לאחרונה פגשתיה על הנילוס, אולם דעתה היתה נתונה לצפון; לה היתה מצרים ארץ זרה כמעט. ביתה היה הים־התיכון ומשב רוחו היה מרחף על פני קורותיה.

מכל תולדות־החיים אשר כתבתי הרי ייחודה של זו בהעדר כל ציטטות. התעודות האישיות – מכתבים, נאומים וזכרונות – אשר אגרתי, במקרים אחרים על־מנת להבהיר את דמות גבורי תוך שימוש בדבריהם הם, או בדברי ידידיהם ושונאיהם, אינן משמשות לי כאן בכלל. תעודות, כגון מכתבי־האהבה של קליאופטרה, ורובי רשימותיהם הפרטיות של אנטוניוס וקיסר אבדו לנו. בידינו שלושה משפטים בלבד מתוך מכתב אחד של אנטוניוס. אך חייה הציבוריים של המלכה, פרט לתקופה שאיננו יודעים עליה, נרשמו בדייקנות למען הדורות הבאים, ואם אמנם הודות לשלושת הרומאים, אשר חייהם שוזרו בקורות חייה, שנמצאו ראויים לתפוס מקום בהיסטוריה העולמית.

ואף על פי כן, קווי דמותה ואופיה המועטים שנרשמו בידי מחצית התריסר של סופרי הזמן העתיק שפעלו בזמנים הקרובים לתקופת מלכותה מציגים לפנינו דמות ברורה וחיה המאושרת על־ידי פסל אחד לפחות שאינו מפוקפק.

כאן יכול אני, לראשונה, ללכת בעקבותיו של פלוטארך מורי ורבי; כי למרות היותי משתייך לפי גזעי, חיי וחינוכי לים־התיכון תארתי עד כה את גבורי היוונים מתוך אספקט דרמטי ולא היסטורי.

לעומת תאוריהם הקלילים התמימים של רושמי קורות הקודמים נראים בעיני ההיסטוריונים בני ימינו כלוקים בעודף־יתר. אף על פי כן נסתייעתי בספרו הנהדר של פררו על רומי ובמחקריהם הנאים של שטר ווייגל על קליאופטרה (1864 ו־1927). ואף שפלוטארך אינו חדשני כדוגמת הסופרים החקרנים של ימינו, הריהו קרוב מהם אל גבוריו; וכאשר הוא כותב, כי אביו־זקנו סיגל לו את אמנות צליית הבשר אצל ראש־הטבחים אשר לאנטוניוס, הרי בעיני עולה פרט זה באקטואליותו על כל פולמוס בין שני חוקרים בני־ימינו שהאחד מאשים את רעהו על רחשו אמון יתר לסוטוניוס ומעט מדי לאפיאן.

 

פרק ראשון: אִפרוֹדיטֵי    🔗

"כְּשֶׁאִשָּׁה מְסַגֶּלֶת לָהּ מָה מִן הַגֶּבֶר,

לְתוֹעַלְתָּה הוּא; כִּי, אִם תּוּכַל לְרוֹמֵם

עַל־יְדֵי מֶרֶץ אֶת יֶתֶר מַעֲלוֹתֶיהָ, תֵּצֵא

אִשָּׁה, שֱׁאֵין לְתָאֵר מֻשְׁלֶמֶת הֵימֶנָּה."

גיתה

א    🔗

למעלה במשקעת־החלון הפתוחה, בצל העמודים יושבת נסיכה בת אחת־עשרה ונשקפת על פני־הים. כּפּיה טפוחות למחצה זו על זו בין צד הראש השחום המתולתל ובין קיר־השיש; רגליה מכונסות תחתיה כדרך הילדים והיא יושבת על הסנדליים. ככה רבוצה היא בחלוק־המשי הצהוב שלה, כי הרבה יותר מזה אין עליה, והרוח המצויה מנפחתו קצת סביב השדיים החדידים הפעוטים – היא כבר נערה בתולה. בצפון היתה נחשבת לבת חמש־עשרה, אך אנו הננו פה על חוף הים התיכון, והארמון עומד באלכסנדריה של מצרים על חופה של אפריקה.

היא אינה גדולה, אך קלילה להפליא, ואילו קפצה עכשו ממקום משמרתה למטה, היה הסריס הרובץ שם על הרצפה מאחר לבוא לעזרתה, היא היתה מזמן מגיעה אל הדלת, כל כך תמירה היא וזריזה הנסיכה הקטנה. יכול הוא להסתכל בה מצל־הזווית שלו ולהשלות את נפשו, שהיא אינה מרגישה בדבר, אך היא רואה את כל המתרחש סביבה, ועד שמבטה החום־זהוֹב עוקב אחרי המפרש הגדול שם בחוף, העובר ברגע זה על יד המגדלור, תפסה פה בבית את עינו הלחה של העבד הרובץ ויחד גם הבחינה ברשרוש גלימת־המשי, שהוא חוכך בה חרש את גבו החוּם, מה שלבו רוחש, אינו נוגע לה, הוא אינו אלא עבד, בהמה, הוא אינו גבר. – בינתיים הריחה כעין ריח־העטרן וקבעה, שבקימורה שתחת חלונה תולים את החבלים הלחים, שאתמול משכו בהם את ספינת־הטיול שלה אל המדרגות.

בלי תנועה, כקינה אילמת שוֹרה מבטו האילם של הגבר ההרוס על הנסיכה. היא לבנה – מהרהר הוא – אחותה בּרניקה צהבהבת, ואביה המלך כמעט שחוּם. אך היא לא תשאר לבנה שכזו, האהבה והיין יגוונוה עוד. מדוע זה מרטטות לה הנחיריים? ודאי מהרהרת היא, איך אפשר להרעיל בנקל את אחותה. אילו הפקידה את הדבר לידי, הייתי עושה זאת כרגע: קולה בלבד יכול להוציא את האדם מדעתו. אותו האיש שרצח בשעתו את דו­ֹד־אביה, הוא אבי. לבסוף התיזו את ראשו. פעם מוכרחים למות. – ועיניו תקועות בנסיכה.

יושבת היא בלא־תנועה, ידיה טפוחות תחת התלתלים, הרגליים הפעוטות מכונסות, ככה משקיפה היא על פני הים: משתראה את מיפרש אביה, יבוא הקץ למאסרה! אך שמא הרגו אותו מזמן, ברומא, או על הים? אם כן, הרי אולי מחר תופיע אניית מיפרש לאטינית ותביא אל הנמל רומאי לבוש פקרס קצר וחגור חרב קצרה, בעל תווי־פנים חריפים וחמוּרים, כדי להוריד את אחותה האשמדאית, ואותה לשחרר בשם אביה.

– מרומא יֵצא כל אושר וכל אסון – מהרהרת היא. מדוע מרומא? האם אין מחצית היבול יוצאת מן הנמל פה על גבי סירות־מיפרש ארוכות לנמלי איטאליה מדי אביב באביב? האריגים היפים ביותר, אחלמות־פאר, שכבשונו של דיוניסוס ספון בהן, הענבר הצהוב, והלבונה, הכל, כל מה שמובא הנה במחירים גדולים – אך מגיע הנה, מיד מועבר אל המיפרשות הארוכות ומפליג לרומא. ומה הם משלמים בעד כל זה? מדי שנים אחדות על אבא להוציא מתוך האוצר עשתוֹת־זהב גדולות – והלאה, על האניות, ושוב מפליגים אלף טאלאֶנטים לרומא. כל־מה שמרבים לקנות מאתנו, יותר עלינו לשלם להם. מדוע?

– כעת שוב יושב שם אבא אצלם בביתן פומפיוס שבכפר ועומד על המיקח, כמה עליו לשלם, כדי שיוכל להחזיק בכתר־המלוכה. מי הם אלה בעצם, האנשים התובעים תמיד והמאיימים בלי הרף? על המטבעות פשוט הוא למדי פומפיוס זה! השני, קיסר, הוא מן־הסתם טוב ממנו, אך מפרצופו לא טבעו מטבעות. כולם סוחרים הם וחיילים שעלו לגדולה! ואנחנו, שמוצאנו מאלכסנדר, זה שלש מאות שנה מגזע מלכים, צאצאיהם של האלים ובאי־כוחם עלי אדמות, עלינו ללכת ולפשוט יד ברומא, כדי שיואילו להשאירנו בארמוננו. הנה, שוב עוברת אניית־דגן לאורך המזח, גם את זה לא ישלמו לנו! –

ופתאום עומדת הנסיכה על יסוד הדבר: משווה היא לנגדה את פניו התפוחות של אביה. איך שהוא מתנהג פה בבירת־ מלכותו שלא בטעם־מלכים, איך שיושב הוא במושב מנגני־הרחוב, מחלל אתם בחליל ומרקיד את העוברים ושבים לפי נגינתו. הישנו ילד בעיר כבירה זו, שאינו מכנה את המלך בשם אוּלֵטֶס, חלילאי? הישנו בעיר בן־אצילים, שעדיין לא ראה את מלכו, איך יחוג וינוע שיכור ברחובות קריה? כמה נשים לא היכו לו על אצבעותיו כשמיששן בשדיהן? ומה פלא, שהורידוהו על־נקלה מכסאו והמליכו את בתו הבכורה בֶרֶניקה, שהוא, ממזר בעצמו, הוליד אותה לאחת השפחות השחורות, שאיש אינו יודע מי היא?

– להרעיל! – אומרת הנסיכה בלב – כמו שעשו זאת גם אחרים מבית־תלמי. כמו שתלמי הרביעי החניק את אחיו ואת אחותו. כל מיתה פתאומית, שהמורה שלה מזכיר לה בקורות משפחתה, היא תמיד איזה קשר. אך היא יודעת את פשר הדבר, יש לה גם מקורות אחרים. –

– מוקיון; אבא ומלך – מוסיפה היא להרהר. – אמא נעלמה ואין יודע, מי היתה. אחות ומלכה – זונה! האם יכולים העבדים, היכול העם להאמין עוד, שהמלך הוא דמותו החיה של האל־אמון, בחירו של פטאה כשהוא נוסע אל המיקדש בלבוש ארגמן ונחש־המלכות על מצחו? היכולים עוד החרטומים לעשות לו יקר בספריהם מאז איים במישתה על החכם דמטריוס, ששמעו הולך בעולם, אם לא ישתה מיד לשכרה ברחובות העיר?

הנה בא דמטריוס – כמה יפה מרכין הוא את מצחו, כמעט עדי ארץ! מדבר יוונית צחה מאין כמוהו בכל העיר, יודע כל כך הרבה על האלים והיסודות, וכשהוא מרצה עליהם לפני תלמידתו בקולו הרך, הריהי שואלת בלבה, אם אין הרוח עולה באמת בערכו על הכתר, כמו שלימדה זאת הפילוסוף היהודי?

אך היא מיד מחייכת ואינה מאמינה בדבר.

אלא שחייב אדם ללמוד את הכל, כל מה שיודעים היוונים, כדי שנהא שקולים כנגד הרומאים, שאינם יודעים כלום, מלבד להילחם! כל חכמה וכל יופי יוצאים מאתונה – כך לימדוה גם הבוקר שלושת החכמים הבאים אל הארמון, כי אין לרוות את צמאונה לדעה; מרבה היא ללמוד יותר מאבותיה, והרבה יותר מאחותה הגדולה ושלש הצעירות ממנה. כל המוזיון יודע, שכעת, אחרי שעברו מאה שנה, שוב חיה בארמון נסיכה, הרוצה לדעת את הכל, תופסת הכל כהרף־עין ואינה מאבדת טיפה מכל מה שמלמדים אותה באולם הגדול בציורים ומכשירים: במכאניקה ובנין־אניות, בשלדים וגוף־האדם, ומטבעות, הרבה מטבעות, שמתוכן לומדת היא לדעת את פני האדם, ונוסף על אלה חצי תריסר לשונות ים־התיכון. ויותר מכל חביב עליה לעמוד לפני המפה הגדולה; וכשידה החסינה, שאינה מרטטת לעולם, מותחת בצפרניה קו מדלתא הנילוס למזרח – ואת זה עושה היא תדירות, ובינתיים מהדקת את שפתיה – הרי מסיירת היא במסעה את סוריה, קאפאדוקיה, אפירוס, ואפילו עד ברינדיסי, אך בשעה כזו משרטטת הצפורן דרך כל איטליה לרוחבה ומנתרת מהר דרומה הביתה. כאילו תובעת היא את כל ים־התיכון המזרחי לברית עם מולדתה: כל החופים בחסות מצריים! –

ורק את רומא אין אצבעה מקיפה לעולם.

ובכל זאת אין מצריים בשבילה אלא שם: במידה כל כך מעטה מכירה היא את הארץ שם למעלה על יד הנילוס. כשם שאבותיה לא הכירוה. אין היא חיה בפולחן מולדתה ובאלוהיה, הנילוס הוא נהר זר לה, שמפּה, מעל הביצה שלפני אגם־מֶריס, אין לראותו כלל. שכן אלכסנדריה אינה שוכנת על חוף הנילוס כמו ממפיס; שוכנת היא על ימם של היוונים. כל מה שהיא מרגישה, הלשון שבה היא חולמת, כל מה שהיא לומדת ואיך שהיא מבינה את הדברים, האבות, הבניינים, שאון־הנמל יחד עם כל הלשונות והגזעים שלו – הכל על פי הקו והמשקולת היוונית, וכשהיא עוברת בריצה דרך אולמות־הארמון המהדדים בצעדיה הקלים, הטופפים, מביטות בה האנדרטות מבית־תלמי, אמנם לא עוד בחוטם הקלאסי, אך בצורה אתונאית, בעמידה ובסגנון נוסח אלכסנדר הגדול, שעגן בשעתו בחוף השמם, הביט סביבו והחליט להקים פה את בירת העולם. האם לא בירת העולם היא, גם כיום?

עם ערב עלתה הנסיכה על גגו השטוח של הארמון: משם אפשר להשקיף בעין כמעט את מרחב משקפוֹ של המגדלור, אולי עד לקפריסין עד אחרי יוון, ואולי עד רומא! בשעה כזו חולמות האניות המעוגנות. חולמות הן על המטען שלהן, אולי זכוכית ופפירוֹס, על מסען דרך הים הכחול, על הנמל הקרוב ועל הידים הגסות, שיתפסו אותן בחבליהן ואחר כך יפרקון בהמולה רבה. חולמות הן על עתידן המדומדם, על שאלת־הסערות הקשה, המחכות להן אי־שם להשמידן, את האניות, שליחיו של גזע אחד למשנהו, נושאות המסחר, המלחמה והשלטון, תמיד חותרות כלפי הסכנה, שכן אם הן שוהות זמן רב בנמל, עליהן לרקב ולמות.

אחרי אורחות־ימים שלהן עוקבת הנסיכה הקטנה מעל גג הארמון, אך אינה משתתפת בחלומן. – יבוא זמן, כך אומר לה לבה, יבוא יום, כך אומרת לה תבונתה הבהירה, ואפליג על אחת המיפרשות המהירות הללו אל חופי סוריה וקאפקאדוקיה, שש מאות אניות־שיט שלש־הסיפונים ילווני לאֶפסוס, קורינת ואתונה! כל האיים שבמיפרצים הגדולים לי יהיו! ברניקה תהיה בארץ־הרפאים ואני אשא את הכתר עם נחש־המלכות על מצחי, אפרודיטי ואיזיס והחותמת שבטבעתי יאמרו: קלאופטרה השביעית מלכת מצרים! ואזי רק רומא תהיה עוד על ידי בעולם – ואחר הבה נראה, אם דגן־מצריים יוסיף להפליג לאיטלקים הללו, ואם יפליג – אם לא ישלחו בעדו זהב לאלכסנדריה במקום לקחתו מאתנו, זהב והודיה מרומא עיר־השדה לבירת־העולם ההומיה!

ב    🔗

לילה־לילה טומעים חזיונות־עתיד כאלה של המזרח יחד עם השמש השוקעת אל תוך ים־המערב.

מה שנודע לה על רומא, פעם מפי הפילוסופים ופעם מפי הקצין, מפי הסריס, אפל הוא ומסובך כימי־עברו של אביה, כימי ההווה של הרפובליקה הרומאית, השוקעת כעת.

היא ידעה, מה התרחש בעשר שנות חייה הצעירים: שלש עשרה שנה לפני הולדתה הנחיל אחד מבית־תלמי את מצרים בירושה לעם הרומאי, אך הסנאט סירב לקבל את העיזבון – עד כדי כך גדולה היתה הקנאה בלב כולם נגד כולם, אלה שיכלו להיות מיועדים לנהל את הארץ הזאת, העשירה במדינות. האם מַמלכה חלשה בדלתא של הנילוס לא היתה פחות מסוכנת בעיניהם מפרוקונסול רומאי חזק? וככה העדיפו למסור לשני בני־זנוניו של המוריש המלכותי את מצרים ואת קפריסין, להפקידן בידי חדלי־אישים: כל מה שירבו לסחוט מהם, כן ילכו ויחלשו. כל אחד משלושת או ארבעת התקיפים שברומא חיכה בסתר ליום, שבו יהיה חזק למדי, לתפוס ולהחזיק בארץ הברוכה, שרומה אהבה להשתעשע בה יותר באגדות מאשר בחשבונות.

אחר כך תפשו האדונים הרומאים הגדולים את המלך החלילאי מדי שנים אחדות ובדומה לחתול שוב שחררוהו ושוב סחבו זהב מאוצרות־הפלאות של בית־תלמי, שוב תבעו שלמונים, עד שלבסוף כגמול לו הכירו בו עם רומא והסנאט לחלוטין. כתבו את התאריך למנין העיר, המתאים לשנת החמישים ותשיעית, וקיסר היה קונסול.

אך הוא היה רחוק מהיות חזק עד כדי למנוע תקיף שני, אויבו ובן־תחרותו קלאודיוּס, שלא יוריד את מלך קפריסין, אחיו ומופקדו של המצרי, מתוך שלא היה מרוצה מן השוחד שקיבל ממנו. אוצרו הוחרם, קפריסין היה לגלילה של רומא, אך המלך המצרי העמיד פנים, כאילו קפריסין אינו נוגע לו כלל. יתר על כן, דווקא עכשו השתדל לסחוט מארצו מאה ועשרים מיליון סֶסטרציות (שלושים מיליון פראנק־זהב), שלמונים למפלגתו של קיסר ברומא, בלי לנגוע באוצר־ביתו הפרטי.

ועל זה פרצה התקוממות באלכסנדריה: כעת יכלו רבי הטרקלין והעיר, כוהנים ובני־אצילים, בעלי אחוזות ופקידי החצר להוכיח לעמה רפה־האופי וצמא־החדשות של העיר העולמית, את פחיתותו של מלכם. הוא בורח לרומא, הבת הבכורה ברניקה עולה בעזרת מפלגתה על כסא־המלכות, אך אחיו, מלך קפריסין שותה רעל ומת. – קליאופטרה בת־העשר עמדה משתוממת בפני שמועה זו. הרבה מאורעות־דמים התרחשו בתולדות משפחתה, תוך 250 שנה באו שלשה־עשר תלמיים בזה אחר זה, שנמלטו או נרדפו בידי נשותיהם וילדיהם, ממש כמו בתי־פרעה, קודמיהם על נהר־הנילוס. היא ראתה איך השתוללו הרעל והפגיון בגורל אבותיה, איך נכרתו אחיות מארץ החיים בידי אחיהן, הורים בידי נסיכים ומלָכות השמידו את בעליהן, שהיו גם אחיהן – והכל בגלל השלטון, הכל למען יתרון־חיים, ועל פי רוב רק כדי שהם עצמם לא יושמדו. אך בידי־עצמו איש מהם לא מת עדיין! – והנה קם יורש מאוחר לזרע זה הטובע ביוון־חרפתו, ומנוסס נס של גדלוּת! מקרב שושלת אובדת שוב הופיע גבר למורשתם של אותם היוונים, שהאגדה רוממתם וששיריהם נושאים קינה על מלך־האי שהורד מכסאו והריק את סף־התרעֵלה. – הנסיכה עמדה דהומה. אם למדה לבזות את אביה, שסיפסר לעצמו את השלטון מעונה לעונה ברומא, הרי עכשו עליה לרחוש כבוד לאחיו. אם כן, בכל זאת אמת בפי הפילוסופים מלמדיה במוזיון, גם היום ישנו עוד דבר שלמעלה מן הכתר ומן הזהב. קליאופטרה בת־העשר עמדה על כך, שגאונו של המלך עדיין יפה מן השלטון; בנפשה הרכה השתקעה והכתה שורש ההכרה הגדולה, שהעבדות, כזו של אביה, אינה אלא בזיון, ושהרעל הוא גאולה מהירה. –

אלא שהיא, בכוח־החיים הרענן שלה החליטה להתגבר על העבדות, שאחותה כופה עליה. האם מאושרת היא ברניקה? בעלה הראשון ששכב אצלה, איזה שאר־משפחה, שבחרו בו לשאת את התואר מלך ולדאוג לילדים, היה מושחת במידה כזו, שרצון הטרקלין מיהר להקפיח את חייו. השני, שהוכרחה להינשא לו, הוא טוב מן הראשון, אך האם זה, בנו־כביכול של מלך פרס, האין הוא בכל זאת הרפתקן? מי הם בכלל אותם הפרסים, המתהלכים תמיד במכנסיים צרים, מיטיבים לרכב, אך ברוח היוונית, בחמודות החיים אינם מבינים ולא־כלום? והאם חפשי הוא ואינו תלוי בסריסים השולטים בטרקלין? האוהב הוא את אשתו, או בז לה? והאם חיים הם אפילו יום אחד בלי אימת רומא עליהם? שם בצפון שוכנת רומא התובעת והחצופה, מסוגלת היא לבוא כל יום, להרוג אותה,לשדוד את הכל ולהרוס את הכל.

הדרך בה הלך אביה, היתה דרך הבזיון. אך כיוון שאי־אפשר למלוך נגד רומא, הרי מוכרחים לחיות אתה בשלום, כך הרגישה הנסיכה. וכך הרגישו גם תושבי אלכסנדריה וזוג־המלכות שלהם. משום כך שלחו אחרי המלך המורד מאה אזרחים נשואי־פנים, כדי להניע את רומא לברית עם מפלגתם. עברו חדשים על חדשים ואין שומע דבר על המשלחת. הנסיכה הגלמודה היתה כמעט היחידה באלכסנדריה, שקיוותה לכשלונה של המשלחת. שכן רק עם נצחונו של אביה הבזוי יש לה סיכויים לכתר המלכות.

ועם עבור החורף, שאי אפשר להפליג בו, שוב הופיעו המיפרשים הראשונים באי־פארוס, ונודע לה ולכל העיר, שהחלילאי הרציח באיטליה את כל חברי המשלחת אחד־אחד. אך הנסיכה קצרת־הרוח היו לה גם מרגליה־שלה וכך שמעה דברים, שנעלמו מאחרים: שאביה הציע 6000 טאלנטים מאוצרו, אם יחזרו ויושיבוהו על כסאו, רומא עניה היא כעת אחרי שהוכתה בפרס; קיסר וקראסוּס, קראסוס ופומפיוס מתנכלים אלה לאלה לקחת בידם את מצריים ואת אוצר בית־תלמי, כדי להשתלט בו על בני־תחרותם. עכשו הכל תלוי בסכום, שאביה ישלם על מנת לעזוב את רומא לא כמשועבד, אלא כמלך בעל־בריתה.

וכבר באה ידיעה חדשה מעבר לים: הקרב הסופי ברומא הולך ומתפתח לסלע־מחלוקת מדיני; עם שובו מגאליה הצהיר קיסר ב“חוק היוליאני” שלו את המלך החלילאי כ“בעל בריתו וידידו של העם הרומאי”. אך יחד עם זה הכניסו האדונים הערמומיים את ידידם ובעל־בריתם זה החדש בחובות של מיליונים אצל מלווי־בריבית רומאים, כדי שלבסוף לא יוכל לסלקם ובסך־הכל יתמוטט.

ומיד הולך ומצטרף סביב הנסיכה המדוכאת הקטנה חוג של מקופחים, הרוצים בהפיכה חדשה, החלילאי שולח הוראות־סתרים לשמוע בקול קליאופטרה הקטנה, ובעוד שהחלילאי הערום והפחדן שוב קיבל את כסאו בפשיטת־יד, מתכוננת אחותה השותקת פה בארמון המלוכה לקרב, ושתה בנפשה עצה, איך להשתמש ברומאים כדי לעלות לגדולה.

ובאחד הימים הגיעה השעה. איזה שר־צבא רומאי בסוריה, שאין בידו לשלם עוד לגדודיו, יוצא כדי להשיג 12000 טאלנטים, המחיר שהחלילאי נאלץ באחרונה לסלק בעד כסא־מלכותו. מעזה צועדים אלפים אחדים של חיילים דרך הערבה כלפי פּלוּסיוּם בדלתא המזרחית, במקום שם בא לפני שלש מאות שנה אלכסנדר, ושבשנות האלפים הקודמות לא שר־צבא אחד פרסי, עברי, אשורי במסעו על הנילוס הנה.

סוף־סוף באה הגאולה – אם כי בידי רומאים שנואים. דופק הנסיכה מפעמֵם כשהיא מסתתרת פעם מפני אחותה השליטה, ופעם מופיעה כתובעת בקרב המפלגה החדשה. והנה שומעת אלכסנדריה יותר ויותר את סאון מלחמתם של הזרים, הרוכבים ובאים, שערי בירת־העולם נבקעים והבורחים נחבאים או נכנעים. כעת שוב ראתה קליאופטרה את פניו הפרועים של אביה, איך נוטל לו בחזרה את כסאו בחסדם של לגיונות זרים. וראתה את גופתו הנפסדת של המלך הצעיר, את כניעת האצילים והכוהנים, את עמידתם חסרת־המגן של אנשי אלכסנדריה הסקרניים לעולם, ואיך הם שוב נשבעים אמונה למלך הזקן, שגוֹרש לפני כן, ולבסוף ראתה גם את ראש אחותה השנואה, שאביה גזר את דינה, מתגולל בחול: תנאי לשלטונה־שלה בעתיד! שום איש לא עמד עוד בינה ובין השלטון מלבד פושע זקן ונחלש, שעליה לדעתו כאביה. זה היה יומו של הנצחון המחריש, בו נספתה אחותה.

וביתר עוז הלם בה לבה של הנסיכה הקטנה, כשראתה את החיילים הזרים. אלה הם איפוא הרומאים? זהו החייל הרומאי? פנים גרמניים לבקניים, פרועים, אנשים שאינם עונים לה בשום שפה, אסיאתים גווצים פראי־מבט, יהודים גדולי־עינים, ביזאנטים שפלי־מצח: בערבוביה זו הופיע החייל הרומאי באפריקה. הגרועים שברומאים ולא המשובחים שבהם ניתנו לראות לנסיכה החשדנית כל כך לגבי רומא – ופחדה הנושן התחיל פג מקרבה.

ויחד עם זה הלכה השתוממותה וגדלה בכל זאת. מפקד–פרשים אחד, זה שכבש את פלוּסיוּם ונהג גם בקרב שלפני הבירה, יושב כעת עם אביה במישתה שבארמון. מכובד כמו שר־הצבא, אך עולה עליו בכל קו וקו שלו. אם רומאי הוא זה, הנה זה הוא האדם! הטוניקה הרחבה חגורה לגמרי למטה, החרב הגדולה עדיין לצדו, חציו יושב וחציו יושב לו, עם ראש־ההרקולס שלו, זקנו הקצר וחוטם־הנשר הגדול. באין־אומר בדקה מחדש הנסיכה המתבוננת את משפטה הקדום על הרומאים.

מפקד־הפרשים הרגיש באי־מנוחתה של הנסיכה היפה. קליאופטרה היתה בת ארבע־עשרה הוא בן עשרים ושבע כשנפגשו בפעם הראשונה במישתה־המלך החגיגי הזה. הרים ונהרות, ימים וערים הוכרחו להתגעש כמרקחה, גורלו של גיבור צריך היה להתנשא ולעלות עד מרום קצו – בטרם שוב נפגשו שתי נפשות אלה כעבור שלש־עשרה שנה. אולי לא היה מגיע לידי כך, אילו היו באים עכשו במגע יותר מאשר במלים ומבטי־עינים. אולי התשוקה לפרוח, לעשות פרי לא היתה מטילה אותם זה אל זה אחרי־כן, לעת הקיץ שלהם, אילו כבר עכשו, בביקור קצר זה, רוח־אביב נשבתם איש אל רעהו. – שם ישבו על יד השולחן הערוך, אפרודיטי בדומה לחרמש־הסהר, והרקולס הרענן בעל פני־העלם, שניהם כאחד רחוקים מן האלילים שבגרו, שעליהם יוטל לשחקם ולגלמם אחרי־כן: בתולה יוונית ענוגה וקצין רומאי – אנטוניוס וקליאופטרה.

ג    🔗

שלש שנים לאחר מכן היתה מלכה.

קליאופטרה קיבלה לידה את מצרים במצב של התפוררות. גם את השנים האחרונות הללו בילה החלילאי המלכותי בקנוניות סחר־מכר תמידיות. שר־כספים רומאי קיבל למעשה את הכל, וכשהמלך נאלץ לגרשו, יצאה ברומא הסיסמה: עכשו סוף־סוף מוכרחת ארץ־מצרים להיספח לרומא כמו רוב שאר ארצות החוף שעל ים־התיכון. וכמעט שנהייתה אז לגלילה של רומא, אילו קראסוס לא היה אובד אותה שנה במסע־המלחמה הפרסי עם כל חילותיו ביחד. ואם מקרה זה הציל את הארץ מן השעבוד, הרי בכל זאת היתה מדולדלת בכל המובנים כשמת המלך הנודע לתָהלה.

בהצהרה חגיגית מינה בשעתו את העם הרומאי למוציא את רצונו האחרון לפועל, שכן במסרו את המלוכה לידי קליאופטרה בת השבע־עשרה ביחד עם אחיה תלמי בן העשר, שלפי מנהג מלכי מצרים דרש את נישואיה של האחות עם אחיה, היה עליו לחשוש מפני הנכלים הנהוגים בטרקלין, שישתרגו סביב שני ילדיו הצעירים: אריזנוֹאֶה בת השלש־עשרה ותלמי שני, הקטן שבצאצאיו. מי מארבעת אלה ידכא את השני, ינדהו או ימיתהו? איזו מפלגה תרקום את התעלולים הללו? כמתחנן לאלהים כן התחנן מצרי זה לסנאט הרומאי, שישמור על השלום והסדר. רומא, שלטון־הגורל הגדול, שבמוקדם או במאוחר מוכרחת לנצח את מצריים, או להניח לה בידה את שלטון־העולם.

את נישואיה עם אחיה הקטן לא רצתה קליאופטרה לקיים. מה שפעלה בין גילה השבע־עשרה ובין העשרים ואחת, לא ידוע: זוהי הפירצה היחידה בתולדות חייה. ובכל זאת אירע לא פחות מאשר הורידוה מכסאה, ושיצאה מן הארץ כדי לעלות עליו שנית. מתוך פקודה אחת ויחידה, שמחבר עתיק השאיר לנו, אפשר ללמוד על חוש השלטון שלה:

בימי־ממשלתה הראשונים שלח פרוקונסול רומאי בסוריה את בנו לאלכסנדריה, כדי להביא את הגייסות שנשארו עוד מימי אנטוניוס כחיל־המצב שם. אך במקום צבא מסודר מצא כנופיות פרועות, רובם גרמנים וקלטים, שראו שם חיים טובים עם נקבותיהם המצריות ולא היה להם כל חשק להיהרג במלחמה הבאה עם הפרסים. תחת זה הרגו את הקצין השליח, ואת אנשיו גרשו על נפשם.– מה עשתה המלכה? האם לא מן הדין היה שתהא מרוצה לראות, איך הופרה פקודתו השחצנית של אותו רומאי רחוק בידי נתיניה־למחצה אלה? אלא שקליאופטרה לא היתה שליטה ההולכת אחר רגשותיה. להיפך: היא ציוותה לאסור את הרוצחים ושלחה אותם באזיקים אל הפרוקונסול הרומאי, אבי הנרצח, לסוריה.

אך איזה מפח נפש! הרומאי התקיף לא הלך גם הוא אחרי רחשי־הלב, במקום לנקום באכזריות את נקמת דם בנו, החזיר את הרוצחים ושלח להגיד לה: “הזכות לאסור רומאים יש לו רק לסנאט הרומאי, או לפקידיו”. – לקח רב לקליאופטרה הגאה. –

מה היא תלמד מזה?

לא עבר זמן רב – ושוב עוגנת אניה רומאית, יורד ממנה גניאוּס פומפיוס, בנו של הדיקטאטור, בפקודת אביו, לקחת אותם הגייסות עצמם אל אביו. כעת נכונות הכנופיות ללכת: הפעם עליהם להילחם תחת ידו של גדול־המצביאים בתקופתו, ולא עוד, אלא נגד קיסר עצמו בקרב גדול ואחרון זה לשלטון צריך למהר ולעמוד לצדו של פומפיוס. –

קליאופטרה שומעת את הדבר, קוראת דרור לגייסות וגם נותנת לו לרומאי במתנה חמשים אניות להוביל בהן את הצבא. מובן, שפומפיוס הטיל את השליחות על בנו, צעיר והדוּר גם מאותו אנטוניוס בשעתו. – אילו היו כל הרומאים כמו זה פה! אם האב ינצח כעת, נמצא שעשתה טובה עם ידיד־ביתה משכבר.

לעומת זה, על איש־תחרותו של פומפיוס, על קיסר, היה אביה החלילאי מדבר לבתו תמיד רק בלשון סתומה. האגדות על קיסר שחדרו הנה מעבר לים, נראו מרתקות יותר ממה שהעולם מספר על פומפיוס. אך היא לא ראתה אותו על מטבעות. בעוד שהשני הציג לה את דמות־עצמו היפה ביותר: פומפיוס בחן־נעורים, זה היה, אם לא חכמה במתכוון, הרי מכל מקום מקרה מוצלח, שכן כמסתכלת במלחמת־התחרות הגדולה עדיין לא ראתה קליאופטרה אלא שני אנשים באים בימים.

ביקורו המיוחד של רומאי צעיר זה שימש תואנה טובה לאנשי הטרקלין, להבאיש את ריחה של המלכה הצעירה. אם כן, הרי היא בקשר עם הרומאים; היא מסרה להם את הצי! קסמו לה שתי רגלי קצין הדוּרוֹת! כמה יש לחשוש מפני מושלת שכזו! – אך לאמיתו של דבר היתה אשה צעירה זו יותר מדי חזקה לכנופיה זו, נבונה ועצמאית מדי. ואת המלך־הנער, שהיה שותף לכסא, אפשר היה להטות כחפצם, ועם שתים־עשרה שנותיו היה גם נחשל ברוחו. מה נקל להם יותר מאשר להוכיח לו, שאחותו בזה לו! האם אין היא מסרבת בעקשנות לנשואיו אתה? האין היא נותנת לו לבעלה הצעיר להידפק מיוּחם לפני חדר־משכבה הנעול בבריח? הטרקלין ידע את הכל. שלולת פדגוגיו: אחד סריס, אחד פילוסוף ואחד גנראל הצליחו במהרה להסית את הטרקלין ואת הצבא, את האצילים ואת העם למרוד במלכה, שמכרה את המדינה לרומאים.

איך קרה הדבר, כבר אין איש יודע, רק זאת, שבאחד הימים מוכרחת היתה המלכה בת־העשרים לברוח. – לרומא, הלא הסנאט והעם הרומאי נתבקשו להיות אחראים לאותה צוואה, שעשתה אותה לשותפת במלוכה. אלא שקליאופטרה הצעירה, שלא הלכה אחרי רגשותיה כשאיזה ענין מדיני עמד על הפרק, גם לא היתה אותו יצור ההולך אחרי איזה ענין, כשרגשותיה נפגעו בה. התקרא לרומאים, שיחזירוה הביתה, כמעשה אביה, שהיא בזה לו בגלל זה? מוטב לה למות ברעל כמו אחיו, כשהכל אבוד!

קליאופטרה ברחה עם גייסות אחדים אל ים־סוּף. שם מצאה ערביים ושבטים אחרים שלמדה לדעת את לשונותיהם, את מפלגותיהם ותכונות נפשם, אספה לה שם צבא על דעת עצמה, בהחלטה לצאת נגד צבא אחיה ומלחשיו. היא הלא הכירה את חולשותיהם של הגייסות ההם. את הפכפכנותו של אותו גנראל אחילאס, שהיה שליט הבירה. – וכך, כאמאצוֹנה חדשה צעדה עם צבאותיה שלה אל עבר פלוסיום, חלק בדרך לאורך הנילוס וחלק במדבר. אחילאס בא כנגדה ממערב. שם בקצה המזרחי של מצרים צריכה המלחמה להכריע בדבר השלטון על המדינה העתיקה ביותר.

ועיני העולם בכל זאת לא היו נתונות אותה שעה כלפי הנילוס. כל העינים היו מופנות ליוון, שם עמדו שני צבאות אדירים בהרבה זה מול זה, חמושים ומוכנים גם הם למלחמה, אלא בגלל פרס גדול יותר! לא אמאצוֹנה מול אספסוף הרפתקנים – שם התייצבו שני שרי־הצבא הגדולים ביותר בתקופתם, כדי לזכות בשלטון העולם. שכן כוח שלישי לא היה בנמצא. – ובעוד שהאח והאחות מבני־תלמי עמדו חמושים בדלתא של הנילוס וריגלו זה את זה, היכה קיסר את פומפיוס על יד פארזאלוּס. המכה היתה ניצחת, ושמועה זו פרחה לאורך חופי הים התיכון וחילחלה את העולם, משום שעד יום אתמול היה פומפיוס נודע למצביא שאין לנצחו. –

השמועה הגיעה אל הנילוס. שני צאצאי המלך הצוהבים נבהלו וחיכו בצפיה. ומיד לשמועה הראשונה באה השניה, וכמעט מפליאה עוד יותר. היא הגיעה ראשונה אל הממשלה החוקית: הרומאי האדיר, שלפני שנים אחדות היה עדיין תקיף למדי, להושיב את מלך מצרים או להורידו, הולך וקרב כפליט יחד עם אלפיים חייליו, שרידיו העלובים של צבאו המפואר, לחפש לו מקלט ועזרה אצל בנו של החלילאי. חודש ימים אחרי המלחמה האבודה עלה פומפיוס על החוף בפלוסיום.

הוא רצה לעלות – אך במועצת־ המלחמה של האלים ושל בני־האדם הוחלט אחרת. הסריס פותינוס, שלאמיתו של דבר ניהל את עניני המדינה נגד קליאופטרה, החליט לרצוח מיד את הרומאי המנוצח: בזה מעלים חן בעיני קיסר, שליטו החדש של העולם, וגם לא צריך לראות גייסות זרים נלחמים על אדמת המולדת. – שר הצבא המצרי יצא קרוב לחוף בסירה מהירה לקראת פומפיוס, ואתו רוצחיו השכירים.

מי החוף הם מי־ברכיים, אומרים שאין לעגון בהם. אשתו קוֹרניליה, שלבה מנבא לה רעות, נבהלת ומזהירה את בעלה, אך פומפיוס הרואה שהחוף מלא חיילים רומאים, יורד אל הסירה, לא בנקל, משום שהים נגרש, הסירה קטנה והוא בן שישים. ועם עלותו על החוף נדקר בחנית מאחור. אשתו רואה זאת מעל סיפון המשוֹטה; כן רואה היא איך ראשו נכרת מגופו, פורצת בזעקה ובורחת. הראש והטבעת נשמרים, והגוף מוטל הימה.

כעבור שלשה ימים עולה קיסר, אויבו ומנצחו של פומפיוס, על חוף אלכסנדריה. הוא שולח שליחים אל שני המחנות הצהובים זה לזה ודורש מאת הזוג המלכותי, לחזור תכף ומיד הביתה: הוא בא לעשות סדר במצרים.

ד    🔗

סדר? – הרהרה קליאופטרה באהלה. והטילה עצמה על הכרים האחרונים, המוצעים על הארץ באי־סדר מלחמתי, יצוע בלא עדיים ולגמרי לא רך. לפי הרגלה, כשעמדה לפני החלטה, היתה מאריכה בשכיבה על בטנה בלא־תנועה ורק החזה והראש נשענים על מרפקיה הזקופים, לנשום ברווחה ולהגות. זה היה מחנה צבא נודד, בו עליה להתאים משך שבועות את חילותיה המעטים אל תנועות אחיה האויב, תמיד על שפת המדבר: אך חיי־חיילים אלה רק חיסנו את האמאצונה.

ההיה לה מאהב באהלה בלילות אחרי ימי שרב וסכנה – לא ידוע לנו. רושמי־הקורות והמשוררים העתיקים, שכמעט כולם היו במצדדי אויבה וכך גם מלאים רוע־לב, אינם מודיעים עד אותו זמן על שום עסקי־אהבים של קליאופטרה. אך יתכן, שעושים לה בזה עוול: לפי מצב בדידותה, האקלים וההרפתקה, בגריותה ויופיה, אין אפרודיטי מתקבלת על הדעת כבתולה בת עשרים ואחת. אלא שאופי העלם המלחמתי שבמהותה דחק בנעוריה כל תאוות־בשרים לקרן־זווית: חיש־מהר חטפה את מה שדמה ביקש, כדי להיפטר ממנו, והראש והלב שוב נשארו קרירים.

הנה ככה שכבה באהלה והעבירה לפני עיני רוחה את המאורע הגדול: עיר בירתה כבושה בידי רומאי, שתנועותיו הראשונות נמסרות לה זה ימים אחדים בידי מרגליה. השותף לה לכסא, אחיה־בעלה, עומד במרחק אלפי־צעדים אחדים ממנה, במחנה המבוצר על הנילוס, לוֹ מַים ועורף של אדמה פוריה, חזק הוא ממנה בהרבה. היא עצמה מוקפת אלפים אחדים של פראים, שקשתם וחיצם מגינים עליה, עד שיבא מצביא עשיר ויציע להם כסף, על מנת להסגיר את המלכה הנודדת, או לרצחה נפש. אחיה ודאי ישמע לקריאתו של הרומאי, כי איך זה יעזו יועציו לעמוד עם גדוד של הרפתקנים, שגם הם חציים חיילים רומאים, בפני האדיר שבשרי־הצבא, המייצג כעת את מלכות העולם ללא מתחרה לו! מובן שימהר אל הבירה, יתנפל לרגליו כמו אביו, ישלם זהב, וגדודיו הסרים לפקודת הרומאי יתפשו את המלכה הסוררת בתנופת־יד אחת.

– אך מה אם עם־אלכסנדריה העצבני התקומם נגד הנכרי? אומרים, שכל מיטענו הוא סך־הכל חמישים וארבע אניות, אם כן אין לו אפילו ארבעת אלפים איש, ואחיה יש לו עשרים אלף! אילו היו מעכבים את הרומאי לזמן־מה, אפשר היה למנוע את תגברתו מסוריה הרומאית. אילו יכלו רק לעצרו מלעלות על החוף,, הנבלים הללו, שמלכם השאיר אותם בעיר להגנה! – אך הוא בא, כך אומרת הידיעה, וטקס לו ביוהרה רומאית מובהקת את הלקטוֹרים שלו עם הקרדום וחבילת־הזמורות, ונכנס דרך הרחוב הראשי – וכל זה בלווית מנגינת־שחץ, בפרצופים זעומים, ומיד אחרי הצמרת שר־הצבא בעצמו בקסדת־זהב. – אך הנה קמה מהומה.

איך התחיל הבלבול? – מהרהרת קליאופטרה ונזכרת, מה שראתה פעם בביתה. – בוודאי התחיל כך, שאיזה מהגר רומאי השמיע קודם שריקה, שלשה אחרים הטיחו מלת־גידוף אל עבר השני, אחר כך קמו שלישים, התכנשו בפלוגה קטנה והרגו אחד מן הרומאים החצופים. ואחרי כן פתחו ביריות, ההמון ענה באבנים, ההתקוממות הולכת וגדלה והרומאי האדיר מאושר להגיע אל הארמון. – לא קשה לו להשמיד את האזרחים בעזרת גדוד תקין ומניה־וביה לפייסם: שלום לכם, אנו באים כבעלי־ברית למצריים הגדולה! הוי, איך שהיא מכירה את כל הערמומיות, שכובש נבהל משתמש בהן! סוף־סוף חרפה גדולה היא לקיסר הגדול, שכעבור שלושה ימים לתהלוכת־הכניסה שלו הזועפת עליו לכוף את קומתו!

אילו ישבה כעת בארמון כמושלת יחידה, כמה זמן יכלה להחזיק את מצרים? ואילו גם הצליחה להרוג את המצביא הזר, ללחוץ את הצי שלו חזרה אל הים – האם לא יבואו שוב בכל עצמת כוחם וישפילו את ארץ אבותיה להפכה לגלילה של רומא, כפי שהסנאט כבר החליט על כך פעמיים?

והנה – כאילו לנסותה שנית, הופיע לה אל תוך הרהוריה שליח שני באהלה. קליאופטרה קופצת ממקומה ומוציאה לו את הדברים מתוך שיניו: המלך הצעיר מיהר לקריאתו של הרומאי ואתו יחד הגנראל, הסריס והפילוסוף, החוט המשולש־המרופט, שבקידות והשתחוויות קידמו בשלום את החמסן, שהעמיד פני בעל־הבית ובמידת־נימוסין הגונה הזמינם לגור אתו בטרקלינם שלהם, עד כמה שלא כל הפלטין נחוץ לו לעצמו. – סדר! – חוזר ואומר ומטיף השר הגדול. שצוואתו של המלך המת צריך שתתקיים. את הצבא צריך כמובן לחסל, אך לעומת זה מזכיר הוא את חובותיו של המלך המנוח, שצריך לסלקם לרודנה של רומא במזומנים בזהב. ואחר שכל זה יקום, “ישכון שלום בין שני העמים, שכן על דעת איש לא יעלה לנגוע חלילה בחירותה של מצריים”.

– להרוג! להרעיל! – אומרת בלבה המלכה המגוֹרשת, מרמזת לשליח ללכת ומתחילה להלך בחוג אהלה הצר הנה והנה וידיה על גבה, ראשה פעם מושפל, פעם מופשל למעלה, לפי הלך מחשבותיה. – האין עוד מוצא? – אה, אילו היו לה אותם עשרים האלף, שהנבלים שם מעבר ההוא מפקדים עליהם! פותינוס? פושע זה – ואיננו חושב על רצח הרומאי? האם לא אך זה סילק את פומפיוס? ומדוע לא גם את קיסר? הוא רק משתחווה בוודאי עמוקות כדי להעלים את מבטו הנוכל מעיני הנכרי. ברור, הם מרמים את הרומאי, הם קושרים קשר! קרב ראשון, הצלחה אחת, ולוּ רק לשבועות אחדים, יכול אחילאס להשיג בנקל, הרומאים חלשים במספר, וגם את המים אפשר לסגור בפניהם. –

אלא שאז היא עצמה אבודה! אזי תתקומם כל אלכסנדריה, כדי להוציא יחד עם אחיה המנצח האמיץ את המלכה הפחדנית ממארבה. ואזי חסל. –

והיא באה לידי הכרה, שאין פה אלא הצלה אחת: עם הרומאי. – אך מי הוא רומאי זה? קיסר זה מי הוא?

היא יוצאת מן האהל, מחפשת אחרי אוויר ואור, אלא שבחוף האפיל פתאום הכל והרוח הצפונית־מערבית, העוברת הנה בסתו את הים, קרה היא. כמה קר לה, כמעט שנבהלה מפני הרוח. המישמרות שוכבים ונעים על יד מדורותיהם, ככלבי־שמירה המנהמים חרישית בפני אדונם, בעיגול מסביב. – איזה מין חיי־כלב מוטל עליה לחיות משך כל החדשים הללו! – אומרת היא בלבה. – שם מעבר ההוא, במזרחה של הדלתא שוכן הארמון שלה ובמיטות־המשי ענוגי־הגוונים מתגוללים כעת בארבארי־הצפון. והיא, המלכה, מרגישה את החול בסנדליה ואינה יודעת אפילו, אם לא אחד הקושרים רובץ על יד המדורה פה, כדי לזכות בפרוטות־זהב אחדות בסכינו לצווארה. – את אש המגדלור אין היא רואה, דקלים וגבעות חוסמים לה את מבטה וגם יותר מדי רחוקה היא עיר־הבירה. קריר לה, היא חוזרת לאהלה. –

וכעת שוכבת היא נשענת על זרועה השמאלית כשבירכה מכונסת תחתה כמו בילדותה, ומהרהרת, מה עליה לעשות מחר.

אם תסע עם חילותיה לאלכסנדריה כדרישת הרומאי – איזה מחזה עלוב! איזה גשם של חרוזי־שנינה ימטירו האלכסנדריים הציניים, כשצבאה האגדי יצעד מים־סוף ויתגלה לאור חומות־העיר והמיקלעים החדישים מסביב! הרומאים יצחקו. וקיסר? אומרים, שהוא רק מחייך. –

ושוב מתחילה היא לסובב בעיני רוחה את הנכרי, שאך לפני חדשים אחדים היה הרפתקן בעיני כל, והיום שליט העולם, שמצריים חרדה מפניו ושאת ארשת־פניו לא ראתה מעולם. מכל מה שאביה סיפר לה עליו בשעות המפוכחות שלו וממה שסוכנים הודיעו עליו, יצרה לה מזמן תמונה, שבכל זאת חסרה היא את המפתח: הדיוקן, ולוא רק על גבי מטבע אדרכמון, שיוכל להורות את הדרך לחושה הנשי. כי כל מה שהיא שוקלת ובוחנת בנפשה בלילה זה, מכוון ומרוכז סביב דמותו ורמתו, סביב טבעה וכוח־השפעתה וסיברה של גבריות, שחייה תלויים כעת בכיבושה. –

אך מה שידידים ונשים, מה שאגדות, מפלגה ורכילות סיפרו על קיסר, אינו אלא סך־הכל של סתירות: שהוא בקי גדול בנשים, אך כבר באמצע שנות החמישים; שלש או ארבע פעמים נשוי, אך תמיד בלי בנים. חיי־האהבה שלו תמיד לוטים בערפל של זהירות קפדנית, והוא בכל זאת הרומאי הראשון, שנשא הספד פומבי על מות אשתו. כולו גברי, ובכל זאת נתון תמיד לשנינות חדשות לפי דיבה נושנה, שבהיותו נער, היה ישן אצל המלך ניקודמוס. – – ופעם, כך אומרים, נבגד גם הוא: פומפיה אשתו זנתה בחג דיו­ֹניסוֹס עם ברנש מחוצף, שהתגנב אל בין הכוהנות בשמלת אשה. על ההאשמה ענה קיסר חגיגית, שאינו מאמין לשום עלילה, אך בכל זאת התגרש ממנה: אשתו של קיסר אסור שיפול עליה חשד.

איזה אדם מלא חידות! – מוסיפה קליאופטרה להרהר. – אדם גדול, זה ברור; כך אומרים, שעורו לבן מאד כמוה בעצמה, מרבה להתרחץ, אפילו במלחמה; חגורתו תמיד רופפת ורק למעלה מפס הפורפוריה, ויחד עם זה הדור בהחלט. שבמסעי־הקרב שלו לוקח עמו לוחות־שיש ורצפות־פסיפה, דר בכל מקום בהדר, ובכל זאת אהוב על העם הפשוט. ובעוד שמטרוניתות רומא שרידי הדור הישן מַתרות בבנותיהן מפני מדיח־נשים זה, מקיף הוא את עצמו תמיד בנערים יפי־תואר, ושבעד עבדים תמירי־גיזרה משלם הוא מחירים גבוהים כאלה, שאינו נותן להכניסם בפנקס־החשבונות.

איזה בן־אדם הוא אפוא קיסר זה? מי אוהב אותו? מוזר: האספסוף אוהב אותו, משוחררים ובעלי־ מלאכה, האנשים הקטנים, שהוא מעניק להם דגן ומשעשע אותם בגלאדיאטורים. ופעם אפילו נתן פקודה לגלח לפני החג כל בן דלת־העם חינם אין כסף, ובזה שוב צד לעצמו אלפים אחדים של בוחרים. – בשדה הקרב יושב עם החיילים, אוכל מדייסתם וקורא להם בשם חברים. איך שהוא מדבר? בנעימה עמוקה ומלאה, לא בהלצות כדרך הטריבונים, אינו מתיז ניצוצות כמו ציצרו, רק בבהירות ובפשטות טבעית. אך מה שהכל משבחים ואין איש תופשו, היא המהירות, בה הוא מופיע בכל מקום, הידיעה המהירה, שהוא מזמן לה בכל מקום רצים ועבדים בים־התיכון, המלה הקצרה, שהוא כאילו זורק בחלל האוויר – מגיעה במהירות בזק למטרתה והופכת לפקודה. אומרים, שקיסר הוא המהיר בכל בני־האדם.

בכמה שזה עולה לו? – זה לא מעניינוֹ. האם לא עיטרה אותו השמועה בעטרת רוח־נדיבה כמו במעלת המהירות, בעושר כמו בעין יפה? איזה קונסול משונה?

שבימי נעוריו בזבז במידה כזו, שנושיו לא נתנו לו לצאת למסע־ספרד עד שלא נמצא לו ערב עתיר־נכסים. אחר־כך שדד את המיקדשים הגאליים, כדי להיפטר מחובותיו. וגדולה מזו, לאחר מכן, כבר בתור קונסול גנב מאוצר המדינה שבקפיטול מיכסת־זהב בשעור שלמעלה משמונים אלף פראנקים זהב, ובמקומו הניח שם מתכת מצופה זהב. וככה ניתן לו כמובן לשלם לגדודיו משכורת כפולה, לשחרר מאות מעבדיו ולהפוך את סעודת־ההבראה של מות בתו, לחג־עם שרומא לא ראתה כמוהו.

– מדוע – שואלת קליאופטרה בלבה – מדוע להוט הוא כל כך אחרי בנים? לאזרחים מרבי־ילדים העניק כקונסול אדמה ואת שכר החכירה מחק להם. אם בתו היחידה יוליה, שבוודאי הוליד אותה בהיותו עוד בן עשרים, שימשה הוכחה לפרייתו, הרי אולי גרש אחר כך את נשיו, על שלא ילדו לו ילדים. האם העתיר על סרוויליה נכסים ומרגליות – רק משום שחשב את בנה ברוטוס לבנו? אשה זו האריכה לרתק אותו יותר מכולן, עד שלבסוף השכיבה לו את בתה־שלה עצמה.

עניינו זה של קיסר עם סרוויליה, ששימש לפני ימים ושנים שערוריה עיקרית לטרקלינים הגדולים בארצות ים־התיכון, ושהיום הוא נחלת העבר, שוב צף ועולה בחישוביה הרגישים של קליאופטרה: האשה הבאה בימים, ויחד עם זה הנערים היפים כעבדים לו, שמשך אותם בבזבוזים, שמעוֹ כשוכב־זכוּר צעיר, חשוך־בן ובכל זאת משתוקק לבן – כל זה משווה לפני חושיה המרוגשים את דמותו של איש בא בימים, שאפשר לצודדו בערמת־נשים. האם דווקא בזה לא תצליח מלכת־מצריים? האין לה בשיש ובמשי, בגביעי־זהב ובאריגים מתמוגגים דבר, שחושים בארבאריים אלה לא טעמו מעולם? איזו תאווה מתאוות אציל מזדקן אין היא יכולה למלא בחצר־מלכות, שזה שלש מאות שנה מטפחת את סודות־העגבים של ארץ מזרח־השמש? עבדים על כל גווני־גווניו של העור, שפחות עדיין ילדות, מרקדים וזונות, שההסתכלות בהם היא תאווה לעינים, כמו מערכות־סעודה משונות – שהיא כבר מתחילה לתכנן לו. –

– אך מה, אם הוא אינו מצפה לשום אחד מאלה? ורק עליה בעצמה שמע מה ששמע? אולי שוכב הוא בשעת בין־ערביים זו במיטתה ובידו תמונתה, שציווה להעלותה לו מן המטמון, שכן בוודאי קברו את תמונותיה מזמן –? אולי החליט הוא, קיסר, הזריז, נדיב־הרוח, הסולח לאויביו ומעניק להם מישרות גבוהות, הוא, הרומאי, הדיקטאטור, והיום אדון העולם: אולי החליט במשוגתו לתהות על קנקנה של המלכה הצעירה על דלתא־הנילוס, שעל יהירותה מהלכות אגדות ברומא?

וכבר ברור לה, שלא פומפיוס הנרדף הוא שקיסר בא אחריו הנה לחוף זה, כי אם היא; ואם לא היא היתה, הרי תהיה עכשו: אחרת, למה שולח הוא אחריה? הזהב אינו פה על שפת המידבר, כי אם באוצר אלכסנדריה, בדגן, אֵטון־ מצריים ומיסים – בדיוק במקום שהוא נמצא והיא לא, שם מונח הזהב, והוא בכל זאת חוזר ושולח אחריה פעמיים! כעת רואה היא ברור: הוא מחכה לה, והכל תלוי בזה: להופיע לפני גבר זה, המפונק שבגברים בעולם, בצורה חדשה, כהפתעה שאין דומה לה! – אך זה גם דורש ממנה זהירות־יתר, שכן המפלגה האויבת לה יש לה בוודאי שם בבית מרגלים יותר מאשר לנכרי, ואלה יכולים לסלק אותה בין התעלות, בצל דקלים אחדים, בנקל, בהעלם אחד.

קליאופטרה קמה: היא גמרה את תכניתה, איך להפתיע את הקיסר.

ה    🔗

כעבור יומיים, באותה שעת־בין־ערביים עצמה, שכב קיסר באחת ממיטות־הנפישה המפוארות שבארמון אלכסנדריה, בידו מגילה, שאחד המלומדים הושיט לו, טכנאי אחד, שהתקין איזו מכונת־אבטומאט. בטבעו שאינו יודע מנוחה ושאין לרתקו בכלום, מטולטל הנה והנה בעצבנות הידועה, שהרגיש קודם בשדה הקרב תדירות בהיותו רחוק מכל אשה, וכעת נדירות יותר – הפיל מידו את המגילה ושלח ידו לאחרת. מגילות אלה היו קטעים מכיתבי היהודים, שנמסרו אתמול בידי אחד ממלומדיהם, חלק מהתרגום היווני, שחכמי מצרים מטפלים בו זה זמן רב.

כבר פעמיים ביקר במוזיון, התפעל מהאולם הגבוה בעל שתי קומות עם חלונותיו החדישים, האור בא מלמעלה, הרצפה ירוקה, הכל מלא מדפים פתוחים: אותן מאה אלף ספרי־מגילות, שספריית אלכסנדריה של מצריים היתה מפורסמת בהם. קיסר מצא את הכל מתוקן מאד, איך שהכתבות תלויות על גבי פתקאות מבחוץ, איך שהחומר מחולק לסוגיו ואפשר למצא את הכל בין־רגע. – וגם בעיר: הפארוֹס, המגדלור הגבוה בעולם עם ראי־היקוד הענקי שלו, שהגדיל את אורה של האש, אליל־פוזאידון הגדול למעלה על המגדלור, והארמונות הללו, והרחובות הישרים, החוצים זה את זה בזווית ישרה – את הכל השווה בהשתוממות אילמת אל הערבוביה שברומא העתיקה שלו. הרבה למד משך שבועיים הללו מאז עלה פה על היבשה.

אך העולה על כל מה שראה – היה אלכסנדר המת. את ארון־הזהב גנבו זה מזמן, אך כשקיסר נכנס אל המיקדש ופתחו לפניו את מכסה־המתכת, ראה בארון־אלגביש את הדמות המתפוררת, שרק מחציתה נתפרדה. הסדינים והחיתולים, ואורה החוזר הכסוף־אפור של הזכוכית העתיקה הליטו אותה בחסד, שלא להכירה. קבור הוא פה בעירו שלו, אך גם כעבור שלש מאות שנה עדיין כוחו יפה למדי להיות לבן־רומא סמל מאיר לדורות. כדאי היה לו לקיסר כל המסע, לראות אותו פעם עין בעין.

זה ימים שהוא שואל את עצמו, מדוע אינו מתכונן לנסוע הביתה? מבטו של המלך הקטן, חציו נפחד וחציו אורב, הערומים שבפדגוגים שלו; מלת־לחשים ברדתו על המדרגות וסקרנותם אפילו של העבדים הוכיחו לו, שכל העולם יודע, כמה חלש הוא כעת עם כל שמעו הגדול, פה על החוף הזה. ומה אם אחורי גבו הולכת ומתכוננת התנפלות בצבא הגדול של בן־התלמיים הצעיר? אמנם הנמל בידו, אך מי זה יערוב לו, שהצי הזר שבפלוסיום, שכה הסביר לו פנים, אינו מתכונן לרמזו של הסריס לסגור אותו בין המגדל ובין הטרקלין? מה בטחון יש לו פה עם קומץ אניות וסך־הכל לגיון אחד לרשותו? למה אינו נוסע מפה? מה לו פה עוד על שפת הים הזה?

זהב, זהו! את שמונה עשר המיליונים, שהמלך המת נשאר חייב לחבורת רומאים עשירים, העמיד קיסר כבר על עשרה. אך אלה נחוצים לו, שכן עם כל הנצחון הגדול על פומפיוס, זהב לא מצא גם במחנהו, ודווקא זהו מה שדרוש לו כדי לשלם לגדודיו פה ובאיטליה, שהכבוד בלבד אינו משׂביע אותם. – והוא נוטה לנמק את הישארותו באלכסנדריה בצפייתו לזהב; ואפילו לעצמו.

ותת־מפקדיו הניעו בכל זאת בראשיהם – את זה כבר הבחין בעינו החודרת ובאזנו החדה. מה? הלשם כך נעשה אדון לאויבו האחרון? הלשם כך הוטל לידו ראשו המרקיב של פומפיוס, שהמצרים מסרוהו לו ברב כבוד? את הטבעת שלח בידי אחד מאנשיו המהירים ביותר על פני הים החרפי, כדי שעדותו של אותו קץ מחריד תעבור בסנאט מיד ליד ותשמש אזהרה לכולם, לחיות בשלום עם המנצח האדיר. ואת ראשו של האויב, הזקן ממנו אך יחד עם זה חתנו לשעבר, הניח קיסר בקימורת, שהקדיש אותה לאלילת־הנקמה נֶמֶזיס. הנה רדף אחריו, פה חיפש אותו, ומשמצאוֹ מת, אינו צריך עוד אלא לקחת את הזהב – וחזרה לרומא.

היוכל מישהו, היוכל הוא עצמו לשער, למה נשאר פה מיום אחד למשנהו? את סדר היורשים של המלך המת צריך לקבוע ומוכרחים לעשות שלום בין האח והאחות. אך האם היה מקדיש לכך תשומת־לב שכזו גם אילו אותו היורש השני היה אח ולא אחות? – קיסר היה נתון באי־מנוחה בערב זה כמו לפני כן משום שהנשים היו חסרות לו, ומה שראה פה־ושם בחצר הטרקלין עורר בו לעג והשאירו קר. בשדה־הקרב, כאז כן עתה, היה לוקח מה שנזדמן לו, אך מה נזדמן לו? הוא כבר טעם את הכל. כדי לעורר את האיש שבמחצית שנות החמישים, צריך שיהא דבר־מה חדש; היוצא מן הכלל צריך שייהפך לו למציאות. איפה הוא זה?

שוב עלתה לפניו שיחתו שגילגל אתמול פה עם הפילוסוף האפיקורי. להתמסר לחיי עולם הזה, לגמע את הניתן במתנה, להרבות את שעות האושר, ובכל זאת לא לפחד מפני המות! הוא מעולם לא היה מפחד ממנו. אך החיים? האם לא הסתננו בכל המלחמות הללו דרך אצבעותיו החוצה? איפה הם? עשר שנים בין בארבארים, בגאליה ובגרמניה, עם תריסרים אחדים של שבטים, שעם חלקם הסתרסר ובחלקם נלחם, תמיד פטר מפני מתנפלים חדשים, כל כך הרבה גשרים, הרבה רחובות, כל־כך הרבה הצהרות ונאומים ותמיד שוב מלחמה חדשה! ומה היא המטרה? לרכוש לו במושבה שלטון, ששם ברומא שואפים לו. לקחת את לבם של האֶדילים והפרטוֹרים, של דלת־העם ושל הסנאטור על ידי חגיגות־עם חדשים לבקרים ושלמונים שאין להם קץ – עד שלבסוף לא נשאר אלא מתנגד אחד. ואחר בא הקרב האחרון, ואחר – נפל פומפיוס. המטרה הושגה.

קיסר הרגיש את היגון שבהתקיימות. ושאל את עצמו, אם ההפסד שבהקרבת חיי־אדם יוצא באמת בשכרה? אם המלומד והמשורר של אתמול לא זכה בגורל טוב יותר? ושאל את עצמו, מה יכול לבו למצא עוד ברומא, במקהלת החנפים, ברעש תהלוכות־הנצחון, למצא עוד חדש שלא היה לעולמים? טֵדֶאוּם וִיטֵי¹, מחשבות ציניות על בני־האדם הניתנים לקניה, על מהירות הגורל, כפי שראשו המרקיב של פומפיוס הגדול הראה לו זאת: שאלה אובדת־עצות צפה ועולה לו בנפשו של המנצח: ומה עכשו? – אך הנה, שם על שפת המידבר ישנה אשה צעירה, שהכתרתה שנית למלכה לא יוכל להישאר בלי פרס. – הוא הודה לנפשו בסקרנותו לאמאצונה היפה, אך כאיש בקי באהבה הרגיש באיבריו המזקינים את אותות־הבאות המייגעים למחצה והמגרים למחצה: מתח במתניים, מצמוץ בין שמוּרת־העינים, רוגז טמיר על המנוחה, שאוֹנוֹ מתבטל בה, בשעה שמחכה הוא רק לנצנוץ להתווקד בו. – קיסר היה שרוי בדיוק באותו מצב־רוח, שחושה של האשה הצעירה ניבא לה – כשהוא שוכב שם בספק, אי־מנוחה ושממון.

אך הנה נפתחת הדלת. עבד גבה־קומה ואולי גם חייל, נכנס ברשות, ומחכה בפתח. על שכמו חבילה גדולה. – מה זה? – השליש מודיע, שהוא שליח, הוא מביא שטיח יקר־ערך, מתנה מאת המלך תלמי. מבטו של אדונו: אם אין סכנה – מקבל תשובה אילמת מרגיעה. קיסר מרמז לאיש לגשת ולפרוש את המרבד. ומביט בצפיה. המרבד נפתח לעיניו. מתוך המרבד יוצאת קליאופטרה. –

לא אגדה היא זאת, מה שאנו מספרים פה לקורא. ככה מסר זאת פלוטארך לדורות הבאים. –

לא אגדה היא – אומר בלבו קיסר, שקפץ ממקומו ועזר לתופעה השוכבת לקום על רגליה.

שהכיר אותה מיד, זה בא לו מחלומו הטורד, שהיא חישבתוּ בחישוביה. שהוא שואל אותה מי־ומה בסקרנותו המחייכת של בן עולם־הזה, על כך אינה משתוממת. עכשו פותחת היא ומספרת, איך עבד מסור זה, אפוֹלוֹדוֹרוּס שמו, חתר בסירה מסביב לדלתא, אחר־כך הערים ועבר בין הצי לרוחבו, אחר כך גלל אותה בטפיט, נשאה על כתפיו החזקות במדרגות מן החוף אל הארמון, דרך השער לעיני המשמר, עד שהגיע הנה. –

אם כן אפוא זאת היא. והיא מחייכת ופוטרת את העבד המסור.

קיסר לא שמע את הכל; רק את נעימת קולה שמע. וגם כקצין לא עמד מיד על העובדה, כמה אין הוא שמוּר מפני רוצחים. הוא ראה רק את חלומו שהתגלם: חן ורוח – את בת־הצחוק ואת נועם הקול, אומץ וכוח־דמיון, ועל כולם את היפה בפיות שראה בחייו. אין היא נער. על זה מעיד החזה מתחת למשי, אך שיכולה להיות נער, זה מכפיל את קסמה. שכן – איך שהיא מנערת את תלתליה, איך שהיא מתמתחת קצת, כדי לפשט את עייפות איבריה הקמוטים, נדמה לו, שהופיעה לפניו אפרודיטי בדמות אלכסנדריה מאוחרת; אלילה קטנה, הבקיאה בוודאי בכל מכמני הפינוקים עלי אדמות.

אולי ניצחה במהירות כזו ברגע זה משום ששכחה את עצמה. כי כל ידיעותיה בחכמת הפיתוי, הספונות בה באורח פלאי, עזבוה ברגע שראתה לפניה את האיש. שום עמידה או תנועה מאלה שתיכנה לה מראש בנסיעתה בסירה,לא יכלה לבצע כעת. יתר על כן, היא שכחה ברגע הראשון, איך יצאה פרועת־שער מתוך השטיח: עד כדי כך הופתעה. אמנם היא ראתה מיד, שמעט הוא השער שבראשו, אך לא שמה לב לכך. כל כך נגידית היתה התנופה המדברת מתוך עינים שחורות אלה, כה גברי היה הפה הצר, המצווה בלי־אומר, כה איתנות היו הלחיים שזופות־השמש ותחתן צוואר, הנראה כאילו גא הוא לשאת את ראשו של קיסר. הכל שבאדם זה משך אותה, החוסן המגוייד שבקומתו הרזה, היד הצרה והארוכה, שהושיט לה, הבוחַן התבעני שבמבטו, הריח הענוג של עור מטופח, וכשישבו ככה זה על יד זה, ואחרי המבטים הראשונים המגומגמים מצאו להם מנוחה להתבונן זה בזה, ציחקקו שניהם: קליאופטרה בין העזה ופחד, וקיסר כמנצח.

ובבת אחת השתוממו שניהם על שיניו היפות של השני.

ו    🔗

למחרת לפני הצהריים, כשקיסר שלח לקרא למלך הצעיר, הופיע הנער ועטרתו לראשו, ריקע בכעס, חרף את אחותו שחייכה בו בלעג מתוך צלו של האולם הגבוה, ולבסוף פרץ בקול רם בזעקת בגידה. – את כל זה שינן לו פותינוס, שכן מקץ אותו לילה ארוך ידע כל הטרקלין, ידע כבר הסבּל האחרון שבשדרת העמודים, מה קרה, ואולי עוד יותר ממה שקרה. לא היה לו קשה לנער לשחק חרון־אף; בהיותו בינתיים לבן ארבע־עשרה הרגיש את עצמו מוכשר לאהבה ובכל זאת נדחה בשאט כל זמן היותו אתה יחד בארמון. ועכשו ראה את אשתו החוקית במצב שאינו מוטל בספק על־יד אדם, שיוכל להיות לו סבא ועוד גם כובש זר. חרון גברותו העולה לא היה גם זקוק לעצתו של סריס, עד שמקץ הפגישה הקצרה זרק כנואש את עטרתו על הארץ וברח החוצה.

הם עדיין צחקו בחדרם הגבוה, קיסר וקליאופטרה, כשנשמעו בחוץ קריאות ראשי־המדברים התמידיים בעם. הקריאות הלכו מהר והוסיפו, כדי להפגין בקהל־עם את זעם העיר. –

קיסר מרמז, נותן עצמו להלבישו נשק, אחר־כך ניגש אל חלון־הארמון המורם ומזמין את העם למחרת אל הגימנסיון.

קליאופטרה מקשיבה: מאזינה היא לקולו ומשתוממת על הנעימה המתונה. – וכשחוזר אין היא שואלת אותו, מה החליט לעשות. מרגישה היא, שאת האיש הזה אין לשאול. כן רואה היא, שאין הוא מצווה אלא את הבא: להעמיד משמר על חדריה־היא, להוביל את אחיה חזרה אל הארמון, ולשלוח לקרוא לפותינוס.

מה בדעתו לעשות? – שואלת היא עצמה כשהיא לבדה. הדבר הוא בכתר־המלוכה, והוא הזמין את העם למחר!

בינתיים מסיירת היא לאיטה באולמות, שזה חצי שנה היתה נאלצת להחליפם באוהל קר, עוברת על־יד כרי־המשי, שחומם הוחש לה כמו קרירותם של לוחות־הבהט מתמול שלשום. מרחרחת בעץ ההבנה של הדלתות, נוגעת בצפרניה בתבליטי האיזמרגדים המשובצים, מעבירה בגב־ידה על כפות־השן של המנעול, וכל זה בהנאת־חתולים, בנחת. אחר כך נוטלת בידה פסיל־אפרודיטי האהוב עליה מזמן, ומעבירה את ידה על קווי הברונזה. ומכאן גולשת ידה בחמדה על גופה שלה עצמה – נראה שמרוצה היא מן הדמיון שבין שתיהן, משום שהיא מחייכת. בבוקר זה מגלה היא בעצמה גילויים אחדים, שעד מגעו של הרומאי היו אצלה מדומדמים. היא מצאה אותו מנוסה מאד, אך לגמרי לא זקן; גברי הוא ובטוח, כמו קולו, שאך זה השמיעוֹ בחוץ אל העם, עדין, אך לא מפנק, שרירתי, אך לא תובע, שתקן ובכל זאת מנומס, ולבסוף מכיר טובה להפתיע.

– איזו חוויה! – מהרהרת היא לאחר מכן ומתמתחת במרחצה. ופתאום פורצת בצחוק: איך נכרכה בשטיח ונישאה חזרה לארמון אבותיה; איך מצאה את אדון־העולם בודד באולמה ועוררה אותו. – כל זה מפליא אותה מחדש; היא צוחקת, אף כי לבדה היא, כי על כן צעירה היא וסקרנית. אך מיד נאלמת ושוב מחדדת את מחשבותיה ושואלת את עצמה, מה יהיה מחר? ומה אם הנכרי שוב יעלה על האניה ואולי לא ישוב עוד לעולם! ואם אשאר פה, מי ימלוך באמת? מדוע אינו מסלק הצדה את האח המטריד? הלא בשלטון הוא הדבר, ובארץ זו פירושו: בחיים. – קליאופטרה החליטה לעמוד על משמר רגשותיה.

היא מתקשטת. אמנם עדיין לא הגיע הזמן לערוך חגיגה, היום מציג קיסר רק את קציניו למלכת מצריים, רומאים, שקודם פרצו אל רשותה ואחר כך קושרים לה כתרי־שבחים בארמונה שלה. כולם נראים בעיניה סקרניים ונבוכים כאחד. שכן אותו יום אין איש באלכסנדריה יודע, מי הוא השליט מבין שלושת הכוחות. ואפילו לרומאים לא ברור הדבר. כל מה שהתחיל בדמדומי־אמש כה פאנטאסטי, מופיע היום לאור־הצהרים מעוּשה וחסר־הגיון, והיא שואלת את עצמה, כמה בעצם צוחקים על הענין בחשאי?

עם ערב – הזמינה אותו לבדו לסעודה – מוצאת היא את קיסר לאבירי ולגלוי לב, ורק בדרך אגב מודיע לה, שמחר יקריאו את צוואת המלך באזני העם ויחזיר את שניהם, אותה ואת אחיה לכסא־המלכות. וכדי ששוב לא יתגודדו מפלגות חדשות בטרקלין, יחזיר יחד עם זה את קפריסין לשני הצעירים מהם, ובמתנה זו יוכיח את ידידותה של רומא למצרים. זה הכל, והוא חוזר להתפעל מן המשי הצידוני שלה.

