עיר ואם בישראל. עיר ששיכנה בתוכה שלוש מאות וחמישים אלף יהודים, הקיבוץ הגדול ביותר של יהודי-אירופה, מרכז היצירה והתרבות היהוּדית בגולה; אֵם שאספה תחת כנפיה הנאמנות רבבות-יהודים שוחרי-דעת ומבקשי-מעמד, פרחי כהוּנה ציבורית, פליטי-עיירות ספוגי-יזמה, צועני-תרבות ברוכי–כשרון.

עיר בעלת יחוּס עצמי. לא היה לה מברכת השפע הכלכלי של לבוּב העתיקה, מזוהר הרבנוּת של קראַקוי, מחריפוּתה של וילנה, בירת הגר“א, מהלמדנות והצדקות של לובלין, קריית המהרש”א, המהר"ם, החוזה הלובליני. ורשה לא קנתה לה שם ברבנים מופלגים, בראשי-קהילה ופרנסים מפורסמים, בספרי-דפוס או ערכי-אמנות עתיקים. בוורשה אין למחצוא אף בנין עתיק אחד הקשור בזכרונות עברנו ההיסטורי; בבית-העלמין שלה אין מצבות גאונים ואדירי-פרשנים ופוסקים, כמו בכל כרכי-פולין העתיקים. ואף-ע-פי–כן קיבלה היהדוּת הפולנית את מרוּתה, את שלטונה הרוחני, את משפט בכורתה הפוליטי. ורשה היהוּדית נתגברה- מתוך חבלי-מיזוג רבים – על ניגוּדים מחוזיים, על הבדלים פסיכולוגיים-תרבוּתיים, עדתיים וכיתתיים ואיחתה קרעי-יהדות לשלימות מדינית, סוציאלית ותרבותית.

היתה לה, לוורשה היהודית, דמות משלה, דפוסי-חיים ומחשבה משלה. ראשי מתבולליה – עם כל אמונתם העקשנית והתמימה באמנציפציה – היו, נדמה לי, יותר כנים לנפשם מאשר מתבוללי-המערב. הם נלחמו בסערת זעם לאידיאלים שלהם, לא נמנעו אפילו לשם הצלת שלטונם להתקשר עם מנהיגי “ההמונים החשוכים”, אולם משהתחילה שקיעת-שמשם ידעו לפרוש הצדה. כשנפלה מצודתם – הקהילה הוורשאית שנכבשה על-ידי הלאומיים, נסתלקו מההגה הפוליטי ונסתפקוּ באסימילציה חברתית בלבש. ה“פולנים בני דת משה” לא התמכרו אף פעם לשמד באותה מידה המונית, כמו בברלין, וינה ובודפשט. ההתבוללות הוורשאית היתה גם היחידה שביקשה לגשור גשר לרעיון הלאומי בצורת ה“ניאוֹ-אסימילציה”.

חטיבה סוציולוגית מיוּחדת במינה היתה האורתודוכסיה היהודית שלא נפגעה ולא נפגמה משוּם השפעת-חוּץ. יותר מאשר אצל כל קיבוץ יהוּדי באירופה נשתמרה העצמיוּת והעסיסיוּת של הקיבוּץ היהודי בפולין במנהגיה, ובכל אורח-חייה של היהדות החרדה. התקשרוּתה הפוליטית עם המתבוללים ועם כל הממשלות הרוסיות והפולניות לא היתה בצעצם אלא אמצעי-שמירה של יחודה הדתי, על הכרת-היעוד והרגשת-הבחירה לשלה. יהדוּת חרדה זו בסקירה רטרוספקטיבית, מחוץ לחישובי-עבר פוליטיים, נראית אחרת לחלוּטין. גינוני “מה-יפית”, הריקוד לפני הפריץ, יותר משהיו תכונה נפשית היו אמצעי של התגוננות. מתחת להכנעה והתרפסות מדומה פעמה הכרה-עצמית גאה ועקשנית. החסידות, החלק החיוני ביותר של היהדות החרדה, אם כי בדורות אחרונים ירדה פלאים בתורנות ובלמדנות והגיעה בקרב ההמונים עד גבול הבוּרות והבערות, לא פסקה להיות כלי-קיבול עממי של אמוּנה, קנאות ודבקוּת. יותר מכל שכבה אחרת היתה היהדוּת החרדה בפולין פרי גיבוּש היסטורי, גידול-בית פולני. חיי השקט היחסי שחיוּ היהוּדים על אדמת פולין הולידו בלבם רגש פטריוטי טבעי. מיצקביץ' לא בדה מלבו את הטיפוס של ינקל עם המנענעים… יהדוּת זו, שגדלה על גדות הויסלה, שהסתתרה ב“יערות פולין”, שהשתתפה במרדי-פולין, היהדות הפטריוטית של ברק יוסלביץ' והרב בר מייזלס היתה ספוּגה רומנטיות עמוקה. בשום מדינה לא רקם עם-ההלכה והפלפול התלמודי כל כך הרבה אגדות כמו בפולין. עצם בואו והשתקעו בפולין נתקשר עם קבלת-הפנים האגדתית בשתי נוסחאות: “פה-לין” או “פה-לן-יה”. אגדה שהפכה עוּבדה בת אלף שנים. ועוּבדה שהפכה אגדה: אסתר-קה יפת-המראה וטובת-הלב, אשת קזימיר הגדול. וספק עוּבדה ספק אגדה: שאול ואַהל, היהוּדי שמלך יום אחד בפולין, אגדה שלא יכלה להירקם אלא במציאות של יחסי-השלאכטה הפולנית אל יהודיה כזו היא גם אגדת הלגיון היהודי בקושטא מיסודו של אדם מיצקביץ'… הנשמה היהוּדית צמאת-התודה ביקשה להשכיח מלבה על-ידי רומנטיקה זו את דמוּיות-הבלהות של קפיסטרן או פּיטר סקרגה, את קיטרוגי הכמרים-הישועיים, את התנקשוּיות העירונים.

עם סוף המאה שעברה באה רומנטיות חדשה, הלאומיות הישראלית, שדחקה את רגלי הרומנטיות הפולנית. האם היתה זו כולה אימפורט של “ליטבקים”, כפי שטענו האנטישמיים? ה“פריהיסטריה” הציונית בפולין היתה בלי ספק יותר פולנית מיהודית, שדה גילוייה היה האמיגראציה הפולנית, למבשריה הפולנים שייכים חוּץ מיוצר הלגיונים הנזכר, גם המיסטיקן הפולני יפה-הרוח טוביאנסקי, שהעלה על נס בדרשותיו בבית-הכנסת הפריסאי את השליחות המשיחית המשותפת של היהוּדים והפולנים, ועל כולם – ההיסטוריון הפולני ללבל, שבקריאתו הנלהבת ליהודי פולין הבטיח לעזור להם להקים מחדש את המולדת ההיסטורית…

ברם הדור לא הוכשר עדיין לכך. קריאתם היתה קול קורא במדבר, כקולם של שפטסבורי, דה-לין, להרן. אפילו בשנות השמונים של המאה שעברה לא הוכשרה עדיין ורשה לקלוט את בשורת-התקופה. שלושת ענקי- התרבות העברית והיהוּדית בפולין, שלשת יהודי-שבת הגדולים – פרץ, פרישמן וסוקולוב – שלשתם התנכרו עדיין לציונות מתוך חשש שמא תחוּלל שבת-החזון על-ידי חוֹל-ההגשמה. ורשה היתה שרוּיה עדיין בערפילי-ההשכלה. אולם עד מהרה נתבהרו שמיה. אחרי תקוּפת-בוץ של הפשרת-שלגים התחילה עונת ה- Przedwiośnie. חיבת-ציון. המרכז הוורשאי. דמוּיות פולניות-רוסיות: הרב מוהליבר, העו“ד יסינובסקי, הסוחר לייבוש דוידזון, העסקנים גלוסקין, קפלן, מתיתיהו כהן, הסטודנט זמנהוף בעל ה”אספרנטו“, האגרונום הצעיר מנשה מאירוביץ שלמד בנובו-אלכסנדריה הסמוכה ועל כולם – הסופר הנלהב, הרוח החיה באופנים – שפ”ר. אביב- הציונות. יזמה ועשיה בחומר וברוח. מצד אחד: “בית ונחלה”, רחובות, פרשת עקרון, ייסוּד “הכרמל” ומצד שני: “ספרי-האגורה” של בן-אביגדור, “אחיאסף”, ספרית-“תושיה”. בוקעים רעמי-ההאבקות הראשונים של אביב הציונות הפולנית. נופלת מצודת ההתבוללות ברחוב גרז’יבובסקה. בבחירות לדוּמה הממלכתית נבחר בהשפעת הציונים הסוציאל-דמוקרט הפולני יאגאָלוֹ. הכרזת החרם הכלכלי על היהודים. הציונות מתמודדת בראשונה עם הריאקציה הפולנית. הדרור הראשונה של מדיניות יהוּדית לאוּמית, רדיקלית על אדמת פולין. וכשקמה פולין החפשית, העצמאית, היתה כבר דרכה של מדיניות זו ברורה וקבועה מראש. אולם צריך היה לכבוש אותה, לסלול אותה לא רק כלפי חוץ, כלפי הממשלה והציבוריות הפולנית, אלא גם כלפי פנים, בציונות עצמה. מראשית-תקומתה של פולין נתגלעו בציונות הפולנית שתי נוסחאות, שתי שיטות פוליטיות שהתרוצצו והתנצחו בקרבה: מדיניות יהודית ישרת-קו וגאה של ורשה ומדיניות פשרנית ואופורטוניסטית של לבוב, נוסח אוסטריה. ניצחה ורשה הגאה, הלוחמת, הרדיקלית, ניצחה והטילה את מרותה על כל המדינה.

בטבורה של ורשה משתרע גן. הגן הסכּסי. בגן שדרות-חמד ועצים עתיקי-ימים ובריכה עם ברבורים ואף שריד בנין היסטורי. אוּלם שוּם איש-מעשה – חוּץ ממיניקות ונוער של בית-ספר – לא היה הולך אל הגן הסכסי. היו הולכים דרך הגן הסכּסי. פולני טהור – האציל, בעל-האחוזה, איש-התעשיה – שאף רוח בפרדס האויאזדובי הנהדר, העוטה הוד-קדומים, בגן הבוטני הסמוך לו וביחוד בגן לאזינקי, עם ארמון פוניאטובסקי שבתוכו, על עמודיו, אתיקיו ופסליו היווניים וצפצפותיו ארוכות-הפארות הטובלות במי הבריכה, פינת זכרונות וגעגועים לפולין שהיתה ואיננה… סמלית ונאה היתה באיזור-גנים זה קרבת פסלו של יאן סובייסקי הרוכב על סוסו והורג בחניתו את הדרקון ופסל גאונה המוסיקלי של פולין, שוֹפּן, היושב בצל ערב וקולט ממרחקים את הד שיחרורה של פולין. ורשה הפרוליטרית הצעירה ערכה טיוליה בגן הצעיר שניטע שנים מועטות לפני חורבן המדינה, בגן סקרישבסקי דליל-עצים וחסר-צל שבסביבת פראגה. והיהוּדים המטופלים בילדים ובדאגות נחו וטיילו בגן קרשינסקי, שנמצא ברובע היהוּדי. והגן הסכּסי? במשך הדורות ניטל הוד-יחוסו ויפיו הטבעי ובזמן האחרון לא שימש אלא דרך קפנדריה וקפיצת-דרך לעוברים ושבים. עלה בגורלו להיות הגבול בין הגיטו היהוּדי שמעבר מזה וחלק-העיר הפולני שמעבר מזה. השלטון הרוּסי שמר על הגבוּל הזה ואף קבע שלט על שערי-הגן, שאסר את הכניסה אליו ל“יהודים ארוכי-שוליים” ולצוענים. עם תקוּמת פולין החפשית הפך הגן לפרוזדור בין הגיטו והעיר. הגיטו צמח, גדל, פרה ורבה, ונתמלא על כל גדותיו יזמה, כשרון-מעשה, חריצות-כפיים. דור החוכרים, המוכסנים והמוזגים חדר לתוך-תוכה של הכלכלה הפולנית, הבקיע חומותיה, סלל דרכים חדשים, כבש עמדות, מילא תפקידים חלוציים במסחר, במלאכה ובחרושת הצעירה של המדינה האגררית. נלבקי נעשתה סמל היהדוּת הפולנית העובדת, היוזמת, הנאבקת, היוצרת. נלבקי הקימה מפעלים כלכליים, תיווכה ואירגה, סיכנה הון ומימנה, שלחה לחמה על פני הויסלה והבּוּג, כבשה שווקים ברומניה, בדרומה של אירופה, בארץ –ישראל, קרעה חלון בדנציג וסללה נתיבות לארצות-הים. ברם אותה נלבקי עצמה נמקה גם בעוני ודלוּת ממאירה, נתפרנסה מעסקי-אויר, נחנקה מהמון רוכליה וסרסריה, חנווניה ואומניה, שאכלו איש את בשר רעהו. צר נעשה בגיטו היהוּדי. הגן הסכסי נידון לגדיעה. כנחל-הרים במורד נשתפכה נלבקי אל הרחוב המרשלקובי, אל “נובי שויאט”, אל “קרקובסקיה פרשדמישציה”, אל רחבי-הבירה…

ברם נשתנו הזמנים. כל זמן שנלבקי היתה נחוצה נתנו לה אדירי-המדינה תכופות סטטוטים ופריבילגיות, כדי להגן עליה בפני העירונים הפולנים-הגרמנים. משמילאה נלבקי את שליחותה היסטורית התחיל הסיים לוחם בה בחוקים כלכליים, בחוק היום הראשון, בחוק השחיטה, בתקנת הספסלים. האנטישמיות הכלכלית הפכה לפוליטיקה רשמית של ממשלת פולין לגבי היהודים, שעודדה מן ההכרח את כוחות-השחור הלאומניים גם להתקפת-דמים על היהודים.

ושוב גילתה ורשה את קשיות-ערפה, את קוממיותה, את אופיה הלאומי. הנציג היהוּדי בפרלמנט הפולני, שלא נרתע מפני כל הוקיע מעל במתה את מזימות-השליטים, הסטודנט העברי שעמד על נפשו במערת-הפריצים של האוניברסיטה הוורשאית, ועד-החרם היהודי, הראשון בעולם שגילה – כמה וכמה שנים לפני מלחמת-העולם – את פרצופה של הנאציות והטיל חרם מאורגן על התוצרת הגרמנית, ואפילו, להבדיל, “מוטקה גנב”, אזרח סטאווקי וקרוֹכמלנה, שבימי הזעם היכה מכות-מוות את הפורעים האקדמיים וקידש שם ישראל ברבים – כולם יחד נצטרפו לאופי לאוּמי, להכרה לאוּמית, לרצון לאוּמי. נלביקי שהושמצה והולעגה לא אחת – ולרוב ללא יסוד מוסרי – גם במחננו אנו, עמדה על דעתה ושמרה על כבודה עד הסוף, עד יציאת-נשמתה בפסגת רוממותה, במרד הגיטו.

