מבוא / חיים ארלוזורוב

סקירה על תולדות ההתישבות בימי הרכושנות בגבולות הספר שלפנינו, לא עוד תוכל בימינו אלה להסתייע הרבה בתגליות שבארכיונים. השפע הרב של חומר-הידיעות לגבי תולדות ההתישבות עובד זה כבר ונערך במספר רב של ספרים מיוחדים, מונוגראפיות ומחקרים על התקופות והמשובות למיניהן. הדור האחרון בלבד, במחקריו הכלכליים והיסטוריים, הוסיף לשפעת החומר הקיים במקצוע זה (נופך) כה מרובה של ספרות חדשה, שקשה לעקוב אחריה בעבודה סינתיטית קצרה. ביבליוגראפיה יסודית של תולדות ההתישבות עשוי להעבור בכמותה על הספר הנוכחי פי כמה. ברור שגם עכשיו יש עוד כמה וכמה מקומות להתגדר בהם, אולם אין כמעט אף צד אחד חשוב בתולדות התפתחותה של ההתישבות שלא הואר במחקרים רבי-ערך. סוגי האניות של (אנגליה החדשה) עסקי חברת-הודו הצרפתית ( Compagnie Francaise des Indes ), האדריכלות באמריקה הספרדית במאה ה-16, שיטת המסים ביאוה ושאר נושאים כיוצא בהם, לא שעור,–כולם עובדו ונתמצו עד היסוד. ועל כל אלה–הדינים וחשבונות הרשמיים המרובים, (הספרים הכחולים), המשא-ומתן הפרלמנטארי, וכדומה.

בתנאים כאלה צריכה כל סקירה על תולדות ההתישבות להביא קודם-כל בחשבון את תוצאות החקירות שכבר נעשו ולמצות את ערכן לצרכי התאור הכללי והמקיף. בעבודתנו זו נסינו כל האפשר למלא את התפקיד הנ“ל. סקירתנו מבוססת מקצתה על ספרים יסודיים במקצוע זה, כגון החלקים שהופיעו עד כה מן החבור שהוצא ע”י האוניברסיטה בקמברידוש על תולדות הקיסרות הבריטית או זה של וינגפילד סטראטפורד ( Wingfield Stratford ) על תולדות הציבליזציה הבריטית, או (קורות החיים באמריקה),– ספר שנועד להופיע בי“ב כרכים, ואשר חלקיו הראשונם, – מאת פריסטליי, אדמס וורטנבייקר ( Priestly’ l. T. Asams, Wertenbaker ), – נמנים על ההישגים היותר חשובים של המחקרים הסוציאל-היסטורים בשדה ההתישבות. אולם הובאו בחשבון גם מחקרים חדשים, כשל פרדריצי ( Frederici ) על טיב הגלוי והכבוש של אמריקה ע”י האירופאים, או רני גונאר ( Renee Gonard ) על תולדות ההגירה, או רוברטס – על תולדות שיטת-ההתישבות הצרפתית.

אולם, לא עובדה זו בלבד-השמוש בתוצאות המחקרים החדשים – היא המצדיקה את נסיוננו ומבדילה אותו משאר סקירות שנעשו בשטח זה, בשפה הגרמנית או האנגלית. הדבר המשמש מעין בסוס מדעי לנסיון הנועז במקצוע הנדון – הוא קביעת השקפה עצמית, נקודת-ראות אחידה שמבחינתה יערך החומר עפ"י שיטה חדשה. התפיסה, שהונחה ביסוד המחקר הנוכחי, מכוונת למצות את השיטה אשר על פיה יובן הקשר שבין התקופות הגדולות בתולדות ההתישבות ובין המהלך הכללי של ההתפתחות הכלכלית והחברתית באירופה בימי הרכושנות.

ההיסטוריונים הפוליטיים, שטפול עד כה בקורות המושבות וההתישבות ממרומי קתדרותיהם באוניברסיטאות, כסבורים היו תמיד שנושא חקירתם צריך להיות נדון בעיקר מבחינת השלטון הישבני, – אם היה זה ספרדי-פורטוגאלי, הולנדי, צרפתי או אנגלי – ולא מבחינת הכוחות הסוציאליים והכלכליים, הפועלים בתנועת ההתישבות בתקופות השונות ומכונים את צרכיה ומטרותיה. תפיסה משונה זו קיימת אף באחד המחקרים הגרמניים החדשים על תולדות ההתישבות מאת וייט ואלנטין ( Veit Valentin ):

“חלוקה זו לפי התקופות, המבליטה ומנתחת את הניגוד ההיסטורי הרב שבין שלטונות-ההתישבות הישנים והמעצמות החדשות, נראית לי כטבעית וכמעשית ביותר: כל חלוקה אחרת הנעשית בעיקר מבחינת התפתחות הרעיונות המדיניים, למשל מצד הנגוד שבין ההתישבות האימפריאליסטית והמרכנתילית, נראית לי יותר לנועזת גרידא, ולא מקולעת אל המטרה. כי מבחינה פוליטית נשתנה רק סגנון ההתישבות ולא תכנה”.

תפיסה (פוליטית) מיוחדת במינה, שמתוכה אין לראות כל כי נהפוך הוא: כי בהתאם להתפתחות ההיסטורית בכללה הולך ומשתנה גם כוון ההתישבות, מימי המרכנתיליות הראשונים ועד ימינו אלה, ימי הרכושנות הממונית המבוגרת; כי מאז ועד עתה חל שנוי עיקרי בתפקיד ההתישבות, במסגרת כל המסיבות הכלכליות והחברתיות, וכי רק שנוי זה הוליד גם שנויי צורה ושיטה בהתישבות, כלומר – שינה גם את (סגנונה). כדי להכיר בדבר זה – צריך לעמוד לא רק על הרעיונות הפוליטיים, כי אם גם על תהליכי-ההתפתחות האוביקטיביים, הסוציאליים והכלכליים, אשר הרעיונות הפוליטיים משמשים להם בטוי, ואשר דרגותיהם השונות קובעות את תפקידי ההתישבות, במסגרת משטר כלכלי וסוציאלי מסוים, ומחוללת א"כ את התקופות השונות. בלעדי זאת לא יובנו בהחלט פרקים חשובים בפרשת ההתישבות. מדוע לא עבר צפון אמריקה לרשות צרפת? ההיסטוריונים הפוליטיים אומרים: משום שצרפת חסרה אותה שאיפת-שלטון מדינית עצומה, הדרושה ליסוד מדינה מעבר לים. אולם הן במאה ה-17 – התקופה המכריעה–הצטיינה מלכות צרפת בשפע של כוחות, בעושר ובאכולוסים; וגם בשטח היזמה הקולוניאלית לא היה כוחה גרוע מכל יתר מדינות אירופה. ועוד אומרים ההיסטוריונים הפוליטיים, שרוח האומה הצרפתית רחוקה מהחלוציות ומשאיפת הגירה אל מעבר לים. אבל הן הצרפתים הקימו מקרבם כעין גזע מיוחד של תרי-יערות. אלה אנשי-הציד שבקנדה, ואשי גבורה משחרי תגליות, כגון La Sale או P’ere Marquette; בשטח התנועה מהאגמים הגדולים לצד הנהר מיסיסיפי – הבליטה דוקא צרפת כשרון גאוני בעניני התישבות ופתוח. אם לא נאבה להעמיד במרכז הכובד של הבעיה את חלוקת האחוזות בצרפת, את הגירת הצרפתים לארצות אחדות באירופה ואת תוצאת שני הגורמים הללו שהתגלתה בצמיחתה המאוחרת של התעשיה הצרפתית–בעל כרחנו נצטרך להסתפק באמתלות ריקות.

יש גם תהליכי-התישבות חשובים, המתפתחים מאליהם, מחוץ למסגרת ההגדרה הפוליטית של תולדות ההתישבות. מפעל עצמום כפתוח מערב אמריקה – מקצתו אף לפי שיטה קבועה של השקאה והתישבות – הולך ומתפתח על יסודות עצמיים בהחלט. הקהיליות הגדולות בדרום-אמריקה ובעיקר – בראזיליה וארגנטינה, רחוקות אף עכשיו – מאה שנה ויותר מאז כבשו להן עצמאות מדינית – מאותה דרגת התישבות, העשויה לפתחן מבחינה כלכלית ולהעמידן בשורה אחת עם מעצמות תבל. עד היום אין הן אלא מושבות, ולא עוד אלא שהן נמצאות רק בראשית התפתחותן, – לא כן מהלך הענינים במושבות (חסרות הדגל) ( sans drapeaux ), שבהן צומחים מעגלי-השפעה מסחריים ותעשיניים, ואף ישובים גדולים (כגון ישובי האיטלקים באלג’יר ובטוניס בחסות דגלה של מעצמה אחרת).

האסכולה הפוליטית, ששלטה עד כה בתולדות ההתישבות, הביאה לידי כך שהגורמים המכריעים והחשובים ביותר לא הודגשו ואף לא הובאו כמעט בחשבון, ולא עוד אלא שגרמה גם לכך שעד היום הזה אין להציל הרבה מתוך מדעי הכלכלה, במה שנוגע למבנה הכלכלי של תנועת ההתישבות בתקופות-הרכושנות השונות, ולגלגולי תנאיה וערכיה. השאלת האלמנטריות הישנות, בנוגע לתנועת ההתישבות כמהלך-התפתחות כלכלי, נשארו עד היום ללא תשובה. עוד אדוארד גיבון ואקפילד שאל לפני שנים רבות:

“האם הודו הבריטית או ג’רסיי הן מושבות? האם מושבה אנגלית ארצות-הברית של אמריקה? ואם לא–מדוע נכנה בשם מושבות את המדינות אשר יסדו היונים הקדמונים בסיצליה ובאסיה הקטנה, אעפ”י שלא היו תלויות כלל במיסדיהן? ואם כן-התישבות מהי? אם קנדה הצרפתית, לאחר שכבשנו אותה, היתה למושבה בריטית, הרי שרק הכבוש והשלטון של עם זר הם המכונים קולוניזציה. ודהבר זה לא יתכן. או שמא נאמר כי קולוניזציה פירושה המכונים קולוניזציה. ודבר זה לא יתכן. או שמא נאמר כי קולוניזציה פירושה שליחת אנשים וישובם בארץ רחוקה, שהיא מיושבה כבר? או שאין הקולוניזציה ראויה לשמה, אלא א“כ אותה ארץ רחוקה – היא ארץ לא נושבת ברובה? האם קולוניזציה פרושה גם שלטון או שאין היא אלא הגירת אנשים ממולדתם לארץ חדשה, בלא שאיפה לשלטון בארצם החדשה?” ( Art of Colonisation, עמ' 8).

מבחינה ההלכה הכלכלית לא נתנה תשובה לכך עד היום. מה שניתן עד כה מבחינה זו ע“י מדעי הכלכלה – אינו עפ”י רוב אלא תורת-סוגים (כפי שאנו רואים, למשל במחקרי Roscher וגם Leorl Beaulieu ), שלא הסיקה כמעט שום מסקנות עיוניות וגם לא נסתה לסכם את עבודות הנסיון בצורה של מסכת-השתלשלות. ההבחנה בין המושבות לסוגיהן – ימיה כימי תנועת ההתישבות של אירופה גופה, ועוד אצל Richard Hackluyt בחברו A Discours of western Planting, אנו מוצאים את כל נימוקי ההבחנה ואת הסוגים, כשהם מפורטים בבהירות על עמודים אחדים. ברם, אם נבוא לחרוז במחרוזת אחת את המושבות הצבאיות של סולה, את הכפרים הרוסיים בסיביר, את התישבות האסירים בגויאנה, את מטעי הקאוטשוק במערב-הודו ¹ההולנדית ואת ההתישבות בקנדה, ולהבחין ביניהם רק לפי הסוגים – לא נצעד הרבה קדימה בדרכנו זו. ההישג החשוב היחידי של סקירה ממיינת כזאת הוא התחום העקרוני שהיא תוחמת בין התישבות של מהגרים מצד אחד, ובין כל שאר המושבות למיניהם – מצד שני. במקצוע זה, – כמו בכמה שדות-מחקר אחרים, התקדמה ביותר התורה הסוציאליסטית, אשר – באיפתה לברר את חוקי ההתפחות הרכושנית – נתקבלה בחזיונות שאי-אפשר היה לבארם מבלי למשוך את תנועת ההתישבות לתוך מעגל המסיבות הדינמיות. דבר זה אירע פעמים: בראשונה – בשעת חקירה (ההצטברות התחילית) ( “Ursprungliche Akkumulation” ) שקרל מרכס כרך אותה, מתוך הכרה גמורה, בשפע המתכות היקרות שנתגלו בשטחים החדשים מעבר לים; ושנית – חקירת האימפריאליזם, אשר מבחינה עיונית נתבאר ע"י הילפרדינג, רוזה לוכסנבורג ואחרים כתוצאת הזרם העודף של המרץ הרכושני לתוך התחום הקולוניאלי הבלתי-רכושני. מעבר לנקודות בודדות אלה לא התקדמה גם התורה הסוציאליסטית (מלבד, אולי, סקירתו הקצרה של פארווס (השיטה הקולוניאלית והמשבר). ואולם התנאי הראשון לגבי חדריה עיונית לתוך התנועה הקולוניאלית הרכושנית בדרגותיה השונות, מבחינת התהליך הכלכלי שבה, הוא – שלוב ההתפתחות הקולוניאלית לתוך מסכת ההתפתחות הכלכלית של המשק והחברה באירופה.

בכל דרגות הקפיטלזם המודרני היו התנועות הקולוניאליות ותהליכי ההתישבות קשורים בהתפתחות זו קשר מהודק. ואעפ"י כן כמעט רק השם והעובדה של ההתישבות הם הדבר המשותף לכל תקופות ההיסטוריה הרכושנית. לא כן בנוגע לצורות, לשיטות ולטיב התפקידים של ההתישבות: כאן יש לציין כי כל דרגה בהתפתחות הרכושנית – מקבילות להדרגות מסוימות, צורות, שיטות ואלמנטים של ההתישבות. כשם שכל תקופה במשטר המשק והחברה יש לה דרגה מתאימה במבנה הייצור – אם המלאכה, תעשיה או חרושת כבדה, דרגה מתאימה בתחבורה, בתנאי השלטון, במסחר-החליפין, – כן יש גם לכל תקופת התפתחות דרגה מתאימה במבנה ההתישבות, עם המשכת התפתחותם של הייצור, התחבורה, השלטון ומסחר-החליפין כלומר – עם המשכת ההתפתחות הסוציאלית והכלכלית מתפתחים ומשתלשלים גם כל האלמנטים של ההתישבות: הפוליטיקה הכלכלית של (המושבות) המפותחות, הצורות הכלכליות לשליטת (העולם הישן) במושבות, כוון הייצור הקולוניאלי ונצול התוצרת, ערך המושבות במשק העממי בכללו, בחירת הדרכים להגשמת הפעולה הקולוניאלי נוצול התוצרת הכלכליות לשליטת (העולם הישן) במושבות, כוון הייצור הקולוניאלי ונצול התוצרת, ערך המושבות במשק הממי בכללו, בחירת הדרכים להגשמת הפעולה הקולוניאלית וכן גיוס ההון להשקעות ואופן הנהלתו, צורותיהם המשפטיות של המושבות והשפעותיהן הפוליטיות. מתקבלת איפוא השואה מסובכת מאד, שבצדה האחד – סוג ההתישבות בתקופה פלונית, ובצדה השני – תנאי הייצור והתחבורה, צורות השלטון, ועל כולם – תנועת האולוסיה של הארצות (הישנות).

ודוקא מבחינת הגישה ההזאת מתנדף אותו ניגוד עיקרוני, שהיו נוהגים לראות בין התישבות המובססת על עבודת המתישבים עצמם ובין שאר צורות של עבודה קולוניאלית, והיו רוצים להגדיר בעזרת ההקבלה של פוליטיקה קולוניאלית לעומת פוליטיקה התישבותית, מבחינה סוציאלית-פסיכוללוגית ומוסרית נהיה אנו האחרונים לכפור בניגוד זה. הוא קיים ועומד ללא כל ספק – מבחינת ההשפעות הסוציאליות, צורות הייצור ומגמות ההתפתחות הפוליטיות, הצומחות מתוך התישבות מהגרים ונושאות אופי עצמי, שלא כצורות התנועה הקולוניאלית, המבוססות על נצול בלתי מוגבל של אוצרות הטבע באזורי המושבות ושל הפועלים הילידים, וכן על חמסנות מסחרית בלתי מרוסנת. אולם גם תנועת ההתישבות וההגירה, המתקדמת מאליה בתקופות שונות של ההתפתחות הרכושנית, אף היא קשורה תמיד בדרגת ההתפתחות הכללית של המשק והחברה, וקשר זה הוא הקובע את דמותה המיוחדת, את דרכי גיוס ההון, את הייצור החקלאי והתעשיני, את חלוקת-המעמדות הסוציאלית ואת הרכב השלטון. אף היא אינה בוחרת לה כרצונה, לפי אידיאולוגיה מופשטת, את המכשירים הכספיים, את דרכי עבודת ההתישבות ואת הכוון בהנהלת המשק, כי התקופה שבה היא נמצאת מטביעה עליה את אופיה ואת צורותיה ושיטותיה המיוחדות, המשברים, החלים מפעם לפעם בהתפתחות הרכושנית של אירופה, משברי-המעבר הגדולים של ראשית הפריחה הרכושנית והמפכה התעשינית, מחזוריות המשבר בארצות התעשיה המפותחות, הגאות והשפל החוזרים כסדרם במערכות החיים הכלכליים – כל אלה הגורמים הם המציינים את התקופות האופיניות של ההגירה מאירופה אל מעבר-לים.

תפיסה כללית זו טעונה, כמובן, כמה הגבלות חשובות. אמנם עם כל פרק חדש בהתפתחות הסוציאלית והכלכלית בכלל מתחולל שנוי מאתים בכל מבנה ההתישבות. אולם גם אם מתעוררים תפקידים תפקידים חדשים, שיטות חדשות להמצאת הון, צורות חדשות של עבודה ומסחר–אין כל השנויים הללו מכחידים את התפקידים, השיטות והצורות של תקופות-ההתישבות הקודמות, כי אם רק מכניסים שנוי-ערכין מסוים. וכן הולכת ונוצרת שכבה חדשה, המציינת את הדרגה החדשה במהלך ההתפתחות ההתישבותית, כבכל יתר מקצועות החיים החברתיים של האדם – כן גם פה תתכן רק עדיפות מסוימת של צורה פלונית לגבי אלמונית, ולא דחיקה מוחלטת של צורה אחת מפני חברתה. דבר זה מן הנמנע הוא, כאשר יעיד המהלך האורגני של ההשתלשלות החברתית. אלה הם פני הדברים בעולם-המושגים הסוציאולוגי, לרבות את מושג הרכושנות גופה. בימינו אלה, ימי הרכושנות המוגמרת, נותרו בחיקה חטיבות חברתיות עצומות שהן בלתי-רכושניות, כגון החטיבה העצומה של משק האכרים. חברת-המעמדות המודרנית מכילה עוד בתוכה שרידי הבדלים סוציאליים מבחינת המקצוע והיחסים הפטריארכליים. ההכרה הלאומית שבימינו אינה נקיה ממסורת שבטים או משפחתיות: בימי החרשות הכבדה נותרה עוד המלאכה הזעירה לפליטה גדולה. וכן במקצוע ההתישבות, בה אנו מוצאים גם בימינו אלה שכבות שלפי כל עצם המבנה שלהן שייכות הן ודאי לאותן ההתחלות הראשונות של הפעולה הקולוניאלית, אשר על סף הרכושנות בראשית צמיחתה, אבל ימי זהרן חלפו ועברו, וזה כבר נצטברו על גביהן שכבות של צורות חדשות, עד הגיע התנועה הקולוניאלית לאותה מדרגה, שעליה היא נמצאת בימינו, – בהשפעת דרכי הייצור, תנאי התחבורה והשלטון ותנועת האוכלוסים. עד ימינו אלה נשתמרו אחדות מחברות-המסחר שזוכיות מונופולין להן, הכל פי מידת התנאים הנוחים לנצול מונופולי ולרווחים מופרזים ממין זה, כלומר–לפי שעור הצלחת ההון במונופוליזאציה של התוצרת הקולוניאלית, שבר זה אמור, למשל, במידה מיוחדת בתוצרת הגומי, – כל עוד לא תושג תוצרת חימית ממין זה, שתסתור את כל חשבונות הייצור הטבעי. כאן מתרכזות השקעות עצומות של הון-מטעים, הנמשך ע"י סכויי הרווחים המונופוליים. ואמנם הרווחים של החברות למטעי גומי מגיעים למדרגות מופרזות ביותר, כפי שיעידו המספרים הבאים:

50 מפעלים בריטיים, מהגדולים ביותר, שלמו דיבידנדה לבעלי המניות כלהלן:

מספר המפעלים ששלמו	דיבידנדה באחוזים
3	300% ויותר
3	200–300%
7	100–200%
12	50–100%
13	25–50%
12	10–25%

מצד שני אין לשכוח, כי (החלטות השייט) הראשונות של הפרלמנט הבריטי, שעל פיהן הותר האימפורט והאכספורט הבריטי רק לאניות אנגליות, נתקבלו עוד בסוף המאה הארבע-עשרה, בימי מלכותו של ריכרד השני. בשנת 1485 הוצאה פקודת-שייט חדשה לטובת האניות הבריטיות, ועל פיה נטלה מאניות זרות זכות ההבאה של יינות בורדו וחמרי-צביעה מטולוז לאנגליה. אולם באותם הימים לא היו האמצעים הללו נתנים להתגשם, – כי לא היו לאנגליה אניות במספר הדרוש, – ואין הם מטביעים את חותמם על הזמן ההוא. תקופת המונופולין של השייט – תקופת הפריחה היא. גלוי שדות-זהב מעורר קדחת קולוניאלית בכל פרקי ההיסטוריה הרכושנית. דבר זה מסייע לא פעם (באוסטרליה בשנות החמשים של המאה הי“ט, בטרנסואל–כמה עשרות שנים אח”כ) להתגבר על נקודת הקפאון בהתפתחות הכלכלית של המושבות, אבל מעולם לא היה בולמוס המתכנות היקרות גורם כה טפוסי וחזק בתנועה הקולוניאלית, וכה משפיע על המסיבות הכלכליות, כבימים הראשונים של הבהלה לזהב.

תסבוכת הבעיה העומדת לפנינו, מצד המהות האורגנית של ההתפתחות ההיסטורית, מחמיה עוד יותר מחמת גורמים חיצוניים, שעם כל ההשפעה הכללית, שהם מקבלים מחוק ההתפתחות הכלכלית, אין הם מבוססים על אדני הכלכלה בלבד, ובתקופות מסוימות יש מהם מחזור של תנועה עצמית. גורם ממין זה היא, למשל, התערבות גורמים פוליטיים חיצוניים בשיטה הקולוניאלית. נימוקים פוליטיים – כאשר הובלט הדבר, למשל, בימי מהפכת-יולי הצרפתית ונפוליאון השלישי – עשויים להמריץ את התחרות הקולוניאלית, אף אם מבחינת התנאים הכלכליים של התקופה אין סבה ישרה לכך. קוניונקטורות דיפלומטיות שיסודתן רק במשחק המסובך של הפוליטיקה המיניסטריונית – כגון ההסכם שבין צרפת ואנגליה כנגד רוסיבה בימי נאורינו, – יכולות לעורר בפוליטיקה הקולוניאלית זעזועים, שאלמלא הן לא היו באים לעולם, מצד שני עלולה תסבוכת פוליטית גם להחליש ואף להשבית לפעמים תהליכי-התישבות שיש להם שרשים עמוקים בגורמי הכלכלה. הפוליטיקה הלבנה של אוסטרליה ( White Australian Policy ) והאמצעים הנמרצים מצד קליפורניה כנגד הגירה מאסיה – דכאו מאד את תנועה ההגירה היפנית, או הטו אותה לקוריאה, אעפ“י שבתנועה זו פעלו ופועלים גורמים סוציאלים עצומים. גורם חיצוני אחר – והוא קבוע למדי – המרפה את מלהך התנועה של ההתפתחות הקולוניאלית, הוא – תנאי האקלים והטבע של הארצות הקולוניאליות. אמנם אף גורם זה גמיש הרבה יותר מאשר דמו בתחלה. עוד לפני 80 שנה לא נמצא אדם (ואף לא חכם-כלכלה מרחיק-ראות כפרידריך ליסט) אשר יעלה על דעתו את האפשרות לפתח תעשיה מודרנית בארצות הטרופיות והסובטרופיות, שנחשבו רק למקורות של חמרם גלמיים. אולם לאור התפתחות התעשיה ההודית מאז ועד עתה, או לאור הנדידנה החזקה של ענפי-התעשיה אמריקניים מסוימים מחלקן הצפוני של ארצות-הברית לחלקן הדרומי, זה עשר שנים בערך, – אנו באים לידי מסקנה אחרת לגמרי. – בכל זאת קיימים גבולות מסוימים לכושר הסתגלות זו, והם נראים לנו עד היום כגבול בל יעבר. תוצאת הדבר היא שהערך היחסי שיש לסוג מסוים של פעולת התישבות במסגרת הכללית של התנועה הקולוניאלית, הולך ומשתנה עם השתנות מבנהו של המשק העולמי למשל: איי האנטילים הבריטיים, שהיו פעם אבן-החן היקרה ביותר בכתר הקיסרות הבריטית ותפסו את מרכז הכובד בכל העושר הקולוניאלי, ירדו ממעלתם כמה וכמה מדרגות, ואף נעשו לטורח ולמקור של דאגות לקיסרות הבריטית. לעומת זאת עלה במאה האחרונה ערכם של שדות הנפט והקאוטשוק, במידה שהלכו ונתפתחו תעשיה האוטומובילים והשמוש בשמני דלק. וכשם שעם גלוי שטחים חדשים ע”פ האדמה, שלא נודעו עד כה, אין הארצות הישנות נעלמות, כמובן, מהמפה הגיאוגרפית, ורק ערכן היחסי משנתה, – כן גם הולך ומשתנה הערך היחסי של המושבות – ואתו היחסים ההדדיים בינן לבין עצמן ולבין אירופה, – במידה שהולכים ומשתנים תנאי ההתפתחות של המשק העולמי.

ברור שכל הגורמים המגבילים והמסבכים ממין זה אינם מערערים בשום פנים ואופן את היסודות שהונחו בתפיסת סקירתנו זו, ואולם הכדאי לבסס על סמך זה נסיון חדש בתאור הדמות הקולוניאל-היסטורית? מבחינה זו הננו תמימי דעים עם ההיסטוריון וודרו וילסון ( Woodrow Wilson ), הכותב במחקרו על מהלך ההיסטוריה האמריקנית לאמר:

“נקל לערוך את רשימת כל הכתבים המחוזיים, מאשר למצות תוך הכרוניקה את הפרשה הסוציאלית של מחוז אחר, ואם כי הקל ביותר הוא גם הטפל יותר, נקל לסדר קטלוג מאשר להראות מה הם הכחות החיוניים ומשאות-הנפש אשר פעלו בשעת חבור הספרים, המנויים בקטלוג”.

לעומת זאת יש להדגיש בפירוש, כי בעקב השיטה אשר נקטנו יתבלט בסקירנתו זו שנוי-ערכין בהרכב הכללי של הענין הנדון. הקבלת הסקירה הזאת לעומת התפיסות הישנות – מבליטה במבנה הכללי כמה הבדלים מפתיעים. ההיסטוריונים המדיניים מוכרחים לייחד לכל אחת מהאומות הישבניות פרק בפני עצמה. ספרד ופורטוגל תופסות ע"כ במחקריהם מקום גדול בלא שעור. לעומת זאת מצומצם ביותר המקום שנהגו לייחד להתפתחות הפנימית של הגורמים הסוציאליים והכלכליים במושבות. מלבד זה הנה בנוסחה הישנה אין הפרשה הקולוניאלית בעיקר אלא פרשת מלחמות ושלטון, בה בשעה שבסקירתנו זו מובאים שני החזיונות של התנועה הקולוניאלית, והמקום המרכזי נתייחד לפרוצס ההתישבות גופה.

לא שאפנו בשום פנים לשוות לסקירתנו אופי של ספר למוד ולחרוז בו ככל האפשר את כל התאריכים והעובדות. אף רחוקים אנו מלהאמין בפא זה – שאין כל שגיאה בתאריכים שלנו, אז שבכל העובדות אשר צוינו בספר זה לא תמצא אף אחת שאפשר להטיל ספק בכוח-ההוכחה שלה. נסינו בעיקר לעמוד על הסיבות הגדולות ולהאירן מבחינת כמה פרטים אופיניים. יתכן שסקירתנו זו תתן מקום לטעון שהפרזנו במקצת בהערכת הידיעות האלמנטריות של הקורא.

בחומר-הידיעות, הנוגע להתפתחות המשק והחברה של אירופה בתקופותיה השונות, מסתמכת סקירתנו בעיקר על החבור החשוב (הרכושנות המודרנית) פרי עבודתו של מורי פרופ, ורנר זומברס. עם כל חלוקי-הדעות הרציניים שבינינו מבחינה עיקרונית והסתכלותית – רואה אני ביצירה זו אחד ההישגים הגדולים במקצוע ההיסטוריה האוניברסלית, שקיומו מובטח לו לעתיד לבוא.

א

התנועה המשמשת תוכן עיקרי לפרשת הקולוניזציה הרכושנית, ואשר בתקופות שונות ובצורות שונות הפיצה במשך 400 שנה את שלטונה המדיני ואת ירושתה הסוציאלית של אירופה אל מעבר לימים, בהכניסה את הפנות הנדחות ביותר לתוך מעגל היחסים הכלכליים המודרניים, – תנועה זו אינה ראשונה במינה. קדמו לה כמה גורמים, שיש לראותם כאבות הקולוניזציה הרכושנית. למשל: שאיפות הכבוש של איטליה, בנוגע לחלקו המזרחי של חבל ים-התיכון, שנתעוררו עם המסעי-הצלב. ברם היחסים שצמחו מתוך שאיפות אלה לא היו קולוניאליים כל-עיקר. השטחים שהיו נתונים למרותן הפוליטית של קהילות איטליה אינם מושבות בשום פנים ואופן, כי אם אחוזות נושאות-מס, שבעליהם מתחלפים מפעם לפעם. מן הערים הסוריות ארסוף, קיסריה ועכו ונפותיהן, שנכבשו בשנת 1101 ו-1104, קבלה גינואה לשליטתה חלק שלישי בתורת (פקדון). פיזה וויניציה הבטיחו את עצמן בשליש של צידון העשירה (בש' 1100) וצור (בש' 1123), בסביבות צור בלבד נמצאו ברשות הויניציאנים למעלה מ-80 קזליות. בשעת חלוקת מלכות ביצנץ מתרחב פתאום שלטון ויניציה מעבר לים, ושלש שמיניות מכל האזור הגדול עוברות לרשותה: האיים היוניים, נפת הפלפונס, ערים אחדות על שפת הדרדנלים וים חשש, אפירוס, מספר ערי-בינים תראקיות וגם אדריאנופול, כרתים והאי החשוב קפריסין. לעומת זאת נתרחב שלטון הגינואזים, בעיקר על שפת הים השחור ובחצי האי קרים. מרכז שלטונם על שפת הים השחור היתה העיר קאפה (Caffa), שמספר תושביה במאה הארבע-עשרה היה כמאה אלף. מלבד זה נמצאו ברשות הגינואזים גם האיים הפוריים היוס, סמאוס, קורסיקה וסרדיניה.

עם כל הענין הרב מבחינת האדמיניסטרציה מעבר-לים ויסוד מדינות ועם כל החשיבות שיש לדבר מבחינת שפור הידיעות הגיאוגרפיות של המערב ע"ד ארצות המזרח (המפות הויניציאניות מהמאה הי"ג מדויקות לפעמים יותר ממפות אחרות, שסודרו בעבור 500 שנה), – הנה בהיסטוריה הקולוניאלית אין לזה חשיבות מיוחדת כשלעצמה. כאן לפנינו מאורעות של כבוש, אבל לא של התישבות. אזורי הכבוש, הנושאים מס' נכנסים למעגל תרבותי, אבל שום שנויים פנימיים אינם חלים בה לא מצד הגירה והתישבות ולא מצד היחסים הכלכליים ההדדיים.

ב

הרקע הכללי לראשית התנועה הישבנית באירופה היא תקופת התחיה (Renaissance), אותה התקופה של המהפכה הרוחנית, אשר הרחיבה באופן כה מפתיע ומפרה את אופק החיים התרבותיים של עמי אירופה גם בשטחים אחרים. ידוע למדי עד כמה עזרה התקדמות ההומניזם להפיץ בין המוני העם את ההשכלה, שנחשבה עד אז לנחלת המנזרים והכמרים בלבד. עובדות מדעיות חדשות הגבירו את יצר החקירה במקצועות שונים; דבר זה הביא מצד אחד לעולם המון המצאות ותגליות טכניות, אשר שוו אופי חדש לגמרי למסעות שע"פ הימים, ביחוד לאחר גלוי המצפן, עם שכלול הנסיעה בים נתרבו הנסיעות לשם גלוי ארצות חדשות, – תנאי מוקדם לכל התפשטות קולוניאלית. מאות בשנים היה השייט נעשה בעיקר לאורך חופי הימים הפנימיים של אירופה (וביחוד היום התיכון והים השחור), והנה – עם כבוש האוקינוס – נפתח פתאום פתח למרחבים חדשים, לא שערום בימי קדם, מובן מלבד השכלולים הטכניים פעלה הרבה בכוון זה רוח ההפעלה, אשר היתה מקור עשיר של מרץ ופעולה.

לפי אמת-המדה של דורנו היו האניות, בימי גלוי הארצות, קטנות מאד, האניות שהשתמש בהן קולומבוס בש' 1492, בדרכו הראשונה לאמריקה, היו בנות 280 טונה (La Santa Maria), 140 טונה (La Printa) וגם מאה טונה (La Nina). בשעתן היו אלה אניות גדולות וחשובות. סאנטה מאריה היתה, לדעת קולומבוס, אף גדולה מכפי תפקידה. בדרכו הרביעית השתמש באניות שבית-קבולן היה בס"ה מ-50 עד 70 טונה. שוטטה זו, שבו יצא קורטז לכבוש מכסיקו, הכילה שלש אניות גדולות ביותר בנות 120, 96 ו – 72 טונות, וכל השאר היו קטנות מזה בהרבה. בשוטטה המפורסמת של מאגילן הכילה האניה La Trinidad 132 טונה, San Antoni – 144, La Conception 108, La Victoria – 120, Santiago – 90 טונה.

מלאכת השייט באותם הימים תלויה היתה הרבה בתצפיות האישיות של הנוסעים לגבי הטבע. כוכבי-שמים, אורות-ים, זרמים ורוחות, תנינים ודלפינים, כלבי-ים וצבים רדומים, אצות ועשבי-מים צפים – כל אלה שמשו עוד באותן הנסיעות בבחינת מכשירי-עזר מדעיים, שאי-אפשר להסתפק בלעדיהם. עדותו של אמריגו וספוטשי על כוכבי שמי הדרום – היתה נאמנה ומכובדת אף על אלכסנדר פון-הומבלודט. גלוי כוון של הרוחות החשובים לאניות-מפרש היה עוד בעיקרו ענין של נסיונות. אמנם לא עבר זמן רב וכבר נתברר כוון הרוחות הדרושים למסע באוקינוס האטלנטי, ולאח,כ – גם באוקינוס השקט, לצד הודו המערבית והאיים הפיליפיניים. אך קשה היתה הדרך בחזרה. כנגד הזרמים והרוחות, כאשר הוכח מנסיעתו הראשונה של קולומבוס ומהכשלונות שעליו בחלקן של אניון קורטז, אשר נאלצו לשוב למכסיקו. רק בש' 1519 גלה Alaninos de ע“י תעלת בהאמה את רוח-המפרש הטובה לנסיעת החוזרים מהודו-המערבית. ומאז נעשתה לנחלת הכלל. גם למסעי-הצפרים נודעה בימים ההם חשיבות רבה מאד: יורדי-הים עקבו בשקידה מיוחדת אחר הצפרים ולא פעם נסעו בעקבותיהן, בראותם בהן סימן של יבשה קרובה, Las Casas אומר שהפורטוגיזים גילו את רוב האיים השייכים להם – בעקבם אחר מסע הצפרים. למרות הדלות האובייקטיבית של האמצעים הנ”ל, אשר עמדו לשרותם של יורדי הים, התקדם כבוש כדור הארץ. במהירות גדולה מאד, לפי הערך. אם נשוה אחדות מהמפות הקודמות, למשל מפת Behaim מש' 1492, לעומת מפת Schoner משנת 1523, והופתענו ממש למראה ההתקדמות הרבה בידיעת כדור הארץ במשך תקופה כה קצרה. בשנת 1523 היו כבר הקוים היסודיים של חלוקת היבשה, בשני חצאי כדור הארץ, – מסוימים למדי.

ג

התקדמות זו באה בעקב מספר רב של מסעי-תגליות, אשר נערכו באותם הימים ע"י נוסעים מפורסמים. נוסעים נועזים בודדים נמצאו, כמובן, בכל דור ודור, אשר העפילו לעבור את גבולות הימים הפנימיים הידועים ולפלס דרך לארצות רחוקות לא-נודעו, שמעטה האגדיות חופף עליהן. עוד במאה ה-13 ההינו שני הנזירים עזי-הלב, Carpini ו Rubru quis לחדור ללבב ארצות טשינגיסחאן. אחריהם באו שני הויניציאנים המפורסמים ממשפחת פולו, אשר הביאו לאירופה ידיעות מפורטות על החיים בסין ובהודו. אבל מה שהיה עד אז רק בגדר שאיפת-הרפתקאות של היחידים – קבל מעתה צורת תנועה אירופית קבועה.

בעת ובעונה אחת כמעט צמחו בכל הארצות הראשיות של אירופה תכניות למסעי-תגליות, מפעלים ימיים וכבושי ארצות. בהגשמת התכניות הללו למעשה נוטלים תפקיד מיוחד, במשך זמן רב, תושבי הערים האיטלקיות אשר על שפת ים התיכון (בעיקר תושבי גינואה וויניציה, וגם מבני פיזו: אנטוניוטו אוזודימארה, קולומבוס, האחים קאבוטו, וסופטשי, וראצאנו, פיגאפטה ועוד). ואין לתמוה על כך, לאחר שתושבי הערים הללו, בסחרם אל ארצות המזרח והים השחור, יכלו לצבור במשך דורות את פרי נסיונותיהם בעולם הספנות; מלבד זה נאלצו, מחמת הרפיון הכלכלי של קהיליות איטליה, לבקש שדות פעולה חדשים למרצם וליזמתם. אולם התוית התכנית והסעד הכספי למפעליהם היו ברשות שליטי אירופה הגדולים שבאותם הימים. כי גינואה וויניציאה לא היו עשירות עד כדי שיוכלו ליטול על עצמן את הגשמתן של תכניות ממין זה. מובן מאליו שהשליטים הללו התאמצו ככל האפשר להכשיר גם את בני מולדתם לתפקידי השייט. כראשון מבחינה זו יש לציין את הנסיך הפורטוגיזי היינריך יורד-הים; אמנם הוא עצמו לא ניסה כמעט להציג כף רגליו על האניה, אולם במושבו הבודד אשר אוה לו בכף על שפת האוקינוס האטלנטי, צבר ידיעות מיורדי-הים של כל מיני ארצות, אסף מפות ותרשימים על חלקי ימים לא נחקרו ודאג להכשרת ספנים ורבי-חובלים. כפי המאמצים הללו קם אותו דור של מגלי-עולם, מיוצאי ספרד ופורטוגל, שהחל בדייגו קאוס ובארתולומי דיאז, ומצא את סמל פסגתו באישיות המפורסמת של מאגילאן.

עוד בימי הנסיך היינריך נתגלו האיים האזוריים ומאדיירה, והחוף המערבי של אפריקה סויר עד כף ורדה ( Verde ). בש' 1470 נחקר חוף גויניאה, ובש' 1486 הגיע סוף-סוף דיאז עד קצה הדרומי של אפריקה, ליד כף הסערות, שהמלך יוהן השני, בשמחתו לתגלית זו, קראו בשם כף התקוה הטובה. כעבור שנים אחדות בא, כידוע, גלוי אמריקה על ידי קולומבוס, אשר בקש את דרך-הים המערבית להודות. בהיותם סבורים שנתגלו שערי הכניסה לארצות הפלאים של אסיה – השיגו פרדינאנד ואיזבלה מקסטיליה מהאפיפיור אלכסנדר הששי, ספרדי מלידה, אשור לזכות בעלותם על השטחים שנתגלו ע“י קולומבוס. לפי דרישת פורטוגליה חולק לבסוף העולם (בש' 1494) בין ספרד ופורטוגליה, עפ”י חוזה Fordeillas באופן כזה, שכל המקומות ממערב לקו מסוים (370 מיל מעבר לכף האיים הורדיים) שייכים היו לספרד, וממזרח לו – לפורטוגליה. רק אח“כ נתברר, שבתוקף החוזה הזה הובטחה הודו לפורטוגליה. הדבר היה בש' 1497, כאשר ואסקודי-גאמה, במסעותיו לאורך החוף, עבר את קצה הדרומי של אפריקה והגיע סוף-סוף (במאי 1498) לקליקוט, היא העיר הראשית של מלכות מאלאבאר ההודית. ואם אמנם מבחינת ההעפלה אין לדמות כלל את מעשי דה-גאמה לנסיעותיהם הנועזות של ירודי האוקינוס האטלנטי, הנה דה-גאמה הוא אשר השיג סוף-סוף את המטרה הנכספת של הנוסעים האירופיים במסעי תגליותיהם: דרך הים להודו. לאחר שחזר דה-גאמה מדרכו – הוכתר מלך פורטוגליה בתואר השליט הכובש את מסע-האניות והמסחר לאתיופיה, ערב, פרס וסין. ביאת האניות לחוף הודו מתוארת באפון נפלא ע”י Comoes בפרק הששי של לוזיאדה, זו המצבת האפית למגלי העולם הפורטוגיזים ולתקופת הגבורה של פורטוגליה. במשך השנים הקרובות לאותה תקופה נתגלו האיים הקאריביים, יאמייקה וטרינידד; מחנה כובשים משתלט ביבשה, קורטז כובש את מכסיקו, פיזארו ואלמאגרו פותחים את שערי פירו. הנסיעה הראשונה מסביב לעולם הביאה לידי כבוש איי הפיליפינים והמולוקים ע“י הפורטוגיזים, וגם לידי גלוי ברזיליה וכבושה ע”י קאבראל; ליד חופי מזרח אפריקה נבנתה שורת מצודות, ובהודו גפה נכבשה מאלאקה בימי זהרו של המשנה-למלך הפורטוגלי Albuquerque.

אף על פי כן לא היו הפורטוגזים והספרדים – היחידים המושלים בכפה. כל כמה שנתבלטו שאיפות-המונופולין של עצמי ספרד – כן גברה גם שאיפתם של עמים אחרים לנסוע בדרך הים להודו, ולמצוא ארחות כאלה שאין אניות ליסבון וקאדיס עוברות בהם. רעיון זה מצא לו תומכים גם בין אנשי-עסק. באנגליה נתנה דחיפה ראשונה לכך ע"י בריסטול, אשר היתה מאז מרכז הדייג והמסחר עם הארצות הסקנדינביות. מכאן יצא יוהאן קאבוט בש' 1497 לפאת מערב, עם כתב הראשה (טשארטר) מאת היינריך השביעי. גם הוא הגיע לצפון אמריקה (לא ידוע בדיוק אם לניו-פאונדלנד או לכף ברטון). וםא כי לא עלה בידו למצוא את דרך-הים להודו, הנה הוא שנתן לאניות האנגליות דרך באוקינוס האטלנטי למסעות הגדולים. דייגי בריסטול יגעו ומצאו בימי ניו-פאונלנד מקומות-דייג עשירים יותר ממקומות הדגה של איסלנד. הנה כי כן התחילו האניות מהלכות בתדירות ובקביעות לאותם המקומות, אשר שם נמצאו לרבו חמורי-הים והתנינים. אחד מחוקי הפרלמנט, שהוצא בש' 1540, מוסב על מי-הדייג של ניו פאונדלנד, שנקרא אז ניו-לאנד. דייגי בריסטול היו מביאים משם למולדתם משאות כבדים של דגים, מולחים אותם ושולחים למכירה לספרד ולפורטוגליה. בסוף המאה ה-16 נתרכז ברשותם מסחר-הדגים של הארצות הלטיניות.

ד

מהו הגורם אשר הפך את התנאים הללו לאבן-פנה בשביל ההתפשטות הקולוניאלית? חלוצי הכובשים מעבר-לים – מדוע זה פתחו במידה כה חזקה את השאיפות הקולוניאליות? מדוע נעשתה התנועה הקולוניאלית בבחינת הכרח למשק האירופי? כדי לתרץ שאלה זו צריכים אנו לסקור תחילה בקצרה את מבנה משק האירופי בימים ההם.

המשק של עמי אירופה היה נתון אז, כידוע, במעגל מצומצם ומסוגר של תוצרת, מסחר, תצרוכת וריפרודוקציה פשוטה. החקלאות, יחד עם גדול בקר, היתה המקור העיקרי של הפרנסה. אמנם היו גם מרכזי פריחה למלאכה, כגון מלאכת-האריגה בפלאנדריה (חלק מבלגיה והולנד), הספקת תכשיטים ונשק – באיטליה, ועוד. אולם כל המרכזים הללו לא היה בהם כדי לשנות במאומה את עיקר מבנהו של המשק הכללי. לפי מידת כוח-הקניה של האכרים במחוז פלוני כן מדדו הללו לבעלי-המלאכה והסוחרים, בני הישוב העירוני של אותו מחוז, – ולפי מה שניתן בעלי-המלאכה והסוחרים מאת אחיהם האכרים – כן נתנו הם לחקלאות ולענפי המלאכה והמסחר בכלל. דוגמא בולטת למחוזות כלכליים מסוגרים ממין זה משמשות הקהיליות האיטלקיות, על המדרגה הגבוהה של התפתחות המסחר ומחזור הכסף בתוכן. בספרד לא נמצאו בסוף המאה ה-15 יותר משלשת מיליוינ תושבים. ועל כל הארצות כמעט רבץ עול כבד של מסים, בעקב המלחמות הממושכות (מלחמת קרל החמישי, למשל). הענף הכלכלי היחידי, שעבר במידה נכרת את גבולות העיר או המחוז, היה מסחר-החוץ, אלם מסחר זה לא היה אמור אלא במספר מצומצם של סחורות, לעומת התצרוכת הכללית. סחורות אלה היו בעיקר מזונות (למשל – דגים מלוחים) וצרכי-הלבשה, צמר ואריגים. המליחים נחשבו אז למאכל מטעמים של הנוצרים. יורדי-הים הנורביגיים היו באים עפ“ר דרך איי שוטלנד ואורקניי לים האירי, ופותחים במלאכת הדייג. משראו האנגלים כי תושבי סקנדינביה מגיעים בעזרת הענף הזה לחיי רווחה – נמלכו והתחילו הם עצמם לעסוק בו. סוחרי בריסטול התחילו לנסוע לברגן (בדרומית-מערבית של נורבגיה), אח”כ חדרו במלאכת-הדייג שלהם עד איסלנד. בדרך זו התחילו להתפתחת יחסי-מסחר בין בריסטול וארצות הים התיכון עוד במאה הארבע-עשרה. הצמר האנגלי נשלח לפלנדריה, לפלורנץ וללוקה. מרכז המסחר הזה היה בבריגה (בלגיה). בדרך כלל נשלחו למכירה למרחקים רק אותן הסחורות, שלא היו בגדר התצרוכת המקומית והתוצרת הרגילה, כלומר – דברי-מותרות בעיקר. המלחמה לכבוש שוקים בשביל כלי-מותרות, מתכות יקרות, אריגים וחמרי-צביעה עדינים. אבנים יקרות וכדומה – היא שגרמה לכך שחזקה והלכה השאיפה לחדור לתחום המדינות שמעבר לים, ומדי שנה בשנה נתרבו הסוחרים והנוסעים אשר ירדו באניות הימה, מבלי להרתע מהרפתקאות הדרך. תחבורה זו עם המזרח – היא כשלעצמה לא היה משום דבר חדש. עוד בימי פליניוס הוציאה מלכות רומי כל שנה מאה מיליון ססטרציות (כ-800,000 לי"ש) לקניות סחורות בארצות המזרח, וכמחצית הסכום הזה עלתה בחלקה של הודו בלבד. מה קרה איפוא, שדוקא בסוף המאה ה-15 נעשתה הבעיה חריפה ביותר, בהביאה לידי תנועה קולוניאלית מעמיקה?

רואה אני שלשה גורמים עיקריים לכך. קודם-כל – ראשית הצטברות ההון בנקודות מסוימות של המשק האירופי, אם כי באותם הימים היתה הצטברות זו משמשת בעיקר לא מקור של השקעות במפעלים, כי אם מקור לרבוי התצרוכת של מותרות. מרכזים כאלה, של הצטברות ורבוי תצרוכת המותרות, היו כמה וכמה. כדוגמה לכך אפשר לציין את חצרות הנסיכים. אף כאן היו נסיכי הכנסיות סוללי הדרך להתפתחות העתידה לבוא. יתכן שאויניון ( Avignon ) היתה החצר הראשונה המודרנית – עם קהל משמשים, אצילים וחצרונים כהלכה, שלא נועדו אלא לשמש את החצר, וכן גבירות-חצר המצטיינות תדיר בהליכותיהן ובשאר רוחן חיי החצר של נסיכי איטליה כרוכים בתקופת הזוהר של האפיפיורים ברומא, מפאול השני עד ליאון העשירי. עם קאתארינה מדיצי ובית ואלואה ( Valois ) התחילו חיי החצר להתרכז בצרפת. בשנת 1542 הגיעו ההוצאות הכלליות של מלך צרפת ל-2,955,000 ליבר¹ שהוצאו למותרות. צרכי הבזבוז של הנסיכים הטביעו, כמובן, את חותמן על חיי החצר. ברם אין ספק שצדק זומברט באמרו בספרו (עמ' 722):

“מהלך החילוניות לא היה מתפשט מהר, והבזבוזים לא היו מגיעים בזמן קצר לפסגה כה גבוהה – אלמלא נפתח ליד חצר המלכות מעין אתר חשוב, אשר הזרים לתוך העולם תאוה חזקה לחיי הנאה, לששון ולהתהדרות, לאמר – אלמלא תקף את העשירים החדשים בולמים של מותרות, ממש כמחלה מכלה”.

עוד בימי דנטה מוצאים אנו נגדרן בזבזני, כגון ג’יאקומו דה סנט-אנדריאה, שהיה מטיל אל הנהר כלי כסף וזהב או שולח אש בבנינים, כדי להגביר את מצב-הרוח החגיגי, וכאלה נמצאו באיטליה לרוב. ואשר לצרפת – די לציין טפוס כגון המלוה העשיר Jacques Coeur אשר ברשותו נמצאו במאה ה-15 הרבה ארמונות בפאריז, ליאון, טור ובשבעה מקומות אחרים. מלבד זה אין לשכוח שעם התחלת הנסיעות אל מעבר-לים והמשלוח הרבה של אוצרות-מתכת יקרים מאמריקה לאירופה – פעל דבר זה בלבד להגדיל את הזיקה למותרות, הן בתכשיטים והן בצרכי אוכל והלבשה. עם פתוח מכרות-הכסף מבכסיקה ע,י הספרדים, ועם שיבת הפורטוגיזים הראשונים מהודו – נעשו מאדריד וליסבון לקריות תפארה שלא היו כמותן, והסגנון הספרדי משתלט כידוע, לזמן רב בכל אירופה. באנגליה, מש' 1511 עד 1570, אנו מוצאים לא פחות מחמשה תקנונים, שמטרתם להלחם ברעה הסוציאלית של חלופי-האפנה במעמדות החברה העליונים. ואשר לבקוש מיני תבלין מארצות המזרח – לדבר זה היתה חשיבות יורת מאשר למותרות, וכפי שנקל להבין הגיע למדרגת ערך כלכלי רב. מצד אחד נדרשו התבלין מארצות המזרח לצורך שמורי בשר. כיוון שמשק הזנה לבקר עוד לא היה קיים בימים ההם, ובימות החורף היתה צפויה סכנת גויעה לחלק הגון מן הבקר – היה צורך לשחוט בסתיו בקר רב, כדי להבטיח את הספקת הבשר עד האביב. המחסור בתבלין עלול היה לסכן את כל הפעולה הזאת. מצד שני נדרשו התבלין בתורת סממני תסיסה למשקאות שונים. נקל להבין מה רב היה הצורך בסמי תסיסה לאחר שבימים ההם לא היה אף לאוכלוסים העשירים שום דבר – מלבד דבר וירקות מקומיים – לתבל בו את משקאותיהם: לא סוכר, לא קפה ולא תה שחרו, וכיון שהורגלו בשמוש תבלין חריפים, שוב לא היה קל להגמל מהם.

הגורם השני הוא זה: יחד עם רבוי התצרוכת של מותרות ותבלין – מתחילה אירופה מתרוקנת יותר ויותר מכספה וזהבה האמצעי היחיד שהיה צריך לשמש תמורת הסחורות הנשלחות מאסיה. בשעה שמסחר-החליפין בין אירופה ואסיה היה מרוכז ברשות המצרים והערביים – אפשר היה לכסות את חלק התשלום בממכר ברזל, עצים ושאר סחורות ממין זה, שהיו להם קופצים בין הסוחרים המוסלמים; ואולם לתושבי הודו ואיי המולוקים (איי התבלין) מוכרחה היתה אירופה לשלם רק במתכות יקרות (בשעה שהתיצבו הפורטוגיזים בקאליקוט לפני מלך הודו, אמר להם המלך שיש לו משלו קדה וקרנפול. קנמון ופלפל, מרגליות ואבנים יקרות לרוב; ומאת הנכרים מבקש הוא ע"כ כסף וזהב, אלמוגים ושני. ודוקא מעינות הכסף והזהב של אירופה אזלו כמעט במאה ה-14 וה-15. זרימת המתכות היקרות מאירופה החוצה הלכה וגברה, ובאמצע המאה ה-15 הורגש כבר מחסור חזק באמצעי-תשלומים, עד שהיה צורך להביא כסף וזהב מארצות אחרות.

הגורם השלישי והאחרון היה – הסכנה הצפויה לדרכי-המסחר הרגילים המוליכים לאסיה; בגללה נעשה הצורך בדרך חדשה להודו ולאיי המולוקים כבעיה חיונית ממש. דרכי-המסחר שהוליכו לאסיה בימי הבינים היו שלשה בעיקר: אחד הוליך מפלנדריה, דרך נובגורוד וקיוב לארצות המזרח, והוא שמש מקור עושר לערי גרמניה הצפונית, כגון קלן, ליבק והמבורג; השני – לאורך הריין והרונה דרומה עד היום התיכון ומשם – מצרימה; השלישי, שעבר בעיקר במקומות שלטונם של הגינואיזים, הוליך לים השחור, ומשם – לפרס. לכל דרכי-המסחר הראשיים הללו היתה צפויה סכנה ממשית במאה החמש-עשרה, וסכנה זו החמירה ביותר מחמת שני גורמים פוליטיים. המקומות שנמצאו ברשות השלטון המונגולי, וביחוד – אזור שלטונו של טשינגיס-כאן, התיחסו בעין יפה לנוצרים האירופיים. ומבחינה פוליטית אף היו נוטים להתאחד עמם כנגד העמים הערביים-המוסלמים של קדמת אסיה. לעומת זאת נשתנה המצב תכלית שנוי משעה שהתחילו העמים המונגוליים עוברים לדת האיסלם. דריסת-הרגל לאירופה נעשתה קשה יותר ויותר. עם כבושי העותומנים ויסודה של מלכות מונגולית חדשה וגדולה ע“י טימור, מלכות שנצטרפה לאיסלם, – נחסמו כמעט באמצע המאה הי”ד הדרכים שהוליכו אל פרס או עברו בגבולותיה. רק אירופים בודדים בקרו אח“כ בפרס או בהודו. מצד שני – גם השושלת המונגולית בסין, שהצטיינה עפ”ר ברחבות לב וסבלנות, נפלה בש' 1368 לפני שושלת מינג, צרת-העין “הריאקציונית” וככה נבלו גם שם נצני החיים האירופיים. מושבות הגינואיזים וסחרם בים השחור וכל מה ששרד מן הויניציאנים – הושבר שבר על שבר. השנים 1453, 1478, 1482 – מציינות את דרגות הירידה. גם על וינציה, שבמסחר-התבלין שלה היתה קשורה בעיקר במצרים, עברה הכוס. סחרה של אירופה הלך ונשתעבד יותר ויותר למתוכים מבני מצרים וסוריה. עם כבוש סאפה בצפון ושעבוד מבני מצרים וסוריה. עם כבוש סאפה בצפון ושעבוד מצרים לסלים הראשון – בא הקץ על המסחר הקונטיננטלי של אירופה במזרח. עד כמה השפיע הדבר, למשל, על מחסור המשי הסיני – יש לראות מעובדה זו, שממשלת ספרד פעלה באופן נמרץ כדי לפתח את גדול המשי במושבות המערב החדשות, לאחר שנתברר כי הארצות החדשות שנתגלו אינן מזרח אסיה, ולחבורה ישרה עם סין בדרך המערב קשה היה לצפות.

כסף וזהב, פנינים ומתכות יקרות, משי ותבלין – אלה הסחורות לא נמצאו אז איפוא בגבולות המשק האירופי, או שלא הספיקו כדי צרכיו. ואולם עם רבוי ההצטברות של ההון באירופה הלכו ונתרחבו אפשרויותיה בקנית הסחורות הללו מחו“ל. ספרד ופורטוגליה, שהיו למעשה סוללי הדרך להתפשטות הקולוניאלית, לא היו עפי”ר אלא ארצות-מעבר לאוצרות המבוקשים, שהובאו לתוכן ממושבותיהן אשר מעבר לים. בולמוס המותרות הנ“ל משתלט בכל התקופה הראשונה של התנועה הקולוניאלית. החפוש אחרי אוצרות בארצות זרות מגיע עד כדי בהלה, והנסיעות העיקריות של אנשי ספרד ופורטוגל אל מעבר-לים, ארבעת המסעות של קולומבוס, בעלי התגליות הקטנות שבאו אח”כ, נסיעות הפורטוגיזים מסביב לאפריקה – כל אלה לא באו בעיקרם אלא כדי לפשוט על הסחורות היקרות הנ“ל. הדבר היחידי, שיודע פטרוס מארטיר לבשר במכתבו הראשון על תגלית קולומבוס, הוא – מציאת זהב, במכתבו השני, השלישי והתשיעי – מבשר הוא גם על מציאת מיני-תבלין ע”י קולומבוס באיים החדשים. אופייני הדבר שההתלהבות לנסיעתו השניה של קולומבוס חלפה בספרד לגמרי, ובמקומה באו אדישות ואכזבה. ורק למראה הזהב שהובא מציבאו והפנינים מקומאנה וקובאגואה – נתעוררה בספרד ההתלהבות שנית, וכן אנו רואים, למשל, שלאחר שהצליחו הפורטוגיזים לבוא בקשר ישר עם הודו, היתה תשומת-לבה של אירופה נתונה למסחר-הודו יותר מאשר למתרחש בארצות הרחוקות של יבשת אמריקה החדשה.

בשנת 1514 קבל האפיפיור ליאו העשירי משלחת פורטוגיזית ברומי; בין המתנות שהובאו – כלי זהב ואריגים המשובצים אבנים יקרות, – הופיע גם פיל ענקי, הראשון באיטליה מימי חניבעל, וכרע על ברכיו לפני האפיפיור שלש פעמים. עוד בימי המלכה אלישבע היה מטען האניה הפורטוגלית, אשר לקחה בשבי את סיר וולטר Raleigh, – והיא אז האניה הגדולה שלא היה כמותה, עם 700 איש ו-36 תותחים לשרותה, – מורכב מפלפל, קנמון, משי, אבקת זהב, פנינים, סממנים, חרסינה ושנהב (זהב, זהב!) קראו גריאלבה ואנשיו, בדרכם על אדמת מכסיקו, ואת סיסמתם התחילו להגשים במרץ כזה, שאובידו מבקש רחמים על נפשו מאת אלהים. בשני עמודים וחצי שבספר תולדות אובידו מנה פרדריצי את המלים Oro (זהב) ו – Dorado (מכרות זהב) 45 פעמים. לאחר שקורטז דרך על אדמת אמריקה, והמושל הציע לו אדמה לאחוזה, היתה תשובתו למזכיר: (לא באתי הנה להיות עובד אדמה, כי אם לחפש זהב). ואכן בצע את אמרתו זו בכוח ובמזימה, בדברים מרובים ובגסות-רוח, מתוך חריצות רבה בלקוט הזהב וחוסר כל נימוס ויושר בחלוקתו. התרפים הממולאים זהב, שחיילי המקום היו נוהגים לקחת אתם במלחמה, שמשו כמובן, למעשה, לא הגנה על מאמיניהם, אלא מקור של בולמוס לחיילים הספרדים, אשר היו להוטים אחר האלילים הללו בלא שעור. מה פלא אפוא שההודים האמינו כי הזהב הוא אלהי ספרד? עד כמה היו גם העמים התרבותיים שבאירופה להוטים אחר ערכן החמרי של המתכות היקרות – יעיד פרט קטן זה, שהמלך קארל החמישי, שהיה (נצרך) תמיד לכסף, צוה לשבור את כלי-היקר משלל התאואלפה ( Attauhalpa ), – שעכשיו היה ערכם מגיע ודאי למיליונים, – ולהכין מהם מטבעות. וכל זה – אף מבלי לראות תחילה את הכלים עצמם. בולמוס המתכות היקרות נשאר קיים אף בתקופות מאוחרות בהרבה, גם ג’ון סמית בוירגיניה חפש מכרות זהב ונחושת, ורק באין ברירה נאלץ להסתפק בעורות ובדגים.

ה

ואם ישאל השואל: כיצד משתקף כוון אוביקטיבי זה, של ראשית התנועה הקולוניאלית, בתודעת בני דורה, כלומר מהי (האידיאולוגיה) של ההתישבות באותה התקופה, – ספק גדול אם נמצא כאן יותר מאשר גרעון רציונאלי של אידיאולוגיה. גרעון רציונאלי כזה היתה, למשל, תפיסת קולומבוס בדבר הצורך בדרך-ים מערבית שעליה הסיק מתוך דמותה הכדורית של האדמה, אם כי לא מעט פעלו עליו גם נימוקים רומנטיים ומסתוריים. בכלל היה הכוון הרומנטי והמסתורי שליט ברוחות הזמן, ביחוד – ברוחות ההרפתקנים הנועזים ויורדי הים, המגלים והכובשים. וכל כמה שנדיר היה המגע האישי עם ארצות-הפלאים של אסיה, כן נתרחבה עטרת האגדות שהקיפה אותן. על פלאי המזרח מספר כבר בש' 1300 ג’ון מג’וינויל ( Joinville ), הביוגראף של המלך הצרפתי לואי התשיעי (הקדוש): מקור הפלאים הללו הוא גן-עדן של מטה, במקום מוצא הנילוס; הפירות של עצי העדן נפלו לתוך היאור ובדרך זו הגיעו לחוף מצרים, ושם נמשו מהמים. השולטן של בבל ניסה – לפי אחת האגדות – לחקור את אדמת-הנילוס העליונה, אולם המשלחת שנועדה לשם זה הוכרחה לחזור מדרכה, בגלל אשדות-המים העצומים וכל מיני מפלצות, – וכן הלכו האגדות ונתרבו בלי שעור. לא לחנם גרו הספרדים והפורטוגיזים כמה דורות בשכנות עם הערבים. ספורי מעשיות על באר-הנעורים, מי החיים, אילנות ופירות המשיבים לאדם את נעוריו, יצורי-פלאים כבספורי אלף לילה ולילה, – כל אלה היו בעיני אנשי הזמן ההוא כדברים חיים וקיימים. החלום על הרי זהב ואיי זההב היה חלום השעשועים של בני הדור. ומשנתגלו הארצות אשר מעבר לאוקינוס – התחילו הכל מאמצים את כוחותיהם כדי למצוא את (איי הזהב), ופעמים אף סבורים היו שאכן נמצאו כבר מעינות הזהב.

הר-הגעש מאסיה בניקאראגואה נחשב אז להר זהב, ואת לבת-האש הנוזלת מתוכו בקשו לשאוב בדליים, כי ע"כ חשבוה לזהב מותך, איי-האוצרות, ריקא-די-אורו וריקא-די-פלאטא, הרהיבו את דמיונם של הנוסעים מאה שנה ויותר. ועד בנסיעתו הראשונה קרא קולומבוס בקובה למקום אחד Val del Paraisu. וכאשר גילה, בנסיעתו השלישית את שפך האורינוקו, שב להאמין באגדה זו. ראה ראה שנהר גדול זה מולך את שפעת מימיו המתוקים לתוך הים. אולם תחת להסיק שהמים הללו נקוים מתוך שטח רחב-ידים, בא לידי מסקנה שמקורות הנהר נמצאים בגן-עדן, על הר גבוה, שגם מי המבול אליו לא יגיעו: הן לאחר עלה במזלו לגלות את הארץ המקווה, ברי שאלהים בחר בו להביא על ידו ברכה לעולם. הספרדים שבאו לאמריקה קראו לקצוי-ארץ אגדיים אלה בשם “Secretos de la tieira” (מסתרי העולם החדש). בעקב התשוקה הרבה למעין הנעורים, שבקשוהו בסביבות פלורידה, ולגבעת הנעורים המתחדשים של האצטקים, צמחה שורת מפעלים נהדרים ונועזים, הלא הם – (מסעי הדוראדו) (הזהב).

המעשה במלך (דוראדו) שהיה סך את בשרו מדי בקר בבקר ומפזר עליו אח"כ אבקת-זהב, עורר הרבה את הדמיון. רבים בקשו וחפשו את מקום כבודו: בסנטא-מארטה, בעמק אמזונה, בגויאנה ובמעינות פאראגויי, – אך לשוא. וולטר ראליי ( Raleigh ), אשר הגיע בש' 1595 לנהר אורינוקו, נמשך כמו ברוח קסמים לעיר-הפלאים מאנואה, שלפי השמועה נמצאה בפנים המדינה הטרופית.

על מורשת-האגדות הללו, שיצאו ממקור המוירים, בעיקרן, נוספה התלהבות מתוך בלדות-גבורים ורומנסים, שהיו נפוצים בימים ההם עד מאד. האבירים השפיעו הרבה על חייהם הרוחניים של העמים הליבריים בזמן ההוא. בש' 1508 הופיע בדפוס רומן-הגבורים הראשון של אמאדיס, ואחריו באו המון חקויים ורומנים כדוגמתו, שנפוצו במספר רב. כל העולם האגדי, האצילי והמזעזע הזה – נראה כדבר ודאי וקרוב בארצות-הכבוש שמעבר לים, והשפעת הספרות הנ“ל על שואפי-הרפתקאות של אותו הדור – גדולה היתה לאין שעור. יעידו על כך גם האיסורים שהוכרזו מבחינה זו: בש' 1543 צוה מלך ספרד לאסור את הבאת הספרים ממין זה לאמריקה. בש' 1555 קבעה אספת-הנבחרים בספרד שגם בספרד גופה לא יהא זכר לספרים הנ”ל, ודינם לשרפה.

על שני הגורמים הנ“ל – הדוראדו הדמיוני והצפיה למים מחדש, נעורים מזה, ורוח הכבוש והרומנטיקה האבירים מזה, – נוסף גורם שלישי והוא: הקנאות הנוצרית, השקידה הנמרצת לשאת את דבר האיונגליון לבין עובדי-האלילים, – גם זו מורשת רוחנית מימי מסעי הצלב ומלחמת המוירים. אידיאולוגיה של שליחות זו נראית לנו כיום מצד אחד כצביעות גמורה, כשקר מוסכם של תרבות הדור ההוא. אולם מצד שני יתכן בכ”ז שאין תפיסה כזו נכונה, אם נביא בחשבון את המושגים הדתיים שהיו שכיחים בימים ההם. אל נשכח, למשל, שאפילו החבורות הפראיות ביותר, שיצאו עם מנהיגם הקונקויסטדור למסעי כבוש והיו מרבים בפשעים ומעשי נבלה מנגד מצביאיהם, חבריהם ולידי המקום – אף אלה לא יצאו מעולם לדרכן בלא כומר, כי כל אחד מבני החבורה האמין בעומק לבו, שלאחר אמרו (ודוי) לפני מותו, ועוונותיו יכופרו לו ע“י הכומר, – מובטח הוא בחיי העולם הבא ובכניסה למלכות שמים. מכל מקום עובדה היא, שהאידיאולוגיה הרשמית לשאיפה הקולוניאלית של הדור היתה חדורה מאד אלמנטים מיסיוניים מסוג זה. כדי להוכח בדבר – אין לנו אלא לעיין בחוזים שנעשו ע”י פרדיננד ואיזלבה או המושלים האמריקניים. דוגמא נאה לכך הוא החוזה שבין המושל דיגו ולאסקז ( Velasguez ) ובין קורטז. סעיף א' של החוזה קובע שהטעם והתנאי העיקרי לעסק זה הוא – הפצת הדת הקתולית. גם שני הסעיפים שלאחריו מוסבים על עניני דת ומוסר; הסעיפים י“ב וי”ד – בעניני תשובה ונצרות.

מסמך אחד, שפרדריצי רואה אותו בצדק במסמך המתמיה ביותר בכל תקופת-הכבוש הספרדית, הוא הנקרא Requeriemento. על פי פקודת המלך צריך היה כל העומד בראש מסע-כבוש להקריא את התעודה הזאת באזני ההודים, – לפני היציאה למלחמה בילידי המקום, – בכל הטקס והחגיגיות הדרושים לפי הפורמליות הספרדית. מחבר המינפסט הוא ד“ר פאלאציוס רוביאוס, חבר המועצה ההודית. המניפסט המענין הזה מתחיל בתאור קצר של תולדות הבריאה עפ”י תורת משה וקבוע מיד שהאפיפיור מרומא הוא ראש ונשיא לכל המין האנושי, שנתפשט ונתרבה מאד במשך ימי קיומו של העולם (יותר מחמשת אלפים שנה). והנה, לאחר שאחד האפיפיורים הללו הנחיל את הארצות האמריקניות מתנת עולם למושלים הקתוליים של קסטיליה, על כן נדרשים התושבים בכל תוקף לציית ולהכנע. ואז מובטחים הם בכל אותם היתרונות העומדים להנאת הילדים, שכבר נענו לדרישה זו וקבלוה עליהם. וזה דבר האזהרה אשר בכרוז הנ"ל:

“ואם לא תעשו כדבר הזה, או אם ברוע לבכם תתמהמהו לבלי חוק, הריני מזהירכם שבעזרת השם אבוא בגבולכם בחזקה, בחיל צבאותי.. והבאתי אתכם בעולי, על אפכם ועל חמתכם, וסרתם למשמעת הכניסה והוד מלכותו… ועתה דעו, הזהרתיכם, כי כל הדם אשר ישפך וכל הנזקים אשר יבואו בגלל זאת – על ראשכם יחולו, ולא יובא אשם על הוד מלכותו ולא עלי ועל האצילים הבאים עמ”י.

נקל לשער את הצד המגוחך והאוילי שבהקראת כרוז כזה לפני פראים, שרואים אותם זו הפעם הראשונה, וכל מושג על השקפת-עולם אחרת או מהלך מחשבות אחר – אין להם. אולם הטעם והמניע העקרי לכרוז אשר כזה, מטרתו העקרית – שזו הושגה לגבי הכל, מהמלך ועד צעיר החיילים, – היתה שאיפת הכובשים להשתחרר מעקת המצפון, הנובעת מתוך הסתירה שבין האידיאולוגיה המיסיונית וההוי של הכיבוש.

ו

באותה תקופה של ההתישבות היה הקרקע מחוסר כל ערך ותפקיד, בחינת כלי אין-חפץ בו. לפי מסגרת התפקידים, שהיו אז להתישבות בקשר עם המשק העולמי, היו ההגיון והמציאות מחייבים שהכבושים המסחריים של פורטוגליה בהודו ובאיי המולוקים יהיו חשובים ונהדרים בעיני הדור הרבה יותר מכל יבשת אמריקה, זו שהספרדים המאוכזבים העבירו באין ברירה לרשותם, לאחר שנתברר כי לא הצליחו לגלות את דרך-המערב להודו. גם לאחר שהתישבו הספרדים בארץ החדשה, היה העיקר בשבילם לא התישבות על הקרקע ממש, כי אם – חפירות בהרים, פתוח מכרות כסף וזהב. למעשה אנו רואים שאותם הספרדים אשר התרכזו בייצור מזונות בשביל אנשי המכרות ועסקו בגדול אבטיחים, באטטות, חזירים וכו‘, – עשו חיל ואף התעשרו, בה בשעה שאנשי המכרות לא זכו לתפוס שום עמדה, ומקצתם אף נתגלגלו לבתי-כלא בעוון חובותיהם, כי נבצר מהם לשלם את מחיר המזונות היקרים. כן היה באותה התקופה, וכן היה גם בתקופות מאוחרות של בהלה לזהב. אמנם מפעם לפעם יעץ לאס קאזאס (פיאנטרופ ספרדי) לממשלה לשלוח לארצות החדשות אגודות של עובדי-אדמה, אולם כל הנסיונות שנעשו מבחינה זו לא הביאו שום תוצאה ממשית, רק פעם בש’ 1523, תכן פקיד אחד של בית-המשפט בסן-דומינגו תכנית להתישבות רחבה ושיטתית בפלורידה. מאות בשנים היו הגלילות הברוכים בדרום-אמריקה, – בואנוס-איירס, קאראקאס – נטושים ועזובים, באשר לא הבטיחו שלל זהב וכסף ואבנים יקרות. המסעות הגדולים של די-סוטו וקורונדו, ממכסיקו צפונה, שמבחינת ערך-התגלית שבהם היו מופלאים ואף יחידם במינם במובן ידוע, לא הביאו לידי שום תוצאות מבחינת התישבות. איש מאלה לא חשב על יסוד מושבות במקסיקו החדשה, בסביבה פוריה ומאוכלסת היטב. בשעה שאסבטאן קומז, המומר הפורטוגיזי מבני לויתו של מאגילאן, שב בשנת 1524 מדרכו הארוכה, אשר בה הגיע עד ניו-פאונד-לנד ועד מיין (בצפון אמריקה) – היתה עצתו, בדין-וחשבון על נסיעתו, שספרד תמנעמ נסיונות חדשים בארצות הצפון. לפי דבריו בדו"ח זה ראה בצפון אמריקה מעין אותם האילנות, הפירות והדגים, המצויים בספרד. ערך הסביבה אינו איפוא מהמצויינים; (קרקע יש די והותר גם בספרד גופא).

האזור הממוצע לא הובא א“כ בחשבון התנועה הקולוניזציונית. ואפילו האנגלים חשבו עוד זמן רב את מושבותיהם בצפון אמריקה כרעה הכרחית, והחזיקו בדעתו של קומז מבחינת שטחי ההתישבות באזור הממוצע. הוא הדבר בשטחים שנתגלו ע”י הפורטוגיזים ובאו לרשותם. הקרקעות המרובים במושבותיהם שבאפריקה היו נעבדים במדה כה דלה, שלא היו מספקים אף את המזונות ההכרחיים למתישבים הפורטוגיזים המעטים. למוזאמביק הוכרחו להביא סוכר מאמריקה ומהודו. כעבור שנים אחדות, בהגיע השוטטות הפורטוגיזיות לפרנאמבוקו ולבאיה, וברזיליה הוכרזה למושבה פורטוגלית – לא יחסו לענין זה בתחילה חשיבות יתרה בליסבון. כל הענינים הלאומיים היו נתונים לשאלות הכבוש והמסחר במזרח הודו, ומדינת ברזיליה, על תושביה המועטים והדלים וצרי העין – נראתה מבחינה ראשונה כירודה בהרבה ממדינות אסיה, רק ישובים מעטים נוסדו ע“כ בשטח זה (רובם – ע"י גולים ונצולי אניות שנטרפו) ושמשו מקומות חניה לאלה שנסעו למזרח הודו, אך בשנת 1530, משנתגלו אוצרות כסף בלאפלאטא, התחילו פונים לפתוח המדינה. ואעפ”י כן גם בש' 1603, בימי הנרי הרביעי, כשמשלחת Champlain באה מצרפת לקנדה, ופתחה שער לשטחים עצומים של אדמת תבואות, יערות, מקומות ציד ומחצבים – נתקל רעיון ההתישבות בהתנגדותו של Sully, אשר (מצא כי אין כל תכלית לשלוט בארצות השוכנות צפונה ממעלת-הרוחב הארבעים, לפי שאין לאלה שום אוצרות).

ז

דעה זו, בדבר הכוון העיקרי של ההתישבות בראשית צמיחת הרכושנות – אין לתת לה, כמובן, פירוש קפדני עד כדי אבסורד. למעשה נפתחו, בזמן קצר לערך, אחדים מענפי-הכלכלה מעבר לים. ואף כי זו היתה התפתחות אטית והפריחה הכלכלית חלה רק בתקופה מאוחרת. בכל זאת הטביעה את חותמה על אחדים מגלילות המושבות.

כראשון לענפים אלה יש לציין את מסחר-העבדים, שאותו התחילו הפורטוגיזים לפתח בתקופה מוקדמת, עוד בימי היינריך יורד-הים, לאחר שהתפשטו בהדרגה לאורך החוף האפריקני, בשנת 1442 עסקו כבר משלחות פורטוגיזיות לא רק בהבאת זהב וביצי יענים כי אם גם בהבאת עבדים לליסבון. בשנת 1444 נוסדה בלאגנס, עיר חוף בפורטוגליה, החברה הראשונה למסחר-עבדים. בש' 1469 השיג פרנאנדו קומז זכות מונופולין למסחר עם מערב אפריקה, ועיקר המסחר הזה היה – משלוח עבדים. בעבדים השתמשו במקצת גם בפורטוגליה גופה, אולם רובם נשלחו לעבוד במטעי קני-הסוכר במאדיירה. גויניאה, קונגו ואנגולה נעשו לאט-לאט למחוזות העקרים של מסחר זה, ועליהם נוסף אח“כ מוזאמביק. סנט-פאולו די-לואנדא היה שוק-הכושים הראשון והראשי. אולם גם האיים הכנריים שמשו בכל התקופה ההיא מקום תחרות לציידי-עבדים, שנתכנסו לשם מפורטוגליה, ספרד וצרפת. (בקאדיס ובסווילה) – אומר Viera y Clavijo – (לא היה חזיון שכיח יותר ממראה קרונות טעונים לרוב שבויים מעבר לים, עבורם למלכות מס בשעור חלק חמישי ממחירם), הספרדים שהגיעו לאמריקה ונתנו את דעתם על ציד העבדים – עשו בזה מעשה רגיל בהלכם בעקבות רבים שקדמו להם, שכן הם קנאו בפורטוגיזים ובקשו לעמוד אתם – לפחות בשטח זה – על מדרגה אחת. קולומבוס אף הוא עבר במסעותיו על פני גויניאה ורגיל היה בציד אנשים ובממכרם. בשנת 1494 הוא מציע לפפרדינאנד ואיזבלה לכסות את הוצאות ההתישבות ומסעי התגליות ע”י מכירת הינדים שבויים. ובשנת 1495, עוד טרם קבל תשובה להצעתו זו, שלח בפעם הראשונה 500 הינדים שבויים לספרד, ואחריהם הוסיף לשלוח שבויים מקרב ההינדים. זמן רב היה המסחר בעבדים הינדיים מקור-הכנסות עיקרי לפקידות הספרדית באמריקה. ואלם לאחר שנתברר, כי עבודת השבויים ההינדיים לא תצלח בספרד ואף לא במושבות האמריקניות, הוחלט מיד לעשות כמעשה פורטוגליה ולהשתמש בעבדים כושיים. בש' 1521 תפסו כבר בקובה הכושים את מקומות העבודה של ההינדים ילידי הארץ, ההולכים וכלים. באמצע המאה השש-עשרה נמצאו כבר במכסיקו כ-20,000 כושים. מטעמים פיסקליים קבעה הממשלה השגחה חמורה על משלוח הכובשים למושבותיה. כן, למשל, קבל המושל של Bresse בשנת 1518 זכות להביא כל שנה 4000 כושים, ואת זכותו זו מסר לקבלן אחד בסכום 25,000 דוקאטים, בש' 1528 נמסרה זכות זו לסוחר הגרמני אהינגר, לאחר שהוגדלו דמי הרשיון וגם הוטל תשלום מכס על כל עבוד שהובא.

הענף הכלכלי השני במכסיקו היה – חפירת כסף בהרים. ביחוד נתפתח הענף הזה לאחר שנכבש אזור זאקאטקאס, העשיר מאד במכרות-כסף. הדרך משם הוליכה, בשנות החמישים של המאה ה-16, לאזור דוראנגו. כאן פותחו מכרות הכסף בעיקר ע“י משפחת איבארה המפורסמה, ומכרות אלה הן שעוררו אחרי כן קנאה ותאות בצע עזה אצל דרייק והאוקינס. לגאות חדשה זכו מכרות הכסף לאחר שהמציא ברתולומי מדינא (בש' 1557) את אמצעי האמלגמה לשם הפקת כסף. בש' 1562 נמצאו כבר בזאקאטקאס מכרות שהפיקו מהן כסף בדרך הימית: היו שוטחים את בצר הכסף על קרקע-החומר שבחצרותיהם, מריצים על פניו פרדות כדי לשקע לתוכו כספית ומלח, וכך היו מתיכים את הבצר, שעמד בפני פרוצס ההפקה הנ”ל. אבן נגף בדרך התפתחותה של תעשית הכסף היה המחסור במלח ובכספית, כי לפי פקודת המלכות אסור היה לייצר באמריקה חמרים אלה, שלא להזיק לתעשיה הספרדית.

על מידת הפשע של מכרות המתכות האלה תעיד העובדה, שהן שמשו מקור ליצירתן של כמה חטיבות עושר מן הגדולות ביותר בתקופת הקולוניזציה. משפחות כגון de Trevino, Onate de Saldivar, נעשו במאה ה-16 לבעלי מיליונים של פזות-כסף, אם כי מיליונרים בפזות כסף במאה ה-16 אינם שקולים, כמובן, כמיליונרים שבימינו. במשך מאתים שנה היו ההכנסות השנתיות של המלך מגיעות בממוצע לרבע מיליון פזות, וההכנסה השנתית של בעלי המכרות – לשני מיליונים. מסביר למרכזי המכרות התחילו להבנות בהדרגה ישובים של עובדי אדמה ויצרני מזונות שונים. (אין לשכוח) – אומר פריסטליי – (כי פרשת הגבולות של מכסיקו לא היתה קשורה בפתוח שטחים רחבים לעבודת אדמה או לתחום תעשיה מגוונת, כי אם בישובים שנתרכזו מסביב לאזורי המכרות אשר שפע הכסף שמש דחיפה לגדול פתאומי ודרמתי).

הענף הכלכלי השלישי, אשר התחיל להתפתח באותה התקופה, היה גדול קני-הסוכר. מוצא קנה-הסוכר הוא ספרד או באיים האטלנטיים. נסיונו של קולומבוס בגדול זה לא עלה יפה, ובש' 1511 לא נמצא עדיין באיי מערב-הודו סוכר די הצורך לאוכלוסי המקום. אולם לא עבור כשש שנים – והנזירים הגירונימיאניים שלחו לבתיהם תשורות ובהן סוכר וצמר-גפן מעשה ידיהם. אגודת הנזירים הללו סייעה להרחבת תוצרת הסוכר, בקבעה פרס בן 500 פזות לכל טחנת-סוכר חדשה. בש' 1520 בטל המלך את מכס המכונות, שהיו דרושות לתעשית הסוכר, וא החלו לבוא המאיים הכנריים מומחים לענף זה והתעשיה הקדמה במהירות. בש' 1590 כתב יוזי אקוסטה, שמטעי הסוכר הם התעשיה החשובה ביותר באיי מערב-הודו. סאנטו-דומינגו היתה שולחת כבר לחו"ל כמאתיים אלף פונט, ומפעלי-סוכר גדולים נמצאו בפירו ובאמריקה המרכזית.

בדרך כזו נקלטו, כמובן, באדמת אמריקה גם הישגים אחרים מפרי הציביליזציה האירופית. הכומר קובו מציין, י העושר, אשר צברה אמריקה בראשית התישבותה מגדול פירות ובהמות-בית, אינו פחות אולי מערך הכסף והזהב אשר הוצאו מתוכה. חוקר שני מציין, כי 199 מ-247 זני צמחים, שהתחילו לגדל באמריקה, ממקור אירופה הם.

אולם אחרי כל אלה אין לשכוח שכל ענפי הכלכלה הללו, בראשית תקופת ההתישבות, הם ותוצאותיהם אינם אלא חזיונות-לואי טפלים לתנועת הקולוניזציה. עם כל ההכנסה הרבה שהביאו מסחר הכושים, מכרות הכסף ומטעי הסוכר – לא נחשבו אלא כטפל לעיקר הקולוניזציה. ויש שהענפים הללו שמשו מקלט לאנשים בעל-כרחם, לאחר שכל עמלם בחפוש זהב ומשי מעבר לים עלה בתוהו.

ח

בתקופה זו של ההתישבות היתה ההגירה של עמי אירופה, מארץ מולדתם אל המושבות, מעטה מאד, ולא רק מבחינת המספרים המוחלטים של המהגרים, כי אם גם מצד ערכם באחוזים לעומת מספר האוכלוסים הכללי. לא היה שום לחץ בלתי-עקיף אשר ימריץ את ההגירה; ספרד ופורטוגליה היו מיושבות במידה מעטה לפי הערך, ושווי-המשקל של המשק בארצות הים התיכון עוד טרם נתערער ע"י מהפכות כלכליות ורבוי חזק של האוכלוסים. מלבד זה עוד היו דרכי החבור בימים ההם מעטים ויקרים. לפני נסיעתו הראשונה מבקש קולומבוס לקחת לו לבני-לויה אסירים מבתי-הכלא, ורק בזכות התערבותם של האחים פינקון עושה הוא את דרכו בלוית אנשים מהימנים יותר ובנסיעתו האחרונה, שעמדה במזל אדישות ואכזבה, נאלץ באמת להזקק לפושעים שלוקחו מבין אסירי המלך.

ממשלת ספרד בקשה לכתחילה לפתח את ההגירה למושבותיה החדשות. צו מיוחד, שהוצא בש' 1495, התיר את ההגירה לכל נתיני הכתר הספרדי, ואף הבטיח לספק להם את צרכי מחיתם במשך שנה אחת, אם יתתחייבו להשיב 2/3 מכל הזהב שימצא ועשירית אחת אחת מכל שאר החמרים. בש' 1511 ו-1518 הוצאו פקודות חדשות, שהיו עשויות להמריץ את אכרי קסטיליה להגר אל המושבות. מראשית המאה ה-16 הגרו כל שנה מאות אחדות של משפחות למערב-הודו ולדרום-אמריקה. אולם משהגיעו לספרד השמועות על חדירת הספרדים לארצות המטמונים של שבטי האינקא והאצטקים, והאגדות על הררי זהב שההרפתקנים צוברים עשו להן כנפים, ותושבי ספרד אחזם בולמוס של הגירה לארצות הרחוקות – נזדרזה הממשלה מיד לעצור את הבולמוס הזה. כי אעפ“י שההגירה לא היתה המונית, הורגש בכ”ז מיד מחסור בפועלים. מלבד זה חששה ממשלת ספרד לרפיון כוחה הצבאי, כי בגלל עניני ארגוניה היו לה סכסוכים עם איטליה, ולאחר אחוד השושלת הספרדית עם ההאכסבורגית (בש' 14969) נסתכסכה גם עם אירופה התיכונית.

עפ“י הפקודות החדשות של הממשלה לא הותרה היציאה מספרד אלא ברשיון מיוחד מאת המלך. מותר היה להפליג רק מסווילה, והנסיעה נקבעה למחוז מסוים. מובן מאליו שההגבלות הפחידו את אלה שאמצעיהם היו מעטים או שרוחם לא היתה נועזת ביותר. יש עוד לציין, כי כל הרוצה להגר צריך היה להוכיח שהוא ואבותיו ואבות אבותיו לא נענשו ע”י האינקויזיציה. דבר זה היה עשוי מצד אחד למנוע את היהודים, האנוסים, המוירים והמוריסקים מלהתישב במושבות; ומצד שני (ביחוד – אם נביא בחשבון את האופי הנוצרי של מחנות הכובשים) עשתה בזה הממשלה נחת-רוח לאינקוזיציה.

לפי ידיעות רשמיות נמצאו באמריקה הספרדית בש' 1574 כלומר כשמונים שנה לאחר התחלת ההגירה אל מעבר-לים, 32,000 בתי-אב אירופיים. במשפחות רבות היו הנשים ממוצא הינדי, ברם קרוב לוודאי שהישוב הלבן באותם המקומות מנה כמאה אלף נפש.

