לנשמת אברהם מפו

לא רק בגלל היות ספורי תנכ“י בתכנו ובלשונו הקדשתיו למפו, כי גם בהיות מפו לו למופת בדרכי תפיסתו. לא רומנים ביאוגרפיים כתב הראש והראשון למספרינו ההיסטוריים, ואין אנשי התנ”ך גבורים ראשיים אצלו. גבורי ספוריו הם אנשים שלא נזכרו בתנ“ך או שזכרם בא בו דרך אגב. אנשי התנ”ך המפורסמים: מלכים, גבורים, כהנים ונביאים – ממלאים בספוריו תפקידים שניים ושלישיים במעלה. ומפו גם לא הפך את ספוריו למוזיאונים ארכיאולוגים. האטמוספירה הרוחנית והנפשית והטבע המקיף את אנשיו הם אצלו יסוד ותכלית.

ובדרכיו אלו אחזתי גם בספורי הקטן העתיק: “בהר”, וגם בספורי הרחב הזה. בשניהם גם חתרתי לעמוד על יחסי ישראל ויהודה לשכניהם הזרים.

לתקופה של ספורי מוקדשים בתנ“ך מספר פסוקים. אחד הגדולים במלכי ישראל, ירבעם בן־יואש, פוטר בקטע קצר ב”מלכים", ובאיזו נקודות בספרי הנביאים. על המספר הוטל אפוא להקים את בנינו באפס חומר מוכן. שבתי בארץ וטיולי ונדודי בה עזרו לי לא רק בתיאורי־טבע ואנשי שבטי ישראל ובני העמים סביבם, כי גם במאורעות. מעשי־בנים סימן לאבות.

ומובן שלמספר ניתן החופש ביחס לפרטים היסטוריים וגיאוגרפיים. והכותב לא נמנע מיחס לחכמי אומות ושבטים זרים חכמת־חיים והעברתה מעם לעם. בזה שמשו לו מופת ספורי התנ"ך על חוזה ארמי גדול ועל חכמי שבטי־מדבר. וכן יש אשר האנשים בו מוסרים בשיחותיהם פרטים סותרים זה את זה על אנשים ומאורעות, כיד הדמיון המזרחי הטוב עליהם, ולפי הצורך הרגעי והמצב שבו הם נמצאים.

שמות האנשים מישראל הם בהתאם לשמות שבטיהם ב“דברי הימים”, וכן גם שמות הארמים מתאימים לשמות בני־עמם בכתבי־קדשנו, אם כי אין הם אלה האנשים וגם לא בני זמנם.

* *

ספורי זה נכתב לפני יותר משתים־עשרה שנה, ולכן לא הושפע ממאורעות השנים הסוערות והאיומות שאחרי כן. שינויים פנימיים מחוץ לתיקונים לא חלו בו.

פרקים בודדים שלו באו ב“גליונות” משנת תרצ“ה והלאה ופרק גם ב”דבר“. שלשת הפרקים: ט‘, י’ וי”א שבאו ב“גליונות” בשם משותף: “בין אהלים” – הוקדשו שם “לזכר מתתיהו שוהם, איש התנ”ך והקדומים“, בתוך חוברת מוקדשת למשורר המנוח, שדרמותיו התנ”כיות עתידות להיות מקור השראה ויצירה לדורות יבואו, ושבתי־חזיון עבריים יתגאו בהצגתן בהגיע הזמן והאוזן העברית תבחן בטוי ושירה תנ"כיים כראוי.

תל־אביב, י“ג אדר א', תש”ו.

 

א. בְּסֻכָּה עֲלֵי דְרָכַיִם    🔗

בעמק עיון, עמק הברכה הטבול בטל חרמון והצופה ראשי לבנות, על אֵם הדרך, תחת מכסה בד אשר לסוכת מנוחות, ישבו שני אורחים כפופים על כוסותיהם, נוטים לתנומה בשעת בוקר חמה ומעיפת. האחד – זקן ששיבתו גדועה וקרוחה, וצבע שערות זקנו הגזוז ושפמו – מחוק וכמו העלה ירוקה, חריצי פניו ומצחו – חרושי דאגות וסבל דרכי מרחק, ועיניו שקועות בתוך חוריהן עמוק, עכורות וכבויות; ולעומתו השני, עלם אשר נקרה לקראתו בדרך, דבק בו ושב עמו אל סוכה זו, שרק אתמול נח בה כשעתים, עלם מעלמי הארץ, שחור שערות ושזוף פנים, שאף קמט עמל ימים טרם העיב זוהר מצחו, ואשר עיניו שקטות ונלהבות חליפות כעיני ילד. ועל ידם עומד בעל הסוכה, כד בימינו וצפחת בשמאלו, נכון למסוך לתוך כוסם ממשקאות הרויה, יין גבעות החרמונים – בכד ומי פירות עמקם – בצפחת; ובצלחת אשר באמצע השולחן הקטן והשפל – קרח הרים, מובא יום יום בשקי חמורים שלוחי משעולים מלבנון ומחרמון, אשר שלג יכסם עוד בשפעה בתקופת ראשית קיץ זאת.

– עיפים אתם, אדוני עוברי הדרכים, רוכבי סוסי ערב, – אמר הארמי מוסך הכוסות – אף כי סוסיכם כנשרים יעופו ועל כנפי רוח תנשאו ולא תיגעו; לא כרוכבי האתונות אשר תיגעה את בעליהן בּירוֹט להם הדרך ותסבכנה אותם בקוצי שיחים ובסבכי עצים, ואשר תרבצנה במסלה – בנהוג בהן – השגעון מבלי זוז ומבלי ירוא מכות שוט ואלה ומפני מסמר דוקר; והיום עיפתם; כי ממדבר בא שרב והרוח לוהט ככבשן, וגם שלג הרים וקרת לבנון לא ירפום. – הארמי בעל הסוכה הזאת נודע בעמק ובהריו כאיש־שיחות וכלץ מליץ אוהב לפאר את דבריו, להמתיקם ולבשמם באמרות חכמה ובפתגמי חן, ושמו הלך לפניו כאיש אשר נוסה במסות חיים, ואשר עבר ארצות־מרחק וראה יושבי־קצוות, וּמקרים ותלאות עדו עליו. ויש אשר הבריקו עיניו באש עליזה, והשומע לא ידע הבאמת ובתמים ידבר האיש אם לצון יחמוד לו לבדח את אורחו או לעשותו למטרה לחיצי לעג עצור, להדהים בהם לב מביני רמז.

– אשרי רוכבי אתונות צחורות! – המליט איש־השיבה ואנחה כבדה וממושכה לותה דבריו. ואחרי הרטיבו שפתיו במים קרים, מי מעין, מכד מצויר שעמד לרגלי שולחנם – הרחיב דבריו בתמכו ראשו בידיו הצרובות והמגוידות. – אשרי זקני אנשי שדה והר, שנטו שכמם לסבול ושרב וקרה ידעו, – ואשר זקנם הלבן יורד להם על פי מדותיהם. אשריהם כי ידיהם לא שפכו דם ורגליהם לא שבעו נדודים בארצות נכר, אשר את קברות אבותיהם ישמרו ואת ערוגת נחלתם ישתלו. – ועיני המדבר נשאו אל העלם וירחפו אל פניו ברחמי אב. – שובה, עלם – בעוד מועד, כל עוד ריח שלמותיך כריח שדה ובעיניך נשקף ירק עץ וגנה. למה תתע כעני מבקש נדבת גבורה על דרכים, ומדוע תחבל שארך ונפשך לריק ולבהלה? מה בצע בתהלת אדם ובגאון כבודו? העמדו לו אלה לזכריהו בן ירבעם מלכי, ביום בו עליו הפקודה לההרג בחרב שלום בן יבש, העבד המתפרץ, תיבש זרועו מקנה?! קבל עם המיתהו, ולא נמצא איש חיל בישראל אשר ישלם לו כגמולו ויבִיא חרבו בלב איש הדמים. –

קול איש ארמי הבקיע מקצה הסוכה, איש עובר־אורח שבא כמתגנב בצל קורתה, מבלי ששמעו היושבים את צעדיו. ודבריו דקרו כחיצי עיניו המבריקות בחדות־ערמה, שמחות לאיד. –

־ שמעתי כי עזבו צבאות ישראל את חמת ושבים בחפזון דרך דמשק לבתיהם, וכי מדינים אויבים סוגרים עליהם את הדרכים. –

הזקן הסב פניו רגע והביט במדבר ויפן מבלי ענות דבר. ואך העלם אשר לבו פחד ורחב ענה: – מי יתן והייתי בתוך צבאותינו שם, והיתה חרבנו אוכלת על ימין ועל שמאל. מדינים עצרת בוגדים, שפלים וארורים! אם בני ארם מתקוממים לפרוק עולנו – להם הצדקה, כי את דמשק הוריש רמון אלהיהם, אלהי־העמקים להם, כהוריש יהוה אלהי־ההרים את שומרון לאפרים וירושלים ליהודה ואת הר שעיר ובצרה לאדום. כי כן דרך מלכים ועמים: היום יגבר עם על משנהו והכריעהו, ומחר יתאזר הנכנע ופרק בחרב עולו; אך מדינים, בזויי־אל אלה: מה להם ולמלחמותינו בארם? אם שאננים עוד ארמים על פרים ושקוים – למה יעכרו זרים את מי שלותם? –

עיני הארמי מוסך הכוסות החליקו על פני העלם באהבת אב. ובהחם בו לבו לשמע דברי היושר והתום אשר גם חכמה בם, וגם ברצותו לבדח לבות אורחיו אמר: – לנער חשבתיך, עלם, וכמבקש גבורות ומקרי נדודים, והנה טעם זקנים בפיך; ובצאתך אל מרחבי ארץ – לא לכבוש ערים תלך ולא לדכא יושב בהן, כי כבש בך שכלך את יצר הגבורה עוד מנעוריך. – ובהגישו לו כוס יין ממולאה פתי־קרח, צחק בטוב לבו: – וגם נגידים תדבר ולשונך חדה ומתוקה. ואני תפלה כי יאנה לי אלהים בימי זקנה בחור בן חיל כמוך, ואורישהו את שדי, כרמי וסוכתי זאת; כי יחזיק במעדר, ובחרבו יגן על נחלתי משודדי דרכים, ולשונו כיין עם קרח תחמם ותשובב לב עוברי ארחות, ואולי, מחמדי, תכיר בין חבריך עלם אשר כזה ותברכך נפשי? –

ובעוד זה מדבר ישב הזקן כפוף־ראש ויריח לרגעים בעתר ענן הקטורת אשר הושמה לפניו. ובהתרחב נחיריו הבריקו רגע עיניו הלאות מבעד לגבותיהן הכבדות והשעירות אשר קרחה לא נגעה בהן. ואחרי אשר עמד מוסך הכוסות מדבר, ואיש לא ליוה בצחוק את דבריו, באשר נבוכו ולא תפשו את בת־הצחוק הטובה והחבויה אשר רחפה על שפתיו ונעלמה בטרם הגיעה לעין– שם הזקן ימינו על ניצב חרבו, ויזקוף את גבו ועיניו תעו רגע בין המרחב אשר נוכח פתח הסוכה, ורגע ניתנו בפני העלם או שקעו בחרב אשר נתמך בה:

– מי חכם יבדיל כעת בין ארמי למדיני? מלך ארם ברח אל מדין בהגרשו מעיר מלכות אבותיו ועמו פליטי צבאו הנאמנים לו. בעוני וברעב החיו נפשם בשוד דרכים, שלמותיהם בלו ויחפי רגל תעו בישימון הרים ונקרות. לחם יבש ונקוד היה לחמם ומנאד מים מבוקע שתו בנדודיהם, וילדיהם גדלו בין המדינים ויהיו כמוהם. ועל מי השאירו את נשיהם בצאתם לחמס בלילות? – עיני הזקן תעו עתה במרחקים ומבטן החד והחודר כמו הציץ למחשכי נקרות הרים, וגם קמטי פניו עמקו עתה ויראו כחריצים, בשאוף פניו ועיניו אל מעֵבר לעמק וגבעותיו.

והעלם אשר תאב עתה ויקו לשמוע פענוח רזי ימים עברו ומסתרי לילותיהם – אוכזב פתאם בהחל הזקן לשאת מדברותיו, כי ירדו גבות הזקן ויגיעו עד לעפעפיו אשר כיסו על עיניו ועל פניו השתפכה מנוחת רגע: – פליטי ארם אלה כמדינים בני־בלי־ארץ היו, ועם מדין נדדו מצפון בני עמון אל נגב אדום. כי אין ארץ למדין ואין אב. המדבר הוא ארצו, ובנות מדין תשגלנה בערבה ובאדום, במואב ובעמון, בנאות קדר ובארם. קטורה היתה אמם, זאת נדע; ומי אביהם: האברהם או ישמעאל בנו, או יקטן אבי כל נודד – מי יתכן דרכי מוצאם? לא כן תדבר, עלם! – וחריצי מצח הזקן שבו ועמקו ועיניו נפקחו והחיו פתאם בהבריקן באש זכרונות קשים.

– עוד בימי ירבעם מלכי האחרונים קץ ארם שכן־מדין בצבא ישראל שכן־ארם; – דבר הזקן עתה בהשפל קולו, ועיניו כמו הפכו אחורנית לראות מחזות תמול שלשום: – ובימי זכריהו בנו הנרפה והענוג, קצר הימים, בששת חדשי מלכותו – הדריכנו מנוחה. ועתה בלחום מנחם בן גדי בשלום בן יבש, בקום שומר־ראש בוגד בעבד מתפרץ – מדוע ישב ארם ויחבוק ידיו? אם לירבעם הגדול, יורש כסאות אחאב ודוד, מכּי ארם ומושליו, היתה דמשק ירשה – הלא זכות אבות עזרתו וירושת חרב דורות קדומים. לא כן עתה; בשבת עבד בישראל על כסא מלך – היפלא מיורש חזאל לשוב לארץ אביו ולהיות מטה זעם ביד אל נקמות אשר ידרוש את דם נכד יהוא השפוך –מרוצחו? האדם רק כלי זעם הוא ביד אלהיו, ובן מלכי ארם כמנחם בן גדי מתרצה – שניהם חרב שלומים בידם להשיב דם זכריה בן מלכי בראש שופכו. ובאשר לארם ומדין ארם הוא אשר יתקומם ומדין רק עוזר לו למלא צו עליון שולחם. –

ואחרי דבר הזקן את דבריו האחרונים השתררה דממה כבדה אשר העיקה על לב העלם, כהציק לאזניו זמזומי הצרעות אשר קפצו על פני התמרים ורקיקי הנופת והממתקים אשר בסוכה. ומתוך הדממה זמזם קול חורק כמו מתוך שינים רקובות. –והאם לא כחזאל – יהוא? הלא שניהם קמו בחרב על בן הדד ויורם מלכיהם? במה גדל חטא שלוּם, מלככם עתה, מחטאם, בהתקומם גם הוא על נרפה וענוג אשר נשמטה חרב אבותיו מידו? – וצחוק מזמה עצור חלף על פני הארמי האורח בדברו.

– כדבר אחד הילדים תדבר ובזקנך חוט־שיבה אראה, – זעף הזקן: –הברצונם שלפו יהוא וחזאל חרבותיהם? הלא אלהים קרא להם בפי אלישע נביא ישראל, אשר שלחהו לרפא את צרעת נעמן המשנה למלככם היום ולמשוח את חזאל למלך על ארם – מחר!? – ובקול גונח ושקוי־מכאובים שפך הזקן את הגות לבו הצורב, ודברו היה כדבר אדם עם נפשו: – בדם לבו משח אלישע את חזאל וחזות קשה חזה לעמו ואת פניו הליט ובדמעות שליש בכה; ידע את אשר יעשה חזאל לבני ישראל: מבצריהם ישלח באש ובחוריהם בחרב יהרג, עולליהם ירטש והרותיהם יבקע – התיפח הנביא ושמן אלהים בידו למשוח. – ופני הזקן רגע עוותו כפני ילד בהכונו לבכות, ורגע כמו הוכו בתמהון; ופתאם כמו הכבידו ראשו וכתפיו על גוו, ויהי כמתכונן לעמוס עליו משא כבד וכולו אומר כניעה: – הנביא כי יאמר לו אלהים: לך ונבאת מות לאביך ואת אשת חיקך תן לזנונים – היקום בו לבו לבלי שמוע ולא ימלא אחרי דברי שולחו? ולשלום לא קם נביא ולא שלחהו לרצוח את מלכו. היש אשר יצוה נביא לאיש: לך והרוג, מבלי אשר שם אלהיו דברו בפיו? אפסה נבואה מישראל בהרוג אח אחיו ועבד את מלכו. –

והארמי לא הרהיב לפצות פיו עוד, כי נחתו דברי הזקן בלבו ויהי בעיניו כנביא קדומים ויירא מפניו. ובהחריש הזקן ויקם הארמי ויצעד חרש כמתחמק, הלוך וצדד גוו, וכמשתחוה לפני הזקן אשר לא זכהו גם במעוף עין. ואך בשמוע הזקן את נעירת חמורו בחוץ וידע כי יצא הארמי לחבוש את בעירו, וכי יחיד הוא עתה עם העלם באין זר לצדם. ובהעמידו פניו בפני העלם הוסיף לשפוך את יגון לבו:

– ואנו חרבנו בנדננו, וזרוענו דבקה, ואין בנו כח ללכת ימינה או שמאלה; אן אלך? – והעלם ראהו עתה כהדבק סלע בגוש הרו, והגבעות מנגדם כמו קמו ויסגרו על העמק מצאת: – כי אלך שומרונה ואהי בעיני עבד לרוצח אדונו, ואם לארם אכונן צעדי – איך אראה בחרפת עמי ואדום? וגבורת צבאנו נשתה, ובאחרוני גבורינו אין לבטוח, כי רך לבם כנשים. והנה אסתובב לי פה עלי דרכים בין אבל־בית־מעכה אשר לישראל ובין אבל־כרמים אשר לעמון, ואת המות אבקש ואיש לא יפגע בי, כי לא הניפותי חרב על איש אשר לא שלף עלי חרבו ועתה נהפך לי ישרי זה לרועץ. יאמר נא הוא, בן־ארם! – הרים קולו בהפנותו פניו אל בעל הסוכה, אשר ישב עתה כמתנמנם על מחצלת ליד פתחה: –ההיה להם נציב כמוני מבני ארם עמם? האם לא ישבו בני ארם תחת גפנם ורמונם שקטים ושאננים חוסים בצל צבאי ובמשפט מלכי? והלא הגנה עליהם חרבי מבני קדר וחצור ומשודדים שכירי־צור סוחרת־העבדים? הרבו העבדים והשפחות אשר נמכרו לצדונים בימי ירבעם מלכי? האם לא שררו צדק ומשפט בארם כבישראל? –

הארמי בעל הסוכה הרים ראשו כמזורר, ואת עיניו פקח רגע וישב ויעצמן, כמו פגעו בהן קרני השמש; הזקן והעלם צחקו נעימות, ולא גרעו עין מהמקיץ אשר שפך מים על קצות אצבעותיו וירטיב בהן את עיניו. והזקן, אחרי גמעו מכוס היין אשר לפניו, קם ויגש אל הפתח וישב על כסא קטן קלוע נוכח הארמי, והעלם קם גם הוא ויגש לו את כוסותיו ומקטרתו וישתרע על המחצלת מאחורי בעל הסוכה. – שמעתי דבריך, ברד, אף כי אטם מלאך־התנומה את אזני ועל עיני שת צלו. – אמר בעל הסוכה אחרי השיבו נפשו מכד המים אשר לפניו והריחו בעשן המקטורת אשר לפניהם. – מה אומר ומה אדבר? – ועיניו תעו ימינה ושמאלה ויחדרו דרך בקיעי־הבד אשר לקירות סוכתו לראות האין איש ארמי או עובר–אורח זר מטה אזנו לשיחתם. ובהוכחו כי אין זר סביבם – הטה ראשו אל הזקן, כמכין עצמו לשמוע שיחתו, אף כי לא חדשים היו לו הדברים, בשמעו אותם מפיו פעמים רבות.

והזקן הביט החוצה לעמק המשתרע לפניו. השמש נסכה תרדמת צהרים על שדמה והר, השדות רבצו עיפות, צהובות, עפורות ולבנות וההרים מרחוק התעטפו באד־אבק, ובליטותיהם ושקערוריותיהם כמו נמחקו. רק פה ושם שימח כתם ירק של שדה משקה או גן ירק את העין, ומעל פני הגבעה הקרובה שלח להם, מעל לחורשת תאנים, עץ קדומיו את נועם עפאי צלו. ובקול ממושך החל הזקן להגות נכאים, נגון אנשי מלחמה ונודדי מרחק, אשר ברדתו והיה כמתפשט על פני שפלת הערבה הרחבה ובעלותו כמו יתרומם רגעים לעלות ההרה, וירד ושקע פתאם בבקעה הנוגה. והארמי עונה אחריו; ובהחריש הזקן רגע, בהנתק הנגון מפיו – מלא אחריו הארמי, וכמו חש לעזרתו בהזכירו אותו את אשר נשמט מזכרונו. והזקן לא שכח, ורק שקע כפעם בפעם לתוך עיפות היום וכובד מחשבות עברו. כי בטרם הגיע שיר הנכאים לקצו, ובעוד הארמי עוצם עיניו, מניע ראשו וממתיק זמר – נשמע קול הזקן בדברו – ושיר הארמי נפסק פתאם ויתלה באויר הסוכה.

– ימים על ימי מלך תוסיף –פתח הזקן בקול תחנונים; ובהרימו עיניו אל מכסה הסוכה – אורו פניו וינוחו בזוהר שקט; – אשרי העם שמלכו איש שיבה; כי יאריך מלך ימים. –

ואזני הזקן קמו פתאם, וראשו הוטה לצדו; כי נשמעה בחוץ נעירת חמור, וקול עונה נגדו. והזקן עצר מדבר, כי ראה את הארמי איש הסוכה יוצא החוצה ויחכה לשובו. ואך בפתח הסוכה נראו אורחים שלשה, אשר אחרי קשרם את חמוריהם באו לתוכה לנוח ולהשיב נפשם במשקה קר. העלם אחרי סקרו פני הבאים – יצא החוצה. והארמי אשר הגיש לחמורים מים להשקותם אמר לו: – טוב אשר עצרתם מדבר, כי נעכרו הימים ואין אֵמון בעוברי דרכים. שוב נא ודברת עם האנשים, והייתם בעיניהם כעוברי דרך לתומם. ואולי – ואיש הסוכה שהה רגע בבחנו את העלם בעיניו, – אולי בטוב לב האנשים ביין ובמי שלג – יפליטו גם דברים אשר נדע על פיהם מי שלחם ומאין באו. ואת ברד אַל תעיר, ינוח לו. זה דרכו עמו, אשר ינום בשבתו ואזניו פקוחות –. ובהחליק אצבעותיו על יד העלם נכנס האיש לסוכה לשרת את אורחיו אשר שנים מהם הסבו על מחצלת פרושה ואחד ישב על כסא קטן קלוע בפנת הסוכה.

 

ב. אוֹרְחִים חֲשׁוּדִים    🔗

העלם שב וישב על מקומו לרגלי ברד, כי משם יכול עתה לראות את פני האנשים ולשמור את תנועותיהם. דברי הארמי איש הסוכה עוררו בו חשדות קשים, מי יודע אם לא לרגל באו, ואם אין בלבם מחשבות רעות על ברד, או אולי גם יתנקשו בנפשו. והארמי סקרהו בעיניו ויצחק: לא למד עוד העלם לכסות מזימות, ופניו מגלים עוד את חרדת נפשו. ואך העלם הבליג, ובהשתחוותו לקראת האנשים אמר: – ברוכים הבאים בצל קורת סוכת אדוני ומיודעי! אשרי האיש אשר ימצא ביום לוהט כזה סוכת מסתור ומי הרים ושקוייהם להשיב נפשו. ומיודעי איש הסוכה רק לזאת לבו: להרוות לב אורחיו בחום־יין ובקרת מי־שלג. –

זקן האנשים אשר השתרע מסובה, הרים גבו והשתחוה, בעוד אשר האחרים רק הניעו ראשיהם לקראת העלם: – וברוך טעמך וברוך אדונך המתנמנם עיף מלהט השמש! וגם איש הסוכה יבורך, אשר סוכתו הרותה נפשנו לא אחת. – ואיש הסיכה השתחוה לעומתו ויאמר: – כן, לא זרים לי הבאים; רק בצל סוכתי רבים החוסים, ואנכי זקן וזכרוני נחלש עם נדודי הרבים. –

זקן הבאים היה כבן ארבעים או חמישים, כי לא נתן להכיר בפניו ובשערותיו את מספר שנותיו. האחרים: אחד כבן שלשים גבה קומה, והשני כבן עשרים שישב על כסא הקלעים – שפל קומה ובעל בשר כאחד נערי הטבחים. תלבשתם ודבורים לא נכרו אותותם כי מלב ארם באו, ולא קרובים הם לעמק ולמוצאיו.

ובעוד ברד יושב מנומנם וכפוף, ורגע כמו מזורר ושואף ענן המקטורת, בעצמו עינים כמעט, התקרב העלם אל האנשים והפליט בלחש:

– עיף אדוני, כאשר אמרתם, וגם כבדה אזנו, ובחום צהרים תגדל עיפותו פי שבעה, ואדי־היום ירבצו על ראשו וישקיעוהו בחלומות. אַל תבואו עמו במשפט על אשר לא ברככם בשלום. –

– גם את אדונך השר ואיש החיל יודעים אנו לא מתמול שלשום. – ענה זקן החבורה. – ואך לא נטרידהו, ינוח לו. ואנו נשהה שעה־שעתים וניטיב לבנו, ואחרי תנומה קלה נמשיך דרכנו.

והאנשים הריחו במקטורות שהוגשו להם, היטיבו לבם באוכל אשר הוציאו משקיהם, וגם ממעדני הסוכה אשר בחרו להם וירוו צמאם גם ביין חרמונים וגם במי־פירות קרים. – ואולי יש אתך גם ממשקה־סבא אשר יחזק רוח איש, ויפיג שכרון יין ושכר? – שאל זקן החבורה את הארמי מוסך הכוסות.

– משקה־סבא לא תמיד ימצא לשותיו; אולי תעלו ההרה. שם בערי צידונים תמצאו מכל טוב ארצות מרחק. ומה יש למצוא בארצות עוני אלה? – ואיש הסוכה העביר ידו ברוח, כמראה על ארצות אפרים וארם יחד.

– יונקים הם הצידונים את לשד עצמותינו; ואנו נלחמים אח באחיו ונותנים להם לרשת את כולנו יחד. – אמר בן השלשים רם הקומה בנשאו עיניו אל זקן החבורה. וההוא הניע גבותיו כאומר: היטבת לדבר!

ואך הגוץ אשר על הכסא רגז ואמר: – האנחנו באנו אליהם? הרי הם פרצו אלינו, אנשי העמקים והגבעות. ומה הפריע בעדם לכרות לנו ברית ולעלות ההרה או לרדת אל חוף הים? –

זקן החבורה העיף בו עין כנוזף: – אנו באנו לחסות בצל קורת אחינו שכנינו. אַל נא נבוא במשפט על מריבות שבלו מזוקן. עוד נכרות ברית, ועמינו ישבו שבת אחים כשבת איש החיל הזקן מישראל ואיש הסוכה אחיו ומיודעו בן ארם. –

ובעל הסוכה החדיר בו עיניו, ניגש והשתחוה שנית: – האין אדוני מודע לשוע בחמת, מיודעי משכבר הימים? –

־ קלעת אל המטרה, חזיון איש הנדודים. ואולי יכבדנו גם ברד איש חסדך אחרי נוחו? כי יש לי דבר אליו. – לחש בהתכופפו אל מוסך הכוסות.

וחזיון, איש הסוכה, ניגש ונגע בכתף הזקן הנם. ובפקוח הזקן עיניו אמר: – בא איש מודע לשוע חמת, ודבר לו אליך השר. –

ואחרי זורר ברד קם ויגש אל האיש, אשר קם לקראתו הוא ובני לויתו. ואחרי השתחוותם אמר האיש: – נשתה נא יחד משקויי חזיון ונצא רגע החוצה. היש לך פינת סתרים קרובה, חזיון? –

חזיון שם עין בברד ויען לאיש המדבר: – יש ויש; מאחורי סוכתי יש אשל מצל, זקן כברד אבי. שם תשבו ותמתיקו סוד ומעדנים. ואני והעלם טוב העין נמתיק לבנו עם אנשיך בסוכת מנוחות. –

– אולי אדרש גם אני לאדוני? – שאל בן השלשים. וחזיון ענה במקומו: – אנו פה כלנו. ואם תדרש אתה או נערכם לאדונכם, או הנער נושא כלי אדוננו ידרש אליו – הן קרובים כולכם אליהם, ואם יקראונו נבוא. – ופני בן השלשים קדרו רגע לדברו, נשך שפתיו ולא ענה דבר.

– ובכן מחמת באתם? – שאל איש הסוכה אשר הדממה ופני האיש הזעומים העיקו עליו בכבדם. – והלא ירט לכם דרככם בימי מהומה ומבוסה אלה במרחקיכם? –

־ בשלום עברנו, – ענה האיש ולא הוסיף דבּר.

ואיש הסוכה הוסיף אחרי רגעי דומיה: – ואני אמרתי: אלך נא לראות את מיודעי השוכן בצפון הבקעה – ומנעוני, לא יעצוני ללכת. –

האיש החריש ולא ענה דבר. ואך משרתו הגוץ שנלאה מהחריש ענה: – איננו זרים בארם, ולא תאונה אלינו רעה. –

– והלא מוסך שקויינו, אשר יארחנו בצל סוכתו, בן־ארם גם הוא? – העמיד בם העלם עיניו.

־ והאיש זעום הפנים רמז לנערו לשתוק, ויען במקומו: – ישנם ארמים אשר כגרים יהיו בארץ אבותם אחרי פנותם לה עורף. –

איש הסוכה לא ענה דבר, ויהי כנתון כולו למשקאותיו, ורק הניף בצרור עשבים יבשים כמבריח זבובים ודבורים מעל פרי מגדיו ומעדניו. וביראו פן תפגענה בו הצרעות הרעות נשמר מהרגיזן, ויהי נגש צעד וקופץ צעדיים אחורנית, וגם לא גרש את המלקקים במקום שרבו בו הצרעות. והאנשים צחקו ולא גרעו עין מלהטיו, וגם נרתעו וירחיקו ראשיהם משדה ההתגוששות והקרב.

וכשוך חמת הצרעות וצרור העשבים נח על מקומו, פנה העלם אל השנים ויהי כחומד לו לצון: – הנה יושב לו בן ארם על גבול ארצו ונלחם בצרעות ובזבובים רעים אשר ילחכו כל פרי טוב, תאוה לעינים ומתוק לחך. – ועיניו כמו רפקו את איש הסוכה שעמד בפתח חציו כלפי אורחיו וחציו מביט החוצה.

והנער העיף בו עיני טבח: – החסר צרעות ארם אשר הלך האיש לשמור על פרי זרים מצרעותיהם? –

וזעום־הפנים זקף גבו ואזניו כמו קמו: – האין אדוני קורא לי?

– אלך ואשאל, – ענה איש הסוכה; ובשובו אחרי רגע אמר: – לא, הנה הם שבים אלינו. –

ויען אשר קם האיש וניגש אל הפתח – עמד איש הסוכה מולו; ולמען לא יראה כסוגר את הדרך לפניו, שאל: – ואולי עברתם בצפון הבקעה וסרתם אל אהלי מיודעי ללון?

---

האיש העִיף בו עין כאילו עקצתהו צרעה. – ומי מיודעך כי אדע? –

– זקן־נביות, ראש לשבטו, השומר שם על פרשת הדרכים. והעלם לא שמע, כי ניגש אל הנער ויושיט לו מלוא חפניו אגוזים אשר הוציא משק קטן אשר בחגורתו.

– דלים הם אגוזי ארצכם, אמר הגוץ אחרי הודותו לעלם. – תסור אלינו וכבדנוך באגוזי חמת הגדולים והשמנים. –

– התארחנו לילה באהלי־מדינים, ואך לא אדע אם בני־נביות הם. – ענה גם בן השלשים.

איש הסוכה הבליג, והשאלה אשר רחפה על שפתיו לא עברתן; וגם סר מעל הפתַח, בתתו דרך לברד ולאורח הבא אחריו. ברד שב אל מקומו לשבת על השרפרף המרופד, והאיש לא ישב, כי אם פנה אל בין לויתו העומד בשאלו: – הנסע לדרכנו אם נשכב לנוח בחום צהרים?

– כרצונך, אדוני, – ענה איש דברו, ופניו הזעומים הפכו ויהיו כפני איש המבקש למצוא חן בעיני אדוניו.

– טוב, איפוא, ננוח מעט ויצאנו לדרכנו. –

– האנשים ישבו. זקן החבורה העיף עין אל ברד ובת צחוק טובה רחפה על שפתיו, ויהי כמבקש סליחתו על השתרעו ושקעו בתנומה אחרי־כן; וברד הניע לו בראשו, ושפתיו הקמוצות לא צחקו ועינו עמקה ותהי כמו נעכרה. ובעוד איזו רגעים ותהי הסוכה כישנה שנת צהרים, לולא הצרעות אשר מלאו בזמזומן את האויר, ולולא הציקו הזבובים לנם ולישן. ואיש הסוכה ישב על סף סוכתו ויהי כישן גם הוא.

ואחרי שעה קמו האנשים ויחבשו חמוריהם ויצאו לדרך. ואחרי צאתם סרו אנשים אחדים מאנשי העמק והגבעות הקרובות לרוות צמאונם. ולא שהו הרבה וילכו. ובהשאר השלשה לבדם, שאל העלם: – בער אנכי ולא אבין. הן ממרחק באו האנשים, והאין סוסים להם, כי יסחבו את דרכם על חמור ואתון? והדרך הן תארך להם כפלים? –

ברד שתק. והארמי ניגש אל העלם וישם את ידו על ראשו כמסלסל בשערותיו: – כי תצא לדרך ויש אצלך מטבעות כסף ונחושת, והדרך – שודדים רובצים לצדיה; התשים את הכסף באבנטך, אם בנחושת תסתפק, אשר אם יגזלון מידיך לא תעני? –

פני העלם אדמו וחורו, ויהי כמתביש להרים עיניו אל האיש. – חכם לב כזה, – אמר בלבו: – ושפתו נמלצה ויודע להתהלך עם אנשים, ולא מצא לו דבר בלתי למסוך שקויים לעוברי דרכים. – ומצחו כמו קומט רגע בשאלו את נפשו: – ומה האיש לברד אדוני כי אדע? –

 

ג. הַזָּקֵן וְהָעֶלֶם    🔗

הארמי איש הסוכה ביקש את העלם לשבת ליד הפתח. – לא קראתי לנערי, כי עובד הוא בשדה בימי קציר. ואני אלך ואשוב. ואם יסור איש לסוכתי או ידרוש לי ואמרת, כי עוד מנט ואבוא. – והעלם ישב וכמעט התנמנם, כי כבד הבוקר בקרוב שעת צהרים, ואיש לא סר לסוכת הארמי ולא דרש לשכנו.

וברד אשר נח בנומו, וגם ארכה לו השעה בחכותו לשוב הארמי, שאל פתאם: – ההלך ברגל אם חבש את חמורו? –

– חבש את חמורו; ואך לא בדרך המלך רכב כי אם במשעול, ויעלם לבין אלומות השדה, – ענה העלם בקומו מעל הסף ובשבתו על המחצלת ופניו מופנים לפתח ולברד אשר שב והתנמנם.

וברד חכך עיניו ויהי כמקיץ מתוך שינה; ובדברו ויהי קול דבריו ראשונה כדבר איש מתוך חלום; ולאט לאט חזקו וישמעו כצלצל איש בפטיש ברזל על לוח נחושת; ואחרי דברים מעטים שאוזן העלם לא קלטתם – שב ברד על דבריו בבוקר, ויהי כממשיך מתוך עיפות וכמו לא נפסקו הדברים עד כה.

– ימים על ימי מלך תוסיף! אשרי העם שמלכו איש שיבה, אמרתי; כי יאריך מלך ימים – תתבצר ממלכתו והחזיק בארצות כבשה חרבו. רבות יראה עמל ואון בימי חלדו, ולכן תתמך ימינו בצדק ובמאזני משפט, וכאָב יהי לאנשי מלחמתו ולחורשי שדות ירושתו, ואם בן חכם לו ואיש חיל, ולחם את מלחמות אביו והביא את צוארו בעול משפטו ולמד להיטיב לעמו ולארצו¹ – חרב אביו כבשתן! – והזקן שלף פתאם זרועו ויפילנה וראשו הושח ואת לבו קרעה אנחה: – אוי לנו! לא שרדו בני נעורים לירבעם, כי חרב מלחמותיו אכלתם, וכגויות זקני גבוריו זרועים הם על תלמי שדות ארם, מואב ועמון עד סלע־אדוֹמים. ובן זקוניו, זכריה הכושל, אחרית אונו – לא נלחם ולא־ידע לשפוט עם, וזקנים יועצים מימי אביו לא עמדו לימינו. דור חדש קם באפרים אשר לא ידע את יוסף ולא נלחם את מלחמות ירבעם. אנו, שרידי הזקנים, שמרנו על גבולות נכר וארצנו הזנחנו; והיא הלכה שולל, כי שלל גויים רותה ויינות מואב וזהב צור השכירוה וישחיתו את לבה; ועתה – הפסיק הזקן ועיניו קמו רגע; ופתאם כמו יצאו מחוריהן ותארכנה כחניתות ותהיינה כמו נתחבו לבטן הגבעות וההרים. כי עמודי אבק התרוממו ורועים ועדריהם עברו, ואחריהם ולצדם גמלים מובילים נשים וטף, ואנשים מאובקים נושאי חניתות ואלות מתנהלים לרגליהם; הרחק במורדי הגבעות הופיע המראה ויהי מתקרב ומתרחק, מתבהר ונחבא בתוך צללים ואבק כבד. והארמי אשר שב בינתיים מביט נגדו נרגש ותר כאחד, ופניו שונו חליפות ומנוחתו ושקטו עזבו פניו. והוא התקרב אל פתח הסוכה, כאומר להאפיל על הזקן איש המלחמה מפני סכנה קרובה. והזקן אשר לא ידע החליט למי פליטי חרב אלה, כי עיפו עיניו, והאבק כיסה בערפל על פני העוברים, קם רגע ויעמוד לימין הארמי; ובעבור המראה – ויחליף עם הארמי מבטי עינים כשואלים איש את רעהו לפשרו.

העלם אשר ניגש אל הפתח השתחוה ויאמר: – אם ישר בעיני אדוני אעלה על סוסי ואדהר ואביא לאדוני פשר דבר: למי המחנה ומאין בא. – והזקן אחז בכתפיו ויובילהו ויושיבהו על מקומו, בשקעו בכל כובד גופו וימיו לתוך מושבוֹ.

– מה בצע כי נדע? הראשוני פליטים הם אלה אם אחרונים הם להם? לא נדע נכיר יומנו, ולילנו כסה עלינו בחשכו, ומי ידע מחרנו, את אשר יביא בוקר אחרי נשף? – ודבריו הפכו לאנחה שוברת מתנים; הוא שאף את ריח הקטורת אשר למקטורת שעל ידו, ופניו ועיניו כמו כוסו באד, וידו כמתאמצת להפיצו וכמו מסיר הוא דוֹק או תבלול מעל עיניו. וקולו שונה פתאם ויהי כלוחש וכשׂח חידות ועתידות: – אביט למרחק, להרים, אולי יגלה לי אלהינו, אלהי כל הר ועמק, את הצפון לנו, והוא הסתיר פניו; לעומק לילה אשקיע עיני בטרם כהו, למען תחדרנה באפלתו, ואשאל את הלילה ואין מענה בפיו. אשרך, עלם, כי לא תדע את אשר ראו עינינו, וכי אטום לבך בפני סכנות דרכים וימים! ביפיך ובחרבך ובלהט עיניך תבטח ולא תפחד שואה כי תבוא, והיא הן אורבת לנו בכל נקרה ומחילת־הר. –

ובעוד הזקן שואף רוח כמתעתד להמשיך שיחתו באזני שומעיו, לא עצר העלם ברוחו, ודבריו פרצו מעל שפתיו כזרם־קיר. – ובכל זאת אראה – אמר בהבריק עיניו ובהלום לבו מערגת נעורים: – כי גדול בטחונך וכי אמונתך בחרבך איתנה. באין שומר לראשך ובלעדי עבד ונושא מגן תתהלך לך בדרכים; וסוסך לא ידהר כי אם ידדה או ירעה לו לרוח היום, כמו אין רוכב לו, ועל מי מנוחות יתנהל. ולוא אהיה כמוך בשנות שיבה, אשר לא יחריד אויב רבצי ונפשי תקנן בי שאננה, ועל חרבי וצדקִי – שקטי ובטחוני! –

ופני הזקן קפאו רגע ועיניו היו כתמהות; ואחרי כן עברה נהרה על פניו, ומבטיו החליקו באהבת אב על פני העלם ומצחו. רגע חלץ עצמותיו וישב וישאף ריח מקטרתו וגם לגם מכוס מי־חרמונים; ואחרי זה נענע ראשו ויצלצל באמרותיו כמנגן על מיתרים: – מה תדע, עלם, ושפמך עודו מוך ולא שער? מה תראה ומה תקשיב בלילות פחדים, עת ידך תפרט עלי נבל לאהובה באופל כרמים? עיפה נפשי, לאה חרבי וגם דברי לעוּ, אין כח בזרועי, כי אפס עוצר בישראל. ובאין עוזר לי ונושא כלים – בדד אשב ואשא כשלוני בחובי. ואם מצאתי לי בך איש, אם עמי תצא ואחרי תלך והיית לי לנושא מגן – בוא ונמנו ונחליף כח, ואחרי תנומת צהרים נקומה וסעדנו לבנו וחשבנו דרכינו בהזוך רוחנו אחרי טבלו בשלות־אורות. אשרך כי לא יבעתוך חלומות! נוחה נא אפוא על ידי, אולי תדבקנה שלותך ותקותך בלבי והרגיעוני ואבנה ממך. לא עת מנוחה לנו עתה ועלי לבחור דרכי ימינה או שמאלה; כי אין שליח ואין רץ ואין מוסר דבר מלך, וכל נציב וכל שר בצבא הישר בעיניו יעשה, מבלי יחל לצו אדוניו. והיתכן עוד כי אשב שאנן בצל עצי עמק אשר נגזלה שלותו, וחרבי תעלה חלודה בנדנה בקום כל אויבי עמי; ולאנשי חילי מלפנים, פליטי ישראל עתה, אין ראש ושר ומצביא? והם גם מקומי לא ידעו ולשכני לא ידרשו. – והזקן נשא עיניו אל הארמי בעל הסוכה, כמבקש עזרה בצר אשר תעודדהו ותאמץ לבו.

העלם לא ענה דבר, ועיניו חלפו על כתפי הארמי וגבו, כי פניו לא נראו להם. והזקן כמו תר אחרי מבטיו וירא בחלוף צל על מצח העלם ובחתלו את עיניו. וברחוק הארמי בעל הסוכה מעליהם מספר צעדים – הקריב הזקן את העלם וילחש לו: – האת הארמי מארחנו תירא? טוב אשר תפחד ולא תקשה לבך גם בהיות ימינך נתונה על להב חרבך. לא רבים עתה האנשים בם נוכל לשים מבטחנו. הנבטח בשכירי עמים זרים, בריקים ובפוחזים ישישו להחליף אדון באדון בעד בצע כסף ולשים ידם תחת ירך בעלים חדשים אחרי מששם אפודתם? – והזקן שאף רוח רגע וישנה קולו: – אך טוב אשר תבטח גם באלהים ובבן אדם נאמן רוח. והארמי הזה, אף כי נכד הוא ללבן איש התרמית, אך ארצות עבר ואהבת מרחקים בלבו, ועל גבול ארבע מדינות נטע סוכתו, ובני שלושים עמים ידרשו לשקוייה וישאפו צלה. נאמן הוא ולא יסגיר עבד לאדונו ופליט לרודפו. ובארבע אמותיו תנום שאנן מכל אויב ומבקש דמך. נעלה נא אפוא אל הגבעה ממולנו ושכבת על ידי בצל עץ קדומים וראית שעת מנוחה וחלום טוב תחלום. ובקומנו יזהירו לנו בין־ערבים ובאפלוליתם נבחר דרך. כי אנשי מלחמה ימסרו נפשם לחשכת לילה כלצהרי יום. כמה מבצרים לכדנו בלילות חושך, בשית לנו עלטה סתרה! ננום איפוא עתה ונשים באלהים מבטחנו. והארמי ירביץ את כלבו הנאמן לרגלינו, ושמר עלינו מפחד צהרים, בימי מגור אלה, בקום עליך כל משעול, עץ ושיח. ננוחה, ואלהים לנו מחסה ועוז! – והזקן קם ויתמתח ויצעד בצעדים שקטים והעלם אחריו ולידו.

ובעברם לפני הארמי אשר בפתח ויתן הזקן לעלם לעבור, והוא שהה רגע ליד איש הסוכה. – ובכן? – שאל בכופפו אליו ראשו.

– כאשר חשבתי כן היה. הזקן רכב ימינה, והאיש והגמד – שמאלה. הלדן ילך הזקן אם לצידון, והם – הלעמון אם לשבטים אשר במזרח הבצה, מי ידע? – והעלם אשר לא הרגיש בהשאר הזקן מאחוריו, ואשר שקע כולו במראה אשר לראש אמנה צפונה ולחרמון אשר מימינו – לא קלטה אזנו מאומה מהנדבר; הוא גם לא שמע באמור איש הסוכה לאדונו: – וכאשר גם אמר אדוני: אין דרך ומטרה אחת לאנשים; הזקן נשלח גם אלינו, ואולי גם לרגל מסחרו הולך האיש, ובדרך פגש בצעיר ובנערו וילוה עליהם. והם – כחש בנפשם, אף כי לא ידעו שניהם לכסות על מזימות לבם, כי זעומים פני האחד, והשני – שנאה וטבח בלבו. – וברד לא ענה מאומה, כי התקרב אל העלם ויהי מפכה את דבריו באזניו גם בהשתרעם במעלה הגבעה.

ושלות צהרים וצלי עצים עבותים עתיקים האצילו את חסדם לעיף. ראשונה נם הזקן את שנתו עד שקעו בתרדמה כבדה. והעלם התפנק בחלומות בהקיץ, התהפך מצד אל צד ועיניו פזזו אחרי האורות המרצדים והמתלהלהים בין עפאים. ובעוד שמאלו מבריחה את הזבובים מעל פניו – החליקו אצבעות ימינו את ראש הכלב אשר לקק ידו ויעמיד בו עיניו הנאמנות, שצבע שקד להן. הארמי עבר על ידם, הביט בהם וינד בראשו וילחש: – "הייטב בעיני האלהים היות אדם נאמן לעמיתו אם לשבטו? יורני רימון אלהי ואמצא דרך נכוחה. – וצל רחף על עיניו, צל רגע. – ומה אשאל ברימון, אלהי ארץ אחת? רבות הארצות עברתי ומי יאמר: הלכל ארץ – אלהיה, אם אל אחד על כל אלהים, כאמור לי פעם נביא יהודה אשר בבית אל, האיש אשר לא ירא מהגיד למלך ולשרים את חטאותיהם, ולא ברח גם באַים עליו כהן ושר עריץ, ובהעיפם על פניו שוט או חרב? – ופניו הועבו בהאפילו אליהם בגבותיו הכבדות: – את מי אשאל והאלהים הסתירו פניהם ונביא אין? – ובחזרו על דברי הזקן עמיתו הרחיף עיניו על פניו, והעינים – עיני חידות.

 

ד. בְּמוֹרְדוֹת הַבִּקְעָה    🔗

בין הערביים יצאו ברד והעלם לדרך, ורק אחד מנערי הזקן נלוה עליהם. לאנשיו מאנשי חילו לפנים שישבו בקרבתו והיו רוכבים עמו בדרכים קשות ורחוקות, ואשר רצו להלוות עליו עתה מבלי גם שאול לאן פניו מועדות, ענה: – “אַל נא ירבו האנשים אשר לרגלי פן נמשוך עלינו עין האויב אם מסתתר הוא בקרבתנו ומצאתנו חַרבו. יראתי פן קמה לנו כל הארץ לאויב”.

הארמי איש הסוכה מארחם, אשר התנהל אחריהם רוכב על אתונו כברת ארץ ללוותם, העניק לרוכבים צידה לדרך מכל טוב דמשק. – ומה אענה לאיש כי ישאל עליך? – שאל את הזקן בטרם הפרדם. ברד נועץ רגע עם לבו ויען: – “כי ישאל אלי איש ושמת בו עינך, ואזנך תטה לדעת את אשר בכליותיו. והיה אם תמים לבו ואמרת לו: אַל נא יתרחק מסביבות דן, וטוב כי ישים סתר לו בין גבעותיה; ואם עקוב יהי לב השואל – והטית אותו לדרך לא תעבורנה רגלי בה – להטעותו. ובעוד שבועים־שלשה נשוב ברצות אלהים דרכנו”. הארמי נפרד מעליו ויברכהו כי יצלח בדרך אשר הוא הולך בה; “אַל נא תשיגכם חרב אויב וחץ בוגד לא יפגע בכם!” ובזוזם ממקומם עמד רגעים אחדים וילום במבטיו. ובהרחיק הרוכבים מעליו נד אחריהם ראש: “לבי לך ברד ולעלם יהמה. מי ידע אם תשובו שלמים מדרך החתחתים אשר אתם צועדים עליה? כל מעברות ההרים תפושים בידי המורדים, ובעלי בריתכם בארם מצער הם. והמעט הזה נופל יום יום אל האויב; ושכיריכם אשר בטחתם בם נפוצים לכל רוח. ואני הזהרתי את ברד לא אחת, והוא בעצתי לא ישאל ולדברי לא ישעה גם עתה”. –

השמש הסתתרה בינות להרים וצללי ערב כבדים ושחורים רבצו על פני גיאיות ומעברות. ברד הטה את נעריו (גם העלם היה לו עתה לנער) מדרך המלך אשר בבקעה אל אחד השבילים, ויש אשר הביאם גם למשעול צר. “עטפו־נא פניכם והיינו כמתחפשים, כסוחרי צידון עוברי דרכי ארם וישראל. טוב לאדם כי יליט פניו עם נשף!” – אמר הזקן ויתעטף וילט את פניו, עד כי נוצצו רק עיניו מתחת למצנפתו ומאחורי סודרו, והעלם והנער ראו וכן עשו. “לא כאנשי מלחמה נראה בעיני עוברים, כי אם כסוחרים אשר חרב וחנית שמורים אתם בשעות לילה, פן יפגעו בהם שודדי דרכים”, שינן הזקן את דבריו היטב לשימם בלב בני לויתו; והם שמעו וידעו את אשר לפניהם.

שעות אחדות רכבו בשבילים בין גבעות ובמשעולי הרים ולא פגעו איש עובר; רק רועים שומרי עדריהם במרעה לילה נקרו לפניהם ויקדמום בברכה שקטה, באשר חשבום לכנענים בני צידונים העוברים לרגל מסחרם בין הארצות מסביב, ויהיו בטוחים בהם כי לא יעשו להם רעה. וגם שלשת המתחפשים בהמשיכם דרכם, לא פגשו, בהחשבם לצידונים, כל רע, ואיש מבני ההר לא נגע בהם. בעבור על ידם הלך או רוכב חשוד בעיניהם, רחקו מאתו כמטחוי קשת עד העלמו. ואך מעטים היו העוברים והעֵרים בשעות לילה, אם לא בדרכי מלך ומרכלת. באד נוכח לדעת כי שוקטה עוד הארץ בדרכיו אלה, וסערת מלחמה טרם נשמעה בה.

לעת בוקר הרחיקו השלשה לעבור לאורך בקעת הלבנון ויהיו משוטטים בצלעות ההרים בדרכים מפותלות, וסוסיהם נגפים באבנים ובסבכי קוצים. אל הבקעה לא ירד ברד, אף כי דרכיה שטוחות וקלות, וירק כפריה ומגדלי עריה מושכים עין. ושלמיה העלם לא שאל שאלות וירכב פעם אחרי הזקן ופעם לימינו, ולבו שקט, בבטחו בברד כי יודע הוא לבחור דרכיו. והיה רגע אשר גם הבינהו לראות בסכנות הצפונות בבקעה, ביחוד לעת אשר כזאת. וכמעט ראה אז את ברד ונערו ואת נפשו נתונים בכל רע.

כי נזכר ברד באחד בעלי בריתו בתחתית ההר ויאמר לסור אליו ולשמוע מפיו את הנעשה בבקעה. הם טרם ירדו והנה הופיעה מתחת להם אורחת מרחק, מאות גמלים קשורים זה לזה. והגמלים – בני קדר וחצור ומנודדי מדין, פרועי שער וסרוחי קווצות, ופאות ארוכות לראשם. ושירתם פרצה מפתחי פיהם כצוחה וכנהם פרא, וקול לה כחרחור־גמל וכצהלת סוסים, והיא בוקעה מן הבקעה ועולה אל ההר. ברד הטה את סוסו במשעול עולה ההרה, והנערים אחריו, אף כי לב העלם הטהו לבלתי גרוע עין ואוזן מנודדי המדבר ואשר מתחת, רננת הפעמונים אשר לגמליהם נשמעת בדממת משעולי השחר.

וברד אמר: – לא לחנם העליתיכם לצלעות ההרים, אשר ארחות גמלי־מדבר תמעטנה לעבור על פניהן. בארחות מדבר אין לבטוח גם בימי שלום, ומה גם בימי תנודה אלה. והעם היושב בהר הזה, בני ארם אם צידונים היושבים בקרבם – עם שוקט ובוטח, מי פולח חלקתו הדלה ומעזק כרמו ובוצרהו, ומי עורב מערבו; וכל איש צידוני או זר, שליו ועושה מלאכתו או רוכל את צור, יכול לעבור את ההרים וצלעותיהם מבלי אשר תאונה אליו רעה.

ולעת צֹהרים הגיעו הרוכבים, והם עיפים וסוסיהם מזיעים ונושמים כבדות – אל אחת הסוכות אשר בדרך, סוכת מלון לעוברי אורח. ברד לא ידע את בעל הסוכה ורק הכיר בפניו כי בן הוא לאחר החילים השכירים אשר עבדו תחתיו בחיל ירבעם. וברדת ברד ונעריו מעל סוסיהם, ובהצהיל ברד קולו: “בן־רזון!” – הפנה אליו הבחור פניו וישתומם. – מי אתה, אבי, הבא בצל סוכתי, המצידון אם מארם? – שאל בתתו בו עיניו. – מישראל, – ענה ברד וימסור לו את סוסו. הבחור מהר אל השוקת אשר המים נזלו ישר לתוכה מן ההר, והנערים עם סוסיהם אחריו. אחרי השקותם את הסוסים, תלו בצואריהם את שקי המספוא וישבו לסעוד לבם. בסוכה לא היה איש בלעדיהם, והם יכלו לדבר באין מפריע.

– החי אביך אם מת? – שאל ברד את הבחור.

הבחור מחה דמעה מעפעפיו. – מת אבי, מת; ולא במלחמה נספה, כי אם יד שודד פגעה בו. –

ברד נד בראשו וישם ידו על שכם בן איש צבאו. והבחור סיפר לו את דבר המקרה, אשר לא מעטים כמוהו יתרחשו פה יום יום לרגלי ההר בבקעת הלבנון, מיום שהופרע השלום בארם זה שנים. ועיני ברד הזילו דמעה: – “צר לי עליך, רזון בני! אתם שמרתם עלי, ואני לא יכולתי לשמור עליכם, גבורי הנאמנים!” עתה נפקחו עיני הבחור, ובהביטו בפני הזקן הבין מי הוא האורח אשר סר לסוכתו, וימהר להביא מים לרחוץ את רגלי האיש, אשר רזון אביו לא נלאה מלספר ירחים ושנים את מעשי גבורתו וחסדיו.

לפנות ערב אחרי אשר נחו השלשה ואחרי נומם – ראו והנה סוסיהם עיפים עוד. “למה תלאו נפשותיכם ונפש סוסיכם?” אמר הבחור: – “עלו אלי! יש לחותני בית מרווח, והאיש דלתו פתוחה לאורח, ואמו מישראל”. ברד אשר כאבו חלציו מהרכיבה הקשה – נאות לבן איש צבאו הנאמן. “אלהים הוא אשר נחני בדרך הזאת. אסורה נא אל משכן הבן וכבדתי את זכר אביו”, – אמר וילך אחרי האיש. הם עלו לאטם כשעתיים במעלה ההר, דרך סלולה ומתפתלת. הנערים מושכים ברסן סוסיהם והבחור מושך בסוס ברד. – הלא עיפת, אבי? – שאל את ברד. – “לא”, – אמר ברד: – “רגלי קלו מיום שבחרתי לי את עמק עיון לשבתי. שבוע שבוע אעבור בו לארכו ולרחבו, וגם בגבעותיו והריו ובנקרות סלעיו אנסה כחי; ועתה חלצתי עצמותי בלכתי”; הבחור צחק; והעלם אשר ראה ראשונה בחייו דרך ההרים אשר לצידון, ועיניו לא שבעו מראות את שלל מראות הבקעה ואת להט החרמונים בהופיעם לעיניהם בהתפתל הדרך – צעד דומם אחריהם.

ברד כמו נזכר פתאם וישאל: – “ועל מי בן־רזון, עזבת סוכתך?” – בידי נערי, – ענה הבחור. – שלוים פה אהלנו, אין חמס ושוד בהרי צידון ולבנון. מי לצידון יחשב והיה נוהו בטוח ותנובת שדהו לו תהיה. – ושלמיה העלם פתח עתה פיו אחרי החרישו.

– “יש ארץ ברוכה כזאת בעולם, ואני לא ידעתי”, אמר ויאנח מקרב לבו. וברד נאנח גם הוא ויען: – צדקת־כנען היא מאפע; לא כרקמת צור, כי אם כבגד עדים לאחד פוחזי מדין. –

הבחור צחק ויאמר: – אין זאת כי ראה גם אבי איש צבאך רבות בחלדו. גם אבי המת, כמוך אבי החי אשר כאב היית לו, גם הוא לא האמין בכנען. – “יש מרמה בארם” – היה אומר, – “הכי קרא שמנו ארמים, כי מרמה אתנו, אך אין אמת וצדק בכנען. מסור נפשך בידי כנעני ומכרך לעבד לאיי־מרחק”.

עם בוא הלילה הגיעו האנשים העירה. וברד אשר יגוֹר להתראות בחוצות־קריה, פן יפגש מכרים מתמול שלשום מבני ארם, וסגרו עליו את דרך שובו או יארבו לו בדרכים – נסגר בתוך הבית. ואחרי סעדו לבו הוא ונעריו, ישבו עם בני הבית ומקטרותיהם לפניהם וספלים מעלי אד, ספלי משקה בושם שהביא ספני צור משבא וחצרמות, משקה לא ידעוהו בישראל. ובהעלות המשקה החריף את ריח בשמיו באפם ובגרותו את חכּם – עודד רוחם. ובלכת אנשי הבית לנוח, והנער אשר לברד, אוהב שינה אחרי טרדת דרכים, הלך לישון אצל הסוסים – השתרעו ברד ושלמיה, הזקן והעלם, על כרים ומרבדים שהציעו להם אדוני הבית, ולעתר ענן מקטרותיהם שח ברד לשלמיה ממקרי חיו ותלאותיהם; והעלם מדי שמעו ישב ולא גרע עין, ואזנו מתוחה וקשבת לספורי הזקן דלי־הפאר ורבי המעש. ועיני הזקן הוארו ויבריקו באש נעורים שהדליקו בהן זכרונות ימי העוז והחמדה.

 

ה. וַיְהִי בִימֶי יָרָבְעָם    🔗

עלם ורך הייתי אז וחלב אמי טרם יבש על שפתותי, – פתח הזקן את ספורו, – ואני לוקחתי לחיל ירבעם מלכי, והוא עוד יורש־עצר וחונה בדן על גבול ארם. וירבעם צעיר לימים, גדול ממני בעשר שנים, אך רעה אלי בהכירו אותי ואהי נושא מגנו ותליו. והוא אהבני: ‘היה עמי’, אמר, ‘ואעלך במעלות־הצבא והיית שר ומפקד בישראל’. ודבריו לא הממוני, ואהי כבטרם שמעתים, לא גבה לבי ולא רמו עיני. נער הייתי ושכּור מכל מראה עין ומשמע אוזן. בגדולות ובנפלאות לא התהלכתי, כי הביאו לי אותם כל בוקר וערב, בהפקח לבי לקראת ארצות ואדם.

וירבעם גם גלה את לבו לפני בהאמינו בי. – לא טוב עשה יואש אבי בהכותו את אמציה מלך יהודה. מה תתן מלחמת־קרובים ומה תוסיף? אתמול הכה יואש את אמציה, ומחר יקום בן גבור לאמציה והכני שוק על ירך ונקם בי את חרפת אביו. ואת ידי מי אנו מחזקים במלחמתנו? האם לא את ארם מצפון ואדומים מנגב? – ואחד מבני הנביאים אז, מתקוע, בן־יהודה שדבק באפרים ויחפץ להיטיב דרכינו, עמוס הנוקד, אשר היה סר אלינו עם אביו, בהביאם צאן וסוסים מנגב־יהודה, חיזק את לבנו בדבריו הסוערים. הוא ראה אותנו כאחים ליהודה, וינבא רעות ליהודה עמו ולאפרים יחד, גם חזה חזות קשה לכל העמים השכנים שהציקו לשני עמינו, ורובי־נבואותיו, אשר נשא אותן קבל־עם אחרי הרעש – קמו ותהיינה בימי חלדו המעטים והקשים.

המלך יואש מת וירבעם ירש את כסאו. ותהי ראשית מעשהו לפנות אל אמציה מלך יהודה לקרוא לו לשלום, ויהיה גם נכון להשיב לו חלק מכלי בית יהוה שלקח יואש, ולא חפץ אמציה לכרות עמו כי לא האמין בו, וגם לא יכול להבליג על חרפת המכות אשר הכהו אבי ירבעם. ומרוב כעס ומרי הוכה אמציה בשגעון ויהי נכון להלחם בכל שכניו. וירבעם לא שם אליו לב, כי היו ידיו מלאות בארם להשיב לישראל את גזלת חזאל ובניו.

ושרי יהודה עיפו משאת את שגעונות מלכם ויקשרו עליו קשר. ובנוסו הנגבה שלחו אחריו רודפים וימיתוהו שם, ועזריהו בנו ישב על כסאו בעודו רך וילד, בן שש־עשרה שנה. ואחרי אשר השיגה יד ירבעם לטהר את ארצו מצבאות ארם וגם נתן מנוחה לישראל שנים מעטות למען החליף כח להביא את חרבו בלב ארץ אויבו – נדבהו² לבו להיות לאב לעזריהו הנער, וישלח אליו דברו: "נכרת־נא ברית, אני אכה את ארם ואתה את אדום. ועל עמון ומואב יחדיו נשליך נעלינו ויסדנו לנו ממלכת־אחים והיינו נאמנים בבריתנו ולא יוכל לנו אויב, וצר לא יבוא בגבולנו. הלא אח היה אחאָב אבי מלכינו ליהושפט אביך?' – אך לא מצא עזריהו עוז בנפשו להבליג על חרפת אביו ולכרות ברית למכהו, ולא נענה לקריאת שלומו. ואולי גם לא האמין בדברי ירבעם בחשבו כי מתנכל הוא לירוש ממלכתו.

ויועצים רעים היו לירבעם אשר אמרו: – ‘קום ועלה על ירושלם ותקיצנה את ממלכת האוילים וחברת את ישראל ויהודה והיו לאחד בידך’. – וירבעם כמעט נפתה להם, לולא בן־הנביאים הנוקד מתקוע אשר פקד נוהו מדי בואו והזהירהו מלכת בעצתם. וירבעם פתח לבו לדבריו ויען ליועציו הנמהרים והפוחזים: – ‘אם אלחם ביהודה והיה לי אדום לעזר והשם את הנגב, ואם ילחם עזריה בי ונעזר בארם אשר יפשוט ידו בדן ובנפתלי, ומאחורי ארם – אשור אורב לכולנו’. ראה ראָה ירבעם את אשור מתחזק ומניף ידו על ארצות שכנינו לרשתן, וידע כי גם יומנו בוא יבוא, ולעשות שלום בין כל העמים הקטנים שכנינו ולהביאם בברית־אחים קצרה ידו. ורק שמח על עזריהו כי נשמע לו ולנוקד מתקוע באחת: כי נלחם באדום, בפלשתים, בערבי גור־בעל ובמעוּנים – ולא חשב מחשבת נקם על ישראל. וגם בימי רפיוננו לא שת ידו על ערינו, וירבעם נשמר מפגוע גם בו. ובהאריך שני מלכינו ימים, כי ארבעים ואחת שנה מלך ירבעם, ועזריהו יושב על כסאו זה כשלשים שנה וכחו עוד במתניו, – חזקו שתי ארצותינו, ובני יעקב גברו על בני ארם, לוט ואדום אשר היו להם לאויבים.

קדמתי לספר לך את דברי ימי מלכינו. יתכן כי ידעת אותם עוד לפני ספרי אותם, כי מבין ויודע דבר ראיתיך לפני. ואף כי רוחך גחלים תלהט – לבך פתוח לדעת זקנים. ועתה הסכת ושמע את הקורות אותי. אחרי אשר שפרה עלינו מנוחתנו וגם הכבידה עלינו באפס מעשה, – שבו ארמים לקצות בישראל. וירבעם קם כאריה מרבצו ויחש להציל את דן עיר־מקדשו מחרב אויב. כי בהיות ירבעם נאמן ליהוא אבי משפחתו אשר השמיד את הבעל מישראל, ומעגלי הזהב אשר בבית־אל ובדן לא סר – שמר גם הוא אמונתו לעגלים אשר הקים ירבעם המלך הראשון לישראל, ואשר שמו כשמו. ובהגיע הארמים עד דן ובהציקם לה גרשם ירבעם מעליה וירדפם ויכם ויקח מהם את דמשק וישב את גבול ישראל עד לבוא חמת, וגם את חמת לקח. ונציב שם ירבעם בדמשק, ואותי שם לאחד שרי החיל העוזרים על יד נציבו".

ובעבור ברד לדבר על דמשק העיר אורו פניו ועיניו הבריקו ויהי כמו שבו אליו נעוריו. ושלמיה אשר שמורות עיניו נסגרו כמעט בעיפו – שב ויעור ויהי כולו קשב לדברי הזקן, שהמית־נבלים וצלצול מצלתים נשמעו בהם.

"מי יתנה יפי דמשק העיר? גם לשכם מעינות וגם לשומרון, ועמק שכם אשר בין גריזים ועיבל הוא כולו משקה, אך מה היא עיר ירבעם מלכנו הראשון לעומת דמשק? מתחת כל בית בה פורצים ובוקעים מים, ובכל חצר – בריכה אשר עצים ישיתו עליה צלם, ובתי העיר וארמונותיה כסוכות בתוך גן וכבתי־קיץ אשר למלכים. ובצאתי את דמשק ואתע עם גדודי בין גניה ופרדסי־רימוניה רוויי־שלחיה, ואהיה בעיני כבגן אשר נטע אלהים, ואשר גרש ממנו את אדם אבינו בעברו ברית, ובהחטיא אותו חוה אמנו שנפתתה לעצת הנחש הקדמוני. הוי, פרפר ואמנה, נהרות דמשק, ושבע הנהרות אשר סביבם, והיאורות אשר הנהרות נופלים אל קרבם, נהרות ויאורי־פלא! כי לא כנהרות השנים אשר בחמת מוצאם, ואשר האחד בהם אשר לרגלינו בבקעת־הלבנון רוחץ את רגלי הרי גבולינו, ונוטה אל צידון, נהרים אשר כזרמת־איתן יתפרצו ויפלו הימה, לא כמוהם נהרות דמשק; הם ליאורות יחתרו, ליאורות אשר באין להם מוצא יבלעו בחולות המדבר הצופה פני העיר והמקיף את נאות־דשאה משלשת עבריהם. כי עליתי על הר דמשק ותחז עיני את הרי הלבנון והחרמונים, ומרחוק נשקף גם הר־צלמון והמדבר מסביב. ובתוך – גן־אלהים. מי יתנה מתק אפרסקיו ומי טעם עסיס רימוניו ולא אורו עיניו? הנה זקנתי וחדלתי כמעט משתות יין־ענבים, ועסיס רימוני דמשק הוא ייני ושקויי עד היום. כי אין פרי אשר לא תשא אדמת־דמשק: גם פרי ארצותינו הברוכות: גפן, תאנה ורימון, וגם תפוח, אגס ושזיף – פרי ארצות צפון, מקומות שלג וקרח, באלה ובאלה שמן חלקה. כי ברוכה דמשק בלהט קיצה ובשלגי רחפה, בדשן אדמתה ובשלל מימיה. כי מן החרמונים ומהר צלמון יזנקו מעינות אליה את דכיי־מימיהם, ושלגי חורף כי ימסו ונוספו גם הם על עתרת מימיה לרוות שדמותיה וטללי־קיץ יגדילו ברכתה.

ובראותי אותה ותקל מולדתי בעיני, כארץ חרבון וציון היתה ללבבי. הלא ראיתי את עמק עיון, שקוי מי החרמון, טלליו וברכת שלגיו. מה ציון לעומת עיון ומה יזרעאל לעומת גן־רימון? וכן שכם ושומרון ותרצה – לעומת ערי פרפר ואמנה? הוי, ארץ נהרים ועמקי ברכתה! ולבי נפתה לרגעים אחרי אלהי־ארם אשר האצילו ברכה בידים מלאות לאדמת עובדיהם ואשר לא יליטו פנים ונגלים הם לדורשיהם בכל נהר ויאור וחורש וגן".

הזקן החריש רגע, והעלם אשר לבו דפק לשמע דבריו, ואשר התכונן לשמוע מפיו חדשות ונצורות – הוריד ראשו. העולם הזר והרחוק אפפהו פתאם ועיניו ראו יקר חמודותיו ולאזניו בא שאון מימיו. ובברכו את יהוה אלהיו אשר נחהו אל האיש אשר כמורה ארחות חיים יהיה לו מהיום – נלחץ לבו, ויהי כמו קלו ארצו ואלהיו רגע גם בעיניו. וגם ירא מאד. הנה הוא פה בעיר נכריה – ומה יודע הוא על העיר, אנשיה ואלהיה? ומי ישמור עליו מחמת אלהי נכר אלה ומתככיהם, במקום אשר יד אלהי מולדתו לא תשיגהו ולא תגיע אליו להיות לו למגן?

והזקן הוסיף לדבר: – "הארץ השקטה והברוכה לא נלחמה וגם לא התקוממה. כי אחרי אשר הביאה דמשק את צוארה בעול ירבעם מלכי – בקשו שרי המישור רקבתנו. עיפה ארם ממלחמותיה הרבות ובנדוד מלכה ושריו, מי לארם־צובא ומי לעמון ולמדינים – ונהי אנחנו לאדוני ארם. ואנו קדמנו לרכוש בעלי ברית בקדר, חצור ונביות בטרם רכשום שרי ארם שנדדו מקינם, ובין שבטי מדבר אלה יש אשר נשארו לנו אוהבים נאמנים עד היום. ובכרות לנו גם צור בריתה, בחפצה לשמור על חוצות עזבונה בדמשק ובחמת, עיר מוצא הנהרות, וידע ארם כי אין לו משען עוד. ואם כבדה עוד עלינו המלחמה בהרים – הנה יקרו לעמק שלל פירותיו ותבואותיו, ויחס על עשרו וטובו ולא חפץ להסכן. ואנו נטינו חסד לארץ המישור ונקל את עול יושביה; ואחרי שלחם למלך ממגד פירות שמשם ושלגי הריהם, ואחרי השׂפיקם לחם לנו ומספוא לבהמתנו – נתנו להם את בריתנו שלום ונשמור עליהם משבטי המדבר, כשמור עליהם מלכם לפנים.

ובצל רימון וזית השתערנו אנו, ובהמתנו רועה סביבנו. ובני־ארם מזכירים לנו מקרי ימים עברו ושמועות מני־קדם. הלא אחים אנו, אמרו, והדר רימון גבורנו־אלהינו ספון בבקעת־מגדון בארצכם, ואנו ואתם באים שמה שנה־שנה לבכותו ולערוך מספד, עד כי ישמע קולנו וקם מן המתים והתהלך בארץ, והנצו אז כל עצי־רימון שלש פעמים בשנה בארם ובישראל וכנחלי־דבש יזילו עסיסם אשר ימתק שבעתים. והנה בבית־רימון אשר בדמשק – המזבח אשר נבנה מן האדמה שהעלה נעמן משנה־מלכנו מארצכם. ואם ירחץ בן־אדם בפרפר ובאמנה היוצאים מן ההרים אשר לשמיים יגיעו, והשוקעים בגן־אלהים ולא אל תוך ימי־ארץ, ולא יעלה ארוכה לצרעתו, – וקם ונשא רגליו לירדנכם, הנהר אשר רחץ נעמן בו, ושב בשרו וטהר. והרינו – האם לא לכם ישלחו שלוחותיהם, ונהר־האריה, נהרנו, יליד־חמת, הלא יפתל דרכו לרחוץ רגלי אדמת־דן אשר מקדשכם בה, ואשר אליו ינהרו תושבי צפון־ארצכם. ואם לא מימיו יחד עם מי מקור־ירדנכם ינסכו עלי מזבח עגלי־אלהיכם בדן העיר? – כה שׂחו לנו בני־המישור עם ערבּים, ברדת השמש ובנוחם מעמל היום. ובערב – ותהיינה בנות־ארם פורטות לנו על פי נבל וזמרתן שוקקת כמי נחלי דמשק וגניה המבורכים, ולחשן – כרחש עפאי עמי פריה. ותשקע נפשי ותימס בעמק־הברכה הזר ואשכח את גבעות מולדתי, הרריה ועמקי־ברכתה".

והזקן אשר פניו צהלו או שקטו, וכמו יושרו קמטיהם ועיניו אורו או כמו שקעו בחלומות – החריש פתאם. ושלמיה ראה והנה חלף צל עליהם, ויהי כשומע אנחה כבדה וממושכה. ודברי הזקן הגיעו לאזניו כמשק נחל קדומים וסבכיו.

"לא תמיד ישבנו לבטח בארם. מדבר והרים סגרו עלינו מסביב, ולא ידענו: השלום יהיה לנו מחר אם מלחמה? הנה אנו שוקטים ונחים ירחים על שנים בצל בתים ספונים ועצים כבדי־פרי, ואזננו פתוחה לרחש מעינות ואטמה לקולות־לילה מהלכי־אימים, ופתאם – בלהה, רוכבים מדינים התפרצו לשערי־דמשק, והם גוזלים וחומסים והורגים באנשים השלוים הנאמנים לנו. ואנו לילה במצודה גם לא ידענו, ולעת בוקר נעלמו בקום צבאנו לערוך עליהם מלחמה. ובטחוננו גז פתאם. בארץ שלום אתה בוטח, אמרתי אז לנפשי, ומה תעשה בתפוש האויב את דמשק ובסגרו עלינו, על צובאי־ המישור, את המוצא האחד? איך תמצא דרכך במדבר או בין צוקי חרמוני־דמשק השוממים, ואשר גם מעינותיהם שם מי־אכזב הם? ותהיינה השנים שנות תקוה ופחד; יושבים אנו בארץ אויב ואוכלים פריה ובטחה אין.

ידענו מי הם מדינים אלה האורבים לנו מסביב: פליטי־חרבנו היו, מצבאות ארם השרידים הנאמנים למלכם. להם, לבורחים ולפליטים, גם המדבר מבצר, וההר – גג על ראשם. לא כן לנו, לאנשי־החיל כבדי־הנשק ועמוסי־שכירים, פליטת עמים ושבטים אשר אין אימון בם. או התשב ימים ולילות כלוא במצודות ועזבת לנפשן את ערי הפרזות והכפרים ללא שומר ומגן? ואיך ייראוך בני העם הנכבש – ואתה ירא ונחבא תוך חומות מבצר מפני פליטי חרבך?

ואני, כאחד בני־הלחך נפשי גחלים להטה. כי לא דרך אנשי־שלום דרך אנשי־צבא. ימין בן־חיל אוחזת בשלח ושמאלו תחבק מתני יפהפיה. לכל סכנה ישחקו ומשוד פתאם לא ייראו. ולכן ידענו לגזול רגעי־תענוגים וחמדת בשרים ונפש בכל עת מצוא.

ושנים עברו ואני לא ראיתי את בואן ולא שמעתי בצאתן. והנה יום אחד השקפתי לתוך בריכת המים וארא את מצחי חרוש קמטים, ושערה לבנה נשרה לילה על כרי – ואבהל. ראיתי כי עברו שנותי, ואני טרם בניתי לי בית, ואשים עיני לחשוב דרך חיי; ואומר: האמנם ישא כל עץ דמשק פריו, ואתה תלך ערירי? ומה בצע בחרב ובגבורה?

והנה נחוני אלהים פעם אל בית שוע יושב נאות־שקט ליד מוצא הנהרות. וארא בביתו בת שחורת־עין ולבנת־מצח. אך ראיתי אותה ותצוד את לבי. והשוע אשר בביתו ישבתי מצא אותי גבור־מלחמה ונאמן־רוח; ובגלותי לפניו את לבי יעצני לרכוש לי את לב הבת. כי חק לבני־ארם עוד מקדם קדמתה, מימי בתואל ורבקה בתו לקרוא לנערה ולשאול את פיה: ‘התלכי עם האיש הזה?’ ולב הנערה היה נתון לי מכבר – זאת ידעתי, כי מבעד האשנב נשקפה אחרי בלכתי ובשובי, ובערב בשבתה על גג חדריה ותהי פורטת על נבלה ממבחר מנגינות ארם וקדם, – והרוח מביאה עלי את הקולות לאשר שלחתם. לא אלאך בדברי: הנערה ניתנה לי, ואני הובלתיה עמי כלילת־פאר לנאות־דמשק, ואאושר ולא שמתי לב לקנאה שעוררתי בקרית־מלך. כי שאלני אחד שועיה: ‘האין בנות בדמשק ובנאותיה, כי נדד אדוני לקצה חמת להביא לו משם אשה?’ ומפקדי הראש הביט עלי בתוכחה וינד ראש: ‘האין בישראל אשה כי לקחת לך מבנות־הנכר, עובדות רימון אלהיהן? לא כן, כי אל ארצו ואל מולדתו ילך איש לקחת לו משם אשה. כי אם זרה תקח ואתה תקטר לאלהיך והיא לאלהיה, והיה ריב וקנאה בבית בין האלהים וכהניהם, וחרון אפם יחול על קדקדך, ונקמו בך השנים את נקמתם גם יחד’. ודבריו מחצו לבי וגם היו לאסוני.

