א    🔗

התנועה המשמשת תוכן עיקרי לפרשת הקולוניזציה הרכושנית, ואשר בתקופות שונות ובצורות שונות הפיצה במשך 400 שנה את שלטונה המדיני ואת ירושתה הסוציאלית של אירופה אל מעבר לימים, בהכניסה את הפנות הנדחות ביותר לתוך מעגל היחסים הכלכליים המודרניים, – תנועה זו אינה ראשונה במינה. קדמו לה כמה גורמים, שיש לראותם כאבות הקולוניזציה הרכושנית. למשל: שאיפות הכבוש של איטליה, בנוגע לחלקו המזרחי של חבל ים-התיכון, שנתעוררו עם המסעי-הצלב. ברם היחסים שצמחו מתוך שאיפות אלה לא היו קולוניאליים כל-עיקר. השטחים שהיו נתונים למרותן הפוליטית של קהילות איטליה אינם מושבות בשום פנים ואופן, כי אם אחוזות נושאות-מס, שבעליהם מתחלפים מפעם לפעם. מן הערים הסוריות ארסוף, קיסריה ועכו ונפותיהן, שנכבשו בשנת 1101 ו-1104, קבלה גינואה לשליטתה חלק שלישי בתורת (פקדון). פיזה וויניציה הבטיחו את עצמן בשליש של צידון העשירה (בש' 1100) וצור (בש' 1123), בסביבות צור בלבד נמצאו ברשות הויניציאנים למעלה מ-80 קזליות. בשעת חלוקת מלכות ביצנץ מתרחב פתאום שלטון ויניציה מעבר לים, ושלש שמיניות מכל האזור הגדול עוברות לרשותה: האיים היוניים, נפת הפלפונס, ערים אחדות על שפת הדרדנלים וים חשש, אפירוס, מספר ערי-בינים תראקיות וגם אדריאנופול, כרתים והאי החשוב קפריסין. לעומת זאת נתרחב שלטון הגינואזים, בעיקר על שפת הים השחור ובחצי האי קרים. מרכז שלטונם על שפת הים השחור היתה העיר קאפה (Caffa), שמספר תושביה במאה הארבע-עשרה היה כמאה אלף. מלבד זה נמצאו ברשות הגינואזים גם האיים הפוריים היוס, סמאוס, קורסיקה וסרדיניה.

עם כל הענין הרב מבחינת האדמיניסטרציה מעבר-לים ויסוד מדינות ועם כל החשיבות שיש לדבר מבחינת שפור הידיעות הגיאוגרפיות של המערב ע"ד ארצות המזרח (המפות הויניציאניות מהמאה הי"ג מדויקות לפעמים יותר ממפות אחרות, שסודרו בעבור 500 שנה), – הנה בהיסטוריה הקולוניאלית אין לזה חשיבות מיוחדת כשלעצמה. כאן לפנינו מאורעות של כבוש, אבל לא של התישבות. אזורי הכבוש, הנושאים מס' נכנסים למעגל תרבותי, אבל שום שנויים פנימיים אינם חלים בה לא מצד הגירה והתישבות ולא מצד היחסים הכלכליים ההדדיים.

 

ב    🔗

הרקע הכללי לראשית התנועה הישבנית באירופה היא תקופת התחיה (Renaissance), אותה התקופה של המהפכה הרוחנית, אשר הרחיבה באופן כה מפתיע ומפרה את אופק החיים התרבותיים של עמי אירופה גם בשטחים אחרים. ידוע למדי עד כמה עזרה התקדמות ההומניזם להפיץ בין המוני העם את ההשכלה, שנחשבה עד אז לנחלת המנזרים והכמרים בלבד. עובדות מדעיות חדשות הגבירו את יצר החקירה במקצועות שונים; דבר זה הביא מצד אחד לעולם המון המצאות ותגליות טכניות, אשר שוו אופי חדש לגמרי למסעות שע"פ הימים, ביחוד לאחר גלוי המצפן, עם שכלול הנסיעה בים נתרבו הנסיעות לשם גלוי ארצות חדשות, – תנאי מוקדם לכל התפשטות קולוניאלית. מאות בשנים היה השייט נעשה בעיקר לאורך חופי הימים הפנימיים של אירופה (וביחוד היום התיכון והים השחור), והנה – עם כבוש האוקינוס – נפתח פתאום פתח למרחבים חדשים, לא שערום בימי קדם, מובן מלבד השכלולים הטכניים פעלה הרבה בכוון זה רוח ההפעלה, אשר היתה מקור עשיר של מרץ ופעולה.

לפי אמת-המדה של דורנו היו האניות, בימי גלוי הארצות, קטנות מאד, האניות שהשתמש בהן קולומבוס בש' 1492, בדרכו הראשונה לאמריקה, היו בנות 280 טונה (La Santa Maria), 140 טונה (La Printa) וגם מאה טונה (La Nina). בשעתן היו אלה אניות גדולות וחשובות. סאנטה מאריה היתה, לדעת קולומבוס, אף גדולה מכפי תפקידה. בדרכו הרביעית השתמש באניות שבית-קבולן היה בס"ה מ-50 עד 70 טונה. שוטטה זו, שבו יצא קורטז לכבוש מכסיקו, הכילה שלש אניות גדולות ביותר בנות 120, 96 ו – 72 טונות, וכל השאר היו קטנות מזה בהרבה. בשוטטה המפורסמת של מאגילן הכילה האניה La Trinidad 132 טונה, San Antoni – 144, La Conception 108, La Victoria – 120, Santiago – 90 טונה.

מלאכת השייט באותם הימים תלויה היתה הרבה בתצפיות האישיות של הנוסעים לגבי הטבע. כוכבי-שמים, אורות-ים, זרמים ורוחות, תנינים ודלפינים, כלבי-ים וצבים רדומים, אצות ועשבי-מים צפים – כל אלה שמשו עוד באותן הנסיעות בבחינת מכשירי-עזר מדעיים, שאי-אפשר להסתפק בלעדיהם. עדותו של אמריגו וספוטשי על כוכבי שמי הדרום – היתה נאמנה ומכובדת אף על אלכסנדר פון-הומבלודט. גלוי כוון של הרוחות החשובים לאניות-מפרש היה עוד בעיקרו ענין של נסיונות. אמנם לא עבר זמן רב וכבר נתברר כוון הרוחות הדרושים למסע באוקינוס האטלנטי, ולאח,כ – גם באוקינוס השקט, לצד הודו המערבית והאיים הפיליפיניים. אך קשה היתה הדרך בחזרה. כנגד הזרמים והרוחות, כאשר הוכח מנסיעתו הראשונה של קולומבוס ומהכשלונות שעליו בחלקן של אניון קורטז, אשר נאלצו לשוב למכסיקו. רק בש' 1519 גלה Alaninos de ע“י תעלת בהאמה את רוח-המפרש הטובה לנסיעת החוזרים מהודו-המערבית. ומאז נעשתה לנחלת הכלל. גם למסעי-הצפרים נודעה בימים ההם חשיבות רבה מאד: יורדי-הים עקבו בשקידה מיוחדת אחר הצפרים ולא פעם נסעו בעקבותיהן, בראותם בהן סימן של יבשה קרובה, Las Casas אומר שהפורטוגיזים גילו את רוב האיים השייכים להם – בעקבם אחר מסע הצפרים. למרות הדלות האובייקטיבית של האמצעים הנ”ל, אשר עמדו לשרותם של יורדי הים, התקדם כבוש כדור הארץ. במהירות גדולה מאד, לפי הערך. אם נשוה אחדות מהמפות הקודמות, למשל מפת Behaim מש' 1492, לעומת מפת Schoner משנת 1523, והופתענו ממש למראה ההתקדמות הרבה בידיעת כדור הארץ במשך תקופה כה קצרה. בשנת 1523 היו כבר הקוים היסודיים של חלוקת היבשה, בשני חצאי כדור הארץ, – מסוימים למדי.

 

ג    🔗

התקדמות זו באה בעקב מספר רב של מסעי-תגליות, אשר נערכו באותם הימים ע"י נוסעים מפורסמים. נוסעים נועזים בודדים נמצאו, כמובן, בכל דור ודור, אשר העפילו לעבור את גבולות הימים הפנימיים הידועים ולפלס דרך לארצות רחוקות לא-נודעו, שמעטה האגדיות חופף עליהן. עוד במאה ה-13 ההינו שני הנזירים עזי-הלב, Carpini ו Rubru quis לחדור ללבב ארצות טשינגיסחאן. אחריהם באו שני הויניציאנים המפורסמים ממשפחת פולו, אשר הביאו לאירופה ידיעות מפורטות על החיים בסין ובהודו. אבל מה שהיה עד אז רק בגדר שאיפת-הרפתקאות של היחידים – קבל מעתה צורת תנועה אירופית קבועה.

בעת ובעונה אחת כמעט צמחו בכל הארצות הראשיות של אירופה תכניות למסעי-תגליות, מפעלים ימיים וכבושי ארצות. בהגשמת התכניות הללו למעשה נוטלים תפקיד מיוחד, במשך זמן רב, תושבי הערים האיטלקיות אשר על שפת ים התיכון (בעיקר תושבי גינואה וויניציה, וגם מבני פיזו: אנטוניוטו אוזודימארה, קולומבוס, האחים קאבוטו, וסופטשי, וראצאנו, פיגאפטה ועוד). ואין לתמוה על כך, לאחר שתושבי הערים הללו, בסחרם אל ארצות המזרח והים השחור, יכלו לצבור במשך דורות את פרי נסיונותיהם בעולם הספנות; מלבד זה נאלצו, מחמת הרפיון הכלכלי של קהיליות איטליה, לבקש שדות פעולה חדשים למרצם וליזמתם. אולם התוית התכנית והסעד הכספי למפעליהם היו ברשות שליטי אירופה הגדולים שבאותם הימים. כי גינואה וויניציאה לא היו עשירות עד כדי שיוכלו ליטול על עצמן את הגשמתן של תכניות ממין זה. מובן מאליו שהשליטים הללו התאמצו ככל האפשר להכשיר גם את בני מולדתם לתפקידי השייט. כראשון מבחינה זו יש לציין את הנסיך הפורטוגיזי היינריך יורד-הים; אמנם הוא עצמו לא ניסה כמעט להציג כף רגליו על האניה, אולם במושבו הבודד אשר אוה לו בכף על שפת האוקינוס האטלנטי, צבר ידיעות מיורדי-הים של כל מיני ארצות, אסף מפות ותרשימים על חלקי ימים לא נחקרו ודאג להכשרת ספנים ורבי-חובלים. כפי המאמצים הללו קם אותו דור של מגלי-עולם, מיוצאי ספרד ופורטוגל, שהחל בדייגו קאוס ובארתולומי דיאז, ומצא את סמל פסגתו באישיות המפורסמת של מאגילאן.

עוד בימי הנסיך היינריך נתגלו האיים האזוריים ומאדיירה, והחוף המערבי של אפריקה סויר עד כף ורדה ( Verde ). בש' 1470 נחקר חוף גויניאה, ובש' 1486 הגיע סוף-סוף דיאז עד קצה הדרומי של אפריקה, ליד כף הסערות, שהמלך יוהן השני, בשמחתו לתגלית זו, קראו בשם כף התקוה הטובה. כעבור שנים אחדות בא, כידוע, גלוי אמריקה על ידי קולומבוס, אשר בקש את דרך-הים המערבית להודות. בהיותם סבורים שנתגלו שערי הכניסה לארצות הפלאים של אסיה – השיגו פרדינאנד ואיזבלה מקסטיליה מהאפיפיור אלכסנדר הששי, ספרדי מלידה, אשור לזכות בעלותם על השטחים שנתגלו ע“י קולומבוס. לפי דרישת פורטוגליה חולק לבסוף העולם (בש' 1494) בין ספרד ופורטוגליה, עפ”י חוזה Fordeillas באופן כזה, שכל המקומות ממערב לקו מסוים (370 מיל מעבר לכף האיים הורדיים) שייכים היו לספרד, וממזרח לו – לפורטוגליה. רק אח“כ נתברר, שבתוקף החוזה הזה הובטחה הודו לפורטוגליה. הדבר היה בש' 1497, כאשר ואסקודי-גאמה, במסעותיו לאורך החוף, עבר את קצה הדרומי של אפריקה והגיע סוף-סוף (במאי 1498) לקליקוט, היא העיר הראשית של מלכות מאלאבאר ההודית. ואם אמנם מבחינת ההעפלה אין לדמות כלל את מעשי דה-גאמה לנסיעותיהם הנועזות של ירודי האוקינוס האטלנטי, הנה דה-גאמה הוא אשר השיג סוף-סוף את המטרה הנכספת של הנוסעים האירופיים במסעי תגליותיהם: דרך הים להודו. לאחר שחזר דה-גאמה מדרכו – הוכתר מלך פורטוגליה בתואר השליט הכובש את מסע-האניות והמסחר לאתיופיה, ערב, פרס וסין. ביאת האניות לחוף הודו מתוארת באפון נפלא ע”י Comoes בפרק הששי של לוזיאדה, זו המצבת האפית למגלי העולם הפורטוגיזים ולתקופת הגבורה של פורטוגליה. במשך השנים הקרובות לאותה תקופה נתגלו האיים הקאריביים, יאמייקה וטרינידד; מחנה כובשים משתלט ביבשה, קורטז כובש את מכסיקו, פיזארו ואלמאגרו פותחים את שערי פירו. הנסיעה הראשונה מסביב לעולם הביאה לידי כבוש איי הפיליפינים והמולוקים ע“י הפורטוגיזים, וגם לידי גלוי ברזיליה וכבושה ע”י קאבראל; ליד חופי מזרח אפריקה נבנתה שורת מצודות, ובהודו גפה נכבשה מאלאקה בימי זהרו של המשנה-למלך הפורטוגלי Albuquerque.