ההגירה מפורטוגליה היתה דלה עוד יותר מההגירה הספרדית. לאחוזות שבהודו ובאפריקה לא הגרו כמעט כלל, לפי שלא היו שם לפורטוגיזים נקודות-ישוב או מטעים, וגם האקלים הטרופי הכביד מאד על האירופים להתישב שם לאורך-ימים. ואולם משראתה פורטוגליה את עצמה והנה היא עומדת לפני שאלת התישבותו של שטח גדול ודל-אוכלוסים כמדינת ברזיליה, – נתברר לה שבהיות אוכלוסיה היא מעטים, לפי הערך, אין בכוחה לשלוח את האנשים הדרושים, ומה גם שלא היה אז בפורטוגליה שום מניע כלכלי, שימריץ את התושבים להגר ממולדתם לארץ רחוקה. לפיכך לא יפלא שפורטוגליה – בנגוד לתפיסה הכללית ששלטה בימים ההם ושלפיה כוונה גם הפוליטיקה של ההגירה מספרד – לא יכלה לבחור את המהגרים מבין נתיניה בלבד. ההגירה לברזיליה הותרה בתחילה באופן רשמי לכל נתיני האומות הקתוליות, והמסים הופחתו עד המינימום, מבלי לפגוע כמובן במונופולין המסחר של ארץ-האם. ואולם גם האמצעים הללו לא עזרו לעורר הגירה חשובה לברזיליה. למעשה היו המהגרים בתקופה הראשונה יהודים, ואפילו פושעים שנשלחו כל שנה מפורטוגליה בשתי אניות מיוחדות. אף המושל הפורטוגיזי הראשון העליון, תומה די-סוזה, היה ממשפחה יהודית נכבדה. בש' 1549 התחיל מכהן במשרתו והצטיין בכשרונותיו האדמיניסטרטיביים עד כדי כך, שלזכותו זו של מלשוח יהודים מפורטוגליה לברזיליה לשם התישבות, רואים אחדים מהחוקרים סימן לנדיבות-לב, לעומת צרות-העין של ממשלת ספרד. מובן שהשקפה זו היא מוטעית מעיקרה, כי אין להפוך את ההכרח של פורטוגליה לצדקה. למעשה, לא היתה שיטת-ההגירה הפורטוגיזית אלא תוצאה הכרחית מצרכיה הכלכליים של פורטוגליה.

ט

התנאים הללו הם המבארים לנו גם את צורות-הארגון, אשר על פיהן התפשטה התנועה הקולוניאלית בימים ההם. הקו האופייני לצורת אלה הוא – ההשתתפות המרובה של הממלכה, גם בתורת מיישב, גם בתורת קבלן וגם בתורת מוסד מרכזי, המפקח על המשק הקולוניאלי. לעומת זאת היה תפקיד היזמה הפרטית בהתישבות פעוט מאד. כי דרגת ההצטברות של ההון הפרטי באותם הימים מנעה את האפשרות של סדור הנסיעות הגדולות בדרך של יזמה פרטית. רק בעזרת אמצעי המדינה אפשר היה לכסות את ההוצאות הרבות, הכרוכות בנסיעות אלה ובמפעלי כבוש. היזמה הפרטית, בעיקר במסחר עם ארצות רחוקות, יכלה לבוא רק כהשלמה לפעולת הממלכה. עדו בראשית ההתפשטות הקולוניאלית נוסדו ע"כ בספרד וגם בפורטוגליה מוסדות ממלכתיים, שלרשותם נמסרה ההנהלה האדמיניסטרטיבית של המושבות וגם ההגשמה הכלכלית של מפעלי ההתישבות. מוסדות ממין ראשון היו – המועצה הספרדית העליונה לעניני הודו והמועצה הממלכתית בפורטוגליה לעניני הודו. המוסדות ממין שני (לעניני המשק) היו Casa de Contradtion בספרד ו Casa de India בפורטוגל. המוסדות הללו פתחו שיטה מרכזית בבנין ההתישבות הממלכתית, ותאור מודרני מאד לשיטה זו אנו מוצאים בספרו של פריסטליי (עמ' 114):

”מונופולין על הקרקעות, על התעשיה – בדרך של רשיונות ופקוח, על המסחר – בדרך הגבלות והתחמת תחומים, על הדת – כי הכנסיה היתה לאומית והמלך בראשה, מונופולין אף על המחשבה והרגש בעזרת התערבות האינקויזיציה – אלה היו העקרים היסודיים במפעל-ההתישבות המודרני הראשון. היזמה הפרטית היתה משועבדת וכפופה לפקוח. ההתישבות היתה מפעל המתקיים ע“י הכתר ולטובתו, ולא לטובת העם הספרדי, בשום מקום אחר, פרט לפורטוגליה, לא היתה השיטה כפופה לפקוח כה חמור ובלתי-עקיף, מצד הפקידים המתמנים ע”י הכתר והאחראים בלי-עקיפין בפניו.. כל זה עשה את הפקידות לכוח העומד בראש המפעל העסקי הגדול שבעולם".

המועצה הספרדית להודו נוסדה בש' 1511, ובה השתתפו בתחילה סוכן-מלכות עליון, שמונה יועצים, גובה אחד, היסטוריון וביוגרף, מתימטיקאי ופקידים שונים. לרשות המועצה הזאת נמסרו עניני ההנהלה והמשפט של המושבות והמפעלים מעבר-לים, וגם כל עניני הימאות הטרנס-אטלנטית. סדר העבודה של ה(קאזה) היה נקבע לפרטי פרטיו ע"י פקודות המלכות. ולפני התחלת העבודה היתה נערכת יום-יום תפילה, שכל פקידי ה(קאזה) היו מחויבים להשתתף בה. תפקיד המוסד היה לארגן ולנהל את ההובלה והמשלוח של התוצרת המקומית ואת האימפורט והממכר של סחורות קולוניאליות, ולאחוז בכל האמצעים שיש בהם כדי להבטיח את המדינה במסחר המשמש לטובתה. ה(קאזה) גבתה את המסים ובדקה את כל החשבונות בדבר האניות המגיעות והמפליגות, האימפורט והאכספורט, וכמו כן היתה לה רשות פקוח ומשפט בנוגע לפקידי האניות ולנוסעים בהן. היא שדאגה לקנית אניות בשביל המושבות וגם ציידה את המשלחות לשם-תגלית ואת כל אניות המלכות. סווילה, מקום מושב ה(קאזה) היתה כל הזמן מקום הכניסה היחידי לאניות מעבר-לים, וכמעט גם המקום היחידי להפלגתן. היו מקפידים מאד על כך שכל האניות יבואו דרך גואדאלכויביר ויתפרקו את משאן ליד ה(קאזה) אפילו אם מחמת סכנה הגיעו האניות לחוף אחר של אנדאלוזה או דרום פורטוגליה – נצטרכו לשלוח את משאן לסווילה, אל ה(קאזה) מסי מהלך שנגבו היו קודם כל מס-החומש הידוע ( el quinto ), שמקורו עוד במסורת הערבית, אשר על פיה היתה חמישית המלקוח נמסרת לחליף אם כסף וזהב הביאו או אבנים טובות ומרגליות או עבדים, אם במציאה כשרה באו או בגנבה, אם במחצת ההרים או מצואריהם של קצינים-ילידים הרוגים – חמישית השלל היתה נמסרת למלך. וסופרי הדורות באותה התקופה מציינים, שאזמרגדים ופנינים היו קשים ביותר לאמידה וקלים ביותר להברחה.

בפורטוגליה היה המסחר עם מערב-הודו נעשה רק באניות המלך, שהיו מפליגות יחד, בשוטטות גדולות, כדי להגן על עצמן. השתתפות במסחר זה היתה מותרת תמורת תשלום 1/3 מערך הסחורה. רק ענפי מסחר מיוחדים, מן החשובים והמכניסים ביותר, החזיקה הממשלה לעצמה בתורת מונופולין. כן היה, למשל, מסחר הפלפל מונופולין לממשלת פורטוגליה ומסחר הכספים עם אזורי הכסף באמריקה – מונופולין לממשלת ספרד. ממונופולין הכספית בלבד הפיק אוצר המלכות הספרדי 24 מיליון פזות מדי שנה בשנה. במידה שהשתתפה היזמה הפרטית במפעלים שמעבר לים (באותם הימים היה הדבר אמור בעיקר במפעלות המסחר הפורטוגיזי עם הודו ואיי המולוקים), היתה ה- Commenda צורת-הארגון העקרית והשכיחה ביותר. צורה זו משתלבת לתוך המבנה הכללי של המצב המשקי בראשית צמיחת הרכושנות. ה(קומנדה) אינה מפעל רכושני, ולפי מהותה מתנגדת היא תכלית נגוד לחברות הקולוניאליות שצמחו בתקופה מאוחרת והיו בנויות על עקר המניות, כלומר – ההון המשותף. הקומנדה היא בעקר אגודה לעניני מסחר ואניות, ולא חברה. מסחר עם ארצות רחוקות, ואפילו במידה צנועה, אי אפשר היה לנהל בכלל אלא בעזרת האמצעים המעטים שנצטברו ברשות יחידים. שכן דוקא הערים העשירות ביותר לא נתנו את ידן למפעל שמעבר לים באופן קבוע ותדיר, אלא בבחינת מאורע חד-פעמי, או מאורע המתרחש מתקופה לתקופה. אפילו אניות מהימים ההם אי-אפשר היה להתקין ולצייד אלא בעזרת אמצעים של אנשים רבים. במאה ה-16 – מספר אחד ההיסטוריונים העתיקים, – הרויחה נירנברג הרבה ע“י השותפות עם הפלורנטינים, הגינואיזים והפורטוגיזים, ויחדו קנו 3 אניות, ציידו אותו ושלחו בהן סחורות לקאליקוט, ומשם הביאו מיני תבלין ואבנים יקרות, שהביאו להם רוחים מרובים. (קומנדות) ממין זה היו גם חברות המסחר הימי של הצרפתים והאנגלים במאה ה-16. כגון החברה הצרפתית Moscovy, או החברה האנגלית שנקראה בשם (חברת סוחרים מעפילים לשם גלוי גלילות, דומיניונים, איים ומקומות לא נודעו). אופי המפעלים המסחריים הללו היו, כמובן, מיוסד על העיקר של מחזורים קטנים לערך ומחרים גבוהים, אין לשכוח שהתוצרת הקולוניאלית בימים ההם לא היתה עדיין בבחינת תוצרת המונית, המשמשת לצרכי האוכלוסים יום-יום, שהרי כוח הקניה של ההמונים עלול היה לשלול מהמפעלים הללו מלכתחלילה כל תקותה להצלחה. יבואו המחירים ויעידו. בראשית המאה הט”ז היה בליסבון מחירו של

פונט פלפל – שילינג וחצי

" קנמון – 3 שילינג וחצי

" קרנפול – 3 שילינג ורבע

" אגוזי-בושם – 5 שילינגים ורבע

" זנגביל – 2 שילינגים.

ויש שהמחירים עלו עוד למעלה מזה. כך למשל העלו האנגלים, עוד בש' 1591, את מחיר הפלפל עד 8–6 שילינגים הפונט. הסכון שבמפעלי-הימאות הראשונים היה, כמובן, גדול למדי. שבירת, אניה, שוד, מזג רוחות רע, מעילות המלחים, אי-הבטיחות בדרך השייט – כל אלה היו עלולים להפוך השקעות גדולות לאפס וריק. הסכנות הללו היו חמורות כאן יורת מאשר בים התיכון, שבו שלחו את אניותיהם אך הפלורנטינים והויניציאנים מתוך דאגה וחששות. אולם אם הסכונים היו חמורים מאד, הנה גדולים היו סכויי הרוחים עד כדי כך, שלמרות הכל משכו את הלב. מלבד זה נוסף עוד יתרו, לדבר, כי בזכות הקשר הישר עם ארצות המטמונים יכלו הפורטוגיזים והספרדים לזכות גם ברווחים של מסחר-הבינים, שעד כה היו עולים בחלקם של סוחרים מצריים וערביים. עוד בימי קרל החמישי היו סוחרי ספרד מקבלים ממכרות-הכסף האפריקניים שלהם רווחים עצומים עד 200%. היו אפילו משלוחים אחדים של תוצרת הינדיות שהביאו לפורטוגליה רווחים בשעור 1000%. ואם גם היה הרווח הממוצע, במשך תקופה ארוכה, 80% ויותר – הרי גם ברווח כזה אין לזלל כל וכלל. בסווילה ובליסבון, הלך ונצטבר רכוש רב, למעלה משעור כל התקוות. סוחרים מכל אירופה התחילו להתכנס בליסבון, לפי שהפורטוגיזים לא נטלו על עצמם את משלוח הסחורה לשאר ארצות. במשכם את הלקוחות לליסבון, מקום שם היתה הממשלה מפקחת על המסחר, מנעו את הוזלת סחורה מצד הסוחרים הפורטוגיזיים, העלו את המחירים בעזרת ההתחרות שבין הקונים האירופיים, והביאו לעיר מקור חדש של הכנסות, כי ע"כ המתה תמיד מקהל הסוחרים הזרים שבתוכה. וככה נעשתה ליסבון במאה ה-16 לאחת הערים העשירות, הגדולות והמתוקנות שבכל אירופה. מותרות ותרבותה הרהיבו את עיני בני הדור ההוא.

י

מתוך סקירתנו זו, על ראשית הקולוניזציה ומהותה בקשר עם המשק האירופי, נקל להבין כמה יש מן העוות בשיטות שונות, שבנו היסטוריונים וגיאוגרפים רבים על יסוד דוקטרינות, וכמה מוטעות הן המסקנות שהוסקו מהשיטות הללו. הסוציאליטס הרדיקלי Horabin, בספרו (קצור תולדות הקיסרות הבריטית), מבקש להוכיח שההתפשטות הקולוניאלית לא הביא העמה שום הטבה לתנאי חייהם של הפועלים. הוא מציין שבראשית ההתישבות, בתקופה הגדולה של ההתפשטות הראשונה, לא עלה שכר הפועל אף כל-שהוא. בראשית המאה ה-16 השתכר בעל-מלאכה 3 שילינגים לשבוע, בה בשעה שמחיר רביעית הטונה חטים היה 4 שילינגים. בש' 1533 היה שכרו 4 שילינגים, ואולם מחיר החטים עלה ל – 72/3 שילינג, בש' 1564 – ½4 שילינג שכר עבודה לעומת ¾19 שילינג מחיר חטים, בש' 1610 – 5 שילינג שכר עבודה לעומת 40 שילינג מחיר חטים. נמצא שתנאי העבודה הלכו והחמירו, למרות ההתפשטות הקולוניאלית. העבודה כשלעצמה – יתכן שנכונה היא, כי התפקיד האוביקטיבי שעלה בחלקה של הפעולה הקולוניאלית בראשית הרכושנות, היה אחר לגמרי, ולא יכול להשפיע באופן ישר על מצב הפועלים ובעלי המלאכה באירופה. בדרך כזו יכול Horabin לטעון, למשל, שהתפתחות חרושת הרדיו באמריקה לא הפחיתה אף במידה כל-שהיא את תמותת התינוקות בהודו. ערך ההתישבות באותה התקופה לגבי המשק האירופי היה קודם-כל בשאיבת אוצרות של מתכות יקרות ובהזרמתם דרך ספרד ופורטוגליה לצנורות המשק האירופי; שנית – זו פתחה את סחר אירופה בתוצרת המותרת של הודו ואיי המולוקים; שלישית – יסדה במקומות מסוימים באירופה מרכזים חדשים לכוח-קניה והצטברות רכוז. ומלבד זה הצטיינה גם בהרבה השפעות אחרות שכבר צוינו לעיל (ממכר הכושים משק המטעים, האכספורט למושבות אמריקה וכד'). התפקידים והתוצאות הללו של ראשית התנועה הקולוניאלית נגעו באופן ישר רק בחוגים מצומצמים של צרכנים וסוחרים, מבני (השכבות העליונות). טופס ההתישבות בכל גלוייה היה מותאם לאלה בדיוק, ולא יתכן לצפות ממנה לתוצאות שבין כה וכה לא יכלה להביאן לעולם. וכן לא תתכן השיטה הגיאוגרפית של Demangeon המציין את אופי ההתפשטות הקולוניאלית הבריטית לפי סימנים חיצוניים בלבד (עמ' 106):

“בחוש הבטוח של יושבי-איים מבקשים הסוחרים והמתישבים של בריטניה להאחז באדמת איים, חצאי-איים ושאר מוקמות לחוף ימים. ההתפשטות לפאת ארצות-יבשת מתחילה רק כעבור זמן רב. במשך תקופה ארוכה שכנה הממלכה על חוף הים הבלבד. קנינה הראשון שרכשה במאה ה-17 היה אי יאמייקה, – ובמאה ה-18 – חצי-אי גיבראלטאר”.

ואמנם אם נדמה את המפה הגיאוגרפית של מדינה ישבנית בראשית הרכושנות לעומת מפה קולוניאלית מודרנית – יתבלט מיד שבתקופה הראשונה היו צבעי השלטון הישבני מכסים רק שטחים הסמוכים לחוף ים, איים, נמלים וכדו‘. ואילו במאה ה-19 התחילו השלטונות הישבניים למשוך לרשותם חלקי יבשה שלמים, (הינטרלאנדים) ואזורי השפעה גדולים. אולם דבר זה אין לזקפו ע“י התנאים הגיאוגרפיים או החוש של שוכני איים, כי אם שוב ע”ח התפקידים שנכונו לתנועה הקולוניאלית בראשית צמיחת הרכושנות. בימים ההם לא נדרשו לתנועה זו אלא מרכזים מסחריים על חוף הים, מקום שם אפשר לבוא במסחר-חליפין עם ילידי המקום, בעלי סחורות-המזרח היקרות, וכיון שמסחר זה כרוך בסכנות – הוה אומר שיש צורך בהגנת צבא בשביל המסחר, לאמר לא רק תחנת מסחר אלא גם מצודות. וכיון שהתפשטות הקולוניאלית של המעצמות הקתוליות נמצאת אז במזל של תעמולה נוצרית, נמצא שיש להקים גם מוסד מיסיוני. וכיון שהנסיעה מאירופה על פני האוקינוס היתה בימים ההם ארוכה ביותר – מסתבר שיש להקים בדרך תחנות-בינים אחדות, ולצייד גם אותן בכוחות-צבא ובכנסיות או מנזרים. ברם כל זה – כשם שהוא נחוץ לאנגלים שוכני-האיים, כן נחוץ הוא גם לתושבי-הרים מן הפיריניאים, או לאנשי השפלה בהולנד, או לצרפתים וכו’. סוג ההתישבות הפורטוגייזת, שנשענה על תגליות דה-גאמה, הוא אופייני ביותר לתנועה הקולוניאלית של אותם הימים, והוא גם מתאים בשלמותו לתאור הרציונלי הניתן בזה. מה שנוסע ע“י הישבנים באפריקה ובהודו – לא היה סוף-סוף אלא שרשרת של לשכות-מסחר. מקומות הספקה ומחסני סחורות, שהיו מוגנים ע”י מצודות וכרוכים בהתישבות מיסיונית, חופי אפריקה, שלא היו אלא תחנה בדרך להודו ולאיי המולוקים, נכבשו מהר והותקנו לתפקידם על רגל אחת. לפעלים אל היו מישבים שם אנשים כלל, כי אם מסתפקים בהבאת בהמות-בית, כגון חזירים ועזים שהיו פרים ורבים ומשמשים אח"כ, כעבור שנים מעטות, צידה לאניות בדרכן. גם ההתישבות בקצה הדרומה של אפריקה לא באה בתחילה אלא לשמש מקום חניה לאניות בדרכן למזרח-הודו.

שרידים מענינים מן הכבושים הראשונים של הפורטוגיזים נשתמרו לאורך החוק האפריקני. ליבינגסטון מצא במסעותיו חורבות של בנינים גדולים, מיסודם של הישועים והבנדיקטינים השחורים. בש' 1893 גילו על חוף מפרץ התנינים עמוד-שלטים פורטוגיזי, מצבת זכרון לשלטון המדינה, ועליה רשום Dego Cao. ברי שבקשר עם מסחרה אל הודו נאלצה פורטוגליה לפתח כחות-צבא ביבשה ובים, במידה שלא עלתה כלל על דעתה מתחילה. יסוד השלטון הצבאי נועד קודם-כל להשיג את המטרות הבאות: נסיכי הילידים, שהתנגדו לחדירת האירופאים וחששו לבוא אתם בברית ולהתקשר עמהם בחוזי מסחר – צריך היה להכניעם או להכריחם לפחות שיסכימו לעסק המסחר; צריך היה לשמור על הדרך להודו מחדירת מתחרים נכרים; לטהר את הימים, ואת האוקינוס ההודי בעיקר, מסוחרים ערביים, מפירטים ושודדים. אם נשים אל לב מה רבים היו הקושיים והמכשולים, מפאת המרחקים הגדולים, האקלים והשונאים – נשתומם ממש על כשרון החיל והארגון מצד הפורטוגיזים, ובעיקר מצד האדמירלים הגדולים – d’Albuquerque ו – Almeida – שידעו להתגבר על המכשולים שבדרכם. לא עבור אלא עשרים שנה לפעולות התנועה הקולוניאלית – ועמדת פורטוגליה באסיה נתבצרה לבלי המוט. מחופי מלאקה, זה מקום הפגישה בין סוחרי הודו וסין, ועד ערב–הוקמו הרבה מבצרים. מסקאט' בפאת דרומית-מזרחית של ערב, והאי סוקוטרה – שמרו על המבואות החשובים ביותר למפרץ הפרסי ולים-סוף. שורת תחנות אפריקניות, כמלינדה ומוזאמביק במזרח, סנט-פאולו-די-לואנדו במערב – שמשו מבטח לאניות בשובן לאירופה. אף עד המזרח הרחוק, עד איי סונדה ועד סין, הגיעו הפורטוגיזים. אולם ככל אשר הרחיקו מזרחה – כן היה שלטונם שם רופף ביותר. במזרח הרחוק, ואפילו בחוף בלבלד, לא הגיעו מעולם לידי שלטון פוליטי. באיי סונדה לא היו הפורטוגיזים אלא בבחינת סוחרים נסבלים, ומסין אף גורשו (בש' 1523), לאחר שהתחילו להבליט סימני השתררות. אפס כי אז השיגו זכות התישבות במקאו, וגם בצרו את המקום הזה ועשוהו לנקודת-משען במסחרם עם יפן. השלטון הממשי של הפורטוגיזים במושבותיהם מעבר לים היה בידי מושל עליון או משנה-למלך. הלה עמד בראש הממשלה הצבאית וגם האזרחית, מינה את הפקידים המקומיים והכריע בגזר דינו לחיים ולמות. כדי להגביל את תאות השררה של שליטים אלה ולהבטיח את כוח הכתר הפורטוגיזי, הונהגו אחר מות אלבוקרק חלפוי-גברא, בנוגע למשנים-למלך ופקידיהם, אחת לשלש שנים. אולם דבר זה לא פעל את הפעולה המבוקשת, כי בהשפעתו נתרפו הפקידים הפורטוגיזים בעבודתם, ולא עוד אלא שכל אחד השתדל לנצח לטובתו כמה שאפשר את ימי-כהונתו הקצרים ולצבור הון. וכיון שהפקידים האזרחים והצבאיים רשאים היו להשתתף בעסקי-מסחר הקולוניאליים – צצו לרוב עסקי מונופולין פרטיים, שכל עצם קיומם לא נועד אלא להעשיר את הפקידות. מעילות מכל המינים, שוחד ועברינות – ציינו את כל תקופות השלטון הפורטוגיזי במושבות.

הפעולה הקולוניאלית של הכנסיה בגבולות ממלת פורטוגליה נמסרה בתחילה לדומיניקאנים ולפרנציסקנים, ואח"כ – משנת 1542 ואילך – לישועים. גוא' המרכז המנזרי והפוליטי, נעשה מקום מושב החשמן העליון, ומספר המנזרים באפריקה ובאסיה עלה במהרה למאות.

ואולם עם כל הלבטים, שנפלו בחלקה של פורטוגליה הישבנית בימים ההם, יש לציין את העובדה, שמדינה זו היתה דוקא המעצמה הישבנית שהצליחה ביותר ועררה קנאת רבים. אין כל טעם להטיף מסור ולעשות את הפעולה הקולוניאלית של ספרד בבחינת מופת לפורטוגליה (כשם שעושה ולאנטין בספרו, עמ' 41). העושה כן הופך את האונס לצדקה. מה שנבצר מספרד – עלה בחלקה של פורטוגליה: גלוי הדרך להודו ולסין וקביעת קשר ישר עם סחר המזרח. והן למטרה זו נועדה לא רק נסיעת קולומבוס; כמה וכמה נסיעות מאוחרות, כגון של פינדה ואסטאבאן גומז, נועדו אף הן לכך. רק לאחר שנאלצה ספרד לוותר על המטרה הזאת (ולהסתפק) בנחלה (הדלה) שנפלה בחלקה, – והיא אמריקה, – נאלצה, כמובן, לשנות את צורות התישבותה בהתאם לתנאים החדשים. מתחילה בקש ודאי קולומבוס לעשות כמעשה פורטוגליה. מאידך גיסא הוכרחו גם הפורטוגיזים לשנות ממה שעלה תחילה במחשבתם ולהסתגל גם הם לשנויי התנאים, לאחר שנתבררה להם (האכזבה) שנפלה בחלקם: ארץ ברזיליה. בארץ זו חיקו הפורטוגיזים את הספרדים.

העובדות הללו מפיצות אור על הקשר שבין טפוס ההתישבות ותנאיה האובייקטיביים. התאמת הצורות של ההתישבות הספרדית לתנאים האובייקטיביים של אזורי שלטונה באמריקה – מתגלה בהעברת צורות-השלטון הסוציאליות של אירופה – בראש וראשונה של ספרד, כמובן – לאמריקה. חלוקת הקרקע נעשית לפי הסדר הפיאודלי. מנהיגי המסעות לשם תגליות ושלל – נעשים שליטים פיאודליים מטעם הכתר הספרדי, והם נשבעים לו שבועת-אמונים; מזכותם היה לחלק קרקעות לאנשיהם, קצינים וחיילים של קבוצות-כבוש, ולחייבם בשכר זה בשבועת-אמונים. ואם אמנם הוכנסו אי-אלו שנויים במסורת האירופית לגבי הארץ החדשה (למשל: בנגוד למקובל באירופה בימי הבינים, לא היו השליטים הפיאודליים באמריקה רשאים לעשות דין באנשיהם)– הנה יסודות המסורת האירופית לא נפגעו עוד ע“י זה. עם גמר תקופת הכבושים והעברת זכויות הכובשים לרשות הכתר – נוצרת שיטת Encomienda, שאף היא לא היתה אלא נצר השיטה הפיאודלית. עפ”י השיטה החדשה חולקו ילידי הכפרים בין אריסי הכתר (ואסאלים) וכפו אותם להשתעבד להם ולעבוד עבודת-חובה. חלוקת הקרקעות ל-(אנקומנדרים) היתה כרוכה איפוא בשכנות של כפרי-פועלים הינדיים. ה(אנקומנדרו) היה מקבל מאת הכפריים גם מסים, וביחוד – מס המעשר, וחלק הגון מהכנסה זו היה משמש לטובתו הוא. בשכר זה הוטלו עליו גם חובות הגנה לגבי הכפריים. חובתו היה לחנך את ההינדים הסרים למשמעתו ולהביאם תחת כנפי הנצרות. אסור היה לו לנשלם מהאדמה ולמכרם. כדוגמת הנהוג באירופה – נגזרה על ההינדים החייבים במסים שורה של עבודות-חובה.

ליד ה(אנקומינדה) היו קיימים גם שרותים שונים בשאר ענפי הכלכלה, כגון: סבלנות, הובלה ושרות לצרכי האניות. על הנזקים הקשים שהביאה שיטה זו להתפתחות ילידיה מקום – מעידים לא רק לאס-קאזאס מבחינת התקופה הקדומה, והרשימות המפורסמות מאת ג’ואן ואלוא ( Noticia Secretas de Peru ) מבחינת תקופה מאוחרת יותר, כי אם גם הכרוניקה המצוירת של ההינדי גואמן פומה, שעובדה זה לא כבר. זאת היא אחת התעודות שיצאו מידי ילידים. בעצם אנו רואים בה לאור התמונות, מהדברות בעדן, מה שכבר נאמר ע“י האירופאים, שגינו את השיטה הנ”ל. בחלק השני של הכרוניקה אנו מוצאים, למשל, את האליגוריה הזאת: ההינדי מוקף אויבים מסביב, והוא כורע ברך לפניהם ומתחנן: (למען השם, אל תציגוני עירום מכל לבוש!) מצד אחד קופץ לעיו פוא, הוא ה(אנקומנדרו), דרקון – הקורגידור ועכבר-שדה – ראש-השבט ההינדי; מצד שני – יגואר, סמל (התיירים) הספרדים וארחי-פרחי, שעול – הכומר וחתול – הלבלר. וזו הכתובת הרשומה על התמונה: (החיות הללו, שאין יראת אלהים בלבן, פושטות את עורו של ההינדי המסכן, ואין תשועה).

וכשמתברר שהילידים אינם יכולים לשאת בעול הקשה של עבודות-כפיה והם נמקים בענים, מנסים תחילה לצאת למסעות חדשים כדי לצוד עבדים ולכפות על המחנה החדש את העבודה הקשה; סוף-דבר שפתרון השאלה בא עם ציד הכושים. הפורטוגיזים, שעמדו לפני שאלת הפתוח של ברזיליה, חיקו – כאמור – את מעשי הספרדים. הממשלה נתנה קונצסיות מיוחדות לאותם הפיאודלים אשר קבלו על עצמם לפתח שטח של 50 מיל לאורך החוף, הם וסביבתם. תמורת זאת קבל הפיאודל זכות לשליטה גמורה בנחלתו, ומבד זה נתנה לו זכות מונופולין בענפים אחדים רבי-הכנסות, כגון הדייג ועץ הבראזיל. הכרת שמר לעצמו את מרות המלכה, מכס האימפורט והאכספורט, מונופולין התמרוקים והתבלין, החומש שצריך להפריש מהמתכות היקרות לטובת המלך, והמעשר מכל שאר הסחורות. רק לאחר שנתברר כי רוב ה(דונאטורים) מחוסרים אמצעים הם מכדי הגשמת התפקיד שנטלו על עצמם, הוכרח המלך להתערב בדבר ולמנות נציבים ממלכתיים; הראשונים נתמנו בבהייה (בש' 1549) ובריו-די-זשאניירה (1565).

לעומת זאת מוצאים אנו גם באמריקה הספרדית שני (מודעים) ישנים מעולם המלוכה הקולוניאלית של פורטוגליה, והם – הצבא והמנזר. אשר לצבא – הנה ראתה גם ספרד, בתקופת התפשטותה באמריקה, כי זקוקה היא לחיל רב, במידה שלא עלתה כלל על דעתה מתחילה. הסבה לכך היתה קודם-כל ההתרחבות העצומה של שטחי-השלטון הספרדי, אשר התפשטו צפונה עד פלורידה והפריריות, ודרומה – עד טשילי פנימה. כל השטחים הללו זקוקים היו להגנה גם מפני התנפלויות ההינדים, וגם מחמת מזימות היריבים והזרים מיוצאי אירופה. לשם הגנה זו הוקמה לאורך (הגבול) הספרדי שורת מצודות, שהחיים בהן היו מלאי הרפתקאות. הקצינים היו בעלי המחסנים וממונים על הספקת המזונות, והחיילים – הם ונשיהם וטפם (תדיר – ממוצא הינדי) – היו משוטטים ביער כדי (להשלים) את מנת שכרם הזעום, שהיה למטה מהמינימום למחיתם.

ואשר לנזירים – הללו היו עוד בימים הראשונים גורם תקיף בחיי אמריקה הספרדית, וקנאותם בעשית נפשות לנצרות תפסה מקום חשוב בהתפשטות הקולוניאלית. היו גם עשרות כמרים, כגון אויזיביו קינו הישועי ופרנציסקו גארצס הפרנציסקאני, שהצטיינו בכשרונות של גבלנים ( Frontiersmen ). המיסיונים והמנזרים התפשטו מהר, ויחד עם החיילים חדרו פנימה לתוך הישימון. אולם היחסים בין (אנשי הרוח) ובין הרשות החילונית – לא היו תמיד חלקים וטובים. הסבה לכך – אותו הסכסוך שלא פסק במשך כל מאת השנים הראשונות להתישבות הספרדית: התחרות בין המושלים ובין המסיונים במשיכת הינדים לעבודת-כפיה. הסכסוך התבטא במחלוקת בין המושל ובין (הרועה) הרוחני בדבר זכויות השפוט. (הרועה) בהסתכמו על פקידות המלך ואגרות האפיפיור, דרש לעצמו זכויות בלתי-מוגבלות של שפוט-רוחני, ובכלל זה – כל המקרים הנוגעים לחברי האורדן וכל המשפטים שיש לראותם כשייכים לעניני הכנסיה וקדשיה. ולעומת זאת דחו המושלים את הדרישות הללו בעקשנות. סכסוך זה שבין הכמרים והשלטונות היה מעוטף לפעמים בטלית של אידיאולוגיה על הטפול בילידים, והוא אחד הקוים האופיניים לחיים החברתיים שבטח הגבולות של מושבות ספרד בימים ההם. בתקופה מאוחרת נתגלע הסכסוך במשפטים המפורסמים כנגד המושלים אגילאר ומנדיזאבאל, שנאשמו גם בעוון היותם, לפי השמועה, יהודים בסתר, אשר פגמו כמובן את (פעולות-הגאולה) של הכנסיה. במשך מאת השנים צמחה איפוא באמריקה הספרדית חברה מורכבת למדי, היא החברה האירופית הראשונה אשר נשתלה בקרקע החדש מעבר לים. הקוים העקריים שבה הוטבעו ע"י משטר-המלוכה הספרדי, עם השלטון הרחב וההשפעה הסוציאלית העצומה שהיו מסורים לרשות המושלים ויתר פקידי המלוכה. לפי מהותה היתה זו חברה פיאודלית, והשכבה הסוציאלית העליונה היתה מורכבת מ(אנקומנדרים) ובעלי-מכרות עשירים. כבסיס הרחב של הפירמידה הסוציאלית שמשו התושבים ההינדים. הללו, לפי החוק הספרדי ודיני הכנסיה, היו אמנם חפשים, אבל למעשה היו משועבדים מבחינה סוציאלית, ואף עבדים למחצה. ההתחתנות בהם – מותרת היתה, אבל מעולם לא נתן להם שויון-זכויות סוציאלי. ורק בבוא תחתם מחנות הכושים, נפרדו מסבלותם, וביחוד באיים.

מלבד שתי השכבות הנ"ל, העליונה ותחתונה, נמנו על החברה האמריקנית החדשה נזירים ומיסיונרים, חיילים והרפתקנים, גבלנים וערב-רב למינהו. ואולם מסביב למכרות-הכסף, וכן באותם המקומות שהיו בהם מים לרוב, כדי הפרית קרקע, התחילו צומחים נצני ישוב חקלאי. בש' 1598 מביא אתו הכובש ג’ואן-די-אונאטה, בדרכו צפונה, לא רק חילים, עדרי בקר וסוסים וכבודה של עגלות משא, כי אם גם מאה איש, – הם ומשפחותיהם, – שמטרת נסיעתם להתישב במכסיקו החדשה.

יא

הפוליטיקה הקולוניאלית של ספרד ופורטוגליה בתקופה ההיא היתה מכוונת אך ורק לתועלתן של ארצות המטרופולין. את רעיון המונופולין שאפו להגשים בעזרת גזרות חמורות. תקנות דרקוניות הותקנו כנגד סחורות זרות ונוסעים זרים. אניות זרות, שנמצאו במימי ספרד, טובעו בים, ואם עלו ליבשה מלחים נכרים – נדונו למות או לעבודת-פרך במכרות. אף שיטת-הייצור במושבות היתה משועבדת כולה לעניני הארץ הישבנית. ענפי-משק, שהיתה צפויה בהם סכנת התחרות לתוצרת הפירינאית, נעקרו מן השורש. כן אסרה, למשל, ספרד את תעשית היין והשמן במושבותיה, כדי להגן על תוצרת ארצה. דבר מונופולין-הכספית של ספרד צוין כבר לעיל.

והוא הדבר בברזיליה הפורטוגיזית. מיד לאחר שהורגשה סכנת התחרות מצד היין הקולוניאלי – אסרה פורטוגליה לגדל גפנים בברזיליה. וכן נאסר גדולם של עצי שמן ותות. פרט מעניין: אף מלאכת הדפוס נאסרה, שלא להתחרות בתעשית-הדפוס שהתחילה אז מתפתחת בפורטוגליה.

הפוליטיקה הקולוניאלית המונופולית הביאה בלי ספק ברכה רבה למשק הספרדי והפורטוגיזי, וביחוד – בשני הדורות הראשונים. לא בכדי עוררו ליסבון וסווילה את קנאת יריביהן, וביחוד – את קנאת הקהיליות המסחריות של איטליה, אשר נמצאו אז במזל ירידה. הקנאה הגיעה לידי כך, שהתחילו זוממים תכניות על חפירת תעלה בסואץ. בשנת 1500 חשבו בויניציה על תכנית רדיקלית זו, והממשלה צרפה אפילו המלצה לתכנית זו שהותקנה ע“י פרנצסקו טלדי ונשלחה על ידה אל השולטן המצרי בש' 1504. אולם אח”כ נמלכה וחזרה מדעתה, כי (חששה שהשולטן יראה בהצעה זו רק אגואיזם ותו לא).

מכל מקום ברור שבמחצית הראשונה של המאה ה-16 גדל בהרבה עשרן של ארצות הפירינאים. על כך יעיד גם רבוי ההכנסות של מס הייצור, בה בשעה שדרגת המס לא נשתנתה במשך תקופה ארוכה. מש' 1520 ועד 1550, כלומר במשך 30 שנה, עלה מספרם של פועלי האריג והמשי בטולידה פי חמשה: מ-10,000 עד 50,000. גם אכספורט התוצרת המעובדת למושבות הלך וגדל. החקלאות נהנתה מעלית מחירי התבואה, כי כוח הקניה של השוק העירוני הך וגבר, ובית-קבולו נתרחב. יותר מכל נפתח, כמובן, בנין האניות, ומיד לאחר גלוי אמריקה הוצאו חוקים מיוחדים לעדוד בנין האוניות. לספינות בעלות בית-קבול גדול ביותר נקצבו פרסים מיוחדים. תוצאת הדבר היתה שבשנת 1586, שתי שנים לפני אבדן ה(ארמדה) (מפלת חצי הספרדי ליד קאלה), היה הצי הספרדי חזק ונורא על סביביו. ברשותו נמצאו למעלה מארבע מאות אניות, שהיו מפליגות למערב-הודו ולמכסיקו. ומלבד זה נמצאו במחוזות הבאסקים למעלה ממאתים סירות לשם דיוג בניו-פאונדלנד.

אם נסקור את ההתפתחות הכללית של משקי ספרד ופורטוגליה במאה ה-16, נצטרך בכ"ז להודות שרק מעמדות בודדים, – כגון סוחרי ליסבון וסווילה, בעלי מכרות הכסף והימאים – עשו הון רב.

ואולם המשק העממי בכללו נתפתח יותר בארצות אחרות, שהתקדמותן הרכושנית היתה מהירה ומבוססת יותר, – למרות שפעת הכסף והזהב אשר זרמו לארצות הפירינאים במאה ה-16. הארצות האחרות – ובעיקר הולנד ואנגליה – ידעו לא רק למשוך לתוכן חלק הגון מאוצרות המתכות היקרות אשר מעבר לים, כי אם גם לעלות מעלה מעלה בסולם ההתפתחות הרכושנית. סוף-דבר שמרכז הכובד של התפתחות זו הוסח מים התיכון לפאתי צפונית-מערבית של אירופה.

פרוצס זה מתגלה בכמה וכמה דרכים: א) קודם-כל – במסחר הישר עם ספרד ופורטוגליה. המשק העממי בארצות הפירינאים התחיל מפגר בהתפתחותו, ובשום שדה-עבודה לא התאים לדרישות הייצור הבאות בעקב ההתפתחות, ולפיכך הלך וגדל הצורך בהבאת סחורות מחו“ל. מסחר האימפורט מתפתח אפוא עוד באמצע המאה ה-16, והוא עולה ופורח במשך מאתים השנים שלאחריה. וכשהתוצרת החקלאית בספרד לא הספיקה עוד כדי צרכי האוכלוסין שנתרבו, והמחסור בתבואות גרם לעלית המחירים – מבקשת תחילה המדינה לפתור את הבעיה בדרך לא נכונה. היא זוקפת את התיקרות החבואות לחובת הספסרות מקרב היצרנים והסוחרים, ומנסה להלחם בתופעה זו ע”י קביעת מחירים מסוימים לתוצרת החקלאות. גדול התבואות נתמעט ע"כ עוד יותר, וסוף דבר שאף בימי מלחמת השחרור של הולנד והתקוממותה כנגד ספרד – היתה מדינה זו, שרתי באמריקה, צפויה לסכנת רעב, כאשר לא הגיעו אניות התבואה מאנטוורפן.

גם את החמרים שנדרשו לבנין אניות צריך היה להביא מחו“ל. ואף אלה – מהולנד בעיקר. חמרים אלה היו: עצים, קלעים וחבלים או החומר הגלמי לעשייתם (פשתן, קנבוס וכו'), עגנים, שלשלאות, מסמרים, חוטי-ברזל, עטרן וזפת. על הרווחים הרבים שהפיקו האימפורטרים מהבאת החמרים הללו, – תעיד, למשל, עובדה זו, שעוד במאה ה-16 (בלע) בנינה של אניה אחת (" Henry grace a Dieu ") חמשים ושש טונות של ברזל ו-3739 טונות עצים. על כמות החבלים והקלעים שנדרשו לבנין אניה במאה ה-16 מספר י. מארפרגר (בעל בימ"ס לאריגים): לאניה אחת שנבנתה בש' 1565 נדרשו 1140 צנטנר. האניה (טריאומף), שנבנתה גם היא במאה ה-16, (בלעה) עצים לבנינה בסכום 1200 לי”ש, בה בשעה שכל האניה עלתה ב-3800 לי"ש.

ב) דרך המסחר עם המושבות באמצעות הארץ הישבנית, גם בדרך זו משכו כנראה ההולנדים לרשותם את עיקר המלקוח של המתכות היקרות. הם שלחו לספרד את סחורותיהם, או את הסחורות אשר קנו, ושם נשלחו למושבות כתוצרת ספרד. כל מטען של סחורות הולנדיות, שנשלחו להודו באניה ספרדית, היה מכניס להולנדים כחמשה מיליונים פלורין, וכסכום הזה היו מקבלים גם ממכירת סחורותיהן בקאדיס. בעקבות ההולנדים מתחילים ללכת גם הצרפתים והאנגלים, ומלבד זה היו צרפת ואנגליה גם ארצות ההספקה העקרית לסחורות שהובאו להולנד לשם מכירה בחו"ל.

ג) בדרך הברחת-מכס במסחר עם מושבות ספרד ופורטוגליה. השאלה איזה מסחר מכניס רווחים יותר – זה שהחוק מתירו או זה שהוא אוסרו – היתה שנויה במחלוקת בין המומחים במשך תקופה ארוכה, – משום שקדמה תמיד מבחינת זמן למסחר המותר. יריבי ספרד ופורטוגליה הקימו להם אפילו מרכזים אסטרטגיים למסחר-שבהברחה. להולנדים שמשה קוראקאו מרכז כזה, לאנגלים – אחדים מאיי מערב-הודו, ואח"כ – גם אחוזותיהם בצפון אמריקה. יאמייקה בלבד הכניסה לאנגליה מהברחת המכס, במסחרה עם אמריקה הספרדית, קרוב לששה מיליונים פזות בשנה (34 מיליון שילינג).

ד) בדרך הובלת משאות מעבר לים. הובלה זו העסיקה יותר ויותר אניות-מסחר הולנדיות ואנגליות, ובמקצת גם צרפתיות; להגנתן נשלחו תמיד אניות-מלחמה ללוותן. לאחר שהשמידו האנגלים את הצי הספרדי – ניטלה מארצות הפירינאים כל יכולת של התחרות בהובלת משאות. גם ביחסי המסחר שבין ספרד-פורטוגליה (אשר נתאחדו בש' 1580) וחופי הולנד ואנגליה. גם בהובלת סחורה למושבות – הוכרחו ארצות הפירינאים להזקק יותר ויותר לאניות זרות, אמנם לפעמים היו מפליגות בדגל ספרדי. לפיכך נתפתח מאד בנין האניות בארצות אירופה הצפונית-מערבית. באנגליה, למשל, נמצאו בש' 1554 עשרים ותשע אניות-מלחמה, בש' 1555 – שלשים ושמונה, בש' 1557 – שלשים ושתים. בס“ה נבנו באנגליה 142 אניות-מלחמה מש' 1559 ועד 1580, ובמשך כ”ב השנים שלאח"כ (מש' 1581 עד 1602) נבנו שם 362 אניות-מלחמה, בדבר גודל הצי המסחרי של אירופה בסוף המאה ה-17 מביא Petty מספרים שבאומדנה, שאולי אינם מדויקים ביותר אבל הם מציינים את הקוים היסודיים של ההתפתחות הכללית. לפי אומדנה זו היה בית קבולו של הצי ההולנדי בימים ההם 900,000 טונה, של האנגלי – 250,000 טונה, של ספרד, פורטוגליה ואיטליה יחד – 250,000 טונה. הצי המסחרי של כל אירופה היה לו בית-קבול של 2,000,000 טונה בערך.

ה) בדרך של הוצאות-הממלכה בחו“ל, קנית נשק ומלבושים לצבא, תשלומי רבית ע”ח החוב הממלכתי והמשכורת לחיילים הנכרים ולצבא ההאבסבורגי שנלחם אז בכל החזית האירופית. סעיף ההוצאות ההלו גדל מאד, בגלל ההסתבכויות התמידיות של הכתר הספרדי ותכניות השררה של קרל ופיליפ. ההוצאות נתרבו עד כדי כך, שאפילו הזרם הרב של כסף וזהב מהמושבות וגם הגדלת המסים במדינה גופה – לא יכלו לעצור את ירידת האוצר הממשלתי. בתקציב המלוכה הספרדית היה תמיד גרעון, ובימי פרדיננד הקתולי הגיע הגרעון לשעור כזה שתשלום הרבית בלע סכומים עצומים, ואלה זרמו עפ“י רוב להולנד, וגם לגינואה ולויניציה. בש' 1575 ראתה הממשלה הכרח לעצמה להפחית על דעתה את שער הרבית של חוב המלוכה. הדבר גרם נזק לבעלי-הון הרבים בחו”ל, שהיו מלקוחות הסוחרים הספרדיים. מובן שהם לא טמנו ידם בצלחת והתחילו נפרעים ע“י זה שנמנעו מלסלק את חובותיהם לאנשי מסחרם בספרד. סוף-דבר שהמשק העממי בספרד הפסיד יותר ממה שהרויחה ע”י הפחתת שער הרבית.

את הנזק היו מביאים עפ"ר מאיטליה, תחמושת לצבא – מאנגליה ומדרום גרמניה. ההולנדים היו בדרך כלל המתווכים במסחר זה.

התוצאה הכללית של ההתפשטות הקולוניאלית בראשית ההתפתחות הרכושנית מותנית א“כ ע”י זרם המתכות היקרות, אשר יצר מרכזים חדשים לצבירת הון, שמש לכסוי ההוצאות של המסחר עם הודו, סין ואיי המולוקים, והמריץ במידה רבה את ההתפתחות הרכושנית של ארצות אירופה. אולם המעצמות הישבניות של התקופה ההיא, – ספרד ופורטוגליה, – לא תפסו בכל ההתפחות הזאת אלא תפקיד של תחנות-בינים. את פרי הכבושים ומסעי-הפלאים לארצות המזרח – קצרו הסוחרים הפרוטסטנטיים המתונים, והזהובים שנעשו אולי מזהב האוצרות של מונטזומה – מצאו את מנוחתם בכיסי הבנקאים של לונדון ואמשטרדם. אחד הבקיאים במסחר ספרד-הולנד סבור, שמחסר זה היה המקור העיקרי לכל מחזור הכסף והזהב של הולנד במאה הי“ח. ואשר למחזור הזהב באנגליה – הנה לפי סברה כללית היה מקורו העיקרי פורטוגליה ומושבותיה האפריקניות. וכן יעיד השם (גויניאה) שהיה נהוג אז במקום ליטרא שטרלינג. במשך מאה שנים, מש' 1558 ועד 1658, הוצקו באנגליה (לפי הרגיסטר של אוצר הממלכה) 16,109,475 לי”ש במטבעות כסף ו-3,723,000 לי"ש בזהב. ואולם גדול לאין ערוך מזה הוא ההון אשר זרם לאנגליה מספרד ופורטוגליה. יש בידנו מספרים מדויקים בענין זה על תקופה מאוחרת (מש' 1700 עד 1780). לפיהם היה העודף-במזומנים של מסחר אנגליה

עם ספרד – – 25 מיליון לי"ש

עם פורטוגל – 45 " "

עם הולנד – 116 " "

עם אפריקה – 20 " " ויותר.

בשעה איפוא שליסבון, מדריד וסוויליה נהנו מזיו כבושיהן מעבר-לים ואוצרותיהן העשירים, בשעה שהולנד עולה כפורחת בסולם הכלכלי והפוליטי, בזכות מסחרה ואניותיה – הנה באנגליה מניחה התפתחות זו את אבני היסוד לבנין התעשיה. במשך התקופה הנ“ל עולה אנגליה לאט-לאט למדרגה העליונה בהתפתחות-הייצור הרכושנית, אעפ”י שזמן רב עוד נופלת היא מהולנד במובן העושר החיצוני, אינה מגיעה למעלת ספרד מבחינת הערך הפוליטי והתפארת האריסטוקרטית, ואף לא למעלת ויניציה וגינואה מבחינת אורחות החיים ומסורת שלטון.

ההתישבות בתקופת המשבר של ראשית הרכושנות / חיים ארלוזורוב

א.

אנגליה זו, שהיתה מעוניינת ביותר בפתוח צורות-הייצור שלה, היתה גם הראשונה שנתקפה ביותר ע"י משבר-המעבר בהתפתחותו הראשונה של המשק הרכושני, ובה – באנגליה – מתבלטת ראשונה התאמת צורתה של ההתפשטות הקולוניאלית למשבר זה. מהלכי התפתחות כאלה מתגלים גם בשאר ארצות, העומדות על סף הרכושנות. כמעט כל תופעה שנתגלתה בשטח זה באנגליה – מוצאים אנו כיוצא בה גם בצרפת ובהולנד (סבל ההמונים, הולכי-בטל, חוקי-עניים, יקרות וכדו'), אבל בגלל תנאים היסטוריים מיוחדים היו חזיונות אלה בולטים ביותר באנגליה. “נשול היצרן הכפרי, האכר, מאדמתו” – כותב מרכס בספרו “הקפיטל” – “הוא עיקר כל הפרוצס… קורותיו מקבלות גוון שונה בארצות שונות, וגם סדר המאורעות שבו הולך ומשתנה חליפות בתקופות שונות. רק באנגליה… יש לו צורה קלסית”.

רבות דובר ודוין אם מנגנון השנויים הסוציאליים, כפי שמרכס מתארו לגבי תקופת-משבר זו, מתאים לעובדות. ודאי שגורמים רבים הביאו כתוצאה לידי משבר-המעבר;ברי כמו כן שהגורמים העיקריים, הנקובים בספר “הקפיטל”, הם מן הקוים האופיניים ביותר של התקופה, וכאלה הם נראו גם בתפיסת בני דורם. מרכס עצמו מבחין יפה בדבר, באמרו (עמ' 650) כי בספרי הקורות הישנים מופרזת ודאי התרעומת, אולם מתוכם משתקף לנכון הרושם שעשתה המהפכה בתנאי-הייצור על בני הדור. הגורמים העיקריים הללו, החוזרים ונשנים בספרות התקופה ההיא, הם קודם-כל תקנת ה- enclosures¹, שתקופתה הראשונה חלה בש' 1500–1570 בערך, צמצום המנזרים והעברת רכוש הכנסיה לרשות פרטית, זו שעם החלטת הפרלמנט בש' 1536, שחלה מתחילה רק על מנזרים קטנים (שהכנסתם אינה מגיעה למאתים לי"ש בשנה), נעשתה קו יסודי בפוליטיקה הממלכתית. הסבה העיקרית, שגרמה לנשול האכרים הזעירים מאדמתם ע“י הגידורים, היתה כידוע פריחתה של תעשית אריגי הצמר (תחילה בפלנדריה ואח"כ באנגליה), שהביאה לידי התיקרות הצמר. ואולם כיון שמחיריו לא היו בכ”ז קבועים ביותר, לא נכרה גם קביעות במעבר מאדמת חריש לאדמת מרעה: פעם מצמצמת אנגליה את שטחי התבואה, ופעם – את שטחי המרעה, הכל לפי הקוניוקטורה. אבל בדרך כלל אין ספק שרבוי הגידורים, המעבר משדות תבואה לכרי דשא, הפקעת האדמה הצבורית, התהוות אחוזות גדולות על חשבון האכר הזעיר והאריס, – כל אלה השפיעו באופן תמידי על שנויי-הערכין החברתיים שחלו בימים ההם. אכרים ואריסים רבים, אשר גורשו מאדמתם, הוכרחו לבקש להם מקור-פרנסה אחר. “הגנים וכרי המרעה הללו” – נאמר בספר אחד מש' 1581 – “מציגים את כולנו ככלי ריק;אין אנו יכולים עוד לרכוש לנו אדמת חריש;הכל נהפך לאדמת מרעה בשביל הצאן והבקר. הדבר הגיע לידי כך שעל שטח שן 6 מילים בסביבתי ראיתי בשבע השנים האחרונות תריסר אתים מושלכים ללא שמוש. מקום שם יכלו תחלה להתפרנס 30 איש לא יראה כיום אלא רועה עם עדרו… העדרים הללו עקרו את עבודת-האדמה מארצנו, ובכל מקום תראינה עיניך רק צאן”.

בנוגע להפקעת המנזרים, שנעשתה בגזירת המלך בשם הרפורמציה כביכול, אך למעשה לא בא אלא כדי להרבות את הכנסותיו – יש לציין כי רק מקצת פעולתה אנו מוצאים בעובדה שלעניים הנתמכים ע"י המנזרים, לא היה מעתה צל-קורה לראשם. באנגליה הקתולית היה שליש ממעשר הכנסיה משמש לתמיכת אביונים. ועכשיו, עם בטולם של 644 מנזרים, עברו נכסיהם של 110 בתי-חולים ו-2374 מוסדות שונים, כגון: בתי תפילה, בתי ספר, אגודות-אחים וכו' – במחירי עושק לרשות הנגידים החדשים, אשר עלו לגדולה בעזרת מסחרם. אף פעמוני כנסיות ושאר תשמישי קדושה שמשו נושא למקח-וממכר, כדי להקל במקצת את המצוקה. העניים שהתפרנסו במוסדות החסד, ומספרם היה כ-40–80 אלף, ראו את עצמם נאלצים לבקש מחיתם בדרך אחרת. או – לגווע בחוצות. הבעיה הסוציאלית, שנתעוררה בימים ההם, לא פסקה מלהעסיק את כל ההוגים והמדינאים של הדור כך כותב, למשל Latimer עז הרוח:

"מעולם לא היתה לונדון רעה כמו עכשיו. בדורות הקודמים היו האנשים מלאי רחמים וחסד, ואולם כעת אין זכר לרחמנות;כי בחוצות לונדון מתים אחים מקור, שוכבים חולים ליד הפתח, בין בהמות הבית, וגוועים מרעב.

האם היתה אכזריות גדולה מזו בעולם? סבורני שלא".

הכומר הפוריטני רוברט קרוליי מתאר גם הוא את השפעת התקופה ההיא. בתאורו אנו קוראים על סוחר אחד שחזר לביתו מעבר הים, ופתאום – במקום מעון דלים רואה הוא לפניו ארמון-תפארה:

“אל אלוהים”, קרא הסוחר,

"האם כה עשירה ארצי,

שמעונות עניים ואביונים

יהיו בה כה נהדרים?"

והנה, בצד הדרך

נקרה לפניו אביון,

מתחנן ומבקש נדבה.

“שלמה?” קרא הסוחר,

"מה פשר הדבר?

האם תפשוט יד,

ולך בית מלכים?"

“אללי, אדוני,” קרא העני,

"כולנו מגורשים ומושלכים,

חיים ומתים בצדי דרכים,

גם פה, גם שם, מסביב.

בעלי הון ועושר

קנו את משכנותינו,

וכאשר נחלה את פניהם –

יפנו לנו עורף".

תוצאות חמורות יותר משל החרמת המנזרים נתהוו בגלל זה, שרוב קרקעות המנזרים עברו לרשות העשירים החדשים ואנשי העסקים. גם נתיני המנזרים לא חיו בנעימים, כאשר תעיד התקוממותם בשנת 1381. אבל הנזירים, לפי הלך רוחם, כפופים היו למסורת ולשמרנות, בה בשעה שיורשיהם המהפכנים, נושאי ההתפתחות הרכושנית המהירה, לא שעו אלא לבצעם, היו מגרשים אריסים ותיקים מאדמתם, ללא כל הסוסים, והיו פונים לגדול צמר, אם ענף זה הכניס יותר ממס החכירה. מעבר זה החיש בהרבה את מהלך המהפכה הסוציאלית.

על הגורמים הללו נוספו אחרים, שחשיבותם – כדעתו הנכונה של זומברט – אינה פחותה מזה. אחד מהם הוא – שיטת האינפלציה של מטבעות פחותות משקל, זו שאחז בה היינריך השמיני כדי להשיג את הכסף שנדרש לו לצרכים צבאיים. פוליטיקה זו, שכרוכות בה תמיד תוצאות סוציאליות מקיפות, הגיעה ממש עד כדי שערוריה בימי ההרפתקנים, הרעבים תמיד להון, שמשלו באנגליה לאחר מפלת הפרוטקטור סומרסט. סוף דבר היה שלא רק התנודות בערך המטבעות, שבאו לעתים קרובות באופן פתאומי, לא הניחו מקום לתנאים סוציאליים ותנאי כלכלה יציבים, אלא גם מהלך ההתיקרות, שהיתה מורגשת עוד לפני כן בעקב האימפורט הרב של מתכות יקרות, נתגבר עכשיו באופן יוצא מן הכלל. ג’ון Hales, חוקר מובהק של תולדות הכלכלה באנגליה בדור ההוא, מציין עד כמה קשה היתה פגיעת היקרות בכל מעמדות החברה. נותני העבודה בעירם התאוננו שלרגלי המחירים היקרים אין ביכלתם לספק בשר, מזונות ומשקאות לשוליותיהם, והם מוכרחים ע"כ לפטרם מחוץ לאחד או שניים. האצילים, שזה מזמן הלך ופחת אצלם המנהג הפיאודלי להחזיק בני לויה, נאלצו מחמת היקרות למכור את אחוזותיהם לבורגנים המתעשרים, לפטר את משרתיהם ולעבור ללונדון, ולהסתופף ליד חזר המלכות מתוך הסתפקות במשרת אחד או שנים. מובן מאליו שעלית המשכורת ועלית מס החכירה של הקרקעות לא הלכו בד בבד עם היוקר המאמיר – לרגלי העניות הכלכלית ולרגלי התרבותם של מחוסרי העבודה. חוקרים במקצוע שכר העבודה, כגון Rogers ואחרים, מציינים שבימי אלישבע, לאחר שבאה סוף-סוף יציבות בשער המטבע, נתייקר הבשר כדי 350%, התבואות ותוצרת החלב – כדי 250% יותר, ואילו שכר העבודה לא עלה אלא כדי 150%. כמה צדק Wingfield באמרו: “אלה הן עובדות טרגיות יותר מאבדן קאלה ועקירתם של אצילים אחדים”. מן המערבולת של הרפורמציה והתנועה שכנגדה יצאו אוכלוסי הפועלים מקופחי פרנסה, ורמת חייהם הונמכה. ודוקא באנגליה התחילה ההשפעה המהפכנית של ההתפתחות הרכושנית מתבלטת בתקופה מוקדמת למדי. עד אמצע המאה ה-16 היה מספר האוכלוסים באנגליה קבוע בדרך כלל, ורק מאז ואילך מתחילים תושביה להתרבות. בש' 1570 נמצאו באנגליה ¾ 3 מליוני אנשים, בש' 1600 - ½ 4 מיליונים. בסוף המאה ה-17 היה מספרם, לפי הערכתו של גריגורי קינג, חמשה מיליונים וחצי.

על כל הפרוצסים הללו נוסף, בראשית המאה ה-17, עוד גורם אחד אשר החמיר את המשבר והוא: המהומות האזרחיות והפרוד הדתי באנגליה גופה, ומלחמת 30 השנים ביבשת אירופה. הסבך הזה, כשם שדלדל את כוח הקניה של מחוזות רבים בגרמניה, – עד אשר ממכר המותרות והאימפורט הקולוניאלי במקומות אלה נתמעט מאוד, – כן פגע לרעה גם בתעשית האריגה, שנמצאה אז בראשית התפתחותה, וביחוד – בטוית הצמר ובאריגתו. תעשית האריג מגיעה עד משבר, ואין בכוחה לשמש שדה קליטה למחנה-המובטלים ההולך וגדל. אמנם ירידת הממכר של הסחורות אינה נמשכת הרבה, ועוד באמצע המאה ה-17 חולפת נקודת השפל, ובמקומה באה עליית הייצור, בעקב גדול כוח-הקניה, למרות המבוכה וההפרעות שהביאה תנועת אויבי-הרפורמציה. אולם עד שבאה נקודת מפנה זו – מתבטאת ההשפעה של המהפכה הסוציאלית, בכל אותן הארצות שהרכושנות מתחילה להתפתח בה, ברבוי הדלות, בחוסר פרנסה, בהופעת המוני אביונים ולהקות של שודדי דרכים. אלה שנעקרו מן הסדר הקבוע של הכלכלה והחברה אשר בימי הביניים – לא יכלו להסתגל על נקלה למציאות החדשה. ולפיכך אנו קוראים בתולדות התקופה ההיא שבעלי התעשיה קובלים על חוסר פועלים מקצועיים, בה בשעה שמחנה המובטלים היה גדול מאוד. לפי ו. האריסון (1577–1587) היו באנגליה “האביונים הרבים ללא עבודה” בבחינת החזיון שהתחיל מתגלה לפני ששים שנה, כלומר בש' 1520 בערך, ורק זה מקרוב נעשה מכת-מדינה ממש;את מספרם הוא מעריך (בשעת כתבו את ספרו) בעשרת אלפים בערך. במאה ה-17 הולכת תופעה זו ומחמירה עוד יותר. לפי גריגורי קינג היה מספר האנשים הנזונים באנגליה מן הצדקה – קרוב לרביעית כל האוכלוסים. מס העניים הכניס בש' 1698 819,000 לי“ש, כלומר – כרבע ערכו של כל האכספורט הבריטי באותה שנה. ואולם גם בהולנד העשירה (עליה אומר פרינגסהיים, כי היתה הומה מקבצנים) ובצרפת – לא היה המצב שונה מזה בהרבה. מלחמת הממשלות ברעה זו, בכל מערב אירופה, התגלתה אז ב”תחוקת דמים" כנגד קבצנות ופשיטת יד;דבר זה אינו אלא מבליט את אופי החזיונות הללו בתורת בעית-המונים סוציאלית.

החוק, שהוצא באנגליה ע“י היינריך השמיני בש' 1530 קובע לאמור: קבצנים זקנים ונטולי כוח עבודה רשאים לבקש נדבות;ואולם פושטי-יד ונודדים בריאים – יענשו בכפיתה לעגלה עד זוב דם, ואח”כ יהיו חייבים להשבע שיחזרו למקום מולדתם, או למקום שגרו שם בשלש השנים האחרונות, ויתחילו עוסקים בעבודה. – בחוק-מלואים, שנתפרסם בזמן מאוחר יותר, נאמר שאם החוטא ישוב לסורו – יש לשוב ולהלקותו, וגם לחתוך לו את חצי אזנו;ואם ישוב לחטוא בשלישית – דינו כדין פושע ואויב החברה, ואחת דתו לתליה. Hollinshed, בספרו “תאור אנגליה”, כותב שמספר המסכנים הללו, שנדונו לתליה בימי היינריך השמיני, היה 72000. בחוק שהוצא ע"י המלכה אלישבע בש' 1572 נאמר, כי פושטי-יד, מבני 14 ומעלה, שאין להם רשיון לכך, יש ליסרם בשוטים ולרצוע את אזנם השמאלית, אם אין איש מסכים לקחתם לעבודה למשך שנתים;ואם ישובו לסורם – והם מבני 18 ומעלה – דינם לתליה, אם לא ימצא אדם שיקבלם לשרותו למשך שנתים;ובשובם לחטוא פעם שלישית אחת דתם כמורדים במלכות.

בזמן ההוא מופיעות גם הפקודות הראשונות בדבר שלוח הפושעים לעבר הים. באחד מחוקי המלכה אלישבע נתנת לשופטים ההרשאה לדון את החוטאים לגלות ולגרשם אל מעבר לים, לאותם המקומות אשר תקבע מועצת המלכות. בפקודה זו השתמש בפועל ג’יימס הראשון, אשר הגלה לוירגיניה מאה איש. וכן היה בימי מלכותו של קרל השני, אשר הגלה אנשים לאיי מערב-הודו, גם משום חוסר מקום בבתי הכלא וגם כדי לספק שם את הצורך בידים עובדות (משלוח הכושים לא הספיק לעבודות במטעי הסוכר). בתקופת-מעבר זו, תקופת המשבר בהתפתחות המשק הרכושני, מתחילה משמשת המשיכה לארצות ההתישבות הרחוקות שמעבר-לים גורם כלכלי מניע, רב כחות ותוצאות: שכן מצד אחד מצטמצמת או נפסקת אותה דרך-הייצור האופיינית לתקופת המלאכה הזעירה, ובמקומה באה דרך-הייצור התעשיתית לפי הסגנון והריתמוס החדש;האגודים הסוציאליים הישנים הולכים ונעלמים, עדות האכרים מימי הבינים מתפרדות ונטרדות מהר מאדמתן, והאוכלוסים מתחילים להתרבות בטמפו לא ידעוהו עד כה;ואולם מצד שני עוד אין בכוח המשק החדש לקלוט את ההמונים ההרבים, אשר נטרדו מעבודתם בשדה החקלאות והמלאכה, והמתיחות בין צורות הכלכלה, דרכי הייצור, תנאי הייצור, היחסים החברתיים ותנועת האוכלוסים – מגיעה לפסגת-משבר ראשונה. תסבוכת זו של הכרח, לחץ ואפשרות לחדשה – משמשת נקודת-מוצא לתקופה החשובה של ראשית ההתישבות האירופית המודרנית.

כמה וכמה מכותבי תולדות הקולוניזציה – וביחוד מבין הגרמנים (וואלנטין, רולוף, ועוד) – שיש להם אמונה יתרה בכוחה העצום של לאומיות מופשטת, אינם רוצים להעלות על דעתם שראשית הגדול של ההתישבות הבריטית – ילידת ההכרח היא. לדעתם בא הדבר אך ורק משום שאנגליה “חצבה מתוך רגשי לאומיותה את העוז והכשרון הדרושים, כדי להבליג על כל הסכנות ע”י מעוף-נעורים שאינו חת מפני כל, למרות המהפכות החברתיות ושנויי-הערכין הכלכליים". הם מראים שבימי אלישבע וג’יימס הראשון, כלומר בראשית ההתישבות באמריקה, נפסק מהלך הגידורים (( Enclosures )²), מספר האכרים הזעירים היה קרוב לעליה יותר מאשר לירידה, ורמת-החיים של האוכלוסים בכלל נמצאה במזל עליה, כאשר תעיד תנועת הבניה בעיר ובכפר, רבוי התלבושות המפוארות בין כל המעמדות ורבוי עסקי הזכוכית והניר. ואולם טעמים אלה אינם עומדים בפני הבקורת:

א) עם כל הקוניונקטורה לעליה בימי המלכה אלישבע, לא נתחסלה ע"י זה הירושה הסוציאלית של 50–80 השנים הקודמות. הפסקת נשול האכרים אין בה עוד משום ארוכה לאכרים שכבר נטרדו מאדמתם.

ב) רבוי האוכלוסים הגדיל את הצרכים הדורשים את ספוקם. תגבורת הבניה, למשל, לא באה אלא כתוצאה הכרחית מרבוי האוכלוסים.

ג) עם כל העליה שחלה בכלל במשק הבריטי העממי – אין לבטל בסברה בלבד את תקופת המשבר במהפכה הסוציאלית והכלכלית, שהיתה מלווה הפרעות כלכליות חמורות, כגון המשבר שבממכר התוצרת, שצוין לעיל.

ב.

עם השנויים בהוי החברתי של בני האדם – התחילה משתנה בהדרגה גם תפיסתם. התפתחות זו משתקפת ברחבות באידיאולוגיה ע“ד ההתפשטות הקולוניאלית, כפי שהיו מגדירים אותה באנגליה בראשית המאה ה-17, ואעפ”י שבמשך זמן רב עוד נשמעים כאן נימוקים מבחינת הכסף והזהב, וגם הקנאה בספרד האפיפיורית השנואה היא בנותנת טעם – הנה הרעיון המטפל בדור ההוא בחזיון של ההתפשטות הקולוניאלית מתחיל כבר להתפנות, במידה נכרת וממשית, לענינים אחרים. את היסוד לתפיסה החדשה בדבר צרכיה ומטרותיה של ההתפשטות הקולוניאלית – הניח חוקר ההתישבות של התקופה הנדונה, Hackluyt בספריו ³, שנודעה להם בדורו חשיבות גדולה וגם התענינות מרובה. זה היה כמור יושב-בית, שלא הפליג אף פעם למרחקים, ואולם כנסיך היינריך הימאי בפורטוגליה כן צבר גם הוא חומר-ידיעות רב בעניני שייט, מפות ותאורי נסיעות. בספרו Discourse הוא דן בבעית ההגירה והבטלה, בעית הממכר של התוצרת הבריטית, הספקת החמרים לבנין אניות (עצי תורן, זפת, עטרן וכו'), הצורך בפתוח הצי הבריטי ויצירת כחות מנוסים לשם הימאות – ואת כל אלה הוא רואה כגורמים לטובת התישבות רחבת-מידות מצד הכתר הבריטי. באחד מספריו כותב הוא לאמר:

“אילו התבוננו בעיני-חמלה וראינו עד כמה מגובשים וגדושים כל בתי הכלא שלנו באנשים המוכשרים לעבוד לטובת ארצם, ואשר בגלל גנבה קטנה נתלים הם יום-יום בהמוניהם, עשרים – לצלצול הפעמון של כלא אחד (כאשר ראינו במשפט האחרון של בית-הדין ברוטשסטר) – היה כל אחד מאתנו מתאמץ לסייע לכך שאחדים מישובי אוכלוסינו הצפופים ביותר יעברו לחלקי האזור הממוצע והפורה של אמריקה, שאינם רחוקים מאנגליה אלא מהלך 6 שבועות בים, אינם תפוסים עדיין ע”י נוצרים ומתבקשים הם כביכול לרשותנו, בהיותם ראויים לשמש דומיניונים להוד מלכותה (לאנגליה) יותר מאשר לכל ארץ אחרת באירופה".

תלמיד האקלויט, סיר וולטר ריילי, ואחיו החורג סיר האמפריי ג’ילברט הולכים בעקבותיו לא רק להלכה, כי אם גם מנסים להגשים את תכניתו בפועל ממש. ובשעה שהם יוצאים עם השיירה של מרטין פרובישר – נותן להם האקלויט הוראות בדבר סדור הישובים החדשים;הם מצטוים לפנות אל האזור שאקלימו ממוצע, ולבחור במקום, שמצויים בו מים, מזונות, חמרי דלק ובנין. בתחילה יתפרנסו המתישבים מגדול תבואות, דיגות וגדול בקר, ואח“כ יעברו לענפי-משק אחרים, שתוצרתם מיועדת למסחר עם ארץ המולדת. בל יהיו אצים להתעשר: ביסוד מושבה חדשה, כבנטיעת יער, אין לצפות לרווחים בעשרים השנים הראשונות. הוראותיו אלה של האקלויט נשאו פרי קודם-כל בספרו הידוע של בקון ( Essay of Plantations ), אשר בו מפתח הפילוסוף המדיני של אותה תקופה שיטה של פוליטיקה קולוניאלית, הרחוקה ממהלך המחשבות של הכובשים (“קונקויסטדורים”) ונעלה בהרבה על ההשקפות המקובלות בדורו. את נקודת השקפתו אפשר להגדיר ע”י המאמר הקלסי, שמושבה צריכה לבקש את עתידה לא מתחת לארץ, אלא על פני הארץ. לא מכרות-פחם ומשיית פנינים כי אם עבודת-אדמה, מלאכה ומסחר צריכים להיות עיקרי המשק הקולוניאלי. הרדיפה אחר מתכות יקרות נוטלת מהאדם את החשק לכל עבודה אחרת, ולפיכך מיעץ הוא לפתח רק את הפקת הברזל, דבר ההכרחי לכל ענף כלכלי. מפתיע בכל זאת הדבר שבקון הרחיק כ"כ לראות את העתיד של חיי המושבות מעבר לים, שהוא מתנגד להעברת פושעים אל המושבות, לפי שאלה אינם ראויים לשמש אבני-יסוד לבנין צבור חדש. במכתב אחד לגאורג Villiers, משנת 1616, מוחה הוא כנגד הבאת פושעים אנגליים לוירגיניה, והוא מיעץ: “שאם מרדנים, אנשי הפקר או פושעים ילכו להתישב במקומות המטעים צריך להחזירם משם עם ידיעה ראשונה בדבר התנהגותם הרעה. שכן אנשים כאלה לא יוכלו לשמש יסוד לבנין מושבה חדשה”. ובספרו Essay הריהו כותב: “בזיון וכלימה הוא לקחת את פסולת העם, רשעים ופושעים, ולעשותם לעם שעל ידו אתם באים לנטוע”.

בקון עוות ודאי את דינם של הפושעים המגורשים, שכן הללו הצטיינו בטוב חיים גם כאן וגם במקומות אחרים לא פחות מן האדונים הנכבדים. ברם רוח דעותיו של בקון היא אותה הרוח אשר, בהתפשטה ע"פ כל הארץ, הצמיחה את הצבורים החפשיים של התרבות הבריטית.

בד בבד עם נימוקי ההתישבות מתחילים מסתמנים באידיאולוגיה הכללית גם נימוקים בדבר החמרים והגלם, במדה שמתפתחת בהדרגה התעשיה הארצית, ויבחוד – בנין אניות. עוד בש' 1614 ציין ג’ון סמית, לאחר נסיעתו לאנגליה החדשה, כי סחורות שאנגליה מביאה מארצות שונות (זפת, גופר ותרנים – מנורביגיה ופולין, ברז וחבלים – משוידיה ורוסיה, קנבוס, יין, פלדה, ברזל ושמן – מצרפת) אפשר לייצרן בנקל בצפון אמריקה. בש' 1630, שבה החלה ההגירה הפורטוגיזית הגדולה, חוזר ג’ון וייט (בספרו " The Planter’s Plea ") על אותה הטענה:

“גם עכשיו ידוע כבר למדי כמה יכולה מדינה זו להועיל לבנין אניות. כיום הזה יש בה כדי לספק קרשים, תרנים, משוטים, זפת וברזל;ובמשך הזמן תוכל לספק גם חבלים ומפרשים, לפי שהאדמה טובה לגדול קנבוס”.

אף האידיאולוגיה הדתית, המלוה את ההתפשטות הקולוניאלית בתקופה זו, שונה לפי מהותה מזו שבסוף ימי הבינים, אשר עליה דובר לעיל. כאן לפנינו לא נצרות קתולית אחידה, המבקשת לשאת את נר האמת לילידים עובדי-אלילים. כאן לפנינו הנצרות המופלגת של ימי הרפורמציה והתנועה שכנגדה, על מלחמותיה הדתיות, התהוות הכתות, הכרת הנבחרות והרצון לעצב את דמות חיי הכלל לפי דבר אלהים, ללא מפריע. הנימוק הדתי, המניע את המהגרים האנגלים בעשרות השנים הראשונות של המאה ה-17, אינו בעיקר – כאשר דמו זמן רב טעות – הרדיפות מצד כנסית-המדינה האנגלית. הסבה העיקרית היתה – השאיפה לייסד צבור שיוכל להתנהג בעניניו הדתיים והסוציאליים לפי תורה משלו, ללא הפרעה ולחץ מצד מתנגדים ומחרחרי ריב ומחלוקת. נקח, למשל, את קבוצת-הפוריטנים הראשונה, אשר יצאה מאנגליה לצפון אמריקה. לא נוכל לומר שהכנסיה האנגלית נתנה את דעתה במידה יתרה לעניני האפיקורסות של אנשים “קטנים” אלה, יוצאי סקרובי ואוסטרפילד, או שהיא רדפה אותם. החלטתם לעזוב את אנגליה באה בעיקר לא משום מורא הכניסה עליהם, כי אם משום שבחלה נפשם להמצא עוד בסביבה הנשחתת והמגואלת של הכנסיה האנגליקנית. מה תועלת היתה להם אשר “הבישוף מרומי” (כפי שכנו בעקשנות את האפיפיור) לא נתן ביד אנגליה את ממכר “המחילות” שלו ואת שאר תועבותיו – אם במקומו באה ההירארכיה האנגליקנית, הבישופים האנגליקנים, על הקנון שלהם וסדר התפלות שלהם, ושוב התחילו מאפילים על אור האמת ולצמצם את חופש הקריאה והפרשנות של התנ“ך, לאר שאלה נעשו קנין הצבור מאז החלו להדפיס את כתבי הקודש? אופיני מאד הדבר שהמהגרים הללו, אשר בקשו בארץ מלכות שדי, לא מצאו קורת-רוח גם בהולנד הרפורמית, אשר אליה שמו בתחילה את פעמיהם. לאכזבתם הרבה נתברר להם כי-אם לדבר בלשונם – אמשטרדם היא “יריד לכל הכתות, וכל סוחרי הדתות רשאים למכור שם את כלי שעשועיהם”. ידוע אמנם שאורחים רצויים הם בהולנד, אבל כיון שאותו סבר-פנים הראו שם גם לאנבפטיסטים, סוציניאנים, יהודים, איראנים וכדומה, וכיון שכבכלל לא היתה הכנסיה הרפורמית של הולנד מתאימה ביותר לדוקטרינה הרפורמית שלהם, ע”כ נחלו אכזבה קשה. ורק אז החליטו לצאת גם מהמדבר הזה ולעשות את דרכם לארץ הבחירה אשר בעולם החדש, מבלי להרתע מפני סכנות, ובלבד שיוכלו לחיות – כדברי אחד ממנהיגיהם – כחטיבה מיוחדת לעצמם.

מה שנאמר כאן בנוגע למיסדי פליימות – נכון גם לגבי הפוריטנים שיסדו את בוסטון. האנשים האלה לא התנגדו לכנסיה מדינית רשמית מתוך שנאה עיקרונית, אלא תעבו את המידות המקולקלות שראו בכנסיה האנגליקנית כמו בכנסיה הרומאית. קוטון מאתר, בספרו – " Magnalie Christi Americana ", אומר בפירוש כי הללו “לא פרשו מהכנסיה האנגלית ולא מאסו בחוקי האמונה של כנסיה זו, אלא נזורו מהשחיתות והמעילות והתרחקו מהתפילה-בצבור והטכס של הכנסיה”.

מצד שני גם המהגרים הקתולים, שלאחר הרפורמציה היו בבחינת מעוט דתי נסבל אבל לא רצוי ביותר, – אף הם, כשהלכו עם מנהיגם לורד באלטימור ויסדו במארילאנד מושבה לעצמם, התכוונו לכך שיוכלו לחיות באין מפריע לפי תורתם. ההגיון הפרימיטיבי ביותר אומר שרעיונות אלה אין להם נגיעה לאידיאות המודרניות על חופש המצפון וסבלנות דתית – דבר שבקשה לייחס להן אסכולה היסטורית מאוחדת מתוך אהבת הרומנטיות. קריאה קלה בכתבים ובנאומים של מייסדי מאסאטשוסטס – יש בה להעמידנו על האמת. “זהו מדרכו של השטן לצדד בזכותה של סבלנות ללא קץ וגבול”, אומר תומס שפרד. ואוריה אואקס מציין את החופש הדתי כ“בכור כל התועבות”. את “הדרישות הנתעבות לחופש המצפון” דוחה אינקריז מאתר לחלוטין. ונתניאל ווארד אומר בפירוש: “כל הפאמיליסטים, האנטינומיאנים (המתנגדים להכרחיות החוק), האנבפטיסטים (טובלי שנית) ושאר בעלי הזיה – יש להם החופש הגמור להתבדל מקרבנו”.

למעשה שייכים עפ“י רוב הישובים הפרוטסטנטיים הראשונים לעדות קנאיות וצרות-עין ביותר שהיו בימיהם. ידועות הן הרדיפות לגבי ה”קוייקרים“, שבהן התחילו מיד מצטיינות מדינות “אנגליה החדשה”. באוקטובר 1656 הטיל, למשל, הגנרל קורט ממאסאטשוסטס קנס בסכום מאה לי”ש על כל רב-חובלים המביא בספינתו “קוייקר” אחד, וה“קוייקר” עצמו נדון למלקויות אכזריות. לפי חוק שהוצא אח“כ – צריך היה לנקב את לשון הזר בברזל מלובן ולחתוך את אזניו ולגזור עליו גזירת גלות;ובהשנות מעשהו – נדון היה לתליה. ניו-האבן, פליימות וקונקטיקוט הוציאו גם הן חוקים חמורים כנגד ה”קוייקרים", אם כי לא הרחיקו לכת כמו בוסטון.

הישובים הראשונים, המתחילים לנטות מהדרך התיאוקרטית הזאת ולהגשים בחוקם את רעיון הסבלנות הדתית, נוסדו כתוצאה מן הקנאות הנ“ל. מיסדיהן היו כופרים שגורשו ע”י הפוריטנים, כגון רוג’ר ויליאמס, שיסד את רוד-איילנד, או חברי כתות נרדפות, כגון ה“קוייקרים” אף בפנסילבניה גופה, או הקתולים במרילנד. מובן שחוקי הסבלנות היו אמורים בנוצרים בלבד. החוק שהוצא במרילנד (באפריל 1649) מפרט בסעיפיו הראשונים את הקנסות שיוטלו בגלל חלול השם, חלול השבת, ועל מלבין פני חברו בשמות גנאי, כגון כופר, עובד אלילים, פוריטני, בלתי-תלוי, כומר פרזביטריאני מטעם האפיפיור, ישועי, לותרני, קלביניסט, אנבאפטיסט, ברוניסט, אניטגומיאני, ברוויסט, מתבדל וכיוצא בהם. אחרי כל זה קובע החוק כי כל אדם מתושבי המקום, המאמין בישו הנוצרי, אין לצערו או להטרידו או להכלימו בעניני התנהגותו הדתית.

ג.

על הרקע הסוציאלי והרוחני הזה נתרקמה ההגירה הגדולה הראשונה וההתישבות של יוצאי אירופה, במשך עשרות השנים של משבר-המעבר. סופרים אחדים – כצימרמן, למשל – הנאה להם לציין, שעד אמצע המאה ה-19 לא היתה הגירה המונית בשום מקום. לא נבוא להתוכח עמם: המושג “המוני” כפי שהדגישו כבר הסופיסטים היוניים, יחסי הוא ביותר. ואעפ"י כן סבורים אנו שבצדק נקראה המחצית הראשונה של המאה ה-17, בקורות ההתישבות הברטית, בשם “תקופת ההגירה הגדולה” ( The Period of the great Emigration ). בש' 1600 נמצאו באמריקה, מצפון לאזור ההשפעה הספרדית, רק אי-אלו שבטים מהגזע ההינדי וחיות-שדה. ואילו בסוף המאה היה כבר כל החוף האטלנטי, מטשרלסטון ועד נובה-סקוטיה, זרוע ערים וכפרים פורחים, וגדות הנהרות היו מוקפות חוות, שבהן התנוססו בתי אכרים, מתוך שדות חטה, תירס וטבק. בש' 1600 היתה כל נחלת האנגלים באמריקה – נסיונות-ישוב אחדים, רופפים ובלתי-מוצלחים, ואילו כעבור חמישים שנה הגיעו לתריסר נקודות איתנות ופוריות. אם רוצים אנו לקבל מושג ממשי בדבר היקף ההגירה – לא נוכל להסתמך על מספרי האוכלוסים בלבד;אל נשכח שמפקדי-אוכלוסים מן הימים ההם אינם יכולים בשום פנים להחשב כמקור מהימן, ומה גם שבכל צפון אמריקה היתה אימת המפקד מוטלת על הפוריטנים האדוקים, אשר שוו תמיד לנגדם את העונש שנענש דוד המלך על פקדו את אנשיו. מלבד זה יש לזכור שהתמותה, בין חלוצי-ההגירה הראשונים, היתה כמובן גדולה עד מאוד. ידוע, למשל, כי מחצית הנוסעים, שהגיעו לפליימות באניה " Mayflower " גועו במשך שנה אחת: מ-102 נשארו 51, ובהם 23 בוגרים. ידוע כמו-כן שמעשרת אלפים איש שהגיעו לוירגיניה עד שנת 1622 – נשארו, אחרי הטבח שעשו בהם ההינדים בשנה ההיא, רק כאלפים נפש, ומיד לאחר הטבח לא היה מספר האירופים שנשארו בחיים אלא 894. הוא אומר שתנועת ההגירה מאנגליה היתה גדולה בהרבה ממספר אוכלוסי המושבות בסוף התקופה הראשונה של ההגירה.

ואולם גם מספרי האוכלוסים עצמם יש בהם כדי ללמד. בוירגיניה היו למעלה מ-6000 יוצאי-אירופה בש' 1636, בש' 1649 הגיע מספרם ל-15,000, בש' 1662 – 40,000, בש' 1689 – 58,040. במאסטשוסטס נמצאו בש' 1643 – שלש-עשרה שנים לאחר הוסדה – 16,000 איש, ב-1656 – 30,000, ובסוף המאה ה-17 – כששים אלף איש. בקונקטיקוט עלה מספר האוכלוסים מ-5500 בש' 1643 עד 20,000 בש' 1689. בכל הישובים האמריקניים עלה מספר האוכלוסים מ-25,000 בש' 1640 עד 80,000 בש' 1660 ועד למעלה ממאתים אלף בשנת 1689. יחד עם זה אנו מוצאים (עפ"י Virginia Land Patents ), שמשנת 1635 ועד 1705 עלו לוירגיניה כל שנה 1500–2000 שוליות, עפ“י כתב-התקשרות. נמצא שמספרם, במשך שבעים השנים הנ”ל, היה ממאה ועד מאה וארבעים אלף. מבחינת ההגירה האנגלית יש להביא בחשבון גם את המהגרים שיצאו מאנגליה לאיי מערב-הודו. כה, למשל, נמצאו באי ברבדוס 1600 מתישבים בריטיים בש' 1628, ובש' 1656 הגיע מספר אוכלוסיו הלבנים ל-25,000 (מלבד 35000 כושים-עבדים).

יש איפוא להניח, שמספרם הכללי של האוכלוסים הבריטיים מעבר לאוקינוס האטלנטי, בסוף המאה ה-17, היה לכל הפחות 250–260 אלף. ולא נגזים כלל אם נאמר, שעל סמך כל המובא לעיל מסתבר שמספר המהגרים מאנגליה במאה ה-17 היה קרוב ל-350–400 אלף. אם נשים אל לב שבס“ה נמצאו אז באנגליה ½ 4 – ½ 5 מיליוני תושבים, הרי שהגירה כזו בימים ההם משולה להגירת ארבעה מיליונים מאנגליה שבימינו, מבלי להביא בחשבון את ההבדל מבחינת התחבורה והוצאות הנסיעה. אם המונית היא הגירה כזאת אם לאו – דבר התלוי בטעם הוא. ואולם אם נקביל לעומתה את ההגירה מצרפת ומהולנד בימים ההם – יתברר עוד יותר אופיה הסוציאלי של ההגירה הבריטית כתופעה המונית. הישוב ההולנדי ניואמשטרדם המפרץ הודסון, אשר אליו נצטרפו אח”כ שאר נקודות מפוזרות עד לשפך הקונקטיקוט, נוסד בש' 1615, וכאשר נכבש ע“י ריכרד ניקולס האנגלי נמצאו בו בס”ה 7000 תושבים, אם כי מצבו הגיאוגרפי הכשיר תנאים טובים להתישבות. ואולם גם האוכלוסים המעטים הללו לא היו הולנדים בלבד. המשק הארצי של הולנד בימים ההם היה בנוי ברובו על יסודות המסחר וההובלה, ולפיכך לא נפגעה הולנד ע"י אותה מהפכה, בתנאי הייצור החקלאי התעשייני, שעוררה באנגליה תקופת-משבר. גם לא היו בהולנד עודפי-אוכלוסים נכרים, אשר יאבו ללכת למדינות שמעבר לים;לפיכך אנו רואים שהחברה ההולנדית למערב הודו, שלה השתייכו המושבות בצפון אמריקה, הוכרחה לשם עבוד הקרקע להתיר את ההגירה גם לפועלים שאינם הולנדיים;סוף דבר היה שהישובים החדשים אבדו בהדרגה את אופים ההולנדי, ובאמצע המאה ה-17 היה אופים אנגלי בעיקר, ולא הולנדי. מעבר המושבה לרשות הבריטית, ללא יריה אחת, לא היה אפוא אלא סיום של פרשת-ההתפתחות שאין להשיבה, ומשהתחילה ההתישבות האנגלית – מתחיל מספר האוכלוסים מתרבה מהר, ובמשך 30 שנה מגיעה עליה זו ל-% 200 כמעט (כלומר – גדול פי שלושה).

