עיר ואם בישראל. עיר ששיכנה בתוכה שלוש מאות וחמישים אלף יהודים, הקיבוץ הגדול ביותר של יהודי-אירופה, מרכז היצירה והתרבות היהוּדית בגולה; אֵם שאספה תחת כנפיה הנאמנות רבבות-יהודים שוחרי-דעת ומבקשי-מעמד, פרחי כהוּנה ציבורית, פליטי-עיירות ספוגי-יזמה, צועני-תרבות ברוכי–כשרון.
עיר בעלת יחוּס עצמי. לא היה לה מברכת השפע הכלכלי של לבוּב העתיקה, מזוהר הרבנוּת של קראַקוי, מחריפוּתה של וילנה, בירת הגר“א, מהלמדנות והצדקות של לובלין, קריית המהרש”א, המהר"ם, החוזה הלובליני. ורשה לא קנתה לה שם ברבנים מופלגים, בראשי-קהילה ופרנסים מפורסמים, בספרי-דפוס או ערכי-אמנות עתיקים. בוורשה אין למחצוא אף בנין עתיק אחד הקשור בזכרונות עברנו ההיסטורי; בבית-העלמין שלה אין מצבות גאונים ואדירי-פרשנים ופוסקים, כמו בכל כרכי-פולין העתיקים. ואף-ע-פי–כן קיבלה היהדוּת הפולנית את מרוּתה, את שלטונה הרוחני, את משפט בכורתה הפוליטי. ורשה היהוּדית נתגברה- מתוך חבלי-מיזוג רבים – על ניגוּדים מחוזיים, על הבדלים פסיכולוגיים-תרבוּתיים, עדתיים וכיתתיים ואיחתה קרעי-יהדות לשלימות מדינית, סוציאלית ותרבותית.
היתה לה, לוורשה היהודית, דמות משלה, דפוסי-חיים ומחשבה משלה. ראשי מתבולליה – עם כל אמונתם העקשנית והתמימה באמנציפציה – היו, נדמה לי, יותר כנים לנפשם מאשר מתבוללי-המערב. הם נלחמו בסערת זעם לאידיאלים שלהם, לא נמנעו אפילו לשם הצלת שלטונם להתקשר עם מנהיגי “ההמונים החשוכים”, אולם משהתחילה שקיעת-שמשם ידעו לפרוש הצדה. כשנפלה מצודתם – הקהילה הוורשאית שנכבשה על-ידי הלאומיים, נסתלקו מההגה הפוליטי ונסתפקוּ באסימילציה חברתית בלבש. ה“פולנים בני דת משה” לא התמכרו אף פעם לשמד באותה מידה המונית, כמו בברלין, וינה ובודפשט. ההתבוללות הוורשאית היתה גם היחידה שביקשה לגשור גשר לרעיון הלאומי בצורת ה“ניאוֹ-אסימילציה”.
חטיבה סוציולוגית מיוּחדת במינה היתה האורתודוכסיה היהודית שלא נפגעה ולא נפגמה משוּם השפעת-חוּץ. יותר מאשר אצל כל קיבוץ יהוּדי באירופה נשתמרה העצמיוּת והעסיסיוּת של הקיבוּץ היהודי בפולין במנהגיה, ובכל אורח-חייה של היהדות החרדה. התקשרוּתה הפוליטית עם המתבוללים ועם כל הממשלות הרוסיות והפולניות לא היתה בצעצם אלא אמצעי-שמירה של יחודה הדתי, על הכרת-היעוד והרגשת-הבחירה לשלה. יהדוּת חרדה זו בסקירה רטרוספקטיבית, מחוץ לחישובי-עבר פוליטיים, נראית אחרת לחלוּטין. גינוני “מה-יפית”, הריקוד לפני הפריץ, יותר משהיו תכונה נפשית היו אמצעי של התגוננות. מתחת להכנעה והתרפסות מדומה פעמה הכרה-עצמית גאה ועקשנית. החסידות, החלק החיוני ביותר של היהדות החרדה, אם כי בדורות אחרונים ירדה פלאים בתורנות ובלמדנות והגיעה בקרב ההמונים עד גבול הבוּרות והבערות, לא פסקה להיות כלי-קיבול עממי של אמוּנה, קנאות ודבקוּת. יותר מכל שכבה אחרת היתה היהדוּת החרדה בפולין פרי גיבוּש היסטורי, גידול-בית פולני. חיי השקט היחסי שחיוּ היהוּדים על אדמת פולין הולידו בלבם רגש פטריוטי טבעי. מיצקביץ' לא בדה מלבו את הטיפוס של ינקל עם המנענעים… יהדוּת זו, שגדלה על גדות הויסלה, שהסתתרה ב“יערות פולין”, שהשתתפה במרדי-פולין, היהדות הפטריוטית של ברק יוסלביץ' והרב בר מייזלס היתה ספוּגה רומנטיות עמוקה. בשום מדינה לא רקם עם-ההלכה והפלפול התלמודי כל כך