האדמה העתיקה בשקט החמור, חרושת־רצונות אילמת; ההולכים בה בשורה, מהר וצפוף, נראים מרחוק כהרבה תצלומים מוקטנים של אותו דבר עצמו. חזרנו מן הסיור דוממים, מטורפים מאנרגיה בלומה. קודקודים מעופרים וזרועי עלווה דמו לאבנים שהצמיחו. אפשר היה לשכב שם ולמות וליהפך למהמורה שבשביל, פרעה אקראית שבטראסה. ענני ריח. אף הגה. שולי באר ונשימה מלחיתה, ואף הגה. יד נשרטת ומספיגה סימן אדום־כהה בתיחוח אבן־הסיד. משאבת הלב העקובה, ושוב נשימה צמאונית, חושקת וחוטפת אוויר לריאות. ריחות וריחות. שני עלים כהים מוטלים על העפעפיים מזה שעה, שעה וחצי, וקצותיהם צורבים. אחר כך נעשים העלים למטבעות. אחר כך הם מישקולות. אינך רואה עוד את הדרך, אלא את קצות נעליך.

ואחר כך, בבת אחת והחלטית, בולעים אותך העצים שבאו לקראתך, הילת־הירח נעלמת, והגעת: גוש האוהל בקוויו הישרים, מגעים מוכרים מלפני הסיור: שמיכה, סיגריה, כדור רך של גרביים נקיות, ריח שקים, אוויר דחוס קימעא בין יריעות מושפלות, והוא מעיד על שרב שהיה כאן. אפרקדן. לילה טוב. אני בבואי מפארן. אני בבואי מצידון. היום אני בבואי מן הגליל. לילה טוב.

הנהרה נמשכת בחוץ, על בימת השדה הריק, הכל אצור בה והכל עוד יקרה בה; וליבך מיוסר מתוגה לילית, כאילו הר שלם של מכשפות עט עליך בסתר, וכולך פתוח לכל, אין־אונים ומתפעם. כן לכל זה.

*

סנאית: הבחורה הזרה. עיניה עיני שועל. היגוייה צרפתי, והבנים נוהים אחריה. אבל אינם בטוחים שיודעים לנגן בסולמות שלה. הנזירות לימדוה לדבר בהיגוי צלול; אימה לימדה אותה הילכות כסיות. ובעצם, אינה יהודיה. אבל היא כאן. אמרה כן. לפעמים מתהדרת בזיוו של עולם שיש בו יערות, סוסי רכיבה, שמלות. בבואה אמרה מייד, שהוצגה בפני מלכת בריטניה. אבל היא כבר שזופה כמונו.

*

מיתאר־ארצך בחוּם־עתיק, שרוף, על גבי לבן כחלבון הביצה; ומה שמחוץ לגבולותיה, הרי אלה מיפלצות כגון רוחות בּוֹריאליות, דרקונים, ושאר מלאכים של גבול־עולם. לצאת מי רצה? הלב הנזירי, השקדן, הזהיר תמיד שלא להרחיק לכת על פני המפה, שלא לצאת את גבול הים האחרון, ולעבוד איש כדתו בצנעת הגפן, גבעת הצאן, טעם המים העתיקים, זיעתו האיטית של כד שבחדר, היבושת בנקיקי האבן. היינו חצר מרובעת וסגורה, שהדי־עולם מגיעים אליה לעיתים כנגוהות שריפה רחוקה.

ככל שהיינו יותר נגד, יותר היינו.

*

גילגלתי אותה מחשבה פעם בשעת ארוחה, וסנאית עיוותה פניה ואמרה: “אבל את באמת חכמה”. פיה מחניף ועיניה עוינות. סנאית לא יכלה לשאת חיפושים. דרוש היה לה הביטחון הגמור של סדר־יום, סדר־שנה. כל תאבון־חייה מותנה היה בקביעותם. פניה המנומשים, עיניה מלאות החן השועלי, כובד גופה, – כל אלה היו אוזן גדולה אחת, הכרויה היטב לסביבה המיידית.

קינאתי בה על הקלות בה קורים תמיד עסקי אהבים לה ולידה, ואילו היא נתקנאה בי – כך אמרה – על שום התמימות. לא פעם, בעת רוגזה, נראתה לי מזווית־העין נאפופית רגילה שרגליה שמנות, ובשל רגליה אלו בלבד כבר פסולה היא לנבואה; והיא ראתה בי את טירוף האתיקה היהודית: מפליגה מעבר לחיים, פסולה לאהבות. בשעות רוגז נפערה תמיד התהום במקום הבלתי־צפוי ביותר, – באוהל שלנו, במשאית חוזרת מן השדה. היא – בגדים נאים לה בבית, ובכלל בית שיש בו עושר, שיש בו מנוחת חיים פורחת לאט – ואני, הכהה, הרזה, נוגסת פרקי אצבעותי לרגעים על שום שבגדי לא היו קיימים, וביתי לא עושר בו ולא חיי שלווה, ואבי משתחווה בפני כל הבריות כאילו היה מלצר, – ואני הייתי זו שקמה לעתים עם שחר לעמוד בחלון החמסיני ולספוג אופק מלא. כולו מסכים עם עיני. כולו בית. ואז מה סנאית, כאבק.

“הלובן של עיניך כחול לגמרי בבוקר”, מתעוררת סנאית ומחפשת את החיוך שלי. “פשוט מפחיד. כמו כלב צעיר”.

אם לא אחייך אליה, אתאכזר.

הלכתי למיטבח לקלוף את הר הירקות. חיים שנעו בסימן מישקולות כבדים: רובה, טראקטור, חמש האלונקות בפינת המחסן, דוּד־מיטבח, גופו של זולת. כבד ונאמן.

יוסי, שחזהו וזרועותיו וכתפיו מכוסים פרווה דובית, חשוף עד מותן, מזוקן, מיטפחת פיראטית אדומה קשורה לראשו, הדליק את התנור הנהמני כשהוא מזמר בקול את האַריה של ראדאמס, ומזייף. ארגזי הירקות עמדו פתוחים, שוק־הבקר הגדולה נגררה מן הקירור על אונקלה, ריח של הקפה שטרם נשתה סימרר בגרונות חודים דקים של תשוקה. משהו נדרש, ומייד.

סכין־הקילוף בידי, שרתי לעבר יוסי:

“ריטורנו וינצ’יטור!”.

והוא באמות־ידיו הפרוותיות, חיבק מותני בימין ואת שוק הבקר בשמאל, ובין הארגזים יצאנו במחול־היתקלויות. תמיד חשבתי את וֶרדי לקצב. יוסי חבט במה שהיה פעם בהמה איטית לועסת.

טיפות זוהמה דבקו בזרוע השעירה.

“אכלת פעם בן־אדם?”

“אני מסוגל. מבטיח לך שאני מסוגל”.

הדלת חרקה, נכנסה סנאית ומסרק בידה.

“אתם נורא מוסיקאליים”.

יוסי אמר:

“יפהפיה נרדמת, תמזגי קפה”.

“הדוּד כבד”, אמרה סנאית, וישבה ליד השולחן להרחיק את פלח־הבצל מצלחתה.

שתינו שלושתנו, בגמיעות גדולות. אבל כבר היתה דומיה.

*

יכולנו לתאר לעצמנו אלף־ואחד אירועי אהבה, בעת פיצוח גרעינים לשעת להיטות ריקה. האמת היתה אחרת: גוף מוגמר, שכבר יש עליו חותם. בכמה מאיתנו (לו ידענו!) היה חותם המוות העתיד לבוא מהר מאוד. באחרים חותמים אחרים: לאה, למשל שהתקפת לב עתידה לעשותה לאשה זקנה, שערה שיבה, תוך פחות משנה. או עודד שתוך שנים אחדות יסתבך במעילה, בגירושין, בשערוריה כלשהי. כל זה היה בודאי טמון בנו באיזה מקום, עם הילדים שהיינו עתידים ללדת, ואולי ילדיהם של אלה; באותה הצטלבות זמן ומקום, שבה היינו בני שבע־עשרה, צנומים, קנטרנים, סנטנים, צחקנים, רעים. החצר שלנו דמתה לפקעת חוטים, לכוורת סגורה שהכל בה, הכל נהיה בדברה ומתוכה; אלף־ואחד יחסים בין הולך בלילה לירח, בין איש לאומץ שלו, או אולי לפחד שלו, בן מי שפיקד למי שנתפקד (מרחק מבט קצר ותכליתי); בין לפיד ביד נרגשת לשבועה לנאום לקור־כלבים לתנ"ך לגשם לאבנים המיודות לכובש הבריטי לטעם בחינות הבגרות שטרם מחינו מעל פינו. הכל מכונס, צפוף ונעול. ומה שבחוץ (קולנוע, הורים, לימודים, קונצרטים) הכל בחלל החיצון. מעולם לא היה הכאן־והעכשיו חריף יותר. אלה שמתו, נשארו בני שבע־עשרה, בני שמונה־עשרה. אלה שיצאו בשלום, כנחשים שהשילו עורם, נפרדו מעל עצמם באותה נקודה של כאן־ועכשיו. הצומת היה בגיל שבע־עשרה. כעבור שנים, יכול היית ללכת בשדה וללקט את הדיוקנאות שנתרוקנו. גם את דיוקנך־שלך. תם ורזה ווכחן.

ומשום־מה תמיד היתה גבעת־כוכבים, וריח קוצים יבש, ומישהו שמח המלקט עשבים משיער מישהי; לומדים להגיד בטבעיות מילים כמו צואר, מלה נוראה כמו נשיקה; והבוז לאימהותינו המבוהלות, לידיהן הרכות ממישחה, למיטתן הכבודה והאיטית, המזכירה משום־מה ספינת־מיפרשים חשובה. תור הבוסר קדם לתור החושניות; קדמה גאווה לתשוקה. סיפרה לי לאה, שמדי בואה לחופש הביתה, היתה אימה שואלת בפתח: “את עוד בתולה?” ורק מששמעה תשובה חיובית, היתה מקדמתה לשלום.

בקיצור אינך חייב לי מאום, אינני חייבת מאום, ואפילו הרגע המשותף (איך, מתי משותף?) לא סיפק אלא אוצר של זיכרון, שלא יעלה בדעת איש להתחלק בו. יורדים היינו מגיבעות־הכוכבים שלנו, עקלנים וקשי־עורף, נוגסים משהו, תמיד נוגסים: עשב או רצועת־סנדל. או סתם מחשבה. וחשבנו בעמום שאין בעולם פורנוגראפיה גרועה ממעשה־האהבה הנשוי, המכובד, בחדר השינה על מיפרשיו, מעשה אמבטיה וכתונת, וגרוע מכל, טבעות של זהב. זה, ורק זה, היה נלעג.

*

כשעברנו למשק, קיבלנו חדר, סנאית ואני, לפי שהיינו ידידות. בערב אנחנו יושבות בו ונחות. סנאית מסתרקת, מסתרקת, מסתרקת. באניצי שערה הבהיר מתפוגגים זיקי חשמל יבש. אחר כך היא מסובבת את בוהנה באוויר, כמציירת עיגולים־עיגולים, בתקווה נואשת להרזות את הקרסול. אחר כך תסתובב ודאי לפינה חשוכה ותעסוק בטקס הסודי של הסרת שערות. אם יש דבר שבעטיו מתה סנאית מבושה, הריהו עודף־השיער שבו נתקללה, על שפתה העליונה, על לחייה, על רגליה. כל־כך הרבה צריכה היא לעבוד, כדי לתקן את מהותה הנשית! סלילים וצבתות ומשחות וחזיות מיוחדות מן העיר. ואילו אני – חופפת ראש בכיור, מנגבת בחצאית, ורצה החוצה לראות מה נשמע. הקו הפחמי של פלומת שיער, היורד מעורפה של סנאית לעמקי גבה, מדהים אותי בכל ערב מחדש. והיא טורחת, טורחת במעשי־האשה – ובערב תהיה ודאי מוקפת נערים, מדברת לאט וקורצת מהר, ואני מביטה בה המומה, כמי שצופה בהצגה בלתי־צפויה.

אני קוראת עיתון.

“יהיו מאורעות בקנה־מידה גדול”, אני אומרת לה.

“את חושבת?”

“די ברור”.

“כדאי לך”, אומרת סנאית. “יובל ייפצע, ואת תטפלי בו, ותהיו נורא־נורא מאושרים, ונעמיד לכם חופה על – איך קוראים להם? קילשונים”.

סומק כבד עולה בתוכי. הלוא זה בעצם מה שאני רוצה. קל להיות אשה בעת מלחמה.

“מה לדעתך תהיה המלחמה הזאת?”, אני שואלת את סנאית.

“המון צרות”, היא מתקדרת. “מה דעתך?”

“תור של חוסר קמצנות”.

“כן”, היא אומרת. “אני מבינה”. ופתאום היא רחוקה, וזרה מאוד.

*

בחדר שלנו כתובות על הקיר. סנאית ואני כותבות בעיפרון, בלהיטות, ציטוטים ופתגמים וכל העולה על דעתנו.

מעל המיטה של סנאית: “בממלכת העיוורים – בעל העין האחת הוא מלך”.

ואצלי: “לא זכיתי באור מן ההפקר”.

אצל סנאית, בצרפתית: “מעל לכל – בלי להיטות”.

ואצלי – סווינברן: “מעודף אהבת חיים…” – שלושה בתים שלמים. האמנם אהבתי את סווינברן?…

היתה לי שם שגיאה בציטוט, ואודי המשכיל נטל עיפרון יום אחד, ותיקן, בהבעה של גועל־נפש אקאדמאי.

אצל סנאית:

ignonn, allons voir si la rose

ואצלי, רק כדי להרגיז:

Hypocrite lecteur, mon semblable, mon frère.

סנאית כתבה: חסכת גרוש, ביזבזת לירה. ועלי נחה רוח שטות יום אחד וכתבתי: קראו לי ישמעאל. סנאית לא זיהתה את הציטאטה, ואני הייתי בשמיים. בבוקר הייתי קמה, מביטה בכתובות שלנו, ושרה: “הוי איזה בוקר נפלא – א! הוי איזה יופי של יום!” ופעמים היה משיב לי קול הבאס הרוטן של יוסי מן המדור הסמוך: “יש לי מין רגש נפלא – ש – הכל כבר יילך לי היום!”

אבל יובל סבור, שאנחנו סתם מלכלכות את הקיר.

*

יוּבל: מונולוג של גבריות. צייד. סייר. פנים של בחור־ישיבה, יהודיים מאד. חזה ככלוב חם של עץ, שמשהו חי מכל חי תמיד מתחבט בו באי־מנוחה; צלעותיו מזדקרות בעת רחצה בוקרית מבעד לעור המתוח. המקום היחיד בגופו, שאינו שזוֹף כנחושת־קלל, הוא רצועה דקה תחת השעון. עֵר גם בשעה שהוא ישן. לא הפילו עליו מעולם תרדמה ולא הוציאו ממנו מעולם צלע. ידע איך לא להיות בארעי. כל שנה היתה לה מטרה. חייו היו בלוקים גדולים של בניין, וקופץ היה בזריזות מופלאה מבלוק גמור אל בלוק שיש לעשות. עינים ירוקות, שבעת כעס יורות זיק אור צהוב נוקב ממש כעיני נמר. ידיים שאינן מזלזלות. נהג בחסד. נחשב למ"ם בחסד. שיער שחור, בלתי מסופר, מאובק בדרך כלל. לפי שפוחד הוא פחד מוות מפני רופא השיניים, נרקבו מחצית שיניו ונשרו. קוראים לו “הקסם השחור”. יום הולדתו ויום הולדתי חלים יחד, בחורף. במזל דלי. החלטנו שנחוג.

את עברו של יובל לא ידעתי. מי רצה לדעת? הוא היה תופעה, כוח טבע, הקסם השחור, מדבר לאט בלא שיניים, בן עשר ברח מביתו, אומרים. לומד בעל־פה מאה קילומטרים של מפה. ישן בערסל בחוץ (שונא אוהלים). רואה בחושך. מרים חופן עפר, מריח, ויודע מאיזו פינה בארץ הביאוהו. ובכל זאת, ערב אחד:

“אני הכי קטן במשפחה. אבא שלי מת כשהייתי בן חמש. לא זוכר אותו אפילו.”

“מי גידל אותך?”

צוחק: “קרוקודילים”.

בעברו של יובל יש יאורים גדולים, ג’ונגלים שלא גולחו. מסוגל לאהבה ענקית, חקרנית ועוקרת הרים. יובל הוא יבשת גדולה כל כך, קרובה כל כך, שנקל לא להבחין בה בנוכחותו היומיומית. והרי כולנו גרים ביוּבל.

ומסוגל, אם לא יצליח, לטחון מים זמן רב.

*

אמי כותבת:

“פגשתי את ז’ורז’ט בולוס, את יודעת אשתו של אלברט בולוס, בעל חנות הסאניטאציה. זו שהולכת תמיד עם ממחטה קטנה תחת השעון. הציעה לי בסוד, שאם יתחיל משהו, אסתתר אצלם בקטמון. אמרתי לה, שאם יתחיל משהו, תוכל תמיד להסתתר אצלי ברחוב הסולל. אבל עברה בי צמרמורת. האם אין מי שילך לנציב העליון ויסביר לו בלשון פשוטה את העניין שלנו?”

פיסקה אחרונה זו סיפרתי לסנאית בסוד, ושתינו התפקענו מצחוק.

*

יובל ניסה לפתוח ערב אחד פתח לשיחה אישית.

“לא סובל את סנאית”, אמר.

“למה?”

“מזוייפת. את לא מרגישה? חוץ מזה, היא לובשת זהב”.

“איזה זהב?”

“לא שמת לב? גם כן אשה. יש לה איזו שרשרת של זהב. איך אפשר ללבוש זהב?”

אני מתנגדת:

“פשוט זרה, לא רגילה. בחורה טובה בסך הכל. אל תתאכזר”.

אבל יובל מאוכזב.

“את לא מבינה כלום”.

בפעם אחרת, ניסיתי אני לספר בזהירות ליובל:

“היה לי סבא לא־נורמלי. פעם נודע לו שגנבו לו מעיל, תיכף ומייד אמר ‘מפקיר’”.

“מדוע?” חוקר יובל.

“אינך מבין? הוא עושה את המעיל שלו הפקר, כדי שהגנב לא ייקרא גנב. שלא יחטא בגללו”.

יובל משתגע.

“הדתיים האלה יהרסו לנו פעם את הכל. מה יש כאן להפקיר? מי שגנב – גנב, וצריך לתת את הדין. ומי שהתקיף את האוטובוס בכביש צמח, גם כן צריך לתת את הדין. אולי סבא שלך היה אומר גם על זה ‘מפקיר’?”

“אולי”, אני אומרת, ועצוב לי. יובל רגיש לתמורה.

“הי, את”, הוא אומר, “קרוקודילית, את לא מבזה אותי קצת?”

"אני קורעת עינים לרווחה.

“אני מבזה אותך?”

“שאני לא יודע אנגלית ודברים”.

“השתגעת?”

“אני אומר לך שכן. סימכי עלי, יש לי חוש. ואם לא היום, שאני מ”ם־מ“ם שלך, אז פעם תבזי אותי”.

אינני מבינה שום דבר. אבל אין הוא מביט עוד לעברי אותו ערב. מפח־נפש.

*

“יובל, מה האמת בשמועה, שאנחנו עוברים צפונה?”

“אמת”.

“במיסגרת הנוכחית?” אני שואלת, וכוונתי: “התבוא איתנו?”

“פחות או יותר”.

אני שותקת, ויובל מסביר:

“אני מצידי ארצה לשמור על המיסגרת. כמו שאומרים, חיובי ורצוי”. אנו רובצים על גבעה; יותר נכון, אני רובצת אפרקדן, פני מוצלות תחת שיח קוצני כלשהו, ויובל יושב־למחצה, מסב־למחצה. למטה, לרגלי הגבעה, מכינים את המיטווח. קול הצחוק הזה של יוסי. גללי עיזים הוא צוחק. אפשר גם לא לראותם, פשוט לא להפנות את הראש לעברם, ולהסתגר בחופת השמים, שאין בה ענן. ריח הסלעים ומרגנית הבר, ריח רפואי כלשהו (סנאית אומרת שזה טוב לחפיפת שיער, מבהיר אותו, משמע) – ריח שמש, ריח חאקי, ריח עור וסנדלים.

יובל ממולל עשב, שבקצהו נוצת־שיבולת רכה. הוא מעביר אותה בזהירות־בזהירות על לחיי, על צווארי, והן נוהרות. ראשו מסתיר לי את השמים, וכולו עטור הילה שרבית חיוורת; כמו אבן שבמים, עיגולים־עיגולים של אור ובאמצעם ראשו האפל של יובל. עוד מעט ואימוג באור הזה. ראשו קרוב אלי עתה מאוד, אבל זה יותר מדי; יותר מן השיבולת הזאת לא אוכל להכיל עדיין. עיניו יותר מדי חזקות, מישירות. אימה נופלת עלי פן ייגע בי.

“הי”, אני אומרת בנימת־כיבושין.

הוא צוחק צחוק רם, וקם, חובט בירכי. מכה חזקה.

“יאללה, ילדה, קמנו”. ומייד הוא עומד ישר, ואני רבוצה עדיין לרגליו, והוא גבוה מכל גבוה, מגדל דק ורם, הרוח המזרחית כותבת אותיות משתנות־והולכות בשערו על המצב אי־שם למעלה, והוא שואג מפיסגת הגובה העצום הזה:

“אולי תגמרו שם סוף־סוף?”

*

טיפין־טיפין, כמלקוש, מעניין להרבה עניינים, התחיל המיקוש בסביבה. פעמיים התפוצץ מוקש בדרך העפר אל המשק, פעם אחת תחת מיכלית המים, ופעם מבלי שדרכו עליו, לפתע, בחצות הלילה, וכולנו נדרכנו עד אותה נקודה בה נהפך קול זר לאלימות בלתי־נסבלת באוזניך. הבנים יצאו אותו לילה – (ביטוי שהיה למושג: “הבנים יצאו”) – ואף אחת מאיתנו לא עצמה עין עד שנשמעו חוזרים, מלאי מריבות ובלתי מרוצים, עייפים ומאשימים זה את זה בחשכה ליד הצריפים, ויובל לא חזר כלל לפי שצריך היה לנסוע למיפקדה. התחלנו להכיר את טעמה של השותפות הטמאה, אותו קשר דו־חיים בין הורגים לנהרגים, מישהו אלמוני, שלא ידענו עליו מעולם, נעשה מרכז חיינו. הוא ארב לנו בין עצים; הוא היה מסוגל להתעלל בנו, לשנות סדרי חיינו, וגם אנו את סדרי חייו. הוא היה מכריע וקובע יותר מכל הידידים: “הוא” היה ברמה שווה עם הורים־מולידים.

בבנים הופיע איזה קוצר־רוח. רצו כבר למדוד כוחם מול הממשמש־ובא, ויראו מכך. עכשיו נוצרו כבר זוגות של ממש במחנה. לאה ויוסי דבקו זה בזו כאילו סערה דחפתם; אודי ה“משכיל” היה נעלם בלילות עם אחת מבנות המשק.

“יובל, הרגת כבר פעם בן־אדם?” מישהו מחציף בפה תם.

“אל תגרור את הרובה כמו שק”, משיב יובל בעיניים קרות. אחת מחברות המשק אינה עומדת במתח, כפי שמתלחשים בינינו (איזה מתח? עוד לא קרה כלום, והיא כבר) – ובולעת יותר מדי כדורים. מובילים אותה העירה לשטיפת קיבה. מקרה המעורר גלים של צחוק היסטרי בצריפים שלנו, ומקומם עלינו כל חברי המשק המחמירים.

*

אימי כותבת:

“ברוריה הלכה אתמול לבית השידור, כרגיל, והנה חייל מן הליגיון חוסם דרכה באמצע הסימטה ואומר לה: " יוּ נו קאם, יוּ גוֹ”. אומרת ברוריה: “אבל יש לי פאס”. אומר הליגיונר: “באס בטיח”. לבווינגראד אי־אפשר להיכנס ולא בריא להסתובב על־יד. פסקנו ללכת לאי.מ.ק.א לקונצרטים, אחרי שהיו כל מיני שמועות, ולמען האמת, לא נעים שם. לאשר לזר הכניסו סכין ברחוב הנסיכה מרי. את מרי סבידס שולחים לחוץ־לארץ. אני שמחה שאת מחוץ לירושלים".

ואני לא. דווקא למיקרא המכתב מתחשק לי פתאום להסתתר בבית־ההורים הבנוי אבן ולצאת מצריף רופף זה שתנים מייללים סביבו ומי יודע את המסתתר מאחריו. יש לי עתה לילות של פחד אמיתי. ולא לי בלבד. אף אחת מהבנות אינה יוצאת לסידוריה בלילה. מסתירות פחיות בחדר. אבל לאור היום הכל נמוג. הכל בהיר. הפחיות נעשות לבדיחה מבויישת – עד הערב.

*

הנה גם החדר שלנו, של סנאית ושלי. היא, בפשטות, קשה מספר אצטבאות בחבלים עבים ותלתה על הקיר. הרידרס־דייג’סטים הצבעוניים שלה משמחים את החדר. אצלי: שרכן על ניצוח, הינדמית, קאסירר, “מובנו של מובן”, ספרות קודרת שכבר איני קוראת בה ממילא. למה הבאתיה הנה? על הקיר (הוי מה שגיתי) תליתי פיקאסו אפל. לא טוב. לא מתאים בשום אופן לכאן, למרחב בהיר עפרי פתוח זה, לשיפולי האור הבהיר.

יובל מתפרקד על מיטתי בערב ומלגלג על הפיקאסואית. מזה שלושה ערבים הוא בא, ורובץ. מחייך, כאילו אין מתח. סנאית שאלה מייד אם להסתלק, והוא הביט בה בליגלוג בהיר ולא השיב, לפי שהיתה שקופה. עכשיו הוא כאן, וקולו יוצא לאט לקראתי, מגשש כמו יד. ראש שמחתי: לא השעה בה הוא מופיע בפתח, אלא הרגע השקט מאוד קודם־לכן, הרגע בו אני מחברת את תקע הקומקום החשמלי ומכינה בשלווה מכונפת את כוס הקפה שלו. אותו רגע אין רגלי נוגעות באדמה כלל. יודעת שעוד מעט יחזיק כוס זו בין כפותיים, ישתה כשהכפית תמיד בפנים (ילד) – ואין מלאכה קדושה מהכנת הקפה ליובל. פעם, אחרי צאתו, שתיתי את שאריות הקפה מכוסו, אבל שום נס לא קרה. ועכשיו הוא מלעיג על זו של פיקאסו.

“תראי איך שהיא יושבת. כבדה. מכוערת. כמו מורה בלי הומור. הורידי אותה, באמת, היא מסוגלת לעשות סיוטים”.

כבר התכוונתי להורידה, מזה כמה ימים, אבל עכשיו אי־אפשר. פני סמוקים.

“היא רכושנית”, אמרה סנאית, וקורצת את קריצתה המהירה. “לא תיפרד משום דבר. סוציאליסטית רכושנית”.

יובל צוחק.

כיוון שחברוּ נגדי (בגידה בזויה), שקעתי בספר. שלושה ימים ושלושה ערבים לא הרמתי את חוטמי ולא נשאתי עיני, ואטמתי עצמי גם כשבא יובל וישב לידי בחדר־האוכל, עד שקם במנוד כתף והלך, וכשנתקרר המזג ורציתי לגלגל שיחה בערב, עימו או עם סנאית, לא היתה סנאית בחדר. נדמה לי, שאז בדיוק הרתה ליובל. אלא שעד היום איני מסוגלת לחשוב בשקט על רגע זה.

*

האמנם קרה הכל תוך שבוע אחד? אותו שבוע אחרון נדחסו בנו מאורעות של שנים. שבוע טרוף־שינה וטרוט־עיניים. אותו ערב, שיחתי האחרונה עם יובל.