כי הנה מצאתי בין השביה אשר שבינו בין ההרים נערה מישראל שקטה ותמה, אשר שבוה ארמים בקצותם בגבולנו, אותה ואת אמה, ותהיינה להם לשפחות. והנערה זכרה את אלהי־ישראל וגם לדן נהה לבה, בהיות אמה בת כפר חבוי בין הרי קדש־נפתלי, ואביה עולה לדן להקריב קרבן ולקטר. ואקח לי את הנערה, בתולה אשר לא חוללה, כי שמרה עליה אמה מכל משמר, ואדוניה – בן־הרים, איש־מלחמה נאמן, שומר כבוד וברית. ואביא את הנערה אל אשתי הארמית באמרי: – ‘תהי־נא לך לרעה, כי בת־עמי היא’. אך אמרתי ואבהל; כי ירתה בי הארמית רשפי אש קנאתה: ‘ואני אמרתי: שפחה הבאת לי מן השבי’. ויהי בחרות אפי בה על מריה ובזותה לנפש תמה ונקיה. ואקח את הנערה ואשכיבנה בחיקי ותהי לי לאשה שניה. ‘לא תהי לי בת עמי לפלגש!’ אמרתי לארמית לנקום בה את חרפתנו.

והארמית ילדה לי בן וייטב לבי עליה, וגם היא היטיבה לי פניה. וארחיק את הנערה לנוה שוקט, באמרי לנפשי: אַל־נא תהי שבויה מסכנה זו לצנינים בעיני בת השועים. כי בעיני ירבעם מלכי טוב היה דבר התחתני בארם. ‘שם תשבו ובניתם לכם בתים ורכשתם לנו בעלי־ברית’. ביקש ירבעם לקנות לו את לב ארם ויהי שולח מנחה וזבח למקדש אשר בדמשק, ויהי בא למספד הדר־רימון בבקעת־מגדון יחף וקרוע שמלותיו כאחד־העם. לא איש תככים ומזימות היה ירבעם. כי אם בר־לבב ודורש טובת עמו ושלום העם הנכבש, ובמשלו בארם ויהי גם ירא את רימון אלהיה ויבקש לכפר פניו. ויונה בן־אמתי, הנביא חם־הלב מגת החפר, אהבהו מנעוריו וינבא לו טובות: ‘כי ראה יהוה את עני ישראל מורה מאד ואפס עצור ואפס עזוב ואין עוזר לישראל: ולא דיבר יהוה למחות את שם ישראל מתחת השמים ויבחר בך להושיעם בידך ביד ירבעם בן־יואש’. כה היה דבר הנביא הטוב אל המלך בחירו בעודנו יורש־עצר עם יואש אביו.

לתקופת הימים ילדה לי גם הנערה מישראל בן. ואנכי החלפתי עם יושבי־ההרים את שבויינו ואפדה במחיר שבויים אחדים את אם הנערה הטובה. והאשה הישרה שמחה על בתה ועל נכדה ותהי שומרת עליהם ותשקוד על עבודתה יומם וליל. כי אמרה: למה יגרע חלק בתי ונכדי מבני־הנכר אשר עבדתים חנם? – ותהיינה האם והבת עושות בכל מלאכה בבית הקטן ובגן; והילד גדל לשמחת כל רואהו. ומאנשי־צבאי בחרתי זקנים אחדים, דובים שכּולים במלחמה ועובדי־אדמה בימי־שלום, וארכוש לי בכסף מלא, בקרבת ביתנו הקטן, חלקת שדה וגן ואושיבם עליה עם משפחותיהם, למען ישמרו על אשתי הנערה ועל ילדי. ויהי לי בית־הפאר אשר לבת־השוע עם עבדיו ושפחותיו (אחרי הוסיפי עליהם מן השביה כהנה וכהנה) – כארמון מלך, ונוה־השקט של הנערה ואמה – כסוכת־רועים; ואהי בעיני כשלמה אבי־המלכים עם בית־הארזים אשר בנה לבת־פרעה ועם סוכת־הרועים אשר לשולמית נוטרת הכרמים".

 

ו. בְּעִיר צִידוֹנִים    🔗

הזקן אשר עיף מדבר סעד את לבבו משארית סעודתם וישת ספל עסיס־רימונים וישאף את ריח הקטורת אל אפו. אחרי־כן השתרע על ערש המרבדים ויעצום עיניו ותנומה אפפתהו. בראשונה נסה וגם התאמץ להמשיך שיחתו, אולם דבריו לעו וסבל־השנים הכביד עליו. והעלם נסה גם הוא לנום – ושנתו נדדה מעיניו. לבו נבא לא־טובות, והוא ידע כי אחרית הספור רעה תהי, מבלי אשר ידע מי פקח לבו לקראת עתידות האיש אשר נקרה לפניו ראשונה בחייו.

אז קם ויצא החוצה ויתהלך בחצר לרוח הלילה. הדממה אשר אפפתהו בתוך הקירות חלפה, ואזנו שמעה משק־מים סביבותיו בכל אשר פנה. כלב־החצר קדמהו בנביחתו וישקט, ומסביב ענו לקולו כלבים נובחים ותרנגולים קוראים. נשמעה גם שעטת־סוס על מרצפת האבן אשר לדרך, ומעברות־העץ אשר על פני התעלות רעדו בהתנודדן. ויהי העלם בעיניו כמעורר את הלילה משינה.

והעלם התחמק בפתח קטן אשר בשער, שלא סוּגר על מסגר, והוא עטוף שלמת־לילה לבנה. השומרים הסובבים בעיר פגשוהו ולא שמו אליו לב, כי ככה ינהגו אורחים עשירי צידון בקריות, כהתגנבם לילה אל בתי נשים סוררות, בהשתפך לובן השלמה עם לובן הטל מסביב. והוא התהלך בחוצות וברחובות וירא לאור הלבנה בטרם שחר את תעלות־המים לשני עבריהם. מעל ההר ירדו המים ומתוך מעינות ופלגים הוטו לתוך תעלות בנויות, שוקקו לצדי דרכים ורחובות, וגם פרצו כסילונים רחבים אל החצרות, עברו במורדיהם ויפלו לתעלה אשר ברחוב התחתון, ויסחפו עמם כל סחי ומאוס, אַשפות ורקב־אוכל, וכעבור רגע ויהיו זכים וצלולים כמי־מעין בין סלעים. וממעלה, מראש הגבעה, השקיפו אל העלם עצים שחורים בלובן־הלילה, ולבו נלחץ ויתרפק כחולם על הלבנון וארזיו. אשר דמה לראותם עין בעין, אף כי אין ארזים בפנת־ההר הזאת, כי־אם ברושים, ארני־הרים ועצי־סכך שלא ידע שמם.

באחד המקומות ליד מוצא העיר היושבת פרזות – ראה והנה אנשים ונשים יושבים מסבים או רובצים על מרבדים, וסביבם כסאות קלועים נמוכים ומקטרות מעלות־עשן לפניהם ומשקה־ערב הריחני מעלה אדו; ופנסים קטנים קלועי־ענפים מוארים בשלל צבעי־אשים, תלויים על חבלים מתוחים, ובתוך – אנשים שרוטי כתבות־קעקע, תבנית כל כלי־זמר, מזמרים ופורטים על כנורות ונבלים, ונשים פרועות־שער וחשופות־שוק מכות במצלתים ורוקדות לקולם. העלם סכך על עיניו לבל תראינה את כל התועבה וישב ויגלן. דם־נעורים שקק בעורקיו ולא נתן לעיניו העצם ולידיו – לכסות עליהן. לאחרונה ישב על אחד הכסאות, ועבד כושי הגיש לו מקטורת וספל משקה־ערב, מבלי אשר שאל ממנו. הוא טעם מן המשקה וישאף את ריח־הקטורת, ועיניו כמו חותלו באד.

– זר אראה אותך לפני, עלם נחמד; האינך בן יהודה הרחוקה, ארץ הנזירים ליהוה הקנא?

– אמנם כן, זר אני, עובר־אורח, ואת הארץ ואנשיה לא אדע, – ענה העלם לתומו.

והשואל, ארמי לבוש בגדי־צידונים, נשא מדברותיו על צור וצידון. – הלא עפרות־דמשק ימעטו לעומת זהב ערים אלה אשר מחול ירבה. כי תעבור בחוצות־צור לא תבדיל עינך בין בוקר לערב. מנורות גדולות מאירות אותם ולילה כיום יאיר; והמון־עליזים שוקק ברחובותיה, ובתי־משקה כאלה כאַין נחשבו. הוי, צור ומרזחיה! מה שומרון ההוללה, בירת־מלככם, ומה דמשק חמדת־עמים, המשכרת בעסיסי פריה, למולה? ובכל זאת – אמר הארמי ולבו כמו נאנח מבין שפתיו, – לבי לדמשק יהמה אשר גורשתי ממנה לפני שנים בלכתי עם קושרים. עתה נכון אני לתת את כל כספי וזהבי אשר רכשתי בנכר, לוּ ניתן לי לנוח לילה אחד על מרבדי דמשק בתוך גניה וריחות עדנה. כי לא ימצא איש בית־אָב בנכר, כאשה תקבלך נכריה וכאם לא תקדמך. –

והארמי, אחרי ראותו את העלם נדהם ובלשונו אין מלה – הוסיף: – כתם אראה אותם, העלם, כי לא נוסית, כי יצאת עירום בשלמת־לילה באשמורה האחרונה – וכן לא יעשה. הביטה, הנה אלה ששתו לשכרה – סרוחים על המרבדים הרכים, ומיתרי הנבלים עיפו, וקולות השרים והשרות צרדו מצרוח ורגלי הרוקדות כבדו, וגם העבד הכושי גבותיו יורדות על עיניו, ועוד מעט ונפל עיף על עמדו. הנה בוקע השחר ממזרח, מדמשק וממדבר; וכי יבהיר הבוקר ותעבור בחוצות בשלמת־לילה והיית לצחוק לנערי־האופים ולנשים רוכלות־הירקות הפותחים את עיני הבוקר. ואולי, בן־יהודה, מהיותך אורח במקום הזה, שכחת גם לשים כסף בחגורתך לשלם בעד שקוייך וקטרתך ומתנת־יד לעבד המשרת – כי לא הסכנת באלה במקומותיכם. וגם לא שמת לך ציונים על דרכך שבאת בה, לִמצוא בית מארחיך, אשר בקומם יבהלו, לא ידעו אנה נעלם אורחם ויראו פן נפל בידי אנשים רעים שביקשו את נפשו לספותה. כי רבים פה האורבים בארץ החטאה לעלם יפה־מראה בחמדם את בשרו. ויש אשר יקריבוהו אחרי השביעם בו תאותם – קרבן למולך, או את תפארת־הגבר אשר לו יתנו מנוחה לעשתורת, האלהים הצמאים לדם עולי־ימים ולבשרם. –

העלם נבהל ושיניו נקשו מפחד, וגם אחרי הבליגו על מוראו הוסיף עוד גוו לרעוד – מצנת־שחר, כאשר האמין בלבו. – צדקת, אדוני מיטיבי שארחת לי לחברה בחסדך עלי, אמת דבריך: לא נוסיתי באלה, ולבתי־מרזח לא כוננתי פעמי עד היום. ואמנם לא שמתי בחגורתי אף אגורה, וגם את חגורתי והחנית הקטנה אשר בה עזבתי אצל אדוני השר. – ולב העלם הכהו ביראו פן ישאלהו מיטיבו לאדוניו וגלה סודו. – וגם את הדרך לבתי־מארחי לא אמצא.

– הרגע, בן־יהודה, בן רוחות הרים טהורות; אנכי מגן לך וגם מחסורך אמלא; – אמר האיש וישם ידו על כתף העלם. הוא קרא לכושי ויאמר להביא לו שלמת־יום שחורה. – מצנפת לא דרושה לך, כי אורח הוא לבני־המקום לעבור גלויי־ראש בשחרים, למען יספוג שערם רסיסי טל־בוקר. הה, מחמדי, ילד תמים! – קרא הארמי ועיניו עברו על פני העלם ברחמים ובגעגועי־אב. – כמוך היו עלמי ההרים האלה בטרם השחיתום צידונים. שוקטים ישבו להם בהריהם, לחמם צר ומימיהם לחץ, ובגבינת־עזים ובירק־גינה ובקומץ פרי־הרים דל השקיטו רעבונם וצמאם. כי לא השיגה יד עניי־הר אלה לקנות אפרסקי־דמשק אשר גדלם כדלעת־הרים, וטעם עסיס רימוני פרפר ואמנה לא ידעו. ורק בעלות אליהם צידונים עם כספם וזהבם וימר טעם יין־לבנון לשותיו, כי תבלוהו רוכלי־צידון וצור בכל אבקות־בשמים מרים, אשר טעמם הקלוקל יאהב לשרוט בם לשון וחך, ונטפי־פּנג³ יטפו אל כל משקה ואל כל קטורת להמם ראש, להעלות אד בעין ולעורר תאוה בדמים ולחלום חלומות שוא אשר לא יפתרו. ואני שמעתי, – נאנח הארמי, – כי מלכים רעים השחיתו גם דרכי ציון עירכם ויביאו אליה מכל תועבת־מצרים וערות־מואב; האמת הדבר? –

והארמי אחז ביד העלם ויקימהו ויצא עמו לחפש את מעון מארחיו. ועין העלם לא שבעה מראות ואזנו משמוע. רוח בוקר נשבה מסביב והמים בתעלות שוקקו עליזים כמו הקיצו משינה והיקום קם ויעור, ומכל עץ ושיח צפצפו צפרים. בני־הכפרים מן ההר מהרו רוכבים על חמוריהם, ונשים נושאות סלים על ראשיהן הלכו קוממיות שותקות או רוחשות שירת בוקר אשר לרועים. ומן העמק עלו ערביים פרועי־קצוות והם דוקרים את אליות־גמליהם להאיץ בם, ורוכלים דחפו עגלות קטנות בנות שני אופנים או גלגל אחד נושאות מרכלתם, והן החליקו בחפזון ובעליהן רצים יחפים אחריהן על מרצפת־הגזית.

– חלקים חוצות צידונים כזכוכית־צור, – אמר הארמי ועיניו אורו, השתוממו וגם קדרו משנאה. והעלם לא ראָן, באשר לא גרע עיניו מתעלות המים השוקקות, וגם אודם הרקיע וכל צבעי הבוקר לא עצרו כוח להזיז עיניו מהן; ואף כי אוכזב בראותו את הלובן במעלה־ההר, אשר לשלג־לבנון חשבהו והנה רק טל עבה וכמו קופא הוא, אך שפע המים שכּרהו. ואם ראה עצמו בראשונה כבכפר־מולדתו הגדול אשר על פרשת דרכי הרים – עתה אכלה הקנאה גם אותו, עד אשר נאנח גם הוא: " – אין שפעת מים כזאת במעיני־מולדתי".

והארמי הניח לבו: – אין לך לקנא בבני הרים אלה. הנה עמקי ארצותיכם מלאים בר והריכם כוסו זיתים – ופה מקדם לעיר – רוחות המדבר העזים, המקפיאים בחורף והצורבים בקיץ, משחיתים כל פרח בעץ ופרים יחבלו, ולכן חשוף ההר ממזרח שמש, לא כמורדי הלבנון מערבה, אשר ההר יגן עליהם משרב מדבר ומקרתו ורוחות־ים יקרו להט ימי־קיץ וחרבונם. ובלכתך צפונה וריח השלגים יגיע אל פניך – יקומו נגדך כחומה ארזי־אל, מהם נבנו כל מקדשי אלהי הארצות האלה; גם את מקדשכם בציון בנה חירם מלך צור לשלמה מלככם, אשר העניק לו במחיר ארזיו וחרשי־מלאכתו מאה וחמשים אלף עבדים, ועשרים ערים חמודות בגליל נתן לו, אשר לא השיבן ישראל עד היום, כי חזקים הצורים מאתנו מבני־ארם ומישראל; ואנו, עמי־ההרים, אוכלים איש אחיו, וצורים וצידונים – את לשד כולנו. –

והארמי העביר את העלם בשוקי־העיר, למען יראה את קצה העושר אשר לצידונים. כי עם שחר נפתחו בתי־המרכולת אשר לסוחרי ערי־הים, למען יוכלו לסחור את בני הכפרים והבקעה ואת בני־המדבר, אשר בטרם שחר יעלו ההרה לקנות ולמכור, ולמען יוכלו לנוח בשעות־צהרים בגבור החום ולהחליף כוח. והעלם לא שבעו עיניו מראות את כל העושר אשר בשוקים ובבתי־המרכולת. – ומה כל עושר חוצות אלה לעומת העושר אשר בצור ובצידון? הלא מצער הוא?! כי בתי־מרכולת הם לקטני־ארץ, וסוחרי דמשק וחמת הגדולים ילכו צורה וצידונה וצרור כספם בידם. ויש אשר יעצל סוחר־דמשק בימי קיץ להרחיק צידונה וגם יחרד לכספו פן יבוזבז בפתויי־ערי הים, – ועלה הנה, רוח הרים ישאף ומי־צורים ישתה וערב פה את מארבו ושב לביתו. – ואחרי סובבם את השוקים שב הארמי והעלם ויכנסו לשביל צר ויעברו אל חוצות צרים. והעלם, אשר נרגע עתה ועיניו נחו רגע משפע המראות ושכרונם, השיב לבו אל האיש אשר לימינו, וינס לענות על הדברים אשר שרטו בו שרטת.

– כנענים היו עבדים אלה, אחים לצידונים, – ענה על דברי האיש ההולך להנחותו: – ואני גם לא אדע הנתנם שלמה לחירם מתנה, אם רק שלחם לכרות עצים. – והעלם שאף רוח, העביר ידו על שערותיו הרטובות מטל בוקר, ובקול כמתחטא החל לשפוך שיח: – ואף לא בן־ציון אני, כי אם בן־אפרים; רק פעם בתעותי הובילוני רגלי דרך גבול יהודה ואלוה לאורחה אשר כוננה פעמיה אל מקדש־ציון. ואבוא שמה ואנסה לחפש את האלהים ולא מצאתים. כי נסתר יהוה בציון, ובארון אלהים רק לוחותיו ישמרו, ואל בין הכרובים לא יהין זר לגשת ולהרים עינו אליהם. ואחד הכהנים, מודע לי מימי ילדות, לוי מהרי אפרים, לחש לי: “אין יהוה שוכן גם בין הכרובים, כי סתר שׂם רבצו, ורק צלו יפרש עלי מקדשו”. ומאז אירא גם את צלי אני. כי לא יירא אדם אלהים אשר יראם בעיניו ובידיו ימששם – כי אם את האלהים הלא־נראים אשר יאפפו לבו בהתעטף עליו נפשו ואשר ישמרו עקביו, ומהם לו כל טוב־פתאם וכל רע כקטב יבוא, ומשמיהם – כל דעת לא נתנו לך מוריך. צעיר אני לימים ואת החיים אירא כזקן, ולבי מפרפר לקראת כל גבורה וחמדה. מה אעשה? לַמדני־נא, איש ראה ימים ומקרי־עולם! – והעלם שׂם מבטו באיש ההולך עמו ויבהל בהפקח עיניו פתאם: – האינך אח לאיש ארמי היושב בסוכת־דרכים בעמק־עיון, על גבול הרים אלה? כמוך כמוהו – מראה אחד לפניכם.

– עין־איה לך, בן הרים! – אמר הארמי: – שמעתי כי אח לי, בן־דודי, בדרך על גבול צידון וישראל. היה לי אח לפנים, רע למשחקים ולשעשועים, ואך זה שנים נפרדו דרכינו: הוא נטה דרומה ואני מערבה, ומאז לא ראינו איש אחיו. בשובך תדרוש־נא לשכנו והבאת לו ברכת־שלומי, אשר יזכרני לטובה ויתפלל בעדי לאלהי ארם הטהורים, כי בארץ טמאה אני יושב, מקור כל תועבה. –

הארמי ניגש עמו אל אחת החצרות, והעלם הכיר את מבוא השער, שדוכיפת היתה מצוירת על משקופו. – אפרד ממך עתה, ואולי נפגש עוד פעם באחת הדרכים. – והארמי חיבק את העלם וישקהו.

– בואה, ברוך־אלהים, עמי וכבדנו והכרת את אדוני, אשר כרע הוא לאחיך. – והעלם אחז בו ולא הרפה ממנו.

– לא, מחמדי! – אמר האיש בהסירו את יד העלם מעל בגדו: – לא יתכן אשר יבוא זר עם הנץ־השמש אל בית אנשים שקטים. וגם אני רק אורח בעיר הזאת, ובבית מארחי מחכה לי אתוני, כי עלי לעבור עוד היום את גב־ההר ולרדת מערבה, מקום אערוב מערבי. אך אַל־נא תזכירני באזני בני־נכר. על אורח נטה ללון להתהלך חרש בארץ נכריה ולא להתראות, פן ימשוך עליו עינים לא־טובות. זכר־נא דברי ויתנו לך דעת ומזימה והצילוך מכל רע בארחך עם זרים, אשר שקר בפיהם לנכרי ואון בידם לגר.

ובהחליק העלם בפתח הקטן – אמר לו הארמי: – קח לך את שלמתי ונתתיה מנחה ממני לאחי ואמרת לו: כי יקרה לי לעבור בין החרמונים או במורדי־הלבנון אשר מנגב – אדרוש לשכנו ואסור אל אהלו. ואתה התעטף־נא בדרך בשלמת־הצמר הזאת והיתה לך מחסה מקרת הרים ומדבר עד שובך למקומך; כי הכרתיך אשר נושא־מגן אתה ללוחם ולא נער לסוחר צידוני. וכחום היום תשימנה על אוכף סוסך וקשרת אותה הדק היטב ולא תזח. – הארמי נעלם, והעלם הביט אחריו ולא ראהו עוד.

 

ז. בְּחֶבְיוֹנֵי נְבָיוֹת    🔗

ובן־רזון וחותנו לא נתנו לברד למהר לעזוב את משכנם, באמרם: “ינוח נא אדוננו עמנו שלשה ימים ושאף את רוח הלבנון וריחותיו הטובים ושתה ממי מעיננו וחזק לבו”. ברד אשר גשש עוד באפלה, ומיראו פן התחוללו תהפוכות גם באהלי נביות ראשית תקותו, אשר את עזרתם הולך הוא לבקש – נועץ עם לבבו וימצא את עצת מארחיו טובה לפניו; ובפנותו אל שלמיה אמר: – כבדה עלי דרך ההרים ותלאני. ועתה אם טוב לבבך עלי, גשה נא אל בני נביות ושאלת לראשם ואמרת: – ‘הנה עבדך ברד דורש לשכנך – התוכל לארחו בצל קורתך עתה?’ – והבאת לי את דבר נביות. ונערי בן החיל ילך עמך והיה לך לעזר, כי יודע הוא צאת ובוא בדרכי הבקעה, וגם את זקן נביות יכיר. – ולבן־רזון אשר חפץ ללכת עמם אמר ברד: – היה עמדי ושמרתני, ואולי תדרש לעזרתי; וגם יש את נפשי לרדת אתך אל סוכתך לראות בבקעה ובאנשיה. – והנערים יצאו לדרך.

אחרי שלשת ימים שבו העלם והנער מרכיבתם במורד הבקעה ויאמרו לברד: – כה אמר ידידך זקן בני נביות השוכנים לרגלי הלבנון: – “לא עבד ברד לי, כי אם עבדו אני; יואל נא ברד אדוני לכבדני ויסור נא אל משכני. אהלי ושדי, עבדי וסוסי וכל אשר לי – לברד הם”.

עם התכסות הבקעה בערפלי ערב ירדו השלשה מקרית ההר. ובעברם וישמרו מאד, בהביטם בשבע עינים סביבם בצלעות ההר, וביחוד מדי רדתם אל הבקעה, כי צוו עליהם בני נביות להשמר, וגם מפי עוברי דרכים שמעו, אשר ארמים ומדינים מזוינים קרבים, וגדודי שודדים פורצים וממלאים את מרחבי הבקעה ודרכיה, ויום־יום תגדל הסכנה: כי עזבו צבאות ישראל את הבקעה, ושגוב ראש למורדים, שר צבא בן־הדד המת, טרם כבש את הארץ, ושועי ארם לא בחרו בו עוד למלך. ותהי הארץ מלאה שוד וחמס, והדרכים היו כדרכי מדבר באורה כבחשכה.

וברדת השלשה אל אחד הנחלים ועבור בו ויראו אנשים רוכבים לקראתם ויבוכו. והנה נשמע קול אחד הבאים: “כברד ירדו חציך על בקעות וערים”, וברד לא ידע נפשו. רק שלמיה צחק ואמר: – אות היא מבני נביות לברד אדוננו ולנו בפי רוכביהם השלוחים לקראתו לנהלנו בדרך; נבטח בהם ולא נבוש. ברד אמץ את העלם אליו ויאמר: – “רואה אני והנה בן חיל אתה, וכי יש לבטוח בך: היטבתם לעשות, נערי הטובים”. הוסיף באמרו לנפשו:

– אַל־נא תרע עין נערי מאז בעלם הזה. – “ברוכים תהיו על אשר הכינותם לי שמחת פתאם זאת”.

שבוע ימים ישב ברד אצל בני נביות, ואך לא בנחת ובבטחה. ונעריו, בהתחפשם כרוכבי נביות, תעו יחד עמם על פני דרכי מלך, שבילי עמק ומשעולי הרים. יום יום היו רוכבים ארמים ומדינים וגם הגריאים שכירים ובני קדר מהנגררים אחריהם עוברים ומחפשים פליטים מחיל ישראל. “האין אצלכם מתחבאים מאלה?” – וראש בני נביות היה עומד פתח שער אהליו ואומר: – סורו־נא אל עבדכם וסעדתם לבכם, הן חג לנו וזבח! – ואת ברד הסתיר באהל בין אהלי הנשים. והרוכבים לא סרו אליו, כי לא האמינו בבני נביות בימים אלה וגם יראו לחפש באהלים, כי ידעו אשר לא ימסרו בני נביות פליט ובורח, כל עוד נשאר בחיים אף אחד גבורי החיל מבני שבטם. רק כימי דור אחד יושבים הם פה בבקעה, ואלהי המדבר שליט עוד בלבבם, ודרכי צידון וארם ובגד ומעל של שבטים שפלים טרם דבקו בהם. – “חכו נא!” – אימו עליהם: – “עוד לא מסרתם אף אויב אחד לידינו: ואך יעברו נא הימים ומלך מלך בארם ושבנו אליכם ועשינו אתכם כלה”. ובני נביות שמעו ויפחדו מאד וישלחו שליחים לצור כי תהי עליהם סתרה. כי סגרו עליהם הדרכים משוב המדברה ובטחון אין מצר.

וברד זקן בימים אלה מאד. הוא חש מיום ליום והנה רגליו בוגדות בו; וגם דכאתהו מאד החרפה להסתר בין אהלי נשים. – “הכה יסרני אלהים לעת זקנה”. – יסר את לבו: – “אשר אראה באבדן עמל עמי עשרות שנים וידי וחרבי לא תעמודנה לנו? מה בצע בכל הקרבנות אשר הקרבנו? ומדוע נפל הגורל על בני ירבעם מלכי להקבר באדמה טמאה?” – וזקן בני נביות נחמהו: – גם אנו הננו רסיס שנתלש מאבנו. מארץ נביות, מגו שבטנו נעקרנו, כאחינו היושבים שם בין הרי צידון בקרית נביות, אשר שכחו מדברם ושבטם. מדוע עלה עלינו ועליהם הגורל לנדוד בין נכרים או לשבת בתוכם כגרים? מי ידע דרכי אל המדבר אשר כיסה פניו? ותרפינו אלמים ולשוא נשאל בהם. – ברד החריש ולא הוציא הגה. הוא שאל בימי חייו בכל התרפים, וגם באורים והתומים לכהן אשר לעגל בדן שאל, ורק באלהי מקדש ציון לא שאל, כי לא נשאוהו רגליו שמה בנעוריו, אף כי היה כפר מולדתו בקרבת שילה, ומשם ליהודה אך כפשע, והדרך ליריחו פתוחה ליוצא ולבא. עתה אמר בלבו: רימוני כל התרפים, והאלילים כלם – שוא בהם. רק אלהי המדבר וההרים הבלתי נראה והנביא הזועם הנוקד מתקוע אשר חזה רעות תמיד – אמת בהם. ועתה אני כשבוי בארם ואין כהן ונביא יורני הדרך. –

אחרי שבוע שבו הנערים ויביאו בשורות לא טובות לשולחם. וגם פליטים הביאו עמהם, ובהם אחד זקני החיל אשר ישב לפנים בנוה השוקט וישמר על אשת ברד הישראלית. ראשו הפך כולו לבן, ופניו פני איש מלחמה מנעוריו. – “מה פחד לבנו בהעבירנו אותו!” – אמרו הנערים. והזקן סיפר לברד את התלאות אשר מצאום. “מיום קרוא אותך המלך לדן וקום הנציב החדש תחתך לא זרחה לנו השמש. חמת נעזבה עוד בימי זכריהו מלכנו, וכל עמל חילינו להשיבה לנו נשאר מעל, כי לא הלך עמהם נציבם בן השועים בקרב, באשר בחר חבק חיק נשים מבישות בארם, לקטר לאלהיהן ולתת בכוס עינו. ובאין מפקד יפרע צבא וכל שר גדוד עיניו לבצעו ולשללו”.

וברד האיץ בו להחיש ספורו: – “ידעתי זאת, שמעתי, ואנשי הודיעו לי”, הפסיק אותו מרגע לרגע בהחל הזקן להרחיב דבורו על מקרי ימים יקרים לזכרונו. אך גם דברים לא ידעם ברד נודעו לו מפי הזקן.

"מיום שנפלו חמת ומוצא הנהרות בידי האויב הודרכנו מנוחה. נוה אחרי נוה עזבנו ועיר אחרי כפר אבדו לנו – עד שישבנו במצודת דמשק כבמצור, וגדודינו בחוץ משוטטים ומפילים חתיתם על ערים וכפרים שלוים אתנו; כי נזהרו המורדים מהפגש אתם, ורק העם עובד אדמתו בכפריו ובחצריו ועושה מלאכתו בעריו היה מטרה לחצי האויבים השנים, לחילות המורדים ובני בריתם פראי־המדבר, ולחילינו ושכירי מלחמתנו. ומפקד לא היה לחיל אשר יורהו להבדיל בין בעלי־ברית לאויב.

ובהגיע השמועה על נפול זכריה בן ירבעם מלכנו בחרב נבל – צהלה דמשק כולה מסביב למצודה ותכבד את החג באורים. ואנו המטרנו עליה חצים ולפידי זפת ונעש לה את חגה לחגא. אז התקוממה העיר לנו, ובחוריה עזבוה וישוטטו בדרכים גם הם. והנציב ברח לילה מן המצודה ועמו מבחר שומרי ראשו, ואנו, נשינו וטפנו נשארנו בין שכירים ונחשלים ונמושות חילנו. וביום מצוק פנה אלינו אחד מאנשי בריתנו, משועי ארם, ויהי דברו לנו לצאת עם נשקנו את המצודה ושלחנו לגבול ישראל. ובעוד אנו פוסחים על שתי השעיפים מבלי דעת מה להשיב – חזקו עלינו דברי השכירים למלא את משאלתו, ונצא עם חלק צידתנו וסוסינו ונשקנו אחרי מסרנו את יתרם בידי השוע; ואת ערבת חורן לא יכלנו לעבור, כי סגרו בני עמון את הגבולות, ושבטי בני קדם לא ידענו הלנו הם אם לצרינו, ונחשוב כי לימין החזק יעמודו, ונבחר בדרך הבקעה.

והשוע בעל בריתנו לונו עם חיליו עד הבקעה, עד צאתנו מנפתולי חרמוני השממה אשר לצד דמשק. ובבקעה אמר לנו: “הדרך לישראל פתוחה לפניכם; פה הן מסתובבים גדודיכם אשר יהיו עליכם לסתרה”. הרימנו הארמי בן לבן זה או אם האמין בתומתו, כי עוד כח חילנו חדש עמו להגן עלינו – ואך בבקעה התנפלו עלינו מכל עברים, ואף גדוד אחד מאחינו לא חש לעזרתנו. ואנו השבעה נפלנו בידי רוכבים אלה, אשר לאשרנו בעלי בריתנו הם. הוי, ברד שרנו ואבינו! למה עזבתנו? הלא עמך בטוחים היינו מכל רע. ההיית גם אתה עוזב אותנו ובורח מן המצודה עם שומרי ראשך אל גבול ישראל ונוטש צאנך לכל חיתו טרף? – והזקן געה בבכיה, ונורא היה מראה דמעותיו היבשות בקמטי פניו השחורים והאפלים.

 

ח. בֶּרֶד וְכֹהֲנֵי־דָן    🔗

לא שלשה שבועות כי אם ששה שהה ברד בדרכו, ובשובו עם נעריו לעמק עיון לא הכירהו הארמי מיודעו. כי שונה מראה ברד ותארו, פניו אדמו ועיניו נמתחו כקשתות, קומתו זוקפה, ידו אחזה בנצב חרבו מדי רגע, וקולו – צלצול חרבות לו, והארמי שמח וגם דאבה נפשו. כי רבות שנים עבד את ברד, ואחרי עזוב ברד את חילו וישב בעמק עיון, – ישב לידו וישמור עליו מכל אויב ומתנקם; ואך לבו, לב בן־ארם, שב והכהו בראותו פני השב, וידע כי נאמן הוא, הארמי, למכה־עמו הסוגר גם עתה על חיל ארם את הדרכים לשדות יזרעאל ולערי שומרון הנחרבות מיריבי מלכים ושרים, ואשר חיל־ארם יכול לאסוף שללן כאסוף ביצים עזובות ואולי גם להשיב את כבוד עמו, ואשר ברד מתכונן לעמוד לו לשטנה.

כי הוציא ברד את שבט נביות עמו דרך צלעות ההרים ויושיבהו במורדי הלבנון הנופלים אל גבול ישראל. ובהצליח דרך ברד גבר רוחו וגם מכאובי הזקנה רפו. ועוד מן הדרך שלח מלאכים לעמונים, כי ישימו משמר כבד על גבולות ארם ליד אבל־כרמים, באשר גבה לב שגוב גבור ארם לחרוש רעה על שדות ישראל ועמון יחדיו. ובהיות אדמת ישראל בצפון שדות הרים רזות וביצות, הנה טובות לו מהם שדות בשן וחורן עשירות התבואות. והעמונים שמעו ויבינו את צדקת דברו; כי עתה בהשם חילות ארם המתקוממים, גדודי־שודדים ושרידי חיל ישראל את שדות ארצם ירעבו ללחם ומהרו ועטו כילק על שדמות עמון הקרובות לאכול לשדם. ולכן עשו העמונים כדבר ברד אליהם, אספו את צבאותיהם ויעמידום על גבול הערבה ובמעברות ההרים בין שניר והחרמונים וילכדו את מוצאות הירדן. גם צידונים הכפילו את משמרת הריהם ויעמידו צופים בראש כל הר ועל מגדלי חומותיהם; ומורדי ארם ראו ויבהלו, כי לא ידעו מה ילד יום, ואם לא יתנפלו עליהם פתאם הצורים והעמונים יחדיו מקדם ומים.

ובחבל הצר, בפתח הבקעה ועל הגבעות השומרות על מוצאיה, העמיד ברד את בני נביות ואנשים מרי נפש אשר התקבצו אליו מכפרי דן ומאבל בית מעכה, ועליהם נוספו יום־יום פליטים מבני ישראל אשר הגיעו מארם, שרידי גדודים שהבקיעו להם דרך בבקעה או עברו במשעולי החרמון והלבנון, בהרי עמון וצידון וגם תושבים מבני ישראל, אנשי־חיל שהתגנבו ועברו בנקרות צורים, בנחלים ובחגוי הרים בין גדודי ארם. ומחנה ברד הלך וגדל מיום ליום, וברד ראה ויאמץ לבו.

בינתים הגיעה השמועה כי נפל שלום בן יבש בידי מנחם בן גדי מתרצה וכי נכונה המלוכה בידי מנחם. ובעוד ברד רוגז על העבדים המתפרצים רוצחי מלכיהם ומפזרי כחות עמם לריק הגיעו שלוחים ממנחם אל ברד: – הנה נקמתי את נקמת דמי בן ירבעם מלכנו בעבד המתפרץ רוצח אדוניו, ועתה בחר ישראל בי למלך. תנה לי את בריתך שלום והתהלכת לפני כהתהלכך לפני ירבעם אדוננו ושמרת את גבולות ישראל מפני העבדים המתפרצים אשר בארם. – וברד צחק מר; – קבל־עם הכתה חרב שלום בבן־ירבעם ואיש לא הניאהו מחפצו הרע. ועתה הם נוקמים נקמתו!? יסכר פי דוברי שקר! ולו כחי צעיר וחדש עמי כי אז הבאתי חרבי בלבם לתת נבלתם על פגרי הרוגיהם, והייתי מחפש אחרי ילד זנונים מחלצי ירבעם באחד הכפרים או החצרות והקימותיו למלוך; כי טובה אשפת ירבעם מזהב כל רוצחים ובוגדי בגד אלה. –

וליד הסוכה תחת העצים העבותים הועיד ברד את מתי סודו לטכס עצה בדבר מערכות המלחמה העתידות. ונפש הבחורים מישראל אשר לא היו בארם להטה גחלים ויהיו נכונים להתפרץ דרך מעברות ההרים ולהתנפל על מורדי ארם. וברד שמר את דברו לרגע אחרון מכריע, כי יהיה הוא המחליט, ויפנה אל זקני אנשי המלחמה וידרוש בעצתם. ראשונה דיבר אחד מרי הנפש משדות־אבל, אדם אשר כרוב ימיו כן צלקות החרב בראשו ובבשרו. נפשו גם היא גחלים להטה, כי אמר: – עוד לא שבה ארם להיות ממלכה ומורדיה ניצים על המלוכה ועל השלטון בצבא ובעם, ועוד צבאם נפוץ בהרים ובעמקים להלחם בפליטים ובשודדים ובאנשים לא אמון בהם, וחלק צבאם שומר על גבולות צידון ובני עמון, ומאחור – מנופף גם אשור חרבו; והיה כי נפרוץ אנו דרך חגוי ההרים ונפלנו עליהם מפנים ומאחור – והיתה בם חרבנו ונפוצו לכל עבר, עד אשר לא תהי להם תקומה. –

והזקן אשר שמר על אשת ברד הישראלית שסעהו בקול בוכים כמעט: – הה, רבת שבעה לה נפשנו עמל ויגון בארם. בתוך עם אין אמון בו. ומה נלך עוד להקריב חלבנו ודמנו לכבוש ארצות זרים? המעט רוו שדמות ארם דם גבורינו ובשרם, כי נבוא להוסיף עוד על חללינו, ונשמיד בנו כל בחור וטוב? ונביא אין אתנו אשר יורה לנו דרכנו. ומה נשוב נגאל בבשר פגולי־זבחיהם ובנשים נכריות תאכלנה שארנו? המעט הם ילדינו אשר נשארו עם אמותיהם הארמיות ואשר בגדלם ונספחו גם הם על שונאינו לשפוך דם אבותיהם ואחיהם הישראליים? נשמור נא על נחלתנו – וכי יתפרצו אלינו הארמים והתנפלנו עליהם מכל עבר ואכלה חרבנו בהם, ורותה אדמתנו, אדמת הרזון אשר בהרים, את בשרם ודמם, כרוות שדותיהם הדשנים את לשד עצמותינו. –

וצעירי החיל הלוהטים כאש צלצלו בחרבותיהם להחריש את דברי הזקן הכושל, כאשר כנוהו שפתותיהם. ואך ברד אשר רעד כולו בדבר הזקן על הילדים בני הארמיות, וידע גם להבליג על כאבו, הסה את הרוגנים וירמז לראש שבט נביות לבוא בעצתו: – הן אנשי מלחמה בני שבטך, ובריתך נכונה עמנו, ובארם ישבת זאת דרכיהם תכנת; ולמה תחשה, אחרי החישך לנו עזרתך ביום צרה? –

וזקן בני נביות נשא דברו ויאמר: – לא אני ושבטי, ברד אבי וראשי, החישונו לכם עזרתנו, כי אם אתה ונעריך השנים הצילונו, בהוציאכם אותנו מתופת ארם, ותובילונו בצלעות ההרים ואיש לא נעדר מאתנו, וגם בהמתנו שלמה לנו. ולא אנשי מלחמה אנו, כי אם רועי־צאן מנעורינו, וחרבנו חגורה לנו לנטור את צאננו, להגן על אורח ופליט אשר יבקש חסותנו, ולשמור על קדושת אהלינו אשר לא יחדור אליהם זר בלתי קרוא. ואך את רוח ארם תכנתי. בהכשלם במלחמה ונבקה רוחם בקרבם, ונמלטו גבוריהם אל המדבר ואל ההרים, והעמק יביא בעול צוארו, בחוסו על תבואות שדמותיו, וגם יראים אנשי־העמק את אלהי ההרים; וגבוריהם ילחמו אז מארב ולא יעיזו להראות בעצם יום בדרכים ובשדות. לא כן בגבור עליהם רוחם אחרי הריחם נצחון בקרב. כסוס שוטף כן ינשאו ובחור לא ישאר בארם אשר לא יחגור חרב. וחילך ברד מבני עמך עוד מעט, ובשכניכם אין לבטוח. מה תדעו את אשר בלב עמונים וצידונים? – הרים זקן השבט קולו, אחרי הריקו זרם מים מכדו אל קרבו, – היום הם שומרים על עריהם מפני ארם, ומחר יקבלו מאתו משאת ועטו עמו אל השלל, וסוחרי צידון יקנו את בניכם ובנותיכם, אשר תשבּ חרב ארם, למכרם לאיי יון וכתים. ואשור – ידיו מלאות בעילם ובמדי ובחתים – ומזימות על מצרים יחרוש, וכי יתן ארם לחילו עבור בגבולו ופרצו גם אשורים ועברו דרכי עמקיכם בגזל ובשוד ושמום מרמס לסוסיהם ואכלו בשר כריכם ולשד גפניכם ופריכם ימוצו.

ובהבט הזקן לפניו וירא כי השפילו האנשים את ראשיהם, וכי חדלו הרוגנים מרגון ועיני הלוהטים כבו – ויצר לו. כי לא רצה זקן נביות להרך את לב האנשים כי אם לאמצם, למען ידעו לשמור על כחם ולאצרו לרגע אשר יבוא צר בגבולם; ובקול חרישי כקול מים מפכים מתחת לתומר בנוה־מדבר – עודד עתה הזקן את לבות שומעיו הרפים והנדכאים.

– נתבצר נא אפוא בפתח ארצכם ועל גבעותינו נשים משמר, – אמר הזקן בשאפו רוח ובמחותו זיעתו בכנף בגדו: – ובהתאסף אליכם יתר הפליטה מארם, ובהוסף עלינו עזרה מארצותיכם: מנפתלי, מיזרעאל ומשומרון, וראינו מה יצוה לנו אלהי המדבר וההרים. ועתה אודיע אתכם את אשר עשיתי. שלחתי שני גבורי חיל משבטי, דרך עמון אל אדמת נביות, ובקשתי לנו עזר בצר. הודעתי לבני עמי כי ידי־ארם מלאות עבודה, וכי נאות פרפר ואמנה הורקו עתה מכל בחור ואיש־חיל, ויש שבר בהם לשוד. והיה כי יעוטו אחי אל השלל והפרו ההגריאים ובני־קדר וחצור את בריתם עם מורדי ארם בהריחם שלל ועטו כולם אל שדות ארם, וכבדה המלחמה על שגוב בבגוד בו בעלי בריתו, וחתו גם עמונים בקום המדבר והר צלמון להם מאחור, וקלה עלינו העבודה להגן על ארצכם בפני הארמים, וגם את בגד עמון לא נירא. וברד הן גם שלח אנשים מתחפשים מישראל לארם להציל את הפליטים החותרים להם דרך אלינו, וגם מאנשי נלוו עליהם להנחות כל פליט ובורח מישראל ולמלט את נשי־ישראל וטפם הפזורים בארם, ואשר לא פגעו בהם עוד ארמים ושודדים. לאט לכם, מצלצלי חרבות, עד אשר יגמל פרי עצתנו. ודעו נא עלמים נלבבים ונלהבים, כי נבחר טעם זקנים מפחז בחורים. ואך יום יבוא ושכם אחד –

עודם מדברים ונער ניגש אל ברד ויאמר: – ברד אבי, הנה באו כהנים מדן דורשים לך. יש בשורה בפיהם; האביאם לפניך?

ועיני ברד קדרו ויירו זיקים חליפות: – אח, הדנים, רבת שבעה לי נפשי מרמתם ומזימותיהם. לא אות לטוב לנו בואם. – ובכל זאת קם וילך לקראת בני דן.

* *

וכהני דן – ארבעה, ועמם נעריהם ילדי חמד, ואתונות צחורות עדויות אוכפי דמשק – תחתם, ובראשם – איש שיבה עכור עינים ופחז־ידים. וכאשר ראהו ברד וירגז, ואך הבליג מגלות רגזו, גם ניגש אליו וישתחו, ואת שולי אדרתו לא נשק. ועיני הזקן הכהן כמו דברו: – עוד לא שח ערפו ולא מטה גאותו. – ומבטן הבריק בערמה וזעף.

הזקן מדן גם לא ירד מעל אתונו, ובהשענו על אחד נעריו פנה לברד: – הכהן הגדול אשר בדן שלחני אליך לשאול: האין רעה נשקפת מארם לדן ולמקדשנו? ומה יהגה לבך ליום מחר? ואולי הגיע לך דבר מלך משומרון? –

ולא מהר ברד לענות, כי בחנו עיניו את המדבר; ואחרי הגיע לאפו ריח יין, נסוג שלשה צעדים אחורנית. ובהתקרב הזקן על אתונו אליו – ענה ושניו כמעט חרקו בדברו: – הרק שלש שאלות שם אדונך אשר בדן בפיך, או אולי בגד בך זכרונך, אחרי שקדך על משמרת נסכיכם בלילות? –

זקן הכהנים האפיל בגבותיו על עיניו ויען: – יתן נא ברד מענה לשולחי על שלש אלה ומצא לו. –

ולא ידע ברד את אשר יעשה, היען לאיש בטרם ידע את אשר בלב שולחיו, ואם לא יזממו לפרוש לו רשת. וחמתו גם בערה בו לשמע הלעג העצור אשר בדברי הזקן היהיר. ויזדקף ברד ויהי כמו עמד מעל לרוכב ולאתונו יחד. וקולו כמו יצא מבטן ההר בהרעימו: – אשאלך אפוא גם אני: היש במערות דן אלף חצים לאנשי מלחמה? הטמונה עמכם צידה לארבע מאות אנשי חיל? והיש מספר שקלי זהב באוצרותיכם?

והזקן העיף עיניו הנה והנה. – ברד, – אמר בהשפילו קולו: – זה שנים לא נסכת נסך לעגלי אלהים אשר בדן.

ברד עשה עצמו כלא שומע: – היש את פיך לענות על אשר שאלתיך? ואם לא – וסרתי עם צבאותי מדן ימינה או שמאלה ואתם תאשמו. – אז רזם הזקן להכהן אשר לימינו, והכהן מסובל הבשר וכבד הנשימה ענה: – עלה דנה ודברת עם הכהן הגדול, כי לא קבלנו ממנו כל פקודה לתת לאיש חשבון על אוצרות דן ונשקה. –

עיני ברד הבריקו ברקי זעם: – הלא מכרתם לפני ירחים חניתות וחצים להגריאים אחי מדין ובעלי ברית למורדי ארם – ופתאם הבליג ויחריש רגעים שלשה כנועץ עם לבבו; וקולו רך וישכך כסופה אחרי הריקה רעמיה: – ואני לא אבוא במשפט עמכם על חטאיכם יום שלשום, ואך אתם זאת עשו: לכו ואמרתם לכהן הגדול: ברד עבדך מחכה לך במורד ההר ליד המעין בואכה דנה, ואתה הואילה נא לרדת אליו. כי זקן האיש ורגליו כבדו ואתה צעיר ממנו לימים. ובעת צרה יעזוב הכהן את מקדשו להחיש לו עזר מחוץ, וגם – וקולו של ברד השפל ויהי כמבקש: – יביאו נא אנשיך צידה, לחם ופירות, לשלשים אנשי המלחמה אשר ילכו עם ברד עבדך. –

ואחרי צאת שליחי הכהן הגדול לדרכם, סעדו ברד ואנשיו לבם ויצאו שלשים ואחד איש לעמק בית רחוב מהלך שעות מספר ויגשו אל גבעת דן. ושערי דן סגורים ברדת הלילה. וילין ברד עם אנשיו באחד החצרים. ובבוקר עלה אחד אנשיו וישאל את שומרי החומה אשר לדן: – הירד היום הכהן הגדול אל העמק לראות את פני ברד שר הצבא? – ואחד שרי החיל ענה: – “ירד, אחרי התמו להקריב את קרבנות הבוקר”.

כשעתים לפני הצהרים ראו אנשי ברד והנה עם יורד מעל ההר ויגידו לאדונם. ויעל ברד על סוסו ויצא בראש אנשיו; ובראותו את הכהן הגדול יורד לקראתו ויהי כמנסה לעלות אליו בגבעה מספר צעדים, ויחד ירדו אל השקמה אשר על יד המעין. הכהן פרש את ידיו לברך את ברד, וברד נרתע רגע ויתעשת וישם ראשו תחת כפיו. ואחרי ברך הכהן אותו והעיפו ידיו על אנשיו כמברך, נסה ברד להצדיק נפשו על שאלו לנשק אשר במערות המקדש, ולצידה ולכסף אשר באוצר. והכהן הגדול שהה, כפוסח על שתי הסעיפים, ויתעשת ויאמר: – הוכחת את שליחי על מכרנו נשק להגריאים. הדאגת מעודך בארם ובעיון, בהיות לאל ידך, להשקיט רעבון כהני דן ולהקריב קרבן לאלהים אשר במקדש?

ברד נבוך, ויהי כמו התמוטטו רגליו תחתיו, ובשפתים רוטטות, בהשענו אל העץ אמר: – השלח מקדש דן צידה ונשק לברד עבדך בימי צר ומצוק, ועל עבדך נוטל לשמור גם על המקדש לבל יבוא אויב בשעריו.

– אמנם כן! – ענה הכהן רתת: – לא שלחנו. כי לא נועץ עמנו ברד ולא סר אל מקדשנו זה שנים. ואיך נאמין בו ורוחו סרה מעם האלהים אשר בדן? הנדע לב ברד הגבור אחרי אלהי מי ילך? – והכהן השפיל קולו בהעמידו עיניו בברד בנזיפת אב רחום: – הן נשא אשה ארמית ומזבח רימון ותרפיו היו עמה בביתו, ולרגלי הנביא מתקוע, אשר בז למקדשנו וינבא לחורבנו, ישב בעודנו עלם. ואשר דברת על סחרנו בנשק את העמים והשבטים מסביב. – למה תשים אשם נפשנו? החסר נשק וצידה היה ירבעם מלכנו ואם לנשק דן נשא נפשו? ומיום הלקחו מאתנו – סר בטחוננו ואנו מחפשים לנו בעלי ברית, וגם לאויב נאלץ להיטיב פנים. כי על הגבול דן יושב, בין אויבים וחנפים, ומפנים ומימין ומשמאל יקיפונו מבצריהם וצבאותיהם.

והשליש אשר לברד, איש אשר מראהו כדוב שכול, לא עצר ברוחו ויתפרץ בנהמו: – הלזאת ינדבו לכם המלך ושריו נשק, ועולי רגל ועוברי דרכים מישראל – צידה וכסף, למען תמכרום לשבטים החורשים עלינו רעה ואשר יעלו עלינו כילק? ומי יערוב לך כי לא יבתרו ארמים בחרבותיכם מכרתם להם את חזה גבוריכם שומרי חומותיכם? –

על פני הכהן הגדול חלפה עננת עלבון וכעס: – כי בראו אלהים חדשה בארץ, אשר איש מן העם יורה את כהנו דעה, וחשבון יבקש מידו. ידי מי האורים והתומים, האפוד והתרפים? את מי נביאים יסובּו, ומי יבוא בסוד עגל האלהים ויקשיב לכל ניד שפתיו? זה דורות אשר מקדש דן שומר על צפון ארצנו, ואויבים פרצו דלתותיו ושעריו, ובכל זאת טרם היינו לשמה ולחרפה; ומקדש בית אל רועד תמיד מפני מלכי יהודה רפי הידים, אשר גודל מלכותם כזרת, וחומת שומרון נפרצה כפעם בפעם, ומלכי ארם שמו בה חוצות. ואנו – עמון מימיננו, ומשמאל לנו – צידונים, עם תהלתו איים יספרו, וארזי לבנון יכופפו ראשיהם לפניו, וממולנו – ארם־נהרים וארם־צובא. וכי יזוע אשור מרבצו ושמעה אוזן דן ראשונה שעטת אביריו. ואנו עומדים על משמר ועל עגלי אלהים נצבא ולא נברח ולא נזוז מעל ספם. וסופת אויב כי תעבור – נכוף ראש כאגמון ופדינו בצידה ובכסף את מקדשנו לבל יחולל. ומה אם תוכו ותסוגו אחור מפני חיל ארם – מי ישמור על אלהי דן? –

עתה התפרץ שלמיה העלם ושפתיו עוותו מלעג מר: – הישמרו האלהים על בני האדם, אם בכנף בני האדם ימצאו סתרה? ואם תגינו על האלהים מדוע לא יסגדו לפניכם ולא יקטירו לכם קטורת? –

והארמי אשר עמד בקרבתו – פרץ ויפריד בינו ובין הכהן; כי ירא פן יפגעו בו נערי הכהן והכוהו נפש.

– דום חרפת־אדם, בן יהודה מחרף אל! הלא הוליכו פלשתים את ארון אלהים שבי, ויהוה חנה בית־דגון עד אשר נגף את פלשתים והושב בידי כהנים ומלך אל מכונו? הלא גנבה רחל את תרפי לבן אביה, למען תאבד עצה ממנו? – והכהן השפיל עיניו בדברו וענוה ירדה על פניו, וידיו תעו כאיש אשר האדמה תנוע תחתיו: – מה נדע אנו מסוד אלהים? מלחמה לאלהים איש באחיו, כמוש ילחם במלכּום, ועשתורת – ברימון, וסכּוּת וכיוּן ריב להם בכל הימים, ואם יקום אלהים וזנח מקדשו ללכת בשבי – מי יניאהו? וכי יואיל להתחפש בעור אנוש לסבול חרפת אדם ותלאות בן תמותה, התתכנו דרכו? – ובהבריקו עין־זעם בעלם אשר עמד עתה נגד פניו, ובנטות הארמי הצדה ועמד לימינו, משחק בחניתו – דבר הכהן בחרוק שניו כמעט: – לו כחנו עמנו כבשנים קדמוניות ובתקה אותך חרב אחרון נערי, או אחד כהני היה מקריב אותך למולך להסיר קצף מעל ישראל. אך מה אעשה וחרב ברד עליך סתרה, ולבו גם הוא מלא תעתועים.

והארמי אשר חפץ להציל נפש שלמיה אהובו מרעה – ניגש וישק שולי אדרת הכהן הגדול; ובהתחפשו כנכה־לב השפיל עיניו ואמרתו שחה מעפר: – אכן, אין שכל בעולי ימים ופחז כמים לבם, כי מה ידעו מדרכי שמים ועינם גם ארץ לא ראתה. שא־נא איפוא כהן־אלהים לחטאת בן ישראל עמך, נער אין־בינות, ותברכך נפשנו אף כי לא לברכתנו תיחל, כי עמך מקור ברכה. וגם שאני־נא אם אשאלך, כי לבי, לב בא־בימים, מלא תהפוכות ונפשו פוסחת על סעיפיה. אמרת: מלחמה לאלהים איש באחיו, – ומי ישפוט ביניהם? היש גם עליהם גבוה מעל גבוה? ומדוע לא ראינו את השופט ואת כהניו לא נדע, ואיש לא הקטיר קטורת לו? הורני־נא, אבי, ותנוח עלי נפשי. או אולי ישנו אל מסתתר, אל על כל אלהים – ומדוע לא נדרוש לחביונו למצוא בו סתרה מזעף כל אלים וקרבותיהם, אשר יתנו חרב איש באחיו ומלאו את ארצותינו דמים, ואשר דרכיהם יראו כתעתועים בעינינו, כי יבחרו להזניח את עמם עובדם ונתנו שכמם בעול שבי מלך נכרי ואויב, עם לועג להם ומחלל מקדשם? –

והכהן הגדול בחנהו בעיניו ולא יכול החליט, הכבד ערמה ומזימה האיש אם אכול תעתועים ושפק אשר נפשו התמה תחפש את אלהיה. ויבּוֹךְ הכהן ולא ידע הטוב לפניו אשר יבוא בוכוחי־דברים, לעיני אנשי מלחמה ועולי־ימים, על אלים ודרכיהם. מי יודע? אמר בלבו: האין זה כנזיר מסתתר של כת רחוקה מצפון־ההרים או מאיי־הים, אשר כנביאי יהודה התועים ומתעים תשבע לאל נסתר ותבקש מקום שבתו?

וכהני דן אוהבים תמיד לכלכל דברם במשקל ובמשורה. ויעיף הכהן עיניו ביושבים ובעומדים סביבם, ובפנותו לברד אשר נשען על חרבו ועיניו נתונות בארץ שלח לו כחץ מלתו:

– “הייטב בעיני ברד בני, איש המלחמה, אשר על שכמו הוטל לשמור ארץ ומקדשה – דבר כתתנו פתאם את חרבות המלחמה לאתי־מריבות על אלים דרכיהם לא נדע?” –

וברד אשר לא נטה להסתבך במריבי־כהן החליט וידפוק בחרבו: – יען נא אבי הכהן הגדול על שאלותי אשר שלחתי ביד מלאכו, וקץ לריבות ולתוכחות! – ובדברו שם את שמאלו על כתף הארמי להשען עליו.

אז פנה הכהן אל סגנו היושב לשמאלו, האיש אשר אפודה כבדה למתניו וכיס עור תלוי תחתה: – היש לנו נשק וצידה לארבע מאות איש?

והסגן העיף עיני ערמה בראש מקדשו, וכמו נותן לו אות ענה: – הימצא בתוך חומות דן הרעועות מקום למאתים איש? והמעט לנו שומרי חומותינו מקרבנו? הנה הביא לנו ברד שלושים איש חיל; ילוו נא אלה על שומרי חומותינו, וראה האויב כי רבים השומרים על החומה ואמר: – אין זאת כי מלאה העיר מאות אנשי חיל שומרים על מקדשה; ומי יאמר אם לא הקימה לנו אורבים למאות בין חומותיה ונקיקי סלעיה? וסר האויב מעלינו ושב אל גבולותיו והיתה גם לכם רוחה. –

וברד אשר עצר ברוחו ויכבוש את עלבונו בדבר הכהן הגדול על הלב מלא־התעתועים אשר לו – לא יכול להתאפק עתה בשמעו את דברי הסגן ויקרא בזעם: – ובשלשים ראשי אנשי תתרצה אל האויב? והאם לא אדע את תרמית נוכלי־דן? – ועיניו כמו שלפו חרבו מתערה לעופפה על ראשי הכהנים.

– אַל־נא תרגזון! – התערב הכהן הגדול וירחיק בתנופת יד את סגנו מעליו ובימינו השקיט את ברד הרגז, ויהי כמו מניף שרביטו, שבט משפט ושלום, לשכך לב מריבים ומתדיינים; וכידיו כן דברו: – בשובי דנה וראיתי מה אוכל תת לך, כי לא אבטיח את אשר לא אוכל להקים, ולמה יהי דברי לריק? שפתי כהן ישמרו אמת ופחז דברים לא אהיה. שובה ברד למקומך ואני אשוב למקומי, ואתה תשלח לי דבריך, מענה על שאלות שליחי, וביד שליחי אענה לך גם אני. כי מרה נפש האנשים ולא יוכלו דבר איש רעהו לשלום. ועוד מעט והיתה בנו חרב אחים, אם לא נרחק איש מעל רעהו בהסער רוחנו. בעוד שלשת ימים תקבל דברי, ובין כה וכה תדע מה לענות לי; ועשה נעשה ויכול נוכל למען מקדשנו ואדמתנו, בעזרת האלהים אשר בדן. –

ואחרי גמרו את דבריו נופף הכהן הגדול ידיו כמברך את אנשי ברד, ועיניו כמו ברכו כל גבע ועמק. והארמי שקע בעשתונותיו רגע וילחש לנפשו: – לא יעמוד ברד הישר והרגז בפני איש המזימה הזה השליט ברוחו. יש אשר דכאה החרב מקדשי אלים, ואך מגן גבורים נגעל והאלים כוחם חדש עמם. לא יפגע בהם איש וניקה. –

 

ט. הַיֶּלֶד נִגְנַב    🔗

לאור הלבנה, על מצע תבן בשדות־עיון, במורד גבעה – שב ברד להשיח את מר־נפשו באזני שלמיה, והארמי מסב על ידו. והרחק מספר צעדים מהם העלו נערי ברד מדורה לבשל נזיד־לילה לעומדים על משמר.

– שאנן הייתי בבית־תענוגי ושוקט בסוכת גן מנוחי. אך לא לאורך ימים ישקט איש וחמת מלאכי־רעים תרגיז שלותו. לאשתי הארמית נודע דבר הולדת בן לצרתה הישראלית ותפחד פן יירש הילוד את הנחלה אשר רכשתי בכסף אביה השוע. בהיותי איש מלחמה ופרוטה אין בידי לפורטה, ובמחיר חלקי בשלל קניתי צידה לשכירי ולאנשי־חילי – ידע שוע־ארם כי לא תראה בתו חיים טובים בביתי אם לא יבטיח הוא לה חבל בנעימים. ולכן רכש לה שדה־נחלה בנאות־דמשק, באמרו, כי לא נאה לבתו בת איש־שדה שליו לחיות בשלל ובגזל, ואם תשב בנחלת־פליטים ושבו וגרשו אותה מבית תענוגיה… לא כן אם בכסף יקנה לה נחלה. אז בהמיר ארץ ובהיותה בת־ארם, והיתה הנחלה ירושה לבנה אשר תלד. ואני מצאתי את דברו נכון, כי ראיתי והנה לא רבים הזקנים באנשי־הצבא, ואת גורל ארצות וממלכות תכנתי בשמעי על דבר החליפות אשר עדו על ארם מימי דוד מלכנו. ובהשביע חותני אותי כי לא אפזר פרי אדמת בתו ותנובתה לאנשי־צבאי – שמתי ידי תחת ירכו ואשבע שבועת־אמונים, אשר לא יירש בן־זרה את שדה בתו וביתה, וכי לא אוציא פרוטה או פרוסת־לחם משדותיה וממזויה לאיש, מבלי אשר תעניקם היא לי לתתם.

וגם שבועתי לא הניחה את רוחה, באשר נעורה הקנאה בלבה וחשדים אפפוהו והשקיטו לא יכולתי, כי לא גלתה הארמית נצורת־הלב אשר כל אשר יגורה, וגם הסתירה את סודה ממני, אשר הובטחה מנוער לגבור בן שר בארם, ואחרי הגיע השמועה כי נספה במלחמה – התאבלה עליו ותנחם. וכעבור שלש שנים מיום נחשב האיש במתים – ותאוֹת להנשא לי. ואנכי ראיתי כי נשאה אלי עיניה וללבה לא העמקתי ראות, ולא ידעתי כי נגלה פתאם האיש, כמו קם מעם המתים, והוא מסתובב פה בין חרמוני־הציה עם מדינים שודדים ומפיל חתיתו על עובר ושב, וגם יקצה כפעם בפעם בפאת נאות אמנה ופרפר; וכי גם אל הערבה יטוש ויהלך בה באופל, ולא אחת נפגשו בו אנשינו ויחליפו עמו יריות־חצים.

ואני חדלתי מהכיר את הארמית שוכבת־חיקי. כי רגע היתה נצורת־לב, וכל ברק עינה – סוד ובלהות, ופתאם הטיבה לי פניה ודבריה – כשמן על מכה יבשה. ואשתומם לה – ולבה סגור בפני, אף כי אוזן אנשי לקחה שמץ־דבר. כי מהיר הייתי ונלהב בנעורי, ולא האזנתי לדברי איש־שיחי, כי אם המטרתי עליו לקחי. ראו־נא! – וברד לגם מכדו מים קרים להשיב נפשו, אשר חמה בו פתאם: – עתה כטל יזלו אמרי; לא אדבר על קרבות ומעשי־גבורתי לא אתנה. הן גבורות ללוחם כלחם לאוכל, והיספר איש על לחמו ומימיו? כי יכביר עליך בן־אדם את שפעת פלאי־גבורתו וידעת כי מוג־לב לפניך ומתפאר לריק. ואז רק כנער הייתי בלבבי, ומחשבותי כאש צורבות כליותי. ארץ תרעש תחת יושביה פעם או פעמים בחיי־אנוש, ולב עלם ירגז תחתיו מדי־רגע.

ואנשי המלחמה לא ערבו לבם לגשת אלי, אם לא בדבר משמרת וחרב, ולא גלו לי את דבר הארמי. אמור אמרו: האיש אשר יביא ראשונה את הבשורה למפקד – (ירבעם מלכי עשני למפקד, אחרי מות מפקד־המחנה אשר לנציב־חמת.) כי זר יתהלך באופל בחצרותיו ועם שפחות אשתו ימתיק סוד – ובתקהו בחרבו. ומי איש יחרף נפשו חנם? והארמית – מרמה אתה וידעה לרחוץ בנקיון כפיה.

ויהי היום ואסור אל משכן אשתי הישראלית – והנה פרצה אמה לקראתי בקול פחדים: – “הילד איננו!” – המת? – זעקתי בחרדתי: – ומדוע לא הודעתן לי את חליו והייתי מחיש רופא מדמשק? – והזקנה הביטה בפחד סביבה. – “אַל תרים קולך”, – אמרה – “זה שלשה ימים ושלשה לילות שוכבת בתי כבול־עץ ואוכל ומשקה לא בא אל פיה”. – ואני לחצתי שפתי עד זוב דם; והאשה הוסיפה בלחשה: – “נגנב; זה חמשה ימים אשר נגנב, בשחקו בחוץ ושני ימים חפשנוהו, כי אמרנו אולי ימצא ולמה נרגיז נפשך? וזה שלשה ימים נואשה ולא אדע המתה אם חיה היא. ואני – רק אשה, ועשתונותי אבדו ואדוני לא בא רק היום, ושומרינו יראים את חמת־אדוני”. –

בשוטים ועקרבים אדוש בשרם ואת עורם אפשיט מעליהם – צעקתי ואוחז בחרבי.

והזקנה אמרה להשקיטני: – “הזקנים השומרים עלינו ונערינו נאמני־רוח הם, ולא אחת חרפו נפשם בהיותם לנו מגן. הנה אחד הנערים לא נרפא עוד מפצעיו בהלחמו עם שלשת שודדי־ליל. טוב תעשה כי תקרא לזקנים וטכסת עמהם עצה, אולי נציל את הילד מידי שודדיו”.

וכחץ מקשת עפתי אל אם הילד אשר נעורה פתאם בראותה אותי ותפרץ בבכי. – “הוקל לה”, – אמרה האם ותגש לה ספל מים חיים. מבלי דעת נפשי פרצה חמתי ואזוף בה: – מדוע לא שמרת על הילד? – אז נפלה ארצה כבול עץ ותאלם דום. לשוא העתרתי עליה דברי בהרימי אותה, לשוא חבקתיה, נשקתיה, הפצרתי בה והשבעתיה לענות לי, להיטיב פניה אלי. היא לא הרימה עיניה. ואני קללתי נפשי ואגוז שערי, והיא לא שמעה ולא ראתה, דברי הקשים הלמוה אחרי הדהים אותה אסונה, ותהי לאבן. עתה אינה כבר בחיים, כי רחם עליה אלהים ויקחנה אליו, מבלי אשר ידעה בבוא האסון כתומו עלינו.

ואני הבהלתי רופא מדמשק – מה יועילו רופאי־אליל? נתתי לרופא לרפאותה ואקרא לסוד־זקנים. ואחד בהם הפליט ומלתו כארס־נחש לוחש: – “האין יד צרתה במעל? בת אלהי הנכר?”

נדהמתי. ולולא שיבתו נשאתי כי אז הבאתי חרבי בלבו. – האָלם! – הרעמתי עליו בקולי, והוא כמו צמק וידוף ויתחמק מפני.

ואלהים לא נתנני שמור ביתי, לא לביתו לבד ידאג שר־צבא, כי צבאו ורכבו – משפחתו ושבטו. ולהותי הבהילני נציב דמשק אליו. ואחרי שובי מאתו וארא כי לא נמצא הילד ולמחלת אשתי אין ארוכה. ואת לבי כרסמה תולעת; נזכרתי בפני הארמית ובתהפוכותיה ואגמר אומר בנפשי: – לא אדרוש למשכן הארמית כל עוד לא אודע: ידי מי בגניבת־הילד.

ויהי היום ואני עובר עם נערי על פני חצרה ואראה עומדת בשער; והנה כוננה אלי עיניה בלעג־שאננים ותשאל: – “אדוני לא סר זה ירחים לביתי: היסור עתה?”

ולעגה על שפתיה חלף כחץ לבי. ואף כי עברתי מחצית דרך־חיי לא משלתי ברוחי ואזרק לה בפחז שפתי: – השיבי לאם השדודה את בנה וסרתי לחצריך! –

ופניה אדמו כאש ותסר מעל הדלת בלחשה לחש פתנים: – “הילד יושב לך”, – ותסגור דלת־השער בזעם אחריה.

שלשה ימים לא שלותי ושלשה לילות לא עצמתי עיני, עד אשר נקראתי ללכת לקדם פני ראשי שבטי־מדבר שדרשו לחצר הנציב אשר בדמשק. ועשרה ימים נדדתי בדמשק ובערי־נאותיה. ואחרי כן לויתי את האורחים דרך שלשת ימים. ובשובי – בטרם ישבתי לאכול, – והנה תיבת־עץ סגורה לפני על השולחן. “איש מבין חרמוני־השממה הביא מנחה לאדוני”, – אמר לי נערי שומר אהלי במחנה. פתחתי את התיבה והנה שק קטן לבן בה; הרימותי את השק והפכתיו וידי רועדת, כי הלם בי לבי וניבא נוראות. והנה ראיתי אפר נשפך מן השק ובתוכו נתחי־עצמות קלויים; ואשאג שאגה גדולה ומרה.

– אל הרוצחת! – ואת חרבי שלפתי מתערה. מהרתי אני ונערי ונרוץ מהלך יום וסוסינו שוטפים וגומאים ארץ כמו גם רוחם תלהט זעם ונקמה. ניגשנו אל החצר והנה סגורה ומסוגרת. דפקנו ואין עונה. – בתק בחרבך את השער! – צעקתי לנערי שומר ראשי. והנה נשמעו צעדים כבדים. שבנו לדפוק במהלומות־רעם ויפתח השער – ולנגדנו העבד האלם אשר לא תציל מלה מפיו.

ואנשי נפוצו בכל פנות החצר והגן, ואני עברתי בכל חדרי הבית. עליתי אל גגו ואתור את כל מחבואיו: – אין איש. רק אחד השכנים בן־ארם אשר חש לקול המהומה, אמר: – “האשה אשר ישבה פה איננה. באו פעם לילה אנשי־חיל רוכבים ויקחוה, אותה ואת ילדה ואחדות משפחותיה, וגם העמיסו על סוסיהם מאוצרות־הבית ויסעו עמה, ויען לא צעקה האשה” –

ואתם עמדתם מנגד ולא חשתם להציל? – נתתי עליו קול.

– “לא ידענו אז”, – השפיל האיש קולו ויאנח. – “הן אמרתי: לא צעקה האשה ולא קראה לעזרה. ואיש מאנשיה לא הורג ולא הושם בכבלים ואש לא הוצתה בבתים: ונהפוך היה: האשה עלזה כל העת בהתכוננה לעלות על סוסה, ולכן אמרנו: – אין זאת כי אדוני שר־הצבא שלח אחריה להביאה אליו. ואנו – אנשים שוקטים ודבר אין לנו עם איש, ובודדים ונפוצים אנו יושבים בשדות; ונאמר לנפשנו: – למה נשאל, ומה נרגיז את נערי־הצבא חנם? ורק אחרי־כן” –

– והעבדים והשפחות ושומרי־חצרה אים? – רעמתי בקצפי.

– מיראם את אדוני ואת זעמו ברחו ויפוצו לכל עבר. לנכון יסתתרו בשדות־ארם הרחוקים או נמלטו אל המדבר וההרים.

הוי, גורל איש־צבא! לבי לוהט קרב ונקם, ופקודת שרי עלי חזקה ומטתני מדרכי ומחפצי. ובתוך נדודים ומשלחות שאלתי את נפשי בלילות־עמל: מדוע כה ייראו מפני בני־האדם? והלא רך־לב אני, נכון להטות אוזן לכל דופק על דלתי? לא יכיר אדם צעיר את רוחו; ובפחזנו ושכחנו גם לשאול: מה היין אשר בנאדנו אנו? ובלהוט נפשנו – לא נכבה אשה וחמתנו לא תשכך באמרי־שכל, כי אם במצוא לבנו שפקו. ואנכי שפכתי חמתי על עצים ועל אבנים והשימותי את מעין הפושעת וריבצה, ולא שמתי לבי כי הפרתי שבועתי לאביה. ובהזכרי בו רק אמרתי: – אסורה נא אליו וידעתי פשר־דבר.

ואזני כבר לקחה שמץ מנהו. כי ערבו מי ומי מבני המקומות הקרובים לנו את לבם ויגשו וילחשו באזני נערי דברים מדברים שונים. והדברים לא גילו את פני הלוט מעל האסון, והוא עמד לנגד עיני לוּט צעיף־לילה, אשר כוכביו רק ינוצצו ואת מחשכיו לא יאירו. ואוסיף להתהלך באופל, והשק עם האפר והעצמות הקלויות לא סר מעל לבי, כי שמתיו כחותם עליו, מזכרת נקמה ואש ומות. ועל ראשי קדרו שמים, ומתחת רגלי – לבּת הרי געש אשר רק שמעם שמעתם אז, והר בגעשו לא ראינו עוד. ולכל אשר פניתי – פערה לי תהום פיה; ואת מורא הימים ההם כי אזכור בלילות – ורעדו כל קרבי ובנפשי יקוּד יקוֹד להבות.

 

י. גּוֹרַל דָּן וְתַהֲפּוּכוֹתָיו    🔗

עברו שלשה ימים וגם חמשה, ומדן אין קול ואין קשב. וירגז ברד מאד, ושלמיה והארמי שיככו חמתו: “לא נאה רוגז לאיש־מלחמה, כי הרוגז יחבל כל תחבולה ומזימה”, – אמר הארמי – “והלא תכיר את אנשי־דן? מתי הבטיח כהן דן וימלא אחרי דברו? ובלעדי זאת אוזן־דן נטויה עתה לשומרון, להאזין מה שיג ומה שיח שם בפי מלך ושרים. ואם יודע לדן כי נוטה מנחם לך חסד ואת קרבתך יבקש – והשלמו גם כהניו לך”. –

– תנחומות־שוא! – שסעהו ברד נרגז: – כי מי ידע לאן דן מטה לבו ושולח שליחיו: הלשומרון אם לדמשק ולצידון? זה ארבעים שנה אכיר את דן, ועוד לא תכנתי דרכיו. לבית־אל ריב תמיד עם ציון, ודן – לא תדע הלישראל הוא אם לצריו. כמפל־המים להרו אשר יהיה לאכזב בימי־קיץ – כן דן בתהפוכות־לבו; עת ישבו רוחות־שפיים בארץ – ושקט גם דן מתככיו, וכי תקום רוח־זלעפות סביבו והתרוצצו כל נכליו בקרבו.

– כמוני, שר המשקים אשר לעוברי ארחות עיון, אשר יאיר פנים לכל אורח, לרשע כלצדיק, – ענה הארמי, ומצחו הוּחלקה ותבהר, ואור־תבונות נגה בעיניו – כן תפשק בת־דן רגליה לכל נושא חרב וזהב. כי לא שמן חלק דן. עמקי־ישראל הדשנים, עמקי שכם יזרעאל וזבולון, והכרמל וההרים בני־היצהר אשר לשומרון – לבית־אל יביאו תרומתם ובכוריהם, ושרי אפרים יזילו זהבם לרופאי־גלעד. ומה נפל בחבל דן? תירוש החרמון – לעמונים, דגן בקעת הלבנון – לארמים, וארזיו – לצידונים, ולדן – הרים חררים וחוּלת־החרמון אוכלת־יושביה אשר ביצתה לא תיבש וקדחתה לא תרפה ועל זבובי־מותה לא יעלה הכורת. – ואחרי שאפו רוח נטה הארמי לדרכי־קדומים: – ובעוון חוֹללה פליטת־דן, כי ישב לפנים בליש העיר אשר בעמק בית־רחוב עם שוקט ובוטח, כמשפט צידונים בטרם פרשה צור סחרה ומצודתה ואתננה על כל הימים. ובשבתם פה לבטח, רחוקים מבירתם ומעמם ולא חרשו רעה על איש, באו עליהם מרי־נפש מהרי יהודה אחיכם, מבני דן הנלוה עליו, אשר גרשום פלשתים מהרי־מולדתם, ופסל גזול בראשם, וכהן שבוי מקריב קרבנם ונוסך נסכם.

– והכהן – נכד למחוקק אשר בז לפסל ולמסכה; כהן־אליל, חרפת שבטו, – נפל שלמיה לתוך דבריו.

