם האדיר. אבל אומר זאת בלבד: זהו פרק של תפארת וגאון בהיסטוריה העברית והנחמה הראשונה בתוך תהומות חיסורים אשר באו עלינו.

והדבר השני: מאבק הישוב, המאבק הקצר העומד עדיין בהתחלתו. הוא עבר כבשורת עידוד ונחמה ליהדות העלובה, המדוכאת והמעונה, גם זו שבמחנות הריכוז בגרמניה וגם זו שבארצות החפשיות כביכול. וכיון שהייתי רחוק ולא היה לי חלק ונחלה בזכות הגדולה של ראשית המאבק, אינני יודע פרטים ואינני יכול להיכנס בדיון עליהם. אולם יודע אני שלב היהודים שראיתי בימים אלה — וראיתי את היהודים באנגליה, בצרפת ובגרמניה, על יד דכאו וּבּאֶלזן — פחד ורחב וקומתם נזדקפה. והדים כאלה הגיעו אלי גם מיהדות אמריקה. ואני יכול להגיד לחברים ולישוב שאינם בודדים במאבק הזה. חששתי למצוא את שרידי באֶלזן ודאכאו מחובלים במובן גופני ובמובן נפשי, מיוּאשים, מרי נפש, שברי־כלים. לשמחתי העמוקה מצאתי שם ההיפך. בשרידי מחנות ההסגר בגרמניה מצאתי עקבות החיוניות המופלאה של העם היהודי וכוחו המוסרי הגדול. שם יש מחנות לא רק של סובלים וקרבנות אלא גם של לוחמים. הם אתכם במבחנים שאתם עמדתם, וגם הם יוכלו לעמוד ולהשתתף, גם אם יחמירו המבחנים כהנה וכהנה. ולא רק שם, בגיא ההריגה, גם ביהדות החפשית, ואף היהודים שלא היו ציונים, שמחו לבשורת המאבק והבינו אותה, כי היא דיברה אליהם בשפת אנשים זקופי־קומה, נאזרי הכרת צדק, שאינם נכנעים גם מפני דיכוי והטלת אימים של כוחות כבירים עולמיים, — ושפה זו היא מובנת.

לא רק ציונות חלוצית אלא גם ציונות לוחמת

חלה תמורה גדולה בתנועה הציונית, זו שנוסדה והחלה בתור תנועה קונגרסיסטית, תנועה של אורגניזציה, שקל ומניה. איני מדבר באירוניה כלפי העבר. ילד הייתי אז, אבל אני יודע באיזה רטט של קדושה הביא אבי הביתה את המניה הראשונה של ״יעוויש קולוניאל טרוסט״, שאיש לא יכול היה לבטא את שמו האנגלי המוזר. בבחירות לקונגרס ציוני היתה תקומה לאומית, אם כי לא ידעו בבירור מה זה ״קונגרס״. כמה גדולה היתה אז הזכות להיות ציר בקונגרס. בציונות הקונגרסיסטית היה שלב ראשון לגידול העם היהודי ככוח ממלכתי עצמאי. אבל באה תמורה, ועם העליה השניה באה ציונות אחרת — חלוצית, של רצון וכוח להגשמה. ומאז, במידה שהציונות לא הפכה מליצה ריקה, שפת אנשים מלומדת, והיא נעשתה כוח מהפכני ויוצר בעם היהודי ובהיסטוריה היהודית, בא לה הדבר מהתמורה החלוצית שחלה בציונות.

זאת לא היתה התמורה האחרונה. תנועה מתגשמת נתקלת מזמן לזמן בקשיים חדשים, בהסתבכויות חדשות, והיא נבחנת אם יש לה כוח פנימי להתגבר עליהם ולדלות מנבכי מעמקיה כוחות נוספים המסוגלים לעמוד בפני המכשולים האלה. הציונות נתקלה עכשיו בקשיים אשר לא שערנום, אשר לא עלו על הדעת קודם. וטוב שהראשונים ראו את הדבר בפשטותם — שיבת יהודים לארצם. אילו ראו מראש כל הסבכים, הקשיים והמכשולים הכרוכים בשיבה זו, מי יודע אם היו מעיזים ואם היה בהם הכוח לעשות את הקפיצה הנחשונית.

אבל נתקלנו עכשיו בקשיים מחרידים, הבאים לנו לא מעמו הנאצי של היטלר אלא מעמו של בלפוּר, ולא ממעמדות ומפלגות ריאקציוניים, אלא מפועלים וממשלת פועלים. ואַל תחשבו שמשום כך המכשול קטן יותר. לא! הוא גדול יותר, חמוּר ורציני יותר. קל היה לנו להאשים מיניסטר טורי, אילו הוא היה שופך דם ילדים בתל־אביב ומפיל חללים בשרון. קל היה אז לעורר את המצפון של מפלגת הפועלים באנגליה. לא קל יהיה עכשיו לעורר אותו נגד מנהיג הפועלים, נגד ממשלת הפועלים. המכה הזאת היא קשה יותר מפני שהיא באה מממשלת פועלים, ועל כן ההיאבקות היא קשה יותר. גורל הציונות תלוי עכשיו בכך אם היא תמצא בתוכה כוחות נוספים לעמוד במבחן הזה. וציונות חלוצית, ציונות בונה ויוצרת, כפי שידענו אותה עד עכשיו, היא לבדה לא תספיק. עכשיו נחוצה גם ציונות נאבקת. והדבר הגדול שקרה בזמן האחרון הוא, שהישוב נתן את האות ונתגלה שיש גם כוחות להיאבק. ואם כי אין לנו יסוד פוליטי־רציונלי או מוסרי אי־רציונלי — גם אלה הם כוחות הפועמים בתוכנו ובהיסטוריה — להתיאש מהמצפון האנושי, אשר הכזיב מרה בשנים אלה גם באנגליה וגם בארצות אחרות, הרי אנחנו נהיה אחראים, ולא באֶוין, אנחנו ולא פורעי טריפולי, אם נסמוך רק על המצפון הזר ולא על המאבק שלנו, ולא נדע לגלות ולגייס כוחות בארץ ובגולה להכשיל את המדיניות הזאת, לעשותה לאַל.

והדבר החשוב ביותר שראיתי בגולה ב־8—9 חדשי היעדרי מהארץ, שגם בגולה, גם באירופה וגם באמריקה, ישנם כוחות חלוציים וכוחות מתאבקים, ואם הישוב יעמוד בשער — הם יעמדו לימינו.

המאבק יהיה חמוּר, חמוּר יותר מכל מאבק שהיה לנו עד עכשיו; אנו עומדים בפני טובי הכוחות של העם האנגלי; והמאבק חל בזמן האכזרי ביותר בהיסטוריה האנושית, בכל אופן בהיסטוריה שלאחר המהפכה הצרפתית; העולם כולו עקוב מדם, קשיח לב, חסר־רחמים, האזנים ערלות, הלבבות אטומים. לא נפיל את חומת ההתנכרות, המעל והמרמה בתקיעת שופר, או בהסתערות אחת. אנחנו עומדים בפני מאבק קשה, חמוּר ולא קצר.

ליכוד הישוב ותנועת הפועלים

ועלינו לבדוק מחדש את כלינו. אנחנו צריכים לעשות מאמץ גדול לליכוד הישוב לשם המאבק. כל החשבונות יש להסיח עכשיו מהדעת. יש לבחון את הדברים רק מתוך צרכי המאבק: מה שמחזק, מועיל למאבק — לעשות! מה שמרפּה, מחליש — למנוע! עבר הזמן של דוקטרינריות קרתנית, של בוסר רדיקליסטי שפסק הלכותיו הפסוקות. הם נפסלו בכל העולם! בצרפת יש קואליציה של ״המזרחי״ משלהם והקומוניסטים וגנרל קתולי נוהג בהם. שומה עלינו לפעול לא מתוך הרגלי דיבור ושיגרות מחשבה ויחס, אלא מתוך בחינה חדשה, בחינת המאבק הציוני־החלוצי, וקודם כל — מאמץ לליכוד הישוב ומאמץ לאיחוד ציוני־סוציאליסטי.

אנחנו המוכים והפצועים גם בפנים, בתור תנועתנו אנו, עלינו לתבוע מחדש איחוד ציוני־סוציאליסטי, ללכד את מחנה הפועלים, את החלוץ של החלוץ — כי הישוב כולו הוא חלוץ העם, וגם לחלוץ הזה יש צורך בחלוץ משלו. עלינו לעשות נסיון מחוּדש לאיחוּד ציוני־סוציאליסטי עם בל המפלגות, ועם כל הפועלים שירצו בכך.

עלינו להגביר את שליחותנו לגולה. קרה לנו וליהדות אירופה נס גדול — יצאה שליחות מארץ־ישראל עוד לפני שיצאה השליחות של ארץ־ישראל הלוחמת במדי צבא. והיה כדאי להוציא אנטולוגיה של הויכוחים שרוצים להשכיח אותם ולשכוח אותם. אני זוכר: עמדנו בודדים בתנועת הפועלים וגם כמעט בכל הישוב בקריאה שלנו לצאת יציאה צבאית לחוץ־לארץ. נגדנו עמד הסוּפר־פטריוטיזם הארץ־ישראלי. כמעט שהסירו מאתנו את עטרת הציונות והדאגה לארץ־ישראל, לישוב הקיים ולהגנתו. כרגע הם מתביישים להעלות את זכר הויכוח הזה. כי נתברר לכול שהיתה זו שליחות שעוד לא היתה כמותה — ומלאכתה עוד לא נסתיימה. אבל היא עלולה להסתיים, לאו דוקא לפי רצוננו אנו. הגולה זקוקה לנו ואנחנו זקוקים לה, לא רק אנו יכולים לעזור לגולה, אלא הגולה יכולה לעזור לנו. ולא רק אנו יכולים וחייבים להציל את הגולה, אלא הגולה יכולה וצריכה להציל אותנו, כי הגולה והישוב שניהם בסכנה. ושליחות לגולה היא צורך שלנו ושל הגולה כאחת. אבל רק שליחות אחת תסכון — שליחות של אחדות! כל שליחות אחרת תפשע ותחבל. כי צורפו היהודים האלה בגולה ביסודי כליון והשמדה יחד ואינם רוצים את הפירודים והפילוגים המשחיתים ואת ויכוחי הסרק שלנו! וחטא שלא היה כמותו יהיה הדבר אם נביא לבאֶלזן את האיולת והקלון של פירודנו ופילוגנו!

*

אלה הם שלושת התנאים העיקריים בשביל המאבק, כי נאבק לא רק פה בארץ אלא גם בבאֶרגן־באֶלזן, גם בלנדסברג, בזלצבורג, בצרפת ובפולין, באמריקה, בטריפולי ובמצרים. אחד גורלנו ואחד המאבק ואחת היא הדרך, הדרך שסללנו פה. מה שעשינו פה להכשיר עצמנו לעמידה בשער — יש לעשות בכל ישוב יהודי בעולם. את כולם יש לחנך ולאמן ולהכשיר לעמידה בקומה זקופה ולהתגונן ולא לתת להיפרע ולהישחט כצאן.

מוטל עלינו בדק הכלים שלנו: טיהורה וחיזוקה של תנועתנו בארץ; ליכוד הישוב וביצור עמדותיו; שליחוּת של אחדות חלוצית, ציונית, לוחמת, לגולה, למען המאבק החמוּר, אולי הארוך, אבל רב־הסיכויים. גם אנחנו הננו משהו, גם רצוננו הנהו משהו, אפילו כוחנו המעט הוא משהו. נעמוד על נפשנו — ויתכן שלא נישאר תמיד בורדים לנפשנו. אבל אַל נחכה לעוזרים ושותפים — ניצור קודם כל שותפות יהודית מלאה ונעזור לעצמנו. ובאלה אסיים: אַל שאננות ואַל יאוש!

---

בשורת עידוד ותקוה

מאת

דוד בן־גוריון

מתוך נאום בועידת היהודים המשוחררים במינכן

יש לי הזכות למסור לכם את ברכת ארץ־ישראל. בשם הישוב הנני מבטיחכם, כי סבלותיכם הם סבלותינו, תקותכם תקותנו, עתידכם עתידנו. הישוב הלוחם והיוצר שולח לכם ברכת עידוד ותקוה. לא נשקוט עד אשר האחרון מכם הרוצה בכך יצטרף אלינו בארץ־ישראל לבנות יחד את המדינה העברית ולהשלים את גאולת עמנו בארצנו.

ועוד אני מביא לכם את ברכתו של ארגון ״חשאי״, אשר הצהיר עוד בשנת 1897 קבל העולם כולו — היה זה בקונגרס הציוני הראשון בבאַזל — כי יש הכרח ביציאת היהודים, לא מאירופה בלבד אלא מן הגולה כולה, ובשיבתם למולדתם ההיסטורית, לארץ־ישראל. ההסתדרות הציונית אשר הקימה לפני כחמישים שנה את ״הקונספּירציה העולמית״ הזאת, מנתה מאות אלפי חברים בכל ארצות תבל, פרסמה עתונים יומיים ושבועונים בכל הלשונות, ואחת לשנתים דנה בפומבי בקונגרסים העולמיים על תפנית היציאה שלה, ובכל זאת השכילה בדרך מופלאה לשמור זאת בסוד, עד שסוד זה נתגלה ופורסם על ידי סיר פרידריך מורגן, מנהל אונרר״א, העומד על משמרו.¹

אך יש עוד סוד אשר גנרל מורגן טרם גילה אותו — ואולי הוא טרם נתגלה לו עצמו — והוא של״קשר״ הציוני הזה נצטרפה בשני לנובמבר 1917 מעצמה עולמית גדולה ועצומה, כאשר פרסם שר־החיצון הבריטי, א. י. בלפור, את הצהרת־בלפור המפורסמת, בה הובטחה עזרתה של בריטניה הגדולה להחזרת ארץ־ישראל לעם היהודי.

ואגלה לכם סוד שלישי: לא בריטניה בלבד אלא העולם התרבותי כולו, 52 אומות שהיו מאוחדות אז בחבר הלאומי, וכן ארצות־הברית של אמריקה, נתנו ל״קונספירציה היהודית״ הזאת את ברכתם הבינלאומית החגיגית בהפקידן את המנדט על ארץ־ישראל בידי בריטניה במטרה המפורשת והראשונית להקים את הבית־הלאומי היהודי ולהקל על שיבת היהודים לגבולם.

אנחנו בארץ־ישראל יודעים מהי משאלת־נפשכם הנלבבת ביותר. יתכן שיש ביניכם כאלה הרוצים ללכת לארצות־הברית של אמריקה. אנו מאחלים לכם, כי תצליחו להגיע לשם ויברככם אלוהים. יתכן כי יש ביניכם אחרים הרוצים ללכת לארץ אחרת אשר בה חיים קרוביהם, ושוב אנו מאחלים להם הצלחה. אך יודעים גם יודעים אנחנו, כשם שיודע כל אחד בגרמניה — ואולי גם כל אחר בעולם—כי הרצון הלוהט של הרוב המכריע מכם, כרצונה של כל שארית הפליטה של יהדות אירופה, הוא לחזור מיד לארץ־ישראל. האם צריך אני לאמר לכם, כי אנו שותפים לרצונכם זה בכל לבנו?

אומר לכם את האמת כולה, את האמת המרה. המנדט על ארץ־ישראל הוא המקור הליגלי היחידי לשלטון בריטי בארץ־ישראל. יודע אנוכי פי במלחמת־העולם הראשונה כבשה בריטניה את ארץ־ישראל בכוח נשקה. אך בריטניה עצמה לא האמינה, כנראה, כי כיבוש פיסי בלבד של ארץ־ישראל הוא סיבה מספקת להישאר בארץ ההיא. היה צורך במנדט בינלאומי, ועל סמך דרישתנו, על סמך דרישת העם היהודי, נמסר המנדט לבריטניה אגב הטלת תפקיד ברור — לבצע את הצהרת־בלפור ולעזור לעם היהודי לחדש בארץ את ביתו הלאומי.

בין שמעצמת המנדט תכבד את התחייבויותיה לגבי העם היהודי ובין שלא תכבדן, העם היהודי לא יוותר לעולם על ציון. הוא יחזור לארצו בכל הדרכים ויבנה בה חיים חפשיים, חיים לאומיים.

יהודי אוץ־ישראל לא יכבדו את ״חוקי״ ״הספר הלבן״ באשר ״הספר הלבן״ עצמו הוא מפלצת של חוק וצדק. כל השלטון המבוסס על ״הספר הלבן״ אינו אלא שלטון בלתי־חוקי.

מי כמוכם יודע מה קרה את עמנו במלחמה זו, מה קרה לכם, ליהדות אירופה. ונראה כי לא די בכל האימה הזו וכי עלינו למצות את כוס הלענה עד תוּמה. בעוד שהיהודים נטבחו באירופה, נידונים יהודים בארץ־ישראל לחיות בגיטו ושערי ארץ־ישראל נעולים על־ידי ממשלת המנדט. ואף־על־פי־ כן — אַל תתיאשו! בל תאבד אמונתכם בכם בעצמכם ובמצפון האנושי. עוד ישנם אנשים, גם בקרב הלא־יהודים, היודעים מה הם חייבים לעם היהודי המעונה.

הקשר לא יפסק

הייתי כאן לפני ששה חדשים, ואחרי שביקרתי במחנות שבהם חיה שארית הפליטה, נפגשתי עם הגנרל אייזנהאואר ועם ראש המטה שלו גנרל סמית. מצאתי אצלם הבנה עמוקה ואהדה ורצון לתת לכם כל האפשרות לרהביליטציה, להכשרה ולהכנתכם לחייכם העתידים בארץ־ישראל. נתבקשתי על־ידיהם להמציא להם את סיכום רשמי ואת הצעותי לשיפור תנאי חייכם. לשמחתי נוכחתי לדעת, כי הם קיבלו כמעט את כל הצעותי. בין השאר החליטו לשלוח אוירון מיוחד לארץ־ישראל להביא משם מדריכים וספרים למען שארית הפליטה. הם ידעו כי כל מרכזי התורה באירופה נשמדו וכי ארץ־ישראל היא המרכז הרוחני היחידי שיוכל לעזור לכם, וידעו כי בארץ־ ישראל ימצאו האנשים המתאימים להדריך אתכם, להכשיר אתכם ולעזור לכם בהכנותיכם לחיים חדשים בארץ.

אינני יודע מדוע התנגדה האדמיניסטרציה הארצישראלית למפעל אנושי זה. כלום היוו אוירונים אלה סכנה לשלום העולם או לבטחון האימפריה הבריטית? אולם לצערנו הופסק שירות אוירונים זה בלחץ האדמיניסטרציה הארצישראלית. אך לעולם לא יוכלו להפסיק את קשרכם אתם לארץ־ישראל ואת קשרה של ארץ־ישראל אליכם. ושוב אומר לכם: אַל תאבד אמונתכם!

מר באֶוין הזכיר בהצהרתו על ארץ־ישראל את אדיבותו של הגזע הערבי האציל. יתכן כי שבחו היה כן. אך עלי לאמר לכם, כי אנחנו היהודים איננו רוצים להיות נרצחים אפילו על־ידי גזע אציל ואיננו יכולים להבין כיצד יכול שר החיצון של בריטניה הגדולה להעלים עין מהטבח שהיה בטריפולי וממשמעותו לגבי היהודים בכל ארצות המזרח.

ולמרות כל אלה אל תפול רוחכם! בריטניה הגדולה אינה מורכבת ממורגנים, ספירסים ומחבּרי ״הספר הלבן״ בלבד. ישנה גם אנגליה של בלפור, צ׳רצ׳יל, וג׳ווד, וינגייט ושל דמויות אצילות אחרות רבות. ישנה גדוּלה מוסרית באנגליה, כי בלעדי עצמה מוסרית לא היו יכולים ללחום את מלחמתם זו כשם שלחמוה. ״הספר הלבן״ לא יאריך ימים. במוקדם או במאוחר — אני תקוה כי במוקדם — הוא יפול. הוא חלק של המדיניות הריאקציונרית של מיניסטריון החוץ במזרח התיכון; חלק של מדיניות שהיא אנטי־אמריקנית, אנטי־רוסית, אנטי־צרפתית, כשם שהיא אנטי־יהודית. לפי עניות דעתי, היא גם אנטי־בריטית, אם אמנם — וכן אני מאמין — גורלה של בריטניה קשור לקידמה האנושית, לצדק ולרצון טוב, ביחסי העמים. ישנו עוד מצפון באמריקה כשם שהוכח לפני זמן־מה, בהחלטה המשותפת של הקונגרס האמריקאי הדורשת עליה חפשית של כל היהודים לארץ־ישראל.

ולכן, למרות כל מה שאמרתי לכם, אַל תתיאשו! שמרו אמונתכם באנושות, אך תסמכו קודם כל על עצמכם, על הישוב בארץ־ישראל ועל העם היהודי!

ברצוני לאמר לכם, כי אין אנחנו עוד חסרי־ישע, אין אנחנו עוד חסרי־בית לחלוטין; כבר הכּינו שרשים בארצנו ולא יתכן עוד לקבוע את גורלה של ארץ־ישראל בלעדינו. כשם שהחלטנו החלטה נחושה לבנות את הישוב, כן מנוי וגמור אתנו ללחום על זכותו של כל יהודי, יהא הוא מטריפולי או מאנגליה, לחזור לארץ־ישראל בזכות. אפשר להשתמש עכשיו בצבא בריטי נגדנו, אך גם כוחו של הצי הבריטי ושל הצבא הבריטי הוא מוגבל. הם יכולים לירות בנו ולקפח את חיינו, אך לא יוכלו לשבור את כוחנו. אפילו שחיטת ששת מיליונים יהודים באירופה, אפילו רדיפות של אלפיים שנות גולה לא יכלו לשבור את רוח העם היהודי.

התחייבנו לבנות מחדש את ארצנו, להקים מחדש את המדינה היהודית. את התחייבותנו זו נכבד גם אם נצטרך לשלם את המחיר הגבוה ביותר. ואף יהודי לא ישקוט עד שלא יושגו שתים אלה — חירות ושויון לכל יהודי באשר הוא שם, כלשאר בני־אדם, ותקומת ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

---

דבר ישראל בארצו

מאת

דוד בן־גוריון

עדות בפני הועדה האנגלית־אמריקנית, 11 במרס 1946

במשך שני חדשים שמעתם עדויות רבות בכתב ובעל־פה, ואיני יכול להתימר שיעלה בידי להשמיע בפניכם דברים חדשים לגמרי. אם יש הצדקה להופעתי הריהי זו: עד עכשיו שמעתם את דעתם של יהודים מחוץ־לארץ, שעיניהם נשואות לארץ־ישראל. אנסה להביא לפניכם את הענין כפי שרואים אותו היהודים בארצם הם, יהודים ששוב אינם יהודים אמריקנים, בריטים, רוסים, גרמנים, אלא יהודים בלבד.

א. יחסנו לועדה

קודם כל רצוני לומר לכם, כי היה ויכוח ממושך, גם כאן וגם באמריקה, אם עלינו להופיע לפני הועדה. היו טעמים רבים לאי־הופעה. אמרו שמינוי הועדה הוא למעשה אמצעי לדחית בקשתו של נשיא ארצות הברית להעלות מיד 100.000 פליטים מגרמניה. אמרו שהושבת ועדה זו היא אמצעי להשתיק את תביעת מפלגת הלייבור לביטול ״הספר־הלב״. אמרו כי הכרזתו של באֶוין, מיניסטר החוץ, קובעת מראש מסקנות הועדה. אמרו שממילא לא תיקבע מדיניותה של מעצמת המנדט לפי מסקנות הועדה, לפי העובדות והמספרים ושיקולי הצדק, אלא מתוך שיקול דעת של כדאיות פוליטית. וביחוד אמרו, כי הועדה תגרום להארכת סבלותיהם של מאות אלפי יהודים, קרבנות המשטר הנאצי, שבינתיים יהיו נידונים להוסיף ולשבת בתופת.

אף־על־פי־כן החלטנו להופיע לפני הועדה. לא מפני שכל הנימוקים הללו אין להם שום יסוד. אבל אמרנו: תהיה מה שתהית כוונתם של אלה שמינו את הועדה, הרי הועדה עצמה אינה אחראית לכך — אלא רק למסקנותיה היא בלבד. אנו מעריכים את העובדה שאישים נכבדים מאנגליה ואמריקה נטלו על עצמם חקירה מסובכת, שאינה אולי נעימה ביותר, עזבו את בתיהם ועבודתם כדי לחקור ולדרוש ולגלות את האמת בבעיה רצינית זו. וראינו חובה מוסרית לעצמנו לעזור ככל יכלתנו בגילוי האמת והצדק שבענין. משום כך הופענו בפני הועדה. ואנו מזמינים אתכם לבקר בישובינו, לראות היאך אנו חיים כאן ומה אנו עושים, ובכל מקום יהיה בואכם רצוי.

ב. על מה מבוססת טענתנו

טענתנו מבוססת על שני עקרונות יסוד: ראשית, שהיהודים, כשאר בני אדם, זכאים לאותן הזכויות שיש לכל בני אדם בעולם? ושעם ישראל, ככל עם אחר, זכאי לאותה מדרגת שויון, חירות ועצמאות, הניתנת לכל עם חפשי ועצמאי בעולם.

העקרון השני הוא שזו היא מולדתנו, שזו היתה ותישאר ארצנו. אנו פה בזכות. אין אנו פה בכוח הכרזת־בלפור או המנדט הארצישראלי. היינו פה הרבה־הרבה לפני כך. אני עצמי הייתי פה לפני כך. וכמה אלפים היו פה לפני. ועמנו כולו היה כאן לפני זמן הרבה יותר רב. רק המעצמה המנדטורית נמצאת כאן בכוח המנדט — אם לדבר על הבחינה המשפטית בלבד.

הענין שלנו דומה לכמה מקרים שנתקלתם בהם בודאי באירופה — יהודים מנושלים שבתיהם נמסרו לאחרים. הבית שנגזל מהיהודי עבר בינתיים מיד ליד, ולאחר שנפלו הנאצים חזר בעל־הבית ומצא ביתו תפוס — ובכמה מקרים אין נותנים לו לשוב לביתו.

ליתר דיוק הייתי אומר ככה: זהו מעשה במשפחה שבנתה בית גדול בן חמישים חדרים וישבה בו. בא אויב ונישל אותה בכוח, עקר אותה מביתה, והמשפחה נתפזרה. הבית בינתיים עבר מיד ליד כמה וכמה פעמים, נהרס במידה רבה, מתוך הזנחה ומריבות. לבסוף חזרו כמה מבני המשפחה ומצאו חמשה חדרים תפוסים על ידי אחרים, ושאר כל החדרים הרוסים ומוזנחים ולא יסכנו לדירת אנשים. בני המשפחה אמרו לדיירים: אין אנו רוצים לגרש אתכם, הישארו בחדרים שתפסתם, אנחנו נתישב בחדרים העזובים וההרוסים, נתקן אותם ונכשירם לשיכון. המשפחה הכשירה כמה חדרים והתישבה בתוכם. והנה באו בני משפחה נוספים וגם הם רצו לתקן כמה חדרים עזובים ולהתישב בהם, ואז אומרים פתאום הדיירים: לא, אין אנו רוצים בשכנים נוספים, החדרים הריקים לא יסכנו לדירת אדם, אין אנו גרים בהם, ואין אנו רוצים שאתם תגורו בהם ושאתם תתקנו אותם, הבית הוא ביתנו. גם עתה בני המשפחה אינם אומרים לדיירים הזרים שתפסו דירות בתוך ביתם הם: ״תצאו אתם — זהו ביתנו״. הם אומרים: ״השארו במקומכם, אם כי אתם פה רק מתמול שלשום, אנו אפילו מוכנים לסייע לכם לתיקון חדריכם — אם אתם רוצים בכך. אם אתם רוצים — תעשו זאת בעצמכם, — אבל אל תפריעו לנו להשתכן בביתנו ולהתישב בכל אותם החדרים שאנו נציל מהרס ועזובה״.

ואם כי בשכנות המקום יש בתים גדולים ריקים למחצה, והם שייכים למשפחת הדיירים הזרים, אין אנו אומרים לדיירים אלה: ״בבקשה, תעברו לאחד הבתים ההם״, לא, אנו אומרים להם: ״השארו במקומכם, ואנחנו נתישב בחדרים הריקים של ביתנו אנו, ונהיה שכנים טובים״. זוהי טענתנו בעצם, והיא פשוטה, טבעית ומחייבת.

ג. בעייתנו — יחידה במינה

ברם, אני מודה שיש קושי אינטלקטואלי בתפיסת הבעיה היהודית־הארצישראלית, כי היא יחידה במינה, ואין לה תקדים ודוגמא בדברי ימי עולם. אין דוגמא למצב העם היהודי, אין דוגמא להיסטוריה היהודית ולסבל היהודי, אין דוגמא לגורל ארצנו, לערכה ומשמעותה בשבילנו. אין דוגמא לתנאי חזירתנו למולדת. כל זה הוא יחיד במינו. ובני אדם שרגילים לחשוב בדרך של גזירות שוות ודפוסים מקובלים ומוּכרים, כשהם נתקלים בתופעה חדשה, יחידה במינה, הם מתקשים בהבנתה, ומתוך אי־הבנה — הם בוחרים לכפור בעצם מציאותה. אבל עמנו קיים, והוא חוזר בתנאים משונים לארצו— זוהי עובדה, עובדה יחידה במינה, ואנסה להסביר אותה.

קראתי חלק רב מהעדויות שנמסרו לפניכם באמריקה ובאנגליה, וראיתי את הקושי שבו נתקלתם בהבנת בעייתנו: מה זה עם יהודי? הזהו עם? כלום אין היהודים אזרחי פולין, רוסיה, אמריקה ואנגליה? ויש מוסיפים: כלום לא התיחסנו אליהם כלאחים ואזרחים שוים אתנו בכל? ויש אומרים זאת בכנוּת, ואני מלא הוקרה לאומרים זאת, כי הם באמת חושבים שאין שום הבדל ביניהם ובין היהודים. אולם ישנו עם יהודי, אם כי מופלא הוא הדבר, ויש בעיה חמורה לעם זה. בניו הורחקו מהארץ הזאת כמה מאות בשנים, ואף על פי כך — זוהי מולדתם עד היום הזה. נבון הדבר אין המולדת היהודית הזאת פנויה לגמרי. יש פה בני עם אחר — בחלקם נמצאים פה זה מאות בשנים, ובחלקם באו מחדש — והבעיה מסובכה, ומרחוק לא קל לעמוד על מהוּתה, וביחוד קשה להבין הקשר המשונה בין העם ומולדתו הרחוקה שהוא מנותק ממנה. אולם מאמין אני שאם תראו את הדברים מקרוב — תקל עליכם ההבנה..

ויש ברצוני לספר לכם עכשיו בפשטות, מה אנו היהודים היושבים בארצם והחוזרים לארצם, מי אנו, מה אנו עושים, לקראת מה אנו חותרים, מדוע ולמה הננו פה.

ד. הרכב הישוב ומוצאו

מספרנו עתה — כשש מאות אלף נפש. למעלה מהשליש נולדו בארץ זו. יש מהם החיים כאן מאות שנים רבות, ולא רק בערים. יש כאן פלחים יהודים, החיים על הקרקע זה דורות. לפני מאה שנה היה מספרם גדול יותר ונמצאו בכמה מכפרי הגליל, אבל רבים מהם נשמדו מאז, ונשאר רק שריד אחד בפקיעין. רוב הישוב העברי הנוכחי — לא נולד בארץ זו. אני אחד מהם. באנו מכל כנפי תבל, מכל היבשות; באנו לא רק מארצות שהיהודים נרדפו בהן רדיפות פיסיות, כגון מגרמניה הנאצית, פולין, תימן, מרוקו, רוסיה הצארית, פרם, איטליה הפאשיסטית, ודומיהן. רבים מאתנו באו מארצות חפשיות, שהיחס אל תושביהן היהודים היה כאל שאר האזרחים; לא היו שם שום רדיפות. כוונתי לאנגליה, ארצות־הברית, קנדה, ארגנטינה, גרמניה שלפני המלחמה, היא גרמניה הקיסרית, רוסיה הסוביטית, הולנד, צרפת, מצרים ואחרות.

מדוע באו לכאן? לא כולם נמלטו מרדיפות, כי לא נרדפו. מהו המכנה המשותף שהביא את כל האנשים האלה לארץ־ישראל? את זאת רוצה הייתי לומר לכם.

ה. מפלט מתלוּת והפליה

הדבר הראשון שהביא אותם לכאן, את כולם, היה — הרצון להחלץ מתלות ומהפליה. איני מתכוון רק לאנטישמיות. הרבה דובר

בועדתהם על האנטישמיות ועל סיבות קיומה. נשאלו עדים יהודים: מדוע קיימת אנטישמיות? את זאת לא אנו צריכים להסביר, זהו התינוק שלכם, התינוק של העולם הנוצרי. ועליכם, הגויים, להסביר את מקורה. אולי נחוץ היה לכונן ועדת חקירה יהודית שתחקור בין הגויים — או אולי ועדה משותפת של יהודים וגויים עם יושב־ראש יהודי ויושב־ראש לא־יהודי, שתחקור בין ראשי הכנסיות הנוצריות, בין מורים, מחנכים, עתונאים, מנהיגי מפלגות, — ותברר מהי מחלה זו, מה הן הסיבות אשר גרמו למחלה זו בעולם הגויי. אני כשלעצמי נדמה לי, שזהו חלק מתופעה נרחבת יותר.

זוהי תופעה אנושית כללית: בכל מקום שנמצאים שני קיבוצי בני־אדם — אחד תקיף וחזק, ואחד חלש ומחוסר־ישע — צפוי החלש לקיפוח. הקיבוץ החזק עלול לנצל את כוחו להנאתו — בצדק ושלא בצדק. כל זמן שהחלש תלוי בחסדו של החזק — והטבע האנושי עומד בעינו — קשה לצפות שהחזק לא יתנכל ולא יפגע בו, אם כי אין זה הכרח, והקיפוח אינו מעשה יום יום. אולם אין עסקי להסביר מקור האנטישמיות — אין זה מוטל עלי. ברצוני להסביר מדוע יהודים עולים לארץ זו — ואפילו מארצות שאין בתוכן רדיפות פיסיות נגד יהודים. הם באים הנה מפני שאין ברצונם וביכלתם להיות תלויים בחסדי אחרים. האחרים הם לפעמים אנשים הוגנים, אם כי לא תמיד, אבל קיימת הפליה גם מצד אנשים הוגנים, לאו דוקא הפליה חוקית, פוליטית או כלכלית. לפרקים יש רק הפליה מוסרית או סוציאלית. ואין יהודים אלה, שעלו ארצה, אוהבים כל הפליה. יש להם הכרת ערכם האנושי, ואינם רוצים לסבול שום הפליה, אך אין בידם לשנות את פני העולם — והם בוחרים לחזור למולדת עמם.

ו. דוגמא של הפליה מוסרית

רוצה אני להראות לכם דוגמא של הפליה לרעה מבחינה מוסרית. אינני מכיר באירופה עם סבלני יותר, ליברלי יותר והוגן יותר מאשר העם האנגלי. אולי הסקנדינבים דומים להם מבחינה זו, אם כי אינני מכיר אותם ביותר. והנה לפני זמן־מה, בשבעה לדצמבר, נערך בבית הלורדים ויכוח בשאלה היהודית, והארכיבישוף של יורק גינה במלים קשות מאור את האנטישמיות כתופעה בלתי נוצרית. כן הביע במלים נמרצות את דאגתו לעם היהודי הסובל. אנו מעריכים את אהדתו, אם כי, אולי, אין היא עשויה לעזור לנו למעשה. אחר כך התחיל הארכיבישוף להתאונן על הבקורת מצד היהודים נגד מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו בארץ־ישראל, כלומר נגד מדיניות ״הספר הלבן״ של 1939. הוא התאונן על ההתקפה הבאה משני עברי האוקינוס האטלנטי. והארכיבישוף השמיע דברים אלה רבי־המשמעות: ״בקורת זו מרגיזה ועלולה לגרור אחריה בנקל תגובה מסוכנת ביותר״.

ודאי ידוע לכם כי היהודים אינם היחידים המתקיפים את מדיניות ״הספר הלבן״. ב־1939 תוארה מדיניות ״הספר הלבן״״ לא על ידי יהודי כי אם על ידי אנגלי, אנגלי טהור, נוצרי, כ״מהלומת מוות לעם היהודי״, ושמו של אותו אנגלי הוא וינסטון צ׳רצ׳יל. אנו היהודים מסכימים להגדרתו של צ׳רצ׳יל. אכן זו היתה, והיא גם כיום, מהלומת מוות בשבילנו. ועתה תארו לעצמכם שהעם הנורבגי מקבל מהלומת מוות מאיזה צד שהוא — היצפּה מישהו, כי העם הנורבגי יכרע תחתיו ויספוג את המהלומה בלי הוציא הגה מפיו?

אנו מערערים בכל כוחנו על מדיניות ״הספר הלבן״. זוהי ״מהלומת־מוות״. כשצ׳רצ׳יל קבע הגדרה זו ב־1939, היו עדיין בני עמנו באירופה בחיים. מני אז רבבות בני אדם ותינוקות — הרי גם תינוקות יהודים הם תינוקות — מצאו שם את מותם, בעטיה של אותה מדיניות. לא ניתנה אפשרות להצילם, אמנם לא כולם ניספו בגלל אותה מדיניות. אך רבבות מהם אפשר היה להצילם, והם לא ניצלו רק מחמת מדיניות זו. האם אין אנו רשאים כבני־אדם לבקר או להתקיף מדיניות זו? מובטחני שהארכיבישוף מבין זאת, אבל הוא יודע נפש עמו, והוא מצהיר שבקרתנו מרגיזה ועלולה להביא לידי ״תגובה מסוכנת ביותר״, וזהו הדבר שאני קורא לו בשם הפליה מוסרית. אנו סופגים מהלומות־מוות ואנו מצווים לשתוק, משום שהדבר עלול להביא לתגובה מסוכנת. היכן? לא בפולין, כי אם בארץ הסבלנית ביותר באירופה. והרי זו הפליה מוסרית הקשה ביותר, ולהפליה — מה זו עושה?

יש כמה יהודים שהשלימו עם ההפליה, אך יש יהודים שאינם יכולים להשלים — והם באים הנה. בגולה היו תלויים בחסדי אנשים יפים, אבל גם אנשים יפים מסוגלים ליהפך לעריצים כשיש בידם הכוח, וכשלעומתם עומד מיעוט חלש.

ז. מהו מקור ההפליה הזאת נגד היהודים?

רואה אני שתי סיבות לכך: מפני שאנו שונים מאחרים — ואנו מיעוט בכל מקום. אין אנו היחידים השונים מאחרים; בעצם אין אנו שונים. שוני הוא מושג יחסי. אילו היה רק אדם אחד בעולם — לא היה שונה. אנו הננו כאשר הננו, ואנו רוצים להיות כמו שהננו. היש חטא בדבר? כלום אין אדם רשאי להיות כפי שהנו? כלום עם אינו רשאי להיות כפי שהנהו?

אני יודע כי בני יבשת אירופה רואים את הבריטים כיצורים שונים בתכלית, ואמנם הם שונים מאחרים. אבל שום אדם בריטי אינו רואה עצמו משונה, כי הוא — הוא. הוא רואה את בני היבשת כמשונים. האמת היא שהבריטים הם מה שהם, ואנחנו מה שאנחנו. אנו שונים מאחרים מפני שאחרים הם שונים מאתנו, ומטעם זה אנו סובלים. אולם אין העם הבריטי סובל מטעם היותו שונה, להיפך, השוני מעלה אותו, בשוני שלו יש משום כוח. העם הזה טבוע בחותם של עצמיות מיוחדת, ומכבדים אותו על כך.

אולם אנחנו לא רק שאנו שונים, אלא גם חלשים — אנו מיעוט, ואנו תלויים בחסדי זולתנו, וכשהזולת אינו אוהב השוני שלנו — בידו לקפח אותנו. ומצבנו נעשה מסוכן מאוד — כשהשוני שלנו אינו מוצא חן. יש שדורשים מאתנו להתכחש לעצמנו, להסתלק מהשוני שלנו, דורשים מאתנו להתכחש לדתנו, למולדתנו, ללשוננו, להיותנו עם. ויש יהודים שהם מתכחשים — ואולי נפגשתם בחקירותיכם גם עם יהודים ממין זה. אולם היהודים בכללם אינם מתכחשים. העם היהודי לא היה מוכן ואינו מוכן להתכחש לעצמותו, בין שזו מוצאת חן ובין שאינה מוצאת חן בעיני אחרים.

ח. היחוד של העם היהודי

ואחד הסימנים המובהקים של ״השוני״ שלנו הוא זה — שאנחנו, בני עם ישראל, מַמרים כוח חמרי עליון כשכוח זה דורש מאתנו להתכחש לערכים רוחניים יקרים לנו, לערכים שהם חלק מאתנו. ואנו משלמים את המחיר, לפעמים מחיר יקר מאוד, על דבקותנו בערכינו הרוחניים. זהו מעשה ישן נושן המתחדש תמיד, וראשיתו נעוצה בימים קדומים—לפחות לפני אלפיים ושלוש מאות שנה, מתקופת השתלטות ההלניזם. כל המזרח נתיוון — מצרים, סוריה, פרס נתיוונו; יהודה לא נכנעה לתרבות ״העליונה״ ההיא — אם כי זו היתה מבחינות רבות תרבות גבוהה, אולם היהודים התעקשו להישאר כמו שהם, והם סבלו ונרדפו על כך — ולבסוף התקוממו, לחמו וניצחו. היתה התנגשות שניה, כשרומא עלתה לגדולה. נדרשנו לתת כבוד־אלוהים לקיסרים — וסרבנו. קיסרי רומא היו שליטי־עולם, וכל העמים נתנו להם כבוד־אלים, רק אנחנו עמדנו במרדנו. סבלנו, נרדפנו, נלחמנו ונוצחנו הפעם. אולם נוצחנו רק בחומר—לא ברוח. לא התכחשנו לעצמנו — והמרינו את הכוח העולמי העליון. ושוב חזר הדבר עם הופעת הנצרות והשתלטותה באירופה. כאן עלי לדבר בזהירות — מבלי לפגוע ברגשותיכם. כל אירופה התנצרה, בחלקה מרצון, בחלקה מאונס. אנו המרינו ולא נתנו יד לדת השלטת. בעמנו היו יותר שרשים לדת החדשה מאשר בעמים אחרים. פולוס היה יהודי. אולם דחינו את הדת החדשה — ושילמנו המחיר, מחיר גבוה מאוד, ועוד אנו משלמים מחיר זה גם עכשיו. קראתי חלק מעדות שליחי המיסיות הנוצריות — והרגשתי את ריח השטנה הדתית.

במאה השביעית קמה במזרח דת חדשה, גדולה, וכבשה עמי המזרח — ושוב אנחנו היינו המסרבים היחידים כמעט, ואוכל בענין זה לספר מה שעבר עלינו בגלל אותו דבר — אבל אני מעדיף כאן את השתיקה.

ושוב — פרצה המהפכה הצרפתית, ואנו נדרשנו לחדול מהיות עם. כמה יהודים עשו זאת, העם היהודי סרב ולא התכחש ללאומיותו.

ט. מה עוללו לנו בימים אלה

בשנים האחרונות קרה אותנו באירופה מה שאין להביע בדבר־שפתים. ואיני רוצה כלל לפתוח לפניכם את סגור לבנו. למה אעמיס עליכם את אשר מרגיש עכשיו יהודי? רק אותנו קרה הדבר — ולא אתכם. אספר לכם רק על רגל אחת ההרגשות שהרגשתי בשעה שנודע לי מה קרה לעמנו באירופה: הרגשתי שאני וילדי מאושרים שאנו בני עם נטבח ולא בני עם טובח, ואף לא בני עם העומד באדישות על דמינו המוגרים.

מכירים אנו כמה נוצרים בצרפת, הולנד, בלגיה ועוד אשר סיכנו חייהם למען הצל יהודי אחד או תינוק יהודי. לעולם לא נשכח זאת, לעולם. אבל מה עשו האחרים, הכלל כולו? איני מדבר על הנאצים — הללו עומדים מעבר לתחום האנושות, ואין לי כל דין ודברים אתם. אולם האהרים? כשנערך הטבח היה קיים קשר של שתיקה בעולם כולו, וכשניסינו לפרוץ חומת השתיקה ולספר על הזוועה, אמרו: זוהי תעמולה יהודית. ואני שואל את עצמי: כלום הייתם נוהגים ככה אילו היו שוחטים מיליון תינוקות של נוצרים באירופה? משום מה הפליה זו?

תארו בנפשכם שדיביזיה בריטית נפלה בשבי יפאני, וכל השבויים נשחטו, מלבד פלוגה אחת שנשארה בנס בחיים. הצבא האמריקני כבש את יפאן ואת מחנה השבויים, אולם משום איזו סיבה שהיא אינו מרשה לשריד המוצל במחנה השבויים היפאני לשוב למולדתו; היכולים אתם לשער מה היה אז מרגיש כל אנגלי? היכולים אתם לשער את רגשותינו אנו לאחר הטבח של ששה מיליונים, כששריד קטן זה שנשאר בחיים בנס עודנו עצור בארץ־ההריגה, לאחר שהמלחמה נסתיימה, ואירופה נשתחררה, והם השרידים, רוצים להימלט מהגיהינום ולחזור לביתם — ואין נותנים להם. האין ארץ זו ביתם, האין זה הבית הלאומי של העם היהודי — האין הם בני העם היהודי? מדוע?

כאן עם שותת דם. מיליונים נטבחים, שרידים מעטים נשארו בחיים. מדוע מענים אותם? זהו עינוי. לא עינוי פיסי, לא. ראיתי אותם במחנות מבחינה פיסית מתיחסים אליהם כהוגן, גם באיזור האמריקני וגם באיזור הבריטי, — לא ביקרתי באיזור הצרפתי, — אבל העינוי הוא בהחזקתם שם. זהו עינוי נפשי. ולא רק הם מעונים. כל אחד מאתנו בארץ זו הוא מעונה, כי אנו נמצאים פה למענם, הם עצם מעצמינו, הם אחים שלנו. רבים הם אחינו במובן הפשוט של המלה, אולם אנו רואים את כולם כאחים שלנו, כי הם סבלו ונענשו בעד החטא המשותף גם לנו — בעד היותם יהודים. מדוע אנו מעונים?

מדוע נעשו נסיונות לכלוא את השריד האומלל והנרדף של יהודי פולין? משלושה מיליון נשארו כשלושים אלף, ויום־יום הם נרצחים גם עכשיו, — והם רוצים להימלט על נפשם ולברוח מפולין. מדוע מנסים לסגור בפניהם את דרך ההצלה? הם בני אדם, מדוע ההפליה הזו בעולמכם הנוצרי? מדוע אין אנו רשאים להציל עצמנו? ומדוע אנו תלויים תמיד בחסד אחרים? והיהודים שבאו הנה לפני שנים אחדות, לפני עשר שנים, לפגי שלושים שנה, לפני חמישים שנה — יהודים המכבדים את עצמם ואת עמם — גמרו אומר בלבם להשתחרר מתלות מרה זו, ומההפליות הכרוכות בה. ושבו למולדת, למולדת עמם.

י. אהבת־ציון

יש סיבה שניה לבואנו הנה ולהיותנו פה — אהבת־ציון, אהבה עמוקה, לוהטת, עזה, עזה כמוות, למולדת. אין כל אח ודוגמא לדבר זה בכל ההיסטוריה האנושית. זהו דבר יחיד במינו — אבל זה ישנו. אהבתנו לציון, אהבה שאין כמותה, היא עובדה. תראו אותה כאן בכל אשר תלכו. תמצאו שש מאות אלף מבני העם היהודי כאן — מרותקים באהבת־עולם לציון.

בעדות שנמסרה לכם באמריקה אמר אחד העדים, ערבי־אמריקני,בדמה לי מר ג׳ון חזם: ״מעולם לא ידעו כלל על פלשתינה כיחידה גיאוגרפית ופוליטית״, וערבי־אמריקני שני, המפורסם כהיסטוריון ערבי חשוב, דר׳ חתי, הרחיק לכת וטען: ״אין כלל בהיסטוריה דבר כזה ששמו פלשתינה, בהחלט לא״. ואני תמים דעים אתו. אין זה הדבר היחיד שבו אני מסכים לערבים. אין בהיסטוריה דבר הנקרא פלשתינה, בהחלט אין.

אבל כשד״ר חתי מדבר על היסטוריה הוא מתכוון להיסטוריה ערבית. הוא מומחה להיסטוריה זו ויודע את מקצועו. בהיסטוריה הערבית אין דבר כזה הנקרא פלשתינה. ההיסטוריה הערבית נעשתה בערב, בסוריה, בפרס, בספרד, בצפון אפריקה. פלשתינה לא נעשתה בהיסטוריה הערבית והיסטוריה ערבית לא נעשתה בפלשתינה.

אולם יש משהו מחוץ להיסטוריה ערבית: יש היסטורה עולמית, ויש היסטוריה יהודית, ובהיסטוריה העולמית והיהודית יש ארץ אחת קטנה, ושמה יהודה, או כפי שאנו קוראים לה — ארץ־ישראל. ואנו קוראים לארץ הזאת בשם ארץ־ישראל זה למעלה משלושת אלפים שנה, מימי יהושע בן נון, יורשו של משה, וער היום הזה, בלי הרף. ארץ זו קיימת בדברי ימי העולם, ובדברי העם היהודי — היתה וישנה. זוהי ארץ קטנה, קטנה מאוד, אבל הארץ הזאת השאירה רשמים עמוקים בהיסטוריה האנושית, ועוד יותר בהיסטוריה היהודית. ארץ זו עשתה את עמנו, עמנו עשה ארץ זו; ארץ זו לא עשתה שום עם אחר, שום עם אחר לא עשה ארץ זו. ושוב ארץ זו מתחילה לעשות מחדש את עמנו, ועמנו מתחיל שוב לעשות ארץ זו. זהו דבר יחיד במינו — אבל זוהי עובדה.

יא. ישראל וארצו

הרבה מלחמות ניטשו בהיסטוריה בגלל ארץ קטנה זו. נלחמו על כיבושה מצרים, אשורים, בבלים, פרסים, יוונים, רומאים, ביצנצים ואחרים. אבל לא מלחמות אלו קבעו מקומה של ארצנו בהיסטוריה העולמית. ארץ זו כבשה מקום־כבוד בדברי ימי העולם, כאשר לא כבשו הרבה ארצות אחרות, ואפילו גדולות ועשירות ממנה, אך ורק מפני טעם אחד: מפני התרבות הגדולה, אם כי אולי מוגבלה, שיצר כאן עמנו, תרבות שנעשתה במידה ידועה נחלת האנושות כולה. ארץ זו עיצבה את עמנו, ושיותה לו האופי שהיה לו מאז ומעולם ועד היום הזה: מצד אחד — עם לבדד ישכון, עם אכסקלוסיבי מאוד, ומצד שני — עם אוניברסלי וכל־אנושי; עם לאומי ובינלאומי כאחז; עם אכסקלוסיבי בחייו הפנימיים, דבוק בהיסטוריה ומורשת האבות שלו, במסורתו הדתית והלאומית — ובאותו זמן אוניברסלי וכל־אנושי באידיאליו וערכיו הדתיים, המוסריים והסוציאליים. עמנו הביא לעולם את הבשורה על אל אחד בעולם, על אחדות המין האנושי, באשר כל אדם נברא בצלם אלוהים, על יעודי הצדק החברתי, על אחוד, אנושית ועל שלום בינלאומי. ערכים אלה שנוצרו בארצנו זו עיצבו את רוח עמנו, טבעו את אָפיו וקבעו מקומנו ומקומה של ארצנו בדברי ימי עולם.

יב. הספר, הארץ, העם

כאן, בארץ זו, יצרנו את הספר. יצרנו הרבה ספרים. רבים מהם הלכו לאיבוד, כמה מהם נשתמרו רק בתרגומים לועזיים, אך מספר ספרים, כעשרים וארבעה, נשתמרו בלשונם המקורית, בעברית, באותה הלשון שבה אני הוגה בדברי אליכם אנגלית, באותה הלשון שבה מדברים יהודי א״י.

הלכנו בגולה — הוגלינו והורחקנו מארצנו. אבל לקחנו אתנו את ספרינו, את הספר, ובספר הזה, שהיה בשבילנו יותר מספר — כי בו היתה צרורה כל נפשנו — לקחנו אתנו לגולה גם את מולדתנו, כי גם ארצנו זו היתה צרורה בספר, ונשאנו את ארצנו בלבנו, בנשמתנו — ויש דבר כזה שנקרא נשמה, כשם שיש דבר שנקרא גוף, — ושלושה אלה — העם, הספר והארץ היו לאחד, ולעולמים. זה חוט משולש אשר לא ינתק. אין כוח חמרי שיוכל לנתק הקשר שבין העם והספר והארץ — אלא אם ישמיד אותנו השמדה פיסית.

היו״ר הבריטי הנכבד של ועדה זו ציטט ביום הששי בבוקר משהו מספרו של סיר רונלד סטורס — לציין מהי ההבטחה שניתנה לנו בהצהרת­ בלפור. אדוני, זכותנו לארץ זו, קשרינו אתה, מקומנו בתוכה — תמצא באותו הספר אך ורק באותו הספר — ולא בשום ספר אחר. הספר ההוא מחייב אותנו, ורק הוא. אם הוא מחייב גם אחרים — לא עלי להגיד. אני יודע הרבה נוצרים המאמינים שהספר ההוא מחייב גם אותם, — אותנו ודאי שהוא מחייב. אין לתאר את עמנו מבלי הספר, לא בעבר ולא בהווה, ולפי דעתי ואמונתי, גם בעתיד.

מי שהוא סיפר לכם, שקשרנו לארץ הוא קשר לארץ מיסטית, לציון של מעלה, ולא לציון הפיסית, הממשית, זו שאנו ואתם נמצאים עכשיו בתוכה. אבל תלכו ותיפגשו עם שש מאות אלף היהודים — הם חיים וקיימים, ותראו שאהבת־ציון העלתה אותם הנה, לציון זו החיה, הפיסית. אהבה זו יש לה גם משמעות רוחנית, אולי גם מיסטית, אבל האהבה המיסטית העמוקה מתיחסת לא לציון מיסטית, אלא לציון חיה, ממשית.

יג. לא בזכות כיבוש בעבר

אך יש שואלים שאלה פשוטה ומשכנעת לכאורה: כלום לא כבשו הערבים פעם את ספרד, ויצרו שם תרבות מפוארת, ואחר כך גורשו משם — היש להם הזכות לתבוע עכשיו את ספרד לעצמם, כבית לאומי לעם הערבי? ואמנם כבשו הערבים את ספרד, ויצרו שם תרבות מפוארת — בהשתתפות לא קטנה שלנו, של היהודים; ואחר כך גורשו הערבים, גורשו גם היהודים. כלום יש משום כך לערבים זכות על ספרד?

איני מכיר שום טענה המוכיחה בתוקף כה רב את תביעתנו המיוחדת כטענה זו על הערבים וספרד. ואני מסתמך על טענה זו. היש ערבי אחד בעולם החולם על ספרד? היש ילד ערבי אחד בחג׳אז, עיראק, סוריה — היודע על נהרות ספרד והריה? השמע את שמה? היש ערבי אחד באיזו ארץ שהיא שהקדיש כספו לבנין ספרד? שנתן חייו על ספרד? מה לו ספרד — ומה ספרד לו?

והיהודים? אף יום אחד בחייו לא שכח העם היהודי את ציון, לא חדל להתפלל על שיבתו אליה, לא הפסיק לצפות לגאולתה.

יש בלי ספק רבים שהיו רוצים לכבוש ארץ זו — או ארצות אחרות. אבל היש עם אחד מלבדנו — האוהב ארץ זו? הרבה עמים ניסו וגם הצליחו לכבוש ארצנו זו — מתוך רצון לכוח, כמו בכל כיבוש אחר, אבל לא מתוך אהבה לארץ. אהבה זו מיוחדת היא לעמנו בלבד. ואהבה זו תמצאו בתוך העם היהודי באשר הוא — לא רק בארצות דיכוי ורדיפות כגון פולין ותימן, אלא גם בארצות החופש, כגון אנגליה וקנדה — אף־על־פי שמפרידות בינם ובין הישיבה הפיסית של אבותיהם בארץ מאות שנים.

איני יודע אם כל חברי הועדה האמריקנים יודעים את העובדה, שבמלחמת העולם הראשונה התנדבו אלפי צעירים יהודים באַרצות הברית, להילחם על שיחדור ארץ זו מהתורכים? נזדמנתי בימים ההם באמריקה והיתה לי הזכות להשתתף בלגיון היהודי שבא מאמריקה לשרת בצבאות אלנבי — בגדודים של ״קלעי המלך״. בהזדמנות זו עלי להזים את המעשיות שסופרו לכם על השתתפות צבא ערבי בשיחרור ארץ־ישראל. הייתי אז בארץ בצבאו של אלנבי, ואני יודע מה שקרה בארץ. איני יודע אולי מה, קרה בחג׳אז, אולם בארץ זו היו חיילים שמיים בצבא אלנבי שלחמו על שיחרור הארץ — החיילים השמיים היו כולם יהודים. ערבי ארץ־ישראל נלחמו בצד השני, בצד התורכי. איני מגנה אותם על כך, זו היתה זכותם, אולי גם חובתם.

מה הביא מאמריקה את אלפי המתנדבים היהודים האלה בלגיון היהודי — והם באו בהסכמתו ואישורו של נשיא ארצות הברית, המנוח וודרו ווילסון, להילחם על שיחדור ארץ זו — אם לא אהבת־ציון? יתכן שקשה להסביר זאת, אבל זוהי עובדה חיה.

והנה עובדה שניה — כבר צוינה בעדות לפניכם: יהודים ניסו להתישב על הקרקע בארצות אחרות. נסיון זה נעשה על ידי הצארים הרוסים, אלכסנדר הראשון וניקולאי הראשון. המשלה הסוביטית ניסתה להושיב יהודים בבירוביג׳אן, וזוהי ממשלה תקיפה ובעלת יכולת. יהודים ניסו להתישב בארגנטינה, בארצות הברית של אמריקה. כל הנסיונות נכשלו — רק פה הצליחו. לא היתה שם אהבה לאדמה, כאן היתה האהבה, והיה החזון. עם כל אהבתי לארץ זו אני מוכרח להודות שארגנטינה יותר נוחה ויותר עשירה — ואפשרויות ההתישבות שם גדולות פי כמה. ואף על פי כן נכשל הנסיון שם והצליח פה — אהבת ציון הכריעה.

מה פשר אהבה זו? הרבה דברים יכול אדם להמיר ולהחליף — אפילו דתו, אפילו אשתו, אפילו שמו. אבל יש דבר אחד שאדם אינו יכול להמיר בשום אופן שבעולם — את הוריו. הורי עמנו הם — ארץ זו. לא נוכל להמירה. כך הוא הדבר — אם כי הוא נראה תמוה.

לפני שלוש מאות שנה ומעלה הפליגה אנית ״מייפלויר״ מנמל פלימוט בדרכה לעולם החדש. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תמה אני: כמה אנגלים ואמריקנים יודעים בדיוק התאריך של הפלגת אניה היסטורית זו, כמה ״פיליגרימים״ היו בספינה זו, ומה היה הלחם שאכלו הנוסעים בצאתם מפלימוט.

והנה — לפני יותר משלושת אלפים ושלוש מאות שנה (כ־3,000 שנה לפני הפלגת ״מייפלויר״) יצאו היהודים ממצרים, הדבר קרה לפני יותר מששים וששה יובלות — וכל יהודי בעולם יודע עד היום הזה בדיוק במרץ באיזה יום יצאו היהודים ממצרים — ט״ו ניסן, ומהו הלחם שאכלו אז אבותינו — מצות. ועד היום הזה, במשך אלפי שנה, אוכלים כל היהודים — גם יהודי אמריקה וגם יהודי רוסיה הסוביטית — מצות בט״ו בניסן, ומספרים על יציאת מצרים, ועל התלאות שבאו על היהודים לאחר כך, מעיצאו שוב כגולה, והם מסיימים את סיפורם במלים אלו: ״השתא עבדי, לשנה הבאה בני־חורין. השתא הכא, לשנה הבאה בארעא דישראל״.

כאלה הם היהודים.

יד. צמאון לעצמאות

וטעם שלישי היה לשיבת היהודים הנה — וטעם זה הוא נקודת המוקד של הבעיה: הצמאון לעצמאות יהודית, מה שאתם קוראים בשם מדינה יהודית, ואני רוצה להסביר לכם מה פירושו של דבר, מכיוון שכאן מרכז הכובד של כל הדיון.

כשאחרים מדברים על מדינה, הכוונה היא לכוח, שלטון, התנשאות. אומר לכם למה אנו מתכוונים באמרנו מדינה יהודית: באנו הנה על מנת להיות יהודים חפשים, כוונתי ליהודים חפשים במלוא מובנן של שתי המלים האלו: להיות במאה אחוזים — יהודים, ובמאה אחוזים חפשים. בשום מקום אחר בעולם לא יכולנו להיות יהודים, כפי שרצינו, ולא בני־חורין, כפי שמגיע לנו. ואנו מאמינים שזכותנו היא להיות יהודים מלאים, כשם שאנגלי חי חיים אנגליים מלאים ואמריקני — חיים אמריקניים מלאים, וגם להיות הפשיט מפחד, מתלות, מהפליה; לא להיות עוד נושא לרדיפות, גם לא נושא לרחמים ולאהדה ולפילנטרופיה או לחסד של זולתנו. אנו זכאים לכך כאנשים וכעם.

כבר עכשיו אין בעולם כולו יהודים חפשים כמונו פה. ולא במובן החוקי; להיפך, מבחינת החוק אנו משוללים כאן אפילו שויון משפטי כאזרחי הארץ. ״הספר הלבן״ מפלה אותנו לרעה בחוק הקרקע וגוזל את זכותנו האלמנטרית לאדמה. ולחופש התישבות בכל רחבי הארץ. אנו חיים במשטר שרירותי. איני יודע משטר שרירותי יותר בעולם ממשטר שלטונות ״הספר הלבן״.

ואף־על־פי־כך — אנו פה היהודים החפשים ביותר בעולם. חירות מתחילה בפנים, בלב האדם וברוחו — ואנו בני־חורין, ואנו בונים כאן חירות ישראל. אנו סומכים על עצמנו, אנו בונים ארצנו, נבנים על ידי ארצנו. הישוב היהודי פה הוא למעשה מדינה יהודית בבנינה.

טו. מה זאת מדינה יהודית?

ואספר במלים אחדות כיצד אנו מקימים המדינה היהודית. באמרנו ״מדינה יהודית״ או ״עצמאות יהודית״ — אנו מתכוונים בשורה ראשונה למולדת יהודית, לאדמה יהודית, לעבודה יהודית, לים ונמל יהודי, ללשון וספרות יהודית, לתרבות ורשת־חינוך יהודית; אנו מתכוונים לבטחון יהודי ולעצמאות יהודית, לעצמאות מלאה ושלמה, כזו שיש לכל עם בן־חורין.

אתחיל מהמַסד. כבר שמעתם מפי ד״ר חתי, ש״אין דבר כזה ששמו פלשתינה, בהחלט אין״; ואמנם—אין אנו חוזרים לפלשתינה. אנו שבים לארץ שאנו יוצרים אותה מחדש. כשחזרנו הנה לפני עשרות שנים מצאנו כאן כמה מאות כפרים ערבים, מושלמים ונוצרים. לא התישבנו בתוכם ולא עקרנו אותם. אף יהודי אחד לא התישב בכל הכפרים האלה. בנינו מאות כפרים יהודים חדשים — על אדמה חדשה. לא יצרבו את האדמה, האדמה היא מתנת־האלוהים. אולם מתן הטבע אינו מספיק — האדם צריך להוסיף את עבודתו הוא. מצאנו אדמה שלא הסכינה לישוב בני אדם — נצטרכנו לתקנה ולהכשירה. לא די היה לרכוש אדמה בכסף — היה צורך להשביחה ולהפרותה. זוהי האדמה שיצרנו מחדש. עשינו זאת בגבעות סלעים, כגון במוצא — תמצאו בהרצאת הועדה המלכותית תיאור מענין ממקום זה; עשינו זאת בביצות חדרה — בה מתו מקדחת עשרות מתישבים — וסרבו לעזוב המקום, עד שהבריאו אותו בקרבנותיהם; עשינו זאת בחולות ראשון־לציון. בעמל ידינו, בזיעת אפנו, באהבתנו ובמסירותנו ללא גבול יצרנו מחדש אדמה להתישבותנו שלא על חשבון זולתנו.

אתם עכשיו כאן — ואתם מוזמנים לבקר בכפרים שלנו. תמצאו אדמה שהוכשרה והופרתה מחדש — במאמצינו אנו. אדמה זו נחשבה לבלתי ראויה לעיבוד, וודאי שלא היתה מעובדת. אנחנו הכשרנו אותה לעיבוד — ואנחנו מעבדים אותה. אין האדמה, לדעתנו, חומר לפרקמטיה וספסרות, חפץ שקונים ומוכרים אותו. האדמה היא יסוד הקיום האנושי, היא פקדון קדוש שהופקד בידי אנוש לשמרו ולעבדו. אין להזניחה ואין לפגמה — להיפך, יש להפרותה, להשביחה, לשמור עליה כעל בבת־עין. ואנו מנסים לעשות זאת במיטב יכלתנו — וכמדומה שעשינו זאת בלי כשלונות רבים — אף על פי שהיינו במשך מאות בשנים אנשי עיר, ונאמר לנו שיש חוק (לא חוק משפטי במקרה זה אלא ״חוק מדעי״) שאנשי הכפר הולכים לעיר, ואין אנשי העיר הולכים לכפר. לא נכנענו ל״חוק״ זה — זהו חוק שפגע ברצון קיומנו ושחרורנו, וחזרנו מהעיר לכפר, ואם כי הפירונו ״חוק״ מדעי, אקוה שלא תאמרו שעשינו מעשה בלתי־לגאלי ועוד אנו חוזרים ונוסיף לחזור לאדמה, ושיפה לארץ היא בשבילנו קודם כל שיבה לאדמה.

שמעתם עדות נציג המדינות הערביות שיותר מששים אחוז של אדמת הארץ הזאת אינם ראויים לעיבוד. ודאי שאין הם מעובדים. אדמה לא נושבת ולא מעובדת זו — אנחנו רוצים ליישבה ולעבדה; אם נוכל — כולה, אם נוכל — חלקה, איני יודע עדיין. נעשה מאמץ. היש חטא במאמץ זה? ובהפרותנו אדמה צחיחה ולא נושבת — אנו בונים המדינה היהודית.

ובנין מדינה — הוא חזרה לעבודה, ליגיע כפים. אין אנו רואים בעבודה קללה והכרח מר, אף לא אמצעי פרנסה בלבד. עבודה היא תפקיד חברתי, תפקיד אנוש עלי אדמה, גילוי כוח היצירה של האדם ושלטונו בטבע — ומשום כך אנו שואפים לעבודה חפשית, שיש בה יצירה עצמית; הנוער שלנו, גם נוער של מעמד בינוני, מתחנך לעבודה, ובגמרו בית־הספר אנו מאמצים אותו ללכת לחיי עבודה, קודם כל לעבודה חקלאית, ואם אין אדמה — לעבודה אחרת. מדינה יהודית פירושה עבודה עברית. מדינה לא כובשים, אף לא קונים — אלא בונים ביגיע כפים, וזאת אשר אנו עושים ואתם תמצאו בארצנו פועלים יהודים במקצועות שהיו סגורים ליהודים בארצות אחרות — בשדה, בבית־החרושת, במחצבה, ברכבת, נמל, בכל.

ומדינה יהודית פירושה משק יהודי: חקלאות וחרושת, ימאות ודיג. עצמאות מתחילה מחוסר תלות כלכלית. אנו אומרים: זו היא ארצנו, באשר אנו בונים אותה, מחדשים אותה, מייצרים אותה מחדש באוננו והוננו. בנין המדינה היהודית — זהו מאמץ קונסטרוקטיבי מתמיד וממושך בשדה ובבית־המלאכה, ביבשה ובים — עקבות המאמץ הזה תראו בכל פינה יהודית בארץ זו.

ומדינה יהודית פירושה — לשון ותרבות עברית. אילו הייתם באים הנה לפני ארבעים שנה, והיינו אומרים לכם שאנו רוצים לעשות השפה העברית ללשון מדוברת, ללשון המוני היהודים, ללשון העבודה והמסחר ובית־הספר — ודאי הייתם אומרים לנו שדעתנו נטרפה. היתכן להחיות לשון מתה, לשון עתיקה, שחסרים לה כל המונחים והניבים הדרושים לחיים החדישים. והנה הדבר ״המטורף״ נעשה, ועברית נעשתה לשון הישוב העברי, והיהודים אשר עלו מקנדה, ומתימן, מרוסיה וארגנטינה, מפולין ומפרס, עם בליל השפות אשר בפיהם — יש להם לשון לאומית כללית, וכל הדור הצעיר, ילדינו ונכדינו, עברית נעשתה לו לשון־האם.

לא על הלחם לבדו יחיה האדם — ואנו מקימים חברה יהודית חדשה, מתוקנת, מיוסדת על ערכים תרבותיים, רוחניים, מדעיים, אמנותיים ממדרגה גבוהה. האקטיביות המדעית, האמנותית והרוחנית של ישובנו אינה. נופלת אולי מהישובים עשירי־התרבות בעולם, ואיני יודע אם באיזו ארץ שהיא מוציאים יותר ספרים, מקוריים ומתורגמים, מאשר מוציא ישובנו — באורח יחסי.

ומדינה עברית פירושה בטחון יהודי. אם יש דבר שהיהודי חסר בעולם כולו — הרי זה בטחון. גם בארצות שיש ליהודים בטחון — אין להם הרגשת בטחון. מדוע? מפני שבטחונם אינו תלוי בהם, מישהו אחר דואג — או אינו דואג — לבטחונם. אין בטחונו של יהודי בידיו הוא. אנו רוצים כאן לדאוג לבטחוננו בכוח עצמנו ובאמצעי עצמנו. ואנו עושים זאת מראשית יסוד הישוב החדש בארץ, זה למעלה מששים שנה.

עליתי לארץ לפני ארבעים שנה. הלכתי לעבוד לסג׳רה, כפר יהודי קטן בגליל. לא הייתי פועל חקלאי לפני בואי לארץ. והוטל עלי ללמוד שני דברים חדשים בבת אחת: לאחוז במחרשה וברובה. יצאנו לשמת סג׳רה במחרשה כשרובנו על שכמנו. היינו צריכים לדאוג בעצמנו לבטחון חיינו ולבטחון רכושנו. הוקמה הסתדרות מיוחדת לשמור על מושבתנו, והיא נקראה בשם ״השומר״. היינו מעטים, כפרים יהודים ספורים. נתקפנו מזמן לזמן על ידי שכנינו. הם היו תוקפים גם איש את חברו — אותנו תקפו קצת יותר. והיינו צריכים להגן על עצמנו. כשעמדתי בלילות על המשמר בסג׳רה והסתכלתי בשמי הגליל הבינותי את כל המשמעות של הפסוק הנהדר בתהלים: ״השמים מספרים כבוד אל״. מעולם לא ראיתי תפארת־תכלת והוד־רקיע כבלילות השמירה בסג׳רה.

אולם כשסידרנו את מכשירי הבטחון שלנו — דאגנו גם ליחסי ידידות עם שכנינו. הדבר לא היה קל. ילידי הארץ ידעו לכבד רק כוח — והיהודים היו בעיניהם ״ולד־אל־מות״. הכבוד שעורר בעיני הערבים ״השומר״ סייע ליצירת יחסי־ידידות בין הכפרים היהודים ושכניהם. מאז נעשו על ידי כל הישובים שלנו מאמצים — לא בלתי מוצלחים — לקיים יחסי־שכנים טובים בין הכפר היהודי והכפר הערבי. הישובים שלנו גם ידעו תמיד לשמור על טוהר נשקם, מעולם לא השתמשו בו לפעולה תוקפנית — רק להתגוננות בלבד.

ולבסוף — מדינה יהודית פירושה עצמאות, עמידה ברשות עצמנו, חוסר כל תלות פוליטית בשלטון הזולת. אנו רוצים — ואנו זכאים — לחיות בהתאם לצרכינו, למאוויינו, לתפיסת־עולמנו וליעוד החיים שלנו. יש לנו אידיאלי־חיים יהודיים ואנושיים — אין סתירה ביניהם, להיפך הם משלימים זה את זה.

טז. שני יעודים למדינת־היהודים

אנו מנסים לבנות חברה חדשה, בת־חורין, בנויה על אשיות הצדק, צדק חברתי ולאומי, ועל מגמות מוסריות ורוחניות נעלות ביותר: אחוה, שלום, חירות. אם תבקרו את ישובינו ותעמדו על אפיים החברתי והמוסרי תראו לאן פנינו מועדות. למען שנוכל לחיות לפי רוחנו אנו, בלי שום כפיה והתערבות זרה, אנו זקוקים לעצמאות, זאת אומרת מדינה יהודית. אולם למדינה יהודית יש עוד יעוד אחד: אנו רוצים מדינה לא רק בשביל היהודים היושבים כבר בארץ למען שיהיו עומדים ברשות עצמם; דרושה מדינה יהודית כמכשיר לפתרון הבעיה הטראגית ביותר בעולם — הבעיה היהודית. רק מדינה יהודית יהא בכוחה לבנות בלא מפריע ובממדים הדרושים את הבית הלאומי לעם היהודי. המדינה היהודית דרושה בשביל המשכת הבית הלאומי — למען כל אותם היהודים אשר מטעם זה או אחר רוצים ומוכרחים לעלות ארצה, כשם שאנחנו עלינו ארצה. ביצועו המלא של הבית הלאומי יתכן רק על ידי מדינה יהודית.

יז. מדינה לשם בית לאומי

לפני כמאה וחמשים שנה התקוממו המתישבים הבריטים באמריקה נגד האדמיניסטרציה הבריטית שנשלחה אליהם מלונדון. אלה היו בני עם אחד. המתישבים היו בריטים, והפקידים היו בריטים. אולם המתישבים היו סבורים — ולא בלי יסוד — שהפקידים הנשלחים אליהם מלונדון אינם מזדהים עם אינטרס המתישבים ואינם עושים רצונם, אלא רצון שולחיהם בלונדון — והם התקוממו. האין אופטימיות יתרה להניח שמה שפקידים בריטיים לא יכלו לעשות לבני עמם הם בארץ אחות — יצליחו לעשות למען היהודים בארץ זו? תפקיד הפקידות פה אינו דומה לתפקידי פקידות קולוניאלית רגילה. כאן יש לממשלה תפקיד דינמי, קונסטרוקטיבי, יצירתי, הכרוך בקשיים גדולים. הקשיים הם בנו ובארץ, אנחנו מכירים אותם. ואנחנו נתגבר עליהם — באשר לנו יש המסירות והאהבה. אי־אפשר למסור טיפול בילד לכל אשה — אפילו לאשה הוגנת וישרה. אבל אפשר למסור כל ילד בידי אמו.

רק היהודים יטפלו בטיפוח הבית הלאומי בהבנה ובמסירות, בזריזות ובאחריות הדרושה. ולפיכך אנו דורשים שהסוכנות היהודית, כלומר העם היהודי עצמו, תקבל כל הסמכות הדרושה לסידור העליה ולפיתוח הארץ. הסוכנות יודעת את צרכי היהודים, יכלתם וטיבם — והיא תנהל את עניני העליה בהתאם לצרכי העולים ולצרכי הארץ כולה. לסוכנות יש להעניק הסמכות בהתאם לסעיף 11 של המנדט לפתח את אפשרויות הארץ במלואן, בחרושת ובחקלאות, ביבשה ובים — לטובת תושבי הארץ הקיימים, כיהודים כערבים, ולטובת העולים. רק אנו נוכל לבצע תפקיד קונסטרוק­טיבי זה.

רבותי, מטרתנו אינה רוב. ברוב לא נפתור הבעיה היהודית. את צורך העליה של היהודים אין למוד במספר הבלתי־יהודים הנמצאים בארץ — מספרם של אלה שעתידים לעלות גדול פי כמה. רוב יהודי אינו אלא שלב אחד — אמנם שלב חשוב, אבל לא סופי, רוב יהודי דרוש לתיפקודה הנורמלי של המדינה היהודית, אולם המדינה היהודית עוד שומה עליה להמשיך בבנין הבית־הלאומי עד שבעיית העם היהודי תיפתר במלואה.

באופן זה יהיו למדינה היהודית שני תפקידים:

א. דאגה לצרכי התושבים, ללא הבדל — יהודים, ערבים או אחרים, דאגה לבטחונם, רווחתם והתקדמותם המתמדת מבחינה כלכלית, סוציאלית ותרבותית.

ב. המשכת בנינו של הבית־הלאומי — קליטת עליה יהודית ויצירת מקורות פרנסה נוספים על־ידי פיתוח ובנין למען העולים החדשים, מבלי לפגוע באינטרסים של הישוב הקיים, בין ערבי ובין יהודי.

יח. המדינה היהודית והערבים

היחס של המדינה היהודית לתושביה הערבים והאחרים יהיה יחם של שויון גמור, כאילו היו יהודים, אלא שהמדינה תתן כל העזרה לערבים לקיים את לשונם הערבית, תרבותם הלאומית ודתם ומנהגיהם המיוחדים — מתוך מאמץ להבטיח לכל האזרחים שויון מדיני, אזרחי, כלכלי וסוציאלי, והשוואה כללית של רמת החיים של כל תושבי הארץ, לא על ידי הורדת הרמה הגבוהה, אלא על ידי העלאת הרמה הנמוכה.

אין אנו נרתעים מהסכסוך הנוכחי הקיים בינינו ובין הערבים. זהו סכסוך חולף. אנו עם עתיק־ימים, וראינו כבר בחיינו הרבה תמורות וחליפות, קטנות וגדולות, ואין אנו מקבלים מצב פגום כגזירה עולמית — הפגם יחלוף.

ידעתי שיש ערבים המתנגדים לשיבתנו למולדת. אבל ידעתי שהתנגדותם היא לשוא וללא הצדקה — אם כי אולי מובנת. אנו שבים ונשוב — ונמצא שפה משותפת עם העם הערבי.

במשך חקירתכם ניתנו על ידי הערבים שני נימוקים נגד הקמת המדינה העברית. נימוק אחד ניתן על ידי בא־כוח הליגה הערבית בלונדון, ושני — בקהירו. בלונדון נשאל פריס ביי אל־חורי, נשיא המורשון הסורי, על ידי ד״ר איידלוט: ״הסבור אתה שמדינה יהודית כל־כך קטנה מהוה סכנה לשלום ולבטחון של המדינות הערביות הגדולות? ״ פריס ביי אל־חורי ענה: ״כן, מדינה כזו, אם כי היא קטנה, הריהי נתונה לתמיכתם של 15 או 16 מיליון אנשים עשירים, מוכשרים ובעלי יכולת שבחץ־לארץ. והיא מפני כך תהיה חזקה למדי להעמיד בסכנה השלום והבטחון של מדינות ערב״.

אולם בקהירו הודיע נציג הליגה הערבית, שמדינה יהודית לא יהיה לה קיום, כי המדינות הערביות יהרסו אותה, ולא תוכל להתקיים כלל בלי כידונים בריטיים.

סבורני ששתי הטענות הללו אין בהן ממש. איני מייחס כל ערך לא לפחד של האחד ולא לאיום של השני. גם האיום וגם הפחד נטולים כל יסור ממשי. למפחיד אגיד — יודעים אנו לדאוג לעצמנו. ידענו להגן על עצמנו כשהיינו מועטים — והייתי יכול לספר הרבה דברים על מפעלי הגנתנו לפני ששים שנה, לפני ארבעים שנה, לפני עשרים וחמש שנה ולפני תשע שנים. אולי שמעתם שם תל־חי, — אין אנו פוחדים. אבל לפוחד אגיד — אין שום יסוד לפחדך. מדינה יהודית של מיליונים אחדים אין בה שמץ סכנה לעמים הערבים המונים עשרות מיליונים ושיש ברשותם כמה מדינות גדולות מרובות תושבים. יש לי, יותר מאשר לנשיא של המורשון הסורי, אמון וכבוד לעם הערבי. אני בטוח שגם הערבים, לא פחות מאתנו, ידעו לדאוג לשלומם ולבטחונם. אין שום מקום לפחד ואין שום מקום לאיום. גם הפחד וגם האיום — אין להם כל שליטה עלינו, ואני מקוה — גם לא על הערבים.

יש כרגע מתיחות בינינו ובין הערבים. יש להצטער על כך — אבל זו תחלוף. העמים — היהודים והערבים — יתקרבו ויעזרו זה לזה, כשם שהרבה יהודים והרבה ערבים התקרבו ועזרו זה לזה בעבר ובהווה. אני מאמין שאנו זקוקים זה לזה. יש לכל צד משהו לתת לצד השני — אבל רק בגדר של שוים.

לא נהיה פה ״יהודי חסות״ — כשם שהערבים אינם רוצים בצדק להיות ״ערבי חסות״. לא נסמוך על חסות ערבית, או על חסות בריטית או על חסות אמריקנית — נעמוד ברשות עצמנו, ונהיה עם שווה־זכויות. אולם שום עם אינו יכול כיום לשכון לגמרי לבדד. לא עם קטן ולא עם גדול. יש תלות הדדית. לא נהיה יותר עצמאים ממדינה בנורבגיה, שבדיה, שווייצריה. מדינות אלו אגב תשמשנה לנו דוגמא ומופת מכמה וכמה בחינות. ותהיה תלות הדדית בין המדינה היהודית ובין המדינות הערביות השכנות. בינינו ובין הערבים יהיה לא רק שלום — אלא ברית ופעולה משותפת אמיצה. יש בזה משום הכרח היסטורי כשם שיש הכרח היסטורי בהקמת המדינה היהודית. הברית בינינו ובין העם הערבי היא צורך פוליטי, כלכלי ומוסרי — והיא תקום.

אנו כאן בזכות. לא נתכחש לציון ולעצמאות יהודית — כשם שלא התכחשנו לדתנו וללאומיותנו. אולם כשם שאני משוכנע שמדינה יהודית קום תקום, כך אני משוכנע שברית יהודית ערבית בוא תבוא.

יט. מה שיָקָר מחייב

יתכן שלא בנקל נגיע למחוז חפצנו — אולם לא נירתע משוט מכשול וקושי.

בלונדון שאל מר קרוסמן אחד העדים היהודים שאלה לא קלה: אם תהיה לך הברירה להעלות ארצה מאת אלף פליטי גרמניה בתנאי שתסתלק מהמדינה היהודית — מה תעשה? העד הנשאל בלונדון לא יכול היה לענות על שאלה זו מסיבות אישיות. אנסה להשיב למר קרוסמן על שאלתו.

מאמין אני שכל אדם הוא מטרה לעצמו, ולא אמצעי בידי איש אחר, ואני לא אקריב חיי הזולת בלי רצונו והסכמתו, אפילו בשביל האידיאל הקדוש לי ביותר.

אני אדרוש מחברי מה שאני דורש מעצמי — אבל חברי יחליטו מה לעשות. אולם מר קרוסמן היה צריך להפנות שאלתו זו לפליטים בגרמניה גופה: אם הם מוכנים לקנות לעצמם סרטיפיקטים לעלות ארצה במחיר הסתלקותם מעצמאות יהודית וממדינה יהודית אני יודע תשובתם.

תארו בנפשכם שהיטלר תפס מאה אלף שבויים אנגלים, והוא אומר לצ׳רצ׳יל: או שתסגיר בידי את הצי הבריטי — או שאטבח את מאת אלף האנגלים אשר ברשותי. האין אתם יודעים את תשובת צ׳רצ׳יל במקרה זה? האין אתם יודעים שצ׳רצ׳יל היה יכול בשקט גמור לסמוך על תשובתם של מאת אלף השבויים האנגלים עצמם? היעלה מי שהוא על הדעת שמאה אלף אנגלים יקנו את חייהם במחיר הצי הבריטי? האט לא יעדיפן למות ולא יסגירו את הצי?

הייתי בלונדון בשעה הקודרת ביותר של המלחמה — כשצרפת נפלה, ואנגליה עמדה בודדת, והיתה צפויה לה סכנת פלישה נאצית, וכמעט לא היה צבא אנגלי, מלבד ״המעטים״ עם אוירוניהם. ראיתי את ה״בליץ״, כשמטוסים נאציים היו ממטירים לילה־לילה אש ומוות על פני לונדון— והעם הבריטי לא נרתע. ראיתי את האנגלי הפשוט, ראיתי המונים בתחנות הרכבת התחתית, נהגי המכוניות, פועלים וחנוונים — הם לא נפחדו. רבים הופצצו ונהרגו. אולם ראיתי האנגלי שארצו וחירותו יקרות לו מחייו.

מדוע מניחים אתם שאין אנחנו כמוכם? גם לנו יש דברים היקרים לנו מחיינו. אנו אוהבים חיים. היהדות מחשיבה את החיים מאוד־מאוד. דתנו אינה סגפנית. חיי כל יהודי יקרים לנו — גם אילולא קרה לנו מה שקרה לנו. אולם אין אנו מוכנים לוותר על עצמאותנו — גם אם נצטרך לשלם מחיר יקר. מר קרוסמן, בארץ זו ובארצות אחרות יש מאות אלפים יהודים אשר ימסרו נפשם — אם יהיה הכרח בכך — למען ציון ולמען המדינה היהודית.

כ. דבר לערבים

ובטרם אסיים — אגיד מלים אחדות לערבים הנמצאים כאן ושאינם נמצאים כאן:

הסכסוך הקיים בינינו עכשיו הוא טראגי מאוד — באשר במובן ידוע הוא סכסוך משפחתי. אבל הוא לא יתמיד ולא יאריך ימים. מפעל התקומה שהחילונו בו — נבצעו עד תומו, גם אם ירבו המכשולים בדרכנו, כי בנפשנו הוא. אנו שבים לארצנו בזכות. אתם רוצים שגם ארץ זו תהיה ערבית. זהו אולי רצון מובן. רבים מכם מעדיפים ארץ ערבית דלה על ארץ עברית פורחת. זה נותן כבוד. אולם אין אנו זרים בארץ זו — זו היתה תמיד ותישאר לעולם מולדתנו ההיסטורית. ההיסטוריה גזרה שנשוב לארצנו ונקים בה מחדש את מדינתנו היהודית — והמדינה היהודית תקום. רבים מכם יודעים זאת לא פחות מאתנו.

ואני אומר לכם בשם העם היהודי: אם כי עדיין אתם מתנגדים לנו — תדעו שאין לכם בעולם ידיד נאמן יותר ומועיל יותר מהעם היהודי. אנו בונים ארצנו על אשיות של צדק, אחוה ושלום. וכל מה שנתקרב יותר ובמוקדם זה לזה — תגדל הברכה גם לכם וגם לנו.

העם היהודי והעם הערבי זקוקים זה לזה בבנין עתידם החפשי — כעמים בני־חורין, בחלק זה של העולם.

אנו בטוחים שעם תקומת המדינה היהודית מצד אחד, והאחדות הערבית העצמאית מצד שני — נוכל ונצטרך לעבוד שכם אחד מתוך עזרה הדדית וברית־אמת של שוים ואחים.

---

חלוציות, מאבק, מדינה

מאת

דוד בן־גוריון

במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, חיפה, 1 באפריל 1946

חברים, רצוני להעיר הערות אחדות לשני הענינים, שלשמם נקראה המועצה: לעניני הקונגרס ולעניני ועידת המפלגה. אתחיל מהקונגרס הציוני.

מפנה או מלכודת?

היום מתקיימת בלוזנו הישיבה הראשונה של ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית לשם דיונים פנימיים והסקת מסקנות. יתכן שבעוד שבועות אחדים — שבועים או שלושה שבועות — נקבל תשובה על השאלה ששאלנו את עצמנו מאז נתמנתה ועדה זו: מה היתה הועדה הזאת, מפנה או מלכודת? האם היא נוצרה למען הקל על מפלגת העבודה הבריטית, שקיבלה לידיה את השלטון באנגליה, לסטות מן המדיניות של צ׳מברלין ומלקולם מקדונלד, מדיניות ״הספר הלבן״, ולחזור למדיניות המסורתית של מפלגת העבודה הבריטית, המדיניות הציונית — או ועדה זו לא נוצרה אלא לשמש מלכודת בשביל מפלגת העבודה הבריטית עצמה, בשביל דעת הקהל באנגליה, בשביל דעת הקהל באמריקה, אשר תמכה בתביעות הציוניות, למען ערער את התמיכה הזאת, למען פלג את מחנה התומכים ולמען המשיך במדיניות הקודמת של משרד החוץ ומשרד המושבות.

עצם מהלך החקירה — והוא עכשיו נחלת הציבור — איננו נותן מקום לאופטימיות מופרזת. ביחוד לאחר שמצרפים לכך את הפעולה הגלויה והחשאית של שלטונות ״הספר הלבן״ בארץ, את הלך הרוח אשר בו הקיפו את חברי הועדה, לאו דוקא בישיבות הגלויות ובעדויות הפורמליות, אלא בפגישות בלתי־רשמיות, במסיבות פרטיות, כלאחר יד. את הלך־הרוח הזה אפשר לסכם בשלושה סעיפים: המשכת ״הספר הלבן״, פירוק הסוכנות היהודית, ביטול הלשונות העברית והערבית כלשונות רשמיות, ולהשאיר את השפה האנגלית כשפה רשמית יחידה.

בעוד שבועות אחדים נדע, אם שיתוף אמריקה בועדה זו — מעשה חדש לגמרי בשדה המדיניות הבריטית ובמיוחד בשדה המדיניות הארצ­ישראלית — כוונתו היתה להקל על הממשלה לחזור למדיניות ציונית, או לערער את התמיכה הציונית שניתנה לנו באמריקה. אין שום טעם לנחש ניחושים בינתיים. יש גם להניח, שמה שתאמר הועדה או מה שיאמרו שני חלקי הועדה, לא תהיה זו המלה האחרונה במאבק הכפול ומכופל הזה — מצד אחד בינינו ובין ממשלת המנדט, מצד שני — בין ממשלת הפועלים ובין מפלגת הפועלים, מצד שלישי — בין אנגליה ובין אמריקה.

בעולם מסוכסך

אין שום צורך לנתח עכשיו אם טוב או לא טוב היה הדבר שהופענו לפני הועדה בין ההופעה שהיתה באמריקה ובין זו שהיתה באנגליה וכן זו שבארצות אירופה, שהיתה אולי החשובה ביותר — כי היא היתה לא הופעת דברים, אלא הופעת שיא הטרגדיה האנושית והיהודית — ולבסוף ההופעה בארץ. במידה שאפשר לעשות בדברים — נעשה. אבל אנו חיים באחת התקופות האכזריות ביותר בהיסטוריה העולמית. והיא כה אכזרית אולי לא מפני שהאנשים עכשיו רעים יותר מאשר היו באיזה זמן אחר, אלא מפני הסבכים והניגודים הקשים הקיימים באנושות, ומפני הסתירות הגדולות שבהן נסתבך העולם. ובתקופה נוראה כזאת דברים בלבד ולו גם הנכוחים ביותר, הצודקים ביותר והמשכנעים ביותר, אינם עושים את שליחותם. ובין שועדה זו תשמש מפנה, ובין שועדה זו תפקידה לשמש מלכודת, הרי בעתיד (ואני מדבר לא על העתיד הרחוק, — ההכרעות הגדולת גם בענינים הגדולים וגם בענינים שלנו יפלו לא בעתיד הרחוק. אנו חיים בתקופת הכרעות, והכרעות קרובות) יש רק דבר אחד שבו אנו נעמוד: בהיותנו גורם עצמאי, גם כלכלי ומדיני, גם יוצר ולוחם.

גורם עצמאי לעמידה בשער ולביצוע דברנו

אמנם נשתנו הרבה דברים בעולמנו לרעתנו. השינוי הגדול ביותר הוא זה שקרה ליהדות באירופה. נשתנו גם דברים אחרים לרעתנו: כל מה שנעשה מסביב לארצנו. אבל נשתנה גם משהו לטובתנו, משהו חשוב מאוד, ואולי גם מכריע. אנו איננו יותר בארץ זו תובע בלבד. אנו כאן גורם, אם כי בשטח עולמי הננו כמעט גורם אפסי. ואני אומר זאת בלי להתעלם מהיכולת העצומה של שאר הגורמים, גם של הגורם הערבי וודאי של הגורם הבריטי וגורמים אחרים, שברגע זה אינם כל כך קרובים לארץ ולא כל כך משפיעים. ואעפי״כ אני אומר: אנו גורם לא מן האחרונים בדרגה, לא האחרון בכוח ולא האחרון ביכולת בארץ זאת ובחבל זה של העולם. וכל כמה שהכרה זו תחדור יותר עמוק ללבנו וללב האחרים, וכל כמה שהתנהגותנו אנו תהיה יותר ויותר מותנה ומודרכת מהכרה זו שאנו גורם עצמאי לא מבוטל, גם כלכלי, גם מדיני, גם יוצר וגם לוחם — בה במידה יעלה ערכו של הגורם הזה, ובה במידה הכרעתו תהיה קובעת יותר, אם כי אולי לא קובעת יחירה. וכל זה, אם יפלו דברי הועדה ואחריהם דברי הממשלה, כפי שהיתה רוצה האדמיניסטרציה בארץ והפקידות במזרח התיכון. והרצוי להם אינו דוקא ״הספר הלבן״: גם ״הספר הלבן״ אינו מספיק להם, כי בו יש בכל זאת התחייבויות, משהו לנו ומשהו לערבים.

בין שיפלו הדברים בכיוון זה, שרוצה בו חלק של הממשלה, ובין שיפלו הדברים כפי שרצתה זה 28 שנים מפלגת העבודה, כפי שטובים בתוכה רוצים זאת גם עכשיו, וכפי שרוצה זאת דעת הקהל האנושית בעולם — לתת לארץ פתרון ציוני — בשני המקרים גם יחד, עלינו להביא את היותנו גורם עצמאי לידי מיצוי כל אפשרותו ויכולתו. במקרה הראשון — רק אז נוכל לעמוד בשער; במקרה השני — רק אז נוכל לבצע. כי המדינה היהודית לא תקום בדבר הממשלה האנגלית, ואף לא בדבר הממשלות האנגלית והאמריקאית יחד. רק אנחנו נוכל להקימה. ואינני יודע איזה תפקיד קשה יותר יפול עלינו, אם בשעה שתיפול הכרעה שלילית ונצטרך לעמוד בשער ולהתגונן, או אם תיפול הכרעה חיובית ואנו נצטרך למלא ההכרעה החיובית המילולית הזאת תוכן חי — להפוך את הנוסחה לעובדה. ולא רק בענין המדינה, אפילו הדבר הקטן כמו העלאת 100.000 היהודים הראשונים, ידרוש מאתנו מאמץ כביר. לא רק המוסדות, אלא כל אחד מאתנו יצטרך לעשות מאמץ כביר, כדי לשכן אותם ולהשריש אותם בעבודה, בחקלאות, בחרושת, בתרבות שלנו, בחברה שלנו, להבריא אותם ולרפא אותם מאותם השברים האיומים, שמי שלא נפגש פנים אל פנים עם השרידים האלה איננו יכול להעלותם על לבו, ולהכשיר אותם לשותפות־הבניה של המולדת והמדינה.

בשני המקרים האלה עלינו לגייס מעכשיו את מלוא יכולתנו כגורם עצמאי — אם למלחמה ואם לבנין, וזה יהיה הענין הראשון אשר יעמוד לבירור, לקביעה ולהכרעה בקונגרס הזה.

בפני הכרעות מדיניות גדולות

״הספר הלבן״ נתפרסם לפני הקונגרס האחרון, ערב המלחמה, אבל צל המלחמה המתקרבת האפיל אז על הסכנה של ״הספר הלבן״. כי ידענו, שמלחמה זו לכשתפרוץ עלולה לקבוע את הכל, ובפני חשיבותה, רצינותה וסכנותיה, כל השאר יפוג אחור ויאבד ערכו. הפעם אנו עומדים בגמר המלחמה, ולאחר כל האסונות, שבאו עלינו בעקבות המלחמה. והפעם — אם תפול הכרעה שלילית, נעמוד בפני השאלה המרה איך לארגן את התנגדותנו למדיניות המתנקשת, ולא רק של הישוב הארצישראלי בלבד, אלא של העם היהודי כולו. ומאידך גיסא אם תיפול הכרעה חיובית, במלואה או בחלקה, יעמוד הקונגרס בפעם הראשונה בתולדות הציונות בפני תפקידי בנין ויצירה בממדים כאלה, אשר לא הורגלנו ולא הוכשרנו להם. בכל מקריח — קונגרס זה יעמוד בפני הכרעות מדיניות גדולות.

אולם לפנינו לא רק שאלה מדינית חיצונית בעלת משקל. אנחנו עומדים בפני שאלה פנימית שלא היתה דוגמתה. היו תמיד היאבקויות והתנגשויות פנימיות ביהדות ובציונות בין תפיסות שונות של הציונות בתוך חלקי תנועה שונים, וביחוד בין התפיסה החלוצית של פועלי ארץ־ישראל ובין התפיסות הקלות של אחרים, אשר מתוך נוסחה ממלכתית מילולית או מתוך שיגרה כלכלית מסחרית, חשבו לבצע בקלות ובפשטות את המעשה הנועז והקשה הזה.

הענין הפנימי החשוב אשר יעמוד הפעם לפנינו אין לו דוגמא,בתולדות הציונות. אין כוונתי לניגודי המפלגות. שנת 1933 היתה מבחינת הניגודים הפנימיים אולי שנת השיא. זו היתה תקופה שבכל העולם הרימה הריאקציה ראש, ולא רק בגרמניה עם עלות היטלר לשלטון, אלא גם בארצות החפשיות, כמו אנגליה וארצות אחרות. גם הריאקציה הציונית הגיעה אז לשיאה, ועמדה להשתלט על התנועה הציונית. תנועת הפועלים עשתה אז מאמץ עליון ולא זו בלבד שהדפה את הסכנה הגדולה, אלא גם הגיעה לאחריות של הדרכה בתנועה הציונית, ושמרה עליה ער היום הזה.

נוכח אסון השמדת היהודים

הדבר שאנו עומדים לפניו עכשיו הוא שונה לגמרי. הוכינו על ידי הגורל מכה קשה ואנושה, אשר שום כשלון פנימי או חיצוני, גם לא ״ספר לבן״ ישוה לה במשהו. חורבן יהדות אירופה זו היא המכה האיומה ביותר אשר הוכתה הציונות. נשמט מהציונות הבסיס אשר עליה עמדה. נעקרה אותה הרזרבה האנושית, אותם המיליונים אשר בשבילם ההגשמה הציונית היתה שאלת חייהם. זו היא מכה אשר אין לה תקנה. עמנו נשבר ותנועתנו נשברה שבר שאין לו תקנה, בהילקח ממנה המקור האנושי אשר ממנו ינקה את כל כוחה.

אין בידי כוח אנושי להחיות את ששת המיליונים. אבל גם לשארית צפויה סכנה. הסכנה היא לא רק לכוחה אלא לעצם מהותה של התנועה הציונית, שהיתה מאז היותה ועד היום תנועת שחרור עצמי. יש שני קונטרסים קלסיים בתולדות הספרות הציונית, של פינסקר והרצל, שהם מיצו יותר מכל הספרות הציונית הגדולה את תורתה של הציונות, וכל אחד מהקונטרסים האלה נקרא בשם אשר הוא ממצה אחד מתכניה העמוקים ביותר של התנועה, הראשון — ״אבטואֶמנציפציה״, השני — ״מדיבת היהודים״. ואין זה מקרה ש״אבטואֶמנציפציה״ קדמה ל״מדינת היהודים״, כי הרעיון של המדינה היהודית לא יכול היה להיווצר ללא מחשבה, כשרון ורצון לשחרור עצמי. ואם מהותה הפנימית של הציונות היא תנועה לשחרור עצמי — הרי מהות זו עומדת עתה בסכנה. כי כרגע הכוח העברי שעליו נשענת הציונות מחוץ לארץ־ישראל הוא הקיבוץ היהודי באמריקה. אמנם יש עוד שרידים באירופה ורסיסי יהדות בארצות אחרות — בדומיניונים הבריטיים, בארצות אמריקה הלטינית ובכמה מארצות אסיה — אבל אלה הם פירורים, שאינם מהוים גורם פוליטי בעל משקל רב. והנה הקיבוץ הגדול ביותר, של יהודי אמריקה, המונה כחמישה מיליונים, או למעלה מזה, עדיין סבור — בכל אופן זו היא אמונתו הגלויה — שהציונות, שהמדינה היהודית אינה נחוצה לו לעצמו, אלא היא דרושה ליהודים אחרים, וציוניותם של יהודי אמריקה אינה אלא ציונות של עזרה לאחרים. אמנם, אַל נזלזל בשום גילוי ציוני בשום מקום, אפילו בצורה החלשה ביותר; עם הנמצא במצב כזה שנמצא בו העם היהודי אינו צריך לזלזל בשום גילוי של הכרה עצמית וכבוד עצמי ודאגה עצמית ורצון לעזור באיזו מידה שהיא. אבל כל זמן שבצד הציונות האמריקנית, אשר תוכנה היה בעיקר עזרה ליהודים בארצות אחרות, היו יהודים אלה עצמם, שלשמם הופעלו, כוח המוני של מיליונים, ומצאה ידם על אף היותם מדוכאים ומנושלים — היתה ברכה רבה גם בציונות הזאת, שהיתה מכוונת לאחרים. כרגע הציונות האמריקנית אינה אחד החלקים של העם היהודי והתנועה הציונית, אלא היא הכוח הראשי אחרי ארץ־ישראל, ומבחינת הכמות, היכולת הכלכלית והמשקל הפוליטי, הכוח הראשון — והרי אורבת הסכנה שעצם התנועה הציונית, משענתה העיקרית, כפי שהיא עכשיו, תיהפך מתנועת שחרור עצמי לתנועת עזרה ופילנטרופיה, ועל־ידי־כך הציונות תאבד אותו תוכן מוסרי גדול, שממנו שאבנו ביצירתנו יש מאין בארץ זו.