“הביטי. אני אתחתן עם סנאית. לא יכול אחרת, אבל אני בכלל לא בטוח, שאני כבר די מבוגר להיות אבא. אולי כולם חושבים ככה במצב כזה, לא יודע. אין את מי לשאול. בן־אדם, את רואה אותי מפרנס משפחה? ישר אשה וילד, ועוד עכשיו!”

שתקתי בעקשנות.

“אף אחד מאיתנו לא יודע בכלל מי יהיה ומי לא. זה לא הזמן, לא האישי ולא הכללי”.

“מה אתה מרגיש, יובל?”

הוא מחייך ועיניו כאתרוגים צהבהבים.

“אני אחיה, זה בטוח. ההוא עוד לא נולד.”

“זו גם ההרגשה שלי.”

הוא מביט בי בחיוך עקמומי:

“הגידי, איך הולך לך עם גברים?”

“מה זה משנה לך?”

“רוצה לדעת. האלכס ההוא עם המשקפיים, זה משהו רציני?”

הפניתי ראשי הצידה ולא יכולתי להשיב. הטיל בי אבן.

“הי, את!”

“אתה רוצה תשובה, יובל? י שאני מחבבת, בדרך כלל מחבב גם אותי”.

הוא הרצין.

“הרי תשובה נאה ומחונכת, ואני נזוף. בלתי־מספיק בשאלות אישיות. אבל אני שואל מפני שאני באמת רוצה שיהיה לך טוב. את צוחקת? כל הבנות שפה… ולך אני דואג כמו, לילדה קטנה. הן כולן תסתדרנה, פחות טוב, יותר טוב. את עושה רושם כאילו אין לך שום רצון להסתדר”.

“באמת אין לי”.

בסוף תלמדי גם את זה. אהבה פה, אהבה שם, בסוף תראי איך מתחתנים. אף פעם לא חשבתי שיקרה לי ככה".

הלכנו בכיוון הצריפים וידו רחוקה משלי. קר היה לי ולא רציתי לדבר. ממשפטו האחרון ביצבץ יובל חדש ובלתי־נעים, יובל שישחק קלפים בכל מוצאי שבת.

“את יודעת מה שמוצא חן בעיני אצל סנאית? דווקא זה שהיא מסרבת להפיל. לא לכל אחד יש כבוד כזה לחיים. שמעתי כבר על נשים שמפילות בקבלנות, פעם בשנה. והיא אמרה לי בפירוש, שזה רצח בעיניה. אני חייב להודות, שזה עשה עלי רושם גדול. את לא מוצאת שזה עצום? הגידי, באמת.”

תחושת האבסורד שבי מחלחלת בגרון והופכת להיות בחילה. סנאית זו, כבר שתי הפלות אחריה, שתיהן עוד בימי בית־הספר שלה בפאריס.

“הגידי, באמת”. האם חזר יובל על דבריו, או שמא רק ההד מענה אותי עכשיו עד כדי רצון לברוח מכל זה, הרחק, ולא לראות אף פעם את שניהם, שניתרגמו לי לכאב ולסלידה ולמפח־נפש ולמין בושה ורחמים, שאין לעמוד בהם?

“יפה מאוד”, אני אומרת בקול נמוך.

הוא השתהה, כמגשש עדיין באפלה, כמחפש תשובה שלא ניתנה. לבסוף נראה כמוותר, במין יאוש מודע, ישן, ויתורו של כבד־פה, קולו נעשה חם ופתוח.

“תשמעי – שתישני טוב ותהיי בריאה בשבילי מהר”.

“אתה תדאג לאשתך ולא לי”, הטחתי לעברו, והלכתי משם; אבל צחוקו הנמוך רדף אחרי, כאילו שלח יובל ידו אחרי. ואני ביזיתי ואהבתי.

*

כעבור כמה ימים נהרגה סנאית. כדור פגע בה בעת שנסעה באוטובוס דרך רמלה. הוריה, שלא יכלו לשאת את הבדידות בבית, עברו לביתה של קרובה אחת; מה גם שהעוזרת הערביה המבוהלת אספה כליה יום אחד, מילמלה משהו, ונעלמה. הזקנים, שלפתע הבחנתי בכל פגמיהם – ורידי־הדליות הנוראים שברגליה, הצוואר המחוטט שלו, – דמו עתה לבובות רכות, שיד בלתי־אמונה הלבישה באקראי. לא נותר בהם עוד כוח. רכים ואבלים פסעו בחדרים. תמהה הייתי על שמסוגלת היא להרים אגרטל ממקומו, כי ידה היתה רופסת ומשיית. נתנו לי בוקר אחד את המפתח, כדי שאציץ אם הכל בסדר; הודו בקולם הלבן כחרסינה, והלכו יד ביד אל ביתה של אותה קרובה, נקיים להפליא, במשקפי שמש כהים, תאומי אסון.

“קחי לך מה שאת רוצה מחפציה”.

מדדתי בהיסח הדעת אחת מן השמלות היקרות הללו, והסרתיה מייד. גם הקנאה נעלמה עתה כליל. היה לי חשבון מר, ולא היה עם מי לערכו. ועדיין עמד בי הצורך הזועם להישפט עימה.

לפני צאתי לירושלים, ביקשה אותי לאה, בלהיטות נכלמת, שאביא לה כמה מתחבושות הנשים היקרות הללו, שסנאית היתה מקבלת מחוץ־לארץ. חשקה נפשה במותרות. ארזתי אותן; נטלתי כמה תמרוקים לחלקם בין הבנות. לי לא נטלתי כלום. סנאית הביסה אותי כליל. המעגל הסגור, שבו חייתי, לא היה אלא אגודת־נערים סודית; והיא בידענותה הנשיית, הבלתי־טהורה, קרובה היתה לאמת יותר מכולנו.

רציתי את סנאית בחזרה. רציתי ללכת בדרך ארוכה, ללחום מלחמה קשה, ולהחזירה מן המקום שאליו לוּקחה. את סנאית המוכרת, בטרם היתה לרוח מרוחקת. רציתי לראות את החיוך השועלי, את הקריצה; לשמוע את הקול חסר־הנשימה; לראות את הרגל המתעמלת בעקשנות, כדי להרזות את הקרסול.

*

התגלגלו הדברים אותו יום שלא יכולתי לחזור למשק, ולמחרת כבר היה הכביש חסום. וכך נקלעתי למצור ירושלים, מסוגרת ובודדת, והטילו עלי תפקיד אחר, ולא הצטערתי. פעמים, בעת שינה טרופה, הייתי רואה את עצמי עולה ומטפסת על הגבעות שסביב המשק, רגלי בעופרת ואיני יכולה להתקדם כלל. היתה בזה גם תשוקה וגם סיוט. ומאז אותו יום בלא פסק־דין בביתה של סנאית, ידעתי: יקיצה אחת גדולה שהיתה נכונה לי – נדחתה, כנראה, לתמיד.

תוך יום, יומיים, התחילה המלחמה ממש, וביום הולדתי בחורף, שהיה גם יומו של יובל, שכחתי שיום הוא, כאילו נזרק הכל למדורה הכללית, ליום אחד ארוך ועצבני וחפוז, שכבר אינו מישור אלא מידרון, שכבר אין לך בו דבר, גם לא תמונה בלתי־מתאימה לתלותה על הקיר, גם לא קיר, ולו היה, כבר לא הייתי יודעת מה לכתוב.

בקאמפוקולוניו היה ז’נדראם גבוה מאוד מגיח מן הערפל ומודיע לפונים לעבר הגבול השווייצרי שלא ידוע עדיין אם יהיה מעבר בֶּרְנינה פתוח לתנועה או לאו. רובם היו יוצאים מן המכוניות, מתגודדים, מתווכחים, כדרך אנשים שתכניותיהם נשתבשו. גיורא כרך את האזהרה בדרכון שהוחזר לו מן הבדיקה, ונתן את השנים, כביכול, בכיסו. ליזה ליכסנה מבט ספקני לעבר כתפו. יותר מן הכתף לא נתן לה אותו רגע.

“אולי לא נסע?”

“את רוצה להגיע הלילה לדאבוס או לא?”

איטליה נשארה מאחור, ובקו־הגבול ממש נעלמה, כאלו נמחתה, שמחת הדקל והאַזַליאַה, המשפחתיות שבחצרות האבן. העולם נתכהה, נתחרד, נצטנן. עליה תלולה וברוטאלית שלפה את עוברי־האורח בבת אחת מאמבט האור הרחב, הזהוב־הלבן, אורם של קיסרים ופסלים, אור־הקיסוס; החושים גורשו מן האפרסק המצולהב, מעיירות הטרה־קוטה. עתה נתקרחו בוהקי פלדה בין יערות; האשוחים הזקינו והצרו שבילים, אשוחים רבים אין־קץ, ששחורם גדול מירקם. אשוח יחיד מי ראה? עולם חתוך לאלכסוניו במדרוני הרי אשוחים, נפתח ונפתח ואיננו נסגר, מרחקים עומדים וצינה מנכרת. ליזה הצטנפה, וגיורא שלח ידו מטה ופתח אוטומאטית את החימום. המכונית נתמלאה ריח אבק.

“לגויים יש הרבה עצים”, הפליט. לא השיבה.

“ישנת הלילה?”

“לא.”

“תשני עכשיו.”

“אולי בדאבוס”

“הגידי את האמת, היה לך יום אחד של הנאה בטיול הזה?”

“במנטואה”, אמרה בשפה רפה.

“במנטואה. יום אחד מתוך טיול של שבועיים.”

מן ההר שלפניהם ירד ג’יפ ואורותיו אותתו להם לעצור. שוטר־דרכים קרב אל גיורא והצדיע.

“מסייה מתכוון להגיע לברנינה?”

“כן.”

“מעל לאלפים מטר הערפל גדול מאוד, אדוני. לא תוכל לעלות הערב. אנחנו מציעים לך לנטות ללון בקירבת מקום. שלושה קילומטר מכאן יש עיירה ובה כמה בתי־מלון, גם חדרים להשכרה. נקי מאוד.”

“המעבר פתוח או סגור?” הקפיד עמו גיורא.

“אין הוא סגור,” אמר השוטר באי רצון, “אבל יפה הזהירות.”

“אני מודה לך.”

התניע את המכונית הקטנה והחל מפזם אחד משירי־ההתגרות שלו, קו מלודי בלתי קצוב, זאבי ומתמשך. ברור היה לליזה שהוא מתכוון לנצח, כביכול, את ברנינה ואת השוטרים יחד. אולי גם משהו שבה.

“גיורא, למה אתה כזה?”

“כאיזה?”

“שמעת. נמצא פונדק ונישן.”

הלם בה מלוא נוכחותו:

“תשמעי, מיום שדרכת על יבשת אירופה את כל הזמן אומרת לא, לא להתקדם, לא לראות, לישון, לא לצאת, לא לזוז. בקושי הוצאתי אותך מהמלון במילאנו. כבר שבועיים את פוחדת. סגורה ופוחדת, לא רצית לנסוע לשווייץ. בבּרֶאשיה דרשת ממני הבטחה שלא אסע יותר משמונים לשעה – באוטוסטראדה! לו ידעתי שיהיה ככה, לא הייתי לוקח אותך. וכל כך הרבה תכננו את הטיול הזה! את כבר לא ילדה קטנה, והזמנים נשתנו. את רואה בעצמך זו לא אותה אירופה. קר לך, נגביר את החימום. רוצה לישון, הטי את המושב אחורה ותשני. לא צריך אותך כשאני נוהג. קחי שמיכה ואני מעיר אותך בדאבוס.”

רעדה כולה תחת כעסו, אך לא אמרה דבר. לבסוף הפליטה:

“אני אשתדל.”

גיורא אמר, וקולו שקט קצת יותר:

“נדמה לי שאם עברנו חמשת אלפים קילומטר… כאילו התרחקת ממני חמשת אלפים קילומטר. יש לך כבר בית וילדים. אל תברחי כל הזמן.”

“אמרתי לך שאשתדל.”

עברו ביעף על פני הכפר, בו נטו ללון אחרוני עוברי האורח. ליזה בקשה בכל מאודה להיות בין מותחי־הזרועות, המפהקים, אלה הפטורים מהמשך הדרך, העוברים בקורת־רוח מן הסואן לאטי, הסרים לפתחו של אותו בית שקולות צחוק מתון וארוחת־ערב בקעו מתוכו. אבל דרישתו של גיורא חזקה עליה. בכל שנותיהם יחדיו חוזר היה ושוגה אותו משגה עצמו: דורש ממנה היעתרות לשלו, ואחר־כך בתום־לב גמור, מופתע שמהותה שלה מיטשטשת.

מעתה לא היו עוד כפרים ולא עיירות, אלא ראשיתה של העליה הפתלתלה, שתחילתה סבך אפל של אשוחים ופסגתה קרחת של כפור. תחילה הועם זוהרו של יום, ניטל זיוו כבעת ליקוי־חמה. אחר־כך כיסה ערפל חלבי סמיך את הפסגות, את האוכפים, את הדרך שלפניהם; פיסה אחר פיסה, סמרטוט־עשן לבן, מהוּה, רדוף רוח־ערב; אחר־כך רבדים־רבדים צפופים פולשים לשדה הראיה, מלחלחים אשנב, מלטפים את המביט נכחו לטף רך בוגדני, מפייס להרע. שקעו בערפל. אפילו משוכת־העץ שבשולי השביל נעלמה כמעט מעין, וכשבצבצה לרגעים, דומה היה שהיא צפה ציפת־חלום באוויר הלבן, ומסעד אין לה, גדר הזויה, סוריאלית, מרחפת ואינה גודרת דבר.

גיורא הניח ימינו על כפה של ליזה, אלא שלא היה לו נוח לנהוג כך ברכב, והחזיר את היד. עורה של ליזה נצטמרר, רעב למגע החם, אך היא לא זעה. גיורא הדליק את החזקים־שבפנסים, ומשתכפו העיקולים, תכפו גם צפירותיו הקצרות, הנבחניות, והעמיק דכדוכה של ליזה. הוא היה כמתעופף ביוהרתו; היא התקשתה אפילו ולהרים ידה הכבדה. המכונית הקטנה טיפסה ועלתה באומץ כלבי רועש, במין חוצפה של יצורים קטנים, עולה ומנבחת ואינה מרפה.

בסרפנטינה שמעליהם נצנץ לפתע פנס, וצופר ממושך השיב לצפירתו הקצרה של גיורא. משקרבו, נראתה לפניהם מכונית שמנועה פתוח. לידה גבר כבן ששים, ופנס־כיס בידו. בערפל זה של ספק־ערב נראה לבקני.

“גוטן טאג”, אמר הגבר, “אנטשולדיגן זי, שפרכן זי דויטש?”

“לא מבין”, אמר גיורא צרפתית, מתון מתון, זאבי, וכבר ביקש להסתלק, אלא שליזה נתעוררה:

“הם לא, גיורא, הם שווייצרים, יש סימון של לוצרן על המכונית.” גיורא הניד ראשו, ומשך את מעצור היד, והגבר הזר עבר לצרפתית.

“מסייה, המכונית שלי התקלקלה. אשתי בפנים, היא אשה חולה, אסתמה. אולי אתה יכול…” סתם ולא פירש.

גיורא טרק דלתו וקרב אל הזרים. בפנים ישבה אשה דהויה ומהוהה, עבה ורכה ובלונדית, באפודה ורודה של צמר־תינוקות. פניה היו רטובות מדמע, והיא מקנחתן בממחטה שריח בושם של זקנים, חריף ושתני, נדף ממנה. נראתה כעיסה על סף גלישה.

“אני לא בסדר, אני לא בסדר,” אמרה בהשתפכות, “פשוט עבר כל כך הרבה זמן ואיש לא עבר. כל כך הרבה זמן. ועכשיו כבר לילה.”

גיורא קרב אל מנוע המכונית האחרת, ובדק תכנו מבלי לשים לב לבעל המכונית המצטנע בסמוך, נכלם ואינו מעז לעוץ עצה, כאילו עצם כשלונו הפקיע בעלותו עליה ועשאה הפקר לטוב ממנו.

“ליזה, הביאי לי פנס.”

ליזה הידקה שרוכי מגפיה, רכסה את מעיל העור, ויצאה אל הקור האלפי. עמדו בודדים לגמרי במרומי סרפנטינת ברנינה, קרוב לשלושת אלפים מטר מעל פני הים. לא נשמע קול, זולת ערבולם הבלתי־פוסק של מפלי מים אדירים. ממרחק רב, רב מאוד, נשמע כאלו קול פעמון של פרה, אך גם זה נמוג. הערפל הכבד הבליע אפילו את פסיעותיה בכביש, משל ניטל ממנה משקלה האנושי. עתה, משנגע הקור הגס בפניה, חשה בבטחון גמור את הסיבוב הבא שיוחטא, ודאי יוחטא, את הדרדור מטה, מטה, את חבטות הסלע ושבטי העצים, את הריסוק והכאב האדום, צליפת שוט קרחוני בעורקים, והסוף, סוף כל הקולות, סוף תסיסת המים במנוע שהושתק, ורק קורת־משוכה שנקרעה חורקת ומיבבת ברוח הרחק למעלה. עצמה עיניה ואיבדה את תחושת הזמן.

גיורא חזר, נטל סמרטוט וניגב ידיו. פניו היו זועפים.

“גמר אותנו העיכוב הזה. עכשיו כבר באמת מאוחר לנסוע.”

“מה יהיה עכשיו?”

“למכונית שלנו לא יכנסו, זה ברור,” אמר, רומז בסנטרו לזווד ולציוד שמאחור. “תני לחשוב.”

“מסייה־דאַם”, אמר פתאום הגבר הזר, “נדמה לי שקילומטר או שניים מכאן, יותר למעלה, יש צריף, ברחבת הפאס ממש, צריף של עובדי הכביש. אולי נוכל לישון שם, ובבוקר לצאת.”

“אתה בטוח שיש צריף?”

“אַבר יא, אולי פחות משני קילומטר.”

זמן קצר אחר־כך היו ארבעתם נעים בשורה עורפית, נרשמים ונעלמים חליפות על רקע קרחון ברנינה הגדול, מפלסים נתיב כבתוך פרווה אטומה ולחה של שביבי קרח, עמוסים תיקים ושמיכות. ליזה הלכה בעיניים עצומות, נחבטת בענפי אשוח נמוכים, מועדת בקניבה, נתקלת בתלוליות ובגבשושיות הכפור. חשבה שתגיע חנוטה וסגורה בצנצנת של זכוכית לבנה. שלוליות זערוריות של לחות חדרו תחת בגדיה, בלא מתום. הערפל והלילה עטפו את עולמה המצומצם, ולא נותר לא רצון ולא מגמה, אלא מעין ריחוף של ארעי באותו הלב לילי כפורי, תוגה אין־קץ. גם גיורא הנע ראשון ונעלם לרגעים, נעשה רחוק וקר כמכוכב אחר; ואלו הבלונדית השמנה, הצועדת־מועדת אחריה בנעלי עקב גרוטסקיות, לא היתה קיימת כלל.

“רבותי, המלון פתוח”, נשמע קולו של גיורא מלפניהם.

*

ערכו לילם בין כלי־עבודה נטושים, גליונות משרד סדורים, ותרמוס של קפה שהיה עם ליזה בתרמיל מאז מילאתו אספרסו ריחני בטרנטו; כביכול – לשמור לזמן־מה את טעמה של איטליה. הבלונדית שלפה, בתרועה של נצחון, כיכר לחם ומחציתו של נקניק גריזוני, מלבני ויבש.

ליזה הביטה עתה בפני השווייצרי. היה בפניו משהו שקסם לה. זקנתו נראתה לה שרופה ולאו דווקא כמושה. היתה בו עייפות גדולה מן הבלאי הרגיל, עייפות אפרית שאחרי שריפה גדולה. דומה – תיגע, ואין במה לגעת; הפנים יתפזרו; ידך תמוש עצם או אבן קרירה. משהו רוחני ובלתי־מסודר היה בקלסתרו, כביכול – תכננוהו ונטשוהו. סברה שלפניה איש המועד לטעויות גדולות. לאט־לאט החלו מחיכים זה אל זו, ידידות פרימיטיבית לשעה. ליזה הראתה את תצלומי ילדיה. הזקן שלף את קלסתר בנו הסטודנט, זה הצעיר שבכולם. הבלונדית, משכלתה את בדל־הנקניק, חזרה ופרכסה את פיה באדום־כהה, והחלה משמיעה אופרטות וינאיות, מנפנפת מטפחתה אנה־ואנה. מנוי וגמור היה עמה לבלות ערב חברתי. גיורא גמע מכוס־התרמוס וגחן על מפות־דרכים מבלי לדבר הרבה. לא הודה לליזה שעה שהעמידה לפניו כריך, כאילו לא חש בקירבה. הזקן, לעומת זאת, נשק ידה. לאט־לאט החל המורך הקשה שבה מתפוגג והולך מתחת זרועותיה ונתקפה פיהוקים הרבה.

משנתארגנו לשנתם, השאירו את האור דולק, וליזה החליפה חיוכים עם אותו זקן טרם נרדמה, בחיבה החדשה, הבישנית, שרחשה עתה לחספוס השמיכה, לנורת החשמל הכעורה, לצריף המחניק והטוב. דרך כלשהי נמצאה לה להשלים עם השינה, לראשונה מאז שובה לאירופה. פניה נרגעו. גיורא הביט בה בשנתה, והבעתו המרוכזת נתרככה. אחר כך התפרקד לצדה, ועבר מן העירות הגמורה אל השינה, בן־רגע, כדרכו.

עם שחר נתברר שהערפל לא פג כליל, אך כמה פיסות שמש חדרו דרכו ועשאוהו כאריג שקוף שדהה ונתברד טלאים־טלאים. הקרחון הבהיק כגוש סוכר מצוחצח, ולא נראה עוד כצופן סכנות, אלא כמין שעשוע מקריח. גיורא והשווייצרי יצאו וירדו אל המכוניות שניטשו בלילה הקודם. גיורא צעד מהר, מאושש לגמרי, שואף את ריח העץ הלח וריח השלג הקרוב.

“עליית הגג של אירופה”, אמר הזקן, “אבל זה לא מקום לצעירים. צעירים צריכים לחיות בחברה, להיות אידיאליסטים. אדוני אידיאליסט?”

הסתיר גיורא חיוך ואמר:

“אינני יודע.”

“מאיזו ארץ אדוני? לא מצרפת?”

“ישראלי”, אמר גיורא בקצרה, ופתח את מכסה מכוניתו של הזקן. עתה, לאור־יום נתגלתה לו התקלה בן־רגע, ומין אשם אחז בו על שלא גילה אותה בליל אמש, על שוויתר. ליזה השפיעה עלי למרות הכל, – הודה בלבו; אך באמצע כעסו גיחך. גם הוא לא נצטער, בעצם, על אותה לינה בלתי צפויה.

נטל את כליו והחל מתקן. בין כה וכה דיבר אליו הזקן:

“אדוני ישראלי? זה טוב, זה יפה מאוד. אבל מאדאם מאירופה. את זה רואים תיכף ומיד.”

“מאדאם היתה בת תשע כשברחה מאירופה”, הטעים גיורא, ראשו בתוך המנוע. “מסיבות ברורות.”

“יאַ, זה היה זמן קשה. קשה לילדים וקשה להורים. להורים תמיד קשה. היום קשה להיות אבא באירופה. שואלים הרבה שאלות. לא מבינים שום דבר.”

“יש לך בן אחד?”

“היו לי שניים. הבכור נהרג במלחמה.”

“שווייצרי? נהרג במלחמה?”

“שווייצרי? לא, מסייה, אני גר בלוצרן, אבל אני גרמני, מפרייבורג.”

גיורא שלף ממחטה מכיסו וניגב ידיו לאט לאט.

“אתמול לא אמרת שאתה גרמני.”

הזקן הניע ראשו אנה ואנה, בפקחות זקנה.

“נא, נא”, אמר, לא כולם אוהבים אותנו באירופה. אני יודע. לו ידעת שאני גרמני, שאֶר מסייה, אולי גם אתה לא היית עוצר. לפניך עברו צרפתים ולא רצו לעצור. אני הייתי קצין, אידיאליסט, פטריוט; היה לי אימון, היתה אידיאה, הייתי במפלגה, ותיק. אני הייתי במלחמה וראיתי איך הצרפתים נכנעו, כמו עכברים, כמו שפנים, כמו… בלי כבוד, בלי שום כבוד, אבל היום צרפתי קורא לי סאל בוש. יא. אין אידיאלים, הכל מסחר. הכל תוּריזם. במקום היסטוריה יש סנאֶק־באר."

הרגיש גיורא שגולגלתו מצטמררת מעורף עד מצח. הסתובב על עקביו והחל פוסע בכיוון רכבו בצעדים שכפאם להיות מדודים, לפי שתגובתו הראשונה היתה להסתלק מהר ככל האפשר ממקום־מרמה זה, ממחיצת הכזב והעיוות שלא היה מסוגל עדיין לתפסם ולהקיפם בדרך ההגיון.

הזקן עמד ליד המכונית וצווח אחריו, מחוה תנועות בידו כציפור משוגעת, במין להיטות קשה של זקנים:

“אתה לא מבין שום דבר, מסייה! אתה לא מאירופה; אתה לא מבין מה קרה פה! איהנה פראו, היא מבינה!”

גיורא מדד צעדיו, כל מדרך כף־רגל איתן ושקוע, והקול הזקן, הקנתרני, רדף אחריו:

“אשתך ואני, מסייה – אנחנו קריגס־קמראדן! קררריגס־קמררראדן!”

*

דלת הצריף היתה פתוחה. הבלונדית שהתה בחוץ, עוסקת בצרכי צנעה, ומזמרת את “האלמנה העליזה” כדי שידעו לא לקרב אליה. ליזה עמדה בצריף, גחונה על גבי צרור, ושערה מכסה מחצית פניה.

“בואי”, אמר גיורא, “נתקפה מכאן.”

“סגור את התרמוס,” אמרה מן האפלולית. הידק את המכסה, חגר ופרף רצועות צרורה, והאיץ בה, דחפה ממש לצאת מן הצריף, ולא נרגע מקוצר רוחו עד שהיו שניהם ישובים במכונית הקטנה, וידיו שוב על ההגה, ושניהם שוב בגפם ובמקום פרטיותם. החלו יורדים לאט בסרפנטינה החלקה, על כביש בוהק שבין לבן ואפור, וכבר ירדה מכונית ראשונה דרך המעבר, “מרצדס” – ספורט של צעירים וצעירות מבני עשירים החוזרים מבילוי־לילה בסנט־מוריץ.

“את יודעת שהם גרמנים?” שאל את ליזה.

“כן,” אמרה וקולה אפור. "היא דיברה ודיברה כל הבוקר – על הימים הטובים בברלין, על האנגלים שהפציצו אותם סתם־ככה… גיורא, אני משקרת, האמת היא שידעתי כבר אתמול, לפי המבטא שלהם, אבל דיחקתי את זה איך־שהוא, רימיתי את עצמי כל הזמן. אל תשאל אותי למה. לא היה לי כבר כוח. ואני עוד הראיתי להם את תמונות הילדים! נתתי להם ליד. ליד!

“ליזה,” אמר, חש אלימות המחאה הגואה בה בשבתה לצדו, “אל תקחי ללב. זה היה בשגגה.”

“מה בשגגה?” נזדעקה לפתע, וגיורא נלפת, לפי שלא שמעה מימיו צועקת. “מה בשגגה? שמע מה שהיה. בבוקר, תוך כדי הסיפורים האלה, היא נתקעה במחוך שלה, כמעט נחנקה, וקראה לי שאפתה את הרוכסן; פשוט לא יכלה לזוז, נעשתה אדומה, עם כל האסתמה שלה – אז מה יכולתי להגיד לה, גיורא? מה? אתם הרגתם שישה מיליון איש אז אני לא אפתח את הרוכסן? זה… זה… חלס, גיורא, נגמר. נגמר.”

הסמיכה מצחה לחלון, הוויתה מושפלת עדי־כלות.

