הרגש והמצוה בענין היישוב / משה ליב ליליינבלום

 

א'    🔗

הרגש והשכל ילמדונו, שכל הדברים הנחוצים לאדם לצורך קיומו לא לבד שהם מותרים לו אלא גם חובה עליו לעשותם ולחיות בהם; חובה – לא אך על-פי פקודת איזה חק, כי אם מפני שקיומו דורש אותם, שאי-אפשר לחיות בלעדם, והאדם חייב לדאוג ולעשות לטובת קיומו. אם הוצבו לאדם איזו גדרים בענינים כאלה, אין הגדרים ההם בכללם של הענינים, כי אם בהפרטים שבהם ובאיזה אופן צריך להשתמש בהם. אם האדם רעב – אליו להשביע רעבונו, זהו יסוד קים בכלל; אך בפרטי הדבר יש איזו גדרים, ועל כן בקרבנו אל המאכל אשר נשביע בו את רעבוננו עלינו לדעת, כי לא כל הדברים מותרים לנו, ואיזו מאכלים נאסרו לנו מצד חקי הטבע, כמו דברים מזיקים, איזו מצד חקי האנושית, כמו דברים גנובים וגזולים, ואיזו מהם – מצד חקי הדת. החולה מחויב להתרפא מחליו, גם זהו יסוד קים בכלל, וגם בזה יש גדרים באופני השמוש בהרפואות, כמו לקיחת הסמים במדה מרובה המביאה נזק, וכיוצא בזה. האדם צריך לבקש לו פרנסה, גם זהו כלל גדול; אך באופני השגת הפרנסה יש גדרים, כן מצד חקי שלי שלך, כן מצד הלכות המדינה, וכיוצא בזה. כל הדברים האלה וכיוצא בהם הם בעצמם מן החובות הראשיים המוטלים על האדם, שאין שום מקום לחקירה עליהם בכלל, ורק בבואנו להביא אותם לידי פעולה עלינו לשים לב ולדעת אם מותרים הם לנו בכל האופנים, או יש בהם איזו גדרים שעלינו להיות זהירים בהם, אם מצד הטבע, אם מפני חקי הדת, או משום הלכות מדינה. אבל מעולם לא שמענו שישאל אדם בן-דעת על כלל הדברים ויסודם: אם חייב האדם מצד הדת להשביע רעבונו, אם חייב החולה להתרפא, אם יש חיוב לבקש פרנסה וכיוצא בזה, אם התירה הדת דברים כאלה או לא? וכמאמרם ז"ל: “הא למה לי קרא – סברא היא”.

אבל מה שהוא פשוט לכל אדם אינו פשוט לנו, בני-ישראל. מיום שנשתנו עלינו סדרי ההיסטוריה אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו; בא הקץ גם לההגיון והשכל אצלנו. חדלנו להיות בני-אדם חיים על-פי תביעת החיים והטבע, וגם חיינו הצטמצמו אך בפקודות דתיות. אבותינו, בני עם חי, בראותם, כי אנשי אנטיוכוס השמידו כאלף חסידים, מפני שבחסידותם ההבלית לא עמדו על נפשם ביום השבת, לא חפשו דרשות והיתרים מן התורה להוכיח שפקוח נפש דוחה שבת, אך אמרו כבעלי הגיון ואנשי דעת: “אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו – עוד מעט והשמידונו. ויועצו כלם ביום ההוא לאמר: אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות” (חשמונאים פרק א' ב' מ“ג מ”ד). כן הורו בני העם החי, והדורות שלאחריהם השתדלו למצוא סמוכין לזה מן התורה (עי' יומא פ"ה); אבל בני הדורות החנוטים התחכמו לגרש את ההגיון והשכל מכל פרטי החיים, ואין להם אלא פקודות דתיות. אדם מישראל צריך לאכל, כדי לקיים מצות “ונשמרתם מאד לנפשותיכם” (אם גם כונת הדברים האלה היא אחרת לגמרי), וכדי שיטול ידיו ויברך; אדם מישראל צריך לישא אשה, כדי לקיים מצוה; אדם מישראל צריך להתרפאות בחליו, כדי לקיים מצות פקוח נפש; אדם מישראל צריך ללמד את בנו אומנות, מפני שכן היא דעת ר' יהודה בקידושין. מן העת ההוא החלו חובשי בית-המדרש לחפש היתרים על כל מעשה שבעולם, ועל כל ענין ישאלו את פי ספרים ¹, ואם חלילה לא ימצא על דבר פלוני צווי או לפחות היתר בשלחן-ערוך הקצר של ר' שלמה גאנצפריד או בספר אחר – אז יעמדו כנדהמים ויתחככו להחמיר. שחוק מכאיב לב הוא לראות, כי לפני איזו עשרות שנים צריך היה חכם אחד לחבר ספר מיוחד להוכיח, כי למוד לשון-הקדש, למוד לשונות שמדברים בהן בני-אדם בארצות שונות, מלאכה ועבודת-האדמה, לא לבד שהם מותרים לבני-ישראל כי אם גם לחובה עליהם על-פי הדת (תעודה בישראל), כאילו באמת יש בכח איזה רב לאסור דברים כאלה, וצריך היה לחקור אם לא נאסרו. עוד יותר שחוק מכאיב לב הוא לשמוע, כי החכם הנ"ל נחשב בגלל ספרו ההוא לאפיקורס.

אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור!

ועדיין לא שבנו מטעותנו! בזמן האחרון נתעוררה בעמנו שאלת ישוב ארץ-ישראל. השאלה היא לעמנו בכלל היא כשאלת הלחם להרעב ושאלת הרפואה לחולה. בכללה היא מן המושכלות הראשונות, ובפרטיה יש לה איזו גדרים, כמו הלכות הישוב והאֶקונומיה, שלא לעלות באופן שאינו מתאים עם הלכות מדינה, כפי שרמזו לנו חז"ל באגדתן על-דבר שלש השבועות, וכיוצא בזה. איזו שנים היתה השאלה נשואה על-פני הספרות, גם באו לפעולה איזו התחלות – ופתאם זכרו חובשי בית-המדרש שיש בבית-מדרשם שלחן-ערוך הקצר לר' שלמה גאנצפריד. “עמדו, בנים משחיתים! – קראו חובשי בית-המדרש - הנכם עולים לארץ אבותיכם, ששם היו הנביאים וחכמי המשנה, ואת פי השלחן-ערוך הקצר של ר' שלמה גאנצפריד לא שאלתם! וכי מה בין זה ושור שחוט, שאסור לאכלו בטרם נבדקה הריאה שלו ונמצאת כשרה על-פי הוראת מומחה? עמדו ונגיד לכם אם ארץ-ישראל אסורה או מותרת!” מאז נפלגו הדעות בין חובשי בית-המדרש: יש אומרים, שארץ-ישראל אסורה בהנאה לגמרי, ומותרת רק לאלה היושבים שם ועוסקים בתורה או שאינם עוסקים בתורה, ומתפרנסים מכסף חוץ-לארץ, היינו, שאינם נהנים מארץ-ישראל עצמה, רק מזכותה; ויש אומרים, שארץ-ישראל לא נאסרה, וכמו שמותר לאדם להשביע רעבונו כדי לקיים מצות ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כן מותר לעלות לארץ-ישראל כדי לקיים את המצוות התלויות בארץ; אבל חלילה וחלילה לעלות שם בשביל איזה רגש אנושי או לאומי, כי מה לאיש ישראל המחויב לכונן צעדיו על-פי הוראת מומחים שונים ולרגשות אנושיות? ואילו הוציאנו ה' ממצרים ולא נתן לנו מצוות התלויות בארץ, כי אז היתה ארץ-ישראל אסורה לנו ולבנינו עד ביאת הגואל.