איזור הגיטו נמצא מעבר לגן הסכּסי, מאחורי הככר התיאטרונית. במבוא-האיזור הזה התנוסס בית-הכנסת לנאורים, היכל מפואר בנוי לתלפיות וכתר תורה על ראשו. בית-כנסת זה סימל שלוש תקופות של ורשה היהוּדית. תקופה ראשונה: תקופת האפיטרופסות הרוחנית של המתבוללים שבה נשאו המטיפים יסטרוב וצילקוב את דרשותיהם באזני הפטריצים היהוּדים, הברזוֹנים, הנתזונים והדיקשטיינים. עם ראשית המאה נדמו ונשתכחו דרשותיהם. התנ“ך הפולני בתרגומו של צילקוב לא זכה לגורל התרגום הגרמני של בעלי-הביאור. ההתבוללות לא זכתה לאמירת-קדיש אפילו במצודתה היחידה – בסינגוגה. זמן רב זכרה ורשה ברגשי הוקרה וכבוד את מטיפה השני, הד”ר שמואל פּוזננסקי, גדול החוקרים של ספרות הקראים. פּוזננסקי, סימל את תקוּפת המעבר מהתבוללוּת ללאוּמיוּת. רק בתקוּפה השלישית, תקוּפת ההגשמה הציונית, זכה בית-הכנסת לנאורים למטיף ציוני, גלוי-לב ולשון: פרופיסור משה שור ז“ל – מזרחן והיסטוריון, סינטור, סניגור לאומי ועסקן סוציאלי, רבה הראשי של ורשה. כאן, בפינת-יקרת הגיטו, נצמד אל בית-הכנסת זוג מוסדות-פאר, אחיעזר ואחיסמך של תרבותנו הלאומית: מאחוריו היה מוצנע בית-עקד הספרים של בית הכנסת, בן-זוגה של ספריית-סטרשון הוילנאית, אוצר בלום של אינקונבולים, דפוּסים עתיקים, כתבי-יד וספרים יקרי-מציאות. כאן, בחדרי-העיון הדוממים נפגשו בצינעה חוקריה ומשכיליה של ורשה, כהנים ובני-לויים של תרבות ישראל. על-יד בנין צר ונושן זה של ורשה הישנה התנוסס בנין מפואר ורחב-ידיים של ורשה הצעירה, המכון למדעי היהדות, מפעל-ידם של הקדושים שור ובלבן וד”ר מרדכי בּרוידא. המכון היחידי בגולה, שההוראה ופירסומיו המדעיים היו על טהרת הלשון העברית בניגוד לשאר הסמינרים התיאולוגייים ובתי-המדרש לרבנים בעולם.

בקרבת מקום לעולם משכילי-לאומי-עברי זה נמצא – במבוא רחוב לשנוֹ – ה“ליטראטן-פאריין”. הקירבה הגיאוגרפית לא יכלה לכסות על הריחוק הנפשי שביניהם. ה“ליטראטן פאריין” האידישאי בלשונם ובמהותם של רוב חבריו הרי צמח משכבה סוציאלית אל-מעמדית, ממקור הדלות העיירתית. המוסד עשה לעתים רושם עלוב: לא הוד ולא הדר חיצוני ואף לא רוּח רוממוּת כראוּי למרכזה הרוּחני של ורשה. בשיחת החולין שבתוכו לא חסרו קוצר-דעת וזלזול בקדשי-האומה. אי-יכולת להבדיל בין ערכי חזון וגאולה נצחיים של עם אומלל ומדוכא ובין גילויי הציונות הרשמית הפולנית, ציונות של טקסים, אקדמיות ובחירות. עם פטירת פרץ ופרישמן ועם פרישתו של סוקולוב למדיניות הציונית כאילו אפסה כל תקוה למזיגת שני המחנות התרבותיים. רק יחידים היו בני-בית בעולם דו-נפשי זה, ד“ר שיפר ז”ל באוצר ידיעותיו וד“ר גוטליב ז”ל בפיקחותו. ואף-על-פי-כן היה ה“ליטראטן-פאריין” בסיכומו הלאומי נושא יצירה עממית חיה, ערה, אדירת-כשרון. דווקא חסרונותיה של ספרותנו היהודית, צמצום שטח מגעה עם החיים ותחומי-הסתכלותה, דווקא טיפולה האמנותי בד' אמות של מציאות גלותית ללא קרקע, ללא תפקידים ממלכתיים, ללא טיפוסים סוציאליים הכרחיים של כל אוּמה נורמלית – מעידים על כשרוניותה, על כוחות-היצירה הכבירים שהיו גנוזים בה. ש. אש, פרץ הירשביין, נומברג, וייטר, סגלוביץ, ווייסנברג, י. זינגר, אהרן צייטלין, אלתר קצינזה, ברודרזון, עוזר ורשבסקי, י. פרלה פוקס, הורונציק, ישראל שטרן, קדיה מולודובסקה, רחל קורן – מי ימנה את כל כהני האמנות היהודית, מי יעריך את יבולם הרוחני? ספרות זו, ברובה לא-טרקלינית ולא פרולטרית, היתה רחבת-יריעה ועשירת-סממנים, ספוגת-חזון וחיפושי-אלהים, לירית-רומנטית, עממית-ארכאית או מודרנית-מהפכנית, ולרוב ספרות-הווי ריאלית ונטורליסטית. כזה היה ה“ליטראטן-פאריין” הוורשאי על סופריו ועתונאיו, צייריו ופסליו. זמריו ושחקניו. מוח קיבוצי זה, שנתחבב על העם, לא תמיד שלט בו, לעתים גם נגרר אחריו. היתה בוורשה עתונות יהודית, עשירה ומגוּונת, המצפון הלאומי. אולם היתה גם עתונות סקטנטית ובולווארית ופרו-ממשלתית ו…“נאש-פרשגלונד” שהשתרש בגיטו; היה תיאטרון-יהודי בוורשה על שתים-שלוש להקותיו. יש שגבר התיאטרון האמנותי, ממשיך המסורת של הירשביין וה“להקה הוילנאית”, ויש שגבר “עמך”, והתיאטרן שקע במ“ט שערי השונד והשחיתות התיאטרונית. ואולם על שניהם גבר דופק החיים היהודי, הרצון לחיות, ליצור, להפרות, לשמור על ה”פּינטלי ייד" ( ה“נקוּדה היהודית” ), לגלם את הרוח היהודית העצמית…

רוח יהודית זו – אי-שקטה, תוססת, מרדנית – יש וכאילו נתבדלה מתחום היצירה הלאומית, מהאות המרובעת וחתרה לגילויים כלל-אנושיים. לעתים בלב הגיטו עצמו: זמנהוף, יאנוש קורצ’ק; לרוב מעבר לגן הסכּסי: טובים, ויטלין, שטרן, סלונימסקי היהודי בעל-כרחו, הההיינים והברנים של התרבוּת הפולנית. מיוליאן קלַצ’קו, בעל ה“דודאים” ועד יוליאן טובים לא חדלה הרוח היהודית מלהסתנן לתרבות הפולנית.

יש ויצרה בה ערכי-יסוד ויש שתיבלה את תרבותה בפלפל הרוח היהודית. היכלה להסכים לכך הריאקציה הפולנית? “אם תרצו או לא תרצו – הרגיע אותם טובים בבת-צחוק יהודית נקמנית – ילמדו ילדים את שירי בעל-פה בבית-הספר”. והם למדו את שיריו. כילדי גרמניה את היינה. לא הועיל גם המשמר על חומת הספרוּת הפולנית: שלושת גדוליה – וילהלם פלדמן, הנריך ביגלאייזן ויוליוש קליינר – היו אף הם יהודים…

כזו היתה רוחה של ורשה היהוּדית, רוח סוערת, לוחמת, מורדת. האוירה הציבורית בה היתה רווּית-ניגודים, ויכוּחים, פולמוסים. הציבוריות היתה מפולגת, מפוררת, מפוצלת למפלגות, זרמים וסיעות. שבעים ושבעה נציגים החזיקו בכנף הדלות היהודית ודיברו בשמה. ואף-על-פי-כן הכריעה כמעט תמיד הציונות. ורשה היהודית נענתה לה וקיבלה את מרותה.

ורשה נשתנתה בזמן האחרון. היא גדלה ויפתה מבחוץ, אך הרקבון הפוליטי ניוול את פניה. גם ברחוב היהודי חלו שינויים. נסתמנה נטיה לקווים גדולים. היהודים ה“פרו-ממשלתיים” עשו רושם עלוב ומדכא. ה“עממיים” נשחקו בין גלגלי המציאות. הרדיקליזם הקומוניסטי נתפתח בעיקר על חשבון ה“בונד”, היחידי שנטר לציונות את איבותו הדוגמטית. החסידות המגשימה מרקה במידת-מה את חטא היהדוּת החרדה. ביחוד גברה הציונות העובדת. ירד מעל הבמה ה“בעל-הבית” הציוני, הקורא הוותיק של “הצפירה” ו“השילוח”, ואת מקומו ירש העסקן הציוני הצעיר, העברי, החלוצי. הציונות העובדת ו“החלוץ” פרצו אל המשפחה היהודית, אל בית-הספר, אל הסתדרות-הנוער והקימו תנועה בת-רבבות. הסתדרות “תרבות” החייתה את הלשון העברית בפי הדור הצעיר. נטווּ חוטי נאמנות ואהבה לדור המגשימים בכל הערים והעיירות הנידחות בפולין.

כה חי ויצר ונלחם העם היהודי בפולין. גדולות היו עליותיו וזריחותיו, רבות היו גם תעיותיו ושגגותיו, אולם הגדול בהן היה – חטא האופטימיות היתירה שלו, חטא אמונתו היתירה באדם, חטא זלזולו באיבה האנושית.

עד שבא היום המר והנמהר. בגיטו הוורשאי הוקף מכל צד חומות ונותק מהיהדות הפולנית, מכל העולם. עוד בשבתו בין החומות לא כבתה בלבו תקות-העזרה והישועה, עד שנודע לו הסוד האיום והמחריד, כי פולין נועדה להיות גרדום ליהודי פולין, בית-מטבחיים לכל היהדות האירופית.

ופרץ מרד הגיטו. מרד היאוש והגבורה, מרד-הנקם באויב והבוז לאנושיות, העומדת בשתיקה ואפס-מעשה על דם היהודים. כל יהודי ורשאי באשר הוא יהודי – הציוני, הבונדאי, החרד, הקומונאי – חלקו במרד הזה. כולם עם-קדושים, כולם – המכבים. מניצוצות-השלהבת של מרד הגיטו הווורשאי נתלקחו מרדי-ישראל בשאר הגיטאות.

ורשה שידע לחיות. ידעה גם למות מות קדושים וגיבורים ולקדש שם-ישראל בצו-חיים ובצווי-נקם.

תש"ד

שלוש תקופות בבריסק - דליטא / אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

הידיעות הראשונות על היהוּדים בבריסק-דליטא מקורן במאה הי"ד, בראשית התנחלותם של היהוּדים על אדמת ליטא. מאז, במשך כל הדורות, נתייחד לעיר זו מעמד פוליטי וכלכלי חשוּב בכל שלוש תקוּפות קיוּמה של הקהילה, שנבדלו זו מזו גם בגלגוּלי שמות העיר.

תקוּפת “בריסק דליטא” תחילתה עם יסוּד הישוּב היהודי, שהיה קיים בזכוּת פריויליגיות של מלכים ורוזנים. בה שגשגוּ החיים היהוּדיים במסחר ובתרבוּת, מתוך חיכוּכים עם האצוּלה והכמורה, שגרמוּ לעלילות-דם ורדיפות. באותם הימים גדלה העיר ועמדה בראש קהילות ישראל בליטא. היא הוציאה מתוכה אנשי-שם, רבנים וגאונים. נבנוּ בה בתי-כנסת וישיבות, שנהרוּ אליהן תלמידים שוחרי-תורה מכל הארצות.

זהרה הפוליטי והכלכלי של בריסק היהוּדית גדל שבעתיים בתקוּפת “ועד ארבע הארצות”. בתקוּפה ההיא התגעשה סערת-דמים ונערכוּ פרעות ביהדוּת ליטא ואוּקראינה. בעשר שנות השואה הושמדה כמעט כל קהילת בריסק-דליטא, ורק מעטים נמלטוּ על נפשם לערי המערב. כעבור הזעם התאוששה בריסק-דליטא לאט-לאט מחורבנה, אך המשטמה העזה של העירוניים והשיסוי והעלילות של הכמוּרה הקתולית והפרבוסלבית גם יחד, אילצו שוּב את היהוּדים לבקש להם מחסה בפריויליגיות של מלכים, שהגֵנוּ עליהם כדי לשמור על מקור זה של מסים וארנוניות שבתחום שלטונם.

משבטלה האוטונומיה היהוּדית ירדה בריסק-דליטא ממעלתה, אך לא חדלה מהיות “עיר תהילה”, וככל שגברה מצוקתה הפוליטית והכלכלית כן התבצרה יותר בחומותיהם הרוּחניות, והעמידה דורות של רבנים וגאונים שהשפיעוּ על היהדוּת במדינה כוּלה.

אחרי החלוקה השניה של פולין ב-1796 ניתנה העיר ברשוּת רוּסיה, ובריסק-דליטא מופיעה בגלגוּל חדש: ברסט-ליטובסק, ונכונו לה צרות ויסוּרים בנוסח חדש, נוסח רוּסיה. העיר הועתקה ממקומה וניתכוּ עליה גזירות. אחד הפגעים הקשים ביותר שפקדוּ את העיר בכל התקוּפות היוּ השריפות. שוּם עיר לא זוקקה כל כך באש-יסוּרים וביסוּרי-אש כעיר הזאת. במשך אה שנה פקדוּ את העיר ארבע שריפות ( ב-1802, 1825, 1895, 1901 ) שהמיטו עליה חורבן והרס. בכל-זאת התעודדה העיר מכל אסונותיה וחידשה את נעוּריה. מצבה הגיאוגרפי המרכזי כצומת-דרכים בין ורשה למוסקבה וקיוב; מושבה על שני נהרות, בוג ומוכביץ, בנין המבצר וצרכיו הכלכליים – גרמוּ לגידוּל האוכלוסיה, ויד היהוּדים גברה במסחר ובתעשיה, בתחבוּרה ובאספקה הצבאית, ורבוּ גם נצנוצי תרבוּת חדשה בחיי העיר. מתחת לשריון הקרח של הקונספירציה פיכו זרמי מחשבה רדיקלית. חיבת-ציון וראשית התנוּעה הציונית, שתיהן מצאו הד בבריסק, ( בתרמ"ב נזדמן ר' שמואל מוהליבר, בעברו דרך ורשה, עם ר' יוסף בר סולובייצ’יק והרב אליהוּ חיים מייזל ).