ויצרנו יש מאין — לא רק הכפרים והערים, השדות, בתי־החרושת ובתי־ספר, אלא גם אדם יהודי חדש, ציבור יהודי חדש, חברה יהודית חדשה, כאשר לא היתה זה מאות ואלפים בשנים בהיסטוריה היהודית, ואינה בכל העולם כולו. זה צמח מאותו כוח שפעם בלב מיליוני היהודים באירופה, ומהרצון לשחרור עצמי. כולנו בארץ הננו ילידי אותו רצון שהיה נחלת המונים של יהדות אירופה.

הכוח הזה נחרב, והקיבוץ היהודי באמריקה שחשיבותו עולה אפילו על ערכו היחסי, בגלל המקום המיוחד שאמריקה תופסת בעולם, עתיד וחייב עכשיו למלא תפקיד גדול מאוד בתנועה הציונית. אבל יהודי הקיבוץ הזה מפחדים עוד להגיד לעצמם שהציונות נחוצה להם, לגופם. אם כי בלב רבים מקננת כבר המחשבה הזאת, והם רואים את האותות, הרי ליבא לפומא לא גלי, וההנחה המקובלת והרשמית היא שהם עוזרים ליהודים אחרים. אילו היה מצבנו הפוליטי אידיאלי, אילו לא היינו עומדים לפני מערכה קשה, גם אז היה הדבר מעורר חששות כבדים. אנשים שעושים להם חסדים, אנשים התלויים בעזרת אחרים, אינם יכולים ליצור מה שאנו יצרנו בארץ — את האדם היהודי החדש, בן החורין, הגאה, היוצר, הסומך על יכולתו, העומד בקומה זקופה בפני כל העולם. אנשים נעזרים, מקבלי חסדים, אינם יכולים לטפח טיפוס אנושי כזה. וזהו התמצית, העיקר, המשמעות ההיסטורית החשובה של מפעלנו בארץ.

ציונות חלוצית היא בלבד תעמוד לנו

והשאלה הגדולה העומדת לפנינו עכשיו, היא איך לשמור, למרות החורבן של יהודי אירופה, על האופי הזה של הציונות כתנועת שחרור עצמי, או, כפי שאנו הורגלנו לקרוא לזה — כתנועה חלוצית, הסומכת על האדם העובד, היוצר, על יכולתו, על כשרון יצירתו וכשרון מלחמתו. והרי ניזקק למאמץ עליון של כוח יצירתנו, לעמידה מאומצת ומתוחה, שלא היתה כמותה, שרק ציונות חלוצית תוכל לקיים אותה ובשום אופן לא ציונות פילנטרופּית.

זוהי השאלה הפנימית הגדולה העומדת כרגע, אחרי מה שקרה לנו, בפני התנועה הציונית. ואין זה ענין של מפלגה זו או אחרת. נשמת הציונות היא עכשיו בסכנה, מפני התמורה הטראגית שחלה בקיומו של העם היהודי.

פתרון השאלה הטראגית הזאת אינו תלוי רק בנו, בתנועת הפועלים. אין זה סימן הכרה מעמדית רבה ואין זו חכמה מעמדית רבה לראות את עצמנו כאילו אנחנו ואפסנו עוד. אינני גורס את החכמה הזאת ואינני גורס את האמת הזאת, שאינה לא חכמה ולא אמת. יש גם כוחות אחרים בעם היהודי ובישוב היהודי, ובמפעל הגדול כאן בארץ יש חלק לא רק לפועלים. אבל עם ראותי זאת, ועם החובה לכולנו לראות את עצמנו לא כבנים יחידים של הציונות היוצרת, הרי אמת הדבר שאנו הלוּז שבשדרה, ובלעדינו, אותם הכוחות החלוציים שיש למצוא ומוצאים גם במפלגות אחרות וגם במעמדות אחרים, ערכם יהיה מאפע.

היו בודדים, ובודדים בעלי יכולת רבה, בארץ ובגולה לפני שקמה תנועת הפועלים. מפעלם נכשל, מפני שהיו בודדים ולא היה להם משען. אזכיר את אדמונד רוטשילד, שעם היותו מיליונר, ואף כי עבר מ״ט שערי התבוללות, היה יהודי גדול, שהקדיש לא רק את המיליונים שלו, אלא גם את חייו לחזון תקומת היהודים בארץ. והיו גם אחרים. אבל כל המפעל שלו וכל הדור ההוא נכשלו באשר לא היה אותו כוח ציבורי שהקים ציבור הפועלים בארץ במשך 40 השנים האחרונות. אלמלא מצא רוטנברג את הציבור הזה, שמצא בסוף המלחמה הקודמת, היו כל תכניותיו נשארות בגדר של דמיון ולא היו נהפכות למפעל הזה של אור וכוח. הוא הדין בנוגע לאחרים. גורל התנועה הציונית עכשיו, במעבר הטראגי הזה, תלוי בציבור הפועלים, אם הוא ימצא בתוכו את הכוח הגדול, — ועכשיו דרוש כוח גדול יותר מאשר לפני 12 שנה — לשמור על נשמת אפה של הציונות, על היותה תנועה של שחרור, של גאולה עצמית, ולא לתת לה לרדת לדרגה של תנועת עזרה, אפילו עזרה ציונית!

הדבר תלוי באיזו מידה ידע ציבור הפועלים בשעה קשה ומרה זאת להיות השליח הנאמן של העם היהודי, של מלחמתו ושל תקומתו; באיזו מידה הוא יצליח לרכז סביבו את השריד שנשאר באירופה ובאיזו מידה הוא ידע לרכז סביבו את טובי הציונות באמריקה, את אלה שהציונות היא בשבילם משהו יותר מעזרה ליהודים אחרים. והוא הדין בארצות אחרות.

והיות ציבור הפועלים בשעה מרה זאת השליח הנאמן של העם, מחייב אותו לעוז מחשבה ולראיית הרבדים המרכזיים, העומדים בשעה זו על הפרק. אין לנו שעה ללא תפקידים, צרכים ומעשים שונים, אבל הדברים המרכזיים הם הקובעים. ראיית ציבור הפועלים את הענין העומד במרכז חיי האומה והאבקותה, והרתמו בכל נפשו והרתמת כל הכוחות האחרים — בזה הפתרון.

שלושה דברים

וננסה לציין במלים מעטות אותם שלושת הדברים העיקריים שבהם תלוי עכשיו גורל התנועה הציונית, וגורל התנועה הציונית הרי הוא גם גורלנו אנו. שלושה הם הדברים: חלוציות, מאבק, מדינה. הדבר הראשון אינו טעון שום הסברה בתוכנו. כל המפעל הארצישראלי טבוע בחותם החלוציות. טוּל את זה — והפרחת ממנו את נשמתו. אני גם לא אעמוד הפעם על הדבר השני — על המאבק, אם כי דבר זה טעון בירור. כי הוא שנוי במחלוקת, ובעוד שבועים או שלושה שבועות נכנס מועצה מיוחדת מוקדשת לבירור הסעיף הזה. אין לי צורך עכשיו לבסס מחדש את דבר המדינה. אולם בקשר עם המצב הקשה והטראגי שהתנועה עומדת בו ולרגל הצורך החיוני יותר מבכל זמן אחר שיש בליכוד כל הכוחות הפועלים בארץ, אני רואה צורך לעמוד על נקודה זאת במלים אחדות.

בתוך מפלגתנו, שלא זו בלבד שהיא נושאת את השם ״מפלגת פועלי ארץ־ישראל״ אלא כל מהותה, כל ההיסטוריה שלה במשך 40 שנה, כל המבנה שלה עשוי לאַמת את השם הזה, אין מן הצורך להדגיש מה ערכה של אחדות כללית של פועלי ארץ־ישראל, אחדות יום־יום ואחדות במקרים יוצאים מן הכלל, ואינני מן האחרונים בין אלה המאמינים ברעיון אחדות הפועלים הארצישראלים. אולם אני מוכרח להציג בפני המפלגה ובפני פועלי ארץ־ישראל את השאלה הזאת, ואני רוצה לתת לה את התשובה הנראית לי כתשובה היחידה: האם למען השיג אחדות טכנית חולפת לשם בחירות לקונגרס הזה — אחד הקונגרסים המכריעים והטראגיים ביותר בתולדות התנועה — אנו יכולים ורשאים לקפל את דגלנו, את דגל המדינה? אילו היינו מדברים על דגל לעתיד לבוא, לא היתה עומדת, בכל אופן בשבילי, השאלה הזאת. כל זמן שאפשר להשיג אחדות פועלים בשביל ענינים שוטפים, גם כשאי אפשר לאחד אותם בחזון העתיד הרחוק, יש להקים את האיחוד למעשה. כך הקימונו גם את ההסתדרות שאינה בנויה על אידיאולוגיה; אינה דורשת מן הפועל שום ״אני מאמין״ ואינה בודקת כלל את ה״אני מאמין״ שלו. כל זמן שהאיש הוא פועל וחי מעבודתו ומוכן לחיות כפועל יחד עם חבריו ולקבל את משמעת הרוב — ההסתדרות פתוחה לפניו. אנו מאמינים כי מהאיחוד הזה לשם הענינים השוטפים לא יבולע לחזון הפועל ולחזונה של הציונות. למעשה אין הסתדרות ציונית יותר וסוציאליסטית יותר מהסתדרות העובדים, אם כי אין לה לא תואר ציוני ולא תואר סוציאליסטי ואין היא מחייבת את חבריה לשום אידיאולוגיה. ואין לנו להתחרט על כך, אם כי בשעתו היה ויכוח גדול אם כדאי להקים הסתדרות בנויה על יסודות מעשיים בלבד, בלי אחדות אידיאולוגית. אולם כשאנו עומדים בשעה זאת בפני שתי מערכות מכריעות, חיצונית ופנימית, לא נוכל לסלק לחודש ולשנּי חדשי בחירות את כל השאלות המרכזיות המפרידות, לצערנו, בתוך ציבור הפועלים למען הופיע בפני הציבור הכללי בבלוק של בחירות. כשם שלא נוכל לקפּל את דגל החלוציות שלנו ולא נתאחד לשם בחירות עם אלה שאינם מקבלים להלכה ולמעשה את היסוד החלוצי של תפיסתנו ושל התנהגותנו, כך, לדעתי, לא נוכל לקפּל את דגל המאבק. אבל על זה לא אעמוד הפעם, כי על זה תהיה לנו, כאמור, מועצה מיוחדת, בעוד שבועות אחדים. אגיד רק, כי במאבק הזה אולי יהיה תלוי גורל העם היהודי וגורלה של הארץ; וכשם ששום חשבונות ושיקולים של בחירות אינם יכולים להוציא ולעקור מידינו אפילו לחודש אחד את דגל המאבק, כך גם לא נוכל לקפל את דגל המדינה.

שום מנדט של זרים לא יבצע דברנו

יתכן שיתרחש נס, ועוד לפני הקונגרס נוכל לגשת לראשית הגשמתה של המדינה ולא נצטרך להילחם עליה. אך אין סומכים על הנס. אבל יתכן ויתכן שנצטרך לעמוד במערכה קשה, אולי ממושכה ומרה. והנה אני יודע שאפשר לשוב לימים הטובים (אם אלה היו ימים טובים), — ל״סטאטוס־קווֹאנטה״ משנת 1937, של קיום מנדט שחייב את הממשלה בעלת המנדט להקל על עליתנו ולאמץ את ההתישבות היהודית.

ויש מתחכמים האומרים: לא ממשלת מנדט אחת, אלא שתים או שלוש ממשלות מנדט, מנדט אנגלי־אמריקאי־סוביטי. ידועה המימרה שיש בה הרבה חכמה יהודית, ששני גויים הם יותר טובים משלושה וגוי אחד טוב יותר משנים וכך הלאה. דרושה תמימות רבה להאמין שאם ממשלת מנדט אחת אינה רוצה לבצע לטובתנו את המנדט, הרי אם תוסיף לה עוד ממשלה אחת, ובארץ יהיה לא נציב עליון אחד אלא שנים או שלושה נציבים עליונים, נקבל את הסרטיפיקטים יותר מהר ובמספר גדול יותר והשיחה עם כל נציב עליון תהיה קצרה יותר וטובה יותר, והאינטריגות נגדנו יפחתו ויעברו מן העולם.

*

משונה הדבר שחסידי מנדט אלה עושים את החשבון בלי בעל־הבית. מי שסומך על מנדט עושה את בעל־המנדט לבעל־הבית, ומן הראוי היה לדעת תחילה מה רצונו של בעל־הבית; אין הוא מוכרח להזדהות עם רצוננו אנו. אני זוכר שמיד אחרי הצהרת באֶוין היו אצלנו חברים, שיש להם פטנט למהפכנות קלה, שאמרו לנו: הרי תמיד הזהרנו אתכם שלא תסמכו על מפלגת העבודה; אנו צריכים להשליך את יהבנו על ״כוחות המחר״ באנגליה, ולא על ה״בריטיש לייבור פארטי״. כל אחר מבין מה הוא הפסבדונים של ״כוחות המחר״ באנגליה. והנה הופיעו אלה בפני הועדה. שמו של אחד — גאסטר, ושל השני — פיראטין, ושניהם דרשו מהועדה להפסיק מיד את כל העליה היהודית, לאסור מיד רכישת אדמה בידי יהודים ולהקים מיד פלשתינה עצמאית. אינני זוכר את השמות של ״כוחות המחר״ שהופיעו כאן בארץ. גם בארץ יש ״כוחות מחר״. אינני מבין למה המהפכנים שלנו שוכחים זאת, שלא הם כוחות המחר בארץ אלא האחרים, ואלה יש להם ארגון, יש להם עתון, והם הופיעו, והם הציגו את התביעות האלה.

אם יהיה עוד מנדטור, יגדלו הקשיים פי שנים, ויש אומרים שאם יהיו שנים אז הקשיים יהיו 2 כפול 2; ואם מספרם יהיה 3 — הקושי יהיה 3 כפול 3. אני אומר, כי המנדט אינו קיים עוד, בין אם אנו מצטערים על כך או לא. היה זמן שממשלת המנדט היתה לכל הפחות אמיתית ואמרה: אינני רוצה יותר לבצע את המנדט. זה היה בשנת 1937. אמנם בשנת 1939 באה ממשלה אחרת, פחות ישרה, ואמרה: למה לנו להגיד שלא נבצע את המנדט, נגיד שאנו מבצעים אותו ונעשה את ההפך ממה שכתוב בו. בסעיף 6 של המנדט נאמר שיש להקל על העליה היהודית — פירושו האמתי הוא להפסיק את העליה; אותו סעיף שבו נאמר שיש לאמץ, יחד עם הסוכנות היהודית, התישבות יהודית על אדמות ריקות ואדמות שוממות וכו' יכו' מתוך שמירה על האינטרסים של שאר התושבים — פירושו לאסור על היהודים לשכור ולקנות ולרכוש קרקע ב־95% של ארץ־ישראל.

אפשר לעשות דברים גם נגד רצון ממשלה. אנו יודעים, שדברים כאלה קורים בכל העולם וגם אצלנו. לפני שבוע הגיעו לארץ שתי אניות, בלי הקלות מאת ממשלת באֶוין. אבל אי־אפשר להפעיל את הממשלה — נגד רצונה היא. עוד לא ראינו אף מקרה אחד שהממשלה עצמה תכניס יהודי אחד כשהיא אינה רוצה בכך. אם הממשלה אומרת כי היא אינה יכולה או אינה רוצה להיות שליח לציונות — ומנדט פירושו שליחות — אין כוח בעולם שיכריח אותה לכך. ומי שיתחכם להעמיס את השליחות הזאת לא רק על האנגלים כי אם גם על האמריקנים ועל הרוּסים — שליחות זו לא תיעשה. המחשבה כי אנו יכולים להכריח את מישהו לעשות את שליחותנו היא נפסדת ובטלנית מאין כמותה. אין אנו רואים בעולם מדינות המקבלות על עצמן להיות שליחות שלנו. אמריקה תומכת בנו תמיכה מוסרית ואין לזלזל גם בתמיכה של מלים והבטחות — הן טובות יותר מהתנגדות אפילו של מלים. אבל לא ראינו את אמריקה מתפרצת לכך שיתנו לה לעשות את השליחות הציונית. לא ראינו גם את רוסיה הסוביטית מתפרצת לעשות את השליחות הציונית. קרה פעם, בנסיבות יוצאות מן הכלל, בשנת 1917, שבאה מדינה גדולה ואמרה שהיא נכונה למלא שליחות ציונית. במשך כמה שנים מילאה שליחות זו במידה ידועה. לא היה כדבר הזה לפני כך והדבר הזה לא נתקיים לאורך־ימים גם בממשלה הזאת. במצב המסוכסך הקיים בעולם, שכל אומה גדולה, בלי יוצא מן הכלל, אינה מתחשבת עם שום שיקול של צדק ויושר, אלא עם מה שנראה לה רצוי לעניניה היא — הרי זה דמיון בטלני לחשוב שדוקא ביחס אלינו יקרה נס והמעצמות הגדולות לא זו בלבד שיבואו להכיר בצורך זה שליהודים תהיה מולדת ומדינה, אלא יקחו על עצמם את השליחות לעשות זאת. דמיון שוא הוא שמעצמה זרה תעשה את מלאכתנו אנו. נוכל לבצע את דברנו אם נעשה זאת בכוחנו אנו, שיקבל סנקציה בינלאומית או גם ללא סנקציה זאת, אבל בכוחנו אנו בלבד. אנו נלחמים עכשיו על כך שכוחנו זה יקבל סנקציה בינלאומית. זהו דבר המדינה היהודית.

לא על ידי שליח אלא אנו בעצמנו

אנו הגענו למצב שרק בידינו אנו יעשה הדבר ולא בידי אחרים. ואנו רוצים מאחרים שיתנו לנו לעשות את הדבר. לא זו בלבד שיתנו לנו לעלות אלא שהם יתנו לנו את הכוח ואת הסמכות הממלכתית ואת האמצעים הממלכתיים להעלות וליישב יהודים. המאבק על מדינה יהודית הוא עכשיו מאבק על הציונות. זוהי המסקנה היחידה מכל נסיוננו בעולם ומכל הנסיון הציוני; להבא הענין תלוי יבנו, ביכולתנו, ברצוננו, בכוחנו ובסמכותנו. ואנו נלחמים על סמכותנו. אני יכול לתאר לי באופן תיאוריטי עליה יהודית גדולה ברשות יהודים, גם כשהאחרים מפריעים אותה, אם כי זה לא כל כך קל לתאר באופן מעשי, אבל אין אני יכול לתאר לי גם באופן תיאורטי, ובודאי לא באופן מעשי, התישבות יהודית ניכרת בלי סמכות. עליה יהודית לא היתה תלויה בהסכמת הערבים, ולא ימצא אולי אף יהודי אחד בארץ, ואפילו לא מגנס, שיהא מוכן לתלות את זכות העליה היהודית בהסכמת לא־יהודים. — עובדה היא, שבמשך דורות עלו יהודים בלי הסכמה והם עולים כך גם עכשיו. אבל המפעל שלנו אינו מפעל עליה בלבד. אין עליה בלי התישבות. והתישבות מחייבת קרקע. מלבד הקרקעות המעטים שקיבלנו מהממשלה — קודם, מהממשלה התורכית (אדמת מקוה־ישראל), אחר כך מהממשלה הבריטית — כל אדמה שרכשנו נרכשה רק בהסכמת הערבים, ובידי הערבים למנוע הסכמה זו, ואמנם הם מונעים אותה, ובלי סמכות ממלכתית, יש להניח, ימנעו יותר ויותר אותה מאתנו. גם ערבים שמוכנים ומעונינים למכור לנו קרקע — יש שמונעים אותם בטרור ובאמצעים אחרים ממכירה. לא לראות את הקושי הגדול והגדל ברכישת קרקעות הרי זו מדיניות של בת־יענה. בלי סמכות ממלכתית כמעט שאין לתאר מפעל התישבותי גדול. לכן המלחמה על מדינה יהודית היא עכשיו מלחמה על הציונות.

אולם המדינה היהודית לא תוקם בדונינג סטריט, אף לא בבית הלבן בוושינגטון, ואפילו לא במשרדי הסוכנות היהודית. המדינה היהודית תוקם קודם כל בנפש היהודי ובנפש הפועל היהודי. רק שם מתחיל בנינה, ומי שמוותר על נפש זו — מוותר על המדינה היהודית.

ומר הדבר שעדיין צריכים להיאבק בתוכנו על נפש הפועל היהודי, כי יש בתוכנו חברים — חברים טובים ויקרים וחלוצים כחברי השומר הצעיר — שנדבק בהם דיבוק הפחד ממדינה יהודית. רק לפני שבוע ימים, טרם שהועדה עזבה את הארץ, נתפרסם על־ידם ספר בעברית ובאנגלית שכוונתו להוכיח שמדינה יהודית לא תכון. ובאמת היא לא תכון אם היא לא תכון בנפש הפועל היהודי. כי אין כוח בעולם אשר יקים את המדינה היהודית בלי רצון היהודי, ולא יהיה רצון יהודי אם לא יהיה רצון הפועל היהודי.

כיצד נופיע לקונגרס

והנה אומרים לנו: אנחנו עומדים לפני בחירות לקונגרס ועלינו לרכז הרבה קולות, ולכן נסדר רשימה משותפת עם השומר הצעיר, ונופיע יחד, בלי פרצוף בכלל — אנחנו נסתיר בכיסנו את המדינה, והם — את המדינה הדו־לאומית, או נופיע בדו־פרצופיות: אנחנו במדינה יהודית והם — במדינה דו־לאומית. כאחד הבוחרים עלי להגיד שלא אוכל להצביע בעד רשימה כזאת. מסוגל אני להצביע בעד מדינה דו־לאומית, כאשר יוכיחו לי שזוהי דרך ההגשמה הציונית כשם שאני אצביע בעד מדינה יהודית כאשר יוכיחו לי שזו היא הגשמה מהירה של הציונות. בכל מקרה אדע בבהירות מהי הדרך, ומה הנבחר שלי רוצה. אבל לא אצביע בעד רשימה שאין לה דרך או שיש לה דרכים שונות המוליכות לכיווּנים הפוכים. עלי לדעת מהו רצונו ודרכו של הנבחר שלי, ועלי להיות בטוח שהקול שלי לא ינוצל לאחר הבחירות נגד דעתי והכרתי. אני מאמין במדינה יהודית ואני רוצה שהנבחר שלי יהיה נאמן לדרך זו — ולא שיתנגד לה. וכל בוחר יש לו אותה הזכות שיש לי, וחייב לדעת בעד מי ובעד מה הוא נקרא להצביע.

אנחנו נלך לקונגרס בשלושת העקרונות: חלוציות, מאבק, מדינה. וכל מי שיכול בלב שלם ובאמונה, בלי תמרונים ותכסיסי בחירות, להיות שותף לנו, אתו נלך. מי שאינו יכול — יופיע לבדו, יופיע בדמותו, ובקונגרס — נלך יחד בכל הדברים שבהם אנו תמימי דעים.

אינני מזלזל בכמות המנדטים לקונגרס. אך הייתי מוותר על מספר של מנדטים אילו היינו יכולים להקים אחדות נאמנה של כל פועלי ארץ־ישראל ולא לשם ענין טכני. איני חושב שהכמות בתנועה הציונית אינה חשובה, אבל לא הכמות היא לבדה קובעת את כוחנו. טרם היינו רוב בתנועה הציונית, אבל גם לפני ששותפנו בהנהלה הציונית, קבענו אנחנו את אופיה המוסרי של התנועה, כי היינו כוח חלוצי מגשים עיקרי, אם כי לא יחיד.

עכשיו בא משבר איום זה — חיצוני ופנימי — לציונות, משבר ביחסינו עם העולם כולו. ריב זה שיש לנו עם אנגליה, אינו עם אנגליה בלבד, אלא עם העולם הגדול, התקיף והשבע, שאינו מרגיש באסוננו. זהו ריב בין היהדות ובין העולם כולו, שאינו חדש בהיסטוריה, אבל הוא הגיע עתה לשיאו. והמשבר הפנימי הוא פרי האסון הגדול שלנו שלא היה כמוהו בהיסטוריה היהודית — חורבנה של יהדות אירופה. אנחנו נקראים למאמץ מוסרי גדול למען קיים את אופיה המוסרי של תנועתנו, של תנועת שחרור עצמי, של הציונות במאבק כפול זה, הפנימי והחיצוני. והטוהר שלנו, האמת שלנו, הרגל שלנו הם שיקבעו את האופי הזה ולא התמרונים ותכסיסי בחירות. כל פועל וכל יהודי חייבים לדעת בבהירות למה אנחנו קוראים לו במצב זה, וצריכה להיות הכרעה בהירה וברורה שתחול על כל אחד משלושת העקרונות: חלוציות, מאבק, מדינה.

על ועידת המפלגה

ולבסוף אגיד רק מלים מעטות לעניני ועידת המפלגה. בועידה האחרונה קרה אותנו אסון יחיד במינו — בא הפילוג. זה היה הפילוג הראשון, אני מקוה שיהיה גם האחרון, בתולדות תנועתנו. תנועתנו ידעה הרבה כיבושים של איחוד, ומלבד הפילוג שחל בתנועת פועלי־ציון בשנת 1920, באשר חלק מחברינו בחוץ־לארץ ראה בקרן הקיימת ובקרן היסוד ובקונגרס הציוני מוסדות בורגניים, אשר תפקידם לנצל את הפועלים, ונפרדו מאתנו (אנחנו שמחים שאחרי 25 שנים הם חזרו ומשתתפים יחד אתנו בבחירות לקונגרס) — היה זה הפילוג הראשון שקרה אותנו בארץ. זו היתה מכה קשה, — לא אומר אנושה — אבל מכה קשה מאוד; לאחר ועידה זו היה גם דבר מעודד: אלפי פועלים בלתי־מפלגתיים הזדעזעו והתרכזו סביב המפלגה. תחת 4000 חברים, שעזבו אותנו, נוספו למפלגתנו יותר מ־10.000 פועלים חברים. יהיה זה משגה מצדנו אם נסתפק בזה שהמפלגה עכשיו גדולה יותר משחיתה אז. כי אלמלא היה הפילוג היה מספר החברים יכול וצריך להיות גדול פי שנים מאשר הנהו עכשיו. ואם נכשלו כל הנסיונות, ולא הצלחנו לאחות את הקרע (והרבה חברים עשו נסיון זה, גם אני נסיתי זאת לא פעם), אל נאמר נואש. יש לחברים רבים ההכרה, שחלק גדול מאוד מאותם החברים שפרשו, יודעים עכשיו היטב, שלא היתה סיבה מספיקה לכך, וכי זה אסון גדול, ושיש לתקן אותו, וכי כל הנימוקים אשר בשעתם הניעו כמה חברים לצעד זה נתבדו. הפילוג שבא גם מתוך נימוקים של איחוד כולל הרחיקו את האיחוד הכולל יותר מכל דבר אחר; אפילו הנימוק של איחוד שמאלי, ואף דבריהם של חברים אחדים על ליכוד רעיוני — נתבדו כולם. בסיעה שנתפלגה יש לא פחות חילוקי דעות בכל השאלות הגדולות מאשר במפלגתנו, ואני אומר זאת לשבח ולא לגנאי; שבח לציבור להיות מאוחד גם כשיש בתוכו חילוקי דעות; אבל נתבדה הדבר שיש צורך במסגרת מיוחדת לשם חילוקי הדעות; נתבדתה גם הטענה של כמה חברים, שאם כי הם היו מיעוט במפלגה הם הגם רוב בהסתדרות; ציבור הפועלים הוכיח בבחירות לאיזה צד הרוב — ואַל נאמר נואש.

אך אַל נתלה גורל התנועה כולה באיחוי קרע זה. הוא יבוא, אם כי אינני יודע מתי. עכשיו עלינו להגביר את יכולתו של מעמד הפועלים בארץ, ואנחנו יותר מאחרים קרואים לכך. משהו התחלנו לעשות בשטח זה וראינו את הפירות. אשר אמרנו בימי הבחירות: הפעלת המוני הפועלים — לא נשאר מלה ריקה, אבל גם לא התקיים במלוֹאו, ואת המלאכה הזאת עלינו להתחיל במפלגה עצמה. אני יודע שישנן שאלות פוליטיות ואחרות. אשר תעמודנה בועידה, אולם אני רואה תפקיד חשוב מאוד אם כי צנוע לועידה זו, לעשות שני שינויים במציאות המפלגה — בנציגות המרכזית, בועידה, בסניפים, ובכל מקום ומקום: יותר פועלים ויותר כוחות צעירים בנציגות.

אולי יותר מכל תנועה אחרת בעולם תנועתנו היא פועלית. אין בשום מקום אחר אחוז כה גדול של פועלים ממש שהם יוצרי התנועה, מדריכיה ופעיליה כמו אצלנו (וכאשר אני אומר אצלנו אני מתכוון לכל מפלגות הפועלים). אבל זה מוגבל רק בתחום אחד: בחקלאות. החקלאות היא אבי אבות תנועתנו, מעין כוחה מאז ועד היום הזה, ואני מאמין שכך יהיה גם בעתיד. אבל באותה מידה שאנחנו מבורכים וגאים על המקום שהפועל החקלאי תופש בתנועתנו, בהנהגתה ובהדרכתה, באותה המידה יש להצטער על זאת שהפועל העירוני, וביחוד הפועל החרשתי, מופיע כנשוא של התנועה ולא כנושא שלה. תנועתנו לא תכון אם היא לא תהיה כולה תנועה חלוצית. ואין שום יסוד לכך שהפועל בעיר יהיה פחות חלוצי, פחות עצמאי, פחות מכוון, פחות פעיל בתנועה מאשר הפועל החקלאי.

ואני יודע שחלק גדול של הפועלים אינו רוצה לשאת באחריות. הם שמחים כשהם רואים במזכירות המועצה או במזכירות אגודה מקצועית גדולה נמצא חבר נאמן, העושה את מלאכתו באמונה, ואינם נמשכים לשאת בעול זה. עלינו להילחם נגד נטיה זו ועלינו להעמיס על הפועל בעיר את העול הזה של הנהלה עצמית.

הדבר מחייב שינוי בכל מערכת ההסתדרות. לא יתכן שלציבור בן 40.000 פועלים בתל־אביב תהיה מועצה של 40 או 60 נבחרים. ועדי הפועלים, הנבחרים בכל מקום עבודה ע״י אלפי חברים, הם צריכים להיות חברי מועצת פועלי תל־אביב, וכל בית־חרושת וועד פועלים אשר בתוכו צריך לנהל על דעת עצמו את פעולתו והוא אינו צריך להיות זקוק למזכיר מועצת פועלי תל־אביב, כשם שמזכיר מועצת פועלי תל־אביב ומזכיר מועצת פועלי חיפה אינם נזקקים בכול לועד הפועל של ההסתדרות.

וכשם שצריך להגביר את היסוד הפועלי בנציגות, כך צריך להגביר בה את יסוד הנוער. אין אני יודע עד איזה גיל קוראים אצלנו נוער. אני יודע שיש לגנדות בתנועת הפועלים על העליה השניה. אולי יש משהו מהאמת בלגנדות אלו, אך קיימות כעת פינות קטנות בארץ, שהן גדולות יותר מכל המפלגות שהיו לנו בראשית העליה השניה. קיימים מפעלים קטנים, שהם גדולים יותר מההסתדרות בשעת היוסדה, והם מתנהלים בידי בחורים בני 25—30. האמנם יש רק 20 או 25 אנשים שהם צריכים לשאת את כל עול התנועה בועד הפועל של ההסתדרות, בהנהלת הסוכנות, בועד הלאומי, בקונגרס הציוני ובועד הפועל הציוני, בכל המוסדות המרכזיים ובמוסדות שאינני יכול לפרש בשמם? האמנם אין יותר מ־25 אנשים אלה שהם כלילי החן והכשרון, ואין בכל רבבות הפועלים האלה אלפי בחורים שהם יכולים לשאת בעול?

הקיבוץ המאוחד הנהיג נוהג חשוב, ששליש הנבחרים בכל מוסד ממוסדותיו צריך להיות של חברות. זה אמנם משונה, אך כל זמן שהחברים, והחברות ביחוד, אינם עושים זאת בעצמם, יש צורך בכפיה. הייתי אומר שצריך לחוקק חוק שלכל־הפחות חצי הנבחרים צריכים להיות ״נערים״ בני 25, 35, 40.

אני יודע את הערך הגדול של הנסיון. אבל רגילים לחשוב כי נסיון יש רק לאנשים שהזדקנו, או שזרקה שיבה בשערותיהם. אני רוצה לומר שלא תמיד הנסיון הוא דבר שברכה בו. הנסיון גם מגביל לפעמים; ואדם בעל־נסיון חושב שאם דבר פלוני או אלמוני לא הוכח בנסיונו, אינו ניתן גם להיעשות. אילו היו רק בעלי־נסיון שולטים בעולם לא היה נוצר אף פעם אוירון, לא היתה נוצרת אף פעם מכונית. כי בנסיון של אלפי דורות לא היה אוירון ולא היתה מכונית. אך אין כוונתי לבטל את ערך הנסיון, ביחוד את ערך ההמשך בתנועה ריבולוציונית, ואין תנועה ריבולוציונית כתנועתנו. אנחנו הפכנו את כל החיים שלנו הפיכה שלא היתה כמותה בשום מקום בעולם, ובהפיכה חשוב מאוד ההמשך. אבל נחוץ לנו גם עוז נעורים וראיה חדשה במידה גדולה יותר מאשר לכל תנועה. כי אנחנו תנועה של ריבולוציה פרמננטית. אנחנו נקראים תמיד לחולל הפיכות בחיינו, במעשינו ובמחשבתנו. אנחנו זקוקים תמיד למרץ צעיר ורענן. והוא ישנו. אינני יודע שום מקום בעולם המבורך בנוער כזה שלנו, ואנחנו הותיקים איננו רשאים להחניק כוח זה על ידי האבטוריטה שלנו. הועידה הזאת לא תמלא את השליחות כלפי כל ציבור הפועלים אם לא תכנים שני שינויים אלה בחייה, ועל ידי כך בחיי כל התנועה: יותר פועלים ויותר צעירים בהנהגה ובנציגות.

סיכום

ואני אסכּם לא בהצעות, אלא בדברים פחות או יותר מנוסחים. בכינוס הציוני שהיה בקיץ שעבר בלונדון ניסיתי לנסח כמה דברים העומדים עכשיו במרכז התנועה הציונית, ונדמה לי שהם גם נשארו עוד — לצערי הרב — דברים מרכזיים בשביל הקונגרס הבא.

ואלה הם חמשת הדברים:

א. התנגדות לביצועו או להמשכתו של ״הספר הלבן״ כמות שהוא או באיזה שינוי שהוא; הגברת העליה, ההתישבות והבטחת בכל התנאים ובכל האמצעים; גיוס כוחות ואמצעים לשם־כך בארץ ובגולה.

ב. הפעלת שרידי היהדות באירופה ובראשם הנוער היהודי, ככוח ציוני לוחם, לשם הסעתם המהירה לארץ.

ג. השלטת המגמה החלוצית בחינוך הנוער היהודי בכל הארצות, בלי יוצא מן הכלל. הרחבת החינוך הציוני והעברי והגברתו בתוך הקיבוצים היהודיים בארצות המזרח ובצפון אפריקה; העמקת ההכרה הציונית בתוך כל מרכזי הגולה כולה, בלי הבדל ארץ, משטר וחלק תבל, שמדינה יהודית יש בה הכרח גם למען קיום הכבוד והחירות של יהודים הרוצים להישאר בגולה.

ד. פעולה מדינית מוגברת באנגליה ובשאר מרכזי המדיניות של האומות המאוחדות לשם קביעה מידית של ארץ־ישראל כמדינה יהודית,

ולשם־כך, מתן סמכויות ממלכתיות ואמצעים כספיים לנציגות העם היהודי — הסוכנות היהודית או ממשלה יהודית זמנית — להעברת מיליון היהודים הראשון לארץ־ישראל מארצות אירופה, המזרח ושאר הארצות, בזמן הקצר ביותר, ולביצוע מפעלי הכשרה, השקאה וכוח, ופיתוח חרושתי, חקלאי וימי, שיאפשר התישבות נוספת של מיליונים, מתוך העלאת רמת החיים של כל תושבי ארץ־ישראל, כיהודים כערבים.

ה. חתירה בלתי פוסקת של העם היהודי לקראת שיתוף פעולה עם ערבי ארץ־ישראל לפיתוח מכסימלי של הארץ לטובת כל תושביה ולברית־ידידות בין המדינה היהודית ובין עמי ערב בארצות השכנות, על יסוד של פעולת גומלין ועזרה הדדית למען קידומן ושלומן של כל הארצות במזרח התיכון.

נדמה לי, שזאת גם צריכה להיות עכשיו הפרוגרמה שלנו.

הועידה צריכה לתת לנו מפלגה פועלית כלל־מעמדית, אחידה, דרוכה ומדריכה, לוחמת ומלכדת, היודעת לצרף עוז ותבונה, חזון ומעשיות, גם במלחמתה וגם ביצירתה.

---

רוחנו לא נפלה

מאת

דוד בן־גוריון

באסיפת מחאה נגד מעשי השלטונות הבריטיים בארץ־ישראל, פאריס, 4 ביולי 1946

חברים יהודים! הייתי מדבר ביתר חירות בירושלים, או בלונדון, מקום שם אהיה אולי בעוד ימים אחדים. כאן הנני אורח בארץ ידידותית, שכל אדם תרבותי בן כל אומה חייב חובה גדולה על כל מה שנתנה לעולם משנת 1789 ועד היום הזה.

ביחוד אנו חייבים לכבד את צרפת החדשה, שקמה לתחיה באש תנועת המרי של גנרל דה־גול ותומכיו. על צרפת החדשה מוטלת חובת שליחות עולמית גדולה בביצור שלום העולם ובקשירת המזרח והמערב זה לזה. על כן אזהר מלהגיד משהו, העלול להכביד על מצב ממשלת הארץ. נטלתי לי רשות להגיד משהו על טרגדית הדמים בארץ־ישראל ועל הסכסוך הטראגי שבין העם העברי ובין אנגליה, משום שסכסוך זה נוגע לעולם כולו וגם לצרפת.

בתוקף המנדט

ארץ־ישראל אינה חלק מהקיסרות הבריטית. מר אֶטלי אינו שם אלא בתוקף המנדט, שעליו הוא חייב לתת דו״ח לאנושות כולה, לפי החוק.

צרפת היא מעצמה שעליה להגיד את דברה, ככל העמים והמדינות, כגדולות כקטנות, ועל צרפת לדעת כל האמת על הטרגדיה בארץ־ישראל.

אין אני טוען לזכות מונופולין על האמת ואינני טוען שאני נייטרלי בסכסוך זה. אני וחברי בארץ־ישראל הננו צד בדבר. אולם גם אֶטלי אין לו זכות מונופולין על האמת ואינו נייטרלי. גם הוא צד בדבר, צד מעונין.

אינני רוצה לעורר את הרושם המטעה שהננו שוים. אין אנו שוים. לאטלי מדינה, ואפילו אימפּריה. אף על פי שעמו היה לפני המלחמה גדול מעמי רק פי שלושה — היה ברשותו רבע מכדור־הארץ וצבא רב, צי וחיל־אויר, ואילו אנו, היהודים, יש לנו ששה מיליוני קברות באירופה, וארץ־ישראל שותתת דם; פרעו בה פרעות.

תולדות האנושות ידעו בתקופות שונות אימפרייות שכוחן היה בנשק, והן חלפו ועברו. עמנו ראה קברות אימפּריות רבות שכאלה. אבל יש גם אימפריה של האמת והצדק, וזוהי האימפריה בת־האלמוות, ובפניה — כולנו שוים, ומתוך אמונה יהודית באימפריה זו אנסה לספר לכם את האמת, במידה שהיא ידועה לי.

המיוחד שבפוגרום בארץ־ישראל

אדבר: א) על הפוגרום הצבאי שנערך בברכתו של אֶטלי בישוב העברי בארץ־ישראל; ב) על נאומו של אֶטלי בביות־הנבחרים הבריטי, בו השתדל להצדיק את הפוגרום הזה.

אין זה הפוגרום הראשון בהיסטוריה היהודית, אף לא הראשון שנעשה בידי אנגלים. לא אעלה את זכר הפוגרומים של הצאר הרוסי ושל היטלר. אזכיר רק את זה שנערך בטריפולי, בחודש נובמבר 1945, כשלעיני צבאות הכיבוש של אֶטלי ובאֶוין ובחסותה של האדמיניסטרציה הבריטית הרגו ושדדו יהודים במשך שלושה ימים.

ואשר לפוגרומים בהיסטוריה האנגלית, אזכיר את מעלליהם של ״בלאֶק אֶנד טאֶן״ האנגלים באירלנד, לפני עשרים וכמה שנה, כשהבעירו חוות של האירים ופרעו בעריהם אך ורק בעוון ״החוצפה הפושעת״ של אירלנד להיות עצמאית ובלתי־תלויה.

הפוגרום האחרון בארץ־ישראל הוא יחיד במינו בכל המובנים. לא האספסוף הוא שערך אותו, אלא צבא ממושמע יפה של מעצמה תרבותית גדולה, ולפי תכנית שעובדה בידי מפקדת המזרח התיכון. על פוגרום כזה התווכחו והחליטו במועצת מיניסטרים של ממשלה הקוראת לעצמה ממשלת פועלים.

הפעולות לא היו מכוּונות נגד קבוצות טרוריסטיות. לא ולא! עם אלו, עד כמה שאפשר לשפוט לפי ידיעות העתונות, הגיעה הממשלה האנגלית לידי הבנה ״ידידותית״ מלאה. הנציב העליון חונן שני חברים של הארגון הצבאי הלאומי ותמורת זה שחרר הארגון הזה שלושה קצינים אנגליים שנעצרו על ידו. היה זמן שלמשטרה הארצישראלית היו קשרים הדוקים מאוד עם אחד מארגוני הטרור— הדבר היה בימים כאשר אצ״ל לחם בסוכנות היהודית לא פחות משלחם בממשלה (עלי להוסיף שבזמן האחרון השתנה הדבר).

הטרוריסטים לא היו עכשיו אלא אמתלה. הפעולה של מר אֶטלי היתה מכוונת נגד הסוכנות היהודית המוכרת באורח בינלאומי, מצד אחד ונגד הישוב, מאירך גיסא, וביחוד נגד תנועת הפועלים המאורגנת בארץ־ישראל. נעשה נסיון לא רק של פוגרום, אלא גם לחלק את הישוב ולשברו. בין אלפי הנעצרים ובין הפצועים נמצאים מלבד חברי הסוכנות, בעיקר חברי הסתדרות העובדים מהמשקים החקלאיים הקיבוציים.

העתונות מסרה, כי נעשה נסיון להקים הנהלה מ״האגף הימני״ של הישוב. אני אינני משתייך לאגף זה. כל ימי הייתי פועל וסוציאליסט. אולם אני יכול לומר בשם הישוב כולו: הממשלה האנגלית טעתה. לא ימצא איש, מימין או משמאל, יהודי אחד וציוני אחד, שיסכים להשתתף בסוכנות־קויזלינג או פאֶטאֶן.

אני אגדיר את ההתנפלות על הישוב בהגדרה שלא תנעם לידידי האנגליים — פוגרום. גם בעיני אין היא נראית. אבל לא מצאתי מלה ג׳נטלמנית יותר מזו. וכי איך אכנה התפרצויות פראיות לבתים, המלוּווֹת שירים נאציים של חיילים מבוסמים, ומה השם יקרא לעינויים שעוּנוּ האסירים בעטלית ולמעצר אנשים במחנות הריכוז.

בימי המלחמה העולמית נחרד העולם ע״י הפרעות שערכו צבאותיו של היטלר בעיירה אחת שבצ׳כוסלובקיה — לידיצה. והנה ביגור — קיבוץ פועלים גדול שליד חיפה — השתוללו בריונים במדי צבא. האם נחשה?

אנו תובעים חקירה בינלאומית בלתי־מפלגתית, ע״י ועדה שחבריה לא יהודים ולא אנגלים, אלא אמריקאים וצרפתים ובני עמים אחרים.

יחקר־נא ללא משוא־פנים דבר חילולה של הארץ הקדושה.

הפוגרום הפיסי שערכו השבוע בארץ־ישראל, אינו אלא תוצאה ישרה מהפוגרום המדיני של ממשלת המנדט הנמשך כבר זה שבע שנים מאז פרסום ״הספר הלבן״. הוא הוא האשם בעינוייהם הנפשיים והפיסיים של יהודי ארץ־ישראל, ועוד יותר — במותם של עשרות אלפים יהודים וילדיהם שהושמדו בידי היטלר אך ורק משום שנחסמו בפניהם שערי ההצלה — שערי ארץ־ישראל.

״הספר הלבן״ נושא גם באחריות משטר הזדון והאימים שהושלט בארץ לשם הגשמתה של מדיניות בלתי־חוקית.

על מה מתקומם מר אטלי?

מר אֶטלי דיבר במרירות רבה על רצח חיילים אנגליים. גם אנו מתקוממים נגר שפיכת דם נקי של אנגלים, אבל אנו מתקוממים גם נגד שפיכת דם יהודים: נגד רצח וגירוש האניה ״טיגר חיל״; נגד הרצח בדם קר של מנחם פריווס¹ שנעשה בידי קצין משטרה אנגלי, מבלי שבא על ענשו; נגד הרצח של שמונה חלוצים בגבעת־חיים² ובמקומות אחרים בידי חיילים אנגלים. גם דם יהודי סומק.

טרם שמענו את מר אֶטלי מתקומם על שפיכת דם יהודים. האיש הזה נואם לעתים קרובות על הטרור היהודי בארץ, ובזמן האחרון הביע דאבונו על שהיהודים למדו מהנאצים. טועה הוא מר אֶטלי; הטרוריסטים היהודים למדו זאת לא מהנאצים, אלא מהאדמיניסטרציה הבריטית.

לשם מה דרושה דיביזיה נוספת?

מר אֶטלי הכריז בפרלמנט, שלא יכנע בפני הטרור ויבוא מאיזה צד שיבוא. אבל רק לפני שבועים אמר באֶוין בבורנמות בועידת הלייבור, שלא יוכל לתת רשות כניסה לארץ־ישראל למאת האלף משום שהוא חושש מפני הטרור הערבי, שיאלצנו להביא עוד דיביזיה לארץ. בשעה שנשא מי אֶטלי את נאומו הגאה והאמיץ שאלו ציר הפועלים ציליאקוס (עוד יש סוציאליס­טים הגונים במפלגת הלייבור): מה בדבר נאום באֶוין, כלום אין זו כניעה לטרור הערבי? על כך השיב אֶטלי: באֶוין לא נתכוון לדיביזיה נגד הערבים אלא נגד היהודים במקרה שיכניסו לארץ את מאת האלף… תשובה זו נשמעת כהלצה, אבל אֶטלי אמרה בכל הרצינות. ואני אביא לפניכם קטע מהדו״ח הסטנוגרפי מישיבת הפרלמנט, את שאלת ציליאקוס ותשובת אֶטלי עליה.

״מר ציליאקוס: האם יענה ידידי הנכבד על שאלת אי־־הכניעה לאלימות, מדוע הצהיר מיניסטר החוץ בבורנמות, כי הממשלה לא תרשה עלית מאת האלף, כהמלצת ועדת החקירה, כיון שדבר זה יצריך הבאת דיביזיה נוספת לארץ־ישראל? האין זו כניעה לאיום האלימות הערבית?

ראש המיניסטרים: לגמרי לא. אם נכניס לפתע הוספה של עשרים אחוז, סבורני כי זהו אחוז האוכלוסיה, לתוך ארץ בלתי שקטה ובה כל מיני קשיים כלכליים וכו', נוכל להניח כי יהיו מהומות נוספות וכי נצטרך עוד חיילים. מיניסטר החוץ לא אמר כלום ביחס לערבים…״.

טענותיו של אטלי

כשהתקיפו צירי הלייבור את אֶטלי על כי שלח למחנות־ריכוז את חברי הנהלת הסוכנות — מוסד מוכר באורח בינלאומי — השיב, כי יש לו הוכחות, שלסוכנות קשרים עם הטרוריסטים. וכשדרשו יריביו וידידיו, ביניהם אוליבר סטאנלי, שיביא לפניהם את ההוכחות — ענה, כי עורכים כעת חקירה ודרישה, אשר תוכיח את הדבר.

בשבת, 29 ביוני, ב־ 4לפנות־בוקר, אסרו לפי החלטת הקבינט הבריטי ולפי הצעת מפקדת המזרח התיכון בקהיר את חברי הסוכנות היהודית וביניהם את ״הטרוריסט המסוכן״ הרב פישמן הישיש. ההחלטה בענין זה נתקבלה לפני 29 ביוני. ברי, כי כל הפרוצדורה, החל מעריכת התכנית על ידי מפקדת הצבא הבריטי, הגשת התכנית לקבינט הבריטי, הויכוח וקבלת ההחלטה בקבינט ולבסוף עשית ההכנות המעשיות לביצוע התכנית — כל אלו הצריכו זמן ניכר. כשהחליטו אֶטלי וחבריו לאסור את חברי הנהלת הסוכנות באשמת השתתפות בטרור מן ההכרח היה שכבר אז, זמן רב לפני 29 ביוני, יהיו בידיהם ההוכחות להאשמה זו. מדוע, איפוא, לא יכול אֶטלי למסור את ההוכחות עוד ב־2 ביולי, שעה שנשא נאומו בבית־הנבחרים? מדוע?

איש מאנשי הסוכנות לא היה בשעת החיפושים במשרדי הסוכנות. המשטרה הוציאה משם שקי תעודות. אין אנו יודעים איזה חומר הוציאו מבניני הסוכנות, ומה ימצאו שם. ואין אנו יודעים מה ״יבשלו״. אנו נזכרים ב״מכתב זינובייב״ הידוע, ש״הוכן״ בידי מיניסטדיון־החוץ הבריטי, כדי לשבור את כוחו של ציבור הפועלים הבריטי. האם אי־אפשר להכין מין ״מכתב זינובייב״ גם בנוגע לסוכנות היהודית?

ועוד טוען אֶטלי ושואל, מדוע סירבה הנהלת הסוכנות לשתף פעולה עם הממשלה האנגלית נגד העליה הבלתי־חוקית ונגד תנועת המרי היהודית. הנני מצטט כאן פיסקה מהסטגוגרמה של דברי עדותי לפני ועדת החקירה:

״בשלהי דצמבר 1945 הזמין הנציב העליון את האדונים בן־גוריון ושרתוק בענין מעשי החבלה הנעשים בארץ־ישראל. בן־גוריון ושרתוק אמרו, כי אינם מסכימים למעשי החבלה והם מצטערים על כל שפיכות־דמים. אך נציגי הסוכנות היהודית אינם יכולים לפנות בשום קריאה אל הישוב לשמור על החוק בה בשעה שהממשלה עצמה מפירה בלי הפסק את החוק היסודי של הארץ שנקבע במנדט״.

אם אֶטלי דורש לשמור על החוק — ישמור נא תחילה על חוק המנדט ויפסיק־נא להפירו!

מיד לאחר הפעולה הפרועה בארץ־ישראל הכריז מיניסטריון החוץ בלונדון, המקפיד מאוד על הדיוק, כי הפעולה בוצעה בידיעתה של ממשלת ארצות הברית. דברי ההכחשה של מיניסטריון החוץ האמריקאי ושל הנשיא טרומן עצמו סיכּלו את התחבולה הבלתי מוצלחת של מיניסטריונו של מר באֶוין.

אז הכריז אֶטלי: אנו ממשלת־המנדט ויכולים אנו לעשות כטוב בעינינו.

אני נוטל לעצמי רשות להטיל ספק בהצהרתו היהירה של מר אֶטלי. אין ממשלת־המנדט רשאית לעשות בארץ־ישראל כאוות־נפשה. הסעיף הראשון של המנדט קובע בפירוש, כי סמכויותיה המחוקקת והארמיניסטרטיבית של ממשלת המנדט מוגבלות בתוקף סעיפי המנדטים. פעולותיו של מר אֶטלי בארץ־ישראל הן, איפוא, בלתי־חוקיות, שרירותיות.

אבי ״הספר הלבן״ מאלקולם מקדונלד, שבגד לא רק בעם היהודי אלא גם במפלגתו הוא, ניסה לפחות להעמיד פנים, כי ״הספר הלבן״ מתאים למנדט, וכי סעיף 6 במנדט המחייב להקל את העליה היהודית פירושו באמת איסור העליה וההתישבות היהודית. ואילו למר אֶטלי אין אפילו אפשרות להעמדת פנים כאלה משום שהוא וחבריו הכריזו ברורות ובתוקף לא אחת ולא שתים, כי ״הספר הלבן״ יש בו משום הפרה צינית של המנדט, התכחשות להבטחות ולהתחייבויות והפליה גזעית הסותרת את המנדט ואת עיקרי הצדק. אֶטלי וחבריו הם הם המקיימים הפרה צינית זו של המנדט על אף העובדה, כי יודעים הם גם יודעים שזה מעשה הפרה.

מר אֶטלי רוגז על הגשרים שפוצצו ע״י תנועת־המרי היהודית. אך ממשלת אנגליה הרסה עוד לפני 20 שנה את הגשרים בין האזורים המזרחי והמערבי של ארץ־ישראל. ואֶטלי ובאֶוין אישרו מעשה זה בהקימם בעבר־הירדן מדינה ערבית. אך מה ערך להריסת גשרים, שאפשר להקימם מחדש תוך שלושה ימים, לעומת הריסת חייהם של מאות אלפים יהודים הנמקים במחנות־הריכוז ושאין להם מוצא אחר זולת ארץ־ישראל?

יגור סבלה משום שהיה לה נשק בלי רשות מאת מר אֶטלי. אולם אֶטלי יכול להפר באין־עונש את החוק הבינלאומי של המנדט, שהוא התעודה היחידה המצדיקה את ישיבת בריטניה בארץ־ישראל. כי בלעדי המנדט מה הזכות למר אֶטלי לשבת בארץ־ישראל ולהחזיק שם גרודים בריטיים? האם רק משום שיש לו כוח פיסי ונשק יותר מחברי יגור? המאמין אֶטלי כנאצים כי ״למי הכוח לזה הצדק״? הן כבר ראינו אנשים שנהגו לפי העקרונות האלה, ואנגליה, אמריקה, רוסיה ואחרים ניצחום והם הועמדו למשפט בנירנברג — האומר אֶטלי בעת ובעונה אחת גם להעמידם למשפט וגם לחקות מעשיהם?

מר אֶטלי לגלג על אלה בפרלמנט הסבורים כי הסוכנות היהודית וממשלת המנדט שותפות לשלטון. ודאי אין אנו שותפים לאנגליה בשלטונה על העולם. אבל בנוגע לארץ־ישראל — הריני אומר בכל המידה של צניעות: הננו יותר משותפים.

מר אֶטלי אינו שם אלא באופן ארעי, ואילו אנו נישאר שם לנצח. היינו בארץ הזאת לפני האנגלים ונישאר שם גם אחריהם.

מר אֶטלי נמצא שם בתוקף תנאי המנדט, ואילו אנו שם ללא תנאים, ובכל התנאים. אנו בארץ — גם כשפורעים בנו, ונהיה בה — גם כשנשיג עצמאות.

ואולי, לפי השגותיו של מר אֶטלי, קיימים חוקים מיוחדים כלפי היהודים, וכל דבר שעמים אחרים זקוקים וזכאים לו הוא בבחינת מותרות ליהודים.

אֶטלי מספר עוד כי האנגלים לא הבטיחו מעולם מדינה ליהודים. על זה אעיר שלוש הערות:

א) היה היתה הבטחה כזאת. אשתקד, לפני הבחירות לבית־הנבחרים, תבעה מפלגת העבודה להקים מדינה יהודית, והן נצחונה של המפלגה הזאת העלה את אֶטלי לשלטון. וכשיקרא אֶטלי את הדו״ח של ועדת פּיל יווכח כי הצהרת־בלפור התכוונה למדינה יהודית. ב) ומה על הענינים שלגבי הבטחתם אין כל ספק — העמדו בדיבורם? ג) הננו קיימים כעם לא על יסוד הבטחתו של באֶוין, ואנו נעצב את עתידנו לא לפי מושגיו של אֶטלי, אלא לפי צרכינו ההיסטוריים ולפי העקרונות של שויון בינלאומי וצדק.

רוחנו לא נפלה

היום יום רביעי ביולי — יום העצמאות האמריקנית. עצמאות זו קמה לא בהבטחותיה של אנגליה, ולהיפך: היא הושגה מתוך מלחמה באימ­פריאליזם התמים וקצר־הראיה של המלך ג׳ורג׳ השלישי ויועציו. אנגליה ניסתה לשבור את ה״טרוריסטים״ וושינגטון וג׳פרסון וחבריהם שמרדו בשלטונה של אנגליה. המדינה האמריקנית קמה על אפה ועל חמתו של אֶטלי מהימים ההם. איני מאחל למר אֶטלי להיות המלך ג׳ורג׳ השלישי ביחס לארץ־ישראל.

אשליות־שוא

ולבסוף, רצוני להזים כמה אשליות־שוא, שבהן שוגה מר אֶטלי.

א. לא יעלה בידו להפוך את יהודי ארץ־ישראל ליהודי־חסות, חסרי נשק וחסרי מגן, שיסמכו על חסדיהם של אֶטלי, או של חוסייני. לא יצליחו לעשות ביהודים מה שעשו באשורים — העם הנוצרי העתיק ביותר בעולם — שלחמו במלחמת־העולם הראשונה למען אנגליה ולאחר המלחמה הסגירום האנגלים בידי האומה העיראקית ה״אצילה״.

ב. ידע־נא מר אֶטלי, כי זכותו של העם היהודי וזכותו של כל יהודי לשוב לארץ־ישראל, לארצם, לא יהיו תלויות בכך אם מר אֶטלי, או מר באֶוין, יסכימו או לא יסכימו לכך. הקשר ההיסטורי של היהודים לארצם קדם לאֶטלי ואף לעם האנגלי.

ג. ידע־נא מר אֶטלי, כי לא הוא אף לא שום כוח בעולם לא ישללו מאתנו את זכותנו לחופש, לעצמאות, למדינה משלנו, לשויון לכל העמים ולנציגות בארגון האומות המאוחדות. לא יפחידונו בתותחים, בפצצות וכלי־משחית אחרים. אפילו היטלר לא יכול היה למנוע את המרד של אנשי גיטו וארשה. כל תולדותינו הן מרד בשלטון הכוח.

אני מאמין, כי בהחלטתנו המכרעת ללחום למען ארצנו, הגנתנו העצמית ועצמאותנו לא נהיה בודדים במערכה. יש בכל מקום אנשים בעלי רצון טוב ורגש של יושר וצדק, גם באנגליה גופה וגם במפלגתו של אֶטלי.

ברצוני לסיים בדברי מברק, שקיבלתי זה עתה, לפני בואי לאסיפה זו. המברק נשלח מקיבוצי העובדים שלנו בעמק־הירדן, שעמדו השבוע מול ההתקפות מצד ״שומרי־החוק״ של אֶטלי. ואלה דברי המברק:

״רוחנו לא נפלה, רצוננו איתן. שומרים בנאמנות ובעקשנות על חזוננו, ובמאמץ משותף נגשים את המטרה. חזק ואמץ. — משקי עמק־הירדן״.

---

אחדות ועצמאות

מאת

דוד בן־גוריון

אגרת לועידה הששית של מפלגת פועלי ארץ־ישראל

חברים יקרים —

לא אנסה הפעם להביע רחשי לב וסערות הנפש על כל אשר עבר עלינו מיום 29 ביוני ואילך. בשעת משבר וסכנת שומה עלינו לכלוא את רגשותינו — עד כמה שדבר זה ניתן לעשות — ולראות את המצב והצרכים בעיני השיקול הקר והרצון הנחרץ, מתוך התבוננות חודרת לנסיבות ולת­נאים, ומתוך חתירה ללא־רתיעה למחוז חפצנו ההיסטורי.

יגון יחיד

אולם אין ביכלתי הנפשית להשתיק בשעה זו יגון יחיד, יגון, שכול ויתמות, התקוע בלב מאז הביא לי דוד הכהן באחד הלילות השחורים את הבשורה המחרידה שברל איננו עוד אתנו… ויגון כבד זה לא יסוף מלבי עד נשימתי האחרונה.

בפעם הראשונה מתכנסת מפלגת פועלי ארץ־ישראל באין אתה חברה הגדול, הארי שבחבורה, מורה הדור, מאור לכל הדורות הבאים? המוח, המצפּוּן והפה של התנועה; המדריך הנאמן — לנוער, לפועל, לישוב, לעם; המעמיק והמרחיק לראות, עשיר־הדעת, רב־התבונה, נדיב־העצה וגדול התושיה, שידע למזג זהירות חרדה של מעשיוּת פיקחת עם יזמה יוצרת ותנופה מהפכנית; מעוף עז־רוח ללא־חת; איש האשכולות, בן־בית בכל מכמני־הרוח של עמו ושל האנושות כולה, אשר עשה תורתו קרדום לחפור בה פדות וגאולה לעם ולעובד; חלוץ המחשבה והמעשה, אשר כרך במפעל־חייו מעדר וסיף וספר, והיה לאיש העבודה והאדמה, התיצב במערכה כחייל ולוחם, פעל גדולות ונצורות כסופר ועורך; איש האמונים אשר שיקע בכל אשר עשה את מיטב יכלתו המבורכת והכבירה. מבלי לחסוך כוחות־גופו, אוצרות רוחו ומתות־נפשו, נתן בעטו ובפיו ובהליכות־חייו ביטוי נאמן, שנון וקולע למאוויי־דורו ושימש מופת לכל הבאים אחריו; הידיד והחבר המסור והיקר, אציל־הרוח, המתהלך בפשטות עם גדול וקטן, היודע לאהוב ולקרב, לריב ולחונן, להבין ולסלוח וגם לזעום ולקנא קנאת האמת.

מה יקרת לי, ברל, יקרת מאח ומרע. מאז נתגלית לי במדי־צבא באהלי המדבר המצרי, בחלמנו יחד חלום אחדותם המלאה והשלימה של פועלי ארץ־ישראל, למען ביצוע יעודם ההיסטורי הגדול והקשה בבנין המולדת, בתקומת המדינה העברית, בעיצוב המשטר הסוציאליסטי, בהתעלות האדם על אדמות…

אהבת־עולם אהבתיך מאז, ונפשי נקשרה בנפשך, והנה פתאום הלכת ללא שוב, הלכת מאתנו ואינך…

ומיותמת ואבלה מתכנסת ועידת מפלגתך, והשעה כה קשה והמצב כה חמוּר, ופניך לא יראו וקולך לא ישמע, ובקורתך ותוכחתך ועצתך ובירוריך וניתוחיך המקרינים חסד ואורה, עידוד ובטחון לא יהיו עוד אתנו— אך בלבנו, כל עוד לא יעמוד מדפוק, נשמור אמונים ליעוד הגדול והקשה שלו הקדשת חייך הברוכים, הגדועים בלא עת…

תסלחו לי, חברים יקרים, על שהעליתי בפניכם משהו מהמית־הלב של יחיד. אנסה מעכשיו לדון בקור־רוח על קצת מהענינים העומדים על הפרק בועידתנו.

אחדות ועצמאות

נראה לי ששני דברים חיוניים ומרכזיים מתנים בשעה זו את עתידנו הקרוב, יותר מכל דבר אחר:

א. אחדות הישוב והתנועה הציונית.

ב. עצמאות בקביעת דרכנו ותיכון פעולתנו.

לא איבה והתקפה מן החוץ היא הסכנה החמוּרה האורבת לנו בשעה זו — אם כי אין לזלזל בחומר המצב החיצוני ואין להקל ברשע של כוחות זרים וחיצוניים. אבל אלה בלבד לא יוכלו לנו. האסון העלול להרוס אותנו עד היסוד הוא — פירוד פנימי, פירוד בישוב או בציונות או בשניהם (למעשה — כל פירוד בגוף אחד גורר אחריו פירוד במשנהו). האסון השני שעלול לערער ולהחריב אותנו, הוא — הסתלקות מעצמאותנו והשלמה עם קביעת דרכנו ונציגותנו על ידי זרים ואויבים.

פירוד עלול לבוא מתוך חילוקי־דעות אידיאולוגיים או פנימיים, אלה טבעיים ומוכרחים בישוב בן־חורין ובתנועה חפשית. כל זמן שחילוקי הדעות יונקים מבפנים ומוכרעים לאחר בירור ודיון על ידי עצמנו — אין חשש וסכנה. רק כשאחד מהצדדים מנסה להסתייע בכוחות חיצוניים למען הטיל דעתו ודרכו על הכלל, והזר יש לו ההזדמנות הרצויה לו להשתמש בחטיבה יהודית אחת נגד חברתה — רק אז עלול לבוא החורבן שאין לו תקנה. שמירה מעולה על אחדותנו ועצמאותנו — ושתיהן כרוכות ומשולבות זו בזו ללא הפרד — היא עכשיו צו ראשוני ועליון, ותנאי מוקדם לכל תכנית פעולה שהיא.

לא מסדה ולא וישי

והצו השני: אַל יאוש ואַל אַשליות!

הוּכּינו מבחוץ וחוּבלנו מבפנים, ועוד היד הזידונית של מעל וכחש נטויה, אבל כוחנו אתנו כאשר היה. הישוב שרשיו בקרקע המולדת עמוקים ומסועפים ורוח מצויה ולא מצויה לא תזיז אותו בנקל, וּודאי שלא תעקור אותו ממקום־חיותו, והעם היהודי מלוכד כאשר לא היה מעולם סביב ארץ־ישראל ועוקב באהבה וחרדה את כל הנעשה והמתרחש בישוב. ראיתי זאת בעצמי בשלוש ארצות: צרפת, אנגליה ואמריקה — ובחלק לא קטן של הנוער היהודי בגולה, לא רק באירופה אלא גם בארצות הברית יש מפנה מעודד ורב־סיכויים: יש נכונות חלוצית ולוחמת, כי הגבורה החלוצית של הנוער בארץ היכתה גלים וכבשה לבבות.

הנחות־היסוד של הציונות עומדות באיתנותן ללא ערעור כל שהוא, הבעיה היהודית מחריפה והולכת; פיזור יהודי אירופה בעולם כמעט שאינו אפשרי, והישארותם באשר הם לא תיתכן, ובמידה שהפיזור אפשרי — לא יפתור את הבעיה אלא ירחיבה; גדל ומחריף צורך העליה לארץ בקנה מידה רחב ובקצב מהיר; הישוב היהודי בארץ הוא היחיד בעולם המצפּה בכליון עינים לעולים ומוכשר לקלטם; כוח היצירה והבנין והפיתוח שלנו בארץ אינו מוטל עוד בשום ספק, אפילו בקרב אויבינו וצוררינו. וכשרון הארץ להיענות לעבודתנו המסורה הרוויה אהבה וחריצות אף הוא הוכח ללא כל פּקפּוק. וכשיש צורך לגייס ולהפעיל דיביזיות מוטסות וציים אדירים למען מנוע עלית מעפילים יהודים — סימן שמאחורי ההעפלה והמשיכה היהודית לארץ עומד כוח היסטורי כביר ואיתן שאין להכריעו בנקל, והוא לא יוכרע; ולכן — אַל פּחד ובהלה ואַל יאוש! אבל גם אַל אַשליות! דרכנו מתלוּת, פּיזור, נכר וגולה — למולדת, עצמאות, חירוּת ומדינה היא לא קלה ולא סוגה בשושנים. ובלי כשלונות וסבלות וקשיים ומאמצים לא נגיע למחוז חפצנו. ואם ידידים ותיקים התכחשו לנו — אל נשתעשע בדמיונות־שוא שעוזרים נאמנים יקומו לנו ממקום אחר, רק באשר זהו רצוננו.

כלפני שנה, לפני חמש שנים ולפני עשרים וחמש שנה ולפני ארבעים שנה עלינו קודם כל ולאחר כל — לסמוך על עצמנו, על צרכינו, יכולתנו, כוחנו. אמונה זו בכוח עצמנו לא הכזיבה אף פעם, ומאתה כל החיל אשר עשינו בארץ — ועשינו חיל רב — מאז החלה עבודתנו לפני שלושה דורות. וכשנפעל ונאבק ונעמוד ללא־חת וללא רתיעה ונוסיף אונים, ישובו אלינו הידידים הישנים וגם החדשים יצטרפו, באשר יהיה כדאי להם. וגם אלה אשר כאילו נשבעו לנו שבועת איבה ושנאת עולם — עוד יושיטו לנו יד. אבל לא בלהטי מלים ונוסחאות — בין של ציונות גדולה ובין של סוציאליזם מהפכני ואפילו לא של אַחוות־עמים — יקומו, כל הדברים הטובים, אלא כתוצאה של מאמצינו המתמידים ללא הרף וללא ליאות, אשר יגלו את כוחנו וערכנו כגורם עצמאי.

אין יודע מה צפוי לנו בימים הקרובים — אם החמרת המצב וחידוד היחסים או מפנה חיובי. כל אחד משני אלה יתכן כמעט במידה שוה, ועלינו להיות מוכנים לכל, לכל אפשרות, ולכן הצו השלישי:

לא מסדה ולא וישי!

אם צפויים לנו ימי מאבק קשים וחמורים, נוסיף לזכור שאין אנו מתכוננים לקרב אחרון ואין נפשנו מבקשת למות עם פלשתים, ואין אנו עומדים על סף היאוש וההתאבדות. — נעמוד במערכה ללא פאניקה, ללא אָזלת־יד, מתוך שמירה מכסימלית על עמדותינו הקיימות, על מקורות כוחנו ויצירתנו, מתוך מאמץ עליון להרחיב בסיס קיומנו — כי נסיבות פוליטיות משתנות וחולפות, ואין שום יסוד והצדקה להרגשה או להנחה שכלו כל הקצים.

אולם יחד עם זה יש לדעת שברגע שאָנו משלימים ומרכינים ראשנו ואין בנו רצון והתמדה לעמוד בשער — גם בארץ וגם בגולה; ברגע שאנו מרדימים עצמנו באימרות נבובות ובטלניות מעין אלו: ״מה אנו ומה כוחנו״ — אנו מתחילים להתגלגל במדרון המוליך לתהום.

אלמלא המאבק של הישוב במשך השנה, אלמלא הגברנו את ההרגשה וההכרה בעולם שיש בארץ ישוב עברי ער, חלוצי, העומד על נפשו — מי יודע אם לא היו כבר מזמן עוברים על קיומנו ל״סדר־היום״ של חיסול פוליטי מלא ומוחלט.

מאבק, ככל מעשר, אנושי אחר, אפשר לסלף ולסרס, כשם שאפשר לסלף את החושים והיצרים האנושיים החיוניים והנעלים ביותר, כגון חוש האהבה. נאפופי ״הסוציאליזם״ ו״הלאומיות״ של היטלר לא פסלו לא את הסוציאליזם ולא את הלאומיות, ומעשים מטורפים של כנופיות חסרות הבחנה מוסרית ומדינית ונטולות אחריות לאומית לא יפסלו את התנגדותו של העם היהודי למשטר ״הספר־הלבן״ ולכל מדיניות שבאה לחסל את הציונות.

ההתקפה של 29 ביוני

ההתקפה הזאת הוכנה עוד במארס או באַפּריל ש. ז. על ידי יוזמי המדיניות הבריטית במזרח התיכון — החוג הריאַקציוני ביותר של הפקידות הדיפּלומטית, הצבאית והקולוניאַלית שמרכזו במצרים — והוטלה ע״י משרד החוץ על הממשלה בלונדון — אם בידיעת כל שאר חברי הממשלה או בלי ידיעתם (יש לי יסוד מספיק לפקפק בדבר, אם כל חברי הממשלה, ואפילו מאלה הקרובים ביותר לעניני ארץ־ישראל, ידעו מראש על ההתקפה).

תכלית התקפה זו היתה כפולה:

א) הריסת הנציגות העצמאית של העם היהודי. לא ביטול נציגות יהודית בכלל; אדרבא, גם למדיניות ״הספר־הלבן״ וחיסול הציונות דרושה איזו נציגות יהודית, אבל כזו הנקבעת ע״י משרד־החוץ או הפקידות הארץ־ישראלית. ובלונדון יודעים סוד ההדרגה — אין מחליפים בבת אחת נציגות מובחרת בנציגות ממונה, אלא פוסלים תחילה חלק אחד, מקרבים חלק שני, וכשמצליחים, לאחר שהחלק השני ״המתון״ עשה את שליחותו, מוצאים שסוף סוף גם הוא ״קיצוני״ ורואה בעין יפה עלית יהודים לארץ בניגוד ל״ספר הלבן״, ואז אין כבר כל קושי למנות נציגות ״כשרה״ בתכלית, אשר יכתבו מכתבים ל״טיימס״ נגד המעפילים ״מפירי החוק״.

ב) הריסת הכוח היהודי העצמאי — למען הגביר תלות חיי הישוב ובטחונו. גם דבר זה אין עושים בבת־אחת, מפני הקושי הטבוע בדבר גופו ומפני הקשיים הפוליטיים והמוסריים הטבועים במצב הממשלה הבריטית הנוכחית. וגם כאן נחוצה בשביל השלבים הבאים עזרה יהודית, לאו דוקא עזרה אַקטיבית, — גם השלמה והרכנת ראש היא עזרה מספיקה בנידון זה, באשר היא מכשירה את המעשה והמשכו כלפי דעת הקהל בעולם ובאנגליה.

השלמה — זוהי וישי. לא בגידה והסגרה (קשה להניח דבר כזה ביחס למי שהוא בישוב), אלא השלמה בלבד, השלמה מתוך טעמים ״פטריוטיים״ כביכול, לפעמים גם כנים (כך היה הדבר אצל טובי האנשים בוישי) אבל זוהי ההשלמה ההורסת את הנפש של תנועתנו, כשם ש״מסדה״ הורסת את הגוף - שתיהן סכנת־מוות הן לישוב ולציונות.

נזדמנתי לאמריקה מיד לאחר ההתקפה של 29 ביוני, וראיתי מה היתה התשובה גם של היהדות האמריקנית וגם של דעת הקהל והממשלה בארצות הברית, והיה ברור לי שהנזק שגרמה ממשלת לונדון לעצמה במעשה חבלה זה היה גדול פי כמה מהנזק שגרמה לנו; גם הויכוח בפרלמנט הבריטי ב־2 ליולי לא היה לטובת הממשלה. היה נדמה לי שמצבנו לאחר 29 ביוני לא היה גרוע ממה שהיה קודם, למרות מאסר חברי ההנהלה, תפיסת בית הסוכנות, עצירת אלפי מתישבים ומעשי השוד וההתעללות של ״שומרי החוק״ — אלמלא בא מה שבא בפנים לאחר 29 ליוני. בזאת איני מתכוון אך ורק לפשע המטורף של 22 ביולי.¹— משטר ״הספר־הלבן״ לא יכול היה לצפות לעזרה יעילה יותר מצד יהודים מאשר ניתן לו בהתהוללות טרוריסטית זו. לא אעמוד כאן על ניתוח הופעת הטרוריסטים, מקורותיה ויניקותיה. אין לנו שליטה והשפעה על חוגים אלה בתוך הישוב, ואין אנו חייבים לשאת באיזה מידה שהיא, באופן ישר או בעקיפין — באחריותם. הם הפקיעו מעצמם כל מרות לאומית וישובית, והם צריכים לשמש דוגמא ומופת לסכנה העצומה הכרוכה בכל פילוג ובכל פירוק עול הכלל והסתלקות מאחריות בפני הכלל.

המכה הפנימית אשר הוכינו לאחר 29 ביוני היתה מכת הפּסי­ביות, מכת השבץ הפוליטי. במשך שבועות הוטלה מבוכה בישוב, מבוכת אין־אונים וחוסר־דרך, שהיתה עלולה להתפשט בכל התנועה הציונית ולשתק כל אפשרות של תגובה ציונית בימים החמורים והקשים ביותר. נדמה היה כאילו הצליחה המזימה הצוררת — הישוב והעם כאילו שותקו לגמרי בשעת הסכנה החריפה ביותר. ישיבת ההנהלה שנתכנסה בפאריס בתחילת אבגוסט — לא בלי קשיים והפרעות פנימיים ובלתי־מוברחים לגמרי — שימשה צעד ראשון בחליצת התנועה מן המיצר.

אני מניח שהועד הפועל הציוני בירושלים ישמע בימים הקרובים ביותר דין־וחשבון מלא על הדיונים בישיבה זו ועל מסקנותיה (תמצית קצרה של המסקנות נמסרה אתמול לפרסום בעתונות), והדברים בכללם ימסרו לישוב כולו.

הישיבה באה באיחור זמן, והאיחור גרם לנו הפסד מוסרי ופוליטי לא קטן. הישיבה לא היתה מלאה במאה אחוזים: נעדרו החברים העצורים, ועוד שנים — מסיבות אחרות. יש להצטער ביחוד על כך שלרגל סיבות טכניות ופורמליסטיות לא נתכנסו גם שליחי הארצות וחברי הועד הפועל הציוני הרחב, כפי שתוכן מראש. ואף־על־פי־כן מילאה ישיבה זו שליחות ציונית לא קטנה, פנימית וחיצונית. היא חילצה את התנועה הציונית מהשיתוק שהוטל עליה ע״י התקפת הזדון מבחוץ והמבוכה הזמנית שהשתררה בפנים.

כל חילוקי הדעות שישנם בישוב ובציונות באו, כמובן, לידי ביטוי וגילוי בישיבה, ואף־על־פי־כן נתקבלו רוב המסקנות כמעט פה אחד, אם כי לא כל חבר הסכים בכל לכל החלטה שנתקבלה. אבל היתה הכרה שעלינו בשעה טרופה וּחמורה זו לשמור על אחדותה ועצמאותה של התנועה ולמנוע כל דבר שעלול להוביל או לוישי או למסדה, אם כי מובטחני שהד הויכוחים וחילוקי הדעות של הישיבה ישמע עוד זמן לא מעט בישוב בכללו, ואני מניח, גם בועידת המפלגה גופא.

״התכנית הפדרלית״

אעמוד כאן בקצרה רק על ענין אחד שנידון בישיבתנו פה, ואשר החברים ששבו ארצה ודאי ימסרו על כך דו״ח מפורט, וזוהי תכנית ה״פדרליזציה״ של ארץ־ישראל. תכנית זו, כידוע לכם, קויה הכלליים הם אלה:

א) ביטול כל הזכויות שהובטחו לעם היהודי במנדט ב־85 אחוז של ארץ־ישראל המערבית, ובתוכן זכות העליה וההתישבות.

ב) שלטון ״עצמי״ מדוּמה של היהודים והערבים בשתי ״פרובינציות״ — ליהודים בשטח של 15 אחוז בערך, ולמעשה שלטון מלא ושרירותי של הפקידות הבריטית בארץ כולה, כמו עכשיו, בהבדל אחד ״קטן״ - בלי התחייבויות המנדט.

ג) מינוי ״מיניסטרים״ יהודים ע״י הנציב הבריטי לפרובינציה היהודית (והוא הדין ״מיניסטרים״ ערבים לפרובינציה הערבית).

ד) עליה מקוצצת לתוך הפּרובינציה היהודית לפי הכרעת הנציב הבריטי, בגדר יכולת הקליטה הכלכלית של ה״פּרוביגציה״.

תכנית זו, שעם פרסומה הראשון היתה צריכה לשמש פתרון ״סופי״ לבעיית ארץ־ישראל (בינתיים חזרה בה גם הממשלה מן ה״סופיות״ שהדביקה בתכנית בהתחלתה)—אין בה שום אופי סופי, מחוץ לחלקו השלילי בלבד: האיסור של עליה והתישבות יהודית בפרובינציה הערבית.

תכנית זו עשויה להאריך ולהמשיך עד בלי סוף את שני הסכסוכים הקיימים: הסכסוך היהודי־הערבי, והסכסוך היהודי־האנגלי. כשם שהערבים הוסיפו להילחם בציונות לאחר קריעת עבר־הירדן, אלא שכל חיציהם כיוונו מאז נגד העליה וההתישבות במערב ארץ־ישראל, כך יוסיפו מעכשיו לירות חיציהם נגר העליה וההתישבות בפרובינציה היהודית, ששלטון מלא וגמור של אנגליה חל עליה גם לאחר ה״פדרליזציה״; אין אפילו בתכנית עלובה זו הפסק הסכסוך האנגלי־יהודי. אפילו ב״פּרובינציה״ הקצוצה יעמוד הישוב בפני פקידות זרה, אויבת, מורעלת ומרעילת יחסים, שכל שלטונה וקיומה בנוי על זדון, אלימות ודיכוי.

תכנית זו כרוכה גם בסכנת שחיתות מוסרית של חלקים שונים בישוב — השליט יטפח מפלגת־ממשלה בהיות בידו אתננים של משרות מיניסטרים אשר יעניק לידידי השלטון.

ואילו לא באה הישיבה בפאריס אלא להודיע לממשלה האנגלית ולדעת הקהל בעולם שאין התנועה הציונית מוכנה אפילו לדון על תכנית מעין זו — כדאי היה כל הטורח והקושי בכינוס ישיבה זו (והטורח והקושי לא היו קטנים הפעם, מסיבות שאינן תלויות בנו וגם מסיבות התלויות בנו).

המאבק על הקמת המדינה היהודית — הכרח

איני יודע אם יש עוד בתוכנו מדינאים הסבורים שתיתכן עוד חזרה למנדט הבריטי, כפי שהיה קיים לפני 1937—מועד חידוש המכסימום הפוליטי החדשי לעליה, — ישאנגליה או מדינה אחרת מוכנה לעשות את שליחותנו (כלומר שאנו נעלה ונתישב בארץ לפי צרכנו ורצוננו — ואחריות השלטון תיפול על שכם ממשלת המנדט למספר שנים בלתי מסוים, עד שנהיה מוכנים לרשת את מקומה). אם יש תמימים כאלה בישוב ובציונות אין להם תקנה ולא אשחית אף דיבור אחד בויכוח אתם.

שומה עלינו להסיק מסקנות מעובדות מדיניות — לא עובדות חולפות, מקריות, פורחות ומשתנות מיום ליום, אלא עובדות־יסוד הנעוצות בשרשי המציאות המדינית הבריטית והבינלאומית, כפי שהיא נתעצבה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, בשעתה ולאחריה, מציאות שאין לנו שליטה עליה (מציאות שיש לנו שליטה עליה אין לקבלה ואין להשלים אתה אם נמצא בה פסול). וההנחות המדיניות שיש להסיק מעובדות־יסוד האמורות הן, לדעתי, אלה:

א) אין אנגליה רוצה או מוכשרה להמשיך בקיום המנדט, אפילו במידה שעשתה זאת במשך שש־עשרה השנים מהקמת המשטר האזרחי בארץ בשנת 1920 ועד 1937 (קביעת המכסימום החדשי של עליה).

ב) בלי קיום התחייבויות המנדט כלפי העם היהודי — משולל השלטון בארץ כל בסיס חוקי ומוסרי.

ג) החלש יש שהוא מוכרח להיכנע לתקיף — גם כשהחוק והצדק אינו על צד התקיף — אולם כניעה היא רק מתוך אונס ובמידת האונס, ולא מתוך השלמה והשקפת עולם של ״מוסר נוצרי״.

ד) אנו גרעין ראשון של אומה עצמאית במולדת, וחלוצי הציונות המתגשמת, ושום סידור שיעשה בארץ מתוך הסכמתנו אנו לא יתכן אלא על יסוד של מדינה יהודית המאפשרת הגשמת הציונות.

ה) אם לא כמעבר זמני להקמת מדינה יהודית—עלינו לשלול כל נסיון מצד אנגליה או מעצמה אחרת בעולם לקבל את השלטון בארץ על יסוד של ״נאמנות״ בינלאומית חדשה מטעם האומות המאוחדות.

המסקנה העיקרית והראשונית של הנחות אלו היא שהמלחמה על הקמת המדינה היהודית נעשתה עכשיו עוד יותר אקטואלית ודחופה מאשר בשנות המלחמה, כשעדיין היה מישהו יכול להניח שתום המלחמה או חילופי גברא בממשלה האנגלית יביאו לידי חזרה למנדט בצורתו הקודמת. שום דיון על סידור סופי עם אנגליה או עם מדינות אחרות לא יתכן אלא על יסוד הקמת מדינה יהודית, וסידור היחסים בינינו ובין אנגליה — אם הסכמתנו אנו תידרש לכך (והיא תידרש במוקדם או במאוחר), — לא יתכן עוד על יסוד של יחסי נתינים למושלם, אלא על יסוד חוזה בין־ממלכתי, של שני צדדים עצמאיים, שווי־זכויות אם כי לא שווי־כוח.

עלינו להיות מוכנים גם לבוא בדברים עם שכנינו הערבים למען הגיע לידי הסכם על יסוד מדינה עברית המשתפת פעולה עם שכניה, המדינות הערביות. בתוך התלאות אשר מצאו אותנו בזמן האחרון אנו עלולים להסיח דעת מהעובדה החשובה, שהמאבק שלנו הרים את כבודנו וערכנו בעיני שכנינו, אשר נוכחו לדעת שנוסף על הכיבושים וההישגים הכלכליים שלנו בחקלאות ובחרושת, תחבורה וחינוך ותרבות ומדע — אנו מהוים גם גורם של כוח שאין לזלזל בערכו, ומעולם לא היינו כל כך קרובים לאפשרות של הבנה הדדית עם שכנינו הערבים כאשר הננו עכשיו. מובן שכל זמן שמשרד החוץ הבריטי יתמיד במדיניות העקרה של ״הספר־הלבן״ — אין סיכויים ממשיים להסכם יהודי־ערבי בפועל. אולם כל מה שקרה בארץ במשך השנה לא הרחיק אלא קירב את האפשרות של הבנה יהודית־ערבית, ואם־כי התהום בינינו לא נסתמה עדיין ויש ידים חרוצות (ערביות ולא ערביות) העמלות והשוקדות על הרחבתה, אין העתיד הקרוב מחוסר סיכויים חיוביים בכיוון זה, ואין גם כאן שום יסוד ליאוש, אם כי אין גם יסוד להשתעשע באשליות.

צבירת כוח לגידול ובצרון

אבל לא די במדיניות ״גבוהה״. לא שיחות נציגים ולא משא־ומתן עם הממשלות קובעים, אלא צבירה מתמדת של כוחות ומאמצים בלתי פוסקים לגידול, הרחבה ובצרון.

בשעה זו שומה עלינו:

א) לארגן מחדש את כוחותינו שיהלמו את צרכינו החדשים מסיבות המשתנות ויעמדו במבחנים שהתנסינו בהם ושעדיין אולי אנו עתידים להתנסות בהם בקרוב.

ב) ביצור הקיים — בחקלאות, בחרושת, בים, בבנין, בתחבורה ובכל שאר שטחי חיינו. דבר זה ברור מאליו ואינו טעון שום הסברה. אולם עלי להדגיש את הצורך בשכלול החינוך המקצועי והטכני והגברת יכלתנו המדעית — המחקר המדעי והשימוש המדעי — בכל מה שאנו עושים. רבים הקשיים האופפים אותנו בכל פעולותינו ואחד הגדולים שבהם — התחרות העבודה הזולה מצד אחד (ערבים) והתחרות הארצות העשירות והאדירות מצד שני (אמריקה). לא נוכל לעמוד בהתחרות זו לא בהורדת רמת־החיים שלנו ולא ביתרון אוצרות טבע וכסף ועשירות. נעמוד בהתחרות אך ורק בטיב עבודתנו, בכשרון המעשה, בשכלול המקצועי של פועלינו — כי יש לנו נכס יקר וחשוב, שבו אין כמעט שום עם בעולם עולה עלינו: יש לנו מוח יהודי. ואת מיטב המוח הזה עלינו לשקע בכל פעולתנו

ועבודתנו אשר אנו עושים. עלינו לשכלל את כשרון המעשה שלנו עד קצה היכולת האנושית. לשם כך דרושים לנו שני דברים:

1) חינוך מקצועי ממדרגה ראשונה לכל הנוער שלנו וגם לפועלים הנמצאים כבר בעבודה; 2) שכלול מוסדותינו המדעיים והקדשת מיטב כשרונותינו הצעירים, לפעולה מדעית ולמחקר מדעי (במדע אני מתכוון למדעי פיסיקה וביאולוגיה). במקצוע זה אנו יכולים להשתוות, אם לא בכמות הרי לכל הפחות באיכות, עם גדולי העמים בעולם. וביכלתנו המדעית ושכלולנו הטכני יהיה תלוי אולי עתידנו יותר מאשר בכל דבר אחר.

ג) הגברת עצמאותנו בכל שטחי החיים, ולא רק בשטחי הבטחון והעליה.

ד) התקפה מדינית, לא רק באנגליה, אלא גם בכל שאר הארצות.

בישיבת ההנהלה בפאריס נתבררו קצת מהדברים האלה, והחברים ששבו לארץ אולי יוסיפו את ההסברות הדרושות.

טיפול חלוצי בשארית ישראל באירופה. כאן גנוזים כוחות הגשמה כבירים, כאן גם צפונות סכנות קשות; וכל מי שנפגש עם המחנות היהודיים בגרמניה או עם פליטי פולין בהונגריה ושאר הארצות לא יחלוק על דברי אלה.

איך נלך אל שארית הפליטה

מחוץ לישוב עצמו אין שום חטיבה ביהדות אשר תשפיע במידה כזו על גורל הציונות המתגשמת כשארית ישראל באירופה, גם לחסד וגם לשבט. והאפשרויות השליליות והחיוביות הגנוזות בציבור זה מחייבות שני דברים: א) טיפול חלוצי, ב) אחדות המעשה והמחשבה.

הציבור הזה, רווי חוויות איומות ואכזריות, והתאחותו האורגנית עם ציבורנו החלוצי — לא תבוא מאליה בקלות. ציבור זה לא יושפע מבעלי-טובות ואפיטרופסים שינסו להאציל עליו תורות ונימוסים וערכי חיים ע׳׳י הטפה מוצלחת או לא מוצלחת. רק חברים שיבואו אליהם לחיות בתוכם, אתם, כמוהם, אשר ישתפו עצמם אתם בכל, באהבה נאמנה, בחברות טבעית ופשוטה, אשר בהוויתם ובחייהם ישמשו מופת ודוגמא ודרך — רק אלה יצליחו להתקבל על ידם ולשפוך עליהם מרוּחם ומחיוּתם. וגם אלה רק בתנאי אחד: אם יבואו אליהם לא במפולג, במפורד, אלא במאוחד, במשותף, בערכי היסוד הכלליים של תנועתנו החלוצית, ולא בתגים הטפלים המפוררים את שלמותה ואחדותה.

חטא כבד חטאו, שאול חטאו המתפרדים והמתפלגים גם בארץ — במקור חיוּתנו ויניקתנו, במקום שלמרות המסגרות המתחרות והמחיצות המפרידות ישנם ערכי־־חיים וקשרי גורל משותפים בחיי יום יום. אולם אין לשער את ההרס והחורבן הנפשי אשר הכניסו המפלגים המפרידים בתוך מחנות פליטי החרב והשמד בפולין, גרמניה ושאר ארצות ההריגה… וזה רק החלו — ואיש אינו יודע למה יביא כאן הפילוג ההרסני, ואילו צורות איומות ילבש כאן הריב המפלגתי, ואילו תוצאות מחרידות תוליד כאן מלחמת האחים. המפלגה, ההסתדרות והתנועה הציונית נתבעות כאן במיוחד לעמוד בפרץ בעוד זמן.

מעולם לא קלעה תנועתנו לצורך חיוני בוער כל כך ולאמת מוסרית עמוקה כל כך כתביעתה ל״החלוץ״ אחיד, ואם כי רבות כבר הזנחנו והחמצנו בשטח זה, עוד לא הכל אבד, — ועל התנועה להתעודד, ובכל כוחה המוסרי והארגוני עליה לעמוד על כך שלא יובא עוד ארס הפילוג וריב־האחים מהארץ לגולה הדוויה ומרת־הנפש.

אם נבצר מאתנו (האומנם נבצר דבר זה מאתנו — גם בשעה זו? ) להשכין אחדות במחנה החלוץ בארץ — אל נשלח את הקללה השחורה הזאת ליהדות אירופה הדוויה. נביא לה מהארץ רק את הברכה המעטה אשר ניתנה לכולנו — ולכולנו יחד — ואשר בה עשינו את המעט אשר הקימונו בארץ. המעט הזה — המעט הנאמן, הטהור, המשותף לכולנו — יספיק לעת עתה לאחינו המעונים בפולין, גרמניה ורומניה, עד יבואו ארצה מאוחדים. ואולי בזכותם הם נשוב גם אנו להיות מאוחדים.

ואיני יכול לסיים מכתבי זה מבלי להוסיף מלים אחדות על המפלגה וההסתדרות.

הפעלת ציבור הפועלים ככוח חלוצי

זה שלוש־עשרה שנה נעקרתי מהעבודה הישירה בתנועה, והוטל עלי לטפל בעיקר במדיניות הציונית. אולם דוקא זה חיזק בי את ההכרה שאם הפעולה המדינית אינה נשענת על השתתפות הציבור, אחריותו, פעילותו וערותו — אין למדיניות ממש ואינה אלא אחיזת עינים. הגעתי יותר ויותר לידי הכרה, שראשית המדיניות — דאגה נאמנה לצרכי הציבור יום־יום והפעלת הציבור ככוח חלוצי, אחראי, מכוון ומדריך. אין ציבור הפועלים כשלבדו, בלי העם והישוב, יכול לשאת במדיניות הציונית, ובלי שיתופם של כל חלקי העם והישוב במערכה המדינית, בהכרעות ובאחריות, ניכשל כולנו, ולא תעמוד לנו החלוציות של חטיבה זו או אחרת בתוכנו. אולם לא תיתכן מתיחות ציונית ואחריות פוליטית בישוב ובעם — מבלי שציבור הפועלים יעמוד במרכזה וישמש לה חוט־שדרה; ומשום כך אין מדיניות ציונית ואין מערכה ואין תכונה לעתיד בלי דאגה נאמנה לצרכי הפועל יום יום ובלי הפעלת ציבור הפועלים ככוח חלוצי, אחראי מכוון ומדריך. אלה הם שני עמודי־התווך של מדיניותנו הציונית כלפי פנים, ולהם צריכה המפלגה להקדיש מיטב כוחותיה ומעיניה, ורק בשני אלה נכשיר קרקע מוצק למדיניות ציונית. הפענוח המוחשי של שני העקרונות האלה ניתן במצע של המפלגה לבחירות האחרונות של ההסתדרות, ועל ביצוע המצע, ביצוע נאמן ומלא ושקדני, מצווה מפלגתנו — כמפלגתם של פועלי ארץ־ישראל.

במפלגה גופה — הפעלת הנוער ופועלי החרושת יד ביד עם הפועל החקלאי. איני יודע זכות גדולה לחלוץ־חלוצים שלנו — מתישבנו החקלאי בקיבוץ או במושב, זה שנתן לתנועת הפועלים, לישוב ולציונות כמה מהערכים והנכסים אשר עליהם גאוות כל העם היהודי — מאשר זכות זו שטרם זכה לה: להביא לידי כך, שהפועל בעיר ובמושבה, בחרושת ובבנין, בנמל וברכבת, יהיה שוה בכל — גם בחלוציות, גם באחריות, גם בהכרה, גם בפעילות ציבורית, גם בהגשמה יום־יומית — לפועל בקיבוץ ובמושב. וכל תיקון מתחיל מהבית. יקום פועל החרושת והבנין והנמל והרכבת במפלגה ויתפוס מקומו בהנהלת התנועה והדרכתה — בהנהלת המפלגה וההסתדרות — יחד ומתוך שויון עם פועלי המשקים החקלאיים.

ודאי שלפועל השכיר קשה הדבר יותר מאשר לפועל העובד במשקו. ולא רק מעודף החלוציות בלבד עומדת ההתישבות העובדת בראש תנועתנו, אלא גם באשר מסגרת חייה נוחה יותר לחיים ציבוריים ולאקטיביות ציבורית. אולם היבצר מאתנו ליצור תנאים, אשר יאפשרו גם לפועל השכיר בעודנו פועל שכיר — לתפוס מקומו המתאים בחיי המפלגה וההסתדרות? למעט ארגוני פועלים בעולם יש כלים ומכשירים ואמצעים רבי־און כאשר יש לנו בארץ, ואם רק נכיר בחשיבות ובהכרח ובחיוניות של הפעלת המוני הפועלים, גם בעיר, גם במושבה, גם בחרושת וגם בבנין ובשאר ענפי הכלכלה והמשק ביבשה ובים, ניצור את האפשרות גם לפועל השכיר להשתתף בכל מוסדות המפלגה ובהסתדרות — החל מהלשכה והמזכירות, וגמור במועצה ובועידה (והוא הדין בשליחויות לחוץ־לארץ! ), למען יטביע אף הוא את חותמו על התנועה ולמען ישא אף הוא באחריות ישירה ואקטיבית לכל הנעשה.

והוא הדין לגבי הפעלת הנוער. אין זו הצטיינות אישית להיות צעיר — אי אפשר להיות זקן מבלי היות תחילה צעיר ולא מגיע לנוער פרס מיוחד על היותו נוער. אבל התנועה זקוקה לרעננות ולעוז של הנוער, כשם שהיא זקוקה לנסיון ולתבונת החיים של הקשישים. ויש להפעיל את הנוער ולהטיל עליו אחריות — כי רק באחריות יבחן האדם — שכם אחד עם החברים הקשישים והמנוסים.

חברים יקרים! אתם מתכנסים בימי שוָאה ומצור. השאלות העומדות על הפרק הן חמורות, וכמה חברים שכל הישוב היה רגיל ומצפה לראותם ולשמעם בועידותינו, נעקרו הפעם מתוכנו, קצתם בידי שמים וקצתם בידי אדם, והאחריות כבדה, והזמן דוחק.

תקוותי שהשכינה הקיבוצית של תנועתנו תשרה על ראשכם, והנאמנות החלוצית לשליחותנו ההיסטורית תהיה נר לרגלכם, ובעוז ובתבונה תתיצבו על משמר חזוננו ומפעלנו, תלכדו את ציבור הפועלים והישוב העברי סביב הציונות החלוצית הלוחמת, תשאו בכוח ובאמונה את דגל האחדות והעצמאות במעמד ובעם, — ותהיו ראויים לשליחות שהטילו עליכם המוני בוחריכם.

חזקו ואמצו

חברכם הנאמן

פאריס, 23.8.46

---

לנו אין ברירה אחרת

מאת

דוד בן־גוריון

באסיפה פומבית, פאריס, 10 לאוקטובר 1946

לפני שלושה חרשים השיבותי מן האולם הזה תשובה לראש־המיניסטרים הבריטי אטלי, שניסה לתרץ בפרלמנט את ההתקפה על הישוב בארץ־ישראל ועל הסוכנות היהודית. מאז עברו שלושה חדשים והם היו חדשים טראגיים, המטילים אור מסוים על מלחמתו העקשנית של העם היהודי למען מדינה עברית.