– נכרי אני, עלם, ומריבות כהניכם זרים לי ולא אדעם, וגם מוצא כהנכם הראשון נעלם ממני, ואך את בגד ירבעם בשלמה שמעה אזני בימי נדודי, ואת רוח עגלי־זהבו תכנתי. מרחם זונה וחללה, יאמרו המושלים ביהודה שכנתכם, לא יולד כהן גדול, ודן ברצח וחמס־אל חולל כאשר ידעתם, ובתעות עם ממלכו ומאלהיו – יוסד מקדשו, ומזימות שוד וחמס וגניבת לב אלהים ואנשים – בנפשו ובכליותיו. על גבול ארצות יושב דן עתה, בפתח חולת־החרמון ובקעת־הלבנון. כי לא כליש בת־העמק – דן עתה. כי עלתה העיר אל גולת־גבעה, בהצק לה צרים, ותט מערבה, ותהי לתל־תלפיות. וחליפות באו גם בעמים מסביב. וצור וצידון חכמו מאד ותצברנה כסף וזהב כעפר, ודמשק גדלה ותהי למזוה בגן־אלהים, ועמון – שמן סחרו, ובני־קדם יביאו לעריו ממבחר צאנם, ופרות־בשנו ואלוניו לצור יוביל, ועמק בית־רחוב בין עמים ישכון, עלי־דרכיים. וכי ירד איש ממקורות־הירדן ושם פעמיו אל הנהר הנוטה לצִידון ופגש את דן בדרכו, ובני קדר וחצור ונביות כי יובילו תבואתם וצאנם הימה – את דן יסובבו, וצידונים כי ילכו לערוב מערבם בעמון, ואיש ישראל כי יט לארם – ועברו בעמק־רחוב ואל מקדש־דן יסורו. ובת־דן יושבת בפרשת־דרכים ואת כל עוברי־ארחות תזנה. –

והארמי אשר אהב לשאת מדברותיו על עמים וארצות ולתנות את רובי־ידיעותיו אשר רכש לו בעברו ארצות וימים, לגם מכוסו וימחה שפתיו ויוסף אמרותיו. וברד לא כהה בו, כי אמר: ישמע הנער ולמד דעת ומזימה, וייטב גם לב הארמי הנאמן בדברו –; “על גבול כנענים דן שוכן, כי בן כנענים – צידון. ובנשול יהודה ואפרים שבטי המדבר את כנען מאדמת ההרים, ופלשת הורישתהו מאדמת העמק – ויהיו בניו עבדים לכובשים, או קנו להם בכסף חופשם ויהיו לעוברי־ארחות, וישלחו ידם לרכול את העמים, דבר אשר מאסו בו הכובשים, אשר על חרבם ומחרשתם וצאנם יחיו. ובשלוח שלמה לחירם את מאה וחמשים אלף העבדים הכנענים, יסד לו חירם בהם – אחרי כלותו להעבידם בהריו – בנות לצור בלבנון ובכל חבל הים צפונה ודרומה. ובזרום שבטי־החתים מכנען לחת, וגרגשי – להר־צלמון, שלחו יתר שבטי הכנעני פליטים ועבדים בורחים לצור ולצידון”.

ודברי הארמי זרמו כפלג עובר על גדותיו: – “וכנען קרב עד דן, ותדבק חטאתו בדן ויהי גם הוא כנעני ומאזני־מרמה בידו לעשוק ולחמוס. ובחסור לחם כהני־דן – ומכרו נשק לארמים ולבני־קדם, וברבות שנה תבואות עמקם ומורדי־הריהם, ומכרון להרי־צידונים וליושבי־החרמון. וידע דן לקנות את לב שכניו בחנותו מובדל מעמו, וירבו אוהבי־דן בקרב אויבי־ישראל. והיה בהתנפל אויב על הארץ ושם מס על דן והורש לא יורישנו, ובשובו – וחלק לו משללו בישראל והקריב קרבנות במקדשו. והיפלא איפוא כי לא ימצא דן את דרכיו? ואם האמין דן בישראל בראשית ימי יהוא ובנוח שבט ירבעם נכדו על ארם, הנה עתה בהמיר ארץ ומלכיה – יירא דן ולא יבטח בישראל, ושאל באובות וברוחות ובכוכבים למי יום המחר והכח ומי ימשול – ואחריו ילך”.

ונפש ברד קצרה מעמל הדברים: – אבל מה יועילוני דבריך, הלא גם אני למחר אשאל: מה אעשה בפרוץ אלפי ארם ורבבותיו את גבול ישראל?

והארמי שהוקם פתאם סכר לשטף מדברותיו – רגז ויפרץ הצדה: – ומה יועיל לך דן? התבטח בו, כי תשא עיניך אליו? הלא רבות הדרכים הפתוחות והשבילים אשר יתפתלו מעמק־עיון לחוּלת־החרמון. ואם יפרצו חילות־שגוב לעמקנו וסבּו את דן, ואת אָבל יעזבו מאחוריהם וזרמו הלאה, ונחשלי־רוכביהם יבוזו את השלל המעט הנשאר? הרף מדן ושלח רוכבים לשומרון ותן ידך למלך. כי מה יעשה לך דן והוא כולו כחש ותחש. –

– אַל תזכיר באזני את שם תחש הרוצח, – רעם ברד ועיניו מלאו דם.

– כי אזכיר כחש ונגרר תחש אחריו, – חמד לו הארמי לצון בהצטדקו בפני ברד: – והנה גם נזכרתי: אתמול בא אלי נער מארם, פליט, וידבר באזני, כי תחש מחכה לי על גבול אָבל־כרמים בבני־עמון, ואגרשהו וילך לו. ועתה יכני לבי; והלא יכולתי הצל מפיו מה חורש ארם על ישראל.

– האת תחש תדבר? אם מפיו תקו לאמת? – שסע ברד את דברי הארמי: – מי יתן וקרא לי והבאתי חרבי בלבו, ושלמתי לו בעד חרפת בני וחרפתי.

ולא הוסיף הארמי לדבר, כי ראה את פני ברד והנה עוותו מכאב. וירמוז הארמי לשלמיה ויצא עמו. ויעזבו את ברד יושב תפוש בשרעפיו ונעלב קשה. אחרי רגעים הושיט הארמי לשלמיה כד וספל ויאמר: – לך ומסכת לברד את שכר־התמרים אשר שלח לו ראש שבט נביות, ושתה האב האובד ושכח את השכול והחרפה.

ואחרי שתות ברד מן השכר ותפול עליו תרדמה כבדה מאד. והארמי ושלמיה יצאו רוכבים אל אוהל ראש בני־נביות.

 

יא. בֵּין אֹהָלִים    🔗

וזקן בני־נביות ישב באוהל צר ושפל, כי אמר: אין לאדם לשבוע תענוגים בימי־צרה. ובהתענות כל פליט ומר־נפש וכל ריק ופוחז הנלוה אל המחנה, וראה את נגידיו והנם רועים בדשן נפשם – והתאנף בהם. אַל תושם עתה פדות בין נשיא ושר ובין איש מן העם או רועה מן המדבר. ובסור הארמי ושלמיה אל אהלו – ויועבו פני הזקן: – מי יודע אם לא יחרשו רעה על ברד מגינם? – שאל את נפשו. לא האמין הזקן בן־המדבר ביושבי־בתים, לעצרת בוגדים חשבם. ובכל זאת קבל את פניהם בכבוד ונשיו לשו ועשו עוגות לאורחים.

– סרנו אליך לבקש עצתך, אבינו, – פתח הארמי, – כי מי כמוך יועץ נאמן? הנה גבר הרוגז על ברד אדוננו ונבוך הוא מבלי מצוא דרכו. בני־דן מתעללים בו, ומשומרון אין בשורה, ומורדי ארם חורשים עלינו מזימות וצרים עלינו סביב. ובפינו אין הדיבּר בפני ברד ורגזו. עוצה נא ונדע מה ליעץ לו כי ישאלנו, או כי נועץ יחדיו ונחליט דבר; ואתה תבוא בעצתך לפניו בטרם ישאל ולקולך ישמע, וידע את אשר עליו לעשות.

– אולי יסור אורחנו העלם לראות במשחקי הנערים ובלהטי־סוסיהם? – אמר זקן־נביות. ושלמיה הבין לרמזו ויצא לראות במשחקים.

ולא נמנע הארמי מלספר את דבר תחש ושליחו אשר שלח. כי ידע זקן נביות את תחש מימי היותו עצור עם בני־נביות באדמותיהם, וידע את דבר נקמת־הדמים בינו ובין ברד. ויוכיח הזקן את הארמי: – פחז היית כמים וכאחד הנערים, חזיון אחי; ואך אם עוד תוכל לסור לגבעות אבל־כרמים לראות את פני תחש – מהרה וסורה.

– והאם לא אהיה עתה פחז כמים, אבי? מדוע לא נחשוב דרכינו ולא נתחקה מה בלב תחש עלינו?

הזקן העמיק לשאוף עתר ענן מקטרתו ונחירי אפו התרחבו. רגע עמקו החריצים במצחו ולחייו שופו ועפעפי־עיניו הורדו וגבותיו קרבו יחד, ואחרי־כן רחקו גבותיו, מצחו רם וירחב ועור־לחייו הרופף נמתח וימלא, ועיניו אורו מבין עפעפיו שנפקחו רחבות: – ללב תחש אבינה. הנה אומר שגוב להיות מלך בארם וקנאת תחש תאכלהו, ולכן יחרש מזימות בגד ומעל. ולנו אין טוב מסכסך את ארם בארם. ואך היתן ברד לתחש את בריתו שלום? אם יקבל כופר נפש ילדו אשר הוקרב למולך? לא איש־כופר ברד, ואת חרפתו לא ימחה בלי־דמים.

– ואולי יכבוש ברד כעסו ועצר ברוחו ודחה את נקמתו לימים טובים מאלה? הן לא ימלט תחש מידו למחרת המלחמה? –

– מה תיעץ ללא־חכמה ומה תמלא קדים בטנך? – רגז הזקן – הלא תכיר את ברד? הנה יראה לי שוקט ושליט ברוחו, ופיו נופת יטוף וזרועו בנחת יניע – והנה הוא כנמר טורף ולא תיגש אליו מבלי אשר תסמרנה שערותיך.

– ומה בצע בלכתי אל תחש? – אמר הארמי – ואם אלך, האגלה לברד את דבר לכתי? או אולי אמשוך את תחש בערמה והסגרתיו בידי ברד?

זקן־נביות בחן את הארמי בעיניו ויצחק: – ידעתיך, ארמי, בקטנות לא תלך ונקם־אישים רחוק מכליותיך. ידעתי את אהבתך לתחש וגם ראך אחד נערי מתחפש ותר דרכי־ברד בצלעות־הלבנון. עין אַיה לבחורי־נביות, הלא תדע?

והארמי היטיב פניו וישק יד הזקן למו־פיו: – והעלם בן־אפרים הזה שתה עמי עסיס־בושם בלבנון ולבית מארחיו לויתיו ואת שלמתי שמתי על כתפיו – ולא הכירני.

ולאזני הזקן נעמה החנופה הארמית אשר כעשן־קטורת דק תחליק את נחירי־איש ועל נשמת־אפו לא תעיק, ויען גם הוא: – ולכן שלחתיהו אל הנערים. אמרתי: למה יבוא בסוד־זקנים? אנו הננו בכלות־הכל והוא עודנו בראשית־דרכו. את דברינו יעקם מוחו ומעשינו – אפס קצתם יראה וישפוט.

ואחרי אכלם ושתותם, ואחרי ספר להם שלמיה על התחרותו במרוץ הסוסים עם נערי־נביות והכשלו במרוצו – אמצהו זקן־נביות אליו: – טוב, בני, כי לא תכשילך גאותך, וכי אמת ידבר חכך גם בהתאדם לחיך מבושת. מי יתן ותהי האמת תמיד עם פיך, והימים לא יתאכזרו לך ולא יאכפו עליך לארוג מזימות־שוא להכשיל אויב ואוהב. – והזקן נאנח: – כי בחשבנו על רענו מחשבות – לא תמיד נדע להבדיל בין טוב לרע. אוהבים ניגש למחשבתנו ואויבים נצא ממנה. כן דרך־מזימות לאנשי־קרב בתחבולות־חרב ובתרמית־כנענים.

והארמי הבין לרמזי־פיו, ויען גם הוא לו בשפת־חידות: – כי ילך אדם אחרי רעהו לשמור עליו – והוא לא ידע אם לא יארב לו בדרך, וכי יארב איש לשונאו – וחשב גם שלום בלבו. אשרי האיש בין אחיו ישב, בגבול־עמו, ואוי לאיש הקיאתהו מולדתו. כי יעבור אדם ארצות ומדבריות יתע – נוע תתנועע האדמה מתחת רגליו. איה מולדת בנך, זקן־נביות, ומדיני – הצפון מקומו אם נגב?

ופני זקן־נביות קדרו: – אַל תפיח רוח־פיך בבן־נביות בעוד זכר מדיני על שפתיך.

– הלא אדע מה מדין ומה בן־ישמעאל? – התרעם הארמי, וכיד חכמת־דבורו הטובה עליו קרא דרור למלתו: – הגר וקטורה שתיהן פילגשים היו לאברהם אחי נחור אבינו. ולקטורה אם־מדינים – ששה בנים, ואברהם נתן להם מתנות וישלחם – ומלאך ה' לא ראה בו כל און. ולהגר נראה מלאך ה' בברחה מפני גברתה. ראֵה, הנה מסורות המדבר בפי ובלבבי. – והארמי שאף רוח וישפל קולו: – לי היתה שפחה בת־מדין שהלכה אחרי, ואשה זולתה לא היתה לי אשר תצר לה, יחידה היתה שוכבת־חיקי בנדודי. פה אמרתי אשתי היא, שם – שפחתי, ויש אשר קראתי לה: אחותי, בת אמי! למען הציל נפשי ונפשה, אולם אין בית לבת־מדין ואהלם ינתש מכל רוח כי תעבור. וכן לב בת־מדין ואמונתה. רבבות בנות־מרמה ראיתי בדרכי ובנדודי, ואך בגד בת־מדין נכדת כזבי עלתה על כולנה. ואני לא הבאתי חרבי בלבה, כי אם שלחתיה אחרי זנותה עלי עם כל מארחי, ומתנות נתתי לה וגם את הילדים אשר ילדה לי; כי אמרתי: הלא זרע פתנים אחמם בקני? כי אף פני אחד בהם לא היו בצלמי כדמותי ויש אשר גם נמחה צלמם, וכמו בקעו בקן אמם שלשה צפעונים את ביצי־ארסם. מה הארמית אשר לברד מול המדינית חללה יצועי? ואני לא חרשתי מחשבות־דם ולא נשבעתי נקם לאיש, כי קצרה בינתי להבדיל בין אוהב לאויב. ואתה התדע לשים פדות בינם?

ועיני שלמיה נפקחו רוחות, תמה כביום ראותו אור ראשונה. והזקן העמיד בו עיניו ויעבר ידו על תלתלי ראשו.

– סערות־נעורים ברוחו ודעת־זקנים בלבו, – אמר חזיון וימסוך עסיס רימונים לעלם. – ואם חידה אנו לו היום – יפתרנה מחר. טוב לזרוע באדמת־שמן וחרוש צחיח־סלע. קרן־בן־שמן – מולדתו לאיש, וכל נכר – אבני־ציה. למה הגלית את בניך מאדמת־נביות, אבי, ומדוע חוללתם באדמה טמאה?

– האדמה טמאה ארם לך, חזיון, נכד מלכיה? –

ופני חזיון הוארו ברדת השמש ובשית הצללים בכל מרחבי־האוהל. והזקן ראה כי עבר היום ויקם ויצאו שלשתם וישבו פתח האוהל, אחרי תת הזקן אות לבל יגש אליהם איש. מרחוק נשפכו זהרים על שלגי שׂניר וחרמונים וראש־אמנה אשר ללבנון, ושני צוקיו הזהירו בזהב־קפאון. בעמק רחשו צללים, וילדים התרוצצו בין האהלים, בחורים התגנבו הנה והנה, ובנות הציצו דרך הבקיעים או שבו מן המעין וכדיהן על ראשיהן. הנשים רקדו ותיבבנה, כדרכן בשעות שמחה ואבל, אשר לא יבחן זר ולא ידע אם הלולים להן או מת וחלל תבכינה.

ואהלי־השחור קדרו עוד באפלולית־ערב. והזקן וחזיון ושלמיה קמו ויצאו לשוח בשדה לרוח אשר התלהלהה בהם ותפזז בין שולי־שלמותיהם. והעמק מלא קולות, געית בקר וצאן, צהלות־סוסים ומנגינות מצלתים. ומרחוק מבין ההרים הבקיעו קולות מוזרים עד להפחיד. ההיו אלה רק הרוחות השורקות בין הצוקים ובנקרות ובחגוים? הזקן נהיה כולו קשב.

פני הארמי הוארו עם הצללים והועבו עם אחרוני האורות ויהיו כחידה חיה.

– מי יאמר היכן מולדת־אדם? מזבח־רימון בדמשק מאדמת־ישראל נבנה, אשר לקח עמו נעמן בהרפאו, והדד־רימון חמד לו קבר בבקעת־מגידון הזרה, ומתוכה יקום וחי שנה שנה. את משה מחוקק ישראל קבר אלהיו באדמת־קודש למואב, בהר־נבו, אֵל אשר מבבל הופיע עליהם; וכי יסגור מואב את מעברות־הירדן – לא יבוא איש מיהודה ומישראל לנסוך על קבר איש־האלהים נסך דמעה; וסיני הר־קדשם, מאבניו חוצבו לוחות־הקודש אשר אהליהם חרת בהם דברותיו – בגבול מצרים הוא נתון, ואלהי־צידון במצרים חוללו, וצור תחלקם לבנותיה הרחוקות ולסוחריה היונים והכתים באיי הים. נדודים לאלהים – כנדודי־אדם, ומי ידע מי יטלטל מי יטולטל. הה, האלהים האדירים – יש אשר שמי־השמים לא יכילום, ויש בארון צר יסגרו ומצא להם, יש יעלו בן־אדם אל הרם והיה לאש ולרוח כמוהם, ויש אשר יהיו בני־אלהים לנפילים וזנו אל בנות־האדם.

– אטום אזנך, עלם טהר־עין, ואַל תשמע דברי בלע – אמר זקן־נביות ויעבר את העלם לימינו. – אל תאמין לזקן נוכל זה, כי כשמו כן הוא, מצאצאי לבן הארמי, אשר רימה את יעקב אביכם.

ואשר רימה גם הוא את יצחק אביו ואת עשיו אחיו, חתן נביות, ואשר בניו כרתו ברית לשכם ויפירוה בהרגם בה כל זכר, – התלוצץ הארמי.

– על אחותם אשר טמאו, – הבריק הזקן בעיני־זעם.

והארמי נדם פתאם, כי שקעה השמש ואופל ירד על העמק, והירח טרם עלה. ויהי כמו זזו עולם ומלואו וכוכב רדף כוכב. ושקט קם בעמק, כי אסרו שרי המלחמה להרים שאון בלילה ולהעלות אורות. ורק האוזן הקשבת אשר לבני הכפרים האזינה לקולות הלילה שהגיעו מבין ההרים, ובני המדבר יש שגם ידעו להבחין בינם. וישפיל הארמי ראשו ויאנח.

– אמרתי אחרישה, אולי תבדיל אזני בין קולות צידון ובין קולות בּירותי, בת ארם־צובא, אשר בפלגות עמינו היתה פלגש לצידון. נמחה ארם־צובא מגוי. – ואחרי רגעי־דממה כבדים עבר אל צד העלם: – שלמיה בני, כמונו כמוכם, כי היה ארם לארבעה עמים: ויאכלו עמון ובני קדם את מעכה, וצידון את ארם־צובא וישראל את דמשק וחמת. ובלכתי אחרי ברד בצלעות־ההרים – אמרתי: מדוע לא תהי ארם לממלכה אחת גדולה, ולמה לא אתרצה לעמי בראש אויבה? ואזכור את אַשור מצפון ואתפלץ, ואשוב להיות אח לברד, והן גם אדע: היה יהיה גורל ישראל כגורל ארם צובא. אין לאדם לירוא מפני ישראל, לא ינוח שבטו על גורל ארם, כי אשור יבלע את שניהם. הוי לנודד! אין דבר אשר לא ידע, ולכן לא ידע מנוח יומם ולילה.

– נשובה, כי עמי תלינו הלילה, – אמר הזקן וישם ימינו על זרוע חזיון להשקיט סערת־רוחו.

– לא, כי אל ברד נשובה. – ואחרי לחץ הארמי את מצחו שאף רוח עמוק ויפן אל הזקן: – ובכן, גמרנו ונעש. שלמיה יסע לשומרון לבקש עזרה ממנחם ואני – אל תחש. ואתה, אבי, תשמור על ברד כל הימים אשר איננו עמו.

ובדרך שובם ילל הארמי לנפשו עמומות ואזני שלמיה שומעות וחרדות: – אוי לי, כי למולדתי התנכרתי ולאבותי, כי לזרים ולאויבים אעבוד: אל מי אלך ואנה אברח? – ושלמיה לא הבחין במלים ורק את מוראן הרגיש. ופתאם הפך אליו הארמי את פניו: – “לא יברח איש מגורלו”, אמר, “ולא ייסתר איש מאלהיו. נלכה־נא עצומי־עינים לכל אשר ישאונו הרוחות, כנפי האל הלא־נראה”.

 

יב. בַּעֲצַת זְקֵנִים    🔗

בצעדי צב התנהלה מלחמת ארם עם ישראל. כי היו ידי גבורי ארם מלאות בבית. הופיעו נכדי זנונים למלכם האחרון בן הדד, ושועי ארם לא יכלו החליט במי יבחרו למלך. ומנחם בן־גדי התחזק ויתפש את המלוכה בישראל, ושרי ארם בושו וייראו. אך גם בשומרון היו הדברים יגעים, שלשה שבועות ישב שלמיה בעיר המלך ולא השיג עזרה לשולחו, והעלם אשר חכמת ארם ונביות פקחה עיניו ואזניו – ידע לתפוש את נכלי השרים והשועים אשר חרשו על מלכם רעה וייראו פן יתחזק בצפון. והאיש אשר עוד בימי ירבעם האחרונים, בהיותו צעיר לימים, קנה מידי משנה מלך אשר בשומרון את נציבות דמשק בכסף וידח את ברד ממנה, ואשר ברח מדמשק עם שומרי ראשו – עמד לשליח ברד לשטן בכל דרכיו, בלחשו באזני מנחם: – “למה תשלח את חילך משומרון לדן, שלח אותם לבית־אל, כי יהודה חורש עליך רעה.” – ובשפתי־ארס הוסיף: – נסה־נא לחזק את ידי השועל הזקן וקם בעזרת צבאך וירש כסאך, כי גם את כסא ירבעם אמר לכבוש, לולא גליתי זממו. – ומנחם אשר פסח ראשונה על שני השעפים גמר אומר: – “אתחזק־נא בשומרון, בבית־אל וביזרעאל ובגלעד, ויצאתי אז אנכי בראש חילי מול ארם”.

ושלמיה שמע בחורים מרננים זה לזה: – הכה את העלם הפתי והיה שכרך מידי נציב דמשק עשרים שקל; כי לא חדל עוד הבורח, התקיף בחצר המלך, מהתהדר בתארו בפני עם שומרון. ולב שלמיה נמלא ערגה על ברד ומבלי הפרד ממנחם שב אל אדונו; ובדרך רכש לו עשרות בחורים אמיצי־לב. ואת כל מר נפש ושדוד וגזול ועבד בורח מאדונו שנקרו לו ברכבו, – משך עמו צפונה אל גבול ארם, ובעזרת אנשיו אסף ויביא לאדונו, אחרי התמהמהו בדרך, כשש־מאות איש, וכמספר הזה אמרו עוד אנשיו להביא עמהם.

זקן נביות ראה את הבאים יום־יום ויבהל; מאין נקח להם סוסים ונשק וצידה, ובד ועורות וחבלים לאהלים? – וברד רגז עד לשגעון: – עוד יום יומיים, – קרא בחמתו, – ועליתי על דן והתזתי את ראש הכהן הגדול מעליו, ואת סגנו איש־המרמה אקים לכהן תחתיו ומסר בידי את גנזי־דן. –

– ואם ריקים המזוים והמערות? – שאל זקן נביות; ואת עיניו כיסה אד ומצחו קצר: – וגם – השמר לך ברד! לא יתגרה איש בכהני אלהיו ונקה. –

– אלהי? – רעם ברד נוראות בקולו: – העגלים יצקו ידי אדם אלוהי הם? מי יתנם בידי והתכתים ויצקתים למטבעות וקניתי בם סוסים ונשק וצידה לחילנו, וגם שכירים אביא לי. –

ובין כה וכה שב הארמי מאבל־כרמים; וזקן נביות ראה פניו ויתבונן בו ויחליט בלבו לעמוד על משמר. וברד לא ידע מאומה, כי אמרו לו אשר הלך הארמי לקנות צידה בבני־עמון.

בלילה אחרי גוע הלבנה ישבו זקן־נביות והארמי ויתלחשו, ושלמיה מחכה לארמי מחוץ לאהלים, הרחק באחד השיחים ושומר על אתונו; כי אמר הארמי: – לא טוב אשר ארכב לילה בתוך מחנה נביות ולהשמיע את נעירת אתוני באזני שוכני־האהלים, אשר תבחנה נעירת חמור זר אשר לא מחמוריהם. – וחזיון מסר לזקן־נביות את דברי תחש: – שני הוא עתה לכח ולשלטון בארם אחרי שגוב, וחמת נוטה אחריו, כי חתן ראש שועיה היה, ובין שבטי חרמוני־השממה יד לו ואנשי־ברית. ואם יחוש גם ברד לעזרתו, והכריעו יחדיו את שגוב המרים ידו על ישראל, ונתן תחש מנוחה לגבולנו, ואת ברד ישים לשר צבאו במלכו בארם וגם לנציב בבקעה יקימהו. –

– החובלה רוח האיש אם משתגע הוא? ואם את ברד לא יכיר? – שאל הזקן בהרחיבו עיניו.

– ערום הוא מנחשים וחכם מכל שועל, – ענה חזיון: – לו שמעת את דברו, בהתמו עמי: – ‘אין ביני עתה ובין ברד כל נסיבה לריב’ – אמר: – ‘אשתי אשר לקח מאתי מתה עלי, ואת בכורה בן־ברד גדלתי גבור בארם, והיה לברד שילומים תחת בנו אשר הקרבתי למולך בזעמי, ובפתות אותי האשה אשר גזל ממני, וגם נכון אנכי לשלם כופר בעדו, בעד בן השפחה הישראלית; ולבן הגבירה מארם נכון אני להעביר כל רכוש אמו ולתת לו ירושה בין אחי־אמו, בני אביה השוע, רובי האדמות והעבודה אשר בחמת. וגם אני כבכור לי אחשבהו, את בנו זה, ואת ילדי אשר ילדה לי אחרי־כן – יחלק נחלה. ואם יש את לב ברד – והקימותי את בנו ליורש כסאי אחרי כי אין בין בני בן־חיל כמוהו’. – והאם לא שועל בן־נחש הוא? –

– הוי, מבטיח זהב וגם סיגים אין בידו, ובמקום גמל ישיב כבשה מרוטה! – קרא הזקן: – אַל גם תגיד לברד, כי לבוגד יחשבך ויגרשך מעל פניו, אם לא יבתקך בחרבו.

אחרי שני ימים נועד זקן־נביות עם תחש וירבו שיח ביניהם. ואחרי משא־ומתן ארוך – חזק זקן־נביות את לב תחש, אשר לא בדה הפעם דברים מלבו. כי שועי חמת הנאמנים עמו הרימו את דגל המרד ושבטי חרמוני־השממה בעלי בריתו איימו על נאות דמשק. ושגוב חרד ויבהל וימהר לקרוא לחילו אשר בגבול ישראל לחוש לעזרתו ויסר את המצור מעל מבואות עיון, ותהי רוחה לישראל ולשרידי פליטיו הבורחים מארם.

וברד אשר הפתע לנסיגת שגוב הבלתי־צפויה לא ידע עצות בנפשו: הלרדוף אחרי הארמים הנסוגים אם לשקוט במכונו ולבצר את מורדי הרי הגבול ואת גבעותיו, שערי עמקיו. ובעודו חושב כה וכה, והנה הגיעה השמועה לאזניו: רבה הצהלה בשומרון בבוא הבשורה, כי סרו ארמים מעל גבול ישראל, ומנחם שלח מתנות וקרבנות תודה למקדש־דן. אחרי ימים שלשה בא שליח מאת מנחם בדבר־מלך לברד: “בוא אלי שומרונה וכבדתיך נגד עמי ונגד שרי”, ותגדל מבוכת ברד מאד, באשר לא האמין בו. כי לקחה אזנו שמץ דברי שטנה אשר שלחו כהני־דן לשומרון להבאיש ריחו. וגם את דבר נציב דמשק שמע.

וזקן נביות לא מלאו לבו למראה מבוכתו ליעץ לו ללכת שומרונה, כי לא האמין גם הוא במלכה ובשריה. – לא יהיה עבד – זקן־שבט, ומורד כי ימלך אין אמונה בו, – אמר בלבו; ולברד ענה: – התחלה יומיים שלשה, ומסרנו דברינו בפי השליח: זקן האיש וכבד מעבור את הדרך הארוכה שומרונה, דרך הרים ומורדות, וגם חלה. ואתה שבה־נא פה על ידנו, הן קרובים אנו לגבול צידון. והיה אם יתנכלו לך רשעי־דן ונתנו לך ידים לברוח אל הרי הלבנון עד יעבור זעם, או תשים לך סתר פנים ושלחנוך דרך החרמון ובני עמון אל בני נביות, וישבת עמנו כאחד זקני שבטינו והיטבנו לך. – וברד מחה דמעותיו ולא ענה מאומה.

 

יג. הָאֲרַמִּי וּשְׂרֵפַת הַיֶּלֶד    🔗

באחד הימים ירד אחד מכהני דן, מהמעטים הנאמנים לברד – אל העמק ויודיע לשלמיה: – הנה שלח מנחם את רמליהו שלישו ושש מאות רוכבים עמו, וכה דבר מנחם: – “הלוך ושפטת בין כהני דן ובין ברד. כי לא ארים חרבי על ברד עד אשר אוכח כי חטא לי ויבגוד בישראל”. – והנה הגיע רמליהו לקדש־נפתלי, ונוכלי־דן הקדימוכם, והם צרים את לבו בחלקת לשונם. ועוד מעט וקרא את ברד להשפט לפניו.

וחזיון, אשר הפחידהו שלמיה בבשורה הרעה, חרד אל זקן־נביות. והזקן בשמעו את הדבר לא חשב הרבה ויען: – “קומה אתה ושלמיה ילוה עליך, וגם מזקני־החיל אשר היו עם ברד בדמשק תקחו עמכם ועליתם לקדש. ואנכי אלקט לי את אנשינו הנפוצים והיינו חומה על ברד לבל תיגע בו יד”.

בראות כהנים מדן, שליחים ועוברי־אורח בין דן לקדש, את להקת רוכבי ברד ויפג לבם ויחבלו מזימות לעצרה. ובעצת אחד ראשיהם יצא שליח אל רמליהו לאמר: – “כי תראה ענן אבק עולה מדרך עיון, וידעת כי שלח עליך ברד את אנשי חילו”. – חזיון אשר ידע את נכלי אנשי דן ואשר מרגלים לו בינם, ראה גם הפעם ללבם וידע לסכל עצתם. ובקרבו אל קדש וישאיר את אנשי־החיל מתחת במורד והוא ושני אנשים עמו עלו העירה, ובפי אחד מאנשיו שם דברים אל רמליהו: – “הנה בא אליך איש אשר מודע היה לאביך לפנים בימי נודו”. וישמח רמליהו לקראת הבאים וילך לקראתם, ובלחם ובפירות קדם את פני האיש אשר התענה עם אביו, כי שמע מפי אביו את דבר מודעו זו.

ואנשי־דן לא סרו מעל רמליהו, ואחרי היטיב רמליהו וחזיון את לבם ויהי את לב רמליהו אשר יספר לו האורח מקורות אביו. וימאן חזיון; ובהראותו על אנשי־דן לחש: – המעט לך צבאך אשר עמך, כי שמו גם אלה עליך משמר. הרחיקה את האספסוף מעליך, כי באזנם לא אדבר. –

רמליהו פנה לכהני דן ויבקשם כי יעזבוהו לשעה שתים: – הנה בא מודע לאבי, האיש אשר כבדתיו לעיניכם פה ועתה הוא ניגש לספר לי על נדודי אבי ומלחמותיהם לפנים; ואבי גם פקד עלי אשר אם אראהו ודרשתי לשלומו וספרתי לו על ימי אבי האחרונים. ולא טוב אשר יתערב זר בינינו.

– והתתן לכל אלה הזרים העולים עתה אחרי האיש לגשת אליך? במה טובים הם מאנשינו? –

– גם אלה לא ישבו עמנו, כי רק פקדתי אשר יעלו העירה וסעדו את לבם. כי מזקני אנשי חילנו הם אשר התענו בדמשק ובארם. ואתי פה יאכלו לחם רק השנים: מודע אבי ונערו, כי כבן לו הנער. –

וכהני דן ואנשיהם ואנשי חזיון עומדים בחוץ כשני חשיפי עזים, ולא קרב זה אל זה. כי צוה זקן נביות על האנשים לשמור לשונם ולא להתגרות בריב.

אחרי אכול רמליהו עם אורחיו ואחרי שתותם מעט – השתרעו על מרבדים. והארמי החל לספר לרמליהו מקורות הימים אשר עודוהו וידע לתפוש את לב רמליהו עד אשר לא שבעה אזנו משמוע; ומשעת צהרים עד רדת הערב הסבו להם השלשה על יין, פירות, מגדנות וממתקים, ונער מנערי רמליהו מגיש להם וגם יושב על ידם ומקשיב. כי בנערו זה אמר רמליהו לכפר את פני כהני דן: – ראו, הנה יש גם לי נער אשר לא יסור מעלי, ואשר גם באזניו ישמיע הזר את דבריו. – והשיחה שטפה לה כהזיל מעין בעמק את מימיו הרוחשים אט.

רבות שמע רמליהו מאביו על חזיון בן־ארם ועל נדודיו בארצות מרחק, באשר לא מצא לו מנוח לכף רגלו. כי גולה היה עוד זקן־חזיון אחרי המית חזאל העבד את בן־הדד מלכו. וחזיון נולד בנכר, ויהי גם יושב בפנות סתר בארם. ואחרי מות אביו בידי מרצחים שכירים – ברח ויתע מארץ אל ארץ, מהר סיני עד נהר פרת, וגם באיי הים חפש לו מקלט. לא היתה ארץ אשר לא נדד בה, ולכל האלים השתחוה ויקטיר להם, ועם כהנים ונביאים וגבורי מלחמה התהלך. בדד ועזוב היה בנעוריו, כי בן חמש־עשרה יצא לגולה, ורק שפחה מדינית נלותה עליו ותמתיק לו את מרירות־בדידותו ותשמור עליו בנכליה ובזנוניה. ובהגלות לפניו כל אשר עשתה, ומבלי מצא את ידיו ורגליו בסבכי־תעתועיה, שלח אותה מעל פניו מבלי עשות לה כל רע, וגם את ילדיה נתן לה וכסף העניק לה ועדיים, גם זאת ידע רמליהו מפי אביו.

– מה לא היית בחייך? – צחק רמליהו וימלא גם השתוממות: – איש צבא, שבוי, עבד, עוזר לכנעני סוחר אניות ים ונוהג בפרדות, משרת לכהנים במקדש־כמוש, נושא מגן ותלי לאנשי מלחמה, ושליח רץ ברגל או רוכב לשר ולשוע; פלא הוא בעיני אשר לא נהיית לכהן גדול ולא עשית לך מלוכה. –

והארמי חשב בלבו: – לא כימים האלה אשר יעשה לו בהם מלוכה כל עבד מתפרץ מאדוניו, ימי ההם. – אך התאפק ויאמר: – תחת זאת ישבתי על אבן ואפשוט יד לעוברי דרכים, והמדינית אשר עמי לוטת צעיף לידי, כזונה נכונה לדורשיה.

רמליהו שב ויצחק: – ספר לי נא: איזה הדרך נפגשת בברד? הן בא הדבר אחרי הפרדך מאבי ולא שבתם להפגש עוד?

– הדבר היה בכבוש ירבעם את דמשק וחמת. בן־הדד האחרון לבית חזאל ברח והמות הדביקהו בדרך, אחרי רוטש בנו הילד בידי שכיר אשר הרגו ארמים את אחיו. ואנכי שבתי להתגנב לארם ואפול בין החרמונים בידי מדינים אשר היו ארמים מתחפשים, ויביאוני לפני ראש גדודם, תחש. –

– הזהו תחש אשר הרים עתה דגל המרד בארם נגד שגוב?

– כן, הוא האיש; ואני לא כחדתי מתחש דבר ואספר לו בן מי אנכי ואת כל פרשת תלאותי. כי עיפה נפשי מחמש־עשרה שנות נדודי, ובטרם הגיעי לשלשים שנה ואהי כזקן בעיני, כי קשות שנות נדודים גם בנוער אם אין לבך להם, ואחת כשבע תחשב לנודד. – “יגעה נפשי מחפש מנוחתה, אמרתי, ויחש אבותי נשכח מלבי, כי חוללו חיי וגדולות לא אבקש. ואם תתן לי את נפשי לשלל ותברכך כל ימי חלדי. מי יתן – הוספתי אז לדבר באזניו: – ומצאתי לי פנת שקט בארם ופת חרבה ומים קרים ויצוע תבן תחת גג אהל – והייתי מאושר בעיני ומודה לאלהים אשר הנחני ארמה ואל משכנותיך”. –

ותחש יסרני קשה: – היתכן אשר בעת כזאת בהתבוסס ארם בדמו, יבקש לו איש שלוה לבשרו ובצרת אחיו לא יצר ולבני עמו יתנכר? הנה, – העתיר עלי אמריו: – בחירי ארם ברחו מארצם, ואנו פה מסתתרים במערות ובפחתים, ומי יודע לאן ישאנו הרוח בכנפיו ולאיזה מדבר נדחה בנדודינו. ואתה עברת ארצות ולשונות נכר לפיך כשפת הורתך, ודרכי אלהי־נכר וכהניהם תכנת ותוכל היות לנו לעזר ולמגן ולמליץ בארצות גלותנו, ולמה תעזבנו לעתות בצרה? אם עיפת – נוחה עמנו, נחביאך לשבוע או לחודש ימים עד תישן דיך ושקטת והחלפת כח ואז תלך אתנו ונשאת עמנו חלק כחלק בטוב וברעה. כי איך תנזר מעל גולים אחיך, פליטי חרב זר ואויב?

ודברי תחש אלה נפחו רוח חדשה בקרבי. ואשכח את עיפי ורגזי, ויהי כמו פרקתי משא שנים ותלאות מעל שכמי. ורגלי קלו ועיני טהרו, ואשאף רוח במלוא אפי. השתחויתי לתחש ואומר: “עבדך אני!”

והוא הקימני ויאחז בידי: – לא עבד תהיה לי, כי אם רע ואח, הלא בן שועים אתה. – נשקתי את שולי כתנתו הקרועה והמגואלה. – “הביטה בי וראה: הנה אין עיף ואין כושל בנפשי ובבשרי”, אמרתי, “שלחני לאשר תשלח, ונכון אני ללכת ביום ובלילה”. –

והוא בחנני בעיניו הלוטות חושך: – “ונמלטת לארם, ובראשנו תתרצה אל האויב וקנית לך מנוחה וגם נחלה; ואולי גם מרגל אתה?”

דבריו נחתו בבשרי כשבטי אש. – אם לא תאמין בי – עניתי, – קשר־נא את עיני ושלחני, ונעריך יביאוני אל המדבר, ממקום לא אדע צאת ובוא הנה. או כלאני במערה שבועות וחדשים עד אשר תוכח כי נאמן אהיה לך. –

לא לי, כי אם לארם המתבוסס בדם פצעיו, – ענה ופניו קדרו וגם רכו עד לעורר רחמים.

– טוב איפוא, – הוסיף: – שבה עמנו ונראה מה לעשות בך.

מאז ישבתי בינם כשנתים־שלש, לחמתי את מלחמותיהם, ארחתי עמם לשוד עוברי־דרכים, רגלתי בארם וקניתי להם צידה בעמון ובחצור. וגם שולחתי בתוך מלאכיהם אל מלכים ושרים, לרכוש ידידים ולכרות ברית. עד אשר נחוני אלהי למוצא הנהרות לחצר אחד שוע שנתן לי בטוב לבו מקום ללון. שם שמעתי מפי העבדים והשפחות את דבר בת אדונם אשר ניתנה לברד שר צבא ישראל, אחרי אשר אבד ארושה תחש במלחמה. –

– הלא תחש חי? – צעקתי ולבי אמר לי כרגע כי עשיתי משגה. והדברים הגיעו עד אוזן אדונם, ויקרא לי השוע וישביעני, כי אגלה לו את כל אשר ידעתי על דבר תחש. ואגל לו את כל אשר ידעתי, רק את מקום תחש לא גליתי לו.

בצאתי לדרך הטעין השוע משא שני גמלים מטוב שדותיו וכרמיו, וגם סוס טוב בחר ואתון צחורה. – מנחה לתחש, – אמר, – לכפר פניו: אמנם שגיתי, באשר הגיעה לנו שמועה זה שנים כי נספה במלחמה, ואך גם שגגה לחטא תחשב. יואיל נא תחש לקבל את המנחה הדלה ככופר נפש בתי אשר ניתנה לאחר. –

ופני השוע הלבינו כשיד ושניו דפקו ברעדה: – מי האיש יפתור לי שאלתך והעשרתיו עושר רב. הידע איש להבדיל תמיד בין אכף ובין רצון? – ואני נפעמתי למענהו, וכל הדרך הגיתי בו. ומרוב מחשבות לא שמתי לב פן אסכן ולא עוררתי חשדות בני אדם, ואצליח להעביר את מתנת השוע לתחש, אל בין חרמוני השממה.

וככה הדלקתי את אש התופת בלב תחש, וממני היתה נסבה לרגזו ולתועבותיו; כי יצר לב תחש לא היה רע מנעוריו, רק ימי הגולה והחביונים, השוד והארב הקשיחו לבו וילמדוהו ערמה ומזימה, וחרבו אכלה בלי שים פדות בין רשע לצדיק. “אנו נלחמים לארם, וכל דם ושוד – קרבן הם לרימון ולמקדשו!” ובחשוב אדם כזאת יחשב כל רצח לצדק בעיניו, ולפני כל חטא – כפרה.

ובבואי אל תחש ואמסור את המנחה לידו – הדלקו עיניו ולבו פזז בו ויקרא: – השומר לי עוד קמואל אבי את בריתו וחסדו ולא שכחני? –

ובדברי רתת גליתי לו את הסוד: – “את טובו ישמר לך, ואת בתו לא שמר, כי היתה לאשה לברד איש־מלחמתך”. –

– הלברד? – קפץ ממקומו ויך בחרבו בסלע עד התפוצץ החרב והבקע האבן כאחד: – הכה התעלל בי רימון אלהי עד לתת את בחירתי בידי אויבי הכי־נורא? ומה אם יגיש לה יין בספל עשוי מעצמות קדקדי? –

וככל אשר נסיתי להרגיעו כן גדל רגזו. שלשה לילות נדדה שנתו ולא עצם עיניו. וביום הרביעי קם ויאמר: – ‘קומה חזיון, כי עליך להביאני לבית אויבי, למען אראה את הבוגדת לנקום בה’.

– בוגדת? – קראתי בהזכרי את דברי השוע: – ומאין תדע כי נתנה לבבה לאחר? –

ואני לא ידעתי כי זורה אני מלח על פצעו: – אם כה, הלא שבעתים יגדל הפשע, – נהם בגבור כאבו וכעסו: – ובכן עלי להוכח ידי מי במעל. –

ובגבור עלי נחומי על הכשלון אשר נכשלתי ועל הלהבה אשר הדלקתי במו פי – אמרתי: הבה, אצילה את השוע ישר הלב. ואספר לתחש את דבריו וגם הוספתי עליהם: – ומה אם דרש ממנו האויב את בתו ביד חזקה? והוא רק ירא מגלות לי את הדבר? – ולב תחש לא שקט: – בגד הוא ומעל בארם, לתת את היפה בבנות חמת להורג בניו. – ואני אמרתי בלבי: הנה המיטותי אסון על נפשות נקיות, ואנסה להפיל עליו אימים: – הלא תדע את ברד? הן ארוב יארב לך כל הימים, ואתה מתכונן להביא את ראשך לתוך לוע הארי? – העתרתי עליו דברי והוכחתיו קשה. ואולי היה מבליג על חרפתו והותו ושב ממזימתו, לולא תועי איש־התככים, יועצו הרע, אשר אמר להשניאני על תחש ולהכשילני ולא ידעתי.

רק בצאתנו לילה אחד ממשכנותינו ואחוש כי רגלי סוסינו יוליכונו לדרך אשר נסכן בה; ומבלי שעלתה על לבי מחשבת־פיגול, פניתי לתחש לתומי: – לאן תוליך אותנו, תחש? האין אנו ממהרים כצפור אל פח? –

לא אני המוליך, כי אם תועי, – ענה: – שאלהו ויגיד לך. –

ואך העיפותי עין בתועי, ואריח פתאם את השגעון אשר אחזם ויען פחדתי להרים קולי – אחזתי בשלמת תחש ואעצור בו ואפל לרגליו. הרגני, תחש, ואל תשים עלי מעל! –

– מעל? – התפלא וירחיב עיניו: – במי מעלת אם לא תמעל בי? –

– בך? – לחשתי רתת בנקוש שיני, – צדקת, לא בי המעל ואני באיש לא בגדתי, כי אם יצרך היועץ הרע אשר השיאך לחפש את היונה בקן הנשר; כי אם במעונו הוא ברד – הלא יסובבוהו שומרי ראשו, ואם תפול בידם לא תנקה; ואם לא בבית הוא – הלא תעשה תועבה, ואתה ואני נחטא לקמואל השוע אשר חשב עליך טובות, ואת מנחתו קבלת, ועתה נגמלהו רעה. וגם לא ינקך ברד אשר כעיט יטוש אל אויבו. –

– מה תאמר, תועי? – שאל תחש: – הנשוב? – ואני לא הבינותי כי רק לצון חמד לו.

– שלחהו והיה יועץ לברד – ענה תועי, ועיניו נחתו בי כחצי־רעל; ותחש רחק מעלי עם אנשיו ואשאר יחידי עזוב ונכלם.

דפקתי בסוסי וארוץ אחריהם. ובהדביקי אותם והנה הם מקיפים את אחת החצרות מאחוריה. ואראה והנה תועי מעמיד שומרים בשבילים בין הגנים.

– לאחרונה באת? – קרא תחש כבז לי: – טוב, רד איפוא מעל סוסך וגם אני ארד, ופרצנו שנינו עם אחד הנערים אל החצר דרך בקיעי החיץ אשר לגן. –

ואני הבינותי את דרך תועי איש־התככים, אשר יבחר להשאר בחוץ, בבכרו לברוח מאשר לחרף נפשו. ובגחני אל תחש לחשתי: – מדוע נקח אתנו נער לא מנוסה? מדוע לא ילך תועי עמנו? –

– ואתה תפקח על שומרי הדרכים? – שלח לי תחש חץ בוז: – למען תתרצה בראשינו אל ברד חתן קמואל? – וחץ עינו נחת בי; ולו גבור הייתי, כי אז הבאתי את חרבי בלבו ולב תועי יחד, אולם גבור לא הייתי מעודי. נשאתי בשרי בשני ואדום.

כתולעת הלכתי על גחוני בין תחש והנער. ובפרוץ אלינו כלב־מדבר באים־נבחתו קלעתי בראשו באבן, עד כי גם לא השמיע ילל. ובחצר אין אף איש על משמר, כולם נרדמים, ורק באשנב אחד ראיתי אור. ופלצות אחזתני. האין שם האשה מחכה לתחש? ואם כן הוא מדוע נתנה לכלב התהלך חפשי?

לא אדע עד היום אם היו דברים בין תחש והחצר בטרם באנו. אך זאת ראיתי: תחש הופיע פתאם ונעלם מאחורי הבית; ובאשנב קם חושך.

ותחש הרחיקני לחודש ימים מעל פניו, ולא חשב לי את אמונתי בו ועבדי אותו. ואדוד שלוח ומבוהל ממדבר להר, ומהר למדבר. ובשובי אחרי גלותי, ואחרי נוחי יום־יומים, קרא לי ויאמר: – עתה תבחן, ואם נאמן אתה לי והשיבותי לך את חסדי. הנה באחד החצרים במרחק יום מדמשק גרה אשה ישראלית ובתה, ולבת – ילד. ומסביב להן שומרים אנשי צבא זקנים מישראל. ובך בחרתי כי תלך שמה, ודם לא תשפוך, ורק את הילד תביא לי. –

הלגנוב ילד תשלחני? – זעקתי בחמת רוחי: – הלאבד את ימי תאמר ולשית עלי חטא מות? מדוע לא תשב את האם עם הילד? –

– לא איש סודי אתה כי אם עבד לי ואני מצוך; ואם לא תביא לי את הילד מחרתים לעת בוקר – והתזתי ראשך מעל צוארך.

בקשתי לי חצי שעה לצוות לאהלי, וארחק לפינה שוממה ואתנפל ארצח ואבך. האברח מפני תחש? או בלכתי להפיק זממו אפול אל האויב ואחיה לי בפינת סתר בארם? או אולי אבחר במות לההרג בחרב תחש, ובגניבת ילד לא אטמא ידי? טוב אשר יתנו את בשרי מאכל לעוף השמים ולא אעשה את הנבלה הזאת.

שבתי אל תחש ואעמוד לפניו קוממיות ואמרתי לו את אשר בלבבי, – יכולתי להתחמק דרך ההרים המדברה, או ליפול אל האויב בדרך אשר אתה שולחני; ואך בחרתי ליפול בחרבך. שלפנה ובתקני וידעתי כי מתי מות ישרים. ואת הנבלה הזאת לשים את שמך לחרפה – לא אעשה. –

פני תחש שונו מרגע לרגע, מסערת־חימה עד היטיב אלי פניו; ולאחרונה הרעים עלי בקולו; – לך ממני, אל תוסיף ראות פני! – ולאנשיו אמר: – שימו עליו משמר פן יברח – ואני בחרתי לי מקום בקצה המחנה במחילת עפר ואשכב שם משמים בכאבי ובחרפתי. וזכר הילד האומלל לא מש מעלי.

אחרי ימים אחדים שמעתי קול צהלה במחנה.– הילד הובא. – ואעל תוך מחילתי לראות בילד ובצוהלים, כי הוסר המשמר מעלי.אך הילד נעלם מבלי אשר ראתו עיני.

יומים שלשה אחרי כן קרא לי תחש: – אנסך הפעם. לך אל בת קמואל ונתת לה את האגרת השלוחה והבאת לי מענה. – הושטתי ידי לקראת המכתב, והנה תחש פוסח על שתי הסעפים; וגם בהושיטו לי את האגרת רעדה ידו כי לא האמין בי. ולאחרונה נתנה לי.

חדרתי הפעם לילה בלי מעצור אל הגן ואתגנב אל החדר המואר ואדפוק על דלתו. והנה קול גבר עונה לי. נבהלתי וארתק למקומי בגבור פחדי. והדלת נפתחה ואני אמרתי: נגזרתי! ופתאם קול מכר צוחק לי, ומאחוריו – קול אשה: – תחש! – והאשה תלויה על צוארו מאחוריו.

– עמדת במסה, – האיר לי תחש פניו. – עתה אראה כי עבד נאמן אתה לי: ואך עלי לשוב. ומרוב אמונתי בך תהיה שליח ביני ובין האשה אדונת החצר הזה. השאר פה יומים שלשה ואחרי כן תלך אל כל אשר תשלחך. ולבי לא נח בקרבי, ואך התחזקתי ואומר לנפשי: – יהי אשר יהי! – ואותר.

אך הלך תחש והאשה קראתני אל חדריה ותביאני חדר לפני מחדר. שלפתי נעלי, והיא רמזה לי להשתרע על מרבד, והיא השתרעה על עור תחשים לצדי. “עור – תחש!” לחשתי בנפשי, והגיגי כמו נגזרו. כי הכבידה עלי האשה שאלותיה, האמרה להודע מפי נצורות וסתרים.

בשלשת הימים והלילות שכנתי בם בחצר האשה, יומם – טמון בסבכים או שלוח מאתה, ולילה – ברבצי על ידה ככלב נאמן, גלתה לי האשה את לבה. שבועי־שבועות נשבעה לי כי לא חטאה עוד עם תחש, וכי נאמנה היא לברד אישה, אך כי אין לבה אליו. ואני שאלתיה: – היתכן אשר יתן שוע בארם את בתו לאיש ועוד לבן נכר, מבלי שאול את פיה? – לא, לא יעשה כן, – ענתה: שאל שאלני אבי; ואני – הלא במתים נחשב תחש! וברד חי וגבור חיל, וחרבו וכבודו עמו, ואנהה אחריו. וההיה עלי לשבת בבתולי ולבכות את תחש כל ימי?

– ומה החליפות באו עתה? – שאלתי.

– עתה? אם ישלח ברד את צרתי הישראלית מעל פניו, ונתתי גם אני לתחש ספר־כריתות. אל תחשבני לאשה רכת־לב. ידי מושלה בחרב ובחנית, ועמנו הנשים טמון עוד נשק ליום רע: סף־רעל. –

וחרדת־מות נפלה עלי ולא הוספתי שאול. כי רבות שמעתי וגם ראיתי בימי נודי. ואף כדבר הזה לא נקרה לי עוד, אשר תבאנה גניבת־ילד ומזימת־רעל אשה אחר אחותה.

וכמו בנתה האשה לרעי הוסיפה: – אם ישלח ברד את צרתי למולדתה, והשיבותי לה את ילדה; ואם לא – והלכתי אחרי תחש המדברה. –

נשכתי בשרי בשיני ואחריש.

ובשובי אל תחש והנה נשלחתי מאתו אל האשה. ובאחד הלילות באו אנשינו ויטענו מטוב החצר והבית על סוסים מהירים ועל גמלי־מרוץ, והאשה ישבה על סוס ותקרא לי לרכוב על ידה. ולפני בוקר נעלמנו בין ההרים השוממים.

למחרת עם רדת השמש ואביא תיבה קטנה לבית ברד, מבלי דעת מה צפון בה. ובשובי אל מחננו ואשמע ואדע את דבר המנחה אשר נשאתי לברד: אפר ילדו מאשתו הישראלית ושרידי עצמותיו אשר לא אוכלו בהעלות אותו תחש למולך.

כמשוגע התרוצצתי בין ההרים, הרחק מאהלי־אדם, ואצעק מר ואגוז שערי ואחבט ראשי אל הסלעים. ומי יודע מה היתה אחריתי, ולולא היד אשר נגעה בי פתאום ואשר התפללתי בלבי כי תביא מות עלי.

– מה תחבוט ראשך אל אבנים? – לעג לי צחוק שטן מאחורי; אם מות תבקש – חבוט את הראש פעם ולא תשנה, או הבא חרבך בלבך! הכזאת יעשה גבר בן־חיל?

ובהסבי פני ויהי כמו נפלו כל ההרים עלי. איזבל, טמאת השם! – צעקתי, ואהיה נכון לרטש את ראשה אל הסלעים; בימי מלוך ירבעם על שני העמים – נישא שם המלכה הגדולה הזאת כאשת תועבה על כל שפתים גם בארם.

והאשה לא ענתה דבר, ורק נתנה לי אות ללכת אחריה, ואלך, עד אשר הגענו למערה חבויה ונבוא לתוכה. ואז התנפלה ארצה ותפרוץ בבכי איום ותשך את בשרה ואת האדמה יחד. – לא יכולתי להוסיף שבת בבית ברד, כי עלבון־מות העליבני, – אמרה ותספר לי את שאלתה ואת אשר ענה לה; – והאם לא צדק? – צעקתי מנהמת לבי; – הלא ברצונך גונב הילד? – ועיני האשה נחתו בי כחצים שנונים. “הידעת אשה מימיך?” – אמצתי לבי ואען: – היתה לי מדינית אשת זנונים, ואך לא רצחה נפש וילד לא גנבה. – ואזני שמעו בחרוק שניה; – “לא תשלוט אשה בדמה כל עוד אשה היא”. ואני הרחבתי עיני ואבט בה כמשוגע: והיא הוסיפה: "הידעת מה תחש לי? – ועיניה כמו יצאו מחוריהן בשאלה; – “תחש הוא ארם; לא יכולתי לשוב אל העברי מיום התעורר בי זעות ארם מולדתי”. –

– והלא פיך אמר לי, כי לא תעזבי את ברד אם ישליך את צרתך העבריה מעליו? – הרעמתי עליה בקולי.

– היש אשר תאמין אשה בדבריה היא? אמרה בהשפילה עיניה. ואזני שמעה ותבחן ברעוד קולה. הבטתי בה והיא הרימה עפעפיה: – תהום־שנאה נפערה בי בראותי פניו. שנאתיו על חטאי אני, שנאתיו על אשר לא חקרתי לדעת המת תחש או חי, על שנאתי לצרתי כעס עליו לבי, על גנבי את ילדה תעבתי אותו – וכל עצמותי צעקו: ‘נקמה!’ ובשמעי מפיו: “אם תשיבי” – לא יכולתי ענות אחרת והילד הושב. –

וידי לחצו ראשי מיראתי פן יתפוצץ. ופתאם קמתי ואקרא בקול אשר אין להשיב: – אלך אל ברד ואמסר לידו למען ימיתני. –

– “אותך? מה פשעך אתה?” –

– אני הבאתי את מתנת אביך לתחש ואגל לו את מצפוניך. –

– והיכלת לבלי מלא את מצות אבי ולא לעמוד בברית תחש? או אולי אשם אבי, בעשותו את הישר ואת אשר צוה עליו לבו, כי תאמר לתתו בידי ברד לנקום בו? כי לא ישא ברד פניו וחשב אתת המנחה לבגד ומעל. –

– כן יהי כאשר דברתי, – אמרתי: – או הביאי דבתי באזני תחש והרגני. –

האשה עברה את מרחבי המערה מקיר אל קיר ודמיה רתחו בה. לאחרונה ניגשה אלי: – “לך לשלום!” – אמרה, – “ולתחש לא יודע דבר, וכי ישאלני ואמרתי: לברד שלחתיו; רק דע־נא כי בידך חיי אבי”.

– ומי יכפר על דם הילד? – נהמתי מרה.

– האלהים האכזרים שואפי־דם יכפרו, ואדם מה הוא כי ייסר? בידך למסור נפשך לברד למען יוציאך להורג או לבקש מאתו חנינה, ואת אחרים אל תשפטה; שרביט מלך לא תנופף, ומטה כהן לא תאחז, ואף אדרת שופט לא תכסה כתפיך; וחרבך לא תעשה שפטים באדם כעשות חרב ראש מורדים או זקן שודדים, וגם רוצח שכיר אינך. איש כמוך לא ישפוט ולא ייסר. עבד ארמי הנך ועבד תהיה עד יום מותך. – ואני נפלתי ארצה ואחבק אשפתות, והיא לא לעגה לי עוד.

ובצאתה את המערה קמתי ואשרך אחריה ונעבור בין הסלעים, עד אשר הגענו אל שביל בין הרים; והיא אמרה לי: – אל תוסיף לכת אחרי! שבה נא פה, עד אגיע למערותינו, ושלחתי לך את סוסך ואזנך וצידה לדרכך. וגם את הטוב בכליך ובבגדיך איעצך לקחת עמך, ומכסת־כסף תצור בחגורתך; והנערים משרתי ילווך כברת־ארץ, ואחד מהם ילך אחריך עם חמורו לכל אשר תאמר לו ללכת. –

ואני אטמתי אזני ואברח. ערפלים כסו הרים והיום רד, ואני רצתי עד הסבכי בשבילים לא־ידעתי. והאשה נעלמה מעיני. בהסירי ידי מעל אזני שמעתי עוד קול קורא בשמי ולא עניתי. ובהדום הקול הכיתי על ירכי בהנחמי: מדוע לא חנקתי בידי את האשה המבישה הזאת? ואך גם ידעתי, כי ידי לא תרצח נפש אם לא במלחמה.

שני־ימים ושני־לילות תעיתי בין ההרים, ואלין בין צורים ובחגוים. את בגדי קרעתי מעלי, ונעלי התבקעו ורגלי נוגפו ותמחצינה. וקרוע־בגדים יחף ופרוע רצתי בעמק ואהיה לצחוק ולמנוד ראש לכל עובר. עד אשר באתי אל ברד.

ואנשי ברד לא נתנו לי לגשת אליו, ואני כמעט נכונותי לשוב ולמצוא מותי בידי תחש. והנה ראני אחד שלישיו אשר שב מדרך. ואני התנפלתי מלפניו ואומר, כי עלי לשוב אל מבקשי־נפשי, אחרי אשר סגרו בפני השער מבוא אל ברד. והאיש גער במשרתים ובשומרי המבוא לברד. – “ואם בשורה בפי האיש – התעלימוה מברד? ואם את משפטו יבקש?” – ויאחז בידי ויובילני אל אהל מפקדו.

ובראותי את ברד ואפול ארצה ואחבק רגליו ואצעק: – המיתני! – ואספר לו את כל מעשי, לא העלמתי דבר. וברד כסה פניו בידו ויגנח.

– התוכל לתת בידי עדת־מרצחים זו? – שם בי ברד עיניו, אחרי הבליגו על מצוקת פשו.

– לא בוגד אני אשר אבגוד, – עניתי: – המיתני, או אהיה עבד לך, אם לא תבקש מידי בגד ומעל. –

וברד קם ויאמר לחבוש סוסו ולתת גם לי סוס. – עמי תסע אל קמואל השוע, – אמר; ואחרי גמעו מים מן הכד עלה על סוסו, ועלי שם שלמה לעטוף בה את קרעי ונרכב.

ובגשתנו אל ארמון השוע ויצא קמואל לקראתנו, ויהיה כאילו זקנו פניו בעשר־שנים. והוא גם לא הרהיב לשאת פניו אל ברד.

– לא אצעד על ספך, כי בוגד אתה, – קרא ברד בקול ניחר.

– לא בגדתי, – ענה השוע בהרימו עיניו. – בעל־בריתך אני, ורק את חובי שלמתי וכופר־נפש בתי לתחש. –

– צדק האיש, – הרהבתי בנפשי להפליט אומר: ואהי בעיני רגע כאחד צאצאי מלכי ארם.

– כולכם צדקתם, ואך את ילדי מי יחיה ומי יקום דמו? – וברד גז שערותיו ויקרע את בשרו מעליו.

וקמואל התיפח: – מדוע לא באת אלי אז, ולא שלחתני לדבר עמה? ואף דבר לא גלית לי? – וברד הוריד ראשו ולא דיבר דבר. ואבלים וכושלי־ברכים ירדנו אל בית קמואל ונסעד לבנו כבברית־אבלים בסוכת־דלים, והלילה לנו בחדריו, ולמחרת שבנו אל מחנה־ברד. ואז באו לי נדודים חדשים; ואתהלך על יד ברד ימים רבים. –

 

יד. רמליהו ושליחי דן    🔗

ובעוד הארמי שואף רוח ומתכונן להמשיך את ספורו, ורמליהו סועד לבו במגדנות וביין, והוא כולו סערת־נפש וקשב, קמה בחוץ המולה, ויהי כמו נדחקים אדם רב אל הדלת, ושומרי הסף הודפים אותם מעליה בצד ובכתף ובאגרופים. ורמליהו הטה אזנו רגע ויאמר: – האין אזנכם שומעת קול ענות בחוץ? –

– גם אזני כמו שמעו, – ענה הארמי וימתח פניו; ובפנותו אל שלמיהו אמר: – צא בני וראית את הנעשה בחוץ והגדת לנו. –

העלם יצא וישב ותשובה בפיו. – באו הנה מלאכים מארם לראות פניך, שליח־המלך; ואנשי דן מעתירים עליהם דברים, ומחרפים את מערכות אנשי־מלחמתנו. –

רמליהו אשר אהב שבת על כוס יין ושמוע שיחת־רעים ומקרי ימי־קדם – רגז ויפליט אמרות מרות: – לזרא היו לי ולמלכי ריבותיכם ותעלוליכם; ככהני־יהודה אשר יחתרו תחת עזריהו מלכם הייתם. –

שלמיה אשר חשב את הדברים מכוונים אליו נעלב: – כן, ככהני־יהודה אשר יכרו שוחה לעזריהו מלכם – כמוהם ככהני־דן אשר ישימו מוקשים תמיד תחת רגלי ברד הגבור מגן עמו, תחת לעמוד לימינו ולהקים קיר בפני זרם ארמים כי יפרוץ גבולנו. –

– לא אדע החליט בינותיכם מי הצדיק ומי הרשע. וידי מלכי מלאות עבודה, ומצחו חרוש דאגה, ואתם עוד תרבו עמל על סבלו. מתי יושם קץ לריבותיכם? –

– יטיף־נא אדוני תוכחתו לכהני דן, ואנו אנשי המלחמה מה? יומם נשרף בלהט־שמש, ולילה נאכל בקור לבנון וחרמון, בשמרנו על ארצנו מאויב. ולמה יעמיסו עלינו מזימות ותככים? וגם עזר אין לנו משומרון ומהמלך החדש אשר קם לישראל. –

הארמי הביט בפני רמליהו וירא והנה הבריקה אש חימה בעיניו, ויבן כי נואל העלם בחפזו לפגוע בשליח המלך, מבלי אשר ידע לכלכל דבריו במדה, וירא כי בא הזמן לשכך זעם לבל יתפרץ; – אין לך רמליהו, בן מיודעי, להתעבר עלינו חנם, כי לא חטאנו לכם, וסלח נא ללב רגש ונאמן של בחור בן־חיל עומד על משמרת מלכו, ונושא כלי ברד איש־צבאו; כי למי חיל ברד אם לא לשומרון ולמלך? –

והארמי אשר מדי התגבר עליו שטף־דבורו לא יכול להקים סכר בפניו, קפץ פתאם ויעבור להטיף את לקחו החביב עליו: – וזכר־נא, מתי שרר שלום בין מלך לכהן ובין כהן לנביא ובין נביא לשר? לא יחזיקו שלשה בשבט מושלים ולא ברצונם יחלקו ממשלה, כי אם בתפוש המלך וצבאו את השלטון והיה הכהן למשרתו ולמקריב קרבנו, והנביא ינבא לו טובות או יוכיחהו על אשמת שריו. והנה התחזק מנחם ורב חילו, ובקצה ארצו עומד ברד וצבאו הקטן ושומר על גבולות המלך. ישלח נא עזר לברד וחזקו ידיו והשלמו לכם גם כהני־דן בסור הסכנה מעל מקדשם. –

ורמליהו אשר הדברים הרכים משמן השקיטו את חמתו לא עצר בכל זאת בעד שארית רגזו וישאל: – ומה ענה ברד בהושיט לו מנחם יד ובקראו לו לשלום אחים? הבא להשתחוות למלך ישראל אם שלח לו מנחה? –

– לא תדע את נפש ברד כי ירעה עליו. עוד טרם כליתי לתנות לך את דברי הצרות והמצוקות אשר עברו על נפשו. ולו ידעתם! אכן חזק האדם מצור. מי קם כקיר נגד זרם מתקוממי ארם – האם לא ברד? והלא הוא אשר הוציא את בני־נביות אנשי בריתנו מבקעת ארם, אשר ישמרו עמנו לילה ויום על שערי דן ונפתלי, והם הם אשר העבירו אלינו מאות פליטים מארם, הצילו נשים וטף מישראל וגם הגבירו בפליטים אלה את חיל מלחמנו. והמעט לו עמל המלחמה – כי עוד עליו לשמור מאחור על כהני־דן, אשר ככנענים יסחרו את ארצות אויבינו ובעלי־בריתם ומחזקים ידיהם עבור בצע. מר נפש הוא ברד, כי לשוא ישא עיניו לשומרון ויפשט ידיו כי יחזקון. הלא את מלאכת אפרים הוא עושה! ואיך יעזוב ארץ אשר תרגז תחתנו ללכת לשבוע שמחות בחצר מלך?

– ומדוע לא ענה על כתב המלך? הידעתם אם לא שמעת? לולא זקני השרים אשר שככו חמה, כי אז למורד חשבהו מנחם ויצא נגדו בחרב. –

– לא מורד ולא בן מורד ברד הנאמן, כי אם באשר לא ידע בידי מי תכון המלוכה. ונפשו מרה עליו מיום ההרג זכריהו קבל־עם ואיש מגבורי ישראל לא הביא חרבו בלב העבד המורד. העל אלה לא יקצף ברד, הוא אשר מנעוריו הלך אחרי ירבעם ואשר ארבעים שנה עבדהו? ואי תמצא בישראל נאמן חרב כברד? איה נציבי חמת ודמשק? נציב חמת עזב רבצו ויבוא לחסות בצל נציב דמשק, נער הולל גם הוא, אשר ברח מן המצודה עם שומרי ראשי אחרי הריקו את אוצרותיה, ולא ידע לשמור עליהם בדרך ויפלו בידי מורדי ארם. ועתה הם שם בשומרון אוכלים פת בג המלך, וברד זקן ורגליו כבדו ולבו יכאב, וממקומו לא ימוש, וכדב שכול ישמור יערו כן ישמר על ארם חגור החרב העומד מולנו הכן לפרוץ בשערי עיון עמקנו, ועיניו גם תשוטנה ימינה ושמאלה להשגיח על צידון ועמון החורשים עלינו רעות בלבם. ועין אין לו בגבו להשקיף אם לא ינחת חץ־דן בערפו, ואזניו כבדות משמוע את הרעות אשר ידברו עליו בשומרון ואת אשר ילחשו שם פתנים בהפרישם ארסם. ואתה הן חכמת, רמליהו, אמור איפוא: את מי ישלח המלך במקומו? אולי את נציב דמשק שומר האוצרות, או את נציג חמת המהיר ברגליו? –

ואחד נערי רמליהו בא: – שא נא לי, אדוני, הנה באו שליחי נשיא ארם לראות פניך, למסור לך את דבר אדונם? –

– יבואו, – אמר רמליהו ויתמתח, וכמו פרק מעליו את משא דברי התוכחות אשר הכבידו על נפשו.

השליחים באו וישתחוו ארצה. רק ההולך בראשם עמד ויקוד בראשו מול רמליהו אשר קם ממקומו לקדם פניו.

– הנאמנים האנשים היושבים לפניך, כי נוכל לדבר באזניהם את דברי שולחנו? האין בתוכם אויב לארם ולתחש נשיאנו?

– עבדים הם למלכי ושומרי גבולותינו, – ענה רמליהו, – את אשר בפיכם דברו נא גם בפניהם. הן עמם אמתיק סוד. –

ואחד כהני דן נדחק בדלת ויהדף את שומרה הצדה. – שאני נא, רמליהו השוע. הן אנו בני דן הראשונים למשמר גבולנו, ואיך תכרות ברית לארם ובעצת כהן דן לא תשאל? –

– בריתות עמים – דבר מלך ויועציו הם, ודבר כהנים – הקרב זבח, – גער בו רמליהו. ובפגשו את עיני חזיון נטויות אליו לשכך חמה, הוסיף: – ואך אם תאבה לשמוע מה בפי השליחים, שב אל שולחננו גם אתה ושמעת, והיה גם שליח הכהן הגדול לדן בעצתנו. –

השליחים הביאו לרמליהו את דבר תחש: – שגוב שונא שומרון הדף את חיל תחש איש ברית ישראל; ואם לא ימהר ישראל לעזרת תחש והכה שגוב את שארית חילו ומלא את ארץ דן ונפתלי דמים. –

– האיש ברית ישראל הוא תחש ואנו לא ידענו? – תמה רמליהו: – ומי זה בישראל אשר כרת לתחש ברית? –

– שרי צבאות ישראל אשר בעיון. – ענה ראש השליחים. – באבל כרמים בארץ עמון כורתה הברית; ובהצות תחש את חיל שגוב בחמת ובנאות דמשק – ויעזב שגוב את מעברות הרי־עיון ולישראל היתה הרוחה. ועתה בלחוץ שגוב את תחש דרומה, ולתחש אין עזר מישראל, יבקש לו מפלט בגבול דן ונפתלי שבטיכם; ופרץ שגוב אחריו ובערה המלחמה ואכלה חרב בכל נאות צפון ארצכם, אם לא יצא חיל שומרון אתנו להלחם בשגוב. –

ורמליהו פנה אל אנשי ברד ואל הכהן מדן ויקרא: – אתם פה כרתם ברית ולנו לא הודעתם. אמרו נא איפוא, מה הברית אשר לתחש עם צבאנו? ומדוע לא שלחתם אז רץ לשומרון והייתם מחזיקים בבריתכם את ידנו?

חזיון רזם לרמליהו בעיניו. וכהן דן ברצותו להכשיל את אנשי־ברד פרץ פתאם: – לא כרתנו ברית לתחש, וכהני דן לא הלכו לאבל כרמים.

– הברד הוא אשר כרת ברית לתחש? – העמיד רמליהו עינים שואלות בחזיון.

וחזיון נבוך מאד, אך הבליג על מבוכתו. – כן, כרתנו לו ברית, זקן נביות ואני עבדך, בשדות אבל־כרמים. והוא עמד בדבריו, וירחק את שגוב מעל גבולנו.

– ומה נאמר לתחש? – שאל ראש השליחים: – היבוא מלך ישראל לעזרתו בחיל ופרשים? והימצא לו מפלט במבצריכם עד אז?

– אולי תתנו לי ארוכה ואשאל בשומרון? – אמר רמליהו אל השליחים.

– וזאת תשובתכם לתחש אדוננו ובה יושע? ואם לא יאות שגוב לחכות עד אשר יגיעו דברינו שומרונה, ועד אשר יחליטו שם יועצי־מלככם? –

– האין עמך עצה, כורת הברית? – הפנה רמליהו פניו אל חזיון.

– צדקו האנשים. – ענה חזיון בהישירו מבטו אל פני רמליהו. הלא שליח המלך אתה ובידך להושיע. קרא נא לכל ישראל אשר בנפתלי ובדן, וחזקנו את משמר הגבולות. ולתחש ולשרידי צבאו נתן מקלט בהרי־נפתלי, עד אשר יוספו עליהם פליטי־חילם. ועבר אז תחש מזרחה ונפל על שגוב מאחורי דרך החרמונים כאז. – וחזיון לא ראה בהתגנב אנשי דן ובמלאם את ירכתי החצר, כי הסתירום השליחים; והנה פרצו קולות מאחור: – לא כרתנו ברית לתחש ולא נתן מקלט למורדי־ארם. לא נאה למלך־שומרון לשים ידו עם מורד, כי רק למלך יכרות מלך ברית. –

– הסו, מה תצרחו שם כולכם? – רגז רמליהו: – יקום נא הכהן היושב עמנו ודבר את דברי־דן. –

והכהן חזר על דברי אנשיו, ויתבל אותם במשל ובמליצה כיד הדבר הטובה עליו.

– ומה תאמר אתה? – העיף רמליהו עינו בחזיון: – למי יכרות מלך ברית, למורד אם למלך כערכו? –

על שפתי חזיון חלף לעג; ובטרם הספיק לענות לרמליהו והנה התפרץ כהן־דן: – ומורד יכרות ברית ליורד, ואיש כחש־לתחש. –

– אל־נא יחרף כהן און את נשיאנו איש ברית ישראל ומיטיבו. – דבר ראש השליחים רתת; ואנשי תחש שמו ידיהם על נצבי חרבותיהם.

וחזיון הבליג על לעגו וכעסו ויען: – מלך יכרות ברית למלך כערכו, ואין למנחם אשר תפש בצדק את המלוכה, בנקמו נקמת דם רוצחי זכריהו מלכו, לכרות ברית לשגוב, אשר טרם נדע אם לא בקהל רוטשי ראש ילד בן הדד יורש הכסא ייחד. ותחש החיש לנו עזרה בצר ויצל את מקדש־דן מידי שגוב. על מלך ישראל שומה איפוא לבחור בין שני המורדים אשר אין אדון להם, ובחור יבחר בזה, אשר כרתנו לו ברית ועמד בבריתו, ואשר יתדפק עתה על שערי ארצנו לבקש לו מקלט. –

ואנשי תחש צלצלו בחרבותיהם ויקראו: – יש עוד אמת ואנשי־ברית בישראל. –

ובהתכונן רמליהו להושיט ידו לשליח־תחש ולהחזיק בברית, והנה ניגש איש־דן וילחש באזני כהנו, ופני הכהן צהלו וישא מדברו: – “אל נא ימהר אדוננו להחליט דבר, כי לא יסכן חפזון בדברים אשר בהם גורלנו יוטל. הנה שלחנו רץ לברד והוא עבר כבר מחצית דרכו אלינו. עוד רגעים ובא ושמענו מה בפיו. וכהננו הגדול מתעתד לבוא לברכך; כי בפרוש צר ידו על מקדש אלהיו ועבר הכהן הגדול את הגבול גבלה לו כהונתו לבלי עברו, למען יפרוש את ידיו על ראש משנה־מלכו”. – ידע כהן דן אשר ינעם לשליש בקרוא לו שפתי חנופה: משנה־למלך.

וחזיון לחש לשלמיה: – “צא ועצרת בעד ברד מבוא הנה, כי בנפשנו הוא”. – ושלמיה מהר לצאת, ואך אנשי דן עצרוהו בתת להם אחד ראשיהם אות, ויצליחו להפריד בינו ובין ברד. ועוד הוא רץ אחרי סוסו אשר הקדימו בני־דן להתירהו ולהבריחהו, למען ירדף אחריו ולא ימלא את משלחתו, והנה הכירה עינו מרחוק את ברד בא ועולה במדרגת־האבן אל חדר רמליהו, ויעמוד לבו. ובצעדים כושלים שב אל מול הבית; והפעם לא דחקוהו אנשי־דן, כי פתחו לו את הדרך לרוחה ופניהם צוחקות ועיניהם שמחות לאידו.

 

טו. ברד והכהן הגדול    🔗

ובראות רמליהו את ברד – נדהם ויקם ויפנה לו מקומו, כי נבעת מן החריצים העמוקים אשר בפניו ומאימת העינים האפלות אשר הציצו מחוריהן. ומראה בשר ברד כצבע הנחושת; ורמליהו קרא מעל פניו את רוב המלחמות והתלאות של יובל שנים. וידו של האיש הלוא נטויה עוד וחרבו לא נשמטה מתוכה.