קליאופטרה משתוממת ושותקת: מתי נתקלה אדנות־רצונה בכגון זה?! אביה לא היה לו כל תוקף, אותו היתה מבזה. לדברי המיניסטרים שלה היתה נשמעת בתחילה, אך משראתה, שהם טיפשים יותר, החליטה על פי רצונה שלה. – אך רומאי זה שממולה פה, השולח כל הזמן את מבטו השחור מצלחת־הזהב אליה לבוחנה, הנכרי הזה, שרוּחו עדיין סגור בפניה, הוא, קיסר, חורץ לה את גורלה, כאילו אדונה הוא. השואב הוא את זכותו זאת מכוח הלגיון היחידי העלוב שלו, השומר על הארמון והחוף שם בחוץ? או מתוך שמעו הגדול בעולם? או מתוך התמסרותה לו? עדיין היא שותקת, והוא מבחין בדבר ואינו מפסיק לה את הרהוריה. – וכשהיא מַשווה את החלטתו אל חישוביה שלה, הרי גם היא אינה רואה לעת־עתה אפשרות אחרת. ורק שהוא מודיע לה את כל אלה, במקום לשאול אותה – זה כמעט שקשה לנשוא. פעמיים רוצה היא לפתוח בשאלה, ופעמיים דועך לה קולה בגרונה. וכששפתיה בכל זאת נפתחות, הרי היא רק מחייכת כלפי מבטו הבוחן.

ז    🔗

האויב פרץ ברעש אל תוך האידיליה שלה. עוד לא נדמה כמעט ההצהרה בגימנסיות וכבר היה הטרקלין כולו תנועה, להפר את הכל. פיתינוס מתנקם נקמת־סריס על גורל גברותו הכרותה בהאשמתו הסודית, שהמלכה היא זונה, שמסרה את שלטונה בידי מאהבה. קיסר הנודע לתהילה, כוחו במתניו במיטה, אך חלש הוא בשדה הקרב, גדודים כחושים וזועפים. רק מהלומה אחת – ומצרים משוחררת מרומא לחלוטין.

ומכיוון שקיסר לא יכל להעז ולערוך התקפה על צבאות אחילאס בקצה מזרחה של הדלתא, וגם בעיר הבירה אינו מוצא און בנפשו לקחת את האוצר, שלח לפּלוזיום בשם המלך הצעיר פקודה, לפרק תכף ומיד את הצבא המצרי. התשובה היתה, שאחילאס המית את שני שליחי הפקודה המצריים ועלה על אלכּסנדריה. ובוקר אחד עמדו עשרים אלף איש ואלפיים פרשים לפני השערים ומיד גם בפרבריה החיצוניים של בירת־העולם. כעת הוכרח אדון־כל־הארץ, הניתק ממקורותיו, לצאת למלחמה על חוף רחוק, שכפוהו עליו, נגד אויב העולה עליו פי חמישה, כשאין בידיו אלא רובע הארמון, הנמל, וצי קטן, ונוסף לזה המלך הצעיר והסריס כאויביו. הסריס המשיך בנכליו בקרב העם והטרקלין ויום אחד ערך את השולחן לקיסר בצלחות וגביעים של עץ. ועל המבט השואל השיב במשיכת כתפיים, שכל הזהב שבעיר עוקל בידי הרומאים. וכשרצה אחר כך להרעיל את קיסר בשמחת־החג וקיסר הוזהר על כך בידי הסַפּר שלו, המית אותו קיסר בלי שהיות ועל המלך הצעיר שם משמר. ויחד עם זה שלח אל החופים שליח אחרי שליח לעזרה.

ומיד מצא את עצמו לגמרי במלכודת. חיל־המצור סגר בפניו את המים מן הסביבה, ומן הים סגרו בפניו את המבוא הצר אל הנמל, וכשניסה לפרוץ, איבד יותר מדי מאנשיו המעטים.

אך כעת, בסכנה, חידש קיסר את נעוריו. מיד שלח אש באניות! תשעים אניות מצריות נשרפו לרגלי המגדלור, יחד אתן בערו אניות־תבואה, אסם אחד, שני ושלישי, ואחרי הצהריים עלתה הספריה באש. –

עלה פה באש כל מה שמדינת רומא ורוחה למדו מאת מי שהיה לה למופת. בער מקור כל התורות על החכמה והיופי, שנועדו להעלות את ים־התיכון למעלת מורה לגזעים וארצות אל מעבר לשנות אלף. –

אך מי שהחריב אותם, האם הוא חייל בארבארי, שעלה לגדולה רק בעזרת סכלותה של הזרוע הנטויה? האם הוא מנהיג מטומטם, חסר־לב של מפלגה? לא, זהו קיסר, החכם שבכל הרומאים, קיסר, שינק משדיה של הרוח היוונית, כדי להתעלות על בני־האדם לגובה כזה, ששמו יישאר סמל לכל שליט־בחסד לדורות עולמים. כן, הוא הוא, שהחריב שלא־מדעת את הבסיס, שעליו הוא עומד.

אחוזי־פלצות עמדו במועל ידים המלומדים והמשוררים על הגבעה שמאחורי הארמון: ארבע מאות אלף מגילות־ספר, בית־עקד הספרים הגדול ביותר בעולם, את מקדש־המגן הנצחי לכל חכמתם, את אוצרות חיי־הנפש שלהם ראו במו עיניהם עולים בלהבות, וחסרי אונים הם לעשות דבר. – אך קיסר לא היתה לו שהות ליתן דעתו על כך.

משום שקיסר נמצא אותה שעה בכל מקום. מופיע הוא בקרב־הימי שבנמל החיצון. עומד על המשו­ֹטה ומנהל את המלחמה. המשוטה נפגעת, כולם נמלטים אל הסירה. סירת קיסר גדושה, היא טובעת. הנה הוא שוחה כדי להשיג סירה אחרת, את אדרת הפורפוריה שלו תופס הוא בין שיניו, בשמאלו מרים מגילות אחדות, שעליו להצילן ויהי מה, ובימינו הוא שוחה. האדרת מפריעה לו ומדי רגע טובל הוא כדי להמלט מן החצים הטסים כלפיהו, כך מנסה הוא להתמלט. לבסוף מוכרח להקריב את אדרתו, אך את המגילות הציל. מטפס הוא על דפנות סירה שניה, איש באמצע שנות החמישים, הנמלט מן הנמל כלפי הארמון. ארבע מאות מאנשיו טובעים בים, המלחמה אבודה. את אדרת הפורפוריה שלו שולים מן המים ואנשי אלכסנדריה תולים אותה עלי משוט בתשואות־לעג.

אותה שעה הולכות ובאות בשורות־איוב, באות ומוסיפות: אנשי פומפיוס, אחרי בהלת־התבוסה שלהם – הנה כן, כשיודעים הם את קיסר עטור־הנצחון במחנק, שוב מתגודדים בהנהגת בניו של פומפיוס, והדיקטאטור הגדול, במקום לבער את שׂרידי אויבו היחידי אחרי הנצחון, נאלץ לבזבז את כוחותיו האחרונים על שפת המדבר, על תעלות הנילוס, בקרב־חוצות עם אויבים, שהוא עצמו המציא לו, שקללותיו עליהם ושאינו יכול להחלץ מידם.

ופתאום נעלמה האחות הצעירה ארזינואה, זו שנועדה למלכה לקפריסין. היא ברחה בלילה יחד עם מחנכה ומאהבה גאנימדס, שבקע שם בחוץ אל תוך המחנה של צבא מצרים – הרג את אחילאס – משא ומתן. רצוי לשתי המפלגות להרוויח זמן. – והנה בשורה חדשה: הפרסים והיהודים שולחים לקיסר צבאות־פורקן.

עוד קצת סבלנות, העזרה קרובה – אחר כך שוב יוכל קיסר סוף־סוף להקיף את צבאות המצרים משני עבריהם. – כעת מנצחים הרומאים על תעלות הנילוס ובמפרצי־השפך שלו במחבואי הדלתא, אניות כבויות־אורן מטעות בכיווּניהן את האויב, שוב אניות נוספות, בין שני שפכי־הנילוס עוגנות בביצות. בגלילות־מצריים הללו, שאינן שייכות עוד לא לנהר ולא לים, נוחלת מפלה המלחמה הנבוכה, הנמשכת ימים על ימים וככה טובעים כוחות מצרים בסבכי טיט יוון־עצמם לפי חרבו ותנופת משוטיו של העם הצעיר ממנו.

המלך הצעיר, שהתגונן בגבורה ברגעיו האחרונים, טובע בנילוס, תחמושת־הזהב שלו הכבדה משכתוּ המימה. ארזינואה חוזרת כשבויה אל הארמון. שרידי יועציה מוּמתים. קיסר צועד בפעם השניה לאלכּסנדריה – הפעם נופלים האזרחים על פניהם בבגדי־אבל לפני הנשרים והזמורות הרומאיים. המלחמה נגמרה, היא נמשכה כל ימות החורף. בא האביב.

ח    🔗

באותו חורף הכירו זה את זה קיסר וקליאופטרה. שהיא היתה חיה על ידו, מסר קיסר לדורות הבאים בפסוק היחידי, שבו רשם את שמה עלי ספר. ב“בֶּללוּם אלכסנדרינוּם” שלו כתוב: “קיסר הושיב את המלכה קליאופטרה שנית על כסאה, יען כי החזיקה על ידיו נאמנה ונשארה אתו כל הזמן במפקדה הראשית”.

במלים קרות אלה, כתובות ביד המושכת בעט־סופר כאילו הוא חרב, בדין וחשבון זה לסנאט, לעם ולדברי־הימים, שבו מקים הסופר זכר עולם לשׂר־הצבא, – ספון פרקו הראשון של רומאן, שעולם חדש עתיד לצמוח מקרבו.

הרבה נשים ראה קיסר בחייו: קורניליה היפה, שייחדוה כאהבת־נעוריו היחידה, שמצא אותה בגילו השבע־עשרה ושאבדה לו בהיותו בן עשרים ושלוש. פומפיה הפורחת, בת נכדו של סוּלה, זו שבגדה בו עם קלאודיוס. סרוויליה שלא ידעה שׂבעה, שמצצה את אונו עד כדי סכנה לאפיסת כוחותיו. קאלפורניה רמת־היחש, שמשך עשר שנים חילק אתה את ביתו וכבודו. – ובינתיים נשי סנאטורים, נסיכות זרות, זונות־צבא, לפי הזדמנות וכטוב בעיניו. האחת היתה מגרתוֹ באמנות החמדה, השניה בעליזות, השלישית בריקוד, זו בשכל וזו באומץ. הוא החליף את הנשים תדירות כל כך, משום שרק תשבץ דמות כולן ביחד היה קרוב לדמות שבחלום נעוריו.

ואולם רק כעת, עם קץ גברותו נפגש קיסר בתופעה, שהפתיעה אותו יותר מכדי יכלתו לחזותה מראש בחלומו: זו פה נראית כמאחדת את כל הניגודים בנשיותה: אומץ וכוח־אמצאה, העזה וערמימות כאחת, במקום כל תכנית שבוטלה – שלש חדשות בלבה, מעשית ובלי רגש בקרב ובסכנה. ובכל זאת משתנית בין־רגע, כאילו לא היא היא זאת, כאילו יחד עם הסוס והקסדה החליפה גם את מינה. – זקוק הוא לידיעה על איזו תעלה, כדי להשיג פלג־נילוס – היא יודעת אותה. נפל לו סוס, ושני ושלישי אינם מתאימים לו, מוצאת היא רביעי, העולה על סוס־פרטוֹ. שואל הקברניט, לאן לתת את המפרשים הכבדים, מיד יש לה מקוֹרה מוכנה. מועצת המלחמה מסופקת, אם להאמין לאיש המציע עזרה, היא מכירה את אופיו. על שפת־המדבר יכולה להכיר רוכב־גמלים, כששום רומאי לא יבחין בו. ממרחק אלף צעדים מריחה, אם המיפרשת מעוטרנת בשיטה רומאית או יוונית; ובין־רגע משתטחת על הקרקע, לנחש על פי הרעד את כמות הפרשים של האויב. – עם עבור ימי־מלחמה אחדים כבר התרגל להביט סביבו, כאילו מחפש את קולו של בן נאדר בגבורה. כעבור שבועות אחדים היתה לו לשליש, מיניסטר, שופט, מרגל, ואפילו ליועצו של שר־הצבאות.

כשהגיעו ימים שקטים יותר, מצא בנערה המשתנית חליפות: גבירת־פלטרין, הנוהגת ביד חזקה את מאַת עבדיה, ממש כמו את מיליון נתיניה, שמילאו אותו זמן את אלכסנדריה. – אחר כך התבונן בה מרחוק, איך היא מכריעה בשאלות חיש־מהר, וגם בצדק, עד כמה שתאוות הנקמה שלה מרשה לה זאת, – לעולם לא עייפה, תמיד באותה עמידת־הכן, שמשמעותה מחיר לשלטון יום־יום. אחר כך היה “בנו העלמני” למלכה, נפש קרה כמו אשתו של אחד הפרעונים.

ואולם בלילה שוב לא היתה אף אחת מאלה. את האוהל, שהיו גרים בו לפעמים בשלהי המלחמה, וקודם כל את הארמון, שעד לפני שעות אחדות שימש מבצר מותקף בעוז, ידעה להפוך על־יד מנורות אחדות ומרבדים אחדים לנווה־השיכחה, כשהיא מתקנת תמיד בעצמה את מה שסידרו העבדים. אז הרגיש קיסר את הגזע היוּליאני שלו, המתייחס על ויינוּס כאילו הוחלף כולו, שכן עכשו היה בהחלט בנו של מארס, וּויינוס התירה לו את חרבו מעליו. גופה תפס בחוש מהיר, מה רוצה אדם מפונק זה, ומיד עלתה עליו בחמודות העולם. אכן אותו זמן החריד אותה כל קול־קריאה, כל המולה, ואפילו דפיקה, כשבשבועות הגרועים ביותר, שהאויב לא עמד אלא כמאה צעדים מן הארמון, שום בטחון לא היה להם.

וזהו מה שחישל אותם לחטיבה אחת: סכנת יום־יום, כיווּן־הדעת לשלטון פה וברומא, ששניהם מגינים עליו. גורל הרה־סכנות, שרק ברוח נלהבת אפשר להכריעו, ושדרכו בכל זאת היא דרך האבדון. להאזין כל הזמן להמולת האויב ההולך וקרב ולבשורת העזרה המקוּוה. אור־להטן של אשי־החיים, שאינן זוהרות, שאינן שלווֹת לעולם, תמיד קרובות לכבות ברוח־סערה, כדי להתווקד אחר כך מחדש בתשוקה מכופלת: כן, נשימת המלחמה היא, שנישבה אותם זה אל זה, את גדול המצביאים ואת האשה המופלאה שבתקופתם. חוויה שלכמוה לא זכה מעולם האיש המזדקן ולא ינתן לאשה הצעירה לזכות בה עוד.

תוך להט־רוחות זה, שהגוף מלווה אותו כל הזמן, מתוך התנגשות שתי נפשות נועזות, המשתוממות תמיד מחדש, עלו בלב שניהם מחשבות עמוקות על המדינות שהם שולטים עליהן ואיך אפשר לאחד אותן כדוגמת שליטיהן. קיסר הרגיש באין־אומר, שחלומו של אלכסנדר, שלאפשריותו חלה בו רגע כעין הפסקה נפעמת, איך התחיל להתגשם פה בעירו של הכובש הגדול, בברית עם נעורים מפליאים אלו, שהופיעו לו בצורת מלכה אחרונה מזרע יוון. – וקליאופטרה הרגישה באין־אומר, מה מתרחש בקרבו, ובכוח־דמיונה השוקק, חיזקה בדרך חדשה עוד יותר את החוטים, שקשרוה אל רומא, תדירות בחדש, תדירות בשנאה, אך תמיד אל רומא בחוש טבעי, עד שמתוך חלום אהבתם של שני אנשים, שליט ושליטה על החיים, עלתה והופיעה דמותה של ממלכת־עולם.

ועם כל זה שיגשגה נטייתה כמו נטייתו שלו רחוק מיצר־הכבוד של שניהם, מזוקקת מכל מטרה, שיגשגה באותם הרגעים של שכחה עצמית שבחמדה, שהשנאה והאהבה גובלות זו בזו, ורצונה של הנפש הוא המכריע בה. רק כסוסת־פרא צעירה נשאה קליאופטרה עד כה את רוכבה במישחק ערמומי שנון, מרגע לרגע, כדי לנערו מעל עצמה, לשכוח אותו בבריחה מהירה אל אוויר ודרור. כעת –

מבטו החולם, שהפך ממבט בוחן, נשימתו האיטית וההרווחה הנהנית באֵלם של הגבר המזדקן, מעוררים בלבה רגשות בל ידעתם. הרגעים, שנין־אלים זה שוהה אצלם בלי נוע, מבגרים אותה פתאום לשניים, ומחשבותיה החולמות שואלות, אם לא בתו היא בעצם.

וככה, כשהם שהיא הרגישה בין זרועותיו את תשוקתה המאוחרת של אשה בעלת נסיונות בעתיד, משום שצעירה היא מדי, כן הרגיש הוא את עצמו על־ידי זריזותה הנערית כמוחזר לשכרון תענוגותיו הקדומים ביותר, כשהיה צעיר כמוה היום. אכסטאזות מעולפות אלו התרחשו על מישור מרפרף, כמו נישא על עננים, בדמדומי־משנה של שני המינים והדורות, חלומותיהם המולידים של זוג לוחמים, שהם גם רחשי־נבואה לתכנית חובקות זרועות עולם.

כתום החורף אמרה לו, שבקיץ תלד לו בן. קיסר השיב בהתרגשות לבשורה, אך מתוך מבוכה חייך ושאל, מאין היא יודעת את מינו של הנולד. היא הביטה בו ברצינות וחזרה על דבריה בבטחון.

ט    🔗

אותו זמן, עם תום המלחמה, הושיב אותה קיסר שנית על הכסא, שתמלוך יחד עם אחיה הצעיר, ילד בלא כל כשרון, שלפי מנהג הפרעונים ייחדוהו להיות לבעלה. ארזינואֶה היתה שבוייתו של קיסר, נרדפת משנאתה העמוקה של קליאופטרה על שהעזה להתנשא ולחשוב, שאפשר למלוך במקומה. המיליונים בזהב היו מוכנים; מצריים, שהדיקטאטור יכל היה להכריזה כחבל־ארץ לרומא, נשארה עצמאית, ולאמיתו של דבר קשורה ברומא יותר מאשר הגא שבאזרחים חלם על כך: מתוך אהבתו של הדיקטאטור הרומאי אל מלכת מצריים עתיד לצמוח בן.

והנה, על הים המשוחרר מן החורף באו סירות על כנפי מיפרשים, להביא לו שליחות. מה נודע לו?

העולם מחכה לקיסר. רומא ואיטליה, אתוּנה והאיים, כל ערי ים־התיכון מחכים לו ברצון או בפחד. הכסאות הקוּרוליים² עומדים ריקים, אנשי פומפיוס ברחו מהם, הסנאט שמם, פקידים גבוהים וסנאטורים מסתתרים למאותיהם בערי־החוף הקטנות, בבתי ידידים. הבטחון האחרון כמו אפס באיטליה, שכן אין איש יודע, בידו של מי הוא השלטון, וזה שזכה בו, איך יואיל להשתמש בו. העדיין רפובליקה היא רומא? איזה מיני־תקיפות חדשים יתבע לעצמו הדיקטאטור אחרי נצחונו הכביר? אמנם בא־כוחו אנטוניוס ניסה בחוזק יד לעשות פה סדר, אך מי יודע, אם פקודותיו באות באמת מאת אדונו שנעלם? נוסף לכך, גם העשירים נראים עדיין חזקים למדי, והאריסטוקראטטים נכונים להשתמש בפילוג שבמפלגת־העם של קיסר, כל עוד הוא איננו פה.

וקיסר יושב בארמון הזר ובפנים שאננים מקשיב לשליח אחד העומד לפניו עם מכתבים, ולשני המתאר את נסיעתו – ושפתיו הדקות נפתחות לעתים רחוקות לשאלה. שומע הוא, איך עושי דבריו הנאמנים ביותר, אנטוניוס ודוֹלאבּלה ערכו מלחמת־בינים על הפוֹרוּם, לפי שאחד גנב את אשתו של השני; איך שפסלי־דמותו הוצבו בכל איטאליה, ובכל זאת מתכוננים בניו של פומפיוס ואתם קאטו, אחיה של אהובתו לשעבר, לנקום את נקמת התבוסה בפארזאלוס; איך אלפי החיילים המובטלים של קיסר הולכים ונשכרים לאויבו אחרי שהתיאשו מחוב־משכורתם וממנת־האדמה המובטחת להם, לפי שהחייב והמבטיח נעלם כנראה. דומה, שהעולם שרוי בלי קברניט. קיסר המזקין יושב על חוף זר וודאי רואה עצמו ציאוס, שעזב את אֶברופּי והנה אֵרוֹס מספר לו, איך היא יושבת למטה אובדת־עצות, נפחדת מרעמיו, מלאה תנובה ומשותקת. –

והרי כמה נאבק כאיש־מלחמה בעד אשה זו, ששמה שלטון! עיניו משוטטות סביב אותו הפוֹרוּם, סביב בנין הפוֹנטיפקס העליון מאז הופיע שמעו הקדום של אלכסנדר ככוכב־הציר בשמי נעוריו. להיות שם שליט, יחידי, בלי שותפות עם קונסול שני, בלי חובת דין־וחשבון על הרפובליקה לפני קווסטוֹרים ואֶדילים, מאתים סנאטורים ועורכי־ דיינין לאין ספור: זאת היתה המטרה.

וכעת הכל פנוי לו שם, מחכה לו הכסא, שלממשל־מלך נחוץ לו רק השם כסא־מלכות. למה הוא מתמהמה? למה לא ישוב במהירה שבמיפרשות שלו?

בזוהר־צהרים של תהילתו בעולם, מיד אחרי נצחונו בפארזאלוס התכתש אדם זה האדיר בתקופתו, בלגיון היחידי שלו כהרפתקן בחלק־תבל זר וכמעט מזער ואבד, ומקיסר לא היה נשאר אלא קטיעה משמו הגדול.

והנה הוא נשאר שם, בתחילה תוך אי־מנוחה וסקרנות, אחר כך מתוך הכרח כרוך באהבה.

אך כעת! מה יוכל עוד לעצרו מלאסוף את הקציר ברומא ההיא, שמשמעותה שלטון ושם עולם? קליאופטרה? האשה שבהריונה איבדה את מחצית קסמה, שתנועותיה הולכות וכבדות מחודש לחודש – האם לא מוטב לו למומחה המפונק לנשים לברוח ממנה, כדי לשמור בלבו על דמותה של אפרודיטי? מהו אפוא המעכבו מלמהר ולהגשים את מאווה־חייו הגדול?

הצפיה ליורש, לא יותר. קיסר החליט לראות בעיניו את הבן המיועד לו, לפני עזבו את החוף הזר.

אך היא, בעלת־ההמצאות התמידית, מצאה לה תחבולה, שגם בשלושת החדשים הללו לא ישתעמם לצדה של אשה המתנהלת בכבדות: הכינה אניה והזמינה את שליט־העולם לצאת אתה למסע־טיול על הנילוס.

י    🔗

“תלמיוֹס”, אניית־המלכות, יאכט שלא היתה כמוה לשום פרעה, היתה היכל שט על פני המים. באולם־המשתה המצרי העלתה מלאכת־הגליפה מעצי ארז וברוש את זכר דמויות־המופת שפעלו על החופים הללו, של זקן הנהרות בתולדות העולם. חוץ מאלה היה פה הכל יווני לפי טעמה של המלכה, כשם שהרי גם חיי גזעה היווני לא הסתגננו בגנוני הפרעונים אלא בימי חג חמוּרים אחדים. בקימורת עשוכיה מוזאיקה עמדו אפרודיטי ודיוניסוס, ועל קירות חדר משכבו כרכוב־תמונוֹת, מחזות מאיליאס, לעורר את הגבר המזדקן לפעולות חדשות. סיפונים ביד פזרנית מיוחדים לכל שעה ושעה ביום, שיטה שלמה של אריגי צמר וגן קטן הגינו על הנוסע מפני החמה, שבארץ חשוכת־גשם זו במעלה הנילוס הולך חומה באביב ועולה עם כל יום ויום. עבדים ומחוללות, מוקיונים ומומוסי־תוגה, המנוסים שבטבחים וכלי־זמר תפנוקיים ביותר ליווּ באניה וגם בסירות קלות סביבה את היכל המיפרשים והמשוטים על הנילוס. כל מה שעשוי לרומם את חושיו של ידידה המפונק, לגרותם או להשביחם, ציוותה המלכה הנה, כדי להפוך את שעות־הבטלה שלו לחג־הילולים.

שהרי העובדה, שקיסר מרשה לעצמו שעות בטלה, בפעם הראשונה אחרי עשרים שנות קוצר־רוח, היתה נצחונה שלה; דבר חושה וחכמתה היה למצא את האמצעים להעסיק רוח פועל־תמיד, המרוחק ממנהגי־הרגליו וזכרונותיו וביצעוֹתיהם ככה, שיוכל לנשוא את הבטלה חדשים אחדים. ויחד עם זה הזינה את הרוח רב־התנוּעה, שכל הזמן ליוו אותם מלומדים ומשגיחים ושהאניה עגנה בערים הקטנות של הנילוס העילי, כדי לבאר לו לרומאי זה את מצריים.

מפני שקיסר המזקין לא יכל לבלות שלשה ימים באותן העצלתיים הנוחות, שבהם הוליך לטייל את שנות נעוריו. יום אחד שבו לא נתן פקודה, שוב לא היה שייך לחייו. על 400 סירות־נילוס ליווהו אלפים אחדים של אנשי הלגיון. לא היה בדעתו לתקוף או לכבוש, אך מי ידע מראש, איזה מיני התנפלויות יכולים להגיח מתוך נקיקיהם של הררי הערבה הערביים, כדי לשוּד את נוסעי־הנילוס המופלאים הללו? הבטחון על מצריים העילית היה גרוע בהרבה מאשר אלף שנים לפני כן, כשתיבּי היתה עוד עיר מלוכה. במסעו מעירו החדשה של אלכסנדר עד גבול נוּביה, יכל קיסר לראות את תולדות הארץ פרושות לעיניו בדרכו במעלה הנהר, שמשמעותו ארץ־מצריים.

בהשתוממותו של אדם גאוני, היינו של אדם תם־לבב, ויחד עם זה בעינו הבוחנת של מארגן בעל נסיון, ראה את הנהר עטוף־האגדות ואיך גאוּתו ושפלוֹ, רחבו ותקפו, איך גבהן השונה של גדותיו עד לפינות האחרונות, מייעדים את רמות הדגן, שממסיו ומִמְכָּרוֹ עלה עושרה של הארץ. בעמדו על חרטום האניה הבחינה עינו תעלה השטופה בטיט־יוון, אך הוא ידע להסתיר מעיני מלכת־הארץ את חיוכו, שרשלנותם של טפסריה העלתה על פניו גם באזור זה, בעוד שהיא, המלכה, פיטרה בקללת־חיילים נמרצת את הממונה על התעלה לשמרה. שם למעלה בצפון, עד לחבלים הבריטאניים, בנה קיסר במסעי־מלחמותיו יותר מדי גשרים וסוללות, משלא תרתקהו שאלת הסכרים, הברגים וגלגלי המים למיניהם. ומאחר ששום מדינה עלי אדמות אינה תלויה ברוחו וחכמתו של שליטה כמו ארץ בלא־גשם זו, הרי בבעיה זו הפעילו וליטשו אנשי רוח־בונה מסוגו של רעמסס ויוסף את כשרון־ההמצאה שלהם – וקיסר לא היה האחרון שבהם.

וגם הוא עצמו הרגיש, שאין הוא האחרון. כשראה את הדרך הנפתחת לרגלי הפיראמידות, שאלכסנדר היה חוזר בה ממקדש־אמון אל הנילוס, הרגיש קיסר את עצמו ניצב בתוך הגלגל החוזר מאז ארבעת אלפים שנה, והשתומם, עד כמה התקרב אל אלכסנדר הגדול. כאילו הולך הוא בעקבותיו ממש. ובמקום שהשפעתו המגית של הכובש הקדוש על קיסר תלך ותפחת אחרי עזבו את עירו, הלכה וגדלה יום־יום על הנילוס. לפני עמודיהם הענקיים של אוזיריס ואמון עמד רק בהשתוממותו של קצין פלוגת־הסוללים, השואל את עצמו, איך הצליחו להקים עמודים גבוהים כאלה בלי מכונות? אך במקומות שהתלמיים הולכים וקרבים אל הצורות היווניות, כמו במקדש אֶדפוּ ומלעלה בפיליי, שוב הכיר הרומאי את דמות־סמלו שלו הגדולה ובדמדום חזה בו את דמות־עצמו.

את דמות־עצמו חזה קיסר בכל מה שביארו לו כוהנים ביוונית ומה ששמע בידי מתרגמים מפי אנשי־שדה שהביאום לפניו. וכל הזמן שאל את עצמו, איך היה הוא מושל פה ומה יתקן כשישלוט פה מחר? שמות העממים הרגילים לנדוד פה בשתי הדרכים העתיקות מן הנילוס אל ים־סוף, הנחו את רוחו אל הדרך להודו, ושוב עמד לפניו אלכסנדר הפרסי, ומיד לכך שוב פרס כאויבתה הצוהבת של רומא, וקראסוס, שנחל שם מפלה, וכל החידה הפרסית בכלל. ואולם אחרי־כן שוטט חזרה אל צורת־המסחר המצרית, אל גובה זכותה הגדולה. כל שפע הפרטים המעשיים החיו במסעו יום־יום מחדש את מוחו של פרעה זה החדש, וחגורת כר־האוכף שלו, שהתבונן בה על הגמל, משכה את תשומת לבו כמו שעניין אותו גלגל יוצרי־החרס, שבאחד הכפרים ממעל לתיבי נוצרים עליו הכדים המיועדים לדלוֹת את המים, את המים. –

כבית־ספר גדול לחיי המזרח הלך והתפתח מסע־נילוס זה לשר הצבא והדיקטאטור, שהוסח לגמרי מעולם עסקיו, והנוסע בבטלה אך אינו בטל לעולם.

יא    🔗

אלא שקיסר היה גם אורח בארץ וידע, מהי חובתו כלפי אדונתו של ההיכל השט, כשאחרי סעודת־פינוּקים עם הקצינים ישבה ככה על ידו בימין האניה על הכרים והסתכלה בדרגות המַטמוֹעים בערבות ליביה, בהתגוון היום החם והתחיל להצטנן לאט־לאט. ככה ישבה שם במבול של צעיפים, שידיהן הזהירות של שפחותיה ידעו להצעיפה בהם, ושוב כדרכה בילדותה, והפנתה את סנטרה הנשען ואת עיניה השחומות כעיני הנץ כלפי האיש השותק, שישב על ידה על הכרים שלו ובהרמת ראש ניסה להעלים ממנה את קרחתו, שלא יכל להשלים אתה. ואז ידע שהיא מחכה לסיפור.

אולי סיפר לה במשך לילות אלו את כל חייו – מובן מאליו, להוציא פרקים אחדים, שכן איזורים שלמים שלפנַי ולפנים נשארו סתומים לכל וגם לאשה זו, שאמון עמוק כל כך מילא אותו אליה. כששאל אותה על איזה מאכל־תאוה שהוגש להם הערב, סיפר לה מיד, איך גרס אך לפני זמן־מה שרשים יחד עם אנשיו במלחמת האזרחים, וימים שלמים לא היה שותה מים, מפני שפומפיוס ידע לסגור בעדו את הכל. זה היה מיד לפני דורהאכיוּם, לפני המלחמה היחידה בחייו שהוכה בה. כדאי היה לראות, איך מפקדי הלגיונות שלו באו אל אהלו ובקשוהו, שיעניש אותם! וכעונש פיזר את כל הלגיון התשיעי. – אם היו מרידות תדירות? לפעמים, פעם אחת, זה היה בגאליה, נכנס ביניהם וגער בהם: קוויריטים³! – אך הם ענו בצעקה: אנו חיילים!

אם הם אוהבים אותו? אמנם כן, עד שהוא מנצח. – אם הוא אוהב אותם? את היחידי, שניגש אליו והביא לו מים נקיים בקסדתו. – אכן, שם בצפון השומם הראה החייל הרומאי את יכלתו! עשר שנים יחד אתו בגאליה ולעולם לא הוכה, לעתים רחוקות מרטן למעט בעונשין, ואם רק דאגו להם ללחם ונעליים חזקות, ובהזדמנות לנשים –, הרי היו מרוצים ובטחו במנהיגם. אך בתנאי, שיראו את מצביאם נלחם גם הוא בסכנה, בדומה לאותה מלחמת־היער נגד הנרוויאים או באחרונה באֶפירוס.

וזכרונו של קיסר חוזר תמיד אל פומפיוס. בשעתו לא ידע להשתמש בנצחונו. האם נזדקן, אוהב רווחה יותר מדי? הצריך אדם לעזוב את שירות הצבא עם שנת החמישים? מנצחון זה היה יכול לפתח את הכל, במלחמה זו בלא־קרבות אפשר היה לו להימנע גם מתבוסת פארזאלוס. או אולי היה פומפיוס מפונק מדי בידי ההצלחה? תמיד עשיר, תמיד מפורסם, מכובד במכובדים: ככה נפל לו הכל בחלקו. – ולעומת זה הוא עצמו, קיסר – כך מוסיף הוא בשיחתו עם עצמו באזניה–: תמיד במזל רע, עם כל צעד כלפי מעלה נעצר בידי החברה, ודווקא משום כך נשען על העם התרומם בעלייה רבת־עמל, ורק בשנת הארבעים משתלט על חבל־ארץ, ואיזה חבל אצל הבארבארים! מדוע זה היה פומפיוס בעצם חביב האלים והסנאטורים? שאלה זו הטרידה אותו אז באישון־לילות, הטינא, להיות כבר זקן ועדיין לא שליט, לכלות את חייו בקטטות־מפלגה, כאותם עורכי־הדיינים, ההרפתקנים האלה – כל זה, והגוּתו באלכסנדר שעוּטר בנצחונות בעודו צעיר כל כך, הגעישו אז את לבו כשישב אותו ערב ברימיני – הרק שלש שנים עברו מאז? – על הרוּביקון ומשך חצי שעה היסס בלילה, אם להעז ולעלות על רומא. –

– אז הוכרז לאויב המולדת – כן, כו! אף על פי שלא העמידו את השאלה למנין. איך שהסנאט שם אותו ללעג! האת פומפיוס הגדול מקווה קיסר לנצח? זה לא ראש שבט האמביאנים, לא סוּאֶסיוני, השוכן ביער האלונים! –

– אם שאל קודם באוראקולום, רוצה היא לדעת. – הוא מצחקק. מיספר פרשיו, חוזק התותחים, המאסף והצידה שלו, אלה היו האוראקולום שלו. שרי־צבא אמיצים אחדים, הם היו הכוהנים שלו. אנטוניוס? זהו הטוב שבטובים! אז, כשבא אליו מרומא רוכב בלבוש עבדים, סמוך אחרי הרוביקון, העביר אותו בפני הגדודים, כדי למלאם זעם נגד ממשלת־מפלגה זו, שבעטייה הוכרח בן־אכרים אמיץ זה לברוח בצורה שכזו! –

קליאופטרה עשתה אזניה כאפרכסת. קולו היה מצלצל לבסוף כמתכת. טינתו הנושנה צפה ועלתה בו, מורת־רוחו למפלגות, שאין בידו להשתלט עליהן, משום שיש לו צורך בהן. על אנטוניוס שאלה עוד קודם לכן, ותמיד עבר זיק־אור על רשמי־פניו של קיסר: נראה, שסולח הוא לו את חסרונותיו, לפי שאין להפרידן ממעלותיו. וכיוון שאנטוניוס היה אחד הרומאים, שראתה קודם לכן בקירבתה – על השני, בנו של פומפיוס, נזהרת היא מלדבר – כיוון שאותו קצין־פרשים מצא אז כל כך חן בעיני קליאופטרה בת הארבע־עשרה, הרי היא רוצה לדעת יותר על אודותיו, על דבריו שבצינעה. קיסר מדבר עליו תמיד כעל בן מטורף, שמסירותו ואומץ לבו מחפים על חייו הפרועים, ואם כי בכלל מקמץ הוא בשבחים, הרי על אנטוניוס פיו מלא תהלה.

ורק כשהיא שואלת, אם גם אנטוניוס ראוי להיות מלך, עונה הוא בשלילה עֵרה: כמישנה, בהנהגתו של מנהיג תקיף ממנו, אין ערוך לאנטוניוס. להיות ראשון, חסרה לו מידת הסבלנות וקור־הרוח. שאין הוא שומר את המידה, זה עולה לו כבר היום באמונו של העם. עכשו משתולל הוא בוודאי ברומא, נותן חנינות ומַגלה גולים בשם קיסר, לפי מצב רוחו, או לפי מה שמלחשת לו ציתיריה הפיקאנטית, שאתה יחד נישא ברחובות קריה בפוריון רתום לשני אריות מאולפים.

קליאופטרה מאזינה. קולו של קיסר מעליז יותר, זה דבר נדיר. אך ברגעים הללו אין היא רואה לפניה את קיסר, אלא את השני ההוא, שהפעים אותה בשעתו בראש־הבאכחוס שלו ושכנראה שולט היום על פי שגעונותיה של אחת מזמרת ברומא. שני אריות? בפוריון? מיני טירוף שהם ממציאים שם ברומא! מה ומה צופנים עוד החיים, שגילו של קיסר אין לו כבר צורך בהם! ואילו בחלקה־היא הן יפול עוד הכל, היא עדיין צעירה כל כך. הן אך זה התחיל הכל, החיים, וכשתיפטר מן הנולד, שוב יתחיל הכל מראש! שם ממול, בקברות הסלעים, שלפני רגע יקדו שם קרני שמש אחרונות, שם על שפת המידבר שוכבים מלכוֹתיה של ארץ זו עטופות אטוני־חנוטים. אולי נישאה כך פעם גם חַטשפּסוּט יחד עם הכוהן הגדול שלה בפוריון מכוסה רתום לשני אריות בעמק הנילוס, ובעוד העם נופל על פניו לפני איזיס שקמה לתחיה, היה מאהבה הקדוש מלטף את בּרכּה, אך היא משלה ברוחה ולא צחקה. –

קיסר לא ידע לאן סחב אותה פתאום כוח־דמיונה הנלהט של האשה המעוברת; הוא רק הרגיש, שלבה בל עמו ושאל את עצמו, אם אנטוניוס בכל זאת לא הטביע אז את חותמו על נפשה? למה שאלה עליו זו הפעם השלישית? הוא צעיר יותר – מובן: בעשרים שנה צעיר ממנו!

קיסר קם, צועד אל חרטום האניה ומחפש בשמים כוכב אחד, ויינוס, שמוצאו ממנה.

– אֵימים – אומרת היא בלבה כשהיא משתטחת לבדה – דומה כאילו גורל־עתידות זע בקרבו כמו ילד זה בקרבי.

– האם גם התפללה לכל האלים, שיהא זה בן? – מוסיפה היא להרהר. – אולי לשאול גם בסגולות פרסיות, קיסר עוסק כל כך הרבה בפרס. זה ימים אחדים שהוא שקט מאד. לפעמים אפשר לחשוב, שאינו מרגיש פה את השלטון הרחוק ועולו, המחכים לו: פה הוא עליז־רוח. דומה, כאילו נעוריו חודשו פה. אחר־כך שוב נעשה קודר, ממעט באכילה ואינו שותה כלום, הלחיים כאילו שוּפּוּ, נדמה, שמפחד הוא מפני מחלתו. זה ששה חדשים ואף לא התקפה אחת. אולי גם כל זה אינו אלא אגדה. אך בשעה כזו – תדירות אין לדעת, אם מחַשב הוא או חולם. לפעמים ממלמל מיספרים בלחישה לעצמו. ולפעמים יכל הוא לשתוק חצי שעה, בלי להתבונן בחוף. מה מתרחש בו אזי?

– אמש,כשהתאנח בחלום־בעתה, עד שהתעורר לניעורי השקט, הפנה אלי מבט פקוח לרווחה, וכששב לרוחו, מלמל משהו. ולא היתה זאת שגרת־נימוסין בלבד כששאל את הרופא לתאריך הלידה. ועל זה האריך את מסע־הנילוס. רוצה הוא להחזיק את הבן בידיו, חש הוא לו עתידות גדולים. האומנם אומרים, שבניהם של אנשים באים בימים נולדים חלשים? – מוסיפה היא להרהר – יש אומרים, שלידת בכור קשה היא, אפשר למות בה. – הרופא יעשה למעלה מכוח אנוש, יודע הוא שיהרגוהו אם אני אמות. – ומה יעשו דודניו של קיסר ברומא, כשפתאום יופיע יורש־עצר? – אם הוא ילך מפה ולא ישוב, אצטרך למצא אב לילד. – איזה מעשה פחדים! קיסר רוצה בן: איך זה יוכל לעזוב את אמו! מאז אלף שנים לא זכה ילד בבטן אמו בעתיד שכזה! –

– אֵימים – מהרהר גם קיסר אותה שעה עצמה בעמדו על חרטום האניה. – לפעמים עושה היא תנועת־יד לגמרי כמו קורנליה לפני שלושים שנה. בשעה כזו רואים פתאום כמה צעירה היא. כשקורנליה ילדה את יוליה לא היתה בוודאי זקנה ממנה. אולי צעירות הן הנשים יותר מכדי ללדת ילדים? אילו היתה יוליה שלו מאריכה יותר ימים, כאשתו של פומפיוס, לעולם לא היה מגיע הדבר לידי מלחמת אזרחים. האם מן הראוי הוא לחפוץ בכך?

– הוא היה מאושר זמן רב למדי, רק במיתה פתאומית אפשר עוד להתקנא. רק בשבועות אחדים לפני הזמן, באמצע הלילה, אילו היה מישהו דוקרו. מובן, אז לא היה בא נצחון פארזאלוּס. אם כן במה ראוי לחפוץ? – להיוולד בתנאים גדולים, לא להתרוצץ עשרים שנה, לקנות את האספסוף, לקנות סנאטורים, לקנות חיילים, כדי להגיע סוף־סוף למעלה עייף, בראש קרח ואיברים מזקינים. וקודם כל לא בזו העיר חסרת־הלב שבכל הערים בעולם! כובשים את גרמניה ואת גאליה, נלחמים בנצחונות דרך שלושים מלחמות, ומשחוזרים אחרי תשע שנים עטור נצחונות – במה מדברת רומא? בגלוּתו של ציצרו! – להיוולד בכתר מלכות! להיות בגיל השמונה עשרה למלך! ככה כמובן יוכל אלכסנדר בן השלושים לראות את העולם לרגליו! –

וקיסר מוסיף להרהר על חרטום האניה באפלה:

– כנראה, שהיא אינה רואה כבר, שהכל מרכינים לה ראש עדי־ארץ. את הרוממות מלידה, אם היא רוממות כשלה, אין למלא בשום קאריירה עצמית מלמטה למעלה. – האין מלכויות טרוֹפּיוֹת אלה מאושרות יותר מן הרפובליקות הקרות שלנו? ואבי־אבותיה, שבעצמו התכתר פה למלך, בכל זאת לא היה אלא כעין קצין בינוני אצל אלכּסנדר. השמע פעם איזה תלמיד בית־ספר על מלחמה אחת שלו? והנה, נכדתו יושבת בכל זאת שלש מאות שנה אחריו על אותו כסא עצמו!

– עלי לעשות לדבר! ההערצה זולה היא ובאנאלית, אין היא מחייבת איש. זה ענין שמֵימי אפל, הפוסק כשמישהו רוצה כך, אפילו בני־האלים אינם בטוחים בכבודם. עדיין שום גנראל נערץ לא יסד שושלת. ואילו הכתר מעלה בבני אדם דבר־מה קבוע: ירושה עוברת מבן לבן, הגלגל החוזר, השלשלת הנצחית. האם לא נשבעה לי, שזה יהיה בן? ואם תקיים גם את זה, איפה בעולם ישנה מלכה משבט עתיק ממנה, בעלת מוניטין מזהירים יותר משל בת יוון זו, שהוטלה למצרים וככה עשירה פי־שניים! האם עלינו לברור את האם לבנינו מבנות הסיגאמברים מדובללי־השער או הפיקטים המטומטמים? – מדם מזרחי,,ממורשת אלכסנדר צריך להוליד את שליט־העולם החדש! הוא ישא את שלטון רומא חזרה למזרח! בחישוק־הכתר צריך ללכד את כולם יחד, ולוא יהי מברזל! וההרפתקנות החולפת, צריך לכפאה בבן! עוד עשור אחד כדי לחנך אותו, יותר לא נחוץ. ויינוס מאירה את פניה אל הארץ הזאת בערב־בערב. אנחנו היוליים מוצאנו רק מאלים, אך בני, יצא כבר מגזע מלכים. צריך לעשות קץ! –

יב    🔗

שבועיים אחרי שובו של ההיכל־השט לאלכסנדריה ילדה קליאופטרה בת העשרים ושתים בארמון אבותיה את הבן, שהבטיחה לאהובה. קראו לו בשם קיסר, אך בני אלכסנדריה קראו לו קיסריון, קיסר הקטן, ובכתב היה שמו פטולימיאוס (תלמי) קיסר. על חומות המקדש ציוותה קליאוֹפטרה, בדומה לפרעונים לפני אלף וחמש מאות שנים, לתאר, איך האל אמון מופיע לה ככוח־מוליד ואיך האלים שמחים לבן־האלים החדש, והכוהנים ביארו לעם, שברומאי הגדול קיסר, שמוצאו מאפרודיטי, לבש האל אמון דמות אדם, כדי לסוכך בצלו על המלכה האלהית. אנשי אלכסנדריה האפיקורסים צחקו, אך הילדים ונשים זקנות יתכן שהאמינו בכך.

אולי ציחקקו שני ההורים בני־התמותה כששמו לפניהם את דבר הכוהנים לחתימה. אך כשנולד בנו, קיסר לא ציחקק, שכן כל התכניות של חצי שנה היו תלויות במינו של הנולד ובהצלחת הלידה. הוא נשאר אצלה עד שיצאה מכלל סכנה. שליחים תכופים יותר ויותר קראו לו לשוב לרומא, במקום שאנטוניוס משתולל כנראה בשגעונותיו, במקום שהכל הולך ומתפורר.

אך קודם החליט, ללכוד את הפרסי באסיה הקטנה, שהכה שם את מצביאי רומא כמו אביו לפניו. – ארזינואה השבויה נשלחה לרומא, שם עליה לחכות לתהלוכת הנצחון. שלשה לגיונות רומאים נשארו במצרים. וכדי שלא להשאיר את מצרים בידי קצין גבוה, שם קיסר משוחרר אחד בראש הגדודים הללו. אם אלה נשארו שם להגנה או לפיקוח, אם כבעלי־ברית או כמדכאים, זה היה תלוי אך ורק ברגשי יחסה של המלכה לרומא.

כשקיסר עזב אותה, שוב הופיעה לו צעירה כבשעה שיצאה מתוך השטיח. ובכן, הוא משאיר לה את בנו כערובה. נדבר ביניהם, שבשנה הבאה תבוא אליו לרומא, לכרות ברית חגיגית עם העם והסנאט, יחד עם בעלה החוקי, הנער תלמי. בעיני כוהני מצריים היה גם קיסר בעלה, אף על פי שליצני אלכסנדריה כתבו על החומות מכתמים על אמון הרומאי. היו שאמרו, שבבנו זה של קיסר ירדה מצריים למדרגת מושבה רומאית לחלוטין. אחרים ראו בילד זה את סמל הברית, והיו גם כאלה, שחרדו לגורלה של מצריים, אם יארע לקיסר איזו תקלה.

עם נסיעתו של קיסר ישבה קליאופטרה שפופה במשקעת־חלונה הנושנה. שם פרחו המיפרשות אל הנמל החוצה ותחת הגדולה שבהן נמצא קיסר. כן ידעה, במה מהרהר הוא ברגע זה, שכן גם היא הרהרה בדומה לו. וכמו שעיניה התאמצו לתפוס את דמותו, כן גם עיניו – את דמותה שלה בחלון הארמון. כל אחד מהם היה תוהה על הרפתקתו של השני, הנראית כהולכת וגדלה לגורל־עולם.

מלכה גולה ניצלה בידי גאוניותה ובידי קסם ישותה, בבת אחת הוכנסה לעולם רגשותיה של אהובה, חברה ואם, וכל זה בחדשים אחדים – בידי אדם הזקן ממנה כמעט פי שלשה.

שׂר־צבאות עתיר־נצחונות חידש מתוך סכנה לשלטונו ולחייו את נעוריו בידי אהבה והיה לאב לבן. אך שניהם שאפו במדה גדולה ורחבה לאותה התמזגות עצמה, על מנת להוריש לבנם את העולם.

תוך מחשבות נועזות אלה, שאפפו בהן את ים־התיכון, הפליגו רגשותיהם של שני האנשים אל שעות הצנעה של להטם הראשון, ותוגה תקפה את האיש הגבוה והרזה שתחת המיפרש, ואת המלכה שבחלון, כשראו את המרחק שביניהם הולך כה מהר וגדול, עד ששניהם פחדו מפני הגורל, שיוכל לעשות קץ להתאחדותם, לנצח.

בשתיקה ובמבט קודר הביט קיסר מעל חרטום האניה חזרה אל החדר שבארמון, ועתידו סתום לפניו.

והיא ישבה בחלונה הגדול, רגליה מכונסות תחתה וכפיה טפוחות למחצה בין קיר־השיש ובין התלתלים השחומים. היא היתה בטוחה בנצחון, בטוחה בעתיד ועל פניה בת־צחוק.

 

פרק שני: ציאוס    🔗

מִי לֹא יֵדַע אֶת קֵיסָר בְּלִי גִימְגּוּמַי־

אַנִי? כַּמָּה גָדוֹל הוּא, טָהוֹר וְטוֹב

בֶּאֱמֶת! אַדִּיר וְכַּבִּיר וּבְלִי לְהִתְעַקֵשׁ.

אֵין לַהֲנִיעוֹ וְאֵין לַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ. חָכָם,

פָּעִיל, נַעֲלֶה עַל כֹּל, בְּהַרְגִּישׁוֹ שְׁיָדָיו

מְבֹרָכוֹת, מְיֻשָׁב, מָהִיר­­ ­­–­­­­ כְּלִיל כָּל

גַּדְלוּת הָאָדָם.

גיתה

א    🔗

הקיץ שורב ברומא, וכל הרגיל לרוח־נתזות, המציין את אלכסנדריה הבולטת בין כל חופי הים התיכון, מרגיש פי־שניים את עקת אוויר־הקיץ על הטיבּר, הבא מן הביצות הקרובות ורק לעתים נדירות יתבחש על ידי סערה. משום כך בורחים עשירי רומא מעירם ומאריכים את חדשי־הרועים שלהם בין הררי אלבאניה, ששם בצל הדפנה והקיפרוסים אפשר להמשיך במנוחה בכל המזימות והעסקים של העיר העולמית, וגם הפייטנים יכולים לזכות באלמוות את האיש היודע לפנקם ביין ונשים. אמנם מת קאטוּלוּס, שידע להגיד דברי פריצות וניבול־פה יפים כל־כך, אך במקומו יש לנו הפעם וורגיליוס, היודע גם הוא לדבר ברמזים, והוראציוס הצעיר, שאין איש יודע, לטובת איזו מפלגה יכריעו דבריו ההדורים.

מלבד זה ענין מפוקפק הוא לבזבז יותר מדי על התהילה והשם הטוב שנשאר אחרינו. כשאדם מקריב לידידתו, מובטח לו גמול במזומן. הלא לבסוף הכל הוא בכסף. האם עלה פעם מימות עולם איש אביון למעלת קונסול, או אפילו רק אֶדיל? העיקר הוא ללווֹת הרבה כסף, כדי לקנות קולות, אחר כך להרוויח הרבה על השלטון וגם לצבור הון! קאטו היה חי כדוגמת האבות, ואת החסרון בכסף מילא בהנאה־מעצמו. ואחר כך גומרים כנהוג, בהתאבדות. מה היו פומפיוס וקיסר משיגים בלי כסף? ומה גם קיסר! עליו כנראה עולים רק פקידיו בשוחד ובשלמונים. הרפובליקה זקנה ועיפה, יש למהר ולהיכנס בשורת היורשים­­ –

ברגשות כאלה של שקיעת־אלים כללית התהוללה אותו זמן החברה הרומאית בין העיר ובין הכפר, כולם מבזבזים אף כי כבר אין בהם עשיר, כולם צמאים לתענוגות אחרונים, מאחר ששום בטחון למחר אינו צפוי להם.

אך בתקופת־תמוז זו שבשנת 46, נשארו כולם ברומא, משום שקיסר נשאר. הוא אך־זה שב הביתה מנצחונו באפריקה ואת אנשי פומפיוס האחרונים הכה בנצחון גדול על יד תאפסוס, המנהיגים נפלו או הומתו, ורק הבן האחרון שנשאר בחיים נמלט לספרד. בינתיים סידרו אנשי מפלגתו מיד עם הידיעות הראשונות שתוצע לו הדיקטאטורה לעשר שנים: חדשה לתקיפוּת בתולדות רומא. אך הוא בשעת תהלוכת־הכניסה נשבע בנאום גדול לעם, שהוא אינו עריץ ולעולם לא יהיה. את הדיקטאטורה מקבל הוא רק לעוד שנה נוספת, וכן גם את משרת הקונסול. הספקנים חייכו, אך לעת־עתה הכל ששון ושמחה.

כי לרומא צפויה סנסאציה כפולה: באבגוסט יערוך קיסר את תהלוכת־הנצחון שלו, ושם, בין מיליון עינים רומאיות יביטו במרכבה שני מבטים זרים: מלכת מצרים ואחיה, שהגיעו מדרום לרומא, כשקיסר שב הביתה מצפון דרך ספרד. כן, קיסר יש לו שתי נשים ובן ברומא – מי זה יעדיף לבלות את הקיץ בקאמפאגנה? כל הרוצה להיות אדם מן השורה, צריך שיראה את אהובתו הזרה של קיסר.

את השנה מאז פרידתה מקיסר בילתה קליאופטרה בשקט, באותה מידה שקיסר בילה את ימיו ברעש ונצחונות. היניקה את בנה וגידלתוּ, וכעת, עם הנסיעה לרומא, בשנה השניה כבר התחיל לעמוד על רגליו אם האניה לא ניטלטלה יותר מדי. היא ידעה להשקיט את ארצה אחרי סערות מרובות כל כך או לכל הפחות את מאות האנשים שגורל הארץ בידיהם. בחסות הלגיונות הרומאים, באורו החוזר של הפטרון שגיא־הכוח ובהרגשת יציבות מסויימת השלימו אנשי אלכסנדריה עם מלכתם, וכיוון שהכל הרוויחו מן האספקות הרומיות, הסכינו לכך, שהמצביא הרומאי הוא כנראה באמת האל אמון שהתחפש, ושיורש העצר שלהם בן־אלים הוא משני הצדדים גם יחד.

אך היא, אהובתו, כשראתה מיד אחרי נסיעתו את נצחונו המזהיר באסיה הקטנה, ייחסה לעצמה את הכוח שחידש את נעוריו – כאילו לפני זה לא היו ידיו רב לו בנצחונות מעולם – או לפחות לבנו, שהיא היא שילדה אותו לו מבין כל הנשים. היא ידעה הרבה מתוך הודעותיו אך בעזרת סוכניה רצתה לדעת את הכל, את כל מעשיו שם במרחקים. עליה לדעת את שמה ואת דיוקנה של כל אשה, שהופיעה בד' אמותיו, איך יחסיו עם אשתו, לזה היו לה מרגלים מיוחדים ברומא. היא שמעה, שארבעה עשר חדשים אחרי נצחונו העולמי בפארזאלוס ואחרי איחורו המופלא איך נכנס לרומא ומיד ידע לסדר מהר את כולם או לפחות להשקיטם, כדי שכעבור שני חדשים שוב ייצאו למלחמה להכריע את יורשיו של פומפיוס. ורק אחרי ששב הביתה לחלוטין, הזמין אותה לרומא, כעת, אחרי שיכל לקווֹת, אף כי מאוחר למדי, לשלוט סוף־סוף כפי שחלומות־אלכסנדר שבנעוריו הראו לו זאת: – יחידי.

יחידי, אך למען היורש – זה היה הרעיון המלהיב באותה שנה; ואם באחד הערבים בשדה הקרב נמשך אליה בזכרונה, או ברומא כשהיה משווה רומאיות צעירות אל זו, שילדה לו את הבן – ראה איך געגועיו לילד מתמזגים באותם חדשי מלחמה עם תשוקותיו לאהובתו המושכת. לבסוף קצרה רוחו להיראות לפניה, לפני אשתו השניה, בזוהר מסע־הנצחון, שלפני שנה דחה את מועדו. והחליט להשמיד כשליט את כל מה שעלול לעמוד לו בדרכו.

בכל תפארתה של הרפובליקה, אפוף אנשי הסנאט והטפסרים, הקביל קיסר את פני מלכת מצריים בעלת־הברית עם בעלה־אחיה תלמי בן השתים־עשרה ואנשי חצרם, שבהדרתם הזרה של התלבשות וגנוני־המלכות שלהם הפיחו מיד ברומאים השתוממות ורוח קנאה. בבוּסתניו העשירים שעל חופו השמאלי של הטיבּר, מקום שם עולה היום הגן מן דוריה פאמפילי למעלה אל הגיאניקוֹלו – שם הכין לה שליטה של רומא את חווילתו עם כל חמודות העולם, לגמול לה על מדת הכנסת־אורחים שלה, שנהגה בו באורֵח הנילוס. פה ושם ייפה בוודאי בפקודתו לפני בואה, באי־זה חדר קטן וצונן הועתק כסא, נוסף וילון, זכר לארמון־הנילוס השט. – עמד כולו על חיי־המישנה שלו, שהתחיל בהם היום ושחריפותם היתה בחינת חידוש לגילו המפונק. וכשבחן בלבו את דמותה כפי שבא עד חיקרה היום עם קבלת־פניה הרשמית, שוב מצא אותה נערנית כמו אז, לפני שנתיים, כשפרשו לפניו את השטיח ההוא. אך באותה מחצית השעה הסיחה כל הזמן תשוקה אחת את כל יתר התשוקות: לראות פנים אל פנים את הילד, שלפי מכתביה דמות־דיוקנו שלו הוא.

כשנעצרה הכילה באחד מערבי־יולי אדום־האדים תחת האלונים הזקנים, איש לא היה בשער־הברזל; כנראה, שכל העבדים נעלמו לפי פקודתה. קיסר שילח את משרתיו ברמז, נכנס וצעד בנתיב־הגן הרחב המוליך למעלה אל הביתן. ברוח בדוחה התבונן אל השיחים, שמא חיבלה הקונדסית איזו ליצנות חדשה. כמה היה לו כל זה עליז לדיקטאטור, שכולם חיכו לו בפחד או בעינים סקרניות בכל מקום בואו! במחצית דרכו אל הבית שמע קול לחש חרישי, כמי שקורא אך אינו רוצה להיגלות.

על ספת־שיש כחצי גורן עגולה, בצל התורניות הגדולות, שם ישבה קליאופטרה, שהעמידה את הילד על הספה ככה, שהגיע עד צווארה. באחזה אותו חבוק, התקשתה בקימה, אך היא ברכתוּ בחיוך־ברכה כזה, ששום לגיון ושום פורום לא יוכל לזכותו בכמוהו. מבטו התמוה עבר מפניה אל פני התינוק ושוב חוזר: לה לא היה דומה במאומה. אך לו – במדה לא רגילה, שתינוק יהא דומה כל כך לקלסתר פניו החרושים קמטים של אביר־חיים מזדקן. לא כאילו זכר לילדותו; זה היה קיסר של היום; דומה, הזיקנה חוזרת על עצמה בפניו של תינוק. עיניו השחורות הביטו בהשתוממות על האיש הזר.

קיסר הרגיש באשרו של הרגע הזה, שהאלים נתנו לו לזכות בו אחרי סכנות מרובות כל כך. אך יחד עם זה ידע את חדלונו של הרגע וספגו אל תוך נפשו ברגשות פרידה, כאותם המפעמים אותנו עם שקיעת החמה, בלי לדעת, אם נזכה לאור יום המחרת. ושוב כמו אז בהיפרדם תקפתוּ עם התראות זו עצבות שאין להתגבר עליה, אף כל פי שמתוך נימוס השתדל לחייך.

ושוב היתה זאת היא, המנצחת, בתוקף כל כוח נעוריה. אדם אדיר זה, שהיום בצהרים ראתה אותו בפעם ראשונה בזוהר כבודו הרומאי, ישב פה לצדה בגן בודד מן העיר והעמיק את מבטו ביורשו זה שהיא הבטיחה לו, ושוב מעביר את מבטו עליה באותה דרישה, שכבר בצהרים הבחינה בפיו הסגור פנימה. כן, מלך רומא הוא זה. החלום מתקרב לשברו.

ב    🔗

מצב־רוח החברה ברומא לא יוכל להיות גרוע יותר. הכל זרמו אל החווילה שמעבר לנהר טיבּר, לראות את המלכה הזרה ולדקדק אחריה. כבת־מצרים היתה בעיני האחד שייכת לעם, העובד לחיות ובהמות, אף על פי שהופיעה כולה כיווניה, שדם יוון בקרבה. אחרים לגלגו על מוצאה של מלכה־כביכול זו מממזר בני־תלמי ואֵם אלמונית. וסיכמו את חשבון חובותיו של אביה, שהחלילאי השיכור־תמיד השאיר אחריו פה, ושאלו בלעג, אולי היא באה לפרוע אותם. ואם משך עשר שנים לא היו מדברים על אשתו של קיסר אלא בגנותה, הרי עכשיו נדו לה פתאום כלרעייתו האמיתית של הדיקטאטור, או שפנו בחמלת־כזבים אל האחות השבויה, המתענה פה כדי להיסחב אחרי־כן אל תהלוכת הנצחון.

שהמלכה אינה יפה כלל בעצם, בזה היו כל הנשים בדעה אחת וגם חלק מן הגברים, וּודאי שאינה מגיעה ליפיין של תריסר רומאיות נכבדות. הדבר היחידי שהפליא את הגברים ואת הנשים כאחד, הוא: הערמה, שבה הצליחה להשיא את הגבר הזה שלמעלה מחמישים, הידוע מזמן לאיש־עקר, להאמין שהילד הוא שלו. כי הלא ברור, שאחד משלישיו החסונים סיפק אותו לה. ומאחר שכל אחד האמין, שאותו עצמו לא יוכל לקרות בדומה לזה, הרי עומסה של האישיות העולה עליהם הוקל מהם קצת סוף־סוף לפחות בנקודה אחת.

אך יחד עם זה קמה סביבה עדת חנפנים, כי הלא מלכת מצרים חוקית, שהדיקטאטור אישר אותה פומבית כבחירתו, היא בכל זאת יותר מאשר אביה, מלך גולה, שבזבז פה את חייו בזהב וחובות, כדי לשוב ולעלות על הכסא. ומכיוון שקיסר עלול לכל הפתעה למחרת או לשנה הבאה, הרי מן הראוי להרבות קטורה באפה של אשת־סודו: במקום שהתחברותו עם אשה נכריה תרחיק יותר כל רעיון מונארכיסטי, שיווּ שניהם דמות ברורה יותר של זוג־מלכות בהופעתם בפומבי, ורושם זה הלך וחזק לסוגסציה, לפחד ממש בראשם הספקני של נכבדי רומא.

ובכל זאת, מה שעורר השתוממות בלב כל מי שלא רצה לעצום עינים, היה חוש המידה והצניעות של המלכה הזרה, שרומא היתה מתבדרת על פריצותה כל הזמן. במקום עושר מופרז מצאו בתלבשתה טוב־טעם, וכשהתלבשה לא לפי אופנה רומאית, היתה כבודה עוד יותר. בשנתיים שהיתה חיה ברומא, אף אחד מכותבי המכתבים וחורזי החרוזים הרבים, שכולם התכוונו לגנותה, לא רמז על גנדרנות, על רכילות, ואפילו רק מלת־חוצפה אחת המעידה על שמעה הרע: עד כדי כך הצטנעה על אדמת נכר, במידה כזו היתה כולה דרוכה בהתרכזותה סביב המטרה היחידה, שרק פה אפשר להשיגה.

יתכן, שבנפשה פנימה גם היא לא היתה מכבדת את החברה הרומאית יותר משהחברה אותה, כשניסתה להתחקות על מסכת המזימות והתאווֹת הרומאיות. לדרך זו הביאה אותה סקרנותה הטבעית של בת־מצרים, שמאז ילדותה היתה עינה צופיה לרומא, לדעת במה הוא בעצם סוד שלטונה על ארצה שלה. מלבד זה קנתה בהנאה מיוחדת את אילי העיר, שסירבו בשעתו להלווֹת כסף לאביה; למטרה זו השתמשה באותו אמוֹניוּס עצמו, שאביה השאיר פה, ושככלב־ציד לוואנטי מובהק ידע לפרוש לפניה את כבסיהן המפוחמים של המשפחות המחותנות או הצהובות זו לזו במרכז חייה של הרפובליקה.

אך מטרתה האמיתית והנלהבת היתה בכל זאת, להכיר ולדעת את אופיים של אלה המשפיעים על קיסר, או עלולים להשפיע עליו בעתיד. מתוך הוודאות הגמורה, בה מבחין הוא את כל אחד ואחד, חישבה ומצאה, כמה מושרש אדם זה בקרקע זה. וכנגד השפעות ואינטרסים אלה רצתה – לגמרי לבדה ורק בזכות בנה – להתייצב בתכניתה החובקת זרועות עולם, וכגרם־שמַים רחוק להטות את השביט מתוך חוגם של אלפי כוכבים שמסביבו! ולזה הן עליה לכיר את טבע הכוכבים הללו ואת כוח־השפעתם על השביט.

בחודשים הראשונים, כשהיתה מקבלת אורחים בימים קבועים בגנה ורומא האלגאנטית התרגלה לאצילותה הקרה, לא היה אנטוניוס בין האורחים. הוא היה רוגז על קיסר, שעם שובו נזף בו קשה. ונוסף לכך גדל אנטוניוס בינתיים יתר על המידה. הרבה ממעשיו, שעשה כבא־כוחו שלא כהלכה, היה קיסר מוכן לשכוח לו מהר, אך שקנה את ארמונו של פומפיוס הנרצח וגם השתלט על פסליו היווניים ועל יקביו ובלי לשלם בעדם אף פרוטה, זה עורר התמרמרות כזו, שאסור שאנשי פומפיוס הזקנים יפיצו אותה ברומא נגד שלטונו. קיסר לחץ עליו וההוא לא רצה לקבל את מרותו, הדבר הגיע לידי ריב־דברים ולידי פירוד, קיסר לא מינהו עוד לשותף־לקונסול ובמקומו היה מקרב את יריבו דולאבללה, שאנטוניוס שטם אותו בגלל עסקי אשה. ועל זה התהלך אנטוניוס בחירופים וגידופים ברחובות עיר והשמיע דברי איום כנגד קיסר.

קליאופטרה התחקתה לדעת את החברה. כשציצרו ביקר אצל המלכה וניגש אליה מתוך הגן אל האוטריום, מקום טכסיסי־החצר שלה, חקרו שניהם זה את זה במבטיהם בחשד־גומלין. האם זה עדיין ידידו של קיסר? – שאלה קליאופטרה בלבבה. קיסר שתק כשדיברו לפני זמן מה בציצרו. במשפט קאטילינה לא ערב את לבו לפגוע בקיסר, ואחר כך קיבל ממנו הלוואה. אומרים, שפעם היה חי בגולה בכל הכבוד. אך מה פירושה של מלה זו ברומא: בכל הכבוד? ומי בכל אלה, הרוקמים פה בגן הערב מזימות, לא היה פעם בגולה? אומרים, שבאסיה הקטנה צבר גם כסף, כמו כולם, על אף נאומיו המוסריים. אחרת מאין לו הכסף לחווילה? אך הנה היא מחייכת, וכיוון שציצרו מדבר במליצה נשגבה על איזה כתב־יד מקורי, שניצל משריפת הספריה, מבטיחה היא לו לכתוב תיכף ומיד לאלכסנדריה. ופתאום מתרכז מבטה ומיד אחרי־כן מקבלת היא שני בחורים גבהי־קומה.

– לעולם אינו בא ביחידות! – מהרהרת קליאופטרה ומושיטה את ידה באונס לרזה שבהם. בחור בן שש־עשרה זה למורת רוחה הוא, אך קיסר מדבר עליו בידידות. זהו אוקטאוויאנוס עם חברו אגריפא. מה מצא קיסר בדודנו זה? – שואלת היא בלבה ומתבוננת שנית בעמידתו הגרועה ובעורו המנומש, שתמיד חיוור ולעולם אינו מרוחץ כהלכה. שערו החום־בהיר שוב אינו מסורק כל־צרכו, כמו בפעם שעברה ועם זה תמיד חרד לבריאותו ותמיד תקוע בין ספרים, כפי שחזותו מוכיחה עליו. – כעין ברק תאוותני יש לו לנער זה בעיניו, המגלה חטאים נסתרים. לולא סבא שלו המלווה בריבית, הזקן מוולטרי, שסחב את הכסף מכיסם של הבריות, הרי אביו של זה לעולם לא היה זוכה להתחתן עם משפחתו האצילה של קיסר.

– יודעת אני את תאווֹתיך האפלות, אוקטאוויאן! מוסיפה היא בלבה – אם אין לאל ידך לחרוש את שדהו של קיסר, הרי רוצה היית בכל מחיר להשתלט לפחות על קצירו! – וברעיון־פתאום פונה היא אל אחת השפחות, מצווה להביא את התינוק הישן מאת האומנת – ומחזיקה אותו לפני חוטמו המנשמם של הנער החיוור. זה אינו רואה את החץ שהיא שולחת מעיניה החומות־זהובות אל תוך לבו פנימה. – אוקטאוויאן בן השש־עשרה, דודנו הגדול ובן־חסותו של קיסר רק מדביק את עיניו בילד כל הזמן ומשתאה לשרטוטי־פניו של בן־קיסר. – צללי מאורעות לא־ידועים, שאין העין תופסתם, אך הלב מנבאם, מרחפים סביב שלשת האנשים הללו, בעוד שאגריפא העומד ממותח מחכה לרגע שיוכל להסתלק מפה.

­– עינו צרה בחייו – אומרת קליאופטרה בלבה ומביטה ענוגה למטה בתינוקה. – אם חולם הוא, לרשת פעם את קיסר הערירי, הרי ודאי ששונא הוא עד מוות את בנו זה. טוב יהיה לחזק את המשמר לפני הפפילון בחוץ. –

אך הנה נכנס אורח חדש מוזר, ובעוד ששני הצעירים נפרדים, מושיטה היא לאורח את ידה השמאלית הפנויה, שכן על זרועה הימנית נושאת היא את התינוק. האיש הזר מתבונן רצינית בתינוק הישן. המלכה מגעת עצמה, שבעיר ירננו אחריה, שמקבלת היא אורחים והילד בזרועותיה, כדבר הזה לא עשתה עד הנה, ורק שנאתה לזאטוט זה הניעתה היום לכך. אך בדיעבד, שהליכותיו המוזרות של המקרה רוצות בכך, מוסיפה היא להחזיקו עוד רגע: זה העומד לפניה, גם הוא מוחזק לבנו של קיסר: ברוטוס.

וגם אותו מקבלת המלכה רק מתוך אונס, רק משום שקיסר המליץ עליו. כגבר קרוב לשלושים, בעמידתו הגברית ובמבטו הרציני והבוחן, מן הדין שימצא חן בעיני האשה בת העשרים וארבע. אך כשהיא משווה אותו לנגדה באספקלריה של האהבה – וקליאופטרה רואה כל גבר דרך אספקלריה זו, כשרוצה היא לדון עליו – הרי הוא דוחה אותה: מרגישה היא, שברוטוס אינו מסוגל להתמסרות.

– לא, זה לא בנו של קיסר! – אומרת היא בלבה, אף כי מבטו דומה באמת לשלו. – או שקיסר נמוג לגמרי בגופה של אותה אשה זרה, כמוני בתוך שלו? וכאילו מתוך הכרח להפריד בין שניהם מחזירה את התינוק לאומנתו ומקשיבה לברוטוס, היחידי בכולם שאינו מדבר על ענייני החברה, כי אם מיד על עקרוני־רעיונות, ומזהיר לה על הצורך לחנך את הנער חינוך פיתאגורי, ללמדו לפשפש במעשיו ערב־ערב. המלכה מקשיבה לו כבייכול, לעתים גם מנענעת לו בראשה, אך לאמיתו אינה רואה לפניה אלא עקשן, שמי יודע, מפני איזה יצרים חשוכים נמלט אל מקלט הישרנות הזאת.

– שוב אחד גולם לאטיני שכזה! – אומרת היווניה בלבה – מה ומה לא סידר לו אדם זה במשטרו המוסרי! קודם מצטרף אל פומפיוס רוצח אביו, משום שהצדק והסדר, כפי שהם קוראים לזה, לצדו הם. אומרים, שלפני המלחמה העתיק לו פרקים מפוליביוס, במקום לבדוק את אוכפיהם של פרשיו. וקיסר בכל זאת נתן הוראה חמורה לנהוג בו לפנים משורת הדין אם יתפסוהו בבריחה, וכשהצטרף אחר כך אל המנצח, נתקבל בכבוד רב. כתודה לכך נשא לו אשה מן הפינה המסוכנת ביותר ברומא: את בתו של קאטו, אלמנתו של שונא בנפש! שם היא עומדת, המטרונה המתרברבת! –

כעת מדבר ברוטוס על וארו ושואל את המלכה, אם קראה את חיבורו של המלומד נגד המותרות של עמי המזרח ובו הוא נושא את דברו לחידוש הפשטות הרומאית העתיקה –? המלכה עונה בשלילה ומבקשתו להמשיך בדיבורו, אך במקום להקשיב, חושבת היא: איזה רומאי חסר נימוס! וכל המשפחה הגאיונית הזאת! – ועם זה היה מלווה כמושל קפריסין כסף בארבעים ושבעה אחוזים לנתיניו! וקיסר – כן, לו סולח הוא את הכל. כאילו מרגיש הוא לעצמו לכבוד, שאיש־פומפיוס זה משפיל עצמו אליו. לפני ימים אמר, שרוצה הוא להעלותו לפרֵטוֹר! וכשהבטתי בו בהשתוממות, חייך ואמר: “צריך אדם לשכוח את אויביו”. – איזה מין חיים עלובים הם אלה, בלי נקמה! ככה שורצים והולכים קושרי קשר מסביב. יש לנו די שם במצרים, אך מטיפי־מוסר אלה מסוכנים הם מכל! צריך להזהיר מפניו את קיסר – גם אילו היה זה בנו באמת.

– סרווילה שלא ידעה שבעה, היתה מחוננת בשעתו בלב רחב כל כך, שאין איש יודע, אם בנה זה, ברוטוס מקיסר הוא לה. קיסר מאמין בדבר, אך ברוטוס, שהחוק נוקב אצלו את ההר, אוטם אזניו משמוע זאת. כמה צרות־עין ורשע מסביב! כמה אויבים! היש לו עוד לקיסר ידיד אחד?

ג    🔗

לעתים עמדה קליאופטרה בבוקר בחווילתה כתבנית לפסל היווני ארכלאוּס. מאחר שיצירה זו לא נשתמרה, אין לדעת, מה לבשה בשעת מעשה, אך מייעודו של הפסל מפי קיסר אנו למדים, שלא התעטפה יותר מדי. מיופייה יש רק אנדרטה אחת ודאית ומטבּע אחד בלי־פגם, אך התיאורים מצומצמים מאוד ובזה גורל אחד לה עם אלכסנדר, שרק משורר גדול היה חסר לו בחייו, כשם שלה חסַר פסל גדול. ובה במדה יפה כוחו של הדמיון. אם התחילו בעשיית הפסל מאוחר מדי, או שהיוצר הופרע תדירות בעבודתו על ידי תזזיותיה או חברתה, אין לדעת; ודאי הוא, שהיצירה הגיעה לעיני העם לא גמורה כל צרכה, ובנסיבות מוזרות מאוד.