בריסק לא נצטמצמה בד' אמותיה. רבים מבניה נדדו לערים אחרות ולארצות שונות, והשתתפוּ איש כמידת יכלתו בבנין התרבוּת העברית והיהוּדית. בני בריסק נודעים הם: אריה ליב פיינשטיין, מחבר המונוגרפיה “עיר תהילה”, שעד היום לא פג ערכה המדעי, ועודנה המונוגרפיה היחידה על בריסק ( מלבד שתי המונוגרפיות הצנומות עשל ד"ר א. טנצר, הרב הצבאי של מחנה-בוג הגרמני במלחמת העולם הראשונה, וחוברתו של אברהם קפלן “על חורבן בריסק” במלחמת העולם הראשונה ); שנים ממייסדי “ביל”ו בחרקוב, האחים משה וסמואל מינץ, שעלו לארץ-ישראל, ועבדוּ בה; הסופר ד“ר בנימין שרשבסקי, מחלוּצי הישוּב העברי בארץ-ישראל, שקנה לו שם בספריו “כוחות הטבע” ו”ששה סדרי מדע“; רבה ומטיפה של לודז', עסקן החינוּך התיכוני הלאומי, אחד מבוני המכון למדעי היהדוּת בוורשה, הסינטור ד”ר מ. ז. ברוֹידאַ; מנהיג ה“בּוּנד” בפולין, ביינוש מיכאלביץ-איזביצקי; ההיסטוריון וחוקר הספרוּת הרבנית המרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יעקב נחום אפשטיין; המשורר והמספר היהוּדי המפורסם שחי באמריקה מנחם באריישא – מחבר “זנוול רימר” והפואימה “דער גייער”; הסופר בנימין חיים רייז, מחבר “המעשיות הסיביריות”, “זכרונות של נע ונד”; השחקן מישא אפלבוים ורבים אחרים.

כזו היתה בריסק-דליטא בנוסח הרוסי – עיר שופעת-זוהר ומשופעת ביסורים, עיר עמלה, סובלת, בוערת באש של שריפות ואינה אוּכּלה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעה העיר לשלב הההיסטורי השלישי: “בריסק ע”נ בוג“. שוב מתעוררת היהדוּת הבריסקאית מעפר חורבנה. ותיקי האזרחים היהודים חוזרים לעירם, אולם מופיעות גם פנים חדשות. מתחילה עבודת-הנמלים של שיקום ובנין חרבות. מקום מרכזי במפעל עזרה זה תופס ה”ג’וינט", המקים שכוּנה מיוּחדת על שמו של וַרבוּרג, דואג ליתומים, לבריאות, למלאכה היהודית. קו לקו נרקמת והולכת ציבוריוּת יהוּדית מחודשת, בעלת-הכרה וקוממיוּת לאוּמית. ואוּלם עד מהרה מתברר, שפולין החדשה לא למדה כלוּם משיעבוּדה ההיסטורי, ושפולין הרפוּבליקנית היא בעצם המשכה שלפולין המלכוּתית. בפולין זו לא היה מקום לפריוילגיות, בה לא נרקמוּ שוּב אגדות על פה-לן-יה, על אסתר’קה, או על המלך בן יומו שאול וַאהל. במקום חלום האגדות באה מציאוּת פוליטית, כלכלית ורוחנית קשה, מדכאה, מעליבה. לאחר תקוּפה קצרה של ליברליות באה תקוּפת ההתעוררוּת של פולין צבאילת, תוקפנית, לאוּמנית. כבכל ערי-הספר התחילה הממשלה בטשטוּש עקבות הרוּסים. גם בבריסק נהרסוּ מרפסות וגזוּזטראות לפני הבתים וכדומה. ואחר כך באה הפולוניזציה של הנשמה, של התרבוּת, של הכלכלה, פולוניזציה גלוּיה וגסה. הפוליטיקה הלאוּמנית הושלטה בתקיפוּת בכל המוסדות, בעיריה, במבצר, בבית-הספר. זו היתה פוליטיקה של הגברת היסוד הפולני, של הכבדת עול-המסים על האוכלוסיה היהודית, של הלעזת הגימנסיות העבריות, של הרחקת הפקידים היהוּדים, של דחיקת רגלי היהודים מקיבולות ממשלתיות, של התבדלוּת מהיהוּדים על-ידי הקמת שכונות פולניות מודרניות.

חוץ מיחידים היתה בריסק על כל סוחריה וחנווניה, אומניה, פקידיה ופועליה, עיר עניה ומדולדלת, שמצאה את פרנסתה בדוחק, בנפתולי-קיוּם קשים. על כך יכולים היו לספר נציגי-היהודים בעיריה; משהוּ על כך יכולים היו לספר הבנקאים הציונים (אילוּ היוּ פה עמנו); וכן הכתלים בחדרו של סגן ראש-העיר. עם עליית מפלגת “הסנציה” לשלטון כבר נבצר מהם להגן על זכויות היהודים בעיריה, שהיתה כוּלה אכוּלת אנטישמיות.

אוּלם “בריסק ע”נ בוג" היתה גם “בריסיק-דליטא”. בריסק היהוּדית על כל מפלגותיה הלאוּמיות – הציונים, המזרחי, פועלי-ציון על שני אגפיה, ההתאחדות, וגם ה“בונד” – ידעו לשמור על רדיקליוּת פוליטית ועל נאמנוּת לטהרת המלחמה הרעיונית. ההסתדרוּת הציונית על כל זרמיה היתה השאור שבעיסה הציבוּרית. היא היתה שלטת בעיר לא רק בכוחה המספרי, אלא גם בהשפעתה, ביזמתה הציבוּרית, בעליונותה הרעיונית והמוסרית. בידה נמצאוּ מפתחות הכלכלה – הבנקים היהוּדיים. היא השפיעה לא מעט על הפוליטיקה העירונית, והכריעה בבחירת סגני ראשי-עיריה, כל זמן שהבחירה היתה חפשית. ברשותה נמצאה כל רשת החינוּך העברי הלאוּמי, ובראשה הגימנסיה העברית, הראשונה שקיבלה זכוּיות ממשלתיות. בחוּג השפעתה נמצאוּ בתי-הספר המקצועי של “אורט”, הפנימיה לילדים ובית-היתומים, בית-החולים, הספריה הגדולה “תל-חי”, מסביבה צצוּ ורבוּ הסתדרוּיות-נוער, נקודת הכשרה חלוּצית וכו'.

בשנים האחרונות ראינוּ כי השמים מתקדרים מעל לראשינו. חשרת עננים כיסתה את האופק. לא ידענוּ בדיוּק מה צפוי לנו ופחות מכל תיארנוּ לעצמנו את הסוף האכזרי. אוּלם היתה לנוּ הרגשה ברוּרה, כי אנוּ הולכים מדחי אל דחי, כי אנו מתגלגלים במדרון. בפרעות הדמים בבריסק, ב-1937, נפערה לפנינוּ תהום חולשתנוּ בפולין.

עד שבא היום המר והנמהר, עד שבאה השריפה האחרונה, שבה נשרפה היהדוּת עצמה, נעקדה על מזבח הטומאה אנושית. הונף הגרזן על יהדוּת פולין המפוארת. עלה הכורת על תרבוּת בת אלף שנים. אין נחמה.

היסטוריה של שנאה ושל התגוננוּת

היהוּדים, אומר פינסקר ב“אבטואמנציפציה” שלו, הם עם נבחר של שנאה אנושית. ההיסטוריה הישראלית היא בעצם היסטוריה של פראוּת ושנאה אנושית אשר סערו סביבנוּ במשך כל הדורות. שנות המנוחה והרווחה היו כה מועטות וקצרות, מקריות וארעיות, שהן היוּ בטלות ומבוטלות בתוך ים השינאה והמשטמה האנושית לכל גילוייהן. ושנאה זאת גרמה באופון טבעי להתגוננוּת יהוּדית. בה במידה שההיסטוריה היהוּדית היתה היסטוריה של שנאה אנושית – באותה מידה היתה גם היסטוריה של התגוננות, והתגוננוּת פירוּשה התנגדות. כל החיים היהוּדים בגולה, כל מפעליהם, מוסדותיהם, וקודם כל הגיטו עצמו – הגיטו כחזיון היסטורי - לא היה אלא מכשיר של התגוננוּת קיבוּצית בכוח ההמוניוּת וּבכוח הסולידריוּת והאחריוּת ההדדית. גם הרבה תכוּנות יהוּדיות – חוסר השתרשוּת היהוּדים באדמה, היאחזות בענפי כלכלה מיוּחדים, התבצרוּת בחומות הרוּח, ריבוי הלשונות, וכו' – הם בעצם גילויי ההתגוננות היהוּדית. כל תקוּפה ותקופה, כל דור ודור, יצרו את צוּרות ההתגוננוּת שלהם, אשר התאימוּ את עצמן והסתגלוּ לאופי התקוּפה, לנסיבות הזמן.

בימי הביניים היתה צוּרת ההתגוננות הקרבה עצמית על קידוש השם ועל קידוּש העם, שהיתה אקטיבית מאוד. זו לא היתה פשיטת צוואר למאכלת מתוך חוסר אונים או מתוך ציפיה לנס בלבד. זו היתה התגוננות רוח מאפס אפשרוּת של צורות התגוננות פיסית. אוּלם, באותם ימי הביניים היו גם זעיר פה זעיר שם גילויים של התגוננוּת פיסית, כפי שמעידות כרוניקוֹת היסטוריות.

במאה ה-18 קמה צוּרת התגוננוּת חדשה – התבוללוּת. ודאי ההתבוללוּת כגילוּי של התכחשות והתבטלוּת היתה כולה שלילה והריסה לאוּמית, אוּלם מבחינה סוציולוגית היתה גם זו התגוננוּת לאוּמית, דוגמת התופעות שישנן בטבע, צוּרה של הסוואה לאוּמית, צוּרה של מימיקריה, של הידמוּת לסביבה חיצונית, של מחיקת כל סימני-היכר מיוּחדים של היהדוּת. במאות שונות נתגבשה צוּרת התגוננוּת מיוחדת של שתדלנות לאוּמית, השתדלנות של י. יוסלמן איש רוֹסהיים של משה מונטיפיורי ובזמן האחרון ברוסיה בתקוּפת הצאַר זו של גינצבורג ופוליאקוב. גם זו היתה צורת התגוננוּת לאוּמית, שהיתה יעילה בזמנה, אבל היא נתגלגלה בדורותינו לארצות שונות, וביחוד לארצות האנגליות-סכסיות לידיים לא אמוּנות ונזדייפה ונתגלגלה לפילנטרופיזם יהודי.

סוף המאה ה-19 נתן לנו שוּב צוּרת התגוננוּת חדשה, התגוננוּת פוליטית, אשר התנהלה בפרלמנטים, בכל מיני סיימים וסינאטים בארצות הריכוזים היהוּדיים. אוּלם מובן, שכל גילוּיי ההתגוננוּת הזאת אשר תלינוּ בהם תקוות רבות ודיברנו עליהם בהתלהבוּת, ואשר השקענוּ בהם, בזבזנוּ למענם שפע של כוחות – כל אלה נשרפוּ באש השחורה של הקטסטרופה היהוּדית.

אם לסכם את כל צוּרות ההתגוננוּת שלנוּ בעולם, הרי הסך-הכל שלהן הוּא אחד: עם מחוסר קרקע, חסר מחסה ומגן, נתרכזוּ אצלו כל הצוּרות הללוּ ביסוד אחד: – התגוננוּת רוחנית ומוסרית, חוסר יכולת להשתמש בכוח הזרוע, בכוח הנשק.

אמנם היתה עוד צוּרת התגוננוּת אחת, שהיא היתה דווקא התגוננוּת פיסית, וזוהי ההגנה העצמית, שקמה בסוף המאה ה-19 ברוּסיה הצארית, התגוננוּת של נוער סוציאליסטי וציוני בהומל ובז’יטומיר ובאודיסה ובייקטרינוסלב ובערים אחרות, הגנה אשר רשמה דפים מזהירים בהיסטוריה של מלחמתנו הלאוּמית והסוציאלית. אבל סוף כל סוף היתה זו רק אפיזודה היסטרוית אשר חוסלה יחד עם חיסול המשטר המונרכי.

מרד הגיטו

המפנה, השינוי המכריע בשלשלת ההתגוננויות האלו, הוא מרד הגיטו; מרד הגיטו – התפרצות כוחות של הנוער הציוני-סוציאליסטי ונוער של מפלגות וזרמים אחרים באפריל 1943, על סף הכליה. זהו חזיון היסטורי שאין לעבור עליו רק מתוך יחס של כבוד והערצה כלפי קדושינו וגיבורינוּ. אל נמעיט את דמוּת גיבורינוּ מתוך מחשבה פנימית, שסוף כל סוף מעשה גבוּרה זה היה מעשה מתוך יאוּש. מורדי הגיטו אינם אפיזודה ואינם מקרה. לא מקרה הדבר, שהמרד הזה התפרץ בפולין, בקרב היהדוּת הפולנית. מרד הגיטו הוא בבואה היסטורית של היהדוּת הפולנית, שאף היא היתה במשך כל ימי קיוּמה ההיסטורי נושאת מרי, מרדנות, קשיות-עורף מיוּחדת.

ההתבזוּת של יהוּדי פולני בתקוּפת האוטונומיה היהוּדית הגדולה, בתקוּפת ועד ארבע הארצות, לא היתה תכוּנה לאוּמית. החוכר והמוזג היהוּדי, אשר רקד את ה“מה-יפית” שלו לפני הפריצים המבוסמים, כבר עשה את חשבונו ההיסטורי המרחיק ראות. תהיינה מה שתהיינה דעותינו על היהודי ההוּא, אוּלם עוּבדה היא, שהיהוּדי הממותק, “ינקל עם מצלצלים” של מיצקביץ, יהודים מתוקים אלה של אליזה אז’אָשקו ושל גבריאלה זאפולסקי, של בולסלב פרוס ושל שוינטוכובסקי בתקופת הליברליות שלו, כל היהודים האלה ירדוּ מכבר מעל במת ההיסטוריה וּבמקומם הופיע יהוּדי פולני גאה, זקוף-ראש, מלא מרירות ורוח מהפכנית. את המרירות והמרדנות הזאת כבר גילה בתקופה הרחוקה היא, בתקופת האוטונומיה, אשר קמה לא רק בשל נימוקים פיסקליים של מלכים וּווֹיאָבודות – היא קמה והתבצרה ונעשתה עוּבדה היסטורית מזהירה, שלא קמה כמוה בשוּם קיבוץ בעולם בשל המרדנות הסוציאלית של ההמונים היהודים נגד האוליגרכיה היהוּדית, נגד תקיפים ובעלי-שררה והמקורבים לחצר המלכות והאצילים.