– ישב נא ברד אבי בראש ושליחי־ארם ידברו את דבריהם באזניו, ואחר נועץ ונחליט דבר, כי דבר מלכי עמי אשר יתן לי איל לכרות ברית ולהפר חוזה. ואת אשר ייעץ לנו ברד זקן צבאותינו נעשה. –

ופני כהני דן חפו; וחזיון לא ידע הבאמת נרעש השליש אם רק בפה חנף ידבר. והוא גם רעד לרעיון, כי עוד מעט תגלינה המזימות והתחבולות אשר חבלו הוא וזקן נביות ברחשם טוב לאדונם ולישראל, וברד יחשבן לבגד ולתרמית.

– השלח שגוב דברים אלינו? – שאל ברד: – החפץ הוא בבית ישראל נגד אנשי מצותו בארם, אם נגד אשור יקראנו לעזרה? –

ראש השליחים אשר לתחש נבוך, כי פקד עליו אדונו אשר יט מדרך ברד, ורק אל שרי חילו או אל שליש המלך ישים דברו. ולא ידע האיש מה לדבר ומלים נעתקו מפיו.

ויתן חזיון אות לרמליהו אשר ידבר הוא; ורמליהו הבין לרעו וידע אשר אין להזכיר את השם תחש באזני ברד, ולכן אמר: – הנה שלח לנו אחד מנשיאי ארם אשר ריב לו עם שגוב בדבר המלוכה, ואשר בהלחמו עם שגוב כרת ברית לישראל ויעיק על שגוב ויבריחהו מעל גבולנו. ועתה חזקה יד שגוב עליו, ונשיא ארם נהדף אל שערי ארצנו ומבקש מאתנו מקלט ועזר. ומה יחשוב ברד זקן גבורינו: היש בכחנו לתת מקלט ועזרה לבעל ברית כושל, או אם עלינו לירוא את שגוב ולסגור את גבולנו מפני פליטי חרב? –

עיני חזיון החליקו בחיבה על־פני רמליהו, וכמו אמרו: קטני־הבנים עבו ממתני־האבות; לו שמעך אביך מיודעי, כי אז שש לבו והתברך ביוצא־חלציו.

– היש אשר יסגור איש מלחמה דלתיו בפני מבקש מקלט, ואם עוד ברית כרת לו? ואם באה שומרון בברית, אין לנו כי אם לשמור אותה. אך אחת לא אבין: כרתם שם ברית ואותנו לא שאלתם ולא הודעתם לנו, והלא יכולנו לצאת בחרב נגד בעלי־בריתכם? –

– לא שמרון כרתה ברית, כי אם – נסה כהן דן להערב, ובני־דן מאחור פרצו בקריאות למלא אחרי דבריו ויחרישו קולו.

ורמליהו הכה בחרבו על השולחן: – דומו! כי אשאלכם – תדברו; מי פה הראש? ובפנותו אל ברד אמר: – ובכן דעת גבור ישראל כדעתנו, אשר נתן לנשיא ארם מקלט עד אספנו חיל אל הגבולות להקים חומה נגד שגוב? –

– שמרנו ונשמור! – אמר ברד בקול הולם כהלמות פטיש כבד. – רק תשלח נא לנו שומרון אנשים וסוסים וצידה ונשק, כי אין לצפון מאומה זולתי הריו. –

– כי אשוב ואשא שלום מברד גבורנו למנחם מלכו, ושלח מנחם עזרתו לברד שר צבאו. כי לא יעזוב מנחם מלכי את דן ליורשי בן־הדד שונאינו. –

ולב חזיון ושלמיה פחד ורחב בשמעם כדבר ברד קצרות וחדות: – חרב ברד למנחם נוקם דם זכריהו בן ירבעם מלכו. – ואך גם ראו במחלוף עננה קלה על מצח רמליהו.

הדלת נפתחה לרוחה והכהן הגדול אשר לדן צעד על המפתן. ואף כי עמד האיש במבחר ימיו ובעצם כחו – תמכו בו שני עלמים כהנים בימינו ובשמאלו. רמליהו קם לקראתו וישק שולי אדרתו, ואת ראשו שם תחת כפיו. ואחרי ברך הכהן את רמליהו ואחרי העיפו ידיו כמברך אוהב ואויב, פינה לו רמליהו מקום בראש לימין ברד, אשר התרומם רגע וישתחו.

הכהן שאל את רמליהו לשלום המלך והגבירה וראשי המלוכה אשר בשומרון, ולשלום אחיו הכהן הגדול אשר בבית־אל. אחרי כן שם מחסום לפיו רגעים מעטים. ואך בהחריש כל הנאספים שב ויעיף עיניו ימינה ושמאלה. כן העינים נטו אליו בצפיה; ולב חזיון ושלמיה הלם בם כהולם פעם, כי ראו עיני הכהן מלאות ערמה וידעו כי לא ינצלו פעמיים מצרה.

– למי שליחי ארם אלה? – שאל ויכונן עיניו לעומת רמליהו וברד חליפות. וכהן דן המסב אל השולחן ענה בקול רם: – לתחש, נשיא ארם המורד. –

– למי? – שאל ברד בעגלו ידו ליד אזנו, אשר כבדה בימים האחרונים; רמליהו ניסה ללחוש להכהן הגדול ובטרם הטה האיש אזנו ללחשו, גחן הכהן אל ברד ויאמר: – לתחש. –

ברד ניסה לקום ממקומו ולא יכול, כי נסר הרוח באפו ובלבו, והדיבר עמד בגרונו.

– לתחש? – לחש בקול נחר: – לזה האיש תחש כרת מנחם ברית וברד לא נחשב בעיניו? –

והכהן הגדול הביט בכהן אשר מימין השולחן, והוא תפש מבטו ויקם ויכוף ראשו אל ברד: – לא מלך־ישראל כרת ברית לתחש, כי אם אנשיך, אנשי ברד, אשר הלכו לאבל־כרמים אל תחש וישאו לו מנחה וגם משאת נשאו מאתו. –

– שקר! – קרא חזיון: – איש לא נשא מנחה לתחש ולא לקח ממנו משאת. ואיך גם מלאך לבך, בן־כחש, לשים את שליש־מלכנו לאיש־כזבים? האם לא רמליהו דבר על הברית אשר כרת ישראל לנשיא ארם? –

רמליהו הסה את הנאספים וישם את ידו על השולחן: – ברד גבור ישראל! – אמר בהעמידו בו עיניו: – הנה אויבי בנפש אשר הרג את אחי עומד לפני דלתי ומבקש מקלט, האפתחנה לו? –

מלב ברד התפרצה גניחת ילל: – “תחש”, – לחשו שפתיו, וכהני־דן הקפיאו פניהם לבל יראו בשמחם לאיד משנאם.

– הנה רואה אני, ברד אבי, כי נרגש לבך. אולי נשלח עתה מעלינו את המלאכים ואת אנשינו הנאספים. ואחריו דברי את הכהן הגדול נסעד לבנו ושבנו ונועצנו ברוח שקטה. כי את ברד הלא נדע, אשר טובת אפרים ושלומו יקרו בעיניו מנקם־אישים. –

ושלמיה קם ויגש אל ברד ויגהר אליו וישם ראשו על שכמו: – “אבי!” –

מה, בני? – לחש ברד בקול שבור.

– אולי תצא עמדי לרוח־היום, ונחנו רגע משנהו תחת החרוב, והשבת נפשך במימי־המעין. –

ויתן רמליהו אות והאנשים יצאו מעל פניו. ושלמיהו תמך בימין ברד, וחזיון סוחב צעדו אחריהם חפוי־ראש, בעוד רמליהו מתבודד עם הכהן הגדול בחדר.

– עצרת בוגדים! – קרא הכהן רתת: – ברית כרתו עם אויב אדונם, רוצח אשתו וגונב ילדו. ועתה על מלך ישראל לשתות מימיהם המאררים לצבות בטן. –

– אל־נא ברגזך! – נסה רמליהו להרגיעו: – אל תתן תפלה בזקן בני־נביות אשר אנשיו נפלו חלל בשמרם על גבולכם בפני ארם. –

– אני על הארמי חמתי, על חזיון איש התככים והמעל. כבן ארם אויבנו יחרוש עלינו רעות, וגם בברד רעו ישים ארבו. הלא שמעת את דבר הלכו אחרי ברד בצלעות הרי־הלבנון ובבקעה לתתו בידי־ארם, ואשר בני־נביות הצילוהו. –

– ומי גילה לכם את אשר חרש הארמי? ואיך היה זקן־נביות לאיש ברית לו? – שאל רמליהו, אשר קיוה לשמוע עתה דברים רבי ענין וסבך. –

כי הלכו נערינו אחרי לבן זה לשמור צעדיו, וקשת וחצים מתחת למדיהם, באמרם: אם ימסור הארמי את ברד לאויבי ישראל וחלפה חץ ערפו.

ורמליהו צחק: – הנכם פה בפינת דן אנשי־מזימות כאשר לא ימצאו בשומרון ובבית־אל. אבל, מה יאמר לנו אבי לעשות עתה? מה נענה למבקשי מקלט ממלכנו?

הכהן הגדול העמיד פנים כמעמיק חשוב, תמך ראשו בכפיו, עצם עיניו, קמט מצחו ולבו הפליט אנחות כבדות. ורמליהו בחנהו בעיניו ולא ידע: הנשבר לב האיש בקרבו ואובד עצות הוא, אם ערמת שועל בו לחרחר מדנים בין מלך וגבורי צבאו?

– יבקש־נא תחש מקלט אצל ברד בעל בריתו עתה, וביד ברד לתתו לו או לאמור לו: סור מעלי! למה יקריב מלך־ישראל חטאת על חטא אשר לא חטא? –

וזאת העצה היעוצה מעמך? ואם יאמר ברד: לא אני כרתי לך ברית, ולי נקמת־דמים אתך?

– אז? – והכהן השפיל עיניו ויאנח אנחה עמוקה עד שבירת־גופו. – אז תנחת חרב תחש בברד וחרב ברד תהי בתחש. ומלך ישראל וכסאו נקיים.

– והארץ תמלא דמים? ואת מקדש דן מי ישמור? – הביט רמליהו בכהן כנוזף.

– אלוהינו הכבירים, אלהי ירבעם ויהוא, אשר שמרו עליו עד עתה. הראשונה זאת לנו לכוף כאגמון ראשנו מעט־קט תחת שבט אויב וזר? וגם ארם עתה כסופה יבוא וסערה תשאהו. ובלכת תמס כל אוכלי־לשדנו, כי יאבדו יחד פריצי־ארם ופליטי שכירי ברד ופוחזי נביות אשר קצנו מפניהם – ובא חיל־מלכנו וכאסוף ביצים עזובות יאגור שללם, של כולם. למה יאבד אפרים כחו על ריב לא לו?

והכהן הכביר אמרתו: – יאסף־נא ישראל את חילו אל הר עצמון ועל דן ונפתלי תנו לאלהים לשמור. אנו נשלח מלאכים לשגוב וסכסכנו את שרי ארם בשכירים ובפליטים הצובאים עלינו. והיה כי ישמעו אנשי אדמות נביות כי הרג ארם בשבטם; וקראו לאחיהם בני קדר וחצור ולהגריאים ופרצו בארם לשדוד ולהרוג. וחיל ישראל ירבה עצמה בעתות הגשמים, ולעת קציר יסוב את החרמון ופרץ לשדות ארם ומצא רב תבואות; ודן ונפתלי אשר יתכנסו במאורותיהם בימי סערות החורף יפרצו אז מתוך הריהם, וגם עמון יתנפל על ארם. –

– וגם לאשור נשלח מנחה – הוסיף רמליהו.

– כן דברת; ברוך אתה בני, וברוך טעמך! גם באשור נמצא עזרה, והיתה המלחמה לארם מפנים ומאחור ומימין, ואת נצחוננו נחוג ועם עצום ממנו נחלק שלל ארם. הלא ספורים ימי־ברד עלי־אדמות, – הוסיף בראותו את שפתי רמליהו נפתחות לשאול דבר: – פג טעמו ונס ליחו ולא יבדיל בין אוהב לאויב. הלא גם ירבעם מלכו מיטיבו הרחיקהו מהיות נציב בארם ויתן את משרתו לעלם צעיר רודם, כי אמר: מה בצע בזקנים אשר לא תעצר ידם החזיק רסן שלטון וצבא? ולמה לנו כל יועצי רע מארם, שודדי־נביות ופוחזי־יהודה אשר נאספו עליו? האבדה עצה מדן ואל ידע לסכל עצת ערומים, אויבים ובוגדי־בגד? והכשלו רגלי נפתלי, האילה השלוחה על הריו? בין צור וארם יושב נפתלי, וחפשי הוא בהריו, ועל עמקי הברכה אשר לאשר אחיו ישמור, וגם בני שבטנו ממזרח יחושו לעזרתנו. גורו לכם שונאי־אפרים בזנק דן גור־אריה מן הבשן! –

– דן – נחש עלי דרך; – הזיל רמליהו כטל אמרתו, ולעג דק רחף על שפתיו.

וכהן דן לא נבוך אף רגע. – “יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח, הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור”. – דן יבחן גם אתה ועמד במסה. וכל שונאינו ושונאי־אפרים מחוץ ומבית ילחכו עפר. –

– צר לי על ברד, וחזיון הלא מודע היה לאבי בימי רעה; לו יכולנו הצילם! – ניסה רמליהו להרך את לב הכהן.

– יקרא נא המלך את ברד שומרונה ואכל שם לחם זקנה. ואת הארמי שלח לאן תשלח, רק הסר מעלינו את הנגע הזה כי נלאינו נשוא. יפקיד נא המלך בידינו את חיל ברד ואת נפת דן, וגבור מדן יקום לנו ויעמוד כאריה על מצפה ולא יתן לאויב כי יעבור. – והכהן השפיל קולו כמדבר רתת: – הלא תמו מלחמותינו בארם ומוכים וריקים יצאנו אותה; אבדנו רב אדם ואוצרות, ואלפים ורבבות מאנשינו מצאו בדמשק ובחמת קברם. וארצנו הקטנה והדלה מלאה עבדים ארמים וכנעניהם אוכלי לשדה. מה בצע בכבשנו ארצות – אם בשר תמימי אדם מישראל ירוו שדמות־ארם, ונוכלי־ארם ילחכו את תבואות שדינו? עוד מעט ולכל אשר נפנה בישראל נפגש פני ארם, ואת נפשות בני יעקב ויוסף ננוד לחפש בקברות אדמת נחור ולבן. האם לא דברתי נכונה, העידה בי! –

ורמליהו צחק: – ובכן לא טוב לעם כי ינצח, ואשרי המוכה במלחמה? – ופניו רחבו ועיניו נפקחו ברוחת־תמהון.

– אל תסלף דברי, בני; כי יכבוש עם אויבו ונשלהו מעל אדמתו ומכר את בניו לעבדים ואת בנותיו יתן לשפחות ולפלגשים לאנשי חילו ויכרות לשון האויב מפיו, בהשכיחו את ילדיו את לשון־אבותיהם וחוקי־אלוהיהם, כי יהיו המנצח והמנוצח לעם אחד ושבט העז ינוח על גורל החלש – והיה הנצחון שלם, והעם המנצח יאכל פרי נצחונו ולשד ארץ אויבו. לא כן נצחונות אשר כקיקיון יונה בן־אמתי, הנביא אשר לירבעם ואשר ברח מאלהיו – הם. היום וירוֹשוּנו ארץ ומחר תקיאנו מקרבה. שים בני דברי אלה אל לבך והיו שדמות דמשק לארם, ואם נדע לשמור על גבולנו ומצא לנו, והמלך ושריו ירעו את עמם במקל נועם עד עולם. –

והכהן הגדול פרש ידיו ויברך את רמליהו, וגם שלח ברכתו למלך ולביתו, וישב עם אנשיו דנה. ורמליהו מצא לו תואנה להחיש את שובו שומרונה. – המלך קורא לי, – הצטדק לפני ברד, באכלו עמו ועם אנשיו לחם, וגם הבטיח לבקש את עזרת המלך ולענות להם דבר. – ואך אל תבטחו בעזרת שומרון כיום הזה; כי כהני יהודה, מחרחרי ריב, קמים כצר לבית־אל, והם ניצים בעזריהו מלכם איש שלומנו, ובעודו בעצם כחו יאמרו להביאו לבית־החפשית כאחד המצורעים ולהמליך את יותם הילד תחתיו, למען יוכלו מלוך בשמו. והיכל מנחם לעת כזאת לחוש לעזרתכם, או תמצא ידו לשלוח לכם צידה ונשק ואנשי חיל מאפרים? היו גבורי חיל והשענו על חרבכם, ואלהי דן יושיעכם ושמרו על גבול ישראל. –

 

טז. שיח זקנים    🔗

חזיון אשר ישב בקצה השולחן מתירא להרים עיניו אל ברד, ואשר גם בשובם רכב כברת ארץ אחרי ברד, מהר אל זקן־נביות. ובשקוע לו השמש בדרכו בטרם בואו, ויהי כמו שקע לו יומו וכל חכמתו התבלעה ולא עמדה לו ביום אנוש זה. וברדתו מעל סוסו, וזקן נביות קדם פניו, אמר: – שא נא לי והשקני משכר־תמריך, כי אובד אני היום ולא איש בשורה. –

ובשבתו אל הכוס השיח לזקן נביות את כל אשר קרם. – הוי, נוכלי דן! לא עמד כל טוּב רוח רמליהו בפניהם, בהפרישם את ארסם ללב ברד להצותו בנו. ומי ידע את הצפון לנו הלילה או מחר מברד? –

– לא יבוא עלינו ברד לילה, כי לא בין מהירי־לב ייחד. – הרגיעהו זקן־נביות; – ואם תבער בו חמתו רגע, אל ישלף חרבו על אנשי שלומו, כי ישאל בשכלו ובנסיון ימיו הכבדים. ועוד לא נשתה עצה ותושיה מאתנו אשר לא נמצא דרך לבוא אליו ולשכח חמתו.

– כדבר אורח לא יכיר את מארחו תדבר. – רגז חזיון, – אל תשכח כי לבוגדים יחשבנו אחרי הושיטנו יד לתחש. לכל חוטא יסלח ולכל פושע יתן יד להקימו, ואש שנאתו לתחש רק דמו יכבה. –

זקן נביות קם ויתהלך באהלו, לגם משכר תמריו ויריח בעשן הקטורת, ואל תרפיו סגד, וגם יצא החוצה ויבט בכוכבים. – עבים ירדפו עבים בשמים ואת מקום כוכבי – שוא תחפשנה עיני; ועשן־הקטורת מפתל דרכו, ותרפי־אלמים הלילה, ועוד מעט ואחרד כמוך ליום מחר, חזיון אחי! – ופתאום הבריקו עיניו: – היבוא שלמיה הנער הלום, אם נשלח לקרוא לו? –

עוד הם מדברים ושעטת סוס נשמעה, וזקן נביות קם ויגש אל פתח האהל. – הנה שלמיה בא, העלם אשר אחמדהו; ברוך בואך, שלמיה מחמדי, השלום לברד? –

– שלום לו! – ענה שלמיה וישק את זרוע הזקן. – אך לא אדע השלום יהיה לנו. כי כסה הדרך עלי ערפל, ושבילי העמק סביבי התפתלו, וכמעט נדחתי בתוהו־לא־דרך. –

– הגם לך ירט הדרך? לי ירטו דרכי כוכבים בשמים. –

ולמראה פני הזקן המושפלים, פני אובד עצות, נבוך לב העלם בקרבו. – לא היה אבי במעוננים וזקני לא שאל באותו שמים, ועבדך את הארץ ירא, כי מלאה תככים. וכי יחרש איש מזימות על אחיו לטובתו, ובא רעהו ושמן לקללה בפיו ולאון בידיו. ואיך ימצא עלם כמוני את דרכו אם חכמת זקנים חובלה? וגם את לב ברד לא תכנתי ורוחו זרה לי הפעם. כי שקט כל הדרך, ובבואו שכב מבלי אשר פשט את בגדיו, ותרדמת אלהים נפלה עליו; האין שקטו ותרדמתו מבשרי־סערה וחזות קשה? –

– גם אני יראתי, – הוסיף הארמי על אמרות שלמיה: – כי לא בנתי לרעו בסעדו אל שולחן רמליהו איש־התהפוכות, אשר בלחוש כהן־דן לחישת פתן באזנו הפך לבו נגדנו וירץ שומרונה. ומה הבהלה אשר הבהילתו? והוא הלא התכונן לבקר באהליך, זקן נביות? –

שלמיה החריש רגע ויאמר: – זאת שמעתי ואדע. בהפרד ברד מעל רמליהו ברחקו מעלינו ויאיץ בסוסו, ואתה, חזיון אבי, עמדת פוסח על שני הסעיפים, והנה ניגש אחד מנערי רמליהו צוהל אלי: – בוא שומרונה והיית עם נערי־המלך, כי מה לך ביאור תככים אשר איש לרעהו ישליך בו חכה? מאס רמליהו בכהני־דן ובגבורי־דמשק יחד, ולא אבה ללון פה הלילה: “הרחק מהם ומדרכיהם”, אמר, ויראתי פן יאיץ בנו לרכב כל הלילה ולא יתן לנו להשיב רוח. –

הארמי שמע וצללים ואורות התנגשו בפניו, וזקן־נביות צחק וירון חרש: – מה ירון בך לבך, זקן־נביות? – אמר חזיון: – התחשוב כי קם לנו ישר באדם אשר מזימות ותככים תועבה ללבו? עוד לא תדע תככי־שומרון; ומי יאמר אם לא להסתולל בנו אמר הנער? –

– אל תסכסך דברי יושר! – קרא זקן־נביות וישם ידו על כתף חזיון: – רמליהו בחור־חמד הוא כאשר אחזה, אשר יין יאהב ונשים יחמוד ושיחות־רעים תנעמנה לו ושמועות־זקנים, ולהשקיט ריב ומדון יחפץ. כי יהי שלום למלך ועבד לו, ואם קם מנחם – והיה לו לנושא־כלים; ורק אחת לא יאהב, אשר יתרוצצו תככים בקרבו ויסכסכוהו. ומי יעמוד נגד מרמת־דן, ולב מי לא יחרד למראה פני ברד בהקדיר אותם עבי־זעם? איך ימצא רמליהו העלם, שכן בתי־תענוגות, ידיו ורגליו בסובך זה, אשר עצת זקני קריות וערמת אנשי מדבר לא הבקיעה בו דרך עד היום? ולמה תראה און באיש לא ידע טוב ורע ורק תענוגים ונחת ישאף? –

וחזיון אמר: – נצא החוצה ונתתי את מצחי אל מול הלילה, כי התלקחו דמי הקרים בקרבי, ועוד מעט וגאו ושטפו ראשי וקדח גם הוא. – ובהתהלכם אט בשביל שקט ליד אחרוני האהלים הוסיף: – מה יתנו דברינו ומה יוסיפו, אם שאת פני לברד לא אוכל? איך אבוא אליו מחר, ומה אדבר ואצטדק? היבין לרעי אם יחדור למזימתי הטובה? היאמין כי למען שמור עליו הגן והציל, עשינו את המעשה הרע הזה?

וזקן־נביות קרא פתאום: – נסורה נא מעל האהלים אל השדה, ואתה, שלמיה בני, תסוב אותנו והבטת בשבע־עינים, אם אין אוזן איש נטויה סביבנו. – והם נטו אל גל אבנים וישבו. ושלמיה מהלך סביבם. העלם תר ראשונה את השדה מסביב לגל, כי גששו עיניו בערפל אשר חתל הרים ושדות ויחץ בין האדמה והעבים. והכוכבים אשר התלהלהו לפני־זה בתוך מרוץ העננים וסכסכו את הגיוני זקן־נביות, שקעו עתה ולא עצרו כח להבקיע מבעד הערפל. ובתוך הדממה הכבדה אשר גם ילל שועלים עומם בתוכה, דמה העלם לשמוע פסיעות ולחישות; והוא עג מסביב לגל האבנים עוגות רחבות, עוגה סביב עוגה, ויאמץ עיניו ואזניו לקלוט שביב והגה מתוך חשכת האפר אשר לערפל.

זקן נביות וחזיון חיכו רגעים מעטים, והעלם לא שב אליהם, ושניהם אזרחים ובני בית בישימון ובלילה מדדו באזניהם את מרחק צעדיו, וידעו כי מתהלך העלם על משמר ועיניו ואזניו אמונות, וכי יוכלו לבטוח בו. והזקן אמר: – כי תבוא על סוסך עמוק בבוץ וההר לפניך והבוץ הרב אשר עברת – מאחור לך, התשוב אחור, אם תעמיק לחתור הלאה אל ההר? ואם דבקה ערמה בנו, הבה נריקה את הכוס עד תומה! הלא שקט עוד בגבולנו וטרם שמנו עלינו משמר. סע איפוא והתחקה על רגלי תחש ונועדנו עמו, אולי נמצא לו מקלט־סתר; ולברד נאמר, אשר נספה תחש במלחמה או ברח לצידון, ופליטי חרב מארץ מבקשים חסותך, ויכולנו לתחש ולברד, והיינו נקיים. ושלמיה ישוב וצד את לב ברד ושכך במענה רך ובחן עלומים את חמתו, עד אשר יהפך רוחו לטוב עלינו. –

ואם ידרוש לי ברד ולא ימצאני? – שאל הארמי.

– בטח בי, – ענה הזקן; – ואם תעלה חמתו לאין מרפא, וישבת בעיר בנפתלי עד יעבור זעם, או לנביות ארצי אשלחך, ורכשת לנו בעלי־ברית בשבטינו. אל תירא! יש עוד עצה בישמעאל. –

– ואולי נטה באמת את תחש לבקש לו מקלט בצידון או בעמון או בבני־קדם – וכרתנו ברית לשגוב? –

לא טוב כי יט תחש אל שכניכם הרעים, כי הקם יקימם נגדכם. לא כן בנטותו אלינו. כי גם את שגוב נוליך שולל באמרנו: מעטים אנשי־תחש, רק פליטים בקשו מקלט אצלנו ויתרם בעמון ובצידון חורשים עליך שם רעה. ועל תחש שמנו משמר ואנו נערבנו. ואמנם יהי תחש ערבון בידינו. ובבוא יומו והשיב ברד את דמו בראשו, אם לא נשימהו אל מול המלחמה, ונפל בחרב שגוב נסיכו. –

– ואם לא יחפוץ תחש בוא אלינו כפליט, אם בראש חילו יבקש מקלט ועזר – מה נעשה לו? –

וזקן נביות ראה בהתקרב שלמיה בצעד שקט אליהם ויחריש רגע ויבט השמימה: – הנה פזרה רוח רגע את הערפל, וארא שביב אור מהבהב באהל ברד. מהר־נא, שלמיה, פן הקיץ משנתו ולא ימצאך, והיינו שלשתנו עצרת־בוגדים בעיניו. –

וברכב שלמיה מעליהם אמר זקן נביות לחזיון: – לא טוב אשר ידע עלם נסער־דמים את כל מזימותינו, דיו אשר ידע מחציתן. ואתה שמעני: אם לא יאות תחש להסתר, וענית לו: “אנו כרתנו לך ברית, ואך כברד ככהני־דן לדמך יארבו, ובנפלך אליהם תסכן בם, כי יכפרו בדמך ובדם אנשיך את פני שגוב. לא כן בהסתרך בצלנו, כי זכור נזכר לך את בריתנו ולא נפירנה, עד תמצא לך מקלט אחר, או עד תאסוף לך חיל חדש בארם”. וסכסכנו את תחש בדן והיתה לברד רוחה.

הארמי מצא את עצת זקן נביות נבונה, ואך לא רץ למצוא את מקום תחש, כי אמר: אועץ תחלה בכליותי ואחליט דבר. ויען לו חפץ לשוב אל ברד ביראו לראות פניו – אמר: ארכב ואראה את הנעשה בגבולותינו; ואחרי חצות הלילה חבש סוסו ויחגור חרבו ויתחפש, ויראה ברכבו פעם – כארמי יושב ההר אשר לצידון, ופעם – כאחד מבני נביות אשר שלח הזקן עמו. וירכב שלשה ימים עלה בצלעות ההרים וירוד אל הבקעה, עד שובו אל גבול ישראל מימין וירא שם את אנשי תחש רובצים. וצבאות שגוב מתקרבים ושמים עליהם מצור לצודם. ובו ובנעריו לא פגע איש.

 

יז. לבן הארמי    🔗

אחרי ארבעה ימים שב חזיון ויביא לזקן נביות את תשובת תחש: – “הנה שמתי אז בפיכם את דברי לברד, ואתם לא דברתום באזניו. דברום נא וידע. כי כה דבר תחש לכם: אם לא יתן לי ברד מקלט ולא ישלים לי, ופרצתי עם אנשי ושגוב אחרינו ונלחמנו בדן ובנפתלי ומלאנו את ארצכם דמים; ואם תתנו לי מקלט – והגינותי עמכם יחד על גבולכם ואהי לכם כזקן נביות, עד אספי לי חיל חדש בארם, והכיתי את שגוב ומלכתי והייתי בעל־ברית לישראל”.

וזקן נביות ספר גם הוא: – אתמול קרא לי ברד ואבוא אליו וייטיב לי פניו וישאל לך. ואני גליתי לו את כל. עיף ברד, ולבו לא ירחש שנאה אלינו, ולא אאמין אשר ימשך אותך ברד במרמה למען המיתך. כי הודיתי בפניו על אשמתנו ואמרתי: – המת תמית את שנינו ביום אחד, או סלח לפשענו ועבדנוך באמת ובתמים, ולא נעלים מעמך דבר; – והוא הביט עלי בעין טובה.

הארמי לא ידע את אשר יחשוב, כי נדהם לבשורה; וזקן־נביות הוסיף: – לא זקנת עוד דייך, חזיון, ולא תדע דרך זקנים, אשר בעיפם ושכחו שנאתם וקנאתם יחד, ומנוחת רגע ותנומה יבקשו. כי אין עיף ואין כושל בברד בשעת־מלחמה, ואך תשלם לו הארץ ושאף מרגוע כישיש וכשבע־ימים. והאם לא העלתה חלודה חרבו מימי עזבו את ארם? החרש מזימות, אם חיפש לו דרך אל היכל מלך? והן חמש־עשרה שנה ישב פה על ידך בנחלתו הקטנה, ולולא רגזה הארץ תחתנו – כי אז נאסף אל עמיו ואל שבטו בשלות השקט.

ואנו גם טכסנו עצות, וגם את זכר רמליהו העליתי לפניו. והוא אמר בנחת שפתיו: – אין ישועה לי בשומרון, כי לא יטה יושב שומרון חסדו לא לנו ולא לדן, רק יסכסכנו ומלך על שנינו, והיה נהיה לו עבדים ואנשי צבא בלי צידה ובלי שכר, ותחת לשלוח מנחה למקדש־דן יטיל עליו אימים, והוציא מאוצר כהניו חלק זהבם אר רכשו להם בסחרם ובתרמיתם; כה דרך שומרון. –

וגם את דבר תחש ספרתי לו, והוא גם לא רגז, ואך צחק. הראית צחוק על פני ברד אחרי שכחו לצחוק זה עשרות שנים? כצחוק על פני שטן, או מלאך בלהות, ובכל זאת אאמין לו ולא אירא. –

וחזיון שמע את הדברים ויאלם דום. הוא ישב וישם רגליו תחתיו כאחד בני־נביות ואת מקטרתו הקריב אליו, ויסעד לבו בצלי־איל וישת משכר־התמרים וירח במקטורת והגה לא הוציא פיו. ואחרי סעדו לבו הפשיל ראשו לאחור ויעצם עיניו ויתכוץ ויהי כבן שמונים בעיני זקן־נביות, אשר לא חשך עין ממנו; כה היה לפלא בעיניו.

– הישן אתה בן־טברימון, אם תנומה תבקש עינך? אמור־נא ואעזבך לנפשך ונחת מדרכך. –

ותרחף בת־צחוק על שפתי־הארמי, ואת ידו העביר עליהן כאומר: – “אינני ישן, ואך מחסוך אשים לפי”. – וזקן־נביות הבין לרמזו, ויגחן אל מקטרתו וישאף ריחה ועשנה עד אשר תקפתו תנומה. ובהקיצו והנה ניגש אליו נערו ויאמר: – בן־טברימון אמר לך שלום, כי נסע את סוכתו, ולעת ערב ישוב הנה, אם לא תשחרהו ולא תבוא לשאוף צל־שקמתו, בה ימצאו עוברי־דרכים שעת מרגוע בצל ואוכל ומשקה בסוכה להשיב נפשם. –

וזקן נביות שם בו עיניו וישאל: – המבטנך הוצאת מלים אלו אם משפתיו באו לך?

---

– “יכסוני חולות מדבר וסלעי הרים יפלו עלי אם הוספתי או גרעתי לך מלה מדבריו” – ענה הנער, וברכיו רעדו תחתיו. והזקן לחש לנפשו אחרי לכת הנער מעמו: – “לבן הארמי; מכל צל־אדם ישמר”. –

ולא נחפז זקן נביות לצאת, כי התמהמה ויסר אל אהלי נשיו וגם אל עדר קרוב סר. ואחרי שעה־שעתים קם ויחבוש אתונו וירכב אט אל מול השקמה הגבוהה אשר מרחוק. ובעמק התהלך השרב, זה השרב האחרון בקץ החודש השביעי אשר חליפות ותהפוכות לרוחו. ברדוף רוח קלה גזר־ענן והועבה השמש רגע וירדה קרירות על העמק, ובגרש הרוח את העננה ושב השרב להחניק, וזעת אדם תרטיב בשרו עד לטבול בה, לא כשרבי ראשית־קיץ אשר צל לא יחלישם ולילה כיום להם. ואך זקן נביות שאף את השרב כשאפו רוח שפיים ויהיה לו כמרפא לעצמותיו הכואבות.

 

יח. מקלט לתחש ורגז בדן    🔗

וחג האסיף בא לדן בחמשה עשר לחודש השמיני, החג אשר עשה ירבעם בן נבט המלך הראשון לאפרים להסב לב העם מירושלים, ממקדשה וממלכה. וישלח מקדש־דן שליחים בדן ובנפתלי ובאשר סביבו ובגד ובמנשה אשר בעבר הירדן, ולבני־ישראל הנפוצים בפאת ארצות הגויים מסביב: – “עלו דנה והבאתם את מנחותיכם ושלמיכם, ושמחתם בחגכם, ורוו עגלי־דן ונפש הכהנים דשן, והעם ישבעו את הטוב אשר יעניקו להם אלהי־דן”. – והשליחים גם הוסיפו בלחשם: – “וחזקתם ידי־דן בימי צרה הנכונים לנו בפרוץ ארמים לגבולנו. כי אין לנו אדם, נשק וצידה, ואין זהב; ושומרון רחוקה מאתנו וידי המלך עמוסות שם; ואם לא יחוש איש ישראל מסביב לעזרת דן, והיו שבטי הצפון ומקדש דן לשלל לארם”.

חזיון ידע את מעשה דן ויעמיד גם הוא שליחים מאנשי ברד על דרכי דן. ויהיו שליחיו מרפים את לב העולים לרגל: – עלו לדן והקריבו את עולותיכם ושלמיכם, ואך צידה ונשק ואנשים למלחמה, טוב אשר תחזקו בהם את ידי ברד גבורכם. ואת זהבכם תצפינו ליום רע, כי מי ידע מה ילד יום". לב רבים מהעולים הלך אחרי אנשי ברד, באמרם: “כנים הם האנשים, וכסף וזהב לא יבקשו”. היו בעולים לרגל גם נבוכים אשר לא ידעו לבחור דרכם וישובו אל ביתם. ורק מעטים היו השוחרים לשערי דן, באשר הקדימו לרדת גשמים כבדים והעמקים מלאו מים ובוץ, ושבילי ההרים הכשילו רגלי סוס ויפילו רוכבו, ברוּטוב אדמת ההרים ואבניהם עד להחליק ולהמעיד רגל.

ותאבלנה דרכי דן וכהניו עוצבה רוחם באין צאן ובשר ובאין דגן תירוש ויצהר. ובשמוע הכהן הראש לדן את אשר עשו לו אנשי־ברד וירגז ויחשוב על ברד מחשבות הרג ואבדון. לשוא העתיר עליו דברו אחד זקני הכהנים: – “לא אנשי ברד מנעו ארחות־אדם מדן, כי אם גשמי־בול. ואם יתכן לחוג בחודש השמיני בהררי בית־אל, מקום יאחר הגשם בואו, הנה פה בין חרמון ולבנון טוב היה לשוב ולחוג בחודש השביעי, ביבוש עוד דרכי עמק והרים” – כי נאטמה אוזן הכהן הראש וגם הרעים עליו בקולו: – כדבר איש יהודה תדבר. האם לא תראה כי בקצוף אלהי דן על ברד אשר לא שחר מקדשם זה ארבעים שנה, ואשר גם בשבתו בגבולם לא ישלח להם מנחה ונסך – המטירו עלינו גשמי זעם לפני מועד; ואם נוסיף לחשות ומצאתנו חמת אלהי דן ונקמתם. –

ואיש צעיר מן הכהנים אשר רוחו נאמנה עם ברד בא וימסור להארמי את דברי כהן דן; הארמי לא נבהל: – תאכל נא השנאה כהנה וכהנה – אמר: – לא יאיר לנו דן פניו. גם בשמרנו עליו ובדברנו לו לשלום בגד בנו מאחורינו, ומה נתרפס לפניו? אמור לאדונך כי חרב ברד ובטחונו באלהי מעוזו יהיו עליו סתרה ויסוכו בעדו מחמת דן וארם יחד. האלהים אשר שמרו על ברד במלחמותיו הקשות ויאצלו לו חמש־עשרה שנות מנוחה לא שוא שמרוהו, כי אם להציל עמו ומקדשיו, והם גם ינצרוהו עד אשר ימלא צבאו וקראוהו לשבת עמם במרומיהם. ומה יעשו לו בני־דן? – והכהן ישר הלב לא מסר את הדברים, כי אמר: – למה אוסיף עצים על מדורת השנאה? – ורק הולך רכיל אשר שמע אותם, מהר להביאם לדן, בהוסיפו עליהם כהנה וכהנה, וחמת הכהן הגדול בערה כאש ואין מכבה.

ופתאם נשמע בדן כי נתן ברד מקלט לתחש ולאנשיו, ותקם מהומה גדולה בעיר; האנשים מן העם אשר לא ידעו את מזימות כהני המקדש יראו את שודדי הר מדבר אלה אשר שמם הרע הלך לפניהם, והכהנים הקרובים לכהן הגדול ולסגנו חרקו שן, באשר סוכלה עצתם הרעה, בהיות עתה תחש לעזר לברד תחת להלחם בו. ודבר הכהנים ואנשי שלומם היה: – הנה באו ימי הגשמים ושגוב ראש ארם לא יוכל לתת מלחמה בעיון, וישב לו ברד כאח עם תחש וחרשו רעות על דן; ועד בוא האביב והגיע חיל שומרון, הנה שומה על דן לכוף ערפו בפני ברד ויועציו החטאים.

“בזוי אדם, חדל אישים!” קרא סגן הכהן אשר לדן ואפודתו צלצלה בלכתו וברגזו. “מלא הזקן כיסו בזהב־חמס אשר לקח מתחש השודד כופר אשתו וילדו; חומד בצע ארור, אשר לא ייקר דמו וכבודו בעיניו ובכסף ימכרם!”.

– ואולי יקר לו בטחון דן ונפתלי מכבוד איש ונקמתו? – שאל הכהן הנאמן אשר טובת דן ושלום ברד בקשה נפשו.

“האיש אשר כבודו ודם ילדו יזלו בעיניו, גם את מולדתו לא יוקיר. והאם דן מולדת ברד? הלא מגבול יהודה בא וארמית היתה שוכבת חיקו.”

ובלילות הגשמים הארוכים ותדד שנת כהני דן מעיניהם, ויהיו מטכסים עצה מערב עד בוקר. וכל חכמתם התבלעה. אבדה תורה מכהן ועצה מחכמי דן ודבר מנביא; והתרפים הקפיאו פניהם ויהיו כאלמים, והכוכבים שקעו בערפל וענן; ויימר לדן ולכהניו מאד מאד.

* *

ברד הרבה להתבודד ויהי ממעט דברים עם ידידיו ואנשיו, והם לא ידעו המהיות לבו מר עליו יסגור פיו, אם עצות ומזימות מלחמה יהגה. ותחש ואנשיו ישבו באחת ערי הגויים אשר בין דן ונפתלי, וחזיון שומר עליהם אשר לא יבואו בדברים עם כהני דן. רק את פני ברד לא ראה תחש, כי אמר ברד: – “אל יבוא לפני!” ותחש נשא בשרו בשיניו וידום.

הגשמים חזקו ופליטים לא באו מארם ועזרה – משומרון. ויכבדו ימי הגשמים על אנשי ברד ובני נביות. ושגוב סגר עליהם את המעברות לארם. ותחש ואנשיו רעבו ללחם, כי לא רבה התבואה בהרים.

– מה הושבתם אותנו בהר? – רגש תחש: – הלהמיתנו ברעב יאמר ברד, ולהתרצות לפני שגוב בראשינו? יתן לנו לרדת אל העמק ומצאנו לחם; בכסף נשברנו. – והארמי חיפש עצות ולא מצא, כי שממו הדרכים ולא הגיע לחם מן העמק. וגם ידע, אשר בברוח תחש ואנשיו מפני שגוב לא הצילו כספם וזהבם כי אם מעט מזעיר, ויהיו מסתירים גם את המעט הזה ויפלו למשא על כיס ברד הריק.

אז טכסו אנשי ברד עצה. – “אנסה לבוא בדברים עם כהני־דן” – אמר זקן־נביות: – “יבוא נא שלמיה עמי, כי אתה חזיון שנוא־נפשם ובך לא יאמינו” – והארמי נע כתפיו ויאמר: – יהי כדבריך, נסה – אף כי שוא תנסה. לא יתן לך דן לא כסף ולא לחם. אולי נפנה לעמון כאשר תיבש הארץ ימים שלשה? –

זקן־נביות ושלמיה רכבו ויעלו דנה; ויהי הם עולים ויראו מאנשי תחש יורדים דרך השער.

– הלשהתחוות לאלהי־דן הלכתם? האין פסל־רימון לכם בעיר מגורכם? – שאל זקן־נביות. והאנשים נבוכו. רק עלם אחד ענה בעזותו: – רעבנו אצל רימון ללחם ונלך למצוא אוכל במזוות עגלי־דן. –

– כי תיבש הארץ ושלחנו אנשים אל עיון ולכפרי העמק והבאנו לחם. והיה גם לנו, גם לכם. האומנם תחשבו כי נאכל לחם ולא נחלק אותו עם האנשים אשר נתנו להם מקלט בערינו? – אמר שלמיה נעלב ויבט בתוכחה אל אנשי תחש.

– “צדקת, בני!” – הוסיף זקן־נביות. ואל אנשי תחש אמר – “לכו והגידו לתחש: קטננו עבה עוד ממתני כהני דן, וכי ימצא לחם והבאנוהו לכם חלק כחלק. ואתה, בחור־חמד, אל תשכח להביא ברכתי לחזיון מארחכם ושומר עיר־מושבכם, וגם תספר לו על כעשך ברימון אלהיך. אל תשכח!”

ובעבור זקן־נביות ושלמיה בחוצות דן ויראו והנה האנשים פונים להם ערפם. ובהביט בהם האחד ויירו עיניו זיקי־שנאה. ולב שלמיה נפל עליו. “לו אל עיר נבר הולכתני” – אמר לזקן־נביות – כי אז הלכתי אחריך בלב שלם וברוח שוקטה. כי לא ייטיב לנו דן בלתי אם ישים נעלו על צווארנו".

הזקן והעלם סרו אל מלון־אורחים ויתנו אוכל לסוסיהם וינקו את שלמותיהם ואת הבוץ גרדו מנעליהם ויבואו במנחה ביתה דן. ולב שלמיה פעם בקרבו, כי לא דרכה עוד רגלו על סף מקדש־אפרים, ולא הביא מנחה על מזבח־עגלים; ואבותיו ואחיו לא קטרו בבית־אל ויהיו מקריבים קרבנותיהם בבמת כפרם. ובטרם עברם את הסף והנה קדם פניהם שוער ממשרתי־הקדש ויאמר להם: “פה בעזרה תשארו והקרבתם מנחתכם, כי לא יבוא איש אל המקדש, אם לא הזירוהו כהנינו מטומאתו. וכל זר ובא מדרך – לטמא יחשב”.– שלמיה הרים עיניו וירא את העזרה והנה היא כאהל נטוי על במה גדולה באחת הערים אשר בגבול מולדתו. לבו הכהו ויבך: – היגיש מנחה לאלהים לא קטרו להם אבותיו? הלא יקצף עליו אלהי מולדתו והריו? –

זקן־נביות לחש לו: – שנינו נגיש מנחה למזבחם, כי מזבח אלהי־הארץ הוא. ואולי גם נקנה לבבם? הנדע מנחת־מי תיקר לכהן דן, המנחת איש מאחיו, אם מנחת בן נכר בא ממרחק לא ידע דרכיהם? –

ואחד הכהנים בא לקראתם בתוך העזרה וישאל: "הרק אל המקדש באתם, אם דבר לכם גם אל אדוננו? – ויען זקן־נביות: – נקריבה נא מנחתנו, ואם יט אדונך חסדו אלינו לראות פניו וסרנו אליו.

אחרי הקריבם המנחה בא אחד נערי הכהן־הסגן ויקרא להם. והנער לחש להם אחרי העניקם לו מתנה: – הכהן הגדול האמין כי ברד בא אל המקדש ויצו להכין לו כרה. עתה בהודע לו כי באו רק אנשים מאת ברד, ויאמר לסגן אשר יקראם אליו. –

וירעמו פני זקן־נביות: – לך ואמרת לסגן: “זקן־נביות בא והוא ראש לשבטו וזקן בעמו; ובעל־ברית הוא לברד ולא מאנשיו”.

הנער הצטדק: – אני רק פקודת אדוני הסגן־הכהן שמרתי; אנהגכם אליו. ואדוני הסגן יביאכם אל הכהן־הגדול. –

שלמיה אמר בלבו: – לא טוב אשר לא הלך חזיון עמנו.– ולבו נבא לו עתידות לא טובות.

בגשתם אל לשכת הסגן ויראו אותו יוצא לקראתם. והאיש הטיב להם פניו: – סורו נא אל עבדכם וסעדו לבכם, ולעת ערב והבאתיכם לחזות באור פני אדוני הכהן הגדול, אם אינכם נחפזים לדרככם. –

זקן־נביות לא זע ממקומו. – הביאנו־נא אל אדונך, כי ראש אני לשבט, ולא נושא־מגן לברד. – ושלמיה ראה בהאור פני הסגן ואת ברק הערמה בעיניו לא ראה.

– לא ידע אדוני מי הם הבאים, – הצטדק האיש וישתחו לזקן־נביות: – כי אמרו לו: ‘בא ברד ויבא מנחה לאלהי־דן’. ואף כי רבות שנים חכינו לו בראש־חגינו ולא בא, בגבוה לבו במשלו בארם, וגם בימי נפלו ושבתו עמנו זה חמש עשרה שנה, לא כפף ערפו בפני אלהינו, בכל זאת נכונים אנו להגיש מנחתו לאלהינו גם עתה. כי לא ימאסו האלהים ברחמיהם גם באיש אשר סר מדרכם, אם יכנע בפניהם ושב אליהם בלב שלם. ויש אשר תיקר מתנת בן סורר לאב ממנחת בן מקשיב. כי מנחת בן מקשיב – קרבן־תמיד היא, ומנחת בן סורר – קרבן מועד. –

– יסור־נא, אבי, וישב בצל קורת הכהן אשר קבל פניו, ואחר נבוא אל הכהן הגדול, – חילה שלמיה ויחליק את ידי הזקן.

– סורה ואכלת אתו לחם, ואני אתע לי בעיר; ובבוא שעתנו לשחר משכנות הכהן הגדול תקרא לי והלכתי. יש לי פה מודע בין זקני המקום, אדם אשר סחר את בקעת ארם והוא יושב בשערים ושם תמצאני; – וזקן־נביות הפנה ערפו ויצעד אל שער העיר.

עיני שלמיה רוטבו ולבו רך בלכתו ליד הסגן. כי ראה את פניו זועפים בהעליב אותו הזקן. ובחדר הסגן ישבו שוממים. כי נבוך העלם בראותו את עיני הסגן מפיקות קוצר־רוח, כמו עצר בעדו משוב לעבודתו באוצר המקדש. שלמיה חזק לבו ויפתח פיו.

– אל־נא ירע לב אבי הכהן־הסגן עלינו. בן־נכר האיש ודרכי ישראל זרו לו. אהיה־נא אני איפוא שלומים לאדוני, כי כבן אני לברד והוא שלחני: – לך, אמר, והבאת שלומי לכהן הגדול ולסגן. –

פני הסגן אורו רגע וישובו ויועבו: – ההזכיר בשמי, בשם הסגן, והוא גם לא קדמני בשלום בעברי דרכי עיון? –

– שא־נא אדוני לברד, כי זקן האיש ועמוס־דאגות, אך לבו טוב תמיד לבני־אדם, גם בהיות דרכיו שונות מדרכיהם. שכחו איפוא את ריבכם עמנו והטיתם לנו שלום. כי בבוא האביב – (ובהפתח שפתי העלם ויזלו דבריו כמעין לא־אכזב) והיה עליכם ועלינו לשמור שכם־אחד על שערי דן מארם. ומי ידע דם מי ישפך ראשונה ואם לא יפן ארם מעל החרב ועט אל הזהב. ואל־נא יחר אפך כהן שבט ישראל בבן־הנכר הזה הנכון למסור נפשו על מקדשכם הזר לו.

והסגן כלא־שמע את דברי העלם האחרונים. – המנחת ברד היא מנחתכם? – שאל ועיניו נחתו ללב העלם, אשר נבוך ולא קם בו לבו לשקר עוד.

– אם ישלח ברד קרבן לאלהי דן וחטא, – אמר וישפיל עיניו: – כי הן לא תערב להם מנחת איש אשר לאל מסתתר ישא נפשו, לאל אשר גם כהניו לא יראוהו. ואלהי־דן מתגלים לכהנים ברוב חסדם, ויש אשר תזכר גם אחת הקדשות לחזות באור־פניהם. –

העלם השיח לתומו את דבריו, מבלי שהיה בלבו שמץ דופי. ואך פני הסגן הועמו: – כי יבחרו האלים בקדשה לחזות פניהם, והיתה כוהנת להם. – אמר וייר חיצי־תוכחה בפני העלם. – הכרתיך עלם מתלוצץ, ואם כי לא מיהודה אתה – קרוב אתה לגבולנו, וכהניו ונביאיו שחתו דרכך ולבך. לו ידעתיך, כי אז לא לקחנו מידך את המנחה, כי שקץ היא מנחת איש אשר אין לבו טהור כלב קדשה לאלהיה. –

שלמיה רעד כנוע העץ ברוח: – האל הנסתר נוקם בי נקמתו על כחשי והתחפשי, ואני עוד טרם נשבעתי לו, – אמר לנפשו: ולכהן אמר: – אבי, תמים אני עמך ולא חמדתי לי לצון; כי לא אעיז לפגוע בקדשי־איש וכבוד כל אלהים יקר בעיני. –

והסגן הביט אליו כמנצח. – עתה אדעך: לאלהי־דן לא תעבוד ופגול קרבנך, כי האל המסתתר אשר לברד בלבך ובפיך. ואך לך וקראת לזקן והבאתיכם אל ראש מקדשנו, אולי תמצא חן וחסד לפניו והשיבך מדרך אלהי־השקר ונביאיו אל אלהי האמת וכהנם. לא טוב, בני, ולא ישר אשר ירגיל עלם פיו לשקר בנעוריו. זו דרך כסל להם, לנביאי־יהודה הנוכלים ולברד השועל הזקן, האח לתחש־בן־כחש, לעבוד לאלים לא יראום, למען יוכלו לרמות גם אותם. ואולי יום לאלהי־דן על כל הנחרים בהם ונקמתם תבוא. –

והסגן שם נתח בשר שמן בפיו וילעסהו בשיניו אשר חרקו כמו מרוב חימה. – לא ינקו האלים את האיש אשר נראה מפני לא־נראה יוציא, ואשר יתכחש למראה עיניו והאמין בתעתועי לבו וחלומותיו אשר ייצר לו השטן משחית לחבל בהם. דע לך זאת, בני: מקדש האל הבלתי־נראה ולב המאמינים בו ריקים כריק אוצרנו בימי עוני אלה. – והוא הניע את אפודתו אשר לא צלצלה הפעם. – לשוא ישא ברד אדונך עיניו לזהב־דן: את תככיו, תרמיתו וחמסו ידענו וחרותים הם בלבותינו. – והכהן קם וידיו כמו רמזו לעלם ללכת: – ואין סליחה ואין כפרה לגוזלי לחם האלהים מפיהם, ולמדיחי רגל שוחריהם ממקדשם; לא יחרך רמיה צידו. –

 

יט. נביות רעב    🔗

אחרי יבוש הארץ יומים שלשה נסו צבאות שגוב לתגר קרבות על גבול ישראל. והארמי יעץ: – “נעמיד־נא את תחש ואנשיו אל פני הקרב, כי נפשו גחלים תלהט”. וזקן־נביות הניאהו מחפצו. – ואם יפול תחש אל האויב והתרצה בנו לשגוב? ישלח־נא ראשונה מאנשיו ויבחנו; והיה אם יעמדו באמונתם וקראנו לתחש לצאת בצבאותינו. –

תחש עשה פנים כלא־ידע. ובבוא אליו הקריאה לתת מאנשיו – ויפיל גורל וילכדו עשרים איש. ולא אבו העשרים צאת לקרב, כי אמרו: – באין פני תחש הולכים לפנינו לא נלך. – ותחש קרא למתנדבים במחנהו ולא נע איש ולא זע. כי אחד דברם: – יצא־נא תחש בראשנו והלכנו. –

וחזיון ראה והנה אין פני זקן־נביות עם ברד ועמו כתמול שלשום ויירא מהאמין גם בתחש. וישאל את שלמיה: – "הלקח זקן־נביות עם הכהן הגדול דברים ואתה לא שמעת? – לא, – ענה שלמיה, כי יחדו אכלנו לחם; והכהן נשא מדברותיו על האלהים הנגלים להוכיח, כי כאל הנסתר רק פרי שוא ומדוחים הוא. וגם אמר: – ‘לשוא תפשטו יד לדן! מעטו השנה מביאי מנחות וכסף לבית־אלהים. וגם אין מרכולת לסוחרי דן השנה, כי סגרה עלינו המלחמה את כל הדרכים, ולאויבי דן לא ימכור דן מאומה, וגם אין לו מה למכור לבעלי־ברית’. –

– “ומדוע הפך לב זקן־נביות נגדנו, ופיו אטום ואין הגה?”

– יען כי אינך בתוכנו. אתה עם תחש תשב, וברד – אין מלה בלשונו ובודד הוא ובשבע מפתחות יסגור נפשו. ואני רק נער. ויש שליחים לדן. וזקן־נביות גם הלך אז לראות סוחר־דן מודע לו, אשר סחר את בקעת־ארם.

– “ואתה לא נלוית עליו?” – שאל הארמי.

– איך יכולתי ללכת ועלי נוטל לשית בחלקות לסגן, אחרי פגוע בו זקן־נביות בדברים כמדקאות־חרב. ויען לא למד פי דבר שקר – ואכשל. ובין כה וכה ואנשי דן הפרישו ארסם ללב זקן־נביות. –

– ולא אמר לך הזקן מאומה? –

– פיו הפליט פעם אמרות רוגזות, – ענה שלמיה: – בשפכו כעסו בפני על רעבון אנשיו. ‘הכל לתחש’, אמר, ‘כי אח הוא לחזיון, ארמי כמוהו; ולי אין אח בבית ברד, והאנשים רעבים, ונשינו רוגזות והמקנה דלל והילדים מלקטים גללים מתחת רגלי־סוסים. הלזאת באנו הנה? הלא שבט עשיר נחשבנו בשדות־ארם, ואתם הגעתונו עד כה?’ –

הארמי היה כמתעתע, כנתון בשדה־קרב והמלחמה לו מפנים ומאחור. “אם אעזוב את תחש והייתי בעיניו כמפיר־ברית, ובן־כחש זה יפול ביד דן, ואולי ימצא לו שביל לשגוב וסכן את עמדתנו מבית? ואני אדם ולא מלאך, ושבע עינים אין לי”. ויתהלך אובד־עצות, עד החליטו לבקש את עזרת ברד.

באחד הימים סר אל משכנו וינס לדבר עמו ואת לבו גלה לפניו ואת כל הסכנות הצפויות מסביב. – משוך אליך את זקן־נביות, אל תתבודד ואל תתנשא על בן־בריתך, ברד אבי, כי מרה נפש האיש עליו ובודד הוא; אני הועמדתי לשמור על תחש, והנער שלמיה – נער, ואחרים אין אתנו אשר ידעו את מזימותינו. לא עת זעוף עתה לנו, כי השמים זועפים עלינו, וארם זועף, ומחיל ישראל המתלקט אל עצמון אין איש סר אלינו, אף כי יבשו הדרכים. עד דן יגיעו וישובו. ודן זועם, ותחש לא יאמין בך וגם בי. ומה קצנו ולמי ניחל? ואם יוסף זקן־נביות על שונאינו, או יפנה לנו עורף ושב לארצו – ונשארנו יחידים במערכה, מעטים וספורים. וגם צידה אין ופרוטה אין לפורטה, וערמה ומזימה לא לחפוץ דעתן: או אולי נשלח שליח לשר־צבא ישראל אשר בעצמון ואמרנו: עיפנו! לך־נא אתה ונלחמת בשגוב ואנו נעבור עצמונה, ונהי לחיל־המאסף. ואת שלמיה נשלח אל רמליהו והועיד גם בו; ואולי ישמע גם מנחם ויבין? –

ברד רגע ירו עיניו ברקים ואחר כן גנח כחיה פצועה: – וברד ישב על הכלים מאחורי המחנה ולחם־חסד יאכל? האת נחמתו האחרונה תאמר לגזול מברד? – ופיו נסגר וכמו נאלם, והגבות השעירות הורדו על העינים, ופניו – כאבן.

למחר רכב אל זקן־נביות ויאכל עמו לחם, ואך לא איש ברד אשר יחליק לשון ולכן שב כאשר בא. ובפרוץ מטרות־החורף העזים ויתבודד ברד בפנתו, וזקן־נביות רגז ויעלב; וגם רגנו אנשי שבטו, ועד אהלו רוגז הגיע. – “על מה אנחנו יושבים,” – ארה לו צעירת־נשיו, נערה לבנת־עור ובהירת־שער, אשר רכש לו בצפון הלבנון: – “אם שכיר אתה – השכר למלך רב־אוצרות, ואם בן־קדם חפשי – מדוע אין איש יבקש קרבתך?” – ובעלה חבקה וישקיטה; – התאמרי את בת־הארזים ללכת עמי אל קוצי־המדבר?

– “אל כל אשר תלך – אלך, רק לא לחיות חיי־נבלים פה” – אמרה האשה. והזקן לא ידע כי שלח לה שגוב מתנות ביד מרגל, בעלותה לפני ימים להקריב קרבן באחד מקדשי ערי צידון השכנות.

לאוזן הארמי גונב דבר, וימהר ללכת עם שלמיה אל שר־צבא ישראל לעצמון לטכס עצה, ויודיעו את דבר נסעם לזקן־נביות למען יחזק לבו. וביבוש הדרכים וירכבו לרגלי ההרים, בין אדמה נוקשה וגם מרוככה ובין אבנים וסלעים. וסוסיהם עיפו מהר, ולכן נטה הארמי אל אחת החוות ליד כפר לתת להם מנוחה. איש־נפתלי פתח להם ביתו ויאכילם וישקם ויתן מספוא לסוסיהם; כי ידע האיש את ברד מנעוריו, ואביו נלחם את מלחמותיו, עד אשר כשל כחו להחזיק חרב. ועיני אביו איש הצבא הזקן, אשר רגליו לא נשמעו לו עוד, זלגו דמעות. – “לו סר ברד אל משכננו, ורחצו נשי־בני את רגליו ורחצוני במים אלה והחלמתי”, – ויהיה הדבר לאות ולמופת בעיני חזיון ושלמיה, אשר הובילום רגליהם אל הבית הזה למען חזק לבבם בדרכם.

בערב ירד גשם חזק ויאלצו לשבת על מקומם שני ימים ושני לילות, עד אשר יכלו סוסיהם לרפוש בבוץ הדרך בואכה עצמונה.

 

כ. תחבולות לוחמים    🔗

– ומתי אשמע מפיך את אשר עבר על ברד מיום בואך אליו? – שאל שלמיה בקצה הלילה השני בהתגוללם על יצועם, אחרי הקיצם משנתם. – הן יחידים אנו פה בעלית־הקיר אשר פינה לנו האיש אחרי סרבנו להצר לו בחדרי ביתו מתחת. והלילה ארך עלי והגשם טורד ובלב – נוסס מסוס. אולי לשיח לי מקריך עם ברד וקל לשנינו ותלאות חדשות מפני ישנות נשכחה? –

– צדקת בני, – ענה הארמי: – הנה האשמורה השלישית באה, ובימי גשם כאלה גם איש שדה לא ישכים קום, ומה גם בהר אשר רגל אנוש תמעד בו ועל העובר לשמור צעדו גם באור. ואנו שבענו שינה דיינו. אספר לך איפוא את פרשת ימי מרודינו. אולי תזכור את המקרה בו נעצרתי אז בספרי קורות ברד לרמליהו? –

– עזבתם את בית קמואל ושבתם למחנה ברד, ואז שבו אליך ימי־נדודיך; אלה דבריך האחרונים אשר נחרתו בזכרוני.

וחזיון הסב לו ברוחה וישא מדברותיו: – זכרון עול־ימים חדש עמו תמיד, לא כן זכרון זקנים. אם אספר מקרים עודוּני, בבטחי כי לא אט ימינה או שמאלה מן האמת – גם אז יתעני זכרוני, ודמיוני יתעלל בי. ואם יאחר מקרה בואו ואחיו הצעיר יפרוץ עליו פרץ בפי, אל תשים אשם נפשי, כי מלא ראשי מקרי אדם וימים, שבטים ושרים, עד כי תציקני רוח בטני תמיד להשיחם. ובספרי לאיש מנדודי ותלאותי וממקרי ברד ואסוניו, ואהי כאם אשר תניק את ילדה וחלב־שדיה לוחץ ופורץ, והתינוק לא יעצור כח לינוק גם מחצית ברכת מעינה; ואז תניק גם כלבים וחתולים, וגם גור־פתן נכונה היא להרוות. ואני גם לאנשי תחש ולכהני־דן נכון להשיח מקרינו ותלאותינו בהציק לי רוחי. ואך רוחך תקצר בקרבך, ולמה אלאך בשפעת דברים ללא־פרי בם?

אחרי עזבנו את בית קמואל ונרכב מספר ימים עד בואנו אל המחנה. וברד כאלם לא הוציא הגה, רק בערב בואנו נפתח פיו: – מי יתן וידעת תפוש את הנבל והאשה המבישה ונקמתי בהם נקמת כבודי המחולל ונקמת ילדי והאשה הישרה והנאמנה לי. רק לבני החי יהמו מעי, אף כי בן הוא למשחיתה דרכיה, ומי יאמר אם לא בן־נבל הוא,, אם לא רמתני אמו כל ימי שבתה יחידה בנוה. –

– ואיך תקום בו והוא מסתתר בין צורי־השממה, וערבות־עמון פתוחות לפניו? – שאל אחד היועצים מזקני אנשי המלחמה: – ובפרצו עם מדיניו ורוכבי־המדבר יעבירם לילה ויעלם במדבר או בהר־צלמון, מקום בעלי־ברית לו. וגם לשניר דרכו פתוחה, ומי ירדפהו בין שלגי שניר? –

– הנה יש עמנו איש יודע דרכיו, אשר ינחנו, – אמר ברד וירמז עלי; ולבי הכני ולא ידעתי: האלך ואמסור את תחש, תקות ארם האחרונה, ביד משנאיו, אני נכד למלכי ארם הקדמונים? ותחש גם לא אשם, כי יד אשה מבישה היתה בו. ואזכר בתעלולי המדינית בי ואחמי נכמרו על תחש.

– היוכל איש לבגוד בנשיאו אשר לחמו יאכל ומימיו ישתה וחרבו ילטש לו לפני קרב? – שאלתי בהתחמץ לבי בקרבי. – הן באתי אליך ברד לעבדך, ולצאת בצבאותיך נגד כל אויב ומביא דמים בשער ארם, באשר מנוחתם ושלום בניה יקרים לי; ואם אשכר מחר לאחד אויביך והרימותי חרבי נגדך – הלא תחשבני לבוגד ולמפיר־ברית?

---

וברד רגז: – ולמה באת אלי? והלא ידעת כי איש ריב אני לתחש, וכי לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אבער אחרי איש־הדמים אשר העטה חרפה על חרב ארם בגנבו ילד מאת אמו? האם לא לכפר חטאתך נגדי באת, אם לא לנקום נקם בתחש ובאשת־הרצח הושטת לי יד? לא טובה דרכך, בן־טברימון; אם באת אלי יהי נא לבבך שלם עמנו ועבדת לאיש אחד ולא לשני אדונים. –

וזקני אנשי המלחמה מישראל ומן השכירים וגם מבני־ארם בתוכם צלצלו בחרבותיהם לאות כי עם דברי ברד יכון לבם. ואחד לוחמי־ארם כמו תכן את לבי בכוננו לי אמרתו: – נלחמתי את מלחמות ברד ויראתי פן אתנגש בתחש ואפסח על שני הסעיפים עד היום. ואך חלל תחש את כבוד ארם ויעשנו לחרפת־עמים. היגנוב גבור ילד, ואם יהי כלי־חפץ בידי אשת זנונים? –

וברד רעד כולו לדברי האיש, וכמו עברו נגד עיניו חרפתו והותו. ואבין כי אין לי מוצא, אף כי לא חדל לבי מהכותני. ובהחל האנשים לחבל מזימות לצוד את תחש ברשתם שמתי לפני מחסום, ואתן להם לדבר עד קצרה רוחי. ושרי־החיל – זה בכה וזה בכה; האחד אמר: – נבקיע לתוך ההרים לילה וצדנום כדגים ברשת. הלא אין מפלט משם. נסגור את המוצאות והמבואות ונפלו בידינו. –

– והלא תדע מקום רבצם? – שסע רעהו דבריו.

־בן־טברימון ילך לפנינו, – יעץ בן־ארם אשר היטיב לדעת מקומם, כאשר נוכחתי אחרי כן.

– ואם שינו את מקום מחבואם? – שאל איש מיהודה אשר הלך אחרי ברד. והוא בן־הנגב, יודע דרכי ראשי־שודדים ומרי־נפש, מזימותיהם ותעלוליהם. – התחשוב כי אין תחש ירא את הנופל אל האויב פן יסגירהו, וישב שאנן בהריו עד יפול בפח? –

ואני התפללתי כי תפתח האדמה פיה ותבלעני, את “הנופל אל האויב”. ולא קם בי לב לריב ריבי.

ואיש מישראל יעץ: – נאסוף צבא רב ופרצנו אל מעברות־ההרים ואל נקרותיהם ביום אחד; והכינו את כולם ולא תהי להם פליטה. –

– לא טובה עצתך, – ענה ראש המכלכלים אשר לצבא: – ההרים בם תחש יסתתר – הרים חרבים הם, אבן וחול כמדבר. ואם יכסם עוד באביב מעטה דשא, גם אז בהיותם תלולים ומשופעים – רק עזים תעלינה בהם. ומעינותיהם ישטפו בעתות גשם ואחריהן בעוז, וזרמו אל נהרות דמשק, אל הבקעה ואל נהר־צידון, ולא יהיו לפלגי־ברכה במקומם, ולא יפרו את עמקי־חרמוני־המדבר הצרים והכלואים. ובימי־גשמים לא תעשה שם מלחמה, כי בפרוץ זרמיהם והטביעו סוס ורוכבו יחדו; ובימי חורב לא ימצאו מים לאדם ולבהמה. –

– ומאין ישתו שם כל שודד ומסתתר? – שאל אחד ראשי־השכירים.

– ממקוות המים במערות, – ענה ראש המכלכלים: – אשר רק הם ידעו מוצאם ומבואם. ואין איש יקבל עליו להאכיל ולהשקות צבא רק במדבר־הרים זה; ברוב־עם לא נצליח. –

– וגם נסכן את מחננו, – ענה אחריו אחד גבורי בני־קדם. – כי האנשים מרי־לב הם, ונפשם לא תחשב בעיניהם מאומה. וכי ישימו עליהם מצור מסביב, יבקיעו פתאם אל אחד הגדודים ועשו בו שמות ונמלטו. ואז יפרצו כאריות בעדר־צאן ועשו שפטים בארם, בעוד אתם נתונים בין קירות־הרים; כי לא רב חילכם כארם עד לשמור אל כל ערי פרזותיו ועמקיו הפתוחים. –

– ולכן גם לא תתכן העצה לכרות ברית עם עמון ולשים מצור על ההרים. כי המצור ידרוש המון צבא. רבים המוצאים והמבואים לחרמוני־השממה, ותמיד ימצא ליודעי־דרכיהם מוצא בלתי־מוגן דיו. ולכן לא במלחמת־שערים נבוא אליהם, כי אם בקרבות קטנים, במתי־מעט. נבחר מקרבנו גדוד אמיצי־לב ומחרפי־נפש, ונשלח מרגלים לרגל תחנותיהם. בשבתם להם בטח יפרוץ אליהם גדודנו והגירם תחת חרב. זאת העצה היעוצה מני. – אמר אחד מבני־יתור.

– והטוב כי נקריב את מבחר־אנשינו לקרבן? הלא מרי־נפש הם האנשים, ובאבוד מנוס מהם יהרגו נפש תחת נפש, ואנו הלא רק את תחש נבקשה. – שאל איש מאבל בית־מעכה.

– ומה עצתך כי תיעץ – שמו בן האנשים עיניהם.

– נשכור נא עליו שודדים ורוצחים כמוהו, וגם נקנה בכסף את אחת הנשים החכמות אשר תמסרהו בידינו, או תשליך לנו ראשו מן המערה. –

וברד אשר הקשיב כל הזמן ולא הוציא הגה – העיף בדובר עין זעם ופניו התעותו: – לא תחש אני כי אשכור רוצחים, וכל עוד ידינו לנו וחרב בנדן – לא נאחז בדרכי־נשים. לא מת אקח את תחש כי אם חי, וחרבי תובא בלבו. וגם את אשת־הרצח לא אנקה. –

דממה השתררה מסביב, ואיש לא ידע איך לצאת מן המבוכה. מה נאמר לברד, לאב שכול ולשואף נקם־צדק? ולכן נשתה עצה מארץ ומאיש־שראל.

– ומה העצה היעוצה מאת ברד נשיאנו? – שאלו באנשים פה אחד.

– עוצה־נא חזיון בן־מלכי־ארם והיית למלך! – שם בי ברד עיניו, וכל המסובים הסבו אלי את פניהם; האחד הביט אלי בחרדת כבוד ורעהו – בעיני־אויב. כי כחץ מהיר תלהט הקנאה באיש חאכלה שארו וכליותיו.

ואני לא נפתיתי אחרי הדברים, כי בשנות נודי לקחה אזני לא מעט מסכסוכי־מלכים, ועיני ראתה מדני־שבטים ומשפחות. – לא מלך ולא בן־מלך אני, ברד ראש לוחמי־ישראל, כי אם כמוכם כולכם עבד למלך ישראל וארם, למלך בני אברהם ונחור אחיו, לירבעם בן יואש. לו נעבוד ועשינו את ארם לתפארת־ממלכות. ואך אם לעצתי תשאל– זאת היא: נקרא לתחש ולצבאו לצאת אל השדה גדוד בגדוד ואיש באיש. והיה אם יגברו אנשינו נחתה חרב ברד בבשר תחש, ואם יגברו אנשיו אות היא כי מאת האלהים יצא הדבר, ומה אנו בני־איש כי נתקומם מולם? ואת תחש אדע, אשר לא יחפוץ כי מוג־לב יקרא לו, וכי יאמרו בגויים: ‘הועיד ברד את תחש לקרב איש באיש, ותחש התחמק כי פג לבו’. הן גם האשה תבחל בו אז, בהעלותה על זכרה את לב ברד, לב־ארי, ובראותה לפניה איש אשר יסתר כשועל במאורתו; וכחומר ביד היוצא כן תחש בידה.

– או, – הוספתי בראותי את מבוכת האנשים, – כי ידחה ברד את נקמתו לעת מצוא. ותחש לא יסתר כל הימים, כי מלחמות לו עמנו, ולבז ישאף, ושכר לאנשיו וצידה יבקש; והאשה לא תאות לשבת נצח כלואה בהרי־השממה. ובהודע לנו כי עזב רבצו, והקימונו לו אורבים וצדנוהו חי אם מת. כי אם יחליט גבור מלחמה: רק חי יפול אויבי בידי – וחטא לאלהים האדירים, אשר להם המשפט: החי ימסרו רוצח בידי מבקש דמו אם מת? ואדם כי יעיז לשפוט בטרם שפטו הם–ובזו למשפטו; לא תצא גזירה מאדם, והחכם במלכים נכשל ויכשיל בניו אחריו. יבחר־נא ברד באחת הדרכים, ואם יבחל בעצתי ובחר באחת עצותיכם ומלאתי אחריה, גם אם נפשי תדרש. עבד אני למפקדי ואח לכולכם, ותגזרו אומר – ואקימו כאחד מכם. –

וככלותי דברי הביטו בי כל המסובים ברצון, רק שנים־שלשה בחנוני בעפעפיהם, הבאמת אם בערמה אדבר; כי אמרו: ערום האיש ודבר המלוכה אשר רזם לו ברד לא מש מלבו, ולכן להחניף לברד יחפוץ. ואשים לבי להזהר מפניהם, כי ידעתי מה היא קנאת בני איש וחשדיהם.

וברד שם חרבו על ברכיו ויעבר בידו על שפמו וזקנו ויאמר: – לא אדון בכל העצות יעצתם, כי הפיר איש עצת אחיו. ואני רק בדרך זו אבחר: אשלח לתחש ואקראהו לצאת השדה. ולמען לא נסכן את מבחר לוחמינו במלחמת איש באיש עם מרי־נפש, נפיל גורל בין אנשינו והאיש אשר יעלה עליו הגורל ידע כי אין מפלט והיה למר־נפש ולגבור גם הוא. ואם ירא ורך־לבב נפגש בהנועדים לקרב – והחלפנוהו בבא על פי הגורל אחריו, וגם ימצאו בין גדודינו ושכירינו אנשים אשר ידבר לבם לצאת לקרב מות וכבוד זה. ואני אשים מבטחי באלהי ויצאתי עמם השדה. פנים בפנים אפגש בתחש כי אותו בחרתי. וגם את האשה אדרוש כי תובא גם היא, ובהכריעי את תחש והיתה שבוית חרבי, וידעה נקמתי, לא אחמול ולא אחוס, זאת העצה היעוצה מני. ועתה אם לבכם שלם עם עצתי זאת, ושלחנו לתחש לקרוא לו אל שדה דמשק או אל ערבת־המדבר. –

והחרבות שבו ויצלצלו לאות, כי לב כל המסובים הולך אחרי עצת־ברד, עצתי כמעט. רק אחד מצעירי ראשי השבטים אמר: – ומדוע יחרף פאר לוחמינו נפשו עם הנקלה הזה? יפגע בו אחד הנערים ומת. – וכל המסובים צחקו. – “אל יתהלל חוגר כמפתח!” – אמר האחד; והשני הוסיף: – “תחש הוא גבור בארם, אף כי גונב־נפש”, –וברד אמר: – “את תחש לא אתן לאיש, כי לי הוא, לחרבי ולנקמתי”. –

ואנו לא ידענו כי האורב בתוכינו, וכי כל דברנו פה חדר בחדר יובא לאזני תחש והאשה יועצת־הרע. והיא, המבישה, יעצה עצת נחשים. בהגיע שליחנו אל חרמוני השממה לא מצא איש, כי עזבו תחש ואנשיו את רבצם וילכו אל בני־עמון, אשר התכוננו ללחום במואב או בישראל. ובשלחנו את דבר ברד לתחש בעמון ויען: – עבד עתה תחש למלכו. אם יתן לי מלך בני־עמון ללכת – והלכתי. – ומלך בני־עמון לא נתנהו, כי מצא חפץ בתחש השומר עברתו לישראל ולבעלי־בריתם בארם. ואולי היתה עצת האשה המבישה גם במענה מלך בני־עמון.

ואז כמו נואש ברד מתחש. כי ידע ברד תמיד לכלוא רוחו, וידע לבלום את זעפו בעת־צרה. והימים ימי־רעה. שמועה נשמעה אשר נועדו כל צרי־ישראל מקדם, מצפון ומים לקרוא עליו מלחמה: וגם בעזריה מלך יהודה לא בטח ירבעם, באמרו: כל עוד לא יכרות לי ברית, אות היא כי שנאתו בלבו, ונקמת חרפת־אביו שמורה עמו לעת מצוא. וירבעם קרא אליו את נציבי חמת ודמשק ויקימם לשרי־צבא מול עמון ומואב. כי עמון ומואב כנשים סוררות, אשר היום ריב־מות ביניהן, ומחר תשקנה אשה רעותה וחלקות בפיהן. ואת ברד הקים נציב על דמשק וחמת, כי אמר: טוב אשר ישור נציב אחד בארם, בארץ הנכבשה, כי אם יהיו שנים וקנא איש באחיו וצררהו, ויועצים רעים מבני האויב יסכסכו בם. לא כן אם יושם ראש אחד על הארץ – כי אז יהי גם לב אחד לאנשי החיל ולשרים; ואך קרא לו ראשונה לבוא אליו שומרונה. ובצאתו ואלוה עליו לדרכו. ידע ברד דרכי ארם, ונתיבות ישראל זרו לו. ואני – לא היה הר ועמק לא עברתי בהם בשלש שנות נדודי בישראל, בנטותי אהלי שם כפעם בפעם. –

ובעוד חזיון מספר וישמע קול דופק בדלת. ושלמיה קם ויפתחנה, והנה הזקן עולה והוא זוחל על ארבע. ויתמוך שלמיה בידו, וחזיון מהר לקראתו, ויעלוהו וישקוהו עסיס־רימונים ומקטורת הגישו לו להריח ויחזק וישב רוחו אל קרבו.