אותם השבועות הראשונים, שימי־תמוז היו משוממים כרגיל את הרחובות, היתה כל רומא שרויה בצפיה מרוגשת מאוד. המלכה אהבה להינסע יחידה בעילום בידי אחדים מעבדיה דרך הרחובות. היא ידעה שקיסר מפקיד עליה שומרים, אך העמידה פנים, כמי שאינה יודעת. ואף כי באלכסנדריה לא ראתה בכלל את העניים והעבדים, ולא עלה על דעתה, שעם כל תפארת מלכותה עומדת היא בעצם על ההמון רבוא־הראשים, הרי פה התחקתה בשימת־לב על חיי האדם הפשוט, שכן שלטונו של קיסר תלוי עדיין בקולו, או לפחות במצב־רוחו של איש ההמון, העלול להשתנות, או ששינוי זה יכל להיות רצוי למפלגות היריבות.

וכשירדה אחר כך באחת הפינות העזובות בלי־שמירה ובליוויית שפחה אחת עברה דרך השכונות האפלות של הכרך העולמי, כמה צר הופיע לה הכל, כמה חמוקמק־נידח ומרוכס גבנונים! שורת אין־סוף של חוֹמות־לבנים, הרבה זוהמה ומעט אור, שפע של בני־אדם וילדים למכביר מגובבים בצחנת שיירים מרקיבים. סך הכל היו לה לרומא שלושה רחובות כשרים לכלי־רכב, וכיוון שבכל מקום היתה רבה הצפיפות, לא נסעו עגלות־משא אלא בלילה. וככה היה רועש לה השאון החל משקיעת החמה, ונודע לה שאלה הם אבני־שיש, בולי־עץ ולבנים, הנחבטים בהיזרקם מעל העגלות בלילה לאור אבוקות עשנות והמלכה הסקפטית התחילה להתפלא על עצביהם החזקים של הרומאים, הישנים ברעש מחריש־אזנים שכזה.

כמה ממחסנים אלה מילאה ארצה שלה! היה פה אֵטוּן מצריים וזכוכית ובתים מלאים נייר־כתיבה, שסיביו גדלו על שפת הנילוס. אך בקרב כל אלה – את זה היה מספר לה גם אביה – הומה וסואן הפלא אשר לרומא: המים הרבים בבארות ובמרחצאות, כאילו כל ימיהם צמאים להם ושמובילים אותם בצנורות עד שולחן סעודתם.

כן ראתה את בתיהם של אבירים שירדו מנכסיהם, שנפלו לידי הרפתקנים שצברו הון במלחמת האזרחים. הגדול שבנחתומי רומא ערך בארמונו סעודות פוליטיות, שאפילו קיסר התעניין בשיחות שגילגלו בהן שם. נודע לה כמו כן, מי ומי הם הקונים מסוריה ומוכרים בגאליה, מי מַשיך פה בכספי כופר־נפש ומי לאמיתו נותן את חלקות האדמה, שצריך לשבור בהן את רעבונם של אנשי־הלגיון הזקנים לאדמה כל ימי חייהם ללא שבעה. פה ראתה את ארמון־השיש של האביר מארמוּרה, שהתאמץ להתחרות בלוֹקוּלוּס, ולפני זה ראתה בימי החג את אלף השולחנות הארוכים, שמפלגת־העם של קיסר הגישה עליהם לאגודות הבוחרים מאה שוורים לסעודה. הכל הופיע לה מלא וגדוש ברומא זו הקודחת בחרבוני־קיץ, ורק בתי־היראה היו ריקים ושוממים.

כן, פה ברחובות ראתה קליאופטרה עין־בעין מה ששמעה מפי החברה לָקוי בחסר וביתיר של שקרים וסילופים ומה שלא נעלם מחוש־הציידים החריף שלה באף ובעין: את התמוטטותה של רפובליקה זקנה, את זיופי הדימוקראציה, עקרונים נושנים המעלים רקב, אך הכל טובע ביוון שוחד ושלמונים, עד שמן הרעיון על אזרחים שווי־זכויות לא נשאר אלא צל חיוור, החופף על תאוות־שלטונם של אבירי־מזל אחדים. ובמידה שהיתה משווה אותם לקיסר, כן עלה הוא בעיניה.

הישנם עוד אלים ברומא? – שאלה המלכה בלבה. גם בבירתה־היא כבר גזה האמונה, אך שם קיים הסכם־חשאין, שלפיו הכל שומרים באמונה על חזות הצורה החיצונה. ופה ברחובות רומא מצאה את פולחן־מיטראס על יד איזיס המצרית של מולדתה, כעין סעודה־שותפת של בן־האל הפרסי עם תהלוכות־קדשים מצריות, בהן מטייפים חלב משדיים של זהב. יתכן ששמעה גם בתיאטרון פעם את תשואות־החן, שפרצו לחרוזיו של אֶניוּס: “מה לאלים כי ישימו לב לדאגותינו אנו!” – או שהיתה נוכחת כשהשחקן מנה והלך בהוויות חוכא ואטלולא את פשעיה של דיאנה ואחד מפוֹחחי רומא־העתיקה קרא כנגדו: “יזכוּך האלים בבת, שתפשע את כל הפשעים האלה!”

במצב נפש זה של ירידה נמצא הכל שרוי ברוח פאטאליסטית: הן האלים אינם נוקפים אצבע! הדבר היחידי שעוד אפשר לסמוך עליו: השביטים והמטאורים, ילדים מפלצות־מלידה ורעש־אדמה. כלום לא קיסר עצמו אמר ככוהן גדול: “המוות שם קץ לכל”? האדם מן השוק דיבר מתוך גרונו. "הטילו עצמכם כמו קיסר אל תוך מערבולת המיקרה – קרא באזניהם – הוא יודע פרק בהלכות חגיגות וכסף, ואם יכבוש גם בשביל הרפובליקה דבר מה, הרי לא איכפת שיאריך את הדיקטאטורה שלו. נדיב־לב הוא יותר מפומפיוס, קראסוס וסוּלה גם יחד!

כמה פיקח הוא קיסר! תוך בולמוס מותרות הוציא חוק נגד המותרות, וכשהגביל כחוט השערה את בזבזנותן בארגמן ובפנינים של הנשים הנוסעות בפוריוניהן עתירי־ההדר, הפיק רצון רב מאת בעלי־המלאכה; עליהם העתיר את שפע מישחקיו ובימים האחרונים העביר לעיניהם אפילו תמסחים שהביא אתו מן הנילוס, וכשהפילים היו מחצצרים ביללה, היו נגועים עד לבם כל אלה שעוד אתמול צרחו תשואות־חן למיתתו המשונה של גלדיאטור.

קליאופטרה חזרה נדהמה מהתשוטטותה ברומא. כמי שגדלה בעולם הפגיונות והרעל, שתוכחת־המוסר של האפלטוניים זרה לה, בחדוות־החיים הרענה שלה הרגישה בחילה בכל החזיון הזה, בו העם ובני־העליה מחפים על רדיפת הבצע והתענוגות שלהם בשמות עתיקים, שבטלו מזמן – איזו אונאה עצמית! קיסר נראה לה יחידי שותף לה בתמימותה הצינית שלה, ואילו היתה פוגשת בו פה היום בראשונה, היתה ודאי נקשרת אליו לאהבה אותו בשל החופש העליון והמוחלט שלו. ומשום שלא מצאה בו שום חולשה שבספקנות, ראתה בו את המלך מלידה, ובכן שותף לה בחיים.

ד    🔗

אך תהלוכת נצחונו של קיסר התחילה באות, שנפשה של קליאופטרה, שעיניה לאותות, נתחלחלה לו.

תוך תשואות ההמונים באה לאיטה הריתמה בת ארבעת הרוכבים, כשראשו של קיסר מורם מעל כולם. ובעוד ידו האחת אוחזת ברסן הסוסים החומים־זוהבים, הרים את השניה לברכה רומאית. שרטוטי פניו היו בעיניה אפורים וזקנים באור השמש, אך זרועו החשופה היתה שרירית וּורודה. מבטו חיפש על הטריבונה רק את המלכה, שישבה קרוב לאשתו. והנה, כשהגיע למרחק מאה פסיעות ממנה בערך, התנודד פתאום, אחר כך קפץ מעל המרכבה. ההמון פורץ בהמולה: צירה האחד של מרכבת־הנצחון נשבר! שלחו, רצו, פקדו קיסר מחכה למרכבת שניה, שהופיעה מהר־להפליא וכרגע היתה רתומה.

וכעת, בעברו על ממרכבתו החדשה על יד הטריבונה ועיני ההמונים מופנות אליו, תפס את מבטה של קליאופטרה, שלמענה דחה את החגיגה עד הנה. הוא צוחק. קיסר צוחק אליה מעל מרכבתו, אחר כך מראה בידו על האיש, הצועד בצלצול־כבדוּת לפני הסוסים, וכשמבטה של המלכה שוב נפגש במבטו האמיץ והשחור, דומה היה כאילו קורא עליה: “האם ניתקו אזיקיו של המלך המנוצח? היום לי המרכבת ומחר לי המוות!” ובארשת זו סחב אותה במדה כזו, ששעיפיה הקודרים כבו בין־רגע בפיצפוץ כניצוץ־גחלת נרסקת ברגלה. וגם בערב הריע העם בלי קץ, כשהוליך אחורי מרכבתו ארבעים פילים עם אבוקותיהם הבוערות, על הפורום למעלה.

אך תאוות־הנקם של קליאופטרה באה על סיפוקה רק בתהלוכה השניה. זאת היתה תהלוכתו הראשונה של קיסר ובאבגוסט שנת 46 ערך ארבע כאלה משך ימים אחדים. והשניה שבהן היתה לכבוד נצחונו על מצריים. מובן, “רק על המפלגה המנוצחת” – כך נאמר בבאור הרשמי – לכבוד המלכה החוקית היושבת על הטריבונה. – מבטו התאב ראה בתחילה את אויביה שהומתו, אחילאס ופותינוס שגרשוה פעם מכסאה, מועברים לפניה בתמונות. אך היום, סמוך למרכבת קיסר, שהפעם לא נשברה, הלכה אריזנואה באזיקים, השניה בשתי אחיותיה הבוגדות. גם עכשו סוחבת את רגליה כהרגלה. הוי, שהרגעים גזים חיש־מהר כל כך, שהמחזה אינו אלא הרף עין! עדיין היא מביטה אחריה וכמעט שלא ראתה את התחשים⁴ העצובים, הצועדים בתהלוכה בפעם הראשונה בחגיגה שכזו לעיני ההמון הסואן. כל מחשבותיה של קליאופטרה נשארו דבוקות באחותה הכבולה בשלשלאות.ופתאום הופיעה לעיני רוחה דמותו של דודה מקפריסין, שבשעתו, כשהיא עוד ילדה, העדיף את הרעל על גורלו של שבוי. זאת לה הפעם השניה בחייה של קליאופטרה בת העשרים וארבע, שמרגישה היא את פירושם של חרפה וכבוד, של תהלוכת נצחון ושל התאבדות, ובשעיפיה הסהרוריים של נפש גאונית חשה ברגע זה את מגע ידו של גורל רחוק עדיין. ומשום כך אינה שומעת גם את החרוזים החצופים, שהחיילים המשוחררים הזקנים שבתהלוכה מזמרים וקלעים כלפיה וכלפי קיסר בדברי־קינטור, שכולם צחקו וגם קיסר עצמו. היא לא ראתה אלא את צווארה השחוח של אחותה, שניסתה להתחמק מעיני ההמון ושסיחבבה את רגליה וכבשה את פניה בקרקע. –

ולמחרת היום, כשקיסר העיר לה, שמן החכמה יהיה להשאירה בחיים, שוב לא הבינה אותו עוד.

ולבסוף, כשביום האחרון נישאו בתהלוכה דמויות נעוות של קאטוֹ, קלטו אזני המלכה לחישות של מורת־רוח מפי פאטריצים אחדים שעל הטריבונה, אך היא היתה מרוצה מאוד, שקיסר לא היה היום חכם כמו אתמול: שמקניט הוא את האצילים הקרירים־תמיד. ולבסוף, עם ערב כשפנה בדברים גם אל האספסוף עם גמר התהלוכה החגיגית והופיע באנפילאות ברגליו – היתה המלכה מדושנת עונג. הבוז הזה להמונים צפן לה בקיסר את המלך לעתיד־לבוא. שכן חכמתה המדינית של קליאופטרה נתעכרה לפעמים בתשוקתה הקונדסית, לעווה את חוטמה לכול, לעם ולרבי־המדינה, לכוהנים ולמיניסטרים, לנחתומים ולחרשי־הנשק, לצאת במחולות על ראשיהם ולהראות להם, שכולם אינם אלא כנופיית סריסים!

בשביל מצב־רוח משתובב כזה בא היום הגדול כבר בספטמבר, מיד אחרי תהלוכת הנצחון. קיסר בנה מקדש חדש לוויינוס גנטריקס, אֵם זרע־היוּליים שלו, וחנכוֹ בחגיגות־עם, שעלו על כל הקודמות. בקרקס הוציא את הגלדיאטורים לקרב לא רק זה עם זה, אלא גם עם חיות־טרף, ולאחד מאבירי רומא, שירד מנכסיו והיה ראשון להשפיל עצמו על במת־התיאטרון, החזיר אחרי הופעתו, בטבעת־זהב את כבודו, שאבד לו כמומוֹס על הבמה. קיסר ערך הצגות־טרגידיה בכל שכונות רומא ובארבע שפות בשביל הזרים הרבים, ולבסוף סידר לעם מחזה שלא ראה כמוהו מימיו: מלחמת־ים, בה ירו אניות מצריות זו בזו באגם מלאכותי שעל יד העיר. ברעש־געש כזה נפתח מקדשה שלי וויינוס.

אך מה ראו מכובדי רומא, שנוכחו בחנוכת המקדש? את פסלה של קליאופטרה בדמות וויינוס. לראשי הרפובליקה הציג קיסר את מלכת־מצרים אהובתו בדמות־מחצבתה האלהית, כפי שמעריצים אותה במולדתה, יתר על כן, כדי להזין בה מניה־וביה את עיניו התאֵבות ולהראותה גם לאחרים, קיפח אפילו את מידתו התרומית ביותר, את סבלנותו, שהרי הפסל לא היה גמור עדיין; כנראה שהדוגמנית היפה לחינם עמדה לפניו בחן משאלותיו הגבריוֹת.

זו היתה פגיעה קשה בכל המסורת, הקדושה והחילונית גם יחד. מה היה לעומת זה מעשה קלאודיוס, שהעמיד פעם אשה זונה כפסל־החירות לפני ביתו של ציצרו, או פומפיוס שהעמיד את פלורה היפה שלו כתבנית לפסל אלילה? היום הבינו הכל – ורובם הבינו זאת בזוועה – מה משמעותו של פסל המלכה הנערצה במקדש אלילת־משפחתו של קיסר! שכן, כדי להדגיש זאת במפורש, הראה להם גם מטבע ועליו קליאופטרה עם קיסריון על זרועה בדמות וויינוס עם אַמוֹר. –

ברעיון הדוּר זה, שבו מופיע קיסר המשורר, היתה כעין הוראה לאזרחי בירתו, איך להתייחס אל אהובתו, ויחד עם זה רמז להם את ארחם לאור תכניותיו־הוא. מיד אחרי כן התקין חוק בסנאט, המרשה לו לשאת נשים אחדות כדוגמת ארצות המזרח. בפיקחותו השוקלת תמיד, שגם לפי גילו עלה בכך על המלכה הצעירה, חישב וראה את התוצאות השליליות במיקרה של פרידה ומשום כך בחר בדרך חדשה זו, כדי להבטיח את כשרותו של בנו גם לפי החוק הרומאי. ככה רצה לניח את היסוד מלמעלה ומלמטה לשלטון משפחתו, בדרך הדת והמשפט גם יחד.

יען כי זה היה אז רצונו העז של קיסר שנה וחצי לפני קצו: לייסד שושלת מדמו שלו. ולהתגשמות רצונו זה רק עוד מפעל אחד ויחיד ורב־מדות עליו לבצע.

ה    🔗

מתיחותה של קליאופטרה הלכה וגדלה ויחד אתה גם עירנותה. במדה שקיסר היה נועז, כן נקף בה לבה, אך לבה נקף גם מתוך חשד. היש לו עוד לקיסר ידידים? החלל הריק והקר, המפריד אותו ואותה מן החברה, היה נראה אותו סתיו גדל והולך במהירות. פסל־וויינוס היה חומר טוב לכל בעלי־התרעומת. כבר היה ברור: אחרי ארבעה נישואים רומאיים, שסך הכל נולדה מהם בת, שזה מזמן איננה בחיים, בחר הדיקטאטור באשה זרה לאֵם־השבט שלו. מה מתקבל יותר על הדעת, מאשר רצונו להיות מלך למלכה זו? הנה מינה עצמו לקונסול יחידי לשנת ה45 ויחד עם זה חידש את הדיקטאטורה שלו לעוד שנה אחת: שלטון שכזה בידי איש אחד, גם סוּלה לא זכה לו! הצפיה הלכה וגדלה יחד עם הפחד ועם הצפיה, הספק הכללי. כל מבט היה מתוח וכל מוח התלקח: רומא הוזעקה לסכנת המלוכה.

ולא רק רומא. בספרד שוב התגודדו החיילים הבלתי מרוצים סביב בנו של פומפיוס – אם כן, ארבע שנים נמשכת מלחמת האזרחים ועדיין לא בא קצה. ברגע שתכניותיו העולמיות נראות סוף־סוף כעומדות להתגשם, שוב מוכרח הדיקטאטור לצאת ולנהל רומאים כנגד רומאים למלחמה. והפסקה זו במהלך תכניותיו שוב משמעותה פרידה מקליאופטרה, שבמובן המוסרי תשאר ללא מגן כשקיסר יעזוב את רומא. את אויביו רגיל הוא לנצח, זאת ידעה. אך מה אם יפגע בו חץ, אחרי שמשך שנים לא למד לשמור על נפשו במלחמה? האם חזק הוא עדיין כל צרכו?

היה חורף, הדרכים שבמורד האפנינים היו משובשים, ובמלחמתו האחרונה על יד טאפסוס אחזהו פתאום השבץ. שתי הנפשות נפרדו ברגשות מועקה. תהום הדור שביניהם, שעם השנים העולות הלכה ועמקה יותר ויותר, נראתה מגושרת אך על ידי נוכחותם הגופנית. אך בהיותם נפרדים, התרוממה קליאופטרה לעיניו במרחקים כחזיון־חלום. והוא נראה לה אדם זקן.

ברשת של שליחים ניסו שניהם להתקשר כל הזמן, אך שניהם ידעו, שמלבד זה מסובב אחד את השני במרגלי־חרש, שעם הופעתם חייכו אולי שניהם. כלום אין המלכה הצעירה יכולה לשאת חן בעיני רומאי צעיר? והשליט האדיר כלום אינו יכול למצוא לו נסיכה אחרת? לעת עתה הסתפק כנראה בענייני־רוח ברגעיו החפשיים. כי הלא בדרך מסעו לספרד כתב את ספרו “נגד קאטוֹ”, חיבור נגד האידיולוגיה הרפובליקאית, שציצרו מרבה עליו תהילה. ואחר – שוב היה קיסר שר־צבא, הנעלם בשאון הקרבות.

אותה שעה נלחמה גם קליאופטרה בעדו ברומא. האם לא עשה משגה רב, שכל הזמן השתדל לשכוח את אויביו? אנשי פומפיוס הנושנים, שהאשה הזרה הרגישה מאז הפגישה הראשונה את מבטם הקר, התחברו בלאט, משום שתוצאותיה של מלחמת האזרחים החדשה היו מוטלות בספק, וכל אחד יש לו פתח־תקוה. סוכניה של קליאופטרה היו בכל מקום, הקשיבו לתלונותיהם של הבלתי מרוצים ואת הזהירים השותקים ליוו אל בתיהם. כל מלה ומלה שבאפיגראמות, אפילו את הרומאיות המובהקות ביותר ביארו לה לקליאופטרה. כל הזמן היתה אורבת לתפוס את מצב־הרוחות שבשכונות העוני, כדי להשוותו אל דעתם של בני־העלייה.

ככה היתה מתחקה בזהירות על רוח־המלחמה המשתנה חליפות. מה שוזר וסובר ציצרו, שדעתו עדיין אחת החשובות ביותר בעיר? מפני הארי נוטה הוא תמיד הצדה. לחיבורו החדש, שנפוץ חיש־מהר ברומא, שלח לו עכשו ברכה, כדי להפגין את חסדו של סופר גדול לגנראל מושך בעט־סופר. ויחד עם זה החליט לשחק לאלכסנדר שני זה את תפקידו של אריסטו השני וכתב לו מכתב, שבדומה לאותו יווני מן הראוי שימשול רק כאזרח ראשון ברומא. זה היה מכתב מדיני, שנועד ביסודו לדורות הבאים לשם־עולם – אך לבסוף נשמע הסופר המפורסם לעצתו של אחד מאילי־הכסף הערומים ולא שלח את המכתב ההיסטורי לתעודתו.

קליאופטרה ידעה על כל זה וגם הודיעה לקיסר, שבהיותו סקרן ככל דיקטאטור, נהנה מאוד בשדה הקרב מרכילותה של עיר־הבירה. כן ידעה קליאופטרה, שברוטוס ממתיק סוד כל הזמן עם גיסו קאסיוס. ומה בעצם רוקמות שתי נשותיהם, החיות ממש בצלה של סרווילה אהובתו של קיסר לשעבר?

כשקאסיוס היה מבקר בחווילה שמעבר לטיבר, שאין לבלות עכשו בגנה מחמת הקור, קאסיוס בשרטוטי־פניו החדים ובקולו המוחלט, היו מחזזים חזיזי מבטים מזוג־עינים אחד למשנהו: איש־מתכת זה היה אולי מוצא חן בעיני קליאופטרה, והאשה הגמישה ודאי שהיתה מגרה אותו, לולא עמד ביניהם צלו של קיסר, ששניהם נלחמו סביבו מלחמה סמויה מן העין, הלא קליאופטרה ידעה מזמן, שקאסיוס שונא לו מתמול שלשום. לאמיתו של דבר היו אותם שני האריות הגורמים לשנאה זו: כשהעיר מגארה היוונית סירבה עוד אחרי נצחונו של קיסר על יד פארזאלוס לפתוח את השער לשליחו וקיסר השיב לה מלחמה, שלחו לבסוף תושבי העיר המיואשים אריות אחדים לחפשי, אלה, שקאסיוס הביאם לפני כן מאפריקה והשאירם שם, כדי למסור אותם לקרקס הרומאי שילחמו שם על שם בעליהם בזירה. על שניים מאלה הכריזו כעת אנשי קיסר כעל קניינו הפרטי ושוב ושוב לא החזירום לבעליהם. קאסיוס הטיל את האחריות על אדונו: איך זה מעז קונסול זה, קיסר זה, לגנוב ממנו את סמל העצמה? ממנו, שהציל בפרס את שרידי הצבא הרומאי שהתפורר, בעוד שקיסר הקריב אלפי רומאים בגאליה ללא־תכלית?! הוא לא ישכח לו זאת לעולם!

– שוב אויב שנשכח – הרהרה קליאופטרה, כשראתה את קאסיוס עומד על יד אחד העמודים. – שוב אחד מאנשי פומפיוס, שניתנה לו חנינה בחפזון קל דעת. האם לא הוא העלה באש שלושים אניות מציו של קיסר תחת ידו של פומפיוס על יד מסינה? ועדיין הם מתיזים עיניהם זיקי אש מתוך קנאה־שנאה. האין קיסר רואה זאת? או אינו רוצה לראות? זקן הוא בעיניהם יותר מכדי שיהא לו כל כך הרבה: אחד עינו צרה באהובתו הצעירה, השני בבנו, השלישי באריותיו! ועם זה מגלגלים כולם עינים למרום כשמדברים על חירותו של האזרח. לפני כן, כשפומפיוס היה המפקד פה, היו כולם מתלהבים לדיקטאטור שלהם, שהיה רומס ברגליו את החירות הזאת עצמה. הלא עוד בפארזאלוס נלחם קאסיוס בקיסר! – על כל שעל ושעל כושים מהפכים עורם, שקיסר קיבל אותם אליו אחרי הנצחון. אילו היה משמידם מיד, במקום לסלוח להם, לא היה אנוס להתגולל כעת שם במלחמה! שתכניותיו העולמיות למחרת משכיחות לו את אויביו מאתמול, שחי הוא בחפזון רב מכדי לשנוא, בקיצור: שקיסר אינו נוקם ונוטר, זוהי החולשה היחידה שלו, המבדילה בינו ובינינו המלכים.

עכשו רואה היא את קאסיוס ניגש אל איש גבה־קומה כבן ארבעים, החשוד עליה לא פחות ממנו: דצימוס ברוטוס, ברוטוס האחר, חביבו ובן טיפוחו של קיסר, שהעלה אותו לאדמיראל כצעיר לגמרי, משום שבמסע אל עבר בריטאניה, ואחר כך נגד הוויינייטים נלחם כאילו בגבורה. את הקצין גדל־הכשרון הזה, שהיה תמיד מסור למפלגתו של קיסר, מונה פעמיים למושל גאליה ונתן לו בינתיים להרוויח מיליונים. ומה הוא בכל זאת המעורר בו חשד? רק גאוותנותו ההולכת וגדלה. – עיני־הנץ של קליאופטרה תפסו מבט אחד שלו, שליווה בו את אדונו העובר על ידו, מבט מלא בקורת מדקדקת, ואחרי המבט ההוא את עווית־פיו הלעגנית של הצעיר, אמנם רק כהרף עין, אך די היתה לגלות לה את איבתו ולהצית בה את איבתה שלה על שאין ביכלתה להתנקם בו מחמת חיבתו של קיסר אליו.

אך הנה היא מסירה את מבטה מאלה, משום שניגשת אליה אשה גאה רמת קומה וסמיכת שער שחור, שכפי הנראה מישירה במיוחד את גבה. זוהי אוקטאוויה, דודנתו הנינית של קיסר, השנואה על המלכה לא פחות מאחיה הצעיר אוקטאוויאן, הבחור בעל העור המבועבע וקר־העינים. הנשים גלגלו שיחה על קרב־התחרות של אתמול, וכשקליאופטרה צחקה על הקרנף, ששפד בקרנו את הפושע, כיסתה אוקטאוויה החסודה את עיניה בידה. בינתיים בחנו שתי הנשים זו את זו, אם לא השניה היא הזקנה ממנה, ואם השער השחור או החום הוא היפה בעצם יותר, ובמה בכלל תוכל אשה זו למשוך אליה את הגברים. הכל ב“מצרית זו”, כפי ששונאיה קראו לה היה בוודאי זר לה לאוקטאוויה הישרה בעיניה, והכל מה שבזו היה בוודאי למורת־רוחה של קליאופטרה, ורגשות שתיהן בכל זאת שונים כל כך. –

אך למעלה, על פני מרומי השיחה, שאלו זו את זו בחיוך־כזבים לידיעות החדשות משדה המלחמה בספרד.

ו    🔗

כשקיסר עטור –הנצחון שב באביב הביתה, כאילו כל חשרת־ענניה של ידידתו נתפזרה לגמרי בבת־אחת. הוא השמיד את האויב במלחמה על יד מוּנדה, וכאילו נולד מחדש. קליאופטרה שמעה על דבר איזו אהבה שקיסר התחיל בה שם עם אשתו של מלך מאוריטאניה. אם זה גם נכון, הרי מן הסתם כבר שכח את האשה הזרה ההיא, משום שאם בחורף עזב אותה פה מאהב קודר, הרי כעת שב אליה כמי שחידש את נעוריו ממש. ימים חמים עברו עליו שם על יד מוּנדה; אחד מאנשי־סודו סיפר לה אחר כך, שקיסר יצא בראש גייסותיו המהססים, אך לעת ערב אמר בקול חרישי:

– “עד הנה נלחמתי תמיד למען הנצחון, והיום למען חיי”.

אך המאורע הגדול, שעורר עניין רב בפורום ובכל החבורה הרמה עם שובו של קיסר, היה לא הנצחון, שקיבלוהו כדבר רגיל, אלא דבר התפייסותם של אנטוניוס וקיסר.

קליאופטרה שמעה הרבה על אנטוניוס ברומא, וכן גם ידעה, שעבר מן הצד המתון של מפלגת־קיסר אל האגף השמאלי הפעיל שלה, ובזה ניטל מאת הבלתי־מרוצים תמיד את האשל־הרב האחרון שלהם, שהיו זקוקים לו כערובה לנאמנותם לקונסטיטוציה. מצבו של אנטוניוס – אמרה המלכה בלבה – הוא כמצבה של אהובה רוגזת, המצטרפת מתוך עקשנות אל מגני אהובה בעודנו בקרבתה, אולם אחרי כן, משעומד הוא במלחמה, והמתפנקים בביתם מגנים את מעשיו, עקשנותה פוקעת בה והיא ממהרת אליו ובאין־אומר נופלת אל תוך זרועותיו. בשתי מלחמותיו של קיסר באנשי פומפיוס עמד אנטוניוס הרוגז מרחוק, כל ידיעה היתה מביאה אותו לידי התרגשות, כל שגיאת המפקדים שהגיעה לאזניו אפשר היה לפי דעתו למנוע, ובתהלוכות נצחונו של קיסר קשה היה לו להביט – הלא מן הדין שגם הוא ירכב אחריו סמוך למרכבת! אך כעת, נצחונו זה האחרון על יד מוּנדה ושובו הביתה עטור זוהר – זה היה יותר מדי! – אנטוניוס נסע לקראת קיסר ובזכרונו עלו אותם הימים, בהם פגש אות על יד הרוּביקוֹן, ויחד התחילו בהרפתקה הגדולה ביותר בחייהם – ועכשיו מספרים בכל רומא, שקיסר העלהו אל תוך מרכבתו וכך נסע אתו יחד כל היום.

קיסר הבודד המזדקן, שראה היטב ללבם של הדוֹלאבלים התזוזים, המלווים אותו בלי כל אהבה אליו, הרוויח במעשה זה לא פחות מאנטוניוס: זה שוב זכה בידידו יחידו, שבלעדיו היה אובד באופיו החלש, וקיסר זכה בידיד־נפש.

כשסיפר את הדבר למלכה, התבונן בה ברב מתיחות, כיצד קולטת היא את כל העניין מפיו – אך כל ספקו היה כלא היה. אם על הארמון השט היה בו עוד קורטוב של קנאה אל האיש שלא במעמדו, ולא עוד, אלא שהיה ממשש חזרה אל השנים שעברו, הרי כעת הרגיש עצמו הדיקטאטור המחוסן בתהילתו החדשה, נעלה באמת על כל ספק, שדי לו בנוכחותו כדי לנצח כל איש אחר בעולם. ומלבד זה גם לא יוכל להפריד בין שני אנשי־אמונו היחידים הללו, מוכרח הוא לקרב אותם זה לזה. וכך עשה.

שוב בא האביב כששני הגברים ניגשו אל המלכה מעבר לטיבר בשדרת־הברושים, המקשרת את השער עם החווילה. רגשות חריפים סערו בלב שלשתם יחד:

קיסר חיבק את דמותה במבטו המלא של בעל הקנין, אשרו נדמה לו מרומם על ידי הערצתו של האיש הצעיר ממנו העומד על ידו. רגשותיו האבהיים כלפי אנטוניוס מעוררים בו – כך היה סבור קיסר – גם כבוד הבן להרפתקאותיו. ויחד עם זה נהנה ממצבו המיוחד במינו והרגיש, שהזיקנה אין לה שליטה עליו. שיווי־משקלו הנפשי היה מאוזן במידה שכזו, שאפילו לא עלה על דעתו להתבונן ביחסי שניהם זה לזה.

אנטוניוס לא ראה לפניו אלא אשה, שמאז בואה לרומא לא החמיץ כל הזדמנות ליתן בה את עיניו מרחוק, ולעתים רחוקות גם קרוב יותר משידעה זאת. אך את ידה המארכת לחץ היום בפעם ראשונה, ואת מבטה וחיוכה ובשמה יכל אך היום לספוג עמוק בנפשו. אז, לפני עשר שנים, בסעודת המלכות של אביה, היתה בת ארבע עשרה. והיום הוא מבוגר מכדי לא להעדיף אשה בת עשרים וארבע. ואולם אם כי לא ראה בה אלא יצור מיני, לא עלה על דעתו אף רגע, שהוא, שכבר כבש כל כך הרבה נשים, יוכל לנסות את מזלו בה. וכשם שמעמדו של קיסר לא היה מרשה לו לסטות מאחת הפקודות שלו, כך היה לו גם זה לפקודה, לכבד את האשה שהשייכת לקיסר.

חביבותה המקסימה של קליאופטרה עזרה להם כרגע לשוב למצב־רוחם הטבעי; היא היתה היחידה ביניהם, שהבינה לרוחם, הואיל וברגעיה הגבוהים ביותר של מתיחותה הנשית שכחה את עצמה לגמרי – ממש כמו אז, כשיצאה מן השטיח. חושיה העֵרים השוו בין־רגע את גברותם של שני הגברים, שעיניהם היו שרויות עליה יחד.

את המפקד היפה שמאז, ראתה לפניה כעת בבגרותו העליזה, גבר באמצע השלושים, עוד יותר הרקוּלסי משהיה, ראש מתולתל, לחייו הדשנות מוקפות זקן חום, בטוח בעצמו, וודאי בשלום עם אלהים ואדם. קליאופטרה הרגישה, שכל מה שבדמה מורשת־אבות ועומד לפעמים להירשל בבטלה, מתעורר במעמדו של אדם רענן זה לכמיהה אחרי עדנים, שרק בשרב ימות הקיץ היו משרגגים אותה, עד שהבריחתם מעליה, ואילו השני, הגבוה והרזה ממנו, שגרמיותו מעוררת כל כך מעט חמדה, בעורו היבש שנשתזף בשדות הקרה, ושלא טוב להינקש בעצמות לחייו הכחושות, בסנטרו הקשה ובאפו הישר, איש קרח זה הזקן ממנו בעשרים שנה, קורן מעצמו כוח נגיד ומצווה שכזה ובמקום יצרי־תאווה שוכן בו און מוליד חסון שכזה, שחושיה המגששים של האשה, על אף כל סקרנותה מלידה לא פיקפקו אף רגע בין שניהם: היא הרגישה, שהוא המלך ביניהם.

ברגעים הללו זכה קיסר, בלי שידע זאת, בידיד ובידידה, בגבר בחירו ובאשה בחירתו, לגדול שבניצחונותיו בחיים.

ז    🔗

אלא שידיד חדש זה יש לו אשה גם הוא, ועם פולוויה לא יכלה המלכה להשלים. היא לא הבינה, איך זה מעיזה בת אזרחים לשאוף לשלטון; ובעוד שתאוות־הכבוד שלה העלתה אותה גופה תוך כדי מזימות קושרי־קשר ממדרגת בת שניה למלכה ומאז שנתיים משכה אותה אל ספירות שלטון בלי מצרים, הרי רגשי־המלכות שלה נישאו אותה למעלה מעל כל בני תמותה, ואזרח והעבד זרים היו לרוחה. קיסר היה לה יוצא מן הכלל יחידי, אך הלא גם הוא התייחשׂ על זרע האלילה ויינוס. מדוע זה מתפארים פה כולם ברפובליקה במשפחותיהם העתיקות? והם גם שארי בשר כולם, הגדולים הללו כביכול, לבתי־אב רומאים, כשם שהאנשים והנשים הידועים ביותר כולם מחותנים, גרושים ושוב מחותנים בדרך פוליטית אלה עם אלה. ולא על השחיתות המוסרית המשתוללת סביבה השתוממה המלכה גם כעבור שנה אחרי בואה לרומא, אלא על כך, שכמעט כל עסקי האהבה כרוכים בממון וכל הגירושים במפלגות.

בפולוויה לא היה באמת – לפי דבריו של סופר עתיק – “שום דבר נשי חוץ מגופה. כל הגותה היתה מכוונת לשלוט בשליט ולהיות מצביאה למצביא”. ובכל זאת לא גברים קרים תאבי שלטון דומים לה משכה אליה; היא נישאה בזה אחר זה לשלושה גברים שטופי זימה, ואף על פי שמשלושת נישואיה היתה אֵם לארבעה ילדים, לא היתה עדיין אלא באמצע שנות העשרים שלה. אם בעלה הראשון או השני היה טרוד ביצרו יותר מחברו, זה היה ענין תמידי לשיחת החברה, על כל פנים קוּריוֹ, ידיד נפשו של אנטוניוס נתקפח על ידי זה מרכושו ואחר כך מאשתו. אך אנטוניוס נשא אותה רק אחרי שהשלישי לחברים סובאים אלה, דוֹלאבּלה, לקח ממנו את אשתו אנטוניה. לכל זה היו תוצאות חשובות, שכן מי שהיו לו קשרי־משפחה, עלה בקלות יתירה למעלת אֵדיליס או קונסול, והגָרוש או הנבגד היה מצביע בסנאט לטובת היריבים.

במדה שהמלכה העמיקה לראות את השפעת חיי־המפלגה הרומאים הללו, כן נראה לה בזוי יותר ונקלה מקור השלטון הנובע מן הקלפי ושצריכים לקנותו תמיד מחדש בשוחד וירושה, בשידוכים וגירושים ואימוצים שונים. הכל הצטבר פה יחד, להטות את הפוליטיקה בדרך ישירה אל הפיכתו המדינית של קיסר ואל המלכות.

ובכל זאת היתה נבונה מכדי לבטוח במישהו אחר מלבד בקיסר. את ידידותו של אנטוניוס וגם של פולוויה קיבלה אך ורק משום ששניהם שנאו את שונאיו של קיסר והתייחסו באי־אמון לאותם האנשים והנשים עצמם, שהיו חשודים בעיניה עוד בשעה שידידים חדשים אלה זעמו על קיסר, וככה גם עליה. עכשו ראתה, כמה צדקה בחושה הטבעי: נודע לה, שאנטוניוס שוטם את ציצרו, על שחרץ את משפט בעלה השני של אמו למות. אגב, מוכיח־בשער זה יש לו יחסי־זכוּר עם עבדו־חביבו טירוֹ.

כשקיסר סיפר לה פעם בערב על משתאותיו הפרוצים של אנטוניוס ואיך למחרת חג־כלולותיו של המומוס היפיאס הקיא באמצע נאומו לעם על הפוֹרוּם, איך שלח פעם מזמרוֹת אל לפני ביתן של משפחות הגונות, להעירן משנתן בפזמוני פריצות – גיבור דיוֹניסי זה מצא חן בעיניה הרבה יותר מציצרו וברוטוס, והיא גם אמרה זאת לקיסר. ועל זה צחק והוסיף בנעימה אבהית, שברוטוס הוא פילוסוף מעמיק חקר ושאנטוניוס הוליך את האגף השמאלי על יד פארזאלוס לנצחון. ורק את דודנו אוקטאוויאנוס לא הזכיר אף פעם, מתוך שתיקתה של המלכה הרגיש, שמואסת היא בו, וכאנין־דעת החליט לא לתת את משפחתו לשבט הביקורת של מישהו וגם לא של קליאופטרה.

והנה, כעת נוצרת לעיניו ולפי רצונו משפחה חדשה, וכשהמלכה ראתה את עיניו מופנות אל הילד, שבשנתו השלישית – לפי דבריו של מחבר עתיק – “דומה לאביו עד כדי להצחיק”, ברגע כזה היתה בטוחה בתכניתו, אף על פי ששאלות המפלגה עמדו כאילו על הפרק הראשון. בצלן של מאה ואחת מזימות שמסביבה, וגם תחת יד־חסותו של קיסר על אי בודד, שאין משוט מגיע אליו, מרוגלת בידי מקנאים ועם זה מוגנת בידי הידיד היחידי, נעשתה קליאופטרה בשנה השניה להיותה ברומא יהירה יותר. החווילה והגן נפתחו לעתים רחוקות יותר, האורחת של החברה הרומאית הגבוהה היתה למלכה עם חצר־מלכות, שציצרו קורא לה במכתביו פשוט בשם “המלכה”.

בצפיה להפיכתו של קיסר, שכלום לא עמד לה עוד בדרכה, סילקה קליאופטרה, כנראה בסתיו שנת ארבעים וחמש, את המעכב הרשמי לנשואיה. אין לנו הוכחה לכך, אך ברור, שאחיה תלמי הצעיר נעלם אותו זמן. הוא ודאי שלא היה מתגרש מאשתו החוקית כדי לתת לה להינשא לקיסר, להיפד, כראש מפלגת היריבים הרומאים והמצריים היה נלחם נגד הנישואין. ולמה עליה לחמול עליו? בין כך לא היה זוכה להיות לבעלה. ימי ילדותה שלה גמרו כבר כשהוא נולד שתים עשרה שנה אחריה, האֵם אינה ידועה, האב היה חרפת־אדם, ורגשות משפחה לא פעמו בלב התלמיים בכלל. מה ימנענה אפוא לסלק את הנער, העומד לה לשטן? שאחיה הוא? איזה חוק מוסרי יעצרנה, משעה שאלילי יוון ומצרים, שחינכוה באגדותיהם, רצחו את קרוביהם בסך כמוהם כשרים והגבירות הרומאים, שבקרבם היא יושבת!

תלמי נעלם. הדרך פתוחה.

ח    🔗

ובכל זאת עדיין עמד צל בין שניהם, שנוצרו כנראה לעלות על שיא מרומי האושר האנושי. צלו של אלכסנדר היה זה. וקיסר החליט ללכת בעקבותיו של צל זה.

עוד בימי נעוריו ראה בו את איש־המופת לעצמו. אלא שכולו נשאר חזון־אגדה שאין לחקותו. ברומא בוחרים את האדם לקונסול בשותפות עם קונסול שני אולי פעמים אחדות בזו אחר זו, ותמיד רק לשנה. מה יוכל אדם לבצע משך שנה קצרה? כשכובשים איזה חבל־ארץ, או שלושה כמו קיסר, ונשארים שם כפרוקונסול לשנים אחדות, הרי על אחת כמה שאדם מרוחק מן המרכז, ההיה לסוּלה, ההיה לפומפיוס שלטון אמיתי, בלתי מוגבל? האם לא נתרסקו שניהם בטחנת המפלגות? אין אלכסנדר צומח מתוך רפובליקה.

רק אחרי שמלחמת האזרחים שיעבדה את האזרח לחייל ואת החוק – למלחמה, כשנצחון פארזאלוס הרים את קיסר למעלה מכל שליטי רומא שבימים עברו, יכל היה להתחיל ולשלב את תשוקותיו הרומאנטיות של העלם אל תוך הפוליטיקה של הדיקטאטור המזדקן. ובשלוש השנים האלה התקרב חיש מהר אל מפעלו של אלכסנדר. תחילה במסע הנילוס, אחר כך על קברו של אלכסנדר, ואחר כך בארמון השט – רוחו של הלז נגע בו ונראה כקורא לו, לגמור את המפעל, שעל יד פארזאלוס רק התחיל בו. עקבות פרסות סוסו של אלכסנדר במידבר אל האוראקולום של אמון הלבישו את קיסר כנפים והראו לו לספקן הספון בנפשו, שגם בתקופה הנאורה אפשר עוד לפעול כהנה וכהנה. יסוּד עיר־הבירה במערבה של ממלכת המזרח חיזק בו את חזון סגולותיה של רומא, שמצבה עלי ארץ דחפהו ממש על־כרחו תמיד צפונה.

את גילו הנתון להשפעה ביותר ואת קרבותיו הראשונים היה חי קיסר בן השש־עשרה בדרום על יד אותו המלך ניקוֹדמס, שעד ימי זקנתו האריכו לשון על קיסר־הנער כעל בן־חיקו. ומה פלא, אם כעת, מקץ מעגל חייו שוב אחזהו הנגב, רוחו של הים התיכון, חומו ותכלתו, ויחד עם זיכרונותיהם המיופים של ימי נעוריו מתרפקים על ראשו ואיבריו של החייל שכחש והזקין, לרפאו ולחדש את נעוריו כקדם? בהשתוממות שאל את עצמו על הנילוס, בגנו הרטוב והרענן הזה של העולם, למה זה בעצם ביזבז פרע את מיטב עשוֹר חייו ביערות הטבטונים, למה שכן באהליהם של עמי־האלפים הפרועים ונלחם בבריטים קודרים בערפלי הצפון? שם למטה התנוססו אפסוס ותרזוס בחסד אלים עתיקי־ימים, איים טבולים אור שמש מצננים זרועותיהם בים רענן, כרתים וקפריסין, אנטיוכיה ואתונה מזמינים את הכובש הזר במטעמי החכמה והרוח, במעדני תרבות בשלה יותר, במקום להתהדר בתרבותו הקפדנית. אלכסנדר והים התיכון קוראים לרומאי מזרחה־שמש.

יען כי אין מנוחה לכובש. חייל אמיץ לא יאסוף נצחונות ועמים בימי נעוריו בלי עונש. צללי נצחונותיו ילווּהו כנשים את דון ז’ואן ולא יתנו לו לבוא בכלח אל קבר. אם על חרב בנה את שלטונו, עליו לשלוף אותה תמיד מחדש, כי הלא העולם דורש מכל גבורו לחזור על פעלו בלי הרף. להשיג כתר מלכות, לייסד שושלת וממלכת־תבל כמו אלכסנדר, לזה אין די עוד לקיסר בניצחונותיו הישנים בשלהי שנות החמישים שלו. הרפובליקה, כך הרגיש, לא תקריב את חיי־חירותה האחרונים אלא על מזבח נצחונות חדשים: רק לכובש אץ־פרס תתמסר, בדומה לאותה בתולה שבאגדה, שעוד מעט ונכבשה ורק עוד את הקשה שבמעשי גבורותיו תדרוש מאת גבורה האמיץ.

שכן פרס, שדה נצחונו של אלכסנדר, היא גם בת־תחרותה של רומא הגדולה, שאין לצחה לעולם. היחידה, שהרפובליקה הלאטינית הכל־יכולה מוכרחת עוד לשאתה אחרי חורבן קרת־חדשת. זה יובל שנים, שקרבות הללו הולכים ונמשכים, סוּלא ופומפיוס נחלו שם נצחונות קצרי־ימים, ולוּקוּלוס וקראסוס הוכו בה מכה ניצחת. ברומא חיים רבואות אנשים שנגזר עליהם לנשוא את מותם ועבדותם של בני משפחתם מאז התבוסות האחרונות ההן. ורק שמונה שנים עברו מאז. נצחונותיו של פומפיוס נסכו אותו זמן ריח־שכרון בראשו של קראסוס הזקן ובחיל של 40,000 איש רצה לכבוש את ממלכת־פרס, ארץ לא ידועה. והוטל עליו לראות את ראש בנו שפוד בכידון ונישא בראש חילות האויב המנצח, ולבסוף נפל גם הוא בחרפו את נפשו למות. אך הנשרים והדגלים נשארו שם יחד עם חללי־רומא, ומאז כל הרוצה לזכות בחסדו של העם, מתכן מלחמת־נקם בבני־אסיה.

רק מלחמת־האזרחים בבית הפסיקה את התכונה הזאת, והיום, שרק קיסר לבדו נשאר למעלה, מחכה ממנו העם מה שהוא עצמו רוצה מעומק לבבו להטיל על נפשו. יחד עם זה ראה גם איש־החשבונות שבו המחוכם את יתרונו בדבר, כי עם כל שמעו הגדול כמנצח ההישפנים, עדיין חיכו לגיונותיו למתן שכרם, ובאותן ארצות־האגדה שם, כך מספרים, נחשב הזהב כאבנים, שכן הודו גובלת את פרס ובימים ההם בשם ארץ־הפלאות יקראו לה. כל הנימוקים, הפוליטיים, הרומאנטיים והדינאסטיים הטו את קיסר כלפי פרס – אויבתה של רומא מדור דור.

כשר־צבא איזן וחקר היטב את שגיאותיו של קראסוס. אותו הפחידו השמועות על קשתות־ענק, שהפרסים יורים בהן את חיציהם למרחקים לא שערום עד הנה, ועל התקפות פרשים, ששום רומאי לא יוכל להם. אלה פגעו בו בקראסוס במסעו קדימה, שלא היה לו קץ וסוף, משך חדשים לוהטים בשרב נסוג האויב חזרה בארצו כבירת המידות. – וקיסר, שקרבותיו האחרונים לא ערכו אלא חדשים מספר, הקציב לעצמו הפעם שלש שנים תמימות, שכן תכניתו הכבירה לא נגמרה על יד נהר פרת וגם לא בהודו. אחרי הכניעו את המזרח המצרי אמר לעבור את הירקאניה על הים הכספי והקאווקז ולנסוע עד הסקיתים, שכניהם של הגרמנים, ואחר כך לתקוף את גרמניה עצמה – ולבסוף דרך גאליה שלו לשוב הביתה. וככה רק עוד ים־האוקינוס יציב גבולות לממלכה הרומאית בהתרחבותה.

למטרות כבירות אלה אסף כעת כסף במכירת קרקעות, בכל חופי הים התיכון הכין מחסני־נשק גדולים, איטאליה התעוררה מהר לתנועה חדשה, אך יותר מכל התעודד הוא עצמו, תכניתו העולמית שוב עוררה את כל כשרונותיו לתנופה רבתי. פלוטארך מספר פה בסגנונו הנפלא על “מירוץ־תחרותו של קיסר עם עצמו: כעין קרב־לגדולה שבין המעשים הבאים ובין אלה שבוצעו כבר”.

בהשתוממות ובעקת־לב התבוננה בו קליאופטרה. אם כוונתו של קיסר היא, לייסד את השושלת על מסד ממלכת עולם, ולא להיפך, הרי גם האשה, העשויה לבלי־חת מאין כמוה, צריכה לחשוש לאלף סכנות, אחרי שהאמאצונה היתה לאם. היא ידעה, שקיסר אינו סובל שאלות, ודווקא משום שבוטח הוא בנאמנותה יותר מבכל אחר בעולם, לא העזה להטרידו בקביעת מסמרות. את מגמת חפצו ידעה, בכתר־המלכות ובקיסריון היה הדבר. אך עתים נדמה לה, כאילו לא החליט עדיין על סדר המעשים שלו.

בהשתוממות ובעקת־לב ראו גם הרומאים אותה שעה, איך זרם של פקודות הולך ושוטף מחדר־עבודתו של קיסר עד לגלילות הרחוקים ביותר. ההיתה זאת הרגשה עמומה, שעומד הוא כעת בשנת־חייו האחרונה? או אולי זה רק נחת־הרוח, שאחרי נצחונו על בן־פומפיוס האחרון יוכל לשלוט בפעם הראשונה שלטון־מלך על פי חזונו סוף־סוף? כעין איזה קוצר־רוח זר לו מתמול שלשום מעיק עליו, ליטול את הכל לידו בבת־אחת, עניני־ הכסף, התיקונים, הקימום ומלחמת־העולם. –

ובוקר אחד נודע ברומא, שקיסר מתכן תכנית, להעביר את נהר אניוֹ וטיבר לשתי תעלות עמוקות סמוך לעיר ולהטותם ככה, שעל יד טראצינה יישפכו אל תוך הים. – בוקר שני נודע ברומא, שקיסר רוצה לנקז את הביצות שעל יד פונטינום וסֵטיה ולהבריא את הקרקע לאלפי עובדי־אדמה. ובוקר שלישי סיפרו, שקיסר רוצה לבנות על כל שדה־המארס, ומלבד זה להקים תיאטרון על סלע הטארפיי, שיעלה בתפארתו על של פומפיוס. וכעבור שבוע מילא את ידו של ואררי, להקים ספריות בכל שכונות העיר העולמית, ובשפות אחדות. ויחד עם זה ציווה על מהנדסים אחדים, לתכן באוסטיה נמל חדש לרומא, ככה שמי הים ייעצרו על ידי סוללות, ייבנו מקוואות־מים וייושרו כל מקומות־הסכנה הסמויים מן העין.

אך רוחו של קיסר עברה את גבולות רומא בתכניותיו כבירות המידות. ככה תיכן אוסף כל החוקים, את הקורפוס יוריס הראשון בעולם ויחד עם זה בנין כביש דרך הררי האפנינים. עינו הגיעה עד הפלופיניז, הוא החליט לנקוב את לשון־הים בקורינת ולבנות את העיר מחדש. הוא השיג גם את אפריקה המנוצחת והחליט לקומם את הריסות קרת־חדשת, שנהרסה יחד עם קורינת. מה ומה היה לאל ידו לבצע בשנה האחת הארוכה הזאת! האסרטנטמים המצריים, ש קליאופטרה הביאה אותם למטרת לוח־זמנים חד, זיכו את שליט העולם במתנה של שנה בת חמישה־עשר חודש, כדי להחזיר את סדר הזמנים אל תקופת־השמש ולחסל את התוהו ובוהו שבחשבון הזמנים של מאת השנים האחרונה. וכדי ליצור לוח־זמנים חדש לדורות, אותו לוח שאנו שתמשים בו עד היום הזה, האריך את שנתו האחרונה על כל השנים שבכל הדורות. דומה, כאילו ההיסטוריה אינה יכולה להיפרד מאדם זה בשום אופן.

ט    🔗

אך כל זה לא רק יליד כוח־דמיון פורה, אלא גם יצירה של חכמה מדינית: ורק משום שמי שזיווג את שניים אלה, היה הוא, קיסר. הוא רצה לתת לחם לרבבות פועלים מבוטלים, כשציווה עליהם לתת לעצמם את הבניינים הגדולים במתנה. משוחררים ואומנים מכל הסוגים נהרו אליו, מהם אל תחת דגלו ומהם אל עבודת הבניה. על הערים הטיל מלווֹת־כפיה, הלאים את כל סוגי המכס, את העשירים הכריח בתוקף החוק לקנות קרקעות ממשלתיים, כדי שיוכל לפרוע את חובותיו ל40.000 אנשי הלגיון, שעוד לפני מלחמת פארזאלוס הבטיח להם אדמה ומשכורת בשעור של שלש מאות ססטרציות לאיש. אך מכיון שהיה מלך, הוסיף כריבית מאוחרת מאה לכל אחד. וכדי שכל אזרח רומאי יראה, שמלחמת האזרחים נגמרה ויד נדיבה שולטת ברומא, שילם לכל אזרח את שכר הדירה לשנה עד לשעור של אלפיים ססטרציות (500 פראנקים זהב).

לאמיתו של דבר, כל הכסף הזה לא היה במציאות כלל! לפי השמועה ישנו בפרס, ואלי גם בהודו! ומאחר שעם תום מלחמת האזרחים זו, כמו אחרי כל מלחמה כזו, אין איש מרוצה, להיפך, אחרי שהותרה המתיחות מרגישים כעין אכזבה, הרי זה דחף את המנצח כלפי כיבושים חדשים ובמידה שהלך והתפתח למלך, כן נראה משתדל להחזיק בחסדו של העם, שעם הכתר על ראשו לא יהיה לו בו צורך כלל. – וקליאופטרה שהסתכלה בדבר, לא היה לה ברור, אם מתוך נטיה לעם עושה הוא זאת, או מתוך רגש הבוז שלו אליו.

עוד מסע־נצחון אחרון על האויב בספרד, היה גם למורת רוחם של הרבה מבני העם הפשוט, הלא זה היה נצחון רומאים על רומאים ובמצב דומה לזה – אחרי פארזאלוס – קסר עדיין נזהר מפני חגיגת־נצחון פומבית. אמנם משתה של 22,000 שולחנות ערוכים, שבפעם ראשונה הגיש בו יין איטלקי, קרבות־ביניים ומישחקים, שכמוהם לא ראו מעודם, כל זה העליז את אנשי רומא, והפעם העלה על זירת הקרקס המורחב 5000 חיילים אמיתיים, אחריהם גברים מזרע הפרטוֹרים במלחמת־ביניים לחיים ולמוות, ולבסוף בני נסיכים מאסיה הקטנה בריקודי־חרבות שונים. ובעוד החברה העליונה התרגזה למעשי זחיחות־דעת כאלה, הכריז חנינה לכל אנשי פומפיוס הוותיקים. החזיר לאלמנות והבנים את רכוש אנשי־משפחתם שעוקל מהם, וגדולה מזו, באחד המקדשים הקים את פסל־זכרונו של אויבו הגדול פומפיוס, שאך זה ניצח אותו בבניו לחלוטין. וזה שוב היה מעשה נעלה, עד כדי כך, שאפילו ציצרו כתב עליו: עם הקמת פסל זה בנה לו קיסר יסוד־מוסד לנפשו־הוא.

ודווקא המצאות אלה הדריכו את המלכה מנוחה. תמימותה הצינית שבמהותה, שיטת־הנקמה באויב כמורשת, שמילדותה היתה רגילה בה להגנה על החיים, עלתה והיתה בה לחרדה לחיי ידידה, כשראתה אותו סולח כל הזמן לאויביו, איך זה? את כל הרוגנים הללו, שרק תאוות הבצע והמשרה דוחפים אותם אליו, רוצה הוא להשאיר בערפו, בצאתו למסע־המלחמה הגדול? האם מן המידה הוא, שאת ברוטוס זה ואת קרסיוס זה מינה מראש לפריטורים, במקום לכבול אותם לכל הפחות כפרוקונסולים במושבות הרחוקות ביותר?

קליאופטרה החליטה להזהיר את קיסר. לא בידי אנטוניוס; הוא רק יקים רעש והכל ייצא לקלקול. זה היה באחד מערבי החורף, שבשנה שעברה בילה קיסר כמוהו במחנה ההישפאני בקיפאון ולרוב ביחידות, אך השנה נהנה באותה מדה בחווילה שמעבר לטיבר. כתום השאון, אחרי הפרצופים הרבים, שראה אותם מעריצים אותו או עליזים, בעקבה או בתחנונים לפניו, השתוקק לנעים קולה, למבטן החום־זהוב של עיניה, שבערב שוב אינן מבריקות, אלא זוהרות, לטעמן המעודן של שמלותיה ושל בשׂמה, מנורותיה ומיטות־המנוחה שלה; וכשראה לרגע את בנו, קמה דממה עמוקה, שנשם אותה בנשימות סופגות אט־אט. גם הפעם חיכתה זמן־רב, עד שהביעה בכורסה שעל יד הגבר השוכב, במלים קרות את דברי האזהרה שלה. דבריה היו באים לו בסגנונם המעשי כהודעה צבאית, לולא היו מנעימים לו בקולה שלה.

קיסר הקשיב לה בלא־תנועה, אחר־כך אמר דבר־מה דומה לזה שציצרו ואפיאן אומרים בשמו מימי החדשים האחרונים שלו: “כבר הארכתי ימים יותר מדי; מוטב למות פעם, מאשר לחכות בלי הרף”.

אך המלים הללו לא הביעו בכל זאת אלא מועקה, התוקפת פעם כל אדם, הרוצה לסחוט מידי הזמן והמוות דברים היוצאים מגדר הרגיל. מאמונו המוחלט בקליאופטרה ניתן לשער, שביאר לה אותו רגע את גבולות גודל הסכנה. כי איך זה לא יקפוץ פתאום ממקומו קפיצת עלם, לספר לה על קשר, שהוא עצמו זמם בהיותו צעיר יחד עם קראסוס ועוד שניים מידידיו, איך אמרו להכנס אל הסנאט בפגיונות, וכשיינתן האות, להרוג את כל הסנאטורים הנועדים לכך מראש. האות היה שקיסר יסיר את התוגה שלו מעל כתפיו ויעמוד בגילוי־גוף. קראסוס היה מיועד לדיקטאטור וקיסר לשר־הפרשים. אלא שקראסוס הפחדן נרתע ברגע האחרון ולא בא.

בפעם השניה היה הוא עצמו המטרה. קיסר מספר לה, איך שאחר כך, עם קשר קאטילינה, נשא את דברו באותו הסנאט עצמו נגד משפט־המוות, שציצרו דרש אותו על הקושר. ועל זה הסתערו עליו סנאטורים אחדים בחמת־זעם ובחרבות, ורק בקושי הצילו אותו, את הבלתי־מזויין, חבריו שחשו לעזרתו. אחרי אלה לא הופיע בסנאט ימים רבים. כוונתו בזה להגיד לה שאין איש מיטיב ממנו להכיר את המזימות הללו ושאין צורך להזהירו.

המלכה שתקה. שום דבר ברור לא ידעה להעלות נגד האנשים החשודים לה, לבד מחוש־הפחד שלה. המקדים לנחש אפילו את מחשבותיהם של האנשים האלה.

כשקיסר שוב נשאר לבדו, אולי כבר בדרך שובו מן החווילה, שיווה לנגדו על פי דרכו הצבאית את פניו, מהותו ועברו של כל אחד מן האנשים, הנראים למלכה חשודים כל כך: – קאסיוס? זה שלש שנים עובד מצויין בלי הרף. שריפת האניות – מעשה ידי אמן היה. אמנם חיוור הוא ויותר מדי מתרועע אל ציצרו, זה נכון. ודאי נפגע על שאינו ממהר עוד יותר לעלות בדרגה. אך האם בגלל זה אפשר לוותר על אחד המעטים כל כך העומדים ברשות עצמם? בשנה הבאה יהיה פרטור. ומה גם דצימוס ברוטוס! חייל שעמד בנסיון משך עשרים שנה. לעולם אינו מאבד את רוחו, וכשהגלים עברוהו בשעתו בקירבת החוף הבריטי, עוד הוא גער בהם באנשים בנזיפה. במיפקדה אין לוותר עליו. עומד בשורה אחרי אנטוניוס, ונוסף על זה לעולם אינו שיכור. קונסול מלידה. והוא גם ברשימה, במקום הארבעים ושניים.

ברוטוס? את זה קליאופטרה אינה מבינה. מוזר. אולי איזו קנאה מאוחרת? היא עדיין לא היתה בעולם, כשאירע מה שאירע ביני ובין אמו של ברוטוס. לכך צעירה היא מדי. מה פירוש הדבר, לשער לעצמנו בן באדם שאנו קשורים בו כל כך, ובכל זאת לא להיות בטוחים, שבאמת בננו הוא – זוהי פרשה סתומה עדיין ליצרה שלה. קורנליה היתה אהבת־הנעורים, הראשונה, ואמו של ברוטוס: השניה. קליאופטרה היא השלישית. התקפות־השבץ מַתדירות יותר ויותר. בכל רגע אפשר להתמוטט ולמות.

י    🔗

בחדשי־החורף האחרונים האלה הלכה וגדלה אי־מנוחתה של המלכה. כל־מה שתנופתו של קיסר בעבודה הולכת ודוהרת, כן נעה־נדה היא בין תקוה ופחד. הפרס, שבעדו היו משחקים יחד, לא היה פחות מאשר כל העולם, וכמעט שאין אויב אחר מלבד זיקנתו של קיסר. היוכל עוד לכבוש את העולם אדם בסוף שנות החמישים שלו, יחד עם אשה בת עשרים וחמש, למען בן, שרק עכשו לומד לדבר? האם כוחו היוצר חזק עדיין למדי להתגבר על בריאותו המתמוטטת, ונוסף לזה גם על קנאתם של אנשי־המַטה, על טינתם של הכנועים ועל הקשיים שבחזית הטרוֹפית? כשקיסר ראה את בלוריותיהם העבותות, החומות והשחורות של קציניו ואחר כך השווה אותם בראי או בדמיון אל ראשו הקרח. נדמה לו כאילו הוא הזקן בכל אנשי רומא וסביבו נוער, שאת שערם ושיניהם, צעדם הגמיש ונשימתם הארוכה אין למלא בשום שלטון אדיר שבעולם. וכשידו המארכת נשכחה לרגע בתלתליה החומים של ידידתו ומה גם כשהעביר אותה על שערו הענוג, המשיי של ילדו, יתכן שהתקומם על ציאוס, שרק הוא, האל, יוכל לחדש את נעוריו לנצח.

מה שנטל על עצמו עכשו, היה נועז יותר ממפעלו של אלכסנדר, משום שאיחר בו כל כך. לחינם חיפש לו מסביב סמלים אחרים מתאימים לו: שוב לא נשאר לו אלא האחד, שבעקבותיו עליו ללכת. את הדיקטאטור הזה, שאחרי התאמצות של שלושים שנה הגיע סוף־כל־סוף לשלטון מלך, אין איש מכריח לעזוב את רומא כדי להביא הביתה את הדגלים הרומאים שנתחללו על נהר־פרת. עכשו יוכל לשלוט ברומא אפילו עשרים שנות זיקנה, מוגן בידי צבאותיו ובלי סכנת אויבים מבחוץ; יוכל לשאת את המלכה לאשה, לחנך את בנו, ובהזדמנות אמתלאית יעניק לו סנאט משועבד את התואר מלך, לו ולצאצאיו אחריו.

אלא שחלום־אלכסנדר היה תקיף יותר. – תקיף, משום ששני אנשים חלמוהו. שכן לא איזו שליטה זרה וערומה היתה פה, שכוונתה לפתות ולהדיח בחמודותיה את הרומאי האדיר, כדי לעלות לגדולה עליונה עוד יותר. הוא הרגיש, שזאת פה אשה, שרגשותיה המיתיים מגיעים עד כוכבי־רום ויחד עם זה אומרת היא לשתות את כוס כל חמדות העולם עד היסוד. שניהם גדלו על ברכי אגדות עמם; הלימודים היווניים, שהלהיבו א קיסר ואת קליאופטרה בנעוריהם הרכים בשני חופיו השונים של אותו ים התיכון עצמו, הוסיפו לחיות בעמקי נפשם פנימה. בעיני שניהם היתה התהילה שליחם המבשר של האלים.

כל זה לא נגע בחושם המדיני המעשי, ובמצב־נפש מפוכח יותר חישבו ומצאו שניהם בדיוק את היתרונות היוצאים להם גם מן הברית שביניהם וגם מן הכיבושים והנצחונות. קיסר ראה את ערך האחוזים של הכוח, שהצי המצרי ואוצר התלמיים יוסיפו לו במסע־הכיבוש הפרסי. אך, הסיכויים ההיסטוריים שרוח בּשל ראה באספקלריה שלהם את חלומות נעוריו, הניעוהו לסיים את גורלו וגורלה באותה התבנית הגדולה, שפלא פגישתם והצלחותיהם גזר עליהם. שוב לא היתה פרס סתם חבל־ארץ, אלא הסמל הגדול לעולם־המזרח, שכעת עליו להיספח אל המערב ולתת כוח מיתי לתואר מלך.

שקיסר מסכן את ההכתרה במלחמה בת שלש שנים – מן ההכרח שעורר בה בקליאופטרה פחד גם כמלכה וגם כאם. כל זמן שהוא חי, יש לה בידיה יותר מאשר חוזה של ברית מדינית: הנה הערבון הגדול, הילד, שקיסר רוצה לעבור בו לחיי עולם. וגם ביציבות חיי־האהבה שלו אין מה לפקפק, לזה היה הוא זקן מדי והיא מלכה מדי. אך בין צאתו עם צבאותיו ובין שובו הביתה מתנופפים אלפי כידונים פרסיים ארוכים, זורמים מאה נהרות, הביצות מעלות אדי־קדחת ונוסף על אלה – מזימות־הקושרים פה. השנאה הכללית, שהיא רואה אותה הולכת וגדלה זה שנה וחצי מסביב, קנאתם של עוזריו הראשיים, הרשת של צרות־עין שהנשים הפוליטיות שוזרות, הנוער הרוטן, שחסר לו בתקופה צינית זו רגש־הכבוד להתכבד באפשרות ליצוק מים על ידיו של רוח־אנוש מרומם, ועל כולם: קלסתר־פניו הירוד של קיסר. כל זה חתה בה את גחלת־הספק, אם אפשר עוד להשיג את המטרה העולמית.

שקיים את קיסריון לבנו, ידעה כל רומא, אך לא נרשם בכתב. אף כי לה היה כתב זה חשוב יותר מאשר נשואין רומאיים, שהרי לפי חוקי מצריים היה קיסר בין כך בעלה. בחורף האחרון תיכן תכנית־חוקה, המרשה לו רבוי נשים. זכות זו לא היתה עדיין לחוק. האם זה מתוך קלות דעת? יתכן ששאלה זאת ניקרה בלבה. היש לו סיבות פוליטיות המעכבות אותו בשתי ההחלטות החשובות הללו? ובינתים לא ידעה, שקיסר פתח את צוואתו בשבועות הללו והכניס בה שינוי: תוספת, שבה אימץ את דודנו אוקטאוויאן לבן. –

תוספת זאת, שקיסר לא שיער לעצמו את תוצאותיה ההיסטוריות, ודאי שלא עלתה בדעתו אלא למקרה של מיתת פתאום במלחמה או בשבץ. זה בעצם לא היה יותר מאשר רצונו הטוב של עשיר, המחלק בצוואתו הנקיה מכל פוליטיקה, את רכושו הפרטי שלו. וגם דאגתו של אדם שליט, הרוצה לפתוח פתח אפשרויות יפות לקרוביו במדינה. קיסר כאילו שלח בזה את יד־שמאלו כלפי עברו, משפחתו, בני־שבטו ילידי ארצו ומעמדו, אך ימינו שלוחה ועומדת לעתיד אל הכתר, שמעולם לא ייעדוֹ לבן־בת־אחותו זה. סוף־סוף קליאופטרה לא יכלה להופיע בצוואה, שכוחה אינו נחוץ לה אלא במצב־הביניים, עד הנשואין וההכתרה. או מה יוכל דיקטאטור רומאי לצוות בלי משפט ירושה, בשלטון ובמעמד למלכת מצריים העשירה? וככה מופיעה היא בצוואה רק במשפט אחד, אף כי בלי שם: קיסר מינה אפוטרופסים אחדים לבנו השני, שאולי יוולד אחרי מותו. – ומי אחרת יכולה להיות אמו של אותו בן שני, אחרי שקאלפורניה המזדקנת לא ילדה מעולם בכלל. בכללה היתה צוואה זו מאותו סוג, שהמוריש עצמו מקווה לפתוח עוד את חותמו בידיו.

ואיזה סדר־ירושה יכל היה קיסר לצוות? בזמן האחרון סידר, שימנוהו קונסול לעשר שנים, זה היה חידוש בתולדות רומא, אך עם השמטתו של התואר מלך עקף בזה גם את זכויותיו של המלך, ואת המחצית השניה, את סדר־הירושה הוציא בכלל בזה. ומאחר שמאז גירוש המלכים העתיקים מטפח העם הרומאי ממש אמונה תפלה נגד המלכות, שבכל זאת הכל הולך וממריצו אליה וביחוד רצונו הידוע־לכל של קיסר – המציא תחבולה מוזרה במקצת: אחד דורש־רשומות ערום גילה כביכול בספרי הסיבילות, שמדינת פרס תיכבש אך ורק בידי מלך. ועל זה תיכננו תכנית להכתיר את קיסר למלך על כל חלקי הממלכה, ורק באיטאליה אסור יהיה התואר מלך וגם סמלו. הדבר היחידי, שאיש לא העז להעלותו על השפה, היה סדר־הירושה.

והיוכל קיסר לדרוש, שעם צאתו למסע־מלחמה ארוך לשנים, ישאיר ברומא מלכה זרה, שתמלוך במקומו ושאת בנה יכבדו כיורש־עצר בקרב העם ובלי שהעם יידע קודם את דבר השושלת החדשה ומשפטה? האם המושלת היחידה בת חוץ־לארץ לא תעלה את חמתם של אנשי־רומא הגזעיים, את הטינה ההיא, העלולה בין כך לפרוץ עם ביטולה של הרפובליקה? ולדחות את המלחמה הפרסית – לזה כבר הפליגו יותר מדי בהכנות, המתיחות הכללית היתה כבר גדולה מדי, הדחיה היתה מוסיפה כוח לאויבים הפנימיים.

קיסר לא ידע את מה ששיערה המלכה: שאויבים פנימיים אלה התחילו להתלכד; אילו ידע, לא היה מגרה אותם עוד יותר בשבועותיו האחרונים, בתחילת שנת הארבעים וארבע למנין. והוא היה מגרה אותם בהופעתו בצורות שונות, בסגנונה של קליאופטרה כמלך, אף כי לא רצה עדיין להכריז עצמו למלך. הנה הטביע מטבעות עם דיוקנו, ובהזדמנות חגיגית ישב במרכבת מצרית ועל ראשו הקרח זר־דפנא של זהב; בסנאט ישב על כס־זהב, ואפילו פסל דמותו הוקם בידי הסנאט על הקאפיטוליום על־יד שבעת המלכים העתיקים.

וסמלו־למופת המצרי הדיחו עד כדי להקים את האנדרטה שלו בשורת האלים שבפומה צירצנזיס, להתקין לעצמו כילת־מרגוע לתפארת במקדשים הגדולים ולהכניס את “גיניוס קיסריס” אל תוך התפילות הפומביות. וגם הכירו בזכותו להיקבר בתוך העיר כמו אלכסנדר. – רואים בו בקיסר, שדומה הוא בשבועות הללו לאדם, שרק מחיצה קלה מפרידה בינו ובין האשה, שהוא מחזר אחריה מזמן ואינה מניחה לו לישון עוד.

לקורת רוחם רואים אלף מתקנאיו שמסביבו, איך קיסר, הבהיר וארך־הרוח שבכל השליטים, נעשה פתאום הפכפך ובעל־גאוה רגיש ביותר. יום־יום מספרת עליו רומא מעשיות חדשות. פעם מינה אנשים נעלמים, וביניהם אפילו מבני־גאליה, לסנאטורים, או נתן מישרות חשובות לחדלי־אישים, בניהם של גולים. ופעם אמר כאילו סולה היה טיפש על שום שדחה את הדיקטאטורה. או: “דיבור אחד שלי מספיק; כל מוצא פי חוק הוא; הרפובליקה אינה קיימת עוד אלא בשמה”. וכשאחד הטריבונים לא קם מפניו בעברו, נזף בו בפומבי.

אך כשהופיע כל הסנאט יחד עם הקונסולים והפריטורים כדי להציע לו את הדיקטאטורה לכל ימי חייו, נשאר הוא עצמו יושב. התנהגותו זאת עשתה רושם עמוק ביותר, והרבה סנאטורים עזבו את האולם. לדברי פלוטארך, רצה לקום, אך באלבוס עצרהו באמרו: “זכור, כי קיסר אתה! האינך רוצה, אתה הרם על כולנו, לקבל את יראת־כבודנו אליך?” – מה שידוע, הוא, שהסיע עצמו מהר הביתה, זרק מעליו את בגדו וצווח: “כעת יוכל כל מי שירצה לחתוך את צווארי!” הוא גם התנצל על התפרצויותיו: “במצבי שלי אי אפשר לשמור על שלוות הנפש. כשאדם מוכרח לדבר אל האסיפה בעמידה: בשעה כזו באה הסחרחורת, השבץ, איבוד ההכרה”.

קליאופטרה עקבה במתיחות, ולפעמים בחרדה אחרי התופעות המסוכנות הללו, וודאי ראתה בהן סימנים של כוח־החיים ההולך ופוחת. שכן הלא העליונות שבבטחונו היא שהשפיעה עליה להפליא למשמעתו. וכששאלה על כך את אנטוניוס, היחידי הנאמן עליה, קיבלה ממנו תשובת־חיילים קצרה וגסה, שהרי אדם זה משגשג בחסד אדונו, באימונו העליון של קיסר; בחורף האחרון שעבר רק אנטוניוס היתה לו דריסת רגל אל כל תכניות המלחמה שלו, ולא עוד, אלא שגם מינה אותו שותף־לקונסול, את אחד מאחיו לפריטור ואת השני לטריבון. וכשידידיו שדדו את קופת המדינה, החריש קיסר. אנטוניוס היה מעדיף לראות היום את הפיכתו של קיסר מאשר מחר, והוא גם עשה נסיון לכך – עד שבפברואר הגיעה שאלת־המלוכה עד משבר בשלשה שמאורעות:

כשקיסר נסע פעם ברחובות העיר ואחדים קראו אליו: “המלך!” – ענה להם: “אינני מלך, אני קיסר!” – פעם שניה כשמצא את פסל־דמותו מעוטר כתר והטריבונים ציוו להסירו, סילק קיסר את אחד מהם מכהונתו, קרא לו בלעג “ברוטוס החדש”, על שום שברוטוס הזקן הוריד בשעתו את המלכות; וגם הוסיף: “קונייאי”, שפירושו חמור.