החסידות – בתוכה כבר נעוץ שורש המרדנות היהודית. זו היתה מרדנות לא רק סוציאלית. היא נשאה בחוּבּה גם מרדנות לאוּמית בצוּרת ציפיה למשיח, געגוּעים לגאוּלה. אם הם לא היוּ כל כך בולטים, הרי זה רק מפני שאז היתה תקוּפת כשלון של הגעגועים המשיחיים של שבתאי-צבי ופרנק. החסידים האלה לא רק ציפו למשיח, הם נלחמו על המשיח, נלחמו נגד מתנגדים. לפי הלוּח הציוני, העליה הראשונה מתחילה עם ביל"ו. אבל לפי הלוח ההיסטורי מתחילה העליה הראשונה עם עליית ר' יהוּדה חסיד, בסוף המאה ה-17 (אם לא לדבר על עליות קודמות, שהיוּ במאה ה-13), עם עלייתו של רבי נחמן מהורודינקה ושל רבי מנחם מנדל מהורודינקה ושל רבי מנחם מנדל מוויטבּסק ורבנים אחרים – האינטליגנציה היהוּדית של התקוּפה ההיא.

וגם זו לא היתה אפיזודה. המרדנות הזאת התגלתה בצוּרות שונות בזמן האחרון. ועדיין זוכר אני כיצד הגיבה היהדוּת החסידית הזאת בוורשה, כשהיא עמדה בבחירות ל“דוּמה” המלכותית, בפני ברירה במי לבחור: אם לבחור במועמד ה“אָנדציה” קוחז’בסקי, שלא רצה להתחייב להצביע לטובת היהוּדים בדוּמה, או לבחור במועמד הס.ד. – דווקא של הס.ד. הפולני, יאגאָלו. אז היהדות הזאת, יהדות חסידית, יהדות אשר התחנכה על מסורות דתיות – היהדוּת הזאת פה אחד הצביעה על יאגאָלו, אף-על-פי שדבר זה גרם להסתערות אנטישמית פולנית.

והיהדוּת החסידית הזאת, אשר לא הכרנוה, אשר התעלמנו ממנה, אשר לא ידענו את שרשיה הסוציאליים והלאוּמיים, כשעמדה שוב לפני בחירות כבר בפולין, המשוחררת – לא נמנעה לתת את ידה למיעוטים הלאומיים ולהכניס אל ה“סיים” הפולני, אל קודש הקדשים של השליאכטה, 34 צירים יהוּדים – דבר שלא קרה כמוהו בשוּם פרלמנט בעולם. והיהדות החסידית הזאת ידעה להגיב גם על בריסק ועל פשיטיק, והילדים של היהדוּת הזאת ידעו לעמוד על רגליהם ועל נפשם באוניברסיטאות הפולניות ולהילחם בסטודנטים הלאומניים. והיהדוּת הזאת ידעה ראשונה להכריז מלחמה על היטלר, הראשונה אשר אירגינה את תנוּעת החרם, שחוסלה על-ידי הפוליטיקה העיוורת של הממשלה הפולנית.

כזאת היתה היהדות הפולנית החסידית, אשר לא השכלנו לרתום אותה לרכבת תנועת התחיה ורק בעשרים השנים האחרונות, התלקח מעצמו הניצוץ הזה, אשר הבהב תחת רמץ דורות והשתלהב לתנועת ההגשמה.

תרבוּת עממית ותרבוּת מדעית

יהדוּת בלתי שקטה, יהדוּת סוערת, אף-על-פי שהיתה יהדוּת מסורתית ודתית ביסודה. לא קל היה ליהדוּת הזאת לעשות את הדרך מחסידוּת להשכלה, לאמנציפציה. מי שרוצה להכיר את נתיב היסוּרים הזה, יקרא את האוטוביוגרפיה של בן המוזג הפולני, שלמה מימון. אין אידיאה, אין זרם רוחני, שהיהדוּת הפולנית לא נתנה לו את ידה. ההשכלה שמראשיתה לאו דווקא על אדמת פולין, אלא גם על אדמת גרמניה היתה פולנית, עד כמה שהמורה של מנדלסון היה יהוּדי פּולני, ישראל זאַמושץ, עד כמה שאחדים ממקורביו, מבעלי הביאור היוּ יהוּדים פולניים; וההשכלה הזאת על אדמת פולין,על שלושת מרכזיה: הגליצאי, הוורשאי והוילנאי – היא שנתנה לנו את התרבוּת העממית, אותה התרבוּת העממית אשר התחילה מתרקמת בדורות הרחוקים, כשהסבים והסבתות כתבוּ וקראוּ את “צאינה וראינה”, את ה,מעשה-ברוך“, את ה”קב-הישר“, אותה התרבוּת העממית אשר דיברה אלינו מתוך ה”שטאֶרן טיכלעך“, מתוך “אחשורוש –שפיל”, מתוך מעילי ספרי התורה, מתוך ה”יד“ים”, כתרי תורה, חנוּכּיות, כּיורים, ריקועי פחים, מתוך בתי-כנסת עתיקים, מבנייני עץ של ווֹלפּה וזבּלוּדוֹב. אותה התרבוּת העממית שנרקמה בברודי ובוילנה על-ידי ארנקרנץ מזה ואליקים צונזר מזה; אותה התרבוּת העממית אשר קיבלה את ביטוּיה הספרוּתי המובהק ביותר אצל יצחק לייבוש פרץ, ואשר הסתעפה והשתגשגה לשתי ספרויות עשירות ופוריות, העברית והיהודית, החל מסוקולוב, פרישמן, צייטלין, אש, נומברג ורייזין ועד הסופרים והמשוררים הצעירים של מרכזי ורשה, לודז וּוילנה.

ועם זאת – המדע העברי שנישא על ידי נחמן קרומכל ובנו, שי"ר, שלמה הלברשטאם, שלמה בובר, על-ידי חוקר הקראוּת שמואל פוזננסקי, פרופ' שור, פרופ' בלבן,י. שיפר, על-ידי אנשי רוּח, אשר התפּזרוּ בעולם וכתבו: אידלסון – על הפיוט של ימי הביניים, אברהם ברלינר, ד. מילר, אפטוביצר, ונוימרק וכו'. מדע בעל מעוף, בעל תנופה יצירתית כבירה, שפרץ גבולות,כבש מקומות ראשונים בתרבוּת האירופית, פרץ בסערה וביחוּד בפולין, אשר התגוננה בכל כוחותיה נגד הרוּח העברית, אשר העמידה צופים על חומותיה, כדי לשמור מפני היהוּדים, היה כאן מן הנקמנות של הרוּח היהוּדית, שאת המונוגרפיה הטובוה ביותר על יוּזף פוניטובסקי – יכתוב דווקא אשכנזי. וטובי הסטיליסטים הפולנים היו יהודים, והמשורר הטוב ביותר היה דווקא טוּבים, והמבקרים הספרותיים הממונים על השמירה של הספרות מפני הזדהמות על ידי יסודות זרים, פלדמן, קליינר וביגלאייזן היוּ יהוּדים.

פולין של מטה

כזאת היתה פולין היהוּדית של מעלה. ולידה פולין היהוּדית של מטה. התרבוּת היהוּדית החמרית, תרבוּת היצירה והעשיה בשטח הכלכלי, יזמה וחריצות ועמל ותבוּנה ואהבת חיים, יהדוּת חלוּצית בשטח התעשיה, יהדוּת אומללה בתנאיה הכלכליים, יהדוּת של הסוחר היהוּדי העלוב, סוחר ללא סיכויים של מסחר, ללא שווקים, ללא אפשרות של קיוּם; של אומן יהוּדי, בעל מלאכה שעליו (דווקא עליו!) הוטל הנטל הטרגי ביותר להילחם באויב משונה, אויב שהוּא ידידנו ואויבנו גם יחד, בפרוגרס, להילחם במכונה, בהכשרה המקצועית, בתנועה הקואופרטיבית, במנוחת היום הראשון, באשר הפרוגרס הזה חנק אותו, המית מיתת נשיקה.

בפולין זו גדל גם אותו היצור הסוציאלי המופלא והמוזר, שאין דוגמתו בשום מקום בעולם, ה“חאלופניק” היהוּדי בן לודז' וביאליסטוק, שהיה גם קפיטליסט וגם סוחר, גם בעל-מלאכה וגם פורליטריון, שניצל ונוצל, שמת מרעב ושהעסיק אנשים. הוא היה החוּליה המקשרת בין נותן העבודה ובין הפועלים שעבדו אצלו. והפורלטריון היהוּדי בפולין רשם הרבה דפים נהדרים בתולדות היהדות. פרולטריון בעל הכרה מעמדית, אולם פרולטריון טרגי ומוזר בחוסר שרשיו, במעמדו הכלכלי, פרולטריון יהוּדי שלא היתה לו דריסת רגל אל בית החרושת היהוּדי בלודז, פרולטריון אומלל שהיה לו הכל חוץ ממשקל פוליטי, לא רק בחיי המדינה, אלא גם בתנוּעת הפועלים עצמה. כל סוחבי העגלות ומוכרי שרוכי-הנעלים בוורשה, כל הספסרים המתרוצצים בחוצות לודז, כל האמנים מצומקי הפנים והחיוורים בוילנה, כל היהוּדים האלה היושבים בחנוּיות ריקות לפני מדפים ריקים, זאת היתה הכלכלה היהוּדית בפולין, הכלכלה שמזכירה לנו את השוק הלובליני שבו יושב החייט היהוּדי של אַש, המוכר במרום סחורה “בטחון”, כי חוץ מבטחון לא נשאר כלום ליהודים האלה.

ומסביב לדלות הזאת מפלגות וזרמים שכוּלם החזיקו בכנף הדלות הזאת, ועסקנות הומה ורותחת וכל מיני חברות ואגוּדות ומלחמות וּויכוחים ואגודות לעזרה סוציאלית, ורשת מסועפת של קופות עם, ועל כולם תנוּעה תרבוּתית חינוּכית, רשת מוסדות חינוּך בערים ועיירות יהודיות ששם דיברו עברית לא פחות מאשר במושבה בארץ-ישראל. ועל-יד רשת זו – רשת חלוצית של נקודות הכשרה. תנוּעה אשר הגשימה ראשונה בחיי היהדוּת הפולנית את העיקרון של רפרודוקטיביזציה אשר לא הגשימה שום תנוּעה פועלית בפולין ואשר לא בכדי עוררה את הזעם של ה“בונד”.

נכון הדבר: “הצפירה” נפלה ולא קמה; סופרים היגרו לאמריקה ועלו לארץ-ישראל; נכון הדבר שחדלוּ ה“תוּשיות” וה“אחיאספים” וה“שטיבלים”, אבל במשך השנים האחרונות נשתנה הדור, שונו פניו. בעל הבית קורא “השילוח” ו“הצפירה” ירד, אבל במקומו קם דור חדש, דור עברי. ארץ-ישראל התפרצה אל חיי הנוער היהודי בוורשה ובלודז; “הצפירה” נפלה ולא קמה, אבל “דבר לגולה” לפני החורבן הופץ באלפי אכסמפלרים בלי מאמצים מלאכותיים.

פולין של מעלה ופולין של מטה. ומותר להזכיר עוד פולין אחת: פולין של מטה-מטה. יהיה מותר להתפלל תפילה שבלב גם לחוטאים היהודים, כי גם הם ישראל. היתה גם פולין של שפלים וירודים, של מוטק’ה גנב, של אוּרקה נאחאלניק. אבל כשסטודנטים פולנים פרעו פרעות ביהוּדי ורשה, וקמה מבוכה ובהלה וננעלו שערים והוגפו תריסים, והיהודים מכל הסוּגים ברחו, נמלטו על נפשם, הופיעו הסבלים והקצבים ויהודים פשוטים אחרים, מזוינים במוטות ברזל, וקידשו את שם העם ועצרו את המגפה הזאת.

מתוך יהדות זו קם מרד הגיטו, זה שיא הביטוי של מחאת הזעם והנקם היהודי. לא מרד, אלא מלחמה יהוּדית-גרמנית, שבה נלחמו בוורשה 22 קבוצות של האירגוּן הלוחם היהוּדי נגד צבא גרמני (וגם בביאליסטוק, בנדין וערים אחרות), נלחמו כאריות בעמדות, במחתרות, במקלטים ובונקרים, הפילוּ במעט הנשק שלהם אלפי נאצים ובמשך חודש וחצי קידשו את שם האוּמה, עד נשנתגלה מקום מחבואם האחרון, וכולם שמוּ קץ לחייהם, לפי פקוּדה,כדי לא ליפול חיים בידי האויב.

נפלוּ מורדי הגיטו. נפלוּ יחד עם עַמם, עם כל היהדות הפולנית. היהדות הזאת, רווּית דבקוּת, חיוּניוּת וּמסירוּת ונאמנוּת ואהבת חיים וחדות-יצירה, יהדות אשר שיקעה כוחותיה בבנין הארץ, אשר נתנה לנו את בניה ובנותיה, יהדוּת אשר שימשה אוצר לא אכזב בשביל הבנין בשנים הבאות – היהדות הזאת נשרפה כליל. נשארו אוּדים עשנים. אני נזכר באימרה יפה של אחד יפה-רוח, חיים ליברמן מאמריקה, המספר כיצד הלקה אותו הרבי ב“חדר” והדמעה שלו נתגלגלה על החומש, על האותיות הזעירות של רש"י, ואז – הוא גילה בחייו תגלית גדולה, הוא ראה, שהאותיות הקטנות גדלו מתחת לדמעה. מיסוּרים – יגדל עם, יגבר כוח היצירה שלו. אבל לא נסתפק בחיבוב יסוּרים בלבד. נחבב את עמנו, את עתידנו, נבנה, ניצור, נלחם. הבה נלך מפה לשם אל האוּדים העשנים, נביאם הנה, ניטעם על אדמתנו, נביאם אל המנוחה ואל נחלת האבות.