אטלי הסביר אז, שההתקפה בארץ־ישראל נעשתה לשם שני דברים: כדי להילחם בטרור היהודי, ובשביל להשיב את החוק והסדר בארץ הקדושה. קבעתי אז — ושלושת החדשים שעברו מן היום ההוא אישרו את דברי — כי הטעם שניתן לפוגרום הזה היה טעם של שקר, וגם לא היה עשוי להשיג את המטרה שנקבעה כביכול ל״פעולה״ זו, משום שלא על טרוריסטים התנפלו ב־29 ביוני. הצבא הבריטי אסר אנשים כמו משה שרתוק, י.גרינבוים, הרב פישמן וד״ר ב. ג׳וזף, אנשים שכל ימיהם נראו בהתגלמותו של המוסר במיטב מובנו. התנפלו על קיבוצים יהודים ועל נקודות־התישבות, שהיו מתנגדים מאז ומתמיד למעשי תוקפנות והיו נלחמים נגדם בדיבור ובמעשה; התנפלו על ישוביהם של אנשי עבודה עברים, שהיו סוברים תמיד כי רצח מטעמים פוליטיים, — ותהי הסיבה אשר תהיה — מכתים את הדגל העברי ומטיל פגם במלחמה היהודית.

מה היתה הסיבה האמיתית לפוגרומים בשלושת החדשים האחרונים? לא את החוק ביקשו להשיב על כּנו, אלא — בדומה לצ׳מברלין ולמקדונלד, אבותיו של ״הספר הלבן״ — כדי לקנות את לבו של המופתי וחבריו. זו היא הסיבה היחידה של מעשי הזדון, המאסרים ההמוניים והפוגרומים.

מבקשים לקנות את ידידותו של המופתי, אף־על־פי שהוא היה בימי המלחמה בברלין, ומקומו כיום הזה צריך להיות בכלא של נירנברג, במקום שיושבים פושעי־המלחמה הנאציים וצפויים לתליה. כדי לשאת חן וחסד בעיני השיכים והאפנדים הנאציים, הנוהגים מעשה בעלי־בתים בארצות המזרח התיכון, החליטו לשבור את עצמאותו ואת אחדותו של הישוב העברי.

הנסיונות לשבור את הישוב

תחילה ניסו לחלק את העם היהודי לשני מחנות — יהודים וציונים, ואחר כך ניסו להכניס פילוג בין הציונים עצמם: ציונים כשרים, נאמנים, וציונים פסולים, ריאקציוניים. קראו ועידה בלונדון, שהזמינו אליה לא את ״המזרחי״ ולא את הציונים הכלליים ולא את מפלגת פועלי ארץ־ישראל — הכוח הגדול ביותר בישוב; ידוע ידעו מראש, שהללו לא ילכו. קראו שלושה אלה: את קבוצת ״איחוד״ — חבורה של אינטלקטואליים, ״עליה חדשה״, השומר הצעיר ואת ראש עירית תל־אביב — רוקח. אבל אף יהודי אחד לא הלך. אסרו חלק מחברי ההנהלה של הסוכנות וביקשו להקים הנהלה חדשה, מורכבת מאנשים ״נאמנים לממשלה״, אבל לא נמצא אפילו יהודי אחד שירצה להיכנס לסוכנות של קויזלינג־פאֶטאֶן. יש הרבה מפלגות בישוב, ולא כולן הן מצדדיה של הסוכנות. אבל בשעה שבא כוח מן החוץ וביקש להתערב, אמרו כולן יחדיו: לא!

הסכסוך שלנו עם אנגליה והערבים

העתונות האנגלית מנסה להכתים ולהשמיץ את הנשיא טרומן, וטוענת שכל דרישתו אינה אלא תימרון שלפני הבחירות. הייתי רוצה לשאול את העתונות הבריטית: ומה היא הסיבה האמיתית של המדיניות האנגלית בארץ־ישראל? האם לא המופתי וחבריו? וכאילו להכעיס את העתונות האנגלית הכריז מושלה של ניר־יורק דיוּאי, שהוא מועמדם של הריפובליקנים, כי הדרישה לעליה גדולה לארץ־ישראל אינה ענין מפלגתי. אכן, שתי המפלגות הגדולות של ארצות הברית תומכות תמיכה שלימה ומלאה בדרישה הזאת.

אנו עומדים בסכסוך רציני ומר מאוד עם העם האנגלי, שהיה מן הידידים הטובים ביותר והמועטים מאוד שיש לנו בעולם. והסכסוך אינו רק בנוגע למאה האלף, ולא רק בענין ביטול חוק־הגזע הנירנברגי המביש. זהו סכסוך בנוגע לעתידו של העם היהודי, בנוגע ליחסינו בעתיד עם אנגליה ועם העולם.

אנחנו בטוחים, כי על אף התנגדותם של הערבים ושל הממשלה האנגלית הנוכחית, ועל־אף הברית הלא־קדושה שבין האפנדים הנאציים ובין ממשלת־הלייבור — אנו נתגבר על הכל.

אנו מוכנים לנהל עם אנגליה משא־ומתן, אבל רק כעם חפשי, הקובע בעצמו מי יהיו נציגיו; אנו מוכנים לשאת־ולתת עם אנגליה רק על בסיס של מדינה עברית.

הסכסוך שבין היהודים והערבים אינו דומה לסכסוך רגיל שבין שני עמים, כגון בין יוגוסלביה ואיטליה, ששתיהן רוצות באותה עיר עצמה, טריאֶסט. אנחנו, אין אנו רוצים לקחת שום דבר מן הערבים, אין אנו זקוקים לקחת מהם שום דבר כלל.

השבוע ניתנה דוגמא מזהירה לכך. במוצאי יום־הכיפור, במשך לילה אחד ממש, הוקמו בשממות הנגב אחד־עשר כפרים יהודיִים חדשים. מה שהיה במשך מאות שנים מדבר ושממה — שב לתחיה ולצמיחה, לאחר שמשקיעים בזה מוח יהודי, לב יהודי, אהבה ועבודה.

אחרי האחד־עשר יבואו מאות, ובמדבר יעלו ויצמחו ישובים יהודים ויכסו את השממה, כמים לים מכסים.

כאם המגינה על ילד טיפוחיה, כן יגונן הישוב על כל מה שיצר. הישוב ילחם מלחמת תל־חי. ולא ירשה לגזול ממנו מה שיצר, אף אם יצטרך לשלם בחיים יקרים.

באמריקה היו שני הוגי־דעות סוציאליסטיים יהודיים, — ד״ר חיים ז׳יטלובסקי ונחמן סירקין — שהיו בעלי־פלוגתא משך זמן רב. אמר סירקין לז׳יטלובסקי: בוא ונחלק בינינו את העולם היהודי. אתה קח כל מה שיש בו, ואני אקח כל מה שחסר בו. גלות ישנה — קח אותה; ארץ־ישראל איננה — אקח אני.

כדבר הזה אנו אומרים לערבים: כל מה שיש בארץ־ישראל — לכם הוא; כל מה שחסר עדיין — לנו הוא. תעשיה איננה — אנחנו, נבנה אותה. משק מעורב איננו — אנחנו נבנה אותו. ישובים בנגב אינם — אנחנו נבנה אותם. מושבות על חוף הים ובהרים אינן — אנחנו נבנה אותן. וזהו בעצם הסכסוך שבינינו ובין הערבים: הערבים אינם רוצים שאנחנו נבנה וניצור מה שעדיין אינו קיים.

אבל לדבר זה אין להם רשות. הם רוצים להקפיא את הארץ, לשמר אותה כמות שהיא, ואנו רוצים לבנות, לנטוע. וגזירה היא מלפני ההיס­טוריה, — היוצרים והבונים חייבים לנצח!

אין אנו מפחדים מפני הסכסוך עם אנגליה, ולא משום שאנו חזקים יותר מאנגלית, אלא משום שאין לנו ברירה אחרת.

לפני כמה שנים היתה שעה מכרעת בחייו של הצבא האנגלי, כשהיה לחוץ בבלגיה בין המלקחיים הנאציים. אותה שעה הוציאו את הצבא האנגלי בכלי שיט מכל מה שנזדמן ליד, ואפילו בסירות ישנות ומלוכלכות. לא היתה ברירה. והשם דונקרק נעשה שם־כבוד באנגליה. ארץ־ישראל היא דונקרק שלנו. לשם מפליגים מעפילינו בספינות הקטנות והרעועות שלנו.

אנגליה גייסה את הצי שלה, תפסה את הספינה הקטנה ״פלמ״ח״ והוליכה אותה לקפריסין. במרחק שלושה מיל מחוף הארץ קפצו חלק מן האנשים אל הים, כדי להגיע בשחיה אל ארץ אבותיהם, אל בית חייהם. אבל אל החוף לא הגיעו. המלחים הבריטיים, מזוינים ברובים אבטומטיים, תפסו אותם בים ובכוח העבירו אותם לקפריסין.

יש דבר, שהוא חזק יותר מן הצבא האנגלי ומן הצי האנגלי, והוא — ההכרה היהודית שאין ברירה.

מי שאין לפניו ברירה — הוא יקפוץ לים וישחה ויגיע, והוא ילך לבנות ישובים במדבר החולות.

ומפני שאין לפנינו דרך אחרת — הרי אנו בוחרים בדרך היחידה שלפנינו: ארצנו שלנו, מדינתנו שלנו!

---

אגרת לישוב

מאת

דוד בן־גוריון

תודתי הנאמנה נתונה לכל המוסדות, הידידים והחברים, אשר שלחו לי את ברכותיהם ליום הולדתי וכמו כן לכל אלה, אשר עשו אתי חסד ולא שלחו. עשיתי את ימי הסוכות במחנות הפליטים בגרמניה באיזור האמריקני. נפגשתי עם רבבות יהודים מפליטי פולין, שנמלטו בראשית המלחמה לרוסיה וחזרו עכשיו לפולין על־מנת לעלות לארץ והגיעו בנדודיהם ממרחקי אוּראַל וטורקסטאַן דרך פולין וצ׳כיה לגרמניה הכבושה והם רואים עצמם על סף המולדת. ושוב ראיתי את שני השׂיאים הטראַגיים והמופלאים בחיי היהדות בדורנו: סבל לאין־סוף וגבורה מוסרית ללא־דוגמא. מחנות אלה של פליטי חרב ורעב ותלאות לא־אנוש שופעים כוח אדיר ונורא־הוד של מצוקה וחזון, דכדוך והעפלה יחד עם זכרונות־בּלהה על אחים ואחיות שרוּפים וחנוקים, יוקדים כיסופי גאולה וקוממיות. מתגלה עצמה חלוצית ונכונות לחרף נפש למען הגיע לחופי המולדת ולמען השתתף בהקמת המדינה היהודית.

סיפרתי במחנות על התלאות שבאו על הישוב בחדשים האחרונים: המאסרים, החיפושים, הגירושים, העלבונות וגם על המאבק ומאמץ היצירה הבלתי־פוסק של בוני המלדת. ראיתי בשמחה ששארית ישראל עשויה ללא־חת. ומתוכה יצאו המעפילים אשר לא במשל ומליצה קפצו הימה למען חתור בשחיה לחוף המולדת. שארית זו בוטחת בחלוצי העם העברי בארצו שיוסיפו לעמוד בגבורה ובאמונה עד יגיעו למחוז חפצם ההיסטורי.

וכאחד מבני הישוב הנמצא עתה בגולה בעל כרחו, זו הפעם השניה בארבעים שנות חיי בארץ, אני מצטרף בכל נפשי ומאודי לבטחונה ואמונתה של השארית באירופה.

העננים הכבדים התלויים על ראשנו מאז 1939 לא נתפזרו עדיין ועוד שומה עלינו לעמוד דרוכים בשער. אולם ההתקפה הסוערת מסוף יוני ואילך התנפצה אל סלע רצוננו הציוני ונכשלה כשלון חרוץ. מעמדנו המדיני איתן עכשיו מאשר היה זה שמונה שנים. הפרץ בישוב ובציונות שזממו הזוממים לא בא ואלה שרצו להעניק לנו הנהגת וישי נתאכזבו מרה. נכשל נסיון שני לא פחות מסוכן לרתום את אמריקה במרכבת ״הספר הלבן״ ותכנית מוריסון. מאבקנו לא עלה בתוהו, אם כי קצרי־ראות אינם מסוגלים עדיין לראות את פירותיו. אין אנו לגמרי מבודדים בעולם הגדול, לא באומות המאוחדות, לא באמריקה ואפילו לא באנגליה. גם אלה שהתנכרו לנו כמה שנים מתחילים עכשיו להטות אוזן.

אין עדיין שום יסוד לאופטימיות קלה. וכמו קודם אמור לנו להיות שאננים. כמו קודם עלינו להישען בראש וראשונה על עצמנו, על הישוב והעם. אולם נוכל להשען על עצמנו באמונה ובטחון. כוחנו, יכולתנו ורצוננו שלמים ובלתי פגוּמים, אם כי נתנסו במבחנים קשים, ואין כל הצדקה ליאוש, לדכאון ולרפיון רוח.

המערכה טרם נסתיימה ואולי לא תסתיים כל כך מהר ובנקל, ועלינו להוסיף לעמוד על המשמר בערוּת, בתבונה, בעוז. ולפני כל ולאחר כל שומה עלינו לשמור מכל משמר על כוחו הפנימי של מחננו, על שלמותו ומתיחותו ואַל ניתן לרוח הפרצים הבוקע מקצות המחנה לחבל את גופנו ונשמתנו. רוח התבוסה, אזלת־יד, התבטלות עצמית, הרכנת ראש בפני שליטים ותקיפים מצר אחד, וטירוף דעת של תלושים ופורקי־עול מחוסרי אחריות ואכולי־יאוש, פרועי טרור, רצח ושוד מצד שני —אלה מסלפים את ערכיה המדיניים, אלה מורידים דגל שחרורנו ואלה מכתימים אותו. בפני שניהם יעמוד במלוא כוחו המוסרי ובאמונתו הציונית הישוב המלוכד.

היכולת היוצרת והלוחמת, שנתגלתה בכוח איתנים בישוב מאז הוקם הכפר העברי הראשון על גדות הירקון מלפני כ־60 שנה על ידי מיסדי פתח־תקוה ועד הכיבוש הנועז של מדבר הנגב על ידי צעירי חלוצינו בימים אלה, לא הכזיבה, ואני מאמין שלא תכזיב גם בשעה זו של הכרעה היסטורית. נעמוד כחומה חיה סביב מפעל הישוב וחזון המדינה, ושניהם — המפעל והחזון — אחוזים ודבוקים זה בזה ללא הפרד ולא נירא רע.

פאריס, 23 באוקטובר 1946

---

נאום בקונגרס הציוני העשרים ושנים

מאת

דוד בן־גוריון

י״ז בכסליו תש״ז, 10 בדצמבר 1946

בפתיחתי לויכוח המדיני אנסה להתרכז רק בקצת מהבעיות השוטפות ובבעיות המחר. ואתחיל מהעיקר. במרכז כל ענינינו עומד המאבק על עצמאות העם היהודי במולדתו. ותפקידו המרכזי של קונגרס זה — ותפקידה של ההסתדרות הציונית בימים שלאחר הקונגרס — הוא גיוסו של העם היהודי למלחמה על עצמאות זו. זוהי נקודת־המוֹקד של הציונות בתקופה זו.

הגמול האחד — אם ישנו גמול בכלל לטבח ששת מיליון היהודים; אפשרות ההצלה האחת של שארית הפליטה באירופה ובשאר ארצות המציקה; הערובה הממשית היחידה לעליה והתישבות ללא הפרעה של המוני ישראל; הסיכוי היחיד לבנין המולדת ופיתוחה המלא לטובת כל תושביה; הבטחון היחיד לקיום עמנו, קיום חפשי ומכובד, לא רק בארץ אלא בגולה; הגורם היעיל ביותר לשלום בארץ, ליציבות במזרח הקרוב וליחסי קואופרציה ועזרה הדדית בין היהודים ובין הערבים בארץ ובארצות השכנות; כל אלה הם דבר אחר ויחיד: הקמת המדינה היהודית בקרוב בימינו!

מדינה יהודית מהי?

למונח ״מדינה יהודית״ ניתנו בשגגה ובזדון כמה פירושים מוטעים ומסולפים. יש אומרים, שמדינה יהודית היא מדינה שרק יהודים הם אזרחיה? שזוהי מדינה, שכל היהודים בעולם הם אזרחיה; שזוהי מדינה שדת ישראל היא חוקתה הממלכתית וכל תושביה כפופים לשולחן הערוך, כלומר: מדינה תיאוקרטית; שזוהי מדינה אשר לשאינם יהודים אין בה שויון־זכויות — ועוד פירושים אבּסורדיים דומים, שאין להם, כמובן, כל שחר. מובן מאליו, שמדינת היהודים תיכון רק במשטר דימוקרטי ומשטר של שויון־זכויות גמור ומלא, גם שויון־אזרחי ופוליטי וגם שויון דתי ולאומי, של כל תושביה, בלי יוצא מן הכלל ובלי הבדל גזע, דת ומין; ומובן שהיהודים, אשר יהיו מחוץ למדינה היהודית יהיו אזרחיהן של הארצות אשר בהן יגורו, כשם שהצרפתי והאנגלי באמריקה הם אזרחי אמריקה, אם כי יש צרפת ויש אנגליה, והאירלנדי באבסטרליה ובארצות־הברית הוא אבסטרלי או אמריקני. אם כי יש אייר, ואם כי האירלנדי באשר הוא קשור למסורת עמו ומבקש טוב לארץ מכורתו.

אולם גם באמרנו: מדינה יהודית בנויה על שויון, חירות ודימוקרטיה — מציינים אנו רק אספקט אחר של המדינה, האספקט השלטוני בלבד; תכנה האמיתי, הציוני של המדינה היהודית אינו שלם, אם אין אנו מוסיפים את יתר שלושת האספקטים, שעליהם בנויה הקונצפציה של מדינה יהודית. שלושת האספקטים הנוספים הם: פיתוח, איכלוס, קידמה.

פיתוח, איכלוּס, קידמה

א. פיתוח כתוכן המדינה היהודית פירושו, שאנו מתכוונים לאפשרות ממלכתית שתינתן לנו כדי לפתח את מלוא אפשרויותיה הכלכליות של הארץ; לבנות ולהפרות את החלק הגדול ביותר של 17־18 מיליון הדונם — למעלה משלושת רבעי השטח של ארץ־ישראל המערבית, השוממים, הבלתי־מעובדים ובלתי־מנוצלים, זאת אומרת, לייער ולדרג את ההרים, להפרות את החולות, לייבש את הביצות, להשביח את הקרקע, לנצל 4,000,000 מטר מעוקב מים שיש לארץ, ושרק עשרה אחוזים מהם מנוצלים היום; לתת לנו אפשרות לבניית כפרים וערים חדשים, דרכים וכבישים, חרושת חדשה: חימית־רפואית, ארג, עץ, מתכת, בנין, כלים ועוד; לפתח נמלים, דיג וספנות, להשביח תחבורתה, זאת אומרת: להפוך את ארץ־ישראל בכוח העבודה והמדע, היזמה הכלכלית והאירגון, לארץ מפותחת, פורחת, עשירה, מפרנסת תושביה ברווחה וביד רחבה; שברכה רבה בה לכל תושבי הארץ ולכל המזרח הקרוב.

ב. איכלוס כתוכן המדינה, פירושו שאנו מתכוונים לכך, שתינתן לנו האפשרות להעביר את המוני ישראל אשר באירופה, בארצות המזרח ובכל שאר הארצות, לארץ מולדתם, — ללא מעצור, ללא הפרעה מלאכותית, בכל המהירות האפשרית והמעשית, למען תת סוף־סוף לנודדי עולם, מחוסרי מגן ושבעי עוני ורדיפות ומצוקות, מקלט בטוח, בית מולדת, עצמאות וחירות וסטטוס של עם בן־חורין ושוה־זכויות. אנחנו רוצים להביא כל אלה לארץ מולדתם העתיקה. אין אנו רוצים ואין אנו צריכים לתפוס מקום התושבים הנמצאים בארץ, יהודים או ערבים, אלא נעשה זאת על חשבון הפיתוח והבנין החדש, האדמה השוממה שנפרה, הכפרים החדשים והערים החדשות שנבנה והחרושת החדשה שנקים.

ג. קידמה כתוכן המדינה פירושה, שאנו רוצים שתינתן לנו האפשרות הממלכתית לבער מן הארץ את העוני, המחלות, האנאלפבתיות, תנאי השיכון הבלתי־היגייניים, גילויי העבדות והשיעבוד בכפר ובעיר, ניצול וקיפוח, דיכוי האשה והילדים, חוסר האור והמזון — המצויים בתוך הרוב הגדול של הישוב הערבי ובתוך חלק מה מהישוב היהודי — וליצור בשביל כל תושבי הארץ רווחה כלכלית סוציאלית, יחסי צדק ושויון וחיי תרבות — כלומר: תרבות אנושית שתהיה לכבוד לארץ היסטורית זו ומופת לכל הארצות השכנות.

ד. יחד עם הפיתוח והאיכלוס והקידמה אנו רוצים עצמאות ממלכתית של העם היהודי במולדתו ההיסטורית, על־ידי היווי רוב מובטח של עמנו בארצו, שיהיה חפשי מקללת הדורות שבגולה, קללת המיעוט הנצחי, התלות המתמדת, הזרות, הנכר, הפיזור, הרדיפות וההפליה הסוציאלית. אנו רוצים שעמנו העצמאי והסוברני יהיה מיוצג באגודת העמים, ככל עם חפשי. אנו מתקוממים נגד ההפליה ההיסטורית שלא רק רוסיה הצארית אלא כל העולם התרבותי מאז ומעולם ועד היום ממשיך בה. גם או״מ מפלה אותנו לרעה: כל עם וארץ יושבים במסיבה בינלאומית זו, ומדיינים על עניני עמם, ומשתתפים כשוי־זכויות בעיצוב פני העולם — חוץ מן העם היהודי. מדוע אין נותנים לעמנו מה שניתן אפילו לארצות קטנות ולעמים זעירים כלוכּסמבורג,.לבנון, אלבניה ודומיהם; — רק באשר אין מדינה יהודית. ואנו תובעים,עצמאות לעמנו בארצו ונציגות במשפחת העמים הבינלאומית. אלה הם ארבעת האספקטים של מדינת היהודים.

עינינו למדינה עברית — מאז התחלנו שבים לארץ

עצמאות במולדת — אינה מפנה וכיוון חדש בדרכנו ובשאיפתנו הציונית. כל מה שעשינו בארץ מזמן שהחלה השיבה השלישית — בערך לפני שבעים שנה — לא היה אלא בנין עצמאות יהודית במולדת, בכוחות העצמיים של העם: בנין־אדמה, חקלאות, חרושת, לשון, תרבות, בתי־ספר, הנהגה, הגנה ובטחון — של יהודים ועל־ידי יהודים ולמען העם היהודי.

הדבר שנתחדש בימינו הוא, שהמדינה העברית הפכה ממטרה סופית לתביעה אקטואלית. ולחידוש כזה — חובה לציין אמת היסטורית זו — אחראית לא התנועה הציונית, אלא ממשלת המנדט. כל זמן שהממשלה קיימה את המנדט ואיפשרה עליה והתישבות יהודית — אם כי לא תמיד היינו מרוצים ודעתנו לא היתה נוחה באופן מילוי המנדט — לא עוררנו למעשה שאלת גורלה העתיד העצמאי של הארץ, והשלמנו עם השלטון המנדטורי — הגם שמעשיו לא היו מניחים את דעתנו. אבל ברגע שהכריזה הממשלה, כי המנדט אינו בר־ביצוע, נעשתה המדינה היהודית צורך אקטואלי.

כיצד ובמה נילחם על עצמאותנו? אין עצמאות מושגת, אלא — על־ידי עצמאות. העצמאות אינה רק מטרה ותכלית — היא גם דרך ואמצעי. העצמאות האמיתית מתחילה בלבו ובנשמתו של העם, והיא מתגלה בזה, שהעם מתחיל להישען על כוח עצמו, ועל מאמציו ללא־הפסק וללא־ליאות וללא־רתיעה, לסדר ולספק את צרכי חייו ברשות עצמו ולהבטיח לו את התנאים הדרושים לעתידו החפשי. למען השיג עצמאות חיצונית, עלינו להגביר את עצמאותנו הפנימית. ואת עצמאותנו הפנימית נבנה קודם כל על ארבעה אלה: עליה, בטחון, בנין, והתנגדות להפרת־אמונים, לעושק־זכויות, לשרירות ולדיכוי.

מעשים בצנעה שיצרו את ההיסטוריה

דרכי ההיסטוריה שלנו יחידים במינם. הגילויים המופלאים, הגואלים והמהפכניים בתולדות הציונות, באו על פי רוב לא בקולי־קולות, כתפאורות ובפרסומים, בלשון המדברת גבוהה־גבוהה ובתרועה רבה — אלא בחשאי, בצנעה, בלי שהציבור הרחב שם אליהם לב והבין ערכם זמן רב, והם עושים שליחותם בקול דממה דקה, בפינה חבויה ועלובה כמעט; ורק לאט לאט, בעבור זמן, מתחיל הציבור הרחב להבין, שנפל דבר־מה בישראל.

כך קרה לפני ארבעים ושתים שנה, ביום הקטנות בציונות — כשמת המנהיג הגדול, מאוכזב ובלב שבור; כשכל המאמצים הפוליטיים התנגשו בקיר ברזל של פחד השולטן בפגי הציונות ואזלת־תקוה להשגת הצ׳ארטר; כשהצעת אוּגנדה הכניסה מבוכה ופירוד במחנה, מבוכה שגדלה על ידי ניצני המהפכה הרוסית הראשונה ושקיעתה; כשהחלה בריחת האינטליגנציה היהודית מהציונות; כשהספרות העברית ירדה פלאים והעתונות העברית כמעט שנכרתה כליל; וכשנדמה היה כי הקיץ הקץ על חלום הציונות, והריניסנס העברי נקטף בעודו באיבו, — אז קם בלא יודעים, בלי עידוד רשמי, בלי עזרה ציבורית, מפעל העליה השניה: בחורים ובחורות מישראל, מערים ועיירות, בחורי ישיבה ואכּסטרנים, בני סוחרים, בעלי־בתים, שוחטים ורבנים מליטא, פולין, רוסיה, גליציה, ואחר כך מתימן, קמו ועלו לארץ במטרה משונה ועלובה אשר לא היתה כמותה בישראל — במטרה של כיבוש העבו­דה, עבודה קשה ומפרכת בפרדסים וכרמים במושבות המעטות בארץ, אשר מלאו עובדים ערבים זולים שנמצאו שם ״למכביר ושכרם מצער״ — כביטוי ״המגיד״, אחד העתונים הראשונים של חיבת־ציון בימים ההם.

הציונות הרשמית, וכן תנועת הפועלים היהודית, לא רק האנטי־ציונית אלא גם הציונית־הסוציאליסטית, ויותר מכולם הרוב של שרידי העליה הראשונה בארץ גופה, התיחסו בביטול ובמנוד־ראש לצעירים הבטלנים האלה, ההולכים לעבוד בארץ הרוסה ועניה ב״פיוש״ (מעדר), בשכר בּשליק או שנים ליום, בלי שטעמו מעודם טעם עבודת־אדמה ועבודה פיסית בכלל. אולם כובשי־עבודה אלה, המעטים וספורים בתחילתם, היו השליח הנאמן של ההיסטוריה היהודית, והם הם אשר חילצו את הציונות והישוב ממשבר ממאיר ואנוש, והפכו את פניהם ושינו את תכנה של הציונות, והקימו תנועת־נוער גדולה והולכת לרבבות ולמאות אלפים ויצרו מפעלי עבודה ותרבות, התישבות והגנה, שהם גאונה של ארצנו ותפארתה ומשענה של הציונות כולה. הם יצרו את התנועה הגדולה ביותר בדורותינו, ואולי בכל דורות העם היהודי בגולה — התנועה החלוצית.

ומה שהיה מפעל כיבוש העבודה לפני ארבעים שנה — הוא עכשיו מפעל ההעפלה.

ההעפלה היא מלחמת העם כולו

לא הועידות הציוניות רבות האלפים, לא ההפגנות ההמוניות שאנו עורכים בימי משבר אלה פה ושם — אינני מבטל ושולל ערכן! — הן החזית העיקרית של מלחמת העם העברי על מולדתו, על עצמאותו, על זכותו ההיס­טורית והאנושית לגאול ולהציל את עצמו; החזית משתרעת עכשיו על גלי הימים, הזורמים מחופי הגולה אל חופי המולדת.

בהעפלה מתגלה עכשיו — כאשר אינו מתגלה בשום דבר אחר — הכוח החיוני המופלא של עמנו; רצונו האדיר והעשוי לבלי חת; הקשר הנצחי, קשר בל ינתק, שבין עם ישראל לארץ־ישראל; העקשנות של רצון הגאולה וההצלה; הגבורה היהודית שאינה נרתעת מכל סכנה ומכשול, אשר נתגלתה במשך דורות בקידוש־השם נורא־ההוד, כשקהילות שלמות עלו על המוקד או מוגרו לפי חרב בלי שיתכחשו ליהדותם; אי־הכניעה של היהודי לכוחות פיסיים בשעה שהוא יודע, שכוח זה משולל צדק ומשפט; האהבה העמוקה לחיי חירות ומולדת ועצמאות; הנכונות להקריב הכל, לשאת הכל — למען שיבת ציון.

ומעפילים אלה אינם נלחמים את מלחמת הצלתם בלבד — זוהי מלחמתו של העם היהודי, מלחמה משונה של עם משונה בתנאים יוצאים מן הכלל, ככל קיומנו שהוא ללא דוגמא. המעפילים נושאים ברמה ובגאון ובחרף נפש את דגל שחרורו וכבודו של עמנו.

אין זו המלחמה היחידה. — העבודה האפורה והמתמדת של יוצרי משקנו בארץ, בכפר ובעיר, בשדה ובבית־החרושת; עמידתם המייגעת והמסוכנת של שוטרינו ונוטרינו המגינים על הבטחון והשקט בישובינו; מאמציהם הנאמנים של מורינו, פקידינו, סופרינו ועובדינו המדעיים — בבית־הספר, במשרד, במוסדות המחקר וחדרי המערכת, בהרי ירושלים, בעמק הירדן ובכל שאר חלקי ארצנו — חלק חיוני ועיקרי הם של מלחמתנו על עצמאות. כן המאמצים של חברינו באנגליה ואמריקה וארצות אחרות, במשרדים ממשלתיים, בשיחות עם אנשי מדינה, בהסברות באסיפות ובעתונים — חלק חשוב הם של מלחמתנו על עתידנו.

אולם שום מערכה לא תדמה בתקופת זו למערכת ההעפלה, אשר לא תחדל כל זמן ששערי מולדתנו סגורים עלינו למחצה, לשליש ולרביע בלי חוק ובלי משפט; כל זמן שזכותנו לחזור לביתנו הלאומי מחובּלת ונפגעת, בניגוד להבטחות חגיגיות ולהתחייבויות בינלאומיות ולדרישות המצפון, בקריאת נשיא ארצות־הברית והחלטות ועדת החקירה וכדומיהם. בתקופת המצור הכפול הזה, העובר עלינו — מצור על חופי ארצנו ומצור על שרידי הטבח במחנות — ההעפלה היא המערכה המרכזית, מערכת הגורל והכבוד, אשר פרצה בכוח עצמה מנבכי חוש הקיום של האומה, ושום כוח כופה לא יוכל לה. ולא במליצה ובמשל, אלא בפועל ובמעשה יעפילו מעפילי ישראל, יקפצו הימה וישחו בחרף נפש לחוף מולדתם. והעם היהודי, כל יהודי באשר הוא יהודי, ציוני או אפילו לא־ציוני, יעמוד מאחוריהם בחרדה, באהבה, בגאוה, בסולידריות ובעזרה — כלשליחי העם הנאמנים והאמיצים ביותר — עד שיוקם בארץ משטר אשר יפתח לרווחה לפני כל יהודי את מולדתו, והעם היהודי ישוב לארצו קוממיות.

כעליה השניה כן גם ההעפלה, איש לא תיכן אותה מראש, ולא עמד מאחוריה כל מוסד רשמי. — מאליה, מתוך חושים יהודיים עמוקים, קמה תנועה זו, והיא יונקת ממעין לא אכזב של אהבת ישראל לארצו; וכל המוני ישראל רואים את מלאכתה כמלאכת קודש, כפדיון שבויים, שבי כפול — שבי הגולה ושבי המולדת.

בתולדות תנועות החירות של האנושות בימינו ובכל הדורות תתפוס ההעפלה מקום כבוד, ושום ציים אדירים וכלי־תעופה, הבוטחים על כוחם הפיסי בלבד, לא יכפו עלינו להסתלק ממנה — זהו מקום הכבוד המגיע בהיסטוריה האנושית לכל הלוחמים בחרף־נפש נגד עושק, עריצות ושרירות וזדון.

תכנית מוריסון

תכנית ריסוקה של ארץ־ישראל, הידועה בשם תכנית מוריסון, אם כי היא נדחתה על־ידי הממשלה האמריקאית, על־ידי הערבים, על־ידי היהודים, ועד כמה שיש לדון לפי העתונות האנגלית — גם על־ידי דעת הקהל הבריטי וחלק גדול של הפרלמנט הבריטי, גם במפלגת הממשלה וגם באופוזיציה, עדיין היא בכל זאת תכניתה הרשמית של ממשלת אטלי, ויתכן שהממשלה מתכוונת להטיל תכנית זו על הארץ, על אף כל ההתנגדויות של היהודים, הערבים והאמריקנים. לפיכך אין אנו פטורים בקונגרס זה מבדיקת התכנית ביסודה ומהבהרת עמדתנו בתכלית הבהירות.

בסוף יולי של השנה מסר, כידוע, בפרלמנט חבר הקבינט הבריטי מר הרברט מוריסון, סקירה כללית על תכנית של ״פרובינציות״ או ״פדרליזציה״ מיוסדת על מסקנות ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית, ועובדה כביכול על־ידי ״מומחים״ אנגלים־אמריקניים, לפי תכנית זו צריכה ארץ־ישראל המערבית להיחלק לארבעה גושים: איזור יהודי, איזור ערבי. מחוז ירושלים ומחוז הנגב.

1. מחוז הנגב יכיל את המשולש הבלתי מיושב של אדמה שוממה בדרום הארץ, מעבר לתחום בו עוברת מחרשה בזמן הזה.

2. מחוז ירושלים יכיל את ירושלים, בית־לחם וסביבותיהן הקרובות.

3. האיזור היהודי יכיל את החלק הגדול של האדמה אשר היהודים כבר התישבו עליה ושטח ניכר בין הישובים וסביבתם.

4. האיזור הערבי יכיל את כל שאר הארץ.

במחוז הנגב ישלטו האנגלים על־ידי הנציב ומועצתו, הנקראים בתכנית זו בשם ״הממשלה המרכזית״. למען האמת והדיוק יש להוסיף, שהנוסח הרשמי של מוריסון הוא, שמחוז הנגב יתנהל ״לפי שעה״ על־ידי הממשלה המרכזית, אלא שלא נאמר כמה ימשך ״לפי שעה״ זה, ומה יקרה לאחר תום התקופה של ״לפי שעה״, אם נניח שתקופה זו תיתם פעם, ומה יהיה גורל המחוז בתקופת הביניים לגבי העליה וההתישבות היהודית, ומה תעשה הממשלה המרכזית לעת־עתה. כל זה נשאר סתום.

במחוז ירושלים— הודיע מוריסון — תיקבע מועצה בעלת סמכות דומה לזו של מועצה עירונית. רוב חבריה יהיו נבחרים, אולם מספר מסוים של חברים ימונו על־ידי הנציב העליון.

הגבולות שבין האיזור היהודי ובין האיזור הערבי לא יהי להם ערך ביחס להגנה, מכס ותחבורה — באופן שכנופיות שודדים תוכלנה לעבור בחופש גמור מאיזור לאיזור; אולם לאחר שיקבעו הגבולות לא יחול בהם כל שינוי, אלא מתוך הסכם בין שני האזורים.

ממשלות האזורים תהא להן סמכות לגיסלטיבית ואדמיניסטרטיבית בתוך תחומי אזוריהן בענינים שהם בעיקר עניני האיזור. בכל איזור יוקם בית מחוקקים נבחר, אכסקוטיבה, מורכבת ממיניסטר ראשי ומועצת מיניסטרים, שתמונה בכל איזור על־ידי הנציב העליון מתוך נבחרי בית־המחוקקים, לאחר התיעצות עם מנהיגיהם.

כל חוק שנתקבל בבית־המחוקקים, טעון אישור הנציב העליון, והנציב מוסמך לא לאשר חוק, אשר לדעתו אינו מתישב עם חוקת הארץ, עם שמירת השלום וההגנה על המיעוטים.

השלטון המרכזי בארץ, גם המחוקק וגם האדמיניסטרטיבי, יהיה בידי הנציב העליון, אשר יסתייע במועצה אכסקוטיבית ממונה. כל הסמכות בעניני הגנה ובטחון, יחסי־חוץ, מכס ואקציז, וכמו כן לקיום החוק והסדר, לרבות המשטרה ובתי המשפט, תהא אך ורק בידי השלטון המרכזי, ולשלטון זה יהיו בכלל כל הסמכויות, אשר לא הוענקו במפורש לאזורים. לנציב העליון תהיה גם סמכות מיוחדת להתערב בשלטון האיזור, אם ממשלת האיזור אינה ממלאה, לפי דעתו, את תפקידיה או יוצאת מגדרם. הנציב העליון יקבע ועדת תיכנון לפיתוח, ועדה לתעריפים, שיהיו מורכבים מנציגי השלטון המרכזי ונציגי כל איזור משני האזורים.

ממשלת האיזור הערבי תהא לה סמכות מוחלטת לאסור כל עליה אל איזורה, וכן תהיה מוסמכת ליטול מהיהודים את הזכות לרכוש קרקעות באיזורה.

השלטון על עליה יהודית באיזור היהודי יהיה בידי הממשלה המרכזית, אשר תקבע כל פעם מכסת עליה על בסיס המלצות של ממשלת האיזור היהודי, בהתאם ליכולת הקליטה הכלכלית של האיזור. השלטון המרכזי אינו רשאי להוסיף על המלצת ממשלת האיזור; אך הוא מוסמך לגרוע, אם המלצת האיזור היהודי יוצאת, לפי דעתו, מגדר יכולת הקליטה.

״אם תכנית זו בשלימותה תקובל ותבוצע, אפשר יהיה לקבל לתוך האיזור היהודי מאה אלף עולים, כמו שהמליצה ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית״ — קובע בעל ההצעה. עולים אלה יבחרו מגרמניה, אבסטריה ואיטליה, וזכות הבכורה תינתן ״לבנאים מקצועיים ולפועלים חקלאיים, לילדים צעירים, ולנכים זקנים״. רוב מנינם של מאת האלף יבואו משלוש הארצות הנזכרות. הסרטיפיקטים הנשארים, אם יהיו, ימסרו אך ורק לילדים יתומים מארצות מזרח־אירופה ודרום־אירופה. הממשלה האמריקנית תידרש לקבל עליה את העברת הפליטים מאירופה לארץ — להספיק אניות וכל ההוצאות הכרוכות בהעברה בים וכן להספיק מזון למהגרים במשך שני החדשים הראשונים לבואם לארץ. היהודים יצטרכו לקבל עליהם את האחריות הכספית לכל השאר. חלוקת הארץ לאזורים — לדעת הממשלה ו״מומחיה״ — תביא לידי גרעון בתוך האיזור הערבי, והממשלה המרכזית תצטרך לכסותו — ״כמובן, מתוך ההכנסות של האיזור היהודי״. נוסף לכך מכוונת התכנית להשקעות־הון גדולות באיזור הערבי, למען העלות בו שירותי הבריאות, החינוך והפיתוח החקלאי, עד כדי רמת האיזור היהודי, וגם לשם פיתוח תעשיות קלות באיזור הערבי. השקעות אלו אי־אפשר יהיה להשיג דרך מלוה, וה״מומחים״ מציעים שארצות הברית של אמריקה תיתנה לממשלת ארץ־ישראל סכומים ניכרים במתנה, בעיקר לשם מימונן של תכניות הפיתוח הערביות, שאין לבצען בכספי־מלוה שחייבים לפרוע בזמן מן הזמנים. נוסף על זה נדרשת אמריקה להרשות מילוה בקנה־מידה רחב לפיתוח בארצות המזרח הקרוב; כי הפיתוח בארץ־ישראל יהיה כרוך ומשולב לדעת הממשלה בפיתוח בכל המזרח הקרוב. תכנית הפיתוח בארץ תבוצע מתוך שיתוף פעולה עם עבר־הירדן, ויתכן שגם עם סוריה והלבנון.

אלה הם הקוים הכלליים של התכנית, כפי שסומנו על־ידי הרברט מוריסון בפרלמנט הבריטי.

בטרם אעבור לנתח תכנית זו בכללה ולפרטיה, עלי להעיר, שהממשלה הבריטית, באישיותו של הרברט מוריסון, התאמצה להדגיש בכל לשון של הדגשה שני דברים:

א. שהתכנית בנויה על מסקנות ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית;

ב. שזוהי תכנית, שעובדה בידי חבורת מומחים אנגלים ואמריקנים.

שני הדברים האלה מתאימים בקושי לאמת.

תכנית מוריסון אינה בנויה על המלצות הועדה האנגלית־אמריקנית, אלא מנוגדה לה ביסודה, והממשלה האמריקנית מנעה את הסכמתה מתכנית זו, בעיקר מפני התנגדותם המאוחדת של כל ששת חברי הועדה האמריקניים בירושלים, בראשותו של השופט האצ׳יסון, באשר תכנית זו סותרת בדברים יסודיים ומרכזיים את המלצות הועדה. גם שנים מחברי הועדה הבריטים, שהשתתפו בויכוח בפרלמנט בסוף יולי — קרוסמן ומאניגהם־בולר — התנגדו בכל תוקף לתכנית מוריסון. ואמנם בכל שלוש השאלות היסודיות של הארץ — עליה, קרקע, משטר — עומדת תכנית זו בסתירה חריפה להמלצות הועדה. בשטח העליה תבעה, כידוע, ועדת החקירה העלאת מאה אלף, בלי כל תנאים והגבלות; מוריסון תולה עלית מאה האלף בתנאי קבלת תכניתו בשלימותה. גם בזכותה הכללית של עליה יהודית לארץ היה יחס הועדה האנגלית־אמריקנית חיובי, ובתכנית זו הוא שלילי. הועדה האנגלית־אמריקנית דרשה בפירוש (המלצה מספר 6) שהעליה תסודר בהתאם לסעיף הששי של המנדט, המחייב העלאת יהודים בתנאים נאותים, וזכות העליה, בין לפי המנדט ובין לפי המלצת הועדה, חלה על כל שטחי הארץ, ולא על איזור קטן, כפי שמציע מוריסון; והועדה האנגלית־אמריקנית מדגישה בפירוש, שהעליה היהודית אינה תלויה בהסכמת הערבים, ואפילו לא בהשלמתם. ״אנו דוחים את ההנחה שלא תהיה עליה נוספת לארץ בלי השלמת הערבים״, נאמר שם, ״הנחה המובילה לידי השתלטות הערבים על היהודים״.

כמו כן דרשה הועדה פה־אחד ביטול חוק הקרקע משנת 1940, הכרוך בהפליה גזעית לרעת היהודים. בגלל חוק זה ״השולל מהיהודים את שויונם האזרחי בפני החוק בארצם הלאומית״, הצביעה כל מפלגת העבודה, לרבות ראשי הממשלה הקיימת: אטלי, מוריסון והאחרים, נגד ממשלת צ׳מברלין בשעה שהכניסה בפברואַר 1940 חוק זה לפרלמנט הבריטי. הועדה דרשה משטר קרקע, ״המושתת על חופש מכירה, אריסות ושימוש בקרקע, בלי הבדל גזע, עדה ודת״.

הועדה הכריזה, שהיא מתנגדת לכל תחיקה או הגבלה שיש בה הפליה לרעת יהודים או ערבים. אמנם הועדה רואה צורך בהגנה על האריס והפלח הזעיר. ״אבל אין אנו מאמינים״ — קובעת הועדה — ״שההגנה הדרושה לערבים הובטחה על־ידי סגירת היהודים בשטחים מיוחדים של הארץ״.

תכנית מוריסון בנויה על המשכת חוק הקרקע, השולל שויון זכויות מאת היהודים, והיא קובעת בפירוש, שממשלת האיזור הערבי רשאית למנוע מיהודים רשות לרכוש קרקע. מהגבלה זו אינם מוצאים אפילו היהודים היושבים באיזור הערבי (ולפי תכנית מוריסון ימצאו אלפי יהודים וכמה נקודות יהודיות חקלאיות באיזור הערבי). ההבטחה של מוריסון, שהחוקה היסודית של הארץ תדרוש מממשלות האזורים להבטיח את הזכויות האזרחיות ושויון כל התושבים בפני החוק, תהיה נכונה רק אם נוסיף לכך את התוספת הידועה ליהודי רוסיה בימי הצארים ״חוץ מהיהודים״. כי תכנית מוריסון מתנה מראש שהיהודים באיזור הערבי, ואולי גם בנגב ובמחוז ירושלים, יהיו משוללי שויון בפני החוק, וזכרותיהם בנוגע למקום מגוריהם, וכמו כן זכותם לרכוש, לקנות, לשכור קרקע או בית, או עץ, תהיינה מוגבלות, כפי שכתוב עכשיו בחוק הקרקע משנת 1940 — החוק שגונה בסוף שנת 1940 על־ידי מפלגת העבודה כהפליה גזעית. ומה שהיתה הפליה גזעית בשנת 1940, אינה פוסקת מלהיות הפליה גזעית לאחר שאטלי ומוריסון נכנסו לשלטון.

גם עצם התכנית של ריסוק הארץ לארבעה חלקים עומד בסתירה גלויה להמלצת הועדה. אי־־אפשר לאיש המכיר את שתי התכניות — זו של ועדת החקירה וזו של מוריסון — להסכים לדברי המיניסטר הבריטי, שתכניתו בנויה על המלצות הועדה האנגלית־אמריקנית. כן יש להטיל ספק בדבר, אם תכנית זו, הנקראת על שם מוריסון, היא תכנית שנתחדשה בבית־מדרשם של ה״מומחים״ האנגלים־אמריקנים (אגב, לא שמענו עד היום הזה דבר על מומחיותם של מחברי התכנית, וספק אפילו אם הם ביקרו בחייהם בארץ ומכירים את היהודים והערבים) רק לאחר פירסום המלצות ועדת־החקירה האנגלי־אמריקנית. אנו מבינים את הצורך שיש להרברט מוריסון וחבריו לייחס את התכנית למומחים אמריקניים — בזאת קיוו להקל מעליהם את השגת הסכמת הממשלה האמריקנית לתכנית זו; אולם אנו יודעים, שתכנית זו בכללה כבר הוצעה לפני שנים מספר לממשלה האנגלית על ידי אחד המדינאים הערבים במזרח הקרוב, ויש לנו עדות מובהקת של מר אוליבר סטנלי, מזכיר המושבות בממשלת הקואליציה של צ׳רצ׳יל, אשר ביקר את תכנית מוריסון ביום ה־31 ביולי ש. ז. בדברים האלה: ״הפתרון, שמר מוריסון קרא לפנינו זה עכשיו, היה במשרד המושבות בסתיו האחרון״ כלומר, בסתיו 1945, לפני היות ועדת החקירה האנגלית־אמריקנית). וסטנלי חזר על טענתו זו באותו ויכוח, בתשובה לדברי מבקר אחר של תכנית מוריסון, מר דייויס: ״אמרתי, שזו אינה סכימה חדשה, ובמשרד המושבות נמצאו תעודות ביחס אליה כבר בסתיו שעבר״.

אולם לא בגלל סתירות אלו אנו שוללים תכנית זו ומסרבים לקבלה אפילו כבסיס לויכוחים בינינו ובין ממשלת המנדט.

אנו מתנגדים לתכנית באשר אין היא אלא מודיפיקציה קלה של ״הספר הלבן״ משנת 1939, והשינויים אינם תמיד לטובת היהודים; ובאשר היא עושקת זכויות העם היהודי במולדתו, שהובטחו בהצהרת בלפור והמנדט; ובאשר היא סותרת את ההתחייבויות הבינלאומיות של אנגליה וכל הבטחות מפלגת העבודה לעם העברי — זה קרוב לשלושים שנה; ובאשר אין בה כל פתרון לא לבעיית העם היהודי ולא לבעיית ארץ־ישראל — זו הבעיה הכפולה שאין להפרידה; ובאשר במקום שלום והתקדמות והתפתחות, כפי שהבטיח הרברט מוריסון בנאומו, מוליכה תכנית זו לקראת המשכת הסיכסוך המשולש בין האנגלים, היהודים והערבים והתמדתו — אם לא להחרפתו, — ובודאי שאינה מסייעת ליציבות במזרח הקרוב.

תכנית מוריסון מתכחשת ומתנכלת — בעקבות ״הספר הלבן״ משנת 1939 — לזכויותינו ההיסטוריות, שהוכרו והובטחו במשפט בינלאומי. היא מנתקת את הקשר ההיסטורי שבין עם ישראל לארצו, אוסרת עליה יהודית והתישבות יהודים בארץ מחוץ לשטח קטן הנקרא בשם ״איזור יהודי״. מחוץ לאיזור זה מבטלת תכנית זו לחלוטין כל זכות השמורה בהיסטוריה, בטבע ובמשפט עמים, לעם היהודי בארץ מולדתו, ואפילו בשטחים הרחבים, הריקים והשוממים מאדם, בחלק הדרומי של הארץ ובמרביתו של הנגב. — גם שטחים שרק עבודת יהודים, הונם ויזמתם, החיו ופיתחו אותם והפכום למקור מחיה למאות יהודים וערבים יחד, כמו שטח ים־המלח, נאסרו על היהודים.

מבחינה אחת חיונית מרחיקה עוד תכנית מוריסון ללכת מ״הספר הלבן״. ״הספר הלבן״ קבע, שכעבור חמש שנים — לאחר שמספר היהודים יגיע לשליש מכל התושבים — תוכל עליה יהודית להימשך רק בהשלמת הערבים, אבל לאו דוקא בהסכמתם. ההבדל בין שני המונחים האלה ברור: על השלמה, אם תיתכן, ואם ישנה או איבה, מחליטה הממשלה האנגלית, ואילו על הסכמה — מחליטים הערבים, ורק הערבים. ובהתאם לסעיף זה של ״הספר הלבן״ הולכת ונמשכת העליה גם אחרי ה־31 במארס 1945, אם כי הממשלה לא ביטלה את ״הספר הלבן״ וחוק הקרקע עומד בתקפו. אולם תכנית מוריסון קובעת בפירוש, שממשלת האיזור הערבי רשאית לאסור לחלוטין כל עליה יהודית, ובשום תנאי וסיבה אין הסמכות לנציב העליון כלומר: לממשלת המנדט — להרשות שום עליה לאיזור זה, כמו שאין בידה להרשות ליהודים רכישת קרקעות באיזור זה. כי בנדון עליה וקרקע סמכות ממשלת האיזור הערבי היא מוחלטת. זוהי, אגב, הסמכות המוחלטת היחידה, שניתנה לממשלת האיזור הערבי, שאין הממשלה הבריטית יכולה להתערב בה בשום תנאי ומקרה.

לפי תכנית מוריסון תיתכן העליה היהודית רק לאיזור היהודי (לא נאמר כלום בתכנית זו על זכות העליה היהודית למחוז ירושלים או למחוז הנגב). באופן כזה יהיו ארבע הגבלות לעליה היהודית:

א. בשטח — יהודים יורשו לעלות רק לאיזור היהודי הקטן. אפילו יהודים ארץ־ישראליים לא יוכלו להתישב בקביעות באיזור הערבי — אם ממשלת האיזור לא תרצה בכך; כי מוריסון קובע במפורש, שממשלת כל איזור תהא לה הסמכות להגביל את המספר ולהגדיר את התכונות של האנשים שתרשה להם להתגורר בקביעות באיזורה.

ב. ביכולת הקליטה הכלכלית — הגבלה זו, שאין זכרה במנדט, הומצאה רק ב״ספר הלבן״ הראשון של צ׳רצ׳יל משנת 1922, כצימצום ראשון של התחייבויות כלפי היהודים על־פי הצהרת בלפור. אז היתה לה לכל הפחות הסברה פוליטית מנקודת הראות של המצמצמים; עכשיו אין בה שום אמת כלל, לאחר שהיהודים נסגרים בתוך איזורם ומובטח להם, כביכול, שלטון עצמי, וגבולות האיזור נקבעו סופית ובאופן מוחלט, ואין לשנותם בלי הסכמת האיזור הערבי.

ג. יכולת הקליטה הכלכלית תיקבע לא על־ידי ממשלת האיזור היהודי, אלא על ידי הממשלה המרכזית, כלומר הנציב העליון. ממשלת.האיזור היהודי רשאית רק להמליץ על כמות הרשיונות אשר לפי דעתה היא מוצדקת על־ידי יכולת הקליטה הכלכלית, אולם אין היא מוסמכת לקבוע את יכולת הקליטה ואת כמות רשיונות העליה. קביעה זו היא בידי הנציב. מהנסיון שלנו אנו יודעים, כמה חילוקי דעות נתגלו בין היהודים ובין הפקידות הארצישראלית בדבר הערכת יכולת הקליטה, ושבמשך תקופות רבות סבלה הארץ, וביחוד סבל המשק היהודי בארץ, מחוסר ידים עובדות, מפני שהפקידות העריכה את יכולת הקליטה — מתוך נימוקיה היא — למטה מהמציאות בשנים הקודמות, כל זמן שהמנדט היה, להלכה לכל הפחות, מדריך את מדיניות הממשלה בארץ, היו גם סוגי עולים, שלא היו תלויים כלל בקביעת הממשלה, וכניסתם לארץ לא היתה מוגבלת כלל (בעלי־־הון, קרובים, תלמידים וכדומה); ואילו כאן תהיה כל העליה באיזור המצומצם תלויה בהערכה שרירותית של הפקידות בדבר יכולת הקליטה הכלכלית של האיזור ובלי זכות ערעור עליה.

ואף בעיקרון זה קובעת תכנית מוריסון הפליה בולטת וגלויה בין שני האזורים: בשעה שממשלת האיזור הערבי, סמכותה לאסור עליה יהודית היא מוחלטת, ללא כל התערבות מצר הנציב, — הנה סמכותה של ממשלת האיזור היהודי היא רק להמליץ בפני הנציב, אולם הנציב הוא המחליט והקובע כראות עיניו, הוא עצמו, או לפי עצת פקידיו.

ד. הגבלה אחרונה, אבל לא אחרונה בחשיבות היא — שלא רק העליה לאיזור היהודי משועבדת למידת יכולת הקליטה הכלכלית — כפי הערכת הנציב — אלא יכולת הקליטה הכלכלית עצמה משועבדת לנציב, ואינה נתונה בידי ממשלת האיזור היהודי. יכולת קליטה כלכלית, כפי שיורע כל המכיר לפחות את נסיונה של ארץ־ישראל בחצי יובל השנים האחרון, אינו שיעור קבוע, קפוא וסטטי, או גורם הנמצא מחוץ לחיים הכלכליים והמשקיים והתפתחותם המתמדת — אלא היא נוצרת והולכת על־ידי העליה וההתישבות עצמן, ותלויה במדיניות הכלכלית של הממשלה וביחסי חוץ, ובגודל העליה ובתיכון הפיתוח וביצועו. כל אלה יהיו תלויים רק בדעת הנציב העליון, ולממשלת האיזור היהודי תהיה בשטח זה השפעה מינימלית או גם אפסית. השלטון המרכזי יוכל לעכב תכניות פיתוח ולהטיל על הארץ, ועל האיזור היהודי בתוכו, מדיניות של מכס, פיתוח, תעשיה, חקלאות, תחבורה, בריתות־מסחר ושיטה כספית, אשר יכבּלו את יכולת הקליטה הכלכלית של האיזור היהודי, באופן שאפילו בשטח מצומצם זה לא יוכלו היהודים לקבוע את שיעור העליה היהודית; וגם לא יהיו מוסמכים לפתח את איזורם ברשות עצמם, למען תגדל יכולת הקליטה הכלכלית.

גם חוק הקרקע — אשר מחוץ לגירוש המעפילים הוא הכתם השחור ביותר בתולדות המדיניות האנגלית בארץ, ואולי בתולדות העולם התרבותי — נשאר בתקפו בתכנית מוריסון, מחוץ לשטח הקטן של האיזור היהודי. חוק זה סוגר את היהודים בתוך ״תחום המושב״, כבימי הצאר הרוסי, או בימי חוקת נירנברג; הוא מערער את העיקרון היסודי של התרבות הפוליטית האנגלו־סאַכּסית, עקרת השויון בפני החוק; הוא גוזר שממון על הארץ בשני שלישיה ויותר ומעכב את פיתוח הארץ והתקדמותה לרעת הערבים והיהודים גם יחד. החוק הזה, המעמיד בסכנה את הסטטוס האזרחי של היהודים בכל הארצות על־ידי דוגמא ממאירה ממעשיה של אחת המעצמות הגדולות בעולם — המעצמה הבריטית — נותן תואנה ופתחון־פה לכל האנטישמיים בעולם לקפח את זכויותיהם האזרחיות של היהודים. ממשלת האיזור הערבי רשאית, לפי תכנית מוריסון, לעשוק אפילו מהיהודים היושבים באיזור הנמסר לשלטונם את הזכות לרכוש קרקע, וכל הישובים היהודיים באיזור זה — שלא יהיו מועטים לפי התכנית המוצעת — נידונים לקפאון, לחיי־מחסור טריטוריאליים וכלכליים.

והדבר המתמיה ביותר הוא, שחוק זה יחול דוקא בשטחים ריקים ושוממים, בכל רחבי הארץ, כמו בעמק הירדן, בהרי שומרון ויהודה ובערבות הרחבות של הנגב הצפוני. אין זה מן הנמנע שהפליה גזעית זו תעמוד בתקפה אפילו במחוז ירושלים ובמחוז הנגב, שיעברו תחת שלטון אנגלי גמור.

קשה לתאר פשע גדול ומשווע מחוק זה, פשע בפני הטבע, ההיסטוריה, הצדק, המשפט, והעקרונות האלמנטריים של הגינות פוליטית בינלאומית. לסיים באופן זה את ההתחייבויות של הצהרת־בלפור, שחלה מעיקרה לא על איזור יהודי זעיר, ואף לא על ארץ־ישראל המערבית בלבד, אלא על כל הארץ בתחומיה ההיסטוריים השלמים, מזרחה ומערבה מהירדן, — זוהי פיסגת המעל וההתכחשות, ונדמה לי, גם בפני ה״פייר פליי״, שטובי אנגליה מתגאים בו, ולא לגמרי בלי יסוד.

נימוקים אלה בלבד היו מספיקים כדי לדחות תכנית זו לחלוטין, לא רק כפתרון הבעיה, אלא גם כיסוד לויכוח ולמשא־ומתן — וכך עשתה ההנהלה בישיבתה המלאה בפאריס. אולם אין אלו הפגימות היחידות. בלי שאנסה לדלות את בקורת התכנית עד תומה, אעמוד על כמה מליקוייה החשובים ביותר שבתכנית זאת.

אחד היתרונות המדומים של התכנית — השלטון העצמי באזורים — אינו אלא אחיזת־עינים. השלטון הממשי על פני כל הארץ, לרבות שני האזורים, נשאר בידי הפקידות הבריטית, אשר בראשה עומד הנציב העליון. ההבדל יהיה רק בזה, שהפקידות תהי עכשיו משוחררת מהתחייבויות המנדט, כל החוקים של בית־המחוקקים האזורי טעונים אישורו של הנציב. האכּסקוטיבה של האזורים ממונה על ידו, אם כי מתוך חברי בית־הנבחרים. כל הענינים החיוניים של הארץ (והאזורים), כגון: הגנה, מכס, אַקציז, משטרה, חוק ומשפט; וכל מה שמשותף לכל הארץ — כגון: תחבורה, מטבע, דרכים, נמלים וכדומה, נמסר מלכתחילה לסמכותו האכסקלוסיבית של הנציב אבל גם בענינים הנמסרים, כביכול, לשלטון האיזור, יוכל הנציב להתערב אם לדעתו אין ממשלת האיזור ממלאה את תפקידיה או יוצאת מגדרם. זהו אולי נוהג רצוי במתן שלטון עצמי לשבטים פרימיטיביים במרכז אפריקה או בארצות אחרות — אבל קשה להניח שהיהודים יסתפקו באחיזת־עינים או יוטעו על ידה.

מהדברים שלא נמסרו לסמכות האיזור יש לעמוד במיוחד על שני ענינים חיוניים ביותר: א. הגנה, ב. משק.

ממשלת המנדט מאז 1919 ועד היום הזה לא הוכיחה במעשיה, שהיהודים יכולים ורשאים לסמוך עליה בבטחון חייהם, כבודם ורכושם. אפילו ועדת פיל הוכרחה לציין, שממשלת המנדט נכשלה בחוסר הגנה מספיקה ליהודים. החזרתו של המופתי והפעולות האנטי־יהודיות של הליגה הערבית אינן מגדילות את בטחון היהודים בארצם; וחסות ממשלת המנדט לא עמדה להם. היהודים לא סמכו עד עכשיו על חסות זו — וקשה לראות מדוע יסמכו עליה בעתיד.

לא פחות חשוב בשביל קיומו ועתידו של הישוב הוא השלטון על המשק והכלכלה. ממשלת המנדט לא הצטיינה גם בתקופת משטר המנדט ברצון מיוחד לפתח את הארץ — לא בחקלאות ולא בחרושת, וכמעט שלא ראינו מצדה כל יזמה משקית ותיכנון־פיתוח, לא לשם הרחבת כושר הקליטה של הארץ ולא לשיפור רמת החיים הכלכליים של תושביה היהודים והערבים. מלאכה זו היתה עמוסה כמעט כולה על שכם היהודים.

מהי איפוא הממשות של עצמאות האיזור, אם שני הדברים החיוניים ביותר הם בידי פקידות זרה שרירותית ובלתי־תלויה בתושבים, אדישה במקרה הטוב ועוינת בכל שאר המקרים?

יש לעמוד גם על קביעת מחוז ירושלים. אין איש חולק על הצורך בפיקוח בינלאומי על המקומות הקדושים של הנוצרים. מקומות כאלה יש בירושלים ובבית־לחם. אבל הצעת מוריסון אינה מכוונת להגנה על המקו­מות האלה, אלא לעקירת עיר־העולמים היהודית, לבה של ארץ־ישראל, המרכז הדתי והלאומי, הפוליטי והמדעי, מתוך המולדת היהודית. יתר על זה — התכנית עשויה לנשל את הרוב היהודי בירושלים מזכויותיו הממשיות הקיימות.

השרירות המקפחת, שבה נהגה ממשלת המנדט לגבי ירושלים היהו­דית כמעט כל השנים, אם בהשליטה על העיר היהודית ראש עיריה לא־יהודי, ואם בהעמידה בראש העיריה חבר פקידים בריטיים, מתוך שלילת זכויותיהם המוניציפליות גם של הרוב היהודי וגם של המיעוט הערבי, — שרירות זו נהפכה בתכנית זו לשיטה קונסטיטוציונית. לשתי הערים הנזכרות, ירושלים ובית־לחם, נקבע שלטון מוניציפלי משותף שבו יהפכו היהודים בירושלים למיעוט מלאכותי בשני דרכים: א. על־ידי צירוף בית־לחם וכפרים ערביים בסביבה; ב. על־ידי מינוי חברים למועצה המוניציפ­לית מטעם הנציב.

התמיהה הגדולה ביותר מעוררת אולי ההצעה להקים מחוז נגב, שיתנהל על־ידי הממשלה המרכזית. בתארו את חשיבות תכניתו, טוען הרברט מוריסון ש״זוהי תכנית, המנסה להביא לידי פשרה הוגנת והגיונית בין תביעות הערבים ובין תביעות היהודים — עד כמה שאפשר״. קשה להגיד, שנטילת שליש הארץ מהיהודים ומהערבים גם יחד, ומסירתה לאנגליה, הוא פרי הפשרה הזאת. ארץ־ישראל היא מולדת העם היהודי זה למעלה משלושת אלפים שנה. בעשרות השנים האחרונות התחילו גם הערבים לתבוע את ארץ־ישראל ולטעון שהיא ארץ ערבית. אולם איש לא שמע עדיין, שגם לאנגליה יש תביעות על הארץ, או על חלק מהארץ, וקשה להסביר את ״ההגינות וההגיון״ שיש בזה כשאנגליה נוטלת לעצמה — ״לפי שעה״, כמובן — את החלק השלישי של ארץ־ישראל המערבית. שטח זה, וכמו־כן הנגב הצפוני, לא יישבוהו הערבים מעולם, לא עיבדוהו ואינם רוצים ואינם מסוגלים לעבדו. זה מאות שנים שמחציתה זו של ארץ־ישראל המער­בית עומדת בשממותה ועזובתה. רק היהודים ניסו בשנים האחרונות להקים כאן ישובים חקלאיים. היהודים רוצים ומסוגלים לעבד ארץ שוממה וריקה זו. מסירת השטח הזה לאנגלים, גוזלת מהעם היהודי — העם מחוסר־המולדת־והאדמה היחיד בעולם — חלק גדול מאיזור העליה וההתישבות הפנוי לגמרי מאדם, ודנה את הנגב להישאר שממה ומדבר, ואת ישובי היהודים שנוסדו שם בעמל ובמסירות כה רבים — לבדידות וללא־התרחבות.

ועוד פרט אחד אָפייני. לפי התכנית ישא האיזור הערבי, אם כי מספר אוכלוסיו ושטחו יהיה גדול מאוכלוסין ושטחו של האיזור היהודי, גרעון ניכר בתקציב, ועל האיזור היהודי יוטל לכסות גרעון זה באמצעות הממשלה המרכזית. זוהי אמנם השיטה הנוהגת בארץ־ישראל בכל תקופת המנדט: עול המסים רובץ על היהודים; הם המספקים לכל הפחות 70% מהכנסות המדינה, בשעה שרוב השירותים של הממשלה — חינוך, בריאות ועוד — ניתנים לערבים. אולם כאן היה לכל הפחות צל של הצדקה: באשר חיינו אז יחד, וכל הארץ היתה פתוחה ליהודים, וכגורם מתישב היו היהודים מעונינים בעלית רמת החיים של שכניהם. אולם להטיל על היהודים לשאת בעול הגרעון של איזור ערבי, המתיחס ליהודים כאל זרים אויבים ואינו מרשה להם לא רכישת קרקעות ולא עליה ולא שיווי־זכויות בתחומיו — בדמה לנו שאין זה כל כך ״הוגן והגיוני״.

התכנית של מוריסון מניחה את עתיד הארץ בערפל. מלבד התחומים שבין האיזור היהודי והאיזור הערבי, שהם סופיים ואין לשנותם, בלי הסכמה הדדית — הרי עתיד הארץ בכללו לא נחרץ. לפי דברי מוריסון ״מניחה התכנית פתח להתקדמות שלמה והתפתחות קונסטיטוציונית, אם לחלוקה ואם לאחדות פדרלית״. האופטימיות הזאת של מוריסון אין לה הצדקה בתכנית, להיפך, משטר זה, שאומרים להקים, עלול להגביר את המתיחות והניגודים שבין תושבי הארץ ובין הממשלה הזרה מצד אחד, וביניהם לבין עצמם מצד שני.

עצם חוסר הבטחון בעתיד המדיני של הארץ יגביר את המתיחות ואת הפחדים והניגודים בין הגורמים השונים. היהודים יחששו, — לא בלי יסוד — שהממשלה המרכזית, המפחיתה מעכשיו באופן מלאכותי את איזור התישבותם ומגבילה את עליתם, תדון אותם להישאר מיעוט נצחי בארץ, אשר בעתיד תושם כולה תחת שלטון ערבי, שיקראו לו בשם ״אחדות פדרלית״; גם יצרפו את ארץ־ישראל, בלי לשאול את פי היהודים — ליחידה מדינית גדולה יותר, מחוץ לארץ־ישראל. לא דרוש כשרון מיוחד של ראית הנולד, כדי להבין, שזאת תהיה הדרישה הערבית — והיהודים יחששו שגם בעתיד יכנעו האנגלים לתביעות הערבים, ויתכחשו להבטחותיהם הקודמות ליהודים; ואין זה מן הנמנע, שאפילו האבטונומיה העלובה של האיזור תתבטל ללא זכר. ואם נכונה ההנחה שהערבים שרויים בפחד פן ישתלטו היהודים עליהם — הרי תכנית זו אינה עשויה לעקור את פחדם, אלא להיפך: הערבים עלולים לפחד, שעל־ידי ריבוי היהודים באזורים שלהם יהוו רוב בארץ כולה, ועל־ידי ״האחדות הפדרלית״ יושמו הערבים תחת שלטון היהודים.

בכל אופן יש לחשוש ברצינות, שהערבים יוסיפו לחתור תחת העליה וההתישבות היהודית, אפילו המוגבלת והמצומצמת שבאיזור היהודי הזעיר, כשם שקריעת עבר־הירדן ב־1922 והפקעתה מפעולת סעיפי המנדט, הנוגעים בבית־הלאומי, לא הפחיתו את התנגדות הערבים לעליה והתישבות יהודית במערב ארץ־ישראל. ואותו תהליך שהביא לירי ״הספר הלבן״ של 1939, שבו התכחשה אנגליה לכל הבטחותיה והתחייבויותיה הבינלאומיות, או כפי שקרא לזה מוריסון בזמנו: ״הפרת־אמון צינית״ — עלול לחזור בעתיד גם באיזור היהודי; ומי יודע, אם לא נעמוד בעתיד גם שם בפני ספר לבן חדש, אשר יתכחש גם לתכנית מוריסון, בפני ״הפרת־אמון צינית״ חדשה?

אלה הם הנימוקים שבגללם דחינו תכנית זו וגם סירבנו לקבל אותה כבסיס לדיונים, ואני מקוה שנסרב לזה גם בעתיד.

בישיבה המלאה של ההנהלה בפאריס באבגוסט שנה זו, — כשהובאה אלינו תכנית מוריסון ואנחנו הוזמנו להשתתף בועידה אנגלית־ערבית־יהודית, לברר תכנית זו — קיבלנו שתי החלטות:

א. הנהלת הסוכנות שוללת את הצעות הממשלה הבריטית, שנמסרו לפרלמנט על־ידי מר הרברט מורימון כבסיס לדיון.

ב. ההנהלה מוכנה לדון על הצעה ליסוד מדינה יהודית בת־קיימא בשטח מספיק של הארץ.

נדמה לי, שביררתי למדי את הנימוקים להחלטה א׳. אוסיף עוד דברים מעטים להחלטה ב׳. אני אעמוד פה רק על ענינים עקרוניים.

החלטת הקונגרס העשרים בעינה עומדת

כשהציעה הממשלה בשנת 1937, בעקבות הדין וחשבון של ועדת פיל, את הצעתה הידועה על חלוקת הארץ לשתי מדינות — יהודית וערבית, החליט הקונגרס, אחרי בירור ממצה, ״לייפות את כוחה של ההנהלה לנהל משא ומתן לשם בירור התוכן המסוים של הצעת הממשלה הבריטית ליסוד מדינה יהודית בארץ־ישראל״.

החלטה זו לא בטלה מאז, כי העילה היסודית שיצרה אותה (התערערות המנדט), במקומה עומדת.

הקונגרס לא החליט אז החלטה סופית על עצם הרעיון — מדינת יהודית בחלק מן הארץ, במקום מנדט בריטי בארץ כולה; אלא ייפה את כוחה של ההנהלה לברר מהות ההצעה ותכנה הקונקרטי. היו מחייבים והיו שוללים, אבל גם המחייבים — והייתי אז אחד מהם — לא עשו את החלוקה לפרוגרמה ולעולם לא נעשה את החלוקה פרוגרמה.

שתי הנחות יסודיות הדריכו אז את הקונגרס. הנחה א׳ — זכותנו לארץ־ישראל, זכותנו לעליה, להתישבות ועצמאות, חלה על הארץ כולה, ותיתכן רק בארץ כולה. זכות זו מיוסדת על ההיסטוריה שלנו בארץ למעלה משלושת אלפים שנה, על התחייבויות והבטחות בינלאומיות שניתנו לנו בהצהרת־בלפור והמנדט, על אפשרויות הפיתוח הגנוזות בארץ ועל יכלתנו אנו לממש אפשרויות אלו, גם לטובת העם היהודי וגם לטובת התושבים הערבים. הנחה ב׳ — אנו מוכנים לדון גם על סידור של פשרה, אם תמורת צימצום השטח מרחיבים מיד את זכויותינו ומעניקים לנו עצמאות ממלכתית, ובתנאי ששטחה של המדינה היהודית אשר תוקם מיד, יהיה מספיק לעליה והתישבות בקנה־מידה רחב, כדי פתרון הבעיה היהודית.

שתי הנחות אלו נכונות גם היום, ממש כמו אז, אם לא יותר מזה. כל מה שקרה מאז 1937 הוסיף תוקף וכוח לשתי ההנחות גם יחד. לא נגרעה זכותנו, וודאי שלא נגרע מאז הצורך לעליה ולהתישבות ולעצמאות. וכאז אין לנו כל יסוד לסרב לדון על הצעת פשרה, אם הצעה כזו תוצע לנו על־ידי אלה שהכוח בידם לבצע אותה. אולם הצעה כזו איננה. וכאז כן היום לא עשינו ולא נעשה את רעיון החלוקה לפרוגרמה, ואין לנו אלא לעמוד על מלוא זכויותינו ותביעותינו. הויכוח שאנו עושים בינינו לבין עצמנו על ״חלוקה״ הוא ויכוח־סרק וטפל ומזיק.

נעמוד על זכויותינו בארץ

לא נדון עם הממשלה האנגלית על תכנית מוריסון ולא נציע לממשלה האנגלית תכנית של חלוקה. אם יהיה לנו דין־ודברים עם הממשלה האנגלית, עלינו לעמוד על זכויותינו המלאות בארץ כולה. ואם תציע לנו פשרה המת­קבלת על הדעת — יש להביא אותה לדיון ולהכרעה במוסדות המוסמכים של התנועה.

אין אנו באים לאנגליה כפושטי־יד ומבקשי חסדים. אנו תובעים את המגיע לנו. ארץ־ישראל אינה של אנגליה ואף לא חלק של האימפריה הברי­טית ואין לאנגליה זכות לעשות בה כרצונה, כאדם העושה בתוך שלו.

כשהמנדט על ארץ־ישראל נתן תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שלנו עם הארץ ואישר את העילות המקנות לנו זכות לחדש את ביתנו הלאומי בארץ, הכיר שזכותנו בארץ קדמה למנדט.

גם עבודתנו ושיבתנו המחודשת קדמה למנדט. לעולם לא נשכח את העזרה וההכרה, שאנגליה הושיטה לנו הראשונה — בהצהרת בלפור, ביסוד הלגיון במלחמה הקודמת והבריגדה היהודית במלחמה הזאת, בעידוד שנתנה לנו כמתישבים בעבודתנו בארץ, אבל לא נשלים בשום תנאים ונסיבות עם גזילת זכויותינו, אפילו אם זו נעשית על ידי אותה אנגליה. וכאשר אמרתי בקונגרס האחרון — אנחנו נפעל כמו שהיו פועלים אנגלים, אילו היו רואים את כבודם, קיומם, עתידם, עמם ומולדתם בסכנה. ידעתי, שאין לנו הכוח שיש לאנגלים; אבל יש לנו הרצון והכשרון לחיות ולמות בעד אמונתנו זו!

אנו עומדים לא בפני בעיה יהודית, אלא בפני קטסטרופה יהודית. וחריפותה של קטסטרופה זו תדריך את מדיניותנו הציונית. אבדן ששת מיליוני היהודים לא היה אלא אפיזודה אחת, אם כי האיומה, האכזרית והמחרידה ביותר, אבל לא ראשית הקטסטרופה ולא סופה. אלה שהתעלמו בשעתם מרצח המיליונים, מתוך אדישות מטומטמת, וגם סגרו את הדרך להצלת עוללים ויונקים מחדרי הגאזים על ידי העברתם לארץ, — מוסיפים להתאכזר לסבל ולעינויים של שרידי הטבח במחנות העקורים בגרמניה, באבסטריה, באיטליה ועוד. הפרעות בטריפולי, הכבושה על־ידי הצבא הברי­טי, והללו שבבגדד של עיראק העצמאית וה״אצילה״, ושבפולין ובהונגריה המשוחררות, ומזימותיהם של פושעי המלחמה על העם היהודי — עומדים וקיימים. אלה שעזרו בשעת המלחמה לגייס בגרמניה שבויים ערבים נגד אנגליה, אמריקה, רוסיה ובעלות בריתם, אלה אשר עזרו לתליינים הנאציים בהשמדת יהודי אירופה — אלה הוחזרו עכשיו בכבוד רב למזרח הקרוב, ומי יודע אם אינם מועמדים, להיות שליטים עליונים ב״פלשתינה העצמ­אית״, — זו המוצעת בלונדון על־ידי הליגה הערבית.

כל אלה דוחקים את השעה — שעתו של פתרון בעייתנו הכפולה — בעיית עם ישראל וארץ־ישראל. וביתר תוקף מאשר עד היום נציג לפני העולם כולו, ובכל דיון שיהיה לנו עם הממשלה האנגלית את שלוש התבי­עות של העם היהודי בשלימותן:

א. פתיחת שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית,

ב. שלטון הסוכנות היהודית על העליה היהודית וסמכות לפיתוח הארץ.

ג. לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

---

מבטח ומשען

מאת

דוד בן־גוריון

בועדה הפוליטית של הקונגרס הכ״ב, 18 בדצמבר 1946

תנועתנו לא השיגה עדיין שהיא נתונה במאבק קשה, שבחלקו נעשה במחתרת, ואי־אפשר לנו לברר כל שאלותינו בישיבות הפומביות של הקונגרס. הפתיחה שהוטלה עלי בשאלות המדיניות היתה מפני כך במידה רבה מקוטעת, כי לא יכולתי לנגוע בכמה שאלות יסוד, ואעשה זאת כאן. עלי להעיר שהדברים נאמרים על אחריותי האישית, ולא על אחריות מוסד.

בעיות הבטחון בנסיבות החדשות

הבעיה הראשית היא בעיית הבטחון. אין זו כידוע לכם בעיה חדשה בארץ, אולם זו הוצגה עכשיו בנסיבות חדשות ושונות לגמרי מאשר עמדה, במשך 70 השנים האחרונות. גם במשך כל הזמן היתה זו בעיה חיונית. בישוב הקטן והצומח כיצד להתגונן ולהבטיח קיומו הפיסי, אבל עד הזמן האחרון היתה רק השאלה כיצד להתגונן בפני ערבי ארץ־ישראל, שגם להם לא היו, כמונו אנחנו, כלים ממלכתיים, והם היו מתנפלים מזמן לזמן על ישובים יהודיים או על הישוב היהודי.

אולם עכשיו אנו עומדים בפני מצב חדש לגמרי. ארץ־ישראל מוקפת מדינות ערביות עצמאיות. ולא חשוב הדבר שמבחינה פוליטית, תרבותית וכלכלית עצמאות זו אינה אלא פיקטיבית. מבחינת הבטחון שלנו, אלו הן מדינות עצמאיות. אלו הן מדינות שיש בזכותן לרכוש ולייצר נשק,,להקים צבאות ולאַמן אותם. יתכן שהן לא הפכו כולן עד עכשיו את זכויותיהן לעובדה ממשית, אולם מסוכן הדבר לסמוך על מצב הזיון הנוכחי, של מדינות ערב. מצב זה עלול להשתנות. כרגע יכלתן הצבאית של מדינות ערב היא אפסית. היתה לנו דוגמא מאלפת במרד העיראקי בימי המלחמה. אנגליה דיכאה מרד זה — וזה היה מרד לאומי — בגדוד אחד או שנים. כל מנהיגי המרד, כידוע, ברחו (המופתי, רשיד עלי ועוד), אבל נתפסו 3—2 מראשי המודדים, והם ניתלו. ביום התליה באו כל התלמידים לבתי־הספר בכל הארץ בעניבה שחורה, לאות אבל ומחאה. ילדי בתי־הספר הוכיחו שהעם העיראקי רואה בנידונים למוות את מנהיגיו, ולא באלה שבעזרת הכידונים הבריטים השתלטו בעיראק. גם הצבא המצרי, הגדול מהצבא העיראקי, מונה בפועל רק קרוב לשלושים אלף איש. וראינו ״גבורת״ הצבא הזה במלחמה האחרונה. גם כשמצרים נתקפה ע״י צבא איטלקי — נמנע הצבא המצרי מקחת חלק במלחמה, ולא מטעמים פוליטיים בלבד, אלא גם מתוך חוסר־אונים.

אולם נעשה משגה כבד אם נסמוך על חולשה זו. לאנגליה יש תכנית של ״הגנה משותפת״ במזרח הקרוב — משותפת לארצות ערב ואנגליה. לפי תכנית זו צריכה אנגליה לאַמן את הצבאות של הארצות השכנות וגם לצייד אותם במידה רבה. אין זה גם מן הנמנע שיתחילו כאן בייצור נשק, וביחוד במצרים — הארץ העשירה ביותר במזרח הקרוב, המונה 18 מיליון תושבים. זה יהיה עוורון חסר־אחריות ופלילי אם לא נראה את הסכנה האורבת לישוב מהטכניקה החדשה שפותחה ע״י גרמניה הנאצית וארצות אחרות — לשלוח מארצות שונות חיילות לא במדים צבאיים, אלא כאזרחים כביכול, מצוידים בנשק מוסתר לעשות בזמן הדרוש את ״המלאכה״ — במדים או בלי מדים. התקפת ערבי ארץ־ישראל אינה מסכנת את הישוב העברי, אולם יש סכנה שהמדינות הערביות השכנות ישלחו את צבאן לתקוף את הישוב ולהשמידו. אין זה אפילו מחייבן לפרוץ את מסגרת האו״מ — והרי מצרים מכריזה על נאמנותה לאו״מ, ואף הכניסה בזמן האחרון הצעה נגד הפליות ונגד פגיעה בנימוס הבינלאומי.

לאחר מה שקרה בשש השנים האחרונות אסור לנו להתעלם מסכנה זו.

לא אגע פה בפתרון הפוליטי. זה שייך לבירור אחר. אבי רוצה רק להדגיש עכשיו את חובתו של הישוב, של התנועה הציונית, ושל העם היהודי, לראות את בעיית הבטחון בכל היקפה, חומרתה ודחיפותה, ולראות את הסכנה הצפויה לישוב בארץ, אולי לא היום ומחר — המדינות הערביות עדיין אינן מוכנות לכך — אולם אנו עומדים בפני חליפות ותמורות, ואסור לנו לחכות עד שהסכנה תהיה בשלה. עלינו להתכונן מיד, במכסימום יכלתנו הטכנית והכספית. זוהי לדעתי המשימה הראשית של הציונות בשעה זו. לא אקבע דרגות לחשיבותם של הדברים העומדים לפנינו— יש לנו עכשיו שנים־שלושה דברים חיוניים וחמורים — אולם בעיית הבטחון היא במרכז, כי כאן עומד בסכנה עצם יסוד קיומנו. נדרשת עכשיו גישה חדשה לבעיה, נדרשים אמצעים גדולים יותר, ריאורגניזציה של כוחותינו והתכוננות ממין חדש לגמרי. עוד בישיבתה של הנהלת הסוכנות בפאריס דרשתי הקמת ועדה מצומצמת לענין זה — אולם לא יכולתי להגיע ארצה ואיני יודע אם ההנהלה בירושלים קבעה ועדה כזו.

עיר מבצר בנגב

כאן אעמוד רק על ענין אחד, שלכאורה אינו נוגע לבטחון, אבל הוא, לדעתי, אחד מצרכיו הדחופים של הבטחון. עלינו להקים במהירות האפשרית עיר בנגב. כל התנועה הציונית נתלהבה כששמעה על הקמת שתים־עשרה נקודות ביום אחד, מהן אחת־עשרה בנגב. למפעל זה נודעה חשיבות מדינית רבה, כי הוא הוקם באותו שטח שאנגליה ״המסכנה״ — החסרה, כנראה, קרקע לתושביה, באשר היא חולשת רק על רבע כדור הארץ — חומדת לרשתו על פי תכנית מוריסון. יש גם ערך התישבותי לעובדה שבמדבר זה השמם זה אלף ושש מאות שנה, הוכחנו שאפשר להקים ישובים פורחים. אולם יחד עם ההנאה הציונית שהנחילו לנו תריסר הישובים האלה נתמלא לבנו חרדה עמוקה — כי נעשינו אחראים לחיי הנערים והנערות שנתישבו במדבר זה, רחוק מהישוב היהודי וממרכזי הכוח היהודי בארץ. כל הישובים הגדולים הקרובים לנקודותינו בנגב הם ישובים ערבים — באר־שבע ועזה. אמנם באר־שבע היא עיירה קטנה, אבל יש בה פי עשרים תושבים מאשר בכל הנקודות שלנו בנגב. ועזה היא עיר גדולה ומאוכלסת. וגם המדבריות מסביב אינם ריקים מאדם. אמנם במרחבים גדולים אין רואים אילן, באר, או סימן של דשא. אבל יתכן, שפתאום, כאילו מתחת לחולות, יצמחו אנשים מזוינים רוכבים על סוסים או גמלים — ובידיהם נשק. אלה הם הבדואים, שוכני־האהלים במדבר. למדבר זה שלחנו מאות אחדות של בחורינו ובחורותינו היקרים ביותר — והפקרנו למעשה את חייהם. אם יקרה חלילה אסון — יהיה קשה יותר מאשר בכל מקום אחר בארץ להגיש להם עזרה. אלה שהלכו לנגב יודעים על הסכנה — ואינם בפחדים. אבל אנחנו חייבים לפחד; לנו אסור לשקוט; עלינו האחריות לבטחונם. וראשית כל — עלינו להקים מרכז של כוח יהודי בנגב. ולא בשמים הוא. אין זה למעלה מיכלתנו. בעזרת היזמה הלאומית, יזמת הקרנות, היזמה ההסתדרותית והיזמה של התאחדות בעלי התעשיה, אנו יכולים להקים, — תחילה, אולי באופן מלאכותי, אבל בהתמדה וביציבות — שורה של בתי־חרושת, שאינם זקוקים להרבה מים, ולגדל מרכז עירוני שישמש מַצבר לכוח יהודי בשביל נקודות הנגב. הקימונו נקודות חקלאיות, לא לשם הפגנה, אלא כהתחלה של התישבות מתרחבת, ועלינו לתת לנקודות אמצעי בטחון ולהקים בקרבן מבצר עירוני כמרכז כוח שיכיל כמה אלפים צעירים יהודים, ימצאו בנגב, ובשעת סכנה, כשאי־אפשר יהיה להביא עזרה ממרחקים, יהיה להם הכוח להגן על נקודותינו החקלאיות — כי לא נוכל לסמוך על עזרת הצבא הבריטי.

---

דברי תשובה

מאת

דוד בן־גוריון

בקונגרס הציוני העשרים ושנים, 16 בדצמבר 1946

מהי סוף סוף דעתו של ד״ר סילבר?

אמרתי בנאום הפתיחה, כי במליאת הקונגרס אדוּן רק בכמה מהשאלות המדיניות. גם עתה אגביל את עצמי רק בשאלות מספר, מבלי לגעת באחרות אשר, לפי דעתי, היה רצוי מלכתחילה שידברו עליהן רק בועדה המדינית. שמעתי כאן את נאומו של ד״ר סילבר; קראתי את אשר אמר באמריקה. היו בידי דו״חות משיחותיו עם אמריקאים ואנגלים. ועד עתה לא ברור לי מהי סוף סוף עמדתו של ד״ר סילבר: האם הוא בעד חלוקה, או נגד חלוקה; האם הוא מוכן לשאת ולתת אך ורק בדבר ארץ־ישראל בלתי מחולקת, או שהוא מוכן לשאת־ולתת, אם תהיה אפשרות ויהיה צורך, בדבר מדינה יהודית בתוך ארץ־ישראל; או שהוא נכון להילחם נגד מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, אף אם יביאו לנו הצעה כזאת.

ישנן שלוש השקפות וכולן מוצדקות, אם רק מדברים עליהן ברצינות. יש בינינו כאלה אשר בשום תנאים, ואפילו אם אנגליה ואמריקה וכל מלכי עולם יביאו בפנינו הצעה על מדינת יהודים, לא יסכימו, אם מדינה זו לא תהיה בארץ־ישראל כולה. לסוג זה היה שייך, למשל, אוּסישקין ואחרים. לא הייתי תמים־דעים עמהם, אבל רחשתי את הכבוד הגדול ביותר לבטחונם הציוני העמוק. לעומתם ישנם כאלה, הרוצים מדינה יהודית בארץ־ישראל כולה, אך אם יראו כי אין להשיגה בתקופה הקרובה ותובא בפניהם הצעה לכונן מדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, הם מוכנים יהיו לשאת ולתת בענין זה. ולבסוף, ישנם גם כאלה העושים את החלוקה יסוד מוסד לתכניתם. תם אני ולא אדע עם איזו מההשקפות הללו נמנה סילבר. האם הוא בעד חלוקה או נגדה, ואם נגדה — אם בכל. התנאים או לאו. חייב איש שתהיה לו עמדה ברורה, לפחות בין חבריו. הוגד לי, כי בהסתדרות הציונית באמריקה נתקבלה החלטה נגד חלוקה בכל תנאים שהם. התענינתי בדבר וקראתי את ההחלטה — ונדמה לי שיודע אני לקרוא החלטות — וראיתי כי איפּכא מסתברא. החלטה זו לא ההנהלה אחראית לה, אלא ד״ר סילבר וחבריו. מדוע איפוא לא קיבל החלטה נגד חלוקה באותו מקום שבו הוא יכול לשפוך את כל מרותו?

ולא זו בלבד שאינני יודע היכן עומדות רגליו של סילבר בשאלת החלוקה, אלא שאינני יודע גם היכן הוא עומד בשאלת ההליכה לועידת לונדון: כן ללכת או לא ללכת? או שהוא רוצה, כי אלה שאינם חביבים עליו לא ילכו ואלה שחביבים עליו הלוך ילכו? מן הדן שתהיה בהירות כלשהי בשאלות אלה. רשאי אדם להיות בעד או להיות נגד, אבל אם אתה בעד — יש לומר בעד, ואם אתה נגד — יש לומר בבהירות ובגלוי נגד.

בשמי אני

הויכוח בקונגרס היה מוזר, ועלי לציין בצער, כי הויכוח היה במידה רבה בין חברי ההנהלה לבין עצמם. יתכן שהסיבה נעוצה בזה, שבמשך שבע שנים היתה קיימת הנהלה, שנבחרה לשנתים בלבד, והיא היתה אנוסה לכהן שבע שנים, ושבע שנים כאלו, כשנתרחשו תמורות, אסונות ושואות, ובעיות חדשות צצו ועלו. היו חילוקי דעות בין חברי ההנהלה, אולם הם השתדלו במיטב יכלתם לקיים את האחדות ולעבוד במשותף. אכן, לאחר ויכוח כזה מוטב שכל אחד ידבר בשמו הוא. ורוצה אני למסור מודעה, כי את אשר אומר אנוכי, רק בשמי אני אומר, —.אולי דעתי דעת יחיד בהנהלה.

יהיו אשר יהיו עמדותיה והחלטותיה של ההנהלה הקונגרס הוא בן חורין לחלוטין להחליט את אשר ימצא לנכון. שום מעשה ושום החלטה, שנתקבלה בהנהלה, בין אם זאת החלטה נבונה או בלתי נבונה, תכסיסית או בלתי תכסיסית — אינה כובלת לא את הקונגרס ולא את מדניותנו בעתיד, ורשאי כל אחד מאתנו לחוות את דעתו הפרטית. ארשה לעצמי לעשות זאת הערב, מבלי היות קשור לחובות שהוטלו עלי מטעם ההנהלה בדברי בשמה בנאום הפתיחה.

מלת הגנאי ״בילטמור״

נעשה נסיון, וחזר עליו בקונגרס זה נואם ארץ־ישראלי שנשא נאום באנגלית, ליצור מילת גנאי חדשה בציונות: ״בילטמור״, ״הנהלת בילטמור״. עומד אני כאן בפניכם כאחד מאלה שנגדם הוטחה מילת גנאי זו. לא רק חבר אני בהנהלת ״בילטמור״, אלא גם חסיד תכנית בילטמור, ובלי חרטה ובלי בושה, באמונה ובהכרה ציונית עמוקה עומד אני עתה כשם שעמדתי לפני חמש שנים ולפני 40 שנה. כאז כן גם עתה, אני מאמין, כי בתכנית זו, שרוצים להטיל בה דופי ולציינה בכינוי האיום ״בילטמור״, ניתן ביטוי כן ונאמן לרצונו ההיסטורי של עם ישראל, לצרכיו ההיסטוריים ולאפשרות ההיסטורית של גאולה שלמה. ואם ישאלוני היום, היתכן שכל ארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית, אענה ללא היסוס: הן. אם הציונות אפשרית, הרי שגם המדינה היהודית אפשרית. כיצד אפשר להגשים את תכנית ״בילטמור״? אין הדבר תלוי לא בהנהלת בילטמור ולא בהחלטות בילטמור, אלא בתכנית המאחדת את כל הקונגרס מקצה אל קצה, לרבות ״עליה חדשה״ והשומר הצעיר. יש, אני סבור, דבר אחד המאחד את הקונגרס כולו, והוא — הרצון לעליה חפשית ובלתי פוסקת והתישבות יהודית בקנה־מידה גדול. אם אלה עתידות להתגשם, עתידה להתגשם תפנית בילטמור. אם מאמינים אנו בעליה חפשית ובלתי פוסקת ובהתישבות יהודית בקנה־מידה גדול, הרי מתקדמים אנו לקראת מדינת יהודים בארץ־ישראל. אם אלה מן הנמנעות, כי אז בילטמור היא מן הנמנעות.

עלילה כי ״בילטמור״ עיכבה משהו

אני דוחה בכל תוקף את האשמה הבלתי־חברית — עלי להשתמש בביטויים פרלמנטאריים — מצד חזן, שהאשים כי בילטמור הפריעה להתישבות, הפריעה לחדירה אל הנגב או לעליה לארץ־ישראל. אף השומר הצעיר אינו צריך ללמד את ההנהלה, שיושבים בה שליחי החלוּציות בארץ־ישראל ובעולם, פּרק בהלכות הצורך בעליה מתמדת ובהתישבות בכל התנאים. אפילו חזן אינו צריך ללמדנו פרק בענינים אלה. ועלילה היא, שבגלל תכניתנו המדינית הוזנחה אפילו עליתו של יהודי אחד לארץ־ישראל, או שהוזנחה נטיעתו של עץ יחיד בארץ־ישראל. יתכן שאמנם הזנחנו את העליה ואת ההתישבות — אני הנני האחרון באֶכּסקוטיבה שירגיש סיפוק עצמי בעבודתנו בארץ־ישראל — אבל אם לא עשינו את כל אשר היינו צריכים והיינו חייבים לעשות, הרי אין לבילטמור, או לרצונו של עם ישראל לעצמאות, כל שייכות לענין זה. ויודע חזן את הדברים בדיוק כמוני.

לא אנו העלינו את התביעה לטרנספר

לא נכון מה שאמר חיים גרינברג, כי קיימות שלוש דרכים להגשמת בילטמור: או להכניס מיליון יהודים לארץ־ישראל, או להוציא מיליון ערבים — יתכן שלא ביטא את הרעיון באותן מלים עצמן — או ליצור בארץ־ישראל שני סוגי תושבים: אזרחים ונתינים־אזרחים נטולי־זכויות. כל אימת שהוגים ציונים במדינת יהודים, והם הוגים ויהגו בה, לא עלה על דעתם שום דרך משני הדרכים הללו. דוקא ההצעה השניה הוצעה מצד אחרים, מצד סוציאליסטים אנגליים מ״מפלגת הלייבור״, ואין הדבר מתנגד לסוציאליזם, לא תמכתי בהצעה זו כשהובאה מטעם ה״לייבור״, משום שראיתי אותה כהצעה בלתי ציונית ובלתי מדינית, אבל מבחינה סוציאליסטית היא תיתכן. סוציאליסטים וקומוניסטים העבירו, לעינינו ובזמננו, עשרות מיליונים נפש מארץ לארץ. אבל ענין הטרנספר לא היה חלק מתכניתנו ואין הוא משמש תנאי לתכנית בילטמור. להביא מיליון יהודים — הן. וככל שנשאלתי, מה היא כוונתנו בתביעת מדינת היהודים בארץ־ישראל, אמרתי כי הכוונה היא להכניס במשך תקופה קצרה את מיליון היהודים הראשון לארץ־ישראל. אולי אין זאת אלא אוטופּיה, אין אני יודע מדוע ניבהל מפני אוטופּיה. אפילו אותם האנשים המתונים מ״העליה החדשה״ אמרו עוד לפני שנים אחדות, כי המינימום שעליו אנו חייבים לעמוד בתוקף הוא — כניסת 200,000 יהודים לשנה, לכל הפחות. כן אמרו ה״ריאליסטים״, אנשים נבונים, שאיש לא יחשוד בהם באוטופּיות. פּירוש הדבר — להכניס מיליון יהודים במשך 5 שנים, ואין כלל צורך במיליון יהודים כדי להפוך את ארץ־ישראל כולה למדינת יהודים. אם נכפיל את הישוב הקיים בארץ־ישראל, תהיה ארץ־ ישראל ממילא למדינה יהודית דימוקרטית.

ישנה עוד דרך, קצרה יותר, ואני אומר את הדברים על אחריותי האישית בלבה ובל יאשימו בגללם את ההנהלה כולה. כוונתי לתיקוני הגבולות בין ארץ־ישראל המזרחית והמערבית. לא טרנספר של האוכלוסיה, אלא חליפין של האדמה. אם נוותר על עבר הירדן — וד״ר סילבר אומר, כי בדברו על מדינת יהודים בארץ־ישראל כולה הריהו מתכוון לארץ־ישראל המערבית — נוותר על חלק ממרכזו של מערב ארץ־ישראל, המאוכלס אוכלוסיה ערבית צפופה באופן יחסי (600,000 ערבים בערך) ולעומתם נקבל מעבר הירדן שטח דומה, שומם ובלתי מיושב, שהערבים לא הפרוהו ולא יפרוהו, מאדמות עבר הירדן ומסביב לים המלח עS עקבה. קיימת גם אפשרות תיאורטית כזאת.

התכנית הציונית חיה וקיימת

אומרים לנו, כי אנגליה מתנגדת לכך ומשום כך אין תכנית זו בת־ביצוע — והיא אוטופיסטית. שואל אני: כלום זוהי מידת היושר והצדק של חברנו גרינברג? אנו דורשים את ביטול חוק הקרקעות, המכיל הפליה גזעית כנגד היהודים בארצם הם. לא השגנו את ביטול החוק הזה, משום שאנגליה מתנגדת. כלום יכולה, איפוא, התנגדותה של אנגליה לשמש יסוד לפסול את תביעתנו, או שתביעתנו נעשית ע״י כך פסולה? האם העובדה שממשלה אינה מקבלת את תביעותינו משמשת קנה־מידה לצדקת תביעותינו, לדחיפותן ולמעשיותן? ואין אני רואה טעם לשינוי תכניתנו, שמגנים בכינוי בילטמור. אנו את תכניתנו לא שנינו. אולי היה הכרח, מתוך פוליטיקה פנימית, ליצור את הרושם, כי לפתע נתכנסו בפאריס חברי ההנהלה הבלתי מוכשרים שהם גבורים בעניני תכסיס ושינו את התכנית. על פאריס אייחד את הדיבור בועדה המדינית, שם אדבר גם על האינפורמציה של ד״ר סילבר וד״ר גולדמן, כוונתי לאינפורמציה שלהם, כיצד ומתי דחתה ממשלת ארצות־הברית את תכנית גריידי, אינפורמציה שאינה עולה בד־בבד עם האינפורמציה שלנו שקיבלנו בהתכנסנו בפריס, ועד היום אין אינפורמציה זו עולה בד־בבד עם זו שלי, אף על פי שבינתיים ביקרתי גם באמריקה. החלטתנו בפאריס נתקבלה. עוד לפני החלטתה של ממשלת ארצות־הברית בדבר תכנית גריידי. אבל בפאריס לא שנינו את החלטתנו, וגם אילו היינו עושים כן — רשאי וחייב הקונגרס הציוני להצהיר, כי התכנית הציונית נשארה כמות שהיתה: חופש העליה היהודית; פיקוח יהודי על עליה והתישבות; ארץ־ישראל כמדינה יהודית. הקונגרס מוסמך לכך, יהיו אשר יהיו תכסיסיה של ישיבת פאריס ותכסיסיהם של אלה המתנגדים להחלטות ישיבה זו.