*

לאט־לאט החל אוויר הפסגות מטהר את חלל המכונית. האשה ליד גיורא ישבה עצומת־עיניים, כמי שנטלו ממנו את נקיונו. גיורא כיסה כתפיה באפודה שנשמטה, נתן ידו בידה ולא שלפה עוד גם אחרי שעבר את סנט־מוריץ ואת יוליאר־פאס; ולא נועץ בה אפילו שעה שפסח על צומת דאבוס, ועלה במהירות מערבה על דרך אינטרלאקן, לפי שהחליט לעבור עוד בו־בלילה את גבול צרפת, ומשם הביתה, לבקש אם לא ארוכה, הרי לפחות שכחה צלולה ומודעת.

הן היו ארבע, בשמלות שחורות ששובלן גדיל־גדיל, על כתפיהן נוצות בת־יענה, עגיליהן ארוכים והן מכופתרות להפליא: אבל רק שלוש היו באות לשתות תה אצל סבתי. אחת, דודה בלה, שרויה היתה ברוגז עם סבתי זה חמש־עשרה שנה. מעשה ובאה לבקרה בערב, וסבתי קיבלה אותה בפתח ואמרה מעמקי שועליה וכסיותיה שהיא יוצאת לתיאטרון.

“היה עליה לוותר על התיאטרון” – החזיקה דודה בלה בצדקתה זה חמש־עשרה שנה. מכל מקום, לא באה שוב לשתות תה, ואני לא הכרתיה.

סבתי היתה אחותן הקטנה, והן נהגו בה מגבוה.

יושבות היו בחדר וממלאות אותו בנוכחותן, כפלישה של עורבות עדויות. ספלי התה הלבנים הקטנים היו נעלמים כליל בידיהן, כאילו היו קליפות ביצים שבירות ומרוקנות מתוכן. מחטטות היו ברכילות. ידי הדודות הגדולות נחו בכבדות, בהיסח־דעת מכוון.

“טבעת חדשה, פאולינה?”

פאולינה היתה מושכת בכתפים.

“איזידור השתגע”.

“אוי ואבוי היה לו לולא היה משתגע לפעמים” – צייקה אמיליה. זו היתה מרשעת בגלוי, וחיבבתי אותה יותר מן האחרות. שאלתיה אם נכון שהיא מלכה.

“למה, ילדתי?”

“אמא אמרה לי שיש לך שלושה כתרים מזהב בפה”.

“אֶוָה!” – נזעקו הדודות – “צלצלי לפרויליין שתקח אותה מכאן!”

צלצלו לפרויליין ונלקחתי משם. המטבח היה גדול כמערה, פינותיו מרובות. הפרויליין אכלה חלה מלופפת נקניק כשר, ושרה באזני:

או טננבאום – או טננבאום – וי שאֵן זינד דיינא בלאֶטר – "

אמי אמרה לי בערב שאני אינטריגאנטית.

לפעמים היה הדוד מאוריצי מצטרף לתה, בשעות מאוחרות. הוא היה אדום־פנים, אזור איזורים, מאובזם ופרוף ונחנק. תמיד אמר שלחץ הדם יהרוג אותו, והרג אותו. עבד הרבה והיה חשוך־ילדים.

“נו, אמיליה, בעלך כבר עבד הרבה, את אינך מרגישה צורך לצאת לנופש בזאקופנה?”

לפעמים היה יושב ליד הפסנתר, מנגן אקורדים פשוטים ושר “היה לי חבר”, או “הקורפורל הזקן”. ומלמד אותי להחזיק בשלי גם כשהוא שר “קול שני”.

העוזרת היתה נכנסת ומחכה למצוותו.

“חם וחזק” – היה מכריז, תמיד באותו נוסח. אחר כך היה פונה אלי.

“ואת עלמונת, את יודעת חם וחזק מהו?”

“תה” – הייתי אומרת. הדוד מאוריצי היה מנענע בראשו בחיבה ריאליסטית.

“זכרי, עלמונת שלי, כל הדברים החשובים שבחיים הם חמים וחזקים. אל תוותרי, דרשי תמיד חם וחזק”.

הדודות הגדולות היו מתלחלחות, ועושות לוֹ סימנים (“מאוריצי! די קליינה!”) אבל מאוריצי היה נהנה. עד שיום אחד העזתי ואמרתי:

“למה אתם מסתירים? הרי אני יודעת למה הדוד מאוריצי מתכוון”.

“למה?”

“לנשיקות, אז מה?”

בדממה שנשתררה נשמע קולה של דודה אמיליה:

“יש אנשים שאוהבים לשמוע את חכמת עצמם, ולא איכפת להם אוזניים של מי מקשיבות…”

“היא מתכוונת אלי” – אמר מאוריצי ונהנה – אל תקשיבי לה, עלמונת, אמרת דבר נכון. נשיקה צריכה להיות חמה וחזקה, אשתי אמיליה, למשל מעדיפה קר וחלש…"

“פרויליין!”

פרויליין לקחה אותי לחדרי ונשקתי את עצמי בראי. זה היה קר וחזק. הדודות הצחיקו אותי.

יום אחד באה גם בתה של דודה סלומיאה. מעולם לא ראיתיה לפני כן. שמה היה ידוויגה, ואמרו שהיא היתה שנים רבות בבית הבראה. באה, מכונסת, קטנה, לבושה מכוער, צללית, צמרית, כאלו היתה נערתה של דודה סלומיאה ולא בתה. היתה לבנה ושקטה מאד. לא עדתה תכשיטים. לבשה סגול ואדום יחד, כאילו לא ידעה איך צריך. הדודות לא דיברו אליה כלל; ואני, לפי שמצאה חן בעיני, הזמנתיה לחדרי. הדודות החליפו מבט והסכימו. ידוויגה אחזה בידי ברפיון, ונכנסה לחדר בעינים מושפלות. הסברתי לה את החדר. צייר אחד, שצייר את דיוקנה של אמי בקיץ שעבר, שרטט לי בית וגשר ושקיעה למתנה, והיה זה מקור־גאוה. היתה נעל־זכוכית, מתנת רופא השיניים. היתה רקמה של שבעת הגמדים מעל מיטתי. היו ספרים. מי שרצה, יכול היה למצוא בסיבי העץ שבארון כל מיני ציורים, ואפילו פרצופים מפחידים. אמרתי לידוויגה שכאשר הורים יוצאים, וילדים נשארים לבדם בבית המהגוני הגדול, הם לפעמים מפחידים את עצמם בראי ופרוייליין נוהרת. ידוויגה שתקה. אחר כך סיפרתי לה בדיחות מבית־הספר. כולן, משום־מה, היו על משוגעים. ידוויגה ניסתה לקפל לי נייר שייראה כאניה, אבל לא הצליחה, ואני הסברתי לה איך. היא שתקה. בזוית פיה היה חיוך קטן. היא היתה אתי, הקשיבה, אבל לא היה לה מה לתת. לא כעסתי עליה. חשבתי: לעת אחרת. שאלתי כמה כפפות יש לה. ולא היו לה. לי היו הרבה, לבנות.

הדודה סלומיאה הופיעה בפתח, הר נפוח של בגדים שחורים ועדיים בוהקים.

“ידוויגה!”

ידוויגה קמה בראש מושפל והלכה עם דודה סלומיאה. אחרי שיצאו הדודות ואפשר היה לשמוע שוב את תקתוק השעון בחדר, שאלה אותי סבתי:

“על מה דיברת עם ידוויגה כל כך הרבה זמן?”

“סיפרתי לה בדיחות על משוגעים”.

“על מה?… מה פתאום?”

“לא זכרתי שום דבר אחר” – התנצלתי.

סבתי רצה לאמי. קולות מאחורי הפרגוד היפני.

“מקרה כזה? עוד לא שמעתי על מקרה כזה. קראי לילדה ונשאל אותה.”

קראו לי. נכנסתי, ממוללת את הסינור החום.

“הגידי, את יודעת איפה היתה ידוויגה כל השנים האלה?” – חקרה אמי.

“בבית הבראה, לא?”

“איזה מין בית־הבראה?”

“של שחפת” – אמרתי. השתיים החליפו מבט.

“ידוויגה היתה בבית הבראה של חולי נפש” – אמרה אמי – “זו היתה אכזריות”.

בכיתי והכיתי בקיר.

“אני מקווה שידוויגה הבינה שכוונתך לא היתה רעה” – אמרה אמי – “אבל להבא תזהרי. הפה אינו אשפה, שכל דבר אפשר להטיל לתוכו.”

*

הדודה סלומיאה היתה דודה שרדפוה מיני אסונות. בעלה נפטר. מצבה לא היה טוב כמצב הדודות. נמלכו הדודות ופתחו לה חנות אופנתית לכובעים, מין מועדון שמן הרחוב אין כניסה אליו. אבל לדודה סלומיאה לא היה שום חוש למסחר. במשפחה סיפרו שאם התמקחה עמה קונה ואמרה שעשרים זהובים הם יותר מדי בעד כובע, היתה הדודה סלומיאה מוסיפה לכובע נוצת בת־יענה שמחירה חמישים זהובים. הדודה סלומיאה לא ידעה מימיה כמה עולה לחם.

“גם אני איני יודעת” – אמרה אמיליה – אבל אני יכולה לא לדעת".

החנות פשטה את הרגל, ואחר כך קנו לה עסק כלשהו ופקיד שינהל אותו. הפקיד היה רץ־חרוץ, פעיל־יעיל, ושמו אדון גוטמן. כל ימי חשבתי שהוא רווק, עד שנתגלה שיש לו שלושה־עשר ילדים. הייתי אומרת את שמותיהם בערב, שעה שפרויליין מלמלה את תפילתה, כדי להרגיז אותה:

חייםגוטמן, נתנגוטמן, טובהגוטמן, משהגוטמן, רבקהגוטמן…"

“הפסיקי! תקלקלי לך את המבטא.”

הדודה סלומיאה היתה נכנסת לפעמים לבית־העסק, מרימה את ה“לורניון”, ומרחפת על פני המצב. הדודות טענו תמיד שהפקיד שם בכיס. אבל סלומיאה היתה מרימה את חוטמה הארוך: “אולי אתן מבינות יותר ממני. אותי לא לימדו בבית להיות אשה עובדת, תודה לאל.”

הדודות היו אומרות מלים מוזרות: "אֶטאז’ר, ביבלוטים, קלוש, בומבזין, אנרכיסטים, קאש־נה, רומן־פילסתולייר, קאראטים. הן האמינו באמונה שלמה שבעל בוגד עושה סרטן לאשתו, אבל הסרטן יכול לבוא גם מצביטה, ושבעת צינון יש למרוח את החזה בטרפנטין, להצמיד כוסות־רוח, ולעטוף בהרבה תחבושות פלאנל. איש לא ראה אותן ברחוב בלי כובעים וכסיות. לבניהן היו הדורים עוד יותר משמלותיהן. “תארי לעצמך”, אמרה לי פעם פאולינה, “שתהיה לך חלילה תאונה ואנשים זרים ירימו אותך, ויראו שתחתונייך פשוטים. תהיי לשיחת־העיר ותמותי מבושה.”

פאולינה היתה גאה ברגליה הקטנות, כרגלי סינית ממש. מדי שבועיים־שלושה, היתה יוצאת לקנות נעליים, או למדוד בלבד, רק כדי לשמוע את קולות ההתפעלות של המוכרים. פאולינה לא הלכה מעולם ברגל. נדמה לי שמשקלה היה רב כל כך, שלא נישא כראוי על רגלים זעירות אלה, כרגלי בובה. אבל פאולינה היתה מספרת:

“כשהתחתנתי עם איזידור, הוא מצא שכף־ידו יותר גדולה מכף רגלי. אני חייבת לציין שזה השפיע עליו.”

“נקווה שזה כיפר על האכזבות האחרות של חיי הנישואין” – עקצה אמיליה.

“לא כולם מתאכזבים” – קטקטה פאולינה – “יש ויש. נישואים הם הגרלה.”

“יש אנשים” – השחיזה אמיליה – “שחושבים שפתגמים משמשים תשובה לכל.”

“יש אנשים שחושבים” – סיכמה פאולינה.

“יש. דבר נדיר.”

כמה שנים היו הדודות באות למסבות־התה הללו? ודאי כל ימי ילדותי. כולן למדו באותו בית־ספר, בפנסיון לנערות של גברת לויאנס, ארבעתן וסבתי ואמי ואני, כולנו למדנו שם לפי תורנו. לבשנו אותם סינורים חומים, ששוליהם “פליסה” קפדני, אותם צווארונים לבנים, אותם “פרפרים” בשיער. אלא שבשנת ילדותי האחרונה נשתנו פני בית־הספר וצורפו אליו גם נערים, וממול הוקמה גמנסיה עברית לבנים “לדרור”, ואחת מבנות הכיתות הגבוהות נתפסה פעם לרשות כשהיא מאותתת בראי־כיס קטן לעבר אברך מן השמינית של “לדרור”. לא סילקוה מבית־הספר, אות, אמרו הדודות, שגברת לויאנס הזקנה, שגילה קרוב לתשעים, שכלה מתחיל להתערפל.

בספטמבר 1939 לא באו שוב הדודות לתה, אבל פסקו בטלפון:

“יש לנו מזל שהגרמנים כובשים אותנו ולא הרוסים. עם הגרמנים, לפחות, נוכל לדבר כמו שדיברנו אתם במלחמת העולם הראשונה. עם תרבותי, יש להם כבוד בפני בית תרבותי”.

הדודות צחצחו את הגרמנית הטובה שלהן, ואת מסגרות הזהב של התמונות, לא הסתירו את הבדולח ואת הטבעות, הכינו “לידר” של שוברט על הפסנתרים, חלטו תה, וחיכו שייגמר הרע־ההכרחי של ההפצצות, וייכנסו הכובשים. את הקולונלים, גמרו ביניהן, אפשר יהיה לארח לתה.

בשבע בבוקר, עם צלצול השעון המעורר, נתברר שהים אינו ים, אלא משבי־רוח זלעפות מעבר לחלון. ידו יצאה תחילה למעשי־היום, ואחרי היד המושטת התרומם כולו ויצא מן המפהק והאטי.

כיון שהיא לא סבלה לראותו מתעמל בבוקר, נהג להסתגר בחדר האמבטיה הקטן, אף כי ראשו היה נחבט לפעמים בתחתית הכיור בקומו מן הכריעות. היא עצמה עיניה והשתדלה לא לשמוע את הקולות הקצובים, העמומים, שלפיהם יכלה לנחש את מראהו; חזה ערום ולבן, בשר שלא ראה שמש, ושיער שחור צפוף מכסה את זרועותיו, כאילו קשקש עליהן מישהו בעפרון־פחם. חת־שתים, הרם ידים.

הבוקר החורפי היה חשוך. במכולת ממול דלקו אורות פלואורסצנט, כבחצות. ריח טחוב של שלג עמד באויר, אך השלג לא בא. כיסתה ראשה בשמיכה.

“להביא לך קפה למיטה?”

“אפשר”.

הוא הופיע כעבור רגע, גלוח, מחייך, בשום, הקפה בידו.

“למה אתה לובש רשת על הראש?”

“כי זה טוב לשיער. את לא אוהבת את הרשת, אבל בזכותה אין לי קרחת. כל כך הרבה אנשים בגילי מקריחים”.

ישבה עתה במיטה, פניה קמוטים כאילו נתונים בעטיפת נילון, ולקחה את כוס הקפה. הוא ישב לידה, מחייך.

“היום באמת הרגשתי התקדמות של ממש. שלושים כריעות בזו אחר זו, והנשימה כמעט נורמלית. אחרי שעוברים נקודה מסויימת, זה הולך. רק צריך להתמיד ולא להתיאש.”

שתתה בשתיקה.

“ישנת הלילה?” – הקשה.

“פחות או יותר”.

“לקחת משהו?”

משכה בכתפיה.

“כדור אחד”.

“למה את לא הולכת לרופא? אני בטוח שרופא יעזור לך. למה לך להתרגל לכל הסמים האלה?”

“לא לוקחת אותם כל ערב”.

“וכשאת לא לוקחת, יש לך לילה נורא. מתי זה היה פעם אחרונה? אתמול? התהפכת שעות על גבי שעות, ואחר כך הלכת להסתובב בבית, מה עשית בכלל?”

“שתיתי מים, ישבתי לקרוא קצת.”

עירומו של מטבח בלילה. האריחים מבריקים מעצמם, בלי שיפול עליהם אור, כשיניים של חיות־לילה. צחנה עולה מפינות. אדם מעלה אור, ומקק צופה בו מתוך הלחם; והאדם מרגיש כאילו פלש לתחומו של החרק, כאלו הפר את ההסכם הקיים ביניהם שזה לא יפריע לזה ביום, וזה לא יפריע לזה בלילה. כל החי במטבח במשך הלילה, נעצר ומביט באדם הנכנס, בסבלנות, בניע משוש, עד שהוא גומר את שלו, מכבה את האור, נמלט בבושה, משאיר את המקום לבעליו החוקיים האחרים שבלחם ובכיור ובפינת האיצטבה.

“בן אדם צריך לישון בלילה”.

“יש לך עוד חדשות?”

“אל תתנפלי עלי. אני רוצה בטובתך”.

החזירה לו את הספל ושכבה שוב.

“יש לך הרבה עבודה היום?” – הוסיף להקשות בקולו הרך.

“לגמור להעתיק במכונה את הישיבה של ועדת הבריאות. בצהרים יבוא השליח לקחת אותה”.

“הרבה?”

“לא”.

“מה תעשי אחר כך?”

“לא יודעת. אלך לקנות, אולי”.

“אני רוצה שתישני במשך היום”.

“עזוב אותי”.

קם והתלבש. ענוב עניבתו ועטוף מעיל כבד, חזר אליה.

“אני אבוא בחמש.”

“בסדר”, אחר הוסיפה, במאמץ של פכחון: “צעיף לקחת?”

“אם תפתחי את העינים לרגע ותזכי אותי במבט, תראי בעצמך”.

ישבה והביטה בו מלוא עינים אפילות. הוא ניסה לשמוט את השמיכה מעל כתפה, בתנועה מפוחדת שהביסה את עצמה מראש. דברה ישר אליו הפעם, ולא אל הכר, לא מפני שרצתה בכך, אלא מפני שהיה לנגד עיניה.

“אתה לא תיגע בי”.

“את לא נותנת לי אפילו לנסות”.

“אתה לא תעשה יותר נסיונות, אף לא נסיון אחד”.

“למה את לא מסכימה ללכת אתי לרופא שיתן לנו איזה זריקות? שמעתי שיש זריקות שעוזרות.”

“אתה לא תעשה יותר נסיונות. לא עם זריקה ולא בלי זריקה”.

“אני בטוח שזה זמני, שזה יעבור, אילו רק היתה לך סבלנות. אשה אחרת במקומך היתה מגלה יותר סבלנות”.

“היתה לי. אין לי יותר.”

“לא היה לך די.”

“אין יותר אף טיפה. ריק”.

“תגידי סוף סוף את האמת, יש לך מישהו אחר?”

שתקה רגע, אחר־כך אמרה:

“אתה באמת לא תופס שמכל הנסיונות המהוללים האלה אני כבר לא מסוגלת לשום מגע של גוף – לא איש, לא אשה, לא חתול? שאני נסלדת כאשר מישהו רק שם עלי יד? שאני שונאת שנושמים עלי?”

ישב תחתיו והיה עצוב. המעיל הגדול החשיך את החדר.

“אני עדיין חושב שהפתרון זה רופא”.

“בבקשה. אבל גם אחרי הרופא אתה לא תיגע בי”.

“אולי זה עניין של תזונה אולי אני צריך תזונה מיוחדת. משהו שהייתי אוכל לפני חמש, עשר שנים, ועכשיו לא.”

עצמה עיניה שוב.

“הביטי” – אמר מתחיל לרעוד – “אני לא בעל רע. נכון שאני לא בעל רע?”

“נכון”.

“את רוצה לנסוע קצת לחופש?”

“לא”.

“אנחנו יכולים לאסוף את הכסף, זה לא נורא. את יכולה לנסוע אפילו לשבוע, להחליף אויר, או, אם את רוצה, לכי היום ותקני לך משהו. שמלה, נניח. רצית שמלה לפני כמה ימים”.

“לא”.

“למה לא? למה לא?” – קולו עלה – “למה את כזאת? את רוצה להציג אותי באור גרוע, זה מה שאת רוצה. את רוצה לחשוב שאני בעצם רע בשבילך. את רוצה לרחם על עצמך שאין לך כלום, אפילו שמלה אין לך. לכי וקני שמלה. אני עומד על זה שתקני היום שמלה, את שומעת? אחרת אני אעשה משהו. אני לא אחזור הביתה. את לא תעשי לי את זה, את שומעת?”

נעתקה הרחק ממנו במיטה, כאילו עצם הרעד נוגע בה ומאוס עליה.

“היום לא אספיק ממילא, צריך לגמור את העבודה בשביל ועדת הבריאות”.

“אמרת קודם שזה לא הרבה”.

“זה כן הרבה”.

המתין עד שנרגע.

“אז תלכי מחר. תלכי לבחור בד, לפחות. תקני ירוק, זה מתאים לך”.

“בסדר”.

העביר ידו על מצחו.

“שוב אנחנו רבים. קלקלת לי את כל הבוקר. והייתי כל כך שמח שעשיתי שלושים כריעות בלי… בלי… אה, מה יש לדבר”.

“קציצות לארוחת ערב זה יהיה בסדר?”

“אל תרבי לך עבודה. תישני עד הערב. אני יכול להביא משהו מהעיר. אולי אכנס לסופרמרקט בערב, זה לא רחוק מהמשרד. תשני לך.”

“הקציצות כבר מוכנות”.

יצא, ומשב־אויר לח וקר חדר לחדר עם פתיחת הדלת.

היא קמה לאט, הציתה סיגריה וישבה לעבוד בחלוק. שערה, שלא טופל זמן רב, נשר על גליונות הקצרנות כאקליפטוס יבש. אצבעותיה נתארכו ונתקצרו חליפות על מנענעי המכונה, אבל היא עצמה לא שמעה את הנקישות. סביבה עמד נהמו של ים, נתז מלח, שוא־גלים באור החזק, ואלכסון גופה הנטוי עולה וצונח כמחט נחושת מבהיקה, עולה וצונח, טובל בנקיון החריף ונוסק, מהיר כשחף, פולח כסנפיר, במקום שאין בו אדם, והדולפינים הקטנים שטים אחריה בשתי שורות ארוכות, מלווים אותה בשיירה הדורה, עולה וצונחת, עד לא גוף, עד לא יום, עד לא זמן.

מזג־אויר כזה פירושו – ים, רעשים כבדים, הלמות ברזילית של טעינה ומשקל העוגן, חבטה, כבסחבה מלוחה, הישר בלחי, הנוכחות השלטת־בכל של גבעות־מים קטנות חלקלקות תחת רגליך, נד ונד, והנוכחות, המורגשת היטב בערפל, של המון מים גדולים. מזג אויר כזה פירושו סוודר מלחים כבד, שחור, שלחלוחית יושבת טפין־טפין על צמרו כמו ארבה; פירושו לישון עד צהרים, כמו בעלי החנויות הספורות שבכאן, שרק באחת־עשרה, אחת־עשרה וחצי, בלי חשק, פותחים בפיהוק לעשות קצת מסחר. מזג אויר כזה ריחו כצלחת סרטנונים לפצח; להחזיק ספל חם ולשתות לאט, לאט, בנשימות עמוקות, הרחק מיריקות הים. פינת מרגוע בהמולת השיח החורפי הקולני המשבר. בערב, בהכרח, פירושו להמצא בחברת בני־אדם, בסגור־עשן וריחות אוכל, ואפילו לא לדבר, אלא להביט בצמחיית התרנים והחבלים המוארת מדי פעם־בפעם בחוץ, כשהירח מתגלה לרגע, כנסיונות תאורה היסטריים שמישהו עורך בחוף; ובשונית הנשטפת ונשטפת בחוץ, נשטפת ונשטפת.

חוף הפלישה של מלחמת העולם השניה. החוף הנורמאנדי, האבירי. טירות ורומנטיקה, ואותם שמות מצלצלים שמשני עברי התעלה מבטאים אותם. אדוני הלורד ממונפוקון, או פלקנברג, הר־העייט, היוצא עם עייטיו לציד ועובר, רהוט, גינוני ואלים במחזה שכוּח של שקספיר. טנקרד דה אוטוויל, וויליאם הכובש, וכל ההמונים העצומים של אניות וסירות ודוברות ואסדות שהופיעו באופק בששה ביוני, מפני שמזג האויר התאים סוף־סוף. גם זה כבר בגדר רומנטיקה – מן הימים שבהם היה הרע ברור כל כך, ואיש לא הטיל ספק בו.

אבל על האור החורפי שבכאן לא סיפר איש; והרי זה האור המדויק של בועות־סבון, שעה שהצבעים מתחילים להסתחרר, להסתמן על דפנותיהן התפוחות. לא עכור ולא פסטל ולא קיארוסקורו, אלא בועת־סבון ענקית, שכתמי צבע גדולים כטלאי על טלאי מתחילים לפזז עליה, ובעצם אינם מגיעים לכלל צבע. אור כזה – מה הוא נותן לאנשים הגרים בו רוב ימות השנה?

סדר־יום מדויק לי בעיירה הזאת: טיול השכמה של המזח, לכפות על הגוף המצטנף מלחמה ברוח, להעירו באזעקות השחפים הגרוניות, תרועות הנשמעות לרגעים ליד האוזן ממש; ואחר כך, בחדר המוסק, שעות על מכונת כתיבה, לפי שבאתי לכאן לסיים עבודה אחת; ולבסוף ישיבת־ערבית על סרטנונים ועל כוסית ליד דלפק הדייגים. בערב יורדת למטה גם מרסל, עתונאית נמוכה וחיגרת מפאריס; ועמה כלבה הגדול. הכלב שונא את המקום. הוא מתכרבל מול הטלויזיה, ורק התמונות המהבהבות בלי־קול מנחמות אותו מן הילל. בערב נדמה לו לאדם שהוא זקוק לתהודה, לפינג־פונג זה של מלה נאמרת ומלה חוזרת – אולי בתגובה לכיוון־ההתקפה האחד והיחיד של הים והרוח, דינאמיות מתמדת זו שדעתה אחת ועיקשת לאורך כל החזית. ולא יוצא יום, יומיים, וכבר יודע כל אורח שהעיירה מחולקת לשני מחנות, ואין האחד נושא ונותן עם רעהו. מכאן – הדייגים, אותם היוצאים מן הנמל, זה מאות בשנים, לציד דג־הבקלה, שמחצית־העולם אוכלת אותו ממולח או קפוא. מפליגים הם מדי כמה שבועות, בהסכמי־דייג עתיקים ככל ההיסטוריה האירופית, ובלי שום ויזות, פעמים עד אירלנד, פעמים הרחק עד איי אורקני, בספינות ותיקות הנדמות כאלו מדי בשנה מכסה אותן שכבה נוספת של ריח דג מוצק, כטבעות העץ. בערב אני שותה כוסית בסמוך להם, מחליפה עמהם מלה פה ושם, ומחבבת אותם ככלל, מבלי לפרטם לפרטים.

המחנה השני – אנשי הבנדיקטין, אותם הקשורים בתעשיית הליקאֶר המפורסם, המיוצר בעיירה זו, בין חומות גבוהות של מנזר נושן, חתום וחסום וסגור, על חומותיו מתהלכים כלבים אלימים, שרק רצועת הרסן המתוח־מאד בינם לבין אכילת בשר אדם.

בהצגה היומית בקולנוע יושבות נשי הבנדיקטין בצד אחד, חבושות כובעים שחורים קטני־תיתורה, חמורים – ונשי הבקלה בצד אחר, לראשיהן מטפחות גדילים. מחנה מול מחנה, הפתוח מול הסגור, המתרחק מן המקום בגופו, והנשאר ומשלח למרחקים ארגזי פרקמטיה.

ביקרתי יום אחד, בחברת שכנתי מרסל, באותו מנזר מבוצר של הבנדיקטין. אין איש מרים קולו, הכל לוחשים, הכל מהלכים בלבוש שחור מהוה, שפופים במקצת, משפשפים ידיהם כטרטיף, להבדיל.