הרבה אגדות כמו בפולין. עצם בואו והשתקעו בפולין נתקשר עם קבלת-הפנים האגדתית בשתי נוסחאות: “פה-לין” או “פה-לן-יה”. אגדה שהפכה עוּבדה בת אלף שנים. ועוּבדה שהפכה אגדה: אסתר-קה יפת-המראה וטובת-הלב, אשת קזימיר הגדול. וספק עוּבדה ספק אגדה: שאול ואַהל, היהוּדי שמלך יום אחד בפולין, אגדה שלא יכלה להירקם אלא במציאות של יחסי-השלאכטה הפולנית אל יהודיה כזו היא גם אגדת הלגיון היהודי בקושטא מיסודו של אדם מיצקביץ'… הנשמה היהוּדית צמאת-התודה ביקשה להשכיח מלבה על-ידי רומנטיקה זו את דמוּיות-הבלהות של קפיסטרן או פּיטר סקרגה, את קיטרוגי הכמרים-הישועיים, את התנקשוּיות העירונים.
עם סוף המאה שעברה באה רומנטיות חדשה, הלאומיות הישראלית, שדחקה את רגלי הרומנטיות הפולנית. האם היתה זו כולה אימפורט של “ליטבקים”, כפי שטענו האנטישמיים? ה“פריהיסטריה” הציונית בפולין היתה בלי ספק יותר פולנית מיהודית, שדה גילוייה היה האמיגראציה הפולנית, למבשריה הפולנים שייכים חוּץ מיוצר הלגיונים הנזכר, גם המיסטיקן הפולני יפה-הרוח טוביאנסקי, שהעלה על נס בדרשותיו בבית-הכנסת הפריסאי את השליחות המשיחית המשותפת של היהוּדים והפולנים, ועל כולם – ההיסטוריון הפולני ללבל, שבקריאתו הנלהבת ליהודי פולין הבטיח לעזור להם להקים מחדש את המולדת ההיסטורית…
ברם הדור לא הוכשר עדיין לכך. קריאתם היתה קול קורא במדבר, כקולם של שפטסבורי, דה-לין, להרן. אפילו בשנות השמונים של המאה שעברה לא הוכשרה עדיין ורשה לקלוט את בשורת-התקופה. שלושת ענקי- התרבות העברית והיהוּדית בפולין, שלשת יהודי-שבת הגדולים – פרץ, פרישמן וסוקולוב – שלשתם התנכרו עדיין לציונות מתוך חשש שמא תחוּלל שבת-החזון על-ידי חוֹל-ההגשמה. ורשה היתה שרוּיה עדיין בערפילי-ההשכלה. אולם עד מהרה נתבהרו שמיה. אחרי תקוּפת-בוץ של הפשרת-שלגים התחילה עונת ה- Przedwiośnie. חיבת-ציון. המרכז הוורשאי. דמוּיות פולניות-רוסיות: הרב מוהליבר, העו“ד יסינובסקי, הסוחר לייבוש דוידזון, העסקנים גלוסקין, קפלן, מתיתיהו כהן, הסטודנט זמנהוף בעל ה”אספרנטו“, האגרונום הצעיר מנשה מאירוביץ שלמד בנובו-אלכסנדריה הסמוכה ועל כולם – הסופר הנלהב, הרוח החיה באופנים – שפ”ר. אביב- הציונות. יזמה ועשיה בחומר וברוח. מצד אחד: “בית ונחלה”, רחובות, פרשת עקרון, ייסוּד “הכרמל” ומצד שני: “ספרי-האגורה” של בן-אביגדור, “אחיאסף”, ספרית-“תושיה”. בוקעים רעמי-ההאבקות הראשונים של אביב הציונות הפולנית. נופלת מצודת ההתבוללות ברחוב גרז’יבובסקה. בבחירות לדוּמה הממלכתית נבחר בהשפעת הציונים הסוציאל-דמוקרט הפולני יאגאָלוֹ. הכרזת החרם הכלכלי על היהודים. הציונות מתמודדת בראשונה עם הריאקציה הפולנית. הדרור הראשונה של מדיניות יהוּדית לאוּמית, רדיקלית על אדמת פולין. וכשקמה פולין החפשית, העצמאית, היתה כבר דרכה של מדיניות זו ברורה וקבועה מראש. אולם צריך היה לכבוש אותה, לסלול אותה לא רק כלפי חוץ, כלפי הממשלה והציבוריות הפולנית, אלא גם כלפי פנים, בציונות עצמה. מראשית-תקומתה של פולין נתגלעו בציונות הפולנית שתי נוסחאות, שתי שיטות פוליטיות שהתרוצצו והתנצחו בקרבה: מדיניות יהודית ישרת-קו וגאה של ורשה ומדיניות פשרנית ואופורטוניסטית של לבוב, נוסח אוסטריה. ניצחה ורשה הגאה, הלוחמת, הרדיקלית, ניצחה והטילה את מרותה על כל המדינה.