ואילו היו חובשי בית-המדרש אלה מחבבים את ישוב הארץ מצד התורה, מבלי לאסור את הרגש הלאומי או האנושי, כי אז היו ראוים לתודה רבה מחובבי-ציון. הרבה מפלגות בעמנו, ויש בנו אלפי אנשים שבעונותינו נתטמטם מוחם כל-כך, עד שאין בכחם להבין שום רגש אנושי או לאומי, והם חיים רק כדי לקיים מצוות, ועל-כן אם לא יוכיחו להם, כי ישוב הארץ יש בו גם מצוה מן התורה לא ימצאו בו שום חפץ, כמו שלא מצא השדכן שזכרתי בהערה חפץ בחוטם לחתן. אבל דא עקא, כי בין חובשי בית-המדרש האלה ישנם גם אנשים המתאמצים לפשוט מעל ענין הישוב כל רגש ולצמצם אותו אך בגבול המצוות לבד, מבלי שם על לב כי בזה ירחיקו מעל הענין הזה, היקר לכל ישראל, לא לבד את אלה אשר הדת רפויה בידם מעט או הרבה, כי גם את אנשי המעשה מן המאמינים, שלא הורגלו לשאול את פי בעלי-ההוראה אלא בעניני בשר בחלב, תערובות, חמץ בפסח וכיוצא בזה, ולא בעניני החיים והמעשה שאין להדת דבר עמהם בהשקפה ראשונה. הנם משביעים רעבונם לא משום מצות ונשמרתם מאד לנפשותיכם, הנם מפרנסים את נשותיהם לא מפני שהם חייבים על-פי הדת במזונותיהן, הנם מכלכלים את בניהם לא בשביל “לעשות צדקה בכל עת” והנם קוראים לרופא בשעת מחלה מבלי לחקור אם מותר להתרפאות, אם יש בזה מצות פקוח-נפשות וכו'. עוד זאת: אם יבוא המורה ויאמר להם שמותר ומצוה להתרפאות יענו ויאמרו לו: צא ובַשֵׂר לפראים, ואנחנו נאמר לך: שקילי טיבותך ושדיה אחיזרי, שאפילו אם תאסר לנו להתרפאות לא נשמע לך, כמו שהשכילו לומר בעלי-התוספות, שהיו חכמים ממך, בענין דומה לזה (עי' תוס' שבת ד' ד"ה קודם).

אבל לחרפתנו ולבשתנו כבר נשאלה שאלה זו, אם מִדְיָנִית זו, כלומר ארץ-ישראל, אסורה או מותרת, והרב ה' פרייל במאמריו ב“המליץ” (שנת תרנ"ד) כבר פסק, כי דין המדינית הזו הוא כדין אשת האח שמת בלא בנים, היינו בעיקר היא ערוה, אבל מותרת רק בכונה לשם מצוה, אך לא חלילה לשם נוי או ממון ושאר רגשות אנושיות.

על כן להסיר את החרפה הזאת מעל עמנו ומעל דתנו הנני רואה עלי חובה להוכיח, שאין שום יסוד לכל דבריו.

                                                                        _________

 

ב'    🔗

מאמרו השני של הרב פרייל נמשך ב“המליץ” בשבעה גליונות, מנומר 179 עד נומר 191. בראשית דבריו הוא מחזק את סברתו, כי חכמי ישראל השתדלו תמיד להשקיע את הגאון הלאומי לבלי יתפרץ ויצא ממסגרותיו. ראיותיו הן: משל ר' יהושע בן חנניה על-דבר הארי והקורא, התנגדות חכמי ישראל לבר-כוכבא ושם הדראון “פריצי ובריוני” לגבורי המרד האחרון בימי החורבן. אבל כל הדברים האלה אינם מוכיחים כלום; אם ר' יהושע וחברי ר' עקיבא לא הסכימו למעשי בר-כוכבא, הנה זה מטעם פשוט, כי ידעו היטב את מצב העם החלש, שאין לו גם קצין ומושל ומפקד צבא מלחמה כראוי, ולעומתו מצב הרומים, שהיה בימים ההם איתן מאד. מקרים כאלה היו בימינו גם בצרפת. ההמון הגס הנוח לכעוס שָׁאַף איזו פעמים להלחם עם האשכנזים, והחכמים היודעים כי עוד לא הגיע כח הצרפתים למדרגה כזו – השביחו את השאון בכל מאמצי כח. עם זה יודעים אנו, כי אין איש בצרפת חושב מחשבות להשקיע את הגאון הלאומי, ולהפך, משתדלים הם בכל ענין לרומם אותו. אם שם המורדים בימי החורבן מנואץ, הוא מפני שהרבה מהם היו רוצחים פשוטים וסקריקין ושפכו דמי נקיים לרוב; ומי יודע, אם לא היו מצליחים במלחמתם עם הרומיים אם היו נלחמים אך עמהם ולא היו מחלישים את כח העם ברציחותיהם הנוראות עד לאין מרפא הרב אומר, כי רוח הסנהדרין לא היתה נוחה מכל מעשי המלחמה הזאת, כי אין איש ישראל רשאי להפקיר חייו ומה גם חיי העם כלו אלא בעד תורתו, ולא בגלל הטבת מצבם החמרי, אבל גם זה אינו אלא דמיון. רבן שמעון בן גמליאל הראשון, ר' זכריה בן אבקולוס ². ואלעזר בן חנניה בן חזקיהו, שהיו ראשי חכמי ישראל, עמדו בראש המרד; ונקדימון בן גוריון, בן ציצית הכסת ובן כלבא שבוע, שהיו אנשים כשרים ואולי גם חסידים, - להראשון נקדה חמה לדברי חכמינו ז“ל והאחרון היה חותנו של ר' עקיבא – עזרו על-ידי המלחמה בנדבותיהם הגדולות. אם נאמר כדברי הרב, שהמלחמות מותרות רק בעד הדת – הרי אין במציאות “מלחמת הרשות” שנזכרה בדברי חז”ל (סוטה מ"ד:; סנהדרין ב'). חז“ל מספרים, שהיו חכמי ישראל באים אצל דוד המלך ואומרים לו: עמך ישראל צריכים פרנסה, והוא היה עונה להם: לכו ופשטו ידיכם בגדוד; מיד יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלים אורים ותומים (אם יצליחו. רש"י) (ברכות ג:), ולא יעלה על הדעת, גם לא נאמר בשום מקום, שבמלחמות כאלה לא נהרג שום איש. ומה היו רוב מלחמות דוד אם לא להטבת המצב החמרי? וכמ”ש בסוטה (מ"ד:): מלחמות בית דוד לרווחה (להעלות לו מנחה ומס עובד. רש"י) דברי הכל רשות. האמנם לא יבצר מאת העקשים לומר, שדוד נלחם מלחמותיו על-פי נביא, אך מלבד שאז לא יתכנו דברי הנביא: “דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית” (דה“י א' כ”ב, ח), הנה לפנינו דברי הרמב"ם על מלכי ישראל בכלל: “אין המלך נלחם תחילה אלא מלחמת מצוה; ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו " (הל' מלכים פ“ה ה”א). הנה ברור הדבר, כי מותר להלחם בעד הטבת המצב החמרי. עוד יותר: עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם היא מלחמת מצוה לדעת הרמב”ם, ואם כן אחרי שבאו אספסינוס וטיטוס להלחם בישראל הלא היתה המלחמה עמם מלחמת מצוה. לדעת ר' יהודה (סוטה שם) גם מלחמה “למעוטי נכרים דלא ליתו עליהו”, היינו לקדם פני הרעה גם בטרם באו הנכרים, הרי היא מלחמת מצוה, ואם דעת הסנהדרין, כדברי הרב, לא נחה מן המלחמה בימי החורבן בשעה שהאויב כבר צר עליהם, מפני שמלחמה כזאת שלא היתה בעד הדת אינה על-פי התורה, נמצא שר' יהודה חולק על הסנהדרין, דבר שלא יתכן.