אף על פי כן לא היו הפורטוגזים והספרדים – היחידים המושלים בכפה. כל כמה שנתבלטו שאיפות-המונופולין של עצמי ספרד – כן גברה גם שאיפתם של עמים אחרים לנסוע בדרך הים להודו, ולמצוא ארחות כאלה שאין אניות ליסבון וקאדיס עוברות בהם. רעיון זה מצא לו תומכים גם בין אנשי-עסק. באנגליה נתנה דחיפה ראשונה לכך ע"י בריסטול, אשר היתה מאז מרכז הדייג והמסחר עם הארצות הסקנדינביות. מכאן יצא יוהאן קאבוט בש' 1497 לפאת מערב, עם כתב הראשה (טשארטר) מאת היינריך השביעי. גם הוא הגיע לצפון אמריקה (לא ידוע בדיוק אם לניו-פאונדלנד או לכף ברטון). וםא כי לא עלה בידו למצוא את דרך-הים להודו, הנה הוא שנתן לאניות האנגליות דרך באוקינוס האטלנטי למסעות הגדולים. דייגי בריסטול יגעו ומצאו בימי ניו-פאונלנד מקומות-דייג עשירים יותר ממקומות הדגה של איסלנד. הנה כי כן התחילו האניות מהלכות בתדירות ובקביעות לאותם המקומות, אשר שם נמצאו לרבו חמורי-הים והתנינים. אחד מחוקי הפרלמנט, שהוצא בש' 1540, מוסב על מי-הדייג של ניו פאונדלנד, שנקרא אז ניו-לאנד. דייגי בריסטול היו מביאים משם למולדתם משאות כבדים של דגים, מולחים אותם ושולחים למכירה לספרד ולפורטוגליה. בסוף המאה ה-16 נתרכז ברשותם מסחר-הדגים של הארצות הלטיניות.

 

ד    🔗

מהו הגורם אשר הפך את התנאים הללו לאבן-פנה בשביל ההתפשטות הקולוניאלית? חלוצי הכובשים מעבר-לים – מדוע זה פתחו במידה כה חזקה את השאיפות הקולוניאליות? מדוע נעשתה התנועה הקולוניאלית בבחינת הכרח למשק האירופי? כדי לתרץ שאלה זו צריכים אנו לסקור תחילה בקצרה את מבנה משק האירופי בימים ההם.

המשק של עמי אירופה היה נתון אז, כידוע, במעגל מצומצם ומסוגר של תוצרת, מסחר, תצרוכת וריפרודוקציה פשוטה. החקלאות, יחד עם גדול בקר, היתה המקור העיקרי של הפרנסה. אמנם היו גם מרכזי פריחה למלאכה, כגון מלאכת-האריגה בפלאנדריה (חלק מבלגיה והולנד), הספקת תכשיטים ונשק – באיטליה, ועוד. אולם כל המרכזים הללו לא היה בהם כדי לשנות במאומה את עיקר מבנהו של המשק הכללי. לפי מידת כוח-הקניה של האכרים במחוז פלוני כן מדדו הללו לבעלי-המלאכה והסוחרים, בני הישוב העירוני של אותו מחוז, – ולפי מה שניתן בעלי-המלאכה והסוחרים מאת אחיהם האכרים – כן נתנו הם לחקלאות ולענפי המלאכה והמסחר בכלל. דוגמא בולטת למחוזות כלכליים מסוגרים ממין זה משמשות הקהיליות האיטלקיות, על המדרגה הגבוהה של התפתחות המסחר ומחזור הכסף בתוכן. בספרד לא נמצאו בסוף המאה ה-15 יותר משלשת מיליוינ תושבים. ועל כל הארצות כמעט רבץ עול כבד של מסים, בעקב המלחמות הממושכות (מלחמת קרל החמישי, למשל). הענף הכלכלי היחידי, שעבר במידה נכרת את גבולות העיר או המחוז, היה מסחר-החוץ, אלם מסחר זה לא היה אמור אלא במספר מצומצם של סחורות, לעומת התצרוכת הכללית. סחורות אלה היו בעיקר מזונות (למשל – דגים מלוחים) וצרכי-הלבשה, צמר ואריגים. המליחים נחשבו אז למאכל מטעמים של הנוצרים. יורדי-הים הנורביגיים היו באים עפ“ר דרך איי שוטלנד ואורקניי לים האירי, ופותחים במלאכת הדייג. משראו האנגלים כי תושבי סקנדינביה מגיעים בעזרת הענף הזה לחיי רווחה – נמלכו והתחילו הם עצמם לעסוק בו. סוחרי בריסטול התחילו לנסוע לברגן (בדרומית-מערבית של נורבגיה), אח”כ חדרו במלאכת-הדייג שלהם עד איסלנד. בדרך זו התחילו להתפתחת יחסי-מסחר בין בריסטול וארצות הים התיכון עוד במאה הארבע-עשרה. הצמר האנגלי נשלח לפלנדריה, לפלורנץ וללוקה. מרכז המסחר הזה היה בבריגה (בלגיה). בדרך כלל נשלחו למכירה למרחקים רק אותן הסחורות, שלא היו בגדר התצרוכת המקומית והתוצרת הרגילה, כלומר – דברי-מותרות בעיקר. המלחמה לכבוש שוקים בשביל כלי-מותרות, מתכות יקרות, אריגים וחמרי-צביעה עדינים. אבנים יקרות וכדומה – היא שגרמה לכך שחזקה והלכה השאיפה לחדור לתחום המדינות שמעבר לים, ומדי שנה בשנה נתרבו הסוחרים והנוסעים אשר ירדו באניות הימה, מבלי להרתע מהרפתקאות הדרך. תחבורה זו עם המזרח – היא כשלעצמה לא היה משום דבר חדש. עוד בימי פליניוס הוציאה מלכות רומי כל שנה מאה מיליון ססטרציות (כ-800,000 לי"ש) לקניות סחורות בארצות המזרח, וכמחצית הסכום הזה עלתה בחלקה של הודו בלבד. מה קרה איפוא, שדוקא בסוף המאה ה-15 נעשתה הבעיה חריפה ביותר, בהביאה לידי תנועה קולוניאלית מעמיקה?

רואה אני שלשה גורמים עיקריים לכך. קודם-כל – ראשית הצטברות ההון בנקודות מסוימות של המשק האירופי, אם כי באותם הימים היתה הצטברות זו משמשת בעיקר לא מקור של השקעות במפעלים, כי אם מקור לרבוי התצרוכת של מותרות. מרכזים כאלה, של הצטברות ורבוי תצרוכת המותרות, היו כמה וכמה. כדוגמה לכך אפשר לציין את חצרות הנסיכים. אף כאן היו נסיכי הכנסיות סוללי הדרך להתפתחות העתידה לבוא. יתכן שאויניון ( Avignon ) היתה החצר הראשונה המודרנית – עם קהל משמשים, אצילים וחצרונים כהלכה, שלא נועדו אלא לשמש את החצר, וכן גבירות-חצר המצטיינות תדיר בהליכותיהן ובשאר רוחן חיי החצר של נסיכי איטליה כרוכים בתקופת הזוהר של האפיפיורים ברומא, מפאול השני עד ליאון העשירי. עם קאתארינה מדיצי ובית ואלואה ( Valois ) התחילו חיי החצר להתרכז בצרפת. בשנת 1542 הגיעו ההוצאות הכלליות של מלך צרפת ל-2,955,000 ליבר¹ שהוצאו למותרות. צרכי הבזבוז של הנסיכים הטביעו, כמובן, את חותמן על חיי החצר. ברם אין ספק שצדק זומברט באמרו בספרו (עמ' 722):

“מהלך החילוניות לא היה מתפשט מהר, והבזבוזים לא היו מגיעים בזמן קצר לפסגה כה גבוהה – אלמלא נפתח ליד חצר המלכות מעין אתר חשוב, אשר הזרים לתוך העולם תאוה חזקה לחיי הנאה, לששון ולהתהדרות, לאמר – אלמלא תקף את העשירים החדשים בולמים של מותרות, ממש כמחלה מכלה”.

עוד בימי דנטה מוצאים אנו נגדרן בזבזני, כגון ג’יאקומו דה סנט-אנדריאה, שהיה מטיל אל הנהר כלי כסף וזהב או שולח אש בבנינים, כדי להגביר את מצב-הרוח החגיגי, וכאלה נמצאו באיטליה לרוב. ואשר לצרפת – די לציין טפוס כגון המלוה העשיר Jacques Coeur אשר ברשותו נמצאו במאה ה-15 הרבה ארמונות בפאריז, ליאון, טור ובשבעה מקומות אחרים. מלבד זה אין לשכוח שעם התחלת הנסיעות אל מעבר-לים והמשלוח הרבה של אוצרות-מתכת יקרים מאמריקה לאירופה – פעל דבר זה בלבד להגדיל את הזיקה למותרות, הן בתכשיטים והן בצרכי אוכל והלבשה. עם פתוח מכרות-הכסף מבכסיקה ע,י הספרדים, ועם שיבת הפורטוגיזים הראשונים מהודו – נעשו מאדריד וליסבון לקריות תפארה שלא היו כמותן, והסגנון הספרדי משתלט כידוע, לזמן רב בכל אירופה. באנגליה, מש' 1511 עד 1570, אנו מוצאים לא פחות מחמשה תקנונים, שמטרתם להלחם ברעה הסוציאלית של חלופי-האפנה במעמדות החברה העליונים. ואשר לבקוש מיני תבלין מארצות המזרח – לדבר זה היתה חשיבות יורת מאשר למותרות, וכפי שנקל להבין הגיע למדרגת ערך כלכלי רב. מצד אחד נדרשו התבלין מארצות המזרח לצורך שמורי בשר. כיוון שמשק הזנה לבקר עוד לא היה קיים בימים ההם, ובימות החורף היתה צפויה סכנת גויעה לחלק הגון מן הבקר – היה צורך לשחוט בסתיו בקר רב, כדי להבטיח את הספקת הבשר עד האביב. המחסור בתבלין עלול היה לסכן את כל הפעולה הזאת. מצד שני נדרשו התבלין בתורת סממני תסיסה למשקאות שונים. נקל להבין מה רב היה הצורך בסמי תסיסה לאחר שבימים ההם לא היה אף לאוכלוסים העשירים שום דבר – מלבד דבר וירקות מקומיים – לתבל בו את משקאותיהם: לא סוכר, לא קפה ולא תה שחרו, וכיון שהורגלו בשמוש תבלין חריפים, שוב לא היה קל להגמל מהם.

הגורם השני הוא זה: יחד עם רבוי התצרוכת של מותרות ותבלין – מתחילה אירופה מתרוקנת יותר ויותר מכספה וזהבה האמצעי היחיד שהיה צריך לשמש תמורת הסחורות הנשלחות מאסיה. בשעה שמסחר-החליפין בין אירופה ואסיה היה מרוכז ברשות המצרים והערביים – אפשר היה לכסות את חלק התשלום בממכר ברזל, עצים ושאר סחורות ממין זה, שהיו להם קופצים בין הסוחרים המוסלמים; ואולם לתושבי הודו ואיי המולוקים (איי התבלין) מוכרחה היתה אירופה לשלם רק במתכות יקרות (בשעה שהתיצבו הפורטוגיזים בקאליקוט לפני מלך הודו, אמר להם המלך שיש לו משלו קדה וקרנפול. קנמון ופלפל, מרגליות ואבנים יקרות לרוב; ומאת הנכרים מבקש הוא ע"כ כסף וזהב, אלמוגים ושני. ודוקא מעינות הכסף והזהב של אירופה אזלו כמעט במאה ה-14 וה-15. זרימת המתכות היקרות מאירופה החוצה הלכה וגברה, ובאמצע המאה ה-15 הורגש כבר מחסור חזק באמצעי-תשלומים, עד שהיה צורך להביא כסף וזהב מארצות אחרות.

הגורם השלישי והאחרון היה – הסכנה הצפויה לדרכי-המסחר הרגילים המוליכים לאסיה; בגללה נעשה הצורך בדרך חדשה להודו ולאיי המולוקים כבעיה חיונית ממש. דרכי-המסחר שהוליכו לאסיה בימי הבינים היו שלשה בעיקר: אחד הוליך מפלנדריה, דרך נובגורוד וקיוב לארצות המזרח, והוא שמש מקור עושר לערי גרמניה הצפונית, כגון קלן, ליבק והמבורג; השני – לאורך הריין והרונה דרומה עד היום התיכון ומשם – מצרימה; השלישי, שעבר בעיקר במקומות שלטונם של הגינואיזים, הוליך לים השחור, ומשם – לפרס. לכל דרכי-המסחר הראשיים הללו היתה צפויה סכנה ממשית במאה החמש-עשרה, וסכנה זו החמירה ביותר מחמת שני גורמים פוליטיים. המקומות שנמצאו ברשות השלטון המונגולי, וביחוד – אזור שלטונו של טשינגיס-כאן, התיחסו בעין יפה לנוצרים האירופיים. ומבחינה פוליטית אף היו נוטים להתאחד עמם כנגד העמים הערביים-המוסלמים של קדמת אסיה. לעומת זאת נשתנה המצב תכלית שנוי משעה שהתחילו העמים המונגוליים עוברים לדת האיסלם. דריסת-הרגל לאירופה נעשתה קשה יותר ויותר. עם כבושי העותומנים ויסודה של מלכות מונגולית חדשה וגדולה ע“י טימור, מלכות שנצטרפה לאיסלם, – נחסמו כמעט באמצע המאה הי”ד הדרכים שהוליכו אל פרס או עברו בגבולותיה. רק אירופים בודדים בקרו אח“כ בפרס או בהודו. מצד שני – גם השושלת המונגולית בסין, שהצטיינה עפ”ר ברחבות לב וסבלנות, נפלה בש' 1368 לפני שושלת מינג, צרת-העין “הריאקציונית” וככה נבלו גם שם נצני החיים האירופיים. מושבות הגינואיזים וסחרם בים השחור וכל מה ששרד מן הויניציאנים – הושבר שבר על שבר. השנים 1453, 1478, 1482 – מציינות את דרגות הירידה. גם על וינציה, שבמסחר-התבלין שלה היתה קשורה בעיקר במצרים, עברה הכוס. סחרה של אירופה הלך ונשתעבד יותר ויותר למתוכים מבני מצרים וסוריה. עם כבוש סאפה בצפון ושעבוד מבני מצרים וסוריה. עם כבוש סאפה בצפון ושעבוד מצרים לסלים הראשון – בא הקץ על המסחר הקונטיננטלי של אירופה במזרח. עד כמה השפיע הדבר, למשל, על מחסור המשי הסיני – יש לראות מעובדה זו, שממשלת ספרד פעלה באופן נמרץ כדי לפתח את גדול המשי במושבות המערב החדשות, לאחר שנתברר כי הארצות החדשות שנתגלו אינן מזרח אסיה, ולחבורה ישרה עם סין בדרך המערב קשה היה לצפות.