אף המושבה ההולנדית היחידה מן הימים ההם שהיתה בת-קיימא מושבת הכף, לא קלטה הרבה מהגרים מהולנד. מושבה זו, שנוסדה בש' 1648 במקרה (משום שנטרפה באותה סביבה אניה אחת), נעשתה נקודת-המשען העיקרית ונמל חשוב בשביל ההולנדים שנסעו למזרח-הודו;ואולם המהגרים שנתישבו בה היו לא מהולנד בלבד, כי עליהם נוספו גם פרוטסטנטים אנגלים, גרמנים וצרפתים, אשר התפרנסו מגדול תבואות ובקר, במכרם את תוצרתם לנוסעי האניות. אעפ"י כן הוסיף האלמנט ההולנדי לתפוס את המקום העיקרי בישוב דרום-אפירקה, והקלביניזם היה שם השלטון הרוחני החזק ביותר. הסבה לכך היתה שמושבה זו נמצאה בנקודת-הברית בשדה המשיכה של המסחר ההולנדי העצום במזרח הודו. הבלתי-הולנדים לא שנו אמנם את שמם, אולם את לשונם שנו מהר, לאחר שהדרשות הדתיות לא הותרו אלא בהולנדית.

סבות מעין אלה גרמו לכך, כי גם במושבות הצרפתיות היתה עמדת ההתישבות הצרפתית רופפת. אך הבל הוא לזקוף את העובדה הזאת – כדרכם של היסטוריונים אחדים – ע“ח חוסר כשרון ישבני אצל הצרפתים. גארנר ולודג' אומרים, למשל, כי “הצרפתים, – שלא כספרדים שקדמו להם, ולא כאנגלים שבאו אחריהם – לא היו ישבנים מוצלחים”. כזאת יאמר על הצרפתים אשר לא רק פתחו את כל סביבת סנט-לורנס עד האגמים הגדולים, אלא גם השלימו מתוך פעולה כבירה את היקף הישובים עד לחלק התחתון של המיסיסיפי, נשתלטו בלואיזיאנה ויסדו על גדות לא-פלטה את הנקודות האירופיות הראשונות! למעשה נגרם גם כאן רפיון ההגירה בשל חוסר עודפי-אוכלוסים הרואים בהגירה פתרון לשאלת פרנסתם. בצרפת היו גם סבות היסטוריות מיוחדות, אשר פטרו את האוכלוסים מהכרח של הגירה. למשל: חלוקת הקרקע, אשר הבטיחה את פרנסת האכרים הזעירים והאריסים, וכן שיטת ההתפשטות של מלכות צרפת באירופה, אשר הצריכה להחזיק צבא צרפתי גדול. וכיון שממשלת צרפת, מטעמי שלטונה הפוליטי, לא רצתה בשום אופן להיות פתוחה מהולנד ואנגליה בישבנות שמעבר-לים, ע”כ נאלצה בתקופה ההיא לאחוז בפוליטיקה שיש בה לעודד ולהגביר את ההגירה: לשם כך תמכה בהגירת ההוגנוטים;לחברות התישבות נתנה את הזכות להוציא בכפיה מן הארץ קבצנים ונודדים המחזרים על הפתחים;בש' 1626 הציעה נסיעת-חנם לכל האנשים אשר התחייבו לעבור לשלוש שנים לאיים האנטיליים;בש' 1628 זכתה בהנחות מיוחדות את המתישבים בקנדה;הוצאו גם כמה וכמה פקודות להגנת המתישבים ולישוב חיילים. ואחר כל אלה היו דלות מאד תוצאות ההתישבות. קוויבק, שנוסדה בש' 1608, מנתה בש' 1628 רק מאה נפש. בש' 1650 נמצאו בכל “צרפת החדשה” לא יותר מ-3000 מתישבים לבנים ובש' 1679 היה מספר הדוברים צרפתית 8550. מושבת הגבול אקדיה מנתה בס“ה 803 תושבים, כעבור שנה לפעולת ההתישבות. תושבי צפון-אמריקה הצרפתית היו ברובם לא מתישבים כהלכה, אלא ציידים, סוחרי פרוות וחיילים שעמדו על משמר הגבול. בדרך כלל היה המבנה הסוציאלי של ההגירה הזאת, – כפי שמחייבים תנאי המולדת של המתישבים וצרכי הארץ החדשה, – טבוע בחותם של דמוקרטיות ועמלנות, לעומת הכבושים הספרדיים, למשל. לא כובשים, בעלי מכרות כסף ו”אנקומנדרים" הם כאן המושלים בכפה. המוני המהגרים הראשונים לצפון אמריקה היו ברובם “אנשים קטנים”. הסברה, שהיתה מקובלת זמן רב, ואשר על פיה נושבו וירגיניה ושאר מושבות הדרום ע“י “פרשים” כביכול, אנשי דו-קרב ותענוגות, השואפים לחיי תפארה, – סברה זו בטלה ומבוטלת כעת לאורן של חקירות מפורטות במקורות ישנים. אמנם המבנה הסוציאלי של קבוצת המהגרים הראשונים (משנת 1607) אשר הגיעו למפרץ טשיזפיק והניחו שם את היסוד למדינת וירגיניה, מעיד עוד על בהלה לזהב וחשק להתגנדר בהרפתקאות, לפי נוסח האבירים, 104 העולים החדשים, הנקובים בשמותיהם ברשימות האניות, למעלה ממחציתם אצילי יחש ( Gentlemen ) הם, כלומר – שונאי עבודה ושואפי הרפתקאות. יחד אתם מביאים הם גם חייט מלונדון, ספר ובשם, שנועדו לספק את צרכי התמרוקים של האדונים הנכבדים הללו. הרשימה מכילה רק 12 פועלים ושני בעלי-מלאכה;זכר לאשה בין הנוסעים – אין. אולם מדבר זה בלבד עוד אין להסיק מסקנות על ההתישבות בוירגיניה. בספטמבר 1607, כלומר כעבור 5 חדשים בסך הכל, אבדה כבר מן החיים מחצית החברה הססגונית הזאת. ואלה שנותרו בחיים – הוצרכו להסתגל לתנאי המציאות. הסתגלות זו פרושה היה אף בוירגיניה, בראשית התישבותה, מעבר לעבודה קשה והסתפקות-במועט, ההכרחית בכל ארץ חדשה. בסוף המאה הי”ז נתפתח כבר במושבות הדרום מעמד של בעלי-מטעים אמידים למדי. מהלך זה, שמקורו בהצלחת גדול הטבק, נתפתח ביותר עם השמוש בעבודת כושים. אולם רוב הנוטעים העשירים של וירגיניה – ראשיתם היתה מצער.

בהגירה האנגלית לצפון אמריקה בולט עוד יותר האופי העממי של אנשי עבודה. אנשי כנסית סקרוביי, שמתוכם יצאו הפוריטנים היו במולדתם עובדי-אדמה, אריסים, פקידים, בחצר הבישוף וכמרים כפריים. בימי שבתם בהולנד ראו רובם צורך לעצמם ללמוד מלאכה פשוטה, כדי למצוא בה את פרנסתם. ידוע לנו, למשל, כי כעשרים מעדה זו היו אורגים, שמונה – סורקי צמר, והשאר – חייטים, כובענים, מנפצי צמר ומדפיסים. גם הפוריטנים אשר ישבו אח"כ את מאסאטשוסטס קונקטיקוט ומיין – היו בארץ מולדתם אכרים זעירים, אריסים ובעלי-מלאכה. וכיון שאקלים החוף באנגליה החדשה לא היה נוח לגדול הטבק – הוכרחו לפנות למקצועות אחרים, ובעיקר – לדייג ולבנין אניות. עוד ג’ון סמית, בשעה שבקר בניו-פליימות, יעץ את המתישבים שלא יפרשו מן הדייג, לפי שזה עשוי לשמש להם מעין של זהב במכרות גויאנה ופוטסיה, מתוך פחות סכנה וטרחנות וביתר קלות ובטחון. גם כאן הגיע במשך המאה ה-17 מעמד אחד. רובו דייגים ובוני אניות. למדרגת אמידות הגונה, ואולם אף כאן לא הושגה אמידות זו בימי ההעפלה הראשונים אלא ברוב עמל ויגיעה.

האופי ההתישבותי של ההגירה מתחיל בולט ברור רק לאחר שהתחילו גם הנשים להשתתף בה. משהתחילה הגירה זו – ניטל ממנה האופי של שאיפת-הרפתקאות וניתן לה אופי של התישבות צבורית קבועה. וכן היו אנשי וירגיניה רגילים לומר: “לא יוכל מטע לשגשג אלא אם כן נטעות גם משפחות;הנשים והילדים הם המקשרים את העם אל אדמתו”. קבוצת-הנשים הראשונה שהפליגה לוירגיניה בש' 1619 היתה בת 90 נפש. קבוצה זו, שכולה “נשים צעירות, נאות וטובות טעם” מצאה “קופצים” תיכף לבואה: הבחורים הזריזים של ג’יימסטון מתכנסים לרגל המאורע הזה על החוף, מחליטים מיד על תכניות הנשואין ומשלמים את הוצאות הנסיעה של הבחורות.

בשנים שלאח“כ מתחיל להתפתח ממש “אכספורט” של נשים מאנגליה לאמריקה. סוכנים מיוחדים-לדבר משלמים את הוצאות נסיעתן ואח”כ באים הם על שכרם, בצרוף רוח הגון הנתן להם מאת השואפים להתחתן. המחיר שולם עפ"י רוב בטבק, כיון שבעלי המטעים לא היה להם כסף מזומן. מתחילה היה השעור הרגיל – צנטנר אחד, ואולם אחר-כך. ברבות הבקוש, עלה המחיר בהרבה.

צורת העסק הזה לא פגעה אף כל-שהוא במצב האשה הלבנה אדרבה: מצבה הסוציאלי של האשה במושבות היה חשוב הרבה יותר מאשר במולדתה. בשל נדירותה הוקירו אותה מאד והראו לה יחס של כבוד. במצב הסוציאלי של האשה האמריקנית ניכר עוד כיום הזה שריד הזכרונות מראשית תקופת ההתישבות. ההגירה הפוריטנית היתה מיוסדת מתחילתה על התישבות בריאה, ולפיכך גם היתה מתחילתה הגירת-משפחות.

ד.

המהלך החיצוני של תנועת ההתישבות בתקופותיה העיקריות ידוע למדי. לעצם ההתפשטות באדמת אמריקה קדמה שורת נסיונות ישבניים, שיש לראותם בבחינת המחנה החלוץ לפני הישבנות. הנסיונות הראשונים ממין זה נעשו באירלאנד. כאן בקשה המלכות ליישב באופן שיטתי את עודפי האוכלוסים הבריטיים ולמצוא ע"י כך תרופה לצרה הפוליטית המתמידה. הוקדשו לכך אמצעים צבוריים ותשומת-הלב סולקה מן המפעלים ההרפתקניים מעבר לאוקינוס וניתנה לאירלנד. במשך זמן רב פוסחים עוד חסידי ההתישבות על שתי הסעפים ואינם יודעים אם להעדיף את מינסטר וקארי (מחוזות באירלנד) על חבל ההתישבות מעבר לאוקינוס, אם לא. הטרמינולוגיה שהיתה נהוגה אצל הטודורים (שושלת בריטית) בנוגע לאירלנד, טרמינולוגיה של התישבות היא. שמות כגון יליד ( native ), מושבה ( colony ), מטע ( plantation ) – אמורים באירלנד 30 או 40 שנה עוד בטרם נוסד הישוב האנגלי הראשון על אדמת אמריקה. במשך כל ימי מלכות אלישבע, עד מפעל-ההתישבות הגדול של ג’יימס הראשון באולסטר, תוכנו פעם בפעם תכניות למשוך מהגרים אנגליים. ספסרים רבים, אם מבין אצילי הכפר שבאנגליה המערבית או מבין הקצינים המבוטלים, שהשתתפו במלחמות אירלנד, שלחו סוכנים למשוך מתישבים. סיר האמפריי ג’ילברט, וישבנים אמריקניים אחרים שבאו אחריו, צברו כאן את נסיונותיהם הראשונים בעניני התישבות.

תחנה שניה במהלך ההתפשטות לפאת מערב היו הנסיונות לבצר עמדה איתנה בניו-פאונדלנד. מקום זה היה כבר מאז עשרות בשנים אחד ממקומות-הדייג החשובים ביותר לעמי אירופה. בתחילה היו האנגלים נופלים בהרבה מהדייגים הפורטוגיזיים, הספרדיים והברטוניים. נוסעי אניה אנגלית אחת, שחזרה לאנגליה בש' 1528, ספרו כי בהיותם בדרך “נקלעה האניה לתוך מים חמים כרותחין, ומיראתם פן תמס זפת הצפוי של האניה – חזרו מדרכם והוטלו לניו-פאונדלנד, מקום שם מצאו כחמישים סירות-דוגה ספרדיות, פורטוגיזיות וצרפתיות”. ואולם 15 שנים לאח“כ מציינת הודעה ספרדית אחת, שאנגלים כבשו לעצמם עמדה איתנה במסחר הדגים של ניו-פאונדלנד. בראשית המאה הי”ז היה מספר הדייגים האנגליים בניו-פאונדלנד 9000 ויותר;זוהי קבוצה רבת-ערך לא רק מצד משלח-היד שלה. כי אם גם מצד היותה הרזרבה החשובה ביותר של אנגליה בשביל הצי המסחרי והצבאי. לפיכך שקדה מלכות בריטניה על הגנת עניניהם. ידוע, שלורד בורליי הוציא פקודות מיוחדות, המחייבות את תושבי אנגליה לאכול דגים בתקופת הצום, כדי לסייע ע“י זה להתפתחות הדייגות והימאות הבריטית. הדייגים האנגליים היה להם טעם וענין מיוחד, לרכוש להם נקודות בצרון בניו-פאונדלנד: מתחריהם הצרפתיים והפורטוגיזיים היו להם אוצרות-מלח די הצורך, ולפיכך שלו את הדגים ישר לתוך אניותיהם, ולאחר מליחה ואריזה היו מובילים אותם למכירה, מבלי לעגון אף בנמל אחד שבדרכם. ואולם בתנאי האקלים האנגלי אי-אפשר היה להפיק בזול מלח ממי הים;והנה תחת לקנות מלח ביוקר בדרום-אירופה – התחילו הדייגים הבריטיים מתקינים שמורי-דגים ע”י יבוש. לפיכך העדיפו את הדייג בדוגיות קטנות, בקרבת מקומות-היבוש. בדרך זו נעשו לאדוני הנמלים ומישורי החוף, באין מפריע. מקום-כנוסם העיקרי היה נמל סנט ג’ונס, מקום שם התכנסו בימי העונה מאות דוגיות אנגליות.

משלחת-המתישבים הראשונה לניו-פאונדלנד הגיעה שמה בש' 1583, בהנהלתו של סיר ג’ילברט עצמו, שבא אל החוף עם שוטטה קטנה, בת 5 אניות, ו-260 איש (פועלי-בנין, בעלי-מלאכה, נפחים, צורפי-מתכת וחוצבי-מכרות) ומטען גדול של צעצועים וכלי שעשועים עממיים, “כדי לקנות את לב הפראים”. – בטכם חגיגי הוא מודיע בשם המלכה על זכות השליטה בניו-פאונדלנד. אולם לא עברו אלא חדשים-מספר, וכל הענין הזה עלה בתוהו: כל הבאים, הרפתקנים שלא יצלחו להתישבות, עזבו את הארץ החדשה וחזרו לאנגליה;בדרך חזרה זו בא המות על ג’ילברט עצמו, זה המנהיג הנאצל, שהיה בעל אופי חזק ומבט רואה למרחקים.

בש' 1610 התחילו שוב מטפלים בתכניות הללו. מתייסדת חברה מיוחדת של “מעפילים ונוטעים מלונדון ובריסטול לשם התישבות ונטיעה בניו-פאונדלנד”. אולם גם מפעל זה, שעבר כמה וכמה גלגולים עד שנתגלגל לידי סר ג’ון קאלוורט, הביא תוצאות דלות מאד. ובינתים פרצו סכסוכים בין קבוצות-המתישבים הראשונות ובין הדייגים, שמאנו להכיר בסמכות השפוט של המושלים והרשות המקומית;בפרלמנט הכריע כף האינטרסים של הדייגים כנגד עניני המתישבים. בש' 1628 אף הביא קלוורט את משפחתו לניו-פאונדלנד לשם ישיבת-קבע. אולם מחמת האקלים הקשה ואיבתם הגלויה של הדייגים – החליט, כעבור עונה אחת, לעזוב את ניו-פאונדלנד, והוא שנעשה אח"כ, בהיותו כבר לורד בלטימור, למיסדה של מרילנד.

ההתישבות הבריטית על אדמת אמריקה גופה התפתחה אז, כידוע, בשני מרכזים: האחד – מפרץ טשיזאפיק בדרום (ושטח הלוי שלו – וירגיניה), והשני – מפרץ מאסטשוסטס בצפון (ושטח-הלוי שלו – “אנגליה החדשה”). במשך המאה הי“ז יצאו משני המרכזים הללו – מטעמים ונימוקים שונים ובצורות שונות – דחיפות להרחבת ההתישבות ואז התחילה להוסד שורת ישובים חדשים ממאסטשוסטס צפונה עד ניו-המפשייר ומיין. כומר אחד, רוג’ר וילימס, אשר התקומם בבוסטון כנגד הכפיה הדתית של השלטונות הפוריטניים, ולאחר שתבע לשוא חקיקת חוק על סבלנות דתית הגלה מן המדינה, – יסד מושבה מיוחדת רוד-איילנד (בש' 1636), אשר שמשה מקלט לכל הנרדפים על עניני דת. באמצע המאה הי”ז היה מישור החוף בצפון אמריקה, משפך הקונקטיקוט ועד אחרי נובה-סקוטיה, זרוע ישובים אנגליים. קבוצת דיסידנטים מוירגיניה יסדה בש' 1653, בהנהלת רוג’ר גרין, את הנקודה אלבמרלה, מקום-הישוב הקבוע הראשון בגבולות המדינה הנקראת עכשיו צפון קרולינה (בארצות הברית). גם פנסילבניה, שנוסדה לפי טשרטר שנתן לויליאם פן, וגם מדינת מרילנד כלולות מתחילה בשטח וירגיניה.

פתוח ההתישבות באמריקה – וכן כוון הייצור בישובים בודדים – היה מותנה בעיקר ע“י גורמים גיאוגרפיים ואקלימיים. ההתישבות מתרכזת עפ”ר לאורך הנהרות, במפרצים המצויים לרוב ליד החוף האטלנטי, שכן אלה שמשו נמלים טבעיים ותחנות חבור לגבי העולם הישן. אניות הזמן ההוא יכלו לעשות את דרכן, לאורך מילין רבים, בנהרות הנשפכים לתוך האוקינוס, כגון: קונקטיקוט, הודסון, דילאואר, סוסקאנה, פוטאמאק, יורק, ג’יימס, רואנוקה. אניות נושאות טבק היו מפליגות ממפרץ טשיזאפיק, עושות את דרכן במעלה הנהרות ועוגנות במקומות בנין-אניות של נוטעי-הטבק הגדולים, כדי לטעון שם את סחורתן. האניות ההולנדיות היו טוענות תדיר עורות ליד מצודת אורנז', שם נמצאת עכשיו אלבני.

זמן רב היו המתישבים משתקעים רק ליד דרכי-המים הטבעיים הללו, ולא נמצא בהם אחד שתקע את אהלו במקומות הרחוקים ממים עמוקים. זמן רב מקובלת היתה הסברה, שרוכסי ההרים הנמשכים ממיין ועד אלבאמה, והסוגרים על האזור המערבי, התיכוני מפני החוף, הם שמנעו את המתישבים לחדור לשטחים חדשים, בראשית התישבותם – ברם סברה זו אינה עומדת בפני הבקורת. מלבד ניו-אנגלנד, שמישור החוף בה צר מאד, לא הגיעו המתישבים מעולם עד ההרים, ובדרום היה נוף ההרים רחוק מאזור ההתישבות מאות מילים. רשת הנהרות היא שמשכה את המתישבים והסיחה את דעתם מאדמת ההרים. לעומת זה נוצרו טפוסי משק שונים גם על אדמת החוף גופה, בשל התנאים הטבעיים השונים של הקרקע והאקלים. ב“אנגליה החדשה” אין המישור נמשך יותר מ-50–80 מיל, האדמה אינה דלה אבל קשה לעבדה, הקיץ קצר ועונת-העבודה מוגבלת. כאן נמשכו, איפוא, המתישבים לדייגות, בנין אניות, הובלה ומסחר, – כל זה, כמובן, מלבד הספקת מזונות לצרכי עצמם. באזור הבינוני – ניו ג’רסיי, דילאואר ופנסילבניה – מגיע כבר רוחב המישור למאה מיל ויותר. רצועת החוף מסאנדי הוק ועד כף מיין אינה רבת מפרצים כרצועת “אנגליה החדשה”. כאן נפנו המתישבים בהכרח לחקלאות, שענפיה הטובים ביותר היו גדול תבואות ופירות ומרעה-בקר. בדרום פנסילבניה רחוקה אדמת ההרים ממישור החוף, הקיץ במישור הרחב ארוך וחם, וכאן מוציאה האדמה בשפע לא רק תבואה, כי אם גם תירס וטבק. זה האחרון, לפי כמותו ומחיריו, משמש זמן רב כתוצרת-מונופולין של הסביבה. מאה וחמשים שנה היה הטבק עיקר המשק, ממפרץ טשיזאפיק ועד מצר אלבמארלה. תהיה מה שתהיה כונתם הראשונה של המהגרים, – כיון שנתישבו נשתלטו בחייהם הגורמים הטבעיים.

שונה תכלית שנוי מההתישבות הבריטית היה מהלך ההתפשטות הצרפתית, שהיתה מותנית ע“י דרך-המים האחת, העוברת מכף בריטון מערבה לעבר היבשה פנימה. מפרץ סנט-לורנס, יחד עם האגמים הגדולים, מתלכדים לדרך טבעית אחת המוליכה לנהר המיסיסיפי, ומשם – ישר למפרץ מכסיקו. עוד זמן רב לפני בוא המהגרים האנגלים לסביבה זו – חקרו אותה וגם ישבוה מגלי ארצות צרפתיים, ובראשם – פר מארקט ולסל. בעקבותיהם באו אח”כ ציידים, סוחרי-פרוות ומיסיונרים. זמן רב היו היסודות העקריים של משק מונטריאל וקוויבק – מסחר פרוות עם ההינדים ומשלוח עורות פרווה לאירופה. בתחילה הכניס מסחר זה רווחים הגונים. עורות של בונים ( Biber ) נמכרו בימים ההם במחיר 20–25 שילינג הפונט. מושבות פליימות בלבד מכרה לאנגליה בחמש שנים (1631–1636) בונים ב-10,000 לי"ש. בדין-וחשבון אחד מש' 1634 נאמר כי סוחר מתושבי אורנז' צבר במשך 4–5 שבועות 400 עורות-בונים. אולם מסחר זה היה מוגבל מצד היקפו ועונתו.

עם התקדמות ההתישבות בצד היערות מתחיל לרדת ערך הצייד ומסחר הפרוות. לא עבר זמן רב וגם צודי החיות ההינדיים, המוכשרים מאין כמוהם למלאכתם – התחילו ממעטים בהבאת הפרוות, אע"פ שבמסחר זה השיגו את הנשק והתחמושת הנכספים. מסחר הפרוות, ששמש בסיס כלכלי להתישבות הצרפתים בקנדה, הוא גם אחד הגורמים למעוט המתישבים הללו. ובפרוץ על אדמת אמריקה התגרות הראשונות בין הצרפתים והאנגלים, היו האחרונים מרובים מן הראשונים לא פחות מפי 14.

הישובים ההולנדיים והשבדיים בתקופה ההיא לא יכלו להתפשט הרבה באמריקה, ולא רק מחמת מעוט המהגרים (ההגירה משתי ארצות אלה בכלל באה בעיקר מטעם חשש של התחרות ומחמת חקוי), כי אם גם משום זה שמראשית התישבותם היו מוקפים ישובים בריטיים, בצפון ובדרום. מצבו המשובח של האי מאנהטן, מבחינת נמל מסחרי (שם הקימו ההולנדים את כפרם הראשון הגדול), ומעלותיו המצוינות של נוף הסביבה, משני עברי ההודסון – גרו תמיד את חשק השכנים הבריטיים “לעגל” את השטחים שבקרבתם.

ישובי השבדים – “שבדיה החדשה” – היו מרוכזים על חופי הדילאוואר, וכדרך שוכני-גבולים בצפון אמריקה היו מתפרנסים ממסחר פרוות וחטיבת יערות, ואת צרכי-המזון שלהם היו מספקים בידי עצמם. התישבות השבדים היתה מעין תערובת של שבדים, פינים והולנדים. אולם כולם יחד היו מעטים מאד. בשעה שהישובים הללו, יחד עם ההולנדיים, נכבשו ע"י אנגליה – היה מספר כל התושבים הסקנדינביים בצפון אמריקה משש מאות ועד שבע מאות נפש.

ה.

אם נרצה לברר את דרכי-הארגון שבהן התגשמה התישבות “המונית” זו בתקופה הראשונה – נתקל בסתירה מוזרה, אבל רבת פתרונים ואופינית עד מאד. מקור הסתירה הזאת בתנאים האוביקטיביים של ההתישבות, היוצרת לה חוקי משפט משלה, בנגוד לחוקי המשפט הקיימים. תנאי הייצור במושבות פורצים את גדר החוקים הקיימים ויוצרים שיטת-ארגון המתאימה לצרכיהם. בראשית לא מצאה ההתישבות מן המוכן מוסד ארגון, מכשיר כספי והנהלה, המתאימים לה לפני צרכיה המיוחדים. לרשות ההתישבות עומדות אז מצד אחד רק צורות המלוה הממלכתיות לוסלים, צורות שנוצרו בראשית הרכושנות והוסיפו להפתח עתה, בתקופה שאנו עוסקים בה, בתורת מכשיר לכבוש שטחים ולישובם, ומצד שני – חברת-המסחר לשם פתוח המושבות. כל התחומים המשפטיים שבקשו להקים בין המושבות למיניהן, כגון מושבות זכיון ( Chartered ), ממלכתיות ( Royal ) או פרטיות ( Proprietory ), –או מאוחדות ( Corporate ) ומושבות-גלילות ( Provincial ), כפי שקובע פרופ' אוסגוד, –כל התחומים הללו כוחם אינו יפה מפני הנגוד הזה. התישבות וירגיניה, למשל, נמסרה בתחילה לשתי חברות, מלונדון ומפליימות, אשר בטשארטרים שלהלן נקבעו קודם-כל עניני המונופולין המסחרי, הרווחים וכדו'.

הספקת הון להתישבות לשם העברת המהגרים וציודם בהלבשה ובמזונות בשנים הראשונות להתישבותם, נעשתה בדרך של הוצאת מניות. כל בעל-מניה היה זכאי לקבל חלק מרווחי המפעל. אנו יודעים כי בחברה הלונדונית השתתפו מאה איש מחברי הפרלמנט הבריטי, וכל אחד מהם סכום מניותיו היה ½ 37 ועד 75 לי“ש. גם בעלי האומנויות שבלונדון פתחו את קופותיהם ותרמו 5000 לי”ש לצרכי ההתישבות מעבר לים. הגירת הפוריטנים נתמכת גם היא ע"י חברה מחסרית. חברת מפרץ מאסאטשוסטס, המפתחת את אנגליה החדשה, נתארגנה גם היא כחברה מסחרית. ולבסוף – המפעלים ההולנדיים בהודסון, אף הם נמצאים ברשות חברה מסחרית, חברת הולנד-מערב-הודו.

העברת השיטה הפיאודלית לאדמת צפון אמריקה נעשית בדרך של מתן קרקעות ליחידים. הלורד בעל הקרקע מקבל אחוזת-פקדון וניתנת לו זכות של שופט ומנהל עליון. הוא מוסר אחוזות-פקדון לאחרים, מספק הון לשם פתוחו הכלכלי של הגליל הנמסר לרשותו, ומפקח על פתוח זה. כך קבל, למשל, סיר פרננדו גורגס בש' 1623 את כתב-ההרשאה הראשון מסוג זה, אשר העביר לרשותו את לקוניה (" Laconia Grant "). באותה השנה נמסרה אדמת מרילנד ללורד באלטימור, וכעבור שנים אחדות – בימי הרסטורציה – נמסרה אדמת קרולינה לקבוצת אצילים נאמני המלכות, ובראשה – הנסיך מקלרנדון והדוכס מאלבמרלה;פנסילבניה נמסרה בש' 1683 לפילנטרופ וילים פן, מקרב העדה של הקוייקרים.

הנסיון לשתול את השיטה הפיאודלית בארץ החדשה – הובלט ביותר בשעת יסוד קרולינה. מייסדיה פנו לפילוסוף ג’ון לוק ובקשו ממנו לערוך להם תקנון פילוסופי-אידיאלי בשביל מושבתם. תוצאת מאמציו הפילוסופיים, בתשובה לבקשה זו, היה חבור בשם “החוקה היסודית” (" Fundamental Constitution "), או – " Grant Model ". לפי תעודה זו, שהיא מסובכת למדי אך אופינית עד מאד, צריכים היו המתישבים להתחלק לארבעה מעמדות: אדונים, בעלי-קרקע, שוטרים ונתינים. בהתאם לכך צריך היה כל השטח להחלק לנחלות, אחוזות, מחוזות וישובים. מטרתה העיקרית של חוקה זו היתה להגן על עניני בית המלכות והלורדים, וכדי “למנוע יצירת חטיבה דמוקרטית גדולה”. צדק וינגפילד באמרו שהכוונה היתה לשמור על הפיאודליות בכל מלוא היקפה.

“האדונים” היו להלכה לא רק בעלים לכל אדמת המושבה וזכאים לקבל רנטה, כי אם גם רשאים לדרוש שבועת-אמונים בנוסח הפיאודלי מכל עובד-אדמה. הנציבים היו באי-כוחם והשלטונות – פקידיהם.

מפתיע ממש לראות כיצד חוזר והולך הנסיון הזה – לשתול את השיטה הפיאודלית בארץ החדשה, כ“אנקומיינדאס” באמריקה הספרדית, כקפיטנים –בפורטוגיזית, כן בקשו להיות ה“מנודים” באמריקה האנגלית, ה“סיניורים” – בצרפתית וה“פטרונים” באמריקה ההולנדית. אלה האחרונים, שהונהגו באמריקה ההולנדית לראשונה בש' 1629, היו לפי התכנית נחלאות באורך של 16 מיל אנגלי, לצד נהרות הטובים למהלך אניות. נוף הסביבה שמור לצרכי התפתחותן בעתיד. חובת הפטרון היתה ליישב על אדמתו במשך 4 שנים, לא פחות מחמשים איש, מבני 15 ומעלה. עניני השפוט היו מסורים גם כאן לרשותו הגמורה של הפטרון, כבמשטר הפיאודלי. אחד הפטרונים הללו בהולנד החדשה, ואן רנסלר, הגדיל ע"י קניות את נחלתו עד כדי 28 x 44 מיל;הוא היה שליט מוחלט באדמתו, ואף הטיל מכס על חברות-האניות ודרש מהן לתת כבוד לדגלו.

אבל כל המגמות והתכניות הללו, לאמור התישבות ע“י חברות-מסחר, הנסיון להנהיג בארץ החדשה את המשטר הפיאודלי, שאף באירופה ניכרו בו כבר סימני התפוררות, הנהגת חוק קרקעות של פיאודליות, יסוד שיטת הנהלה על יסודות של עריצות ושררה, –כל אלה לא האריכו ימים. מייסדי-הזכיון נשאו עיניהם לרווחים גדולים, כדרך שראו אצל מתחריהם במסחר אפריקה ומערב-הודו. ואולם ההתישבות לא יכלה למלא תקוות מופרזות כאלה. הרווחים לא באו. מצד שני היו הצרכים הכספיים של התישבות שיטתית גדולים הרבה יותר מכפי כוח החברות בימים ההם. השפעתן על המהלך הממשי של תנועת ההתישבות היתה ע”כ דלה מאד למעשה. דבר זה אמור אף בחברה הלונדונית, שעבדה בתנאים נוחים ביותר ועסקה בהתישבות בעצם תחומה של וירגיניה. אף כאן עבר זמן רב עד שהתחילה ההתישבות להביא רווחים, ובעלי המניות נלאו מחכות לקבלת דיבידנדה. היו גם נזקי התחרות, כי באנגליה נוסדו אז חברות רבות מסוג זה, ללא תחומי-פעולה מסוימים לכל אחת מהן. בין החברות היתה נטושה מלחמת התחרות לרגלי “משיכת” מהגרים, וכל אחת שאפה לפסול את חברתה, לפגוע בזכויותיה ולהוקיע את מגרעותיה. עוד בש' 1624 נתפוררה חברת וירגיניה הלונדונית, הזכיון ניטל ממנה והמושבה הועברה לרשות הכתר הבריטי. אם גם פעלו כאן נימוקים פוליטיים, כי החברה הלונדונית הנ"ל הפכה למרכז של קנוניות פוליטיות כנגד הממשלה, הרי במעבר הזה לא היה משום השפעה ניכרת לגבי ההתישבות, ואנשי וירגיניה עצמה כמעט לא נתנו את דעתם על הדבר.

פעולות ההתישבות של חברת פליימות נכרו עוד פחות משל החברה הלונדונית. בשעה שוירגיניה התפתחה בהדרגה, ואם כי בתנאים מסובכים, הנה חברת פליימות לא הצליחה לייסד בגליל הישבנות שלה אלא תחנות-מסחר אחדות. לאט לאט הלך ונודע הדבר בחוגי הסוחרים, כי ההתישבות אינה כלל וכלל מקור של רווחים מסחריים. ג’ון סמית, שלאחר פרסום ספרו “תאור אנגליה החדשה” בקש כמה זמן לגייס כספים בשביל חברת-התישבות לאנגליה החדשה, קובל על הדבר “שנקל לפרק סלעים בקונכיות מאשר למשוך את הסוחרים שישתפו את כספם במפעל כזה”. ואמנם חברת פליימות לא שלמה מעולם אף דיבידנדה אחת;חברת ניו-פאונדלנד אף אבדה את כל הונה, ואפילו סיר פרדיננדו גורגס, אחד החסידים הנלהבים של ההתישבות בימים ההם, הוכרח להודות כי “אין אנשים יכולים להמשך לעסקים, הרחוקים משכר וקרובים להפסד”.

אופייני ביותר הדבר שהישובים הראשונים, אשר נוסדו בגבולות השטח של חברת פליימות נוסדו למעשה לא על ידה, כי אם ע“י הצליינים, אשר הקדימו ללכת לשם על דעת עצמם. גם החברה למערב-הודו לא השפיעה כלל אח”כ על מהלך ההתפתחות באנגליה החדשה. לאחר שניסתה לשוא כמה פעמים לכפות על המתישבים את הנהלתה, ולאחר שראתה כי אין תקוה לרווחים מסחריים, הכריזה על פרוקה ומסרה את זכויותיה לרשות הכתר (בש' 1635). אמנם מאחורי הצליינים הנ“ל עמדה גם כן קבוצת סוחרים, אשר שתפו את כספם במפעל ההתישבות. אבל כבר בשנת 1672 בוטל ההסכם בענין זה, והמושבה התחייבה לשלם לבעלי-המניות בעד השתתפותם 18,000 לי”ש בתשלומים שנתיים, מאתים לירה לשנה.

כעבור שנה אחת נסתה גם ממשלת צרפת להתערב בפעולת החברות, אשר לרשותן נמסרו עניני התישבות בקנדה. החשמן רישלייה, שהגיע אותו זמן לשלטון, ראה מיד שהחברות הללו אינן ממלאות את תפקידן, ולפיכך צוה לבטלן. תמורתן יסד רק חברה אחת, שבה השתתפו לא סוחרים בלבד, כי אם גם מדינאים, אצילים וכמרים. על חברה זו הוטל להעביר לקנדה, במשך 15 שנה, 4000 מתישבים. הרבה גלגולים עברו על החברה;לפרקים הביאה גם רווחים הגונים, אולם – לא ממקור ההתישבות, כי אם ממסחר הפרוות. בש' 1653 ניטל גם ממנה הזכיון וההנהלה העליונה נמסרה לרשות פקידי המלוכה.

מעין זה היו פני הדברים גם בחברה ההולנדית למערב-הודו שנועדה לפתח ישוב הולנדי בצפון אמריקה. גם היא לא הצליחה להגשים את תכניות-ההתישבות שעלו במחשבתה, כפי שהוגדרו בתקנות זמניות מש' 1624. גם היא נתבטלה לאחר שראתה כי התקוה לרווחים מהירים רחוקה ממנה, וגם הונה היה מועט מכפי צרכי ההתישבות.

חזיון זה – בטול חברות ההתישבות והעברת תפקידיהן לרשות המלוכה – אין לבארן כולן מתוך הנגוד שבין יכולת ההתישבות וצרכיה: בימים ההם, – ימי צמיחה ועליה לרכושנות האירופית באנגליה, צרפת והולנד, – הגיע שלטון המדינה בארצות הנ“ל לידי ריכוז גמור והתחיל מקמץ במתן זכיונות ומקצץ בזכויות היתרות של המעמדות. אולם בעצם אין אלה כי אם שני צדדים של מטבע אחד. מכל מקום יש לראות משום סמל בעובדה זו, שחברת מפרץ מאסאטשוסטס קבלה בש' 1629 החלטה, הנוטה בהחלט מהדרך הנהוגה עד כה. חברה זו החליטה שמייסדיה, הם ומשפחותיהם, כל הנהלת החברה יחד עם הטשרטר יועברו לאדמת אמריקה: “כל ההנהלה בצרוף הזכיון תעבור לגליל המטעים באופן חוקי, עפ”י צו בית-הדין, ותשאר באופן קבוע עמנו ועם כל אלה אשר יבואו להתיישב על אדמת המטעים הנ”ל". מעשה זה יש בו כאחד משום הכרת הצרכים המיוחדים של ההתישבות החדשה מעבר-לים, סטיה מדרך הסוחרים הבריטיים שעיניהם רק לרווחים, ושאיפה להשתחרר ככל האפשר מהשגחת הממלכה המודרנית ההולכת וחזקה.

וכן עלו בתוהו גם הנסיונות לשתול באדמת אמריקה את המשטר הפיאודלי ואת דיני-הקרקע הפיאודליים. “החוקה היסודית” של לוק, ושאר תכניות כיוצא בה, לא היו מבחינה זו אלא נייר לצור על פי צלוחית, ומן ההגיון היה שיהא כך, כל עוד נמצאו קרקעות פנויים למכביר וכל עוד נתנה אפשרות של התישבות חפשית לכל פועל, בינוני בכשרונו ובחריצותו, בעל קרדום ומחרשה, ועל אחת כמה וכמה – אם יש לו גם צמד בהמות לעבודה.

סתירה זו מצאה את תקונה בדרך כפולה. קודם-כל נמשכו המהגרים והמתישבים בעיקר לאותם השטחים, ששם לא נעשה בפעילות יתרה הנסיון להנהיג משטר פיאודלי. אותו זמן, למשל, שאדוני ג’רסיי הבטיחו לכל מי שיש לו רובה וצרכי יריה ומזונות לחצי שנה – 150 אקר אדמה, 75 אקר לאשה, וגם 150 אקר לכל פועל שיביא עמו – החלה מיד הגירה חזרה מניו-יורק, שנמצאה אז ברשות הפטרונים ההולנדיים. “מי משוגע” – כתב אז הרוזן לבית בלמונט – “ויסכים להיות אריס נקלה למר ליבינגסטון, בה בשעה שאין לו אלא לעבור את נהר הודסון, ובפרוטות אחדות יוכל לרכוש לו בג’רסיי אחוזה לקנין עולם?” ואמנם אזור זה היה מי הראשונים שנוסדו בהם ישובי אכרים זעירים, העומדים ברשות עצמם. גם באנגליה החדשה נקבעו דיני הקרקע על בסיס של דמוקרטיות. במושבת פליימות היה כל מתישב, כאזרח כפועל, זכאי לקבל 20 אקר אדמה בשעת חלוקה ראשונה, מגרש לבנין במושבה וחלק באדמת-המרעה המשותפת. במושבת מפרץ מאסאטשוסטס קבל כל מתישב 50 אקר לעצמו וחלקה כזו תמורת כל אדם שהובא למושבה על חשבונו. לשם כסוי ההוצאות המקומיות היו נגבים מסים עפ"י החלטת הרשות העירונית. אולם שעור המסים הללו היה קטן ורחוק מאד מרנטה קרקעית.

לעומת זאת צפויה היתה ירידה כלכלית למושבות, אשר נוסדו לפי משטר-קרקעות פיאודלי. לומר באלטימור, למשל, נסה בתחילה לחלק את האדמה בחכירה לאחוזות גדולות. כל אחת – מאלף עד 15,000 אקר. אולם לאחר שנוכח כי בדרך זו לא ימשכו מתיישבים למרילנד כלל וכלל, הוכרח בש' 1640 לזכות בשטר-בעלות את כל האכרים הזעירים שעבדו את אדמתם בכוחות עצמם. בש' 1648 החליטה מועצת מרילנד שכל עובד, שמלאו ימי עבודתו לפי חוזה התקשרות, דינו כדין מתישב חפשי, והוא רשאי לקבל חלקת קרקע.

ועוד בדרך אחת נתיישבה הסתירה שבין הצורה המשפטית ותנאי הייצור בתחום הבעיה הקרקעית;ע“י התפוררותו הפנימית של המשפט הקרקעי הפיאודלי, אף באותן המושבות ששם התקיים להלכה. בכל המקומות הנ”ל לא היתה הרנטה הקרקעית אלא נומינלית בלבד, שלא כנהוג בבעלות הקרקע באירופה. בוירגיניה שלמו “פארתינג” (¼ אגורה אנגלית) לאקר, בפנסילבניה – שילינג אחד למאה אקר, במרילנד – 20 שילינג לאלף אקר. בוירגיניה, שכל המתישבים בה נחשבו בתחילה לפי החוק כפקידי החברה, הונהג עוד בימי סיר תומס דאלה, אחד המושלים הראשונים, שכל פקיד יקבל 3 אקרים אדמת גנה וכל מתישב חדש – 12 אקר אדמת-יער. בית-הנבחרים בוירגיניה דרש עוד במושבו הראשון (בש' 1619) שהמתישבים יקבלו את האדמה בתורת קנין פרטי. יחד עם זה קבל שם במרוצת הזמן תוקף החוק בדבר “זכות הגלגולת”, כלומר – כל מתישב, שהביא למושבה על חשבונו פועל מוכשר לעבודה (הוצאות הנסיעה עלו אז בחמש לי"ש בערך), היה זכאי לקבל תמורת זאת מאה אקר אדמה. שויו של אקר היה אז אפוא כשילינג אחד, והפועל שהובא היה מחויב לעבוד זמן קבוע אצל המתישב, בשכר נסיעתו.

התנהגותם של משרדי הקרקעות מבחינה זו נעשתה במשך הזמן פסולה עד כדי כך, שבשנת 1705 אושר ע“י החוק מכירת 50 אקר אדמה בחמשה שילינגים, בתנאי שבמשך שנתים יעבדו 3 אקרים. בתנאים כאלה לא יכול, כמובן, להתפתח קיומן של אחוזות גדולות עם אריסים המשועבדים להן. לא רק המהגרים החפשיים, כי אם גם רוב השכירים נעשו כתום זמן עבודתם לבעלי-קרקעות העומדים ברשות עצמם. במקומות אחרים (כגון פנסילבניה, למשל) היו קבוצות-מהגרים מאורגנות (אנגלים, גרמנים) נוטלות לידן אחוזות-הפקר גדולות כדי לחלקן אח”כ בין אכרים זעירים, חברי הקבוצות הנ“ל. הדעה, שהיתה מקובלת זמן רב, בדבר אופן חלוקת הקרקע מדרום לקו מאזון-דיקסון, אינה אלא דמיון בלבד, על כל פנים – בנוגע למאה ה-17. שכירים, שכלה זמן עבודתם, לא הוצרכו אפילו לשלם בעד הקרקע, כי יכלו להתישב על הגבול ולברא להם אדמת-יער כפי יכלתם. אף אותם המתישבים שמשכו להם שטחים גדולים – לא יכלו לעבד את אדמתם אלא בדוחק רב, כי הפועלים היו מעטים ושכר-עבודה – רב. יש מהם שהוכרחו לחלק את אחוזותיהם הגדולות לחלקות קטנות ולמכרן לאחרים לצמיתות, ויש גם שהשאירו את אדמתם ללא כל טפול. המהפכה המכרעת בקנין קרקעות ובעבודם בוירגיניה, מרילנד וקרולינה, – התחילה רק מזמן שהונהג ענין העבדים הכושים, זה שנעשה רווח משנת 1680 ואילך בערך. (עד אז קלטו ההולנדים והפורטוגיזים כמעט את כל הכושים הנמכרים). ולפיכך יש הבדל כה רב בין מושבות הטבק והאורז במאה הי”ז ובמאה הי"ח. רק הכנסת המוני העבדים היא שהכשירה את התפתחותן של האחוזות הגדולות, אלה המתאימות מבחינה טכנית למטעי האורז והטבק.

אפילו באותו האזור האמריקני שבו בקשו להשריש ביותר את המשטר הפיאודלי, כלומר – בקנדה הצרפתית, גם שם התחילו בולטים סימני התפוררות של המוסדות הפיאודליים. ראשית כל הנה האחוזות הגדולות – ביחוד של סורל, שמבליי, ורן, קונטרקר, כל אלה הקצינים לשעבר בגדוד קרינין – היו למעשה אחוזות-גבולין, כלומר – יותר משהיתה להן בחינה כלכלית היה להן ערך של נקודות-הגנה מפני השבטים ההינדיים. שנית – מחוסר ידים עובדות לא התפתח נצולן של אחוזות-הפקר אלה. שלישית– היו התנאים הכלכליים של המהגרים, שבאו לעבוד כאן באחוזות, טובים לאין-ערוך יותר מתנאי-העבודה הקשים של נתיני הקרקע בצרפת. רביעית – משום כך היו ההבדלים מבחינת המעמד בין האדונים ( Seigneur ) והשכירים בקנדה קיימים בעצם רק על גבי הניר, למעשה היו “האדונים” קרובים מאוד לנתיניהם בארחות-חייהם ובשעור פרנסתם: אלה ואלה היו עניים. האינטנדנט ג’אן-בושר-די-שאנפני כתב לצרפת לאמר:

“רחמנות היא לראות את ילדיהם המרובים (של הסניורים) כשהם משוטטים בקיץ ערומים ורק כתונת לעורם, ואת נשיהם ובנותיהם העבודות בשדה… אנא אל תחלקו עוד תארי אצילים. אם אין אתם מבקשים להרבות קבצנים”.

חמישית – הפוליטיקה הקולונילית של צרפת מחוץ לקנדה, ביחוד אגב פתוח אזור המערב התיכון, באילינויס, נאלצה מחמת לחץ תנאי-הייצור בארץ ההתישבות החדשה לוותר על שיטת ה“סיניוריות” פריסטליי משוה את המצב בצרפת החדשה לעומת ספרד החדשה, ואומר:

“המשטר הפיאודלי של צרפת החדשה, אשר בו עבדו האדונים בשדות יחד עם בנותיהם ואריסיהם, היה מעין דמוקרטיה כללית שקשה לראות דוגמתה באמריקה הספרדית, כי שום בעל-אחוזה בספרד החדשה לא העלה על דעתו כי אפשר לו לרדת מסוסו לשם עשית מלאכה, תמוה ומעניין הדבר שהדמות הסוציאלית של מכסיקו… נעשתה מתוך הפטרונות המושחתת שלה פיאודלית יותר מקנדה”…

אולם גם משטר פיאודלי זה, שנתרוקן מעיקר תכנו הכלכלי, עורר בכל מקום באמריקה התמרמרות והתנגדות נמרצת, וביחוד – במושבות הבריטיות. לא רק הכתוב של החוק האנגלי עבר עם המהגר האנגלי אל מעבר לאוקינוס, אלא גם רוח החוק הזה מפעמת היתה בחזקה בלבבות בתקופת-מעבר זו שכולה מהפכה. כבמטרופולין כן גם בארץ החדשה היתה הכרת החופש האישי משמשת בטוי למהפכה הכללית. שם ה“מגנה כרטה” ( Magna Charta ) היה נישא בכל פה, ולשם מלחמה בזכויות של חברות-הטשרטרים, אדוני המושבות והכתר – השתמשו אף בנוסחאות יורידיות מוזרות, דוגמת העיקרון " De Tallagio Non Concedendo ".

וכי בתנאים כאלה יכול היה להתקיים משטר של מרות מוחלטת בעניני שלטון והנהלה?

ו

תנאי החיים בארץ ההתישבות החדשה, המרחק הגיאוגרפי הרב משלטונות המטרופולין ורוח העצמאות של יושבי-גבולין – כל אלה הצמיחו במושבות הבריטיות, מיד או לאחר זמן, מוסדות נבחרים שנלחמו במשטר הפיאודלי בן-העבר ובשאיפות ההשתררות מצד השלטון המרוכז של המדינה הלאומית, שהיתה לה אז תקופת עליה באירופה, ובמשך דורות מעטים יצאו ממלחמת זו בזר נצחון. המתישבים הכריזו מלכתחילה שבלי הסכמתם אין להטיל שום מסים ואין לעשות שום פעולה ממשלתית. (באמריקה הספרדית מלבד המועצות שהמושל היה מקהיל בערב מלחמה מקרב האצילים, לא התקיימה אלא הנהלה עצמית של הקהילות בעלת זכויות מוגבלות. לא עברו אלא 13 שנה להוסד ג’יימסטון (בש' 1619) – וכבר מציינים כי “נתיסד בית נבחרים בוירגיניה”. כעבור 5 שנים מכריז בית-נבחרים זה שרק לו לבד הזכות לקבוע מסים. זכות הבחירה בוירגיניה במאה ה-17, לא היתה כרוכה כלל בקנין קרקע, ונמצא שכל האזרחים, לרבות מי שהיו שכירים, היו זכאים לבחור. אפילו בטשרטר של לורד באלטימור (מש' 1632) נאמר בפירוש, כי זכות המחוקק שלו לגבי מרילנד תהא תלויה באשור האזרחים החפשים של מחוז זה. כעבור שנתים היתה אספת הנבחרים של מרילנד משתמשת כבר בכל תוקף בסמכותה.

במושבות אנגליה החדשה בלטה, כמובן, עוד יותר מגמה זו של שלטון דמוקרטי עצמי, דבר שאפשר לשער בנקל לפי אופיה של תנועת הכנסיה החפשית. מלבד זה נקל היה למגמה זו להתגבש ולהתבלט בישובים העירוניים של אנגליה החדשה, הרבה יותר מאשר בוירגיניה או במרילנד על נקודות ישובן המפוזרות.

ידוע, כי הצליינים, עוד בהמצאם באניה, בדרך אל המולדת החדשה, – קבעו ביניהם אמנה מיוחדת ( Mayflower compact ), שאפשר לראותה כתקנון-היסוד להתישבותם:

“בשם אלהים, אמן. אנחנו החתומים מטה, נתינים נאמנים להוד מלכותו הנערץ, לאדוננו המלך ג’יימס – אשר למען תהילת אלהים, לתועלת האמונה הנוצרית ולהאדיר כבוד מלכנו ומולדתנו – יצאנו לייסד את המושבה הראשונה בוירגיניה הצפונית – מקבלים על עצמנו בפני אלהים ובפני כל הנצבים עמנו, ברית אמנה הדדית להיות לאגודה מדינית של אזרחים, להטבת סדרי חיינו ומצבנו ולשם קיום המטרות האמורות לעיל. ובתוקף האמנה הזאת אנו מתחייבים לחוקק מזמן לזמן חוקים טובים וישרים, העשויים להועיל למושבה על צד היותר טוב, ולציית לחוקים האלה ולשקוד על קיומם”…

אמנה זו היא החוקה הראשונה שבכתב, בנוגע לצבור בריטי מעבר לאוקינוס. חתומים עליה 41 איש, ואופיני הדבר שבהם גם 7 משרתים ופועלים-שכירים. הללו בחרו מתוכם את המושל הראשון, וכן היה נהוג בתקופה הראשונה גם במאסאטשוסטס ובשאר חלקי אנגליה החדשה, שהמושלים היו נבחרים ע"י האזרחים, והממשלה היתה מתנהלת בדרך דימוקרטית ישרה. רק לאחר שנתפשטו הישובים בארץ החדשה – נעשה הכרח להנהיג שיטה של נבחרים. בקולוניה פליימות שלחה כל עיר, מש' 1639 ואילך, שני צירים לאספת-הנבחרים: בקולוניה של מפרץ מסטשוסטס נתנה סמכות החקוק, עוד 8 שנים לפני כן, לבית-הדין העליון, שבו השתתפו צירי הערים, המושל והמועצה. וכן היה מצב הענינים בשאר המושבות.

מהלך ההתפתחות של ההנהלה העצמית הדמוקרטית בצפון אמריקה, בתקופת ההתישבות, היה מושפע בעיקרו ע"י שני גורמים: מצד אחד – המלחמה בין הארץ הישבנית ובא כוחה, הוא מושל מטעם הכתר, ובין נבחרי האוכלוסים במושבה, ומצד שני – ההתחלקות בבחינה כלכלית התפתחה והלכה וקבעה תחומים של מעמדות סוציאליים בקרב אוכלוסי המושבות עצמן. המלחמה נגד השלטון המרוכז של המדינה הלאומית הגיעה אמנם למרום גבהה רק באמצע המאה ה-18, אולם שרשיה נעוצים בראשית תקופת ההתישבות. עוד בימים הראשונים היו יושבי הראש במועצות תובעים את כל הזכויות הפרלמנטריות של אספת-הנבחרים הבריטית ולא עברו ימים רבים ושאלת פרלמנט, בית-הנבחרים, נעשתה שגורה על כל לשון.

ההתנגדות מצד שלטונות הכתר לבשה מפעם לפעם צורות שונות. זמן רב היתה המלחמה נטושה בגלל עמדת המועצה, שהמושלים ולשכת המסחר ( Board of Trade ) באנגליה רצו לעשותה למכשיר-שלטון מטעם הכתר כנגד אספת הנבחרים והיו תובעים לזכותה עפ“ר 3 תפקידים עיקריים: יעוץ המושל בעניני הוצאה-לפועל, פקוח על קביעת החוקים וסמכות של בית-משפט עליון לערעורים. עוד בש' 1706 קבעה לשכת המסחר באנגליה כי “בעניני הוצאות והטלת מסים כוחה של המועצה יפה ככוחה של אספת הנבחרים”. אולם הוראות אלה וכיוצא בהן לא נתקיימו למעשה. אספת הנבחרים בקרולינה הצפונית הכריזה בפירוש שהתערבות המועצה בענינים הכספיים “מתנגדת למנהגיו ונימוסיו של פרלמנט והיא עשויה לפגוע בזכויות האספה, שהשתמשה בהן תמיד וחקקה חוקים כראות עינה לשם הטלת מסים על האוכלוסים לטובת הוד מלכות”. בשום מקום לא הצליחה המועצה לעשות למכשיר-שלטון השקול כנגד אספת הנבחרים, ואף לא לכבוש לעצמה אותו תפקיד בחיים המדיניים, שהיה לבית הלורדים באנגליה עד המאה העשרים. פעם אחרת התגלתה המלחמה הנ”ל בצורת מחלוקת בדבר זכות הכתר לאשר או לדחות חוקים קולוניאליים. זכות פקוח זו של השלטון הבריטי היו לה בודאי גם צדדים חיוביים, בתקופה הראשונה בעיקר, לפי שמנעה לפעמים את הוצאתם של חוקים נמהרים, מזיקים, סתומים או לקויים מהצד הטכני. אולם באספות-הנבחרים שבמושבות התקיפו המפלגות העממיות את זכויות הכתר אף בשטח זה. חוקים שהמלך סרב לאשרם – היו אספות הנבחרים במושבות מחליטות עליהן מחדש, מחזירות אותם לאנגליה לשם אשור ומכניסות אותם בינתים לתקפם. או שקבעו חוקים חודשים, שלא היו שונים בהרבה מהקודמים, היו מכריזים על קבלתם ומכניסים אותם בינתים לתקפם, ביחוד אם הדבר היה אמור במסים.

בדרך כזו יכלה אספת-נבחרים קולוניאלית לתת תוקף להחלטותיה, על אף האטיות שבדרכי החבור בימים ההם. התוצאה היתה מכל מקום – כי בשעה שנתגלע הריב בין המטרופולין והמושבות בצורת מלחמה ממש, היתה כבר הדמוקרטיה הקולוניאלית מושרשת ומפותחת זה דורות אחדים.

המגמה השניה של ההתפתחות היתה, כאמור לעיל, החלוקה המעמדית. כל כמה שגברה ההתקדמות הכלכלית של המושבות כן גדל הרכוש שנצטבר ברשות משפחות יחידות, נוצרה מסורת-שלטון סוציאלית, ובקרב אוכלוסי המושבה גופה צמחו כחות ששאפו להשגיח על ההנהלה הדמוקרטית. עוד בימים ההם התחיל בולט חזיון אחד, האופייני לכל תקופת ההתפשטות הקולוניאלית באמריקה: הדמוקרטיה הקיצונית של “הגבול”. בכל מקום ההולך ומתרחק מן הגבול – שם היתה הדמוקרטיות של שיטת השלטון רופפת והולכת, רוח הקיצוניות בפוליטיקה האמריקנית היתה תמיד נושבת מגבולות המדינה.

בסוף המאה הי“ז ובראשית המאה הי”ח מתחילים לצמצם את זכות הבחירה ולהעמידה על תנאי של מציאות רכוש מסוים. אולם גם אחרי ההגבלות היתה החוקה הקולוניאלית דמוקרטית הרבה יותר מהחוקה האירופית בשטח זה. חשוב, למשל, הדבר שדין הרכוש הקרקעי היה כדינו של הון מזומן או מטלטלים (כאן השפיעו ביותר הסוחרים האמידים, ספנים וקבלני דייג). אולם אין להכחיש כי ניכרת כאן הנטיה להפחית מן הדמוקרטיה שהיתה נהוגה בימים הראשונים. למשל: על סמך הטשרטר החדש של מאסטשוסטס מש' 1691 והחוק של ניו-האמפשייר מש' 1699 נתנה זכות הבחירה רק לאלה שהכנסתם השנתית מקרקעות מגיעה ל-40 שילינג;או 50 לי“ש מנכסים פרטיים. בקונקטיקוט ובניו-יורק (לפי חוקים שהוצאו ב-1691 ו-1702) נדרשה הכנסה שנתית מקרקעות בסך 40 שילינג, או – 40 לי”ש מנכסים פרטיים. החוק של ניו-ג’רסיי מש' 1702 הרחיק לכת עוד יותר: על פיו נתנה זכות הבחירה למי שיש לו אדמת שדה בשטח 50 אקר (מהם 12 מעובדים) או 3 אקרים עם בית בשכונה, וכן לחוכרי קרקע, שיש להם רכוש פרטי בסך 50 לי"ש. בוירגיניה בלבד היתה זכות הבחירה תלויה אך ורק בקנין קרקע.

אם כי ההגבלות הללו שללו, כמובן, את זכות הבחירה מחלק גדול של העובדים והמהגרים החדשים, אעפ"י כן היו החוקות הקולוניאליות טבועות בחותם של רדיקליות, במידה כזו שבמשך זמן קצר נעשו בצדק סמל הדמוקרטיה בשביל המהפכנים האירופיים, וביחוד – למשכילי צרפת. מצריף-העץ של המתישב החלוץ ועד ההכרזה על זכויות האדם – לא עברו אלא דורות אחדים.

האופי הרדיקלי של המושבות מושפע מתחילתו ע"י שני גורמים. קודם-כל – רבוי חלקם של אנשי הכתות הדתיות בקרב המהגרים. לא רק הפוריטנים והבלתי תלויים מאנגליה, הפרסביטריינים הסקוטים ואלה המשתייכים על המעוט הקתולי שבאנגליה אלא גם הוגנוטים, לותרנים גרמניים, קלביניסטים שוייציים תפסו מקום חשוב בין המהגרים למושבות-אמריקה החדשות. מענין הדבר, שעד היום הזה גדול חלקם היחסי של המתבדלים והקתולים במושבות הבריטיות יותר מאשר באנגליה גופה, כאשר תעיד רשימת האחוזים הבאה:

	בקנדה	בניו–זילנד	באוסטרליה	באנגליה 4
אנגליקנים	14%	43%	39%
קתולים	40	14	21
פרסביטריים	16	25	13
מתודיסטים	15	10	12
שונים	9	6	10

ואולם, רוח הכיתתיות הדתית כשמעבירים אותו לשטח הפוליטי – הרי פירושו מלחמה בשלטון המוסכם, מלחמה בעד חרות אישית ואזרחית ובעד זכויות השלטון של העם.

הגורם השני, הקרוב במהותו לראשון, הוא חלקם הנכר של מורדים פוליטיים, פליטי מלכות ומסיתים – בין המהגרים לארצות ההתישבות. עוד בימי כבוש אירלנד ע"י קרומוול נשלחו לאמריקה אניות מלאות מורדים וכן נשלחו לשם מאנגליה רבים מחסידי בית-סטיוארט.

לאחר שיבת המלכות נשלחו שוב שיירות גדולות של “עגולי ראש” ⁵אל מעבר לאוקינוס, ונמכרו שם לעבודה. ככה עשו גם לסקוטים, שהשתתפו במרד מש' 1678, ולאכרים ולפועלים האנגלים שנטלו חלק במרד של מונמות. את “הסחורה” הזאת היו פורקים למכירה לא רק בחופי יבשת אמריקה, כי אם גם באיי מערב-הודו, כגון ברבדוס וימייקה, ובכל מקום שנמצאו שם קונים. מובן שהאלמנטים הללו נעשים גם הם בארץ החדשה לנושאי הקיצוניות הפוליטית.

ועל הגורמים הכלכליים הללו נוסף עוד גורם מיוחד, והוא: התנאים הפוליטיים באנגליה וראשית מלחמת האזרחים. הסטיוארטים לא יכלו להתערב ביד חזקה בתנועת ההשתחררות של אוכלוסי המושבות. ובפרוץ מלחמת האזרחים היו המושבות נתונות לרשות עצמן עוד יותר. בתנאים אלה נוסדה באמריקה בש' 1643 הברית הראשונה של 4 המושבות – פליימות, מסטשוסטס, קונקטיקוט וניו-האבן – מבלי שהשפיעה בבחינה זו דעת אנגליה כל-עיקר. המושבות הללו כרתו ברית ביניהן כנגד שונאים מחוץ – הינדים, הולנדים וצרפתים – ולא מנעו גם ממושבות אחרות את האפשרות להצטרף לבריתן. בענינים הפנימיים היתה חרות גמורה לכל אחד מהצדדים, ורק כלפי התקפות-חוץ היה צורך בפוליטיקה משותפת לשם הגנה. המושבות שבאו בברית – הוכרחו לתפוס עמדה נייטרלית כלפי סכסוך השלטון במטרופולין. אם נשים אל לב מה צר היה האופק הפוליטי של המושבות האמריקניות הבודדות, עוד במשך כמה דורות – וניטיב להבין את ערכה הנכון של כריתת ברית זו, שצריכה היתה לבטל כל תחרות וקנאה בין המושבות עצמן. השלטון העממי שהחל בוירגיניה גרם באנגליה להקמת קהיליה וזו נסתיימה, לאחר מלחמת דמים, בהחזרת שלטון המלכות.

ז

החיים הסוציאליים הפנימיים של המושבות הבריטיות בצפון אמריקה היו בתחילה נתונים להשפעת נסיונות קואופרטיביים ואף קומוניסטיים. זהו קומוניזם של הכבוש הקולוניאלי. את סדרי החיים בוירגיניה רצו לקבוע לפי קומוניזם מטעם השלטונות. צורת המשק, כדברי דויל, צריכה היתה להיות “חוה משותפת או קבוץ חוות, שהעבודה בהן נעשית בפועלים שכירים, המקבלים תמורת עבודתם את כל צרכיהם וחלק מהכנסות המפעל”. כל המסחר צריך היה להמצא ברשות הצבור. המתישבים הביאו את תוצרתם למחסן משותף וקבלו את צרכי המזון ומלבושיהם מחנות משותפת לכולם. אולם לא עברו אלא שנים מעטות, וכבר הקיץ הקץ על שיטה זו, בימי סיר תומס דייל. סימנים ראשונים לגויעת השיטה הקיבוצית נתגלו בזה, שהתחילו מקצים לכל מתישב 3 אקרים אדמה כרכוש פרטי. במרוצת השנים הלך והתגבר בלבבות רעיון הרכוש הפרטי, עד שלבסוף ירש את מקומה של השיטה הקואופרטיבית הנ"ל.

מעין זה היה גם מהלך ההתפתחות בחופי אנגליה החדשה. בחוזים שנעשו בין הצליינים וסוחרי לונדון נכלל סעיף המחייב “להמשיך את השותפות שבע שנים, ובכל הזמן הזה יהיו הרווחים, שיגיעו אליהם בדרך מסחרית או בדרך אחרת, נחלת הקבוץ כולו”. המתישבים קבלו על עצמם לעבוד בשדות משותפים, לטובת הקבוצה כולה. אולם אף כאן נתמוטטו הסדרים הללו כעבור שנים אחדות, ובש' 1624 נתן לכל מתישב אקר אחד, שבו “יוכל לגדל תבואה לצרכיו הפרטיים”. רוב אדמת החריש של אנגליה החדשה נחלקה לשדות גדולים, שנמסרו לעבוד הקבוצות, אם הללו יכלו לבוא לידי הסכם ביניהן בדבר תנאי העבודה. במקרה כזה היה עליהן לגדור בכוחות משותפים את אדמת הקבוצה. “אולם הנסיונות הללו לחיי קואופרציה רחוקים היו מאד מלהשביע רצון, וברוב העיירות היו המגרשים הפרטיים גדורים, והאכר בצאתו לחרוש חלקה פלונית-אלמונית מוכרח היה לעשות את דרכו בשבילים מסובכים”.

במשך ההתפתחות הכלכלית והסוציאלית של המושבות הלך וניטשטש אופין הקואופרטיבי, שנתהווה בתקופת הרכוש, ובמקומו בא מבנה סוציאלי המיוסד על אדני היזמה הפרטית. אמנם בנין סוציאלי זה הכיל שני מעמדות מתנגדים; מצד אחד האמידים – נוטעים בוירגיניה, אנשי ספנות בבוסטון, סוחרים בניו-יורק וכדומה; מצד שני – דלות, מנוולת, שבה “הצטינו” ביותר חיי ההרפתקאות של ציידי מיין וצודי החיות ההולנדיים, ששכנו בין שבטי ההינדים. ברם בין שני הקצוות הללו נמצא מעמד בינוני, כלומר: אכרים חפשים העומדים ברשות עצמם. הללו היו רוב מנין ורוב בנין של האוכלוסים. לפי השערתו של י. ט. אדמס, אחד הבקיאים ביותר בתקופה הנדונה, הגיע מספר האוכלוסים הכללי בש' 1689 ל-206,000, ובהם – כמאתים אלף איש שחיו על הקרקע או גרו בעיירות זעירות, שהכילו לא יותר משני מנינים של משפחות. המרכזים העירוניים היחידים, שאוכלוסיהם היו מרובים מזה בסוף המאה ה-17, היו – בוסטון (7000 איש), ניו-יורק (כ-5000) וניו-פורט (קרוב לאלפים איש). בטרם החל אימפורט העבדים בהמונים – היו רוב האוכלוסים החקלאיים הללו, גם בדרום גם בצפון אכרים בעלי משק בינוני, שנעבד על ידם ועל ידי בני משפחתם ורק במקצת נזקקו לפועלים שכירים. ובמקום שנתרכזו שטחים גדולים ברשות אחת – אי אפשר היה לעבד אלא את מקצתם, מחוסר ידים עובדות. הללו שמשו בעיקר אדמת ריזרבה, לפי שפוריות הקרקע הבלתי מזובלת הלכה ודללה, בעיקר במקום גידול הטבק, ומפעם לפעם הורגש הצורך להכניס שטחים חדשים לתחום העבוד. קולונל וילים פיטצהוג, שרצה למכור את אחוזותיו בש' 1686, מספר, למשל, כי במקום אחד היו לו אלף אקר, בהם 300 “הראויים לנטיעה”, והשאר – “סבכי יער מצוינים”. במקום אחר היו לו 23,000 אקר, ורובם ככולם אדמת-בור.

המחסור בפועלים שכירים נגרם גם ע“י העובדה ש”הגבולות", כלומר יערות בראשית, היו בכל מקום קרובים לישוב מהלך שעות אחדות, ולכל היותר – מהלך יום אחד; ואפילו מי שהיה תמול פועל משועבד יכול היה למחרת לעמוד ברשות עצמו ולעלות בסולם הכלכלי, ביחוד – אם הספיק לחסוך משהו בימי שכירותו.

את התמונה הכללית של ראשית ימי החברה הקולוניאלית באמריקה מתאר אדמס לאמר:

“אריסטוקרטיה העוברת בירושה לא היתה בארץ, והמחיצה הגמורה האחת בין המעמדות היתה זו שבין העבד-לצמיתות ובין האזרח החפשי. אמנם התקיימו דרגות מבחינת רוחת החיים ומקצוע העבודה, וגם הפליה בעניני בחירות, אולם השטחים הרבים שהיו פנויים, ביחס או בהחלט, אוצרות של יבשת בתולה, הבקוש הרב לפועלים שמספרם היה מצומצם, חוסר כל הגבלות מטעם החוק בנוגע לאיזה מעמד שהוא (פרט לעבדים) – כל זה יצר אפשרויות-עליה בלתי מוגבלות ועשה את החברה לרבת-תנועה”.

כדאי לציין פרט אופייני מאד: בין ארבעים וארבעת הצירים של בית-הנבחרים בוירגיניה, זו המושבה האריסטוקרטית, נמצאו שבעה אנשים אשר היו לפני חמש שנים שכירים משועבדים, בפרלמנט מש' 1632 נמצאו לא פחות מששה פועלים שכירים עפ“י חוזה. מחבר הספר “רפואת וירגיניה” (" Virginia' s cure ") שפורסם בש' 1662 מניח – הנחה מופרזת בלי ספק – שרוב צירי הפרלמנט בוירגיניה באו למושבה כפועלים עפ”י חוזה, בה בשעה שהבחירה לפרלמנט היתה כבר פסגת העליה הסוציאלית.

ואולם גם הפועלים השכירים – כפי שמעידים תנאי הייצור – לא היו נתונים כלל בתנאים כה קשים, שבהם נמצאו המוני העובדים האומללים באירופה. רכוש רב שנצטבר במושבה – כלול היה בעיקר בסוגי התוצרת לאכספורט. מאלה היו טבק, אינדיגו, אורז וחמרי-בנין לאניות – נשלחים לאנגליה, דגים מיובשים ומעושנים – למדינות הקתוליות בדרום אירופה, מזונות ובקר – למושבות הבריטיות במערב הודו. טבק בלבד נשלח מוירגיניה בש' 1619 בסך 20,000 לי“ש, בשנה שלאחריה – 40,000 ובש' 1622 בסך 60,000 לי”ש. בולמוס הטבק גבר במידה כזו ש“בלע” את גידול התבואות ובש' 1623 התקינה הממשלה בכל עדה ועדה בתי-אוסף לבד, וכל מתיישב נתחייב להפריש אחר האסיף כמות מסוימת של תבואה, כדי לשמור על המושבה מפני סכנת רעב. מצד שני ניסו מתחילה המלכים מבית סטיוארט למנוע את הבאת הטבק לאנגליה. ג’יימס הראשון התנגד מטעמים מוסריים לגדול הטבק, לפי שהוא “גורם קלקול גמור וחדש במינו לגוף האדם ולמידותיו”. לפיכך אסר באנגליה את גידול הטבק בכלל, ואת האימפורט הגביל והעמידו על 55,000 לי"ש לשנה. ואולם כל ההגבלות והחומרות כנגד התפשטות השמוש בטבק, התנדפו כעשן. לפי דין וחשבון אחד מהתקופה ההיא נמצאו בש' 1615 בלונדון בלבד 7000 חנויות טבק. מכל מקום, בראשית המאה ה-18 כבר הגיע אכספורט הטבק מהמושבות האמריקניות לעשרים ואחד מיליון פונט לשנה, בש' 1750 הוכפל ערך האכספורט הזה, ובסוף המאה ה-18 עלה למאה מיליון פונט, כמחציתו – מוירגיניה בלבד. השוקים הרחבים של בריסטול, גלזגו וליברפול קלטו חלק מהכמויות העצומות הללו, ואת השאר היו מעבירים ליתר ארצות אירופה, שמחירי הטבק בהן היו גבוהים עוד יותר. המושבות היו שולחות את הטבק רק לאנגליה, בהתאם לחוקי המסחר ששררו בימים ההם. מסחר הטבק שמש בסיס עיקרי לרוחה הכלכלית של ערי החוף באנגליה, אף לאחר שמחירי הטבק התחילו יורדים בהדרגה.

אינדיגו – היתה שולחת בעיקר קרולינה הדרומית. באמצע המאה הי"ח הגיע אכספורט זה לחצי מיליון פונט לשנה.

חשיבות גדולה – שזמן רב לא זכתה להערכה נכונה – היתה להתפתחות המסחר עם איי מערב-הודו, מזמן התבצרותם הכלכלית של מושבות היבשת. מסחר זה יש לראות בו חשיבות משולשת:

ראשית-כל היו האיים הללו קולטים את התוצרת החקלאית של אותן המושבות, שלא יצרו סחורות אכספורט בשביל אירופה, כלומר – ישובי אנגליה החדשה, ניו-יורק, פנסילבניה, ישובי הצרפתים בסביבת מיסיסיפי, ובמקצת – גם קרולינה. מספר האוכלוסים של איי מערב-הודו בסוף המאה הי"ז היה קרוב ל-150,000 (בהם 122,000 עבדים). הללו הוצרכו למזונות, עצים ושאר חמרי-בנין, סוסים ובקר. תמורת זאת היו נותנים סוכר, מלאסה (לעשית רום, שהיה מביא רוחים מרובים). צמר-גפן וחמרי צביעה; אנגליה החדשה ספקה לצרכי האיים דגים ופסולת דגים בשביל העבדים, רעפי-עץ לגגות, מסגרות לחלונות, סוסים, שומן חזירים וירקות. אולם גם קרולינה הדרומית שלחה לאיים ברבדוס וקורקאו ולאיי ליוארד – בשר, חמאה, טלקום ונרות, קרשי שנדרש לה לצרכי הגנה. וכדי שלא תהא אנגליה כפופה באימפורט ארזים ואשוחים, זפת, עטרן ואורז. בש' 1707 טען, למשל, סוחר מסורינם בסירה אחת “ששה-עשר סוסים ארוכי-זנב, חמשים אלף מוטות-אלון. שלשת אלפים רגל קרשים, עשרים וחמש חביות בצלים, מסגרת שלמה לסירה אחרת, 25 רגל ארכה ועוד”.

שנית – מסחר זה נתן אפשרות לישובים הצפוניים והתיכוניים לסלק את חובותיהם חלף האימפורט הרב מאנגליה (תוצרת התעשיה למיניה, כלי-מותרות וכד'). לפי חשבונותיו של לורד שפילד הגיע הגרעון של מדינות אנגליה החדשה – ניו-יורק, ניו-ג’רסיי ופנסילבניה במאזן מסחרן עם אנגליה, במשך 1770–1773, ל-30,960,603 לי“ש. בעזרת המסחר עם “איי הסוכר” שולמו עודפי-האימפורט הללו. וכיון שאיי מערב-הודו היו משלמים בעד האימפורט לא רק בתוצרתם הטרופית, כי אם גם בכסף ובזהב ובשטרות-פרעון שקבלו מאיי האנטילים של ספרד ומיבשת אמריקה הספרדית – ע”כ היה המסחר הזה גם אחד הצנורות לשאיבת כסף וזהב ממושבות ספרד ופורטוגליה – לאנגליה.

שלישית – נתן מסחר זה לאניות הבריטיות את היכולת לנצל באופן רציונלי את נסיעותיהן בהובלת סחורות, ודבר זה הגביר, כמובן, את תנועת האניות. אחד הדרכים הקבועים היה משמש, למשל, להובלת מזונות ועצים לאיי מערב-הודו, ומשם להובלת סוכר וצמר-גפן לאירופה, על מנת לשוב ולהוביל משם לצפון אמריקה תוצרת תעשיינית. היתה גם דרך-מסחר הפוכה מזו: משלוח חמרי-בנין לאניות, עצים ודגים מצפון אמריקה לאירופה, משם – לחופי אפריקה לשם קנית עבדים, מחופי-אפריקה – עם מטען העבדים – אל “איי הסוכר”, ומשם היו האניות מפליגות לצפון אמריקה, טעונות סוכר, צמר-גפן ומלאסה.

אפשר לומר שעד סוף המאה הי“ז היו המסחר והתחבורה בין בוסטון ומערב-הודו או בין מערב-הודו וטשרלסטון – ערים הרבה יותר מאשר בין בוסטון וטשרלסטון… באכספורט מהמושבות הבריטיות לאנגליה תפס בימים ההם מקום חשוב גם משלוח חמרי-בנין לאניות, לפי שהצי המסחרי של אנגליה הלך וגדל. וביחוד נתרחב ציה הצבאי, זה לרוסיה ולארצות הסקנדינביות – בטלה אנגליה עוד בסוף המאה הי”ז את המכס על החמרים הללו, ולא עוד אלא שהכריזה על מתן פרסים מיוחדים למייצרי קנבוס, זפת, עטרן, עצי תרנים וכד'. הפרס למגדלי קנבוס היה 6 לירות לטונה (בש' 1702), לזפת ולעטרן – 4 לירות, לשרף וטרפנטין – 3 לירות לכל טונה. מלבד זה היה המפקח הראשי של כל מושבה רשאי לציין ב“חץ המלך” את כל העצים שהגיעו לשעור-קומה מסוים, כדי להפרישם לצרכי הצי-הממלכתי. החוטב עץ כזה נענש בקנס של מאה לי"ש. אולם גם הפרסים מזה וגם הקנסות מזה לא יכלו להועיל הרבה. וביחוד – באנגליה החדשה, לפי שבמדינה זו גופה התפתח בנין האניות במידה כה חזקה, שחמרי-הבניה לא הספיקו לה אלא בדוחק.

לעומת זאת תפס האכספורט של חמרי-בנין מקרולינה מקום חשוב במאזנה המסחרי, סטטיסטיקה מדוייקת אין בענין זה, ברם לפי ריינאל נשלחו בשנת 1754.

מקרלוינה הדרומית -	759	חביות טרפנטין
	2943	" עטרן
	5869	" זפת
	1,114,000	קרשים
	210,000	קורות
	395,000	רגל עצי-בנין
מקרולינה הצפונית -	61,528	חביות עטרן
	1,255,000	" זפת
	10,429	" טרפנטין
	762,330	קרשים
	2,647,000	רגל עצים

אולם לא בן-לילה הגיעו הדברים לידי התפתחות זו. אין לשכוח שמראשית הוסד המושבות ועד ימי המסחר הזה – עברו כמעט מאה וחמשים שנה. המסחר התפתח בהדרגה ברוב עמל ושקידה, מבלי להעזר בתשומת-לב של הצבור, כי רחוק מאד היה מהלך ההתפתחות הזאת מדרך-המלך של הציביליזציה. הקשרים עם “העולם-התרבותי” היו מעטים ורעים, ו“העולם התרבותי” לא העלה כלל על דעתו מה יהא בסופן של נקודות-התישבות אלה. הדרך מאנגליה החדשה לאירופה נמשכה 8 שבועות ויותר, ולברבדוס – 4 שבועות. עתונים – טרם יהיו בימים ההם, וחליפת-המכתבים – יקרה ובלתי בטוחה. מכתב היה חוזר ונשלח שלש פעמים או ארבע פעמים, ויש שכולם הלכו לאבוד. בכל החוף האטלנטי של צפון אמריקה, ממיין ועד פלורידה, מקום שם בקשו משמרות הגבול הספרדיים – ללא כוח מספיק וללא מתישבים – להגן על מדינתם בפני חדירת המתישבים, היו פזורים כפרים קטנים, עיירות וחוות מטעים בודדות. בכל אלה התנהלה מלחמה חמורה, מלחמה בקרקע הקשה ובשבטים ההינדיים, הנסוגים לאט-לאט, מלחמה לתקון עולם במלכות שדי ולשלטון עצמי דמוקרטי. במרחק שעות-נסיעה אחדות ממקומות הישוב השתרעו לאין קץ וגבול יערות בראשית הדוממים, השרויים בחשכת עולמים. עוד דורות אחדים לאחר כך מספר אחד הרוכלים, שסחר עם שבטי ההינדים, כי לא פעם היה נודד מילים רבים מבלי שיזדמן לו לראות שום מקום ששם תחדור השמש – אף כדי טפח אחד ואף בימים הבהירים ביותר – מבעד לצמרות העצים העבותים.

א

מתוך השפעת-הגומלין בין אימפורט המתכות היקרות, המסחר עם הודו, תנועת האניות, הצטברות הון, מהפכה בדרכי הייצור החקלאי והתהוות עודפי אוכלוסים פרולטאריים – מתגדלת בינתים הרכושנות ויוצרת תקופה חדשה של גאות כלכלית, כשהיא מצומצמת בימים ההם ובגבולות צפונית-מערבית של אירופה: אנגליה, צרפת והולנד. נכסים עצומים שלא עלו קודם אף במחשבה הולכים ונוצרים, הצטברות הרכוש אינה מוגבלת בתחום של יחידם בלבד, העושר שבידי הבורגנים מתחיל לנשא שכבה עממית שלמה מבחינה חברתית, ערי החוף והמסחר פורחות ועולות בהתפתחותן הכלכלית. בנין האניות מתקדם במהירות ותנועת האניות מתחילה לשמש שדה-קליטה גדול עובדי-הים. נוצרת והולכת תצרוכת חדשה, מתפשטים הרגלי-צרכים חדשים, מתוך מגע עם המדינות שמעבר לים. עם התרחבות ההתישבות הקולוניאלית מעבר לים מתהווים שוקים חדשים לממכר התוצרת הארצית. קשרי המסחר של ארצות אירופה, בינן לבין עצמן ובינן לבין מדינות עבר-הים, הולכים ומתחזקים, מחזור המסחר הבינלאומי הולך וגדל ונושאי המסחר מתרבים ומתגוונים.

על רקע כלכלי זה צומחת, – לאחר שנוצח סוף-סוף המשטר הפיאודלי – המדינה המודרנית של מונרכיה בעלת שלטון מרכזי מוחלט, ועם התרחבות צבאותיה הקובעים ועם בנין ציה הצבאי – נוצר בקוש חדש וגדול (הן בשביל תעשית ההלבשה והן בשביל חרושת הברזל ובנין האניות). האצילים אינם משמשים עוד נסיכים לחלקי מדינה, אלא הולכים ונעשים יותר ויותר חצרונים: חצרות המלכים (לואי הארבעה-עשר והחמשה עשר, קרל הראשון ושני) נעשות מרכזי-תצרוכת של חפצי מותרות למיניהם. על בסיס זה מתרחבת תעשית הארגיה בהדרגה אבל בקביעות ובבטחון והיא קולטת חלק הגון מהאוכלוסים (היתרים) מבין עובדי-אדמה ובעלי מלאכה. חלוקת התושבים של העיר והכפר מתחילה להשתנות. הממלכה אוחזת בשיטה מורכבת של אמצעים כלכליים מדיניים, על מנת להרחיב את המסחר הלאומי, את תנועת האניות הלאומית ואת התעשיה הארצית.

לצרכי מחקרנו זה נציין מתוך כל ההתפתחות הכלכלית הנ"ל רק עובודת אחדות שיש בהן משום חשיבות מיוחדת לגבי התפתחות התנעה הקולוניאלית בתקופה הנדונה. העובדה הראשונה היא – שמוש הסחורות הקולוניאליות לתצרוכת החוגים העשירים של אוכלוסי אירופה, וההתפתחות העצומה של המסחר בסחורות אלה. בבריטניה הגדולה עלתה תצרוכת הסוכר פי שבעה במשך שבעים שנה:

שנה	כמות בטונה
1700	10,000
1710	14,000
1734	42,000
1754	53,270
1770–75	72,500

באמצע המאה הי"ח הגיעה איפוא באנגליה תצרוכת הסוכר לגולגולת כדי 8 קילו לשנה.

בהולנד – כבצרפת – לא הגיעה תצרוכת הסוכר למדרגה כה גבוהה, אולם לעומת זאת היו רווחיה מרובים ממסחר הסוכר. לפי רשימה משנת 1767–78 הובא למדינה זו סוכר של קנים בכמות 7,242,130 פונט, והוצא מתוכה 633,275 פונט; סוכר מזוקק הובא באותה השנה בכמות 1700 פונט והוצאו 1,727,729 פונט. בסוף המאה הי"ח הגיע האימפורט של סוכר-קנים להולנד כדי 55 מיליון פונט, ובהם – 25 מיליון בחלקן של מושבותיה היא בלבד.

את הרום, הנעשה מסוכר, התחילו לייצר אז במקצת גם המושבות עצמן. בתקופת השנים 1782–1773 היתה אנגליה מביאה כל שנה כשני מיליונים גאלון, וכשליש מזה היה חוזר ונשלח מתוכה לחו"ל. יש מי שאמר, שכערך המתכות היקרות בראשות צמיחת הרכושנות – כן היה בדור ההוא ערך הסוכר ותוצרתו.

שני לסוכר מצד חשיבותו היה אז – הטבק. על מהלך המסחר של הטבק בין אנגליה ומושבותיה תעיד הטבלה הבאה:

במשך השנים	הובאו מאמריקה (בפונטים)	נשלחו מאנגליה (בפונטים)	התצרוכת באנגליה (בפונטים)
1700–1709	28,858,666	17,598,007	11,260,659
1744–1766	40,000,000	33,000,000	7,000,000
1773–1775	55,000,000	47,000,000	8,000,000

ערך האימפורט של טבק לצרפת היה 5,309,000 ליבר בשנת 1716, ובשנת 1787 15,961,000 ליבר.

מלבד הסוכר והטבק יש לציין גם את התה והקפה. תצרוכת התה באנגליה עלתה ממאה לי“ש בשנת 1668 עד כדי 141,992 לי”ש בשנת 1711. 537,016 לי“ש בשנת 1730 2,293, 613 לי”ש בשנת 1760, וכ-14 מליון לי"ש בשנת 1786. תצרוכת הקפה באירופה היתה בש' 1700 (לפי אלכסנדר פון הומבלודט) כדי 1,400,000 צנטר, כלומר כפונט קפה לגולגולת בשנה. אפשר לומר כי בימים ההם התחיל כבר הקפה משמש מצרך רגיל אף בשביל המוני עם (אף במדינה כגרמניה שמרבים בה בשתית קפה, הגיעה התצרוכת הממוצעת לנפש – בשנת 1910 – רק לששה פונטים בערך), אם כי הגידול העיקרי של אימפורט הקפה חל רק בתקופה מאוחרת.

על ההיקף הכללי של המסחר בתוצרת קולוניאלית אפשר לקבל מושג מתוך המספרים הבאים: עד אמצע המאה הי“ז היה ערך הממכר של תצורת המושבות הולנד במזרח-הודו מחמשה עד 11 מיליון כתר (גולדן) לשנה; במחצית השניה של המאה הי”ז הלך וגדל ערך הממכר הזה, עד הגיעו ל-10 מיליון כתר לשנה בסוף המאה. מש' 1700 ועד 1792 הגיע ערך הפדיון למעלה מ-1607 מיליון פלורין (7607,73,0132) כל-ורמ, למעלה מ-17 מיליון כתרים בשנה.

ערך האימפורט של התוצרת הקולוניאלית לאנגליה הגיע בשנת 1775 לששה מיליונים לי"ש בערך, בהם – שני מיליונים בעד סוכר, ו-2 מיליונים וחצי בעד טבק ותה.

על ערך האימפורט הקולוניאלי שלצרפת יעידו המספרים הבאים (בליברים):

סוג הסחורה	בשנת 1716 (בליברים)	בשנת 1787 (בליברים)
חמרי צבעים	6,161,000	30,040,000
חמרי תרופות	539,000	3,611,000
סוכר, תכלין, קפה	16,715,000	162,918,000
טבק	5,309,000	15,961,000
בסך-הכל	5,309,000	212,530,000

את רוב האימפורט הזה (18 מיליון בשנת 1716, 172 מיליון בש' 1787) חזרה צרפת ושלחה לארצות אחרות, בהרויחה סכום הגון במסחר בינים.

על התפקיד הכללי של המסחר הקולוניאלי בתקופת המרכנתיליות כותב זומברט לאמר:

(המסחר הקולוניאלי, בסוף תקופת הרכושנות הראשונה, תפס לפי אומדנא שלי לא פחות משליש בכל המסחר הבינלאומי. זה היה הגרעין אשר סביבו נתלכדו שאר ענפי המסחר, והרבה פעמים זה גם מקור דחיפה ונקודת מוצא להתפתחות המסחר הבינלאומי בכלל).

עובדה שניה היא – התרבות חשיבותם של שוקי המושבות, בתורת מקומות קליטה לתוצרת אירופה. המדינות התרבותיות במזרח אסיה שהיו בעלות ציביליזציה נושנה ומשקי-עם משלהן, ולפיכך לא נצטרכו – מלבד מתכות יקרות – אלא לסוג מסוים של מותרות אירופה (והמושבות בצפון אמריקה, שהיו מספקות בעצמן את רוב צרכיהן) שמשו מקום ממכר ממדרגה שניה, אם כי חשוב למדי. במדרגה ראשונה עומדים מבחינה זו בימים ההם שוב אזורי המטעים, כלומר – מושבות הולנד המגדלות את קני הסוכר והעץ המגוון (סורינס, קורקאו וברזיליה), האנטילים הצרפתיים ומערב-הודו הבריטית. בכל המקומות האלה הגיע חלק מן הנוטעים והסוחרים לידי עושר רב, ישוב העבדים היה גדול והמשק מרוכז היה כולו אך ורק במטעים. משום כך זקוקים היו לסחורות חוץ בספוק צרכיהם: מזונות היו מביאים מצפון אמריקה ותוצרת מעובדת מארצות שבאירופה.