ושוב פעם אחת ישב בכסא־זהב על הפורום והסתכל בהתחרות, שהצעירים ערכו לחג־הרועים, הלוּפרקאליים, מנהג עתיק, שבו מצליפים זה את זה במגלבים שעירים. אנטוניוס, שהיה תמיד שמח לתפקיד חדש, ערוֹם למחצה ועטוף כולו זנבות, הצטרף אל הצעירים, נטל עטרה שזורה עלי־דפנא, רץ אתם יחד, וכשהגיע אל כסאו של קיסר, הרים אליו את העטרה וקרא לו בשם “לופרקוס”: מעין יופיטר־אמון, ואולי גם בשם “מלך־החגיגה”. – אין לדעת, אם היה זה פתאום רעיונו של איש דיוֹניסי זה, או דבר מותנה מראש: עובדה, שחברי המפלגה שלו מסביב מחאו כפיים, אך העם בעל אלפי הראשים הביט ושתק. ועל זה דחה קיסר את העטרה (או אולי היה זה כתר) – והעם פרץ בתשואות־חן. אנטוניוס חזר על המעשה וקיסר שוב דחהו תוך מחיאות־כפיים סוערות. אלא שאחרי כן ציווה להעלות את הכתר על הקאפיטוליום ולרשום עלי לוח, שקיסר דחה היום את הכתר פעמיים.

כל המעשים הללו היו בוודאי למורת רוחה של קליאופטרה: זה היה מישחק בסמל השייך לה מלידה ובכן קדוש בעיניה. אותו זמן עצמו ראתה מתוך אימרה שנזרקה מפיו, את אור־המישנה שבנפשו: “המוות – אמר קיסר – אינו נורא כל כך כפי שמתארים אותו; אמנם אסון, אך אין איש מוכרח לסבלו פעמיים”. מלים אלה, הסקפטיות להתמיה, והמתאימות לבן־מוות, מובהרות בעובדה מתמיהה עוד יותר, שפלוטארך מוסר לנו: כשמישהו הזהיר אותו מפני ברוטוס, ענה קיסר: “גם בעיני אין הוא מוצא חן, הוא חיוור כל כך”.

קיסר היה אפוא מהרהר במוות ובאפשרות של הפיכה. ועם זה נודע לה למלכה, שהוא פטר את משמר – הסף שלו ואינו נותן ללוות את עצמו אלא בלקטורים אחדים. היא, שגדלה בין רעל ופגיון, הרגישה וידעה מה שנעלם מאנטוניוס: שמכל התעלולים הללו יוכל לצאת קשר.

שקשר זה ישנו כבר, גם היא לא יכלה לדעת.

יא    🔗

האנשים שהיו חשודים בעיניה, לא היו היחידים, אך הם היו המנהיגים. כעבור זמן נתגלה, שלא פחות משמונים סנאטורים השתתפו בוודאי בקשר – שכן לאחר מעשה רצו להוכיח לעם, איזה גלים רחבים הכתה מורת־הרוח מקיסר. להציל את הרפובליקה ואת חופש האבות, שיאבדו אחרי נצחונו על פרס: זה היה הנימוק להחיש את הרצח. שכן נסיעתו של קיסר מרומא הוקבעה לשבעה עשר במארס. וההזדמנות האחרונה לכך ניתנה בסנאט, שקיסר קרא אותו לישיבה בחמשה עשר אחרי הפסקה ארוכה. יתכן, שבין האנשים הללו היו כאלה, שעשו למען החופש, אך שלשת המנהיגים לא היו בין אלה.

שלשה נושאי מישרות גבוהות, בגיל שבין עשרים וארבעים, צאצאי משפחות עתיקות, שלשתם חוסים בצל חסדיו של קיסר, אך שלשתם אכולים קנאת־כבוד: בלב אלה, כמו בלב כולם בכלל, לא היה מקום לנקמה, לא לאישית ולא לרעיונית. לא היה ביניהם אף אחד הרוצה לנקום את מות אביו או בנו או את גלותם בידי קיסר, שכמעט לכל אויביו נתן חנינה.

דצימוס ברוטוס, באמצע קאריירה מזהירה לאין דוגמה, שעלה בה מתחילתה תחת קיסר ובחסדו של קיסר, ויחד עם זה נאמן עליו כבן, אותו דחפה אך ורק התשוקה, להיות משני לראשון במעלה. עד שקיסר היה למעלה ממנו רק כשר־צבא או כקונסול, נשא את הדבר, שכן כצעיר ממנו בהרבה יוכל עוד ללכת בעקבותיו ואולי להגיע גם הוא עד כסא־הקונסול וכהונת המצביא; אך קיסר זה, ההולך לקראת הכתר, השאיר אותו הרחק מאחריו ובייסוד השושלת חוסם את דרכו למעלה. ולעומתו קאסיוס, המקנא וצר־עין מטבעו, שכאיש־פומפיוס מנוצח זכה לחנינתו של קיסר נדיב־הרוח, לא יכל להתפשר עם מעשה־חסד זה שבעל־כרחו; וענין האריות שימש לו אצדקה, בזה ניתן לו מפתח אל תוך נפשו של קיסר מאותו המין, שכעת נחוץ לו כל כך.

וברוטוס, שכל הקשר נשען אל שמו המוסרי, היה – כפי שזה נגלה מתוך מכתביו של ציצרו – אחד מאותם הישרים החשוכים, המאפילים תמיד על רגשותיהם האנוֹשיים־האנוּשים במוסריות ומייפים אותם, והמליטים את כל תאוותיהם בטלית של־ייעוד שכולה תכלת. כשהלווה במושבות כסף בריבית קצוצה: ברור, שעשה זאת למען המולדת. אם העפיל למישרה גבוהה: הפסיק את לימודים באמצע מתוך כוונה מדינית כנה. וכשהלך לרצוח את קיסר: רוחו של ברוטוס הקדום קרא לו, של זה העומד בזקן ובפנים מקדירים ואזני־הדבלול שלו הארוכות, בין פסליהם של מלכי־טארקוויניוס, שלמען מפלתם העלה את את בניו לקרבן.

ולאמיתו שנא ברוטוס את קיסר, משום שההוא רצה להיות אביו בכל־מחיר. בתפיסתו של בן־אצילים זה, המושג טהרת־המשפחה לא סבל אֵם שיצא לה שם רע, ושאף על פי שהזדקנה בינתיים, חיה בכפיפה אחת עם בנה עד היום הזה. איש מסוג ברוטוס אינו נולד אלא מנשואין חוקיים, אחרת, איך יתייחש יחש ישר על רוצח־המלכים וגבור השיחרור המפורסם? יחסים שבין אמו ובין קיסר, שהיה קיים שנים אחדות ושימש ענין לשיח ברחבי העיר, אינם היום אלא אגדה שנבלה, וסוֹפה להיבטל לגמרי, אם הבן יכחיש אותה בכוח אמונתו באביו החוקי. אמנם, בנפש נעלה יותר ובראיה בהירה יכול היה ברוטוס להיות לבנו האמיתי של קיסר; הלא אם קיסר אימץ לבנו את בן בת־אחותו, שמוצאו מדם שפל־במחציתו, על אחת כמה שהיה עושה זאת למי שחשבהו באמת לבנו, ובפרט אם בן זה חולק לו את הכבוד הראוי ואת האהבה, שהיה חב לטבע ולגאון־רוחו של אביו.

אלא שברוטוס המוסרי־בעיניו, מוסריותו הזקוקה תמיד להצטדקות, השניאה עליו את אביו הטבעי, וגם במחיר בגידתו באביו החוקי. הן ההוא, שמת בידי פומפיוס, רוחו היתה צריכה לעורר את בנו לנקום את דמו בשורת אנשי קיסר, אויבי הרוצח. אך הבן, מיד עם פרוץ הריב בין שני הטריומווירים, עבר אל האויב ומשך שנתיים נלחם בקיסר, עד שהלה ניצח בפארזאלוס. ואזי ברוטוס, במקום להישאר נאמן לבן־פומפיוס המנוצח, שוב בגד גם בו ועבר אל המנצח השליט מיד כשנודע לו, שקיסר יקבלהו ברצון. ברוטוס מוכרח היה להתנקם בשני מעשי־הבגידה הללו, כדי לאושש את הכרת־ערכו שנתרופפה בו.

אמנם, הוא הרגיש היטב, שבקיסר הורג הוא את האיש שניצח את רוצח־אביו; הורג הוא את האיש, שסלח לו את בגידתו הראשונה והשפיע עליו רוב חסד וטובה. אך כל הרגשות הללו נאלמו בלבו של ברוטוס כשהעלה נגדם את הטענה, שבקיסר הורג הוא את האיש שפיתה את אמו ועל־ידי כך הוציא את אביו, את מארקוס ברוטוס, בחזקה משורת־הכבוד של אבותיו רבי־התהילה, והעובדה, איך שקיסר התנקש בחירות, האין היא מוכיחה, שאי אפשר שיהא אביו? – אך משיהיה מוטל מת על הארץ, כל הבעיה תיפתר מאליה, השאלה התמידית תֵאָלם סוף־סוף וברוטוס הוכיח במעשהו בעליל, שהנה, יוצא־ירכו של ברוטוס רוצח־המלך הוא.

אם לעקוב אחרי ברוטוס עד הסוף, מה היה עליו לעשות? לגשת אל קיסר בישיבתו הפומבית של הסנאט, לפסוק כלפיהו את פסוק־החירות ולתקוע בו פגיון: הוא לבדו, גבר בגבר. אמנם הוא גם ככה לא היה גבור כמו קיסר, להתנפל על אדם נטול כלי־זין, אך לכל הפחות גבר. ובמקום זה מה עשה? היה לאחד מעשרים רוצחים בצדיה מוגי־לב, שהתנפלו מאחור, וביתרון כוח מחושב היטב, על חייל שאינו מזויין, גבורן של מאה מלחמות. וככה היה לדראון עולם, ושום פגיעה של קיסר בחירות לא תצדיק את מעשהו העלוב של ברוטוס עד היום הזה.

יב    🔗

כשקיסר בילה את אחד הלילות האחרונים שלפני אידוּס־מארס אצל המלכה, היה במצב רוח מרומם. כל מחשבה קודרת התנדפה מלבו, קול התופים והתרועות, שהגדודים הצועדים כלפי הנמלים מילאו בהם את דרכי איטאליה, סיומה של תכנית שהוגתה מזמן והוגשמה ברוב־עמל עד פרטי פרטיה – כל אלה חידשו את נעורי שר־הצבא, שבכל זאת היה מאושר יותר בשדה הקרב מאשר בביתו, אף על פי שברגעיו הקודרים היה רוצה אחרת. צמרמרת המסע עוררתו, קצה של שאננות־עולם זו וסיכוייהם של מאורעות חדשים ומשכּרים. תכניתה של קליאופטרה היתה, לשוב לביתה אחרי נסיעתו של קיסר ואחר כך להישאר אתו במגע בעזרת הפלוגות הסוריות ובלדריהן השייכות לצבאו הכביר. שכן עכשו תתחיל ההכרעה הגדולה, שאחריה באה התגשמות חלומו הגדול.

זה היה גם חלומה־היא, שברגעי־בטלה נדירים שכאלה צף ועלה תמיד מחדש מתחת לכל מעטה ומכסה, שיום זה רב־העניינים העטה עליו. ואולי העלו שניהם, קיסר וקליאופטרה, אותו ערב אחרון את מחזה פגישתם באלכסנדריה, מזכירים זה לזה ומשלימים זה את זה, כדרך הנאהבים, הרוצים להפיג את אימת הסכנות החדשות על ידי הקודמות, שיצאו מהן בשלום. יותר מתמיד התרכזו יום זה סביב קיסריון, שדמותו כאילו שומרת כתשׂרוגת־קיסוּס על חלום־אלכסנדר.

אך עוד בערב ההוא הרגיש קיסר מבעד לבת־צחוקה את אי־המנוחה שכמעט שגרמַה להתנכרות ביניהם. קליאופטרה שמעה על אותות מבשרים רעות, כל רומא היתה מעלה שמועות־נַחַש: על צפרי־נוד, שכאילו נתעופפו מעל הפורום בצריחה בלילה, על בהמות־קרבן נטולי־לב, ועל הלמות־ רעם פתאומיים וחוש ניחושה של המלכה ראה בכל אלה את התאמתותו. מובן, שאין היא יכולה לגלות זאת לבעלה, בשעה שתופש הוא את החרב מחדש. אך קיסר אמר לה: גם הוא יודע כבר, שזה ימים שסוסיו המקודשים לאלים אינם רוצים לרעות על יד הרוּביקוֹן; שאידוּס של מארס צוֹפן סכנות בשבילו ושאתמול נשאה להקת־צפרים ענף־דפנא אל הקוּריה של פומפיוס. האם לא כך היה? וקיסר צחק.

אך המלכה לא צחקה אתו, ועל זה ניסה קיסר באלגאנטיות: אם היא זוכרת עוד את הכשדים, שייעצו לו לאלכסנדר לפני בבל, שיחכה בכניסתו עד מחר? אך למה לחכות? האם הראתה קליאופטרה אף סימן כלשהו לפחד באותם שבועות ארורים באלכסנדריה? העיר הזרה גורמת לכך, שהיא במועקה שכזו, וכבר אמר אויריפידס: “הטוב שבחוזים הוא, המצליח בעֵצותיו”. קיסר הבטיח לה, לבלות אצלה את הערב האחרון שלפני צאתו למלחמה.

למחרת בערב סעד אצל לפידוס; גם דצימוס ברוטוס ישב על יד השולחן ונהנה אילם מסודו מה יארע לו לשליט העולם מחר. אולי הוא היה, שהסב את השיחה על המוות. רשומה היא העובדה, שדיברו על המוות. קיסר חתם על תעודות, שהגישו לו על השולחן. תוך כדי קריאה שמע את השאלה אליו, איזוהי המיתה הרצויה ביותר, וענה? “הקץ הבא פתאום” – וחתם את שמו.

למחרת בבוקר רעדו שמונים איש, שנשאו את חרבותיהם ופגיונותיהם תחת התגא. ורק זה שלא היתה אצלו חרב, לא רעד. אך הוא לא הרגיש עצמו בטוב, קרלפורניה סיפרה לו חלומות־אימים, ובקשתה וגם רצונו־שלו, למשוך לה את חסדו בימים האחרונים לפני נסיעתו, כל זה עיכב אותו, עד שהופיע ברוטוס שלוח מאת הקושרים וניסה לפתותו ללכת בכל זאת אל הישיבה, כי מה יגיד הסנאט, שהתאסף על פי רצונו, אם חלומה של אשתו יניאהו מלכת! ואחרי שקיסר סירב בכל זאת, השתמש ההוא (על פי פלוטארך) באמצעי־השפעה אחרון, שבוודאי עלה על לבו אותו רגע: היום, מיד לפני צאתו למלחמה, רוצה הסנאט להציע לו את התואר מלך מחוץ לאיטאליה, על פי התכנית הידועה. זה הכריע, שכן זה היה בדיוק לפי תכניותיו.

ומשום כך, כשנישא בפוריונו אל הקוריה של פומפיוס, לא שעה אל עבדו, שרצה למסור לו דבר־מה בתנועות מרוגשות ולא קרא את המגילה, שהמלומד היווני ארטמידוס מסר לידו מתוך ההמון באותות ובמלים ממריצים: שיקרא תיכף ומיד! את המגילה הזאת, שהכילה את תכנית הקושרים ואת שמותיהם, השאיר בכל זאת בידו, כדי לקראה מיד אחרי הישיבה, מאחר שהתרגשותו של הפילוסוף התמיהה אותו. כשאחד הסנאטורים פנה אליו בשער ועיכבו זמן רב בלחישתו, חשבו הקושרים, שמזימתם נגלתה ואחדים מהם אמרו לברוח. ואותו זמן עצמו עיכב אחד מהם באַתּיק החיצון את אנטוניוס, שרצו לחוס עליו.

בפנים, לפני הכורסה שצורת כסא־מלכות לה, ניגש צימבר ראשון אל קיסר, על פי התכנית, לבקש ממנו חנינה לאחיו שהוגלה, וכשקיסר החמיץ את התשובה ואמר לעבור לעניינים חשובים יותר, הקיפוהו פתאום כנופיית הקושרים, כאילו לתמוך בבקשת חברם. אחדים נשקו לו כמתוך כבוד על צווארו וחזהו, לדעת אם אינו לובש שריון בסתר. זה מציק לו לקיסר, רוצה הוא להרחיקם בתנועת יד ימינו – וברגע זה תופס טולליוס את תגתו של קיסר, התגא הוחלקה מעל שכמו וחזהו נראה מבעד לטוניקה הדקה. זה היה האות המותנה. “זוהי אלימות!” קורא קיסר וקופץ ממקומו. “ואותו רגע – כך כתב אפיאנוס – הנחית עליו קאסקה, שעמד למראשותיו, את חרבו המכוונת לגרונו, אך החרב הוחלקה ופצעה את חזהו. קיסר חוטף את בגדו מידי צימבר, תופס את ידו של קאסקה, קופץ למטה ותוקפו בכוח אדיר. ותוך היאבקו עמו, תוקע שני את פגיונו בצלעותיו, שניגלו עם תנועתו הצדה. קאסיוס פצע אותו בפניו וברוטוס פגע בו בחלציו”. נגד יתרם – כך כותב פלוטארך– התגונן קיסר כשהוא מטה את גופו אילך ואילך תוך צעקות רמות, אך משראה את ברוטוס עם פגיונו השלוף, עטה את בגדו על ראשו ונכנע".

לבסוף כרע־נפל קיסר בעשרים ושלשה פצעים. שני סנאטורים ניסו לרגע לחוש לעזרתו, אך כעת ברחו כולם מן האולם, איש לא רצה לשמוע את דבריו של ברוטוס, וגם הקושרים עזבו את מקום־המעשה אובדי־עצות.

קיסר המת היה מוטל לבדו באולם הריק, והיחידי שהביט בו היה פומפיוס של־שיש, אויבו הגדול, שנרצח לפניו. אחרי כן הרימו שני עבדים את החלל להביאו הביתה.

ובאולם לא נשאר כלום מלבד אותה המגילה ובה רשימת הקושרים.

יג    🔗

אל קליאופטרה שמעבר לנהר־טיבר הגיעה בוודאי השמועה כעבור רגעים אחדים אחרי שהופצה בייתר גלילות רומא. המלכה הצעירה היתה כאילו מוכנה לאסון שיבא על קיסר. וכעת, במקום להתאונן ולהאשים, עמדה כרגע על הסכנה ועשתה למען בנה, שהיה בבת־אחת לקיסר. בימים אלה הגיה אורו המתכתי של אופיה ביפעת הגבורה. בעוד אדירי רומא ברחו למאותיהם, הרי אשה חסרת־מגן זו נשארה בעיר, אף על פי שבכל רגע יכלו לרצחה נפש. עוד לחודש ימים נשארה ברומא. היחידי, שבטחה בו, אנטוניוס, היה גם הגבר היחידי שענייניו עלו בד־בבד עם שלה.

שאנטוניוס הצליח תוך ארבעה ימים להפוך את הסכנה שממנה ניצל, לטובתו, זה היה בעיקר מעשה אשתו פולביה, שברוחה הממציא שאינו יודע מנוחה מצאה סוף־סוף את המקום להתגדר בו בתעלוליה הנועזים – משך שנים, עד יום מותה. פולביה היתה אולי האזרח היחידי של רומא, הראויה להיות יריבתה של המלכה בקרב הבא.

במבוכה הראשונה, שגדלה פי־שנים מחמת חוסר־כשרונם של הקושרים לחוש את העתיד־לבא, לא נעשתה אלא פעולה אחת ראויה לשמה. אנטוניוס, שנמלט ממקום המעשה והתבצר בביתו, הזמין למחרת לארוחת ערב את קאסיוס שהשתתף ברצח – ברוטוס סעד אצל לפידוס, ידידו השני של קיסר. – אנטוניוס הסכים למראית־עין לכל רצונם של הקושרים, לפוטרם מעונש ולחלק להם את הכבוד הפומבי; הוא יכל להעיז זאת, הלא היתה בידו סגולה לשלטון, ששום אחר לא זכה בה. עוד בלילה שאחרי הרצח התגנב בלוויית עבדים אחדים אל ביתו של קיסר ולקח מידי האלמנה המדוכאה את תעודותיו של קיסר ורכושו, כדי לשמרם, כפי דבריו, במקום בטוח. אחר כך מיהר אל מקדשו של אופס, להוציא משם את אוצר המדינה, שערכו היה מאה מיליון ססטרציות (25 מיליון פראנק זהב). מלוויו, שהתרוצצו הנה והנה בבהלה מן המעשה, לא מצאו לכך אלא טענת החירות.

בין ניירותיו של קיסר היתה הצוואה שלו.

משקרא אנטוניוס בחטיפה את הצוואה, שלח שליח אל המלכה, וביקשה לבוא אליו. הרחובות היו מוארים באור אבוקות, אך הכל מיהרו בריצה הביתה, דלתות נדפקו חיש, איש לא ידע איזה פגיון מחכה לו בקרן הרחוב. יתכן, שהאמאצונה היוונית־המצרית היתה היחידה בנשים, שהעזה אותו לילה לצאת אל הרחוב. אך מיד עמדה בביתו של אנטוניוס וקראה את התעודה: שלשה דודנים של קיסר יורשים את רכושו, והגדול שבכולם, אוקטאביאן, את שלשת רבעי ההון. באם אחד מהם לא יקבל את חלק ירושתו, יבוא ברוטוס במקומו כיורש. אם יוולד לו לקיסר בן אחרי מותו, יימנו אחדים מידידיו – הנמנים כעת על רוצחיו – לאפיטרופסיו. גניו של קיסר, שמעברו השני של הטיבר, יחד עם דירת המלכה, לעם רומא יהיו. כל אזרח רומאי יירש 300 ססטרציות. תוספת: את אוקטאביאן מאמץ הוא לבן.

הנה יושבים פה זה מול זה, ידידו של קיסר ואלמנתו המצרית של קיסר, ואינם מוצאים את עצמם בצוואה.

אך מכיוון שיושבים פה לא כדי לנטור שנאה למת, אלא כדי להציל את עצמם, כמעט שאין להם פנאי לתהות על נימוקיה של התעודה, או להרגיש את כל המרירות והלעג, הספונים בתגמולו של קיסר לאחדים מן הקושרים עליו. המשפט היחידי שקשה להם לגרסו, הוא האחרון: אוקטאביאן!

מדוע לא השמידו את התעודה ולא הכינו במקומה אחרת סגורה כמוה בחותמת? לבלר־הסתר של קיסר, האבריוס, זייף לה לפולביה בשבועות שאחרי כן תריסרים תעודות מעזבונו של קיסר, שבעזרתן התקין אנטוניוס החלטות הסנאט, כתבי־חנינה, שטרות חוב ואשראי, העתיק רכוש וזכה בו. מן הנמנע, שלא ראו והבינו את האפשרויות הכבירות, הניתנות בזה לאוקטאביאן בן השבע־עשרה, איש־המרכז של המפלגה היריבה להם. נראה, שבכל זאת יראת־הכבוד של שלשת המתייעצים בלילה מפני חתימת־ידו של קיסר שעות אחדות אחרי הירצחו, היא שתקפה אותם ברגעים ההם.

אנטוניוס הראה לאחדים מבין הקושרים, שהזמין באחד הערבים הבאים לסעודה חגיגית – עד כדי כך היתה פולביה פיקחית – את הצוואה, ועל כוס־יין קיבל את הסכמתם, להקריאה גם באזני העם בחגיגת־הקבורה של קיסר: שהנה, טפשים כאלה היו ברוטוס וקאסיוס! ושם הצליח במשפט אחד יחידי, שכל אזרח רומאי הוא יורשו של קיסר, לעורר את חמת העם נגד הקושרים ובזה קבע את דרך ההיסטוריה לשנים הבאות.

קליאופטרה אילצה את עצמה לחשוב רק בקיסריון. הקץ לחלום: ודאי שזה הסתמרר דרך עצביה ברגעים הראשונים. אך ערובתו של המת, הבן, חי, וכעת, מיד עם מותו של אביו צריך להכין לו את הדרך, בה עליו ללכת בעתיד־ וגם אם לעת ההיא אולי לא יהיה דבר חוץ מן הסגולה היקרה, שמוצאו מדם קיסר. האם בן־תחרותו הוא אנטוניוס? – כשהביטה בפולביה, התגבר בה החשד. אך לעת־עתה שניהם בני־תחרותו של אוקטאביאן הם יחד. מה יעשה הוא כעת? יושב הוא עכשו באפולוניה בשירות עם לגיונים אחדים – שקיסר שלח חלוצים ליוון – מוקף מוריו, המוסיפים לחנכו לפילוסוף, אך יחד עם זה הוא עדיין קצין קטן, שלישו של קיסר, שבתפקידו זה מצא במלחמה האחרונה חן בעיני המצביא. אילו היתה זאת ארצה של קליאופטרה, היתה שולחת מיד שליחים, להרגו עם המעבר. ואז היתה דרך ההיסטוריה אחרת.

לעת־עתה החליטו שניהם, להילחם באוקטאביאן. המלכה היתה זקוקה לאנטוניוס כדי לכשר את קיסריון כחוק, ואנטוניוס היה זקוק לנער בן־השלוש, כדי להילחם בעדו נגד בן השבע־עשרה.

ככה נכרתה בלילה אחרי הירצח קיסר ברית אילמת בין ידידו של קיסר ובין ידידתו, בין אנטוניוס ובין קליאופטרה, שאולי הרהרה רגעים אחדים באותו ליל־קיץ מאושר, כשקיסר הביא אליה את איש־אמונו. רגשות עמוקים היו נרדמים בין שני האנשים האלה גדושי חיים תוססים כשהושיטו זה לזה את ידם לפרידה והוא הפקיד על ידה עוד פלוגת־חיילים אחת, להגן עליה בדרכה הביתה לילה וגם בחווילה הבודדה.

כעבור ימים אחדים, כשעמדתו של אנטוניוס התחזקה להפליא על ידי ערמימותה של פולביה, יצא בסנאט – הוא הלא היה קונסול – בהודעה רשמית, שקיסר הכיר לבנו החוקי את בנה של מלכת מצריים, ואישר את הדבר בעדותו של אופיוס, יועצו הכספי האדיר של קיסר. ובזה קשר אנטוניוס את כל מה שאמר לעשות כאזרח וכחייל: בקיומו הרומאנטי של בן קיסר, שכאפיטרופסו לקח בלי היסוס את כל השלטון לידו. זאת היתה מלאכת־אמן. איש לא התנגד ואיש לא הזכיר את שמו של אוקטאביאן.

אך הוא הופיע! השמועה המריצה אותו לרומא, ושבועות אחדים אחרי מות קיסר עמד פתאום לפני פתחו של אנטוניוס. נכון מזה, שם ישב באולם־הפרוזדור, שכן בעל־הבית נתן לו לחכות כהלכה. ומשהודיע סוף־סוף בקולו החרישי והערמומי, שבא ליטול את הירושה וגם תבע את תעודותיו של קיסר ואת כספו – מצא בבן־תחרותו, הגדול ממנו פי־שנים, גנראל, הנוזף בליטנאנט שלו באבי־אבותיו: אל נא יחשוב, שנער כמוהו יוכל להיות יורש מקומו של קיסר! ובזה סבב אנטוניוס על צירו – כפי שמוסר אפיאנוס – ויצא מן החדר.

טעות איומה – ואנטוניוס עתיד ליתן עליה את הדין.

קרוב לפני נסיעתה של המלכה, מצא לו אוקטאביאן פנאי לבקר גם אצלה. הוא ידע היטב, שבנה הוא יריבו, אך עיניו הקרות היפות התאמצו היום רק לבוא עד חקר דעתה של האם עליו. הוא פגש במבט חוקר, לפי שהמלכה חיפשה בו בעיני־הצייד שלה איזה קשר רחוק לדמו של קיסר. ולקורת־רוחה גילתה בו רק את הדם השני, שבסתר קראה לו בשם נושך־נשך מוולטרי.

הכל היה מוקשה, כשהמלכה קמה פתאום כעבור ימים אחדים, לרדת באניה עם כל חצרה ביחד. הכל קרא לה הביתה: סכנת־המוות של בנה, שכבר התחיל לחסום את דרכם של אחדים, מבטי־רשע ברחובות, שנשמעו בהם דברי־קינטור לעגניים, שהגן, שהיא מוסיפה עדיין לגור בו, של העם הוא על פי צוואתו של קיסר. ועל כולם הבלבולים, ששונאיה יכולים כעת לחרחר שם בבית, אחרי שנפל האדם האדיר, שעליו בנתה את עתיד ארצה.

ובוקר אחד, באמצע אפריל, עמדה המלכה על זנב האניה, והסתכלה בחוף האיטאלקי עד היעלמו. לעיני רוחה הופיע הרגע בו ראתה באחרונה את קיסר: ההלוויה. ושוב ראתה, איך למלתו האחת של אלמוני אחד זע פתאום ההמון ובמקום לשאת את קיסר המת לשרפו בשדה־המארס, התחיל בו־במקום לערוך את המוקד, איך חיילים ומלחים, אזרחים וילדים, המון של מאה אלף חטפו את כל הראוי לשריפה מסביב וזרקו אל המוקד, איך קרעו מעליהם את לבושם העליון, הנשים התפרקו את עדייהן, הגברים את נשקם, המנגנים את כלי־נגינתם, כדי להקריב את כל אשר להם לגבור, שגופו עולה בלהבות ונשמתו תתעלה להיות לאֵל. מעולם לא נערכה מוקדה כזו בהערצת העם. וכששוב ראתה את האש מתרוממת לפניה ושוב כאילו הריחה את ריח העשן, ראתה גם את עצמה עומדת שם בחלון, רחוקה מכדי שתוכל גם היא לזרוק דבר מה על האש.

אותה שעה – כך הרהרה וראתה את מגדל אוסטיה הולך וקטן – אותה שעה זרקה מחלונה המרוחק אל האש חלום, גדול כמו האש, וגדול כמו האיש, ששרפוהו בה. זה היה חלום־אלכסנדר עם כל עדי־עדייו, כל שלל־צבעיו ובגדי־תפארתו, הכסא והעטרה, הכל נשרף אתו יחד באש הגדולה, שעם הרפובליקה הדליק לקונסול שלו המת, יען לא רצה שיהא למלך.

רגשות־עקה מלאו אותה על האושר החולף, מחשבות מעמיקות על מלכים וירושות, אימה גדלה והולכת מפני שלטון ההמונים, כשהמוקדה כבתה לעיניה. אותו רגע נעלם גם חוף איטאליה במרחקים. ומכל תקפו וגבורתו של קיסר לא נשאר על האניה, אלא נער ישן.

קליאופטרה הלכה אל חרטום האניה ועיניה צופיות לנגב, אל מעבר לים, כאילו מבטה כבר תופס את חוף־המולדת.

 

פרק שלישי: דיוֹנִיסוֹס    🔗

“יען נלהב הוא הגבר, לבו תמיד לתכלית, ואת הנלהב יהבה המכשול בקלות מן הדרך. אך האשה זריזה לחבל תחבולות והולכת בנתיב עקיפים, בזריזות להגיע אל מטרתה.”

גיתה

א    🔗

בטינה אילמת קיבלו אדירי אלכסנדריה את המלכה שלהם. שנתיים התגוררה בחוץ־לארץ, על מנת לכרות ברית עם רומא ­– ואיפה הוא ספר־הברית עם חותמותיו החגיגיים? מה הבטיח עם רומא והסנאט שלו לבני מצרים? תוהו ובוהו מחלחל את הריפובליקה האדירה, האיש שעליו השתיתה את אושר ארצה, מת, והבן שילדה לו, ללא־אב הנהו. ועוד רעות מאלה באות. כשהקושרים יעלו לשלטון, האם לא יכשילו על כל שעל את הפוליטיקה של קיסר? ומה יהיה אז על מצרים?

קליאופטרה ידעה להפיג את דאגות המיניסטרים שלה ואת האשמות יריביה, בהראות להם את טורי המספרים של המסחר עם רומא, שגדלו משך השנתיים האלה לאין דוגמה בעבר. וסיפרה, איך אנטוניוס הכריז בסנאט את קיסריון לבנו החוקי של קיסר. – וכששתקו גם על זה בפיקפוק, קראה בקוצר־רוח ושאלה, איזה יורש אחר נתון על דעתם מדמו של תלמי, אחרי שהנצר האחרון שנשאר בחיים, ארזינואה, שבויית קיסר, נעלמה במערבולת השבועות האחרונים ואין איש יודע לאן? אך מאחר שכולם הפיקו תולת רבה מרומא, הצליחה מהר להוציא מלב הרחוב את ספקותיו בעתיד הארץ.

אבל היא עצמה נשארה אחוזה ספקות גם להבא. כשחזרה אחרי שנתיים וראתה את אולמיו המהדהדים של הארמון, נבהלה תחילה מפני בדידותה. פה ראתה פעם את אביה מפוכח ושיכור, מושל ומחלל בחליל, שני אחים ושתי אחיות גדלו פה אתה יחד, ואם גם היו הרבה מריבות ושנארה, הרי בכל זאת היתה פה תנועה תמיד. על השולחן הגדול שם הסבה עם אנטוניוס ועם אביה במשתה החג; אחת עשרה שנה עברו מאז. אחר כך שכב קיסר על אותו כר עצמו בשעתו, כשנגולה לעיניו מתוך השטיח. האפשר הדבר, שרק ארבע שנים חלפו מאז הושרה זוהר עיניו השחורות מתוך פני־מלכותו עליה?

כעת שוב חזרה אל תוך שקערורית־חלונה העמוקה והשעינה את ראשה אל קיר־השיש. הקיר חם כעת, שכן חודש מאי הוא והאוויר שקט. שם נמל־המזרח הגדול, בו שוב רואה היא אניות חדשות מוכנות להפלגה, ואחרות חוזרות במיפרשים מקופלים, במוצא זה לרומא ההומה תמיד, פה שחה קיסר מן הסירה הטובעת אל סירת ההצלה, בין שיניו הדוקה הפורפורה ההולכת וכבדה יותר ויותר ולבסוף נסחפת בגלי הים. ושם לשמאל: שם החליקה החוצה תלת־המשוטים שלו אל הים, היא הביטה אחריו וגם הוא שרר אחריה עוד הרבה זמן חזרה, כי איש מהם לא ידע, אם פרידתם אינה לנצח. והיום עברה גם הפרידה האחרונה. לעולמי עד.

מאחר שקליאופטרה מעולם לא ידעה כיבוד־אב ולא כיבוד־אם, ומעולם לא היה לה גבר ידיד, הרי פה, במקום מלחמת אהבתה הראשונה מצאה עצמה גלמודה פי־שלשה, כשהרגישה את הקור מסביבה. עכשיו היתה מעלה בחפץ־לב גם את הסריס הערום פותינוס מקברו לשעה קלה, או את תלמי הצעיר, ואפילו את החלילאי השיכור, כדי לחלום חזרה את הימים שעברו, שאין היא מתגעגעת עליהם כלל. בחזירתה אל נסיבות מולדתה ויקיצתה מחלומה הגדול, שזה שנים הרים אותה מרשות לידתה ואבותיה: הרגישה קליאופטרה את עיר־קדמונֶיה צרה מדי ואת הממלכה פעוטה עם כל תפארתה ביחד. לא רומא היתה חסרה לה; שיטות הרפובליקה היו זרות לרוחה תמיד. אבידתה הראשונה היתה זאת, שכיווצה לה את חייה כל כך, התפרצותו הראשונה של הגורל אל תוך סיכוייה הריבוניות. הגבר, שהרכינה ראשה לפניו, שהיה לה לאב ולמורה כאחד, וגם אהובה וגם אחיה: זה היה קיסר, שעכשיו עליה לעמוד בלעדיו כנגד החיים.

אך הנה רגלים פעוטות טופפות דרך הדביר, רגלים, שעם הפלגתן גם לעמוד לא ידעו עדיין. כאילו איזה נס מחזיר לה את קיסר שחידש את ילדותו. ואשה זו, שמעולם לא ידעה בכי, כמעט שפרצה בקול בוכים – אך לא מצער, כי אם מאושר.

מאה פעמים ואחת ניסתה לחשב ולמצא, באיזה לילה שברותם שבואות־המלחמה הרתב את הילד הזה? האם בארמון, או במחנה? השם מעבר השני בין כרים ומבטי־שתיקה, או באותו לילה, כשצלילי המנגינה נשמעו מבין הגדודים ובחוץ שם הצטווחו נשים אחדות אצל החיילים? או אולי אותו יום אחרי הצהרים, כשכוח האויב נשבר סוף־סוף וקיסר, בזכרו את המלחמות שעברו, הרים את ימינו שיכור־הנצחון, ובמלים מקוטעות חלם לו את חלום העתיד, וכשראה סוף־סוף אותה, המקשיבה לו בשתיקה, תקף אותה פתאום בתאוות נעורים –?

זאת לה הפעם הראשונה להרהר בשעות־האהבה ההן. הסביבה, הילד, ועל הכל בדידותה, שלא הרגישה בה על האניה תוך שעיפי־תכניותיה הקודחים, עוררו בנפשה את הזכרונות, שמגעה עם אנטוניוס שם ברומא, שהיה נדיר וגם נתון בכבלי צורות מחמירות יותר, לא העלה אותם על לבה.

טבעה התמים והחושני לחש לב עכשיו, שזקוקה היא לגבר. אך כשנתנה עיניה בחצרניה הצעירים ההדורים, מצאה למגוחך לבחור מביניהם את יורשו של קיסר. מצוא יימצא לה עבד צעיר, שאפשר למלא פיו עפר שלא יפטיר בשפה. –

ואחרי שניערה מעצמה את ההרהורים הללו, כדרכה, בניענוע בתלתלי ראשה, חזרה לא בנה, נטלתו על זרועה והראתה לו את אניות־המפרשים; וכשהנער שאל, לאן פורשות האניות, ענתה לו, שכולן, כולן מפליגות לרומא.

ב    🔗

והשליחים והסוכנים, המרגלים ונושכי־הנשך באו אליה מרומא, הביאו לה את שלשלת־החדשות שאינה פוסקת, על מאורעות, שגורלה שלה וגורל ארצה תלויים בהם. שום איש על חופי הים התיכון לא התעתר בשפע של ידיעות כמו מלכת מצריים, ועד שנתיניה השתדלו כל הזמן, לכוון את עסקיהם ואת סחורתם כלפי איטאליה ולא לקבל משם בעצם אלא כסף בלבד, הרי המלכה לא שלחה כלום לאיטאליה, אך באזנים תאבות חיכתה לידיעות על המעשים והמלחמות המתרחשים שם. קליאוֹפטרה רצתה לתפוס ולמשוך בקו תוצאותיה של היאבקות הכוחות שם, ורק מתוך תסבכתן של מאות ידיעות יכלה להסיק את האמת המסתברת, וממנה את מגמתם של העושים הראשיים שם.

לא לחינם למדה לדעת את רומא. לפני שנים, על פי תאוריו של אביה, רק תמונה מטושטשת דמדמה בה על העניינים והאנשים שברומא, אך כעת יכלה לתאר לה את הדברים בקוויים בהירים בהחלט: איפה אירע הדבר, איזה פנים ואיזה תנועות־גוף עשה, באיזה הטעמות ואיזה אתנחתאות השתמש האיש, שבו ובמעשיו מדובר הפעם. ועוד יותר משראתה את הגברים, ראתה ראייה חיה את הנשים לפני עיניה, אחרי שעוד שם ברומא הכירה לדעת את תפקידן המכריע.

הנה שם סרוויליה, אהובתו הישנה של קיסר, שהיום מסמלת היא כניובּה סניובּה שניה את מלחמת האזרחים במשפחתה: בנה האחד וחתנה משרתים במחנה הנוקמים את נקמת דם־קיסר, חתנה השני במחנה הקושרים, וגם ברוטוס ביניהם. וככה עומדים שני בניה זה מול זה בקרב, ושניהם במקום לא להם. קליאופטרה תיארה לה, איזו שואה היא לאשה הזקנה, שדווקא בנה הוא, שרצח את קיסר, ושותפות הרגשות של הנפשות הנשיות העלתה בה אולי כעין השתתפות חרישית בצערה, רגש שהיה זר לרוחה בעצם.

אך סוכניה התבוננו בעיקר אחרי תנועותיה של פולוויה, ששנאתה היוקדת ותאוות השלטון שבה יצאה סוף־סוף כעת, במצב החדש והרחב, ללהב לוהט. אז, בהיותה אשה צעירה, ראתה כוחות־גבר כבירים ומשאות־נפש אובדים בתוהו, וגם אצל אנטוניוס לא הצליחה לעת עתה להשיג יותר מאשר התפייסותו עם קיסר. ואולם בשנה שעברה כבר נפל בחלקה יעודה של אשה לבעלה, לבחון ולדעת את כל אשר סביבה ולהגן על איש־חיקה, על בחיר־לבו של השר הנאדר בגבורה. ואחרי מותו של קיסר, ולא עוד אלא בעצם יום מותו נפתחה לפניה זית־הקרב הגדולה, שכן רק היא יכלה להטות את לב אנטוניוס מאחרי תענוגות הבשרים ולנטוע בו במקומם את תאוות־הכבוד הגדולה: להיות משֵני־במעלה ראשון לראשונים. למטרה זו לקחה קודם את לבו של אחי אנטוניוס, את לוציוס, שאתו יחד בכוח מאוחד יניעו לתנופה כבירה את הגבר הרודף תענוגות, את נפשו עליזת־החיים ללכוד אל תוך מתח המטרה היציבה, שהיה נרתע ממנה עד הנה כל אימת שהטיל את מבטו במנהיגו הגדול.

ולא כאילו היה אנטוניוס מזלזל בערך עצמו. כאיש־חיל ירק על אוקטאביאנוס הצעיר והיה מוחה, אילו הלה, או לפידוּס יצווה עליו. הקושרים לא היו בעולם לפי דעתו, אלא כדי שיקפח קודם את כוחם ואחר כך ינצחם. עד כמה שהוא ראה זאת, איש לא יכל לעלות עליו. אך מכאן ועד המפעל־לדורות רחוקה עדיין הדרך. לדיוניסוס זה חסר היה כוחו של ציאוס. כדי להגיה באור־חזונות את תהומות הזמן והמקום. אך הנה תשוקותיה הגבריות של פולוויה, שניסתה להלאות עליו את החיים ולהבזות בו את התענוגים על ידי כך, שהראתה לאליל־היין את כסאה של האלילה־האֵם הריק מאין יושב בו. ועקיצות־קוצים שלה העלו בו פתאום את הרעיון: כדי להיות דומה לקיסר, צריך לחקות אותו – –

השמועות שקליאופטרה שמעה על צעדיה האבטוקראטיים של פולוויה, הדריכוה מנוחה. בחושה הנשיי בחנה מיד את הסכנה הצפויה לאנטוניוס ויחד אתו גם לה. לחיות למען רומא גם אחרי התנדפות החלומות, ולעולם לא נגד רומא – רעיון־יסוד זה הכה בה שרשים עוד מימי ילדותה. אלא ששם ברומא אין עוד שותף לה ברגשותיה, מלבד אנטוניוס. אנטוניוס, הקונסול, המצביא האוסר מלחמה על הקושרים: בו שמה את מבטחה. אלא שאנטוניוס כזה, המתחיל בגנונים קיסריים, הנושא את נפשו במלחמת־נצחון אחת: סכנה גדולה הוא.

וביחוד בשבילה סכנה גדולה, מכיוון שפולוויה שעלתה לגדולה תגרש כל אשה ממחיצת בעלה, כפי שכבר ניסתה לעשות זאת, וודאי שעינה תהיה צופיה בחשד את הליכות האשה המצרית, כמוה־היא את מעשיה של הרומאית. שנאת שתיהן את אוקטאביאן במדה שוה, אינה יכולה להיות עדיין וסוד לידידות ביניהן. את פולוויה זו, שעד שנת העשרים שלה היתה כבר פעמיים לאלמנה, וגם היום אינה זקנה ממנה, ואילו על ידי שני בעליה הראשונים כל נכל לא אניס לה, ומטבעה ונסיונותיה בת־יריבה של קיליאופטרה היא: המאורעות החדשים ודאי שייעדוה לאויבתה הגלויה הפעם. האם אשה זו לא תעשה את הכל, כדי להראות לבעלה שהיה לדיקטאטור, שבנו שלו עולה כיורש־קיסר על אותו קיסריון רחוק, שאמו באה בטענות ובתביעות? ברור, הוסיפה קליאופטרה להרהר (שהלא בשעתו היטיבה להתבונן במבטיה של פולוויה תוך שיחות־ידידות שביניהן), ברור, שפולוויה היתה מעדיפה עדיין את קאלפורניה המזדקנת, שתופיע כאלמנת קיסר, על המלכה המצרית הצעירה עם בנה, שנולד בשעה רעה – ואפילו רק משום שיכולה היא להעלות חן בעיני בעלה. אם אנטוניוס היה ידידה היחידי ברומא, הרי באשתו כבר ראתה את אויבתה בעתיד.

והידיעות מוסיפות לספר כולן כאחת על השפעתה המכריעה של פולוויה. התמימות, שבה הלכה והעלתה כבקסם ניירות על ניירות בחתימתו של קיסר משך חדשים רבים, איחדה כנראה את המרוּמים ואם גם לא העזו עדיין לפתוח פה בגלוי. הלבלר הסודי היה מייצר ומגבב את כתבי החנינה וההגליה של קיסר אחרי מותו, והכל עובר לסוחר, כאילו זכיות והחלטות ופסקי־דין נמכרים בפומבי. הונו של קיסר בסך מאה מיליון ססטרציות (25 מיליון פראנק זהב) הספיק בדיוק לאנטוניוס לפרוע את חובותיוו ולקנות ביד רחבה כל איש, שיוכל להיות משען לשלטונו.

אך אנטוניוס בכל זאת לא יוכל להישאר מושל בכיפה: הוא נלחץ אל הקיר, ולבסוף הוכה במוֹדנה בידי הקונסולים, שידם היתה עם הקושרים במדה מרובה. אנטוניוס אנוס היה לברוח מאיטאליה, בעוד שאת אשתו שנשארה ברומא האשים ציצרו בנאומים חריפים ברמאות. שכן ציצרו ההפכפך כדרכו, הכותב למחרת יום הירצחו של קיסר: “צר לי, שלא הוזמנתי למשתה־אֵלים זה עם כולם ביחד” – כעבור ארבעה שבועות משתחווה אפים במכתב פאתיטי לפני גאוניותו של אנטוניוס, כדי שכעבור אוד ארבעה שבועות שוב יגלה לעולם, כמה גדול הוא אוקטאביאן הצעיר לעומת אנטוניוס! ציצרו, שרוחו השתוקקה להיהפך לחומר, ולזה היתה חסרה לו האלימות הפשטנית, היולדת את המעשים: בדרכיו הערומים והנלוזים יותר מדי, אם גם לא איבד את גאוניותו, אך שמו הטוב אבד לו לזמן מסויים, ולבסוף נתקפחו גם חייו.

אך השמועות הרעות לא נגעו בעמדתה של קליאופטרה. חושה הטבעי היה בטוח יותר משל ציצרו, ומה ששמר עליה מפני הפכפכנותו של איש־המוח, היה להט עז ששמו קיסר – זאת אומרת כעת: קיסריון. אויבה ברומא ובעולם כולו עדיין רק אוקטאביאן, “קיסריון” השני. בזה הכירה עוד לפני הרצח, ומשך ארבע עשרה שנה לא נטתה מהכרה זו עד יום מותה. ובינתים הלכה וגדלה בה אהדתה לאנטוניוס ולגורלו, גדלה בעוד שהיה איש־ריבו של אוקטאביאן. אך בתקופת הידידות שבין שני הגברים הועם בה גם זהרו של אנטוניוס.

כמה נחת־רוח גרם לה אנטוניוס זה המנוצח שבידיעות הנמסרות לה! ככה למשל, בברחו אל עברם השני של הררי האלפים, בא אל הלגיונים של ידידו ורעו בחזית מזמן, לפידוס; בשחורים, אך מרופש עד צוואר ובזקן גדל פרא שיחק לפני הגדודים את הקיסריאני הזקן, הנרדף על צוואר, שרק נחל הפריד בינו ובין הלגיונרים ושכולם הכירוהו ואהבוהו, וכשפתח בנאום רועם באזניהם, כדי לקחת את לבם, נתן לפידוס במבוכתו פקודה להריע בחצוצרות! וכשפולוויה נשאה נאומים בשוק העיר, בהאשימה את אוקטאביאן, שכיורשו של קיסר אינו נוקם את נקמת דמו ואינו משלם לעם את ירושתו של קיסר, אלא במקום זה מתנכל לחייו של אנטוניוס – לשמע החדשות האלה אפילו פולוויה מצאה חן בעיני המלכה הרחוקה. הוי, איך ראתה ושמעה את ערמומיותה ונכליה של רומא! גם את ריחה כאילו הרגישה מעבר לים, איך שארבע המפלגות שם מנסות כל הזמן לכפוש זו את זו בעפר ופעם שוב לפייס אחת את השניה; איך שציצרו מתרה במלים מזעזעות את האזרחים מפני מלחמה אזרחים שישית, אף על פי שאחדות מבין החמש הקודמות נגמרו לגמרי לא לחסרון־כיסו שלו; איך שאוקטאביאן הצונן כיורש עול־ימים פתח את שערי ביתו של קיסר כדי לעשות נחת־רוח לעם, שהוא מבזהו כל כך ובינתים לחץ בכוח־שבץ את כסף־הירושה, בדומה לסבא שלו נושך הנשך; איך שכולם אפפו כנחיל דבורים את חלוצי־הצבא הכל־יכולים, לקנות מהם את חרבותיהם ואת זרועותיהם! את כל החדשות הללו קיבלה קליאופטרה לעת־עתה בדעה בדוחה מאוד.

אבל כעבור שבועות אחדים, כשהמכתבים הודיעו על רצונם של אותם הלגיונים עצמם, שיורשי־השלטון יבינו נא איש את רעהו, מכיוון שאני הלגיון אינם רוצים להרים נשק על אחיהם במלחמה – הכסיפו פניה של קילאופטרה. מה ישאר לה בחייה, שעולם שלם מפריד בינה ובין רוצחי קיסר, אם האיש שנולד להיות מתנקמו של קיסר, יתן את ידו לבנו המאומץ של קיסר? והן עד כדי כך התפתחו המאורעות כעבור אפילו לא חצי שנה מאז מפלתו של אנטוניוס וגלותו מארצו. שוב ייפגשו השונאים בצפון, יחד עם לפידוס, כדי להתלכד לטריומוויראט חדש. השותפות שלפני זה, שקיסר עשה לפני ארבע עשרה שנה עם איש־ריבו פומפיוס ועם קראסוס העשירי, היתה מרחפת כדוגמה לפני ההתאחסות החשדנית, ששלשה דיקטאטורים לא רצו אלא להרוויח בה זמן ולרמות את השנים בברית למראית־עין, כדי להגות אותם אחר כך מן הדרך. ויחד עם זה היה הענין כעין מישחק־בימה לנתיני הארץ, הטובים למדי לשלם, כחיילים וכמשלמי־מסים, את תאוות שלטונם של מנהיגיהם בדם ובזהב.

ואיזו ירידה באישים היא זו! במקומו של קיסר, דודן מזה־רזון, במקום פומפיוס גדל־השררה, סגן־מצביא פרא־אדם! ובכל זאת, כל אחד משלושת הגברים המקימים לתחיה את ברית־השלושה, מאמין באמונה שלמה, שהוא־הוא קיסר העתיד. אוקטאביאן נטל לעצמו אפילו את השמות קאיוס יוליוס קיסר נוסף לשמו. וכעבור שלושים שנה כבר התחילו בני דורו להאמין, שלפניו גם לא היה קיסר בעולם.

קליאופטרה הקשיבה במרירות אילמת אל דבריו של אחד מסוכניה על ברית הטריומוויראט החדש: איך הצעידו את גדודיהם להתייצב על יד בונוניה (בולוניה של היום) על שני חופי הנהר, כעדים וערבי לברית; איך שלפיסוד עבר אל אי קטן ורמז לעבר שני החופים; איך שאנטוניוס ואוקטאביאן עברו בסירה ולעיני הגדודים המריעים בתשואות מיששו אחד את גופו של השני מכף רגל ועד ראש, אם אין אצלו נשק. והחיילים, שהאמינו עדיין בקשרי־משפחה ובכוחם, שלחו מיד משלחת אל המתפייסים, לעודדם ולהתחתנות זה עם זה, וככה היה אוקטאביאן נאלץ להתארס מיד עם בתה של פולוויה מבעלה הראשון, נערה שבוודאי לי היתה יותר מבת שמונה, או תשע; ופולוויה, אף עף פי שתקוותה היחידה היתה חולשת גופו של אוקטאוויאן וזה מזמן היתה מתפללת למותו, היתה אנוסה עכשיו כחותנת בת עשרים ושש לאמץ אל לבה את הבחור שנוא־נפשה. ואוקטאביאן בן העשרים חשב בוודאי אותו רגע, כמה היה מגרה יותר לזכות בחותנת.

בקשר לשידוך זה התעוררה בלב קליאופטרה תקווה דהה, ורק בצפיה הפוכה; די לה לתאר את שלושת האנשים על האי שם, כדי לראות מראש את קוצר מימה של הברית שביניהם: לפידוס המפונק והקפדן במקצת, שהיה מעדיף מכול, שיתנו לו מנוחה; אנטוניוס החי בתנופה רחבה, ואוקטאביאן הקר כקרח, הפוסח על שתי הסעיפים בין ההסתפקות המשותקת ובין ההוללות הנפשעת, בעצבנות, חולה, ובפחדנוּת, ולפיכך באכזריות.

הרשימה הכבירה של הנידונים לחרם, ששלושת המושליםרשמו מיד, לרצוח מניה־וביה אלפיים מאויביהם העשירים ביותר, לא הבהילה את קליאופטרה. היא הרגישה ממש קורת־רוח לשמוע על קצו המר של ציצרו, איך שהחייל סיכבב את ראשו מתוך האלונקה ואחר כך התיזוֹ לאט לאט. אך שפולוויה ירקה בפניו של האויב המת ואת לשונו הרעה ניקבה במכבנות, זה עורר בה בוז בנפשה המלכותית. שכולם ברחו, להציל את חייהם הערומים, שהסנאטורים התחפשו בבגדי עבדים וניקו בתי־כבוד בתקווה להימלט, ואחרים חילקו ברגעיהם האחרונים את כל זהבם, שלא ישאר כלום לרודפיהם, או שהנשים הכניסו ברשימה את בעליהן שנמאסו עליהן: את כל זה יכלה קליאופטרה להבין. אך מיד תקפה אותה בחילה לכל השאון הגדול הזה: במקום תשוקת־נקם נעלה גילתה בהם המלכה אך ורק רדיפת־בצע בזויה, ומאחורי רצח־המוני זה קמ לעיניה מאתיים אלף ראשי החיילים הפלבּיים, שהמושלים כיפה היו זקוקים לכוחם.

המלכה הרגילה למעשי־נקם אולי גם התקנאה בפולוויה, הרואה את ראשיהם של כל כך הרבה מאויביה נופלם יחד. שכנה העשיר, רוּפוּס, שלפני ימים אחדים סרב למכור את ביתו לפולוויה, שילם עכשיו בחייו, וכשמסרו את ראשו במשתה החגיגי לאנטוניוס, אמר שאינו מכיר אותו. ושזה בוודאי עניינה של אשתו, ועל זה חטפה פולוויה בלהט שכרונה את הראש והוקיעה אותו לפני הבית הנכסף, שבגללו הרציחה את בעליו. – שלטונה של פולוויה גדל בעיקר עכשיו, כשהיתה מושלת יחד עם לפידוס הסר למשמעתה, מאחר ששני הטריומווירים האחרים הלכו ליוון, לנצח סוף־סוף את רוצחי קיסר.

בקרב זה שזיעזע מהר את כל הממלכה, היתה גם קליאופטרה מוכרחת לתפוס עמדה בחוף־ימה הרחוק. לבה שלה לא ידע אלא מפלגה אחת; אך מכיוון שגלי המלחמה, המשתוללת בעד ירושת קיסר, הגיעו גם לאפריקה, התחילו גם ענייני ארצה להיות תלויים מנגד. מה היא תעשה, אם רוצחו של קיסר, קאסיוס, העומד עם שמונה לגיונות בסוריה, ירצה לסחוט ממצרים מיכסת־זהב, כמו שקיבל קיסר בשעתו? אמנם, אחד מאנשי המפלגה היריבה שלו לא היה רחוק מפה כדי להגן עליה, אך שמו של זה היה דוּלאבּללה, שאם גם היה אויבם של הקושרים, הרי היה גם אויב לאנטוניוס. כשביקש עזרה, מסרה לו המלכה את ארבעת הלגיונות, שקיסר השאיר במצרים להגן על ענייניה של רומא שם. האיש שבא לקחתם היה או בוגד, או שקאסיוס עצרהו בדרך, אך דבר אחד ברור, ששנים עשר אלף חייליה הרומאים של המלכה נפלו לרשותו של אחד מרוצחי קיסר.

מצב מחריד! עליה לחכות על רגע להתקרבותם של אויביה. קאסיוס זה כבר שולח את פקודותיו, שתשלח לו אניות, והמושל המצאי בקפריסין באמת ממלא את פקודותיו. קליאופטרה מהרת לחזק את צי־המלחמה שלה, אך מי יגן על מצרים ומי על אלכסנדריה הפתוחה, אם קאסיוס יבוא מסוריה בדרך המדבר עתי־היומון, שמאז אלפי שנים עולים בה הכובשים על מצרים – שהאחרון שבהם היה אלכסנדר הגדול? שוב רואה היא בעיני־רוחה את קאסיוס, איך שעומד הוא שם על חופו השני של הטיבּר, נשען אל אחד מעמודי האטריום ומודד אותה במבטו, המכוּון גם אל קיסר. מה יהיה אם ברעיון נועז ירצה כעת לראות קצת מקרוב את אהובתו של קיסר, שנעץ בו את חרבו? “זה עשרות בשנים, שמימי הנילוס לא היו בשפל שכזה: התוצאות – רעב, ובעיר הבירה משתוללת מגפה”. תשובתה זו לקאסיוס לא היתה אלא אמתלא, להרוויח זמן.

אך כנראה, שהאלים אינם מחבבים את רוצחי קיסר. כשקאסיוס התחיל כמעט־מעט לאיים באמת על המלכה, קראו אותו שליחיו של ברוטוס למוקדון, שם התכוננו למלחמת הכרעה נגד הטריומווירים. מי מהם ינצח? קליאופטרה לא ידעה, מי הוא החזק ומי הוא הצצביא הטוב ביותר ביניהם.

ואמנם על יד פיליפי היה גורלה של המלחמה מפוקפק מאוד. שני מצביאים עמדו פה זה מול זה, אחד חלש־עצבים מן השני: ברוטוס, שבחוסר־סבלנותו הפאטאליסטי הקדים יותר מדי לתקוף וניצח את אוקטאביאן, שההתנגשות הבהילה אותו כל כל, שהתחבא אל תוך הסוּף. ברוטוס היה זוכה בכל הקרב, אילו היה תומך בהתאמצות הכוחות בגדודו של קאסיוס. שאותו זמן הוכה בידי אנטוניוס. רק אחרי כן הצליח אנטוניוס על אף פחדנותו של בעל־בריתו אוקטאביאן, ונגד אויבו שעלה עליו בהרבה, לזכות בכל זאת בקרב, והקושרים המנוצחים מתו בידי עצמם: שניהם, ברוטוס וקאסיוס, שהיו נועזים לתקוע את פגיונם בקיסר הגדול.

לשמועה זו שוב נפגשו רגשותיהן של פולוויה וקליאופטרה על הים: שתיבן התפלאו, או יותר מזה: התרגזו על ישרו של אנטוניוס, שהיה צריך עכשו לסלק בלי היסוס את אוקטאביאן! אך רק אחת מבין שתי הנשים העמיקה חשוֹב בחקר אותו הרגע, בו הפך ברוטוס נגד נפשו את אותו הפגיון עצמו ובאותה יד עצמה, שלפני שנתיים תקע אותו במתני קיסר. בהתאבדות זאת, שאחריה שׂמוּ עוד תריסר קושרים קץ לחייהם, ראתה קליאופטרה את אצבע האלים: נקמת הדם לא נשארה מעל.

בתוך מחזות העתיד הבאים והולכים חליפות, בתהום המחשבות הבוחנות את העתיד, לא הסירה קליאופטרה את עיניה אף לרגע מאותו כוכב, שעזב אותה לאנחות. מיד אחרי מותו של קיסר ראתה אותו עין בעין בכיפת השמים בצורת כוכב־שביט מגיה.

ג    🔗

יום אחד, אחרי חצי שנה אחרי המלחמה בפיליפי, עלה רומאי הדור על חוף אלכסנדריה. המלכה עוד לא ראתה מעולם את האיש המסתוֹרי, שחציו פילוסוף וחציו כעין סרסור לדבר־עבירה. שמו היה דֵליוס ובשליחות אנטוניוס בא האיש.

כשהטריומווירים חילקו ביניהם אתממלכת רומא, בחר לו אנטוניוס את המזרח: טבעו משכהו הנה, שהיה בו הרבה יוונות, זכרונות נעוריו, וגם ירושתו של קיסר. אמנם הוא לא אמר לצאת מיד למלחמה על פרס: לזה לא היה בו מידה מספיקה מרוחו של אלכסנדר הגדול. אך תעודותיו של קיסר, שלקח מביתו של קיסר בליל יום־מותו של המת: המון רשימות, מיספרים, מפות, ראשי־קווים, ששר־צבא רגיל על נייר עם התכונה למלחמה גדולה, קווי־דרכים, שמות נמלים, סיכומי מיספרים של סוסים ושוורים, מחירי מספוא, בלי סדר, רק לשימוש עצמו ודווקא משום כך מעירים את סקרנותו של היורש – כל העיזבון המוזר הזה, שהיה עכשו בידיו של המשנה –למצביא, קסם לו בכוח מיסתורי למוחו ולבו של היורש, כאילו זה דובמה ואתראה בשבילו־הוא. יבוא יום ויהיה לי לתועלת – אמר אנטוניוס בלבו. – אץ קוסם כל רצה לכבוש את סביבת חופיה הדרומיים־מזרחיים של אסיה הקטנה, איי נעוריו וחצי־אייהם. נפשו משכתו לנפות הללו, ולא אל בין הבארבארים הקרים של ארץ־גאליה, ועוד הנעימו באזניו דברי־וידויו המאוחרים של קיסר, שחבל היה להתנזר כל כך הרבה זמן מן הדרום. אוצר לאין־חקר צפוי פה, והשפחות היפות ביותר והיינות המתוקים שבעולם.

ואנטוניוס ראה בהשתוממות, שגם נשי־מלכים ניתנות לו פה למטה. שכן מלכיהן הקטנים של קאפאדוקיה ופריגיה התחרו זה בזה, מי מהם יארח לו את שולחנו את שר־הצבא הדיוניסי; ולאחד מאלה לתת לחכות בחוץ לפני האוהל, היה ענין, שבאמת כדאי היה לזכות לחוויתו. ואחרי כן, כשאנטוניוס הפשיל את צעיפה של אחת המלכוֹת הללו – פרס בשבילו החג האמיתי. ככה עבר אנטוניוס את איי־יוון, והואיל ושום אויב, לא רומאי ולא זר לא עמד לו אוד בדרכו, היה לו פנאי ליצור סביב עצמו וסביב חילותיו עולם מיוחד, בו הופיעו מרקדים ומרקדות ומומוסים מכל המינים, ניגנו בעוגב ובחלילים, ועל פגיונות־המלחמה הנעוצים בקרקע עלו עשבים.

במצב־רוח מעדנים זה התחיל אנטוניוס פתאום להתרגז, כשהשווה את הנשים הללו אל אהובותיו של קיסר, והחליט בנפשו, להיות גם בזה משני לראשון. אלא שצלו של קיסר התקדר ממעל לו יותר מדי. האם קיסר לא ציווה לכס־המשפט שלו את האשה ההיא עוד בטרם ראה אותה? ואשה זו האם לא שלחה כעת ארבעה לגיונות לקאסיוס? בין שצודקת היא בהצטדקותה שהיא מפיצה על מעשה זה ובין שלא, דבר אחד ברור: שהוא, אנטוניוס הקריב על יד פיליפי כמות ניכרת מחייליו הקיסריים – ובזה אשמה האשה הזאת!

אלא שאנטוניוס רחש כבוד רב לאשה מכדי להטיל עליה אשמה שהיא ראויה לה. ולכן מילא את ידו של שליחו האבירי, שימצא איזה פתרון, איזו צורה שבין תביעה ובין הזמנה. – דליוס, אך הציג עצמו למלכה, נרתע כרגע בדעתו וחזה את הכל מראש, ורק בקושי רב יכל לגמגם מלים אחדות בלי צחוק, ובחיוך פסק את פסוקו של נפטון להרה באיליאס, אך לא בדיוק נמרץ: “במלבושך הטוב ביותר לכי לסיליציה!”

קליאופטרה חייכה ונתנה לו שיפציר בה. הגיעו גם מכתבים אחדים. היא אמרה “לא”, אך בהתנהגות עליונית רמזה, שאם גם תלך לבקר אצל הטריומוויר, הרי זה יהיה בעיניה כעין מסע־עדנים – ולבסוף ענתה בקיצור, שעוד תתישב בדבר. גם עכשו, כמו לפני שבע שנים, כשקיסר קרא לה, ישבה לבדה, אלא שלא בגבול המידבר באוהל עלוב, כי אם בארמון הצונן, נמלכת בדעתה, מה לעשות.

“לעולם לא נגד רומא!” – היה אביה החלילאי מייעץ לה בשעות פכחונו. האם גזירת הגורל היא, שאיש אלכסנדריני לא הועלה לפניה בחצר לזמן מַתמיד? או אולי אין זה אלא דבר שבטעם? שוב רומאי! אנטוניוס אינו קיסר, ברור כשמש, קיסר לא קם כמוהו עוד עלי אדמות, אם רק לא בקיסריון. אך האם אין בו בסיוניסוס מזוּקן זה מה שהיה חסר בקיסר? ומה אם תסיע את עצמה יחד אתו, בשניים, במרכבת רתומה לאריות ברחובות רומא? עוד ישנם דברים, שלא טעמה את טעמם וששירים מגרים עוררו בה את סקרנותה אליהם והעלו תסיסה בדמה.

כי הלא – שהיא תנצח בפגישה זו, בזה היתה בטוחה, כמו קיסר לפני מלחמה. ואחרי כן, אם הגבר ירצה בה – לא תרבה להתנגד: לזה הוא יותר מדי חזק והיא יותר מדי יפה. וגם להקניט את פולוויה מטרה נעלה היא: אפילו רק לשם זה בלבד כדאי הוא הדרך. ככה שקלה בדעתה את דבר העתיד, עד שלבסוף החליטה בנפשה לבחור בדרך־הים, המבטיח לה הרפתקה רבת־ענין. וביחוד נתנה את דעתה על כך, שאנטוניוס הוא האיש היחידי, שקיסר אהב אותו באמת, וככה יהיה לבו נתון לקיסריון.

אך איך להופיע לפניו? מתוך השטיח אי אפשר בכל זאת לקפוץ פעמיים, ובפרט אם בינתיים היתה לאֵם. אך עוד יעלה לה בדעתה דבר מה – אמרה בלבה והכינה את עצמה לדרך.

בחציה המחַשב בקור־רוח של מהותה נתנה את דעתה גם על כך, שעליה לטפח ידידות עם אדונו הרומאי של חוף־הים הדרומי. וזה היה המכריע, שכן היה זה נסיון קשה ליהירותה, לנסוע במסע־ים ארוך כזה אל רומאי, רק משום שהוא קרא לה. וכדי לשמור על כבודה המלכותי בנפשה פנימה, בדיוק כמו בשעה שהפליגה לרומא, גם הפעם לא חסה על הזהב ועל העבדים. כּרי גדול של תכשיטים ואבני־יקר ארזה למטען, מערכת כלי־אוכל מפוארת לצרכי משק־בית שלם, וכל זה הורד במדרגות הארמון על גבי כתפיהם השחומות והמבהיקות מזיעה של עבדים לאין־מספר והועבר אל האניות. שתים עשרה אניות בעלות שלש קומות משוֹטים נמלאו מטען זה, והמחברים העתיקים אינם גומרים את ההלל על האוצרות הללו ואינם מספיקים למנות את החפצים, שאחד היה מפואר ממשנהו ושהמלכה אספה אליה כשהפליגה כלפי טארסוס.

ותוך כדי נסיעה שוב שקלה קליאופטרה בחושה המעשי, מה צפוי לה מאת הרומאי השני הזה.

לי מה שנודע לה מפי קיסר והיריבים ואחד כך מפי סוכניה, אנטוניוס הוא הוא לבריות כמו אמו, ואין לסמוך כליו, בדומה לאביו. שכן הבית, שמוצאו ממנו, היה תמיד פרוע מחמת בזבוזיו של האב ודמעותיה של האם. הרבה לא למד בוודאי, כי הלא ברח מלימודיו באתונה, ובמקום זה התשוטט כקצין פרשים בכל סוריה כולה. ככה נקלע גם לאלכסנדריה, אל שולחן־המלכות, ואז קרה הדבר, שפקח עינים מוזרות ורציניות כל כך בנסיכה בת הארבע־עשרה. קיסר גילה אותו רק אחרי כן, בהיותו בן שלושים.

קיסר חינך אותו לגדוּלה ולבסוף הכתירו באימונו המוחלט, משום שמצא בו קרקע מוצק. העדר הקנאה היא מידה נדירה; והאם היה דומה לו במסירות ובהערצה? ואם היה, הרי רק לעתים נדירות בהזדווגו בו עם כשרונו של המצביא ועם אומץ־הלב שאינו יודע זהירות. קליאופטרה ראתה בכל אלה את הקו היסודי באופיו של הגבר, ואותו ההחלט, בו הכריע אנטוניוס לנקמה אחרי הרצח בהתייעצות־אוקטאביאן, איך שיורש נבחר זה, הנועד לביות לנוקם, נטה כבר לא פעם כלפי ציצרו וכלפי שאר אויביו של קיסר.

אמנם – הרהרה המלכה באניה המחליקה כלפי אסיה הקטנה – אמת, הוא גם מוקיון במדה ידועה, ולא לחינם אוהב להתרועע את המשחקים. ושוב נדמה לה לשמוע את אנטוניוס בחגיגת־אבלו של קיסר פעם מרים את קולו, ופעם מנמיכו בכוונה עד כדי לחש. ובאיזה כשרון־בימה הציג שמה את גלמו העשוי שעוה של הנרצח והראה על עשרים ושלשה הפצעים שבו, כדי שלבסוף, כמחזה –הדר, יפרוש את התגה המלוכלכת בדם לעיני הקהל! והלא דמעותיו היו דמעות־אמת, הלא הוא אהב את קיסר; הלא רק הם שניהם, היא והוא, הרגישו ברור על יד החלל, שלעולם לא ייפגשו עוד עם הדומה לקיסר.

ואיזה המצאות מבדחות לו תמיד, איזה ילד גדול הוא! כששב הביתה אחרי התפייסותו עם קיסר וברומא שוב עברו שמועות־שוא, שקיסר מת והגדודים הקרבים צבא־אויב הם – אנטוניוס מיהר קדימה בלבוש עבדים, וחפוי־ראש הופיע לפני אשתו –פולווינ עצמה סיפרה זאת למלכה – “שמביא הוא מכתב מאת אנטוניוס”. פולוויה פורצת: “אם כן עודנו חי?!” ועל זה מראה אנטוניוס על המכתב, אשתו פותחת וקוראת: אנטוניוס מבטיח לה, שלא ישכב עוד עם ציתרה היפה. אחר כך שומט את צעיפו מעל ראשו ויוצא במחול פרוע עם אשתו דרך כל חדרי־הבית.

ופעם נתן לאחד מידידיו חצי מיליון ססטרציות במתנה, וכשמנהלו הקפדן של המשק מונה לפניו קודם את הסכום בזהב שעליו למסור להלה, ומעיר לו הערת נזיפה, אומר לו אנטוניוס: “כל כך מעט? לך והבא לו פי שנים!”

ותוך שקליאופטרה בוחנת ככה את ארחו ורבעו של האיש, שהיא נוסעת עכשו לקראתו באניה, שוב קובעת היא עם כל מהתלה שלו, שזו לא היתה הולמת את קיסר. דווקא משום שאנטוניוס הוא פחות מלכותי, יודע הוא להיות ליצן, ילד, הולל. ודווקא משום כך נולד ממש להיות בחיר־נשים חביב.

נשים? פולוויה, זה שמו של צור־הסלע. שכן על אנטוניוס בהחלט אין לסמוך, וככה מוטל על פרא אֵשׁת זו להטיל עליו את צלה ולעצרו מקשרים אחרים, כל עוד רק נמצא שם במקומו. וקליאופטרה שקלה ושאלה בנפשה, עד כמה יקרון עוד בעצם כוח־קסמה זה מרחוק? ואחר – שוב נזכרה בשנאתה של פולוויה אל אוקטאביאן: זוהי אותה הנקודה, שבה נפגשים שלשתם. אם תצליח להוציא את אנטוניוס מתוך נחלי־העדנים לתנופת מלחמה, הרי אפשר להשיג בו את הכל. פולוויה ידעה זאת מתמול שלשום, ועינו הבוחנת־נפשות של פוטארך הכירה זאת גם כעבור מאה שנה, בכתבו: “אנטוניוס עבר את כל כיתות בית־הספר לממשלת הנשים לפני נפלו בידי קליאופטרה. ויורשתה זו של פולוויה היתה צריכה להכיר לה טובה, על שמסרה לה את בעלה מאולף ורגיל לצייתנות נכנעת”.

אולי שמע פלוטארך שם באליזיום את צחוקה של קליאופטרה, כשקרה בעולם־הרפאים את דבריו הקולעים גם מרחוק של מתאר בני־האדם הגדול!

ד    🔗

אנטוניוס ישב בככר־השוק הרחבה, לצדו החרב הרחבה, שאי־אפשר לו בלעדיה, לבוש קל מאוד, כי כל מה שהזכיר לו את מדי הצבא, היה לו צא יותר מדי. הוא נשען לאחור אל הכורסה ההוגנת למישרתו, שכבר התקדמה מרומא ועד המושבות, ויושב על מדין לחיים ולמוות. כטריוּמוויר היתה לו זכות לכך, אף כי רק סנטא־בוּבה זיכה אותו בכך, ובעיקר נטל לעצמו את השם בכוחו־שלו, שבו פסק לעצמו את מחציתה של ממלכת רומא, בעוד שלשלישי בשותפים ללפידוס נשאר בדוחק דבר־מה.

הננו בטארסוס, עיר פורחת עד היום הזה במפרץ אלכסנדרטה, בזוויתו המזרחית, שם מתחיל הים התיכון הפתוח, ממול אי־קפריסין ואנטיוכיה העתיקה. מנקודת־מפתח זו הפליג כל צבא, שבהשענו אל סוריה אמר לכבוש את ארצות קדמת־אסיה, ארמניה, מיד ופרס, שהיתה ידועה אז יותר בשם ארץ־הפרתים. טארסוס שוכנת על מדרון ההרים, קצת לפנים מחוף הים, והמגיע שמה באניה, עליו לחתור כלפי מעלה על נהר־קידנוס, נהר קטן, שבחציו עלו סוּף ופאפירוס. אך הנהר הולך ומתרחב לאגם, המשרה עוד יותר אידיליות על הפאנוראמה המרהיבה עינים של העיר ההררית הזאת.

