האדמה העתיקה בשקט החמור, חרושת־רצונות אילמת; ההולכים בה בשורה, מהר וצפוף, נראים מרחוק כהרבה תצלומים מוקטנים של אותו דבר עצמו. חזרנו מן הסיור דוממים, מטורפים מאנרגיה בלומה. קודקודים מעופרים וזרועי עלווה דמו לאבנים שהצמיחו. אפשר היה לשכב שם ולמות וליהפך למהמורה שבשביל, פרעה אקראית שבטראסה. ענני ריח. אף הגה. שולי באר ונשימה מלחיתה, ואף הגה. יד נשרטת ומספיגה סימן אדום־כהה בתיחוח אבן־הסיד. משאבת הלב העקובה, ושוב נשימה צמאונית, חושקת וחוטפת אוויר לריאות. ריחות וריחות. שני עלים כהים מוטלים על העפעפיים מזה שעה, שעה וחצי, וקצותיהם צורבים. אחר כך נעשים העלים למטבעות. אחר כך הם מישקולות. אינך רואה עוד את הדרך, אלא את קצות נעליך.

ואחר כך, בבת אחת והחלטית, בולעים אותך העצים שבאו לקראתך, הילת־הירח נעלמת, והגעת: גוש האוהל בקוויו הישרים, מגעים מוכרים מלפני הסיור: שמיכה, סיגריה, כדור רך של גרביים נקיות, ריח שקים, אוויר דחוס קימעא בין יריעות מושפלות, והוא מעיד על שרב שהיה כאן. אפרקדן. לילה טוב. אני בבואי מפארן. אני בבואי מצידון. היום אני בבואי מן הגליל. לילה טוב.

הנהרה נמשכת בחוץ, על בימת השדה הריק, הכל אצור בה והכל עוד יקרה בה; וליבך מיוסר מתוגה לילית, כאילו הר שלם של מכשפות עט עליך בסתר, וכולך פתוח לכל, אין־אונים ומתפעם. כן לכל זה.

*

סנאית: הבחורה הזרה. עיניה עיני שועל. היגוייה צרפתי, והבנים נוהים אחריה. אבל אינם בטוחים שיודעים לנגן בסולמות שלה. הנזירות לימדוה לדבר בהיגוי צלול; אימה לימדה אותה הילכות כסיות. ובעצם, אינה יהודיה. אבל היא כאן. אמרה כן. לפעמים מתהדרת בזיוו של עולם שיש בו יערות, סוסי רכיבה, שמלות. בבואה אמרה מייד, שהוצגה בפני מלכת בריטניה. אבל היא כבר שזופה כמונו.

*

מיתאר־ארצך בחוּם־עתיק, שרוף, על גבי לבן כחלבון הביצה; ומה שמחוץ לגבולותיה, הרי אלה מיפלצות כגון רוחות בּוֹריאליות, דרקונים, ושאר מלאכים של גבול־עולם. לצאת מי רצה? הלב הנזירי, השקדן, הזהיר תמיד שלא להרחיק לכת על פני המפה, שלא לצאת את גבול הים האחרון, ולעבוד איש כדתו בצנעת הגפן, גבעת הצאן, טעם המים העתיקים, זיעתו האיטית של כד שבחדר, היבושת בנקיקי האבן. היינו חצר מרובעת וסגורה, שהדי־עולם מגיעים אליה לעיתים כנגוהות שריפה רחוקה.

ככל שהיינו יותר נגד, יותר היינו.

*

גילגלתי אותה מחשבה פעם בשעת ארוחה, וסנאית עיוותה פניה ואמרה: “אבל את באמת חכמה”. פיה מחניף ועיניה עוינות. סנאית לא יכלה לשאת חיפושים. דרוש היה לה הביטחון הגמור של סדר־יום, סדר־שנה. כל תאבון־חייה מותנה היה בקביעותם. פניה המנומשים, עיניה מלאות החן השועלי, כובד גופה, – כל אלה היו אוזן גדולה אחת, הכרויה היטב לסביבה המיידית.