הרב הולך לשיטתו, כי הרעיון הלאומי פגול הוא, וכל החיים והפעולות צריכים להצטמצם אך במצות ודקדוקים. שיטה כזו תוכל להתקבל אך על דעת חובשי בית-המדרש החנוטים, שסר צֶלֶם האדם מעליהם. לאשרנו ולכבוד עמנו לא היו ראשי ישראל בזמנים הקודמים וטובי חז"ל אחריהם חנוטים ומֵתי עולם כאלה, אך אנשים מדיניים במלוא מובן המלה. בשום אופן לא אבין את דברי הרב בהתפלאו עלי, לאיזה חפץ ומטרה אני מתנגד לדעתו, שהחכמים נהלו את העם בכונה ידועה לאחרית הימים, - אם למען לסתור את דבריו, או כי קשה לי לתת את חכמי התלמוד לדיפלומטים רואים את הנולד ומנהלים רוח עמם? הנה אנכי ברור דברתי, שאין בוראים היסטוריה סוף מעשה במחשבה תחלה, כלל שגם הרב בעל-כרחו הודה עליו, ואם כן אינני מאמין באפשרות הדבר שחכמים ידועים יוכלו להטות לפי חפצם את רוח עמם לזמן ארוך, בין שיהיו החכמים ההם חכמי ישראל, בין שיהיו חכמי אומות-העולם, בין שיהיו מזמנים הקודמים, בין שהם מזמנים המאוחרים. האמנם רגילים איזו מן הדרשנים החדשים לומר, שר' יוחנן בן זכאי בכונה ובמחשבה מיוחדת הציל את ישראל על-ידי שיסד בכונה את דרישת התורה ביבנה, במקום שבט המושלים. אבל לדעתי גם רבי יוחנן בן זכאי לא עשה כן במחשבה תחלה, לברוא חדשה בישראל לדורות. הוא בעצמו היה חכם ואהב את התורה יותר מנפשו, ועל כן בקש מאספסינוס לתת לו מקום ללמודו ויסד מה שיסד, ומסבות ההיסטוריה ורוח העם גרמו שהתורה לא תשתכח מישראל. אם היה ר' יוחנן בן זכאי מת במקרה לפני ראותו את אספסינוס ומן האחרון לא היה רשיון ליסד בגלוי בית-המדרש ביבנה – היה מתעורר חכם אחר מבני דורו והיה מיסד ישיבה במקום אחר, בגלוי או בסתר, כמו שעשו בימי אדרינוס, והתורה היתה ממש על מעמדה כמו שהיא עתה. ר' חייא אמר, שעשה שהתורה לא תשתכח מישראל, ולתכלות זו זרע פשתן, קלע רשתות, צד צביים, כתב על עורם חמשה חומשי תורה ולמד אותם לחמשה ילדים, והוסיף עוד לשנן לששה ילדים אחרים ששה סדרי משנה, וצוה להם שכל אחד ילמד את חבריו מה שלמד מפי ר' חייא (בבא מציעא פ"ה:); ואף-על-פי-כן מאמין אני באמונה שלמה, וכן יאמין בלי-ספק כל בן-דעת, כי גם בלא אחד-עשר הילדים ההם, שלא נודעו לנו גם בשמותם, לא היתה התורה משתכחת מישראל. דברים כאלה תלויים לא ברצון יחידים, אך ברוח העם ובמסבות ההיסטוריה, שעל פיהם נהוגים גם מנהיגי העם.כל אלה המיחסים לר' יוחנן בן זכאי מחשבות של פוליטיקה כאלה, אינם מבינים, לדעתי, ערך אנשים רמי המעלה כר' יוחנן בן זכאי ועד כמה הם אוהבים את הלמודים. אם ארכימאֶד לא עזב את מכונותיו וחשבונותיו בעת שנבקעה עירו לפני חיל פראים, אם פלוני הפרופיסור בזמננו עסק בנתוח המתים בעת שהאויב ירה כלי-תותח על חומת עיר מושבו, למה לא נאמר כי ר' יוחנן בן זכאי מאהבתו להתורה ירד ליבנה, במקום שכבר נמלטו שם קצת מחכמי הדור (כנראה ממלות “יבנה וחכמיה”) והרביץ שם תורה, כמו שעשה הלל רבו, בלי שום פוליטיקה? הננו רואים מעשים בכל יום, כי במות לאיש בנו יחידו, גם באין לו עוד תקוה להוליד עוד בנים, לא יחדל אחרי שבעת ימי אבלו לשנות פרקו ולקרוא בספר, ואיזו סבה היתה לחכמי הדור ההוא ובכללם רבי יוחנן בן זכאי לבלי לעסוק בתורה, חייהם ואורך ימיהם, אחרי החורבן, גם מבלי מחשבות לעתיד? גם האמוראים, שהיו קרובים בזמן לרבי יוחנן בן זכאי, לא יחסו לו מחשבות פוליטיות ונבואיות כאלה, לומר שידע מראש, כי עתה נשבר גאון ישראל לימים רבים ועל כן ראוי להשקיע את גאונו הלאומי בתורה. את תקנתו “שיהא יום הנף כלו אסור” בארו מטעם “מהרה יבנה בית-המקדש ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח?” וכו' (ראש השנה ל.), אם כן גם הוא קוה, ויהא גם על-ידי נסים (אם גם הנחה כזאת לא נתבררה עוד), לבנין בית-המקדש ושיבת כבוד ישראל בימיו, ולא היה בטוח כי יארכו ימי השעבוד ותשתכח תורה מישראל. ואילו היתה כונתו להשקיע את הגאון הלאומי בתורה וליסד לישראל מרכז רוחני תחת מרכז מדיני – לא היה מקום להמאוחרים להתלונן עליו ולקרוא עליו המקרא “משיב חכמים אחור” (גטין נ"ו).

כן אי-אפשר להסכים לדברי הרב, כי חכמינו דאגו לקיום ישראל למען לא יכחד עצמו ועל כן אמרו להמית את רגשותיו; כי כמו שעזבו, לדברי הרב, “את הדאגה לכבוד ישראל וממשלתו המדינית וכל הנוגע אל הבשר והחומר – על ה'”, כן יכלו בבטחון גמור לעזוב על ה' גם את הדאגה לקיום ישראל ולתורתו וכל הנוגע אל הרוח, שהרי הם היו מאמינים גמורים, וכבר הובטחנו “כי לא תשכח מפי זרעו” (דברים ל"א כא), ונאמר עוד: “אם ימושו החקים האלה (חקי הטבע) מלפני נאום ה' גם זרע ישראל ישבתו מהיות נוי לפני כל הימים” ³(ירמיה ל"א לה). אבל האמת היא כמו שאמרתי, שאין בוראים היסטוריה סוף מעשה במחשבה תחלה, כלומר: אין בכח אנשים לתת ברצונם מהלך ידוע לארך ימים לרוח איזה עם. קלומבוס גלה את אמריקה לא במקרה גמור, כי אם באיזו כונה, בחפצו למצוא ארץ אשר לפי טעותו קרא אותה בשם “הודו”, אך בכל אופן לא עלתה מעולם על דעתו לעשות אפילו קצת מן השנוים הגדולים שהיו בתבל על-ידי ההתגלות הזאת, והשנוים באו לא מפני שכך היה רצון קלמבוס מראש, אך ממסבות ההיסטוריה. בּאָנאַפּאָרט הוציא להורג מאות אלפי אנשים והתכון לשנות פני תבל, אך רצחן לא עלתה בידו אלא רצחנותו, אירופה הלכה במהלכה, ופני תבל לא נשתנו על-ידי מעשיו. על כן, אם אלה אשר הטיפו ראשונה להישוב יקבלו את שם-הכבוד אשר נתן להם הרב בחסדו “מחוללי התנועה” (“המליץ” 182), גם אז לא יוכלו להתאמר בשם “בוראי ההיסטוריה”, סוף מעשה במחשבה תחלה, כי הם אינם מרמים את עצמם להאמין כי יצלח בידם לנטות קו על מהלך רוח עם ישראל לעתיד. הם חפצים, הם מקוים, כי ישוב ישראל מעצמו לרוחו ההיסטורי על-פי טבע הדברים, ולא שהם יתוו לפניו דרכים חדשים. אם כן אין לזה שום ענין עם דעת הרב, שחכמי המשנה בזמן החורבן בראו במחשבה תחלה היסטוריה לישראל, להכניע את גאונו הלאומי ולהגביר רגש הדת, שזוהי באמת בריאת היסטוריה.