כסף וזהב, פנינים ומתכות יקרות, משי ותבלין – אלה הסחורות לא נמצאו אז איפוא בגבולות המשק האירופי, או שלא הספיקו כדי צרכיו. ואולם עם רבוי ההצטברות של ההון באירופה הלכו ונתרחבו אפשרויותיה בקנית הסחורות הללו מחו“ל. ספרד ופורטוגליה, שהיו למעשה סוללי הדרך להתפשטות הקולוניאלית, לא היו עפי”ר אלא ארצות-מעבר לאוצרות המבוקשים, שהובאו לתוכן ממושבותיהן אשר מעבר לים. בולמוס המותרות הנ“ל משתלט בכל התקופה הראשונה של התנועה הקולוניאלית. החפוש אחרי אוצרות בארצות זרות מגיע עד כדי בהלה, והנסיעות העיקריות של אנשי ספרד ופורטוגל אל מעבר-לים, ארבעת המסעות של קולומבוס, בעלי התגליות הקטנות שבאו אח”כ, נסיעות הפורטוגיזים מסביב לאפריקה – כל אלה לא באו בעיקרם אלא כדי לפשוט על הסחורות היקרות הנ“ל. הדבר היחידי, שיודע פטרוס מארטיר לבשר במכתבו הראשון על תגלית קולומבוס, הוא – מציאת זהב, במכתבו השני, השלישי והתשיעי – מבשר הוא גם על מציאת מיני-תבלין ע”י קולומבוס באיים החדשים. אופייני הדבר שההתלהבות לנסיעתו השניה של קולומבוס חלפה בספרד לגמרי, ובמקומה באו אדישות ואכזבה. ורק למראה הזהב שהובא מציבאו והפנינים מקומאנה וקובאגואה – נתעוררה בספרד ההתלהבות שנית, וכן אנו רואים, למשל, שלאחר שהצליחו הפורטוגיזים לבוא בקשר ישר עם הודו, היתה תשומת-לבה של אירופה נתונה למסחר-הודו יותר מאשר למתרחש בארצות הרחוקות של יבשת אמריקה החדשה.

בשנת 1514 קבל האפיפיור ליאו העשירי משלחת פורטוגיזית ברומי; בין המתנות שהובאו – כלי זהב ואריגים המשובצים אבנים יקרות, – הופיע גם פיל ענקי, הראשון באיטליה מימי חניבעל, וכרע על ברכיו לפני האפיפיור שלש פעמים. עוד בימי המלכה אלישבע היה מטען האניה הפורטוגלית, אשר לקחה בשבי את סיר וולטר Raleigh, – והיא אז האניה הגדולה שלא היה כמותה, עם 700 איש ו-36 תותחים לשרותה, – מורכב מפלפל, קנמון, משי, אבקת זהב, פנינים, סממנים, חרסינה ושנהב (זהב, זהב!) קראו גריאלבה ואנשיו, בדרכם על אדמת מכסיקו, ואת סיסמתם התחילו להגשים במרץ כזה, שאובידו מבקש רחמים על נפשו מאת אלהים. בשני עמודים וחצי שבספר תולדות אובידו מנה פרדריצי את המלים Oro (זהב) ו – Dorado (מכרות זהב) 45 פעמים. לאחר שקורטז דרך על אדמת אמריקה, והמושל הציע לו אדמה לאחוזה, היתה תשובתו למזכיר: (לא באתי הנה להיות עובד אדמה, כי אם לחפש זהב). ואכן בצע את אמרתו זו בכוח ובמזימה, בדברים מרובים ובגסות-רוח, מתוך חריצות רבה בלקוט הזהב וחוסר כל נימוס ויושר בחלוקתו. התרפים הממולאים זהב, שחיילי המקום היו נוהגים לקחת אתם במלחמה, שמשו כמובן, למעשה, לא הגנה על מאמיניהם, אלא מקור של בולמוס לחיילים הספרדים, אשר היו להוטים אחר האלילים הללו בלא שעור. מה פלא אפוא שההודים האמינו כי הזהב הוא אלהי ספרד? עד כמה היו גם העמים התרבותיים שבאירופה להוטים אחר ערכן החמרי של המתכות היקרות – יעיד פרט קטן זה, שהמלך קארל החמישי, שהיה (נצרך) תמיד לכסף, צוה לשבור את כלי-היקר משלל התאואלפה ( Attauhalpa ), – שעכשיו היה ערכם מגיע ודאי למיליונים, – ולהכין מהם מטבעות. וכל זה – אף מבלי לראות תחילה את הכלים עצמם. בולמוס המתכות היקרות נשאר קיים אף בתקופות מאוחרות בהרבה, גם ג’ון סמית בוירגיניה חפש מכרות זהב ונחושת, ורק באין ברירה נאלץ להסתפק בעורות ובדגים.

 

ה    🔗

ואם ישאל השואל: כיצד משתקף כוון אוביקטיבי זה, של ראשית התנועה הקולוניאלית, בתודעת בני דורה, כלומר מהי (האידיאולוגיה) של ההתישבות באותה התקופה, – ספק גדול אם נמצא כאן יותר מאשר גרעון רציונאלי של אידיאולוגיה. גרעון רציונאלי כזה היתה, למשל, תפיסת קולומבוס בדבר הצורך בדרך-ים מערבית שעליה הסיק מתוך דמותה הכדורית של האדמה, אם כי לא מעט פעלו עליו גם נימוקים רומנטיים ומסתוריים. בכלל היה הכוון הרומנטי והמסתורי שליט ברוחות הזמן, ביחוד – ברוחות ההרפתקנים הנועזים ויורדי הים, המגלים והכובשים. וכל כמה שנדיר היה המגע האישי עם ארצות-הפלאים של אסיה, כן נתרחבה עטרת האגדות שהקיפה אותן. על פלאי המזרח מספר כבר בש' 1300 ג’ון מג’וינויל ( Joinville ), הביוגראף של המלך הצרפתי לואי התשיעי (הקדוש): מקור הפלאים הללו הוא גן-עדן של מטה, במקום מוצא הנילוס; הפירות של עצי העדן נפלו לתוך היאור ובדרך זו הגיעו לחוף מצרים, ושם נמשו מהמים. השולטן של בבל ניסה – לפי אחת האגדות – לחקור את אדמת-הנילוס העליונה, אולם המשלחת שנועדה לשם זה הוכרחה לחזור מדרכה, בגלל אשדות-המים העצומים וכל מיני מפלצות, – וכן הלכו האגדות ונתרבו בלי שעור. לא לחנם גרו הספרדים והפורטוגיזים כמה דורות בשכנות עם הערבים. ספורי מעשיות על באר-הנעורים, מי החיים, אילנות ופירות המשיבים לאדם את נעוריו, יצורי-פלאים כבספורי אלף לילה ולילה, – כל אלה היו בעיני אנשי הזמן ההוא כדברים חיים וקיימים. החלום על הרי זהב ואיי זההב היה חלום השעשועים של בני הדור. ומשנתגלו הארצות אשר מעבר לאוקינוס – התחילו הכל מאמצים את כוחותיהם כדי למצוא את (איי הזהב), ופעמים אף סבורים היו שאכן נמצאו כבר מעינות הזהב.

הר-הגעש מאסיה בניקאראגואה נחשב אז להר זהב, ואת לבת-האש הנוזלת מתוכו בקשו לשאוב בדליים, כי ע"כ חשבוה לזהב מותך, איי-האוצרות, ריקא-די-אורו וריקא-די-פלאטא, הרהיבו את דמיונם של הנוסעים מאה שנה ויותר. ועד בנסיעתו הראשונה קרא קולומבוס בקובה למקום אחד Val del Paraisu. וכאשר גילה, בנסיעתו השלישית את שפך האורינוקו, שב להאמין באגדה זו. ראה ראה שנהר גדול זה מולך את שפעת מימיו המתוקים לתוך הים. אולם תחת להסיק שהמים הללו נקוים מתוך שטח רחב-ידים, בא לידי מסקנה שמקורות הנהר נמצאים בגן-עדן, על הר גבוה, שגם מי המבול אליו לא יגיעו: הן לאחר עלה במזלו לגלות את הארץ המקווה, ברי שאלהים בחר בו להביא על ידו ברכה לעולם. הספרדים שבאו לאמריקה קראו לקצוי-ארץ אגדיים אלה בשם “Secretos de la tieira” (מסתרי העולם החדש). בעקב התשוקה הרבה למעין הנעורים, שבקשוהו בסביבות פלורידה, ולגבעת הנעורים המתחדשים של האצטקים, צמחה שורת מפעלים נהדרים ונועזים, הלא הם – (מסעי הדוראדו) (הזהב).

המעשה במלך (דוראדו) שהיה סך את בשרו מדי בקר בבקר ומפזר עליו אח"כ אבקת-זהב, עורר הרבה את הדמיון. רבים בקשו וחפשו את מקום כבודו: בסנטא-מארטה, בעמק אמזונה, בגויאנה ובמעינות פאראגויי, – אך לשוא. וולטר ראליי ( Raleigh ), אשר הגיע בש' 1595 לנהר אורינוקו, נמשך כמו ברוח קסמים לעיר-הפלאים מאנואה, שלפי השמועה נמצאה בפנים המדינה הטרופית.

על מורשת-האגדות הללו, שיצאו ממקור המוירים, בעיקרן, נוספה התלהבות מתוך בלדות-גבורים ורומנסים, שהיו נפוצים בימים ההם עד מאד. האבירים השפיעו הרבה על חייהם הרוחניים של העמים הליבריים בזמן ההוא. בש' 1508 הופיע בדפוס רומן-הגבורים הראשון של אמאדיס, ואחריו באו המון חקויים ורומנים כדוגמתו, שנפוצו במספר רב. כל העולם האגדי, האצילי והמזעזע הזה – נראה כדבר ודאי וקרוב בארצות-הכבוש שמעבר לים, והשפעת הספרות הנ“ל על שואפי-הרפתקאות של אותו הדור – גדולה היתה לאין שעור. יעידו על כך גם האיסורים שהוכרזו מבחינה זו: בש' 1543 צוה מלך ספרד לאסור את הבאת הספרים ממין זה לאמריקה. בש' 1555 קבעה אספת-הנבחרים בספרד שגם בספרד גופה לא יהא זכר לספרים הנ”ל, ודינם לשרפה.

על שני הגורמים הנ“ל – הדוראדו הדמיוני והצפיה למים מחדש, נעורים מזה, ורוח הכבוש והרומנטיקה האבירים מזה, – נוסף גורם שלישי והוא: הקנאות הנוצרית, השקידה הנמרצת לשאת את דבר האיונגליון לבין עובדי-האלילים, – גם זו מורשת רוחנית מימי מסעי הצלב ומלחמת המוירים. אידיאולוגיה של שליחות זו נראית לנו כיום מצד אחד כצביעות גמורה, כשקר מוסכם של תרבות הדור ההוא. אולם מצד שני יתכן בכ”ז שאין תפיסה כזו נכונה, אם נביא בחשבון את המושגים הדתיים שהיו שכיחים בימים ההם. אל נשכח, למשל, שאפילו החבורות הפראיות ביותר, שיצאו עם מנהיגם הקונקויסטדור למסעי כבוש והיו מרבים בפשעים ומעשי נבלה מנגד מצביאיהם, חבריהם ולידי המקום – אף אלה לא יצאו מעולם לדרכן בלא כומר, כי כל אחד מבני החבורה האמין בעומק לבו, שלאחר אמרו (ודוי) לפני מותו, ועוונותיו יכופרו לו ע“י הכומר, – מובטח הוא בחיי העולם הבא ובכניסה למלכות שמים. מכל מקום עובדה היא, שהאידיאולוגיה הרשמית לשאיפה הקולוניאלית של הדור היתה חדורה מאד אלמנטים מיסיוניים מסוג זה. כדי להוכח בדבר – אין לנו אלא לעיין בחוזים שנעשו ע”י פרדיננד ואיזלבה או המושלים האמריקניים. דוגמא נאה לכך הוא החוזה שבין המושל דיגו ולאסקז ( Velasguez ) ובין קורטז. סעיף א' של החוזה קובע שהטעם והתנאי העיקרי לעסק זה הוא – הפצת הדת הקתולית. גם שני הסעיפים שלאחריו מוסבים על עניני דת ומוסר; הסעיפים י“ב וי”ד – בעניני תשובה ונצרות.