קינאתי בה על הקלות בה קורים תמיד עסקי אהבים לה ולידה, ואילו היא נתקנאה בי – כך אמרה – על שום התמימות. לא פעם, בעת רוגזה, נראתה לי מזווית־העין נאפופית רגילה שרגליה שמנות, ובשל רגליה אלו בלבד כבר פסולה היא לנבואה; והיא ראתה בי את טירוף האתיקה היהודית: מפליגה מעבר לחיים, פסולה לאהבות. בשעות רוגז נפערה תמיד התהום במקום הבלתי־צפוי ביותר, – באוהל שלנו, במשאית חוזרת מן השדה. היא – בגדים נאים לה בבית, ובכלל בית שיש בו עושר, שיש בו מנוחת חיים פורחת לאט – ואני, הכהה, הרזה, נוגסת פרקי אצבעותי לרגעים על שום שבגדי לא היו קיימים, וביתי לא עושר בו ולא חיי שלווה, ואבי משתחווה בפני כל הבריות כאילו היה מלצר, – ואני הייתי זו שקמה לעתים עם שחר לעמוד בחלון החמסיני ולספוג אופק מלא. כולו מסכים עם עיני. כולו בית. ואז מה סנאית, כאבק.

“הלובן של עיניך כחול לגמרי בבוקר”, מתעוררת סנאית ומחפשת את החיוך שלי. “פשוט מפחיד. כמו כלב צעיר”.

אם לא אחייך אליה, אתאכזר.

הלכתי למיטבח לקלוף את הר הירקות. חיים שנעו בסימן מישקולות כבדים: רובה, טראקטור, חמש האלונקות בפינת המחסן, דוּד־מיטבח, גופו של זולת. כבד ונאמן.

יוסי, שחזהו וזרועותיו וכתפיו מכוסים פרווה דובית, חשוף עד מותן, מזוקן, מיטפחת פיראטית אדומה קשורה לראשו, הדליק את התנור הנהמני כשהוא מזמר בקול את האַריה של ראדאמס, ומזייף. ארגזי הירקות עמדו פתוחים, שוק־הבקר הגדולה נגררה מן הקירור על אונקלה, ריח של הקפה שטרם נשתה סימרר בגרונות חודים דקים של תשוקה. משהו נדרש, ומייד.

סכין־הקילוף בידי, שרתי לעבר יוסי:

“ריטורנו וינצ’יטור!”.

והוא באמות־ידיו הפרוותיות, חיבק מותני בימין ואת שוק הבקר בשמאל, ובין הארגזים יצאנו במחול־היתקלויות. תמיד חשבתי את וֶרדי לקצב. יוסי חבט במה שהיה פעם בהמה איטית לועסת.

טיפות זוהמה דבקו בזרוע השעירה.

“אכלת פעם בן־אדם?”

“אני מסוגל. מבטיח לך שאני מסוגל”.

הדלת חרקה, נכנסה סנאית ומסרק בידה.

“אתם נורא מוסיקאליים”.

יוסי אמר:

“יפהפיה נרדמת, תמזגי קפה”.

“הדוּד כבד”, אמרה סנאית, וישבה ליד השולחן להרחיק את פלח־הבצל מצלחתה.

שתינו שלושתנו, בגמיעות גדולות. אבל כבר היתה דומיה.

*

יכולנו לתאר לעצמנו אלף־ואחד אירועי אהבה, בעת פיצוח גרעינים לשעת להיטות ריקה. האמת היתה אחרת: גוף מוגמר, שכבר יש עליו חותם. בכמה מאיתנו (לו ידענו!) היה חותם המוות העתיד לבוא מהר מאוד. באחרים חותמים אחרים: לאה, למשל שהתקפת לב עתידה לעשותה לאשה זקנה, שערה שיבה, תוך פחות משנה. או עודד שתוך שנים אחדות יסתבך במעילה, בגירושין, בשערוריה כלשהי. כל זה היה בודאי טמון בנו באיזה מקום, עם הילדים שהיינו עתידים ללדת, ואולי ילדיהם של אלה; באותה הצטלבות זמן ומקום, שבה היינו בני שבע־עשרה, צנומים, קנטרנים, סנטנים, צחקנים, רעים. החצר שלנו דמתה לפקעת חוטים, לכוורת סגורה שהכל בה, הכל נהיה בדברה ומתוכה; אלף־ואחד יחסים בין הולך בלילה לירח, בין איש לאומץ שלו, או אולי לפחד שלו, בן מי שפיקד למי שנתפקד (מרחק מבט קצר ותכליתי); בין לפיד ביד נרגשת לשבועה לנאום לקור־כלבים לתנ"ך לגשם לאבנים המיודות לכובש הבריטי לטעם בחינות הבגרות שטרם מחינו מעל פינו. הכל מכונס, צפוף ונעול. ומה שבחוץ (קולנוע, הורים, לימודים, קונצרטים) הכל בחלל החיצון. מעולם לא היה הכאן־והעכשיו חריף יותר. אלה שמתו, נשארו בני שבע־עשרה, בני שמונה־עשרה. אלה שיצאו בשלום, כנחשים שהשילו עורם, נפרדו מעל עצמם באותה נקודה של כאן־ועכשיו. הצומת היה בגיל שבע־עשרה. כעבור שנים, יכול היית ללכת בשדה וללקט את הדיוקנאות שנתרוקנו. גם את דיוקנך־שלך. תם ורזה ווכחן.