מקום חשוב בקליטת התוצרת האירופית – שלדעתם לא עמדו עדיין כראוי על ערכו – תפסו גם אזורי המסחר בעבדים שבאפריקה. אמנם כאן לא היו חוגים אירופיים עשירים, אבל את מחיר העבדים היו משלמים עפ“י רוב לא במזומן, אלא בסחורה. בעד כושי אחד במחיר 25 לי”ש היו נותנים כמות סחורות שרשימתן ניתנה בזה עפ"י ספרו של י. וויליאמס (" History of the Liverpool Privateers ").

96 יארד של אריגים שונים, 7 מטפחות צבעונין, 3 Romallas, 45 ממחטות, מחבט-נחושת גדולה, שני רובים, 25 חביות אבק-שרפה, 100 אבני-רובה, 2 צרורות כדורים קטנים, 20 סכינים, 4 קדרות ברזל, 4 כובעים, 4 כפות, 4 חרבות, 6 מחרוזות של פניני-זכוכית, 14 גאון יין שרוף.

אם נזכיר כי מאות אלפי עבדים הוצאו מאפריקה – שאמנם חלק גדול מהם נקנה במחיר זו ורבים נחטפו אפילו בלא מחיר – נבין כמה גדולה היתה כמות הסחורות מתוצרת אירופה שנקלטה בשוקי אפריקה בתקופת הפריחה של מסחר העבדים.

על חשיבות השוקים באיי-הסוכר אפשר לדון לאור המספרים על תושביהם. באיי מערב-הודו הבריטית, למשל, היה מספר האוכלוסים בסוף המאה ה-18 כדלקמן:

מקום	לבנים	שחורים
יאמייקה	30,000	250,000
ברבדוס	16,167	62,115
גרנדה	1,000	23,926
סנט וינצנט	1,450	11,853
דומינגו	1,336	14,967
אנטיגואה	2,590	37,808
מונפרה	1,300	10,000
נויס	1,000	8,420
סנט כריסטופר	1,900	20,435
איי וירגיניה	1,200	9,000
בהאמס	2,000	2,241
ברמודס	5,462	4,919
בס"ד	65,305	455,684

לאחר כל אלה אפשר להבין את החשבון הפשוט שעושה סיר יאשיה טשילד, בספרו New Discourse of Trade (מש' 1693), מדי הוא נוגע בענין מערב-הודו, ואומר: (אנגלי אחד המעביד שם עשרה כושים יוכל – בהתאם לצרכי המזון והכלים וההלבשה שלו – לשמש מקור עבודה לארבעה אנשים באנגליה).

חשיבותו המיוחדת של השוק הזה לגבי תקופת ההתפתחות של התעשיה האירופית כלולה היתה בזה שכאן – במקום שרוב התושבים היו כושים – נמצא אחד השוקים המעטים לתוצרת פחותת ערך. בעלי-המטעים וחיל-הצבא היו מכניסים בעיקר סחורה מעולה וחפצי-מותרות, ואולם לרבו נמכרו כאן הסחורות הזולות, וביחוד ארגזי-פשתן זולים. יש אומרים שאפילו הבד השליזי היה משמש בחלקו להלבשת העבדים, ובקוש זה היה רב מאד עוד במאה ה-17. סוחרי ליברפול, מנשטסטר וגלזגו שלחו עוד במאה ה-17 אריגים וכלי-מתכת למושבות המטעים. בשנת 1734 נשלחו למושבות-הסוכר הבריטיות סחורות אנגליות בסכום 234,000 לי“ש, ובשנת 1786–87 – בסכום מיליון לי”ש וחצי. ערך האכספורט מצרפת למשבותיה הגיע בש' 1787 כדי 27,184,000 ליבר (סחורות תעשיה – כדי 15,263,000 ליבר, והשאר – סחורות מוכנות). את רוב האכספורט תפסו ענפי התעשיה, הטכסטיל והכובעים, ובעיקר היו אלה סחורות זולות וגרועות, אשר שמשו להלבשת העבדים, בדרך כלל אפשר לומר שבמאת השנים לאחר שחרורה של הולנד, כשעמי צפון-מערב אירופה נעשו מתחרים לארצות הפיריניאים, במסחרן עם מזרח-והודו ומערב-הודו – היה חלק המושבות במסחר העולמי אשר מעבר לים והלך וגדל, במשל 1700 – 1710 הגיע בממוצע במסחר האנגלי (אימפורט ואכספורט) עם צפון אמריקה, מזרח-הודו, מערב-הודו ואפריקה – ל 2 ורבע מיליונים לי“ש, כ – 20% מהמסחר הבריטי בכלל, ובמשך 1780–1770 היה הערך הממוצע 10 מיליונים לי”ש, כשליש מכל המסחר הבריטי.

הוא הדבר גם במסחרן של צרפת והולנד, נקל לשער את החשיבות הרבהש קבלה תנועת האניות, בהובלת סחורות אל המושבות ולנמלים המסחריים של אירופה, וכן בנין הצי הבאי, שנדרש להגנת אניות-ההובלה ודרכי-המסחר, מובן, שההתפתחות הזאת שמשה מקור רחב של עבודה ומחיה ליורדי-הים ולבוני-אניות, והובלת המשאות הביאה רווחים עצומים לעמי אירופה הימאים.

ג’ון קמפבל, אחד הבקיאים ביותר בתנועת ההתישבות של התקופה ההאי (יהוא גם בן שדורה) מדגיש את ערך ההתפתחות הנ"ל ברור למדי:

(כל הענפים הקשורים בבנין אניות ובהספקת חמרים הדרושים להן ולאנשיהן – קיומם נובע מאותן הסבות. גם ההובלה בפנים המדינה ולחו"ל היא רבת חשיבות ותוצאות, ולעתים עולה סחר ההובלה על ערך הסחורות עצמן. המזונות ושאר סחורות, הנדרשים לירודי-הים בנסיעותיהם הארוכות, מסייעת לעדוד רוב ענפי-התעשיה הקיימים אצלנו).

דברים אלה יהיו נוכחים בעינינו אם נשים אל לב שהצי האנגלי, למשל, חמישיתו שמשה רק לצרכי-מסחר עם מערב הודו, או שבשנת 1769 החזיקה אנגליה 1078 אניות עם 28910 ימאים רק לצרכי התחבורה עם מושבות צפון אמריקה. והוא הדבר בהולנד, צרפת, ספרד ופורטוגליה, אשר החזיקו את אניותיהן הגדולות כמעט רק לצרכי המסחר עם מושבותיהן מעבר לאוקינוס האטלנטי. עוד בתקופת השנים 1653–1631, בימי השלטון ההולנדי בברזיליה, מוצאים אנו – מתוך רשימות האניות של חברת הולנד – מערב-הודו, – כי בתקופה הנ"ל הגיעו לרסיף (פרנמבוקו) 819 אניות של החברה.

באמצע המאה הי“ז התחיל חצי הצבאי מתפתח במידה רבה עוד יותר מהצי המסחרי. בסוף המאה הי”ז, ימי ההתפתחות הגדולה לשטון הימי של אנגליה, נבנו בי“א שנים בלבד 207 אניות-מלחמה, כלומר –כעשרים אניות לשנה. לחמש השנים 10% – 1695 אשר הפרלמנט הבריטי יותר ממיליון לי”ש לבנין 45 אניות.

הרחבת הצי הצבאי של צרפת בימי קולבר – אף היא נעשית במהירות קדחנית. בעלותו לשלטון, בש' 1661, נמצאו בצרפת 30 אניות-מלחמה, וכעבור 20 שנה בערך, עלה מספרן כדי 244.

על התפתחות הצי המסחרי יעידו המספרים הבאים: בש/ 1629 נמצאו בכל אנגליה 350 אניות, בית הקבול לכל אחת מהן כמאה טונות ויותר, ובס"ה כ-40,000 טונה. בש' 1701 (לפי תוצאות המשאל של נציב המכס) עלה מספר האניות ל-3281, בית קבולן הכללי 261,000 טונה, ומספר אנשיהן – למעלה מ- 27,000. בש' 1791 עלה מספר האניות ל-10,423, ובית-קבולן – 1,168,469 טונה.

הצי המסחרי של צרפת הכיל בש' 1664 – לפי מספרים רשמיים – 2368 אניות, שבית קבולן היה 180,000 טונה בערך. אין למצוא סטטיסטיקה כוללת של הצי ההולנדי, אבל המאה ה-17 ועוד באמצע המאה ה-18, היה זה בלי ספק הצי הגדול ביותר, שבאירופה. פטי ( Petty ) אומד את בית-קבולן בסוף המאה הי"ז כדי 900,000 טונה, כלומר– פי חמשה יותר משל הצרפתי, וכמעט פי שנים יותר משל האנגלי בימים ההם.

תצרוכת הממלכה והצבא, הכרוכה בהתפתחות המדינה המודרנית, עלתה גם היא במהירות רבה בתקופה זו, על המרכנתיליות, וההוצאות הללו כוסו ממקורות ההכנסה המרובות של המסים והמכס. גם כאן יש להנהלת המושבות ולהגנתן ערך של גורם חשוב בהתפתחות הכללית. בנין המבצרים, החזקת הצבא, וההנהלה האזרחית שלהמושבות – כל אלה היו כרוכים בהוצאות רבות, – שהשפיעו גם על שוק הסחורות בצורה של הגדלת התצרוכת. כדאי לשים אל לב שבהודו למשל, עוד בחצי השני של המאה ה-18, היה הבקוש מצד שלטון המדינה והצבא גדול הרבה יותר מערך האימפורט לצרכי אוכלוסי המקום. בש' 1766 – 1768 הובאו למדינת בנגליה סחורות בסכום 624,376 לי“ש, בה בשעה שהוצאות השלטון הצבאי והאזרחי בתקופה זו היו כדי 3,971,836 לי”ש, ורובן (4/5 בערך) נבלעו ע“י תצרוכת הצבא. אם כי הסבה לרבוי ההוצאות הכללו כרוכה היתה בגודל השטח הנתון לפקוח האנגלים וברבוי המלחמות שבתקופה זו, ברם חשיבות ההוצאות הנ”ל בולטת לאור המספרים.

כיצד התקפה ההתפתחות הכלכלית בהתפשטות המסחר ופריחת התעשיה בארצות אירופה הצפונית-מערבית – תעיד כאן למדי עובדה אחת, לאמר התהוות השנויים בחלוקת האוכלוסים בין העיר והכפר, והגידול המהיר של ערי המסחר, החוף והתעשיה. אמנם, מגמה זו, לפני המהפכה התעשיינית, בולטת ביותר רק באנגליה, וזו ראיה נוספת לדבר, שבפתוח דרכי-הייצור הרכושניים צעדה אנגליה בראש עמי-אירופה, ואפילו באותה תקופה שמצד המסחר, תנועת האניות והעושר החיצוני היו הולנד וצרפת בבחינת מתחרים חזקים לאנגליה, ולפעמים – אף כעולות במעלה העליה. גריגורי קינג אומד את אוכלוסי לונדון עוד בסוף המאה הי"ז, ב-530,000 נפש. ואלה המספרים המשוערים לשאר הערים באנגליה:

ערי אנגליה	בשנת 1685 (מספרים משוערים באלפים)	בשנת 1760 (מספרים משוערים באלפים)
בריסטול	29,000	100,000
נורביטש	28,000	60–40
ליברפול	4,000	40,000
האל	-	24–20
מנשסטר	6,000	45–35
בירמינגהאם	4,000	30–28
שפילד	4,000	30–20

המספרים האלה מעידים ברור מה גדל כוח הקליטה של ערי החוף, המסחר והתעשיה, וכמה נתרבו אוכלוסי הסוחרים ובעלי-המלאכה בתקופת המשק המרכנתילי.

ב

מאמצע המאה הי"ז ואילך מתמעטת יציאת התושבים מאנגליה, הארץ שהיתה עד כה מרכז-ההגירה החשוב ביותר. הגדורים הולכים ופוסקים (באנגליה גופא) ורבוי התושבים נקלט במשך העממי, המתרחב מהר. רק כעבור מאה שנה בערך, באמצע המאה ה-18, משנכנסו המשק והחברה הרכושניים לתקופת מהפכה טכנית עמוקה, העומדת על סף החרושת המודרנית. מתחיל שוב לחץ הגירה מאנגליה. לפני כן היתה מתעוררת הגירה רק בשנים בודדות, שבהן גברה המצוקה מחמת פורעניות שונות. כזאת היתה, למשל, שנת 1709, שנת חורף איום וסכנת רעב לעובדי-האדמה באנגליה. הממשלה הכריזה שהיא מוכנה להעביר למושבותיה חנם את נתיניה הסובלים קשה ויש אומרם שנמצאו באמת בלונדון 30,000 איש אשר הועברו לאמריקה. אולם בהגמר מלחמת האזרחים הלך זרם המהגרים ודלל, ויחד עם זה נשתנה המבנה הסוציאלי של ההגירה. בינתים התחילו מגיעות מאמריקה ידיעות לקוחות מן המציאות – על קשי החיים במושבות השטחים בקרבת נהרות התחבורה, אש ר נפלו כבר ברובם בידי בעלים, ועל המהגרים החדשים המוכרחים להסתפק באדמה שבעומק היער. וענין השכירים על פי על פי חוזה לא נראה עוד איפוא כפותח סכויים מרהיבים ביותר, וכתוצאה מזה נמשכים עכשיו להגירה – במידה בולטת יותר מאשר לפני כן – אנשים מן ה(אספסוף) אשר במדינה: פועלים, ארחי0פרחי, אביונים, שאופי-הרפתקאות, אנשים הנפתחים לסוכני ההגירה וכדומה.

מצד שני התחילה אנגליה למשוך למושבותיה נתינים זרים, כי על-כן הכירה וידעה הממשלה מה רבה בשבילה חשיבות השוק הקולוניאלי, הן כבית-קבול לממכר-תוצרתה והן כמקור הספקה של סחורות קולוניאליות. במשך ההתפתחות המרכנתילית הגיעו הדברים לידי כך, שהמדינות ראו במשיכת כוחות-עבודה צעירים מארצות זרות למושבות שלהן טובה לעצמן והפסד לארצות ההגירה. ולפיכך ראה הצד השני חובה לעצמו לעצור עד כמה שאפשר את ההגירה מגבולותיו הוא. בשנת 1686 מוציאה הממשלה חוק האוסר למשוך מהגרים עפ"י חוזי שכירים. בשנת 1719 ואפילו בשנת 1750 ולאחריה, כשנתגבר שוב לחץ ההגירה,הוצאו חוקים האוסרים את ההגירה בכלל.

גם בגרמניה מוצאים אנו, משנת 1753 ואיל, אמצעים שונים ואסורים כנגד ההגירה; ואולם כל אלה היו לשוא, כי נופצו כרגיל אל סלע ההכרח הכלכלי. ולעומת זאת, במקום שהתנהלה לגבי המושבות פוליטיקה ישבנית פעילה, אי-אפשר היה להגשימה אלא בעזרת ההגירה מתוך כפיה או משיכת נתינים זרים. למושבות המטעים של הולנד, ברזיליה וסורינם – נמשכו, למשל, קודם כל, מהגרים יהודים, אשר מלאו תפקיד חשוב בפתוח מטעי-הסוכר, ועלו מהר למדרגת האריסטוקרטיה של הנוטעים.

צרפת אשר שקדה לעמוד במעלה אחת עם אנגליה מבחינת מושבות המטעים, וביחוד במערב-הודו, לא משכה כמעט כלל מהגרים זרים, ומה גם בלתי-קתוליים, ולפיכך כפתה את ההגירה על חלק מתושביה וגם אחזה באמצעים מיוחדים כדי למשוך את האוכלוסים להגירה. בשנת 1719 הוחל בעברת ארחי-פרחי, ואח“כ גם להעביר אנשי-צבא וליישבם במושבות. פוליטיקה זו נמשכה בתוקף גם בימי רישלייה וגם בימי קולבר. חברות האנטילים הצרפתים קבלו את הזכות (לצוד) ארחי-פרחי ושאר אנשים מסוג זה ולשלחם לאמריקה לעבודה. שיטה זו היתה בקויה העיקריים חקוי לשיטה האנגלית של העברת פולעים עפ”י חוזה. בשנת מות רישלייה (1642) נמצאו בס"ה 7000 צרפתים בגואדלופה מרטיניק וסן-דומינגו; ובשנת 1683 במות קולבר הגיע מספרם לעשרים אלף בערך. מובן כי המספרים הללו אינם כלל בגדר ההשואה עם המוני ההגרים הבריטיים לצפון אמריקה. קולבר שהיה רחוק מעניני הכנסיה יותר מרישלייה, נסה להתיר את ההגירה גם לאנשים שאינם קתוליים, וקודם כל להוגונוטים וליהודים. הוא שאף בכלל להחליש את השפעת אנשי-הדת על המושבות, אבל לפי שהשפעתם היתה חזקה מאד בחצר המלכות של צרפת – לא הוכתרו שאיפותיו אלו בהצלחה גדולה.

מקץ מלחמת שלושים השנים ושיבת המלכות ועד ימי המהפכה התעשיינית התחיל לחץ ההגירה פוחות והולך במרכזי המשק האירופי. אולם לעומת זאת התחיל הלחץ מתגבר בתחומי משק ממדרגה שניה. כלומר–בארצות נחשלות, שרק עכשיו הלכו לקראת אותה ההתפתחות, שהארצות המפותחות הגיעו אליה זה כבר. לפיכך מתרבים אוכלוסי המושבות אף בתקופה זו. כאן לפנינו חזיון המשותף לכל תקופות התנועה הקולוניאלית המודרנית, והוא ראוי ע“כ להדגשה מיוחדת. הרכושנות המודרנית (שעד סוף המאה הי"ט היתה מתפתחת בגבולות אירופה בלבד), לא התפתחה כידוע במידה אחת ובזמן אחד בכל ארצות אירופה. בשעה שארץ פלונית עוברת את כל הגלגולים והזעזועים של ראשית המהפכה הרכושנית, – מוסיפה השניה לשקוע עוד דורות אחדים בתנאי המשטר הכלכלי והחברותי של ימי הבינים. בה בשעה שארצות צפון-מערב אירופה נמצאו כבר בעצם תקופת המהפכה התעשיינית – עוד מתלבטת אירופה המרכזית בזעזועי המעבר של ראשית הרכושנות. בה בשעה שרשרת התעשיה פרושה זה כבר באירופה המרכזית, הנמנית כבר על אזורי הרכושנות המפותחת, אין מראה אירופה המזרחית אלא כמראה ארצות חקלאיות בראשית התעוררותן. ההבדלים הגדולים הללו בדרגות ההתפתחות משפיעים במידות שונות גם על התנועה הקולוניאלית, כי בהם תלויים אכספורט ההון ונדידת האוכלוסים וכל שאר התופעות, המלוות את התפשטות הקולוניאליות. אם רוצים לקבל תמונה שלמה – ולא סכימתית בלבד – של התנועה הקולוניאלית באיזו תקופה שהיא, – צריך להביא תמיד בחשבון גם את האזורים הצדדיים ממין זה. בתקופת המרכנתיליות למשל, יש לנו שני מרכזים צדדיים ממין זה. האחד – צפון אירלנד, שתושביו הסקוטים-אריים לא היו נתונים בסוף המאה ה-18 לשום לחץ כלכלי-חברתי חזק, מעין זה שנחת על אנגליה עדו 70–90 שנה לפני כן. מטעמי התחרות הרסו לגמרי השליטים והמחוקקים של אנגליה, בש' 1681, את תעשית הצמר והפשתן של גליל זה, ואף התחילו לנהל פוליטיקה של הרס כלפי מסחר הבקר החשוב ביותר לאירלנד. חוק הסבלנות מש' 1689 אשר על פיו הוקל למתבדלים האנגלים מהגזירות הקשות של קלרנדון, לא חל על הפרוטסטנטים הסקוטיים. עם רבוי המהגרים קשה היה לבעלי-האחוזות האריים להשיג פועלים שכירים בזול ולפיכך נאלצו לצמצם יותר ויותר את שטחי המזרע ולהפכם לכרי מרעה. דבר זה הגביר עוד יותר את לחץ ההגירה. עד שנת 1750 בערך יצאו מאות אלפי מהגרים מאולסטר למושבות אמריקה ובעיקר – לפילדלפיה ולטשרלסטון. המהגרים הללו תפסו בש' 1770 שליש מכל אוכלוסי פנסילבניה. מחוסר אדמה פנויה באזור החוף – נאלצו אח”כ להתקדם מערבה ונגבה, דרך הגיאיות של האליגאנים.

המרכז הצדדי השני להגירת האכלוסים בימים ההם היה במערבית-דרומית של גרמניה: סביבות הריין, שברצוולד ושווייץ הגרמנית. הגירה זו מתחילה מש' 1708 עם יציאת אנשי פפאלץ בהנהלת יהושע לבית קוכרטל, לניו-יורק, מקום שם יסדו את העיר ניובורג. בשנה שלאחריה באו 13,000 פליטים אומללים מפפאלץ לאנגליה ומשם נשלחו לצפון קרולינה ולפנסילבניה. עד אמצע המאה ה-18 יצאו בדרך זו מגרמניה לאמריקה כ-75,000 גרמנים; גם אלה התישבו על (הגבול) המערבי עד ססקיאנה ועמק שננדואה.

ג

מעין מאין כמוהו הדבר לראות כיצד השתקפה תקופת ההתפשטות הקולוניאלית החדשה של ארצות אירופה, המפותחות ביותר מבחינת המשק, בעמדתן האידיאולוגית כלפי התנועה הקולוניאלית. עד סוף מלכות ג’יימס הראשון אין הפובליציסטים האנגלים פוסקים לדבר על עודפי-אוכלוסים ולטעון להגירה המונית. בימי קרל הראשון נחלש קצת (המזמור) הזה, ומאמצע המאה הי“ז ואילך בא במקומו מזמור הפוך, וראשי הפובליציסטים באים מהר לידי מסקנה שאוכלוסי אנגליה מעטים, ויש צורך אפילו לאחוז באמצעים כדי למשוך לאנגליה אנשי-עבודה מחו”ל. סיר וויליאם פטי בספרו Discourse of Trade (מש' 1670) אומר בפירוש, שכדאי וכדאי להשיב את אנשי אנגליה החדשה לאנגליה הישנה. רוג’ר קוק אומר שאת הצלחת המתחרים ההולנדים בסחר המזרח יש לזקוף בעיקר לזכות אוכלוסיה הצפופים של מדינה זו. בצרפת ניסה הוגה הדעות המובחר של התקופה, י’ן בודן, לסתור את הדעות הספקנים והשמרנים באמרם כי צרפת מספיקה לעצמה כמו שהיא, ואין לה צורך לעסוק בנסיעות מסוכנות אל מעבר לים ובמפעלים קולוניאליים. הוא טען כנגד זה שמסחר הים ובעיקר המסחר בסחורות קולוניאליות כגון סוכר, טבק, תבלין וצבעים נחוץ לצרפת בבחינת הכרח חיוני להתקדמות החמרית והתרבותית.

לא קשה לעמוד על סוד הקשר הפנימי שבין התפיסות השונות בשיטת המרכנטיליות. לשם מה הצורך בישוב צפוף? כדי שיהיו נמצאים פועלים למכביר, ואפשר יהיה להעבידם בזיל הזול, על קצה גבול המינימום הדרוש למחיתם. עם הוזלת שכר העבודה (סעיף זה תפס אז מקום חשוב מאד בהוצאות האוצר) אפשר יהיה להגדיל במידה רבה ומהירה את התעשיה הארצית, ולהגביר את כח התחרותה בתוצרת זרה במסחר-החוץ, למען השבחת המאזן המסחרי יש צורך כמו כן לאסור את האכספורט החמרים הגלמיים ולסייע למשלוח התוצרת המוכנה. השבחה זו של המאזן המסחרי צריכה לשמש לא רק לסילוק האימפורט של סחורות קולוניאליות, תבלין וכו', כי אם גם להגדלת אוצרות הכסף והזהב של המדינה. המסחר עם עבר-הים יעשה באניות הארץ ובעזרת אנשים מאזרחיה, ועי"ז יפתח מקור חדש של רווחים בשביל הארץ ומקור עבודה לתושביה מסחר החוץ והשבת המאזן המסחרי – הם הצירים אשר עליהם תסוב כל השיטה. פריחת המסחר, התרחבות תנועת האניות והתעשיה – יבטיחו מעכשיו לממלכה – זו שבטלה בינתים בהחלט את תחומי היחוד של הערים ונסיכויות הנפות – את ההכנסה הדרושה לה בשביל צרכי הצבור ההולכים וגדלים, בשביל השלטונות המרכזיים המתחילים לצמוח, בשביל מחנות החיילים הקבועים והצי הצבאי. המדינה הלאומית המתחזקת מצדה תתערב באופן פעיל בהתפתחות זו ותנקוט בידה פוליטיקה כללית מסוימת, על מנת לעודד ולחזק את המשק העממי. אחד הגלגלים בהתפתחות הזאת הן המושבות, שעליהן מוטל לבקש מכשיר מסייע ורק מידת הצלחתן במלוי התפקיד הזה היא הקובעת את ערכן עליהן לקנות את תוצרת המטרופולין (ובמידה שאפשר – של המטרופולין בלבד) ולהמציא לה את הגלם הדרוש (במידה שאפשר רק לה בלבד) ובייחוד – חמרי בנין לאניות ולסחורות קולוניאליות. עליהן לשלם מסים ומכס, ואת סחורותיהם – ישלחו למולדת באניותיה היא או באניותיהן, בכל מעשיהן ועסקיהן עליהן לשמש מעין השלמה לארץ המטרופולין.

אופייני הדבר שבמשך כל התקופה הזאת משולבת הנהלת המושבות בהנהלת המסחר. שני הענפים הללו כפופים באנגליה לרשות אדמיניסטרטיבית אחת, והיא – (מועצת המחסר והמטעים). בהולנד, שלא יצאה כמעט מעולם מתחום התפיסה המרכנטילית לגבי הפוליטיקה הקולוניאלית, נקרא המוסד העליון להנהלת המושבות, עוד זמן רב אחרי כן, בשם “ Raad van Koophandel en Kolonien”, בצרפת היו הנהלת המושבות ותנועת האניות משולבות זו בזו. בש' 1669 נקרא קולבר לנהל את המוסד שהוקם ע“י לואי הי”ד בשם (מזכירות המדינה לעניני הים והמושבות); כועדה מיעצת למזכירות המדינה בענין זה שמשה אז המועצה המסחרית.

התפיסה בדבר המושבות בתקופה המרכנטיליות, כפי שנתגלתה בארגוני-ההנהלת הללו, היתה שליטה לא פחות ממאה שנים. טיבה יתברר לנו ביותר, אם נשים אל לב את השקפת בני הדור ההוא על הערך היחסי של המושבות השונות. לפי דרגת ההתישבות באות ראשונה המושבות הטרופיות והסובטרופיות, שמבחינת מרכנתילית נועד להשלים את המטרופולין. אחריהן באים איי מערב-הודו, שהם מקורות הסוכר, האינדיגו והזנגביל; החשובים שבהם – יאמייקה וברבדוס ואחריהם – אנטיגואה, מוטסרט וסנט כריסטופר, המושבות הבריטיות העיקריות. בהדרגה הולכת וגדלה גם חשיבות הודו שבה (וכן בסורנים, קורקאו ואזורי הסוכר של ברזיליה) נתרכזו ההולנדים. אחריה – ווירגיניה ומרילנד, שעיקר תוצרתן היה הטבק, כאמור לעיל. קרולינה שמסחרה היה זמן רב בשפל המדרגה, עולה לגדולה רק לאחר שבמקרה העניק רב-חובלים אחד ממדגסקר לאחד המתישבים שקיק מלא זרעי אורז, שתרבותו התחילה לתפוס מקום חשוב בעולם המסחר, גם הצרפתים ראו את מושבותיהם במערב-הווד – גואדלופה, מרטיניק, וכו' – כאבן-החן בנזרם הקולוניאלי.

לעומת זאת היו מזלזלים בשטחי-ההתישבות של האזור הממוצע, במידה שקשה לנו להעלותה על הדעת. זלזול זה היה (פועל-יוצא) הגיוני מההפרזה היתרה בערכן של המושבות המסחר והמטעים. המרכנתיליסטים אף לא ידעו בכלל אם יש למושבותיהן ביבשת אמריקה איזה ערך ממשי וקבוע בשביל מולדתם. יאישה טשילד, למשל, כותב כי (אנגליה החדשה היא הנטע היותר מזיק של בריטניה). סופרי הדור ההוא בקשו זמן רב להצדיק את קיום המושבות מדי חקרם את האפשרויות ליצור שם איזו תוצרת שהיא, אשר אין בה משום התחרות בתוצרת המטרופולין. תוצאות החפושים הללו היו דלות מאד, לפי שאף חמרי הבנין לאניות, אשר נמצאו במדינות אנגליה החדשה, היו משמשים עפ“ר לבנין אניות במדינות אלו גופן. רק לאחר שהוכיחו ווליאם ווד ואחרים, כי מושבות הצפון מספקות לאיי מערב-הודו את צרכי מזונותיהם בזול בימי שלום ומגדילים עי”ז את מקורות הכנסותיהם, – ובימי מלחמם יוכלו להצילה מרעב – רק לאחר זה נרגעו במקצת רוחות המרכנתיליסטים. אולם גם החוקרים הללו היו סבורים שהצלחת המושבות תלויה בעיקר בקיום השלטון הקולוניאלי במערב-הודו; (אילו אבדו – מאיזה סיבה שהיא – איי מערב-הודו, כי אז נעשו מושבות הצפון למעמסה בשביל הארץ המישבת).

כדוגמה מכריעה ביותר מבחינה זו יש לציין את המחלוקת שהסעירה את אנגליה אף בסוף מלחמת שבע השנים, לאחר כבוש מושבותיה של צרפת בקנדה ובמערב הודו (גואדלופה בש' 1759 ומרטיניק בש' 1762), השאלה היתה: אילו מקומות יסופחו לאנגליה ואילו יוחזרו לצרפת? סלע המחלוקת היה הבחירה בין גואדלפה וקנדה. הרוב נטו להעדיף את גואדלופה, בהדגישם את התועלת המסחרית שכבר הספיקה אנגליה להפיק בשנים המועטות, מאז תקעה לה יתד באיי-הסוכר. הם הטעימו את הסכנה שבדלדול הקרקעות של אחוזות-אנגליה הישנות במערב-הודו ותארו את הסכויים הטובים שבהגדלת אימפורט הסוכר והוזלתו. ואם לאחר כל אלה נצחו המצדדים בזכות קנדה. וגואדלפה הוחזרה לצרפת – הנה מצד אחד גרמו לכך החששות, שערכם היחסי של איי מערב-הווד בשביל אנגליה ילך ויקטן, ומצד שני – הובאו בחשבון צרכי ההגנה של השלטון ביבשת אמריקה, צרכים שמצאו את סיפוקם לפי פתרון השאלה בדרך הנ"ל.

במשך התקופה הזאת התפתחה המגמה החילונית בחיים התרבותיים של אירופה עד כדי כך שהגורם הנוצרי – וביחוד בצורתו הקנאית לשם רכישת נפשות – נסוג אחור. ככל אשר גברה התשוקה לרווחי המסחר, כן גדלה הזהירות ברגשותיהם של בני דת אחרת, שאפשר לנהל אתם עסקי-מסחר מכניסים. ההולנדים, למשל, בנסעם להודו, מבקשים לבוא עם המוגול ועם שאר נסיכי הודו בברית-מסחר שיתרונותיה מרובים; בחוזי המסחר אין זכר לדרישות דתיות. אמנם לפקידי החברה (בריטינה – מזרח-הודו) עורכים את סדרי התפלה כפי המנהג האנגליקני, ולשם זה מזמינים כומר בשכר מאה לי"ש לשנה. אולם בניגוד למנהגי השלטון הקודם של הפורטוגיזים, התירה כעת הנהלת החברה הבריטית חופש תרבותי גמור לכל הדתות.

לעומת ירידת ערכה של האידיאולוגיה הדתית בתנועה הקולוניאלית – מתחילים מסתמנים בתקופה ההיא צעדי ההצלחה הראשונים של תורת המשפט הבין-לאומי בקשר עם ההתפשטות הקולוניאלית. התקדמות זו קשורה, כידוע, בשמו של ההולנדי הוגו גרציוס, זה שהתקין צדוק-דין אידיאולוגי לשאיפת ההתפשטות של הולנד, כנגד טענות הבעלות והזכויות של ספרד ופורטוגליה. בספרו הידוע על משפט המלחמה והשלום ( “De jure belli ac pacis” ) ובפרק הי“ב מספרו “De jure praedae”, הדן בדבר חופש הים קובע הוא, זו הפעם הראשונה, באופן מדעי-משפטי את ההנחה, שזכויות הנסיעה בים משותפות הן לכל העמים, בניגוד גמור למושגים הרווחים בימים ההם, שלפיהם היה דין אחד לשליטה בים ולשליטה ביבשה. הנחתו זו, שהושלמה אח”כ ע“י התורה בדבר ימי היבשת ואזור שלשת המילים, נעשתה יסוד כל הדינים המודרניים הבין-לאומיים בעניני הים. הוכוח, אשר נתעורר ע”י גרוציוס ולא פסק במשך כל החצי השני של המאה הי"ז, מקורו היתה בעצם מריבה בגלל זכויות דיוג; לפיכך אנו רואים שבתחילה התקוממו כנגד הרעיונות המהפכניים של גרוציוס גם סופרים אנגליים (בראש וראשונה – ג’ון סלדן, בספרו Mare clausum שהופיע בשנת 1635 (וגם דניים ושבדיים, אולם ברבות הימים, כשגברו אצלם שאיפות ההתפשטות הקולוניאלית, ראו הם עצמם צורך להסתלק מהמושגים הנושנים בדבר האפשרות והתועלת של שליטת-יחיד בים. אולם הרעיון בדבר חופש התנועה בתקופה המרכנתילית ההיא – רחוק מלכלול בתוכו גם את הרעיון בדבר חופש-המסחר.

ד

תשומת-לבה של הפוליטיקה הקולוניאלית בתקופה זו ניתנת איפוא לשני מרכזים ראשיים: מצד אחד – הודו, איי התבלין והמזרח הרחוק, כדי לרשת שם את המונופולין של הפורטוגיזים ולהעבירו לידי העמים המנצחים; מצד שני – איי מערב-הודו, מקום שם אפשר לייצר בעזרת התישבות-מטעים, סחורות קולוניאליות חשובות, וביחוד – סוכר, רום, אינדיגו. צמר-גפן גלמי עוד טרם יתפוס בימים ההם מקום חשוב בעולם המסחר, כי תעשית האריגה והטויה של חוטי כותנה עוד לא היתה אז מפותחת באירופה, מבחינה טכנית. כמובן שלישי, אשר משך את אנשי הפוליטיקה הקולוניאלית בימים ההם, יש לציין כמובן את חופי מערב אפריקה, – מקור ההספקה של העבדים, אשר בלעדיהן אין כל ערך לאיי האנטילים ולמושבות המטעים ביבשת אמריקה. עוד בש' 1610 כובשים האנגלים את איי הברמודים; ודבר זה אך טבעי הוא לאחר שהאיים האלה נמצאים בדרך הים לוירגיניה; בש' 1625 כובשים האנגלים גם את ברבדוס, וכעבור שנים אחדות – גם את סט. כריסטופר, נויס, אנטיגואה ומונסטרט (המכונים בשם איים שכנגד הרוח) – Leeward Ls’ands ). האיים הקטנים הללו הוזנחו ע“י ספרד שתשומת לבה היתה נתונה בעיקר לקובה, האיטי, פורטוריקו ואימיקה. לפיכך נקל היה ליריבי ספרד למשוך לרשותם את האיים הנ”ל, ושם אוו להם מושב מבריחים, הרפתקנים ושודדים, אשר יכלו מכאן לחדור למושבות ספרד הטרופיות והמלבבות. בש' 1655 כובשים האנגלים את יאמייקה גופה. הצרפתים מתישבים, כאמור בגואדלופה, מארטיניק ולאטרוט; בש' 1659 כובשים הם את מערב האיטי, ובש' 1667 – את סנטה-לוציה. ההולנדים נאחזים באחדים מהאיים הקטנים, כגון קוראקאו, וביבשת אמריקה הדרומית (סורינם). באמצע המאה הי"ז משתלטים הם לזמן רב בברזיליה, בהנהלת הנציב החשוב הרוזן מוריץ פון-נאסאו.

ואשר להודו – הנה במשך דורות-מספר אבדו הפורטוגיזים את כל ארץ-המזרח העצומה (פרט לגואה, דיאה ושאר מקומות בלתי חשובים) אשר עלתה בידם לכבשה אך לא ידעו להחזיק בה ולנצלה. ירושתם עוברת אז להולנד, יחד אם איי המולוקים וזונדה. שרבים נכספים אליה. גם אי ציילון נופל בידי ההולנדים. מושבות-מסחר בריטיות שבקשו להאחז בקרבת הישוב ההולנדי באיים המאלאיים, נעקרות מן השורש באכזריות רבה. בש' 1622 נשחטו עד אחד כל התושבים האנגלים של אמבוינה. האנגלים ואחריהם הצרפתים נדחקים איפוא כמעט בעל כרחם ליבשת הודו. בש' 1639 הקימו האנגלים בהודו, בקרבת מדרס, את המבצר הבריטי הראשון סט. ג’ורג‘. באותו הזמן בערך נוסדו ישובים אנגליים חדשים, כגון מאסוליפטם ואריסה, ומאז מתרבה והולך בהדרגה אזור השפעה הבריטית. בש’ 1661 נתיסדה עיר בומביי במקום המושב סוראט ובש' 1696 הוקמה מצודת וויליאם. היא קלקוטה. בראשית המאה ה-18 קיימות כבר איפוא ביסודן שלש ערי-השלטון המרכזיות של הרשות הבריטית בהודו. בעוד זמן מה מופיעים גם הצרפתים, והם נאחזים הסוראט. נוסע אנגלי שבקר במקום ההוא בש' 1674, מתאר את המושב הצרפתי בדברים האלה: (יש להם שפע בנכבדים, יותר מאשר שפע בכסף; הם חיים בטוב, לווים כסף ומתהדרים). בש' 1674 רוכשים הצרפתים בחוף המזרחי שטח אדמה, 86 מיל דרומה ממדרס, והכפר הגדול שבסביבה זו מתפתח אח"כ ונעשה הנקודה החשובה ביותר של רצפת במזרח-הודו, והיא פונדישרי.

ה

הצורה הטפוסית והפוריה ביותר של התנועה הקולוניאלית בימי פריחת המרכנתיליות היא – חברת-המסחר בעלת-הזכיות. כאן, בשטח התפשטות המסחר הקולוניאלי, חוגגת היא את נצחונה הגדול, בה בשעה שביסוד מושבות היה כוחה דל מאד, אמור לעיל, וגם בהתישבות המטעים לא יכלה לפעול גדולות, כאשר נראה להלן. החברה הגדולה בעלת הטשרטר – עיניה נשואות בעיקר לעסקי מסחרה, ורק בעל-כרחה, מחמת לחץ התנאים, כוללת היא במסגרת פעולותיה, גם את ההנהלה ואת ההגנה על השטחים שבהם נמצאים סניפיה, מחסניה ומרכזיה המסחריים. חברת הטשרטר, היורשת האחרונה של המשטר הפיאודלי, מקבלת לצרכי עסקיה זכות שליון בחבלם הנמסרים להשפעתה. יש לה הזכות למנות ולפטר מושלים, לטבוע מטבעות ולאסור מלחמה. היא זכאית קודם-גל לעשות חוזים וביחוד חוזי-מסחר עם שלטונות אסיה ואפריקה. כדוגמא מין זה יש לציין, למשל, את הזכיון מש' 1692, אשר השיג Destandes מאת המוגול בשביל חברת הודו הצרפתית. לפי החוזה הזה התחיבה החברה לשלם למוגול סכום כסף מוסים, ותמורת זאת קבלו הצרפתים את זכות המסחר החפשי במחוזות בנגאל, אוריסה ובהאר, לפי אותן הזכויות שניתנו להולנדים: אלו ואלו שלמו מכס בשעור %½3. חברות-המסחר הראשונות ( Merchant adventurers ): עוד בראשית צמחיתן מתרחקות הן מהצורה הרופפת של (הקומנדה), זו שלשם משלוח-אניות מסוים היתה מאספת את הון-ההוצאות חלקים חלקים מן המשתתפים בעסק; הללו נעשות עכשיו חברות-מניות, ההשתתפות במפעל הקולוניאלי נעשית עתה לא בצורת אכספדיציה חד-פעמית, כמו שנהגה ה(קומנדה) לעשות, כי אם ע"ח הדיבידנדה של ההון הכללי. לא עבר זמן רב ומניות החברות הללו התחילו משמשות נושא למקח-וממכר בשוקים מסוימים, לפי המנהג המודרני.

צורה זו של חברת מניות התחילה מתפשטת ביותר בתקופה ההיא. גרמו לכך כמה וכמה סיבות שמקצתן הביאו לידי הבשלת תנאים נוחים ומקצתן לידי הכרח. את התנאים הנוחים יש לראות בעיקר בזה, שבימים ההם לא היה עוד העושר נחלת יחידם בלבד, כי הקיף כבר שכבות סוציאליות רחבות, שאפשר היה לשתף את הונן בחברות-מניות, שנית – נמשכים להשתתף במפעלים הנ"ל גם חוגים רחבים יותר (הסיטי בלונדון, אמשטרדם, אנטוורפון), שאינם רוצים עוד להשלים עם זכות המונופולין של יחיד-סגולה, שלישית – לאחר שנתקעה יתד נאמנה בהודו ובאפריקה – נתערבבו התחומים בין משלחות-המסחר השונות. רביעית – הקומנדה לא היתה מוכשרה למלא את התפקידים בשטח של בנין מבצרים והחזקת הצבא ושאר עניני הנהלה בתחנות עבר-הים. חמישית – ממקור הון צבורי קבוע יכלו החברות לשאוב אפשרויות-אשראי גדולות (אמנם נוצלו לפעמים בצורה בלתי הגונה).

בזמן קצר בערך נוסדו בכל מדינות-המסחר החשובות באירופה חברות-מניות כאלה, בעלות זכות שלון ומונופולין מסחרי, ונטלו על עצמן לעסוק בכל מיני עסקים קולוניאליים, אפשריים ובלתי אפשריים. כולן מתרחבות פחות או יותר ע“י משתתפים מתוך החוגים העליונים של הרכושנות המתגברת. ואפילו נזקים עצומים מתוך עסקי ספסרות לא הטילו זמן רב את אימתם. לא רק הולנד ואנגליה, שהלכו בתקופה זו בראש ההתקדמות של המשק העממי באירופה. ולא רק צרפת שבימי לואי הי”ד, רישלייה וקולבר הריהי עומדת במרום המדרגה של שלטונה הפוליטי – אף ארצות הצפון הקטנות, שדוקא בימים ההם מתחילות הן לרדת ממדרגתן, אף הן שוקדות להתחרות ביריביהן, המצליחים יותר מהן.

ההפליה לטובת חברות-המסחר המונופוליות נראית בימים ההם כדרך הבטוחה (להצלחה מעשית). בדנמרק, למשל, נתן בש' 1612 בפעם הראשונה זכיון-מונופולין לחברה אחת למזרח-הודו, דוגמת זכיונות אשר לחברות האנגליות וההולנדיות, וזו יסדה על חוף קורומנדל תחנות מסחר ושמרה עליהן זמן רב בפני מתקיפים שונים, ואעפ“י שההון העצמי שלה היה מועט בערך (200–150 אלף כתר). ומשנתבטלה חברה זו, מחוסר הון, באה תיכף אחרת במקומה, ובש' 1686 באה במקום השניה חברה שלישית, שהגיעה לידי התפתחות חשובה. מש' 1731 עד 1745 שלחה למזרח הרחוק לא פחות מאשר 31 אניות, וקבלה משם סחורות כדי 712 מיליון טאלר. מניותיה שערכן הנומינאלי היה 500 טאלר, היו עוברות לסוחר במחיר 1800 טאלר המניה (בש' 1752). בש' 1670 נוסדת חברה דנית למסחר עם מערב-הודו, וממלכת דנמרק מעבירה לרשותה את האי סנט-טומס, וגם רוכשת אח”כ לשם כך מצרפת כמה איים קטנים (סן-ג’אן, סן-קרוא). בש' 1755 מזכה דנמרק בהנחות מיוחדות גם חברה אפריקנית, בהון של רבע מיליון טאלר, הפורשת סניפים באזורי ממכר העבדים, ומנהלת שם את עסקי-הממכר הזה ביד רחבה. גם בשבידיה מקבלת בש' 1626 חברה אחת, שעסקה בלי הצלחה בהתישבות בדיליואר, את הזכות לייסד סניף בחוף שבצפון אמריקה – גויניאה האפריקנית, על מנת לקבל רווחים ממכירת כושים. גם חצי האי הפירניאי מנסה לחדש את ימיו כקדם ולשם זה מייסדים שם ברוח הזמן החדש חברות-מסחר ומזכים אותן בכל מיני הנחות ומונופולין. בספרד נוסדה בש' 1728 חברת בעלת זכות מונופולית בעניני הסמחר עם ויניצאולה, וזו מתקימת עד פרוץ המלחמה הצרפתית. בש' 1739 מתייסד מפעל כזה לגבי קובה, ובמשך עשרים שנות קיומו מזיק הוא בהרבה לתקומתה הכלכלית של המושבה הנ“ל. בפורטוגל מקבלת חברת-מסחר כללית בש' 1649 זכות מונופולין מאת הכתר בענין המסחר עם בראזיליה, ובש' 1689 מקבלת חברה חדשה את הזכות לגבי צפון בראשיליה. המיניסטר פומבאל, המבקש ללכת בפורטוגליה בעקבות המדינאים המרכנתיליים הגדולים של צרפת, מחקה את מעשיהם גם ביסוד חברות. ואמנם במחצית הראשונה של המאה ה-18 זוכה ליסבון שוב לתקופת זוהר ופריחה, ואלם דבר זה לא בא לה אלא בזכות מכרות-הזהב החדשים של בראשיליה, המזרימים לפורטוגליה אוצרות רבים ומגדילים מאד את הכנסות המלוכה. אבל מכיון שבהתפתחותה הכלכלית מפגרת פורטוגליה ללא-תקוה אחרי ארצות הצפון והמערב, המתעוררות לתחיה יותר חזקה – לארץ מעבר לזרמי הכסף והזהב מאמריקה. למעשה פונה הזרם הזה עפ”ר לאנגליה, בשמשו לסלוק תוצרת מעובדת, סחורות קולוניאליות ודגים. הארץ הולכת ושוקעת בחובות ליריבה החזק ממנה, וכעבור מזן קצר אין בתי-המסחר בפורטוגליה נראים אלא כסניפים בריטיים.

כל הנסיונות ההלו אינם, כמובן, אלא צל מהמפעלים הכבירים של הולנד ואנגליה – החרות ההולנדיות במזרח הודו ובמערב הודו, והבחרות הבריטיות במזרח הודו – אלה הנעשים, יחד עם חברות-מתחרים מעטון שבצרפת, למעצמות הכלכליות של התקופה הזאת, השולטות יותר ממאה שנים בחופים ובמרכזי המסחר של אירופה, אסיה ואפריקה, ומניחות את היסוד לממלכות קולוניאליות עצומות בהודו בואיים המלאיים. דמותן של אלה והערכת תפקידן בהתפתחות הקולוניאליות השתנו חליפות, הכל פי מידת האהבה והשנאה של המפלגות. לבני דורן נראו כפסגת הזוהר המסחרי, ההצלחה הכלכלית וכוח הסוחרים. ואלו בתקופה מאוחדת הוכיח נתוח הצלחתם העסקית – להתפתעתם הרבה של עריצי הדור הקודם – כי הצלחתם המסחרית של המפעלים הנ“ל היתה למעשה קטנה בהרבה מכפי שנדמה היה, כי לא פעם שלמו דיבידנדה ממקור הלואות וזמן רב היו (חוסים) בצל מאזני מסחר מזויפים. אולם גם אחרי כל אלה אין לכפור בעיקר לאמור שהחברות הנ”ל מלאו תפקיד עצום בהתפתחות ובפריחה של הרכושנות המסחרית; בצבירת ההון של אירופה חשוב ערכן לא פחות מביזת האוצרות ונצול מכרות הזהב בימי הכובשים. בחסותן מתחילה תוצרת יאוה, סומאטרה וציילון לחדור לצנורות המסחר האירופי, ולהעשות בהדרגה כוח מניע בחרושת המודרנית.

לא נפריז אם נאמר כי גדולת שלטונה של הולנד משולבת בתקופת הפריחה של חברותיה המסחריות במזרח הודו ובמערבה (ואף עניני המדינה ההולנדית בימים ההם כרוכים פע"ר בהנהלת החברות המסחריות). גדולת הולנד בעלם המסחר והאניות נמשכת מראשית יסוד החברה למסחר עם מזרח-הודו ועד תקופת המלחמות בין אנגליה והולנד בסוף המאה הי“ז; רק בתקופה זו מצליחים ההולנדים להפיק את מלוא התועלת הגנוזה בעמדתם, שכבשו לעצם במשך דורות בתורות מתוכים במסחר המותרות בין איטליה, הפירנאים ושאר ארצות אירופה, בתורת מובילי משאות בין הארצות הבלטיות והים התיכון ובתורת מקום-מעבר לאניות המהלכות ע”פ הרהיין דרומה. (בסוף התקופה הזאת העריך קולבר את הצי המסחרי הכללי של רצות אירופה ב-20,000 אניות-ים, ובהן 16000 בחלקה של הולנד בלבד… נוסדה חברת-בטוח גדולה. באמשטרדם נוסדה הבורסה הראשונה ושם נמצא השוק העולמי של הכסף, אשר הרבית הנמוכה שלו היתה מקור ברכה לתעשיה ולמסחר… הולנד היתה מעצמה גדולה באירופה, ועוד בש' 1704 היה לה צבא-יבשה בן 160,000 איש ¹. חברת הולנד-מערב-הודו, שנוסדה בש' 1603, לא היתה כידוע אלא התאחדות של חברות קולוניאליות שונות, שנהלו קודם את פעולותיהן זו בצד זו או כנגד זו, כגון חברת (יאוה מאיור) שנוסדה שנים אחדות לפני כן, או החברה הבראבנטית החדשה לסין, וכיוצא בה במידלבורג, רוטרדם וויר. ארצות הברית של הולנד אשר קוו לרווחים גדולים ממסחר הודו ההולנדי, פרטו את החברות הנ“ל ממכס האימפורט ותמכו בהן ע”י מתן נשק ותחמושת בשביל אניותיהן. אולם שפע היזמה המסחרית ללא הדרכה, והתפצלות הכוחות – הרעו למצב הענינים. החברות השונות התחרו זו בזו בדרכים רעים; המשלחות הבודדות היו חלשות מכדי עמוד בתגרות כנגד הפורטוגזים וילידי המקום, הנזקים באדם ובאניות היו גדולים לאין שיעור, ורק רכוז המסחר של מזרח-הודו יכול היה להושיע. רק לאחר מאמצים ממושכים, שנתקלו במעצורים רבים מפאת ההתפלגות של המחוזות והערים, הושגה סוף-סוף התאחדות החברות, בהשתדלות שלטון-המדינה. החברה המאוחדת קבלה את זכות המונופולין המסחרי בנוגע לכל האזורים אשר ממזרח לכף התקוה הטובה ועד מצר מאגילאן, כמו כן נתנו לה פטורי-מכס ל-21 שנה וזכויות שליטה גמורה בכל אזורי המונופולין שלה. הון החברה היה 6,440,000 פלורין (3000 פלורין מניה), ובו היו רשאים להשתתף כל תושבי הולנד. יותר מחצי הון המניות עלה בחלק הולנד בלבד, ורוב ההשתתפות ההולנדית עלה בחלקה של אמשטרדם. נמצא שבירת הולנד היתה לה ההשפעה החזקה ביותר על הנהלת עסקי החברה. גם מבחינה זו היתה החברה מעין בבואה מסחרית לממלכה ההולנדית, שכן בתחום הממלכה תפסה אמשטרדם עמדה מכרעת. בחשאי השתתפו בחברה גם אנשי אנטוורפן. שלטון המדינה השתתף בהונה בסך 150,000 פלורין, הסכום שעלה מס הזכיון. החברה התקניה לשכות באותם המקומות שבהם נמצאו עד כה חברות מיוחדות למסחר עם מזרח-הודו. למנהלי החברות הקודמות נמסרה הנהלת החברה החדשה המאוחדת. מספרם הכללי היה 60, ו-17 מהם נתמנו למנהליה הממשיים של החברה. תפקידי הלשכות היו חשובים ביותר, ולפי שעניני הסחורות והלשכות היו מסורים לרשותן ולא לרשות ההנהלה הראשית. האנשים שלידם נמסרה הנהלת החברה יו תדיר כאלה שכוח הכרעה להם גם בהנהלת המדינה. בפוליטיקה ההולנדית תפסו עניני המסחר את המקום המכובד ביותר והסוחרים הגדולים היו ע“כ גם ראשי המדברים בהנהלת המדינה; תועלתם המסחרית היתה העיקר וכל שאר האינטרסים–לרבות אף אלה שגנוזה היתה בהם אולי ערובה טובה לעתידה של הולנד – נדחקו במשך הזמן לצדדין, שלטון החברה המסחרית הפך את הולנד לרפובליקה מסחרית, וזו התפתחה בהדרגה למדינה של אוכלי-רבית, ואנגליה הצעירה, ארץ הרוכשנות התעשייתית, יכלה למוטטה בנקל, ואם אמנם הצבא, המושלם, וכל פקידי החברה חייבים היו להשביע שבועות אמונים גם לשלטון המדינה, הנה מצד שני נדמה היה כאילו המדינה היא שחייבת להיות כפופה ונאמנה לחברה, – בזכות ההלואות, המסים, התשלומים וההספקות שהיא המדינה – מקבלת מאת החברה. עוד בש' 1647, בשעה שחודשו זכויותיה של החברה, כבר היתה המדינה חייבת להן סכומים הגונים בחשבון אשראי והספקת מלחת. בש' 1655 נזדרזה הממשלה לחדש את זכויות החברה עוד לפני כלות תקפן, ובשכר זה ויתרה לה החברה על חלק החובות והעמידה לרשותה צי-מלחמה בן 20 אניה. וכיון שהתחיבות אחרונה זו הכבידה על החברה יותר מדי – כפרה את בטולה ע”י תשלום של שני מיליונים כתר ויותר. בש' 1700 שלמה 3 מיליונים חלף הערכת זכויותיה לעוד ארבעים שנה. בש' 1747 קבלה לרשותה גם את מס-ההכנסה של הולנד, ובזכות זו הוארך תקפה עד שנת 1774 בשכר 1,200,000 כתר. ולמנהל הראשי נתמנה בהזדמנות זו הנסיך לבית אורניה.

הדיבידנדה הממוצעת של החברה היתה בעשרים השנים הראשונות 22% לשנה. באמצע המאה הי“ז עלה שעורה עד 50%-45% לשנה, ובש' 1671 שולמו אף 60% רווחים עצומים כאלה שמשו מקור נחמה בשנים הרעות, שבהן לא יכלה החברה לשלם דיבידנדה מחמת הפרעונות הגדולים שנתחיבה בהם ע”י המדינה, אולם גם לאחר שהורעו מאד עסקי החברה, – עוד שלמה זו דיבידנדה ביד רחבה. במשך המאה הי“ח לא ירד שיעור הדיבידנדה למטה מ-½12 למאה, בשנים אחדות אף הגיע שיעור זה כדי 40–33 אחוז, וגדלו הממוצע היה כדי 25–20 אחוז. אין כל פלא איפוא, שבני הדור ההוא היו בטוחים כי החברה עולה כפורחת, וע”כ לא הססו לספק לה אשראי בלתי-מוגבל. עוד טרם נודע – או עוד טרם הושם לב לכך – שבשנת 1700 כבר הגיע עול חובותיה לאחד-עשר מיליון, לפי החשבונות הסודיים שפורסמו ראשונה ע“י רפאלס, הגיעו הכנסות החברה הולנד – הודו במשך 1696–1613 ל-350 מיליון כתר, וסכום הוצאותיה בתקופה הנ”ל – 310 מיליון. הרווח הנקי במשך המאה הי"ז עלה אם כן לארבעים מיליון כתר, מאותו זמן ואילך התחילו עודפי ההכנסות להתמעט קמעא-קמעא, ולפי שנתרבו ההוצאות – בעקב המלחמות ושכר-ההנהלה הרב – ובלעו את כל רווחיה המסחריים. הרווח הנקי שהגיע ל-17 מיליון בשנת 1713, ירד בש' 1724 למיליון אחד, ובש' 1730 כבר פנה הרווח את מקומו לגרעון של 7 מיליונים ויותר. משנת 1736 ואילך לא התקימה החברה אלא על אשראי בלבד, ובש' 1790 הגיעו חובותיה לכדי 85 מיליון, לכל הפחות, בה בשעה שערך סחורותיה לא היה יותר מכדי 20–17 מיליון.

ואולם בה בשעה שמאזני החברה תחילו מתרופפים יותר ויותר – הלכה הולנד והרחיבה את גבולותיה הקולוניאליים במזרח והתחילה מרחיבה את שלטונה הימי ביתר תקיפות, כאילו היתה היורשת היחידה והחוקית למלכות ספרד-פורטוגליה. הבעלים הקודמים נדחקו בהדרגה מעמדותיהם, והחברה ההולנדית יכלה כבר כעבור ארבע שנים לאחר הוסדה להאחז באיי המולוקים, במרכז אזורי התבלין. מאז ועד חוזה השלום בוסטפאלן, אשר על פיו הוכרה הולנד כממלכה אירופית עצמאית, כבשה מדינה זו עמדת-שליטה בכל האיים המאלאיים ובדרכי החבור למזרח הרחוק, מתוך מלחמות קטנות ממושכות כנגד אירופיים וילידים, מבלי לכוון את מעשיה לפי רגש היושר או חוזים או התחיבות שבשביתות-נזק. האיים הגדולים ציילון וגם מאלאקה, עבור לרשותה הגמורה, בש' 1619 יסדו ההולנדים ביאוה חברה מסחרית חדשה על שם העיר באטאוויה, ולאחר שדוכאו התקוממויות אחדות של תושבי יאוה, בשנות השלשים של המאה הי“ז, התחילה עיר זו עולה בהתפתחות והיתה לאחד ממרכזי-המסחר הקולוניאליים הגדולים בדור ההוא. בהיותה מיושבת סוחרים ופקידים מהולנד, תושבי יאוה וסין, מוקפה חל וחומה ומבוצרת ע”י חיל הונלדי – היה מראה בימים ההם כמראה עיר אירופית. תחנת החברה בפורמוזה עסקה במסחר בינים עם יפאן וסין, שהכנסותיו היו מרובות; כבאירופה כן גם במושבותיהם אשר באסיה, כבשו ההולנדים לעצמם את הובלת המשאות בין מרכזי המסחר והחופים העיקריים. הנסיעות לשם חקירה ותגליות (בעיקר בהדרכת הימאי הנועז טאסמאן) הביאו לידי גלוי אוסטרליה, גויניאה החדשה וזילנדיה החדשה, אולם בשטחים חדשים אלה, המאוכלסים בילידים דלים, לא היה לחברה כמובן שום ענין ותועלת.

אולם מגמת ההתפשטות של הולנד לא הסתפקה במזרח הודו בלבד. אך הרגישה הולנד כי יש לה הכוחות הדרושים לכך – התחילה לכוון את מאמציה הקולוניאליים גם לפאת מערב, לאמריקה, לשם כך נוסדה שם, בש' 1621, החברה הקולוניאלית למערב-הודו, שלחוג פעולותיה נכנס החוף המערבי של אפריקה, עד הכף, וחוץ מזה גם אמריקה. הון החברה היה כשבעת מיליונים כתר ותקנון פעולותיה היה כשל חברת מזרח-הודו. ואולם מכיון שבמערב היתה שליטת ארצות הפירינאים חזקים הרבה יותר מאשר במזרח ע“כ לא קל היה לחברה זו, ולהגיע לידי הישגים מסחריים, דוגמת אלה שהשיגה חברת מזרח-הודו, אחותה לפעולות. לפיכך התרכזה בתחילה עפ”ר בהברחת סחורות ומלחמת שוד, והצטיינה (בשרותים רבי-ערך לטובתה ולטובת מולדתה) כדרך שהיו ההיסטוריונים רגילים לומר במקרים כאלה. מש' 1621 עד 1636 נפלו ברשותה לא פחות מאשר 547 אניות ספרדיות ופורטוגזיות, שערכן היה 30 מיליון כתר ויותר. בשנת 1628 הצליח האדמירל פייט הין (שער היום נישא שמו לתהילה בשירה ובאגדה העממית של הולנד) לקחת בשבי, ליד חוף קובה, צי ספרדי שהוביל מטען כסף, בסכום 15 מיליון כתר. וכאשר הוחל אח"כ במערב אפריקה המסחר רב הרווחים בזהב, שן הפיל ועבדים – נפתח מקור אשראי רחב גם לחברת מערב-הודו. תשלום דיבידנדה בשעור 50–20 למאה עורר את הקהל לקוות שלחברה נכון עתיד מזהיר לא פחות מאשר לחברת מזרח-הודו.

בש' 1630 כבשה הולנד את פרנאמבוקו ועוד כמה נקודות חשובות בברזיליה. ההולנדים מצאו כאן מטעי-סוכר פורחים בשטח גדול, שנשארו עוד מימי שלטון הפורטוגיזים. לפי הדין-וחשבון של ון-דר-דוסנס, אחד המקורות העיקריים לתולדות הכלכלה של ברזיליה ההולנדית, נמצאו במושבה זו 166 טחנות סוכר, מהן 120 בפרנאמבוקו בלבד. מלבד זה היו שולחים משם לחו“ל טבק, עץ הבראזיל ועורות. ואעפ”י כן לא עלתה יפה התכנית בדבר יסוד מעצמה קולוניאלית הולנדית גם באמריקה, כדוגמת השלטון הקולוניאלי של הולנד במזרח-הודו, כבושי החברה בברזיליה היו נתונים בלא-הרף לסכנת התקפות מצד הספרדים והפורטוגיזים. כל מאמציו של הנציב, הרוזן פון-נאסאו, לא הועילו להמריץ את החברה שתותר על תשלום דיבידנדה, ותחת הזלת ממון תדאג לבצר את עמדתה ע“י בנין מצודות או פעולות-ישוב, ובשעה שהולנד הסתבכה במלחמתה הימית הראשונה עם אנגליה, לא החמיצו הפורטוגיזים את ההזדמנות והחזירו לרשותם בש' 1654 את כבושי החברה בברזיליה, בשלמם בעד זה פצויים בסכום 8 מיליון כתר, וגם מושבותיה בדרום אפריקה, פרט לחוף הזהב, ניטלו ממנה. החברה נתבטלה בש' 1674 ואולם מיד נוסדה אחרת במקומה. ותוקף זכויותיה הוארך מפעם לפעם במשך כל המאה ה-18. החברה החדשה מכרה או הכשירה מיד מה שנשאר לה לנחלה ביבשת דרום-אמריקה, והסתפקה בפעולותיה באיים ובסניפיה שבחוף-הזהב. עבודתה זו הכניסה לה עד שנות השמונים למאה הי”ח רווחים קבועים, אם כי לא חשובים ביותר.

כנגד שתי הבחרות הגדולות הללו, שנוסדו ע"י הולנד, יצאה להתחרות יריבה דומה להן בערך, והיא החברה הידועה בריטניה –מזרח-הודו, זו שהיתה גאון אנגליה המרכנתילים וכל אירפוה השתוממה לה. קוי התפתחותה דומים בהרבה לשל החברות ההולנדיות, ואף כאן מראה החקירה המדוקדקת שעסקיה לא היו אולי כה מזהירים מאשר נדמו לבני הדור ההוא. אולם שעור הכנסותיה אינו יכול לשמש קנה-מידה לא לגבי התפקיד אשר מילאה בהתפתחות הרכושנות האנגלית, ולא לגבי חשיבותה בהשלטת המרות המסחרית של בריטניה על פני האוקיינוס ההודי. על כל פנים בתקופת הזוהר של המרכנתיליות הבריטית היתה היא השלטון הכלכלי הגדול של לונדון. יחד עם (בנק אוף אנגלנד). מפעליה הם שמשכו מאמשטרדם ללונדון חלק גדול מן ההון שנצטבר במסחר הקולוניאלי.

בש' 1592 לקחו השודדים אנגלים בשבי ספינה פורטוגיזית, טעונה אבנים יקרות, תבלין וסחורות-משי, בספינה זו נמצאה תעודה, שחשיבותה גדולה אולי משל כל מטען באניה. תעודה זו, שצוינה בשם (רשימה רבת-ערך לכל השלטון והמסחר הפורטוגיזיים במזרח-הודו), גלתה לאנגלים סודות חשובים. לפי התעודה הזאת נערך התזכיר, שעליו הסתמכה המלכה אלישבע בש' 1600 (כלומר: שנים אחדות עוד לפני שהופיעה בעולם היריבה ההולנדית), בתתה לראש העיר ולסוחרי הסיטי שבלונדון את אגרת-הזכיון ליסוד החברה בריטניה-מזרח-הודו, כדי (לתת כבוד לאומה, להעשיר את העם ולהרבות את המסחר ותנועת האניות). השם הרשי של החברה היה “The Governor and Company of Merchants of London, trading of the East Indies”. גם לה ניתנה זכות מונופולין מסחרי בכל האזור אשר בין כף התקוה הטובה ובין מצד מאגילאן, מחוץ למקומות שנאחזו בהם כבר עמים אחרים, מידידי בריטניה. מלבד זה ניתנה לה הזכות להוציא בשביל כל משלחת 30,000 פונט מתכות יקרות, על מנת לקנות בהן סחורות הודו ולחזור לשלחן מאנגליה לחו"ל. החברה היתה זכאית גם להקים בה הנהלה משלה ולחוקק חוקים כל כמה שאין הם סותרים את החוק האנגלי.

על אף ההרפתקאות הרבות שעבור על החברה הנ“ל ע”י מלחמת האזרחים, הקהיליה, שיבת המלכות, מלחמת הודו והמהפכה הצרפתית, על אף התקונים והגלגולים שחלו בארגונה – העיקרי שבהם בש' 1708, עת נתמזגו שתי החברות (הישנה) ו(החדשה), המשיכה זו בעצם את עבודתה ללא הפסקה מש' 1600 ועד 1858.

אמנם שני המלכים הראשונים מבית סטיוארט הקפידו ביותר בענין הטשרטר שזוכתה בו החברה, ולא נמנעו מלתת זכויות-מסחר לגבי מזרח-הודו למקורבים שלהם, – בעיקר בשעה שהיו זקוקים ביותר לכסף, בשעת מלחמת האזרחים נתפלגו בעלי-המניות לשני מחנות שונאים, מלוכנים ומהפכנים. אבל בימי קרל השני זכתה החברה להנחות מרובות, ששכרן היה רב גם בשביל המלך עצמו. ביחוד גדל ערך האימפורט של המלחת ההודית, לאחר שהוחל להשתמש באבק-שרפה במלחמות המאה ה-17. כמו כן הורשתה החברה לרכוש קרקעות, לנהל מלחמה במדינות בלתי –נוצריות, ולגייס צבא במושבותיה ההודיות וגם באנגליה. אח"כ ניתנה לה גם הזכות לטבוע מטבעות במזרח-הודו. בש' 1668 הוריש המלך לחברה את בומביי, חלק מהנדוניה שקבל מאשתו הפורטוגזית, ואת העיר הזאת עשתה החברה למרכז הנהלתה בהודו. הזכויות הללו שהעניק לחברה קרל השני, יצרו את המסגרת אשר בה נתפתחה החברה ונעשתה במשך הזמן ליוצרת הקיסרות בריטניה-הודו.

רווחיה המסחריים, בשנים הראשונות לקיומה, היו עצומים ממש. בי“ב השנים הראשונות לא ירד הרווח הנקי בשום פעם – לאחר נכוי כל הנזקים באניות ושאר אסונות – למטה מ-100%, ובדרך כלל היה שעורו 200% ויותר. מטען המשלחת השלישית (בש' 1608–1607) כולל כמות של קרנפול, שנקנתה בסכום 2949 לי”ש ונמכרה בלונדון ב-36,287 לי“ש. הרווח הנקי של עסקי המשלחת הזאת בכללה הגיע כדי 234%. למרות כל הפורעניות שבימים ההם – הגיעה החברה לידי כך, שבסוף המאה הי”ז היה בכוחה לספק הלואה בת שני מיליונים לי“ש (ברבית של 8%) לממלכה שהיתה תמיד שקועה בחובות בגלל עסקי מלחמותיה. בשכר הלואה זו הוארך תוקף זכויותיה של החברה, ולאחר שחל שנוי בארגונה היה עליה לספק מלוה חדשה בת 1,200,000 לי”ש. סכום זה גדול פי שלשה כמעט מאותו סכום שיכול היה להלוות לממשלה בנק או אנגלנד, הוא הבנק הממלכתי של אנגליה. שער המניות של החברה עלה בש' 1677 כדי 245% בש' 300–1700 ובש' 1683 – 500%. המלחמות גרמו לירידת ערך המניות (בש' 1700 – בס"ה 37%), וירידה זו היתה אחת הסבות שגרמה לתמורה בארגון החברה.

מובן, שגם בחברה הבריטית, דוגמת יריבתה ההולנדית, היה הרבה מן המופרז ומן המנופח במה שנוגע לרווחיה המזהירים ולשערי-מניותיה הגבוה. סבך המלחמות עם הולנד וצרפת וילידי הודו, הוצאות ההנהלה, מתנות וגם שוחד, שבלעדיו אי אפשר היה להגשים למעשה את זכויותיה המסחריות בהודו – כל זה בלע סכומים עצומים ואכל את כל הרווחים. במאה ה -18 לא עלתה כמעט הדיבידנדה למעלה מ-10%, ויש שירדה אף למטה מ-8 ומ-7 אחוזים. סוף דבר שגם החברה בריטניה – מזרח-הודו התחילה שוקעת בחובות, אשר הכבידו על הנהלת עסקיה (בש' 1676 הגיעו חובותיה, לפי אומדנה, כדי 600,000 לי"ש).

לעומת ההיקף הכביר של חברה זו נראו שאר חברות-המסחר הבריטיות המזוכות (חברת אפריקה, מערב-אפריקה, מפרץ הודסון וכו') כקטנות ביותר; אבל לא תמיד היה כן הדבר מבחינת הרווחים המסחריים, חברת מפרץ הודסון, למשל, שנוסדה בש' 1617 רק לשם מסחר פרוות בצפון אמריקה, והונה העצמי היה בס“ה 100,000 לי”ש בערך, הצליחה לצבור בעשרים שנותיה הראשונות רווח נקי בסך 100,000 לי"ש. מש' 1690 ועד 1800 שלמה חברה זו דיבידנדה בשעור לא פחות מ-70–60 אחוז לשנה, ועד היום הזה קימת היא כחברת-מסחר פרטית, הנושאת רווחים הגונים.

גם בצרפת נוסדו בתקופה ההיא הרבה חברות-מסחר מזוכות, כגון חברת אכדיה, חברת קנדה, סנגל, גויניאה ועוד. ואלם רובן לא התקיימו אלא שנים-מספר, ולכל היותר כמה עשרות שנים. עסקיהן היו זעומים למדי ואף אחת מהן לא היתה דומה אף במקצת – מצד החשיבות – לחברה ההולנדית או הבריטית. גם במקצוע זה יש לזקוף את ההתחלות החשובות לזכות יזמתו ועינו הפקוחה של קולבר, שלא קמץ בהשפעה ובתמיכות מקופת הממשלה ובלבד שיכונן שלטון צרפתי אדיר, השקול כנגד מפעליהן של השכנים הצפוניים. הוא ארגן מחדש את חברת הודו המערבית, שהובטח לה מונופולין מסחרי לגבי איי מערב-הודו, קין, יבשת אמריקה הצפונית, כל השטח שבין אריזונה ואורינוקו, וגם האזור האפריקני מכף ורדה עד כף התקוה. אולם עסקי החברה הזאת לא היו מזהירים כלל, ובשנים מועטות הפסידה ½3 מיליון ליבר. בש' 1673 נאלצה לבקש רשות למכור את אחוזותיה במערב אפריקה, וכעבור שנה אחת הורע מצבה עד כדי כך שהממשלה לא ראתה מוצא אחר אלא לפרק את החברה.

תכנית רחבה עוד יותר התקין קולבר לחברה הודו-המזרחית, שנתייסדה על ידו בהון של 15 מיליון ליבר. כל כבושיה בדרום ובמזרח, של כל האוצרות המינרליים וכבוש העבדים, הובטחו לה לקנין עולם, בתנאי שתשקוד על קיום המשפט הצרפתי והפולחן הנוצרי במקומות שלטונה. ממשלת צרפת השתתפה בהון הרשום בשעור חמישית אחת, והבטיחה לבחרה תשלומי פרסים הגונים חלף כל משלוח סחורות לחו"ל וחלף משלוח סחורות קולוניאליות לצרפת. כדי להקנות לחברה עמדה במזרח הודו – הציע קולבר לממשלת דנמרק שיתן לה בהלואה שני מיליון פונט מלח, בתנאי שתסכים למכור לצרפת את תחנת-המסחר שהחזיקה בחוף מלבר (עסקי התחנה היו רחוקים משכר וקרובים להפסד).

אחת המטרות העיקריות של קולבר בהתפשטות קולוניאלית זו היתה – נצול מסחרי של מדגסקר. אולם מכל תכניות החברה לא נשאר לאורך ימים אלא סניפה המוצלח פונדשרי, אשר נזכר לעיל. בשנת 1719 הועברו זכויותיה לחברת-הודו המפורסמת, שנוסדה ע“י ג’ון לאה ( Low ) בהון של מאה מיליון. חברה זו נטלה על עצמה לאחד את כל המפעלים הצרפתיים אשר מעבר לים ולרכז בידה את כל ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת. מתוך אמון בכשרונו המסחרי של הסקוטי הנ”ל – תלו אנשי צרפת בחברה זו תקוות מזהירות. היא בלעה קמעא קמעא את כל יתר החברות, וכל אחד קוה שחברה זו, אשר לרשותה עמדו אמצעים מרובים וכוחות-הנהלה מצוינים, תביא רווחים גדולים. לפיכך קפץ הקהל על מניותיה ובמשך שבועות מעטים עלה ערך המניה מ-500 פרנק (כתחילה היה מחירה רק 300 פרנק) עד 20–18 אלף פרנק. נקל לשער את אכזבת ההמונים משנתברר כי עסקי החברה אינם מביאים את הרווחים המזהירים המקווים. ומה גם לאחר שהתחילו לקבל ידיעות בלתי משמחות ביותר מהשטח הגדול שנועד להתישבות צרפתית בסביבות המיסיסיפי. הספסרות המבוהלת הביאה נזקים רבים לקוני המניות, ורבים מהם נתערער מצבם עד היסוד. בהלה אחזה את הקהל, ובן רגע נתגלגל שער המניות במדרון; כעליתן כך היתה ירידתן, בסוף 1724 הוכרח ג’ון לאה – והוא בזוי והרוס – לעזוב את צרפת בהחבא. אעפ“י כן הוסיפה החברה להתקיים ולהמשיך את עבודתה, ובאמצע המאה הי”ח הגיע הונה כדי 160 מיליון ליבר בערך. אולם את ישוב אדמת לואיזיאנה הוציאה החברה עוד לפי כן מתכנית פעולותיה. את הזכיון ללואיזיאנה השיבה לממשלה תמורת פצויים, ומאז ואילך התמסרה רק לעסקי תחנותיה במזרח-הודו.

בעסקי החברות המזוכות הללו, – הנושאים העיקריים של ההתפשטות הקולוניאלית בתקופה המרכנתילית – בולטים כמה וכמה קוי-אופי משותפים. כל הבחרות הנ“ל – עניה ועשירה, קטנה וגדולה, במזרח הודו ובמערבה, הולנדיות, בריטיות וצרפתיות – כולן היו אצות להעשיר כל הפוליטיקה שלהן היתה חדורה תשוקה נמרצת לקנות בזול המכסימלי ולמכור ביורק המכסימלי, ולצמצם ככל האפשר את ההוצאות של הנהלת העסקים ולהמנע כל כמה שאפשר מחכוכים בקשרי המסחר, כדי להגדיל את הכנסות העסקים. התוצאה היתה שהחברות הנ”ל – לא לבד שהן עצמן לא עסקו בעניני התישבות, אלא שאף בקשו בכלל לעכב את התישבותם על יוצאי אירופה, כדי שלא יפגע המונופולין המסחרי שלהן אף כל-שהוא. מעולם לא נתנו את דעתן על עניני ההנהלה של אזוריהן המסחריים. כל זמן שמצב העסקים היה בסדר בעית הקרקע לא היתה בתחילה קיימת כלל לגביהן. שטחים לנחלתם רכשו להן רק מתוך הכרח, כלומר – כשהיה להן צורך להקים מצודות ושאר אמצעי הגנה בשביל סניפיהן המסחריים ומחסני סחורות. התישבות אירופית שם לא היתה רצויה להן גם מטעם זה שחששו לסכסוכים עם ילידי המקום, אשר בגללם יהא צורך להרבות בהוצאות הגנה לשם בטחון הצבור, החברה ההולנדית במזרח-הודו, למשל, שלא תמיד עלתה בידה למנוע לגמרי את פקידיה וחייליה לשעבר ולהשאר במושבות, השתדלה להכביד עליהם את התישבותם, כל כמה שאפשר לסחור עם האירופים – נאסר עליהם בהחלט וגם עם הילידים הותר להם לסחור רק במידה מוגבלת. אחד המושלים המובחרים שהיו לחברה, ג’ון פטר קואן, הציע למנהליה (בשנת 1630) להתחיל בשיטת התישבות תכניתית, בהראותו להם כי ישובים הולנדיים יחיו הרבה את המסחר ויבטיחו את השליטה בשבטים ההודיים. אולם אלה לא שעו לדבריו, המנהלים חששו להוצאות הכספיות שבהתישבות ומנעו מאת המושל את חיל-ההגנה הדרוש; בהזדמנות אסרו גם את הגירת הנשים, באשר – כן אמרו – נקל להן ללדת באירופה מאשר בהודו.

על תקופת שלטונה של החברה הבריטית במזרח-הודו כתב אחד הסופרים לאמור: ²

“הרדושים הפרימיטיביים של הודו, הכובשים האפגניים או המונגוליים, שהיו לפעמים אכזריים לגבי יחידים, הקימו לפחות בימי שלטונם אותם בנינים נהדרים, המזדמנים כעת על כל צער ונראים כמפעל של נוע מבני-ענק.. החברה לא פתחה אף מעין אחד, לא חפרה אף באר אחת, לא בנתה אף תעלה אחת ואף לא הקימה גשר אחד לצרכי ההורים”.

עד ראיה אנגלי, ג’יימס ווילסון, ³כותב גם הוא ברוח זו:

“במחוז מדרס ישתומם כל אחד למראה מפעלי ההשקאה הענקיים שהוקמו לפני דורות רבים ועקבותיהם קיימים עד היום הזה… הבנינים העצומים הללו נבנו כמעט כולם לפני 1750. בימי מלחמת החברה במושלים האנגליים, וגם – עלינו להודות בדבר – בימי שלטוננו בהודו הגיעו המפעלים הללו לידי חורבן”.

את עניני ההנהלה הפנימית הניחו החברות בדרך כלל בידיהם של הנסיכים ילידי המקום על פי חוזים מיוחדים והנסיכים הללו היו אחראים רק לתשלום מסוים של כסף ושוה-כסף. באילו דרכים יצברו מנתיניהם את הכמות הדרושה של קרנפול, פלפל, אורז, ובתקופה מאוחרת יותר גם קפה ושאר סחורות, – דבר זה היה מסור לרשותם הגמורה של הנסיכים. החברות לא דאגו כל לסדור חלוקת הקרקעות ולא למידת צדק בעול המסים. שטחי-כבוש אחרים שלא היו בהם נסיכים ילידים, השכירה החברה ההולנדית במזרח-הודו לקבלנים סיניים, שהיו בבחינת שרי-המסים של החברה. החברות היו רחוקות כ"כ משאת בחובותיהן ובתוצאותיהן הצבוריות, עד שבתחילה אף נסו להתחמק מהוצאות ההגנה. ממשלת אנגליה טרחה הרבה כדי להמריץ את חברתה שתטפל בה ביסוד נקודות מבוצרות בהודו. ואולם החברה החזיקה בשלה: מסחר ורק מסחר. נקודות-משען הצבאיות הראשונות נוסדו רק לאחר-כך בשעה שגבר לחץ התנאים והממשלה איימה לתת את זכיון המסחר של החברה ליריבים מסוכנים.

ברם, עם כל החסרונות הבולטים בשיטה הישבנית של החברות המזוכות הגדולות, הנה הפוליטיקה שלהן – השלילית מבחינת ערכה – תהא בעינינו טבעיות והגיונית, אם נבוא לבחון אותה באמת-המידה של הרכושנות המסחרית בימים ההם, שלא הרחיקה ראות ועיניה היו נשואות רק לעושר שאפשר לעשותו בנקל. והן נושאי הרוכשנות ממין זה היו החברות הנ"ל.

למעשה נתברר כי בכל מקום, שבו הסתבכו החברות בסכסוכי המלחמה ובתפקידי-הנהלה מורכבים – שם ירדו רווחיהן המסחריים במידה מהירה ומבהילה. בכל מקום שבו הוטלו תפקידי התישבות על החברות בעל-כרחן, לא ניטשטשה הסתירה שבין אופיה של התישבות ובין הדרך הישבנית של הבחרה. כך היה לא רק בצפון אמריקה (כאשר צוין לעיל) כי אם גם באיזור מושבות המטעים, באיי מערב-הודו, שבהן בקשו חברות צרפתיות, הולנדיות ואנגליות לבסס התישבות של מטעים.

לאור הסתירה הזאת יש לראות גם את הסכסוך שבין הנציב ההולנדי בבראזיליה, הרוזן מוריץ פון-נאסאו, ובין החברה ההולנדית שבמערב-הודו. הנציב שהיה כנראה חכם ישבנות וכלכלה ממדרגה גבוהה יותר (אף ההיסטוריונים הפורטוגיזים מודים באדיבותו, בישרו, ובסבלנותו) – תכן תכניות, דאג לענין ההתישבות בשטח של (הולנד החדשה), כדי להגביר את הייצור ולחזק את חוגי המהגרים מהולנד – הריהו דורש לנהל התישבות שיטתית, לשים לב לעניניהם של מגדלי-הסוכר בשעת גביית חובותיהם לחברה, להגביר ולצייר היטב את הגדודים הקולוניאליים. ואולם מנהלי החברה – רק אצים להעשיר, ועיניהם נשואות אך לשוד ולביזה של ישובי השונאים.

הניגוד שבין החברה והנציב בולט יפה בשני המכתבים (מיום 10 באפריל ו-10 באוקטובר 1642), אשר קבל הנציב ממועצת התשעה-עשר, היא הנהלת החברה (הצטוט עפ"י Waetjen, עמ' 126):

“התביעה לחיילים חדשים עוררה ממש את חמת ההנהלה הראשית. המנהלים הודיעו שקצה כבר נפשם לגייס מדי פעם בשביל המושבה חיילים חדשים, הבולעים סכומים עצומים, וסוף דבר שהמאזן מסתיים בגרעון ולא ברווח. ליוהאן מוריץ וליועצים העליונים ניתן רמז ברור שיואילו בטיבם לנהוג רק לפי הפקודות הנשלחות מהולנד, ואל יעשו הכל כטוב בעיניהם. וגם נציבות רסיף נדרשה ליחס שבאדיבות וכבוד, אגם מכתביה לחברה. האדונים צריכים לזכור שמנהלי החברה ובעלי-מניותיה שואפים קודם-כל לכך שהונם המושקע בברזיליה ישא פרות, והכפלת משלוח הסוכר חשובה ע”כ יותר מבנין נשרים יקרים. רוע מצבה הכספי של החברה מחייב קודם-כל קמיצים מכסימליים בהולנד החדשה".

כעבור שנתים התפטר הנציב ממשרתו, מתוך אכזבה ומרירות לאחר שנצח הגיונה של חברת-המסחר. אולם לא עברו שנים מרובות ובכוח אוחו (ההגיון) שכלה החברה את בראזיליה ההולנדית, שהיתה ארץ של התישבות ולא איזור מסחרי צפוף-אוכלוסים כמזרח-הודו.

מידת הגיון זו גרמה שגם הפוליטיקה המסחרית של הבחרות המזוכות השתלבה לתוך המסכת הכללית. כדי להשיג רווחים הגונים היה צורך מצד אחד לייקר כמה שאפשר את סחורות-הממכר העיקריות של החברות, ומצד שני – לשקוד על שמירת המונופולין המסחרי שהן, לבל יפגע אף כל-שהוא.

בשאיפה לייקר את הסחורות היתה החברה ההולנדית שבמזרח הודו מסקנית ועקיבה עד קצה האפשרות. לא לבד שנתנה הוראות לילידים איזה תבלין עליהם לגדל ואיזו כמות עליהם למסור לחברה – כי אם גם לא חששה לאסור בכלל את הייצור בכמה איים ולשרוף את סירות הילידים, שלא יהא שום מקום להברחה. כל שנה היו המושלים מטעם החברה מסיירים לעתים מזומנות את המקומות שבהם נאסר הייצור, והיו משמידים את היבול בלא רחמים, ולעומת זאת היו גם מקומות כאלה שבהם היו כופים על האוכלוסים סוגי ייצור מסוימים. חוק הכפיה בדבר גידול הקפה ביאוה ההולנדית – בטלה הממשלה רק בש' 1872.

גם בשאיפתן למטרה השניה – שמירה מוחלטת על המונופולין המסחרי – התנהגו החברות בלא חמלה. באכזריות רבה היה הדין נמתח לא רק על נתיני העמים האירופיים שהתחרו בהן, כי אם גם על בני האומה עצמה, אם הללו לא נמנו על החברה. זה היה הצד השוה שבכל החברות הבריטיות וההולנדיות שבמזרח-הודו: כולן כאחד תפסו את זכויות המונופולין המסחרי שלהן בצורה כזו, המתירה להן לעשות כלה בכל (האורחים הבלתי-קרואים) ולעקור את המסחר בגנבה מצד המתחרים האירופיים, ההולנדים, צרפתים ואנגלים הקימו שורת תחנות. רק כדי למנוע את מעשי ההברחה מצד מתחרים. אולם התרחבות פעולותיו של המסחר הרכושני מנעה מהם את האפשרות לשמור על המונופולין שלהם לאורך ימים.

שיטת מונופולין זו יצרה במשך הזמן נגודים בין החברות ובין כוחות ההתפשטות של הרכושנות המסחרית לא רק בשטחי הזכיון של הבחרות מעבר לים, כי גם בארצות המטרופולין גופן, נגודים בין חוגי-מסחר רחבים, שבקשו להשקיע מהונם בחברות הנ“ל, על מנת להשתתף בהכנסתן, ובין אנשי החברות שבקשו להסתגר כל כמה שאפשר ולהנהיג מעין מונופולין ברווחים גם לגבי בני ארצם. לפי תזכיר שהוגש בש' 1681 למלך אנגליה ע”י סוחרים נכבדים מלונדון, היו לחברת מזרח-הודו 550 בעלי-מניות, אולם רוב המניות נמצאו למעשה בידי 40 איש בערך. הבקוש למניות החברה הזאת לאחר שהצטברות ההון המסחרי הלכה וגדלה, לא יכול איפוא למצוא את ספוקו, וכאן הסבה לכך שסוחרי לונדון היו מתקיפים מפעם לפעם את הזכויות היתרות של החברה. בין המתקיפים הללו אנו מוצאים גם קבוצת יצרני אריגים בריטיים, אשר ראו את עצמם נפגעים ע"י האימפורט של אריגים יקרים מהודו.

אותה הבעיה עמדה גם בפני החברה ההולנדית באמשטרדם. בש' 1748 הגיעו הדברים לידי כך שהנסיך מאורניה נעשה מושלה ומנהלה העליון של החברה ולידו עברה הזכות למנות את הפקידים החשובים ביותר. המשרות הנכבדות של החברה התחילו עוברות בירושה. חלוקת הכבודים נמסרה לבתי-מסחר אחדים מהגדולים ביותר, וההנהלה הממשית היתה לא בידי בעלי-מניות, אלא בידי פקיד אחד, עורך-הדין של הבחרה. ממשלת הולנד גופה, שלה היתה החברה חייבת למסור דין-וחשבון של פעולותיה, תופשי השלטון בה היו מבני המשפחות ה(נכבדות) ואלה לא גנו מעולם את פעולות החברה, כי פחדו פון יבולע עי"ז לאמון האשראי הניתן לה מצד הצבור.