– הוי אבי, מה פרצת פרץ? – קרא אליו חזיון ויושיבהו לימינו.

הזקן שחק בטוב עליו לבו ויאמר: – לא תדענה עיני זקנים שינה. לילות יתנודדו על משכבם, ובטרם בוקר יקומו והתפללו לאלהים ויצאו החצרה לראות אם לא אינה דבר בלילה, ומלאו את אבוסי הפרד והצאן מים, ולעוף יושיטו קומץ־זרעונים. אחר יכינו לחם ובצל ליוצאים לעבודה, כי לא שמן חלק אנשי האדמה בהרים. ואותי יסר האלהים קשה ולא אצלח לכל מלאכה, ואת יצועי אשמור ולילי יארך מיומי. ועם שחר ארד ממשכבי ואתפלל מול שמש, ואגש לילדים לחזות באור־פניהם בחלומם ולהעירם ברגזם בשנתם, בפקוד אותם מלאך אכזרי בחזיונות־פחד. וככה אסתובב עד אשר איעף ואפול, כי לא ישאוני רגלי. וכאשר אקוץ בערשי אשוב ואקום, ועל ארבע אזחל לראות פני שמים בהולך יום. והנה לפני שעה ואראה אותי בחלומי עומד לפני ברד ועיניו מביטות בי. הקיצותי ואשאל את נפשי: מה זה החלום לי? ותען לי: – אין זה כי חלום טוב, אות ומופת כי ירפא לך'. – וגם תקות־רמיה פתתני ואפת להאמין אשר סר ברד אל ביתנו מתחפש. הוספתי לשכב ושתי עצות בקרבי: אנסה־נא, אולי נרפאתי? ואקום ואנסה. ורגע דמיתי עי נשמעות רגלי לי, ואזקף קומתי וירום עלי ראשי. אז יצאתי החוצה, והנה העבים מקדירים פני שמים ואור באשנב־העליה, וכמו קול ודברים שמעתי, בשקוט הרוח והגשם. ואטה אזני וקול ברד לא שמעתי, ואדע כי נפתיתי לשוא. ואך חזקתי לבי באמרי: אעלה־נא, אולי ייטב לב האנשים עלי וספרו לי על ברד ומעשיו וטוב לי. ובעלותי ואתגלגל כמעט מעל השלבים, ואנחם על מעשי: – “אל יתגאה אנוש!” – אמרתי ואכין רגלי לרדת: – “לא רצה אלהים אשר אבוא אליכם” – הוספתי בחפזי. ופתאם נפתחה הדלת והאור הכה בפני, והנער הטוב תפש בי ויתמכני בימינו ואתעלף מרוב שמחה. עתה אראה כי ישלח לי אלהים עזרתו, כי נלחמתי מלחמותיו ואהי נאמן לבית־אל ולדן מקדשיו כל עוד נשאוני רגלי. –

ושלמיה צחק בטוב לבו: – אחת היא למי יעבוד איש אם רק נאמן לבו. ועתה, אבי, שבה־נא עמנו ובן־טברימון ימשיך לספר לנו על ברד שרך. ואולי ישמיע גם פיך זכרונות ימים עברו. אנו עולי הימים אזננו פתוחה לשיחות חכמה וגבורה. כי לעלם – המעשה, ונסיון ועצה לכבירי־ימים, אשר יורוהו לבור דרכו. –

חזיון הביט בשלמיה ובזקן חליפות. – אמשיכה־נא ספר, – אמר: – ואם תמצא, אבי, משגה בדברי או מגרעת ובאת ומלאת אחרי או תתקן את אשר עויתי. ישמע עלם ויוסיף חיל. –

 

כא. בִּימֵי הָרַעַשׁ    🔗

"בבואנו לשומרון. – שב חזיון לספר והזקן מנפתלי ושלמיה העלם מקשיבים לו, – לא מצאנו את המלך, כי עלה בית־אל להשתחוות, וגם להפגש עם שר ביהודה אשר לבו טוב על שומרון. לא נואש ירבעם מרכוש את לב עזריהו, ושׂרים היו ביהודה אשר עזרו לעצתו. אך רבו גם שרים באפרים אשר חרחרו ריב והרבו משטמה ויחזקו את לבות צוררי־אפרים אשר ביהודה.

בלכתנו לבית־אל הבהילנו הרעש בדרך, הרעש הגדול והנורא אשר השם ארצותינו. ואנו התהפכנו מעל סוסינו בהיותנו ברמת הר. ורגל ברד גם נוגפה ולא יכולנו המשך דרכנו, כי נבהלו סוסינו וינוסו, ולרדוף אחריהם לא ניתן לנו, כי איך אעזוב את ברד יחידי בשדה בהמחץ רגלו. וברד לא נבהל, אם כי נפצע; לא נער ברד ויבהל. וגם אני לא חרדתי, כי ראו עיני סופות־מדבר וזועות הרי־קדם, וסערות שלגי־לבנון סערוני ויטלטלוני. ישבנו לנוח. וברד אמר: – ‘רד וראית את סוסינו, ואת פצעי תחבשנה ידי’. – עודני יורד והנה כמו טלטלתני יד חזקה ואפול ואתגלגל מטה. ומהיותי קרוב לרגלי ההר לא קרה לי אסון, אך אבנים נפלו עלי ועצמותי כאבו וראשי עלי כגלגל. ובראותי שמים וארץ מתנודדים כמלונה והרים כאֵלים ירקדו, ואחשוב כי ראשי הוא אשר נוֹע ינוּע כשכרור ולא האדמה תחתי, ובשאתי עיני מעלה לראות את ברד והנה איננו. התחזקתי ואמהר לטפס למעלה, ואבני ההר מתגלגלות ומכשילות רגלי. ונפשי בי שואלת: מי הוא אשר יגלגל את כל האבנים האלה? היש כח ברוח־זועות לטלטל אבנים מעל ההר?

ובעלותי וארא כי עשה ברד בחכמה, בהחישו לו מפלט בין שיני סלעים ובהאחזו בגזע עץ חסון. ואני לא ידעתי את מורא הרעש אשר הפך אלהים בארץ ותמוג, כי פור התפוררו גבעות ומוט התמוטטו הרים ונעקרו יעדי־עד, וכי שינו נהרות אפיקיהם וימים עלו מעלה ורמות שקעו אל שאול תחתית. ובהביטי בברד ואבהל: פניו קדרו ויצוריו רעדו ועיניו שקעו עמוק בחוריהן, ורגע תתפרצנה ובעותי־תהום בקרבן: – ‘את אשר ראו עיני!’ דבר רתת, והדבּר כמו נעתק מפיו. ‘עוד האדמה מתחת רגלנו?’ הביט ויתמה: – ‘ואנוכי אמרתי כי נופל אני השמימה’.

ואני עוד זאת חפצתי אשר אוסיף לטפס ואעלה עד ראש־ההר. ויעצרני ברד מנסות את האלהים: – אם ימוש ההר שלישית ונקברנו תחתיו. וההר זע פעמים ולא יסף. ועיני שוטטו סביב וארא עמודי אבק ועשן עולים השמימה; ומן העמק עלו זעקות־שבר ומרמות־ההר ענו לקולם.

סוסנו האחד נמצא לנו כעבור עת לא־רבה, סוסי אשר נתתיו לברד, כי את סוסו לא מצאנו. ולבי נבא לי אשר לא נראהו עוד, ולב ברד חרד שבעתים, אף כי לא גלהו לי. רק אחרי ימים שמענו כי בתחתית־הר נמצא אוכף־דמשק קרוע מתגולל ליד נבלת־סוס אשר עצמותיו נפזרו. וקרעי האוכף עם זנב־הסוס הובאו לנו ועינינו בחנום ונוכח כי אבד סוס ברד לאין־תקומה.

והאלהים נחנו בדרך טובים, ונמצא בהר אתון צחורה שלמה אשר לא פגעו בה האבנים, ולרגליה שוכב אדונה פצוע קשה. הרימונוהו ונשכיבהו על הסוס וקשרנוהו אליו, ואת ברד הושבתי על האתון הצחורה ואני צועד לפני הסוס מושך בו. על יד המעיין רחצנו פצעי האיש ונחבשם בקרעי־כתנתו ונביאהו לביתו, ואשתו ובניו אחרי עבור פחדם אַצלו לנו עתרת ברכות: – במה נכף לכם ונשלם חלף חסדכם? – שאלו הבנים; – ‘כי תמכרו לנו אתון אביכם והיתה לנו למזכרת’ – עניתי, כי חשבתי אשר לא נשאר סוס שלם בארץ. והבנים קראו שניהם: –,אנא, קחנה לך בחנם, כי איך נקח כסף ממצילי־אבינו?' – הבינותי כי ירבה הכסף אשר אשלם בעד האתון. והנה גּער בהם הזקן אשר בבית הפצוע: –,נקבו לאיש את מחיר האתון ולקחה לו, ואַל תהיו כעלוקות האומרות: הב, הב!' – הבנים הביטו איש בפני אחיו: – הנמכור את האתון אשר הצילה את אבינו בשמרה אותו? – והזקן זעם ויחרפם: –,גם את ערמתכם לא תדעו להסתיר', – אמר ויקוב לנו מחיר. שלמנו לזקן את מכסת הכסף אשר נקב לנו ונרכב, וברכת נשי־האיש והזקן לוונו עד העלמנו, ובדבלות התאנים אשר שמו בשקינו סעדנו לבנו.

בית האיש עמד בבקעה צרה. אך יצאנו את הבקעה והחורבן נגלה לעינינו. ובבואנו בית־אל ונתפלץ לראות את בתי־העיר גלים נצים, והעם מוציא את מתיו מתחת לעיי־ההפכה ומנקר אשפתות להציל משם עצמות־אדם וכלי־בית, כהציל הרועה מפי הארי. רק במקדש לא נגעה כמעט יד־ההפכה, והעם מתאבל על הרוגיו, בתיו ומקנהו, וכהניו יגילו על כבוד בית־אלהיהם וזהבו, ואולי גם האמינו אשר שמרו האלהים עליהם.

והם גם האיצו בירבעם: – “הנה ארץ יהודה לרגליך לוהטת כעשן הכבשן. עלה בה וכבשתה באפס־יד!” – וירבעם אמנם נפתה רגע להאמין אשר הפכה יהודה למפולת, כי לא בחנה עינו, והעשן בא מדרום־מזרח: שם בערו הרי ים־יריחו כאש להבה, והשמים המטירו גפרית ומלח על שדמות מואב והערבה.

ובכל־זאת לא קמה עצת כהני בית בן־נבט אשר עברתם שמורה ליהודה. לב המלך לא שאף עתה לקרבות וירחק מריבי עם וכהנים. ידיו וידי טובי־שריו מלאו עבודה להאכיל רעבים, לחבוש פצעים ולפנות הריסות. כי הקיפה הזעקה את גבול ישראל; משכם ומגלגל, משומרון ומתרצה נשמעו יללות־שבר, ומיזרעאל ונאות־כרמל הגיעו שליחים, ופליטים באו מגלעד אשר לישראל, וגם אָבל וקדש־נפתלי הרחוקות קראו לעזרת מלכם, וארם השמיעה אחריהם קולה ואנקתה, כי עשה הרעש שמות בדמשק ובחמת, ושודדים ואנשי חמס עטו בעיר ובשדה אל השלל: ונציבי־ארם וברד ליד המלך. וסגניהם לא ידעו לעצור בהפרע עם, ויהיו אובדי־עצות בימי־אימה אלה, ביראם פן יפרץ המדבר אליהם והוסיף רצח ושוד על מכות ידי האלהים.

אז אמר ברד למלכו: –,שלחני ואשוב למקומי, לארם; לא יתכן כי תשאר ארם לעת כזאת בלי נציב ועוצר בעם. למה יאמרו בארם: כזרים נחשבנו בעיני מלך שומרון? רק מסים יקחו שריו מאדמתנו ואני־חילו יאכלו תבואות עמקיה, ועתה בהשום שדות וכרמים אין מלך ואין שר‘. – וייטבו הדברים באזני המלך וישאל את הנציבים השנים:,הנכונים אתם לשוב כרגע לדמשק ולחמת להחיש ישע לארם?’ והנציבים הביטו איש אל אחיו ויאמרו: – ‘ואם ישלפו מואב ועמון את החרב מתערה בראותם את מכות ישראל והריסותיו – מי יפקד על חילנו בימי קרב כי יבוא? מה נדאג לארם בטרם דאגנו לישראל?’

ויקם אחד מזקני־יועצי־המלך ויגער בהם: – ‘לא יצא עתה איש מואב ועמון למלחמה, כי פקד הרעש את כל ארצות הים ההרים והערבה, מצור עד פלשת, מארם עד אדום, ומן ארץ המעונים דרומה מסדום ההפוכה ועד ארזי הלבנון בירכתי־צפון, אין נפה ועיר בהן אשר לא נפגעו. כל ארץ – רבבות חללים, ובכל בית – בכי. ואין לב העמים ומלכיהם נוטה עתה לשנוא; כי עזרו בגבולותינו אנשי־ישראל ליהודה ויהודה לישראל, ובני־גלעד הצילו עמונים, ואנשים ממואב עזרו בלחם לפליטי־יריחו. עתה תשקט הארץ שנים אם לא ישוב אלהים ויפקדנה בזעמו. ואין עתה דורש לאנשי־מלחמה, כי אם לקוברי־מתים ולחובשי־פצעים, למאכילי־רעבים, למפני חרבות ולבוני־נהרסות. ישוב־נא כל נציב למדינתו וכל שר לעירו, והחישו עזרת מלכם לעמו’.

והנביא יונה בן־אמיתי מגת־החפר אשר היה כמלאך טוב לירבעם כל ימי מלכו, ואשר חזק לבו בדברים טובים ונחומים בימי־הרעה לישראל, קם ויברך את המדבר: – ,צדקת, בני, מלבי הוצאת מלים. כי אותי הבהיל הרעש ואין מתום ברוחי, ולשוני נאלמה, וישם אלהים דברו בפיך ובכליותך. פתח־נא, ירבעם, את אוצרך ויפתחו־נא הכהנים את אוצרות מקדשיהם, והשרים והשועים את אסמיהם, והאכלתם את העם הרעב ובניתם חרבות ארצך, מלכי'.

והכהנים והשרים הרימו קול שאון, כי לא קם רוח בשרים לצאת לדרך, ביראם פן ישוב הרעש ופקדם; והכהנים חסו על אוצרות המקדש, אוצרותיהם. –,הלמען־זאת שמרו אלהי בית־אל על מקדשם, אשר יחולק זהבו לבזויי־עם ולכל נקלה־ופוחז? – רגזו בחמתם –,אם יסור יסרו האלהים האדירים איש ועל משנהו שמרו – מה אנו כי נבוא לסכל רצונם? הנחרב כי יבנה ביתו ויסרוהו אלהיו, כאשר יסרו את חיאל בית־אלי ביסדו את יריחו דורות אחרי החרבה ובהציבו דלתיה. ואנו מה כי נכביד חטאינו ונבנה את אשר הרס אל?'

וכהני בית־אל השפילו פניהם ועיניהם דלו למרום. ועיני השרים נחתו בירבעם מושפל־הראש גם הוא לדעת אחרי מי ילך. ובקום דממה ארוכה וישמע פתאם קול כשריקת־נחש: – ‘או אולי נבנה בזהב מקדשי־עגלינו את המחראות אשר שם יהוא אביך בבית הבעל אשר נתץ? גם בהם פגע הרעש’. – איש לא צחק; רק עיני ירבעם חפשו את המדבר לראות אם אין לעג־פתנים עיניו. ועוד עיניו תרות בקצות־הדביר, והנה הבקיע לחש כאוֹב עולה מן האדמה: – 'ואולי נקמת הבעלים היא, אשר נקמו אלהי־הארצות המודחים מהאלהים החדשים על מקדשיהם אשר הורסו ומזבחותיהם אשר נתצו ומצבותיהם אשר חוללו? כי אם יחטא מלך והפליאו האלהים את מכות ארצו ועבדיו, ועל שלשים ורבּעים חמתם תתך? והדובר – כהן עתיק־ימים משומרון, כפוף וכושל־ברכים, אשר פניו נפלו, והטוחנות בלטו בפיו מזוקן ומרעב. ובהעיף בו ירבעם עיניו ויבהל, כי פחד מפני כל בעל־אוב ודורש אל המתים. וקול הזקן כקול מתים מדברים מגרונו.

ואחד מראשי כהני בית־אל, איש אשר גובה לו ויראה, רעם ויזרק ברק־זעם בזקן שפל־העין: – ‘הקדמו הבעלים לעגל הזהב אשר הקים כהננו הראשון במדבר? הלא הם האלהים החדשים אשר הביאה איזבל בת־הזימה מצידון?’

והזקן נסה להוציא דברים, אך שאון כהני־בית־אל ורגזם החרישוהו ופיו נאלם, והשרים והשועים החזיקו בכהנים ויעודדום, כי אמרו: – בגבור מריבי כהנים ואלים ושכחו אותנו ואת מזוינו.

‘לא קמה נבואתי!’ – נפל פתאום קול בדביר; והקול – דבר הנוקד מתקוע, אשר לא אהבהו ירבעם אך יגור מפניו, ואשר יונה, אהוב־המלך, היה עליו סתרה. – ‘נבאתי: כי הנה יהוה מצוה והכה הבית הגדול רסיסים והבית הקטן – בקיעים; ודרי יהוה נסתרות: הבית הקטן הוכה רסיסים, והגדול – בקיעים; נגדעו בסערה רק קרנות מזבחכם, וקירות מקדשכם לא נפלו. כי לא מלאה עוד סאת־רשעתכם. ועתה, בושסי־דל, תתגאו על בתי־גזית. ומה תעשו בפרוץ הרעש שלישית והחריב נויכם?" – וקולו הושפל ויהי כנאנח: – בכל רחובות מספד ובכל כרמים מספד, ואתם לא נחליתם על שבר־יוסף’, – ובדברו ותקם סערה גדולה בדביר; וכפרוץ מטר דברי־האנשים כרעם־סופה, חזק גם דברו, וקולו גבר על הרעש וירעם כמו משמים בהתכוננו לכלות את נבואתו: – ‘ופקדתי על מזבחות בית־אל והכיתי בית־החורף על בית־הקיץ ואבדו בתי־השן’ – ואת דברו לא גמר, כי רעשו הכהנים, והשרים געשו עד להחריש כל קול. ובשוך הרעש, ודברי הנוקד חדלו ולא יספו – קרא אחד משרי־המלך: – ‘הנה הוא קורא לאלהיו אשר ביהודה להרוס את היכלך בשומרון, ירבעם מלכנו; התנקהו? האין משפט ושבט־מלך בבית־אל?’

וירבעם עמד נבוך ולא ידע; המולך הוא בישראל, אם אחרון העבדים הוא עתה לכהני בית־אל, לשרי־שומרון ולזקן ולנוקד. וישם פניו ביונה בן־אמתי אשר חש לא־אחת לרוחתו. ויונה בן־אמתי מגת־החפר השקיט את המריבים ויציל את החוזה הנוקד שכן־המדבר מרעה. – ‘אל תשלחו יד בעמוס, כי דבר יהוה אתו, וגם כעסו והותנו ישימו בפיו דברי־זעם. ואתה, ירבעם, תיטיב עשות בשלחך את שריך איש לעירו. ואתם, הכהנים, אל תחוסו על זהב ועל כסף אשר הפקידו אלהים בידכם, כי רובם מידי עניי־עם באו ולעניים ולנחרבים ישובו.’

ובדבר יונה אהוב המלך ונביאו ויהי שקט מסביב, כי לא הרהיבו האנשים להפריעו. ורק אחד מפרחי־הכהנים חמד לו לשון ערומים: – ‘ואולי גם נתיך את עגלי־האלהים לזהב ונתנום לעניים?’ – ויקם אחד מזקני הכהנים, והוא אז במקום הכהן הגדול אשר הוכה ביום זעם, וישא מדברותיו: – אם יגעו זרים אשר לא מזרע כהנים בזהב הקודש ואכלו מלחם אשר יוכן בכסף התרומות ומתנות הכהנים ומשרתי־המקדש – ומצאם עוון ונגפום האלהים. אולם יש לזהב מוצא: אוצר המלך והשרים וזהב עשירי־עם הטמון בארמונותיהם ובמערותיהם. הנה צברנו זהב רב משלל־הארצות לכלכל את אנשי־המלחמה, ותרועת־מלחמה לא נשמעת. ואם ינדב לב מלכנו אותו לחלק את האוצר לכהנים ולעושי־דברו לכלכל בו רעבים ויתומים ואלמנות, חולים ונזוקים מוכי הרעש ולבנות הנהרסות – אז ימהרו השועים והעשירים בעם והזילו גם הם מכיסיהם וממטמוניהם. וגם לא נסגור שערי עזרות־מקדשינו בפני רעבים ומוכים. הכי קרא שמן “עזרות” כי לעזרה נועדו. לחם ובשר־שלמים מוכן אתנו תמיד לאורחי המקדש ולרעבים שוחרי־דלתותינו ויין לחולים ולמרי־נפש'. – ודבריו פרצו רגע בעוז ורגע לעו בפיו, אך התחזק וישאף רוח, וקולו היה עתה כחלילים: – ‘יזכור־נא אדוננו המלך, כי מקדש יהודה מלא זהב ואוצרות, וכי השיבות לו גם מכלי־הזהב אשר לקח יואש אביך מאמציה. ועזריהו הרבה להביא שלל מאדום, מפלשתים, מערבים וממעונים, וגם שבטי־עמונים נדחים מעלים לו מס; וגם במקדש יהוה אלהי המדבר נגע הרעש רק בקרנות המזבח, וזהבם וכספם שלם אתו. יקרא־נא המלך לכל בחור־בישראל ונעלה ביהודה ונקיצנה. והיתה ממלכה אחת לישראל מתפסח עד עזה, או מחל מצרים עד נהר־פרת. ומשלל אויב־המלך ומזהב מלכנו ושרי־אפרים נבנה את הנהרסות וחבשנו את כל פצעי־עמנו, ולא נעלה עלינו את חמת אלהינו בבזזנו מקדשם וזהבם. זאת העצה היעוצה מכהני־בית־אל בעצת אלהיהם’.

ובעמוד כל הקהל נדהם, והנביא מתקוע מתכונן לתלוש שערות ראשו, ועיני יונה בן־אמתי כמחפשות עזרה בפני מלכו אשר לא ידע גם הוא עצות בנפשו, והנה הכה איש בחרבו על הרצפה וירעים: – ‘ומי יבנה את הריסות־יהודה? האתם מקשיחי־לב מאפרים תבנום? והעת־מלחמות לנו עתה בעוד העם קובר מתיו ומתאבל למשפחותיו? הנבוא לספות דמים על דמים?’ – וכל הפנים הפכו יחד אל הדובר אשר היה עתה מוצק כאבן וכעמוד ברזל, וגידי פניו שורגו, ולמצחו להט נחושה, – אל ברד גבור אפרים בארם עמי. ואני לא הכרתי בו את ברד אשר רק לפני ימים נפגע ונפצע בהרים ביום־הרעש.

והכהן מבית־אל נבוך ועשתונותיו כמו התנודדו, כי היתה רצפת הדביר כרועדת לקול מהלומת־החרב, אך התחזק וינסה להרים את קולו: "ואתה מוכה־אלהים בשכול ואלמון, תהין לסכל את עצת אלהי בית־אל?'

---

ואני נבהלתי למראה, כי שפתי ברד הודקו בכח ועיניו עצרו בעד דמעותיו, ויהי כפושע הנאחז בקרנות המזבח. – ‘מלכי! – פנה אל ירבעם ויושט לו את חרבו – האמצא בך מגן מחורפי ומשמחים לאידי, או האשיב לך חרבי ונתתה לטוב ממני?’

אז נגש יונה בן־אמיתי אל ברד וישם ידיו על ראשו פני כהן בית־אל חפו: – ‘אל תשים דמים, ירבעם, בבית יעקב; ואת ברד השב לארם וחבש את פצעי הארץ הנכבשת, אשר העמיס אלהים דאגותיה על שכמיך’. – ולעמוס לחש: – ‘שים מחסום לפיך, בן־תקוע! כי לא עת תוכחה ומוסר־דמים עתה, כי אם שעת־רחמים, ורחמת את פצעי־ישראל האנושים’. –והנוקד מתקוע שמע בקולו וילך, כי הרחמים טרם היו בפיו".

ובהיות חזיון ושלמיה אחוזי־קסמי־מקרי־קדומים לא ראו את הנעשה בזקן. כי עיף ויהי מוריד ראשו וגם רגעים מספר ושב ומקיץ. ולדברי ברד הראשונים אשר בפי המספר – פרץ הזקן בילל חרישי אשר הפך לאטו ויהי לבכי עצום. והם נבהלו פתאם לשמוע בחרחר הבכי בגרונו ולראות דמעות יבשות בעיניו. וצעדים נשמעו על השלבים, ובן־הזקן, איש־נפתלי, עלה ויבוא העליתה. ובראותו את אביו בוכה ויבהל רגע ואחר צחק: – העל ברד דברתם, אין זאת? –

ויצחקו האנשים בקרבם על פחדם, ואשר לא ידעו כי דרך־זקנים לאיש. ובן הזקן נגש אל אביו ויאמר: – איך עלית אבי הנה וסובבת את הבית בהיות האדמה רטובה תחת רגליך? – ובפנותו אל האנשים הוסיף; – ביתנו כבתי־כפר בהרים, בנוי רמים, רמה על פני רמה; ובגשם – וכוסו מדרגות האבן אשר מרמה לרמה עפר ובוץ, והאבנים אשר שופעו מרוב ימים – חלקלקות הן ותמעדנה רגלי לא מנוסים וחלשים. – חזיון ושלמיה הביטו אל הזקן וישתוממו. והזקן צחק גם הוא: – “ברד העלני ואעל. כי בסור האנשים אלינו ואחליף כח, ועתה”, – והזקן קרץ עין לאורחים: – “נכון אני לשוב עמהם ולהלחם בתוך צבאו” –

הבן נגש אל אביו וישם ידו על שכמו. – האורידך, אבי, למען תסעד לבך? – ויסרב הזקן: – לא, כי ברגלי ארד. – ולא שמע לו בנו וירימהו על ידיו ויקרא גם לחזיון ולשלמיה לאכל לחם: – בימי אופל כאלה לא ישכים גם איש־הרים קום, – אמר כמצטדק.

ובצאת חזיון ושלמיה וירדו כולם בשלבים אל גג הבית תחתם. משם עברו ויסובבו את הבית, ברדתם מרמה לרמה ובהגיעם מטה וייטב לבם, כי ראו אשר טהרו השמים – וישמחו, באמרם אשר בצאת השמש ויבשה האדמה מעט ורכבו הלאה אל הרי עצמון. ואולם לעת צהרים שבו השמים ויקדרו וגשם־זעף ירד ועד צהרי־יום־מחר לא טהרו השמים. אף כי לעת הבוקר הבא קמה רוח חזקה אשר פרצה פרץ בענני הלילה ותרדפם, ותיבש פה ושם את פני האדמה.

בהתגבר הגשם, ישבו האנשים מסביב למדורה בחדר, והעשן התאמץ לצאת חוצה בדלת הפתוחה, והרוח שב ויהדפהו פנימה. והזקן אשר שבו כוחותיו אליו ליום־יומים הושב על מקום המספר; כי אמר חזיון: – אני נשארתי אז בבית־אל וגם הלכתי אחרי המלך שומרונה, למען סכל עצת שוטני־ברד. ספר־נא אתה, זקני, על הימים אשר התהלכת עם ברד בארם. והיה בהגיעך אל ימי שובי, וספרתי אני אז את אשר קרה בימי, ונתתי מנוחה לך ותנומה. –

והאנשים צחקו וישבו, וגם הנשים והבנות בקשו קרבת המדורה ותשבנה מאחורי הגברים, ותושטנה ידיהן אל בין היושבים לחממן ליד האש. והזקן הניף ידיו השמימה כמבקש חסד מאלהים לאמץ זכרונו. והאלהים נענה לו, וזכרונו לא בגד בו, וגם לא עיף האיש עד הגיעו למקום אשר הועיד לו חזיון.

 

כב. גּוּנִי זָקֵן מִנַּפְתָּלִי מְסַפֵּר    🔗

מה תדעו אתם הבנים, ומה יבינו העלמים עתה? – החל הזקן ועיניו נגהו ולבו רם: – ואם אבוא ואספר לכם – התשמעו? צעיר הייתי גם אני, קל ברגלי, אילה שלוחה. מהר לעמק ומעמק להר קפצתי ברדפי אחרי הצאן ובצודי צבאים ואילות. וכאחד מבני נפתלי שבטי שבעתי רצון, ואחשוב את הרינו הירוקים בעבור סתו ובטרם קיץ, ואת עמקינו הצרים הדשנים – למלאי ברכת אדני. ולא הבינותי לדברי זקני שבטי אשר נשאו נפשם מקדם לירוש ארץ ים ודרום. כי איך ישבע רצון האיש, ואיך תרד עליו ברכת אלהי הארץ אם לא יאמר די, ואם יכמה תמיד לנחלת־אחרים ולפרים? ואני על נעורי – גאותי ועל רגלי הקלות, ואברך שבע ביום את הורי אשר ילדוני.

וביום אחד, ברדפי אחרי ציד, ויוליכני צבי מהיר שולל, בהגלותו לעיני ויעלם וישב ויגלה להתעותני. לא ידעתי כי לנסות אותי שלחוהו האלהים, לדעת אם שלם לבי אתם ואת ברכתם. ואדלג אחריו הרים ואקפוץ גבעות, ובעלותי אל פסגת־הר ותפקחנה עיני. עבר עלי יום ולא ידעתי, והשמש ירדה לשקוע, ופתאם נפתחו לפני המשור והים עטופי שמש ולוהטי־אש־ערבים. ועיני רותקו אל האור והמשורים ואהי כמשוגע למראיהם.

ואלין בלילה ההוא בכפר, במורד־הר, ולמחרתו ירדתי אל עמקי אשר ואל מישורו, ומאז לא נחתי וארחיק נדוד, ואתהלך ימה, ודרומה ומזרחה. וארא כי גדולה הארץ ורחבה וישאני לבי אל הים, אל המדבר ואל ערבו רחבות. כי סגור שבטי: מצפון לנו – מורדי הלבנון החרבים, אכולי רוחות־נגב; וממזרח סגרה עלינו הבצה הגדולה, אשר ממנה לנו כל מדוה וחלי. ומדרום ומים – שבטי אחינו. וכמונו אין מוצא גם לאשר אל הים, כי תקפו עלינו צורים וצידונים, וגם בארץ הכבול המסכנה – אשר לא ישרה בעיני חירם מלכם בתת לו אותה שלמה עם עשרים עריה – נאחזו וידחקו רגלינו.

ובנעורי ירד כבוד־ישראל, וגם אחרי אשר רוּפא יואש בן יהואחז מן המכות אשר הוכה אביו בידי חזאל וישב ויקח מיד בן־הדר את הערים אשר לקח מיהואחז, הן רק חרבות הושבו לנו. כי עשה חזאל שמות בעבר הירדן אשר לישראל, מבצרינו שלח באש, בחורינו הרג בחרב, רטש עוללינו ובקע הרותינו, לבלי תת שארית לישראל, להשחיתנו ולמחות שמנו. ובן־הדד בנו השחית את כל נאות ישראל, ולא השאיר למלכנו עם כי אם מעט מזער. ובימיו היינו אנו בני־נפתלי – ראשונים לכל צרה ופגע, כי נחתה בנו ראשונה יד האויב בשבתנו קרובים אליו, ובהיות לנו שכנים כנעני־צידון אשר קנו כרגע את שללנו ושבויינו מידי ארמים בכסף ובזהב וימכרו את אחינו לאיי־היונים. הוי מה ידעו אבותי וזקני לספר על ימי ההרג והשוד! ואף כי הרביתי לבכות בשמעי את כל אלה, הנה שבע ביום הללתי את אדני על תשועתנו, ואברך את יואש מלכנו הגבור אשר עשה חיל ולא רק ביהודה, כי גם בארם, ואשר הרחיק מהררינו את חרב האויב הרע.

ואולם הישבע עלם באכול אביו לחם והתרוה בת בהתעלס הורתה באהבים? לא ידעה נפשי מנוח ורגלי נשאוני, ואראה את המישור והים ואת עמקי־הברכה, ואל שניר נדדתי ולעמק יזרעאל רחב־עמקינו הגעתי. ופעם שכרני סוחר צידון ואחמר אחריו להריו הגבוהים וליערות־הלבנון. ובסורי לכפרי ואהיה כגר בו וכאורח נוטה ללון בבית־אבי. ואף כי השיאני אשה ויחלק לי מכרמו, מזיתיו ומעדרו, לא הלך לבי אחרי המחרשה והמעדר, כי גם בעדור אבותינו את הרינו, ואחרי אשר עזקום וסקלום – לא ראו בהם ברכה. מה הרים כי ישביעו אנוש? ולבי רעב למרחק. ובקרוא המלך ירבעם לבחורי ישראל התנדבתי ואלך. אבי לא קצף עלי ואמי בכתה עלי, וגם הרעיה בחרו לי התיפחה, ובהראותה לי על בטנה הביעו עיניה תוכחת קשה: – “על מי תעזוב את הברכה אשר בי?” ולבי בכה בי ונקי לביתי לא בחרתי היות. עזבתי את בית־אבי, נפרדתי מאשת נעורי ואלוה על אנשי־המלחמה. נלחמתי את מלחמת המלך ואעבור עם צבאו עד אחרי חמת. את בקעת הלבנון חצותי לכל ארכה ובנאות־דמשק רויתי דשן, ובטני שבעה פרי גן־אלהים. ובמדבר עברתי ברדפנו אחרי שבטי־פרא אשר הדריכו מנוחתנו, חלום גדול הרה לבי, כי יגבר מלכנו וארם יהי כאחד שבטי ישראל, ונעלה בלבנון ורכשנו לנו את מוצאות הים. כי לא נתנו לי מראה הים חולותיו עם שפוני־טמוניהם ומישוריו – מנוחה.

שנה אחרי שנה עברה – ולא ידעתי, גם רגלי כבדו וידי עיפו – ולבי לא אמר לי. והמלך חלק שדות בורחים ומפירי־ברית בארם ויתנם לאנשי־צבאו מבני־ישראל ומן השכירים, ונשב עליהם. ואשתי באה אלי ותשב באחד הכפרים האלה, ותלד לי ילד אחרי ילד. ועל נוינו שמרנו תמיד, כי לא נתנו לנו הבורחים ומנושלים מנוחה, ויהיו מחצית אנשינו הולכים עם חיל־המלך, והמחצית השניה ידיה אוחזות במחרשה בשדה ובשלח לשמור; וגם הנשים הניחו את הפלך ותלמדנה לירות בקשת, ובגדול ילדינו מעט ויהיו כבני־ציידים.

הזקן נח רגעים, השתעל וישאף רוח, השומעים כבו רגע את המדורה, כי לא יכלו שאת עשנה וגם התחממו דיים. לאט לאט בצאת העשן גבר הקור, והאנשים והנשים קמו ויתהלכו וירקעו ברגליהם ויחככו ידיהם וישאפו וישומו, למען התחמם. והזקן אמר: – העלו אש, כי לא רגלי־רץ רגלי, וידי עיפו מהתגושש. – ובדלוק המדורה שנית הוסיף הזקן לשפוך שיחו בזכרונות קדם.

– ואני קרבתי אל ברד ולא סרתי מנו, ואחד מבני נפתלי, בן חמון העיר, אשר לא אהב נדודים, עבד את שדי ושדהו ואל ביתי סרתי רק בימי חג ומועד, אם שקטה לימים החרב סביבנו. וימי השלום מעטו בארם, כי התקוממה לנו הארץ תמיד, ומעבר לחמת פרצו בני־תדמור, ושודדי הרי־צלמון השמו נאות דמשק מקדם, ופליטי חרמוני־השממה – מנגב ומים, ומדינים מתרוצצים בבקעה, ועבדי צידון ועמון מתחפשים בין כל אלה. כי יראו גם צידון ועמון פן יתחזק ירבעם על כולם, ויהיו מחזקים בסתר את אויבינו בצידה, בכסף ובאנשים, וגם מקלט נתנו להם.

ובהקרא ברד והנציבים לשומרון ויעמוד איש־הוד גבור גלעד בראש החיל. והאיש מתגאה בחרבו ובשמו, ואנו לא אהבנוהו כי לא כברד היה. לא הפלה ברד בבני ישראל בין לוחם ללוחם, וגם לא בין איש מעמנו לשכיר, באמרו: כל לוחם תחתי מלחמת המלך וישראל – בני הם. לא כן איש־הוד. בהיותו משועי־גלעד, קרית־מנשה ועיר ואם בישראל, ומראשי משפחותיו–גבה לבו ויהי בז לנו. לבני אחרוני השבטים, ו“בני השפחות” קרא לנו באזני מקורביו. ואף כי טפש לבו, ידע להתהלך בערמה ולגנוּב לב־אנשים. כי שלמים היינו וישר עשנו אלהים – אנשי המלחמה, וערמת פתאים וחכמים לא ידענו. ובאמור לי איש־הוד: – “גוּני!” – ודבריו היו כדבש למתוק: – “קחה עמך עשרים איש מנפתלי, מאשר ומגד וצדת ותפשת לי את גחם הראש לשודדים”, – גאה לבי. כי ידעתי אשר מאה איש לגחם, ובשלוח אותי מפקדי עם עשרים איש – הן בטוח לבו בנו, כי יכול נוכל בגבורינו המעטים ללכוד חזק ורב. רק זאת לא ידעתי אשר לא יחשוב איש־הוד דרכו ולא ישקול דבריו, ואשר מחשבת און גם יחשוב לאבד תמיד את אנשי ברד הנאמנים. בהתהלך איש־הוד בן־היחש עם ברד בן־העם כעם רע ואח, האמין בו ברד ויאהבהו כאהבו את ירבעם מלכו בעודו עלם, בימים אשר רעה לברד, בטרם עלותו למלוכה. והמלך ירבעם גם שלח לו דברו בידי איש־הוד העלם: – “שים־נא עינך על בן־גלעד הזה, בן נשיא מנשה, כי חמודות היה לי בהיכלי”.

ובימים האחרונים לפני התחולל הרעש שקטה הארץ וכמו השלמה לנו. תחש ראש מורדי ארם נדד לעמון, ויתר המורדים ברחו לארצות־ניכר ולמדבריות או נחבאו בחוריהם. ויאמר איש־הוד בלבו: – עתה הגיע הזמן לבער אחרי השודדים, ובשוב ברד וראה מפעל ידי וכתב עלי טובות למלך, ושמני ירבעם למפקד כל צבאות ישראל בארם תחת ברד אשר לנציב־ארם יוקם. ואנו הלכנו לכל אשר שלחנו ונלחם בשודדים ונכחידם וגם בערנו אחריהם. ואך שלמנו שבעתים בעד עוז נפשנו, כי בהצות עשרים איש מאה ורבו הרוגיהם ופצועיהם חנם; שארית כחו יפזר איש וילך תמס בלי־עת.

זאת ראה רעי אולם בן־דן, איש־חיל ורב תחבולות ומזימות וירגז וגם פקח עיני. – ראה נא, גוני התם, – אמר: – את אנשי נפתלי, אָשר וגד ישלח איש־הוד תמיד אל המערכה, וגם את איש־דן יהלל – אם ישים נפשו בכף; ולמי השלל? לאפרים ולמנשה. גם ליששכר ולזבולון יחניף ויש אשר גם לשכירים מארם ומבני שבטי־מדבר חזקים יאיר פנים, ורק את בני־השפחות מישראל יבדיל לרעה. ואם יבדילנו את בני־דן לטובה מבני־השפחות אחינו – הלא רק מבקשו מסילות ללב כהנינו. לא כירבעם המלך הראשון לאפרים אשר בנה מקדש בבית־אל, בנחלת שבטו, הראשון לבני הגבירות, ובדן, קרית הראשון לבני השפחות, למען מחוק כל ריב־אחים בישראל, לבל יתגאה איש על אחיו.

ובראותו אותי מקשיב הכביר עלי אמריו: – אין אנו בדן אוהבים לברד, אשר לא יקטיר במקדשנו ולא יביא מנחה לכהנינו. ואך מי כברד גבור וחס על נפש לוחם? והאיש אשר כדוב שכול הנהו – ייקר בעיני ברד שבעתים ושמר עליו מכל משמר. דע לך, גוני, אם לא ישוב ברד – ושׁכּל איש־הוד את כל גבור ומחרף־נפשו בישראל. ולבני הגבירות יהפך לב כנשים בשומרון ובגלעד, אשר בשמען קול־שופר תמהרנה ותבאנה לחדרי משכיתן להחבא חדר בחדר, ואת בניהן תחבאנה, אם לא יבטיחו בעליהן לבנים כבוד־גבורים מבלי אשר יסכנו בקרב.

ואתן לבי לדברים ואראה כי צדק אולם. ומאשר ישרה נפשי בּי וחנופה ותככים לא ידעתי, החילותי ללכת עם איש־הוד במרי, ובקחתנו שלל, ואחלק את מבחרו לאנשי המלחמה ולאנשים אשר ישבו על הכלים, וחלק נתתי לעובדי־שדותינו ונדבתי לעניים, לרעבים ולאנשי־השדות מארם אשר החריבום אויבים ושודדים, או השמום אנשי מלחמתנו בהלחמם באלה, ויתרו הבאתי לאיש־הוד; ויועציו גם רגנו: “מדוע דל ככה שללך, גוני?”

– שלחו עמנו גבוריכם מאפרים וממנשה וירבו שלל – עניתי בחימה ואפנה שכמי ואלך. כי לא יראתי, בידעי אשר אנו אנשי החיל בשדה נחזיק איש ברעהו. ואולם שמע ויצחק: – עתה יתנו לך אנשים מיששכר ומזבולון, וגם מאפרים וממנשה ישלחו עמנו לשים עין עלינו. – וכדברו כן היה. בגשתנו אל האויב יעצני אולם: – שימה נא אותם אל מול המלחמה ובחנו גבורתם, – ואעש כן. ויפול האחד בחרב, ורעהו נפל שבי וימכר לצידון ויתרם נסו ברגליהם. כי השחיתם איש־הוד בתפנוקיו ויהפוך את גבוריהם לשומרי־ראש ולמשרתים.

בשובי דמשקה דרש איש־הוד מידי את אנשיו, אשר שלח לשים עין עלינו: ‘ליועצים שלחתים ולא להלחם’, – רגז עלי. ואלבש גם אני חימה כמדי: – האלה יהיו לנו ליועצי־קרבות? – קראתי: – ילמדו ראשונה להחזיק חרב בכף. – ואולם הדני מלא לעג פיו בצאתנו, כי לא הרהיב איש־הוד בנפשו לנגוע בנו. ולבני אפרים ומנשה הטיף אולם תוכחות־בוז: – עוד מעט והיה לבבכם כלב אשה מצרה, כי שכחתם צאת בקרב. הלגדלכם היות רופאי־אליל בגלעד או ל“כלבים” בתרצה יאמרו ראשיכם? – ובחורי אפרים ומנשה שלפו חרבותיהם וישיבום אל נדנם. ואנו ידענו כי נכונים לנו שבטים מידי איש־הוד, חמוד־ההיכל.

והרעש הצילנו. בפרוץ הרעש ויברח איש־הוד ויסתר במקדש־דמשק ויהי לצחוק בעיני שועי־ארם. והשודדים גברו חילים, וכל איש אשר נחרב נוהו ואפסה ממנו תקוה לבנותו – נלוה עליהם. ובראותנו כי אין עצור ועזוב בארם, ונקח לידנו את השלטון, והעזובה שמנו על שכמנו.

הה, את אשר ראינו בארם! קירות מבצרים נהרסו באפס־יד, וסלעי־מגור נפלו או נעקרו; חולות־מדבר נישאו בסופה ויכסו שדות וכרמים, בארות יבשו ומעינות חרבו, ונהרים ויאורות עלו על גדותיהם וישטפו כפרים וערים, ארזים בהרים נעקרו משורש, וחיות־פרא ברחו מיערות וסבכים ויטרפו אדם ובהמה, וגם לתוך עיר ומתים פרצו. הרים ירקו אש ונחלים – גפרית, ושמים כעשן נמלחו. הוי, מה ראינו ואשר סופר לנו! ראשי־ילדים והרות אשר נבקעו בלי־אויב. מתחת כל בית הוצאו חללים, וקולות שבר החרידו לב. וקריאות לעזרה החרישו אזנים: ‘אוי לי’ יומם ‘ושוד לי!’ לילה. והכהנם עזבו את מזבחות בטרם נהרסו, ונשים ובנות וזקנים יללו בין חרסי־מזבחות וארונות־תרפים לרימון אלהיהם, אשר אטם אזנו כבעלים אלהי שכנינו, ואמות הקריבו ילדיהן למולך, ולכפר פני אלהי־הרעש, אשר חשו בעברו ולא ידעו מאין בא ולאן ישיב רוחו ואשו; מה חרב־אדם לעומת זעות־אלהים? – והזקן לא יכול לדבר עוד כי נחנק קולו, וילט פניו ויאלם.

וימהרו בניו ונכדיו אליו וישכיבוהו על כרי־החציר וכסתות־הקש; והוא נם חרש, והגברים ישבו דומם, ורק הנשים והבנות ספקו על ירך ותפלטנה יבבות חנוקות, כי פחדו להרים קול, פן תעירינה את השב והרגיזוהו משנתו. ושלמיה אמר בלבו: – הנה בן־נפתלי הנותן אמרי־שפר, לא כחזיון הארמי אשר מלתו בפיו לחכמה ולדעת־אדם, ולתאר מחזות חרון־אלהים ילעו דבריו. הכזה דבר הנביא מתקוע, אם כה דבר אלהים מתוך הרעש? – ולבו הכהו למחשבתו על חזיון: – מה לו ולאמרות נשגבות? – ענה לנפשו כמצדיק וכמצטדק. – לכל איש חבלו, ולחזיון נתן אלהים לב חכם ונאמן; האם לפי מליצתו ישפט איש? –

ובהקיץ הזקן ירדו האנשים עמו לסעוד לבם, כי ירד הערב.

ובן־גוני אמר: – הנה באים זקני־הכפר לשבת עם אורחינו וגם כבש זבחו והביאו. ובחשוך הלילה נשב אחרי סעדנו לבנו, ואבי ואורחנו הבכור יספרו לנו מימי גבורותיהם. ואך ירוא יראתי פן ירבו הבאים מבני־הכפר ולא יכיל ביתנו אותם.–והזקן צחק ויען: – כדבר אחד הילדים תדבר בני; נהפוך הוא: בהצפף בני־האדם וחם להם ממגע אח ונשפת־אפו, ונגאלנו מעשן ולא תדמע עין. –

עודם מדברים ואיש מבני הכפר בא ויברך את האורחים בשלום. – הנה חדל הגשם, אמר, ואותות הרוחות והעננים לא תשקרנה. ומחר יהי יום צח, והרוח אשר תישוב כל הלילה והבוקר הבא – תיבּש משעולי־הר, והיה דרך לצפון ולנגב. והערב נשמח עם אורחינו, ונשמע את אשר נעשה בישראל ובשכניו בימים עברו, בשנים רבות־גבורה וכבירות מעש.

 

כג. אִמְרֵי שֶפֶר    🔗

וזקני־הכפר באו עם נשיהם ובניהם ואחריהם רב אדם ימשך, וכבש צלוי נישא על מוטות. והנשים לשו עוגות ותאפינה. – “לא יקל מאפה עתה” – הצטדקה אשת הבית: – “כי לא תאחז האש בקוצים הרטובים וגללי־הבקר לא ידלקו; והעשן אשר ישאהו הרוח הביתה לא יתן ללהבה להתלקח. ישאו־נא אורחינו לעוון שפחותיהם אשר תאכילינה אותם עוגות בלי הפוכות כי לא צלו גם האנשים את צלים דיו, ומה אנו הנשים כי נאשם?” וראש־הזקנים שם כל נתח טוב ושמן מן הכבש לפני האורחים ואנשי־הבית, ואת יתר הבשר חלק לכל הבאים. – “לא רב הבשר נאכל, אף כי לא מעט מקננו; אך מכור נמכרהו לצור ולצידון והיה לנו לשלם מעשר־המלך ותרומות־כהנים. וכי יפול בחלק נער מכפרנו פאת־כרע או בדל־אוזן ובלעם עודם בכפו. ועצם כי תנתן לו ללקק – וכרסמנה בשניו החדות, וברך את האלהים ואת אמו אשר ילדתהו”. –

אחד הזקנים נשא מדברותיו ואחריו כל אחד מחבריו הבאים בימים, כי אהבו בני נפתלי לתת אמרי־שפר ויהיו לתהלה בין שבטי־ישראל. – ברוך הגשם ותחשב זאת לצדקה לבוץ אשר הביאוכם הנה! כי כערים נדחות – דן, נפתלי ואשר בשבטי־ישראל, ושנים תעבורנה עד אשר נזכה לראות באור פני נביא או שר אשר יסור אל גבולנו. וגם בעלות איש גדול בישראל למקדש־דן, יפגע בחולת־החרמון ואדי־הקטב ישאף אפו, ופחד ונחפז לעבור. ואל הרינו יביט והנה חררים, כי אין פרי להרינו במזרח הפתוח לרוחות מדבר, כי אם במערבם אשר רוחות־שפיים יחליקום שם; ואמר: – מה בצע כי אכתת רגלי בצורים ואגוף ידי בקוצים ובברקנים, ומה השכר אביא בעמלי? האין יין בשומרון ושמן בתרצה, כי אתע הרים לא עלה אנוש בם? –

בחורי הכפר צחקו איש לאחיו וירמזו לבנות, ותצחקנה גם הן אשה לרעותה. כי ידעו הבחורים את אשר נעלם מן הזקנים, והבנות סוד לאטן עמן אשר הסתירו מאמותיהן. ואחימעץ בן־ירימות בן־גוני קרא לשלמיה לעבור אל הבחורים. – “מה לעלם בין זקנים? שבה עמנו ונחזה גם אנו באור פני אורח? לא טוב טעם זקנים בראש עלם, כי תכוֹף בינתו את שכמו בלי־עת והכשילה מרוצתו וצידו”. ושלמיה צחק וגם נבוך, כי הביטו בו בנות־הכפר קלות הרגל והצחוק ותתלחשנה, ויהי בעיניו כמטרה לחצי־לעגן.

ואחרי סעוד האנשים את לבם, ויתן חזיון אות לשלמיה; והעלם יצא ויבא נאד־יין קטן אשר לקחו עמהם לדרך, וימזוג לגוני ולזקנים; ויברך חזיון את מארחיו, וגם את הגשם אשר הובילהו למעון־ישרים ברך. והזקנים שמחו על היין, אמרם: – זנח נפתלי את כרמיו גפניו ימים רבים ויבאש יינו, ורק צידונים באהבם כל שקץ וענבי־באושים, אחרי אשר יצאו מאפם מטעמים ערבים ושקויי רויה, ישתו גם מהיין הזה, וחיך בני־נפתלי לא נפגם ובחנה יין לאשורו, ובטעמם מיין־חמד ונפקחו עיניהם. – הזקנים נתנו את שארית כוסותיהם לזקנות, ואחריהן לבנים ולנשותיהם. והם הזילו טפות לבנות־ולילדים, ויהי ששון וגיל בבית.

ראש הזקנים אמר כמצטדק: – בימי מלחמות ירבעם מלכנו לא נתנו אומן בבטחון־גבולות, ונזנח כרמינו, ותירושנו כחש בנו. וכאשר החילונו לבטוח בגבורת מלכנו ובשלום הרינו – אמרנו: נחדש כרמינו ונהלל פרי גפנינו במקדש. עודנו חושבים כה וכה והנה זקן ירבעם מלכנו וידל הבטחון בנפתלי. ובבוא ימי־המהומה לא קם בנו רוח, כי נבא בן־נביא מיהודה רעות על ערי נפתלי בשם יהוה. ואת נביאי יהודה נירא, כי לא ישתו יין וכסף לא יקחו. ונביא־דן כי יתנבא וענה רעהו כחשו בפניו. –

– אַל־נא נהגה נכאים בנשף שמחה! – אמר ירימות בן הזקן הבכור. – למה נדאיב לבות אורחינו? רק אחת נשמיעכם: כל ימי שבת ברד בארם ידענו כי יש שומר על גבולותינו; ומיום עזבו את דמשק וחמת־רבה, סר צל ישראל; ואנו בני שדה והר – אף כי קלות רגלינו ואך ראשנו כבד וידינו כבדות ממנו. האב כי יחשוב לנטוע כרם יחצוב בסלעים, ובנו יפלח ובקע ופורר ונכדו יטע גפן ראשונה בנעוריו ולעת זקנתו יברכנה. היפלא אפוא כי אין יין ואין צהלה בנפתלי מימי חזאל ובן־הדר? וגוני אבי – ראש לעצבים, מיום נשתה גבורת־ישראל בארם. רק עתה בהכירו את חזיון נאמן־זין־ברד נפתח פיו ורגלו תשמע לו. ומי יתן וסר ברד אדוננו אלינו, וקמו בחורינו כאיש אחד והלכו עמו ללחום את מלחמת ישראל ולשמור על גבולו. כי קול־חרב שמענו מדן ובהלה אחזה הרי־נפתלי. –

וחזיון קם וישם קץ לאמרי־השפר, בדברו רמות גם הוא: – בדברים מאמצי־לב החילות, ועל הוגי־נכאים קצפת, ירימות מארחנו, ובבלהות ובפחדים כלית מדברותיך. ואך אַל תירא שכן־הרים. עוד ברד גבורנו חי וזקן־נביות – בן־בריתנו, וחיל המלך מתאסף אל עצמון. וארם בוגד בארם וירא את חרב אשור מצפון ומקדם. ובבוא היום והוצאנו חרבנו מתערה וקראנו לכם; ובחורי־נפתלי, האילות השלוחות, יחישו ולקחו את קשת־הצידים ואת קלעיהם, ובאו אלינו, אל ברד גבור־ישראל. כי יש מלך בשומרון. נקם מנחם בן גדי את נקמת דם זכריהו בן־ירבעם משלוּם העבד רוצח אדוניו. וקשת שלוּם יבשה ותבקע. רק אין לב־דן שלם עמנו. ואך בקרוא להם המלך ילוו גם הם אלינו, ושבו ימי ירבעם בן־יואש מלכנו, ושלום יהי בין ישראל לארם ולא ישאו זה אל זה חרב. – וחזיון נדם פתאום. כי שמע את פיו מדבר כאחד בני ישראל מלידה ומבטן ויצחק ויתעצב. וגם את “וארם בוגד בארם” זכר, ויהי כמו שרטו הדברים שרטת בבשרו. אולם בראותו את עיני האנשים נטויות אליו הבליג על מבוכתו ויוציא רימון־דמשק מצלחתו וישם גרעינים מתוכו אל היין אשר נשאר עוד בגביע גוני, ויתן היין גם ריח־רימונים. – כן תהיינה דמשק ושומרון לאחיות, ושתינו ורוינו ענבי שומרון ועסיס רימוני־דמשק בגביע אחד, – קרא ויצהיל קולו: – ואתה, גוני אבי, שובה וספרת לנו את אשר ראית ושמעת אחרי הרעש, כי צמאה נפשנו לשמוע. –

 

כד. בָּרָד וְאִישׁ־הוֹד    🔗

ואחרי הקדמה לא־קצרה, עדויות אמרי־שפר אשר הוגיעה את השומעים לא מעט שב גוני לספר: – ובעוד אנו יראים את נקמת איש־הוד ותככי־אנשיו, והנה הגיעה השמועה: שב ברד דמשקה והוא נציב בארם, ותהיה שמחה בגדודי חילנו. רק העם המבכה את חרבותיו וחלליו לא ידע הישמח אם יגדיל הבכי. אמנם היה ברד במלחמותיו איש־צדק ולא פגע בהולכי תום ושומרי שדם ונום, אך על אויביו אשר נלחמו בו קשתה ידו ויהי מיסר בעקרבים גם במקום אשר יעצר השוט כח להשיב חוטא מרשעתו. וכאשר לא הספיקה הצידה לאנשי־צבאו – לקח מכל אשר מצא בדרכו, ובבוא רזון באוצר־הצבא לא שלמו אנשיו בעד אשר לקחו. ואף כי הביט ברד בשבע־עינים לפניו וסביבו. הנה בנעשה מאחוריו לא הבחין, כי לא נתן אלהים לאדם עין בערפו. ובפרצו קדימה בסערת־מנצח וירדוף אויביו, לא ראה דמעת עשוקי העם אשר נטה שכמו לסבול, ואשר קשתה עליו יד צבאו. כי אין צדיק גם בצבא אשר שׂרו שונא־גזל, ואנשי־חיל יאהבו שלל.

אולם כעבור שבועים־שלושה ותהי שמחה גם בארם, כי הגיעו שליחי ברד לערי ארם ורצים קראו בראש חוצות, אשר בהגלות עושה־שוד וגניבה באהלי־נחרבים – ונשפט האיש למות ורכושו יחרם; ועוד קראו הרצים, כי כל איש ואיש אשר יגש לבנות הריסותיו – ינתנו לו עצים מיערות ההרים, ואבנים ממחצבותיהם חנם. ואשר בתי־חמר יקימו, וקבלו כסף או צידה מן האוצר, ולעובדי־השדות אשר אבדו קצירם ובהמתם יותן זרע־תבואה וכבשים שניים ועז וחמור, וגם צידה ומספוא לשבור רעבונם. ומס שם ברד על חבלי־הארץ אשר לא פגע בהם הרעש, ועל כל איש אשר שמר אלהים על מקנהו וביתו, באמרו: – יתנו תודה לאלהים והביאו את קרבן־תודתם עזרה לאחיהם הנחרב. ואם אין ביד המלך להחיות מתים – הלא שומה על המלך, השרים והעשירים בעם לבנות הנהרסות ולהאכיל כל חי באדם ובבהמה.

ותחי רוח העם ויצאו האנשים לקומם הנחרבות. ויהיו אלה חוצבים בהר ואלה מבראים עצים. ובני הכפרים הביאו כל סוס, גמל וחמור לשאת במשא, וכל יודע מלאכה מלאו ידיו עבודה, ודלת־העם היו לסבלים ולעוזרים אחרי אנשי־הבנין, ותמלא הארץ שאון מקבות ‘פטישים’ גרזנים ומעצדים. והדרכים מלאו עוברים וסוסים ועגלות, וכל דרך הרוסה – רופאו פרציה בידים חרוצות. ועובדי־האדמה טהרו כל מעין וישיבו כל פלג לאפיקו, בהרחיקם כל אבן־נגף ומכשול. ואך יש אשר הפלג לא נשמע להם, בבחרוֹ לעבור באפיקו החדש אשר התוה לו הרעש, ויהיו שני פלגים לכפר קטן, וכפר גדול צמא למים. ויצו ברד לבנות את הכפרים ובתיהם ליד הפלגים והמעינות. והאנשים אשר החריב הרעש גם את שדותיהם, בכסותו אותם באבנים ובעפר צחיח וברגבים כבדים, או בהעבירו בה נחלים וחריצים עמוקים – ויחלק להם ברד שדות האנשים שאבדו ברעש ויורשים לא היו להם, וגם קנה שדות מאלה אשר יתרה להם ויחלקם לאשר אין לו.

וכל עני בעם וכל אשר החריבהו הרעש הפך אבלם לששון. וגם הישרים בעשירים ובאלה שלא פגע בהם אף־אלהים שמחו. ויש אשר אמרו: שלמו לנו האלהים בעד הטוב אשר לא עשינו עוד, ואם לא נשיב להם כגמול ידם עלינו וקלונו בעיניהם. רק קשי־לב ואוהבי־בצע רגנו באהליהם, כי כבדה יד ברד על כל מתמהמה וקופץ־ידו. ויהיו כל אלה שונאים את ברד בלבם; וביראם להרים קולם, ויהיו לשטן לאנשיו ויכשילו צעדיהם.

והנה הוגד לברד: אספו אנשי־מלחמתך שלל ובז רב בהחרימם את רכוש השודדים ובגזלם את עם הארץ. וישאל ברד את איש־הוד לשורש־הדבר; והנה שמו עלינו אנשי איש־הוד עלילות־דברים, כי גזלנו ושמנו בכלינו ומעלימים אנו את השלל מראשינו. ואנחנו ידענו את המזימות אשר חרשו עלינו, ונקום ונאסוף את השלל אשר חלקנו לנו ולאנשי־חילנו. ובמסור איש את שללו ברצונו, השיבונו לו חלק שללו, באמרנו כי מצות ברד עלינו לעשות כן, ואשר לא נתן ונקח מידו בחזקה, והשב לא השיבונו לו מאומה.

ובטרם קרא לנו ברד, והנה הביאו מאות גמלים שלל־מלחמה לחצרותיו. ויתמה ברד מאד. ואולם איש־דן השתחווה לפניו ויאמר: – שמענו את אשר פקד המלך לעזות בארם, ונאמר: לא עת שלל לנו עתה, כי עת לעזור לכל שכול ויתום ולאשר שמם עליו נוהו. יקח נא ברד את מנחתנו הדלה, וידע כי לא השארנו לנו בלתי אם כסותנו לעורנו, סוסנו ונשקנו, מתנת המלך. – ויקבל ברד את פנינו ברצון וישיב לנו גם הוא חלק מן השלל, ופני איש־הוד חפו.

כי פנה ברד אל איש־הוד וירעם בקולו: – הנה באו רחוקים מחמת־רבה וגם מן הבקעה ומנאות־מדבר ויביאו חלקם בשלל, ואיה שלל הקרובים וחלק האנשים שלא ידעו קרבות? – ראה ברד את אנשי איש־הוד והנה שמלתם נקיה ונעליהם שלמים ברגליהם, וסוסיהם מפוטמים ותחמושתם מצוחצחת ואין עליה אף טפת־דם יבשה, ואת בתיהם ראה והנה מלאו כל טוב, ויקצוף קצף גדול, ויתחמקו אנשי־איש־הוד אחד־אחד, ויביאו כל פסח וחולה ומשחת בעדריהם וכל כסף־סיגים, ועבדים ושפחות אשר לא צלחו לכל מלאכה – נדבו, ועיני איש־הוד רואות. ויגער איש־הוד באנשיו; ועבדיו הביאו מס למלך כהביא איש־ארם, מעט מן המעט. ותעל חמת ברד עד להשחית, ויצו על איש־הוד ואנשיו להביא את כל שלל השנה, מבלי השאר בידם מאומה.

והאנשים רגנו; איש־הוד נסה עוד הפעם לשים אשם נפשנו: – לקחו האנשים בזויי־השבטים להם את כל השלל ולנו לא נתנו. – ואנשי־הגמלים, אשר הביאו את שללנו מקצות־ארם, ואשר ידעו כי חלקנו ממנו לשדודים ולאנשים אשר פגעה בהם המלחמה ולא באשמתם – קמו ויעידו בפני ברד על ישרנו.

ואנו ידענו את מחבואי אנשי־איש־הוד אשר הוחבא בהם שללם, ונאמר לברד; – ילכו נא עמנו אנשים נאמנים לך, והאנשים האלה העומדים למשפטך – כלאֵם, פן יפריעו לנו, ואז נביא לך את כל השלל שנתנו להם, אף כי לא הלכו למלחמה, וגם על הכלים לא ישבו. – ובפצות איש־הוד פיו גער בו ברד, ואחרי כלאו את אנשיו עצר גם אותו בביתו. עברנו מחצר אל חצר וגם על נוה איש־הוד לא פסחנו, ונביא אחרי יומים־שלשה לברד מאות גמלים עמוסי־שלל־רב. ובשאול ברד את האנשים מן העם ההולכים אחרי הגמלים: – ההעניקו האנשים משללם לנהרסים ולמוכי־האלהים? – ויצחקו האנשים מרה: – לולא לקחו מאתנו והשׂפיק לנו: – ואחד גם מצא את לבו להגיד! ‘הראית אשר יתנו אנשי־המלך לעם מכספם ומתבואתם?’

ויגרש ברד את ראשי אנשי איש־הוד מעליו, ואת האנשים מן העם אשר בהם הפיץ בתוך הצבא למען ירצו עוונם, ויהיו בני אפרים ומנשה כאחד בני השפחות וכשכירים בחילנו. ואחרי ימים השלמנו להם ולא שמנו פדות בינם ובינינו, אחרי הבינם כי לא טובה היתה דרכם לפנים.

בשוב איש־הוד אל משכנותיו וירא את אשר עוללו לו ולאנשיו וירגז, אף כי עוד השארנו לו וגם להם לא מעט. וירכב אל ברד יום ולילה בלי הרף ויתפרץ אל ביתו בצעקו חמס: – שוד לי! כשודדי לילה התפרצו אנשיך אל משכנותי ויריקו את מזוי ואסמי; השיב לי את הגזלה אשר גזלוני. –

וברד היטיב לו פניו ויאמר: – הן פקודת־המלך מלאו אנשי, ואתה עבד למלך כמוני, ולמה תרגז? עודך צעיר לימים, ורב העושר השמור לך בגלעד. שב עמי ואכלנו לחם ונועצנו מה עוד לעשות למען בנות הריסות־ארם. –

– המלך שם מס על הארץ ולא על אנשי חילו. שלל־האויב קדוש הוא לחיל המלך, מלבד חלק המלך והנציב בשלל. ואם על המלך והנציב להקים הריסות – מה חטאנו אנו אנשי־המלחמה? – דבר איש־הוד רתת.

וברד עצר ברוחו: – אַל תבוא אלי בתלונות שוא ואַל ינקר בן־נשר בגרעיני־אשפתות. היה רחב־לב, איש־הוד, וזכר־נא את שמך, וכי נשיא אביך לשבטך. הנה יש לי לשאלך עצה, איש־הוד: רבות עתה האדמות העזובות בארם, ובני ישראל רעבים ללחם ולחלקת אדמה שמנה. האין טוב אשר נביא אנשים מישראל ובנינו לנו כפרים וקריות בארץ בשלום, כמעשה ירבעם מלכנו?

– מה באת עלי בעצותיך? הלעג תלעג לשברי? השב לי את אנשי ואת רכושי, ואם לא – ובאתי לפני המלך ודרשתי מידך את הגזלה. –

ויך ברד בחרבו על אבן עד כי התיזה נצוצות. – אם לא תבלום פיך, איש־הוד, ושלחתיך כבול בשלשלאות שומרונה, או ידי תתלך על עץ! –

ופני איש־הוד הלבינו כשיד ועיניו יצאו מחוריהן, כמו אחזהו השבץ: – הלי, לנשיא־שבטי, אשר בידי פקדת את חילך, לי, לאיש־הוד, אהוב המלך והחצר, תעז לדבר דברים כאלה? אתה, אשר לקחך ירבעם מעל האורוה וישימך לפקיד על גדוד בארם? –

וברד העיף בו עיני לעג ופניו עִוותו בדברו: – הן כאחד ה“כלבים” היית לשרי ההיכל ומשחק לשגל, – אתה אדום־הלחיים וענוג־העור. לך הגישה תעצומותיך למלך ואַל תוסיף ראות פני. – ויפן לו עורף וילך לראות בעבודת־הבנין לרגלי הר־קשיון ליד דמשק.

למחר סרה רוח ברד וירגז, כי נחם על הדברים הקשים אשר הפליט פיו בחמתו, ויאמר לרצות פני איש־הוד ולא מצאהו, כי נעלם. ויכלה ברד חמתו בנו. ובהקימו סגנים בדמשק, בחמת, בבקעה ובנאות־המדבר והחרמונים, ובשימו ראשים על חיל המקומות האלה ומפקחים על עבודת הבונים ומקימי־הנהרסות – מאס בנו ולא הקים איש מאתנו על משמרת, כי אם שלחנו לשמור על גבולות ארם או לבער אחרי אחרוני־השודדים; ואת יתר שללנו צוה להביא אל אוצרות המלך, ונעש כן.

ואולם איש־דן רגז מאד, ואני שככתי חמתו: – נכשל ברד באיש־הוד, כי הכשילהו שפתיו ויאמר לכפר פניו בשפלותנו. נשקט עד יעבור זעם, ושב ברד וקרבנו. יודע ברד כי נאמן רוחנו עמו, ואת יושר לבנו יכיר. ואיש־הוד לא יאריך פה ימים, כי לגלעד עירו ישוב, והמלך יעמידהו לשמור על גבולות בני־עמון, ועשה שם את אשר עשה בארם. –

– כדבר בן־נפתלי תדבר, קל־רגלים ופושק שפתים, – אמר אולם. – לא יקום שלום בין ברד ובין איש־הוד, כי חרפת־מות עטה ברד עליו בחמתו. לא יאה חימה למושל, וכבוד שליט – משול ברוחו. וכי ישוב איש־הוד אל היכל מלכו הלא יחתור תחת ברד, הינקהו? ואוזן מלך ושריו פתוחות תמיד ללחש־פתנים. אין מקום באפרים לשנים, ולא יעבדו את המלך ברד ואיש־הוד יחדיו. ואיש־הוד יודע גם לקנות לב השרות והשגל, אשר לא ידע ברד ולא ידע כל ימי צבאו. – ובשמעי ואדע כי שככה חמת אולם־איש־דן, ואהבתו לברד שבה והתלקחה בלבו.

ומאז לא ידע לבי מנוחה,אף כי נגלה מקום איש־הוד בארם, אשר הרחיק אל קצות נאות דמשק בפאת־המדבר, ויהי מפקח על שדותיו ופרדסיו. ולבּנו נבא לנו: – כי תפרץ ממדבר או מחרמוני־השממה שואה על ראש צבא מלכנו, וידעתם כי יד איש־הוד במעל. – ואנו לא ידענו כי העמיד ברד מרגלי־חרש לשמור את מוצאי איש ריבו ומבואיו, עד אשר גונבו לאזנינו שמועות ונקשיב.

כי בא איש ויספר לנו: – הוגד לברד לאמר: הנה פלוני אלמוני אשר לא יכירנו איש מצבאותינו ישים סתר לו בבית איש־הוד, ולאיש משרתים ועבדים, וכמו מרגלים הם בארם. –

וישלח ברד את אחד שריו לאיש־הוד: – כזאת וכזאת סוּפּר לי ולא האמנתי, אפס אם סרו זרים אל משכנותיך, והם מרגיזים את מנוחת־עם הארץ – שלחם וילכו להם, או מסרם בידינו וחקרנו משפטם וידענו מה לעשות להם. –

ואיש־הוד ענה את ברד רכות לאמור: –נמלט אלי איש־מבני קדם אשר שדות לו ומקנה. והאיש – שונאיו יארבו לנפשו, ואת דמו יבקשו. האמסור את מחפש מקלט בביתי לרודפיו? ואם עבדים לו ומשרתים והם יתהלכו בדרכים מבלי אשר יפגעו באיש – מה חטאם? –

ויען ענה איש־הוד רכות ולא קשות – ידע ברד כי דבר לאט עמו. וישלח ברד את אחד ראשי גדודיו מן השכירים, ראש למשפחת אנשים מיתור, איש אשר עין־איה לו ויצוהו: – סורה וראית את אורחי איש הוד. –

ולא נתן איש־הוד לאיש לראות את אורחו באמרו: – לאיש אשר נמלט אלי ריב עם בני־קדם, ואתה אחד מהם. אַל תשא עלי חימה. בשוב האיש אל הריו – ובאת אלי וכבדתיך וכפרתי פניך. – ואך נערי היתוּרי רגלו בעבדי הפליט ויכירו בהם שנים מאנשי תחש. וישוב האיש ויבא את הבשורה אל שולחו. ואף כי רגז ברד מאד נשא בשרו בשיניו וידום.

כאלה וכאלה ספר לנו האיש, ונדע כי נכונים לנו ימי־קרבות. ולמחר בא רץ ויבא אלינו את מצות־ברד: – ‘לכו ושמתם משמר על מוצאי נוה איש־הוד ומבואיו. וכי תפגשו בעבדי־תחש וצדתום ושלחתם אותם אלי; ומפיהם אודיע: האדונם הוא אשר מצא מקלט בבית־הוד?’ – ונצא ונשים משמר, ונצוד שנים אשר הראו לנו אנשי־יתור ונביאם אל אדוננו, האחד שלם בבשרו ורעהו פצוע פצעים אנושים, כי פגעה חרבו באחד אנשינו ותהרגהו, ואנשינו בחמתם עשו בו שפטים. ואך לא יכול ברד להציל דבר מפי השנים, גם אחרי אשר דשו את בשרם. כחשו האנשים ויאמרו: – לא היינו עבדים לתחש. –

וימצא הדבר חן בעיני ברד ויקרא לרופא לחבש פצעיהם, וגם שלם למשפחת הנרצח מאנשינו כופר בעד רוצחו; ולשנים אמר: – עברו אלי ועבדתם את המלך כעבדכם את אדונכם, והיה שכר לפעולתכם. הן ריקים ופוחזים אתם עתה, וכל מוצאכם יהרגכם. – ולא אבו האנשים לעבוד בחיל־ברד, כי אמרו: – השיבנו לאדוננו ושמרנו עליו.

---

– ומה שם אדונכם כי אדע? – שאל ברד רכות; ויגידו לו האנשים שם אשר בדו מלבם; וידע ברד כי תחש הוא המסתתר במשכנות איש־הוד.

וגוני איש־השיבה פרץ פתאם וכמו ילל: – הוי ליום המקולל בו נולדה עצת אולם הרעה, עצת אחיתופל, יום שמע בו ברד לפתויי הנחש אשר קנן בלב אולם הנאמן וידיחהו ללכת בדרך תככים ומזימות וליעץ רעות. כי בא אולם עם ברד חדר בחדר ויתלחשו, מבלי אשר הגיד אולם גם לי את אשר יעץ. וברד לקח עשרים איש ממבחר אנשיו, ולי קרא ויאמר: – קח עמך מאה איש מגבורי־החיל, ומיודעי תחש ואנשיו תקח; ושמתם מצור על בית איש־הוד לילה, והבא או היוצא יתפש ביד והושם במשמר עד אש נראהו וחקרנוהו. – ואעש כאשר צוה ברד. ואנו מהרנו לבוא ממנו, כי באנו עם ערב, ונשב במארב, ואיש אחרי איש נפלו הבאים והיוצאים בידינו.

והנה ראיתי את איש־הוד רוכב ולימינו – אדם לוט־פנים. ואעיף עיני בקומתו ואמדדנה, ואת דרך רכבו ושבתו על סוסו בחנתי ואומר: – תחש הוא האיש! – וגם לחשתי לאחד מבני־יתור הרוכבים על ידי: – הנה תחש רוצח בן־אדוננו. –

והישמעאלי כונן קשתו וישאל: – האירה בו, אדוני? לא אחטיא חיצי, ומשערות ראש איש־הוד לא אפיל ארצה. –

עצרתי בעד הישמעאלי ואומר: – הורד קשתך, כי חפץ ברד אדוננו לתפשו חי ולהביא חרבו בלבו, או גם להמיתו בענויים קשים כגמולו. –

– אז אשליך עליו חבל וצדנוהו חי, או אירה ברגלו ופצעתיו, למען לא יוכל המלט. קרא לאנשינו וסגרנו עליהם הדרך. –

ובעוד אני מחבל תחבולות בנפשי – והנה הגיעו האנשים אל השער ויעלמו בו ויסגרו אחריהם. לבי הכני ואדע כי נמלט שללי מידי; ובהפגשנו בברד אשר הגיע אחרינו לא מלאני לבי לספר לו את הדבר. ורק אמרתי לו: – הכירו פה אנשים את תחש בהשקיפו דרך אשנב, והיה אם נצור עליו ונפל בידנו חי אם מת. –

ונפש ברד להטה גחלים וימהר להתדפק בשער חצר איש־הוד. ויפתח השער ושומרים מזוינים הופיעו בו. – מי בא באישון לילה? – נשמע קולם.

– הלראשית־ערב אישון לילה תקראו? – קרא להם אולם בלעג. והאנשים גערו בו: – סורו מעל שערינו! לאורחים לא נדעם – לא נפתח שערינו לילה בגבולות המדבר. –

וברד שינה קולו ויקרא: – תנו מקלט לנרדפים, אשר רודפיהם שתו עליהם ודמם יבקשו. – ולא נאות ראש־השומרים, כי ענה: – סורה ימינה או שמאלה ומצאת מקלט, כי חזקה עלינו פקודת־אדוננו לבלי תת לזר לסור אלינו לילה. –

אז הרעים ברד בקולו: – אמרו לאיש־הוד אדונכם, כי יפתח שעריו לברד, אשר בתעותו בנאות־מדבר סר אליו ללון. – ותיפול אימה על האנשים; ובעוד המה עושים כה וכה בפתחם השער, והנה הופיע איש־הוד ויעמוד קוממיות בפתח מבלי אשר השתחוה לברד.

– היבואו גם אנשיך עמך, אם ימצאו להם מלון אצל שכני? – שאל. וברד דקרהו בעיניו ויען: – בלוּני ולנו עמי גם אנשי, שומרי־ראשי וההולכים עמי; כי לא ילכו לחפש להם מלונות בחשכת־לילה. –

– הלא ראשית־ערב עתה? – תמה איש הוד: – והאנשים עודם יושבים ליד שעריהם, לאור־הירח. –

ואולם איש־דן העיז פניו ויאמר: – שאל־נא את פי ראש שומריך ואמר לנו: הראשית־ערב עתה אם אישון לילה? –

– ראשית־ערב לעוברי־ארחות ואישון־לילה לשודדי־ליל, – ענה האיש; – וגם אולם לא טמן ידו בצלחת ויען!

– אישון־לילה למארחי־רוצחים וראשית־ערב למבערי־שודדים, – ואיש־הוד שמע ויבן, כי בנפש איש־חסותו הוא, ואך למד האיש ערמה ומזימה בשבת תחש עמו.

