רקע
פנחס מרדכי בן צבי גריבסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: התחיה

מִגִּנְזֵי יְרוּשָׁלָיִם

“כִּבּוּד יוֹם-טוֹב” לקוראינו וקומץ מנויינו

מאת

פנחס בן-צבי גראייבסקי

ירושלם, שנת המצה השמורה לפ"ק

מקדש בכבוד רב ובהערצה לכבוד הגאון מבחירי גידולי-ירושלם

רבנו צבי פסח פראנק שליט"א

רב ואב“ד בעיה”ק ירושלים ת"ו

המו"ל


אמר פנחס בן צבי גרייבסקי: אם אתם חפצים לדעת חיי הישוב הישן; לראות באספקלריה מאירה מהלך החיים בירושלים בתקופה הראשונה – שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך, הזקנים שבדור, זקני תלמידי החכמים מן המודיעים ולפנים, שהודיעו לנו את כל ונוכחת.

הראש והראשון מן הסופרים המצוינים בציון וירושלים היה הרב החכם רבי יעקב ספיר הלוי1 בעל “אבן ספיר” שכל דבריו סולת נקיה, וחותם האמת טבוע עליהם.

מאמרו על ירושלים ויושביה יקרים המה מפנינים, לא יסולאו בכתם אופיר. הן מפאת יקרת מציאותם והן מצד וערך חשיבותם, עוד טרם הלך בסערות תימן, גנז לנו, “מצה שמורה” במגדל הלבנון צופה פני ירושלים. ושלשים יום קודם הפסח, אדר תרכ"ה, דרש בהלכות הפסח בפרק הבא לקמן:


 

מַצָּה-שְׁמוּרָה לְחַג-הַפֶּסַח

מלפני שבעים שנה

לחוקה בישראל כי החרדים למִצְות ה‘, יאפו המַצות מחטים השמורים מעת הקציר. ואחינו היושבים על אדמת ה’ רובם ככולם אך מחטים כאלה יאפו את המצות – האומנם כי לא מעבר לים הוא, להכין חטים בעת הקציר על פסח, ובמה יתפארו יושבי אה“ק אם עושים משמרת למשמרת המצות? אבל, כאשר נודיעכם רק קצות העבודה אשר לאחינו באה”ק להכין החטים, כי אז תדעו לתת להם יתרון הכשר זהירות על שאר יראי ה' הנזהרים בזה. אם באכילת המרור אין די זכר לעבודת מצרים (כי שם אוכלים למרור הירק הנקרא בלשון התלמוד ובלשון ערבי “חסא” ובימים האלה אין טעמו מר וגם בכל השנה נאכל למעדנים) – הנה באכילת מצה שמורה משעת קצירה יש די זכר גם לעבודתנו במצרים, כי כמוה עבודת פרך היא הכנת החטים חטים שמורים מעת הקציר באה"ק.