בטבורה של ורשה משתרע גן. הגן הסכּסי. בגן שדרות-חמד ועצים עתיקי-ימים ובריכה עם ברבורים ואף שריד בנין היסטורי. אוּלם שוּם איש-מעשה – חוּץ ממיניקות ונוער של בית-ספר – לא היה הולך אל הגן הסכסי. היו הולכים דרך הגן הסכּסי. פולני טהור – האציל, בעל-האחוזה, איש-התעשיה – שאף רוח בפרדס האויאזדובי הנהדר, העוטה הוד-קדומים, בגן הבוטני הסמוך לו וביחוד בגן לאזינקי, עם ארמון פוניאטובסקי שבתוכו, על עמודיו, אתיקיו ופסליו היווניים וצפצפותיו ארוכות-הפארות הטובלות במי הבריכה, פינת זכרונות וגעגועים לפולין שהיתה ואיננה… סמלית ונאה היתה באיזור-גנים זה קרבת פסלו של יאן סובייסקי הרוכב על סוסו והורג בחניתו את הדרקון ופסל גאונה המוסיקלי של פולין, שוֹפּן, היושב בצל ערב וקולט ממרחקים את הד שיחרורה של פולין. ורשה הפרוליטרית הצעירה ערכה טיוליה בגן הצעיר שניטע שנים מועטות לפני חורבן המדינה, בגן סקרישבסקי דליל-עצים וחסר-צל שבסביבת פראגה. והיהוּדים המטופלים בילדים ובדאגות נחו וטיילו בגן קרשינסקי, שנמצא ברובע היהוּדי. והגן הסכּסי? במשך הדורות ניטל הוד-יחוסו ויפיו הטבעי ובזמן האחרון לא שימש אלא דרך קפנדריה וקפיצת-דרך לעוברים ושבים. עלה בגורלו להיות הגבול בין הגיטו היהוּדי שמעבר מזה וחלק-העיר הפולני שמעבר מזה. השלטון הרוּסי שמר על הגבוּל הזה ואף קבע שלט על שערי-הגן, שאסר את הכניסה אליו ל“יהודים ארוכי-שוליים” ולצוענים. עם תקוּמת פולין החפשית הפך הגן לפרוזדור בין הגיטו והעיר. הגיטו צמח, גדל, פרה ורבה, ונתמלא על כל גדותיו יזמה, כשרון-מעשה, חריצות-כפיים. דור החוכרים, המוכסנים והמוזגים חדר לתוך-תוכה של הכלכלה הפולנית, הבקיע חומותיה, סלל דרכים חדשים, כבש עמדות, מילא תפקידים חלוציים במסחר, במלאכה ובחרושת הצעירה של המדינה האגררית. נלבקי נעשתה סמל היהדוּת הפולנית העובדת, היוזמת, הנאבקת, היוצרת. נלבקי הקימה מפעלים כלכליים, תיווכה ואירגה, סיכנה הון ומימנה, שלחה לחמה על פני הויסלה והבּוּג, כבשה שווקים ברומניה, בדרומה של אירופה, בארץ –ישראל, קרעה חלון בדנציג וסללה נתיבות לארצות-הים. ברם אותה נלבקי עצמה נמקה גם בעוני ודלוּת ממאירה, נתפרנסה מעסקי-אויר, נחנקה מהמון רוכליה וסרסריה, חנווניה ואומניה, שאכלו איש את בשר רעהו. צר נעשה בגיטו היהוּדי. הגן הסכסי נידון לגדיעה. כנחל-הרים במורד נשתפכה נלבקי אל הרחוב המרשלקובי, אל “נובי שויאט”, אל “קרקובסקיה פרשדמישציה”, אל רחבי-הבירה…
ברם נשתנו הזמנים. כל זמן שנלבקי היתה נחוצה נתנו לה אדירי-המדינה תכופות סטטוטים ופריבילגיות, כדי להגן עליה בפני העירונים הפולנים-הגרמנים. משמילאה נלבקי את שליחותה היסטורית התחיל הסיים לוחם בה בחוקים כלכליים, בחוק היום הראשון, בחוק השחיטה, בתקנת הספסלים. האנטישמיות הכלכלית הפכה לפוליטיקה רשמית של ממשלת פולין לגבי היהודים, שעודדה מן ההכרח את כוחות-השחור הלאומניים גם להתקפת-דמים על היהודים.