היתה שקיעת החמה, לפי שהשר הגדול בחר לו את השעות הצוננות לעובדתו. בצדו הצללי של השוק היה מהלך המשפט בתקפו, כשאנטוניוס ראה פתאום לפני דוכנו על הכיכר מתרחשת איזו אי־מנוחה, וקהל המסתכלים, קודם הפרחחים, אחריהם הנשים ומיד גם האנשים הילידים וחיילי רומא הולכים ונעלמים. בסקרנותו, כמו של כל דיקטאטור, ציווה להודיעו פשר דבר. ואז נודע, שאיזה פלא לא־יאמן מתרחש ובא: אפרודיטי בעצמה ובכבודה באה על נהר־קידנוס במורדו ועוד מעט ותעגון.

אנטוניוס הוא איש־צבא ונוסף על זה גם שחקן: אינו נוטה להאמין באגדות, וכך נותן צו, שהאשה המסתורית תופיע לפניו מני־וביה לכס־המשפט. בינתים הולכת המרוצה והזעקה הלוך וגדול וכאילו איזו מנגינה מרתתת באוויר. כרוֹזים מתרוצצים הנה והנה, החיילים שולחים יד לנשק, מאכפים סוסים ועולים עליהם, כל אחד מביא שמועה על איזה מעשה־כישוף וכל אחד אומר אותו דבר: האשה הזרה ועבדיה אינם זזים. מה עושה הכובש בסקרנותו וחרונו? יורד מעל כסאו ויוצא אל חוף הנהר.

"היא הגיעה על נהר־הקידנוס – כותב פלוטארך, ושכספיר שאב ממנו את סיפורו – על סירת מפרשי־ארגמן משובצת כוכבי־זהב והמשוטים הכסופים נעו קלילים למנגינתם החרישית של חלילים וכלי־נבל. היא עצמה שכבה על משכב בראקאט של זהב, ממש כמו אפרודיטי בתמונה מצויירת, סביבה נערים יפים להפליא, אלילי־האהבה, שנפנפו עליה, ונערות כנימפות וגראציות, שחלקן עשו כאילו חותרות במשוטים וחלקן כאילו עוסקות במיפרשים. ריחות עדנים זרמו מן האניה אל החוף, שאלפים עמדו עליו והשתאו.

וכעת שההמון עושה ידים למנהיג ההולך וקרב, רומזת המלכה – ועששיות משתלשלות למטה ומסתדרות כערבסקוֹת. זוהר השקיעה והעששיות הטובות מתמזגים לערבוביית־גוונים ענוגה: עדיין מאיר היום, וכבר מאפיל הלילה בדיוק עד כדי לראות את בת־צחוקה של המלכה בזהרורית הזאת. וככה, בשלחה את ידה הלבנה והדקה ממנוחתה אט־אט, לנגוע ביד־הגבר הקשה והשזופה: המלכה־למחצה ואלילה־למחצה מברכת את הרומאי, שכמוֹמוֹס־למחצה יודע להעריך פי־שנים את חזות־הבימה, הערוכה יפה."

ועוד באותו ערב התחילה שורת החגיגות. “הקערות והגביעים היו זהב” – כותב מחבר יווני על הארוחה הראשונה, שהמלכה נתנה לרומאי – “משובצים אבני־יקר ומקושטים לתפארת באמנות טובי העושים במלאכת מחשבת. שטיחי ארגמן קרומים זהב כיסו את הקירות, ושתים עשרה אניות משולשות־שיט עמדו מוכנות לקבל את פני הטריומוויר ובני לווייתו. וכשאנטוניוס השתומם לתפארת החגיגה, שהוכנה במהירות־כשפים, התנצלה המלכה בבת־צחוק על החסרונות שאולי נגרמו מחמת החיפזון לבוא הנה. מחר, כששוב יבוא, הכל ירהיב עין יותר. אגב מבקשת היא, שיראה את הכל כמתנה ויקבל ממנה ברצון את כל הטוב בעיניו”. –

“למחרת חיכה לאנטוניוס משתה נהדר עוד יותר, שכמותו שוב קיבל את הכל במתנה. כל אחד מקציניו הראשיים קיבל את הספה, שעליה הסב על יד השולחן, ואת גביעי־הזהב והקערות יחד עם משרתיהם שהגישום. יתר קציניו זכו בכלי־כסף, סוסי־רכיבה ועבדים. ביום הרביעי ביזבזה המלכה שושנים במחיר טאלנטום⁵ אחד לכל אורח ואורח, הפרחים כיסו את הרצפה והשתרגו במחרזות עד התקרה”.

ובשעה מאוחרת בלילה, כשאַרס⁶ עזב סוף־סוף את האניה, כך הרהרה קליאופטרה:

־ רומאי זה צעיר בעשרים שנה. נראה הוא כמעין שאינו פוסק. הדרך היה כדאי. אוצר־המדינה סבל קצת, אך חוץ מזה אין למצרים לחשוש לכלום.

ה    🔗

אחרי הצהרים, אחרי שישן את שנתו והמשתה החדש עוד לא התחיל, שכב אנטוניוס על יד מקום־משכבה של המלכה על סיפונו של הארמון השט וסיפר לה את כל מה שהתרחש באמת מאז נפרדו זה מזה ברומא. המלכה שכבה וראשה נשען על ידה ובעיני־רוחה ראתה את קיסר באותו מצב עצמו, כשנסעו באניה במעלה הנילוס, אך נזהרה, שהגבר לא ירגיש בדבר. ומסתבר, שגם בשנים שאחרי כן לא דברה אתו על קיסר לעולם, אם רק לא בכוונה לעודד אותו.

מובן, שבעסקי־אהבה לא היה צורך בכך. אנטוניוס, שבתחילה היתה מרחפת לפניו דמותו של קיסר כל הזמן – כששיחק את יורשו לפני המלכה היפה, נסחב גם שלא־מדעת אל קיצוניות גברותו, כאילו רצה בשניהם להוכיח, שבכל זאת עולה הוא בדבר־מה על אותו הבלתי־מנוצח. משום שזו היתה באמת בעלוּתוֹ על האשה, שהרימה אותו סוף־סו. מן הערפל הדיוֹניסי. עוד ברומא, החל מן היום הראשון, עשתה עליו רושם חזק כאשה וכמלכה, ששום כוח והתנגדות לא יוכל לעכבו מכבוֹש אותה, לולא עמד לו המנהיג בדרכו. ועכשו הוא אדם חפשי, קיסר מת, וככה יוכל להופיע לפני האשה כדיקטאטור שוה־מעלה עם קיסר; והוא גם מיהר מיד בימים הראשונים לסדר בּקרת־תפארת מזהירה, להראות לה את גדודיו. ומשראה, שהמלכה רק מחייכת לכך, ודאי נגלה לו פתאום, שרק כגבר יוכל להצית את כוח דמיונה הנשי לגירויים חדשים.

לא היה זוג בני־אדם מזהיר מהם בעולם. אנטוניוס בשנתו הארבעים, גם אחרי נעוריו ההוללים עמד בו כוחו ההרקולסי, וקליאופטרה, הנכנסת לבגרותן של בנות עשרים ותשע, עדיין תמירה, עדיין אמאצונה, אף כי אשה שילדה ילד והיניקתוּ – שניהם רוויים הכרה, שיכולים לזהור בזוהר־צהריים, שניהם יוקדים בתשוקה, למסור את עצמם כדוגמת־סגולה לשני, ויחד עם זה מעוּדדים בידי רצונם של רבבות מסתכלים, הרוצים לראות את התמזגות השלטון עם היופי, וממנגינות־הכלולות פעם ניתצים, פעם מרוּגעים, ופעם שוב נסחפים: איזו התנגשות של שני המינים! איזה מחזה־שעשועים לאליליהם של שתי אומות, שלמרות שמותיהם השונים היו כולם כאחד אותם האלילים עצמם.

רק געת, אחרי הילולא וכלולות שאינם פוסקות משך שבוע ימים, הרגיש עצמו אנטוניוס משוחרר לגמרי. כשהיה מפכח עצמו במרחץ קר, נזכר, שרק אהובתו של קיסר היתה חסרה לו כדי להיות גם הוא קיסר. וכששוב חזר לעולמו הלוהט בערפלו של היין, כבר האמין באמונה שלמה, שבאשה זו מצא את מפתח־הקסמים של קיסר.

הריקנות, שהיה נושא בקרבו מאז ליל־הרצח, נתמלאה עכשו מערבולת אחת גדולה. ההפסקות המוזרות, כשאחרי חלוקת פקודותיו שלו עצמו, האזין לפקודה הרגילה, נסתתמו בבת־אחת: אנטוניוס, החייל, היה לאדון לעצמו. אך אותה שעה עצמה, אנטוניוס הבאכחאני זכה לחוויות־מפתיעות כאלה, שאינן פורחות בשדה־הקרב וגם ברומא רק לעתים נדירות – שרק העידון האלכסנדריאני יכל להמציא כמוהן, ושלא פעם הביאו את החייל להשתוממות יאלמת. בשנת הארבעים לחייו למד להתענג על יפיו של פי־האשה; עכשו נזכר, שמעולם לא ראה פה יפה שכזה.

וגם קליאופטרה הרגישה, שאיזו ריקנות מסתתמת ממעל־לה, אלא שבקרבה לא הרוח הוא, שלא בא בה עד הנה לידי סיפוקו, כי אם הדם. לפנים, אחרי משחקי־אהבה שלא־כדרכה שבהתחלה, הצטלפה דרך ערבוביית חושיה בתעלולים קונדסיים, אחרי־כן היתה לשפחתו המשרתת של גבר מזדקן: כעין גורל חורג נפל בחלקה. עכשו גם אותה סחבה אותה מערבולת של הגבר, עוד שאנטוניוס השתומם על תרבות־האהבה המוצעת לו, היא הטילה עצמה משתוללת אל תוך כוח־הבראשית, שזרם מן הגבר. ואחרי־כן, כשצנחה עייפה אחורנית, שוב עלו לה בזכרונה שני האריות – והחיים, שהמיטו עליה הרבה שעות מרירות מאז מותו של קיסר, שוב עלו ורמו לשיא כוח־דמיונה המלא על גדותיו: פרק־חיים חדש, שני הוא זה.

כעת עליה לקבּור את הראשון. וכשאנטוניוס שוב ישב בשעות צוננות יותר אחרי הצהריים על יד המלכה המתרבצת, והגיע לאותה נקודה בסיפורו, שלאמיתו הכין אותה לדבר־אשמה, וכעת נגע בה רק בשאלת־אגב, הפכה קליאופטרה כרגע בתחבולה מחושבת היטב את טענותיו לאחוריהן: שהיא תמכה בקאסיוס? לרוצחי קיסר שלחה אניות וגדודים? היא שלחה אותם לדולאבּלה, והרוח עיכבתם! אך לאחר־מכן היא עצמה הפליגה במיפרשותיה לגמרי עד הים האיוני, בלי שים לב לסכנה, שמיפרשות קאסיוס יחסמו לה את הדרך, עד שהסערה המחודשת ומחלתה־שלה אילצוה לחזור הביתה! על זה מגיעה לה רק תודה! ולאנטוניוס תלונה, על שאנשיו לא עזרוה לצאת מן המצב הרה־האסון!

אם אנטוניוס האמין לה את הכל, אין לדעת. אך יתכן שצדק אפּיאנוס, הכותב בענין זה: “הוא פקח את עיניו לרווחה כעל פליאה לא רק של יפיה, אלא גם של פיקחותה, וחשק־נעורים דחפהו פתאום אל האשה, אף כי היה כבר בן ארבעים”. שעות אחרי־הצהריים אלה הן שעות־הכושר הטובות ביותר – הרהרה כרגע הנאשמת שהפכה למאשימה – לבוא בדרישות אליו! עדיין ישנם שלשה אנשים, המסַכנים את שלטונה שם בבית. ארזינואה, שאלמונים שחררוה אחרי מותו של קיסר מכלאה, נמלטה אל מקדש־ארטמיס שבמילטוס. והנה גם נציבה של מצריים בקפריסין, שתמך בקאסיוס על דעת עצמו. ולבסוף הרפתקן צעיר, המתיימר להיות לתמי הבכור שטבע בנילוס. את אלה צריך לסלק מן החיים! – אנטוניוס נענע בראשו, והחיילים נהרו כלפי שלושת חופי־הים, כדי לשוב מיד ולהביא כאות־נאמנותם הרגיל את שלשת הראשים, שאנטוניוס הראה אותם אחר כך למלכה.

צאצאתו של תלמי הרגישה עצמה סוף־סוף בטוחה על כסאה. בגללה או למענה המיתו את שתי אחיותיה ושני אחיה. היא היתה יחידה, האחרונה ומלבדה אין עוד אלא קיסריון. ובהרהוריה על מצבה החדש, כבר החליטה ללדת גם בן שני מרומאי שני זה, משום שעם כל ערמתה לא פג מקרב קליאופטרה חושה הטבעי של האשה הנוצרה לאהבה, הרוצה לחבוק ילד.

כשחשבה על פולוויה – שאנטוניוס התמים והגלגן היה מדבר בה לא פעם – ראתה בעיני רוחה אשה רומאית בגיל־שלה, שכבר נולדו לה ארבעה ילדים משלשה גברים והיא גם חינכה אותם בתחילה. מובן, שעכשו, בפיסגת כוח־הפעולה שלה, אין לה לפולוויה דאגה אחרת מאשר המדינה והשלטון, אניוניוס ואוקטאביאן, ורצונה במותו של זה, אף כי בעל־ברית הוא רשמית, ולא עוד, אלא גם בעל בתה. מכיוון שאוקטאביאן חלה קשה אחרי הקרב בפיליפי, ומפלגתו של אנטוניוס כבר קיוותה להיפטר ממנו. אותו זמן היתה תהילת אנטוניוס מלאה כל איטאליה, כי הלא פחדנותו של אוקטאביאן ומפלתו האישית לא יכלה להישאר סוד.

ברומא – הוסיף אנטוניוס לספר – הולכת תביעתם של הלגיונות שחזרו, לאדמה שהובטחה להם, וגדלה לממדים מסוכנים יותר ויותר; מצבו של לפיסודוס הוקשה ללא־תקומה בחוג שלטונה של פולוויה. היא מתנגדת בכל תוקף להפקעת האדמות, שאוקטאביאן פקד לבצעה, משום שאדמות הללו הן של ידידיה־שלה. לוציוס, אחיו של אוקטאביאן, מוכרח הי הלהראות לה אתפקודותיו של אנטוניוס להפקעה, שרובן זיופים הן. פולוויה עצרה כערובה שני לגיונות, שהובטחו לאוקטאביאן, ועל זה חיבר אוקטאביאן מכתמים של ניבול־פה על האשה והפיצם בין הצבא. – “נשמע את המכתמם!” – מובן, שקליאופטרה פרצה בצחוק רם, וכיוון שגם קול־הבטנון של אנטוניוס צחק אתה יחד, דרשה ממנו לחזור על דברי־הלגלוג כנגד אשתו עד ששניהם התנודדו ברוחם הבדוחה, והעבדים, הרבוצים בקרן־זווית אחורי גבם, הסתכלו זה בזה, הם עדיין לא שמעו את אדונתם צוחקת צחוק כזה.

באווירת מצבי־רוח שכאלה לא היה קשה למלכה הפקחית לפתות את הגבר, שממשתה למשתה הלך ונשא חן בעיניה יותר ויותר, לבוא ולבקר אצלה בארמונה שבבירת ארצה. לה לו להתגורר בעצלתיים בפינה נידחת זו הרחוקה, ובפרט כשהחורף הולך ובא. אמנם הוא שלח גדודים לפניו כלפי צפון, כי הלא פניו מועדות לפרס; אנטוניוס עצמו לא הרבה לדבר על כך, ואם נגע בענין בכל זאת, הרי המלכה הסיחה את דעתו לעניינים אחרים. שכן חושה הגיד לה, שאין זה נחיצות פנימית אצלו, לאמתו אין זה אלא ירושת קיסר, שלפי דעתו עליו לחקותו: לא קשה להשפיע עליו, שידחה את התכנית הזאת. יתר הסכנות והפסקת היחסים עם אוקטאביאן – כדברי אנטוניוס עצמו – לא היו דחופות כל כך, הלא פולוויה בין כך אינה יכולה לאסור מלחמה בלי אנטוניוס, והוא, אנטוניוס, החליט בנפשו, לחיות עד כמה שאפשר עם בן־בריתו בשלום.

וכלום השכל והחשבון לא היו צריכים לכוון את דרכו של אנטוניוס למקום שהרפתקת המלכה סחבה אותו? והמלכה כבר מדברת על הפלגה הביתה! שם במצרים מוטלים אוצרות, אוצרות הניטלים בגפיים, כמו בפרס ארץ לא־ידועה. והוא, כמאהבה של מלכת מצרים, אינו צריך אפילו להילחם בעדם, הלא היא קוראת לו, מי שלה הזהב. אם ילך פעם בעקבותיו של אלכסנדר הגדול ולפי תכניתו של קיסר, האם נפשו המאמינה באותו יכולה למצוא קמיע טוב יותר מאשר הביקור בעירו של אלכסנדר? ואיזה כוח, גפה של רומי! איזהו הכוח, שיוכל לעצור רומאי שנולד בשפל־העוני, מהיות אורחה של מלכה!

אנטוניוס הבטיח לה למלכה, שבמהרה יפליג אחריה למולדתה, כדי שאחרי כן – לפי דברי פלוטארך – “ייהנה כעלם מחופשתו ובשעשועים ותענוגות יבזבז את היקר שבאוצרות: את הזמן”.

ו    🔗

בארמונם העתיק של התלמיים קם שאונם והמולתם של חיים חדשים. גדוד סייסים ומנגי־נשק, נושאי־כילות ומנפנפי־מניפות, שרי־משקים, מטרקים וטבחים היו עסוקים במלאכתם שם למטה תחת הקמרות הטחובות, כולם עבדים – אחד מצווה לשני כדי ליהנות מגדולתו, לפעמים חומקים דרך האולם העליון, שם מקבלים מכות, פרס, שאלה, פקודות, החר כך עוזבים אותם ועליהם לעמוד ולחכות עד ערב, ואפילו עד למחר בצהרים, משום שהשררות הגדולים שכחו אותם מזמן, עד שאחד הסריסים מוצאם שקועים בתרדמה על רצפת־השיש ובועט בהם, הם מייבבים בלחש, ואחרי־כן צולעים באנחות חזרה לקמרות־המרתף אל אחיהם, האורבים כל הזמן רק לדעת את מצב־רוחם של האלים הגרים ממעל להם.

לא היתה שעה ביום או בלילה, שלא היו צריכים כולם לעמוד הכן. “הרבים הם האורחים צ=אצלכם?” התעניין אצל אחד מראשי־הטבחים תלמיד־חכם צעיר, שסיפר אחר כך את מה שראה ושמע לאביו־זקנו של פלוטארך. אך הטבח צחק לו וענה: “אין אנו אפילו שנים עשר לארוחת הערב. אצלנו צריכה כל מנה להיות מוכנה בכל עת ובכל שעה, ואם דבר־מה מאחר ברגע, מיד זורקים את הכל החוצה. אולי ברגע זה רוצה הרומאי לאכול, או כעבור שני רגעים, או אולי אחרי כן, אך יכול הוא להזמין גם יין, או רוצה להתענג על דבר אחר – ודוחה את הכל לאחר מהן. ומשום כך עלינו לבשל ולאפות כל הזמן מערכות־אול אחדות בבת־אחת, כי מי זה יוכל לשער מראש, מתי יהיה זמן ההגשה אל השולחן!”

הבאכחאני נהנה איפוא מחופשתו; ורק מעט חיילים הביא אתו, ומדים לא־כלום. אנטוניוס התהלך בלבוש יווני, בנעלי־אטיקה לבנות הנה והנה, כדוגמת המלומדים והכוהנים במצרים, עסק בציד ובדיג, היה מסב בחברת פילוסופים שם ממול במוזיון, לפעמים מעורר בעיה, שהיה בקי ב עוד מזמן היותו באתונה, התבונן, ובינתיים נימנם קצת, ושוב התעורר; הקשיב, התווכח, ולבסוף סידר כל בעיה בעולם הזה ובבא בהזמינו את המלומדים לכוס־יין ערבית. אך בין שהפליג בים ובין שרכב על סוס או התשוטט על גבי גמל לאורך שפת המידבר: תמיד היתה המלכה על ידו מוכנה לכל תעלוליו, לעולם אינה עייפה, לאולם אינה מתחלשת, תמיד מזומנה – כאילו בשעות הבוקר הארוכות, בעוד הוא ישן, לא נשאה־ונתנה עם המיניסטרים, לא את מאה ואחד העניינים המוטלים עליה סידרה, וכאילו טיפוליה בקיסריון לא גזלו ממנה שעות או חצאי שעות בימים ההוללים האלה. אף כי עכשו גם הילד, גם בנו של קיסר נדחה לאחור במחשבותיה לזמן־מה, בלהט כזה התמסרה כולה לגבר היחידי. זאת לה הפעם הראשונה, שרצתה למצא־חן בלי הרף, וניסתה לבער את הנשים הבאכחאניות מזכונו של הרומאי, את ההילולות, את ריתמות האריות, את הפולוויות כולן עד אחת, ורצתה שהגבר לא יהא אלא שלה בלבד: משום שקליאופטרה התאהבה.

גבר זה בעל לוח־הלב הענקי, שברוחו הטובה עליו היה זורק למעלה את גופה הקלי של האשה ושוב תפסה, ומבלי שזרועותיו פקוּ רגע; פרא־אדם זה, שפה, רחוק מכל חובה המרתקת את תשומת־לבו, היה כל הזמן נתון ביחום, וגם ברגעים המסוכנים ביותר הכריע אותה, אם רק איזה וילון היה חוצץ כלשהו ביניהם ובין העבדים; מצביא זה, שבאמצע משתאות־חברים סחב אותה פתאום החוצה, ואחר כך שב אתה יחד בצחוק, סאטיר חסר־דאגה זה, שכל חוצפה יאתה לו, וכל קללה נמרצת נמסה על לשונו כמו ענב – אדם זה כבש אותה כלילי בחדשים המופקרים הללו, ומה שבא לה מאביה החלילאי, זינק בה כעת מתהומה הקבור על פני ראי־נפשה למעלה.

בעוד שמשך חמש־עשרה שנות התבגרותה המינית היתה חיה בכעין קפאון נואש, חסר היה לה בן־זוגה – עכשו, בחורף זה הטילה את עצמה בעינים עצומות אל תוך כשפיו השיכורים של הרומאי, כאילו רצתה להיווכח לשווַת־מדרגה אתו בכוח־החיים. זאת לה הפעם הראשונה בחיים, אך בפעם האחרונה, שאיבדה לפעמים לשעות אחדות את חושה ליופי ולעדינות וזרקה את עצמה לרגלי הגבר כסייחת משתוללת וככה סחפתו אל עצמה למַטה, שהלה לא ראה ולא שמע מאומה. והן קליאופאַטרה מעולם לא היתה שתויה; דיברו על טבעת־אחלמה, שבקסם־כוחה יכלה להריק בבת־אחת את גביעי־היין עד קובעתם ובלי להיות שיכורה. אך האגדה הזאת לא סיפרה בעצם אלא מה שכולם ראו, או נכון יותר: מה שאיש לא יוכל לראות בה.

ויחד עם כוחה זה לנשוא את המשקה, ידעה בכל זאת להישאר מלכה גם בזה, שאף אחד מן הקצינים והאלכסנדריים שהשתתפו בהילוּלוֹתיה, לא יכל לכבשה. כל השתוללותה היתה קודש לגבר אחד יחידי, אף על פי שברגעי השיכרון היה צר לו עליה, שאינה טומעת בערבוביית האהבה הכללית עם כולם ביחד. אך זה גם חיזק בו את הוקרת־עצמו של אנטוניוס, ובשעותיו המפוכחות שוב עלתה לפניו ההוכחה, שבאמת יש לו ענין עם מלכה.

יש שהתשוטטו לילות שלמים בלבוש עבדים ברחובות, כדי להסתכל באנשים, היו מדפקים בשערים עד שהישנים ניגשו אל החלון וזרקו אחרים דבר־מה, אף כי הכירו אותם. “אנשי אלכסנדריה – כותב פלוטארך – לא התרגזו כלל על כל אלה והיו סובלים בחפץ לב צחקנות כזו, כי אמרו: טוב עושה אנטוניוס, שברומא משחק הוא תפקיד טראגי, ופה רק קומדיה!” ויש שהמלכה התבדחה בו: פעם בדיוג לא העלה שלל ועל זה שלחה למחרתו אמודאים, שיתלו לו דגים בחכתו. ופעם התלתה בחכתו דגים מלוחים פוֹנטיים, ואנטוניוס פרץ בצחוק פרוע, והשמועה עברה בעיר במהירות הבזק.

אותו זמן יסדו את “חוג שאין לחקותם”. חברת בני־אלכסנדריה עשירים מופלגים, שכל אחד מחבריה היה מארח בערבים קבועים את כל החברה, ואחד התאמץ לעלות על כולם בכוח־דמיונו ובתפארתו. על ערבים כאלה היו מבזבזים הון עתק, הלא המארח עשה את חשבונו בנקל, שהכל יוחזר לו ברבית־דרבית מתוך ידידותו עם המלכה. ואם גם אנטוניוס שכב שם על יד כוס־יין, מיד פתח בסיפור, והמלכה השתוממה, שאדם זה שאינו יודע שיעור, יודע להכביר מלים לא פחות מלאכול ולשתות. שם היה שוכב ואינו גומר את ההלל על אשתו הראשונה אנטוניה ויפיה, ומתאונן, שהמנוּול דולאבּלה לקח אותה ממנו. אך הוא קיבל את גמולו בפולוויה, שגנב אותה מאת ידידו קלאודיוס, עוד הרבה זמן קודם שנשׂאָה לאשה. עכשו כבר מתים הם גם שניהם, בעוד שהוא שוכב פה ושותה את יין־רהודוס מכד זה פה, ומה שהם עושים שם ברומא, אינו בעיניו אפילו כטיפה זו הנופלת על הארץ. בדברים ממין זה היה אנטוניוס השיכור מבדח את “שאינם ניתנים לחיקוי”.

היחידי, שמעולם לא דיבר עליו היה: קיסר.

ז    🔗

אך מעברו השני של הים התיכון שם היתה אשתו האחרת של אנטוניוס, ולא ברגשות פחותים מאלה, אף כי אחרי שנות נעוריה הראשונים, שבילתה על יד שלשה רועי־זונות, יותר משהיתה זקוקה היום לכוהן־באכחוס, היה לה צורך בטריוּמוויר. ועל דבר האידיליה המצרית שלו היתה כבר כל רומא מדברת, ופולוויה לא ידעה עדיין, באיזה איוּם או פיתיון אפשר למשכו חזרה הביתה. שבעלה בּגיד בטבעו ולבו הולך אחרי נשים חדשות, את זה ידעה היטב, כמו שהכירה את יפיה של המלכה. בנדודיו בדרום ובמזרח יכל אנטוניוס לבלות אפילו שנים תמימות עם המלכה הזאת או גם עם אשה אחרת, יכל הוא לבלות שם את כל חייו חסרי כל שיטה, ובלי שאשתו וילדיו יעלו על דעתו. אם כן יש רק אמצעי אחד להחזירו אליה ויחד אתו את השלטון, ופולוויה החליטה להשתמש באמצעי זה: במלחמת־האזרחים, כדי להוציא את בעלה מזרועות האשה השניה.

זה לא היה איזה רוח־שטנים שנכנסה בה, זה היה יותר מעד נמהר; בלי כוחה של הקנאה לא היתה בוחרת בדרך מסוכנת זו. תכניתה היתה: אם תצליח הפעם להינתק מאוקטאביאן על יסוד הרשאה מזוייפת, אנטוניוס ימהר הנה, להכות את איש־תחרותו; ואם ירצה להישאר אתו בשלום, הרי ודאי שאינו יכול להיות בריחוק מקום. דבר אחד ברור, שהשמועות הללו ינתקוהו מעם המלכה השנואה.

מכתביה של פולוויה והסוכנים פרצו בצרמת־בהלה אל תוך האידיליה החוגגת שבארמון אלכסנדריה. את הסכסוף שסביב חלקות האדמה של הלגיונות חירחרה פולוויה עד לקיצוניות, שמונה עשרה ערי־ממלכה כבשה בידי גדודיו של אנטוניוס וחילקה אותן ביניהן, ובזה הסיתה אתחייליו של אוקטאביאן למרד: אחר כך, כשחייה שוב לא היו בטוחים לה ברומא, ברחה בתחבולה תיאטראלית מרומא אל יער־פרֵנֶסטה בלוויית סנאטורים ואבירים אחדים. פה הופיעה פולוויה כשׂר־צבא ממש, צברה נשק, כסף, חיילים וסוסים, נשאה נאום מלהיב באזני הגדודים, עד שהאויב הלך אחריה וכיתר בפרוּזיה את אחיו של אנטוניוס, שהיה עכשו קונסול ובעל־בריתה של פולוויה.

רגשותיה של קליאופטרה, שקראה את הידיעות הללו, פסחו בין הבוז ובין הקנאה. קרבותיו של קיסר עלו לפניה. והיא עצמה, בהיותה כלב־צידו של קיסר ואמאצונתו, וכשהכל הסתובב סביב כס־מלכות, ולא עוד, אלא סביב כסא־מלכותה שלה. אך שם? מה זה בעצם עולה על דעתה של אותה בת־אזרחים פולוויה, שמתיימרת לאשת־מלחמה ורק משום שמתגעגעת על הזכר שלה! ואף על פי שלמען אנטוניוס אסור היה לה לאחל לפולוויה מפלה, קליאופטרה בכל זאת רצתה בכך.

והידיעות הנוספות גם בישרו לה את מילוי משאלתה: אחיו של אנטוניוס נכנע בפרוּזיה, ואוקטאביאן, אף כי חס עליו, שלח מתוך נקמה את כל העיר באש ומניה־וביה ישב למשפט־חירום: ביום מותו של קיסר הרג ארבע מאות סנאטורים ואבירים לני מקדש־קיסר ברומא. וכל זה כעבור שנתיים אחרי שגם האחרון בקושרים סולק מן העולם! אך אותה שעה עצמה הגיעו לאלכסנדריה צירי אוקטאביאן, להצהיר לטריומוויר השני: לא אוקטאביאן התלחיל במלחמה, אלא פולוויה, שכן הוא שואף להיות בשלום עם בעל־בריתו. בקראם זאת, שניהם ידעו היטב, שאהבת־השלום של אוקטאביאן אינה אלא פחד מפני פומפיוס, השולט על הים.

והנה גם הראיה לכך: פולוויה נמלטה עם 3000 פרשים וחמש אניות מברינדיזיום לאתונה; אתה יחד אמו הישישה של אנטוניוס, והמגין עליהם אינו אחר מאשר סקסטוס פומפיוס. וגדולה מזו! מלחמת האזרחים החדשה עודדה את הפרסים לפרוץ קדימה, וכבר פלשו לאסיה הקטנה, שם התחברו אליהם מושלי סוריה, וכעת דוחקים את רגליו של נציב רומא. ומצד נהר־פרת הולכים גדודים פרסיים חדשים וזורמים לסוריה.

לשמע הבשורות הללו התפכח אנטוניוס בין־רגע: לדרך! אף מיד! המלכה יש לה יסוד מוסד להיות לו לעזרה: מה אם אוקטאביאן, שלעת עתה רוצה בשלום, יצא כמנצח מתוך הסכסוך החדש הזה? מה יהא אז על מצרים? והיא אוספת את כל מה שיש לה, את כל מאתיים האניות ומן האוצר את הזהב, ככל אוות נפשו של אנטוניוס.

בקליאופטרה מתרוצצים רגשי־לב מנוגדים. זה ימים אחדים, שהיא הרה. מה יהא עליה ועל ילדיה, אם הגבר ייעלם לנצח? היש באופיו לתת לה בטחון, או לכל הפחות תקווה? ואילו פולוויה – כך מרווה היא – הבאישה את ריחה בהחלט. את המצב הזה, שהכניסה בו את בעלה מתוך קנאה, הוא לא יסלח לה לעולם. וככה, אם אפילו תאבד קליאופטרה את הגבר לטובת אשתו, בו באותו רגע גם תזכה בו חזרה. – אך הלא כל כך הרבה נשים ישנן בעולם, ומה אם אנטוניוס ישכח את שתיהן יחד, יתן עיניו בשלישית, עד שגם זו תתעבר ממנו, ואחר כך יתפכח גם ממנה!

ובזה התעוררה פתאום המלכה להכרה, שהרפתקה עליזה זו מתחילה להתקדר עליה; שעוד מעט אולי תשב פה עם שני ילדיה משני רומאים, בין בני־ארצה הרוחשים לה איבה, ומבלי שתדע, עד כמה תסבול זאת רשעותם של בני־אלכסנדריה ההססנים, ואם אילי־החצר המסוכנים ישבו בשלום גם אחרי כן כשאחרון החיילים הרומאים יצא מפה, או שישתמשו בהזדמנות ויצאו חוצץ נגדה. אהבתה לרומאי הראשון התחילה במלחמה לחיים ולמוות ונגמרה בהילולות – ומה אם אהבתה זאת לרומאי השני, שהתחילה בהיללולות, תתערבל אל תוך מלחמות לחיים ולמוות…

– לקיסריון – מהרהרת היא – לא שם אנטוניוס את לבו ביותר. גם הוא יש לו בן ברומא, לומר, עכשו באתונה, וכשאשתו ואמו תתיישבנה יחד, וגם בנו ובתו יהיו שם ושכם אחד יפתחו ביללה – מה יהא על לבו המָסיס של אנטוניוס! אין דבר בטוח, ואפשרות הנצחון אינה גדולה כמו לקיסר, שהיה נתון סוף־סוף בסכנות גדולות!

כשנודע לאנטוניוס מפי קליאופטרה בשעת הפרידה, מה שָׁפתה לעצמה, צחק ואיחל לה הצלחה לילד. ואחר – שוב לא הקשיב לדבריה, ראשו כבר התשוטט שם אצל גדודיו, נתן הוראות, שמע הודעות, חילק פקודות. בנפשו פנימה היה כבר מעבר לים, ללמד את הפרסים לקח ואחר כך את אשתו.

ח    🔗

כשקילאופטרה שוב התרבצה בכוך־החלון, לראות גם את הרומאי השני מפליג במפרשים, לא חייכה כמו עם הפרשתו של הראשון. אז הזמין אותה שר־העולם לרומא, חיכה עד מַשברה, התבונן בקווי פניו הקמוטים של הילד, וממעל לערבון ענוג זה נפרשו קמרוני־קשתותיו של חלום גדול. היום זקנה היא בשבע שנים, אך העולם כאילו הזדקן במאות שנים: אין אוח עליונה, שתשתלט על המבוכה, הכל תוסס ומתערבל, ולא עוד אלא גם היא עצמה מפרפרת בזרם.

מדוע? בתמימותה הצינית מעולם לא שאלה זאת. פשע או גורל, גמר־החשבון עם עצמה ומה גם חרטה – כל זה היה זר לה בהחלט. הכלה נהו כמו שהנהו. הנה היא יושבת על יד החלון, עזובה לנפשה בארמון האבות, מעוברת מחייל, המפליג בדרכו אל אשתו ואולי לא ישוב לעולם. מובן, הוא הבטיח בשבועה קדושה ובזרועות לוחצות, אלא שבין תשוקתו היום ובין השיבה ישנן נשים לאין־ספור, ושם אורטאביאן, שצריך או לקבלו או לנצחו; ובינתיים ישנם העמים הזרים, המתמתחים באין מפקד נשוא־פנים ומורטים זה את זה. ולוא גם בלי כל אלה הרי נשאר עוד הים, הבולע את האניות בדיוק כמו הגורל את הלבבות.

ובהן, בקרוב יהיו לה שני ילדים, אולי אחות קטנה ליד קיסריון. וכעבור עשר שנים תינשר על פי המסור התלמית לאחיה לאשה, וככה יהיה הזוג המלכותי בעל דם רומאי למחצה. אך מה יהא עליה? אשה על סף שנות הארבעים, שבערבי קיץ תוכל להעלות לה נער־עבד סורי מתבגר וללמדהו את תורת האהבה? צריך להבטיח את הארץ ואת האוצר, אחרת תאַבד את חופש הפעולה! לכרות בריתות חדשות, אם גם לא נגד רומא, אך עם האדיר ברומאים. היהיה זה אנטוניוס?

לפעמים שמחה היא, שהגבר הלך לו. כרוח מערבולת כן דיבלל האדם הזה את הכל, הפך את החצר האלכסנדרית ואת חברת השרים על פניהם, עירבב את המפלגות הישנות וגרם אכזבה להרבה מידידיו הרומאים. אך הרחוב היה שלו, הבזבוזים הדמיוניים של משק־החצר הפקידוּ לעבודה כל חנווני וכל בעל־מלאכה וגם ההמון הפיק תועלת מהמצאותיו הדמיוניות של הנכרי. מעולם לא היה אנטוניוס חביב כל כך על הבריות ברומא כמו כאן, במקום שהתבטבט בעליזות באווירת הכרך העולמי. ואפילו מנהל המוזיון היה מחבבו, אף כי לגלג על השכלתו. כל מי שהכיר את אנטוניוס, נקשר בו באהבה, ורק שאיש לא התלהב אחריו. בהשוואתה זאת האילמת קבעה קליאופטרה, שקיסר הפיק בדיוק את ההיפך מאת בני־האדם.

ובכל זאת ברור היה לפניה, מה חשיבותו שלאנטוניוס כ“אימפּרטור”, כמנהיג וכטריומוויר, ושמחכמה יהיה לחיות בידידות עם שר העולם המזרחי – לבסוף גם טוב יותר מהיות אהובתו. השפעתה על הגבר הרחוק, יתכן שהיתה קטנה מאוד, כמובן. הקשר היחידי שבין הנפשות האלה המאמינות באותות, היה מנחש אחד, שקליאופטרה שלחתו אתו, ושבודאי ידע, איך לשזור בערמה את הפוליטיקה אל תוך כחמת־מצריה המסתורית שלו. וכך הקשיבה המלכה בשבעים ושבע אזנים אל עבר יוון, שבמהרה באו משם ידיעות.

התראותם האיומה של אנטוניוס ואשתו באתונה! קליאופטרה רואה בעיני־רוח את פולוויה הרזה, החיוורת ופרועת־העינים, שיש לה חשק עז להטביע את אצבעותיה אל תוך זקנו השחום העבה של האיש הכבד והשזוף, למרוט אותו כהלכה – ואולי גם עושה זאת, כי איפה היה תקוע האדם הזה זמן רב כל כך! איזה עסקים לו אצל אותה אשה מצרית, כשגורל העולם מוטל ברומא! אך אחר־כך שומעת קליופטרה, איך אחרי הקול הצורח מתנהם קול בטנונו של הרקולס: מי זה נתן לאשה זכות או הרשאה לערער את הברית עם אוקטאביאן, לכבוש ערים, לסלול סוללות למבצRים, להיוועז במצוֹרים ולהכריח את בעלה, שעדיין אינו מוכן כהלכה, להכרעה שעדיין לא הגיעה שעתה!

קליאופטרה שומעת את שני הקולות מעבר לים. רואה את הזוג, המשתולל בכעסו באולם מהדהד ומאימים זה על זה באגרופיהם. ודאי, שגם הספיג לה מכות לאשתו. לזה היא שמחה, אלא שאינה יודעת, אם אנטוניוס יוכל לגרשה בלי שבעל בריתו יהא נשכר מכך. ואם יתגרש ממנה, האם לא תרעיל אותו? אשה זו מסוגלת לכל, והכעס יסתיר את בינתה.

והנה גם אשה שניה מופיעה באופק, כי מיד נודע לקליאופטרה, מה שדה הפוליטיקה של אוקטאביאן. סקסטוס פומפיוס, הבן האחרון שנשאר בחיים, שהגן באניותיו על אשתו של אנטוניוס ואמו, וככה הוא בעל בריתן הטבעי, יכל לסכן מאוד כשודד־ים את ציו של אנטוניוס. אוקטאביאן שולח אליו רץ מהיר, בנו של אותו קיסר עצמו, שמשפחת פומפיוס אסרה נגדו מלחמה שנים על שהים; מודיע הוא לו, שרוצה לשאת לאשה את דודנתו של פומפיוס, סקריבוֹניה, ושעם סקסטוס רוצה הוא לחיות בשלום. אמת, שהאשה זקנה ממהו, פעמיים נתאלמנה ועכשיו היא גם הרה, אולי מבעלה השני, אך שליטה של רומא יפקיע את כוחו של החוק, המחייב לחכות עשרה חדשים, יתגרש מהר מבעלה של פולוויה וישא את בת־פומפיוס בפומבי גדול, וכל רומא מתבדחת על כך.

אופיו ההפכפך של אוקטאביאן בא לו משלטונו הפתאומי, שירש אותו בשנת השבע־עשרה לחייו, ושהפתיע את הנער הדחיל, החולני והמתפלסף בדמדומים כרעם בלא־ברק. כבר אז היה שמו “תליין” בפי הביות. כבר היה מסחיב מבתיהן נערות צעירות יפות, שמבטו הקר דבק בהן תוך כדי נסיעה ברחובות. ובשנים מאוחרות יותר היה מפשיט אותן ערומות בידי סוכניו ומבדיק אותן קודם, אם תמימות הן.

ואנטוניוס, איש־הרגש כולו, שגירושיה של בת־פולוויה הרגיזו אותו עד היסוד, וכן גם הפיכת־עורו של פומפיוס, רץ מאתונה כמוכה מגערת ומבלי להיפרד מאשתו, נושא נאומים רועמים אל לגיונותיו שהנה: כעת הנקמה תהי להם לעינים במלחמת פֵּרוּזיה – אך מרגיש הוא, שרק בשהי־פהי רוצים הם להילחם שוב בחבריהם בני־ארצם. בכל זאת סוחט מהם את הקרב הראשון ועוד מעט יצא בנצחון, אך הנה בא שליח מאתונה ומודיע, שפולוויה מתה. אפילו לא בת שלושים היתה, אבל רצונה לשלטון – שמקור יניקתו היתה יותר השנאה והנקמה מאשר התשוקה לתפארת – פרפר את האשה בלא־עת.

משום שרדיפת־הכבוד של פולוויה היתה הרסנית, ואופי ניהיליסטי לה, בעוד ששל קיסר היתה פונה ופאתיטית. רדיפת־הכבוד של אנטוניוס היתה לשלטון, כדי ליוכל להתענג בתענוגים, ושל אוקטאביאן – התשוקה שלא־מדעת, להמס את שכבת הקרח של נפשו. ורק תאוות־כבודה של קליאופטרה מגמתה היתה: החופש בלא־פגם של הרצון.

קליאופטרה לא שמחה למותה של יריבתה: יותר מזה נבהלה מפניו. הלא הסתלקותה של פולוויה תקרב יותר את שני בעלי־הברית מחדש, שהרי לאמיתו גם הם רוצים בכך. אך אם כן איפוא, מה יהא על קיסריון. מה יהא עליה, אם ישכנעו את אנטוניוס הרופף, שמצרים בשלה לכך, שתהפוך סוף־סוף למושבה רומאית? – ושהתפייסותם של שני הטריומווירים כמה מסוכנת בשבילה, זה נתן את אותותיו להפתיע.

עכשו היו החייים פכוחי־המוח, שדרשו במפגיע ובקול רם, מה שהשליטים רצו להשיג לאט־לאט ובאורח דיפלומאטי. הלא כל הזמן נלחמו רומאים ברומאים משך כל מאה וחמשים השנה שעברו, לפקודתם של מנהיגים גדולים וקטנים ורק כדי לספק את יצאם של ראשי־המפלגות, שכל אחד מהם היה דוגל כביכול בשם מטרה מוסרית, “כדי לעשות קץ למבוכה”, “להציל את המולדת” או “את המשפחה” ויותר מכל “כדי להגן על הרכוש הפרטי”, שבעצם איש לא נגע בו.

ועכשו כאילו נשתתק סוף־סוף הרעש המיותר. בברינדיזיום קבע חוזה חדש, בייתר דיוק מן הקודם לו שלפני שלש שנים, איך יחלקו ביניהם הטריומווירים את עזבונו של קיסר: לפידוס נשאר גם להבא בגבולות אפריקה הרומאית, אנטוניוס מקבל את כל המזרח עד לגבול איליריה, ואילו את איטאליה והמערב יניח כעת לגמרי בידי אוקטאביאן. איך עושה רומאים אווילות שכזו, אם רק לא חדל לגמרי מהיות רומאי בלבו! למסור את רומא בידי איש־תחרותו פירושו: שעליו לעזוב את הארץ, פירושו: שירד למדרגת פרוקונסול פשוט, אם גם יאחד ששה אזורים פרוקונסוליים ואינו חייב לתת לאיש דין וחשבון על מעשיו.

באווירת ברית־שלום זו לא התקשו שני האנשים להניע גם את סקסטוס, בנו של פומפיוס הגדול, לחוזה־ברית, שלפיו ימסרו לו את סיציליה ואת סארדיניה. אך עוד פחות מן הטריומווירים יש לקוות ממנו שיקיים את דבריו. כשהזמין את דידיו החדשים אל אנייתו במפרץ־ניאפול, תוך סעודה ניגש אליו שודד־הים מנאס ושאלו: “האתפוס את הקונדסים הללו? אין לי אלא לחתוך את הגשרים והעוגן?” דממה. פומפיוס מהסס.

– “מנאס, אומר הוא אחרי כן, אילו עשית זאת בלי לשאל ממני! עכשו כבר אי אפשר, נתתי את הן צדקי”.

ובכן, נראה היה, שעכשו, בתחילת שנת 39 בא הקץ למלחמת האזרחים: בפעם הראשונה אחרי ארבע עזרה שנה התחילה איטאליה להאמין בשלום. "כששלושת בעליו של השלטון – כותב דיו קאסיוס – קיימו וקיבלו עליהם את הברית בלחיצת־ידים ובנשיקת־שלום לעיני גדודיהם וצייהם, נשמעה על החוף ובאניות תרועת־ששון לבלי קץ. אלפי החיילים והעם, שכולם אררו את המלחמה, פרצו פתאום בזעקת־גיל כזו, שההרים הדדו להם, הרבה מהם התעלפו מזעקות, אלה נרמסו באנדרלמוסיה עד מוות. העומדים על האניה, מקוצר רוח לחכות עד שיגיעו אל החוף, קפצו אל הים, אחרים קפצו לקראתם להתחבק אתם. רבים מצאו את ידידיהם חיים, לאחר שהתייאשו מהם זמן רב, אחרים בראותם פתאום את קרוביהם שחשבום למתים, עמדו נדהמים וקפואים, ולא האמינו למראה עיניהם, עד שקראו להם בשמם והכירו את קולם זה לזה. היו רבים, שפרצו בבכי מתוך שמחה. אחרים, שלא ידעו על מות בניהם או אביהם, שנפלו מזמן, התרוצצו הנה והנה ושאלו את כולם בדומה למטורפים. הם קיוו עדיין, שיתראו עם בני־משפחתם וחרדו לידיעה, שאיבדו אותם לנצח. אחר כך מרטו את שער־ראשם, קרעו את בגדיהם, קראו בזעקה את שמות האבודים והילילו בנהי, כאילו אך זה מתו לעיניהם ומוטלים לפניהם שטוחים. כל שהיה עד למחזה זה, הצער והשמחה כפאוהו, ככה זה נמשך כל היום ועד לשעות הלילה.

ט    🔗

קליאופטרה חיכתה מיום ליום ללידת בנה, כשהופיע, מיד אחרי בוא שמועות השלום, רץ, שלא העז למסור לה את שליחותו, ורק לפקודתה החמוּרה של המלכה הגיד לה בקושי רב, שאנטוניוס נשא ברומא את אחותו של אוקטאביאן לאשה.

הכל הלך והתפתח בדרכו הטבעית עד הנה. לפי יחסי האינטרסים ואופי האנשים לא יכול להיות אחרת. מאז הברית הראשונה לא נפגשו שני האנשים, וגם לא הריצו מכתבי איבה זה לזה. מה להם היום ולנכלי פולוויה המתה, שרצתה להכניס את כל איטאליה למהומת המלחמה ורק כדי להוציא את בעלה מאזיקי האהבה! ההלצות, שבן־פומפיוס העז להפיח על כוס יין כל פעם שהזכירו את מצרים, היו למורת רוחו של אנטוניוס. אוקטאבטיאן היה פיקח ממנו; הוא חיכה זמן מה בסבלנות, אחר כך גילה לאחדים מקציניו בינם לבין עצמם את רצונו, הם מסרוהו לראשי־המדברים של הצבא ומפי אלה הצהירו על חפצו של מצביאם כעל משאלת־לבם של החיילים. אחרי אלה יכל כבר אוקטאביאן לומר לידידו במישרים, שהחיילים רוצים בהתחתנות בין שניהם – אך הלא זה מן הנמנע אפילו רק בגלל המלכה –?

“אנטוניוס לא הכחיש – כותב פלוטראך – שקליאופטרה היא אהובתו, אף כי מיהר להוסיף: אך לא אשתו. באימרתו זאת רצצה להרגיע את מצפונו, ככה ניסה להילחם ביצרו”.

ומכאן ועד ה“כן” המסכים רק צעד אחד לאנטוניוס. מצבו כמצביא לא היה נוח, כבר הגיע הזמן, שישוב לסוריה, ולזה נחוצים לו חיילים מצבאו של אוקטאביאן. והואיל וכך שוב יהיה קרוב לארצה של קליאופטרה, הרי הנשואים החדשים נראים לטובים כאמצעי התגוננות מפני המלכה. משום שאנטוניוס היה חי כל הזמן בהשפעת האותות, שהיה מפרשם כמובן תמיד לטובת־עצמו. במישחקי־הקרב, שחזרו וסודרו בשוּרת החגיגות שלא היה להן קץ, תמיד היה אוקטאביאן מנצח אותו. אולי כבר שמן יותר מדי, גופו הסתרבל מיין: תמיד זכה הצעיר ממנו, התמיר ממנו, בזר־הנצחון. ואז הופיע אצלו המנחש המצרי, איש־אימונה של קליאופטרה וגם מרגלה, ואמר לו:

– “הצלחה גדולה צפויה לך, הוי, אנטוניוס. אך בתנאי, שתעקוף את צלו של אוקטאביאן! הזהר מצעיר זה, מלאכו־מגינו סכנה הוא לשלך. רחוק ממנו, שלך גאה ואמיץ, ובקרבתו נשתה גבורתו וסופו שיתנוון!”

והואיל ו“אותות” הללו הפריעו לאינטרסים שלו, היה אנטוניוס, כדוגמת חלשי־אופי – מהפך בהם ומעקמם, עד שיצאו נוחים לו, לטובתו. ברות, שאחותו של אוקטאביאן היא המתווכת בין רוחות שניהם, שיעשו שלום ביניהם! ודאי שהיא המלאך המגין, כדי שאפשר יהא לו לחיות בסוריה גם בלי האשה המצרית! ולאמיתו, האין זה אשמתה של קליאופטרה, שהחמיץ כל כך הרבה, שנתן לה לפולוויה למשול? עוד מעט והילד יגמור את המפעלו של קיסר, ובזה יסגר המעגל, הקסם ישבר, הקץ להרפתקה.

<br /

והאם לא רצונם של האלים היה זה, שאשתו ובעלה של אוקטאביה ימותו בזמן אחד? אשה יפה היא אוקטאביה, כל רומא יודעת זאת. מובן, היא אינה ניתנת להתפתות לעולם, לזה היא כשרה יותר מדה. וכעת אולי ילמד את הגבירה האצילה הזאת דברים כאלה, שפניה יסמיקו? הוא שמע לא פעם, שישנן נשים המסמיקות. איזו חוויה חדשה תהיה זאת! היא גם באופיה משובחת יותר מאחיה, וזה משום שהיא רק אחות־חורגת לו, מאביו־זקנו המלווה־בריבית. היא אהבה מאוד את מארצלוס שלה, עכשו נושאת היא במעיה את הילד השני ממנו. בתחתונה יציגוהו בישיבה, אם אפשר, ולא בעמידה, כדי שהבריות לא יצחקו, שהנה הטריומוויר קונה לו בבת־אחת גם ילד. על כל לפנים, אחיה צריך עכשו להרצות את לגיונותיו. זוהי הנדוניה. ומכאן ואילך ילך הכל בסדר!..

אוקטאביאן התחתן בעונה אחת עם גיסו הטרי. ומכיוון שעם התפייסותו עם פומפיוס נעשתה דודנתו של זה מיותרת, ומלבד זה נשא עיניו אל אשה יפה ממנה בהרבה, התגרש גם פעם שניה והתנה לעצמו את ליוויה, שקיבלה מבעלה המגרשה את צרכי־כלולותיה לחתונתה החדשה. גם היא היתה הרה משהתפללה במקדש לפרי־בטן – ושני הטריומווירים התלוצצו בוודאי על חשבון כלותיהם בחתונה הכפולה.

מעט מכל אלה נודע לקליאופטרה, כשהביא לה השליח את דבר הנשואין. בהבלגתה הרגילה שאלה אותו בקול קריר: הנכון, שאנטוניוס פרץ בבכיה למותה של פולוויה, אם שתה אותו יום, או כששוב שתה יין, הבאמת ראו אותו כעבור זמן מה עם זמרניות ביחד, איך היתה הקבורה, וכמה זמן עבר מיום מותה של פולוויה ועד האירוסין החדשים?

אך בהישארה לבדה, שוא ניסתה לעשות את חשבונה על המצב החדש. הריונה הראה סימני חולשה, שלל ממנה את חשק־הקרב הקונדסי, שהיה תוסס בה תמיד. – האם הלילה יהיה הדבר, או רק מחר? – שאלה בנפשה, והמצב נראה לה מעיק יותר, וסבלנותה פחותה יותר מאשר אז בימים ההם. את קיסריון החזיקה כל הזמן על ידה; היא ביארה לו, שמעתה לא יהיה עוד לבדו, חקרה את מחשבותיו, של ילד בן שש, אחר כך נשקה לו. משך רבע שעה היתה מדמה בנפשה, שגם הילד השני הוא של קיסר, שבאורח מסתורית הרתה מרוחו של קיסר ללדת. אחר כך שוב ניסתה להעלות את דמותו המדוייקת של אנטוניוס, איך שהיה באהבתו, ונזכרה בניב־חיילים גס, שהגבר זעק בו פעם כלפיה, שהנולד יהיה בוודאי ילד.

כעבור זמן מה תקף אותה כעס נורא, למה וויתרה לו תמיד, ולא עוד אלא שהיא היתה מפתה אותו! היא הטילה עצמה על הארץ, קרעה א כותנתה והכתה בנערותיה, שחיברוה ורצו להרימה. – אחר כך אפוסת־כוח, נשענה אחורנית, נאנחת ועדיין לא נרגעת, צעקה בקול חרישי את שמו של אנטוניוס, ולא עוד אלא שעלה על שפתיה גם שם־אמה שנשכח מכבר. פתאום עמדה על כך, כמה גלמודה היא, איך שהמיתה את אחיה ואת אחיותיה, כדי שתוכל לשלוט יחידה, כרגע לא הבינה את העזת עצמה, לעכב פעמיים גבר זר בחצרה, כדי להישאר עכשו בארמונה עזובה עם ילדים מזרע דם שונה – – מאז רצחו את האחד מהם ושרפוהו, והשני חוגג אולי ברגע זה את כלולותיו בלוויית קול שרים ונוגנים ועליצות הוללים.

ופתאום הכירה שם בין הרוקדים, בביתו של אנטוניוס לא רחוק מן הקאפיטוליום, את העינים הקרות כקרח, עיני אוקטאביאן, האויב הגדול – ופרצה בזעקה, להביא לה את קיסריון ולא לתת לו לזוז מאצלה. הנער בא, אך נבהל, לא הכיר את אמו וברח, ועל זה גרשה קליאופטרה גם את השפחה, נשארה לגמרי לבדה וחלמה את עצמה חזרה אל תוך אחד מאותם הלילות, בו שכבה עם אנטוניוס על מרבד זה עצמו ומשכה אל עצמה את הגבר בשער־חזהו המדובלל, עד שההוא זעק בכאבו והטיח ב הדחיפה עזה.

למחרת ילדה קליאופטרה תאומים, ילד וילדה. כרגע נמוגו על הרוחות, ולא שאלה עוד אלא באלים: מה משמעותה של מתנה נדירה זו. אבות להם לתאומים, קיסר ואנטוניוס, ועל זה צחקה. לילדים קראה ככה: אל־השמש הפעוט שלי ואלת־הירח הפעוטה שלי. ונדרה בשבועה, שלעולם לא תזכור עוד את אנטוניוס, אך פתאום פרצו לה דמעות מעיניה – על האיש הרחוק ממנה כל כך, והשוכב עם אשתו החדשה ולעולם לא ישוב אליה עוד.

במעמקי־חייה אלה לא ידעה קליאופטרה, כשם שגם אוקטאביה לא ידעה ושום איש לא ידעף את הפסוק היחידי, שאנטוניוס רשם לו בימי כלולותיו ברומא. איש לא ידע מלבד שנים מידידיו, שחתמו על התעודה כעדי, שכן אדם פושק־שפתיים זה היה לו רק לעתים רחוקות מאוד דבר־סוד, שלא גילה אותו אלא לעצמו ורק בשעותיו החגיגיות שבחייו. באחד ממצבי־רוח כאלה נזכר במותו הפתאומי של קיסר, ואיזה תוצאות היו לצוואתו. הוא הרהר בכך שהנה בקרוב יצא למסע מלחמה על פרס, וכך גם הוא, עכשו בשנת הארבעים לחייו, על סף נשואיו בפעם השלישית, כתב גם הוא את צוואתו, בה הוא דואג לילדיו וידידיו.

וכסיום גילה את רצונו, שאחרי מותו ישאו אותו בתהלוכה חגיגית מסביב לפורום הרומאי. אחר כך יסיעו את גווייתו לאלכסנדריה, שבבוא היום ינוח על יד המלכה קליאופטרה.

זה היה רצונו האחרון של אנטוניוס. הוא סגר את המגילה בחותמת ושם אותה בידה של בתולת־וֶסטה הראשית.

 

פרק רביעי: אָרֶס    🔗

הַיֵּצֶר גּוֹרֵם צַעַר. מִי יַרְגִּיעַ

אוֹתְךָ לֵב מוּעָק, שֶׁכֹּה הַרְבֵּה אִבַּדְתָּ?

אֵי הַשָּעוֹת, שֶׁגָּזוּ בְּמַפְתִּיעַ?

אָכֵן, אַתָּה לְיֹפִי שָׁוְא נוֹעַדְתָּ.

גיתה

א    🔗

משך שלש שנים (מן 39 ועד 36 לפני הנ') היתה קליאופטרה מושלת יחידה באלכסנדריה, בלי שהיה לה קשר כלשהו עם תולדות רומא. כמו בימי אבותיה הפליגו גם עתה המיפרשות הנה והנה, ומשהריקו את בטנן, המלאה דגן מעמק־הנילוס, על נמל־המיטענים האוסטיאי, חזרו לחוף המולדת טעונות כסף הישפאניה, או עץ מארץ גאליה. לוּדרים ומומוסים, סוחרים ובנקאים, נואמים וגלאים קשרו את המלכות השוקעת בקהיליה השוקעת, אך תולדותיהן של שתי הארצות הוסיפו להיטוות בלתי תלויות אחת בשניה, ותקופת־שלום קצרה נתנה להן זמן – ולייתר ארצות־החוף של הים התיכון – לנשימות שלוות אחדות. וגם קליאופאטרה לא ניתה אחרת בשלש השנים הללו, ורק בממדים גדולים יותר מכל מלכה שבתקופת־קיסר בנפות הים התיכון.

ובכל זאת אחרת. שכן היתה אם לשלשה ילדים בלא־אב, אהובה עזובה, שחברת רמי־המעלה היתה מנדה אותה, אילמלא שלטונה הכופת את ידי אויביה, וגם בכוח שלטונה זה היתה שרויה בסכנה. להרעיל את המלכה, שאין לה יורש חוקי ולהכין מעון לשושלת חדשה: מה היה טבעי יותר בעיני הנרגנים העליונים, שהיו חיים אותו זמן אצל חצר־המלכות באלכסנדריה? ומה היה קל יותר בעיניהם מאשר להתחקות על אפשרויות ברומא אצל אוקט אביאן, ששנא את קיסריון כמתחרו היחידי בעולם? שום תעודה לא נשארה מאותה תקופה, שתספר לנו על נכלי החצר במצרים, אך מתוך המצב הכללי אפשר ללמוד על מלחמתה הנפשית של המלכה, שהיתה מפרפרת בין זהירות ומרץ ובין תקוה ויאוש.

האמאצונה שלא ידעה פחד, שבימות המלחמה היתה אוכלת לחם יבש וישנה באוהל פרוץ לרוח, היתה יחד עם זה האשה המפונקת ביותר של זמנה, שאפילו את מיספר שפחותיה לא ידעה ולא את מיספר סריסיה, שכולם היו עומדים לשרתה באין־אומר. מדי בוקר בבוקר, עד שהיתה שוהה במרחץ – באחת מאותן האמבטיות העשויות שיש אדום שנשארו מאז – חיכו לה חצי תריסר נערות ובידיהן מטפחות מחוממות, להספיק את גופה ולמשחו בתמרוקים. אחרי כן, בהסיבה לפני ראי המתגוונן בירקרק־לשם, בין כרי־בד צוננים, נשענת אחורנית בעמדת־גופה המיוחדת, מתקנת בשערה הערמוני, שמעולם לא צבעה אותו, אף על פי שהאופנה הכללית היתה הלבקנות. היא לא בנתה משערה כעין מגדל, שהקונעות הרומיות השתדלו להעלות בו אחת על חברתה, אך גם את תלתלי־הטבעות הנערתיים ביותר לא היתה מחבבת. עכשו, כפי שהאנדרטה שלה מעידה, האסיפה את שערה בשני גלים סמיכים, שלא היו נפרדים באמצע כהמשך לקו־האף; מאחור – צמת־קשר התרוממה, ורק מעל לעינה השמאלית התגנדר תלתל קטן, ששיבר את הקו היווני המחמיר. הכל היה עליה מַלכּתי, ורק התלתל הזה היה קליאופטרה.

חביב היה עליה הלבוש ששמו “מאפוֹרטֶס”, שלאמיתו לא היה אלא צעיף ויתכן שהיה מגרה את הגבר המשוחח אתה, משום שקו־השדיים היה מציץ מתחתו. עליו עזרה אחת השפחות את ה“הימאציון” העשוי משי מילואי בעל צבע קרוקוס או ספיר. אך כם חשקה פתאום בגלימת השרוולים “דאלמאטיקה”, מיד עזרו לה ארבע ידים, כדי לקצר את רגע ההתלבשות. אבל אם השפחה החמיצה את הרגע הזה, קפצה כנגדה, משום שמעולם לא לכלכה את ידה בהכאה. תנועות כאלה נשארו כמסורת בית־פרעה במצרים.

גם חלוק מאובזם היתה לובשת ברצון, כשהיתה מחכה לביקורו של איש זר, שכן פתיחת האבזמים והחגורות מגרה את ידי הגבר וממתחת את כוח־דמיונו ככה, שהמבקר נעשה למפוזר־נפש ונתפס בקלות במלכודת בעניינים רשמיים. את סנדליות־העור הקטנות, שהיה להן בית־בוהן לחוד, היתה נושאת על עקבים גבוהים, שתיראה קצת גדולה יותר. היה לה הרגל־אמוֹרי תפל, שבימים מסוייימים, כשהיתה מתכוננת לקבל פני ציר חשוב, הִתפירה על סוליית הנעל לחש־כשפים סודי של אהבה, אף כי לא עלתה על דעתה כלל כל כוונה שהיא אתו.

שמן־הארזים היה חביב עליה, משום שהזכיר לה את השרב היבש של המיסבריות; אך אם הנערה הממונה על הבשמים לא ניחשה לדעת, שבמצב־רוחה הבוקר נפשה איוותה בשמן־המור, הרי הבקבוק היה מוטל כרגע שבור על הארץ, ומאחר שבשעה שכזו היה ריח שמן־הארזים נודף פי־כמה, הרי כל הנערות החווירו מפחד עד מוות. את התכשיטים אסור היה להושיט לה בלי שביקשה אותם; היו פורשים לפניה ערימה של שרשראות והיא בחרה מביניהן ככה, שהיתה פושטת את סנטרה כלפי העדי הנבחר. לפעמים רצתה בפיטדות, על שבוהק־זהבן וקוויהן העגבניים העלו לה את זכר הדבש. והיו ימים, שרק הכסף יכל לבוא בחשבון, על שום בוהקו הצונן. זה היה בשעה שנזכרה בקיסר.

התאומים נכנסו בקפיצות בחבורת חתולים, קופים מאולפים וגדוד של משרתים, אך כבר הספיקו ללמוד, שאסור לנגוע באמא אחרי שהתלבשה, וככה רעדו המחנכות, אם מותר, או אולי לא צריך לעכבם. קליאופטרה הרימה בזהירות את הנער אלכסנדר. מבין שלשתם זהו היחידי הדומה לה: הוא ירש את האף החד שלה והתאמץ לחקות גם את פיה היפה, ויחד עם זה היה זריז ומלא חן כמו אמו. ולעומתו היתה קליאופטרה הקטנה כולה אביה אנטוניוס. הבריות צחקו, איך שהקווים הגבריים הרחבים הולכים ונשנים, יחד עם ארשתם העליזה, הערנית, בזעיר אנפין בילדה בת השנתיים. האֵם התבדחה על חילוף־תפקידים נחמד זה, וכבר ראתה לפניה את קליאופטרה, איך שהיא מלמדת במגלב את אנשיה דרך־ארץ ומצווה להם בהנאה יתרה. ואילו אלכסנדר שיוותה לנגדה כאֶפֶבּוס⁷: ־ אילו נולדתי ילד, גם אני הייתי כמוהו – אמרה לא פעם בלבה. אך מעולם לא השתוקקה לתפקיד המין השני.

האולם הממוצע בגדלו, בו קיבלה את פני המיניסטרים שלה, עמד ריק עד לבואה, פה לא סבלה עבד עד שלא עברה על כל הניירות ורק אחד צריך היה לחכות פה: קיסריון.

הנער בן העשר, שבגידולו כמעט שהשיג את אמו, היה דומה לאביו, כפי שהומרוס היה אומר: “גם קומתו וקולו”, מכיוון שהיה בן־מלך וגבוה, ללא שיקול־דעת ומדבר בחום, והיתה ______________

בו אותה הרצינות שאופיו של קיסר היה מצויין בה לפני שנות בגרותו, ושאחרי הולדת בנו שוב צפה ועלתה בקרבו. ברצינות זו באה לו ירושה, שחיזקה באמו את הבטחון בגורל כסא־המלכות; וככה, בכוח אופיו ויחוס מוצאו הכפול הרגיש יעוד משולש, ללמוד בעודו צעיר כל כך ולצבור יחד את הכל, דוגמת אמו בימים שעברו.

קליאופטרה לימדה את קיסריון להיות שליט. את ענייני הממלכה והבירה הסבוכים, ואת הבעיות העמיות והכספיות, הנובעות מעניינים אלה, כן הוטל עליו להבין במוקדם את נכליהם המסועפים של בתי־המלכות סביב לים התיכון. מגמה זו היתה לה לקליאופטרה לעינים, כשציוותה עליו, להיות בעול־הקבלה כל שעות לפני הצהרים; וגם את פקידיה רצתה להרגיל למלכם לעתיד־לבא. ויחד עם זה הרגישה כאשה, שנוכחותו של הנער תמיכה היא לה. זכרונות נעוריה המוקדמים, המסורת שנשארו מתולדותיה הקדמוניות של משפחתה העלו לפניה אח צעיר, שכבעלה החוקי נוטל חלק בשלטון. ולא עוד, אלא שבסתר לבבה האמינה, שקיסר עצמו עוזר לה בסידור עסקי המדינה ומגין עליה בדמות יוצא־ירכו.

הנה פה החצר, שהנער הרציני למד בשעות שלפני הצהרים להבחין בה בין דרגות־מעלה אחדות; תארים כמו: שארו של המלך, ידיד־המלך הראשון במעלה, שומר־הסף הראשי – לבשו דמות ברבי־המדינה, המשתחווים לפני המלכה ולפניו. והנה הסופרים – לאין ספור כגרגירי החול במדבר לוב, כמו לפנים בימי הפרעונים – שהגדול שבהם, אדם בתור־המעלה של מיניסטר, מקריא מתוך רשימותיו הרשמיות, מתוך “האֶפֶמֶרידֵס”, את ההחלטות של יום־אתמול, שעלו ככה בהדרגה לכוח החוק והמשפט. באו שרי־המועצה, שהגישו הצעות־חוק בשביל אלכסנדריה, ואנשי־הוועד, ה“פריטאנס”, המוציאים אותן לפועל, שכן אלכסנדריה, כ“עיר חפשיה שמחוץ למצרים” במובן היווני, זכתה תמיד בהגנה מיוחדת. הנער למד להבדיל בין ה“דמוֹי” וה“פלאי”, השבטים והמשפחות, שהיו נשפטות זו נגד זו בלי קץ בעד זכויותיהם שמכוח העתיקוּת; למד לדעת את יתרון זכויותיהם של היוונים, ואת התקנות המכבידות על ילידיה הקדמונים של מצרים; את מצבם החוקי של היהודים, שמספרם עלה למיליון במצרים, ואת הזכויות האזרחיות, שאחדים מהם הצליחו להשיג לעצמם; את יהירותם של בני־אלכסנדריה, ואת נקמתם של המצרים, שפה ושם גדל כוח־זרועם; את קנאתם של היוונים בגלל המוקדונים, או בגלל אלה האומרים עצמם למוקדונים, מכיוון שעוד כיום, אחרי 250 שנה להיווסדו, מתייחש בית־המלכות בהדגשה אל ארצו של אלכסנדר הגדול, וככה הכל רוצים להשתייך אליו.

כשבאו הכהנים הגדולים עם בקשותיהם והצעותיהם, ובראשם כהן האליל אלכסנדר, העומד במעלה מיד אחרי המלך, ראה קיסריון ולמד את עבודות־הקודש המעורבות, שיוונים הללו היו עושים בערמה בשים לב לפולחני־מצרים העתיקים, ועמד על כך, שבתוך איזיס ספונה גם אפרודיטי, כמו פולו בסראפּיס. הוא הבחין ברצינות הכוזבת, שהמלכה התעניינה בה בפר הקודש, אך ראה את ההתעניינות האמיתית, כשפרשו לפני אמו את רשימת אוצר המקדש מכפות־הכסף ועד גביעי־הזהב. ומיד אחרי עיסוק מסורתי קדוש זה הקשיב להודעתו של קצין־המשטרה, איך דיכאו אתמול את מהומת מוכרי העדשים בכיכר־ השוק, ושאת מוכרי גרעיני־הדלעת צריך לדחוק יותר אל חוף־הים, לפי שגם שערוריה זו פרצה בגלל ההתחרות הבלתי רצויה.

פה היה עומד קיסריון, תמיד קצת מאחור, ותמיד בקומה ישרה והקשיב לדברי הגימנאזיארך, פקיד המדינה רם־המעלה, שהיה לובש גלימה אדומה ונעלים לבנות גבוהות־גפה והביא דין וחשבון על נצחונם של לודרי המולדת שבתחרות שבפּרגאמוֹן, ויחד עם זה טוען בתוקף לאספקה גדולה יותר של שמן מזוקק, שהמתגוששים משפשפים בו את גופם, ושהופקע מן המונופולין של המדינה. אחר כך נכנס שומרו הראשי של הנילוס, כדי להראות במפה ובדיאגראמות, איזה תעלות נרפשות הן, איזה מהן זקוקות להרחבה, מדוע לא הצליח יבול הזרעים ממעל לתבּי, וממיסיהם של מי צריך לכסות את קניית מאות אחדות של משאבות חדשות להרבצה. אחריו הראו המטפלים במונופולין למלכה את חשבונותיהם, שבהם מפונקסים הפאפירוס והחיטה, השמן והמלח מדי חודש בחדשו. ובזה נודע לו ליורש העצר, שהמונופולין הממלכתי הוא המקור לאוצר המפורסם, שהוא עתיד לרשת כמקור לשלטון, המשמש – כך שמע מפי אמו – מקור לחירות. נודע לו, שחוכרי באנק המלך, עסק־האניות המלכותי והאחוזות המלכותיות מנכים את האחוּזים שלהם ומשום כך מתעשרים התגרנים, אך בסופו של דבר כל זיזה שבמצרים זזה, מכבירה את אוצרם של התלמיים.

אך היהירים שבכל מי שקיסריון ראה אותה נכנסים, היו הרומאים, כשחדרו בגלל עסק־תבואה חשוב עד המלכה, או שהודיעו על משתתפיהם בתחרות־המירוץ לשנה הבאה והשתמשו בהזדמנות לראות עין־בעין את האשה השליטה המפורסמת, שאגדותיה היו מהלכות עדיין ברומא כמו מלפנים. עמידתם של אלה היתה תמיד זקופת הכרה, על פי רוב באו בתביעות, וגיסריון ראה בהבחנה, שהמלכה מפריזה בקלות איזה מיספר לרומאי, מדגישה את מדת דרישותיה, ולבסוף מוותרת בכל זאת יותר משהיה בכוונתה תחילה. בשעה זו הרגיש הנער, שעולה הוא במעלת היחש על אמו, שכן אם גם העריץ אותה, הרי בדמיונו העלה בכל זאת את קיסר למעלה הימנה, שמו עורר בלב הבריות יותר כבוד מאשר השם תלמי.

לבבו השואף לגדולה נפעם בעוז, כשעכשו – זה קרה כבר בדביר־הקבלה הגדול – שׂר החצר הציג צירים מחוץ־לארץ מזרים שונים, שעל פי תלבשתם ונשקם למד להבדיל ביניהם; באו הנה תראקים וביתיניים, לודים ופרסים, יושבי־חורים מאצל ים־סוף, נוביים מן הנילוס העילי, כן גם גאלאטים, ואפילו סינים. ועל זה שוב נתעורר בו רגש הכבוד לאמו, שעל פי רוב היתה פונה לכל אחד מהם בשפתו שלו ועוררה השתוממות בבני־הנכר ובבני ארצה גם יחד.

בשעות השרב, בין שתים לשש, לא ראה הנער את אמו. איש לא ראה אותה. אלה היו השעות, שקליאופטרה לא רצתה להיות לא מלכה ולא אם. בשעה כזו היתה שוכבת יחידה על ספתה החביבה עליה, בין מהדורת־סאפפו חדשה (שאך לפני ימים שלחוה לה מן המוזיון) ובין הראי, כשהיא מלטפפת חתולה מתענגת בעצלתיים, או שולחת ידה אחרי מגילה, שהגניבה לה הנה את האווירה הרומאית על ידי המחזה השירי הפוליטי העליז, החדש ביותר. אחר כך הקריאה לעצמה את מכתביהם של סוכניה הרומאים, מהם היא עצמה קראה מחדש והניעה אותם בכפה המארכת, כאילו רומה לשקול את המיתיות שבהם. בעפעפיים מצומצמות הרהרה בכך, שסקסטוס אולי טוב למדי להחליש בו את אוקטיביאן וככה לחזק את אנטוניוס. אך הנה שוב קדר עליה צל – אשתו הרומאית של אנטוניוס – והיא קרעה את המכתב לגזרים. להרעיל את האשה? את הרעיון הזה דחתה גם בפעם השניה וליטפפה את החתולה.

יש שבמקום החתולה – כך לחשו הסריסים באזניהם של מרגלי הארמון – היה שוכב עבד צעיר על ידי המלכה, אך לא לעתים קרובות, ולא הרבה זמן אותו העבד עצמו, רובם נעלמו אחר כך בחדר ידוע היטב שתחת האדמה.