בטרם בא עת הקציר, יתחברו כששה אנשׁים ויחד יבקשו למו פלאח אחד או שנים ויעשו עמו חוזה כתוב וחתום כנימוס, כי בבא עת הקציר יקצור להם משדהו קציר חטים ובמטה יחבוט השבלים. ובבא יום המוגבל יצאו כולם הכפרה לעמוד על הקציר, ואיש יחידי לא יצא, לא לבד מפני היראה פּן יקראנו אסון, כי גם מפני שכבר הורה הנסיון שמן הנמנע כי איש יחידי ואף שנים גם אם יהיו מלאים עינים יוכלו לשמור הפאלחין לבל יתנו בתוך האלומות אשר קצרום עבור היהודי מהחטים שכבר אתם בבית. לא כי כונתם להכשיל את היהודי, כי לא זה דרכם שמה, רק בעבור, כי מנהגם לדוש קציריהם בשור וחמור, והיהודים יתנה עמו כי במטה יחבוט קצירהו, ועל כן ערום יערימו הפאלאחין לתת בתוך השבלים חטים שכבר נדושו; וכאשר תצלח בידם המרמה הזאת, יגש בשׂמחה אל האלומות וירם את מטהו ויך פעמים ויאמר ליהודי הנה ה' שלח בּרכתו, ועתה תראה, הנני זורה את הגורן וימצא כפלים מאשר תרצה, הכי לא תקח גם הנותר? ואם היהודי ישאלהו: הלא זה רגעים אחדים כי החילות לחבוט השבּלים ואיך ימצא די, כי אז תחת חביטת ראש השבּלים יחבוט ראש היהודי, באמרו כי חשדהו כי ערב חטים מביתו ועינו צרה בהברכה אשר שלח ה' בגורנו – על כן כששה יהודים יחד יצאו בעת בוא הקציר, ואז אם לא יתעיפו עין כרגע יוכלו לבטוח כי לא באה הבּרכה לרגלם. וכבואם אל הכפר יקבלם הפאלאח בסבר פנים יפות “ולינו פה הלילה – יאמר להם – ומחר נצא השׂדה ורק שמרו את אשר הבאתם לאכילה כי כלבי המקום הזה זוללים המה ויאכלו כל אשר ימצאו בכליכם”. וכאשר פתר להם כן היה, כי בנפול תרדמה על היהודים אז הפאלאח יגנוב מהם כל אשר הביאו. ויהי כאור הבוקר והמה עודם מחבקים הצורים אשר שמו מראשותיהם, והנה הפאלאח עומד עליהם ויעוררם “קומו נצא השׂדה כי כבר החלו הקוצרים לקצור”, טרם הגיעו לחלקת שׂדהו והנה קול ענות דברי ריב בין הפאלאחים ובין הקוצרים “על מה הריב " ישאלו אותו היהודים, “כי לא מהרתם ללכת אחרי – יענם ברעם קולו – ובין כה וכה קצרו הקוצרים חלקת הקמה השׁמורה אתי לכם, אך אל תדאגו, הנה אלך לבקשׁ ממיודעי כי המה יקצרו מקמתיהם עבורכם, ואם כי באין ספק לא יאותו במחיר אשר קצבתי עמכם, אולם רק חצי היתרון תתנו והחצי עלי, ומה אעשׂה? ומי לא יבין כי רק מרמה בפיו, ואך עת לחשות היא. בין כה וכה ועת הצהרים הגיעה ופניהם וידיהם בצקו מחרבוני קיץ, ולו היה הבצק מקמח הגיעה לאפותו בטרם יחמץ. היום רד והנה הפאלאח אשר עיניהם כלות אליו, בא ובפיו בשׂורה, כי נאותו שכניו לקצור עבורם, וימהר לקחת את היהודים ויעמידם זה בכה וזה בכה הרחק זה מזה והם נפוצים על פני השׂדה כאשר נפוצו אבותינו במצרים לקושש קשׁ לתבן. ויהי כי קצר הקוצר לערך היוצא חצי סאה חטים, ואמר אל היהודי העומד עליו: הנה רב מקצור עוד, מהמעט הזה יצא סאתים חטים, כי ה' צוה את הבּרכה בקמתי, ולוא יוסיף ברכתו בגרני כי אז יהיה לך מזה שלש סאים. ועתה עמוד פּה ואנכי אלך להביא החמור, הנהו שמה! להוליך האלומות הגורנה. היום פנה ואין פאלאח ואין חמור, והיהודים עודם נפזרים לרוחות השׂדה. וכאשר הכינו הפאלאחין בגורן החטים סמוי מן העין כי תוכל הבּרכה לשרות, ישובו השׂדה עם חמוריהם, ובטרם ישאלום היהודים מדוע אחרו מבא, יפתחו את פיהם אשר שׁמה הקללה והבּרכה שורה, ויקלל את היהודי לאמר, כי בעבורו הכה את אשׁתו כי תלך לבקשׁ החמור וכמה יגיעות יגעה עד אשׁר מצאה אותו, ועתה נמהר להביא את האלומות ונטענם על החמור. בּשעה הזאת צריךְ היהודי להיות כחרש לא ישמע קללותיו, כי כל החרדה הזאת יחרידהו הפלאח, לבל יתן היהודי דעתו למשׁשׁ מתחת האוכף שעל החמור וימצא אמתחת החטים, אשר שמה, כי כן יתנו אמתחת חטים מתחת האוכף ואם לא יסירה היהודי במששו אחריה, אז בעת יפרוק האלומות מעל החמור יריק החטים מהאמתחת תחת השבּלים. הכוכבים נראו על פני השׁמים והיהודים נקבצו ובאו הגורנה, אך חלילה להם לשׁבת ולנוח מעט בידעם כי הפאלאחין לוטשים עיניהם, לעת יסיחו היהודים דעתם, כי יוכלו לתת בין האלומות החטים הערוכים להם בטרם באו הגורנה, בין נקיקי הסלעים. והיה כי נחה מעט רוחם ישׁלחו אחד מהם להכפר לקנות מהפאלאחין רקיקים וביצים לסעוד לבּם כי לא טעמו לחם כל היום, ולהביא שׁקים ואדרת שער מבתי הפאלאחין לכסות השׁבּלים כּי לא ירד להם הטל. והי' כי ישׁבו היהודים לאכול מאשׁר מצאו, יבואו אנשׁי הכפר המה ונשיהם וטפיהם ויסובו סביב היהודים ואחד אחד יגשׁ עם בנו הקטן לבקש מהיהודים כי יתנו מסעודתם כדי טעימה לבנו, אך לא אל הלחם באו, רק להסיח דעת השומרים השבּלים, פן תצליח המרמה עתה לתת בין האלומות חטים מביתם. אח”כ יקומו היהודים לכסות הערמה בהשקים ולא מצאו דים, ויבקשו מהפאלאחין כי יביאו להם עוד שקים, “ומה נביא לכם עוד – יענום – הן כל אשר אתנו בבית הוצאנו אליכם, ולא נשאר לנו בלתי האדרת אשר נתכס בה בלילה ומה נעשה לכם קחו לכם גם כסותינו לעורינו”. אז חצים ישׁארו על המשׁמר וחצים ישׁנים בקצה הערמה וככה יתחלפו עד או הבּוקר. השמש יצא על הארץ והפאלאחין יבאו סרים וזועפים (אם לא הצליחה המרמה בידם) ומקליהם בידיהם לחבוט האלומות ובטרם יחלו לחבוט צריכים היהודים למשׁשׁ בּחיקיהם ובמצנפת שעל ראשיהם כי גם שם חטים. ומה מאד מוזר לעיני הרואה התעוללות הפלאחין בעת החביטה סביב הערמה חשוף שת יסבבו וכשעירים ירקדו ויחבטו עדי יצא הקצף מפיהם, ואח”כ יאספו החטים בּהשקים מעורב עם צרורות ועפר מחצה על מחצה, ובשׁובם העירה מחויבים לברך בּרכת הגומל, כי פעמים רבּות קרה אשׁר הפאלאחין יחרידו את היהודים גם בּחרדת מות, ורק למען אולי יוכלו לבצע מזמתם לערוב חטים מבּיתם תוך השבּלים.