– יבואו נא אנשיך ואכלו לחם בחצרי, ואנשי יביאו את סוסיכם לאורוותי ודאגו להם. ואתם התפרקו את נשקכם ובואו אל דבירי. הנה צויתי לעבדי והכינו כרה לנציב המלך בארם. –

– לא עת כּרוֹת לנו ולא נציב אני עתה, כי אם איש כאחד אנשי־המלחמה, – ענה ברד במשלו ברוחו: – הנה מתכוננים אנו לצאת לילה, ואנשים לנו גם בחוץ ושמרו על סוסינו; ואת נשקנו לא נפרק, כי לא נישן, ורק כנודדי־מדבר נשב חגורי־חרב, וחניתנו בידנו ונעלינו ברגלנו, ונחנו עד חצות לילה ויצאנו. ואולי תלוה גם אתה אלינו ונסית את חרבך אם לא העלתה חלודה? הלא כמעט כנוקד היית, איש־הוד?! –

ואיש הוד נשא חרפתו וידום. ובעוד ברד ואנשיו נותנים סוסיהם ונשקם הכבד על יד האנשים אשר בחוץ – התחמק רגע; וכמו על פי צוו מלא החצר פתאם שאון, והנשים והשפחות יצאו בתופים ובמחולות לקראתנו. ושפחה כושית צרחה בצוחת־מדבר: – תאספנה־נא כל הנשים והבנות מהחצרות ורקדו ופזזו ונגנו ושרו, כי שמחה גדולה תהי לנו הלילה. – וייטב לב ברד עליו ויצחק, ואיש־הוד שב ויאמר גם הוא: – לכנה וקראנה לנשים ולשפחות וגם לבחורים כי חג לנו במשכנותי. –

ואולם אמר לברד חרש: – מרמה פה, ברד אדוני. – ויגער בו ברד: – רק תככים תראה וחשד בלבך, איש־דן. שמח ועלזת עמנו ושללי לא ימלט מיד. ואם שינה איש־הוד לבו לטוב עלי – וכפרתי פניו; – ואולם נשך בשרו בשניו וידום.

והשערים נפתחו לרוחה. ומכל החצרות נהרו בתולות ובחורים ונשים ושפחות ותופים ומצלתים בידיהם, וגם זקנים באו לראות וברד נתן פקודה לאנשיו לבלי הפריע לבאים. – בצאתם ושמרתם על כל יוצא, וכי יעיר איש בכם חשד וצדתוהו. – וליד הבית ישבנו לסעוד לבנו, כי אמר ברד: – ‘למה נשב תוך קירות, בעוד ירח יאיר ורוח משיב נפש בבשמיו?’ ואיש־הוד השקה את אנשינו מיינו, וגם ברד עמם. וכאשר חם לו ויקם ויתהלך בחצר והשפחה הכושית רוקדת לפניו, ויפת לבו ויתאו גם הוא לפזז ולכרכר. ויהי הוא מתקרב אליה והיא מתחמקת מדי רקדם. ואיש־הוד עומד ומוחא כף, ונמחא גם אנו.

ובקרוא איש חיל נזיר מיין: – הבה, אביאה חרבי בלב האשה המבישה הזאת! – גערנו בו: הלא תראה כי טוב לב אדוננו עליה בשתותו! – והנזיר נשא בשרו בשניו, וחרבו רעדה בידו. וכה רבה השמחה עד בוא הלבנה, ועד נפול אנשינו עיפים והלומי־יין על הארץ. רק אני אשר חזקה עלי מצות ברד לשים מצור ומשמר – שמרתי על אנשי לבל ירבו שתות, ואני והקרובים לי גם לא נגעה שפתנו ביין. ואת ברד לא נתתי בוא בצל קורת בית מארחו, כי אם הצענו לו מרבדים ונשכיבהו ונשמור עליו עד אשר פג יינו. ובבקר קמנו ונברך את איש־הוד וביתו ונרכב. והנזיר חפש את השפחה הכושית ולא מצאה, וישאל אחריה ומענה לא ניתן לו, ויהי הדבר לפלא בעיניו כי הכהו לבו ולא ידע מה.

 

כה. לֵיל אֵימִים    🔗

הזקן עיף ויהי ספורו כמצות אנשים מלומדה, לא רגש ולא התאנח, לא שמח ולא קצף. והשומע יאמר: אין זאת כי אם עובר־אורח הוא המספר, אשר יעלה דבריו גרה ככל אשר ימצא לו שומעים בין מארחיו. ויחושו האנשים בעיפו ויאמרו לתת לו מנוחה.

ונערה מן השומעות, אשר התחמקה עוד בספּרו, שבה, והאנשים פנו לה מקום ליד הזקן ותכרע על ברכיה ותברהו את הבריה אשר עשתה לו. ובברותו מידה ותאורנה עינו ויברכנה ויאמר: – ברוכה את בתי לאלהים וברוך טעמך, והיית לברכה לאחימעץ נכדי עד זקנה ושיבה. – והאנשים החרישו; וחזיון זרק גרעיני־בשמים במקטרות, וייטב לב המסובים ותעבור מעליהם הרוח הרעה אשר תקפתם.

וירימות אמר לאביו, והמסובים שומעים: – עיפת, אבי, נוחה אתה, ואורחנו יספר לנו מהנעשה בבית־אל ובשומרון. –

– לא רבים דברי אשר אתי, ואם לא אכלם – מי לי יערוב כי לא ינתן החוט בידי? הנה נחתי ויחזק לבי, ועוד רגעי־מספר והריקותי את אשר בכליי והלכתי לנוח. ואז ספר יספר אורחנו באזניכם ככל אשר תאוה נפשכם. –

ולא אבו האנשים להדאיב לב הזקן ויאמרו: – יספר־נא איפוא גוני את שארית־דבריו באזנינו. – “רק אַל תיגע נפשך!” – הזהירהו ראש זקני הכפר, אשר בת־זית נכדתו ארוסה לאחימעץ בן ירימות, הנערה אשר עשתה את הבריה לגוני הזקן ותברהו מידה.

– אבלים וחפויי־ראש עזבו אנשי ברד את משכנות איש־הוד, – דבר הזקן בהשפילו עיניו: – וברד נסע, ואנו נשארנו עוד נפוצים בדרכים, מתחבאים בסבכים ובפחתים, וגם מתחפשים היו בין אנשי. שלשה ימים ושני לילות ארבנו למשכנות איש־הוד ונרא כי מעטו המתרוצצים בהם. ואיש מן היוצאים אותם לא נמלט מידנו, כי צדנום ונחזיק אותם למען ברד אדוננו. –

בלילה השלישי שב ברד. ובראשית־הערב בטרם צאת הירח, ישבנו באחד החורשות ונמתיק סוד. ואולם איש־דן לא חדל מלחוש באזני ברד, ונדע כי הבל כל עצתנו, וכי יעשה ברד את אשר ייעץ לו אולם וכשל.

– מדוע לא תדבר, אולם, באזנינו את דבריך? הלא כולנו יחד בעצה; ולמה תתעה לב אדוננו? – אמרתי וארגז בדברי.

ואולם צחק: – האין ברד אדוננו יודע את אשר עליו לעשות, כי ישאל בעצת אחרון עבדיו? ואם שאול ישאלני ברד אדוני דבר הלא אענהו – ותשובתו לא הרגיעה לבי.

ונקום וניגש לקצה החורש, כי שבויים שם לנו מאנשי תחש, ונחקור את האנשים בהראותנו להם נחת־זרוענו, ולא יכלנו הציל דבר מפיהם. רק באיים עליהם ברד: “בשוטי ברזל אדוש בשרכם ובעקרבי־אש”, ועיניו התנוצצו כפני מלך בלהות, – חרדו האנשים ואז גלה אחד בהם את סודם: – הלילה התכוננו לצאת לדרך, אנו עם כל הכבודה אשר ברגלינו.

– היש גם אשה עם אדונכם? – שאל ברד רתת.

ופי המדבר נאלם ולא הוספנו הציל מפיו דבר, גם אחר אשר יסרנוהו קשה. רק עלם אשר טרם צמח שפמו נפתה ויוציא לבו באזנינו: – הלא היתה האשה בין הנשים והשפחות אשר רקדו לפני אדוני השר! –

– שקר ידבר! – הרעים קול הזקן בשבויים! – לא היתה עמנו אשה. –

והעלם הנזיר מיהודה אשר במחננו קפץ: – הלא אמרתי: הבה ואביא חרבי בלב האשה המבישה אשר התחפשה לכושית להתעות לב אדוננו. –

– לא מנשינו היתה. – ענה הזקן ויבריק עיני־רשע. והמעונה הראשון אשר נשא בשרו בשיניו הוציא קול כחלל: – “הן גבר מתחפש” – וקולו בגד בו וידום. ובשמענו ונקפוץ תחתינו: – “היתכן אשר הרהיב תחש!” –

ואולם הסה אותנו ויקרא: – האינכם רואים אשר בכחש ובמרמה יסובבונו האנשים, והם מסתוללים בנו להתעותנו? תחש נמלט מפח, הוא ואשת־הרצח, ואלה הם אחרוני־עבדיו, אשר גם לא התכוננו לצאת, כי השאיר אותם אדונם לארוב לנו ולרגל בנו. – ובגבור בנו קצפנו, והאנשים מוסיפים להכחיש איש את רעהו, קמנו ונגירם לפני חרב ולא השארנו איש: – כה יאה לכם, אנשי דמים ומרמות, אשר בכפכם דבק דם בן־אדוננו, ואשר רקדתם בשרוף אדוניכם את בשרו; וכה יעשה לאדונכם. – ולא הועילו כל תחנוניהם.

בלילה לא נח בי לבי, כי הרחיק ברד עם אנשיו, ואולם איש־דן עמהם. ומראה פני אנשי־תחש בטרם מותם לא סר מעיני. ובעוד אני רוגז באהלי, ונערי בא ודבר אט עמו: – הנה מערי ברד מסתובבים פה, מבלי אשר נדע מה בלבם. – ואנ אשר עיפוני הימים האחרונים שלחתיו מעלי באמרי: – הבה אנום שעה באהלי וברד הטוב בעיניו יעשה. ובטרם עצמתי עיני והנה הבהילוני צוחות איומות: – אש! אש פרצה במשכנות איש־הוד! – ומהומה גדולה קמה מסביב.

ואני הבינותי כרגע יד מי במעשה הזה וארגז. – הנה קמה עצת אולם איש־דן הרעה,–ואהי נכון לבתקהו בחרבי. ואך הבלגתי על רגזי ואקרא לנערי: – אמור לאנשינו וסגרו על הדרכים, למען לא ידחק איש פנימה ולא ימלט איש מיד. –

עוד אני מדבר, והנה יצאה הלבנה מפאת המדבר ויהי מראה אדום כדם. ועמודי־אש מתאבכים מולה מחצר איש־הוד. ובחצר – מהומה. ואני ומספר אנשי פרצנו את השער, כי לא עמד איש לשמור. והחצר מלאה את אנשי הבית וכולם מלובשים. ונבן כי לא פשטו האנשים את בגדיהם, באשר התכוננו לעזוב הלילה את משכנם, או ביראם מפני אסון, אחרי שלא שב אליהם איש מאנשיהם בשלשת הימים. ואיש־הוד מתרוצץ ביניהם כמשוגע: – “יקוֹלל שם ברד הרע הצר והנוקם אשר הצית עלי נוי!” –

ובגבור קצפי מהרתי אליו ואבהילהו בקצה החצר: – ומדוע נתת מקלט לתחש הרוצח בביתך? מדוע קשרת עמו קשר לרצוח נפש אדוננו ולהצות את ארם ישראל?–

– שקר! רק דבה הוציא עלי ברד. לא תחש ארח בביתי, כי אם אחד מנשיאי־בני־קדם.

---

– הוצא אלינו את האיש ונראה פניו, – קראתי: – ואת האשה הכושית אשר הוליכה שולל נפש אדוננו ותארב לדמו. –

– לא שפחתי האשה, – השפיל איש־הוד קולו: – חפשוה באחד החצרות ומצאתוה, – ופניו נבוכו ושיניו דפקו בפיו, מבלי אשר נחה שן על אחותה. ואני חפצתי לרמסו כתולעת.

– שקר בפיך, איש־בוז! – קראתי בקצפי ובבוזי: – לא נשיא אתה לשבטך, כי אם ממזר מבני מואב או עמון, אשר הזנו את אמך. – ואך על ראשו ויפול ותעלף. ואני רציתי ואומר לאנשי: – אספו את כולם, הגברים, הנשים והילדים ופשטנום בגדיהם, כי סוד־מתחפשים בחצר איש־הוד. פוצו אל הגן אשר בפנים הגדר, והאש והירח יגלו לכם כל מחבוא, והבאתם לנו כל איש חי אם מת. –

והנה סחב אלי נער את איש־הוד המתעלף. – הם זרקו מים על הבוגד, אשר שכר רוצחים להרוג אדוניו. – ואני ידעתי כי שב רוח איש־הוד אל קרבו ואומר: – אענה נפשו ואתעלל בו, – כי מרה עלי נפשי על אולם איש־דן ועל ברד אדוננו אשר שתה אז לשכרה, ויהי כלי־משחק בידי אשה כושית אשר הוליכתו שולל, ואהי נכון לכלות כעסי והותי באיש־הוד ובאנשי־ביתו. – יהי אשר יהי, ואני אשלם לו כגמולו. – ואך נשיו הרימו צוחה. האחת התנפלה עליו ותניעהו ותבך על צוארו, והשניה אמרה: – הנה כל שמלותי ועדיי עולים באש ולבי שמח: טוב אשר לא נפלו בידכם. ואם שמתם משמר על אנשינו ומונעים בעדם מהציל רכושנו ורכושם – לא אשים אשם נפשכם, כי אין לבכם הולך אחרי בצע. ואך מדוע תשמעו נשים צועקות מרה בהשרף ילדיהן לעיניהן ולהציל לא תתנו. ומה תאמרו ביום דרוש מכם האלהים את דמם הנקי? – ואני אטמתי אזני ולבי: – אם שרף תחש בן־בריתכם את ילד אדוננו, ישרפו עדיךְ ושמלותיך וילדי־שפחותיך, – צעקתי מרה.

אז רגזה האשה תחתה ותצרח: – ארור הערב אשר הביא את בת־הזנונים אל נונו, וארור היום אשר בא תחש הארור אל משכנותינו! – ונפשי צהלה בי ואומר: – הנה! מפיה אציל דבר־אמת –

ופתאם קם איש־הוד וירקע עליה ברגל ויקרא: – דומי, אשת־כזבים, ואם לא ואוציא את לשונך מפיך. – ותאלם האשה ולא דברה עוד.

ונערינו פשטו את בגדי האנשים והנשים מעליהם ויגלו בהם שלשה גברים לבושי בגדי נשים, ושתים נשים מתחפשות לגברים. ואומר לבחור הישמעאלי ולנזיר מיהודה: – הגירום על ידי חרב! – כי אמרתי: הנה חטאתי אז במנעי את הישמעאלי משלוח חצו בתחש ואת הנזיר מהביא חרבו בלב הכושית. יהיו להם עתה אלה שלומים. והישמעאלי רחק מרחק צעדים ויור קשתו וחצו חלפה את ראש האחד ותפגע בשני. ואחר ניגש ויוריד קשתו על ראש השלישי אשר צנח כרגע לבלי קום. והנזיר הביא להב חרבו בבטן הנשים ויבתק את השתים. – מי יתן ובתקתי אז את הכושית המבישה! – אמר, ואני אמצתי אותו ואת הישמעאלי אל לבי חליפות: – יקרים לי לבות ישרים ועינים רואות נכוחה; ואנו שתומי־עין וערלי־לב לא שמענו אז לכם. –

עודני מדבר והנה נשמעו צוחות־אדם ושעטות־סוסים ואבחות־חרב ושריקות־חצים. ואני והאנשים המעטים הוקפנו מסביב, ועיני לא ראו בהעיף עלי איש־הוד חרב, ואך זאת ראיתי בהלחם על ידי הישמעאלי והנזיר מיהודה כאריות. ואחרי־כן התעלפתי. ובהקיצי – וארא אנשים סרוחים או מתהפכים בחבליהם נאנקים בפצעיהם, ואכיר בינם אחדים מאנשי; והנזיר לימיני והישמעאלי לשמאלי – בתוקי חזה. והלאה מהם ראיתי אשה יושבה כפופה ועיניה איומות וגם האנק לא תאנק. זחלתי על ארבע מעצמת מכאובי ואבקש מים מידה. ותבט האשה בי בפני שד־בלהות ותפער פיה, וארא את לשונה כרותה, ואצנח ואפול תחתי ואשך את האדמה בחרוני. ובשוב אלי כוחי – ואזעק זעקה גדולה ומרה.

 

כו. בֶּרָד נִצָּל    🔗

ועודי שוכב ואשמע רעש כקול מפולת, ואומר לנפשי: – אין זאת כי שב הרעש לפקדנו, והנה נוד תתנודד הארץ שלישית ובא קץ לכל בשר. ואברך את האלהים בלבי על שימו קץ לארץ הרעה והחטאה. ואך בהפקח עיני וארא עשן ואש מתלקחת, וקירות נופלים ראיתי בהתערערם, כי להטה האש באורוות איש־הוד אשר נבנו כהיכל: תחתיים, שניים ושלישיים; תחתיים לסוסים, שניים לכלים ולרתמות ושלישיים למספוא. ועתה, בהיות הכל להבה ואין מכבה – נפל הגג כולו בוער, והקירות התנודדו ונפלו לעיני. והאש טרם חדלה ותוסף לעשות שמות וגם בעצי־הגן נגעה. וריח־קטורת עלה באפי, כי עשנו סבכי־שמים ופרחי־ריח ועצים רעננים ויהי עשנם כעשן הקטורת: ואד עלה גם בעיני ויכבד על ראשי וארדם.

ובפקחי עיני והנה אנכי בחצר־ביתי על מצע חציר רענן בצל חרוּב כאשר אהבתי, ורעיתי וילדי סביבי, ויהי כמו הקיצותי מחלום רע. ולמראשותי יושב אולם איש־דן. ואני שכחתי כל תעלוליו כשכחי רבות דברים, כי בגד בי זכרוני, ורק פניו זכרתי ואהבנו איש אחיו, ויהי בעיני כמלאך־אלהים. ורופא דמשק אשר עמד ויבט בי, האיר פניו לאשתי וילדי ויאמר: – הנה שבה רוחו אל קרבו, ועתה ישוב לאיתנו והחלים מיום ליום. כי הרפתה הקדחת מעליו ופצעיו ירפאו משעה לשעה. – ואני הטיבותי לו פנים בשמעי, ואצחק נעימות.

הזקן שאף רוח רגע, והמסובים הביטו בו, ויהי כמו שבו אליו נעוריו: פניו הזהירו ועיניו מלאו חדוה. ושלמיה הביט בנערה הארוסה לאחימעץ והנה צהלו פניה, ועיניה סרו מעל אחימעץ ותבטנה בזקן. וידע שלמיה כי קסם למעשי־גבורה ולאֵמוּן־אנשי־חיל, אשר ירוממו לבב־גבר ועין אשה יאירו. וינחם בלבו על דעת־זקנים אשר קנה לו. כי אמר: מה תתן דעת־זקנים לעלם, ומה זכרון מפעלות־גבר לזקן? וייצר לו ויחשוב דרכיו, ולבו הכהו על פסחו על שני הסעיפים.

ועוד האנשים יושבים ומחרישים והנה נשבה פתאם רוח־אביב מסביב. וירימו המסובים ראשיהם ויראו, והנה פרצו קוי־שמש בחלונות הקטנים אשר במרום־הקירות. ויצאו שני עלמים החוצה ויביטו וישובו ויספרו לאנשים: – “הנה רוח רודפה עננים בחימה, והם יברחו ממנה, והשמש תופיע רגע־רגע מבין העננים בהרדפם. הבה נצאה החוצה אל הגג וישבנו שם ושאפנו רוח ושמש תחממנו”. –

העלמים טרם כלו את אמרי־השפר – והזקנים והנשים רעמו פנים. – הנה ישוֹב הרוח מסביב עד לשבר עצים ולפרק סלעים. ואיך נשב ברוח אשר כזאת? – ויצחקו העלמים: – “האנשי־עמק בני־נפתלי אשר יתחבאו מפני רוח קרה?” – וכשובם לדבר שפרה עליהם לשונם: – “הן רוח קדים באה, רוח מיבשת, והיה יהיה הבית סתרה עלינו מפניה, והשמש אשר תט ימה תנדב לנו את כל חוּמה, כי אין צל עתה לקיר”.

ואִמנם צדקו העלמים והזקנים גם יחד: בית־ירמות במורד הר מערבה שכן, ופתחיו – לרוח־ים, ונגבו – פתוח חפשי לעמק, רק מעל הגג העליון אשר לבית השלישי מעלה, מאחור – נשקפו חולות־החרמון ושלגי־השניר. ושם התחולל עתה הרוח בעוצם כחו, ויהי הבית כרועד וקירותיו כמו התנודדו.

ויצאו המסובים אל הגג ויפזרו עליו חציר יבש, ועל החציר שמו כרים ומחצלות, ומרבד רחב הביאו מבית זקן־הכפר לכבוד האורחים. וישבו האנשים; והשמים על ראשיהם כמתלהלהים, הנה הציצה שמש ופניהם אורו והם להם, והנה הסתירה פניה מהם והקור מסביב חודר לעצמות. והנשים והזקנים מתעטפים ורועדים.

ומתחת להם קופצים הילדים ובוססים בבוץ, ובהציץ השמש יפרצו הילדים בצהלם: – המלך בא! – ובהסתרה יעמידו פנים כאבלים: – רכב המלך! – והבחורים לועגים להם מלמעלה: – “הראיתם פני מלך מעודכם?” – ומניאים אותם מעלות על הגג.

– הוי מה טובו הימים ההם! – קרא הזקן ועיניו מלאו דמעות: – מי יתן היותי כאחימעץ נכדי, ועזבתי את הרי לשוב אל ברד. אך יסור יסרני אלהים. כי נקעה כף־ירכי ולא יכלתי צאת עוד במלחמה, וגם עבוד קשה מנעה מחלתי ממני, ולאיתני לא שבתי עוד. –

ואולם איש־דן לא סר מעל ידי, ויהי בשוב אלי זכרוני לאט לאט, ויספר לי אולם את מקרי הלילה הנורא; ועוד עתה אזני שומעות את קולו בדברו:

– "כי הנה התעתד איש־הוד לטבוח בנו טבח, ויאמר למשכנו ברשתו. לא הסתיר איש־הוד את תחש מאתנו, כי נתן לאנשי־תחש להתהלך בראש־דרכים להרגיז את אנשי־ברד. ובידעו כי בוטח ברד לבו אמיץ – ראה את הנולד, אשר יבוא ברד במעט־אנשים לצור עליו. ואך ברד הקדים לבוא, בטרם הכינו אויביו השנים את בעלי־בריתם אשר במדבר. וכה נצלנו אז בנשף־החשק, בליל־היין: ולו התנפלו עלינו האנשים אז ונשמדנו כלה, אך הם יראו פן רב צבאנו אשר בחוץ ויתנו לנו ללכת. ולכן יקוֹש לנו איש־הוד שנית. והאלהים שמרו על ברד; כי לפני העלותנו אש במשכנות איש־הוד נפגש ברד באחד זקני־החיל ויעתר לסור לביתו. ובהסתער האויב על אנשינו בדרכים ובהסוגנו מפניו – וילוה ברד עלינו. ואנשי־החיל הזקנים היודעים כל סובך וחורש ופחתים – נהגונו וניסוג לאט ונסתר, ומתוך המארב המטרנו חצים על האויב ונרבה חלליו.

ליל אימים היה הלילה. – הה, שעות וימים לא נלאה אולם רעי לספר לי את המוראות: כי הקיפו האויבים אותנו פעמים–שלש, ואנו פרצנו לנו דרך לחצר איש–הוד, כי אמרנו להמלט דרך סבכי–הגן, או להתבצר מעבר לאש, בין–החרבות. ואנו לא ידענו הידיד אם אויב לנו בחצר, המחזיקים אתם גוֹני ורעיך שם מעמד, אם הוגרתם לפי חרב בפרוץ אויב?

וממשכנות איש–הוד עברנו, אחרי הסתירנו את פצועיכם ושרפנו את מתיכם – לנאות ארמים, כי פחדנו לסור לנוה איש מישראל, לבל יתנקמו אויבינו בהם. ופעם גם הציתו עלינו ארמים את נויהם, למען סגור עלינו הדרך אשר לא נוכל לברוח, ומן המארב המטירו עלינו חיצים. רק בהיות ברד כדוב שכול, פרץ פעם אחרי פעם דרך מחנה האויב. ופעם גם נקרה לו תחש בהִסוגו. ובעוד הם נאבקים ומכים חרב בחרב, והנה פגע חץ בסוס ברד אשר נפל תחתיו, וברד קפץ כארי ויבא חרבו בשוק–תחש; וסוס–תחש נבהל וידהר ויפִיל את ברד ארצה ויקפיץ את תחש הלאה, מבלי אשר יכול להעמידו בגבור עליו פצעו, והסוס גם לא נשמע לאיש, כי רמס כל אשר עמד לו בדרך.

ואנשינו התגודדו סביב ברד והאויב אחרינו, ונֵאבק עם אויבנו יד ביד ותקשה עלינו המלחמה. הנה נשמעה זעקה: – נתלה תחש בעץ! – וימהרו אנשיו אליו, ואנו נִסינו לרדוף אחריהם, ואך הומטרו עלינו חצים מסביב, ופצעי–אנשינו רבו. ונמהר ונקים את ברד ונחבוש פצעו ונסתר באחד גני–הפרי. ומאחוריו יצאנו בשביל; ובשדה פגשנו שלישית באויב, בבעלי ברית לתחש, מדיָנים או מתחפשים אשר סגרו עלינו את הדרך. אבל ברד החזיק את מוסרות המלחמה ביד, אחרי הֵחבש פצעו; וכששים איש היינו עוד, רגלים ורוכבים. ונדלֵק אש במשכנות–ארמים, למען יחשבו אנשי–תחש כי בוזזים בעלי–בריתם את המשכנות ולא יחושו לעזרתם. וכן היה; המדינים נשארו בודדים במערכה, וחרב ברד אכלה בהם, והוא לא נח ולא שקט עד תפשו את ראש גדודם חי. אחד נגד עשרה נלחם ברד ואנו לא יכֹלנו להחיש לו עזרה, כי קשתה המלחמה על כל איש ואיש. וגם אחרי אשר גברנו עליהם לא היתה לנו בטחה.

וברד פקד: “הכו ואַל תחמלו, אל תבוזו ואל תפשטו איש, כי קצרה השעה; ואם אחד נשאר מהם בחיים, ורגָל בּנוּ לתִתנו ביד תחש”. ונאמר: “אכן צדק ברד”, ויהי כאילו מלאו אורב כל סובך ותל, ונעשה כדבר ברד. ואחרי אספנו את חללי–האויב אל גל הצתנו להבה לשרפם, אותם ואת כל אשר מצאה ידנו לאסוף בהחפזנו. ואת כל חי וטוב בסוסיהם לקחנו, ונושיב עליהם מאנשינו למען ימעטו האנשים אשר ילכו ברגליהם, וגם את הפצועים מאתנו אשר חבשנום, ואשר יכלו לרכוב על סוס – הרכבנו עמנו, ופצועים–קשה אשר ניתן להובילם, השכבנו על סוסינו מאחורינו ונקשרם הדק היטב לבל ישמטו בדהרנו. ואת אנשינו המתים שמנו בתוך אחד הבתים הבוערים, אשר ישרפו ולא ימצאם האויב והתעלל בהם, ואת פצועינו הגוססים אשר לא יכֹלנו לקחתם המתנו בידינו, פן יתעללו בהם מדינים. ובארבעים סוסים נמלטנו אל המדבר, כי אמרנו: אמור יאמר האויב כי חפשנו מקלט בארץ נושבת ורדף אחרינו פנימה, ובין כה וכה נארב להם מאחוריהם, ואולי יצליחו האלהים דרכנו ופגשנו את תחש, והשיבונו לו דמו בראשו תחת הדם אשר שפך.

ובמדבר ראינו פתאֹם מדורת–אש ונבּהל. ואחרי רגע צהלנו, כי פגשנו בשבט מבני יתור אשר רֵעה לנו, ויקדמו האנשים את פני ברד בשמחה ויכרו לנו כֵּרה ויצהלו ויתרוצצו על סוסיהם. ולשבט – ארבע–מאות רוכבים, ונדע כי לא נסכן, ורוחנו גברה ונאמר: “נסגר את הדרך על תחש ותפשנוהו חי אם מת”. כי נחם עתה ברד; ובספרי לו את דברי הישמעאלי מבני–יתור, אשר אמר לשלוח חִצו בתחש, ויֵצר לו, – עתה אבין כי לא צדקתי, כי לא יתן האלהים לאיש לשבוֹע את כל נקמתו, ואם ימלא חצי–נקמתו ומצא לו. – ועיניו מלאו דמעות בספרי לו ולמארחינו על הישמעאלי הזה והנזיר מיהודה הנאמנים.

וזקן–המדינים שבוי–בּרד אשר ישב אסור וישם עצמו כלא–שומע, ואשר בני–יתור הגישו גם לו אוכל – אמר פתאם: –שלחני, ברד, חפשי, ואביא לך את ראש תחש ואת האשה המבישה אתן בידך. –

ואנשי–יתור הביטו באיש המדבר, ויפנו פניהם אל ברד ויְיחלו למוצא–פיו. – נסה, ברד, ונראה, – נשמעו דברי הבחורים בלהוט עיניהם. והזקנים החרישו ולא פצו פה.

אז קם אולם בן–דן ויקרא: אין אמונה באיש–מדין, זכור ברד ואַל תשכח! –

וישָמע קול המדיָני ברגזו: – לכן תהי עברתי שמורה לכם נצח. –

ויבחן ברד בעיניו את האיש ויקם ויגש ויתּר מוסריו. ואך המדיָני רבץ בפִנתו, לא הרים עיניו ולפיו שם מחסום, ושפתיו לא נגעו בכל דבר אוכל או משקה. למחר השיב לו ברד את סוסו וחניתו וישלחהו.

אחרי שלשה ימים בא נער וימסור לברד את דברי הזקן איש–מדין: – לו שלחתני בטרם דבּר איש דן–דברו, כי אז הבאתי לך את ראש–תחש כאשר אמרתי. ועתה נקי אני מהבטחתי. בך, ברד, אשר פדיתני ממות לא תגע ידי, ועד עולם אטור לך חסדך וגם לצבאך, יען השיבותם לי את סוסי וחניתי. ואך בשבט בוזה–עמי אשים שפטים, ועד מותי אנקם בהם.–

ולב ברד רע על אולם איש–דן, וישלחהו מפניו. ויען אשר היה לב ברד טוב עלי – קִוה אולם להִבנות ממני, אשר אכפר בעדו פני ברד אולי ישוב וקֵרבהו. ואעתר לו, אף כי המטרתי עליו תוכחות מרות. – לולא עצותיך ולחשיך הרעים, – אמרתי, – כי אז לא מצאתנו כל הרעה, ואולי מצאנו גם עצה לצוד את תחש ברִשתנו. רבה חכמתך מדי, איש–דן; ויש אשר ימעט איש לחכם וייטב לו, לרעיו ולשבטו. –

וברד ישב חמשה ימים עם בני–יתור, והם שלחו כמאתים רוכבים מהם ואנשים מאִתנו אשר נשאום עוד רגליהם, – ונשׂים מארב על מוצאי נאות–דמשק אשר משם באנו. לשוא! כי יצאו תחש ואנשיו אל המדבר בדרך אחרת, אחרי עשותם שפטים במשכנות זקני–צבאינו, ויקחו עמם אנשים חולים שבי, ונשים וטף מישראל להתעלל בהם ולמכרם. ואולם אמר: – המדיָני אשר קרא לו ברד דרור, גלה להם את מקומנו, וידעו להִשמר ולא נפלו ביד בעלי בריתנו. עתה ינקמו בבני–יתור, ואולי גם יבואו עליהם במחנה כבד. ברד בגודל–נפשו יביא עלינו שואה לא אחת. –

ואני לא ידעתי הצדָק אולם אם לא. ואשב לי תחת תאנה במשכני, ונפשי ירֵעה לי וגם טובה עלי, כי שמחתי בהִנצל ברד ובהרפאו, ועל שובי לראות באור פני אשתי וילדי. ואותך ירימות בני שעשעתי בחיקי ועל ברכי נענעתיך. ואתפלל ואשיר: – גבּור תהיה לברד ונשאת את מגנו אחריו. – וברד העתיר עלי טובותיו וישׂימני לאיש–שדה–וכרם. ובהכּוֹנני לצאת את ארם אמר לי: – הנה הארץ מתנודדה תחתינו. מכור את אשר לך בארם ושבתָ אל הֹריך וקנית לך בשבטך בית וכרם, וישבת בטח. כי אין עוד מבטח בשדות–ארם. – ואני עשיתי כדבריו. ואך לא רב הרכוש אשר הצלתי משם. ועתה אנו יושבים פה ומיחלים לראות באור פני ברד, כי יסור למשכננו. –

 

פרק כ"ז: מִשְׁפַּט אִישׁ הוֹד וְחָכְמַת גּוּנִי וְאוּלָם.    🔗

בכלות הזקן את ספורו גדלה השמחה, וגם העוצב רב במחנה השומעים. והבחורים והבתולות נעלמו וישובו והם נושאים צלי–איל אשר צדו בהרים. והצלי נתן ריחו, כי עוּטר בעלי–בשמים וירקות רעננים מסביב לו. ותפרץ צהלה מפי המסובים; והאורחים, חזיון בין הזקנים ושלמיה בין הבחורים, ברכו את הבחורים הצידים ואת הבתולות הטבחות. ותהי השמחה גדולה בין אנשי–הכפר.

ואחרי אכול האנשים את הצלי, ויביאו הנערים ממבחר הדבלים; וזקן–הכפר נשא מדברותיו: – “כי דבלים אראה, והיו אז בחורינו ובתולותינו כבכּוּרוֹת בעיני, ואנו הזקני כאספי–קיץ, ואשר באהבנו את ימי נעורינו תערג נפשנו גם לאספי–קיץ אשר קצנו בהם. לא כן בחורינו, כי לבם יתאַו לדעת–זקנים ולכבוד–שׂיבה. לא תכיר הבַּכּוּרה את טעמה וריחה, ולהיות לתאנה תחפז ותהי” –; גם את האַילות והאיל הזכיר האיש, כי אמר: – “כאילות שלוחות בני–נפתלי, וכערגתן אל אפיקי מים – כן נערוג לגבורה ולנדוד. לא יתנוּנוּ רגלינו שבת בית בנעורינו. רק בימי–הרעה יחדל נפתלי מהאמין ברגליו. ואנו הזקנים כבדו רגלינו, ושבעי–רצון נשב בהרינו ואכלנו שריד שלֵלנו, ובעמקים המלאים ברכת האלהים, – שבעי זכרונות אשר נספר תחת תאנתנו. וכמונו אז כן בנֵינו עתה יערגו אל שדות רחוקים ואל כבוד גבורי–חיל. יקרא–נא לנו ברד ונתנו לו את כל בּכּוּרה אשר בנו; ואספי–הקיץ ישבו בית ושמרו על כרמינו ומקננו”.

– ומה יעשה האיש אשר מבּכּוּרה יצא ועד אספי–קיץ לא בא? – שאל ירימות: – התחשבו כי אין עוד אש עצורה בעצמות–גבר? הנשאֵר אנו בבית עת ישׁם ארם משכנות דן ונפתלי? –

ומי יעבוד כרמינו ושדותינו? – שאל הזקן וימשיך מדברותיו: – בין הבּכּוּרה ואספי–הקיץ תבא התאנה, וכתאנה – אתם אנשי השדה, עושי–המלאכה ורוכלי–מרכולתם, כי באין אתם עִמנו – מי יביא לנו לחם, מי יטע עץ ומי יגדל את פריינו באדם? –

וחזיון אשר אהב אמרי שפר, ואך לא בהשפכם על גדותיהם, פנה לגוני ויאמר: – שכחת, גוני מחמדי, את אשר סופר לי אחרי–כן בארם: כי הסירותָ מעל ברד את כל האשמה ותעמסנה על שכמך, כמו היית אתה המבעיר את הבערה במשכנות איש–הוד; וגם פִתִיתָ את נציב–דמשק לאסור את איש–הוד ולשלחו אסור בנחושתיים שומרונה. –

ופני גוני אדמו ויוריד ראשו: – ומה אספר? ידעתי כי רבו שונאי–ברד, ואומר בלבי: מי ישים לב לי לאחרון באנשי–חילו? ואני פצוע וחולה; האין טוב כי אעביר אשמתו על שכמי? –

ויבט זקן–הכפר בגוני ויאמר: – הן ספּרת לנו תמיד את דרכך, ואת מעשך האחרון העלמת מאתנו. עתה לא תינצל מידנו עד אשר גלותָ לנו גם סודך זה. –

והמסובים פרצו כולם ויקראו: – לא ינצל עד אם ספּר! –

ותאורנה עיני הזקן וימוץ עסיס–דבלה אחרי הדקו אותה בין שרידי–שיניו ויצחק ויאמר: – כי סרו אלי נציב– דמשק וראש–שופטיה וישאלוני לאמר: – הנה בא אלינו איש–הוד קרוע–בגדים ועפר בראשו ויבך לפנינו: 'באו אלי פליטים מבני–קדם ויבקשו להסתר במשכנותי מרודפיהם, ואֵאות להם. ואני לא ידעתי כי גם תחש בינם, אשר לקח ברד את אשתו, ואשר משפטי–דמים בלבותיהם. והנה בא אלי ברד עם חבר–מרעים, ואשכח את העלבון אשר עלבנו ואעש להם כרה, ונשי ושפחותי שרו ותרקֹדנה לפניו, עד אשר שתו לשכרה ויתגוללו סבואים מיינם; וברד גם פגע באשה הכושית אשר לאיש מקלטי. ובידעי כי אחרית–הוללות – דמים, שלחתי את האיש ואת עבדיו מחצרותי. מקץ שלשת ימים שב ברד וידלק אש בביתי ובמשכנותי, וגם עצי מאכל השחיתו, וילדים שרפו, ובעבדי הרגו ובשפחותי ובנשי אנשי–חילי התעללו, ואת לשון אשתי כרתו מפיה. ועוד הם עושים הרשעה, והנה פרץ ממחבואו האיש אשר נתתי לו מקלט, ויאמר לנקום נקמתו בברד על פגעו באשתו הכושית. אז נשפך דם רב, ואנשי–ברד שרפו משכנות אנשים שלוים בבֹרחם מאויבם, ואת אשר לא עשו הם בהחפזם להמלט, כּלו בני–קדם אלה בחמתם ובנקמתם. ועתה היה נוה–עדן לתל–שממה. ונשים וילדים מישראל נמכרו לשבטי–מדבר לעבדים ולשפחות. וגם ארמים רוגזים על הרצח והשוד אשר פגעו בהם. –

ואחרי שמעֵנו דברי איש–הוד באנו אל ברד ונדבר עמו. ולמען ידעו ראש–השופטים והנציב את אשר נטל עליהם להודיע למלך. ואף כי פגשנו בכבוד וייטיב לנו פניו, אך ברוב גאוָתו לא ענה על שאלתנו; – כי יקרא לי המלך ואשפט לפניו, – אמר: – ואנחנו עזבנוהו נבוכים ואובדי–עצות. –

אָז ספרתי להם את כל אשר ידעתי. ורק אמרתי: למה אשים אשם נפש אולָם איש–דן מיודעי אשר חֵרף לא–פעם נפשו בעדי, ואעמוס על שכמי את כל המשא, באמרי: – “בגד איש–הוד בישראל, כי קשר קשֶר נגד ברד ויחביא במשכנותיו את תחש איש–הדמים”. ואנכי לא ידעתי שורש–דבר ואחשוב לתֻמי, כי גזל באמת ברד את אשת תחש. לא היה בָּנו איש אשר ידע את צפונות בית ברד, ורק זאת שמענו אשר שׂרף תחש בן לברד במלחמה. ואומר להם כזאת וגם יספתי. – “הכין תחש את מחנהו ובעלי–בריתו להתנפל על ברד, ומלאכים שלחו תחש ואיש–הוד אלינו להרגיזנו, למען נבוא הִלחם בתחש. ואיש–הוד חשב אשר ילכֹד תחש את ברד, ונקם גם את חרפת איש–הוד אשר מלא ברד כלימה פניו, על כלאו את אוצרות תבואתו בפני רְעבֵי–הרעש. ובבואנו למשכנות איש–הוד היתה כבר כּרה מוכנה לנו ויין, בחכותם לנו. והאשה הכושית לא נדע אם הרת–אסון היא, אשר ממנה היתה נסִבָּה לשׂנאת–דמים בין ברד ותחש, אם תחש הוא אשר התחפש לבל יכירהו ברד, ואשר חפץ למשכו לסתרי–סובך ולהמיתהו”. – ואת דברי הישמעאלי והנזיר מיהודה ספּרתי להם, ואת אשר מעטו אנשי–צבאנו לשתות בשמרם על ברד. – “ואחרי הודעי, כי מתעתד ברד שנית לבוא לחפש את תחש במשכנות איש–הוד, ומיראתי פן ימשכוהו תחש ומרעיו ברשתם והרגוהו, גברה בי אהבתי לברד אדוני ושִׂנאתי לתחש איש–הכחש הנלחם בישראל והאורב להרוג איש לילה, ואשר איש–הוד בבֹגדוֹ ובמעלוֹ נתן לו סִתרה, ואומר: אצית אש במשכנות–בוגדים ואעשה באיש–הוד שפטים; וגם אמרתי: אולי א.תפוש את תחש ביד? ובעוד אני עושה שפטים באיש–הוד, והנה” –

–ואיך הרהבת אתה איש נקלה, אחד שרי החיל הקטנים, להרים יד על איש–הוד מצביא חיל ישראל בארם זה ימים, ונשיא–שבט בישראל ומתהלך לפני מלכו בנעוריו? – רעם ראש השופטים עלי.

ואני לא נבהלתי. כי ירדה עלי מנוחת איש–שדה, אחרי קומי מחליי, ואת עיני נשאתי לאלהים אשר הצילוני ואודה להם שבע ביום. והאלהים חזקו לבי ואען: – “אמנם אדוני, איש נקלה עבדך מנעוריו, וכאחד אנשי–החיל לבָּרד אדוני. וגם את איש–הוד עבדתי ודרכיו תכנתי”. – ואספר להם את כל אשר ידעתי על איש–הוד, והם התלחשו ויצחקו איש לרעהו, כי ידעו את איש–הוד ואת תָעלוליו; ובראותי זאת ויאמץ לבי ואוסף: – “אם יכּני לבי ויסרוני כליותי – רק על זאת אנחם, אשר לא שׂמתי קץ לחית איש בוז ומָעָל זה”. וגם את דבר אשתו אשר גִלתה כי תחש ואשת–הזנונים הסתתרו במשכנותיו, ואת רקעו עליה ברגלו, ואשר כרת הוא או מי מאנשיו את לשונה מפיה.–

וירגזו האנשים מאוד. וראש–השופטים פנה אלי פתאֹם וישאל:– ומאין נדע אם אמת בפיך וכי כֵנים הדברים אשר דברת באזנינו, וכי לא עלילה שׂמת על איש–הוד? –

אז גדלה מבוכתי. – אדוני, אמרתי, הנני ואשבע לכם, ואם לא יאמנו דברי ועשיתם לי, כטוב בעיניכם. בגִשתי לעשות שפטים באיש–הוד ובמשכנותיו ידעתי כי משפט–מות צפוי לי, ואך גם זאת ידעתי, אשר כל עוד בית–חוטא כמוהו עומד על מכונו – לא תכוֹן ממלכת ישראל בארם; וחיי ברד, מטה–העוז אשר לישראל בה, תלויים לו מנגד. ולכן אמרתי: אובד–נא אני, ורק אשרש שורש פוּרה ראש ולענה, אכרית את ראש אויבי המלך וחורש–הרע לברד שר–צבאו, את איש–הוד הפושע מרֶחם, הממזר העמוני או המואבי. –

– אל תתן דופי בנשיא שבט מישראל, – רעם עלי גם הנציב אשר נטה לי חסד עד כה; ולראש–השופטים פנה ואמר:– לשון איש–חיל כחץ שנון, ואך לא לשונם, כי גבורתם ואמונתם תהיינה לנו לקו בשפטנו אותם. – ואחרי שככו את חמת ראש–השופטים שם בי עיניו וישאל:

– ואיך נדע אם אמת בפיך בהאשימך את איש–הוד בחטא מות? ואתה טרם ענית לנו–

ואני נבוכותי ולא מצאתי מענה, ולא ראיתי את אולם–בן–דן אשר עמד בפתח. ובעוד אני אובד–עצות ניגש הוא וישתחו לפני השרים. – גם אני, – אמר, – איש נקלה ושר גדוד קטן בישראל, ויד לי באשמת גוני וחלק בה כחלקו. ולכן אַל יִחר אפכם בעבדכם אם ימצא בעצתו ללא–בקשוהו. תובא–נא האשה כרותת–הלשון לפניכם והעמידו מולה את גוני ואת איש–הוד, וראיתם ונוכחתם מי הוא האיש אשר עשה התועבה בישראל. –

ובהיות חצרי קרובה לדמשק, שלחו שופטי את אולם ואנשי–חיל עמו להביא את איש–הוד ואת האשה. ואני בקשתי את אולם להודיע לברד כי חשקה נפשי לראותו, פן לא אראנו עוד אם ימיתוני. ובטרם חשך היום ויבואו ברד ואיש–הוד והאשה אחריהם מובלה בידי–אולם. והשופטים נבוכו, כי לא ערבם לבם להעמיד את איש–הוד יחד עם נקלה כמוני. –

בראותי את ברד חזק לבי ואומר: – נפשי אשר חרפתי בעד מלכנו תבקש מעמך אשר תעמוד עם איש–הוד רגע לפני האשה האומללה. – ושופטי הביטו איש אל אחיו ויצחקו וגם קדרו פניהם: כי ראה איש–הוד את האשה ויפלו פניו ויאמר להתחמק, אך האשה קפצה כחית–טרף ותשים צפרניה בצוארו, ורק בעמל רב הצילוהו מידה. ואלי הביטה האשה בפחד ובתחנונים כי נזכרה בי ולא ידעה נפשה.

אחרי–זאת שלחו נציב דמשק וראש–שופטיה את איש–הוד עם משמר צבא שומרונה. ויד נעלמה חשה בדרך לעזרתו ויתנו לו ידים לברוח. ויעזב איש–הוד את אפרים ויברח אל בני–קדם, אל המדיָנים אשר עמהם, ואחרי כן עבר לצידון ויסחר ויעש עושר רב.

בזאת תמו דברי; את הכל כִליתי ולא כחשתי; ואת דבר הימים הבאים יספר לכם חזיון אורחנו. אשר ידעתם כי קרוב היה לברד עד היום הזה. –

 

פרק כ"ח: חֶזְיוֹן נוֹתֵן אִמְרֵי–שֶׁפֶר.    🔗

ובהחריש הזקן ישבו עוד האנשים כשעה וכשעתים בחוץ, חזיון ושלמיה ורבים מהמסובים סרו גם למשכן זקן–הכפר. – לוּ סרתם אלינו ביום–שמש, כי אז שימחו בחורינו נפשכם בהתגוששם ובקפצם כאילים על סלעים וצוקים, ובנותינו במחולות ובזמירות. עתה, אף כי יברך לבנוּ את אלהי–ההרים על ברכת גשמיו להפרות ירק ופרי, ואך גם עצבת תאפוף לב בהעיב השמים בקעות והרים במעטה קודר, כי יש אשר לא יראה אדם ללב המעשים ולברכתם החבויה, כי אם לעין יראה למראה; ובהזל השמים נטפי–ברכה ונפלו ראשונה כדמעות–ששון, וברבותם והיו כפלגי–דמע אשר ירדו על לחיי–אדם. – כהנה וכהנה דבר זקן–הכפר, איש–נפתלי, כאמרי–לשונו אשר שפרו עליו. ושלמיה אשר אהב משל ומליצה מנעוריו, ויהי גם מתגודד בין בני–הנביאים הצוהלים אשר מבית–אל והקודרים אשר באו מיהודה להתרוצץ בין הרי שומרון – לא שבעה אזנו משמוע את דברי הזקן ואת מלעגי–השעשועים של בחורי–נפתלי ובתולותיו. ואך חזיון אשר עיף מרוב רגשותיו, ואשר משא שנותיו ומקרי–חייו ונדודיו הכבידו עליו פי שבעה בקדרות ימי עבים וגשמים, – נשא לבו לשעת מרגוע; כי נתנו בו השנים אותותיהן, והקור והרטיבות פגעו ברגליו ובעצמותיו, ויהי מכסן ועוטפן בכרים ובכסתות ומחממן בקדרת–גחלים, למען השביח את הרעד והשברון אשר אחזון.

ירמות הביט בו ויבן לרעו ויקם ויאמר: – הנה עיפו כבר אורחינו עמנו, ומחר עם הנץ השמש עליהם לשים לדרך פעמיהם. ובאשר זקנת, אבי ונשיאי, וידעת את נפש אורחנו הבכור אשר שיבה זרקה גם בו. יבואו נא אורחינו עמנו, כי ערוך כבר משכבם וחממו בשרם והונח לעצמות אורחנו הבא–בימים, הרצוצות מתלאות–דרכים ופגעי נדודים.

– מלבי הוצאת מלים, מארחי בן מארחי, דברים אשר לא הגיעו עד פתחי–פי. – ענה חזיון ועל שפתיו רחפה בת–צחוק ועיניו הבריקו בלעג–רגע. כי אמר חזיון לנפשו: – בטרם נפּרד ואמרתי גם אני להם אמרי–שפר, למען יזכרוני, כי לא יזכּרו בני–נפתלי בן–אדם אשר לשונו לא תֵקל כרגליהם. – והוא התרומם ממושבו והמסובים קמו אחריו ויסובבוהו. – לא כל אשר יהגה אדם יעלה על שפתיו, – אמר בהעמיקו קולו, – כי פחוד נפחד פן נפגע בלב אדם מבקש טובתנו בהשיבנו פניו, בעוד דלתי–לבו פתוחות לנו לרוָחה.ואך עצמותינו העששות תאמרנה לנו: קומו ונתתם לנו מנוחה! כי לא תשמענה עצמות איש–שיבה לרגליו ולרצונו. ואם יסער לבך וכנפי רוח ישאוך למרחקים ורגליך תתרוממנה לקפוץ ולדאות, תבאנה העצמות ברעדן ובשברונן ואמרו: – ‘דיינו! עבדנו לך פי–שבעה בשנות עבד, ועתה קרא דרור לנו ונחנו’. – ואם לא ניתן להן מנוח, וכעסו ורגזו והפילונו על ערש–דוי, כי הזהירונו ולא שמענו להן.–

ובדבּר חזיון את דבריו ויעצבו פני הבחורים, ועיני הנשים הבתולות מלאו דמע. והגברים נהיו כבדי–ראש וזעומי–פנים, ורק הזקנים הביטו זה לזה בעינים צוחקות ועצובות כאחת: – שפתים ישק! שפתי–פנינים ולשון–זהב בפי אורחנו הגבור! – ואחת הבנות אמרה לאחימעץ: – שורה! מה לוהטות עיני בית–זית! לולא בוֹשה, כי אז נשקה את שפתיו. – ואחימעץ צחק בנעימות: – תשק לו! בשפתי זקן אין רעל ותאוה לא תדבק בה. – ויצחק גם שלמיה ויאמר: – אכן כראות האנשים אותי אראך אחי אחימעץ; צעיר הנך לימים ודעת–זקנים בך, וגם טעם שפתותיהם תבחן. –

ובצאתם הגישו להם הבחורים מסוסי הכפר ויאמרו: – עלו נא ורכבתם, כי למה תשקענה רגליכם בבוץ? – ופני שלמיה כמו אדמו מבושת: – הכי יושבי חצרות גזית למלך ולשרים אנו, כי נפחד מרפוש בבוץ ומהשקיע בחול כף–רגלנו? – וחזיון הביט השמימה וישפר עוד מעט: – הנה יצא הירח להאיר לנו דרך, ורוח הערב יבּש לנו מסלולים בהקפיאו את הבוץ מעט. ובמהרי עתה אל רבצי, ונשאוני רגלי כהִנשׂא סוס האוּרוָתה אל אבוסו. ולמה תכתתו אתם מלוֵינו את רגליכם? הן לא יצהל סוס לרוץ אורח בליל אין מרעה לו? –

ובני–בית–גוני והאנשים אשר ישבו עם אורחיהם בצל קורתם – זכרו את הימים ואת הלילות ההם ימים רבים.

 

פרק כ"ט: שַׂר–גְּדוּד בְּעַצְמוֹנִים וַעֲצָתוֹ.    🔗

כעשרה ימים שהו חזיון ושלמיה בחוה לרגלי–העצמונים, כי לא יכלו הצל דבר ברור מפי שרי–הצבא. באשר אמר האחד כחש משנהו, ובהבטיח הראש דבר – מלא אחריו סגנו ויבטל את הבטחתו בנפתולי דברים. לאחרונה יעץ אחד זקני–הצבא: – נשלח רצים שומרונה ורכב גם הנער אשר לברד אתם, והביא את דבר–מלכנו, והזקן יֵשב עמנו או ישוב אל ברד אדונו וחִכּה לצו–המלך ולדברו. –

הזקן דבר בתם–לב את דברו, כי לא יכול כלכל את כל התככים והמרמה אשר הקשיב, וראשו הלך סחרחר מרוב מזימות אשר לא תכן לדרכן ולא העמיק עד שרשן. היועצים הביטו איש אל רעהו בערמה, ועיניהם לעגו ויתנוצצו בהִנשׂאן אל שרי–הצבא. – היטבת דבר, זקן! – אמר אחד השרים: – כן יהי כאשר דברת. –

וחזיון אשר תכן לרוחם קם ויאמר: – תנו לנו שעה–שעתיים ונשיבכם דבר. – ובצאתם מאתם וירחקו כברת–דרך מעליהם, אמר חזיון לשלמיה: – לשוא כל עמלנו, בכחש יסובבונו; ויום ירדף יום, ומי ידע את אשר יעשה שם? לא יתכן אשר תעזוב את ברד לימים רבים. אני הן על תחש אשמור, ומי יהי המוציא והמביא בין ברד ובין זקן–נביות, אשר לבו גם סר מאחרינו? ובעוד אין אנחנו עמם – הן ירֵעו אנשי תככים במרחב וזרעו זרע תרמיתם להכשילנו. –

—צדקת, חזיון אבי, וּמלִבי הוצאת מלים. דברתי עם אחד שרי–הגדודים בגלותו את לבו ביין.– ‘שובו אל אדוניכם’ – אמר לי, – ‘כי לא תבוא לכם תשועה מעצמונים וגם לא משומרון, כי לא ידעו שרי–הצבא את אשר יעשו וּלצָו שומרון יצפו. רק אחת ידעו אשר ריב לברד בדן, וכי עליהם לסכסך איש באיש וליצוק שמן על אש המריבה, וגם למדו שרי–שומרון דעת, כי בעשות חרב איש גבורות ובא רעהו בלשונו ולקח את גמול–הגבור מיד מלכו. לכן יתעללו בכם האנשים יען הצלתם עד כה את גבולנו, ועל כן ירבו עליכם לעגם ותככיהם’. – וזאת אשר יעץ לי האיש: – ‘ישלח ברד מנחה לשומרון למלך ולשרים, ומתנות לשרי הצבא בעצמון, וקרא אליו כל איש–מצוק ומר–נפש בישראל והניף את חרבו בארם. והמלך ייטיב עמו בקחתו מידו את חלקו בשלל, ושרי–הצבא יִדאו כנשרים לחלק את הבִּזה עם אנשיו מחרפי נפשם.’ –

ובדבֵר שלמיה ותהיינה עיניו משוטטות סביב לראות, האין מרגל בהם ושומר צעדיהם. ואך לא ראה איש, כי בזו להם שרי–הצבא, ולא הקימו להם גם אורב ומטה–אוזן.

–לו היו ידי ברד מלאות, כי אז שבעו בני–נביות לחם, ותחש לא היה פוצה פיו. אך מה יעשה ברד באין כסף וצידה ובאין נשק? או הימכור את שארית–התבואות אשר עמנו – לצידונים ושלח מנחה לשומרון ולעצמונים? –

–אולי יכלנו להתגרות באחד השבטים האויבים לנו ולקחת שללו? – שאל שלמיה.

והם באו אל חצר הבית אשר עזבוהו אנשיו מפני הצבא; ואחרי השקות שלמיה את סוסיהם ויכין להם אוכל – שב וישב ליד חזיון. אחרי רגע שמע את אנחתו: – לא כיהודה אנחנו, אשר ברעוב אנשי–חילה לשלל ושלחו ידם בפלשת ובעמלק, ולא כארם וכבני–עמון אשר בני–קדם סביבם, והגריאים ומדיָנים ופראי–מדבר; בגבול שבטי–ישראל אנו יושבים, וארם עמי סגר עלינו בכחו, וצידון – מצפון ומיָם, וקדמה – בני עמון, אשר בלי צו–שומרון לא יעיז איש להציתם, וגם לא עת עתה להוסיף שונאים על שונאינו. את מי תבוז, ואי הארץ תשלול שללה? בהיותנו בארם עשינו כעצתך, ואך בקצה הארץ הזאת, – לא זה המקום. –

–ולמי ניַחל? ומה אחרית–ברד? – הוסיף שלמיה לשאול, ופניו – פני אובד עצות: – האין טוב אשר יעזוב את אדמת־דן, הארץ הארורה אשר תשנאהו ותחרוש עליו מזימות רעות, ומתחָש יסור וישכיח נקמתו מלבו, והלך לנוח את שארית ימיו לשומרון ואכל את לחם המלך? –

וינד חזיון ראשו ויאמר: – לא תדע את ברד, וגם אין לבך נאמן עמך בדברך ככה. לו עשה ברד כדבריך, הן בוז בזיתָ לו ואמרת: אין טעם בזקנים ואין כבוד לנפשם. הכי שווה היה כל עמל השנים ותלאותיהן, למען היות אוכל לחם חסד בימי־שיבה? לא כן בני. את דרך ברד ואת קצו אראה. ואם לא יחיש לו האל המסתתר עזרתו – אבדנו כולנו. באלהי–דן לא יושע ועם נוכלי־שומרון לא ישור. והאיש זקן, ורגליו לא יניסוהו ביום־עברות. – – והידע ברד את חליו וממי יצפה לישועה? – שאל שלמיה, ויהי כמו קפא בו לבו, ואת עיניו תלה בארמי.

– אל נחקור ללבב–ברד, מה אנו כי נדעהו? – ופני הארמי קדרו ועיניו עששו ויכוסו באֵד. ושלמיה בחנהו ויהי כקורא מעל פניו חידה שאין לה פתרונים, ויבן כי אין לשאול. ואחרי דומיה ארוכה וכבדה נשמע לו קול חזיון כבא ממרחקים: – בגִשתי אל לב ברד בימים עתה, ואהי בעיני כזר הקרב אל הקודש ואין כהן ונביא אשר ינהלהו. את מי אשאל והשמים הסתירו פניהם, ומה זר כי יערב לבו לשאול באורי–הקודש? היענו לו? לוּ היה יונה נביאכם מגת–חפר עמנו, והיינו יודעים את אשר הצפין לנו יום המחר. אבל הוא ברח מפני יהוה, ואנו מה נברח ולאן? ואת ברד מי יבריח? –

ובטרם כלה חזיון את דבריו, והנה שׂם איש את ראשו בפתח–הבית ושלמיה מהר לקראתו: – שר–גדוד הוא, אשר את דבריו השמעתיך. – ושר הגדוד ניגש וישב עמהם, ויוצא נאד–יין קטן וימזוג אל הכוסות ויאמר: – לא טובה הבשורה אשר הבאתי לכם, ואולי גם טובה היא, ואך בטרם תטעמו מייני לא אשמיענה באזניכם. – ובקום האנשים נדהמים לקראתו הוסיף: – שתו ונשתה לחיי ברד הגבור וחרבו! – והם נעתרו וישתו. ואחרי שתותם מן היין ישב האיש, ובקול–קִפּאון השמיע מפיו דבריו, ועיניו כמו הגלידו בקרח: – באו רצים אחרי רצים: הנה החלה המלחמה בגבול דן בין שגוב וישראל. וברד נטה מעמק עיון ויסב את דן ויתבצר בגבעות בדרך אבל–מים. ועתה קורא דן לעזרת עצמון, כי ירא דן פן יתרצה תחש לשגוב בראשיהם ובזהב–מקדשם. ושרי–צבא עצמון אובדי–עצות, ומשומרון אין קול וקשב. ולו בא ברד הנה, וסר צבאנו מעל מפקדיו הנרפים, והלך אחריו כאיש אחד, כי חרד לב העם על ארצו ועל מקדשו. –

חזיון נבעת מאוד בשמעו את הדברים, ויהיה כתולש שער–ראשו ופורם את בגדיו עליו. ושלמיה נשך את בשרו בכאבו וילחש: – ואם נקרא אנחנו לצבא בשם ברד – הילך עמנו? –

אז הבריקו עיני שר–הגדוד בצחוק רע: – על השקמה אשר תראינה עיניכם תתנועענה גויותיכם ברגע הוציא פיכם הגה. אַל גם תהינו לעבור דרך המחנה. חרש מאחור אעבירכם למען תֵעלמו בין ההרים ורכבתם לאבל–מים. כי בהמֵר לב אנשי–החיל ואין עצה, – אז קרבן יבקשו. ושרי–הצבא חובקי–הידים ישליכו אתכם לפניהם: – ‘הנה האשמים!’ – יקראו – ‘אנשי ברד הבוגד אשר הזניח מקדש דן להציל נפשו!’ – ואתם תהיו לברות לשִני–זעמם. הנה ירדה השמש – הוסיף האיש בהביטו החוצה: – צאו עמי והתחמקו, אשר לא יראכם איש, ושלשה צמאי–קרב מאנשי ירכבו אחריכם, למען עצור בעד רודפיכם, ולתת לכם ידים וזמן להמלט. ואך גם פניהם לאבל–מים מועדות; ואולי יבואו עוד אנשים מאתנו עם גדודיהם לעזרת ברד, אחרי עזבכם את עצמון. ואני את ברד הגבור לא אדע פנים, רק שִמעוֹ שמעתי, וחבוק ידים מאסתי זה כבר, והיין עוד מעט פג וטעמו בפי. בלי חרב ימר גם יין לשותהו, אם איש–חיל הוא.–

ובצאתם לדרך, ושלשה הרוכבים מפגרים מספר–צעדים מאחוריהם, – נזכר פתאם שלמיה ויפן אל חזיון באמרו: – ואני גם שכחתי לשאלו: מה עם זקן– נביות ושבטו? ההלכו עם ברד אם עזבוהו? –

חזיון זרק מבט מוזר אל פני שלמיה, ועיניו היו כדועכות בדברו: – ואני – לו ידעתי מה עם סוכתי ומעדניה בפרשת–הדרכים בעמק! – ושלמיה הביט בו ויבהל ולא ענה דבר.

 

פרק ל': בְּנֵי גּוּנִי יוֹצְאִים אֶל בֶּרֶד.    🔗

עוד בהיותם בדרך ידעו חזיון ושלמיה את כל אשר נעשה. באחד הימים קם זקן נביות ושבטו וישאו את אהליהם ויעבירום אל גבול בני–עמון. הדרך לדן נפתחה, וצבאות שגוב מלאו את כל הדרכים. תחש אשר ירא את שגוב נטה מעל דרכו ויתפרץ לתוך הרי נפתלי וישם ידו על קריות וכפרים.

וכהני דן מהרו אל שגוב ומנחות בידיהם, ולא האמין להם שגוב, כי קִוה אשר יביאו לו צידה וכסף ותחמושת, ואת אלה לא העניקו לו. וברגזו נתן עליהם בקולו: – את עגלי אלהיכם אתיך ולקחתי את זהבם. –

–לא ינקו האלהים את הנוגע בעגלי הקודש. האיש אשר יבקיע אותם תיבש ידו. ואש–האלהים תפרץ מתוכם ואכלתו. – ועיני הכהן הזקן, שליח דן, הביטו בשגוב כהבט אב בבנו, בשמרו עליו פן יכשל ויחטא לאלהים.

לב שגוב פג בקרבו. ובהפנותו עיניו מהכהן הזקן איים על הכהנים הצעירים מלוָיו בגערת–חֵמה: – אם לא תמסרו לי את אוצרות הצידה והכסף אשר גנזתם לברד מגינכם, ודשתי את בשרכם בעקרבים.–

והכהן הזקן צחק בפה רקוב–שִניִם: – ברח ברד בעירום ובחוסר–כל, באין צידה, ובידו אין פרוטה לפורטה וחץ אין לקשתו. שלח נעריך אחריו וצדוהו. – ולא האמין שגוב לדבריהם, כי הכיר את ברד מנעוריו וידע כי דוב שכול הוא.

חזיון ושלמיה נטו מדרך המלך אשר בפאת העמק לרגלי ההרים, וירכבו בדרכים מפותלות בין ערי נפתלי וכפריו. ובעברם נלוו עליהם אנשים מספר אשר ברחו מצפון–נפתלי, בנפול פחד ארם עליהם. כי לא ידעו אשר מפני שגוב תחש בורח ויחשבוהו לאחד שרי–צבאו; וגם בראותם כי מעט העם אשר אתו – אמרו: אין אלה כי אם חלוצי חיל–ארם והמחנה יבוא אחריהם. בהוָדע להם כי חיל המלך אשר ליד עצמון מתבצר בהרים, נפל לבם באמרם: – אכן לא קם רוח במנחם המלך החדש, ואין עזרה בו לנפתלי ולדן. – וגם מפני שבטי חוּלת–החרמון אשר לא מישראל והנודדים בין בשן ובין הרי נפתלי יראו, כי ידעו אשר עם בוא האביב ונלוו גם הם על שונאיהם, ועלו ההרה לבוז בז ולרצוח נפשות ולגזלן למכור אותן לעבדים ולשפחות. ובפגשם את שליחי ברד וילָוו עליהם: – “מי יודע?” – אמרו, – “אולי יעיר ברד הגבור רוח גבורה בישראל והציל את שבטינו מכף אויב?” –

ובכפר אשר בו גוני שכן, לרגלי ההר, פגשום אחימעץ ובני–חיל מאחוזת מרעיו אשר יצאו לקראתם חמושים. ובעלותם הכפרה לסעוד לבם ראו, והנה גם ירמות חגור–חרב חובש סוסו. ובכי הנשים והילדים עולה השמימה. רק גוני הזקן צהל בדמוע עיניו: – “לכו בני”, – אמר: “אַל יִשאר נושא–חרב ורובה–קשת בהרינו; ולו נשאוני רגלי ואצתי אל ברד בראש בני ונכדי”. ואך לא רבּו האנשים הנלוים עליהם, ובצאתם מן הכפר התפקדו, ויהי מספרם שנים עשר איש. וידע חזיון את הצפוי להם מנפתלי.

הם רק יצאו את הרי נפתלי לסוב את חוּלת–החרמון, בשׂימם פניהם מזרחה מול אבל–מים, והנה ראו פתאם אשה לוטת–צעיף רוכבת על חמור ונער רץ על ידה ומניף בשוט. ובהרים אחימעץ עיניו וידע כי בת–זית היא, וימהר וידהר אליה. בקַרבו הביט בנער הצוחק למולו – והנה בן אחיו המת הוא, יתום יחיד לאמו, בן שתים עשרה שנה.

– האתה הנער הפוחז תהיה לנו לאיש–חיל? – צחק ויגש אל הרוכבת.

– אהיה – ענה הנער בהבריקו עיניו: – רק אַל תגיד לירמות אבינו פן ישיבני הביתה. תנה לי ואשב עמכם ואשרתכם. ואולי גם תשיג ידי להחזיק קשת, כי מהיר אני ברגל וידי רב לי לקלוע בקלע? –

– ואת, בית–זית, מה ראית ללכת אחרינו? הדרך נשים היא לבוא בין לוחמים, אנשים מרי–נפש? – אמר אחימעץ.

ובת–זית הרימה צעיפה וירא אחימעץ כי חרב קצרה לה על ירכה. ושקי–חמורה מצלצלים מרוב הכלים אשר בתוכם.

– מה לך שם? – שאל אחימעץ.

– ומי תבשל ותאפה לכם שם בין ההרים? – שאלה גם היא.

הוא הביט בה ועיניו רוטבו: – התדעי מה צפוי לך איתנו? –

ותצחק בת–זית רגע ועיניה גם קדרו וזעמו: – והצפיתָ אתה את הנכון לי בכפרנו? האהיה שלל לאנשי–ארם? –

ולא הוסיף אחימעץ לדבר עוד ויתן לחמורהּ לעבור לפניו, ואת הנער הרים אליו על סוסו, ויהי מניף את שוטו ומאיץ בחמורה. ובהקריבם אל ההולכים לפניהם ויעבור לפניה להסתירה מעין אביו, כי ירא פן ישלחם הביתה. ולבו אמר לו אשר לא יתכן כי לא ירצה ברד את קרבנם.

על פרשת שבילים, מקום היה עליהם לנטות צפונה – ויעמדו הבהמות, הסוסים, הפרדים והחמורים לרעות רגע בדשאים. אדוניהם לא מנעו מהם את חפצם, בחתור היצורים הטובים למצוא דשאים רכים משיבי–נפש בין הקוצים היבשים, שרידי הקיץ הארוך אשר לא קוצצו ולא שורפו, ואחרי אשר לא נתנו להם להשקיט תאותם בעשב הבִּצה הדשן. ובעבור האנשים אל העגול אשר עגו להם לאכול יחד, ויתן חזיון לכולם לעבור לפניו, כי חפץ להתבֹּנן בפני האנשים אשר עליו עתה להכּלא עמהם בין הרים וסוללות–מבצרים. ובראותו את הנערה והנער נע לבבו. – שלמיה! – זרק מרחוק את קולו. העלם נגש אליו. – קח עמך שנים–שלשה אנשים ועלית על ראשי גבעות, ותרתָ את הבקעות מרחוק אם אין אויב לקראתנו ואם לא הקימו לנו מארב, כי אשה עמנו וילד, אשר מי ידע אם נוכל הבריחם בשעת זעם. – ולא אחר שלמיה לעשות כדברו.

אחרי סעוד האנשים לבם והבהמה רועה כשעה, אמר חזיון לאנשים לעלות ולהחיש דרכם. – “הנה הופקדו שם שומרים למעלה לבל ירגיזנו האויב פתאם”. – ירמות שמע את הדברים ויזעפו פניו, – האלהים ישמרו, אם נשׂים בהם מבטחנו. – ויבט חזיון אליו ויצחק: – “אין כברד נאמן לאל המסתתר, ואין כמוהו חרד מפני שואת–פתאם ושומר על אנשיו מנכלי–אדם”. – ובלבו חשב אחרת ומחשבתו לא עברה את שפתיו:– כן היה ברד בארם ועתה כמו לא דאג ולא חרד ולא נשמר מתככי–אדם; והרעה החרידה פתאם רבצו, ועליו להתבצר מפחד אויב, ומי יאמר אם הצליח למצוא סתרה?

---

אחרי שעתיים הגיעו אל אבֵל–מים; ומעין שם נופל מרמת ההר אל המורד, נחפז אל חולת–החרמון לשקוע בה, ואחרי הגשמים עזוּ מימיו, והוא פרץ אפיקו וישטוף מעל לאבנים ולשׂיחים הקטנים אשר היו לו לשטן בימי–קיץ. האנשים אשר התחממו ברֹכבם בשמש–היום, ירדו וישתו וישקו את בהמתם. ותשת גם העז אשר הובילה עמה בת–זית קשורה אל חמורה, ותלחך מן העשב הרענן ותקפץ מרוב שמחה. ובת–זית צחקה בהרימה צעיפה ובחממה פניה בשמש היורדת: – שתי, עזי הטובה והשׂביעי נפשך, ונדבת חלב וגבינה לברד הגבור ולירמות אבי. –

ובהֵראות הכוכב השלישי בשמים, עלו האנשים על הגבעה אשר שכנו עליה ברד ואנשיו.

 

פרק ל"א: וִכּוּחִים בִּנְבָיוֹת; בֶּרֶד מוֹפִיעֹ.    🔗

ומקלות הנער אשר לברד, ספר לחזיון ולשלמיה את כל אשר קרה לאדונם ולדן, מיום רדתם אל העמק. – לא אכיר את ברד אדוני ולא אדע את מחשבותיו ולדרכיו לא תכנתי. כי ישרים היו דרכי ברד אדוננו לפנים, ונפשו פרושה לפנינו כמרבד–דשא, אשר יִרעו עליו אדם ובהמה בשלוַת השקט. ובירחים האחרונים – נכלאה רוחו בקרבו ויהי כקריה קטנה בצורה, כלואה בין הרים ועבותת–יערות, אשר לא יראה איש מוצאה ומבואה. –

ירמות אשר נגש וישמע את הדברים צחק ויאמר: – כדבֵּר אחד עלמינו בני–נפתלי תדבר, ולשונך תעיד בך כי מדן אתה. – ויבך הנער, אך התעשת ויען חורפו דבר: – כי בני נפתלי אראה ונזלו אמרים מעל שפתי כמים בגאות מי–בצות. – ירמות שת ידו על שכמו ויטיב לו פניו: – דבר לך בני כאות–נפשך, לא תצר עיני בך, כי נאהב להמתיק לשוננו וגם להשביע אזננו אנו, כאשר תחלום עגלה בכּירה בראשית הריונה ראשון, והנה היא יונקה שדים ומיניקה כאחת. – וימהר לסור מעל האנשים וילך לתור את הגבעות, כי אמר: אַל אפריע את האנשים מדבר דבריהם, אשר מי יודע אם אוזן אורח תרצה להם.

ומקלות הישיר לעבור אל מקרי–הימים: – אחרי נסעכם ואִוָתר יחידי עם ברד אדוני ולא יכולתי לזוז מעליו. כי בהיות שלמיה עמנו ונהי שומרים עליו חליפות, ואהי אז מבקר קריות–שבטי וסר אל מקדשנו ומביא לאדוני מכל שמועה אשר צדה אזני בדרך. לא כן בהיותי יחידי עם אדוני. הוטל עלי לרכוב רוץ ושוב אל המחנה, להביא להם פקודות ולהשיב דברי שרי–הגדודים אל אדוני. ואנשים נאמנים לא ידעתי בקרבתנו אשר נוכל לשלחם להִוַדע את הנעשה. כי לפנים היו נערי–נביות, אשר אוזן רבים מהם תבחן את לשון ארם וכנען האחיות, מרגלים לנו בדרכים. ונערי–נביות יודעים להתחפש ועינם עין–איה. ואני בדרכי סרתי אל זקן–נביות ואנסה דבר אל הנערים. והם לא ענו לי מטוב ועד רע, כי לא הכירו בי, בידעם רק את חזיון אבי ואת שלמיה אחי. בהביאי פעם מכתב אדוננו אל נשיא–נביות, וארא כי זעפו פני האיש האיש עוד טרם שבר את החותם מעל המכתב; ולבי נבא לי רעות, כי גם לא שלח בידי מנחה לאדוני כדרכו בימים עברו, וגם מכתב לא מסר לי. ורק אמר: – ‘אם יש לברד אדוני דברים להשמיע לעבדו יסור–נא אל משכנותינו וכבדנוהו’. והדברים ירדו כחניתות על לבי, ולא ידעתי מה לענות לאדוני שולחי.

ועודי מתמהמה כה וכה, והנה באו שליחים מדן וגמלם עמוס מכל טוב אוכל. וארא בלקק הנשים והילדים את שפתותיהם, והגברים קמו ויצאו כאיש אחד לקדם פני הבאים. ותהי כרה גדולה בנביות, גם כבש שחטו וגם איל, דבר אשר יעשו רק בקדמם פני מלך ונשיא בעם. ואמנם ראיתי, והנה סגן הכהן הגדול סר אל אוהל זקן–נביות.

ובהפּגשי בסגן וירעים עלי בקולו: הֲבאתָ לרגל אותנו מטעם ברד אדונך? ובן–דן יחרוש רעה על שבטו ויבגוד במקדשו? –

ואני רגזתי תחתי ואקרא: – לא בוגד עבדך ולא בן–בוגד, כי עבד אני למקדש–דן ולברד אדוני הגבור שומרו ומגינו. –

– שונאו ובוזהו! – רגז עלי האיש: – לא ברד שומרנו ומגיננו, כי אם עגלי–הקודש והכהן הגדול אשר לנו. –

וזקן–נביות אמר: – השאר אתנו ואכלת עמנו לחם, – כי נִחם על דבריו הקשים, ויחפץ בהטיבו לי פניו להרֵך את דבריו אשר שׂם בפי. וגם חֹק הוא לבני קדם, לבלי תת לאיש לסור מעליהם, בעודם מתכוננים לכרה גדולה.

ואבוך מאוד ולא ידעתי למצוא דרכי, כי אמרתי: אם אשאר אצלם ופחדו מדבר באזני את אשר להם, ולמה אהיה למפריע ולמכשול לבני–אדם אשר יחפצו להאכילני מטוב שולחנם? ואם אמצא תואנה לי, כי עלי למהר אל אדוני אשר צוה עלי לבלי התמהמה בדרך, – מה אומר לאדוני? האמסור לו את הדברים אשר הפליט זקן–נביות ברעוב שבטו וברגזו, הלוא היטיב לי אחרי כן את פניו וירך דברו, ולמה אזרע שנאה בין השנים? אבל מי יורֵני ואדע את המזימות אשר יחרוש פה סגן–כהנינו על ברד אדוני גבורנו? ואולי אשאר פה ואטה אֹזן למען תצוד, בצותתה על מוצא פיהם ועל פניהם ופתחי–עיניהם, דברים ורחשי–לב אשר יסכְּנו לאדוני לדעתם? ואומר לנפשי: אמנם זקן–נביות לא ישתה יין ושכר, אך יש אשר גם מי–פֵּרות ועסיסיהם יספיקו להמם איש והוליכו את מוחו תועה; וסגן–כהננו אוהב לתת בכוס עינו, ואני אתחזק והִזרתי נפשי מן היין אם ימסכו גם לי, ורק מים קרים אשתה לצמאוני. דברתי וגם החזקתי אחרי דברי, ואשב עם הנערים אשר לנביות ולדן; ואנו לא הרימונו קול בהיות הדִבּר לאורחים ולזקני המקום, אשר הם ישיחו, והאחרים רק ישמעו, יניעו ראש והיטיבו פניהם.

– מדוע תאריך כה דבריך ורוחנו קצרה; כי טרם ראינו את ברד אדוננו ולא נוכל לבוא לפניו בטרם נדע את הנעשה, – רגז שלמיה.