תש"ה

דורות על דורות שמרה הגולה אֵמוּנים לארץ-ישראל. השבוּעה “אם אשכחך” ליוותה את היהדוּת כל ימיה ביודעים ובלא יודעים. מין חרדת-ציון מופלאה – “למען ציון לא אחשה” – היתה ספוּגה בדמה. אפילוּ שונאי-ציון לא ידעו מנוחה מפני הרעל הציוני שחלחל בדמם. הגולה לא שכחה אותנו. ואנחנו? האם החרידה הגולה באותה המידה גם את מנוחתנו? ההעלינו את זכרה על ראש שמחתנו ויגוננו? והרי הגולה צפנה את רובי-רובה של האומה, רכושה ויצירתה. באסון היסטורי זה היה מקופל עבר קורן וזוהר, תרבוּת כבירת-נכסים, מרטירולוגיה רבת תפארת וגבורה. באסון זה היתה כרוכה יהדות חיה, מאמינה, לוחמת, שידעה לשמור על רוחה, לחסן את תרבוּתה מפני ההרס החיצוני, ולגוונה לפי הארצות והתקופות השונות. גיווּן תרבוּתי זה העיד לא רק על כוח יצירה בלתי-פוסק; היו בו, כמו בשלל צבעי הפרפר, גם משום ההגנה העצמית על-ידי הסוואת רוח-ישראל בתרבוּת הכללית של הסביבה הזרה והאויבת.

נביא, למשל, את היהדוּת הגרמנית. רגילים אנוּ לגנותה על התבוללוּתה, על דבקוּתה העיוורת באֶמנסיפּציה. ואמנם במשך שלושה יובלות, עד לגיבוש הציונות הגרמנית, כמעט שנתרוקנה בה היהדוּת מתכנה ההיסטורי. ואף-על-פי-כן היתה נהדרה גם בתקוּפת שלילתה. יהדוּת כלואת גיטו במשך דורות, שיצאה פתאום ממצרי החשיכה לאור גדול, מוכרחה היתה לשלול. לשלול בכל האמצעים: היינה – בצחוקו, ברנה – בזעמו, מאַרכּס – בהגיונו. שלילה זו היא שהכשירה גם את הקרקע לחיוב היהוּדי בגולה שבא אחריה, בכל שטחי התרבוּת – במדיצינה, בפילוסופיה, בכימיה, באמנות – מי ימנה את לגיון האֶרליכים, הואַסרמנים, ההוּסרלים, הזימלים, האיינשטיינים? אף האסימילציה – זו ההתבולות הרעיונית של בעלי התיקונים בדת והפרופיסורים המאמינים בראשית צמיחתה – צפנה בשלילתה הרבה גרעין של חיוב סוּבייקטיבי. נדמה היה להם לקברניטי היהדוּת הליברלית, שאין להציל את ספינתנו הטרופה בים אלא על-ידי זריקת המטען הימה, והשליכוּ את ציון ואת הרעיון המשיחי לים הטמיעה. זו היתה “אנוסיות” מיוחדת במינה, הסוואת רוח ישראל בצבע התקופה, לשם הצלת היהדוּת. ואוּלם פרט מעניין: דווקא בארץ הקלאסית הזאת של האסימילציה היהוּדית ניתן כעשרים שנה לפני חיבת ציון הרשמית הביסוּס הראשון של לאוּמיוּתנו על-ידי קאַלישר והֶס, ובעל “רומי וירושלים”, הלוחם הדגוּל של הפרוליטריון הגרמני, מצא שפת-נשמה משוּתפת עם המחבר הדתי של “האמונה הישרה”.

קצת אחרת נתגלתה רוּחנו באוסטריה הסמוכה. כאן השתתפה בערבוביה גם בתרבוּת כבדת-המחשבה גם בקוּלטורה הטרקלינית, האֶלגנטית והקלה. שניהם התייחסוּ על גזענוּ: זיגמוּנד פרויד הגדול ושניצלר, גוּסטב מאַהלר ונסיכי האופרטות והוינאיות. כאן השחירו יותר צללי אסימילציה-לשמה ויהדוּת למחצה ולשליש. אולם אותה וינה היתה גם קשוּרה יותר מכל בירה מערבית אחרת באירגוּן תנועתנו הלאוּמית. מעל גדות הדונאו בקעו קרני “השחר” הלאומי של סמולנסקין לכל הגולה היהוּדית. כאן נתאזרחה בראשונה המלה “ציונוּת” על דפי “האוטואֶמנסיפּציה” של נתן בירנבוים. והעיקר: כאן נרקם החלום הממלכתי העברי, כאן עלה רעיון המהפכה הלאומית שלנוּ, חזונו של הרצל.

רוּח-היצירה היהוּדית בגולה לא הכזיבה אפילוּ בתנאי ניווּן וקפאון לאוּמי גמוּר. אם אפשר לדבר על שקיעת היצירה העברית, הרי בשוּרה הראשונה – בצרפת. הרי כאן נכתמה ההיסטוריה שלנוּ בבגידה השחורה של יהוּדי בורדו. כאן במולדתו של רש"י ורבנו תם נסתלקוּ נכבדי ישראל בפוּמבי מהלאוּמיות הישראלית; אותה המהפכה הגדולה שעודדה כל עמי עולם הנדכאים למלחמת שיחרוּר – הביאה ליהוּדים את קללת האסימילציה. ואף-על-פי-כן סלחנו לצרפת את חטאה על מעט החירות ששמרה בתוך עבדוּת וגם על היצירה עצמית. לא ויתרנו אף פעם על סלבדור, על מונק והרינכים, על רשל והלוי; יסורי דרייפוּס הידקוּ שבעתיים קשרי גורלנו. התגאינו באותו חכם-הרזים, הפילוסוף של הצחוק והאבולוציה והיוצרת, שמתחת לרמץ-צרפתיות גמורה הבהב בנפשו שביב אביו-זקנו מעל גדות הויסלה, וכשממשלת הזדון הוישאית הציעה לו מנוחה וכבוד בניגוּד לחוקיה האנטישמיים, ידע לוותר עליהם ולמות בגלותו. אהבנו את צרפת על רוח החופש שלה, שנתנה ניב היסטורי לגאוותנו הלאוּמית. סרדיוט אוקראיני הביא במלחמת העולם הראשונה חורבן וכליה על היהדוּת האוקראינית. הנקמה הישראלית בוששה לבוא. והנה קם בצרפת החפשית יהוּדי פשוּט, שען לפי מקצועו, שכיוון את השעה ורצח את נושא הפשיזם האוקראיני, וצרפת הדמוקרטית הצדיקה את מעשהו בפסק-דין היסטורי. סמוך למלחמת העולם השניה הכריז רב הטבחים הנאצי מלחמת השמד על העם היהוּדי. ושוּב נמצא באותה צרפת יהוּדי אלמוני – סמל 17 המיליונים – ששלח את כדורו בגרמניה הנאצית. אף זו היתה רוח יהוּדית. והציונוּת? על אדמת צרפת באה הציונוּת לידי גילוי בודד, יחידי, אוּלם מזהיר ומופלא. הנדיב הידוע – סמל הציונות המעשית.

וכך לא פסק אף לרגע מעיין היצירה של הרוּח העברית, שפשטה ולבשה צוּרות בתמוּרות גורלה. אם אי-שם נחרב אפיקה, ביקשה לה מוצא באפיק אחר, אם פסקה אי-שם ההלכה העברית, ירשה את מקומה האגדה. כמה רבבות אגדות מקסימות, מלבבות ומַפרות, היו פזורות במרכזי היהדוּת, חבוּיות בבתי-מדרשות, בשרידי בניינים עתיקים, בחצרות רביים, בזכרון הדור הישן! נביא, למשל, ארץ קטנה, עתיקה-חדשה, כצ’כוסלובקיה . מסורת ההלכה המפוארה של המהר“ל ו”הנודע ביהודה" ור' יונתן אייבשיץ עברה ובטלה בארצות בוהמיה ומורביה ונשתיירה רק ביהדוּת הדלה והחרדית של רוּס הקרפטית; וההלכה הצעירה החדשה מבית-המדרש הציוני טרם הספיקה לכבוש את היהדוּת המבוללת “הצ’כוסלובקית”; אך דבר אחד נשאר משותף לכל חלקי יהדוּת זו – האגדה. אגדות כאלו חיות בפראג: בית הכנסת “אלט-ניי-שול”, שנקרא בשם זה, משום שנבנה לפי האגדה – “על-תנאי”; כשהלכו גולי ציון לאירופה וחלקם נשתקעו בפראג הביאו עמם מאבני בית המקדש ושמו אותן ביסוד בית-הכנסת בתנאי, כי בשוב ה' את שיבת ציון יחזירון לארצנו הקדושה וישקיעוּן בבנין בית-המקדש. ולא לחינם – מספרת אגדה אחרת – עומד אלטנייי-שול בקדרותו, כי נדור נדרו בוניו הראשונים לא לחדשו ולא לשפצו כל זמן שהר הבית שמם. ואותה רוח האגדה אופפת את המספרים-האותיות העבריים המתנוססים על לוח השעות של אורלוג-בית-המדרש ועל שילוש הקדושה התנ"כי המתנוצץ בברק זהב, להבדיל, מעל לראשו של הצלוב על הגשר העירוני. ורגש גאווה מיוחד אפפנו למראה הדגל היהוּדי מתקוּפת מלחמת השוודים בין השרידים העתיקים של עירית פראג המפוארת. רגש מסתורין עמוק זעזע אותך למראה דמוּת הפסל של הרב עבות-הגבינים וארוך-הזקן, יוצא הגולם המפורסם, העומד בחוץ באחת מפינות הבנין של העיריה. אגדות חיות! האם לא בפראג, בדורנו זה, ניפץ הגולם את כל חרצובות המוסר וללא שם המפורש התחיל את השתוללות העולם שלו? והאם לא כאן - בפראג – הכריז השעון העברי באזני יהדוּת העולם שעל שעתו הגורלית?

בין אגדות קודרות אלו הפוזרות בכל הגולה המערבית והמזרחית היוּ גם אגדות בהירות, קורנות-שמש, אגדות שירה ואהבה. רובן נרקמו במולדת בוֹקצ’יוֹ ופרטררקה. יש ונדמה לך לפעמים, כי ישראל הלך לגרמניה כדי להעמיק חקר, לפולין – כדי להתייחד עם בוראו, לרוסיה – כדי למרוד, וכשרצה לאהוב – בחר באיטליה. כי בארץ זו קמו המשוררים העבריים הראשונים באירופה. על אדמת השמש של איטליה שרו ופייטו – לפי עדותו של חיים שירמן – 700 משוררים עברייים; כאן קם משורר האהבה הסוערת ביותר בשירתנו – עמנוּאל הרומי. כאן קם לנוּ הפילוסוף החילוני השני בצד שפינוזה – יהודה אברבנאל, שאת המסכת הפילוסופית שלו כינה בשם האופייני “ויכוחים על אהבה”. רק על אדמת איטליה היה אפשרי טיפוס של רב שטוף-יצרים. הארי הנוהם והשואג יהודה דה-מודינה. כאן קמה גם המשוררת העברית הראשונה רחל מורפורגו. משפחה היתה באיטליה – ומי לא שמע את שמה המהולל? – משפחת לוּצאַטוֹ. והיה ראש משפחה זו איש מסתורין, מקובל, דרמטורגן; והיה ענף אחר לגזע הדור זה – רופא ומשורר, מחבר סונטות ושירי-ציון נפלאים; והשלישי, הגדול שבהם, היה חוקר, בלשן ופרשן. ושלושה אלה, שהיוּ כל כך רחוקים זה מזה – דבר אחד היה משוּתף להם: שלשלתם שרוּ שירת ציון וישראל.

ואולם המקורית, העסיסית והשרשית ביותר היתה בלי ספק תרבותנו בארצות הסלביות. השאור בעיסה היתה היהדוּת הרוּסית, אמנם היא נשתתקה, יותר נכון – שותקה עם שינוי המשמרות ברוסיה. אולם חלקה היוצר והמַפרה נשתמר לעד באוצר רוחנו ההיסטורי. הבה נקווה, כי ענף עמנוּ זה עוד ישוּב לקדמוּתו מהמפוארת. הוּא לא היה חדגווני, מעור תרבוּתי אחד. נשתלבו בו “ארבעה מינים”, ארבע שכבות-יצירה שונות: ביהדות הצפונית כיהנו פאר הברון הירץ גינזבורג, פוליאקוב ואחרים, פעלו ראשי מפיצי ההשכלה. היה בה משום יסוד התפארת של השתדלנות והפילנטרופיה המעולה. אוּלם מתוכה בקע גם אור תרבוּת, זו “הזריחה הצפונית” בשמי תרבוּתנוּ. שם הרי זרחו ה“רזסויט” ו“רוסקי יאָווריי”, שם שרו גורדון ופרוג מיטב שירתם, שם העמיקו חקר הרכבי, דוד גינזבורג וחבולסון. השכבה השניה היתה היהדות הלמדנית וההשכלתית של ליטא, זו שנתנה את הגר"א ואת מאפו, את מתתיהו סטרשון ואדם הכהן, את ר' זכריה שטרן ובעל “הדביר”. יהדות תוססת, סוערת ובעלת קצוות: מתנגדים וחב“ד, השכלה ו”לשכה שחורה", שירי בת-ציון של אדם ומיכל והירש לאָקרט הבּוּנדאי, עבריוּת לשמה ואידישיזם לוחם של בעלי “איווא”.

תוספת טבעית ליהדוּת רציונליסטיתזו היתה השכבה השלישית של היהדוּת הוולינית-פודולית, למסכת תרבותנו הוסיפה זו את תורת החסידות של הבעש"ט, את ערכי המוסר של ר' נחמן מברצלב ור' לוי יצחק מברדיצ’ב. ואוּלם שמנה וסלתה של היהדוּת הרוּסית היתה שכבתה הרביעית, הדרומית שנתרכזה באודיסה. היתה יותר מעיר ואם בישראל, שבה פעלו פינסקר ולילינבלום אחד העם וביאליק, “בני משה” והועד האודיסאי. זה היה שער הנגב הרוסי לארץ-ישראל. כאן ורק כאן נחתך גורל האוּמה בגושפנקה של הציונוּת והעבריות, וכל ארבע השכבות ביחד נתלכדוּ לשלימוּת לאוּמית, שסימלוּ את הרצון והמעשה הלאוּמי, ללוז-השדרה הרוחני של יהדוּת העולם, למניח-היסוד של תרבוּתנוּ המודרנית. כי מה היתה דמוּתה של תרבוּתנוּ בלי אחד-העם ומנדלי, וביאליק ופרוג וטשרניחובסקי, שלום עליכם ושאר בוני-תרבוּתנו?!