אך עלי ללכת הלאה, ולברר להרב, כי גם אלה אשר הטיפו ראשונה להישוב לא יוכלו לקחת לעצמם עטרה שאינה הולמתם ולהקרא בשם “יוצרי התנועה”. תנועת הישוב לא נבראה בחפץ איזו סופרים לברוא היסטוריה, אך אותם הסופרים בעצמם היו פרי הרוחות המנשבות בתקופה ההיא, תקופת תגבורת הלאומיות והשנאה לזרים הכרוכה בעקבה לדעת ההמון הגס, שאינו יכול להבין הצלחת הלאום בלי שנאה לזרים. הסופרים ההם נתחנכו מנעוריהם ברוח ישראל, לבם היה ער תמיד לכל הנוגע למצב עמם, וכאשר ראו, כי העתים נתחלפו, הציוויליזאציה קבלה פנים מאירות, המדעים עשו חיל, המשפטים הקדמונים הולכים לטמיון, והשנאה לישראל עוד חזקה גם עתה כמו שהיתה לפני אלף וחמש מאות שנה, באופן שהתקוה, כי יוכל ישראל לחיות ככל האדם בארצות גלותו, תוכל לבוא אחרי שיבראו שמים חדשים וארץ חדשה – הטיפו לעמם, כי מצאו אוֹן להם להטיף כזאת, לחפש לו אותו דרך החיים, שמעולם לא חדל העם לקוות עליו, ולשוב לחיי ההיסטוריה שלו, שאליהם הוא נושא את נפשו מאז, ואין כאן בריאת היסטוריה חדשה. ומתוך שהשעה היתה מוכשרת לכך מצאו להם שומעים בין העם, מה שלא הצליח ביד הלאומיים הקודמים, כמו הגאון רצ“ה קאלישער והרב ר' יוסף פריעדלענדער ז”ל, שבאו בדעותיהם בלי הכרח פנימי. הן כל הפעולות, לפחות הגדולות, באות בהכרח, ובשעה שלא היה הכרח, רק רצון יחידים, לא היתה פעולה, וגם זה הוא אחד הסעיפים מן הכלל הגדול, שאין בוראים היסטוריה ברצון סוף מעשה במחשבה תחלה.

הרב שואל בתמימות: “מי למד את העם להכנע תחת המקרים וכו' ולא להשליך נפשו מנגד ולמות מות גבורים? הלא מאשרי העם וגדוליו” וכו' (גליון 182). אבל מעולם לא ראינו שימות עם שלם מות גבורים, והשם “מות גבורים” עצמו מעיד, כי לדבר הזה מוכשרים רק יחידים; ומי למד לעמים אחרים שלא ימותו כלם מות גבורים? ומי למד להעכבר להתחבא מפני החתול? האין הרב יודע, כי רגש שמירת עצמו מוטבע לכל הנבראים?

                                                                       _________

 

ג'    🔗

אחרי שהפקיד הרב את כל קיום ישראל ומהלך רוחו ביד יחידים מחכמי ישראל מדורות הקדמונים, כאילו היו הם רק פועלים ולא נפעלים מרוח העם וממסבות ההיסטוריה, הוא שב לריב עם יל“ג וליוואנדא, ומתפלא למי ידברו דברים כדברי יל”ג ⁴בשירו וליוואנדא בספורו, לבלתי קוות לנסים רק לנסות כחם ועוצם ידם (פעולות פשוטות, כאותן שהציעו יל"ג וליוואנדא, וכח ועוצם יד שאמר הרב, הם דברים שונים זה מזה לגמרי…)? המכחישים לא יחכו גם בלעדיהם לנסים, ואם הדברים אמורים להמאמינים – למה נחליש אמונתם? על דברי שאמרתי, שאין דברי יל“ג וליוואנדא פוגמים באמונת היסוד הי”ב, ענה הרב, כי המאמינים יודעים בעצמם מה שפוגם באמונתם ומה שאינו פוגם. אנכי אמרתי, כי כמו שהמשתמש ברופאים אינו מקוה לכחו ועוצם ידו בלבד, ועם זה הוא מאמין גם בה' – כן מותר לנו לעשות ולפעול לטובת ישוב הארץ ולחכות עם זה לתשועת ה‘, ועל כן דברי יל“ג וליוואנדא אינם פוגמים באמונה, והרב עונה, כי מזה אין ראיה, שכן התורה התירה להתרפא, ורז”ל אולי (?) אפשר למצוא בדבריהם איסור להעיר את האהבה עד שתחפץ. אנכי הוכחתי, כי גם עזרא השתדל לפני מלכו, והרב אומר, כי הוא אינו מאמין במציאות ישעיה השני, ועוד ישעיה שהיה בימי חזקיה נבא בשם ה’, כי כורש מלך פרס יקומם הריסות ערי יהודה (עזרא לא היה בזמן כורש, אך שנים רבות אחרי-כן, והשתדלותו היתה לפני ארתחשסתא ⁵), ובתוך העולים היו נביאים, וכל הנביאים שנבאו על הגאולה ההיא אמרו בפה מלא כי תהיה טבעית ברצון מלכי פרס; לא כן אנחנו, שאין אתנו נביא, עלינו רק ללכת באורח אשר סללו קדמונינו לפנינו, ובכן על פיהם יקום דבר, אם יוכל החתן להיות בלי חוטם או לא?

בהיות כל הדברים האלה יסוד כל טענות הרב ותלונות כל החרדים המתנגדים לחובבי-ציון, רואה אני לחובה עלי להאריך מעט בזה. השכל הישר ילמדנו, כי אחרי שהתירה התורה בפירוש להתרפא, כדברי רז"ל בברכות (ס: ועי' תוס' ב“ק פ”ה.), הלא זה עצמו יוכל להיות בנין אב לכל הענינים בדומה לזה, שגם במקום שעלינו לחכות לתשועת ה' מצוה עלינו (כלשון השלחן-ערוך יו“ד סי' של”ו ס"א) להשתדל במעשים טבעים למהר את תשועת ה'. אמנם הרב מרמז על האגדה של שלש השבועות (כתובות קי"א); אבל תם אני ולא אדע, מה המה הפחדים אשר יפחידונו מתנגדינו, מהרב החוקר החפשי בווינה (הרא“ה ווייס, “האסיף” תרנ”ד 99) עד הרב המורה צדק בקראק, על-ידי האגדה הזאת, כמו שמפחידים את הילדים בדוב או בצועני? פעולת חובבי-ציון אין לה שום נגיעה לדברי האגדה הזו.

הרמב“ם ז”ל אחרי שאמר: “ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם” וכו' (הלכות מלכים פי"א הל' ג') – יאמר: “ואם יעמד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמת ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח בודאי, ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והרי הוא ככל מלכי בית דוד הכשרים” וכו‘. מן הדברים האלה אנו למדים, כי לדעת הרמב“ם עוד בטרם שיתקבצו הגליות ויבנה המקדש, ובטרם נדע בודאי מי הוא משיח, כבר יהיה מלך לישראל. אם כדעת מפחידינו כן הוא, איך אפשר שאיש כשר, המקיים תורה שבכתב ושבעל פה וכופה את ישראל לילך בדרך התורה, יעבור על שלש השבועות? ואיך החריש הראב”ד ולא סתר דברי הרמב“ם מן האגדה ההיא? ודברי הרמב”ם יש להם סמך בדברי הברייתא: “בשביעית מלחמות ⁶, במוצאי שביעית בן דוד בא” (סנהדרין צ"ז). ועל-כרחם של מפחידינו עליהם להודות כי שלש השבועות אינן אוסרות עלינו אלא מרידה במלכות. נרא נא את שלש השבועות: אחת, שלא יעלו ישראל בחומה, פי’ רש“י: יחד ביד חזקה, ומהרש”א מוסיף: לבנות חומת ירושלים בלי רשיון (ואולי צ"ל “כחומה”, וכמו שאמרו: אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כלכם בימי עזרא, יומא ט:); השנית, שלא ימרדו באומות-העולם, אין לזה שום נגיעה לפעולות חובבי-ציון, העושים כל מעשיהם ברשיון הממשלות; השלישית, שהשביע הקדוש-ברוך-הוא את אומות-העולם, אינה נוגעת לנו כלל. גם שלש השבועות החדשות של ר' לוי (כתובות שם) אינן אוסרות כל פעולות והשתדלות. הראשונה מהן היא, שלא יגלו את הקץ, וחובבי-ציון אינם מתפארים כמו איזה מחברים מדורות שעברו שהם יודעים את הקץ, ואינם יודעים מה לגלות; השניה, שלא ידחקו את הקץ, פי' רש“י: בעונם, ולדעתי יש לפרש, שאם יראו שעת-הכושר לפעולה והשתדלות אל יאמרו כדברי החרדים, שאסור להשתדל וצריך לחכות רק על נסים; עוד יש לרש”י גירסא אחרת: שלא ידחקו את הקץ, ופירושה: “שלא ירבו בתחנונים יותר מדאי”; השלישית, שלא יגלו סוד העבור או סודות טעמי התורה, אינה נוגעת לחובבי-ציון כלל. אם כן, מי אסר לנסות במעשים טבעיים ולהשתדל בישוב הארץ? אולי אלה החפצים כי הכל יהיה על-פי הפרוגרמה של הספר “אבקת רוכל”? אך הם אינם לא פוסקים בישראל ולא מפיהם תצא לנו תורה, יחכו הם על הולדת הרשע ארמילוס מן האבן, כמו שהבטיח להם הס' הנ"ל, ואל יחוו לנו דעתם.