גם שיטת-ההנהלה הפנימית של החברות, היחס לפקידות – יש בה קוים בולטים משותפים לכולן. גם בשטח זה דאגו החברות בעיקר לצמצם ככל האפשר בהוצאות ההנהלה ולשמור בהקפדה על המונופולין המסחרי שלהן. שיטה זו הביאה לידי מעילות חמורות, שמהן לא נקתה אף אחת מהחברות הגדולות. עוד סיר תומס רוא, אחד הצירים הבריטיים הראשונים בהודו, ציין את הדבר שלחברה יש פקידים יותר מדי, ובמשכורת זעומה. (בחרו לכם פקידים טובים והמעיטו במספרם) – היתה עצתו, אמנם בשתי החברות שבמזרח הודו היה שכר הפקידות נמוך מאוד, שלא בהתאם למהלך עסקי החברה. ולא עוד אלא שאסור היה לפקידים לעסוק במסחר על חשבונם; על פקידי החברה ההולנדית הוטלה השגחה כה חמורה שאפילו על מכתביהם הפרטיים לאירופה הוטלה בקורת, ובשובם לארצם היה עליהם למסור לחברה את כל רשימותיהם, וביחוד – מפות גיאוגרפיות. ברם, שכר זעום ואסור על עסקים פרטיים – תרתי דסתרי הם. בשטח פעולותיה של החברה הבריטית במזרח הודו היה האסור הזה קיים כל הזמן, אף בימי הנהלת Clive (1768–1765) ועד ימי ווארן האסטינגס, שנהל את הודו כמעט באותם הדרכים שבהם נהל ורס את סיציליה בימי קדם. הפקידים אחזו ע“כ בכל מיני מעילות והברחות כדי להשלים את החסר למחיתם. בשעת החמוש של אניות או הציוד של בתי-חולים – היו גונבים בלי בושה. פקיד אחד במחלקת הכספים של החברה ההולנדית במזרח הודו השאיר במותו רכוש בסך 50,000 לי”ש ויותר, לאחר שעבד במשרתו בס"ה שלש שנים. המושלים הראשיים הרויחו מאות אלפי לירות לשנה. היו מקרים שאניות החברה טבעו בים, בדרכן לאירופה, רק משום שהפקידים עמסו עליהן סחורות – מעסקיהם הפרטיים – בכמות שלא יכלו לשאת. בבנגאל קיימת היתה אגודת פקידים וסוחרים (חפשיים) שעסקו על חשבונם במסחר גלוי עם בטאוויה. אגודה זו נקראה בהלצה בשם (החברה הקטנה).

זמן רב היה הדבר כן גם בפקידות הצבאית. אף הקצינים רואים את מקצועם בעיקר מצד הרווחים, וספסרות פרטית היתה גם אצלם ענין של יום-יום. חיילי הגדודים היו על פי רוב נחותי דרגא, והצי – שבו היה תלוי הרבה גורל החברה וגדלה – אף הוא לא היה חסר דופי; גם כאן שאפו להוזיל ולקמץ כל כמה שאפשר, ובתנאים אלה היתה, כמובן, המשמעת רחוקה מאוד מהמדרגה העליונה. אבל לא היו שנים מרובות ולחץ התנאים יצר את הסדר הדרוש. הסכסוכים והמלחמות, שבאו בעקב ההתפשטות של הרכושנות המסחרית בתקופת המרכנתיליות, עוררו את הצורך בבנין צ’ים ממלכתיים – קודם כל בריטי וצרפתי – ובריאורגניזציה של חיל היבשה.

ו

שרשי הסכסוכים הללו, כפי שכבר נרמז לעיל, חבויים בהתחזקות המדינה הלאומית ורבוי התערבותה הפעילה בהתפתחות המשק הלאומי, ובהתנגשות שפרצה בין אחדות מהמדינות הללו, במלחמתן על המונופולין המסחרי. התפתחות זו מתגלה ביחוד בחוזי-המסחר הבריטיים, ובעיקר – בחוקי תנועת האניות, שרבים רואים בהם את סמל כל התקופה, אם כי למעשה מתגלה בהם רק אותה מגמה עצמה, שהשפיעה בימים ההם על כל המעצמות שבאירופה. גם בחוקי השייט מתגלה התפתחות פנימית משלהם. חוק-השייט הראשון, שנקבע בש' 1650, הוא פרי מלחמת האזרחים ויש לראותו כאמצעי הגנה מצד הקהיליה. בתחילה אין תפקידו אלא לכונן את שלטונו של הפרלמנט האימפריאלי כנגד המושבות האומרות למרוד במלגת הפרלמנט המנצחת, לאסור את המסחר מצד אניות זרות עם המושבות (כדי למנוע את העברתם של אנשים שהם אויבי העם). אולם כעבור שנה אחת בלבד מתקינים המחוקקים פקודה חדשה העוברת בהרבה את גבולות התפקידים הנ"ל, בהקדמה לחוק-השייט השני בולטת כבר ברור מגמת ההתערבות החדשה של הממלכה: (להגדיל את תנועת האניות ולעודד את השייט של האומה, כדי להרבות בעזרת השם את הרוחה והבטחון של הקהיליה).

עפ“י החוק הזה ניתן מונופולין ההובלה, בתחומי הממלכה הבריטית, לאותן האניות אשר נבנו באנגליה גופה או במושבותיה, ואשר בעליהן ופקידיהן – נתינים בריטיים הם. מאסיה, אפריקה ואמריקה – אסור היה להביא לאנגליה ולמושבותיה כל סחורה שהיא באניות שאינן מסוג הנ”ל. ואשר לאירופה – לא הותרה הובלת סחורות באניות זרות לאנגליה, אלא אם האניות והסחורות שיכות לארץ אחת. כל סחורות האימפורט צריכות היו להגיע ישר מארץ המשלוח או הייצור של הסחורה, בלא כל זיקה לנמלי בינים. העובר על זה צפוי היה לעונש חמור: האניה הוחרמה, והמטען שבה דינו היה כדין סחורה מוברחת.

ברור איפוא שהחוק השני נועד להגן על עניני הספנים ובוני האניות. הצרכן וגם בעל-התעשיה שבאנגליה לא לבד שלא נהנו ממנו, כי אם גם נפצעו על ידו, כי בגלל החרם על היריבים ההולנדיים, שתנאי ההובלה שבהם היו אז זולים יותר וגם משוכללים יותר מבחינה טכנית, נתיקרו באנגליה המצרכים השונים, הסחורות הקולוניאליות והחמרים הגלמיים. ולפיכך בשעה שהוציא קרל השני את חוק השייט השלישי, לאחר שיבת המלכות, דאגו להרחיב את החוק בצורה כזו, שתרכוש גם את אהדת הצרכן הבריטי לטובת הפוליטיקה הכלכלית הלאומית. ההרחבה כלולה היהת בעיקר בזה שמעתה נקבעה שורה ארוכה של סחורות מתוצרת המושבות, שמותר היה לשלחן רק לאנגליה, אירלנד, וולס או ברוויק. אלה היו הסחורות שיש להן משום חשיבות יתרה למשק האנגלי, כגון: טבק, סוכר, זנגביל, צמר-גפן, אינידגו ושאר חמרי-צביעה. על כל אלה הוטל איפוא מונופלין בריטי מוחלט… הצרכן האנגלי היה מובטח מעתה בהספקת הסחורות הנ“ל די צרכו. ואשר לא נמכר באנגליה גופה – אפשר היה למכור ברווח הגון לארצות אחרות; נמצא שגם הצרכנים, גם הסוחרים, בעלי התעשיה והימאים – כולם באו על שכרם. ולא זאת בלבד: אם ניתנה זכות בכורה לקונה התוצרת הקולוניאלית – מובן מאליו שדבר זה היה קשור בהנאת-גומלין, כלומר במתן זכויות-בכורה ליצרני המושבות. ואמנם התוספת בחוק מש' 1663 קובעת בפירוש, כי כל התוצרת האירופית הדרושה למושבות תשלח להן רק מחופי אנגליה, אירלנד, וולס וברוויק. עד אז היו האניות האנגליות מובילות סחורה הולנדית או גרמנית ישר מאמשטרדם או מהמבורג ליאמאיקה, ווירג’יניה או אנגליה החדשה. וכיון שבדרך ישרה זו לא היה צורך בתווך אנגליה – ברור שמחיר סחורה בשביל אנשי המושבות לא נתייקר ע”י הוצאות תווך יתרות. ואולם מעתה הוכרחו כל האניות, שהובילו סחורה למושבות, לעשות את דרכן אך ורק מחופי אנגליה ואירלנד כנ“ל – כלומר, להקיף את הדרך ולהרבות בהוצאות הובלה. מובן מאליו שעי”ז נתיקרה הסחורה הבאה מחו"ל ונחלש כוח התחרותה. רק סחורות מעטות, כגון מלח ויינות מאדיירה, היו פטורות מהגבלה זו.

כל השיטה הזאת החמירה ביותר בתוקף החוק מש' 1696, אשר על פיו רחפה על כל המושלים והפקידים הקולוניאליים המתרפים במלאכתם סכנת פטורין וקנס בסכום אלף לי"ש. דבר זה הביא לידי סדר-משמרות מיוחד בנמלים, מלחמה בעבריינים ובמבריחים, בקורת-מכס חמורה, וקשיות-לב בשעת החרמת הסחורה. שיטת המשמרות והבקורת עוררה סכסוכים והתנגשויות בין הרשות והאניות הזרות. התנגשויות גררו התנגשויות, ופקודות ההחרמה עוררו התמרמרות חזקה מאד צרפת והולנד הוכרחו להגיב על זה ולמדוד לאנגליה במידתה. סוף דבר שבין אנגליה מצד אחד ובין הולנד וצרפת מצד שני פרצה שורה ארוכה של מלחמות, שנמשכו כמאה שנים, ורק עם תבוסת נפוליון חלה בהן הפסקה.

עם התפתחות ההתישבות המסחרית גבר הצורך בהגנה על דרכי המסחר, כי בטחון הדרכים אשר שמשו מעתה לא לנסיעות הרפתקנים, כי אם לקשרי-מסחר קבועים, נעשו הכרח חיוני בשביל הארצות המשותפות במסחר העולמי, קודם-כל נצטרכו אלה להחזיק במקומות, שבהם אפשר היה לצייד את האניות במים מתוקים. בימים ההם, בטרם ידעו לזקק מי-ים, היה הכרח גמור להצטייד במים לשתיה בכל הדרך. צורך זה במים מתוקים היה תנאי הכרחי להצלחת התנועה הימית, כשם שאח“כ נעשה הצורך בפחם לתנאי הכרחי כזה. צריך היה איפוא להקים בדרך תחנות להספקת מים. חוץ מזה ניתנה תשומת-לב מיוחדת למצרי-ים ומצרי-יבשה, למעברים ולאיים לחופים הטבעיים, שמהם אפשר היה לפקח על דרכי המסחר על צד היותר טוב ולמנוע את הברחתן של סחורות; ואום כאן היה גם פתח פתוח לסכנה של מצור על דרך המסחר. לפיכך בוטלת נטיה חזקה מצד המעצמות הקולוניאליות המסחריות לבצר לעצמן נקודות-משען אלה בדרכי המסחר העולמי. נטיה זו מתגלה גם בדרך האוקינוס למערב הודו, וגם בדרך להודו מסביב לכף, וגם בדרך למזרח ע”פ הים התיכון. הנה כי כן מקימה לה אגליה תחילה בברמודה ובאיי באהמה את הכבש אשר בו תעלה אל האנטילים; האזורים ואיי כף-ורדה נשארים ברשות פורטוגליה רק משום שמדינה זו נעשתה, בש' 1703, לבת-לויה נאמנה של הממלכה הבריטית. ספרד מגינה על עניניה בתחום דרך זו באמצעות האיים הכנריים ופורטוריקו. בדרך הים להודו כובשים ההולנדים בשנת 1651 את האי סנט-הלנה (כאשר ראינו לעיל) ואת הכף. גם מאוריציוס עובר בתחילה לרשותם, ואולם בש' 1710 מוכרחים הם לוותר עליו, ובש' 1715 עובר זה לצרפת, וסוף-סוף הוא מתגלגל לרשות אנגליה, דרך גלגולים כזאת עוברת גם על ציילון. צרפת תוקעת לה יתד באי (ריאיניון) ואולם גם הוא עובר אח"כ לאנגליה. בדרך הים התיכון כובשים האנגלים בש' 1704 את גיברלטר, המשמש לא רק צומת החבור עם הים התיכון, אלא גם מטרה אסטרטגית מיוחדת נודעת לו בימים ההם: להפרדי בין הצי הצרפתי שבים התיכון ובין האוקינוס האטלנטי. אנגליה לוטשת עין – עוד בימים ההם – גם למלטה וקפריסין, והיא כובשת אותם רק במאה ה-19 בתנאים חדשים.

בתקופה מאוחרת נשתנו תפקידי השמירה על דרכי החבור. במקום הספקת המים באה הספקת הפחם, ואח“כ – הנפט. לבעיה מיוחדת נעשה אז הבטחון לגבי הכבלים שבים. דרכי החבור הולכים ומתפשטים מבחינה גיאוגרפית. מתוספת הדרך למזרח הרחוק ולעבר האוקינוס השקט. ואולם אותה השאיפה לכבוש ולבצר נקודות-משען בדרך הים – הפכה בינתים למקור תגרות וסכסוכים בינלאומיים. התפתחות זו הביאה לידי תוצאה כפולה בהיסטוריה הפוליטית של העולם: ראשית, נתרבו המלחמות הבינלאומיות, שאת טעמן אשפר להבין רק מתוך התפתחתו ההתישבות בתקופה המרכנתיליות; ושנית – חזית המלחמות הולכת ונסוגה יותר ויותר לתוך אזור המושבות. דבר זה אמור בכל התקופה אשר מ-1650 ועד 1763, בנוגע למלחמות בין הולנד ואנגליה, מלחמות לואי הי”ד, מלחמת הירושה הספרדית, מלחמות הים בין אנגליה וצרפת, ולבסוף מלחמת שבע השנים. בחוזי השלום מתחילות להסתמן יותר ויותר – בגלוי או בסתר – המטרות הקולוניאליות של המלחמות. דבר זה הוא נכון לגבי חוזה ברדה מש' 1663, וחוזה אוטרכט וגם לגבי חוזה אאכן מש' 1748 וחוזה השלום בפריס מש' 1763. במשך כל התקופה הזאת נמשכת כמעט ללא הפסק שורה ארוכה של מלחמות, הפורצות בגלל סכסוכים האופיניים למשטר המרכנתילי. שנות שלום, ולא שנות מלחמה, היו אז בגדר דבר יוצא מהכלל.

הסכסוכים הראשונים מתחילים עם התחדדות הניגוד שבין אנגליה והולנד, בש' 1654–1652 באה בעקב חוקי-השיט של קרומוול, שעוקצם נועד בעיקר כנגד הולנד, זו היריבה המסוכנת של אנגליה בהובלת סחורות ובתנועת האניות. המלחמה נגמרה בהכרעה מוחלטת לטובת אנגליה. לפי חוזה השלום הוכרחה הולנד להודות בחוקי השייט הבריטיים, ויחד עם זה – להסתלק ממחשבתה בדבר דכוי המסחר האנגלי בדרך של התחרות חפשית. על חטאים בדבר השגת גבולם של האנגליים בהודו – נאלצת היא לכפר בתשלום פצויים ובויתור על סט. הלנה. המלחמה הזאת מביאה גם לידי כך שברזיליה ההולנדית עוברת לרשות פורטוגליה.

התקופה השניה בסכסוכים שבין אנגליה והולנד מתחילה בש' 1664, כשאנגליה הכריזה מלחמה ע להולנד כתגובה לעמדה האויבת של החברה הולנד מערב-הודו באפריקה. הפעם צרפת מהססת תחילה ופוסחת על שתי סעיפים, ואולם אח“כ מצטרפת היא בגלוי להולנד, היריבים מתנגחים זה בזה בכמה וכמה מלחמות-ים גדולות, אולם נשק המלחמה לא הביא הפעם לידי שום הכרעה. אפילו המגפות והשרפות שבאו על לונדון בש' 1666 – לא שברו את קשיות-ערפה של אנגליה. רק לאחר שצרפת הכריזה מלחמה רשמית על אנגליה – הוכשרו התנאים לברית-שלום, אם כי לואי הי”ד התרפה מאד בקיום חובותיו לבני בריתו: יותר משהיה מעונין בהכרעת המלחמה לטובת אחד הצדדים – היה מעונין בהמשכת המלחמה כדי להחליש את שני יריביו גם יחס. המדינאים האנגלים שבלכתם לועידת השלום בברדה עשו תחילה חוזה חשאי עם לואי י“ד, כדי (להפריד בין הדבקים), האמינו כי יוכלו לדבר קשות עם השונא הבודד. ואולם כאשר דמו כן היה: מעשה-גבורה נועז מצד ההולנדים הכתיר אותם בעטרת תהילה והביא קץ דרמטי למלחמה. ביוני 1667 נכנס הצי ההולנדי, בהנהלת האדמירל די-רויטר, למעלה התמזה והשמיד אניות אחדות של האויב. (זו הפעם הראשונה והאחרונה) – כותב מאקוליי – (שמעו אזרחי לונדון רעם של כלי-תותח מצד השונא). המסע על פני תמזה הוא שהחיש את ברית-השלום בברדה. חוקי השייט נשארו, כמובן, בתקפם, ואולם נקבעה בהם הגבלה חשובה המתירה להביא לאנגליה סחורות גם באניות הולנדיות העושות את דרכן על פני הרהיין, מגרמניה ומדרום הולנד. ההולנדים התחייבו למלא את דרישות אנגליה ולתת כבוד לדגל האנגלי במימי בריטניה. ואשר לכבושים טריטוריאליים – יש לציין שחוזה השלום בין אנגליה והולנד היה רצוף מבחינה זו (הנאת גומלין). אנגליה קבלה את צפון-אמריקה ההולנדית, ומעתה הוסב שמה לניו-יורק (ע"ש הדוכס מיורק), ולעומתה קבלה הולנד לרשותה את סורינם, אשר בה נסו האנגלים להתחיל בהתישבות לפני שנים אחדות. סביבה זו לא היתה דלה באוצרות טבעיים, וההולנדים אף סבורים היו שעשו כאן עסק לא גרוע. ואשר ליחסים בין אנגליה וצרפת – הוסכם עפ”י חוזה השלום שכל אחת תשיב לחברתה את השטחים הנכבשים. לפי זה קבלו הצרפתים חזרה את סקוטיה החדשה לאחר שהאנגלים החזיקו בה י"ג שנה. רק אנגלים אחדים מרחיקי-ראות, כגון סיר ג’ון דאונינג, התנגדו לכך באמרם כי יש שם (נהר באורך 300 מיל, ומכרות העשירות ממכרות ניו-קסל, והוא המקום היחידי באמריקה שיש בו פחם, לפי ידיעותינו). לפי ההשקפה הכללית בדור ההוא היתה החזרת אנטיגואה, מונסרה והמחצית מאי סנט-כריסטופר שנמצאה קודם בידי האנגלים – חשובה יותר מיבשת שלמה באזור הממוצע.

עם שתי המלחמות הנ“ל התחילה ירידתה של הולנד בתורת מעצמה ישבנית גדולה, וכוח התחרותה באנגליה או בצרפת הולך ורופף. מבחינה צבאית נעשית היא יותר ויותר בל-לויה לאנגליה. אולם עשרה ומסחרה אינם מתמעטים על-ידי כך. כאז כן עתה שמורה להולנד זכות השתתפותה במסחר שמעבר לאוקינוס, במסחר הים המזרחי והים התיכון, וכן שמורה לה זכות ההובלה ברבים מנמלי אירופה. ערי הולנד מוסיפות עוד זמן רב לרכז בתוכן הון מזומן, ומדינה זו משמשת בדור ההוא שוק-הממון הבין-לאומי של ארצות אירופה. מאידך גיסא מתחילה ספרד – ודבר זה אין לראותו כמובן כהתפתחות שבקו ישר, אלא כהשתלשלות שבנפתולי דיפלומטיה – להיות כפופה לפוליטיקה הקולוניאלית של צרפת. סכסוכים קולוניאליים בתחום הדת והמסחר משמשים עוד בימי קרומוול תואנה למריבות עם המעצמות הפרוטסטנטיות בצפון. הספרדים גם סרבו להכיר בישובים זרים באיי האנטילים ומזמן לזמן השביתו את מנוחתם. המסחר הבריטי, השואף להתרחבות, דורש לבטל את המונופולין בהובלה אל מושבות ספרד, דרישה העומדת לכאורה בניגוד גמור למשטר הזמן. (דומה זה כאילו באו לבקש את שתי עיניו של מלך ספרד) אמר הציר הספרדי. וכיון שהמשא-ומתן לא בא לידי עמק-השוה – נמלכת אנגליה וכובשת את יאמייקה (בש' 1654), ללא הודעת מלחמה, וגם תוקפת את סן דומינגו. במלחמה שפרצה אח”כ הושמדו הרבה אניות של ספרד, פורטוגליה שנלחמה עדיין בימים ההם על שחרורה מעול ספרד, זוכה כמובן לתמיכה גלויה מצד אנגליה. בתורת גמול מצטרפת פורטוגליה לאנגליה בפוליטיקה הבינלאומית ומתירה את המסחר האנגלי במושבותיה אשר במזרח הודו. מעשה זה דוחף את ספרד לצד לואי הי"ד וקולבר, ביחוד מאז התעוררה שאלת הירושה הספרדית, כלומר – השאלה מי יהא בעתיד שולט בכבושים הקולוניאליים הרבים של ספרד מעבר לאוקינוס, ויחד עם זה – גם השליט בסיציליה ובניאפול של ספרד ובמסחר המזרח. ראוי אולי עוד יותר לציין את נטית הפוליטיקה הצרפתית לספח לצרפת את הולנד הספרדית (כיום שטחי בלגיה בערך). הגשמת התכנית הזאת עשויה היתה לחזק את צרפת, מבחנה מסחרית וימית, במידה כזאת (ערי בלגיה עשירות ורבות תעשיה, נמל אנטוורפן משובח ומצוין), שמוכרחה היתה לעורר חששות מצד אנגליה, פן תעלה עליה צרפת בסחרה, תעשיתה וציה, ומה גם שהפוליטיקה הכלכלית המרכנתילית של קולבר סיעה במידה מרובה לפריחתה הכלכלית של צרפת. ספוח הולנד הספרדית לצרפת – לגבי הולנד היה פירושו שתעשה תלויה מבחינה כלכלית בשכנתה אשר מדרום, עד כדי להעשות מעין מחוז ימי של צרפת.

הנה כי כן היחסים הבילאומיים הולכים ומתחדדים ויותר מכל מתחילים להתבלט הניגודים שבין אנגליה וצרפת. סבך הניגודים המרכנתיליים מן ההכרח היה שיסכסך זו בזו את שתי המעצמות הגדולות. בצפון אמריקה ובמערב-הודו היו שטחי שלטונן סמוכים זה לזה. במזרח-הודו היתה נטושה ביניהן מלחמת התחרות חזקה. בדרכי-המסחר העולמיים היו אניותיה מזדמנות יחד; במסחר שבגנבה עם מושבות ספרד היו נאבקות על כל יתרון מינימלי; גם באימפורט של עיקרי התוצרת הקולוניאלית, וסוכר ביחוד, היו מתחרות זו בזו. כל עוד משלו הסטיוארטים באנגליה – היתה ידידותם המסורתית עם בית המלוכה הצרפתי מונעת התפרצות של איבה גלויה. ואולם אך עברה שנה אחת אחר מפלתם – וכבר הגיעו הדברים לידי מלחמה, בש' 1689. בתחילה שחקה השעה לצרפתים, וגבורם טרוביל זוכה לעטרת הנצחון בתעלת למנש ומאיים על אירלנד. אולם נצחון זה לא היה גדול עד כדי להכריח את האויב לכרות שלום, וחשיבותו לא היתה ע“כ ניכרת. לא עברו ע”כ אלא שנים מעטות, והצי האנגלי-הולנדי ידו על העליונה ביחוד – אחרי נצחון לה-הוג בש' 1692 והוא מצליח לכלוא את רובה האניות הצרפתיות בנמליהן.

אחד הקוים האופיניים של מלחמה זו – היא נסיגת החזית העיקרית לצד איזור המושבות עצמן, וביחוד – לצפון אמריקה. עוד זמן רב לפני כן שאפו כבר המתישבים הבריטיים בצפון אמריקה להפטר משכניהם הצרפתיים. ואעפ“י שמרובים היו מהצרפתים, בכ”ז היתה תמיד אימת האחרונים עליהם, ביחוד מאז משכו הצרפתים לרשותם את אזור-מיסיסיפי הגדול, כלומר, – את שטחי ההיקף הטבעיים של הישובים הבריטיים. מריבות על עסקי גבולות היו שכיחות זה כבר בין המתישבים הצרפתיים והבריטיים. שבטי ההינדים היו משמשים במריבות אלה בני ברית לשני צדדים, ודבר זה הרבה את האכזריות והפראות שבהן, עם ההכרזה הרשמית של המלחמה קוו המתישבים הבריטיים לעזרה חזקה ולנצחון מהיר. אולם זו היתה תוחלת ממושכה. הצבא הצרפתי בקנדה הראה את נחת זרועו לגדוד הצבא האנגלי הקטן ולגייסות מבין המתישבים. מהמושבות הבריטיות השתתפו במלחמה רק אלה שהיו נוגעות בדבר, וקודם-כל – מדינות אנגליה החדשה, ומסטשוסט בראשן. המשבות הנלחמות מתחילות לריב ביניהן לבין עצמן; הענין אינו יוצא מגדר תגרות בודדות והתנפלויות לעת מצוא לשם ביזה, הגוררות אחריהן התנפלויות כאלו גם מצד הצרפתים. הדברים היו יגעים, והמלחמה – רחוקה מהכרעה. גם עם חתימת חוזה השלום באירופה (בריסוויק בש' 1697) נשארו, למעשה, תחומי השלטון הקולוניאלי כשהיו. צרפת אף קבלה אז בחזרה את פונדישרי, שנכבשה ע"י ההולנדים.

לשם ישוב הסכסוכים בצפון אמריקה מתיסת ועדה צרפתית-אנגלית, אשר הוטל עליה להציב את הגבולות בהחלט. סלע המחלוקת היה ביחוד קו הגבול של מפרץ הודסון. ברם, ועדה זו אף לא זכתה להתחיל בעבודתה: עוד בריסווקי משערים היו כי קרוב מותו של מלך ספרד, החולני וחשוך הילדים; המלחמה העולמית הקרובה לבוא, היתה אחד הטעמים העיקריים אשר הניעו את לואי הי"ד להסכים למצד הקודם בתורת בסיס לכריתת שלום.

בש' 1700, אחר מות מלך ספרד, ניתן הכתר הספרדי בראשו של נסיך צרפתי. ההרצוג מאנזשו, שהוסב שמו לפיליפ החמישי. תיכף לעליתו על כסא המלוכה ניתנו הקלות-מכס לסוחרי צרפת. חברה צרפתית אחת קבלה את זכות ההספקה של עבדים כושיים למושבות ספרד, פלוגה של הצי הצרפתי הושכנה בקדיס, כדי להגן על קשרי-המסחר החדשים ולמנוע מסחר ההברחה מצד זרים.

מובן מאליו שבמלחמת-הירושה הספרדית מצטרפות מיד מדינות-הים הפרוטסטנטיות לקיסר גרמניה, כדי להכריע את שתי בעלות הברית צרפת וספרד. הצי הצרפתי אינו רואה את עצמו בר יכולת לעמוד בפני שני יריביו הותיקים, ולאחר תגרות-מספר קלות הוא נסוג למחבוא נמליו. עי“ז ניתנת לאנגליה הזדמנות טובה לשלוח מחנות-צבא נוספים לאמריקה. המלחמה בין אנגליה וצרפת, על אדמת אמריקה, מקבלת ע”כ היקף רחב יותר, מאשר לפני עשר שנים. המושבות משתתפות במלחמה גם בים גם ביבשה אין הן אומרות נואש בגלל כשלון ארעי, ואחת שאיפתן – למגר את שלטון צרפת בצפון אמריקה. בש' 1710 נופל פורט-רואיל, והמתישבים מתחילים כבר לשאת את עיניהם לכבוש קנדה. והנה באה ארץ המולדת הבריטית עצמה, ומתוך טעמים פוליטיים כלליים הסכימה לתנאי השלום של לואי הי“ד, ועי”ז נדחתה ההכרעה בדבר השליטה ביבשת צפון אמריקה למרות רצונם של המתישבים הבריטים.

הספוח של הולנד הספרדית ושתי הסיציליות לצרפת לא נתקיים למעשה, כי צרפת נאלצה לוותר על שאיפתה זו בגלל המפלה שנחלה במלחמה עם הקואליציה האירופית, – מלחמה שנמשכה כמעט עשר שנים. עם כבוש גיברלטר, האי מנורקה ופורט מאהון – רכשה לה אנגליה נקודות-משען חדשות בים התיכון וסכנת ההשתלטות המסחרית של צרפת הושמה לאל בהשמד ציה המסחרי. קנדה לא נראתה כה חשובה שכדאי יהיה בגללה להמשיך את המלחמה, הכרוכה בכל מיני תוצאות פוליטיות. לפי חוזה אוטרכט מש' 1714–1713 מודה לואי בזכות השליטה של בית המלכות האנגלי על הנובר, בתורת גמול לאנגליה בעד הודאתה בירושת הכתר ספרדית. צרפת נאלצת לוותר לעולם ועד על כל הזכויות והיתרונות במסחר ובתנועת אניות עם ספרד ואמריקה הספרדית, ולא עוד אלא שספרד מתחייבת שלא תעביר אף פעם חלקי-ארץ או זכויות-שלטון לצרפת. סקוטיה החדשה נעשית בריטית בהחלט, צרפת מוותרת על כל זכויותיה לגבי ניו-פאונדלנד הצרפתי והאיים הסמוכים לו (פרט לכף ברטון) וגם מפרץ הודסון – כלומר על כל הנקודות שהיו מבחר תכניתו הקולונילית של קולבר. אנגליה מקבלת את גיברלטר ופורט מאהון – מפתחות הים התיכון. מלבד זה מקבלת חברה אנגלית, חברת הים הדרומי, מאת ספרד זכות מונופולין לשלשים שנה, על פיה רשאית היא להביא למושבות ספרד סחורות קולוניאליות במשקל 500 טונה כנגד תמורה של תוצרת בריטית. לחברה ניתנת הזכות להקים לה בריאו-דה-להפלטה תחנה למטען החי של אניותיה. גם פורטוגליה, בת-בריתה של אנגליה, באה על שכרה בשלמות: צרפת מסתלקת מכל האזור לעבר נהר האמזונה, אשר נושב ע"י גויאנה הצרפתית, בותרה בזה על דרך מסחרית בת 1500 מייל. (אם המלכים עשו מלחמה) – כותב ההיסטוריון – (הנה הסוחרים עשו שלום).

חוגי-המסחר המתחרים של צרפת ואנגליה המשיכו את המלחמה ביניהם גם אחרי חוזה השלום. צרפת, אשר משקה התחזק למדי, בזכות מדיניותה הכלכלית המרחיקה ראות, היתה רחוקה מאד ממפלה במלחמת-מסחר זו. איי-הסוכר שלה במערב הודו הכנסתם היתה מרובה משל הבריטיים. סוכניה המסחריים פורשים את רשת פעולותיהם גם באזור מיסיסיפי, למורת רוחם של המתישבים הבריטיים. בסקוטיה החדשה. אשר זה עתה יצאה מרשות צרפת, נמשכות הקנוניות הצרפתיות, המעוררות תסיסה תמידית. ובמזרח הודו נעשית החברה הצרפתית, בהנהלתו המצוינת של פרנסוא דופלי ( Dupleix ) למתחרה מסחרי מסוכן ביותר. נגודי האינטרסים של צרפת ואנגליה מוסיפים א"כ להתחדד עוד יותר, ודוחקים את קץ ההכרעה המוחלטת. הניגודים הללו מביאים שוב לידי התפרצות המלחמה בש' 1739. בתחילה פורצת המלחמה בין אנגליה וספרד, בעיקר בגלל זה שאנגליה עברה בלא בושה את גבול הזכויות שניתנו לה לפי חוזה המונופולין שצוין לעיל. וכיון שבלונדון אין שועים לתלונות ספרד, מתעוררת זו לעזור לעצמה בכוח, והיא אוסרת הרבה מבריחים אנגליים, עונשת אותם קשר ומחרימה את סחורותיהם. בינתים, עם הוסד המושבה גיאורגיה, נפתח פתח חדש למלחמה. כי ספרד ראתה ביסוד המושבה הזאת פגיעה בעניניה. החלו מדנים על עסקי גבולות בין חלוצי גיאורגיה ושכניהם הספרדים בפלורידה, ושטח החכוכים הלך ונתרחב. המיניסטריון של וואלפול נוטה אמנם לשלום, מטעמים כספיים ופוליטיים, ואולם אין בכוחו לעמוד בפני לחץ המפלגה הקוראת למלחמה. אניות צרפת מתחברות מלכתחילה עם אניות ספרד לשם מלחמה משותפת בצי האנגלי ולאחר שהועברה המלחמה להודו – מתחילים הצרפתים אף לתפוס את התפקיד הצבאי הראשי, דופלי השכיל לנצל את האנרכיה, שנשתלטה עם מפלת המוגול, והוא מצליח לבצר את עמדתו הפוליטית ואת סמכותו הצבאית, עד כדי כך, שבפרוץ המלחמה היה מובטח בניטרליות מצד המדינות הגדולות בהודו. וכיון שממוריציוס חשה לעזרתו שוטטה צרפתית, – הרי שהיה לו יתרון תכסיסי על האנגלים. הצרפתים כבשו את מדרס. פרשו את השפעתם על כל דרום הודו ויכלו להגן על עמדתם גם בבוא השוטטה הבריטית בש' 1747.

ואולם חוזה השלום (באאכן, בש' 1748) משיב גם כאן את פני הדברים לקדמותם, והמצב נשאר עפ“ר כשהיה. דופליי נאלץ לוותר על כבושיו, ותמורת זאת משיבים לצרפת עמדות אחדות, שנכבשו ע”י מתישביה בצפון אמריקה, על גבול קנדה.

גם שלום זה אינו אלא שביתת נשק מבחינת ההתפשטות הקולוניאלית, הפסקה קצרה לפני בוא הקרב המכריע, אשר נמשך שבע שנים (1763–1756). כל הצדדים מכירים ומודים בדבר זה, וכל אחד מהם חוגר בינתים את כחותיו ומשתדל לנצל שעת הכושר לפי מיטב יכלתו. הצרפתים והאנגלים, שניהם כאחד, משתדלים להשתמש לטובתם בניגודי המדינות ההודיות, להנחיל את השלטון למקורביהן בשעת סכסוך על כתר המלוכה, להגיע לכבושים צבאיים בשם נסיעי הארץ, ובעזרת מחנות חיילים מילידי המקום. האנגלי רוברט קלייב, פקיד צעיר של החברה הבריטית, תופס – מתוך תבונה פוליטית וצבאית – את טיב תכניותיו של דופלי, והצרפתי מוצא כאן באנגלי יריב השקול כנגדו. וכשהחברה הצרפתית – עיפה מסכסוכים וקנוניות העולות ביוקר, שבעת רוגז מירידת הדיבידנדה וחסרת כשרון לחדור לעומק המצב בהודו, – קוראת לדופלי לשוב בש' 1754, נעשה קלייב לשליט המצב בהודו.

באמריקה שוקדים האנגלים בחריצות על פתוח ההתישבות בנובאסקוטיה, שעברה זה עתה לרשותם. משנוסדה הליפכס בש' 1749 – נתעשרה המושבה החדשה בנמל מצוין. בשנים מעטות נאחזים בה מתישבים חדשים במספר רב, העולה פי כמה וכמה על מספר המהגרים שהצליחו הצרפתים למשוך לשטחי התישבותם במשך מאה שנה. לעומת זאת מקימים הצרפתים במצר היבשה, בין נובאסקוטיה וניו-ברונסביק, כמה מבצרים חדשים. גם בעמק אוהיו, ה(הינטרלנד) של פנסילבניה ווירגיניה, שבו היו נוגעים זה בזה המשמרות הקיצוניים של שני היריבים, מחזקים הצרפתים את חילם, מקימים מצודות אחדות ומנסים לקשר אותן ע“י שרשרת תחנות, שמטה הראשי שלהן בקוויבק. המתישבים האנגלים מנסים להרוס את מפעלי הצרפתים, אולם אינם מצליחים. גדוד ווירגיני גדול שיצא בש' 1753 למחמה זו, בהנהלת ג’ורג' וושינגטון – זה שנעשה אח”כ לגבורה של מלחמת-השחרור באמריקנית – ניגף וסבל הפסדים רבים. המתישבים הבריטיים המעטים ניתנו לרדיפות וגירושים. בינתים שוקדת ממשלת אנגליה בחריצות על בנין ציה, ובפרוס המלחמה עומדות כבר הכן 89 אניות-קרב בריטיות, בה בשעה שמספר הצרפתיות מסוג זה מגיע רק כדי 45. גם מלחמה זו, כקודמות לה, מסתבכת בבעיות חמורות של הפוליטיקה האירופית. הפעם היתה זו שאלת היריבות שבין פרוסיה לאוסטריה. אנגליה מתיצבת לצד פרוסיה, וצרפת נעשית בת-ברית לאוסטריה ורוסיה. אולם לא רק גורלה של אירופה התיכונית, – גורלן של יבשות שלמות מעבר לים, צפון אמריקה והודו, נחוץ כעת בחזיות-המלחמה השונות.

בשתי השנים הראשונות של המלחמה נוטה הכף לטובת צרפת באוהיו ובנובאסקוטיה מצליחים הצרפתים במלחמתם, בים התיכון מאבדת אנגליה את מנורקה, וגיברלטר צפוי להתקפה מצד הספרד. בהודו מצליחה ממשלת צרפת להחזיק מעמד בחוף קורומנדל, הוא אזור שלטונה העיקרי. ממשלת פיט בסכנה. ואולם כעבור זמן-מה משתנה מזלה של צרפת, והיא נדחקת צעד אחרי צעד מעמדותיה הקולוניאליות. בש' 1758 נופלת לואיסבורג, ובשתי השנים שלאחריה – קויבק ומוטריאל. אזור אוהיו נכבש, והמטרה הישנה של ההתפשטות הבריטית באמריקה – הושגה. השלטונות הצרפתיים הודחו מסנט-לורנס, ואמריקה האנגלית מתפשטת עד המיסיסיפי. בש' 1759 הוכה הצי הצבאי של צרפת מכה נצחת, ועי"ז נטל מחסה משאית הישובים הצרפתיים באמריקה. אנגליה כובשת את מרטיניק, גואדלופ, גרנדה ותחנת סנגל, שתפסו מקום חשוב בשוק העבדים. ספרד, בת-בריתה של צרפת, מאבדת בש' 1762 את האבאנה ואת טנילה. גם בהודו, לאחר שהגיע לשם צי בריטי, עולים בתהו כל מאמצי צרפת להחזיק מעמד. עמדה אחר עמדה נשמטת מרשות הצרפתים, ובש' 1757 זוכה קלייב לנצחון גדול על-ידי פלאסיי ונעשה שליט בבנגל. עד 1761 נקרע גם פונדישרי מהשלטון הצרפתי.

סוף דבר שמלחמת שבע השנים מביאה מפלה גמורה לשלטון הקולוניאלי של צרפת ויתרון כוח לשליטה לאנגליה. תנאי השלום נקבעו בהתאם לתוצאות המלחמה. צרפת הוכרחה לוותר על קנדה ולהסתפק רק באיי-הצפון הקטנים, סן-פייר ומיקלין, שנעשו לה תחנות-דייג. גם לואיזיאנה ממזרח למיסיסיפי, ופלורידה הספרדית, המדינה הסמוכה לגיאורגיה, עברו לרשות אנגליה. צרפת הוכרחה לפצות את ספרד בת-בריתה, במסרה לה את לואיזיאנה אשר ממערב למיסיסיפי. הישובים הצרפתיים, אחרי מאה שנות כבושים מזהירים ותגליות נועזות נעלמים מיבשת צפון אמריקה. באיי האנטילים הוכרחה צרפת לוותר על גרנדה. גם בחלוקת האיים הקטנים נוטלת לה אנגליה את חלק הארי (דומיניק, טובגו וסנט-וינסנט), וצרפת מוכרחה להסתפק בסנט-לוציה בלבד. גם תחניות סנגל (פרט לאי גורה) עוברות לרשות אנגליה. בהודו מקבלת החברה הצרפתית באופן רשמי את כל השטחים שהיו שיכים לפני ש' 1748; אולם הנחה זו לא היתה לה כמעט כל חשיבות, לפי שאז היו שטחי הרשות הצרפתית בהודו מעטים מאד. הישובים הצרפתיים היו מפוזרים במישורי-חוף אחדים, ולא היה בהם ממש לעומת האזור הכביר שנכבש כעת ע"י אנגליה.

את התוצאות הכלליות של מלחמות הישבנות המרכנתילית אשר נמשכו יותר ממאה שנה, אפשר לסכם איפוא כדלהלן: צפון-אמריקה עד המיסיסיפי, לרבות קנדה ופלורידה, נעשית שטח-התישבות בריטי. הודו נתונה להשגחה הפוליטית של החברה הבריטית. במערב-הודו – ערב-רב בינלאומי של מושבות אירופיות, ולאורך חוף-העבדים של מערב אפריקה – שרשרת בינלאומית של תחנות אירופיות. ברשותה הקולוניאלית של הולנד נשארים – יאווה, איי התבלין והישוב הקטן בכף. מכל הכבושים הקולוניאליים הרבים של ספרד ופורטוגליה – נשארו ברשותן בעיקר השטחים השוממים שבאמריקה הדרומית והתיכונית.

ז

בין עניניה של מלחמת ההתחרות המרכנתילית קובעת מקום מיוחד לעצמה זכות המונופולין בשוק העבדים, כי זכות זו היא שהבטיחה את האפשרות לספק בקביעות עבדים זולים לצרכי המושבות הטרופיות. לשם כך היה כמובן צורך להשגיח על דרכי-החוף האפריקניות ששם היו נטענים רוב העבדים. במסגרת השיטה המרכנתילית היתה למסחר זה חשיבות כפולה ומכופלת: קודם-כל היה זה מקור רווחים עצומים. לזכותו אפשר לזקוף את רוב עשרן ובנינן של ערי-מסחר שונות, כגון: ליברפול, בריסטול ובמקצת – גם לונדון. מלבד זה הנה הצלחת הנטיעות, בתחילה – תבלין וקני-סוכר, ואח"כ – טבק ואורז, קפה, קקאו וכותנה – כל הצלחת המטעים הללו היתה מן הנמנע בלעדי עבודת העבדים. ואולם לא בזאת בלבד מתמצה הערך של מסחר העבדים. אין לשכוח שבמנגנון המסחר מעבר לאוקינוס בתקופה ההיא נעשה (חוף גויניאה) חלק טבעי בחטיבת דרכים משולשת וקבועה: א) אניות-המסחר עוזבות חופי אנגליה, כשהן טעונות תוצרת בריטית מכל המינים, לתשלום מחיר העבדים, ומגמת פניהן – ערב-אפריקה; ב) בחוף העבדים מחליפות הן את סחורותיהן בעבדים ומשם הן מפליגות למערב-הודו, סורינם או ווירגיניה, שבהן הן מוצאות בנקל סוחרים הקופצים על סחורה זו; ג) משם הן חוזרות לחופי אירופה, טעונות סוכר, רום או טבק.

בני הדור ההוא, שאין לבם נוקפם עדיין למראה מסחר העבדים, תופסים יפה מאד את ערך המסחר הזה במסגרת משטרם הכלכלי. בחוברת אחת, שהופיעה בלונדון (בעלום שם המחבר) בש' 1749, (היתרונות הלאומיים והפרטיים שבמסחר האפריקני) הובעה התפיסה הזאת באופן גלוי ומפורש:

“המומחים הבקיאים ביותר בעניני המסחר של ארצנו היו סבורים תמיד, שעסקינו במערב-הודו ובאפריקה – תועלתם הלאומית בשבילנו מרובה משל כל יתר עסקינו. הכל מודים שהמסחר האפריקני הוא הענף המרבה את יתרונות המושבות והמטעים האמריקניים בשביל אנגליה; בזכותו מובטחים נוטעינו תמיד בהספקת כושים-עבדים, לשם עבודה בגידול קני-סוכר, טבק, אורז, כותנה, פלפל-הודו ושאר נטיעות. התרחבות התנועה של אניותינו לחופי אמריקה וחזרה, ויחד עם זה כמובן גם רבוי אנשי-הים שלנו, וגם לחם חוקם של רוב העובדים בתעשיה הבריטית – כל אלה יש לזקוף בעיקר על חשבון עבודת הכושים. וכשם שהם שמשו מכשיר הצלחה ראשון ביסוד מטעינו, כן הם לבדם יוכלו לחזק בעבודתם את המטעים ולהגדילם, למרבה הכנסתם בשביל המטרופולין. את המסחר בעבדים, על התוצאות הטבעיות הנובעות ממנו, יש לראות בצדק כמקור לא-אכזב של ברכה ועושר ועצמה ימית לאומתנו”

דברים כאלה נשמעים גם במושבות, בברבדוס היו העבדים נקראים (דם התמצית של המקום) בספר הולנדי נאמר עליהם כי (הם חלק עיקרי מפרי הארץ ובלעדיהם אין כל ערך לקרקע).

לא יפלא איפוא שמסביב לחוף העבדים מתעוררת התחרות נמרצה בין עמי אירופה. באמצע המאה הי"ח זרוע כל חוף אפריקה המערבית תחנות לממכר עבדים ומבצרים צבאיים להגנת התחנות הללו. ברשות האנגלים וההולנדים נמצאים אז בערך 25 מבצרים ותחנות. הצרפתים מפקחים על סנגל בעזרת האי גורה ומצודה של אי סן-לואי וגם מספר רב של תחנות. הפורטוגזים, – לשעבר השליטים היחידים של החופים הללו – מחזיקים עוד רק בתחנות-המסחר שלהם באיי ביסאגוס. אף ברנדנבורג של פרוסיה תוקעת כאן יתד ומקימה לה שני מבצרים, ודינמרק – אחד.

עד כמה נפתח אכספורט העבדים מאפריקה – יעידו במקצת המספרים הבאים המוסבים על שנת 1769. בשנה ההיא נשלחו כמאה אלף כושים מהחוף אשר בין כף בלאנקו ועד הקונגו. וזוהי חלוקת העבדים לפי קוניהם.

לאום הסוחרים	מספר העבדים שנקנו
אנגלים	53,100
צרפתים	23,520
הולנדיים	11,300
בריטיים-אמריקניים	6,300
פורטוגזיים	1,700
דניים	1,200
סה"כ	97,120

האנטילים הצרפתים קלטו בתקופת השנים 1780–1780 מ-30 עד 35 אלף כושים לשנה. ואין לשכוח כמה רבים היו הכושים שנספו בדרך, בטרם הגיעו למקום עבודתם. בוכסטון, המטפל בברור האבדות הללו בתקופה מאוחרת, קובע שכל שנה היו נלקחים באפריקה ארבע מאות אלף עבדים, ואלם רק 120 אלף היו משמשים לעבודה במושבות, וכל השאר – 280 אלף – היו נספים בשעת הציד בשעת העברתם אל החוף, עם נסיעתם על פני הים ותיכף לביאתם. לגבי ליברפול ידוע לנו שבמשך העשור 1793–1783 טענו אניותיה 303,737 עבדים, שערכם (המחיר אשר שולם?) נאמד ב-15,186,850 לי“ש. על גודל ההמונים הרבים, אשר נצודו בחופי אפריקה והובלו בעל-כרחם אל מעבר לאוקינוס האטלנטי, תעיד העובדה הכללית שבראשית המאה הי”ט נאמס מספרם בשבעת מיליונים בערך. ברם, נכון הדבר כי בזמן ההוא נרכשו ע"י סן-דומינגו הצרפתית בלבד 400,000 עבדים, הרי מסתבר שהמספר הכללי של העבדים עלה עוד בהרבה על 7 מיליונים.

למרות גבהו מגיע מסחר העבדים בש' 1770 בערך. אז היו מפליגות מאנגליה כל שנה 107 אניות-עבדים, מלונדון – 57, מבריסטול 33. בימים ההם מתחיל להצטבר בלנקשייר רכוש עצום, המביא במשך דורות מעטים לידי מהפכה טכנית ומאפשר את צמיחתה של תעשית-האנרגיה המודרנית. על שיעור הרווחים שצברו סוחרי העבדים בזמן ההוא נוכל לעמוד בקירוב מתוך התפתחות המחירים. בתחילה, בשעה שראשי השבטים באפריקה עוד טרם הבינו להשתמש במסחר זה לתועלת עצמם, היו קונים בפנים גויניאה כושי צעיר, בריא ומפותח יפה – במחיר חתיכת בד או אנקר (כעשרה לוגים) יין שרוף. במחיר סוס אחד היו ראשי השבטים נותנים 15–10 כושים. בסוף המאה הי“ז היתה חברת הכתר של אפריקה משלמת 3 לי”ש מחיר כל עבוד. ואולם בראשית המאה הי“ח היה כבר המחיר גדול מזה. חברת סנגל הצרפתית באה אז לידי הסכם עם אחד מראשי השבטים בדבר קנית כושים, ועפ”י ההסכם הזה נקבעו התעריפים הבאים בדבר שווי העבד:

4 רובים עם 5 אבנים, או 6 רובים עם 4 אבנים, או 30 אגני נחושת, או 9 אוקיות אלמוגים, או 2 תופים, או מאה פונט שעוה, או 4 אמות בד אדום, או 30 אמות אריג-צמר גס, או 400 לוג יי"ש, או 4 סינרי-משי, או 30 מטילי-ברזל, או 4 פונטים קרנפול, או 15 גלילי טפטים, או מאה פונט עופרת, או 20 פונט פלפל, או מאה חתיכות בד, או 4 חתיכות בד הודי.

באפריקה היו משלמים בימים ההם במחיר העבד 16–15 לי“ש, ואולם עד סוף המאה הי”ח עלה מחירו פי כמה וכמה, והנוטעים התחילו מתאוננים כי המחירים הם למעלה מכוחם. הריוח המינימלי במסחר העבדים היה לא פחות מ-50%, ואולם בתקופות המאוחרות עלה הריוח, – לפי זומברט – עד 200–180%. רווחים עצומים כאלה היו מן הנמנע, אלמלא ההכנסה המרובה שהביאה עבודת הכושים באזורי המטעים. נוטעי הסוכר במערב הודו חשבו ומצאו, שאי“ה במשך 18 חודש תכסה עבודת הכושי את הוצאות קנינו. במטעי הטבק של ווירגיניה היו אומדים את ערך עבודתו השנתית של הכושי בעשרים לי”ש (16 לי“ש בתוצרת טבק וארבע לי”ש – בעצי בנין, תירס ושאר תוצרת). ואילו ההוצאות לעבד היו לא יותר מחמש לירות וחצי (3 לירות למחיתו, ורבית – 5% של ההון המושקע – ½2 לי“ש, לפי חשבון מחיר מכסימלי של 50 לי”ש). נמצא שבאופן ממוצע היה העבד מכניס לבלעיו ריוח נקי לשנה בסך ½14 לי“ש. ועל זה יש להוסיף את הריוח שבא בעקב הרבוי הטבעי של העבדים הצעירים והמולאטים (אם כי יש לציין שחוקרים אחדים סבורים, כי הרבוי הטבעי של הכושים נתמעט בתנאי העבדות). בדרך כלל היו אומדים את הריוח הנקי, שהעבד מכניס לבעליו במשך השנה, 30 לי”ש (מטעי-סוכר וקפה), 25 לי“ש (מזרעי צמר-גפן) ו-20 לי”ש (אורז).

אמנם, נכון הדבר כי הכנסה מופרזת זו של עבודת-כושים פרימיטיבית היתה תלויה במציאות גמה גורמים. תנאי מוקדם לכך – קרקע בתולה פוריה, שאפשר לסחוט את לשדה בדרכי-ניצול פרימיטיביים מבלי צורך לטייב את האדמה, כדי להשיב לה מה שניטל ממנה ולשמור על כוח פריונה. תנאי הכחרי אחר – גידולי קרקע כאלה, שמחיריהם עומדים על רמה ידועה. ועוד היה כאן משום הכרח: שלא תמצא במושבות ההלו רזרבה מספיקה של פועלים נבונים, המוכשרים לעבודה מורכבת יותר – פועלים שכירים במובן ובהיקף המודרניים; ומצד שני – כוח העבדים יהא נתון לנצול, השקול כנגד נצול הקרקע. כל שנוי בתנאי-הייצור הללו היה עשוי לשנות את כל חשבון ההכנסה לגבי עבודת הכושים. ואולם עובדה היא שבתקופה זו, מאמצע המאה הי“ז ועד סוף המאה הי”ח, מצטרפים כל הגורמים הנ"ל יחד ומביאים את מושבות-המטעים לידי פריחה יתרה. זוהי תקופת הזוהר לאיים האנטיליים שכפריחתם כן נבילתם לאחר שנידלדלה הקרקע וירד מחיר סוכר בשוקי העולם. אבל כל עוד שנמשכה הפריחה – דמי הכושים הם המזינים אותה וכל אותו הזמן לא פסק זרם המונים השחורים באניות-האוקינוס, בדרכן לאמריקה.

משלוח העבדים נעשה גם הוא בדרך משולשת: קודם-כל היו העבדים (ברובם שבויי-מלחמה) נלקחים ביערות-בראשית של אפריקה ומובלים משם אל החוף דרך אזורי-שלטונם של ראשי-השבטים, שהיו גובים מס לגלגולת. מזמן הבאתם לחוף ועד השלחם באניות היו כונסים אותם לדיר נורא (בלשון האנגלים – בור-עבדים, ובלשון ההולנדים – צינוק). שנית: הנסיעה על פני האוקינוס האטלנטי. זו הצטינה באכזריות כזו שלא היתה שכיחה אף בימים הקשים ההם. חברות-המסחר היו מצוות להרבות ככל האפשר בדחיקת העבדים לתוך אניותיהן, ואז הוחלו גם לבנות אניות מיוחדות המוכשרות לכך. המקום על ספון שנועד לכל אחד מה(נוסעים) הללו, ארכו ורחבו היה בדיוק כארכו ורחבו של אדם, וגבהו כגבהו של אדם הזוחל על ארבע. נקל לשער את כוחה של מגפה או סופה בתנאים כאלה, בנסיעה שנמשכה שבועות רבים. מחוז חפצה של האניה היה אחד משוקי העבדים שבאמריקה: יאמייקה, ברבדוס, פורטובלו, ווראקרוז, בואנוס-איירס או קרקואס, שמחסר העבדים בהם עלה זמן-מה כפורח.

שלישית: בשוק-העבדים מתחיל הגלגול האחרון: הובלת העבד למקום עבודתו.

במקום העבודה נעשה העבד מכשיר ייצור בלבד: במידה שנשתכלל חשבון הרווחים של מושבת-המטעים הרכושנית. יש שהיו מעסיקים אותו ויש שהיו מכלים אותו, יש שחסו עליו ויש שהעבידוהו עד יציאת הנשמה – הכל לפי הריוח שקוו להפיק ממנו. וזוהי השיטה שנראתה עפ"ר לכדאית ביותר: חומלים על העבד ומפרנסים אותי די הצורך, כל עוד הוא נמצא במיטב ימיו וכוחותיו הגופניים, ואולם משהתחילו כוחותיו להתמעט – מעבידים אותו עבודת-פרך עד צאת-נשמתו, כדי שלא יהא למשא לעת זקנה. בעוון בריחה והתנגדות היו העבדים נענשים, כידוע, אכזריים: מלקות, הלת מום וכד‘. במושבות הצרפתיות היה קיים ספר-חוקים מיוחד, הוא 0הקוד השחור) הקובע את היחסים בין הבעלים ועבדיהם. גם שלטונות ספרד ואנגליה הוציאו פקודות שונות, הקובעות את זמן העבודה, המזונות והקנסות. אולם שם לא היחס האכזרי נדיר כלל וכלל, כאשר יעידו ההתקוממיות התדירות והמסוכנות של העבדים. בני-הערובות היה דינם הולך אחר האם, כלומר – 99% מהם היו לעבדים גם הם. עבדים משוחררים ובני-תערובת לא היו מגיעים לעולם לדרגת בני-חורין גמורים: או שנאסר עליהם לקנות קרקעות, או שלא הורשו לשאת שמות אירופיים, לתפוס משרות מסוימות וכו’.

ח

הפריחה הכלכלית של ארצות-אירופה הראשיות בתקופת המרכנתיליות מתגלה בכל שטחי המדינה הלאומית. אמנם אף בארצות שהתקדמו ביותר – והן ארצות אירופה הצפונית-מערבית, – עוד היו לפי מבנה אוכלוסיהן ארצות כפרים בעיקר. ואולם עם התפתחות המסחר הבינלאומי והתפשטות הקולוניאליות מתגלות בקרבן מגמות המעידות על כוח דינמי שונה לגמרי מזה שהיה ניכר בראשית צמיחת הרכושנות, – ובכך מתחילה תקופת התעשיה המודרנית. דינמיות עצומה זו גנוזה מעכשיו בחיים הסוציאליים של אירופה, נותנת את אותותיה בכל המערב האטלנטי. בסוף תקוה זו אנגליה היא העומדת בלי ספק בראש, היא אנגליה אשר בין החוקי השייט הראשונים ובין חוזה השלום של פריז, בין קרומוול ופיט, עברו עליה ימי הזוהר של (הקיסרות הראשונה). אולם בתקופה זו פורחת גם (הקיסרות הראשונה) של צרפת, בימי לואי הי“ד וקולבר. גם הולנד בכל המערב האטלנטי. בסוף תקופה זו אנגליה היא העומדת בלי ספק בראש, היא אנגליה אשר בין חוקי השייט הראשונים ובין חוזה השלום של פריז, בין קרומוול ופיט, עברו עליה ימי הזוהר של (הקיסרות הראשונה). אולם בתקופה זו פורחת גם (הקיסרות הראשונה) של צרפת, בימי לואי הי”ד וקולבר. וגם הולנד ברוב עשרה וזהרה החיצוני נחשבת עוד למעצמה כלכלית ראשית. האכלוסים מתחילים להתרבות במהירות (אם כי לא במדה כה חזקה בתקופת המהפכה התעשיינית שלאחר כך). גריגורי קינג, חכם הסטטיסטיקה שבאנגליה בימים ההם, קובע שמספר האוכלוסים בארצו, בשנת 1600, היה 4,620,000 ובש' 1700 – 5,500,000 ועל סמך זה הריהו מחשב את מספר אוכלוסי אנגליה בעתיד והוא מעלה בחשבונו כי בש' 1800 יהיו באנגליה 6,420,000 ובש' 1900 – 7,350,000 נפש… למעשה מתפתחת תנועת האוכלוסים באנגליה בימים ההם כלהלן (למרות ההגירה הניכרת):

שנה	אוכלוסים
1740	6,064,000
1750	6,467,000
1770	7,428,000
1780	7,953,000

אוכלוסי צרפת מתרבים ועולים מ-17 מיליון בערך, בשליש השני של המאה הי"ז, עד 23 מיליון בשנת 1785. אוכלוסי הולנד מתרבים כמעט פי שנים: מ-980,000 בש' 1737 עד 1,882,000 בש' 1805.

גם הכנסות העם והעושר הלאומי מתרבים מהר בתקופה זו, לפי אומדנא מוסמכת היתה הכנסת האוכלוסים באנגליה

תקופה	הכנסת האוכלוסים במיליון לי"ש
בשנת 1679	40
בסוף המאה הי"ז	43
בשנות 1721–1713	49
בשנת 1740	64
בשנות 1800	92.5

בהכנסה הכללית הזאת תפסה החקלאות לא יותר מ-40%: בש' 1690 רק 14 מיליון לי“ש (33% מערך). בש' 20–1725 מיליון (כ-40%), ובש' 25–1780 מיליון לי”ש (33% בערך), לא פחות מ-60% עלו בחלקם של המסחר והתעשיה.

והנה מספרים משוערים על הכנסות העם בצרפת:

שנה	הכנסת האוכלוסים במיליון פרנק
1690	1,020
1699	2,025
1780	4,011
1699	4,655

ההכנסה הלאומית של הולנד נאמדת ע“י דאבנאנט, לגבי ראשית המאה הי”ח, כדי 18 ורבע מיליון לי“ש, כלומר – כמחצית ההכנסה הבריטית. הכנסת מסחר-החוץ של בריטניה עולה מ-7 מיליונים לי”ש בשנת 1680 ל-14–13 מיליון בתקופת חוזה אוטרכט, ועד 20 מיליון לי"ש בשנת 1738. יחד עם התפתחות תחבורת-החוץ עלתה גם התנועה בפנים המדינה, כאשר יעידו המספרים הבאים בדבר הכנסת הדואר באנגליה:

שנה	הכנסה בלי"ש
1644	5,000
1688	76,318
1710	111,461
1744	235,492
1764	432,048

התפתחות תנועת האניות הבריטיות (וכן–הצלחת חוקי-השייט) בולטת אך מתוך המספרים הבאים בדבר מטען האניות שהפליגו מחופי אנגליה:

השנה	אניות אנגליות (טונה)	אניות זרות (טונה)	בסך הכל
1633	95,266	47,634	142,900
1714	421,431	26,573	448,004
1770	703,495	57,476	760,971
1790	1,260,828	144,132	1,404,960

בצד ההתפתחות הכלכלית הזאת בולטת גם עלית ההכנסות הצבוריות, המשמשת בסיס חמרי להתפתחות המדינה הלאומית המודרנית.

ההכנסות של מלכי צרפת עלו מ-10–8 מיליונים ליבר בסוף המאה הט“ז, למאה ומאתים מיליון בראשית המאה הי”ח, ועד 400 ו-500 מיליון לי“ש בסוף המאה הי”ח. באנגליה עלו הכנסות המלוכה מחצי מיליון לי“ש בימי אלישבע למיליון ועד שני מיליונים בסוף המאה הי”ז, 8 מיליונים באמצע המאה הי“ח, ו-36 מיליון בסופה. הכנסות המכס עלו מ-780,000 לי”ש בשנת 1688 עד 1,300,000 לי"ש כעבור 30 שנה.

על התפתחות החוב הצבורי – קנה-מידה לאשראי של המדינה ולהון המצובר המבקש קליטה – בתקופת השיטה המרכנתילית, יעידו המספרים הבאים בנוגע לאנגליה, צרפת והולנד.

החוב הלאומי באנגליה עולה במשך מאה שנים פי ששים בערך:

שנה	חוב לאומי ( לי"ש)
1658	2,474,290
1701	16,394,702
1748	78,293,313
1762	146,682,844

החוב הממלכתי בצרפת נכפל במשך 90 שנה:

שנה	חוב לאומי ( לי"ש)
1698	2,352,755,000
1715	3,460,000,000
1789	4,467,478,000

החוב הממלכתי בהולנד נמצא במזל ירידה:

שנה	חוב לאומי (מיליון כתר)
1660	140
1698	25

כמידת ההתפתחות הכלכלית של המדינה כן מידת ההתגברות של עצמתה הפוליטית ושאיפות שלטונה. מתחילה מתפתחת המדינה המודרנית – זו הנוטה לרכוז, נשענת על ביורוקרטיה מקצועית ההולכת וגדלה, ובבוא מנגנון-הנהלה מורכז היא שמה יותר ויותר את ידה על חיי העם. בחיי המושבות מעבר-לים מתגלה התפתחות זו במגמה מפורשת לשקוד ככל האפשר על זכות הבכורה של המטרופולין.

במושבות – ביחוד של צרפת וספרד – אשר גם בלאו הכי שרר בהם תמיד משטר אוטוקרטי, התחיל מעתה ה(אבסולוטיזם הנוח) מחמיר עוד יותר. המלחמה על מונופולין המסחר, הנהגת שיטת מכס ומסים במושובת, וגם המלחמה בהברחת-סחורות, שהלכה ונתפשטה בכל מקום, – – דברים אלה בלבד הביאו בהכרח לידי התפתחות הזאת. לפיכך הולך ופוחת תפקיד המועצות המקומיות, אשר נוסדו לפי דרשיתם הנמרצת של אוכלוסי המקום, בש' 1647 – בקנדה, ובש' 1670 במושבות המפותחות ביותר של צרפת במערב-הודו, בהשתתפות מועצה של נבחרים מצד המתישבים. לואי הי"ד מצוה על המושלים שימנעו בהחלט מיצירת מוסדות נבחרים מאיזה מין שהוא. ודאי שגורם לכך שמשה גם הדאגה לדכוי המהפכניים של צרפת. ברם הדאגה העיקרית היתה – לבצר את שלטון המונופולין במושבות מבחינת המכס והמסים.

ירידת ערכם של מוסדות ההנהלה העצמית מתחילה בולטת במושבות הבריטיות, בצפון אמריקה ובמערב-הודו, אשר בהן נתפתחה, כידוע לנו, עוד לפני שנים רבות מסורת חזקה של הנהלת עצמית ומוסדות פרלמנטריים. עם שיבת בית-סטיוארט מתגברת המלחמה לחזוק זכויותיה המיוחדות של המלכות במושבות. מתוך כך מבטלים בזה אחר זה את הטשארטרים שניתנו למושבות. פרקליטי הכתר, שבטלו את הטשארטר של מסטשוסטס בש' 1683, נמקו את הדבר בעבירות על החוק האנגלי, וביחוד – על פקודת-השייט. אולם עפ“ר לא היה צורך במתן נימוקים ומהלך הדבר היה פשוט ביותר: פרקליט המלוכה היה מבטל את הזכויות בטענת (מי שמך) ( Quo Warranto ) כיוצא מזה הועברו בשנת 1729 מושבות בצפון אמריקה (מלבד מרילנד, קונקטיקוט ורוד-איילנד) להנהלת הכתר, הטשארטרים שניתנו אחר כך למושבות החדשות (פנסילווניה בש' 1681, לגיאורגיה בש' 1732), מוגבלים מלכתחילה ומשועבדים למגמת-הרכוז הכללית: למלכות ניתנת זכות (ויטו) לגבי ההחלטות של המוסדות הנבחרים במושבות; ולה גם זכות להטלת מסים ומכס. בדרך זו ניצלה פנסילוניה מרוגל יתר המושבות. ואולם גיאורגיה מחזירה בכ”ז את הטשארטר לרשות הכתר בש' 1752, והיא נעשית מושבת-כתר ככל שכנותיה.

גם בדברים אחרים מבקשת המלכות להבליט במושבות את מרותה של מדינת המטרופולין המתחזקת והולכת. מחוזות שלמים נקרעים מאזורי הטשארטר של המושבות, והם מנוהלים לחוד מטעם הכתר. כה נוסד למשל בש' 1697 ניו-האמשייר, אשר נקרע ממדינת מסטשוסטס, החשודה על מהפכנות, למרות רצון התושבים. דרך שני בכוון זה היה – השמוש כנגד מועצות הנבחרים הדימוקרטיות במועצות-הנפות – אלה ששמשו מעין (בתי אצילים) בחוקת המושבות וחבריהן המתמנים – מעשה עד 28 – כולם מקרב (ארבע המאות העליונות) כולם (תמימי דרך, מסורים מאד לממשלה, בעלי מעמד טוב ובעלי יכולת, ולא עניים ונצרכים השקועים בחובות). נסיון כזה נעשה לראשונה ביאמאיקה, ואח"כ בניו יורק, ניו ג’רסיי, סנט-כריסטופר ושאר מקומות. בש' 1706 פסק ועד המסחר כי (בקביעת חוקים בדבר הטלת מסים והוצאת כספים כוח המועצה יפה מכוח מוסד הנבחרים). בש' 1720 נתן המלך הוראה מטין זה לכל המושלים. מנוי מושלים מטעם חברות מזוכות היה טעון אשור המלכות, עוד לפי פקודת-השייט מש' 1696. מנוי פקידים, לשם פקוח על ההוצאה לפועל של פקודות-השייט, הוצא מרשות מוסדות הנבחרים (פרט לרוד איילנד) ונמסר לרשות המושל.

ואשר להתפתחותן הכלכלית של המושבות בתקופה זו – ידוע לנו כי הפוליטיקה של המעצמות הקולוניאליות באירופה בנויה היתה אז על שני עיקרים יסודיים: הגנה על המונופולין הכלכלי של האומה כלפי חוץ ושעבוד המושבות למשק המטרופולין. פוליטיקה זו מתגשמת בדרגות שונות, ובכל מקום ששם טבועה שיטת השלטון ברוח של נחשלות, וצרות-עין, כגון ספרד, הריהי לובשת צורה אכזרית ואוילית. הנה כי כן מחליטה ממשלת ספרד להפסיק לגמרי את קשרי מסחרה עם סן-דומינגו, כדי למנוע את ההתחרות של מבריחי-המכס הצרפתיים. רק אחת לשלש שנים מפליגה לאי זה אנית ממשלה. ובמקום שהשלטון היה נאור יותר, כגון בצרפת, שם היתה גם ההנהלה המרכנתילית של המושבות טבועה יורת ברוח ליברליות. אמנם קולבר לא ייעף ולא ייגע בדרישותיו מהמושבות, שיטפחו את הגידולים המתאימים לתנאיהן הטבעיים, כגון טבק, סוכר ואינדיגו באיי האנטילים, תבואות, בקר ודייגות – בקנדה ובאקדיה. ואולם מצד שני רואה הוא ערך לכשעצמו בפיתוח מסחר ער בין הישובים הצרפתיים. גם תפיסה זו הולמת כמובן את תכניתו הכלכלית המרכנתילית. אם אנשי-קנדה יספקו מזונות ועצים לאיי מערב-הודו, ותמורת זאת יקבלו סחורות מתוצרת הדרום – שוב לא תהא המטרופולין צריכה לתת הרבה מתבואותיה, מהבשר וחמרי-הבנין שבתוכה, מחיר המזונות ושכר-הדירה, וכתוצאה מזה גם שכר-העבודה, יעמוד א“כ בצרפת על מדרגה נמוכה, והתעשיה הארצית תוכל להתקיים. ואולם קולבר הרחיק ללכת בדרכו זו עד כדי כך, שעורר לפתח במושבות ענפי תעשיה מסוימים. כשם שבקש לפתח בקנדה את בנין האניות, כן מבקש הוא לייסד במערב-הודו בתי-זקוק לסוכר, כדי שהחומר הגלמי אשר לא יוכל להגיע לידי עיבוד בבתי-הזקוק הצרפתיים, לא יושלך ככלי אין חפץ בו, ועל אחת כמה וכמה לא יובא לבתי-הזקוק ההולנדיים, על מנת לסייע להתחרות היריב המסוכן. רק פעם אחת התערב קולבר לחומרה בעניני המשק הקולוניאלי: משהתחילו לעסוק בקנדה בנסיונות של גידול טבק – אסר את הדבר בש' 1672, שלא לפתוח בהתחרות כנגד הצרפתים במערב-הודו, וגם משום שבסוף-דבר תהא זו תוצרת גרועה. אחר מות קולבר התחילה גם הפוליטיקה המרכנתילית של צרפת לשעות יותר לעניני עצמה ולהפקיר את עניני המושבות. נאסרו מפעלי התעשיה שהותרו בשעתם על ידי קולבר, לאחר שהיצרנים הצרפתיים התחילו קובלים על התחרות, וחברות-האניות – על התמעטות ההובלה. האסורים על מסחר-חוץ הוחמרו מחדש, וכל משא-ומתן בין המושבות וחו”ל – נאסר.

מגמה זו שולטת גם בהתפתחות הכלכלית של המושבות הבריטיות. כל כמה שתוצרתן הולמת את צרכיה של תכנית-המשק הלאומית במטרופולין, מסייעים לה ומעודדים אותה ביד רחבה. על סוג זה נמנו כידוע לנו המושבות הטרופיות ואזורי המטעים במערב-הודו ובצפון אמריקה, שהיו מרוכזים בתוצרת עיקרית אחת; גם תעשית חמרים לבנין אניות (עצים, ברזל, קנבוס, זפת וכו') זכתה לתמיכה הגונה, בעזרת פרסי אימפורט והפקעת חלקי-יער לצרכיה. מכאן גם השאיפה לעודד את הבאתם של מחצבי-ברזל לאנגליה. בימים ההם, על סף תקופת-המעבר הגדולה במשק הרכושני ובערב המהפכה התעשיינית, התחילה תעשית-הברזל הבריטית סובלת בתמידות מחוסר-גלם, כי מצד אחד התחילו לדלול אוצרות פחם-העץ הדרוש לכבשנים, ומצד שני – טרם נודע שדבר מציאותם של מחצבי-ברזל גדולים באנגליה. כמחצית הברזל הגלמי אשר עובד בשפילד, הובאה אז מרוסיה (15000 טונה לשנה) ומשבדיה (5000 טונה). כדי שאוצרות הברזל במושבות יוכלו לשמש לטובת משק המטרופולין – בוטל בש' 1750 מכס האימפורט של ברזל גלמי מאמריקה לכל חופי בריטניה.

ואולם בשעה שטובת המשק של המטרופולין וטובת המושבות היו סותרות זו את זו, ניסתה גם אנגליה המרכנתילית לשעבד בלא חמלה את מושבותיה לטובת המשק האנגלי. יחד עם בטול מכס-הברזל, לטובת חרושת-הברזל הבריטית לא נמנעה אנגליה מלקבוע גם את הפקודה הבאה:

“שום בית-חרושת לנזירת-ברזל או לענילתו… ושום כבשן לעשית פלדה–לא יוקמו אף באחת ממושבות הוד מלכותו באמריקה. אלה שכבר נבנו–ידונו בהם כדברים שיש בהם נזק צבורי”.

מגמה זו בולטת ביחוד לגבי ענפי-המלאה הקולוניאלים שתוצרתם היתה עשויה להתחרות בתוצרת המטרופולין ולהקטין את מחזורה המסחרי עם המושבות. עוד בש' 1699 כותב ועד המסחר בתזכירו, שהוגש לבית-המחוקקים הבריטי, לאמר:

“אעפ”י שבשעת יסוד מטעינו באמריקה היתה הכונה שהמישבים יעסקו שם רק בענפי-מלאכה שאינם קימים במידנת אנגליה… הנה עכשיו התחילה אנגליה החדשה, וגם שאר מושבות בצפון, להתרכז יותר מדי בתעשית אריגי צמר ודבר זה מזיק לממלכה לא פחות מאותה התעשיה שבאירלנד; אשר ע"כ מיעצים אנו שאסור כזה יוטל גם עליהן.

ואמנם, הסכסוך הראשון בין המטרופולין ומשובותיה אירע בשטח תעשית הטכסטיל, ובעיקר – אריגת הצמר, שבה היו מעונינים מאד גם מגדלי הצאן וגם היצרנים והסוחרים של אנגליה. לאחר תקופה חלוצית, שבה אחזו באמצעים שונים כדי לפתח את גדול הצאן, ולאחר שענף זה התקדם עד כדי לספק את כל תצרוכת-האריגים המקומית, – גברה תעשית האריג בסוף המאה הי"ז באנגליה החדשה במידה כזו, שהתחילו שולחים אריגים למושבות הטבק והאורז אשר באיי-מערב-הודו. במשך הזמן נבנו גם בתי-מלאכה לכל הפרוצסים המורכבים הכרוכים בתעשיה זו, כגון בתי-אריגה, מצבעות ומכבסות; סריקת הצמר וטויתו נעשו כמקודם בחוה גופה. ההולנדים בניו-יורק והשווידים בדילאואר, לא פגרו גם הם אחרי היאנקים; אורגי פילדלפיה זכו במהרה לשם טוב אף כיצרני אריגים עדינים.

את כל ההתפתחות הזאת בא לעקור חוק הצמר מש' 1699, שאסר לשלוח סחורות צמר למכירה מהמושבות לחו"ל, או ממושבה אחת לחברתה או מנקודה אחת שבמושבה לנקודה שניה. הכונה היתה איפוא לצמצם את אריגת-הצמר בגבולות התצרוכת המקומית בלבד. מצד שני בוטל בש' 1700 מכס האימפורט של אריגי-צמר, שהובאו לאמריקה מאנגליה.

אמצעים חמורים ממין זה נקטו גם כנגד תעשית-הכובעים, שהיו לה סכויי-התפתחות יפים במושבות צפון אמריקה, מפאת עורות-הבונים שנמצאו שם לרוב. לפי בקשתם של עושי-לבד בלונדון ערך הפרלמנט בש' 1731 חקירה ודרישה, וזו קבעה כי אנגליה החדשה וניו-יורק מייצרים עשרת אלפים כובעים בשנה. בבוסטון בלבד נמצאו 16 כובענים, שכל אחד מהם ייצר 40 כובעים בשבוע. הסחורה היתה נמכרת לא רק במושבות הדרום ובמערב-הודו, כי אם – על אף כל השיטה – נשלחת למכירה גם לאירלנד, ספרד ופורטוגליה. לשם הגנת התעשיה הבריטית מהר הפרלמנט להחליט כי (שום כובדים ולבד' צבועים או בלתי-צבועים, מוגמרים או גלמיים, לא יותרו לטעינה באניה, בעגלה או על סוס, אם הכונה היא לשלחם למקום אחר, איזה שהוא). העובדים על הפקודה נענשו בקנס של 500 לי"ש. וכדי להכביד אף על התעשיה שנועדה לא לאכספורט אלא לספוק צרכי המקום, יצאה גזרה חדשה שאין אדם רשאי לעסוק במלאכת הכובענות, אלא אם כן יש לו נסיון של שבע שנים, ושום אומן אינו רשאי להעסיק יותר משני שוליות; על הכושים נאסר בכלל לעסוק במלאכה זו.

באמצעים חמורים ממין זה התחילה הממלכה לעכב גם את התפתחות מסחר המושבות, בכל מקום שהתפתחות זו היתה סותרת את שיטת-המונופולין הממלכתית. למשל: בש' 1731 הוצא באנגליה חוק-המלאכה שגרם הרבה לחדוד היחסים בין המושבות האמריקניות ובין אנגליה. סוחרי אמריקה היו מעונינים להגדיל את מחזור המסחר עם איי-הסוכר הצרפתיים ועם גויאנה ההולנדית. מצד אחד לא היה בית-קבולה של מערב הודו הבריטית גדול עד כדי לקלוט את התוצרת האמריקנית שהלכה והתרחבה, ומידת הרווחים של היצרנים נמצאה עי“ז במזל ירידה. מצד שני אפשר היה לקנות סוכר ומלאסה במושבות צרפת יותר בזול מאשר ביאמייקה, קצת – משום שבאיים הצרפתיים עוד לא נידלדלה הקרקע ביורת עו”כ נתנה יבול טוב, וקצת – משום שאפשרויות ניצול המלאסה באיים הצרפתיים היו מוגבלות, מחמת אסור האימפורט של רום לצרפת, בעקב התנאים הכלכליים הללו נפתח מסחר חשאי חזק, והראשונים שמיחו כנגדו היו, כמובן הנוטעים הבריטיים במערב-הודו, שבימים ההם נחשבו לילדי-השעשועים של הפרמלנט הבריטי. בתשובה למחאתם החליט בית-המחוקקים מיד לאסור כל אימפורט של סוכר, מלאסה ורום לבריטניה, אירלנד והמושבות האמריקניות, וכן כל אכספורט של עצים וסוסים למושבות זרות. ואולם החלטה זו נדחתה ע“י בית-הלורדים, בטעה שההתערבות במסחר המושבות הצפוניות עלולה לסכן את תוצרתן החקלאית ויחד עם זה – גם את כוח קניתן לגבי התוצרת האנגלית. לסוף נגמר הדבר בפשרה (לשם עדוד הענף במושבות-הסוכר האמריקניות של הוד מלכותו). עפ”י פשרה זו הוטל מכס כבד מאד על סוכר זר (לרום וספירט – 3–4 שילינג לגאלון, מלאסה וסירופ – חצי שילינג, סוכר – 5 שילינג לצנטנר). המסחר עם מערב-הודו הצרפתית עלול היה לקבל עי"ז מכה נצחת, אלא שלמעשה גרם הדבר לכך שהמסחר בגנבה התחיל עולה כפורה…

ברם, טעות היא להניח שגזירות והגבלות אלו הצליחו להטות את ההתפתחות הכלכלית של המושבות או אפילו לעכב לאורך ימים את צמיחתם של ענפי-התעשיה המיוחדים למקום, או להטות את המסחר ממסלולו הטבעי. הגזירות הקשות היו עלולות, כמובן, לפגוע לרעה בענפי-תעשיה רכים או בענפי המסחר. ואולם אין זו אלא פגיעה ארעית. אי אפשר היה לעצור לגמרי את ההתפתחות הכלכלית העצמית של המושבות. האוכלוסים הלכו ונתרבו, ובאמצע המאה הי“ח עלה מספר התושבים. האוכלוסים הלכו ונתרבו, ובאמצע המאה הי”ח עלה מספר התושבים, בנקודות הבריטיות אשר ביבשת אמריקה, למעלה ממיליון; בבוסטון ובפילדלפיה היו 20,000 תושבים, בניו-יורק למעלה מ-10,000, ואעפ“י שרוב האוכלוסים עסקו בחקלאות, והאדמה הזולה משכה את המהגרים (לעבדה ולשמרה), ועודפי-פועלים טרם יהיו בעת ההיא – בכ”ז מן ההכרח היה שיתפתחו דרכי המסחר וענפי המלאכה והתעשיה. דוקא עובדה זו שרוב המתישבים באמריקה עסקו בעבודת-האדמה, לספוק צרכי-עצמם, היא שהיתה גורם נוסף לכך שהמתישבים לא יכלו להוציא את כספם הדל והצבור בעמל רב לקנית סחורות-תעשיה בריטיות. מוכרחים היו לספק גם את תצרוכתם התעשינית מתוכם, כדי לאזן כל כמה שאפשר את עסקי מסחרם.

גם המרחק הגיאוגרפי הרב שבין המטרופולין והמושבות גרם במדה מסוימת לצמצום, ולפעמים אף לסתירת ההשפעה של שיטת המונופולין וההגבלות בימי המרכנתיליות. אם רצו לברר את כונתו האמיתית של סעיף פלוני בחוקה חדשה (בדרך של חליפת-מכתבים בין בוסטון או קינגסטון ובין לונדון) – היתה מתקבלת התשובה רק כעבור כמה חדשים. מובן שבתנאים כאלה לא קשה היה לעקוף את החוק או להכניס בו שנוים זמניים, המבטלים את תקפו. את המסחר-בגנבה קשה היה למנוע, כי החופים היו ארוכים, ובאניות-מפרשים אטיות – כנהוג בזמן ההוא – אי-אפשר היה להשגיח בעין צופיה על המתרחש בחוף.

סתירות פנימיות אלו ביחסים הבינלאומיים שבין מדינות אירופה לבין מושבותיהן, מביאות לידי כך שהשיטה המרכנתילית צועדת לקראת פתרון מהפכני, אילו הצליחו הולנד, צרפת, אנגליה או ספרד להשיג את מטרתן ולבצע מונופולין מסחרי קולוניאלי מוחלט – היתה מתעכבת הרבה התפתחותה הסוציאלית והכלכלית של אירופה. ואולם היא הנותנת, כמובן, שהשגת המטרה היתה מן הנמנע. הישטה הקולוניאלית של ארצות ההתחרות המרכנתילית היתה בעצם חטיבה אחת. אולם הפעולות המתנגדות של המעמדות בתחום הפוליטיקה הישבנית, הסתירות שבין החלטות-פרלמנט, טופסי-חוקים, פסקי בית-דין והחלטות שלטונות המכס, ובין הכוחות העולים הסוציאליים והכלכליים שברכושנות המרכנתילית – מתוך כל אלה פלסה לה התפתחות-הייצור הגדולה נתיב שהוליך למהפכה התעשיינית. אילו עלתה בידי אנגליה, צרפת או ספרד לשעבד את חיי הכלכלה של מושבותיהן ולדחקם לדפוס ייצור מצומצם כרצון המטרופולין, – היה העולם החדש רחוק מאד מדמותו הנוכחית, וגם העולם הישן היה עני יותר. ואולם היא הנותנת שאי-אפשר היה להשיג מטרה כזאת. כוחות-הייצור, שנתעוררו בארצות-ההתישבות החדשות, חרגו לקראת התקדמות שאין להשיבה אחור. על קרקע הסתירות שבין התפתחותם ובין התכנית הקולוניאלית-פוליטית של המטרופולין, בין חלקי-השייט וחלק הצמר ובין ההתאבקות הכלכלית והפוליטית ש המושבות על חופש מסחרן, – על קרקע זו צומח הסכסוך המביא קץ לשיטת-ההתישבות המרכנתילית.

א

משבר המעבר בימי המהפכה התעשינית מתגלה בכשלון החיצוני של שיטת־ההתישבות הישנה, שנוי מקומן של כל הפרודות בשדה המאגניטי של ההתפשטות הקולוניאלית, בהנחת אבני־היסוד לשלטון הקולוניאלי הגדול, האופייני לתקופת הרכושנות המודרנית. בהגמר מלחמת שבע השנים יצאה צרפת נקיה כמעט מכל האימפריה, אשר הקימה ברוב עמל, במשך מאה וחמישים שנה בעזרת מגלי ארצות וכובשי יערות וכל מיני חלוצים אחרים. כל יגיעה עבר לידי אנגליה. ואולם לא אלא כעשרים שנה ואנגליה זו נאלצה להודות בעצמאות מושבותיה אשר בצפון אמריקה. האימפריה הבריטית הראשונה נהרסה כליל. שארית הישובים ביבשת צפון אמריקה, שהיו עוד כפופים למטרופולין, בעיקר– קאנאדה התחתונה הצרפתית, נראתה ככבוש בלתי בטוח שלא יתקיים בידי הכבוש הרבה זמן. כעבור שנים אחדות אבדה הולנד, במלחמות המהפכה הצרפתית, את שלשת אזורי־שלטונה העקריים במזרח: מושבת הכף, ציילון ויאוה. מושבות ספרד באמריקה המרכזית והדרומית – פקעה זיקתן למאדריד, לאחר שנאפוליאון נעשה בש' 1808 שליט בספרד. ומכיון שטעמו את טעם החירות, ובעיקר – את טעם ההנאה שבעצמאות מסחרית, שוב לא סרו עוד למשמעת המטרופולין. בש' 1825 לא נשארו מכל ממלכת ספרד העצומה אלא האיים הכנריים, קובה, פורטוריקו והפיליפינים. מכל האימפריה של פורטוגליה לא נשאר כמעט שריד, מלבד אי־אלו תחנות ירודות בחופי הודו ואפריקה. משלטונה הקולוניאלי של הולנד נשארו לפליטה רק אלה (עפ"י חוזה השלום מש' 1815) והאיים שבאזורה. מהאימפריה הצרפתית נשארו רק איים מעטים במערב הודו.

טירגו, הוגה־דעות כלכלי ומדינאי חשוב של צרפת בזמן ההוא, אמר: “מושבות נמשלו לפירות: הם דבוקים בהורתם עד התבגרם”. אמרה מכללת זו הלמה את התפיסה הכללית של בני דורו. ונסיונות הדור הבא כאלו שמשו ראיה לדבר. אולם כבר באותו זמן נתעוררו לפעולה כחות סוציאליים וכלכליים. עצומים, שיצרו כוון אחר. כחות אלה לא זכו להערכה נכונה מצד בני הדור ההוא, ויתכן שאף לא השגיחו בהם כלל. ההתפשטות הקולוניאלית, שנעצרה במובן הפוליטי, לא פסקה להתקדם מבחינה סוציאלית וכלכלית. המונים חדשים של מהגרים נדחפו בסוף המאה הי"ח לארצות שמעבר לים, בעקב המהפכה הגדולה בתנאי־הייצור האירופיים. ארצות־התישבות חדשות התחילו להתפתח. בארצות- הברית עלה מספר האוכלוסים משלשה מיליונים, בערב מלחמת השחרור, עד למעלה מ־11 מיליון בש' 1825. בצפון־אמריקה הבריטית עלה מספר האוכלוסים, מש' 1763 עד 1812, פי ע ש ר: מ־60־65 אלף עד 600 אלף בערך. בש' 1788 נוסדה סידניי, שבה מתחיל בנינה של דרום־וולס החדשה וישוב אוסטראליה. בש' 1769, 1773, 1774 ו־1777 סר קוק לזילאנד החדשה, ובש' 1825 נעשים בה, זו הפעם הראשונה, שלשה נסיונות להתישבות. באותה השנה מכריזה טאסמאניה על עצמאותה ובוחרת במועצה מחוקקת. שתי המגמות – בטול השיטה הקולוניאלית הישנה וצמיחת החדשה – אינן אלא שני צדדים של מטבע אחד. שתיהן, כשאר המאורעות הגדולים בתקופה ההיא – המהפכה הצרפתית, מלחמות נאפוליאון, – מבטאות את מהלך ההתפתחות של תקופת המשבר.

המהפכה בשיטה הקולוניאלית הישנה מתחוללת במזל של מלחמה לשחרור פוליטי מסחרי, לבטול המונופולים והזכויות היתרות ולשחרור העבדים. גם השיטה המרכנתילית הולכת ומתפוררת בעקב המלחמה לבטול השעבוד וההגבלות הכלכליות ומונופולים במסחר. תנועת ההגירה וההתישבות החדשה נמצאת במזל התופעות הראשונות, הבאות בעקב המהפכה בעולם הטכניקה בסוף המאה הי"ח: התרוששות ההמונים של בעלי־המלאכה, חורבן התעשיה הביתית של האכרים, רציונליזציה בחקלאות והרעב הראשון לחמרים גלמיים מצד תעשית האריגה.

ב.