“האוכל לקנות בקבוק אחד מן הארוזים במיוחד בבית החרושת?”

“כן, גברתי”, לוחש הטרטיף־התורן, “נעשה לגברתי מחיר של – אם תסלח נוכחות הגברת על הביטוי – של בעלי מכולת”. ומרסל, המדדה אחרי, חונקת צחוק.

מארבעים עשבים שונים רוקחים ומערבבים את הבנדיקטין ורק הבן הבכור של משפחת לגראן הוא היודע את הסוד. השם “לגראן הבכור” חתום על כל בקבוק. לפנים היו מעלים אליו, לקומה שניה, בעד חור שבקורות, את החביות ואת האביקים ואת הצנצנות והקנקנים, והוא היה מגיף הכל, נועל הכל ומערבב את המרשם. היום “הכל אלקטרוני, מדאם”. לגראן הבכור עולה לקומה השניה, מסתגר בקיטון, מגיף הכל, נועל הכל, השומרים משחררים את הכלבים מן הרסן, הס חגיגי יותר משתלט על המנזר – ולגראן הבכור לוחץ על ארבעים כפתורים.

לפני מאה וחמשים שנה, או יותר, אומרים לי הדייגים, פשטה השמועה שלגראן הבכור־התורן (והוא אז בחור צעיר מאד) – עומד למכור את הסוד. קשרה המשפחה קשר ושלחו את לגראן הבכור, בלי טענות ומענות הרבה, לבית חולי הרוח, שם כילה את ימיו. על הבקבוקים חתם הבכור הבא.

קניתי בקבוק. כהה, חסום, חתום, שומר סוד. מאוחר יותר מנסה אני למצוא טעמם של אחד או שניים מן העשבים הללו בתוך טיפת המשקה; הטעם האפל חסום ומסוגר אף הוא.

הערב האחרון שלי בעיירה שונה מקודמיו. עבודתי נסתיימה, הוגהה, קופלה במעטפה חומה חדשה. מין תחושת רכושנות ירדה עלי, חציה לגלגנית, חציה מבוישת. ישבתי ליד הדלפק בערב, בלא משמעת־שעות, ובכיסי כרטיס לקרונית־הכפר הארכאית, שתביאני מחר בבוקר, בדרכי בוץ, עפר כבד ורוח עזה, אל תחנה קטנה בקו־הרכבת לה־האבר – פאריס. כבר אני שומעת את תנועתה הנמרצת, המעוררת התרגשות קלה. ריח הרכבת, אפילו זה המנוחש מראש, יש בו תמיד מן החיוני מאד. עכשיו רואה אני את הדייגים בנפרד: זה נמוך, זה עיניו חדות כמחטים, וזה קולו מחוספס, מידה נאה בגבר.

“איפה ז’יל?”

ז’יל הוא זקן־הדייגים ומנהיגם, בן שבעים־וכמה, ובאמת יש לו רגל עץ, ובאמת מעשן מקטרת, ובאמת רואיין פעם בטלוויזיה; כלומר, טיפוס.

“הפליג לאירלנד בבוקר”.

מסתבר לי לפתע שלא אראה אותו עוד, כנראה, לעולם. עובדה זו, מאחר שאינה משמעותית, בעצם, הרי שיש בה עילה טובה לסנטימנטליות חגיגית. אנו שותים. בעל־הבית מגיש צלחת מהבילה של צדפים, בירקות ובשום וביין, מאותה שפעת־ים שאין לה גבול, שאתה שש עליה משוש, וכמעט אסיר־תודה על קיומה. הרוח בחוץ שוצפת את כל המדרכות בטירוף נורמאני עיקש: משברי הים עברו מזמן את הטיילת, זו של חודשי הקייט, והם לוטפים עתה את המדרגה התחתונה של הבנין.

מרסל, שעין עתונאית לה, אומרת:

“ועכשיו ספרו לי למה קרצתם כל כך כאשר בא לפני כמה ימים נער־המטבח החדש”.

צוחקים ונרתעים במקצת, אבל כשז’יל איננו, מותרות חרצובות לשון.

“זה הכל בגלל השוטר. עוד בימי מלחמת העולם השניה”.

לילה אחד, סחוף וקשה כמו זה, אלא שעוד נוספה בו האפלת אורות ופקודות נצרחות בגרמנית בחוץ, נסע אחד הדייגים, זה שעיניו חדות כל כך, במשאיתו בין אונפלאר ופקאן, וראה את השוטר המקומי עומד עם אופניו בכביש, רטוב כולו כדג. עצר והעלה את אופניו למעלה, ואת השוטר הושיב אחר כבוד בתא, וכך נסעו לעיירה, משיחים בנחת, באותה אינטימיות של מכרים הנוסעים בסגור־מכונית בחורף הריק, לעת מלחמה. בדרך התלונן השוטר ואמר שאזל בביתו הלחם – והרי הלחם בקיצוב ניתן באותם הימים, נסעו אל המאפיה לראות מה אפשר לעשות שם ומצאוה סגורה. אמר הדייג לשוטר: נעבור אצלי בבית, קשישי, אולי נותר קצת לחם. עצרו ליד ביתו, ועד מהרה חזר הדייג לתא, לוחץ אל חיק חברו חצי ככר ואינו רוצה לשמוע סירוב. וכיון שהחל במצוות, השתכר כל כך, כמי שאינו מורגל לעשות טובות, עד שהתנדב ברוחב לבו המסוחרר להביא את השוטר הביתה; למה יתרוצץ בהאפלה וברוח הזאת? עוד ייטפל אליו איזה “סאל בוש”, גרמני מזוהם.

ירד השוטר ליד פתח ביתו, לוחץ ידי נהגו פעמיים ושלוש, קשישי פה, יקירי שם, – עד שלפתע הוא אומר:

“שמע, קשישי, אני מצטער עד מוות, אני ממש הפוך מזה לגמרי, אבל חסר לך אור אחורי מואפל כחוק, ואני מוכרח לרשום לך רפורט. תבין, קשישי, לא מרצון רע, אבל חוק הוא חוק”.

“ומה קרה אז?”

“שום דבר. שתקתי. שתקתי, אבל בפנים הכל רתח לי. ידעתי, לא חשוב כמה זמן זה יקח, אולי עשרים שנה, אבל אני מסדר אותו. אמרתי לו: נכון, קשישי, אתה צודק, קשישי, חוק זה חוק, מה, אני מבין, מה. צריך להיות סדר, אם אתה מוכרח, מה. ככה אמרתי לו.”

“ובכן?”

הוא מוזג לעצמו כוסית ומשתתק, לפי שלא נוח לו לספר. חברו מאיץ בו.

“ובכן, ספר כבר על האשה”.

"באותו לילה שהבאתי את השוטר הביתה, יצאה אשתו לקראתו. ככה, לא יפה לא מכוערת. שנה שנתיים ישבתי ושתקתי, לא אמרתי כלום.

יש זמן. לבסוף, יום אחד, כשידעתי שהוא יצא, נסעתי אליה הביתה. אשה משתעממת, ידוע. תסלחנה לי הגברות. ואז, במחילה, נתתי לה את הכל, ואחרי תשעה חדשים נולד זה שהוא עכשיו נער המטבח".

“והשוטר יודע”?

“לא יודע כלום. העיקר שכל העיר יודעת. כולם צוחקים. באו לראות את התינוק ואמרו לשוטר כמה שהוא דומה לך, קשישי, שתי טיפות מים! צחקנו כל השנה”.

צחוק אטי, גבה־צליל, עולה מעל צלחת הצדפים שחוסלו, והם עתה ערימה של קליפות צדף ריקות, פתוחות, כמקורי שקנאים פעורים לרווחה. נער המטבח, רדוף במקצת, דולף־חוטם במקצת, עובר לאסוף את הצלחות, דק וחיוור בין עבי־הגרם. אין איש מנמיך קולו לידו; להיפך, מביטים בו בהנאה גלויה, בשפשוף ידיים. זה, לא מן הדייגים יהיה. זה דולף החוטם, מספק שמחה רעה לעיירה כבר שלוש־עשרה שנה.

למחרת איני יוצאת עוד לטיול הבוקר. אני מעיפה מבט מבעד לחלון בחוף זה של דגים וחרבות, וכבר רוחי קצרה. הגלים רגועים יותר, נדמים כאלו כל גל מנסה למחוק משהו מחדש, איזה כאב שאינו נמחה; אולי הגל הבא. שעתיים אלו של ציפיה לשעת היציאה הופכות עומס אישי, מועקה ממש. קולו הנמרץ של אֶכספרס לה־האבר – פאריס ימחוק עוד מעט את הגרוניות האירוטית, הסרקסטית כלשהו, של השחפים הנשארים כאן, מאחור, מתרוממים וצונחים כאלו רקמו תפרים גדולים בחוף, מלהגים נקמות קטנות.

הוא נכנס בדלת המטבח, יגע וכועס, אף כי פתחתי לו את הדלת עוד לפני שצילצל, כי בעצם ציפיתי לו תוך כדי שתיית הקפה, בידיעה סתמית שהיום שוב יפול דבר.

נכנס כעשן, אפור, מחניק כלשהו, וריחו בלתי נעים. שאריות שערו היו צהבהבות, כמין שלף יבש וזנוח. ישב על כסא המטבח בלי להניח תיקו מידיו וכעס לתוך התיק.

“נו?” אמר בקוצר־רוח.

“בשביל מי זה היום?” שאלתי, מתגוננת באמצעות שיחה.

עשה תנועת ביטול בידו. נייר סיגריות היה דבוק לפיו.

“יתומים מסחרה. נו תני, תני מהר.”

פניתי לאטי לארון והוצאתי ביד כנועה כמה זוגות נעליים. הגשתי לו בראש רכון, אף־על־פי שלא ידעתי כלל מה יעשו יתומים מסחרה בנעלי העקב הגבוה שלי, שכבר אינן שלי ואולי מעולם לא היו שלי, אלא מושאלות היו לי לצורך אותו ערב, אותו טיול ברחוב יד־ביד, אותן שעות של שכרון קל, שבהן לא הייתי אחראית לא לדברי, שנעשו חצופים, ולא לידי, שהתחיו במין תנועה משלהן, והעקבים טפפו ונסקו.

הוא ירק על הרצפה.

חזרתי לארון ושלפתי שמלה שכבר היה בה כתם. הוא משש את האריג בידו, ומצא מיד את הכתם.

“גם את”, אמר בתוכחה, “גם את כמוהם”.

“אולי אפשר להסיר את הכתם”, אמרתי. הוא חשף בלא חיוך שתי שורות שיניים אפורות. מעיניו השתקפה יגיעה עמוקה, צער החוזר־והמתחדש מדי פעם; משול היה לאותו מכשיר בו מתאמנים המתאגרפים, חבוט ונחבט, ואף־על־פי־כן חוזר תמיד ליד החובטת.

“שמלה”, אמר במרי־לב. “סמרטוט וכמה חוטים, ושם – אתה רוצה שאספר לך?”

הרגשתי איך הדמעות גואות בעיני עוד בטרם יתחיל. קללה שמורה עמי מיום הוולדי, הזדהות שמה; ולפיכך גוחנת אני להמלט כל עוד נפשי בי מכמה ביטויים נוראים, כגון יתומים, עוני, תאונה, או פצצות, או רצח. אבל הוא לא חס עלי אותו בוקר. מחה מצחו בכף שטוחה ומלוכלכה, ואמר:

“שם היו ניסויים גרעיניים. הם נולדו בלי…”

אטמתי אזני משמוע, לא בידיים, אלא במין להטוט שאני יודעת להתחרש כליל, וכרעתי ליד הארון בולעת דמעות. מדי פעם בחזרו – מאסיה, מן הציר הצפוני, מהונולולו וטימבוקטו והג’ונגלים של בראזיל – היה מאיים עלי בסיפוריו. והנורא שבדבר היה שנחשתי את כולם, כאילו מתוכי יצאו. כאילו זה אני.

הוצאתי את כל מעילי והוספתי עליהם את הגרביים. הוא דחק אותי הצדה, קרב לארון והוציא ממנו חצאית פסים אדומה ולבנה, שנהגתי ללבוש רק בימים בהם הייתי קמה בבוקר בטוחה לגמרי בנצחוני. סוד היה שמור ביני ובין החצאית הזאת. היא כולה שלי ואני כולי שלה, בימים של נהמת אור.

עכשיו משמשו בה ידיו הכעורות, כסוסות־הצפרניים, של השליח.

“היא שלי”, מחיתי בשפה רפה, וכבר ידעתי מה ישיב.

“שלך”, לגלג וירק על הרצפה. “שלך. ש – לך”.

ביקשתי מחילה מכל אלהי על חטא שחטאתי בהתהדרות, על חטא שחטאתי ביוהרה. הלא בעצם ידעתי כל העת, כל העת, גם שעה שלבשתי אותה, שאין היא שלי, כי אין לו לאדם רכוש בעולם הזה, וגם גופו אינו שלו; ואותה שמחה שהיתה נוסכת בי, לא היתה אלא שמחת המים הגנובים, מתק העבירה, גאון הפשיעה הרגעית.

רציתי לתת לו את החצאית בעצמי, אך הוא כבר הניח אותה קמוטה בתיקו, ואני בלעתי רוק של יסורים וגאווה.

השליח כבר לא נתן דעתו עלי. בידים חפוזות הסיר מן האצטבאות כל שהיה עליהן, לבנים, תמרוקים, כל מעשה־האשה המוטל בחביונו ומתנכל לה, קורא מן האצטבה ומדיח, תעתוע התקווה הגדולה, מעשה־הבריאה באולי.

הארון נותר ריק מכל. הוא החל פוסע בחדר, כמסיים מלאכה בזויה, הוציא את הוורדים מן האגרטל ושם בתיקו, נטל את הסדינים, עלעל במהירות והוציא כמה מטובי הספרים.

“מה זה?” שאל לפתע, כשעיניו העצובות וקורעות־הלב מביטות לעבר החלוק שלבשתי.

“חלוק”, אמרתי. “לא נשאר שום דבר אחר”.

הוא צנח על הכסא ואפילו לא כעס, רק כיסה עיניו בידו.

“הווה אומר”, לאט, שגם את מנוולת".

לא הייתי מנוולת. לא רציתי להיות מנוולת, לחלק במשורה, לתת במידה, כמין חצי כהן בבית הקברות, עיר חצויה, כאותם בעלי הרכוש בכפל־וחלוק. לא ידעתי להיות מנוולת. איזו אמת נסתרת מעין התחבאה תמיד באוויר המקיף אותי. ורק הביטויים האיומים כגון יתומים, כגון ניסויים גרעיניים, היו מוציאים אותה מחביונה ומאירות את כולה סביבי. הם נולדו בלי, ואני מתווכחת על חלוק.

התפשטתי. נטלתי תיק־פלסטיק גדול, שבו קניתי פעם את כל פירות העונה, ולבשתיו. חוט־הסגר האדום נתדלדל מטה ברפיון, כמין פצע מגרוני עד שיפולי בטני, אבל הפצע לא כאב. השמש הקיצית חיממה זרועותי דרך הפלסטיק הדק. הוורדים, שהיו פעם שלי, הדיפו ריח מתוך תיקו המרופט של השליח. שמחתי שהותירו לי זכרם.

הוא הפך לפתע פניו לקיר, השעין מצחו על שני אגרופים קמוצים, והחל בוכה.

“לוא ידעת”, אמר, “לוא ראית מה שאני ראיתי שם. לא ייאמן, לא ייאמן שאדם יעשה כזאת לזולתו, ועוד לילדים קטנים!”

רציתי לנחמו מעמקי הפלסטיק שלי, אבל ידעתי שאין לו ניחומים, שהוא נושא את הדברים בלבו, מר וזר.

יצא בוכה לתוך הרחוב, ואני עמדתי ליד החלון והתחממתי בשמש בתוך השקוף־השקוף. עלה בדעתי שהוא דומה לשק המים, שבו נתון עוּבר; ואפשר שכך יאה, תמיד אפשר להיוולד.

ריח הרחמים האיומים עמד בחדר הריק.

הציפורים היו כל כך איומות, שהיו מוכרחים להרוג אותן. הן נראו כנשמת הרע, בעיניהן הקטנות הקודחות, בפרפור המתמיד, בחום הגוף שהיה בו מן הגסות, בקול הצווחני, העצבני. הן היו מיותרות כמיתר גרוע, כחלודה; מטילות צואתן על מרפסות השיש, מפחידות תינוקות ביעף פתאומי; טפשות. אין טפש כצפור.

שניים עסקו במלאכת הריגת הציפורים במקומותינו: הגבוה והנמוך. הגבוה עשה זאת ביסודיות ובשקט, כשהבעת עיניו אינה משתנה. הנמוך היה מכניס שמץ מעצמו בכל צפור שקטל; מודד, מועך, מוחה זיעה ויורק. אנחנו הילדים תמהנו מנין נטל כל כך הרבה רוק.

הכרנו את השניים מילדוּת. כשלא רצינו לאכול, היתה אמנו אומרת: תיכף יבוא קוטל הציפורים. אבל אנחנו ידענו שקוטלי הציפורים לא יעשו לנו כל רע. הם באו רק להגן עלינו מפני הציפורים האיומות.

כמה מאתנו, האמיצים ביותר שבינינו, היו עוברים ברחוב כתום הקטל, ומלקטים נוצות יפות. ילדי המשפחה שלנו לא אהבו את הספורט הזה. הנוצות היו מכוסות דם, מפרפרות ביד בכל משב־רוח, דביקות. מעוררות בחילה. על בן השכן סיפרו פעם שבעטיה של התערבות הרים בידו ציפור קטולה והחזיקה בחופן שלוש דקות תמימות. הוא היה מוחזק גיבור השכונה, אבל גם מוקצה מחמת מיאוס, טמא. ילדים ממשפחות טובות לא היו נוגעים בצפרים מעולם; ולאחר שעברו את גיל ההתבגרות, אף לא היו מדברים עליהן. כל שיחה בנושא זה נחשבה לעיסוק של תינוקות. כולם ידעו שהגבוה והנמוך ממלאים את חובתם העירונית, וזהו זה.

כך היו פני הדברים בשכונה עד לפני שנה, בערך. לפני כשנה, בעת התכנסות התפילה – ובעירנו מתכנסים להתפלל בככר הגדולה מדי שלושה ימים, זקן וטף, – לחש באזני ידידי הטוב ביותר שהציפורים הולכות ונגמרות. תחילה השתקתי אותו, גם מפני ששיחה בנושא טמא כזה בעת תפילה כמוה ככפירה, וגם מפני שבאמת לא היה נאה לנערים בגילנו לדבר על הציפורים. אבל אחר־כך, כשנשא הכוהן קולו בתפילת יחיד, חשבתי מעט, והגעתי למסקנה שאם אמת הדבר, ודאי ילכו להם הגבוה והנמוך לעיר אחרת.

אבל הגבוה והנמוך לא הלכו לעיר אחרת, כי נתברר שבכל הערים יש גבוה ונמוך, ואין צורך בנוספים.

חלפו כמה שבועות. הגבוה החל פוסע ברחובות באפס־מעשה, והנמוך החל יורק בלי סיבה. הסיפורים באמת הלכו ופחתו. פה ושם יכולת עוד לשמוע איזה פרפור נאלח של גופיף חם באיזה ענף, על איזה גג; פה ושם נבהלת למראה פלבול פתאומי ליד חלון; אבל בסך הכל כמעט שלא נותרו עוד ציפורים. מרפסות בתינו היו נקיות, והשקט בבקרי־חג היה נפלא.

אני מספר לך כל זאת, כדי שתדע מה קרה פה במקרה שלא אחזור מבית־הספר, ולא תטלפן למשטרה או משהו. אתה זר אצלנו ואינך מבין. לפני ארבעה חודשים לא חזר אחי הקטן מן הגן. הוא לכלך את המרפסת, ורץ לברוח, והנמוך מצא אותו. לא היה לו מזל.

עכשיו אני צריך ללכת. צריך לחשב את הזמן ואת הדרך בדיוק, כדי שלא ארוץ, לא אדבר בקול, לא אתחמם. ואם תראה אותי ברחוב, אל תתפלא שאיני אומר לך שלום – אינני רוצה שמישהו ילשין עלי שפלבלתי בעיניים.

האשה צעקה על הרופא מלוא פיה הסגלגל. היה משהו מרתק במראה הפה הנמתח מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, כמשחק של גומיות בו משחקים ילדים, פוערים וסוגרים. יכולתי לאטום את אוזני ולא להאזין, אלא להסתכל בלבד, כאילו נסגר פס־הקול בקולנוע שתמונותיו נעות; תמהה הייתי עד היכן מסוגל פה זה להרחיק ולהגיע תוך תיבת עצמות־הפנים.

הרופא היה צעיר ונבוך כלשהו. צווארון חולצתו שתחת החלוק היה פרום ולא נקי ביותר. הוא היה מאותם צעירים שמעולם אין להם אף שנה אחת, אף חודש אחד של יופי בחייהם: פנים כנייר־סופג, משופים, שיער נטול־צבע, משקפיים שמסגרתם פלאסטיק צהבהב. אבל ידיו היו גדולות מכפי מידתו, מסייעות לזולת היטב, בפשטות.

היפה שבכולם היה התינוק. כבן שמונה או תשעה חודשים, שמנמן, בעטן וחייכן, שזוף כרהיט מהגוני מצוחצח, וריסיו מצילים על עיניו כצל צפצפות על אמת־מים. אגרופיו חפנו את מלוא תאוותו בידו. בלע את העולם, והעולם ערב לחיכו.

נתברר להלן ובפרוטרוט לכל המסובים בערפל הסטרילי, שהרופא הצעיר איחר במשהו, לא קיים משהו. האם צעקה. עיניו הצהבהבות של הרופא אמרו כי אל־נכון טרוד היה אותה שעה בארבע־אמות־של־עצבות ליד מיטתו של ילד אחר, אולי יפה פחות, אולי אגרופיו פתוחים ברפיון ואין בהם כוח לחפון את העולם. אבל האם סירבה לשמוע; התייצבה מולו ומולנו כקטיגורית, דורשת לעצמה את כל מלוא הזכויות המגיעות לבריאות שכזאת, ליופי שבזה. מתת־אלים בידה, וכולנו, לרבות הרופא, חייבים לעבדה במור, יונים ולבונה.

הצדק, משום־מה, עמד מאחורי כתפה של האם דווקא. כל חולי הגרון, כל גורפי החוטם, כל הנאנקים כולם בממאיר ובחולף, מוני הקמטים בבוקר ומגרדי כף־הרגל בערב – כולם סגדו לו ליצור המבהיק, המתכתי, סגידה שיש בה גם שמץ תשוקה קנאית. מוכנים היו למשמשו, לדגדגו, לנגוס חלקים ממנו סגולה לבריאות, ליופי, לעושר, – אלא שלא העזו, כי האם שמרה עליו ככוהנת ראשית ויחידה.

לבסוף אספה כמנצחת את כלי בנה, – שהטיבה להלבישו כחול־כהה, ובכך הפכה את פניו השחומים לשמש עזה ודרומית, – שמה אותו עצמו במרכבת הכבוד, ויצאה המסדרונה.

הזמן שנעצר קודם־לכן לעת הוויכוח, נאנח עתה והמשיך ללכת, מפכה לאיטו מבעד לקירות הלבנים, מזכיר קיומו הנוגה בחשרת הענן שבחוץ, הדומה למצבור של אנחות. רצינו להסב גבנו לעולם ולישון. ישבנו בכסאות הלבנים שצבעם מתקלף, וחלמנו על מתק הכר ועל דבשו המשתפך של הסדין החלק והחם.

אחר־כך כבר היינו בחוץ, בכניסתו הרחבה של הבניין הציבורי, ועל הספסל ישבה האם עם תינוקה. לבושה היתה קרעים; שערה לא ידע טעם מספרה. האכילה אותו מעדן כלשהו, – וגם אנו היינו רעבים. נורת החשמל החשופה שבכניסה לבניין הטיל את צל האם על בנה, כמין צל־הר על מעיין. דמתה לעורב טרוט ומרוט שגנב תכשיט. התינוק אכל וצחק, מורח לחיו בכף מלאה פירורים, וכמה מהם דבקו כנטיפות של זהב בשערו הגזוז היטב. מכנסיו היו רטובים.

"אכול, אכול, עודדה האם, “אתה צריך להיות גיבור, אתה צריך להיות גיבור”.

אחר־כך שרה לו בקול צורם ודק; שיר שתרגומו בערך כך:

"תהיה גיבור העם,

תצא למלחמה,

תהיה גיבור העם

ואמך תהיה גאה".

הרופא הצעיר יצא מן הבניין במעיל ישן־נושן. בלא שלבש את חלוקו הלבן, כבר לא הכירה אותו האם. הלכתי כברת־דרך עם הרופא, והוא פקד עלי לעטוף צווארי היטב בצעיף. המכוניות התחילו מדליקות פנסיהן.

“יום אחד”, אמרתי לרופא, “התינוק הזה יתחתן, יעבוד, יעזוב אותה”.

“היא לא תתן לו להגיע לכך”, האמר הרופא בעיניים עצומות־למחצה. “יבוא מצור, והיא תלביש אותו בגדי פאר, ותבשל אותו בקדירה גדולה־גדולה, ותגיש אותו על המגש היפה ביותר שבבית לזקני העם. והם ינאמו. וכולנו נאכל”.

"…תהיה גבור העם,

ואמך תהיה גאה".

התינוק היה גדול כגודלו של בן ארבעים. פניו היו חלקים ושזופים, מידתם כפני אבטיח קטן. עירום היה, מחוץ לתחתוני הפלאסטיק בצבע תכלת, שעליהם תחרה שובבנית. ישוב היה ליד שולחן מבהיק, שעליו טלפון, מכונת הקלטה, וכמה כלי משרד. כפו השמנמנה, שצמידי־בשר עבים גולשים על ארכובתה, החזיקה בתיק משרדי. בעצם הוא היה גדול יותר משאר הגברים שבחדר, שלושה לבושי־חליפות מיוגעים, שראשם המקריח הגיע לסנטרו. התינוק היה גאון.

הגבוה שבכולם, שנכנס אך לפני שעה קלה, שאל:

“נו? יש משהו?”

הגבר שראשו שיבה אמר:

“בינתיים, שום דבר. התעורר בשלוש, אבל הוא שותק. אתה יודע, השעה הטובה היא זו שלפני השינה”.

התינוק לא אמר כלום, אלא דפק בשתי כפות ידיו הפתוחות בניירות שלפניו, דפיקות קצובות של הנאה. דומה היה כסופג את המיקצב הפרימיטיבי, עושה ושובר, מאזין למה שנגנז בו.

“אני רוצה להשיא את בתי”, אמר הגבר העצבני. “צריך לעשות זאת מוקדם, לפני שהיא בורחת למקום אחר, אני יודע לאן? צריך לקנות לה שמלה, לשכור אולם, להכין עופות. הכול פי כבוד המשפחה. שלוש קומות של אורחים, שלוש קומות של עופות. אולי כדאי להזמין מישהו שיפתח את כל חזית הבית, כדי שייראו לעין כל שלוש הקומות, ובכל אחת מהן אנשים מכרסמים כרעיים. אני לא מהרובצים על דינרים. אצלי הכול בפרהסיה.”

“הכלכלה משתפרת”, אמר איש השיבה הטובה. “חשוב נא באיזה תנאים התחתנו אנחנו. היה קשה, קשה מאוד. גרנו באוהל, ולא התלוננו”.

“אני לא יכול יותר”, אמר הגבוה לתוך הכוסית. “אני לא שייך לכאן בכלל. מה אני עושה פה? אני כנר”.

התינוק נטל צבע תכלת מן השולחן וכיסה בו כמה עמודים. הצבא ניקד את השולחן, וקישט בעקוד את זרועו השזופה. איש השיבה קם וקרב אל התינוק.

“ראה איזה צבע תכלת נפלא”, אמר במתק שפתיים. “אולי תגיד לסבא משהו על התכלת? יופי של תכלת!”

התינוק פתח פיו ואמר מייד, ברהיטות:

“קנה לך מלט בצבע תכלת, וליתר תועלת צבע את הדלת”.