ומשום־מה תמיד היתה גבעת־כוכבים, וריח קוצים יבש, ומישהו שמח המלקט עשבים משיער מישהי; לומדים להגיד בטבעיות מילים כמו צואר, מלה נוראה כמו נשיקה; והבוז לאימהותינו המבוהלות, לידיהן הרכות ממישחה, למיטתן הכבודה והאיטית, המזכירה משום־מה ספינת־מיפרשים חשובה. תור הבוסר קדם לתור החושניות; קדמה גאווה לתשוקה. סיפרה לי לאה, שמדי בואה לחופש הביתה, היתה אימה שואלת בפתח: “את עוד בתולה?” ורק מששמעה תשובה חיובית, היתה מקדמתה לשלום.

בקיצור אינך חייב לי מאום, אינני חייבת מאום, ואפילו הרגע המשותף (איך, מתי משותף?) לא סיפק אלא אוצר של זיכרון, שלא יעלה בדעת איש להתחלק בו. יורדים היינו מגיבעות־הכוכבים שלנו, עקלנים וקשי־עורף, נוגסים משהו, תמיד נוגסים: עשב או רצועת־סנדל. או סתם מחשבה. וחשבנו בעמום שאין בעולם פורנוגראפיה גרועה ממעשה־האהבה הנשוי, המכובד, בחדר השינה על מיפרשיו, מעשה אמבטיה וכתונת, וגרוע מכל, טבעות של זהב. זה, ורק זה, היה נלעג.

*

כשעברנו למשק, קיבלנו חדר, סנאית ואני, לפי שהיינו ידידות. בערב אנחנו יושבות בו ונחות. סנאית מסתרקת, מסתרקת, מסתרקת. באניצי שערה הבהיר מתפוגגים זיקי חשמל יבש. אחר כך היא מסובבת את בוהנה באוויר, כמציירת עיגולים־עיגולים, בתקווה נואשת להרזות את הקרסול. אחר כך תסתובב ודאי לפינה חשוכה ותעסוק בטקס הסודי של הסרת שערות. אם יש דבר שבעטיו מתה סנאית מבושה, הריהו עודף־השיער שבו נתקללה, על שפתה העליונה, על לחייה, על רגליה. כל־כך הרבה צריכה היא לעבוד, כדי לתקן את מהותה הנשית! סלילים וצבתות ומשחות וחזיות מיוחדות מן העיר. ואילו אני – חופפת ראש בכיור, מנגבת בחצאית, ורצה החוצה לראות מה נשמע. הקו הפחמי של פלומת שיער, היורד מעורפה של סנאית לעמקי גבה, מדהים אותי בכל ערב מחדש. והיא טורחת, טורחת במעשי־האשה – ובערב תהיה ודאי מוקפת נערים, מדברת לאט וקורצת מהר, ואני מביטה בה המומה, כמי שצופה בהצגה בלתי־צפויה.

אני קוראת עיתון.

“יהיו מאורעות בקנה־מידה גדול”, אני אומרת לה.

“את חושבת?”

“די ברור”.

“כדאי לך”, אומרת סנאית. “יובל ייפצע, ואת תטפלי בו, ותהיו נורא־נורא מאושרים, ונעמיד לכם חופה על – איך קוראים להם? קילשונים”.

סומק כבד עולה בתוכי. הלוא זה בעצם מה שאני רוצה. קל להיות אשה בעת מלחמה.

“מה לדעתך תהיה המלחמה הזאת?”, אני שואלת את סנאית.

“המון צרות”, היא מתקדרת. “מה דעתך?”

“תור של חוסר קמצנות”.

“כן”, היא אומרת. “אני מבינה”. ופתאום היא רחוקה, וזרה מאוד.

*

בחדר שלנו כתובות על הקיר. סנאית ואני כותבות בעיפרון, בלהיטות, ציטוטים ופתגמים וכל העולה על דעתנו.

מעל המיטה של סנאית: “בממלכת העיוורים – בעל העין האחת הוא מלך”.

ואצלי: “לא זכיתי באור מן ההפקר”.

אצל סנאית, בצרפתית: “מעל לכל – בלי להיטות”.