יש מקום לשער, כי גם אלה מטובי חכמי ישראל שהעמידו את תקומת האומה אך על הנסים, כתבו כך לא מפני שכך היתה דעתם באמת, אך כנגד משיחי השקר שעמדו לפעמים בימיהם. כן הרמב“ם ז”ל עצמו, שאמר שלא יעלה על הדעת שהמשיח צריך לעשות אותות ומופתים, כנ"ל, כתב באגרתו לתימן, כי המעלה המיוחדת להמשיח היא: "בשעה שיגלה יבהלו מן המופתים שיראו על ידו וכו‘, ואמר (הנביא) שימית (המשיח) כל מי שירצה (הוא) להמיתו בדברו (על יסוד הכתוב: וברוח שפתיו ימית רשע) ולא יוכל להמלט ולהנצל הימנו וכו’,ואיני רואה שזה שעמד בארצכם (הוא המשיח שקר מתימן) יש בו מכל אלו ". אבל חובבי-ציון אינם משיחי שקר, אינם אומרים כי ה' שלחם, אינם מתאמרים לקבץ נדחי ישראל ולהקים ממלכה, רק אומרים, שחלק ידוע מן העם צריך לשבת בארץ אבותיו תחת ממשלת תוגרמה, כמו שחיו אבותינו שם אחרי חורבן הבית תחת ממשלת קיסרי רומא וביצאנץ.

אם מעטים להרב דברי הרמב“ם ז”ל שהבאתי אוסיפה עליהם כהמה וכהמה.

הגאון הקדוש מו“ה אליהו גוטמאכער מגריידיץ ז”ל כותב: “כי יש בחבוריו (של הרב פריעדלענדער) וביחוד בחבור זה (יוסף חן) ענינים אמתיים ותכליתים לברר גודל ההכרח לעשות התחלה לגאולה שלמה. בעו”ה טועים רבים בחשבם שיהיו יושבים בחברת השעשועים, כל אחד כפי דרכו בביתו, ופתאום יפתחו שערי הרחמים ויעשו מופתים בשמים ובארץ וכל יעודי הנביאים יתקיימו ויקראו אותם ממקום שבתם, לא כן הדבר וכו' (האין אלה דברי יל"ג וליוואנדא?), ואני בא אחריו בכל מאמצי כחי, שגם כבוד גאונו יעשה כזאת לעורר כל מכיריו ושומעים לדבריו הקדושים שלא ינוחו ולא ישקטו מלהלהיב הלבבות לענין הישוב, שהוא יתד בל ימוט לגאולה השלמה" (שיבת ציון, ח"ב, צד 41). הגאון ר' צבי הירש קאלישער זצ“ל אמר: “אל יחשוב החושב כי פתאום ירד השם ית”ש משמים או ישלח משיחו פתאום מן השמים לתקוע בשופר גדול וכו‘, רק מעט מעט תבוא גאולת ישראל וכו’. ראשית הגאולה תהיה ע”י סבה טבעית מבני אדם וע“י רצון המלכיות לקבץ פזורי ישראל לאדמת הקדש כמ”ש הרד“ק בתהלים וכו', וזה לשון הרמב”ן ז“ל על פסוק האלף לך שלמה: ראשית הגאולה העתידה תהיה עפ”י רשיון המלכיות וכו‘, וכן כתב הרב תוי“ט עפ”י הירושלמי" (שם צד 45). הגאון מו“ה חיים דוד חזן זצ”ל חכם באשי מירושלים כותב להגאון רצ"ה קאלישער: "שותיה דמר אמרות טהורות וכו’ כי אין משיח לישראל כאשר עולה על לבות בני אדם וכו‘, ברם בקושטא לא תזרח ולא תצמיח פתאום תשועה גדולה וכו’, כי אם עליתם מעט מעט ממדרגה למדרגה" (שם 53 וע"ש שהוסיף, שאין זה מכלל השבועה של שלש השבועות). הגאון הגדול מוהרמ“ל מלבים זצ”ל אומר: “הגאולה תצמח לאט לאט וכו', ושתחלה יתישבו אנשים מבני ישראל ברשיון מלכי הארץ הישרים והחסידים ויהיה ישוב ארץ ישראל קודם ביאת המשיח” (שם 3). הגאון מוהר“ר מרדשכי אֶליאשברג זצ”ל מבויסק כתב בזה מאמר שלם בשם “אלו ואלו דברי אלהים חיים” להראות, כי גם הדרך הנסי גם הדרך הטבעי דרכי ה' המה (שם 9–11), ובמאמר שני הוסיף עוד: “שמדברי הש”ס אין לנו ללמוד (בענין זה) מפני שדבריהם באגדה באו סתומים וכו' ודברי המדרש תהלים מסכימים עם דברי הרמב“ן, וכנראה שמתחלה תהיה לישראל גאולה ברצון המלכיות, ואח,כ יוסף ה' שנית ידו לחשוף זרוע קדשו בנסים גלוים ע”י מלך המשיח" (שם 12).

יכולתי להביא עוד מאמרים רבים מדברי גאוני הדור בזה; אך מאשר אין חובבי-ציון עוסקים בפוליטיקה ואין להם עסק בהדי כבשי דרחמנא, וכפי שאמרתי אין מטרתם אלא שישב חלק מישראל בארץ-הקדש על האדמה והעבודה תחת ממשלת תוגרמה, - לפיכך הנני חושב כל הדרשות האלה, המחברות את הישוב עם אתחלתא דגאולה, לדברי יחידים, שאין להם שום שייכות עם פעולת חובבי-ציון. עיקר מטרתי היה להוכיח, כי לא בצדק התנפל הרב על חובבי-ציון בכלל ועל יל“ג וליוואנדא בפרט בשם האמונה בביאת המשיח, כי דבריהם הם דברי הגאונים שהבאתי. אם, כדברי הרב, יודעים המאמינים שדברים אלה פוגמים באמונתם, הנה מאמינים אלה הם בלי-ספק מאלה אשר הס' “אבקת רוכל” הוא בעיניהם כאורים ותומים ואשר אין שום בן-דעת חושש להם; אך המאמינים ההולכים בשיטת הגאונים הנ”ל לא יוכלו למצוא בדברים כאלה שום פגימה באמונתם.

וע“ד תשובת הרב על-דבר השתדלות עזרא, שהיתה על-פי הנביאים, הנה הרב אינו מאמין במציאות ישעיה השני, והנביאים האחרונים, חגי, זכריה ומלאכי, לא זכרו אפילו ברמז שתהיה הגאולה ההיא טבעית ברצון מלכי פרס, ולמה ירבה הרב נביאות מלבו? גם ישעיה וירמיה לא יכלו להנבא על גאולה טבעית דוקא, שהרי אמרו חז”ל: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא (היא לדבריהם הביאה השניה שהיתה בימי זרובבל) כדרך שנעשה להם בימי יהושע (לבא ביד רמה, רש"י) אלא שגרם החטא (ולא הלכו אלא ברשות כורש, רש"י) (ברכות ד'). אם כן לא יכלו ישעיה וירמיה להנבא דוקא לפי גרם החטא, כי “צדיק ורשע לא קאמר”, ונבואותיהם היו בשני האופנים. ולמה נחכה אנחנו דוקא לנסים, כאילו יהיה דורנו יותר מוכשר מדור זרובבל ועזרא? למה לא נאמר גם אנו כי גם לנו נתנו שני קצין: “לא זכו – בעתה, היינו על-ידי סבות היסטוריות וטבעיות, שדרושה להן עת קבועה בהשתלשלות המקרים, זכו – אחישנה” על-ידי נסים? (עי' סנהדרין צ"ח.) ⁷.