– אל תתן בו דופי, – הרגיעהו חזיון ויצחק: – כי מלאה נפשו את מקרי–הימים ואין איש להשיחם באזנו. והוא התהלך עמהם בדגרו על מחשבותיו ובאמרו: ‘הנה ישובו האנשים וספרתי להם את כל אשר אדע’. ועתה חביבים עליו הדברים ולא יוכל הפיל מהם אף אות. ובקצרו – מי יודע אם לא ישמיט מלה רבת ערך, אשר יכלה לשפוך אור על חשכת מזימה רעה. ואין עליך לרגוז, שלמיה בני, כי ישן ברד עתה בעיפו, ועד אשר יקיץ וקם יספיק לנו לשמוע את הכל. ספר–נא מקלות בני, כי פקוחה אזני.–

–צדקת, שלמיה אחי, וצדק חזיון אבי, – אמר הנער בהשתחוותו ימינה ושמאלה: – כי אמנם נשאתי בלבי את הדברים ואדגור עליהם כתרנגולת על ביציה, בצפותי כי נשב לנו באחד הערבים בין סוללות מבצרנו ושינה תנוד מעינינו, וספרתי לכם דבר דבור על אפניו. ואך עליכם לראות את ברד עוד בערב, ולכן יהיו דברי מעתה מעטים וקצרים. ואני גם בחרתי לי דברים בעדכם, – כי עבד אבי גם אדמה, ואני גם סבבתי על גרנות ואלמד לזרות את המוץ מן החִטה אחרי הִדושה. –

ישבנו אֵפוא אנו הנערים מחרישים ומתלחשים, למען לא נקים רעש ולמען לא אאבד טפּה מכל אשר ידברו האנשים המסובים לשולחן הזקנים. ואמנם דברו ראשונה רק דברי ידידות וחנופּה. ואך כטוב לב המסובים, ויין ושכר ועסיס–פּרות עשו שָמות בתבונתם, – ותפרוץ השיחה כל גבול וחיץ. ואני כרתי ברית ידידות עם נער מדן אשר לימיני ועם נער–נביות משׂמאלי. ובקרוא לנו הנשיא והסגן לצאת להתרוצץ על סוסינו, לא זזו אנשי ברית אלה מעל–ידי. יחדיו הקדמנו לפני הרוכבים פעם, ויחדיו פִּגרנו אחריהם. ואך עיני הסגן דקרוני כמדקרות–חרב, ואזני תפשׂו אמריו לנשיא–נביות: – מדוע עצרת את מרגל–ברד משוב אל אדונו, ואנחנו לא נוכל דבר באזניו את דברינו? –

אז נסוּגותי הצדה ואסובב אותם, ואתרוצץ עם סוסי רגע וכמו נוּשׂאתי ברוח, ובחורי–בריתי על ידי. ובהגיעי למקום אשר הביא שמה הרוח את דבריהם על אזני – עמדתי וארמוז לנערים להחריש רגע. ואשמע את נשיא–נביות עונה, כי לא מִהר זקן–נביות לענות בטרם נועץ בכליותיו. – ‘כי יהי עלינו לדבר וסרנו אל השדה ועלינו על אחת הגבעות והמתקנו סוד’. – ואומר לנפשי: פה תלין הלילה, בשדה מאחורי הגבעה.

ופתאם הדביקני הסגן ויעיר למוסר אזני על מעלִי בדן, ולבי הכּני ואך התחזקתי ואומר: – לא בן–דן אנכי, כהני אבי, כי אם גר בדן. מבנימין יצא אבי–אבי ויקח לו אשה משמעון וידוֹד עם שמעונים גזולי–נחלה מֵהר–שעיר עד למבוא גדור ועד למזרח הגיא, וילחם בעמלקים ובמעונים ולא מצא מנוחה. אבי, בנו, נפל בשבי מדין וימכֵר לארם ובהִלקח אדונו בשבי בידי צבא ישראל באה לו פדות ויהי לאיש–חיל לברד. ואחרי התחזק ברד בארם וילך אבי וישא לו אשה מדן ויולד בנים ובנות. ובעזוב ברד את ארם ויטוש אבי את שדהו ויעבור דנה לשבת שם. ואני נער על יד ברד מיום הִמלאות לי עשר שנים. ואיך אבגוד עתה בברד? והיתן אדוני אמון בנער אשר יבגוד באדונו ויגלה את צפונותיו לזרים? –

והסגן הביט בי ויאמר: – הן עני עתה ברד ואנשיו רעבים, וברית כרת לתחש, כי סרו כבוד וגבורה ממנו. ועתה יביא בכחש שואה עלינו. כי בחפוץ שגוב נשיא–ארם להנקם בו על כרתו ברית לאויבו ותתו לו מקלט – ונקם בנו. ומה יעשה ברד עם עצות שכירים אשר שכרם לא יתן ולא יאכילם לשובע? עבור אלינו ורגלת את ברד והבאת אלינו, ואכלת לשובע ונתנו לך נחלה בדן כי אמך בת שבטנו היא. –

ואומר: – אבי הכהן! לא איש תככים אנוכי ודברי–מלחמה לא אדע. כי תשלחני אל ברד – ואלך, וכי ישלחני ברד אליך ובאתי אל משכנותיך. ולרגל לא הסכין עבדך, כי לא היה אביו במרגלים. –

ועוד הוא מתכונן לענות לי דבר והנה קראהו נשיא נביות ואני כוננתי פעמים לארוב אחריהם; ופתאם הכּני לבי, כי נזכרתי באמרי: “לא היה אבי במרגלים”. ועוד אני נועץ עם לבבי הם נעלמו ואני לא ראיתים. וגם קמה תנועה בין הבחורים, והנערים אשר עמי רחקו, וארא עצמי לבדי עומד וסוסי על ידי. ואומר לנפשי: רב לך: שובה אל אדונך ותן לאלהים לשמור עליו, ואת אמונך בו תוכיח במסרך נפשך עליו בשדה–הקרב.

נגשתי אל האהלים, באמרי למסור לנשיא נביות את ברכתי בידי אחד נעריו. והנה מהר אלי הנער בן–בריתי בנביות ויאמר: – בא ברד אדונך לראות את שלום נשיאנו, והוא יושב עמו ועם כהנכם. –

ויען לא הרהבתי בנפשי לגשת אליהם ואומר לבחור: – תשב שם והשמעת לי את דברי אדוני. – ויעש הנער כן.

אחרי שעתים, בשבתי עם שני הנערים בני בריתי, ספרו לי את אשר קרה. כי עמדו הבחורים מאחורי האהל ויביטו בבקיעיו ויצותתו. – לא טוב עשה ברד אדונך בבואו הנה, כי בטרם בא שמעתי את בן–נשיאנו אומר לסגן: – לא ילחם אבי בברד ולא יפתח לשגוב את מעברות ההרים. – והסגן דבר על לבו: – אמור לאביך: 'הנה יחלפו הגשמים וילכו להם, ובחוּלת–החרמון מרעה רוה; ונתנו לכם נחלה בכרי–החולה ושלחתם המדברה את השבטים המסכנים המכרסמים שם את הדשא בעדריהם הדלים, ותכרתו ברית לנו ולישראל והייתם כאחד שבטינו. – ולא נאות בן–נשיאנו באמרו: – “רק אחת יעשה לכם אבי, לא ילחם בכם. ואם יניף עליכם ברד חרב וסרנו אל גבול בני–עמון וישבנו שם עד שקוט הארץ”. –

ובבוא ברד ויבוא רוגז עמו. כי בטרם רדתו מעל סוסו וירא את כהנכם לימין נשיאנו, השתחוה ויאמר: – עברתי פה, נשיא–נביות, ואומר לסור אליך. ואך בראותי כי תמתיק סוד ואורחים לך מדן, למה ארד מעל סוסי? ארכב לי הלאה צפונה לראות בחיל–המשמר? –

ופני נשיאנו חפו. ובטרם התעשת לענות, והנה פרץ עליו הכהן ויאמר: – ואיה הם גמליך, ברד, אשר יובילו לחם ובצל לאנשיך? –

וברד גם לא הביט בו בענותו קשות: – אנשי יאכלו בשׂבּוֹעַ כֻּלנו לחם, וידעו גם לרעוב עם מפקדיהם בהיות נקיון–שִנים לכלנו. כי אחים אנו לשובע ולרעב, ולא נִשׂא נפשנו לבשר וליין.

אז רגז נשיא נביות וישוך את בשרו בשניו: – “עוד לא ראינוהו רוגז כרגזו עתה”, אמר הנער. ובטרם ענה הקדימהו הסגן: – והאם לא לקחו אנשיך את זהב–תחש ואת שלל–ארם שכרתם לו ברית, ועתה גם לחם ובצל ימנעו מתת לו. –

– לא לקחו אנשי כסף וזהב מתחש. כי עירום וחסר–כל בא שמה. עד לנו נשיא נביות אשר כרת לו ברית בשמי. –

– אל–נא תדקור, ברד אחי, בחניתות את בשר אחיך במלחמה ומארחך בימי–רעה! – אמר נשיא נביות, ויוריד גבותיו הזועמות על עיניו.

– כי ארא את אחי למלחמה ומפלטי ביום רע – מְדַשן בשרו עם שונאי, והיו דברי כחניתות וכחרב פיפיות. – ענה ברד. – ואם טהור לב אחי, ונשא לפשע רָגזי ואמר לי: מה השמחה הגדולה היום? –

אז הבריק נשיא נביות בעיניו ויָך בחרבו בארץ ויקרא: האומר ברד להפר בריתו עם שבטי? יאמר לי והינו נקיים. –

ויזעים ברד את פניו ויען: – ואם יתנו בני דן יד לאויבי מבני ארם ונלחמו בי, – היָניף נשיא נביות חרב עליהם? –

והנער בן–בריתי מדן בספרו לי התפרץ ויקרא: – מה חכם כהננו, ואיך ידע לצוד נפש נשיאם! התדע את אשר ענה? – ‘בכל אויב אשר יקום לברד ילחם נביות, ואך לא יניף חרבו לחלל את מקדש אלהים’. –

– נכון דברת, אחי הכהן! – ענה נשיא נביות. ואני לא אזכור עוד: מי מהשנים מסר לי את אשר אספר עתה לפניכם, כי שסעו הנערים איש את אחיו בדברם, ורק מעט יכולתי להציל מהם. כי בשמעי אשר עזב ברד את רבץ נביות וישב לביתו, לא עצרתי כח להוסיף שמוע את ריבם ופרץ–לשונם. ורק זאת אזכור, כי אחרי מענה נשיא–נביות פרץ ברד בחימה: – ומי זה יעיז לאמר, כי יניף ברד חרב על המקדש? גם על אלילי–ארם לא הניף חרב מעודו; – וברגוז סוסו תחתיו והוא עיֵף משבֶת, כי זקן האיש – ירד מעל סוסו וישתּחו שנית: – אשב עמך, אחי נביות, רגעים מספר ואֶשתה כוס–מים. – אז ישבו על מרבד בפתח האהל והכהן לא סר מעליהם.

ואחרי שתות ברד מים, משל רגע ברוחו ויקרא: – ישמעו–נא בני–נביות ובני–דן העומדים סביב! לא יחרוש ברד מזימות על דן, כי אם חרבו תשמר על מקדשו וכהניו ועמו! –

– ומדוע לא יפקוד ברד אף אחת את סף מקדשנו? – רגז הסגן.

– לא יעבוד ברד לעגלי–דן, ואם יקום יום אחד מלך לישראל כְּיֵהוּא וטהר את מקדש–דן מעגליו – –

– אַל תתן נאצה באלהי–דן, ברד! – הרעים עליו הכהן באדמו כדם; וברד המשיך: – כטהר יהוא את מקדשי בית–אל ודן מן הבעלים, אז ישמח לב ברד; כי האל המסתתר, אלהי המדבר, אלי אשר אליו אשא לבבי מנעורי – ינוֶה בו. –

– ידענו כי תחרוש רעות על מקדשנו, וכי תאמר לערוף את עגלי־האלהים, – המשיך הכהן במרי־שיחו.

– לא אחרוש גם טובות וגם רעות ולא אערוף, כי אם אשמור על מקדשכם זה, מקדש לישראל ולירבעם מלכי המת, כל עוד רוחי בי, ואם רק תתנו לי לשמור עליו. ואך אם תרגז הארץ תחתי ואתם תשׂימו יד עם שונאי – אֶט מִכּם ונתתי את מקדש־דן לבזה לאויבכם. –

– ומי הביא עלינו את האויב, את תחש? – שאל הכהן. – לא אויב תחש לכם, כי אם בן־ברית, יחד עמו נדברתם עלי. וגם לא כאויב בא אלינו, כי לרגלי בואו סר שגוב מעלינו ומקדש־דן נצל משוד.–

– עגלי־האלהים הצילוהו, ולא תחש ואתה אשר לא בושת לתת לו יד, – שב הכהן לרגוז.

– ידי לא נגעה ביד תחש, יעיד־נא בי אחי נביות. –

ונשיא נביות שסעהו ויאמר: – ואם נגעה ידי ויד חזיון אחינו, – הלא להציל את ברד חפצנו ואת ישראל ודן. –

– לא שמתי אשם נפשך, ואם רגזתי רגע – ואסלח. ועתה האכילני–נא נביות אחי מלחמך כי רעב אני. –

ונערי נביות מהרו להגיש לו מן הצלי והיין, ולא נגע בהם. – יש אתך נביות אחי, עוגות – מאפה־נשיך, מאשר טחנו אבניהן? – לחם־דן ובשר־שלמים תועבה לברד, אשר למקדש יהודה תצא נפשו, למקדש הריק והשומם אשר אלהים לא ישכנו בו. – הכהן כמו אמר לקום מעל השולחן.

– המִששת אלהים בידך, נביות אחי? – שאל ברד.

– רק בפסליהם ובתרפיהם נגעו אצבעותי; כי מי יגע באלהים וניקה? –

– והראית מימיך אלהים? –

– נביאינו ראוהו באש בסנה ועל ראש הרים לפנים. –

– כראות אותו משה נביא אפרים ויהודה ודן! אך שאל אתם ויאמרו לך, כי אלהים בין עגליו ישכֹּן. – והכהן הסגן רקע ברגליו ויקלל.

וברד המשיך אמרותיו: – כה התחפש האלהים לפנים ויהי כבעל בעמיו ויתהלך חפשי בשדות ובהרים, עד אשר צדוהו כהני אחאב ויכלאוהו בפסילי־מקדשיהם. ובקום יהוא על איזבל, הרס את הבעלים ושרפם ויקרא לו דרור. עתה תפסוהו הם וישימוהו למשמרת בבטן עגליהם. –

– עוד יראו לך עגלי הקדש את ידם; לא תנקה מנקמתם. –

– ואני אשמור עליהם, וכל עוד חי אני לא יחרב מקדש־דן, אם לא תהרסוהו אתם בנכליכם ובתרמיתכם. –

ואת יתר וִכּחם לא אזכור, ורק זאת הצילו אזני מהם, כי פנה הכהן לנשיא נביות וישאל: “הלנו אם לצרינו?” וגם ברד קם ושאל: – “הלי אם לצרי?” – ויען נשיא נביות: – כי תצרו איש לאחיו ואהי אנוכי צר לשניכם. –

– ומדוע לא תעמוד בבריתך? – רגז ברד. – הבבשר ויין יאמרו האנשים לרכוש לבך?

---

– רעבים בני־נביות, ברד, וגם אנשיך רעבים, וכי יביאו להם לחם ויין ואכלו – וסרו גם הם מאחריך. למה לא תושיט יד למלכך ואכלת, ואכלו אנשיך ואנשינו הרעבים עמך? – – כי אומר הוא להיות למלך, – פרץ הכהן. – שקר! – וברד קם מעל השולחן בטרם הגישו לו הנשים את העוגות. – ובכן נביות, האח אתה לי אם להם? – – לשניכם. – ענה נשיא נביות וישוך בשרו.

– לא יתכן אשר יהיה איש־בריתי אח לאויבי. לא אוֹכל מלחמך, נביות, ורעֵב אשוב למגורי. – והוא עלה על סוסו וישתחו וירכב. ונשיא נביות וסגן־הכהן אשר לדן עוד רבו ביניהם, וגם הסגן נסע זועף לביתו. ואך נשיא־נביות קם מחר ויסוג אל גבול בני־עמון; ובשוב שגוב מצא את מעברות ההרים פתוחות.

– הלא נמכר נביות לשגוב? – שאל שלמיה. – אל תוציא דבר־בלע מפיך כל עוד לא תדע שורש דבר – שסעהו חזיון: – ומה קרה אחרי כן? –

קצרים יהיו דברי, חזיון אבי. בבוא שגוב ויקרא כרוז לאנשיו לסור אל גבעות־דן. וכהני דן שלחו לו: – סורה מעלינו ימינה או שמאלה. – וברד אמר: “אסור לקדש ואתבצר שם”. וזקני־חֵילנו הניאוהו מזה באמרם: “אין אמון בקדש, כי קדשים וקדשות יקחו משם למקדש דן, וגם לא טוב היות שגוב לברד מפנים ותחש מעורף. כי באֶמור תחש לקנות לו לב שגוב, במה יתרצה לו אם לא בנפש ברד?” –

– צדקו, – החליט שלמיה. – לא אדע, – אמר חזיון; – ולאבל־בית־מעכה לא נסה ברד לסור? –

– לא, כי זכר את קצו של שבע בן בכרי, ויסר לאבל־מים. ויען קטן המקום ואנשיו מעטים, עניים וישרי־לב, ונתונים תמיד במצור, כי שבטי החוּלה הזרים ידריכו מנוחתם, לכן קדמו את פני ברד בשמחה, וכל בחור בקריתם ובחצריה יתבצר עמנו בין הגבעות. – – והיודע ברד את הנעשה מסביב? – שאל חזיון.

– אין ברד חפץ לדעת מאומה, – כי יבוא האויב ונלחמנו בו עד אשר נפּול כולנו. ואם אחרון אִוַתר ונפלתי על חרבי, ובידו לא אימסר חי. כן יאמר; רק צר לו על אשר לא יוכל לבצע את נקמתו בתחש. –

– ומה תדעו אתם? הבא כבר שגוב בשערי דן? –

ויצחק העלם: – מה תדעו את נכלי דן? גם שליחים שלחו לו ומנחות בידי נכבדי־כהניהם, וגם אימים הפילו עליו. ‘כי תבוא לדן’, אמרו לשגוב, ‘וסגרו עליך ברד ותחש ונביות את הדרכים, וברית לנביות עם שבטי חולת החרמון ומורדותיו; ובעצמון חיל ישראל חונה, והימים – ימי גשמים’; והם גם לא פתחו לו את שעריהם עוד, ולשׂים מצור יפחד; ולסור מעליהם ולהתפרץ צפונה ירא, פן יבואו מטרות־זעם ושטפו את דרכי המורדות, ונשאר כלוא בין אויביו. ולכן מחכה הוא לעזרה. ובבוא אליו חילו ושם מצור על דן, או יכבוש את העיר והמקדש בתנופת־יד, ובהִכּלא הגשמים והתנפל על חיל עצמון וגם את תחש ירדוף.וברד יוכל גם לשקוט במכונו, כי אין לב שגוב הולך להלחם בברד. –

– ואך הישב ברד ויחבוק ידיו בהריחו מלחמה? – דִבר חזיון, וכמו אל נפשו ידבר: – והיתן לתחש להמלט מידו? –

– וגם לא יתכן לחבוק יד בהיות חרב ארם בישראל, – רגז שלמיה, – ולא ימות ברד בלתי אם נקם נקמתו בתחש. –

וחזיון נד בראשו, כאומר: – מה נדבר ומה נדע? נראה את אשר הכינו לנו האלהים. מה יתוֶה אדם דרכו בפקוד זעם אלהים תבל? נשקֹטה במכוננו ונשמור על ברד אבינו ושלומו. –

 

פרק ל"ב: בֶּרֶד בְּבֵית גּוּנִי וּמוֹת עֵינָן הַנַּעַר.    🔗

אחרי שני ימים באו רצים מנפתלי ויגידו לירמות: – הנה שלח תחש ידיו בהרי נפתלי, ומיום ליום ישים עלינו נונו. פנינו לעצמון ואין מתעצם וקם בפרץ, ועתה פנינו לברד גבורנו; אולי יברוד הוא על שודדי ארם את חִציו? –

וימהר ירמות אל ברד ויבא באזניו את צעקת נפתלי. וברד חשב רגע וישאל: – האין בנפתלי מאה גבורי־חיל אשר יקומו נגד חמִשים אנשי תחש? –

– לא, ברד הגבור, – ענה הרץ מנפתלי: – לא חמשים איש עתה לתחש. כי קנה לו את ערי הגויים לבעלי־ברית, ובכסף החמס אשר לקח מאתנו שכר לו שכירים משבטי חולת־החרמון, אשר בשטוף הגשם את מרעם ונפוצו לכל עבר. וגם ריקים ופוחזים מישראל נפלו עליו, כי אמר להם, אשר את מלחמת ישראל ילחם בשגוב שׂונאם, והאנשים לשוד ישׂאו נפשם, ורק תואנה בקשו ותמצֵא להם. –

ויקרא ברד לחזיון ולשלמיה וישאלם: – היש לאל ידנו לשלוח אנשים לנפתלי וגם לשמור על אבל־מים, אשר הבטחנו לה עזרתנו? –

– לא רב העם אשר אתנו, – ענה חזיון: כארבע מאות איש. וגם לאלה לא ימצא אוכל אם נשב יחדָו ונחבוק ידים. ועל חולת־החרמון אשר כּיָם מראהָ עתה וקצותיה הפכו לבצת־מים – לא נפשוט. טוב אשר נעביר חלק צבאנו לנפתלי. ישב־נא ברד אבינו פה, ואנו עם בני־נפתלי אשר בתוכנו נלך וגרשנו את תחש מנפתלי; ואם לא ימלט מידנו צידונה, והבאנוהו חי או מת אל ברד אדוננו. –

– לא ישב ברד ויחבוק ידיו, בהשֵם תחש נאות־ישראל, – קרא ברד. – אתה חזיון עם זקני אנשי תשבו פה, ואני אקח את שלמיה, ואנשינו מנפתלי ילכו עמנו כאשר דברת ונלחמנו בתחש, כי הֵפֵר תחש ברית ויום־שילומים בא לו. וכי אקח בו נקמתי ונאספתי שקט ושאנן אל אבותי. –

– גם אני אלך עימכם, – חִנן מקלות קולו.

– לא תלך עמנו, מקלות, כי יודע אתה דרכי חבל ארצנו זה ותהפוכות־דן; והיית לעזר לחזיון והֲגינוֹתם על אבל־מים.

– אין סכנה נשקפת לאבל, – ענה מקלות; – כי ידי שגוב מלאות עבודה ומצחו – דאגה. ולבו אינו רע על ברד; ומה לו אבל־מים זאת בעוד אשר אוצרות דן לעיניו?

---

– אחת אמרתי ולא אשנה, – ענה ברד. – עמך ישב פה מקלות, חזיון אחי, ובשובנו בשלום אפקדך לטוב, מקלות בני. ועתה ילך שלמיה עמי, כי לא ראיתי פניו זה כמה.–

חזיון ראה והנה זעפו פני מקלות ויְנס לדבר אליו; והנער החריש בראשונה ולא ענה דבר; וחזיון הוסיף לדבר אל לבו:

– אמנם לא יחרוש שגוב רעה על אבל וברד, אך בתוּר אנשיו אחרי שלל וצידה וחמס, ונשאום רגליהם גם הנה. שבה־נא עמי מקלות בני, וגם חפצתי אשר יתחפש מי מאתנו ונסע לעָיוּן לראות את סוכת־מעדני. –

– לא אלך לעיון, – ענה מקלות קשות ויסר מעליו. ולב חזיון הכּהו מבלי ידעו על מה.

* *

וברד יצא לדרך ומאתיים איש עימו, וירמות ואחימעץ על ידו. וגם בת־זית נלוְתה עליהם; והנער אשר לא הרפּה מאמֵן ידו בשלשת הימים אשר ישבו באבל ויהי קולע אבנים בקַלעו – לא סר מאתם. ובקרבם אל כפר אבותיו ויעלם הנער פתאם, כי רץ כאילה שלוחה לבשר לגוני: ‘הנה ברד בא אלינו’. –

גוני נבהל פתאם, כי הימים ימי פחדים והלילות – לילות בהלה. ובחכּות בני־הכפר יום יום לבוא תחש ואנשיו – וימהרו להצפין את נשותיהם ובנותיהם בסבכי ההרים ובמערותיהם. ובפרוץ אליו הנער בבשורתו – חרד לבו, והדִבּר נִטל מלשונו.

– מה, מי? – גמגם, בעוד ידיו ורגליו רועדות ומפרפרות. והנער צוהל: – ברד גבור ישראל יסור עוד מעט לנוה־גוני. –

– “בּ־ר־בּ” – למלם הזקן וקולו לא יסף להשמע ויפול אחוריו. הנער אשר מהר החוצה בטרם נפלו – לא קרא לאיש. ובבוא ירמות החדרה וימצא את אביו שוכב על הארץ, דמו זב, ולשונו מגמגמת מלים אשר לא תשמענה.

– אות לרעה! – לחש אחד מבני נביות, אשר נפשם דבקה בברד ולא עזבוהו, כל עוד אין ברד נלחם בשבטם. כי נתן להם זקן נביות להשאר אצלו באמרו: – טוב אשר תהיינה לי אזנים במחנה ברד. –

– רעה ומרה! – ילל אחד מזקני נפתלי. – לא נתן אלהים לגוני פאר־כפרנו וגאון־הרֵינו לראות את פני ברד שׂרו בעוד בינתו בראשו תשכון. התקצף האלהים בנפתלי, ויד מלאכים רעים היתה בגוני, והדרך ירט גם לברד הגבור. –

וירמות ואחימעץ ושלמיה ובת־זית מהרו וישכיבו את הזקן על יצועו; ובת־זית חבשה פצעו ביד חרוצה, ותמהר לשפות את הסיר ולברות לו בריה, כי אמרה, אשר בהחם לבטנו ושב ורפא לו.

וברד, אחרי הגיעו וירא את גוני בשכבו וישמע את אשר קרה לו, כרע על ברכיו ויזיל טפּות יין אל פיו. – קומה, גוני בן־חיל, פקח עיניך. הנה סרתי אל משכנך. והנה בניך ובתך בני־החיל עמי. –

גוני פקח עיניו ויבט בתמהון, אחרי־כן העמיד עיניו באיש אשר גחן עליו, ואך העינים לא זעו כמעט. ופתאום הציף גל־חדוָה את פניו, ויְנס לפשוט ידיו ולהרים ראשו ולא יכול, ופיו נד ויוציא קולות־צריחה משונים, אשר לא עצר איש כח לפתרם.

– מה עִנג נפשנו בספוריו! – אמר שלמיה בגחנו אל ברד. – ועתה מי פִלל כי יקרנו כמקרה הזה? כל הימים חלם לראות באור פניך, – ובבואך אליו והנה –

– מי פלל ומי מלל? – ילל ירמות, ואחימעץ נפל לרגלי הזקן וירטיבהו בדמעותיו.

– ובת־זית נסתה להאכילהו, ולא יכלה להביא את האוכל אל פיו. ובהשקותה אותו ויצא המשקה מבין שפתיו. ועוד הם מתגודדים סביבו, והנה פרצו זעקות־שבר מבין הבתים. וברד שמע רק שם אחד: תחש!

אז שׂם ברד את ידיו מתחת לראש גוני וימשכהו אל לבו, וידבק את שפתיו אל פיו. והאנשים סביבם עמדו כולם ויעצרו בעד דמעותיהם, כי רחפה רוח־קדומים עתה וזכר־גבורות בחדר.

ובְקום ברד לצאת ויאמר ירמות לנער: – אתה ובת־זית תשבו פה ושמרתם על אבי, – וישתוק הנער. ורק יצאו הגדולים וימהר אל הגג העליון ויקלע אבן אל המקום אשר נראו שם הרוכבים האויבים.

אז כוננו הרוכבים חציהם אל הגג. והנער קלע בקלע ולא חדל מיְרוֹת, וגם בפגוע חץ בקצה ימינו ויתפֹש בשמאלו בקלע ויוסף לקלוע. בת־זית מהרה החוצה לראות, כי שמעה את שריקת החצים, והנה נתך מטר חצים ואבני־קלע סביבה, והיא לא ידעה לאן נעלם הנער.

רק בשוך הרעש ושריקות־החצים חדלו והזקן נם שנתו, יצאה בת־זית עוד הפעם ותסוב בבית ובחצר ועל הגבעה ובעמק מסביב. וקולה רעד בבכי בקראה: “עינן! עינן!” ואין עונה. ובכפר קמה דממה, כי רגע נשמע עוד בהלום פרסות הסוסים על אבני ההרים, ואחרי כן התרחק השאון וימוג. והנחבאים עזבו את מחבואיהם, ובנות־הכפר מהרו לחפש אחרי הפצועים והמתים.

– מי זה קלע מעל גגכם? – שאלה אחת הנשים את בת־זית – בעד אשנבי נשקפתי וארא אבן אחרי אבן עפה מגגכם ביד אמונה, וגם ראיתי בפגעה באחד רוכבי האויב ובנפלו מעל סוסו. היש לכם גבר בבית לעת כזאת? –

ובת־זית שמה את ידה על לבה וגניחה פרצה מגרונה: – “עינן!” – והיא קפצה כאילה ותעל על הגג ותבא והנה מלא חצים; ופתאם ראתה את הנער שוכב, והוא חִור כמת, וחצים נחתו בו מימין ומשמאל, ובפצעיו כבר קרש הדם.

אז צעקה צעקה גדולה ומרה: “עינן, עיני!”

ומתחת נשמע קול אשה צורח: – הנה הרוכב אשר קלעו אליו מגג גוני, הנהו! כי הפילהו סוסו וראשו הוכה באבן גדולה וימת. רדי בת־זית וראית! – ואך בת־זית לא ירדה לראות.

השמש שקעה, והלילה ירד על הכפר הצוהל על גאולתו ומבכה את שלשת מתיו. והזקן נם לו את שנתו ולא שמע ולא ידע.

 

פרק ל"ג: בֶּרֶד רוֹדֵף אַחֲרֵי תַּחֹש.    🔗

וברד ואנשיו לחצו את תחש אל קצה גבול נפתלי. בראשונה שלח ברד אליו שליח, וידרוש מאתו אשר יבחר לו עיר בנפתלי לשבת בה, וכי ישיב את השלל וישלם כופר להרוגים ולפצועים קשה; תחש שלח את שליחו מאת פניו בבוז. – לך ואמרת לברד: מלחמה עתה בין ישראל לארם; יצא־נא ברד לקראתי, ובנו, בן־חיל בארם, יביא את חרבו בלבו, כי את נקמת אמו יקום בן־הדד בו. – וירגז ברד מאד, וחרבו אכלה באנשי תחש ויטהר מהם את הרי נפתלי.

ותחש נדחק אל ערי צידון, אל גבול הרי הגויים, אשר נתן שלמה לחירם. והכנענים האלה אשר שמרו עברתם בלבם על ישראל מדור לדור – עזרו לתחש ולשרידי אנשיו בצידה ובתחמושת. והיו קונים מאִתו את שבויי־מלחמתו ואת הנשים והילדים אשר אסף בנפתלי, וימכרום לעבדים ולשפחות.

וברד אמר: – לא תשיג ידי גם הפעם את תחש, כי ימלט אל סוחרי־העבדים אשר בצידון. ואך לא אשאיר לו שריד בנפתלי. – ועוד הוא מתעתד לשים עליו מצור, והנה ירדו גשמים בזעף, ונחלי־בוץ ומי־פלגים פורצים הפרידו בין ברד ובין תחש.

ומאבל לא הגיעה בשורה. ולא ידע ברד את הנעשה בגבול־דן. וישלח את שלמיה ושלשת אנשי־חיל עמו; – לכו רכבו בהרים ועברתם גם את קדש, והודעתם לי את אשר בדן. ומאבל תשלחו לי רץ וידעתי את שלום אנשי.

ולא שבו האנשים, כי עצרו הגשמים גם אותם. ובהעצר הגשמים והמים ירדו, ותשלח העיר אשר ישב בה תחש מלאכים אל ברד לאמור: ‘הנה עזב אותנו תחש ויולך רבים מאתנו שבי, והוא מחפש דרך לשוב אל שגוב’; ויירא ברד מאד, כי ידע אשר בתת תחש ידו לשגוב וכבדה ידם על ישראל.

ביבוש הדרכים מעט, מהר ברד לרדוף אחרי תחש ולא הדביקהו. ובהגיעו אל קדש ותצהל העיר לקראתו. כי אף אם היתה קדש עיר־ברית למקדש־דן, ואך גם מבני־נפתלי היו, וידעו את הגאולה אשר גאלם ברד ואשר נקה את ערי שבטם משודדי־ארם, וישמחו לקראתו.

רק אלה שכרתו ברית לדן רעמו: – ברד הוא אשר הביא עלינו את הרעה בתתו מקלט לתחש בתוכנו, לכפיר בעדרי־צאן; ומה בצע לנו עתה בעזרתו? היְחיֵה מתינו? אם ישובו הנמכרים לעבדים? –

– כן, – ענה ברד רכות: – אכן נכשלנו אני ואנשי בתתנו מקלט לתחש בתוככם, ואך את ישראל הצלנו אז. כי לו התפרץ שגוב, והיתה חרבו אוכלת בכם פי שבעה. –

– צדק ברד! – אמרו זקני קדש: – בא היום להקים שלום בין ברד לדן. –

– לא צדק ברד! – קרא אחד הילדים אשר גדלו במקדש־דן! – כי חונֶה שגוב אתנו בגבול־דן ירח ימים ושלום לנו ממנו. ותחש עשה שמות בנפתלי; כי נשא לו ברד את הרעה אשר עשה לו, וישכח את החרפה אשר העטה עליו, ואזנו חֵרשה ולא שמעה בצעוק אליו דם בנו הילד. –

– דום! – רקע ברד ברגלו: – כל רגב אדמה צועק באזני. עוד לא מתִי, ותחש טרם עזב את גבול ישראל. –

למחר עם שחר יצאו ברד ואנשיו, אחרי אשר העמיד חיל־משמר מאנשי־נפתלי לשמור מפני ארם, ויוסף עליהם חמשים איש גם מאנשיו. והוא עם יתר האנשים על ידו אשר לא נפלו בקרבות ולא נפצעו קשה ולא נשבו – ירדו מקֶדש, ויעברו הרים ועמקים ויסובו את דן מנגב בין ההרים. מאנשיו הלכו עמו רק כשִשים איש, ועליהם נלוו כארבעים מנפתלי ובני ברית מעטים מהגויים ומבני־החוּלה הנאמנים עמו. ולעת ערב הגיעו אל אבל־מים.

רק את הרצים אשר שלח לא מצא באבל; כי אחד מהם נפל בדרך בידי אנשי־תחש, השני שקע בבצות־החולה ויתעה בלי־דרך, וישמח במלטו נפשו בשובו אל ערי נפתלי; ושלמיה ועוד אחד עמו שבו בינתיים לנפתלי להביא לו בשורות מאָבל ומדן.

– השלום חזיון אחי? ומה בין שגוב ודן כי אדע? והלא ניסו אנשי־שגוב להתנפל עליכם? –

– נסו אנשים מההולכים עמו להתנפל על עדר אבל־בית־מעכה, ויתפשום אנשינו ויאסרום וישלחום לשגוב: – הנה תפשו אנשי ברד את אנשיך בגזלם מקְנה אנשים שלוִים, אשר לא עשו לך מלחמה, ונא להענישם כרשעתם. – ויען לנו שגוב: – אין אנו נלחמים באנשי־שקט. השודדים יענשו כגמולם, ושלום לברד גבור־ישראל. –

– הטיבות עשות, חזיון אחי, – ענה ברד, – ואך גם העלמתם מאתי דבר־מה. –

– לא אעלים דבר, ברד אבי; כי שלחתי אחרי לכתך מלאך אל שגוב: הנה נתנו אז מקלט לתחש שונאך, וברד גם לא שם לב לנקמת־הדם, כי אמר ברד: אם יבקש אויבי רוצח־נפשי מקלט ממני ואפתח לו דלתי. ואך הפר תחש ברית ומקצה בהרי נפתלי. ועתה יצא ברד לרדוף אחרי תחש לתת בו נקמתו; והיה בעשותך שלום עם מלך ישראל וקמה לך המלוכה בארם, ואיש לא ישים מוקש בדרכך. –

– נחשתי ואדע, – האיר לו ברד פניו: – ידעתי כי לא יחבק חזיון ידיו; ומה אמרו בני־ דן בהִודע להם הדבר? –

– כי כרת ברד ברית לשגוּב להסגיר בידו את דן ומקדשו, – אמרו.

ברד הקפיא פניו וינע שכמו ויקרא לחזיון לקום וילכו.

למחר בא חזיון ובשורה בפיו. – הנה בא רמליהו שנית, ומנחה בידו לשגוב לקנות לבבו למנחם, והוא בדן. וגם שלח לקרוא לך ולי. כי אומר הוא לעשות שלום בינך ובין דן, ואותי יחפץ לראות כאז, באשר מודע הייתי לאביו. ובראותי את פני ברד כי עוותו, הוסיף: – אל תתחלה, ברד אבי, כי לב רמליהו טוב עליך, והיה אם לא תבוא וחשבך כמואס במלכו וצרו צעדיך, וגם לעשות שפטים בתחש לא תוכל. – ועיני חזיון בוחנות את ברד לראות הקלעו הדברים אל לבו.

ואמנם אחרי שעה יצאו ברד וחזיון ושנים עשר רוכבים עמו, ויכוננו פעמיהם לדן. ובפגוש אותם בני אבל־בית־מעכה במנחה, ויבקשו כי יסור ברד אליהם – השיב פניהם: – אנו נחפזים לראות את שליח המלך בדן, – ענה חזיון בשמו; והאנשים הודו לברד על הצילו את עדרם, ויתמה ברד: – איך יכֹלתי להציל את עדרכם, והן רדפתי אז בנפתלי? לחזיון אחי יאתה תהלתכם, כי הוא אשר צד את שודדיכם וישלחם לשגוב, ואת עדרכם הציל. –

– ויקֹדו האנשים וישתחוו לברד ולחזיון, ואחרי לכתם צחק חזיון באמרו: – הלא ידעו כי בנפתלי הנך, ואנו הצלנו עדרם; ואך זה דרך בני־אדם: לפנות לראש ולא לזנב. –

– זה דרך־כסל לאבל־בית־מעכה ולדן. האנשים צאצאי־האשה החכמה הם, וכן יתממו בנפשם תמיד. ויום אחד ישליכו גם את ראשי וגם את ראשך לאויבינו מעל החומה. –

וחזיון ענה: – לא כאנשי אבל־מים אשר ישרי־לב הם ושקטים, ולבם תמים אתנו, ומהם הלכו גם לנפתלי וימצאו שם קבר. רק עתה נהי־נא ערומים כנחשים, כי הולכים אנו אל דן. בלי קשקשי־מרמה לא ישחה דג בבריכת־מַעיָנם. –

– ואני עתה לתחש לבּי ובו מעינָי, – ענה ברד: – כי אם ימלט תחש לארם לא אמצא לי מקום בישראל. –

 

פרק ל"ד: רְמַלְיָהוּ וּשְׂגוּב וְרִיבֵי–אֵלִים.    🔗

במורד גבעה, מצפון לדן בדרך עיון, ישבו רמליהו ואנשיו ומנכבדי דן עמו ויצפה לבוא אורחיו הרבים. ובבית הקטן אשר בחוַת איש־דן עובד אדמתו, אשר לא נטש את שדהו גם בימי־סכנה אלה – אפו ויבשלו וגם צלו למען האכיל את הבאים, כי לא קפצו כהני דן ידם בארחם את רמליהו, ויכרו לו כרה אחרי כרה. ואנשיהם הקיפוהו, ורוכביהם התרוצצו על סוסיהם לכבודו, ובחוריהם התגוששו, ונשים ובתולות יצאו בשירים ובמחולות לשמח נפשו. ויהי רמליהו עתה בעיניו כנציב שבטי־הצפון.

והשמים כמו היטיבו לו פניהם, ויהיה היום צח ורוח קלה על שפיים, ושלגי לבנון וחרמון מתנוצצים בכל אורותיהם. והעמק – נבטה תבואתו ויהיה מראהו כמרבד ירוק, ודשא רטוב צץ, מתכונן לכסות את מורדי־הגבעות; וישמח רמליהו מאד: – טובים לנו השמים היום וגם הארץ תצהיל לנו פניה. אות היא כי תאיר ההצלחה את דרכי מלכי, ומלאתי את משלחתו להסב כל צר ואויב משערי ישראל. –

– כן דברת, אדוני השר, – ענה אחד שרי דן אשר לא סר מיְמינו: – לב מלכים יגהה אור, כמנחם וכשגוב, ואך בבוא ברד ותחש וזעמו כל פנים, כי קנאת־הכבוד ותאות־הנקמה יאכלו קרביהם. ומה ראה רמליהו לקרוא גם לאלה? האין די לנו בשגוב אשר הוריד עתה תחש חרבו לפניו ואת יד־שלומו יבקש?

ורמליהו צחק ופניו הפיקו טוב־לב וערמת־ערומים כאחד; כי לא הסתיר רמליהו ערמתו, ויהי מתהדר בה, בידעו כי לא יכבדו אנשי המלוכה והכהונה בן־אדם אשר לא ידע ערמה. – פה בקִנכֶם הבטוח לא תדעו רק את אשר יגיע עדיכם; ואולם אנו היושבים על פרשת דרכי עמים וארצות, והנודדים בין חצר־מלך להיכל־שר, ואשר נפשנו וראשינו נתונים במריבי גבולות ובתככי־עמים ושליטיהם – לא כן נראה. לא יקום שלום בישראל, כל עוד לא ישלימו השרים והסגנים בינותם. ואם יקום מחר שלום בין מלכנו ושגוב, וברד ותחש ימלאו את הארץ דמים – הישכון אז שלום באהלנו? ומה יתן שלום ארמונות בצורים לערי שדה וכפרים פתוחים לכל אויב ומורד? ואנו טרם רכשנו גם את לב שגוב, ובארם טרם ימלוך. וכי יתדפק אויב בשערינו ולב כהן דן וברד יפלג, וכהן דן ירחיק את ברד, או ברד יעזוב את דן והלך לנוע על כפרים וערים נשכחות, ובחשׂוך ישעה תשא דן עיניה לאויב ולחסדו – מה ערך שלום כזה? אתם רק על ברד אחד חמתכם ולנו שבעה ברדים. הידעתם את איש־הוד? השמעתם שמעו? –

שמענו: איש האוצרות שֹכן צידון אשר שב אל ארצו, במות ירבעם המלך, וריב לו עם ברד כל הימים; ומה הוא כי תזכרנו רמליהו השר? –

– הנה אשר דברתי, כי שם איש־הוד אקרא ועלה כרגע ברד איש־מצוּתכם על לבבכם. וגם אני לברד אשא עיני, כי יזכור שנאתו לאיש־הוד ושמר על ישראל מדמים. –

– ברד? איש־הוד? – פרץ הסגן אשר לכהן הגדול מקצה המרבד אשר ישב עליו וימתיק סוד עם האנשים סביבו. – הנכון שמעתי? –

רמליהו הרים עיניו. ובראותו את אזני הסגן זקופות ונטויות ואת פניו מוּכּי־תמהון, ויבֶן כי הרבה לגלות לבו, ויסב שׂיחתו פתאם למול שלגי־החרמון. – כי שם איש־הוד אזכור, וזכרתי את הוד השלג בנוֹצצו לקראת שמש, ושם ברד יעלה על לבי את פתותי השלג אשר יבריקו כפתֵי־ברד. – ואנשי־דן אשר חכו לגדולות ולנצורות נשכו שפתותיהם בשִניהם וידומו, כי הבינו אשר אין אמוּן לרמליהו בכהנים; ויצר להם על מנעו מגולל לפניהם את פרשת איש הוד וברד, אשר הבטיחה להם רב ענין. ואחד גם נסה לתקון את אשר עִוֵת הסגן, בהתערבו לפני בוא הרגע הנכון.

– ואם חטא איש־הוד ועל ברד ליסרהו, מדוע נתן לו מלכנו לבוא בשערי הארץ? – שאל האיש, ויכונן עיניו בהתממו, מצפה לדברי השר.

ורמליהו נבוך ופניו אדמו גם חַורו מכעס; ובהפנותו פניו מהשואל, ירה מִלתו לסגן כחץ פתאם: – הנלחמו אנשי דן בתחש? – וכל המסובים נבוכו.

– ידי דן מלאות היו עבודה להגן על עירם ומקדשם, – ענה הסגן: – וגם אמרנו: הנה הלכו בני נפתלי אחרי ברד ויתנו מקום לתחש איש־בריתו בתוכם. ועתה אחרי אשר סובבו בכחש ישאו־נא את ענשם. יבוא־נא ברד לעזרתם אחרי המיטו עליהם אסון. –

– עוד לא התגברתם על סכסוכי שבטים האוכלים בכם, – ופני רמליהו זעפו בדברו: – הנה אראה, כי טרם התגבר גור־האריה אשר בדן על הנחש אשר בו, ואילת נפתלי לא היתה לו לאחות אשר תמצא בו מגן מציד רודף. ושניכם הלא בנים לאם אחת בישראל. כמוכם כשבטי מזרח־הירדן, אשר אין שלום בין ראובן וגד, וגד ומנשה טרם גמרו ביניהם את משפט הירושה של גלעד, ומואב ועמון ובני־קדם יאכלו בהם דור אחרי דור בכל פה, וגוזלים נתחים מאדמת ישראל. לא כן יהודה; קטנה היא מישראל ומעט מספר אנשיה, ושדמות שמנות לא עלו בחלקה; ואך נטה בנימין את שכמו לסבול, ואת שנאתו לגוזְלי כתר בני שאול מלכו, המלך הראשון לישראל, לא יִטור בלבבו, בשכחו את ההרג הרב אשר בגבעה. כשבת־אחים ישבו יחד שרי יהודה ואנשי בנימין – בירושלים עיר בנימין, וחצי שבטכם, דן אחיכם, הנשאר שם, אשר גזלוהו פלשתים ואשר צער מרוב קרבות ודמים – היה כאחד מהם; ושמעון גזוּל־הנחלה ילחם מלחמותיהם בעמלק, ושבט הלוי, שבט אי־נחלה, מצא מקלט בירושלים ובמקדשה וחוזר על גרנות אחיו; זה כח עם וממלכה, אשר ישכחו השבטים את חלום יום שלשום ואל מחרתם ישאו נפשם, ואמרו לדבק טוב והיו לעם אחד. –

והכהן הזקן אשר טוֹב לבו על ברד אמר: – ליהודה מקדש אחד, ואך שני מקדשים לישראל, ושלשה לשני־האחים, אשר בימי שאול ודוד היו עם אחד וממלכה אחת. –

– כדבר איש־יהודה תדבר! – רעם עליו הסגן באפו: – ועוד מעט ונשאת עין אל מקדשו הריק, אל האל המסתתר, כברד המשנה טעמו לבקרים. הריב בינינו ובין בית־אל? הלא ישמור בית־אל על גבול ארצנו מנגב ודן על גבולנו מצפון? האם לא אָצל ירבעם מתנה לבני־השפחות לאמר: כבני־הגבירות תהיו לי? ואלהים הלא בין עגלי דן ישכון, כשכנו בין עגלי בית־אל! ומה אם הקים אחאב את הבעלים בשומרון, בחשבו להוריד את כבוד העגלים, ההצליח.? לא ארכה המלוכה בידו, ויהוא השמיד את הבעלים וישב את לב ישראל לעגלים. ובימי אחאב שם בן־הדד חוצות בשומרון, וירבעם בן יהוא משל בדמשק ובחמת. ואם אין מקדש בגלעד, האין גד רחוק מאשר אחיו – מרחוק דן מנפתלי?. ואם נפרד יהודה הקטן מישראל הגדול, וקם מלך בישראל אשר ישית ידו על יהודה. חטא חטא יואש מלכנו אשר לא הוריד את אמציה מכסאו ולא העמיד עגלים במקדש ירושלים. –

והכהן הזקן נבוך ולא ידע נפשו. ועוד הוא עושה כה וכה, והנה נשמעה שעטת־רוכבים מרחוק, והשדה מתחתית הגבעה כמו הפך לשדה־קרב. כי יצאו רוכבי רמליהו ודן לקראת שגוב ורוכביו הבאים, ויסתובבו איש מול אחיו במעגל, וירוצו גם התרוצצו. והסוסים כהריחם קרב, עשן יפרץ מנחיריהם וקצף יז פיהם, ורגליהם תרקענה ותגמאנה עפר. ורוכביהם בלמום, משכו בחח וברסן, וינשאו וידהרו להרהיב לב ראשי־אדוניהם ונשיאיהם, אשר כאח־כרע התהלכו יחד, וגם ישבו מסובים סביב שולחן קטן אשר ערכו ראשי־השרים והכהן הגדול וסגנו להנשיאים השנים.

ושגוב צחק ויאמר: – סוסינו למלחמה ואנו לדבּר שלום נועדנו. צר לי, על אשר לא בא מנחם אחי. ולולא טובת ארצותינו וממלכותינו לפני עיני, כי אז שלחתי את שלישי לראות פניך. –

רמליהו הוריד גבותיו על עיניו וישב וירימן וייטיב פנים לשגוב: – לא אמר מנחם מלכי בשלחו את ראש שלישיו להשפיל בו את כבוד שגוב, כי כאח יחשוב את שגוב וכמלך בארם. כי לא בהרם יד במלכם לקחו שגוב ומנחם את המלוכה, כי אם בדכאם כל רוצחי מלכים ובניהם, כל בוגדים בעם. ואך ידי מנחם מלכי עמוסות עבודה בישראל, למען תחזק המלוכה בידו, כי לא באה לו מורשה מאביו, כאשר תדע.

---

– כמוני כמוהו, גורל אחד לשנינו. בחרבּנו ובכאבנו על שבר עמינו – לקחו לנו קרנים והרימונו חרב. ואך הזהר־נא רמליהו מקרוא לי מלך באזני תחש, כי רק נשיא יקראני. ועוד משפטים לו עמי, גם אחרי אשר שם את חרבו בידי. לעם כי יבחר – ישא נפשו. –

וסגן הכהן אשר ישב לידם צחק גם הוא ויאמר: – וישמר־נא המלך שגוב לנפשו מקרוא למנחם מלך באזני ברד, אשר רק מנחם יקרא לו, ואשר בלבו –

– אל־נא תחפה דברים! – גער בו רמליהו: – אין בלב ברד כל מחשבת און. וכל עוד לא קם יורש מצאצאי ירבעם, לא ירים ברד חרב על מנחם מלכנו. ואך מי ידע יום־מחר? זרע־מלכים כזרע שבטי־מדבר בשדות ארץ נושבת, אשר בכל מקום מרעם יזרקו זרעם לאדמה, ושבו בימי־קציר לקצור קצירם, אם לא לחכום בעירי־שבט אשר בא אחריהם. התבטח אשר לא יקום פתאם אחד מנכדי הפלגשים הרבות אשר למלך ארם האחרון, או אחד בני־ הזקונים לו בשדות ארם?

והם לא ראו בעמוד חזיון עליהם ובצחקו צחוק־ערמה לעומתם.

– שלום לכם עצרת מלכים, שרים, כהנים וגבורים! ויהי נועם אלהי ארצותינו על שבתכם ועצתכם, והרבצתם, שלום בשתי הארצות־האחיות. – וחזיון השתחוה לשגוב ולרמליהו וליתר המסובים.

– הנה! – קרא רמליהו, ויושט ידו לחזיון להושיבו אל שולחנם. – הנה היחיד בצאצאי־מלכים, אשר יבחר היות יועץ ועזר לגבור ואל עטרת־המלוכה לא ישא נפשו.

---

ושגוב הושיב את חזיון לימינו ויאמר: – שב חזיון לימיני והיית אתה נין ונכד למלכי־ארם ואח לגבור ישראל ונציב בארם לפנים – מליץ טוב בינינו, להרבות שלום ולחבר חרבותינו נגד האויב מצפון המאַים לשדוד רבץ שנינו. –

ופני הסגן חפו: – ואני לא ידעתי כי כאחד הכהנים יברך חזיון, ושם אלהים על שפתיו ושפע ברכות בפיו. מי יתן והיה לב ברד אדונו כלבו ופיהו כפיו, ושחר את האלהים ומקדשיהם, ונשא שלום אל מלכו בשומרון. –

– כי יאמר דן שלום לברד ופתח אסמיו לאנשי־חילו ושמרה חרב ברד על מקדש דן, – ענה חזיון רכות בפיו וקשות בלבו.

– לא חרב בן־תמותה כושל תשמור על מקדש־דן, כי אם עצת אלהים ומלך. הנה שלחו לנו אלהי אפרים ודן ומלכנו משומרון את רמליהו, לדבר שלום אל שגוב מלך־ארם, והיתה הרוחה לדן, ושגוב אורחנו יבוא למקדשנו והקריב קרבן, ואכל מזבחי שלמינו, כאכול ירבעם מזבחי־האבל אשר להדדרמון בבקעת־מגדון. – ורמליהו אשר השפיל עיניו לראות מי בא אחרי חזיון, גחן אליו וישאל חרש: – החולה ברד אם מתחלה, כי לא בא לראות פנינו? –

– לא חולה ולא מתחלה, ברד איש־החיל, – ענה חזיון בקול – כי זקן האיש ועיף עוד ממלחמתו בנפתלי; ומיראתנו פן יאחר בוא בשרכו דרכו, אמרתי: הבה אמהר ואודיע לשגוב ולרמליהו את בואו. –

– ומה עם תחש? – שאל רמליהו את שגוב; ויצחק שגוב: – “תחש מלא מזימות”. – והשומעים אשר חכו לשמוע את השם “כחש” מפיו – הפסיקו את צחוקם בטרם התפרצו; – כי ירא תחש פן יקדים לבוא לפני ברד והיה עליו לקום בפניו. ואני גם לא אדע: מתי יקיץ על ריב־הדמים אשר בינם; האין לכם משפט כופר וסליחה? –

– ואני, – אמר רמליהו ויחליק את מצחו: – נסתרה עצתי ולא אדע איך להביא את ברד למקדש־דן, כי יביא פעם קרבנו, והיה שלום בין מחתת־הקטורת ובין החרב והקשת. –

ושגוב אמר: – ואני מלאתי דשן את מזבחות כל מקדשינו, וכל צר ואויב אשר ימלט מידי ואחז בקרן מזבחותיהם – חרבי לא תשיגנו. כי מלכים ושרי צבא יקלעו בין כהנים ונביאים בכף־הקלע, ואין שלום גם בין כהן ונביא. את אשר יאמר האחד בשם אלהים – וענה בו השני כחשו; והמלך לא ידע מה אמרו האלהים ואחרי מי ילך. –

והנה ירד הכהן הגדול אשר לדן. ויקומו המסובים ויצלצלו לכבודו בחרבות וישיבוהו בראש השולחן. וחזיון לחש באזני שגוב: – הנה ראה אחד נערי את תחש והוא מסתתר מאחורי הגבעה, ומדי רגע ישלח נער מנעריו לראות הבא ברד. – ויצחק שגוב: – הנה לו לתחש, כי יכשילוהו אולתו וגאונו. –

והסגן דבר באזני הכהן הגדול את דברי שגוב, וירגז הכהן ואך הבליג על חמתו: – שמעתי עתה את תלונות שגוב הגבור על הכהנים והמזבחות, ואך מי ישים אשם נפשם על הפקיד אלהים בידם את משפטו האחרון? מי יערוב בעד משפט־מלך כי לא יכשילוהו עדי־שקר? ומשפט אדם רק על מראה עינים ומשמע אוזן יכון; האדם לא יראה ללבב, וגם אם שם אלהים בראשו עטרת. כי כפלגי מים לב מלך בידי שרים ופלגשים, ולב שופטים בידי השוחד. והיה בקרוא האדם לאלהים כי יריב ריבו, ונמלט אל מקדשו ואחז בקרנות מזבחו ושפטו אלהים, ויד אדם לא תנחת בו. ובהיות ריב בין כהן לנביא – וצדק הכהן, כי למי האורים והתומים, ומי יבוא לקדשי־הקדשים ולמי יאירו עגלי־הקודש פניהם? –

– והבעלים ועשתרות, ורמון אלהינו? – מלא אחריו שגוב באמרו לקנות באלה את לב הכהן. ורמליהו צחק בחבו, בידִעו אשר לא ינעם זכר־הבעלים לכהן העגלים בדן.

וחזיון אמר: – לא יאירו הבעלים פניהם לאיש ישראל, כי מאס בהם יהוא ויבחר בעגלי־הקודש, וגם נענש על חטאו. כי נקמו הבעלים נקמתם בנכדיו ויסירו את העטרת מעל ראשם. –

רמליהו היטיב פניו ויאחז ביד הכהן הגדול: – מרה נפש חזיון בן־ארם על חרפת הבעלים אלהיו. ואַל־נא תשים אשם נפשו! כי מה נדע אנו בני־תמותה בהתנודד ארץ תחתנו, ומלכים ואלהיהם ילחמו איש ברעהו וירשו כסאות ומקדשים? ואך אחת תאמר לי בטוב לבך עלי, אבי הכהן הגדול לאלהים: כי יאשם איש למלכו ומצא מפלט אצל כהני אלהיו, וכי יחטא כהן למקדשו – איפה ימצא מקלט? –

– שרוף ישרף! – קרא הסגן ופניו להטו מקצף: – באש ישרף, על אשר בגד באלהיו ויחלל מקדשו.–

–ואם ימליט נפשו אל הנביאים ויתע עמם בהרים ובמדבר? וכי ימלט אל המלך ואל שורות נושאי־החרב? ואם לא תמצאהו חרב הכהנים, הלא ימצאוהו האלהים גם שם, האין זאת?–

– מאלהים ומזעמו לא ינצל גם מלך, – אמר הכהן הגדול: – ותופש־חרב כי יתגאה על חרבו, ויסרהו האלהים בלקחו ממנו כל מחמדי נפשו, ומות נבלים ימות באחריתו; – והכהן הביט על חזיון בעינים מזרות אימה.

– זה אשר דברתי – התמם חזיון: – וצר לי על יהוא אשר התגרה באלהים ועל בני ירבעם מלכי, אשר שלמו בדמם, כדבּר אבינו הכהן על זעם האלהים במלכים ובתופשי החרב. –

ופני הכהן הגדול וסגנו עוותו וילהטו, ורמליהו ניסה להשקיט אפם בדברו רכות: – אַל־נא ברגזך, אבי, כי בטרם בוא ברד ותחש לא נוכל כלכל מועצתנו, ולכן טוב אשר נטיב לבנו בשיחת־חכמים, מדבר דברי לצים והלומי־יין. האין זאת? רק סלחה לעבדך אם ישאלך: אם תמצא יד אלהים את החוטא בכל אשר יברח, למה ישפטו מלכים ושופטים, ומדוע יבקשו הכהנים למסור לידם את כל מחלל מקדש, למען ישימו הם בו שפטים? ואם יראו גם הם לעין ולא ללבב ושפטו משפט און בשגגם? ואם יעבוד היום כהן לבעל ופגש מחר את יהוא – הירים חרבו עליו? נפתלים דרכי מלך, כהני ומלכי! – והוא כונן עיניו אל פני שגוב: – וסבוכים הם גם דרכי האלהים, באלף אותנו פי כהנים ונביאים אותן, וכעורים נגשש בהן. –

ובראותו את הכהן וסגנו מוכנים לענות כאחד, פנה אל שגוב ויאמר: – ומה יאמר שגוב מלכי?

והכהן הגדול זרק בו חץ עינו ויקרא: – שגוב הוא מלך בארם ולא בישראל! –

שגוב הביט אל רמליהו בקרצו לו עין ויאמר: – שמעה נא כהני הגדול! הנה זרקה שיבה בזקני; וכל השנים אשר נלחם ירבעם בארם וברד נציב לנו, הסתתרנו בהרים ובמדבריות, ואֵתע כחזיון רענו על עמים וארצות; וללב מלכים ושרים תכנתי, וגם מרמות נשים ופלגשים צד לבי, ואך אחת. לא תכנתי: דרכי־אלהים. כי כל כהן עובד לאלהיו ולאלהי שכניו, ואב לא יכיר אלהי בנו ופסליו ותרפיו, ועשתורת באיי־הים תיטיב פניה, ובצור – רעה היא ואכזריה, וכהני ארם לא ידעו העולה תבקש אם שלמים. וכהן רמון ילחש באזֹני: קומה והיית כיהוא לגרש את הבעלים והעשתרות מארם, והיה רמון אלהי־אבותינו, אל אחד לנו; וכהן אשר עבד במזבחי מגדון דבר לאט עמו: – הנף ידך על מקדש־דן והבא את עגליו דמשקה, והיו לנו כבעלים וכעשתרות אחים לרמון. ואני ידי מלאות עבודה, וחרבי לא יבשה מדם, ואת הנהרסות טרם בניתי, ואף דמעה לא יבּשתי עוד בארם, – והם יסבכוני במריבי־אלהים וכהן. למה לא תבקשו אתם הכהנים מאלהיכם כי ישכינו שלום במקדשיהם, והיה גם שלום בארמונותינו? וכי עת מלחמות לנו, בהיות עלינו לבנות כל נחרב, לחזק כל כושל ולהשב אכר לשדהו ויוגב לכרמו? וגם לולא האלהים ויריביהם לא היתה ארם־צובא מוסרת מממלכה, ומעכה מעם, ויהודה וישראל היו לעם אחד. יעשו־נא יהוה ורמון שלום ביניהם, יטיבו פניהם לעשתורת אשר לצידון, והיינו כאחים, ועמדנו כקיר ברזל מול אשור המנופף ידו וחרבו לעשות כלה בכולנו.

ורמליהו אשר לעג בלבו למראה פני הכהן וסגנו ועיניהם המתרוצצות וידיהם הרועדות מכעס, אמר: – חשבתי כי תנופף חרבך על ראשינו, שגוב, ועלי יוטל לבחור לי לשון ערומים, למען הראות אשר יודע אנכי את הנעשה בארם, וכי עליך לחזק את המלוכה בידך כעל מנחם מלכי, וכי אשור יבוא בשערי דמשק, בטרם יגיעו ראשוני רוכביו עד חומות שומרון; ועתה אראה כי גלוי לבך נגדנו, וכאל אחים אלינו תפנה. נעזוב אפוא ריבי כהנים כעזבנו ריבי־מלכים. הבה נשלח רוכבים להאיץ בברד ובתחש, – והוא העיף עין־ערמה באיש מאנשי תחש שעמד לפני השולחן, – כי ימהרו לבוא. כי עוד מעט וירד היום, אשר לא יום קיץ ארוך הוא כאחד מבני הענק אשר בבשן ובחברון לפנים, כי אם יום־חורף קצר כאחד הגמדים אשר באי־אַרוד. ולא יתכן אשר ישובו מלכים ושרים בחשכת לילה ולא אדע אם יאותו שגוב ותחש ללון עמנו, ואם לא ירגיז הדבר את אנשי־חילם ונדדה שנתם מעיניהם; ואולי גם יקומו חורשי־רע להמליך מלך ולהקים שר בימי בהלה אלה? – ובהיטיבו פניו לכהנים המתיק שפתיו: – ועד בוא ברד ותחש, נטעם מאשר הכינו לנו מארחינו הכהנים והשרים ונדבר דברינו. ואזני פקוחות לשמוע מה בפיך, שגוב מלך ארם אחינו. כי לו בערמה באת עלי כי אז הערמתי מזימות גם אני, ואהי אומר לך אשר תבוא בדבריך ואני אשמיעם למלכי. ואתה אומר לך בלי לב ולב: מנחם שלחני אליך ויתן בידי את הכח והעוז לעשות שלום. וככל אשר אעשה כן יקום. ואתה עליון מעל עליונים בארצך ואת אשר תגזר – יקים ארם. ועלי גם נוטל להוציא את תחש מגבול ישראל, ולהשלים בין מקדש דן ובין ברד. כי יקרים למנחם מלכי כהני מקדשו בצפון, וגם לא יתן אשר בעת רעה כזאת תעלה חרב ברד חלודה בבצות מי־אבל, בעוד שונאיו ממזרח חורשים עליו רעה, ועליו לחזק את את המלוכה בידו. האם לא חזק ברד את המלוכה בידך, באלצו, את תחש למסור לך חרבו, שגוב, אח למלכי? –

שגוב הקשיב לדברי רמליהו, ואורות וצללים רצדו על מצחו ופניו. רק לא מצא עוד מלים לענות, בטרם שקל את דבריו והחליט מה לקרב ומה לרחק מהם. ואך דברי רמליהו האחרונים פגעו בו. ובכונן רמליהו את שאלתו אליו מצא לטוב להאחז בברד מבלי אַשר דבר ומבלי גם הכזיב; – אכן אויב היה ברד לנו, ורב הדם אשר שפך בארם, – אמר בפנים זעומים: – ואך לא היה נציב אשר רעה בצדק ויושר כמוהו את צאן־האדם אשר הפקד בידו, בקוממו בשנתים את הריסות המלחמה והרעש. ולוּ נאות, וקראתי לו להיות לנציבי בדמשק או בחמת, וצהל העם לקראתו.

וכהני דן הביטו איש בפני אחיו וישאו עינים רעות ותובעות אל כהנם הגדול; והוא רמז לסגנו אשר יען:

– לא כברד אז ברד עתה, כי זקן האיש ונפשו מלאה מררות, בסור מעליו חסד מלכיו ורחמי־אלהים, – הקדים אותם הכהן הזקן אשר טוב לבו על ברד: – וטוב יעשה מלכנו אם יוציא את ברד מדן. כי מרה נפש ברד עלינו ונפשנו עליו, ולא נדע במי האשם. וכל עוד ברד אתנו פה, תעלה חרבו חלודה, ודן לא יזנק כגור־אריה כי אם יהי כשפיפון עלי אורח. –

ופני הסגן רעמו בדבר הכהן הזקן ולא כרוחו. והכהן הגדול הכביד ראש, וכמו יוסיף על דברי כהנו משרתו: – לא יעזוב ברד את דן, כי לתחש יארב, ולו יכלתם למסור את תחש בידו, כי יבצע בו נקמתו – והלך אז לשומרון או לדמשק או גם למקדש יהודה, אל האל המסתתר; כי עיפה נפש ברד, וחלודה אכלה חרבו זה חמש עשרה שנה, ועתה גם רגליו הכשילוהו; ולא הוא, כי נעריו ואנשי מלחמתו ארבע־מאות האיש גרשו את חמשים אנשי תחש. –

ולא יכול אחד האנשים אשר באו עם חזיון להתאפק, ויקם ויאמר בהשתחוֹותו לכהן הגדול: – יסלח־נא אבי הכהן הגדול, התעוהו אנשיו בבדותם מספרים אשר לא כן: לא ארבע מאות איש הלכו עם ברד, ורק מאתים, ומאתים היו עמנו באָבל. ולא לכבוד הוא לתחש, כי היו עמו רק חמשים איש. הנה יושב עמנו איש מאנשי תחש, אשר ידע מה גדול המחנה אשר רכש לו שר־צבאו בלי כסף ובלי שבר ויין, כי רק בקסם גבורתו; יאמר־נא האיש! –

ואיש תחש ענה: – כשש־מאות איש הלכו במלחמה וכארבע מאות שמרו על הכלים, ובקשות עלינו יד המלחמה ויתפשו גם הם חרב וחנית. –

– וגם ברד רכש לו מאות אנשים בנפתלי, וגם מבני־נביות ושכירים מחולת־החרמון נלוו עלינו. וגם מדן באו אנשים אשר לבם כלב ליש עיר מקדשם לפנים. ולו טוב לב הכהנים על ברד וקמו כל בני־דן ונלוו על בני נפתלי, וגם מאָשר יבואו, והיו יחד למחנה גדול שומר על גבולות ארצנו מצפון, מקדם ומים. –

ורמליהו ראה והנה אין־קץ לריבי־דברים ויהס את האנשים ויאמר: – יקום־נא שגוב אחי־מלכי ועלינו על גבעת־החמד אשר מולנו ודברנו דברינו. כי בהמתיק מלך ושליח־מלך סוד – כל אוזן זולתם אך למותר. ולאבי הכהן הגדול יהי חזיון שלומים, כי מי כחזיון עמד בסוד נביאים וגבורים? ובבוא ברד ותחש, ועצרתם בעדם למען לא יבואו בדמים, והיה שלום לכולנו. –

הכהן הגדול רעם בלבו ולא הוציא הגה, כי תמם חזיון פניו וישק את שולי־אדרתו ברעדה. ורמליהו ראה וישם ידו על שיבתו: – מודע היה חזיון לאבי, ופיו מלא תהלתו תמיד. ועיני גם רואות את אשר ידע חזיון לכבד אדרת־כהן, כהעריצו חרב גבור ומטה־נביא. יהי־נא לנו הדבר לאות ולמופת, ואָצלו האלהים שלום לישראל ולארם, והיה שלום גם במקדשי אלהינו. כי ברבות תנובת־שדות־האדם ורוו עצמות הכהנים דשן, ועלה ריח הקרבנות והקטורת באף האלהים ושלחו ברכתם על שדמה ומים. ובערב, בנוחנו מעמל יומנו, יספר לי חזיון כיד זכרונו הטוב עליו, ואכלנו שלמי דן וברכנו אלהים וכהן. – ורמליהו נשק את יד הכהן הגדול וישלב ידו בזרוע שגוב להורידו ולהעלותו. ושגוב הטיב לו פניו וילחש: – מדוע לא יהי רמליהו מלך בישראל? –

ותזהרנה עיני רמליהו; ובהרחיקם מספר צעדים ומסביבם אין איש – דבר בלחש: – הנה פקח כאחד ילדי המלך ועמם ישתעשע, וכבן הוא למנחם. – ושגוב הביט עליו ויבחנהו בעיניו, כי החריש רמליהו ולא יסף דבר בזה עוד.

 

לה. אוּלָם אִיש־דָּן שָׁב    🔗

וברד בושש לבוא ויתמהו האנשים מאד, וחזיון גם פחד פן קרהו אסון בדרך. ועיניו בחנו את אנשי־תחש ולא יכול הצל דבר מחזוּת פניהם. ויבקש חזיון את ראשי שגוב ודן, כי ילווהו רוכביהם בצאתו לקראת ברד לפגשו.

הם רק סובבו את חומות דן וגבעתה ויראו מרחוק רוכבים באים, וימהר חזיון לקראתם. ובגשתו וירא את ברד בתוכם, ולימינו זקן רוכב על אתון צחורה ועלם על חמור ברוד. ויתן חזיון את עיניו בזקן ויהי כזוכר נשכחות. ובהתנגש סוסו בסוס ברד, והנה צהל הסוס לאתון הצחורה. ויצחק חזיון ויאמר: – כלו עינינו מיחל לך, ברד אבי, ושגוב ורמליהו יראו פן קשרת עליהם קשר, וגם אני יראתי באמרי: אולי שמו לך אנשי תחש אורבים בדרך? ואצא לקראתך, ורוכבי דן ושגוב אחינו נלוו עלי לשמרני. עתה אבין מדוע התמהמת; האם לא את אולם איש־דן תחזינה עיני? –

אולם איש־דן הכירהו כרגע, כי לא שונו פני חזיון כמעט, רק אולם שונה עד לבלי הכירהו; שחור־שערות הלך מארם, ולבן־שער שב עתה לדן ארץ־שבטו. וחזיון הכירהו בעיניו המנוצצות ערמה ובאצבעותיו הארוכות והמתכופפות כנחשים ברגע היותו רגש משמחה או מפחד־פתאם. ויפלו איש על צואר רעהו, כי כאחים כרעים התהלכו השנים; ובעוץ אולם עצת־חפזון, וישקיטהו חזיון בדבריו השקולים; ובחזות חזיון פחדים אין שחר למו, ידע אולם באומץ לבו ובפרצו כל גדר לסכל כל עצה אשר תניא לב איש מגבורה ומחרף־נפש. וכה למדו לכבד איש את אחיו באמרם: שלוח שלחנו האלהים לברד להשיב עליו רוחנו, האחד בסערה ובסופה, והשני – כרוח צח על שפיים. –

וברד אמר: בגשתנו אל השוקת אשר בפרשת־הדרכים על יד המעין, והנה עומד הזקן, והעלם לשמאלו, והם משקים את האתון והחמור. ויחפצו אנשי לגרשם, כי אמרו, תנו־נא לשתות ראשונה לאנשי ברד ולבהמתם ואחריהם תשתו אתם ובהמתכם. – ואגער באנשי: – לא עת מלחמה לנו כרגע, וימי־שלום אין לשים פדות בין איש צבא ובין אחד העם. –

– ואני בשמעי את שם ברד, – שסעהו הזקן: ואשאיר את אתוני על יד בני ואמהר אל מפקדי אבי,, ולא מצאתיו. כבד עלי ראשי ואשכח כי שמנה־עשרה שנה עברו מאז, ועיני חפשוהו בין האנשים אשר טרם זרקה שיבה בזקנם, ואיננו. ופתאם הבהיק לעיני מצח איש זקן, ואכיר למי המצח. ובהביטי אורו עיני וגם חשכו: בהברד גבורנו הוא אשר התכופף ויקמט וילבין בלי־עת? נפלתי לרגליו ארצה ואבך, עד אשר הרימני מעל הארץ ויצחק לי.

– אַל תבך לברד, – אמר לי: – כי עוד נכון ברד לקרבות. – ואני עוד בדרך, ובסורי אל גוני רעי בעברי ובהזכרי בחוותיו – נודע לי כי נלחם ברד בנפתלי ויגרש משם את תחש הנבל. רק השועל נמלט מיד גם הפעם. –

– הראית את גוני בדרכך? והלא חלה פתאם; ההחלים? השלום לו? – וחזיון רזם לאולם איש־דן בעיניו, כי לקחה אזנו שמץ מהנעשה שם מפי השליח אשר תעה בדרך וישב רק אתמול. ואולם בן־דן הבין לרמזו ויען: – עוד שלשה ימים ובאו אליכם אחימעץ נכד גוני וארוסתו. – ואחרי שהותו רגע הוסיף: – ואנחנו כה נחפזנו לדרך ביראנו פן ידביקונו הגשמים. וכל הדרך אמרתי לבן־זקוני: לא כגשמי יהודה הדלים – גשמי חרמון ועיון, כי כמבול ירדו עלינו, ובהמוס השלגים ושטפו המים את חולת־החרמון והפכוה לים. ובני מרחיב עין ופעור־פה משלשום ועד היום, כי הכו שלגי ההרים את עיניו בסנוורים ואת רוחו בתמהון. –

– החלה בעיניו? – שאל ברד ויבט אל עיני העלם.

וחזיון אשר בחן כבר את עיני העלם ויראן מנוצצות בתום – צחק! – הלא תכיר את אולם איש־דן ואת אשר יגדיל פיו? עיני העלם צלולות כמי מעין זך. –

אולם העמיד פנים זעומים: – עוד לא אכלנו לחם יחדיו, וכבר תזכר לי חטאת־נעורים, חזיון. –

ברד הקריב אליו את העלם ויבחנהו וידבר עמו: ויספר הנער לברד על ימי היותו ילד ונער בדן אשר ביהודה, רועה בהרים ובשדות בין אילון ובין תמנת. ועל אמו אשר מתה עליו לפני שנים שלש, ועל אחיו הבכור היושב על נחלת אמו, ועל אחותו אשר הלכה אחרי מאהבה הפלשתי; – ואני, – אמר העלם, לא יכלתי הפרד מאבי ואלך אחריו לדן אשר בצפון ישראל. כי ראיתי את חבל דן ביהודה והנה דל הוא, ואנו אף כי רבים אנו ובני־חיל, כקטנים ושפלים נחשב לעומת יהודה ובנימין והלוי שומר משמרת יהוה. ופה, עם היותנו מעטים, – בחרו האלהים לשכון במקדש קצה שבטנו, הראשון לבני הפלגשים אשר ליעקב אבינו. וגם – ופני העלם להטו בדברו זאת: – אמרתי: אראה־נא את ברד גבור ישראל ושר־צבא לאבי – בטרם ימות. –

וקרת־פתאם חלפה בעצמות ברד ותרעידן, ואך לא קצף על הנער, כי הביט בו וירא והנה בתם לבבו הפליט את אמריו אלה. ורק עננה עברה על פני הזקן וירא את אשר לא יראה אדם יום־יום ויאחז ברד ברעמת־סוסו למען לא יפול.