ואצלי – סווינברן: “מעודף אהבת חיים…” – שלושה בתים שלמים. האמנם אהבתי את סווינברן?…

היתה לי שם שגיאה בציטוט, ואודי המשכיל נטל עיפרון יום אחד, ותיקן, בהבעה של גועל־נפש אקאדמאי.

אצל סנאית:

ignonn, allons voir si la rose

ואצלי, רק כדי להרגיז:

Hypocrite lecteur, mon semblable, mon frère.

סנאית כתבה: חסכת גרוש, ביזבזת לירה. ועלי נחה רוח שטות יום אחד וכתבתי: קראו לי ישמעאל. סנאית לא זיהתה את הציטאטה, ואני הייתי בשמיים. בבוקר הייתי קמה, מביטה בכתובות שלנו, ושרה: “הוי איזה בוקר נפלא – א! הוי איזה יופי של יום!” ופעמים היה משיב לי קול הבאס הרוטן של יוסי מן המדור הסמוך: “יש לי מין רגש נפלא – ש – הכל כבר יילך לי היום!”

אבל יובל סבור, שאנחנו סתם מלכלכות את הקיר.

*

יוּבל: מונולוג של גבריות. צייד. סייר. פנים של בחור־ישיבה, יהודיים מאד. חזה ככלוב חם של עץ, שמשהו חי מכל חי תמיד מתחבט בו באי־מנוחה; צלעותיו מזדקרות בעת רחצה בוקרית מבעד לעור המתוח. המקום היחיד בגופו, שאינו שזוֹף כנחושת־קלל, הוא רצועה דקה תחת השעון. עֵר גם בשעה שהוא ישן. לא הפילו עליו מעולם תרדמה ולא הוציאו ממנו מעולם צלע. ידע איך לא להיות בארעי. כל שנה היתה לה מטרה. חייו היו בלוקים גדולים של בניין, וקופץ היה בזריזות מופלאה מבלוק גמור אל בלוק שיש לעשות. עינים ירוקות, שבעת כעס יורות זיק אור צהוב נוקב ממש כעיני נמר. ידיים שאינן מזלזלות. נהג בחסד. נחשב למ"ם בחסד. שיער שחור, בלתי מסופר, מאובק בדרך כלל. לפי שפוחד הוא פחד מוות מפני רופא השיניים, נרקבו מחצית שיניו ונשרו. קוראים לו “הקסם השחור”. יום הולדתו ויום הולדתי חלים יחד, בחורף. במזל דלי. החלטנו שנחוג.

את עברו של יובל לא ידעתי. מי רצה לדעת? הוא היה תופעה, כוח טבע, הקסם השחור, מדבר לאט בלא שיניים, בן עשר ברח מביתו, אומרים. לומד בעל־פה מאה קילומטרים של מפה. ישן בערסל בחוץ (שונא אוהלים). רואה בחושך. מרים חופן עפר, מריח, ויודע מאיזו פינה בארץ הביאוהו. ובכל זאת, ערב אחד:

“אני הכי קטן במשפחה. אבא שלי מת כשהייתי בן חמש. לא זוכר אותו אפילו.”

“מי גידל אותך?”

צוחק: “קרוקודילים”.

בעברו של יובל יש יאורים גדולים, ג’ונגלים שלא גולחו. מסוגל לאהבה ענקית, חקרנית ועוקרת הרים. יובל הוא יבשת גדולה כל כך, קרובה כל כך, שנקל לא להבחין בה בנוכחותו היומיומית. והרי כולנו גרים ביוּבל.

ומסוגל, אם לא יצליח, לטחון מים זמן רב.

*

אמי כותבת:

“פגשתי את ז’ורז’ט בולוס, את יודעת אשתו של אלברט בולוס, בעל חנות הסאניטאציה. זו שהולכת תמיד עם ממחטה קטנה תחת השעון. הציעה לי בסוד, שאם יתחיל משהו, אסתתר אצלם בקטמון. אמרתי לה, שאם יתחיל משהו, תוכל תמיד להסתתר אצלי ברחוב הסולל. אבל עברה בי צמרמורת. האם אין מי שילך לנציב העליון ויסביר לו בלשון פשוטה את העניין שלנו?”

פיסקה אחרונה זו סיפרתי לסנאית בסוד, ושתינו התפקענו מצחוק.

*

יובל ניסה לפתוח ערב אחד פתח לשיחה אישית.

“לא סובל את סנאית”, אמר.

“למה?”

“מזוייפת. את לא מרגישה? חוץ מזה, היא לובשת זהב”.

“איזה זהב?”