התכנית לא נשתנתה, ואפשרויות ההגשמה של תכניתנו המדינית לא נשתנו. האפשרות ההיסטורית נשארה כמות שהיתה.

מנדט או חלוקה

עתה מגיע אנוכי לנקודה השניה, ורוצה אני לדבר בה באותה בהירות שדיברתי בנקודה הראשונה: נכונותנו לשאת־ולתת בדבר פשרה המכונה חלוקה, או כפי שהגדרתיה משעלתה שאלה זו בפעם הראשונה: אם מוּטב לנו במדינה יהודית בחלק מארץ־ישראל, או מוּטב לנו מנדט אנגלי על כל ארץ־ישראל.

שאלה זו צפה ועלתה בשנת 1937. אז התנהל ויכוח ישר וחברי, לא רק בין המפלגות אלא גם בתוך המפלגות. במשך תשע השנים שעברו לא ראיתי נימוק, מדוע היה צורך לשנות את העמדה, אשר רובו של הקונגרס קיבלה, אענה אח״כ על שאלתו של החבר ניומן. אולם לראשונה אענה לחברי טבּנקין, ששאל אם פעלתי בפאריס בשליחותם של העצורים ברפיח? לא אני ולא חברי טבּנקין לא ישבנו אתם ברפיח, אולם אלה שישבו שם יש להם דעה משלהם, שאיננה עולה דוקא בקנה אחד עם דעתו של החבר טבּנקין. אחרי פאריס נערכו בחירות בארץ-ישראל, ואלה שישבו ברפיח הצביעו וציריהם נמצאים באותן השורות, אשר אליהן יש לי הכבוד להשתייך.

ניומן, שאל, האם יכולה לשמש יסוד לאֶגאלי בענין החלוקה ההחלטה שנתקבלה בשנת 1937, כשממשלת אנגליה הביאה לפנינו את ההצעה, בעוד שהיום, בשנת 1946, הצעה כזאת לא הובאה לפנינו. לא דיברתי על יסוד לאֶגאלי, אלא על יסוד עמוק יותר, יסוד מדיני שהיתה נודעת לו השפעה בשנת 1937 והשפעה זו לא פסקה ער היום. גם אם קיים יסוד לאֶגאַלי להחלטתה של ההנהלה, יכול הקונגרס לשנות את עמדת ההנהלה. הקונגרס אינו כפוּת, אולם אני אנסה להשתדל ולהוכיח, כי אותו יסוד צריך להשפּיע על רובו של הקונגרס לבל יסתלק גם עתה מלשאת־ולתת בדבר פּשרה. לא קיבלנו שום עמדה אחרת, אלא אנו מוכנים לשאת־ולתת בדבר פשרה: תמורת צמצום השטח לתת לנו זכויות גדולות יותר על השטח הנותר, זכויות שתאפשרנה עליה והתישבות גדולות יותר משאפשר היה לקבל בכל השטח תחת שלטון אנגלי. והיסוד לנכונותנו למו״מ כזה היה, שאָשיות המנדט נזדעזעו, לא משום שהמנדט אינו אפשרי מבחינה תיאורטית, אלא משום שהממשלה שלה נמסר המנדט כדי שתשלוט בארץ עד אשר יהודים יעשו בה רוב, הכריזה כי אין עוד ברצונה לעשות כן. נמצאו חכמים שאמרו: טוב ויפה, אנו נמצא מנדטור אחר. אחד הציע הצעה שנמסור את המנדט למוסוליני; אחרים רצו למסור את המנדט לפולין. לאָשרנו לא נתקבלו העצות הטובות הללו. אנגליה נשארה בעלת המנדט, אולם אין היא רוצה לבצעו. ואז — אחת משתים אלה: או שהארץ נעשית עצמאית (אם אין מוצאים מנדטור אחר), או שעושים סידור מיוחד. הקונגרס הכריז אז, כי אנו כופרים בהצהרתה של ממשלת אנגליה ובהצהרתה של ועדת פּיל, כי אין המנדט בר־ביצוע; שכן האמנו ועודנו מאמינים גם עתה, כי הוא בר־ביצוע וכי אפשר תחת שלטון המנדט לבצע עליה גדולה והתישבות גדולה, עד אשר נוּכל בשיטות דמוקרטיות לנהל את כל הארץ, אגב מתן שויון זכויות גמוּר לכל הערבים. אבל הקונגרס אמר כי הוא מוכן לשאת־ולתת בדבר פשרה כזאת. הין גמ אומרי ״לאו״. אומרי הלאו אמרו אז לאו ברור ובלתי־מוסווה, והם שניצחו (אמנם, בכוח הגויים). המדינה היהודית בחלק של ארץ־ישראל לא יצאה לפועל, ונסיוננו ההיסטורי הורה לנו מה היו תוצאותיו של לאו זה.

בא ״הספר הלבן״, ואחריו חוק הקרקעות שהוא חלוקה בלי מדינה. אין רצוני לומר, כי אילו היתה קמה בשנת 1937 מדינה יהודית, אפשר היה להציל את כל ששת מיליוני היהודים. אין כל תועלת להתנצח בדרך זו בעניני קורות הימים, אבל אומרי הלאו ״ניצחו״: מדינה יהודית לא קמה אפילו בחלקה של ארץ־ישראל, ואנו רואים מה תרויח עם ישראל מדבר זה.

והיו, ועוד ישנם, אומרי הן האומרים: אם אפשר הדבר נישא־וניתן בדבר פּשרה. אין זאת אומרת כי פּשרה היא יסוד מוסר של תכניתנו, שכן רק חלק מגיע לנו; אין זאת אומרת, כי אנו אומרים ״פּשרה״ משום שאנו מטילים ספק בצדקת תביעתנו המלאה. אלה המוכנים לפשרה היו משוכנעים ועודם משוכנעים, כי תביעתם צודקת ונכונה כנכון היום. אבל יש להם עסק עם בעל־דין, שאין להוציא ממנו מיד כל אשר הוא חייב לנו, ולכן אנו מוכנים לשאת־ולתת בדבר פשרה. זה היה מובנה המדיני של עמדת אומרי הן בשנת 1937.

היש דרך שלישית?

יש סבורים, כי קיימת בפנינו גם דרך שלישית. אנגליה טוענת, כי אין היא יכולה או שאין היא רוצה להמשיך במנדט — ימסר המנדט לשלושה מנדטורים: אנגליה, אמריקה ורוסיה. את בעלי ההצעח, את חברי השומר הצעיר, שואל אנוכי: האם הם שאלו את שלושת אלה? הסבורים הם, כי את אשר אנגליה איננה רוצה לעשות תעשה אמריקה, תעשה רוסיה הסוביטית, יעשו כולם יחדיו? מתי הצהירו שלוש המעצמות הללו בזמננו, כי הן תבצענה בארץ־ישראל עליה יהודית גדולה ללא הפסק והתישבות גדולה ותהפוכנה את ארץ־ישראל לארץ יהודית, לאמור — ארץ בעלת רוב יהודי?

האם השעה כשרה להכרעות סופיות?

מקשה החבר חזן קוּשיה רצינית? כלום השעה היא שעת כושר למצוא פתרון סופי לארץ־ישראל? כלום נוחים עתה התנאים לפתרון כזה בשבילנו? ומודה אני ומתוודה, כי אם אמנם לא כל התנאים, הרי רובם של התנאים אינו נוח בשבילנו עתה. אבל שואל אנוכי: כלום אנו הקובעים את השעה לפתרון ״סופי״ של בעיית ארץ־ישראל? הרי לא רצינו כי שאלת עבר־הירדן תיפתר עתה משום שמצבנו שם הוא ודאי בלתי נוח יותר מאשר מצבנו בארץ־ישראל המערבית. וישנם בתוכנו פּטריוטים כה גדולים, שאוטמים את אָזנם משמוע על ממלכה יהודית בכל ארץ־ישראל המערבית ותובעים מאתנו שנחכה עד אשר תהיה מדינה יהודית בגבולותיה ההיס­טוריים של ארץ־ישראל. עבר־הירדן הוא ודאי חלק מארץ־ישראל ההיס­טורית, וּועדת פּיל אישרה רשמית, כי הצהרת בלפור כללה גם את עבר־ הירדן. אבל לא אנו אלא אחרים החליטו לפתור פתרון סופי את שאלת עבר־הירדן, וקמה הממלכה ה מכוּנה ממלכת עבדאללה. לא אנו רצינו בכך; אנו מחינו. אנו לא היינו שם; הערבים תבעו פתרון. הדבר היה כדאי לאנגליה, והאומות המאוחדות מחאו כף כשהודיע באוין שברצונו לתת עצמאות לעבר־הירדן, והדבר קם והיה, ויתכן שעבר־הירדן ישב מחר בברית האומות של העולם.

ושוב, אנגליה רוצה להחליט על גורלה המדיני של ארץ־ישראל המערבית. ולא אנגליה בלבד, אלא גם הערבים תובעים פתרון. ולא ערבי ארץ־ישראל בלבד, אלא גם ערבי הארצות השכנות, בעלי מדינות. אולי אין להתפעל מכוח המדינות הללו, אבל שש מהן יושבות בברית האומות, והן תובעות פתרון מידי. מאמין אנוכי, כי אנו מהוים כוח בארץ־־ישראל, כוח גדול — אבל גם אנגליה מהוה כוח כלשהו וגם המדינות הערביות והערבים בארץ־ישראל הם משהו. ואין אני רואה בעולם — מלבדנו — את הכוחות העצומים שיכפּוּ על אנגליה להמשיך במנדט, או להטיל על מנדטור אחר שיבצע את המנדט לטובתנו. ועוּבדה היא, כי אנגליה והערבים משתדלים למצוא עתה פּתרון סופי לבעיית ארץ־ישראל, ודחיית הפתרון אינה בידינו.

ובל ישתדל מישהו להוכיח לנו, כי מדינה בארץ־ישראל כולה עדיפה ממדינה בארץ־ישראל בלתי שלמה; ובל ישתדל גם מישהו להוכיח לנו, כי זכותנו היא על ארץ־ישראל כולה. אולם חייבים אנו למצוא דרך כדי להבטיח, שמה שקרה בעבר־הירדן לא יקרה גם בארץ־ישראל המערבית, או בחלק גדול מארץ־ישראל המערבית, שאין לנו דריסת רגל התישבותית או שאנו נמצאים שם במספר זעום מאוד.

שתי הנחות

ניסחתי שתי הנחות פוליטיות: א) זכותנו לעליה, להתישבות ולעצמאות בארץ־ישראל כולה; ב) אנו נכונים לשאת־ולתת על פשרה, שלפיה ינתנו לנו בשטח מצומצם יותר זכויות רחבות ריבוניות יותר, כלומר, מדינה יהודית, בתנאי שבמדינה היהודית יהיה שטח מספיק להתישבות ולעליה, שיהיה בהן כדי לפתור את שאלת היהודים.

ב־1937 הצעתי לראשונה לחברי, שמוכן אני להישאר בהנהלה, כדי להילחם להקמת המדינה היהודית בהקדם. גם עתה מוכן אני להישאר רק על יסוד שתי הנחות הללו, ואם יחליט הקונגרס, שהוא אינו מסכים לאחת משתי ההנחות — יבחר נא באנשים, שיהיו תמימי דעים עמו.

הבנה בינינו ובין הערבים

אני מאמין בהבנה עם הערבים, ובטוחני, כי במוקדם או במאוחר נגיע לידי התקשרות או שיתוף פעולה ערבי־יהודי מתמיד. התנאי הקודם לכך הוא — המדינה היהודית. כל עוד אנגליה מפריעה אותנו בפעולותינו, אין סיכּוּיים לכך, שהערבים יסייעו בידינו. ולפי שעה אנגליה היא בעלת דיננו, והיא תאמר: לאו. אין אני רוצה לבצע את המנדט, ואין אני רוצה בשום אופן להקים ממלכה יהודית — אף לא בחלק שהוא פחות מארץ ישראל השלמה. זהו בעצם מה שהתרחש לנגד עינינו.

נעמוד בשער על חזוננו

אז מוכרחה תנועתנו לקבוע רק עקרון אחד: התנגדות! אין אני נוטה לקבל את נוסחתם של חברינו האמריקנים — ניומן וסילבר — שאמרו: על התנגדות הישוב יחליט הישוב עצמו ואנו באמריקה נעמוד לימינו. לא! לא התנגדות הישוב עצמו — אלא התנגדות כל עם ישראל. העוול והקיפוח אינם כלפי הישוב בארץ בלבד. — כל העם היהודי משולל מולדתו ההיסטורית, עתידו החפשי והבטוח.

ואין זה תפקיד נעים ונוח להתנגד. אולי היה טוב יותר לעמים אשר לא התנגדו, וכאשר הכריחו אותם לקבל דת חדשה — קיבלוה, ושפה חדשה — דיברו בה, וכאשר גזרו עליהם להפסיק להתקיים — הפסיקו להתקיים. לא זה חיה גורלנו: אנחנו התקוממנו והתנגדנו במשך אלפי שנות גלותנו, ועכשיו שבנו לארץ־ישראל לבנות ולהיבנות בה; והיתה לנו הזכות לאחר מאות שנים של רדיפות, שירשו לנו ליצור ולעבוד בשקט ובמנוחה.

אך זה לא ניתן לנו. מהיום הראשון של שיבתנו החדשה, כאשר נוסד הכפר היהודי הראשון בפתח־תקוה — התנפלו עלינו והיינו צריכים לעמוד על נפשנו. הוּטל עלינו גם להוביל את המחרשה וגם להחזיק ברוֹבה. מאז גדלנו והתרחבנו, גדלנו ועצמנו, וגם ההתקפה עלינו גדלה — ושׂוּמה עלינו להתגונן. אולם הפעם עלינו לעמוד לא בפני שבט בידואים וכפרים קטנים ועניים, אלא נגד אימפריה גדולה; אימפריה אשר התחייבה לעזור להקים בית־לאומי בארץ־ישראל והיא התכחשה להתחייבותה וקמה נגדנו, והרי היא מגרשת יהודים מארץ־ישראל, גורמת ליהודים לטבוע בים בדרכם למולדת, מתעללת בישוב, מקיימת בחוק הקרקע הפליה גזעית נגד היהודים בארצם. אבל לא נקבל עלינו את הדין, לא נרכּין ראש, נעמוד בשער. יש לנו יעוד היסטורי, יש לנו חזון, יש לנו אידיאל, ואנחנו נילחם להם, נשמור על קיומם ונעמוד בשער.

אַל נפריז במידת כוחנו

אַל נבטל את כוחנו, אבל גם בל נפריז במידתו. אנחנו יודעים מה דלים אנו בקנה־מידה עולמי, אבל אין אנו אפס. נוצר דבר־מה חדש בארץ־ישראל, שם חיים לא ״ציוניסטן״, אלא דור יהודי חדש החי בארצו, מעוּרה בקרקע שלו, במולדת הנוצרת ונבנית מחדש, והוא קשור אליה בכבלים כפולים — כבלי ההיסטוריה של 3000 שנה וחבלי מפעל חיים, חבלי עבודה ומאמצים אשר השקיעו בחידוש המולדת. יהודים אלה לא יוותרו בקלות על יצירתם, זכויותיהם ותקוותיהם, אם כי לאימפּריה האדירה ישנן דיביזיות מוּטסות ומשורינות. הייתי מרוצה אילו באי הקונגרס יכלו לראות את ארץ־ישראל ביום שפיים וגבעת־חיים, כאשר הדיביזיה המוטסת עם המכוניות המשורינות, עם רובים ומכונות יריה ומקלעים וכבודה רבה עלו על ארבעה כפרים יהודיים — והדיביזיה ערוכה לקרב ומוכנה לירות ביהודים — ולא רק מוכנה, אלא גם ירתה, ונגדה עמדו אלפים יהודים בלי נשק, לא רק חלוצים אלא סתם יהודים ויהודיות, צעירים וזקנים, ללא פּחד ללא רתיעה מפני המוות, ללא נסיגה מפני מכונות יריה.

כוח איתן זה נטוּע לא רק בישוב בארץ־ישראל. זו היא הוויה הדשה בדברי ימי ישראל. יש יהודים בגולה, שעליתם לארץ היא שאלת חיים ומוות. יש יהודים כאלה עכשיו לאלפים ולרבבות, החיים בגולה ומתפרצים לארץ ואינם יכולים להגיע אליה — גם אלה לא ירתעו מפני כל סכנה. גם כשאני עליתי לארץ, לא היה קל ופשוט להגיע לארץ־ישראל, לא קל היה לצאת מרוסיה הצארית. לא פעם הוכרחנו להשתמש בדרכיות מזויפות, נסענו שבועות באניות רוסיות, ובשערי הארץ חיכתה לנו ״פתקא" אדומה — רשיון להישאר בארץ רק שלושה חדשים. אך לא ידענו את התנאים הנוראים והאיומים של ״סטרומה״. ו״סטרומה״ זו היא עובדה חיה. עוברה היא ששבע מאות איש טבעו במצולות ים מתוך מאבק נואש להגיע לארץ. ״סטרומה״ זו חיה וקיימת, היא פרשה חדשה במאבק היהודי על זכותו למולדת. זהו פרק חדש לגמרי בדברי ימי ישראל. כי יש עכשיו יהודים לאלפים ולרבבות אשר ארץ־ישראל בשבילם אינה ציונות, אינה אידיאולוגיה, אינה תכנית, אלא צורך חיים, תנאי קיום. גורל היהודים הללו הוא — ארץ־ישראל או מוות. גם זה הוא כוח. אם לאנשים יש משהו הנחוץ להם ויקר להם יותר מחייהם — הרי זה משהו.

וראי אָנו רוצים לחיות ולא למות, ואני מקוה שמה שאמר ציזלינג זו היתה פליטת־פה. הוא אמר: מדוע לא התמודדנו במלוא כוחנו נגד האנגלים. לא נעשה זאת! אולי יש מישהו מהאנגלים הרוצה זאת, אולי מישהו מהם רצה זאת ביום גבעת־חיים, אולי היתה המזימה שנתמודד אתם במלוא כוחנו. לא נגררנו אחרי המזימה ולא נעשה זאת. אבל יש משהו חדש בארץ ויש חדש בגולה. נוצר בארץ יהודי חדש עם אופי חדש, עם יחס חדש, עם הכרה חדשה על זכותו, כבודו, מעמדו היהודי. ויש יהודי חדש בגולה, שבשבילו ארץ־ישראל היא שאלת חיים ומוות — ויש ערך להתנגדותם של יהודים כאלה.

״רק כך״ — מושג אנטי־ציוני

אולם אנו יודעים גם את גבולות כוחנו ותחומי התנגדותנו. אין אנו מפריזים בכוחנו ואין אנו רשאים להשתכר מגילויי הגבורה המופלאים של הנוער שלנו בארץ המסוגל למעשים אשר לא יאָמנו, וגם לא מרוח ההעפלה הפועם בלב החלוץ בגולה. עלינו לדעת שיש גבולות לכוח שלנו ועלינו גם לדעת שכוחנו דרוש לנו לא רק להתנגדות. כי אנחנו, דוחים בכל כוחנו את המושג האנטי־ציוני ״רק כך״. לנו דרוש הכוח שלנו קודם כל למאמצי בנין ויצירה. בלעדי מפעל הבנין אין בסיס גם למאבק, ועלינו לשמור על המפעל כעל בבת־עינינו גם מתוך מאבק.

אנחנו עומדים כמו תמיד לא בפני ברירות של דברים טובים — ודברים עוד יותר טובים. ברירה קלה כזו לא ניתנה לנו אף פעם. אנחנו עומדים בפני סתירות קשות ומרות, ועלינו למצוא את דרכנו בסבך הסתירות האלה. ההכרח הוא להתנגד; והכרח לא פחות חיוני—לשמור על בסיס קיומנו. עלינו להפעיל מלוא כוחנו, אבל כוחנו מוגבל. והוא דרוש בראש וראשונה להתישבות ועליה, ואין אנו רשאים לשׂים הכל על כף המאזנים — לא נסכּן את הישוב ולא ניתן להשמיד את עצמנו.

דרך הסינתיזה

אין אנו רוצים למות מות גבורים בארץ־ישראל. הנוער שלנו, וגם הנוער הזה שכבר הלבינו שערותיו, לא יבהל מפני המוות כשם שלא נבהל עד כה. — לא ראשוני פתח־תקוה, לא אנשי ״השומר״, לא אנשי תל־חי, לא אנשי חולדה ורמת־הכובש, כל אלה לא נבהלו ולא נרתעו מפני המוות. יחידים נפלו. יחידים חלילה עוד יפלו, יחידים טבעו בים וחלילה עוד יטבעו. ולא נירתע. המפעל שלנו דורש קרבנות ועלינו להיות מוכנים לכך, אבל אין אנו רוצים שהישוב ימות מות גבורים. איננו רוצים שתנועתנו תמות מות גבורים. על אלה נשמור בכל התנאים. ועלינו למצוא סינתיזה, אם כי אינה קלה, בין שני הצרכים — התנגדות מכובדת בארץ־ישואל ובגולה, התנגדות של עם ישראל כוּלו נגד גזילת הזכויות האלמנטאריות; זכויות לחיים, לחופש, לקרקע ולעצמאות — ושמירה על כוחנו היוצר, על המפעל אשר יצרנו ואפשרות גידולנו, ועל הערכים המוסריים, האנושיים והיהודיים של תנועתנו. — זהו לדעתי עיקרון יסודי של המדיניות הציונות.

אם יתקיים המנדט ותתאַפשר עליה חפשית, בלתי נפסקת, והתישבות רחבה ובלתי מופרעת, אנחנו נמתין במנוחה בהקמת המדינה היהודית. אך המנדט מעורער ומתבטל. נדרוש מדינה, כל הארץ כמדינה יהודית, ואם יציעו לנו פשרה — נהיה מוכנים גם לכך, אם זה יאַפשר עליה והתישבות גדולה כדי פתרון בעיית העם היהודי, אבל אם לא מנדט ולא מדינה — אין לנו אלא להיאבק עד שאחד משנים אלה יתקיים. זו היא הדרך הציונית ואיני מאמין שיש אחרת.

באמונה, באומץ, בתבונה

ידעתי — קל לנסח זאת במלים. לא כל כך קל להגשים זאת בחיים, אבל לא ניתנה לנו דרך קלה. אף פעם לא. ויתכן שזהו הסוד של כוחנו. לנו אין ברירה, ובחוסר ברירה כוחנו. בפני האנגלים ברירות רבות: רוצה — מבטיחה, רוצה — מפירה את הבטחותיה, רוצה — נותנת הצהרת־בלפור, רוצה— נותנת ״ספר לבן״, רוצה—מקיימת הספר הזה, רוצה— משנה אותו. לנו אין ברירה אלא ארץ־ישראל, וחוסר הברירה הוא אחד המקורות של הכוח שלנו, הכוח המוגבל אמנם, אבל כוח גדול ומתעצם. אין לנו ברירה אחרת מאשר מולדת ועצמאות בארץ־ישראל, זהו מחוז חפצנו היחיד ונלך לקראתו בשלושה אלה: באמונה, באומץ, בתבונה.

---

בשעה זו (ארצנו היתה תלפיות)

מאת

דוד בן־גוריון

נאום ברדיו, 11 בינואר 1947

ארצנו היתה בשבועות האחרונים תלפיות בעתונות העולם. ואין כמעט ארץ היכולה להתחרות בכותרות שהחדשות ממנה ועליה זכו להן בעתוני אנגליה, צרפת, ואמריקה. וכמה סיבות לדבר. לארץ זו ולשאלות הכרוכות בה מייחסים חשיבות יתרה, כאשר לא מייחסים לארצות גדולות ממנה פי כמה. הבעיה היהודית — שחריפותה אינה פוסקת, מתפשטת בכל הארצות. ויש טעם נוסף— ועלינו להודות על כך בצער עמוק: בארץ התרחשו מאורעות מעציבים ומחרידים, הנותנים מזון לתאֵבי־סנסציות בעולם.

אני רוחש כבוד רב לעתונות ולתפקיד הציבורי שהיא ממלאה בחיי זמננו, ואף־על־פי־כן עלי להגיד, שאין הישוב צריך לסמוך יותר מדי על הניחושים וגילויי־הטמירין הפוליטיים שמתרבים והולכים בעתונים בענינים הנוגעים לנו.

חלק רב של תגליות וניחושים אלה, הם הרהורי לבם של הכותבים, או סברות בלתי מיוסדות, או פירושים מטעים ומוטעים, ולפעמים גם המצאות חריפות של עתונאים, הדואגים יותר לסנסציה מאשר לאמת; ויש גם שמועות מופרחות, בכוונה מדינית מסוימת.

כפי שידוע, החליט הקונגרס האחרון לא להשתתף בועידת לונדון בתנאים הנוכחים. יש ספק רב בדבר, אם התנאים ישתנו לפני שתחודש הועי­דה או לפני גמר הועידה. יתכן משום כך שהועידה, העומדת להתכנס בלונדון ב־21 בינואר, תהיה אנגלית־ערבית בלבד.

גם במקרה זה, אין פירוש הדבר ניתוק קשרים בינינו ובין ממשלת המנדט. המגע בין ההנהלה ובין הממשלה בלונדון קיים ועומד, ולא יפסק בשל הועידה ולא בעת דיוּניה. הבירורים שעלינו לעשות עם השלטונות בדבר ההווה והעתיד של ארצנו, הולכים ונעשים, ויוסיפו להעשות במידה האפשרית. המסקנות יוגשו לבירור, דיון והחלטה לועד הפועל הציוני במלואו ובהקדם הדרוש.

באינסטנציות המכריעות בשלה והולכת ההכרה, שאין בעייתנו סובלת דיחוי רב, ויש להניח כמעט ללא ספק, — אם כי אין ודאות מוחלטת חלה על תהליכים מדיניים — שאנו עומדים לפני הכרעות חיוניות. אמרתי ״הכרעות״ ולא ״הכרעה״, כי יתכן שההכרעה הסופית — במידה שיש הכרעה סופית בענינים מדיניים — תחול לא בלונדון, אלא באסיפת האומות המאוחדות, המתכנסת בסתיו הבא באמריקה.

בתקופה זו של מבחן והכרעה, שוּמה עלינו להופיע כלפי חוץ כעם מלוכד ומאוחד, גם בדיבור וגם במעשה, מתוך זיקה נאמנה למרוּת הכלל ולדרך שכלל האומה התוה לכולנו בסודו העליון, בקונגרס הציוני.

לא נשתיק ולא נפסיק חילוקי דעות פנימיים. נישאר ציבור בן חורין שבתוכו מכבד כל איש את דעת חברו, אפילו היא שונה מדעתו. ולא יבולע לכלל, אם מתוך ויכוח חפשי והוגן יבואו לידי ביטוי וגילוי השקפות מתנג­דות וסותרות זו לזו. אולם כלפי חוץ תיתכן רק מדיניות אחת ויחידה — מדיניות העם כולו, ולא של חטיבה זו או אחרת, כי בנפשנו היא.

עמנו עומד הפעם במערכת־גורל טראגית על קיומו ועתידו הלאומי, והוא זכאי לדרוש מכל בניו, ולדרוש במפגיע, ששוּם איש ושוּם חבר־אנשים לא יעשה דבר העלול לפגוע במערכה של הכלל, אפילו בכוונה הרצוּיה ביותר, ובאמתלה הנראית כמוצדקת לגמרי. ויש רק מערכה אחת של הכלל — זו שמתנהלת על ידי הכלל ושליחיו הנבחרים.

הקונגרס האחרון התוה את דרכנו. למעשה אושרה הדרך שהלכנו בה בתקופה האחרונה, וההוויה זו תהיה נר לרגלינו, לרגלי כולנו, גם בארץ גם בלונדון, גם בוושינגטון ובכל אתר ואתר.

אין כל ספק — לא בתוכנו ולא מחוצה לנו — מהו הפתרון שהעם היהודי ברוב בנינו ורוב מנינו, גם בארץ וגם בגולה, רואה כהכרחי, כצודק, כמעשי, כבן־קיימא. לפתרון זה ציפו עשרות דורות של מעונים וקדושים מאז לכתנו בגולה; על פתרון זה שקדו שלושה דורות של חלוצי הגשמה, למן מיסדי מקוה־ישראל ופתח־תקוה ועד מחונני הנגב בימינו אלה. לקראת פתרון זה נחתור במלוא יכלתנו ורצוננו, ובמיטב יכלתנו, ללא ליאוּת וללא רתיעה.

יסוד היסודות של תנועתנו היא כמקודם הפעולה היוצרת בארץ ובדרכים המובילים לארץ. אולם המאבק המדיני יכוון מעכשיו, ביתר שאת מאשר לפני כן, לא למרכז מדיני אחד בלבד, — לזה שבלונדון, — אם כי הוא גם עכשיו ראשון במעלה, אלא לכל מדינה המיוצגת או עומדת להיות מיוצגת באסיפת האומות המאוחדות; ולא נחמיץ שום הזדמנות לקרב את ההבנה ההדדית והברית של אמת ושויון עם שכנינו, עמי ערב.

שומה עלינו לגולל מחדש, והפעם בפני העולם כולו, פשוטו כמשמעו, את פרשת הסבל והעושק של עם מפוזר, נטוּל מולדת ועצמאות במלוא אורו ולהעלות את חזון הגאולה ומפעל התקומה של עם־עולם, אשר לא השלים עם גורל הנכר והתלוּת ולא ישלים כל עוד הוא חי וחפץ־חיים. לא יכון צדק ובטחון בעולם, אם לא יובטח גם לנו צדק ומשפט כלאומה בת חורין, עומדת ברשות עצמה, בארצה, כחברה שוות־זכויות במשפחת העמים העצמאיים והמאוחרים.

---

המערכה הציונית והישוב

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת הועד הלאומי, ירושלים, י״א בניסן תש״ז

בשעה זו רואה אני חובה ראשונה להעמיד את הישוב על הכרת אחריותו הכבדה ותפקידו המכריע במערכה הציונית. המערכה על עתיד העם והמולדת, ההולכת ומחמירה מבחוץ ומבפנים — גורלה תלוי בישוב יותר מאשר בכל גורם אחר בעם ובעולם.

הישוב — חזית־האש של העם

הישוב והציונות אינם היינו־הך: שש מאות יהודי ארץ־ישראל אינם העם היהודי. ניצני המשק, התרבות והחברה אשר טיפחנו וגידלנו עד כה במולדת, אינם עדיין הבית הלאומי של העם היהודי, אפילו לא מדינה יהודית.

המזימה לחסל את הציונות ולהחניק את מפעלה, יותר משהיא פוגעת ביהודי ארץ־ישראל, הריהי מתבקשת בקיומו של העם היהודי כולו, ומכוונת בעיקר נגד יהודי הגולה. הנתקפים אינם ששים הרבוא שבארץ, אלא מאות האלפים המתדפקים על שעריה והמיליונים הנפוצים בכל רחבי הגולה. בלי השתתפותו של העם היהודי כולו ובלי גיוסה המלא של התנועה הציונית בעולם לא נעמוד במערכה.

אולם חזית־האש של המערכה הציונית היא כאן, בארץ. — ובכל פעם שאני אומר הארץ, אני כולל גם את הימים הרצופים לחופי ארצנו.

הישוב בארץ אינו כאחד הקיבוצים הארציים של העם היהודי בעולם, אף לא כאחד המכשירים של התנועה הציונית. כאן בארץ בית־האבניים ושדה־המערכה של הציונות המתגשמת, והישוב הוא נושא דבר ההתגשמות. אין הישוב אמצעי למטרה הציונית — אלא חלק מהמטרה עצמה, לא יותר מחלק, אבל החלק היחיד אשר בוצע וקם. זהו הקיבוץ היהודי היחיד אשר שילב את חייו האישיים בגורל המפעל הציוני והיה לחלוץ ההגשמה הציונית — הגרעין הראשון של העם היהודי המתחדש במולדת.

ככל חלוץ הוא תלוי במאסף וביושבים על כליהם בגולה, ובלעדיהם לא יבצע את שליחותו. אבל רק מלאכתו של החלוץ — מלאכת הבנין והכיבוש, ההתגוננות והמאבק — היא שתכריע את כף המאזנים של ההיס­טוריה היהודית.

לא שיחות נציגינו עם תקיפי־עולם בבירה זו או אחרת של המעצמות הגדולות; לא נאומים והצהרות של מדינאים עוינים או אוהדים; אפילו לא מסקנות והכרזות של עצרת ״האומות המאוחדות״— לא אלה יקבעו את עתידנו.

הכוחות שיכריעו את הכף

כושר־עמידתו של הישוב במבחנים הקשים הבאים עלינו ועוד יבואו, כשרו היוצר והלוחם של הישוב, בגרוּתו ואיתנותו, התאזרותו והתלכדותו, תבונתו ועוז רוחו יחד עם הסתערות המעפילים אשר יחתרו בלא מורך, בלא ליאות, בלא רתיעה לחוף־המולדת על אף כל המעכבים והמחסומים, — אלה ורק אלה יכריעו את הכף.

וכשם שהישוב, הממלא את שליחותו החלוצית בציונות המתגשמת, — והמעפילים יש לראותם כחלק מהישוב, כשם שיש לראות את ימי־ארצנו כחלק מהארץ — הוא הגורם המרכזי והמכריע במערכה המדינית, כך הוא גם המדריך והמכוון בתנועה הציונית. התנהגותו והליכותיו של הישוב משמשות מופת ודוגמא לעם כולו ולתנועה הציונית בעולם. אם יגבר הישוב — וגבר העם; אם ירפה ויכשל — וכשלה.ורפתה התנועה. ובמרכז כל מאמצינו יש להעמיד, את התאַזרותו של הישוב לקראת הבאות.

החמרת המצב

לא אגלה חדשות אם אציין שמצבנו המדיני הולך ומחמיר, הולך ומחריף, גם מבחוץ וגם מבפנים.

מיד לאחר הקונגרס הציוני האחרון הזהרתי את הישוב והתנועה, ש״אנו עומדים אולי בפני מבחנים חמוּרים, שלא היו כמותם בתולדות הישוב והציונות״. שלושת החדשים שעברו מאז לא הפחיתו את חששותינו ולא הקלו על מצבנו, אלא להיפך. וחובתנו לראות הדברים כהוויתם, גם אם הם מרים ומחרידים, בלי כל העלמה וטישטוש וגם בלי מורך ופניקה.

ועל אחדים מהדברים הקשים והמדאיגים ביותר של המצב, גם החיצוני וגם הפנימי, יש ברצוני לעמוד כאן בקיצור.

השיחות בלונדון

השיחות בלונדון נסתיימו בלא כל תוצאות. יצאתי משיחות אלו בלא אכזבות, כי נכנסתי לתוכן בלי אשליות. אבל אין גם להגיד שהיה בהן מן המעודד. כמה פעמים ראינו בתמיהה שבעלי־השיחה שלנו מעבר השני של השולחן — השיחות נתקיימו על יד שולחן מרובע — חסרו ידיעות אלמנ­טריות בענינים הנדונים, אם כי לכאורה היו צריכים להיות בקיאים בענין שהם קובעים, וודאי שלא חסרים הם מדריכים מומחים, יועצים ומסמכים. אולם לא חוסר הבקיאות וחוסר הידיעה קבע את עמדתם — דעתם לא נשתנתה גם לאחר שהעמדנו אותם בענינים יסודיים על האמת ועל העובדות כמו שהן. יתר על כן: לא טיב הנדון — לא צרכי העם היהודי, לא צרכי הארץ, לא צרכי הערבים בארץ, לא צרכי העמים בארצות השכנות, לא התחייבויות ושיקולי צדק והגינות, לא מוסר ולא משפט, לא קידמה סוציאלית, לא אפשרות פיתוח, לא השבחת תנאי חיים של העובדים הפלחים והפועלים, בארץ ובארצות השכנות — לא אלה אשר קבעו את עמדתם של בעלי דברנו מהעבר השני של השולחן.

יש אולי להצטער על החלטת הקונגרס ששללה את השתתפותנו בועידת־לונדון, כי הפסדנו, לדעתי, דבר אחד — אמנם לא עיקרי — לרגל החלטה זו: השתתפותו של משקיף אמריקאי בשיחות. ולא משום שהשתתפות זו היתה משנה למעשה משהו במצב — אבל יהיה אולי ערך לכך שמשקיף אמריקני יהיה עד שמיעה לבירורים שהיו בינינו ובין נציגי ממשלת המנדט. אך מובטחני שגם נוכחותו של משקיף אמריקני לא היתה משנה את תוצאות השיחות. גם היהודים וגם הערבים יצאו משיחות אלו בלי להשיג את מבוקשם.

מדיניותו של באֶוין

לפני כששה עשר חודש ניתחתי באסיפת־הנבחרים את מדיניותו הארצישראלית של באֶוין על יסוד הצהרתו מיום 13 בנובמבר 1945 — ההצהרה הראשונה של באֶוין על ארץ־ישראל. כל מה שקרה מאז ועד היום הזה הוכיח לצערי הרב, שהניתוח ההוא — שבשעתו היו עליו עוררים רבים במחננו — היה צודק במלואו ולכל פרטיו.¹

ואמנם ההצעה שהוגשה לנו בשיחות אלו — קראו לה בעתונות הבריטית ״הצעת באֶוין — היתה מיוסדת על ההנחות שציינתי עוד בנובמבר 1945: אפוטרופסות מחודשת מטעם האומות המאוחדות, בלי התחייבויות הצהרת בלפור והמנדט; עליה נוספת של 96,000 במשך שנתים, מבלי כל הבטחה והתחייבות שהעליה תימשך; קיום תחום המושב היהודי ואיסור על יהודים להתישב ברוב חלקי הארץ; קריאת אסיפה מייסדת כעבור ארבע שנים, להכין חוקה לפלשתינה עצמאית כביכול, אולם החוקה לא מקבלת תוקף אלא אם רוב הנציגים הערבים ורוב הנציגים היהודים יסכימו לה; במקרה של אי הסכמה בין היהודים ובין הערבים תתבקש מועצת האפוט­רופסות של האומות המאוחדות לייעץ את האפוטרופסות מה לעשות — אולם ה״אפוטרופוס״ אינו מחויב לקבל את העצה, והוא ״בינתיים״ ממשיך לשלוט בארץ.

אי אפשר שמומחי משרד־החוץ ויועציו של באֶוין, אשר עיבדו הצעה זו, לא ידעו מראש שאין כל סיכוי שהיהודים או הערבים יסכימו לתכנית ממין זה — באשר תכנית זו גוזלת מכל צד את הדבר העיקרי בעיניו: מהיהודים את זכות העליה והגידול לאחר שתי שנים, מהערבים — הזכות לעצמאות. אולם כשלון זה של התכנית החדשה לא היה כל כך למורת רוח המדיניות של משרד החוץ; מדיניות זו רצויה לה התמדת הניגוד היהודי־ערבי. ואם כי מצד הנציגים היהודים נעשו מאמצים רציניים, גם לפני הקונגרס וגם לאחר הקונגרס, להגיע לידי סידור מוסכם אם על ידי מדיניות עליה והתישבות מאומצת, שתביא בזמן קצר לידי רוב יהודי, אם ע״י המשכת המנדט כפי שהיה לפני שנת 1937 — שנת קביעת המכסימום הפוליטי לעליה, כלומר: חזרה לעקרון של עליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ (כמובן של הארץ כולה) ובלי להגביל בנימוקים פוליטיים ושרירוּתיים את ההתישבות היהודית, ואם על ידי פשרה טריטוריאלית. הוברר שאין ממשלה זו — בכל אופן בהרכבה הנוכחי — רוצה להגיע לידי סידור בעניני ארץ־ישראל שיסלק את הניגוד הפוליטי בין היהודים והערבים. למדיניות הבריטית במזרח הקרוב, כפי שהיא מכוונת עכשיו על ידי משרד החוץ, רצוי, כנראה, שיוסיף להתקיים הסכסוך בין שני העמים — מכמה וכמה נימוקים, שאין אני חייב לעמוד עליהם במסיבה זו.

בתקופה זו שאנו חיים בה אין ערך רב לעקרונות משפטיים ביחסי העמים. אנגליה השלטת בארץ זו רק בתוקף המנדט לפי התחייבויות ברורות ומסוימות יכולה להרשות לעצמה הפרה מתמדת של התחייבויות, גם כשבשלטון עומדים אנשים אשר ערערו בשעתם בחריפות — ונדמה לי גם בכנות — על הפרה זו, והתחייבו בפני מפלגתם ובפני בוחריהם, שאם יגיעו לשלטון יקיימו בנאמנות את ההבטחות הכלולות בהצהרת־בלפור ובמנדט ויאפשרו ליהודים לשוב לארצם בכמות כזו שתהפוך אותם לרוב — ״אחרת אין תוחלת ואין מובן לבית לאומי״. ולאחר שהגיעו לשלטון על יסוד מצע זה — הם ממשיכים בהפרת המנדט ומתכחשים להתחייבויות ולהבטחות במידה גדולה יותר מקודמיהם.

אולם המנדט הארצישראלי נוגע לא רק ליהודים. — בזכויות יהודים ובהבטחות ליהודים אפשר להתעלל ללא כל מוסר כליות וללא כל עונש — כך בכל אופן סבורים מכווני המדיניות הארצישראלית בממשלת הפועלים. אולם המנדט הארצישראלי הוא סוף־סוף תעודה בינלאומית. אין ארץ־ישראל אחוזה בריטית, גם לא — מבחינה משפטית — חלק של האימפריה הבריטית, והממשלה מעונינת למצוא איזה סעד בינלאומי למדיניות הבריטית בארץ. לשם כך נעשה לפני שנה וחצי נסיון להכניס את הגורם האמריקני, והורכבה ועדת חקירה אנגלית־אמריקנית, מתוך סיכוי שועדה זו תתן חיזוק למדיניות של באֶוין. סיכוּי זה נתבדה. הועדה לא הסיקה את המסקנות שציפה להן משרד החוץ — ומסקנות הועדה הוטלו לסל האשפה. עכשיו, לאחר הכשלון של השיחות בלונדון, הופנתה בעיית ארץ־ישראל לאומות המאוחדות.

הפניה לאומות המאוחדות

עוד לפני לכתנו לשיחות לונדון היה ברור לנו — והכרזתי על כך בשידורי לישוב ביום ה־11 לחודש ינואר שנה זו — ש״המאבק המדיני שלנו יכוון מעכשיו, ביתר שאת מאשר קודם, לא למרכז מדיני אחד בלבד לזה שבלונדון, — אלא לכל מדינה המיוצגת או עומדת להיות מיוצגת באסיפת האומות המאוחדות״. כששה שבועות לאחר כך, עם תום השיחות בלונדון, הכריז מיניסטר החוץ הבריטי בבית־הנבחרים (18.2.47) שממשלת הוד מלכותו ״אין ביכלתה לקבל את ההצעות שהוגשו לפניה בין על ידי הערבים ובין על־ידי היהודים, וגם לא להטיל בכוח פתרון משלה. היא באה משום כך לידי מסקנה שהדרך היחידה הפתוחה לפניה היא להביא את הבעיה לדיון האומות המאוחדות ( to submit the problem to the judgment of the United Nations). יש בדעתנו להגיש לפניהם סקירה היסטורית על האופן בו מילאנו חובתנו בארץ במשך 25 השנים האחרונות. נסביר שם, שהמנדט נמצא למעשה בלתי נתון לביצוע (able in practice-the maudase has proved to be unwork) וההתחייבויות שנתקבלו כלפי שתי העדות נתגלו כבלתי מתישבות זו עם זו. נתאר את ההצעות שהוצעו כמוצא מהמצב, והיינו: התכנית הערבית, השאיפות הציוניות, במידה שאנו יכולנו לעמוד על מהוּתן, הצעות הועדה האנגלית־אמריקנית וההצעות השונות אשרי אנחנו בעצמנו העמדנו על הפרק. אנחנו נבקש אז מהאומות המאוחדות לעיין בסקירה ולהציע פתרון לבעיה. אין בדעתנו אנו להציע שום פתרון מיוחד״.

מיניסטר החוץ לא הודיע אם ממשלתו תראה עצמה כפופה למסקנות של האומות המאוחדות — והשמטה חשובה זו באה כמובן לא מתוך היסח הדעת. החלטות אסיפת האומות המאוחדות אינן מחייבות, גם אם הן מתקבלות ברוב של שני שלישים, ואפילו כשהן מתקבלות פה־אחד.

הממשלה הבריטית משאירה לעצמה חופש פעולה לעשות במסקנות האומות המאוחדות מה שעשתה במסקנות הועדה האנגלית־אמריקנית. בינתיים הועמדנו בפני חזית חדשה — חזית של לא פחות מ־55 מדינות, ביניהן חמש מדינות ערביות.

יש בתוכנו כאלה הששים לקראת המפנה החדש — כדי לקיים מצוות בינלאומיות בחיפוש פתרון לבעיה היהודית. ויש החוששים להתערבות האו״מ, משום שאינם יודעים עדיין טיבו, רצונו, כוונתו ונטיותיו. מוסד זה החלטותיו ומסקנותיו לעתים מפתיעות את ראשי המדברים ורבי־ההשפעה שבתוכו, ולפעמים גם את המחליטים והמסיקים עצמם.

אין טעם למשׂושׂ ולא לחשש. השאלה הופנתה לאומות המאוחדות — ועלינו להיזקק לעובדה חדשה זו בכל משמעותה ואפשרויותיה. המפנים עצמם אולי אינם יודעים ואינם רואים מראש כל המסקנות של צעדם זה. יש יסוד לפקפק אם יבוא הפתרון מאת האומות המאוחדות, אולם עלינו לפעול כאילו עומד לבוא הפתרון מהאומות המאוחדות. ההנהלה הציונית התוותה קוי־הפעולה בשטח זה וגם קבעה עושי הפעולה. הדברים נתפרסמו בגילוי־דעת ההנהלה, ויובאו לדיון והחלטה לועד הפועל הציוני, ואין אני צריך לעמוד עליהם מחדש.

נופיע כמאשימים

כאן אוסיף רק הערות נוספות אחדות: לא נלך לאומות המאוחדות רק כמתגוננים — נופיע כמאשימים וקוראי תגר. לעם היהודי אמנם אין נציג משלו באומות המאוחדות, אין לו אותן הזכויות שיש ל־300.000 תושבי לוכסנבוּרג, או למדינה כעיראק או הלבנון אשר ״הצטיינו״ כל כך במלחמה נגד היטלר. חטאנו מאות בשנים שלא דאגנו להקים לעמנו מדינה — ואנו באים עכשיו על ענשנו. אולם קולנו ישמע בכל זאת — ועצומותינו תוגשנה לאומות המאוחדות. ובעצומות אלו נקרא תגר על התעללות ממשלת המנדט בהתחייבויותיה הבינלאומיות כלפּי העם היהודי, על מעילתה בפקדון שנמסר לידה בתנאי מפורש ובמטרה ראשית לסייע לחידוש ביתו הלאומי של העם היהודי בארצו, על הקימה בארץ משטר של אלמוּת ושרירות, ללא חוק ומשפט, משטר של דיכוי ועריצות שאין דוגמתו בכל העולם התרבותי — (לאחר שנגדע שלטון הנאצים), משטר של הפליה גזעית וגזילת זכויות עם, משטר שעלה לעם היהודי ברבבות קרבנות במישרים ובעקיפין, משטר שהוליד טרור, מסתייע בטרור ומסייע לו — ביודעים ובלא יודעים, — משטר של גדרי תיל ומצור צבאי, המעטה חרפה על אלה האחראים לו. תיאור מלא של המשטר הפרוע יוגש לכל האומות המאוחדות, לא רק לשליטים ולנציגים — אלא לדעת הקהל העולמית. לא רק בעולם הרחב — גם באנגליה עצמה אין עדיין לציבור מושג נאמן על המשטר המחפיר והפרוע שממשלת ״הספר הלבן״ השליטה בארץ.

הטרור מסייע לאויבינו

אמנם ממשלת ״הספר הלבן״ דאגה לענין בעוד מועד. מכונת התעמולה האנטי־ציונית, ובזמן האחרון האנטי־יהודית, פועלת במלוא הקיטור, למען הבאיש ריח היהודים, וביחוד ריח הישוב הארצישראלי, בעיני דעת הקהל הבריטית והאמריקנית. ונמצא עוזר ומסייע חשוב במלאכת הבאשה זו מקרבנו, מקרב היהודים, מקרב הישוב. בשנתים האחרונות איני יודע בן־ברית אפקטיבי יותר למשטר ״הספר הלבן״ ומזימות מחסלי הציונות באנגליה מאשר החבורות הטרוריסטיות בארץ ותעלוליהם המטורפים. אני אגע בבעיה זו בהמשך דברי כשאגיע למצב הפנימי, כאן אני רוצה רק לציין את העזרה הבלתי צפויה שהטרוריסטים נתנו וממשיכים לתת לאויבינו ומתנגדינו הגרועים והמסוכנים ביותר, בתעמולתם נגד הציונות והיהדות הארצישראלית. מתוך נסיון בלתי אמצעי באנגליה ברור לי שהטרור הקל את מלאכתה של ממשלת ״הספר הלבן״. קיום ״הספר הלבן״ — לא יתכן בלי דיכוּי, אלמות ושפיכות דמים מצד הממשלה, כאשר צוּיין הדבר הזה עוד באפריל 1939 במברק מאת נשיא ההסתדרות הציונית לראש הממשלה הבריטית שבימים ההם. ולא קל היה לממשלה בריטית — לממשלה של פועלים או לא של פועלים — להצדיק משטר זה בפני דעת הקהל, אלמלא המציאו הכנופיות הטרוריסטיות תואנה כל כך נוחה ויעילה לשטנה הרשמית נגד הישוב.

מכונת התעמולה האנטי־ציונית בלונדון, הניזונה ממקורותיה בארץ, יודעת להפיק כל התועלת הפוליטית מהמעשים המטורפים של כנופיות הטרוריסטים. בעזרתם אפשר להאפיל על פשעי ״הספר הלבן״ וליצור אוירה אנטי־ציונית בתוך העם האנגלי, ולא רק בתוך העם האנגלי.

אל נבטח ואל נפחד

הפניית בעיית ארץ־ישראל לאומות המאוחדות נותנת לנו האפשרות — וגם מטילה עלינו את החובה — להוקיע בפני דעת הקהל שבעולם כולו את מעל ״הספר הלבן״ ופשעי משטר־השרירות והדיכוי שהוקם בארץ למען ביצועו.

אולם עם כל חשיבותה ורצינותה של החזית החדשה — החזית הרחבה ביותר שהועמדנו לפניה מאז החלה המדיניות הציונית — אין לראות באומות המאוחדות חזות־הכל, ואין לשגות באשליות שמהן יבוא רווח והצלה. לא רק אנגליה, אלא גם אומות אחרות אינן קובעות תמיד עמדתן לבעיות שונות מתוך מיצוי האמת והצדק, מתוך דיון ושיקול לגוף הבעיה, אלא מתוך חשבונות תכסיסיים וקנוניות שאין להם כל יחס ישר לעצם הענין הנידון. המערכה באסיפת האומות המאוחדות לא תהא אולי בלי השפעה על מצב הענינים בארץ, אולם אין לי כל יסוד להניח בודאות או מעין וראות שהאומות המאוחדות יחתכו בקרוב גורל ארץ־ישראל.

לאומות המאוחדות אין עדיין — ומי יודע מתי יגיעו לכך — לא הסמכות ולא המסורת ולא הכשרון ולא התוקף ולא הנסיון להכריע בשאלות מסובכות הכרוכות בניגודים שבין מעצמות שונות. האורינטציה ״הבינלאומית״ על האומות המאוחדות עלולה להכזיב לא פחות מהאורינטציה על אנגליה או על איזו מעצמה יחידה אחרת. גם ביחס לאומות המאוחדות יש להגיד לעצמנו: אל נבטח ואל נפחד. במקרה שלא יושג סידור המניח את הדעת, פחות או יותר (כי קשה לקוות לסידור אידיאלי בתנאים הנוכחים), במקרה שהפניה לאומות המאוחדות אין כוונתה, כפי שמותר לנו להניח שזוהי הכוונה, אלא לדחיות נוספות וערעור נוסף על התחייבויות המנדט — עלינו לדעת שבהגיע המבחן העליון, המכריע, והוא עלול להגיע בעתיד לא רחוק, יש בעיקר שני כוחות אשר יכריעו אז את גורלנו בארץ: כוח הישוב וכוח ההעפלה, והאדרת שני הכוחות האלה בתקופה הנוכחית היא סוד משגבר של ציונות.

ארץ־ישראל על פרשת דרכים

בין אם אנו רוצים או לא רוצים, בעיית משטרה הממלכתי החדש של ארץ־ישראל עומדת להכרעה. אם חזרה למנדט לא תיתכן, והמשכת ״הספר הלבן״ פסולה — השלטון בארץ־ישראל מה יהא עליו? בשום אופן אין אנו יכולים — גם אם הדבר היה רצוי ונוח לנו — להתחמק מאקטואליותה של שאלה זו.

כשנתעוררה שאלה זו — והיא נתעוררה לא היום, ולא בימי המלחמה, אלא ברגע שממשלת המנדט הכריזה בשנת 1937 שאין המנדט בר־ביצוע (ומאז אין המנדט למעשה מבוצע) — לא יכול העם היהודי, לא יכלה התנועה הציונית אלא לתת תשובה אחת: ארץ־ישראל כמדינה יהודית! לכך שאפנו, לכד ציפו דורות, זאת אשר הבטיחו לנו גם באנגליה וגם באמריקה וגם בחבר הלאומים, זאת אשר מגיעה לנו. זו היא זכותנו! ואם היא לא ניתנה — אין זה כשלוננו, אין זה כשלון התנועה הציונית, אין זה כשלון העם היהודי — זהו כשלון מוסרי ופוליטי של אנגליה, של אמריקה, של עמי־העולם, זהו חטאן ופשען של אומות העולם כלפי העם היהודי.

האם אנו אחראים למעל ממשלת המנדט — באשר דרשנו את המגיע לנו, את אשר הובטח לנו? דרשנו ונוסיף לדרוש! ה״ריאליסטים״ שבתוכנו יודעים שמלכתחילה היינו צריכים לדרוש רק דבר שבאוין וחבריו יסכימו לו, והם מצטערים על שבשנת 1942 לא קבענו במקום תביעת מדינה יהודית, — תביעה של קנטוניזציה במתכונת באוין; העם היהודי וההיסטוריה היהודית, מובטחני, יכירו תודה לאלה שלא היו כל כך ״מעשיים״ ולא כיוונו את מדיניותם לטעמו של באוין וחבריו. רק לפני חצי שנה הציע באוין תכנית טובה יותר מתכנית הקנטוניזציה, שנקראה אז בשם תכנית מוריסון, וכל אנשי המעשה והריאליסטים דחו אותה (ותבוא עליכם ברכה על שדחו אותה). ולמה נזעקו כשבאוין בא עכשיו והציע מהדורה גרועה מתכניתו הקודמת?

אנו ואנגליה

איני יודע — ומסופקני אם יש מישהו עכשיו בעולם היודע— מה יקרה באסיפת האומות המאוחדות ומהי ההכרעה אשר תפול ואם תפול. אולם גורל ארץ־ישראל לא יוכרע בלעדינו — כי יש ישוב ויש מעפילים. אנחנו לא נהיה אולי המכריעים היחידים, אבל גם בלעדינו לא יוכרע הדבר. כי שני דברים תלויים בישוב ובמעפילים, שני הדברים המכריעים והקובעים: זכות, העליה וזכות העצמאות הממלכתית. לא ישלטו עלינו זרים — אם הישוב לא יסכים לכך ולא יכנע; ולא תיסגר המולדת בפני העליה היהודית כל עוד יעפילו מעפילים. וכל עוד נדע לקיים ולהאדיר שני כוחות אלה לא נירא רע, ותהיה המדיניות הבריטית אשר תהיה.

אנו רצינו ורוצים בחידוש הקואופרציה בינינו וביו אנגליה, אולם לא קואופרציה חד־צדדית, כאשר רוצה בה הממשלה, ולא קואופרציה בין נתינים יבין שלטון אלא קואופרציה הדדית. אין אנו מוכנים עוד להיות נתינים של איזו ממשלה זרה שהיא, גם לא של אנגליה, אלא לתקופת מעבר קצרה, וּודאי לא של המופתי. הקואופרציה היחידה האפשרית בעתיד — היא קואופרציה בין שני עמים, כבני־ברית שווי־זכויות, אם כי לא שווי־כוחות, בתוך מסגרת האומות המאוחדות, למען הגביר את השלום והקדמה הסוציאלית והשבחת תנאי החיים של ההמונים בפינה זו של העולם ובעולם כולו.

לשם מציאת בסיס לחידוש קואופרציה מסוג זה — ורק כזו תיתכן — הלכנו ללונדון. ידנו היתה מושטה ולא לוקחה חזרה. אולם קואופרציה תלויה בשני הצדדים, והדבר תלוי עכשיו רק בצד האנגלי.

מדיניותנו להבא

אם אנגליה מסרבת להמשיך בעזרתה למפעל הציוני — יש להצטער על כך, — אבל אין כל יסוד לבהלה ופחד. רצינו להמשיך יחד אתה, אבל אין בידינו לכוף אותה לכך — ונמשיך בלעדיה. איני יודע אם מדיניותה של ממשלת הפועלים בהרכבה הנוכחי היא המלה האחרונה של המדיניות הארצישראלית של אנגליה. מצדנו לא נעשה כלום למניעת חידוש הקואו­פרציה, אבל לא ניעגן לה, ונמשיך את פעולתנו.

תתמיד העליה ותקום מדינת היהודים — אי אפשר לגזול מאתנו זכותנו לעצמאות במולדתנו.

תקום מדינה לא בעתיד הרחוק, אלא — אני מאמין — בקרוב בימינו, והיא תהיה מכשיר הגשמה ציונית, אמצעי לבנין הבית הלאומי, ושלב בביצוע חזוננו ההיסטורי.

בעקבות המדינה יבוא הסכם יהודי־ערבי. אלה הם שתי אבני־הפינה במדיניות הציונית בימינו: מדינה יהודית וברית יהודית־ערבית, ובסדר שמניתי אותם. הקמת המדינה היהודית תכשיר הקרקע לקואופרציה עברית־ערבית על יסוד של שויון ועצמאות, כשני שותפים שווי־זכויות למען השלום והקידום הסוציאלי והפיתוח הכלכלי בארצות השמיות ובמזרח התיכון. אין זה חזון לעתיד רחוק — אלא מדיניות אקטואלית, תכנית לשנים הקרובות, ליתר בטחון אומר — לתקופה הקרובה.

אלה הם סיכוייו ותפקידיו של המאבק הציוני, וסימנו המובהק של מאבק ציוני הוא זה שהמאבק משמש את הציונות, ולא שהציונות משמשת את המאבק.

ועוד מלים אחדות על המצב הפנימי והתפקידים הפנימיים.

״הספר הלבן״ — מקור כל האסונות

אנו חיים תחת משטר של דיכוי ושרירות והפרת חוק בינלאומי, וכל עוד לא יעקר שורש הרע של המשטר הנוכחי — מדיניות ״הספר הלבן״ — אין כל תקוה ואין כל סיכוי לתיקון המצב; להיפך, יש להניח שהמשטר יורע ויוחמר וילך מדחי אל דחי.

נעדרתי מהארץ כשנה, וחזרתי בימי הכרזת המצור הצבאי. לא הייתי שותף לפניקה שנתגלתה אז בכמה עתוני הארץ — אבל גם לא הייתי שותף לרווחה הגדולה, שהורגשה עם ביטול המצור הצבאי.

בימי המצור הצבאי טלגרפתי לראש הממשלה בלונדון על המצב המסוכן שנוצר בארץ. לאחר שתארתי את סבל הישוב בשטחי המצור ציינתי שמצור זה:

״לא פגע בטרוריסטים ולא הפסיק את תעלוליהם, אלא להיפך הגביר הרוגז של האוכלוסין אשר סבלו חינם, והכשיר את הקרקע לתעמולה טרוריסטית. אף עשה לאַל את נסיונות הציבור להילחם בטרור בכוחותיו הוא. המצור הצבאי הוא בהחלט חסר טעם ומטרה, אלא אם כוונתו האמיתית היא להעניש את הישוב כולו, להחריב את משקו ולהרוס את היסודות של הבית־הלאומי היהודי.

הטרור מזיק לענין היהודי הרבה יותר מאשר הוא מזיק לממשלה. הוא טרוּף דעת של יאוּש, אשר נגרם על ידי מדיניות ״הספר הלבן״, כפי שהיא מבוצעת ומחוזקת על ידי ממשלת הפועלים — באופן שאין להסביר כלל וכלל.

ב־1 ביולי 1946 הצהרת בבית הנבחרים שאין נכון כלל לומר שממשלתך מוציאה לפועל את מדיניות ״הספר הלבן״.

כנראה שנעלם ממך אז ועדיין נעלם ממך ש״הספר הלבן״ עומד בתק­פו. מיכסת־העליה המוגבלת הניתנת עכשיו, מכוונת להבטיח שהיהודים לא יעלו על שליש האוכלוסין בארץ, ומותאמת איפוא לסעיפי ״הספר הלבן״. למען בצע את ״הספר הלבן״ נהפכה ארץ־ישראל למדינת משטרה, בה משולל כל אזרח כל ערובה לחירויות אנושיות. המצור הצבאי אינו אלא אחד מגילוייו המחמירים. הפליה גזעית עודנה סוגרת את היהודים בתוך תחום־מושב צר כמו ברוסיה הצארית. אלפי עולים עצורים במחנות־עוצר בקפריסין, עשרות אלפים של קרבנות הנאצים נידונו לחיי ניוון במחנות העקורים באירופה, כי הכוחות המזוינים של ממשלת המנדט מונעים מהם להגיע לחופי ביתם הלאומי — חופי הארץ היחידה שבה עתידים הם למצוא תקוה לעתידם.

״אין הדבר מובן כיצד מדיניות אכזרית ועוולת זו, שנפסלה בתוקף רב כזה על ידך, על ידי חבריך, על ידי מפלגתך, מוסיפה להיות מבוצעת על ידי ממשלתך באמצעי־דיכוי לא־בריטיים כאלה. המצב הנוכחי בארץ הרה סכנות חמורות לכל הנוגעים בדבר. ובשם הצדק והשכל הישר אני קורא לו ברצינות הגדולה ביותר למנוע התוצאות הפטליות של משטר־הדיכוי הנוכחי על ידי סילוק עילת־השורש של חוסר־השקט — ביטול חוק הקרקע הכרוך בהפליה גזעית, ומתן הקלות לעליה יהודית מספיקה — ובדרך זו תחזיר את התנאים ההכרחיים לממשל הוגן ומסודר״.

איני יודע אם ממשלתו של אטלי מוכשרה ומוכנה לתקן המעוּות של ממשלת צ׳מברלין־מקדונלד. השיחות בלונדון לא נתנו לנו כל יסוד לקוות לתיקונים קרובים ועלינו להתכונן לחיות, לעמול ולהיאבק בתוך משטר זה, אשר אם לא ישונה ביסודו מן ההכרח שיורע וילך מדחי אל דחי.

ליכוד פנימי

כיצד ובמה נעמוד?

עלי לחזור על הודעתי שפרסמתי מיד לאחר הקונגרס בבאזל: ״תנאי להצלה והצלחה — ליכוד פנימי, יתר העפלה בעליה, התישבות ובטחון, תגבורת עצמאותנו הפנימית והחיצונית״.

כמה מהדברים האלו ברורים מאליהם ואינם טעונים שום הסברה. על אחרים עלי לעמוד כאן בקיצור.

רואה אני את הליכוד הפנימי — לא כנסיון להקמת משטר טוטליטרי בישוב, ללא ויכוחים, ללא בקורת, ללא חילוקי דעות, ללא בחירות. משטר כזה לא יתכן בתוכנו, ואני מקוה שלא יקום אף פעם גם במדינה היהודית. חיי חירות ומילוּא שליחותנו, החלוצית לא יתכנו בלי חופש בקורת, בלי בחירות דימוקרטיות, בלי ויכוח גלוּי, ומוטב שתישמע בקורת נפסדת — והיא נשמעת בתוכנו לא מעט — ויתקיימו ויכוחי סרק, מאשר יסתם הפה ויהא רק שפה אחת ודברים אחדים. נבחרינו—בין נבחרי ההסתדרות הציונית, וביו נבחרי כנסת ישראל ובין נבחרי התאים המקומיים או הארגונים השונים בישוב—צריכים לעמוד תחת בקורת גלויה, מתמדת. הכיווּנים השונים שישנם בישוב צריכים להתברר ולהתלבן, בפומבי, למען ישמע כל אחד את הנימו­קים בעד ונגד כל עמדה, בטרם הוא מחליט על עמדתו שלו.

בליכוד הישוב אני מתכוון לשני דברים:

א. קואופרציה יותר אמיצה ומתמדת בין מוסדות התנועה הציונית בארץ מצד אחד, ובין מוסדות הכנסת והתאים המוּניציפליים מצד שני — בכל שטחי החיים, הכלכליים והמדיניים של הישוב, לחַזק משקנו, להרחיב בסיסי התישבותנו החקלאית, להגביר מעמדנו כלפי חוץ, לביצור בטחוננו— מי יודע בפני אילו חזיתות חדשות אנו עלולים לעמוד בימים הבאים, — בקיצור, לחשל יכלתו החלוצית של הישוב ביצירה הציונית ובמאבק הציוני.

ב. השלטת המרוּת העליונה של הצו הציוני בכל חיינו בארץ. אנו עומדים בחזית אש. באו עלינו תלאות רבות וקשות, ואיני בטוח שכבר הגיעו לשיאן, להיפך — עלינו להיות מוכנים למבחנים הרבה יותר חמוּרים. עוד לא הופעלו כל הכוחות האויבים נגדנו. ואין בטחון שלא יופעלו. אנו עומדים במצור — גם לאחר שהוסר כביכול המצור הצבאי, ובתקופת מצור יש רק צו עליון אחד הכפוי על כל אחד: צו התגוננות ונצחון, צו הצלת העם והמולדת, הצו הציוני.

לא כניעה ולא התאבדות

ושוב יתכנו חילוקי דעות בנוגע לפרטים, ואין לערער על חילוקי דעות בנוגע לאמצעים ולדרך, אולם יש להציג גבולות ברורים, ששום איש אינו רשאי לעבור אותם, והעובר — מעמיד עצמו מחוץ למחנה: מצד אחד — כניעה ל״ספר הלבן״ בצורתו הקיימת או בצורה אחרת, מצד שני — מסדה, תמות נפשי עם פלשתים. שמירת קיומו של הישוב ושמירת תכנו הציוני החלוצי של הישוב — אלו הן שתי המצוות העליונות הקובעות את התנהגותנו, הליכותינו, פעולתנו גם בשדה היצירה והפעולה, וגם בשדה ההתגוננות והמאבק.

כל הפורץ שתי הגדרים הללו, מקעקע את היסוד שעליו עומדת הציונות ועליו קיים הישוב.

נגע הטרור

וכאן אני בא לבעיה הפנימית הכאובה והמרה ביותר בחיינו — בעיית הטרור ונסיונות השתלטותו בישוב.

לא אעמוד שוב על הטרור כבעיה פוליטית חיצונית — ציינתי כבר הזיקה ההדדית שבין הטרור ו״הספר הלבן״, — למרות כל התמיהה שבדבר.

אין לנו חלק בשלטון, אין המשטרה בידינו, ואין אנו יכולים להכתיב לשלטון את מדיניותו ואין בכוחנו אפילו לבדוק את התנהגותה המוזרה והמתמיהה של המשטרה. אם הממשלה משום מה אינה רוצה לשים קץ לטרור — לא על־ידי עקירת עילת השורש של הטרור ולא על־ידי מניעה אקטיבית של מעשי הטרוריסטים, הרי אנו מחוסרי אונים כלפי השלטון בנידון זה.

אולם אין זאת אומרת שעלינו להשלים עם נסיונות השתלטות הטרור בתוכנו, השתמשותם בבסיסים שלנו למען תעלוליהם המטורפים והמתועבים, הטלת אימים על אישי הישוב וביצוע שוד ורצח בישובים יהודיים וכדומה.

מראשית קיומו של הישוב הזה לא נעגנו אך ורק לממשלה. עוד עם ראשית ההתישבות החקלאית בימי התורכים נתקלנו במשטר פרוע, רקוב, רפה אונים, אנרכי, מושחת, אכול קורופציה ובקשישים. לא השלמנו, ובעצמנו הקימונו משטר משלנו ויצרנו סדר בכפר שלנו על־ידי ועד המושבה, שהרחבנו אותו אחר כך. לא היה בטחון בחיים; דאגנו בעצמנו לבטחון חיינו.

ואם הממשלה אינה רוצה, משום מה, לחסל את הטרור, איך אנחנו חייבים לסבול ממנו בחיינו אנו.

מקורות הטרור

הטרור מבחינה יהודית יונק משני מקורות, ועלינו לראותם כהוויתם, אם כי הדבר הזה אינו נעים. הוא יונק מצד אחד מהיאוש, מטירוף הדעת שהוליד משטר הדיכוי, ״הספר הלבן״, גירוש מעפילים, התעללות בזכויותינו. אבל הוא יונק גם, ולא מעט, מיצרי השתלטות בכוח הזרוע ואלימות על הישוב ועל התנועה הציונית. יש מסייעים לטרור ותומכים בו לפעמים מתוך המקור הראשון, מתוך סימפּטיה למלחמה כביכול בגד ״הספר הלבן״. אבל יש כאלה שהם רחוקים מאוד מלהילחם בממשלה — להיפך, הם המיועדים להיות יהודי החצר, ובכל זאת הם תומכים בטרור, אבל מתוך שיקולים פנימיים. רצוי להם שיהיה כוח כזה בישוב, כוח מזוין, כוח של אלמות העומד לשירות, הוא נחוץ להם משום מה. כל התומכים האלה הרוצים מטעמים שונים לעזור להשתלטות הטרור, משתמשים כלפי אלה הרוצים להילחם בו, בטענה נפסדת של מניעת מלחמת אחים. ולא יונו איש ולא יפחידו איש, ולא יביאו אותנו לידי השלמה וכניעה לשוד, לרצח, להטלת אימים, מתוך הטענה שמא נגיע למלחמת אחים. מניעת הטרור הפנימי בישוב הכרחית היא למען עקירת כל אפשרות של מלחמת אחים.

הישוב והעם למלחמה בטרור

אני רואה שהועד הלאומי קיבל לפני כחדשיים החלטה ופרסם אותה שהישוב יתגונן בפני מעשים של השתלטות וכפיה, ע״י הפחדה והטלת אימים לשם סחיטת כספים, בפני מעשי אונס כלפי מורים ותלמידים, שוטרים, נהגים וכיוצא בזה. אני מניח שה״כיוצא בזה״ כולל גם שוד ורצח. אני רוצה להגיר לועד הלאומי ולישוב בשם ההנהלה הציונית ובשם ההסתדרות הציונית, שהתנועה הציונית תתן את מלוא עזרתה — והיא איננה קטנה, ותעמיד את כל כוחה — והוא אינו זעום כל כך — לרשות ההתגוננות של הישוב.

אמרתי מקודם שאני מעדיף בקורת פסולה מאשר חוסר בקורת. לא התפלמסתי ולא אתפלמס עם הבקורת הקשה והזועמת, אשר זכה לה גילוי הדעת של ההנהלה לאחר הישיבה המלאה ב״הדסה״², אבל אני רוצה לקרוא לפניכם קטע ששייך לזה. גם הוא זכה לבקורת זועמת. ציינו בגילוי הדעת שהארגונים האלו התכחשו גם להחלטות הקונגרס, הבמה העליונה של העם היהודי, אשר קרא להימנע משפיכות דמים כאמצעי מלחמה פוליטית ולקבל את המרות הלאומית של הישוב והתנועה הציונית. אבל הקונגרס לא אמר רק את שני הדברים האלה, אלא גם את זאת: שמלבד חטא הערעור של מרות לאומית, שבלעדיה אי־אפשר לבנות משק, ישוב, עם ומדינה, מלבד החרפה והנזק של השתמשות בשפיכות דמים כביכול לשם הציונות, הוא רואה במעשים אלה סילוף פני הישוב. ואל יהא דבר זה קל בעיניכם. עשינו הרבה כיבושים בדעת הקהל בעולם וגם בעם היהודי אך ורק מפני המאור שבישוב, מפני יפעת המפעלים החלוציים אשר הוקמו פה ע״י שלושה דורות מבוני פתח־תקוה ומקוה־ישראל ועד אחרוני הישוב בנגב. וסילוף דמוּת הישוב בעולם איננו דבר קל. פני הישוב הם אחד מכלי הנשק שלנו, ואנו, אומה דלה, מחוסרת אמצעים, שלטון ומדינה, מעטים מאוד כלי הנשק שבידינו, וכבודו של הישוב זהו אחד מכלי הנשק האפקטיביים ביותר שבידינו. ואת הנשק הזה משמיטים מידינו אלה שמסלפים את דמותנו וממציאים נשק לצוררינו.

הטרור מכשיל מאבקנו המדיני

אבל הקונגרס אמר דבר עוד יותר חמוּר, שמעשי טירוף ופשע אלה מכשילים את מאבקנו המדיני, ובמאבק המדיני שלנו תלוּי אולי קיום העם היהודי. מי יודע אם אין זו המערכה האחרונה, אשר העם היהודי נאבק בה זה אלפיים שנה. הקונגרס לא השתמש במליצות חסרות־תוכן. זהו ענין חמור ורציני מאין כמוהו: גם הפשע שיש באמצעים פסולים וטמאים כאלה, כביכול לשם הציונות, גם הרס הציבוריות שלנו בארץ ובעם, גם סילוף דמותו של הישוב, גם החלשת המאבק המדיני שלנו.

הבטחת הקונגרס ותביעתו

ואני מודיע בשם התנועה הציונית שהיא תושיט לישוב את מלוא תמיכתה בהתגוננותו נגד הטרור. זוהי לא רק הבטחה אלא גם תביעה, תביעה לישוב מצד הקונגרס הציוני ומצד העם היהודי להגביר את מאמציו נגד ההשתוללות המטורפת והטמאה הזאת. לא יתכן שישוב יהודי ישמש בסיס לתעלולים טרוריסטיים אלה. לא יתכן שיהודי העומד בתוך המחנה שלנו יתן, ברצון או מתוך אונס, כסף למעשים אלה. אינני יודע מה החרפה גדולה יותר, אם זו שבעיר עברית של מאתים אלף יהודים עם שלטון יהודי יכולה כנופיה להתפרץ בעצם היום לבנק ולגזול 27,000 לא״י, או החרפה שנמצאו שם כמאה אנשים ולא נעו ולא זעו ולא מנעו את השוד. האם נהפוך את הישוב לפחדנים הנרתעים מפני גנגסטרים? התנועה הציונית לא תשלים עם כך. אַל יפחד איש מאימת הטרוריסטים. האלמות שלהם תיתקל בכוח גדול יותר: יש לישוב זה כוח לא קטן, אחראי, והוא יופעל במלוא יכלתו בשעת הצורך.

אני בטוח שגם אנשי הטרור ישמעו את הדברים האלה. לא נפנה אליהם בדברי מוסר, לא נעשה את עצמנו לצחוק. אם יוזהרו שוב, ובתוקף, אולי יחדלו, אבל אם יהא הכרח לפנות אליהם, תיערך הפניה בלשון היחידה המובנת להם. לא רק הם בלבד יודעים להשתמש בלשון שבה הם מנסים להטיל אימה על הישוב. יש ביכלתו של הישוב — ומשום כך חובתו לעשות זאת באופן היעיל ביותר — לעקור את הנגע ולמנוע כל נסיון של השתלטות הטרור העברי ואפילו כל נסיון של הטלת־אימים על הישוב או על מי שהוא בתוכו. זוהי חובה של התגוננות, של הגנה עצמית בפני הסכנה הפנימית החמורה ביותר.

איני יודע אם הממשלה לא תפריע לישוב בהתגוננות זו מפני הטרור, אבל ישוב זה ידע לשמור על עצמו. גם כשהיינו מעטים בארץ לא חששו כפרינו המעטים והפזורים בגליל שמא הממשלה התורכית לא תתן להם להגן על עצמם.

אל פחד!

קשיים איומים אלה העומדים בפנינו — מדיניות אויבת של ממשלת האומה הידידה היחידה שמצאנו בהיסטוריה שלנו בגולה במשך אלפיים שנה; חזית השטנה והתגרה של הליגה הערבית, אשר למעשה חולש ומנצח עליה המופתי, ומצד שלישי המצב הפנימי הפרוע בישוב זה — כל אלה עלולים אולי לייאש אנשים, אשר לא מיצו את כל מובנה של ההיסטוריה היהודית ולא עמדו על כוחו של המפעל והחזון הציוני. אל פחד! אל יהיו לנו שום אשליות ביחס לכוחות חיצוניים. לא נשליך יהבנו יותר מדי על זרים. נפנה אליהם, נסביר להם, נדרוש את המגיע לנו, אבל לא נשליך את כל יהבנו עליהם.

לעומת זאת אל נחליש ואל נערער את האמון בכוחות של עצמנו, בכוחות הפנימיים של העם ושל הישוב.

אם נפעל בעוז ובתבונה, מתוך הכרת שליחותנו החלוצית, כציבור אחראי, שליט על עצמו, והמעמיד עצמו מתוך חרדה פנימית ואחריות יהודית למרות המפעל והחזון הציוני — נתגבר על המכשולים!

---

במה נבוא לאומות המאוחדות

מאת

דוד בן־גוריון

באסיפת הנבחרים, ג׳ בסיון תש״ז — 22 במאי 1947

באו״מ נכשל בכל השאלות הקו האנטי־ציוני המובהק שנקטו המדינות הערביות ותומכיהן. אמנם תהא זאת הפרזה לומר שבכנס זה של או״מ נתקבל קו ציוני, אולם ההתקפה האנטי־ציונית נהדפה לאורך כל החזית. קרנה של הציונות, של ארץ־ישראל היהודית ושל הסוכנות היהודית, הורמה בלי ספק. נתגלתה הבנה לא מעטה לעניננו. זאת הפעם הראשונה ניתן לעם היהודי, עוד בטרם היות לו מדינה, להופיע בפני פורום בין־ממלכתי. בתקופת חבר־הלאומים ניתן לסוכנות היהודית להגיש את עצומותיה רק בכתב ורק באמצעות הנציב העליון ולא יכלה להופיע אפילו לפני ועדת המנדטים. הפעם ניתן לסוכנות היהודית לא רק למסור גילוי דעת בפורום של האומות המאוחדות אלא גם להשתתף בויכוחים, אם כי אפשרות זו ניתנה הפעם רק לגבי הועדה הפוליטית.

ארבע סוגיות

הדיון באו״מ התרכז סביב ארבע סוגיות: נציגות יהודית, הרכב ועדת החקירה, היקף פעולת הועדה וסמכותה, עצמאות ארץ־ישראל. ראוי לציין שמבחינה יהודית לא היתה שום חלוקה מגובשת של מדינות לפי גושים. הגוש היחיד שהצביע תמיד כאיש אחד היה גוּש המדינות הערביות ואתן הלכו אפגניסטן, תורכיה והודו.

הרכב ועדת־החקירה

כשצפה השאלה: ועדת החקירה בשיתוף המעצמות או בלעדיהן? והסוכנות היהודית נדרשה להביע את דעתה על שתי ההצעות המנוגדות — של רוסיה, שדרשה שיתוף המעצמות, ושל אמריקה, שדרשה ועדה ניטרלית ופעלה, כנראה, בעצה אחת עם אנגליה — היתה עמדתנו לא להבחין בין מעצמות קטנות או גדולות אלא בין נוגעים־בדבר ושאינם נוגעים-בדבר. דרשנו שלא להכניס לועדה שום מדינה הנוגעת במישרין בבעיית ארץ־ישראל — כלומר: אנגליה והמדינות הערביות. אך אם יצורף ערבי אחד לועדה, דרשנו שיוכנס גם בא־כוח הסוכנות היהודית. באסיפה הכללית הוחלט, כידוע, בניגוד לדעת המדינות הערביות ותומכיהן, להרכיב את הועדה מ־11 חברים המייצגים את חמשת הגושים הפוליטיים והגיאוגרפיים, בלי המעצמות הגדולות ובלי מדינות ערב.

סמכות הועדה

בסוגיה זו בא לידי גילוי יחס האומות לבעיה הציונית היסודית — אם בעיית ארץ־ישראל כרוכה בבעיית העם היהודי או אם יש להפריד פירוד גמור בין שתי הבעיות, כתביעת המדינות הערביות. היה סיפוק רב בעובדה שכמעט כל שאר המדינות שללו את העמדה הערבית גם בויכוח וגם בהצבעה. ההצעה הפולנית לחייב את הועדה לבדוק את מצב היהודים הנידחים במחנות, אמנם לא נתקבלה, אולם ברוב גדול הוחלט שהועדה חייבת לבחון את בעיית ארץ־ישראל מכל צדדיה ולחקור את כל השאלות בארץ ובכל מקום שתמצא למועיל.

עצמאות ארץ־ישראל

לאחר שנכשלו הערבים בנסיונם להביא עוד בכנס זה של אסיפת האומות המאוחדות לידי החלטה מהותית בדבר עצמאות ארץ־ישראל, חזרו והעלו את שאלת העצמאות בדיון על סמכויות הועדה. עמדת הערבים מצאה הפעם תומכים רבים. בראש התומכים ברעיון העצמאות כאחת ההוראות לועדת החקירה, עמדה ברית המועצות, אם כי, כפי שנתברר, לאו דוקא בהתאם לכוונות הערביות. אמריקה התנגדה להצעה הערבית. בדרך כלל יש לציין שמושב או״מ גילה אהדה כללית לרעיון העצמאות של ארץ־ישראל, בראש וראשונה בתכנה השלילי, כלומר במובן של הפסקת השלטון החיצוני, המנדטורי. אף מדינה אחת לא עמדה על המשכת המנדט. גם אנו, נציגי הסוכנות, נשאלנו על כך והכרזנו שאין אנו מתנגדים לעצמאות כמעמד סופי של ארץ־ישראל, אולם התנגדנו להכנסת עיקרון זה לכתב הסמכות של הועדה, מכיון שנקודת המוקד היא העליה היהודית והמטרה הראשונה של המנדט הארצישראלי היא לא מתן עצמאות לתושבים הנמצאים בארץ־ישראל אלא הקמת בית־לאומי לעם היהודי.

כשלון הערבים

חמש נוסחאות הוצעו בסעיף זה על סמכויות הועדה, לבסוף הוחלט לפי הצעת צרפת, לאחר שאמריקה ויתרה על הצעתה למחוק את הסעיף כולו. זו היתה האכזבה הקשה ביותר שהנחילה הועדה הפוליטית לערבים. גם הופעת הערבים באותו יום היתה כשלון רב מבחינתם. באותו יום, השיבו שרתוק ואחריו אמיל גורי על השאלות שנשאלו על־ידי באי־כוח המדינות השונות. כשם שהתשובות השקולות של שרתוק הרימו את קרנה של הסוכנות היהודית ורכשו לבבות לעמדה היהודית, כך הבאיש הדובר הערבי את ריח הערבים בעיני נציגי האומות בדברי הנאצה והשטנה שלו על היהודים והסניגוריה שלו על מעשי חברי הועד הערבי העליון ששיתפו פעולה עם הנאצים.

נאום גרומיקו

תכנו של הנאום הזה ידוע בדרך כלל, אולם ראוי להדגיש שתים—שלוש נקודות מרכזיות בנאום זה. לא אעמוד על דבריו בדבר כשלון ממשלת חמנדט. אולם זה זמן רב לא שמענו מפי נציג מעצמת עולמית גדולה — חוץ מדברי הנשיא טרומן — דברים מזעזעים ונאמנים כאשר השמיע גרומיקו בשם ברית המועצות על סבל העם היהודי, על אבדותיו המחרידות במלחמת העולם האחרונה, על התלאות וחוסר המוצא של מאות אלפי היהודים מארצות אירופה המחפשים מקלט, ולשוא. אולם החשיבות וההפתעה בדברי גרומיקו לא היו בתינוי שואַת ישראל, אלא במסקנה הפוליטית שהסיק מניתוח מצב היהודים — מסקנה שהתנועה הציונית הגיעה אליה אמנם לפני עשרות בשנים, אבל בפעם הראשונה שמע העולם אישור למסקנה זו משליחה של ברית המועצות — זכות העם היהודי למדינה משלו. וזו פיסקת המפתח של הנאום:

״יהא זה בלתי צודק אם לא נתחשב בשאיפה זו של היהודיס למדינה משלהם ונשלול מהעם היהודי את הזכות להגשמת שאיפה זו. שלילת זכות זו מהעם היהודי אין להצדיק, ביחוד אם נביא בחשבון כל מה שעבר עליו, במלחמת־העולם השניה, ולכן, גם חקירת האספאקט הזה של הבעיה והכנת הצעות מתאימות צריכות להוות תפקיד חשוב של הועדה״.

ושוב אני מזהיר מפני הפרזה בערך ההצהרות לטובתנו מפי שליטי עולם. אולם עלינו לציין בסיפוק לא מעט את הערך המוסרי והמדיני של גישת ברית המועצות לבעיה הכפולה של עם ישראל וארץ־ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בנאום גרומיקו.

גרומיקו עמד על ארבע תכניות. שתים מהן הוא דחה: א) הפיכת ארץ־ישראל למדינה ערבית בלי התחשבות בזכויות היהודים; ב) הפיכת ארץ־ישראל למדינה יהודית בלי התחשבות בזכויות התושבים הערבים. לדבריו צודקת ומחויבת־המציאות רק אחת משתי האלטרנטיבות: מדינה ערבית־יהודית אחידה או חלוקת ארץ־ישראל לשתי מדינות עצמאיות, יהודית וערבית. הוא הוסיף והודיע שהוא יקבל את הפתרון השני אם יתברר שהמדינה האחידה לא תיתכן בגלל היחסים הרעועים בין היהודים והערבים.

ואני רוצה להוסיף זאת: היתה לי הפעם שיחה ממושכת עם גרומיקו שבה שמעתי מפיו הסברות נוספות לנאום הרשמי שנשא באסיפת האומות המאוחדות, וגם אני כמובן נתתי לו הסברות נוספות על הדברים שאמרתי בועדה המדינית. אין כמדומני מן הצורך למסור כאן את הדברים שאמר הוא לי, אבל אני יכול להגיד שבדרך כלל היו הבירורים הנוספים חיוביים. בכל אופן לא גרעו כלום מהרושם שעשו הדברים שנאמרו בפומבי באסיפת האומות המאוחדות.

במה נבוא לאו״מ?

גם אם ועדת החקירה תמליץ לטובתנו וגם אם מליאת או״מ תוציא לאור צדקנו — ושתי הנחות אלה מלוּווֹת ב״אם״ — אין שום בטחון ואין שום ערובה שממשלת המנדט תוציא מסקנות או״מ לפועל. אין לראות במערכה הזאת באו״מ אלא סעיף אחד, אמנם חשוב וחיובי, במאבק הכולל שלנו, שבמרכזו עומדים ומן ההכרח שיעמדו, אולי עוד ביתר שאת, העפלה מוגברת, עליה, התישבות ובטחון.

קודם כל בתביעה שלילית: ביטול ״הספר הלבן״ מיד. זה יותר משנתים נסתיימה מלחמת העולם, אולם הצי הבריטי עודנו מגויס ועומד בקשרי מלחמה עם פליטי ישראל השבים למולדתם. זה יותר משנתים מוגר השלטון הנאצי ובוטלו חוקי נירנברג, אולם בארץ־ישראל עוד קיימת הפליה גזעית נגד יהודים וחוק הקרקע של ״הספר הלבן״. שני פשעים אלה עלינו להוקיע בכל גילוייהם בפני דעת הקהל בעולם, ובטרם יוחלט על גורלה המדיני של הארץ, חייב כנס האומות המאוחדות למחוק את הכתם המחפיר הזה של ״הספר הלבן״.

אתמול נשמעו כאן שתי תשובות: מפי החבר ציזלינג — המשכת המנדט; ומפי החבר ריפטין — משטר דו־לאוּמי. אני רואה את שתי התשובות כאחת מסוכנות ורועצות לענין הציוני. תביעה להמשכת המנדט בזמן שהערבים תובעים עצמאות לארץ־ישראל, פירושה — במקרה הטוב ביותר — הקמת מדינה ערבית בחלק הגדול של הארץ והשארת המנדט רק בחלק קטן שיש בו רוב עברי ניכר. חוץ מן הממשלה האנגלית, הרוצה כפי הנראה להמשיך בשלטונה כאן בכל התנאים, אין אף ממשלה אחת באו״מ שתתמוך בהמשכת המנדט. גם הצעת משטר הנאמנות של שלוש המעצמות הגדולת אין פירושה אלא הצעה להקים בארץ משטר של פיצול וחיכוכים בינלאומיים. משטר זה פירושו לא רק בלימה מאורגנת של הרחבת ההתישבות והעליה אלא סתימת הגולל על תקוות העם היהודי להיות בארץ אומה עצמאית ואחידה.

משטר דוּ־לאוּמי שולל מהעם היהודי את זכותו העליונה לעצמאות ולנציגות יהודית באומות המאוחדות. משטר כזה של ״פּריטאֶט״ יטול מאתנו את האפשרות להעלות יהודים, יגזור על הארץ שממה, כי יעכב כל תכנית לפיתוח שהצד השני לא ירצה בה. הוא גם יסכן את האופי היהודי והפרוגרסיבי של הישוב היהודי ויכשיר את בליעת הארץ על־ידי אימפריה ערבית.

התביעה ההיסטורית לקוממיות ממלכתית

אנו יכולים ללכת רק בתביעה אחת, בתביעה ההיסטורית של עם ישראל לקוממיות ממלכתית, לארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אבל תביעה זו בלבד איננה מספיקה עכשיו, כי היא ערטילאית ותיאורטית. אין אפשרות להפוך עכשיו מיד את ארץ־ישראל כולה למדינה יהודית. אמנם אסור לנו לקפל את דגלנו ולצמצם את תביעותינו וזכויותינו, אבל גם אסור לנו להסתפק בתביעות ערטילאיות בלבד שאינן ניתנות להיות מבוצעות מיד. גורם הזמן הוא גורם מכריע בגורלנו, גם בחיי הישוב, גם בחיי שארית ישראל באירופה וגם בחיי קיבוצי ישראל בתימן, פרס וארצות אחרות, שאינם רוצים ואינם יכולים להיות תלויים אך ורק בחסד זרים, בין שהזרים הם ממשלת המנדט ובין שהזרים הם פריטאֶט ערבי.

ידעתי — ועלינו לדעת — שאי־אפשר להפוך מיד את ארץ־ישראל כולה למדינה יהודית, ויש אולי צורך שהלק קטן של הארץ, החלק המרכזי, שלא היתה בו התישבות יהודית ופיתוח יהודי, יזקק עוד זמן מה למשטר מנדטורי לשם פיתוח מהיר למטרה כפולה: להכשיר את התנאים לעליה והתישבות יהודית ולסייע לידי הרמת תנאי החיים של התושבים הערבים. אולם אין שום יסוד לכך שבכל שאר חלקי הארץ, בחלקים המיושבים כבר על ידי יהודים, ולרבות המדבר שהוא שומם לגמרי ושרק אנחנו יכולים וצריכים ומסוגלים לבנות אותו, לא תוקם מיד מדינה עברית.

ממשלת המנדט עצמה הראתה לנו בתקופה האחרונה דוגמא להקמת מדינה עצמאית (אינני דן עכשיו במידת העצמאות הריאלית שלה) בחלק אחד משטח המנדט והשארת המנדט בחלק הנשאר. המנדט כידוע, ניתן לבריטניה על כל ארץ־ישראל, במזרחה ומערבה. במזרח הקימה ממשלה זו בשנה האחרונה מדינה ערבית, והוסיפה להחזיק בידה את המנדט בשאר חלקי הארץ. היש בתוכנו מישהו החולק על כך שהכוונה המקורית של הצהרת־בלפור והמנדט והכוונה המקורית של תקוות הדורות לעם ישראל היתה להקים בסופו של דבר מדינה יהודית בכל ארץ־ישראל?

אינני יודע ואיש אינו יודע, מה תהיינה תוצאות תביעתנו. אולם אני דוחה את התפיסה ״הריאליסטית״, כביכול, של אנשי המעשה חסרי האמונה בתוכנו, שאין יודעים מראש מה יואילו הגויים לתת לנו ומה לא יואילו, והם דורשים מאתנו שמלכתחילה נדרוש לא מה שמגיע לנו בצדק, אלא מה שהגויים עתידים לתת לנו. אם לשמוע לדברי ״הריאליסטים״ האלה היינו צריכים במקום התביעה הציונית שאנו תובעים זה 50 שגה, לדרוש את משטר ״הספר הלבן״ או את תכנית מוריסון או את תכנית באֶוין.

העם היהודי והתנועה הציונית סירבו להיות ריאליסטים כאלה, וההיס­טוריה תוציא את משפטה. אם בימים אלה בא נציגה של אחת המעצמות הגדולות ביותר בעולם, נציג רוסיה הסוביטית, ומכריז באסיפת האו״מ על זכותו של העם היהודי למדינה עברית, אין זאת אלא מפני שהעם היהודי לא היה ״ריאליסטי״ והוא שגה ברעיון המדינה היהודית, והוא ישגה בה עד שהיא תקום. מדינה יהודית קום תקום, ואני מאמין, במהרה בימינו, באשר בה ורק בה יש פתרון מעשי, צודק ובן קיימא לבעיה הנצחית של עם ישראל, ובתביעת מדינה יהודית עלינו ללכת לאומות המאוחדות.

---

עדות לפני ועדת האומות המאוחדות

מאת

דוד בן־גוריון

ירושלים, 4 ביולי 1947

אדוני היושב־ראש, חברי הועדה!

ברצוני קודם כל לברך את ועדתכם על השיטה שנהגתם בדרך חקירתכם: לראות תחילה בעיניכם את הדברים לפני שמעכם את העדות שבעל־פה. יתכן שהזמן המוגבל מנע אתכם מלראות יותר משראיתם. מאמין אני, כי המגע הישיר עם הממשות הארצישראלית יסייע לכם יותר מכל דבר אחר להבין לפחות חלק מן הבעיה הנתונה לעיונכם. בשם העם היהודי אני רוצה להביע את משאלתנו הנאמנה שועדתכם תצליח להגיע עד חקר האמת המלאה של הבעיה המוצגת לכם ואל מכסימום של צדק בפתרונה.

היה לנו נסיון ממושך ומאכזב עם ועדות־החקירה הרבות שנשלחו לארץ־ישראל על־ידי הממשלה המנדטורית לחקור דברים הידועים לכל ולהמליץ המלצות שנשארו על־גבי הנייר. משום־כך מרובים בארץ האנשים המפקפקים בכלל בערך כל החקירות האלה. עדיין תוהים על מה שעלתה לה לועדת החקירה האנגלית־אמריקנית אשתקד, שלפני הימנותה נעשה לה פרסום רב על־ידי הממשלה הנוכחית, כהישג עצום, ואולם המלצותיה שנתקבלו פה אחד נדחו אחר כך מתוך זלזול על־ידי אותה ממשלה עצמה. ואם למרות כל זאת אנו מקדמים בברכה את החקירה החדשה, הרי זה לא משום שיש לנו יסוד כלשהו להאמין כי הפעם תכבד הממשלה המנדטורית השקפותיכם יותר משכיבדה את השקפות קודמיכם. גילויי־הדעת הרשמיים של דוברי המעצמה המנדטורית, אם בבית־הנבחרים ואם במושב המיוחד של אסיפת האומות המאוחדות במאי האחרון — אינם עשויים לעודד הרבה אמונה כזאת.

בעיה בינלאומית

אנו מקדמים בברכה את ועדת החקירה הזאת משום שהיא נשלחה על־ידי חבר האומות המאוחדות. אכן מן הראוי הוא, שפורום זה, הפורום הבינלאומי העליון בעולם, ידון על בעיית־התאומים, בעיית עם ישראל וארץ־ישראל, שהרי שתיהן בינלאומיות הן באָפיין. אין כמעט ארץ בעולם, אולי פרט לארצות המזרח הרחוק, מהודו ועד יפּאן — שאין לה נגיעה ישירה לבעיה היהודית. וארץ־ישראל ודאי שאיננה ענין לאנגליה בלבד; זו נמצאת כאן רק כנאמן זמני ששומה עליו להוציא לפועל מנדט בינלאומי בתנאים מפורשים ולמטרה מפורשת. יישוב שתי הבעיות התאומות האלה הוא אולי המבחן העליון לאו״מ, מבחן חירותן וכשרן של האומות המאוחדות לטפל בבעיה הכרוכה בסכסוך בין עם קטן וחלש ובין קיסרות־עולם אדירה. ולא כבענין של מדיניות־כוח ומקח־וממכר פוליטי, אלא כבענין של צדק ויושר, — במידה שניתן לעשות צדק ויושר ביחסי־אנוש, — ובהתאם לטיבו של הענין הנידון.

האו״מ ומורשת ישראל

או״מ מגלם לדעתנו התקוה הלוהטת ביותר והזיקה החיונית ביותר של עמי העולם — תקוה וזיקה לשלום, לשלום יציב ובר־קיימא, שיתכן רק אם יִכון על אדני הצדק, השויון ושיתוף הפעולה בין אומות גדולות וקטנות; תקוה וזיקה למשטר בינלאומי כולל, שיכונן את היחסים, בין העמים על משפט במקום כוח, עזרה הדדית במקום התחרות, על חירות, שויון ואהדה במקום דיכוי, הפליה וניצול. העם היהודי, לא פחות מכל עם אחר בעולם, נושא נפשו לנצחון האידיאלים האלה, וזאת משני טעמים: בגלל מורשתנו ומסורתנו הרוחנית: ובגלל ייחוד מצבנו בעולם.

בשורת־השלום, האחוה והצדק ללא חלוף בין האומות הוכרזה לפני אלפי שנים על־ידי נביאי ישראל בארץ הזאת, אולי בתוככי העיר הזאת, העיר הנצחית שבה, אתם עורכים את חקירתכם. לפני יותר מ־3300 שנה, כשאבותינו עשו דרכם מבית־העבדים שבמצרים אל הארץ היעודה, שמעו מפי מחוקקנו וגדול נביאינו את הצו העליון לאדם עלי אדמות: ״ואהבת לרעך כמוך״ ועוד: ״וכי יגור אתך גר בארצך — כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו, כמוך, כי גרים הייתם בארץ מצרים״.

הנביאים שבאו לאחר משה — ישעיהו, הושע, מיכה ואחרים — הכריזו בשורת הצדק החברתי, האחוה האנושית והשלום הבינלאומי. הם הנחילו לנו את חזון אחרית הימים: ״וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות… ולא ילמדו עוד מלחמה״. תורותיהם של נביאינו וחזונם, כמו תכונתה המיוחדת של ארצנו, ייחוד המבנה שלה ומעמדה הגיאוגרפי — כל אלה עיצבו את אופי עמנו ותרבותו ועשאוהו אולי לאומה האכסקלוסיבית ביותר והאוניבר­סלית ביותר בעולם — מימי קדם ועד היום הזה. בעודנו יושבים קוממיות בארצנו, נתקלנו בתרבויות של שכנים, גדולים וחזקים, תחילה של מצרים ובבל, אחר־כך של יון ורומא, שניסו לדכא את עצמיותנו ולהטמיענו לתוכם. בקשי־עורף ללא חת שמרנו תמיד על נפשנו. כל תולדותינו הן תולדות התנגדות ממושכת לכוחות פיסיים גדולים משלנו, שניסו למחות את צלמנו העברי ולעקור את קשרינו עם הארץ ועם תורת נביאינו. אנו לא נכנענו. אין אנו נכנעים לעולם לכוח גשמי גס, משולל תוקף מוסרי. מחיר יקר שילמנו בעד התנגדותנו. אבדה קוממיותנו, נושלנו ממולדתנו, הוגלינו לנכר. המצוקה בגולה גדלה פי כמה — ואנחנו בכל זאת עמדנו בשלנו.

קידוש השם בהיסטוריה היהודית

כמעט בכל ארץ וארץ מארצות הגולה ובכל דור דור מסרו אבותינו נפשותיהם על קידוש השם, מתוך שמירת אמונים לערכים הדתיים, הלאומיים והאנושיים שלהם. בהתנגדות זו נתחשלה נפש עמנו והיא שנתנה לנו החוסן לבוא עד הלום. שנים היו הדברים הראשיים שעזרו לנו להתגבר על כל הרדיפות האלה: אמונתנו בציון, בתחיתנו הלאומית ואמונתנו בחזון אחרית הימים של הנביאים, בעתיד של צדק ושלום. מפני־כך אנו דורשים בעומק לבנו שלומן והצלחתן של האומות המאוחדות. אבל לא מורשתנו הרוחנית בלבד, אלא גם מעמדנו המיוחד במינו בעולם מחייב אותנו להחשיב כל־כך את קיום האו״מ, מטרותיו ושאיפותיו.