מסמך אחד, שפרדריצי רואה אותו בצדק במסמך המתמיה ביותר בכל תקופת-הכבוש הספרדית, הוא הנקרא Requeriemento. על פי פקודת המלך צריך היה כל העומד בראש מסע-כבוש להקריא את התעודה הזאת באזני ההודים, – לפני היציאה למלחמה בילידי המקום, – בכל הטקס והחגיגיות הדרושים לפי הפורמליות הספרדית. מחבר המינפסט הוא ד“ר פאלאציוס רוביאוס, חבר המועצה ההודית. המניפסט המענין הזה מתחיל בתאור קצר של תולדות הבריאה עפ”י תורת משה וקבוע מיד שהאפיפיור מרומא הוא ראש ונשיא לכל המין האנושי, שנתפשט ונתרבה מאד במשך ימי קיומו של העולם (יותר מחמשת אלפים שנה). והנה, לאחר שאחד האפיפיורים הללו הנחיל את הארצות האמריקניות מתנת עולם למושלים הקתוליים של קסטיליה, על כן נדרשים התושבים בכל תוקף לציית ולהכנע. ואז מובטחים הם בכל אותם היתרונות העומדים להנאת הילדים, שכבר נענו לדרישה זו וקבלוה עליהם. וזה דבר האזהרה אשר בכרוז הנ"ל:

“ואם לא תעשו כדבר הזה, או אם ברוע לבכם תתמהמהו לבלי חוק, הריני מזהירכם שבעזרת השם אבוא בגבולכם בחזקה, בחיל צבאותי.. והבאתי אתכם בעולי, על אפכם ועל חמתכם, וסרתם למשמעת הכניסה והוד מלכותו… ועתה דעו, הזהרתיכם, כי כל הדם אשר ישפך וכל הנזקים אשר יבואו בגלל זאת – על ראשכם יחולו, ולא יובא אשם על הוד מלכותו ולא עלי ועל האצילים הבאים עמ”י.

נקל לשער את הצד המגוחך והאוילי שבהקראת כרוז כזה לפני פראים, שרואים אותם זו הפעם הראשונה, וכל מושג על השקפת-עולם אחרת או מהלך מחשבות אחר – אין להם. אולם הטעם והמניע העקרי לכרוז אשר כזה, מטרתו העקרית – שזו הושגה לגבי הכל, מהמלך ועד צעיר החיילים, – היתה שאיפת הכובשים להשתחרר מעקת המצפון, הנובעת מתוך הסתירה שבין האידיאולוגיה המיסיונית וההוי של הכיבוש.

 

ו    🔗

באותה תקופה של ההתישבות היה הקרקע מחוסר כל ערך ותפקיד, בחינת כלי אין-חפץ בו. לפי מסגרת התפקידים, שהיו אז להתישבות בקשר עם המשק העולמי, היו ההגיון והמציאות מחייבים שהכבושים המסחריים של פורטוגליה בהודו ובאיי המולוקים יהיו חשובים ונהדרים בעיני הדור הרבה יותר מכל יבשת אמריקה, זו שהספרדים המאוכזבים העבירו באין ברירה לרשותם, לאחר שנתברר כי לא הצליחו לגלות את דרך-המערב להודו. גם לאחר שהתישבו הספרדים בארץ החדשה, היה העיקר בשבילם לא התישבות על הקרקע ממש, כי אם – חפירות בהרים, פתוח מכרות כסף וזהב. למעשה אנו רואים שאותם הספרדים אשר התרכזו בייצור מזונות בשביל אנשי המכרות ועסקו בגדול אבטיחים, באטטות, חזירים וכו‘, – עשו חיל ואף התעשרו, בה בשעה שאנשי המכרות לא זכו לתפוס שום עמדה, ומקצתם אף נתגלגלו לבתי-כלא בעוון חובותיהם, כי נבצר מהם לשלם את מחיר המזונות היקרים. כן היה באותה התקופה, וכן היה גם בתקופות מאוחרות של בהלה לזהב. אמנם מפעם לפעם יעץ לאס קאזאס (פיאנטרופ ספרדי) לממשלה לשלוח לארצות החדשות אגודות של עובדי-אדמה, אולם כל הנסיונות שנעשו מבחינה זו לא הביאו שום תוצאה ממשית, רק פעם בש’ 1523, תכן פקיד אחד של בית-המשפט בסן-דומינגו תכנית להתישבות רחבה ושיטתית בפלורידה. מאות בשנים היו הגלילות הברוכים בדרום-אמריקה, – בואנוס-איירס, קאראקאס – נטושים ועזובים, באשר לא הבטיחו שלל זהב וכסף ואבנים יקרות. המסעות הגדולים של די-סוטו וקורונדו, ממכסיקו צפונה, שמבחינת ערך-התגלית שבהם היו מופלאים ואף יחידם במינם במובן ידוע, לא הביאו לידי שום תוצאות מבחינת התישבות. איש מאלה לא חשב על יסוד מושבות במקסיקו החדשה, בסביבה פוריה ומאוכלסת היטב. בשעה שאסבטאן קומז, המומר הפורטוגיזי מבני לויתו של מאגילאן, שב בשנת 1524 מדרכו הארוכה, אשר בה הגיע עד ניו-פאונד-לנד ועד מיין (בצפון אמריקה) – היתה עצתו, בדין-וחשבון על נסיעתו, שספרד תמנעמ נסיונות חדשים בארצות הצפון. לפי דבריו בדו"ח זה ראה בצפון אמריקה מעין אותם האילנות, הפירות והדגים, המצויים בספרד. ערך הסביבה אינו איפוא מהמצויינים; (קרקע יש די והותר גם בספרד גופא).

האזור הממוצע לא הובא א“כ בחשבון התנועה הקולוניזציונית. ואפילו האנגלים חשבו עוד זמן רב את מושבותיהם בצפון אמריקה כרעה הכרחית, והחזיקו בדעתו של קומז מבחינת שטחי ההתישבות באזור הממוצע. הוא הדבר בשטחים שנתגלו ע”י הפורטוגיזים ובאו לרשותם. הקרקעות המרובים במושבותיהם שבאפריקה היו נעבדים במדה כה דלה, שלא היו מספקים אף את המזונות ההכרחיים למתישבים הפורטוגיזים המעטים. למוזאמביק הוכרחו להביא סוכר מאמריקה ומהודו. כעבור שנים אחדות, בהגיע השוטטות הפורטוגיזיות לפרנאמבוקו ולבאיה, וברזיליה הוכרזה למושבה פורטוגלית – לא יחסו לענין זה בתחילה חשיבות יתרה בליסבון. כל הענינים הלאומיים היו נתונים לשאלות הכבוש והמסחר במזרח הודו, ומדינת ברזיליה, על תושביה המועטים והדלים וצרי העין – נראתה מבחינה ראשונה כירודה בהרבה ממדינות אסיה, רק ישובים מעטים נוסדו ע“כ בשטח זה (רובם – ע"י גולים ונצולי אניות שנטרפו) ושמשו מקומות חניה לאלה שנסעו למזרח הודו, אך בשנת 1530, משנתגלו אוצרות כסף בלאפלאטא, התחילו פונים לפתוח המדינה. ואעפ”י כן גם בש' 1603, בימי הנרי הרביעי, כשמשלחת Champlain באה מצרפת לקנדה, ופתחה שער לשטחים עצומים של אדמת תבואות, יערות, מקומות ציד ומחצבים – נתקל רעיון ההתישבות בהתנגדותו של Sully, אשר (מצא כי אין כל תכלית לשלוט בארצות השוכנות צפונה ממעלת-הרוחב הארבעים, לפי שאין לאלה שום אוצרות).

 

ז    🔗

דעה זו, בדבר הכוון העיקרי של ההתישבות בראשית צמיחת הרכושנות – אין לתת לה, כמובן, פירוש קפדני עד כדי אבסורד. למעשה נפתחו, בזמן קצר לערך, אחדים מענפי-הכלכלה מעבר לים. ואף כי זו היתה התפתחות אטית והפריחה הכלכלית חלה רק בתקופה מאוחרת. בכל זאת הטביעה את חותמה על אחדים מגלילות המושבות.

כראשון לענפים אלה יש לציין את מסחר-העבדים, שאותו התחילו הפורטוגיזים לפתח בתקופה מוקדמת, עוד בימי היינריך יורד-הים, לאחר שהתפשטו בהדרגה לאורך החוף האפריקני, בשנת 1442 עסקו כבר משלחות פורטוגיזיות לא רק בהבאת זהב וביצי יענים כי אם גם בהבאת עבדים לליסבון. בשנת 1444 נוסדה בלאגנס, עיר חוף בפורטוגליה, החברה הראשונה למסחר-עבדים. בש' 1469 השיג פרנאנדו קומז זכות מונופולין למסחר עם מערב אפריקה, ועיקר המסחר הזה היה – משלוח עבדים. בעבדים השתמשו במקצת גם בפורטוגליה גופה, אולם רובם נשלחו לעבוד במטעי קני-הסוכר במאדיירה. גויניאה, קונגו ואנגולה נעשו לאט-לאט למחוזות העקרים של מסחר זה, ועליהם נוסף אח“כ מוזאמביק. סנט-פאולו די-לואנדא היה שוק-הכושים הראשון והראשי. אולם גם האיים הכנריים שמשו בכל התקופה ההיא מקום תחרות לציידי-עבדים, שנתכנסו לשם מפורטוגליה, ספרד וצרפת. (בקאדיס ובסווילה) – אומר Viera y Clavijo – (לא היה חזיון שכיח יותר ממראה קרונות טעונים לרוב שבויים מעבר לים, עבורם למלכות מס בשעור חלק חמישי ממחירם), הספרדים שהגיעו לאמריקה ונתנו את דעתם על ציד העבדים – עשו בזה מעשה רגיל בהלכם בעקבות רבים שקדמו להם, שכן הם קנאו בפורטוגיזים ובקשו לעמוד אתם – לפחות בשטח זה – על מדרגה אחת. קולומבוס אף הוא עבר במסעותיו על פני גויניאה ורגיל היה בציד אנשים ובממכרם. בשנת 1494 הוא מציע לפפרדינאנד ואיזבלה לכסות את הוצאות ההתישבות ומסעי התגליות ע”י מכירת הינדים שבויים. ובשנת 1495, עוד טרם קבל תשובה להצעתו זו, שלח בפעם הראשונה 500 הינדים שבויים לספרד, ואחריהם הוסיף לשלוח שבויים מקרב ההינדים. זמן רב היה המסחר בעבדים הינדיים מקור-הכנסות עיקרי לפקידות הספרדית באמריקה. ואלם לאחר שנתברר, כי עבודת השבויים ההינדיים לא תצלח בספרד ואף לא במושבות האמריקניות, הוחלט מיד לעשות כמעשה פורטוגליה ולהשתמש בעבדים כושיים. בש' 1521 תפסו כבר בקובה הכושים את מקומות העבודה של ההינדים ילידי הארץ, ההולכים וכלים. באמצע המאה השש-עשרה נמצאו כבר במכסיקו כ-20,000 כושים. מטעמים פיסקליים קבעה הממשלה השגחה חמורה על משלוח הכובשים למושבותיה. כן, למשל, קבל המושל של Bresse בשנת 1518 זכות להביא כל שנה 4000 כושים, ואת זכותו זו מסר לקבלן אחד בסכום 25,000 דוקאטים, בש' 1528 נמסרה זכות זו לסוחר הגרמני אהינגר, לאחר שהוגדלו דמי הרשיון וגם הוטל תשלום מכס על כל עבוד שהובא.

הענף הכלכלי השני במכסיקו היה – חפירת כסף בהרים. ביחוד נתפתח הענף הזה לאחר שנכבש אזור זאקאטקאס, העשיר מאד במכרות-כסף. הדרך משם הוליכה, בשנות החמישים של המאה ה-16, לאזור דוראנגו. כאן פותחו מכרות הכסף בעיקר ע“י משפחת איבארה המפורסמה, ומכרות אלה הן שעוררו אחרי כן קנאה ותאות בצע עזה אצל דרייק והאוקינס. לגאות חדשה זכו מכרות הכסף לאחר שהמציא ברתולומי מדינא (בש' 1557) את אמצעי האמלגמה לשם הפקת כסף. בש' 1562 נמצאו כבר בזאקאטקאס מכרות שהפיקו מהן כסף בדרך הימית: היו שוטחים את בצר הכסף על קרקע-החומר שבחצרותיהם, מריצים על פניו פרדות כדי לשקע לתוכו כספית ומלח, וכך היו מתיכים את הבצר, שעמד בפני פרוצס ההפקה הנ”ל. אבן נגף בדרך התפתחותה של תעשית הכסף היה המחסור במלח ובכספית, כי לפי פקודת המלכות אסור היה לייצר באמריקה חמרים אלה, שלא להזיק לתעשיה הספרדית.

על מידת הפשע של מכרות המתכות האלה תעיד העובדה, שהן שמשו מקור ליצירתן של כמה חטיבות עושר מן הגדולות ביותר בתקופת הקולוניזציה. משפחות כגון de Trevino, Onate de Saldivar, נעשו במאה ה-16 לבעלי מיליונים של פזות-כסף, אם כי מיליונרים בפזות כסף במאה ה-16 אינם שקולים, כמובן, כמיליונרים שבימינו. במשך מאתים שנה היו ההכנסות השנתיות של המלך מגיעות בממוצע לרבע מיליון פזות, וההכנסה השנתית של בעלי המכרות – לשני מיליונים. מסביר למרכזי המכרות התחילו להבנות בהדרגה ישובים של עובדי אדמה ויצרני מזונות שונים. (אין לשכוח) – אומר פריסטליי – (כי פרשת הגבולות של מכסיקו לא היתה קשורה בפתוח שטחים רחבים לעבודת אדמה או לתחום תעשיה מגוונת, כי אם בישובים שנתרכזו מסביב לאזורי המכרות אשר שפע הכסף שמש דחיפה לגדול פתאומי ודרמתי).

הענף הכלכלי השלישי, אשר התחיל להתפתח באותה התקופה, היה גדול קני-הסוכר. מוצא קנה-הסוכר הוא ספרד או באיים האטלנטיים. נסיונו של קולומבוס בגדול זה לא עלה יפה, ובש' 1511 לא נמצא עדיין באיי מערב-הודו סוכר די הצורך לאוכלוסי המקום. אולם לא עבור כשש שנים – והנזירים הגירונימיאניים שלחו לבתיהם תשורות ובהן סוכר וצמר-גפן מעשה ידיהם. אגודת הנזירים הללו סייעה להרחבת תוצרת הסוכר, בקבעה פרס בן 500 פזות לכל טחנת-סוכר חדשה. בש' 1520 בטל המלך את מכס המכונות, שהיו דרושות לתעשית הסוכר, וא החלו לבוא המאיים הכנריים מומחים לענף זה והתעשיה הקדמה במהירות. בש' 1590 כתב יוזי אקוסטה, שמטעי הסוכר הם התעשיה החשובה ביותר באיי מערב-הודו. סאנטו-דומינגו היתה שולחת כבר לחו"ל כמאתיים אלף פונט, ומפעלי-סוכר גדולים נמצאו בפירו ובאמריקה המרכזית.