כליה זו של הישן – פרושה איפוא קודם־כל מלחמה לבטול המונופולין של הממלכה, ולשחרור מסחרי־פוליטי. בצורתה הראשונה – הסכסוך בין אנגליה ובין מושבותיה בצפון אמריקה – מביאה מלחמה זו למהפכה ולנתוק ארצות־הברית מן המטרופולין. דבר זה אינו אלא טבעי ומובן, לאחר שגברו הנגודים בין מטרופולין התחזרת ובין המשק הקולוניאלי המתפתח, לאחר שמצד אחד גברה השפעת הבורגנות הבריטית על הממלכה ומצד שני גברה השפעת ההנהלה הפוליטית העצמית של המושבות. בעשרים השנים שקדמו למהפכה האמריקנית התאמצה ע“כ המטרופולין, יותר מאשר לפני־כן, לשעבד את המושבות מבחינה פוליטית וכלכלית ולצמצם יותר ויותר את אפשרויותיהן המסחריות. עד אז, בימי שלטון המיניסטריון של הויגים, היה מנגנון חוקי המסחר רופף למדי. המיניסטרים היו מתגאים בזה שלא נהגו לקרוא את האגרות המתקבלות מאמריקה והיו מתפארים בשיטת “הרשלנות המבורכת” (" salutary neglect "). בתנאים כאלה היו המסחר והתעשיה באמריקה הולכים בדרכים משלהם, ואם כי לא היו מותרים מטעם החוק. אחד מחכמי־הכלכלה אומר כי “90 למאה מסוחרי אמריקה מבריחי מכס הם”. מטענים שלמים של טבק נשלחו להולנד ולצרפת מבלי ששולם לאנגליה המס המוטל עליהם. אניות, טעונות סחורה מיבשת אירופה, היו נמצאות שבועות תמימים בחוף, בקרבת Cape Anne, עד השלח סחורתם בסירות דיגים לסאלם ולגלוצסטר. לפי אומדנא תפס המסחר־בגנבה של ניו־יורק ובוסטון, עוד בראשית המאה הי”ח, כשליש אחד מכל המחזור המסחרי. גם בימי מלחמת שבע השנים לא פסק המסחר בגנבה. האמריקנים לא התבישו להמשיך את עסקיהם המסחריים עם השונא, ואף ספקו מזונות ותחמושת צבאית לאותם האיים והחופים שאנגליה שמה עליהם מצור. את מוסר־הכליות שלהם הרגיעו ע“י קבלת מחירים עצומים מאת השונא… תשע עשיריות מכל התה (½1 מיליון פונט), של אמריקה התצרוכת השנתית לפני המהפכה, היו מובאות לתוכה בגנבה, ישר מהולנד או מחופי המזרח. לא יפלא, איפוא, שהיו שנים כאלה, אשר בהן לא הגיעו הכנסות המכס אלא לאלפים לי”ש, בה בשעה שהוצאות המנגנון של המכס היו 8000 לי"ש לשנה.

בימי המיניסטריון של גרנוויל נעשה פתאום (בש' 1763–1764) נסיון לשנות את המצב הזה ולהנהיג פקוח יותר חמור על קיום החוק. על בתי המכס הוטלה השגחה חמורה, והם נתחיבו מעתה למסור בקביעות לשלטונות המרכזיים דין־וחשבון על פעולתם. אניות- המלחמה שעגנו בחוף נצטוו להשתתף בציד המבריחים, וקציניהן נדרשו להשבע שבועת־אמונים, לפי הנוסחה הקבועה בשרות המכס. מנהלי המכס הורשו לחפש ולבדוק בבתים פרטיים אם אין בהם סחורות מוברחות, ושופטי הצי הורשו לפסוק את דינם לעברינים, גם בלי חבר שופטים מושבעים.

חוק הסוכר, שהוצא בש' 1764, כדי לסדר את עניני המכס של המלאסה במערב הודו, פגע לרעה בתעשית הרוב, וגם הגדיל את המכס על הקפה, היין, סחורות־המשי ואריגים צרפתיים עדינים. חוק זה גרם קודם־כל למשבר במסחר מערב־הודו. ההזמנות למלאסה נתמעטו, אניות עגנו בנמלים ללא עבודה; העצים והבשר המשומר, הקמח והדגים המלוחים, שהיו נשלחים כרגיל לאיים הטרופיים, נשארו מעתה ללא קונים. המחירים ירדו, האכרים אבדו את שוקם הטוב ביותר, פועלים חקלאיים, יורדי־ים, פועלי עץ וזקקים נעשו מחוסרי־עבודה. בגלל שתוק המסחר נפסק משלוח הכסף (במתכות) למערב הודו, בה בשעה שמעתה חיבים היו לשלם את המכס דוקא במזומן. התוצאה היתה – משבר־עסקים קשה, שלא חלף גם לאחר שנעשו כמה דברים להקלתו, כגון: פרסי אכספורט לקנבוסי פשתן ומשי גלמי, בטול מכס העורות שהובאו לאנגליה מאמריקה, והיתר האכספורט של אורז למושבות ספרד ולארצות אירופה מדרום לכף פיניסטר. אולם בכל אלה לא היה אף משום הקלה פורתא, מלבד זה יש לציין שהממשלה החליטה לשנות את שיטת המכס שלה ולהטיל מעתה מסים ישרים על המתישבים. אנגליה יצאה מהמלחמה וחוב של 140 מיליון פונט רובץ עליה, כלומר על משלם־המס הבריטי, בה בשעה שנטל המסים במושבות, שנמצאו בפריחתן הכלכלית, היה קל לפי ערך. בהגמר המלחמה סבורה היתה אנגליה,–שחששה למלחמת נקם צרפתית ולהתקוממויות חדשות מצד ההינדים, – לכונן מצב צבא בן 10,000 איש, שבהוצאות החזקתו ישתתפו המתישבים בשעור שליש אחד. המסים החדשים נועדו כמו־כן לפטור את הנהלת המושבות מזיקתה לאספות־הנבחרים: כל הפקידים והשופטים, מנוייהם ופטוריהם היו מסורים לרשות הכתר, כדי שעי“ז יוקם מנגנון מהימן ומסור למלכות. למטרה זו הונהג בש' 1765, בהסכמת הפארלמנט, מס החותמת לפי דוגמת אנגליה. ממקור זה קוה מיניסטריון גרנוויל להכנסה בת מאה אלף לי”ש לשנה. העוברים על החוק נענשו בקנס של חמש ועד חמשים לי"ש. מוכרי עתונים או ספרים שאין עליהם החותמת הדרושה – נענשו בקנס של 40 שילינג. מזיפי החותמת נדונו למיתה.

פקודת החותמת עוררה סערת התמרמרות במושבות. בה בשעה שתשלומי המכס היו מוטלים באופן ישר רק על סוחרים וסוכני נמל, הנה על־ידי המסים החדשים נתבלט ביותר שעבוד ההמונים והנטל הרובץ עליהם. ויותר משהתמרמרו על עצם המס – התמרמרו על ממשלה הרחוקה מהם 3000 מיל ומטילה עליהם את מרותה:

“חוק החותמת (אמר בנימין פרנקלין לפני אחת הועדות של בית המחוקקים) פרושו שלא נוכל לסחור או לעשות את רצוננו, אלא אם כן נשלם מס כך וכך. וכל זה – כדי לדלדל את כספנו או להמיט עלינו הרס, באם נסרב לשלם את המס”.

למעשה לא הכניס מס החותמת אלא מעט. נוח היה לאנשים בחוזים בלתי מאושרים, מאשר בחוזים מאושרים הטעונים תשלום מס. בקארולינה הדרומית נאלצו בתי המשפט להסגר, כי מאנו האוכלוסים להזקק לחותמת האשור. בבוסטון החריבו את משרד החותמת ושרפו את בית המושל. עתונים פסקו להופיע, או שהופיעו ודמות גולגולת טבועה עליהם במקום הנועד לחותמת.

ההתנגדות למטרופולין לבשה גם צורות חמורות יותר: על סחורות אנגליה הוכרז חרם. סוחרי ניו־יורק, בוסטון ופילאדלפיה חתמו על הסכם הדדי בדבר הפסקת האימפורט של סחורות מאנגליה. סוף־דבר שאימפורט הסחורות האנגליות נתמעט מאד, ולחץ האכספורטרים הבריטיים גבר עד כדי כך שהכריח לבטל בש' 1766 את חוק החותמת, לשמחת לבם של תושבי אמריקה. מאז והלאה אוחזת ממשלת אנגליה באמצעים שונים, פעמים ותרניים ופעמים קשים; הצד השוה שבהם שבשביל הממשלה גופא היה הפסדם מרובה משכרם. התמרמרות המתישבים על דרכי הממשלה הלכה וגברה והגיעה לידי התנגדות פוליטית, שתקפה חוקים רחבים, וגם תנועת החרם הלכה והתפשטה. על פי החלטת שר־האוצר טאונסהאנד מחליט הפארלמנט בש' 1767 להטיל מכס חדש על זכוכית, צבעים, נייר, תה שמן ופירות; ואולם כעבור שלש שנים מבטלים את כל התעריפים הללו (פרט למכס התה). החרם, אשר בא בעקב פקודות טאונסהאנד. לא היה מעתה מיוחד לאנשים פרטיים ולהתאחדויות, כי בו תמכו עכשו באופן רשמי גם מוסדות־הנבחרים הפוליטיים. בית המשפט העליון ממאסאטשוסטס קבל החלטה “לסייע בכל מיני אמצעים זהירים להפסקת השמוש במותרות חו”ל ולעדוד התעשיה המקומית“. החלטות מעין זו נתקבלו גם באספות הנבחרים של קונקטיקוט, וירגיניה, ניו־יורק, מארילנד וצפון קארולינה. תנועת החרם הראשון הפחיתה את האימפורט כדי חצי מיליון לי”ש בערך. משהוכרז החרם השני ירד האימפורט הבריטי לאנגליה החדשה ולמושבות התיכוניות מ־1,363,000 לי“ש בש' 1768 עד 504,000 לי”ש בשנה שלאחריה. ואולם עם בטול המכס עלה האימפורט מיד והגיע ל־1,604,000 לי“ש בש' 1770 ו־4.2 מיליונים לי”ש בש' 1771.

מש' 1770 ואילך תכפו מעשי האלמות, שעוררו מצד אנגליה תגובה חריפה בצורת חוקים חמורים. המלחמה במכס התה מגיעה בש' 1773 עד ליסוד חבורת התה המפורסמת בבוסטון; תושבים נכבדים תוקפים אניות טעונות תה וזורקים הימה יותר משלש מאות תבות. בניו־יורק ובפילאדלפיה אין מתירים לאניות לפרוק את סחורותיהן, והן שבות ללונדון עמוסות כשהיו. בטשארלסטון נערם התה במרתפים, והוא נרקב שם ולא יצלח לשמוש. בפארלמנט הבריטי השמיעו אמנם פיט ובורקה את קולם בזכות חרותם של תושבי אמריקה ודרשו להמנע מאמצעי כפיה ולאחוז בשיטה יותר ותרנית ונוחה, ואולם שומע לא היה להם; גיאורג השלישי והוזירים שלו מכבידים עוד יותר את העול על המושבות. קודם־כל מחליטים בש' 1774 לנעול את נמל בוסטון “משום שאין שם תנאי־הבטחון הדרושים למסחר הנתינים של הוד מלכותו, וגם אי־אפשר לגבות שם כחוק את המכס הנפרע להוד מלכותו”; שנית – מחליטים לבדוק מחדש את הטשארטר של מאסאטשוסטס ולהגבילו; שלישית – דינם של פקידים קולוניאליים, הנאשמים במעשי אלמות בשעת מלוי תפקידם, לא ימסר אלא לבית־דין בריטי; רביעית – לספח לקנדה את השטח אשר בין אוהיו והאגמים הגדולים; חמישית – לחדש את תקפו של חוק אכסון החילים מש' 1765 (על פיו היו אוכלוסי המושבות חיבים לאכסן את החילים הבריטיים ולספק להם מאור ודלק).

הגזרות הללו הלהיבו עוד יותר את תנועת החרם. הבאת הסחורות הבריטיות נפסקה כמעט לגמרי (מ־2,590437 לי“ש בש' 1774 עד 201,162 לי”ש בש' 1775). אנגליה מכריזה על מאסאטשוסטס כעל אזור המרי ושולחת לאמריקה גדודים חדשים. על מושבות המורדים נאסר לבוא בקשר מסחרי, איזה שהוא, עם מקומות אחרים, – פרט לאנגליה, אירלנד ומערב־הודו הבריטית. כעבור חדשים אחדים נאסרת אף תנועת האניות בכלל, והאניות האמריקניות צפויות לסכנת החרמה. המהפכה נעשית לדבר בלתי־נמנע. “עכשיו הוטל הגורל”, – כותב גיאורג השלישי, – “המושבות מוכרחות להכנע, או – לנצח”. בארבעה ביולי 1776 מכריזים בפילאדלפיה על עצמאותן של י"ג מושבות. מלחמת־השחרור האמריקנית החלה.

לא כל החוגים הסוציאליים של תושבי אמריקה משתתפים במהפכה זו במדה שוה. באנגליה החדשה מחוללים את המהפכה קודם־כל בעלי האניות ובעלי התעשיה. רבע מהחותמים על הודעת העצמאות הם סוכני אניות, משלחי סחורות ואכספורטרים. ג’ון האנקוק, הציר הראשון אשר חתם על ההודעה רבת־התוצאות, היה ידוע כראש המבריחים. ברגע החתימה היו מוטלים עליו בבית־הדין הימי קנסות־הברחה בסכום מאה אלף לי"ש. בדרום היו נושאי המהפכה על פי רוב דוקא מחוגי הנוטעים העשירים והאריסטוקראטים. הסבה לכך היתה מעמסת החובות, אשר שקעו בהם בעלי המטעים הגדולים בדרום. אציל וירגיני, אף אם היו לו אלפי אקרים ועבדים, היה שוקע תדיר בחובות, כי הוצאותיו לחיי־מותרות היו לפעמים מרובות מהכנסותיו. מלבד זה הנה היצרנים העיקריים של הדרום היו צפויים על פי רוב לסכנות־ספסרות חמורות ולתנודות חזקות במחירים, ויתכן שגם דבר זה הכביד את נטל החובות של הדרום. על ידי המלחמה עם אנגליה קוו החוגים הללו להפטר מחובותיהם. ואשר למתישבים החלוצים באזור היערות, שהיו תומכים נלהבים בתנועת השחרור, אף הם טעמם ונמוקם היה עמם: קצת – משום רוח החרות והקיצוניות הדמוקראטית, האופינית לאנשי הגבול, וקצת – משום סרובם לשאת בעול מסים, ומה גם מסים המוטלים עליהם על ידי ממשלה זרה.

לעומת זאת היו חוגים רבים של סוחרים בערי החוף, ביחוד מבין האימפורטרים, רחוקים מאד מראות בעין טובה את השתלשלות המאורעות. הללו לא נמשכו אחרי ניו־יורק ופילאדלפיה לתנועת־החרם השלישית אלא בעל־כרחם ומחמת הלחץ של החלטת־קונגרס מיוחדת, כי חששו לכל הפסקה בחיי־המסחר הנורמאליים, ונזקי החרם היו נהירים להם יפה יפה. חבריהם לדעה היו בעלי־האחוזות המעטים בצפון, אשר יראו כי המהפכה תטול מהם את שארית זכויותיהם הפיאודאליות, וכן גם אותם החוגים – הנאמנים למלכות או הטוריים – אשר שמרו אמונים לפקידות המלכות ולצבא הבריטי.

המלחמה, שפרצה בין המטרופולין ומושבותיה, נמשכה שבע שנים. צרפת וספרד וספרד מתיצבות מיד לימין המושבות המורדות. עוד בש' 1778 נכרתו בריתות ונחתמו חוזי־מסחר עם המושבות בדבר הספקת אניות וחילים, קצינים וחמרי מלחמה; נתנו להן גם הלואות הגונות ולזה היה ערך מיוחד, לנוכח המצוקה הכספית של המורדים. לשונאי אנגליה נצטרפה לבסוף גם הולנד, בת־בריתה הנושנה. הטעם לכך הוא שההולנדים לא רצו לותר על ההכנסות הרבות שהביא להם מסחרם עם האמריקנים, למרות החוזים עם אנגליה: ההולנדים היו מספקים למורדים תחמושת צבאית ושאר סחורות מהאי האנטילי הקטן סנט־אויסטאך. אנגליה אחזה בתחלה בדרכי נקם ושלם, ולבסוף הכריזה מלחמה בש' 1780.

מלבד החזית הנ"ל כנגד אנגליה נוצרה ברית של נייטראליות מזוינת כנגד אנגליה, ובה השתתפו רוסיה, דנמארק, שוידיה,פורטוגליה, פרוסיה, אוסטריה וסיציליה, כדי להבטיח את חופש המסחר הנייטראלי, – מפעל שערכו הממשי חוזר ומתגלה דוקא בימינו אלה.

יתכן שהתערבות זו היא שהכריעה את כף המלחמה, אשר בה היו כחות היריבים כשלעצמם שקולים בערך. באמריקה היתה, אמנם, ההתלהבות רבה, מתוך שאיפה לשחרור ולעצמאות פוליטית, אולם מצד שני גדולה היתה הקנאה והמריבה התמידית בין המושבות הבודדות; ויש גם שחסרה משמעת בגדודים הרבגוניים, שאנשיהם סרבו לקבל עליהם עול מרות חמורה ורצו להיות תמיד בבחינת מתנדבים חפשים, שכביאתם כן יציאתם. מבחינה צבאית היו הגדודים האנגלים חזקים בהרבה מן המתנדבים הללו, ולא יפלא ע"כ שכעבור שנה אחת לאחר הכרזת העצמאות כבשו האנגלים את כל אזור החוף, לרבות פילאדלפיה, מרכז הברית. הממשלה המהפכנית לא היתה לה כל סמכות חוקית לגביית מסים או לגיוס חילים. לעומת זאת היתה אמנם אנגליה בטוחה בתקציבה הצבאי. ברם, המרחק הרב בינה ובין המושבות, חובותיה העצומים וחלוקי־דעות פנימיים – כל אלה החלישו את כח פעולתה, והיא לא יכלה לנצל את כבושיה הצבאיים באזור החוף ולהמשיך את החדירה פנימה. הקואליציה של השונא הכריחה אותה לחלק את כוחה הימי לכמה ראשים. אניות צרפתיות וספרדיות אימו על מזרח הודו ומערבה, צרו על גיבראלטאר ואף זממו לעלות על אנגליה. בהיותה מוכרחת להגן קודם־כל על עצמה מפני השונא, לא יכלה אנגליה להתקדם במדה נכרת בצפון אמריקה.

לפי חוזה השלום מש' 1783 הוכרז על חרות המושבות ונתן תוקף חוקי לשאיפות העצמאות. מלבד זה נטלו מאנגליה ישובים אחדים קטנים, שעברו לרשות השונא. צרפת קבלה את טובאגו ואת כל התחנות באזור סנגאל, עד מצודת ג’יימס בשפך הגאמביה, ומחוזות אחדים בהודו, לשם השלמת אזור הפונדישרי. ספרד מקבלת חזרה את פלורידה. המעצמה היחידה, מבנות הברית של שונאי אנגליה, אשר לא הרויחה כלום, ואף הפסידה – היתה הולנד. לפי חוזה־שלום מיוחד נאלצה זו לותר לטובת אנגליה על נגאפאטם בקדמת הודו. לאור המלחמה נתברר עוד יותר עד כמה פנה זיו השלטון הימי של הולנד, והשררה הקולוניאלית שלה במזרח הודו לא היתה אלא צל זהרה לשעבר. חברת הולנד – מערב־הודו היתה כידוע לנו, שקועה בחובות ורקובה מבפנים.

תוצאות המלחמה היו, כידוע, רבות־חשיבות לא רק בתולדות ההתישבות, כי אם גם בתולדות העולם בכלל. מדינה חדשה הופיעה על במת הפוליטיקה הבינלאומית, מדינה שאפילו אי־אפשר היה לחזות מראש את אפשרויותיה וכחותיה הכלכליים, ולא עוד אלא שמדינה זו שמשה לפי מהותה סמל לשנוי מהפכני בדמות העולם החדש. נוצרה הדמוקרטיה הראשונה והמעצמה הרפובליקנית הראשונה. מקום שם נמצאה, אך לפני דורות אחדים, שממה ועזובה, ופראים חשופי־שת היו חיים על ציד ואכילת צמחים, – נוסדה המדינה המודרנית והפרוגרסיבית ביותר בזמנה. כאן נוצרה הדוקטרינה הפוליטית, אשר את דבריה שתו בצמא העתונאים והפילוסופים בבתי־הקפה שבפאריז. הכרזת העצמאות האמריקנית נשענה על זכויות־האדם הכלליות, אשר נפגעו ע"י הכתר האנגלי. מהכרזה זו הוליכה הדרך ישר לאספה הלאומית הקונסטיטוציונית, אשר נתקיימה בחצר המלכות בוורסיי. זו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה בהיסטוריה החדשה, שארץ־התישבות ההולכת ונבנית תפלס דרך לרעיונות החרות ולהתקדמות פוליטית חברתית.

ג.

התפתחות מעין זו, – שמרכז־הכובד בה הוא המלחמה לשחרור פוליטי־מסחרי ולנתוק כבלי הפוליטיקה הכלכלית המרכנתילית, – בולטת גם באותם המקומות שעוד נשארו כפופים לשלטון הקולוניאלי של אירופה. מלחמת־השחרור האמריקנית והמהפכה הצרפתית שבאה אחריה – משמשות דוגמא מעודדת, הממריצה ומדרבנת את השאיפות לחרות ושחרור.

אף במשטר הקולוניאלי של ספרד, הקשה והחמור ביותר, מתחילות להתגלות שאיפות השחרור, המביאות סוף־סוף לידי מהפכה, כבצפון אמריקה, ולנתוק המטרופולין. גם בתחומי השלטון הספרדי תפס המסחר־בגנבה את חלק־הארי מהמחזור המסחרי, ושיטת־המונופולין הרשמית היתה למעשה מלאה פרצות, ומתום אין בה. אחרי המלחמה לירושת הכתר נשתלט המסחר הזה ביחוד בשפך הלא־פלאטה, ובהשפעתו נעשתה בואנוס־איירס לנמל ראשי. כל זמן שהמסחר הספרדי היה כבול לסוג אניות מסוים של המלכות – הלכה ופחתה השתתפותה של ספרד במחזור העסקים של אמריקה. במאה הי"ח ירד המסחר הזה לזמן־מה עד 3,000 טונה לשנה. גזרות־המונופולין, שהלכו והחמירו במשך 200 שנה, עד כדי לאבן את המשק, נעשו קשות לבלי נשוא, ואי־אפשר היה להמנע מההכרח בתקונים הדרגיים. בש' 1748 הותרו קצת כבלי המסחר וגם בוטלה הכפיפות למרכזים אמריקניים מסויימים. תיכף לאחר שהותרה התחברות הישרה עם לא־פלאטה והאוקינוס הגדול – פנה הודם של פורובלו ופאנאמה, אשר נהנו עד כה מהמונופולין הספרדי באמריקה הדרומית והמרכזית, והחלה פריחתם של נמלים אחרים, ובראש וראשונה – בואנוס־איירס.

לאחר שנתן חופש־התנועה למסחר מעבר לאוקינוס, התחילו לזכות בחופש זה גם את נמלי ספרד (המונופולין לתחבורת האמריקנית נמסר בתחלה לסווילה ואחר כך לקאדיס) ואחר כך – גם את הנמלים הקולוניאליים, מבחינת תחבורתם עם דרום־אמריקה הספרדית. קודם־כל הורשה לקובה לסחור עם לא־פלאטה בש' 1765, ובשנים שלאחר זה נתן חופש המסחר גם לשאר המושבות. יחד עם זה נקטה ספרד פוליטיקה מרכנתילית מאוחרת לשם עדוד התעשיה: בוטל מכס האימפורט של תוצרת ספרד למושבות, ונתנו הקלות בהבאת גלם קולוניאלי לספרד. בהשפעת כל האמצעים הללו גברה במדה הגונה תנועת המסחר ונתרבו האניות בנמלי ספרד ומושבותיה. במשך העשור 1778–1788 עלו הכנסות המכס של ספרד פי ששה. ברם, המשק העממי של ספרד היה מפגר ונחשל מכדי להפיק יתרונות ממשיים מהתפתחות זו.

כל כמה שהלכו ונהרסו הכבלים המלאכותיים וההגבלות של המשטר הקולוניאלי הישן – כן הלך ונתברר עד כמה תקעו להם הזרים יתד בחיים הכלכליים של אמריקה הספרדית (הזרים הללו היו קודם־כל אנגלים). על כך נוספה העובדה שגם במטרופולין וגם במושבות לא נעשו תקונים ממשיים להטבת ההנהלה הפוליטית; הפקידות האוטוקראטית התמידה בקלקלתה, והתנהגותה עוררה מפעם לפעם מרד ושפיכות דמים מצד המתישבים. בימי מלחמת־השחרור האמריקנית וגם אחר כך, בשעה שהיתה צפויה סכנת מלחמה בין אנגליה וספרד, בש' 1790, עוררו מהגרי קובה ודרום־אמריקה תעמולה אף להתערבות מזוינת מצד אנגליה במושבות ספרד, ואנגליה זממה כבר באמת לתמוך בנשקה במושל ויניצואלה, אשר עשה תעמולה לנתוק מושבות ספרד מהמטרופולין. אבל, במושבות ספרד לא הוכשרו התנאים לעצמאות כמו בצפון־אמריקה האנגלית, וקודם־כל – משום שהאוכלוסים הלבנים היו כאן מעטים ומפוזרים ע"פ שטח רחב, והמושבות הבודדות היו מנותקות זו מזו עוד יותר מאשר בצפון אמריקה. מלבד זה, כידוע לנו, היתה ההנהלה העצמית הפוליטית של מושבות ספרד רחוקה מאד בדרגת התפתחותה משל מושבות אנגליה. מצד שני השפיעה כאן הרבה המהפכה האמריקנית והצרפתית, וגם הסוכנים האמריקניים (ואחר כך – אף האנגלים) לא טמנו ידם בצלחת. גם הכסף וגדודי־העזר של אנגליה ואמריקה מלאו תפקיד חשוב במלחמת־השחרור הממושכת של דרום־אמריקה הספרדית.

לאחר נצחונות נאפוליאון ומפלת בית הבורבונים בספרד (בש' 1808) נתק הקשר המסורתי הפוליטי, שהיה מחבר עד כה את המושבות עם המטרופולין. רוב המושבות לא הודו במלך החדש אשר הומלך על ידי נפוליאון, ובמקומות אחדים פרץ מרד. בשנת 1810 הגיע ללונדון המצביא בוליבאר, – גבור השחרור של דרום אמריקה, – על מנת לבקש עזרה לטובת מורדי ויניצואלה. שם נערכת לו, וכן לעמיתיו הנשלחים לארצות־הברית, קבלת־פנים מעין זו שנערכה לפני שלשים שנה לג’ון סיי בספרד או לבנימין פרנקלין בוורסיי. אולם לפעולה משותפת של כל מושבות ספרד – לא הגיע הדבר. כל מחוז פועל על דעת עצמו, והמחוזות עצמם מפולגים על ידי מפלגות שונות, של רפובליקאנים ומונארכיסטים. מכל מקום עובדה היא שבימי מלחמת נאפוליאון וההתקוממויות – נתעררו ונפלו על שאר הגבלות־המסחר, ועוד אז התחילה אנגליה, – המעצמה הימית היחידה של אירופה לאחר תבוסת הצי של צרפת וספרד, – לתקוע לה יתד במושבות המורדות ולהפיק מזה תועלת מסחרית כל כמה שאפשר. לנוכח הפרוד של המושבות וההתפלגות הפנימית של המחוזות, הנשק הדל של המהפכנים ואי־משמעת במחנות המורדים – יתכן שספרד, לאחר חזרת השושלת הישנה לשלטון על פי חוזה השלום מש' 1814, היתה מחזיקה בכל זאת ברשותה את דרום־אמריקה. אלא שמשטר הרסטאווראצה של הבורבונים, בעורונו הריאקציוני ובהתנגדותו המושבעת ליעקבינים, סרב להסכים אף לאותה מדה של חרות, שהמתישבים הורגלו כבר בה מימי מלחמת־השחרור האמריקנית ומשנתברר כי למרות כל האזהרות לא תסכים ממשלת הבורבונים לעולם לתקונים כלכליים ואדמיניסטראטיביים – פרץ המרד בצורה כללית. אנגליה וארצות־הברית היו הראשונות אשר הודו בזכות העצמאות של אמריקה הדרומית והמרכזית. וכשהיתה צפויה סכנת התערבות מצד הממלכות הריאקציוניות שבאירופה, פרסם נשיא ארצות־הברית, מונרו, בש' 1823 את הכרזתו הידועה, שבה הדגיש בפירוש כי לא תורשה מעתה התערבותן של ממלכות אירופה בעניני אמריקה, ולא תהא עוד אמריקה שדה פעולות לפוליטיקה הקולוניאלית של אירופה. סוף דבר שבשנת 1825 נעשתה העצמאות של מושבות ספרד באמריקה – עובדה מוחלטת, ואף ספרד גופא הוכרחה להודות בדבר.

מעין זה היה גם מהלך הדברים באמריקה הפורטוגלית, אם כי בשנוי גירסה במקצת. לאחר שהסיר נאפוליאון את עטרת המלוכה גם מהשושלת הפורטוגלית (בש' 1807), ברחה משפחת המלך לבראזיליה, אזור שלטונה, והכריזה עליה כעל מדינה העומדת ברשות עצמה. מובן שמיד נתבטלו כל הגזרות וההגבלות הכלכליות, שהיו טבועות ברוח תליות ושעבוד, בהתאם למשטר הקולוניאלי של פורטוגל. גם כאן נפלו היתרונות המסחריים קודם־כל בידי האנגלים, בני בריתה של בראזיליה, כי ממשלת פורטוגליה הקטנה היתה כאפס לעומת עצמתה הכלכלית של בריטניה. אמנם, לפי חוזה השלום הוחזרו מושבות פורטוגליה לרשותה הרשמית; אולם כיון שגם כאן נשתלטו המגמות הריאקציוניות של המשטר הרסטאווראציוני, ומסחר ליסאבון שאף לחדש כקדם את זכויותיו היתרות, בה בשעה שבראזיליה סרבה לתת צוארה בעול הישן – הגיעו הדברים בבראזיליה להכרזת עצמאות. דון פדרו, בן יוהאן הששי מפורטוגליה, אשר בשוב אביו לאירופה נשאר בבראזיליה כשליט המדינה, הוכתר למלך בראזיליה העצמאית. וכה נשארה בראזיליה אשר שטחה עולה על שטח ארצות־הברית ברבע מיליון מיל מרובע, כפופה לשלטון בית בראגאנצה עד פרוץ המהפכה הריפובליקאנית בשנת 1889. מאז ואילך נשארו ברשות פורטוגליה רק ישובים מפוזרים ובלתי־מפותחים בחופי אפריקה ובמזרח־הודו.

בנוגע לשארית הממלכה הקולוניאלית של צרפת – מובן מאליו שהשפעת המהפכה הצרפתית והכרזת שויון הזכויות לא יכלה להתגלות בשום מקום באופן כה בולט כבאזורי השלטון של צרפת גופא. איי־הסוכר של צרפת במערב הודו הגיעו, כידוע לנו, לפריחה כלכלית חזקה. בסוף המאה הי“ח קלט השוק הצרפתי סחורות ממערב־הודו בסכום 220 מיליון פראנק, ובמושבות בלבד מכרה צרפת מתוצרתה בשבעים מיליון פראנק ויותר. שתי חמישיות מכל האכספורט הצרפתי עלו בחלק הסחורות הקולוניאליות (160 מתוך 400 מיליון). איי־הסוכר הצרפתיים הכו את יאמייקה ובארבאדוס מכה נצחת בהתחרותם המסחרית, ואף מלאו תפקיד חשוב במחזור העסקים של המתישבים הבריטיים והאמריקניים. השאיפה להנהלת עצמית – מעין זו שבאיים האנגליים – ולחרות תעשינית ומסחרית הלכה ע”כ וגברה בקרב חוגי הנוטעים הצרפתיים העשירים באיי האנטילים. שאיפה זו נזונה הרבה גם מתנועת השחרור בצפון אמריקה ובדרומה. שליחי לשכות המסחר והמלאכה, שנסודו במערב־הודו זמן קצר לפני המהפכה, היו נוסעים לפאריס ומקבלים השפעה ישרה מהרעיונות החדשים, אשר עוררו וכוחים נלהבים מצד הפילוסופים, העתונאים והמדינאים של צרפת החדשה בזמן ההוא. דרך הנצחון של ההגיון האנאליטי היתה קרובה לבוא, ופגיעת הנתוח הזה בשיטה הקולוניאלית היתה חזקה לא פחות מפגיעתו במשטר הישן בכלל.

ואם אחר כל אלה לא באו המושבות הצרפתיות לידי תסיסה של נתוק פוליטי, בימי המשבר של התפוררות השיטה המרכנתילית, אין זה אלא משום שתי עובדות פשוטות: קודם־כל – מעטים היו המתישבים הצרפתיים ממערב הודו (בס"ה מ־60 עד 75 אלף נפש), ונמצא שלא הוכשרו עוד די הצורך להנהלה עצמית; ושנית – באיים גופא היו הכושים מרובים פי עשרה ויותר מהמתישבים הצרפתיים, והילידים הללו היו מקור של מהומות, ומה גם שזרמי־הדור המהפכניים לא פסחו אף עליהם.

ואולם משפרצה המהפכה בצרפת – נסחפו בשטפה גם המושבות, ובעית הכושים נעשתה למרכז הכובד במהלך ההתפתחות. האספה המכוננת לא שנתה דבר במעמד החוקי של המושבות. אם כי קיום העבדות שמש סתירה נמרצת כנגד המלול הרברבני של המהפכה. האספות הקולוניאליות, שהיו מיצגות את המתישבים הלבנים, עליהן גופא הוטל לסדר את עניניהן הפנימיים. המועצה המחוקקת, שבה השתתפו חברים רבים של “האגודה למען השחורים”, הרחיקה לכת יותר, בבטלה בש' 1792 את פרס האימפורט לעבדים, וכעבור שנה אחת נתנה זכות הבחירה לכל בני־חורין, כלבנים כשחורים. מלבד זה הוחלט שעל כל המושבות לשלוח צירים לקונבנט. אחד הצירים, מסן־דומינגו, תאר לפני הקונבנט את יסוריהם הנוראים של העבדים, והועידה החליטה מיד לשים קץ לעבדות, בלא כל מתן פצויים לאדוני העבדים. הוכרז על שווי זכויות לכושים וללבנים ועל חוקה אחת למטרופולין ולמושבות. באיים האנטילים פרצו מהומות עוד לפני כן, ומש' 1790 ואילך נעשו מקרי הרצח של נוטעים לבנים חזיון שכיח ביותר. עוד בטרם נודעו החלטות הקונבנט מפאריס החליט הקומיסאר בסן־דומינגו לשחרר את השחורים, כדי להרגיעם. הנוטעים הצרפתיים קראו לעזרה את הספרדים והאנגלים. נשתררה אנרכיה גמורה, ואיש – הישר בעיניו יעשה. הכושים נצלו את שעת־הכושר הזאת כדי להתארגן ולאחוז ברסן השלטון. בהדרכת כושי מוכשר אחד, טוסן לוברטיר, התקוממו כל הכושים, גרשו את רוב הנוסעים הלבנים והכריזו על קהליה כושית חפשית בשם “האיטי”. השלטון בקהליה זו נמסר לגבור המהפכני, שנשען על אלפים אחדים חיילים שחורים, בעלי משמעת חזקה. המנהיג הזה אף הצליח לגרש את האנגלים מפורט־או־פרינס, ובקפדנות חמורה התאמץ להטיל על הכושים את משמעת־העבודה. אולם גם דבר זה לא מנע את מחנות השודדים והמציתים מלשוטט בארץ, להפיל את פחדם על התושבים ולהשחית את היבול. מהומות כאלה היו גם באיים אחרים, אם כי שלטון הלבנים שם לא היה צפוי לסכנה. גם נוטעי מארטיניק וגואדלופ קראו לאנגלים לעזרה (באפריל 1794), אולם אחר כך גורשו אלה משם בחזקה. בישובים הצרפתיים אשר באוקינוס ההודי – “איל ריאוניון בורבון” ו“איל די פראנס” – אף לא פרסמו בתחלה האספות הקולוניאליות את פקודת השחרור. וכאשר נוספה עוד על מהומות המושבות גם המלחמה, בין צרפת המהפכנית ובין אנגליה, ואניות־החוטפים הבריטיות הופיעו שוב ע"פ הימים – נתבטל לגמרי המסחר בין המטרופולין הצרפתית והמושבות, וכעברו זמן־מה כבשו האנגלים את התחנות ההודיות ואחדים מאיי אמריקה התיכונית.

נתוק המושבות פגע מאד לרעה במשק העממי של צרפת. מחוסר גלם הלכה לאבוד תעשית הסוכר, תעשיות הפשתן והמשי ניזוקו קשה מחוסר השוק הקולוניאלי, הקפה נעשה לדבר־מותרות יקר, בנין־האניות והנמלים נמצאו בשפל המדרגה. רק בימי הקונסולאט התחילו שוב להתפתח קמעא־קמעא יחסי המסחר. נפוליאון, הקונסול הראשון, הבין יפה את התפקיד שתפסו המושבות בחיים הכלכליים של המשטר הישן, והחליט באחת לחדש את ימי הזוהר הקלוניאליים של צרפת. בדעתו היה ליטול שוב מאת המושבות את האוטונומיה שלהן, לחזור ולשעבדן מבחינה כלכלית וסוציאלית ולחדש שוב את העבדות ושיטת המונופולין. ואף בעניני הדת בקש נאפוליאון להעביר מהעולם את הסבלנות הדתית, האופינית לתקופת המהפכה, כי אותה ראה כסבת ההתקוממויות של העבדים. יחד עם זה בקש להשליט את הדת הקתולית בבחינת מונופולין. ואולם רק חלק קטן מתכניות ההתפשטות העצומות של נאפוליאון, במזרח ובמערב, נתגשם למעשה. אחר מפלת ספרד ספח לצרפת, בש' 1795, את החלק הספרדי של סן־דומינגו, ובש' 1800 – גם את לואיזיאנה, המושבה הצרפתית הישנה, ממערב למיסיסיפי. עי"ז קוה להניח את אבני היסוד לממלכה קולוניאלית גדולה באמריקה התיכונית והצפונית: כשם שלפני מאה שנה עקפו את המושבות האנגליות בצפון, כן דמה להקיף עכשו את ברית המדינות על יד שפך המיסיסיפי ולנתקה מהים בשקט. שלטון טוסן לוברטיר בהאיטי מוגר במלחמה רבת־נזקים, העבדות חזרה ונתחדשה וכל המושבות נשתעבדו לדיני הממלכה הצרפתית.

כל התכניות הללו נגמרו, כידוע, בלא־כלום. לאחר שהמלחמה עם אנגליה נעשתה לדבר ודאי מוחלט – הוכרח נאפוליאון מיד למכור את לואיזיאנה לארצות־הברית. המחיר אשר שולם – כ־15 מיליון דולר, לפי חשבונות של מומחים – פחות משני סנטים לאקר. האכספורט השנתי של לואיזיאנה הגיע כבר אז לשני מיליונים דולר בערך. אולם נאפוליאון ותר על כל השטח הזה, כי נוכח שלא יוכל להחזיק בו, בשעת מלחמה ימית עם אנגליה, ומה שארצות־הברית עינן היתה רעה בשלטון הצרפתי שבלואיזיאנה. לא היו ימים מרובים והאנגלים כבשו גם את טובאגו וסנטה־לוציה והתחנות ההודיות. קודם־כל צרו על סן־דומינגו, מקום שם נמצאו עוד קבוצות כושים מורדים, והשלטון הצרפתי, שנתקף משני צדדים, הוכרח להכנע. שעבוד הכושים נתחדש ביתר אכזריות, ועד מהרה לא נשאר כמעט זכר לפריחתו הכלכלית של האי בשנים הקודמות. לפי חוזה השלום בפאריס מש' 1814 הוכרחה צרפת לותר על מאוריציוס (“איל־די־פראנס”) ועל האיים שכבשה באמריקה תיכונית. סן־דומינגו נעשתה למדינה עצמאית, ועבדים לשעבר משלו בה. מה שנשאר לצרפת לפליטה נידלדל ונהרס קמעא־קמעא מחמת מלחמות, כבושי־אויבים, מהומות מהפכניות ומעשי־מרד תדירים. לפיכך לא יכלו מושבות צרפתיות לתפוס תפקיד נכר בפתוח משקה הארצי של המטרופולין.

ד

במזל ההתפתחות הכלכלית של אותה תקופה, המעבירה מן העולם את הזכיונות והמונופולים, המכריזה על חופש המלאכה ועל מעמדי אומנים, המבטלת את השעבוד הקרקעי של האכרים – נמצא גם מהלך ההתפרקות של חברות־המסחר המזוכות, אשר היו הנושאים האופיניים ביותר לתנועה הקולוניאלית בתקופת המרכנתיליות.

מהלך ההתפרקות הזה מתגשם בצורות שונות: הזכויות היתרות של החברות ניטלות מהן, כי מלחץ ההתחרות של ההון הבורגני, המקיף חוגים מתרחבים יותר ויותר, נעשה המונופולין המסחרי הזה כבר בבחינת צרור נקוב. למשל: במסחר העבדים שבחוץ גויניאה הוברר עוד בש' 1750 כי אין שום אמצעים שבכחם אפשר יהא לרסן את התחרות הזרים, (האורחים הלא־קרואים). יש שחברות־המסחר הגיעו לידי פרוק מחמת צמצום הדיבידנדה ורבוי הגרעון בעקב ההתחרות, ההוצאות הצבאיות והוצאות המלחמה במבריחים. כן היה הדבר, למשל, בחברות ההולנדיות. ויש גם שזכויות המונופולין של החברות ניטלו מהן מטעמים ונמוקים מהפכניים של התקופה ההיא, כמו שאירע, למשל, בחברות צרפתיות שונות. מכל מקום עובדה היא שבמשך כמה עשרות שנים חזרה התופעה ונשתנה בכל אתר ואתר. החברות המזוכות לשעבר נעשות תדיר למוסדות־מסחר רגילים, והשטחים שהיו נתונים לפנים לשלטונן נתונים מעתה להשגחה הישרה של המטרופולין.

החברה המפורסמת הולנד – מזרח־הודו נתבטלה בתוקף החוקה החדשה של הולנד מס' 1798. רכושה וחובותיה, שהגיעו בערך ל 135 מיליון כתר, הועברו לרשות המדינה. והחברה הולנד – מערב־הודו פשטה את הרגל ונתבטלה בש' 1792. פורטוגליה יסדה, אמנם, לצרכי התישבותה בבראזיליה, שתי חברות מזוכות באמצע המאה הי“ח: אחת למאראנהאו ופאנא ואחת לפרנאמבוקו. אולם אף אלה לא זכו להגיע לסוף המאה הי”ח. אין צורך לומר שעם הכרזת העצמאות של ארצות־הברית לא נשאר, כמובן, זכר לכל זכויות החברות שהיו להן טשארטרים בצפון אמריקה.

רוח ההתפתחות הזאת התחילה לפעם אף אותן הארצות, שלמעשה טרם הגיעו בהתקדמותן הכלכלית לדרגת ההתפתחות של המהפכה התעשינית (למשל, שוודיה או דנמארק). הנה כי כן אנו רואים שחברת דנמארק – מזרח־הודו, למשל, נהפכה בש' 1777 לחברת־מסחר רגילה ובימי מלחמות־המהפכה אף עשתה עסקים טובים למדי, כיון שדנמארק היתה אז נייטראלית. חברת שוודיה–מזרח־הודו, שהתקיימה עד שנת 1814 לא הגיעה לידי השגים מיוחדים.

אחדות מחברות־המסחר נלחמו בתוקף על זכויותיהן, כנגד רוח הזמן. חברה כזו היתה, למשל החברה הממלכתית של ספרד באיי הפיליפינים, אשר למרות משברים מרובים שמרה על זכויות המנופולין שלה עד 1834; מעין זו היתה גם החברה הבריטית במזרח־הודו, שלא נתבטלה אלא בש' 1858, לאחר מרד ספוא ( Sepoy ). בחברה הספרדית הנ“ל גרמה לכך הרוח המאובנת של המשטר הכלכלי והקולוניאלי בספרד. ואשר לחברה הבריטית – אין לראות את סבת הדבר אלא בסתירה הבאה: מצד אחד התנגדה אנגליה לכך שיטילו על הממשלה את האחריות הישרה לתוצאות מעשי הכבוש בהודו, ומצד שני אי אפשר היה לה לותר על המעצמה הבריטית־הודית, שנתפתחה בתוקף מאורעות חיצוניים. עוד בפקודה ההודית, שהוציא פיט בש' 1784, מוצאים אנו הדגשה יתרה, שאינה שכיחה בחוקים האנגליים, ובה נאמר כי ההליכה אחרי תכניות של כבוש והתפשטות בהודו – לזרא היא לרצונה, כבודה ושיטתה של אומה זו. כעבור שלשים שנה נתאחד, ברשותה הגמורה של ממשלת אנגליה, שטח עצום בהודו, המקיף את בנגאל וקארנאטיק, ארצות המאהאראטים וראג’פוטנה, טראבאנקור וציילון. החברה המזוכה לא הוסיפה א”כ להתקים אלא להלכה, כי למעשה נטלו זכויותיה ונמסרו לרשות המלוכה.

ההודאה באחריות המלוכה להנהלת החברה של מזרח־הודו נתגלתה לראשונה בחוק שהוצא ע“י לורד נורת בש' 1773. עפ”י חוק זה נתנה לממשלה הרשות לפקח על המכתבים, שמנהלי החברה כותבים להודו, ולמנות את המושל הכללי ואת שופט בית־הדין העליון. חוק זה נושא אופי של פשרה: הוא מטיל על המושל הכללי להיות כפוף להחלטות הרוב של חברי המועצה, ואת סמכות בית־הדין העליון הוא מגדיר באופן לא ברור. אולם ווארן האסטינגס, האיש היחידי שנתמנה עפ“י החוק הזה לנהל את הודו הבריטית, היה תקיף למדי בשלטונו, ואף בתקופת המשבר של מעבר הצליח לשמור ולחזק את יסודות השלטון הבריטי בהודו. קשה למצוא פרוקונסול שני אשר נתכו עליו כ”כ הרבה חרופים וגדופים, כמו על ווארן האסטינגס (דומה לו אולי רק וורס הקדמן, אשר ימי שלטונו בסיציליה תוארו בחמת־זעם בנאומי הקטרוג של ציצרו). המשפט כנגד שנמשך לפני הפארלמאנט שבע שנים (בשובו לאנגליה), כובד האשמה המוסרית שהטילו עליו הנואמים המפורסמים, כגון אדמונד בורקה, שרידאן ופוכס, תאורי־דמותו שנתנו אחר כך ע“י היסטריונים ליבראליים, ובראש־וראשונה – מאקוליי (תאורים שנתקבלו על הדעת, אולם כי שידוע לנו היום, לא היו מבוססים על חומר־עובדות מספיק), – כל זה גרם לכך שזמן רב השם ווארן האסטינגס מעין שם נרדף לכל מעשי תועבה ומעילות, שהיו נזקפים לחובת החברה של מזרח־הודו. כיום ידוע לנו שעם כל השגיאות הקשות, אשר נכשל בהן האסטינגס, כגון מלחמת רוהילה, מס העונשין של הראג’ה מבנארס וכדומה – היתה בכ”ז תקופת שלטונו אחד ההשגים היותר גדולים באדמיניסטרציה של הודו. ההיסטוריונים האנגליים החדשים מודים בצדקת פעולותיו. היסטוריון ליבראלי כראמזיי מואיר מכנה את האסטינגס בשם “האנגלי הגדול שבמאה הי”ח“. שיטת פעולותיו של האסטינגס נכללה בזה שרכז ברשותו את שלטון בנגאל, ולאחר נתנו פצויים לנסיכי הילידים התחיל לכונן באזור ממשלתו שיטת־משפט מסוימת, הוא ארגן מחדש את המשק הכספי, חקר את המשפט ההודי והמנהגים המקומיים והגן על שלטון החברה, גם בימי מלחמת־השחרור האמריקנית, בפני התקפת־אויבים מאוחדת, שבה השתתפו צרפתים וגם הודים, המוסתים ע”י סוכני צרפת: המאהאראטים בצפונית־מערבית של הודו, השולטן הישיב היידר־עלי ממוסור בדרום ונסיכי היידראבאד בהודו התיכונית. בה בשעה שמאז נפלה השושלת המונגולית לא יכלה שום ממשלה מקומית להשליט שלום במדינה, בה בשעה שמחוץ סערה המלחמה והמהפכה היתה קרובה לבוא – נראה אזור השלטון הבריטי בהודו כאי השלום והבטחון.

בש' 1781 הוארך שוב הטשארטר לחברת מזרח־הודו, ואולם – רק לעשר שנים, והדיבידנדה הועמדה על 8 אח'. שלשה רבעים מהרוח השנתי שמרה הממשלה לעצמה. כעבור שלש שנים הוציא פיט חוק חדש בהודו, ועל פיו הוסיפה הממשלה לחזק בהדרגה את השגחתה, למרות כל ההכרזות העיקרוניות. מעתה לא היה עוד המושל הכללי תלוי במועצה. סמכות בעלי־המניות והמנהלים, פרט לשלשה מהם, הוגבלה, ומעתה לא הורשו להכריע אלא בעניני־עסק בלבד. שלשת המנהלים, שנתנו להם זכויות רחבות, יצרו ועדה חשאית, שעל ידה בלבד נמסרה הנהלת הפעולות האדמיניסטרטיביות, הצבאיות והכספיות. על ועדה זו הוטל לארגן מועצה מפקחת, שבראשה יעמוד אחד מחברי המיניסטריון. בלעדי ידיעת הממשלה והסכמתה אי־אפשר היה, אפוא, להתחיל מעתה בשום פעולה פוליטית בהודו.

בש' 1791 הוארך שוב תוקף הזכויות של החברה, והפעם – לעשרים שנה. הדיבידנדה הוגדלה קמעא, עד 10 אח‘. אולם בתקופה זו חלו תכניות־ההתפשטות של נאפוליאון, אשר התכון במשלחתו המצרית לפלס דרך לכבוש הודו, וסוכניו היו מעוררים תסיסה בקרב הנסיכים של ילידי הודו. בתנאים כאלה היה הכרח בפעולות: ולסליי, המפקד הבריטי הראשי בהודו בש’ 1798, נאלץ להרחיק את הסכנה הנ“ל ולהרחיב את השלטון הקולוניאלי של אנגליה. בשורת מלחמות מהירות ומפליאות, שנסתימו בחוזים רבי־הישגים, שבר את כח האויבים המאוחדים (פרט לשני נסיכים הודיים), הגדיל פי ארבע את שטח השלטון הבריטי והפך את נסיכי־הודו החשובים, – לרבות את המוגול הגדול בדלהי, – לואסאלים של אנגליה. בשעה שולסליי עזב את הודו, לאחר שבע שנות פעולה, היתה כבר החברה הבריטית שלטת בכל הודו אשר בפאת דרומית־מזרחית לנהר הסוטלג'. עד 1818 מוגרו בהחלט גם הנסיכים המאהאראטים הנ”ל, והודו הבריטית נעשתה לחטיבה פוליטית מאוחדת, שכמוה לא ראו בני השבטים, הכתות והגזעים השונים בהודו, שהיו צוררים ומכלים זה את זה בימי השלטון העריץ והמפוזר של הנסיכים המקומיים.

אולם השטח הכביר הזה – אי־אפשר היה שישמש שדה פעולה מסחרי לחברה אחת בלבד. רבוי החובות של החברה אפשר לממשלה להרחיב שוב את התערבותה בעסקיה, ובש' 1813 בוטל המונופולין שלה על מסחר הודו, וקרקעותיה הוכרזו ע“י החוק לנכסי המדינה. בש' 1833 ניטל מאת החברה גם מונופולין המסחר במזרח אסיה, האי סנט־הלנה עבר להנהלת הכתר ומנוי הפקידים הגבוהים של החברה היה טעון מעתה אשור מצד הממשלה. תמורת זאת הוארך שוב תוקף הנהלתה במושבות מזרח הודו לעשרים שנה, והובטח לה לשלם לבעלי מניותיה במשך ארבעים שנה 630,000 לי”ש לשנה. כעבור הזמן הזה צומצמו זכויותיה עוד יותר, ולפארלמנט נתנה רשות מפורשת לבטל את החברה בכל עת מצוא. מרד הסיפהים אשר עורר את דעת הקהל על רוע עסקי החברה, הביאה בשנת 1858 לידי בטול מוחלט, ועסקי החברה הועברו לרשות הממלכה. בעלי המניות הוסיפו עוד לקבל דיבידנדה בת 10 אח' עד 1874.

ככה חלף ועבר מן העולם השריד האחרון של חברות־המונופולין הגדולות בתקופת המשטר המרכנתילי.

ה

התפתחות זו משתקפת מבחינה אידיאולוגית באותה בקורת שלילית, שנמתחה על השיטה הקלוניאלית הישנה ועל המרכנתליות ע“י ההוגים ואנשי המחשבה, אשר סללו דרך למהפכה הפוליטית והכלכלית. אותה בקורת – כדרך כל הפילוסופיה בתקופה ההיא, תקופת (השכלה) – היתה תערובת משונה של טענות סתר מעמדיות, טענות שהיו מצויות אצל החוגים שעניניהם נתקפחו מחמת שיטת המונופולים וההשגחה היתרה מצד הממשלה. חלק הגון בבקורת הנ”ל תפסה גם ההשקפה ההומאניטארית, שהתמזגו בה עיונים שכליים ורגשות סנטימנטליים. במבקרי המשטר הקולוניאלי הישן רב חלקם של הפיזיוקראטים הצרפתיים, אשר נסחו את ההתנגדות המפורשת של עניני המשק החקלאי לכל העדיפות החדצדדית, הניתנת לתנועת האניות ולענפי־המלאכה העירוניים. אדם סמית, ראש המדברים בשם הבורגנות העירונית הצעירה, וז’ן ז’ק רוסו, אשר הטיף לשיבת התרבות אל הטבע, שניהם משותפים בדעתם מבחינת אמצעי ההגנה של המדינה המרכנתילית.

בקורת אידאולוגית זו באה לידי בטוי חריף ביותר בצרפת. ואין זה אך ורק משום שצרפת יצאה בשן־ועין מהמשברים הקולוניאליים של המאה הי"ח, כי אם גם משום שבערב המהפכה היתה הפובליציסטיקה הצרפתית בכלל עומדת בראש התנועה הרוחנית של אירופה. עוד בשנת 1758 מוכיח מיראבו הזקן, בספרו (ידיד האדם) ( Ami des Hommes ), – ובש' 1766 בספרו (פילוסופיה כפרית) – ( Philosophie Rurale ), כי הדאגה היתרה למונופולין מסחר עם המושבות – יצא שכרה בהפסדה בשביל ארצות המטרופולין. גם Quesnay, התיאורטיקון החשוב ביותר של הפיזיוקראטיה, נוקט עמדה כזאת בחבוריו השונים ( Questions Interessantes מש' 1758, Remarques sur l’Opinion מש' 1766). וכן טירגו, בזכרונותיו על המושבות האמריקניות. גם הוא שולל לגמרי את השיטה המרכנתילית, ואינו רואה את המושבות – מבחינת התועלת שאפשר להפיק מהן – אלא כסתם מדינה ידידותית. ארצות אחרות יכולות להפיק מהמסחר עם המושבות תועלת לא פחותה משל ארצות המטרופולין שלהן. ולא עוד אלא שאלה האחרונות רחוקות משכר וקרובות להפסד, לפי שעליהן מוטלת ההוצאה להגנה הצבאית על המושבות.

שונות הן המסקנות, שהסיקו הסופרים הללו מהשקפותיהם בדבר הפוליטיקה הקולוניאלית. מקצתם ראו את המושבות בכלל כמקור של הפסדים בלבד; אחרים דרשו רק לבטל את החברות המזוכות ואת דיני המונופולין במסחר ובתנועת האניות; ויש גם שדרשו להכריז על חופש המסחר ולהשאיר את הגנת המושבות לרשותן הן, כי עי"ז יקמצו בהוצאות ובה בשעה לא יקפחו הרוחים המסחריים.

לדעותיהם של החוקרים הללו, חכמי הכלכלה הלאומית, נצטרפו כאמור הסופרים המהפכניים. מונטסקייה כותב: (באגרותיו מפרס) ( Lettres Persanes, אגרת 121) כי בכלל אין המושבות אלא עסק ביש, כי הן מושכות לתוכן את אוכלוסי המטרופולין, ובה בשעה אין בכחן ליצור אומות חדשות; וכן הוא כותב שם, כי הפוליטיקה הקולוניאלית היא אחת הסבות לכך שאוכלוסי העולם נתמעטו מימי חורבן רומא. נקל לראות כי בתפיסה זו משתקפת ההשפעה של תנאי צרפת והנסיון שעלה בחלקה ממושבותיה בצפון אמריקה, לואיזיאנה וקאנאדה. לו נתח מונטסקייה, באותו דרך ממש, את תוצאות הנסיון הקולוניאלי של אנגליה, היה בא לידי מסקנות אחרות לגמרי. עוד יותר ראדיקאלית, אם כי שטחית יותר, היא עמדת וולטר בספרו Fragments sur I’Indes. הוא מבטל במחי־יד את כל עצם הקולוניזציה, לפי שהיא מרבה מלחמות ומעשי אכזריות כנגד ילידי המקום, וכל הטובה שתושבי אירופה מקבלים מזה היא – תוצרת טרופית, המגדילה את הבזבזנות ומרבה חיי מותרות. אך רדיפת־כבוד אוילית היא להתכתש בגלל הררי־שלג אחדים בקאנאדה. רוסו – גם הוא שולל את הקולוניזציה; טעמו ונמוקו שהאירופיים השביתו את אשרם הטבעי של השבטים הפרימיטביים, וגם עמי אירופה גופא נתרחקו עוד יותר מהטבע ומהמדות הטובות, כי הקולוניזציה משכה אותם להגדיל את המסחר ולהרבות בתצרוכת. ואמנם, אין לשכוח שבראשית האימפורט של הכותנה לצרכי תעשית־האריגה החדשה, היה כל המסחר הקולוניאלי עומד על שני סוגי־סחורות עקריים: מצד אחד – חמרים לבנין אניות ולצרכי תנועתן (חמרים אלה אפשר היה להשיג גם במדינות אחרות, ובעקר – מהמדינות הבלטיות), ומצד שני – סחורות קולוניאליות לתצרוכת. גם בעית הגלם התעשייני, גם שאלת השוק לתוצרת ההמונית – שתיהן לא התחילו אלא להסתמן באופק.

את הבטוי העיוני המושלם לתקופת־מעבר זו בעולם הפוליטיקה הקולוניאלית מוצאים אנו, כמובן, בספרי אותו האדם, שיצירותיו כמעט נתקדשו לדורות הבאים אחריו, כונתנו לאדם סמית, בספרו of Nations Wealth. אפילו באנגליה, שהיתה אדוקה בתורה המרכנתילית, בהשפעת הצלחתה הכלכלית למעשה, – אף במדינה זו הצליח הספר הנ“ל של אדם סמית לפרוץ פרצים אחדים בחומת התפיסה המרכנתילית. קודם־כל סותר הוא את ההשקפה הנפוצה על ערך הזהב ושאר מתכות יקרות, והוא מוכיח כי גם אלה אינן אלא סחורות, והחוקים השולטים בכל הסחורות שבעולם שולטים גם בהן. עי”ז נתערערה כל אותה התפיסה בדבר היתרונות המיוחדים שיש למטרופולין, המקבלת ממושבותיה מתכות יקרות. הוא הוכיח כמו־כן שרוב המושבות – יותר משהן מרבות את הכנסות המטרופולין מרבות הן את הוצאותיה, ובהיותן חסרות־כח להגן על עצמן אין הן אלא מחלישות את כחה הפוליטי והצבאי של המטרופולין. התועלת היחידה, שאפשר להפיק מהמושבות, היא בשטח המסחר, אדם סמית רואה כדבר טבעי את שאיפת המטרופולין להבטיח לעצמה מונופולין במסחר המושבות, שהרי חוקי המסחר היו נתונים להשפעתם המוחלטת של חוגי הסוחרים. ואולם יחד עם זה מציין הוא את הפוליטיקה הזאת כנפסדת וכוזבת: בגלל המונופולין הגיע המסחר הקלוניאלי לפריחה מלאכותית נפרזת, ולפיכך נמשכו לשדה השקעתו כ"כ הרבה הון וכחות עבודה, עד שבגלל זאת נתקפחו שאר ענפי־כלכלה חשובים, לרעת התפתחות המדינה בכללה. לשם שווי־משקל בחלוקת ההון והעבודה יש צורך, איפוא, לבטל את המונופולין המלאכותי ולהכריז על חופש המסחר של כל המושבות עם כל העמים. החברות המזוכות מחריבות את השטחים, אשר מזלם גרם להם להמצא ברשותן, והן ממעיטות גם את עושר המולדת, לפי שעיניהן נשואות לבצען בלבד.

… “מסתבר שחברת סוחרים לא תוכל לראות את עצמה כשליטת המדינה, אף אם נמסר השלטון לרשותה למעשה. את המסחר, את המקח לשם ממכר, רואים הם כתפקידם העקרי, ותפקיד המושל אינו בעיניהם אלא דבר טפל לתפקיד הסוחר”…

בראשית המאה הי"ט היה הדור הצעיר אדוק, כידוע, במהלך מחשבתו של סמית. ז’אן באטיסט סיי, בספרו Trait’e d’Economie Politique, שיצא לאור בש' 1803, מרחיק לכת עד כדי כך שהוא שולל את ערך המושבות לגמרי, ואת נתוקן מצרפת רואה הוא אך כמקור של ברכה למדינה. בחבורו (על אנגליה והאנגלים) (בש' 1815) נותן הוא בטוי שלם לתפיסתו זו, והוא גם מוסיף עליה לאמר:

“השיטה הקולוניאלית הישנה – נפול תפול בכל העולם במשך המאה הי”ט. הכל יסתלקו משאיפה אוילית זו – לנהל ארצות במרחק שנים, שלשת וגם ששת אלפים מיל; וכאשר יעמדו המושבות ברשות עצמן אפשר יהא לנהל אתן מסחר ששכרו בצדו, ושוב לא יהא צורך בהוצאות להחזקת מנגנון צבאי וימי, שאינו אלא בבחינת משענת לבנין המט לנפול".

את החברות המזוכות בזכויות ממשלתיות רואה הוא גם כשלטון גרוע וגם כ“סוחרים גרועים ביותר”. אם אומרת הממשלה לדאוג לבטחון המסחר עם ארצות זרות, – כפי שתפקידה מחייבה לכך, – אין צורך לשם זה בשום חברות מזוכות. ואם נכון הדבר שהמונופולין המסחרי בא להוזיל את הסחורות בשביל ארץ האימפורט, הרי שורת המסקניות נותנת שיש צורך במונופולין על המסחר עם כל הארצות. למעשה שואפת החברה המונופולית למכור כל כמה שאפשר ביוקר, אעפ“י שהיא משתדלת לקנות בזול האפשרי. ויש גם שהגבלות המונופול מבריחות מן הארץ את ההון המבקש לו שדה השקעה. את החברות המזוכות יש להתיר לזמן־מה רק לשם פתוח ארצות חדשות ובלתי מיושבות לגמרי, כי בתנאים אלה יש לראות את המונופולין בבחינת פאטנט של ממציא. על השקפות ממין זה חוזר ג’יימס מיל בש' 1823, באנציקלופדיה הבריטית. את שאיפתן החזקה של המדינות החדשות לכבושים קלוניאליים, אעפ”י ששכרם מועט, רואה הוא בתאות הכבוד וההשפעה, בדעות טפלות של ההמון ובהשתוקקות הממשלות לאמתלות, שבכחן יוכלו לחזק את שלטונן המזוין, בים וביבשה.

מובן מאליו שהנתוח האידיאולוגי הזה, אשר שלל את כל המשטר הקיים, לא יכול לעבור בשתיקה על שאלת העבדים והילידים. עצם שחרור העבדים אינו נעשה לבעיה אקטואלית אלא אח"כ, בשעה שכבר הוכשרו התנאים הכלכליים להחלפת העבודה מאונס בעבודת־שכירים (חפשית). אולם שרשי האידיאולוגיה על שחרור העבדים נעוצים עוד בתקופת־מעבר מהפכנית זו. רוח הזמן מתחילה להוקיע את העבדות כמעשה מחפיר, ולדרוש שווי זכויות לכל הגזעים. כל האנשים נולדים שוי־זכויות, ואין האחד רשאי לעשות את השני לרכושו הפרטי – אומר דידרו ( Diderot ) באנציקלופדיה. לא רק הפוליטיקאים של מדינות אנגליה החדשה, כי אם גם מנהיגי הדרום, כולם נוטעים ובעלי עבדים, אף הם התנגדו לעבדות מצד האידיאולוגיה שלהם. וושינגטון צוה ליורשיו לשחרר את עבדיו ולדאוג לפרנסתם ממקור ההכנסות של ירושתו. במועצה המחוקקת של וירגיניה הכניס ג’פרסון הצעה, שנועדה לשחרר בהדרגה את השחורים ולדאוג להתישבותם. אולם התנגדות מגדלי הטבק הכשילה את ההצעה. הארכת הרשיונות למסחר בעבדים, שבאה לשמש מעין פשרה בתקנות הברית, עוררה התמרמרות מצד ג’יימס מדיסון, אשר אמר: “עשרים השנה יביאו את כל האסונות, הצפויים מההתר של הבאת עבדים. תקופה ארוכה כזו תכתים את אופי האומה עוד יותר מאשר את חוקתה”.

המדינאים הגדולים של וירגיניה יראו להוציא את השקפתם מגדר הלכה למעשה, כי חששו לתוצאות הסוציאליות של האמאנסיפציה: מציאותם של המוני כושים חפשיים היתה מעמידה את ארצות הדרום בפני בעיה חמורה, שכמעט אין לפתרה. ויתכן שגרם לכך החשש שיוטל אסור על אימפורט־עבדים, אשר עליו הוכרז באמת בש' 1808.

מרכז המסחר הבריטי בעבדים היה בליברפול, וסוחריה התנגדו לכל אסור והגבלה בשטח זה. אעפ“י כן גזר הפרלמנט האנגלי בש' 1807 שאסור לנתינים אנגלים לעסוק מעתה בהבאת עבדים, אם מאפריקה למושבות ואם ממושבה אחת לחברתה. מאז היו שתי הארצות האנגלוסאכסיות מעונינת בכך, שגם יתר הארצות ינקטו פוליטיקה זו, ולא יהיו מושבות־המטעים שלהן מקופחות לעומת אחרות, מחמת חוסר עובדים. תנועת האמאנסיפציה הלכה ונתפשטה במושבות צרפת וצפון אמריקה, גם בהשפעת המהפכה הצרפתית וגם מטעמי אקלים וצורות המשק, ותקופת משבר המעבר התחילה ע”כ ההלכה הנ"ל להפוך אט־אט למציאות. נראה היה שהעבדות עומדת לחלוף, אלא שפתאום חל מפנה בלתי־צפוי, בהשפעת המהפכה התעשיינית.

עד אז היו נוהגים עפ"ר, כידוע לנו, לגדל במושבות טבק, אורז ואינדיגו. צרכי אירופה בצמר־גפן היו עוד מעטים לערך, ולפיכך גם מעטו לגדול. גם לאחר שנתרבו צרכי התעשיה הטכסטילית אי־אפשר היה להרחיב במדה הדרושה את גדולי הכותנה האמריקנית, לפי שקשה להפריד בה את הסיבים מהזרעים. והנה, בש' 1793 המציא אלי ויתניי המצאה, שהקלה בהרבה את נקוי הכותנה. בה בשעה שבתחילה אפשר היה לנקות במלאכת יד רק 3־2 פונטים כותנה ליום, אפשרה מכונת ויתניי לייצר אלף פונט ויותר ליום. עובדה זו בלבד פתחה סכויים חדשים לגמרי לחקלאות הדרום. מטעי הכותנה הלכו ונתרחבו, והתוצרת עלתה משני מיליונים פונט בש' 1791 עד ארבעים מיליון בש' 1801, שמונים מיליון בש' 1811 ו־330 מיליון פונט בש' 1826. העבדות נכללה באופן אוטומאטי בחוקי העבודה של מדינות הכותנה, שהתחילו לשגשג במהירות, ואפילו באותם המקומות – כוירגיניה, למשל – שתנאיהם האקלימיים לא הכשירו את גדול הכותנה, אף בהם רבה ההתענינות בעבדים, לפי שבמטעי הכותנה עלה מאד הבקוש לעבודת כושים. לנוכח העליה החזקה של מחירי הכותנה והכושים גם יחד, נתמוטטו ובטלו כל הלכות האמאנסיפאציה, ומדינות הדרום בעלות העבדים נתלכדו עוד יותר, בתוקף חוקי־העבודה המשותפים, והיו לחטיבה אחת, מבחינה כלכלית וסוציאלית.

ו

בה בשעה שהפילוסופים היו עוסקים בבסוס שיטותיהם על בטול הפריבילגיות והמונופולים ומבשרים לאירופה עתיד מזהיר, מתוך חרות כלכלית ואזרחית, ולעולם כולו – שלמות הרמונית; בה בשעה שהמהפכה הרסה את המחיצות הישנות בשני עברי האוקינוס, וצבאות וושינגטון ונאפוליאון נשאו את דבר האידיאות החדשות ע"פ רחבי יבשות שלמות – בה בשעה שהלכה ונתחוללה מהפכה בתנאי הייצור ובמכשירי־העבודה הטכניים, מהפכה שלעומתה לא היו כל המהפכות הפוליטיות והמלחמות הגדולות אלא בבחינת דבר שנתרוקן מתכנו, מהפכה שבלעדיה היו חולפים כצל כל חלומות־העתיד המזהירים של הפילוסופים.

הרכושנות האירופית, אשר מסוף המאה ה־15 ואילך נמצאה במזל עליה מתמידה, הגיעה באמצע המאה ה־18 לנקודה הרת משברים תמידיים, שאחדים רואים בה אף נקודת קפאון וסכנת חורבן גמור. פריחת התעשיה העירונית באירופה, וקודם כל – ענפי חרושת הברזל, וגם בנין האניות, תעשית חרסינה וזכוכית, מכרות ההרים, שריפת סיד ולבנים, כל אלה היו כרוכים עד אז בגלם טבעי, ובעקר – עץ ופחם. את הברזל אפשר היה להתיך רק בכבשנים, המוסקים בפחמי־עץ. במשך מאות שנים, מקץ ימי הבינים ועד המאה הי“ח, הלכו ונדלדלו אוצרות העצים של יערות אירופה המערבית, שבה התרכזה ביותר התפתחות התעשיה. ככל אשר התקדמה התעשיה כן הלכה ותקרבה סכנת המחסור בעצים. בש' 1750, בערך, היה שטח היערות של צרפת 150,000 ק”מ מרובע, בש' 1788 ירד השטח ל־80,000 ובש' 1825 – בס“ה 44,000 ק”מ מרובע. באנגליה היו בימי הבינים 69 יערות גדולים, ובסוף המאה הי“ח לא נשארו מהם לפליטה אלא ארבעה, והם יערות וינדסור, דין, שרווד וניו־פורסט. סוף־דבר שהתפתחות התעשיות הראשיות הגיעה לנקודת עמידה, ללא מוצא. תוצרת הברזל באנגליה ירדה באמצע המאה הי”ח עד אלפים אחדים של טונות לשנה. בעלי התעשיה טענו “שאי־אפשר להרחיב את התוצרת, כי אוצרות העצים שלנו נתמעטו, ועי”ז נתיקרו מאוד העצים הדרושים לזקוק אבני־הברזל". גם שבידיה ורוסיה וגם מושבות אמריקה, שנמצאו בהן בצרי־ברזל ויערות גדולים, התחילו לעלות בתוצרת הברזל שלהן על הארצות הראשיות במערב אירופה. הוא הדבר בשאר תעשיות “זוללות־עץ”, כגון תעשית הזכוכית, וכדו'. המחסור בעצים – הוא בלבד עלול היה להציב גבול להתפתחות הרכושנות.

שנים הם התנאים העיקריים אשר בזכותם חל, במחצית השניה של המאה הי“ח, אותו מהפך, אשר סלק את כל המשברים וסכנות הקפאון, והתחיל לשנות את פני הדברים מעקרם. התנאי הראשון היה – הצטברות הון רב, שיכול היה לשאת בעול הפרוצס היקר של חדושים טכניים וכל מיני מחקרים ונסיונות הדרושים לכך. הצטברות ההון לא הגיעה עוד אז לנקודת עמידה, ומעשור לעשור הלך ההון ונתרבה. לפי אומדנא של הסטטיסטיקן המשובח, סיר רוברט גיפון, נתרבה ההון הלאומי של בריטניה במשך 30 שנה (מש' 1720 ואילך) ועלה מ־370 עד 500 מיליון לי”ש, או – מ־57 עד 71 לי“ש לגולגולת. וכל זה – אחרי הנסיעה הארעית שבאה בעקב “השערוריה של היום הדרומי” ותבוסת הבנק המיסיסיפי של ג’ון לאה. מש' 1750 ועד סוף המאה הי”ח עלה הון הלאומי ב־300 אח‘, ולפי החלוקה לגולגולת הגיע שעור העליה ל־200 אח’ ויותר.

התנאי השני היה – השלמה נוספת להתפתחות הטכנית, שבלעדיה אי־אפשר היה להפיק מההמצאות את הערך הכלכלי הגנוז בהן. המצאת הרכבת – לא היה לה שום ערך כלכלי, כל עוד לא הגיעה הטכניקה של הספקת הפחם למדרגה כזו, שתבטיח את הרכבת בדלק הדרוש לה. וכן אנו רואים, למשל, בשכלול מכונות האריגה, שהיתה לו לחשיבות עצומה בהתפתחות התעשיה המודרנית. בתקופת המהפכה הטכנית עבר השכלול הזה שתי דרגות כאלה, שבהן נתגלה ברור שתוק ההתפתחות, מחמת הסתירות בין הפרוצסים הטכניים המשלימים זה את זה. כידוע נעצר בתחלה הייצור התעשייני של אריגים, כי

(אעפ“י שהנול הושבח והוגדל – הנה הפלך הוסיף לעמוד על מדרגתו מימי הבינים, ואי־אפשר היה ע”כ לספק לנו את חמרי־הטויה בכמות הדרושה לו. שורת תקונים טכניים שהובאו בפלך שנתה את פני הדברים מש' 1769 ואילך: בעזרת כח־מים אפשר היה לייצר מעתה באופן מיכני כמויות גדולות של חוטים לטויה, ואולם מעתה לא הספיקו עוד הנולים לארוג למועד הדרוש את כל החוטים המרובים. הסתירה הזאת חלפה ועברה בש' 1785, לאחר שהומצא הנול המיכני ע"י קארטרייט, אחד הממציאים הראשונים אשר שלבו את הטכניקה במדע).

וכן, למשל, מכונת הקיטור. גם המצאה זו לא היה לה ערך מעשי, כל עוד לא הגיע הפרוצס של חשול הברזל למדרגה כזו, שאפשר יהא להכין דודים העומדים בפני לחץ, או שאפשר יהא לייצר חלקי־מכונות לפי תבניות מדויקות, שאפשר להחליפם זה בזה.

ואולם לאחר שהוכשרו שני התנאים העקריים הנ“ל – שוב אי־אשר היה לעצור את מסע הנצחון של הטכניקה החדשה. תחלת הנצחון הזה היתה – כפי שנוכל להבין מהאמור לעיל – החלפת פחם מעץ בפחם אבן. אותו יום שבו נעשה דבר זה ע”י הקוייקר דרבי מוורצסטרשייר, אשר הניחו כיסוד למפעל תעשיני, הוא מעין (ה־14 ביולי) של המהפכה התעשינית. עי“ז נכבשה מצודת השעבוד לעץ. בעזרת שורה חדשה של שכלולים טכניים התחילה תעשית הברזל הבריטית לעלות שוב בסולם התפתחותה. תוצרת הברזל הגלמי של אנגליה עלתה פי מאה במשך 90 שנה: בש' 7000־1740 טונה, בש' 1750 – 10000, בש' 1760 – 15000, בש' 1780 – 40000, בש' 1800 – 158000, בש' 1820 – 400000 ובש' 1830 – 700,000 טונה. בש' 1779 הוקם על נהר הסברן (הגדול שבנהרות אנגליה) גשר־הברזל הראשון, ומיד הופיעו במימיו סירות־הברזל הראשונות (קנין בעלי־המכרות וילקינסון), אשר בשרו תקופה חדשה בתנועת האניות. כבוש שני שהושג ע”י אותו וילקינסון, – כבוש פחות בולט ואולם חשוב עוד יותר, – היה זה שעלה לו להמציא לג’יימס ווט גלילי־פלדה מקודים באופן מדויק לצרכי נסיונותיו במכונות־קיטור. הרעיון של שעבוד כח הקיטור לצרכי האדם, הרעיון שמוצאו עוד מימי הרו מאלכסנדריה, נעשה לכבוש מעשי, רב תוצאות עד כדי מהפכה בחיים הכלכלים. המצאת ווט מש' 1769, אשר באה “למעט את אכול הקיטור, ויחד עם זה – גם את אכול הדלק במניעים”, השביחה הרבה את דרכי הספקת הפחם, שהיה תנאי הכרחי ומכריע בהתפתחות חרושת הברזל. עד אז לא הצליחו לכרות את הפחם אלא מהשכבות העליונות בלבד. ואולם בכח ההמצאה היא נקבעו משאבות־קיטור, אשר הוליכו לשכבות העמוקות והעשירות ביותר. הכמות העצומה של מרץ־החמה, העצור ביערות המאובנים של תקופת הפחם, הועמדה עי"ז לשרות האדם במפעליו הכלכליים.

מנקודה זו שבהתפתחות מכונות הארגיה ועד קביעת מכונות־הקיטור כמניע בתעשיה הטכסטילית – הובילה בהכרח של הגיון דרך קצרה בערך, התעשיה העולה כפורחת ומתפשטת יותר משאר ענפי החרושת היא – תעשית הכותנה. הסבה לכך קודם־כל שתעשיה זו היתה קשורה פחות בנסיון המסורת הישנה, ולפיכך יכלה להסתגל במהירות ובשלמות מיוחדת לדרכי הטכניקה המהפכנית. התפתחות זו בולטת יפה מתוך גדול האימפורט של כותנה גלמית לאנגליה. בש' 1700 הובאו לאנגליה בס“ה כמיליון פונט כותנה. בש' 1771 – 1775 היה שעור האימפורט הזה לא יותר מ־½4 מיליונים פונט, ואולם לא עברו אלא שנים מעטות מאז וכבר הגיע אימפורט זה (בש' 1782) ל־12 מיליון, בש' 1786־90 למעלה מ־25 מיליון פונט ובש' 1800 –חמשים מיליון. מספרים אלה מעידים שלא בן־לילה יכלו להתגלות השפעות המהפכה התעשינית במלוא שעורן, אולם מתוכן רואים אנו בכ”ז מה מהירות היו הקפיצות, אשר לוו את ראשית התעשיה המודרנית. בש' 1788 נמצאו כבר באנגליה 142 מטויות כותנה עם שני מיליונים פלכים. הטויה המיכנית מתחילה להתאזרח אט־אט גם ביבשת אירופה ובאמריקה, אשר עד אחרי מלחמות נאפוליאון וההסגר הקונטיננטאלי לא נגע בהן אלא אפס קצה של המכניקה החדשה.

בצעדים מתונים יותר מתפתחת מכניזציה של התעשיות האחרות הכרוכות בטכסטיל, כגון טוית צמר ופשתן (אף באנגליה גופא לא נמצאו בש' 1850 אלא כמיליון וחצי פלכי פשתן, ובשאר הארצות נמשכת עוד המלחמה שבין המכונה והפלך הפרימיטיבי עד שנת 1860 ויותר). בצעדים כבדים עוד יותר מתפתחת האריגה המכנית, ועמה – ענפי־העזר הכרוכים בתעשיה הטכסטילית (הלבנה, צביעה, הדפסה, כביסה ויבוש צנטריפוגאלי), עד הבנות המסד לתעשיה המודרנית הגדולה הראשונה, והיא תעשית המלבושים. מהלך ההתפתחות הזאת מתחיל אח"כ להתבלט בשורת ענפי־תעשיה אחרים, כגון: כל הענפים הקשורים בתחבורת, שעם המצאת הרכבת וספינת־הקיטור מתנשאים הם במהירות למדרגת התפתחות חזקה ובלתי־צפויה, החרושת החימית, תעשית המזונות, הנייר וכו'. הצד השוה שבהן שכולן כאחת משחררות את הטכניקה של הייצור, ויח דעם זה – גם את אפשרויות־ההתפתחות הכלכלית. מכל שעבוד להגבלות החמרים הארוגניים, מכל זיקה לדרכי־ייצור נושנים וגם מכל ההגבלות האורגניות מצד כח־ההספק של יד־האדם הבודדת.

ההשפעות הללו עוברות מיד את גבולות התעשיה והן חודרות גם לעולם החקלאות, לאותו עולם הקשור במסורת בקשרים בל ינתקו, ואשר בכ“ז הוסיף לשמור כמקודם על מקומו הראשי בשטח הכלכלה. באנגליה, שבה היתה ההתפתחות הנ”ל בולטת ביותר, מתחילה להתיקר מאוד תוצרת החקלאות (תבואות בעקר) עוד ברבע השני של המאה הי“ח. דבר זה בא בעקב הגדול המהיר של המלאכה והתעשיה. התיקרות זו מעוררת נטיה להרחיב את החקלאות הראציונאלית, וקודם־כל – להחליף את כרי המרעה בשדות תבואה. פורבס מדבר בש' 1778 על “תאוה כללית לגדול חטה”. בדרך המגמה הזאת נצבו למכשול שיטות־החקלאות הנושנות, שיטת שלש־השדות, – שעל פיה היו מעבדים רק 20 – 40 אח' מהשטח, וכל השאר היה משמש מרעה ואדמת־בור, – ודיני־הקרקע הישנים של אנגליה, שעל פיהם היתה המדינה מפיקה הכנסות הגונות מהחוכרים, דלי־האמצעים. עוד בש' 1797, כשנסתבכה אנגליה בחבלי־מלחמה קשים עם נאפוליאון והוכרחה לחגור את כל כחותיה, מודיעה ועדה נבחרת של הפארלמנט כי 9 מיליונים אקר של אדמתה בריטית נטושים לגמרי או נעבדים לפי השיטה הישנה הגרועה. אבל – חוקי הברזל של ההכרח הכלכלי גברו, כמובן, וסלקו את המכשולים הנ”ל.

עם התיקרות התבואות החלו לעלות גם מחירי הקרקע ודמי החכירה. מש' 1795 ועד 1830 הוכפל מחיר הקרקע, ולעומת המחיר בתקופה הקודמת היתה זו עליה מרובעת. חוה אחת באסכס, שנמכרה תחלה בעשרה שילינגים לאקר, הגיע ערכה בש' 1812 (שנות המלחמה) ל־50 שילינג. וגם בש' 1818 לא ירד ערכה למטה מ־35 שילינג לאקר. בברקס ובוילטס עלה מחרי האקר מ־14 שילינג בש' 1790 עד 70 שילינג בש' 1810, וגם בש' 1820 היה המחיר לא פחות מ־50 שילינג. את ההכנסה הכללית של הקרקעות באנגליה העריך ארתור יונג בש' 1776 ב־16 מיליון לי“ש, ומאק קולוק בש' 1815 – ב־1/3 34 מיליון לי”ש. הוא אומר שגם דמי החכירה עלו פי שנים ויותר, ולפעמים אף פי שלשה, ארבעה וגם חמשה. התפתחות זו סלקה קודם־כל את מעמד החוכרים העניים. יחד עם זה הוכרחו תנאי הבעלות והעסק להשתנות ולהסתגל לתנאי־הייצור החדשים. בעלי האחוזות יגעו מעתה לנצל את אדמתם על צד היותר טוב בשבילם. יש שבקשו ע"כ רק חוכרים בעלי־הון, “אנשים שיוכלו להרבות בתשלום דמי החכירה, בהשביחם את המשק ובמצותם מהאדמה את כל כחה” – כפי שכתב אחד הסופרים האנגלים בימים ההם, – ויש שבעלי הקרקע בעצמם שאפו להכניס במשקיהם סדורים רציונאליים יותר. אם כה ואם ככה – שאיפתם היתה להרחבת החקלאות הרציונאלית.

מטרה זו הושגה בדרכים שונים. יש שמכרו את הקרקע לאכרים זעירים שהיו זקוקים לכך, יש שעקלו אדמה צבורית ישנה, ויש שפנו לשיטת הגדורים. מתחילה תקופה חדשה של גדורים, העולה בהרבה על תקופת־הגדורים שבסוף המאה הט“ז, אלא שהפעם היתה המטרה הפוכה: לא מעבר מאדמת תבואות לאדמת מרעה, כי אם מעבר מאדמת מרעה לאדמת תבואות. מהפכה חקלאית זו מסתימת באנגליה בש' 1820 בערך. על זאת תעיד גם סטטיסטיקה של פקודות הגדור. פקודת הגדור הראשונה הוצאה בש' 1710. ואלה מספרי הפקודות הללו מאמצע המאה הי”ח ואילך:

1769־1760………………………………………….. 385

1779־1770………………………………………….. 660

1789־1780………………………………………….. 246

1799־1790………………………………………….. 469

1809־1800…………………………………………. 847

1819־1810………………………………………….. 853

1829־1820………………………………………….. 205

1839־1830………………………………………….. 136

1844־1840………………………………………….. 66

על הגדורים הללו נמתח, כידוע, גזר־דין קשה מאד: ההיסטוריונים, שהטיפו לתקונים סוציאליים, ראו בהם מעשה בלתי־אנושי. כיום הזה, לאור הידיעות המרובות על הכרחיות ההתפתחות הזאת בשעתה, עלינו לבוא לידי מסקנה יותר צודקת. אף היסטוריון כוינגפילד־סטראטפורד, שהיה חסר כל דעות קדומות, כותב ע"ז לאמר (עמ' 188):

“אם נתבונן אל העבר, לאורה הנכון של הידיעה הסטטיסטית, אם נסקור את חורבנם הגמור של בעלי־האחוזות האיתנים ונראה עד כמה נתרוששו אכרים חפשים ואמידים ונעשו לשכירים דלים ומחוסרי קרקע בראשית המאה הי”ט – לא נוכל לראות את מנהג הגדורים, אלא כמעשה שוד מחושב, שוד עניים ע“י עשירים. ודאי שלא זו היתה כונת עשירי־הקרקע, בקבעם את התקנה הזאת. אדרבה: יש יסוד להניח שהם ראו את הגדור כתקנה הכרחית, ככלי מחזיק ברכה, וודאי שהתברכו בלבבם על הטובה שהם מביאים לחברה. ראה ראו שאין האדמה מכניסה אף מחצה ורביעית ממה שיש בכחה להכניס, ולא מעט הצטערו בראותם את השטחים הרבים, העזובים למרעיתם של צאן ובקר רעבים או משמשים מקלט למתישבים על קרקע לא־להם. בהיותם בטוחים שאפשר לנצל את הקרקע בדרכים טובים הרבה יותר נזדרזו לבצע את תכנית הגדור בכל האמצעים אשר ברשותם”.

למעשה הפכו האחוזות החדשות למשקים חקלאיים למופת. פריון החקלאות, הן בגדול תבואות והן בגדול בקר, עלה עוד יותר מרבוי האוכלוסים. העליה גדלה עד כדי כך שאף בימי המצור של מלחמות נאפוליאון יכלה אנגליה להתפרנס ממשקה החקלאי, החדושים הטכניים במשק החקלאי לא נפלו כמעט מהחדושים בעולם התעשיה. לרוד טאונסנד מנהיג באחוזותיו את מחזור מיני התבואה, ועי“ז אפשר היה לעבד את כל השטח מדי שנה בשנה ולמנוע את התרוששות הקרקע, אם כי משום זה מוכרח הוא להשקיע במשקו הרבה יותר הון (פי 10) ועבודה (פי 3־2), מכפי הנדרש לאותו המשק עפ”י שיטת שלש־השדות. עם אחוד השטחים ותקון דרכי־החבור מתמעטות הוצאות הייצור. רוברבט בייקוול, אכר פשוט, מחולל מהפכה בגדול הבקר, ע"י שיטת־הזנה רציונאלית. יתרו טול, חקלאי אחר, ממציא את מכונת הקדיחה.

לעומת המשק הגדול הזה, הרכושנית והאינטנסיבי, בולטת יותר ויותר נסיגת המשק הזעיר והדל. בטול הכרים הצבוריים וזכות השמוש בעצים וכו', מכבידים על האכר הזעיר את גדול הבקר, “וכל כמה שהמשק קטן יותר כן ממהר להשבר חוט־השדרה שלו”. כגורם מכריע בשטח זה יש לציין גם את חוסר ההכנסה הצדדית מתעשיות־בית כפריות. יתכן שאין ארץ אחרת, שבה היה ערך כה חשוב להכנסה צדדית זו בשביל המשק החקלאי, כמו באנגליה. וביחוד – אריגת הצמר האנגלי, שהיתה כה נפוצה בכפרי המדינה. ודוקא משהחלו השנויים בדרכי החקלאות נסו בעלי החוות לבקש את פרנסתם בענפי עזר צדדיים. רבים מהם רוכשים לעצמם (עפ"ר בהקפה) אף את מכונת הטויה המודרנית, העולה ביוקר. אולם גם נטיה זו אינה מונעת את ירידת החוכר והאכר הזעיר. ואדרבה: היא אף מסייעת להרעת מצבם. ראשית־כל מונעת היא את האכר מלהקדיש את עצמו לחקלאות בלבד ומלהתאים את משקו לצרכי הזמן החדש. שנית – שכרה מועט מאד, בגלל ירידת מחירי המטוה, שלישית – שוקע האכר בחובות עצומים, בגלל קנית מכשירי־הטויה היקרים וסוף דבר שאין בכחו לשלם והוא מוכרח למכור את נכסיו. בהתפתחות זו רואים סופרים אחדים את הסבה העקרית למשבר הקשה, שנתך על אכרי אנגליה באותה התקופה.