אנו עם קטן, חלש, חסר־ישע, ואנו יודעים, כי אין מבטח לנו, לא כיחידים ולא כעם, לא בנכר ולא במולדת, אפילו לאחר שנהיה לאומה עומדת ברשות עצמה, — כל עוד לא תאוחד המשפחה האנושית כולה איחוד של שלום וברית־אחים.

השאלה העומדת לפניכם היא שאלה מורכבת למדי. היא כוללת, קודם כל, היחסים בין היהודים והגויים; שנית, היחסים בין הבית־הלאומי היהודי וממשלת המנדט; שלישית, היחסים בין. היהודים והערבים.

עם־מיעוט מחוסר מולדת

אשר לנקודה הראשונה — אטצמצם בהערות אחדות. הועמדתם בפני בעיה טראגית, אולי הבעיה הטראגית בה״א הידיעה של זמננו ושל הרבה דורות, בעייתו של עם שנושל פעמיים מארצו בכוח הזרוע ושלא השלים מעולם עם נישול זה, ושעל אף הגורל המר שמוּנה לו — להיגלות ולנדוד משך מאות שנים רבות בנכר — נשאר תמיד קשור בכל לבו ונפשו למכורת־מולדתו. זוהי עובדה יחידה במינה בדברי ימי העולם, אבל זוהי עובדה ממשית, חיה, ללא ערעור. בבקורכם הקצר בארץ הזאת ראיתם אל נכון כמה גילויים של קשר עמוק זה. ראיתם יהודים מכל קצוי־תבל, שקול המולדת קיבצם הנה, ושעמלים — במסירות לוהטת לאדמת אבותיהם — לחונן ולקומם עם וארץ. קשר לא־ינתק בין העם וארצו התקיים כל מאות השנים האלה, במלוא הכוח — בגלל שתי עובדות־יסוד היסטוריות. ראשית, ארץ זו נשארה בחלקה הגדול חרבה ושוממה, אבל נגנזו בתוכה אפשרויות גדולות של פיתוח, אם רק יתגלו הדרכים, הכשרונות, האמצעים והמסירות הדרושים להגשמתו. שנית, חוסר־המולדת והעדר־בטחון ליהודים בגולה — שהיא עילת העילות של כל סבלות היהודים ורדיפותיהם. מצוקת ישראל יש והיא משתנה מזמן לזמן, עתים היא פחות חריפה ועתים יותר חריפה — אך לעולם אין היא פוסקת. העדר־הבטחון של היהודים מקורו בשלושה קיפוחי־יסוד של היהודים בעולם: קיפוח המדינה, קיפוח המולדת ומעמד של מיעוט בכל ארץ. כל עוד קיפוח משולש זה לא יתוקן תיקון מלא וברקיימא — לא תקום תקוה לעם ישראל ולא יכון צדק בעולם.

חוסר המולדת ומעמד של מיעוט גורמים לכך, שהיהודים תלויים תמיד בחסדי אחרים. ה״אחרים״ יש שהם טובים ויש שהם רעים; יש הנוהגים עם היהודים ביתר הגינות או בפחות הגינות, אבל לעולם אין היהודים אדונים לגורלם, והם לגמרי חסרי־ישע כשעם־הרוב קם נגדם. מה שאירע לעמנו במלחמה האחרונה אינו אלא שיא הרדיפות הבלתי־פוסקות שנרדפנו משך מאות שנים כמעט על ידי כל העמים הנוצריים והמוסלמיים בעולם הישן.

היו ועדיין ישנם יהודים רבים שלא יכלו לשאת הסבל ועזבו אותנו. הם לא עצרו כוח לשאת את השחיטות והגירושים, העלבונות וההפליות, והם נכנעו מתוך יאוש. אבל העם היהודי בכללו לא נכנע, לא התיאש ולא ויתר על תקותו ואמונתו בעתיד טוב יותר, לאומי וכלל־אנושי.

וכך הגענו עד הלום, לא רק אנו, יהודי ארץ־ישראל, אלא היהודים בכל העולם — השארית הקטנה של יהדות אירופה, ויהודי שאר הארצות. ואנו תובעים את המקום ,המגיע לנו תחת השמש כבני־אדם וכעם; אנו דורשים אותה זכות שיש לבני־אדם אחרים ולעמים אחרים — זכות בטחון, חירות, שויון, קוממיות ממלכתית וחברות באו״מ. שום יהודי יחיד אינו יכול למעשה להיות בן־חורין, מובטח בקיומו ושוה־זכויות בשום מקום שבעולם כל עוד העם היהודי בתורת עם איננו מושרש שוב בארצו כאומה שוַת־זכויות ועומדת ברשות עצמה.

התחייבות בינלאומית ניתנה לעם היהודי לפני כ־30 שנה בהצהרת־בלפור ובמנדט הארצישראלי: לכונן מחדש את ביתנו הלאומי במולדתנו העתיקה. התחייבות זו יצאה מעם העם הבריטי והממשלה הבריטית. היא נתמכה ונתאשרה על ירי 52 אומות ונכללה במכשיר בינלאומי הידוע בשם המנדט על ארץ־ישראל. מגילת האומות המאוחדות חותרת לקיים ״צדק ויחס־כבוד להתחייבויות הנובעות מחוזים וממקורות אחרים של משפט בינלאומי״. האם מותר גם לנו להניח, שאו״מ ישקוד על כך, שגם ההתחיי­בויות לעם היהודי יכובדו ויקוימו ככתבן וכלשונן?

בין העם היהודי לבין ממשלת המנדט

וכאן אני מגיע לשלב השני של הבעיה, לסכסוך שבין ממשלת המנדט ובין העם היהודי. זהו סכסוך עגום ומכאיב מאוד בשבילנו. זהו סכסוך בין שני צדדים בלתי־שוים.

מצד אחד עומדת מעצמת־עולם גדולה, חולשת על אמצעים צבאיים, כלכליים, טריטוריאַליים ופוליטיים עצומים, מעצמה משותפת באינטרסים ובריתות עם מספר רב של עמים גדולים וקטנים, מעצמה הנהנית — בצדק­ מפּרסטיז׳ה מוסרית רבה בשל תפקיד הגבורה שמילאה במלחמה האחרונה, מעצמה שכוחה בארץ זו בלתי מוגבל, בהיותו נשען על צבאות רבים, ביבשה, בים ובאויר.

ומצד שני. עומד עם קטן, ללא מדינה, ללא מולדת, ללא מגן; עם שאין לו אלא קברותיהם של 6 מיליוני הרוגים ומאות אלפי נידחים חסרי־מקלט, עם שאין לו להישען אלא על רצונו הבונה ומאמציו היוצרים, על צדקת שאיפתו ועל הברכה הטבועה במפעלו, על זכותו הטבעית וההיסטורית למולדתו העתיקה, במקום שכבר הונחו היסודות הראשונים לקהיליה יהודית מחודשת.

מה טיבו של סכסוך זה?

ארץ־ישראל אינה חלק מהקיסרות הבריטית. בריטניה הגדולה נמצאת כאן בשליח שמוטל עליו לקיים התחייבויות בערובה בינלאומית, שהובטחו לעם היהודי בהצהרת־בלפור.

לעולם תיזכר זכותו של העם הבריטי, הראשון בתקופה המודרנית, שנטל על עצמו את השבת ארץ־ישראל לעם היהודי. יהודי אנגליה ניהנו וניהנים משויון גמור. יהודי בריטי יכול להיות וגם היה חבר הקבינט, נשיא השופטים, משנה למלך, והוא יכול לתפוס כל מקום אחר בחיים הפוליטיים והכלכליים של הארץ. רק אלה שיבלו לכבד בצורה כזאת את זכויות היהודים כיחידים, יכלו להכיר גם בזכויות היהודים כעם. הצהרת־בלפור היתה בשורה הראשונה הכרה פומבית ביהודים בתורת עם, ובשורה השניה — הברה בזכותו של העם היהודי לבית־לאומי; בשורה השלישית — הכרה בזכות העם היהודי לבית־לאומי לא לבד ליהודים, אלא לעם היהודי כולו.

מה שקדם להצהרת בלפור

הצהרת בלפור לא ירדה לפתע מן השמים. מדינאים בריטיים והוגי דעות בריטיים גילו במשך זמן רב ענין בתחיה הלאומית של היהודים בארץ־ישראל. יזכרו אנשים כלורד ביירון, ג׳ורג׳ אֶליוט, לורד שפטסברי, לורד ביקונספילד ואחרים. ב־1902 כוננה הממשלה הבריטית ועדה מלכותית שתחקור את בעיית הזרים באנגליה. ד״ר הרצל, שספרו ״מדינת היהודים״ — כפתרון יחיד לבעיית היהודים — פתח תקופה בדברי ימינו ושהיה למייסד הציונות המודרנית, הוזמן על־ידי ממשלת ה. מ. להעיד בפני אותה ועדה. הצהרתו בישיבת הועדה, ש״פתרון הבעיה היהודית הוא ההכרה ביהודים כעם והשגת מולדת, על־ידי היהודים, מולדת מוכרת באורח משפטי, שאליה יוכלו להגר באופן טבעי יהודים מכל אותם חלקי העולם שבהם סובלים הם מדיכוי״ — הצהרה זו הכתה שורש, כי נפלה על קרקע פוריה, וזכתה לאהדה עמוקה בממשלת הבריטית. ארץ־ישראל היתה אז עדיין חלק מהקיסרות העותומנית, ולכן הציע מר יוסף צ׳מברלין, מי שהיה מיניסטר המושבות, את אוגנדה ליהודים. אם כי עמנו היה אסיר תודה על הצעה זו חסרת־התקדים — דחינו אותה מטעם פשוט: אוגנדה אינה מולדתנו ההיסטורית, היא אינה ארץ־ישראל. האחראים לדחיה זו היו בעיקר יהודים מרוסיה וממזרח אירופה — וזאת, על אף העובדה שמצב עמנו בארצות רבות, וביחוד ברוסיה הצארית, היה מיואש מאוד בזמן ההוא. ממשלת בריטניה הציעה אז אלטרנטיבה

לציונים — שטח גדול על גבולה של ארץ־ישראל, הידוע בשם אל־עריש, שנותק מתחום השלטון העותומני. גם תכנית זו לא הגיעה לכלל הגשמה בגלל חוסר מים, ורק התפוררותה של הקיסרות העותומנית במלחמת־העולם הראשונה נתנה לבריטים את ההזדמנות להשיב את ארץ־ישראל ליהודים.

הצהרת־בלפור לא היתה היחידה במינה, כשם ששיבת ציון זו לא היתה שיבתנו הראשונה. לאחר חורבן מדינתנו הראשונה על ידי האשורים והבבלים, הצהיר כורש הגדול מלך הפרסים, בשנת 538 לפני הספירה הנוצרית, את ״הצהרת בלפור״ הראשונה, כפי שמסופר בספר עזרא:

״ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה׳ מפי ירמיהו, העיר ה׳ את רוח כורש מלך פרס ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמור: כה אמר כורש מלך פרס: כל ממלכות הארץ נתן לי ה׳ אלוהי שמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה. מי בכם מכל עמו יהי אלוהיו עמו ויעל לירושלים אשר ביהודה ויבן את בית ה׳״.

2455 שנים לאחר הצהרת כורש, ב־2 לנובמבר 1917, נתפרסמה ע״י מר בלפור הצהרה בשם ממשלת ה. מ. יכולני להניח בודאות, שנוסח אותו מיסמך נהיר לכולכם, אך צריך אני להסב את תשומת־לבכם לרישא ולסיפא, שלעתים משמיטים אותם כשמצטטים את המיסמך. ברישא נאמר: ״לורד רוטשילד היקר, עונג רב הוא לי למסור לך בשם ממשלת ה. מ. את הצהרת האהדה הבאה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ונתאשרה על־ידו״. ובסיפא נאמר: ״אודה לך אם תביא את ההצהרה הזו לידיעת ההסתדרות הציונית״. טופס ההצהרה הזאת הוגש לנשיא וילסון ונתאשר על ידו לפני פרסומו. המדינה הראשונה, לאחר בריטניה ואמריקה, ששיתפה את עצמה עם הצהרה זו, היתה יוגוסלביה, או כפי שקראו לה בימים ההם — סרביה (27 בדצמבר 1917). אחר־כך בא האישור של צרפת (9 בפברואר 1918), איטליה (9 במאי 1918), סין (14 בדצמבר 1918), והרבה ארצות אחרות. האמיר פייסל, שייצג את הערבים בועידת השלום בשם אביו, השריף של מכה, סמך ידיו עליה.

למה נתכוונו נותני ההצהרה

״בעת מתן-הצהרת בלפור היתה ההנחה, שהשטח בו יוקם הבית הלאומי היהודי מקיף את כל ארץ־ישראל ההיסטורית״, ציינה הועדה המלכותית לארץ ישראל ב־1937. פירוש הדבר, ששטח זה כלל את עבר־הירדן. משמעותו של הבית־הלאומי הובהרה באותו זמן הבהרה יתרה על־ידי מחברי ההצהרה. מר לויד ג׳ורג׳ מי שהיה ראש הממשלה באותו זמן, העיד: ״היינו סבורים, שלא תוקם מיד מדינה יהודית על־פי חוזה השלום… ההנחה היתה… שאם היהודים יענו בינתיים להזדמנות הניתנת להם ויהפכו לרוב מוחלט של האוכלוסיה, תהיה ארץ־ישראל על־ידי כך קהיליה יהודית״. הועדה המלכותית לארץ־ישראל שבחנה את העדויות הנוגעות לבעיה זו, קבעה בדין־וחשבון שלה, ש״ממשלת ה. מ. הבינה במפורש שמדינה יהודית עלולה להיות מוקמת במשך הזמן, אך לא היה באפשרותה לומר אם דבר זה יקרה ומכל שכן לא היה באפשרותה לבצע דבר זה במעשיה היא״. להלן מצטטת הועדה המלכותית את מחברי־ההצהרה. ״אני משוכנע, אמר הנשיא וילסון ב־3 למארם 1919, שבעלי־הברית מאוחדים בדעה, כי יש להניח בארץ־ישראל את היסוד לקהיליה יהודית״. הלורד רוברט ססיל ב־1917, הגנראל סמאטס וסיר הרברט סמואל ב־1919 דיברו או כתבו בנוסח שמסתבר ממנו, כי הם הביאו בחשבון את כינונה הסופי של מדינה יהודית. גם עתונים בריטיים חשובים הביעו בכיוון דומה לזה את דעתם במפורש בתגובותיהם על ההצהרה.

וכן ישנן ראיות בדבר ההיקף המספרי של הבית־הלאומי. ג׳ורג׳ אדם סמית, מלומד גדול, שספרו ״הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ הקודש״, הוא חיבור קלאסי על נושא זה, ועד כמה שאני יודע — הספר הטוב ביותר על ארץ־ישראל בכל לשון שהיא, פירסם ב־1918, בסוף מלחמת העולם הראשונה, קונטרס על ״סוריה וארץ הקודש״. בעמוד 46 של אותו קונטרס דן סמית על טיבם של מאוויי היהודים לשוב לארץ ישראל:

״למען הגשים את התקומה הלאומית מביאים הציונים בחשבון, לא בלי צדק, עלית מיליוני יהודים לארץ־ישראל. אם כי היהדות מחולקת בדעותיה ביחס לצורת התקומה, הנה אין כל ספק, שאם ינתן להם החופש לשוב לארץ ולהחזיק בארץ לפי חוקיהם, יחזרו היהודים לארץ ישראל במספר רב המספיק כדי להוות אומה. יתר על כן — יש מקום למענם בארץ הזאת; מכל מה שראינו, אין להכחיש את כושרה של הארץ לקלטם. וכפי שהוכיחו מושבותיהם — אין אנו יכולים לכפור ביכולתם לפתח את הכושר הזה״.

מר וינסטון צ׳רצ׳יל בגלוי־דעת שנתפרסם ב־8 לפברואר 1920, אמר: אם בתקופת חיינו תיווצר — והדבר עלול להתרחש — על גדות הירדן מדינה יהודית בחסות הכתר הבריטי שעלולה לכלול 3 או 4 מיליוני יהודים, יהיה זה מאורע אוצר ברכה מכל נקודת־ראות; וביחוד יעלה מצב כזה בד בבד עם האינטרסים האמיתיים ביותר של הקיסרות הבריטית״.

הראיה בעלת־הערך המיוחדת בנידון זה, הוא ההסכם שנחתם על ידי האמיר פייסל וד׳ר וייצמן ב־3 בינואר 1919. סעיף 4 של אותו הסכם קובע ש״יאחזו בכל הצעדים הדרושים לעידודה והגברתה של עלית היהודים לארץ־ישראל בקנה־מידה גדול, וליישוב העולים היהודים על הקרקע במהירות האפשרית, ע״י התישבות צפופה יותר ועיבוד אינטנסיבי של הקרקעות״.

בשנת 1922, לפני שאושר המנדט הארצישראלי על ידי חבר הלאומים, פורסם ״הספר הלבן״ הראשון של צ׳רצ׳יל, הוא מכיל חליפת מכתבים בין ממשלת הוד מלכותו, המשלחת הערבית וההסתדרות הציונית וגילוי־דעת על המדיניות בארץ־ישראל. במכתב אל המשלחת הערבית מיום 1 במארס 1922 נאמר: ״המצב הוא זה, שממשלת הוד מלכותו,כפופה להבטחה (הצהרת־בלפור) הקודמת בזמן למגילת חבר־הלאומים, והיא אינה יכולה להרשות שיקום בארץ, שלגביה היא אחראית בפני מעצמות־הברית העיקריות, מצב קונסטיטוציוני שיעשה לאל את האפשרות להוציא לפועל הבטחה חגיגית שניתנה על ידה ובעלי בריתה״. גלוי־הדעת מדגיש כי בית־לאומי בארץ־ישראל אין פירושו ״הטלת נתינות יהודית על תושבי ארץ־ישראל בכללה, כי אם התמדת התפתחותה של העדה הקיימת בעזרת יהודים בשאר חלקי עולם… למען שלעדה זו יהיו סיכויים טובים ביותר להתפתחות חפשית ותינתן הזדמנות מלאה לעם היהודי לגלות את כושר־סגולותיו. ולשם כך יש הכרח שתדע שהיא בארץ־ישראל בזכות ולא בחסד. משום כך דרוש שקיומו של בית לאומי בארץ־ישראל יהיה מובטח בערובה בינלאומית ויוכר באורח רשמי שהוא נשען על קשר היסטורי עתיק…״

הועדה המלכותית, שבדקה הצהרה זו, קבעה:

״לפרקים נתפרשה הגדרה זו של הבית הלאומי כמונעת הקמת מדינה יהודית. ברם, אם כי הניסוח נועד באופן ברור לפייס עד כמה שאפשר את התנגדות הערבים לבית־הלאומי, הרי אין בה שום דבר שיש בו כדי לאסור הקמתה של מדינה יהודית ביום מן הימים, ומר צ׳רצ׳יל עצמו העיד בפומבי, כי אמנם לא התכוונו לשום איסור מעין זה״.

ב־24 ביולי 1925 נתאשר המנדט בארץ־ישראל על ידי מועצת חבר הלאומים. המנדט כלל את הצהרת־בלפור והוסיף הסברה רבת־משמעות. לאחר שההקדמה למנדט ציטטה את נוסח ההצהרה, היא מוסיפה: ״בזאת ניתנה הכרה לקשר ההיסטורי בין עם ישראל לארץ־ישראל ולעילות להקים שנית (לא להקים סתם) את ביתו הלאומי בארץ זו״.

בפירושה למנדט, מעידה הועדה המלכותית:

״…אין ספק, שהמטרה הראשונית של המנדט, כפי שנתבטאה בהקדמתו ובסעיפיו, היא לסייע להקמת הבית־הלאומי היהודי״.

הצעת החלוקה של ועדת פיל

ב־1936 פרצו מהומות ערביות בקנה־מידה גדול, שנסתייעו אחרי כן בעזרתם של שותפי ״הציר״. נשלחה אז ועדה מלכותית כדי ״לברר את העילות היסודיות למהומות, לחקור את הדרך בה מבוצע המנדט ולברר אם יש לערבים וליהודים טענות מוצדקות כל שהן נגד הדרך בה מבוצע המנדט״.

הועדה מצאה כי ״למרות שהערבים הפיקו תועלת מהתפתחות הארץ עקב העליה היהודית, הרי לא היתה לזה שום השפּעה להשלמה. נהפוך הוא: שיפור המצב הכלכלי בארץ־ישראל פירושו היה החמרת המצב המדיני״. הועדה סברה; ״שההתחייבויות שבריטניה קבלה על עצמה לגבי הערבים והיהודים לפני כ־20 שנה לא פג תוקפן המוסרי או החוקי עקב מה שהתרחש מאז. אולם דא עקא, נתברר כי אין התחייבויות אלו מתישבות. המנדט אינו בר־בצוע״. ולכן הגיעה הועדה למסקנה שהפתרון היחיד הוא חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה ערבית.

היתרונות העיקריים שבחלוקה, לדברי הועדה המלכותית, בשביל הערבים הם: 1) ע״י כך ישיגו את עצמאותם הלאומית, 2) הם ישתחררו סוף־סוף מהפחד ״שיוצפו״ על ידי היהודים. בשביל היהודים היתרונות, לדעת הועדה, הם: 1) החלוקה משחררת את הבית־הלאומי, מאפשרות שישועבד בעתיד לשלטון ערבי, 2) היא מאפשרת ליהודים במלוא מובן המלה לקרוא ביתם הלאומי ביתם הם, כיון שהיא הופכת אותו למדינה יהודית. ״אזרחיה יוכלו לקבל כל מספר יהודים שלפי דעתם הם עלולים להיקלט. הם ישיגו את המטרה העיקרית של הציונות — אומה יהודית מושרשת בארץ־ישראל, שמעניק לאזרחיה אותו מעמד בעולם שאומות אחרות מעניקות לאזרחיהן הן״.

הקונגרס הציוני, שהתכנס אחרי פרסום הדו״ח של הועדה המלכותית, דן בהצעותיה, שנתאשרו בינתים על־ידי ממשלת הוד מלכותו. מיעוט ניכר רצה בדחית התכנית באופן עקרוני, בנימוק שאינו עולה בקנה אחד עם ההתחייבויות לעם היהודי, זכויותיו ההיסטוריות והאינטרסים החיוניים שלו. הרוב שלל הצעותיה הממשיות של הועדה בעיקר משתי סיבות: שהנגב, החלק הבלתי מיושב והבלתי מעובד של דרום ארץ־ישראל, וכן ירושלים הוצאו מתחומי המדינה היהודית. הכל הסכימו שדרושה ערובה בינלאומית למקומות הקדושים וכי העיר העתיקה בירושלים טעונה משטר מיוחד. ואולם היו נימוקים רבי־משקל נגד הוצאת ירושלים היהודית מתחומי המדינה היהודית. באותה שעה החליט הרוב ליפות כוחה של ההנהלה לנהל משא־ומתן עם הממשלה, ואם תסתכם תכנית מסוימת לייסוד מדינה יהודית תובא הצעת התכנית לקונגרס נבחר מחדש לשם דיון והחלטה. בשנה שעברה, כשהוצעה בפרלמנט התכנית הידועה בשם תכנית מוריסון, החליטה הנהלת הסוכנות בפריס שתכנית זו אינה יכולה לשמש אפילו יסוד לויכוח, ושההנהלה מוכנה לדון על מדינה יהודית בת־קימא בשטה מתאים של הארץ. גם בשיחות שהיו לנו בחורף האחרון, אחרי הקונגרס הציוני האחרון, הודענו לממשלה שאנו מוכנים לדון על יסוד מדינה יהודית בת־קיימא בשטח מתאים של הארץ.

״הספר הלבן״

אחרי הקונגרס בשנת 1937 שינתה ממשלת מר צ׳מברלין את דעתה ושיגרה ועדה אחרת שהגישה דו״ח נגד חלוקה. כעבור שנה, במאי 1939, נקבעה מדיניות חדשה לחלוטין, שביטלה למעשה את הצהרת־בלפור ואת המנדט, היא מדיניות ״הספר הלבן״ משנת 1939, שאפשר לסכמה בקצרה בשלושת העקרונות הבאים:

א) על היהודים להישאר מיעוט לצמיתות שחלקו באוכלוסיה הכללית לא יעלה על שליש.

אחרי קבלת 75.000 עולים במשך חמש השנים הבאות ״לא תותר שום עליה יהודית נוספת, אלא אם כן מוכנים ערבי ארץ־ישראל להשלים עם כך״.

ב) היהודים לא יורשו לרכוש אדמות ולהתישב אלא באזור מצומצם מאוד בארץ.

ג) תוך 10 שנים תוקם מדינה ארצישראלית עצמאית, שתהיה קשורה עם הממלכה המאוחדת ביחסי חוזה שיספקו את הצרכים המסחריים והאסטרטגיים של שתי המדינות בעתיד.

בפברואר 1940 פורסמה בהתאם למדיניות החדשה פקודת קרקעות חדשה שהקימה שלושה אזורים בארץ־ישראל: איזור א׳, בן 6.415, מילין מרובעים, דהיינו 63,1% משטחה הכללי של ארץ־ישראל המערבית, שבו אסור ליהודים לרכוש אדמה, מים, בנינים, עצים או כל חלק או זכות על אדמה, מים, בנינים או עצים על ידי קניה, חכירה, משכנתא, שעבוד או כל צורה אחרת של רכישה; איזור ב׳ בן 3225 מילין מרובעים, דהיינו 31,8% מהשטח הכללי הוא איזור מוגבל, בו דרוש רשיון מיוחד בכתב מאת הנציב העליון, הרשאי להסכים או לסרב כראות עיניו בהחלט, כשיהודי רוצה לרכוש אדמות, בנינים, עצים וכו׳ מערבים. האיזור השלישי בו יש חופש ליהודים לרכוש קרקעות, תופס רק 5% משטחה של הארץ.

משאזלה בתום המלחמה מיכסת 75.000 העולים לפי ״הספר. הלבן״, קבעה הממשלה הנוכחית מכסימום פוליטי של 1.500 עולים לחודש, בהתאם לקביעת ״הספר הלבן״ מ־1939, שמספר היהודים בארץ לא יעלה על שליש בערך מכל אוכלוסי הארץ.

בתזכיר שהוגש לכם על־ידי הממשלה על ״נהול ארץ־ישראל לפי המנדט״: סופר לכם: שעל שנים מסעיפי ״הספר הלבן״ — איסור התישבות יהודית על הקרקע וההגבלה השרירותית של העליה — התמרמרו היהודים בתוקף וטענו שהללו סותרים את התחייבויות ממשלת הוד מלכותו לפי המנדט. זהו אחד מחצאי־האמת המצויים בשפע באותו מיסמך. נכון בהחלט שהעם היהודי, כפי שהכריזה הסוכנות היהודית ב־17במאי 1939, יום פרסום ״הספר הלבן״, ״רואה במדיניות של הפרת־אמונים זו כניעה בפני הטרור הערבי, הסגרת ירידי אנגליה בידי אויביה, כּרית תהום יבין יהודים וערבים, וערעור כל סיכוי לשלום בארץ. העם היהודי לא ישלים עם מדיניות זו. המשטר החדש המוכרז ב״ספר הלבן״ לא יהיה אלא משטר של כפיה מחוסר כל יסוד מוסרי ומתנגד למשפט הבינלאומי, ולא יקום אלא בכוח הזרוע״.

אולם אין זה מדויק לגמרי, כפי שמרמז התזכיר הממשלתי, שרק היהודים בלבד טוענים ש״הספר הלבן״ מפרי את המנדט.

מה אמרה על ״הספר הלבן״ ועדת המנדטים?

ועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים, המוסד הבינלאומי היחידי שנתבקש על ידי המעצמה המנדטורית לעיין בהצעות ״הספר הלבן״, הכריזה פה אחד כי המדיניות שנקבעה ב״ספר הלבן״ אינה הולמת את הפירוש שניתן תמיד על ידי הועדה למנדט הארצישראלי, תוך הסכמת המעצמה המנדטורית ומועצת חבר הלאומים. רוב הועדה, היו״ר מר אורטס מבלגיה, סגן היו״ר פרופ׳ רפאר משווייצריה, הברון וואן־אסבק מהולנד ומרת דאנויג מנורבגיה הצהירו כי עצם סעיפי המנדט וכוונותיהם היסודיות של מחבריו, פוסלים כל מסקנה כאילו מדיניות ״הספר הלבן״ מתישבת עם המנדט.

ומה יאמרה מפלגת העבודה הבריטית?

אולם לא רק ועדת המנדטים פסלה את ״הספר הלבן״. בויכוח בבית־הנבחרים במאי 1939, הצהיר בחריפות מר הרברט מוריסון, כעת לורד־נשיא המועצה בממשלת ה״לייבור״, בשם מפלגת ה״לייבור״: ״אנו רואים את ״הספר הלבן״ ואת המדיניות הכרוכה בו כהפרה צינית להבטחות שניתנו ליהודים ולעולם, ובכלל זה לאמריקה״. מר קלמנט אטלי, ראש הממשלה הנוכחית, אמר: ״פעולת הממשלה (של מר צ׳מברלין), שעשתה דין לעצמה בניגוד להחלטת ועדת המנדטים ומתוך זלזול במועצת חבר־הלאומים, תעורר הרגשה נפוצה מאד, שבמקום לנהוג בהתאם להתחייבויותיה לפי המנדט, מתקלסת הממשלה במדיניות חבר הלאומים ובחוק הבינלאומי״.

מפלגת ה״לייבור״, בועידתה השנתית בסאוּטפורט ב־1939 סמכה ידיה על ״העמדה שנקטה הסיעה הפּרלמנטרית של ה״לייבור״ נגד הצהרת מדיניות הממשלה בארץ־ישראל. היא מכריזה ש״הספר הלבן״, כופה מעמד של מיעוט על היהודים, סוטה מעקרון יכולת הקליטה הכלכלית כמודד העליה היהודית ומתנה עליה יהודית בהסכמה ערבית ומגביל את ההתישבות היהודית על הקרקע: על ידי כך ״הספר הלבן״ מפיר את ההבטחות החגיגיות הכרוכות בהצהרת בלפור ובמנדט. מדיניות ״הספר הלבן״ מכשילה את הכוחות המתקדמים בקרב הערבים והיהודים כאחד. מדיניות זו גם מטילה הגבלות חדשות ללא־נשוא על העליה היהודית בשעה שהרדיפה הגזעית המתגברת מחלקת את יתר ארצות העולם לסוג אחד של ארצות שבהן אינם יכולים לחיות ולסוג שני — של ארצות שלשם אין נותנים להם להיכנס״.

מר וינסטון צ׳רצ׳יל לא היה פחות גלוי־לב בבקורתו על ״הספר הלבן״: ״אני מצטער מאד שהתחייבות הצהרת־בלפור המאושרת על־ידי הקבינטים בזה אחר זה והתנאים שעל־פיהם קיבלנו את המנדט, הופרו על ידי הצעות הממשלה (ב״ספר הלבן״)… למי ניתנה ההתחייבות של הצהרת בלפור? היא לא ניתנה ליהודי ארץ־ישראל, היא לא ניתנה לאלה שכבר ישבו בארץ, היא ניתנה ליהדות העולם ובמיוחד להסתדרויות הציוניות״. הארכיבישוף מקנטרבורי בבית־הלורדים הדגיש ש״הספר הלבן״ כופה מעמד של מיעוט על היהודים בארץ־ישראל. ״הם (היהודים), אמר, יחזרו בביתם הלאומי לאותו מעמד של מיעוט שהיה מנת חלקם במשך דורות רבים בכל חלקי תבל… יהיה פירושו של בית לאומי אשר יהיה — ודאי שלכך איש לא התכוון״. כשנדונו תקנות הקרקע בשנת 1940 בבית־הנבחרים הגיש מר פיליפ נואל־בייקר, מיניסטר התעופה הנוכחי בממשלת ה״לייבור״, בשם מפלגת ה״לייבור״, את הצעת ההחלטה הבאה:

״בית־הנבחרים מצטער על כך שממשלת הוד מלכותו זלזלה בדעתה המפורשת של ועדת המנדטים כי מדיניות ״הספר הלבן״ אינה מתישבת עם סעיפי המנדט, וללא סמכות ממועצת חבר הלאומים, סמכה ידיה על פרסום תקנת־פיקוח על העברת אדמות המפלה לרעה בצורה בלתי־צודקת חלק אחד של אוכלוסי ארץ־ישראל״. בנאומו ציין מר נואל־בייקר, כי ״לפני שנה הכריזה המשלחת הערבית בועידת לונדון, כי בארץ־ישראל ישנם 19 מיליון דונם אדמות שאין ביכלתם של הערבים לעבדם. היהודים כבר החלו למעשה להוכיח שיש ביכולתם לעבד אדמות אלה. הדבר הזה יופסק מפני שהאדמות הן באיזור האסור״. הוא פירש אחר כך את הנימוקים הכלכליים, הפוליטיים והמוסריים נגד גזירת הקרקע.

ההפליה הגזעית שבחוק הקרקע מסכנת את מעמד היהודים בעולם

מני אז חלפו 7 שנים. היטלר מוגר, וחוקי נירנברג נפסלו בכל אירופה. ארץ־ישראל היא עתה הארץ היחידה בעולם התרבותי שבה קיימת עדיין הפליה גזעית לפי החוק. אף אלמלא היה כאן בית לאומי לא היינו,משלימים עם הפליה כזאת. לא היינו משלימים עם שלילת הזכות האזרחית היסודית, זכות חופש התנועה וההתישבות בארץ בה אנו חיים, עם שלילת השויון בפני החוק. אולם הרי זה הוא ביתנו הלאומי.

שמונים דורות חיו ומתו בתקות־ציון בלבם. אומה גדולה והעולם התרבותי כולו הכירו בזכותנו לכונן כאן מחדש את ביתנו הלאומי. וכעת, אותה הממשלה גופה שהוטלה עליה החובה הקדושה לסייע לבית־הלאומי היהודי סגרה אותנו בגיטו טריטוריאלי, ודנה אותנו לחיים בתחום־מושב כברוסיה הצאריסטית. בדברי ימינו הארוכים עברו עלינו רדיפות אכזריות רבות, אולם להיות כלואים בגיטו בארצנו אנו, להיות אסורים בהנאה מאדמת אבותינו שהיא עזובה ושוממה — עינוי אכזרי כזה אפילו אנו לא טעמנו עד כה. היתכן שהאומות המאוחדות תרשינה את קיום החוקים הגזעיים הללו בארץ הקודש אף ליום אחד לאחר שהענין נמסר לידיהן? הועדה האנגלית־אמריקאית ובראשה שני שופטים, אחד אנגלי ואחד אמריקאי, תבעו פה אחד ״לבטל את חוקי הקרקע משנת 1940״. החלטה זו פורסמה ב־20 באפריל 1946. חוק־הקרקעות הגזעני בעינו עומד.

החוק הגזעני אינו רק הפרה מובהקת של התחייבויות בינלאומיות לפי המנדט. הוא מסכן בצורה חמורה את מעמדם של היהודים בכל רחבי העולם. אם הממשלה המנדטורית רשאית לחוקק חוק, הפליה גזעית נגד היהודים במולדתם הם, מה ימנע מממשלות אחרות, שאינן כפופות להתחייבויות בין־לאומיות כאלה, לחוקק חוקים דומים לאלה נגד יהודים בכל מקום ומקום? החרם הגזעי שהוכרז על־ידי הליגה הערבית על תוצרת יהודית, אינו לגמרי בלתי־קשור בחוק הקרקעות הגזעני שחקקה הממשלה המנדטורית. עוד בטרם הוקמה מדינה ערבית בארץ ישראל תבעו הועד הערבי העליון והליגה הערבית, שהפליית־הקרקע הגזעניות תישארנה בתוקפן במדינה הפלשתינאית החדשה, ולא עוד אלא דרשו סעיף מיוחד בחוקה שאין לבטל הפליה זו אפילו על ידי רוב בפרלמנט, אלא בהסכמת רוב החברים הערבים במועצה המחוקקת. זה הוא החינוך האזרחי הניתן לתושבים הבלתי־יהודים בארץ־ישראל ולעם הערבי בארצות השכנות, על־ידי המעצמה המנדטורית.

הגבלת העליה וקרבנותיה

אעמוד עכשיו על ההגבלה השניה, הגבלת העליה. כשהונהג ״הספר הלבן״ בשנת 1939 אמר מר צ׳רצ׳יל כי זוהי מהלומה קטלנית לעם היהודי. בצער עליי לאמור שהוא לא הגזים. ״הספר הלבן״ שנעל את שערי ארץ־ישראל בפני יהודים בשעת סכנה החמורה ביותר, אחראי למותם של רבבות ואולי מאות אלפי יהודים שאפשר היה להצילם מתאי הגזים, אילו היתה ארץ־ישראל פתוחה בפניהם. זמן קצר לפני המלחמה פנינו למיניסטר המו­שבות בבקשה להרשות לנו להביא לארץ־ישראל 20.000 ילדים יהודיים מפולין ו־10.000 בני־נוער מארצות הבלקן. חבקשה נדחתה ו־20.000 הילדים היהודים הללו ו־10.000 הנערים הוצאו להורג. היו זמנים כשהיהודים יכלו עדיין להימלט מארצות הכיבוש הנאציות, אולם שערי ביתם הלאומי נסגרו על־ידי המעצמה המנדטורית והם הובלו לטבח בדאכאוּ ובטריבליבקה. אינני יודע אם זוכרים אתם את ענין ״סטרומה״. היתה זו ספינה קטנה שהפליגה מרומניה בסוף דצמבר 1941 ובה 769 פליטים. רומניה היתה אז נתונה לכיבוש הנאצי. מצבם של היהודים שם, כבכל יתר ארצות הכיבוש, היה נואש. יהודים — זקן ונער, נשים וטף — נדחקו כצאן לתוך קרונות־־משא ונשלחו למקום בלתי ידוע, זאת אומרת למות בתאי גזים אי־שם בפולין. במקרים רבים אספו אותם ברחובות והרגום במכונות יריה במקום. בעיר יאסי בלבד נקבצו 8000 יהודים בככר השוק ונרצחו בקרירות־זדון, במכונות יריה. כל מי שהיתה לו אפשרות ניסה להימלט אל הים. אנית ״סטרומה״ שימשה להובלת בהמות במי הדנובה. 769 הפליטים שהצליחו להגיע אליה לא דאגו הרבה לנוחיות של מסע בים. להגיע או לא להגיע לארץ היתה שאלת חיים ומוות. הנסיעה מרומניה לקושטא ארכה 4 ימים. הנוסעים לא הורשו לעלות על חופי תורכיה, היות ולא היו בידיהם ויזות לא לתורכיה ולא למחוז חפצם. כל מאמציה של הסוכנות היהודית להשיג רשות מהממשלה כדי־להעלותם ארצה עלו בתוהו. הסוכנות לא הורשתה אפילו להקציב, מן הסרטיפיקטים שברשתוה לאומללים אלה מתוך אמתלה שהם נתיני האויב. הפרפורים נמשכו למעלה מחדשיים. ב־18 לפברואר הסכימה הממשלה להרשות לילדים למטה מגיל 11 לעלות על החוף, אולם כבר היה מאוחר מדי. הספינה נאלצה לצאת את קושטא. ב־24 בפברואר טבעה ״סטרומה״ על 764 נוסעיה. פליטי ״סטרומה״ לא היו הקרבנות הישירים היחידים של ״הספר הלבן״ ולא כל הפליטים שנמלטו באניות טבעו במצולות. אחדים מהם נהרגו על ידי צבאות הוד מלכותו. מעטים נהרגו בפרוץ המלחמה ב־1 בספטמבר 1939, כשהאניה ״טייגר היל״ הגיעה לחופי תל־אביב ועליה הומטרו יריות. לפני זמן קצר יותר, במאי 1947, נהרגו שלושה פליטים באניה ״תיאודור הרצל״, שנתפסה על־ידי צבאות הוד מלכותו.

השמצת ההעפלה והמלחמה במעפילים

בויכוח שנערך, בבית־הלורדים ב־23 באפריל הביע לורד אציל, הלורד אלטרינצ׳אם (לשעבר סיר אדוארד גריג), שהיה הנציג הבריטי במזרח התיכון בתקופת המלחמה, את רגשי הזוועה והגועל שלו מהעליה היהודית ״הבלתי־חוקית״, לארץ־ישראל. כבור־אצילותו כינה את הנסיונות הנואשים של פליטים ממחנות אירופה להגיע למולדתם בשם ״מסחר המתנהל בתנאים הדומים לסחר־העבדים על־פני האוקינוס האטלנטי בעבר״. הוא ידע כי ״המטען האנושי מפליג כשהוא מלא תקוה, אולם תקוה זו נידונה להסתיים באכזבה האיומה ביותר״. הוא מתאר עליה ״בלתי־חוקית״ זו לארץ ישראל כ״תהליך בלתי־אנושי מכוער ומעורר בחילה״.

נזדמן לי להיות בלונדון בשעות הקודרות ביותר בשביל בריטניה במלחמה, לאחר שצרפת התמוטטה ובלגיה נכנעה, כשאנגליה עמדה בודדה במערכה והשריד הקטן של הצבא הבריטי ביבשת אירופה ניסה לחזור כנואש דרך דונקירק לארצו. הם לא חיכו ללוכסוס של ״קוין מרי״ ו״קוין אליזאבט״; לא היה איכפת להם אם הסירות הקטנות המזוהמות והרעועות שנאספו מכל חלקי אנגליה על מנת להציל את השרידים האמיצים ראויות לשיט או לא. הם נמלטו. כל העם הבריטי מתגאה בדונקירק, ובצדק. היה זה אסון צבאי גדול, שהפך לנצחון מוסרי גדול יותר. אנו, עבר עלינו באירופה אסון גדול יותר מאסונו של הצבא הבריטי. לא אלפים מעטים, לא רבבות, כי אם מיליונים. ששה מיליונים נהרגו. היוכל מישהו לתפוס מה פירוש הדבר? מה פירוש הדבר בשבילנו? היוכל מישהו להבין זאת: מיליון תינוקות יהודיים נשרפים בתאי גזים? שליש מעמנו, כמעט כמספר כל תושבי שבדיה, נרצח.

לא כל היהודים באירופה הושמדו: מתוך 9.270.000 שחיו ביבשת אירופה ב־1939 שרדו בחיים (בכללם יהודי ברית־המועצות) כשלושה מיליון. מתוך 3.250.000 יהודים בפולין שרדו 150.000, מתוך 800.000 יהודים ברומניה שרדו 300.000, מתוך 360,000 בצ׳כוסלובקיה שדרו 33.000 וכן הלאה. מאות אלפים משרידים אלה כלואים עדיין במחנות שבגרמניה, מוקפים על־ידי רוצחי עמם, מוקפים אותה שנאה כבמשטר היטלר. במשאל־גלופּ שנערך לפני זמן קצר על־ידי השלטונות הצבאיים האמריקאיים באיזור הכיבוש האמריקאי בגרמניה, 60% מהגרמנים הנשאלים אישרו טבח היהודים על־ידי היטלר, 14% גינו את הרציחות, 21% היו ״נייטרליים״. היהודים אינם רוצים להישאר שם. הם רוצים להחזיר לעצמם את כבוד האדם, את מולדתם. הם רוצים להתחבר עם קרוביהם בארץ־ישראל, לאחר שאבדו להם בני־משפחתם הקרובים ביותר. הארצות שבהן נולדו נראות בעיניהם כבית־קברות של עמם. אינם רוצים ואינם יכולים לחזור לשם. ברצונם לשוב לביתם הלאומי והם משתמשים בסירות־דונקירק. וכאן, כפי שסיפר הלורד האציל בבית־הלורדים, סופם לנחול אכזבה מרה ביותר, היות ובים המוביל אל ארצם, הצי האדיר של המעצמה המנדטורית עורך עליהם ציד ומחזיר אותם בעל־כרחם למחנות־ריכוז, הפעם לקפריסין.

מפי סגן־מיניסטר החוץ, מר מקנייל, שמענו בבית־הנבחרים ב־5 במאי, כי ״ננקטים אמצעים תקיפים מקיפים ומרובים״ נגד עלית יהודים לארץ־ישראל שלא ברשות ממשלתית: זאת אומרת שהממשלה הבריטית לוחצת מבחינה כלכלית, צבאית ודיפלומטית על ממשלות ארצות אחרות באירופה ובאמריקה לשים מצור על הקרבנות היהודיים של הנאצים באירופה, לסגור את כל הגבולות לפניהם, גבולות מעבר ויציאה, ולהכריח אותם בכוח להישאר במקומות שבהם הם נמצאים, על־מנת לשמור על קדושת ״הספר הלבן״. משתמשים אפילו במנגנון האומות המאוחדות למטרה לא־אנושית זו.

לורד סמואל הביע דעת העם היהודי כולו כשאמר בתשובתו ללורד אלטרינצ׳אם בבית־הלורדים ביחס לעליה המכונה ״בלתי חוקית״:

״כשהלורד האציל מגנה בחריפות בה רבה את התנאים שבהם העולים נמלטים ואומר שעלינו לקיים את החוק, נוטות ממשלת ארצות־הברית וממשלות אחרות לשאול: ״הכיצד מעיזים אתם לסגור את השערים בפני יהודים אלה ולהפסיק עליתם זו מתוך זלזול בעצם רוחו של המנדט שאתם מתימרים לקיים?״ לורד סמואל המשיך: ״הממשלה טוענת: פרסמנו תקנה וזהו החוק״. ההסתדרות הציונית משיבת לעומתה: ״החוק שפרסמתס הוא כשלעצמו הפרת החוק, הפרת החוק הבינלאומי שנתאשר על ידי חבר הלאומים״.

כשנגמרה המלחמה, מלחמה שבה השתתפו מיליון חיילים יהודיים, מהם 30.000 מתנדבים ביחידות היהודיות מארץ־ישראל, וכשנתברר האסון המחריד בכל היקפו, הגשנו בקשה להעלות ארצה את 100.000 הפּליטים הראשונים. בארץ שרר מחסור חריף בכוחות אדם. אולם עד מהרה התחוור כי השלום לא בא לעמנו וכי היטלר לא נוצח — עד כמה שהדבר נוגע ליהודים. יתכן שמוגר על־ידי צבאות הברית, אולם תורותיו הארסיות נגדנו שרירות וכיימות. עמי אירופה שוחררו — אך לא כן יהודי אירופה. עקורים מבני כל האומות יכלו לחזור לארצותיהם, בהן מצאו ממשלות לאומיות שדאגו להם, אולם ביתו של היהודי הנידח היה סגור, וכוחות אויר ויבשת אדירים גויסו לשמור על השערים. וכשלא הספיקה אפילו עצמתו של הצי הבריטי, הופעל כל כובד משקלה של בריטניה הגדולה, משקלה הכלכלי, הפוליטי והדיפלומטי, ללחוץ באמצעי־לחץ ״תקיפים, מקיפים ומרובים״ באירופה ובאמריקה כדי להחזיר את היהודים למקומות מושבם.

אפילו ההמלצה שנתקבלה פה אחד על־ידי ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית להעלות 100.000 פליטים הושמה לאל. כן לא השפיעה כלל מסקנת המומחים האנגלים־אמריקאיים שהארץ מסוגלת לקלוט 100.000 פליטים תוך שנה אחת.

נתברר, כי מדיניות ״המפר הלבן״ נעלה על כל שיקול הומניטרי על כל צורך כלכלי של הארץ, על כל ההתחייבויות והתביעות של המנדט. מדיניות כזאת אפשר היה להוציא לפועל אך ורק בכוח הזרוע, והממשלה פתחה בשיטת דיכוי שהפכה את ארץ־ישראל למדינת־משטרה.

מדינת־משטרה

כל החירויות האזרחיות הידועות בחוק האנגלי לא רק צומצמו, אלא למעשה בוטלו לחלוטין. אפשר להוציא פקודות למעצרו של כל אדם לתקופה כל שהיא או ״לפי ראות עיניו של הנציב העליון״ ללא כל תהליך משפטי. לאמיתו של דבר נעצרו כך אלפים, ורבים הוחזקו במעצר במשך שנים. אפילו אנשים שנידונו על־ידי בתי־המשפט הוחזקו במעצר לאחר שריצו את תקופת־ענשם. זכויות בלתי־מוגבלות לאסור, לעשות חיפושים, להחרים נכסי דניירי ודלא־ניידי, לעצור ולגרש הוגברו על ידי הסמכויות הנרחבות שנתנו לבתי־הדין הצבאיים לחרוץ פסק־דין מוות בעוון שימוש בנשק חם וחמרי־נפץ ואפילו בעוון נשיאתם. אותו עונש צפוי לכל חבר של קבוצה אם מישהו מחבריה מבצע עבירה זו. למן 1943 הלך וגדל מספר החיפושים בנקודות ההתישבות החקלאית: חיפשו כביכול נשק או אנשים העוסקים באימוני־התגוננות או עולים ״בלתי חוקיים״. לא אחת נהרגו מתישבים שניסו להתגונן באופן פסיבי. ב־29 ביוני 1946 כבשו כוחות צבא גדולים 25 ישובים חקלאים ואת משרדיהם של המוסדות הלאומיים היהודיים בערים. נבחרי העם היהודי נאסרו והוחזקו במעצר במשך ארבעה חדשים וחצי ללא משפט. נערך חיפוש ללא תקדים, חיפוש מבית לבית בתל־אביב בימים 29 ביולי עד 2 באבגוסט 1946 בהשתתפות יותר מ־20.000 חיילים. הטלת המשטר הצבאי במארס 1947 שלל מאת 240.000 תושבים יהודים את כל מכשירי הקיום הסוציאלי במשך שבועיים ומעלה. מלבד שלבי־השיא בפעולות הצבאיות היה המשטר בארץ־ישראל במשך שנים מימים ימימה מיוסד על צנזורה של העתונות, על עוצר בית, עוצר דרכים, חיפושים על־ידי המשטרה והצבא, פטרולים ובדיקות־זהות, שנתלוו ביריות על מפירי עוצר ועל אנשים שלא נענו לקריאות הפטרולים. בכוונה או שלא בכוונה, הפך משטר זה למעשה לפעולות עונש קיבוצי שחזרו ונשנו ופגעו בישוב כולו.

באופן מקביל לאמצעים הרשמיים הללו אירעו ונישנו במשך השנים הללו מעשי התנפלות בלתי־רשמיים על האוכלוסיה האזרחית מצד אנשי־המשטרה והצבא — בבתי־הסוהר, במחנות־המעצר ובחוצות.

רחוק אני׳ בתכלית מלהשמיע דברי האשמה בסיטונות; אדרבה, רואה אני חובה לעצמי להזכיר מקרים רבים שבהם מילאו אנשי־צבא ומלחים בריטיים מתוך הרגשת בחילה ובדמעות בעיניהם את התפקידים המדאיבים שהוטלו עליהם — חיפושים, מאסרים וגירוש פליטים, ועד כמה שהדבר היה בגדר אפשרויותיהם ניסו לעזור לקרבנות משטר הדיכוי. היו מקרים שחיילים ומלחים סיכנו את חייהם כדי להציל פליטים מטביעה. ואם נביא בחשבון את רוח המשטר ומצב ״לית דין ולית דיין״ שקם בארץ עקב המשטר הזה, — הרי מפתיעה העובדה שפגיעות ״בלתי רשמיות״ אלה היו מעטות כל כך. אשם לא איש הצבא, אף לא השוטר, כי אם המשטר גופו, מדיניות ״הספר הלבן״, הפרת ההתחייבויות, חילול המנדט, ובקיצור — מה שמר צ׳רצ׳יל הגדיר במלים ״המלחמה המתועבת נגד היהודים״.

מדוע נכשלה הממשלה בביצוע המנדט

באספה המיוחדת של או״מ במאי שעבר הודה הנציג הבריטי, סיר אלכסנדר קדוגאן, בגילוי־לב בכשלונה של ממשלת המנדט בארץ־ישראל. ממשלת ארץ־ישראל פרסמה לפני זמן מה תזכיר על ״האדמיניסטרציה של אדץ־ישראל בתקופת המנדט״, כדי להסביר את סיבות הכשלון. התזכיר מנסה לעשות דבר שאינו אפשרי: להצדיק את ״הספר הלבן״ מ־9193 ולהוכיח, כי מדיניותו היתה כרוכה מלכתחילה בהצהרת־בלפור ובמנדט. אין כל צורך לסתור טענה ממין זה. ועוד זאת: במקום לספר לנו מה עשתה האדמיניסטרציה לביצוע המנדט, מספר לנו התזכיר, מדוע דעתו של האדמיניסטרציה לא היתה נוחה מן המנדט. מבחינה זו, הרי כאן תעודה חושפת. בפעם הראשונה הודתה האדמיניסטרציה בגלוי, בתעודה רשמית, על איבתה למנדט. למען האמת, עלי להגיד, כי האשמה־עצמית זו היא אפילו נפרזת. התזכיר היה צריך להקיף לא רק תקופת ״הספר הלבן״ מ־1939, אלא גם את כל תקופת המנדט מאז 1922. ואין זה נכון לומר כי כל האדמיניסטר­ציה היתה עוינת את המנדט במשך כל הזמן הזה, כפי שמשתמע מדברי התזכיר הנ״ל. כי אכן היו אנשים באדמיניסטרציה שניסו למלא את תפקידיהם בנאמנות ללא כל דעה קדומה אישית. יכול אני להזכיר כמה שמות, אך אסתפק רק בשמו של פילדמרשל לורד פלומר, הנציב העליון של ארץ־ישראל, שלא היה לא פרו־יהודי, אף לא פרו־ערבי, אלא רק היה נאמן לחובתו ומילא את תפקידו ביושר־לב ובפשטות, כאיש־צבא נאמן, ללא מורך וללא משוא־פנים. כשהיתה אבטלה בקרב הערבים ניסה לורד פלומר להמציא עבודה לערבים; וכך עשה גם למען היהודים בשעה שהייתה אבטלה בתוכם. היו אנשים כמוהו גם לפניו וגם אחריו. הייתי יכול להזכיר אפילו שמות מבין אלה המשרתים כיום בפקידות הממשלה, אולם חוששני כי הדבר עלול להביאם במבוכה…

אולם נכון הדבר, שבדרך כלל משקף תזכיר זה, עמדתה הכללית של האדמיניסטרציה בארץ־ישראל, כבמקומות אחרים במזרח התיכון ובלונדון, שהיו מלכתחילה עוינים את המנדט ואת הבית־הלאומי, ועשו כל שביכולתם למנוע ביצוע המנדט, עד שעלה בידם לשים במקומו את ״הספר הלבן״ מ־1939. ניתוח מלא ומפורט של התזכיר הזה יפורסם במועדו ויוגש לאו״מ. אסתפק כאן רק בהערות אחדות.

ראשית כל, בנוגע להתחייבות הכפולה (הדוּאלית). אמנם אנו עומדים בטענתנו, כי מטרתו הראשונית של המנדט היתה הקמת הבית־ הלאומי היהודי, אך אנו מסכימים ברצון, כי זו לא היתה ההתחייבות היחידה המוטלת על ממשלת המנדט. אף אילולא היה דבר וחצי דבר בנוסח המנדט בנוגע לאוכלוסים הלא־יהודים בארץ — היה זה מחובת הממשלה, בתורת ממשלה, לשקוד על רווחתם והתפתחותם של כל האוכלוסים ללא הבדל כלשהו, בין שיש מנדט ובין שאיננו. אם יש לנו תלונות כלשהן נגד הממשלה הרי זה לא משום שהיא עשתה יתר על המידה למען התושבים, אלא משום שלא עשתה כמעט ולא כלום למען הבית־הלאומי ומעט מאוד למען תושבי הארץ. לדעתנו, טעות היא לראות את חובת הממשלה כלפי האוכלוסיה בכללה כדבר הסותר באיזו מידה שהיא את חובתה האחרת, בין אם זו חובה ראשונית — לקדם את הקמת הבית הלאומי — או לא. אפילו התזכיר הנ״ל אינו מכחיש, כי מאמצי היהודים ״הביאו ברכה לערבים כשם שהביאו ברכה לסקטור היהודי של האוכלוסיה, כי התקדמות הארץ בכללה נסתייעה במידה ניכרת על־ידי מפעל הפיתוח היהודי וכי גידול פריחתה של הארץ, כתוצאה מיזמת היהודים, מסייע למימון פעולות פיתוח כלליות״.

אי־השויון בין יהודים וערבים מהו

התזכיר מטעים תכלית הטעמה את אי השויון בין היהודים והערבים בארץ־ישראל; אכן קיים אי־שויון ושוני מבחינת המנטליות וההשקפה הסוציאלית, מבחינת הרוח הציבורית, הכוח הדינמי ומכמה וכמה בחינות אחרות. יש כמובן הבדל בין עם החי במאה העשרים ובין אנשים השרויים עדיין במאה החמש־עשרה וחלק מהם אפילו במאה השביעית. אך התזכיר הוא חד צדדי יתר על המידה בהטעימו את ענין ההבדל בין שתי העדות; הוא תולה את ההבדל בקולר היהודים ובאשמתם, ומשתמש בו כאמתלא לבלימת התפתחותם. אם ההבדל בין היהודים והערבים הוא ליקוי שמחובת האדמיניס­טרציה לתקנו, הרי שמחובת הממשלה להזכיר את כל ההבדלים הקיימים בין היהודים והערבים ולהשתדל לתקן את כולם.

אזכיר רק אחרים מהם. יש הבדל במספרים. יש בארץ כ־600.000 יהודים וכ־1.100.000 ערבים. בנידון זה אין שום מספרים בני־סמך. ברם, יש אי־שויון גדול עוד יותר מזה: ברשות הערבים 94 אחוז מהקרקע ואילו ליהודים רק 6 אחוזים. לערבים יש שבע מדינות וליהודים אף לא אחת. לערבים יש טריטוריות עצומות בלתי־מפותחות — עיראק בלבדה גדולה פי שלושה מאנגליה, אך מספר אוכלוסיה הוא פחות מארבעה מיליון נפש — ואילו ליהודים יש רק התחלה מצערה של בית לאומי. ואף לזו מתיחסת ממשלה ארץ־ישראל בצרות־עין. אי־השויון הבולט ביותר הוא אולי בכך, שלערבים אין שום בעיה של חוסר מולדת ושל הגירה. ואילו אצל היהודים חוסר המולדת הוא השורש והמקור לכל סבלותיהם במשך מאות השנים שעברו. חלק מההבדלים הללו סוכם על־ידי ועדת המנדטים המתמדת של חבר הלאומים בשנת 1939 במלים אלה: ״יש לזכור, כי אין להשוות כלל את הסבל הקיבוצי של הערבים ושל היהודים, מאחר ששטחים נרחבים במזרח הקרוב שלפנים הכילו אוכלוסים רבי־מספר ושימשו בעבר מולדת לתרבות מזהירה, פתוחים לראשונים (הערבים), ולעומת זאת שערי העולם ננעלים יותר ויותר בפני התישבותם של אלה האחרונים (היהודים)״.

״חוטבי עצים ושואבי מים״

אפשר הפיסקה התמוהה ביותר שישנה באותו תזכיר, היא זו המתארת את היהודים כ״קיבוץ בעל זכויות־עדיפות״ לעומת הערבים המוגדרים כ״חוטבי עצים ושואבי מים״. מענין היה לדעת היכן הן זכויות־היתר המיוחדות שניתנו ליהודים בארץ־ישראל. האם הזכויות היתרות הן בכך — כפי שנמסר בשם ה. מ. הנציב העליון, בשבוע שעבר, — כי היהודים משלמים 70 אחוז מן המסים בעוד שהערבים נהנים מ־70 אחוז, בקירוב, של שירותי הממשלה? ברם, העוקץ הממאיר נעוץ בעיקר בחלק השני של המשפט, הנוטל מאתנו את הפריבילגיה להיות ״חוטבי עצים ושואבי מים״, דבר שהוא בעינינו זכות אמיתית וגדולה. זכות זו נשללה מאתנו בארצות רבות ובמשך דורות רבים, שבהם אילצו אותנו להתגורר אך ורק בערים, וגם בערים הגבילו אותנו במקצועות מסוימים. בעל־כרחנו נותקנו מעבודה על הקרקע. ואם היתה משאת־נפש, נוסף על אהבת ארצנו, שהמריצה רבבות צעירים יהודים לעלות לארץ, הרי זו היתה השאיפה ליהפך לחוטבי עצים ושואבי מים, לעשות במו ידיהם כל עבודה גופנית מפרכת ולחיות בזיעת אפיהם. הדבר המבדיל את הישוב העברי בארץ ישראל מקיבוצי היהודים בגולה הוא דוקא אותה תמורה יסודית במבנה הכללי שלנו, שרובם הגדול של בני עמנו בארץ הם אנשים העושים בכל עבודה קשה — בשדה, בסדנה, בים, בסלילת דרכים. בתוך ישוב יהודי הכולל כ־600.000 נפש יש למעלה מ־170.000 עובדים מאורגנים, גברים ונשים, כלומר, למעלה מעובד מאורגן אחד לכל ארבעה תושבים, לרבות הזקנים והתינוקות. על כך גאוות תנועת הפועלים העברית בארץ ישראל שהיא העלתה את ערך העבודה בארץ בה עמל־כפים.

דוקא בשאלה זו היתה ההתנגשות הראשונה ביני ובין הנציב העליון. אותה שעה ייצגתי לא את הסוכנות היהודית כי אם את הסתדרות העובדים, וביקרתי אצל סיר ג׳ון צ׳נסלור, שהיה נציב עליון מ־1928—1931, כדי לבקשו ליתן לפועלים היהודים חלק בסלילת הכבישים על ידי הממשלה. סיר ג׳ון שבא מרודזיה, ניסה לשכנע אותי, כי המשטר המתאים ביותר לארץ זו הוא המשטר הקיים בדרום־אפריקה: ״את העבודה הפּרימיטיבית, הקשה והבלתי־מקצועית יש להניח לידי הילידים, ואילו היהודים צריכים להתרכז בעבודות מקצועיות ודקות ששכרן גבוה יותר״.

הנציב היה מופתע מאד כשאמרתי לו, כי דוקא למעמד זה לא נסכים בארצנו בשום פנים ואופן. לא באנו הלום להקים מעמד עליון ולהניח את העבודה השחורה והקשה לזולתנו. אמנם מוכנים אנו להשתמש במוחנו, אך יש ברצוננו להשתמש גם בכוח ידינו ולעסוק בכל עבודה, הדרושה לקיום החברה.

היו לנו שיחות מעין אלו גם עם כמה נותני־עבודה יהודים, וביניהם הנדיב הידוע הברון אדמונד די רוטשילד, שקידם את ההתישבות היהודית בארץ־ישראל. הוא גמר אומר לייבש את ביצות הארץ ולתכלית זו הביא פועלים ממצרים. הצענו לו לעשות את העבודה בעצמנו, וכשהוא התנגד לכך בטענה, כי עבודה מסוג זה מזיקה לבריאות, אמרנו, כי זה נימוק נוסף לכך שנעשה זאת בעצמנו.

לא יכולתי להבין את נימת הזלזול שיש בתזכיר לחוטבי עצים ושואבי מים. אנו מאמינים כי אין עבודה חשובה ומועילה יותר בארצנו ובארצות דומות לה מאשר שאיבת מים. אפשר שראיתם משהו מן העבודה הזו בנגב. צר לנו מאד כי לא יכולנו להגדיל לעשות גם כחוטבי עצים, מהסיבה הפשוטה שרבים מהפולשים וכובשי הארץ הזרים במשך 1800 השנים האחרונות עשו שמות ביערות הארץ. אך אנו עוסקים באהבה בחציבת אבנים וסלעים שעודם מרובים כאן. אין לך דבר שיקומם אותנו יותר מהנסיון לשלול מאתנו את הזכות להיות חוצבי סלעים ושואבי מים. אמונתנו היא, שמולדת אין קונים ואין כובשים, אלא יוצרים בעבודה.

״היהודים אינם מתבוללים בקרב הערבים״

תלונה אחרת שהובעה בתזכיר (הממשלה) היא שעצם מטרתו של הבית הלאומי היא שמנעה ממנו ״לקבל אופי אחר מאשר יהודי״ וכן… מנעה את ״התבוללות תרבותו של הישוב היהודי בתרבות האוכלוסיה הערבית״. בנידון זה הננו מודים באשמתנו: אנו יהודים, ומנוי וגמור עמנו להישאר יהודים. סרבנו להתבולל אפילו בקרב עמים אירופים בעלי תרבות גבוהה מאוד. יהודים בגרמניה, שלשונם הגרמנית היתה צחה מזו של היטלר, לא ניצלו בזכות התבוללותם. נהיה כל כך יהודים ככל שבני אנגליה הם אנגלים. ואין אנו זקוקים לשום הצטדקות בענין זה. אנו מטפחים את התרבות שלנו, את לשוננו העברית, אנו נקבע סדרי חיינו ונספק צרכינו, ונחיה לפי אמונתנו והשקפותינו. אך דבר זה לא יפריע — אדרבה, הוא רק יסייע — שנראה את הערבי כבן־אדם כמונו, כשכן שגורלו קשור בגורלנו אנו, ושהתקדמותו דרושה לנו כשם שהיא דרושה לו גופו. אפשר שהתקדמות זו תתמהמה קצת יותר, בגלל ההבדלים מדורות ברמות החיים וכו'. אך עשה נעשה כל שביכלתנו לעזור לו להגיע לרמה כלכלית, חברותית ותרבותית כזו המצויה בתוכנו. לדאבוננו אין ממשלת הארץ בידינו. ואם כי מטילים עלינו את האחריות, אין לנו שלטון. אנו יכולים לסייע להתקדמות הערבים אך בהיותנו להם למופת ובמאמצים מכוונים לתכלית זו, וזאת אנו עושים. אין לך רעיון רחוק יותר מאתנו מאשר רעיון חהתבוללות. אנו דוחים את הסברה, כי יהודי בעל־הכרה המכבד את דעותיו ואת לשונו, אינו יכול לשתף פעולה עם ערבי בעל־הכרה המכבד את דעותיו הוא ואת לשונו שלו. גם כשדעותינו מחולקות בשאלות פוליטיות, אין אנו סבורים כי אי־אפשר לשתף פעולה בחיי יום יום. ויש שיתוף פעולה בין פועלים יהודים וערביים, ובין אכרים יהודים וערבים, בכל הזדמנות מתאימה לכך.

בסעיף 8 של התזכיר סופר על ״השנאה הגזעית שנתגלתה בפרעות 1920—1921 ו־1929, היהודים נרצחו על היותם יהודים בשנות המרד 39—1936. בארצות, שהערבים הזכירו אותן תכופות כדוגמא ומופת מבחינת היחסים בין הערבים והיהודים, אירעו פגיעות ביהודים בתורת יהודים: בעיראק ב־1941; במצרים ובטריפולי ב־1945״. אינני מדבר בשם הערבים ובודאי שלא אלמד זכות על פרעות הערבים ביהודים, אך באותה הודעה יש שתי השמטות מאַלפות: אחת נוגעת לכשלונה של האדמיניסטרציה, והרי מסקנת הועדה המלכותית ב־1937: ״הראשון בכל התנאים הדרושים לרווחתה של כל ארץ שהיא, הוא בטחון ציבורי… כיום ברור, כי החובה האלמנטרית של המצאת בטחון לציבור לא נתמלאה. אם יש תרעומת שהיהודים זכאים בלי ספק להשמיע, הרי זה העדר הבטחון. קובלנותיהם בנידון זה הושמעו בסגנון עצור ומעורר כבוד״.

השמטה שניה: אין זה מן היושר להטיל את האחריות למהומות אלה על כל האוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל. לא כל הערבים השתתפו בהם; אדרבה, פלחים רבים מאוד, בפרט אלה השוכנים בסמוך למושבות היהודיות, הגישו עזרה בעלת־ערך לשכניהם היהודים, במסרם להם אינפורמציה על כנופיות הטרוריסטים הערבים. במהומות אלה, ובפרט במאורעות 1936—1939, מספר הערבים שנרצחו על־ידי טרוריסטים ערבים גדול ממספר היהודים שנרצחו. כל הקרבנות הערביים של הטרור הערבי נפלו ממחנה המתנגדים הפוליטיים של המופתי.

בסעיף 11 של התזכיר יש הסבר מוזר לשאלה מדוע לא הגשימה הממשלה את מדיניות הקרקע הנדרשת על ידי המנדט. שני סעיפים מגוף המנדט נוגעים בשאלת הקרקע. סעיף 6 הדורש מאת הממשלה לעודד, מתוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית, ״התישבות יהודית צפופה על הקרקע, לרבות קרקעות המדינה ואדמות שממה שאינן דרושות לצרכי הציבור״. הסעיף השני הוא סעיף 11, המטיל על הממשלה להנהיג שיטה קרקעית מותאמת לצרכי הארץ, הלוקחת בחשבון בין השאר כי רצוי לקדם התישבות צפופה ועיבוד אינטנסיבי של הקרקע.

מי הפריע לממשלה להשפיע טובה על עבר־הירדן?

במשך 25 שנות המנדט הזניח השלטון לחלוטין את שני הסעיפים גם יחד. כעת זו הפעם הראשונה שמגלים בתזכיר זה את הסיבה הטמירה מדוע ״נתאחרה״ מדיניות הקרקע של הממשלה. גרמה לכך הזכרתה המפורטת של הסוכנות היהודית בקשר להתישבות על הקרקע, באשר הזכרה כזאת מעוררת בקרב הערבים חשד בנוגע למפעל הפיתוח החקלאי של היהודים, וחשד זה הוא שגרם למדיניות הקרקע של הממשלה ״להתאחר״. אך האמנם זהו המצב לאמיתו? כידוע לכם, היה המנדט חל עד הזמן האחרון על שני חלקי ארץ־ישראל: המזרחי והמערבי. סעיף 25 ייפּה את כוחה של ״ממשלת המנדט לעכב או להשהות הגשמת אותן הוראות המנדט שלפי דעת הממשלה אינן מתאימות לתנאים המקומיים בעבר־הירדן״. בהתאם לסעיף זה, כל ההוראות הנוגעות לבית־הלאומי ולסוכנות היהודית״ ניטל ב־1922 תקפן לגבי עבר־הירדן. יתר על כן — אותו חלק של ארץ־ישראל נסגר לחלוטין בפני עליה והתישבות יהודית. אולם סעיף 11 נשאר בתקפו בעבר־הירדן. ואפשר לשאול: מה עשתה הממשלה לקידום מדיניותה הקרקעית באותו חלק של איזור המנדט שבו אינה קיימת האמתלה התמוהה בנוגע לסוכנות היהודית? כיצר קרה הדבר שעבר־הירדן פוּתח פחות, הרבה מאד פחות מאשר ארץ־ישראל המערבית? כיצד קרה הדבר שעבר־הירדן דל לעין־ערוך ובלתי־מפותח לחלוטין? מדוע נשארה אוכלוסית עבר־־הירדן סטאטית, במשך 25 השנים האחרונות? ואפילו כעת, לאחר שהוקמה שם ממלכה עצמאית, כמעט שאין היא יכולה לשאת את עצמה. יש לנו עור שכנה אחרת, עיראק, שבה אין להצביע על אותו שעיר־לעזאזל נוח ששמו בית־לאומי יהודי וסוכנות יהודית. זה 20 שנה ומעלה קיימת שם ממשלה ערבית לאומית, ואף־על־פי־כן הארץ מפותחת הרבה פחות מאשר ארץ־ישראל המערבית: 95% מהאוכלוסים אינם יודעים קרוא וכתוב; שיעור התמותה של הילדים הוא למעלה מ־50%; התנאים הסניטריים נמצאים בשפל המדרגה והפועל העיראקי, רמת חייו נמוכה הרבה יותר מזו של הפועל הערבי בארץ־ישראל. התזכיר אינו מעלים את העובדה, כי התקדמות הערבים בארץ־ישראל נסתייעה במידה רבה על־ידי ההתישבות היהודית בארץ, אבל התזכיר דואג מאוד להסביר, כי גם קידמת הערבים וגם קידמת היהודים באו בזכות האדמיניסטרציה. ושוב עלינו לשאול מדוע אין לראות אותן תוצאות מבורכות של פעולת האדמיניסטרציה באיזור השני של המנדט, בעבר־הירדן? החלק המזרחי של הארץ נשאר כמעט כמו שהיה לפני תקופת המנדט הבריטי. ואילו בחלק המערבי חלה תמורה מהפכנית גם בשיעור האוכלוסין וגם בקצב התפתחותו. ההבדל היחיד הוא רק בכך שבמערב הירדן יש בית לאומי ויש יהודים, ואילו במזרח הירדן הם אינם.

אינני רוצה כי יווצר אצלכם רושם שאנו סבורים, כי הארץ לא הפיקה כל תועלת שהיא ממשק ממשלת המנדט. ממשלת הארץ ביצעה כמה מפעלים ששום אדמיניסטרציה אינה צריכה להתבייש בהם, למשל, נמל חיפה ומספר רב של כבישים מצוינים. והייתי מציין במיוחד את ההקלה במסי החקלאות הכבדים שהעיקו על אוכלוסי הכפר בתקופת התורכים. הייתי מזכיר את שירותי הבריאות והחינוך של הממשלה, אם כי אלה משמשים את הערבים בלבד. אך כל אלה אין בהם כדי לשנות את העובדה שהמנדט לארץ־ישראל לא הוגשם. המטרה הראשונית של המנדט לא בוצעה, ולא עוד אלא ששמו מכשולים על דרכה עוד לפני פרסום ״הספר הלבן״. ממשלת־המנדט נכשלה לא משום שהיהודים והערבים לא שיתפו פעולה אלא משום שממשלת המנדט סירבה לשתף פעולה עם המנדט.

״הספר הלבן״ הרס את הבסיס המוסרי והחוקי של השלטון

״הספר הלבן״ הרס את המנדט, ועם זה עקר את הבסיס המוסרי והחוקי של הממשל הקיים בארץ־ישראל. זהו משטר שרירותי המיוסד על הכוח בלבד. הוא סותר רצונם של כל אוכלוסי הארץ. הוא גרם סבל לא יתואר לעמנו, הוא מסכן קיומנו הלאומי. הוא אינו מתישב עם ההתחייבויות הבינלאומיות ושמירת־אמונים.

כעת מתעוררת השאלה הראשית והיסודית: מה המשטר שיש לקבוע בארץ זו? אין זה כה חשוב מה שם תקראו למשטר זה. לא השם מנדט, באמנות בינלאומית, מדינה ארצישראלית, מדינה ערבית או מדינה יהודית קובע. גם לא איכפת הדבר ביותר מה יהיה טיבה של החוקה הרשמית. הרי יש ארצות שזכו לחוקות מעולות על הנייר ולממשלות גרועות בחיים, ויש להיפך. אין החיים הולכים אחרי חוקות־נייר.

״דו־לאומיות״ ודו־לאומיות

אביא לכם דוגמא של שם המשמש למטרות שונות: המונח או השם ״מדינה דו־לאומית״. יודע אני לפחות שתי תכניות למדינה דו־לאומית בארץ־ישראל המנוגדות זו לזו תכלית ניגוד. האחת מיוסדת על שלילה גמורה של הציונות והבית־הלאומי ואילו ההצעה האחרת היא תכנית של ציונות רבת־תיאבון.

המדינה הדו־לאומית האנטי־ציונית הוא ״הספר הלבן״ של מר מלקולם מקדונלד, הטוען כי מדיניותו מכוונת לא למדינה יהודית ואף לא למדינה ערבית, כי אם למדינה דו־לאומית. אם כי היהודים יהווּ שליש מהאוכלוסין, הרי המדינה לא תהיה ערבית, אלא משותפת לשני העמים, ושני העמים ישותפו בשלטון בצורה כזאת שתשמור על האינטרסים העיקריים של שתי העדות. תכנית זו מבטיחה אפילו להגן על מעמדו המיוחד של הבית־הלאומי היהודי בארץ־ישראל. זוהי מדינה דו־לאומית האוסרת עליה יהודית, גוזרת על היהודים להישאר מיעוּט נצחי ומניחה לצמיתות חוסר־המולדת של העם היהודי.

ויש הצעה אחרת למדינה דו־לאומית שנתמכת על־ידי אגף שמאלי חשוב של תנועת הפועלים הציונית — מפלגת הפועלים השומר־ הצעיר. זוהי תכנית ליישב בארץ־ישראל במשך 25 השנים הבאות 2—3 מיליון יהודים. למשך אותה תקופה תוּשם ארץ־ישראל תחת רשות־פיתוח מיוחדת שמטרתה המיוחדת תהיה:

א. לקדם בארץ־ישראל ישוב בן שנים—שלושה מיליון יהודים במשך 20—25 השנים הבאות, על־ידי פיתוח אפשרויותיה של הארץ.

ב. להעלות את רמת החיים והחינוך של ערבי ארץ־ישראל בקירוב לרמה הקיימת עכשיו בקרב היהודים תוך כדי אותה תקופה.

ג. לקדם ולעודד בפועל שיתוף פעולה יהודי־ערבי וכן לעודד התפתחות מודרגת של מוסדות שלטון עצמי, מקומי וארצי, על פי קוים דוּ־לאומיים, עד אשר יושג השלב של עצמאות מלאה במסגרת חוקה דוּ־לאומית.

למען בצע זאת יש להעמיד את ארץ־ישראל תחת ״ועדת פיקוח מתמדת״ של שלוש המעצמות הגדולות, ועל הועדה הזאת יש להטיל בחירת אדמיניסטרציה מסוגלת למלא את התפקידים הנ״ל; השלטון ההוא צריך לכונן ״ועד־פיתוח״ שבו ישותפו יהודים וערבים במספרים שוים.

לכשתושג עצמאותה של ארץ־ישראל כעבור 20 או 25 שנים, עדיין תשמור ״ועדת־הפיקוח המתמדת״ על סמכויות מסוימות של השגחה כללית בידיה, עד אשר או״מ יחליט שהחוקה החדשה פועלת כהלכה וכי ארץ־ישראל כבר ראויה להיות חברה באו״מ.

היהודים והערבים יתארגנו בשתי ועדות לאומיות אוטונומיות; וכשארץ־ישראל תהיה עצמאית היא תתכונן כפדרציה של שתי העדות הללו. הממשלה המרכזית תהיה מורכבת מארבעה חברים, שני ערבים ושני יהודים, נבחרים על־ידי אסיפת המדינה, המורכבת משתי המועצות הלאומיות של העדות היהודית והערבית וממועצת המדינה, שתהיה מחציתה יהודים ומחציתה ערבים.

אעפ״י ששתי התכניות הללו מכונות מדינה דו־לאומית, הרי תוכלו לראות על נקלה, שלאמיתו של דבר הרי הן שני דברים מתנגדים זה לזה בהחלט.

השאלה הקובעת היא שאלת העליה

בעיית המשטר בעתיד של ארץ־ישראל איננה למעשה בעיית סדרים משפטיים וחוקתיים, אלא בעיה הרבה יותר יסודית: מה הוא המבנה הרצוי של הארץ בעתיד — ההיקף וההרכב של האוכלוסיה, וטיב הפיתוח של אוצרותיה. השאלה הקובעת ביותר היא בעיית העליה. שתי דרכי פעולה פתוחות כאן לפניכם: הקו האנטי־ציוני, הרוצה שחוקת הארץ תקיים את הסטטוס־קוו, תקפיא את היקפה של האוכלוסיה הקיימת ואת גידולה, תפסיק התפתחות החקלאות והתעשיה, תאסור העליה ותגזור על היהודים מעמד חוקי של מיעוט. וישנה אפשרות שניה — הקו הציוני: שמשטר הארץ יכוון לפיתוח מכסימלי של כל האפשרויות הגנוזות בארץ; לעיבוד כל כמה שאפשר מתוך 18 מיליון הדונם שאינם מעובדים עכשיו; להשקות לא 400.000 דונם כבהווה, אלא לפחות;4.000.000 להגדיל את האוכלוסיה בעוד 3— 4 מיליון נפש וככל האפשר לתת אפשרות מלאה לעם היהודי להיבנות תוך כדי העלאת רמת החיים של הערבים עד כדי רמתו הוא, ועל־ידי כך ליציר דוגמא חיה למופת בשביל המזרח התיכון כולו, שבו ישתפו יהודים וערבים פעולה כשותפים חפשים ושוים.

אני מעיז לטעון שהמדינאים בסוף מלחמת העולם הראשונה התכוונו לקו השני הזה. בימים ההם הסעירה את האנושות שאיפה כללית למשטר סוציאלי חדש ביחסים בינלאומיים. היתה הרגשה, שהגיעה השעה לתקן את המעוות שנעשה לאומה היהודית זה דורות רבים ולתת לה את האפשרות לכונן מחדש את מדינתה העתיקה.

זה היה חלק של הסדר רחב יותר, שנתן לערבים את חירותם הלאומית אחרי דורות רבים של שעבוד תורכי. טעות היא בידי כל מי שרואה את בעיית היחסים היהודיים־ערביים רק בתחום הארץ הקטנה הזאת. המדינאים שהיו אחראים להצהרת־בלפור לא שיוו לפני עיניהם חזון התחיה של העם היהודי בלבד. בעת ובעונה אחת הם הבטיחו שחרור העם הערבי, והם ביצעו את השחרור הזה בפועל בקנה־מידה הרבה יותר רחב ובאופן יותר יעיל.

הערבים קיבלו חירותם על פני שטח של 1.250.000 מילין מרובעים, שטח הגדול פי 125 מארץ־ישראל המערבית, ובו אוכלוסיה של 15 או 16 מיליון ערבים — בערך כמספר היהודים שחיו באותה תקופה בעולם כילו. זה הוא לאמיתו של דבר ההסדר ״הכפול״ שנעשה אז למען הערבים והיהודים: חירות העם הערבי בארצותיו — תקומת עם ישראל בארץ־ישראל.

הסכם וייצמן־פייסל

נציגי הערבים הבינו ואישרו הסדר כפול זה, כפי שאפשר לראות מההקדמה להסכם פייסל־וייצמן:

״הוד רוממותו האמיר פייסל המייצג ופועל מטעם מלכות חג׳אז הערבית וד״ר חיים וייצמן המייצג ופועל מטעם ההסתדרות הציונית.

בהיותם מכירים בקרבה הגזעית ובקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם היהודי, ובהבינם שהדרך הבטוחה ביותר להשלמת שאיפותיהם הלאומיות מובילה דרך שיתוף פעולה אמיץ ככל האפשר בפיתוח המדינה הערבית וארץ־ישראל, ובהיותם שואפים לקיים ולאשר את ההבנה הטובה השוררת ביניהם,

הסכימו ביניהם על הסעיפים הבאים:…״

העתון ממכה ״אל־קיבלה״, פרסם מאמר בגליונו מס. 183 מיום 31 במארס 1918, פרי עטו של המלך חוסיין בעצמו, שבו הוא ״קורא לאוכלוסיה הערבית בארץ־ישראל לזכור יפה את ספריהם הקדושים ואת מסורתם, ומעורר אותם לקדם בברכה את היהודים כאחים ולשתף פעולה אתם למען טובתם המשותפת״.

מתוך הנחה ששאיפות היהודים והערבים יתקיימו במלואן — שאיפות היהודים בארץ־ישראל ושאיפות הערבים בארצות השכנות — לא נעלם מהמדינאים ההם, שבארץ־ישראל ישנם ערבים, אף לא התכחשו לערבים. אולם אינטרסים אלה היו מצומצמים בזכויות אזרחיות ודתיות, ולא כללו שאיפות מדיניות, שמצאו את סיפוקן המלא בארצות הערביות.

זה היה הרעיון, שהיה מונח ביסודו של הסכם פייסל־וייצמן. הסכם זה היה מכוּון לתקומתה של מדינה ערבית מזה — ושל ארץ־ישראל יהודית מזה. ובעוד שקבע, שיש לנקוט אמצעים להגנת הפלחים הערבים בארץ־ישראל ולעזרתם, היה ברור ומובן שארץ־ישראל תיעשה מדינה יהודית.

כל ההבטחות שניתנו לערבים נתקיימו. ברובן לאלתר ובחלקן — לאחר זמן־מה. הבעיה הפוליטית הערבית נפתרה לחלוטין, והעם היהודי, לא פחות מכל מישהו אחר, מברך את הערבים לעצמאותם המלאה.

אילו היתה קיימת מדינה ייחודית

ההבטחה שניתנה ליהודים לא נתקיימה עדיין. אין ספק מה היה תכבה של אותה הבטחה: לא אוניברסיטה עברית, לא מרכז רוחני, לא עדה בת 600.000 נפש, לא מיעוט. המדינאים הבריטיים והערבים ידעו באותה שעה יפה יפה מהי משמעותה של ההבטחה שניתנה ליהודים. כוונתה המקורית של הצהרת־בלפור ושל המנדט היתה מגיעה לידי הגשמה, והקומונוולט היהודי היה הופך עובדה קיימת עוד לפני מלחמת העולם השניה — אילו היתה המעצמה המנדטורית מקיימת את התחייבויותיה שעל פי המנדט בהחלטיות ובעקביות. אני מבקש מכם, רבותי, לשער בנפשכם רגע אחד, שלפני פרוץ המלחמה האחרונה היו נמצאים שנים או שלושה מיליון יהודים במדינה יהודית בארץ־ישראל; כסבורים אתם שהשואה שבאה על עמנו באירופה — היתה מתחוללת? היטלר דיכא ושעבד את כל העמים שכבש — ההולנדים, הצ׳כים, היוגוסלבים ואחרים — אבל הוא ייחד רק עם אחד להשמדה גמורה — העם היהודי, באשר עם זה היה הפקר: ללא ארץ משלו, ללא ממשלה משלו, ללא מדינה משלו, שהיה בכוחן להגן, להתערב, להציל ולהילחם.

רבותי, אני שואל אתכם שאלת: מי מוכן ומסוגל לערוב לנו, שמה שקרה אותנו באירופה לא יקרה שוב? היכול המצפּון האנושי — ואנו מאמינים שישנו מצפון אנושי — לנער מעל עצמו כל אחריות לשואָה ההיא? ישנה רק ערובת בטחון אחת: מולדת ומדינה. מולדת, שאליה יוכל יהודי לשוב בזכות ומתוך חופש גמור; מדינה, שבה יהיה שליט על גורלו הוא. שני דברים אלה יתכנו כאן ורק כאן. שתי זכויות־יסוד אלו — העם היהודי לא יוכל לוותר עליהן ולהסתלק מהן, ויהי מה!

ארץ־ישראל ועמי־ערב

בעיית היחסים היהודיים־ערביים איננה בעיית היהודים והערבים בארץ־ישראל בלבד. זוהי בעיית היחסים של העם היהודי ושל עמי ערב. שאיפותיהם הלאומיות של היהודים והערבים במובן הרחב הזה לא רק מתישבות אלא משלימות זו את זו.

אין איש יכול לטעון ברצינות, שארץ־ישראל יהודית יש בה כדי לסכן או לפגוע בעצמאותו ובאחדותו של העם הערבי באיזו צורה שהיא. שטחה של ארץ־ישראל המערבית הוא פחות מ־1% של הטריטוריה העצומה שהמדינות הערביות, בלי מצרים, תופסות במזרח התיכון. מספר הערבים בארץ הזאת אינו מגיע כדי 3% ממספר הערבים שהשיגו את עצמאותם הפוליטית. הערבים בארץ־ישראל, אפילו יהיו מיעוט, עדיין ישארו חלק מאותו הרוב הערבי הגדול במזרח התיכון. קיומן של מדינות ערביות מצפון לארץ־ישראל, מזרחה ודרומה, יש בו משום ערובה אבטומטית לא רק לזכויות האזרחיות, הדתיות והפוליטיות של הערבים בארץ־ישראל, אלא אף לצרכיהם הלאומיים.

ארץ־ישראל יהודית, מדינה יהודית רבת אוכלוסין, מפותחת ומשגשגת, יש בה כדי לתרום משהו חשוב ורב־ערך לא רק לערבים בארץ־ישראל, אלא אף לערבים בארצות השכנות. אפילו ההתחלות הקטנות הללו של הבית־הלאומי, שבו יישבו היהודים ופיתחו רק חלק מצער של הארץ, כבר טבעו רישוּמן הניכר על התקדמותם של תושבי ארץ־ישראל. כבר עכשיו משופר מצבו של הפלח והפועל הערבי בארץ־ישראל משל הפועל והפלח הערבי, במדיניות הערביות. את שאיפתנו הלאומית אין לבצע בלי מפעל בנין גדול, בלי מאמץ קונסטרוקטיבי בשטח החקלאי, והתעשייתי, החמרי והתרבותי, ומפעל זה, לפי טבע מהותו, שׂוּמה עליו להעלות את הרמה הכלכלית והסוציאלית של כל תושבי הארץ. איננו יכולים לנצל בכל מלוא ההיקף את אוצרות המים המתבזבזים עד עכשיו, מבלי להמציא אפשרויות השקאה גדולות גם לפלח הערבי. אין אנו יכולים להנהיג שיטות עיבוד מודרניות של האדמה מבלי שהערבי ילמד מהדוגמא הזו. אין אנו יכולים לארגן את המוני הפועלים היהודים ולשפּר את תנאי עבודתם, מבלי לארגן יחד עם זה את העובדים הערבים ומבלי לשפר את תנאי עבודתם הם.

כל זמן שהשלטון נמצא בידים זרות קטנה השפעתה של התפתחותנו על הקידום הערבי. תורת שיווּי־המשקל בין היהודים והערבים, שלמעשה היה פירושה כּבילת עבודתנו וריסוּנה, פגעה והזיקה לא לנו בלבד אלא אף לערבים.

מה בין מצב היהודים למצב הערבים

כאן השואל רשאי לשאול: מדוע יהא זה נכון להשאיר מיליון ערבים בתוך מדינה יהודית, ומדוע אין להשאיר מיליון יהודים בתוך מדינה ערבית?

אילו היו הערבים והיהודים החיים בארץ־ישראל כל היהודים וכל הערבים שישנם בעולם, היתה זו טענה הגיונית ונכוחה, ולא היתה אז כל סיבה להעדיף ערבי על פני יהודי או יהודי על פני ערבי. המספר בלבד היה קובע ומכריע. אבל אי־אפשר להתעלם מן העובדה, ששתי העדות החיות בארץ אינן אלא חטיבות של קיבוץ גדול יותר החי מחוץ לתחומי הארץ, ושתי העדות שייכות לקיבוצים הגדולים הללו וגורלן קשור קשר בל ינתק עם גורל הקיבוצים הגדולים יותר. אם אתם שוללים מהיהודים בארץ־ישראל את הבית־הלאומי, שוללים מהם אפשרות להיות לרוב ולהקים מדינה — הרי אתם שוללים עצמאות ומדינה לא רק מאת 600.000 היהודים היושבים כאן, אלא מכל מיליוני היהודים המפוזרים עדיין ברחבי העולם. בשום מקום אחר שבעולם לא יתכן שירצו ולא יתכן שיוכלו להקים מדינה. אם אתם שוללים ממיליון הערבים שבארץ את הסיכוי הזה, אינכם פוגעים כלל וכלל במעמדו של העם הערבי. מיעוט ערבי במדינה יהודית פירושו, שמספר מסוים שלי יחידים ערבים לא יהנה ממעמד של מדינה ערבית — ולכל עם יש כמה מבניו שאין להם המעמד הזה — אבל אין זה מפחית את העצמאות והמעמד הממלכתי של העם הערבי כולו. המיעוט הערבי בארץ־ישראל, בהיותו מוקף מדינות ערביות, מובטח בשותפותו הלאומית עם עמו. אבל מיעוט יהודי במדינה ערבית, ואפילו עם ערובת־נייר האידיאלית ביותר, פירושו חיסול סופי של התקוה היהודית, לא בארץ־ישראל בלבד אלא תקות כל העם היהודי, לשויון לאומי ולעצמאות, על כל התוצאות הרות־השואה, הידועות כל כך בהיסטוריה היהודית.

מצפון האנושות חייב לשקול את הדבר: היכן מכריע הצדק? היכן מרובה הצורך? היכן מרובה הסכנה? היכן הרע במיעוטו? גורל המיעוט היהודי בארץ־ישראל לא יהא שונה מגורל המיעוט היהודי בארץ אחרת, אלא שכאן מצבו יהיה גרוע פי כמה.

מדוע אנו מתנגדים להמשכת המנדט

אנו מתנגדים להמשכת המנדט בין אם יהא זה מנדט בריטי ובין אם יהא זה מנדט של או״מ.

לפני 27 שנים קיבלה אנגליה על עצמה — ואני מאמין שקיבלה על עצמה בכנות — את התפקיד ליישב יהודים בארץ־ישראל במספר גדול ומספיק כדי הקמת מדינה יהודית. היא נכשלה בתפקידה. קשה היה התפקיד; הוא דרש מאמץ גדול; הוא נתקל בקשיים לא קטנים; והמעצמה המנדטורית סירבה לעשות מאמצים ולהתגבר על הקשיים האלה. בדבר זה לא היה לה משום צורך חיוני.

גם אנו נתקלנו בקשיים, ואפילו קשיים יותר גדולים משל קשייה של מעצמת המנדט. אנו נתקלנו לא רק בהתנגדות ערבית, אנו נתקלנו בקשיים הטבועים בטבע הארץ; מלאכתנו קשתה לרגל חוסר נסיון וחוסר אמצעים. הוטל עלינו לאסוף פרוטות מהמוני היהודים, הדלים בכל הארצות, כיון שהיהודים העשירים, מחוץ למעטים יוצאים מן הכלל, התנכרו למפעלנו. התמדנו בעקשנות. לא נרתענו — כי עמדנו כשגבנו אל הקיר; לא היתה לנו כל ברירה. לנו היתה זו שאלת חיים או מוות; אֵם אינה נרתעת מכל קושי, כשהיא צריכה להציל חיי ילדה.

ומשום כך הצלחנו אנחנו כשהמעצמה המנדטורית נכשלה; לא משום שאנו עלינו עליה בכושר פעולה, בידיעה או בנסיון. להיפך, אנו הצלחנו משום שלנו היה הדבר צורך וכורח חיוני. פשוט—שׂוּמה היה עלינו להצליח— ויהי מה!

ארץ־ישראל ועמי ערב

דבר שמעצמה מנדטורית לא יכלה לעשות, נאמנות מקובצת על אחת כמה וכמה שלא תעשה אותו. פיתוח אינטנסיבי ועליה, רחבת־מידות מצריכים שלטון דינמי, יזמה מתמדת, החלטות מהירות ופעולה רצופה. אדמיניסטרציה המקבלת הוראותיה מאת ממשלות שונות לא תמלא תפקיד ממין זה.

אין לפתור את הבעיה אף בהקמת מדינה דוּ־לאומית. מדינה דוּ־לאומית, אם בכלל יש לה משמעות כל שהיא, אין פירושה יכול להיות אלא שויון, פּריטט — או שויון (פּריטט) באוכלוסין, או שויון בשלטון. פּריטט באוכלוסין הוא מבחינה ביולוגית ופוליטית מן הנמנע, אין איש יכול להמציא תחבולה כיצד להשוות מספרי היהודים והערבים ולקיים את השויון הזה לאורך ימים. פּריטט בשלטון פירושו קפאון מתמיד. אלה הרוצים בקיום הסטטוס קוו ובהקפאת הארץ וישובה, יהיו מרוצים אולי משלטון כזה. אבל אם הכוונה היא לפיתוח ועליה, הרי משטר כזה אינו בא בחשבון.

ארץ־ישראל כמדינה יהודית

רק על־ידי הקמת ארץ־ישראל כמדינה יהודית אפשר להשיג את שתי המטרות — עליה ועצמאות ליהודים, פיתוח כלכלי וקידמה סוציאלית לערבים. עם שחרור ארצות המזרח התיכון מתחת עולה של הקיסרות העותומנית המנוּונת ביצע העם הערבי את שאיפותיו הפוליטיות. הוא עדיין רחוק מאוד משחרור כלכלי, תרבותי וסוציאלי. עצמאות פוליטית פורמלית אינה מספיקה, ומרחיקי הראות שבין המנהיגים הערבים מבינים את הדבר יפה יפה. מבלי שהעמים הערביים יתקדמו מבחינה סוציאלית, כלכלית ותרבותית, אין עצמאותם אלא קליפה ריקה.

בשעה שהעם הערבי שוחרר, הובטחה גם לעם היהודי תקומתו הלאומית. השאיפות הפוליטיות היהודיות טרם בוצעו, אבל היהודים עשו גדולות בשטח הכלכלי, הסוציאלי והתרבותי. האינטרסים ההיסטוריים והשאיפות של היהודים ושל הערבים אין בהם סתירה פנימית — להיפך, הם משלימים זה את זה ומשולבים באופן הדדי. כל אחד משני הצדדים יש לו בשפע מה שחברו חסר.

שיתוף־פעולה יהודי־ערבי

שיתוף פעולה ביו יהודים וערבים יהיה לברכה רבה לשני העמים. שיתוף פעולה כזה יכון רק על בסים אחד — על שויון. אין דבר שיקדם את הברית היהודית־הערבית יותר מכינונה של מדינה יהודית. המתיחות ואי־השקט שבשעה זו, לאחר שהבעיה העיקרית תיפתר פתרון סופי, יגוזו ויורישו מקומם לאורינטציה חדשה בקרב שני העמים השמיים הללו.

האומות המאוחדות יש להן הסמכות לקבל על עצמן מעשה גדול זה של בנין מדינה, אשר ישנה את פני המזרח התיכון וישחרר את מרצם של העם הערבי והיהודי למפעלים קונסטרוקטיביים רבי־מידות.

אתם תמלאו שליחותכם בהצלחה אם תקראו דרור לארץ־ישראל, תגמלו צדק לעם היהודי ותעניקו יציבות, קידמה ופריחה למזרח התיכון.

שלוש המטרות הללו, מחייבות ביטולו המידי של ״הספר הלבן״ הקמת המדינה היהודית וקידום הברית היהודית־ערבית…

---

על סף המדינה היהודית

מאת

דוד בן־גוריון

במסיבה לשרידי הקונגרס הראשון, א׳ אלול תש״ז— 17 באבגוסט 1947

דברי ימינו מאז יצאנו לגולה, רצופים תאריכים שלא ישכחו. אך התאריך שאנו חוגגים אותו היום הוא מסוג אחר; ההם מציינים מה שאומות העולם עשו לנו. הם ימי זכרת לרדיפות, גזירות, גירוּשים, שחיטות, השמדות. ואולם יום זכרון זה הוא מאז נהרסה עצמאותנו הממלכתית אחרי תבוסת בר־כוכבא התאריך הגדול המצטיין בשתי תכונות: א) שאָנו עשינו אותו, ב) הוא עשה אותנו מחדש לעם. הקונגרס הציוני הראשון לא עשה זאת יש מאין. אף על פי שהיינו זרועים ומפוזרים וגולים היינו עם, אך העולם לא ידע על קיומנו בתור שכזה, והיינו רק עם בכוח. היום הזה,, לפני חמישים שנה, עשה אותנו ואנו עשינו את עצמנו לעם בפועל. ביום זה ב־1897 קם מחדש העם היהודי המכיר בעובדת היותו עם והמכריז על רצונו להיות שוב ככל העמים — עצמאי במולדתו.

האחראי הראשי לתאריך זה, ד״ר הרצל, כתב אז מעין דברים אלה:

״היום יסדתי את המדינה היהודית. אם אומר זאת בגלוי עכשיו יראה הדבר לרבים נלעג, בעוד חמש שנים או בעוד חמישים שנה יכירו בזה רבים״.

זו לא היתה התרוננות של איש חזון והזיה, אלא אינטואיציה היסטורית עמוקה של מדינאי גאון כי אמנם נוסדה אז מדינת היהודים. מדינה נוסדת תחילה בלב העם.

ומענינת העובדה שהרצל נקב שני מועדים: חמש שנים וחמישים שנה. גם בזה נתגלתה אינטוּאיציה גדולה של יוצר הקונגרס. הוא האמין כי תוך חמש שנים עשויה להיווצר מדינת היהודים. ספק אם היה בכוחו לעשות מה שעשה, לולא האמין בזה, ושיפוט קלוקל יהיה מצדנו אם נאמר סתם שהוא טעה. הוא לא;טעה כל כך. הדבר לא היה מן הנמנע בהחלט. אין לומר שלא היתה כל אפשרות. יש נתוּנים בהיסטוריה שאינם מתקיימים, והחוזה רואה, את מציאותם של הנתונים ולוחם כדי לממש אותם. לא תמיד מסתייעת מילתא. לא מפני שהרצל היה חוזה שוא לא נסתייע הדבר.