“זה עוד לא רציני”, לחש איש־השיבה; אך בינתיים התחיל הטלפון מצלצל, מכונת ההקלטה רושמת, מיתקן השיכפול פולט את הפזמון על ניירות ששליח מעבירם לידי טייסי ההליקופטרים שהמתינו בתורם במסדרון כדי להפיץ את הפזמון בכל המחוזות.

“חבל”, אמר העצבני, “רק אתמול נסתיימה הצביעה בביתי. צבענו לבן וירוק. חבל”.

“אין צבע יפה מן התכלת”, אמר איש השיבה הטובה. “בארצנו היפה, בה זורחת השמש רוב ימות השנה, מהווה התכלת ניגוד יפה לצהוב־החולות וללובן האבן־המסותתת. גם הבלתי־מסותתת, בעצם”. נטל עפרון והתחיל מחשב. “לא יכניס יותר משמונה־מאות. זה כל מה שיש בינתיים”.

“אל תתעצבן”, אמר העצבני, “יש עוד שעה וחצי עד שמשכיבים אותו לישון”.

“תכלת”, אמר הזקן בקול חלום, “תכלת”.

בדממה שנשתררה נשמע שוב קולו של הגבוה:

“אני לא אוהב את אשתי. בחיי. אתם יודעים מה זה להתעורר יום־יום, בוקר־בוקר, ולראות על הכר, קרוב־קרוב אליך, ראש שאתה לא אוהב? מילא, יד או רגל, את זה עוד אפשר לסבול; אבל ראש! שערות! גולגולת! עיניים פעם ימינה, פעם שמאלה, אינן נחות אף רגע. זזות. ראש! בן־אדם יכול לקבל מזה אַקנה וולגאריס. אני הייתי צריך להיות כנר. הבטחתי לאמי על ערש־דווי שאהיה כנר, איזה מין בן אני? יש לי רגשי אשמה. אני זוכר שהייתי בא הביתה ואומר לה, אמא, שוב קיבלתי בלתי־מספיק במאתימטיקה, – והיא היתה אומרת בקול חזק כזה, תקיף, מלא כוח, ‘ימח שמך, תכשיט, בושה משפחתית, הלוואי שתמות, בעד זה לא תצא החוצה כל השבוע ותנגן אטיודים עד שתתפוצץ’. ככה היתה אומרת. כמה אהבתי אותה אז! היא דמתה לכוח־איתנים. אפשר היה לסמוך עליה. לא כמו האמהות האלה שאצלן הכל פוצי־מוצי. והכול למעני, הכול לטובתי. ומה אני עושה? מה אני עושה, אני שואל אתכם? בוגד בה ובי. היה לי ייעוד. היה לי ייעוד”.

שתה את הכוסית בגמיעה אחת ונעשה דרמאטי. אצבעו דקרה את האוויר.

“אתם יודעים מי אני? אני אדיפוס שלא התעוור. אני רואה את הכול. ימח שמי, איך שאני רואה את הכול! ברו־ור. בר־ו־ור”.

שתה שוב והוסיף: “עפר אני לרגליך – יאשה חפץ!”

התינוק המשיך להתיז כתמי צבע על הניירות שלפניו, אבל בלי חשק. רגליו הענקיות טפחו בחן על כרעי הכסא הגבוה. הוא לקק נייר אחד, ומרח את כל מצחו בצבע. כל יושבי החדר, וגם התינוק, היו חסרי־מנוחה.

“למה אתם לא שותים?” שאל הגבוה.

“לא שותה”, אמר העצבני. “חבל על הכסף. צריך לאסוף בשביל הבת. בעצם, למה שלוש קומות? ארבע קומות. חמש קומות. שש קומות כרעי עוף”.

התחיל להתלהב: “עשרים וחמש קומות כרעי עוף! מבול!”

“אל תגזים”, אמר איש השיבה, “זה מעיד על… אתה יודע, טעם רע. שלוש קומות יספיקו, אבל בתנאי שהמשקאות יהיו טובים”.

“אני אכין מכל טוב”, אמר העצבני. “זו בתי היחידה. אפילו שאמפאן צרפתי. וו־קליקו שנתון 56‘, או דום פריניון 60’. נראה. רק שלושה בקבוקים”.

בשמפן השנתון לא חשוב", אמר הזקן, ואחר־כך פיקפק: “לשלוש קומות אורחים?”

“יהיו לי מלצרים גבוהים”, אמר העצבני. “הם ישאו את המגש גבוה. אנשים לא יוכלו להגיע וישתו פחות. אולי חברנו הגבוה יסכים לשמש מלצר”.

“גם אני?” שאל הזקן בסקרנות.

“אתה נמוך”, אמר העצבני.

“אני מוכן להתקין קביים, להזדמנות כזאת”.

“נראה”, אמר העצבני. “לא סומך עליך עם כל־כך הרבה שאמפאן”.

“פרחח!” נעלב הזקן. אני כבר סללתי כביש, ואתה מה עשית בחיים? בוסר סנוביסטי ואפס מנופח. זה שאני עובד אצל התינוק, זה רק מפני שאני כבר בסוף חיי, ומותר לי, אבל אתה מימיך לא עשית דברים אחרים. בוש! בוש והיכלם! דור בלי בושת פנים! שבאב!"

התינוק התחיל מנפנף פתאום בידיו כציפור משוגעת, וצועק צעקות קצרות. הזקן רץ אליו ונתן מוצץ בפיו. עברו כמה שניות מלאות־מתח עד שהתינוק הסכים לסגור את פיו הפעור ולמצוץ את הפטמה. הזקן חזר, מוחה זיעה ממצחו.

“שכחנו את עצמנו”, אמר, “אני אשם בדיוק כמוך. כמעט שעשינו לו נברוזה. אסור לצעוק על־ידו, ואני תמיד שוכח”.

העצבני שתק וכרסם בכעס את פילטר הסיגריה. כולם חשו שסכנה גדולה חלפה. רק התינוק, שהמוצץ הטבול בדבש מצא חן בעיניו, מצב רוחו נשתפר עד לבלי הכר. הוא היה מוכן להמשיך. עיניו נצצו מחדוות חיים ויצירה.

“האוטו שלנו יפה ונחמד”, אמר התינוק, "באוטו שלנו מושב מרופד, ואם תשאלו מי עשה את הבד – "

“שד”, חרז לו הגבוה, כדי להרגיז. התינוק התרגז.

“אההה! שלא ידבר!”

“ששש, שש, הוא לא ידבר”, אמר הזקן. “שתוק, אל תדבר, דוד רע. לך, לך, תזמין עופות, תשיא את בתך, לך”.

“אין לי בת”, אמר הגבוה. “היא חיללה את כבוד המשפחה. בעצם אין לי בת בכלל. היא מגרדת את הראש שלה, ואני מגרד את הראש שלי, אז מי משנינו צודק?”

“הוא קילקל את השיר” צרח התינוק.

“אין דבר, אין דבר, חביבי, יהיה לך שיר אחר. הנה, קח את המלה תקליט. מלה יפה, נכון? תקליט. תקליט. תקליט.”

“תמליט”, אמר התינוק. “מודעה לחנות חזיות. קודם תבליטי, אחר כך תמליטי. אני ילד רע”.

“אתה ילד מצויין. קח סוכריה ותמשיך. אתה ילד נפלא”.

“אני ילד רע”, המשיך התינוק, שמח. “תקליטים לפליטים. לכל פליט נקנה תקליט. מבאקאליט. כמו טלית, מכירה כללית”.

הזקן לחש: “לפני שעה חמש הוא לא משמיע בדרך כלל דברים שימושיים. זה כמו כיוון כלי התזמורת לפני קונצרט. זה עוד לא זה”.

“למה אתה חוזר על זה יום־יום, יום־יום?”

התעצבן העצבני.

הגבוה התפכח לרגע.

“נו? יש כבר משהו?”

“עוד לא”, אמר העצבני. “היו הפרעות”.

הגבוה חזר ומילא את כוסו:

“לחיים, פרוקופייב”.

מזג־האוויר בחוץ היה יפה, היה קריר, היה טרי, ההליקופּטרים גמרו לסובב את העיר. בעוד התינוק שותק, אפשר היה בעצם לערוך טיול לאורך שדרת השיטה הפורחת. אבל איש לא טייל בשעה זו.

“בירה מאלט”, אמר התינוק, שתי גומות חן בלחייו. “חייל עומד בשער ועוצר את הנכנס. האלט! מאלט”.

“נפלא!” התמוגג איש השיבה. הקצרנית בחדר הסמוך פרצה בבכי של אושר. מכונת השיכפול גיהקה: האלט־מאלט, האלט־מאלט, האלט־מאלט. הכל נכנסו לטראנס המצופה.

“מסתיק פלסטיק”, אמר התינוק. “פויה של חרוז. השמעת? לא שמעתי. התנור האוטומאטי! לטייל את הולכת, במטבח את מולכת. דגון, הסרדין העדין. יום הדין. מחוך עם שורה נוספת, שתוכלי לאכול קצפת. לרוקדים לֶחי אל לֶחי, בושם בשביל בית השחי”.

אנשים נכנסו לחדר ויצאו בריצה, נוטלים עמהם סרטי הקלטה, ניירות, טיוטות.

הכול זרחו מאושר. התינוק דיבר, העולם נושע. היתה פעילות בהירה ומאושרת. התינוק המשיך:

“מי זה אומר שאתה חסר־ישע? בוא וגלה עולמו של הפשע. תרצח האחד ותרצח גם יותר, ותמיד בסכין מתוצרת ‘אסתר’.”

“בשינויים קלים, קרוב לאלף חמש־מאות”, חישב הזקן בלחש.

למשמע הסכום התפכח הגבוה כליל.

“תינוק יקר”, אמר, מתרומם בכסאו למחצה, “חיתוליך טעונים החלפה, אך יש בכך איזו פשטות נפלאה. ומה זה ראש, בסופו של דבר? קצת גולגולת, קצת עיניים, ימינה שמאלה, אז מה יש? מי שאמר שעיניים צריכות לעמוד במקום אחר דווקא? מי שאמר דבר כזה, רוצה לכבול את חופש הפרט, את חופש תנועת העיניים, חופש הביטוי העצמי הספונטני ביותר, חברים. לחיים, תינוק”.

התינוק המשיך מתוך הטראנס, חסר נשימה:

"עכשיו בשביל דקוראטור. זה פשוט, זה פשוט, רבינוביץ' לקישוט, הוא יוסיף לך יוקרה מרצפה ועד תקרה. הלאה. גנבים להשכרה, יפרצו לכל דירה; המומחים במלאכה ערובה להצלחה. ניסיתי מכל פסיך, והחלטתי: תסביך. לאנין הטעם, לאיש אשכולות, אנו מציעים בנות חמש בתולות. השרברב המהיר ללקוח הזהיר, אם היתה סתימה בברז, הוא עכשיו חזק כארז. תרופת־פלא משלשלת ומחבלת בנזלת. רוץ מהר אותה לקחת בפינה בבית מרקחת. היתה לי כנרת, מיתרים אלפיים, אבל ‘המתקין’ התקין לי דוד־מים, אני מתרחץ פעמיים־שלוש, ומייד הבנות עולות לי על הראש. השאמפו המצודד, כל גבר מעודד, הוא ישכח על הסרט ויחשוב על הגברת. שלום רב שובך צפורה נחמדת במחלקה ראשונה חזרה למולדת. בקשי במכולת רק את ‘לב הסולת’. פסולת, תרנגולת. מלא כוסך קרח ושתה־נא בנחת – נחת – פחד – אמתחת – יחד – צלחת – פחד – צלחת – פחד – צלחת – פחד – נחת – צלחת – פחד – צלחת – פחד. – "

בועות עלו בזוית פיו הוורוד. הוא התחיל מבעבע רוק. היום נגמר.

“אלף ומאתיים שלושים וחמש לירות לאיש”, סיכם הזקן. “אנחנו שרים לך, מולדת ואמא.”

“מלצרים גבוהים. כן, זה הפתרון היחיד”, אמר העצבני. “מלצרים גבוהים”.

התינוק נרדם, תשוש ושמח, עד שבאו שתי מטפלות שריריות לקחתו לאכול.

בלילות נעשה לה הכר טרשי יותר ויותר. רואה היתה את נחמן מגבו, גוהר כהה ומסתיר את המנורה, ואז היתה חוזרת ומציירת לעצמה את פניו, שהם כפני עצמות־מידבר: תמיד צמאי־רוחות. כל העובר בתוכו, מייד נסתמן בפניו, כמין רעדה שרוסנה מהר וחרגה רק לרגע ללשון שרירים. היתה לו נוכחוּת שאינה מוטלת בספק, היה בן עשרים־ושתיים. ושמא עד כה מוקפת היתה פנים שאינם פנים, עיגולי עיסה משומרת שצימוקי־עיניים תקועים בה; רחובות שלמים, בתים שלמים של פני־עיסה.

כיבה את האור והתפרקד לצידה. מייד נצטיירו שתים ממנורות העיר במעלה־תיקרה; הרהיטים נפערו ופלטו ריח־שימושם גלים־גלים. משהו ניסר במגירה, משהו כירסם בארון החוּם־כהה, ציר חרק בלי שנגעו בו. לילה חם של רהיטים, כלילם הגונח של זקנים מופלגים. עלה בדעתה שתמסור את הסדינים שלו למכבסה בלי לשאול את פיו. יכעס? יעבור לסדר־היום? מזה זמן־מה שכבר לא יכלה לנחש. בכל מעשיה היתה כמגששת, ונתעייפה מן הגישוש.

“את לא ידידותית היום, ישה חפץ. מה קרה?”

“שום דבר”.

“ביברמן, את מדברת אתי. מה קרה?”

“לא מבינה מה שאתה עושה”.

“גם את? בחיי, נו. הגידי שאני עוסק בביקורת ההגיון הצרוף, זה יותר טוב? חוץ מזה אני לא צריך שתביני, רק שתבואי לבית־המשפט להעיד עלי עדות אופי. שמעי: לא נקח עורך־דין. נעשה רושם בתום־ליבנו. יתומים ומאוהבים. איך זה נראה לך? אני אביים אותך: את תלבשי שמלה שחורה פשוטה, עם צווארון לבן קטן. מחר נלך ונקנה לך צוארון לבן קטן. אני אדבר בשקט עצוב אך בבטחון, והגזבר השקרן יקבל את עונשם של שקרנים וייזרק לפח בהבעה של תיעוב על־ידי שמש בית־המשפט. שׂמת־לב שבזמן האחרון הוא נראה יותר ויותר כמו צפרדע? והמשטרה תהיה אופטימית כרגיל. נכון שמשטרה זה דבר נורא אופטימי? תופסת רשעים ומגינה על החברה, אם לא איכפת לך, אופטימיים. אולי בחודש הבא יעלו להם את המשכורת. בתור עונש. זה עונשם של אופטימיסטים, שהכול מתקיים להם בדיוק”.

“הגזבר באמת שקרן?” עצרה את שטף דיבורו בזהירות.

“אוי, אפרת, מה את מתיילדת לי פה? ודאי שהוא שקרן, ודאי שכל זה אינטריגה מסריחה של מישהו במשרד, אני בטוח שזה אריק, את באמת חושבת שהייתי מזייף צ’ק של מאה לירות? מאה לירות, זה בקנה־המידה שלי? הגידי בעצמך, אל תתחמקי: זה דומה לי?”

“לא”, הודתה בשפה רפה.

“אז תתקרבי, אל תהיי לי פרוטסטאנטית מרחוק.”

קירבה גופה מעט, וידו החלה חולפת על עורה בחיכוך קל־שבקלים של אריג ברוח. יותר משהיה מן התביעה במגע זה, הצונן כלשהו, היה בו כדי להרעיב. עורו של נחמן תמיד קריר היה, נטול־שמש, גמיש ונחשי. תוך כדי כך דיבר, באותה תשוקת־ביטוי שהיתה אוחזת בו לעתים ומעלימה מעיניו כל נוכח:

“הצרה אתך, אפרת, שאת בכל זאת עוד ילדה קטנה, עדיין נדמה לך שהרע הוא האויב, כי ככה לימדו אותך בבית־הספר התיכון שלך לנערות מחונכות. הרע בכלל איננו האויב. עץ־הדעת, בתי הקטנה, הוא עץ דעת הטוב והרע, יחד. כמו מלך הקלפים: פנים לכאן ולכאן. האויב איננו הרע, האויב הוא העומס. הרהיטים. החפצים. המשכורת. הקניות. כל הערפל, הדייסה, כל העומס הזה המסתיר והמבלבל. במקום שיש רהיטים – רהיטים שמישהו יצא לחנות לבחור, תארי לך, למשש, להחליט, עם פוליטורה, בלי פוליטורה – צלם־אלוהים בוחר לו מזנון עם ראי – חשכו עמקי הבאר, אדמו עיני הבעיר, כי דם היה בעיר, ולא חרדה העיר. ¹בכלל, בכלל לא חרדה העיר. עכשיו להרגיע את רוחך בענין הצ’ק הנוראי. אני נשבע לך בכל מה שתרצי: לך הרי אינני יכול לשקר. בחייך, בשלומך, בבריאותך, שלא זייפתי את הצ’ק הזה ולא שום צ’ק אחר”.

כנראה שנותר עוד ספק בעיניה, לפי שאמר:

“גברת קוּגל! להאמין!”

צחקה מעט ונפנתה אליו.

“את גונחת כמו נר”, אמר לתוכה.

*

בהתחלה היה כך:

לשניהם לא היו אימהות מימי ינקוּתם, ועובדה זו נתגלתה להם בשיחה ראשונה ומקרית, שנתפצחה בבת אחת, והיא שיצרה ביניהם ברית של בדיחות־דעת, כביכול, אקלים דק כמו פרח על תהום, והיא שנעשתה אותם מועדון סגור בשניים, שלשום אדם אחר אין דריסת־רגל בתוכו.

“ויש עוד נחמנים ונחמניות?”

“נחמנית אחת באמריקה. יש עוד אפרתים ואפרתיות בבית?”

“אין”.

“המצב הזה מחייב שאקנה לך ברווז”.

חלפו אותה שעה על פני חנות־צעצועים. נכנס במין חשיבות שמחה, בעצמו ברווזי כלשהו, מתערסל על כדורי עקביו, וקנה לה עוף של פלאסטיק כחול על גלגלים אדומים, עוף שבע ומחייך. הגישו לה בהידור, בנשיקת־יד. ופחות מחצי שעה אחרי שנפגשו, כבר היו חבוקים כל כך עד שהלכו בעקלתונים על המידרכה, נתקלים בעוברים ושבים, ובא הקץ על כל תנומותיה כולן. אותו יום היה ספק־של־יורה, טיפות גדולות של לחוּת כמסמרים נמסים, שאינך יודע אם דינן גשם של ממש, או טל־ערפל עבה של ימי ראש־השנה. בשערו של נחמן עמדו נגוהות של מים ושקיעה. לבוש היה מעיל־גשם גדול ממידותיו, חאקי בהיר שנקנה כנראה מעודפיו של איזה חייל אמריקני שכוח; אגרופיו נעוצים בכיסים, לפני שנפתחו כפותיו אליה, ושלשלאות של טיפות מים ירדו על לחייו, מקצה־חוטמו, לתוך צווארונו. גם לחייה שלה נתכסו לחוּת. האהבה שבאה לה בחיפזון כזה, שלא היתה לה שהות אף לרגע אחד של היסוס. לא הספיקה ללמוד אותה.

אף מלה לא נאמרה ביניהם שעה שהחזירה הביתה מחדרו, והיא לופתת את הברווז הכחול; מעדה בפתח, והוא אף לא החזיק בה, אלא עמד והביט, נהנה מעצם החבטה.

“שוברת לב, בשׂיער הישר הזה שלך. שיער של תינוק. למה יש לך שיער ישר כזה? לא מאפשרת לי להתגונן אפילו. גזעית אחת.”

“נתראה, נחמן?” שאלה בהיסוס גדול.

“ומה חשבת?”

*

נחמן: פקעת של שיער על גוף־כלונס, כפוף, גב של סימן־שאלה, ידים גדולות; לבושו מלוקט באקראי, והוא קצר־רוח, ואפשר שלא היה יפה כלל, אבל פיו הארוך יתר על המידה היה בו כדי להטריף את הדעת. היתה מביטה בו שעות ארוכות בלי הרף, בפנים אלה שנולדו לתוך חייה פתאום, לראות איך הוא חושב, איך מגיב, איך כל החי והאצור שבו מבהיק עיניים וממתח שפתיים בחצי חיוך שאינו סימטרי, איך היד הארוכה, הצנומה, האדמדמת, ידו של מתבגר, עור ועצמות, משתלחת מתוך חפת פרום ומתארת משהו באוויר, ומייד אותו משהו חי וקיים לפניה. עיניה ליליות: עיני זית מפולח, שבתוכו להבה רכה כנר. פעמים מתחצפות: הנר מרקד, וכל העולם צוחק עמו. והפה הזה: פה פתוח קימעה, בעל פגם כלשהו בשפה התחתונה, פה פחמי, בקוע־שפה, נשוך. שיניים כגוּרים: בורקות. שׂיער כהה שרוח בו, שיער שאינו מאזין, שיער ממהר כשל ילד. סיפרוהו קצר, אבל עודנו ממהר. וכל־כולו כנתון תמיד בין שתי מערכות־זמן, דרוך, סייחי, מבקש את רגע הזינוק כדי לדהור באחת מהן דהרת־גורים פתאומית, מלוכסנת, – אבל מתרסן, העיניים מבקשות מחילה, והיד הגדולה נפתחת כולה, נחה על ראשה או על עורפה, מחפה וסולידארית. דומה – מלתו הראשונה בכל שיח שבו הוא והיא מול עולם – “היא צודקת”. עוד לא ביררה לעצמה מה היה בדעתה לומר, וכבר הוא מסנגר. נקודה של מנוח, מאור־פנים תמידי, אתנח גדול בשניים.

איש עילג־תנועה. לא חי בשלום עם סביבתו. תמיד מפיל משהו בדרכו, תמיד שובר לא־בכוונה, ולמרבית הצער. אפילו כוס קפה לא ידע להחזיק בידיו כדבעי, דומה הכוס מתנכלת לו והוא חושד בה. דברים רבים לא יכול היה לשאת: מיספרות, רהיטים, מלצרים.

“אני מבקש ספל קפה בכוס”, היה מקפיד עמם צלולות בכ"ף רפוייה.

“מצטער אדוני אין לנו קפה כזה יש נס קפה או עלית”.

“את רואה?” היה מנופף ידיו בצורה דרמאטית, את רו־אה? רובוטים!"

היה זה יצחק אודם שהביאה למערכת העיתון, מפני שהיה מכר של אביה, ומפני שהיא קפצה כיתות וגמרה את התיכון בת שש־עשרה בקושי, כך שנותרה לה שנה תמימה עד לגיוס. תריחי קצת עיתונאות, אמרו לה, – אחרי הצבא תראי הלאה. ועוד הוסיפו: הלוואי שתזכי לעבוד במחיצתו של נחמן. משכמו, אמרו. כלומר, ומעלה.

למחרת פגישתם ישבה במסדרון המערכת, ונחמן יצא מחדרו של העורך, כולו תעלול שהצליח:

“בואי”.

“לא יכולה”.

“בואי, אני אומר לך.”

“לא יכולה, צריכה לחכות ליצחק”.

“רבינוביץ', כשאני אומר לך שאת באה אתי, אז את באה”.

נתברר באמצע הדרך שנוסעים לירושלים. נהג בלתי זהיר היה, אינו שם לב לימינו ולשמאלו.

“לכמה זמן?”

“עוד לא יודע. תקני לך שם מברשת שיניים, אם את כזו היגיאנית.”

נחמן מילא באותם ימים את תפקידו של הכתב הפארלמנטארי שחלה, ואיך־שהוא שיכנע את המערכת שיתנוה לו, כמי שמרוויח כפר של צמיתים במשחק קלפים.

“ויצחק?” פיקפקה בדרך.

“בבניין הארץ ינוחם”.

עוד בדרך אמר לה:

“עכשיו נעביר אותך קורס קצר של מה שאני לא אוהב. לא אוהב נשים בחליפות. לא אוהב נשים שלא יודעות לבשל. לא אוהב נשים שלובשות מחוכים ואופנה. לא אוהב סיכות ראש וציפורניים אדומות. ועוד: עגילים. הבוקר באת למערכת בעגילים.”

“רציתי להיראות יותר מבוגרת”, התגוננה.

“ונראית כמו מנהלת בית־בושת. עוד מעט תתחילי לאסוף מכתבים בקופסה ומזכרות ליד הראי, ותושיבי בובה סרוגה על המיטה, ותהיה לך מאפרה בצורת יד מחרסינה ורודה, ופרחים מפלאסטיק. איפה העגילים האלה?”

במקרה נותרו בארנקה. לא חזרה לעונדם, מפני שכאבו בתנוכיה שאינם מורגלים. פתחה את חלון המכונית והשליכה אותם החוצה.

לקח ידה ונשקה.

“מרגישה יותר טוב?”

“כן”.

“זהו. הקרבן נרצה.”

נכנסו למבואות העיר באצבעות משולבות בחזקה.

למחרת בבוקר, עוד לא היה סיפק בידה להתאושש מכל התהפוכה העוברת עליה:

“פינקלשטיין, מספיק להתבטל. היום את יושבת על ידי וכותבת לי את הכתבה על מושב הכנסת”.

“אבל נחמן, איך”…

“טראוּטכן אדלווייס! להתאמץ!!”

נתערבבו לה דמעות בחיוך; וכיוון שבמחיצתו היתה נתונה תמיד בהיענות גמורה, אפילו כתיבתה נענתה לו.

“לא רע. תהיי בן־אדם. עכשיו הקשיבי, אפרת: לעולם, לעולם אל תכתבי טיוטות ואל תעשי מעשים של טיוטות. חשבי בראש, ומהר. מהר וחד. העולם נורא רועש, נורא עסוק, תמיד משהו מתבשל על האש ועוד מעט יגלוש. הדרך היחידה להשתלט על המעט שלך היא להיות יותר מהירה. יותר מכולם. תוכלי?”

“אשתדל”.

“אז עכשיו שאת כבר מתחילה להיות קצת פחות שפן מבוהל וקצת יותר בן־אדם, אז אנחנו לא נסבול את זה עוד שאת בת שש־עשרה. אונמאֶגליך. תעשי משהו לפרצוף הגימנאזיסטי שלך, שלא יהיו לי בוּשות”.

אספה שערה כלפי מעלה. לבשה כהים, ישרים, הדורים. בת־מחזור שלה, שנזדמנה לה ברחוב, חיילת שזופה, פרחונית, אפרסקית ומסוגלת מן הדרום, הרחיבה עיניה: ואחר־כך עוד תלך זו לקלט?… פעמים היתה מביטה בראי בחטף, ואין בה עוד כל מריבה עם מראה פניה. כל אותו עיסוק שעסקה בו עם חברותיה, שעות על גבי שעות של אחר־צהריים, בימי בית־הספר (והם נראו לה רחוקים ותמוהים כימי חמלניצקי, לפחות) – כל אותה חקירה שהיו חוקרות את פניהן במראות, מסלסלות שערן מימין לפסוקת ומשמאל לפסוקת – כל זה תם, כאילו לא היה אלא סרט שראתה פעם. דומה היה לה שכבר הוּתר לה לחיות, לגור בתוך פניה, בתוך כל גופה, בשלמותו. שכנה כבר בחדריה כולם, בבטחון, מעלה אורות ומכבה אורות לרצונה. היו ימים בהם חשה שבאותה שליטה שלה, באותה בעלוּת קניינית שרכשה לה על עצמה, בעוצמה כזאת, שהילכה ברחובות כמעופפת, מידרך כף־רגלה קפיצי, כאלו יותר משהיא דורכת על הריצוף, היא דורכת על האוויר הדחוס שבין נעלה לבין האבן. והעיר האבנית נפתחת לפניה ונסגרת אחריה בלי קושי.

ימים שהיתה בטוחה שעשתה עבודה טובה, ונחמן, קר, סרקאסטי, קורע את הנייר לגזרים ומשליכו לפח.