ומקרה אחד נספר לכם קוראים אהובים:-

פעם אחת יצאו כשׁשׁה יהודים לכפר חיזמע רחוק מירושׁלים כד' שׁעות לקצור חטים לחג הפסח, והפאלאחין בּכל ערמותיהם לא יכלו להביא חטים מבּיתם לתתם בּתוך השבּלים, והנם עומדים סביב הערמה מקליהם בּידיהם לחבּוט האלומות, פתאום ישׁמעו היהודים כי הפאלאחין אומרים למהר להכפר להביא חרב וחנית וקנה שריפה, כי הנה הבּעדיווינען בּאים עלינו. כצחוק היה בּעיני היהודים השומעים דברי הפאלאחין, כי לא ראו בּעדיווינען. והפאלאחין מהרו הכפרה ואחד נשׁאר עומד על היהודים. עודם מדבּרים על מחזה שוא הנדמה להפאלאחין וישׂאו עיניהם ויראו מרחוק שׁני בּעדיווינען מזוינים רוכבים על סוסים בּאים, ויצא לבּם ולא קמה עוד רוח בּמו. הבּעדיווינען בּאו ויאמרו אל הפאלאח הנשׁאר: לא לבוז ולשׁלול בּאנו, את היהודים האלה אנחנו מבקשׁים. וקול כיענים בּמדבּר נתנו על היהודים: הוי כופרים, מהרו עברו לפנינו עד מקום תחנותינו ושׁם נודיעכם דבר, הוי כופרים! לשׁוא נשׁקו כפות רגליהם להניחם, ויעוררו עליהם חניתותיהם כי ימהרו לעבור לפניהם וכשׁוורים לטבח הלכו בּלא כח לפני הבּעדיווינען. המה הרחיקו לכת כמיל, והפאלאחין מהכפר נועזו וירדפו אחרי הבּעדיווינען וישיגום, ויאמרו להלחם עמהם, וימהרו הבּעדיווינען להמלט והיהודים שׁבו עם הפאלאחין הגורנה, ויאמרו הפאלאחין: תחת החרדה אשר מצאה ליהודים הננו כולנו פה וירם אישׁ אישׁ מטהו ויך פעמים וכלה דישׁ, ואתם היהודים עתה תראו כי המלאכה אשׁר יעשנה אישׁ בּרגעים אחדים ואך בּחפץ כפים, לא יעשנה אם נפשׁו עצלה, מהבּוקר עד הצהרים. ויהי, כי החלו לזרות החטים אז ראו היהודים כי מקרה הבּדיווינען אך מרמה מהפאלאחין היתה להנתיקם מן הגורן, ובין כה וכה הביאו חטים מבּיתם ויפזרום בּין האלומות כי לא היה צריך להמצא בהשׁבּלים אף החצי מאשׁר נמצא עתה. אכן גם היהודים הערימו ויחרישׁו עד בּואם העירה ושם השׁיבו להם גמולם בּראשם.