והרצל הוסיף עוד מועד: חמישים שנה. תאריך שני זה מעיד שראה גם אפשרויות של עיכובים ודיחויים. והדבר טרם קם. ״פּקחים״ שמלאכתם בכך, אומרים: ״הנה פרי ההזיות״. אַל ימהרו לחרוץ משפט. היובל הזה, התאריך הגדול ביותר בדברי ימינו בגולה, נחוג עתה בתקופת משברים שכמותם לא היו לנו במשך דורות. ראשית — החורבן, אשר לא היה כמותו זה מאות בשנים. ושנית — העם היחיד והראשון שהושיט עזרתו לנו נהפך למתנגד לנו. ושלישית — העננים הכבדים בארץ. ואני אומר לא תחת רושם של מה שקרה בשבוע שעבר.¹ יתכן שזהו מאורע חולף. גם לפני שבועיים הייתי מציין את העננים הכבדים. ורביעית — המצב מבפנים. מעולם לא קמו מהרסים ומחריבים מתוכנו כמו עכשיו.

יובל חמישים השנים בא לא רק בימי משברים בתולדות עמנו. הננו עומדים גם על סף הקמת המדינה. אין זה מתיחס דוקא למה שנעשה בז׳נבה, בועדה של או״מ או באסיפת או״מ. עובדה היא כי מדינתנו הולכת וקמה בארץ. מה שיש כאן הוא ראשית מדינה יהודית. ובכוח זה נתגבר על המשברים, החיצוניים והפנימיים.

הבגידה בהצהרת־בלפור נהפכת למלחמה בציונות, ומ״הספר הלבן״ דרך הכרחית לפרעות בליוורפול; המלחמה בציונות היא בהכרח מלחמה ביהודים. אַל נקל ראש במצב. יש מזימה לעשות בנו כאן מה שעשו ביהודי גרמניה ופולין. זוהי המזימה של האיש שהשתתף בתכניות הטבח שם. ואַל נתעלם גם מסכנת החורבן הפנימי. השאננות תהיה חטא לא יכוּפר, ובכל זאת עובדה היא, כי אנו עומדים לא בלי דאגה אבל בלי פחד בפני המשברים, כי למעשה הקימונו את ראשית המדינה שלנו בארץ.

שום ועדה שתפנה את עיניה לארץ הזאת לא תוכל לאמור, כי כאן נמצא סתמי קיבוץ יהודי של אחת התפוצות. אי־אפשר שלא לראות, כי כאן אומה יהודית בעלת תכונות ממלכתיות כאומה עצמאית.

ועוד דבר שאין להתעלם ממנו. כמעט כל הכיבושים שלנו הם פרי טרגדיות שעברו על עמנו. בצורה בולטת מתגלה, כי עמנו הוא בעל סגולה להפוך את האסון הקשה ביותר למקור התאזרות חדשה, למקור יצירה והתעלות. הוא אינו נכנע. זהו פירושו של החזיון שקוראים לו עקורים או מעפילים. גם מי שיש לו ידיעה בתולדות ישראל ובספרותו וידע על הקשר של היהודים לארצם, לא היה לו מושג מה עמקו של הקשר הזה. בא החזיון האדיר, איום־ההוד, חזיון ההעפּלה, והוכיח, כי שום עם לא גילה קשר עמוק כזה לארצו כפי שהתבלט בדרכי המעפילים. גם אלה בגויים שחשבו אולי כי דברינו על הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארצו הם בגדר מליצה, בגדר מצות אנשים מלומדה, לא יוכלו עוד לפקפק בדבר הזה למראה אנית ״יציאת אירופה״.

ואין כל זה ממַצה את הכוח שאותו רצה הרצל לכנס ולגייס ושבכינוסו ראה בצדק יסוד למדינה היהודית; זהו רק הכוח הנגלה. למראהו

מוכרח גם עיור להודות שהקשר היהודי לארץ־ישראל הוא עז כמוות. ויש עוד כוחות גנוזים, טמירים.

לפני שני דורות היה גם קשר כזה גנוז, כיום נתממש, אולם הציונות הגנוזה עודנה גדולה מזו שנתגלתה.

אנו עומדים על סף המדינה היהודית, לא זו שבחזונו של הרצל. אנו עומדים על סף המדינה בשלב הראשון, כמידת הכוח הנגלה שלנו בארץ, כמידת הכוח שבבר מתממש במפעלנו בארץ ובחזיון ההעפלה. ואַל פחד, אם זה יהיה רק שלב ראשון. זה יהיה לא שלב אחרון, אנו עומדים על הסף.

המעטים ששרדו אתנו מבוני הקונגרס הראשון,זכו בזכות היחידה שעל פּי טבע הדברים רק מעטים יכולים לזכות בה: זכות ראשונים. והם זיכו את העם היהודי בתאריך גדול שהפך את דברי ימינו מפאסיביים לפעילים. מתוך תקוה שהברכה עשויה להתקיים, אברככם שתזכו לראות בימיכם את תקומת המדינה היהודית.

---

שאלות הבטחון

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת הועד הפועל הציוני, ציריך, 26 באבגוסט 1947

עלי לפתוח בשאלה שלדעתי היא המרכזית והחיונית ביותר גם לישוב וגם לציונות, כי בה תלוי כל עתידנו הקרוב והרחוק, ולפיה אנו חייבים לקבוע כל האסטרטגיה הציונית גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים, — כוונתי לשאלת בטחון הישוב והקמת כוח יהודי מזוין. אדבר על ענינים אלה בגלוי, כי ישיבה, זו שהיא סגורה, אפשר לדבר בה דברים ברורים.

אם לדון על פי דעת הקהל הציונית, כפי שהיא משתקפת בבירורים ובויכוחים הפומביים, אין שאלת הבטחון כמעט קיימת. התנועה עסוקה בענינים אחרים לגמרי, כגון ועדת החקירה של או״מ, ורואה בהם מרכז הכובד. לשאלות ממין זה קוראים אצלנו שאלות מדיניות, ובהן מטפלים בלי הרף. ואני מצטער שעלי לחלוק על דעת־הקהל שלנו ולראות במרכז שאלה אחרת לגמרי — שאלת בטחונו של הישוב, שבשעה זו פירושה שאלת הגשמת הציונות או חדלונה.

האופי החדש של התגוננותנו

כל השנים, מיסוד פתח־תקוה ועד פרוץ מלחמת העולם השניה, היתה שאלת הבטחון מטרידה את הישוב, אולם מאז חלו שני שינויים חשובים — בהיקף ובמהות. זמן רב נתקפו הישובים בהיקף מצומצם, והמניע להתקפות היה שוד או סכסוכי קרקע, ודברים כאלה קרו גם בין הערבים לבין עצמם. ערב מלחמת העולם השניה חלו שנויים: ההתקפות לא הצטמצמו עוד בישובים בודדים, אלה הקיפו את כל הארץ, ומניע ההתקפות היה פוליטי טהור: לשים לאל את השאיפה הציונית ולהשתיק את המפעל הציוני בארץ. שינוי זה נתגלה כבר במקצת בשנת 1929, ובא לידי גילוי בולט בשנות 9—1936. לא נקודות בודדות, אלא הישוב כולו שימש מטרה לטרור הערבי; והגורם היה לא שוד, אלא נסיון מתוכנן ורב־היקף להחניק את הישוב היהודי ולהפסיק את גידולו — ע״י ניתוק התחבורה שבין ירושלים לתל־אביב, בין תל־אביב לחיפה, בין מושבה אחת לחברתה, על־ידי סגירת הנמלים, על־ידי הבערת אש בקמה היהודית, על־ידי טרור בלתי־פוסק.

שאלת הבטחון עומדת עכשיו באור אחר לגמרי. ואם כי עלולים אתם לחשוב שאני מרבה בצבעים שחורים ומתכוון להלך אימים — הריני רואה חובה לעצמי להעמיד אתכם על הסכנות הצפויות לישוב כפי שהן נראות לי, כי התנועה חייבת לדעת המצב לאשורו.

אנו עומדים עכשיו לא לפני מעשי שוד וטרור ונסיונות להפריע לעבודתנו — אלא לפני תכונה לעקור את הישוב משרשו ולחסל בבת־אחת את ״הסכנה״ הציונית על־ידי השמדתם של יהודי ארץ־ישראל. והדבר הוא בגדר האפשרות — אם לא נראה הסכנה בכל היקפה וחומרתה ולא נתכונן לקראתה בעוד מועד. המדיניות המוצהרת של הערבים היא: ארץ־ישראל כמדינה ערבית שהיהודים בתוכה אינם אלא מיעוט נצחי. על מדיניות זו מדברים בגלוי, בישיבות האומות המאוחדות, לפני דעת הקהל העולמית. ומדברים כך — למען הבטיח עזרת אנגלית אמריקה, רוסיה. אבל התכנית הבלתי־מוכרזת שלקראתה מתכוננים היא אחרת לגמרי. זוהי התכנית של ״המנהיג״ השותק לעת עתה, שהיה שותפו של היטלר בהשמדת יהודי אירופה, והוא זומם להפעיל צבאות ערב למטרה זו.

בעתון צרפתי המופיע בבירות נתפרסם לפני כמה שמעות ראיון עם פאוזי אל קאוקג׳י. בשיחה זו הוא אמר בגלוי ובפשטות שהסכסוך בין היהו­דים הערבים הוא סכסוך טוטלי. אין זה ניגוד בין הערבים ובין הציונים, אלא בין הערבים ובין היהודים, והפתרון היחיד הוא — השמדה מלאה של כל היהודים, בין אלה שבארץ־ישראל, ובין אלה שבארצות ערב. מה שקאוקג׳י אמר בגלוי — זהו מה שחורש מנהיג ערבי ארץ־ישראל בסתר.

ותכנית ״טוטלית״ זו יש לה על מה לסמוך. תוך כדי מלחמת עולם זו חלו כמה שינויים בקרב הערבים. הם למדו להשתמש בנשק מודרני ובתכסיסי מלחמה סדירים. — אפילו כנופיות השודדים והרוצחים הפועלות בזמן האחרון סביב הישובים שלנו — בראשון־לציון, רחובות, מגדיאל, סביבת תל־אביב ועוד, — אינן מופיעות עור באופן פרוע ופרימיטיבי כמלפנים, אלא באורח צבאי, במערך־כוחות טקטי, וכשהם מזוינים בנשק אבטומטי. אלפים מקרב ערבי ארץ־ישראל עבדו במחנות צבא, שרתו בצבא הבריטי, ורבים נתאמנו גם במדינות הערביות, אולם הסכנה צפויה לא מערביי ארץ־ישראל בלבד: הגורם שנעמוד בפניו עכשיו הרי הם צבאות מדינות ערב. בארצות השכנות לארץ־ישראל— שהן עכשיו כולן עצמאיות — יש צבא סדיר המונה למעלה מ־120.000 איש, מאומנים פחות או יותר ומצוידים בנשק מודרני, שאינו משוכלל אולי כנשק הצבא האמריקני או הרוסי, אבל הוא עולה לאין לשיעור על כל מה שיש לישוב היהודי בארץ.

העולם בו אנו חיים

ואל נהיה אופטימיים מתוך קלות־דעת, ואל נאמר שמה שקרה באירופה לששה מיליוני יהודים לא יוכל לקרות לשש מאות וחמישים אלף היהודים בארץ־ישראל. גם אני יודע במה נבדלים יהודי ארץ־ישראל מיהודי פולין או גרמניה. ועם ידעי הבדל זה אני מזהיר את התנועה הציונית מפני אופטימיות קלה. יכול לקרות בארץ־ישראל מה שקרה באירופה, ובעתיד הקרוב, אם לא נתכונן ברצינות ובלי דחיות — — —

עלי להזכיר לכם עוד עובדה לא נעימה אחת: היטלר לא היה לגמרי אוריגינלי בנסיונו להשמיד עם שלם. דבר זה נעשה תחילה — אני מדבר רק על זמננו אנו — במלחמת העולם הראשונה על־ידי מעצמה מוסלימית: המע­צמה העותומנית. וזה נעשה כשהיא לא היתה כל כך עצמאית ובלתי־תלויה, אלא כפופה במידה רבה לגרמניה הקיסרית, בימי הקיסר וילהלם, שהיה הומני לא פחות מהשליטים בימינו אלה, וגנרלים גרמנים חלשו בעצם על הצבא התורכי בימים ההם, והם לא היו גרועים בהרבה או במעט מהגנרלים שבשאר הארצות, ואף־על־פי־כן נשחט העם הנוצרי הקטן, חסר האונים — העם הארמני. דבר מעין זה קרה שנית בתקופת הזמן שבין מלחמת העולם הראשונה ובין מלחמת העולם השניה, ושוב על־ידי מוסלימים, והקרבן שוב היה עם נוצרי קטן, אלא שהמוסלימים הפעם היו ערבים, והנוצרים היו העם הנוצרי הקדום ביותר: האשורים בעיראק.

ואל יתימר איש בתוכנו שהשמדת הישוב אינה בגדר האפשרות אַ­פּריורי, ואל נתעלם מהעובדה, שבין ידידינו הערבים יש שאיפה כזו, ומנהי­­גיהם החולשים על דעת הקהל הערבית — במידה שיש דעת־קהל כזו — רואים בהשמדה זו הפתרון היחידי של בעיית ארץ־ישראל, כי אחרת אינם רואים כל אפשרות שארץ־ישראל תהיה ערבית. כי לדעתם — ואולי בצדק— לא תיכון מדינה ערבית שיש בה שליש יהודים, ויהודים כאלה.

תורת האלמות לא נתחדשה בימינו, ואינה נחלת הגזע הגרמני בלבד. הדתות הנוצרית והמוסלימית נתפשטו בעולם לא ע״י הטפה שלוה בלבד. ובהשמדת קהלות וציבורים יהודיים בימי־הביניים (שטרם נסתיימו) השתתפו במידה שוה שליטים נוצרים וערבים במערב ובמזרח, באירופה, אסיה ואפ­ריקה. בחצי־אי ערב היו ישובים יהודים גדולים ופורחים לפני בוא מוחמד, ובימיו לא נשאר מהם זכר, מחוץ לתימן. ומצב יהודי תימן ידוע לנו היטב.

עלינו לראות הסכנה כמות שהיא — ומניעת סכנה זו צריכה לעמוד במרכז הדאגה הציונית, התיכון הציוני והפעולה הציונית. זה מחייב שינוי כל האסטרטגיה הציונית כלפי חוץ וכלפי פנים. זה מחייב ריכוז כל היכולת והמאמצים למטרה ראשונית — בטחון. עלינו לגייס אמצעים וכוח אדם בישוב ובעם לשם מניעת סכנה זו—והדבר אפשרי. כשם שאין כל ספק במציאות הסכנה — כך אין לי כל ספק באפשרות מניעתה. והדאגה לבטחון — היא קודם כל ארגון כוח מזוין יהודי, אימונו וציודו. אבל אין זה הכל: שומה עלינו לשמור על כל עמדותינו בארץ ולהרחיבן. בלי גידול — גידול מתמיד ומהיר ביותר על־ידי הרחבת מפעלנו וגידולו הניכר של הישוב — אין שמירה מעולה על בטחוננו.

מי ימלא החלל שיווצר?

ויש עוד שיקול אחד שאין להסיח דעת הימנו אף לרגע קל: אנחנו עשויים להיות עומדים — איני יודע מתי, אבל לאו דוקא בעתיד רחוק — בפני חלל צבאי.

איני יודע מה תהיה חוות דעתה של ועדת האומות המאוחדות, ואיני יודע מה תהיה החלטת האומות המאוחדות בעצרת הקרובה. גם אם נניח — ולא קל להניח זאת — שהצעת הועדה תהיה פחות או יותר לטובתנו, ואף החלטת עצרת האו״מ — אם כי אינה כבולה בהמלצות הועדה — תהיה לא רעה, אין כל בטחון שההחלטה תוגשם, מכיון שאין כוח בידי הועדה לבצע את מסקנותיה. זה אולי יראה כאפיקורסות בבינלאומיות, אבל מסופקני אם אפשר להיות ציוני בלי להיות אפיקורס בדברים מסוימים. אנחנו חיים בתקופה המצטיינת בחוסר יציבות במשדרים בינלאומיים. וסמכות או״מ וכושר פעולתו טרם התגבשו, והכוח הממשי אינו שוכן בעצרת או״מ אלא במעצמות מודדות, אשר מן השפה ולחת הן כאילו קשורות באו״מ וכפופות לרצונו המוצהר, אולם למעשה הן פועלות לפי האינטרס המיוחד, האמיתי או המדומה שלהן, ואין אנו יכולים לסמוך יותר מדי על הצהרות והכרזות גם כשהן מתקבלות ברוב חוקי. ועדיין אני חושש למדיניות של משרד החוץ הבריטי ואיני בטוח כל עיקר בכוונתה של מחלקת־החוץ האמריקנית, ואת נאומי המדינאים, גם אם הם טובים, לא אנו נפרש אלא הנואמים עצמם או שליחיהם.

איני יכול, לתאר לעצמי — גם אם תהיינה המלצות חשובות של הועדה והחלטות טובות של העצרת — שימצא כוח בינלאומי אשר יבצע המלצות והחלטות אלו בניגוד לרצונן של אנגליה ואמריקה. אמנם, אין אני מקטין בערך הועדה — יש לה בלי ספק משקל מוסרי־פוליטי — ואני מעריך מאוד את פעולתה של המחלקה המדינית שלנו בירושלים, בלונדון, בניו־יורק ובשאר חלקי העולם, לקראת הישיבה הקרובה של עצרת או״מ. עלינו קודם כל למנוע המלצה והחלטה שלילית — כי יש לחשוש שהחלטה ממין זה ינסו להגשים גם נגד רצוננו, מתוך הישענות על סמכות בינלאומית.

ולפני כל ולאחר כל עלינו לעשות כל המאמצים המדיניים להרחיק, עד כמה שאפשר מהר, את השלטון הבריטי בלי כל שיירים וסייגים; לא להמתיק ו״לתקן״ את המשטר הבריטי — אלא להרחיקו ממש, הרחקה פיסית, מהארץ, על מנת שלא ישאר כל סימן וזכר לשלטון אנגליה בארץ-ישראל. לא נעמוד בודדים לגמרי במערכה זו. במאבק זה יש לנו משען בכוחות בינלאומיים, במצבה הבינלאומי של אנגליה עצמה ובגורמים בעלי משקל בדעת הקהל האנגלית כגון צ׳רציל וקרוסמן. יש לחץ אוביקטיבי מצד הגורם המשקי והפיננסי באנגליה שתוציא את צבאותיה מהודו, בורמה, ארץ־ישראל ועוד; יש לחץ חזק מצד כוחות עולמיים; יש לחץ לא־קטן מצד דעת־קהל אנגלית גופה, ובנידון זה יש גם לחץ משותף של היהודים והערבים בארץ־ישראל. שניהם אינם רוצים בהמשכת השלטון הבריטי ובקיום המנדט הבריטי, שנהפך לכוח מדכא גם לגבי היהודים וגם לגבי הערבים. ידעתי שבאנגליה יש כוח גדול — משרד החץ ומיניסטר החוץ, מיסטר באֶוין — המתעקש להחזיק בארץ־ישראל. ואל נזלזל בכוח השפעתו של באֶוין באנגליה. אין שום הסברה רציונלית להתנהגות משונה זו של האיש הזה, אולם לא רק אצלנו — גם אצל גויים מסוימים, יש והגורם האי־רציונלי קובע. ובאֶוין רוצה להישאר בארץ־ישראל בכל מחיר, למרות כל השיקולים הכלכליים, המדיניים והבנלאומיים. אבל יש מניעים היסטוריים שהם חזקים מבאֶוין, ומניעים אלה — כלכליים ומדיניים — יאלצוהו לעזוב את ארץ־ישראל פתאום — ואני מדגיש את המלה ״פתאום״ — ובארץ יווצר חלל צבאי — ועלינו לראות ולהבין משמעותו של חלל זה. עתידים אנו לעמוד פנים אל פנים לא עם מתנגד פוליטי. הסכסוך בינינו ובין הממשלה האנגלית הוא סכסוך פוליטי קשה, ואם גם יש לפעמים הכרח להשתמש באמצעים שאינם כביכול פוליטיים בלבד, הרי ההכרעה בינינו ובין אנגליה תהיה פוליטית, וגורמי ההכרעה יהיו פוליטיים ביסודם. לא כן הדבר כאשר אנגליה תעזוב את הארץ. לא מתנגדים פוליטיים יעמדו מולנו, אלא תלמידיו ואולי מוריו של היטלר, היודעים דרך אחת, ודרך אחת בלבד, בפתרון הבעיה היהודות: השמדה טוטלית. ולזאת עלינו להתכונן. זוהי משמ­עותו של החלל הצבאי שיתהוה לאחר עזיבת השלטון האנגלי. לא אכנס פה, אם כי זוהי ישיבה סגורה, בפרטים. אני מניח שתהיה ועדה מצומצמת שבה אוכל לדבר על פרטי התכונה. כאן אני חייב להסתפק רק בהארת הסכנה כהוויתה, בלי כל כחל ושרק, ובתביעה נמרצת להתכונן למניעתה בלי שהיות ובמלוא יכלתנו. בלי התכוננות זו — בלי גיוס התנועה והישוב למניעת הסכנה הטוטלית הצפויה לנו — אין ערך לכל התכניות המדיניות, הדיונים המדינים וההישגים המדיניים שלנו בועדות או״מ, בעצרת או׳׳מ או בבירות המעצמות השונות. על הישוב יפול עכשיו משא כבד, ולבדו לא יוכל לשאתו. והתנועה הציונית תתחייב בנפשה — פשוטו כמשמעו — אם לא תחוש בכל יכלתה לעזרת הישוב בקיום הדבר שבו תלוי עכשיו הכל — קיום הבטחון.

---

חרדים ומעודדים

מאת

דוד בן־גוריון

דברי נעילה במושב הועד הפועל הציוני, ציריך, 2 בספטמבר 1947

חברים! נתכנסנו למושב זה של הוער הפועל הציוני במצב חמור מאין כמוהו, גם בפנים וגם בחוץ. שני שיאים סמלו את המצב, מצד אחד גבורה טראגית של מעפילי ״אֶכּסודוּס״, מצד שני האיוולת האכזרית של ­ממשלת ״הספר הלבן״, אשר גירשה מחופי המולדת קרבנות הנאצים והחזירה אותם באונס לאדמת הנאצים.

לא עשינו שום נסיון להעלים את הקשיים — הקשיים הכלכליים והפוליטיים, הקשיים בחזית החיצונית והקשיים בחזית הפנימית.

בינתים, תוך כדי הישיבה נפל דבר: ועדת האומות המאוחדות פרסמה מסקנות חקירתה והמלצותיה. יש בינינו מחייבים ושוללים. אני רוצה לציין בסיפוק רב שהמחייבים לא התעלמו מהפגימות של ההמלצות, והשוללים לא התעלמו מהחיובים שבהן. זהו סימן בגרוּת לתנועתנו.

כאחד המחייבים אני רוצה להזהיר את המחייבים: נזכור, שאֵלה הן הצעות המופנות אלינו לא מטעם הצד שכנגד; אלו הן המלצות של ועדה שנשלחה על־ידי אסיפת האומות המאוחדות. אין יודע מה יהיה גורל ההמ­לצות באסיפת האומות המאוחדות; אין יודע מה תהיינה ההחלטות של האו­מות המאוחדות; אין יודע מה יהיה גורל ההחלטות ההן, כי האומות המיו­חדות — לפי שעה אין להן שום כוח ביצוע.

ההנהלה תעשה את כל המאמצים לקיים בנאמנות את רצונו של הועד הפועל הציוני שהוּבע בהחלטות הפּוליטיות שנתקבלו בענין זה, אבל כל עמלנו לא יהיה לו ערך, אם התנועה כולה תהיה מגוּיסת רק לויכוּחים פוליטיים. לא נשליך יהבנו רק על מה שיחליטו אחרים; בלי מאמצים מוּגברים ברגע חמוּר וגדול זה, אולי אַחד החמוּרים והגדולים ביותר בתולדות התנועה הציונית — כל הכיבושים, הסיכויים והחלומות המדיניים התלויים באחרים, עלולים להיות לתעתועי שוא.

אנו מסיימים מושב זה בחרדה גדולה, אולי גם בסיכויים לא קטנים; בחרדה לסכנות החמורות האורבות לנו בארץ; בחרדה גדולה למצוּקה ולאכזבות המרות הנמשכות כבר השנה השלישית לשארית הפליטה באירופה; חרדה גדולה לכוח־פעולה, ליכולת היוצרת, לתבונה הפוליטית, לכשרון התלכדותה של התנועה הציונית.

ישיבה זו היא לא במעט מעודדת. נפגשנו מתוך חילוקי דעות עמוקים, אשר לפעמים הסעירו את כולבו והסעירו ודאי רבים מחוץ לאולם זה, גם בארץ וגם ברחבי הגולה. מתוך מאמץ חברי משותף מצאנו כמעט בכל השא­לות שפה משותפת, ונרמה לי שלא אגזים אם אומר שאנחנו יוצאים מכאן הרבה יותר מלוכדים וקרובים זה לזה, מאשר היינו מאז הקונגרס האחרון.

אנחנו עומדים בארץ ובגולה בפני מבחן גדול, אולי המבחן הגדול והחמוּר ביותר, שבו הועמדו הישוב והתנועה הציונית מאז היותם. נעשה עצמנו ראוּיים לעמוד במבחן זה! אם נצא מפה כולבו מלוכדים, ונדע להכ­שיר את הישוב והתנועה הציונית לעמוד יחד — בדריכות יוצרת ולוחמת, בעוז ובתבונה, — לא נירא רע, ודבר הציונות קום יקום!

---

עם ההכרזה על הוצאת הצבא הבריטי מהארץ

מאת

דוד בן־גוריון

הצהרה, י׳׳ד בתשרי תש״ח. 28 בספטמבר 1947

1. אם הממשלה הבריטית מתכוננת באמת לבצע את החלטתה המוצהרת ולהוציא את צבאה מן הארץ, הרי אנו מקדמים את ההחלטה הזאת בברכה. זה ישביח, בלי ספק, את המצב הנוכחי שבו מקיימת מעצמת המנדט תחת ממשלת פועלים מדיניות שרירותית של דיכוי עמנו מתוך הפרת כל ההתחייבויות הבינלאומיות לפי המנדט ומתוך ניגוד להבטחות אשר ניתנו ע״י מפלגת העבודה הבריטית ומתוך זלזול בהחלטות של כל הגופים הבינלאומיים שדנו בבעיית ארץ־ישראל, כגון: ועדת המנדטים התמידית של חבר הלאומים, ועדת החקירה האנגלית־אמריקאית והועדה המיוחדת של האומות המאוחדות, שכולם פסלו ללא סייג את ״הספר הלבן״ משנת 1939. מדיניות זו היא במידה רבה אחראית לקשיים בדרך להסכם יהודי־ערבי.

2. ברור עכשיו יותר מאשר בכל זמן, שלא יתכן כל פתרון וארץ־ישראל לא תוכל לצאת לרשות עצמה באמת, אלא אם תוקם מדינה יהודית. הצורך במדינה יהודית הוכר פומבית ע״י המנהיגים של הממשלה הבריטית הנוכחית בשעת הבחירות הכלליות באנגליה בשנת 1945, ע״י הנשיא רוזבלט המנוח, ע״י הנשיא טרומאן, ע״י נציג ברית המועצות באספה המיוחדת של או״מ, מר גרומיקו, ולבסוף ע״י הועדה המיוחדת של או״מ לענין ארץ­־ישראל. העם היהודי לא ישעה לשום פתרון שאין אתו הקמת מדינה יהודית רבונית מיד.

3. העם היהודי יעשה את כל המאמצים האפשריים להקים ברית יהודית־ערבית והמדינה היהודית תחתור לקראת שיתוף פעולה מתמיד בין היהודים והערבים במזרח הקרוב ובעולם כולו למען השלום, הרווחה והקידמה של שני העמים השמיים בתוך המסגרת של האומות המאוחרות.

4. הממשלה הבריטית הכריזה, למעשה, באסיפת או״מ, שהיא לא תבצע שום החלטה של או״מ שאינה מושתתת על מדיניותה הנוכחית. אין ספק שהעם היהודי, וביחוד הישוב, גם ירצו וגם יוכלו לבצע בעצמם סידור על פי הקוים הנ״ל, ואני מאמין שכל העמים שוחרי הצדק יושיטו להם את עזרתם לכך.

---

לקראת המדינה

מאת

דוד בן־גוריון

באסיפת־הנבחרים, ירושלים, י״ח בתשרי תש״ח — 2 באוקטובר 1947

ההתפתחות הפוליטית העמידה את ארצנו על פרשת דרכים היסטו­ריון: פרשת מעבר ממנדט לעצמאות. ופרשה זו מטילה עלינו, נוסף על פעולתנו המתמדת בשטחי עליה, התישבות ומאבק, שלושה תפקידים בוערים, שמילוים יַתנה מעכשיו את קיומנו ועתידנו: בטחון, מדינה יהודית, שיתוף יהודי ערבי, ושלשתם בסדר החשיבות והדחיפות כפי שמניתי אותם; א — בטחון, ב — מדינה, ג — שיתוף.

בעיית הבטחון — בעיה ראשית

בתקופה זו יש לראות את בעיית הבטחון כבעיה הראשית, החיונית ביותר בכל הבעיות הפנימיות והחיצוניות המעסיקות בשעה זו את הישוב והתנועה הציונית, באשר בה תלוי עכשיו לא רק שלום הישוב— אלא גורל הארץ ועתידנו הפוליטי. איני מאלה המזלזלים בערך של מדינה יהודית, גם אם היא אינה משתרעת על כל אדמת ארץ־ישראל משני עברי הירדן, ואף־על־פי־כן אני אומר: בטחון קודם, כי בו תלוי גורל המדינה, אולי יותר מאשר בכל דבר אחר.

הבטחון היה מהבעיות הרציניות ביותר של הישוב מאז היותו, ומראשית התישבותנו החדשה ידענו שבנידון זה עלינו לסמוך קודם כל ובעיקר על עצמנו. אולם לאחר השינויים והתמורות שחלו בעולם, בארץ, במזרח הקרוב, במדיניות הבריטית והבינלאומית, אין הבטחון עוד כאשר היה כל השנים, שאלת שלום הישוב לבד, אלא שאלת גורלה של הציונות. היקף הבעיה, חריפותה, משמעותה — נשתנו תכלית שינוי.

המדיניות האנטי־ציונית של ממשלת המנדט זה כעשר שנים, השמדת יהודי אירופה בעזרתו ובהשתתפותו של המנהיג הרשמי של ערבי ארץ־ישראל, יסוד הליגה הערבית, שתוכן פעולתה ואחדותה הוא רק מלחמה בציונות, ״המלחמה המכוערת של ממשלת באוין ביהודים״, המשבר באנגליה ותוצאותיו המדעיות והצבאיות, קיום צבאות ערבים בארצות השכנות, אפילו בארץ נמצא עכשיו צבא של מדינה זרה מבחינה פורמלית: הלגיון הערבי, כשאין כל יחידה צבאית יהודית קיימת — כל אלה וכמה גורמים אחרים, שאין מן הצורך לעמוד עליהם כאן, משווים לבעיית הבטחון עכשיו משמעות פוליטית, רצינית וחמורה שלא היתה לה אף פעם.

יש לנו היכולת לעמוד בפני כל תוקפנות אפשרית העלולה לבוא מתוך ארץ זו, או גם מהארצות השכנות, אבל יכולת זו קיימת יותר בכוח מאשר בפועל, והדבר הדחוף והחמור שאנו נתבעים לו הוא להוציא יכולת זו מן הכוח אל הפועל, וזאת נוכל לעשות רק על־ידי גיוס מלא של המשק, הכלכלה, כוח האדם, כושר הארגון, ניצול המדע והטכניקה, ההתנדבות הציבורית, בזמן הקצר ביותר ובתנופה הגדולה ביותר, גם בארץ וגם בגולה. נדרש מאמץ כולל, לא מחטיבה אחת או גוף אחד בישוב, אלא מכל חלקי הישוב ללא יוצא מן הכלל, מכל משקי ההתישבות העובדת — מושב, קבוצה, קבוץ; מכל המו­שבות הצעירות והישנות, ומהתאחדות האכרים; מכל פועלי בתי־החרושת ובעליהם; מכל קבלני הבנין ועובדיהם; מכל משרד ובנק ופקידיו; מכל ועד מושבה, מועצה מקומית, מכל ארגון נוער, מכל הסתדרות פועלים, מכל קואופרטיב וחברה, מכל תא ציבורי ומכל יחיד ויחידה בישוב. והוא הדין מהתנועה הציונית לכל חלקיה ומכל ציוני וציוני באשר הוא.

אסיפת הנבחרים חייבת לקבוע משטר־בטחון בארץ, משטר שיתאים את כל חיינו המשקיים, הציבוריים והחינוכיים לצרכים הדחופים של הביטחון.

עלינו למלא החלל הריק העלול להיווצר בארץ

אנו עומדים בפני אפשרות חדשה. איש אינו יודע אם היא קרובה מאוד או לא כל־כך קרובה, אבל האפשרות ליצירת חלל מדיני, וואקואום פוליטי, היא ריאלית. והטבע הפוליטי, עוד יותר מטבע אחר, אינו סובל ריקנות. אם חלל זה לא יתמלא על ידינו, הרי הוא מוכרח להתמלא על ידי אחרים, ועלינו סו״ס להיגמל מאשליות השוא שאחרים יעשו שליחותנו אנו, כאשר הבטיחה לעשות זאת אנגליה לפני 27 שנים. ויכוחים רבים שהסעירו את תנועתנו בעשר השנים האחרונות בענין ״כן מנדט — לא מנדט״ — נעשו מחוסרי תוכן. אמנם מי שהיו לו עינים בראשו, ראה עוד לפני עשר שנים התערערות המנדט — המנדט במשמעותו הפוליטית המיוחדת שניתנה לו בארץ, כלומר: שלטון בשליחות העמים למען הקל על עליה והתישבות יהודית, — כל עוד היהודים אינם יכולים לעמוד ברשותם הם במולדתם ולעשות את מלאכת השלטון בכוח הרוב שלהם. היו עיורים שרצו, מתוך כוונות ציוניות טובות בלי ספק, להתנכר לעובדה זו, אם כי ממשלת־המנדט הכריזה על כך לפני 10 שנים במלים ברורות, וועדת המנדטים — אורגן של פיקוח בינלאומי מוכשר מאין כמוהו ונאמן לתפקידו — הכירה בעובדה זו והורתה הלכה שהמנדט אינו בר־ביצוע לאחר שהמנדטור סבור כך. אולם היו ציונים טובים ונאמנים, אשר התעקשו ולא רצו לראות שהמנדט במובנו הציוני המיוחד אינו קיים עוד למעשה. השלטון הזה נשאר אבל השליחות הבינלאומית להקלת העליה וההתישבות היהודית פסקה. רבים היו סבורים שעל ידי גערה ונזיפה יכריחו את השליח הזר למלא את

שלי­חותנו. והיו גערות ונזיפות לא רק מאתנו אלא גם ממפלגת העבודה גופה. היתה בקורת פסלנית מועדת המנדטים, מועדת החקירה האנגלית־אמריקנית, וכל אלה לא הועילו. עכשיו בא פסק־הדין הנחרץ גם מועדת או״מ וגם מממשלת־המנדט: חיסול המנדט. זהו המכנה הכללי המאחד את הרוב והמיעוט בועדת האומות המאוחדות, וגם את ממשלת המנדט — למרות חילוקי הדעות שבין הרוב והמיעוט, ולמרות הניגודים שבין הועדה כולה ובין הממשלה הבריטית. אם כי איש אינו יודע מה תהיה עמדתה של אספת או״מ, ואין לדעת עדיין אם יקבלו את דעת הרוב ולא את דעת המיעוט, ואם יחליטו בכלל, הרי דבר אחד ברור: נגזר דינו של המנדט. ולא המנדט האנגלי — אלא עקרון המנדט. אין כל סיכוי והצעה שהמנדט הבריטי יוחלף במנדט של אומה אחרת או של גוף בינלאומי, — מנדט שיסודו ציוני — המושתת על אותם העקרונות והמגמות שהונחו כיסוד המנדט הבריטי משנות 1920—1922.

ועלינו להסיק — אם נרצה ואם לא נרצה — מסקנה ברורה: אם למען המשך העליה וההתישבות היהודית דרוש שלטון בארץ — ואין עליה והתישבות אפשרית בחלל ריק — לא תיעשה מלאכת שלטון זו ע״י אחרים, לא ע״י האנגלים ולא ע״י עם אחר ועמים אחרים. או שהמלאכה תיעשה על ידינו, או שלא תיעשה.

זו המשמעות, הטובה או הרעה, של ההתפתחות המדינית החדשה, והיא חורגת ממסגרת רצוננו והשפעתנו, באשר זו היא התפתחות חיצונית, התפתחות הענינים בעולם, במזרח הקרוב, באנגליה וביחסים הבין־לאומיים, שעליה אין לנו כל שליטה.

עמדתי בקיצור על המכנה המשותף של שלוש התעודות הקובעות במידה רבה את מצבה המדיני של הארץ — הצעות הרוב והמיעוט של ועדת האו״מ המיוחדת, והצהרת בא־כוחה של הממשלה הבריטית באסיפת האו״ם לפני ימים אחדים.

אולם למען ראות המצב בו אנו עומדים, יש לעמוד גם על המיוחד שבכל אחת מהתעודות הללו, העומדות בימים אלה לדיון לפני הפורום הבינלאומי העליון — אסיפת האומות המאוחדות בניו־יורק.

הודעת קריץ׳־ג׳ונס

אתחיל בנאומו של קריץ׳־ג׳ונס, מיניסטר המושבות, שמשום מה נשלח הפעם לאסיפת האו״מ, במקומו של מיניסטר־החוץ, באוין, אשר הוא, כידוע, עיצב יותר מאשר מי שהוא אחר בממשלה האנגלית את המדיניות הבריטית בארץ־ישראל בשנתים אלו.

לא אנסה לתת כל הערכה מוסרית לעמדה שקבעה ממשלת הפועלים הפעם — באיזו מידה היא מתאימה להצהרת־בלפור ולהתחייבויות הבינ­לאומיות של אנגליה, להבטחות המפורשות והנשנות מועידה לועידה של מפלגת העבודה וחברי הממשלה ולהגינות בינלאומית אלימנטרית. אנו חייבים בשעה זו בהערכה מדינית מלבד — בקביעת העובדות, הבהרת משמעותן ובירור המסקנות הנובעות מהן לגבי התנהגותנו אנו.

מיניסטר־המושבות הבריטי הודיע שממשלתו מבחינה בין קבלת המלצות האו״מ במובן של אי־הפרעה לביצוען על־ידי אחרים ובין קבלת האחריות לביצוען על־ידי אדמיניסטרציה בריטית וצבא בריטי.

מבחינה ראשונה — ביצוע החלטות האו״מ ע״י אחרים — הצהיר קריץ׳־ג׳ונס, כי קשה לתאר מצב שבו תרצה ממשלתו למנוע סידור, איזה סידור שהוא, שהאו״מ ימליץ עליון ״אולם השאלה הקובעת היא הביצוע״, ובנקודה זו הצדק אתו: שאלת הביצוע היא יסודית, ומשום כך בעיקר אני עומד הפעם על נאומו של קריץ׳־ג׳ונס.

ואשר לביצוע — הודיע קריץ׳־ג׳ונס ברורות ונמרצות: הממשלה הבריטית לא תקח על עצמה למעשה לבצע שום החלטה של האו״מ, באשר ממשלתו מוכנה לקבל אחריות אך ורק לביצוע סידור מוסכם על־ידי יהודים וערבים, כלומר סידור שאינו במציאות, ושלא יתכן בשעה זו, כי אילו היה אפשרי — לא היה שום צורך במבצע זר.

כדי לא להניח שום ספק בדבר הודיע קריץ׳־ג׳ונם ברורות: מ. ה. כ. לא תבצע שום סידור שאינו מתקבל על דעת היהודים והערבים, ויהיה דרוש במקרה זה לדאוג לסמכות אלטרנטיבית לביצוע. כאן מתבקשת מאליה הקושיה: מדוע אנשי ה״לייבור״ מבצעים עכשיו מדיניות בניגוד לעם היהודי, בניגוד למנדט, למרות הבטחותיהם שלהם, מדיניות שהם גינו אותה לא פחות מאתנו? והם מבצעים אותה דוקא בכוח, — בכל מיני האלמות ביבשה, בים ובאויר — לעתים קרובות באכזריות, לעתים בחוסר כל הרגשה אנושית, כמו הריגת פליטים מהמועטים ששרדו, וגירוש יהודים לארץ עקובת דם, לגרמניה. והרי מדיניות זו נפסלה על־ידי כל הסמכויות הבינלאומיות — ועדת המנדטים, ועדה אנגלית־אמריקנית, ועדת האו״מ, פה אחד, ובכל זאת עודם מוסיפים לבצע אותה, — ודוקא סידור שיקבל הגושפנקה העליונה והבינלאומית של האומות המאוחדות, אין הם נכונים לבצע לאחר שהם בעצמם הפנו את השאלה לאו״מ. קושיות אלו ודומיהן — קושיות מוסריות והגיוניות — אפשר להקשות בנקל על כמה וכמה מדברי הנאום, אולם אין זה תפקידי בשעה זו לבחון את עמדת הממשלה האנגלית מבחינה מוסרית, אלא לראותה כמו שהיא ולהסיק מתוכה המסקנות המוכרחות.

קריץ׳־ג׳ונס הצהיר שאין הממשלה הבריטית לבדה מוכנה להטיל על הארץ שום סידור בארץ שהאו״מ ימליץ עליו, ואף לא תשתתף עם מדינות אחרות בהטלת סידור שאינו מוסכם על־ידי הערבים והיהודים, אלא אם לפי דעתם הסידור יהיה צודק — וגם אז יבחנו מהו הכוח הדרוש לביצועו.

מיניסטר המושבות הוסיף: ״למען שלא תתעורר כל אי־הבנה בדבר עמדת אנגליה ומדיניותה, הריני מצווה ממ. ה. מ. להכריז בכל החגיגיות, שהיא החליטה במקרה של היעדר סידור — להיכון לקראת סילוק מהיר של הצבא הבריטי והאדמיניסטרציה הבריטית מארץ־ישראל.

יחד עם הודעה שהממשלה הבריטית מקבלת מסקנות הועדה על חיסול המנדט הבריטי, הודיע קריץ׳־ג׳ונס שממשלתו מקבלת גם את ההמלצה השניה — על דבר עצמאות בארץ־ישראל. גם הועדה וגם הממשלה האנגלית השתמשו בנוסח עצמאות בארץ־ישראל, ולא עצמאות לארץ־ישראל — ולא במקרה. קריץ׳־ג׳ונס היה זהיר ונקט בנוסח המדויק של הועדה: עצמאות ״ב״ארץ ולא ״ל״ארץ, וכנראה לא במקרה, כי בסוף דבריו הגיד במפורש, שאו״מ עומד בפני בעיה של ״עצמאות שני העמים בארץ״.

העתונות הערבית וחלק גדול של העתונות העולמית מפקפקת בכנות הממשלה הבריטית ומטילים ספק בנכונותה לצאת את הארץ בקרוב. איש לא יתפלא על פקפוקים אלה — לאחר כל תהפוכותיה וכרכוריה של ממשלה זו. אולם המצב הכלכלי באנגליה עלול להחמיר ולהכריח הפעם את ממשלת הפועלים לעמוד בדיבורה, ואין זה מן הנמנע שיציאת הבריטים תבוא אולי לפני הזמן שקבעה הועדה — והמדיניות הציונית תתחייב בנפשה אם לא תדאג מעכשיו לשעה זו כשתבוא.

ההמלצות המשותפות של הועדה

ועוד מלים אחדות על המלצות הועדה— ההמלצות המשותפות, והמ­לצות הרוב והמיעוט.

הועדה, כידוע, קיבלה אחת־עשרה המלצות כלליות פה־אחד. לרגל הענין אשר לפנינו אעמוד רק על ארבע ההמלצות הראשונות, כי התגשמותן — והממשלה האנגלית הודיעה כי היא מקבלת המלצות אלו, — מחייבת אותנו בצעדים חדשים, שהם לא קלים ולא פשוטים, ושהיינו פטורים מהם כל עוד היינו סבורים שמלאכת השלטון בארץ תיעשה על־ידי אחרים לטובתנו.

ארבע ההמלצות הן:

א. סיום המנדט בתאריך המוקדם ביותר באופן מעשי;

ב. עצמאות תינתן בארץ־ישראל בתאריך המוקדם ביותר מבחינה מעשית. והועדה מוסיפה נימוקיה: ״העם הערבי והעם היהודי, לאחר אפוט­רופסות של יותר מ־25 שנות קיום המנדט, רוצים שניהם באמצעי יעיל לתת ביטוי לשאיפתם הלאומית, ואין להניח שאיזה סידור שהוא, אשר לא יביא אתו עצמאות בתאריך מוקדם, יתקבל ברצון הקטן ביותר בין על ידי הערבים ובין על ידי היהודים״.

ג. תיקבע תקופת מעבר קודמת למתן עצמאות בארץ, קצרה ככל האפשר, במידת הצורך של ביצוע ההכנות והתנאים הדרושים לעצמאות.

ד. השלטון בתקופת המעבר יהיה אחראי לאו״מ. והועדה — שוב, הועדה כולה — מוסיפה: בשים לב לעובדה שמציאת סידור שיתקבל בש­למות גם על דעת יהודים וגם על דעת ערבים היא בהחלט בלתי אפשרית, הרי יש בכפיית הסידור עליהם משום תנאי יסודי לכל הצעה שימליצו עליה, ולכן דרושה חוליה מקשרת עם האו״מ בתקופת המעבר.

אף איש מהועדה — שהיו בה ידידי אנגליה ומתנגדיה — לא הציע, ואין להניח שמישהו באסיפת האו״מ יציע, שבמקום המנדט הבריטי יבוא מנדט בינלאומי או מנדט של מדינה אחרת, ועובדה זו יש לקחת בהשבון, בין אם היא רצויה ובין שאינה רצויה. אחרי תקופת מעבר קצרה, לא יותר משלוש שנים, לפי דעת הועדה, יגיע תורה של העצמאות בארץ. קריץ׳־ג׳ונס הודיע בשם ממשלתו, שהם יתכוננו להוצאה מהירה של הצבא והפקידות, ובמקרה של סידור בלתי מוסכם הם מציעים שהביצוע יוטל על מישהו אחר. פירוש הדבר ששלטונם יסולק מיד, אם מישהו יקבל על עצמו לבצע הסידור.

הצעות המיעוט

לפני האו״מ עומדות, כידוע, שתי הצעות של סידור: הצעת הרוב על הקמת שתי מדינות, והצעת המיעוט על הקמת מדינה פדרלית, או כפי שאומרים בז׳רגון הציוני: מדינה דו־לאומית.

אתחיל בהצעת המיעוט. בהצעת המיעוט יש להבחין בין מליצות תיאורטיות על הבטחת שויון שני העמים והקשר ההיסטורי שיש ליהודים ולערבים לארץ — למולדת משותפת; אולם הספרות הנמלצת הזאת אינה מחייבת למעשה מסקנות מעשיות. הסידור שהמיעוט הציע בנוי למעשה על שלילת הקשר ההיסטורי של העם היהודי עם ארצו, ובמקום שויון בין שני העמים — הוא משליט בכל את הרוב הערבי, אפילו בעליה, ומקים בפועל מדינה ערבית מקושטת בנוצות רמיה של מדינה דו־לאומית.

במדינה פדרלית יש מחוז יהודי הנקרא בשם ״מדינה יהודית״. אינני יכול לדבר על שטחה. לצערי לא ראיתי את המפה שצריכה להיות רצופה להצעה זו. נדמה לי שהשטח הוא בערך כזה שהציע מוריסון לפרובינ­ציה היהודית, אבל אינני ערב לכך.

במדינה הפדרלית יהיו שני בתים: בית אחד נבחר באופן יחסי, כלומר ששולט בו הרוב הערבי, ובית שני בנוי מנציגות שוה, חציה ערבית וחציה יהודית. כל חוק צריך אמנם לקבל רוב — בכל אחד משני הבתים האלה, אבל כשאין רוב — מכריעה בשאלה ועדת בוררים של שלושה ערבים ושני יהודים, והכרעה זו נעשית לחוק. ראש המדינה נבחר על־ידי הרוב הערבי בשני הבתים, כשהם יושבים יחד.

לא הסתפקו גם בזה; הקימו בית־משפט עליון בעל סמכויות רחבות יותר. בית־משפט מפרש את החוקה, ולנו יש נסיון מהו כוחו של פירוש. הוא קובע אם חוק פדרלי או חוק של אחד המחוזות, היהודי או הערבי, מתאים לחוקת המדינה, והוא מכריע בכל סכסוך וניגוד שבין חוק פדרלי ובין חוק מחוזי. כל פסק של בית זה הוא סופי ואין עליו שום ערעור. בית־משפט זה יורכב על פי החוקה מרוב ערבי מובטח באופן קונסטיטוציוני, לכל הפחות ארבעה ערבים נגד שלושה יהודים. הרוב הערבי יוכל איפוא לפרש כרצונו וללא ערעור את החוקה של המדינה, והוא יפסוק אם החוק של המחוז היהודי הולם את החוקה ומתאים לחוקים הפדרליים או לא. בידי השלטון הפדרלי, המושתת על רוב ערבי, יש כל הסמכות בעניני הגנה לאומית, יחסי חוץ, מטבע, מסים פדרליים, דרכי מים, טרנספורט, תחבורה — וגם עליה. הרוב הערבי יוכל איפוא לאסור כל עליה יהודית.

רק לשלוש שנות מעבר מובטחת עליה יהודית, ואף היא מוגבלת בחמש הגבלות: 1) עליה מותרת רק למחוז היהודי; 2) לא יותר מכפי יכולת הקליטה הכלכלית של המחוז, אבל לאו דוקא במלוא יכולת הקליטה; 3) מתוך שימת לב לזכויות התושבים במחוז היהודי; 4) מתוך התחשבות עם הריבוי הטבעי הצפוי במחוז זה; 5) לפי קביעה של ועדת תשעה: שלושה יהודים, שלושה ערבים, שלושת נציגי האו״מ.

אחריות לעולים במשך שלוש שנים אלו חלה על הישוב היהודי המקומי. הסוכנות היהודית נעלמת עוד בתקופת המעבר. לאחר שלוש שנים נמסר גורל העליה לשלטון פדרלי, שמובטח לו רוב ערבי. והערבים הצהירו עכשיו: אף יהודי אחד לא יעלה עוד.

הצעות הרוב

אני לא אתעכב על הצעות הרוב, כי יש להניח שהן ידועות לציבורנו. אני רוצה לעמוד רק על תקופת המעבר, הנוגעת לענין שלנו. במשך שנתים צריכים לעלות 150.000 יהודים. הגבלות הקרקע צריכות להתבטל מיד בשטח היהודי. לפי הצעת הועדה יש בשטח היהודי למעלה פ־16 מיליון דונם, מזה יותר מ־12 מיליון בנגב. בתקופת המעבר לא יורשה ליהודים להתישב בשטח הערבי ולא יורשה לערבים להתישב בשטח היהודי. אם תקופת המעבר תימשך יותר משנתים, תינתן עליה לפני הקמת העצמאות של המדינה היהודית במכסת 60.000 לשנה.

במשך השנתים תיקרא אסיפה מכוננת, שתעבד חוקת המדינה, ותבחר ממשלה זמנית שתחתום על הבריתות, האמנות וההצהרות המתנות את עצמאות המדינה.

בועד הפועל הציוני ובהזדמנויות אחרות עמדו כבר על היתרונות והמגרעות, החיובים והשלילות שבהצעות הרוב ולא אעסוק בזה, עכשיו. אין גם בידי להגיד ברגע זה מהו גורל ההצעה באסיפת האו״מ, ומה תהיה עמדת המעצמות הגדולות. יש איפוא בשעה זו שתי תעלומות: היקבלו הצעות הרוב כמו שהן או בתיקונים ושינויים ידועים? ואם יקבלו — מי יבצע אותן וכיצד?

על השאלה הראשונה אין בידינו לענות. אין זה תלוי בנו מה תהיה עמדת אמריקה, ברית המועצות, צרפת ואחרות. במידה ידועה יש לנו השפעה מסוימת בכל אחת מהארצות האלו, אך אין זו השפעה מכרעת; לא אנו הקובעים.

לעומת זאת אנו יכולים ונתבעים עכשיו לתת תשובה על השאלה השניה — על שאלת המבצע, שנעשתה כל כך חריפה לאחר ההצהרה של אנגליה. קודם כל — אם כי איני יכול לערוב שיעמדו בדיבורם בענין זה — חשוב לציין שהממשלה האנגלית התחייבה לפני האו״מ, שלא תפריע לשום סידור שהאומות המאוחדות יחליטו עליו; ולאו״מ יש, בכל אופן בקביעת הסידור, מצד אנגליה חופש גמור. יש רק הודעה שהאומות המאוחדות לא יסמכו שהאנגלים יקבלו עליהם את הביצוע.

עליה גדולה וביצוע עצמי של דברנו

הסטטוס־קוו אינו יכול להישאר, הוא נפסל על ידי הועדה, הוא נפסל גם על ידי בעל הסטטוס־קוו עצמו, שהודיע כי המנדט נסתיים והוא מסתלק ויוצא מהארץ. אמנם, איננו יודעים מתי תהיה היציאה הפיסית. מדברים על שלוש שנים, איני ערב לא לשלוש שנים ולא לשלושה חדשים או לשלושים שנה. ראינו כבר כיבושים פרוביזוריים שנמשכו 60 שנה, במצרים למשל. אבל לעומת זאת אין להיות יותר מדי בוטח או פסימי — זה תלוי בכל אחד איך הוא רואה את חיסול המנדט הבריטי — שלא יצאו בקרוב. אבל כאן העיקר הוא לא מתי תהיה היציאה הפיסית, אלא בשינוי המשטר.

יש שני דברים שאנו מעונינים בהם באופן חיוני ביותר: א) אנו מעונינים שאנגליה לא תמשיך באיזו אמתלה שהיא לבצע את המדיניות של ״הספר הלבן״. אנו מעונינים בעליה גדולה. לפי הצעת הרוב מתחילה תקופת המעבר מהאחד בספטמבר

1. בתקופה זו יעלו 6250 לחודש. יש לנו חשבון היסטורי עם אנגליה על קיפוח רבבות עולים מאז ״הספר הלבן״. נניח דבר זה להיסטוריה, אבל יש היסטוריה חדשה שמתחילה עכשיו״, בחודש זה״, בשנה זו״, בשנה הבאה: גורל העליה מעכשיו. לא נוכל להשלים עם כך שגם אחרי אסיפת האו״מ תבוצע מדיניות ״הספר הלבן״, שאין לה שום סמכות בינלאומית, שאין לה שום יסוד חוקי, מוסרי, שהיא פוגעת קשה בעם היהודי ובעתידו.

ויש דבר שני שאנו מעונינים בו, — שלא יווצר חלל ריק ותוהו־ובוהו בארץ, מצב של לית דין ולית דיין.

שני הדברים האלה מחייבים אותנו למסקנה אחת, למסקנה בהירה. לא רק אנו אלא גם האו״מ יעמוד בפני בעיה זו, בעיית הביצוע. יתכן שכל תכליתה של ההצהרה הזאת של קריץ׳־ג׳וגס היתה להכניס במבוכה את האו״מ ולהכביד על ההחלטה. ולכן עלינו להגיד לאומות המאוחדות את תשובתנו אנו. היות ואנגליה הכריזה שהיא לא תבצע שום סידור של האומות המאוחדות, אבל היא גם לא תתנגד ולא תפריע לשום סידור והחלטה של האו״מ, בתנאי שתשוחרר מהביצוע, והסידור לא יעשה על אחריותה ולא בכוחותיה — עלינו להודיע לעולם, לאומות המאוחדות, שאנו נהיה המבצעים, אנו בעצמנו. אנו רוצים, מוכנים ומוכשרים לפעול כממשלה מיד, מראשית תקופת המעבר, במקום הממשלה הבריטית המסתלקת מהארץ.

״אנו״, פירושו של דבר — שנים. נציגי העם היהודי ונציגי הישוב, כי לא יוכל לעשות זאת אחד בלבד. אמנם, נציגי העם היהודי כוללים גם את הישוב, אבל השאלה הזאת נוגעת באופן מעשי בחיי כל אחד ואחד מאתנו פה. והישוב יהיה מוכרח בענין זה להיות חלוץ, כמו שהיה עד עכשיו חלוץ בבנין הארץ, בהגשמת הציונות. אבל לא יוכל לעשות זאת רק הישוב, כי אין זה ענינם של 650.000 יהודי ארץ־ישראל בלבד. רק מיעוט הועדה רואה את הפרובלימה במסגרת של יהודי ארץ־ישראל. הרוב של הועדה רואה — ואנו מאמינים שכך רואה גם דעת הקהל בעולם — את ענין ארץ־ישראל לא כפרובלימה של היהודים בארץ, אלא כפרובלימה של העם היהודי.

עובדות שהכריעו הכף

לגבי השיקולים של הרוב בועדת האו״מ מילאו שתי עובדות יסודיות תפקיד מכריע. העובדה שהם מצאו בארץ הזאת לא אחד הישובים היהודיים בעולם, אלא מצאו כאן, ורק כאן, גרעין של אומה יהודית, התחלה של מדינה יהודית.

הם מצאו עובדה שניה. יש בדין־וחשבון הגדול שהוציאה הועדה חצי עמוד שהיינו צריכים להפיץ אותו בשבעים לשון — יותר נכון במאות הלשונות שבעולם — דיאלוג עם פליט אחד באחד המחנות. הפליט מספר מה קרה לו, מדוע הוא רוצה דוקא בארץ־ישראל ולא בשום מקום אחר בעו­לם. חברי הועדה ראו את העובדה שהעליה לארץ הזאת היא לא פרי פרו­פגנדה ציונית, אלא הכרח מציאותי, התפרצות איתנית, שאפילו המוות לא יעמוד נגדה. הם ראו זאת בעיניהם בארץ, הם ראו את אניות המעפילים, המגורשים וההרוגים, והם פגשו את המעפילים במחנות.

אלו היו שתי העובדות העיקריות. אבל היתה פה עוד עובדה אחת — שיש התחייבויות בינלאומיות לעם היהודי, ויש עוד איזה זיק של מצפון בעולם. והבינו אנשי הרוב, שהתחייבות בינלאומית — אפילו כשהיא ניתנת לעם היהודי, לעם מחוסר הישע, מחוסר הממשלה, מחוסר מדינה ומולדת — יש לשמור עליה, אם לא במאה אחוז, הרי לכל הפחות באיזו מידה שהיא. גם זה היה נימוק, ותמצאו נימוק זה אם תקראו בעיון את הדין־וחשבון.

ולכן זהו ענינם לא רק של יהודי ארץ־ישראל בלבד. ההבטחות ניתנו לעם היהודי, וההתפרצות לארץ היא של העם היהודי. גם הרצון לעצמאות אינו של יהודי ארץ־ישראל בלבד. ולכן חשוב שגם נציגי העם כולו וגם נציגי הישוב בארץ יגידו ברורות לאו״מ ולעולם: היות ואחרי הודעת קריץ׳־ג׳ונס כבר נוצר חלל תיאוריטי, יורידי ומוסרי — אנו ממלאים אותו. תקום מיד ממשלה יהודית זמנית בארץ, אשר תחת פיקוחו וסיועו של האו״מ תוציא לפועל את מדיניות הביניים. קודם כל מדיניות ביניים של עליה גדולה יותר ושל ביטול ״הספר הלבן״. ואם יהיה גם סידור סופי שיתקבל על דעתנו — גם הגשמת הסידור הסופי. אין שום הכרח שיווצר חלל ושתימשך המדיניות הנוכחית, או שיהיה תוהו־ובוהו.

פירוש הדבר שאחרי החלטת או״מ, העם היהודי לא ישלים בשום פנים אף יום אחד עם המדיניות הקיימת. אבל הוא לא יסתפק במחאות וצעקות, והוא מוכן לקחת על עצמו את האחריות הכבדה הזאת, אם כי טרם נתנסינו בה. זה יותר כר1800 שנה לא נתנסינו באחריות ממלכתית. והאחריות הזאת תהיה כבדה יותר מאשר של איזו ממשלה שהיא בעולם. כי יש עוד פרטנדנט שגם הוא פה והוא מוקף מיליונים של בני דתו ובני לשונו. אבל אם אנו באמת ובתמים איננו יכולים להשלים עם המשכת המדיניות של סגירת שערים והפליה גזעית ברכישת קרקעות — אנו חייבים להיות נכונים לקחת על עצמנו אחריות זו. אולי אין אנו מוכנים לכך, אולי לא נתבגרנו דיינו, אולם אין ברירה. מהלו הענינים אינו מחכה לנו. הלוח הבינלאומי איננו מחויב לכוון את זמנו ללוח שלנו. הועמדנו בפני בעיה ועלינו לפתור אותה. אפשר לפתור אותה רק באחריות עצמנו ובכוח עצמנו, כמובן תחת הפיקוח ובסיוע של האומות המאוחדות, אבל בשמנו אנו, באח­ריותנו אנו, ובכוחותינו אנו.

ועוד דבר: אם כבר הגיעה שעת הפרידה בינינו ובין אנגליה, והיא הגיעה, היינו רוצים שתהיה פרידה של כבוד. אנחנו יודעים: יש לא רק אנגליה של באֶוין; היתה אנגליה של בלפור, של וג׳ווּד, של וינגייט. אין אנו מצפים לשום עזרה מאנגליה זו של באֶוין. אנחנו רוצים רק שיעמדו בדיבורם ולא יפריעו לנו, כאשר התחייבו עכשיו לפני האומות המאוחדות, שלא יפריעו לשום סידור אם זה יעָשה על ידי אחרים. אנחנו נהיה ה״אחרים״.

אנחנו רוצים שפרידה בינינו ובין אנגליה תהיה פרידת כבוד; לא כפי שזה היה במשך עשר השנים, וביחוד בשנתים האחרונות. אנחנו לא שחררנו ואין אנחנו משחררים את מפלגת העבודה הבריטית מהבטחו­תיה כלפינו, אבל לא נבוא אליהם בתביעה עכשיו, שהם יבצעו מדיניות חדשה, אשר אינם יכולים ואינם רוצים לבצעה. — אינם רוצים והולכים — בבקשה, לכו לשלום; אנחנו נבצע המדיניות החדשה, ורק אל תפריעו לנו.

את הפיקוח של האומות המאוחדות נקבל; ואת סיוע של האו״מ נדרוש — יש לנו זכות לכך.

זהו הדבר החדש שנדרש מאתנו בתוקף ההשתלשלות הפוליטית החדשה. אנחנו מוכרחים, אנחנו נכונים, לקחת על עצמנו את האחריות לעצמאות ממלכתית מיד, להקים מיד ממשלה.

כלפי העולם הערבי

אולם יש עוד דבר אחד שהמצב החדש דורש מאתנו. אנחנו עומדים לא רק בפני האומות המאוחדות, אנחנו עומדים גם בפני עולם ערבי; כאן נדרש מאתנו קודם־כל מאמץ: בטחון בהיקף חדש, בתנופה חדשה ובאמצעים חדשים — ולא כאשר עשינו זאת כל 70 השנים האחרונות; אבל תשובה זו, שהיא הכרחית והיא בדמינו, היא לבדה אינה מספיקה. גם אם נצליח, ואני מאמין שיש ביכלתנו להצליח, לקיים את הבטחון במידה מלאה — זה בלבד אינו מספיק.

פרק אנגליה היה חשוב, אבל זה היה רק פרק זמני; מתחילתו, מעיקרו היה זמני. המנדט היה דבר זמני, ההתחייבות היתה לזמן מסוים. הקואופרציה היתה זמנית, אולי נקוה שהריב גם הוא יהיה רק זמני, אבל יחסינו עם הערבים אינם אפיזודה זמנית.

זו היא מולדתנו, אנחנו שבים אליה לא כעוברי אורח; אבל מולדת זו שלנו תקועה בחלק העולם המוקף כולו עמים דוברי ערבית, וברובם הגדול בני הדת המוסלמית שבאה מערב. ושומה עלינו עכשיו ביתר שאת, יותר מאשר קודם, שפנינו יהיו לא רק לשלום בינינו ובין הערבים, אלא לשיתוף פעולה וקואופרציה וברית עם הערבים; מובן מאליו — לשיתוף של שוים.

כשאנו שומעים את נאומי באי־כוח הערבים מהארץ ומהארצות השכנות באסיפת האומות המאוחדות ובמקומות אחרים — הרי הדיבור על שיתוף יהודי־ערבי יצלצל כדבר שלא מן העולם הזה; הם אינם רוצים לשמוע על שיתוף, אינם מוכנים אפילו לשבת אתנו יחד, הם מוכנים לנהוג בנו כמו שנוהגים ביהודי בגדד, קהירו ודמשק.

זו היא העמדה המוצהרת עכשיו של כולם, של נציגי ערבי ארץ־ישראל ונציגי המדינות הערביות. אל נזלזל בעמדה מוצהרת זאת. העמדה מבטאה את המדיניות הרשמית של העולם הערבי בשעה זו, ולימין עמדה זו עומדים כוחות לא קטנים, גם בתוך העולם הערבי וגם מחוצה לו, אבל אל נפריז גם בערכה הממשי ואל ניבהל.

עלינו היהודים, וביחוד הציונים, אסורים שני דברים: אופטימיות קלה ופסימיות עקרה. יש עובדות יסוד היסטוריות העומדות לימיננו. הן לא ישתנו ואינן משתנות בשום קוניונקטורה. עובדת היסוד של המצוקה היהודית, עובדת היסוד של שממת הארץ, עוברת היסוד של קשרנו העמוק לארץ זו, עובדת היסוד של יכלתנו היוצרת — אלה הביאו אותנו עד הלום, גם כאשר גורמים אחרים עזרו לנו וגם כאשר הפריעו לנו.

אך יש גם עובדות יסוד בעולם הערבי. יש דברים חולפים ויש עובדות יסוד. ואם נתבונן לעובדות היסוד בעולם הערבי, לא נבוא לידי יאוש באפ­שרות של שיתוף, אם כי הצהרות נציגי הערבים עלולות לייאש אותנו, באשר אינם רוצים לשמוע על שום שיתוף פעולה וקואופרציה בינינו ובינם כשוים כשני עמים סוברניים.

עובדות־היסוד הן הצרכים ההיסטוריים של עמי ערב ושל ארצות ערב. לא תמיד באים צרכי העם לידי ביטוי, לא תמיד דואגים אלה המדברים בשם העם לצרכי העם, אבל אי־אפשר לדכא צרכי עמים לאורך ימים, הם הולכים ובשלים ומגיעים לידי ביטוי ולידי יכולת של סיפוק.

ההיסטוריה אולי התאכזרה לנו והכבידה עלינו והמציאה תנאים קשים לחזירתנו למולדת, אבל היא גם יצרה תנאים כאלה, שבחשבון הסופי לא רק יאפשרו, אלא יחייבו את שני הצדדים להגיע לידי שיתוף פעולה, באשר שני העמים האלה — הערבים והיהודים — זקוקים זה לזה ומשלימים זה את זה.

אני אתן רק דוגמא קטנה משתי הארצות הגדולות ביותר שבארצות השכנות, מצרים ועיראק. מצרים היא הארץ הגדולה ביותר בעולם הערבי ובליגה הערבית. יש שם 80% פלחים, אשר ההכנסה הממוצעת החדשית שלהם היא לירה אחת, כ־90% מהם נגועי מחלות, 95% אנאלפאביתים. לא יתכן שלאורך ימים יפרנסו את העם הזה רק בהסתה נגד היהודים.

והארץ השניה — עיראק, ארץ גדולה פי שלושה מאנגליה, שטחה 450.000 קל״מ מרובעים, אבל רק 67.000 קל״מ מעובדים, 85% של התושבים— אחרי 25 שנה של עצמאות — הם אנלפאביתים, כמחצית התושבים נגועי מחלות, על כל 8.500 נפש יש רופא אחד. וזו היתה אחת הארצות העשירות ביותר בעולם, ארץ השוכנת על שני נהרות גדולים (משום זה היא נקראת ארם נהריים) ועוד אילו נהרות! גם עם זה אי־אפשר לפרנס לעולם ועד בהסתה נגד יהודים.

לא אדבר על המצב בעבר־הירדן העצמאית כביכול, על דלותה ועזובתה, רבים מאתנו טיילו בה וראו זאת בעיניהם.

וזו היא עובדת־יסוד היסטורית שמפעלנו בארץ, החברה שאנו בונים, המשק שלנו, המדע שלנו, התרבות שלנו, האנושיות שלנו, המשטר הכלכלי והסוציאלי שלנו — כל אלה מוכרחים ליהיפך למאור לכל הארצות השכנות, ותושבי הארצות השכנות ילמדו מאתנו והם ישתפו פעולה אתנו, — אחרת יצטרכו לשתף פעולה עם משעבדים תקיפים וזרים.

וגם לנו יש מה לקבל מהם. ההיסטוריה אָצלה לנו דברים החסרים להם, והיא נתנה להם מה שאין לנו. הם ברוכים בטריטוריות גדולות, שיספיקו גם להם ולבני בניהם, גם אם הריבוי הטבעי יהיה גדול יותר מאשר הוא עכשיו. אין עינינו צרה בטריטוריות שלהם, אנחנו לא נלך שמה, אנחנו נתנגד לפיזור בארצות ערב לא פחות מאשר אנחנו מתנגדים לפיזור בארצות אירופה; אנחנו רוצים להתרכז בארצנו. אבל למען פיתוח מכסימלי של ארצנו ופריחת הארצות השכנות, דרושים יחסי גומלין — קשרים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים בין יהודים וערבים. להם יש מה לתת לנו, ולנו יש מה לתת להם — וההכרח יעשה את שלו, ולא ניבהל יותר מדי ממה שאומרים עכשיו המנהיגים. אין הם מבטאים את האינטרס ההיסטורי של עמי ערב.

ברור לנו שלא נוותר על שלושה דברים ויהי מה. לא נוותר על הזכות לעליה, לא נוותר על הזכות לבנין נשַמות המולדת ולא נוותר על זכות עצמ­אותנו הממלכתית. אם יתנגדו לנו, אם ילחמו בנו — נעמוד בשער. מצדנו נעשה כל המאמצים לשמור על השלום, יתר על כן — נעשה כל המאמצים להגביר שיתוף־פעולה לטובת שנינו. ובשעה זו צריכה לצאת דוקא מפה, מירושלים, מלב הישוב, קריאה לעמי ערב לשתף פעולה עם העם היהודי ועם המדינה היהודית אשר תוקם, — והמדינה תקום, כי זו היא גזירה היסטורית, — ולעבוד שכם אחד לטובת שנינו.

***

אסיפת הנבחרים צריכה להחליט עכשיו על שלושה דברים: על משטר מתאים של בטחון, שחל על כל יהודי ויהודיה בארץ; היא צריכה להודיע לאסיפת האומות המאוחדות, שאחרי ההכרזה של הממשלה המנ­דטורית שהיא לא תבצע שום סידור של האומות המאוחדות, אבל לא תתנגד לשום סידור שיבוצע על אחרים — מן ההכרח, שמיד אחרי ההחלטה על הקמת מדינה יהודית, תוקם ממשלה יהודית זמנית בארץ, אשר בפיקוחן ובסיוען של האומות המאוחדות תקח בידה מידי ממשלת המנדט את השלטון, ותתחיל לבצע מיד עליה גדולה והתישבות גדולה. ולבסוף — לקרוא לערבים בארץ ובארצות השכנות להושיט יד לשלום ולפעולה משותפת לטובת הרווחה, הקידמה והשלום של ארצנו וארצות ערב ושל העם היהודי ועמי ערב כשוי זכויות בתוך משפחת העמים החפשיים בעולם.

---

בין הזמנים

מאת

דוד בן־גוריון

הצהרה לעתונות, 15 באוקטובר 1947

תמיכת ארצות־הברית וברית־המועצות בהקמת מדינה יהודית היא מאורע בהיסטוריה — היהודית והעולמית.

זכות גדולה היא לציונות שאיחדה — ולו רק בשאלה אחת — את שתי המעצמות האדירות בעולם. וזכות גדולה היא לאמריקה ורוסיה שידעו ברגע המכריע להתיצב יחד לימין העשוק בעמים.

התדע ממשלת אֶטלי־באֶוין לתקן ברגע האחרון את אשר עיוותה במשך השנתים — עיוותה לעם היהודי, עיוותה למסורת המפוארת של אנגליה ושל תנועת הפועלים הבריטית. ימים קרובים יגידו.

אולם תהיה מה שתהיה עמדת הממשלה בלונדון — ההכרעה ההיס­טורית נפלה; יהודה תקום מחדש כמדינה עצמאית, והיהודים ישובו קוממיות לארצם.

מלחמתנו הארוכה והקשה להקמת המדינה היהודית לא עלתה בתוהו. אבל אל נתימר לשוא שהיא כבר נסתיימה. טרם הגענו למחוז חפצנו. הדרך לפנינו זרועה מוקשים וחתחתים.

עוד צפויה לנו מערכה מדינית גם באו״מ — על רוב של שני שלי­שים, על תחומי המדינה, על ביצוע המעבר, ויתכן עוד שלב לא בלתי מסוכן של ועדה חדשה. אולם המבחן החמוּר והמכריע צפוי לנו כאן, בארץ. באו״מ אין אנו אלא תובעים, כאן אנו נתבעים. פה בארץ לא תיעשה מלאכתנו על־ידי אחרים. ואנו נתבעים לשתים: למניעת הפרת השלום, ז״א לקיום הבטחון, ולמניעת תוהו־ובוהו, ז״א לקיום השירותים הממלכתיים והאזרחיים, אם וכאשר האנגלים יעזבו את הארץ.

בעיית הבטחון עמדה באסיפת הנבחרים. יש רק להוסיף שהמצב מדאיג ועלול להחמיר, ואם כי אין יסוד לבהלה, הרי כל שאננות בשטח זה היא פלילית. יש לדאוג מבעוד זמן גם לשירותים.

הנציב העליון הביע לפני כשבוע בפני סופרי חו״ל את חרדתו להרס ולתוהו־ובוהו הנשקף לארץ עם הפינוי הבריטי. ברור שלא מעט תלוי הדבר בממשלה עצמה — איך תתנהג מעכשיו ועד הפינוי, ומהי הירושה שהיא רוצה להניח לארץ ולתושביה. יש לנו הזכות לדרוש ממנה שתסייע מעכשיו לכל חלקי האוכלוסין ולכל הגורמים האחראים בארץ, הרוצים להבטיח סדר, שלום והמשכת חיים תקינים, ולעשות זאת בעוד זמן. והפינוי, כשיבוא, לא יהיה פינוי של רוגז ונקמה, אלא פינוי של שליח־ציבור אחראי.

אולם האחריות מוטלת קודם כל עלינו. הסתמכות על עצמנו היה העיקרון המרכזי של הציונות כל השנים; בעמדנו עכשיו על סף עצמאות וסכנת הרס באחת, עלינו להדריך את כל הליכותינו ומעשינו על יסוד עיקרון זה. בלי הפיכת עיקרון זה ליסוד מוסד בחיינו — לא תהא לנו תקומה.

השירותים הממלכתיים והאזרחיים שעלינו להבטיח — במקרה של פינוי — מכוונים בהכרח לא רק לישוב היהודי בלבד; יש מנגנון שירותים בסוכנות היהודית, בועד הלאומי, בעיריות ובמועצות — הוא לא יספיק כשיווצר ״חלל״. טיפלנו עד עכשיו בשירותים לישוב היהודי בלבד, וגם אלה היו חלקיים, באשר הללו נעשו בתוך מסגרת ממלכתית, מסגרת לא־יהודית. במקרה של פינוי נצטרך להוות מעין־מדינה — עוד בטרם יקומו הסידורים הסופיים והתקינים של מדינה — וניזקק למסגרת רחבה יותר. פירוש הדבר: מנגנון אחר, טכניקה אחרת, אמצעים אחרים. ונצטרך להעסיק כל פקידי הממשלה — יהודים וערבים, בריטים ואחרים — אשר יתאימו לתפקידם וירצו לעבוד במשטר החדש.

אנו מקבלים את עקרון האחדות הכלכלית של הארץ אשר בהצעת הרוב. ואין אנו מתכוונים בסידור שירותים ברשותנו אנו, במקרה של פינוי, לא לפיצול כלכלי של הארץ וגם לא למונופוליזציה של שירותי הארץ בידי יהודים בלבד. נהיה מוכנים לשתף פעולה עם ערבים — אם ירצו בכך. אבל אם משום מה לא ירצו או לא יוכלו לשתף פעולה — אין זה טעם מספיק להעניש אותנו ואת הארץ כולה, ולתת לתוהו־ובוהו להשתלט עלינו ועליה.

הדאגה להמשכת שירותים תקינים, כדאגה לבטחון, אין לדחות עד הפינוי. אם הסידורים הדרושים לא יעשו מעכשיו ולא יגויסו האמצעים הכספיים, הכוחות הטכניים והאדמיניסטרטיביים ולא יוכנו כלים ומכשירים וחמרים ומלאי הכרחי — נאחר את המועד, והסכנה שהזהיר עליה הנציב בדבריו לסופרי חו״ל — תבוא עלינו כחתף.

מובנת וטבעית הצפיה להחלטות הסופיות של או״מ — אבל לא נסיח דעתנו מעכשיו אף לרגע משתי הנחות עתיקות, הממצות בשעה זו את כל האמת שבמצבנו ומבחננו: אם אין אני לי — מי לי? ואם לא עכשיו — אימתי?

---

ניכון!

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס הציוני, ט״ו בחשון תש״ח — 29 באוקטובר 1947

בשני נתיבים הגענו עד הלום — לפרשת דרכים המובילה לעצמאות: בנתיב היסורים ובנתיב היצירה. שלשלת יסורי־גולה משך עשרות דורות, מאז החורבן, שלשלת של עשרות שנות יצירה במולדת המחודשת — זו היתה דרכנו. והשנה שחלפה הציבה בדרך זו שני ציוני כבוד וגאון שיאירו לדורות: סבל־גבורים של מעפילי ״יציאת אירופה״ ויצירה נועזת של מניחי צינור המים בשממות הנגב.

הגענו לסף המדינה

עכשיו מופנות כל העינים לעצרת האומות המאוחדות היושבת על מדוכת עצמאותה של ארצנו. ועדת האומות המאוחדות לעניני ארץ־ישראל הכירה בזכותו של העם העברי למדינה ריבונית בארצו, ושתי הממלכות האדירות בעולם — ארצות־הברית וברית־המועצות, סמכו ידן על מסקנה זו, וועדת משנה של עצרת האומות, בהשתתפות שתי המדינות הגדולות, בוחנת בימים אלה את גבולות המדינה היהודית ומחפשת דרכים ומכשירים לביצועה.

הגענו לסף המדינה. הדרך לעצמאות במולדת פרושה לפנינו — אבל המחסומים החוצצים בינינו ובין מחוז־חפצנו הם עדיין מרובים ולא בנקל יסולקו. ועלינו להיכון, כי לא זו בלבד שנידרש למאמצי יצירה כפולים ומכופלים למען הקמת המדינה ובנינה, אלא אין כל ערובה שיחסכו מאתנו יסורים נוספים וקשים בדרך למדינה. ההכרעה לא תפול אך ורק בעצרת האומות. אסור לנו בשום אופן — בין שהידיעות מ״אגם ההצלחה״ הן טובות או רעות — להתעלם מהגורמים העוינים הפועלים לא רק בתוך האומות המאוחדות, אלא גם — וביחוד — מחוץ לאומות המאוחדות.

ממשלת המנדט נכשלה בשליחותה

השומר שהופקד מטעם האומות לאחר מלחמת העולם הראשונה לסייע לקוממיות העם היהודי בארצו — נכשל ומעל בשליחותו. במקום עזר וסעד הפך זה עשר שנים למפגע ומכשול, ועכשיו הוא מנסה לעשות לאל את תיקון המעוות שהמצפון האנושי בעצרת האומות רוצה לתקן כלפי העשוק בעמים.

שלוש פעמים ניסתה ממשלת המנדט, לאחר שעשתה פלסתר את חובתה לעם היהודי ולחבר־הלאומים, להשיג גושפּנקה של היתר בינלאומי למעל אשר מעלה ב״ספר הלבן״ של 1939. בפעם הראשונה — מאת ועדת המנדטים של חבר הלאומים; בפעם השניה — מאת ועדה אנגלית־אמריקנית; בפעם השלשית — מאת ועדת האומות המאוחדות. ובשלשתן נחלה כשלון חרוץ. המוסדות הבינלאומיים שממשלת המנדט פנתה אליהן בכוונה לטהר את שרץ ״הספר הלבן״ — פסלו בזו אחר זו את מדיניות המעל וגינו את סלף השליחות שהוטלה על אנגליה בארץ; ובכל פעם המרה השליח את פסק הדין הבינלאומי, ועדיין הוא מקים בארץ משטר של דיכוי ושרירות והפרת־אמונים, שאין לו כל בסיס חוקי ומוסרי.

מדיניות הממשלה הבריטית מכוונת נגד היהודים והערבים כאחד

אין צורך לחזור על פרשת המעל והרמיה של הממשלה הנוכחית באנגליה. אולם יש לעמוד על הקו היסודי במדיניות הארצישראלית של ממשלת אֶטלי־באֶוין המכוּון נגד היהודים וגם נגד הערבים. כי מדיניות זו עוינת לעם היהודי — בולט וגלוי לכל. בלי כל שמץ של הגזמה קרא צ׳רצ׳יל למדיניות זו ״מלחמה מתועבת ביהודים״. אולם כל הסבור שזוהי מדיניות פרו־ערבית אינו אלא טועה. מן השפה ולחה רצופה המדיניות האנטי־יהודית הכרזות חיבה ואהבה לערבים ואהדה לשאיפות הלאומיות הערביות. באֶוין עשה אפילו תגלית היסטורית מרעישה לטובת הערבים, ובאסיפה רבתי בלונדון הכריז על העזרה הרבה שהושיטו הערבים לצבאות אנגליה ובני בריתה בימי אל־עלמיין. אולם אהבה זו לערבים לא נתגלתה אף פעם בשעה שלעם הערבי יש צורך בה, כגון למשל, במצרים — במדינה הערבית הגדולה ביותר, והממשלה המצרית הוכרחה להגיש עצומותיה לאומות המאוחדות נגד ״ידיד״ הערבים הגדול ששמו אֶרנסט באֶוין. אך גם במדיניותה הארצישראלית חותרת ממשלתו של באֶוין נגד שאיפות הערבים לא פחות מאשר נגד שאיפות היהודים, — כי המדיניות של ממשלת אֶטלי־באֶוין בארץ היא: שארץ־ישראל תהיה לא לערבים ולא ליהודים, ולא תקום פה לא מדינה ערבית ולא מדינה יהודית, אלא מושבת כתר בריטית בצורה זו או אחרת, שתשמש בסיס לצבא ולצי ולחיל האויר הבריטי. זו היתה המשמעות האמיתית של מדיניות באֶוין לפני שנתים, במסרו את הצהרתו הראשונה ב־13 בנובמבר שנת 1945, בשעת מינוי הועדה האנגלית־אמריקנית, זה היה התוכן האמיתי של התכנית שקוראים לה תכנית מוריסון, וזו היתה הכוונה הגלויה של ההצעות שהוגשו לנו בחורף שעבר על ידי באֶוין בעצמו, וזה היה המניע האמיתי בפניה לאומות המאוחדות, לאחר שנכשלו הנסיונות להביא את היהודים והערבים לידי הסכמה — שארץ־ישראל היא לאנגלים.

מה טמון בהכרזת קריץ׳־ג׳ונס?

הנשתנתה מדיניות זו בהכרזת קריץ׳־ג׳ונס על חיסול המנדט ופינוי הארץ?

ועדת האומות המאוחדות הכזיבה את ממשלת ״הספר הלבן״, כשם שהכזיבה אותה הועדה האנגלית־אמריקאית. לא ניתן הכשר למדיניות של באֶוין, ולא עוד אלא שנפסל השלטון הבריטי בארץ ביסודו, והומלץ על חיסול המנדט הבריטי ומתן עצמאות ליהודים ולערבים. קריץ׳־ג׳ונס הכריז שממשלתו מקבלת את הדין בחלק הראשון של ההמלצה — חיסול המנדט, והשתמט עד עכשיו מלהגיד מהי עמדת ממשלתו בחלק השני — עצמאות ליהודים ולערבים. ואין צריך אדם להיות חושד בכשרים למען יתעוררו אצלו הרהורים קשים על כוונותיה האמיתיות של ממשלת באֶוין בשעה זו. האם יש בהודעה מעורפלת, מסויגת בכמה סייגים לא ברורים, על פינוי בלי נקיבת תאריך הפינוי — משום נסיון לחבל את הנסיון של עצרת האומות המאוחדות לפתור את בעיית ארץ־ישראל על יסוד הפשרה המוצעת על ידי רוב הועדה?

מדוע מסרבת הממשלה לסייע בהבטחת השירותים?

הנציב העליון הביע בפני סופרי חו״ל את דאגתו שלא יקום חלילה בארץ תוהו־ובוהו לאחר הפינוי הבריטי. הערכנו חרדה מוצדקת זו של הנציב, ופנינו לממשלה בדבר סידורים מוקדמים שיש לעשות מבעוד זמן— למען לא תשקע הארץ במצב של תוהו־ובוהו. הודענו שאין ברצוננו לפצל את אחדותה הכלכלית של הארץ, שעליה המליצה ועדת האו״מ, ושכל דאגתנו היא רק, שאם הבריטים יפנו את הארץ לפני שהאומות המאוחדות תעשינה את הסידורים הרצויים — תעזור הממשלה מעכשיו לנו לקיים את השירותים לכל תושבי הארץ, בלי הבדל, מתוך שיתוף פעולה יהודי־ערבי, אם הערבים ירצו לשתף פעולה, ומתוך ניצול שירותם של כל הפקידים — יהודים, ערבים, אנגלים ואחרים, ללא הבדל, שיהיו מסוגלים ורוצים להמשיך בעבודתם לאחר הפינוי הבריטי. על כך נענינו מאת הממשלה בשלילה, מתוך אמתלה שהדבר הוא מוקדם, ואין עדיין בסיס לסידורים כאלה.

פקידים גבוהים בנביאים

ומשונה הדבר, שלאחר הכרזות נשנות וחוזרות על פינוי, אין הממשלה סבורה שמחובתה לעזור מעכשיו לקיום השירותים הנורמליים גם לאחר לכתה — והדבר, לדעתה, מוקדם, ובאותה שעה מנסים פקידים גבוהים לגייס חוגים מסוימים בישוב שידרשו את הישארות האנגלים בארץ ומשתדלים להסביר שלא תקום בארץ לא מדינה יהודית ולא מדינה ערבית, אלא השלטון העליון ישאר שוב בידי האנגלים. הקיבלו פקידים אלה סמכות על פעולתם זו מהממשלה בלונדון? מנין הם יודעים כבר עתה — עוד בשעה שעצרת האומות יושבת על מדוכה זו, וועדה של או״מ בשיתוף ב״כ אמריקה ורוסיה מנסה להכין תכנית־ביצוע לאו״מ על הקמת שתי מדינות, מנין לאנשי הממשלה שנסיון זה יכשל? האם רואים הם מהרהורי־לבבם, או יש להם הוראות מגבוה, ממשרד החוץ בלונדון?

איש מאתנו אינו מוסמך לענות על שאלות אלו, שמתעוררות בהכרח גם אצל אנשים שאינם רגילים לייחס תמיד כוונות רעות לכל מעשי הממשלה הבריטית. בכל אופן, אין לנו כל רשות להתעלם מהקשיים וההכשלות שעלולים לבוא מקצה זה. אלה שהגוּ את המדיניות להפוך ארץ זו למלטה שניה — והטילו את מדיניותם על ממשלת אֶטלי־באֶוין — לא יסתלקו בנקל ממדיניותם, והדרך למדינה — גם אם בעצרת האומות תיפול החלטה חיובית — לא תהיה חלקה ביותר.

איומים וקול קורא לשלום

אולם מכשולים וסכנות צפויים לנו בימי מעבר אלה קודם כל ובעיקר בארץ גופה ובסביבותיה. נציגי ערב בעצרת האומות המאוחדות והעתונות הערבית בארצות השכנות ובארץ מרבים באיומי התקפה והשמד וחורבן בנוסח הידוע. לא נקפח שכר שיחה נאה שהיא אולי יותר משיחה נאה בלבד, ונרים על נס קול יחיד¹, שנשמע בשבועות האחרונים בקרב שליטי ערב — קול קורא לשלום. אנו מעריכים את הכנוּת, התבונה ואומץ־הלב של קריאת שלום זו; ואנו מוקירים את בעליה כמדינאי ושליט רב־נסיון, פטריוט ערבי נאמן, הדורש טוב לעמו ולארצו ויודע את האמת ההיסטורית החשובה שאין טובת ערב וטובת ישראל מתנגדות זו לזו, ואין הכרח שעם אחד יבּנה דוקא על חשבון חברו, אלא להיפך: יתכן ששניהם יחיו יחד מתוך שלום וכבוד הדדי ועזרת גומלין.

אנו גם יודעים שבקרב המוני הערבים בארץ יש רצון עז לקיים את השלום ולהתמיד ביחסי־ידידות תקינים עם שכניהם היהודים. ראינו בחדשים האחרונים כמה גילויים לרצון שלום זה של ההמונים הערבים. דבר זה מחייב אותנו ביתר שאת לדאוג להחזקת השלום בארץ ועל גבולותיה, ולאמץ את הידידות ושיתוף הפעולה עם שכנינו הערבים ולהגביר כל נטיה של שלום ושיתוף פעולה, המתגלה אי־שם בקרב שכנינו.

המדיניות הערבית, יסודה — שלילה

אולם רצון ההמונים וצרכיהם, עדיין אינו, לצערנו, הכוח המדריך והקובע את המדיניות הערבית, וקריאת השלום של אחד משליטי ערב, היא לפי שעה, קריאה בודדת, שלא מצאה עדיין את הדה המתאים בקרב שאר שליטי ערב, ובקרב העתונות וההנהגה של ערבי א״י והארצות השכנות.

ואין זה מקרה או דבר חולף. התנועה הלאומית הערבית בשלב זה היא בעיקרה תנועה שלילית, העומדת על התנגדות לזרים ועל הרגשות גזעיות ואין בה עדיין כל תוכן חיובי קונסטרוקטיבי. המנהיגים של הערבים הפלשתינאים וראשי הליגה הערבית, שלבם כאילו יוצא יומם ולילה לטובה ערבי פלשתינה — לא נקפו אף פעם אצבע למען הרמת מצבו הכלכלי, החברתי או התרבותי של העם הערבי, לא בארץ־ישראל ולא בארצות השכנות. עיראק היא עצמאית כבר למעלה מעשרים שנה — והעוני, הדלדול, העזובה. התחלואה, הבערוּת של תושביה לא נשתנו שום שינוי ניכר. הוא הדיו במצרים, והוא הדין בסוריה ובשאר ארצות ערב.

הליגה הערבית כבר קיימת כמה שנים — ועדיין לא ראינו שום מפעל תרבותי, משקי או חברתי, שהוקם על ידי ליגה זו למען הרמת הכלכלה, החברה, התרבות ותנאי החיים של המוני־ערב. בעצם, צרכי ההמונים הערבים ורצונם אינם מופעלים ואינם קיימים בתנועה הערבית ובמחשבת מנהיגי ערב ושליטיו. התוכן היחיד המפרנס לפי שעה את התנועה הזאת הוא תוכן שלילי — התנגדות ליהודים והפחת שנאה גזעית ליהודים, החרמת התוצרת היהודית ומלחמה בשאיפות היהודיות. זהו עיקר מזונה של המדיניות הערבית והתנועה הלאומית הערבית בשעה זו.

ואם כי כוחה הקונסטרוקטיבי של מדיניות זו הוא כמעט אפסי — אל נזלזל בכוחה הדאֶסטרוקטיבי והאובסטרוקטיבי.

תכונה מלאת לקיום הבטחון בתקופת המעבר

יכולתנו הקונסטרוקטיבית ומבצענו הקונסטרוקטיבי שימשו בלי ספק גורם חשוב ואולי קובע בהכרעת דעת הקהל והמצפון העולמי לטובתנו, כפי שהדבר נתגלה בועדה האנגלית־אמריקאית, במושב המיוחד של עצרת האומות המאוחדות במאי שנה זו, בדיונים ובהמלצות של ועדת האו״מ בקיץ שעבר ובדיונים של עצרת האומות המאוחדות בשבועות ובימים אלה.

אולם שליטי ערב הרוצים להצמית את מפעלנו ולכבול ולחבל את גידולנו ועצמאותנו, יודעים שנשקם היחיד נגדנו הוא כוחם הדאֶסטרוקטיבי — במלוא משמעותן האיומה והמאיימת של מלים אלו. ואם כי אין כל יסוד להיבהל — אסור לנו אף רגע אחד לשבת שאננים, ולהחמיץ אף יום אחד את התכונה המלאה, היעילה, המהירה, וכל האמצעים העומדים לרשותנו בארץ ובגולה — לקיום הבטחון של הישוב ושמירת השלום בארץ וסביבותיה בתקופת המעבר.

אין זה אולי מוקדם לעשות סידורים ראשונים שידרשו להקמת המדינה היהודית — אולם הדבר החיובי המוטל עלינו, ושבו תלוי עצם קיומנו ואפשרותה של הקמת המדינה, היא עמדתנו בתקופת־המעבר. ולא תקופת־המעבר הפורמלית שתיקבע על ידי עצרת האומות המאוחדות, אלא זו שכבר התחילה עם ההכרזה הבריטית על פינוי בעתיד (ולא חשוב אם הכרזה זו היא כנה או תמרון), ועם הגעת צבאות מדינות ערב לגבולותיה של ארץ־ישראל — מצפון על ידי ממשלת סוריה, ומדרום על ידי ממשלת מצרים.

יש אולי צורך לעשות הכנות לקראת הקמת המדינה, ולעבד תכניות קונסטיטוציוניות, משקיות ואדמיניסטרטיביות בשביל המדינה העתידה לבוא. אולם מרכז דאגתנו בשעה זו — מחוץ למערכה המדינית שנעשית על ידי שליחינו ונציגינו בעצרת האומות המאוחדות — היא תכונה מאומצת ומחושבת, הדורשת אמצעים וכוחות ענקיים, במתכונת כבירה שלא הסכנו לה עד היום, למען נעבור בשלום ובשלמות את כברת הדרך המסוכנת והקשה ביותר — הקודמת להקמת מדינה, ואשר בה תלויה הקמת המדינה לא פחות מאשר בכל תנאי וגורם אחר.

עליה, פיתוח, שויון ושלום

העצמאות הצפויה לנו — ואולי בקרוב — אין פירושה רק השתחררות מעול זר. השתחררות משלטון נכרי אינה אלא התכונה השלילית, הבלתי עיקרית של העצמאות. לעצמאות יש משמעות חיובית, והיא העיקר. והתוכן החיובי של העצמאות פירושו — אחריות, אחריות כבדה וגדולה, אחריות קולקטיבית של הקיבוץ היהודי, ונשיאתן בעול של עליה, פיתוח, שויון ושלום — ארבעת עמודי התווך שעליהם תיכון המדינה העברית לכשתוקם.

במדינה היהודית אנו נהיה האחראים לא ליהודים בלבד — אלא לכל תושבי המדינה, ולכל תושבי המדינה במידה שוה. דאגתנו לא תהיה מוסבת עוד לישובים היהודים בלבד ולשירותי החינוך והבריאות של הישוב היהודי בלבד אלא לכל ישוב וישוב, כיהודי כערבי במידה שוה, ללא כל הפליה והבחנה, ולשירותם של כל התושבים — ושוב על יסוד שריון מלא ומוחלט.

במה, איפוא, תהיה המדינה היהודית — יהודית? לא רק בעובדת היות רוב יהודי במדינה, אלא באחד התפקידים המרכזיים שיוטלו על המדינה בהקמת הבית הלאומי לעם היהודי — כלומר, בקליטת העליה היהודית ובפיתוח הארץ במידה מכסימלית, בהשבחת הקרקע ועיבודה האינטנסיבי, בניצול מלא של אוצרות המים ובנין משק אינטנסיבי בחקלאות, בחרושת ובים, אשר יאפשרו גם השבחה מודרגת של רמת חיי תושביה וגם קליטה מתמדת של עולים יהודים.

זו תהיה מדינה לא לתושביה הנוכחיים בלבד — ובזאת תוּפלה המדינה היהודית מכל המדינות שבעולם, שמלכתחילה היא נועדת לא לישוב הנמצא בתוכה בלבד — אלא לאומה פזורה ועקורה ומנושלת שעומדת לחזור אליה: לכל אותם היהודים בקצוות עולם שאינם יכולים ואינם רוצים להישאר בגולה. ולא תהיה זאת מדינה עברית אם היא לא תהיה בעלת יכולת דינמית. ומשום כך אין שאלת הגבולות של המדינה היהודית דומה לשאלת הגבולות של איזו מדינה אחרת. החלטת עצרת האומות המאוחדות בנידון זה תיבחן במידת המרחב והאפשרויות שהיא מניחה לקליטת המוני ישראל — בתנאי של פיתוח אינטנסיבי. אולם אפשרויות אלו תלויות לא רק בשטח ובפיתוח — אלא גם במשטר ובמדיניות. כל כמה שהמשטר במדינה היהודית יתבסס על שויון אזרחיה והשוואת תנאי חייהם, וכל כמה שמדיניותה תגביר את השלום בארץ ויחסי־הידידות עם שכניה - תגדל ותאְדֵר יכולת הקליטה של הארץ ותעלה רמת החיים של תושביה.

ניכון בפרוזדור למען נזכה להיכנס לטרקלין

אנו עומדים על הסף. מדינות אינן מוגשות לעמים על טס של זהב. ואל נשתעשע באַשליה שלנו יתרחשו נסים. אנו העם המפונק פחות מכולם בהיסטוריה העולמית. סבלנו ויצירתנו לא עברו בלי רושם על המצפון האנושי — ושמענו את קול המצפון הזה בכמה מדברי הועדה של האומות המאוחדות ובכמה מדברי נציגי המדינות, הגדולות והקטנות, בעצרת האומות המאוחדות. אל נתיאש ממצפון זה — אבל גם אל נשליך עליו כל יהבנו.

עוד נכונו לנו מבחנים קשים, ואולי גם רבי־אימה בטרם נזכה להיכנס לטרקלין המדינה, ועלינו להיכון בפרוזדור. לא נירתע מכל יסוּרים — אם עוד טרם מצינו את קובעת התרעלה, ונתכונן במלוא יכולתנו לקיום הבטחון, להרחבת התישבותנו, לתגבורת ההעפלה, לביצור משקנווארגוננו, לשמירת השלום והידוק קשרי־ידידות עם הערבים — באלה נסול הדרך למדינה העברית.

---

נהדוף מתנקשים

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת המליאה של הועד הלאומי, תל־אביב, 25 בנובמבר 1947

נראה שתקופת הנסים טרם חלפה, ויתכן שנס גדול, מהגדולים ביותר בהיסטוריה העולמית, יתרחש בימינו — ובקרוב — והמדינה היהודית אשר נגדעה לפני שמונים דורות, תקוּם מחדש. בעצרת האוּמות המאוחדות נפלגו אדירי תבל, והגדולות שבמעצמות אינן יכולות עדיין למצוא שפה משותפת כמעט בשום שאלה, אולם אמריקה ורוסיה הסוביטית הסכימו ביניהן על דבר אחד בלבד — על חידוש המדינה היהודית. לא ידוע עדיין אם ימצא רוב של שני שלישים להצעה המוסכמת בין ארצות־הברית וברית־המועצות, אולם ההכרעה ההיסטורית נפלה. מצפּוּן העולם הכיר מזכות העם היהודי לקוממיות ממלכתית בארצו, וחלום הדורות של עם ישראל יקוּם.

ניכון למחר ולמחרתים.