עם שקיעת החמה, כשנסעה לטיול ולשמאלה קיסריון, היתה לבושה בגד ארגמן־הצבע עם פסים שפארטאיים. אך בלי כובע, רק עם שמשיה קטנה ביד; ושומרי־ראשה המוקדוניים, שאפפו את מרכבתה, חבשו כבעי־לבד רכים. ועד היום נשאו את הכידונים הכבירים מתקופת אלכסנדר הגדול, שהעולם חרד מהם בדיוק כמו מפני הבחורים הכרתיים. בדרכם עברו קודם על יד המוזיון ועקד־הספרים, שקול פעמי־הסוסים היה מושך תמיד מלומדים משועממים אחדים אל החלון, וקיסריון ראה, שהמלכה מקדימה להם שלום. מרחוק נראתה זירת־התחרויות והקרקס, ומתוך המרחצים הפומביים נשמעו צריחות הנוער, המתגרים זה בזה הצלילה אל תחת המים.

ואחר – כשהגיעו בפרשת־הרחובות אל הטטראפילון, שער־הארבעה, הואטה דהרת המרכבה; עיני־הצייד של המלכה התאדמו לגלות דבר, שהיועצים העלימו ממנה. בגובה מטר מעל פני הרחוב כבר יכלה קליאופטרה לנשוא את ההידחקות, הזהמה והעוני על צחנת הבשר והבּתות, שכן ברומא למדה, איך מיתרק מצב־רוח העם, והבוז שבה לא הניאה מלתהתחקות על המצב כאן.

בין שורות העמודים הפתוחות הצטופפו לפני עיניו של הנער תאב־הדעת הזגגים והאורגים, אנשים ונשים; בתי־האומן של עושי גליונות הפאפירוס, שאך הבוקר שמע על אספקתם הממלכתית, הוא הכיר אותם על פי המַכדורים המגובבים לפני השערים. צורפי־הזהב זימררו על גבי עששיותיהם, צורפי־הכסף פיטשו בפטישיהם הפעוטים מוכרי הדגים הרעישו את הרחוב בצעקותיהם, אך קרקושם של חורשי־הנחושת החריש את הכל, ונדמה היה לנער, שחרש שכזה מנחית את מהלומותיו בכוח כפליים כשמרכבת המלכה עוברת על פניו, ורק זאת לא ידע, אם מכה הוא מתוך שנאה או מתוך התלהבות.

קיסריון לא היה חפשי גם מדי ערב בערב, הוטל עליו לקבל את ברכותיהן של גבירות החברה ושררותיה ולהתבונן בהתנהגותם הטכסית של הקרויים בשם פילוסופים פטרי־המיסים, שאחדים מהם נתנו לו שעורים באותו יום אחרי הצהרים. פה למד, כמה יוכל להרשות למזמרת, ומתי עליו לבוא החדרה, אך מבעל לחלונו עוד משע זמן רב את זמירות הפריצות, שאחת המזמרות הנעימה בלווית קתרוס. שם שמע, איך האנאטום וראש־השופטים הביאו להם באחת מפינות הגן בשר מלוח ביזאנטי אחרי הסעודה ובינתים התווכחו על כך, איזה יין מטיב להישטף אחרי החובץ החיוסי, אם יין לוב, או יין סוריה.

לא פעם מצאה אותו המלכה מאוחר בלילה קורא המנורה, ואחר כך היו צוחקים יחד על רכילות־העיר החדשה, ששמעו בגן. וכשאמרה ללכת נשקה לבנה, ראה קיסריון טבעת־לשם גדולה על אצבעה, אך מה שידע על כוחה של טבעת זו, על זה ודאי שתק לאמו. בשעה כזו היתה קליאופטרה מאריכה עוד לשבת לפני הראי ובלעג ריאליסטי הרהרה על חייה:

– מוזר! – אמרה בלבה וראשה נטוי קצת שמאלה, כדי לבחון את השפעת הפנינים החדשות, המארכות, התלויות באזנה הימנית. – אומרים, שהמלכה האדירה יפה ומסוכנת, ובכל זאת חיה כמעט חיי־אלמנה, משום שאין גבר שימצא בעיניה חן של קיימה. ראש שומרי־הסוסים קיבורות־רגלים הדורות לו; עיניו כמעט שיוצאות מחוריהן אליה, ברנש זה מסוגל להתנשא בלבו ולחשוב דבר־מה. קיסריון הסמיק עד אזניו, כשהמחוללת הפריחה את שמלתה כלפיהו. בידי מי עליה להפקיד אותו בפעם הראשונה? טובה קדשה בריאה מנסיכה. אם אאמיר את מחיר המלח במחצית אדרכמון, מכוסה היא פחתת הכנסת־השמן של השנה. מדוע קונה עכשו קפריסין פחות נייר? צריך להכפיל את מספר הנערות מקלעות־הזרים. אותו עסק מילטוס אינו רע כלל, אך מי יודע איזה גורל צפוי לאניות לפני הגיען למחוז חפצן? בין כך יגיע פעם הדבר לידי משבר. הכל רועדים מפני זה, ורק לפחד עלינו להודות על השלום. כשהפעוט צוחק – הוא כולו אב! עוד מעט ובמקום חלב ידרוש יין. חיים משונים. מחר אצווה לקרב קצת יותר את תלתל־המצח אל גבת־העין השמאלית.

ב    🔗

בינתיים ראה אנטוניוס את עולמו באתונה. אשתו אוקטאביה כבר נשאה חן בעיניו, מאז שוב התמירה, שלא חדשים אחדים אחרי החתונה צריכה היתה ללדת את בת בעלה המת, שברגע־רצון קרא לה אנטוניוס בשם אנטוניה. אחרי־כן התענג זמן־מה בכך, שפרם קצת את אזיקי נפשה של האשה הצנועה כל כך. גבר זה, שהנשים אינן יכולות לעמוד בפניו, סחף כנראה – ולוּ רק לשעות – את אשתו החדשה אל מערבולת חשק־החיים שלו. אוקטאביה היתה משולה עכשו למורה חמוּרה, שנער יפה הניע אותה לצחוק נגד רצונה, ולכן מרגישה את עצמה קצת במבוכה.

מה לא ניסה אדם זה כדי להעליץ את עצמו ואת אוקטאביה! כשניגש בהתחרויות אל בין המתחרים בתור גימנאזיארך, כדי לפשר בין המתווכחים, הרים את אחד מהם בזרועו כבירת־הכוח למעלה, שהלה פירכס בידיו ורגלי, והקהל פרץ בצעקה. את המשמר שלח מאצל הדלת שלו והיה מתשוטט לאורך הרחובות עם מלומדים או עם מומוסים ביחד. אחר כך הזמין את כל אתונה למישחקים רבי־מדות, ואת ההוצאות הטיל על העיר. על גבי התיאטרון הקים גינת־ באכחוס, בנין שלוד־עץ, שבאמצעיתו היה מתרבץ יחד עם ידידיו, אפוף טנבורים וחלילים.

כמה היה מאושר, לדעת את אוקט אביאן, הגיס הבלתי־נעים, שם הרחק באיטאליה! כשראה אותו, תמיד הזיע במורת רוחו, וחשקו ירד ופג מקרבו. ועכשו מששמע, שהבחור קורא לעצמו “בן האיש האלוהי”, החליט שידו תהיה על העליונה. לילה אחד הסתער יחד עם חבורתו הסואנת והשתויה על האקרופוליס לאור אבוקות מפצפצות והכריז עצמו בידי הרולדים לדיוניסוס שקם לתחיה. אחר כך בא בברית־כלולות מסתורית עם אתיני, כשהוא תופס את מקומו של פסל־האל במקדש. ועל זה חיברו בני אתונה מכתמים חריפים כנגדו. אך יחד עם זה תבע מאת העיר מיליון אדר כמונים שי ליום־חתונתו, ועל זה העיר אחד מן המועצה בהשתוממות: “חי האלים, ציאוס נשא את אמך סמלה בלי נדוניה!” אנטוניוס צחק בלבו הטוב אליו, אך על הכסף לא וויתר.

ניצחונותיהם של קציניו עושי־דברו בשולי גבולות פרס הבהילו את המושלים בחופי־הים עד כדי כדך, שבאו אליו בדרך ארוכה, והוא התענג עליהם למַנותם למלכים קטנים – את הורדוס למלך היהודים ואת דריוש למלך על פוֹנטוּס וליקאוניה. מלכים אלה הם, לומר, רק בני־אדם ואילו הוא אלוה. ובשכרונו האמין בזה גם הוא עצמו.

קליאופטרה ידעה על הכל, אך כנראה שתוך שלש השנים הללו לא שלחה אליו שום שליחות אף פעם. המחברים העתיקים אינם מזכירים אלא שיחה אחת, שבה כאילו ענה אנטוניוס, בזכרו את אהובתו העזובה ואת התאומים, ואמר: “אינני יכל להפקיד את כל שבטי ביד אשה אחת. גם אבי הקדמון הרקולס הזריע את דמו לכל עבר, כדי לייסד בכל מקום שושלת חדשה”. כשדבריו אלה הגיעו לאזני קליאופטרה, לא התפלאה ביותר. היא נשארה ברחוק והתבוננה. ואם עלה בה החשק לפעמים, לשלוח אל אנטוניוס שליח או מכתב מיד הוציאה את הדבר מלבה בעליונותה של מלכה לגבי האזרח הפשוט, שסוף־סוף רק הודות לכשרונו המיוחד בשדה הקרב עלה לגדולת איש־חדרו של קיסר. וברגעי הקנאה השיאה עצמה בחושה הבריא אפילו לבזות את אנטוניוס, כדי שלא לתת לו אות־קריאה. בעמקי נפשה רחשה בה ההרגשה הבטוחה, שהגבר ישוב אליה מאליו.

פעם הגיעתה השמועה על הסכסוך שקם בין שני הגיסים החדשים – אך תקוותה שנתעוררו בה, שוב עלו בעשן. סקסטוס פומפיוס, שנרעש מעלבונו של אוקטאביאן, איך שהלה גרש את דודנתו, וגם מלבד זה, פצוע ברגשותיו כבן, מוכן להתנפל אל הקיסרים, הפיר את הבטחותיו ונחל נצחון משמיד ליד מסינה על אוקטאביאן, שמיהר ויצא למלחמת־הים הראשונה בחייו. יורשו בן העשרים וחמש של קיסר איבד לגמרי את עשתונותיו, עזב באמצע הקרב את הפיקוד והגיע במנוסה אל החוף, ומשאיבד את כל ציו, קרא את אנטוניוס לעזרה.

ואנטוניוס, שגם לו היו היו אילו תביעות, הפליג עם שלהי החורף לפגישה בברינדיזי, אך אוקט יביאן, שבינתים שוב הציל את שלטונו, לא בא. ומכאן ואילך התחילו עלבונות גומלין, וגם בהזדמנות שניה, ובשני המקרים לא פרצה המלחמה ביניהם, רק משום ששניהם רצו להוויח זמן.

אוקטאביה היתה המתווכת ביניהם. אנטוניוס, שלפי הרגלו הוליד לה מיד צאצא, קרא כעת מתוך דייקנות גם לילדתו־שלו בשם אנטוניה, ומיהר להכין את הולדתו של ילד שני, מכיוון שרצה גם בן. ועקב זה איבדה אשתו בעיניו את חינה כאהובה. ואולם, אך התחיל להשתעמם על ידה, ממילא עלו לפניו הרגעים הנלהבים, שבילה באלכסנדריה. הוא התבונן באשתו, וממש בחילה פתאומית תקפתו לצניעותה הכשרה. באחד מידידיו ניסה להדיח אותה, ואחר כך התרגז על כשלונו של הלה, שנימק אותו לא במסירותה של אשתו אליו, אלא ביהירותה המתגנדרת במוסריות הרומאית העתיקה. לא כן אותה השניה שם! שעזב אותה, ושהשמועות על אודותיה מגיעות אליו בלי הרף! כן, ההיא הביאה לעולם שני ילדים בבת־אחת ובכל זאת ידעה להישאר מקסימה! כן, ההיא מוכשרת כמעט לכל, אך אוקטאביה – זו אינה אלא כמין אם־הבנים ־ ־ ־

להתגרש אי־אפשר היה, הואיל והגירושין כמוהם כניתוק עם אחיה. וגם אין צורך בהם. די, אם היום יהיה בינו ובינה, אז הכל יוסיף ללכת במישרים כהולך לחינגה. ואם רק לא ילך לאלכסנדריה, הרי אוקטאביה תוכל לחיות בשלום ברומא כשאתו המאושרת של אנטוניוס יחד עם בנה העומד להיוולד ועם בתה, ולהחליף אתו מכתבים וברכות־שלוֹמים.

מובן, שלא רק קליאופטרה משכה אותו, כי אם גם חירותם של חיי־הרווק בלי מצרים. וכשנשא עיניו כלפי מצרים, הבהיקו לו יתרונותיו של הקשר הפוליטי, הלא עליו לנצל עכשו את השנים הבאות, כדי שיוכל סוף־סוף לעמוד ככול־יכול בזרוע מאיימת. שכן גם אוקטאביאן העדיף להיות ידיד לאנטוניוס רחוק, ושני האנשים גך בלי זה שוב העתירו זה על זה שפע איומים: ודאי שלשניהם בא הדבר כמציאה גדולה, שאוקטאביה אמרה עצמה לאומללה בנשים, אם בעלה ואחיה שוב יאסרו מלחמה זה על זה.

ככה הגיע הדבר להארכת ברית הטריאומוויראט לעוד חמש שנים בטארנטום. אנטוניוס מוותר על 130 אניות לטובת גיסו, שיוכל לצאת נגד פומפיוס ומקבל תמורתן שני לגיונים עזרה למלחמת פרס, שנעשתה עד הנה בשהייה־פהייה ותמיד נפסקה מחדש. וכדי שגם אמונתם התפלה של החיילים תבוא על ערובתה, שידכו את בתו של אוקט אביאן עם בנם של אנטוניוס ופולוויה. אוקט אביאן היה אותה שעה בן עשרים ושש, ואת בתו השיא לאחיה של אותה נערה, שאך לפני זמן־מה היתה ארוסתו־שלו עצמו.

ואנטוניוס הסיר את העלים הלבנות ושוב הפך למצביא. שוב הריעה בקרבו תרועת המלחמה הפרסית, שתופּי באכחוס החרישו את קול־חצוצרותיה זמן רב כל־כך. חוק־הדיקטאטורים הנצחי דחף גם את המצביא הזה אל תוך המלחמה, כי הלא הטריאומוויראט החדש, שאיחוהו בלי כל היגיון ובלי כל נטיה לכך, כבר לא יכל להסתיר את הניגודים זמן רב. הרוצים להחזיק בשלטון שניטל בכוח הזרוע, עליהם להילחם. כתביו של קיסר, שאנטוניוס היה נושאם כל הזמן עמדוֹ ולא הפרידם לאיש, לעולם לא איבדו את כוחם הסמלי, ובשנים האחרונות נוספה להם חשיבות חדשה, מעשית, הואיל והסכסוכים הפנימיים שבממלכה הרומאית הרהיבו לתזוזה את האויב הפרסי.

ונגד פרס דרוש כסף, אפילו לגדוד בינוני בגדלו, ולחינם התיכו הקווסטוֹרים והוסיפו והתיכו ברזל ונחושת לתוך מתכת־המעות, חדשים על חדשים לא קיבלו הלגיונות את זכרם. מובן, שאוקט אביאן באיטאליה נושע בנקל באדמה המופקעת, שחילק אותה לחייליו. ואילו אנטוניוס הוכרח לדאוג לכסף מזומן, הואיל ולא ידע, אם ימצא די מלקוח בסוריה. והאם נמצאו אוצרות־כסף וזהב בעולם הישן מחוץ למצרים? והלחינם הצליח עד כך, שהאשה העשירה ביותר בעולם אהובתו היא? אם כן, החישובים המעשיים והפוליטיים התמזגו יפה עם סיכויו של ההרפתקן יהדון ז’ואן, וחביב־האלים – כי הלא זה היה – יכל היה להחליף את הסיבות והגורמים כחפצו, כל אחד מהם התאים למטרה. עשרה של קליאופטרה היה המפתח למנעולה של פרס, ואנטוניוס היה לו בידו המפתח לקליאופטרה, ואם גם חזה אותה ערומה בשכרונו, הרי על ידה היה מנוח שק של זהב,

וככה שם לדרך פעמיו. בקורפוּ הפרד מאשתו, ודאי טיפחח לה על לחייה ובפיזור־נפש אבהי הפקיד את התינוקת בידיה. אחר כך, כעצת האורק ולום לקח אתו את ענף הזית־הקדוש ואת המים ממעין קלפסידרה למלחמה. קודם כל צריך לחבוט את המלכים הזוטים הללו שבין הים ובין פרס ולנענע מתוכם את כל אותם הנכלים, שמשך שלש השנים התקננו במעילם נגד רומא ובמיוחד נגד אנטוניוס.

אוקטאביה נפרדה ממנו ברגשות אמהיים, בכניעתה של אשה, שתוך כל שגעונם וקנאתם של בני־משפחתם נוטלת היא על עצמה את חסרי־האונים באמת, הילדים: לעת עתה את ילדיה של פולוויה ואת ילדה שלה־עצמה, שעוד מעט וירבו, כפי השערתה. יתכן, שלא הרגישה עצמה אומללה אותה שעה שנפרדה מבעלה, שודאי היה בעיניה כעין מטורף חביב. החובה הרומאית המסורתית דרשה ממנה להקריב את טובת־עצמה לטובת משפחתה והמדינה. קרבן זה היה לה פרס לנפשה.

פרידתם של הבעל והאשה היה לה גם עד: אוקט אביאן היבט מרחוק באנטוניוס ההולך, ותקוות כמוסות מלאו את לבו. המצב נתן, ששני האנשים לא יוסיפו לראות זה את זה עוד. לא איכפת לו לאוקט אביאן, שאחותו תיפול לבסוף קרבן לעניינים; להיפך, זה היה לרצון לו. אחרי שחיזק את שלטונו נגד פופיוס, כשליטה היחידי של איטאליה, בינו ובין אנטוניוס חוצץ הים שהעין לא לכלכלהו ושאין הגדודים יכולים לעברו בחורף – יכול עכשו לקנות לו שביתה באין מפריע, אך הלא יבוא זמן, ונצחונותיו הצפויים מראש יכולים להזיק לו בדעת הקהל. הוא הרגיש, שאנטוניוס חביב בכל מקום יותר ממנו וגם כמצביא חשוב יותר בעיני הבריות. אלא שיום אחד יגיע בכל זאת לידי כך, שאחד מהם ישתרר ויטול את השלטון לעצמו.

ג    🔗

“כמו סוסו הצייתן והשובב של אפלטון בנפש האדם, האציל והפרוע – כן בעט אנטוניוס בכל עצה ושיקול־דעת, ושלח את קאפיטו, שיקרא לקליאופטרה לסוריה”. אלה הם דבריו של פלוטארך, בנמקו, מדוע עשה אנטוניוס כך ולא אחרת.

איש לא יכול לחכות לאחרת. לא הקריאה היתה תמוהה, כי אם זה, שעברו כמעט ארבע שנים עד הקריאה. ועכשו רוצה אולי הקורא, שהמלכה היהירה תסרב לכך, והרומאי המתחרט ימהר אליה להתנפל לרגליה. אלא שלפי הידיעות אירעו הדברים באופן ריאליסטי ביותר. אנטוניוס היה שׂר־צבא, והגדוד האדיר, שעבר אתו את הים, היה מזומן למזרח וככה לא יכול לנסוע מערבה. ואילו קליאופטרה, אף־על־פי שהיתה עסוקה בממשל, היתה קלת־תנועה יותר. הכל הניע אותה למהר וללכת אל האיש היחידי, שיוכל לבדו לגאול אותה מעזובתה. ובכן גם אותה הניעו כל הגורמים, רגשותיה הפוליטיים והאישים, תועלתה של מלכת מצרים ושל שלושת הילדים, באותו כיווּן עצמו.

כששמה שנית את פעמיה לדרך כלפי אותו מפרץ מזרחי של הים התיכון – שכן אנטיוכיה השתרעה מות תרזוּס על החוף הסורי – מצב רוחה לא היה דומה במאומה לאשר לפני שבע שנים. אז היתה מסבה תחת מיפרש הארגמן אשר, המתקרבת אל גואלי דמו של אהובה הנרצח, ויחד עם זה רוצה לעצו את ידו של הכובש מארצה העשירה וחסרת־המגן. ואם עשתה זאת על פי דרכה ההדורה, הרי תשוקה מדומדמת, הדוחפתה לתענוגות חדשים, הניעה אותה לעשות את ערמתה בעדינות ולהתענג בגאון. אז הלכה אשה נועזה כבת עשרים וחמש כלפי ההרפתקאות. אז היתה עוד – אפרודיטי.

היום עמדה קליאופאטרה שביעית על חרטום האניה, מלכת מצרים בת השלושים ושתים, אשה פורחת בהדרה, ששדיה הניקו שלשה ילדים ושהרקולס שיכך את דמו בחיקה. שדיה הזקופים מיתחו מלאים יותר את משי־חולצתה הוורוד, ובמדה שפנה אופייה הקונדסי, כן קרנה ממנה הכּרתה את מתנות החיים ומגמת האשה הגבירה לצבוֹר את כל אלה. מבטה היה כעת יציב יותר. רק השפתים, שתי אניות־תפארת אלה, עדיין התרפקו אל חוף צר, מחכות לנשיקה שאין לה ביטוי. איש לא היה מאמין, ששפתים אלו מסוגלות גם לגידופים.

רצונה בשלטון, שהופעתו של קיסר דחתה את פריחתו הראשונה, זינק לצמרת בשנות הסכנה והאחריות, תוך התנגשות תמידית עם אנשים פחותי־מעלה. מדחילותה הטבעית של אותה אשה גלמודה, שנשענה בנעוריה אל הגדול שבאישי הדור, יצאה כלפי אפשרויותיו החדשות של בטחונה־בעצמה שחזר אליה. אך אפשרויות אלה היו עכשו תכניות אנושיות ולא חלומות אלים.

אותו חורף באכחוסי, שלימד אותה קנאה, ולבסוף הביא לה פרי־תאומים, החוויר בשביל מחציתה הקר, הציני של ישותה, כעין איזו טפלה רחוקה וזרה. ומשהופיעה אוקטאביה באופק, אשתו של מאהבה, שבחר בה אחרי ההרפתקה הגדולה, נתעורר בה החשק לרגע, לגמור את חשבונה עם הגבר לחלוטין. אך התבונה רמזה לה מהר לחזור מדרך זו, הואיל והאיש עדיין בכל זאת שליטה של מחצית העולם וכך יוכל להיות מסוכן לה. ולפיכך לא תססה בה רוח־הקנאה אלא זמן קצר, והשכל הישר ידע לרסן את רגש הנקמה. הילדים, שנולדו בשעה שאביהם אנטוניוס חגג את יום חתונתו השניה, ספגו בתחילה את כל מרץ־חייה של האשה, וכנושאיה האמיתיים של ערובה לאהבה פראית, החליפו את חרונה לרגש העליונות בקרבה. אם כבר נזדקקה לאזרח רומאי פשוט, מה פלא שהלה – באין זיקה לגורלה המלכותי – שוב ירד אל בת־אזרחים רומאית? כאלה הם הפלביים הללו!

ואולם מבטה לא הרפה משך ארבע השנים הללו מן האיש, שעליה להתוקק לשובו כאשה עזובה וכמלכה מאויימת גם יחד. ומכיוון שאחד מבין שני האנשים, שני שליטי העולם, אויבו בנפש הוא של בנה, הרי מן הדין שמחשבותיה תהיינה נוטות אל האיש השני, אפילו אם כבר אינה אוהבת אותו. ומלבד זה עלתה בתבונתה על הגבר עד כדי כך, שלפעמים, כשכעסה נשכח מלבה, קיבלה את מהותו כמות שנוצרה בידי האלים, ושוב לא נתנה את דעתה אלא על כך, איך לשעבד את חולשותיו לרצונה־שלה. וכי פחות ערך הוא הזהב מן היופי? אבותיה צברו את כל האוצרות הללו משך שלש מאות שנה – האם לא כדי שנינתם המאוחרת תמצא פעם בפעם את חירותה בכוח הזהב, אם אין דרך אחרת?

הפעם – ממשיכה היא להרהר באניה, כשמבטה שרוי במטרה המזרחית של דרכה – הפעם לא בארמונה השט של אפרודיטי תופיע לפני אנטוניוס! מובן, שהגבר ירצה בה, אך היא תדרוש קודם ערובה, הואיל ושלושת הילדים זקוקים לאב והמלוכה זקוקה לבעל־ברית. לאולם לא נגד רומה! – שינן לה פעם אביה. ביחד עם רומא לייסד ממלכת־תבל: לזה צדה אותה החלום הגדול, אך חניתו של ברוטוס אהוב־עצמו ננעצה בגופו של האיש, שמשמעותו העולם. אז היתה סרה בחפץ לב ובצייתנות למשמעתו של הרומאי. אך עתה, שתבניותיה אינן חובקות אלא את חצי העולם, מין הדין הוא, שהרומאי הקטן יותר יהיה סר למשמעתה־היא בהכנעה. והואיל ולא ראתה עוד שום איש ממעל־לה, רגשי־מלכותה של קליאופטרה העפילו אל שלטון גדול יותר ושטח רחב יותר משהסתפקו בהם אבותיה.

אך היא הכירה היטב את אנטוניוס. היא הרגיש, שאדם זה, לא כמוה, אחרי מותו של קיסר לא גדל אל מטרות גבוהות יותר. קליאופטרה לא האמינה מעולם, שגאון־קיסר עבר יחד עם ניירותיו אל גנראל־הפרשים, ומעולם לא היתה מעזה להעביר את חלום־אלכסנדר על האדם הזה. עוד לפני פגישתם שנית ידעה, שאנטוניוס נשאר כשהיה: חביב והססן, וכעת, בהגיע הזמן לעבודה משותפת יעבור ההגה לידיה־היא. עדיין לא ידעה, אם תמליח להביא מפרס, קודם כל חשוב, שתרחיקו מרומא. אם יעלה בידה לנתק לגמרי את טבעו היווני מן העולם הלאטיני, שבין כך אינו לפי רוחו, הרי יוכל לעשותה שליטה על נגב יפ־התיכון. ורק דבר פעוט נחוץ לכך: אנטוניוס צריך להיות מלכה של מצרים.

בעוד קליאופטרה הפריחה את מחשבותיה אלה ברוח־הים המצויה, על חרטום האניה, על ידה שם עמד עֵדו ויורשו של אותו איש, שעלייתו המקרית־כמעט על חוף־מצרים חוֹללה תכניות מרעידות־עולם אלה. קיסריון, שתוך כדי נסיעה נפתח לו עולם חדש, הכרחי היה כבן־לוויה לפוליטיקה של אמו וגאוותה: ילמדו־נא העמים בכל מקום, שבנער בן־הארבע־עשרה הרציני וגבה־הקומה עליהם לכבד את שליטם בעתיד. אשה זו, שבהעזה וברוח־הדמיון עלתה על כל אנשי הים התיכון, לא אמרה אף רגע להציג לפני מאהבה החוזר את ילדיו. היא הרגישה, שבן־באכחו זה, המעגבב דרך כל העולם לארכו ולרחבו, לא יראה אלא את המצחיק בפעוטות אלה, שבראותו אותם יתפכח וייזכר בימי־הרתם הפראים. הנער, שהיא מביאה אותו במקומם אל האב, בנו של קיסר הוא, שאפילו רק בגלל זה יעניין אותו.

בתכנית בהירה, במלוא התוכן של דרישותיה התקרבה כעת המלכה אל אותה פינה הרת־גורל של הים, ששלשה דרכים נפתחים בה לכל כובש, לשלש רוחות־השמים. בינתים ערכה בקרת־פאר מכל מלבושיה, קבעה, באיזו חגורה ובאיזה עגילים תתקשט לכל בגד ובגד, ואיזה צבעים ותכשיטים יעלו את קסם הופעתה. קיסריון עוד עמד שם על ידה זמן־מה ובמבט ריק ניבט אל הצעצועים, אחר כך פנה אל מוט־המפרש, שברגע זה הדביקו בו את הבד.

ד    🔗

במבצר אנטיוכיה רבה היתה התכונה. אנטוניוס רצה לערוך חגיגת־לילה לבואה של מלכת מצרים בעתרת כזו, שגם הוא לא ערך עדיין דוגמתה – כדי להראות, שגם רומאי יודע לחוגג. משך שבועות אסף וגיבב את מה שראה פעם בחגיגות באלכסנדריה, ורק פה ושם תיכן בנוסח גברי יותר, ומבלי להעלים עין מן המסורת הרומאית. עך משהופיעה המלכה רוכבת על סוס, וסביבה שומרי־ראשה המרהיבים עין, ועל ידה הנער התמיר, שהיה יכול להיות אחיה, ־ כל המערכה היתה פתאום עלובה בעיניו, ורק אדיבותה של המלכה יכלה לשדלו – עכשו, עם עבור יומיים – שיאמין בתפארת החגיגה שאין דוגמתה.

משך שני לילות הרחיקה קליאופטרה מעליה את מאהבה שמכבר: זה היה חידוש בחייו של אנטוניוס. הוא, בלהטו שאין לעמוד בפניו, רצה להשתמש מיד בשעה הראשונה להיותם ביחידות, כאילו אין זה אלא יחס־אהבה קיים, שהמשכו בא אחרי נסיעה ארוכה יותר. אך הנה מצא לפניו אשה, שתמורה חלה בה. לא כאילו אינו מוצא עוד חן בעיניה; היא רק לא הראתה זאת. עכשו לא התחולל זרם של תוכחות ואונאות כמו שפולוויה שפכה עליו בשעתו באתונה. האשה הזאת רק חייכה לו, וכשתוך תחנונים ואיומים התחיל לשחק את הרקולס, צחקה לו בפניו בקול רם. קליאופטרה לא הזיזה יד כנגדו, והוא בכל זאת נרתע מפניה, ואחרי שלא היתה לו עצה אחרת, פתח גם הוא בצחוק.

ולמחרת החליטו לבוא בברית הנישואין. שניהם היו ענייניים וקרירים. אנטוניוס הסכים לכך, שיטבעו מטבעות משותפים, אך באלה רצה לקרוא לעצמו רק בשם “אבטוקראטוס”, ולא מל, הואיל וכך יכול להישאר פרוקונסול רומאי, גם בהיותו בעל למלכה. קליאופאטרה הכירה ביתרונותיו של הדבר, ואפילו בהכרחו: אם יהיה למלך, או שיודיע, שמגרש הוא את אוקטאביה, מיד יתפרק הטריאומוויראט שאך זה האריכוהו לחמש שנים, והמלחמה עם אוקט אביאן לא תימנע. להניא את אנטוניוס ממלחמת פרס, בזה איחרה קליאופטרה, בזה נוכחה מיד כשראתה את המחנה הכביר. להעביר את כל החיל הזה למצרים: היה מן הנמנע. ובמורת־רוח הביטה, איך עוברים אלפי הטאלנטומים מאוצרה לפרס, שכן מה שביקש ממנה אנטוניוס בזהב בשביל מסע־המלחמה, נתנה לו קליאופטרה בבת־ראש. – הלא היא האשה העשירה ביותר בעולם! – אמר האיש בלבו, כשהגיע התור למלא את משאלותיה של קליאופטרה. וחוזה המדינה הונח על שולחן.

זה הערב השלישי הומה המנגינה דרך האולמות, מאות קצינים – ממטהו של אנטוניוס ומבני לוויתה של המלכה – התרועעו בידידות על יד יין מתוק משומר, שאדמת־סוריה גידלתו. גם המכובדות במחוללות הנמצאות במחנה היו קרואות, והגברים, שהיו כעת רוב ענקי, עיסו אותן כהלכה. בחצי תריסר לשונות חתמו פה את האהבה והידידות, אמנם את המלים לא הבינו אלא מעטים, אך העיקר היה מובן לכול. אצילי סוריה גם הם היו בין המוזמנים, השתתפו בכול, וחייכו במסתרים: הרבה כובשים ראו כבר בין חומות־העיר העתיקות מתיידדים ואחר כך נלחמים איש ברעהו.

שם ממול, באולם קטן יותר עמדה קליאופטרה על יד שולחן גדול מלא עששיות, לפניה מפה גיאוגראפית ארוכה פתוחה, שארבעה עבדים החזיקו בה בארבע כנפותיה. קיסריון בלבוש־פרשים מוקדוני ובמגפיים, אוחז בידו את כובע־הלבד שלו ועומד על יד קצרת השולחן ונרכן בין העששיות על גבי המפה. שני צעדים מזה ישב אנטוניוס בלי הרגשה טובה ביותר באדרת־הארגמן של האימפראטור, שהוטל עליו ללבשה היום. הוא נשען עמוק בכורסה השקועה ועיניו תקועות במלכה. מעולם לא ראה אותה יפה כל כך. מקודם התבונן בהנאה רבה במבטי המלכים האורחים, איך ששכחו עצמם בהשתאות על אהובתו המפורסמת. כעת נשארו ביחידות, העבדים לא באו בחשבון: סוף־סוף יכול להתבונן בה כהלכה.

בלבו־הכסף ובנעליה הגבוהות היתה המלכה נראית כמעט לגבהת־קומה, וכשאור־העששיות הנוצץ נשבר בתכשיטיה, והדִיאַדֶם הֶעְדִין בשערה למערכת אבני־יקר עתיקה היפה ביותר – עמדה שם לפני ההוללן הנאלם כתופעה, הדומה יותר לאלילה זרה מאשר לגבירה רומאית, והן הוא לא ידע להשווֹתה אלא אל אלה. בעיקר סחבה אותו רצינותה להערצה, איך שהתבוננה במפה ובינתים עיגלה עיגולים וצורות לא ברורות בנוצת־ טווס ממעל לארצות וימים, כאילו היא משתעשעת. היא ידעה את השפעתה וחיכתה, שהגבר יגמע את הקסם אל קרבו. אחר כך הסבה את ראשה אליו ובבת־תנועה קלילה של סנטרה משכה את מבטו כלפי המפה, ועל זה זינק ממקומו וכבר עמד שם על ידה, סמוך ליד ימינה, בעוד שהנער עומד בצד השני כמו על משמר. פה היתה מונחת כעת דמותו של העולם, פרושה לפני האיש הרומאי, האשה היוונית ממצרים ויורשו של חלום־אלכסנדר, העתיק אולי לקשר פעם את שנים אלה יחד.

וקליאופטרה, המלכה לפני המפה הגדולה – דרשה ככלה את הנדוניה: את הגלילות הנושינים, שלפני אלף וחמש מאות שנה היו עוד ברשותם של מלכי־פרעה. לכבוש אלה במחי־יד, כדי להציע לנתיניה, וביחוד לרבי מוקדוניה שבמצרים, המתלוננים תמיד, ממלכה, שזה מאות שנים אינם מעיזים אלא לחלום עליה: זוהי הדרך, בה תוכל להוליך אל הפיסגה דרך כל מכשול צפוי את הנישואין הרומאיים הללו כגולת־כותרת לשלטונה. את כל זה שקלה היטב עוד באניה וחזרה ושקלה, את זה ביארה לבנה, שעמד כעת בפנים שותקים על ידה, כאילו רוחו של קיסר רוצה לקחת אותה על־ידי הנער אל חסותו ברגעי־הכיבוש האלה. שכן מה שהיא דורשת, אם גם איננו שייך רשמית לרומא, הרי היא בידיהם של מושלים המשועבדים כליל לרומא.

עומדת היא פה בגוף מתוח בזקיפה, בלבוש־הכסף, בימינה מנפנפת קלילוֹת בנוצת הטווס, נוגעת בה בנקודות אחדות שבמפה ומבלי לקרא בשמות אומרת במלת־לחש: “את זה – ואת זה־ ואת זה…” הין אלה חצי־האי סיני, חתיכת ערב, פטרה, נסיכות קאלכיס, אחד החבלים של עמק הירדן, יריחו, כן גם שומרון והגליל, חוף פיניקיה, הלבנון, חלקים אחדים של קפריסין וכרתים, ואותו חלק של קיליקיה, בו נמצאת עופרת במורה הטאורוס, החל ממערב ועד יערי־הארזים.

לאנטוניוס העומד על ידה מרשה היא שזרועו תתחכך בשלב. ומשגמרה, אומר אנטוניוס בלבו: אשה יקרה: ופתאום שולב את זרועו בשרועה, כאילו מרמז בזה, שאחרת היה נופל מלא קומתו מזוועה. אך זה לא השפיע ולא כלום: קליאופטרה חייכה, הרימה את נוצת הטווס וזרקתה בחודה קדימה מעל העולם שאך זה כבשה קרעים אחדים ממנו, הנוצה נקלעה אל ראשו של אחד העבדים, אך הוא לא זע.

אנטוניוס מנענע בראשו. הוא הסכים לכול, חוּץ משתי נקודות: מהורדוס אין הוא יכול לקחת את הכל, הלא אך זה מינה אותו למלך יהודה וכך צריך להחכיר לו את יריחו. וגם המלך מלכוס אל לו לוותר על חצי־האי סיני, אלא יחכרהו מידי מצרים, בערבותו של הורדוס. אם כן בכל זאת אפשר היה לסכן התנגדות כמלא נימה.

אותו רגע התחרטה קליאופטרה על שקראה הנה את בנה: היא הרגישה, שקיסריון מקשיב רב קשב. אמנם היא לימדתו, שלפעמים מן החכמה הוא לוותר, אך האם יבין כעת את המצב? באווירה גבוהה זו אין להתווכח ומה גם לריב. בכללן הסכים אנטוניוס למשאלותיה, וזה מאורע גדול במדה כזו, שברגעי המלאות האלה שבלילה זה לא מן המידה לעמוד על המיקח בגלל מחכר אחד. וככה נענעה גם היא בראשה באין אומר, כמוהו לפני רגע. אחר כך התכרכרה על צירה פתאום ופרצה בצחוק רם. אנטוניוס תקע בה את עיניו, וקיסריון קימט את גבותיו בחזקה.

קליאופטרה תפשה את הנער בבלוריתו ונענעתו קצת; אחר־כך השתלבה בבעלה וחזרה אל בין החוגגים.

ה    🔗

הגדוד האדיר עוד לא שם את פעמיו לפרס, וברומא כבר נפוצה השמועה על החוזה שבאנטיוכיה, וכן גם על נישואיו של אנטוניוס. עורם של האזרחים נסתמר עליהם מבהלה. אך שליחיו של אנטוניוס הצהירו בשמו, שגדולתה של רומא אינה במה שהיא לוקחת, אלא במה שהיא נותנת. אטוניוס יסד שושלות חדשות שושונת ותריסר מלכים יאופפוהו בעתרת אהבה; ומה שהוא נותן למצרים, רק מגדיל את תהילתה של רומא. במליצות ממין אלה היה אנטוניוס עשיר מופלג.

את אוקט אביאן אי אפשר היה לשדל בכמו אלה. עדיין היסס להביא את אשמת בעל־בריתו לפני הסינאט, שכן בזה היה נותן קצת כוח לעדה זו. ששמה היה מזמן לבוז. עד־כה נלחם בחרף נפש נגד פומפיוס האחרון, ועדיין לא היה חזק למדי, להביא את הענין עד משבר. אנטוניוס ידע זאת היטב, כשהעז להתגרות בגיסו בנישואיו הכפולים. וקיסר? – ענו אנשי מפלגתו לאנשי אוקט אביאן. – האם קיסר לא תבע לעצמו בסוף זכות חוקית לריבוי נשים? החוק המצרי אינו חוק רומאי, והוא בין כך אינו אומר להביא את אשתו המצרית לרומא.

ואם מישהו ברומא התרעם על כך, שטריומוויר נעשה כמעט למלך בארץ זרה, הראו לו את המטבעות החדשים, שאין בהם אף מלה על מלך מצרים. כל זה – אמרו – אינו אלא צורה זהירה וערומה מאוד למלמה, לעשות את מצרים לגלילה של רומא, מבלי שהמצרים ירגישו בכך. אך אנטוניוס עוד הרחיק ללכת, כשיחד עם נישואיו החדשים שלח לאשתו מיספר ראשון ולגיסו מכתב־ידידות כאילו לא קרה כלום. המוקיון שבו התרהב לצד שכזה, ומאידך האמין באמונה שלמה ביושר תפקידו, הלא רומאי היה בין רומאים ואת הצדקתו עליו לחפש בתוך עצמו. אך מיד שוב שכח את רומא, ובקול־בטנונו השתוי התפאר, שיציף בשכבתו את הנשים כל כמה שכוח־ההולדה שלו יספיק לו.

אך מלבד זה נשאר כעת מפוכח משך שבועות שלמים: אחרתף איך היה יכול לבצע את התפקיד הכביר! עין לא ראתה בקרה צבאית גדולה כזו שערך בפני אשתו החדשה מיד אחרי חג־כלולותיהם. חיל־רגלי רומאי 60,000 במיספר, 10,000 פרשים, הישפאנים וגאלים, ונוסף לאלה 30,000 חיילי המושבות רגליים ופרשים. גדלו של הצבא היה בדיוק כאותו שקיסר רשם ברשימותיו. אנטוניוס הראה לאשתו על המפות, איפה רצה קיסר להוליך את חילותיו: בדרך הצפונית הארוכה אך אולי בטוחה יותר, כדי לאחד קודם את תושבי אסיה הקטנה הרומאים והמזרחיים. חילות אספקה ותחמושת מצור כבירים. התקדמות עד האראס. ודאי שם נמצא חיל־הפרשים הפרסי המפורסם, ששר־הפרשים לשעבר רוצה להתוודע אליו מקרוב.

ערב אחד, כשהראה לאשה ולנער את דרך־מסעו של קיסר והשווה אותו אל שלו, מחשבותיה של קליאופטרה התשוטטו הרחק מן הביאורים הללו. היא פרשה בחשאי בחשכה אחורי אנטוניוס, משם התבוננה בקיסריון, איך שהוא שואל את המצביא שאלות בזהירות. זה כנראה מצא חן בעיני אנטוניוס, שהיה במצב רוח נוח, הוא נענע בראשו וביאר לו את הכל לפרטיו. כשהנער התעניין בחבל ההררי, מאין שם מספוא לסוסים, כשהאוויר הוא קשה והחורף הגיע, הקשיב אנטוניוס בפנים עליזים, הרכין את הנער בשכמו מעל מפה לחוד, והראה לו את הדרכים והנהרות, בהם מעלים את המספוא מן המישור. אחר כך צחק וכדרכו דחף את הנער בחזהו, כאומר: אתה עתיד עוד להיות חייל.

קליאופטרה, שעמדה בפינה האפלה, לא ידע שׂבעה במחזה, איך אנטוניוס משוחח אם רוחו הצעיר של קיסר, והרגישה, שהרגעים הללו מאשרים את כל מה שהיה מרחף לפני עיני רוחה, ושבשבילו החליטה לצאת לנסיעה זו לאנטיוכיה, כדי להינשא לאהובה פרוע הדם.

היא ליוותה אותו ואת צבאותיו לגמרי עד נהר פרת. בזיאוגמה נפרדו בשאון רב, אנטוניוס כולו עצבים, כולו מתיחות, היה קודם שמח, שקליאופטרה פונה חזרה. טבעו ביצע את נקמתו הרגילה: שוב עיבר את האשה; צורתו זאת של האישור נחוצה היתה לו לגברתן. וככה חזרה קליאופטרה הביתה יחד עם בנה.

בדרך ארב לה המות. דרך הלבנון נסעה כלפי דמשק, אחר כך לאורך הירדן הגיעה ליריחו. פה הקביל את פניה המלך הורדוס, שדו־פרצופו ההדור לקח את לבו של אנטוניוס. עכשו עמד עם המלכה על המיקח לאותה פיסת־ארץ שעליה לקבל. הוא חיבל תכנית, לרצוח אותה בדרך ירושלימה; זה לא היה קשה, דרך העקלתון היתה כבר אז מלאה מַארבים מצוינים. בזה אמר לעשות טובה לאנטוניוס. אך לבסוף בכל זאת לא ערב את לבו לעשות זאת, ותחת זה הפיץ את השמועה, כפי שיוספוס כותב, שהאשה היפה אמרה לפתותו, אך הוא לא נלכד במערומיה. בשתי התנקשויות עלובות אלה, כן גם בשיחי־בושם אחדים, שנתן לה במתנה, נוגע הורדוס בתולדותיה של קליאופטרה.

אילו אבדה שם אותה שעה, מובן, יחד עם בנה – היתה ההיסטוריה פונה במיפנה אחר לגמרי, אף כי לא ההיסטוריה של מצרים, אלא של רומא. המנהיג הבאכחוסי, היה הולך עוד זמן רב יחד עם האימפראטור הקריר, ולאוקטאביה היו נולדים עוד ממנו חצי תריסר ילדים – אולי.

ואילו כך הביאה קליאופטרה גם את בנה השלישי לעולם בארמונה. אשה בעל דם מסוג שלה אינה יולדת אלא בנים, ובת מקבלת היא לכל היותר כתוספת לבן. וגם עכשו היה האב במרחקים, כמו לפני ארבע שנים. ורק שעכשו היה בעלה כחוק: מותר היה, ואפילו חובה היתה להם לבני־החצר לברכה במזל־טוב, והכוהנים התפללו תפילת הודיעה. ורק לקיסריון היה הדבר למורת רוחו.

– למה עשה לה כזאת – רטן בלבו – בשעה שהולך הוא למלחמה? קיסר לא ירד באניה עד שאני לא הולדתי. ומדוע מפחד הוא, שיקראו לו בשם מלך, למה בשם זר ייקרא? האם באמת קשה כל כך להיות במצרים מלך ועם זה להיות רומאי?

ו    🔗

מסע־המלחמה הפרסי של אנטוניוס יצא משוּל לפארודיה. קיסר חלם פעם את חלום תחיית תהילתו, ואנטוניוס לעג לו לאלכסנדר הגדול. קיסר התכונן לשלש שנים, ואנטוניוס איבד את סבלנותו מיד כעבור חדשים אחדים. קיסר דחה את הכתר המושט לו, כדי לכבוש לו אותו במזרח הפרסי, ואנטוניוס שיחק בכתר אחר בין אהבה ויין. קיסר בדה חזיון כביר בשביל הדמיון ובינתים העלה בחשבון כל סוס וכל אוכף, ואנטוניו האמין בירושת פיסות־נייר אחדות כבקמיע סגולה, המבטיח לו את עזרת האלים. – וזה בהכרח הדברים, הואיל ולהבות המזג המתבשם על־נקלה שבלב אנטוניוס, פעם להטו פרועות ופעם כבו לגמרי, ואילו את קיסר הלהיטה אש פנימית ההולכת וחזקה, ומבלי שהוא עצמו יאוּכּל בה.

ומסע־המלחמה הפרסי שבשנת ה־36 נתן בכל זאת לאנטוניוס הזדמנות להוכיח את מהותו הגברית לדורות הבאים. נפשות ממין זה, שדרכן נתונה בידי מצבי־רוח ותשוקות עד שמגמת פניהן קדימה, ואילו להתנגדות הקלה ביותר נעשות פראיות וקצרות־רוח – מוכיחות את כוחן בתבוסה, אם אינן אובדות הן עצמן. ואנטוניוס עמד על עמדתו בשתי תבודות.

כל קידמת־אסיה רעדה עד באקריה, כשהצבא הרומאי האדיר צעד כלפי מזרח. מלך ארמניה, שכנם העויין של הפרסים והמדיים, שעזרתו היתה לה תפקיד מכריע בתכנית־המלחמה של אנטוניוס, קיבל את הרומאי בתפארת רבה, סיפק לו עצות וחיילים, ולא הייתה לו לא סיבה ולא נטייה לבגידה. ארטאוואסדס זה היה לא רק מלך וחייל, כי גם פילוסוף ומשורר, ופלוטארך ידע עוד אחת־שתים מן הטראגדיות שלו. אולי גרם לו אנטוניוס אכזבה, שבוחן נפשות אדם באמת לא יכול לגלות בו את הכובש, ורק מהיותו משורר, מעניינות אותנו סיבותיו הגורמות ממרחקי הימים. וגם לא הוא בלבד היה הגורם לשואה.

עובדה, שאנטוניוס איבד את סבלנותו במדי ופתאום נתן פקודה, שעוד לפני בוא החורף צריך לסגת חזרה אל הים. כפי שפלוטארך כותב, “עשה זאת בלי כל שיקול־דעת בהיר, כמי שפועל בלחץ איזה כוח־כשפים”. ואולם ספק אם תשוקתו לאשתו המקסימה היתה המכריעה בזה. אנטוניוס לא היה אסטניס, הוא מצא גם במחנה מה שהיה נחוץ לו. מסתבר בהרבה, שממדיהן הכבירים של הארצות הבהילוהו, שרוחו של קיסר העיק עליו בלי צו־פיקודו של קיסר, ושמתוך הזוועה, התוקפת לפתע־פתאום ובאימה שכזו את הנפש הדיוניסית, רצה להימלט אל תוך עליזות הימים, הנעים על גליהם לאטם. וככה נודע, שאין הוא מגיע אל תכנית־העולם של קיסר, שלא היה אלא יד־ימינו של קיסר, שאין למלא את מקום הראש בפיסות נייר אחדות ואת להט־הלב בתאוות הכבוד של יורש. הוא רץ אל תוך התמוטטות

במקום לדאוג למחנה־החורף בארמניה, כדי לנצל אחר־כך את האביב, כשיופיעו הפרסים, ־ התנפל במעדי־מרוץ על בירת מדי, כשבינתים הוכרח להשאיר אחריו 300 מרכבות, שנבצר מהן להסיע את מכונות־המצור במהירות הדרושה, וגם לא לתקנן או למלא את החסר, משום שבחבל־ארץ זה אין עץ קשה. וככה, עד שהוא צר על הבירה בסולמות אחדים לשוא, חסם האויב את הדרך בפני חיל המילואים שלו והשמידו. בעל הברית הארמני נעלם פתאום, שום עזרה לא היתה לו בארץ הזרה, הצבא הוכרח להפוך לדרכו, אחרי שהוכה גם בידי האויב הפוץ עליו מן העיר. אנטוניוס עישר בעונש מחריד את הלגיונות, שבהם מצא את האשמה, ובמקום חיטה נתן להם שעורה, זה עלבון איום לחייל רומאי, שבשבילו פירוש הדבר: השפלה למדרגת בהמה.

רומאי אחד־יחיד – שנשאר פה עוד מימי קראסוס כמבשר למפלה הרומאית האחרונה, ועכשו הופיע במקרה – ידע להראות להם את הדרך חזרה עד נהר־הגבול הארמני. וכל אותם האלפים, שמאו לכבוש חזרה את הנשים הרומאים העתיקים, אותם עצמם, שעוד לא מזמן טרטרו במצעד תהלוכת־נצחון דרך רחובות רומא, התלבטו עכשו אחרי רומאי יתומי אחד, שהרבה מבין הקצינים והחיילים גם חשבוהו לרמאי. בין ההרים בא עליהם החורף ואתו יחד הרעב, ועם הרעב המחלה.

וכעת היה אנטוניוס אדם גדול! “הם אהבו את מנהיגם – כותב פלוטארך – והרבה סיבות היו להם לכך: לידתו, מידברו הנאוה, לבו הגלוי, מנהגיו ברוח־נדיבה, הופעתו הבטוחה, וברגע זה ביחוד טוב לבו ודברי־ניחומיו לחולים, שהשתתף בכל צרתם ושסיפק להם את כל צרכיהם, עד כדי כך, שהפצועים והחולים היו נכונים לשירותו עוד יותר מן הבריאים”. בחבל־ארץ זה גדלו צמחי־רעל, שהוציאו את הרעבים מדעתם, ובשגעונם התחילו לגלגל אבנים גדולות. ואם קבלו יין כרעל־נגד, נרפאו והשתפו, אלא שהיין אפס מהר, וכעת ניספו ללא־תרופה, באין מציל. נמצאו מרגלים ומסיתים מבין העממים המאוחדים, שעד הנה היו חיים בשלום זה עם זה, אך כעת בצרה גילו פתאום את יתרון גזעם וגינו את השאר. ולבסוף, כשהמרידה הגיעה כבר עד מרכבתו של אנטוניוס, והחיילים התחילו לגנוב את גביעי הזהב, הפך אנטוניוס את הנשק נגדם.

בתהום זה, כשגם אנטוניוס התחיל לפקפק ברומאי מורה־הדרך, שבאמצע החורב הבטיח כל הזמן את מי נהר אראקסס ומעבר לנהר את בטחון מדינת הברית – בימיה האחרונים של ההתפוררות, כשהגדוד המהולל הפך לכנופיית שודדים, והנוער האמיץ לשדה חללים וחולים: השביע אנטוניוס את נושא־כליו, שבאם יתן לו פקודה, ימיתהו ויכרות את ראשו, כדי שהאויב לא יכירו במותו. את הפקודה הוציא עוד פעם בחייו, עם תבוסתו השניה.

לבסוף, ביום העשרים ושבעה לנסיגתו, הרגישו נשיבת רוח רענן, המים היו פה בקרוב ואלפי האנשים מזי־הצמא המתים למחצה עטו עליהם באושר. שרידי הצבא הנאדר לשעבר הרגישו עצמם מוצלים, אך השאר, כמעט החצי, אבד. “הוי, אתם עשרת אלפים!” – קרא כאילו אנטוניוס את הנסוגים. ובאמת אנאבאזיס שניה זו, שקריאתו זאת של אנטוניוס הזכירה אותה לרומאים, לא היה חסר לה אל קסנופון חדש, שיעשנה לבת אל־מות.

ז    🔗

קליאופטרה בקלה את בשורת המפלה הזאת ברגשות מעורבים. כשחשבה על הכבוד, הרגישה עצמה פגועה; וכשחשבה על קיסר ועל הנצחונות המשותפים שלהם שבאלכסנדריה בשעתו, הרגישה אכזבה ברומאי שנהי זה. אך בחשבה על גורלה שלה עצמה, שהתפתח ועלה בשלטונה על מצרים ובבטחון ארבעת ילדיה, לא היה לה יסוד לתלונה. הלא עד כה היה עליה לפחד דווקא מפני הנצחון הגדול על פרס, שעתיד היה להעמיד את אנטוניוס מחדש במרכז חגיגות הנצחון. את נצחונו היה חוגג על הקאפיטוליום, ובינתים שוב היה מגלה לזמן מסויים את מידותיה הנעלות של אשתו הרומאית, אך מעל לכל אלה כאיש־רומא המעניין ביותר, היה מוצא לו בסאלונים ובבתי־המרזח את הנשים, המוצאות חן בעיניו מהיום עד מחר. כי מה היא מלכת מצרים בעיני אנטוניוס מנצח? את זהבה ויפיהף את מורשת התלמיים באוצרות ובעידוּני עגבים כבר כבש לו. ואם כן למה לו להחליש את עצמו עוד בסכסוך, שחייו הכפולים באלכסנדריה וברומא מן ההכרח שיסחבוהו אל תוכו סוף־סוף!

עד שקליאופטרה חשבה ריאלית – ואת זאת עשתה תדירות יותר ויותר עם התרבות שנותיה וילדיה – מן הדין שתהא מאחלת לעצמה אנטוניוס מנוצח: שכן זה גמל בשביל מצרים! את הלעג למנוצח יחליק הערום מעל עצמו איך־שהוא, הלא לטהר את המפלה עד כד נצחון: את האמנות הזאת למדו היטב כולם כאחד המצביאים הרומאים הללו. – מפי סוכניה ידעה קליאופטרה לא רק את כל פרטי התבוסה, אלא גם זאת, מה יודע העולם עליה, וזה היה מעט מזער ומבולבל. ואם מישהו בחצא ידע יתר על המדה את האמת המלאה על כל פרטיה, השתיקה אותו קליאופטרה בפוליטיקה שלחה: במפת־מצרים החדשה, שבחסדיו של אנטוניוס עצמו גדלה בגלילים שלמים.

שכן שליטיה החדשים של הארץ,בדומה לבני מצרים הקדומים, לא היו אנשי־מלחמה מלידה. מאז כבתה זיקה־שביטו הלוהטת של אלכסנדר הגדול ושוב לא האירה אלא ככוב־שבת רחוק בשמי ההיסטוריה, יורשיו התחממו משך כמעט שלש מאות שנה לאורו־הוא, שרק לעתים נדירות הבליח בחרבם. צאצאי אלכסנדר אלה, שבזהב ובמעדני־מלך, ואפילו במדעים, היה חצרם דומה שלש בתי־פרעה הקדומים, ובהבזותם בעצם את תולדות־האלים העכורות של המצרים, לא ירשו מאבותיהם בני־המזרח אלא את העדר רוח־המלחמה, שהיה נעים להם באותה מדה שהעטה חרפה על מקור־מחצבתם.

כמה קדמה להם בוודאי מלכה זו, שבלי אבחת־חרב אחת הגדילה והעשירה את הארץ, ובעצם רק משום שהבינה, איך להיות אשה! ומה גם אם ידעה לרכז את השפעת־הקסם הזה על רומאי, וככה, המעצמה הגדולה האפופה משחרי־שלומה, היחידה, שהמלכה הוצרכה לחשוש מפניה בצורה טריאומוויראט, כמו נכפתה על ידה. אך העתידה מונח על בנה בכורה, הנושא הת השם הסמלי “קיסר תלמי” ושגם שני אחיו הרומאים־למחצה יכולים לרשת את מקומו; על יסוד איתן כזה הטביעה קליאופטרה את שלטון ביתה. מי מבין רבי אלכסנדריה או מנהיג מפלגה הרגן יכול לעשות מה נגד זה רק על סמך מפלתו של אנטוניוס שם במרחקי פרס? היחידי, שיכול לתבוע על זה חשבון מאת אנטוניוס, חי לא במצרים אלא ברומא: הטריומוויר השני.

אלא שגם אוקטאביאן היו לו סיבות חשובות לרצות במפלתו של אנטוניוס, ועף על פי שהקריב במקדשים קרבנות למען נצחון רומא במסע־המלחמה הפרסי, החביב כל כך על העם, הרי בסתר לבבו ודאי שהפך את אגודלו כלפי מטה⁸, שכן גם לו היה רק אנטוניוס המנצח בחזקת סכנה. את לפידוס החלש הפיל כבר בקשר לחילוק־דעות ביניהם, ואת חלקו האפריקאי לקח לרשותו שלו; ואחר כך כמי שיודע היטב, איך לנחול תמיד בידי אחרים את נצחונו, הכה סוף־סוף גם את פומפיוס האחרון וגרשו בידי ידידו ומצביעו אגריפא. מלחמת־אזרחים זו התמידה שש שנים, שאמנם קטנה היתה משל קיסר, ובכל זאת סיכנה כל הזמן את בטחונם של דרום איטאליה והאיים. ומה פלא, אם הכל השתחווה כעת אפיים לפני המנצח, וסנאט הצהיר, שאוקט אביאן לבדו יחליט על כל זכות־יתר כחפץ לבבו. צעיר בן עשרים ושבע זה היה מפקד כעת על 43 לגיונות, הרבה אלפים פרשים, 600 אניות, אדם שמעולם לא היה כל חלק אישי בשם נצחון, שאף טיפה אחת לא היתה בו מדמו של קיסר ולא ניצוץ מרוחו, ואילו בכול היה דומה לסבו המלווה בריבית, אכזרי, קמצן ואיש־חשבונות זריז.

קליאופטרה נודע הכל על אויבה זה, לא רק מה שהוא עושה, אלא גם מה שהוא מתכן. ומה שהוא מרגיש, את זה לחשה לה שנאתה. היא צחקה, כשתארו לפניה את הבחור הרזה בתחמושת נוצצת, בראש תהלוכת־נצחון, מוקף לוחמים אמיתיים, כשהוא עצמו פחדן ובארבארי. היא צחקה, בראותה את חיקוייו לקיסר קסום־העם בחנינות־המיסים ובפקודותיו האוסרות את המותרות. צחקה, בשמעה שמתכנן הוא את בניית מקדש־אפולו על הפאלאטינוס, או שהעניק אות־כבוד להוראציוס שכתב לו שיר־שבח. אך גיצי שנאה פרועה ניתזו מקרבה כשנודע לה, שאוקטאביאן, שהעמיד כעת את מרכבת־נצחונו של אנטוניוס על הפורום לפני דוכן הנואמים, ואת פסלו במקדש־האחדות, שלח עוד לפני חדשים אחדים שליחי־סתר אל מלך ארמניה, שיעזור לו בהכשלת אנטוניוס גיסו ובעל־בריתו. קליאופטרה גדלה בין פשעים, מסוגה של אשה חסרת אחריות, והיתה מוכנה להרוג את כל העומד בדרכה, אך לנכלים כאלה היתה יותר מדי מלכה.

לא, את הרומאי הזה אין לנשוא עוד. אך מכיוון שהוא בכל זאת היה לבדו ברומא, הוכרחה קליאופטרה לשנות את קו־כיווּנו של שלטונה שבמשך חמש־עשרה שנה: עליה לבטל את לקח־היסוד שירשה מאביה, כדי שתוכל לבנות פוליטיקה חדשה. עליה לנסות בכל האמצעים, לנתק את הרומאי השני, את בעלה ממולדתו. כשיהיה למלך הוא וקיסריון, תעמוד רומא נגד רומא באלכסנדריה!

קליאופטרה ראתה, שהגיע הזמן, לכפות סוף־סוף את אנטוניוס אל תחת רצונה שלה. הקריאות לעזרה של המצביא הנסוג לחומלה נעמו לאזניה כמנגינה מתוקה, יותר משאילו שמעה קול חצוצרות של תרועת־נצחון. הנה שוב עומד הוא תקוע בטל בחוף סוריה שם, כעת ב“כפר הלבן”, לא רחוקה מצידון ושולח את שליחיו בזה אחר זה אל אשתו, שתבוא לעזרתו. לפגישה שלישית זו קליאופטרה לא ארזה עוד שטיחים וקערות־זהב, ועל אניות שלש־המשוטים לא היה מקום לנערות פורטות עלי נבל ונערים נוגנים בכנורות. הפעם מילאו אותן העליים ומדי צבא עד אפס מקום, מעילים ונשק לאלפי החיילים הקרועים ובלויים, ונוסף למקור לא־אכזב, שרק אונו של אנטוניוס היה דומה לו.

ואנטוניוס ישב שם ימים ולילות על השולחן והטביע את חרונו ביין, חרף וגידף ונשבע בשבועה, שבפעם הבאה ישמיד את הפרסים ונוסף עליהם גם את הארמנים. ובינתים – כך מספר פלוטארך – היה קוץ כל רגע מעל יד השולחן ורץ אל חוף הים. לראות אם מיפרשי־הנילוס הנכספים אינם מופיעים באופק. וכשהגיעו סוף־סוף, עלתה תפילת־הודיה משורות הלגיונות אל שכינת־המלכה, והמנהיג הלך מאוהל לאוהל והילל את אשתו, שבאה כדי להציל את כולם. אלא שאנטוניוס – שהיה סומך תמיד אל מזלו הטוב – אך זה קיבל מעט־מזער חזרה, כרגע שכח את ההרבה שאיבד, ותאוות הנקם שבו, על כל פנים לארמני הבוגד, התחילו לוהטת בו ביתר עוז.

ואולם הגבר, שהיה כופה עד כה את כולו על כל הנשים, לרבות קליאופטרה, זאת לו הפעם הראשונה בחייו, שעמד פתאום לפני “לא” קשה ואכזרי. הוא רצה לנסוע כלפי מזרח, אך האשה הזאת דרשה במפגיע, שיחזור למערב. הוא השתוקק לתהילה ולא לאשה, אך היא קראה לו את ביתה. כשזוג־אדם לוהט זה נכנס לקרב זה עם זה, נרעדו והתפצמו אמות סיפיה של אהבתם, אך לא התמוטטו, והסיכסוך שביניהם נמתח והגיע בוודאי עד לידי התרפקות המינים,] כדי שמתוך אפר קרב־אהבתם שוב תבליח להבת־המריבה המתפצפצת. ואת השאר ביצע האויב, להביא את משברו זה הקשה של אנטוניוס אל המדרון.

כי הנה בעוד מחנה זה בסוריה המה ורתח, ולחיילים לא היתה כל השערה לאן פניהם מועדות, המַטה התפלג למפלגות יריבות והמנהיג היה נתון לבקורת חריפה יותר ויותר מיום ליום, מופיע פתאום שליח מאתונה: אציל רומאי, ניגר. השולח אותו לא היה אחר מאשר אוקטאביה. שכן גם אוקטאביאן היו לו כלבי ציד שלו, גם הוא עמד על רקע־הכושר, בו צריך להכריח את אנטוניוס לברירה אחרונה. ולכן שלח את אחותו מצויידת בחיילים, נשק, בגדים, שתמסור אותם לבעלה החוזר הביתה, כעזרתו של ידידו. ובמכתב תנחומים הוסיף שהצליח לכסות את גורלו האמיתי של המסע לפרס מעיני העם. וכלום אפשר לפצוע את חביבה של פוֹרטונה בלבו יותר מאשר ברגש־החמלה כלפיהו? ואוקט אביאן ידע את התשובה מראש! לוֹ אחת היא, אם כבודה של אחותו יפול בינתים לקרבן: העיקר, שבמקרה של ניתוק בינה ובין גיסו, אפשר יהיה לו להצית את רוגזה המוסרי של רומא נגד אנטוניוס!

וככה הגיע גורלו של איש־בכחוס לידי מבוכה קוֹמית: בשעה זו כשאותו זמן עצמו, משני חופיו של אותו ים התיכון עצמו, שתי הנשים שמו בבת אחת את פעמיהן כלפי בעלן הבוגד, כדי לצודדו לצפון או למערב לאחת ממולדותיו, לאחת משתי קבוצות ילדיו – הרי שתיהן מצויידות בצי, ועליו נעליים ובגדים בשביל הגדוד המוכה, ונוסף על כך האחת גם בזהב, והשניה באלפיים פרטוֹריאנים חמושים בתחמושת חדשה שבחדשה. האחת מציעה כסא־מלכות, והשניה את ידידותה של המולדת האדירה.

בתחתית אנייתה של אוקטאביה, מתחת למטען הנשק והבגדים, היה ספון עולם שלם, מיודעו הנושן של אנטוניוס: העולם הרומאי, הפורום והקאפיטוליום, הזירה והסנאט, חווילותיה הצוננות של קאמפאניה ובתי־המרזח האפלים של ויא אפּיה, שאון תהלוכות־הנצחון ולחש זמזומן הידוע היטב של המפלגות, וכל אלה בשפת־האם המתוקה, בלשון הנעורים, הכל בצל שמו, תהילתו ומקדשו של קיסר!

האומנם לא יכלה אוקטאביה לקווֹת לנצחון גם בקול־קריאתם זה המכריע את הכל של הנעורים ואדמת־המולדת?

אלא שהשניה, קליאופטרה היה לה יתרון, ששום דבר לא עלה עליו. לא הזהב, וגם לא כתר־המלכות, כי אם – נוכחותה. אילו חוננה אוקטאביה בחשק־הקרב והאומץ של יריבתה, היתה היא עצמה מפליגה לסוריה ומבלי לעמוד עד מחנהו של אנטוניוס: שתי הנשים היו עומדות סוף־סוף פנים אל פנים זו מול זו, והרומאן היה מתעשר בפרשה מפתיעה אחת. אלא שהאשה הרומאית היתה יהירה מדי, משפחתית מכדי לחשוק במלחמת־בינים זו. מעשה שכזה יכולה להרשות לעצמה רק מלכה, שהיא באחת גם אמאצונה וגם אמן־האהבה בחסד עליון, ואשר היא עושה, הכל נכון ולוא רק משום שהיא עשתהו; ולא אשה, אשה אזרחית פאטריצית, שכבודה מותנה בידי משפטם של אזרחים כמוה.

והנה, כעת היתה בעוצם רוחה מלכה זו, קליאופטרה הבשלה וחדת־הפנים! המישחק הלך בגדולות, והיא יצאה ממנו בנצחון. כמעט שלא אכלה כלום, כדי להיראות כחושה ביותר, כאילו היגון כוססה. “כשנכנס אליה בעלה – כותב פלוטארך בחזון־משורר שאין למעלה הימנו – היה מבטה מביע כעין זיו־שגב, וכשיצא מאתה, הביטה אחריו בגעגועי אשה המדוכאת עד עפר. לעתים, כשבעלה הפתיע אותה תוך בכיה נראית לעין, היתה מנגבת מהר את דמעותיה, כרוצה להסתיר ממנו את כאבה”. ובינתים זרם מידיה זרם הזהב לקציני אנטוניוס, ויתכן שגם חיוכה המבטיח עדנים היה קורן כלפיהם, כדי שיאמרו למצביאם, מי פה האשה המאוהבת האמיתית, ושמלכה אדירה זו לא תשא את אסונה באבוֹד לה בעלה.

וככה יצא, שאנטוניוס שלח לאשתו באתונה לאמור: את הגדודים והתחמושת תשלח נא בהקדם, גיסו בין כך חייב לו אניות. אך אוקטאביה אל נא תטרח עוד במסע־הים, שכן הוא שוב בדרך נגד הפרסים, ואין הוא יכול לסכן את האשה בתהפוכות האקלים הקשה. לדרוש בשלום הילדים והגיס; וכשישוב מפרס בנצחון, תהיה ההתראות יפה יותר!…

ניגר השתחווה עמוק לפני שר־הצבא, אחר כך לפני המלכה השותקת והלך. ואנטוניוס חילק את פקודותיו, איך על הצבא לבלות את החורף במקום הזה, כדי לצאת באביב בפיקודו למסע על ארמניה. אחר כך נפרד מכולם ויחד עם המלכה הפליג במפרשת לאלכסנדריה.

ח    🔗

זאת לא היתה עוד אלכסנדריה לשעבר. החוג של “שאינם ניתנים לחקותם” עבר לעולם הנשיה ויחד אתו כל ההוללות של החורף הבאכחוּסי. דרגת־המעבר המשונה, שאנטוניוס בדא לעצמו: לא מלך, אך בעל המלכה, א ב ט ו ק ר א ט ו ס מצרי ויחד עם זה פרוקונסול רומאי – מצב־לא־מצב זה, שבו רצה להרגיע את נפשו המסוכסכת, לא נתן לה לרוחו העליזה שתפרוץ מקרבו, והן בלעדיה חייו אינם חיים.

חיגוגים כמובן, היו גם כעת למדי, שעות ושבועות מלאי תנועה, שכן רוחה־היוצר של המלכה היה מעין לא־אכזב בהמצאות עדני־עדנים הגונים ופראיים כאחד. כעת היו גם שלושה ילדים בארמון, וקליאופטרה באמצע שנות השלושים עודה אֵם צעירה. אך הגבר הולך וקרב אל החמישים, כבד־גוף ותפוח במקצת. חייהם נזלו לעט־לאט בתעלת הנישואין, ויש ששניהם הרגישו בוודאי את אי־הכושר שלהם לנישואין אלה, וביחוד בשקט־האוויר של המאורעות. בשעות כאלה היה אנטוניוס מתכנס, כמנהג אנשים הפכפכים, אל בין חוגם הצר של הקצינים הרומאים, כאילו אין לו חשק להיכנע לגמרי לפני אלכסנדריה; ופה לכל הפחות מדבר האדם לאטינית! בחברה זו, המתבטלת ויש לה פנאי על פי רוב, נסבה השיחה כל הזמן על רומא ועל אוקט אביאן. האם יכלו לשוח את ידידהם ושאריהם, שאולי פחות זהב ונשים להם, אך הנה שם מרצפת־האבן הרומאית הטובה, החסרה פה כל כך לאדם. ואם גם רגבנית יותר מאשר פלאטייה פה!

ויחד עם זה הרגישו, שפה בחצר מביטים בהם בעין פוזלת, ושכל הסביבה הזאת תשאר להם זרה עם הסריסים ביחד. כשפלאנקוס, מזכירו וידידו של אנטוניוס הופיע באחד המשתאות כרקדן ומוקיון במסכת גלאוּקוֹס, בשערו חשש, מקושט כולו אצות ולאחריו סוחב זנב־דג, דחפו שרי אלכסנדריה זה את זה בצדם והתפלאו איך זה משפיל עצמו בן־אדם במידה שכזו, ומה גם אדם המתייחש על אצילי רומא? והרומאים שאלו זה את זה, כמה גנב בשכר זה מקופת בעליו? אך אנטוניוס צחק למראה המוקיון, הוא ידע, שהלה קונב ממנו. לאמיתו של דבר אנטוניוס מעולם לא סיגל לעצמו כלום, ולא היה איכפת לו אם גנבו ממנו.

המלכה, שחוש מצויין לה, עשתה את כל מה שבכוחה למען ההתפייסות: היא מינתה סנאטור רומאי למנהל מפעלי־הטוויה, וקצין רם־מעלה למפקח על מישחקי הקרקס. לבעלה הראתה הרבה דברים, הנוגעים בשטח פעולתו המצביאית של אנטוניוס. וביחוד עזרה לו בהכנת התכנית למלחמה בארמניה, תכנית קלה, המבטיחה הצלחה מהירה, וקיוותה, שהנצחון יטה את לב־בעלה מאחרי מסע־הכיבוש לפרס. אחר כך למדו שניהם את התחבולה, איך לצודד את מלך־ארמניה הבוגד: בידי שליחים פנו אליו, שבשנה הבאה שוב יעלה אם אנטוניוס על הפרסים. קליאופטרה כעין רז’יסור גדול ידעה לנצל את כל האמצעים שבידה. התאומים הללו למה הם פה בעצם? וככה הציעה את בן־התאומים, אל אלכסנדר הקטן למלך ארמניה כחתן לילדתו, כדי להחזיק את המלך בידיה ביתר בטחון.

תוך פעילות קדחתנית זו נשאר קיסריון בהתבודדותו הרצינית: עדיין לא היה ברור לו, אם אנטוניוס נושא חן בעיניו, ובעירנות התבונן, באיזו מדה מוצא חן בעיני אמו. מאחר שאנטוניוס השמיד את רוצחי קיסר, עליו לכבדהו. אך כאיש רומאי היה רוצה לראותו מחמיר יותר. קיסריון היה מתחקה ולומד ואוסף את הכל, שמתוכו אפשר לו להכיר את טבע הרומאים, ובינתים קבע לעצמו דעה נעלה כזו עליהם, ששום איש לא הניח את דעתו, חוץ מקיסר. אם נועדו לקחת חלק בממשל מצרים, הרי עליהם להיות משובחים מן התלמיים. אמנם הוא כבר התחיל לדעת, שגם בין אבותיו היה אנשים ניקלים ומוגי־לב. אך אמו – האם אין היא מלכה גדולה? אחרת איך היתה יכולה לכבוש את לבו של קיסר המזדקן? וקיסר האם לא האיש הגדול ביותר מאז אלכסנדר הגדול? אחרת מדוע בחר דווקא באמו? פה עמד הנער על יסוד מוצק, ומאחר שכל פאתוס נפשו הצעירה היה נובע ממקור המידות הטובות והאומץ, השלטון ונדיבות הרוח, הרי עוד מגילו האחת עשרה הרגיש באחריות יחשו הגדול, המחייב פעולות גדולות.

וכי איך יכול אביו־חורגו למצוא חן בעיניו במצב־רוח זה? אולי לכל הפחות היה נשאר רומאי בכל להט־לבו! בין אם נלחם נגד אמו, ובין אם אפילו עוזב אותה! אך ככה היה קיסריון חושד בו, שרק זהבם של התלמיים משך הנה את האיש הזה, ואולי גם יפייה של אמו. אמת, לפעמים אפשר גם ללמוד ממנו; אך ברגע ששואלים אותו על אודות קיסר, דוחה הוא את האדם בקש, ובנו של קיסר עדיין לא הבין, מדוע דוחה אותו בקש. לנפשו הצמאה לאגדות־גבורים, היה הגבור חסר באנטוניוס.