ואותה רב-גווניוּת ועוז יצירה והפראה נתגלוּ גם ביהדות הפּולנית, היה שיתוף רוחני עם היהדוּת הרוסית, אך היתה גם עצמאות. “מושקה” ו“מה יפית” היוּ כמו בכל קיבוּצי היהדוּת רק אפיזודה בים של תפארת. כי מפוארה וכלילת עצמאוּת היתה היהדוּת, שבה פעלוּ מהרש“ל ומהרש”א, הרמ"א והחוזה הלובלינאי, של“ה הקדוש ובעל הלבושים. ואפילו כשדעכו המאורות הגדולים, נשתמר בעולם הקנאות היהודי-פולני שפע מוסר ואמונה, דבקוּת ומסירת-נפש. עם סתימת צינורות ההשפעה של הקבלה וההלכה ביקשה ומצאה לה נשמת היהדוּת הפולנית מקורות יניקה חדשים. השפיעוּ כל אחד לפי דרכו – גם ר' בר ממאָזריץ', ור' בונים מפשיסחה, גם ר' מאיר מפרמישלן, ושאר חסידי גליציה. פולנית היתה גם ההשכלה כבדת-המחשבה של רנ”ק, גם ההשכלה הקלה, הסטירית של אָרטר ופאָרל; כאן היתה טבעית צמיחת הפולקלור הפרימיטיבי של וולוויל זברז’ר ומשוררי ברוד. המצוקה החמרית התסיסה באופן טבעי על אדמת פולין את מחשבת העבודה. ובסך-הכל של יובל שנים – תרבוּת מודרנית פוריה, בעברית וביהודית, שהפיצה מעיינותיה לכל קצות הגולה. ואחרי שיתוּקה של היהדוּת הרוּסית עלה בחלקה – ביחד עם קיבוצי הארצות הסמוכות – להמשיך את מסורת הלאומית שלב ואת מסכת יצירתה.

ועל תרבוּת רבת הזוהר זו הונף גרזן ההשמד, בן-לילה נחרב לפי צו השטן עמל דורות של עם אוהב שלום וחרוץ כפיים. הנבַכה שקיעת תרבוּתנוּ, הנקונן על חורבן היהדוּת?

בימים אלה נתון לבנוּ לרעיון משַׁגע אחד – חורבן העם בגולה. השמדת מיליוני-יהוּדים – זוהי בשורת הזוועה, המקפיאה דמנו בעורקינו. מיליוני יהוּדים כמונוּ, גברים ונשים,זקנים וטף, אנשי יצירה ועמל, נרצחוּ ונורוּ ונחנקוּ והורעלוּ בגזים והומתו במיתות משונות רק בעוונם היחיד – עווֹן יהדוּתם. התביע שפת-אנוש את הכאב הלוהט בלבנו, ואת הזעם והשנאה לאויב, הגועשים בדמנוּ? במה נינחם? במה נתעודד?

לא נתברכנוּ בהרבה נחמות. ועל כן יקר לנוּ כל שביב-נחמה בתוך קדרות חיינו. ושביב אחד רומז אלינו ממרחקי העבר, מנשמת ישראל, מחרבות הגולה ההרוּסה, ואומר לנוּ: לא, ישראל לא היה כולו עם של חיבוב יסורים והכנעה פסיבית; ישראל לא היה צאן-טבחה בלבד. הוא ידע גם להתגונן.

שונות היו צוּרות התגוננוּתנוּ. דור דור והתגוננוּתו. קידוּש-השם ברבים על-ידי ההקרבה העצמית היתה הצוּרה השכיחה ביותר, אוּלם לא היחידה. הכרוניקות העתיקות יודעות לספר בין השיטין גם על התגוננוּת אקטיבית של קיבוּצים ויחידים. כשנתמלאה סאת-הרשע, וכוס התרעלה נשפכה על גדותיה, כשאפילו הרב המאמין לא יכול להבליג על כאבו והטיח כלפי שמיא: מי כמוך באילמים ה'? – התפרצה התגובה היהוּדית, הנקמה האקטיבית היהוּדית. ההתתגוננוּת המזוּינת של יהוּדי מגנצא במאה הי"ד איננה אֶפּיזוֹדה. העגלון שרגורודסקי והקצב מאָנקר, שהגנוּ על היהוּדים באוּמן בתקוּפת גזירות גונטה ועשו הרג בבריונים אינם יחידי סגוּלה. “ברוך ממגנצא” הוא סמל אלפי גיבורי האוּמה, שעמדו על נפשם בפני אויביהם.

בגלגוּל חדש הופיעה הגנתנו העצמית בתקוּפת המהפכה הרוּסית הראשונה. פרעות קישינוב שימשוּ מפנה היסטורי. הכרוז המפורסם של אחד העם, ביאליק וחבריהם הוא מגילת האבטואמנציפציה של ההגנה העברית. “רק היודע להגן על עצמו – כתבו מחברי הכרוז בסגנון פינסקר – מכובד בעיני אחרים. – חידלו מפרוש כפים אל שונאיכם-מנדיכם, כי יבואו ויושיעוכם. תושיע לכם ידכם”. הכרוז הדוינסקאי, משפט הומל, ההגנה בז’יטומיר, פנחס דאַשבסקי, הירש לאָקרט, ההגנה העברית באוקראינה בימי מלמת העולם הראשונה – כאלוּ היוּ חוּליות-הגבוּרה של ההגנה העברית.

בגלגוּל חדש הופיעה זו על אדמת המולדת. בשנת 1920 קיבלה ההתגוננות העברית על אדמת תל-חי תוכן קדומים היסטורי, שנחתם בדם טרומפלדור וחבריו. ומאז נתגלתה בלי הפסק גבוּרת ישראל בעוז וכוח חדש, איתני, עקשני, לא-נכנע, כוח ההגנה הטבעי על אדמת ישראל ועל כבוד ישראל.

והנה באה תקופת הדמים הנאצית. גבורת ישראל מופיעה שוב בגלגול חדש: היא לובשת צוּרת “אנוסיות” חדשה, גבורה במחתרת.

יום יום מקבלים אנו ידיעות מחרידות, מזעזעות, משגעות על יסוּרי התופת של רבבות עמנו האומללים, העומדים על נפשם יום יום, שעה שעה, היוצרים לעצמם בתוך הגיהנום עצמו צוּרות של קיוּם, של עבודה, של עזרה הדדית, של שיתוּף חיים וגורל. ובתוך הסבל האיום והאכזרי, שאין לו שם בשפה האנושית, ידעו אחינוּ להתיז מתוך לבם הכאוב והפצוּע כוח מופלא, של בוּז וביטוּל לאויב, של שמירת אמונים למולדת, של המשכת מפעל-הציונוּת בחומות הגיטו, של הכשרה עצמית והתכוננוּת לקראת המחר הגואל. וכשהאויב זמם בלבו להשמיד את עמנוּ ואפסה כל תקוה להחזיק מעמד, ידעוּ גיטאות-ישראל למרוד, להפיל קרבנות באויב ולדדות אלי קבר מתוך תקוה אחרונה, כי דמם לא נשפך לשוא ונקום יינקם.

• - כצפור האגדית חוֹל, שמאפרו החוא קם לתחיה, הננו קמים ומתחדשים מעפר חורבננו, לבנות בכוח משנה את עתידנו! לא נמות, כי נחיה ונספר באזני כל חי מעשי גבורתו של עם-עולם, הבוער באש השנאה הנאצית ואיננו אוּכּל.

תש"ג

פגישת גלויות

טיסתנו מפראג לוורשה במטוס חברת “לוט” לא היתה קלה ביותר. ציפור-הפלדה הפולנית התנודה כשיכור. היו הפרעות-אויר. מבין למפלשי העבים ראינו למטה את מערבה החדש של פולין, עיירות וכפרים, לוח-אישקוקי של שדות זרועים, עצי-גנים העומדים בלבלובם. מבעד לאשנבי המטוס רומז אלינו אביבה של פוֹלין, ואנו טסים אל עיר-הבירה רבת-הדווי, אל מרכז החורבן האנושי והיהודי ובלב הרגשה כפולה, רצון לוהט לראות את ורשה היהודית הדווּיה וחוסר-אונים נפשי בפני אימי החורבן. והרי שליחי-מצוה אנו, וזו לשליחותנו, לברך על חידוש החיים,על כל ציץ מתפרץ בין חרבות.

עם מדרך-רגלנו הראשון על אדמת ורשה הרגשנו רווחה. פקידי שדה-התעופה פגשונו בהצדעת-כבוד ולא הרבו בבדיקות. רגש הרווחה הפך לשמחה בפגישתנו הראשונה עם נציגי היהדות ועם שליחי הארצות במוסד האבטונומי העליון ב“ועד המרכזי של יהודי פולין”. ברכות-שלום ולחיצות-יד. פנים מוּכּרות וגם חדשות. והנה אישי-המשלחות: ציר בית הנבחרים הבריטי, שליח הפֶּן-קלוב העולמי. המשורר מארצות-הברית., ראש ה“אוּניוֹן” בצרפת, עורך ה“ניו-לייף” בלונדון ורבים אחרים, פגיישת גלויות בגולה. והרי לשם כך בלבד ראוי היה לגַמֵא אלפי קילומטירם. אמנם, פגישת-אגב, מקרית; החסר בה הורגש לא-פחות מהיש. חסרה משלחת יהודית מרוסיה המועצתית. חסרו רבים מראשי התרבות והעסקנות היהודית בארצות-הברית. ההיה זה מקרה? ואף-על-פי –כן שמחנו להזדמנות זו להיפגש, להחליף דעות ולמסור ברכת אחים לקיבוצים יהודיים ולנידחי ישראל באשר הם שם.

הבית ברחוב שֵינִנָה

רעיון בוער, נוקב, כובש כל הזמן את לבנו – חורבן הגיטו. אך רגש שלא יובע במלים מנענו מללכת מיד ולראותו. האומנם הים זה רק חוסר- אונים נפשי? לא. במסתרי-הלב עוד הבהב גץ-אמונה. כי בכל-זאת נשאר עוד שיוּר. היה זה פחד לא מפני חורבן הגיטו, אלא מפני חורבן אשליה עצמית. אך כבר ביום הראשון לבואנו הממנו ודיכאנו עד עפר מראה החורבן הגמור בחלקה המערבי של ורשה, הוא השטח בין מרשלקובסקה וכיכר גז’יבוב, שהיה ברובו מאוכלס יהודים. רחוב אינו כאן אלא פס-אדמה המוקף משני עבריו ערימות-לבנים מנופצות ושלדי-בתים בודדים. באחד מ“רחובות” אלה שאלתי את אחד העוברים לשמו הקודם. נתברר, כי זהו רחוב ז’לנה, כלומר אותו הרחוב שבו הלכתי מביתי למשרדי ארבע פעמים ביום במשך חמש שנים. בתוך שטח זה, בקצה רחוב שיננה המקביל לזלוטה, בין שלדי בתים הרוסים וערופים מתנוסס בית לבן, הדור, בודד בשלימותו. זהו בית הועד המרכזי של יהודי פולין. כאן מרכז האבטונומיה היהודית, צומת רשת המוסדות הסוציאליים, החינוכיים והתרבותיים, הדופק החי של שארית הפליטה. במשרדי הבית, במסדרונותיו ובחצר – עסקנים, פקידים, מורים, קצינים וחיילים ענודי-מדליות וסתם יהודים, “עמך”. מתבלט שינוי הטיפוס היהודי. נעלמו לגמרי הזקן השחור, ה“קפוטה” השחורה, הצבע המסורתי של ההמוניות היהודית. נעלם הגזע הדתי, עגום-העינים; כרע-נפל בשנות השואה. נשארו בחירי-גורל, שבי-רוסיה, יהודי-מחתרת שהסתתרו בצד ה“ארי” ושרידי מחנות ריכוז והשמדה. נעלמה יהדות פולין. נשארו יהודים בפולין. נגדעה מסורת הדורות, נותקה שלשלת–הזהב של המשפחה, פסק הקשר הנפשי עם בית-החיים, עם קבר-אבות. אין שרשי–עבר וממילא אין גם השתרשות נפשית פסיכולוגית. אין הרגשת העילאות של הקיבוץ הגדול ביותר באירופה והחיוני ביותר בגולת העולם, נשארו 80 אלף נפש מפוזרים נידחים, מומהם כעשרת אלפים נוער. קיבוץ טרגי. קיבוץ זה מאורגן על-ידי הועד המרכזי. בימי שהותי הקצרים בפולין לא נתחוור לי למדי, מדוע ויתרנו בפולין על השם ההיסטורי בן אלף-שנות-קיום הקהילה, שהגיעה דווקא בפולין ובליטא לשיא האירגון האבטונומי: ועד ארבע או חמש הארצות. לא נתחוור לי למדי, לשם מה ויתר הועד המרכזי על השירותים הציבוריים-דתיים של הקהילה ההיסטורית ומסרם לקהילה המכונה בשם משונה של “קונגרגציה דתית”. הרי גם בשנות מלחמתנו העזה ביותר על סמכות האבטונומיה היהודית בארצות אירופה המזרחית, לא התנגדה שום סיעה יהודית לסיפוק הצרכים הדתיים בקהילה החילונית!

המכון ההיסטורי היהודי

מפעל ראשון כזה הצץ בפועל ממש מתוך חרבות היהדות הפולנית הוא המכון ההיסטורי המרכזי היהודי. מכון זה הוא גלגולה של הועדה ההיסטורית לחקר המרטירולוגיה היהודית. אמנם שואת ישראל הצמחיה ספרות עשירה במרכזי-יהדות שונים. למעלה מ-30 ספרים הוציאה המו“לות “יהדות פולין” מיסודו של מרק טרקוב בארגנטינה, וכן “ייווא” ו”ציקו" בארצות הברית. ביחוּד הגדילה עשות המו“לוּת בארץ, שהוציאה עד כה למעלה מ-85 ספרים מוקדשים לקורות המרדים והחורבן. ואף-על-פי-כן חשיבות יתירה למכון ההיסטורי, שאינו מסתפק במו”לות בלבד, אלא מרכז ברשותו חומר עובדתי הכולל אלפי תעודות, העתקים ארכיוניים, מוצגים, מכתבים, זכרונות וגביית-עדות של עדי ראייה הנמצאים במקומות הפשע הנאצי. עד כה הוציא המכון לאור למעלה מ-35 פירסומים, מהם אספי תעודות מקורויות על מחנות ההשמדה, אספי-תעודות על שילוחים וגירושים, יומנים וזכרונות על מחנות ההשמדה, אספי-תעודות על שילוחים וגירושים, יומנים וזכרונות על חורבן יהודי ורשה, סוסנוביץ, ביאליסטוק, ז’ולקייב, קרקוב, לבוב וכו'. נוסף לזה הוציא המכון את הכרך הראשון של הרבעון המדעי “בלעטער פאַר געשיכטע”, המפרסם בין שאר המחקרים המדעיים חלק מרישומיו של המנוח ד"ר ע. רינגלבלום על גיטו ורשה (54 דפים), אוצר בלום של ידיעות מחרידות ומזעזעות, תריס בפני שיכחה, בסלחנות, טשטווש עקבות העבר בתקופת הקימום הפוליטי של המדינה הנאצית.