אולם אל נא נשכח שגם תקופת הסכנות והפורעניות טרם עברה — והסכנות והפורעניות אינן זקוקות לנסים למען יתרחשו. וגם החלטה על הקמת המדינה — גם אם תתקבל ברוב של שני שלישים — אינה תריס בטוח בפני סכנות הפורעניות. אין ערוך למה שהתרחש בלייק־סבסאֶס. ועצרת האומות המאוחדות, גם זו המיוחדת במאי שעבר וגם זו הרגילה שהחלה בספטמבר, תשמש מגדל־אור בהיסטוריה היהודית. ההכרעה הפוליטית שנפלה או שתפול, יש לה ערך היסטורי. אולם יש לזכור שבלייק־סכסאס תיפול רק הכרעה חוקית, פוליטית, מוסרית — ההכרעה המציאותית, המעשית, הכרעת הביצוע תפול בארץ, ורק בארץ, והכרעה זו כרוכה במכשולים ובסכנות לא קטנות, אשר רק אם נראה אותן מראש ונתכונן לקראתן במלוא יכלתנו יש תקוה מבוססת שנצבור כוח למנוע אותן.

שׂומה עלינו להיכון עכשיו למחר ולמחרתים: מחר — אין זה יום הקמת המדינה; המדינה תוקם רק מחרתים. מחר — מרגע זה ועד הקמת המדינה. כברת הזמן שעלינו לעבור מעכשיו עד יום הקמת המדינה. אולי אינה ארוכה: מה הם 8—9 חדשים בהיסטוריה של עם עתיק־יומין? אבל כברה זו היא הקובעת. בה צרורות הסכנות הקשות והגדולות. ואם לא נדע להימנע מהן או להתגבר עליהן לא נגיע להקמת המדינה.

גם עם הקמת המדינה היהודית — אסור לנו להשלות נפשנו כי נפתרו כל הקשיים וכי נפתח לנו יום שכולו חג ונחת. איני יודע, אם גם עמנו מלומד־הנסיונות כבר עבר נסיון חמוּר ורב־תלאות כנסיון שנעמוד בו לאחר שתקום המדינה. במדינה היהודית יבחן העם היהודי, כאשר אולי לא נבחן מעודו. מדינה זו לא תהיה ככל שאר המדינות, אשר הוקמו בימינו או בתקופה היסטורית אחרת. להקמת כל המדינות נדרש רק דבר אחד — עצמאות והכרה בינלאומית, וכל עם שקיבל או כבש שתי אלה — זכה למדינה. המדינה היהודית, גם לאחר שתקבל את התוקף הבינלאומי, יחסרו לה שני עיקרים: יחסר לה העם, שעדיין הוא מפוזר באירופה, בארצות המזרח, בארצות אחרות. יחסר לה הבנין — שלושה רבעים של מדינתנו העתידה, אם לא יותר מכך, הם מדבר שממה. נעמוד בפני קשיים פנימיים וחיצוניים, כספיים ומשקיים; קשיי עליה ובנין, קליטה והתישבות; קשיי בטחון ויחסי־חוץ; קשיים בינינו ובין עצמנו, בינינו ובין הערבים, בינינו ובין העולם הגדול המפולג והמפורד, וידרש מאמץ גדול על־אנושי מהישוב, מהתנועה הציונית, מהעם היהודי, מאמץ מוסרי, פוליטי, משקי, ארגוני — לרכּז פזורים ולבנות נשמות, לגלות כושר ממלכתי, ליכוד, משמעת, ולצקת דפוסי חיים חדשים שלא הסכּנו להם זה אלפי שנה.

כל אלה הן בעיות־מחרתים, — אם כי אין זה מוקדם ביותר להפנות אליהן מעשינו ולעשות את כל ההכנות המחשבתיות, הארגוניות והטכניות, כי הזמן עד מחרתים אינו רב. אולם יש לנו דאגות קשות ודוחקות של מחר, אשר אם לא נפתור אותן מיד בהצלחה — לא נזכה למחרתים. ושאלת המחר הן שתים שהן אחת: בטחון ושלום.

היום היתה צריכה להתקיים ההצבעה המכרעת החיובית בועדה המיוחדת, לאחר שנפלה אתמול ברוב גדול ההצעה הערבית. איני יודע עדיין אם ההצבעה נתקיימה, כמה הצביעו ואיך הצביעו. נניח את הדבר הרע ביותר: שהתמרונים האובסטרוקטיביים של ממשלת באֶוין יצליחו והצעת רוב הועדה לא תקבל שני שלישים, או שלא תתקבל לגמרי כל החלטה במושב הנוכחי. אבל המצב ביסודו לא ישתנה, כי נפלו שתי הכרעות שליליות: נפסל המנדט הבריטי, וממשלת המנדט התחייבה לצאת מן הארץ בהקדם האפשרי — אמנם בלי נקיבת תאריך מסוים לפי שעה — וההצעה על הפיכת ארץ־ישראל למדינה ערבית נכשלה ברוב עצום, למעלה משני שלישים. נפסל איפוא השלטון הזר, המנדטורי, נדחתה התביעה הערבית לשלטון בארץ כולה.

אולם הערבים הכריזו — גם נציגי הועד הפועל הערבי, וגם נציגי המדינות הערביות — שהם לא יקבלו הכרעת או״מ, ולאחר שהפורוּם האנושי העליון דחה את תביעתם, הם יפנו לכוח וינסו להכריע בשאלת ארץ־ישראל באלמות.

מאז שבנו להקים הריסות הארץ ולבנות את ההתישבות החדשה — מימי יסוד פתח־תקוה לפני שבעים שנה ועד היום הזה — היינו צריכים להגן על עצמנו בכוח עצמנו. כך היה בימי השלטון התורכי וכך היה בימי השלטון הבריטי. גם כשהיינו מעטים ובודדים וגם כשנתרבינו ונתרחבנו — נתקפנו מזמן לזמן על ידי שודדים ופורעים. במידה שישובנו גדל ונתרחב — כן גדל היקף התוקפנות; ההגנה העצמית של הישוב עמדה כל השנים בנסיון והצליחה, אם כי לא בלי אבדות. המעטים עמדו נגד המרובים. נסיוננו בעבר נותן לנו איפוא תקוה שנעמוד גם בעתיד, אולם האופטימיות הקלה עלולה להיות בעוכרינו. עלינו לראות את השינויים שנתחוללו סביבנו, ולא כולם הם לטובתנו. כוחנו, כמובן, גדל — אבל גדלו עוד יותר הכוחות העוינים; רק אם נראה נכוחה — אם נעיז לראות היקף הסכנה, גוֹדלה ועצמתה, ונעשה לפיכך את ההכנות הדרושות — נוכל לעמוד.

שינויים לרעה במצב הבטחון

אציין בקיצור את תמצית השינויים שחלו מבחינת הבטחון לרעתנו:

בימי המהומות של 1936—1939 — ואלו היו עד עכשיו המהומות החמורות והממושכות ורבות־ההיקף ביותר — עוד היתה בארץ ממשלת המנדט, אשר אם כי פיגרה במילוי חובה כלפי בטחון הישוב, — כפי שציין אף בדו״ח של ועדת פיל, — לא הסתלקה להלכה ולמעשה משמירת הסדר בארץ, ולא מנעה לגמרי את עזרתה מהישוב בהתגוננותו. הממשלה עכשיו היא ערב פינוי, והחלל הפסיכולוגי כבר נוצר, וחלל זה כרוך בסכנות חמורות אם לא יתמלא ביעילות ובמהירות מראשית התהוותו.

אולם, אין זה השינוי היחיד: בתקופת המהומות שלפני המלחמה היו סוריה והלבנון, ארצות מנדט, וממשלת המנדט בארצות ההן, הממשלה הצרפתית, לא היתה חשודה על מעשי איבה נגד היהודים בארץ. עבר־הירדן היה עדיין חלק של המנדט הארצישראלי, ובמצרים היה עדיין קיים למעשה הפרוטקטורט הבריטי. מצרים היא עכשיו ארץ עצמאית, אם כי צבא בריטי עודנו חונה בגבולותיה. עבר־הירדן נעשה לממלכה האשימית. סוריה והלבנון נעשו עצמאיות, ובתוכן מתרכז עכשיו המטה הראשי של אויבינו בנפש, ובראשם אנשים שעזרו להיטלר. הצבא במדינות אלו איננו מן הצבאות המעולים שבעולם — לא מבחינה חמרית ולא מבחינה מוסרית — אולם אין לזלזל לגמרי בערכו ובכוחו.

אם נתכונן כראוי — אין פחדו מוטל עלינו, כי יש לנו שני יתרונות מוסריים, שיש להם גם ערך צבאי מכריע: עליונוּת מוסרית ואינטלקטואלית של החומר האנושי והכרת העולם בצדקת מפעלנו ושאיפתנו. בשני אלה נוכל לעמוד נגד כל אויבינו — אם נתכונן כראוי ונצייד את הישוב והנוער בכל הכבוּדה הדרושה לשעת־חירום. לכך נדרשים לנו בזמן הקרוב ביותר למעלה משלושה מיליון לירות. אנו בטוחים שרוב הסכום הזה יתן העם היהודי בתפוצות. הישוב נתבע ברגע זה לחצי מיליון, ואין זה למעלה מיכולתו. ואולי יש להגיד: אין זו התביעה האחרונה שהישוב יתבע בתקופת מעבר זו.

גורם הזמן

בהתכוננוּתנו לקיום הבטחון מכריעים לא רק הציוד והאמצעים החמריים ולא רק ההתנדבות וההתגייסות האישית. יש דבר אחד שעלינו לשננו לעצמנו מעכשיו השכם והערב: החשיבות החיונית והפטלית של גורם הזמן. למען קיים את בטחון הישוב — ובטחון הישוב עכשיו הוא עתידו של כל העם היהודי — לא די בגיוס כוח האדם, ולא די בגיוס המשק. העיקר שהדבר יעשה בזמנו, בעוד מועד. התכונה המלאה והמשוכללת ביותר תחטיא את המטרה, אם תחמיץ את שעת־הצורך ותבוא לאחר שהרעים הרעם. אין לנו הרבה זמן לאבד — ואסור לאבד אף שעה אחת.

אולם הבטחון לבד אינו מספיק. גם אם נצליח להתכונן ולגייס את הכוח הדרוש לעמוד בפני כל התקפה אפשרית. בין של ערבי ארץ־ישראל ובין של הארצות השכנות — ויש ביכלתנו לעשות זאת — לא נצא ידי חובתנו בשעה היסטורית זו. עלינו להצטייד, להתאמן, ולהתגייס למען נעשה לאל כל נסיון של הכרעה בכוח העלולה לבוא מצד הערבים. ובהכרה מלאה ובידיעת המצב אני אומר שיש ביכלתנו לעשות זאת — אם נתכונן כראוי בעוד יזמן. יש בידינו להדוף כל התנקשות, להגן על כל ישוב יהודי, בין אם הוא בתחומי המדינה היהודית ובין אם הוא מחוץ לתחומיה. ויש בידינו לעשות לאל כל נסיון של השתלטות בכוח על איזה שטח שהוא מהשטחים שהוקצו למדינה היהודית ולמנוע כל נסיון של פלישה זרה והשתלטות זרה על תחוּמי המדינה היהודית. משׂימה זו אינה למעלה מיכלתנו — אם כי אם קלה ופשוטה, ותדרוש מאתנו מאמץ דרוך, מתמיד ומכוּון, נצטרך להקים ולקיים כוח יהודי מספיק. לא נעשה את המשגה הפטלי שעושים מנהיגי הערבים ושלא במעט כבר היה בעוכריהם: לבנות הכל על הכוח ולסמוך על הכרעת הכוח בלבד. בלי כוח — אנו עלולים להישמד, אבל בכוח בלבד לא נבצע את חזון הגאולה ולא נקיים את המדינה.

פנינו לשלום

פנינו לשלום — שלום בעולם ושלום בפינה זו של העולם הנקראת מזרח קרוב או מזרח תיכון. בעוד אנו חייבים לעשות כל מאמץ משקי ארגוני, טכני להגביר את כוח־הבטחון שלנו שיעמוד בפני כל תוקף, בין שיבוא מצפון או ממזרח או מדרום — עלינו גם לעשות כל מאמץ לקיים ולחזק ולהעמיק יחסי שלום וידידות עם שכנינו הערבים.

אנחנו ניצחנו עד עכשיו בצדק ובברכה של מפעלנו הקונסטרוקטיבי. באלה כבשנו בתקופה אכזרית זו את אהדת העולם וקירבנו רחוקים. בצדק ובברכה של מפעלנו הקונסטרוקטיבי — אשר יגאה וישגה במדינה היהודית— נכבוש את לב שכנינו הערבים בארץ ובארצות השכנות.

דבר זה אולי לא יושג ביום אחד. גם את אהדת העולם הרחב לא כבשנו ביום אחד, רבים מאלה התומכים בנו היום בעצרת האומות — התיחסו אלינו במשך הרבה שנים באדישות או גם בהתנגדות ובאיבה. פרצנו חומת ההתנכרות, ובעולם החדש והישן, במזרח ובמערב, קמו לנו ידידים ותומכים. אין לנו כל יסוד להתיאש מידידים ותומכים גם בעולם הערבי. משהו כבר מסתמן באופק.

שמענו בזמן האחרון לא רק דברי איבה ואיומים. ויש לזכור שהמוני העם הערבי — השותקים מאונס ומשוללי ניב וביטוי פוליטי — אינם ששים לקרב. אין זאת אומרת שהסתה לא תפעיל אותם — זוהי אשליה מסוכנת — אבל מלאכת המסיתים אינה קלה. ובנו תלוי לא מעט, איך יפעלו וינהגו המונים אלה. במידה שהם ידעו כי יש לכבד את כוחנו ויש לבטוח בישרנו— בה במידה תכבד מלאכת המסיתים.

יחסינו עם העולם הערבי

מלבד הרחבת מפעלנו הקונסטרוקטיבי — מפעל העליה מהתיישבות בקנה מידה ממלכתי — תעמוד בפני המדינה היהודית שאלה מדינית עיקרית אחת: יחסים עם העולם הערבי. זו תהיה הבעיה המרכזית של מדיניותנו החיצונית. ביסוד מדיניותנו זו תונח השאיפה הברית יהודית־ערבית, ברית כלכלית, מדינית ותרבותית, ברית בנויה על שויון ועזרת גומלין וזיקה הדדית. רק קיום מדינה יהודית יאפשר הגשמת השאיפה הזאת. ובדרך למדינה עלינו להוכיח לעם הערבי שתים אלה — ושתיהן יחד: ששום איום והתקפה לא ירתיעו אותנו לא מהקמת המדינה היהודית ולא משאיפה לברית יהודית־ערבית. למטרה כפולה זו — שאינה רחוקה — יובילו אותנו עכשיו מאמצים מכוונים מספיקים לקיים גם את הבטחון וגם את השלום בארץ. אם נדע ונצליח לקיים מחר בטחון ושלום בארץ — נקים מחרתים מדינה יהודית שתביא לידי ברית יהודית־ערבית.

---

צדק היסטורי­

מאת

דוד בן־גוריון

לאחר החלטת האו״מ ב־29 לנובמבר 1947

החלטת האו״מ להקים מחדש את מדינתו הריבונית של העם היהודי בחלק ממולדתו העתידה היא מפעל של צדק היסטורי המכפר חלקית לכל הפחות את המעוות ללא־דוגמא שנעשה לעם ישראל ברורנו ובדורות הקודמים זה למעלה מאלף ושמונה מאות שנה.

זהו נצחון מוסרי גדול של רעיון האומות המאוחדות —רעיון הקואפרציה הבינלאומית לחיזוק השלום, הצדק והשויון בעולם. העם היהודי יזכור בהכרת תודה את מאמציהן של שתי המעצמות האדירות — ארצות־הברית וברית־המועצות, וכמו כן של שאר המדינות הקטנות והגדולות שהביאו לידי כך. שיתוף הפעולה של אמריקה ורוסיה בפתרון בעיית ארץ־ישראל היא בשורה מעודדת לעם היהודי, ולכל אלה המאמינים באפשרות קואופרציה מתמדת של ארצות המזרח והמערב למען שלום בר־קיימא בעולם.

החלטת האו״מ על הקמת המדינה היהודית מטילה אחריות כבדה על הישוב והעם היהודי כולו. זוהי בעצם תביעה לכל, לגלות את הכוחות הכבירים — החמריים והרוחניים — הדרושים לבנין המדינה, לקליטת המוני עולים מאירופה, מארצות המזרח ומשאר הארצות, ולפיתוח האדמות הנשמות, לעיצוּב חברה יהודית עצמאית שתגלם את שלושת היעוּדים הגדולים של נביאי ישראל: אחוה אנושית, צדק סוציאלי ושלום בין העמים.

העם היהודי שלא נכנע ליאוש גם בשעות השחורות ביותר בתולדות חייו ולא איבד אף פעם את אמונו בעצמו ובמצפון האנושי — לא יאַכזב בשעה גדולה זו את ההזדמנות והאחריות ההיסטורית שניתנה לו. יהוּדה המחודשת תתפוס בכבוד את מקומה באומות המאוחדות כגורם של שלום, פריחה והתקדמות בארץ הקדושה, במזרח הקרוב ובעולם כולו.

---

ליסוד המדינה

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת מרכז מפלגת פועלי א״י, כ׳ כסלו תש״ח — 13 בדצמבר 1947

הפלא קם ויהי — אומות העולם נמנו וגמרו להקים מחדש מדינת ישראל.

והפלא קם מפני שלושה אלה:

א. העם היהודי האמין מאז ומעולם בפלא זה, וציפה כאלפיים שנה לבואו. אמונה זו גופא היא אחד הפלאים ההיסטוריים ללא דוגמא בעולם. אין אנו מכירים עם אחר, שנושל מאדמתו ופוזר בגויים, כשהוא שנוא ומבוזה ונרדף, מבלי מנוח לכף רגלו במשך מאות בשנים, — ואף על פי כך התמיד בקיומו המיוחד והחזיק באמונתו שיבוא יום וישוב קוממיות לארצו ויהיה לעם עומד ברשות עצמו במולדתו ההיסטורית. בלי אמונה זו — לא היינו מגיעים עד הלום, ואמונה זו לא הכזיבה.

ב. מפעל חלוצי של שלושה דורות בבנין נשמות הארץ, מאז יסוד פתח­־תקוה לפני כשבעים שנה ועד הנחת צינור המים ויסוד הישובים הצעירים בנגב בימינו אלה. מפעל זה גילה כוח־היצירה הגנוז בישראל סבא המתנער ועדנת הארץ החבויה בהריסות ושממות ועזובה של מאות בשנים. חלום דורות הפך בחלקו מציאות כובשת ומופלאה.

ג. ברכת מפעלנו: במידה שפיזוריי ישראל, סבלו ונדודיו הציקו לעולם — ומצוקת ישראל היתה במידה לא קטנה מצוקת עולם — בה במידה עוררה שיבת ציון והתערות ישראל בארצו כבוד, רצון ואהדה באומות העולם, ואחד־עשר ״המרגלים״ ששלחה עצרת האומות המאוחרות לתור את הארץ ולתהות על עתידה וסידורה המדיני, מן הנמנע היה שלא יראו את הברכה הרבה הצפונה במפעל הציוני— מפעל העליה וההתישבות היהודית — לא רק ליהודים עצמם, אלא לארץ, למזרח, לעולם. והעצה אשר יעצו לעצרת האומות להקים מדינה ריבונית לשארית ישראל בארצו — היתה לחוק בין־לאומי ולצו המצפון האנושי.

גבולותיה של המדינה היהודית

לא ניתן לנו כל מבוקשנו. בהמלצות ועדת האו״מ ובהחלטת עצרת האו״מ קוצצו שאיפותינו, קופחו אפילו ההתחייבויות הבינלאומיות שניתנו לנו אחרי מלחמת העולם הראשונה — וצומצם השטח של מדינת ישראל. איני יודע למה מתכוונים אלה המתאבלים על ״שלמות״ הארץ. הארץ היתה ״שלמה״ רק בידי כובשים זרים ששלטו על הארץ והארצות השכנות גם יחד. גבולות הארץ בשלטון היהודים — החל מימי השופטים וגמור בבר־כוכבא — השתנו בלי הרף, ואין הרבה מושגים פחות ברורים ומסוימים מהמושג גבולות ״היסטוריים״. מימים קדומים היו גבולות העצמאות היהודית נסוגים ומתקדמים לפי התמורות המדיניות שלא פסקו, וגם מידת העצמאות לא היתה מתמדת. גם שטח ההתישבות היהודית לא היה קבוע ומתמיד, אלא התרחב והצטמצם, פרץ ונתכווץ מתקופה לתקופה.

אולם ברור שהשטח אשר עליו חלה הצהרת־בלפור לפני שלושים שנה היה גדול פי ארבעה. ואפילו שטח ״הבית הלאומי״ לפי המנדט של 1922היה כמעט פי־שנים מהשטח שהוקצה עכשיו למדינה היהודית. ירושלים — לב האומה וההיסטוריה היהודית — ניתנה תחת משטר בינלאומי, והיא סגורה מכל עבריה בשטחים שנמסרו למדינה הערבית. אזורי ההרים בגליל ניטלו מאתנו כמעט כולם, והפסדנו על־ידי כך לא רק שטחי התישבות אלא גם מקורות בריאות ואיתנות. למעלה משלושים ישובים חקלאיים הועמדו מחוץ לתחומי מדינתנו, והתווּ למדינה גבולות משונים ומוזרים שאין להם אולי דוגמא בשום מדינה אחרת.

ואף־על־פי־כן איני יודע הישג גדול יותר שהשיג העם היהודי בבת־אחת בהיסטוריה הארוכה שלו מאז היה לעם. הוחזרו לבו רוב עמקי ארץ־ישראל המערבית ורובו של חוף הים — ואין ערוך לנכס הזה; הוחזר חלק גדול וחשוב של מקורות המים בצפון ורוב השטח הריק בדרום, שאינו זה מאות בשנים אלא מדבר שומם, נוה־נדודים לשבטי בדואים דלים, והוא צופו אפשרויות יחידות במינן להתישבות יהודית רבת־עם. מדינת ישראל החדשה תשתרע מדן ועד אילת, כמאתים קילומטר דרומה מבאר־שבע, ותשכון לחוף שני ימים: ים התיכון במערב, וים־סוף בדרום. וארץ זו לא תיזקק לתעלת־סואץ למען הגיע בספינותיה גם לארצות המערב וגם לארצות המזרח. ים התיכון יקשור אותנו עם יבשת אירופה, אפריקה הצפונית וכל הארצות משני עברי האטלנטיק. ים־סוף יחבר אותנו עם פרס, ערב והודו וכל ארצות האוקינוסים ההודי והפּציפי. זהו הגשר הימי ליבשת אסיה הגדולה.

מפרץ אילת הוא הפיצוי החשוב ביותר לקיצוץ שטח האדמת ורבים מאוד סיכוייו אם נדע להחזיק בברכה הרבה, כמעט ללא גבול, הצפונה בו — ברכת הדיג והשיט על אפשרויותיה המשקיות, המדיניות והגופניות: פרנסה, מרחב ועוז.

רוב אומות העולם נתן יד לחידוש עצמאותנו

ואין לזלזל בסיפוק המוסרי הרב: הקמת מדינתנו אושרה על ידי הרוב המכריע של אומות העולם, כמעט על ידי כל הדימוקרטיות באירופה ובאמריקה; וחשיבות נוספת נודעת לעובדה — חשיבות מוסרית ופוליטית כאחת, גם מבחינה פנימית וגם מבחינה חיצונית, — שבין מחייבי המדינה היהודית היו יחד אמריקה ורוסיה. מדינת ישראל תהיה הראשונה בהיסטוריה האנושית שברית עמי תבל כולה התחייבה לשקוד על הקמתה — לאחר בירור וויכוח עולמי שנמשך עשרות שנים, ולאחר שכל אויבי העם היהודי, ניסו בכל האמצעים לחסום הדרך לחידוש עצמאותה וחירותה של האומה היהודית במולדתה.

ההכרזה המדינית לטובתנו טעונה עוד ביצוע בידינו

הועמדנו בפני אחריות חדשה שלא הסכנו לה זה כמה: אחריות ממלכתית. זהו מבחן גדול ומבורך וגם כבד ורב־חתחתים. זהו מבחן־גורל שעמנו זכה לו ונתחייב בו. גם הזכות וגם החובה גדולות לאין שיעור.

המדינה טרם קמה. בעצרת האומות נפלה הכרעה גדולה — ובלא שום מליצה וגוזמה יש להגיד הפעם — הכרעה היסטורית. אבל הכרעה זו טעונה ביצוע. והביצוע אינו רק בקביעת ועדת־ביצוע על ידי האו״מ, בהתקנת ממשלה יהודית זמנית, בכינוס אסיפה מכוננת ומתן חוקה למדינה— ואף לא בהכרזת עצמאותה וקבלתה כחברה שוות־זכויות לארגון האומות המאוחדות. באלה בלבד לא תקום המדינה.

למדינה היהודית חסרים כמה וכמה דברים: שם, בירה, ממשלה, הימנון, חוקה, תקציב, מטבע, צבא, משטרה — ועוד כהנה וכהנה… כל אלה לא קשה למלא חסרונם, והזמן הדרוש לכך אף הוא אינו רב, אם רק האומות המאוחדות ישקדו באמונה על קיום החלטתן. אולם המדינה חסרה דבר אחד יסודי וזהו חסרונה הרציני והחמור ביותר: היא חסרה יהודים. חסרון זה לא יתמלא בקלות, הוא אינו תלוי כמעט לגמרי באומות המאוחדות אלא בנו בלבד, ולא יעָשה לפני הקמת המדינה — אלא לאחריה, וכל זמן שחסרון זה לא יתמלא במידה מינימלית — אין בטחון לקיום המדינה, גם לאחר שתקום.

בשטח המוקצה למדינה היהודית נמצאים עכשיו למעלה מחמש מאות ועשרים אלף יהודים (מחוץ ליהודי ירושלים — שגם הם יהיו נתיני המדינה) ובערך שלוש מאות וחמישים אלף לא־יהודים, כמעט כולם ערבים. עם הצטרפות יהודי ירושלים תמנה איפוא המדינה היהודית בשעת יסודה כמיליון תושבים, מהם קרוב לארבעים אחוז לא־יהודים. הרכב זה אינו מהוה יסוד יציב למדינה יהודית. ויש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב זה אין אפילו בטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי. להלכה יתכן (ואין כל ערובה שזה לא יתכן גם למעשה) שמיעוט יהודי, בצירוף הגוש הערבי, יהוה את הרוב בבית־הנבחרים ויקח את השלטון בידו. מעין דבר זה היה קיים כמה זמן בפרלמנט האנגלי, כשהמשלחת האירית היתה לעתים תכופות מכריעה בין שתי המפלגות הבריטיות — השמרנים והליברלים. אבל גם אם לא יקרה כדבר הזה — ואין הכרח שדבר זה יקרה, — אם מפני שהערבים יחרימו זמן מה את הבחירות, או מה שיותר קרוב למציאות, שלא ימָצא מיעוט יהודי ניכר שיתן יד למעל הזה, אין מדינה יהודית יציבה ושרירה כל עוד יש בה רוב יהודי של 60 אחת בלבד, ורוב זה מורכב רק משש מאות אלף יהודים.

המרינה העברית תיכון לאחר העלאת מיליון וחצי יהודים

מכאן נובעת המסקנה הראשונית והעיקרית. ביצוע דבר המדינה אינו הביצוע הפורמלי שנדון באסיפת האו״מ, וששלביו הם: מינוי ועדת האו״מ, חיסול המנדט הבריטי, הקמת ממשלה זמנית, התקנת חוקה והכרזת העצמאות. ביצוע זה ידרוש כעשרה חדשים בלבד — אם החלטת עצרת האו״מ לא תחובל על ידי ממשלת המנדט או גורמים אחרים. מבחינה חוקית ובין־לאומית שלבים אלה דיים להקמת המדינה היהודית ואפילו לקבלתה כחברה באו״מ. אבל מבחינה יהודית שלבים אלה בלבד אינם מספיקים. למען הבטיח לא רק הקמתה אלא גם קיומה ויעודה של המדינה היהודית — יש צורך בהעלאת מיליון וחצי יהודים והשרשתם בארץ. רק כשנהיה לכל הפחות שני מיליון יהודים בארץ — תיכון המדינה. מפעל עליה והתישבות זה ידרוש אולי עשר שנים — ובעשר שנים אלו יש לראות תקופת הביצוע והיסוד הממשי של המדינה. ממשלה יהודית אשר מרכז דאגותיה, תיכונה ופעלה לא יהא מפעל עליה והתישבות שיעלה מספרנו בארץ לשני מיליון איש בתקופה הקצרה ביותר — תתכחש לאחריותה הראשית והעיקרית ותעמיד בסכנה את ההישג ההיסטורי הגדול שזכה לו דורנו.

העלאת מיליון וחצי יהודים בתקופת הביצוע והיסוד — אינה תכלית בנין המדינה, אלא ראשיתה וכינונה. למעלה משלושת רבעים משטחי מדינתנו הם ריקים ושוממים. המדינה מורכבת משלושה גושים: א) הגוש הצפוני הכולל את שני הגלילות, העליון והתחתון, מדן ועד דרום בית־שאן; ב) הגוש התיכוני — ממפרץ עכו ועד פלשת, הכולל את העמק, הרי הכרמל וחוף הים המרכזי; ג) הנגב, הכולל רוב ארץ אדום (לרבות הערבה) ומדבר פארן. גוש שלישי זה תופס למעלה משלושת רבעי שטח המדינה, והוא כמעט ריק מאדם, גם לאחר שהקמנו בו עשרות ישובים ראשונים. ישובים מועטים ומצערים אלה מרוכזים כולם באיזור הצפוני־מערבי, ומחוץ למפעל האשלג בדרום ים המלח, אין בכל ארץ אדום, מעין־גדי בצפון ועד אילת בדרום (כמרחק שבין תל־אביב למתולה) — באורך של כמאתים קילומטר וברוחב של חמישים קילומטר — אף נקודה יהודית אחת. כל עוד שטח זה לא יהיה מיושב לכל הפחות במידת ישובו של הגוש הצפוני — הרי אין הוא באופן ממשי בתחומי המדינה היהודית. מה שעצרת האומות המאוחדות החליטה לתת לנו אינה אלא מסגרת למדינה יהודית — תכנה של המסגרת יכולים רק אנו למלא. והתוכן הוא — רשת רחבה ומסועפת של ישובים יהודים חדשים בנגב ועיר־נמל גדולה באילת ותוספת שלי מיליון וחצי עולים שיתישבו בכל חלקי הארץ.

רק באלה נשלים את תקופת־המעבר הממשית, ולא זו הפורמלית בלבד, ונבצע יסוד המדינה. ואם ביצוע זה ידרוש מאתנו עשר שנים, הרי בתקופת זמן זו — כל מעינינו ומאמצינו צריכים להיות קודש בשורה הראשונה לצרכי ביצוע זה: למפעל עליה והתישבות רבתי שיהפוך את המדינה למציאות השואבת את כוחה לא מאישורי האומות המאוחדות — אלא מיכולת פנימית ודינמית.

כלים חדשים להגשמה

הועמדנו בפני גורל חדש — אנו עומדים להיות שליטים בגורלנו. דבר זה מחייב גישה חדשה לכל שאלות חיינו. אנו חייבים עכשיו לבדוק כל הרגלי המחשבה שלנו, כל מערכות כלי פעולתנו עד כמה הם הולמים את עתידנו החדש. שומה עלינו לחשוב במושגים של מדינה, במושגים של עצמאות, במושגים של אחריות מלאה על עצמנו — וגם על אחרים. במדינתנו יהיו לא רק יהודים, — וכולם יהיו אזרחים שוים, — שוים בכול ללא יוצא מן הכלל,— זאת אומרת: המדינה תהיה גם מדינתם הם. כל מחשבותינו על העתיד מן ההכרח שתהיינה מודרכות משתי הנחות מרכזיות אלה:

עד היום פעלנו בשני כלים: בכלי ההסתדרות הציונית ובכלי הישוב. היו לנו קרנות לאומיות, היה קונגרס ציוני — הבימה המוסמכת העליונה של הציונות והעם היהודי — והיתה כנסת ישראל, אסיפת־נבחרים והועד־הלאומי. אנו עומדים עכשיו בפני הקמת כלי חדש גדול ורב משמעות — כלי־המדינה, ואין ספק שהוא יעמוד במרכז חיינו. היבלע הכלי החדש את הכלים הישנים ולא יוודע כי באו אל קרבו, או הכלים הישנים יתמידו בשימושם ואם גם בשינוי כל שהוא? האם יהיה מקום בצד המדינה להסתדרות ציונית ולכנסת ישראל — ולשם מה?

רק חכם גדול בעיניו או טיפש גמור יעיז לתת מעכשיו תשובות פסוקות וודאיות על כל השאלות המתעוררות עם הקמת המדינה. תוך כדי העשיה החדשה נצטרך להתאים את מחשבותינו ומעשינו למצבים משתנים ולנסיבות מתחלפות שילוו אותם בפנים ובחוץ, אולם אין אנו בני־חורין מהתוויה מכוונת כללית, שצריכה לקדם את הבאות ולא רק להיגרר אחריהן. ובדברים הבאים יש לראות יותר הרהורים בקול מאשר הלכות פסוקות או מסמרים פרוגרמתיים.

חלוקת תפקידים בין התנועה הציונית והמדינה העברית

בימי המנדט היו ויכוחים בתוכנו אם עלינו לסמוך על ממשלת המנדט ולהטיל עליה את שירותי הישוב היהודי ומפעלי העליה וההתישבות — או שעלינו לסדר את כל הדברים ברשות עצמנו ובכוח עצמנו ולדרוש מהממשלה רק תנאים מסייעים וחלקנו בתקציב. לבעלי הדעה הראשונה קראנו בשם אֶטטיסטים, ולשניה — אבטונומיסטים. הייתי תמיד בין האבטונומיסטים, גם בזמן שעדיין קיוינו שממשלת המנדט תמלא את שליחותה פחות או יותר, בהתאם להתחייבויותיה. ויכוח עזה נסתיים בשנת 1937 בהתכחשות גלויה ומוצהרת של הממשלה להתחייבויותיה. כי עוד שנתים לפני פרסום ״הספר הלבן״ נקבע מכסימום פוליטי לעליה.

עם הקמת המדינה היהודית כאילו ברור שאין מקום לבעיה זו — כי ה״אנחנו״ ו״המדינה״ כאילו מזדהים. אפשר איפוא להגיע בנקל למסקנה שהמדינה תעשה הכל, ואין טעם ותפקיד לכלים ״האבטונומיים״ שהיו לנו עד היום — לכלים של העם בדמות הקרנות וההסתדרות הציונית ולכלים של הישוב ברמות הכנסת והועד־הלאומי.

אולם הדבר טעון עיון ובירור. האמנם תעשה מעכשיו המדינה הכל? אין ספק שכל תפקידי ממשלת המנדט יצטרכו למלא על ידי המדינה, — ונקוה שימלאו ביתר כשרון, חריצות ונאמנות. כל השירותים שנמצאו עד עכשיו בידי השלטון הבריטי — ודאי שיעברו לידי הממשלה היהודית. היעבירו לממשלה היהודית גם כל תפקידיה של התנועה הציונית והישוב הארצישראלי?

ברור שכל תפקידי התנועה הציונית לגבי הגולה כגון: חינוך עברי, ארגון לאומי וכדומה אין להעבירם למדינה היהודית. כל הפעולה שקראנו לה פעם ״עבודת ההווה״, על פי מהותה תיעשה אך ורק על־ידי הסתדרות יהודית עולמית. אבל גם תפקידי ההסתדרות הציונית בארץ, ובראשם תפקידי העלית וההתישבות, שאין לעשותם בלי התערבותה וקביעתה של המדינה, לא כולם אפשר להעמיס על המדינה, בכל אופן לא בתקופת היסוד של עשר השנים הראשונות.

המדינה תקבע את סדרי העליה לארץ ותפקח על הכניסה לארץ — מבחינת בריאות, בטחון, חוק בינלאומי וכדומה. אבל ספק גדול אם אפשר להטיל על המדינה הצעירה את כל העול הכספי, המשקי והארגוני של בחירת העולים, הכשרתם, העברתם והקלטתם בארץ.

המדינה היהודית תושתת על שויון מלא ומוחלט של כל אזרחיה, כיהודים כערבים. בשום דבר לא תפלה המדינה בין אזרחיה — לא לגבי זכויות ולא לגבי חובות; רק בענין אחד תשרת המדינה את היהודים בלבד, ולא זו בלבד שתכיר בזכותם המיוחדת, אלא שירות יהודי מיוחד זה יהוה אבן־פינה במבנה המדינה: בשטח העליה. קידום עליה יהודית הוא לא רק תפקיד מרכזי של המדינה היהודית, אלא ההצדקה העיקרית של הקמתה וקיומה. המדינה היהודית תיוצר למען אפשר עליה רבתי, בלתי כבולה ותלויה בשום גורם חיצוני, מכל ארצות הגולה. אולם בלי עזרה מוגברת של העם היהודי בעולם לא תיתכן עליה זו. סידור עליה אינו מתן סרטיפיקטים או ויזות. תהליך העליה הוא תהליך כלכלי ודורש אמצעים כספיים מרובים — להכשרת עולים, העברתם, הקלטתם. במסי אזרחי המדינה — גם אילו היו כל אזרחי המדינה רק יהודים — אין לכלכל בשום אופן עליה רחבה. המדינה היהודית תירש מממשלת המנדט עול כבד של חובות — מבלי כל נכסים תמורתם. הוצאות הבטחון של המדינה היהודית לא יהיו פחותות בכל אופן, ובודאי לא בתקופה הראשונה, מהוצאות הבטחון של ממשלת המנדט, הבולעות את חלק הארי של התקציב הממשלתי.

המדינה היהודית תהא מחויבת בשירותים יותר מעולים לאזרחיה הערבים — מאלה שקיימה ממשלת המנדט. על המדינה תהיה שומה רמת־שירותים אחת לכל אזרחיה — וברור שרמה זו תיקבע על־ידי רמת הצרכים של היהודים. זאת אומרת שבקרב הערבים תעלה רמת־השירותים לזו של היהודים, ולא להיפך. שני דברים בלבד — הוצאות בטחון והשבחת השירותים בקרב הישוב הערבי — יהווּ נטל כבד בשביל המדינה הצעירה, ואין להניח שהיא תיקח על עצמה את כל העול הכספי, המשקי והארגוני של העליה היהודית. התנועה הציונית תצטרך איפוא לא רק להמשיך־ בעבודת העליה אלא אף להרחיב אותה. והוא הדין בהתישבות היהודית.

המשטר החקלאי במדינה היהודית יהיה משטר של פיתוח, ומשטר זה יחול במידה שוה על הישוב היהודי והערבי כאחד. מכל מפעלי השקאה, השבחה, יעור, יבוש וכו׳ יהנה במידה שוה כל הישוב החקלאי באיזור הפיתוח, — בין יהודי ובין ערבי. אולם לא תיתכן עליה יהודית רבתי בלי התישבות חקלאית חדשה בקנה מירה רחב. המדינה תמלא את תפקידה בהתישבות בקביעת משטר קרקעי מתאים, בהקצאת אדמות ממשלה להתישבות ובשירותים אחרים. אולם בלי השתתפות מלאה של העם היהודי, בלי קרנות מיוחדות של העם היהודי, בלי רכישה מיוחדת של קרקעות, למען התישבות יהודית, ובמיוחד להתישבות עובדת, — לא תיכון התישבות נוספת בקנה־מידה ניכר. התפקיד המיישב, הקולוניזטורי של ההסתדרות הציונית לא רק שלא יפסק עם הקמת המדינה, אלא יתרחב ויאדר, כי יוסרו כל המכשולים המלאכותיים ששמה ממשלת המנדט על דרך ההתישבות, ולא עוד — אלא שהמדינה היהודית תסייע במלוא יכולתה להתישבות זו. אולם יכולתה תהא מוגבלת לעומת הצרכים והאפשרויות החדשים, ועול ההתישבות החדשה ינשא כמקודם על ידי כל העם היהודי לתפוצותיו, בכלים יהודיים מיוחדים, כאשר עד עכשיו.

בין המדינה היהודית ובין הקונגרס הציוני, כלומר בין הממשלה ובין ההנהלה הציונית, יקבע משטר של חלוקת־תפקידים בקידום העליה וההתישבות. המדינה תבטיח את משטר־הפיתוח וחוקי העליה וההתישבות המכוונים לסייע סיוע מכסימלי בהגשמת הציונות, והעם היהודי ירכוש קרקעות וימציא האמצעים והאנשים לעליה ולהתישבות.

כנסת ישראל והמדינה העברית

גם כנסת ישראל, יתכן, לא תעבור שעתה עם הקמת המדינה. בארץ ימצאו שלוש חטיבות יהודיות: היהודים במדינתם, היהודים בשטח הבינ­לאומי של ירושלים, והיהודים במדינה הערבית. ואם כי כל אחת מהחטיבות הללו תימצא תחת שלטון אחר, הרי יש לשאוף לכך שתקוים מסגרת משותפת שכמה צרכים משותפים ימצאו בתוכה את סיפוקם, עד כמה שזה אפשר במציאות הפוליטית החדשה שבה תושם הארץ. רצוי לקיים את משרד הרבנות הראשית בירושלים — שישמש את כל יהודי ארץ־ישראל הנזקקים לו. רצוי גם ששירותי החינוך היהודיים יתקיימו במידת האפשרות במסגרת משותפת של כל יהודי ארץ־ישראל. יש הכרח בדבר שהאוניברסיטה העברית בירושלים תשמש את כל יהודי ארץ־ישראל (ולא רק אותם בלבד).

המדינה היהודית ודאי שתנהיג חובת־לימוד כללית שתחול במידה שוה על כל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום. במידה שהממשלה תטפל בחינוך — יהא טיפולה חל, במידה שוה על יהודים וערבים. אולם שויון כל אזרחי המדינה כלפי החינוך אינו מונע העמדת החינוך ברשות אבטונומית של העדות, כאשר היה הדבר בימי המנדט ובימי השלטון התורכי. המדינה היהודית לא תשאף לייהד את תושביה הבלתי־יהודים ולא תנקוט בקו של הטמעה תרבותית, אלא להיפך: תעזור לאזרחיה הערבים לטפח את תרבותם הלאומית, ויתכן שתקומנה למטרות חינוך ותרבות שתי אבטונומיות לאומיות־תרבותיות (או גם יותר, אם הנוצרים ירצו ברשות מיוחדת לעצמם).

ואין זה מן הנמנע שבירושלים תתקיים מועצה מוסלמית עליונה, אשר כדוגמת הרבנות הראשית — תטפל בצרכי הדת של כל הישוב הערבי בשתי המדינות.

בעיית ירושלים

ולבעיית ירושלים בכללה — עם קביעת משטר בינלאומי בירושלים וסביבותיה והפרדתה מהמדינה היהודית, אין ירושלים פוסקת להיות לעם העברי מה שהיתה מימי דוד המלך ועד היום הזה: לב העם היהודי ועיר משושו. היא לא נקבעה כבירת המדינה היהודית — אבל היא היתה ותישאר לנצח בירת האומה היהודית, מרכז העם היהודי כולו, בין זה שבארץ ובין זה שבגולה. עלינו להפוך את ירושלים לטבורה של היהדות בעולם. בירושלים יש להשכין את כל המוסדות העולמיים והארציים של היהודים, את מוסדות הסוכנות והתנועה הציונית, מוסדות הקונגרס היהודי ותנועת הפועלים היהודית בעולם, את מוסדות כנסת ישראל.

ונוסף על סידורים משקיים שיש לקבוע למען ביצורו של הישוב היהודי בירושלים והגדלתו המתמדת, בעיר ובסביבה, עלינו להפוך את ירושלים למרכז מדעי, אמנותי, תרבותי וחינוכי ליהדות בעולם כולו, וכל קיבוץ יהודי בגולה וכל שבט מישראל צריך להציב לעצמו יד בירושלים — בהקמת מפעלי מדע ותרבות מיוחדים ואָספי זכרונות ובשליחת תלמידים שיתחנכו וישתלמו בבתי־האולפנא הגבוהים של בירת האומה העברית, וירושלים תהיה מרכז תולדותיה, רוחה וחזונה של היהדות.

יחסים עם הארצות השכנות

יסוד המדינה היהודית, כאמור, לא יבוצע ולא יובטח בלי מפעל עליה והתישבות גדול וגדל. שלומה של המדינה ובטחונה יהיו תלויים גם במדיניותה החיצונית: כלפי שכניה הערבים וכלפי העולם.

חתירה עקבית נמרצת ודינמית להבטחת יחסי ידידות ועזרת גומלין עם הארצות השכנות — ובשורה הראשונה עם ארצות ערב — היא צו ראשון ועליון במדיניותה החיצונית של מדינת ישראל. יחסי־האיבה שמגלות עכשיו ארצות ערב לארץ־ישראל היהודית הם במידה רבה מלאכותיים ומנופחים, ואין הכרח שיאריכו ימים לאחר הקמת המדינה. יחס המדינה היהודית לאזרחיה הערבים ישמש גורם חשוב — אם כי לא יחיד — בקשירת יחסי־שכנים עם ארצות־ערב. במידה שהאזרח הערבי במדינתנו ירגיש עצמו כבביתו הוא, ומעמדו לא יהא שונה במאומה ממעמדו של היהודי, ואולי יותר טוב ממעמדו של ערבי במדינה ערבית, והמדינה תעזור לו באמונה ובהתמדה להגיע לרמת־החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית של הישוב היהודי, באותה מידה תחלש החשדנות הערבית ויבנה גשר לברית שמית, יהודית־ערבית, במזרח הקרוב. בנינה והתבצרותה של המדינה על־ידי מפעלי עליה והתישבות גדולים אף הם יסייעו לעקירת ההתנגדות והנרגנות העוינת שמרעילות כיום את מדיניות הערבים כלפינו. במידה שיגדל כוחה הפנימי של המדינה היהודית בה במידה יגדל כבודה בקרב שכניה.

ואם לשנים אלה — גידול כוחה הפנימי של מדינתנו והתעלות האזרחים הערבים בתוכה, — תתוסף מדיניות נבונה ועקבית של עזרת־ גומלין ושכנות טובה כלפי הארצות הערביות, יש יסוד להאמין שבמוקדם או במאוחר תקום ברית יהודית־ערבית שתהיה לברכה רבה לשני העמים ולמזרח הקרוב בכללו.

החתירה, לקראת השגת ברית יהודית־ערבית תחייב אותנו לכמה מצוות־עשה, שאנו מחויבים בהן גם בלאו הכי: שויון גמור ואמיתי, להלכה ולמעשה, של כל אזרחי המדינה; השוואה מודרגת של רמת־החיים הכלכלית, הסוציאלית והתרבותית של הישוב הערבי לזו של הישוב היהודי; הכרת הלשון הערבית כלשון האזרחים הערבים באדמיניסטרציה, בתי־המשפט, ועל הכל — בבתי־הספר; שלטון עצמי מוניציפלי בכפר, בעיר וכדומה.

אולם חתירה לקראת קואופרציה יהודית־ערבית לא רק במדינה בלבד, אלא במזרח הקרוב כולו — תחייב אותנו גם למצוות־לא־תעשה. הראשונה בהן היא הימנעות מכל תעמולה והסתה של אירידגטה.

כל תלמיד דרדקי יודע שאין בהיסטוריה סידורים סופיים, לא סידורי משטר ולא סידורי־גבולות ולא סידורים בינלאומיים. ההיסטוריה כטבע היא הרת חליפות ותמורות, והדבר המתמיד, היחיד אולי, הוא השינוי. החיים הם תהליך בלתי־פוסק של השתנות, התפרקות והצטרפות, התפזרות והתרכזות. כל איש שיבדוק את חייו וכל עם שיעיין בתולדותיו יווכח מיד באמת פשוטה ואלמנטרית זו.

אבל בחיים הבינלאומיים נקבעים סידורים ותיקונים — וכל עוד הם קיימים יש לכבד אותם ולהיות נאמן להם, אם ביסודם הם רצויים ומוליכים לקראת התקדמות. הכרעת האומות המאוחדות להקמת המדינה, היהודית היא אחד הסידורים הגדולים והחשובים ביותר בזמננו. והצו היסודי של שלום המדינה, בטחונה ושגשוגה הוא מדיניות־חוץ לקשירת יחסי ידידות וברית עם העולם הערבי. צו זה מחייב להימנע מכל צעד שיעכב או יכשיל מדיניות זו. כל להג נפסד על אירידנטה, על תפיסת ירושלים, על התפשטות בכוח, על מלחמות כיבוש וכדומה — הוא נואל כשהוא לעצמו, ויש בו עכירת היחסים כלפי חוץ והרעלת האוירה כלפי פנים. לא התגרות ולא תחרות, אלא הסכם עם שכנינו, — זו מוכרחה להיות אבן־הפינה הראשונה של מדיניותנו החיצונית.

מדיניותנו כלפי חוץ

והיסוד השני של מדיניותנו החיצונית — אורינטציה על שלום עולמי ואחדות המין האנושי. פירוש הדבר שידידות המדינה היהודית ואהדתה נתונה במידה שוה לכל עמי־תבל, והמדינה היהודית נותנת יד לכל צעד ומעשה בינלאומי שיש בו חיזוק השלום בעולם, הגברת האחוה הבינלאומית והאדרת השפעתו ויעילותו של ארגון האומות המאוחדות, והיא נמנעת מכל דבר שיש בו הצטרפות חד־צדדית ליריבים ומתחרים ומתרחקת מכל מעשה העלול להעמיק פילוג ופירוד בין האומות.

במאורע הגדול שנפל בעצרת האומות, שהמדינות המצביעות בעד הקמת המדינה היהודית היוו רוב של 33 נגר 13, היה מקופל מאורע גדול שני, והוא — שבתוך הרוב נמצאו יחד גם ארצות־הברית וגם ברית־המועצות. עובדה זו כשהיא לעצמה מחייבת אותנו. עובדה זו היא גם מאלפת: היא מוכיחה שאין ניגוד מוכרח בין המערב ובין המזרח, ואמריקה ורוסיה יכולות למצוא שפה משותפת. אין אנו מחויבים לקבל את השיגרה המקובלת על התפלגות העולם לשני גושים — כגזירה היסטורית שאין להרהר אחריה, ואין אנו מצווים להזדרז ולהכריע לאיזה גוש אנו מצרפים. אנו מעריכים גם את אמריקה וגם את רוסיה. המדינה היהודית תצטרף לאומות המאוחדות — והיא תבוא שמה עם מורשת גדולה של נביאי־ישראל אשר הטיפו לשלום בין העמים. נראה בכל מדינה את הטוב והמעולה שבה, ונמצא את המאחד והמשותף שבכל עם ולשון. כבני־חורין נעריך את היתרונות והחסרונות שבכל משטר, אולם מעל לכל משטר, ההולך ומשתנה בכל ארץ וארץ, ככל הופעה טבעית והיסטורית, נראה את המין האנושי כולו שנוצר בצלם אלוהים, ונתמוך במידת יכלתנו הצנועה בכוחות המחזקים את השלום בעולם.

לא רק מסורתנו ההיסטורית וקיומנו הממלכתי המחודש יחייבו מדיניות שלום ואחדות המין האנושי — אלא גם מצבו של ישראל בעמים. שני שלישים של עמנו בגולה פזורים בארצות המערב, כשליש — בארצות המזרח. עובדה ניצחת זו, אשר לא תשתנה הרבה במהרה, דיה כשהיא לעצמה להטיל עלינו בארץ מדיניות חיצונית של שלום ורצון טוב כלפי אומות העולם כולן, כגדולות וכקטנות, בין אלה שבמזרח ובין אלה שבמערב. כל אורינט­ציה חד־צדדית, כל הסתמכות על מלחמת־עולם חדשה, כל הזדהות עם צדדים יריבים — מתכחשת לציוויי ההיסטוריה היהודית, לעצמאותה האמיתית של מדינת ישראל, לצרכיו החיוניים של עם ישראל בעולם, ולאינטרס החיוני והחשוב ביותר של האנושות כולה — השלום בין עמים.

מדיניותנו כלפי פנים

וכשם שניבחן במדיניותנו החיצונית — כך ניבחן במדיניותנו הפנימית. אין אנו חייבים — ואין כל אפשרות לכך — להתוות את קוי מדיניותנו עד סוף כל הדורות. החיים הם זרם בלתי־פוסק של חליפות ותמורות, ואין לראות מראש כל הגורמים והנסיבות שיכוונו את מעשינו בעתיד. אולם לתקופת הביצוע והיסוד — תקופת עשר השנים הראשונות לקיום המדינה, — עד שנגיע לשני מיליון יהודים ועד שנכה שורש נאמן בכל שטחי המדינה, מדן ועד אילת, ומחיפה ועד עין־גדי, עלינו להבטיח יציבות פנימית ואחדות מכסימלית, ואלה יתכנו רק על־ידי קיום קואליציה לאומית מושתתת על שלושה עקרונות מרכזיים המתנים את יעודה, קיומה ובטחונה של המדינה:

א. העיקרון הציוני — הרואה במדינה אמצעי לפתרון הבעיה היהודית על־ידי קיבוץ־גלויות והתערותו במולדת כאומה שוות־זכויות

במשפחת העמים. לפי עיקרון זה אין המדינה מסתפקת בהשגת עצמאות ליהודי ארץ־ישראל, אלא משמשת מכשיר ומנוף לעליה והתישבות רבתי ומתמידה.

ב. העיקרון הדימוקרטי — המבטיח חירות היחיד, בחירה חפשית ושוה לכל אזרח, בלא הבדל מעמד, מין ולאום, בכל מוסדות המדינה, המרכזיים והמקומיים, והכרעת הרוב. כל נסיון של השתלטות מיעוטים על־ידי מעשי אלמות, כל כבילה של חופש הביטוי, חופש המצפון, חופש הדת, חופש התאגדות, חופש האסיפה, חופש העתונות; כל הפליה בזכות היסודית של האזרח — זכות בחירת נציגותו, עלולים לחבל ולהצמית את המדינה היהודית בעודה באבה.

ג. עקרון הקואופרציה היהודית־הערבית. למדינה היהודית צפויים קשיים עצומים בהתפתחותה, גם אילו היו כל אזרחיה בני אומה אחת — יהודים בלבד. כי מראשית יצירתה מוטלים על המדינה שני תפקידים כבדים שאינם חלים על שום מדינה אחרת; ארבע חמישיות של שטחי המדינה הם שוממים — ואם זמן רב יעמדו בשממותם לא תתקיים המדינה, בכל אופן השטחים השוממים לא יתקיימו בידה; חלק גדול של האוכלוסין שלהם נועדה המדינה — אינם יושבים עדיין בתוכה, אלא פזורים בכל ארצות תבל.

קושי לא קטן — ואולי הגדול בכולם — הוא הגורם הערבי, ובלי מאמץ מתמיד לקירוב הלבבות ולאמון הדדי ולזיקת־גומלין לא יוקם הבטחון ולא יבוצר. והתקרבות יהודית־ערבית לא תושג בתעמולה ובהצהרות — אלא במדיניות מתמדת של שויון והשוואה, במדיניות של משפט אחד ליהודי ולערבי, במדיניות של ידידות טובה ונאמנה כלפי הארצות השכנות.

כל הגופים, המפלגות והארגונים בישוב המקבלים בלב שלם שלושה עקרונות אלה, אם כי הם מתחלקים בכמה שאלות ויחסים אחרים — צריכים להתלכד למען הדריך את המדינה היהודית בתקופה החמורה והמסוכנה ביותר — בתקופת היסוד והביצוע.

רק מתוך מאמץ מאוחד של קואליציה לאומית בנויה על העקרונות של ציונות דימוקרטית ופרוגרסיבית יתכנו בנינה, שלומה ושגשוגה של המדינה היהודית — על אזרחיה ושכניה הערבים.

הגמוניה חלוצית — ערובה לאופי המתקדם של המדינה

למען הבטחת אפיה הציוני, הדימוקרטי והפרוגרסיבי של הקואליציה הלאומית, הכרחית הגמוניה חלוצית במדינה היהודית, כשם שזו היתה הכרחית בתנועה הציונית ובישוב.

הגילוי העמוק והמפרה ביותר של הציונות כולה היה גילוי כוח החלוציות, מימי סלומון הירושלמי ושטמפר ההונגרי מלפני שבעים שנה ועד היום הזה. כוח מופלא זה שנתגלה בדורות האחרונים זנק ממקור קדום וגנוז, מאותו מעין שממנו שאבו כל הדורות שמסרו נפשם על קידוש השם. בדורנו אנו נתעלה ונתעצב כוח זה כגורם אקטיבי, דינמי, יוצר — בכוח זה בנינו נשמות והפחנו רוח חדשה בלב העם היהודי. כשרון נפלא זה שגילה הנוער היהודי בשלושת הדורות האחרונים להתמכר — לא ברגע דרמתי אחד של עקדה, אלא בכל משך חיי האדם — לביצוע חזון־גאולה ולהעמיד עצמו יום ולילה לשירות העם והמולדת, הוא אשר הביא אותנו עד הלום. בלי סגולה חלוצית זו לא היינו מייבשים ביצות חדרה, לא היינו מפיקים אור וכוח מזרמי הירדן, ולא היינו בונים הנגב. ורק אם הכוח החלוצי יהוה את חוט השדרה של הקואליציה הלאומית — נעמוד במבחן הקשה והחמור הצפוי לנו בתקופת היסוד.

אחדות מעמד הפועלים — תנאי למילוי שליחותו ההיסטורית

המפנה החדש בהיסטוריה היהודית מטיל אחריות כבדה על הדור הזה ועל כל יהודי בדורנו — דור אחרון לשעבוד ודור ראשון לגאולה. זוהי זכות גדולה וזוהי חובה גדולה פי כמה. לא נהיה ראויים לזכות, אם לא נדע להתרומם לחובה. וחובת כל אחד מאתנו להתכונן ברעדה וגילה, בהתחדשות וטיהור הלב, בנאמנות ועוז למעשה הרב.

וחובה גדולה מוטלת על תנועתנו — חובה נוספת ומיוחדת שבחרנו בה ושקדנו עליה מאז עלינו לארץ ולא עמדנו בה עד היום: לגשת בתנופה מחודשת לאיחוד פועלי א״י.

על הפועל העברי הטילה ההיסטוריה שליחות כבוד: לבנות את הארץ. שליחות זו נתעלתה הפעם: עליו לבנות מעכשיו את מדינת ישראל, ולבנותה בצלמו ובדמותו. העם היהודי בארצו יהיה עם עובד, עם בן־חורין, עם יוצר בחומר וברוח, ביגיע כפיים ומוח, עם של שוים, שוי־זכויות וחובות, עם שאין בו מדכאים ומדוכאים, מנצלים ומנוצלים, משעבדים ומשועבדים, אלא שותפים וחברים בעבודה ובמשק, בתרבות ובחינוך, בחברה ובמדינה.

בעיצוב דמות עמו המתחדש והמשתחרר לא ישתעבד הפועל היהודי לשום דוגמא כפויה מן החוץ ולא יפעל מתוך חיקוי עיוור. אלא יתוה דרכו, כאזרח חפשי באנושות העובדת, מתוך חירות מחשבתית ומוסרית, מתוך נאמנות לחזון גאולת האדם והחברה המשותף לו ולעובדי כל העמים, מתוך זיקת־עולם ליעודי הצדק, האחוה והשלום של נביאי ישראל, מתוך דאגה מתמידה לצרכי עמו וארצו ומתוך ראיה נכוחה של נסיבות הזמן המשתנות בלי הרף.

אחרות מכסימלית של פועלי א״י — היא אחד התנאים למילוי שליחותם ההיסטורית; ובערב הקמת המדינה היהודית על תנועתנו למצוא בתוכה את העוז והתבונה, היזמה והתנופה לליכוד מחודש של פועלי ארץ־ישראל — בהסתדרות ובמפלגה.

אחדות פועלי ארץ־ישראל אינה באה לשמש אך ורק צרכי השעה. המפעל והחזון צמודים בתנועתנו, ואין להפריד ביניהם, ורק זיקה מאוחדת למפעל ולחזון באחת היא בסיס נאמן ויציב לאחדות פועלית. מפעל שאינו יונק מחזון היסטורי עלול להשתבש ולהסתאב, וחזון שאינו צומח מתוך מפעל — מפעל חיים של מגשימים — עלול להתערטל ולהינתק מחיי המעשה וליהפך לחזון־בדים תפל. אחדות הפועלים יכולה להיבנות אך ורק על זיקה מלאה למפעל המגשים ולחזון המדריך.

אבל הרוצה באמת ובתמים באיחוד מקיף של פועלי ארץ־ישראל, אינו רשאי לבנות כת, שאין בה מקום לחילוקי דעות בענינים מעשיים ולהשקפות שונות בעניני רוח ותפיסות־עולם. הפיכת הסתדרות או מפלגה לכת צרת־מחשבה ודוגמתית ונטולה חירות מחשבה וביקורת — מוכרחה לגרור אחריה התפצלות והתפוררות או כפיה טוטליטרית ושלטון בנוי על אלמות. אחדותם של פועלי ארץ־ישראל אולי יותר מאחדותם של פועלים בארץ אחרת, מחייבת חירות רבה של מחשבה וסבלנות נאמנה לדעה והשקפה מנוגדת, כי מעמד הפועלים בארץ אינו קיים עדיין, והוא הולך ומתהוה וצומח מתוך גלים בלתי־פוסקים של עליה, ועליה אינה רק תמורת־מקום אלא תמורת־מבנה. לא רק שהעולים נהפכים תושבי הארץ במקום תושבי גולה, הם משנים תוך תמורת המקום את אורח חייהם ומעמדם. מכל השכבות, מכל המעמדות ומכל הארצות זורמת עלית־העבודה לארץ; ואחדות פועלי ארץ־ישראל, שתהיה סגורה בפני זרם זה לכל חלקיו, תכבול את קליטתו או תפורר אותו מלכתחילה — תחטיא אחת ממטרותיה העיקריות.

יסודות אחדותם של פועלי ארץ־ישראל אינם בשמים — ואינם טעונים גילוי חדש. נתונים הם בלבם ובנפשם של רוב רובם של פועלי ארץ־ישראל ושל הנוער החלוצי, ששרד לאחר הטבח בגולה: עליה, עבודה, הגנה, התישבות חקלאית, שיתוף ועזרה הדדית, שויון להלכה ולמעשה, חלוציות מגשימה, משטר דמוקרטי, חירות האדם, חברה סוציאליסטית, קואופרציה יהודית־ערבית, אחדות מעמד הפועלים בעולם, — ועכשיו יש להוסיף: הגנה על המדינה היהודית ועל עצמאותה, אורינטציה בינלאומית על שלום בין עמים ונאמנות לכלל האומות המאוחדות.

אין להתעלם ממגמות נפסדות ומסוכנות שרווחות בקצות המחנה, מגמות שיש בהן התכחשות ליעוד הציוני או הסוציאליסטי של מעמד הפועלים, המעמידות בסכנה את העצמאות הממלכתית של העם העברי או שמערערת את השליחות הסוציאליסטית של מעמד הפועלים.

תריס יעיל ונאמן ביותר בפני סכנות הוא איחוד מקיף של פועלי ארץ־ישראל — איחוד כולל במסגרת הסתדרות עובדים אחת, איחוד ציוני־סוציאליסטי בתוך מפלגה אחת של פועלי ארץ־ישראל, מפלגת המעמד והעם.

ובזאת יבחנו כל שוחרי אחדות־הפועלים — אנו ואחרים: אם יסכימו מראש, בלי כל תנאים וסייגים, לקבל על עצמם מרותה של ועידת פועלי ארץ־ישראל שיש לקרוא למען הקים את האיחור הציוני־הסוציאליסטי! כל פועל יהודי יוכל להשתתף בועידה זו, אם הוא מסכים להקמת מפלגה ציונית־סוציאליסטית מאוחדת של פועלי ארץ־ישראל, — ואם הוא מתחייב מראש לקבל מרותה של ועידה זו.

זוהי הפרוצדורה היעילה והנאמנה ביותר להקים אחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל. רצוי שכל מפלגות הפועלים ישתתפו מראש בכינוסה של ועידה זו. הסכם מוקדם של המפלגות יקל ויזרז במידה רבה את מפעל האיחוד — אבל אסור שאיזה גוף שהוא יקח לעצמו זכות הויטו.

מפלגת פועלי ארץ־ישראל לא תהיה נאמנה לעצמה אם לא תתן יד לועידה מייסדת כזו — מבלי להציג כל תנאים מראש ומבלי לכבול במשהו את חירותה וסמכותה של הועידה בשום שאלה פוליטית רעיונית וסידורית. מי שאינו יכול לקבל מרותם העליונה של פועלי ארץ־ישראל — נושא לשוא את שם האיחוד, ועושה פלסתר את החזון הציוני־הסוציאליסטי.

יקראו ויוועדו פועלי ארץ־ישראל יחד לקבוע בעצמם את אחריותם ודרכם ערב המפנה הגדול בהיסטוריה היהודית.

---

מלחמה וחזון

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת מרכז מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תל־אביב, 6 בינואר 1948

— — — איני יודע אם יעלה בידי להסביר מדוע הרבה דברים חשובים ויקרים שהחברים מדברים עליהם וגם אני דיברתי עליהם לפני זמן מה — אינם נקלטים באזני עכשיו ואיני יודע עוד משמעותם. שמעתי ז. מדבר עכשיו על המדינה — והיה נדמה לי ששכחתי פירוש מלה זו. שמעתיו אומר כי חכמת ישראל היא חכמת הגאולה — וגם מלים אלו אינן מובנות לי, כי מרגיש אני שחכמת ישראל עכשיו היא חכמת־המלחמה, זו ולא אחרת, זו ורק זו בלבד. בלי חכמה זו גם המלה ״מדינה״ וגם המלה ״גאולה״ מתרוק­נות מתכנן.

בחרשים הקרובים יחתך גורלנו ההיסטורי

הזכירו כאן את איינשטיין — ונזכרתי ביחסיות הזמן והמקום, אבל לא זו היחסיות הפיסית שבתורת איינשטיין, אלא היחסיות ההיסטורית בראית הנולד. מבחינה מתימטית שמונה קילומטרים הם שמונה קילומטרים, ושמונה חדשים הם שמונה חדשים. לא כן מבחינה היסטורית: אינה דומה דרך של שמונה קילומטרים במישור סלול, שקל לעבור אותו בבטחון בזמן קצר, לדרך של שמונה קילומטר שיש בו הרים ותהומות וחיות טורפות, ונחשים ועקרבים. את זה לא תעבור בזמן קצר ואולי לא תעבור כלל, אם כי במרחק המתימטי פה ושם אין כל הבדל. הוא הדין בזמן. שמונת החדשים העומדים לפנינו אינם דומים לשמונה חדשים שהיו לנו בכל שנה, ואולי גם לשמונה שנים או לשמונים שנה, ואיני חושש להגיד — גם לשמונה מאות שנים שחלפו, או שיבואו בתקופה אחרת. כי יש הרגשה ברורה שבשבעת או שמונת החדשים העומדים לפנינו, ושכבר נכנסנו לתוכם — מקופלת כל ההיסטוריה היהודית, זו הנמשכת כבר למעלה משלושת־אלפים שנה, ובה תהיה תלויה ההיסטוריה היהודית שתבוא, אולי במשך מאות או גם אלפי שנים. ואין אני מסוגל ואין אני רוצה לראות עכשיו מעבר לשבעת־שמונת החדשים הבאים, כי הם בעיני קובעים הכל — כי בהם תוכרע המלחמה, ואין שום דבר קיים בשבילי עכשיו מחוץ למלחמה זו.

מבחן הרצון הקיבוצי של האומה

המלחמה שונה מכל תופעה אחרת בהיסטוריה — ולא חשוב אם זהו דבר טוב או רע. אינני חושב שזהו דבר טוב, אבל אין בוחרים במלחמה, אלא נאנסים על ידה. והיחוד שיש במלחמה הוא — שהיא משעבדת הכל, בהחלט הכל, לצרכיה. ומי שאינו יודע להשתעבד ולשעבד הכל לצרכי המלחמה — כשאין מנוס ממנה — נגזר דינו: נגזר עליו כליון מחפיר. המלחמה זהו המבחן העליון לא רק של כוח, אלא גם של רצון החיים. אנחנו הועמדנו עכשיו, אחרי אלפיים שנה, בפני מבחן עליון זה, ולא קל להגיד איך נעמוד בו ובמה נצא ממנו. אין זה תלוי בכך, אם הליגה הערבית תשלח צבאות או לא תשלח, וכמה חיילים ערבים יגויסו נגדנו, ומי יעזור להם ומי לא יעזור להם. איני אומר שאין הבדל אם הליגה תשלח צבאות או לא תשלח, ואם עשרות־אלפים חיילים ערבים יתגייסו נגדנו או מאה־אלף חיילים, ואם יקבלו הרבה נשק או פחות נשק. כך או כך — רב ועצום ההבדל. ממדי ההתקפה עלינו יקבעו את הקרבנות שנקריב. אבל בסופו של דבר לא אלה יקבעו. יקבע מבחן הרצון. זהו המבחן העליון שאין אחריו כלום: מי שרצונו יגיע לשיאו — יעמוד במבחן ויצא לחיים. מי שרצונו יכשל — יפול בנופלים, וצפוי לכליון גמור, כליון מוסרי, ממלכתי ופיסי. ומשום כך יש לשעבד לצרכי המלחמה הכל — לא רק כוחות האדם הפיסיים וכוחות המשק אלא גם את כל הכוחות הנפשיים והמוסריים — של העם ושל כל איש בעם.

העם היהודי כקיבוץ לא נתנסה עדיין במבחן הרצון הקיבוצי, כי כמעט לא היה לנו, מאז אבדה קוממיותנו, רצון קולקטיבי. היו לנו שאיפות קיבוציות, געגועים קולקטיביים, אבל ספק אם היה לנו רצון קולקטיבי. רצון זה התל לבצבץ פה בארץ, מאז שבנו להיאחז בקרקע המולדת ובמפעל העצמאי, והשאלה היא אם הספיק כבר לבשול ולהתבגר.

אולי הועמדנו בפני מבחן עליון לפני שהוכנו לכך — ועלינו לעמוד בו, אחרת יהא זה המבחן האחרון שאין אחריו כלום אלא כליון. ומשום כך קשה לי עכשיו להבין כל לשון אחרת מלבד לשון המלחמה. אני שומע כל לשון אחרת כלשון זרה ששמעתי אי־פעם, ומאז שקעה, כאילו, לתהום הנשיה. ומוטב שכולנו נשכח עכשיו הרבה ממה שלמדנו בזמנים אחרים, רחוקים — אם כי המרחק אינו אלא חדשים מספר! — ונרכז תמצית חיינו, כל החושים ורמ״ח האברים, ברצון אחד ויחיד — ברצון לנצח. בלעדי זאת לא נעמוד במבחן האיום, ואם לא נעמוד במבחן, לשוא כל הדיבורים על גאולה ומדינה ותיקון עולם ועתיד וחירות וכל שאר הדברים הטובים והיפים — כל אלה עכשיו אינן אלא מלים, מלים, מלים. הבחינה האמיתית, היחידה היא — נצחון במלחמה; זהו מבחן הרצון שלנו.

אין הישוב מכיר עדיין דיו את טיב המבחן. אם כי המערכה היא בסלמה, בחיפה, שיך ג׳ראח, כפר־סולד, גבולות, כפר־עציון, הרי בשביל רבים זהו— שם, אי־שם, ולא ״פה״, בתוך כל אחד ואחד מאתנו. לא נעמוד במבחן כל זמן שכל אחד לא יבין שהחזית אינה ״שם״ ואף איננה ״פה״ — אלא בתוך תוכו של כל אחד מאתנו; שלא משק זה או נקודה זו עומדים בחזית, אלא כל איש ואשה כל נער וזקן, כל ילד ותינוק, ואנו נתבעים למאמץ עליון הכולל כל אחד מאתנו, ומכל אחד נתבע המכסימום — ונדמה לי, שאנו רק בראשית המאמץ הזה, ואולי המאמץ עוד טרם התחיל.

והכל — למען המלחמה. אין עכשיו שום דבר חשוב יותר מצרכי המלחמה, ואין דבר שוה לתביעותיה. וכשם שאינני מבין עכשיו לשון המדינה, כך איני מבין עכשיו לשון העליה, לשון ההתישבות ולשון התרבות. יש אבן־בוחן אחת ויחידה: הדרושים דברים אלה למאמץ המלחמה או לא. אם דרושים —יעָשו, אם לא דרושים — יחכו עד יעבור זעם. ואין יוצא מן הכלל. זוהי האימה הגדולה והאסון הכבד הצרורים בכל מלחמה. זהו מולך אכזר וקנאי שאינו יודע רחם ואינו יודע פשרה.

בשם חזון החיים

אולם ראיה אכזרית זו — וכל ראיה אחרת יש בה אונאה עצמית שסופה כשלת וכליון — מחייבת הבחנה אחת חיובית, ובהבחנה זו מתגלה ההבדל שבין תפיסת אנשי שלום כמונו, ובין תפיסת אנשי מלחמה כמופתי וכהיטלר ודומיהם. יש פילוסופיה היסטורית הרואה במלחמה יעוד האדם העליון, תפארת האדם, תפארת הכוח וזכותו, והיא דוגלת במלחמה מתוך בחירה חפשית וכמטרה עליונה. זוהי הפילוסופיה הנאצית בגילוייה השונים והמרובים בהיסטוריה האנושית, מימי קין ועד היטלר ותלמידיו וחסידיו באומות שונות.

פילוסופיה זו היא תועבת היהדות, כפי שאנו מבינים אותה וכפי שהבינו אותה, נדמה לי, נביאי ישראל וחכמיו; אנו נזקקים למלחמה בלית־ברירה — באשר היא כפויה עלינו. אבל לאחר שנכפתה עלינו — שומה עלינו לעשותה מתוך מאמץ טוטלי עליון, מתוך גיוס מלא של יכולתנו הפיסית והמוסרית, הכלכלית והטכנית, ללא כל שיור, ומתוך אימוץ הרצון שעולה על זה של הנאצים ודומיהם. במלחמה זו, ובחדשים הקרובים, יוכרע המאבק ההיסטורי של האומה היהודית הנמשך כבר אלפי שנה — וכל הקורות אותנו בימי הרומאים, הביצנטים, הערבים, נוסעי הצלב, חמלניצקי והיטלר, לא היו אלא אפיזודות במאבק ארוך וממושך זה. ההכרעה הגדולה תבוא עכשיו, בחדשים הקרובים, והיא תיפול כפי שאנו רוצים, רק אם לא נדע כל ״שם״ — אם זה בכפר־עציון או בכפר אחר — אלא אם החזית תגיע אל הנפש של כל אחד מאתנו. והיא תגיע, אם נרצה ואם לא נרצה, בלי הסברות בכתב ובעל־פה — כי ההיסטוריה תדבר וקולה ישמע. וגם חרשים ישמעוה. ואם עוד לא השתעבדנו כולנו ובמלוא יכולתנו לצרכי המלחמה — עשה נעשה זאת במוקדם או במאוחר, אך בטרם נאחר המועד. כי לא יכזיבו חושיו של עם שנאבק אלפיים שנה על קיומו, כאשר לא נאבק שום עם אחר בעולם. ולא נירתע במבחן הגדול כאשר לא נרתענו באלפי מבחנים קטנים, ונדע לגייס כל קורטוב של מרץ חמרי ורוחני למערכה, לא פחות מאלה האדוקים במלחמה כמטרה עליונה של עמים עליונים, שלהם ניתן, כביכול, לשלוט בעולם בחסד עליון. אבל זה לא מספיק. מן ההכרח שאנחנו נירתם בעול המלחמה ונגלה רצון לנצח — יותר מאלה. ונעשה זאת — דוקא משום שהמלחמה אצלנו אינה מטרה לעצמה, ואנו רואים במלחמה פורענות איומה וארורה. אנו נזקקים למלחמה אך ורק מתוך אונס — והמלחמה והנצחון אינם אלא אמצעי למשהו אחר, — וה״משהו״ אחר הוא שיעניק לנו יתרון שאין לאויבינו ואין לחסידי תורת האלמות: חזון־חיים, חזון של קוממיות, חירות, שויון ושלום — לעם היהודי ולכל עמי תבל.

זה היה חזון חיינו בימי שלום: למענו עבדנו ויצרנו, עמלנו ונאבקנו עשרות שנים; לו קיוו וציפו דורות, עליו התנבאו נביאינו בימי קדם, וגדולי־הרוח בימינו, ובו נעמוד עכשיו בשער. חזון־חיים זה לא יגרע, אלא להיפך — יוסיף למאמץ המלחמה שלנו, יגביר־אונים ויעניק לנו יתרון, אולי מכריע, על פני אויבינו.

לא נעסוק, כל עוד יש מלחמה, בדברים שאינה מצרכי המלחמה — גם אם הם עיקרי חיינו בימי שלום. לא נהסס להרוס משקים ולבזבז אמצעים כבירים — אם צורך המלחמה יחייב זאת. אם אין אנו חסים על חיי אדם — מולך המלחמה טורף את היקר ביותר: את חיי האדם — ודאי שלא נחוס על כל דבר אחר. נתרכז עכשיו אך ורק במאמץ המלחמה — לא מפני שאנו מסתלקים מחזון־חיינו שבימי שלום, אלא להיפך, מפני שאנו נשארים נאמנים לו עד המוות ועד בכלל. ובשמו ולשמו — נעשה המלחמה.

ובשתים אלה ניבחן: אם נדע, כל עוד כפויה עלינו המלחמה, להשתעבד לצרכיה בלא כל שיור ובלא כל תנאי וסייג, — ואם לא נשכח אף רגע החזון שעליו אנו נלחמים. חזון זה הוא עודף־הכוח ויתרון־הנשק העלול להכריע את הכף.

---

על מה אנו מגינים

מאת

דוד בן־גוריון

בועד־הבטחון, 3 בפברואר 1948

— — — — נאמר כאן שעלינו לשמור על הקיים, ואסור לבזבז כוחות על כיבוש המדבר שאינו בידינו. ועוד אומרים: הנגב לא יברח, והישוב הקיים עומד בסכנה, ועל כן — כל הכוחות להגנת הקיים.

אני חולק על גישה זו ושולל בהחלט וללא כל סייג את רעיון השמירה על הקיים. אמנם, אנחנו מגינים, כאז כן עתה, על כל נקודה ישובית, אבל הפעם אין זאת מגמת התגוננותנו. אין זה ויכוח תיאורטי. בקביעת מגמת מלחמתנו תלוי, לדעתי, הכל: גם המאמץ שיעשה וגם התוצאות שיושגו.

עלינו לראות בבהירות מלאה מהי מטרתו של האויב. הפעם אין זו התנקשות בישוב זה או אחר, או במספר ישובים, או אפילו בישוב כולו. האויב מבקש הפעם לעקור את ״הסכנה הציונית״ הצפויה לפלשתינה כחלק משטחי־ערב, ומנקודת מבטו הוא רואה את הדבר נכוחה. ואף מלחמתנו אנו יש לה מטרה אחת ויחידה: מלחמה על הגשמת הציונות, אם לא במלואה, הרי לפחות על התנאים ההיסטוריים המבטיחים את הגשמתה, ולא רק הגנה על קיומו של הישוב. זהו הכיוון של מלחמתנו, אם כי דרכיה ישתנו מזמן לזמן. איני יודע אם אני מביע דעת המוסדות, אבל אם ישַנו כיווּן זה — הרי האיש המדבר עליכם לא ישב במוסדות ההם ואף לא בועד זה.

מלחמתנו אינה הגנה על הקיים — כי לדעתי אין ״קיים״ בארץ, במובן ההיסטורי של מלה זו. הקיים — אם עליו בלבד בגן — אינו אלא ביתי קלפים שיתפזר על ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה. לא אוכל לקבל העצה שלא להגן על המדבר — באשר אנו חייבים בהגנת תל־אביב. אם לא נעמוד על המדבר — לא תעמוד תל־אביב. קיומו של הנגב הוא אולי ממשי יותר מקיומה של תל־אביב. הראִיה ההיסטורית אומרת לנו ששום דבר יהודי לא יהיה קיים בארץ אם לא נבטיח נצחונה של הציונות. הוצאת שנים־עשר מיליון דונם אדמת מדבר מהחשבון — הוא חשבון לא ציוני. והמגינים מגינים על הציונות, לא פחות ולא יותר. טעות היא להניח שהנגב ״לא יברח״ — ועלינו עכשיו לקיים בידינו מה שבידינו, כפי שסבורים פלוני ופלוני מהיושבים כאן. אם לא ניקח עכשיו את המדבר — לא זו בלבד שהנגב ״יברח״, אלא איני בטוח אם נוכל לשמור בידינו את תל־אביב. והשאלה אינה אם לעזוב או לא לעזוב את הנגב, אלא אם ללכת או לא ללכת לנגב. אין אנו נמצאים עדיין בנגב. הנקודות המעטות שיש לנו בדרום אינו הנגב, ואם לא נשלח כוח מספיק לנגב, פירוש הדבר שאנו עוזבים אותו. אם אנחנו לא נהיה שם — הם יקחו אותו באפס־יד, ואין זו אלא אשליה ריקה שלאחר זמן יתנוהו לנו.

אין הבדל מבחינה זו בין מפעל־ההגנה ובין כל מפעלנו ההתישבותי בארץ. כל מי שעלה לארץ לא עלה ליהנות מן הקיים. — הקיים אינו מספיק גם עכשיו, וודאי שלא הספיק לפני 30 שנה, לפני 40 שנה, לפני 70 שנה. כל בני דורי שבאו לארץ — לא באו ליהנות מתל־אביב, כי תל־אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון. שטמפּר וסלומון לא באו ליהנות מפתח־תקוה כי אף היא לא היתה קיימת אלא בדמיונם. וקיום דמיוני זה — ולא הקיים למעשה — היה המניע של כל חלוצינו. הוא גם המניע של כל מגינינו. הבחורים העומדים לילה לילה להגן על שכונת התקוה — לא הם שהקימו את השכונה ולא הם שבנו אותה, ויותר משהם מגינים על השכונה הם מגינים על התקוה. ותקות הנגב היא לא פחות ריאלית כגורם חלוצי ומלחמתי מהריאליות של תל־אביב.

• — — נאמר כאן שמומחים צריכים לקבוע דרכי המלחמה. ודאי שאנו זקוקים בכל מפעלנו למומחים. אנו זקוקים להם בחקלאות, בחרושת, בחינוך וגם במלחמה. אבל שום מומחה לא יקבע על

מה נילחם ועל מה לא נילחם, אני מרחיק לכת וטוען: שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכלתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גדלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת — מצמצמת יכלתנו, מטרה מורחבת — מרחיבה. מי הוא המומחה אשר יגיד לנו עד היכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי? אם נרצה להוביל מים לנגב — יאמר לנו המומחה איך לעשות זאת, אבל לא נשאל אותו אם כדאי או לא כדאי להוביל מים לשם. ואיני מוכן לשאול שום מומחה אם כדאי להילחם על הנגב. אני בטוח כי בכוחנו להגן על כל ארץ־ישראל, ואני יודע מהו מקור הכוח שלנו. אם המומחה ידע מידת כוחנו, יוכל לייעץ כיצד להשתמש בו באופן היעיל ביותר. ואם ידע מהי המטרה שלנו ומה הם האמצעים שבידינו — ייעץ הדרך המעשית ביותר להשגת המטרה. את המטרה עצמה יתוה רצוננו הציוני, ובגודל הרצון — תלוי גודל הכוח.

---

בעיות הבטחון

מאת

דוד בן־גוריון

בועד־הבטחון, 3 בפברואר 1948

אסמן סעיפי בעיות הבטחון בקצרה.

א. גיוס כוח אדם. שיטת הגיוס שהיתה קיימת עד עכשיו אינה הולמת הצרכים החדשים. להגנה התגייסו אנשים אך ורק מתוך התנדבות. לאחר שני חדשי המבחן שעברו עלינו אפשר להגיד שההגנה עמדה במערכה בכבוד ובהצלחה. היא פעלה בדרך כלל ביעילות, אם כי לא בכל מקום ולא בכל שעה הצליחה. ואף־על־פי־כן, שיטת ההתנדבות לא תספיק עוד. יש צורך בגיוס של חובה. בגיוס ממין זה יש פגם לא קטן — אין בו הכוח המוסרי הרב שבהתנדבות, והוא עומד על משמעת וכפיה. אבל, אין הכרח שתעדר החלוציות והחברות המוסרית גם בגיוס של חובה. מן ההכרח לצרף לרוח ההגנה שלנו יסוד המשמעת, ומשמעת חמוּרה. כבר נעשו עד עכשיו כמה מעשים מגונים כלפי ערבים, ואין לי ספק שחוסר משמעת יביא גם למעשים מגונים כלפי יהודים. עלינו להגדיל כוחנו הצבאי, וכוח צבאי רב בלי משמעת חמורה, מהוה סכנה, ועל כן יש הכרח גם בגיוס של חובה וגם בהטלת משמעת. אין משמעת גורעת חלוציות אלא מוסיפה עליה. מותר לנו לשאוף להיות טובים מכל הגויים, אבל לשם כך עלינו קודם כל להיות ככל הגויים. היתה ארץ — רוסיה הבולשביסטית — בה חשבו בתקופה מסוימת שהמשמעת בצבא אינה הכרח — ומיד עמדו על טעות זו והכניסו שם משמעת של ברזל, אולי חמורה יותר מאשר בארצות אחרות. אני יודע שלא קל יהיה להכניס משמעת אצלנו — אבל אין מנוס מכך.

ב. ציוד. הכלים שבהם היתה מצוידת ההגנה לא יספיקו עוד. לא רק הכמות — אלא גם הסוגים…

ג. תכניות הגנה בגושים הטריטוריאליים. בכל גוש — בעיות משלו. מבחינה זו אפשר לחלק הארץ לארבעה גושים: הגליל גוש התיכון, גוש ירושלים והנגב.

1. הגליל. היהודים מהוים כאן מיעוט, אמנם חשוב בכמות ובאיכות. ומיעוט זה מוקף מכל הצדדים ערבים וישוביו סמוכים לשתי ארצות אויבות: סוריה ולבנון. בקצה הדרומי של גוש זה — גם עבר־הירדן, שאמנם לא התגרתה בנו עד עכשיו, אבל אין לדעת מה יהיה מחר. ובזמן האחרון כבר החלו כנופיות לחדור דרך עבר־הירדן.

2. גוש התיכון, מחיפה עד דרומה של תל־אביב, מהוים היהודים רוב, ואם המצרים לא יתקיפו אותנו מן הים — הרי אגף אחד לפחות בטוח. אבל גם פה יש כמה נקודות תורפה. חיפה תישאר עוד זמן רב בידי האנגלים, אין בטחון מוחלט שיצאו משם בכלל, ואם יצאו — יצאו משם לאחרונה. לאמור: זמן רב לא נהיה חפשים בתנועתנו שם. עכשיו יש עוד צל של חוק. עם ביטול המנדט גם זה יגוז. יתקיים שלטון שרירותי של הצבא, ללא דין וללא דיין. גם ישובינו בגבול המזרחי של שטח זה חשופים לסכנות קשות.

3. גוש ירושלים. זהו גוש אפוף סכנות. קודם כל העיר עצמה. לה שתי בעיות חמורות: תחבורה ומים. אין ירושלים היהודית יכולה להתקיים בלי תחבורה תקינה. ואם יפוצצו תחנות השאיבה, חלק גדול של העיר נידון לכליה של צמאון. גם סביבות ירושלים — הר־טוב וכפר־אוריה מצד אחד, גוש עציון מצד שני, בית־הערבה וים־המלח מצד שלישי, עטרות ונוה־יעקב מצר רביעי —מהוות בעיות קשות בשיטת ההתגוננות שלנו. אין בטחון מוחלט שנוכל להגן על כל הנקודות, אולם אין להעלות על הדעת פינוי ירושלים.

4. גוש הנגב. בעיית הנגב שונה מבעיות ההגנה בחלקים האחרים של הארץ. בכל חלקי הארץ אנו מגינים על הישובים היהודים, על האוכלוסין שבהם ורכושם. בנגב אין צורך בהגנה ממין זה, כי אין ישוב יהודי שם יש מספר נקודות בצפון הנגב, אבל גם הן ספק אם ראויות הן לשם נקודות התישבות, ומלבד זה הן תופסות רק חלק קטן של הנגב. אלמלא היה לנו ענין בנגב — ספק אם כדאי היה לבזבז כוחות על החזקת נקודות אלו והגנתן. כאן אנו צריכים לבזבז כוח אדם ורכוש — למען הגן על שטח ריק ושומם. אם לדבר בלשון ברוטלית — הרי אין זו שאלה של הגנת הנגב אלא כיבושו. אמנם, המונח כיבוש אינו מדויק לגמרי כי עלינו לכבוש משהו שאינו שייך לאחרים — שטח הפקר בפועל, אם לא בכוח. שטח זח הוא מחציתה של ארץ־ישראל המערבית, או יותר, ובתוכו נודדים עשרות אלפים בידואים, שבתוכם, לפי ההשערה, כחמשת אלפים מחזיקי רובים. מלבד דרום ים־המלח והנקודות המעטות שלנו ליד צנור המים והעיירה באר־שבע — אין בו ישוב קיים, מחוץ לנקודות משטרה מעטות בעסלוג', עין־חוצב (בערבה) ואום־רשרש, על שפת ים סוף, בקצה הדרומי של המשולש הנגבי. המשטרה הבריטית עוזבת כל התחנות הללו, אבל עדיין השוטרים הערבים נשארים. הפינוי, לפי הידיעות שבידינו, יתחיל מהדרום. תחילה יפונה הנגב, ואם אנו לא נמלא את החלל המתהוה עם יציאת האנגלים — יש לחשוש שמישהו אחר ינסה למלא אותו. אם אנחנו לא נתפוס בזמן המתאים שטח זה — פירוש הדבר שאנו מסתלקים ממנו, כי זהו אחד משטחי המריבה.

מרכז הכובד במלחמה זאת

כל הארץ היא כמובן ארץ מריבה. והמלחמה המתנהלת עכשיו נטושה על אחד משלושת הדברים: א) ״תכנית־מכסימום״ של הערבים — ואולי לא רק של הערבים — היא, שכל הארץ תהיה ערבית. זוהי תכניתה המוצהרת של הליגה הערבית. ב) מדינה ערבית ובתוכה, על שטח מסוים, אוטונומיה יהודית; זוהי התכנית שנקראת בשם תכנית מוריסון. אין מצהירים על תכנית זאת — אבל כמה ממדינות ערב נכונות להשלים אתה. ג) מדינה יהודית מקוצצת בלי הנגב. כובד המלחמה הוא נגד התכנית השלישית. ומלחמה זו מחייבת מאמץ גדול.

הכדאי מאמץ זה — בעוד אנו צריכים להילחם נגד תכנית המכסימום של הערבים? — עלי לעמוד על נקודה זו באופן מיוחד. מדינה יהודית בלי הנגב — כמעט שאינה מדינה יהודית, ובמובן כפול: כמעט שאינה מדינה, וכמעט שאינה יהודית. כי איני מאמין שתיתכן קרתגו יהודית. ובלי הנגב תהיה מעין קרתגו שתיקרא בשם תל־אביב.

ואַל יזלזל איש בנגב, הואיל והוא כיום מדבר וכזה היה משך מאות בשנים ואולי מאז ומעולם. יש מדע ויש טכניקה מודרנית, ומה שהיה פעם מדבר — אין הכרח שישאר מדבר גם בימינו. הנגב הוא השטח רחב־הידים היחיד שיתכן בו ישוב יהודי לא מעורב. כאן יש מקום להתישבות בלתי מוגבלת כמעט, שבאה בחשבון גם בעתיד הקרוב — אם רק נפתור בעיית המים, ובידי המדע והטכניקה לפתור בעיה זו במלואה. ואַל יאמר לנו איש: יש לנו פנאי, ואם לא נקבל הנגב עכשיו — נקבלו כעבור זמן. זוהי אמונה קלת־דעת הבורחת מקשיים. למען הבטיח שהנגב יהיה בידינו בעתיד — עלינו לכבוש אותו עכשיו.

הבעיות המיוחדות של הגנת הנגב

— — — במוסד אחר שבו נדונה שאלת הנגב נשמעו שתי טענות נגר גיוס הכוח הדרוש לכיבוש הנגב: א) כל כוח ששולחים לנגב —מחליש את הישוב. ב) שליחת כוח לנגב — כשליחה למלכודת מוות.

שתי הטענות אינן משכנעות. כוחנו בארץ איננו סטאַטי. בחודש זה יכנסו לארץ באופן לאֶגלי כעשרת אלפים איש; כמובן, לא כולם בגיל צבא. אחרי ביטול המנדט יגבר זרם העליה, ואלפי האנשים שנשלח לנגב לא יגרעו מהכוחות המגינים עכשיו על שאר חלקי הארץ. יבואו לוחמים לא רק מאירופה אלא גם מאמריקה. הרחבת השטח שנלחם עליו — יגביר כוחנו הלוחם, גם באיכות וגם בכמות. ואין מקום לצרות־עין במשלוח כוחות. רצינית יותר טענת המלכודת. יתכן מאד שהנגב ינותק. בדרום יש ישוב ערבי רב כמות — הישוב של הרי חברון, בית ג׳וברין והסביבה, וכן גם הישוב על חוף הים הדרומי. יתכן שנעמוד בנגב מול צבא סדיר שיפלוש מדרום — גם ממצרים וגם מסעודיה. והנגב עלול להיהפך למלכודת. אולם לא רק הנגב. איני מכיר מקום בארץ שאינו למעשה מלכודת. כל ימי בארץ: ידעתי זאתי — מתוך נסיון. ידעתי שאם אנו קוראים ליהודים לבוא לארץ אנו קוראים להם לסכן חייהם. ואף־על־פי־כן חשבנו שהדבר כדאי לעשותו. ואיני יודע במה נשתנה הנגב במובן זה. תל־אביב אינה פחות מלכודת־מוות מהנגב. יותר קל אולי להשמיד חמשת אלפים יהודים בתל־אביב מאשר בנגב.

לא נוכל להעלות מיד לנגב כל האנשים הדרושים — אבל רק אם נתכנן מעכשיו נוכל לעשות זאת בזמנו.

---

לא תושב חרבנו לנדנה עד קום מדינתנו

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס מגבית ההתגייסות, ז׳ אדר א׳ תש׳׳ח — 17 בפברואר 1948

שני דברים אירעו מאז הוכרז על מגבית ההתגייסות לפני 3 חדשים: הכרזת האומות על הקמת המדינה והכרזת המלחמה עלינו. ספק אם יש בעיה שכל כך הרבה עמדה לדיון ולבירור פומבי עולמי כבעיה היהודית, וזה משום שהיה צורך עולמי לפתור את הבעיה היהודית בדרך הכרעה בינ­­לאומית. זוהי שאלה מרכזית העומדת לפני האנושות.

היו שסברו, כי עם ההכרעה נגמר הענין. אולם טעו מרה. מאידך, בל נעשה טעות הפוכה ובל נגיד: מה ערך להכרזות או״מ? עדיין לא הוקם הכוח שיגן, לא רק עלינו, אלא גם על האומות המאוחדות. גם במקרה הרע ביותר — גם אם או״מ לא יוכל ולא ירצה להגן על החלטותיו — נתחייב בנפשנו, אם לא נעמוד בכל כוחנו במערכה. יש ערך רב למלחמתנו על עתידנו ונעשנה בלי טינה על העולם. לא קוינו שיגישו לנו מתנה. אין מגישים מתנות לעמים. עם צריך לדעת להגן בכוח עצמו על זכותו, ורק אז מוּכרת היא במשפט העמים. גם אם ניטל עלינו להגן לבדנו, עצם העובדה שאנו נלחמים על דבר שרוב האנושות הכיר בו — על החוק הבינלאומי — משמשת לנו משען כביר במלחמתנו ובעמידתנו.

המדינה אינה בשביל יהודי ארץ־ישראל בלבד, ולא יהודי ארץ־ישראל בלבד יוכלו להקימה ולקיימה. המדינה היא למען העם היהודי ורק אם נגייס את כל יכולתו של העם, היא תקום, ויכולתנו לגייס את העם תלויה לא מעט ברצוננו לעמוד במערכה כאן.

גם נציגי הליגה הערבית מודים, שערבי ארץ־ישראל לא התקוממו, למרות כל הלחץ, מלבד מספר זעום של כנופיות. רוב מנינם של ערבי הארץ סירב ומסרב להיכנס למערכת אותו משרד החוץ הבריטי והליגה המשמשת כלי־משחק בידו, היו נאלצים לפתוח לרווחה את כל הגבולות למען יזרמו קלגסים מוּסוים, שיקחו בידם את המלחמה נגד האו״מ והישוב. זוהי עובדה פוליטית חשובה מאוד. אין להסיק, שע״י כך תקל עלינו המערכה, אולם מנהיגי הליגה והשליחים הצבאיים של משרד החוץ כאן נוכחו, כי יש לאל היהודים לעמוד במערכה! והמאמץ שעשינו, לא היה עדיין מאמץ עליון. רק חלק קטן גויס, ולא כל שגויס הופעל, ולא כל שאפשר לגייס בממון גויס.

עד עתה הישוב לבדו עמד במערכה, כי ההסגר עלינו בעינו עומד. אך השלטון הזה לא יאריך ימים, ותינתן לנו האפשרות לגייס את מלוא כוחנו וכוח העם כולו.

נבואה אחת, שהפחידונו בה, — התקוממות ערבי ארץ־ישראל — נתבדתה. בכל מקום שהפריעו והתקיפו, נחלו כשלון חרוץ. מיפו, מחיפה ומירושלים ביקשו שלום. הכפר. ברובו הגדול נשאר עומד מן הצד.

אחרי כריתת הברית בין סלח ג׳אבר ובאֶוין ואחרי השתתפות קלייטון בישיבות הליגה, נפתחו הגבולות לפלישת סורים, עיראקים ואחרים. בפעם הראשונה אנו עומדים בפני נסיון רציני של שליטי הארצות השכנות, להילחם בכוח נגד תקומת עם ישראל. בודאי יש מישהו הלוחש להם: אל תדאגו! יהיו לכם מגינים! תוכלו להיות חברים באו״מ ולהילחם בהחלטותיה…

פלישת הכנופיות מהחוץ מבשרת את השלב השני במלחמה, המתחיל ערב ההתמוטטות השלמה של השלטון המנדטורי, של החיסול הפורמלי של המנדט — כי החיסול המעשי החל ב־1939. עלינו לדעת, שזה אולי לא השלב האחרון. נקוה, כי אותו כוח־ההגנה יהרוס גם את כוח הכנופיות הללו. ביום 16 בפברואר היינו עדים למערכה א׳ במלחמת־הגבורה — בטירת־צבי.¹ אבל בל נתימר שכל פעם יהיה לנו נצחון כזה.

גם אם נשבור את התקפות הכנופיות, אפשר שהמערכה עוד תימשך. אין ערובה, שלא יכנס למערכה צבא סדיר של ארץ שכנה או של כמה ארצות. ואסור לזלזל ברצינות הסכנה. אמנם, מי שיודע את האגדה על ״המרד במדבר״ שלא התקיים, מי שראה את כוחו של צבא־ערב בעיראק ועוד, ומי שהתבונן במערכות הקטנות בארץ־ישראל — יכול להגיע לזלזול בערך הצבאי של המדינות הללו. אך מסקנה כזו עלולה להיות לרועץ לנו. אנו עומדים רק בפני² התקפות של שליטי ערב; מאחוריהם עומד כוח גדול יותר, שבו אין לזלזל.

המלחמה ביהודים — כדברי צ׳רצ׳יל — מתועבת. והיא מתועבת מפני שהיא מוסוית ודו־פרצופית ומתנהלת ע״י כוחות שכירים. החולשים על המדיניות הבריטית מוכרחים להשתמש נגדנו בכוחות שכירים. ספק אם היה עוז לליגה הערבית בלבד, שלא הוכיחה כושר־פעולה בדבר קטן וגדול הנחוץ לערבים, לא בהפרחת ארצותיהם ולא בריפוי מחלותיהם ולא בחיסול חבורות — למרוד באו״מ ולצאת למלחמה בנו. אנו עומדים לפני מערכה קשה, המתנהלת ע״י מעצמה גדולה שכוחה להזיק עדיין גדול. וטוב שנדע אשר לפנינו.

חובתנו הראשונה היא: עמידה בשער, כאשר עמדנו רק שתים־שלוש פעמים בתולדות עמנו.

אם כי אין לנו סטאַטוס ואמצעים של מדינה, ועל אף היות ממשלה עוינת בארץ, עמדנו עד עתה בשער ויצאנו כשידנו על העליונה.

במערכה זו עמד רק חלק קטן של כוח האדם שלנו ורק עזרה קטנה ניתנה ע״י הישוב וע״י העם. נעמוד במבחנים גדולים וקשים עוד יותר. הגבולות פתוחים, ואנשי כנופיות זורמים, ונשק בא — מצפון, ממזרח ואולי גם מדרום —ואנו חייבים לעשות מאמץ, שיהלום את גודל־השעה.