בדרך כזו נקלטו, כמובן, באדמת אמריקה גם הישגים אחרים מפרי הציביליזציה האירופית. הכומר קובו מציין, י העושר, אשר צברה אמריקה בראשית התישבותה מגדול פירות ובהמות-בית, אינו פחות אולי מערך הכסף והזהב אשר הוצאו מתוכה. חוקר שני מציין, כי 199 מ-247 זני צמחים, שהתחילו לגדל באמריקה, ממקור אירופה הם.

אולם אחרי כל אלה אין לשכוח שכל ענפי הכלכלה הללו, בראשית תקופת ההתישבות, הם ותוצאותיהם אינם אלא חזיונות-לואי טפלים לתנועת הקולוניזציה. עם כל ההכנסה הרבה שהביאו מסחר הכושים, מכרות הכסף ומטעי הסוכר – לא נחשבו אלא כטפל לעיקר הקולוניזציה. ויש שהענפים הללו שמשו מקלט לאנשים בעל-כרחם, לאחר שכל עמלם בחפוש זהב ומשי מעבר לים עלה בתוהו.

 

ח    🔗

בתקופה זו של ההתישבות היתה ההגירה של עמי אירופה, מארץ מולדתם אל המושבות, מעטה מאד, ולא רק מבחינת המספרים המוחלטים של המהגרים, כי אם גם מצד ערכם באחוזים לעומת מספר האוכלוסים הכללי. לא היה שום לחץ בלתי-עקיף אשר ימריץ את ההגירה; ספרד ופורטוגליה היו מיושבות במידה מעטה לפי הערך, ושווי-המשקל של המשק בארצות הים התיכון עוד טרם נתערער ע"י מהפכות כלכליות ורבוי חזק של האוכלוסים. מלבד זה עוד היו דרכי החבור בימים ההם מעטים ויקרים. לפני נסיעתו הראשונה מבקש קולומבוס לקחת לו לבני-לויה אסירים מבתי-הכלא, ורק בזכות התערבותם של האחים פינקון עושה הוא את דרכו בלוית אנשים מהימנים יותר ובנסיעתו האחרונה, שעמדה במזל אדישות ואכזבה, נאלץ באמת להזקק לפושעים שלוקחו מבין אסירי המלך.

ממשלת ספרד בקשה לכתחילה לפתח את ההגירה למושבותיה החדשות. צו מיוחד, שהוצא בש' 1495, התיר את ההגירה לכל נתיני הכתר הספרדי, ואף הבטיח לספק להם את צרכי מחיתם במשך שנה אחת, אם יתתחייבו להשיב 2/3 מכל הזהב שימצא ועשירית אחת אחת מכל שאר החמרים. בש' 1511 ו-1518 הוצאו פקודות חדשות, שהיו עשויות להמריץ את אכרי קסטיליה להגר אל המושבות. מראשית המאה ה-16 הגרו כל שנה מאות אחדות של משפחות למערב-הודו ולדרום-אמריקה. אולם משהגיעו לספרד השמועות על חדירת הספרדים לארצות המטמונים של שבטי האינקא והאצטקים, והאגדות על הררי זהב שההרפתקנים צוברים עשו להן כנפים, ותושבי ספרד אחזם בולמוס של הגירה לארצות הרחוקות – נזדרזה הממשלה מיד לעצור את הבולמוס הזה. כי אעפ“י שההגירה לא היתה המונית, הורגש בכ”ז מיד מחסור בפועלים. מלבד זה חששה ממשלת ספרד לרפיון כוחה הצבאי, כי בגלל עניני ארגוניה היו לה סכסוכים עם איטליה, ולאחר אחוד השושלת הספרדית עם ההאכסבורגית (בש' 14969) נסתכסכה גם עם אירופה התיכונית.

עפ“י הפקודות החדשות של הממשלה לא הותרה היציאה מספרד אלא ברשיון מיוחד מאת המלך. מותר היה להפליג רק מסווילה, והנסיעה נקבעה למחוז מסוים. מובן מאליו שההגבלות הפחידו את אלה שאמצעיהם היו מעטים או שרוחם לא היתה נועזת ביותר. יש עוד לציין, כי כל הרוצה להגר צריך היה להוכיח שהוא ואבותיו ואבות אבותיו לא נענשו ע”י האינקויזיציה. דבר זה היה עשוי מצד אחד למנוע את היהודים, האנוסים, המוירים והמוריסקים מלהתישב במושבות; ומצד שני (ביחוד – אם נביא בחשבון את האופי הנוצרי של מחנות הכובשים) עשתה בזה הממשלה נחת-רוח לאינקוזיציה.

לפי ידיעות רשמיות נמצאו באמריקה הספרדית בש' 1574 כלומר כשמונים שנה לאחר התחלת ההגירה אל מעבר-לים, 32,000 בתי-אב אירופיים. במשפחות רבות היו הנשים ממוצא הינדי, ברם קרוב לוודאי שהישוב הלבן באותם המקומות מנה כמאה אלף נפש.

ההגירה מפורטוגליה היתה דלה עוד יותר מההגירה הספרדית. לאחוזות שבהודו ובאפריקה לא הגרו כמעט כלל, לפי שלא היו שם לפורטוגיזים נקודות-ישוב או מטעים, וגם האקלים הטרופי הכביד מאד על האירופים להתישב שם לאורך-ימים. ואולם משראתה פורטוגליה את עצמה והנה היא עומדת לפני שאלת התישבותו של שטח גדול ודל-אוכלוסים כמדינת ברזיליה, – נתברר לה שבהיות אוכלוסיה היא מעטים, לפי הערך, אין בכוחה לשלוח את האנשים הדרושים, ומה גם שלא היה אז בפורטוגליה שום מניע כלכלי, שימריץ את התושבים להגר ממולדתם לארץ רחוקה. לפיכך לא יפלא שפורטוגליה – בנגוד לתפיסה הכללית ששלטה בימים ההם ושלפיה כוונה גם הפוליטיקה של ההגירה מספרד – לא יכלה לבחור את המהגרים מבין נתיניה בלבד. ההגירה לברזיליה הותרה בתחילה באופן רשמי לכל נתיני האומות הקתוליות, והמסים הופחתו עד המינימום, מבלי לפגוע כמובן במונופולין המסחר של ארץ-האם. ואולם גם האמצעים הללו לא עזרו לעורר הגירה חשובה לברזיליה. למעשה היו המהגרים בתקופה הראשונה יהודים, ואפילו פושעים שנשלחו כל שנה מפורטוגליה בשתי אניות מיוחדות. אף המושל הפורטוגיזי הראשון העליון, תומה די-סוזה, היה ממשפחה יהודית נכבדה. בש' 1549 התחיל מכהן במשרתו והצטיין בכשרונותיו האדמיניסטרטיביים עד כדי כך, שלזכותו זו של מלשוח יהודים מפורטוגליה לברזיליה לשם התישבות, רואים אחדים מהחוקרים סימן לנדיבות-לב, לעומת צרות-העין של ממשלת ספרד. מובן שהשקפה זו היא מוטעית מעיקרה, כי אין להפוך את ההכרח של פורטוגליה לצדקה. למעשה, לא היתה שיטת-ההגירה הפורטוגיזית אלא תוצאה הכרחית מצרכיה הכלכליים של פורטוגליה.

 

ט    🔗

התנאים הללו הם המבארים לנו גם את צורות-הארגון, אשר על פיהן התפשטה התנועה הקולוניאלית בימים ההם. הקו האופייני לצורת אלה הוא – ההשתתפות המרובה של הממלכה, גם בתורת מיישב, גם בתורת קבלן וגם בתורת מוסד מרכזי, המפקח על המשק הקולוניאלי. לעומת זאת היה תפקיד היזמה הפרטית בהתישבות פעוט מאד. כי דרגת ההצטברות של ההון הפרטי באותם הימים מנעה את האפשרות של סדור הנסיעות הגדולות בדרך של יזמה פרטית. רק בעזרת אמצעי המדינה אפשר היה לכסות את ההוצאות הרבות, הכרוכות בנסיעות אלה ובמפעלי כבוש. היזמה הפרטית, בעיקר במסחר עם ארצות רחוקות, יכלה לבוא רק כהשלמה לפעולת הממלכה. עדו בראשית ההתפשטות הקולוניאלית נוסדו ע"כ בספרד וגם בפורטוגליה מוסדות ממלכתיים, שלרשותם נמסרה ההנהלה האדמיניסטרטיבית של המושבות וגם ההגשמה הכלכלית של מפעלי ההתישבות. מוסדות ממין ראשון היו – המועצה הספרדית העליונה לעניני הודו והמועצה הממלכתית בפורטוגליה לעניני הודו. המוסדות ממין שני (לעניני המשק) היו Casa de Contradtion בספרד ו Casa de India בפורטוגל. המוסדות הללו פתחו שיטה מרכזית בבנין ההתישבות הממלכתית, ותאור מודרני מאד לשיטה זו אנו מוצאים בספרו של פריסטליי (עמ' 114):

”מונופולין על הקרקעות, על התעשיה – בדרך של רשיונות ופקוח, על המסחר – בדרך הגבלות והתחמת תחומים, על הדת – כי הכנסיה היתה לאומית והמלך בראשה, מונופולין אף על המחשבה והרגש בעזרת התערבות האינקויזיציה – אלה היו העקרים היסודיים במפעל-ההתישבות המודרני הראשון. היזמה הפרטית היתה משועבדת וכפופה לפקוח. ההתישבות היתה מפעל המתקיים ע“י הכתר ולטובתו, ולא לטובת העם הספרדי, בשום מקום אחר, פרט לפורטוגליה, לא היתה השיטה כפופה לפקוח כה חמור ובלתי-עקיף, מצד הפקידים המתמנים ע”י הכתר והאחראים בלי-עקיפין בפניו.. כל זה עשה את הפקידות לכוח העומד בראש המפעל העסקי הגדול שבעולם".

המועצה הספרדית להודו נוסדה בש' 1511, ובה השתתפו בתחילה סוכן-מלכות עליון, שמונה יועצים, גובה אחד, היסטוריון וביוגרף, מתימטיקאי ופקידים שונים. לרשות המועצה הזאת נמסרו עניני ההנהלה והמשפט של המושבות והמפעלים מעבר-לים, וגם כל עניני הימאות הטרנס-אטלנטית. סדר העבודה של ה(קאזה) היה נקבע לפרטי פרטיו ע"י פקודות המלכות. ולפני התחלת העבודה היתה נערכת יום-יום תפילה, שכל פקידי ה(קאזה) היו מחויבים להשתתף בה. תפקיד המוסד היה לארגן ולנהל את ההובלה והמשלוח של התוצרת המקומית ואת האימפורט והממכר של סחורות קולוניאליות, ולאחוז בכל האמצעים שיש בהם כדי להבטיח את המדינה במסחר המשמש לטובתה. ה(קאזה) גבתה את המסים ובדקה את כל החשבונות בדבר האניות המגיעות והמפליגות, האימפורט והאכספורט, וכמו כן היתה לה רשות פקוח ומשפט בנוגע לפקידי האניות ולנוסעים בהן. היא שדאגה לקנית אניות בשביל המושבות וגם ציידה את המשלחות לשם-תגלית ואת כל אניות המלכות. סווילה, מקום מושב ה(קאזה) היתה כל הזמן מקום הכניסה היחידי לאניות מעבר-לים, וכמעט גם המקום היחידי להפלגתן. היו מקפידים מאד על כך שכל האניות יבואו דרך גואדאלכויביר ויתפרקו את משאן ליד ה(קאזה) אפילו אם מחמת סכנה הגיעו האניות לחוף אחר של אנדאלוזה או דרום פורטוגליה – נצטרכו לשלוח את משאן לסווילה, אל ה(קאזה) מסי מהלך שנגבו היו קודם כל מס-החומש הידוע ( el quinto ), שמקורו עוד במסורת הערבית, אשר על פיה היתה חמישית המלקוח נמסרת לחליף אם כסף וזהב הביאו או אבנים טובות ומרגליות או עבדים, אם במציאה כשרה באו או בגנבה, אם במחצת ההרים או מצואריהם של קצינים-ילידים הרוגים – חמישית השלל היתה נמסרת למלך. וסופרי הדורות באותה התקופה מציינים, שאזמרגדים ופנינים היו קשים ביותר לאמידה וקלים ביותר להברחה.