“אבל היו שם כמה משפטים טובים”.

“יש לך קשר נפשי לכמה משפטים טובים? בתוך ים של חארא? באמת טעם משונה”.

“אתה מוכרח לזרוק לפח?”

“כן”.

ברגעים כאלה, אין יאושה עושה עליו כל רושם שבעולם. פותח את הרדיו, או שורק, ידיים בכיסים.

לילות מאוחרים, ולילות שלא שכבו לישון כלל, כגון אחרי שערך נחמן שורה של ראיונות עם עובדי־הלילה, ואז, שיכורי־לובן, מסוהרים, נדדו לגן־השושנים הנעול של טלביה, טיפסו על גדרו ורבצו בו על הדשא עד שהוורידו אבנים בדמויות צחות רבות, ונשמעו נקישות חלבן. כבדי בוקר, כהים, לחים מטל, עפר בקמטי הפנים, סיימו לילם בארוחת בוקר בבית קפה קטן שזה־עתה נפתח, וקלסתרם נתחדש.

לראשונה בחייה ראתה עצמים בתוך נוף. אם בימי ילדות נתפרד לה העולם לפרוּדות, בהתאם לרגע, – כגון רחוב, שתיל, אוטו, פיג’אמה, צלחת – הרי עתה מצאה עצמה פתאום סופגת תמונות שלמות. חבוקה בזרועו הארוכה של נחמן, היה לה פתאום קצה־סמיטה עולה ברחוב ששמו המלכה מליסנדה, ברוש יחיד וכוכב; הרדוף על שחם של באר; הרגע המתכתי, בו משיקה שמש אחרונה על כנסיית הדורמיציון ונעלמת, ואינך תופס כלל כיצד לא נקלט הרגע באוזניך בצליל, שהרי שמעת אותו בבירור. היתה הרוח ההולכת כנחל רחב בריחות האבן; אפלולית וכריכת ספר ישן־נושן; מיגדל לבן טהור מתרומם באלכסון פתאומי מעל שדרה קדוּרה משתופפת, כהיוולדו של עידן חדש מתוך הרוחש והרקבובי; קמרונים וקלסתרים – באלה שלמה אהבתה. לא ידעה היכן היא מסתיימת ונחמן מתחיל, היכן נחמן מסתיים והעיר מתחילה. במעלה הקאסטל, בשובה מן השפלה, תמיד היתה משמרת לראות את רגע העיר הנגלית לפתע, לא גדולה כלל, פשוטה על גבעותיה. זאת עירה וזאת אהבתה.

בכל מעשה ובכל מחדל היתה נוכחותן המתמדת של אבנים. מעבר לכל, תמיד היתה האבן. דמתה לעצמה לרגעים שהיא איזוב על אחד הקירות הללו, אולי תלויה באויר, ודאי מועדת לקמילה, ארעית ולא חזקה כלל – אבל קשורה ואחוזה היטב במשהו גדול וחזק שימיו כימי עולם, משהו שלא יכזיב. מלקטת היתה ואוצרת בזכרון את כל שעות האור על האבן: אור בקרי אדום־בהיר, עז כבשר־אדם חדש, לחלוחית של צמיחה עליו; אור צהריים צנוע יותר מלבן, כמעט־לבן, אינו מחציף, ענייני מאוד, אור שאפשר לעבוד בו היטב, בלי בלאי; אור הערב שכולו פתוח, כאיש שכטוב לבו עליו מספר לך בחיוך סיפורי תשוקה ואגדה. מעל לכל, אור הלילה, כאשר הפרעות והזיזים והבליטות נעלמים, ונשארת רק נוכחות האבן האפלה, עמוקה כים, נושמת. לא־פעם היתה מעבירה ידה על כותל ירושלמי כלשהו, או מרימה אבן מתגלגלת ושוקלת אותה בידה, משקל נאמן ואיך־שהוא מדוייק, הולם בדיוק נמרץ את צורת ידה ואת ניחושה ואת רצונה.

“אתה יודע שלאבנים יש ריח?”

“ודאי. תל־אביבית שעלתה מן הפרובינציה. מה עוד גילית?”

אפרת אינה משיבה, שואפת לתוכה מלוא־ריאות את חופת השמים, את הרוח והריח, את עצמה־ובשרה בחלל זה שהוא כבר שלה.

“מה־את־עושה־שם”. קולו של נחמן שנעשה נמוך מהיר, בלי צבע, בלי סימן שאלה, סימן שהוא נאבק בפה יבש באחד הרגעים הללו שבהם הוא רוצה לחבקה ולטורפה באמצע הרחוב, לעיני השמש הזאת.

“מסתכלת עליך”.

סוגר אצבעותיה כבצבת, עד כאב חזק, שגם הוא דומה לברכה.

שאבה חיותה מן העיר במישרין ובלא סייג, ופעמים תוהה היתה אם אין נחמן והיא מצרפים הילה משלהם למצבור הילות העיר, באותו מגע־ומשא־והיענות שהיו בכול, עד עירבוב תחומים גמור. סחופת ירושלים, מאוהבת, חיתה בוודאי הגמור, ולבלאי לא היתה דריסת־רגל בתחומה: רק אור־וחי.

לרגעים דומה היה שהיא מצוייה לבדה בתוך השמחה, ואלו נחמן חומק מאקלימה ואינו משתתף, ככפוי להשקיף.

“אַת. אַת. שתי אותיות. מי שאינו יודע עברית, את חושבת שירגיש בכל האנרגיה האצורה במלה כזאת? אולי ימשש ביד, כמו בראיל. את. מרגישה איזו מלה חזקה? אֶל. לקראת. כמו חץ. הגידי, את מבינה אותיות?”

“לא תמיד. כותבת לפעמים מלה יומיומית, ידועה, והיא נראית לי זרה לגמרי, ציור מקוּוקו, כמה סימנים מורכבים יחד, ושכחתי מה זה”.

“זה מה שקורה לי תמיד במכתבים. לא מבין את המילים. ביזבזתי את כל המלים בעיתון, עכשיו אין לי קאפיטאל. אין יותר מילים”.

“ואפרת אתה מבין?”

“ננסה. אפ־רת. אה, אסוציאציה נעימה בהחלט: זו הקוּפאית החדשה במדור שׂכר סופרים. אני טועה?”

הלמה באגרופיה בחזהו, והוא לכד ידיה וצחק.

“הגידי נחמן”.

“נחמן”.

“יותר נחמן. עוד יותר נחמן. אני עוד לא מרגיש את הנחמן”.

“לא יכולה יותר”.

“הבנת?”

“לא תמיד”.

“את מוכרחה, את מוכרחה”.

“כשאני חושבת עליך – וזה כל היום בערך – אין בעיות, אבל כשאתה בא ומתנפל עלי פתאום שאגיד נחמן יותר נחמן – זה נעשה זר”.

“טוב”, הקשיח קולו, “די באכספרימנטים ליום אחד”.

חבקה אותו בכוח.

“נחמן, די, די, די, יש גבול אפילו לנו”.

“בשביל גבול אני לא צריך אותך, עם גבול יש לי גם גריטה גארבו. נו, מה את כבר שוב צוֹחה ובוכקת?”

“בוכה וצוחקת, חמור”.

“צוחה ובוכקת. את לא מבינה מלים. בחיי, נו. הדמעות לא משפיעות עלי, אמרתי לך כבר. שיטות נלוזות. שהבעל חי יפסיק! שהבעל חי יעזוב את הממחטה שלי! בעל חי! שקט!”

פניה של אפרת לבשו את הסבר הדונגי של חוקר עולמות אחרים. דומה שמלילה ללילה העמיקה באמת לחקור איזה עולם שמעבר־לקיר, קרוב ונעלם, המימד המלווה צעדיו של אדם ופוסע עמו במהופך, תחת סוליותיו, כמלך הקלפים.

“שלא תעזבי אותי. אף פעם. אפילו אם נדמה לך שאני בורח.”

אביב וסתיו יש שהם דומים זה לזה עד אין להכיר. כגון אותו בוקר שנחמן חפף ראשו בכיור, והביט בראי כששׂערו מלא קצף לבן: כך ייראה לעת זיקנה. הביט ונתבעת.

“מה את יודעת עלי בכלל. מה את יודעת, כמה אני שונא את הזיקנה. שנאה רצחנית. זוועה. הרי הכול מתפורר, כולכם מסתכלים ואינכם רואים את ההתפוררות. הביטי כאן, מה את רואה?”

“חולצה”.

“חולצה, חולצה, זה כל מה שאת מסוגלת לראות. דבר סטאטי. ואני אומר לך שאני רואה תהליך. הכל בלאי, הבלאי המוכרח. אני רואה את הסיבים המתבקעים, את האבק, אני רואה את הכל פרום. את רואה חולצה? אני מסתכל עליך ורואה שלד. שלד מניע־ראש בחכמה ישנה, ולא חכמת חיים בכלל. המוות איננו בכלל קץ החיים, אלא המשך, כל מה שחי מתחיל ברגע מסויים את המשך קיומו כמת, וכזה יישאר מאות בשנים, שלדי, מניע ראש. הקיר הזה יתפורר. אני רואה אותו כבר מתפורר. הכיור מתמוטט ונשבר לשני חצאים, בדיוק. התיקרה נופלת. אַת מתה”.

“נחמן!”

“לכי ממני, את שלד. שלד רוצה לחבק שלד. זה מזוהם”.

עדיין לא היתה בה חרדה חשופה, עד לשעה בה ישבה מכווצת כולה בקצה כורסה בביתו של העורך, והוא מוזג לה קפה במו ידיו. לא אבתה למנות את קורות השבועות האחרונים. והרי רבים היו: אותו טלפון פתאומי ומוזר שלו לניו־יורק, שסירב לשלם בעדו במערכת; אותן היעדרויות שלו מן העבודה, שאפילו לא טרח למצוא להן תירוץ סביר; אותה תיגרה ברחוב עם מישהו אלים וצעקני, שטען כי נחמן חייב לו כספים; פרשת המכונית שיום אחד לא היתה עוד. עתה, בשבתה בבית העורך, עמד בה לפתע אורה המבעית של הכרה: מזה שבועות שהיא כותבת את מרבית כתבותיו של נחמן. גולת־הכותרת היתה פרשת אותה כתבה שחייב היה לעשותה בחיפה, על הפגנה שהודיעו עליה; בא והביא חומר ותיאר את ההפגנה לפרטי פרטיה, ולמחרת, אחרי הפירסום, נתברר שביטלוה ברגע האחרון, ונחמן לא היה כלל בחיפה.זכרה איך טרק את דלתו של העורך והתפרץ החוצה מבלי להביט לעברה. לא ביקשה הסבר. לא סברה שיש כאן דבר הטעון תיקון. נחמן נוהג כך – משמע יש כאן איזה הגיון שעדיין לא עמדה על טיבו; וכל הקשור בנחמן הגיוני הוא ומובן יותר מכל מעשיהם של אחרים. אין נחמן חייב דין־וחשבון אלא לשווים לו, ומי במערכת שווה לנחמן? או בעולם כולו?

ישובה היתה בקצה כורסת העור, בין הספרים הכבדים לבין פסלים ורישומים, ולא היתה בטוחה שהיא מוצאת את עצמה בחלל הזה. היא היתה מפורזת.

“הזמנתי אותך”, אמר האיש הקשיש, “מפני שיש לך השפעה על נחמן, ולאף אחד מידידיו כבר אין”.

ישבה דרוכה, מלים בודדות צפו והובנו לה מכל דבריו.

“… שלנחמן היו תמיד יותר מעריצים מאשר ידידים… תמיד יחסים תקינים… מתנכר… לעבוד במחיצתו. עיתון אינו בנוי על גאונים בודדים, שום מוסד… המרירות שמעורר נחמן, מנתק כל מגע אנושי מראש… מפסיק. מתעלם. מידרדר. מידרדר”.

לא היה בליבה על העורך; ודאי צדק. אלא שביקשה לצאת כבר משם ולרוץ אל נחמן, מתנכר, מתגרה, משקר לכל העולם – לא חשוב. קשה היה לה להקשיב.

“…אוהב את נחמן כשם שמימי לא אהבתי איש בעבודה… עמוד־התווך שלנו… עיתונאות ברמה בינלאומית… העיתון כמעט – ואני אומר כמעט – שאינו יכול להרשות לעצמו לאבד אותו. ולא יכול להרשות לעצמו להחזיק בו במחיר הזה”.

סירוב בהיר ועיקש עמד באוויר בין שניהם, חלקלקה בוצית, שאין אחיזה לעלות בה.

“…לא יהיה מנוס מלפטרו… גבול הסלחנות… כיון שאת ידידתו… להזהיר”.

"אם כוונתך לעניין הצ’ק – ".

העורך חיווה תנועה של ביטול בידו.

“אולי זה בלתי־חינוכי מצידי לומר לך, אבל לא חשוב לי כלל עניין הצ’ק. אינני נכנס לענייני העובדים ככל שאני יכול, בתנאי שעבודתם נעשית בנאמנות”.

“בכל זאת אל תחשוד בו בעניין הזה”, הסמיקה כולה. “הוא נשבע לי – בחיי – שלא זייף אותו”.

העורך חייך.

“אני מאמין לך. ייתכן שאפילו לא נמסור את העניין לטיפול המשטרה, אף על פי שאריק עושה מהומות. נחמן ואריק ימצאו להם בורר ויגמרו ביניהם מה שיגמרו, או יתרמו לקופת־צדקה, ונגמר. סוף־כל־סוף לא מדובר בסכומים גלובאליים, ואני יודע היטב שאריק לוטש עיניו כבר מזמן לתפקידים של נחמן. יודע. אבל אני מתייחס לעבודה, גברת אפרת, לעבודה עצמה ותו לא. הביטי”.

קרב לשולחן־הכתיבה, נטל משם הגהה של עמוד חיצוני והגיש לה.

“זאת העבודה של נחמן מהלילה שעבר”.

אפרת קראה בזווית־העין, באי־רצון. לא היה ספק: העמוד לא נערך כלל.

“וכשזה מגיע למצב שפועלי הדפוס אומרים לי שיש בעיה, אז אני יודע שיש בעיה. קראי, קראי, אל תתחמקי”.

אפרת הניחה את העמוד מידה.

“אין לי מה לומר”, אמרה ואטמה מבטה.

“סלחי לאיש זקן על התערבותו”, אמר ולא נתכוון לבקש סליחה כלל, אלא ליטול זכות – “אולי קרה משהו ביניכם שהשפיע עליו?”

“לא קרה שום דבר”.

“אתם מתכוונים להתחתן? סליחה, גברתי, באמת אינני צריך לשאול. אבל אל לך להיבהל כל כך, ממש קפצת מן הכיסא; השאלה הזאת עוד תצוף, עוד ישאלו אותך לא פעם ולא פעמיים. ובכן, אמרי לי: מה את מציעה לי לעשות בנחמן?”

“עשה כשיקול־דעתך”, אמרה חרש.

“ואת תהיי תמיד לצידו, לא חשוב מה, אה?” חייך. “יפה. ואל תחשבי שזה מעשה רגיל. או קל. אפילו לא רצית למד עליו סניגוריה בפני, זאת מין גאווה שאין לנשים רבות”. חתך קצהו של סיגאר וזקף גבו. “טוב, נשאיר את נחמן במקומו עוד זמן־מה, אולי יותר בזכותך מאשר בזכותו”.

הרימה גבות בסקפטיות מפורשת, והוא תיקן עצמו:

“אולי גם בזכות עברו המפואר אצלנו – מכל מקום, אני סומך עליך שהדברים ישופרו. הלוואי שלא נצטרך עוד לשוחח על כך, ונשתה קפה בנסיבות אחרות, נערה נחמדה כמוך עוד לא אמרה לי בעצם אף מלה – מסכימה אתי?”

משליווה אותה לדלת־העץ של ביתו העמוּס, אמר:

“את בטוחה שנחמן אינו לוקח סמים?”

“בטוחה לגמרי”.

“נו, טוב. ובעצם, גברת אפרת – הרי כל ילדיי מבוגרים ממך, ואני רואה עצמי זכאי לומר לך – את אשה צעירה כל כך, האם לא חבל עליך בשביל בחור נברוטי?”

“מי שמגדיר אותי, שונא אותי; מי שמצטט לי את דברי שלי כדי לנגח אותי שאינני עקבי, הוא אויבי הגדול ביותר; אינני מוכן להיות ראי, בבואה, אינני רוצה עימותים ברוחב דבר מול דבר מול דבר – הכול צריך להיות מכוּון קדימה, תנועה אחת שכולה קדימה, צריך לרוץ ולעשות, דברים אסור להם שיהיו מהודקים כמו בדבק גועלי לקיים כאן ועכשיו אצלי ואצל אנשים אחרים. כל מה שכבר קיים, כבר לא חשוב – את מבינה? כל מה שכבר קיים, שייך לבלאי. רק מה שעוד איננו, מה שהולכים לקראתו. קדימה. אני נברוטי. אני צוללת. אני מוישה־יענקל. מה זה חשוב?”

אריק הזמינה לסעודה מפוארת באחד מבתי־המלון שבעיר. הלכה מטעמי סקרנות, משום שמעולם לא עברה את מיפתנו של מקום זה, ומיד היה מתועב עליה. ישבה מסוגרת ושמעה את אריק אומר, בידידות־כביכול, מעבר למפה הצחה ולכוסות הנוצצות מעושר מדומה:

“אפרת, את עושה עוול לעצמך ועוול לנחמן. הוא בחור חולה וטעון טיפול. בתור חבר של שניכם, אני רואה חובה לעצמי להגיד לך. אל תדאגי, כבר יש לך מעמד, לא תלכי לאיבוד בלעדיו במערכת.”

עזבה את הארוחה. אדומת־פנים, לוהבת, מסוחררת, הלכה לבית אביה, ושם נתברר למרביתה של איזו בדיחה בלתי ברורה שהיא חולה בחצבת.

“הדבר היחיד שלא הספקתי בגיל צעיר”, התנצלה טלפונית בפני נחמן, בבושת פנים.

מעתה היה הטלפון אשנב כל קשרה למערכת.

“אפרת, את יודעת, אתמול השתולל נחמן בקאנטינה למטה, ואדון פרייטאג ביקש עזרה מהמחלקים שיזרקו אותו החוצה”.

“ומה היה?”

“לא יודעים. עיקמו לו את הזרוע, והלך”.

“אפרת, את יודעת איזה חוב הוא צבר בקפה ממול? מאות לירות. היהודי מאיים במשפט”.

“נחמן, איך הגעת לחוב כזה בקיוסק העלוב ההוא?”

“אני יודע? דונאם פה, דונאם שם… מה הוא דואג? תמיד עשיתי חובות ותמיד שילמתי, והוא יודע את זה היטב. מה זה חשוב, מוטב שתספרי על מה את חושבת בימים אלה, ילדה, ולמה הקול שלך מקומט. בחיי שהוא מקומט”.

“אפרת, אם הוא ימשיך ככה, לא יישארו לו ידידים”.

“אף פעם לא היו לי ידידים, אל תשלי את עצמך, וירג’יניה ווּלף שלי, היו רק אנשים שעזרתי להם”.

מקהלה של קולות נגד נחמן בוקעת מכל חדרי המערכת. השנאה עוברת אליה בקו הטלפון, והיא, חולה, מטושטשת, שומעת ושומעת. שונאים אותו שינאה קולנית, עצבנית, צודקת. כולם צודקים. אומרים: מידרדר.

“נו, באמת, כל כך הרבה אנשים מידרדרים במאוזן, – אני לפחות עושה את זה בצורה הקלאסית, במאונך”.

ואחר־כך, יומיים או שלושה, אי אפשר למצוא את נחמן בטלפון. איננו.

*

בית אשת אביה של אפרת, אותו בית בו היא כמעט־בת, בת־תותבת יותר מאשר בת־חורגת. עקרת־הבית – בלונדית מהוהה וגדולת־מידות. במיטות סדינים ורודים. במשכורתה הראשונה יצאה אפרת וקנתה לעצמה זוג סדינים לבנים רגילים, והתפרקדה עליהם באנחת רווחה. לא שיערה בעצמה עד כמה רצתה כבר מזמן לצאת מבית זה, שכורסותיו מכוסות פלאסטיק על מנת שלא יזדהמו המראשות, ועל הפלאסטיק מפיות סרוגות כדי שלא יראו את הפלאסטיק. מעשה וקנתה אפרת מנורת ברזל־חרשים לחדר; לא עברו שעות מרובות והבלונדית כיסתה אותה במפית ורודה סרוגה. הארונות סדורים יפה: סרטי קטיפה ועניבות קטיפה על האצטבאות. כובס־כיבוסים. חתול של זכוכית על הכוננית. בסיר שבמיטבח – עוף סטרילי מאוד, והבלונדית שׂמה אותו יום־יום במים בהבעה של חשד עמוק, סופקת כף אל כף ומקווה שייצא מזה משהו. חייה – עציץ של תקווה סתמית, אופטימית, חסרת ביסוס, שהיא מזינה ומשקה ומטפחת יום־יום בעקשנות של בעלי עציצים, – ואותו עציץ תלוי על בלימה של תחושת קטאסטרופה מתמדת ובטוחה. בית זה, שכל העת נאנחו בו שיהיה טוב, ידעו בעצם כל הזמן שיהיה רע. הכל היה בו בבחינת שואה, הכל עילה לסיפוק־כפים דומה: הפיצוצים הגרעיניים, העוף שהקשיח עורפו בסיר, בת הירקן החולה, העיתון, החול שאפרת הכניסה בלי־משׂים בסוליותיה הביתה, נזלת וסרטן, סין, עתיד האנושות, הסוודר שנפרם. הכול שואה והכול ברמה שווה: תהום שאין ממנה מוצא אלא בחיוך בלונדי עיקש, כמין עווית של שריר, יהיה טוב, העיקר שיש כוונה טובה, העיקר הרגש, יש ויש, זה לא לפי הזמנה. משהיתה אפרת מתלוננת בילדותה על כאב כלשהו, מייד היתה זו מנחמתה ניחום של רחמים ביולוגיים: לא נורא, לא נורא. לא פעם התפרצה כנגדה על שום ביטוי זה, (איך היא יודעת אם נורא או לא?) ואז היתה הבלונדית בוכה בחדר־השינה שלה הדומה לאניית מיפרשים ורודים מנופחים: – שוב לא הצליחה עם אפרת.

“אפרת, אומרים עלייך שאת מסתובבת עם בחור בוהימי”.

“בוהימה דקה או בוהימה גסה?”

“אל תהיי צינית, הלא רוצים בטובתך”.

ואלו אביה של אפרת פשוט לא היה קיים. יהודי בטל בששים, אוהב לבן ואבטיח בעונתו, מפזם “כרמן” ו“ריגולטו” מתוך אותה זיקה יהודית לאופרה, שמעולם לא השלים עם גזירת אשתו שלא להסב לשולחן בגופיה. היתה בו איזו חריפות נשכחת, היתה לו מורשת תלמוד־תורה, ומדי פעם בפעם שש להתפלפל עם בתו, או להראותה דברים של חכמה נסתרת שבספר שריחו נודף, ריח זקנים. אבל היו אלה שעות־חסד מועטות. מזה שנים חש באי הנוחיות שבידיעה שבתו דילגה ועברה אותו מזמן, ושוב אין הוא יודע שמץ דבר על קורותיה ועל דרך מחשבתה.

“לא היית צריכה לקפוץ כתות”, היה אומר במרירות, וכוונתו: לולא אותם דילוגים תמוהים שהיתה מדלגת, אפשר שלא היה הקשר בינו לבינה נמוג באותו ערפל צהוב ומר שעמד ביניהם מזה שנים.

אפרת לא אהבה את בני ביתה, ולא שנאה אותם; היתה ביניהם מין עקרות חסרת־ישע, שאפסה כל תקוה למלאה תכנים. הסיטה עצמה הצידה וחמקה בלי רוגז, בלי מריבות כמעט, מותירה תוהו־ובוהו רך כעיסה, אמורפי. כבר התרגלה לראות את עצמה כגידול־פרא, כעפץ, – עד שנחמן ולא אחר הקנה לה את ההרגשה הברורה שהיא העץ, עץ עז ונכון, וכל סביבתה – עפצים טרחניים בשרשיה.

שכבה בוורוד־בוורוד הזה, הלומת חצבת קשה, ולרגעים, שעה שהרימה לפיה כף מרק עוף חם ותפל, שיא רצונה הטוב של אותה אשה (העיקר הרגש), מסיטה הצידה על פני הכסת ספר־ילדות שקראה אותו רגע, סברה אפרת בכלימה כלשהי, שבדיחה בריאותית זו שאירעה לה יש בה איזו הפוגה מודעת, מנוחה קצרה בצפייה, שביתת־נשק במאבק שטרם הוגדר אפילו. חששה מפני הטלפון – אבל זה לא צילצל עוד.

בסופו של דבר היה זה יוד’לה שנעשה לה איש־בשורה. יוד’לה זה, שינן ומרבה קריצות ומכות־מרתק, איש נשוי היה, וראה עצמו בעל־ברית שלה, לפי שנואף היה ככל שאזר כוח, וראה בה זרזיר ממין עורבוּתו. אפרת נהגה בו צינה, אך מעולם לא יכלה למנעו מלהישען על שולחנה במערכת ולספר בדיחות.

אותו יום שחזרה לעבודה, שעונה היתה על כרטסת בארכיון, מחפשת חומר, שעה שנכנס ואמר:

“הי, חובבת, איפה הזכר שלך?”

“לא יודעת”.

“יש לי פגישה אתו באחת־עשרה, ואם לא יבוא תוך רבע שעה, אני מסרס אותו”.

הסתובב פה ושם, מגדף, יצא לקומת המערכת, וחזר במרוצה, פניו שונים.

“אפרת, בואי אתי”.

“מה קרה?”

“נחמן בחדר מיון. ניסה להתאבד. בואי, אקח אותך לשם”.

*

הפרגודים שהועמדו סביב מיטתו של נחמן והבדילו בינו לבין יתר המכונסים באולם הרחב להתאשפז בו, הבדילו סופית, כביכול, בין עולמו לבין העולם היומיומי. אפשר שיממה זו שבילתה אפרת בתחומי הפרגוד הביאה אותה ואת נחמן עד־תמצית. שכב בלי הכרה, קו דק של קצף מכסה את הפה הפהמי הגדול, שאפילו עתה לא היה רופס, והגוף הארוך, הרזה עד־רחם, התערסל לאט לאט בנשימות. זולת הנשימות לא היה דבר. טיפין טיפין של מזון־חיים נמדדו ונטפו מן הצנצנת המורמת על כן לתוך מחט שבזרועו. מדד־חיים ומדד־זמן לבשו מימד אחד, חדגוני, סבלני, קליני, מדוייק וחילוני. אפרת הרכינה ראשה בפני טיפות־שעון אלה: כביכול אינן אלא לב חיצוני, לב שמחוץ לגוף, שבפעימותיו הסדורות תלוי הכל.

אחיות נכנסו. רופאים נכנסו. היה יום ואחר־כך לילה. בלילה לא היה זה רופא ממש, אלא פרח־רפואה, בחור צהבהב בעל משקפי זכוכית בלא מסגרת, מגושם כלשהו, בעל ידיים גדולות וקול סחוסי, יבש שביבשים. בלי אומר נתן בידה ספל קפה ופרוסת לחם מן המטבח. הקפה גלש על גדות הספל, והכתים בחוּם־בהיר את הפרוסה. אפרת שתתה בשתיקה. הבחור בדק את אישוניו של נחמן ואת דופקו.

“את יכולה לבוא אתנו לארוחת־לילה”, אמר.

“הוא עשוי להתעורר”.

“אינני חושב”, אמר, אבל לא עמד על דעתו. הביט בפניו של נחמן. “סימפאטי. את אשתו?”

“לא”.

“נפנה אותו אחר־כך לטיפול פסיכיאטרי. הוא כבר היה בטיפול?”

"לא ".

“זה לא נורא, טיפול פסיכיאטרי. עוד ענף אחד של הרפואה.”