                                                                      __________

 

ד'    🔗

התנחומים אשר מצאו מקום בלב כל אוהבי עמם, בראותם כי הדור החדש שב לעמו ע"י הרוח הלאומי המאחד אותו עם אומתו, אינם נכנסים אל לב הרב. “יגורתי, מתאונן הרב, כי המקור הזה יכזבו מימיו לאלה הרחוקים מן הספרות הישראלית האמתית בלבם (כלומר: הבלתי מאמינים) כאשר לא נאמנו מימיו וכו', ולזאת היתה עצתי לדבר אל העם בשם התורה והמצוה” (גליון 184). הרב עושה עצמו כקטן שנולד, שאינו יודע כלום ממה שהיה בנו זה עשרות שנים, שהרבה-הרבה מבני הדור החדש נתרחקו לגמרי מעל עמם, ואך על-ידי הרגש הלאומי שבו רבים מהם לפחות אל עמם, אם לא גם לדתם. מדברי הרב משמע, כי אך עם תנועת הישוב התרחקו המרוחקים מן הספרות הישראלית האמתית, ועל כן יותר טוב היה שלא תהיה מעיקרא לא התנועה ולא ההתרחקות. באופן אחר אין שחר לדבריו: “יגורתי, כי המקור הזה יכזבו מימיו” וכו', כי כלום יש בידו תרופה יותר טובה מן הרוח הלאומי לקרב את הכופרים בתורה לעמם? אם כן הוא, יואיל להודיע לנו את התרופה הזאת, ושכר הרבה יטול ורופא אומן יקרא! תרופתו “לדבר אל העם בשם התורה והמצוה” (כמו שאמר: ולזאת היתה עצתי לדבר אל העם בשם התורה והמצוה) מעוררת שחוק, הוא בא לרפא את ראובן ונותן סמי-מרפא לשמעון! כי מה יועיל להכופרים אם נדבר אל העם בשם התורה והמצוה?

הרב מתאונן, כי הילדים השבים אל חיק אמם מושכים אחריהם גם את הסינר גם את הָאֵם (גליון 189), וכפי הנראה יותר היה נוח לו שילכו הבנים ההם לעזאזל ואל יגעו בהסינר. אבל הרב סתם את דבריו ולא באר לנו, אם הם מושכים את הסינר בכח וביד חזקה, או בדברים בעלמא. אם הכונה באופן הראשון, אז חטא הרב ועבר על “מדבר שקר תרחק”, כי מעולם לא שמענו שיבואו הלאומיים בעקיפין על אחיהם החרדים להכריחם לאיזה דבר בכח. אם באופן השני – מה בכך? האם הבנים שלא שבו לעמם אינם משתדלים לחדש בינינו כתות? האינם דוברים סרה על גופי היהדות כמצות מילה וכיוצא בזה, דברים שמעולם לא עלה על לב הלאומיים החדשים לעשות? ומה הפסיד הרב, אם תחת הממרים אויבי עמם, שהיו בינינו בזמן הקודם באו לנו בדור החדש הזה על-ידי הלאומית אוהבי עמם המשתדלים לטובת עתידותיו בארץ-הקדש, ורבים מהם מכבדים גם את התורה, מפני שרוחה היא הרוח הלאומי האהוב להם? אם הרב הוא קפדן, וכל זה איננו שוה לו – הלא עליו לדעת, כי לא אב ופטרון הוא לישראל, לומר: “דין הניין לי ודין לא הניין לי” ואיני חפץ בבני-ישראל כאלה, כי כבר אמר גדול וטוב ממנו, ר' יוחנן: “לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי, אלא אפילו לא למד אלא חק אחד” (סנהדרין קי"א), ויש מקום לבעל-דין לומר, כי אלה הלאומיים החדשים, הלומדים ומלמדים “חק אחד”, מצות ישוב ארץ-ישראל, ששקולה ככל המצות, הרי הם בנים טובים לעמם.

הרב לא יבין, מה מטרת אלה, אשר התורה והמצוה לא יקחו לבם, בהטיפם גם הם לחבת-ציון, ומה אנשים כאלה מבקשים בישוב ארץ-הקדש (גליון 185); ואני לא אבין, למה ידאג הרב לזאת? מה לו ולהחפשים ההם ולסכלותם? רב לנו, כי הוא מעשה הנראה לעינים, שיש אנשים הרחוקים מן התורה והמצות, ובכל זאת חפצים הם בישוב ארץ-הקדש. אם הרב אינו מבין זאת יוכל להנחם בהמאמר הידוע: אין חקר לרוח האדם, ובהמשל ההמוני: אסור להרהר אחרי איש ישראל. אני חושב, כי הנני מבין את הדבר הזה. הם חפצים בשבת ישראל על אדמת אבותיו תחת ממשלת תוגרמה, כי בארץ ביהם, למשל, שהיא תחת ממשלת אוסטריה, יותר טוב להטשיכים מאשר להצוענים שם; הם אומרים, כי שבת ישראל כשבת אחים יחדיו על ארץ אבותיו יועיל הרבה לרוח הלאום. אם הם טועים בזה – אתם תלין משוגתם והרב וכסאו נקי. לא למותר אחשוב להזכיר את דברי המנוח כרמיה, אשר לא שאף לקיום המצות התלויות בארץ ואף-על-פי-כן התלהב מענין הישוב ויאמר: “ואם תתרחב באמת עבודת-האדמה בארץ אשר בחר בה ה' לתתה לעמו, ורבו אחינו לבוא אליה מכל ארצות פזוריהם והתישבו בה, אז נראה בעינינו ירושלים חדשה, בראשונה תהיה אך מקדש מעט לישראל, אך יושביה לא ילכו ביום הששי לבכות על האבנים, שארית החומה אשר נהרסה, כי אם ישאו עיניהם אל היושבי בשמים ולבבם יהיה מלא תקוה כי קרובה ישועת ישראל לבוא” (לוח:אחיאסף" תרנ"ה, צד 276).

הרב שב על שאלתו הגדולה בעיניו, מה יהיה אם חלילה יבוא יום וגם תקות חובבי-ציון בדרך הטבע תאבד, הלא יבולע לעם באין אמונה ותקוה? באמת לא היה לי צורך גם בתשובתי הראשונה לענות על השאלה הזו, אחרי שלפי שאמרתי שם לא עלתה על דעת יל“ג וליוואנדא לעקור את האמונה בתשועת ה'. ובאמת דברי יל”ג וליוואנדא לא חדשים המה, ובתמונת הלצה אחת בשם נפוליון הראשון או פרידריך הגדול כבר נפוצו בין ההמון למדי, ואם באמת אין באמונת ישראל כח לעמוד בפני איזו הלצה קלה – אז אבדנו לגמרי, וכל מליצותיו הרב ותלונותיו לא יועילו לנו. אך השיבותי על דברי הרב ההם, כדי להראות עד כמה קושיותיו אינן מוכיחות כלום. על כן רואה אני גם עתה לנכון להגיד לרב, כי כל שאלותיו על ארבע תשובותי אין להן יסוד, אך קודם-כל עלי להזכיר כי תשובותי היו בנוגע לבלתי מאמינים, כי המאמינים, לפי הבטחת הרב במאמרו, לא יתיאשו לעולם, אם גם בעצמו הביא דברי בעל “מאור עינים” שלא היה בטוח בזה. על זה עניתי: א) כי החפץ להלחם עם איזה רעיון הגיוני לא יוכל לבוא עליו בטענות צדדיות, ואם יבוא איש להכחיש במציאות הגיהנם, אז לא די הוא להשיב לו: אם כן הותרה הרצועה ויכול אני לעשות מה שלבי חפץ, כי אם אמנם אין אנו חפצים בהתרת הרצועה ובעולם של הפקר, אך זה לבד אינו מוכיח עוד מציאות גיהנם ודרושים לזה ראיות בדרך ישר ולא קושיות שאין להן סוף. גם אלה החפצים לעורר את רעיון הישוב על-ידי פעוולת ומעשים, מפני שהם מוצאים את הדרך הזו לישרה ומובילה אל המטרה, אין להם עסק עם קושיות צדדיות, שאין בכחן להוכיח את אמתיות הענין שאנו דנים עליו. תשובתי זו, שקצרתי בה, לא הבין הרב, ועל כן לא השיב עליה, ועל כן אין גם לי לדון בה עד בוא תשובתו על דברי אלה. בתשובתי השנית עניתי, כי בכל דור היו בין טובי עמנו מחשבי קצין ולא דאגו לשאלה כזאת, על זה ענה הרב כי חז“ל אמרו, תיפח רוחן של מחשבי קיצין ובעל מאור עינים קצף עליהם. אבל דברי במקומם עומדים. חז”ל אמרו תיפח רוחן, בעל מאור עינים קצף, ומחשבי קצין עשו את שלהם. גם הרמב“ם באגרתו לתימן מחשב את הקץ סביב לשנת ד' תתקע”ו, ועוד בימינו אלה לא נמנע הגאון מלבים ז"ל מלחשוב את הקץ. הסבה פשוטה. כמו שאין רע בלי טוב, כך אין טוב בלא רע, ואם נפחד תמיד שמא תצא מפעולתנו איזו רעה – לא נוכל לעולם לעשות דבר טוב. מחשבי הקצין ראו צורך בזמנם לעשות מה שעשו, ועל כן לא דאגו שמא יצא על-ידי זה גם איזה רע. אם הם עשו כך, קל-וחומר בן בנו של קל-וחומר, שאינו ראוי לחובבי-ציון לחדול מהטיף לפעולה, שהרי חובבי-ציון אינם קובעים זמן, והם אומרים שהעבודה היא למאות שנים, ועל כן אין זמן שיוכלו המתיאשים לומר: בטלה תקותנו. על תשובתי השלישית, שכל פקודה היא זמנית, ענה הרב, כי גם גזרות קיסרי ביצאנץ היו פקודות זמניות ובכל זה נתשו את ישראל גם כן אך לזמן, ואם נשארו נתושים עד היום הזה אין זה אלא בחסד אבותינו, שהיו תמימי-דעים עם הרב ויחכו רק לנסים ולא עשו בעצמם כלום. על תשובתי מן הרגל החתוכה, משיב הרב, כי בלי נסים ונפלאות גם ארץ-הקדש היא לנו רגל חתוכה, ואם כן רגל של קויטשוק טובה יותר, כי היא יותר חזקה ומוכשרת למטרתה. לא ארבה להתוכח עם הרב בזה, אחרי שיש לו תנא דמסייעא, הברון הירש. אבל עוד הפעם אזכיר לו כי הדברים האלה נאמרו כלפי הבלתי מאמינים, והם ישיבו לו, כי דברי-הימים בזמן שיבת הגולה מבבל הוכיחו, כי רגל חתוכה זו יש לה סגולה מיוחדת, שהיא מתאחדת היטב עם הגוף גם אחרי שנחתכה.