הפגיעה באכר הסקוטי והאירי היתה קשה עוד יותר מהפגיעה באכר האנגלי. באזורים החיצוניים של המשק הבריטי התבלטה ביותר השפעת המהפכה הכלכלית. קודם־כל – יש לציין את החשיבות המכרעת שהיתה בשטח זה לעלית מחירי הצמר. לרגלי עליה זו התחיל שוב לפרוח גדול הצאן ומשק המרעה, לאחר שנדחק מאזורי החקלאות האינטנסיבית, והוא מתחיל להתפשט בהצלחה באזורים החיצוניים במשק הבריטי. בהרי סקוטלנד מתחילים להפוך את משקי האכרים העניים לשדות מרעה לצאן, ובסוף המאה הי“ח כבר נעשה הדבר מעין מנהג, שראשי הקלאנים (אגודות המחכירים) בסקוטלנד היו מגרשים מאדמתם את האכרים והחוכרים באכזריות רבה. הדוכס הראשון לסותרלנד קונה את פרסומו העגום בשנות העשרים של המאה הי”ט ע“י זה שהוא מגרש את אנשיו על רגל אחת, זמן מה לפני קציר התבואות של שדות יגיעם, מצוה לשרוף את צריפיהם ומטלטליהם ואף את החולים שבתוכם, ותולה על דלת הכניסה מודעה שבה נאמר כי כל מי שיאכסן את אחד המגורשים – יהא צפוי גם הוא לגרוש. “הרשימה השחורה של השודדים ומנהיגי הבוגדים”, – כותב וינגפילד, – “כוללת שמות כקמפבל, מאקדונאלד, פרייזר, קאמירון מדוטשיל, האמילטון, גורדון ושאר שמות ממין זה, הנשאים עכשו בגאוה על כל פה”. אעפ”י כן הלכה וגדלה הכנסת הקרקע בסקוטלנד: לפי אומדנא עלה ערכה משני מיליונים לי"ש בש' 1795 עד חמשה מיליונים ויותר, לאחר עשרים שנה.

ז

בעקב השנויים הללו, החודרים ומגיעים לעמקי המשק התעשיני והחקלאי, ובעקב הרבוי המהיר של האוכלוסים, המשמש בן־לויה אופיני לתקופת התעשיה הרכושנית – מתחיל לגדול מהר מחנה “האוכלוסים היתרים”. חוג־תושבים רחב צפוי מעתה לכליה סוציאלית או לחסדי צדקה או להגירה. גם התפתחות זו נכרת קודם־כל באנגליה, לפי שכאן מתחילה פרשת המהפכה התעשינית, אולם במהרה עוברת היא לשאר ארצות, הנתונות גם הן להשפעת האינדוסטריזציה. עודפי־אוכלוסים אלה הם קודם־כל בעלי־מלאכה עירוניים, שהמכונה דוחקת את רגליהם, מקפחת את פרנסתם ועצמאותם הכלכלית עושה אותם לפרולטריון. ואולם בראשית צמיחתם של השנויים הסוציאליים נפגעים עוד יותר האלמנטים הכפריים שירדו ממעמדם, אותם המוני החוכרים הזעירים, אשר מאות בשנים היו מעבדים את האדמה לפי מסורת אבותיהם מדור דור, ולמעשה–יותר משהיו חוכרים במובן המודרני היו אלה אריסים־נתינים, המשועבדים לבעל־האחוזה האציל וחיבים לו בתשלום מסים. המהפכה הנ"ל פגעה גם בהמוני האכרים החפשיים, וביחוד בזעירים שבהם, שהיו נזקקים לשם פרנסתם גם לענפי־הכנסה צדדיים, כגון עבודת שכירים או תעשית־בית.

נכון הדבר, אשר הדגישו חוקרים אחדים (כטוגאן־באראנובסקי, למשל), כי השמוש המעשי בהמצאות הטכניות, שהמצאו במחצית השניה של המאה הי"ח, לא הוחל תיכף ומיד. הם מצינים שהתמעטות האורגים (בעבודת־יד) באנגליה מתחילה להתבלט רק מש' 1820 בערך. תומאס אליסון מביא לראיה את המספרים הבאים על אורגי הצמר באנגליה:

……………………בש' 1820 ………..בש' 1830………..בש' 1845……………בש' 1860

בבתי־חרושת…….10,000…………. 50,000………….150,000……………203,000

בתעשית־בית ……240,000………. 225,000…………..60,000…………….7,500

גם התמעטות אוכלוסי הכפר באה, לדעתם, רק ברבע השני של המאה הי“ט. הם מוסיפים ואומרים כי הזעזועים הכלכליים בסוף המאה הי”ח, ואף המשברים הכלכליים הקשים, שחזרו ונשנו בש' 1811, 1815 ו־1818, אינם בעקר אלא תוצאות התקופה הקודמת, תוצאות של מסבות חיצוניות, סבכי־מלחמה או מהפכות פוליטיות.

עם כל צדקת הדברים הללו, יש לצין בכ"ז שתפיסה זו מתעלמת משתי עובדות מכריעות. קודם־כן – עלינו להביא בחשבון שהאוכלוסים הלכו ונתרבו מהר, ונמצא שכל ירידה מספרית מוחלטת מציינת דרגה גבוהה למדי במהלך ההתפתחות: התמעטות האורגים ברבבה אחת בלבד מעידה בלי ספק על נטילת פרנסתם של מאות אלפי נפשות; ביחוד – מבני הדור הצעיר, אשר נעקרו משרשי קיומם. ושנית: הן דוקא בראשית צמיחתה של התעשיה המודרנית לא יכלה זו לקלוט אלא מספר קטן של ההמונים הנטרדים מענפי מחיתם, וביחוד – בכפרים: רק לאחר כמה עשרות שנים קלטה החרושת העירונית בנקל מאות אלפים של צעירים וצעירות מהנוער הכפרי. אולם לפני כן, בשעה שמצד אחת נתמוטטו יסודות הקיום של החקלאות המסורתית והתעשיה הביתית, ומצד שני טרם נתבססו יסודות החרושת העירונית – נתגלתה ממש תהום בין לחץ עודפי־האוכלוסים מזה, ובין כת הקליטה של החרושת העירונית – מזה.

ואמנם, בשליש השני של המאה הי“ח מגיע הדבר לידי כך, שבאנגליה מתרבים מאוד מחוסרי העבודה, והאוכלוסים הולכים ומידלדלים. בש' 1788 מציעים בפרמלמנט להוציא חוק בדבר תמיכת הממשלה בפועלים החקלאיים במשך החורף. דייויס, הכותב בשנות התשעים למאה הי”ח, מציין כי רוב הפועלים מחכים לעבודה ואין. פיט הצעיר מנסה בימים ההם לשנות את חוק העניים כדי להקל את מצוקת התושבים, אולם יגיעתו עולה בתהו. קשה לקבוע איזו שאיפה היתה מפעמת אותו בפעולתו זו: אם משום רצונו לפתור את השאלה הסוציאלית או משום שהיתה עליו אימת הבולשביזם, אשר התחיל להתפשט מעבר לתעלת לאמאנש ולשלוח שרשים גם בקלובים החשאיים של אנגליה. ומשנתברר כי הפרלמנט מסרב – התחיל הצבור האנגלי להושיע את עצמו בדרך אופינית למדי. בשנת־הרעב 1796 מתכנסים דייני ברקשייר בספינה אמלנד ומחליטים על נסיון סוציאליסטי פרימיטיבי, אבל רב־תוצאות בשעתו: השלמת השכר תעשה ממקור המסים המקומיים. ממקור זה נתנת תמיכה למחוסרי־העבודה ולכל משפחות העניים. הדבר עורר בכל הארץ מתיחות רבה, ובמהרה מצאה דוגמת ברקשייר חסידים רבים שהלכו בעקבותיה, בבקשם להמנע עי"ז מהשואה הצפויה. התוצאה הכלכלית של הנסיון היתה, כמובן, דלה וריקה. שכר העבודה ירד למטה מהמינימום־לקיום, שהרי השלמת החסר הובטחה ממקור ההכנסות הצבוריות. בימי מצוקה נזקקו לתמיכה זו לא פחות מרביעית כל האוכלוסים של אנגליה החפשית. ועל כל אלה לא פסק הרבוי המהיר של האוכלוסים.

בתנאים כאלה – מן ההכרח היה שתצמח תנועת הגירה, בהתאם לכח הקליטה של המושבות מעבר לים, ובגבולות האפשרות מצד דרכי־החבור והוצאות הנסיעה. בהיסטוריה הסוציאלית של אירופה מתחוללת תקופת־משבר שניה, והמתיחות בין תנאי־הייצור, צורות־הייצור ותנועת האוכלוסים היא המגבירה ביותר את לחץ המשיכה לאזורי ההתישבות החדשה. הצורך בהגירה מתחיל להתעורר גם בארצות אחרות, המפגרות בהתפתחותן הכלכלית אחרי אנגליה, ולפיכך מתחילות הן רק עכשו להרגיש חבלי־משבר כאלה, שבאנגליה שייכים הם כבר ל“נחלת העבר”. כאמור לעיל מתחילה, בשליש האחרון של המאה הי"ח, תנועת היציאה מהאזור ההררי של סקוטלנד, מחמת הגדורים החדשים. בש' 1771 מגיעים הסקוטים מקאנטיר לאי הנסיך אדוארד. אליהם מצטרפים בקרוב גם עמיתיהם מהאיים הצפוניים, מאיי שטלנד וההברידים, כלומר – ממחוזות מדולדלים ונחשלים של הקיסרות הבריטית.

תנועת ההגירה, מאזורי־החקלאות הדלים של אירלנד, והמשיכה לארצות משעבר לאוקינוס – החלה עוד לפני כן. מימי הריסטאווראציה ואילך היה השלטון הבריטי מתיחס לאירלנד כאל אחת המושבות בתקופה המרכנתילית. הבאת התבואה הבריטית לאירלנד נעזרה ע"י מתן פרסים מיוחדים, ומשם זה נתקפחו מגדלי־התבואה האירים, ולא יכלו לפתח את כחות־הייצור הגנוזים באדמת מולדתם. מלבד זה נאסר אכספורט הבקר מאירלנד לאנגליה, כלומר – נסתם אחד ממקורות־הפרנסה של האוכלוסים. פריחתה של תעשית־הבד האירית קופחה לטובת המתחרים האנגליים, חרושת הזכוכית נהרסה מחמת האסור על אכספורט תוצרתה; רק תעשית־הפשתן – שעוד טרם נתפתחה באנגליה – לא הופרעה. יערות אירלנד נחטבו כדי לספק את צרכי הרכבות באנגליה. גזירות השייט אסרו על האירים להשתמש באניות משלהם. אירלנד העניה לא יכלה להשען על אוצרות טבעיים, אשר יביאו ויבטלו את השפעת הפוליטיקה הקולוניאלית המרכנתילית, כשם שאירע במושבות האמריקניות. גם ההשגחה על אירלנד הקרובה היתה, כמובן, חמורה הרבה יותר מאשר באמריקה, הרחוקה אלפי מילין.

הפוליטיקה הזאת דלדלה את אירלנד עד היסוד. אמנם, גם כאן נסו למצוא במסחר החשאי מפלט מהגזרות וההגבלות המסחריות. האירים, אשר הורו להם לשלוח את צמרם לאנגליה בלבד, עסקו זמן רב במסחר־הברחה ושלחו את סחורתם זו בכמויות רבות לצרפת, וכה תמכו בתעשיה הצרפתית, שהיתה מתחרה בחזקה בתעשיה הבריטית. אולם גם מסחר חשאי זה לא היה, כמובן, אלא הצלה פורתא, ולא יכול למנוע את אירלנד מסכנת הדלות של אוכלוסיה הכפריים. הדבר הביא לידי מהומות כפריות, שפרצו בתחילה בש' 1711, וכעבור 50 שנה התחילו לפרוץ ביתר שאת. מהומות אלה פרצו באזורים הפרוטסטאנטיים של אולסטר (שבהם היו מישבים בקביעות פרוביטוריאנים סקוטיים) לא פחות מאשר באזורים קתוליים. מכאן אנו למדים שהנגישות הדתיות והקיפוחים הפוליטיים, אשר הלהיבו את התנועה הלאומית באירלנד, לא היו אלא מעין תוספת לאותה הכרחיות כלכלית נמרצת, שעוררה את צורך ההגירה של המוני האירים.

ואמנם, התחילה תנועת הגירה בהמון. מש' 1730 ועד 1770 יצאו מאירלנד כחצי מיליון אנשים לצפון אמריקה, בעקר – לפנסילבאניה ולשתי הקארולינות. שליש מכל אוכלוסי פנסילבאניה היה בש' 1770 ממוצא סקוטי־אירי. אחד מבני הדור ההוא באמריקה כותב בהתמרמרות “שכנראה מבקשת אירלנד לשלוח את כל אנשיה הנה: כי הנה הגיעו בשבוע האחרון לא פחות משש אניות, ויש שביום אחד יבואו שתים־שלש אניות”.

בפרוץ המהומות באמריקה אבד לאירים שוק הממכר העקרי לפשתנם. בפברואר 1797 הודיעו השריפים של דבלין, בתזכירם לנציב, כי 19000 איש מתושבי העיר, שהיו מתפרנסים עד כה מאריגת פשתן, אוכלים איש בשר זרועו, ואין להצילם אלא בעזרת הקלות פוליטיות־מסחריות. ואמנם, בימי מלחמת־השחרור האמריקנית והמהפכה הצרפתית התחיל שלטון הבריטי ללכת בדרך של הנחות ופשרות, כדי למנוע התפרצות של זרעי לפת והאכספורט של אריגי צמר, להלבשת הצבא האירי בחו"ל. אבל גם ההקלות הללו לא היו אלא הצלה פורתא להמוני החקלאים באירנלד, ובמהגרים האירים היתה מפעפעת אש התמרמרות ושנאה נמרצת לאנגליה. על תפקיד המהגרים הללו בתולדות התקופה ההיא מוצאים אנו תאור דרמאתי החרות באחת המצבות אשר בעמק שנאנדואה בוירגיניה:

“פה נטמן ג’ון לואיס, אשר הכה את הלורד האירי, יישב את אוגוסטה, השתקע בסטונטון ופסק חמשה בנים למלחמת המהפכה האמריקנית”.

למחנות המהגרים אנגליים, הסקוטיים והאיריים נוסף אז – זו הפעם הראשונה – גם זרם חזק של מהגרים מגרמניה ומשוייץ. הגרמנים היו עפ“ר מיוצאי דרומית־מערבית של המדינה, בעקר – מסביבות הריין ומהסן. ההתפוררות הכלכלית של סביבות פוריות אלה, ביחוד – מחמת נזקי המלחמות התדירות והתנפלויות הצרפתים, שלטון העריצות של אדוני הארץ, איומם על האכרים הצעירים לגייסם בעל כרחם ולמכרם לחילות זרים – כל זה חזק והמריץ את לחץ ההגירה, ומה גם שהריין שמש דרך נוחה וישרה לחיי חופש. אדאמס מחשב (עמ' 183) שבאמצע המאה הי”ח נמצאו בפנסילבאניה בלבד 50־42 אלף יוצאי גרמניה, ולא פחות ממספר־מהגרים כזה נמצא ביתר המושבות (מיוצאי גרמניה ושוייץ הגרמנית).

ההגירה מהקאנטונים הגרמניים של שוייץ – אף היא באה מחמת ההכרח הכלכלי. המשק בהרי האלפים – קשים היו דרכיו והכנסותיו דלות, כי עוד טרם נוצר השוק העירוני המודרני, רחבי־הקליטה. קבוצת מהגרים שווייציים מודיעה באמריקה כי “אף בעבדם יומם ולילה במולדתם לא יכלו להרויח את לחם חוקם”. הקאנטונים מתחילים, אמנם, לגזור גזירות בנטילת זכויות האזרחות והקרקע מכל אלה, הקונים מהמהגרים את נכסיהם ומסייעים להם עי"ז לעזוב את מולדתם. אולם דבר זה אינו אלא ראיה נוספת עד כמה גבר לחץ ההגירה בקאנטונים הגרמנים של שוייץ. בעשור אחד בלבד (1744־1734) יצאו משוייץ למושבות אמריקה – בעקר לקארולינה הדרומית – 12,000 מהגרים.

הזרם העקרי של המהגרים נמשך, כמובן, לצפון אמריקה: לארצות־הברית ולקאנאדה. לפי ההיסטוריון האמריקני באנקרופט היה מספר התושבים הלבנים בתחומי י"ג המושבות:

בש' ………..1750……………1,040,000

.."………….1760…………….1,385,000

.."………….1770……………..1,850,000

.."………….1790……………..3,929,214

מימי מלחמת החרות ועד סוף המאה הי“ח הגרו לארצות־הברית רבע מיליון מהגרים חדשים. ולא יפלא: אדמה פנויה להתישבות נמצאה עוד בשפע, חסום־הקרקעות עוד טרם בא לעולם, והאדמה עצמה היתה פוריה למדי במערב התיכוני, שבו נתרכזו רוב המהגרים החדשים. על מסך השואת המספרים של המהגרים החדשים והחוות החדשות, מעשור אחד למשנהו, מחשב זומבארט ומוצא שאף במחצית הראשונה של המאה הי”ט יכלו 83,5 אח' מכל המהגרים למצוא את פרנסתם על־ידי התאכרות. כל עוד הדבר כן – משמשת, כמובן, אמריקה ארץ־התישבות טבעית, רחבת היקף. עובדה זו משפיעה גם על התנאים הכלכליים בעולם הבלתי־חקלאי, וכל עוד נמצאה אדמה פנויה ומתישבים נמצא שכר העבודה על מדרגה כזו, שהבליטה ביותר את קיומו הזעום של הפועל הצעיר באירופה.

באמצע המאה הי“ח הגיע כבר שטח ההתישבות החדשה עד הרי האליגאנים בערך. המישור על שפת הים היה כבר מיושב ותפוס כולו, ולחץ המהגרים החדשים התחיל להסיח את גבולות ההתישבות לצד ההרים. דרכי ההתישבות הזאת אופיניים לכל מהלך ההתפתחות של המערב התיכוני. בראש וראשונה הלכו הציידים, המקימים להם אוהלים ביערות בראשית, ואינם זקוקים לפרנסתם אלא לשטח קטן של אדמת גנה ושדה, כי התפרנסו בעקר ממלאכת הציד והדיג. אט־אט באים אחריהם אכרים־חלוצים (עפ"ר – סקוטים, גרמנים ושוייצים), הקונים מהציידים – ההולכים ונעתקים מערבה את “רכושם” המשקי, מקבלים מהשלטון תעודת־בעלות רשמית לאדמתם, בונים בית־עץ הגון ומבראים שטח חדש מהיער. “אולם גם החלוצים הללו לא נשארו, בדרך כלל, זמן רב על הניר אשר נרו להם ביער־בראשית; אך נמצאו קופצים לאדמתם – מכרו מיד את רכושם והוסיפו לעקור משם מערבה, להתחיל בעבודתם החלוצית מחדש. רק אותו האכר אשר בא אחריהם היה עפ”ר נאחז במקום ובמשק כבנחלתו הקבועה”.

בצד המתישבים הראשונים הללו, מבראי יערות, ציידי ראמים וחלוצי אכרים, מתחילים להופיע בקרוב גם רוכלים וסוחרים מאזור הפרריות, המובילים את תוצרתם ע“פ הנהרות מפילאדלפיה או מניו־יורק, כדי לשלחה משם בדרך הים תמורת רום ונשק, פרוות ועורות. אחריהם באים הכיילים (מודדי־אדמה), אשר בסכנת־נפשות ובעמל רב היו עוסקים במלאכתם ביערות בראשית, עפ”י הזמנת השלטון או ספסרי־קרקעות פרטיים.

התושבים הותיקים של המדינות המזרחיות באמריקה לא היתה דעתם נוחה מההתקדמות המהירה לפאת מערב: תעשיני אנגליה החדשה היו זקוקים לפועלים, בעלי הקרקעות חששו לירידת מחירי האדמה באזור החוף, בעלי החוות – היתה עליהם אימת ההתחרות מצד התוצרת החקלאית הזולה של מישור מיסיסיפי הרחב והפורה. ואעפ"י כן נמשכת בלאו הרף ההתפשטות באזור ההרים, לאחר שהמתישבים החדשים תפסו כבר את עמק הודסון העליון, פנסילבאניה, ניו־האמפשיר ומיין. בה בשעה שממשלת לונדון חולמת אף בש' 1763 לחסום בפני התישבות הלבנים את השטח אשר ממערב לאליגאנים ולשמרו בשביל ההינדים, הנה למעשה מתחילים הלבנים להתישב עוד בש' 1769 בעמק ואטאוגה, מקום מוצאו של נהר הטנסי. בש' 1755 מגיעים רישארד הנדרסון ודניאל בון, הצייד והכייל הידוע, בראש קבוצת מתישבים, המתאחזים באזור קנטוקי וקאמברלנד. הנדרסון מנסה אף לפתוח משרד קרקעות ולמכור – בשם חברה לקרקעות, המכונה חברת־טראנסילבאניה. – חוות בנות 400 אקר. אלם תכנית זו נכשלת לחלוטין בגלל מציאותם של קרקעות פנויים. המתישבים מסרבים לשלם, החברה נוחלת מפלה גמורה, ומחוקקי וירגיניה, שעוד יש להם זכות שליטה רשמית באזור קנטוקי, מודים כעבור שלש שנים בזכות בעלותם המוחלטת של המתישבים על האדמה אשר נאחזו בה. לאחר שסכנות ההתנפלות מצד ההינדים מתחילות לחלוף הולכים המתישבים ומתרבים. בש' 1784 בלבד הגרו 12000 איש לקנטוקי. בש' 1790, שנת המפקד הראשון של האוכלוסים בארצות־הברית, נמצאו בקנטוקי יותר מ־70,000 וקרוב ל־33,000 בטנסי.

בימי מלחמת החרות הולכת ההתישבות ומתקדמת גם צפונה בסביבת אוהיו. גדוד קטן, ובראשו קלארק הוירגיני, קורע את החבל הזה מידי מצב הצבא הבריטי. בהגמר המלחמה מתחילים חיילי־וושינגטון המשוחררים לזרום לשטח ההתישבות החדשה, כי קשה להם לשוב ולכנון את מצבם הכלכלי במזרח המדינה. אחריהם באים מיד המתישבים העניים מדרום, כי קשה להם להתחרות בעסקי המטעים, והם נמשכים יותר לעמק אוהיו הפורה, שאין בו משק מטעים. מהכרזת העצמאות ואילך מרכזות ארצות־הברית ברשותן את הנהלת השטחים החדשים המתפתחים במערב. אמנם, כאן תעוררו תביעות וטענות מצד מדינות אחדות, – כגון מאסאטשוסטס, וירגיניה, קונקטיקוט וניו־יורק, – אשר הסתמכו על הטשארטרים הישנים, שבהם הובטח להן כל ה“הינטרלאנד” אשר מאוקינוס לאוקינוס. אולם שאר מדינות דרשו שהשטחים החדשים יהיו שייכים לברית כולה, כי אלה שלא היו להן טשארטרים ממין זה חששו פן יתרחב ביותר חלקן של מדינות אחדות מבנות־בריתן, ונמצא שחלקן שלהן יגרע. מארילנד אף הרחיקה לכת עד כדי כך שלא רצתה להצטרף לברית, אלא א"כ יובטח בפירוש כי שום מדינה לא תבוא לתבוע לעצמה את ההינטרלאנד המערבי. מדינת ניו־יורק היתה הראשונה שהסכימה לותר, ואחריה באו שאר המדינות, אם כי צמצמו את הותור על־ידי כל מיני תנאים. השטח המערבי המשותף לכל המדינות היה אם כן בבחינת המלט שבין אבני־הבנין, כי הוא לכד את כולן לחטיבה אחת. האוכלוסים שהתישבו באדמת הברית לא היו נוטים להתפלגות במידה כזו שהורגשה בין המתישבים במישור החוף.

הארגון המוחלט של ארץ־ההתישבות המערבית נקבע על־ידי שורת חוקים, והראשון שבהם חוק אוהיו מש' 1787. את החוק הזה צינו היסטוריונים אחדים בצדק כחוק החשוב ביותר של קונגרס הברית. על פיו הוחלט שכל מחוז התישבות, המונה 60,000 מתישבים לבנים, יהא רשאי להחשב כמדינה עצמאית. ואשר יש בו לא פחות מ־5000 אנשים מבוגרים חפשים – היה רשאי לקבוע את חלקיו ודיניו על־ידי אספת נבחרים (זכות הבחירה היתה ניתנת לכל מי שיש לו 50 אקר) ומועצה מחוקקת הנבחרת על־ידי הקונגרס. אזור כזה הורשה בתקופת־המעבר גם לשלוח ציר אחד לקונגרס הברית, אולם לא היתה לו, כמובן, זכות של חות־דעת. בהתאם לחוק הזה נצטרפו לברית קנטוקי (בש' 1792) וטנסי (בש' 1796), ובש' 1802 נצטרפה אוהיו לברית, כמדינה הראשונה של פאת צפונית־מערבית.

אחר המלחמה מש' 1812 החלה שוב התפשטות נמרצת לצפונית־מערבית, ושטחים חדשים נקנו מאת ההינדים ונפתחו להתישבות. לא היו שנים מרובות וכבר הגיע מספר המתישבים הלבנים באינדיאנה (בש' 1816) ובאילינויס (בש' 1818) לאותה מדרגה הדרושה למדינה עצמאית. זרם המתישבים עבר את המיסיסיפי עוד בטרם הגיע עד האגמים באזור הצפוני של אוהיו, ובש' 1821 נצטרפה גם מיסורי לברית.

השיטה הקרקעית ששלטה בתקופה זו – היתה חשובה בשביל התפתחות המדינות החדשות לא פחות ממשטרן הפוליטי. בתקופה הקולוניאלית נסו, כידוע לנו, לקבוע את דיני בעלות הקרקע לפי הדמות הפיאודלית. הכתר ו“הבעלים” דרשו בתחילה מהמתישבים דמי ותור, ובשטחים שהיו שייכים תחלה לצרפת ולהולנד היתה שליטת “הבעלים” הללו בולטת ביותר. מובן שבהתפתח שטח ההתישבות הגדוה במערב, שוב אי־אפשר היה לחלום על סדרים כאלה. הפוליטיקה הקרקעית של ארצות־הברית קבעה מחירים נומינאליים לאדמת הברית, אשר נמכרה למתישבים לנחלה. בשעה שקארולינה הצפונית קבלה לרשותה את אדמתה של אגודת ואטאוגה (בש' 1778) ופתחה את ההתישבות הוצע על ידה לכל ראש־משפחה 640 אקר, ומלבד זה 100 אקר לאשתו ומאה אקר לכל בן או בת. המחיר היה עשרה דולארים למאה אקר, ואפילו המתישב הדל יכול בנקל לסלק מחיר זה, שנתן להפרע גם במטבע שירד ערכו וגם בעבודת צבא. וירגיניה הציעה לחלוצי קנטוקי חוות בנות 400 אקר, במחיר שני דולרים וחצי למאה אקר, בתנאי שבנין הבית וראשית יסוד המשק יעשו במשך שנה אחת. כל מתישב שהיה בעל יכולת כזאת נחשב כבר־מצר לקנית אלף אקרים נוספים, ב־40 דולר לכל מאה אקר. באזור אוהיו קבלו גדודי קלארק תמורת השכר שהגיע להם חוות בנות 300 אקר.

לאחר שקבל הקונגרס לרשותו את הנהלת השטחים המערביים – החליט ללכת בדרכי השיטה הזאת. שטח ארצות הברית חולק לרבועים, בני 36 מילין מרובעים כל אחד. גושים אלה חולקו כ“א ל־36 רבועים קטנים מסומנים במספרים. ההתישבות היתה מותרת רק בשטחים שכבר נמדדו. שיטה זו של מדידת קרקעות, הנהוגה עד היום בארצות־הברית ובמערב קאנאדה, יש לה מעלות יקרות מאד, כי על כן מציינת היא בפשטות ובבהירות. כל שטח נתן בנקל לציון ולתחימה. יחידת השטח לחוה בארצות הברית הועמדה, לפי החוק מש' 1785, על מיל מרובע (640 אקר), כלומר – שטח הרבוע “הקטן” הנ”ל. לאנשי הגבולין היה זה שטח גדול ביותר, ולפיכך הוקטן בש' 1800 למחצה, בש' 1804 – לרביע ובש' 1821 – לשמינית אחת, כלומר 80 אקר. המחיר היה בתחלה דולר לאקר, – מחיר שלא היה בו אף כדי לכסות בשלמות את הוצאות המדידה ורשום הקרקעות. בש' 1796 הוגדל המחיר עד שני דולרים, ולשם הקלה נקבעו תשלומים־לשעורין, עפ“ר – לארבע שנים. באופן כזה אפשר היה לקנות את השטח של 640 אקר מבלי לשלם בשנה הראשונה אלא כחצי דולר בעד כל אקר. בתנאי שכר העבודה בימים ההם היה תשלום זה בגדר יכלתו של כל פועל שכיר, אף אם מחוסר רכוש הוא. אולם שיטה זו הביאה לידי ספסרות חזקה בקרקעות, ולפיכך בוטל בש' 1821 סדר התשלומים־לשעורין, ויחד עם זה הופחת מחיר הקרקע עד 1 ורבע דולר לאקר. מעתה אפשר היה אם כן לרכוש יחידה בת 80 אקר (שמינית המיל) במאה דולר. מלבד זה יש לציין כי מי ש”קנה" את הקרקע במשיכה, מבלי שים לב לחוקי הברית, נתנה לו זכות של בר־מצר ונמצא שאלה אשר בקשו באמת ובתמים להתישב על האדמה – לא היו עמוסים נטל־הוצאות בשנים הראשונות, אף אם תפסו את האדמה על דעת עצמם.

תקופת ההתפשטות הקולוניאלית במערב התיכוני היא התקופה הראשונה – וכמעט היחידה – של אותה התישבות, אשר עליה אפשר לומר כי נעשתה בעקרה על יסודות “היזמה הפרטית” – כמאמר בית־המדרש הליבראלי – בלא התערבותם של גופים מאורגנים, צבוריים או פרטיים. לשם זה היה צורך בתנאי אחד, שאין להסיח ממנו את הדעת, אם רוצים אנו להבין את מהלך התקופה הנדונה. תנאי קודם זה היה שההתישבות נעשתה על אדמת עדית, שפוריותה הטבעית אפשרה את צורות־המשק האינדיבידואליות. מובן שלא על סמך חקירות טופוגראפיות גיאולוגיות בחרו בקרקע־עדית זו: אלה היו מרכזי־המשיכה הטבעיים לתנועת המהגרים והמתישבים. אם היה פרי וגמול לתורה הפיזיוקראטית בעולם הרי זה היה כאן: עשירות המערב התיכוני בחיות, יערות ושדות־תבואה משכה הנה את המתישב, אשר – אם שחקה לו השעה – אף הגיע במשך הזמן לעודפי־רוחים הגונים.

אילוסטראציה יפה לכך מוצאים אנו ברשמי תיורו של אחד הנוסעים מבני הדור ההוא ¹:

“במהירות רבה בונים את בית־העץ, ומתוך יחסי־הידידות שבין תושבים אלה, המצטיינים באהבת הבריות, היה כל שכן ממהר לעזרת השני בשעת דחקו. יש שהיו בונים את הבית קורות עגולות, מכסים אותו ברעפים וסותמים את הסדקים שביניהם בחומר ובחול, למנוע את חדירת המים. המטרה השניה היתה הכשרת הקרקע להתישבות. לא היה צורך אלא לקטוף את הקנים ולגדור את העצמים – ויבול השדה מובטח לך. האדמה הפוריה מעניקה לעובדיה שכר טוב בעד עמלם; אם אין העצים גדולים מרובים ביותר – קרוב לודאי שאף בעבודה פרימיטיבית תתן האדמה מחמשים עד ששים בושלים (איפות) תבואה לאקר. היבול השני יגדל עוד יותר. וכאשר יכרתו העצים וימעטו הצללים כן תרבה האדמה את תנובתה, עד מאה בושל לכל אקר. פוריות זו מאפשרת אף לאכר הדל להגיע בזמן קצר לידי מעמד של רוחה. לבקרו ולצאנו ימצא אוכל לרוב באילנות, ולא רק כדי יכולת־קיום, כי אם גם כדי פטום. ברוב חדשי השנה אין לו לדאוג למספוא בשביל סוסיו, כי יאכלו לשבעה קנים ותלתן־בר; ולא עוד אלא שמהשנה השניה ואילך יוכל לזונם גם בתבואה. גנתו, אף אם יטפל בה אך מעט, תספק לו את כל הירקות הדרושים לאכילתו; והדבר החזק של צאנו ועופתיו ישמש לו – מהשנה השניה – מעין לא־אכזב של הספקת בשר. בשנה הרביעית – אם רק בן־חיל הוא המתישב – יתן לו משקו את היכולת לבנות לעצמו בית יותר טוב, בית אבן או לבנים. את עודפי התוצרת של חותו ימכור, על מנת לקנות תמורתם את הסחורות הדרושות לו להשלמת בנין הבית. תפוחים, אפרסקים, אגסים וכו' יוכל לנטוע לרוב, כי לא יסיח הדבר את דעתו מתכנית הגדלת משקו. את אפשרות הציד לא הבאתי בחשבון, כי דבר זה – יותר משהוא מקור של תועלת לאדם חרוץ, הרי הוא אבוד־זמן בשבילו”.

התפתחות זו, יחד עם התרחבות המהירה של מטעי הכותנה במדינות הדרום, אשר ספקו לתעשיות־הטכסטיל החדשות באירופה את הגלם ההכרחי להן, – מצינת את אופין הכלכלי של ארצות־הברית במשך כל התקופה הנדונה. הנגוד הסוציאלי בין מדינות המערב והדרום מתחיל להעמיק דוקא בתקופה זו: בחוות המערב היה המשק מבוסס על גדול תבואות (חטה, תירס) וירקות וגדול־בקר אכסטנסיבי, ואילו בדרום היו מטעי הכותנה עקר המשק. הבקוש לכותנה הולך וגדל במהירות עצומה, ולנוכח הפרוצס הזה מתחיל שוב לפרוח ממכר העבדים, למרות כל האידיאולוגיה הליבראלית. עד כמה גרמה התרחבות תוצרת הכותנה לרבוי הכושים באמריקה תעיד הטבלה הבאה:

השנה……..כושים………תוצרת הכותנה (בת"ק חבילות)

1790……..757,208……….. -

1800……..1,002,037……..73,222

1810……..1,377,808……..177,824

1820……..1,771,656……..334,728

1830……..2,328,642……..732,218

1840……..2,873,648……..1,347,640

עם רבוי הבקוש עלה, כמובן, מחיר העבדים בהרבה. בש' 1790 שלמו בעד פועל חקלאי מן המצוינים – 200 דולאר, ואילו בש' 1815 שלמו בעד כושי בינוני 250 דולר, בש' 1840 – 500 ובש' 1850 אלף דולר. תהום של נגודים מתגלה בין דרכי העבודה בדרום ובצפון, והשאלה מוצאת את פתרונה רק במלחמת־אזרחים.

אולם גם בדרום גם בצפון מוסיפות ארצות־הברית להיות עוד אומה חקלאית, בראשית המאה הי“ט. תושבי העיר (שחלקם הגיע בסוף המאה הי"ט ל־31.1 אח') אינם תופסים, לפי מפקד 1790, אלא 3.4 אח' מכל האוכלוסים, ואולם הם מתחילים להתרבות מהר מאד. פילאדלפיה – שהיתה בימים ההם העיר הגדולה שבכל ארצות־הברית – מונה 42,000 איש בש' 1790 ושבעים אלף בש' 1800; בניו־יורק היו 32,000 איש בש' 1790 וששים אלף בש' 1800; קטנות מהן בהרבה היו בוסטון ובאלטימור, שמספר אוכלוסיהן בש' 1800 לא היה אלא כ־25,000. המסחר התחיל לשוב לתקונו רק קמעא־קמעא, לאחר שדרכיו היו אבלות בגלל בטול הקשרים הישרים בין האמריקנים ומערב־הודו הבריטית. התעשיה התקדמה, אמנם, הרבה בימי מלחמת־החרות, כי רב היה שכרה מהחרם אשר הוטל על תוצרת בריטית. אולם לאחר שנגמרה המלחמה ושערי אמריקה נפתחו שוב לרוחה בשביל סחורות אנגליה, התחילה התעשיה האמריקנית לסגת אחור. אמנם, בראשית המאה הי”ט נמצאו כבר באמריקה בתי־חרושת בדדים המצוידים במכונות, ואולם רוב התוצרת עוד היה מרוכז ברשות התעשיה הביתית. רק לאחר שחזרו ונפסקו יחסי המסחר עם אנגליה, בימי המלחמה שבין אנגליה ואמריקה בש' 1812, החלה לצמוח חרושת גדולה, ויחד עם זה נוצר בשבילה גם שוק פנימי רחב־קבול, בזכות התישבות־המערב שהלכה וגדלה.

יחד עם תנועת ההגירה וההתישבות במערב התיכוני של ארצות־הברית מתחילה ההתישבות להתקדם גם על אדמת צפון־אמריקה הבריטית, לפאת המערב התיכון של קנדה. דחיפה ראשונה להתקדמות זו נתנה על־ידי הגירה הלויאליסטית הבריטיים בימי מלחמת־החרות האמריקנית. הגירה זו מוציאה בבת אחת את האזורים הצרפתיים מאותו מזל עמידה כלכלית, שבו נמצאו כמעט כל הזמן, מאז נכבשו על־ידי אנגליה. ככל אשר נתגברה תנועת העצמאות במושבות כן הלכה וכונה את עוקצה כלפי “האויב הפנימי”, כלומר – הלויאליסטים, או – כמו שקראו להם בבוז – “הטורים”. עליהם נמנה מספר קטן של אנשים מכל מיני מקצועות ומעמדות סוציאליים, החל בבנו של בנימין פרנקלין, סיר ויליאם פרנקלין, וכלה בקטון הסוחרים ובנפח הכפרי. מרובים ביותר היו ביניהם פקידי הכתר. עם הכרזת העצמאות נחשבו, כמובן, הלויאליסטים לבוגדים גמורים, והתחילו לרדפם בקביעות ובלא חמלה. בנובמבר 1777 חייב הקונגרס הקונטיננטאלי את המדינות להחרים את רכוש הלויאליסטים ולהקדיש את מחיר ממכרם למלוה לאומית. מהלויאליסטים נטלה זכות הבחירה, וכן נאסר עליהם לעסוק במקצועות חפשיים; כל חסות משפטית לא נתנה להם, לא לנפש ולא לרכוש; חופש הדבור והעתונות ניטל מהם; אסור היה להם לעסוק במסחר; רבים אף גורשו מהארץ. הפליטים הפוליטיים הללו נסו לא פעם עוד בימי במלחמה להגיע לאותו אזור שיוכלו להתישב בו לבטח בחסות החיל הבריטי; ומובן מאליו שבהגמר המלחמה חזקה שאיפתם למצוא להם מקור פרנסה בצפון־אמריקה הבריטית.

הגירת הלויאליסטים לקנדה נעשית בשני דרכים ראשיים. הלויאליסטים ממדינות אנגליה החדשה וניו־יורק – פניהם היו מועדות בעקר לאזור האגמים, לנובה־סקוטית. מבוסטון ומניו־יורק קל היה להגיע למקומות אלה; אדמה נמצאת בשפע; להאליפאכס, שנוסדה בשנת 1749, נשקפו סכויים יפים גם בתור נמל מסחרי. לפי אומדנא נאמנה מאד הגרו לנובה־סקוטיה 35,000 לויאליסטים, ובהם כעשרים אלף מתושבי ניו־יורק לשעבר. הגירה זו היתה גדולה כפלים מכל אוכלוסי המדינה בימים ההם. המהגרים החדשים נפוצו במקומות שונים. מהם נאחזו בקרקעות שלאורך נהר סנט־ג’ון, ומהם – במפרץ פאסאמקוודי; רבים מהם נסו להתישב גם בקרבת האליפאכס גופא. אבל, לא היו ימים מרובים ויאוש גמור תקף את המהגרים החדשים. רבים מהם – עירונים, פקידים, סוחרים – לא יכלו להסתדר במקצועם במקום־מגוריהם החדש, ומצד שני לא היו מוכשרים לשאת באותם יסורים ולבטים, העולים בחלקם של חלוצי ההתישבות. מצבם הלך והחמיר לבלי נשוא ממש. נובה־סקוטיה היתה נקראת בפיהם " Nova Scarcity " (מחסור חדש). עם כל העלבון וההכנעה שבדבר בחרו רבים אף לעבור את הגבול ולחזור למקומם; אחדים רובם אמידים, הוסיפו להעתיק את משכנם מערבה והתישבו מעבר לאזור שמדברים בו צרפתית. הם נאחזו בקרבת סנט־לורנס העליון ואגם אונטריו ונעשו שם למנהיגי מפלגת הלויאליסטים.

אולם רב המתישבים החדשים באזור זה היו מבני הזרם השני של המהגרים, אשר נמשכו לקנדה מהמדינות המערביות, ע"פ גבול ניאגארה או אגם טשאמפלין. מספר המהגרים האלה נאמד בעשרים אלף. לפי מקור מוצאם נמנו המהגרים האלה על טפוס סוציאלי אחר לגמרי משל הלויאליסטים אשר באו ממדינות־החוף האטלאנטיות המיושבות משכבר. רבים מהם היו עובדי־אדמה, פועלים, בעלי־מלאכה, שגם לפני־כן לא ידעו חיי מותרות ובטלה. הללו, היו, אפוא, מוכשרים יותר לחיי חלוצים בסביבת אונטאריו, ולא התגעגעו למקום מושבם הקודם, ומה גם שהארץ החדשה היתה ברוכה ופוריה. אליהם נתחברו גם רבים מהחילים הבריטיים המשוחררים, שבהגמר המלחמה נתנה להם קרקע להתישבות. ומשנתברר במשך הזמן כי מדינות רבות בארצות־הברית מסרבות לשלם פצויים בעד הרכוש המוחרם של הלויאליסטים, קבלו המתישבים סכומים ידועים מאוצר הממשלה הבריטית; כ־19 מיליון דולר נתנו ממקור הפצויים, וממשלת בריטניה הוסיפה עוד 16 מיליון להתישבות הלויאליסטים.

על המתישבים הללו נוספו גם מהגרים מבריטניה גופא, ובעקר – כידוע לנו – סקוטים ואירים. הסקוטים מיסדים בש' 1815 את פרת (בסביבת ג’ונסטון), בש' 1818 את בקוית ובש' 1820 – את לאנארק ודלהאוזי. חלק הגון מהם מסתדר בפקידות של חברת מפרץ הודסון. הללו סוללים דרך להתישבות וממלאים תפקיד של חלוצים בפתוח האזור הצפוני־מערבי, כשם שמלאו אחר־כך תפקיד כזה באוסטראליה ובזילאנד החדשה. האירים התישבו במספר רב בניו־פאונדלנד.

כדאי לציין שעד שנות הארבעים למאה הי"ט היתה ההגירה מאנגליה לצפון אמריקה הבריטית גדולה יותר מההגירה לארצות־הברית. מספר המהגרים מאנגליה היה

…………….לצפון־אמריקה הבריטית……..לארצות־הברית

בש' 1815־20……………10,438……………50,359

" 1821־30……………139,269……………99,801

" 1831־40……………332,485……………308,247

מספר כל האוכלוסים בקנדה עלה מ־240,000 בשנה 1801 עד 582,000 בש' 1825; מהם – באזור ההתישבות החדשה בקנדה העליונה – כשמונים אלף איש בש' 1815, ואולם בש' 1824 עלה מספרם ל־150,066 ובש' 1830 – 213,156.

התפתחות זו שנתה בזמן קצר את המצב הפוליטי של קנדה תכנית שנוי. הישוב הצרפתי הקתולי, שהחזיק בעקשנות בשפתו ובדתו, ירד מגדולתו במשך כמה עשרות שנים. ובה בשעה שלפני כן הטביע את דמותו על כל המדינה, הנה מעתה היתה צפויה לו סכנה ליהפך למעוט דתי־תרבותי, שאף אין לו כל תקוה לכך שבמשך הזמן ישתנו יחסי־הכחות של האוכלוסים לטובתו. האוכלוסים הדוברים אנגלית נתרבו במהירות, ויחד עם זה גבר, כמובן, חשקם להטמיע את שאר התושבים. התחילו להשמע קולות פטריוטיים, אשר דרשו לנקוט פוליטיקה כזו בקנדה. יתכן שבהשפעת הלקח המר של נתוק המושבות האמריקניות נתעוררה הממשלה הבריטית בקנדה לנקוט שיטה כזו, שלא היה עד אז כדוגמתה בתולדות ההתישבות; זו היתה שיטה צודקת יותר, ויחד עם זה גם זהירה ומועילה יותר. לפי החוקה שהוצאה בש' 1791 נקבעו תחומים מסוימים בין אזור ההתישבות הצרפתית (קוויבק או קנדה התחתונה), ובין אזור התישבות הבריטית החדשה (באונטאריו או בקנדה העליונה) ומחוזות החוף. לכל אחד מהאזורים הללו הובטחה הנהלה עצמית, אספת־נבחרים שיש לה זכות חקוק והטלת מסים, מושל ממונה ומועצה מוציאה לפועל. ההנהלה העצמית של קוויבק נשארה כולה צרפתית ומוסדות הכנסיה הקתולית לא נפגעו אף כל־שהוא. תשע שנים אחר נתוק המושבות האמריקניות הספיקה כבר להתארגן בצפון אמריקה קבוצת מושבות בריטיות בעלות שלטון עצמי, וכוחן רב עד כדי להשיב אחור (בש' 1812) התקפה מזוינת של ארצות־הברית.

מענין הדבר שגם ראשית ההתישבות של אוסטראליה – אף היא כרוכה בשאלת הלויאליסטים האמריקניים. עוד טרם פסקה המלחמה עם המושבות המורדות וקפיטן קוק, אחד הימאים הגדולים והמגלים הנועזים ביותר, הגיע לחלק החמישי של כדור הארץ, – לאוסטראליה, – בדרכי מסעיו באניותיו המפורסמות ( Resolution” Endeavour”) אשר בהם חקר את איי האוקינוס השקט. אוסטראליה וזילאנד החדשה נתגלו, אמנם, כידוע לנו, עוד במאה ה־17 על־ידי יורדי־הים ההולנדיים, ובראש וראשונה על־ידי טאסמאן. אולם החברה ההולנדית לא ראתה שום שדה עבודה בשטחים אלה, ומסעי התגליות של ההולנדים צללו ע"כ בתהום הנשיה. ועכשיו, לאחר שבימי המרד של המושבות האמריקניות חזרו לויאליסטים רבים לאנגליה, כי סרבו ללכת לקנדה או למערב־הודו, וגם לא הסכימו להשאר באזורי המורדים, – נתעוררה תכנית בדבר ישוב הלויאליסטים הללו (אשר שבעו צרות באנגליה) באוסטראליה, או כפי שנקראה אז – הולנד החדשה. יתכן שכאן פעלה גם השפעת הרעיון שיבוא יום ואזור ההתישבות הזה ישמש תגמול לאנגליה חלף המושבות האמריקניות אשר אבדו לה. בעתון “Whitehall Evening Post” מיום 21.11.1786 נדפס שיר קטן הרומז על עתיד זה:

אל נרבה לחשוב על הוצאה פחותה;

מי ידע מה ילד יום כעבור מאה שנה?

אבדן אמריקה במה יכופר לנו?

במושבות חדשות אשר במפרץ בוטאני²

אולם כעבור זמן־מה נדחקה שאלת הלויאליסטים והתישבותם מפני בעיה אחרת, שהיתה חשובה יותר בעיני הממשלה האנגלית. זו היתה שאלת הנדונים לגרוש, שהיו נשלחים עד אז לאמריקה, ומעתה לא נמצאה א"כ בשבילם ארץ “מקלט”. במשך המאה ה־18, עד הפרד המושבות האמריקניות מאנגליה, נשלחו לשם כחמשים אלף מגורשים, רובם – לשתי הקארולינות. שם היה רב הבקוש לידים עובדות, ובלא עמל נמכרו לבעלי המטעים לעבודת כפיה במחיר עשרים לירה הגולגולת. לאחר שנפרדו המושבות מאנגליה בא קץ למנהג זה, שעוד זמן רב לפני כן ערערו עליו המחוקקים במושבות אחדות שבאמריקה. אולם כפי שאנגליה לא שנתה ממנהגה להטיל עונש של גרוש (בסוף המאה הי"ח נמצאו באנגליה כמאה אלף איש שנגזרה עליהם גלות) – נתמלאו בתי־הכלא ממש עד לבלי נשוא. עוד בשנת 1786 ציין אדמונד בורקה, באחד מנאומיו בפארלמנט, כי יש באנגליה בית שנמצאים בו 558 תושבים; כונתו לא לבית המחוקקים, שיש בו כמספר הזה, אלא לבית־הסוהר של ניוגייט, המלא וגדוש. קביעת תקונים – יהא בה מן המועיל לשניהם יחד.

אין לשכוח שבימים ההם היתה גזירת הגלות באנגליה עונש שכיח למדי. עוד בש' 1837, שנה אחת אחרי עלות ויקטוריה על כסא המלוכה, הכיל ספר החוקים יותר ממאתים פשעים, שכל העובר עליהם אחת דתו לגרוש. אחדים מהפשעים הללו היו, כמובן,חמורים מאד, אולם מאידך גיסא נכללו ביניהם גם חטאים קלים מאד, כגון: שחיטת בהמה בלא רשיון, מעשי נזק באילנות או בשתילים בסכום העולה על 5 לי“ש, מחיקת סימנים מעל רכוש המדינה וציד במקומות אסורים. בראש וראשונה נדונו לגרוש הפושעים הפוליטיים. בשנים שלאחר המהפכה הצרפתית גברה התסיסה הפוליטית גם באנגליה ובסקוטלנד; קלובים חשאיים ואגודות לתקונים פארלמנטריים צצו בכל עבר ופנה והפיצו בקרב העם העובד את הרעיונות היעקוביניים. באירלאנד פרצו מפעם לפעם מהומות אגראריות, והנדונים לגרוש רבו ביחוד אחר המרד האירי בש' 1798. לא יפלא א”כ שלאחר סיר ג’וזף באנקס, – חוקר הטבע הידוע אשר לוה את קוק במסעותיו לאוסטראליה, – הביע בפני הועדה הפארלמנטארית, שנתמנתה לחקר בעית הנדונים לגלות, את דעתו החיובית על אפשרויות ההתישבות באזורים החדשים – הסכים פיט לעשות את הנסיון.

בשנת 1787 יצאה משלחת ראשונה, בהנהגת הקפיטן פיליפ, ובה השתתפו למעלה מאלף איש: 717 גולים ו־290 שומרים, חיילים, קצינים ומלחים, הם ובני משפחותיהם. משלחת זו הגיעה לאחד המפרצים בחוף המזרחי של אוסרטראליה, שאקלימו היה נוח להתישבות. במקום הזה, שנקרא על־ידי באנקס בשם מפרץ בוטאני, לזכר זני־הצמחים המענינים אשר לקט שם, נוסדה מושבת־הגולים הראשונה. התקופה הזאת בתולדות אוסטראליה נמצאת כולה במזל של ישוב מגורשים. הגולים הללו – צרכי מזונם ומלבושיהם היו מוטלים על הממשלה, והיא השכיר האותם לעבודת־כפיה לקצינים ולבעלי־הקרקע הראשונים; הם היו כפופים למשמעת חמורה מאד ולא פעם חלו בהם ידי חיילים נשחתים. מובן שבין המגורשים הללו נמצאו גם פושעים ועברינים, אולם בדרך כלל – כפי שמעידים עליהם בני דורם – לא היו ארחות חייהם גרועים כל וכלל משל הפועלים החקלאיים והאריסים, אשר נשארו באנגליה החפשית, ביותם פטורים מעונש. הגולים הורשו להתחתן, ואחדים מהם אף נועדו לעבודה בשביל נשיהם. לאחר אשר רצו את עוונם הורשו, כמובן, להשאר במושבה ולעסוק בחקלאות או במלאכה. בדרום־וולס החדשה (כן נקראה המושבה הראשונה שנוסדה באוסטראליה) נקראו בני המעמד הזה בשם “אמאנסיפיסטים”, ועמדתם הסוציאלית לעומת המעוט של המהגרים החפשיים, שצדדו כמובן בזכות האריסטוקראטיה המוסרית, היתה אחת הבעיות הראשונות בחברה אוסטראלית.

בש' 1810 נמצאו בדרום־וולס החדשה 2804 בוגרים שלא היו ענושים, וברשותם – 145,000 אקר אדמה. לעומתם נמצאו 16,428 ענושים ומשוחררים. האחרונים רכשו להם גם הם קרקעות בשטח 192,000 אקר. ככל אשר התקדמה ההתישבות כן נקל היה להביא הנה פועלים מוגלים, והוצאות החזקתם, אשר רבצו בתחלה כעול כבד על הממשלה, החלו להפרק ממנה יותר ויותר, כי בעלי הפועלים כסו את ההוצאות הללו. בש' 1820 בערך נמצאו כארבעים אלף איש במושבות־הענושים השונות, שנוסדו בינתים. אט־אט הלכו ורבו גם המתישבים החפשיים. בש' 1816 נוסד הבנק הראשון, בנק דרום־וולס החדשה; כעבור שנה מתיסדת גם קופת חסכון. הצעד המכריע בהתפתחותה הכלכלית של המושבה נעשה עם הבאת מקנה לגדול באוסטראליה: הובאו כבשים מהודו, אירלנד וקאפלנד, וגם גזעי־בקר שונים. גדול הבקר התפתח להפליא בשדות־המרעה הרחבים, ואט־אט נעשה ענף זה לבסיס התישבות האירופית באוסטראליה. בש' 1802 הוצגה כבר באנגליה דוגמא ראשונה של צמר אוסטראלי, ומאז הלכה תוצרת הצמר באוסטראליה הלוך וגדול. מעכשיו הטילו השלטונות על הענושים חובה לייצר מכסה מסוימת של צמר, ואת העודף קנו מהם במחיר. העבודה המשותפת של תחנות־הענושים על־ידי הממשלה הניחה את היסוד, אשר עליו הוקם קמעא־קמעט בנינה של אוסטרליה.

כקאנאדה ואוסטראליה כן התחילה גם מושבת הכף לקלוט מהגרים בריטיים, אם כי מנת חלקה מבחינה זו היתה קטנה יותר. המושבה הזאת עברה לרשות אנגליה בימי מלחמות המהפכה הצרפתית. בש' 1795 תפסה משלחת־צי בריטית את קאפשטאדט, כדי להגן עליה מפני כבוש הצרפתים, לאחר שזו היתה תחנה חשובה מאד בדרך להודו. לאחר דין־ודברים קבע חוזה־השלום בפאריז שמושבת הכף תעבור לרשותה הגמורה של אנגליה, תמורת תשלום פצויים לוילהלם מאורניה. בשעה שנכבשה המושבה על־ידי אנגליה נמצאו בה בס"ה 26,000 אירופיים, בעקרם – בורים. אלה היו יוצאי הולנד שנתאחזו בדרום־אפריקה והתחילו קמעא־קמעא לחדור לפנים המדינה. לתוך ערבותיה הכבירות, ולדחוק את רגלי ההוטנטוטים, והבושמנים. בכל זאת היתה להם מלחמה קשה בבאנטוראסים הבאים מפאת מזרח. לפי ארחות חייהם היו “עם לבדד ישכון”, ובעקשנות יתרה שמרו על טיבם, שפתם – ניב הולנדי שכבר רחק הרבה משפת הספרות ההולנדית – והפרוטסטנטיות המיוחדת שלהם.

הנגוד שבין האנגלים והבורים התחיל בולט מלכתחלה. התנהגות המיסיונרים האנגליים והתערבותם בסדר היחסים עם יליד המקום הרגיזה את הבורים עד מאד. אחדים ממנהיגי הבורים, שסרבו להשמע לשלטון, נדונו למיתה בש' 1815, ודבר זה לבה עוד יותר את אש ההתמרמרות. קביעת האנגלית כשפה רשמית, שנויים מכריעים בטיב ההנהלה העצמית הישנה של קאפשטאדט, בטול המטבע ההולנדי הישן, – כל זה הלעיב ופגע ברגשותיהם השמרניים של אוכלוסי הבורים. ויש לציין שזרם ההגירה הבריטית עוד היה אז רפה מאד. אך עם גמר המלחמה התחילו בלונדון לגייס אמצעים כספיים, כדי להקל את אפשרות ההגירה למושבת הכף. התישבות נכרת חלה בש' 1820: עפ"י הצעת לורד טשארלס סומרסט הובאו בשנה ההיא לדרום־אפריקה 5000 מהגרים בריטיים. התישבותם נעשתה באזורים המזרחיים, בסביבת גראהאמסטון ופורט אלישבע, על חשבון המלוכה. על הישובים הללו, שנוסדו בקרבת “הגבול” המזרחי, הוטל לעמוד במלחמה קשה בשנים הראשונות. ביחוד גדלה הסכנה, שנשקפה להם מההתנפלויות התדירות של הקאפרים. כדי להדוף את הסכנה הזאת נתגיסו בתחלה חיילים בריטיים על־ידי השלטון, ובראשו – המושל קאתקארט. בשנים שלאחר כך נתגייסו לצבא הבריטי גם גרמנים, שנשלחו למחוזות אלה ונושבו שם בתורת חיל־הספר. אולם אחרי כל אלה היתה התקדמות ההתישבות הבריטית בדרום־אפריקה אטית מאד.

הנה כי כן, במשך עשרות־שנים מעטות, התחילה להתרקם בלאט, הרחק משאון הרגשנות הפוליטית, תנועה חדשה של הגירה מאירופה והתישבות במערב התיכוני של ארצות־הברית, בקאנאדה, אוסטראליה ודרום־אפריקה. וכל זה – בשעה שהעולם כולו עוד היה מושפע מהרושם האדיר של נתוק המושבות האמריקניות מאנגליה. בשעה שרעיונות המהפכה הצרפתית היו מנסרים בעולם יחד עם ספרי הפילוסופים וצבאות נאפוליאון, ובשעה שדעת־הקהל באירופה התחילה בכלל להתרחק מעניני ההתפשטות הקולוניאלית, כי אבדה אמונתה בתועלת הכובשים הקולוניאליים מעבר לים, לאחר שתקוה חדשה התחילה לפעם אותה, תקוה לשלטון־עד של חופש המסחר ולליבראליות כלכלית.

בשנת 1815 היתה כבר ההתישבות החדשה,עד המיסיסיפי והאגמים הגדולים, טבועה על יסודות מוצקים, וקוי האימפריה הבריטית השניה מתחילים להסתמן ברור, פחות או יותר.

א

בכל הארצות, שנדונו למשבר־בינים בתקופת המהפכה התעשינית, מסתמנת אי־התאמה מסוימת בין המוני־פועלים בטלים, בענפי החקלאות והמלאכה, ורבוי חזק של האוכלוסים – ובין כח־הקליטה הדל של התעשיה הצעירה. זו האחרונה סובלת עוד מהפרעות ותנודות תדירות, כמו שאירע לה, למשל, דוקא באנגליה, בשנים האחרונות שלאחר קונגרס וינה. ואולם אך נסתיים המעבר הזה מעבודת־יד לחרושת, לעבודת המכונה, וחלפו “מחלות־הגדול” של האינדוסטריזציה – נפתח מיד בית־קבול רחב לקליטת המוני עובדים. בית־קבול לא ידעתו ההיסטוריה עד כה. התעשיה מתחילה לקלוט גם את עודפי־האוכלוסים (חקלאים או בעלי־מלאכה שעמדו קודם ברשות עצמם) שנתהוו בעקב שדוד המערכות הכלכליות, וגם את האוכלוסים שנוספו בעקב הרבוי הטבעי. מתחילים להתרקם השנויים היסודיים ביחסים שבין מספר האוכלוסים בעיר ובכפר, ובין התוצרת הגלמית והמעובדת. שנויים אלה אופיניים, כידוע, לאירופה במאה הי“ט. בבריטניה הגדולה, הראשונה בין ארצות התעשיה המודרנית, קולטים ענפי המסחר והתעשיה עוד בש' 1840־1810 קרוב לארבעים אחוז מכל משפחות העובדים. אם ננכה מזה 12־10 אח' לזכות ענפי המסחר נקבל שאחוז היצרנים התעשיניים הגיע בערך לשלשים למאה. אחוז זה קרוב למספרים הגרמנים בשנות הארבעים ועולה במקצת על מספרי איטליה אף בערב מלחמת־העולם (בש' 1911 – 27.5 אח'). בפרוסיה, שבאמצע המאה הי”ט (1846) לא נתפרנסו בה מענפי־מלאכה אלא 8.2 אח' מהאוכלוסים, מגיעה התעשיה (לרבות מכרות וענפי בניה) בשנת 1882 עד כדי כך שהיא מפרנסת 33.7 אח' מכל העובדים, בש' 1895 – 36.1 אח' ובשנת 1907 – 38.6 אח‘. הוא הדבר בצרפת, שגם בה עולה אחוז האוכלוסים המתפרנסים מהתעשיה: בשנת 1851 – 26,7 אח’, בש' 1866 – 28,8 אח', בשנת 1901 – 30.0 אחוזים.

על הגדול החזק של התעשיה בימים ההם מעיד במידה מסוימת גם הרבוי המהיר של אוכלוסי הערים בכלל. ואלה מספרי התושבים בערי־החרושת הגדולות שבמרכזי התעשיה באירופה המערבית והתיכונית:

|באנגליה|בשנת 1800 | בשנת 1850| בשנת 1900| |־-־-|־–־-|־–|־-־—| |מאנשסטר | 94,876 | 401,321 | 710,000| |בירמינגהאם | 70,670 | 232,841 | 840,000| |לידס | 53,162 | 172,270 | 454,000| |שפילד | 45,755 | 135,310 | 460,000| |נוטינגהאם | 28,801| 54,407 | 260,000|

|בצרפת|בשנת 1800 | בשנת 1850| בשנת 1900| |־-־–|־-־–|־-־–| |ליון | 109,500 | 177,190| 524,000| |ליל| 54,756 | 75,795 | 218,000| |רובה | 8,000 | 34,698 | 123,000|

|בגרמניה|בשנת 1800 | בשנת 1850| בשנת 1900| |־-־-|־—|־-־—| |בארמן (1816) | 19,030 | 32,984 | 169,214| |כמניץ (1816) | 14,000| 26,010 | 287,807| |דורטמונד(1816) | 44,650 | 7,620 | 214,226| |דיסלדורף|14,100 | 26,134 |358,728| |סאארבריקן | 5,902 | 8,804 | 105,089|

אם נקח לחוד את הערים האירופיות שמספר האוכלוסים בכל אחת מהן היה יותר ממאה אלף, נמצא שבס"ה היה מספר תושביהן

|־-־—|־-־–| |בשנת 1800 | 3,6 מיליונים| |בשנת 1850 | 12,4 מיליונים| |בשנת 1880 | 28,7 מיליונים| |בשנת 1900 | 36 מיליונים|

בקונגרס־הערים הבינלאומי הראשון הרצה P. Meunot על “אחוזי הכרכים באוכלוסי אירופה מש' 1800 ועד ימינו”. בהרצאה זו הובאו המספרים הבאים בנוגע לאחוז־האוכלוסים של הכרכים, שמנו כל אחד לא פחות ממאה אלף נפש.

|ארץ | 1800 | 1850 | 1880| 1910| |־-־–|־-־–־-|־–־-|־–־-|־–־-| |אנגליה | 7 | 19,2 | 26,2 | 35,5| |גרמניה | 1 | 2,8 | 8,0 | 21,2| |צרפת | 2,7 | 4,4 | 10,0 | 14,5| |אוסטריה־הונגריה | 0,9 | 2,3 | 5,0 | 8,5| |דנמארק | 10 | 10,2 | 13,3 | 16,4| |ספרד | 2,1 | 4,8 | 7,0 | 8,2| |רוסיה | 1,6 | 2,0 | 3,6 | 6,0| |איטליה | 5,5 | 6,3 | 8,4 | 11,7|

על סמך המספרים חישבתי לשם השואה אינדכסים אחדים, הבאים ללמד על כח הקליטה של החרושת העירונית, כפי שהוא מתגלה מתוך רבוי אוכלוסי הערים: מהלך ההתהוות הכללי של הכרכים:

|הארץ | 1800 | 1830 | 1880 | 1910| |־-־–|־-־-|־–־-|־–־-|־–־–| |אנגליה | 100 | 274 | 374 | 507| |גרמניה | 100 | 280 | 800 | 2120| |צרפת | 100 | 163 | 370 | 540| |אוסטריה־הונגריה | 100 | 255 | 550 | 940| |דנמארק | 100 | 230 | 333 | 390| |ספרד | 100 | 102 | 133 | 164| |רוסיה | 100 | 125 | 225 | 375| |איטליה | 100 | 114 | 153 | 213|

המספרים הללו מעידים ברור על השנויים ההדרגיים בהתפתחות המשק העולמי. מתוכם אנו

רואים מתי בערך החלה השפעת המהפכה התעשינית בארצות השונות: באנגליה – בשנת 1800

בערך, באירופה התיכונית – באמצע המאה הי“ט, באיטליה וברוסיה – אחרי שנת 1880. דרגת -הרבוי הגבוהה של אוכלוסי הערים בגרמניה ובשאר ארצות באירופה התיכונית (לפי מספריה המוחלטים נמוכה היא בכ"ז משל אנגליה) אינה אלא מעידה עד כמה היו ארצות אלה, בראשית המאה הי”ט, נחשלות בהתפתחותן התעשינית לעומת מערב אירופה. אולם על עמדתה וכוונה של כל אחת מהארצות הללו בתנועה הקולוניאלית של הימים ההם מוכרחים אנו בכ"ז לדון רק לאור המספרים של ההתפתחות היחסית. עם שנויי המבנה הכלכלי משתנה גם הפוליטיקה הקולוניאלית של הארצות.

על האופי ההדרגי של התפתחות זו נוכל להתחקות עוד יותר, אם נשוה את מספר האוכלוסים העירוניים בארצות הנ“ל לעומת אוכלוסי הערים של אנגליה בלבד. עפ”י השואה זו נקבל את הטבלה הבאה:

|הארץ | 1800 | 1850 | 1880 | 1910| |־-־-|־—|־–|־–|־–| |אנגליה | 100 | 100 | 100 | 100| |גרמניה | 14 | 14 | 30 | 60| צרפת| 39 | 23 | 38 | 40| |אוסטריה־הונגריה| 13 | 12 | 20 | 24| |ספרד | 30 | 25 | 19 | 23| |דנמארק | 143 | 53 | 50 | 46| |רוסיה | 23 | 10 | 13 | 17| |איטליה | 79 | 33 | 32 | 33|

ואם נדמה את מספר האוכלוסים העירוניים של הארצות הנ"ל לעומת אוכלוסי אנגליה בשנת 1800 נקבל את הטבלה הבאה:

|הארץ | 1800 | 1850 | 1880 | 1910| |־-־-|־—|־–|־–|־–| |אנגליה | 100 | 274 | 374 | 507| |גרמניה | 14 | 40 | 114 | 300| |צרפת | 39 | 63 | 143 | 207| |אוסטריה־הונגריה | 13 | 33 | 71 | 121| |ספרד | 30 | 70 | 100 | 117| |דנמארק | 143 | 145 | 190 | 234| |רוסיה | 23 | 29 | 51 | 86| |איטליה | 79 | 90 | 120 | 170|

אנו רואים, אפוא, כי בשנת 1850 בערך, בשעה שערי אנגליה היו כבר מאוכלסות כמעט פי שלשה יותר מאשר בראשית המאה, לא הגיעו האוכלוסים של ערי גרמניה אף לחצי המדרגה שהגיעה אליה אנגליה עוד בש' 1800; רק בש' 1875 הגיעה גרמינה למדרגת אנגליה ב־1800. ואולם מאז הלכה ההתפתחות בטמפו מהיר יותר, ובש' 1910 כבר הגיעה גרמניה למדרגת אנגליה מש' 1870. אוסטריה מגיעה רק בסוף המאה הי"ט למדרגת אנגליה מש' 1800, ורוסיה אינה מגיעה אליה אף בש' 1910 (ב־15 אחוז פחות).

דרגת הרבוי של האוכלוסים העירוניים משתנה בכל ארץ וארץ מתקופה לתקופה. ביחוד עלתה הדרגה הזאת בתקופה שלאחר המהפכה הטכנית בתנאי־הייצור, – אות ומופת להתרחבות כח הקליטה של התעשיה.

המספרים הבאים מצינים באחוזים את רבוי אוכלוסי הערים מתקופה לתקופה:

|הארץ | 1850־1800 | 1880־1850 | 1910־1880| |־-־-|־–|־–|־–| |אנגליה | 74 | 28 | 35| |גרמניה | - | 188 | 165| |צרפת | 63 | 127 | 45| |אוסטריה־הונגריה | - | 116 | 70| |ספרד | 130 | 46 | 17| |דנמארק | 2 | 30 | 23| |רוסיה | 25 | 80 | 66| |איטליה | 14 | 33 | 40|

מהלך הרבוי הזה, על העליות והירידות שבו, נתן להתבאר מתוך הפרוצס הפנימי בערכות השנוי והגדול של התעשיה המודרנית. מצד אחד הוסח מרכז־הכובד מתעשיה אחת לחברתה. בראשית צמיחת החרושת המודרנית תפסה את המקום הראשי תעשית הטכסטיל, וביחוד – אריגת הכותנה, ואלו בתקופה שלאחר זו נתרחב ביותר שדה הקליטה של חרושת המכונות, שהיתה מספקת מכונות ושאר מכשירי עבודה לענפי התעשיה למיניהם. בגרמניה, למשל, עלה מספר הפועלים של חרושת המכונות, במשך 1895־1882, ב־50 אחוז, ובמשך 1907־1895 הגיעה העליה ל־135 אחוז, בה בשעה שמספר כל אוכלוסי גרמניה בשתי התקופות הללו עלה רק ב־15 וב־19 אחוז. בתקופה שלישית חזר והוסח מרכז־הכובד התעשיני, ושדה הקליטה נתרחב הפעם ביותר בענפי התעשיה החימית והחשמל. מצד שני חלים בימים ההם שנויים כבירים במכשירים הטכניים של המשק העממי, בעקב ההמצאות החדשות והארגון המדעי של התעשיה.

מבחינה זו יש לציין שלשה פרקים בפרשת העליה של החרושת המודרנית. עד שנת 1870 עוסקות ארצות־התעשיה הראשיות בהתקנת מכונות הקיטור, לשם המיכינזציה הבלתי פוסקת בעבודה ובבנין מסלות־ברזל. בתקופת הפריחה הגדולה, שחלה בשנות התשעים למאה הי“ט, הולכת ומתרחבת רשת המאור החשמלי, התחבורת, ענפי־חרושת מסוימים, בנין אניות והתקנת מכונות־הגז הגדולות במכרות ובתעשיה. תנועת ההתקדמות הטכנית הגדולה במאה העשרים מרוכזת בעקרה בהתפתחות המהירה של תעשית האוטומובילים, האוירונים ומניעי־דלק. כל אחת מפרשיות ההתפתחות הזאת מציינת תקופה חדשה בכח המשיכה והקליטה של התעשיה. בכל אחת מהתקופות הללו בולטת תגבורת הכחות של התעשיה הארצית המנצחת את מגמות ההגירה וההתישבות מעבר לים. בכל אחת מהן נכרת מעין עיפות קולוניאלית, המנעות מלהתפשט בארצות רחוקות, רשלנות בהנהלת השטחים שכבר נכבשו, ואי־רצון לשאת בעול הוצאות לשם הרחבתם או החזקתם של הכבושים הקולוניאליים. [מלבד התקופה הנדונה בזה, 1840־1820 בערך, חלה בהיסטוריה הקולוניאלית של אנגליה במאה הי”ט תקופת־שפל שניה, בש' 1875־1860 בערך, שאז רפתה התפתחות האימפריה הבריטית.]

תשומת־הלב העיקרית נתנה מעתה לבעית האפשרות והבטיחות של העליה התעשינית. קודם־כל מתאמצים לצמצם כל כמה שאפשר את הוצאות הייצור, כלומר – להוזיל את צרכי יום־יום של המוני הפועלים ואת הגלם ההכרחי, כדי שאפשר יהא לנצח במלחמת התחרות, מצד היצרנים המקומיים והזרים גם יחד. למטרה זו אפשר להגיע קודם־כל בדרך של הבאת תבואות בזול מאזורי ההתישבות במערב אמריקה. באמריקה גופא משמשים המחירים הזולים של המצרכים מניע חזק, המעודד את התעשיה החדשה. אולם באירופה מתיצבת כאן לשטן הרנטה הקרקעית, נחלת העבר. כאן פורץ הסכסוך הראשון, בין מעמד בעלי הקרקע ובין הבורגנות התעשינית הצעירה, אשר פארבוס מכנה אותו בשם “הסכסוך הגדול הראשון בין משטר־הקנין הרכושני ובין התפתחות־הייצור הרכושנית”. סכסוך זה מוצא באנגליה את סיומו הדראמאתי בבטול מכס התבואות.

בעית הגלם, בתקופה של צמיחת התעשיה המודרנית (בנגוד לתקופות המאוחרות), היא בעקר בעית המחיר, ולא ההשגחה על אזורי הגלם ובטחון ההספקה. רק בזמנים של משבר מיוחדים ויוצאים מהכלל, מתחילה להדאיג שאלת הבטחון בהספקת הגלם. בהגלות שדות הזהב באוסטראליה בש' 1851, ובהחל בהלת־הזהב עד כדי סכנה של התרוקנות ארצות־המקנה מאוכלוסיהו – אוחזת כבר דאגה את תעשיני יורקשייר, החוששים פן תפגע היציאה הזאת בהספקת הצמר האוסטראלי. לפיכך הם מיסדים חברה מיוחדות, שתפקידה להטיף להגירה לאוסטראליה, ובעקר – מסקוטלנד. התפתחות התעשיה מושבתת עוד יותר מחמת מלחמת האזרחים הפורצת באמריקה בשנות הששים, בגלל שאלת בטול העבדות. מחמת המלחמה הזאת נפסק פתאום משלוח הכותנה ללאנקשייר, ומחיריה עולים פי חמשה ויותר. דבר זה מביא לידי התרחבות חזקה של תוצרת הכותנה בהודו, וכבמטה־קסמים מתחילים לפרוח, בזמן קצר מאד, מטעי הכותנה במצרים.

אז תצמח בעיה חדשה, העולה בחריפותה על שאלת הגלם והוצאות־הייצור גם יחד, הלא היא – בעית ממכר התוצרת. צבירת ההון הולכת וגדלה בלא הרף, והתוצרת מתרחבת יותר ויותר. ואולם השאלה החיונית, המטרה העקרית של המשק הרכושני המתפתח בלא שעור, הלא היא שאלת הראליזציה של הערכים, הנוצרים על ידו. אנה יכנסו כל האוצרות הענקיים של התוצרת החדשה? התפתחות הייצור הגיעה למדרגה כזו, שדרשה בהחלט להרחיב את שדה הממכר. בתנאי המשטר הכלכלי הקיים היו פני הדברים מכוונים, כמובן, לא לתצרוכת, אלא לכח־הקניה. אלו גדל כח הקניה, בד בד עם התפתחות התוצרת, במדה כזו שתגדיל את התצרוכת, כי אז נעשו כמובן המוני העם, וביחוד המוני הפועלים העירוניים לצרכנים, שכח קניתם הולך גם הוא וגדל באותה מדה. ואולם דוקא באותה התקופה, שנתן לה תאור קלאסי ב“הרכוש” של מארכס, דוקא בה הופחת שכר הפועל עד קצה האפשרות של קיום עלוב, ופועלי־התעשיה הצעירים עוד טרם יהיה להם הכח הדרוש להשגת עליה בשכר עבודתם. כאן מתגלה נגוד, שסכנתו גדולה עוד יותר מסכנת הנגוד שבין בעלי הקרקעות ובעלי־התעשיה הרכושניים. כל תעשין כשלעצמו, וגם ארץ התעשיה בכללה, עומדים בפני השאלה החמורה של כבוש שוקי־ממכר בחוץ־לארץ, כלומר – “באותם החוגים שבהם לא נהוג הייצור הרכושני”. החוגים הללו היו אז חוגי האכרים ובעלי־המלאכה באותן הארצות האירופיות, שעוד טרם הגיעו לתקופת מהפכה תעשינית. וככל אשר הלכו ונתמעטו הארצות הללו באירופה גופא, כן גברה השאיפה לכבוש שוקי־ממכר בארצות עבר היום, שעוד לא הגיעו להתפתחות רכושנית. ממכר התוצרת נעשה לתנאי עקרי והכרחי בשביל הצטברות ההון באירופה. בולמוס השוקים מצין באופן ברור ואופיני את דרגת ההתפתחות של התנועה הקולוניאלית בימים ההם. בה בשעה שבראשית צמיחת הרכושנות היה עקר המסחר הקולוניאלי – הבאת מתכות יקרות, הבאת תבלין, מותרות ואריגים יקרים, ובתקופה המרכנתילית – היתה מטרתו העיקרית הבאת סחורות קולוניאליות לתצרוכת הכללית של האוכלוסים, הנה מעתה – בתקופת הפריחה התעשינית – היתה המטרה העיקרית כבוש שוקים למכירת תוצרת התעשיה.

ביחס המסחר שבין בריטניה הגדולה ובין מושבותיה בולטת, למשל, התמונה הבאה שיש בה משום ענין רב (המספרים מצינים במיליוני לי"ש את ערך האימפורט והאכספורט השנתי):

|הממוצע במשק | אימפורט מהמושבות | אימפורט למושבות| |־-־—|־-־–־-|־–־-| |1840־1831¹ | – | –| |1850־1851 | – | –| |1860־1851 | – | –| |1870־1861 | 70,4 | 52,4| |1880־1871 | 82,4 | 71,2| |1887־1881 | 91,0 | 87,0| |1905־1904 | 113,0 | 116,0| |1913 | 203,5 | 195,3|

בעית המשבר בראשית התקופה של התעשיה המודרנית (באנגליה – בש' 1870־1850) היתה מכוונת בעקר למכירת התוצרת המעובדת (לא כן היה הדבר בתקופות מאוחרות, שעליהן עוד ידובר להלן). באנגליה, שתעשית האריגה תפסה בה מקום מכובד מאז, הגיע עוד בש' 1898 ערך האכספורט של אריגי הכותנה ל־28 אחוז מאכספורט תוצרת התעשיה בכלל, לעומת 22 אח' בחלקן של סחורות ברזל ומתכת. 40 אח' (2 ורבע מיליונים יארד מבין 5 ורבע מיליונים יארד) מהאכספורט הבריטי של אריגי כותנה קלטה קדמת־הודו. זוהי התקופה שבה נעלמו נגודי־ההתפתחות הסוציאליים: פועלי תעשיות־האכספורט, וביחוד – התעשיות המונופליות שבאנגליה, נוטים לדעה אחת עם המעבידים. אלה ואלה רואים את ענין הכבוש של שוקים קולוניאליים לממכר התוצרת – כענינם הפרטי, אלה ואלה נתפסים להלך־מחשבה “אימפריאליסטי”.

כיצד תושג המטרה הזאת? ביהמ“ד של מאנשסטר, המתחיל להיות ראש־המדברים באנגליה, ובמקצת – גם ביבשת אירופה, סבור שלשם זה אין צורך לא בפקוח ממלכתי על המסחר ולא בשעבוד פוליטי של האזורים מעבר לים. הסברה הכללית היא שאין צורך בשום דבר העלול לעכב, באיזו צורה שהיא, את חופש תנועת הסחורות ע”פ כדור הארץ. לא נראתה כל אפשרות של תועלת, העשויה לצמוח בשביל מטרופולין אירופית, אם זו תתחיל לפקח על שיטת־המכס של המושבות. הסברא הכללית היתה שיש להניח לענינים שיתפתחו מאליהם, בלא כפיה. הדאגה העקרית, כלפי אזורי־המושבות הבלתי מפותחים, היתה – להשכין שם משטר ובטחון, כדי שלא יושבת מהלך המסחר בין אירופה ועבר־הים. האידיאלים של תורת המדיניות הליבראלית באירופה עוברים בנקל לשטח היחסים האימפריאליים. אף הסיסמה “מסחר – בעקב הכבוש” (Trade follows the flag) לא נוצרה אלא אחר־כך, בשעה שכבר בגרה החרושת וגברה ההתחרות בין ארצות־התעשיה. ואולם בתקופה זו של ראשית צמיחת התעשיה מקובל ההיפך מזה. במקום שנוצרה ע“י חופש־המסחר רשת שלמה של יחסים מחסריים – שם כדאי אולי שהמטרופולין האירופית תקח עליה את תפקידי המשטרה. אף ההגנה על דרכי־המסחר, תנאי הכרחי כמובן בכל השיטה הזאת, לא היתה לה חשיבות יתרה בזמן הוא, כי לא היה אלא צי אחד בלבד (והוא הבריטי) ולא נשקפה אפוא סכנה רצינית לדרכי־המסחר הימיים. רעיון הפוליטיקה הכלכלית של אנגליה מטביע בתקופה זו את חותמו על דעת־הקהל האירופית וגם על הפוליטיקה הקולוניאלית. זהו הרעיון (בנוסחו של זומבארט) על “חליפים הדדים וידידותיים בין כל העמים המאוחדים ע”י חופש המסחר ומשולים מבחינה זו לאטומים, או ביתר דיוק – בין כל האנשים או המשקים הבודדים, המתלכדים – בדרך חלופי־סחורות חפשיים – לקוסמוס סוציאלי, לאותו פאר הניוטוניזם הסוציאלי, שתוצאתו האחרונה היא – חופש המסחר”.

ב

הפוליטיקה הקולוניאלית של האימפריה הבריטית – השריד היחידי מהמעצמות הקולוניאליות של אירופה – משקפת ברור את כל המגמות הכלליות הללו בתקופה זו, וגם בתקופה שלאחריה, שכבר נכרו בה סימני עיפות קולוניאלית (בימי שלטון גלאדסטון בערך). תעשית־האריגה האנגלית מתפתחת במהירות, אם כי בראשית צמיחתה זו עוד חלים בה זעזועים מפעם לפעם. לפי מאק קולוך היה אימפורט הכותנה לקיסרות הבריטית.

|־-־–־—|־-־–־–| |בשנת 1800 | 56 מיליון פונט| |בשנת 1810 | 132,5 מיליון פונט| |בשנת 1820 | 151,6 מיליון פונט| |בשנת 1830 | 236,9 מיליון פונט| |בשנים 1844- 46 (בממוצע) | 588 מיליון פונט|

הקף חרושת הכותנה באירופה בש' 1851

|הארץ | פלכים (במיליונים)| מטוה ואריגים (במיליוני ק"ג)| |־-־—|־-־–|־-־-| |אנגליה | 18 | 277| |צרפת | 4,5 | 64| |גרמניה | – | –| |אוסטריה | 1,4 | 30| |"צולפראיין" | 0,9 | 18| |בלגיה | 0,4 | 10| |ספרד | 0,7 | 10| |איטליה | 0,7 | 10| |שוייץ | 0,9 | 9|

ערך הכותנה המעובדת עלה במשך שנים אחדות בלבד (1825־1821) מ־129 ל־167 מיליון לי“ש. תוצרת עצומה זו זקוקה היתה, קודם־כל, לקונים. ואשר לא נמכר בפנים המדינה – מוכרח היה להמכר בזה דרך שהוא בארצות אחרות. התעשיה הבריטית משמשת בתקופה זו מעין “מעבדה עולמית”, והיא מקוה לשמור על עמדתה המונופולית גם בעתיד, למרות כל יסורי־ההתחלה, עם כל הטשארטיזם, האווניזם וחוקי־הריפורמה הפוליטיים. נסיון המציאות ממריץ אותה לחופש־המסחר; המאזנים המסחריים מעידים כי מאז נפרדו י”ג המושבות מאנגליה לא רק שלא נתמעט מחזור המסחר בין אנגליה וצפון אמריקה, כי אם אף עלה בהרבה. ואפילו לאחר שפרצה מלחמה שניה בין אנגליה וארצות־הברית (בש' 18129), ובאמריקה התחילה לפרוח בינתים תעשיתה הצעירה – לא הופרע מהלך גדולה של החרושת הבריטית, ומיד לאחר ברית השלום מציפה אנגליה שוב את השוק האמריקני באריגים ובתוצרת ברזל, ורבים מבהח“ר החדשים באמריקה מתמוטטים ונהרסים. האכספורט האנגלי לארצות־הברית עולה כמעט כפלים במשך שנה אחת: מ־83 מיליונים דולר בש' 1815 עד 155 מיליונים בש' 1816. יחד עם זה הולך וגדל האכספורט הבריטי גם למדינות החדשות (מושבות ספרד לשעבר) באמריקה התיכונית והדרומית: ערכו עולה מ־2,9 מיליונים לי”ש בש' 1821 ל־6,4 מיליונים לי"ש בש' 1825. התפתחות זו נוסכת אור בהיר על דבריו הידועים של קאנינג, הזוכים לתשואות סוערות בפארלמנט הבריטי: את המדינות החדשות בדרום אמריקה ציין קאנינג כעולם חדש, “שנוצר כדי לבסס את מאזן העולם הישן”. נסיון המציאות הזאת, מתוך צרוף תמים של אידיאליזם ליבראלי ושאיפות מונופוליות, הופך באנגליה לתורת־חיים, שעקריה מתפשטים גם בשטח היחסים שבין המטרופלין ומשבותיה.

בשנת 1825 פותח האסקיסון אפשרויות של חופש־מסחר עם מושבות בריטניה לכל הארצות הקולוניאליות, שיש להן מושבות, אם אך מזכות הן את המסחר הבריטי באותן הזכויות. כדי לחזק את קשרי המסחר עם המושבות מנהיג הוא בהן, בנמלים הגדולים, את שיטת חופש־הנמלים (הנהוגה באנגליה) עם מחסני הערובה. רפורמה אחרת של האסקיסון באה לבטל את המסים הכבדים, שהיו נגבים ברוב הנמלים של המושבות, בשעת טעינת הסחורות ופריקתן. פקודה מיוחדת באה להקל את הבאת התבואות מקנדה ע"י הפחתת מהכס, ובה יש לראות סלילת דרך לבטול מכס התבואות.

מצד שני – אופיני הדבר שבמשך כל התקופה הזאת לא היה באנגליה כלל מיניסטריון קולוניאלי. לאחר שנפרדו ממנה המושבות האמריקניות בוטלה, כמובן, משרת המזכיר האמריקני. כעבור זמן־מה נמסרים הענינים הקולוניאליים להנהלת מחלקה אחת – “משרד המטעים” – הכפופה למיניסטריון הפנים. אחר עוברת סמכות זו לרשותה של ועדת “המועצה למסחר ולמטעים”, ולבסוף נמסרת היא לרשות מיניסטריון הצבא שנוסד אז בהשפעת המלחמה עם נאפוליאון. המזכיר הצבאי של הממלכה משמש עכשו באופן רשמי גם כמזכיר המושבות, ומחלקתו מטפלת בענינים הקולוניאליים. רק בש' 1854 מתמנה מיניסטר מיוחד לעניני המושבות ואז מתיסד גם משרד המושבות.

השנויים והגלגולים הללו של משרדי המושבות מעידים על “אדישות” וספקנות תמוהה לכאורה, ואולם – מוצדקת ע“י הגיון הדור ההוא. המדינאים וראשי־המדברים באנגליה היו בטוחים אז בטחון גמור שגורל המושבות האמריקניות – גורל טפוסי הוא לכל ישוב קולוניאלי מעבר־לים. היחס אל המושבות טבוע ע”כ ברות עראות וזמניות, אלא שהגיון הדור ההוא היה מחייב את הכבוש הקולוניאלי כדבר־מה טבעי, שאפשר להחזיק בו במנוחה, ומה גם שהוא רחוק מהפסד, כאשר יעידו המאזנים המסחריים. אחדים הרחיקו לכת עד כדי התנגדות חריפה לכבושים קולוניאליים. י. הום, למשל, טוען בפארלמנט בש' 1823 כי “המושבות אינן תוספת־כח לממלכה, אלא תוספת חולשה”, והוא דורש להתיר להן את שבועת־האמונים לאנגליה כדי לזכותן בעצמאות גמורה. דעה ממין זה משמיעים גם אחרים, כג’ון ברייט וחסידיו. ולא עוד אלא שאף מיניסטר אחראי כהאסקיסון אומר בש' 1828 כי אין הוא מפקפק שהמושבות הבריטיות “תהיינה ביום בהיר אחד לאומות חפשיות, המבשרות חרות לעמים אחרים… אם תהיה קנדה תלויה באנגליה לעולם ואם לא – חובתה וענינה של הממלכה הזאת לפתח בה רגשות אנגליים ולהחדירה ברוח החוקים והמנהגים האנגליים”.