בפורטוגליה היה המסחר עם מערב-הודו נעשה רק באניות המלך, שהיו מפליגות יחד, בשוטטות גדולות, כדי להגן על עצמן. השתתפות במסחר זה היתה מותרת תמורת תשלום 1/3 מערך הסחורה. רק ענפי מסחר מיוחדים, מן החשובים והמכניסים ביותר, החזיקה הממשלה לעצמה בתורת מונופולין. כן היה, למשל, מסחר הפלפל מונופולין לממשלת פורטוגליה ומסחר הכספים עם אזורי הכסף באמריקה – מונופולין לממשלת ספרד. ממונופולין הכספית בלבד הפיק אוצר המלכות הספרדי 24 מיליון פזות מדי שנה בשנה. במידה שהשתתפה היזמה הפרטית במפעלים שמעבר לים (באותם הימים היה הדבר אמור בעיקר במפעלות המסחר הפורטוגיזי עם הודו ואיי המולוקים), היתה ה- Commenda צורת-הארגון העקרית והשכיחה ביותר. צורה זו משתלבת לתוך המבנה הכללי של המצב המשקי בראשית צמיחת הרכושנות. ה(קומנדה) אינה מפעל רכושני, ולפי מהותה מתנגדת היא תכלית נגוד לחברות הקולוניאליות שצמחו בתקופה מאוחרת והיו בנויות על עקר המניות, כלומר – ההון המשותף. הקומנדה היא בעקר אגודה לעניני מסחר ואניות, ולא חברה. מסחר עם ארצות רחוקות, ואפילו במידה צנועה, אי אפשר היה לנהל בכלל אלא בעזרת האמצעים המעטים שנצטברו ברשות יחידים. שכן דוקא הערים העשירות ביותר לא נתנו את ידן למפעל שמעבר לים באופן קבוע ותדיר, אלא בבחינת מאורע חד-פעמי, או מאורע המתרחש מתקופה לתקופה. אפילו אניות מהימים ההם אי-אפשר היה להתקין ולצייד אלא בעזרת אמצעים של אנשים רבים. במאה ה-16 – מספר אחד ההיסטוריונים העתיקים, – הרויחה נירנברג הרבה ע“י השותפות עם הפלורנטינים, הגינואיזים והפורטוגיזים, ויחדו קנו 3 אניות, ציידו אותו ושלחו בהן סחורות לקאליקוט, ומשם הביאו מיני תבלין ואבנים יקרות, שהביאו להם רוחים מרובים. (קומנדות) ממין זה היו גם חברות המסחר הימי של הצרפתים והאנגלים במאה ה-16. כגון החברה הצרפתית Moscovy, או החברה האנגלית שנקראה בשם (חברת סוחרים מעפילים לשם גלוי גלילות, דומיניונים, איים ומקומות לא נודעו). אופי המפעלים המסחריים הללו היו, כמובן, מיוסד על העיקר של מחזורים קטנים לערך ומחרים גבוהים, אין לשכוח שהתוצרת הקולוניאלית בימים ההם לא היתה עדיין בבחינת תוצרת המונית, המשמשת לצרכי האוכלוסים יום-יום, שהרי כוח הקניה של ההמונים עלול היה לשלול מהמפעלים הללו מלכתחלילה כל תקותה להצלחה. יבואו המחירים ויעידו. בראשית המאה הט”ז היה בליסבון מחירו של

פונט פלפל – שילינג וחצי

" קנמון – 3 שילינג וחצי

" קרנפול – 3 שילינג ורבע

" אגוזי-בושם – 5 שילינגים ורבע

" זנגביל – 2 שילינגים.

ויש שהמחירים עלו עוד למעלה מזה. כך למשל העלו האנגלים, עוד בש' 1591, את מחיר הפלפל עד 8–6 שילינגים הפונט. הסכון שבמפעלי-הימאות הראשונים היה, כמובן, גדול למדי. שבירת, אניה, שוד, מזג רוחות רע, מעילות המלחים, אי-הבטיחות בדרך השייט – כל אלה היו עלולים להפוך השקעות גדולות לאפס וריק. הסכנות הללו היו חמורות כאן יורת מאשר בים התיכון, שבו שלחו את אניותיהם אך הפלורנטינים והויניציאנים מתוך דאגה וחששות. אולם אם הסכונים היו חמורים מאד, הנה גדולים היו סכויי הרוחים עד כדי כך, שלמרות הכל משכו את הלב. מלבד זה נוסף עוד יתרו, לדבר, כי בזכות הקשר הישר עם ארצות המטמונים יכלו הפורטוגיזים והספרדים לזכות גם ברווחים של מסחר-הבינים, שעד כה היו עולים בחלקם של סוחרים מצריים וערביים. עוד בימי קרל החמישי היו סוחרי ספרד מקבלים ממכרות-הכסף האפריקניים שלהם רווחים עצומים עד 200%. היו אפילו משלוחים אחדים של תוצרת הינדיות שהביאו לפורטוגליה רווחים בשעור 1000%. ואם גם היה הרווח הממוצע, במשך תקופה ארוכה, 80% ויותר – הרי גם ברווח כזה אין לזלל כל וכלל. בסווילה ובליסבון, הלך ונצטבר רכוש רב, למעלה משעור כל התקוות. סוחרים מכל אירופה התחילו להתכנס בליסבון, לפי שהפורטוגיזים לא נטלו על עצמם את משלוח הסחורה לשאר ארצות. במשכם את הלקוחות לליסבון, מקום שם היתה הממשלה מפקחת על המסחר, מנעו את הוזלת סחורה מצד הסוחרים הפורטוגיזיים, העלו את המחירים בעזרת ההתחרות שבין הקונים האירופיים, והביאו לעיר מקור חדש של הכנסות, כי ע"כ המתה תמיד מקהל הסוחרים הזרים שבתוכה. וככה נעשתה ליסבון במאה ה-16 לאחת הערים העשירות, הגדולות והמתוקנות שבכל אירופה. מותרות ותרבותה הרהיבו את עיני בני הדור ההוא.

 

י    🔗

מתוך סקירתנו זו, על ראשית הקולוניזציה ומהותה בקשר עם המשק האירופי, נקל להבין כמה יש מן העוות בשיטות שונות, שבנו היסטוריונים וגיאוגרפים רבים על יסוד דוקטרינות, וכמה מוטעות הן המסקנות שהוסקו מהשיטות הללו. הסוציאליטס הרדיקלי Horabin, בספרו (קצור תולדות הקיסרות הבריטית), מבקש להוכיח שההתפשטות הקולוניאלית לא הביא העמה שום הטבה לתנאי חייהם של הפועלים. הוא מציין שבראשית ההתישבות, בתקופה הגדולה של ההתפשטות הראשונה, לא עלה שכר הפועל אף כל-שהוא. בראשית המאה ה-16 השתכר בעל-מלאכה 3 שילינגים לשבוע, בה בשעה שמחיר רביעית הטונה חטים היה 4 שילינגים. בש' 1533 היה שכרו 4 שילינגים, ואולם מחיר החטים עלה ל – 72/3 שילינג, בש' 1564 – ½4 שילינג שכר עבודה לעומת ¾19 שילינג מחיר חטים, בש' 1610 – 5 שילינג שכר עבודה לעומת 40 שילינג מחיר חטים. נמצא שתנאי העבודה הלכו והחמירו, למרות ההתפשטות הקולוניאלית. העבודה כשלעצמה – יתכן שנכונה היא, כי התפקיד האוביקטיבי שעלה בחלקה של הפעולה הקולוניאלית בראשית הרכושנות, היה אחר לגמרי, ולא יכול להשפיע באופן ישר על מצב הפועלים ובעלי המלאכה באירופה. בדרך כזו יכול Horabin לטעון, למשל, שהתפתחות חרושת הרדיו באמריקה לא הפחיתה אף במידה כל-שהיא את תמותת התינוקות בהודו. ערך ההתישבות באותה התקופה לגבי המשק האירופי היה קודם-כל בשאיבת אוצרות של מתכות יקרות ובהזרמתם דרך ספרד ופורטוגליה לצנורות המשק האירופי; שנית – זו פתחה את סחר אירופה בתוצרת המותרת של הודו ואיי המולוקים; שלישית – יסדה במקומות מסוימים באירופה מרכזים חדשים לכוח-קניה והצטברות רכוז. ומלבד זה הצטיינה גם בהרבה השפעות אחרות שכבר צוינו לעיל (ממכר הכושים משק המטעים, האכספורט למושבות אמריקה וכד'). התפקידים והתוצאות הללו של ראשית התנועה הקולוניאלית נגעו באופן ישר רק בחוגים מצומצמים של צרכנים וסוחרים, מבני (השכבות העליונות). טופס ההתישבות בכל גלוייה היה מותאם לאלה בדיוק, ולא יתכן לצפות ממנה לתוצאות שבין כה וכה לא יכלה להביאן לעולם. וכן לא תתכן השיטה הגיאוגרפית של Demangeon המציין את אופי ההתפשטות הקולוניאלית הבריטית לפי סימנים חיצוניים בלבד (עמ' 106):

“בחוש הבטוח של יושבי-איים מבקשים הסוחרים והמתישבים של בריטניה להאחז באדמת איים, חצאי-איים ושאר מוקמות לחוף ימים. ההתפשטות לפאת ארצות-יבשת מתחילה רק כעבור זמן רב. במשך תקופה ארוכה שכנה הממלכה על חוף הים הבלבד. קנינה הראשון שרכשה במאה ה-17 היה אי יאמייקה, – ובמאה ה-18 – חצי-אי גיבראלטאר”.

ואמנם אם נדמה את המפה הגיאוגרפית של מדינה ישבנית בראשית הרכושנות לעומת מפה קולוניאלית מודרנית – יתבלט מיד שבתקופה הראשונה היו צבעי השלטון הישבני מכסים רק שטחים הסמוכים לחוף ים, איים, נמלים וכדו‘. ואילו במאה ה-19 התחילו השלטונות הישבניים למשוך לרשותם חלקי יבשה שלמים, (הינטרלאנדים) ואזורי השפעה גדולים. אולם דבר זה אין לזקפו ע“י התנאים הגיאוגרפיים או החוש של שוכני איים, כי אם שוב ע”ח התפקידים שנכונו לתנועה הקולוניאלית בראשית צמיחת הרכושנות. בימים ההם לא נדרשו לתנועה זו אלא מרכזים מסחריים על חוף הים, מקום שם אפשר לבוא במסחר-חליפין עם ילידי המקום, בעלי סחורות-המזרח היקרות, וכיון שמסחר זה כרוך בסכנות – הוה אומר שיש צורך בהגנת צבא בשביל המסחר, לאמר לא רק תחנת מסחר אלא גם מצודות. וכיון שהתפשטות הקולוניאלית של המעצמות הקתוליות נמצאת אז במזל של תעמולה נוצרית, נמצא שיש להקים גם מוסד מיסיוני. וכיון שהנסיעה מאירופה על פני האוקינוס היתה בימים ההם ארוכה ביותר – מסתבר שיש להקים בדרך תחנות-בינים אחדות, ולצייד גם אותן בכוחות-צבא ובכנסיות או מנזרים. ברם כל זה – כשם שהוא נחוץ לאנגלים שוכני-האיים, כן נחוץ הוא גם לתושבי-הרים מן הפיריניאים, או לאנשי השפלה בהולנד, או לצרפתים וכו’. סוג ההתישבות הפורטוגייזת, שנשענה על תגליות דה-גאמה, הוא אופייני ביותר לתנועה הקולוניאלית של אותם הימים, והוא גם מתאים בשלמותו לתאור הרציונלי הניתן בזה. מה שנוסע ע“י הישבנים באפריקה ובהודו – לא היה סוף-סוף אלא שרשרת של לשכות-מסחר. מקומות הספקה ומחסני סחורות, שהיו מוגנים ע”י מצודות וכרוכים בהתישבות מיסיונית, חופי אפריקה, שלא היו אלא תחנה בדרך להודו ולאיי המולוקים, נכבשו מהר והותקנו לתפקידם על רגל אחת. לפעלים אל היו מישבים שם אנשים כלל, כי אם מסתפקים בהבאת בהמות-בית, כגון חזירים ועזים שהיו פרים ורבים ומשמשים אח"כ, כעבור שנים מעטות, צידה לאניות בדרכן. גם ההתישבות בקצה הדרומה של אפריקה לא באה בתחילה אלא לשמש מקום חניה לאניות בדרכן למזרח-הודו.

שרידים מענינים מן הכבושים הראשונים של הפורטוגיזים נשתמרו לאורך החוק האפריקני. ליבינגסטון מצא במסעותיו חורבות של בנינים גדולים, מיסודם של הישועים והבנדיקטינים השחורים. בש' 1893 גילו על חוף מפרץ התנינים עמוד-שלטים פורטוגיזי, מצבת זכרון לשלטון המדינה, ועליה רשום Dego Cao. ברי שבקשר עם מסחרה אל הודו נאלצה פורטוגליה לפתח כחות-צבא ביבשה ובים, במידה שלא עלתה כלל על דעתה מתחילה. יסוד השלטון הצבאי נועד קודם-כל להשיג את המטרות הבאות: נסיכי הילידים, שהתנגדו לחדירת האירופאים וחששו לבוא אתם בברית ולהתקשר עמהם בחוזי מסחר – צריך היה להכניעם או להכריחם לפחות שיסכימו לעסק המסחר; צריך היה לשמור על הדרך להודו מחדירת מתחרים נכרים; לטהר את הימים, ואת האוקינוס ההודי בעיקר, מסוחרים ערביים, מפירטים ושודדים. אם נשים אל לב מה רבים היו הקושיים והמכשולים, מפאת המרחקים הגדולים, האקלים והשונאים – נשתומם ממש על כשרון החיל והארגון מצד הפורטוגיזים, ובעיקר מצד האדמירלים הגדולים – d’Albuquerque ו – Almeida – שידעו להתגבר על המכשולים שבדרכם. לא עבור אלא עשרים שנה לפעולות התנועה הקולוניאלית – ועמדת פורטוגליה באסיה נתבצרה לבלי המוט. מחופי מלאקה, זה מקום הפגישה בין סוחרי הודו וסין, ועד ערב–הוקמו הרבה מבצרים. מסקאט' בפאת דרומית-מזרחית של ערב, והאי סוקוטרה – שמרו על המבואות החשובים ביותר למפרץ הפרסי ולים-סוף. שורת תחנות אפריקניות, כמלינדה ומוזאמביק במזרח, סנט-פאולו-די-לואנדו במערב – שמשו מבטח לאניות בשובן לאירופה. אף עד המזרח הרחוק, עד איי סונדה ועד סין, הגיעו הפורטוגיזים. אולם ככל אשר הרחיקו מזרחה – כן היה שלטונם שם רופף ביותר. במזרח הרחוק, ואפילו בחוף בלבלד, לא הגיעו מעולם לידי שלטון פוליטי. באיי סונדה לא היו הפורטוגיזים אלא בבחינת סוחרים נסבלים, ומסין אף גורשו (בש' 1523), לאחר שהתחילו להבליט סימני השתררות. אפס כי אז השיגו זכות התישבות במקאו, וגם בצרו את המקום הזה ועשוהו לנקודת-משען במסחרם עם יפן. השלטון הממשי של הפורטוגיזים במושבותיהם מעבר לים היה בידי מושל עליון או משנה-למלך. הלה עמד בראש הממשלה הצבאית וגם האזרחית, מינה את הפקידים המקומיים והכריע בגזר דינו לחיים ולמות. כדי להגביל את תאות השררה של שליטים אלה ולהבטיח את כוח הכתר הפורטוגיזי, הונהגו אחר מות אלבוקרק חלפוי-גברא, בנוגע למשנים-למלך ופקידיהם, אחת לשלש שנים. אולם דבר זה לא פעל את הפעולה המבוקשת, כי בהשפעתו נתרפו הפקידים הפורטוגיזים בעבודתם, ולא עוד אלא שכל אחד השתדל לנצח לטובתו כמה שאפשר את ימי-כהונתו הקצרים ולצבור הון. וכיון שהפקידים האזרחים והצבאיים רשאים היו להשתתף בעסקי-מסחר הקולוניאליים – צצו לרוב עסקי מונופולין פרטיים, שכל עצם קיומם לא נועד אלא להעשיר את הפקידות. מעילות מכל המינים, שוחד ועברינות – ציינו את כל תקופות השלטון הפורטוגיזי במושבות.