עם פרוס השנה החדשה, כשראה אותו מתכונן למלחמה החדשה, מצא אנטוניוס יותר חן בעיניו. הפעם גם מסע־המלחמה התחיל בסימן טוב יותר. באמת הצליחו בתחבולת אירוסי הילדים להפיל בפח את מלך הארמנים, אף כי מצפונו לא היה נקי. וכשהופיע אחר כך על סוסו לכרות את הברית, מיד שמו את ידיו באזיקים, ודווקא באזיקי־כסף, אלא שההיסטוריה אינה רושמת, אם כסף זה היה לכבוד המלך או לכבוד המשורר שבו? הקרב עם אנשיו שבאו לשחררו היה קצר ונגמר בנצחון. כעת הפכה כל המלחמה למסע־שודדים, שאנשי הלביון שברו בו את פסל־זהבה של אלילת הארץ וחילקוהו ביניהם. מעשה שוד זה היה חדש אפילו לגבי המנהגים הרומאיים. אך אנטוניוס היה שמח שחייליו דואגים בעצמם למשכוּרתם.

ראשון למעשיו היה, לחזק את שמו ברומא על ידי הודעות הנצחון שלו, למורת רוחו של אוקטאביאן, שזאת היתה בעצם מטרתו העיקרית של מסע־מלחמה זה. אחר כך הפיץ את השמועה, שבקרוב יבוא תורה של פרס. מלך מדי, שהיה אויבם של הפרסים, מוכן היה לתת לו יד־עזר, ואת בן־התאומים, שמאז המקרה עם הארמנים שוב היה פנוי, הבטיחו כעת לבת־המלוכה במדי.

כל ההרפתקה בקיץ לא ארכה יותר מחדשים אחדים. קליאופטרה השיגה את מטרתה, היא הגישה לאנטוניוס נצחון על נקלה. אדם זה – חישבה בלבה – זקוק להרבה יין לשכרון־היין, אך מעט מאוד נצחון לשכרון־הנצחון, שכן רגיל היה רק לשכרון ההוא ולא לזה. וכעת חזר אליה אנטוניוס אחר, המרגיש עצמו שר־הצבאות, לשווה במעלה עם קיסר – אדם מאושר, המתחיל בכול בהעזה, אם האלים רוצים בכך ואשתו היפהפיה.

על חכמתה של אשתו כמעט לא ידע כלום. קליאופטרה שקלה היטב את הכל, ומאז נישואיהם וחוזה־אנטיוכיה ־ שכבר עברו עליו שנתיים ־ הלכה והתירה את האדם קל הדעת יותר ויותר מכבליו עם רומא. וכעת בא הרגע, לחתוך גם את הכבל האחרון. כעת צריך ־ את קיסריון צריך כעת להמליך למלך מצרים.

ט    🔗

בינתים שם במרחקים, מעבר לאוקיינוס, ברומא ישבה אוקטאביה ושמרה על הילדים, שארבעה מהם אנטוניוס היה אביהם. בין כל הנשים, שהתערבו אותו זמן במאורעות העולם, היתה היא היחידה בעלת הרצון המוחלט, שלא לרדוף לא אחרי שם־תהילה, לא אחרי תענוגות ולא אחרי הזהב, כי אם לטפל בפעוטות, שאחרת היו נופלים בדרך בתוך המהומה הזאת. היא עשתה זאת בלי כל רעש מוסר, וכנראה, שדווקא מליצותיו הנבובות של אחיה, ושקרים פטריוטיים רמים מכל המינים, הם שהכניסוה אל תוך צורת־חיים שקטה זו, שלא הלמה את אחותו של האדיר באנשי רומא. ומכיוון שהרכילות הרומאית לא הגיעה עדיה עד זיקנתה המאוחרת, הרי יתכן שהיתה חיה לגמרי בלי גברים. אף כי לא היתה זקנה מקליאופטרה ואותו זמן היתה נחשבת לאשה יפה.

אפשר שטבע־משפחתה הקריר עבר אל תוך חיי היצר שלה, מה שאין לומר על אחיה. אולי היתה דתית או חכמה למדי, לתפוש את התפקיד שנפל בחלקה כגורל או בלעג. עובד, שביהירות־פאטרימיים רצינית זו, שיוותה לה בסביבתה דמות מן הדור הישן, והיא דווקא בזה רצתה. מכל מקום, כעין זיו של קדושה היה שורה על מצחה של אחות אוקטאביאן זו, שכן אחיה השתמש בחסידותה, לרומם אותה כמורשת משפחתו; בין כה התחיל כבר להסתגנן בגנוני קיסר. הוא היה מאושר, כשאנטוניוס שלח את אשתו הרומאית, את אוקטאביה הביתה, ומיד ציווה בסר חמוּר על אחותו הנעלבה, שתעזוב מניה־וביה את ביתו של אדם כזה.

אך האשה סרבה, וככה הוטל עליו לשמוע בעת ובעונה אחת עם יריבו את ה“לא” הזה מפי אשה. אל יאמרו, שבגללה פרצה מלחמת האזרחים – זה היה גם כעת נימוקה של אוקטאביה. והיא נשארה והוסיפה לטפל בילדיו של אנטוניוס ולקבל את פני ידידיו. שכן אנטוניוס כשרצה להמליץ על מישהו או לתמוך בו ברומא, מיד הריץ מכתב לאשתו הרומאית, ולא הרגיש שמטריח הוא אחרים במעשי רוחו הנדיבה. הכל שיבחו את סבלנותה של אוקטאביה ודנו את הבעל הבוגד לכף חובה.

אלא שההמון הרומאי היה הפכפך כמו אנטוניוס עצמו, לא לחינם למד משך מאתיים שנה לכבד את הנצחון כבשורה מפי האלים. שביטי־אורו של שמעו, שאנטוניוס אספם כעת בראי השקערורי של הימנוני השבה והשיאם על עמודיהם של מקדשי רומא, שוב הזיווּ את דמותו ברומא, וכיוון שאישיותו היתה תמיד קרובה קרבות־בשר עם העם יותר מאוקט אביאן הקפוא כולו, היו הבריות שמחים כעת, ששוב מותר להם לאהוב אותו.

אוקטאביאן, ששנאתו את העם רק חידדה לרגיש יותר את חוש ריחו לגבי מצב־הרוחות שבהמון, מיהר והכריז על מישחקים רבי־מידות, שנפסקו זה מזמן רב; כעין הגרלה הפקיר בקרקס ואחר כך כסיום נתן להם לשלל שולחן ענקי עמוס מתנות, שיזכה מי שיקדים לחטוף לגרוף, וכך היה הקרקס לבמה של תגרת־ידיים ערבובית, שהחביבה את המעניק המלכותי על העם. אותו זמן עצמו ריכז גדודים, ורק באיטאליה בלבד העלה את מספר הלגיונות לשלושים. בסנאט ביאר, איזה סכנות גדולות ספונות בהתעשרותה של מצרים בגלילות ואיים חדשים. – אך כל זה לעת־עתה מבלי לפגוע עדיין באנטוניוס בגלוי.

אנטוניוס צחק לשמועות אלה. לסנאט הרומאי ענה מיד אחרי שבועות אחדים מאלכסנדריה – שכן בקיץ מיהרו הידיעות לעבור את הים: ־ שהוא לא נתן במתנה אלא משל אחרים, ושהמלכים המשועבדים הקטנים רגילים מזמן לעסקי־חליפין כאלה. ולעומת זה גרש אוקט אביאן את לפידוס – ובזה עבר להתקפה – ואת אחוזותיו נטל לעצמו כמו כן את סיציליה ואת סארדיניה, שלקח אותם מאת פומפיוס האחרון; את מחצית איטאליה חילק בין חייליו הוותיקים, ואגב לא החזיר גם את האניות שהשאיל לו אנטוניוס. ואחרי שאנשי מפלגתו של אנטוניוס הרעימו את האשמות הללו באזני הסנאט, הופיע אוקט אביאן הערום והצהיר בקולו החמוץ מחומץ: הוא מוכן ומזומן לוותר מיד על מחצית כל המחוזות המדוברים, בתנאי שגם אנטוניוס יעשה זאת בארמניה וגם במצרים. – דבריו נתקבלו בהסכמה רבה, אך איש באולם לא ידע, שאוקטאביאן ומרעיו מסתירים לייתר בטחון חנית תחת התגה שלהם. בסערה ההולכת וקרבה רצו להיות פקחים יותר מאשר קיסר נטול־הזיין בשעתו.

אנטוניוס צחק גם לשמועה זו, ורצה לענות בתשובה גסה עוד יותר, אך אשתו מנעתוּ מכך. מצרים – גלילה של רומא? והרי זה היה ספון בדבריו של אוקט אביאן! קליאופטרה אספה את כל כוחה, להראות ליורשו השנוא של קיסר לעיני כל העולם, מי הוא בעל־הבית במצרים. כעת התעצמה בבעלה:

היא הראתה לו על הפרת דיבורו של היריב הקריר, המשתדל להסתירה; דיברה לו על ילדיהם ואיך להבטיח אותם; הוכיחה לו במכתבים, שאויביו הופיעו בכלי־זיין בסנאט, וגם לו מחכה חנית, אם חושב הוא, שעדיין יוכל לחזור שמה בשלום; מנתה לו אחת אחת את נקודות־המשען לשלטון, שהאויב גרף לעצמו, ושלא יחלק אותו בינו ובין שום אחר מרצונו הטוב; אספה את כל השמועות, את האמיתיות ואת הבדויות, המספרות על עממיותו של היריב; שיבחה את הברית החדשה עם מדי, העתידה להיות נקודת־יציאה בטוחה למסע המלחמה על פרס בעתיד; הסתמכה על סחרה הגדל והולך של מצרים ועל אוצרות־הזהב של עצמה; והפעם הפטירה לו גם את שמו של אלכסנדר הגדול, כדי לבלבל את הרומאי גם מצד זה: כל מה שהראתה המפה, ושאין להביע באותו, הגדישה במה שרגשותיה הסתיר, ובכוח הפיתוי והמנעים שבקולה. הקצינים שהשתתפו ברגשותיה ושראו בעלבונות גם את ההתגרות בהם, גמרו אחריה, וכעבור ימים אחדים היתה ההצהרה המכריעה דבר מוחלט,ף שלמען התעודדות העם, ובעיקר למען הלץ עתיר־החיים שעומד לימינה רצתה המלכה להצהירה במסגרת חזיון ראווה ללא־דוגמה.

אנטוניוס עדיין לא העז להתיר את מעצור מרכבת־נצחונו, בפחדו שלא־מדעת, שמא ידהר אלי תהום ללא־הצלה. עדיין האמין במישחק הכפול, שיוכל להיות גם מצרים וגם רומאי, ולא רצה לקרא לעצמו בשם מלך. נבואות־הלב זורמות במעמקים, שזה שנים מילאו את לב הרומאים אימה לכתר־המלכות, זכרונות על ידו של קיסר, שדחתה את הכתר, כשהוא, אנטוניוס, הושיטו לו – כל זה חילחל בוודאי את נפשו. ויחד עם זה יתכן שהרגיש בדבר, שבנקודה זו המלכה גם אינה מפצירה בו ביותר.

משום שמחשבותיה של קליאופטרה התרכזו כעת אך ורק בבנה; שעוד בחייה ותחת שלטונה תכתיר אותו – זאת היתה מגמתה הלוהטת ביותר, שכן בזה ראתה את המשך חלום נעוריה: קיסריון יהיה לקיסר. אלא שענין זה היה חדש באלכסנדריה במדה כזו, שדרוש היה לכך קולו האדיר של איש זר ומסגרת היסטורית עולמית, ומכיוון שקיסריון היה רומאי למחצה, הרי טקס־ההכתרה הסמלי לא יוכל להיערך בלי השתתפותו של רומאי. בתחבולה שכזו, שבה נתנה את דעתה גם על העם וגם על ההיסטוריה, חכמתה המדינית של קליאופטרה המריאה מעל כשרונם של הגברים־השליטים שבאותה תקופה, והוכיחה, שיודעת היא למזג את עדינות המסורת המזרחית באוֹר ובחריפות־מוח, בהמצאות ובתבונה עמוקה, ונוסף על זה בחוש מיוחד, שאינו ניתן אלא לנשים.

י    🔗

ראשון בשורה היה טקס תהלוכת־הנצחון: איזה פיתיון לבני אלכסנדריה! מאז נוסדה רומא, לא היה רומאי, שהעז לחוג חג־נצחון בנכר. חלום החלומות היה הקאפיטוליום, שממנו עובר המנצח על המרכבת אל הפורום, להראות את עצמו לסנאט ולעם הרומאים. זה היה הפרס בעד ההרפתקאות שנשאו, ויום זה היה תשוקתו הלוהטת ביותר של הלב הרומאי.

היום קרה בפעם הראשונה, שהביגה⁹ הרומאית עברה ברחובות עיר־תבל נכריה ובזה שללה מאת רומא זכות־יתרה בת מאות שנים, שכן אלה שברכוהו בקריאותיהם, עשו זאת במלים ובתנועות־איברים יווניות או זרות עוד יותר. אלכסנדריה עיר המיליון מעודה לא היתה עוד עד ראיה לזה, שחוש סגנונה של אשה וכשרון סידורה, ויחד עם זה נטייתו החובבנית לליצנות של אדם הוציאו כעת לפועל.

התהלוכה יצאה במצעד באור שמש־בוקר מן הארמון דרך גבעת פוֹחיאס אל הפורום, עוברת בגנים ורחובות ראשיים, לפני הגמנאסיון והמוזיון. מאחורי הלגיונרים הרומאים, שפתחו את המצעד בסמל SPQR* צעד המלך הארמני אסור באזיקים יחד עם אשתו וילדיו. עכשו היו האזיקים של זהב. אחריהם באה מרכבתו של אנטוניוס רתומה לארבעה סוסים לבנים. אחריו השבויים הארמנים, אחר כך המושלים אנשי־ההשקד ועל ראשם כתר וזר, אחריהם גדודים מצריים חגורים חרבות פרסיות עקומות, ולבסוף שוב לגיונרים רומאים.

על כסא מלכות שהועמד בכר נרחב באמצעיתו, הקבילה קליאופטרה את המנצח, שעכשו ירד מעל מרכבתו והוביל לפניה את השבויים. אך המלך הארמני התאושש פתאום להכרת המשורר שבו וסרב לכרוע ברך לפני המלכה; ולקליאופטרה קרא בשמה בלבד. ועל זה הביטו זוג הנשואים זה בזה והבינו, שבפרס זה עליהם לחון את חייו של האיש, במקום להמיתו מחר. וכך היה. – והעם התנפל בתאווה על הכֵּרה, שמעולם לא טעם משכמותה, ומזל שההכתרה לא היתה קבועה ליום מחר, לפי שלמחרת הפיגה מחציתה של אלכסנדריה בשנתה את שכרונה.

וכעבור ימים אחדים עבר החזיון בחשיבות מיוחדת במינה בשדה רחב־ידים על יד העיר. ששה כסאות־מלכות הקימו פה, שנים גדולים יותר מזהב וממולם ארבעה קטנים מהם עשויים כסף. השעה היתה לאחרי הצהרים. בראש התהלוכה שורה של מרכבות, אחריהן הסילנים¹⁰*¹¹*, המשטיפים ביין מכדים ובנבלים את העם המצטופף סביבם, ואחריהם שורת פילים, הקשורים זה לזה למחצה. גם היין וגם החיות הללו בני־בית רגילים הם בחיי אנשי אלכסנדריה, לבסוף תופסים גם בעלי־התפקידים את מקומם, ואנטוניוס יוכל לעשות בתפקידו החביב: כדיוניסוס, עומד במעטה ארגמן טווי־זהב, על תלתלי ראשו השחום עדיין עטרת־דפנה, ובידו מטרה־תירסוֹס. על ידו יושבת איזיס, אפרודיטי המצרית, לראשם כתרם הכפול של אבותיה, ממעל למצחה נחש הזהב הזקוף, ההדוק בזהב ובכסף: ללא־תנועה, כדיוקני האלים על קירות המקדשים, המלמדים את המצרים לדעת, איך זהרו נשי־פרעה בזוהר־איזיס לפני אלף וחמש מאות שנים. רק היא יושבת, יען כי קליאופטרה היא אלילת היום.

ממולה לפני הראשון שבכסאות המלכות של זהב, עומד קיסריון: כעת נער תמיר בן עשרה, באדרת מוקדונית ולראשו הכתר בן שלש מאות שנה, שיורשי אלכסנדר הגדול נושאים אותו; אך לצדו תלויה חרב הרומאים הקצרה. את התאומים בני החמש העלו למעלה יותר, שהעם יראה אותם: אלכסנדר הלבוש ארמיני, לראשו הקטן תיארה, בטוניקה משורוולת ובמכנסים, לפי אופנה פרסית. קליאופטרה הפעוטה בלבוש־משי לבן ולראשה נזר לודי. ואחרון תלמי בן השנתים, לבוש מוקדונית מכף רגל ועד ראש, בנעליים גבוהות, מעיל קצר ומגבעת לבד; ובם לו נזר לראשו. כל אחד הילדים מוקף שומרי־ראשו שלו בלבוש לאומי מתאים.

אחרי תרועת החצוצרות מגביה דיוניסוס את גול בטנונו הרועם. מדבר הוא על נצחונותיו, אחר כך מונה את שמות הארצות, שנתן לפני שנתים באנטיוכיה למלכה במתנה. על רומא לא ידובר, ורק עליו עצמו, נראה ששוהה הוא ברצון רב על יד פעולותיו שלו. אך כעת מכריז הוא על התחלת סדר־הזמנים החדש, שעתידים לראות על כל מטבע ושקליאופטרה השביעית פותחת בו, מלכת מצרים, קפריסין וסוריה. והעומד שם, קיסר תלמי, מתעלה כהיום הזה למעלה “מלך המלכים”, כשותף־למלוכה של אמו על מצרים. אלכסנדר הצעיר הוא מלך ארמיניה ומדי מהיום, אחתו־תאמו מלכת לוד, ותלמי הצעיר ביותר מלך פיניקיה וציציליה.

ותוך צעקות העם וקול טרטור התופים הגדולים יוצאים שלשת הילדים מתוך טבעת שומרי ראשם ורצים אל הוריהם, לברך אותם כשכתר המלכות החדש בראשם. השמש שקעה: כך נקבע בתכנית מראש.

קליאופטרה לא זזה. את האלה שיחקה לפני עם מצרים, בדומה לבחג סראפיס מדי שנה בשנה. שמעה את תשואות העם וצריחותיו, ובינתים אמרה בלבה, שאנטוניוס אינו שקוק בעצם להתחפש כדי להיות לדיוניסוס. היא לא ראתה את ילדיה, שניסו במבוכתם להתקרב אליה בצעדים מהוססים. לא ראתה את הכוהנים ואת הקצינים, את מאות הראשים, המוכרים לה מימי ילדותה, היא לא ראתה את כל ראוות החזיון שבחצר־המלכות. היא לא ראתה אלא את קיסריון.

שם עמד מממולה, ללא־תנועה כמוה, והביט בה בעיניו השחורות מתחת לגבותיו הכווּצות, הוא הביט אליה ממעל לתהום המכה גלים. רק הוא הרגיש עצמו באמת מוכתר, ובשעה שהכריזוהו למלך־המלכים ואלפים הריעו לו, הוא היה היחידי, שהרגיש משא מעיק על ראשו, לא עדי־עדיין, לא מסכה, לא מישחק. בעד החרב הרומאית הקצרה היתה לו מלחמה קשה עם אמו, שבתחילה ציוותה עליו את החרב המוקדונית. הוא ידע, שיישאר תלמי לתמיד, יורשו של אלכסנדר הגדול. אך קיסר היה קרוב לו יותר, קיסר היה גדול יותר מן התלמיים! הוא היה אציל, והרגיש, שאמו לא היה לה מעולם אהוב אחר מלבדו. הוא רצה לשאת את חרבו הרומאית של קיסר, כדי להגן בה על ארץ אמו.

ואמו קראה את מחשבותיו מתחת למצחו המקומט. מעל דמות־איזיס המצרית קרנו אליו עיני־הציד החומות הזהובות מעל לתהום המכה גלים, הלא הוא היה זה, רק הוא, שלמענו שזרה אמו במשך הרבה הרבה שנים את התכנית הזאת והחזיקה את הכתר וערכה את כל החזיון הזה היום. וניצחה. חלום נעוריה של קליאופטרה היה למציאות: הנה פה עומד קיסר בכתר מלכות! הרפתקת־חייה הגדולה הגיעה לידי התגשמות. הקשת הנועזה של מסילתה, אמונה הלוהט בגורל, בטחונה בשלטון וביופי, הכל, כל מה ששמרה והעלתה מאז עשרים שנה באלף סכנות, בין מלחמות ונכלים, במגמות קדימה ובמפלות: הנה הוא עומד לפניה מתומצת בדמות נער, השולח כלפיה את מבטו השחור של קיסר, כשכתר־זהבו של אלכסנדר הגדול הולך ומאדים לאטו באור השמש השוקעת.

פתאום זזה האלה זיזת־בהלה: מאחורי קיסריון דימדם לה מבט־קרחו של אוקטאביאן.

 

פרק חמישי: תַּנַטוֹס    🔗

אֲשֶׁר נוֹלַד לְשִׁלְטוֹן, אֲשֶׁר הִגִּיעַ לְכָךְ,

שֶׁגּוֹרַל אֲלָפִים בְּיָדוֹ הוּא יוֹם־יוֹם,

יוֹרֵד מִכֵּס־הַמַּלְכוּת כְּמוֹ אֱלֵי קָבֶר.

גיתה

א    🔗

כשחוט־גורלם של אנשים נועזים מסתבך, יפיו של חזיון זה מרהיב ברוח־מישנה את עיני המסתכל בו.

במקום שהחלש מתמוטט, או נשאר תפוס בפח מירמת־עצמו, שם מזדקף החזק, כדי שאחרי מלחמותיו הארוכות בבני־תמותה יתראה סוף־סוף עם הגורל בעצמו. נשקו מוכן ומזומן. אחרי ימי־חום אין־מספר, בלילות נדודי־שינה התרענן חשקו למלחמה, וכל אור־בוקר בעבודה חדשה ימצאהו: את מחשבותיו יפעיל בשבעים צורות, ואת כוחו בשבעים מצבים שונים, כדי לנצח תמיד מחדש מכשולים חדשים ולקפוץ עליהם. בהתנפלו על יחידים הניתנים להיתפס בידים, מתגושש תמיד במיצר צר, קרוב אל אויב־אדם־חַי או חפץ־דומם קירבת ריח ומישוש, מתקדם הוא יום־יום כדי פיסה קטנה ויום־יום נסוג אחור, אך כל זה רק כדי לאמוד את נפשו להתקפה חדשה.

אבל אחרי כן תבוא השעה, שמבעד להמולת האויב באה באזניו איזו המיה שלא מעולם הזה. במרחקי האופק הולך ומחשיך רעש חרישי מבשר כוחות זרים, ואל בין דמויות האויב הרגיל וקולותיו חודרים צללים וענני־שחור מעל פסגות־הרים רחוקות. בתחילה נבהל מפני האויב, שאת מהותו אינו תופס, ואילו יעשה כעת לפי עצתו של השכל, היה משליך את חייו בהכנעה לכוח־האיתנים השוטף. אין לסחוט ממנו ארכה. אך הנה מתנער פתאום, מתאזר מישנה־כוח ממש, מעלהו לכוח לא־אנוש בתקוות סתרים, שאולי יעלה בידו להטות מעליו את הגזירה.

חזיון כזה של בוז למוות, נשים אינן נותנות אותו לעתים קרובות; הלא גם בין הנועזות ביותר דרושה גאוניות לנשוא את התמוטטות הזוהר והשלטון. מאחר שחושן מלידה ממהר יותר להזהירן מאשר את הגברים, מנסות הן בחפץ־לב להשתלף כנחש מידי הגורל שאין לעקפו, וככה זוכות לארכה כלשהי, ולא פעם לשהוּת אחרונה, שפאתוס־הקרב של הגבר מאבדו בידים. האותות, שנפשות נוחות־לאמונה אלה דורשות אליהם, שוב מבליחים את הזוהר מבין הצללים, ובזה נותנים בלבן פירוש כזה, המגביר את בטחונן־בעצמן. ריפרופו של טבע־האשה הענוג, חוּשן של האמהות, המגינות על ילדיהן ביתר עוז מאשר על מטרותיהן, ותקוות הפשרה: כל אלה מורים להן עד הרגע האחרון את הדרך, לפטור מפני מהלומות המוות.

קליאופטרה שהועמדה כעת פנים אל פנים עם הגזירה, תעמוד על עמדה בגבורה בקרב האחרון. בכל ערמומית נשים ובכל מוצא, בכל מיני פיתוי ושידול תנסה להשתמש בפרטי הדברים, אך בגבורת־גבר תתקומם כנגד הכלל כולו, בתוחלתה מצעד לצעד ובלי להיבהל מפני קול פעמי הטראגידיה ההולכת וקרבה, כדי למות סוף־סוף מות־מלכים. מלאה השערות, הנובעות מצפייתה לאותות ויחד גם מאשרות את האותות הללו, לקחה אזנה שמץ ממקהלת־הגורל עוד אז, כשעלתה לה עדיין חרישית מתוך תרועת חצוצרות המלחמה. בעיני־הצייד שלה ובתבונתה הזריזה הכירה זה מזמן את חולשות בעלה, ואם גם ניסתה בשנתיים האחרונות לחייה לעגל למפעל שלם את חצאי פעולותיו של אנטוניוס, הרי בלבה פנימה כבר התייאשה מכך, שבאותו זמן עצמו תקסים את מחצית כוחו לכוח שלם.

אשה נועזה זו עשתה מעשה, שרק מעטים מבין הגברים מסוגלים לו: היא הרגישה שהקץ הולך וקרב, ובכל זאת עמדה כנגדו.

ב    🔗

אֶפסוס היתה כבר אותו זמן בירתה בת מאות שנים של התרבות היוונית. כבשוה הפרסים, ואלכסנדר הגדול שוב שיחררה, וכעבור זמן כבשוה הרומאים. כעיר שוכנת בין הים ובין חבל־ארץ עשיר מאחוריה, הזכירה את אלכסנדריה. את הכובש הבא מהררי אסיה הקטנה הובילה הנה דרך עתיקת־ימים, במקום שם משתרעת סמירנה (איזמיר) היום, ושהנהר שוב אינו צריך לעשות אלא דרך קצרה כדי להישפך אל הים. ואותה דרך עצמה היתה פתוחה גם לכובש המערבי אל הררי אסיה הקטנה. נמל־צבאי כביר היה זה, ואם אחד משני הכובשים החזיק ברשותו את העולם המזרחי והתבצר פה, הרי היה מצודד את איש־ריבו מתוך נקודת־משענו המערבית, ובחכמה עשה זאת.

ואולם, עד שארטמיס האפסוסית המפורסמת היתה מולכת במקדשה מדומדם־האור, לא ראתה מחנה צבא כזה ועושר שכזה, שהיה הומה ומתערבל באביב שנת השלושים ושתים פה בין הים ובים ההרים. שכן אנטוניוס, שריכז פה את כוחו הצבאי, היה אותו זמן באמת אדון העולם המזרחי: שלטונו השתרע מנהר־פרת ומארץ ארמניה ועד הים היוֹני ואיליריה, כלומר: עד הבאלקאן של היום, אך יחד עם זה היה כולל בתוכו גם את הארצות השוכנות בין קירנה ואֶטיופיה (חבש). ככה היה מפקד כעת על חיל של 100,000 רגלים 12,000 פרשים ו־500 אניות – ביניהן הרבה בעלות שמונה ועשר קומות־משוטים – גדוד, שלא היה כמוהו לא לאלכסנדר הגדול ולא לקיסר. אנטוניוס חזר הנה לנמל מתעודד על ידי הידיעות מרומא, עם מסע־מלחמתו הארמני, שהמקורות אינם מספרים עליו כלום, או רק דברים הסותרים זה את זה. פה תקע את מחנהו, לחכות לקליאופטרה, שגם הפעם היתה בדרך אליו עמוסה אוצרות למכביר.

כשקליאופטרה עזבה הפעם את ביתה, העבירה במחשבתה תוך נבואות־לב שונות את כל האפשריות; יתכן שהביאה בחשבון, שעליה להשאר בנכר שנה אחת או גם יותר. איפה, לאן? איש לא ידע בוודאות, למה לה כל הכבודה הכבירה הזאת. עמי אסיה רעדו, החילים זימרו שירים צמאים לדם על הפרסים, שסוף־כל־סוף יראו להם את נחת זרועם, וחבריהם בעלי־בריתם נשבעו על היין, שילכו אחריהם אפילו לקצה תבל. ואותה שעה עצמה דיבר כל עולם־המזרח על מלחמת־האזרחים המאיימת והולכת נגד אוקטאביאן.

גם אנטוניוס וקליאופטרה עצמם לא ידעו ברורות: הוא עדיין היה מקווה, ואשתו היתה עדיין מפחדת, שלבסוף יעלה בכל זאת למלחמה על הפרסים. וכיוון שאנטוניוס ידע את עצמו כל הזמן כטריומוויר רומאי, ואשתו חשבתו כל הזמן למלך מצרים, הרי מטרותיהם היו שונות, ולבסוף היה הדבר כבר תלוי לגמרי ברצונו של האויב הרומאי הגדול, אם תהיה מלחמת אזרחים ומתי תפרוץ. אחרי פרק־זמנן של ההתגרויות התמידיות, באווירה של אי־הבנות וקינטורים נעשה האופק מעורפל כל כך על פני הים, שאי־אפשר היה לראות ברור, אם כבר באות אניות האויב, או לא.

עכשו, כשקליאופטרה עברה בפעם הרביעית את הים התיכון, ודאי עלו בזכרונה מסעותיה הקודמים: בפעם הראשונה נסעה כאפרודיטי לתרסוס, בפעם שניה כמלכה לאנטיוכיה, בפעם השלישית כאלילת־המלחמה ל“כפר הלבן”. הפעם כלל בקרבה את כל אלה ביחד, כי הלא כעבור שנים אחרי הולדת בנה בכורה, על אף השלטון וכלי־הזין, שוב חזרה להיות תמירת גיזרה כבימי נעוריה. אלא שעכשו הביאה במאתיים אניות דגן, מתכות, בדים ו־20,000 טאלנטים, שהם כעשרים מיליון לירות בזהב. נוסף לזה מחצית מערכת־החצר שלה, סריסים ועבדים: כל מותרות־הביזבוזים שהעולם העתיק ידע אותם.

מדי בוקר בבוקר, כשהיתה עומדת על פי הרגלה בחרטום האניה, חלחלו הרגשות נוגדות בלבה. אמנם כעת לא היתה חוששת עוד מפני מסע־מלחמה פרסי חדש: בכללו היתה בטוחה בכך, שתצליח להשפיע על אנטוניוס את הניתוק, ועל אוקטאביאן את ההתקפה. שכן השהייה היא לטובת אוקטאביאן: עכשו הם החזקים יותר, ובכן עכשו צריכים להרגיזו ולנצחו! את המתיחות שבין רומא ובין אלכסנדריה, ההולכת וגדלה לבלתי־נשוא משנה לשנה, רצתה לפתור כדרך הנשים, כדוגמת המתיחות שבין שני המינים. – שיחיו בשלום בשני חצאי העולם, את זה מנעו גם חוקי הדיקטאטורה לשני הגברים, כמו כן צמאון־הסנסאציה של ההמונים שבשתי בירות־העולם, התרגשות המושלים שבארצות הים התיכון ונכליהם, ולבסוף הסתיימותו המאיימת של מועד הטריומוויראט.

או אולי שוב אפשר לחדש אותו? לזה נחוץ שאנטוניוס יתפייס עם אשתו הרומאית – ואז – כנגד שני הגברים שהתאחדו וכנגד אשה, שלאחד מהם היא אחותו ולשני אשתו – כנגד טריומוויראט שכזה המלכה אבדה. ולפיכך היתה הפוליטיקה של קליאופטרה מכוונת כעת ישר להפרדה בין אנטוניוס ובין אוקטאביה, כדי שאנטוניוס ישאר כולו ברשותה שלה. אלא שפרידה זו כמוה כמלחמה, והמלחמה פירושה: סימן־השאלה הגדול בין רומא ואלכסנדריה, ומאחר שהאשה המולכת מעבר השני בת־יוון היא, הרי בעצומו של דבר שוב הבליחה פה ובפעם האחרונה מלחמת־הבינים שבין אתונה ורומא. אך במה יגמר מעשה נועז זה? האם רצוי הדבר גם אחרי שיקול־דעת מיושב? אך היכול עוד פה מישהו לרצות דבר־מה? פה אין עוד בחירה חפשית.

וככה יצא, שהחכמה בנשים זו שבתקופתה, אף כי הכירה את מגרעותיו של אנטוניוס, ואף כי הרגישה, שקווי־אופיו השטחיים לשעשוע מונעים ממנו את השלטון העולמי, במיצר דרך־העקלתון של הגורל מוכרחת היתה להכניס את בעלה בקרב הסופי, שקיסר היה יכול לו, ואנטוניוס לעולם לא. לפיכך עלו בה השערות מעיקות כל כך כשנודע לה, שפיזאורה, המושבה שנוסדה בידי אנטוניוס, נהרסה כליל ברעש אדמה; לפיכך החווירה כששמעה, שמפסלו של אנטוניוס טיפטפו משך ימים טיפות, שאי אפשר היה לייבשן.

אך אחרי כן גרשה מעצמה את מצב־הרוח הקודר, ולבוקר שוב עמדה אמאצונה שהצעירה על חרטום האניה, הנאמצת בכל כוחה הנפשי והרוחני, להוציא לפועל במלחמה הבאה מפעל, העולה על כוחותיו של בעלה.

חסר היה לה בנה. קיסריון היה כבר גדול מדי לכך, שילווה אותה גם להבא כנער־מלכות. במקום זה ינהג כעת בממשלה בעיר הבירה בעזרת משרתיו הזקנים. זה היה נסיון נועז, וויתור מכאיב. וקליאופטרה נפרדה בכל זאת ממנו, לפי שרק לידיו יכלה למסור את השלטון למועד ארוך יותר, וגם משום שכעת נזדמן לו לבנה בית־הספר הגדול, שבו ייבחן סוף־סוף. אם יעזוב אתה יחד את הארץ, נקל להם לקושרים לרצוח את שלשת הילדים בארמון, כשם לא פעם היו מקרים כאלה בתולדות משפחתה. מצוות התבונה היתה זאת, להשאיר את קיסריון בבית.

אך גם בחביוני נפשה המדומדמים לחש לה קול חרישי את האזהרה, שלא תעמיד את בנה בסכנת השבי, במקרה שההצלחה תאיר בכל זאת פנים לאוקטאביאן. והואיל ובמערכה האחרונה, המכריעה הזאת עלו בה לפעמים רגשות־פחד קודרים, היה עליה להביא בחשבון גם את אפשרות התבוסה והמנוסה, ויתכן שתארה בנפשה, שאז תמצא את המישנה־למלוכה שלה הצעיר בריא ושלם, וגם היא עצמה תחליף כוח בעבורו. אך את זה לא הודתה גם לעצמה אלא לעתים נדירות, ולאנטוניוס כלל וכלל לא.

ג    🔗

בשטפון־תעמולה כביר, שהפחד ועניות־הרוח אוהבים לכסות בו את חולשתם, ניסה אוקטאביאן להטביע את חיבת־העם לאיש־ריבו, ועל כל אותם המעשים, שאנטוניוס הרגיז בהם את אנשי רומא, הוסיפו אנשי אוקטאביאן מאה שקרים על אנטוניוס וקליאופטרה.

האשמתו הכבדה ביותר של אוקטאביאן היתה, שאנטוניוס ערך תהלוכת־נצחון בחוצות אלכסנדריה; וגם זה, שלא הרג את מלך ארמניה השבוי, מעיד על רכריכות־הלב. שגנב את עקד הספרים בפרגאמון והעבירו אל בירתו החדשה – זה התאים לאמת. כך עשה גם לפסל־ציאוס המפורסם של מירון וגם להרקולס של סאמוס ולפסל־איאקס אחד, שכמלקוח־מלחמה היו שייכים לרומא ולא למצרים. אך הנה, אוקטאביאן, שהיה תמיד אמיץ לב לגבי רחוקים, שם עכשו את המלכה מטרה לחיציו המורעלים, שאת אחדים מהם ירה לעיני הסנאט המכונס, מפי מאות האגיטאטורים שלו. שכן רק אחרי שהבאיש את ריחה של קליאופטרה, יוכל לבאר לאזרח הרומאי, שמלחמת־האזרחים המתכוננת אינה בעצם אלא מלחמה נגד ממלכה זרה.

כן, הלא ברור: כוח־כשפים לה, כי הן אשה מצרית היא, מצאצאיו של עם העובד לבעלי־חיים; היא בלבלה את חושיו של הרומאי האציל במשקה־קסמים, עד כדי כך, שבאחד ממשתי־החג קם ונשק לה ברגלה הערומה, ואת פוריונה מלווה הוא ברחובות בראש הסריסים. כשאנטוניוס יושב על כס־המשפט במצרים, מפסיקתו האשה בהערות ענוגות, שהיא שולחת לו כתובות על לוחיות־שוהם. ופעם, כשהיא עברה שם על מרכבתה, קם הוא ועזב את בית־המשפט באמצע נאומו. ברור כשמש, שמכושף הוא האדם – אחרת איך זה ישפיל את עצמו בגלל אשה מצרית במדה שכזו! ילדיה כולם ממזרים הם, כי הלא אשתו של אנטוניוס כדת שמה אוקטאביה, ובנה בכורה, שהיא אינה חוששת לקראו בשם קיסריון, אינו יכול להיות יוצא ירכו של קיסר, כי אכן איפה הוא פתשגן הכתב, שבו מכיר בו קיסר כבבנו! בזבוז רכוש הירושה על כל שעל ושעל: אפילו עביטו של אנטוניוס עשוי זהב. והמלכה – אך לפני ימים המסה במשתה־חג ביין פנינה שערכה ששה מיליונים, אחר כך הריקה את הגביע בבת־לגימה אחת. אך היא עצמה נשארת מפוכחת במשתי־הוללות אלה, כוחה הטמא של טבעת־האחלמה עושה זאת!..

השפעת הדיבות ממין זה לא היתה קלה, אך בכל זאת לא די גדולה להזיק לאנטוניוס, שכן הטריומוויר שאינו חביב על העם שפך אותו על ראשו של חביב־העם. וככה, כשהרגיש אוקטאביאן את העדר האהבה, הכריח את האזרחים שיישבעו לו אמונים – חוקה זו היתה חדשה לגמרי לרומאים, וגם שנואה, משום שבצורתה הטביעה להם במוחם את קץ הרפובליקה. וכשהעיר בונוניה (בולוניה של היום) סרבה להישבע, עשה אוקטאביאן כאילו הוא חרש והצהיר באזני הסנאט, שהנה, כל איטאליה נשבעה לו אמונים. הטרור התפרא במדה כזו, ששני הקונסולים וארבע מאות חבריו של המיסדר הסנאטורי קמו פתאום ללכת בדרכים נסתרים ולהגיע עוד לפני פרוץ מלחמת האזרחים אל אנטוניוס, שיקים – כפי שהאמינו – את הריפובליקה על כנה מחדש.

איזו אכזבה חיכתה לרומאים עמוסי־דאגה אלה, כשהגיעו לחוף אפסוס! בערבוביה ירידית התערבלו פה הגזעים ותלבשות־העמים, מצריים וערביים, ארמנים ומדיים, יוונים, יהודים וסורים הצטופפו מן האניות אל הנהר ומשם אל המחנה למעלה. במקדש ארטמיס הידדו קירות־השיש וגזוזטרות עצי־הארז בבת־קול של המיית מאה לשונות. איפה היתה פה כבר רומא! הלגיונרים הזקנים מזרחיים למחצה ופרועים למחצה קיבלו את הקונסולים שלהם בכניעת לעגם של חיילים, שזה מזמן שכחו את אנשי־התערובה הללו לחירות עם ארץ־מולדתם ביחד.

אך הנה – מי זה יושב שם על כעין כסא־מלכות, המקבל את פניהם של סנאטורי־רומא? איזה מומוס? או אולי זה עוד אנטוניוס? מעל לטוניקה הרומאית שלו אדרת־ארגמן, אך ברגליו נעליים לבנות, ולראשו מגבעת־הלבד של המוקדונים! ועל ידו במשי־ירוק סורי יושבת איזיס, אלילת מצרים בכתב הכפול! סביבו עומדים עמידת־כניעה המושלים המשועבדים, מלכיהן של טראקיה, פאפלאגוניה, לבנון וגאלאטיה, כולם טבועים במבול שלל־הצבעים של עולם־המזרח. אך בכל זאת! עוד ישנה פה רומא! כשקמה המלכה ונסעה במרכבתה, הקיפו אותם לגיונרים רומאים, אך על מגיניהם, במקום ארבע האותיות הלאטיניות הגדולות, התהדרו שתי אותיות ראשי־שמות שרוגות זו בזו בעיטור: C.A.

במחנה התלקטה מהר מפלגה רומאית חדשה, שהקצינים הסתפחו אליה בהמון, וכשהמלכה הופיעה גם במועצת המלחמה ואנטוניוס הקשיב קשה רב לחוות דעתה, התכנפו אחדים מידידיו הוותיקים, אחר כך הקיפוהו והתחננו לפניו, שישלח את האשה הזאת הביתה, אם אינו רוצה לאבד את אהדתה של רומא לחלוטין. מה היה קל מזה, שזה יוודע לקליאופטרה והיא תהדוף את ההתקפה. האם לא משך עשור וחצי יושבת היא ומולכת? האם טיפשה היא יותר מן הגברים האלה? מי זה יוכל לשלול את ההשפעה ואת התהילה מאת האדם המשלם את הכל? ואכן מי הם הפלביים הללו, הקונסולים, הלבושים שלא כהוגן, המעיזים גם להלעיז עליה? הגיע הזמן לדאוג לקצת חילוף מערכות.

והיא גם הצליחה לשנות שוב בידים זריזות את המצביא לבאכחאני, ולזה שימש אי־סאמוס; שם מעבר השני תפאורה טובה ביותר. הלא היתה עוד שהות למכביר, עוד לא פרצה המלחמה, היה אביב, שלום, עדיין להט זוהר־החיים ביבשה ובים. “ובעוד כל העולם – כותב פלוטארך – היה כולו פחד ותלונה, היה אי אחד, שסאן זמן קצר והמה מחלילים, נבלים, מומוסים ומזמרים, והיה האדם מהרהר בדבר, איך עתיד אנטוניוס לחוג את הנצחון, אם אך לשמע המלחמה יתהולל במשתאות־שמנים כאלה…”

ואנשי שלומו של אנטוניוס התחרו זה בזה בבזבוז ובהוללות. מאות אחדות מהם נמלטו אל אי זה מפני התוהו ובוהו, שהיין והאשה תשכיחם את הפחד מפני הבא. ובכל הלך בראש דיוניסוס האלכסנדרוני החדש, שבעצמו ובכבודו היה גם מומוס וגם עורך המישחקים. כשטבחו הגיש לו סעודה, שהיה בכוחה להלהיב אפילו את הזולל והסובא המוּעד הזה נתן לו בית בתור פרס, וכשמומוסיו הפיקו את רצונו, העניק להם את העיר פרייני. אחר כך הטעין את כל כבודת חצרו על אניה ופירש לאתונה. ספק אם ידע על דבר היד הזהירה המכוונת אותו.

מכיוון, שלהיות פעם מלכה באתונה – זאת היתה אחת המעטות בתשוקותיה של האשה היוונית, שעדיין לא באו. מעולם לא היתה עוד בעיר־החלומות. רגשות מיתיים תקפו פה את קליאופטרה, הלא כל השכלתה הרוחנית נבעה מעיר זו. פה התהלכה בעקבות אלכסנדר הגדול ואריסטו, המיקדשים דיברו אליה בחשיבות יתר מאשר כל מיקדש שהוא באלכסנדריה. אך מתוך ענני רגשותיה הגבוהים שוב ושוב פרץ ברק קנאתה לאנטוניוס, שהיה חי פה עם שתי הנשים. בתום לבו הראה לה גם את הבית, שבו היה מתמרט עם פולוויה, ואת השני, בו גר לא מזמן עם אוקטאביה ביחד.

כן, למחוק את זכר אוקטאביה מלב אנשי אתונה – זוהי כעת תאוות־כבודה החזקה של קליאופטרה. ומה נקל מזה? הלא בעלה הוא האביר החביב ביותר בעולם! אנטוניוס היה שמח לתפקידו החדש כשנשי אתונה ואנשיה רמי המעלה ביותר בחרו במשלחת לברך את המלכה, והוא עצמו הכניסם אליה, הלא “אזרח אתונה” היה גם הוא, והוא עצמו נשא את הנאום החגיגי אל אשתו. אחר כך ערך חג־באכחוס ענקי בתיאטרון, מרזח הולל כזה, שכל אתונה באה לפּלאוֹ, ולבסוף עלה במרכבת האלים את הפארתנון המואר. ובני אתונה, כנכונים תמיד לעמוד לימין הכוח, היו מכבדים את המלכה כיורשת אלכסנדר הגדול והציבו לה פסל על הפארתנון.

רגשות מוזרים זרמו בלבה של קליאופטרה. צלם דמותה כבר עמד שם במקדש־וינוס הרומאי, וכאת גם במקדש־אתיני באתונה! אולי רצון האלים הוא, שבה יאחדו שני פולחנים ושתי השכלות, ושאת היופי יעברו בעוצמה, ועל העוצמה בחכמה ימריאו? או אולי דרך אישיותה הסמלית התעצמה היום אתונה על רומא? לפני ימים הוציאו את פסל־הארד שלה, שעוד קיסר הציבו לפני שתים עשרה שנה, מתוך המקדש וניפצוהו לרסיסים, ואולי ברגע זה יוצקים מרגליה קערת־רחצה לאיזה פּלבּאי שעלה לעושר. אלא שעובדה זו רק הבהירה עוד יותר את הנמשל: פה באתונה, בעירו של אלכסנדר הגדול, ממקום מוצאם של אבותיה, פה היא בביתה. ברומא אין לה עוד אלא מתנגדים! רומא היתה לאויב לה, משום ששייכת היא לבן־כזבים לקיסר, השונא את בנו האמיתי. את בעלה עליה להרחיק לחלוטין מרומא: זה תפקידה הקרוב ביותר. הכל תלוי בכך, אם תצליח להשפיע עליו, שיגרש את אשתו הרומאית.

ד    🔗

עזרה לא צפויה באה נגד אשתו השניה מאת הראשונה. אנטילוּס, בנה של פולוויה מן אנטוניוס, הגיע לאתונה, והנער בן החמש עשרה מצא חן רב בעיני אביו. אמנם הוא היה קטן מקיסריון, ולפי דעתה של קליאופטרה נחשל אחריו בהרבה ברוחו. הוא מביתה של אוקטאביה, מקום שם חונך יחד עם יתר צאצאי אנטוניוס, וכך סיפר רק דברי־זכות על אמו הטובה.

מה סיפר? מה מתרחש שם? – והנה עוד אחד עומד לה בדרכה! גמיניוס, חבר־לנשק ותיק, בא במגמה הכבודה, להשפיע על אנטוניוס, שלא יינתק מרומא. מיד רואה בו המלכה את האויב, ומכבדת אותו במקום הרע ביותר על יד השולחן. ואחר כך פונה אליו מראש השולחן, שיגיד את משאלתו. האיש מהסס ומגמגם, שעליו לדבר עם אנטוניוס בינם לבין עצמם, וכששואלים אותו שנית, מה היא שליחותו, עונה הוא במנוחה: מוטב לו לאנטוניוס, שהמלכה תחזור למצרים, אחרת – יכריזו עליו ברומא לאויב המולדת. ועל זה – כך כותב פלוטארך – מכה אנטוניוס על השולחן באגרופו, אך המלכה אומרת בקרירות קרח: “בחכמה עשית גמיניוס, שגילית את סודך, במקום לחכות לעינויי הודאה”.

למחרת נשא הרומאי את רגליו; ומיד אחריו גם פלאנקוס, מזכירו של אנטוניוס וליצן־החצר שלו, ומלבדו עוד ידיד אחד. וגם מקצתם של הסנאטורים ממהרים חזרה לאיטאליה, כשמוע זאת אנטוניוס – משתומם הוא וצוחק, אך קליאופטרה נשבעת נקמה. שטפונה הגאה של החימה, שחילופי הדברים הגלויים עם הרומאי הגרישוֹ עוד יותר, חישב להתפרץ מקרבה. איך זה? האם לשם כך היא המלכה קליאופטרה, שילדה שלושה ילדים לאנטוניוס, – כדי שתיאבק כל ימיה עם צלן של הנשים המשומשות? ובינתיים הוציאה דברים אחדים מפי השליח הרומאי, שסיפר לה על המכתב שהביא לאנטוניוס מאת אוקטאביאן, ובו האשמות כלפי המלכה. אך רק מפי מרגליה נודע לה, מה ענה בעלה לגיסו. היא לא הופתעה ביותר מן התשובה, אך הדורות האחרונים מרכינים אזנם בייתר קשר, שכן זהו המכתב הפרטי היחידי, שנשאר לנו אחרי ארבעת האנשים הללו, וגם ממנו רק חלק קטן. סווטוֹניוס מביא אותו, שמצא את המכתב באחד מבתי־עקד התעודות:

“מה עורר בך את חמתך עלי? שאני שוכב עם המלכה? הלא אשתי היא! האם חדש הוא הדבר? והלא זה תשע שנים היא לי. ואתה? האם תמיד שוכב אתה עם דרוזילה? בחייך ובריאותך אערוב, שאתה, עם קריאתך את השורות הללו, השגת מזמן את טרטוליה, או את טרנטילה, או את אֶאופילה, או אפילו את סאלוויה טיטיסצמניה, או את כולן יחד! מה זה חשוב, מי באיזו אשה מוצא את מבוקשו!”

מה זה? חייל אחד מדבר פה עם השני! האם לא כל אנטוניוס מתגלה פה במכתב זה: הלוחם, הבאכחאני והפלבאי?

קליאופטרה יודעת כבר דיה. נגשת היא אל הגבר ודורשת את גירושיה של אוקטאביה. מונה היא לו קופה שלמה של סיבות:

האם בנה של פולוויה לא העז לדבר על אוקטאוויה בשיר תהילה, והרומאי ההוא לאיים, סנאטור זה וזה להפציר בתוכחות? האם לא הכה אנטוניוס עצמו באגרופו על השולחן? אם כן הרוצה הוא, שהיא, קליאופטרה תהיה לנבלה בפי הרומאים, שהבורחים מפה יפטפטו להם את כל מה שראו פה בעיניהם? האם גם בפעם השניה עליה להיות הקרבן? כמו אז, כשבאותה אתונה עצמה פה היה מבלה את ירחי־הדבש של חייו עם אוקטאביה? המלחמה הולכת וקרבה, אוקטאביאן אין לו עדיין די כסף למלחמה, והמיסים החדשים השניאו אותו לחלוטין בחוגי העם: הנהו הרגע להשטיח את אוקטאביאן, הלא החיל הכביר באפסוס אינו מחכה אלא לפקודה! קדימה! להתגרש מאוקטאביה: זה יהיה הכרזת המלחמה! –

וכשאנטוניוס עומד עדיין ושותק ומהסס – איזה סולם־נעימות יודעת היא לדובב באזניו! גאווה, עלבון, שלטונו על האניות ואוצרות הזהב; ונוסף לכך קסם קולה, ואמנותה הפורחת וגומלת לילה־לילה!

כעבור ימים אחדים כינס אנטוניוס את משנה־המנהיגים וסנאטורים אחדים, והואיל והכל ידעו, שאין להמשיך ככה במישחק, הסכימו לדבר, שהיה צריך לבוא עוד לפני שנים, ושמוטב שיבוא היום מאשר מחר. את המהססים הבודדים ריפאה המלכה מחולשתם בזהב מצלצל. אנטוניוס הכריז על הגירושין במכתב, ודרש מאשתו הרומאית, שתעזוב תיכף ומיד את ביתו. בית זה היה ארמונו של פומפיוס, שלא שולם בעדו.

יום גדול היה זה לאוקטאביאן, כשאחותו של טריומוויר אחד יחד עם ילדיו של טריומוויר שני עוקרת את דירתה לעיני כל רומא מן הבית, שלפני שמונה שנים נכנסה לשכון בו כאשתו של בעל הבית לעיני כל העולם! מכה ברורה היא זאת לשמו של אנטוניוס, שגם אויבו לא חלם על מכה קשה ממנה. אך קרו עוד דברים קשים מזה. הכל הצטופפו סביב הסנאטורים שחזרו הביתה מאתונה, וסלחו להם את הפיכת עורם פעמיים. אחד מהם סיפר, שאנטוניוס מכבד את אורחיו ביין חמוץ, בעוד הוא עצמו שותה יין־פאלורנוּס; לדברי השני פורצת קליאופטרה תדירות בצעקה: “אמת היא, כשם שאני אחלק בקרוב צדק על הקאפיטוליום!”

ופלאוטוס, אליל־הים הכחול־ירקרק וחברו, מסגירים ערובה גדולה עוד יותר של ידידותם עם אנטוניוס, כדי להתחנף אל אוקטאביאן. הם חתמו בשעתו על אותה הצוואה, שאנטוניוס חיבר אז ברומא, כשנשא את אוקטאביה לאשה. כעת מגלים הם לאדונם החדש, איפה היא הצוואה ומה כתוב בה. לא היה ברומא מקום קדוש יותר ממקדש־וסטה, ותולדות רומא, הגדושות מעשי־פשע – אינן מספרות לפי ידיעתנו אפילו על מעשה גנבה אחד של תעודה, שנמסרה לשמירה בידי האלים פה. אוקטאביאן שוקל ומודד בקור־רוח את הנזק, שחילול־הקודש יוכל לגרום לו, עם התועלת, שהפצת הצוואה הזאת ברבים תביא לו. הוא מחליט ושואל בבתולת־וסטה הראשית. ההיא עונה לו, שעד יום מותו של אנטוניוס אסור לנגוע בכתב הצוואה, ושהטריומוויר יוכל לשלוח בו יד רק בכוח־הזרוע. ועל זה הולך שמה אוקטאביאן בעצמו ולוקח את צוואתו של אנטוניוס.

באמצעים כאלה, כמו הצוואה הגנובה, יודע אוקטאביאן לטפל בידים מאומנות יותר מאשר פולוויה בשעתה בניירותיו המזויפים של קיסר. הוא גם יודע, שפלאוטוס היה גונב מאנטוניוס, כשם שהכל ידעו זאת, ומזה מסיק הוא, שאדם זה ברח הנה מאימת גילוי הגנבות. ועל זה מסדר הוא קודם כל, שהלה יקריא בסנאט דין־וחשבון סנסאציוני על חייו של אנטוניוס בתוספת תבלין הגזמות כאלה, שסנאטור זקן אחד קם בקריאת־בינים: “בחיי הרקולס! כמה ומה עשה אנטוניוס ביום אחד!” אך כל זה אינו אלא מישחק הקדמה.

עכשו עולה אוקטאביאן עצמו על הדוכן ומודיע, שמשקה־כשפים בלבל את דעתו של אנטוניוס. בראש צבאו עומד ומפקד סריס, וההנהגה הראשית היא בידי כארמיון, סוכנתה של קליאופטרה ובידי הגלבת שלה איראס. שהאשה המצרית נושאת את נפשה לשלטון על רומא, ובסכנה גדולה זו חרף הוא את נפשו, לפתוח את חותמו הקדוש של כתב־צוואה – והוא קורא באזניהם את הצוואה. בזה מכריז אנטוניוס את קיסריון וכן גם את ילדיו שנולדו לו עצמו מקליאופטרה, ליורשיו החוקיים, ומחלק ביניהם ארצות. כשימות, ישאו את עפרו בתהלוכה חגיגית על הפורום סביב, ואחר כך יעבירו אותו באניה לאלכסנדריה, כדי שינוח שם על יד המלכה קליאופטרה מנוחת עולמים.

מאנטוניוס, שהמעיט כל כך לכתוב, לא נשאר רעיון יפה מזה; מעשה־הגניבה של אוקטאביאן לא היה אלא רבותת־קונדס, אם חשבונו עלה יפה. מה ומה לא סלח כבר עם רומא לאנטוניוס! האם לא היה תמיד רֵע עליז לַשתי, האם לא היה יד־ימינו הנאמנה ביותר לקיסר, ואחר כך המצביא, שניצח את רוצחי קיסר? אך הנה, לעומת זה את חג נצחונו של הנשק הרומאי חגג בנכר! וכעת, כעת סוף־סוף נגלה נגלתה הנפש הזה שבו, שאינה רומאית: בעמדו פנים אל פנים עם המוות חילל את שם רומא – רוצה הוא לנוח על אדמת נכר! לבגידה שכזו מסוגלת רק נשמה מכושפת! אם כן נכון הדבר, שהאשה המצרית הכשיפתו! – מיד הפקיעו את זכות מעלתו הקונסולית, שאך זה האריכוה לשנה הבאה, כן שללו ממנו את הזכות לכל מישרה, ועדיין היה שמו חזק מאוד, מכדי שיוכלו להכריזו לאויב המולדת.

אך לאוקטאביאן גם לא היה עוד צורך בכך: הוא רק הכריז מלחמה על מלכת מצרים. על הגבול הסמלי, על יד מקדש בּלוֹנה, זרק את כידונו אל שטח האויב.

ה    🔗

האותות הלכו והתכיפו יותר ויותר. בשעה שאנטוניוס היה בפאטראס, הכה הרעם במקדש אבי־אבותיו הרקולס. באתונה שיברה הסערה את דמות־באכחוס מעל האפריזה, שבה מתוארת מלחמת־הענקים, על קירו הדרומי של האקרופוליס מול תיאטרון־דיוניסוס. אותה סערה עצמה ניפצה גם שני ענקי־פסלים, שעליהם היה חרות שמו. באניית־העתוּד של קליאופטרה, ששמה היה אנטוניאס, הרסו צפרי־נכר קן־סנוניות שעל הסיפון האחורי. אנטוניוס צחק לשמע האותות ממין זה, אך המלכה החרישה.

שניהם חזרו לאפסוס, כשהגיע הצעה מוזרה מאת אוקטאביאן: ירשה לו איש־ריבו לעלות על החוף ביוון ולמסור לרשותו אך ורק כברת ארץ קטנה במדה שסוס אחד יכל לעברו בריצה תוך יום אחד; ככה מוכן יהיה להתנגשות כעבור חמשה ימים. אנטוניוס זרק את המכתב, משום שהבין לערמתו: אוקטאביאן מפחד פחד־מוות מפני שדות הקרב במוקדון, כי שם על יד פארזאלוס ניצח בשעתו אנטוניוס הצעיר במפקדת קיסר. וככה הציע לו אנטוניוס בידי אותו שליח עצמו את פארזאלוס למקום ההתנגשות; אם לא, הרי מוכן הוא למלחמת־בינים עם יריבו הצעיר ממנו בעשרים שנה. – איש לא שמע את צחוקו החרישי של אוקטאביאן הערום כשמסרו לו את התשובה.

מיד ניגש אוקטאביאן בקדחתנות לחזק את אניותיו באנשי־ים, כי הלא איש לא ידע, איפה תוּכרע המלחמה: בים או ביבשה, או בשניהם יחד. ואילו אוקטאביאן היה בטוח, שאויבו יכריחו למלחמה בבאלקאן. ומטעם זה הציע את בתו יוליה לאשה למלך הגיתים, שעזרתו יכלה להכריע בכף המאזנים שם למעלה. ולא עוד, אלא הבטיח לו לקחת לאשה את בתו של המלך – וכל זה בעד חילות העזר של המלך. – צבאו וציו היו קטנים במקצת משל אנטוניוס, אך גם כך היו לו 92,000 חיילים ו־250 אניות. תכניתו היתה, לקשור את האויב בעשרים לגיונות באפירוס, כי פחד שדה־הקרב הפארזאלוסי נפל עליו. ולעומתו אנטוניוס, איבד שליש מאנשי־הים שלו – רובם מתוך מחלות – ונוסף לכך אסף ביוון את הנערים הצעירים בכוח־הזרוע, ומבלי לשאול למשלוח ידם, דיברו על מאות אחדות של חַמרים יושבי־הרים, שלא ראו משוט מימיהם.

אלא שלא בחַמרים היתה ספונה ההכרעה, וגם לא במלך הגיתים, ואפילו לא בצוואה ובתוצאותיה. לבו של אנטוניוס ולבה של קליאופטרה היו אלה, שגם פה, כמו בכל טראגדיה שבתולדות האדם, התערבו בדרכי הגורל והתרקמותו.

בחדשים שלפני ההכרעה, קודם באי סאמוס, אחר כך באתונה וכעת שוב באפסוס, היתה האשה מתבוננת תדירות באיש באין אומר, איך שהוא מנער מעצמו כל תפקיד ועובר נלבט אל צדו השמשי של הרחוב, או בלילה, כשהסתכל בעד חלונו בכוכבים, או כשהפך את פניו אחרי נקבה מגושמת צעירה, או אפילו בערבים שקטים, כשהיה יושב על ידה ותוקע עיניו בכוס – אנטוניוס שאינו מרגיש בהתבוננותה כל־עיקר. בשעה כזו נפל עליה פחד ממש לעמדת גופו של הגבר בן החמישים וארשת פניו: כרס מכודרת מעל הברכיים המטות, פנים תלויים בכמישה, הפימה, ועל כולם המבט העושש, שחסר הכרה וחיפוש תקוע כהה באפס. פה ושם נופלת לחישה בחדר הקצינים, שמאחר שהוא מן המועצה, אינו מקשיב, ולא פעם מתנמנם משך רגעים – כל זה היה מחזק לפניה את מה שכאילו הכחיש בשעות הטובות יותר דמו הנלהט מיין ומאהבה.

עלו בה ספיקות בסיכויי נצחונו של אנטוניוס, ומשום כך האמינה באותות הרעים, במופתים המנבאים שואה. היהיה חזק למדי בשעת ההכרעה? הישא חסד לפני רוחו של קיסר רק מכוח היותו עומד בשדה־הקרב של קיסר? מה עליה לצפות ממשמעתו של צבא פרוע זה, החונה זה שנה במקום אחד, מה תהא דעתה על הקצינים, שהרבה מהם מסופקים כמוה וכבר נושאים עין אחת אל הרומאי השני? היוכל עוד איש בצק־פנים זה להכניס את צווארו בסכנתה של מלחמה עולמית עם הגבר הקריר בן השלושים, ששני אסטרטיגים מצויינים עומדים לימינו?

המלכה ידעה בדייקנות, איזו עצות מייעצים אויביה לשר־הצבא במחנה, כשמישהו מהם מצליח לדבר אתו ביחידות בלי עד שמיעה, שיכריח את המנהיג לבת־תנועה רשמית. מסתבר, שבין אלה היה קאנידיוס, שעוד היה מצדד בזכותה, אולי רק למען הזהב שלה, ואת דברו המכריע אצל אנטוניוס היה שם תמיד בכף מפלגתה שלה. היו עוד פה סנאטורים אחדים, שבכבוד וברגשות חברים־לקרב הפצירו באנטוניוס למלחמת יבשה במקום המלחמה על הים: שישלח על משוטת מהירה את המלכה הביתה, והוא עצמו יסע למוקדון אל הגדודים החונים שם כבר, שישפיע על מלך הגיתים לכרות עמו ברית, ואחר כך יאלץ את האויב החלש ממנו, למלחמה בשדה פארזאלוס, או לא רחוק ממנו; ואזי יוכל אנטוניוס, המצויין במצביאי היבשה, להיות בטוח בנצחונו!

ומדוע לא יחד עם המלכה? – משום שהיא רוצה במלחמה על הים; ושביבשה תוכל רק להפריע לו עם כבוּדת־החצר שלה.

זאת היתה האמת הטהורה, אך לא כל האמת. את כל האמת גילה רק פעם אהינובארבוס האציל הזקן לחברו: יחד עם האשה, שחמס איטאליה עליה, לעולם לא יוכל להיכנס לרומא במסע־נצחון, ואילו בלעדיה, עד כמה שהיה חביב־העם משך עשרים שנה, יוכל בנקל להשכיח את כל הרעות הרבות, שאוקטאביאן טפל עליו ושנדבקו בו בעקב הצוואה. הוא חי בנפשו של ההמון כעמודה האחרון של הרפּוּבּליקה, הלא הוא ולא איש־ריבו הבטיח ללגיונות, שאחרי המלחמה יכונן את חירות רומא הנושנה על מקומה כקדם.

אנחה קצרה היתה תשובתו של האיש כבר־הגוף ועשש־העינים למשא־דברו האחרון של הרומאי, שיהא שוב לרומאי. אך הוא שתק.

לא עברו הרבה שעות והמלכה ידעה על הכל, וגם על האנחה. מה שידידים רומאים אלה הציעו, אף על פי שלא התכוונו לתפקידה שלה, הרי היה בדיוק זה, מה שהיא ניסתה להדיח את בעלה ממנו. וככה יצא, שאשה זו, שמשכה את האיש הזה אל תוך רשותה, שנתנה לו הוד והדר ותענוגות שאין משלם, שילדה לו שלשה ילדים – קליאופטרה זו, שהלא גדלה והאדירה בשדה הקרב ומעולם לא איבדה את אומץ לבה – אשה זו שוב נאלצה לעכב את בעלה וחברה־לנשק בנצחונו, כשם שעוד בזמן מסע־המלחמה לפרס פחדה פחד־מוות מפני נצחונו. אלא שעכשו אסור לו לנחול מפלה! והואיל וראתה, שיכול הוא לנחלה בנקל במלחמת יבשה רבת־מדות וגם מחמת גמישותו הפגומה, הרי מן ההכרח היה, לעקוף את המלחמה ביבשה, בהחלט. ועל אחת כמה, משום שבמלחמה כזו אין מקום לעזרתה שלה: הצי המצרי, העולה כמעט למחצית גדודו הימי של אנטוניוס. ובמלחמה כזו שם למעלה במוקדון היתה מתרחקת יותר מדי מחוג השפעתה שלה, שפה, על חוף הים התיכון משקל מכריע לה. ומכיוון שלא בטחה עוד לא בכוח הפלדה של שריריו ולא באָפיו ההפכפך, הוטל עליה לשמור עליו ועל עצמה מפני ההכרעה האחרונה. כמנוצח בידי אוקטאביאן אבוד הוא האיש ויחד אתו גם היא. וכמנצחו של אוקטאביאן, שוב יכנס אל תוך חוג־קסמה של רומא, אך לא כמלך ועל ידו המלכה שלו, כפי שקליאופטרה היתה מקווה פעם מאת קיסר. לזה היה חסר לו מעופה של הנפש, שעל כנפיה המריא קיסר בגיל זה למרומי־על.

ובתוך ספק־ספיקה גדול זה מצאה האשה, המחוננת בכושר־ההמצאות, דרך שלישית, מוצא: בדרך קרב למראית־עין שוב להימלט מבין צפרני הגזרה. רעיון כזה לא יוכל להתחולל אלא בנפש מעורפלת, המותקפת בידי אותות ומופתים; אך עדיין האמינה באפשרות ההצלה, אחרת היתה שוקעת בשתיקה פאטאלית. – ואנטוניוס, שבאתונה העז יותר מכפי כוח אָפיו החלש בניתוקו מרומא, שמח כעת, ששוב יוכל לעקוף את ההכרעה, הלא זה שנים, מאז חתימת החוזה באנטיוכיה, נוטה הוא ממנה כל הזמן הצדה. לא משקה־כשפים, כי אם טבעו שלו עצמו הניעו ללכת אחרי האשה המכוונת את גורל־חייו.

ובעוד שעד הנה היתה אשה גדולה מרימה גבר בעל כשרון בינוני אל אורה שלה היבש, הרי כעת יורדת אשה זו אל תוך טחב־אֵד עולמו הבאכחוסי של הגבר. עכשו, שבפעם הראשונה הולך אומץ לבה ושוקע מאז היא פועלת וחושבת – כעת מתחילות תולדות קליאופטרה להתעכר.

ו    🔗

אגריפא שר הצבא, שאוקטאביאן רגיל לנחול בזכותו את נצחונותיו, קבע מתוך הודעות רצים אחרים, שבתוך מחנה האויב ובלבו שוררת מבוכה. בדהרה הביא את גדודי אדונו אל חופה הדרומי של איטאליה ומשם על אניות מהירות אל חופי צפון־יוון, בעוד שחלק אחר התאמץ בדרך היבשה למוקדון, וככה התקדם כל הכוח הצבאי בשלמותו בכיווּן דרומית־מזרחית כלפי האויב. הכל הונף פה בתנועה מהירה, כי הלא כוחו השוקע של האדם המהסס זורם ועובר תדירות בכעין איזו קרינה מגית אל תוך המוחלט יותר, כדי לחזק את כוחו של ההוא עוד יותר.

אלא שגם אנטוניוס היה עדיין גבר בגברים, ולא עוד אלא שר־מצביא. לשמע התקדמותו של אוקטאביאן הניע גם הוא מיד את חילו הכביר, וגם הוא בים וביבשה גם יחד: את מחצית גדודיו היווניים שלח קדימה על יד מפרץ־פאטראס, ואת המחצית השניה העלה על אניות, ואת כולם הניע לדרך בכיווּן מערבי. ומאחר שקיווה ללפות את האויב על הים, אך יחד עם זה זקוק היה גם לכל צבא היבשה כלמקהלה עונה, כדי להטילו לקרב, או להשתמש בו כמגן לנסיגה – ראה את ההתנגשות בחבל־החוף המערבי של ארץ־יוון. כל הנוסע היום מאיזמר לקורפוּ, עובר בדרכו את תעלת־קורינת; אך מכיוון שתכנית בנין־התעלה של קיסר לא יצאה לפועל, מוכרח היה אנטוניוס לעקוף בציוֹ את הפלוֹפוֹנז בקו דרום־מערב, על מנת לפנות אחר כך צפונה כלפי אותם האיים, המקשרים את יון באיטאליה, או ביתר דיוק, במקום שקו־הגבול בין שני חצאיה של רומא, בין שתי ספירות־שלטונם של שני הטריומווירים עובר. אך מכיון שדרכו של אוקטאביאן בים היה קצר יותר, הריהו פגש באויב כבר קצת דרומה מקורפוּ, על יד האי־ליאוּקאס.

בחופו זה של צפון־יוון, המלא חגווי־חגווים ועתרת מיפרצים, כוחו של הים הבקיע לו דרך במיטרשת קידמת־ההרים, ונקר לו ניקרת־זוית שארכה ורחבה עשרים ושמבואו הצר אינו יותר מקילומטר בקוטרו. זהו מיפרץ אמבראציה, הידוע לנו היום בשם ארטה. כנמל טבעי ערכו לא יסולא בשביל מי שמחפש מיפלט מפני הרוחות, אך במלחמה סכנה הוא לנרדף. משום שניתן לסגרו בקלות עוד יותר מן הדארדנלים, שמבואם רחב פי עשרה. שטח הזרם שמסביב מכביד על הבאת המילואים, מאחורו מתרומם הפּינדוּס, שבימים הללו, ימי תחילת אבגוסט, כמעט שאינו מכוסה עוד מעטה־שלג. פה על יד כּף אקציוּם, בדיוק באמצע הממלכה הרומאית נפגשו שני צבאותיה של ממלכת רומא, לערוך את אחת ממלחמות ההכרעה בתולדות העולם.

על גבעות הצד הצפוני עמד כעת אוקטאביאן, לעבר יד ימינו הים האיוני, המגיע עד חופי המולדת, עד לערי ברינדיזיום, טארנטום ומסינה. ככלב שומר־בית עמד פה, שאינו גורע עין מן השער. כי שם פנימה, בתוך המיפרץ, רבץ כל צי־מלחמתו השלם של אנטוניוס, מאוחד עם המון צבאותיו, המשתרע עד לעומק היבשת פנימה. וכיוון שהאויב סגר את הדרך מן הים, הרי טורי־צבא הביאו יום ולילה על גבי פרדות ועל שכמם את המזון דרך היבשה עד המיפרץ. את השער הצר חסמו משוטות אנטוניוס ללא אפשרות של התקפה, אך אלה לא עמדו לו אלא בהגנה. אם אנטוניוס עמד על פסגת החוף, שם במקום פסל־אפולו הגדול מתרומם השמימה, ונשקף על פני האויב, שחנה אפילו לא כאלפיים צעד ממנו על גבי הגבעה, ראה אותם באותו חוסר פעולה כמו את עצמו, בצפיה, באפס מעשה, אך הוא גם ראה, על איזה שטח כביר שעין לא תכילו עומדות מאחוריו האניות מוכנות להתנפל בחמת זעם על ציו שלו העומד להתפרץ. אויב זה, כשהגיע, התחפש לחיל־יבשה כביר, משום שאוקטאביאן הלביש את מלחיו בגדי־לגיונרים וכך שלח אותם על הסיפון.

האם שני המצביאים לא הוכרחו לחשוב למרות רצונם על שתי ההתנגשויות האחרות, שגם בהן הוכרע גורל שלטונה של רומא? הלא זאת פה היא כבר מלחמת־האזרחים השלישית בחיי הדור הזה. בדיוק ככה עמדו ופזלו זה בזה קיסר ופומפיוס בשנת 48, ובשנת 42 נוקמי קיסר והקושרים. בשני המקרים היה אנטוניוס המנצח: בפארזאלוס בהנהגתו של קיסר, ובפיליפי ניצח לבדו. ואילו אוקטאביאן היה עוד נער בית־ספר בשעת הקרב הראשון, ומן השני ברח על נפשו.

גם מצב הנפשות היה אז דומה לשל היום: הלא גם קיסר קרא למלחמתו נגד פומפיוס בשם מלחמה ללא־קרב! שבועות עמדו זה מול זה, ואילו האחד מהם לא איבד את סבלנותו, היתה המלחמה נשארת ללא־קרב. ועל יד פיליפי עמד בדיוק ככה אוקטאביאן מול ברוטוס, ומשך שבועות לא הגיעו לידי קרב. הרומאי היה תמיד הססן לגבי בן־עירו; אך זה לא מטעמי מוסריות, כי אם משום שהספק שבסכסוכי המפלגות מנע אותם מצעד מכריע, שאולי מחוכם יותר לסדרו בפשרה. בזמן ההוא היה אנטוניוס גבורם הנערץ של הקרבות: בתחילה עם קיסר ואחר־כך לבדו. וכעת יכול היה לבצע את מעשה המלחמה בפעם השלישית, אלא שהיה כבר יגיע־רוח בלבו ובמוחו. לפני שבע עשרה שנה, כתת־מנהיג ליד קיסר, לא היתה אחריות מדינית מוטלת עליו, ולא היה לפניו אלא “קדימה”, שכן כך ציווה קיסר. ובשניה מנעה אותו תאוות הנקמה מלהתפשר עם רוצחי קיסר. כלפי חוץ נלחם גם עכשו רומאי נגד רומאי, אך כלפי פנים, בלבו של אנטוניוס נלחם הרומאי נגד אויב מזרחי, הרוצה בכל מחיר להשתמט מן הקרב המכריע.

בשבועות שבהם עבר את הים, על סיפון האניה, הבין את עצת אשתו והעלה להחלטה: הקרב הימי יהיה הפתרון, אך לא קרב ימי שמטרתו יכולה להיות השמדת צי האויב, אלא רק כזה, הנותן מפלט לאניות עצמו. ואת האפשרות הגרועה יותר השאיר בעלטה גם לעצמו. למה הפך צבאו היבשתי, העומד פה הכן? ארבעה לגיונים השאיר בקיריני, ארבעה במצרים, ארבעה בסוריה; חבר הקצינים לא הבין, מדוע המנהיג אינו מרכז את 300,000 החיילים פה, כי הם הלא האמינו עדיין בקרב יבשתי; ואילו הוא שמר בסוד על החיילות האלו לעתיד. הוא רצה לנסוע דרומה אחרי שיצא שלם בגופו מהתנגשותו עם האויב – מעולם לא אמר את המלה: לברוח מצרימה. האם דיברה קליאופטרה על בריחה? מעולם אפילו לא העלתה על דעתה. זה היה כעין חמיקה לשני אנשים משותקים־למחצה, שכבר מעיזים לפרוש את הדברים בשמם.