ושוב גילתה ורשה את קשיות-ערפה, את קוממיותה, את אופיה הלאומי. הנציג היהוּדי בפרלמנט הפולני, שלא נרתע מפני כל הוקיע מעל במתה את מזימות-השליטים, הסטודנט העברי שעמד על נפשו במערת-הפריצים של האוניברסיטה הוורשאית, ועד-החרם היהודי, הראשון בעולם שגילה – כמה וכמה שנים לפני מלחמת-העולם – את פרצופה של הנאציות והטיל חרם מאורגן על התוצרת הגרמנית, ואפילו, להבדיל, “מוטקה גנב”, אזרח סטאווקי וקרוֹכמלנה, שבימי הזעם היכה מכות-מוות את הפורעים האקדמיים וקידש שם ישראל ברבים – כולם יחד נצטרפו לאופי לאוּמי, להכרה לאוּמית, לרצון לאוּמי. נלביקי שהושמצה והולעגה לא אחת – ולרוב ללא יסוד מוסרי – גם במחננו אנו, עמדה על דעתה ושמרה על כבודה עד הסוף, עד יציאת-נשמתה בפסגת רוממותה, במרד הגיטו.
איזור הגיטו נמצא מעבר לגן הסכּסי, מאחורי הככר התיאטרונית. במבוא-האיזור הזה התנוסס בית-הכנסת לנאורים, היכל מפואר בנוי לתלפיות וכתר תורה על ראשו. בית-כנסת זה סימל שלוש תקופות של ורשה היהוּדית. תקופה ראשונה: תקופת האפיטרופסות הרוחנית של המתבוללים שבה נשאו המטיפים יסטרוב וצילקוב את דרשותיהם באזני הפטריצים היהוּדים, הברזוֹנים, הנתזונים והדיקשטיינים. עם ראשית המאה נדמו ונשתכחו דרשותיהם. התנ“ך הפולני בתרגומו של צילקוב לא זכה לגורל התרגום הגרמני של בעלי-הביאור. ההתבוללות לא זכתה לאמירת-קדיש אפילו במצודתה היחידה – בסינגוגה. זמן רב זכרה ורשה ברגשי הוקרה וכבוד את מטיפה השני, הד”ר שמואל פּוזננסקי, גדול החוקרים של ספרות הקראים. פּוזננסקי, סימל את תקוּפת המעבר מהתבוללוּת ללאוּמיוּת. רק בתקוּפה השלישית, תקוּפת ההגשמה הציונית, זכה בית-הכנסת לנאורים למטיף ציוני, גלוי-לב ולשון: פרופיסור משה שור ז“ל – מזרחן והיסטוריון, סינטור, סניגור לאומי ועסקן סוציאלי, רבה הראשי של ורשה. כאן, בפינת-יקרת הגיטו, נצמד אל בית-הכנסת זוג מוסדות-פאר, אחיעזר ואחיסמך של תרבותנו הלאומית: מאחוריו היה מוצנע בית-עקד הספרים של בית הכנסת, בן-זוגה של ספריית-סטרשון הוילנאית, אוצר בלום של אינקונבולים, דפוּסים עתיקים, כתבי-יד וספרים יקרי-מציאות. כאן, בחדרי-העיון הדוממים נפגשו בצינעה חוקריה ומשכיליה של ורשה, כהנים ובני-לויים של תרבות ישראל. על-יד בנין צר ונושן זה של ורשה הישנה התנוסס בנין מפואר ורחב-ידיים של ורשה הצעירה, המכון למדעי היהדות, מפעל-ידם של הקדושים שור ובלבן וד”ר מרדכי בּרוידא. המכון היחידי בגולה, שההוראה ופירסומיו המדעיים היו על טהרת הלשון העברית בניגוד לשאר הסמינרים התיאולוגייים ובתי-המדרש לרבנים בעולם.