מכון זה שוכן בבנין המכון לחקר היהדות לשעבר, שריד מוצל מאש להבות הגיטו הוורשאי. בקומה התחתונה מוזיאון: תעודות מקוריות. צילומים מקפיאי-דם, חפצים עשויים מגוילי ספרי-תורה. מוצגי מיידאניק ואושוונצ’ים, מודל של בונקר, סטטיסטיקה מזוועת של דם ואש וגנזים, וכן תערוכת ספרים עתיקים ותמונות של ציירים יהודיים; ובקומה העליונה בית גניזה של תעודות, מאות תיקים ארכיוניים גרמניים של ערים שונות, וביניהם ארכיון גרמני מלא ומסודר של ליצמנשטדט (לודז). בחדר מוגן מיוחד שמור ילד-טיפוחיו של רינגלבלום – ארכיון גיטו ורשה, שנמצא לפי שעה רק בחלקו.

היטיב לעשות הועד המרכזי שפתח את חגיגות ה-18 וה-19 באפריל בחנוכת המכון ההיסטורי. כי לכל הערכת מאורע היסטורי קודם גילוי- האמת שבו, בכל עירומה האכזרי. אם יש יעוד מיוחד לעמים על אדמות, הרי עלינו הוטל עכשיו יעוד נוסף: לגלות יום-יום את האמת הזאת, לנקר בה עיני-עמים ולהשבית מנוחתם. זכור את אשר עשה לך עמלק. זכור והזכר.

החגיגות

השתמשנו בשם זה בדלית-ברירה, מאפס שם אחד שיביע את הגותנו. היתה זו מזיגה של רוח-נכאה והמיית-לב של דור החוגג נצחון לוחמיו. שלא מדעת הטרידה מחשבה נוקרת: לשמחה מה זו עושה? אך היא פגה בהמון הרגשות מעודדות שאפפונו בחגיגות אלו. ראשית, עצם הערכת המרד. מרד ורשה אין להעריכו לפי מושגים וממדים מקובלים. כאן הכריע לא המספר, אלא הכוח ההיסטורי-מיסתורי, שקומם את קומץ הלוחמים החלש בפני האויב האדיר של האנושות. המרד חרג ממסגרות זמן ומקום. גם באולם המפואר “רומה”, גם בשעת גילוי האנדרטה הועלה המרד בפי כל הנואמים כהאשמת עולם פושע, כאזהרה בפני שגיאות עבר, כקריאה לנקמת דם-אומה, כצוואה לדורות הבאים לשנות את הגורל היהודי, כאבוקת-נצח לשרידי –העם במלחמתם על קיומם כעם חפשי ועצמאי.

ועוד אחת: שמענו מפי שרי-הממשלה ומצביאיה דברי חיבה ותמיכה במדיניות הציונית. החידוש היה לא בחיוּב שבהם. לקחה לבנו צורתם הכנה, ההומנית, הבלתי-דיפלומטית. שיכנעו אותנו קולם הלבבי, ארשת-פניהם של המברכים כך לא ברכתנו שום ממשלה.

ובסוף, יחס המוני-העם, הקשבתם הפנימית. המשלחת האצישראלית הרגישה בהופעותיה על הבמה, בנאומיה, בעצם היותה בפולין ברכת-אחים של אלפי לבבות פועמים. מלים “כעם עצמאי”, מדינה עברית, צבא ישראל, נתקבלו בהתלהבות סוערת. הרעיון המדיני היהודי טשטש תחומים רעיוניים, כבש, הכניע בכוח-איתנים. ולא רק להלכה. קרן-ההגנה בפולין אספה כידוע למעלה ממאה מיליון זהובים ואיחדה את כל היהדות הפולנית, על אף ניגודיה הפוליטיים. ולא אחת הרגשנו בפגישות ושיחות אינטימיות להט נשמה חמה וקרובה מתחת למעטה אידיאולוגי זר וקר כביכול.

האנדרטה

איחוד שיתוף הגורל ושיתוף המאבק היהודי שהונצחו באנדרטה. אכן, הצליח הפסל-האמן נתן רפפורט לגלם ביצירתו את שני קטבי ההיסטוריה היהודית: בצד האחורי – ברלייף של קדושי-גיטו עטויי-יגון ורווּיי-אמונה המובלים לטבח; ובצד הקדמי – שילוּב-דמוּיות יצוּק ברוֹנזה ירקרקת המתאר – מקצת מרוח האמנים הצרפתיים – בפתוס לוהט ובריתמוס פנימי מסודר את המסתורין הגיבורי של מרד הגיטו. במרכז האנדרטה הלוחם הקיבוצי, ידו האחת פצועה ובאחת רימון, ופניו מפיקים רצון-ברזל, עוז-החלטה וגבורה נפשית; למרגלותיו חייל כושל; לפניו דמות סמלית של זקן (“ישראל סבא”) המשליך את מקל-נדודיו ומרים אבן למחוץ בה ראש אויביו; מימינו ומשמאלו צעיר וצעירה דרוכי-קרב; ומעל לכולם אֵם יהודיה עם תינוקה, אפופה להבות הגיטו הבוער. כל הקומפוזיציה הזאת משובצת בחומת-מגן ענקית בדמות פירמידה קטועה, עשויה אבני-שחם (גרניט) ממחצבות שוודיה, שהוזמנו על-ידי היטלר בשביל שער-הנצחון שלו לאחר גמר המלחמה. מצבת-עַד לששה מיליון קדושים. אבן-זכרון לרציפות הסבל והיעוד הישראלי, גלעֵד לגבורת ישראל ולמלחמת קודש בכוחות-השחור בכל דורות-קיומו.

רבה היתה ההתפעלות בפני הוד-האנדרטה. לא חסרה אי-שם גם ביקורת על חוסר הבעה יהודית טיפוסית בפני הגיבורים. אך צדק הפסל, שנמנע מהדגשת הזמניות והמקומיות ושילב ביצירתו דמוּיות מתקופת טיטוס, מימי מרד הגיטו ומדור לוחמי ישראל בארצו. כי זוהי אנדרטה כל-יהודת, עולמית.

מוזיאון חורבננו

ראיתי את המוזיאון של חורבננו… במבוא המוזיאון קידמונו שתי שורות ארוכות של דגלי כל העמים, שבניהם הושמדו בכבשנים. לא חסר גם הדגל היהודי, תכלת-לבן, אם כי בלי סימני-ההיכר הלאומיים. מורה-הדרך הסביר לנו באדיבות רבה, כי המחנות האלה לא היו במיוחד מחנות-מוות ליהודים, אלא מחנות-עבודה בינלאומיים. מלבד מחנות אלה היו קיימים מחנות-השמדה מיוחדים ליהודים בבלז’יץ, בכלמנו ועוד. עד היום עומדים על שטח מיידאניק המוזיאלי הבתים המיוחדים, שהקימו הגרמנים לכל עם ועם לחוד: לפינים,ליוונים, לדנים, לנורווגים, להונגרים וכו‘. המוזיאון מקפיד מאוד על אופיו האינטרנציונלי ומציין בדייקנות את מספרי הקרבנות של העמים השונים. חבל, שהנהלת המוזיאונים, השומרת ממטעמים פוליטיים מוצדקים על אופיו האינטרנציונלי של המוזיאון, אינה מצינת גם פרט קטן, שרוב-רובם המכריע של כל הפינים והיוונים והדנים וההונגרים וכו’ הם – יהודי הלסינקי, אוסלו סלוניקי ובודפשט. אמנם יסבול קצת האינטרנציונל הזה, אולם הרי זו האמת המרה.

מי יתנה תוקף אסוננו?

סח לי איציק מאַנגר: שום דבר לא זעזעני כל כך, כמו נעל זו וּבוּבה זו של התינוק מתחת לזכוכית. לא מגף התליין הנאצי – נעל זו של התינוק הרצוח דרסה את נשמתו. בערבים, על שולחן-רעים שר לנו ממעמקי יאושו בין כוס לכוס את המחרידה שבבלדות שלו. נרצחה ההיסטוריה היהודית ואין לאחות את קרעיה, אין אידיש, אין יצירה, אין בשביל מי. העם נשבר, נרמס…

שלושה למזרח, שלושה למערב

ולדרום – השאר,

והעץ בודד נעזב,

ולסערות הופקר…

וערב-ערב הוא מסב בסוד רעיו לשולחן-הדווי, ופורט כאֵב גדול לברקי פּרדוֹכּסים קטנים. שסף מלים תמוהות, שתכנן – ביטול כל היש, שריפת-גשרים, רזיגנציה, בריחה אל עצמו. כעין סיום איוֹבי ל“חומר-לידער”.

לא, לא קיבלנו את הנוסח האנגלי החדש של מאַנגר. בעצם גם הוּא לא קיבלו. למרות הכל – הוא נאמן לעצמו. אהבתו לעם גדולה מכל פצעי-לבו. העם גדול מאלהיו. העם הוא הכל. בימים ההם הוא שר מתוך החורבן:

"אוהבי ישראל" במחנה-המות בבלז’ץ

ר' משה לייב מפסטוב על ערמות עפר יצביע,

(ברגע זה חלף הסער וגעש).

זקנו רוטט, גופו בחיל וזיע:

“נו, קום וראה, הוי באטיושקה טי נאש”.

לוחש ר' וולף מזברז': שמעו נא, רבותי

(קולו יגע ככינור בין הערבים).

לא נטר כרמו אבינו בשמים,

והראיה: תלי-הפקר הללו שלפני.

קם ר' מאיר מפרמישלן, נשען עלי מקלו,

כולו קודח, ויגון וצער בקולו.

"רבותי, נאמר כולנו באזני תבל.

בורא העולמות, גדול אתה, נורא שמך,

אולם אנחנו, הגליצאים, מוציאים אתך

מהחברה “שלומי אוהבי ישראל”.

בבתי – הקברות

מסת- החגיגות עוד לא נסתיימה. זכינו לשמוע הד מאוחר של מרד ורשה. השתתפנו בהלוויית שנים-עשר לוחמי הגיטו, שנפלו בסביבת ורשה, ביער וישקוב והובאו לקבר ישראל בבית-החיים בגנשיה. ושוב פגישת-אחים מרעידה-לב, דברי פרידה חמים של נציגים ושליחים. כשנסתם הגולל על קבר האחים לא נתפזרנו. יצחק צוקרמן הובילנו בלוויית בלומנטל, קרמיש ואחרים בשבילי בית הקברות. מצאנו את קברי הלוחמים הירש ברלינסקי ופולה אלסטר, שנפלו לפני חיסול המרד. והנה “אהלים” חבוּיים בעבי בית-הקברות. באהלים אל ההתגוררו במשך שנים לוחמים שונים, ועד היום עוד מצויים בהם שרידי כלים, רהיטים וכו'. פרט מעניין מצללי תקפת-המרד: המשגיח על בית-הקברות, יהודי כבן-חמישים, זריז וקל-דיבור, עֵד-ראיה למעשי הנאצים, שספג מהם לא אחת מכות נמרצות, מראה לנו קבריהם של מפקד המשטרה היהודית העו"ד יעקב לייקין והמקשר בין המועצה היהודית והגסטאפו ישראל פירסט, שני סדיסטים נבזים שנורו לפי פסק-הדין של מפקדת הלוחמים בגיטו. לייקין נקבר – כנראה לפי פקודת הנאצים – במקום מכובד, בשדרת הסופרים. נתעכבנו קצת על-יד קברו של פירסט. מצאנו גדיש בלי לוח-זכרון. “כאן – אמר לי המשגיח – נטמן פירסט. לא רציתי להשאיר את לוח-הזכרון של המנוּול הזה בין קברי אזרחים מכובדים וקברתיו באדמה”. ביקשנוהו להוציא את הלוח מתוך ה אדמה. שני פועלים התחילו לחפור, וכעבור רבע-שעה נמצאו שברי-לוח השיש של פירסט, שצולמו ונמסרו למוזיאון ההיסטורי היהודי. אגב, הלוח, שבצדו השני היתה חרותה כתובת של נפטר אחר, נגזל על-ידי משפחת פירסט מקבר אחר.

בית-הקברות כמעט לא נשתנה. נפגעו מכדורים רק מצבות בודדות. בצד המצבות הישנות המסותתות בסגנון מסורתי על קישוטיו הדתיים-סמליים, המון מצבות ברוח בארוק, רנסנס ואמפיר, והסגנון המודרני, פרי החרט של אוסטרז’כה. מעל המצבות מדובבת היסטוריה רבת-זוהר. דרום של ר' חיים דוידזון ור' דובריש מייזל, של אנטוני אייזנבוים ויעקב טוגנדהולד, של שמואל זביטקובר ואברהם יעקב שטרן; דורם של הוואוולברגים והברגזונים, שעוד הספיקו למצוא מנוחתם בבית-קברות יהודי; דור המשכילים ויוצרי התרבות העברית-יהודית: חז“ס, פרץ, אנסקי, דינזון, נומברג, ברשדסקי, גנסין, ד”ר זמנהוף, אסתר רחל קמינסקי; דור העסקנים הלאומיים ולוחמי החופש, יאן קירשרוט וברוניסלב גרוסר, מיכלביץ וזילברפרב, גרשון לוין וזיגמונט ביכובסקי, ד"ר גולדפלם ונוח דוידזון. ועוד רבים רבים עד בלי ספור. ומסיימי התקופה: פרופ' בלבן, אדם צ’רניאקוב ולוחמי הגיטו. הנאצים לא הספיקו לחבל בבתי-הקברות שבערים הגדולות והשאירום בשלמותם. ואולי דחו את חיסולם לשעת כושר. רק בערים קטנות ועיירות, החריבוּ גם את בתי-הקברות ושמום לעיים ובמות-יער.