                                                                      ___________

 

ה'    🔗

הרב, הרואה את העולם כלו אך בד' אמות של הלכה, אומר, שצריך להפיץ את רעיון הישוב אך בשם התורה והמצוה, וביחוד המצוות התלויות בארץ (גליון 191–189). אין לכחד, כי יש בנו מפלגה גדולה, אשר הפצת הרעיון בשם התורה והמצוה תמצא ביניהם מקשיבים. כאשר כתבתי גם בתשובתי הראשונה להרב, ולתכלית זו נדפס הספר “שיבת ציון”, אבל באמרו כי רק מצד זה נחוץ להפיץ את הרעיון, רואה אני שאין כוונתו אלא להמית את הרגש החי הנראה בין איזו חובבי-ציון, רגש חי לוקח לבבות, ומשתדל לתת להישוב חבה מלאכותית, חבת אנשים מלומדה. כמדומה לי, שאם נאמר להפיץ את רעיון הישוב אך בדרכים אלה, אז נקבל תודות מכל מתנגדי הישוב, מקאל עמיל פראנצאָז, עד הכרום “אמתי”, המשנה דבריו והשקפותיו לפי המקום שבו הוא מדפיס מאמריו. אבותינו היו יותר מחבבי מצוות ממנו, ומה עשו במשך מאות שנים לטובת הישוב המעשי? הדבר הזה לא יפלא. הנה הבעש“ט אמר, כי ראוי לאדם לאהוב את אשתו כמו שהוא אוהב את תפיליו. אף-על-פי שלא הייתי מעודי ממעריצי הבעש”ט, בכל זאת אשער, כי הוא לפי התלהבותו וחסידותו די היה לו לאהוב את אשתו כתפיליו, ולא עוד, אלא שאהבתו לתפליו היתה גבוהה מכל אהבה שבעולם, ובאמרו כדברים האלה, הרים את מעלת אהבת האשה למדרגה היותר גבוהה. אבל מה יאמרו אנשים פשוטים, יהיו גם מאמינים, על מין אהבה מתה כזו? הימצאו על פיה נועם חיי המשפחה, אם תכריחם אהבה כזו לעמול בשביל האשה ולפרנס אותה? אפשר שגם הרב אוהב מצוות במדרגה גבוהה מאד, כמו הבעש“ט את תפיליו, והאהבה הזו דיה לו למלא את לבו חבת ציון, אבל אנשים פשוטים מעולם המעשה, אפילו מאמינים גמורים, לא יניעו בשביל זה אצבע, כמו שלא הניעו בזה אצבע הרבה גדולים וטובים מהם במאות שנים שעברו. אך עוד יותר תמוהים דברי הרב, בדרשו להפיץ את הרעיון בשם קיום המצוות התלויות בארץ, אם במשך מאות שנים נסעו יחידים שונים לארץ-הקדש בשביל מצות ישוב הארץ בכלל, הנה כמדומה לי שלא אחד נסע לעבוד את האדמה ולקיים את המצוות התלויות בארץ, וגם אלה שישבו שם לא עלתה על לבם לעשות כן. הסבה פשוטה. מעולם לא ראינו שיבנה אדם בית בכוונה כדי לקיים מצות מעקה, וגם על הבעש”ט, שהחליף פרתו בחמור כדי לקיים מצות “המחליף פרה בחמור”, לא שמענו שבנה בית בשביל מצות מעקה. כבר פסק ההמון, שאם אין אתרוג – אין מברכין עליו, וסבה זו דיה שלא יתעורר שום איש להישוב מטעם זה. בכלל, אם נעמוד את הישוב רק על המצוה לא נרחיק ללכת. כל המצוות שרוב העם מקיים, הוא מקיים אותן לא בשביל אהבה יתירה, רק בשביל המסורת וקבלת אבות, או במלות יותר ברורות: כך נתחנך וכך הוא עושה. ובהיות שאין לנו מסורת וקבלת אבות או חנוך מעשי לקיים מצות ישוב הארץ בפועל – קשה לחבב את הישוב על-ידי המצוה העיונית לבד. גם אלה הנזירים, העוסקים במצוות כדי לברוא מלאכים, גם הם משתמטים לפעמים ממצוות שאינן חובת הגוף ושהזמן גרמא, אם הפסד ממון או עבודה רבה בצדן. למצוות כאלה יש להם תואנות שונות: העוסק בתורה עוסק במצוה ופטור מן המצוה; העוסק בגמילות-חסדים ובצרכי-הצבור, המפרנס בניו ובנותיו הקטנים – עוסק במצוה ופטור מן המצוה. הוא אשר דברתי, כי הרב רוצה להמית את הרעיון ולתת לו פנים של מצות אנשים מלומדה. עם זה רואה אני, כי ההשתתפות בישוב הארץ מצד אלה הנזירים שאינם מן הישוב, אשר צרכי העולם החמרי כאין הוא בעיניהם, אלה המשובחים בפי הרב מפני שחרפה בעיניהם לומר לרעם “טול ואכול”, ואומרים לו “טול וברוך” ⁸ובתמימות “יפלא בעיניהם למה הבטיחה התורה יעודים גשמיים” בעולם-הזה ולא תכתקי דפיזא ונהרי אפרסמון לעולם-הבא – לא תביא להישוב ברכה יתירה. אנשים כאלה טובים אך להגין על הדור בצדקתם וחסידותם, אבל כי יצליחו לדברים של מעשה ובנין – אדמה כי גם הרב בסתר לבבו יסכים, כי פחות ממה שהעולם נברא בשבילם נבראו הם בשביל העולם המעשי.