"אמור לי, דוקטור – "

“מה?”

“שום דבר. הפסיכיאטריה בעצם לא יכולה להסביר שום דבר על מהות הרע, נכון?”

“לא חייבת”, אמר, מביט בעינים חדשות. “חייבת רק לרפא אספקט אחד של הרע. כמו תורות חברתיות, את סטודנטית? מה את לומדת?”

“לא סטודנטית, לא לומדת כלל”. הרכינה את ראשה. הרופא חייך אליה כדי לעודד:

“נו, עכשיו הוא ישן יפה. לכולנו מתחשק לפעמים להיעלם מן העולם לזמן־מה, אבל לא מצליחים. אולי הרפואה צריכה להמציא משהו כזה, בלתי מסוכן, שיאפשר לכל אדם להגיד לפרק־זמן קצוב מראש – פוס, לא משחק. אז היינו רואים הרבה פחות דברים כאלה” – רמז בראשו לעבר נחמן הנושם, הכבד, העירום. “הוא ודאי אדם הגון, לא?”

“מה לעשות בו?” שאלה בקול נמוך.

“לכסות אותו. ולאהוב אותו”.

נעלם מאחורי הפרגוד כלעומת שבא, צהוב, גמלוני, כעוּר, לא ראתה אותו עוד אחר־כך אפילו פעם אחת.

מסתבר שכבר היה ער שעה ארוכה, אלא שהשהה את הרגע עד שנצטלל כליל. שכב שעה ארוכה והביט בה דרך סדק שבעפעפיו, והיא נימנמה על כיסאה. עיניו הביטו בה בנימנום, שני נרות מוסתרים בתוך שני זיתים שחורים, רוך של פנים־בית שלא ידע חשמל, הנקודה הפגיעה ביותר שבכולו.

“הי, ישה חפץ. ג’ינג’ית.”

הקול הנמוך מאוד, השבור כלשהו, הקפיצה מן התנומה החטופה.

“מה שלומך, ילד?”

“טוב. הראש כואב נורא. מי מצא אותי?”

“החלבן”.

“היית כבר בדירה?”

“לא”.

“כבר אין חצבת?”

“אין”.

“כשתהיי בדירה – השארתי שם איזה מכתב. השמידי אותו”.

“מה כתבת, נחמן?”

“כבר לא אקטואלי. בגלל החלבן”.

נטלה את ידו הכבדה ולחצה אל לחיה. אצבעותיו לא נסגרו על כפה, ונשארו תלויות באוויר, רפויות.

“ותהיה אתי?”

“אהיה אתך”.

“עכשיו כבר לא יתנו לנו להיות בשקט”.

“אני יודע. איזה כאב־ראש. אולי זה מה שאני באמת – כאב ראש לך ולאחרים”.

שתקה ונשקה ידו.

“את כועסת?”

“לא. אבל יכולת להגיד לי שאתה הולך”.

ניסה לשנות תנוחתו, ולא הצליח בשל המחט בזרוע.

“אפרת, תשמעי, אם זה חשוב לך, אז אני אלך לטיפול. אשכב על הספה שלו ואלשין על עצמי. בחיי. מבטיח”.

“אל תבטיח”.

“ברצינות, להקיא כמו קודם – תודה, לא”.

“אתה זוכר שהקאת?”

“כן”.

פיה חלף על אצבעותיו, על כף־היד הארוכה, הכחושה מאוד, על כל מהות ורבב שביד זו, המוּכרת לה יותר ממנה־עצמה, וּודאי אהובה יותר. אבל הוא לא רצה שתנהג חיבה בידו. הניח את הכף על ראשה, כמנהגו, כמוכרח לתקן: עדיין הוא הסוכך עליה.

לפי שהימים היו ימי משבר ממשלתי, לא בא איש מן המערכת לפוקדו. בא רק החלבן שמצאוֹ: בא בערב, חיישן, לבוש חליפה, ושניהם לא הכירוהו תחילה, אבל משביקשו לפתוח בשיחה עמו – וכי מתי משיח אדם עם החלבן שלו? – בא בחיפזון הפסיכאטר, והוציא את כל הבריאים אל מחוץ לפרגוד.

כשיצאה אפרת בפעם הראשונה מבית החולים בדרך הביתה, כבר היה גשם של ממש ושוּנה הרחוב.

*

החורף בא בסחיפה. גשם נראה כעולה מן האדמה מכוח חבטתו; העצים לבשו צורה צבית כהה. העולם נראה כולו קשור, כל עצמיו מחוברים זה לזה, שמיים נוגעים בגג, גג קשור בחוטים בהולכים תחת הבית, שיחה קולנית משקשקת בעלים, בכביש, עיסוק בלתי־פוסק בחוּצות. היתה בחוץ הידברות סואנת סגרירית. בעולם חורפי בלול זה היה בה צמא שלא נשבר לקירבתו של זה שכמעט אבד לה; חבלי הגמילה הפיזית היו כאש בעורה. הולכת היתה ברחוב ובוכה מגעגועים של לחי אל צמר־אפודה על חזה, געגועים של עיניים, געגועים אל ריח חריף זה, המיוחד אך לו, הדומה במקצת לריחו של תפוח, געגועי יד ורגל. ואלו נחמן, משיצא מבית החולים, סגור היה במוסד לחולי־רוח.

מכתביו תמיד עילגים היו, אך זה האחרון נראה עילג מכולם. כתב־ידו שוּנה, והיה מאומץ, איטי, עקלתוני, נטול פיסוק או רציפות, כחריש בקרקע יבש מאוד.

“אפרת היקרה. כאן לוקחים את העניבות מכולם ומשאירים מעט מאוד בכיסים. את תיק הכסף. ראיתי שהדלת משונה וראיתי שאין לה ידיות. כאן לוקחים את החגורות. נותנים נעליים רכות לא נעים. מפני ש – כשהבגדים תלויים עלי. בחוץ יש סנאי על עץ. גם חתולים של בית הבראה. את יכולה לבוא לבקר אותי אם יש לך זמן אפרת היקרה יש אורחים גם כאן. גם אנשים באים. רק ילדים לא אבל אין לך ילדים מפני שגם לי אין. אני לא זוכר אף פעם איך קוראים לרופא שלי. שלום אפרת היקרה נחמן.”

קראה את המכתב, אינה מאמינה למראה עיניה. מאוחר בערב הלכה לביתו של הפסיכיאטר, וקולה רם יותר מכפי יכולתה לשלוט בו.

“הסתכל. זה מה שעשיתם מנחמן”.

“היי סבלנית, אפרת, למען השם. זה הסיכוי היחיד שיש לנחמן להיות ככל האדם”.

“נחמן איננו ככל האדם!”

“כן, ילדתי, הוא ככל האדם, כולנו ככל האדם, אבל יש דברים שמפריעים לו. המכתב הזה רק מעיד עד כמה היו בו דברים שהפריעו לו”.

"שום דבר שלו אינו מפריע לי, למשל!

“שום דבר? את בטוחה?”

אפרת ניסתה למשול בעצמה. החלה מעשנת באותם הימים, אבל לסיגריות לא היתה השפעה מרגיעה עליה. ידיה רעדו עם ההצתה, ואת העשן פלטה בבת אחת, כסולדת.

“אתה בטוח שאתם פועלים לטובתו? לי נדמה שבטיפול הזה נחמן נעשה בינתיים ילד מפגר?”

“זה שלב, שלב של דכאון, שאינני מזלזל בו, חלילה, אבל הוא הכרחי, הוא יעבור. אל תשכחי שהמכתב כתוב בהשפעת לא מעט סמי הרגעה”.

“והוא יחזור להיות כפי שהיה?”

“אינני יכול להבטיח. קורה לפעמים שקצת מן הברק מועם. אבל הוא יחזור אדם הרבה יותר שקט, הרבה יותר מוכן לחיים. יש בנחמן שלנו כל כך הרבה, שגם אם יוקהה מעט העוקץ, לא נורא”.

(שלנו!)

“ומי התיר לכם?”

שאלתה הביכה אותו מעט.

“מי מתיר לרופאים לקטוע איברים, אפרת? אבל זה לא יגיע עד כדי כך, את דואגת יותר מדי”. כיון ששתקה והשפילה ראשה, המשיך:

“גם אנחנו איננו גאונים, אנחנו עושים מה שידוע לנו, לפי מיטב יכולתנו. מה את רוצה עוד?”

“שום דבר”.

ובליבה: אני רק בת שש־עשרה, רבונו של עולם, אולי באמת אינני יודעת שום דבר.

במשרד פירקו את המגשים על שולחנו של נחמן, ואת השולחן החרים לעצמו אריק. כוננית ספריו שעמדה אצל מאן־דהוא, מן הימים בהם גר עם אותו מאן־דהוא, נמכרה על מאות ספריה. נתברר שנחמן חייב לאותו מאן־דהוא כמה אלפי לירות. אריק בא אליה, מחייך, ודרש שנחמן יחזיר לו חליפה ששאל ממנו באחת ההזדמנויות. לא ידעה היכן החליפה, לא ראתה אותה מעולם. אולי נמכרה. חשה שרוצים למנותה בעל־כורחה על חיסול־נחמן. פעם בפעם היה מתגלגל במערכת אחד הניירות הישנים, אחד התזכירים הללו שהוא היה מחברם, או בדל־הערת־שולים, או פרק של התכתבות. במערכת היו קוראים הד זה של נחמן בתחושת אשמה כלשהי. עדיין היה בכוחו לעורר ולהביך, מעבר לנוכחותו. להחזיר את רגע־העבודה לאקלים של שיא. “אבל ככה אי אפשר להיות”.

טלפון.

“הבארונית רוטשילד? מדבר מזכירו האישי של רוטנברג. החשמל שלך נוזל, בבקשה לסגור אותו תיכף ומייד. כן?”

קול נחמן במלוא חיותו.

“מאין אתה מדבר?”

“מן הבלימה. זאת שהכול תלוי עליה. כמה מן התלויים אפילו מתנדנדים על ידי ברוח. הי, תלוי! זוז, הגיע הזמן שתהיה בלתי־תלוי, וחוץ מזה אני מדבר עם אהובתי.”

“אתה בבית־החולים?”

“מה פתאום? אני בבית קפה תל־אביבי על שפת הים האחרון. בואי ואשקה אותך קפה”.

“מה הכתובת?”

“אפרת, אני אוהב אותך, לא שואלת שום שאלות, רק מה הכתובת. אני בטיילת. זאנזיבאר. איך זה מצלצל? בא זאנזי. שלום גברת זאנזי, מדבר אדון זאנזי מן הבאר, הילדים בסדר? לא מזנזנים אותך? אפרת, קחי טכסי ובואי. ילדה, אני מוכרח לשתות אותך. צמא כמו משוגע”.

הים, צהוב־עכור, שטוח, כמזוגג, באותה שעה־של־שפל חורפית שלפני שקיעה, אור חיוור, צפוני, עד שבלי משים מחפשת העין באופק את הקרחונים שאינם. ים ריק, מרוקן, באוש כלשהו, גלוי ערוות הפליטה והפסולת הרירית. בריכה יותר מאשר ים, כרס שאחרי לידה. נחמן, כהה, מצולהב, פרוע, שתוי קמעה, ונחשק.

“פראו זאנזי. את נראית נפלא. אני אקח אותך בשבי”.

“קודם כל קפה”.

“משוגעת אחת. אני אוהב אותך. מלצר! גברת זאנזי רוצה קפה. נו באמת, אינך יכול למהר יותר? אתה יודע בכלל מי זו גברת זאנזי? גברת זאנזי, נו, לא שמעת? עסקנית מויצ”ו הצעירה. קיבלה מענק פורד את גוגנהיים לעסוק בעסקנות ציבורית. נו, איפה כבר הקפה הזה של גברת זאנזי?"

“עדיין אתה אוהב נורא מלצרים”.

“עדיין”.

אפרת לא הסירה עיניה מעליו. הליקוי הזמני שהיה במרכז קיומה מזה שבועות, נסתיים. גוש ראשו החם עמד בינה לבין אורו העני, החי־למחצה, של הים.

“היה כל כך נורא?”

“כמעט שאמרתי לך ששיחררו אותי משם, אבל לך הרי אני לא יכול לשקר. ברחתי. היתה להם כוונה שלא מצאה חן בעיני, לתת לי הלם חשמלי.ואני ראיתי במקרה איך עושים הלם חשמלי, לפני שלוש שנים, כשכתבתי כתבה על בית־החולים הזה. אסור היה להם בעצם להראות לי, אבל איך־שהוא נכנסתי. אפרת, הרי אי־אפשר לתאר את זה בכלל. אדם שוכב, נקשר תחתיו שלא ישבור לעצמו משהו בשעת העווית, ואיננו יודע בכלל אם בכלל יקום, ואיך יקום, ואם יישאר הוא עצמו אחרי שיקום, או יחליף את מה שיש בתוכו לחלוטין, זיכרון, כשרונות, רוח, כל מה שיש שם בפנים. כמו מי שאיבד את כל פניו בכווייה והרכיבו לו מין פנים בניתוחים פלאסטיים, כמעט־פנים, כמעט־נכון, כמעט־הוא. אבל לא פנים ולא נכון ולא הוא. ראיתי אז את האיש מסתכל באסיסטנט שהיה צריך לחבר את התקע – אני אומר לך, אפרת. מימי לא ראיתי פחד פרימיטיבי כזה בעיני אדם. עד שהגעתי אליו בעצמי. האמיני לי, לא פוחד למות, אבל כאן זה משהו אחר לגמרי. פאניקה מוחלטת. איך אני יודע שלא הייתי מאבד את זהותי לחלוטין? איך אני יודע? אולי אפילו לא הייתי מכיר אותך. תארי לך מין פיצוץ גדול בראש – ואחר כך להתחיל לחפש מה שייך למה – עיר אחרת. לא רוצה להרוג בתוכי שום דבר. זה אני.”

היתה שתיקה ארוכה.

“לא יכולתי, נו”, אמר נחמן, “לא יכולתי”.

“איך ברחת?” (ומניין הבגדים הרגילים, וחולצה זו שכנראה אינה שלו, ומניין הכסף?)

נופף בידו בביטול.

“לא חכמה גדולה. את מוכרחה את הקפה שלך?”

“לא”.

“אז בואי, נלך הביתה. ומהר”.

לפנות בוקר הציתה סיגריה. ראשו העצל התרומם מעל שרעפתה.

“מעשנת? בגיל שש־עשרה וחצי? פוי”.

“נחמן, בוא נתחתן”.

“אני שבר כלי”.

“מה ההבדל עכשיו?”

“אל תגידי. יש הבדל”.

גאווה כלשהי עצרה בה מהמשך הוויכוח, אבל הוא עצמו המשיך:

“את זוכרת מה אמרת לי בפעם הראשונה? כששכבת לי בידיים כמו שפן מבוהל והתנצלת שאת עוד לא רגילה? התלבשת והסתכלת בראי והתפלאת שהיו לך אותן הפנים, שלא צמחו לך קרניים. אם תהיי אשתי החוקית, יצמחו לך קרניים, ועוד איזה. לא תכירי את עצמך. קרניים וזקן ושפם וחטוטרת, והסוף יהיה קירקס”.

“טוב”, אמרה, מגייסת את הקלות – ובאותה רוויית־אושר שהיתה נתונה בה, אף לא התקשתה בכך, – “אתחתן עם מישהו אחר. אולי עם אריק”.

“פראו זאנזי, את נואלת. אני אשים לך צפרדעים במיטה”.

החדר, שסוייד צהוב, דמה לפנים אל אשכולית גדולה בשלה, סגורה כולה, ושניהם בתוכה, מוגנים, בלא חלון או דלת, וכל מה שבחוץ – ביעות של סכנות־פתע, אזעקות ואלימות.

הפסיכיאטר המתין לה כבר, ישוב בנחת ליד וילונו הסגור של בית־הקפה. וילון מפוספס היה, כבד, ורווי עשן הרבה.

“ראי איך את נכנסת לחדר. כמו אשה בשלה. בלי פחד. והסתכלי איך הוא נכנס. מכונס. הכתפיים מאומצות. כולו מכווץ. ודאי, הוא אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה. אבל האמיני לי, זה לא מספיק כדי לחיות בעולם. אני מאוכזב ממנו מאוד, כי הוא מרמה אותנו. הוא כל כך אינטליגנטי, משחק כל כך טוב, שהוא מרמה את האנאליסט שלו. בכל”.

“סימן שהאנאליסט איננו די אינטליגנטי”.

“נכון. ומקרים כשל נחמן אינם מרובים אצלנו. לרוב האינטליגנציה שלנו מספקת, והאמיני לי, טיפשים אין בסגל שלנו. אם אני רשאי להתנבא, לאור הנסיון שלנו, לאור מה שאני רואה כאן, הרי רוב חייו הוא יהיה בטיפול, ייכנס וייצא ולא יגמור לעולם, אלא אם כן יהיה לו מניע חזק להתחיל ולגמור. אני יודע שהקשר ביניכם חזק מאוד. ואני מתרשם שאת מתנגדת לטיפול. את לא תעזרי לו, אפרת”.

“זה לא מדוייק. אינני מתנגדת. פשוט לא יודעת. כל מה שנעשה עד כה, נראה לי רע. אבל אינני אומרת לו מה לעשות. כנראה שהשפעתו עלי גדולה בהרבה מהשפעתי עליו”.

“האמיני לי שאני כועס עליו. וזה לי לא קרה עדיין עם חולה”.

“זה… רפואי?”

“זה אנושי. הוא לא נהג בנו ביושר”.

“לוא נהג ביושר, לא היה מגיע לטיפולכם”.

“תתפלאי. גם בין החולים יש ישרים יותר וישרים פחות”.

“בסדר, אז אחד מסימני מחלתו של נחמן הוא שאיננו ישר כלפי האנאליסט שלו”.

“אני מסכים. יש לזה אפילו שם בספרות הרפואית. אבל אל תחשבי שכלפייך הוא ישר”.

חייכה בשמץ עליונות:

“לחלוטין”.

“הלוואי שלא תתבדי. ועל ילדים חשבת? איזה מין אב לילדים הוא יהיה? וכמה זמן, לדעתך, תוכלי לרמות את הגוף? כן, אנחנו יודעים, אחת הנקודות שהוא מתייסר בהן היא אי־יכולתו לקיים אתך יחסים נורמליים. את רואה, אין סודות, הוא סיפר לנו”.

אפרת נאלצה להשתעל כדי להסוות את הצחוק שהתפרץ לתוך קולה.

“הוא שיקר”, אמרה.

הפסיכיאטר, שנצטמצם קימעה בכיסאו, היה רגוז.

“טוב”, אמר, "לא זאת הבעיה. הבעיה תהיה מה תעשי אם התנהגותו תיהפך לבלתי־שפויה לחלוטין. וזו אפשרות סבירה, כל עוד איננו בטיפול כראוי. מה תעשי אז?

“אלווה אותו”, אמרה.

“זה אמיץ מאוד, ילדתי, אבל לא תוכלי. לא תצליחי. אדם בריא ביסודו אינו יכול ללוות אדם חולה עד הסוף. כאן הגבול. זה ההבדל בין בריא לחולה.”

“נחמן איננו חולה יותר ממך וממני. לא הכל אתם יודעים”.

“לא, לא הכל, אני מודה. בנושאים שלנו אך שוטה מתיימר לדעת את הכל. אבל נראה לי שבכל זאת אנחנו יודעים יותר ממך, אפרת. עד כה נשאת בעול כמו אדם מבוגר. הלוואי וכל נשי החולים שלנו היו לויאליות באותה מידה. אבל בנקודה זו את נוהגת – בעצם, את נוהגת בהתאם לגילך האמיתי”.

"דוקטור, האם הנך חושב שהתנהגות מהסוג של נחמן היא בעצם דבר די ישר?

“אינני מבין”.

“יש כאן איזה יושר. אחר היה אולי ממרר את החיים לסביבתו. נחמן מכוון הכל נגד עצמו”.

“אבל אי־אפשר לחיות כך, כפי שאת מתארת. העולם אינו יכול להתקיים כך, זה חורבן. אדם מוכרח במידה מסויימת להתאים את עצמו לחברה”.

“אתה רופא שלו או של החברה?”

“את רואה סתירה?”

“כן”.

הפסיכיאטר נשתתק.

“למה רציתם לעשות הלם חשמלי לנחמן? באמת היה בזה הכרח?”

הפסיכיאטר הופתע.

“אינני יודע מניין נודע לנחמן שהיתה מחשבה כזאת. אסור היה שייוודע לו, ואני חייב לבדוק מי הדליף. אבל אני רוצה לומר לך, שהעניין לא יצא מעולם מגדר מחשבה. דיברנו על האפשרות, בפורום סגור, ולא היתה מעולם החלטה סופית בענין. אני רוצה שתאמיני לי. ויחד עם זאת – אני מספר לך בסוד – אני אישית מתנגד למתן הלם לנחמן. אבל הוא מוכרח לשתף פעולה עם המטפל שלו. וייתכן שדווקא את צריכה להסביר לו זאת. אני יודע שנדרש ממך מעשה קשה מאוד, מבוגר מאוד.”

חוסר ישע גמור תקפה. ידעה בבירור שלא תוכל להימנות עם מתנגדיו של נחמן, עם העומדים מחוצה־לו, מנגד, ויודעים מה טוב ומה רע בשבילו.

“אני מאחל לך”, אמר הפסיכיאטר חלקות, “שתאהבי בקרוב איש בריא – כמוך. ומכל מקום, אם תצטרכי עזרה, בואי אלינו. יש בסגל שלנו חילוקי־דיעות לפעמים, אבל אין חילוקי־דיעות ביחס לרצון הטוב שקיים כלפייך”.

לא נתנה לו שלום. יצאה משם ונסעה לבית־החולים שבו שכב נחמן תחילה. ביקשה להיוועץ באותו פרח־רפואה ששהה רגע מאחורי הפרגוד בלילה הראשון. לא ידעה את שמו, והחיפוש היה קשה. לבסוף נודע לה שכבר איננו בארץ: חניך שוויצריה היה, וחזר לשם להגיש בחינותיו לתואר.

“איפה היית, אפרת?”

“בשיחת־גרעין”.

נחמן לא היה יוצא עוד לעבודה. כמעט שלא יצא לרחוב. ישב בכורסה. משקפי־שמש לעיניו בתוך הבית, עטוף צעיף, בולע סמי הרגעה, וקרא. לא ידעה מה הוא עושה באותן שעות מועטות שבהן התלבש ויצא.

אט־אט נעשתה לה העיר מרתפית. גג סגר עליה, וכולה מצמיחה שורשים נכים, פתלתול, מום, גמד, גבנון, חשד של רקב; רוחשת חיי חיפושיות מבהיקות, עשירות ומתועבות כולן, מהות שנולדה מלמטה, בערמה, בדמים, ובידענות מומחית־להרע; ועיקוליה הברזליים של העיר חורטים ושורטים את האוויר מול שמיים, ואינם מגיעים. הרחובות היו שקטים אותו חורף, שקט־פילים, מלט־פילים אפור; חדקים נעים לאט בתוך עצה סבוכה, עין יחידה מפלבלת בתוך קמטים הרבה, טיפה בוגדנית נושרת לתוך הצוארון. בכל פינה היתה עוד פינה ועוד פינה ובה עוד פינה, לחלוחית לוחשת נושנה, לכלוכו המומחה, הסאוב, של סוד. נעורים עלו בריצה לעליית הגג, ושם נשרו שיניהם וסילסלו לעצמם פיאה נכרית כדי שיוכלו לצאת כדת לרחוב החנוט. וחפצים, חפצים, חפצים, בית־עבוט של חפצים שגדל פרע, טירוף תפזורת חפצים שכל אחד מהם זר לריעהו, עומדים ועוברים מיד ליד חושקת, ומוטלים זמן־מה ושוב נעים ושוב מתבלים בלאי־כעור, ושוב עוברים מיד ליד. החפצים היו בעליה האמתיים של העיר בעיני אפרת באותם הימים, בעלי המרתף: פורמאיקות ושולחנות־גינה נרקבים בחוץ, ומזרנים² ואגרטלים ובדי־ריפוד ושיירי מאיונית באשפתות ועוף מכורסם עד עצם ואלבומים. קלפה פעם ירקות לארוחתם, וראתה שנפח הקליפות גדול פי שלושה מן המעט שבצלחת. המוות היה שייך לכאן: הוא נעשה במין להיטות הדורה, מורגלת. רק שעת־החיים היתה עתה מוזרה וארעית, היסוס־אביב קיקיוני שתעה בדרך.

באחד הימים המעורפלים הללו הוזעקה שוב לבית־החולים. נחמן הלום סמים וקוניאק שאינו מורגל בו, שפך על עצמו קומקום של מים רותחים. הביאה אותו במונית לחדר, ועמה צרור תרופות והוראות כיצד לטפל בכוויותיו. יום שלם עבר עליהם בשתיקה גמורה; נחמן משים עצמו ישן, ואפרת מבשלת על הכירה החשמלית ועיניה יבשות.

שעה של יגיעה:

“נחמן, מה כל זה שווה לך? שאלת אותי על אהבה, והיתה לי, תמיד היתה לי. וזה לא עזר לך כמלוא הנימה כשלקחת את כדורי־השינה”.

“אני מבקש אותך, אני מתחנן, אפרת, האריכי את רוחך. לא חשבתי עליך ברגע ההוא, אני מודה; בכל אופן לא כפי שאני חושב עכשיו. אבל את דיברת בזמן עבר, אמרת שהיתה לך אהבה. זו תהיה בדיחה שבדיוק כשאני לומד לאהוב אותך ממש, אַת תקומי ותברחי לי. הלא אַת האדם היחיד שמבין אותי בכלל”.

“לא אברח. לא ברחתי ולא אברח”.

“אבל לא תרצי עכשיו להתחתן אתי”.

“המתנו כל כך הרבה” –

“נמתין עוד קצת”, סיים תחתיה, סרקאסטי. “את רואה? את כבר אפילו מדברת לי בפתגמים. איפה את, ילדה? איפה אפרת האמיצה? – מייד – תיכף ומייד – היום – את מוכנה?”

“היום. אתה עוד מלא כוויות”.

“אפרת!! למען השם”.

“ואתה מוכן? מייד? היום?”

“אני?”

“אתה”.

היסב ראשו הצידה.

“כבר קילקלת את הכל. אני לא יכול לדבר תחת לחץ.”

הניחה את הצלחת שבידה לאט לאט.

“לא נחמן. זה לא יהיה ככה. יש לך משהו להגיד לי, אמור ישר, ואם לא, שתוק”.

“שבי כאן”.

ישבה דרוכה למרגלותיו, והוא ליטף ראשה, מגע זה שהיה תמיד מפוגג את כעסיה.

“יענקל, אין כמוך, בחיי. תראי שעוד נהיה שמחים. עוד נהיה כפי שלא היינו אף פעם בעיר המחורבנת הזאת. זוכרת שבירושלים היה הכל אחרת? ניסע, אני אקח אותך לכל הערים שתרצי לראות. סיפרו לך ודאי סיפורי נפלאות על פאריס – אני אראה לך משהו הרבה יותר יפה: את לונדון באביב. יש לך מושג מה זה לונדון? מלאה ורכה. שמחה קלה. הכל כאלו נכון. בלי שמץ מכל תוגת־הגסות האירופית. ואירופה היא יבשת גסה. תלכי אתי ברחובות ותרגישי כאלו את הולכת בתוך כריזאנטימה חוּמה. מלא, מקורזל וריחני. תשתכרי רק מן ההליכה. שלא לדבר על תיאטרון. עד שלא היית אתי שם, לא ראית תיאטרון מימיך. נו, מה הלב אומר לך?”

כירסמה אצבעו בתוגה ולא השיבה.

“מוכן להוריד יד ולתת לך”, לחש. “בחיי. את כל כך אוהבת לשחק ביד שלי, ומה אני כבר יודע לעשות בה? אפילו לא להחזיק עט. לו יכולתי לעשות משהו בידיים האלה – לכתוב תווים, למרוח בד – אבל הסתכלי, הסתכלי עליהן, שלד מת, הרי אינן יודעות לעשות שום דבר. אז מה האנאליסט יעזור לי? יגיד שאין לי אמא? תודה רבה. זה יעשה אותי למוכשר?”