הפעולה הקולוניאלית של הכנסיה בגבולות ממלת פורטוגליה נמסרה בתחילה לדומיניקאנים ולפרנציסקנים, ואח"כ – משנת 1542 ואילך – לישועים. גוא' המרכז המנזרי והפוליטי, נעשה מקום מושב החשמן העליון, ומספר המנזרים באפריקה ובאסיה עלה במהרה למאות.

ואולם עם כל הלבטים, שנפלו בחלקה של פורטוגליה הישבנית בימים ההם, יש לציין את העובדה, שמדינה זו היתה דוקא המעצמה הישבנית שהצליחה ביותר ועררה קנאת רבים. אין כל טעם להטיף מסור ולעשות את הפעולה הקולוניאלית של ספרד בבחינת מופת לפורטוגליה (כשם שעושה ולאנטין בספרו, עמ' 41). העושה כן הופך את האונס לצדקה. מה שנבצר מספרד – עלה בחלקה של פורטוגליה: גלוי הדרך להודו ולסין וקביעת קשר ישר עם סחר המזרח. והן למטרה זו נועדה לא רק נסיעת קולומבוס; כמה וכמה נסיעות מאוחרות, כגון של פינדה ואסטאבאן גומז, נועדו אף הן לכך. רק לאחר שנאלצה ספרד לוותר על המטרה הזאת (ולהסתפק) בנחלה (הדלה) שנפלה בחלקה, – והיא אמריקה, – נאלצה, כמובן, לשנות את צורות התישבותה בהתאם לתנאים החדשים. מתחילה בקש ודאי קולומבוס לעשות כמעשה פורטוגליה. מאידך גיסא הוכרחו גם הפורטוגיזים לשנות ממה שעלה תחילה במחשבתם ולהסתגל גם הם לשנויי התנאים, לאחר שנתבררה להם (האכזבה) שנפלה בחלקם: ארץ ברזיליה. בארץ זו חיקו הפורטוגיזים את הספרדים.

העובדות הללו מפיצות אור על הקשר שבין טפוס ההתישבות ותנאיה האובייקטיביים. התאמת הצורות של ההתישבות הספרדית לתנאים האובייקטיביים של אזורי שלטונה באמריקה – מתגלה בהעברת צורות-השלטון הסוציאליות של אירופה – בראש וראשונה של ספרד, כמובן – לאמריקה. חלוקת הקרקע נעשית לפי הסדר הפיאודלי. מנהיגי המסעות לשם תגליות ושלל – נעשים שליטים פיאודליים מטעם הכתר הספרדי, והם נשבעים לו שבועת-אמונים; מזכותם היה לחלק קרקעות לאנשיהם, קצינים וחיילים של קבוצות-כבוש, ולחייבם בשכר זה בשבועת-אמונים. ואם אמנם הוכנסו אי-אלו שנויים במסורת האירופית לגבי הארץ החדשה (למשל: בנגוד למקובל באירופה בימי הבינים, לא היו השליטים הפיאודליים באמריקה רשאים לעשות דין באנשיהם)– הנה יסודות המסורת האירופית לא נפגעו עוד ע“י זה. עם גמר תקופת הכבושים והעברת זכויות הכובשים לרשות הכתר – נוצרת שיטת Encomienda, שאף היא לא היתה אלא נצר השיטה הפיאודלית. עפ”י השיטה החדשה חולקו ילידי הכפרים בין אריסי הכתר (ואסאלים) וכפו אותם להשתעבד להם ולעבוד עבודת-חובה. חלוקת הקרקעות ל-(אנקומנדרים) היתה כרוכה איפוא בשכנות של כפרי-פועלים הינדיים. ה(אנקומנדרו) היה מקבל מאת הכפריים גם מסים, וביחוד – מס המעשר, וחלק הגון מהכנסה זו היה משמש לטובתו הוא. בשכר זה הוטלו עליו גם חובות הגנה לגבי הכפריים. חובתו היה לחנך את ההינדים הסרים למשמעתו ולהביאם תחת כנפי הנצרות. אסור היה לו לנשלם מהאדמה ולמכרם. כדוגמת הנהוג באירופה – נגזרה על ההינדים החייבים במסים שורה של עבודות-חובה.

ליד ה(אנקומינדה) היו קיימים גם שרותים שונים בשאר ענפי הכלכלה, כגון: סבלנות, הובלה ושרות לצרכי האניות. על הנזקים הקשים שהביאה שיטה זו להתפתחות ילידיה מקום – מעידים לא רק לאס-קאזאס מבחינת התקופה הקדומה, והרשימות המפורסמות מאת ג’ואן ואלוא ( Noticia Secretas de Peru ) מבחינת תקופה מאוחרת יותר, כי אם גם הכרוניקה המצוירת של ההינדי גואמן פומה, שעובדה זה לא כבר. זאת היא אחת התעודות שיצאו מידי ילידים. בעצם אנו רואים בה לאור התמונות, מהדברות בעדן, מה שכבר נאמר ע“י האירופאים, שגינו את השיטה הנ”ל. בחלק השני של הכרוניקה אנו מוצאים, למשל, את האליגוריה הזאת: ההינדי מוקף אויבים מסביב, והוא כורע ברך לפניהם ומתחנן: (למען השם, אל תציגוני עירום מכל לבוש!) מצד אחד קופץ לעיו פוא, הוא ה(אנקומנדרו), דרקון – הקורגידור ועכבר-שדה – ראש-השבט ההינדי; מצד שני – יגואר, סמל (התיירים) הספרדים וארחי-פרחי, שעול – הכומר וחתול – הלבלר. וזו הכתובת הרשומה על התמונה: (החיות הללו, שאין יראת אלהים בלבן, פושטות את עורו של ההינדי המסכן, ואין תשועה).

וכשמתברר שהילידים אינם יכולים לשאת בעול הקשה של עבודות-כפיה והם נמקים בענים, מנסים תחילה לצאת למסעות חדשים כדי לצוד עבדים ולכפות על המחנה החדש את העבודה הקשה; סוף-דבר שפתרון השאלה בא עם ציד הכושים. הפורטוגיזים, שעמדו לפני שאלת הפתוח של ברזיליה, חיקו – כאמור – את מעשי הספרדים. הממשלה נתנה קונצסיות מיוחדות לאותם הפיאודלים אשר קבלו על עצמם לפתח שטח של 50 מיל לאורך החוף, הם וסביבתם. תמורת זאת קבל הפיאודל זכות לשליטה גמורה בנחלתו, ומבד זה נתנה לו זכות מונופולין בענפים אחדים רבי-הכנסות, כגון הדייג ועץ הבראזיל. הכרת שמר לעצמו את מרות המלכה, מכס האימפורט והאכספורט, מונופולין התמרוקים והתבלין, החומש שצריך להפריש מהמתכות היקרות לטובת המלך, והמעשר מכל שאר הסחורות. רק לאחר שנתברר כי רוב ה(דונאטורים) מחוסרים אמצעים הם מכדי הגשמת התפקיד שנטלו על עצמם, הוכרח המלך להתערב בדבר ולמנות נציבים ממלכתיים; הראשונים נתמנו בבהייה (בש' 1549) ובריו-די-זשאניירה (1565).

לעומת זאת מוצאים אנו גם באמריקה הספרדית שני (מודעים) ישנים מעולם המלוכה הקולוניאלית של פורטוגליה, והם – הצבא והמנזר. אשר לצבא – הנה ראתה גם ספרד, בתקופת התפשטותה באמריקה, כי זקוקה היא לחיל רב, במידה שלא עלתה כלל על דעתה מתחילה. הסבה לכך היתה קודם-כל ההתרחבות העצומה של שטחי-השלטון הספרדי, אשר התפשטו צפונה עד פלורידה והפריריות, ודרומה – עד טשילי פנימה. כל השטחים הללו זקוקים היו להגנה גם מפני התנפלויות ההינדים, וגם מחמת מזימות היריבים והזרים מיוצאי אירופה. לשם הגנה זו הוקמה לאורך (הגבול) הספרדי שורת מצודות, שהחיים בהן היו מלאי הרפתקאות. הקצינים היו בעלי המחסנים וממונים על הספקת המזונות, והחיילים – הם ונשיהם וטפם (תדיר – ממוצא הינדי) – היו משוטטים ביער כדי (להשלים) את מנת שכרם הזעום, שהיה למטה מהמינימום למחיתם.

ואשר לנזירים – הללו היו עוד בימים הראשונים גורם תקיף בחיי אמריקה הספרדית, וקנאותם בעשית נפשות לנצרות תפסה מקום חשוב בהתפשטות הקולוניאלית. היו גם עשרות כמרים, כגון אויזיביו קינו הישועי ופרנציסקו גארצס הפרנציסקאני, שהצטיינו בכשרונות של גבלנים ( Frontiersmen ). המיסיונים והמנזרים התפשטו מהר, ויחד עם החיילים חדרו פנימה לתוך הישימון. אולם היחסים בין (אנשי הרוח) ובין הרשות החילונית – לא היו תמיד חלקים וטובים. הסבה לכך – אותו הסכסוך שלא פסק במשך כל מאת השנים הראשונות להתישבות הספרדית: התחרות בין המושלים ובין המסיונים במשיכת הינדים לעבודת-כפיה. הסכסוך התבטא במחלוקת בין המושל ובין (הרועה) הרוחני בדבר זכויות השפוט. (הרועה) בהסתכמו על פקידות המלך ואגרות האפיפיור, דרש לעצמו זכויות בלתי-מוגבלות של שפוט-רוחני, ובכלל זה – כל המקרים הנוגעים לחברי האורדן וכל המשפטים שיש לראותם כשייכים לעניני הכנסיה וקדשיה. ולעומת זאת דחו המושלים את הדרישות הללו בעקשנות. סכסוך זה שבין הכמרים והשלטונות היה מעוטף לפעמים בטלית של אידיאולוגיה על הטפול בילידים, והוא אחד הקוים האופיניים לחיים החברתיים שבטח הגבולות של מושבות ספרד בימים ההם. בתקופה מאוחרת נתגלע הסכסוך במשפטים המפורסמים כנגד המושלים אגילאר ומנדיזאבאל, שנאשמו גם בעוון היותם, לפי השמועה, יהודים בסתר, אשר פגמו כמובן את (פעולות-הגאולה) של הכנסיה. במשך מאת השנים צמחה איפוא באמריקה הספרדית חברה מורכבת למדי, היא החברה האירופית הראשונה אשר נשתלה בקרקע החדש מעבר לים. הקוים העקריים שבה הוטבעו ע"י משטר-המלוכה הספרדי, עם השלטון הרחב וההשפעה הסוציאלית העצומה שהיו מסורים לרשות המושלים ויתר פקידי המלוכה. לפי מהותה היתה זו חברה פיאודלית, והשכבה הסוציאלית העליונה היתה מורכבת מ(אנקומנדרים) ובעלי-מכרות עשירים. כבסיס הרחב של הפירמידה הסוציאלית שמשו התושבים ההינדים. הללו, לפי החוק הספרדי ודיני הכנסיה, היו אמנם חפשים, אבל למעשה היו משועבדים מבחינה סוציאלית, ואף עבדים למחצה. ההתחתנות בהם – מותרת היתה, אבל מעולם לא נתן להם שויון-זכויות סוציאלי. ורק בבוא תחתם מחנות הכושים, נפרדו מסבלותם, וביחוד באיים.

מלבד שתי השכבות הנ"ל, העליונה ותחתונה, נמנו על החברה האמריקנית החדשה נזירים ומיסיונרים, חיילים והרפתקנים, גבלנים וערב-רב למינהו. ואולם מסביב למכרות-הכסף, וכן באותם המקומות שהיו בהם מים לרוב, כדי הפרית קרקע, התחילו צומחים נצני ישוב חקלאי. בש' 1598 מביא אתו הכובש ג’ואן-די-אונאטה, בדרכו צפונה, לא רק חילים, עדרי בקר וסוסים וכבודה של עגלות משא, כי אם גם מאה איש, – הם ומשפחותיהם, – שמטרת נסיעתם להתישב במכסיקו החדשה.

 

יא    🔗

הפוליטיקה הקולוניאלית של ספרד ופורטוגליה בתקופה ההיא היתה מכוונת אך ורק לתועלתן של ארצות המטרופולין. את רעיון המונופולין שאפו להגשים בעזרת גזרות חמורות. תקנות דרקוניות הותקנו כנגד סחורות זרות ונוסעים זרים. אניות זרות, שנמצאו במימי ספרד, טובעו בים, ואם עלו ליבשה מלחים נכרים – נדונו למות או לעבודת-פרך במכרות. אף שיטת-הייצור במושבות היתה משועבדת כולה לעניני הארץ הישבנית. ענפי-משק, שהיתה צפויה בהם סכנת התחרות לתוצרת הפירינאית, נעקרו מן השורש. כן אסרה, למשל, ספרד את תעשית היין והשמן במושבותיה, כדי להגן על תוצרת ארצה. דבר מונופולין-הכספית של ספרד צוין כבר לעיל.