“לא שמת לב? גם כן אשה. יש לה איזו שרשרת של זהב. איך אפשר ללבוש זהב?”

אני מתנגדת:

“פשוט זרה, לא רגילה. בחורה טובה בסך הכל. אל תתאכזר”.

אבל יובל מאוכזב.

“את לא מבינה כלום”.

בפעם אחרת, ניסיתי אני לספר בזהירות ליובל:

“היה לי סבא לא־נורמלי. פעם נודע לו שגנבו לו מעיל, תיכף ומייד אמר ‘מפקיר’”.

“מדוע?” חוקר יובל.

“אינך מבין? הוא עושה את המעיל שלו הפקר, כדי שהגנב לא ייקרא גנב. שלא יחטא בגללו”.

יובל משתגע.

“הדתיים האלה יהרסו לנו פעם את הכל. מה יש כאן להפקיר? מי שגנב – גנב, וצריך לתת את הדין. ומי שהתקיף את האוטובוס בכביש צמח, גם כן צריך לתת את הדין. אולי סבא שלך היה אומר גם על זה ‘מפקיר’?”

“אולי”, אני אומרת, ועצוב לי. יובל רגיש לתמורה.

“הי, את”, הוא אומר, “קרוקודילית, את לא מבזה אותי קצת?”

"אני קורעת עינים לרווחה.

“אני מבזה אותך?”

“שאני לא יודע אנגלית ודברים”.

“השתגעת?”

“אני אומר לך שכן. סימכי עלי, יש לי חוש. ואם לא היום, שאני מ”ם־מ“ם שלך, אז פעם תבזי אותי”.

אינני מבינה שום דבר. אבל אין הוא מביט עוד לעברי אותו ערב. מפח־נפש.

*

“יובל, מה האמת בשמועה, שאנחנו עוברים צפונה?”

“אמת”.

“במיסגרת הנוכחית?” אני שואלת, וכוונתי: “התבוא איתנו?”

“פחות או יותר”.

אני שותקת, ויובל מסביר:

“אני מצידי ארצה לשמור על המיסגרת. כמו שאומרים, חיובי ורצוי”. אנו רובצים על גבעה; יותר נכון, אני רובצת אפרקדן, פני מוצלות תחת שיח קוצני כלשהו, ויובל יושב־למחצה, מסב־למחצה. למטה, לרגלי הגבעה, מכינים את המיטווח. קול הצחוק הזה של יוסי. גללי עיזים הוא צוחק. אפשר גם לא לראותם, פשוט לא להפנות את הראש לעברם, ולהסתגר בחופת השמים, שאין בה ענן. ריח הסלעים ומרגנית הבר, ריח רפואי כלשהו (סנאית אומרת שזה טוב לחפיפת שיער, מבהיר אותו, משמע) – ריח שמש, ריח חאקי, ריח עור וסנדלים.

יובל ממולל עשב, שבקצהו נוצת־שיבולת רכה. הוא מעביר אותה בזהירות־בזהירות על לחיי, על צווארי, והן נוהרות. ראשו מסתיר לי את השמים, וכולו עטור הילה שרבית חיוורת; כמו אבן שבמים, עיגולים־עיגולים של אור ובאמצעם ראשו האפל של יובל. עוד מעט ואימוג באור הזה. ראשו קרוב אלי עתה מאוד, אבל זה יותר מדי; יותר מן השיבולת הזאת לא אוכל להכיל עדיין. עיניו יותר מדי חזקות, מישירות. אימה נופלת עלי פן ייגע בי.

“הי”, אני אומרת בנימת־כיבושין.

הוא צוחק צחוק רם, וקם, חובט בירכי. מכה חזקה.

“יאללה, ילדה, קמנו”. ומייד הוא עומד ישר, ואני רבוצה עדיין לרגליו, והוא גבוה מכל גבוה, מגדל דק ורם, הרוח המזרחית כותבת אותיות משתנות־והולכות בשערו על המצב אי־שם למעלה, והוא שואג מפיסגת הגובה העצום הזה:

“אולי תגמרו שם סוף־סוף?”