אפרת היתה עסוקה במחשבה משלה.

“נחמן, הגד, האם לא התלבשתי עליך בצורה בלתי הולמת?”

“השתגעת על כל הראש?”

“מנצלת את חולשתך הזמנית וכולי? תפסתי אותך בשעת חולשה חיוורת?”

העיניים הליליות נזדככו בצחוק.

“את חופשית לתופסה ולנצל כל עוד אני חי. בואי הנה, סמל היושר, בואי, מרתין לותר, חתיכת אתיקה, האשה הכי מוסרית במזרח־התיכון”.

כבשה פניה בחיקו. פניו שלא גולחו מזה כמה ימים שרטו שריטה של ממש בלחייה. אבל אותו יום שאינו טוב נפגם משהו בתשוקתה – כאילו חייבת היא את הרגע לנחמן, מעשה אנושי, ידידותי, אולי, אבל כבר לא לגמרי רגע של אהבה. וגם נחמן דעתו היתה מוסחת, כנראה, כי אמר:

“הזכירי לי לטלפן לארכיון ולשאול מה שם האשה שוואן־גוך שלח לה את האוזן. לא מפני שזה איכפת לי, אלא כדי שהמזכירה הזאת תשתגע. היא כבר צריכה להיות בת שלושים כמעט, לא? מה שמה בכלל?”

“דליה”.

“שם של משכית. מתאים לה, בחורה משכיתית בעלת ענקים אמנותיים ואצעדות מעניינות על כתונת פסים, מלרע: דל־יה. איך היא יכולה לעבוד בארכיון הזה? איך את בכלל מסוגלת ללכת למאורת הנחשים הזאת? נעשה לי רע רק מלחשוב על העיתון הזה. מערת עדולם.”

“העיתון באמת חסר קיום עצמי”.

“אז למה את עוד הולכת לשם?”

“כי בניגוד לך, אני צריכה לאכול לפעמים”, הקשיחה את קולה. נחמן תפס ראשו.

“שמעת את עצמך עכשיו? שמעת איך דיברת? ילדה, ילדה, מה קרה לך?”

“כנראה שהכל”.

יום שאינו טוב, יום של לבדים ופרידות, המתפוגג אחר כך בדמעות של רצון איום להגיע.

לאט־לאט החלו שואלים מה שלומו של נחמן. כבר הסתגלו למחשבה ש“עמוד התווך” התפורר ואיננו; כבר אמרו, בשמץ העזה אשמה במקצת – שאין בעולם אדם שאי־אפשר בלעדיו. אפרת סבורה היתה דווקא שאין בעולם אדם שאפשר בלעדיו, אבל למדה להחריש. אריק היה לכתב הבכיר, האיש מספר־שניים בעיתון; לבוש חולצת־ספורט הפגנתית, ענוב עניבת־עור, מקטר מקטרת, רץ מלא חשיבות ממקום למקום וכותב את כתיבתו הכבדה, מסיח עם פני־הארץ ומקבל כל מה שאמרו לו כדברי אלוהים חיים, ושומר את כל כתבותיו בארכיון פרטי, עם העתק אצל אימו. פעם בפעם היה מנמיך קולו, ושואל את אפרת כממתיק סוד:

“מה שלום נחמן שלנו?”

שלנו.

יוד’לה נתגלה כמסייע פה ושם. השיג לה מקדמות. העביר לה עבודות תרגום אקראיות, בשכר ובסוד. נבוך בפני מה שאינו מבין כלל, היה מתפרץ לרגעים ושואל:

“איך הזכר שלך, עוד פעיל?”

העורך יצא לחוץ־לארץ. נראה שהמערכת השתחררה סופית מנחמן, מהילתו וצלו כאחד, כאילו סופה עברה עליה ונעלמה. באחד הימים הלכה אפרת, לפי עצתו של יוד’לה, למערכת שבועון אחד, שנחמן השתתף בו לפעמים בדברי פולמוס מדיני, ותבעה מן העורך להזמין עבודה אצל נחמן. הלה נעתר, ואפרת רצה לחדר בשמחה, אבל נחמן סירב לכתוב את העבודה.

“שיילך לעזאזל. שונא אותו. עכשיו, כשהוא יודע שאני לא בעיתון, ירצה לשלם לי לפי שכר הסופרים הקבוע שלו, שזה פחות מאפס, ולא לפי התעריף האישי שלי”.

אפרת לא ידעה כלל שהיה לו תעריף אישי משלו קודם־לכן. לא אמרה דבר.

עוד יום שחלף בשתיקה, ועוד יום, נחמן, עטוף־צעיפו, כסוי משקפי־שמש, יושב בכורסה בפינה אפלה ולוגם מכוס בעקשנות עקמומית, קשוחה, גבו כפוף כאלו שבור, עד שאמר לפתע בקול מסומם במקצת, איטי, הדומה ללחש:

“את יכולה להציל אותי. אבל תצחקי אם אגיד לך”.

“לא אצחק”.

“את מכירה את דליה? המזכירה בארכיון?”

“מכירה”.

"את לא חושבת שהיא בלתי רגילה? יש בה מין תום צברי, תל־אביבי, בלתי מצוי. ישרה לגמרי. שקופה כזכוכית. לא מסתירה כלום. ופיקחית.

“נפגשת אתה?”

“פעמיים, שלוש. טוב, נו, כמה וכמה פעמים. לך הרי אינני יכול לשקר. שתיתי אתה קפה בשבוע שעבר. אני לא אומר שאני מאוהב בה, עדין לא, אבל זה יכול לקרות. שמעי, אני צריך אותה. ואת יכולה לעזור לי. אם אני אבקש אותה לבוא, היא לא תבוא. אני יודע שכבר דרשתי ממך הרבה. עשי זאת למעני, הרי את האדם היחיד שמבין אותי. לכי, השביעי אותה שתבוא אלי”.

מימיה לא היתה עייפה כל כך. עייפות מחוצה ומוחצת כזו שאינה מאפשרת להרים יד, כזו הדורשת מאמץ כדי להציב רגל לפני רגל, להעביר את משקל הגוף ולפסוע.

“אבל אין לי אליו מה שהוא חושב שיש לי”, אמרה דליה, מבוהלת ונרעשת ואינה נוגעת בקפה שלה. “הוא בחור מעניין נורא, אבל לא מושך אותי בכלל כגבר. תראי, זו גם אחריות איומה”.

“נכון”.

“ואני יודעת שאת נושאת בזה כבר מזמן, ואני חושבת שזה גועל־נפש מצידו, מה את חייבת לו?”

גם שריר־החיוך לא נעתר לה מפאת העייפות.

“לא כדאי לדבר על זה. השאלה אם את מוכנה ללכת אליו או לא. איש לא יאשים אותך אם תגידי לא”.

דליה היססה.

“בגללך אני מוכנה ללכת אם את מעריכה שזה חשוב… ההערכה שלך ודאי נכונה. אבל מה פתאום יש לי ערך בחייו בכלל?”

“ככה. פתאום. בלי הסבר וזה חשוב. יש לו חומרי רעל בארון, מכמה וכמה מינים”.

“ולא לקחת את זה משם?”

“לא”.

“למה?”

“מה ההבדל? אמצא אחד, הוא יסתיר אחר. תמיד אפשר להסתיר. תתפלאי כמה מקומות מחבוא יש בבית”.

היתה שתיקה, ואפרת הוסיפה, מתקשה בניסוח:

“וחוץ מזה… אני לא טובה בשביל לשמור על איש שלא יתאבד. אף פעם לא בטוחה שהוא באמת טועה ושכל העולם צודק. את ודאי תהיי יותר בטוחה ממני”.

“מה זאת אומרת? את רוצה להגיד לי שצריך לתת לאנשים להתאבד? מה זה, הפקרות?”

“לא הפקרות. את צודקת”.

“מאין הוא משיג את כל הרעלים האלה?”

“יש לו כל מיני קשרים. מניין לי לדעת?”

“חשבתי שאת יודעת הכל”.

“לא הכל. לא ידעתי שהוא נפגש אתך”.

“אתי?… אף פעם”.

“לא שתיתם קפה יחד בשבוע שעבר?”

“לא, מה פתאום? מה הכניס לך רעיון משונה כזה לראש? לא ראיתי אותו כבר יותר מחודש, חודשיים אפילו. אבל תגידי, אפרת, את הרי מכירה את נחמן היטב, – מה לדעתך עשה אותו משונה כזה?”

“אין לי מושג”, אמרה. “בעיני הוא לא משונה עד היום. אולי הבדידות המוכרחת של כל מי שעולה על הממוצע – ואולי לחיות בלי שום אֵם, זה כנראה לא עוזר לאף אחד”.

“נו באמת, אם נחמן חי בלי אימו, זו אשמתו האישית”.

“מה זאת אומרת?”

“מכירה את אמא שלו היטב. אמא שלי עזרה לה הרבה. מה, את לא יודעת את הסיפור? היא באמת אשה מיסכנה. בעלה ברח ממנה כבר לפני שנים, נשארה עגונה, בלי גט, בלי כסף, עם שני ילדים. בהתחלה נכנסה בשותפות עם נגר אחד, שבנה לה קיוסק, לא רחוק מכאן, אחר כך הוא רימה אותה, הפקיעו את הקיוסק ושוב נשארה בלי פרוטה, בחובות. אמא שלי עזרה לה המון בעירייה. סידרו לה דוכן ורישיון בשוק־הכרמל, וכבר שנים שהיא מוכרת שם. נחמן תמיד היה ילד קשה נורא, אמא שלי מספרת. לא יכלו להחזיק אותו בשום מוסד. אני מוכרחה לציין לשבחו שכנראה למד בעצמו המון. אף אחד לא יודע איך. כבר מגיל צעיר מאוד הוא לא בבית, לא מכיר באמא שלו, מתבייש בה, כנראה. הבן השני טיפוס אחר לגמרי. פתח לו חנות בגדי־ילדים לא רחוק מהשוק. אמא שלי קונה אצלו לעתים קרובות, בהנחה. אבל נחמן מתנכר למשפחה, לא רוצה לשמוע עליהם. אף אחד לא יודע בעצם למה, מה הוא עשה כל השנים, איך גדל. היה נשוי פעם לתימניה אחת, אחרי כמה חודשים היא ברחה לארצות־הברית. אמא שלו בעצמה אומרת שיש לה רק בן אחד. היא לא רוצה להציק לנחמן, הלך – הלך. שיהיה מאושר כפי שהוא רוצה, היא אומרת. באמת אשה טובה”.

אפרת שתקה שעה ארוכה, לבסוף אמרה, וקולה זקן: “תלכי לשם, דליה? עכשיו?”

“אלך, אמרתי לך כבר שאלך”.

ומשהחליטה, שלפה בלא־היסוס את הראי הקטן מתיקה, הסתרקה בחן, התאפרה מחדש, ונתנה בושם בתנוכי אוזניה.

“זה מרגיז אותך?” שאלה פתאום את אפרת, נכלמת במקצת.

“לא”.

אפרת הוסיפה לשבת שם עוד שעה ארוכה, בשמלתה החומה, המהוהה כלשהו, ותמהה על שאינה מסוגלת לחוש דבר.

נשאר עוד דבר אחד לעשותו.

הגזבר היה איש סחוסי יבש, צרוד, מן המתרחצים בים בכל עונות השנה, ועורו הכהה דומה לקליפת אגוז קוקוס. שעה שכתב לה את צ’ק המשכורת, היה מעיר הערות של גנאי על נחמן.

“הבט”, אמרה לו, “הכל אני מוכנה להבין, מחוץ לדבר אחד: למה כולכם מתנפלים עליו במין שמחה כזאת? מה כל הנקמנות? עד כמה שידוע לי, הוא תמיד עזר לכל אדם, חינך את כל הכתבים. אף אחד במערכת לא נהג כאן כבן־אדם”.

“מה נקרא אצלך לנהוג כבן־אדם? לזייף צ’קים?”

“הוא לא זייף את הצ’ק של אריק. ולוא היה מזייף אז לפחות בסכום גדול, ולא במאה לירות עלובות. אף אחד מכם אינו מכיר אותו, אבל כולכם מוכנים לשפוט. נכון, עכשיו הוא חולה. ולוא שבר את הרגל, היה מישהו מכם מעלה בדעתו להתייחס אליו באיבה כזאת? במה שונה המחלה שלו משבירת רגל? מה כל צרות־המוחין הזאת, מה כל השמחה, הבהלה המאושרת הזאת של ילדים רעים ומטומטמים שמצאו אפשרות להרוס? עוד חסר שתעמדו ותשירו במקהלה, ואנדאלים, כנופייה. ועוד מעלילים שהוא זייף צ’ק של מאה לירות. הוא. הוא לא היה מעלה בדעתו אפילו רעיון כזה – רעיון של גנב קטן – רעיון של פקיד”.

המלים נגזרו מחיכה היבש כאלו חטבה עצים, נידרדרו ממנה כבדות, שלא מרצון. נפנתה ללכת, אבל הגזבר חסם דרכה בכוח הזרוע.

“חכי”.

ביד רועדת מכעס פתח את הכספת ושלף מתוכה צ’ק. הגישו לה, מקרב יתר על המידה אל מול עיניה, כדוחק בה.

“כתב היד שלו או לא? את צריכה להכיר את כתב־היד הזה, גברתי הידועה בציבור מגיל צעיר. מכירה או לא? הביטי, אפילו לא התאמץ להסוות. למטה מכבודו. אבל הוא הרי גאון, הוא לא פקיד”.

הרצפה עלתה והתקרבה אליה, זורמת, מלוכסנת, ואפרת הופתעה לחוש עד כמה כמהה היא באותו שבר שנייה לחבטה הקרובה, עד כמה ששה להיפגש סוף־סוף עם אלימות גופנית.

*

על אדן החלון עמדה זיקית ופילבלה לכאן ולכאן. אפרת לא העיזה לשאת עיניה גבוה יותר מאדן החלון. רבצה כשחיין שנפלט מן הים, פשוט־איברים, חסרת חלום ופשר. בחוץ עמדה שמש רחוצה, שמש צחצחות של חודש שבט, צהובה מאוד על רקע ענני היקרות שבשוליים. מערות־עננים־ואור נראו דרך החלון. תמצית האביב הלח הדיפה ריחה מן העלים. אפרת חשה שכל אלה דברים חזקים בהרבה מכפי שיש בכוחה לשאת. צפה על פני הזמן העובר, שוקעת בו ורק בו. החדר היה בהיר, נקי; זגוגית־החלון שקופה אותה שקיפות של אביב, שהיא דקה יותר מכל שקיפות אחרת. אפרת רבצה בפישוט־איברים גמור, כאילו סלד גופה ממגע־עצמו, כאילו אין רגל ימין מחבבת רגל שמאל, כל איבר וכל חלק בה מתרחק, נפרד, ואיננו נצמד. שכבה במיעוט של נוע, במיעוט של משקל, זהרוריות־שבט חולפות כמתעתעות על גופה, והמתינה לצו הגיוס העתיד לבוא אולי מחר, אולי בסוף החודש.

החורף, מכל־מקום, תם בוודאות.

במדרגות מערכת העתון חסרו כמה חווקים, והמתעקש להגיע לדלת התלויה על בלימה צריך היה לדלג דילוג רחב־פסיעה. תחת מדרך כף־הרגל המדלגת נראה חלל מכוער ומרופט בן שש קומות. איש לא היה משער שמצוי עתון באותו בנין, לולא שלט קטן שבחוץ, הדומה במקצת לשלטן הזנוח של אותן קונסוליות של ממשלות גולות, שההכרה הרשמית ניטלה מהן מזמן, ושמזה שנים לא העניקו ויזה לאיש, – אף על פי כן יושב בהן אדם זקן ומר, מבשל לעצמו מרק ירקות ומחזיק בחותמת.

האשה ששערה יפה עלתה לקומה הששית בשמץ כבדות. בפנים לא היה איש זולת העורך, שקרחתו הגחונה, העגולה, בלטה לפניה כפנים ללא קלסתר. בשמעו את צעדיה הרים ראשו, ובמקום משטח העור החלק הופיעו עתה עינים שחורות, בולטות במקצת, חוטם חזק, וקמטים מרובים.

“אין שום דבר”, אמר, “מחוץ לאותו אסיר פוליטי שלך”.

“קראת את הכרוזים שלו?”

“קראתי”.

“מתי ההוצאה להורג?”

“מחרתיים”.

העתונאית פשטה לאט את כסיותיה והניחה את ארנקה על שולחן הכתיבה. אצבעותיה לא היו מטופלות. לעורן היה גוון סגלגל כלשהו.

“כבר כתבנו עליו את כל הניתן לכתוב”, אמר העורך.

“כן. כתבנו”.

“מה עולה בדעתך?”

“אין לי מושג. אולי אלך לראות את השופט”.

“אם תסתבכי גם את בענין הזה, לא ישאר לנו איש בעתון”.

כיון שדיבר בלא אמונה רבה, שתקה.

“חמש עשרה שנה”, אמר העורך. “חמש־עשרה שנה הצלחנו לא לצאת אל מחוץ לחוק”.

“אני רק חמש”, אמרה.

“מפני שריסנתי לאותך”.

“מה הבצע?” משכה בכתפיה.

“את לא יודעת לשמור על עצמך. למה טפסת עכשיו את כל הקומות האלה? עוד לא עברה שנה מאז מחלתך”.

“עזוב אותי, טוב?”

“אל תעשי שטויות”.

נטלה את כליה ויצאה. צעדיה הדהדו במדרגות הבית הריק.

המסעדה הסמוכה מלאה היתה אותה שעה שוליות של בעלי מלאכה מן החצרות שבסביבה. היתה זו שכונה של תעשיה זעירה, מקום שמנסרות מנסרות בו כל היום, מקדחים חשמליים וכלי ריתוך מרעידים את האויר. היתה רווחה כלכלית. הבריות הרויחו יפה. עתה הגיעה שעת ארוחת הערב. ריחות של חמאה ובצק כיסו לרגעים את ריח המתפרות והבורסקיות. קדרה הרחישה יתר על המידה, והוסרה מן האש.

שניים הצטרפו לשולחנה, לאחר שנטלו רשות, ושוחחו ביניהם בקולות נעימים מבלי להפריע לה, מקנחים צלחתם בלחם. העתונאית חככה בדעתה אם לבחור, כמצוות הרופא, במאכל דל־מלח – ולבסוף לא עמד בה הכוח. הזמינה אותה מנה שאותה אכלו שכניה־לשולחן. לפתע שאלה:

“שמעתם על האסיר הפוליטי החדש?”

“כן”, אמר הצעיר שבשנים. “זה שקוראים לו מלך?”

“למה קוראים לו מלך?”

“מי יודע? כינוי שדבק בו.”

“ומה דעתכם?” המשיכה להקשות.

“מלך ודאי שאיננו,” המשיך אותו צעיר. “אולי בחור מסכן”.

המתינו לה בנימוס, וכשראו שאין עוד בפיה שאלות, קרבו אליהם את המרק בציקי־קדרה, ואכלוהו בתיאבון. העתונאית השתעשעה עוד זמן־מה בכלי האוכל, ולבסוף קמה והלכה לתא־הטלפון. בקושי מצאה באפלולית את מספר הטלפון של בית השופט. ישבה דחוקה באותו תא קטן, וחיכתה בסבלנות שייפתח לה הקול מן הבית הגדול, הקול המהדהד מקצהו של מסדרון ארוך, קולו של איש שחצה אכסדרה ריקה מלאת פסלים כדי להשיב לטלפון. הבית הגדול לא היסס לקבל את התא הקטן שדיבר בקול עיף. הוא היה מוכן לראותה. שילמה בעד מה שנטלה, ויצאה שוב לרחוב. יגיעה גדולה, שלא באותו יום התחילה, פשטה בעצמותיה.

רחובו של השופט לא היה מן המפוארים, והבית לא התהדר בהבלים, אך עמדה בו צינה ואפלולית, פוחלץ של עורב עמד על המדף מעבר לראשו של השופט, ועשאו כאות בכתב החרטומים. עין־הזכוכית של היושב נתגדלה ובהקה רגע בכניסתה.

השופט שיחק במקטרתו ואמר:

“רגשותי מעורבים”.

אמרה העתונאית מבלי להרים ראש:

“היה לי מורה בבית הספר שנהג לומר: אמרת דבר בנלי – חפש את השקר”.

אמר השופט:

“אל תחשבי שלא ירדתי לסוף דעתך. אבל אינני סופר שאדייק במילים כל כך. לכל אדם מקצוע.”

“היה מי שאמר יהי אור, ודייק”.

“את רואה,” פשט ידיו לצדדין. “למדרגה כזאת קשה להגיע. יותר ממה שאני יודע, אינני יודע. והמיטפיסיקה הזאת רחוקה ממני.” אחר כך גחן לעבר ואמר: “אל תחפשי פתרונות מוחלטים. אחרת אין העולם יכול לעמוד”.

לא היה לאן ללכת בצאתה מבית השופט. אל המסעדה לא אבתה לחזור מפני הריחות. נמלכה בדעתה והחליטה ללכת לבית הסוהר, לראות את זה המתקרא מלך. לאחר ששבוע שלם עשתה בענייניו, סביר היה שתחזה בו פעם אחת לפחות. אוטובוס הגיח מצללי הערב, וישבה בו עד תחנתו הסופית, רואה איך אזלים הנוסעים מתחנה לתחנה, עד שלא נותרו אלא היא וגבו הרחב, האטום של הנהג בתוך תוגת הערב. הלה פשפש ברדיו שלו, אלא שלא מצא בו דבר ראוי; וכך נסע בטרטור חרישי לאורך הכביש שכבר אין בו בתים, המוליך לתחנה הסופית, כביש שיש בו עצבות חריפה של רחוב שאיננו מאוכלס.

גוש בניני בית הסוחר תעתע מרחוק במשושי זרקוריו.

המפקח אמר אליה: “יכולה את לראותו, אבל מרחוק. עמדי על כסא ותוכלי להציץ בעד האשנב לתוך התא.”

לא רצתה לטפס על כסא, כי לא נראה לה לפי כבודה להפשיל שמלותיה ולהציץ בעד חורי אשנבים לפי רשותו של אותו מפקח, מה גם שהוא עמד בסמוך כממתין לחזות ברגליה. נוסף על כך, ידה השמאלית כאבה. ישבה על כסא השומרים במסדרון, מתחת לנורה הקלושה הראשונה בשורת הנורות, וחלשה עליה דעתה. השעון השמיע חצאי שעות, והיא ישבה עדין על הכסא ולא ידעה כיצד תראה את המתקרא מלך. עד שבא שומר אחד ופתח את תאו כדי להובילו למקום רחצה, והעתונאית נסתתרה מחוגה של הנורה העירומה כדי שתיטיב לראות.

ראתה אותו רגע חטוף אחד, אבל מיד ידעה שהוא מלך. בעצם, לא נתקבל הדבר גם על דעתה, שכן מלכים יש להם כלבים גדולים עצובים, יינות ישנים יקרים, מזרקות בלתי פוסקות בגן, המתפעלות כל העת פססס־פססס מן ההדר שסביב, שולחן המכוסה כולו כותנות ספורט לבחירתם, שמביא הסוחר לארמון, וכביש פרטי. ואלו כאן לא היה דבר מכל אלה, אלא עיניו בשחור־לבן מול חומת האבן, עיני מוצא להורג, כלומר מלך. ידעה שתהיה לו חולצה לבנה פתוחה, ושיהיה צנום מאד, וידעה מיד איך יביט בשעונו: לא בזרוע צמודה לגוף, כדרך הקמצנים, אלא יפשוט זרועו בהיקף מלא, ויחזירנה, ויביט בשעון. ועוד קיוותה, מעבר לכל תקוה סבירה, שיהיו לו ידי תלמיד־חכם. משבא בחוגה של נורה רחוקה יותר באותו מסדרון, נתלהטו הידים לרגע, וראתה שנעשה לה נס גם בזאת. החזיק באיזיקים בלא משיכה ובלא זלזול, כדי שלא יטריח את השומר המוליך אותו. אחר כך נעלם בזוטו של אור, וגם דשדוש נעלי השומר לא בא עוד. קמה מכסאה והלכה אל תוך העיר. הדרך לחדרה ארכה יותר משעתיים, ורק בסוף הדרך מצאה אוטובוס הנוסע בקו שלה.

כל כרוזיו של המתקרא מלך היו מונחים על שולחן הכתיבה שלה, פזורים. מישהו חיפש בהם בהיעדרה. אבל היא כבר ידעה אותם בעל־פה. חיממה לעצמה כוס חלב, וגמעה אותו לאט, ליד החלון, צופה בקהל יוצאי ההצגה האחרונה בקולנוע. ידעה שעליה ליטול תרופות מן המגירה, אך לא עמד בה הכוח לקום. ליבה דיבר בכוח, כמכלה עצמו בנבואה, פעם אחר פעם, בחבטות רגושות. השיער החום היפה חימם את לחייה.

בבקר קמה מעל כורסתה, רחצה, עטפה כתפיה בסודר והלכה לככר האבן. לא רבים היו האנשים הבאים לחזות הפעם. היא נשענה על קיר האבן וצפתה שיביאו את המלך. מיטת־ההלם הצרה עמדה כבר בככר, וטכנאים טיפלו באלקטרודות ובחוטים. שמש עמדה בעיניה, חמה וצעירה, ולא היה חפזון, אלא מעש בלבד. הכל היו עסוקים בככר. המקום היה מלא חוטי חשמל ארוכים ושחורים, שזחלו על הריצוף בין האנשים.

אחר כך הביאו את המלך, ראשו גלוח מעל אוזניו, ופניו צנומים עתה מאד. הטכנאים והחשמלאים התלוצצו עמו:

“הי, מלך, אתה לא חייב לנו איזה כסף, או שעון, או משהו? עוד מעט לא תזכור למי אתה חייב ולמי לא.”

נענע המלך בראשו, פשט שעונו וחגורתו ונתן לטכנאים. כסף לא היה לו.

“מה זה, שלישי לחודש ואין לך כסף? לא קיבלת סעד?”

“לא לקחתי סעד”, אמר להם, כמתנצל. שכב על מיטת ההלם והחלו קושרים אותו, שלא יקפוץ ויתעוות בעת ההלם.

“רגע אחד,” אמר, “חבל על הבגדים שיזדהמו.” המתינו לו עד שפשט את החולצה ונתן גם אותה לטכנאים. אחות שעמדה בסמוך הכינה חלוק־פסים של רפי־השכל, אותו ילבש אחר־כך.

כשהיה קשור, לא היה מה לעשות, עד שבא קצין הפסיכיאטריה, שכנראה איחר במקצת, נחיריו רוטטים ופיו פתוח קמעא והזיעה מכסה את מצחו ואת כפות ידיו. לבוש היה מדים חדשים.

בדק את האיש השוכב בשקט, והעתונאית נסלדה למראה ראש מיוזע זה הגוחן אל החזה הנושם, כאלו בה־עצמה נגעו. סימן לעוזרו, וחיברו את האלקטרודות. עתה היה ראשו של המלך מוסתר מעיניה, ולא ראתה אלא את גבם של העוסקים בו, עד שזזו משם. רצועת שמש חמה הלבינה עתה את זוית־לחיו של המלך, וחגרה את מצחה של העתונאית. פסי־שמש רבצו על קירות האבן.

ראה הפסיכיאטר שהשעה כשרה, והרים ידו אל החשמלאים. ברגע האחרון ראתה את איזור העור הלבן, המפורז, שלא שזפתו שמש, על אמת ימינו של המלך, מקום שם היה השעון, ונסתחרר בה לבה. התקעים חוברו. הפסיכיאטר פקד: “החל!” – ימינו של הטכנאי סחטה את מנוף הזרם, זרוע שנכנסה לחייו של האדם השוכב במרחק חוט ארוך ממנו, ומיד יצאה מהם.

אז נשתוותה סוף־סוף החרדה שבחוץ לחרדה שבתוכה, ואפשר היה לצאת.