והוא הדבר בברזיליה הפורטוגיזית. מיד לאחר שהורגשה סכנת התחרות מצד היין הקולוניאלי – אסרה פורטוגליה לגדל גפנים בברזיליה. וכן נאסר גדולם של עצי שמן ותות. פרט מעניין: אף מלאכת הדפוס נאסרה, שלא להתחרות בתעשית-הדפוס שהתחילה אז מתפתחת בפורטוגליה.

הפוליטיקה הקולוניאלית המונופולית הביאה בלי ספק ברכה רבה למשק הספרדי והפורטוגיזי, וביחוד – בשני הדורות הראשונים. לא בכדי עוררו ליסבון וסווילה את קנאת יריביהן, וביחוד – את קנאת הקהיליות המסחריות של איטליה, אשר נמצאו אז במזל ירידה. הקנאה הגיעה לידי כך, שהתחילו זוממים תכניות על חפירת תעלה בסואץ. בשנת 1500 חשבו בויניציה על תכנית רדיקלית זו, והממשלה צרפה אפילו המלצה לתכנית זו שהותקנה ע“י פרנצסקו טלדי ונשלחה על ידה אל השולטן המצרי בש' 1504. אולם אח”כ נמלכה וחזרה מדעתה, כי (חששה שהשולטן יראה בהצעה זו רק אגואיזם ותו לא).

מכל מקום ברור שבמחצית הראשונה של המאה ה-16 גדל בהרבה עשרן של ארצות הפירינאים. על כך יעיד גם רבוי ההכנסות של מס הייצור, בה בשעה שדרגת המס לא נשתנתה במשך תקופה ארוכה. מש' 1520 ועד 1550, כלומר במשך 30 שנה, עלה מספרם של פועלי האריג והמשי בטולידה פי חמשה: מ-10,000 עד 50,000. גם אכספורט התוצרת המעובדת למושבות הלך וגדל. החקלאות נהנתה מעלית מחירי התבואה, כי כוח הקניה של השוק העירוני הך וגבר, ובית-קבולו נתרחב. יותר מכל נפתח, כמובן, בנין האניות, ומיד לאחר גלוי אמריקה הוצאו חוקים מיוחדים לעדוד בנין האוניות. לספינות בעלות בית-קבול גדול ביותר נקצבו פרסים מיוחדים. תוצאת הדבר היתה שבשנת 1586, שתי שנים לפני אבדן ה(ארמדה) (מפלת חצי הספרדי ליד קאלה), היה הצי הספרדי חזק ונורא על סביביו. ברשותו נמצאו למעלה מארבע מאות אניות, שהיו מפליגות למערב-הודו ולמכסיקו. ומלבד זה נמצאו במחוזות הבאסקים למעלה ממאתים סירות לשם דיוג בניו-פאונדלנד.

אם נסקור את ההתפתחות הכללית של משקי ספרד ופורטוגליה במאה ה-16, נצטרך בכ"ז להודות שרק מעמדות בודדים, – כגון סוחרי ליסבון וסווילה, בעלי מכרות הכסף והימאים – עשו הון רב.

ואולם המשק העממי בכללו נתפתח יותר בארצות אחרות, שהתקדמותן הרכושנית היתה מהירה ומבוססת יותר, – למרות שפעת הכסף והזהב אשר זרמו לארצות הפירינאים במאה ה-16. הארצות האחרות – ובעיקר הולנד ואנגליה – ידעו לא רק למשוך לתוכן חלק הגון מאוצרות המתכות היקרות אשר מעבר לים, כי אם גם לעלות מעלה מעלה בסולם ההתפתחות הרכושנית. סוף-דבר שמרכז הכובד של התפתחות זו הוסח מים התיכון לפאתי צפונית-מערבית של אירופה.

פרוצס זה מתגלה בכמה וכמה דרכים: א) קודם-כל – במסחר הישר עם ספרד ופורטוגליה. המשק העממי בארצות הפירינאים התחיל מפגר בהתפתחותו, ובשום שדה-עבודה לא התאים לדרישות הייצור הבאות בעקב ההתפתחות, ולפיכך הלך וגדל הצורך בהבאת סחורות מחו“ל. מסחר האימפורט מתפתח אפוא עוד באמצע המאה ה-16, והוא עולה ופורח במשך מאתים השנים שלאחריה. וכשהתוצרת החקלאית בספרד לא הספיקה עוד כדי צרכי האוכלוסין שנתרבו, והמחסור בתבואות גרם לעלית המחירים – מבקשת תחילה המדינה לפתור את הבעיה בדרך לא נכונה. היא זוקפת את התיקרות החבואות לחובת הספסרות מקרב היצרנים והסוחרים, ומנסה להלחם בתופעה זו ע”י קביעת מחירים מסוימים לתוצרת החקלאות. גדול התבואות נתמעט ע"כ עוד יותר, וסוף דבר שאף בימי מלחמת השחרור של הולנד והתקוממותה כנגד ספרד – היתה מדינה זו, שרתי באמריקה, צפויה לסכנת רעב, כאשר לא הגיעו אניות התבואה מאנטוורפן.

גם את החמרים שנדרשו לבנין אניות צריך היה להביא מחו“ל. ואף אלה – מהולנד בעיקר. חמרים אלה היו: עצים, קלעים וחבלים או החומר הגלמי לעשייתם (פשתן, קנבוס וכו'), עגנים, שלשלאות, מסמרים, חוטי-ברזל, עטרן וזפת. על הרווחים הרבים שהפיקו האימפורטרים מהבאת החמרים הללו, – תעיד, למשל, עובדה זו, שעוד במאה ה-16 (בלע) בנינה של אניה אחת (" Henry grace a Dieu ") חמשים ושש טונות של ברזל ו-3739 טונות עצים. על כמות החבלים והקלעים שנדרשו לבנין אניה במאה ה-16 מספר י. מארפרגר (בעל בימ"ס לאריגים): לאניה אחת שנבנתה בש' 1565 נדרשו 1140 צנטנר. האניה (טריאומף), שנבנתה גם היא במאה ה-16, (בלעה) עצים לבנינה בסכום 1200 לי”ש, בה בשעה שכל האניה עלתה ב-3800 לי"ש.

ב) דרך המסחר עם המושבות באמצעות הארץ הישבנית, גם בדרך זו משכו כנראה ההולנדים לרשותם את עיקר המלקוח של המתכות היקרות. הם שלחו לספרד את סחורותיהם, או את הסחורות אשר קנו, ושם נשלחו למושבות כתוצרת ספרד. כל מטען של סחורות הולנדיות, שנשלחו להודו באניה ספרדית, היה מכניס להולנדים כחמשה מיליונים פלורין, וכסכום הזה היו מקבלים גם ממכירת סחורותיהן בקאדיס. בעקבות ההולנדים מתחילים ללכת גם הצרפתים והאנגלים, ומלבד זה היו צרפת ואנגליה גם ארצות ההספקה העקרית לסחורות שהובאו להולנד לשם מכירה בחו"ל.

ג) בדרך הברחת-מכס במסחר עם מושבות ספרד ופורטוגליה. השאלה איזה מסחר מכניס רווחים יותר – זה שהחוק מתירו או זה שהוא אוסרו – היתה שנויה במחלוקת בין המומחים במשך תקופה ארוכה, – משום שקדמה תמיד מבחינת זמן למסחר המותר. יריבי ספרד ופורטוגליה הקימו להם אפילו מרכזים אסטרטגיים למסחר-שבהברחה. להולנדים שמשה קוראקאו מרכז כזה, לאנגלים – אחדים מאיי מערב-הודו, ואח"כ – גם אחוזותיהם בצפון אמריקה. יאמייקה בלבד הכניסה לאנגליה מהברחת המכס, במסחרה עם אמריקה הספרדית, קרוב לששה מיליונים פזות בשנה (34 מיליון שילינג).

ד) בדרך הובלת משאות מעבר לים. הובלה זו העסיקה יותר ויותר אניות-מסחר הולנדיות ואנגליות, ובמקצת גם צרפתיות; להגנתן נשלחו תמיד אניות-מלחמה ללוותן. לאחר שהשמידו האנגלים את הצי הספרדי – ניטלה מארצות הפירינאים כל יכולת של התחרות בהובלת משאות. גם ביחסי המסחר שבין ספרד-פורטוגליה (אשר נתאחדו בש' 1580) וחופי הולנד ואנגליה. גם בהובלת סחורה למושבות – הוכרחו ארצות הפירינאים להזקק יותר ויותר לאניות זרות, אמנם לפעמים היו מפליגות בדגל ספרדי. לפיכך נתפתח מאד בנין האניות בארצות אירופה הצפונית-מערבית. באנגליה, למשל, נמצאו בש' 1554 עשרים ותשע אניות-מלחמה, בש' 1555 – שלשים ושמונה, בש' 1557 – שלשים ושתים. בס“ה נבנו באנגליה 142 אניות-מלחמה מש' 1559 ועד 1580, ובמשך כ”ב השנים שלאח"כ (מש' 1581 עד 1602) נבנו שם 362 אניות-מלחמה, בדבר גודל הצי המסחרי של אירופה בסוף המאה ה-17 מביא Petty מספרים שבאומדנה, שאולי אינם מדויקים ביותר אבל הם מציינים את הקוים היסודיים של ההתפתחות הכללית. לפי אומדנה זו היה בית קבולו של הצי ההולנדי בימים ההם 900,000 טונה, של האנגלי – 250,000 טונה, של ספרד, פורטוגליה ואיטליה יחד – 250,000 טונה. הצי המסחרי של כל אירופה היה לו בית-קבול של 2,000,000 טונה בערך.

ה) בדרך של הוצאות-הממלכה בחו“ל, קנית נשק ומלבושים לצבא, תשלומי רבית ע”ח החוב הממלכתי והמשכורת לחיילים הנכרים ולצבא ההאבסבורגי שנלחם אז בכל החזית האירופית. סעיף ההוצאות ההלו גדל מאד, בגלל ההסתבכויות התמידיות של הכתר הספרדי ותכניות השררה של קרל ופיליפ. ההוצאות נתרבו עד כדי כך, שאפילו הזרם הרב של כסף וזהב מהמושבות וגם הגדלת המסים במדינה גופה – לא יכלו לעצור את ירידת האוצר הממשלתי. בתקציב המלוכה הספרדית היה תמיד גרעון, ובימי פרדיננד הקתולי הגיע הגרעון לשעור כזה שתשלום הרבית בלע סכומים עצומים, ואלה זרמו עפ“י רוב להולנד, וגם לגינואה ולויניציה. בש' 1575 ראתה הממשלה הכרח לעצמה להפחית על דעתה את שער הרבית של חוב המלוכה. הדבר גרם נזק לבעלי-הון הרבים בחו”ל, שהיו מלקוחות הסוחרים הספרדיים. מובן שהם לא טמנו ידם בצלחת והתחילו נפרעים ע“י זה שנמנעו מלסלק את חובותיהם לאנשי מסחרם בספרד. סוף-דבר שהמשק העממי בספרד הפסיד יותר ממה שהרויחה ע”י הפחתת שער הרבית.

את הנזק היו מביאים עפ"ר מאיטליה, תחמושת לצבא – מאנגליה ומדרום גרמניה. ההולנדים היו בדרך כלל המתווכים במסחר זה.

התוצאה הכללית של ההתפשטות הקולוניאלית בראשית ההתפתחות הרכושנית מותנית א“כ ע”י זרם המתכות היקרות, אשר יצר מרכזים חדשים לצבירת הון, שמש לכסוי ההוצאות של המסחר עם הודו, סין ואיי המולוקים, והמריץ במידה רבה את ההתפתחות הרכושנית של ארצות אירופה. אולם המעצמות הישבניות של התקופה ההיא, – ספרד ופורטוגליה, – לא תפסו בכל ההתפחות הזאת אלא תפקיד של תחנות-בינים. את פרי הכבושים ומסעי-הפלאים לארצות המזרח – קצרו הסוחרים הפרוטסטנטיים המתונים, והזהובים שנעשו אולי מזהב האוצרות של מונטזומה – מצאו את מנוחתם בכיסי הבנקאים של לונדון ואמשטרדם. אחד הבקיאים במסחר ספרד-הולנד סבור, שמחסר זה היה המקור העיקרי לכל מחזור הכסף והזהב של הולנד במאה הי“ח. ואשר למחזור הזהב באנגליה – הנה לפי סברה כללית היה מקורו העיקרי פורטוגליה ומושבותיה האפריקניות. וכן יעיד השם (גויניאה) שהיה נהוג אז במקום ליטרא שטרלינג. במשך מאה שנים, מש' 1558 ועד 1658, הוצקו באנגליה (לפי הרגיסטר של אוצר הממלכה) 16,109,475 לי”ש במטבעות כסף ו-3,723,000 לי"ש בזהב. ואולם גדול לאין ערוך מזה הוא ההון אשר זרם לאנגליה מספרד ופורטוגליה. יש בידנו מספרים מדויקים בענין זה על תקופה מאוחרת (מש' 1700 עד 1780). לפיהם היה העודף-במזומנים של מסחר אנגליה

עם ספרד – – 25 מיליון לי"ש

עם פורטוגל – 45 " "

עם הולנד – 116 " "

עם אפריקה – 20 " " ויותר.

בשעה איפוא שליסבון, מדריד וסוויליה נהנו מזיו כבושיהן מעבר-לים ואוצרותיהן העשירים, בשעה שהולנד עולה כפורחת בסולם הכלכלי והפוליטי, בזכות מסחרה ואניותיה – הנה באנגליה מניחה התפתחות זו את אבני היסוד לבנין התעשיה. במשך התקופה הנ“ל עולה אנגליה לאט-לאט למדרגה העליונה בהתפתחות-הייצור הרכושנית, אעפ”י שזמן רב עוד נופלת היא מהולנד במובן העושר החיצוני, אינה מגיעה למעלת ספרד מבחינת הערך הפוליטי והתפארת האריסטוקרטית, ואף לא למעלת ויניציה וגינואה מבחינת אורחות החיים ומסורת שלטון.