בקרבת מקום לעולם משכילי-לאומי-עברי זה נמצא – במבוא רחוב לשנוֹ – ה“ליטראטן-פאריין”. הקירבה הגיאוגרפית לא יכלה לכסות על הריחוק הנפשי שביניהם. ה“ליטראטן פאריין” האידישאי בלשונם ובמהותם של רוב חבריו הרי צמח משכבה סוציאלית אל-מעמדית, ממקור הדלות העיירתית. המוסד עשה לעתים רושם עלוב: לא הוד ולא הדר חיצוני ואף לא רוּח רוממוּת כראוּי למרכזה הרוּחני של ורשה. בשיחת החולין שבתוכו לא חסרו קוצר-דעת וזלזול בקדשי-האומה. אי-יכולת להבדיל בין ערכי חזון וגאולה נצחיים של עם אומלל ומדוכא ובין גילויי הציונות הרשמית הפולנית, ציונות של טקסים, אקדמיות ובחירות. עם פטירת פרץ ופרישמן ועם פרישתו של סוקולוב למדיניות הציונית כאילו אפסה כל תקוה למזיגת שני המחנות התרבותיים. רק יחידים היו בני-בית בעולם דו-נפשי זה, ד“ר שיפר ז”ל באוצר ידיעותיו וד“ר גוטליב ז”ל בפיקחותו. ואף-על-פי-כן היה ה“ליטראטן-פאריין” בסיכומו הלאומי נושא יצירה עממית חיה, ערה, אדירת-כשרון. דווקא חסרונותיה של ספרותנו היהודית, צמצום שטח מגעה עם החיים ותחומי-הסתכלותה, דווקא טיפולה האמנותי בד' אמות של מציאות גלותית ללא קרקע, ללא תפקידים ממלכתיים, ללא טיפוסים סוציאליים הכרחיים של כל אוּמה נורמלית – מעידים על כשרוניותה, על כוחות-היצירה הכבירים שהיו גנוזים בה. ש. אש, פרץ הירשביין, נומברג, וייטר, סגלוביץ, ווייסנברג, י. זינגר, אהרן צייטלין, אלתר קצינזה, ברודרזון, עוזר ורשבסקי, י. פרלה פוקס, הורונציק, ישראל שטרן, קדיה מולודובסקה, רחל קורן – מי ימנה את כל כהני האמנות היהודית, מי יעריך את יבולם הרוחני? ספרות זו, ברובה לא-טרקלינית ולא פרולטרית, היתה רחבת-יריעה ועשירת-סממנים, ספוגת-חזון וחיפושי-אלהים, לירית-רומנטית, עממית-ארכאית או מודרנית-מהפכנית, ולרוב ספרות-הווי ריאלית ונטורליסטית. כזה היה ה“ליטראטן-פאריין” הוורשאי על סופריו ועתונאיו, צייריו ופסליו. זמריו ושחקניו. מוח קיבוצי זה, שנתחבב על העם, לא תמיד שלט בו, לעתים גם נגרר אחריו. היתה בוורשה עתונות יהודית, עשירה ומגוּונת, המצפון הלאומי. אולם היתה גם עתונות סקטנטית ובולווארית ופרו-ממשלתית ו…“נאש-פרשגלונד” שהשתרש בגיטו; היה תיאטרון-יהודי בוורשה על שתים-שלוש להקותיו. יש שגבר התיאטרון האמנותי, ממשיך המסורת של הירשביין וה“להקה הוילנאית”, ויש שגבר “עמך”, והתיאטרן שקע במ“ט שערי השונד והשחיתות התיאטרונית. ואולם על שניהם גבר דופק החיים היהודי, הרצון לחיות, ליצור, להפרות, לשמור על ה”פּינטלי ייד" ( ה“נקוּדה היהודית” ), לגלם את הרוח היהודית העצמית…
רוח יהודית זו – אי-שקטה, תוססת, מרדנית – יש וכאילו נתבדלה מתחום היצירה הלאומית, מהאות המרובעת וחתרה לגילויים כלל-אנושיים. לעתים בלב הגיטו עצמו: זמנהוף, יאנוש קורצ’ק; לרוב מעבר לגן הסכּסי: טובים, ויטלין, שטרן, סלונימסקי היהודי בעל-כרחו, הההיינים והברנים של התרבוּת הפולנית. מיוליאן קלַצ’קו, בעל ה“דודאים” ועד יוליאן טובים לא חדלה הרוח היהודית מלהסתנן לתרבות הפולנית.