*

טיפין־טיפין, כמלקוש, מעניין להרבה עניינים, התחיל המיקוש בסביבה. פעמיים התפוצץ מוקש בדרך העפר אל המשק, פעם אחת תחת מיכלית המים, ופעם מבלי שדרכו עליו, לפתע, בחצות הלילה, וכולנו נדרכנו עד אותה נקודה בה נהפך קול זר לאלימות בלתי־נסבלת באוזניך. הבנים יצאו אותו לילה – (ביטוי שהיה למושג: “הבנים יצאו”) – ואף אחת מאיתנו לא עצמה עין עד שנשמעו חוזרים, מלאי מריבות ובלתי מרוצים, עייפים ומאשימים זה את זה בחשכה ליד הצריפים, ויובל לא חזר כלל לפי שצריך היה לנסוע למיפקדה. התחלנו להכיר את טעמה של השותפות הטמאה, אותו קשר דו־חיים בין הורגים לנהרגים, מישהו אלמוני, שלא ידענו עליו מעולם, נעשה מרכז חיינו. הוא ארב לנו בין עצים; הוא היה מסוגל להתעלל בנו, לשנות סדרי חיינו, וגם אנו את סדרי חייו. הוא היה מכריע וקובע יותר מכל הידידים: “הוא” היה ברמה שווה עם הורים־מולידים.

בבנים הופיע איזה קוצר־רוח. רצו כבר למדוד כוחם מול הממשמש־ובא, ויראו מכך. עכשיו נוצרו כבר זוגות של ממש במחנה. לאה ויוסי דבקו זה בזו כאילו סערה דחפתם; אודי ה“משכיל” היה נעלם בלילות עם אחת מבנות המשק.

“יובל, הרגת כבר פעם בן־אדם?” מישהו מחציף בפה תם.

“אל תגרור את הרובה כמו שק”, משיב יובל בעיניים קרות. אחת מחברות המשק אינה עומדת במתח, כפי שמתלחשים בינינו (איזה מתח? עוד לא קרה כלום, והיא כבר) – ובולעת יותר מדי כדורים. מובילים אותה העירה לשטיפת קיבה. מקרה המעורר גלים של צחוק היסטרי בצריפים שלנו, ומקומם עלינו כל חברי המשק המחמירים.

*

אימי כותבת:

“ברוריה הלכה אתמול לבית השידור, כרגיל, והנה חייל מן הליגיון חוסם דרכה באמצע הסימטה ואומר לה: " יוּ נו קאם, יוּ גוֹ”. אומרת ברוריה: “אבל יש לי פאס”. אומר הליגיונר: “באס בטיח”. לבווינגראד אי־אפשר להיכנס ולא בריא להסתובב על־יד. פסקנו ללכת לאי.מ.ק.א לקונצרטים, אחרי שהיו כל מיני שמועות, ולמען האמת, לא נעים שם. לאשר לזר הכניסו סכין ברחוב הנסיכה מרי. את מרי סבידס שולחים לחוץ־לארץ. אני שמחה שאת מחוץ לירושלים".

ואני לא. דווקא למיקרא המכתב מתחשק לי פתאום להסתתר בבית־ההורים הבנוי אבן ולצאת מצריף רופף זה שתנים מייללים סביבו ומי יודע את המסתתר מאחריו. יש לי עתה לילות של פחד אמיתי. ולא לי בלבד. אף אחת מהבנות אינה יוצאת לסידוריה בלילה. מסתירות פחיות בחדר. אבל לאור היום הכל נמוג. הכל בהיר. הפחיות נעשות לבדיחה מבויישת – עד הערב.

*

הנה גם החדר שלנו, של סנאית ושלי. היא, בפשטות, קשה מספר אצטבאות בחבלים עבים ותלתה על הקיר. הרידרס־דייג’סטים הצבעוניים שלה משמחים את החדר. אצלי: שרכן על ניצוח, הינדמית, קאסירר, “מובנו של מובן”, ספרות קודרת שכבר איני קוראת בה ממילא. למה הבאתיה הנה? על הקיר (הוי מה שגיתי) תליתי פיקאסו אפל. לא טוב. לא מתאים בשום אופן לכאן, למרחב בהיר עפרי פתוח זה, לשיפולי האור הבהיר.

יובל מתפרקד על מיטתי בערב ומלגלג על הפיקאסואית. מזה שלושה ערבים הוא בא, ורובץ. מחייך, כאילו אין מתח. סנאית שאלה מייד אם להסתלק, והוא הביט בה בליגלוג בהיר ולא השיב, לפי שהיתה שקופה. עכשיו הוא כאן, וקולו יוצא לאט לקראתי, מגשש כמו יד. ראש שמחתי: לא השעה בה הוא מופיע בפתח, אלא הרגע השקט מאוד קודם־לכן, הרגע בו אני מחברת את תקע הקומקום החשמלי ומכינה בשלווה מכונפת את כוס הקפה שלו. אותו רגע אין רגלי נוגעות באדמה כלל. יודעת שעוד מעט יחזיק כוס זו בין כפותיים, ישתה כשהכפית תמיד בפנים (ילד) – ואין מלאכה קדושה מהכנת הקפה ליובל. פעם, אחרי צאתו, שתיתי את שאריות הקפה מכוסו, אבל שום נס לא קרה. ועכשיו הוא מלעיג על זו של פיקאסו.