את החלק הראשון, את הקרב הימי, שוב אי־אפשר היה לשמור בסוד: צריך היה להתכונן לו. האם יצא המנהיג מדעתו? – השתוממו הקצינים. הגדול במצביאי הפרשים והרגליים רוצה לנסות את מזלו על הים? וזה גם לא יעלה על דעתו, כמה לקויים הם חילותיהן של הרבה מאניותיו? השוכח הוא, שציו של אגריפא הכה את פומפיוס הצעיר עד חרמה? מיד מתהווֹת מפלגות במחנה המפקדה העליונה. תוך ימים אחדים שוב עוזבים אותו אחדים לנפשו בפקפוקים בהצלחתו. לאנטוניוס נודע על בריחתם של מלכים בעלי בריתו ואחר כך של הרומאי דומיליוס. מישחק־ילדים הוא לברוח מפה, בתנועות־משוט אחדות יוכל לעבור אל האויב כל מי שירצה. אנטוניוס צוחק פרועות בקול־בטנונו ההרקוּלסי, שולח הוא אחרי הרומאי את עבדיו ומטלטליו, ואחר כך שומע בקצת סיפוק, שכעבור זמן מה כרע הבורח ונפל מת, ודאי מצפונו העכור הרגהו. מיד אחרי כן עוברת השמועה, שאהינובארבוס אחוז קדחת מאֵדי הקיץ של מי־הביצות ורוצה הוא לצאת קצת בסירה ולהתרענן באוויר הים הבריא. כעבור חצי שעה היה אצל אוקטאביאן.

על זה כבר התרגז אנטוניוס! אדם בן־אצילים, ידיד, שבטח בו – מה ומה יוכל לפטפט לאויב! וכשמודיעים לו עכשו על סנאטור שני, שהתנהגותו חשודה, ממית הוא אותו בלי כל שהי־פהי, ואחר כך נבהל מאכזריותו. אולי אותו ערב קרה, שכאדם חלש אופי בהשפעת הבגידוֹת שפך את חמתו על זולתו; מובן מאליו, על אשתו.

בעולמו הצר של המחנה, שפה שוב לא היה גובל בעיר גדולה, בראות קליאופטרה יום־יום את האויב פנים אל פנים ובצפייתה לפעולות הקרובות, שוב חזרה לה גמישותה הקודמת. כעת, שההתנגשות הולכת וקרבה, נזכרה, שמאז מלחמת קיסר באלכסנדריה לא ראתה מלחמה ראויה לשמה. מאז עברו כמעט שבע־עשרה שנה, והוא הזמן גם מפארזאלוס ועד היום. כעת שוב שוכבת היא באהלה, אלא שעכשו מקסימים מאה שטיחי־משי את האוהל לנווה־נועם, ששרבותו של המיפרץ הסגור והביצות שמסביב נושמים בו חום טחוב, ואילו אז, בשולי גבול מצרים, חורב המידבר הבהיר לה את מוחה. האם פלא הוא, שפה אחזתה קדרות, שהיתה זרה לה תמיד!

כעת החזיקה כל הזמן על ידה את שפחות־תמרוקיה, אותן שאוקטאביאן אמר עליהן בסנאט, שהן־הן שליטות מצרים בחשאי. רבות נהגה בהן מנהג ידידות, אך לעולם אי־אפשר היה לדעת, עד אימתי; דומה היה, כאילו משתעשעת היא בבעלי־חיים מסורים, שכן לא אפייה ולא התקופה לא הרשו לה להתיידד אל שפחות. במצב־גופה הידוע, ברגלים מכונסות רבצה על כריה, לפניה ערמה גדולה של שרשראות וחגורות, עגילים ומכבנות־שער, הכל אבנים טובות וטובות־למחצה, שאור הנרות התלויים סביב מתנוצץ בהן, והמלכה מתרהבת בהן זמן־מה בשתיקה. אשה מזרחית מובהקת היתה ככה, בשכבה כאן ואצבעותיה הארוכות שוגשות בחפצי־היקר, בוררת ומתאמת את הצבעים, הנאים למצב־רוחה, ובינתים מנעממת חרישית איזו נעימה, ושתי הנשים, האחת שפופה לפניה, והשניה מאחוריה שכובה על בטנה על־יד הארגזת המצופה זהב, הרימה והושיטה לאדונתה מה שההיא זרקה הצדה, או רצתה בו. אולי עברה גם חצי שעה במישחק אילם זה, ובינתים זימררה נעימות־חשאי יפות, כמעט תמיד רק בקול־מוֹל עמוק, כמי שמשהו מעיק על נפשה.

ופתאום נשמע קול צעדים כבדים ומשק כלי־זין מבחוץ; נכנס אנטוניוס, והשפחות החליקו החוצה, נעלמו. מיד פותח בקול חורק שהנה: ידידיו הטובים ביותר, מלכים, סנאטורים, רומאים, נכרים, ועכשו המית אולי את האיש הנאמן לו ביותר; קציניו מקבלים את פקודותיו, שלא תיפלט מפיהם מלת־סירוב, וכל זה, משום שלקליאופטרה עלה רעיון מטורף, מלחמת ים זו! כן, לה! הלא כל הזמן שינתה ושילשלה, שצריך להימנע ממוקדון, והרי אותו מושכת שמה פארזאלוס וכל חישוב הגיוני! זוהי מארתם של נישואין עם אשה זרה! ככה יוקם רומאי המשכח את מולדתו! כעת מאוחר המועד, כעת הקץ לכל!…

בצעדים הולמים מדד את האוהל פעם לארכו, פעם לרחבו ופעם סחור, ורק לעתים נעמד לפני האשה, לשפוך גידופים על ראשה. בתחילה התרוממה קליאופטרה ממשכבה על הברכים כשהיא מחזיקה את קצה של שרשרת־ספיר בידה; אחר כך, כשהגבר הוסיף להשתולל, הרימה את השרשרת, העבירה אותה בין אצבעותיה וטלטלתה הנה והנה לאט־לאט, הפילתה על כפה הריקה, ועשתה כאילו מתהנית מיפעתה. בתחילה נראתה כנבהלת במקצת, אך עם התגבר חרונו הקודח הפכו פניה קרירים יותר ויותר. זה הרגיז אותו עוד יותר, ולבסוף רק עמד וגמגם ורקע אין־אונים קרוב לפני האשה. קליאופטרה משכה אליה בתנועה אמהית את אבני היקר, להגן עליהן מפני דריסה. אך הוא שלח אחריהן את סנדלו הענקי ורמס את הגרגירים האחרונים, שעוד הספיק להשיגם. התכשיטים התפצמו בקול גדול, קליאופטרה קפצה ממקומה.

כעת עמדה שם לפני הגבר וחציה החומים־הזהובים נתקעו בפרצוף. האדום. היא החרישה. אחר כך סבבה על עקבה בתנועה חדה, וכעת התחילה היא להלך הנה והנה באוהל הצר ורק בפסיעות שקטות יותר. אנטוניוס שמט עצמו בכל משקלו הרב על עור־החיה, השטוח לפני מיטת־המנוחה.

קליאופטרה נצטחקה פתאום: חבל, כעת יהיה פחות באניית־משוטים אחת! השרשרת הרמוסה עלתה לכל הפחות בערכה של אניית־משוטים אחת! ואשר לרומא הקדושה כל כך, הרי בבקשה, יתפייס נא אנטוניוס מחר עם אוקטאביאן שלו. היא לעצמה אינה דורשת אלא יציאה חפשית לשישים אניותיה מן המיפרץ – – –

אנטוניוס צחק וזרק לה איזו גסות.. ועל זה התלקח חרונה של קליאופטרה וקרעה מקיר האוהל חנית, שהיתה תלויה לה תמיד למראשות מיטתה; את החנית החזיקה כלפי מטה וכך ניגשה קרוב אליו לגמרי, בשמאלה הראתה על היציאה וקראה לו לעזוב את האוהל תיכף ומיד. אותו רגע, כשהאשה שלחה ידה אחרי החנית, קפץ הוא ביתר זריזות משאפשר היה לצפות מגוף כבד זה, ומיד תפס את חרבו. אך מאחר שהיא המחזיקה את החנית כלפי מטה, שוב לא הרגיש על עצמו אלא את איום היד השמאלית. החייל שבו נעלב, ואילו איש־הישוב ראה את המחזה כהתפרצות עצבנית, שראה אותה לא פעם אצל נשים, ציחקק קצרה ונהם מלה מנבלת לעצמו, ואחר כך התלבט החוצה בצעדים אטיים תוך גחיכה עמומה, שכמומוס ותיק המשיכה עוד בחוץ לפני הכניסה רגעים אחדים בכוונה לאזני האשה.

ובשעה מאוחרת בלילה, כששוב ביקר אצל המלכה, איש מהם לא הגה אף מלה אחת על הנעשה ביניהם. קליאופטרה רק הגישה את השרשרת הרמוסה אל תחת אפו וצחקה.

ז    🔗

למחרת הכל התקינו עצמם להתנגשות. בקירבה שבין שני הגדודים כל אחד הצדדים ראה את התכונה שבמחנה האויב, בהתאם למנהגים העתיקים אם שני הצדדים מחליטים מלחמה גדולה וגלויה ליום המחרת. אנטוניוס, כדי להפגין לפני האויב המרגל את וודאות נצחונו, ערך סעודה עם שקיעת החמה. קודם לכן ציווה, להגיש כל אוכל למלכה לפני שמגישים אותו לו: עד כדי מידה זו היה חי עוד החשד בנפשו פנימה, על אף ההתפייסות ומצב־הרוח העליז. משנודע הדבר לקליאופטרה, הטבילה לפני הסתרקותה את הפרח שבשערה ברעל, וכשישבה אחר כך בסעודה על יד המנהיג הלוהט מיין וסביבה הקצינים השותים, שלפה פתאום את הפרח משערה, זרקתו אל תוך הגביע שלפניו ודרשה ממנו לשתות עמה יחד בשניים יין ופרח כמנהג דיוניסוס. אנטוניוס שלח ידו אל הגביע, הרימו אל פיו, אך המלכה אחזתו בזרועו וקראה:

– ככה, אנטוניוס! שאני אטעם קודם את מאכלך, אני? ממני אתה נזהר ומתגונן? ואילו רציתי להרעילך, הנה, כמה קל לי לעשותו! – אמרה והשקתה ביין יחד עם הפרח המורעל לעיני כל המסובים את אחד הנדונים למוות שהביאה שמה למטרה זו, האומלל נפל ופירפר כרגע על הארץ ונפשו יצאה.

מחזה זה, שנשאר לנו בזכותו של פלוטארך, יחד עם אכזריותו העתיקה, הוא לבדו היה די לכך, שיוכיח את יתרונה של קליאופטרה. בגלותה את חשדנות בעלה לעיני הקצינים הפוקחים עיניהם, ועל ידם לפני כל הצבא, בזה היא לא רק שמבהקת אותו לגנאי בגלוי, אלא גם מוכיחה בעדינות, שיכולה היא להרעילו, אילו רצתה בכך – וכל זה בסעודה חגיגית מקושטת שער־כבוד בין שתי כוסות יין, על סף צעד מכריע, שעוד עליה לתכננו חיש מהר.

כשאטוניוס עלה למחרת בבוקר על אניית־המנהיג, ראה פתאום, שדג קטן מלווה אותה, אותו הידוע בשם “עוצר־אניות”; מיד עזב את האניה וכראוי לאמוֹריותו של יורד־ים ותיק עבר לאניה אחרת. בכעסו ציווה שתיקה גמורה על אנשיו, אך לקליאופטרה בכל זאת נודע הדבר – והיא החווירה. בהשפעת המופת הזה לקח אנטוניוס את כל רמי־המעלה הרומאים על אניתו־שלו, עד כדי כך היה חושד בהם. ואילו שם במחנה שכנגד – באותה שעת בוקר עצמה – אוקטאביאן כאילו פגש בחמר, שנשאל לשמו, היה לו שׂכל לעצמו לענות: שמי פוֹרטוּנאטוּס (בר־מזל) ושם חמורי ויקטור (מנצח). ושוב באותה שעה עצמה פנה חייל זקן לפי המסורת לאנטוניוס ואמר:

– עד כדי כך אינך בוטח בפצעינו ובשבועתנו, הוי מנהיג, שמפקיר אתה אותנו לתיבות־קרשים רעועות אלה? תן להם למצריים לנסוע בימים, ואותנו הובילו־נא ליבשה, שם נוכל למות ולנצח!

המצביא האחד שמע ממש את דברי־פקודותיו של השני, אחרי שאגריפא, לאמיתו מצביא גדודיו של אוקטאביאן, בהתפלגו לשלוש פלגות התקרב אל צי האויב כ־1500 מטר בערך. הכל חיכו לרוח הים, שכן אניותיו הגדולות של אנטוניוס, בעלות חמשה – עשרה טורי משוטים, מפולגות גם הן לשלש פלגות, עמדו במבוא המיפרץ בלי לזוז. מכוסות בידי אלה, וכמעט נעלמות מן העין, חלקן בצל האניות הגדולות וחלקת בצל ההרים, ששים האניות המצריות נחו בשקט על ראי־המים של המיפרץ, בהצבאתה של קליאופטרה עצמה, כפי שהתנתה מראש. עדיין לא העז אף אחד מן הרומאים להתקרב אל השני, ואולי שוב היו עוזבים את כל הענין לולא רוח־הים שהתעורר אחרי הצהרים ופיזר את חומתן הקפואה של אניות אנטוניוס. נראה היה, שהאלים אמיצים מבני־האדם. נקל להם, הלא אין הם אלא מסתכלים בלבד.

אלא שאל תוך לבם של חיילי אנטוניוס התגנב הספק. שכן בשעה שהטעינו את עשרת הלגיונות על מאה וחמישים האניות, וכך היתה כל אניה עמוסה יתר על המדה ב־1500 איש, הרי למרבה הטורח הוטל עליהם להעלות גם את המיפרשים הכבדים על האניות – למה? האם כדי לרדוף אחרי האויב המוכה? מוזר. ונוסף לכך עברה השמועה, שהאשה המצרית הטעינה בשני הלילות האחרונים את כל אוצרה על גבי אניותיה שלה. השמועה היתה נכונה, ועוד באותה השעה נודע גם לאויב, שכן אותו לילה עברו שנים מקציניו הגבוהים של אנטוניוס יחד עם אלפיים החיילים אל אוקטאביאן, ועל זה החליט במועצת המלחמה, לתת לצי־מלחמתה של קליאופטרה לצאת, אם רוצה היא להימלט.

ההתנגשות, שאלוה הרוחות הלהיטה סוף־סוף, עברה לעיני שני הגדודים, והחיילים הסתכלו בה מראש הגבעות, כאילו באיזו זירת קרקס ועודדו את חבריהם בתשואות־חיזוק: "הקרב היה דומה למלחמה יבשתית, – מודיע לנו פלוטארך, – להסתערות חומות־מבצר, שלש־ארבע אניות הקיפו בבת־אחת אניה אחת של אנטוניוס והתקיפוה והמטירו עליה נחשול של כידונים ופגיונות, מוטות ואבוקות בוערות, בעוד שהיריב זרה מעל המיגדלים את חיצי המיקלעים שלו. "בחיבוט־משוטים מרתיח – כותב דיאוֹ קאסיוס – דהרו קדימה משוטותיו הקטנות, הצרות של אוקטאביאן ותמיד זהירות, שיהיו כסויות מפני מכונות המיקלעים של האויב. פעם פה פעם שם ניקבו חור באניות, ואם לא הצליחו, מיהרו מיד הצדה, לפני שההיא הספיקה להשיב מכה. ואחר שוב הסתערו על אותה אניה עצמה או על אחרת, שכבר נכנסה לקרב. אניות אוקטאביאן כדרך הפרשים פעם הסתערו, פעם נרתעו, ואילו ציו של אנטוניוס דומה היה לחיל רגלי כבד־תחמושת, המחפש לו חיפוי ומתאמץ לעמוד בפני ההסתערות.

זאת היא המלחמה הראשונה שעברה על קליאופטרה מאז שבע עשרה שנה. כל מה שהלביש אותה אז כנפיים כאמאצונה, שלקח את לב קיסר הגדול – נעורים, אהבה, תאוות־כבוד ומלחמה בעד הכסא, ואפילו בעד החיים סתם – כל זה כבר נאלם בה דום. ולא אחד מהם עבר והיה להפך. עם שישים אניותיה שבתה במיפרץ הצר, ועד שהאחרים להטו במלחמת עצמם, הרי בעד גורלה־היא נאבקו רק אחרים למראה עיניה ולמשמע אזניה. המנוחה, שנגזרה עליה, השביתה את מנוחתה לגמרי: מאז אותו אידוֹ של מארס לא נחוותה יום־חוויה דומה לזה.

בזה הרהרה, והקישה את שניהם זה לזה. אז – גורלו שנתמלא של אדם כיווץ לה את לבה, והכריח אותה לכך, שתסדיר את כל תכניתה ובטחונה בסדר חדש, ואת כשרונותיה תעודד למאמצים חדשים אחרי המהלומה שסבלה. ואילו היום מהלכת היא נדודת־מנוחה הנה והנה על סיפון אניית־המנהיג שלה, משקיפה, שולחת רצים, וכל פעם שצריחות אנשי אוקטאביאן מעידות שאחת מאניות אנטוניוס עלתה באש, שוב ושוב מרגישה שהמלחמה אבדה. אם כן מדוע אינה נותנת פקודה היום אחרי הצהריים להתקפה, לתמוך בכוחם הרענן של אניותיה וחיילה בשותפה־לגורל, הנלחם שם בחוץ בזריזות קדחתנית, מפקד ומצווה ולא פעם זורק את הקלע בידו?

משום שמלחמת־מסווה זו לא היתה כעין הסכם־חובה ביניהם, וגם לא היתה זו תכנית־מלחמה סדירה ומעובדת, והם גם לא הודו בה זה לזה בגלוי. בשבועות האחרונים, כשקליאופטרה נוכחה בוודאות הסכנות, הצפויות לה מנצחון – כאשת־חייל, כמלכה, כאהובתו של קיסר בשדה הקרב, על אף כל התחכמותה, תוך שטף רגשותיה של נפשה הנועזה חשבה בכל זאת על אפשרות הנצחון, ולא היתה סרה ממנו הצדה, בדיוק כמו שאין בן־תמותה דוחה את מתנת האלים בגלל איזו תכנית. רק בתנאי סתרים זה קיבלה את הצעת אנטוניוס, ומה שהוא ביצע כעת שם בחוץ בקרב, היה בעצם הכחשתה הישירה של התכנית המקורית: רצונו של חייל מתלהט, לנצח את האויב; ואם תתן לו אחר כך לנוס על נפשו והיא עצמה תפרוש למצרים, זוהי כבר פרשה אחרת לגמרי.

וקליאופטרה הסגורה במיפרץ, רחוקה מן הקרב ועדיין קרובה למדי לשמוע אותו, במצב כזה שתולדות המלחמה לא רשמו כמוהו על שום מצביא אחר בעולם – האם לא היה עליה לתאר לעצמה משעה־לשעה, מה יהיה אם מלחמת־ים זו תכריע לטובת אוקטאביאן ונגד אנטוניוס? האם גורלה לא היה תלוי באומץ־לבו של איזה קצין אויב, שיעז לגשת קרוב למדי אל אניית־המנהיג לשלוח אותה באש? האם לא היה תלוי עתידה של מצרים וגורל חיי ילדיה בשעה זו בפחדו של איזה שומר מגדל, שאולי יעזוב את משמרתו כדי להציל את עורו? מה יהא עליה, אם אגריפא ישים את אניית־המנהיג שלה למטרה לו ואנטוניוס יפול לבסוף כרומאי גבור־חיל? באזיקי ארזינואה, תוך צריחות האספסוּף הרומאי יובילוה לפני מרכבת הנצחון ובין מבטיהם הקרים ולהוטי התאווה, דרך הרחובות, אל הקאפיטוליום למעלה, ועל ידה את קיסריון, שיורשו השני של קיסר יוכל סוף־סוף לכלות בו את נקמתו!

תוך חזיונות־הזוועה שבשעות מכריעות אלה, הלכה פתאום קרירותה השוקלת של השבועות האחרונים הלוך והתלהט עד כדי ליבון. קליאופטרה לא נשאה יותר את הקפאון הזה ללא־תנועה, היא נשתנקה לאוויר, זעקה לחופש – ונתנה פקודה לצי להפריש החוצה.

ח    🔗

לא עברה שעה – ו“אנטוניה” בלוויית כל הצי המצרי, הפליג כלפי דרום אל הים־היוֹני, ברוח טובה במיפרשים שנמתחו בחפזון. כהופיע האניות במוצאו הצר של המיפרץ, לפי החלטתו של אוקטאביאן איש לא רדף אחריהן, וכמו ברחוב החליקו ללא־פגם בעלות שלשה וחמשה טורי־המשוטים בין האניות העשנות, הצורחות והנאבקות, החוצה אל לב הים. אנטוניוס הכיר אותן ומיד ראה את האות המותנה מראש; אף רגע לא היסס – כל ההודעות הן בדעה אחת בזה, – אלא מיד נכנס לסירה, הסיע עצמו אל אניית־המיפקדה של המלכה וגם עלה עליה רק בלוויית בנו אנטילוס ושנים מידידיו.

אך הנה, בכל זאת נדהרו אחריהם אניות־אויב אחדות; אנטוניוס שמיד קיבל לידו את הפיקוד, גרש אותם, ורק איש יחידי התקרב לבדו בסירה והטיל את כידונו כלפי המצביא. אנטוניוס קרא אליו מעל הסיפון הנמוך:

– מי אתה, הרודף אחרי אנטוניוס?

– איאוריקלס אני – ענה הלה מלמטה – בנו של לאכאריס – נשקי הוא מזלו הטוב של אוקטאביאן. בו אנקום את דמי אבי! –

אמת דיבר האיש, אנטוניוס הרג באמת את אביו בשעתו. אנשי אנטוניוס הטילו כלפיהו כידונים, אך הוא פטר מפניהם, ואחר כך הצליח בעזרת אניות אחדות ללכוד את האניה המצרית השניה בשורה, עם מטען הזהב שלה יחד.

אחרי קרב קצר ואחרון זה התמוטט המנהיג. מתיחותם של הימים האחרונים הותרה בקרבו; על נפשו התעמס בעומס איום הענק שהעז, והענק שלא העז. משך שלשה ימים – כותב פלוטארך, לא זז מחרטום האניה, לא הוציא הגה, לא אכל ולא שתה, ולא פעם כבש את ראשו בכפיו לשעות ארוכות. ורק אחרי כן יכלו השפחות להשיבו אל גבירתן, ש“שוב יאכלו וישכבו יחד”.

כשעגנו כעבור ימים אחדים על יד טנארון, על חופו הדרומי של הפּלוֹפּוֹנז, שבה רוחו של אנטוניוס אליו. פה נודע לו, מה קרה: בתחילה לא הרגיש איש מאנשיו בבריחתו; כשנודעה לקאנדיוס, לא ערב את לבו להודיעה ברבים. ורק אחרי שהמנהיג לא הופיע משך ימים אחדים, וגם שרידי הסאנטאורים עברו אל האויב, ואגריפא הריע את הבריחה באזני כל, רק אז התחילו הגדודים העזובים לנפשם להאמין בדבר, אך חילות היבשה לא נכנעו בכל זאת בימים הראשונים.

צי המלחמה אבד, בזה לא היה כל ספק, אך דומה היה, שצבא היבשה מלוכד עדיין, ועל זה נתן אנטוניוס הוראה לקאנידיוס, שיסע דרך מוקדון לאסיה הקטנה. אחרי שחישב וחזר וחישב מצא, שמן הסתם עליו להציל עוד 19 לגיונות ו־10,000 פרשים, שאפשר עוד לסמוך עליהם. עוד רחקה ממנו המחשבה, שאבוד הוא, ושוב היה נראה בזבזן כמקודם. לנשים פליטות, שבאו אחריו בדרכי הרפתקאות, נתן במתנה את אחת מהאניות המצריות עם מטען־הזהב הכבד ביחד; וגם שלח בידיהן מכתבים לאנשיו בקורינת ובאתונה. אחר כך קמו פתאום והמשיכו את דרכם מצרימה.

והאיש שקשה היה יותר מכולם להאמין בנצחונו, היה אוקטאביאן עצמו. איך זה? בקרב אחד יחידי, שאגריפא לא זכה בו בעבורו אפילו בחציו, קיבל פתאום פקודה מפי הגורל, שירגיש עצמו שליטו של העולם הרומאי? הוא, שמשך שלש עשרה שנה לא ידע לפלס לו דרך בסבך הכוחות והמיפלגות אלא בערמה, בקרירות ובחשבונות; שאך לפני שנים אחדות הוכה בידי פומפיוס הבן, שאתמול היה עדיין טריומוויר, שבכל רומא איש לא רחש לו אהדה, ושסבלוהו בכל זאת רק בזכות זה, שקיסר העלהו לבן לו! כן, הוא הדיקטאטור בן־השלושים, שרק ירושת אביו גרמה להצלחתו, רכושו של מצביא נאדר, וגם, כן, גם שגעונו של מתחרה חזק ממנו, הוא, נכדו של מַשיך – עלה פתאום לגדולת שליטו היחידי של העולם המערבי!

ומאחר שאוקטאביאן היה חסר דווקא אותו הדבר, שהיה נותן לו כנפים ליעודו: הדוּגמה, כוח־הדמיון והפאתוס, הרי דאגתו הראשונה היתה תחילה המון החיילים החדשים, כי הלא לבסוף עברה אליו מחציתו של צבא האויב, בשעה שלא יכול לסלק אפילו את משכורתם של חייליו הקודמים. הדבר היחידי, שמילא את נפשו שמחה במצבו זה היה: ההזדמנות להתנקם. ומכיוון שנדירוֹת העז להודות ברגשות־הקדומים הכמוסים שבו ותמיד אהב לשחק את הסטואי אציל הרוח, הרי גם עכשו שלח אחרים במקומו, שיחסלו את עוזריו של אנטוניוס. אחרי נצחון גדול שכזה היה זמן פנוי וחשק למדי, לנקום את נקמת עלבונותיו האישיים, כמו למשל ממתחרהו, שעבר ובטל מכבר, קוּריוֹ, שבשעתו כבעלה הראשון של פולוויה, לא היה מחבב את אוקטאביאן הנער: – כעת רצח את בנו, שהיה מחייליו של אנטוניוס.

אחר כך התעדן בתאווה בחגיגות שאין להן סוף ובכיבודים, שרומא הרועדת חיכתה לו בהם. אותן בתולות־וסטה עצמן, שעוד לפני חדשים אחדים חילל את כבודן בגזילת הצוואה מידן, הוכרחו עכשו לצאת לקראתו של מחוץ לעיר ולהתייצב לפניו. על מקדשו של קיסר תלה את חרטוֹמי אניות־המלקוח של אנטוניוס, על הפורום הציב לו שער־כבוד, ובכל איטאליה פרץ בולמוס הפסלים שלו – ואיש ברומא לא רצה אפילו לשמוע, שפעם היה שייך לחסידיו של אנטוניוס. את יום הולדתו של אנטוניוס הכריז הסנאט ליום־אבל. כל רומא דרשה את הכנעתה של מצרים. – ואכן, זהו מה שהיה לרוחו של אוקטאביאן!

וכעבור שלשה חדשים אחרי מלחמת אקציוּם נסע המנצח כלפי אסיה הקטנה, כדי להתכונן כנגד מצרים. כי הרי שם, על יד דלתת־הנילוס, עדיין חי שם משהו, שצריך לפחד מפניו: כעת צריך להשמיד את בנו האמתי של קיסר.

ט    🔗

מקושט עטרות ובניפנוף שלל־צבעי מטפחות התקרב הצי המצרי כלפי המגדלור הגדול: תראה נא כל אלכסנדריה, שחוזרים הם מנצחון. מה איכפת, אם שמועת הבריחה, על אף נסיעת־הקיץ המהירה, הקדימה אותו במעוף שפתי הבריות, או אם המלחים שלו יפטפטו מחר את האמת? כי מהי האמת? הצי חוזר הביתה שלם אחרי שנה בנכר, כמעט בלי חסר, ואף אניה אחת אינה פגומה. האין זה נצחון מדיניותה של קליאופטרה, שהעבירה את צי־המלחמה שלה בהנהגתה דרך מלחמת האזרחים של שני מצביאים ומבלי שאף קלע אחד פגע בו? ואם מישהו בעיר בכל זאת יספר אחרת, ישא את עוונו!

הסכנה הגדולה, שקליאופטרה נחוותה בה, חידשה את נעוריה, וארץ אבותיה נסכה בה כוחות חדשים, באותה זריזות לוהטת, שהיתה יוקדת בשעתה הנסיכה בת השתים־עשרה, האמאצונה המגורשת מכסאה, ושגם קיסר המזדקן ניצת בה, הטילה עצמה כעת שנית אל סאון המעשים. אם אפסו לה אמצעי השלטון, פנתה אל תחבולה; והואיל ומאז חמש־עשרה שנה קרה בפעם הראשונה, שהיתה חסרה את העזרה הרומאית, שלחה את ידה בזהב התלמיים. ובמקום בעלה היה לה הפעם בנה הגדול.

כי מאז קיסריון היה לגבר, כמעט בן שבע עשרה, ומושל יחידי כמלך במצרים, מאז בשם תלמי קיסר קראו לו. האלכסנדריים אפילו שכחו כבר בינתים את שם־הלטף “קיסריון” וזה היה גמול גדול לאם בעד מפעל־החינוך הגדול. שם מעבר לים, אוקטאביאן רק נטל לעצמו את שם השם קיסר, ואילו זה פה נקרא כך על פי חוק אמתי יותר. בשנת השלושים היו חיים שני קיסרים בעולם.

וכשקרב צי־המלחמה המקושט כלפי המגדלור וקליאופטרה ראתה את בנה, שבא לקראתה בסירה, גבוה ורזה, שולח אליה את מבטו השחור מתחת מצחו, שכמעט שלא הוחלק עדיין – צללי הימים האחרונים נתפזרו פתאום. החולמת היא? האם זאת שיבה אחרת, קודמת לעיר־נמל זו של אבותיה, וקיסר עצמו בא לקראתה בתכניות חדשות, נועזות, מחכה בכליון עינים שיוועצו ויילחמו שכם אחד?

ככה היה זה כעת משך שבועות, חדשים. הבריות הרגישו זאת. ההיה בין התלמיים זוג־מושלים יציב־אחווה אשר כזה? תנופה ונקם הלהיבו זה את זה בלב העלם, מוגברים בידי רצינות־הנעורים שאינה יודעת פשרה, ובשעה שעשרים שנות נסיונות ורגעי־ההיסוס של נפש האשה דרשו מן האם זהירות מופרזת, שם עמד אביר צעיר על ידה וחיזק את לבה.

האם היה לה פעם מאהב או בעל, ידיד נפש או אפילו עבד, שיכלה להאמין בו באווירו המשורב של ארמון זה? בין המיניסטרים הרבים שלה מי מהם נשאר על משמרתו עד הנה? כשאחד המשוררים או אנשי המדע בא אליה לפעמים מן המוזיון באיזו עצה, נדמה היה לה כאילו מביא לה ברכת־שלום מעולם אחר, והיא חייכה ושלחה את השוטה לדרכו.

ורפיונו של אנטוניוס האם לא סחב אותו תדירוֹת אל השקר ועל התרמית המיוחדות כל כך לרומאי, ושהיא עמדה עליהם ברגע הבא? קיסר היה היחידי, שבטחה זו, אך קיסר היה שותק לפניה תמיד על חלק מתכניותיו, ואם תיכנו בשעתו ביחד איזו תכנית לבנין־עולם, הרי יכלו לעשות זאת רק ככה, שאחד מהם ראה אותה בחזון, השני עיבדה וגם פיקד, והראשון היה מציית.

והנה כעת, בשנת הארבעים והאחרונה בחייה, הרגישה בפעם הראשונה מאז מות קיסר, מה משמעותו של גבר־ידיד ועצתו ועזרתו, וכיוון שבנה היה משען זה, הרי לא מיניות ולא קנאה לא הפריעו את הברית החדשה הזאת. וככה יכלה להגיע ליפיו של עולם חדש ושלם בקרב עולם־חוץ סואן, שהיא עצמה הגעישה את גליו.

שכן מיום הראשון לשובה הניעה כל אמצעי וכל אדם, שיכול להיות לתועלתה, כדי להתכונן לכל אפשרות ולכל מפנה משוֹער שבמשבר. החורף, שהאויב אינו יכול לעבור בו את הים, נתן לה שהות, והיא ניצלה אותה. כל מי שהיה חשוד בעיר הבירה, הושלך לבית־הסוהר או איבד את חייו: מעתה זקוקה היא לא לידידותם של נתיניה, כי אם לפחדם האיום. עד שאוקטאביאן יבוא הנה באביב, צריך לרכוש בעלי־ברית לעזרת מצרים. אך האם יש עוד מי שאינו רועד משליטו של עולם אחרי המלחמה באקציום? מלך מדי, שבתו חיה פה בחצר כארוסתו של אלכסנדר הקטן – איך אפשר לרכוש את לבו לחלוטין? שתהא בידה ערובה לארמניה. מה לעשות פה? את מלך ארמניה השבוי, שהשאירו אותו בחיים בשעתו, אחרי תהלוכת הנצחון, כגמול לעקשנותו הפיוטית, צריך להרוג כעת, ולשלוח את ראשו למלך מדי, שלא יפחד מפניו עוד, שמא יושיב אותו אוקטאביאן, במקרה שינצח, על כסאו כקודם.

ואולי הורדוס? כשקליאופטרה עברה בארצו, נהג בה אבירות ללא־דוגמה, ובינתים – קליאופטרה ידעה זאת – התנכל לחייה בצדיה. את מי תשלח להורדוס? בוחרת היא באלקסאס, שלא פעם מסרה לידו עניינים שונים ושגם על יד אנטוניוס השתמשה בו תדירות. זמן רב שוררת דממה. גם המשלחות, ששלחה לייתר מושלי הים התיכון, אינם מודיעים כלום, לפי שהכל רוצה להסתפח במנצח האקציומי.

יתר על כן צריך לדאג לזהב, כשכוחות צבא חסרים! אוצרות הממשלה, שהופחתו במדה מרובה כזו לטובת הרומאים, מוכרחים להימלא כעת על גדותיהם! – והמלכה ממיתה אזרחים עשירים, כדי לרשת את הונם, מפקדת לבוֹז מיקדשים עתיקים, כדי להתיך את כלי־הקודש לאוצר הזהב. אך מה יהא על האוצר, מה עליה עצמה, אם יבואו הרומאים? ובעיקר, מה יהא על הילדים? חושבת היא על צפון־מערב וחושבת היא על דרום־מזרח. שליחים הולכים להישפאניה ולגאליה, לרגל, אם אין אויבי אוקטאביאן יושבים שם, שאפשר לצייד אותם בזהב? אותו זמן עצמו שולחת היא חלק מצי־המלחמה למטה אל רצועת־הארץ הסואֶזית, מטעינה את האניות על עגלות ומסיעה אותן אל הים־סוף. ככה ביאר לה קיסר בשעתו על ארמון־הנילוס השט. הנסיון הראשון מצליח, אך גם פה נמצא מצביא רומאי, דידיוס, שבגד; הוא ממריד את הערביים, והללו בוזזים את האניות ושולחים אותן באש.

קליאופטרה אינה מאבדת את עשתונותיה. איך להציל את הילדים בדרך אחרת? מבדיקה היא את דרך־האורחות מן הנילוס ועד ים־סוף, שהלא הודו, שכל כך הרבה אגדות שמעה עליה מימי־ילדותה, הודו זו ודאי רחוקה למדי, משיגיעו אליה ידי אויבו של קיסריון! העולם הוא גדול! לא צריך להתייאש! האין לאוקטאביאן די אויבים, שבאחד הימים, באחד המקומות ירצחוהו נפש כמו את קיסר בשעתו? קליאופטרה עמדה בקרב. היא להטה ממש כמו בימי־נעוריה.

י    🔗

אנטוניוס התמוטט. בשובו הביתה, בקץ הדרך הפריש בלוויית שנים מידידיו וחיילים אחדים לפארטוֹניוּם, נמל קטן מערבית לאלכסנדריה; לא העז לעבור את שער העיר ולראות את פני הבריות. מסתבר, שהמלכה נתנה לו ברצון ללכת במצב שכזה. היא הכירה את מצבי־נפשו הממועקים אחרי לילות הוללים: גם זה היה מעין דומה לו, ורק מוגדל פי־מאה. פה ישב כעת בראש קהה על חוף־הים מי שהיה עוד לפני זמן מה שליטו של הכוח הצבאי הגדול בעולם כולו, אדונה של מחצית הממלכה הרומאית – וכעת אדם תועה־מבט, שאינו רואה דרך מוצא להצלה. ועל ידו שם אריסטוקראטס, הריטור היווני, המלמדו לפי דוגמאות היסטוריות על חליפות ההצלחה ואי־הצלחה, וידידו לוציליוס, שעל יד פיליפי נטל לעצמו את שמו של ברוטוס המוכה, ואחר כך קיבל חנינה וגם הועלה במעלה, ומשך שתים עשרה שנה נשאר מלווהו הנאמן.

ויום אחד, כשהגיעתו השמועה מעבר לים, ששרידי צבאותיו העומדים ביוון עברו אל אוקטאביאן, רצה אנטוניוס לשלוח יד בנפשו. ניגש אליו לוציליוס והזכיר לו את פיליפי: איך ניצח לבדו במלחמה בשעה שבעל־בריתו הפחדן, אוקטאביאן, התחבא בין השיחים. וזכרו של הנצחון ההוא, שאיש לא הטיב להעלותו מידידו של ברוטוס לשעבר, אושש את הנואש ועודדו לפעולה.

אלא שאנטוניוס, כשהחליט לחזור למצרים והתקרב יחד עם שני ידידיו אל הבירה, שוב השתרר בו המומוס שבו. איך עליו להופיע לפני אנשי אלכסנדריה? ובעיקר, איך לפני האשה, שאינה שמה אליו לב, אף כי עליה לכרוע ברך לפניו ולהתחנן לחנינה? האם לא נתחלף תפקיד המפתה במפותה! בתחבולה זריזה – כך ראה הוא – הופיעה היא, האשמה האמתית, כחפה מפשע לפני עולמה שלה! אנטוניוס לא ראה, שתחבולה זריזה זו אינה אלא פעולה. עליו לעשות איזה מעשה אחר, לא לפעול – אלא להתפלסף, אך ככה, שכל העולם יידע זאת, ואנשי אלכסנדריה יראו במו עיניהם איך שהוא מתפלסף.

מן האי הקטן שלפני הארמון נמתח המזח הארוך אל הים עד אותו חצי־אי צר, שם עומד נוום הקטן של התלמיים. עשו בו מהר סדר, הנה יבוא המנהיג הסובל לגור עם שני ידידיו; טימון, שונא־הבריות היווני, על שמו ייקרא לבית בשם טימוניאום. יושב הוא כעת פה, פעם מואר בנהרה בידי המגדלור, ופעם חושך יאופפהו, מוקף סקרנותם של בני אלכסנדריה, ואחר כך מכתמים לעגניים. את סירותיו רואה הוא מסתובבות סביב חצי האי, ואם בשעת קריאה על יד החלון יכירוהו מבטי זרים, יקמט את מצחו, שייראה עוד יותר טראגי במקצת.

איש זה, הטבעי ביותר בעולם, מעודו לא היה עוד מבולבל במדה כזו כמו בשבועות הללו, כשאמר לרפא את היאוש האמתי בקומדיה במקום פעולות. וכיוון שבכל מיני תלבשות צבעוניים אנטוניוס היה תמיד רק חובב עליז, שבמצב־רוחו הטוב לבש את התלבושת – הרי כעת, מחוֹסר מצב־רוח טוב, הענין לא רצה להצליח בידו בשום אופן. הוא רק ישב וקרא באפלטון, שמאז ימי לימודיו באתונה אפילו לא הציץ בו. באגדות עתיקות חיפש את בבואתו: “כשטימון קורא לאנשים, שלפני שיכרוֹת את עץ־התאנה שלו, ימהרו־נא ויתלו את עצמם עליו”. או “בשעה שהוא עצמו מחבק את אלקיביאדס, וכביאור לכך אומר לחברו אַפמאנטוס: בחור זה עתיד להמיט שואה על ראה בני אתונה!”

לפי שאת אהבתו הנרמסת לרומא, ניסה כעת להטביע בחרונו ובשנאתו לרומא. אולי זאת היתה הסיבה לכך – ואולי רק השעמום והגעגועים לשאון וליין – שטימון מזוייף זה עזב כעבור שבועות אחדים את ההתבודדות הפומבית שלו וחזר אל הארמון.

בטכסיס עדין מאוד הצליחה קליאופטרה לטשטש את צחוק־לעגם של הבריות, בעריכת חגיגת הצחוק והיין ובזה הקפיצה בבת אחת את האיש הרצוץ אל מעגלו הרגיל ואתו יחד את בני־הבירה המתרטנים. היא החליטה, שעם מלאת שבע עשרה שנה לבנה קיסר, יהיה לבוגר, וכל השלטון יעבור לידו אם היא תמות. אך אותה שעה עצמה תכריז גם את אנטילוס בן השש־עשרה בנו של אנטוניוס מפולוויה לבוגר – שמאז ימי אקציום נמצא פה על ידה – אמנם בלי כוח־שלטון, אך לשמחתו של אביו ולאשלייתו הנדיבה. ככה נסכה רוח־חיים בפוליטיקה הגבוהה בידי דעת־הקהל, וככה נסכה רוח חיים גם בבעלה, שבתנופות אחדות הצליחה לעודדו מן היאוש אל חשק־הפעולה.

תוך חגיגות מפוארות הצהירה את ההצהרה הזאת ובזה נתנה לבני אלכסנדריה הזדמנות למחוא כפיים לאנטוניוס כאב לאחד משני הבנים הלובשים בגדי גברים, וכבעלה של המלכה. היא עשתה את מה שביכלתה למען שמו הטוב, את יום־הולדתו חגגה ברוב פאר, ועל שלה עברה בשתיקה. כן נתנה לו גם להתעגב עם המוות על פי דרכו – כי, כדי לחדש את החגים העתיקים של דיוניסוס מתקופתו, ויחד עם זה להמחיש את הטראגיקום של המערכה החמישית, עלה בלב אנטוניוס הרעיון, להפוך את החוג הנושן של “שאינם ניתנים לחקותם” ל“חוג הבזים למוות”. ככה נזדמנו לו יין והוללות עם הקדרות הנאותה למצב גם יחד.

אולי חייכה המלכה על כך, אך הניחה לו, כי למה לשלול ממנו כעת את כוח־החיים השב אליו הפעם? הלא אוהבת היא אותו, ותמיד אהבה אותו כשלא עלה זכר קיסר על לבה. האין עדים לכך התאומים, הנראים כבוגרים בשנתם האחת עשרה, שאמם התמסרה בשעתו לאיש זה בלי כל מטרה, בלי כל בטחון וערובה, ורק כעבור שנים, תוך תנאיה המסובכים של ממלכתה דרשה ממנו את הנישואין, שנשים נמוכות־מעלה דורשות כתנאי ראשון להתמסרותן? שצודדה אותו מרומא – אמת, אך היא היתה מוכנה לעמוד בעסקי לבבה כמו בעסקי ממלכתה. כן, היא אהבה את אנטוניוס, ואף אצל אחד מן הסופרים העתיקים, שכולם כאחד היו צוהבים לה, אין רמז לכך, שהיה לה איזה מאהב משך ימי נישואיה.

שהוא לעומת זה שנא אותה בשעות מסויימות, כמו למשל באותה שעה קרובה למלחמה, אין זה ראיה נגד נטייתו אליה. אנטוניוס, שהיה חי לחלוטין חיי־בשרים, ובשטח זה מצא בה את כל עולמו, כעת, כגבר בן־חמישים כבד־גוף, התרגל לגמרי אל בת־זוגו המנוסה, ובהיותו איש הריאליות, נקשר במצבו זה עוד יותר ברעייתו שאינה יודעת לאוּת, אחרי שחזר מטיולו בשדה האפלטוניות, מכיוון שקבע בוודאי, שהפילוסופיה אינה שווה קליפת־שום.

ושאוהבים זה את זה, הוטל עליהם במהרה להוכיח זאת גם לעצמם.

כי הנה הופיע הורדוס באלכסנדריה עמוס שמועות מאיימות, למראית־עין במטרה לשאת וליתן בדבר ברית. ממנו נודע להם, באיזו כמות חילות וחומר־מלחמה קרב אוקטאביאן, ושהעביר את אניותיו על גבי עגלות־משא במיצר היבשה של קורינת, בדיוק אותו זמן, שקליאופטרה ניסתה להעביר את אניותיה במיצר־היבשה של סוּאֶז.

אך אחרי כן, כשהורדוס נשאר עם אנטוניוס ביחידות, יעץ לו עצת־סתר: יכול הוא להפוך את מצרים בין רגע לגלילה של רומא, להסב שוב את לבב כל הרומאים לאהבה אותו ולהכריח את אוקטאביאן לטריומוויראט חדש – אין עליו אלא להמית את המלכה.

את זה הציע אותו אדם עצמו, שמתוך פחד לא הרג את המלכה בשעתו בעמק־הירדן. הפעם אולי גם כלבי־צידה של קליאופטרה לא קלטו את המלים שנאמרו בלחישה. ברור, שאנטוניוס דחה אותו בהחלט. במסירות מושלמת כזו היה נתון לאשה, שהיתה לו לגורלו, שהורדוס מוכרח היה לקום פתאום ולשוב כלעומת שבא, משום שהרגיש, שמאותו רגע היה אורחו של אויב. הוא נסע ישר לרודוס, שאוקטאיבאן כבר עלה שם על החוף, קיבל עליו את עול מלכות המנצח בתשורות זהב, גילה לו את מה שקלטו אזניו בבית אנטוינוס, וכגמול לכך יכול להישאר על כסא מלכותו.

ואנטוניוס שהבוגד נסך בו רוח־עקשנות רעננה, הטיל עצמו פתאום אל תוך פעילות קדחתנית ועבד יחד עם המלכה ובנה. אחד עשר לגיונות, שעדיין עמדו בסוריה ובאסיה הקטנה בלי מנהיג, סרים למשמעתו של מי שישלם להם. ואולי ייטיב לשלם להם מאשר אוקטאיבאן? – אנטוניוס שם לדרך פעמיו, לרכוש לו את החילות הללו גם נגד רצונם של קציניהם. יתכן, שקודם כל היה עליו להלחם בגנראל שלו גאלוּס. אך כשניגש אל חייליו הוותיקים ורעם אליהם בבטנונו, נתן הלה פקודה לתקוע בחצוצרות ולהחריש את דבריו, – וככה נתנסה אנטוניוס המזדקן בפעם השניה במה שקרה לו בשעתו תחת לפידוס.

אחר כך נזכר באלפים אחדים של לוּדרים, שליכד אותם ללגיון, ושנשארו בסוריה; הוא תירגל אותם, לחוג בהם את חג־נצחונו. חיל זה, שנקרא לו בידי שליחו, צעדו מיד כלפי מצרים. אך את דרכם חסם להם גנראל שני: אותו דידיוס עצמו, שהסגיר את אניות המלכה לידי הערביים – ובזה בא הקץ לכל, משום שאוקטאביאן כבר הולך וקרב עם צבאותיו. אנטוניוס שב העירה: צריך להקים את אלכסנדריה לקרב.

ועל זה מצווה קליאופטרה במחזה איום שביניהם, שיעזוב את הארץ, כדי שיציל את נפשו. את כל כשרונה כמלכה השקיעה בכך הפעם: את הכוח שבמבט עיניה, את קסם־קולה המדיח ואת מרות־כבודה כאֵם – משום שההוא, שהיא מצווה עליו, התרגל בשנתיים האחרונות להיות מלך אתה יחד וגם בלעדיה. ורק אחרי שתיארה לו את חורבן הכל אם ישאר, ואיך שעתיד הוא לבוא ולהצילה או לנקום את נקמתה, הצליחה לנצח את חשק קרב הנעורים שלו. באניות אחדות, שהטמינה בהן נשק ובעיקר אוצרות־זהב, שלחה אחריו את כל הנחוץ לו כדי לחתור ולהגיע להודו. גם מורהו הזקן מלווה אותו דרך המידבר עד קוֹפטוֹס שעל חוף הנילוס, ואחר כך לנמל־ברניקי, בו יסתפח אל הנוסעים להודו, למסע־ים ארוך. שם עליו לאסוף חיילים מבין העמים, שהמצרים מכירים אותם מתוך מסחרם – וככה ישוב אחר כך לחרדתם של הכובשים פה.

תכנית דמיונית כזו אי אפשר שהיתה מקננת במוחה של קליאופטרה. כל זה לא היה אלא אמתלא להרחיק את הנער ולהצילו. הנער הבין בוודאי את כוונתה של אמו ובסתר לבו רקם את תכניתו שלו. אם הכל פה יתמוטט, אין לאל ידו להציל דבר. אך אם ישאר בחיים, יבוא היום, בו יוכל ללכד ברומא סיעה כנגד אוקטאביאן, שכן בנו של קיסר הוא. ההרפתקה, שהוא הולך לקראתה כעת, היתה יותר מאשר קרב נואש אחרון. והוא רצה לעמוד בה.

בריחתו של המלך מוכרחת היתה להיעשות בסוד. וכשפלוגת־הפרשים הקטנה עם קיסר המתחפש יצאה ונעלמה בחשכת המידבר, ידעה קליאופטרה, שלא תראהו עוד לעולם. את העֵד לאותו חלום כביר אולי יעזרו לה האלים להציל. אך היא עצמה – כך הרגישה – קצה בא. לה לא נשאר עוד אלא למות בגאון ובתפארת, בדומה לחייה.

יא    🔗

כמעט בלי התנגדות נכנס אוקטאביאן בשער המזרח של מצרים. הוא כבש את פלוּזיום. קליאופטרה ודאי זכרה את ימי נעוריה בארמון: – שוב באותו בית, העיר שוב מבוצרת נגד צבא, ההולך ועולה עליה דרך דלתת הנילוס, שוב רומאי על ידה, ורק שהוא אינו קיסר. צריך להילחם, לא להעלות זכרונות, לפעול, להרוויח זמן! מאת אוקטאביאן הולך ובא שליח? הבה, יבוא־נא!

ונכנס אליה תירסוס, רומאי רם־מעלה: אוקטאביאן שולח את ברכת שלומו למלכה! אוהב הוא אותה זה מזמן מרחוק! בחפץ לבבו יניח לה את הארץ, הכתר והילדים! עליה רק לסלק את אנטוניוס, והכל יגמר בשלום ובהצלחה!

– כמה טיפש הוא האדם הזה! – מהרהרת קליאופטרה. – וכמה גס! כן, ואחר כך יכנס הנה כנוקם את נקמת הרומאי אנטוניוס וישמיד אותנו! איזה זרע פלבּאי עלוב, המחלל את שמו של קיסר. –

אך את כל אלה אין היא אומרת לשליח. היא גם אינה אומרת לא. מחזיקה היא את הרומאי ומשך ערבים ארוכים מצליחה להוציא מפיו דברים, שמוטב היה לו לא לגלות. אך הנה מופתעים שניהם: באנטוניוס התעוררה קנאה, ואין לדעת, אם כנגד השליח, או כנגד שולחו. הנזכר הוא בפרחים המורעלים שבשערה? הוא נכנס פתאום וכותש לו לרומאי מהלומות, אחר כך משליך אותו החוצה ונותן לו מכתב לאוקטאביאן: תירסוס התנהג בחוצפה, אך אם אוקטאיבאן נפגע בכבודו, הרי יש לו שם בן־תערובה, היפארכוס, אותו יוכל לתלות כמה שירצה!

אך, המלכה, מאחר שאין עוד מה שיוודע לה ולא במה לזכות, משנה פתאום את תכסיסה ואומרת לו לרומאי הנבעת עד מוות למסור לאדונו: אם רוצה הוא את ראשו של אנטוניוס, יבוא־נא הנה, יכבוש את העיר ויקחהו! – מתוך קריאה פרועה זו נודעה לו לאנטוניוס תחבולת הרומאי שלא הצליחה, ועל זה אולי סיפר גם הוא לאשתו בקול־בטנונו הצוחק על אותה דרישה עצמה מפי הורדוס נגדה.

הגיע הזמן להזדיין. כל מה שהיה לה בזהב ואבנים יקרות, וגם בשן, אֵטוּנים ומיני־בושם זרים, הכניסה קליאופטרה אל תוך מרתף־קברה המצרי, שבנתה לפני זמן רב בסגנון אבותיה ולפי מנהגיהם העתיקים. הקבר היה סמוך לארמון, ממזרח לצוק־ההר לוכיאס, על יד הים, והיה שייך למיקדש־איזיס, הנקרא גם על שמה של אפרודיטי. כשבנתה אותו בימי אשרה, היתה מרגישה עצמה בתפקיד שתיהן כאחת. ימים על ימים הקדישה לכך חלק ממרצה הנתון להגנה, משגיחה על העברת האוצרות, שהיא ואבותיה אגרו כל ימיהם. – ואם יבוא האויב, תעלה בקבר זה באש את עצמה עם המטמון שהוא יחפש אותו.

היה חודש יולי, אך באולם־הכיפה בלא־חלונות, שרק פיסת־גג היתה חסרה לו עוד מלמעלה, היה קריר. זה היה בעצם שני חדרים, אך הדלת היתה עשויה להישקע, והנמצא בפנים נשאר אסור. אם כן, מי יצית אפוא את הכל? האם לא יפריעו לעבדיה? שתי הנשים המסורות לה מוכנות להישרף אתה יחד, אך הן חלושות מכדי לעשות זאת בידיהן. בספיקות כאלה שואלת היא את פי רופאה אולימפוס – עדותו נשארה לנו בידי פלוטארך – והוא יעץ לה את המוות הבטוח ביותר: בידי נחשים.

אך השאלה היתה, באיזה מין נחש? כאב לא גדול, השפעה מהירה וללא השחתת הצורה במוות: את אלה דרשה קליאופטרה מנשיכת הנחש. מביאים אליה פושע, המלכה שכובה על כרה, הכבול כורע באמצע האולם ואחד העבדים שם לו את הנחש הארסי על גופו. הוא מפרפר בכאבו ומת. לא טוב ככה. למחרת חוזרים על המעשה במין נחש אחר. עכשו מתקרבת היא לגמרי אל הגוסס, בסקרנות תאבה רוצה היא לנחש, מה הוא מרגיש. זה נראה לה מת בלי כאב, אלא שגסיסתו נמשכת שעה שלמה. לבסוף מוצאים את המין הדרוש, שארסו מרדים מיד את הנשוך מבלי שייאבק עם המוות, וארשת פניו עליזה, וכשהמלכה נרכנת אליו ושואלת לשמו, עושה הוא תנועת־מגן קלה, כמי שאינו רוצה שיעירוהו משנתו השקטה. זהו הנחש – והיא מתכוננת.

עם התבוננותה בתולדות תקופתה, מוצאת היא דוגמאות אחדות לכך: הרומאים אוהבים את ההתאבדות בסכנה קיצונית, ומאמינים, שרק רומאי מסוגל למעשה רב הזה. ארבעה או חמשה מבין רוצחי קיסר נפלו על חרבם. על קאטו שמעה, שאחרי שהוכה בידי קיסר, קרא באחד הערבים על מטתו ארוכות את פאידון של אפלטון, לגמרי לבדו, ואחר כך תקע את החנית בחזהו. הכל ידעו בשעתו את מימרתה היפה של ארריה, שתקעה חנית בלבה על יד בעלה הנדון למוות, וכשהיא אוחזת בידו אמרה לו: Paete, non dolet! (פּייטוּס, זה לא כואב!).

אך יותר מכל אלה עודד אותה זכר דודה מימי ילדותה, שהמית עצמו כדי להימלט מן החרפה.

קליאופטרה מוחלטה להראות, שלא צריך להיות רומאית בשביל לדעת למות, אך יחד עם זה גמרה אומר להילחם כל עוד חיה בה התקוה. וגם אנטוניוס מוכן ומזומן, וניכר בו, שמחפש הוא במלחמה את המוות. שכן אוקטאביאן עומד כבר לפני שערי העיר. אנטוניוס שוב מוצא את נעוריו, שוב הוא מפקד־פרשים, וכשם שניצח בשעתו במלחמה בעד אוקטאביאן, כך מכה הוא היום את פרשיו על־יד ההיפּוֹדרוֹם עד למנוסה. שוב מבליחה עצמותו שמקודם ובדברים רוויים קושט־לב נכנס אל המלכה. הוא מוצא אותה מזויינת – כך כותב פלוטארך – מנשק לה ומציג לפניה קצין, שנלחם בגבורה. היא מאירה לו פנים ומעניקה לו תחמושת של זהב. ועוד באותו לילה ברח אותו קצין אל האויב.

במצבי־נפש מפוקפקים כאלה, תוך מהלומות מחרישות אזנים של האויב בחומת העיר, תוך אנדרלמוסיה של האזרחים, שחלקם נלחמים עדיין, וחלקם כבר מתחנן לחנינה, בשרב חודש תמוז, כשבכל רגע מודיע להם מישהו על בגידה ומישהו שני מבעיתם בשמועות שואה – הרגישו שניהם, שמחר תפול העיר. כעת שוב תובע אנטוניוס אויבו למלחמת שנים. אוקטאביאן עונה לו בלעג קר: אנטוניוס ימצא לו מיתה אחרת. בלילה יושב אנטוניוס אל הסעודה בין אנשיו, שותה ואומר: מחר יחפש לא את הנצחון, כי אם את המוות. מחר יקבלו כולם אדונים אחרים. –

אותו לילה כאילו שמעו הרבה אזרחים שאון קולות וכלי זמר, כתהלוכת־באכחיים סמויה מן העין יוצאת במחולות מן העיר ועוברת אל האויב.

אנטוניוס רצה להילחם בים וביבשה. למחרת היום ראה את עצמו מרומה משני הצדדים יחד: את האניות, ששלח מן הנמל נגד האויב רואה הוא מעל עמדתו הגבוהה, איך הן מברכות את האויב במשוטיהן, ההן עונות לעומתן, התאחוות כללית, רומאים עם רומאים. כעת רוצה הוא להצביא את פרשיו דרך שער המזרח של העיר, כדי להכות שנית בפרשי אוקטאביאן, אך חיל הפרשים שלו ממהר כולו אל האויב. הוא גונח כפר שנפגע, דוהר על סוסו אל תוך אלפי אזרחים בורחים, ישר אל הארמון, פורץ אל השער בלוויית שנים־שלשה משרידי חייליו וצורח: “בגד! היא בגדה בי! המלכה עשתה יד אחת עם האויב!”

אך ברגע זה ניגש אליו שליח: המלכה מתה.

היא לא מתה. אך היא חשבה, שמתוך חצר־הקבר שוב לא תוכל לשלוח אליו שליח. בשעת הכניעה ברחה יחד עם שתי שפחותיה אל המאוזוליאום, שם הורידו שלש הנשים את הדלת הכבדה בחבלים, וכך היו סגורות שם עם האוצרות יחד. לכל הפחות חנית אחת בטוחה לה פה. איש לא יוכל להכנס הנה. ואולי היתה כבר שם כשעה, כששליחה הגיע לאנטוניוס.

הוא היה לבדו בארמון, לפי שכל המשרתים עברו אל האויב המנצח, חנית לא היתה לו, אלא חרב, וקשה ליפול על חרב ארוכה, זה היה ידוע לרומאים מתוך נסיון. אך עדיין נושא־כליו לא עזבהו, וכמו שהשביע בשעתו את הנער עם נסיגתו על יד האראקסס, שימיתנו אם יצווה אותו על כך, ככה קורא הוא כעת לנער אחר, ששמו ארוס, וליפול בידי ארוס – זה לגמרי לפי רוחו של אנטוניוס. אלא שהנער אינו מעז, הופך הוא את פניו ממנו וממית עצמו בחרב הגדולה, ועל זה מחליט אנטוניוס ונופל על חרבו. נופל, אך אינו מת, קורא הוא, שימיתוהו.

בינתיים באו עבדים אחדים, מצאו אותו, מגלים לו איפה היא המלכה ושהיא חיה עדנה. הוא מרמז להם בקול חלוש לשאת אותו אליה. הם מצייתים, דופקים, נותנים סימנים. קליאופטרה שאינה יודעת יאוש לעולם, מוצאת גם ברגע זה עצה: שאנשיה יעמידו סולם אל אשנב־הגג, – כל זה בקול־צעקה האובד למחצה בין החומות הסגורות – אחר כך מַקשירה חבלים אל מיטת־הגוסס, ושלש הנשים משלשלות אותו למטה ומושכות אותו פנימה.

ידיעות אלה מפי הסופרים העתיקים ודאי שאינן בדויות, שכן הרופא אולימפוס, שראה את קליאופטרה לאחרונה, מסר את הכל כפי שהם מספרים, ואין זה מתקבל על הדעת, שכולם כיוונו לאותה בדותה עצמה. ומה ביקש אנטוניוס הגוסס? בעוד שהיא בוכה, מבקש הוא יין! וככה מתאושש לרגע, מייעץ הוא לה, שמכל אנשי אוקטאביאן אל תאמין אלא לפרוֹקוֹליאוס בלבד. זהו כל האדם עליז־החיים, שפלוטארך שם בפיו את הדברים:

– “אל תבכי לקץ זה! זכרי נא את הימים המאושרים, כשהייתי האיש האדיר בעולם כולו! סוף־סוף נוצחתי בכבוד: רומאי בידי רומאי”.

אך הוציא את נשמתו, ועל הסולם מופיע ראשו של אותו פרוֹקוֹליאוס: אוקטאביאן שולח למלכה כבוד וברכה! אל נא תפחד, כל רע לא יאונה לה. – היא תפתח את הדלת – כך עונה היא – בתנאי, שאוקטאביאן יבטיח לבנה את כתר מלכות מצרים. – מחזה מיוחד במינו, כמעט מעורר צחוק: כל המשא־ומתן הזה נעשה במצב של שבירת מפרקת. אלא שהרומאים אינם מהססים הרבה: הם משתלשלים בחבלים למטה, ידי־גברים מרימות את הדלת השקועה – והקבר שוב היה למקדש, שהכל נכנסים בו.

הכל בא ביתר מהירות משתארה לה זאת קליאופטרה. מי יביא לה עוד את הנחש? אך הנה החנית! היא שולחת את ידה. אחד הרומאים תופס את זרועה. שני ושלישי מופיעים בפקודות חדשות, שתיכנע. והמלכה עומדת באמצע האולם ללא־נשק, ללא־מגן, בין בעלה המת ושתי הנשים הבוכות על הארץ. כעת נותן הקצין לחייליו פקודה, לחפש אצלה נשק. רגע מחריד: שש ידים, ידי־פלבּיים, ממששים בגופה, ואין לדעת, מה הם מרשים לעצמם בינתיים. היא עומדת בידים מורמות בכוח למעלה. זאת היתה ההשפלה היחידה בחייה של קליאופטרה.

יב    🔗

כשיוליוס קיסר קיבל בשעתו את ראשו הזב־דם של פומפיוס, בכה ושתק. ואוקטאביאן במקרה דומה קורא לקצינים וידידים, פותח תיק־ניירות, שהוא נושא עמו כל הזמן, וקורא באזניהם מכתבי־יוהרה אחדים של אנטוניוס ואת העתק תשובותיו שלו המתונות. ככה מראה הוא לעולם, מי משניהם היה בעל מדות תרומיות יותר. אחר כך שופך הוא “דמעות אחדות”. ומיד שולח את פרוקליאוס, לתפוס את המלכה חיים: “לפי שמפחד הוא – אומר פלוטארך – לאבד את המטמון הרב, ומלבד זה הרי גם היא עצמה היתה חלק הגון מתהילתו”.

אחרי הצהרים ערך את כניסתו העירה. אלפים מתנפלים לפניו על הארץ, אלה שלפני שמונה עשרה שנה, בהיותם עוד צעירים, ראו את כניסתם של קיסר וקליאופטרה. וכל מאות האלפים הללו עמדו עוד לפני שנתיים על אותה ככר נרחבת עצמה, כשאנטוניוס שהועלה למעלת דיוניסוס עמד פה על יד האלילה איזיס. והנה מוטלים שנים בקבר, הוא מת, והיא שבויה, נטולת־כבוד. אך האופי הקר הוא תמיד פיקח יותר מן האנשים הלוהטים: הוא מצווה על האזרחים לקום מעל הארץ, איש לא יגע בהם לרעה, כי הן זוהי עירו של אלכסנדר הגדול, וכי על ידו עומד פילוסוף גדול. זהו הסטואיקן אריוֹס, שחיבר לו את נאומו היווני. אחר־כך הולך המסע, תמיד כדוגמת קיסר, אל קברו של אלכסנדר, מצווה לפתוח אותו, אך במקום לחלק לו כבוד, ממשש הוא את המת ככה, שחתיכת־אף נשארת בידו. ועל זה מוותר הוא בזוועה על הביקור אצל התלמיים המתים.

קליאופטרה כאילו היתה מהססת רגע, אולי שלשה ימים נמלכה בנפשה, אם יש אפשרות להציל את הארץ לילדיה, הרי היא מוכנה לנשוא את הכל – הכל חוץ מאחד! אך אם יוודע לה בלי ספק, מה שהיא משערת, שאוקטאביאן מרמה אותה, שרוצה הוא רק לסחוב אותה לרומא, כדי להובילה לעיני העם בתהלוכת־נצחונו – הרי תדע מה עליה לעשות. השליחים בזה אחר זה קוראים לה, שתצא, שיקבלוה בכבוד הראוי למלכה. אך היא נשארת, אינה מאמינה. בא שליח חדש: אוקטאביאן מתרה בה שלא תמית את עצמה, אחרת ימית את תאומיה. אֵבל, חום, רעב, פחד, כל אלה מטילים אותה בקדחת. מי יודע, מה ומה היתה מסוגלת לוותר בשעות־חולשה אלה, מה היתה מאמינה לאדם שנוא זה, כדי להציל את ילדיה. אך הנה על סך המוות שוב בא לה יפייה לעזרתה, חינה, שבקסמו היתה חיה כל ימיה.

דולאבלה, קצין צעיר, למד מרחוק לכבד את קליאופטרה היפה, ואף כי לא ראה אותה מעולם, החליט לעשות למענה, כשאין אחר שיעשה זאת. מאחר שהיה חי בקרבת אוקטאביאן, ידע את החלטותיו: בעוד שלושה ימים יפליג מפה, ויתקח אתו את המלכה ואת שלושת ילדיה לרומא. – בסכנת נפשו מצליח הוא לבקר אצלה במאוזוליאום, מרחיק ממנה את שומריה ולוחש לה מה שידוע לו. זה היה מעריצה האחרון של קליאופטרה.

כעת יודעת היא את הדרוש לה. לעיני רוחה מופיעה אחותה ארזינואה כשעיניה מושפלות בתהלוכת הנצחון לפני ארבעת הסוסים, אסורה באזיקים מצלצלים – ככה צעדה ההיא בשעתה כלפי הקאפיטוליום, והיא, קליאופטרה, מצצה את כוס־התענוגות של הנקמה עד תומה. ככה יראו אותה־עצמה כעת עשר רבבות רומאים בתהלוכת הנצחון, כל הפּלבּיים השנואים, כאלה שמיששו בגופה לפני ימים – אך אף אחד מהם אינו שנוא עליה כמו אותו שיעמוד על המרכבה ויהנה מנקמתו! והחלטתה גמורה אצלה. בהירותה שבה אליה. הכל תלוי כעת, לרמות את אוקטאביאן בחשקה הגדול לחיים.

היא שולחת לו מכתב, שירשה לה לקבור את אנטוניוס קבורת־מלכים. הוא מרשה לה, והיא, שלפי רוחה היתה עומדת בשתיקה על יד קבר זה, מסדרת מחזה־ראווה לעיני העדים: "הוי, אנטוניוס שלי! – קוראת היא בסגנון הטראגיקה, בכוונה שיספרו זאת לאוקטאביאן – “כמה מעטים הימים מאז שהידים האלה היו עוד חפשיות! והנה הן ידי שבויה אסירה! המוות יפריד בינינו! אתה הרומאי תנוח באדמת מצרים, ואני מחכה לקצי באדמת רומא! אם בידי אלהי השאול לעשות מה, התפלל להם, כי אלהי השמים עזבוני הפעם! בקש־נא מהם, אל נא יתנוני ללכת לפני תהלוכת הנצחון לחרפתך אתה!”

למחרת מודיעים לה על ביקורו של המנצח במאוזוליאום. להתקין את עצמה אין לה כוח ואין לה מצב־רוח, נשארת היא במיטתה, לא מסורקת, בחלוק ארוך, מראה מושחת מסבל ודמעות. והנה נכנס אוקטאביאן ומשתחווה לה בנימוסי איש מישובו של עולם. אך מיד נותן בה את עיניו הקרוב של האויב. קיסר, אויבו של קיסר! עיניה אינן רואות אלא את אויבו של בנה, אך עיניו שלו מחפשות אחרי חינה של קליאופטרה המפורסמת.

ועכשו עליה לבצע את תפקידה עד הסוף: חשק־חיים ותאוות־חיים, באלה עליו להאמין כדי שהיא תרוויח זמן, איש־נאמן ונחש. מה עשו משך עשרות שנים אותם, שהתחננו לפניה, לפני המלכה האדירה, לחנינה? הם התנפלו לרגליה. קליאופטרה קמה מעל מיטת־הקדחת ומתנפלת לרגלי הרומאי בחלוקה. הפעם הראשונה בחייה. הוא מייעץ לה בנימוס, שתבטח בלבו הרך. ומכיוון שיודעת היא, מה הוא מחפש פה, נותנת היא פקודה, להביא את רשימת האוצרות. אוקטאביאן, שהאוצרות חשובים לו יותר ממנה, תופס את הרשימה בסקרנות, וכשמנהל המשק שלה מבאר, שהרשימה אינה מלאה, צוחק אוקטאביאן. אך היא, כדי להראות לו את תאוותה הגדולה לחיים, מתנפלת על המנהל, מורטת אותו בשערו עד שנופלת על מטתה אין־אונים.

– חרפה שכזו! – קוראת היא. – שמשרתי מאשים אותי שכאילו החבאתי תכשיטים אחדים! אני הפרשתי אותם לאחותך אוקטאביה, ולאשתך ליוויה, כדי שהגבירות יעוררו את לבך לטובה אלי!

אוקטאביאן מבטיח לה את כבודו הרב אליה, משתחווה ויוצא. כעת מרגיש הוא את עצמו בטוח בתהלוכת־הנצחון שלו, רוצה היא לחיות בכל מחיר!

והיא הרוויחה קצת חופש. ואם לא שתי הנשים שלה, הרי עזר לה הרופא. אכר אחד, כך נדמה לשומרים עליה, הביא למחרת תאנים בסל למלכה החולה, וכשחיפשו אצלו, הראה להם את הפירות שלמעלה, אך הסתיר את הנחש. רואה היא את הסל, ורצונה מוחלט. מצווה להכין לה מרחץ ואחר כך מקשטת עצמה בידי הנשים השתים בכל אבני היקר, שהיתה מתקשטת בהן בחגיגותיה המפוארות, ועל ראשה כתר־המישנה המצרי, מהודק לשערה. מגישים לה סעודה דשנה, וגם יין מתוק יש. ואחר כך כותבת היא לאוקטאביאן, שיואיל לבקר אותה על יד אנטוניוס.

ודאי הדבר, שמחשבותיה האחרונות היו מוקדשות רק לקיסריון: אותו ידעה במקום בטוח, נסתר בנמל שלו שם, ועוד מעט בדרך להודו. ומאחר שממוזגים בו רוחו של קיסר עם רוחה־היא, הרי במה יוכל לא להצליח! וכדמותו בלבה שלחה ידה אל הנחש.

כשאוקטאביאן קרא את המכתב, רצה למהר אל המאוזוליום, אך נזכר בכבודו, חזר בו ושלח שמה קצין. הקצין מצא את המשמר שקט בהחלט. כשנכנס ראה את המלכה המתה שוכבת בכל תפארתה, וכתר מלכות בית־תלמי לראשה. אחת הנערות שלה היתה מתה, והשניה גוססת. הקצין קרא:

– דבר יפה עשיתם פה! –

ועל זה עונה הנערה:

– דבר יפה מאוד, כי הלא מגזע מלכים היא!

אוקטאביאן הרשה, שאלכסנדריה תביא אותה לקברות בכבוד מלכים על יד אנטוניוס, אך הוא עצמו לא היה שם.

רק מחשבה אחת רחשה בו: בכל המהירות הוציא את אוצר בית־תלמי מתוך המסכנות, והטעין את כל הזהב ואבני־היקר על אנייתו. אילו את זה היה זוכה אביו־זקנו נושך הנשך לראות! עכשו יכול הוא לשלם ללגיונותיו!

מצרים היתה של רומא, הכיבוש הגדול ביותר מאז נפילת קרת־חדשת לפני 170 שנה. את שלושת הילדים לקח אתו לרומא. שם גידלה אותם אחותו יחד עם יתר הילדים; תחת ידיה השקטות של אוקטאביה, גדלו שבעת צאצאי אנטוניוס שנולדו לו משלש נשים.

אך איפה היה קיסריון? שהמלכה נמלטה ממסע־הנצחון שלו, את זה עוד יכול אוקטאביאן לנשוא, אך הנער, אותו היחידי בעולם, הנושם עדיין כדי לאיים על שלטונו, עליו להישמד. אך איפה הוא? – מאז יום הכיבוש התפזרו שליחי אוקטאביאן לכל רוחות העולם, נישאים על כנפי ההבטחות הגבוהות ביותר, לחפש אחרי השלל הילד. האם פלא הוא, שמצאו אותו סוף־סוף? הוא היה עוד בנמל ברניקה. שם הבטיח לו קצין גבוה, שאוקטאביאן יקבל אותו בידידות גדולה. רוצה הוא רק לאשר אותו לפני נסיעתו כמלך מצרים, לא יותר. מורהו הפילוסוף – האם היה תמים מאמין, או שהיה בקנוניה? – פיתה אותו ללכת. הוא והצי קיבל את פניו באלכסנדריה בכבוד מלכות.

בתוך הארמון שאל אוקטאביאן, שתמיד היה מחפש לו אחראי למעשיו, את הפילוסוף אריוס, אם יש לו רשות להרוג את קיסריון? הלה, שידע היטב את חובתו לאדונו, ענה לו בסירוס מימרתו של הוֹמר: “לא טוב היות הרבה קיסרים!”

אוקטאביאן רומז, והנער נחנק בידי מרצחים שכירים עוד בטרם הציג את כף־רגלו על אדמת מלכותו. ובזה שקע פקדונו של החלום הגדול, שזוּג־מלכותי חזה בו פעם פה על חוף זה את היפה שבדמויות אנוש; בליל תהומות שקע שליחו האחרון של אלכסנדר, שקיסר המזקין הקים מחיקה של המלכה הצעירה, כדי להנחיל לו את העולם. –

כעת הכל בסדר: אוקטאביאן אומר לעזוב מחר את הארץ. עוד פקודה אחת: לנתוץ את כל פסלי אנטוניוס וקליאופטרה.

ועל זה מופיע פאטריציוס עשיר בשם ארכיביוס ומבקש להשאיר את פסליה של המלכה. למבטו של הרומאי רומז האלכסנדרייתי ומניח לו עשרה שקים ובהם אלף טאלנטים של זהב על הרצפה. שפה זו מובנת לו לשליט העולם: הוא מנענע בראשו, והפקודה חלה רק על אנטוניוס.

למחרת, כשאוקטאביאן הפליג ובינתיים הביט לאחור אל נמלה של מצרים, שנתן לו שפע כזה של זהב, הבהיקה אליו מצוגו של לוכיאס דמות הארד של בת־התלמיים האחרונה. הוא זקף בה את עיניו, אך היא לא ראתה אותו.

קליאופטרה הביטה אל מעבר לים, בכיווּנה של רומא.

– סוף –

 

תאריכים    🔗