¹

[1]

ראו איך ניפץ כבליו דוב-הקרח!

— בּן-לילה, פתאם, האין זה פלא? —

כביכול, כאברהם את פסילי תרח!

הרס כלובו, ניתץ מסגר כלא,

וייחלץ מכף דולקיו כחץ

מקשת דרוכה — וקץ לשביו, קץ!

[2]

– “זאת הפעם” – נשמע פתגם הדוב –

אני לי וכוחי לי, כדג בלב ים – דרור!

אעשה כל הישר בעיני וטוב;

גז לילי הארוך, לי זרח אור;

קץ אלף שנות עבודתי הזוחלת! –

נגאלתי – עתה לי זרועי מושלת!

[3]

וחולם התם: שוב טרף-טרף — למה?

וייטף להמוניו עדרים עדרים:

"לדור בביתו פטור ממלחמה!”

ויהי דובנו למגיד מישרים;

ויטמון פרסותיו כחרב בתער —

ושיניו — כאילו לא דובים ולא יער!

[4]

ראו נא הפנים החדשות, פלא, הוד!

– רעים וזרים מביטים, משתאים! –

דוב ישר, דוב חסיד, לא דם, לא שוד! –

ויחלו להלל מעשיו הנאים;

אך חיש שבו ניחמו – וחותרים ותרים,

מה בצע להם בדובים משחררים?

[5]

והדוב נוהם: אל לדוב היות אדוק!

אל נשוך דוב את דוב, אל שוב הילחם

כך היה מנהג זקנים, דובי זדון…”

אך אנו! – חופש, שלום ופת לחם…”

ומוסיף מטיח “על ה' ועל משיחו” –

[6]

וכבר באספות ירועע: הידד! הידד!

נעו בכל אולם אמות הסיפים –

וגאולה כבר מתנבאים אלדד ומידד;

אך פקחים פוסחים על שתי השעיפים:

– מי יודע? דובנו הלבן

קפץ קצת… שמה יטבע בּיוֵן…

[7]

ומקצת רעים כבר מלחשים בקול אוב:

"לשמחה מה זו עושה? – שגגה!

בלי מנהיג מה תהא בסופו של הדוב?”

ונאנחים אט: “זכרנו את הדגה",

אם בקרב לא יוסיף קחת חבל

מה לנו ולדוב בחפשו הבל?

[8]

ונבוכו ריפובליקות ומלכים:

"חוסה על נפשך, חביבנו רב דוב!”

(כך כותבים ושולחים על ידי משולחים)

"הילחם עד דם התמצית – זה חוב!

פן יגבר שטן וכבש בכוח –

חופשך, דוב, אז יהי ראשית מלקוח…”

[9]

ראה! עוד חונה על גבך הוהינצולר,

ולימינו נצר הבסבורגים –

נכונים להכניסך שנית בקולר;

לולא אתה, כבר עייפו להורגים!

בחדלך מקרב חידשת עוזם, דוב –

עוד ירכיבו לראשך את – רומנוב…

[10]

ראשית אפוא — השמד מיליטריזם,

שמוצאו מדובי “המרכז”

(כך הורו גם זקני סוציאליזם) ואז – רשות לך לקיים תורת קרל מרקס;

תייסד-לך, אם תחפוץ, אפילו קומונה! –

אפס דחה אותה לתקופה כתיקונה…

[11]

כרקב לאירופה ולתבל כעש

יהיה האויב עד ידע שדון,

על כן לא זו הדרך כבד “בש”

והטף מוסר הבלים באוזן ה“הוּן”!

כי “לשלום צולע” מר לנו מר!

עתה לוא עצת שלום — כל דאלים גבר!

[12]

אחרי עשות חרב סדר בעולם

והשיב כל זד הגזילה אשר גזל –

לכסא ישבו שופטים – נשמע בקולם,

– דם גיבורנו לא חינם נזל! –

היזהר-נא, אל תדחק את הקץ!

אל תיחפז, פן תשחית בפריו עץ!

[13]

אך גם הצאר ערום, ודבר בשפת חן:

"נשבעתי! אין כמוך דוב לבן!

המו מעי לך, יקרת לי מבן!

סכלים לעומתך כל חכמי יוון!

שפוך דם אחרי צאתך חפשי ודרור?

לא! לא! לך לא יאתה, מופת הדור!

[14]

נעשה שלום, האח, מה נעים, מה טוב!

נעזרך לפתוח סגור האוצרות

בארצך; שבת אחים נשב עמך, דוב!

בעניניך לא נתערב — וכרות.

[15]

מתרועעים ה“אויבים” – שלום לידידי –

תנאי הדוב – דבש, אשכול הכופר!

הוא מסכים על שלום סתם – תו לא מידי

לא קחת מדינה, לא חלילה, כופר!

דברים שבממון… מנדה הלך ובלו! –

הוא זוכר את תורתו של טולסטוי…

[16]

ואם תהי מדינה לשלטון עוג או בלק?

“נקרא לנערה ונשאלה את פיה”

הרי זה יש לפתור באופן חד וחלק!

(מהפך, ממש, הקערה על פיה…)

ומסיים: לצאת לגמרי מן הטיט

של שאלות הללו יש רק… פליביסציט!

[17]

וייקץ הקיסר: פרח החלום!

הצרפתים המעטים בטלו ברוב –

(הקונגרס בשטוקהולם נמוג והלום..)

הוי, לא קיבלו תעודות-מסע – והדוב?

לא יזוע – לא ימשוך בעול.

אף כי מטפלים בו מימין ומשמאל.

[18]

"אל יעוז איש – הוא אומר – היות רבי!

לאט לי! אני אל בינתי אשען!

כבר חרשו חרשים למדי על גבי!

אשר אבחר אקרב, אשר אמאן אמאן!”

ככה ככל בן-דרור שחופשו באיבו,

הוא שנא יועצים ומבטלם בלבו.

[19]

ולא יכלא גשם ברכות והלל:

"שפתים ישק! כפתר ופרח!

צדק הדוב! חכמתו מי ימלל!”

אך לבי נוקפי: סוף דוב הקרח —

לא יעזבוהו לנפשו הפקר ובר;

אלוף ירכיבו עליו, גבור ושר.

פריז, 8 יוני 1917