“תראי איך שהיא יושבת. כבדה. מכוערת. כמו מורה בלי הומור. הורידי אותה, באמת, היא מסוגלת לעשות סיוטים”.

כבר התכוונתי להורידה, מזה כמה ימים, אבל עכשיו אי־אפשר. פני סמוקים.

“היא רכושנית”, אמרה סנאית, וקורצת את קריצתה המהירה. “לא תיפרד משום דבר. סוציאליסטית רכושנית”.

יובל צוחק.

כיוון שחברוּ נגדי (בגידה בזויה), שקעתי בספר. שלושה ימים ושלושה ערבים לא הרמתי את חוטמי ולא נשאתי עיני, ואטמתי עצמי גם כשבא יובל וישב לידי בחדר־האוכל, עד שקם במנוד כתף והלך, וכשנתקרר המזג ורציתי לגלגל שיחה בערב, עימו או עם סנאית, לא היתה סנאית בחדר. נדמה לי, שאז בדיוק הרתה ליובל. אלא שעד היום איני מסוגלת לחשוב בשקט על רגע זה.

*

האמנם קרה הכל תוך שבוע אחד? אותו שבוע אחרון נדחסו בנו מאורעות של שנים. שבוע טרוף־שינה וטרוט־עיניים. אותו ערב, שיחתי האחרונה עם יובל.

“הביטי. אני אתחתן עם סנאית. לא יכול אחרת, אבל אני בכלל לא בטוח, שאני כבר די מבוגר להיות אבא. אולי כולם חושבים ככה במצב כזה, לא יודע. אין את מי לשאול. בן־אדם, את רואה אותי מפרנס משפחה? ישר אשה וילד, ועוד עכשיו!”

שתקתי בעקשנות.

“אף אחד מאיתנו לא יודע בכלל מי יהיה ומי לא. זה לא הזמן, לא האישי ולא הכללי”.

“מה אתה מרגיש, יובל?”

הוא מחייך ועיניו כאתרוגים צהבהבים.

“אני אחיה, זה בטוח. ההוא עוד לא נולד.”

“זו גם ההרגשה שלי.”

הוא מביט בי בחיוך עקמומי:

“הגידי, איך הולך לך עם גברים?”

“מה זה משנה לך?”

“רוצה לדעת. האלכס ההוא עם המשקפיים, זה משהו רציני?”

הפניתי ראשי הצידה ולא יכולתי להשיב. הטיל בי אבן.

“הי, את!”

“אתה רוצה תשובה, יובל? י שאני מחבבת, בדרך כלל מחבב גם אותי”.

הוא הרצין.

“הרי תשובה נאה ומחונכת, ואני נזוף. בלתי־מספיק בשאלות אישיות. אבל אני שואל מפני שאני באמת רוצה שיהיה לך טוב. את צוחקת? כל הבנות שפה… ולך אני דואג כמו, לילדה קטנה. הן כולן תסתדרנה, פחות טוב, יותר טוב. את עושה רושם כאילו אין לך שום רצון להסתדר”.

“באמת אין לי”.

בסוף תלמדי גם את זה. אהבה פה, אהבה שם, בסוף תראי איך מתחתנים. אף פעם לא חשבתי שיקרה לי ככה".

הלכנו בכיוון הצריפים וידו רחוקה משלי. קר היה לי ולא רציתי לדבר. ממשפטו האחרון ביצבץ יובל חדש ובלתי־נעים, יובל שישחק קלפים בכל מוצאי שבת.

“את יודעת מה שמוצא חן בעיני אצל סנאית? דווקא זה שהיא מסרבת להפיל. לא לכל אחד יש כבוד כזה לחיים. שמעתי כבר על נשים שמפילות בקבלנות, פעם בשנה. והיא אמרה לי בפירוש, שזה רצח בעיניה. אני חייב להודות, שזה עשה עלי רושם גדול. את לא מוצאת שזה עצום? הגידי, באמת.”

תחושת האבסורד שבי מחלחלת בגרון והופכת להיות בחילה. סנאית זו, כבר שתי הפלות אחריה, שתיהן עוד בימי בית־הספר שלה בפאריס.