מלבד כל אלה נוכל לומר כדבר ברור, כי בהעמידנו את הישוב אך על המצוה, הננו מניחים אותו לגמרי על קרן הצבי. ידענו את דרך הפלפלנים ןהדרשנים שבנו, כי ציטאטא אחת מאיזה בר-סמכא לעמנו דיה היא להם לבטל בה כעפרא דארעא כל דבר שאינם רוצים בו, אם גם נביא להם המון ראיות מן התורה והתלמוד והשכל על טובו והכרחותו. אנחנו נקיפם בשאלות תמוהות, נגבב עליהם מאמרי חז“ל שונים, והם בלב שקט יענו לנו בדברי איזו אגדה נשכחה או פראזא של איזה מחבר מפורסם ודי להם להיות שמחים בנצחונם כי “אתא חמרא ובטש לשרגא”. אנשים כאלה, אם נביא להם כל הדברים שנאמרו בספרותנו התלמודית והרבנית על דבר גודל מעלת הישוב, אז, אם לא ירצו גם ברגש לבם ⁹בענין הישוב, ישיבו לנו:”רבינו חיים היה אומר, דעכשיו אינו מצוה לדור בא“י, כי יש כמה מצות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד עליהם” (תוס' כתובות ק“י: ד”ה הוא). אם כן יבטלו כל הטענות, ואין לנו לא ירושלים ולא יער הלבנון! אנחנו עוד נתאמץ בדעתנו ונביא מדברי הרי“ט בתשובתו סי' כ”ח ובחידושיו לכתובות (עי' פתחי תשובה אה“ע ע”ה ס"ק ו') כי תלמיד טועה כתב את הדברים האלה בתוספות, ונביא לו לראיה את דברי המרדכי בסוף כתובות, שהביא דברי רבינו חיים בפנים אחרות לגמרי, הלא אלה דבריו: “הוא אומר לעלות כו' כתב רבינו חיים כהן בתשובה דהני מילי בימיהם שהיה שלום בדרכים אבל עכשיו **שהדרכים משובשים אינו יכול לכופה”**, ואם כן לא אמר רבינו חיים שאין עתה מצוה לדור בארץ-ישראל ולא זכר כלל את המצוות התלויות בארץ; אבל החמור בחפצו לבטש לשרגא יראה לנו את דברי פסקי תוספות (כתובות סי' שפ"ח), שדעת ר' חיים שאין עתה מצוה לדור בארץ-ישראל. יצא נא הרב וילחם עם העם הזה!

                                                                       ___________

הרב השמיע לנו דבר חדש, כי בכל זמן שאיזו מצוה נתגברה ביותר בין העם, והחכמים חששו שמא על ידי התגברות המצוה הזו יחלש כח מצוות אחרות, השתדלו החכמים למעט דמות המצוה הזו, להראות כי לא היא עיקר היהדות, והביא לזה ראיה מן הקרבנות שהתנגדו להם הנביאים, מלמודי הקבלה, מלמוד התנ“ך, שהתנגדו להם הרבנים בשעתם, ןמלמודי המוסר שיסד כארבעים שנה לפני זה הגאון אור ישראל זצ”ל ושלא נחה בהם דעת חבריו, ועל כן עתה, “כי קמה מפלגה אשר לקחה לה את רעיון הישוב למונופולין וכו' (המפלגה הזאת בשום אופן אינה רוצה במונופולין, שהרי היא קוראה בכח לכל פנות העם להשתתף בזה, ואדרבה הרב בחפצו לבנות את הרעיון אך על יסוד קיום המצוות הוא לוקח מונופולין למפלגתו, להרחיק מן העבודה הזאת לא לבד את הבלתי מאמינים, כי גם את המאמינים הרבים שאינם להוטים אחרי מצוות לחפש אחריהן, רק אם תזדמן איזו מצוה לידם לא יעברו עליה) אין פלא אם רבים מקרבנו נעו ויעמדו מרחוק וכו', פן יבולע עי”ז ליתר המצוות".

אך כל דברי הרב בזה קלוטים מן האויר. באמת לא מצינו בתורה צווי על קרבנות יחידים, כעולה ושלמים, שיהא חייב אדם להקריבם כמו שהוא חייב להקריב פסח במועדו או חטאת ואשם על שגגתו. התורה אמרה: “אדם כי יקריב מכם קרבן לה” (ויקרא א' ב), היינו לכשירצה, כמו שאמרה אחרי כן “לרצונו”, גם באסרה שחוטי חוץ במדבר אמרה: “איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז” וגו' (שם י"ז ג), אבל אם לא שחט כלל אין עליו שום חובת קרבן, ואמרה עוד: “וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא” (דברים כ"ג כג), אם כן מצות הקרבת קרבנות יחידים (מלבד חטאת ואשם) הרי היא כמצות יפת-תואר וגירושי אשה, כלומר נחשבות במנין תרי"ג מצות, אף-על-פי שאינן חובות הגוף, וכל המצוה היא רק על דבר התמונה, כלומר מי שירצה להקריב עולה ושלמים, מי שירצה לקחת יפת-תאר או לגרש את אשתו – צריך הוא לעשות מעשהו כך וכך, אבל הענין עצמו הוא רשות. על כן מה יפלא, אם בראות הנביאים, כי רשעים גמורים אשר “ידיהם דמים מלאו” (ישעיה א' טו), אלה אשר "גנוב ורצוח ונאוף והשבע לשקר " וגו' היו מנת ידיהם, נואלו לחשוב כי בהקריבם עולות וזבחים הם מעשירים את ה', - הגידו להם כי אין לה חפץ בעולות וזבחים, כמו שאין לו חפץ בגירושי אישה!

למודי הקבלה בעצם נחשבו תמיד ללמודי סודות וחכמה נסתרה, ומתחלתם לא נועדו לכל הבא ורוצה ליטול את השם, רק למי שמלא כרסו בש"ס ופוסקים, ועל כן בראות החכמים כי באו זרים בהיכל חכמתם ויחללוהו, עוד יותר, בראותם את הרעה שהביאו לישראל שבתי-צבי ותלמידיו על ידי הקבלה, הרבו להזהיר שלא יקרב לה מי שאינו ראוי לזה. אם כן אין כאן לא מצוה ולא המעטת דמותה.

למודי התנ“ך התגברו (כלומר קבלו איזו התפשטות) בימי המאספים, אך הלא הלמודים האלה נרחקו זמן רב קודם להם, ועוד הגר”א מווילנא ז“ל קודם המאספים הזהיר על למוד התנ”ך. שמע מינה שהיה רפוי, ולמה יאמר הרב דברים שלא היו מעולם, כי בשביל שקמו אנשים אשר לקחו את למוד התנ"ך, שפת עבר ודקדוקה להם למונופולין (מלה חביבה, כנראה, אצל הרב!) על כן התנגדו לו זקני האומה, בעת שהלמוד אבד ערכו בעיניהם קודם לזה?

למודי המוסר היו נחשבים מעולם בעיני הפלפלנים ללמוד המוני, אשר חלק ה' לבעלי-המלאכה והפחותים שבעם, על כן לא יפלא כלל, אם הרבנים שבתקופה הקודמת בראותם כי החל אחד הגאונים לתת חלק גם להמוסר בין הלומדים, שעל-ידי זה בהכרח תתמעט באיזו ענינים דמות הפלפול, קראו אחריו מלא; כי מלבד הכלל של החתם-סופר: “החדש אסור מן התורה בכל מקום”, כלל חביב מאד בעיני הרבנים, נבהלו לראות, כי “שפחה תירש גבירתה”.

רואה הוא הקורא, שמעולם לא התיצבו חכמינו כנגד איזו מצוה, וגם בעת אשר “שבקו כולי עלמא מתניתין ואזלו בתר גמרא” לא באו בטרוניא עם הגמרא, רק אמרו: “ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא” (בבא מציעא ל"ג:), ועל כן אם באמת התגבר החשק למצות הישוב יותר מדאי, ראוי היה להרבנים לא “לנוע ולעמוד מרחוק”, כדברי הרב, אך לדרוש גם בשבח יתר המצוות. אך כל התגבורת שראה הרב בענין הישוב אינו אלא חלום. Zahlen beweisen – והכנסות חברת התמיכה הן המופת היותר נאמן על זה. עוד יותר יוכיח זה מספר חבריה, שאינם עולים לאחד גם מאלף.

כמדומה לי, שיצאתי ידי חובתי בתשובתי זאת. אפשר שאיזו ענינים לא נתבררו עוד כל צרכם, אבל בלי ספק עוד יבואו רבנים להכחיד את רגש הלאומית בקולי-קולות ומליצות מסולסלות, ואז נראה את אשר לפנינו, ועוד חזון למועד.