וכן אומר בש' 1837 ויליאם מולסוורת, אחד הנלחמים להתישבות תכניתית בארצות עבר־הים ומי שהיה זמן־מה גם מיניסטר לעניני המושבות. בוכוח על מרד קנדה השמיע את דברו לאמר:

“רצוני העמוק הוא שיבוא הפעם קץ לשלטוננו באמריקה, ואולם רוצה אני שהדבר יבוא מתוך שלום וידידות כזו, ורב יהיה הכבוד אשר תנחל ארצנו, בהסכימה לצעד זה”.

בימים ההם משמיע דיזרעאלי הצעיר את דבריו, שאחר כך היה רוצה ודאי לדונם לגניזה: הוא מדמה את המושבות ל“אבני רחים על צוארינו”… וה“טיימס” מצדיק במאמר ראשי את הותור על קנדה ללטובת ארצות־הברית, שהרי סוף־סוף מוכרחה מושבה זו להספח לרפובליקה הגדולה, ומוטב שהדבר יעשה בשלום ובידידות, ולא בדם ואש.

מענין הדר שהטעמים והנמוקים ההלו חוזרים ונשנים כמעט באותה צורה ובאותם החוגים גם בתקופה השניה של העיפות הקולוניאלית באנגליה, כלומר – בשנות הששים והשבעים. שני הפקידים העליונים ורבי־ההשפעה במיניסטריון המושבות בימים ההם היו סיר פרדריק רוגרס (אחר־כך – לורד בלקפורד), משנה למזכיר המושבות, וסיר הנרי טיילור. שניהם היו בטוחים בהכרח ובתועלת של נתוק המושבות מהמטרופולין. סיר הנרי כותב, למשל, בש' 1864 למיניסטר המושבות, הדוכס מניו־קסטל, לאמר:

“בנוגע למושבותינו באמריקה – הנה עוד מאז אני מחזיק בדעה זו שאין הן אלא מעין ירושה נפסדת ( damnosa hereditas ); ואם הוד מעלתו והנסיך מוולס השתדלו והצליחו להפיק את רצון המתישבים, הרי לדעתי היה זה חזוק קשרים שמוטב להחלישם”.

ובתקופה מאוחרת כותב לורד בלקפורד באחד ממכתביו לאמר:

תמיד האמנתי – ואמונתי זו נתחזקה עד כדי כך שקשה לי להעלות על הדעת אפשרות של מחשבה אחרת – כי סוף מושבותינו לעצמאות. ולפיכך חובה על משרד המושבות לדאוג לכך שהקשרים הללו, כל זמן שהם קימים, יהיו נוחים לשני הצדדים, ובבוא יום פרידה – תהא זו פרידה־בשלום, כל כמה שאפשר".

לא יפלא שבאוירת דעות כאלה נמנעה הפוליטיקה הקולוניאלית של אנגליה בימים ההם מכל תכנית־התפשטות שלא הלמה את שיטת הפוליטיקה המסחרית החדשה. ויש אפילו שמתלבטת, זעיר פה זעיר שם, נטיה להסתלק מהמושבות שכבר נרכשו או נכבשו. על פי חוזה־השלום בפאריז מותרת אנגליה, כידוע לנו, על כל איי מערב־הודו שנכבשו על ידה בימי מלחמות נאפוליאון (פרט לטובאגו וסנטה־לוציה). אופיניים הם הדברים, שבהם מציין לורד קאסטלריק בפארלמנט את המעשה הזה:

“כדאי היה, לפתוח לפני צרפת שטחים לעבודות שלום… ולא לטובת הממלכה הזאת שתהפך לאומה צבאית ולוחמת, תחת אומה מסחרית ושקטה”.

עמדה כזאת כלפי איי מערב־הודו, שלפני מאה שנים נחשבו למרגלית היותר יקרה בכתר הבריטי, תלויה כמובן גם בגורמים אחרים: עם ההתרוששות התמידית של הקרקע, הקשיים בהספקת עבדים וההתרחבות האטית של שטחי סלק־הסוכר באירופה – התחיל ערכם הכלכלי פוחת והולך, כשם שגם תחנות־החוף במערב אפריקה התחילו לאבד את ערכן עם בטול מסחר־העבדים. מכל מקום עובדה היא שממשלת אנגליה התחילה נוטה לותר גם על מושבותיה במערב אפריקה, ביחוד לאחר שמלחמות הילידים הטילו עליה משא כבד של הוצאות. כדי להקל מעליה מוכרת אנגליה את אזור הזהב בשנת 1826 לחברה פרטית. שיטה זו חזרה ונשנתה גם בש' 1865, שאז החליטה אנגליה, אחר בדיקה חדשה, לשוב ולותר על תחנות אחדות באזור הזהב וגם על כבושים גדולים, שבאו לה בזכות הצלחתה הצבאית במלחמות אשאנטי (מערב אפריקה), ורק מעטים מהם (כגון לאגוס), שהיתה להם חשיבות מסחרית יתרה, שמרה לעצמה.

ואם באי־אלה מקומות מוסיפה אנגליה להרחיב קמעא את כבושיה הקולוניאליים – הרי שני טעמים הם, המניעים אותה לכך. קודם־כל אין אנגליה מסיכמה, אף בימים ההם, לשבת בחבוק־ידים, ולראות איך מנצלים היריבים האירופיים את שעת־הכושר באין מפריע. בשעה שמלכות־יולי הצרפתית מבקשת לנקוט את השיטה, שעלתה כפורחת בימי נאפוליאון השלישי, ולחזק את מצב־הרוח המרומם במדינה על ידי כל מיני כבושים הרפתקניים – רואה אנגליה חובה לעצמה להתיצב בעל־כרחה כנגד המעשים הללו. בשעה שצרפת מתחילה, למשל, ליסד ישובים באזור השנהב – חוזרת אנגליה ומעבירה את אזור־הזהב לרשות הכתר הבריטי (1842). וכדי “לעגל” את האזור הזה, מטעמי הגנה, רוכשת לה אנגליה אחר כך אחדים מהנמלים של הולנד ודנמרק. ההודעה הרשמית על ספוח זילאנד החדשה (בש' 1840) באה, כידוע, לשמש תריס בפני מזמות־הספוח של צרפת. ואמנם, שלשה ימים אחרי ספוח זה מגיעה לחוף זילאנד החדשה אניה צרפתית, שכונותיה אינן שונות מכונות־הכבוש הבריטיות, ואלא שהיא מוכרחה לשוב כלעומת שבאה, לפי שקדמוה אחרים.

הסוג השני על כבושים קולוניאליים בתוקפה ההיא כולל מקומות כאלה, שאין להם אמנם כל ערך מצד שטחם, ואולם לעומת זאת משנה חשיבות להם מצד היותם נקודות של פרשת דרכים לאניות המסחר או מבואות לאזורי־המסחר הגדולים, באופן שהם יכולים לשמש נקודות־הגנה על דרכי המסחר הגדולים וגם מרכזים עולמיים לחלופי־סחורות. אלה הם, כדברי דמאנגון, מעין אברי־יניקה, הקולטים לתוכם את תנועת העסקים של שטחים ענקיים, ערים קוסמופוליטיות, שאוכלוסיהן מתרבים על ידי אנשי נוד הנזונים מענפי המסחר והימאות. מלבד תפקידם להבטיח שוקי ממכר לתוצרת הבריטית ממלאים הם גם תפקיד חשוב מאד בשביל תנועת־האניות הבריטיות, בהבטיחם להן את הובלת המשאות בין הנמלים אשר מעבר־לים, ובינם לבין נמלי אירופה. בראש התחנות הללו, הנעשות לנקודות של פרשת דרכים בתחבורת העולמית, באות קודם־כל סינגאפור והונקונג, הנספחות לאימפריה הבריטית בתקופה זו.

סינגאפור אשר על מצר מאלאקה, ליד המבוא אל המזרח הרחוק, נרכשת בש' 1819 על־ידי איש־העסקים הגאוני, סיר סטאמפורד ראפלס, וכעבור שנה אחת בלבד לשלטון הבריטי במקום זה מונה כבר הכפר המאלאי העלוב יותר מעשרת אלפים תושבים. בזמן קצר עוברת סינגאפור בהתפתחותה את פנאנג ומאלאקה, שתנאי־המקום בהם אינם כה טובים כשלה. כל האניות, העושות את דרכן בין חופי אירופה, הודו ומזרח אסיה, מוכרחות לעגון בסינגאפור כבתחנת־בינים, ולפי מחזורה המסחרי עולה היא למדרגת הנמל הרביעי של המעצמה הבריטיטת (אחרי לונדון, ליברפול והונגקונג). אריגים, סחורות ברזל, טבק, גפרורים ומכונות מובאים מעתה לסינגאפור בשביל כל תושבי האיים המאלאיים; ובהפליגן משם לאירופה טעונות האניות קופרה, גומי, סאגו, קוקוס ותבלין למינהם.

חשיבותו המסחרית של הונגקונג היתה גדולה עוד יותר, כאמור. מקום זה אשר ליד שפך הקאנטון, מרכז המרכולת של דרום סין, נספח לבריטניה בש' 1841, זה היה אי־סלעים קטן, בשטח 82 קמ“ר, ובאמצעים מלאכותיים צריך היה להגדיל את שטח המקום, על מנת שאפשר יהא לבנות שם את הנמל ולהתקין מקום לבנין העיר ויקטוריה. שם הוקם נמל מוגן ובטוח, מוקף איים קטנטנים אשר בשפך הנהר, ושמה יכלו מעתה האניות להגיע יומם ולילה, בלא כל זיקה למזג־האויר. בשנת 1841 נמצאו בהונג־קונג כאלפים תושב, בש' 1911 – 370,000. מטען האניות שהגיעו להונג קונג והפליגו ממנה בשנת 1920 הגיע לארבעים מיליון טונה בערך. זהו היקף־הובלה שרק שלשה נמלים בכל העולם עולם עליו. ערך האימפורט הכללי באותה השנה הגיע ל־89,2 מיליון לי”ש, וממנו 30,3 מיליון בחלקה של בריטניה. מן האכספורט הכללי בסכום 55,1 מיליון לי"ש קלטה בריטניה סחורות בסך 14,2 מיליון. בחמשים השנים הראשונות לכבוש הונגקונג היה חלקה של בריטניה במחזורו המסחרי גדול, כמובן, הרבה יותר, כי אז לא הורגשה עוד ההתחרות מצד ארצות־התעשיה החזקות על כחוף האוקינוס השקט, וקודם־כל – אמריקה ויאפאן. בימים ההם נתבצרו בהונגקונג הפירמות הבריטיות הגדולות, ושליטתן היתה גמורה ומוחלטת.

….כה, למשל, בית־מסחר זשארדין, מאתיסון ושות‘, אשר בראשית המאה הי"ט קבע את מושבו במאקיי, ואחר כך – בקאנטון ומש’ 1842 – בהונגקונג. זוהי פירמה גדולה לאימפורט ואכספורט. בשאנחיי שייכים לה בח“ר לכותנה, יש לה צי מסחרי שלם והיא משתתפת גם בבנין רכבות בסין ובבנין האניות של שנחיי… אחריה חברת־הבטוח של קאנטון (“Union insurance Society of Canton”), הקבועה בהונגקונג מש' 1841 ואילך. על ידי כל החברות הללו, חברות ישנות ורבות־השפעה, שכולן מתרכזות בהונגקונג, חודרת ההשפעה הבריטית לכל סין. צי בריטי שלם, שנמל מוצאו הוא הונקונג, עוסק בשייט לאורך חופי סין. אניותיו מפליגות לאיי הפיליפינים, ליאוה ולסין; הן שטות במעלה היאנגטזי עד האנקואו ומגיעות לקאנטון ולטינטזין. אף לאחר המלחמה תופסות עוד האניות הבריטיות 2.5 מתנועת האניות בנמלי סין; אמנם, דגלי הספינות האחרות מרובים גם הם, וסכנת ההתחרות חזקה מאד, ואולם הדגל הבריטי הוא בכל זאת הרשון… בש' 1920 נמצאו בסין 16 לשכות־מסחר בריטיות. אנגלי אחד, סיר הרברט הארט, ארגן את שלטונות־המכס הימיים; האנגלים הם המסתדרים בשרות המגדלור, במשרות שונות וכד'. כל התרחבות הזאת של השלטון, השפעה וההשפעה – מוצאה מהונגקונג”.

ג

מובן מאליו שבתנאי ההתפתחות הזאת מתחילה מזרח־הודו הבריטית לתפוס מקום חשוב מאד – לא שערוהו בתחלה – בפוליטיקה הקולוניאלית של הזמן ההוא. אם נכון הדבר שהרכושנות אינה יכולה להמשיך את קיומה ולהגדיל את הונה בלעדי אלמנטים בלתי־רוכשניים – שכבות סוציאליות ואזורים כלכליים, – הרי שאין לך אובייקט יותר גדול וכשר להגשת המטרה הזאת מאשר חבל יבשה זה בן מאה מיליון אוכלוסים, חבל זה שנמצא כבר בימים ההם כפוף לשלטונה ולהשפעתה של המטרופולין, רבת התעשיה, ובשעת הצורך אפשר היה ע"כ לשעבדו לתכניותיה בלא קשיים יתרים.

העולם הגדול – היה לו, כמובן, בימים ההם מושג אחר לגמרי על הודו. רושמי ההיסטוריה מספרים רק על תגרות ומלחמות. בש' 1826, למשל, אחרי תגרות אחדות, נקרעו מבורמה אזורים מרובים ונספחו לממלכת בריטניה־הודו. בבול הצפוני־המערבי, באפגאניסטאן ובפרס מנסים להשפיע על השלטונות המוסלמיים של מדינות אלה, כדי להדוף את היריב החדש ההולך ונדחק לאסיה, כלומר – את רוסיה. בלוטשיסטאן, הממלכה המוסלמית השלישית במערב, נכבשת גם היא ומקבלת עליה את עול בריטניה. בפרוץ באפגאניסטאן סכסוכים על ירושת הכתר מנצלת בריטניה את שעת־הכושר, ובש' 1839 כובשת היא את קאבול וקאנדהאר, ואולם כעבור שלש שנים מוכרחת אנגליה לסגת אחור, מחמת מרד המוסלמים הקנאים, ורוב הגדודים הבריטים נשמדים בנסיגה זו. האמיר מבוכארה מצוה לתלות בחצרו את הציר הבריטי, וממשלת אנגליה אין בכחה לשלם מיד לרשע כרשעתו. אנגליה יוצאת, אמנם, למלחמת נקם כנגד אפגאניסטאן, מלחמה שאירופה עוקבת אחריה בהתענינות מתוחה, ואולם העצמאות הרשמית של מלכות אפגאניסטאן אינה נפגעת. כעבור עשר שנים פורץ המרד הגדול של החיילים־הילידים (מרד הספאים) בצבא הבריטי־ההודי. המורדים מתנהגים בפראות רבה, וגם דכוי המרד נעשה באכזריות יתרה. סוף־דבר שנתבטל השריד האחרון משלטונה העליון של החברה בריטניה – מזרח־הודו.

שאר ידיעות, שקלט העולם הגדול בדבר הודו, הן הידיעות על שורת רפורמות ותקונים פנימיים, הנעשים בהודו על ידי מושלים חרוצים, כדי להכשיר את דרכי־ההתפתחות המביאים את ראשית המודרניזציה להודו. בש' 1813, לרגל אחת הארכות האחרונות לזכיון החברה, מפריש השלטון ההודי מתקציבו העצם סך 10,000 לי"ש לשנה לצרכי־חנוך, ואז מתיסדים הקולג’ים הראשונים בקאלקוטה, אגרא ודלהי. בש' 1883, בימי לורד ויליאם בנטינק, מגדילים את תקציב החנוך פי עשרה ומניחים את היסוד לשיטה אירופית־אנגלית בחנוך ההודי. דבר זה נעשה על סמך תזכירו של ההיסטוריון הליבראלי המפורסם, מאקוליי, שהיה אז נשיא ועד החנוך. אמנם, גם לאחר כל אלה לא נהנו מרשת־החנוך הזאת אלא 25,000 ילדים מבני הודו, ואולם על ידי זה נעשתה השפה האנגלית לא רק לשפה הרשמית בהודו, אם גם לשפה משותפת, מעין אספראנטו לאומי, לכתות ולשבטים ההודיים, המפולגים זה מזה על ידי בבל של לשונות וניבים. כעבור כמה שנים, בהתכנס הקונגרס הלאומי הראשון בהודו, רווחת בו השפה האנגלית כשפתו הטבעית.

השלטון הבריטי מכניס בהודו גם כמה תקונים אחרים. הוא מבטל ביד חזקה את המנהג של שריפת האלמנות, ומדכא את חבורות־הפושעים, הנושאות אופי מסתורי־דתי. מנהל העבדות מתבטל. לורד דלהוזי, המושל הראשי בש' 1856־1848, אדם רב כשרון ומרץ בעניני הנהלה, מכניס שנויים יסודיים בארגון הפקידות וקובע בחינות רשמיות לאלה המבקשים לשמש בפקידות ההנהלה. האירופיזציה של ההנהלה ההודית הולכת ומתקדמת במהירות נמרצת, שרות הדאר משתכלל ומוזל (חצי פני – דמי משלוח מכתב בכל רחבי הודו) ורשת טלגרפית מחברת את כל הערים החשובות. העבודות הציבוריות, שבמשך כמה עשרות שנים לא תפסו אלא אחוז דל מאד (5־1 אח') בתקציב החברה, עולות כעת למדרגה חשובה מאד: הולכות ונבנות מסלות־הברזל הראשונות, שהן העורקים הראשיים ברשת־תחבורת מסועפת, ההולכת ומקיפה את כל הודו, וגם מתחילים להקים את מפעלי־ההשקייה הראשונים והגדולים. רשת החנוך, מביה"ס הכפרי ועד האוניברסיטה, כפופה מעתה לשיטה אחת ואחידה.

אולם מתחת לשטח העליון של כל המאורעות הללו הולך ומתרחש פרצס עצום, שאינו בולט אמנם לעין, אבל הוא הנותן למאורעות ערך קובע את מהירותם וכוונם ומבאר את סוד “הגלגולים” משיטות־ההנהלה של החברה לשיטות־הנהלה של הכתר הבריטי. פרוצס זה הוא – משיכת הודו לתוך הרשת הכלכלית של הרכושנות התעשינית, העולה לגדולה. פרוצס זה לא יתכן אלא בדרך ההתפוררות האטית של המשק ההיסטורי הנושן, חרובן המשק הטבעוני, בטול ענפי המלאכה הפרימיטיבית, וחדירה חזקה של האלמנטים מסחריים לתוך חוגי המשק, העומד על סף הרכושנות, לשם זה משמשים כל התקונים והשכלולים החדשים (רכבות, טלגרף, השקייה ודואר זול) לא פחות מאשר לתועלת הודו גופא. ראיה מכריעה להשפעות הפרוצס הזה תשמש לנו השמדת מלאכת־האריגה ההודית בתקופה הנדונה.

מראשית מסחר־המזרח ועד התחלת המאה הי“ט היתה הודו שולחת לחו”ל את אריגיה היקרים, שהיו מתבקשים בכל מקום. תוצרתה העדינה והיפה שמשה מורה־דרך ללאנקשייר במשך דורות. זמן רב היו מעדיפים בכל השוקים התוצרת ההודית על התוצרת הבריטית. אף השוק האנגלי גופא היה נתון לסכנת הצפה מצד אימפורט אריגי הודו, ולפיכך נאלץ לאחוז בשיטת מכסי־מגן גבוהים. ואולם עכשו, עם צמיחת המטויות המיכניות בשוקי־ממכר רחבים – מתחילים בהח“ר של מאנשסטר להתחרות בלא חמלה בבתי־המלאכה ההודיים. ועדת־חקירה מטעם הפארלמנט האנגלי חוקרת את האפשרויות להפצת אריגי אנגליה בהודו. תוצאת החקירה הזאת – שיטת מכס ומסים, שמטרתה הברורה להחריב את ענפי האריגה במזרח־הודו. בה בשעה שבאנגליה נמשכה הירידה של ארוגי־יד כמה עשרות שנים – חזיון שלדעת מארכס הוא המחמיר ביותר בתולדות העולם – הנה בהודו אין הפרוצס הזה נמשך כה הרבה, כי “מסייעת” לכך הפוליטיקה הנמרצת של ממשלת אנגליה. ואולם חבלי החורבן הזה קשים לא פחות. בתזכיר מש' 1834־35 כותב המושל העליון (מצוטט ע"י מארכס) לאמר: “העוני” – אין כמעט משלו בתולדות המסחר. עצמותיהם של אורגי הכותנה מלבינות על ערבות הודו”.

בהשפעת מכסי־המגן של אנגליה מתחיל לרדת אכספורט האריגים מהודו לאנגליה, ובמשך עשרים שנה (1835־1814) הריהו מתמעט פי ארבעה ויותר: מ־1,266,000 עד 306,000 חתיכות. בה בשעה אין אנגליה מתירה להודו לאחוז בשיטת מכסי־מגן, והאכספורט הבריטי להודו עלה ע“כ באותה התקופה עשרות מונים: מ־818,000 עד 51,770,000 יארד. במקומות רבים שפרחה בהם התעשיה בהם התעשיה הביתית עומדים כעת הכישורים והנולים בטלים מעבודה. כה, למשל, מודיעה בש' 1840 ועדת־חקירה שניה, שנתמנתה לשם חקירת התפתחות זו, כי מעיר דקה. שהיתה פעם מהוללה באריגיה העדינים ומנתה 150,000 אוכלוסים בסוף המאה הי”ח, נתרוקנה כמעט מתושביה, ומספרם אינו מגיע אלא ל־40־30 אלף. רבבות הודים נטרדים עי“ז מהערים ונאלצים לבקש את מחיתם בכפרים, שישובם צפוף מאד גם בלעדי זאת וסובל עוני ומחסור. בראשית תקופת הרכושנות התעשינית נעשית הודו בעל־כרחה לארץ חקלאית גרידא, המייצרת חמרים גלמיים ומביאה מחו”ל תוצרת מעובדת. עובדי־האדמה מתרוששים עד כדי כך שבשנת 1850 אין ההכנסה היומית הממוצעת בהודו הבריטית נאמדת אלא בשני פנסים לגולגולת. בתנאים כאלה אין ידם משגת אלא לקנות סחורה המונית וזולה, היא הסחורה שיש בידי התעשיה האירופית הצעירה לספק בזמן ההוא.

וכן הולכים ומשיגים את המטרה שלמענה משעבדים את עניני ההודים, וערך האכספורט מבריטניה הגדולה להודו הולך וגדל:

|־-־–־–|־-־–־–| |בשנת 1814 | 826,000 לי"ש| |בשנת 1832 | 3,600,000 לי"ש| |בשנת 1843 | 6,500,000 לי"ש| |בשנת 1850 | 8,000,000 לי"ש|

בשמונת המליונים מש' 1850 תפס האכספורט של אריגי הכותנה בלבד 5,2 מיליונים. בש' 1913 שלחה אנגליה סחורות להודו ב־83,5 מיליונים לי“ש. בש' 1919 עוד הגיע ערך האכספורט של אריגי כותנה בלבד ל־30,5 מיליונים לי”ש. מספירם אלה אינם גדולים כל־עקר לעומת אוכלוסי הודו, ואפליו אם תמדד תצרכתם באמת־מדה צנועה ביותר. מכל מקום עובדה היא שקליטת השוק ההודי נעשתה לגורם מכריע בהתפתחות התעשיה הבריטית. ערכה של הודו באכספורט הבריטי בכלל גדול באופן חזק:

|־-־–־–|־-־–־-| |בשנת 1820 | 8 אח‘| |בשנת 1830 | 13 אח’| |בשנת 1840 | 18 אח‘| |בשנת 1850 | 25 אח’|

אף בתקופה שלאח"כ גדול היה ערך השוק ההודי באכספורט מאנגליה למושבותיה:

|־-־—|־-־—| |בשנת 1870־1861 | 37,6 אח‘| |בשנת 1880־1871 | 30 אח’| |בשנת 1887־1881 | 37 אח‘| |בשנת 1905־1904 | 46,8 אח’| |בשנת 1913 | 42,5 אח'|

צרכי האימפורט של אוכלוסי הודו מוצאים את ספוקם כמעט רק ממקור האכספורט הבריטי, ואף בסוף המאה הי"ט עוד מספקת אנגליה מ־⅔ ועד ¾ מכל הסחורות המובאות להודו (בשנת 1913 – 66 אח': האימפורט הכללי 127.5 מיליון לי“ש, מהן בחלקה של אנגליה 83.4 מיליונים לי”ש).

התפתחות זו משתקפת מצד שני גם באכספורט הכותנה הגלמית מהודו לאנגליה, אם כי ערך האכספורט ההודי אינו מגיע למקום כה חשוב במסחרה הכללי של אנגליה, והוא נתן לשנויים ותנודות מפעם לפעם. בשלש השנים 1816־1814 הובאו לאנגליה מהודו בס“ה 17,000 חבילות כותנה, ואלו בשלש השנים שלאחריה קפץ פתאום האימפורט הזה ועלה ל־551,000 חבילות. אף האכספורט מארצות־הברית לאנגליה בתקופה הנ”ל לא היה גדול מזה, ויש גם שלא הגיע אליו. ואולם בתקופה שלאחריה יורד פתאום פלאים האכספורט ההודי לאנגליה, ובש' 1846 אינו מגיע אלא ל – 46,000 חבילות. הסבה לכך מצד אחד – שיטת־המכס הבריטית. ועדה אחת בבומביי, שהשתתפו בה באי־כח לשכות־המסחר ופקידים, מחשבת באותה השנה כי מקאנדי אחד (784 פונט) של כותנה, שמחירו בבומביי 80 רופיות, גובה הממשלה לא פחות מ־48 רופיות מכס ומסים, ונמצא שבשביל כל גורמי הייצור והממכר, החל באכרי סוראת וכלה בסוחרי בומביי, לא נשארו אלא 32 רופיות, או 4/3 פני לפונט כותנה. מצד שני – אין התעשיה האנגלית מרוצה ביותר מאיכות הגלם ההודי:

ג’ון ברייט מספר באחד מנאומיו את המעשיה המענינת בדבר אספת המתודיסטים שנתכנסה בימי מלחמת־האזרחים באמריקה. תעשית לאנקשייר רעבה מאד לכותנה בימים ההם, והכומר מתפלל לשובע של כותנה בשביל האוכלוסים הנענים באזור התעשיני שלו. אך קול אנחה פורץ מעומק לבו של אחד המקשיבים: “הו אלהים, רק לא מסוראת!”..

אבל – בהשפעת כמה תקונים בשיטת המכס וירידה פתאומית ביבול הכותנה האמריקנית מתחילים שוב להתרחב שטחי הכותנה בהודו. בש' 1859 שלחה הודו לאנגליה כחצי מיליון חבילות, ובש' 1861 עלה האכספורט למיליון. (בערב מלחמת־העולם שלחה הודו לאנגליה כותנה בסכום 30־25 מיליון לי"ש לשנה). אין צורך לומר מה היו תוצאות העליה החזקה הזאת, של בקוש הכותנה באנגליה, בשביל “הרוחה” והבטחון הסוציאלי של עובדי־האדמה בהודו.

הירידה הסוציאלית והכלכלית של המוני האוכלוסים בהודו החמירה עוד יותר בגלל השיטה הכספית המאחדת, אשר שמשה מעין “נופך” לפרוצס הדלדול הכלכלי. באמצע המאה הי“ט הגיעה הכנסת־המסים השנתית, שנסחטה מתוך המשק ההודי, לשלשים מיליון לירה בערך, ובן 13־12 מיליון ממסי קרקעות בלבד. ואם קצרה יד עובד־האדמה מלשלם את המסים במועדם – היה דינו – כנהוג במשק המזרחי במקרים כאלה – לנפול לידיו של נושך־נשך ולשלם לו רבית בשעור 60־50 אח'. מרשתו של זה לא יכול, כמובן, להחלץ על נקלה. וככל אשר הרחיבה הממשלה את תכנית עבודותיה הצבוריות ומפעלי־הפתוח הטכניים – כן הלך והכביד עול המסים. מפעלי ההשקייה החדשים עלו אמנם בהרבה, מצד שכלולם הטכני, על הבארות הפרימיטיביות של הודו. ואלם תשלומי־המסים שנגבו לטובת המפעלים החדשים היו כה גבוהים, שהמתוק נהפך לעז, ומאזן המשק של עובד־האדמה בהודו הועמד בסכנה גדולה עוד יותר. ואחרי כל אלה לא הספיקו הכנסות השלטון בהודו כדי לכסות על הוצאותיו. כל פעם היה צורך להזקק למלוות חדשות, שעול הרבית שלהם היה חוזר ומכביד על שכם אוכלוסי הודו. הסכום הכללי של חובות ההנהלה בהודו התחיל עולה בקביעות: מ־25 מיליון לי”ש בש' 1825 עד 34 מיליון בש' 1829, 44 – בש' 1849 וחמשים מיליון לירה באמצע המאה הי“ט. מהסכומים הללו, שעפ”ר היו משיגים אותם בשוק־הכספים הבריטי, שלמו דיבידנדה לבעלי־המניות הבריטיים (בשש־עשרה השנים 1851־1835 שלמו 10,080,000 לי"ש), וגם פנסיה לפקידים בריטיים, שנזדקנו או פוטרו. עודף־האספורט, הבולט במאזן המסחרי של הודו אף בתקופה זו (בש' 1851 – 6,6 מיליונים לי"ש) אינו בתנאים אלה אלא ראיה נוספת לפרוצס הסחיטה הכלכלית. הודו משלמת בחמריה הגלמיים את חובות־החוץ, שתמורתם אין היא יכולה לקבל שום אימפורט.

אולם גם התפתחות זו, הנובעת מתוך חוקי התנועה של המשק הכלכלי, מתוך ההכרחים הפנימיים שלו – מגיעה סוף־סוף לבין המצרים. ההון התעשיני בהודו – כנהוג בתנאים כאלה – נוטה להפוך את המשק החקלאי למשק מסחרי, להרוס ע“י אימפורט המוני את ענפי־המלאכה המקומיים ולדלדל את משק האכרים ע”י מכס ומסים. למטרה זו הריהו מנהג את השכלולים הטכניים, את דרכי־החבור המודרניים, וכד'. ואולם דוקא ע“י כך נוצרים אותם התנאים, המכשירים את המעבר ממשק מסחר פשוט למשק רכושני: נוצר המון פרולטריון, המוכרח למכור את עצמו בשוק העבודה ומתרגל לספק את צרכיו בתוצרת המונית זולה. סוף־דבר שבאחרית המאה הי”ט מתחילים כבר להתפתח בהודו גופא נצני תעשיה רכושנית, כאשר נראה עוד להלן.

ההיסטוריונים החדשים של המעצמה הבריטית ממאנים להודות כי אותה תנועה של מתן עצמאות למושבות בריטניה, של חופש־המסחר ושיטת Laissez-Faire מצד הבורגנות שכורת־הנצחון, – אינה נובעת אלא מתוך עיפות קולוניאלית, מתוך רוח האדישות והיאוש, שהתחילה רווחת בתקופה ההיא, בנוגע לעתידה של מעצמה קולוניאלית מעבר־לים. רוח זו חודרת למעשה לתוך כל עולם המחשבה והמגמות הפוליטיות בזמן ההוא, אם כי לא קשה למצוא בדברי הויגים הנלהבים ציטאטות, המבליטות גאוה אימפריאלית ותקוות נועזות לעתיד. אולם בש' 1872 אומר כבר דיזרעאלי:

“שום מאמצים לא היו כה תמידיים, כה חרוצים ומלאי מרץ וחריפות – כמאמצי הליברליזם לפורר את האימפריה הבריטית… ההשקפות המפולפלות הללו נתקבלו בארץ מתוך האמתלה של מתן הנהלה עצמית” (קובץ הנאומים כרך ב‘, עמ’ 530).

יש בדברים אלה משום עקיצה מפלגתית יתרה, ואום בעקרם נכונים הם בלי ספק במה שנוגע למגמת הפוליטיקה הקולוניאלית בימי הליבראלים ממאנשסטר. פאלמרסטון, אירל גיי ובני דורם, שנהירים היו להם כל פרטי הפוליטיקה הקאבינטית באירופה, ראו במושבות מעין “סרח העודף”, ושמחים היו להמנע מבלבולים ולקמץ ככל האשפר בהוצאות לעניני המושבות. ואולם אין לעקם את פני הדברים עד כדי לחשוב שמלחמת המתישבים לעצמאות פוליטית, – מלחמה שהקיפה גם את מושבות קנדה ואוסטרליה, גם את מושבות הכף וזילנד החדשה, – היתה ענינם החיוני של המתישבים יום־יום. הרבה יותר ממה שהעסיקה הפוליטיקה את חלוצי־ההתישבות הפרימטיביים ברוב השנים הללו – העסיקה אותם המלחמה באיתני־הטבע התקיפים, ושאיפה אופינית לבני המושבות–לצבור הון מהר ככל האפשר. הרחק משאון השוק ובהח“ר בערי התעשיה מוכרח המתישב בקנדה לפלס לו דרך ביערות־בראשית, מוכרח האוסטראלי להלחם בבצורת, או לעזוב את משכנו ולהסחף בבהלת־הזהב לערבות ציה, מוכרח המתישב בזילאנד החדשה ובדרום־אפריקה לעמוד על משמר רכושו במלחמה קשה עם ילדי המקום, אנשי־מלחמה נועזים. בכל מקום ומקום נועדו למתישב החדש חבלי מלחמה קשה על קיומו בארץ החדשה, ועליו להסתפק במועט ולהתרגל לארחות־החיים הזעומים בעיר הקולוניאלית הקטנה, עם בתי־העץ שבתוכה. ואם בתנאים כאלה יכלה בכ”ז להתפשט תנועת מלחמה לבטול שיטת מושבות־הכתר, שהיתה קובעת לפי דוגמא ישנה אספת נבחרים ושלטון מוציא לפועל הכפוף למיניסטריון בלונדון ואינו אחראי כלל כלפי אספת הנבחרים – הרי שהיו גורמים מקומיים לכך, או שהאדישות ורוע ההנהלה שלה מיניסטריון בלונדון היו גדולים עד כדי כך שלא היתה דרך אחרת.

קאנאדה, שתנאי מצבה היו מסובכים ביותר, היתה הפותחת בהתרת הסבך. בזמן קצר בערך ובדיוק של חוק מדעי מביאה כאן שיטת מושבות־הכתר לידי אותם התנאים, אשר גרמו לפני חמשים שנה לנתוק י“ג המושבות. אופני השלטון מתנהלים בשני המחוזות בכבדות נוראה. סכסוכים תדירים פורצים בין המושלים והמועצות הקולוניאליות ובין שני הבתים של הפארלמנטים הקולוניאליים. אספות הנבחרים הבליטו את עמדתן התקיפה וסרבו לאשר תקציבים הכרחיים. התפתחותן הכלכלית של המושבות נעצרת מחוסר דרכי־חבור, משטרה ומוסדות מתוקנים של משפט וחנוך. המהגרים, שאין דואג להתישבותם, מתחילים לעבור לארצות־הברית, מקום שם נמצאו אנשים הזוממים תכניות־ספוח. ביחוד נתחדדו היחסים במחוז קוויבק, שבו רבתה המתיחות בגלל נגודים לאומיים: רוב האוכלוסים וחברי אספת הנבחרים של המחוז היו צרפתים, והשלטון – בריטי. הצרפתים של קוויבק התחילו מתכנים תכניות של התבדלות. בשני המחוזות – יד האלמנטים הראדיקליים על העליונה. בשנת 1837, השנה הראשונה למלכות ויקטוריה הצעירה, פורץ המרד בקנדה העליונה והתחתונה, בקרבת פאפיניי ומאקנזי. אמנם, את המרד המזוין הזה מצליחים לדכא על נקלה, המשטרה בשני המחוזות מוסיפה להיות לויאלית, הכרמים הקתוליים והאנגליקניים שוללים את המרד, וראשי המורדים נאלצו לברוח אל מעבר לגבול. ואעפ”י כן לא נפתרה הבעיה ע"י כך. כדי למצוא פתרון, שאין בו משום “חיי שעה” בלבד ממנה ממשלת הויגים את אחד מחבריה, את לורד דורהאם הראדיקאלי, למושל בעל שלטון בלתי מוגבל כמעט. לפי תארו הרשמי היה זה מושל לכל מחוזות צפון־אמריקה הבריטית (פרט לניו־פאונדלנד), ונציב העליון לענינים מיוחדים בקנדה העליונה והתחתונה.

אמנם, לורד דורהאם נחל כשלון, בגלל מזמות אויביו באנגליה, וכעבור חדשים־מספר הודח ממשרתו ע“י המיניסטריון אשר מנהו; ובכ”ז הספיקו לו ימי שלטונו כדי לחוקר יפה את המצב ולחבר את הדו“ח המהולל על קנדה, שהוא אחד המסמכים הקלאסיים בספרות הפוליטיקה הקולוניאלית. דו”ח זה מכיל לא רק את שתי ההצעות שנוהגים להדגישן תדיר: למסור את הענינים הפנימיים של המושבות לשלטון האחראי בפני בית־הנבחרים, שתפקיד המושל כלפי בית־הנבחרים לא יהא אלא כתפקיד הקונסטיטוציוני של המלך באנגליה, ומלבד זה – לשים קץ לניגודים הלאומיים שבין הצרפתים והאנגלים, ע“י יסוד פרלמנט משותף, שבו יהיו שני העמים מיוצגים במדה שוה. יתר על כן: בהשפעת שני ידידיו, אדוארד גיבון וייקפילד וטשארלס בולר, הלוחמים המצוינים להתישבות תכניתית, אשר לוו את דורהאם בשליחותו לקנדה, כולל הדו”ח הנ"ל גם דרישות בדבר השארת ההשגחה על האדמה הממלכתית ברשות הממשלה המרכזית, וגם רמזים להצעה בדבר ברית־מכס בריטית. רק בתקופה מאוחרת נתברר כי יש כאן סתירה יסודית. כי כל תכניות הפתוח וההתישבות הולכות ומתבטלות בגלל עניניהם המעמדיים של בעלי הקרקעות הקולוניאליים, הנשענים על זכותם להנהלה עצמית.

הוראות דורהאם בדו“ח שלו נתגשמו בפועל ע”י השלטון המרכזי, מקצת – ע“י חוק קאנאדה מש' 1840, ורובן – ע”י פקודה שנתנה למושלים שיכוננו מכאן ולהבא את המיניסטיון לפי דוגמת אנגליה מתוך רוב הפארלמנט הקולוניאלי ויקבלו את ההחלטות עפ"י הוראות הקאבינט שלהם. השיטה החדשה הועמדה בנסיון כעבור עשר שנים אחרי המרד, בימי לורד אלגין, הקאבינט מקאנאדה ורוב חברי הפארלמנט דורשים פצויים כספיים בעד הרכוש שנחרב בימי המרד ב־1837. הלויאליסטים הנרגזים רואים בדרישה זו מעין פרס בעד המרד, והם דורשים מהמושל להשתמש בזכות ויטו. אולם לורד אלגין ממאן לסור מדרך הפוליטיקה החדשה, אף לאחר שנשרף בית הפארלמנט במונטריאל וגם הוא עצמו היה נתון לסכנת איומים מצד האספסוף. מאז ואילך היתה רק אספת־הנבחרים הקולוניאלית אחראי בשלמות להחלטותיה, ובמשטר עצמאי זה אין תפקיד המושל אלא כתפקיד השליט הקונסטיטוציוני של אנגליה. כעבור עשרים שנה, בתקופה השניה של העיפות הקולוניאלית בבריטניה, נוצרה ברית מאוחדת של כל המושבות הבריטיות בצפון אמריקה (פרט לניו־פאונדלנד), שהיא עקר הדומיניון הנוכחי. הדבר נתגשם ביחוד מחמת לחץ הסכנה של ספוח לארצות־הברית, אשר נסו לא־פעם לקרוע מקאנאדה את האזורים הפאציפיים.

כדאי לציין שבעקר הקונסטיטוציה שלה הלכה קאנאדה בעקבות אנגליה, ולא בעקבות הרפובליקה של ארצות־הברית, הסמוכות לה. חוקת ארצות־הברית מיוסדת, כידוע, על שיטת חלוקת השלטון. המועצה המחוקקת והאכסקוטיבה, הן במידנות בודדות והן בברית כולה – אינן תלויות זו בזו, והן נבחרות ישר ע“י האוכלוסים; המדינות הבודדות של הברית – מדינות עצמאיות הן, המקנות לממשלה המרכזית זכויות מפורשות ומסוימות. מכל זה לא נמצא דבר בהתפתחות החוקה הקאנאדית, שנעשתה בהרבה מעין דוגמא לשאר ארצות־ההתישבות הבריטיות, בהוסד הברית הקאנארית נעשות המושבות הבודדות לא למדינות מאוחדות, כי אם למחוזות, הכפופים בכל לממשלת הברית; הן במחוזות והן בדומיניון כולו היה השלטון המוציא לפועל מתמנה מתוך רוב החברים של בית־הנבחרים ותלוי א”כ בו.

במהלך ההתפתחות בשאר ארצות־ההתישבות הבריטיות והמעבר מהנהלת־הכתר לשלטון עצמאי היה טבוע עפ“ר בחותם הדוגמה הקנדית. חוגי הבורגנות המסחרית והתעשינית, הכובשים לידם את רסן השלטון באמצע המאה הי”ט, מודים בהחלט בזכות המתישבים לסדר על דעת עצמם את עניניהם הפנימיים, ואף לחוקק לעצמם חוקים ותעריפי־מכס. בש' 1852 נותן הפארלמנט הבריטי למושבות אוסטראליה את זכות לכונן מועצות מחוקקות לפי שיטת “בית נבחרים אחד”, אשר בהן תקבע דמות חוקתן בעתיד. רק למערב אוסטראליה לא נתנה זכות זו, לפי שכאן הורגש מחסור בפועלים, ובנגוד למושבות הסמוכות לה לא רצתה לותר על אימפורט ענושים. לפיכך לא ראו אותה עדיין כמוכשרת לשלטון עצמי. כל המועצות הללו מחליטות עפ“”ר להנהיג את השיטה הבריטית – שני בתי־מחוקקים, שלפניהם אחראית ממשלת המניסטרים.

בש' 1854 מנהיגים שיטה זו גם בזילאנד החדשה. ההבדל העקרי בין מהלך ההתפתחות באוסטראליה ובקנדה הוא זה שבאוסטראליה היו מגמות הבריטיות רפות הרבה יותר מאשר בקאנאדה. מושבות אוסטרליה מתפתחות לאורך רצועת־חוף ארוכה, וכל פנים המדינה הוא ערבה שוממה, כי כל אחת מהן נמשכת בעקר לאחד החופים, שהוא המשמש לה גם עיר הבירה. סכנת ספוח או התנפלות אינה נשקפת לאוסטראליה הרחוקה, על כל פנים – לא בתקופה זו, ולא מארץ יאפאן, הנמצאת אז עוד בתקופת תרדמה של ימי־הביניים. עוד זמן רב בולטת ע“כ במושבות אוסטראליה מגמת ההתפתחות האוטונומית, דרום־וולס החדשה מוצאת כי ארוכה ביותר רצועת־החוק שעלתה בחלקה; ויקטוריה בדרום וקוינסלנד בצפון נקרעות ע”כ ממנה ונעשות למושבות העומדות ברשות עצמן, יש זוממים אז אף לחלק את קוינסלנד לשנים. כעבור שנים רבות, בהוסד קהלית אוסטראליה, מקבלות המדינות זכויות אוטונומיות וחרות־תנועה במדה גדולה הרבה יותר מאשר בקאנאדה.

לעומת זאת הולכת זילאנד החדשה עפ“ר בעקבות קאנאדה. שני האיים הגדולים, הקרובים זה לזה, נבדלים עפ”ר במגמותיהם. בתחלה נושאת המושבה אופי של ברית־גלילות רופפת למדי, וכעשרים שנה נמשכת המלחמה בין חסידי המרכזיות והאוטונומיה הגלילית, עד אשר בימי סיר יוליוס פוגל מנצחים חסידי המרכזיות, והגלילות הבודדים אינם זכאים עוד להיות כל אחד חטיבה פוליטית בפני עצמה.

המושבה הבריטית היחידה, שקלטה מתישבים אירופיים, וזכות לשלטון עצמי טרם נתנה לה, היתה דרום אפריקה. הסבות לכך היו קודם־כל – הנגודים הרבים שבין בני סוגי מתישביה האירופיים, הבורים והאנגלים; יחסי האיבה ביניהם הלכו וגברו, ונוספה עליהם גם בעית־הילידם המסובכת. ההתמרמרות על דרכי השלטון הלונדוני ועל ההתערבות היתרה של חבורת־המיסיון הבריטיות, שהשפעתן באנגליה לא היתה קלה כלל, מביאה בש' 1836 לידי ה“טריק” (עקירה מן המקום) הגדול: הבורים, הם ונשיהם וטפם, רותמים את עגלות־הבקר הגדולות ועוברים את נהר האוראני והואאל כדי לתקוע להם יתד במקום חדש, מעבר לרשות השלטון של הפקידות האנגלית, ולכונן להם רפובליקה עצמאית. תגובת אנגליה על זאת, בהתאם לרוח התקופה ההיא, נתגלתה בשורת מעשים מפוקפקים, מלאי סתירות וסחרי מטרה; תוצאתם יכלה להיות רק – שואה. קודם־כל הבאי ה“טריק” הגדול לידי ספוח נאטאל, למורת רוחם של הויגים, שהיו מסכימים לותר על כל שאר נפות ההתישבות בדרום־אפריקה (מלבד קייפטון, משענת הצי). הבורים הגולים היו בתחלה עזובים לנפשם. ואולם אח“כ נסו, בהשפעת חוגי המיסיונרים, להקים מדינות־בינים אחדות – של ילידים או אוכלוסים מעורבים – בין אזורי הבורים והאנגלים. כעבור זמן־מה סופחו טראנסואל ומדינת אורניה, ואולם מחמת סכסוך שפרץ אח”כ חזרו והודו בעצמאותן. בינתים נתכונן במושבת הכף, בש' 1854, בית־נבחרים. וזכות הבחירה נתנה אף לילידים, אם רק היה להם הרכוש הדרוש עפ,י החוק. סיר גאורג גריי, שנתמנה למושל מושב תהכף, לאחר שהשתתף ביסוד החוקה של זילאנד החדשה, ערך תכנית לאחוד עם מושבות הבורים; האחרונים קבלו ברצון רב את התכנית הזאת, שנועדה לזכות את אזורי הבורים באוטונומיה רחבהח, כדוגמת זילאנד החדשה. אולם משרד המושבות חשש לכל תכנית־אחוד עם הבורים, ולורד קארנאבון – סגן מזכיר המושבות – קרא לגריי בשם “אדם מסוכן”. מושבת טראנסואל חזרה ונסתפחה, לאחר שבין הילידים, וביחוד – בקרב שבט הזולים, הורגשה תסיסה מסוכנת.

אף הליבראליזם העיוני בזמן ההוא לא הרחיק, כמובן, לכת עד כדי שיואיל לזכות בשיטה פארלמנטרית אנגלית את המושבות הבריטיות, שמלבד הפועלים הילידים או המשוחררים נמצאה בהן רק שכבה דקה של נוטעים אירופיים. איי מערב־הודו הבריטית ראו מהדוגמה המופתית של האיטי מה צפוי להם, אם תנתן זכות שלטון עצמי לרוב אוכלוסיהם, עבדים־כושים לשעבר. מושבות אחרות, כגון גיבראלטאר, מאלטה או עדן, היו נקודות־משען צבאיות, ואי־אפשר היה להסתלק מההשגחה עליהן. אעפ"י כן נמצאו מדינאים מרחיקי־ראות, שהתנשאו מעל לרוח הזמן ותפסו כהוגן את מהלך ההתפתחות לעתיד. דבר זה אנו למדים מתוך הכרזת סיר תומאס מנרו, אחד מגדולי האדמיניסטראטורים הבריטיים בהודו. עוד בש' 1824, בשעה שביתר ארצות אירופה עלתה הריאקציה כפורחת, היו דבריו על עתידה של הודו לאמור:

“עלינו לראות את הודו לא כמושבה זמנית, אלא כמושבה תמידית, עד בוא יום והילידים יעזבו את הבליהם ואת משפטיהם התפלים ויהיו מוכשרים להתנהל בעזרת שלטון עצמי משלהם. אם בוא יבוא יום כזה – יהא טוב ונוח לשתי הארצות שהשלטון עצמי משלהם. אם בוא יבוא יום כזה – יהא טוב ונוח לשתי הארצות שהשלטון הבריטי בהודו יסתלק קמעא־קמעא. אין כל טעם להתיאש מאפשרות השנוי הזה בעתיד. היו ימים ובאנגליה גופא היה שנוי כזה בבחינת דבר נואש, כשם שהוא כעת בהודו. אם נתבונן ונראה עד כמה נשתנה אופין של האומות בהשפעת השלטון – אחדות ירדו ממרום התפתחותן עד עפר, בה בשעה שאחרות עלו משפל המדרגה לפסגת התרבות – נוכח כי אין כל ספק שאם נמשיך בתמידות את פעולותינו – נשפר במשך הזמן את אופים של נתינינו ההודיים, עד כדי כך שיהיו ראויים לשלטון עצמי וגם ידעו להגן על עצמם”.

הצעד הראשון בדרך זו היה – מתן זכות לכל ההודים, ללא הבדל גזע ודת, לקבל משרות במנגנון ההנהלה והמשפט של המדינה. אבל רוח הכתאות של הפקידים הבריטים־ההודיים עצרה מאד את מהלך ההתפתחות, זו שהתחילה לסול לה דרך רק בהשפעת רבוי המשכילים ההודיים, קבלו את חנוכם באנגליה. אף בשנת 1892 לא נמצאו (לפי רשימת ההודי פראמאתא נ. בוזה) בפקידות השלטון האזרחי בהודו אלא 21 הודי, מבין 939 פקידים.

ה

פעולת־ההתפשטות היחידה בתקופה זו, מצד מעצמה אירופית, לשם רכישת שטחים חדשים להתישבות “הלבנים”, היא – כבוש אלג’יר ע“י צרפת. למעשה לא היתה צרפת נתונה אז לשום לחץ מיוחד, אשר ימריץ אותה לכבושים קלוניאליים חדשים. צרפת עוד הוסיפה להיות ברובה ארץ החקלאות האינטנסיבית, כזעירה כבינונית, ואוכלוסיה מצאו בהם פרנסתם, במלחמות נאפוליאון נהרגו רבים מהאכרים הצעירים, וכל סכנה של עודפי אוכלוסים היתה רחוקה מאד מכפרי צרפת. ענפי המלאכה והתעשיה הצעירה, שהתחזקו והתפתחו בקביעות עוד בימי נאפוליאון, היו מעתה נתונים לסכנת ההתחרות של התוצרת הבריטית (תחלה לא רחפה עליהם סכנה זו, בגלל ההסגר הקונטיננטאלי) ונלחמו על קיומם. הבורבונים מתקופת הריסטאווראציה התיחסו באדישות, ואף בשנאה, להרפתקאות קולוניאליות. מובן שבכ”ז נעשה נסיון להשיג את סן־דומינגו, שהיתה פעם שייכת לצרפת. אולם נסיון זה עלה בתוהו, מחמת התנגדות הכושים וגם מחמת סרובן של ארצות־הברית, שכידוע לא הגו חבה יתרה להתפשטות ההשפעה האירופת באדמת אמריקה. צרפת הוכרחה, אפוא, להסתפק בהבטחת תשלומי פצויים מצד הרפובליקה הכושית. (דרך־אגב יצוין שההבטחה נשארה בגדר הבטחה בלבד…).

ואולם אחרי כל אלה היתה צרפת בכ"ז ארץ בעלת עבר קולוניאלי גדול. פריחת האימפריה הבריטית השניה עוררה תקוה בקרב החוגים הפאטריוטיים של צרפת, כי מדינה זו תשוב להיות מעצמה קולוניאלית. ודוקא שעה זו היתה שעת־הכושר לכבושים קולוניאליים חדשים, לאחר שאנגליה – המעצמה הימית והתעשינית – התיחסה באדישות לעניני כבושים קולוניאליים, אם רק לא היתה להם נגיעה ישרה לעניני בריטניה. מלבד זה – כל כמה שנתרופף בטחון הבורבונים בביתם, וכל כמה שגברה שאיפתם להסיח את דעת־הצבור מהענינים הפנימיים, כן גבר חשקם להרפתקאות קולוניליות. בתהלת הנצחונות בארצות רחוקות בקשו לכסות על קלון הממשלה במדינה גופא. אבל כל זה היה ללא הועיל, כי אנגליה, שראתה בצרפת אויב מדור־דור, עמדה על המשמר דוקא כדי מנוע את שאיפות ההתפשטות של צרפת. הנסיון הרופף להגשים את החלום הישן על מאדאגאסקאר צרפתי, עלה בתוהו, כי האנגלים ראו בנסיון כזה סכנה בדרך המסחר עם הודו. ולפיכך נזדרזו לעשות יד אחת עם הילידים ולזיינם כהוגן, רק לאחר שהוברר מתוך מסבות הפוליטיקה האירופית כי יש צורך בהסכם צרפתי־אנגלי – הוכשרה הקרקע לפשרה בענינים הקולוניאליים.

מסבות כאלה נתגלו בסוף שנות העשרים של המאה הי“ט, וממשלת צרפת נצלה את ההזדמנות הטובה הראשונה כדי לבצע את תכניתה, שנתקלה עד כה בהתנגדות נמרצת מצד אנגליה. תכנית זו היהת – כבוש אלג’יר, שלא היתה רחוקה ממארסיל אלא מהלך 30 שעות ע”פ הים. ארץ זו, שנקרעה מהמשכה הצפוני בתוקף גורמם גיאוגרפיים, עמדה זה מאות שנים בקשרי־מסחר עם צרפת ונראתה כנועדה לספוח ע"י המעצמה האירופית, החזקה שבכל ארצות הים התיכון. בדרכים שונות משכה צרפת לעצמה זה כבר את המונופול של משית קורלים, וגם הובטחו לה הקלות מבחינת התישבות בשכר תרומה שנתית. והנה, בפרוץ סכסוך בין ממשלת צרפת ובין הבנק היהודי בקרי את בושך, שלמעשה היה הוא השליט באלג’יר, משתמשת צרפת בתואנה זו כדי להוריד בחוף אלג’יר 30,000 איש ולהתחיל בכבוש אזורי החוף. ביולי 1830, בדיוק בשעת מהפכת יולי בפאריס, שהביאה קץ לשלטון הבורבונים בצרפת, נכבשה בירת המושל באלג’יר, הווא עצמו נלקח בשבי.

אולם פעולה זו בלבד לא הכריעה עדיין כלל בשאלת עתידה של אלג’יר. זמן רב נדמה היה שצרפת אינה מותרת על אלג’יר רק משום שדבר זה עשוי לערער את סמכותה ולפגוע לרעה באשראי הנתן לה. עוד עשרות בשנים נמצאת הפוליטיקה של אלג’יר במזל ספקות ותנודות, שמקורם היתה רק האדישות הגמורה כלפי בעית אלג’יר. צרפת הססה זמן רב ולא ידעה אם תצא מאלג’יר לגמרי, או תחזיק ברשותה רק את אזור החוף, או תכבוש את כל השטח, או תותר על כולו ותמסרנו לממלכה אחרת תמורת פצויים, או תיסד שם מדינה ערבית בחסות השלטון הצרפתי, או תנהל שם פוליטיקה של התישבות תכניתית ותתחיל בפעולות פתוח כלכלי רחב־מדות. היחידים שצדדו בתחלה בזכות הכבוש, היו צירי האחוזות הדרומים (אשר יצגו את עניני המסחר בים התיכון) והמפלגה הצבאית; אולם שניהם הסתפקו בהחזקת הכבושים הקימים ולא היו מעונינים בחדירה לפנים המדינה. מפלגת החקלאים, יורשי הפיזיוקראטים, שעד 1840 היתה לה הדעה העקרית בפארלמנט הצרפתי, התנגדה בהחלט לכל שיטת התפשטות קולוניאלית. שום איש מחכמי־הכלכלה הצרפתיים בדור ההוא (פרט לסיסמונדי) לא תמך להלכה בתנועה הקולוניאלית, ובעיני הקהל לא היתה אלג’יר אלא מעמסה כבדה ו“מקור” של תגרות וקרבות עם עבד־אל־קדר. כולם כאחד היו מלאים מרוח האמרה שנסרה בזמן ההוא, כי אלג’יר היא ערבת ציה, שרק אויר ימצא בה, וגם הוא מושחת“… אמנם, ועדת־חקירה מש' 1834 החליטה שיש להחזיק שם בשלטון הצרפתי, ואולם החלטתה זו נתקבלה כמתוך אונס. עד שנת 1847 לא פסקו המהומות מצד שבטי עבד־אל־קדר. נסיונות ההתישבות סלבו לא רק מחמת האקלים הקשה ורוע התנאים הטבעיים, כי אם גם מחמת ההתנפלויות התדירות של הערביים. בעשור הראשון נושבו ע”י השלטון באופן “רשמי” בס“ה 316 משפחות. נקל להבין עד היכן הגיעו ההפרעות, אם בכפר אחד נהרגו ע”י הילידים 36 מתישבים במשך שש שנים, וכמספר הזה גם נכבשו לעבדים, ועל כל אלה עשתה גם הקדחת שמות והכריתה יותר מרביעית האוכלוסים. המתישבים הראשונים באדמת מיטידשה הפוריה נאלצו להלחם קשה בבצות, ולא יפלא שגינראל דיביבייה Duvivier ) ציין בש' 1841 את הסביבה הזאת, הפוריה עכשו, בשם “קן מחלות ומות, ארץ תנים ושודדים ערביים”.

בתקופה שלאחר־כך, עד הכנעת עבד־אל־קדר, נעשו בימי שלטונו של ביג’ו (Bugeaud), – איש מלחמה וחקלאי גם יחד, – כמה נסיונות־התישבות רבי־ערך, שהיו מבוססים על הרעיון של התישבות צבאית, כלומר – צרוף של משמעת צבאית ואכרות עצמאית. אולם תכניתו עלתה בתוהו, כי הממשלה לא האמינה בהתגשמותה. סכום האשראי, שנדרש על ידו (3 מיליונים פראנק), לא נתן לו, והוא נאלץ להתספק במועט. ואעפ"י כן, כבשאר מקרים ממין זה, היו נסיונות־ההתישבות שנעשו בהנהלות רבי־ערך להתפתחות ההתישבות הצרפתית בעתיד ולברור דרכיה הנכונים.

בימי נאפוליאון השלישי גברה עוד יותר האדישות כלפי עניני אלג’יר, וההתישבות הרשמית הלכה ונצטמצמה. קיסר גרמניה זמם כל מיני תכניות פוליטיות. הוא ציין את אלג’יר לא כמושבה, אלא “כמלכות ערבית”. בש' 1863 דרש להפסיק את הפוליטיקה של דחיקת רגלי הילידים לפנים המדינה המדינה, על מנת לפנות מקום להתישבות צרפתים. וכן דרש להודות ברכוש הקרקע של השבטים הערביים ולחלקו ביניהם. התכניות הללו רפו עוד יותר את ידי המתישבים הצרפתיים, אשר הגיעו בינתים לאלג’יר. למרבה הרעה באה מכת הארבע, בצורת וחולירע. וכשנתמנתה בש' 1869 ועדת־חקירה חדשה, כדי לברר את המצב באלג’יר, סכמה זו במורת־רוח רבה את מאזן 40 השנים הראשונות לשלטון צרפת באלג’יר. המושבה עלתה לצרפת ב־150,000 חיילים צרפתיים, וכמספר הזה מתישבים, ואחרי כל אלה מנה הישוב האירופי באלג’יר בס"ה 225,000 נפש (בש' 1871), ובהם – כמאה אלף צרפתים. ואשר למתישבים האירופיים שנאחזו בקרקע – לא הגיע חלקם אף לחצי המספר הכללי.

כאן משתקפים ברור תנאי הייצור והמשק של צרפת. במדה שהיתה בכלל בזמן ההוא תנועת הגירה מצרפת לאלג’יר, גרמו לכך סבות פוליטיות או תנאים בלתי־רגילים בעולם החקלאות הצרפתית. בראשית צמיחת האינדוסטריזציה בצרפת, בשעה שעוד טרם נמצאו פועלים “יתרים”, שהתעשיה הצעירה לא יכלה לקלטם, וגם שאלת ממכר התוצרת עוד לא היתה כה חמורה – היתה גם צרפת רחוקה מפוליטיקה של התפשטות קולוניאלית.

גורמים כנ“ל – פוליטיים או חקלאיים, שעוררו תנועת הגירה מפורשת מצרפת לאלג’יר, – בלטו שלש פעמים במשך התקופה הנדונה. פעם ראשונה – בימי התסיסה המהפכנית, לפני שנת 1848 ולאחריה. בימים ההם הגרו לאלג’יר רבבות צרפתים, ובהם מהפכנים רבים לשעבר. פעם שניה – אחרי מלחמת צרפת וגרמניה, בשעה שהאספה הלאומית המציאה 100,000 אקר אדמה לרשות הלויאליסטים של אלזאס־לותרינגן. אמנם, תוצאת ההגירה הזאת היתה עלובה למדי: 260 לירה הוצאו להתישבות מפשחה, ובס”ה סודרו באלג’יר כאלף משפחות מיוצאי אלזאס, ורובן – לא בענפי חקלאות, כי אם בעסקי רוכלות ובפקידות. אעפ"י כן שמש הדבר זמן־מה מקןר של התלהבות קולוניאלית לצבור הצרפתי. הפעם השלישית – בש' 1878, בשעה שהפילוכסרה עשתה שמות בכרמי צרפת, והכורמים נואשו כמעט מלמצוא תרופה כנגד המזיק הזה. רבים מהם התחילו לחפש אזורים חדשים למטעי גפנים, ואז התחילו ליתן את דעתם על סביבת מיטידשה באלג’יר, שהיתה כשרה ביותר לנטיעת כרמים. ההיסטוריונים הצרפתיים רואים את הפילוכסרה כאחד הגורמים החשובים להתישבות הכורמים באלג’יר. אולם בדרך כלל אפשר לומר בכ”ז כי בשנים שלאחר מלחמת צרפת וגרמניה גברה עוד יותר אדישות האומה (פרט לנסיון ההתישבות של בני אלזאס) כלפי מושבות אלג’יר. בשעה שצרפת מגייסת את כל מרצה הכלכלי כדי לקומם את הריסות המלחמה, ואינדוסטריזציה המתקדמת במהירות קולטת את עודפי האוכלוסים הכפריים – נתונים כל מעינות הפוליטיקה הצרפתית למחשבת נקם ושלם בגלל אזור הריין. “הקן הכחול של הווגיזים” קורב ללבו של כל פאטריוט צרפתי הרבה יותר ממדבר אפריקה. “אלג’יר” – אומר הציר פאסי בפארלמנט – “אינה אלא אבן־נגף בדרך הפוליטיקה הצרפתית באירופה. לדידי הייתי מחליף ברצון את אלג’יר באיזו עיירה שעל הריין, והייתי חושב את זה לעסק טוב”.

אופיני הוא הדבר שגם בצרפת באה שעת המפנה בפוליטיקה הקולוניאלית שלה (כארבעים שנה אחר אנגליה) – לאחר שכבר התפתחה התעשיה הצרפתית, עד כדי להרגיש היטב בשאלת־הממכר החמורה. צרפת רואה אז את עצמה כמוכרחת לכבוש עמדה בשוקי העולם ולעמוד בפני התחרותן של יתר ארצות־התעשיה, ובראש וראשונה – של המעצמה התעשינית הבריטית. ג’ול פרי, המדינאי הצרפתי, שהיה בודד במלחמתו לפוליטיקה קולוניאלית פעילה. למרות רצונה של דעת־הצבור המריץ את צרפת לכבושים חדשים בצפון אפריקה (טוניס) ובמזרח־אסיה (טונקינג), ועשה במתכון את תכניתו זו, הפוליטית־כלכלית, ליסוד הפוליטיקה הקולוניאלית שלו. התפתחות התחבורת והתעשיה היתה לו לנקודת־מוצא, והיא שהמריצה אותו לחשוב כי בתנאי המצב העולמי החדש תהא אולי חשיבות אפריקה גדולה אל חות משל המושבות אשר נפרדו מצרפת, ולפיכך יש לשים עין על המקונג לא פחות מאשר על הריין. ברצונה, או שלא־ברצונה, התחילה צרפת להיות ארץ תעשינית; אינדוסטריזציה – פרושה רבוי התוצרת, ודבר זה לא יתכן אלא אם כן יש שוק בטוח לממכרה. דבר זה הבליט פרי לא פעם, ויעידו על כך גם דבריו בסינאט (עפ"י Journal Officiel מיום 12.11.1884):

“האם לא ברור כי כל מעצמות אירופה המודנית, מאז החלה פריחתן התעשינית, עומדת לפני בעיה חמורה ונוראה, הבעיה היסודית של חייהן הכלכליים ואף עצם קיומן, הלא היא בעית השוקים? האם לא ראינו את ארצות־התעשיה הגדולות נוקטות, בזו אחר זו, דרך של פוליטיקה קולוניאלית? האם נוכל, איפוא, לומר כי פוליטיקה קולוניאלית – שגעון הוא למדינות מודרנית? בשום פנים ואופן, רבותי. פוליטיקה כזו הכרחית לנו כשוק עצמו”.

במלחמה כנגד המונופלין התעשיני של אנגליה מתחילות ארצות אירופה לנקוט, בזו אחר זו, שיטה של מכסי־מגן. ואולם ככל אשר גבהו חומות המכס בין מדינה אחת לחברתה כן גברה חשיבות המושבות בתור שוקי־ממכר בטוחים. אפשרויות ההתפתחות של התעשיה הארצית מצומצמות הן, אם התפתחות זו אינה מלווה גם בכובשי שוקים חדשים מעבר לים.

“שיטת מכסי המגן” – כותב פרי – “משולה לדוד קיטור החסר צנור־בטחון – כל עוד אין תקונה מצדה, בצורת פוליטיקה קולוניאלית בריאה ורצינית… הפוליטיקה הקולוניאלית של הריפובליקה השלישית – תוצאה ישרה היא מהפוליטיקה התעשינית שלה”.

בתקופה זו שלאחר המלחמה אשר הביאה לידי התמעטות אוכלוסי צרפת, לא היתה שאלת ההתישבות בשביל מדינה זו שאלה ממדרגה ראשונה. אולם תפיסת פרי היתה שבימים כאלה, בשעה שהתוצרת העולמית הולכת וגדלה, וארצות־ההתישבות החשובות באזור הממוצע נמצאות כבר בידים נאמנות – שוב אין לראות את הקולוניזציה רק כתנועת הגירה והתאחזות של מתישבים מעבר־לים. באחד מנאומיו אומר הוא בפרוש: “לא פעם אמרתי כבר שאין צורך בעודפי אוכלוסים כדי להתחיל בהתישבות: די לשם זה בעודפי הון”.

ושוב הוא אומר:

“זוהי צורה חדשה של התישבות, והכל לפי מצב העמים, אם עודפי־הון ברשותם או עודפי־תוצרת”.

בהשפעת התכנית הקולוניאלית־פוליטית של פרי נוצר אחר מותו, על ידי תלמידו אויג’ן אטין, גוש קולוניאלי מאורגן בפארלמנט. ואופיני הדבר שראשי המדברים בגוש זה הם בעלי התעשיה הטכסטילית של צרפת.

ו

אם אנגליה, וכן שאר מדינות אירופה, מתיחסות בתקופה זו באדישות לעניני ההתפשטות הקולוניאלית, הנה מגלות הן כולן ערות ופעילות בשאלת השוקים. יאה לה לליבראליות המעמד הבינוני בתקופת הפריחה התעשינית שמצד אחד יאנחו קשה מעול האימפריה, יחששו להוצאות התישבות, יחזיקו את שכר העבודה על קצה גבול המחיה המינימאלית, יעבידו בבח“ר ילדים בני ארבע וחמש, – ומצד שני לא יחוסו על הוצאות ועמל וגם לא ימנעו מלגייס את כל מנגנון השלטון הממלכתי, ולשלוח מחנות של כובשים – כדי לתפוס שוקי ממכר בטוחים או למנוע את סגירתם. על הבמה מופיעה דמות חדשה של השגחת קולוניאלית, השגחה שנועדה – כפי רוח הזמן – להרחיב את אפשרויות האכספורט האירופי, מבלי להטיל על ארצות האכספורט את העול והדאגות להנהלת שוקי־הממכר שלהן. השוקים העקריים מבחינה זו בשביל תוצרת אירופה היו אז שתי הארצות הגדולות במזרח הרחוק – סין ויאפאן. שתיהן נמצאו עד אז מחוץ לרשת המסחרית של אירופה, ואולם חשיבות יתרה היתה להן גם מצד אוכלוסיהן הרבים וגם מצד מדרגתן התרבותית הגבוהה. בשתיהן היו רוב התושבים עובדי־אדמה, שספקו מתוכם את רוב צרכיהם הכלכליים ולא נמשכו על כן להשפעת אירופה. אף אם הראו נטיה קלה לבוא בקשרי מסחר עם אירופה – לא ארכו הימים והם חזרו מנטיתם זו ושבו לאורחות־משקם המסוגרים. ואולם בשנים ההן, באמצע המאה הי”ט, באה אירופה ובעזרת כחה הצבאי פתחה את שערי הארצות הללו לפני המסחר האירופי. שיטת הכפיה של תעשינות רכושנית על אוכלוסי אסיה, אותה שיטה שהביאה בהודו לידי הכרזת שלטון בריטי, הונהגה כאן בשנוי צורה, היא שיטת “הדלת הפתוחה”. אמנם, יותר משהיתה פתוחה היתה זו דלת מפורצת.

הצעד הראשון בדרך זו, שנפתחה בכפיה לשוקי מזרח אסיה היה – המלחמה בגלל האופיום, שפרצה בין אנגליה וסין בש' 1839. עוד בשעה שמונופולין המסחר עם הווד נמצא ברשות בריטניה – מזרח הודו היה כבר האופיום אחד מעקרי האימפורט הבא מהודו. בש' 1833 בוטל המונופלין החברה, ושערי המסחר נפתחו לפי החוק האנגלי לכל הנתינים הבריטיים. אמנם, נכון הדבר שהשמוש באופיום השפיע מאד לרעה על המוני הסינים. אולם אם יבקשו להרשיע את מעשי האכזריות של אנגליה בשטח זה בטענת ההתמרמרות המוסרית – יהא זה נמוק חלש מאד: האסורים החמורים, שהוציאו השלטונות המקומיים על השמוש באופיום, לא היו אלא כהכשרת קרקע לרוחים עצומים, שהפיקו המושלים והאצילים מעסקי המסחר הזה. סלע המחלוקת האמיתית היה – הסכנה שנשקפה לאנלגים מפאת נטיתה הברורה של ממשלת סין לחסום את ארצה בכלל בפני מסחר־הימים האירופי. האופיום לא היה לשני הצדדים אלא תואנה בלבד: הסינים בקשו להגשים עי"ז את רצון הסתגרותם, והאנגלים – את פתיחת שערי סין לאכספורט הבריטי. אם כה ואם ככה, בשעה שעלה בסין מלך חדש על כסא המלוכה, נצטוה מיד המושל הראשי של שני מחוזות קואנג לדכא כל כמה שאפשר את מסחר האופיום. המושל פקד על הסוחרים הזרים בקאנטון להמציא לשלטונות את כל מכסת האופיום שלהם במשך שלשה ימים. עשרים אלף תיבות האופיום, שנמסרו לשלטון לפי פקודה זו, נשרפו מיד, ואחרי זה הוכרז שכל מי שימצא בידו אופיום, בשעת קניה או מכירה, אחת דתו להמית בו במקום. ואולם כיון שהמסחר החשאי הבריטי הוסיף להתפתח כמקודם – ננעלו בכלל שערי המסחר בקאנטון בפני הסוחרים האנגלים. ואז קרא פאלמרסון מלחמה. צי אנגלי שם מיד מצור על כמה וכמה מהנמלים החשבוים בסין וגם כבש את קנאטון. הסינים היו חסרי כח הגנה והוכרחו להכנע לתנאי אנגליה. חוזה השלום הטיל על הסינים לשלם פצויי מלחמה בסך 21 מיליון טאל, למסור את האי הונגקונג לאנגליה ולפתוח למסחר אירופה את חמשת הנמלים: שאנחיי, נינגפו, פוטסו, אמואה וקאנטון.

הצעד השני בדרך זו היה הסכסוף שפרץ בש' 1856; בו נתגלתה, עוד יותר מאשר במלחמת האופיום, הסבה העקרית להתערבותה הצבאית של אירופה בעניני המזרח הרחוק. התואנה היתה – מאסרם של סינים אחדים, שנאשמו במעשה שוד מעל אנית־מפרשים בריטית, שנתפסה אחר כך לבדיקה בנהר הקאנטון ע“י פקידים סיניים. לאחר שנפתחו חמשת הנמלים הנ”ל אירע לא פעם שפושעים סיניים היו נמלטים באניות אירופיות, מגזר־הדין של בתי המשפט שלהם. מאמצי המושל הבריטי של הונגקונג עלו בתוהו – והוכרזה שוב מלחמה. נאפוליאון השלישי לא אבה שאנגליה בלבד תטול לעצמה את זר הפתוח התרבותי של סין, ולפיכך השתמש בתואנת הרצח של מיסיונרים צרפתיים אחדים, והצטרף לאנגליה לשם מלחמת נקם. צי מאוחד, של אנגליה וצרפת, כבש את קאנטון, חדר לפיינו ואיים על טיאנטזין. לאחר כמה קרבות הגיעו גדולים אירופיים, שכבשו את טיאנטזין ופקינג. המלך הוכרח להמלט, וארמון־הקיץ המפורסם נשדד ונשרף (על ארמון־פאר זה אמר ברטראנד ראסל בצדק כי לפי רמתו האמנותית דומה הוא לכנסית־מארקוס בוינציה, ועלה בהרבה על הקאתדאלה של ריימס). חוזה שלום נחתם רק לאחר שנים אחדות, וסעיפיו העקריים היו שוב – תשלומי פצויים לאנגליה וגם לצרפת, הודאה בזכות שתי הארצות ליסד קונסולאטים בסין, פתיחת שבעת נמלים נוספים (ובהם פורמוזה והאנקואו) למסחר האירופי, וגם הודאה בזכות האומות הנוצריות לנהל תעמולה דתית בסין.

אחת מהתקנות החשובות של “דלת פתוחה” זו היתה – השמדת האוטונומיה הסינית בעיני מכס. הסחורות, שהובאו דרך הנמלים המפורשים בחוזים הנ"ל, נהנו מהפחתת התעריפים, וממשלת סין לא הורשתה בשום פנים ואופן להגדיל את המכס הזה. אם הוטלו מסי אכסיז על הסחורות – היו מזכים את תוצרת אירופה בהנחות כאלה, שהיו מקפחות את התוצרת המקומית. כדי להחזיק מעמד הוכרחה ממשלת סין להזקק לפעמים למסי אכספורט, ודבר זה הרע, כמובן, עוד יותר את מצב התוצרת המקומית. אף כאן, כבהודו, בקשה הרכושנות התעשינית של אירופה “לפתוח” את השוק לממכר תוצרתה הזולה, בצמצמה כל כמה שאפשר את יכולת ההתפתחות של כחות־הייצור המקומיים באזורי הממכר לתוצרתה. והפוליטיקה הזאת – מן ההכרח היה שתביא לידי מצר, כי שתוק כחות־הייצור המקומיים החליש גם את כח־הקניה וצמצם, אפוא, לזמן רב את האפשרויות הממכר של תוצרת החרושת האירופית.

גורלה של יאפאן, ארץ־האיים הפיאודאלית, לא היתה שונה בהרבה מגורל סין. אבל זו היתה חלשה ונכנעה עוד יותר מארץ סין הרחבה, אשר ממערב לה. מגמות ההסתגרות היו כאן בולטות עוד יותר, אעפ“י שרגלי אירופים דרכו כאן עוד בימי מסעי־התגליות אשר בראשית תקופת הרכושנות. השפעת התרבות האירופית על ארץ מסוגרת זו חדרה רק דרך אשנב צר ביותר, והוא האי דצימה בחוף נאגאסאקי, מקום שם הותר לפורטוגיזים, ואח”כ להולנדים, ליסד ישוב מסחרי. פתיחת שערי יאפאן למסחר העולמי באה כבר לא מאירופה, כי אם מארץ־ההתישבות החדשה של האירופים בעולם החדש: מארצות־הברית. מדינה זו, בדרך התפשטותה מערבה, הגיעה לחוף האוקינוס השקט, והתחילה עכשו צופה אף מעבר לאוקינוס. בהדרכת פרי האמריקני מגיעות אניות אחדות למפרץ ידו ומכריחות את היאפאנים לפתוח את שערי ארצם למסחר אמריקה… בעקבותיה באו המעצמות האירופיות, שכונתן לא היתה שונה מזו שבסין. ואולם תגובת יאפאן על כונתן זו היתה אחרת לגמרי מתגובת סין. יאפאן ראתה עלבון לעצמה בהתערבות הזרים, שהיו כברברים בעיניה, ולפיכך נתעוררו חוגי האריסטוקראטיה הצבאית שלה כנגד המשטר המאובן ויסדו שלטון מרכזי בצורת מונארכיה מוחלטת. יחד עם זה הוחל להנהיג את השיטות האירופיות בעולם הטכניקה, התחבורת, המדע, ועל כולם – בארגון הצבא. במהרה הותרו יחסי־המסחר עם עמי אירופה ואמריקה, והושם קץ לכל הסתגרות מלאכותית. עקר המטרה הראשונה של הפוליטיקה היאפאנית החדשה היה – למהר ולהפטר מתנאי החוזים שכפו עליה ולהגיע לעצמאות תעשינית ומסחרית. לא היו ימים מרובים והושק היאפאני התקדם ועבר את הסיני בהרבה.

בינתים – והמהפכה הטכנית כובשת את ארצות אירופה בזו אחר זו. באירופה המערבית והתיכונית נכרים סימני התפתחות חזקה בתעשיה החדשה, המתעוררת ליטול מאנגליה את עטרת השררה המסחרית והמונופולין התעשיני. כל הארצות הללו נתנסו בזעזועים הקשים האופיניים למשבר המעבר אל התעשינות המודרנית; עודפי האוכלוסים נקלטים בענפי החרושת המתקדמת, ושאלת ממכר התוצרת צפה ועולה. ואולם, כבשטח הפוליטיקה הכלכלית בכלל כן גם בשטח הפוליטיקה הקולוניאלית מביאה התפתחותן של ארצות־התעשיה החדשות, במלחמתן עם המונופולין הבריטי, לידי הפוך הדברים: בשטח הפוליטיקה המסחרית הכללית מביאה העליונות הבריטית לידי בטול המכס ולתורת חופש המסחר, המעוררת את שאר ארצות אירופה ואת אמריקה להגיב על זה, כנגד היריב העצום, בשיטת מכסי־מגן. והוא הדבר בראשית הפריחה התעשינית, שאז נמנעת אנגליה מפעילות קולוניאלית, ואלו ארצות יריביה – שכבוש שוקי־ממכר, ויהיו גם מצומצמים, הכרח חיוני הוא להן – הללו נוטות דוקא, להפך, לפוליטיקה קולוניאלית פעילה, הממריצה אח"כ גם את אנגליה ללכת בדרך זו.

פרידריך ליסט, שהעמיק לחדור למסבות ההתפתחות הכלכלית בדורו, יותר מחכמי־ההלכה הליבראליים, הגדיר גם את הבעיה הזאת בדיוק, ועי"ז נסח נכונה את תכנית הפוליטיקה הקולוניאלית בתקופת הרכושנות התעשינית:

… עמים חקלאיים שאין להם האמצעים ליסוד המושבות – חסרים גם את הכח להשתמש בהן ולהחזיקן ברשותם… חלופי תוצרת־החרושת בגלם חקלאי – תנאי עקרי הוא במסבות הקולוניאליות כיום. לפיכך פרשו ארצות־הברית מאנגליה, תכף לאחר שהרגיש כי שי להן היכולת והצורך לייצר בעצמן ולרכז ברשותן את תנועת האניות והמסחר של האזור החם… לכן יוסדו במשך הזמן גם באזור הממוצע של אוסטראליה מדינות עצמאיות, שיהיו להן חקלאות, תעשיה ומסחר משלהן… על כבושיה הקולוניאליים העצומים חיבת אנגליה להודות רק לכחות־תעשיתה הרבים. אם רוצים גם שאר עמי אירופה להשתתף בעסק מבורך זה, של פתוח התרבות והציביליזציה בארצות נחשלות – עליהם להתחיל קודם־כל בפתח כחות־הייצור הפנימיים שלהם, בהרחבת רשת אניותיהם ושלטונם הימי".

ארצות התעשיה, המתעוררות ליטול מאנגליה את עטרת שלטונה העליון, חורתות על דגל הפוליטיקה הקולוניאלית שלהן, את הסיסמה: “מסחר בעקב הכבוש” (“trade follows the flag").

¹

א.

המחזור בבחינת עובדה מכריעה ברכושנות התעשינית המפותחת, ועל ידי כך – גם בהתישבות התקופה הזאת. – המחזורים הגדולים והקטנים. – טיב המחזורים הגדולים. – תקופות הירידה הגדולות, בתורת תקופות של משבר-מעבר, הגירה והתישבות. – המשברים “הקטנים” בתורת גורמים, הממריצים בקביעות את תנועת ההגירה. – השפעת המשבר הנורמאלי הראשון (בש' 27־1826) על ההגירה. – יסוד חברת וייקפילד להתישבות. – ראשית התעשינות והמחזורים התעשיניים באמריקה ובשאר ארצות התישבות. – ההשפעה על תנועת ההגירה וההתישבות.

ב.

תקופות ההגירה מאנגליה במאה הי"ט. – השואת ההגירה הבריטית לגבי ההגירה מארצות-תעשיה בלתי מפותחות (גרמניה, בלגיה), מארצות חקלאיות בעקרן (צרפת, אוסטריה-הונגריה) ומארצות נחשלות של עובדי אדמה (רוסיה, מדינות הבלקן). – השפעת המשבר החקלאי באירלנד על ההגירה. – חלוקת המהגרים לפי ארצות הקליטה.

ג.

צורות ההתפשטות הקולוניאלית; ראשית ההתישבות התכניתית. – ההשפעה החלוצית של אדוארד גיבון, וייקפילד, לורד דורהאם וסיר טשארלס בולר על תורת הדעות השוררות בפוליטיקה הקולוניאלית של התקופה. – חברות ההתישבות למיניהן. – התערבות הממלכה בעניני ההתישבות. – משרד המושבות שב לתחיה רק בש' 1854.

ד.

הבעיה הקרקעית הולכת ומחמירה. – השואת-מחירי הקרקע באירופה ובמושבות. – דיני הקרקע: שיטת-וייקפילד טפוסית בראשית התקופה הזאת ושיטת “בית ונחלה” שלאחריה (בש' 1862 – בארצות הברית, בש' 1872 – בקאנאדה). – הפוליטיקה של ההתישבות המסוגרת והתפוררות הלאטיפונדיות שנוצרו בימי וייקפילד.

ה.

התפתחות ארצות-ההתישבות החדשות: ישוב זילנד החדשה. – ראשית ההתישבות באלג’יר. – פתוח המערב התיכון בארצות הברית וקנדה. –התחלת הפתוח של ארצות האוקינוס השקט. – משיכת ארצות דרום אמריקה לתנועת ההתישבות. – ההתקדמות באוסטרליה ובדרום אפריקה. – סכּום תוצאות ההתישבות. – התרחבות שטחי התבואות במושבות. – סימני המשבר האגרארי הגדול באירופה בש' 1880־1890.

א.

הרקע הכללי של התקופה: המשכת הפתוח של החרושת הגדולה וקביעת מכסי-מגן גבוהים בארצות התעשיה. – רבוי ההון המצטבר מסבת גלוי מכרות-זהב חדשים. – פתיחת לחץ-ההגירה הישר בארצות התעשיה. לעומת זאת: תנועת הגירה עצומה מהארצות הנחשלות באירופה המזרחית והדרומית. – ראשית הבולמוס הקולוניאלי בש' 1880. – סמניו הראשונים: כבוש באזוטולנד (בדרום אפריקה) בש' 1868.

ב.

האידיאולוגיה של התקופה: אימפריאליזם.

ג.

לפיכך מטרות התנועה הקולוניאלית: קודם כל – מלחמה על תחומי השקעה להון המצטבר. – גדולה והולכת חשיבותה של בעית הגלם, וביחוד – הגלם הקולוניאלי (קאוטשוק, שמני צמחים). – יחד עם זה: החמרת הבעיה של ממכר התוצרת, – צרפת דוחה את כבוש טונקין מש' 1862 ל-1885.

ד.

צורות ההתפשטות הקולוניאלית בתקופה זו: התחדשות מופלאה של שיטת הטשרטרים בשנוי צורה. – חברת בריטניה לדרום אפריקה, חברת בורניאו הצפונית, החברה הממלכתית לנפת הניגר, חברת קונגו, החברות הגרמניות להתישבות. – היזמה הפרטית אין בכוחה למלא את התפקידים הקולוניאליים בתקופה זו. – רבוי הסתירות בין היזמה הפרטית ובין תפקידי ההתישבות. – כשלון הפוליטיקה הקולוניאלית של ביסמארק. – הגדלת השתתפות הממלכה בהנהלת עניני ההתישבות. – הממלכה המודנית בתורת מיישב ומדריך את ההתישבות. – שער הרבית כאמצעי טפוסי של ריגולאציה.

ה.

לפי זה סוג הפעולה הקולוניאלית של התקופה: פתוח תכניתי ע“י השקעת הון תכניתית. – דוגמת ליברפול משנ' 1890. – ההשקעות הבריטיות בחו”ל מש' 1880 עד 1900. – השקעות צרפת. – המעבר של הפוליטיקה הקולוניאלית הבריטית בהודו לשיטת פעולה רכושנית-כספית. – השקעות אנגליה בנירי-ערך ממלכתיים של אוסטרליה, קאנאדה ודרום אמריקה. – משא ומתן בנירות-ערך זרים בבורסות גרמניה. – ההשקעות בהודו ההולנדית. – בנין מסלות-ברזל. – ההתישבות התכניתית של זילאנד החדשה ע"י סיר יליוס פוגל. – מסלות-הברזל הקאנאדית לאוקינוס השקט. – בנין נמלים. – מפעלי השקייה. – השקעות במכרות זהב, ובמטעי קאוטשוק.

ו.

הולכת וגדולה ההתפשטות הקולוניאלית. – לוח-השואה של הכבושים הקולוניאליים בש' 1877 ובש' 1915. – ההתפשטות הבריטית באפריקה. – מצרים. – הבעיה של תעלת סואץ. – שנוי הספקנות השוררת בצרפת לגבי ההתישבות. – מיניסטריון פרי. – טוניס, אפריקה הצרפתית שעל קו-המשוה, מאדאגאסקאר. – כניסת גרמניה לחוג המעצמות הקולוניאליות. – משיכת ארגנטינה ושאר ארצות, שמעבר להרי האנדים, לתוך ההתפתחות הרכושנית של אזורי ההתישבות. – ההתבגרות המהירה של ארצות-ההתישבות הישנות. – הופעת סין, בתורת שדה השקעות ושוק ממכר, באופק הפוליטיקה העולמית.

ז.

הבלבול הגדול: מלחמת העולם.

א.

מצב הכלכלה העולמית אחר המלחמה מבחינת הבעיה הקולוניאלית. – האינדוסטריזציה של המושבות. – התעשיה בהודו, אוסראליה, ניו-זילאנד, דרום-אפריקה, קאנאדה. – אינדוסטריזציה גמורה של ארצות-הברית. – שנוי הדמות של רוסיה על ידי יצירת התעשיה. – החמרה כלכלית של בעית החמרים הגלמיים. – המלחמה בגלל הנפט, הגלם הטכסטילי והקאוטשוק. – ארצות-הברית נהפכו מלוה למלוה. – הצטברות ההון בארצות-הברית. – הצטמצמות שדות ההשקעה. – התרחבות זמנית של ההשקעות עם הקמת ההריסות באירופה. – גורמים אוביקטיביים להגירה המונית. – חוסר העבודה באירופה. מספרים על ההגירה.

ב.

כתוצאה מזה נעילה השערים של ארצות ההתישבות. – הגבלות הגירה באמריקה ובאוסטראליה. – התישבות חיילים מצומצמת בקאנאדה ובאוסטראליה. – משיכת “הקרקעות האחרונים” לתנועת ההתישבות. – ההתפתחות בסיביריה. – ההתפתחות והסכויים להתפתחות באמריקה התיכונית והדרומית.

ג.

מסבה זו הצטמצמות השוקים הקולוניאליים לממכר תוצרת-חרושת מוגמרת. – החמרת ההתחרות המסחרית. – האימפריאליזם של ארצות-הברית בצורת “פאנאמריקניות”. – בעית סין.

ד.

תנועת העצמאות בדומיניונים הבריטיים המתפתחים. – הועידות האימפריאליות הבריטיות אחר המלחמה. – התפתחות קשרי המסחר בין המטרופולין והדומיניונים.

ה.

תנועת הילידים באסיה ובאפריקה. – השפעות פוליטיות על תנועת הילידים (בראש וראשונה – התעמולה הקומוניסטית). – נסיגת הפוליטיקה הקולוניאלית הבריטית מפני תנועת העצמאות של הילידים באפריקה ובארצות של דוברי-ערבית. – יד חזקה של הצרפתים וההולנדים. – בעית הילידים בדרום אפריקה.