“הגידי, באמת”. האם חזר יובל על דבריו, או שמא רק ההד מענה אותי עכשיו עד כדי רצון לברוח מכל זה, הרחק, ולא לראות אף פעם את שניהם, שניתרגמו לי לכאב ולסלידה ולמפח־נפש ולמין בושה ורחמים, שאין לעמוד בהם?

“יפה מאוד”, אני אומרת בקול נמוך.

הוא השתהה, כמגשש עדיין באפלה, כמחפש תשובה שלא ניתנה. לבסוף נראה כמוותר, במין יאוש מודע, ישן, ויתורו של כבד־פה, קולו נעשה חם ופתוח.

“תשמעי – שתישני טוב ותהיי בריאה בשבילי מהר”.

“אתה תדאג לאשתך ולא לי”, הטחתי לעברו, והלכתי משם; אבל צחוקו הנמוך רדף אחרי, כאילו שלח יובל ידו אחרי. ואני ביזיתי ואהבתי.

*

כעבור כמה ימים נהרגה סנאית. כדור פגע בה בעת שנסעה באוטובוס דרך רמלה. הוריה, שלא יכלו לשאת את הבדידות בבית, עברו לביתה של קרובה אחת; מה גם שהעוזרת הערביה המבוהלת אספה כליה יום אחד, מילמלה משהו, ונעלמה. הזקנים, שלפתע הבחנתי בכל פגמיהם – ורידי־הדליות הנוראים שברגליה, הצוואר המחוטט שלו, – דמו עתה לבובות רכות, שיד בלתי־אמונה הלבישה באקראי. לא נותר בהם עוד כוח. רכים ואבלים פסעו בחדרים. תמהה הייתי על שמסוגלת היא להרים אגרטל ממקומו, כי ידה היתה רופסת ומשיית. נתנו לי בוקר אחד את המפתח, כדי שאציץ אם הכל בסדר; הודו בקולם הלבן כחרסינה, והלכו יד ביד אל ביתה של אותה קרובה, נקיים להפליא, במשקפי שמש כהים, תאומי אסון.

“קחי לך מה שאת רוצה מחפציה”.

מדדתי בהיסח הדעת אחת מן השמלות היקרות הללו, והסרתיה מייד. גם הקנאה נעלמה עתה כליל. היה לי חשבון מר, ולא היה עם מי לערכו. ועדיין עמד בי הצורך הזועם להישפט עימה.

לפני צאתי לירושלים, ביקשה אותי לאה, בלהיטות נכלמת, שאביא לה כמה מתחבושות הנשים היקרות הללו, שסנאית היתה מקבלת מחוץ־לארץ. חשקה נפשה במותרות. ארזתי אותן; נטלתי כמה תמרוקים לחלקם בין הבנות. לי לא נטלתי כלום. סנאית הביסה אותי כליל. המעגל הסגור, שבו חייתי, לא היה אלא אגודת־נערים סודית; והיא בידענותה הנשיית, הבלתי־טהורה, קרובה היתה לאמת יותר מכולנו.

רציתי את סנאית בחזרה. רציתי ללכת בדרך ארוכה, ללחום מלחמה קשה, ולהחזירה מן המקום שאליו לוּקחה. את סנאית המוכרת, בטרם היתה לרוח מרוחקת. רציתי לראות את החיוך השועלי, את הקריצה; לשמוע את הקול חסר־הנשימה; לראות את הרגל המתעמלת בעקשנות, כדי להרזות את הקרסול.

*

התגלגלו הדברים אותו יום שלא יכולתי לחזור למשק, ולמחרת כבר היה הכביש חסום. וכך נקלעתי למצור ירושלים, מסוגרת ובודדת, והטילו עלי תפקיד אחר, ולא הצטערתי. פעמים, בעת שינה טרופה, הייתי רואה את עצמי עולה ומטפסת על הגבעות שסביב המשק, רגלי בעופרת ואיני יכולה להתקדם כלל. היתה בזה גם תשוקה וגם סיוט. ומאז אותו יום בלא פסק־דין בביתה של סנאית, ידעתי: יקיצה אחת גדולה שהיתה נכונה לי – נדחתה, כנראה, לתמיד.

תוך יום, יומיים, התחילה המלחמה ממש, וביום הולדתי בחורף, שהיה גם יומו של יובל, שכחתי שיום הוא, כאילו נזרק הכל למדורה הכללית, ליום אחד ארוך ועצבני וחפוז, שכבר אינו מישור אלא מידרון, שכבר אין לך בו דבר, גם לא תמונה בלתי־מתאימה לתלותה על הקיר, גם לא קיר, ולו היה, כבר לא הייתי יודעת מה לכתוב.