ניצל מחורבן גם בית-הקברות הגדול בלודז‘, עיר מולדתי. זעיר פה זעיר שם שדדו הנאצים חלקי שיש וברונזה. המאוזוליאום הנהדר של י. ק. פוזננסקי נפגע מכדורים. חוללה בחלקה גם מצבתו המשפחתית של הגאון הלודזאי ר’ אליה חיים מייזל. מזעזע מראה עשרת הבורות הגדולים המשתרעים לאורך הגדר של בית-הקברות: הנה הובאו 800 היהודים הלודזאים האחרונים, שנאלצו לכרות קברים לעצמם, שמונים איש בבור. בתוך הבורות עדיין נראים שרידי בגדים, כלים וספרים מרקיבים… ברגע האחרון לפני המתתם הגיעו ללודז' הדי הצבא הרוסי המתקרב, והיהודים ניצלו ממות בבריחה…

ביקרתי גם בבית-הקברות הישן והחדש בוורוצלב (ברסלאו). שניהם נפגעו וביחוד בית-הקברות החדש. על כל צעד ושעל מצבות ממנופצות, לוחות-שיש שדודים. בבית-הקברות הישן ביקרתי ליד קברו של פרדיננד לסל. לפני המלחמה היתה חרותה עליו הכתובת: " Hier ruht was sterblich war an Ferdinand Lassal. Dichter und Denker “. (כאן נטמן החלק העפרי של פרדיננד לסל. משורר וחוקר). הנאצים השמידו את הלוח. במקומו הושׂם לוח חדיש בשם אחת הועידות של הפּ. פּ. ס. הפולני. הצטערתי גם על כך. הלוח החדש לא תיקן את אשר פגמו הנאצים. כי לסל היהודי, הפילוסוף והכלכלן המובהק ומנהיג הפועלים הגדול חורג ממסגרת מפלגתית. יותר מזה יכולה לחרות רק יד יהודית. חיפשתי גם את קברו של היינריך גרץ, ולדאבוני הגדול לא מצאתיו. אמנם שמעתי מפי אנשי המקום, שהוא חבוי אי-שם במעבה בית-הקברות. נצנצוּ לנגד עיני בשני בתי-הקברות המון שמות מזהירים: הרב הפרופסור יעקב לוי, תלמידו של ר' עקיבא אייגר, המחבר המפורסם של “אוצר לשון התלמודים והמדרשים”; פרופ' יעקב גוטמן, חוקר הפילוסופיה העברית של ימי הביניים. אביו של פרופ' יוליוס גוטמן, המרצה של האוניברסיטה העברית; הפילוסוף עמנואל יואל, רבה של ברסלאו, מחשובי החוקרים של הרמב”ם ושפינוזה; הפרופ' פרדיננד יוליוס קטון, מייסד המכון לפיזיולוגיה של צמחים, שסלל נתיב לרוברט קוך במחקריו על החיידקים; פרופ' הרמן קטון, מייסד ההיגיינה של עיניים לתלמידים, אבי הסופר אמיל לודוויג; פרופ' יוסף קארו, ההיסטוריון הידוע; פרופ' מרכוס בראן, מרצה האוניברסיטה והסמינר היהודי בברסלאו, עורך ה“מונטסשריפטן”, חוקר חיי היהודים בשלזיה – שלשלת ארוכה של חכמי ישראל, חוקרי יהדות ואנושות, מי ימנה מספרם?

שעות רבות טיילנו בשני בתי-הקברות של ברסלאו. בית-הקברות הישן עזוב ומוזנח, ללא צל של השגחה. בחדש פגשנו זקן, ספק יהודי ספק נוצרי, שעבד בו בתורת גנן ויחד עם זה מילא תפקיד של שומר. לא יכולנו להציל מפיו אף חצי מלה על גדולי-המתים שנקברו שם.

בית-העולם היהודי היה במשך כל הדורות – בית-חיים. כאן ביקשו היהודים חסדי שמים, עוררו רחמי צדיקים למנוע פורענויות. לעצור מגיפות, החביאו אוצרות בשעת חירום, אף השיאו זוגות בישראל. בדורות האחרונים נתגבש יחס-כבוד מיוחד לנפטרים בצורת פּסָלוּת אמנותית. העם רחש תמיד כבוד עמוק למשכן מתיו. עכשיו הולך ומתחסל המוסד ההיסטורי הזה. אין שום קשר משפחתי בין הדור החי והמתים. אין עוד אומרי-קדיש ומזכירי נשמות. הקהילות קטנות מדי כדי לקיים את בתי-הקברות הגדולים, וכך הפך בית-הקברות היהודי בית-קברות בשביל עצמו.

בלבב פנימה

כבר הזכרתי: יש יהודים בפולין, אולם אין יהדות. נגדעו השרשים. דל וזעום הכוח המלכד של מסורת העבר, של שיתוף המוצא הקהילתי, של הרציפות המשפחתית. נאמתי בלודז לפני מאות שומעים על ארץ-ישראל הלוחמת. בהקדמתי סיפרתי להם על לודז מלפני המלחמה. נימקתי דברי בזה, שבאספה זו הנני בודאי הלודזאי היחיד וזה היה קרוב לאמת. יש יהודים בקרקוב ובוורוצלב, בוורשה ובשצ’צ’ין, אך אין יהודי קרקוב, יהודי וורוצלב, יהודי שצ’צ’ין, ומכאן – הרגשת בדידות וזרות המקננת בלבב פנימה. בדידות זו אין לשרש בשום נימוקי הגיון. בפולין אין ליהודים סבל קיום חמרי. הסוחרים, האומנים, הפועלים והאינטליגנציה העובדת פרנסתם מצויה, ולעתים בשפע. האוכלוסיה היהודית הסתגלה בתבוּנה רבה לתנאי החיים החדשים. היהודים נהנים משוויון-זכוּיות גמור. אולם האנטי-שמיות לא חלפה. המנטליות האנטי-יהודית של הבורגנות הזעירה הפולנית, פרי מסורת של דורות ופרי ניגוד פוליטי-מעמדי מסותר למשטר החדש ולמנהיגיו - לא תיעקר בן-לילה. והממשלה עומדת לפני תפקיד קשה וממושך מאד של חינוך חלקי-עם ניכרים ברוח המשטר החדש.

חורבן בית ישראל שהוכה לרסיסים בגולה ושנאת-ישראל שבאה אחריו – בזה הוא מקור המהפכה הנפשית שחלה ביהדות הגולה. היהודי בתפוצות חי כל ימיו ב“בטחון” ( הנגינה מלעיל ), באופטימיות אין-קץ. שום פורענות וגזירה בעולם לא פגעה באופטימיות זו, שידעה תמיד בכל מיני צרות ללמד זכות על פגעי ההיסטוריה. השואה הישראלית עקרה מן הלב את האופטימיות הזאת. היא גזלה את בטחון היהודים, שדדה מנוחתם. היהודי חדל להאמין בכוח המקיים של הגולה. השלילה הזאת נשתלבה בלבו שילוב אורגני בחיוב הגדול של המאורע ההיסטורי בדורנו, הקמת מדינת ישראל. מכאן הרוח-הארצישראלית הכבירה, שהציפה בהמון-גלים את כל ישובי היהודים בגולה. ביקרתי ארצות וערים, פגשתי המוני- עם על מעמדותיו השונים, ושמעתי את סערת הלבבות לשמע מלות-הקסם: עצמאות עברית, צבא עברי, מדינה עברית. ראיתי: כל העיניים נשואות לציון. הלך-רוח כזה לא ראיתי אף בשנים הברוכות ביותר של עליית המונים לארץ.

כך חושב עכשיו היהודי בלבב פנימה.

תש"ח

היכל הגולה / אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

אין לנוּ ניחוּמים באסון הגדול אשר באָנוּ, שלא היה כמוהוּ בדברי ימי ישראל מאז היותו לגוי. אין ניב שפתים לשואה האיוּמה, אשר הכריתה שליש היהדוּת מארץ-החיים ואשר החריבה אלפי קהילות ישראל, מרכזי תורה, יצירה ועבודה, שנבנוּ מאות בשנים. אין שילוּמים ואין גמוּל לשבר-הדמים אשר השברנו בשגעון-זעם של חיתו-אדם לעיני האנושות השותקת.

לא נחַיה את מיליוני הקדושים. לא נקים קהילות-ישוּרוּן מעפר חורבנן. אוּלם מפי שר-האוּמה צוּוינוּ להנציח לפחות את זכר תרבוּתה, לצווֹת לדור אחרון את מורשת היצירה, האמוּנה והגבוּרה של הגולה העקוּדה והשסופה, שתשמש מצבת-עַד ליסוּרי עם-קדושים ועֵדוּת-נצח לחרפת-הגויים.

המלחמה הולכת וּמתקרבת לקצה. עוד מעט ויפּתחוּ לפנינוּ שערי בית הקברות הענקי של היהדוּת האירופית. הגיעה השעה האחרונה, שנתחיל במפעל ההצלה של שרידי תרבוּתנוּ, במפעל הרקונסטרוקציה של העבר השדוּד והשׂרוּף, במפעל הכינוּס של שיירי אוצרות רוּחנוּ וּגאוּלתם מידי כובשים ומנצחים, מציפּרני שודדים וחומסים, משן כליה ורקבון, מלוע השיכחה והכלָיה. הגיעה השעה, שנקים את הפנתיאון של רוח-ישראל, כמצבת-עַד לגולה וכמזכרת-נצח לנוּ ולדורות הבאים אחרינוּ.

מצבת-עַד – מקומה בארץ-ישראל, על הר-הצופים, באוניברסיטה העברית, במשכן-הרוּח של עם ישראל. כאן תזדווג תרבוּת-הגולה החרבה בתרבוּת האומה המתחדשת ותימסר בחרדת-אהבה ונאמנוּת אין קץ לדורות צמאי-דעת ושוחרי אמת. הנה עלוּ בני עמנוּ לחונן ברוחם את קדושיהם, לרצות אבני-חורבנם ולהתייחד עם זכרם. פנתיאון זה – היכל הגולה – ישמש סמל-הכאב ויגון-הנצח של האוּמה המשוּחררת המבכה את חורבן יהדוּת-הגולה. בהיכל-גולה זה יבער נר-תמיד שלא יכבה יומם ולילה עד סוף כל הדורות.

היכל-הגולה יכיל שוּרה של בניינים ואוּלמים מיוּחדים שיהיוּ מוּקדשים ליהדוּת הגולה. בבנין מיוחד – היכל הקהילות – נרכז את כל ארכיוני הגולה, לארצותיה, לקהילותיה ולעדותיה. בארכיונים אלה נרכז פנקסי קהילות וחברות, תעודות, ניירות ותצלוּמים, כתבי-יד ומכתבים, ספרים ועתונוּת. מגילות-יוחסין וכתבות-מצבות, גביות-עדוּיות ודברי-זכרון, במקור ובהעתקה, בדפוּס ובכתב, נרכז את כל החומר ההיסטורי הנוגע ליהוּדי-הגולה לכל ארצות פזוריהם על כל קהילותיהם, עדותיהם ושבטיהם. פנקסי הקהילות יצטרפוּ לפנקסי ארצות וכולם יחד – לפנקס-הגולה.

אוּלם מיוחד – "היכל הטלאי הצהוב " – ינציח לעדי-עד את תעוּדות-הזוועה על המרטירולוגיה היהוּדית. היכל זה יקעקע אות-קין נצחי על מצחה של האוּמה הגרמנית, שתהיה לחרפה ולדראון לדורות הבאים.

אוּלם מיוחד – "היכל מורדי הגיטו " – ירכז את כל החומר ההיסטורי הנוגע לפרשת מלחמתם וגבורתם ביגיטאות פולין.

אוּלם מיוחד – "היכל הקדושים " – יכיל את התמוּנות והצילוּמים של אנשי המדע, הסופרים, האמנים והעסקנים שנפלוּ על קידוּש-השם והעם. לכל אחד מהם יוקצה מדור מיוחד שיכיל את יצירות-רוחו, פרי עטו ומכחולו.

אולם מיוחד – "היכל הילד " – ירכז את מפעל החינוּך העברי והיהוּדי בגולה, את מוסדות הפיקוּח והמחסה של הילד היהוּדי וכו'.

באופן מקביל לארכיונים יוקמוּ מוזיאונים של כל קיבוּצי-היהדוּת בגולה. המוזיאונים יאצרוּ את ערכי-היצירה היהוּדיים שניצלוּ מהשמדה וגזל, כלי-תשמיש של קדושה, חפצי-אמנוּת ישנים וחדשים של אמנים יהוּדים, תצלוּמים ותבניות-בניה של בתי-כנסת ומוסדות ציבוּר, דברי-מזכרת וחפצים השייכים לאנשי-שם וכו'.

האוּניברסיטה תתקשר עם ממשלות הארצות המשוּחררות ותשתדל לקבל מהם העתקי-תעוּדות וצילומיהן מארכיונות ממשלתיים וקומונליים, לגאול ולרכוש שרידי-ערכים היסטוריים-תרבוּתיים, אספי-ספריות ואספים מוזיאליים של קהילות שנחרבו.

האוּניברסיטה ביחד עם הסוכנוּת היהוּדית תקח על עצמה את החובה הלאוּמית לדאוג לרוינדיקציה של רכוּשנו התרבוּתי, להחזרת הגזל ולהשבת האבידה של היהוּדים בשטח התרבוּת. האוּניברסיטה תתקשר עם שרידי הקהילות היהוּדיים, עם מוסדות עזרה ועסקנים יהוּדיים לשם הצלת שארית תרבוּתנוּ הרוּחנית והחמרית וריכוזה בארץ ב“היכל הגולה”. והאוניברסיטה לא תסתפק בכינוס ובריכוּז ערכים בלבד. אוּלם מיוּחד – " היכל לחקר הגולה " – יהיה מוקדש לעיבוּד מדעי של החומר ההיסטורי ולחקירת קיבוצי היהדוּת לארצותיהם. היכל זה ישמש בית-ועד לכל הכוחות המדעיים,שיקדישוּ את עצמם לחקר יהדוּת-הגולה, קורותיה, מפעליה וחוּרבנה.

היכל הגולה על כל בנייניו ואולמיו יוקם בגן רחב-ידיים על הר-הצופים. הגן ייצג בזעיר-אנפין את המפה הגיאוגרפית של הגולה. שבילי-הגן ומשעוליו ישאו את שמות הערים, ששימשו ריכוּזי היהדוּת הגדולים והמפוארים ביותר.

בגן זה יוּקם בית לאנשי-מדע ולסטוּדנטים פליטי אירופה, שישמש מקלט-מה למרביצי תורה ולשואפי-דעת, שניצלוּ מהגיהנום הנאצי.

הנעצור כוח לקיים תכנית זו או דומה לזו? היימצאוּ האמצעים הדרושים לביצוּעה?

אין שוּם ספק שעם ישראל ובשורה הראשונה – הישוב שניצל בנס מזעם המלחמה ומחמת המצקי – ידע להקריב קרבן-נדבתו לגולה וביחד עם עזרת ההצלה של פליטת-ישראל יתן את ידו גם לביצוּע מפעל הזכרון, הקורא להאדרת אוצרות רוחו ותרבוּתו של עם קדושים ולשילוּבם במפעל תחיית האומה ותקומתה בארץ אבות.

תש"ה