היכולת הפוטנציאלית שלנו אינה נופלת מיכלתן של כל מדינות ערב, בלי יוצא מן הכלל. בכל ההתנקשויות, שהיו ב־70 השנים האחרונות, מאז פתח־תקוה ועד טירת־צבי, לא נפל הפוטנציאל הלוחם שלנו מזה של כל מדינות ערב. אבל זוהי יכולת שבכוח, ואיננה עדיין בפועל, אולי כל קיומו של העם היהודי, פשוטו כמשמעו, תלוי בכך, אם נדע — ובעוד מועד — להוציא את היכולת שלנו מן הכוח אל הפועל. זוהי הבעיה. את היכולת הגנוזה במשק שלנו, עוד לא גייסנו. יכולת גדולה גנוזה בכשרון הטכני שלנו, ביכולתנו המדעית, בכוח־האדם שלנו. ניצוצים של יכולתנו נתגלו ביחיעם³ בעציון⁴ ובטירת־צבי. ביכולת זו נעמוד נגד כל הקמים עלינו.

מאז שיבתנו השלישית לארץ באנו כאנשי שלום ועבודה. רצינו לבנות מדינתנו בשלום. אבל לא ניתן לנו. עלינו לקבל עובדה זו ולהודיע קבל העולם, כי אם נחוצה הכרעה בכוח, נעשה מאמץ להכריע בכוח ונתגייס לשם כך. אבל נגיד לעולם כולו, לידידים ולאויבים, שאנו מתגייסים במלוא יכולתנו. אנו חלוץ האומה כולה, והחרב שהכריחונו לשלוף מנדנה, לא תושב עד אשר המדינה תוקם ועד אשר ישוב עם ישראל קוממיות לארצו.

---

דמותו של מגן עברי

מאת

דוד בן־גוריון

מכתב ל״אשמרת׳׳ בעל־פה, תל־אביב״ 27 בפברואר 1948

חברים,

נדרשתי להשתתף בעתון בעל־פה, מבלי דעת למה אתם תפוסים בימים אלה. חוששני: או ״שאפול כ׳יוון׳ לתוך הסוכה״, או שאטיל עליכם הדבר האחד ויחיד, שאני חי בו בימים אלה. ומכיון שאני חושד בכם, שגם אתם חיים עכשיו בעיקר באותו דבר, הריני חושש להכניס תבן לעפריים. אבל מה אעשה, אם מצד אחד שליחיכם שתו עלי ואין מהם מנוס, ומצד שני — מחשבת התגוננותנו אינה מרפה ממני יום ולילה.

מהו איפוא הטיפוס הרצוי של המגן (אחרים יגידו: החייל), אשר תנועתנו צריכה לטפח, שיגלם בתוכו את היכולת המלאה ביותר של כוח, וגם הביטוי הנאמן ביותר של רוח — רוח תנועתנו? זוהי בעיה שכדאי להקדיש לה מחשבה בתוכנו, ביחוד: בתנועת־הנוער. והבעיה אינה קלה.

כי מצד אחד: כל עתידנו, כל חזוננו היהודי והאנושי, הציוני והסוציאליסטי, כל קיומנו וחירותנו נתונים בסכנה חמורה; ורק הכוח שלנו, כוח המחץ הפיסי, כוח השרירים והנשק, כוח כלי־משחית יעילים ואכזריים ביותר — יעמדו לנו, ועלינו לאמץ כל יכולתנו למען יהיו כלי־משחית אלה ברשותנו ונדע לעשות בהם השימוש המכסימלי ביותר במקום ובזמן הדרוש.

מאידך גיסא — עלינו לשמור מכל משמר את דמותנו המוסרית, את המאור הפנימי הצפון בחזון הציוני שלנו כחזון של גאולה משחררת בעל תכנים אנושיים עמוקים, נבואיים, משיחיים (אל נתבייש בהגדרות אלה — שרק הן מביעות את תוכנה האמיתי של יעודנו היהודי), ואת המאור האוניברסלי הגנוז בחזון הסוציאליסטי שלנו — חזון אחוות מין האדם ושויונו וחירותו.

ובעמדנו במלחמה קשה — והיא תקשה ותתאכזר מחודש לחודש ואולי משבוע לשבוע — ובהיותנו נאלצים להגביר חילים במלאכה הנוראה והאיומה הזאת עד שננצח, ועד שננצח נצחון מלא, עלינו למצוא בתוכנו את העוז הפנימי לשמור על קלסתר פנינו המוסרי, שידע העם הערבי וידע כל העולם, והעיקר — שידע הנוער היהודי הלוחם, כי המלחמה היא לנו הכרח מר, כפוי עלינו מבחוץ, ולא תשוקת־קרבות, ושאנו רואים בערבים הלוחמים בנו קרבן הסתה ונרגנות ולא אויב היסטורי; ושאנו יודעים להיות גם לוחמים בלתי־נרתעים שאין לעמוד בפניהם וגם טהורי־רצון ומחשבה ושומרי צלם־האלהים בלבם גם בקרב.

איני מציע פתרון. והוא לא קל. אבל דרוש שתנועתנו תתחבט ותמצא הדרך איך להפוך את הנוער לכוח לוחם אדיר ללא־חת ומנצח — ולשמור כל הזמן על טוהר־נפשו וחזון השלום והאחוה האנושית המחיה אותו.

חזקו ואמצו —

---

ואף על פי כן: המדינה היהודית תקום

מאת

דוד בן־גוריון

הודעה, 20 במארס 1948

שמעתי היום ברדיו הודעת הנציג האמריקני.¹ לא קיבלתי, לפי שעה, שום ידיעות נוספות, גם לא יכולתי עדיין להתיעץ עם חברי, ומה שאומר כאן אומר בשמי הפרטי.

הודעת אמריקה פוגעת יותר באו״מ — בערכו וסמכותו של מוסד זה — מאשר בנו. ההפיכה בעמדתה של אמריקה היא כניעה בפני הטרור של הכנופיות הערביות, שזוינו על ידי משרד־החוץ הבריטי והוכנסו לארץ תחת חסותו.

אולם אין עמדה זו משנה באופן יסודי את המצב בארץ ואינה מערערת הקמת המדינה היהודית.

הקמת המדינה היהודית לא היתה נתונה למעשה בהחלטת או״מ מיום 29 בנובמבר, אם כי להחלטה ההיא היה ערך מוסרי ומדיני רב, — אלא באפשרות הכרעתנו בכוח בארץ. על ידי כוחנו אנו — אם נרצה ונספיק לגייסו במלוא יכלתנו — תקום המרינה גם עכשיו.

לא הייתי שותף ב־29 בנובמבר לתרועה הגדולה של הישוב, ולא אהיה שותף היום לדכאון — אם הודעת אמריקה השרתה דכאון בישוב.

אנו המכריעים בגורל הארץ. אנו הנחנו המסר למדינה היהודית, ואנו נקים אותה. העיקר שנדע ברורות מה אנו רוצים — ונפעל ללא רתיעה, בהתאם לרצונו ההיסטורי של עמנו.

לא נסכים לשום נאמנות — ״טראסטישיפּ״ בלע״ז,— לא זמנית ולא תמידית, אפילו לא לזמן הקצר ביותר. לא נקבל על עצמנו עוד שום שלטון זר — ויהיה מה שיהיה. נעמוד על חיסולו המהיר ביותר של השלטון הבריטי ועל יציאתו מהארץ בלי כל דיחויים.

ונדאג ביתר שאת — לבטחון. כל מאמצינו, אמצעינו, יכלתנו, אנשינו ורכושנו. — קודש לבטחון.

המדינה היהודית קיימת ותתקיים — אם נדע להגן עליה. והמדינה היהודית תמצא את הדרך להבנה הדדית עם עמי ערב. לא היה לנו אף פעם סכסוך עם העם הערבי, ואם פני הערבים לשלום — מושטת אליהם ידה של המדינה היהודית.

תכניתנו הפוליטית היא, כמלפני־שנה, כמלפני חצי שנה —בשלושה סעיפים, ובסדר,שאני מונה אותם: בטחון, מדינה יהודית, ברית יהודית־ערבית.

---

מערכת ארבעה חדשים ולקחה

מאת

דוד בן־גוריון

בישיבת הועד הפועל הציוני, 6 באפריל 1948

במשך ארבעת החדשים, מאז החלה ההתקפה עלינו ב־30 לנובמבר, נהרגו למעלה מ־900 יהודים; היהודים בירושלים העתיקה נצורים זה כמה חדשים; כל ירושלים העברית מנותקת, למחצה כל הזמן, והיא היתה מנותקת לגמרי עשרה ימים, ורחפה עליה סכנת רעב, שעדיין לא חלפה; כמעט כל הדרכים בארץ משובשות, ואין יהודי יכול לצאת לדרך בלי סכנת נפשות; כמה משקים חקלאים שלנו, בגליל, בשומרון, בעמק הירדן, ביהודה, בנגב — נתקפו, לפעמים התקפות קשות, על ידי מאות, וגם על ידי אלפים פורעים; ובשלוש הערים: חיפה, יפו—תל־אביב וירושלים אין התגרות פוסקות אף לילה; אלפים של ערבים זרים מזוינים, רבים מהם אנשי־צבא וקציני־צבא של מדינות שכנות, פלשו לארץ, ומספרם הולך וגדל; הם באים בעיקר מסוריה, מעיראק ומעבר הירדן, מקצתם גם ממצרים, והם באים — חלק מהם בכל אופן — מזוינים בנשק שנשלח למדינות אלו על ידי הממשלה האנגלית; לרבים, אם לא לרובם, של הערבים בארץ, גם בעיר וגם בכפר, יש נשק פרטי, ומי שעדיין אין לו — משתדל לרכוש לעצמו גם במחירים מופרזים,

משלמים 100—120 לא״י בעד רובה; חונה בארץ, על דעת הממשלה, הלגיון הערבי. זהו כאילו צבא של עבר־הירדן, אבל הוא מוחזק למעשה על ידי האימפריה הבריטית, והוא החיל הממושמע, המצויד והמאומן ביותר בכל ארצות ערב.

סבונו אויבים

הממשלה בארץ עוינת אותנו. אם כי היא כבר מתפוררת והולכת, היא מנסה עוד ערב צאתה, גם בעקיפין וגם במישרין, למנוע ולכבול אפשרות ההתגוננות של הישוב. בניגוד להחלטות האומות המאוחדות סירבה הממשלה לשחרר באחד בפברואר נמל תל־אביב, אם כי שוטריה וצבאה יצאו מאיזור תל־אביב, ואניות מלחמה בריטיות משוטטות יומם ולילה במימי תל־אביב. למעשה מקיימת הממשלה הבריטית בלוקדה ימית על הארץ המכוונת נגד היהודים, בשעה שגבולות היבשה במזרח, בצפון ובדרום פתוחים לערבים — לכנופיות ולצבאות ערבים. אמנם היא עושה חיפושי נשק גם אצל יהודים וגם אצל ערבים, מזמן לזמן, והיא מחרימה נשק, אצל יהודים ואצל ערבים, ולפעמים מסייעת בכוח הצבא לישובים יהודים ולפעמים לישובים ערבים — אבל נשק היא מחלקת אך ורק לערבים, בערים ובכפרים, והמדיניות הקבועה והברורה בשטח הבטחון היא — כבילת ידי הישוב המתגונן, ומתן כל האפשרויות לערבים בארץ ובארצות הזרות לתקוף אותנו.

נוסף לכל אלה אנו עומדים בשטח השירותים הממלכתיים בפני חלל ריק, שנפתח למעשה עוד לפני ה־15 במאי. אין שום שלטון יעיל בארץ והשירותים הולכים ומתפוררים ונהרסים, ותוהו־ובוהו מתגבר, והוא יגיע לשיאו ב־15 למאי, ביום שבו מתבטל באופן רשמי השלטון המנדטורי; הארץ תהיה אז פתוחה להסתערות מלאה של כוחות האויב. והרזרבות של האויב הן כמעט בלתי מוגבלות. היחס בין יהודי ארץ־ישראל ובין הערבים בארץ ובארצות השכנות — בלי צפון אפריקה — הוא בערך אחד מול 45; ולערבים יש מעמד ממלכתי: שש מדינות יושבות באו״מ, ומדינה שביעית — עבר־הירדן — היא בעלת־בריתה של אנגליה, וחלק גדול של נשק הצבא הבריטי מועבר ללגיון הערבי. ולעם היהודי הנתקף אין עדיין שום מעמד ממלכתי, אין לו שלטון, אין לו הכרה בינלאומית, הוא אינו קיים כלל כיחידה ממלכתית, הוא אינו יכול לרכוש נשק, כי בשק מוכרים רק לממשלות מוּכרות, והערבים יכולים, באופן לאגלי וגלוי לקנות נשק בכל מקום; ונגד העם היהודי המחוסר מדינה, עומדות שבע מדינות ערביות עצמאיות: לבנון, סוריה, עבר־הירדן, מצרים, סעודיה, תימן. יש להן צבא מאומן, פחות או יותר, יש לאחדות מהן גם חיל תעופה. למצרים יש גם חיל ימי. זהו המצב בתמציתו, ומצב זה מעמיד בפנינו שאלת־גורל, כאשר לא עמדה בפנינו זה מאות בשנים — למעלה מאלף ושמונה מאות שנה.

לנו אין ברירה

השאלה איננה אם להתגונן או להיכנע — לנו אין כלל ברירה כזו. וכשאני אומר ״לנו״ איני מתכוון לכל יהודי ארץ־ישראל. יהודי בודד או יהודים בודדים בארץ יכולים להניח שיש להם ברירה. שאפשר לא רק לא להתגונן, אלא גם להיכנע; ב״לנו״ אינני מתכוון גם לציונים סתם — חבר בהסתדרות הציונית מספיק לו להיות שוקל שקל, — ואיני מזלזל בחשיבות השקל גם ברגע זה כאשר הענינים העומדים לפנינו חמוּרים ביותר. אבל השוקל את השקל אינו חייב ליהרג על הציונות. דבר זה אינו כתוב בשקל ואין זה חלק של המשמעת הציונית. השוקל את השקל מביע את הסכמתו לשאיפה מסוימת המנוסחת בפרוגרמת באזל, אבל הוא אינו חייב למסור נפשו על שאיפתו זו.

ב״לנו אין ברירה״ — אני מתכוון לאותם היהודים, גם בארץ וגם בגולה, המסוגלים לחיות חיים מסוג אחד בלבד: חיי עצמאות יהודית במולדת. יהודים אלה, בין שהם פה, ובין שהם עתידים לבוא לארץ־ישראל, אין להם ברירה ואינם יכולים להיכנע, והם לא יכנעו לא למופתי, לא למנהיגי הליגה הערבית, גם לא לממשלתו של באוין, או לממשלות אחרות שיתנו יד למזימתו של באוין. יהודים אלה מוכרחים להתגונן, מוכרחים לעמוד על זכותם ועל זכות עמם למולדת ולעצמאות. וכשמנסים לשלול מהם זכות זו בכוח — הם יגנו על זכותם בכוח, בכל הכוח שיש בידם. לאותם היהודים שזכות זו היא גם זכות היסטורית, זכות אבות, גם זכות יצירת דורות של חלוצים, גם זכות מוכרת ע״י רשות בינלאומית, וגם זכות הסבל והטרגדיה של היהודים בעולם במשך דורות ובדורנו, לכל היהודים האלה. זכות זו היא להם שאלת חיים ומוות; להם אין ברירה אלא לעמוד בכוח — ובמלוא הכוח — עד שזכותם תקום.

השאלה העומדת לפנינו היא — איך להילחם למען הנצחון, שיבטיח את קיומו החפשי של עמנו, התפתחותה הבלתי־מופרעת של יצירתו הארצישראלית, עתידו הממלכתי ומעמדו הבינלאומי.

הכל — למען הנצחון

בישיבת הועד הפועל הציוני האחרון בציריך, באבגוסט 1947, עשיתי נסיון שלא הצליח. ביקשתי להעמיד את התנועה הציונית על ההכרה שהבטחון של הישוב הוא בשעה זו הבעיה המרכזית, החיונית, המכרעת, הקובעת הכל, ושצרכי הבטחון הם הם הצריכים לכוון את כל הליכות התנועה הציונית והישוב כלפי פנים וכלפי חוץ. התנועה הציונית לא היתה מוכנה אז, כנראה, לשמוע דברים אלה.

עתה אין צורך לשכנע את התנועה הציונית, ובודאי לא את הישוב, שהמצב חמוּר והסכנה רבה. ואף על פי כך אני מסופק אם התנועה הציונית, ואפילו הישוב, כבר הסיקו את המסקנות הנובעות מהמצב הזה, ואם הם מוכנים לסגל את כל חייהם ואת סידוריהם ויחסיהם לצורך, שמצב זה מחייב.

אנחנו עומדים גם בפני הכוח התוקף הערבי הנמצא בארץ, וגם בפני הפוטנציאל הכביר של מדינות ערב, הנתמך גם מבחינה פוליטית וגם בנשק ע״י מעצמה גדולה או מעצמות גדולות אחדות. כל מי שעיניו פקוחות יראה ויבין שבלי מאמץ עליון (ומאמץ עליון פירושו — מאמץ שאין למעלה ממנו) לא ננצח. ומאמץ עליון מחייב שעבוד (ואני בכוונה בוחר במלה לא סימפטית זו) כל חיי הישוב, משקו, כוח האדם שלו, התחבורה שלו, ידיעותיו הטכניות והמדעיות, אמצעיו הכספיים, כוחו המוסרי, עתונותו, חייו הציבוריים, כל מוסדות ההסתדרות הציונית, אמצעיה וכוח השפעתה הפוליטית — בלי כל אלה קשה להניח שאפשר להתגבר.

לא ננצח על ידי כוח צבאי בלבד. בימינו אין מלחמה נעשית על־ידי צבא בלבד. כל מלחמות דורנו נעשות על־ידי כל העם. ומלחמתנו אינה קלה מכל שאר המלחמות, ולהיפך — היא קשה יותר. כי מלחמה זו אינה נגד הכוח הצבאי היהודי — אלא נגד הישוב כולו, ופחות מבכל מלחמה אחרת אפשר להבחין אצלנו בין חזית לעורף. כל אחר מאתנו: גדול וקטן, איש ואשה, זקן וטף — אם הוא רוצה או אינו רוצה בכך — הוא בחזית. והמלחמה הוכרזה נגדנו כשאין לנו עדיין מעמד של מדינה ואין לנו ממשלה מוּכרת, ואין אנו יכולים לרכוש נשק, ולא קשה לשים מצור עלינו בים — כשם ששמו מצור ביבשה. כל ישוב שלנו הוא ישוב ספר וכל אחד מאתנו יושב על הגבול, — ובלי גיוס כולל, בלי שלטון מלא על כל אמצעי הישוב וכוחותיו — לא נעמוד.

בצבא בלבד — גם אילו יכולנו להקים צבא גדול יותר — לא נעמוד אם לא נגייס את המשק, את הרוח ואת החוסן המוסרי. גם אנשי־צבא שאומנותם בכך הכירו שהכוח המוסרי ערכו כשני שלישים מן הכוח הצבאי. ואולם בשני שלישים אלה בלבד אי־אפשר לנצח. דרוש גם החלק השלישי… וכל זה כופה עלינו מסגרת־ארגון חדשה, גם לישוב וגם לתנועה הציונית, המותאמת לצרכי המלחמה.

תפקידו הראשי של כנס זה של הועד הפועל הציוני הוא — לארגן במסגרת זו את הישוב ואת התנועה הציונית, לאו דוקא בהתאם לקונסטי­טוציה הציונית ולאלפי ההרגלים שלנו, ולא לפי המקובל במשך חמשים שנה, אלא אך ורק כפי שאנו מצוּוים על־ידי צרכי ההתגוננות. אם לא יעשה זאת — הוא יחטא לשליחותו ויתחייב בנפש העם היהודי.

הנעמוד בפני אויב?

יש להגיד מלים אחדות על השאלה המטרידה עכשיו ודאי כל אחד מכם: האם בכלל נוכל לעמוד? אני מודה שאין לקבל תשובה כדבר המובן מאליו. אם כי אני כשלעצמי בטוח שאנו יכולים לעמוד, לא אתימר להוכיח זאת כשם שמוכיחים תיאורימה מתימטית. הוכחות כאלו אין בידי, ואני מסופק אם יש בידי מישהו. אילו היינו שואלים פי מומחים לאסטרטגיה ולכלכלה, שאינם יודעים את נפש הישוב ואת כוחה הפנימי של הציונות, ואומרים להם: הרי כאן ישוב יהודי של 650 אלף נפש וכך וכך הוא מספר הגברים והנשים בגיל מסוים המצויים בו; וזוהי החקלאות של הישוב, וזוהי החרושת שלו ונכסיו, וזוהי ידיעתו הצבאית וציודו הצבאי, ואלה הם אמצעיו הכספיים; וכזו היא התנועה הציונית באמריקה ובאבסטרליה, בדרום אפריקה ובפולין ובארצות אחרות, והיא נכונה לעזור לישוב, אבל היא כבולה על־ידי ממשלות הארצות האלה, ומרוחקת אלפי מילין מהארץ; ומצד שני — ישוב ערבי בארץ המונה מיליון ומאה אלף ואתו עוד שלושים מיליון ערבים, לא מעבר לים, אלא בשטח רצוף עם גבולי הארץ, ולמיליונים אלה יש מדינות וממשלות וצבא ותקציב ותותחים ואוירונים ואניות, והם מקבלים נשק מאת אנגליה, ונתמכים על־ידה תמיכה כספית, פוליטית וצבאית והם יכולים להגיע הנה בנקל ולהסתער על הישוב היהודי. — אילו היינו עושים כך, חושש אני שהמומחים היו מראש עונים: לא, אין תקוה לישוב זה לעמוד.

ואילו היינו שואלים את המומחים, לא היום, אלא לפני ארבעה־חמישה חדשים, לאחר שהיינו מוסרים להם כל הידיעות על הישוב והפוטנציאל הצבאי שלו ועל הערבים והפוטנציאל הצבאי שלהם וקשריהם עם האנגלים, והיינו שואלים אותם: היוכל ישוב זה לעמוד חדשים מספר? איני מפקפק גם כאן בתשובה השלילית. והנה עברו ארבעה חדשים. ההיסטוריה של החדשים האלה היא פחות או יותר ידועה: עמדנו. והלקח של ארבעת החדשים אומר משהו.

פרשת עמידתנו

כשהחלה ההתקפה הערבית בגדנו, בשלושים לנובמבר, לא היה לישוב צבא; היו לו רק כוחות־הגנה מקומיים, אשר זה שבעים שנה הם מגינים על ״הנקודות״ בשעת הצורך. היה לכוחות אלה גם איזה סידור ארצי, אבל כמעט כולם היו מרותקים למקומם. אלה לא היו חיילים מאומנים כהלכה; הם לא היו אפילו מה שהיו אנשי ״השומר״ לפני ארבעים שנה — אנשים שהגנת הישוב היא מקצועם. אלה היו אנשים העסוקים בעבודתם ובמשקם, נותנים מזמנם החפשי שעות אחדות בשבוע לאימונים. ומוכנים בשעת הצורך להגן על מקומם. מלבד אלה היתה רק חטיבה אחת קטנה שמנתה כמה אלפים איש שהיו מגויסים למחצה; גם חטיבה זאת נתנה מחצית זמנה למשק, ורק מחצית זמנה עסקה באימונים צבאיים, אבל כוח זה היה מוכן תמיד לכל קריאה ולא היה מרותק למקום — הכוונה לפלמ״ח. היתה התחלה של עוד כוח אחד שלהלכה היה בלתי־מרותק למקום אבל גם הוא מתנדב, ולא מגויס. הוא קיבל אימונים צבאיים, ולא להגנה מקומית בלבד. אבל היה עסוק בעבודתו בבתי־חרושת, בשדה, בבתי־מסחר, ורק חלק משעות הפנאי נתן לאימונים — יום או יומיים בחודש; בז׳רגון של ההגנה היה קרוי הכוח הזה בשם חי״ש (חיל שדה).

התקציב שעמד לרשות צרכי הבטחון היה מצער — ולא הגיע אפילו לשליש מהסכום שמוציאה אנגליה על הלגיון הערבי. לא אוכל להגיד כלום על הציוד, אבל כל אחד יוכל לשער לעצמו מצב הציוד לפי התנאים שבהם אנו חיים בארץ.

ובמצב זה החלה ההתקפה הממושכת ב־30 לנובמבר 1947 שלא פסקה אף ליום בערים, בדרכים ובישובים חקלאיים בכל רחבי הארץ. והנה, במשך ארבעה חדשים אלה לא חדר האויב אף לנקודת־ישוב אחת — ויש לנו נקודות ישוב מבודדות ומעוטות אוכלוסין שהן מרוחקות: על הגבולות ובמדבריות הנגב. האויב לא הרס אף נקודה אחת, ואף אחת לא נעזבה. אמנם בערים — גם בחיפה, גם בתל־אביב וגם בירושלים — בכמה משכונות הספר, העתיקו יהודים את מושבם מדירות סמוכות לגבול לדירות מרוחקות יותר ממנו, כי היריות ברובים, במקלעים ובמרגמות הולכות ונמשכות לילה־לילה, לפעמים גם יומם־יומם, אבל אף שכונה אחת לא נכבשה. לעומת זאת נכבשו על ידינו הרבה נקודות של האויב. כוחות־המגן שלנו חדרו לנקודות ערביות — גם לנקודות רחוקות מאוד מישובים יהודיים — בגליל, בשומרון, ביהודה ובנגב. והרי לכם רשימה ארוכה של ישובים ערביים כאלה: ערב־סוקריר, פלוג׳ה, חאלסה, סלמה, יזור, ביר־עדאס, עין־חזב, חאואסה, בלאד אל שיך, נוריס, כפר קנה, שפרעם, סעסע, חסס, חסיניה, אבו־שושה, קסטל, דיר־איוב ועוד. בחורינו עשו שמות בכנופיות, והרבה ישובים אחרים שמספרם עולה בהרבה על אלה שנקבתי קודם בשמותיהם, נעזבו על־ידי הערבים מתוך פחד. בירושלים ועל ירושלים מתנהלת עכשיו מערכה גדולה, ואם כי לפי שעה נסתיימה בהצלחה, הרי טרם נשלמה; עוד הדרך לירושלים אינה בטוחה ועוד לא חלפה הסכנה לשלום העיר. אולם החלק היהודי של ירושלים, מאז חורבנה, לא היה כל כך יהודי כמו עכשיו. יש לנו עכשיו בירושלים גוש גדול הדומה מבחינה יסודית לתל־אביב: הוא יהודי במאה אחוזים, מיושב כולו על־ידי יהודים. אבל יש בירושלים לא רק גושים רצופים, יש גם ״איים״: של יהודים בשטח הערבי, ושל ערבים בשטח היהודי. כל האיים הערביים בשטח היהודי נעזבו על־ידי הערבים, הם במלטו מהם: רוממה, כרם א־סילה, שייך באדר, ליפתא ועוד, אבל שום שכונה יהודית בתוך השטח הערבי לא נעזבה, אם כי היא נתקפת יומם ולילה במשך חדשיים; ונתקפת לא רק על־ידי ערבים בלבד. גם בחיפה נמלט שליש הישוב הערבי. — הישוב היהודי לא ברח משום עיר.

יש מקרים שיהודי בודד בורח מהארץ. אבל הישוב שלנו בכללו, לא רק בהתישבות החקלאית אלא גם בערים — בירושלים, בחיפה ובתל־אביב — עומד בעינו. עכשיו מפנים הערבים כפרים רבים בשטח שבין תל־אביב וזכרון־יעקב. יתכן שזה נעשה על פי לחץ מפקדי הכנופיות מתוך צרכים אסטרטגיים ערביים: מוציאים נשים וילדים ומכניסים כנופיות לוחמות, אבל יתכן שזה נעשה מתוך פחד. תהיה מה שתהיה הסיבה, יש להניח שרבים מן הכפרים הערביים לא ישארו שוממים, ובחורים יהודים יכנסו לשם — והם כבר נכנסו למספר כפרים.

יש לזכור שלערבים היה לא רק יתרון כמותי עצום, אלא גם יתרונות אחרים — וקודם כל בציוד. להמון הערבים בארץ יש נשק. ליהודים אין כמעט נשק פרטי, מחוץ למשקים חקלאיים ומושבות. עוד יתרון חשוב היה לערבים: היזמה, כי הם היו התוקפים. בידיהם לבחור להם בכל פעם את הישוב שאותו יתקיפו. זהו יתרון כביר. — ולבסוף, על צדם עמדה הממשלה, כלומר הממשלה הבריטית, מלבד המדינות הערביות. ואף על פי כן, עמדנו בכבוד, ואילו הערבים נכשלו הרבה במקומות שונים.

לקראת הבאות

עובדה זו נותנת יסוד לאמונה בעתיד. אם כי אסור עדיין להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אם לא קרה אסון במשך ארבעה חדשים, אין פירוש הדבר כי הסכנה אינה קיימת. יש להכיר שהפוטנציאל הלוחם הערבי עוד לא נכנס אלא חלקו. משערים שבארץ נמצאים עכשיו ששת אלפים — שבעת אלפים חברי כנופיות זרות, אבל מספרם יכול לעלות במשך הזמן גם לעשרות אלפים ויותר. ויש גם צבא ערבי סדיר. בעוד זמן קצר ישתרר בארץ תוהו־ובוהו רשמי. הממשל הבריטי, כל עוד נמצא בארץ, יש עליו חובה מסוימת והוא פועל לפי חוקה מסוימת; עם צאתו מהארץ ומסירת השלטון לצבא, הוא יהיה שליט כאן ללא כל חוק וללא כל אחריות וללא כל חובה. הפרלמנט האנגלי ראה לחוקק חוק שהצבא הבריטי הנשאר בארץ לאחר ה־15 במאי (אומרים שהוא ישאר רק עד ה־1 באבגוסט 1948; איני מוכן לערוב שהדבר לא ידחה לעוד שנה, שנתים, חמש שנים) רשאי לעשות ככל העולה על רוחו מבלי שתהיה עליו כל אחריות ובלבד שיעשה זאת in good faith (״בכוונה טובה״) והצבא עצמו הוא הפוסק כוונה טובה מהי.

היה סכסוך בין ארגון האומות המאוחדות וועדת הביצוע שלו ובין נציגי בריטניה באומות המאוחדות בדבר שחרור נמל יהודי לאחר האחד בפברואר. נציגי בריטניה טענו שאינם יכולים לעשות זאת, כי לא יתכן לחלק את השלטון; כל זמן שהם בארץ הם צריכים לשלוט על הארץ כולה. אבל מי שחושב בודאות שאחרי ה־15 במאי ישוחרר נמל תל־אביב אינו אלא טועה. הצי הבריטי יהיה שליט במימי ארץ־ישראל, ובבית שאני יושב בו, על שפת הים, אני רואה אנית משחית בריטית מטיילת בלי הרף בין תל־אביב ויפו. ולא רק בים, גם בארץ נשאר צבא, שאין לו אמנם שום תפקיד אחר אלא לפנות את עצמו, אבל הוא רשאי לדאוג לבטחונו, ולצרכי בטחון הוא רשאי לסגור גם את נמל תל־אביב, שלא יכניסו נשק ליהודים, העלול לסכן את שלום הצבא. מנימוקים אלה יוכל הצבא אפילו לכבוש את תל־אביב, אם יראה צורך בכך לשם שלום הצבא, ואין דין ואין דיין. יש גם להניח שחופש־הפעולה של הערבים יגדל אחר ה־15 במאי. לעומת זה אין שום בטחון שיגדל חופש הפעולה שלנו להתגונן ולהצטייד. ולכן אני אומר: עמידת הגנתנו בארבעת החדשים מעודדת ומעוררת כבוד, והעם היהודי והישוב רשאים להתגאות במגן היהודי. אבל אסור לנו להסיק מכאן מסקנה שלא יאונה לנו כל רע, ושאין מקום לדאגה.

בסיכום ארבעת החדשים ציינתי ההצלחות שהן שליליות: לא עזבנו נקודה, לא נכבש שום ישוב יהודי. עלי להוסיף שגם בחיוב חל שינוי לטובה: גדל כוחנו, לא רק הכמותי. לא אעמוד כאן על פרטים ואין לפרש הדברים יותר מדי. אומר רק שכוחנו הלוחם עכשיו גדול מבשעה שנכנסנו למערכה זו. ויש סיכוי, ללא ודאות — אין ודאות במערכה מדינית, ואין ודאות במערכה צבאית — שהכוח הזה יגדל באופן פרוגרסיבי.

לגידול הכוח הכמותי שלנו גבולות אוביקטיביים: גודל הישוב בארץ, ויכלתו של העם היהודי בפזוריו לשלוח לנו עזרה באנשים. אבל כוח האדם הוא רק אחד הגורמים במערכה. חשוב לא פחות ממנו הציוד והאמצעים הכספיים, החוסן המוסרי והאינטלקטואלי. באלה ננצח. וכשאני מדבר על נצחון — ואני מאמין בנצחון — וחולק בהחלט על אלה החושבים את עצמם מומחים, הרי אני עושה זאת על יסוד הנחה אחת: שהצבא האנגלי או משהו הדומה לצבא האנגלי, לא ילחם בנו. על כל פנים לא יותר מאשר עד עכשיו: יכביד, יגביל, יכבול, אבל לא ילחם בנו בפועל. על יסוד הנחה זו אני מעיז לחלוק על הערכותיהם של המומחים הנ״ל. — כי לא הכמות בלבד קובעת, ובתנאים מסוימים אין הכמות בין הגורמים המכריעים, אם כי אין לזלזל כלל וכלל בערכה. אולם עלינו לדעת מראש שמבחינת המספר אנו חלשים — וכוחנו העיקרי צפון ביתרון האיכותי, ולכן תנאי לנצחוננו — ניצול וגיוס מלא.של יתרוננו זה.

באלה ניערך למערכה

למען נעמוד וננצח במערכה זו, דרושים חמשה דברים:

א. לגייס את כל כוח האדם שלנו לנשק ולמשק באופן הרציונלי ביותר ובמלוא ההיקף, מתוך התחשבות יחידה ואחת — צרכי הבטחון.

ב. להכין, לייצר ולהשיג את הציוד הדרוש לנו, ובכללו כלי־רכב בכל שלושת הממדים — ביבשה, בים ובאויר, בהתאם להכנות שכבר נעשו ונעשות.

ג. להסדיר את המשק, התעשיה, החקלאות, המסחר, האכספורט והאימפורט, חלוקת המזונות וחמרי הגלם בהתאם לצרכי שעת חירום, למען החזקתו של הכוח הצבאי שילך ויגדל בכמותו ולמען קיום הכלכלה והמשק היהודי בארץ בתנאי מלחמה, ללא ערעור ותמוטה.

ד. להקים בישוב רשות מרכזית יחידה ועליונה שתחלוש על כוח־האדם, הצבא, עובדי המשק, התעשיה והחקלאות, על הפיננסים, וכל שאר השירותים הממלכתיים בישוב ובארץ, ורשות זו תקבל תמיכה מלאה ונאמנה של התנועה הציונית והעם היהודי בתפוצות.

ה. לא להסתפק בתכסיסי מגן בלבד, אלא לתקוף במועד הנכון לאורך כל החזית, ולא רק בשטח המדינה היהודית, ולא רק בתחומי ארץ־ישראל, אלא למחוץ את כוח האויב באשר ימצא.

מחמשת הדברים שמניתי רק הדבר השני — ההכנה, הייצור והרכישה של הציוד הדרוש לנו ביבשה, בים ובאויר — אינו תלוי כולו בנו בלבד. רק בחלקו הוא תלוי בנו, ובחלקו — בגורמים שאין לנו עליהם שליטה, אבל כל שאר הדברים תלויים אך ורק בנו.

את תפקידו המיוחד של הכנס הזה של הועד הפועל הציוני אני רואה במתן סמכות לביצוע הדבר הרביעי — הקמת רשות מרכזית יחידה ועליונה בישוב, כי בלעדי הסמכות הזאת אי־אפשר יהיה לעמוד במערכה.

והרי כמה בעיות, שהן גם צבאיות וגם ישוביות, שעלינו לייחד להן תשומת לבנו:

בעיית ירושלים

א. ירושלים — היא שניה לתל־אביב במספר תושביה היהודים, וזה בלבד עושה את המקום הזה לחשוב ביותר. אבל לא זה בלבד קובע. למותר להסביר בועד הפועל הציוני מה ערכה של ירושלים בהיסטוריה של העם היהודי ושל הארץ ושל העולם. כאחד מאלה שהיו מוכנים עוד ב־1937 לקבל בהתלהבות מדינה יהודית בחלק מהארץ, הייתי במיעוט בהנהלה שהצביע נגד חלוקת ירושלים.

ערכה של ירושלים לא ניתן להימדד ולהישקל ולהיספר; כי אם יש לארץ נשמה — הרי ירושלים נשמתה של ארץ־ישראל. והמערכה על ירושלים היא מכרעת, ולא מבחינה צבאית בלבד. יש להבטיח לא רק הדרך לירושלים והגנת עמדותינו בתוכה — אלא יש להביא ולחזק את מעמדה בכלל.

ירושלים דורשת וזכאית שנעמוד אתה. השבועה ההיא על נהרות בבל מחייבת היום כבימים ההם. אחרת לא נהיה ראויים לשם עם ישראל.

קודם כל עלינו להבטיח הצרכים הבוערים של ירושלים: מלאי של מזון, מים ודלק לכמה חדשים. ירושלים — נקל להרעיבה, להצמיאה ולשתקה. סכנת הצמאון הוסרה במידה ידועה, אם כי לא מספקת. סכנת רעב קיימת, והצלחת השיירה של היום אינה צריכה לסנוור את עינינו. ההתקפה על ירושלים עלולה להתגבר. אויבינו יודעים שנפילת ירושלים היהודית היא מכה אנושה לכל העם היהודי. יש לאפשר לירושלים לעמוד זמן ממושך, גם אם תהיה נצורה כשם שהישוב הקטן ההירואי בעיר העתיקה עומד במצור זה כמה חדשים; אך בזה לא די. הכרח שיהודי ירושלים ידעו שיש להם לא רק מזון, אלא גם עתיד וכי הישוב בירושלים יגדל ויתבצר. זה מחייב לקיים בירושלים כל אותם המפעלים הציבוריים, הפוליטיים והרוחניים ואף אותם מפעלי תעשיה וחקלאות ההולמים את ירושלים, ושאין הכרח שיהיו דוקא במקום אחר, גם אם הם יכולים להיות במקום אחר. כל אימת שיש ברירה בין ירושלים ובין מקום אחר — ירושלים קודמת. יש רק עוד עיר אחת בארץ שבחשיבותה לנו אינה נופלת בהרבה מירושלים — וזוהי חיפה.

וראוי הדבר שתהיה הנהלה מיוחדת לירושלים, סוכנות מיוחדת לירושלים, קרנות מיוחדות לירושלים, ועד לאומי מיוחד לירושלים, מפלגה מיוחדת — מפלגת ירושלים, מפלגה של ״משוגעים״ לענין ירושלים.

הנגב

בעיית הנגב שונה מבעיית הגליל, עמק יזרעאל, השרון וכל חבל אחר בארץ. בכל מקום בארץ עלינו להגן על ישובים קיימים ואילו בנגב עלינו להגן על מדבר, על לא־ישוב. השטח הקרוי בפינו נגב, אינו אלא שער־הנגב; בצפון־הנגב תקענו יתדות ראשונות. יש בתוכנו אנשים שלגלגו מאז ומתמיד למפעל הבניה והיצירה כלמפעל של בטלנים, והם מכריזים עכשיו על נצחון האידיאולוגיה שלהם — באשר כולנו טרודים עכשיו במלחמה. אני מרשה לעצמי להגיד כי צנור המים שהונח בנגב, לא זו בלבד שאפשר למנותו בין המפעלים הגדולים שעליהם גאוותנו, אלא הוא גם משמש בסיס יחיד ליכולת העמידה ולמאמץ המלחמתי. בלי צנור זה לא היה לנו כל אחיזה בנגב, ואיני יודע אם היינו אפילו חולמים על הגנת הנגב. דוקא לוחמי הנגב יודעים ערך הצנור וערך הנקודות המעטות אשר הקימונו בשממה ההיא. אולם הגנת הנגב אינה דומה להגנת חבל אחר. ולא נוכל להגן עליו אם לא ניתן לו מה שאין לו — יהודים, הרבה יהודים, יהודים מצוידים גם במקלעים, מרגמות, רובים, רמונים ומכוניות משוריינות וטנקים, וגם במחרשות ובאתים ובמזמרות, כדי שיוכלו להפריח כל נקודה שיש בה טיפת מים, ויוכלו לבנות ישוב ליד כל מעין ולגדל בערבה עצים וירקות. אם מחוז חפצנו הוא אילת — והמטרה של הגנת הנגב היא אילת — עלינו להקים שורה של ישובים ממין חדש, שונים מהרגיל, שאינם כתובים ב״שולחן ערוך״ של אקדמיה צבאית, אלא מהוים חטיבות מעורבות של מתישבים ולוחמים, חקלאים וחיילים. כך גוזרים עלינו התנאים המיוחדים הגיאוגרפיים, הפוליטיים והחקלאיים של הנגב. בלי מלחמה לא נעשה התישבות, ובלי התישבית לא ננצח במלחמה בנגב.

אכלוס כל חלקי הארץ לשם הגברת כוחנו

כל נצחוננו במלחמה זו תלוי בשינוי יסודי שנעשה בהרכב האוכלוסין היהודים ובחלוקתם בחלקי הארץ השונים. דומני, שהמלחמה תביא בעקבותיה גם שינוי גדול בחלוקת האוכלוסיה הערבית. המלחמה אולי תתקן מה שעוותה ההיסטוריה שלנו עד עכשיו. בהתרכזותנו היתרה בישובים עירוניים מעטים, למרות ההכרה הציונית שהשיבה לקרקע היא הדרך הבטוחה ביותר לשיבה למולדת ולעצמאות, לא נוכל לעמוד במערכה אם לא נאכלס, תוך כדי המלחמה, את הגליל העליון והתחתון, המזרחי והמערבי, את הנגב וסביבות ירושלים, ולו גם באופן מלאכותי — באופן צבאי. לא נוכל להחזיק מעמד בכמה מחלקי הארץ — אם לא נאַכלס אותם יהודים.

רשות עליונה אחת לעניני הבטחון

ואני חוזר לעיקרון הרביעי — ריכוז עניני הבטחון ברשות מרכזית אחת. — לדעתי זהו התפקיד המרכזי של כנס זה של הועד הפועל הציוני. אין הסוכנות יכולה למסור סמכות בשטח זה לאיזה שהוא גוף בלי יפוי־כוח מפורש מהועד הפועל הציוני, ובלי סמכות חדשה, אחידה ומרכזית אין לקיים בטחון.

אחרי הרבה דיונים ומתוך לחץ מבחוץ — של ועדת הביצוע של האומות המאוחדות — וחששות לחלל הריק שיווצר בעקב ביטול המנדט, הגיעו המוסדות לידי הכרה, שיש צורך בהקמת שני מוסדות חדשים: מועצת ממשלה זמנית בת ל״ו או ל״ז וממשלה זמנית בת י״ג חברים. נציגינו באומות המאוחדות עמדו בכל תוקף, ובצדק, שלא נחמיץ את השעה ונקבע בעוד מועד כלים ממשלתיים למדינה היהודית, ונגיש להם הצעה בדבר הרכבם. גם בלי קשר עם סידורי או״מ אפשר היה להגיע לצורך זה — מתוך בחינת הבטחון וצרכי ההתגוננות שלנו.

יש לנו כמה וכמה מוסדות למען הבטחון, ולכולם — זכרות רבות. אילו הייתי בא לכתוב היסטוריה, הייתי יכול לקשור כתרים להנהלת הסוכנות היהודית שבירושלים, להנהלת הועד הלאומי, וכן לאותו מוסד הקרוי המפקדה הארצית ולועד הבטחון על מעשיהם למען בטחון הישוב והארץ. לא הייתי שוכח גם את פעולת מגבית ההתגייסות וּועדות המצב. — כולם עזרו ופעלו למען הבטחון.

אולם אין השעה יפה לכתיבת היסטוריה. אנו עומדים בקשרי מלחמה, ואין לנו אלא דאגה אחת ויחידה — לנצח. ומתוך הכרח חיוני זה הגעתי לידי מסקנה שיש להעמיד, במקום המוסדות המרובים בעלי הזכויות הרבות, מוסד אחד ויחיד אשר יחלוש על כל האמצעים ויסדר כל צרכיו של הישוב ויתאימם לדבר המרכזי והעיקרי — לבטחון. בנידון זה לא חשוב כלל מה יוחלט באו״מ, ומה תעשה ועדת הביצוע. בין אם יכיר הרוב הדרוש של חברי או״מ ובין אם לא יכיר בממשלה ובמועצת הממשלה — המערכה הצבאית שהוטלה עלינו מחייבת שלטון מרכזי בישוב ושל הישוב — שלטון הנשען על תמיכתה המלאה של התנועה הציונית בעולם.

אין לד עכשיו ענין מעניני הישוב, שאין לו מגע ישיר או עקיף בבטחון. המשטר בבתי־חרושת, חלוקת־העבודה, הובלת כלי־רכב מהעמק לחיפה או מהעמק לירושלים, עבודת פועלים או עבודת פועלות, דרכי הייצור במשק החקלאי ובחרושת — כל אלה עניני בטחון הם. התרת אפית עוגות לשוק או איסורה; חלוקת מנות מזון ודלק בשוק חפשי או בפיקוח; יציאה חפשית מהארץ או פיקוח עליה; חופש בפרסומי העתונות או הגבלתם — אלה ואלה הם עניני בטחון. יש הכרח שכל הענינים האלה בישוב יקבעו ויתנהלו על־ידי רשות אחת שתי רשויות כאלה — פירושן אנרכיה, שלוש רשויות — אנרכיה כפולה והרת אסון.

נקים רשות אחת עליונה, מכרעת ושלטת בכל הענינים החיוניים של הישוב; לא רק בעניני הבטחון במובנו המצומצם, אלא בכל החיים הכלכליים, הציבוריים והרוחניים. מוסד זה צריך לקבל מלוא הסמכות מהישוב ומהתנועה הציונית, ועד בוא הנצחון יהא החולש היחיד על כל ענינינו בארץ. בלי זה לא יתכן בטחון ולא תיתכן מערכה.

---

שלושה סעיפים בתכנית הציונית

מאת

דוד בן־גוריון

בסיכום הויכוח בישיבת הועה׳׳פ הציוני, 7 באפריל 1948

בסיכום הויכוח אוסיף הערות אחדות בשאלות המדיניות שלא עמדתי עליהן בפתיחתי. לא בכל ישיבה יש לחבר מחדש או להסביר מחדש תכניות פוליטיות. יש להסתפק, לדעתי, רק בשאלות האקטואליות באותה שעה, וזאת עשיתי. אך מכיון שנשאלתי ע״י חברי הועה״פ הציוני על עמדתנו בשאלות מדיניות — חייב אני תשובה. תכניתנו המדינית היא פשוטה, ומורכבת כמקודם משלושה סעיפים: א) מדינה יהודית, ב) שיתוף יהודי־ערבי, ג) אורינטציה על האומות המאוחדות ועל שלום בעולם.

כמקודם — חתירה למדינה יהודית

אנו ממשיכים לחתור לקראת הקמת מדינה יהודית. לא נפחדנו קודם, כשהיו אומרים לנו שאסור לדרוש מדינה יהודית, באשר דרישה זו תדחה מאתנו ״כוחות המחר״ הפרוגרסיביים בעולם. קרה וחתירתנו לקראת מדינה לא דחתה אלא כבשה כוחות אלה. עכשיו מנסה שוב חברנו משה סנה להפחיד אותנו… ב״כוחות האתמול״, — כנון ארצות־הברית באמריקה,— שהם נגד מדינה יהודית, ועל כן לא תקום. לא נירתע גם מפחד זה. וכשם שהשומר הצעיר לא הרתיע אותנו ב״כוחות המחר״, כך חברם החדש משה סנה לא ירתיע אותנו ב״כוחות האתמול״.

הח׳ טבנקין, שהוא בעד מדינה יהודית, טוען יחד עם זה, שמדינה יהודית היא חלוקה, וחלוקה מחייבת מלחמה עם הערבים. חבל שטבנקין לא הסביר לנו איך תקום מדינה יהודית בארץ־ישראל השלמה בלי מלחמה עם הערבים, ומדוע ילחמו הערבים רק נגד מדינה יהודית בחלק מן הארץ ולא נגד מדינה יהודית בארץ כולה. כל מדינה יהודית היא מבחינה ערבית חלוקה — גם אם המדינה תכלול שני עברי הירדן. כי אליבא דערבים אין כלל פלשתינה, שבעיניהם אינה אלא חלק מארצות ערב, וכל מה שתגדל המדינה היהודית, מן ההגיון הוא שמלחמת הערבים נגדה תגדל. אולם נדמה לי, שדעת טבנקין היא דעת יחיד גם במפלגתו החדשה, כי מפלגה זו הכריזה לפני זמן קצר שהיא תפעל ותיאבק למען המדינה היהודית של או״מ, לפי החלטת 29 בנובמבר. מה נשתנה בינתיים? האם נסיגת אמריקה? — אין זו סיבה מספיקה שמפלגה ״מהפכנית״ כמפלגתם שלטבנקין וסנה: תשנה את דעתה.

נלחמנו למדינה יהודית — לפני ההכשר שניתן לה בעצרת או״מ, ונלחמנו למדינה גם אם לא תשתרע בארץ־ישראל השלמה משני עברי הירדן, ונוסיף להילחם עליה גם עכשיו, לאחר שמחלקת־החוץ של הממשלה האמרי­קנית נסוגה מהחלטת או״מ. הסעיף הראשון והעיקרי בתכניתנו המדינית הוא — הקמת מדינה יהודית, כזו שרצויה ותיתכן בהקדם האפשרי בנסיבות הממשיות הקיימות בעולם ובארץ.

שיתוף יהודי־ערבי

והסעיף השני הוא — שיתוף יהודי־ערבי. גם הוא נראה כאילו אינו מעשי, כי לעת עתה אנו עומדים במערכה קשה, מערכת דמים עם הערבים. אני רואה מערכה זו בכל חומרתה, בלי כחל ושרק, ואיני מקבל את ההנחה של טבנקין, הנחה משקיטה ומרגיעה, החסרה כל יסוד מציאותי, שבמערכה זו עומדים נגדנו רק אפנדים ולא אכרים ופועלים ערבים. לצערי הרב, העובדות הממשיות הן הפוכות. אלה שעמדו נגדנו בימים אלה בקסטל, במוצא, בגוש עציון, הם פלחים ערבים. ואף־על־פי־כן אין להתיאש מהאפשרות של הבנה הדדית, אם רק תוקם מדינה יהודית, ונוכיח בכוחנו אנו — ולא באורינטציה הבינלאומית שלנו — שאי־אפשר להשמידנו או להכניענו, ולא ישמידו ולא יכניעו אותנו, רק אם נדע לעמוד בשער. אם יחול שינוי במצבנו הודות לכוחנו אנו — יחול שינוי גם ביחס העולם הערבי אלינו. יון ותורכיה לחמו ביניהן שנים ודורות, ומלחמתן נמשכה גם בדורנו. לאחר שנגמרה מלחמת העולם הראשונה, פרצה מלחמה בין התורכים ובין היוונים, ולאחר שהתורכים גילו שכוחם אתם, נעשו שתי הארצות ירידות ושכנות טובות. כשיוכיח העם היהודי שכוחו אתו להקים את מדינתו ולהגן עליה — תתגבר בעולם הערבי ההכרה באפשרותו ובתועלתו של שיתוף יהודי־ערבי. הערבים זקוקים לנו לא פחות משאנו זקוקים להם.

אולם למען הגיע לידי הבנה הדדית, יש להבין את הערבים ולא לראותם רק ככלי משחק בידי זרים. כל אחד מאתנו יודע שלאנגלית יש יד במלחמת הערבים בנו. הליגה היא יציר כפיו של משרד החוץ הבריטי, ורבים משליטי מדינות ערב חיים בחסד אנגליה. אבל אל נרמה עצמנו ואל נחשוב שהערבים הם רק מכשיר בידי האנגלים. הם גורם עצמאי. בני העליה הראשונה והשניה יודעים היטב שעוד טרם היו פה אנגלים, היינו מוכרחים להתגונן בפני הערבים. ואל נקל על מצבנו בהסברות נוחות שרק אנגלים ואפנדים הם נגדנו, כפי שטבנקין רוצה לחשוב. זה אולי נוח בשביל הדיסקוסיה — אבל אינו הולם את האמת. הערבים נלחמים בנו — מתוך רצונם, ולא רק מפני שמישהו מסית אותם נגדנו. המנהיגים הערבים הם אלה שהעם הערבי בוחר או משלים עם הנהגתם, כבכל העמים, אם כי אולי בצורה אחרת. ואעפ״כ יתכן שיתוף יהודי־ערבי, וגם בהנהלת המלחמה עלינו לזכור שהמטרה היא שלום ושיתוף. לא נרפה ולא נאיט מפני כך את מאמץ המלחמה, ונמחץ את האויב במלוא יכלתנו, אבל מאפקנו ההיסטורי לא תגוז אף פעם קשת־הברית הרצויה והעתידה לבוא. ואין סתירה בין הקשת ובין הברית. ואת הדרך להבנה יהודית־ערבית נסלול בשלושה: בכוח, בעצמאות, ברצון טוב.

מהי האורינטציה שלנו?

והסעיף השלישי: אורינטציה על שלום בעולם ועל האומות המאוחדות, ולא על ניגודים בין מעצמות ולא הצטרפות לאחד היריבים.

שמענו היום הסברה מענינת מדוע משה סנה עזב את הציונים הכלליים ונכנס למפלגת הפועלים המאוחדת. לתפארת המליצה הגדיר סנה את נאומו כהסברה למה יצא מהנהלת הסוכנות. אילו באמת יצא סנה מההנהלה, כפי שהוא טען כאן, מפני האורינטציה המזרחית שלו, קשה להבין מדוע זה מפלגתו החדשה, שאף היא דוגלת באורינטציה מזרחית, מתפרצת כל כן להיכנס לאותה הנהלה. בכל אופן הסברת סנה היתה מענינת מאוד, ואני אאחל לו שילמד במפלגתו החדשה מה שלא הספיק ללמוד מרבותיו בציונות הכללית — ואין זאת דוקא אורינטציה על ברית־המועצות. אורינ­טציה זו אינה מונופולין של מפ״מ, ולא על ידה הומצאה. שמעתי עליה לפני שש או שבע שנים מאחד ממנהיגיה של התנועה הרביזיוניסטית באמריקה. הדבר שהייתי רוצה שסנה ילמד במפלגתו החדשה זהו הדבר המשותף למפלגה זו ולכל מפלגות הפועלים בארץ — דבר החלוציות. אם סנה יקבל תורה זו באכסניה החדשה שלו — כדאי יהיה המעבר. ערכי היסוד של הציונות — הערכים החלוציים — משותפים לכל תנועת הפועלים בארץ. ההבדל שבין מפלגת הפועלים המאוחדת ובין מפלגת פועלי ארץ־ישראל הוא ש״המאוחדים״ סבורים שפועלי ארץ־ישראל חייבים להיות מפולגים, ואנחנו מאמינים שהם יכולים וצריכים להיות מאוחדים במפלגה אחת. אם סנה וקפלנסקי יכולים לדור בכפיפה מפלגתית אחת, אין שום סיבה מדוע לביא וטבנקין ישבו במפלגות שונות.

תורת החלוציות היא תורה קשה, ואם כי לימודה אינו טעון זמן ממושך, הרי קיומה מחייב מאמץ ממושך, הייתי אומר — מאמץ מתמיד, ותורה זו אפשר ללמוד רק מפי אלה החיים בעצמם את החיים החלוציים, ולא מפי אנשים שיודעים לכתוב או לנאום על חלוציות. אם יבוא יום וסנה יסביר לנו שלשם רכישת תורה זו עבר למפלגה חדשה — אברך אותו בכל לבי על צעדו זה. הנימוק ששמעתי על נדידתו המפלגתית לא הניח את דעתי, כי איני בטוח שהגיע למנוחה ולנחלה.

תוך כדי הסברתו את אמונתו החדשה ציטט סנה קטע מדברי חבר נעלם ושפך עליו אש וגפרית. מתוך ג׳נטלמניות העלים סנה את שם בעל הציטטה. תרשו לי לגלות את ״הסוד״ — הציטטה היא משלי, והריני חוזר על הדברים ומוסיף עליהם גם הפסוק אשר משום מה סנה השמיט בציטוטו. ואלה הדברים:

״הנסיון האוילי מצד רודפי סנסציות לזהות את התנועה הציונית עם אחד הצדדים במערב או במזרח — מתעלם מהעובדה המאלפת ורבת־המשמעות, ששתי הממשלות, העומדות בראש הצדדים היריבים כביכול — היו מאוחדות בעצרת האומות בתמיכתן במדינה היהודית, ועל אחרות זו מושתתת המדיניות הציונית״.

אינני חוזר גם עכשיו מאף מלה אחת בפיסקא זו — באשר היא קבעה את האמת. והאמת היא ששתי המדינות, גם ברית־המועצות וגם ארצות־הברית, תמכו בהקמת מדינה יהודית. וגם זאת אמת — שעל אחדות זו מבוססת המדיניות הציונית.

כל יהודי זכאי להשתייך לכל מפלגה המביעה השקפת עולמו ושאיפתו הפוליטית — בין שזוהי מפלגה קונסרבטיבית, ליברלית, סוציאליסטית או קומוניסטית. יהודי יכול להיות יהודי נאמן גם בהיותו ליברל, סוציאליסט וכולי, אם רק אינו עושה עמו למכשיר בידי מדינה זרה. כליברל או בקומוניסט זכאי יהודי כזה להתיחס בבקורת או בהוקרה למשטר זה או אחר. אולם העם היהודי ככלל אינו יכול להזדהות עם שום משטר בארץ אחרת ועם שום צד מן הצדדים המתחרים על הגמוניה בעולם, אם בכוח ואם ברעיון. נעשה שקר בנפשנו אם נזהה את העם היהודי, את אחד עשר מיליון היהודים בעולם, עם אחד הצדדים. בכל אומה יש דעות שונות והשקפות שונות ואיש לא יעלה במחשבתו שאחד־עשר מיליון היהודים יש להם רק השקפה אחת ומפלגה אחת. זהו הבל הבלים. נחטא לא רק לאמת, אם נקבל השקפתו של סנה, אלא גם לאינטרס החיוני של העם היהודי, יש כשלושה או ארבעה מילית יהודים החיים בבלוק הסלבי והמזרחי (ואני כולל בבלוק זה גם אה הונגריה ורומניה שאינן סלביות) וכשבעה מיליון יהודים החיים בעולם האנגלו־סכסי. סנה בעצמו מאמין שהוא רואה הכל מראש, והוא בטוח שמחר או מחרתים תפרוץ מלחמת־עולם שלישית. בעיניו, אין מלחמה זו בגדר אפשרות — אלא עובדה. הוא יודע אפילו שמלחמה זו כבר התחילה והוא גם יודע כיצר התחילה. יש עוד מחלוקת בין חבריו של סנה — היכן התחילה. לדברי טבנקין התחילה מלחמה זו בארץ־ישראל, ולדברי אחרים ביון. אני מעיז לשלול את ההנחה שמלחמת־עולם שלישית כבר התחילה. ידוע אדע, שיש סכנה כזו, אבל אין זו עדיין גזירה שאין להשיבה. אבל אם גם נניח שמלחמת עולם שלישית כבר התחילה, אינני יכול להשיג כיצד יזדהה העם היהודי כולו עם צד זה או צד זה. כיצד יזדהו שלושה או ארבעה מיליון יהודי־המזרח עם אמריקה, וכיצד יזדהו שבעה מיליון יהודים בעולם האנגלו־סכסי עם ברית־המועצות? אולם אני כופר בעיקר: אין עוד מלחמת עולם.

יתכן שיש סכנת מלחמה חדשה, אבל אני שואל: מהו האינטרס היהודי? האם אנו מעונינים במלחמה או בשלום? אני יודע שהאינטרס היהודי אינו מכריע. גם כשיהדות אירופה היתה קיימת, לא היינו גורם עולמי, אלא עם קטן, מפוזר ומפורד, ולא בנו תלוי היה הדבר אם יקום השלום או תפרוץ מלחמה. אבל פה מיחסים חשיבות רבה ל״אורינטציה״ שלנו — ובאורינטציה זו רואים עולם ומלואו, כאילו היא עומדת במרכז חיינו ועליה אנו נהרגים, בגללה יוצאים מאכסקוטיבה, נודדים ממפלגה למפלגה, יוצרים משברים, ובשעה שבמוצא ובכפר עציון יורים ולוחמים, חוצבים פה להבות על אורינטציה. ואם אמנם האורינטציה שלנו בשאלות עולמיות היא כל כך חשובה, כאילו אנו המכריעים את הכף, הריני שואל את סנה וחבריו: על איזו מכפות המאזנים עלינו להניח את קורטוב ההשפעה שלנו (ויש לנו קורטוב של השפעה (!: על כף השלום או על כף המלחמה? ואני עונה כציוני, כיהודי, כאדם, כסוציאליסט: על כף השלום והאחדות האנושית זוהי האורינטציה שאנו מצווים עליה, אנו — כעם יהודי וכתנועה ציונית.

לא רק גורל הציונות וגורל ארץ־ישראל — אלא גורל היהודים באשר הם, עצם קיומם הפיסי, תלוי, חושש אני, בקיום השלום. מלחמת עולם חדשה עלולה להשמיד שארית ישראל, אם לא כולה הרי חלקה, ואחת היא אם המלחמה החדשה תהיה צודקת או לא צודקת. המלחמה האחרונה בודאי שהיתה צודקת — מצד אחד, על כל פנים — והיתה בלי ספק מלחמה מועילה שהשיגה מטרתה העיקרית — השמדת המשטר הנאצי. וכשפרצה המלחמה היו רבים מאתנו, ובתוכם ההנהלה הציונית וכל חברי, בעד השתתפותנו המידית במלחמה נגד היטלר. אחדים מאתנו, והם חבריו החדשים של סנה, היססו זמן רב, עד שלבסוף, לאחר שהיטלר תקף את ברית־המועצות, נצטרפו גם הם לבעלי־הברית נגד היטלר. אבל העם היהודי לא נהנה ממלחמה זו — זו עלתה בחיי ששה מיליונים יהודים. איני יודע כמה יהודים ישלמו בחייהם בעד מלחמת־עולם חדשה, ואיני מבין למה חלק מהמחנה החלוצי שלנו נחפז כל כך להצטרף למלחמת־עולם שלישית? ומהו החטא שמצא סנה בדברי ש״המדיניות הציונית מושתתת על אחדות העולם, על שלום ועל שיתוף פעולה בין אמריקה ורוסיה״? גם בברית־המועצות וגם באמריקה אומרים שיש אפשרות של שיתוף פעולה בין שתי מעצמות אלה, והן שתיהן נמצאות בארגון האומות המאוחדות. מהו איפוא החפזון של סנה וחבריו להכריז ששיתוף־פעולה זה אינו אפשרי?

אין אני יכול, לדאבוני הרב, לערוב לכך שלא תהיה מלחמה בעולם. איני יודע גם מי ילחם במי ומי יהיה על צדו של מי. כי אני זוכר את הפרוגנוזות המדעיות של חבריו החדשים של סנה מלפני מלחמת העולם השניה שנתבדו בדות גמורה. אנשי מדע אלה ראו באיצטגנינות שלהם שהכרחי הדבר שבמלחמת עולם שניה יהיו אנגליה וגרמניה של היטלר מצד אחד — ורוסיה המועצתית מצד שני.

ומכיון שאין אנו יודעים והדבר לא תלוי בנו — מותר לנו, ואני סבור שחובה עלינו, לעשות חשבון יהודי טהור. אמנם אני יודע שאני וכל אחד מאתנו אינו יהודי בלבד. כל אחד הוא כמה וכמה דברים: אב לילדים, יליד את מסוימת, בן המאה העשרים, בעל שערות בהירות או שחורות וכו׳ וכו׳. הציוּן יהודי אינו ממַצה, את כל תכני חיינו וגילוייהם. אולם הצד השוה שבכולנו פה הוא — שכולנו יהודים ומותר לנו וגם חובה עלינו לעשות חשבון יהודי. וחשבון זה אומר: נעזור לביצור השלום בעולם ונשים כל כובד משקלנו על כף השלום והאחדות. ואולי בכל זאת יתבדו נביאי המלחמה, והשלום ימשך עוד כמה שנים?! וכל שנת שלום היא ברכה רבה לעולם וביחוד לנו. ומדוע לא נאמין שגם עמים אחרים, גם העם הרוסי והעם האמריקני, רוצים בשלום ומעונינים במניעת מלחמות. ומדוע לא ננסה, אנחנו העם הקטן, לרכז ולגייס כל שאר העמים הקטנים להגברת השלום בעולמם?

העמדה החדשה של ארצות־הברית

סנה עטה על נסיגת אמריקה מהחלטת 29 בנובמבר כעל שלל רב. אין אני סבור כסנה ששינוי עמדתה של הממשלה האמריקנית — ועדיין איני בטוח שהשינוי הוא שינוי של קיימא — ימנע אה הקמת המדינה היהודית. לא זו בלבד שאיני סבור כי הכרזת הממשלה האמריקנית יכולה לבטל הקמת המדינה היהודית, אלא גם לא האמנתי שהכרזת הממשלה האמריקנית יכולה ליצור, מדינה יהודית. את המדינה היהודית נקים אנחנו בעצמנו. זה עשרות שנים אנו בונים אותה, ומניחים יסודותיה. הממשלה האמריקנית יכולה לתת מכה קשה לאו״מ — והסתלקות אמריקה מהחלטות או״מ ב־29 לנובמבר, יותר משהיא פוגעת במדינה היהודית, היא פוגעת באו״מ. ארגון או״מ עדיין חלש, ואעפ״כ האורינטציה שלנו גם עכשיו היא על או״מ, חיזוק כוחו, סמכותו, וכושר פעולתו. העובדה שלא רוסיה ולא, אמריקה אינן נחפזות לעזוב את או״מ למרות חולשתו — מחייבת גם אותנו. ואל ניחפז אנחנו לנבא הרס וכליון — נוסיף קורטוב ההשפעה שלנו לחיזוקו של או״מ, ולא לפירורו ולחיסולו.

בהצהרתו הארוכה סיפר לנו הח׳ סנה שהוא חזה מראש שהחלטת 92 בנובמבר סופה להתבטל, ומדינה יהודית לא תקום. הח׳ סנה הוא צנוע ולא סיפר את כל האמת. האמת, שהוא רשאי לזקוף לזכותו נצחון גדול יותר: כשעוד סנה היה בהנהלה דנו והתווכחנו על תכניתנו המדינית, וכולנו, מלבד סנה, הצבענו בעד מדינה. סנה הציע לנו תכנית של נאמנות בינלאומית ואנו דחינו אותה. והנה זכה סנה ותכניתו נתקבלה עכשיו ע״י הממשלה האמריקנית — והוא מרוב צניעות, אינו רומז אפילו שהוא הקדים את להתגוננות ולעצמאות

מחלקת־החוץ של ארצות־הברית בכמה וכמה חדשים. ואעפ״כ אני מקוה שהועד הפועל הציוני יתנגד גם עכשיו לנאמנות, כשם שהתנגד לכר קודם, כשהוצע רעיון זה ע״י סנה, בלי תמיכת הממשלה האמריקנית.

*

נעניתי לדרישת המתווכחים ונסיתי להסביר עמדת ההנהלה בשאלות המדיניות, אולם בסוף דברי אני חייב להדגיש מחדש שהדבר המרכזי המחייב בשעה זו ריכוז כל מאמצינו ואמצעיניו בלא שיור — זיהו מאמץ הבטחון.

---

להתגוננות ולעצמאות

מאת

דוד בן־גוריון

בנעילת מושב הועד הפועל הציוני, 12 באפריל 1948

לא היה עוד כינוס ציוני, אפילו קונגרס, אשר הטיל אחריות איומה כזאת על התנועה. הפעם הזאת עמדנו לפני המבחן העליון. עמדה התנועה, עמדו נציגיה, עמד כל אחד בישוב. והפעם כל אחד פירושו: איש ואשה.

עד עכשיו, עם האבידות היקרות שהיו לנו, יצאנו מהמבחן הזה שלמים. היו לנו כשלונות, נעשו שגיאות. אבל עד עכשיו לא נפגע אפילו הישוב הקטן ביותר. אבל למרות ההישג הגדול והיקר הזה, שאחראים לו המגינים, הנהגים, הנוטרים והמתישבים, בל נשלה את העם. נראה את המצב בכל חומרתו ואת האפשרויות של כשלונות גדולים, ואולי גם אסונות קשים. ראיה זו הכרחית לא רק למען התכונן בחומר ובגוף למבחן העליון, אלא גם כדי שנחשל את רוחנו, כי בו אולי יותר מכל — יותר מכל תכנון, ארגון וציוד — תלוי גורל המבחן העליון הזה.

אינני יודע אם כל אחד מאתנו מאושר מכל החלטה שנתקבלה כאן. הדבר הזה טבעי הוא. גם מושב זה של הועד הפועל, אשר נתכנס בשעה הגדולה והאיומה שלא היתה כמותה לאומה שלנו מאות בשנים, לא יכול להימנע מחילוקי דעות פנימיים. אולם נדמה לי שיש שני דברים, והם העיקריים, שבהם כל אחד מאתנו בארץ, וכמעט כל אחד בעם היהודי ברחבי הגולה, מאוחדים בלב שלם, והם:

א) התגוננות. לא יתכן הבדל או מחיצה בין מפלגות, מעמדות וזרמים בשטח זה. פה אנחנו יכולים ומחויבים להופיע אך ורק כיהודים, כי אך ורק כיהודים אנחנו נתקפים. בשטח ההתגוננות, ארגונה ומרוּתה, מוכרח להיות שויון מלא בזכויות ובחובות. מובטחני שצרכי ההתגוננות יביאו את כולם לידי הכרה מלאה ונאמנה בצורך ההתלכדות המלאה ללא כל פגם, כי כל פגם מהוה סכנה. גם בלי פגמים הסכנה גדולה.

העמידה שלנו עד עכשיו היא מעודדת. לא קל למצוא דוגמתה. אנו עומדים כאומה קטנה, שאין לה מדינה ושלא יכלה להתכונן, באשר השליט הזר והעוין מפריע, כשהיא נתקפת על־ידי מרובים.

הסכנה גדולה מאוד, והיא תלך ותגדל. אני אומר זאת בימים אלה, כשיש לנו הישגים לא קטנים בשתי החזיתות שאנחנו עומדים בהם כיום: בחזית הרי ירושלים והשפלה ובחזית המערבית־דרומית של העמק. בשתי החזיתות האלה אנו התוקפים. אבל גם במצב מעודד זה, אסור שתקטן בעינינו חומרתה של הסכנה. עד עכשיו ראינו רק חלק קטן של כוחות האויב ורק חלק קטן מיכלתו כוּון נגדנו. עוד איננו יודעים, מי יעמוד מחר נגדנו. לא יתכן שיהיה איזה פגם שהוא בהתלכדות היהודית שלנו ובהתגוננותנו.

והדבר השני, שגם בו אנחנו מאוחדים כולנו בלי יוצא מן הכלל: במלחמתנו על עצמאותנו. כי עצמאותנו מתנה את קיומנו ואת הציונות ואת העליה ואת התישבותנו ואת האפשרות להפריח את ארצנו השוממה. בעצמאותנו יש כליל השאיפות שלנו, כליל הצרכים והמאויים המשותפים לכולנו.

עם הסידורים שעשינו למען הגביר את יכולת עמידתנו, נביא אה ההרגשה הזאת של התלכדות יהודית שלמה ללא כל מחיצות וללא כל פגמים לשורה, לישוב ולעם היהודי בכל התפוצות, למען התגוננות ולמען עצמאות— אם זאת נעשה, יעשה המושב הזה את שליחותו.

---

לקראת הכרעה גדולה

מאת

דוד בן־גוריון

בכינוס לקראת המילוה הלאומי, 9 במאי 1948

אנו עומדים לפני ימים גדולים וגם לפני סכנות חמורות. אמנם ניצחנו עד עכשיו בכל החזיתות, ואנו עומדים מעודדים אחרי חמשה חדשי התקפות־הדים זדוניות מצד כנופיות ערביות בארץ ומחוצה לה. אנו עומדים אולי גם לפני כיבושים פוליטיים. ידענו שמדינת ישראל לא תינתן על־ידי הצהרות פוליטיות בלבד, אלא תוקם בכוחנו אנו. עתה נוכחנו שגם מדינה אדירה, שנסוגה פעם מהחלטתה החיובית בעצרת או״מ, נסוגה שוב. ונציג מדינה אחרת, שעשתה הכל להכשיל את הקמת המדינה, מוכרח היה להודיע שהחלוקה היא עובדה קיימת.

בראש וראשונה חייבים אנו להודות לחילות־המגן ולנהגים האמיצים. הוכחנו שיכולים אנו לעמוד נגד תוקפים העולים עלינו במספרם פי עשרה והמצוידים במיטב הציוד ומסתייעים במאמנים ובמדריכים זרים. שום נקודה המבודדת והנידחת ביותר לא נעזבה על ידינו. ולא רק משום שהיה לנו נשק. עמדה לנו גם גבורת המתישבים, שבלבם פעמו השליחות ההיסטורית של האומה הדוויה והחזון הגדול של תקומת ישראל בארצו. עמוק הוא הקשר הבלתי־מנותק בין היהודי ובין האדמה שעליה דרך מחדש אחרי כאלפּיים שנה.

שליחות־הדורות, שהתבטאה במפעל היצירה והבנין, וגבורת אנשי־המגן — הן שעמדו לנו הביאונו עד הלום.

אל ירום לבנו

אולם דוקא עכשיו בעמדנו על סף יום גדול, שלו ציפו עשרות דורות מאז בר־כוכבא, עלינו, לראות בעין פקוחה את העומד לפנינו. בעוד ששה ימים תיפול כל האחריות על שכמנו. עלינו לדעת להשליט סדר ומשטר בתוכנו. עמדנו נגד כנופיות מזוינות של ערבי הארץ והארצות השכנות. ובימים אלה מאיימים בפלישה צבאות סדירים לא של מדינה ערבית אחת, אלא של שורת מדינות המקיפות את ארצנו מצפון, מדרום וממזרח. ובים התיכון אנו רואים לא רק אניות־סוחר אלא גם אניות־משחית בריטיות השטות לאורך החופים. הן נשלחו לא כדי להגן על עולים יהודים החוזרים למולדת, לא כדי להקל עלינו להשיג מעבר לים ציוד הדרוש לנו. אולי להיפך. ואם כי ניצחנו עד עכשיו, ואולי דוקא משום שניצחנו, אל ירום לבנו ואל נזלזל בסכנות. אל נחשוב שאין בקרב ערבי הארץ כוחות הרוצים, המסוגלים והמוכנים לקום נגדנו. ויש כוחות במדינות הערביות השכנות, המצוידות ביד רחבה על־ידי האימפריה הבריטית.

המאמץ הנדרש מאתנו עכשיו גדול מזה שנדרש היה מאתנו עד עתה. המאמץ חל עד עכשיו על חלק של הישוב — על הנוער ואנשי־השורה. אך הם לבדם לא יעמדו בכוחם בלבד במערכה. מתקרבים ימי הכרעה גדולים, פוליטיים וצבאיים. ומכל אחד מאתנו ידָרש מאמץ גדול יותר. המלחמה, מלבד היותה דבר ארור, הריהי גם דבר יקר מאוד.

בכוחנו המוסרי והפיסי היינו מוכרחים להילחם על קיום החלטת האו״מ של 29 בנובמבר. אולם, גם ההכרזה שלנו על הקמת המדינה היהודית, וגם הכתרת מספר אנשים בשם מיניסטרים יהודים ובשם המפורש מדינת ישראל לא יעמדו לנו, אם לא נעשה כולנו את המאמץ הגדול והמלוכד כדי שנוכל לעמוד שוב במבחן צבאי, שאם יבוא — יעלה על כל המבחנים הקודמים; מאמץ בשטח התעשיה, התחבורה, המלאכה ושאר השטחים. התאספנו הערב לבצע אקט ממלכתי — מילוה לאומי ראשון של המדינה היהודית.

---

נהיה ראויים לשעה הגדולה

מאת

דוד בן־גוריון

שידור במוצאי־שבת, ו׳ אייר תש״ח — 15 במאי 1948

אתמול נפל דבר בישראל, ורק הדורות הבאים יוכלו להעריך את משמעותו ההיסטורית המלאה. עלינו, על כל אחד מאתנו, שומה בימים אלה רק לבנות באהבה ובאמונה תוך אחוה יהודית, את מדינת ישראל ולהגן עליה בנפשו ובמאודו, כל עוד יהיה צורך בכך. אנו עומדים עדיין במערכה כבדה, מערכה כפולה: מדינית וצבאית. ואל נקשט עכשיו את מעשינו, וּודאי את דיבורינו, בשמות רבי־צלצול; נצניע לכת. הגענו למַה שהגענו בעמדנו על שכמם של דורות שקדמו לנו, והשגנו אשר השגנו אשר קיבלנו ושמרנו על מורשת יקרה, מורשת אומה קטנה, רבת־סבל ונסיונות, אבל גדולה ונצחית ברוחה, חזונה, אמונתה וסגולות נפשה.

בימים אלה נזכור באהבה ובהכרת תודה מיוחדת את כל החלוצים והמגינים משלושה דורות, שהביאו אותנו עד הלום מיוצרי פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש־פינה ועד בוני הישובים הצעירים בנגב וברמות־הגליל; וממייסדי ״השומר״ והלגיון העברי ועד חילות ההגנה, העומדים בימים אלה במערכת גבורה מדן ועד באר שבע. רבים מאלה אינם עוד אתנו בחיים, אבל זִכרם לא יסוף מלבנו ומלב העם העברי עד עולם.

מאלה החיים אתנו אזכיר הערב רק שם אחד של אדם דגול, אשר בין אם הוא נושא ובין אם לא נושא משרה רשמית; בין אם מסכימים ובין אם לא מסכימים לדעותיו, הוא נשאר תמיד בחיר העם, ואין איש בחיים אתנו אשר תרם כמותו לכל הכיבושים חישוביים והמדיניים של המפעל הציוני — זהו ד״ר חיים וייצמן.

אתמול הוקמה מדינת ישראל וממשלתנו הזמנית כבר פנתה לאומות העולם הגדולות והקטנות במזרח ובמערב והודיעה על קיומה של מדינתנו ועל רצונה לשתף פעולה עם ארגון האומות לטובת השלום, הפריחה והקידמה בעולם. מכמה מדינות כבר הגיעו אלינו ידיעות בלתי־רשמיות על הכרה במדינת ישראל. הידיעה הרשמית הראשונה קיבלנו מממשלת ארצות־הברית באמריקה. מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה פנה נציגה של ממשלתנו הזמנית בוושינגטון לנשיא ארצות הברית בהודעה על הקמת המדינה ויסוד ממשלה זמנית, ומיד נתקבלה מאת ממשלת אמריקה תשובה בזו הלשון:

״הודיעו לממשלה האמריקאית על הכרזת המדינה העברית בארץ־ישראל ונדרשה הכרה על־ידי ממשלתה הזמנית. ממשלת ארצות־הברית מכירה בממשלה הזמנית כבשלטון־בפועל (דֶא־פאקטו) של מדינת ישראל החדשה״. אנו מקוים, שמדינות אחרות במזרח ובמערב לא תפגרנה אף הן בהכרתן במדינת ישראל ובממשלתה הזמנית. אנו עומדים עכשיו במטרה זו בקשר עם כל המדינות החברות בארגון האומות המאוחדות וגם עם ארגון האומות עצמו.

אבל אל נשלה את נפשנו, שגם אחרי הכרה רשמית דרכנו תהיה סוגה בשושנים. דרך קוצים לפנינו. והיא לא קצרה ולא קלה. למחרת הקמת המדינה הופצצה תל־אביב על ידי אוירונים מצריים. אחד האוירונים האלה הופל על־ידי התותחים שלנו. טייס נלקח בשבי, והאוירון צורף לאויריה היהודית הצעירה, אנו שומעים גם על פלישות של צבאות סדירים ממדינות ערב השכנות מצפון, ממזרח ומדרום. נכונו לנו ימי מסה קשים ומסוכנים. הממשלה הזמנית כבר פנתה למועצת הבטחון של ארגון האומות במחאה על מעשי התקפה גדולים אלה מצד חברות של ארגון האומות ומצד בעלת בריתה של אנגליה — עבר־הירדן. קשה להניח, כי מועצת הבטחון תעבור בשתיקה על התקפות זדון אלה, המפירות את השלום, החוק הבינלאומי ומדינות האו״מ. אולם עלינו לדעת ולשנן לעצמנו השכם ושנן, שקודם כל עלינו לסמוך על כוחנו אנו.

מוטל על כל אחד מאתנו, ועל כל יחידה מוניציפלית בעיר ובכפר, לאחוז באמצעי זהירות מתאימים, כבנין מקלטים, חפירות הגנה וכדומה. אבל בעיקר עלינו להגביר ולהאדיר את כוח המחץ של צבא ישראל למען הדוף בחוזק ידינו כל התקפה ולמען השמיד כוחות האויב באשר הם שם.

ואחרון־אחרון: עלינו להתכונן לקבל בהמון את אחינו הגולים והנידחים. אלה שבקפריסין, שבמחנות גרמניה ואבסטריה וכן גם כל שאר הגולים מן הארצות אשר ינהרו עכשיו קוממיות אל ארצם המשוחררת. נקבל אותם באחוַת אחים ונדאג להשתרשותם באדמת המולדת. מדינת ישראל קוראת לכל אחד מאתנו למלא חובו באמונת בהגנה, בבנין, בקליטת עולים. רק במילוי חובתנו נהיה ראויים לשעה זו.

---

בעיית הקרקע ביחסה המיוחד לנגב ולאילת

מאת

דוד בן־גוריון

תזכיר לשופט ברנדייס.

בעיית הבעיות בארץ־ישראל בשעה זו היא בעיית הקרקע. מראשית פעולתנו היתה השיבה לקרקע הכוח הדוחף והמסעד הבטוח ביותר בבנין ארצנו. מביל״ו עד החלוצים האחרונים ראינו בהתישבות חקלאית יסוד היסודות של חיי־עם בריאים בארצנו אנו. ״חובבי ציון״, הבארון רוטשילד והתנועה הציונית כולם הקדישו רוב מרצם להתישבות.

בשנת 1901 היו בארץ־ישראל 18 מושבות של יהודים על שטח של 225,000 דונם; ב־1914 — 43 מושבות על שטח של 408,742 דונם; ב־1922 — 70 מושבות על שטח של 649,000 דונם; בנובמבר 1931, בספירה השניה — 110 מושבות פזורות על שטח של 1,200,000 ד׳. האוכלוסיה היהודית בו בפרק היתה 175,000, בממוצע 7 דונמים לנפש.

מאותו פרק גדלה האוכלוסיה היהודית כמעט בכפלים. ואילו שטה הקרקע של היהודים לא גדל אלא במקצת. בשנת 1932 נרכשו 18,893 דונם; ב־1933 — 26,036; ב־1934 — 62,114, בסך הכל 33,0117 דונם. בשלוש השנים האלו גדל הישוב, מחמת ריבוי טבעי ויתר על הן מחמת עליה, ב־130,000 נפש. גם בשנת 1931 היה אחוז ההתישבות החקלאית קטן ולא־נורמלי — רק 24 אחוז מכל האוכלוסיה. מאותו פרק הורע המצב, ועם ריבוי העליה בשעה זו בעיית הקרקע הולכת ומחריפה.

העליה ההמונית בארץ־ישראל הולכת וגדלה במהירות ובלא הפסק. בשנת 1932 נכנסו לארץ־ישראל 9553 עולים; ב־1933 — 30,937; ב־1934 — 42,359. המספרים הללו אינם כוללים את התיירים, שנשתקעו בארץ בלא רשות הממשלה — מספרם מגיע בשלוש שנים למעלה מ־20,000. אין ספק, שהשנה יעלו המספרים על אלה של 1934, שהיתה שנת שיא בעליה. בארבעת החדשים הראשונים של שנה זו נכנסו לארץ־ישראל למעלה מ־21,000 עולים חדשים. בשנת 1935 יכנסו בלא ספק למעלה מ־50.000 עולים ואולי יגיע מספרם ל־60.000.

חוסר העובדים המורגש עדיין בארץ־ישראל מעיד על כך שהמספרים הללו עדיין אין בהם משום מכסימום… מצבם הנורא של המוני היהודים באירופה המזרחית ובגרמניה, שהוא גם למעלה מכוח הסבל וגם ללא סבר וסיכוי, בשעה שכל ארצות קליטת הגירה לשעבר דלתותיהן נעולות, עשה את ארץ־ישראל מקלט יחיד להמוני היהודים. אין שום ספק, שאנו עומדים לפני עלית המונים גדולה לארץ־ישראל.

בכדי שהתפתחותה של ארץ־ישראל תהא בריאה ובת־קיימא, יש צורך שחלק מסוים מן העולים יתישב על הקרקע. עד הזמן האחרון התישבות מועטת בערך סיפקה צרכינו. ואילו ריבוי העליה מעמידנו בפני הצורך הדחוף והחיוני של התישבות המונית. אנו עומדים בפני תביעת קרקע בשיעור גדול יותר. אנו עומדים בפני צורך תכוף של רזרבה קרקעית, כדי שנוכל ליישב חלק מסוים של העולים, ביחוד את היסוד החלוצי. זוהי עכשיו הבעיה החיונית והדחופה ביותר בעבודת הבנין שלנו.

מניין לנו הקרקעות, שאנו צריכים להם?

לפי שעה אין לפנינו אלא ארץ־ישראל המערבית, ששטחה הוא 10,000 מילין מרובעים, או 26 מיליון דונם מטרים. לצרכי התישבות, השטח הזה מתחלק לארבעה חלקים:

1. עמק החוף, מראש הנקרה (הגבול הצפוני) עד רפיח (הגבול הדרומי). זוהי אדמת מישור, משופעת במים ומוכשרת ברובה,לגידול הדרים. לשטח זה אפשר לצרף עמק יזרעאל. ההתישבות היהודית מרוכזת רובה ככולה בשטח זה. כאן מושבות הפרדסים והכרמים שביהודה ובשומרון וישובי העובדים בעלי משק מעורב שבעמק.

שטח זה תופס 5,000,000 דונם בערך. מחיר הקרקע גבוה והאוכלוסיה צפופה באופן יחסי.

2. השטח ההררי המרכזי משתרע מהגליל העליון בצפון, בהפסק עמק יזרעאל, דרך הרי השומרון שבמרכז, עד הרי יהודה דרומית מחברון. שטח זה תופס 8,000,000 דונם בערך, וכאן אין כמעט ישוב יהודי (חוץ מכמה מושבות סמוך לירושלים). שטח הררי זה אינו מוכשר, לפי שעה, להתישבות יהודית גדולה.

3. עמק הירדן, לרבות החולה. גיזרה זו משופעת במים והאקלים הסוב־טרופי מכשירה לחקלאות אינטנסיבית של כל המינים: תבואה, פירות וירקות. ישוב יהודי אינו אלא בפינה של החולה ובדרומה של הכנרת. חלק גדול של שטח זה, שהיה אדמת הממשלה, חולק על ידי הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל, לשבטי בידואים. הם קיבלו אדמה במידה כזאת (במקרים רבים 1000–500 דונם למשפחה), שאין בידם לעבדה בעצמם. מסתבר, שהאדמה ברובה מוברת. חלק מסוים דינו ליעשות מקום להתישבות יהודית. אלא כל השטח אינו גדול ביותר, ותופס 1,200,000 דונם בלבד.

4. הנגב זהו המרחב הדרומי של ארץ־ישראל הנמשך מחברון ובאר־שבע עד מפרץ אילת. שטחו 12,000,000 — כמעט לא מאוכלס, ומעובד רק במקצתו.

שטח גדול זה, חוץ מבאר־שבע, שיש בה אוכלוסיה של 5000, ועקבה שיש בה אוכלוסיה של כמה מאות, חציה כפרית וחציה עירונית, אין בו שום ישוב־קבע, לא של יהודים ולא של ערבים. כמה אלפים בידואים נודדים עם גמליהם וצאנם במרחב זה. יש יסוד להאמין שאדמה זו משופעת בנפט (בסביבות ים המלח) ובכמה שפוני טמוני מינרלים. הנגב עני במים, עני בגשמים, שומם, וחלק מסוים אינו ניתן לעיבוד. מכל מקום אפשר לעבד בקלות שטחים גדולים ממנו אם ימצאו מים להשקאה. לדעת הופּ־סימפּסון יש בנגב,כמות בלתי מוגבלת של קרקע ראוי לעיבוד, אם ימצאו מים. החורבות הרבות בשטח זה מעידות, כי בשכבר הימים היתה כאן אוכליסיה גדולה. נתגלו כמה ערים, שיש בהם רחובות סלולים, בתים, בארות, גתים ובתי־בד ושדות מדורגים — כל אלה מעידים על כלכלה עתיקה. בימינו אין כאן נפש חיה. ארץ זו היא רשות הפקר. אין לה בעלים מבחינת הדין, וכל אדם העובר אדמה ברשות הממשלה, הריהו בעליה לפי החוק התורכי, שתקפו עדיין לא פקע בארץ־ישראל.

בעיית המים המכרעת עשויה להיפתר בשתי דרכים:

1. אגירת מי־הגשמים היוצאים לבטלה ונופלים דרך העמקים לתוך הים, בלא שימוש.

2. חפירת בארות. התורה מספרת לנו, שאבותינו אברהם ויצחק חפרו כאן בארות. לפי דעת מומחי גיאולוגיה עלינו לחפור כאן בארות ארטיזאניות, שכן יש סימנים, שיש בנגב אגמים תת־קרקעיים גדולים.

אשתקד, באבגוסט 1934, היה לנו משא־ומתן עם הנציב העליון בענין הנגב, ויחסו לתכניותינו היה חיובי. בשיחה אחת, שהיתה לנו לא כבר (12 בפברואר 1935) עם הנציב, נדונה בהרחבה כל בעיית הקרקע. הנציב העליון הדגיש את הצורך בקביעת מינימום של קרקע בשביל הפלח בתורת שטח מחיה. היחידה שנראתה הכרחית לפני כמה שנים, סובלת עכשיו, לדעת הנציב, הפחתה יתירה. טעם ונימוק להפחתה, הוא נסיון הפיתוח היהודי, שאפשר להתקיים על יחידה קטינה זו.

אנחנו העירונו, שאמצעים שליליים אין בהם כדי עזרה לפלח, ושרק בדרך קונסטרוקטיבית בלבד, על ידי עיבוד אינטנסיבי, ישפרו את רמת־החיים של האכּר הערבי. עמדנו על כך שהממשלה חייבת לא בלבד להגן על האוכלוסיה הערבית, דבר שאנו מסכימים לו, מסתבר, ברצון, אלא חייבת חובה גמורה לפתח את ההתישבות היהודית, ככתוב בפירוש בסעיף 6 של המנדט:

״…לעודד התישבות יהודית על הקרקע, לרבות קרקעות הממשלה ואדמה שוממה…״

הנציב העליון הסכים עמנו, שחובת הממשלה להגן על החקלאי הערבי כרוכה בחובה לסייע להתישבות יהודית.

אחרי השיחה הזאת שלח לנו הנציב העלית תעודה חשאית בכתב, החוזרת על דעותיו בבעיית הקרקע וחוזרת ומאשרת דעתו, שיש צורך ״… בחוק מיוחד המבטיח שטח־מחיה לחקלאי הערבי… הפלח הזעיר יהא חייב במכירת חלק מאדמתו, לשייר לעצמו שטח מספיק לקיומו… אלא שטח זה ניתן לשינוי הערכה מפקידה לפקידה לפי יבולו השונה… ״

אף הוא הודה — ״…שטובת הבית הלאומי מחייבת התישבותו של אחוז גבוה של מתישבים ציונים על הקרקע בארץ־ישדאל… בריכת רמדן והחולה הן מופת חותך, שניקוז יש בו כדי ליצור אדמה חדשה להתישבות יהודית ולפתח אדמתו של הפלח הערבי. יש סבר וסיכוי, שקידוחי בארות בנגב יכשירו עוד קרקעות, ובאמת־מידה גדולה מזו, למטרה כפולה זו. אחר כך יש סיכוי שימצאו במקום אחר קרקעות למטרה זו. (ב״מקום אחר״ כיוון הנציב העלית לעבר־הירדן).

עיקר חשיבותו של הנגב הוא בעובדה, ששטחים גדולים ריקים הם מאין יושב, פשוטו כמשמעו. כאן אנו יכולים, על־ידי קידוח בארות, ליצור התישבות המונית צפופה, שלא תיתכן בשום מקום אחר בארץ־ישראל המערבית.

אם הערבים הנודדים המועטים שבנגב אף הם יקבלו קרקע מספיק ביד רחבה להתישבותם, עדיין ישתיירו מיליוני דונמים, שיש בהם מקום להתישבות יהודית ממושכת באמת־מידה רחבה.

במרחב זה של הנגב, שבעתיד הקרוב דינו להיות עיקר מטרתנו בעבודת ההתישבות, יש מקום אחד התובע תשומת־לבנו מיד ויש לו, חוץ מערכו החקלאי, חשיבות מדינית, כלכלית ואסטרטגית ממדרגה ראשונה. זהו מפרץ אילת והאדמה שמאחוריו — עמק הערבה.

עתידנו בארץ־ישראל — זיקתנו לים. כשם שאנו צריכים ליעשות בארץ־ישראל עם עובד אדמה, כך אנו צריכים ליעשות עם יורד־יד. הים מילא תמיד תפקיד חשוב בחיי ארץ־ישראל (ביפי צור וצידון — גם תפקיד היסטורי־עולמי). הים, על ידי דייג, ויתר על כן על ידי ספנות, הריהו מפרנס עכשיו אלפי משפחות בארץ־ישראל. וחשיבותו הכלכלית הולכת וגדלה במהירות. עלית תיירים בעתיד, העברת מאות אלפים עולים והיבוא והיצוא ההולכים וגדלים עושים את משק־הים גורם כלכלי ממדרגה ראשונה.

ארץ־ישראל נתברכה בשני ימים, הים התיכון המחבר את ארץ־ישראל לאירופה ולאפריקה, וים־סוף, המקשר אותנו ליבשת הגדולה של אסיה. ארץ־ישראל, שתעודתה ליעשות מרכז התעשיה במזרח הקרוב, תהא צריכה ביחוד ליצור יחסי מסחר עם העורף האסיאתי. כאן חשיבותו המרובה של מפרץ אילת.

המפרץ מילא תפקיד חשוב בשכבר הימים, בתקופת התנ׳׳ך, בחיי היהודים. ״ואני עשה המלך שלפה בעצית־גבר אשר את אלות על שפת ים־סוף בארץ אדום׳׳ (מלכים א׳ ט׳, כו). בעתיד הקרוב תמלא אילת תפקיד מדיני וכלכלי גדול מזה שבתקופת התנ׳׳ך. תעלת סואץ, ששימשה לאימפריה הבריטית עורק מרכזי, עלולה להפסיד חשיבותה בקלות. אנגליה עומדת במוקדם או במאוחר, לצאת ממצרים. תעלת סואֶץ צרה לספינות מודרניות גדולות, ובשעת מלחמה קל לחסום אותה. די לטבע ספינה אחת כדי לשבש דרך התעלה. דרך אחרת להודו אינה אלא דרך ים־סוף, מחיפה דרך אילת. שתי נקודות אלו מקבלות מפני כך עכשיו חשיבות מרובה.

מסביב למפרץ אילת יש עכשיו ארבע ממשלות. ממזרח — איבן סעוד (דרומית) והאמיר עבדאללה (צפונית); ממערב — מצרים (דרומית) וארץ־ישראל (צפונית). הממשלה הבריטית התחילה בזמן האחרון להקדיש תשומת־לב רבה לעקבה לפני כמה שנים הוציאה את עקבה מחג׳אז ומסרה אותה להלכה לעבדאללה בעברי הירדן, ועל־ידי כך העבירה אותה למעשה לידי האנגלים.

בחוברת האחרונה של ״קורנט היסטורי״ (יוני 1935), במאמר ״הבריטים בעקבה״, כתוב לאמור:

״בראשית אפריל נעשה חוזה בין האמיר עבדאללה מעבר הירדן, הגנראל ארצ׳יבאַלד מונטגומרי—מסימברג, ראש המטה הראשי של האימפריה הבריטית, והשלטונות האזרחיים והצבאיים של ארץ־ישראל ועבר הירדן, שלפיו הצבא הבריטי אחראי להגנתה של עקבה, כפר־חוף קטן בראש מפרץ אילת, לשון ים־סוף, ממזרח לחצי־אי סיני. במלחמת־העולם (הראשונה) שימשה עקבה בסיס, שממנו פשטו קולונל לורנס והנסיך פייסל על האגף המזרחי של הצבא התורכי. מבחינה אסטרטגית הריהי הנקודה החשובה ביותר במזרח הקרוב״.

בשבילנו כפר עקבה אין לו שום ערך, שכן הריהו בתחום עבר־הירדן, הסגור עדיין לפנינו. אולם חלק ממפרץ אילת והעורף הם ברשות ארץ־ישראל המערבית. לא רחוק מעקבה, מערבית, באום־רשרש, יש תחנת משטרה, ששלטיה הם בשלוש הלשונות של ארץ־ישראל: עברית, ערבית ואנגלית. היא בתחום הבית־הלאומי. העורף של אילת (עמק ערבה), הנמשך מן המפרץ עד ים המלח, רובו בארץ־ישראל המערבית. זהו שטח של חצי מיליון דונם, משופע במים. (כאן נמצאו מים בעומק מטר אחד, לפעמים — חצי מטר). החלק הצפוני של אילת, סמוך לים המלח, אדמתו מלחה ותועלתה מועטת לחקלאות. ואילו החלק הדרומי סמוך למפרץ, כרבע מיליון דונם, אדמתו פוריה. (תחנת הנסיונות של הסוכנות היהודית בדקה כאן את הקרקע ואת המים ומצאה את המקום מוכשר לחקלאות). האדמה מסביב למפרץ פוריה מאד וגידולים מכל הסוגים, אף ירקות ותבואה, מצליחים.

חשיבות כלכלית ומדינית גדולה שבגדולות היא לייסד ישוב יהודי כאן תיכף ומיד, כדי ליצור עובדה קיימת. הממשלה מתכנת עכשיו כביש אסטרטגי גדול מעזה דרך באר־שבע עד אילת. כביש שני, ואולי גם מסילת־ברזל, יבנו מאילת דרך ערבה עד ים המלח. בקצה אחד של ערבה יש לנו כבר ישוב יהודי. זהו מפעל האשלג, דרומית מים המלח. ועלינו, מבעוד זמן, להתישב גם בקצה השני, החשוב יותר וסמוך למפרץ אילת. מי המפרץ משופעים בדגים ועלול הוא ליעשות מרכז דיג לארץ־ישראל.

צפונית־מערבית מאילת (בתחום הבית הלאומי) עלינו ליישב תיכף ומיד קבוצת של 100–50 חלוצים, בתורת החלוץ של צבא הכיבוש להתישבות יהודית בנגב. הקבוצה תעסוק מקצתה בדיג ומקצתה בחקלאות. לשם כך עלינו לרכוש בערבה שטח מספיק למטרה זו. התחבורה עם ארץ ישראל תהא באוירונים, כדי ליצור קשר מהיר עם המרכזים. ישוב זה, תהא לו במשך הזמן אותה השיבות שיש לחיפה, שכן חיפה ואילת הן החוליות המחברות את אירופה ואסיה.

ההתישבות באילת מצריכה 20 אלף לא״י (100,000 דולאר) לשיכון, מכשירי דיג, קרקע ושנים — שלושה אוירונים. ההשקעה תהא בחינת קרן אבודה, שכן יש לנו להניח, שבתקופה הראשונה עד שיתפתח המקום, הישוב לא יביא רווחים. אלא כדאית היא ההשקעה, כדי לפתוח את הנגב ודרך הים להודו לעבודה וליזמה של יהודים.

עתידנו קשור בהתישבות חקלאית גדולה בנגב ובפתיחת פתח לעבודה ויזמה של יהודים על פני הים. ויפה שעה אחת קודם. במידה שנקדים לעשות את הדבר, נבטיח עמדתנו בשטח רב־סיכויים זה, בין ביבשה ובין בים.

ניו־יורק, 4 ביוני 1935.