יש ויצרה בה ערכי-יסוד ויש שתיבלה את תרבותה בפלפל הרוח היהודית. היכלה להסכים לכך הריאקציה הפולנית? “אם תרצו או לא תרצו – הרגיע אותם טובים בבת-צחוק יהודית נקמנית – ילמדו ילדים את שירי בעל-פה בבית-הספר”. והם למדו את שיריו. כילדי גרמניה את היינה. לא הועיל גם המשמר על חומת הספרוּת הפולנית: שלושת גדוליה – וילהלם פלדמן, הנריך ביגלאייזן ויוליוש קליינר – היו אף הם יהודים…
כזו היתה רוחה של ורשה היהוּדית, רוח סוערת, לוחמת, מורדת. האוירה הציבורית בה היתה רווּית-ניגודים, ויכוּחים, פולמוסים. הציבוריות היתה מפולגת, מפוררת, מפוצלת למפלגות, זרמים וסיעות. שבעים ושבעה נציגים החזיקו בכנף הדלות היהודית ודיברו בשמה. ואף-על-פי-כן הכריעה כמעט תמיד הציונות. ורשה היהודית נענתה לה וקיבלה את מרותה.
ורשה נשתנתה בזמן האחרון. היא גדלה ויפתה מבחוץ, אך הרקבון הפוליטי ניוול את פניה. גם ברחוב היהודי חלו שינויים. נסתמנה נטיה לקווים גדולים. היהודים ה“פרו-ממשלתיים” עשו רושם עלוב ומדכא. ה“עממיים” נשחקו בין גלגלי המציאות. הרדיקליזם הקומוניסטי נתפתח בעיקר על חשבון ה“בונד”, היחידי שנטר לציונות את איבותו הדוגמטית. החסידות המגשימה מרקה במידת-מה את חטא היהדוּת החרדה. ביחוד גברה הציונות העובדת. ירד מעל הבמה ה“בעל-הבית” הציוני, הקורא הוותיק של “הצפירה” ו“השילוח”, ואת מקומו ירש העסקן הציוני הצעיר, העברי, החלוצי. הציונות העובדת ו“החלוץ” פרצו אל המשפחה היהודית, אל בית-הספר, אל הסתדרות-הנוער והקימו תנועה בת-רבבות. הסתדרות “תרבות” החייתה את הלשון העברית בפי הדור הצעיר. נטווּ חוטי נאמנות ואהבה לדור המגשימים בכל הערים והעיירות הנידחות בפולין.
כה חי ויצר ונלחם העם היהודי בפולין. גדולות היו עליותיו וזריחותיו, רבות היו גם תעיותיו ושגגותיו, אולם הגדול בהן היה – חטא האופטימיות היתירה שלו, חטא אמונתו היתירה באדם, חטא זלזולו באיבה האנושית.
עד שבא היום המר והנמהר. בגיטו הוורשאי הוקף מכל צד חומות ונותק מהיהדות הפולנית, מכל העולם. עוד בשבתו בין החומות לא כבתה בלבו תקות-העזרה והישועה, עד שנודע לו הסוד האיום והמחריד, כי פולין נועדה להיות גרדום ליהודי פולין, בית-מטבחיים לכל היהדות האירופית.
ופרץ מרד הגיטו. מרד היאוש והגבורה, מרד-הנקם באויב והבוז לאנושיות, העומדת בשתיקה ואפס-מעשה על דם היהודים. כל יהודי ורשאי באשר הוא יהודי – הציוני, הבונדאי, החרד, הקומונאי – חלקו במרד הזה. כולם עם-קדושים, כולם – המכבים. מניצוצות-השלהבת של מרד הגיטו הווורשאי נתלקחו מרדי-ישראל בשאר הגיטאות.
ורשה שידע לחיות. ידעה גם למות מות קדושים וגיבורים ולקדש שם-ישראל בצו-חיים ובצווי-נקם.
תש"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.