 

כּוֹס-רִאשׁוֹן מֵאַרְבַּע-כּוֹסוֹת

מלפני ששים שנה2

סיר משה מונטפיורי היה נוהג לכבד את ידידיו היותר חביבים לו בתשורת כלי-קודש: גביע –כסף יקר מאד, אשר עליו חרותים שירי קודש בחרוזים, לקדש בו על היין בימי חג ומועד.

בשנת תרל“ג כבד את הרב הגאון הגדול רבי מאיר אוירבּך זצ”ל, ראש הרבנים בירושת"ו – בגביע-כסף ועליו חרותים שירי קודש בחרוזים אלה:


לבן אדם עתים נבחרים כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים

שבתון ומקראי קודש הנאמרים והאוכל לשובע יברך בין הגברים

לקדשם עלי יין ערבים ושחרים לשיקוי עצמות יהי ורפאות שרים

ולהבדילם מחול כוס על כן ירים וברכת רעים אהובים בעדת שרים

ולהבסם בימים נעשים ונזכרים וכוס יין אחר ברית ערלת בשרים

וארבע כוסות של מצות ומרורים והכהן אחר פדיית פטר רחם הזכרים

זאת תורת הנזירים ליושבי נטעים ולנדרים ופקדי גפן זאת בסוד ישרים


 

אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ בַּלָּיְלָה

בסוף המאה העברה


בערב ילין “בכי” ולבקר – רנה!

זקני ירושלם מספרים שאותו “ערב פסח” היה להם בבחינת ערב “תשעה באב” כי גבר הצמאון בעיר, ולא יכלו להשיג מים אף במחיר רב. דבק לשון יונק ושיבה אל חכו בצמא.

מים לא היה בירושלם, לא בעיר ולא בחוצה לה. החורף עבר ללא גשם, לא המטיר ה' מים על הארץ, יבשו המעינות והבורות נתרוקנו; מימי השלוח פסקו, והשקאים חדלו לבוא העירה. לא היה מים אפילו כדי לחלוח יד, עד כי נאלצו, הגדולים שבהם, לרחץ ידיהם בליל הסדר ביין. –

ויהיו נפעמים ונדהמים. פחדו לבל ימותו כלם בצמא, כי עבר החרף וגשם אין.

ובליל זה יבכיון בני. בליל התקדש חג הפסח, בהיותם מסובים ואומרים ההגדה – בכו. בכו הגדולים והקטנים. נשאו עיניהם ולבם לשמים. הרימו למרום קולם: שומע תפלה תן טל ומטר על פני האדמה!

ודאגה מיוחדה העיקה על לבם. חששו על כבוד קדושת השם שלא יתחלל חלילה, כי המושל שלח לאמר לרב הראשי, להרבות תפלה ותחנונים בלילה הזה, ליל נסים לישראל, שיבוא גשם די רוות צמאון האדם והאדמה, ואם לא יעתר להם אלקים אז יסגור את כל בתי הכנסיות ובתי המדרשות!

אז – רוב נסים הפלאת בלילה!

ויהי בחצי הלילה: התקדרו השמים בעבים וגשם שוטף ניתך ארצה גם בליל זה וגם כל ימי החג זרמו מים עבות שחקים, וימלאו את הבורות וירוו את האדמה והשנה היתה שנת ברכה.

המושל השתתף בתפלת ההודאה שנערכה בבית הכנסת של היהודים, הרכין ראשו לפני הרב, נשק את ידיו, ויאמר: אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע בה'!


מערכת “מגנזי ירושלם” פונה אל כב' ומבקשת את עזרתו לשם המשכת הפעולה ע"י התמנותו בתור אחד ממחזיקי ההוצאה בתרומה מינימלית של חמישה שילינג לשנה. את החוברות הבאות יקבל כב' תמידין כסדרן בעת צאתן לאור.

המו"ל פנחס בן צבי גראייבסקי


  1. עיין “זכרון לחובבים הראשונים” חוברת ז'.  ↩

  2. סיר משה מונטפיורי, כבד בחייו לארבעה אנשי–שם ממיודעיו, ד' גביעי–כסף. הכוס הראשונה מארבע הכוסות היתה זו של הרמ“א זצ”ל. והיא נמצאת כיום בידי נכדו הרה“ג מוה”ר יצחק אוירבך שליט"א  ↩

המלצות קוראים
תגיות