הנער הוסיף לדבר: ובשמענו בדרך בנפתלי:,הכה ברד שודדי ארם וחילו', ואומר לאבי: – לוּ יספחנו ברד אל צבאותיו, ואהי כאחד נעריו וכמוך בימי חרפו. – ואבי אמר: עוד חזון למועד, בהגיענו אל משכנות־ברד. –

*

ואולם איש־דן אמר אל חזיון: – בטרם אלך אל כפרי לראות את החיים ואת קברות אבותי – אמרתי: אסורה־נא דנה ואביא קרבן־תודה לאלהים אחרי עברנו את דרכנו בשלום, אני ובן־זקוני.–

– עוד לא שכחת ביהודה קטר לעגלים? – שאלהו חזיון: – וברד וגם אני עבדך חשבנו, אשר לא יקטר איש־יהודה בלתּי לאלהי המדבר, להאל המסתתר אשר במקדש ירושלים.–

אולם איש־דן עקם פיו, ועיניו התנוצצו בברק ערמה ולעג: – אכן לא יתן עזריהו לקטר במקדש ובירושלים בלתי אם ליהוה לבדו. ואך למי עין אשר תחתור לכל פנה לראות: מי מקטר לאל המסתתר ומביא קרבנותיו אל המקדש האחד, ומי מקריב ומקטר במזבחות ובבמות, אשר הרי־יהודה מלאים אותם? ודן בין פלישתים יושב; והיה אם לא יפקוד דגון אשה עקרה בפלשת, וקמה והתהלכה בהרי יהודה, מגבול בית־אל ועד צקלג, – הלוך וקטר בכל במה ומזבח לאלהי כל הר וכפר, ולכל נביא וכהן תאציל מנחה לקבל ברכה ממנו; ויש אשר גם לירושלים תוביל שי, וגם את עגלי בית־אל תאכיל מפּרי תנובת ארצה ודגי־ימה. ויש אשר יפרוש אחד מנערי הכהנים או הנביאים את כנפיו עליה ותשוב, ולעת היה תחבוק בן או בת. וכי יגפו האלהים את עדרי איש יהודה בגבול פלישתים או יפקדו את הריו היבשים בבצורת, והקריב ליהוה במקדשו מחלב צאנו ולא יענה, ושלח האיש מנחתו לכהני־דגון, כי יאמר: אולי אלהי הארץ הם, וריב לדגון בנו מימי שמשון גבורנו, ומדוע לא ארצה פניהם? ואני כל ימי התהלכתי בשלום עם כל האלהים, ועוד בארם קטרתי לרמון, והאלהים פקדוני לטובה ויצילוני; ועתה אני שב עם בן־זקוני לדן מולדתי. האתכחש לאלהי אבי ואמי ושבטי הגבור, אלהי ירבעם מלכי? –

– לא כמוך יחשוב ברד, – אמר חזיון ורטט עצב בקולו: – כי רק האל המסתתר בלבו. ולו את פני אלהי דן נשא, כי אז השלמה לו הארץ, והיה נאסף אל אבותיו בשיבה טובה. עתה מי חכם ויגלה את המוקשים אשר הקימו לו כהני דן? כי את התככים אשר לכהנים הלא תדע. –

– כמוהם ככהני הפלשתים, וככהנים אשר ביהודה. הנה קנאו הכהנים בעזריהו מלכם הגבור וישר־הלב ולא נתנו לו לקטר במקדש, ויקימו לו רופאי־אליל אשר הוציאו שמועה, כי נגעהו יהוה בצרעת, ויתנוהו בית־החפשית, ויקימו מהם ומהשרים למשול בעם בשם יותם בנו הילד. ואך נעזבה־נא את הכהנים. ספר לי על הנעשה פה בצפון, כי לקחה אזני שמועות משמועות שונות ולא הבחנתי בהן לדעת אמת לאמתה. ואני כבר עיפתי ממשא־השנים ומוחי לא יחבל תחבולות כאז. ורק אם יבחר בני להתהלך על יד ברד ולהיות בין נערי־חילו ונתתיו לברד, ושרת לפניו הוא ואחימעץ נכד גוני. –

– וגוני המסכן נשא נפשו אל ברד, ובבוא ברד אל משכנו ויבהל ויאחזהו השבץ, – נד חזיון בראשו.

– וכמעט עוּלפתי גם אני, – אמר אולם איש־דן: – ואתה הלא תדע כי רבות ראיתי בחיי. –

עוד הם מדברים ויראו והנה הגיעו לרגלי הגבעה, אשר רחקו אליה שגוב ורמליהו. והם מסובבים את הגבעה, ויראם רמליהו ויקרא לברד ולחזיון לעלות.

– אנו כרתנו כבר ברית בינינו, – אמר רמליהו, – כי נבון שגוב ולא גבה לבו, ועיניו לא טחו מראות את הצפוי לו ולמנחם יחד אם יכלו כחם בקרבות, ואת הטוב אשר ישיגו בכרתם ברית איש לרעו. ועד כי אשוב אל אדוני ואמסור לו את דבר הברית אשר כרתנו, ועד אשר נחקור בתעודות קדומות ונשאל את זקני המקומות, כי יתוו לנו תו על פי זכרונם ומסורת־אבות למען נוכל להציב לנו גבולות צדק ואמת להקים שלום בין ישראל וארם (ואשר לנו, – למען השקיט כל ריב בישראל), – עד אז ישאר כל חבל נפתלי וישראל מעצמון ועד דן בידי ברד, אשר נציב הצפון נקרא לו; ובעיון ישב תחש ופקד על הארץ הנכבשה ועל שערי הבקעה, עד חתום מנחם על הברית ועד התוינו הגבולות, וחזיון יעמוד על ידו לתוך בינו ובין ברד וכהני דן; ועיר דן ומקדשה וגבעותיה וחצריה סביב ישארו לכהני־דן, ומשאת תנתן להם מידי ברד ותחש: זאת הברית אשר כרתנו לשלום העמים, ואשר החלטתי אני לשלום שבטינו, כהנינו ושרי־צבאותינו. ועתה עיני תלויה בברד אבי אשר יאשרנה, ועלינו יחדו כלנו דנה, והקרבנו שלמים לאות כי שלום בינינו ובין ארם, ושלום בין ברד וכהני־דן. –

ושגוב שם ידו על שכם ברד: – הנה נחלאותיך אשר בנאות־דמשק שמורות אתנו. ואני זה חפצי, אשר יפקוד ברד את חילות ארם וישראל במלחמה עם אשור. כי אין כברד גבור אשר ישמעו לו ארם וישראל, ואשר כולם ישאו אליו את נפשם. –

והם לא ראו בהוריד ברד את גבותיו על עיניו ובהלוך ראשו סחרחר; ושגוב הוסיף לדבר: – כי בן לברד בארם, גבור חיל, בן־הדד, כבן שלשים ושתים שנה, אשר התענה עם גבורי ארם בכל אשר התענו,ובכל מקום בואו יריעו בני־ארם לקראתו, ורק טפש לבו בלכתו אחרי תחש ובהרימו נגדי חרב. עתה יבין משוגתו. כי כאילה שלוחה נשאוהו רגליו בברחו מפני ברד אביו, מנוסת צעיר מפני זקן. ובצאת ברד לפני צבאותינו, ובן הדד בנו, חניך מדבר ונקרות־הרים, יד־ימינו של תחש בכל נדודיו ונכד לקמואל השוע בחמת – עמו, ונלחמו בני־ארם כאריות, ובני ישראל יזכרו גבורותיהם בארם ויתנערו מרפיונם, ויחדו נחלץ נגד אשור, וצור וצידון ילכו עמנו, ועמון ובני־קדם ילוו עלינו וגם בני־חת, ואת עילם נקים לאשור מאחור. ואולי גם נכרות ברית למצרים, ויהודה יתן יד ויקרא לפלשת, לאדום ולמואב להיות בעזרתו, וכל אלהי העמים המקנאים בבל ונבו יברכו את חרבנו ונושע. –

ובדבר שגוב נטה ויתהלך הנה והנה, רגע התקרב לברד ורגע שת ידו על שכם רמליהו וגם משך את חזיון אחריו. והאנשים אשר עמדו לרגלי הגבעה והנאספים סביבם, עלו לאט־לאט אליה ויריעו לכבוד שגוב, ואנשי המלחמה צלצלו בחרבותיהם.

ברד ישב על אבן ויליט את פניו בכפיו, וחזיון ראה וימהר אליו, והעלם בן־אולם תמך בו מאחוריו. ורמליהו ושגוב נבהלו גם הם ולא ידעו מה עמו; כי סער לב ברד הלוך ועלות, ומגרונו פרצו קולות מוזרים, ואיש לא יכול להחליט הבוכה אם צוחק הוא.

ואולם איש־דן מהר אל המעין וירטיב ידיו ויעבירן על־פני ברד, ראשו וצוארו, ויקל לברד ורוח־אפו שקט ולבו חדל מהלום. ורמליהו לחש באזני שגוב: – שבט בידי האלהים היא הזקנה וגם גבור באדם לא ינצל ממנה. פקודת כל האדם תפקד גם עליו, ורגליו לא ישאוהו לנהר פרת וחדקל; כי צפון העתיד לצעירים ממנו, ואתה ומנחם מלכי תלחמו באשור, והצלחתם להסיר מעלינו את חרבו ועולו אשר ינופף עלינו מרחוק. –

ופני שגוב קדרו רגע: – ואני אמרתי: בא אלי היום אשר אליו נשאתי נפשי, כי יהי ברד איש־מלחמתנו נציב לי ולוחם והולך בראש צבאי. צר לי על ברד, כי בראותי והנה זקן, וזכרתי כי גם בשערי זורקה שיבה. צעיר הנך לימים רמליהו, וליום מחר תשא נפשך ולאחור לא תביט. לא כן אנו, אשר הגבורה והתלאות, הנדודים והנצחונות לנו מאחור. ועתה שאפתי לגדולות, להוד ולתפארת, והנה עיני רואות את קצה יגיעת אדם ויכלתו. –

ברד התחזק וירזום לרמליה ולשגוב לשבת סביבו, וקולו נחר בהבקיעו ראשונה מפיו, ואך חזק מרגע לרגע: – לא ילך ברד בראש צבאות אשורה, כי אדע את אשור, ובמצרים ובצור לא אבטח. ולא בן לברד בארם ולא נכד. כרתו לכם בריתות ועלו לדן וזבחו זבחים, ולי תנו מרגוע, הניחו לעיף! כי ישלף צר חרב על ישראל וקראתם לי והלכתי, אך לגדולות לא אשא נפשי. – ואחרי שאפו רוח הוסיף: – זאת עצתי לכם: שלחו מנחה לאשור ויסיר שבטו מעליכם. ואני רק אחת אבקש; הניחו לי את תחש ואנקמה בו נקמתי ואמות. –

ושגוב התכונן לדבר וירזם לו רמליהו ויחריש. ואחרי דממה כבדה וממושכה אמר רמליהו: – ואני הן אמרתי לשגוב:,למה לכם תחש בן־כחש אשר מחר ירים חרבו עליך כהרימו אתמול?' ואך לא יתן שגוב את ראש תחש לאיש. כי עשרים וחמש שנה נלחמו יחד את מלחמות פליטי־ארם, במערות באו ובמדבריות רעבו ויצמאו. ואם חטא תחש – יסלח שגוב לפשעו. ואני עצתי לך, ברד: סלח לפשעו גם אתה, ונחה נפשך בקרבך וישבת שקט ושאנן בזקנה טובה. –

ויבריקו עיני ברד זיקים: – האני אסלח לתחש רוצח בני ואשתי הישראלית וגוזל בני ואשתי הארמית ממני? האת קול הדם הצועק מן האדמה תחרישו, ואת צוחת העשוק לא תשמעו? –

אז אחז שגוב בידי ברד ויחליקן כהחליק ידי ילד בוכה: – ברד אחי! – אמר בקול רגש: – חצי יובל שנים נלחמנו ונהי אויבים, ואך שמך ודמותך חרותים היו בלבותינו. ידענו אשר לא מערמה תיטיב לארם, ולא משנאה אתה רודף אחרינו, כי אם מהיותך נאמן למלכך ולחרבו. והנה בא היום אשר קוינוהו, ועתה גם אמרתי: נשב יחד וסעדנו לבנו והקרבנו כולנו קרבנות במקדש אלהי ברד. והאם לא תדע את אשר סבל תחש כל שלושים השנה? בשרב נדד ובחורב ובקרה יומם, ועם נחשים ועקרבים לן לילה, ואשתו מררה את חייו עד יום מותה, אף כי התענתה עמו; וילדיו מתו עליו בחרב ובמגפות, ורק בנך בן־הדד נחמתו בעניו. ולמי נלחם תחש? איה זהבו וכספו? האם לא לארם עמו ולזכר מלכי ארם ולרמון אלהיו? ואם חטא תחש – הלא יסרוהו אלהיו, והלא רק שבט היה בידיהם, האלהים אשר לא נדע מתי ייטיבו פניהם ומתי יתאכזרו כיענים. שמעני, ברד, ושא־נא לעוון תחש, והשב לך את בן־הדד בנך הגבור, ואני אשלם כופר בעד תחש למשפחת אשתך הישראלית ולמקדשכם, ואת נחלותיך אשיב לך בארם; ובחרת לך מקום בישראל או בארם, וישבת ושמרת על גבולותינו, אם לא תלך בראש הקרב, או יועץ תהיה לנו אם לא תוכל צאת במלחמותינו. ומה תתן לך הנקמה ומה תוסיף? תן לאלהים ויריבו ריבותינו. ובבוא פקודת כל בשר על כולנו ושפטו הם, ונראה מי הצדיק ומי הרשע. –

ולא יסף שגוב לדבר, כי הרעישוהו דבריו ועיניו עורפלו וישם ראשו על כתף ברד. וברד אמצאהו אליו ויאמר: – הרעשתני, שגוב, ותשבּ לבי. הנה אני עולה עמכם דנה, ואך לא אקריב קרבן ולא אקטר, כי המקדש אשר לאלהי טרם נבנה. וגם נכון אני לתת ידי עמכם להיות ליועץ וללחום את מלחמותינו ומלחמות עמי־ בריתנו. ורק לתחש תאמרו: – היום אשא פניו, כנשאי אותם כל הימים אשר ישב עמנו. והיום עוד יתרה אעשה, כי אסב עמו אל שולחנכם. רק אל יפגש לי בדרך, כי אש נקם ושנאה תוקד בקרבי, ורק דם יכבנה. וגם את גזלו ממני את בני והקימו אותו לי לאויב – לא אסלח לו. כי הרג בן־הדד יוצא־חלצי בנפתלי, וראשי ילדים רטש, וגברים ונשים מסר לתחש אשר מכרם ממכרת עבדים ושפחות. ואיך אושיט יד לבן פושע זה? אַל יראו פניו מולי, כי אשסעהו כשסע את הגדי. כי דם אמו המבישה בעורקיו, ואת צמאונה לדם ירש. ואני הולך ערירי, שגוב אחי – כי בני האחד הוקרב למולך, והשני – אויב לי ואיש־דמים לעמי. ואתם עשו בי כרצונכם; ואך את תחש ובן־אשתו הסירו מעלי. אַל יראו פני ואַל אראה פניהם. –

ובעוד ברד נרגש מדבריו ומגניחותיו, והנה נגש אליו אולם איש־דן, ובידו גדי אשר הוציא משקי אתונו. – קח, ברד, מידי את גדיי והקרבתו לאלהים. – ויבליג ברד על סערת לבו, וייטיב לו פניו. – לא, אולם, לא אקריב קרבן־בשר, ואך אם יש לך מפרי ארצך ונתת לי; זאת תהי מנחתי אשר אקבל מידך ואחלקנה לכהנים ולעניים אשר במקדש דן ואכלו. אם יחשבו הכהנים זאת למנחה – טוב, מנחה אחרת לא אביא. –

ובקבל הכהן את הגדי ומפרי דן אשר ביהודה, ויאמר אולם איש־דן: – מנחת ברד היא, לא להקריב על המזבח, כי אם לכהנים אשר במקדש, למשרתיו ולעניים הצובאים על ספיו – לאכלה. – והסגן אשר שמע את דבריו ענה: – את מנחת ברד לא נקריב המזבחה; ואך ידע־נא העם כי שב ברד מדרכו ויעל דנה ויסב על זבחי שלמינו, וגם מנחה שלח למקדש. ואלהי־דן ישמחו על זבחי שגוב ורמליהו ואצלו ברכתם לדן ולמקדשו. –

 

לו. מֶלֶךְ אֲרָם בְּסֻכַּת־חֶזְיוֹן    🔗

ובעבור שגוב עם שריו בעמק עיון ואנשי־חיל מישראל מלווים אותם, ויגשו אל סוכת־המעדנים וירדו מעל סוסיהם להיטיב לבם, ובגשת שגוב לראות בפרי־דמשק אשר נערם לערמות, והנה – חזיון עומד וצוחק למולו.

– הגם אתה, חזיון, פה אתי? האין גם ברד עמך? קרא לו וסעדנו לבנו בפירות דמשק ורוינו צמאנו בעסיסי־רמוניה. –

וחזיון לבוש סינור, אשר לא ראהו שגוב בראשונה, בכסות עליו ערמות הפרי אשר הפרידו בינם, – קם ויבחר ממבחר־הפרות ויגש לשגוב ואנשיו; ובצחוק גם שגוב, למראה הסינור אחרי ראותו אותו, אמר חזיון: – סוכתי היא, בה אמצא לחמי; וברוכים תהיו עוברי אורח, בצל מכסה. שבו וחזקתם לבכם בפרות־דמשק ובעסיס־רמונים מרמוני־ארם, ברכת רמון אלהינו, אשר בבקעת עיר־המגדים אשר לישראל מצא מנוחתו. –

– העזב חזיון אחי את ברד וילך לנוע על דרכים, או התחפש בחמדו לו לצון? שאל שגוב, ועיניו בחנו את חזיון.

חזיון הישיר נגדו מבטו ויבט אליו בתום: – לא עזב חזיון את ברד ולא חמד לצון לו. כי זה שנים אשר בחרתי לי דרך חיים זו, בהמאס עלי ריבי־עמים ומזמות־לוחמים. ובעזוב ברד את דמשק ואלוה עליו, ואקים לי פה סוכה בגבול ישראל וארם ומקום עבור ארחות וגם בודדים מעמון לצידון. וגם ישבתי לי בקרבת ברד אדוני, אשר רכש לו חצר בעיון ויבחר לו נוה שקט. ובני־אדם עוברים עלי ואני עומד עליהם לשרתם, מאכילם ומשקם, ושומע וגם בולע דברי־עמים ושיחות אדם, ובשמעי אזכור את אשר ראיתי ואשר עבר עלי, ואת הארצות אשר נדדתי בהן, ואזני פתוחה ללשון עם ועם, ולנפשותם אדע, ואורחותם אבין. –

– אכן יש חכם בארם ואני לא ידעתי, – חמד שגוב לו לצון; או אולי אשב עמך ואשאיר את מלוכת ארם לתחש? –

– אַל נא תתלוצץ בעבדך, שגוב מלכי! – אמר חזיון, – כי לא התל בך גם עבדך. ואם תאוה נפשך לדעת – מחר אשוב אל ברד, וכל עוד לא ישוב לחצרו לא יפקוד חזיון את סוכתו. כי הרעו לעשות אנשיך: גזלו את עדר ברד, ובעצי־חצרו שלחו ידם ויגדעו מהם, מן העצים אשר נטע ברד בידיו, וגם שלחו אש בחלונותיו. ועתה צו לאנשיך וגדרו את הפרצות ואת כל המעוות אשר יוכלו לתקון; כי בטרם השיבך את נחלות ברד בארם לידו, – אַל נא יגרשּוהו מהסתפח בנחלתו, אשר בישראל עמו. ואם תמהר לצוות, ונשארתי פה יום או יומים, ואלמד את הבונה והנוטע ואת הרועה והבוקר להכין את חצר ברד על מכונו. ובשוב ברד אחרי הכרת ברית שלומכם והתוותכם את הגבולות ומצא לו את משכנו, וראה והנה תוקן הנהרס, נמלא הנעקר ונוטע במקום הגדוע, וזכרכם לטובה.–

כן יעשה, – ענה שגוב: אצוה והביאו צאן ובקר מן הבקעה, ומאנשי ישארו אצלך, ומכרמי ארמים ומפרדסיהם תקח שתילים ונטעת את אשר נותש. – ופתאם בחנו עיני שגוב את הסוכה. ובסוכתך, חזיון, לא נגעו ארמים לרעה? אין זאת כי אמר להם לבם אשר לבן עמם ונכד מלכיהם היא. –

– כי ישב פה נערי, בן ארם, ואנשיכם רק גזלו מעט וגם התעללו פעם בנער. אולי מדינים היו? ואך יש אשר שלמו אנשי המלחמה בכסף מלא. ואבי־הנער הביא לו פירות ומעדנים מן הבקעה ומהרי־צידון, ורוכלי דמשק הביאו פירותיהם בדרך בני־עמון. –

– כי יכיר הנער את השודדים והמתעללים ותליתים על העץ; ואך מה נדרוש משכירי־מלחמה מעזי־נפש? – ענה שגוב.

ובהפרד מעליהם אנשי־החיל מישראל אשר לוום, קרא שגוב לחזיון: – שבה־נא עמנו, חזיון אחי, ונערך ישרתנו. כי יש לי רבות לשאלך. זה שלשה ימים לי מיום סעדנו בדן, כי תעיתי פה עם אנשי ומלוי לראות בארץ ובאנשיה, וגם אמרתי: אנוחה קצת בטרם שובי אל חילי, וסקרתי את כל אשר דברתי ודברו באזני, ואתוה לי את המעשה אשר לי לעשות. צר על אשר לא היית עמי בימים האחרונים, חזיון! כי התרחשו במקדש ובסביבתנו דברים מוזרים ומדהימים, וכל רגע פחדתי פן יוציאו ברד ותחש את חרבותיהם ושמו דמים במקדש! ואת עיני־הארס אזכור, אשר נעצו כהניכם בברד, ואת הלעג אשר לעגו למשבתיו. וברד היה ככלב מוכה וכאיש אשר יסרוהו אלהיו, ואת עיניו לא הרים, וקמטיו עמקו פי שבעה. לא אאמין כי יקום לכם שלום. ולוא יכלתי קחת את תחש עמי ולהרחיקו מעל ברד – ומנעתים מבוא בדמים. אך איך אשיב את תחש לארם כל עוד – ושגוב הריח בענן הקטורת אשר העלתה המקטורת שעמדה לפניו, וגם ראה כי יודע חזיון את מחשבתו, מבלי אשר יביענה עד תומה: – טוב אשר ישאר בעיון, ונשמר מצעדי ברד ולא יחרוש עלי רעות. –

וחזיון אחרי גלה שגוב את לבו לפניו – ענה גם כן בגלותו לבו: – הטיבות לעשות; ועלי יוטל גם מחר לשמור עליהם מבוא בדמים והמשא יכבד עלי; לפנים נשא עמדי זקן־נביות במשא, ועתה סר מעלינו, ובקראי לו לבוא דנה לא הלך. מר לבו גם עלינו, אשר הוצאנוהו מרבצו, ועל תחש אשר הוליכהו שולל וגם על כהני־דן. וברד לא יכביר מלים ולא ישיח לבו לאיש. ובהיות עלי להפרד מעליו ליום־יומים, ונקפני לבי. יראתי פן תבוא עליו שואת־פתאם, ואם לא ישים דמים בדן.

– ואיך ישב חמש־עשרה שנה מבלי שלוף חרב ולא רגז? – שאל שגוב.

חזיון המליט אנחה מפיו והגה נכאים: – מיום אשר השיב ברד את מטה־הנשיא לירבעם בכתבו: “אם מאסת בי מלכי – הא לך מטה הנשיא ונתתו לרעי הטוב ממני” – סר לב ברד ממלחמות־צבאות ומריבות־עמים. ואחרי עזבו את דמשק זה שמונה עשרה שנה – נדד בארם, בהרי הלבנון ובעמון, וגם אל כפר־מולדתו בקרבת בית־אל סר ולא מצא מנוח. ובעזוב אותנו ברד ואני מתרוצץ בין ארצות מרחק ובין פנת־מנוחה – ואבחל כמוהו בערמה ומזימה; ואבחר לי קריה בבקעה, ובידי סוחרי־צידון, מאחת ערי ההר אשר ממעל לבקעה, הפקדתי כספי; והוא מביא לי את תמורת רווחי בתבואות, בבשר, בירק ובפרי ובכל אשר דרשה נפשי, לא חסרתי דבר. ואך יד אלהים פגעה באיש אשר דאג לי כאח; בלכתו עם עדר סוסים וגמלים מתדמור, נפל בידי שודדים אשר גזלו את מקנהו וכספו, ורק נפשו נתנה לו לשלל. ובשובו אל עירו וימכרו נושיו את ביתו וחצרו, ואותו שמו בכבלים ובבור, ואשתו וילדיו נמכרו ממכרת־עבדים. ולבי לא נשאני להיות בין הנושים האכזרים, ואותר עירום וחסר־כל, ורק מכסת כסף קטנה נשארה לי בידי איש מישראל אשר סחר את ארם.

ובמות ירבעם ויבוא אלי האיש מישראל ויאמר: – המלך ירבעם מת, וזכריה בן זקוניו – ילד, ושריו נוכלים וסוררים, וכחומר ביד היוצר הם בידי איש־הוד עשיר צידון היושב בגלעד כמלך בתוך שבטו. לא תהי מנוחה בישראל, וארם יפרוק עולו. הבה ועזבנו את ארם ושבנו אל גבול עמנו. לאחד מבני עמו חשבני האיש, בהתהלכי תמיד ליד שרי ישראל, ובהפלג גם שפתי, ואהי מדבר עם איש ואיש כלשונו וכניבו.

והאיש הוסיף: – ארם תמלא דמים, כי לא יעזבוה חיל ישראל, מבלי נסות לעמוד על נפשם ולהציל את משפחותיהם ואת בני עמם שוכני־ארם ואת רכושם אשר רכשו. ופליטי ארם מרי־נפש ועליהם נלוים בני־קדם ומדינים אשר יצהלו לקראת דם וירוצו אל כל שוד. ובקום ארמים ובני־הנכר,והיינו אנחנו הגרים בארם ראשונים לקרבן חרב וגזל, ובהתחולל מהומות בישראל ורחקנו אל קריה קטנה בהרים ולא תמצאנו החרב. הא לך כספך אשר הלוית לי ושבנו איש איש לשבטו ולעירו. –

הבינותי כי צדק האיש; קבלתי מאתו את כספי ואמר אסור נא אל מקום ברד והיה לי למגן, ואך לא ידעתי מקומו איה. ואצא לחפש אחריו ואמצאהו בעמק־יזרעאל. הוא שמח לראותני. ואני ספרתי לו את כל המוצאות אותי ואת אשר עבר עלי, ואת גורלו האיום של סוחר צידון, ויתעצב מאד בשמעו זאת. כי לא נתן ברד למכור נשים וילדים בארם ממכרת־עבד, אם לא רצחו ולא שדדו עוברי־אורח, או לא מכרו נפשות גם הם. טכסנו עצה מה לעשות. אמרתי לו: – בן אני לארם, אף כי אין לי נחלה ולא אשה ולא בן במולדתי, ובשנות הנדודים נסחתי ממנה ועם ישראל קשרני גורלי; הבה אבחר לי מקום על גבול שתי הארצות, ובהתנודד אחת מהן תחתי ומצאתי לי מפלט בשניה. ואשר לך ברד, הן אין לך מפלט בישראל, כי איש־הוד מושל עתה בשרי ירבעם מקנת־כספו. והיה בהגלות לו מקומך, וקם ודרש את נפשך לשחתה. והלא אדע נפשך כי לא תביא דמים בארצך. טוב אשר תשב גם אתה על גבול ארם, ובקום עמה על ישראל והיינו לעזרה לכל פליטים ומבקשי מפלט, ובהתנקש איש־הוד לך, ומצאת מפלט בארם או בצידון. כי הנה ימים באים אשר אין לבטוח בהם. ואני אשב על ידך ויעצנו טוב על ישראל – וארם. –

וברד נועץ בנפשו ימים שלשה וילך לארם וימכור שם אחת מנחלותיו ויקן לו פה נחלה, אשר נתנה לחם במסכנות; ומכסת כסף שמנו אצל שלשה סוחרים צידונים נאמנים, באמרנו: כי תמוט רגל האחד והיו האחרים לנו לפליטה. ובהמוט רגל האחד מהם בימי קום ארם על ישראל – נשאר לברד לא־מעט לכלכל זקנתו; ולא ידע ברד מחסור. ובשלוח לו שרי ירבעם מנחה – חלקה לעניי־עם, ויהי גם מארח זקני־חיל אשר עבדו עמו בארם, מבלי הפלות בין ישראל לארמי ולשכיר, אם רק נאמן היה האיש.וכה יעשה גם למנחתך, שגוב. כי לא יבחל ברד במנחת איש, פן יכלים פניו, כי אם יקחנה וטעם ממנה, וחלק רובה או יתרה לכל דופק על דלתו. –

– ואיש הוד לא התנכל בנפש ברד כל השנים? – שאל שגוב אשר היה עם תחש בחצר איש־הוד, וידע אותו, וגם על הליכותיו בצידון ובישראל שמעה אזנו.

– לא, – ענה חזיון. – כי רם לב איש־הוד ויבז לברד אשר ירד פלאים, כי אל כסא־המלוכה נושא הוא נפשו, איש־הוד מאז. ולולא הברית אשר כרת למנחם באמרו: לא תארך מלכותו – כי אז היה מחר מניף חרב שבטי גלעד עליו. והיחשוב על ברד, אחד קטני אויביו הרבים? שכחהו. אין לב איש הוד הולך אחרי נקמות, כי לשרביט מלך יארב, ומי יתן ועזב גם ברד את מחשבות נקמתו אשר תאכל כעש לבו, והיה לשר ולגדול בישראל ובארם יחדיו. –

ובשאפו גם הוא מעתר ענן המקטורת – שב לספר: – ואני הקימותי לי אז את סוכתי ואהי לשכן־ברד, ויום יום סר אלי ונם בצל השקמה את שנת־הצהרים בימי־שמש. כי בשקוע אדם אחרי שנות עמל ונדודים בבטלה מתוקה – ונם לבו, ואת תקוותיו ומשאות־נפשו ידחה למחר או גם לימים רחוקים, בצפותו לנס כי יבוא או ליום יקראוהו לשוב אל גדלו אשר הרחיקוהו ממנו. וכה עברו עלינו ימים רבים. וגם עלי מתקה עצלותי, ואהי אוהב לשמוע שיחת עוברי־ארחות ולהשמיע באזניהם אמרי, פרי ימי תלאות ונדודים בארצות מרחק, אשר רכשה תבונתי. וברבות השנים וירגע ברד, ויהי אומר:,עוד שנים עשר וברד יאסף אל אבותיו‘; ואומר בלבי: ",גם אני אחריו, ונחנו לנו שלוים באדמת עיון’; ועיניו כמו ראו ללבי ויהיה מטיב לי פניו, עד שהרהבתי עוז להשמיע דברי אלה באזניו, ולא רגז, כי נד בראשו: “חרבי העלתה חלודה, ועל לבי עלה אזוב, ועוד מעט ואהי כצמח־בר אשר בעמקנו”. –

ופתאם הגיעה לאזנינו השמועה אשר קם שלום על זכריה וימיתהו, – וברד רגז ויהיה נכון לפרוץ שומרונה, אך הבשורות אשר באו מארם עכבוהו. באו ימים קשים, והחרב והשוד לא חדלו מאז מאכול בנו.

וזה חדשים אשר הזנחתי סוכתי, ואהי שומר מבצר ברד אשר בגבעות אבל־מים. ועתה בהיותי בדן אמרתי: הנה נפתחה הדרך ושלום קם לנו – אסורה ואראה את שלום סוכתי ונערי. ותהלה לחילך, שגוב, כי שמרו על סוכתי וישאירו לי משען לימי זקנה. ורק אחת אפחד, פן לא יהיו אנשי תחש כאנשיך. –

והשרים אשר עם שגוב צחקו. ואחד מהם אמר: – שלח מנחה לבן־הדד ושמר על סוכתך, כי על כן ראש לכל שודדים הוא. –

– אַל תתנו תפלה בבן־ברד, – צחק שגוב: – אנו “בן תחש” נקרא לו, וכה נשוא שמו על שפתי חיליו והמדינים מרעיו. ואַך אַל תירא, חזיון, הנפש הנאמנה! אנו לא נשכח את אמונתך לנו לפנים ואת אמונתך לברד אחרי־כן, ואת עמדתך תמיד לימין בני ארם בהכשלם ובקשת רחמים בעדם. ואם תאבה והיטבתי לך וניתנה לך ארוחת –תמיד מכספי המלך; כי יחיד הנך בצאצאי מלכינו אשר לא תושיט ידך לגזול שרביטם מידי המחזיקים בו, ומחשבות בגד ומעל רחוקים מכליותיך. ואת תחש אבקש, כי ישים לב על סוכתך ולא יפגע בנערך לרעה, וכי ישמור על חצר ברד איש־בריתנו, אשר כל השלוים באנשי השדה ובקריות בארם יזכרו את חסדו וישרו. –

ושגוב ואנשיו קמו אחרי היטיבם לבם ויברכו את חזיון. וגם מלאו חפניו כסף הוציא שגוב וישם בכף חזיון. – קח את אשר תקח, והמותר – ידעתי אשר תחלקהו כברד אדוניך לפליטים ולבעלי־מום מאנשי־הצבאות השבים נגפים לבתיהם ולמשפחותיהם, והאכלת כל רעֵב בהם, וכטוב לבו וברכך, ואבורך גם אני. ואת ברד אחי תפקוד בשלום ושמרת עליו מבוא בדמים, עד אשר נמצא לתחש יריבו מקום בארם ולקחתיו מפה. ואולי גם תדע להשיב את לב ברד על בן־הדד בנו, אשר אמנם אחרי שוד ורצח ילך, אך גבור־חיל הוא, לא יחת מפני כל ולבו כדוב שכול, כלב ברד אביו. כי ראיתי אשר סר בן־הדד מדרך ברד בנפתלי וישמר משלוף חרב על אביו. ואמרת זאת לברד, אולי יכמר לבו, והיה לו בן־הדד שלומים בעד הותו ורוגזו כל הימים. –

ובהתרחק שגוב ושריו כברת ארץ מן הסוכה, ויצחקו האנשים וגם תמהו: כי יבחר לו נין ונכד למלכי־ארם סוכת־מעדנים על פרשת־דרכים, ושרת כל ימיו לאיש זר אשר לא מעמו, בלי שכר ובלי תקוה לגמול; מי ראה כזאת ומי שמע כאלה?

ושגוב שמע ויחריש וירכב מספר רגעים בדומיה. ובעלותם אל הקריה אשר בגבעה לפני שער־הבקעה, – פנה לאנשים אשר מימינו ומשמאלו, ופניו נהיו כבדים וזעומים: – ומה בצע לאדם בנצחונות־חרב ובנזר־מלכים? מי יאמר אם לא חכם חזיון מכלנו? – והאנשים שמעו ויחרישו גם הם, כי זכרו את דבר־ברד ואת התהפוכות אשר התחוללו בארם, ואת חרב אשור המתהפכת מצפון להם, – וישפילו עיניהם וגם הרימון, כי הבריקו להם שלגי־ההרים מימינם ולנגדם.

 

לז. בְּנֵי־נַפְתָּלִי מְבַכִּים אֶת מֵתֵיהֶם    🔗

והשמועה הקיפה את שבטי ישראל אשר בצפון ותגיע עד הבשן והגלעד; שמרו האלהים על מקדשם אשר בדן ויסירו מעליו את חרב האויב. כי בשום שגוב גבור ארם מצור על דן, אשר לא הספיק הלחם ליושביה בלתי אם לימים מעטים – שמע פתאם שמועה וישב לארצו. ובטרם שובו – ויאמר שלום לדן, ויעל העירה ויקרב קרבנות במקדשה ויקטיר לעגלי־דן. וגם ברד הגבור, אשר כל שנות עשותו בארם והשנים אשר ישב בעיון לא סר אל דן ואל מקדשה – הפך לבו ויבא מנחה וישתחו לאלהים השוכנים שם. ונביאי־דן והכהנים הסובבים על הגרנות ואוספים את מתנות המקדש, ומקריבי־קרבן אשר שבו ממנו, והרוכלים אל־ארץ – העבירו את השמועה מעיר לעיר ומחוה אל חוה, ואיש־איש גם הוסיף עליה כיד הדמיון הטובה עליו, והדי־הנקרות הכפילוה וישאוה ויעלוה הרים ויורידוה לעמקים ולבקעות.

ואך לא הרבה העם להביא מנחותיו, כי לא ימי־חג ושמחה היו הימים, ואף כי נחלץ גם נפתלי מחרב ומאויב – לא מהרו גם בניו להביא שלמים ותודות. כי כבדה עוד יד תחש על נפתלי, ולא הרפה מדרוש מתן ומשאת מידם. וגם שכירי שגוב ואנשי־חילו, בהרחיק שר־צבאם ומלכם מעליהם, גזלו ויחמסו את עיון וכפרי־דן וחוותיו המעטוֹת עד עברם. ובני השבטים הרחוקים פחדו לבוא פן ידביקום הגשמים, וגם לא האמינו עוד בבטחון ובשלום. וייצר לכהני דן מאד ויאמרו: לו קרה כזאת לפני חג־האביב הבכורים, או האסיף – וזרם אז העם ברבבותיו אל המקדש ויהי מביא מחצירו ומבצירו. ועתה רק לחנם היתה כל התכונה הרבה לקבלת השרים אשר יבואו עם העם. וכהני דן זכרו את הכסף והצידה אשר נזלו מן האוצר והמזוה בארוח אצלם רמליהו ושגוב וכל עצרת שריהם ומשרתיהם – ויכאב לבם.

וגם ברד שמע וירגז, ואך הבליג ולא הוציא רגזו החוצה; כי מרה נפש ברד עליו ,על אשר לא עמד בנסיון ויפתה לשגוב ולרמליהו ויגרר אחריהם דנה, להביא מנחה לעגלים ולפגל פיו בזבח־שקוצים. כי ראה ברד את עגלי־הזהב ויתנודד, כמו ראם ראשונה, וכל תועבות־מצרים אשר הגיעו לאזניו עלו על לבו. כתבנית שור אוכל עשב, אלהי־מצרים, עשה אהרון הכהן הראשון לישראל את עגל־הזהב במדבר, כמו אמר לכפר עוון העם אשר פנה עורף למצרים, ויאמר להקים בן לאלהים האב, לשור אשר במקדש פרעה; ואת דמויות־העגלים הביא ירבעם בן נבט גם הוא ממצרים, בברחו אליה ובמצאו בה מקלט אצל שישק מלכה, אשר תמך בימינו נגד שלמה, זה שישק אשר הכה אחרי־כן את רחבעם בן שלמה ויפשוט ידו באוצרות בית־יהוה ובית המלך בירושלים. ומה בצע בקום יהוא על בית אחאב ובהשמידו את הבעלים אלוהי־כנען, אם עגלי־מצרים נשארו, וגם אלה אשר קמו על בית יהוא והבאים אחריהם לא ירימו ידם על העגלים? וברד לא להלחם באלילים חפץ, כי רק על נפשו שמר מהטמא בהם. וכל הימים אשר היה בארם לא הקטיר לרמון ולא בא לבית־רמון, אף כי לא כהה בשלישיו מעשות כזאת, למען קנות את לב עם־הארץ. כי אמר לכהני־ארם, אשר “לא ינעם לאלהים קרבן בן־תמותה, אם לבו לא שלם עמם. ואני גם בדן לא הקטרתי ולא אקטור, כי אלהי בקרבי ובכליותי, וטרם אדע מה המנחה אשר אקריב לו”. ואך ערומים כהני־דן מכהני ארם, והם יקשו לו וילכדוהו בחרמם. ועתה היה שמו לבוז ולקלסה; כי לא ידע ברד אשר גם מיודעיו רק קרבן ראו במעשהו, אשר הקריב ברד לישראל עמו ולישועתו.

ובשקוט הארץ עתה, ומשומרון ומדמשק אין פקודה באה, ויהי ברד חובק את ידיו. ואף כי הורגל בזאת רבות בשנים – לא מצאה לה נפשו מנוחה. כי התלקחה אש־המלחמה בלב ברד ותאכל קרביו וכליותיו. ובצאתו על סוסו וירא את הארץ כי שלוה, והאכר חורש את שדהו וזורעהו, והכורם עושה בכרמו, והנשים והבנות תעדורנה את ערוגות הירק והבחורים הולכים עם העדרים והילדים עוזרים אחריהם, ועוברי־דרכים ורוכלי־כפרים וערים רוכבים על אתונות והולכים אחרי גמליהם או מתנודדים על דבשתם – ויפלג לבו בקרבו ולא ידע שלוה ברוחו. – האם לא לזאת נשאתי נפשי כל ימי חיי, אשר אביא שלום לבני־עמי למען יוכל החורש לזרוע, הכורם לבצור והרועה – לרעות עדרו, ולחלוב בקרו ועזיו, ולגוז צאנו, ולא ידעו פחד־אויב? ואך איכה אוכל וישבתי חובק־יד ושלוב־רגל ותחש אויבי לועג למשבתי וחורץ לשונו: “נתתי שלום לברד אויבי ותשקט הארץ”, ובן־הדד בני, – בן־הדד, בן לברד, צחוק מר ולעג שטן אכזרי! – לוטש חרבו למען הביאה בלב ישראל? –

כי ראה ברד את אשר לא ראו האחרים וידע, כי לא תארך המנוחה אצל תחש, ובן־הדד ושודדיו־גבוריו לא ימחלו לו את החרפה אשר העטה עליהם בנפתלי, ברדפו אותם כרדוף רוח מוץ ויניסם וילחצם, ואת תחש שם תחת רגלי שגוב. לא דבר ברד עם איש ויהי מתבודד בפנותיו, מתהלך על הגבעות, רוכב לאורך המורד היורד אל חולת החרמון, ובא בין אנשים רק בפקדו על אנשיו השופכים סוללות ודיק סביב הגבעה אשר בחר לו להתבצר עליה, השומרת על אבל־מים מצד ההרים.

וחזיון, אשר ברד סר אליו רק לעתים רחוקות ויהי יושב מחריש, ושלמיה אשר שב מנפתלי ויבא עמו עוד כעשרים איש לא ידעו מה עמו; ולבם נקפם ולא גלו לאיש דבר.

ובשדות, בהרים ובגבעות אשר מסביב לדן פרשה שלות השקט כנפיה. ובשבועות השמש בירח בול ואחריו אשר ימי־גשם פקדום רק מעט, – ויהי העם אשר עם ברד נפוץ בכפרים ובקריות מדן ועד גבול נפתלי, וגם לעיון הגיעו. והאנשים אשר לבם טוב עליהם מן היום הגדול אשר בדן – לא ידעו עתה נפשם. כי גם מעל לב העם לא הוקל המשא, ודרך הערפלים שבין ההרים והגבעות – לא הבהיקו פני־הנולד ואיש לא ראהו לאשורו ולא תכן לרוחו. הארץ כמו עצרה נשימתה, ועוברי־דרכים לא הביאו שמועות, וכל איש כמו שם מחסום לפיו. והאנשים התהלכו שתומי עין וסתומי־לבב, ורק הרחיבו אזנים ויצותתו לרוחות־בוקר ולקולות־לילה. ואנשי ברד כמתגודדים, משפחות־משפחות ומסבות־מסבות. זקני־אנשיו פליטי־ארם, יושבים בשמש ומחממים עצמותיהם הקפואות ומספרים את הגדולות והגבורות אשר לפנים, ועל החיים בנאות־דמשק, ועל הבריחה והנדודים בחרמונים ובבקעה ועל הסכנות והארב. ואיש איש מתנה יגונו על נשיו ופלגשיו מישראל ומארם אשר אבדו לו, על בניו אשר נפלו בחרב, נדדו ולא נודע מקומם או נלוו על גדודי ארם, הארץ אשר בה גדלו ואת חלב אמותיהן־בנותיה ינקו, ועל בנותיו אשר נשאו לארמים.

ובשאול מי מהשומעים: – מה נתנו לנו כל הקרבות והנצחונות, אם הגעתם עד הלום? – ויהיו האנשים מהסים אותו:

– כדבר אחד הילדים תדבר. האכר והיוגב יוכל לחיות בלי קרבות ונצחון, ואיש החיל מה ערכו אם לא לחם? חדות־החיים וששונם אינם בגמולם ושכרם, כי אם בשאון לוחמים ובאבחת חרב, בשריקת־חץ ובמעוף־כידון. ואם תראה בין השבויות יפת־תואר וחשקת בה ולקחתה לך – התבדיל אז בין בת־עמך לזרה? ובנה יוצא־חלציה, אם עבד לך או חפשי, – הן בנך הוא, ואף כי אמו והוא עובדים ומקטרים לרמון אלהיהם, ויש שהטו גם לבבנו אחריו. – והדברים נאמרו בהצטדקות נגד תוכחת זקני־המקום ובני־נוער קנאים לאלהי־דן ולשבטיהם, על הדבק לוחמי־ישראל בארמיות ועל הקימם דור אשר קם נגדם ויהי ערהם.

והשכירים אשר נתן להם שכרם ומזונם לא חסר – משחקים בעצמות בכל שעות הפנותם ממלאכה, ויהיו גם מתגוששים ומאמנים ידם לקלוע אל המטרה ולזרוק־חנית, כי לא כולם אומנו באלה. ובני־נביות ודן מתרוצצים בדרכים ודוהרים על סוסים הלוך ושוב, אלה בין מחנה־נביות ואבל מים, ואלה בין מבצר־ברד ועיר־דן. ובני נַפתלי יושבים לפני ירמות ומצטופפים סביב אחימעץ ובת־זית ארוסתו והוגים־נכאים, ומתנים איש יגוני־נפשו להקל על לבם, והזקנים מטיפים תנחומים; לא יכלו שכוח את גוני ואת אשר יסרהו האלהים, במנעו ממנו את הדבר אשר נשא אליו נפשו זה שנים, ולבם בכה בלי־הפוגות על עינן הנער התמים ואמיץ הלב, אשר ראוהו קולע אבנים תחת מטר־חצים, וידו הפצועה לא הפילה את הקלע מכפה. וגם השלשה מנחמים איש אחיו והלב לא ישקט מאבלו.

וירמות גם אמר: – נבכה עתה ונבכה את יקירינו, כי מי יודע מה ילד מחר? ובקרוא אותנו ברד לשדה־הקרב לא עת בכי ואבל תהי לנו. ואחימעץ אשר עבד בין הבונים והסוללים ואשר כל היום לא בכה, ואך גם מלל לא מלל בהלחץ עליו לבו, ובת־זית אשר לא בכתה אף פעם לעיני זר – חשׂכו גם הם דמעותיהם לשעות ערב, בעזוב אותם אורחיהם בני־שבטם ובהשארם יחידים באהלם בין בכאי־המורד.

– הה, מה יבך הגשם ומה יסתולל וייליל הרוח! – אומרת בת־זית אז ומתיפחת: עינן אחי! מחמל נפשי! ילד חמודות! –

ואחימעץ מתנפל על המחצלת, מליט פניו בידיו וגווע דום, וירמות שטוח על ערשו שולב ידיו על בטנו ומביט למעלה ואזניו כמקשיבות: – לא, ילדי, לא יארך השקט ואין אמונים בשלוה. הארץ לא השלמה לנו, והשמים נאלמו ולא יתנו אות, לא יגלו עתידות. ואת מצח ברד אראה והוא זועף ועינו מציצה למרחק, ובני־נביות – קמוצי שפתים ואנשי־דן עינם מבריקה זעם, ואחינו בני־נפתלי אומרים בלבם; מה לנו פה, והלא טוב לנו שמור את הרינו ואשר נרעה את מקננו? לא, ילדי! הנה רוח־זעף באה, הממזרח אם מצפון – מי יגיד? –

אחימעץ שומע ומחריש. – מה יסכנו דבריך, אבי? – יפליט פעם ולא יוסיף.

ורק בת־זית, אשר שבה בערב אחרי הברותה בריה לברד, נדה ראש אחרי שמעה ואומרת:

– צדקת, אבי, רבו מחשבות בלב ברד. ואך אנו לא נימין ולא נשמאיל – פה מקומנו, עמו. וגוני לוֹ היה ועינן אליו בא, ומה אנו כי נחשוב? וגם עמכם פה, והנשארים ממשפחותינו שם בחוות ידאגו לשדה ולמקנה ומלאו גם את עבודותינו. כי מי ידע את אשר יתחולל מחר בנפתלי? –

 

לח. אִישׁ מִדָּן מְתַנֶּה אֶת גּוֹרַל שִׁבְטוֹ.    🔗

ומדמשק הגיעה שמועה, כי מר לב שגוב על מנחם ורמליהו אשר רמוהו; זה שלושה שבועות יחכה לחתימת השלום והברית ומשומרון אין קול ואין קשב. ואשור פושט ידו בנאות־המדבר ממזרח ומצפון לארם, ועד תדמור הגיעו גדודי־בוזזיו. ובחמת קם בן־פלגש אשר לבן הדד המלך לפנים וירים יד בנציב שגוב וילקט אליו כל איש מצוק ומר־נפש ושודד, ופליטים מארם־צובא אשר ברחו ממצוקת־צידונים; ואחד נסיכי־מעכה אשר לא הצליח בקשרו על בני עמון – ברח עם אנשיו לחרמוני־השממה ובוזז את נאות־דמשק. ושגוב לא האמין גם בתחש ויחכה יום יום לשמועה אשר יקום גם הוא נגדו ונוסף על משנאיו; ומי ידע, חשב שגוב, אם לא יד אשור וזהבו בכל אלה?

וגם בשומרון אין נחת, כי שלח איש־הוד מלאכים לשרי יהודה: – אם תכרתו לי ברית נגד מנחם ועזרתי לכם לשים ידכם בפלישתים ובעמלק –; כי מיום הסגר עזריהו בבית־החפשית סר פחד יהודה מעל פלשת ואדום, ויהיו קמים וקצים בקצותַיו. ואיש־הוד גם הבטיח להשיב ערים אחדות מיהודה אשר נפלו בידי ישראל, ובני־יהודה דרשו אותן תמיד ולא הושבו להם עד כה. וגם נודע למנחם ולרמליהו, אשר כורת איש־הוד ברית למואב ולעמון ורוכש לו ידידים מבני־קדם, ומסכסך ארץ בארץ, עם בעם ושבט בשבט. וכסף אין נחשב בידו למאומה, כי הון רב שמור לו בצידון, ואנשי־מסחרו ובעלי בריתו שם שולחים לו את חלקו ברווחיהם שנה־שנה. וינע לב מנחם ורמליהו בקרבם ולא ידעו מה לענות לשגוב.

– אך משענת קנה רצוץ הוא שגוב! – אמר אולם איש־דן איש סוד לחזיון עתה. – מה תוסיף בריתו לישראל? אכן נאמן־רוח הוא, כל עוד כח בחרבו ותחש ירא אותו, וכל ימי היותו מוקף אויבים מסביב. ואך ישמע תחש את תעלולי איש־הוד, ובהרחיק שגוב צפונה, יקום והניף חרב בעיון ובבקעה – והתהלך אז שומרון לעזרת שגוב ונתנה לאיש־הוד להניף חרב על קרית־המלך? או התבטח בשרי עזריהו ובכהני־יהודה, אשר בגדו במלכם הגבור והישר ויעשוהו למצורע למען משול וחלק אוצרותיו? אכן ישר איש יהודה ובמסכנות יאכל לחמו ולמלכו ולאלוהיו ישמור אמונים, אם לא יתעוהו כהנים רעים; ואך הכהנים והשרים שם ככהניכם ושריכם פה; ברדפם אחרי הכבוד והבצע, באהבם שלטון ובחמדם נשים יעשו גם שם שמות כעשות האחרים בשומרון ובדן, בדמשק ובחמת ובערי פלשתים. –

וחזיון, אשר לא מצא מסלות ללב ברד אחרי יום־דן לא ידע מנוח ויהי נודד ממקום למקום ולא ירד כמעט מעל סוסו. עתה בשוב שלמיה, והוא כבר גבור־חיל ואיש־נסיון, ופניו קשים וקולו כבד ומצוה, וגם את המות ראה עין בעין – ראה בו חזיון איש אשר ישמור על ברד. ובהיות אולם־איש־דן ער ומהיר תנועה ושונא מנוחה מנעוריו, ובן זקוניו נושא עיניו ואזניו סביב לראות ולשמוע – ויהיו השלשה נוסעים מאבל לדן ומדן לעיון, וגם למשכן נשיא נביות דרשו. נסה חזיון להטות את לב הזקן לשוב אל ברד ולהיות נאמן בבריתו, ואך לא שמע הנשיא: למשא הייתם עלי כולכם, ואני שלחתי שליחים לארצי. והיה אם יקראו לי אחי וראשי שבטינו לשוב ושבתי המדברה אל עמי; כי רבות נדדנו ונבזבז כחנו בנכר, ומה חלקנו מכל עמלנו? בנינו נשכרו לצבאות זרים ואת בנותינו היפות קונים צידונים בזהב, ועמונים יגנבון בלי מחיר. ואנו נחלשים ונצערים מיום ליום. ומיום סרנו מעיון באה קללת אלהים עלינו וינגף קננו, והגריאים, בעלי ברית לעמון, היו לנו לאויבים וידריכונו מנוחה יומם וליל. –

– והלא זה דברי לך, אחי נביות! שובה אל ברד ועבור אלינו ושבת לכחך; למה עזבתנו, אחי ואבי?–

והנשיא נאנח ולא ענה דבר. וחזיון לא ידע אשר שב תחש וימצא מסלות ללב זקני־נביות.

באחד הימים, בשוב חזיון מדן ויבואו עמו גם הסגן וגם מזקני־דן; והכהן הזקן אשר נטה לבו אחרי ברד, והצעיר אשר התחפש וילך עם אנשי ברד ונפתלי, באו גם הם. והכהנים הביאו עמהם לחם ויין וגדי שמן. והכהן הסגן עלה על הבמה וידליק אש ויקריב את הגדי ויברך על הזבח ברכה לאלהי דן ולעגליו, ויזה מדם הגדי על אבני המקום: – יהיו־נא אלהי דן למגן על ברד ועל אָבל ומימיה ועל שדמות־דן ופריו, ושמרו עליהם מכל צר ואויב.

ברד רגז בלבו ואך לא הוציא הגה. רק בהגיש לו הכהן מבשר־זבח־השלמים ובנגוע הבשר בחכו, התנודד ויצא האוכל מפיו ויפול ארצה. ובחפוץ ברד לבל ירגישו האורחים במאסו בבשר־הקדוש, הבליג וישב ויקח מן הבשר אשר יצא גם הפעם מאפו. ויקדרו פני הכהנים, ותקם דממת־מות בין המסובים. ואולם איש־דן ראה ויבהל וימהר אל ברד ורטיב את פניו וראשו במים קרים. וחזיון מלא אחריו וימהר אל ברד גם הוא ויוציאוהו מתוך המסובים וישכיבוהו על המרבד, ויזילו יין־חרובים אל בין שפתיו הקמוצות, וברד עצם עיניו ויאנח ויאלם דום.

הכהנים ישבו כנדהמים ולא ידעו: החולל פה בשר הקודש, אם רק קצף קצפו אלהי־דן וימנעו בעד ברד מאכול מקרבנם? והם גם לא ידעו, הלהשאיר את בשר הזבח אשר טרם נאכל או לקחתו עמם פן יחולל. אך חזיון ואולם איש־דן עצרו בעדם ויפצירו בהם להשאר. – “זקן האיש”, – אמר אולם איש־דן, – “ואת נפשו יחיה בלחם ובפירות ובמי מעין ועסיס־פרי, וחלב עזים וגבינתם הקלה יחזקו נפשו. ובשר כמעט לפגול באפו”. – ועיני חזיון החליקו בחבה על פני אולם אשר ערמתו עמדה לו גם הפעם.

והאנשים אשר אמרו כבר לחבוש את חמוריהם לשוב אל מקומם, נאותו להשאר, עד אשר נאכל בשר הזבח; ואולם חלק את הבשר מברד לעניי־המקום, אשר עמדו מרחוק, ויאכלו ויברכו את הכהנים ויתפללו לשלום ברד. ובינתים קם ברד אחרי נומו כחצי שעה וירחץ פניו, וישב עם האנשים אשר קמו מאכלם להתחמם בשמש, וחזיון ואולם שמחו לראותו מטיב פניו לאנשי־דן ומבטיח להם את בריתו ואמונתו.

– הן עיניכם פקוחות, כהני דן וזקניו, ואזניכם קשובות לכל הגה, – אמר בהריחו במקטורת אשר הגיש לו אולם ובחזקו לבו: – ובקרבת תחש הנכם יושבים ולבכם שׂוּם אל דרכיו ועלילותיו. ואני כל עוד היה כח שגוב חדש עמו – לא יראתי את תחש ולא שמתי לב לתעלוליו. ואך עתה, בהסבך שגוב בריבי־אחים בארם, ואשור בוזז נאות־תדמור ומקיף את ארם ממזרח ומצפון – ידריכני לבי מנוחה. אמנם לא יעלה תחש עלי, כי זוכר הוא עוד את המכות אשר הוכה בנפתלי, ואיך נשאוהו רגליו כאת אחת האילות בברחו, עד אשר לא יכלו רגלי נפתלי המהירות להדביקו ברדפנו אחריו. ושלל ומלקוח לא ימצא אצלי, כי את אשר לא השאירו לי שגוב ורמליהו ואת אשר לא יתן לי דן למען האכיל את אנשינו שומרי קריות דן ונפתלי – אין בידי. –

ואחרי שאפו רוח רגע הוסיף, בהישירו מבטו מול כהני דן: – ותחש בהציתו אז את נפתלי, הן נשאו לבו למקדש־דן, אך באשר לא נתנוהו לגשת אליו, נטה דרומה ויחמוס את נפתלי. ועתה בהיות שומרון אחוזה בסבך איש־הוד כבד־הזהב וקל־הרגלים אשר יסית בה את שכניה, ושגוב ידיו מלאות קרבות – היחבוק תחש ידיו בעצלתים? ובהיות הדרך לדן פתוחה לפניו, ולמען נפול בעורף שגוב דרושים לו כסף ונשק, – מדוע לא ישים ידו על מקדש־דן? –

והסגן אשר ישב דומם בדבר ברד את דבריו, אף כי עוקמו פניו מזמן לזמן, – שסעהו פתאם: – האין ברד שרנו חושב אשר קרובים אנו למשכנות תחש ממנו, ואשר תבחן עיננו את צאתו ובואו? –

– כזאת גם אמרתי ראשונה, – ענה ברד – ולכן גדול בטחוני בכם כי תדעו פי־שבעה מידעי אני. –

– ואין אנו רואים מאומה – גמר הכהן את דבריו: – כי רק זאת נדע אשר יחרש תחש תחבולות לנפול בארם ולהרים חרב על שגוב. ואם לא טוב לנו אשר יביאו ארמים חרבותיהם איש בלב רעהו? –

– לא אדע; ואך אחת אדע, כי בהלחץ תחש על־ידי המאסף לחיל שגוב, גם בהיות החלוץ והחיל כולו עסוק בארם, ושב ופרץ אלינו. ובטרם יט ימינה או שמאלה – יערוף את עגלי דן ויתיכם לכסף ולזהב. העידותי בכם כהני־דן וזקניו! ואתה ,אולם איש־דן, – אמר בקומו ובהרחיקו מעליו את אולם אשר נגש ויאמר לתמוך בו, ביראו פן לא יעצר כח לעמוד: – אתה ואנשי דן אשר עמי, היו עדים לאלהים ובדן היום. –

ותקם דממה איומה וישמע בהשיק צפור גדולה, כבאה מן הבצה, את כנפיה מעל לראשיהם. והאנשים לא ידעו את הצפור, ואם לא מארץ זרה נדחתה הנה.

וברד קם ויתהלך הנה והנה ויעמוד וישען על חרבו וירם זרועו ויאמר: –העידותי בכם בני־דן! הנה באתם אלי היום ולחם הבאתם ויין, וגדי זבחתם לאלהים ואת דמו הזיתם לברך משכנותי; ואני שלם לבי עמכם, אף כי לא יתנני אלהי לאכול מזבחיכם. ועתה זקני דן וכהניו – אמרו־נא: למה באתם אלי? כי ראיתי, והנה שעה על שעה תשבו ופיכם לא יפתח ופניכם קודרים; הנה נלחמתי את מלחמת נפתלי, והאנשים הלכו אחרי וכל אשר צויתי מלאו. ואני רק איש־צבא אני, ושלטון ועושר לא אבקש, ובשם נציב־הצפון אשר אצל לי רמליהו לא אתהדר, ועל החבל אשר מסר לי רמליהו לא שמתי מס, ואת לחם הנציב לא דרשתי ולא אדרוש; רק אחת אבקש, אשר תדעו כולכם בדן כי החרב לי היא, ובהרימי אותה – ובאתם הגברים נושאי־חרב כאיש אחד אלי אל דגלי; וצידה תביאו לי ולאנשי, למען יקרה לנו מקרה בני־נביות אשר עזבונו בצר חלף רעבונם. –

ובדבר ברד ויהיו פני האנשים מופנים אליו, ובגמרו ויורידו אנשי־דן ראשיהם וידומו, ורק אנשיו, וביחוד בני־נפתלי פרצו בתשואות ויריעו לכבודו. ובתוך הדממה מזה והתשואות מזה, נשמע פתאם קול כהן־דן ברעמו ובקראו: –

– ושלם לבנו עמך, ברד, כי באנו אליך ונביא לחם ויין, וזבח שלמים זבחנו לאות שלומנו, ודמו הזינו על מזבח במתך, כאשר העיד פיך, אשר בחל בבשר הקדש ויקיאהו; וגם לא כחדת באמרך: לא יתנני אלהי, אלהים זה יצרת לך לאכל מזבחיכם. ואיך נבטח באיש מישראל אשר ימאס בבשר הקודש ובעט באלהי מקדשנו? –

ויקם ירמות בן גוני ויפשוט ידו האחת אל ברד וידו השניה אל אנשי דן ויקרא: – באלהים אשביעכם, ברד אבי ואנשי־דן, אשר תחדלו מריבי־שמים ושמרתם את בריתכם בארץ; הנה אני כאחד אנשי ישראל בהיות עלי עולה ומנחה להביא – והקרבתים על במת כפרנו, ובימי חג ומועד אעלה לדן והבאתי את תרומתי ומעשרותי ובכורי־פריי ועדרי לכם כהני־דן, וחרבי לברד גבורנו היא. ומברד לא אשאל למי יעבוד ולמי יקטיר, כאשר לא אשאל את כהני־דן הידעו לתפוש חרב, אם לא ידעו. היו אפוא כמונו, בני נפתלי, אחי־דן ובן בלהה אמכם, נאמני־לב ותמימי־עין. למה תרגזון ומדוע ירע לבבכם אנשי־דן? מדוע תראו רק רעות בכל ולא תאמינו באיש ולא תלכו כלכת אחים? –

ואחד מזקני־דן אשר בא עם הכהן, ואשר פניו זעומים ועיניו חדות וידיו רועדות מכאב עצור, וירם גם הוא ידיו אל בני דן שבטו ואל בני־נפתלי: – מה תדעו נפש דן? כאפרים וכיהודה, גדולי השבטים, היה דן לפנים, ועוד רב מאפרים במספר אנשיו וכגור־אריה היה בגבורתו. ועם שמעון אחיו ישב דן ויפרידו בין פלשתים ושבטי ישראל אשר בנגב. ויוכה שמעון ויעזוב נחלתו ויירשוה זרים, וידוד שמעון למזרח הגי ולארץ מעונים ולעמלק, וגם בין אחיו נפוץ, ודן טרוף טורף במלחמותיו בפלישתים; ובהאסר שמשון נשיאו בידיהם ויהי דן להרג ולבזה, ובמלחמות שאול ודוד בעמים סביב – צער דן ויאכל בחרב אויביו. ומאז אין החרב סרה מצרעה ומאשתאול ומאילון ומתמנת. שאלו את אולם איש־דן אשר עבד את ברד כל ימיו, ואשר ישב שנים רבות בין בני שבטנו אשר ביהודה, – שאלוהו ויגדכם. –

ואולם איש־דן הניע ראשו ויאמר: – צדק אחי בן־שבטי: אין כדן רמוס ומושפל בין יהודה ופלשתים. –

– והנה, – הוסיף הזקן לדבר: נדדו פעם שש־מאות איש מדן אשר ביהודה ויבואו אל ליש, עם שוקט ובוטח, ויכום ולכדו את עירם וישבו בה. בשבעים נפש ירד ישראל מצרימה ובששים רבוא יצא משם, ובשש מאות איש, גברים שולפי חרב, באנו הנה, מלבד הנשים והטף, וימי שבתנו פה רבים מימי שבת ישראל במצרים, וכמה הננו בדן? כשלשת אלפים גברים ועם הנשים והטף שמונה עשר אלף. כי רבות האלמנות אתנו והבנות אשר לא פרש עליהן איש כנפיו, ואשר צידונים יקנון לנשים ולשפחות, ולא מעטים הילדים אשר נספה אביהם, ואין בישראל שבט אשר עצמו חלליו ואלמנותיו ויתומיו כדן. היפלא איפוא אם ימנע דן בשרו מבוא בדמים ואל שלום ובריתות ישא נפשו? גם ליש שלנו נעזבה ועמונים ובני־קדם שמוה זה דורות לשמה, ודן שלנו ומקדשה רחקו מערבה, למקומם עתה על הגבעה המבוצרת. מה בצע בכל מלחמותיך, ברד? איה הם אלפי האנשים מישראל אשר נלחמו בצבאותיך בארם, וכמה נצלו מן הנשים והילדים בהצית עליהם ארם משכנותיהם? לא, בני־נפתלי, אין עליכם לאור את דן אחיכם. כי מרה נפש דן עליו מעיון עד אילון, ויהודה וישראל הרבו חלליו ופלשתים וארם – אלמנותיו. כמה מבני־דן יצאו בצבאותיך, ברד, ויהיו לדומן לדשן בו את שדמות ארם וגני־דמשק! –

ואולם איש דן פרץ בבכי: – לאלפים הלכנו אחריף, ברד אבינו. אל תשים אשם נפש שבטנו. שאלני ואומר לך, כי צדק האיש פי שבעה בדברו. כי שבתי רק עתה מדן אשר ביהודה, אשר ישבתי בה רבות בשנים. –

והאיש מדן שב ויתן קולו: – אני את כהנינו ואשר יעשו הם בסתר מקדשנו לא אדע, כי איש מלחמות עבדכם מנעוריו, ואהי שומר את גבול ישראל בהרי בית־אל ובמעברות־הירדן ובגלעד; ואנו בני־דן אם גורי־אריות, אם נחשים ושפיפונים, – שכירי־מלחמה היינו תמיד ונשיש לקראת נשק בישראל וביהודה; ובהמלט איש־נפתלי הקל ברגליו, ובספר בן־נפתַלי נפלאות על הגבורות אשר לא עשה, – ונהי כאלמים ועורף לא הפכנו בקרב. ואני עוד אזכורה, בעמדנו שכירי־דן שומרים גבולנו דרומה מבית־אל, וממלונו עומדים אנשי־חיל מיהודה. ויהי בדברנו – ונדבר כאחים מלידה, וכמו קול אחד לשירנו, אנו והם. ונשאל את האנשים: מה שבטכם ומה אלפכם ביהודה? ויאמרו: מדן אנו, ואלפנו – מי ידעו? כי רק בן אחד היה לדן: חושים, וממשפחת השוחמי יצאו כל בני־דן. ונען להם: מדן גם אנו וממשפחת השוחמי. ויען אחד האנשים ויאמר: – ולכן בפרוץ מלחמה בין יהודה לישראל, – והיתה חרב איש־דן באחיו בן־חושים, ושחט דן את דן ומכר את בנו לעבד ואת בתו ישבּ ויכבשנה; – כזאת דבר האיש. ועוד תשאלו: למה תרגזון ומדוע ירע לבבכם, וכאלו רבות? ואיך לא נרגז ולא ירע לבנו? היש אסון בישראל וביהודה כאסון דן? –

ובהבט האיש סביבו וירא והנה הושפלו ראשי האנשים וכל עין – דמעה. ואך לא יכול האיש הבלג ברוחו וירעם את דבריו האחרונים:

– עברו את שדות ארם וראו, אם יש שדמה לא הושקתה מדם בני־דן, ואם תחפשו עיר בצידון אשר לא סחרו סוחריה בנפשות שבטנו במכרם אותן לעבדים ולשפחות – לא תמצאו. כאבני־הרינו עצמו אלמנותינו, וכקני־הגומא אשר בחולת החרמון – מספר יתומינו. וגודל חבל ארצנו פה כגודל ביצה אשר תמליט תרנגולת ארם מתוכה. ואנו מוקפים אויבים מסביב: מצפון, ממזרח ומים, ונפתלי בין הריו סגור, ומנגב מפרידה הבצה הגדולה בינינו ובין ישראל, הבצה אשר בנשוב רוח נגב מתוכה והביאה עלינו כל צרה ומגפה. ומקדשנו – בנין עתיק ועני, לא כמקדש בית־אל העשיר והמתחדש תמיד, ולא כהבית אשר בירושלים, אשר ישקיעו מלכי יהודה בבדקו את שלל אדום ואת בזת פלשתים הטבולה בדם בני־שבטנו. ואתה גם תמאס בזבחינו, ברד, ולא תשעה אלינו ובוגדים ומפירי־ברית תקראנו. –

הסגן קם כולו נרגש וסוער ורועד מבכי ויקרא לאנשיו ללכת; ואך ברד רמז להם להשאר: – צדקתם אנשי־דן ממני. ואך ברדת

במוט עמים: ספור מימי ממלכת ישראל [חלק 7/10] / יעקב רבינוביץ

הערב לא אעצרכם, ומחר או מחרתים אסור אליכם דנה, וראינו את אשר עלינו לעשות. –

וחזיון אמר אל אולם: – לך, אולם, עם האנשים דנה והשקטת לבם. ואני אלוה אל ברד וטכסנו עצה; ואל תלך משם עד בואנו. –

וילך אולם עם אנשי דן; ובמחנה ברד גדל העוצב מאד־מאד.

 

לט. חֶזְיוֹן נוֹסֵעַ לְבַקֵּשׁ מוֹצָא    🔗

למחר בא איש מראשי־נביות ונעריו, וברד לא יכול ללכת לדן. ובצאת בני־נביות ירד גשם עם בוא הערב ועד למחרתו. וביום השלישי וישטפו המים את כל הדרכים, עד הסכן העובר בהן. ואת רגלי ברד תקפה צנה ועצמותיהן כאבו, וישאר על יצועו כל ימי היות הגשמים שבועים ימים.

בעבור הגשמים הוגד לברד: – סגר תחש עליך את הדרך לדן, כי התבצר בהרים ואין לעבור. – ויאמר ברד: – “הנה באו הדברים כאשר אמרתי”. – ויכן ברד את אנשיו למלחמה, ולא מהר להסתער על תחש, אף כי ידע אשר בהסתערו עליו פתאם ופזר את חילו לכל רוח. כי אמר ברד: אַל־נא יאמרו בישראל ובארם: ‘הפיר ברד את הברית ראשון ויבא דמים בשערי־דן’. וגם ידע אשר לא ישב תחש באפס־מעשה, ובעוד יומים־שלשה תצעק אליו הארץ משוד ומרצח. וגם לא יבשה עוד האדמה; וברד לא בטח אשר ינחהו סוסו למישרים, וכי ידהר עליו בשקוע פרסותיו בבוץ, ובעוד יגלוש לרגעים מן ההר.

ושלמיה שומר על יד ברד, אשר אמצהו לו כבן, ואך לא הרבה דברים גם עמו, כי ירא עתה ברד את דבר־פיו מכל. ובהיות רוחו טובה עליו וסר אל אוהל בני־גוני, ויהי שומע בספר ירמות רחבות, כלשון בני נפתלי הטובה עליהם. ובת־זית מבשלת ואופה, תופרת ורוקמת ושולחת ידה בפלך. ויום־יום ברתה אותו בריה, או מכינה לו משקה־פירות כאשר אהב, ואחימעץ מביא לו יום־יום מצידו. כי קלה רגל בני־ נפתלי גם פה ותהי אמונה בשבילי ההרים אשר בדן, כאשר לא היתה רגל בני־דן מעולם גם בחבלם הם. ויהיו מתגנבים לצוד ציד גם בגבול בני־עמון ויגיעו עד למערות השניר ומעברותיו. רק אל פסגותיו לא הרהיבו לגשת, כי היה שם משמר מבני־עמון, שעינו פקוחה על כל הארץ מסביב.

וכאשר צפה ברד כן היה: כי באו פליטים מן הכפרים והחצרים אשר מסביב לדן ויצעקו חמס: – השם עלינו תחש ואנשיו נוינו, ומדן ומישראל אין עצה ועזרה. – וגם מאבל־בית־מעכה הגיעו שליחים; – שאול ישאלו באָבל: איה חרב ברד? ומדוע ירד למורד ובשפל אבל־מים ישב, אם אבל בית־מעכה מתנוססת על תלה, וחומה לה ומגדלים לה ומאתים איש שולפי חרב ורומי חנית, וצידה בין חומותיה לארבע מאות אנשי־חיל? –

וברד אמר לפליטים: – שבו עמנו וכל אוחז חרב בכם ילוה לצבאותי; ולשליחי אבל־בית־מעכה ענה: – יבואו שולפי החרב מאבל הצים אלי, וחלק ישמר על אבל, והבאים יביאו עמם מצידם ומנשקם; ואני אשמור מרבצי על אבל־בית־מעכה ולא אתננה בידי אויב. וישיבו שליחי אבל לשולחיהם את דבר ברד; ולא אבו בני אבל, כי אמרו: – מאס ברד באבל־ההר ויבחר באבל־הבצה, ולכן תמאס גם אבל בו. – ויצחק ברד למענה בני אבל ונפשו ירעה לו.

וחזיון נסע אל מחנה תחש, ובהגיעו שמה ויאמרו לו האנשים: – אין תחש עמנו, כי בעיון הוא או בקדש אשר לנפתלי. – ויתנו לו שני רוכבים לשמור צעדו וילך לחפש את תחש. ולכל מקום אשר סר וישאל – אמרו לו האנשים: – לא היה בזה תחש, רק אנשיו פוקדים נוינו; – אמרו ולא יספו; כי פחדו מדבר.

ועין חזיון החדה הבחינה בגדול אשר ברוכבים ויכירהו:

– האם לא סרת פעם אל סוכתי אשר באם דרך עיון, אתה וזקן שוע מחמת או ממעכה עמך? –

ויבט האיש בחזיון ויזכר: – כן, סרנו, ואני לתחש כוננתי פעמי; והשוע הלך לפקוד את בית־רמון בעמק מגידון. –

– והאין השוע הזה משועי־מעכה אשר עזבו את מולדתם וישתקעו בחמת, והאינו מודע לקמואל השר? כי הן בן־חמת גם הנך, כאשר יעיד פיך בדברו. –

והאיש הצעיר הביט בחזיון רגע זועם, ואחרי־כן היטיב לו פניו: – בבואנו לעיון נסור אל סוכתך ונרוה לבנו מעסיסי פרי ההר ודמשק, אשר לא ייטיב איש הכינם כמוך, כורת־הברית לתחש נגידנו. –

חזיון החריש רגע, כי אמר בלבו: – אין לב האיש פתוח לפני עתה; ואך בבואנו לעיון אכבדהו מעסיסי, ובשתותו יפתח סגור־פיו. –

ובבואם לעיון לא מצאו את תחש גם שם. והרוכב האיץ בחזיון לסור אל סוכתו, אשר אמר גם חזיון לפקדה. ובבואם וירא חזיון כי ריקה היא כמעט, והנער אשר השאיר לשמרה ולקבל את פני הסרים אליה – איננו.

ובסור מעליהם הרוכבים רגע לתור או למצוא דבר־מה אשר לא־להם, אמר אבי הנער, אשר מלא את מקום בנו בסוכה: – לא יכול הנער לשבת פה, כי תועבת־אלהים אנשי־תחש וידריכוהו מנוחה בהתעללם בו, ואשלח את הנער לאמו. ואשר לסוכה, למען לא יבוקקוה שודדים ושכירי־חיל, הצפנתי כל אשר ניתן להצפין ולהשמר; וגם לא יתכן אשר אביא לי עתה פירות מדמשק ומעדנים מעמון ומצידון; כי אין עוצר ואין שופט בממלכת תחש. ולכן במכרי מעט מסחורתי־סחורתנו ואצפין את הכסף המעט למען יהיה לך שלומים, כי את רובה גזלו בלי־מחיר. ואני יושב פה למען שמור על הסוכה, על אהלך ועל העצים פן יגדעום לשריפה. ואך כל הבטחות אנשי־תחש, גם אחרי אשר האכלתים והשקיתים, אשר הבטיחו לי – נשארו מעל. עזי השתים נשחטו ויוני נמלקו או עפו מפה, ועוד מעט וברחתי גם אני. –

ויסר חזיון אל משכנות ברד, והנה אין איש. והמעט אשר נבנה ותורן שב ויהרס, והמקנה אשר שלח שגוב נגזל ונשחט. כי אנשי־תחש פוקדים את החצר מזמן לזמן ולוקחים מכל הבא ביד. וידע חזיון כי תשם הארץ בידי תחש.

ורוכבים אשר נואשו מהפירות ומעסיסי־הסוכה עזבו את חזיון וירכבו לחפש שלל. וגם נערה מדינית מצאו להם ויסחבוה אל אחד השיחים.

וחזיון רכב לקדש־נפתלי ולא מצא את תחש גם שם. כי אמרו בני־קדש: – התדפק תחש על שערינו ולא פתחנום לו הפעם, וברגזו אמר לנו, כי בשובו יהרוס חומותינו וניתץ מגדלינו וחלל את מקדשנו ולא ישאיר קדש בקדש; ונאמר לו: – אם גבור אתה הפנה אל ברד פניך ולא ערפך, הראה־נא לו את גבורתך. – אז קצץ בחמתו את אזני שליחנו ויתנם בידו לשים חרפה עלינו. –

ויאמר חזיון לאנשי קדש: – אם לא יקומו בני־נפתלי כאיש אחד לעזרת ברד והפך תחש את הארץ לשממה, כי הפך לאיש־ישימון השונא כל עיר־מושב ושדה נעבד. וכעשותו לשליחכם כן יעש לכולכם. – ויענוהו האנשים קשות: – “והאם לא ברד ואתה השר הושיבו את תחש בתוך חומותינו, ויתנו לו את נפתלי למשיסה?” – ולא אבו דבר עמו.

ויירא חזיון בלבו מאד, כי אמר: – מי יודע אם אשוב אראה את פני ברד, – כי לא האמין עוד ברוכבי תחש ויירא להפגש בהם, ואך התאושש וירכב ויסר לדן; שם פתחו לו השער ויבוא.

אחרי התהלכו בשוקי־דן ובחוצותיה באמרו, אולי יפגש לו אולם השלוח לדן, – סר אל הסגן; לבו נבא לו לא־טובות, והוא התכונן לספר להם את כל פרשת המקרים והתלאות, מן הגשם הנמשך, אשר לא נתן לברד ולאנשיו בוא דנה, ועד מחלת־ברד וכאב רגליו אשר אלצוהו לשמור יצועו, ועד סכן תחש את מעברות הגבעות והעמקים; ואת דבר השמו את חצרות דן ושדותיו – ספר לו. והסגן שמע ויחריש.

– היביאני אדוני סגן־הכהנים אל הדרת הכהן הגדול? – שאל, אחרי הרצותו את כל דבריו והצטדקויותיו; הסגן קמץ שפתיו, בנסותו למצוא תואנה לדחות מענהו, ולאחרונה ענה.

– לא אוכל הביאך לפני כהננו כי לא ידבר לך לשלום. ואנו גם יראנו פן יבוא ברד, אשר לא קים את דברו לנו, וימסור את דן ונפתלי שנית בידי תחש בעל־בריתכם. –

חזיון רגז; ובהבליגו ענה: – והלא בארתי לאדוני את כל אשר השתרג עלינו 'מיום אשר הבטיח ברד לבוא דנה, לטכס עצה עם הכהן הגדול ומשנהו, להגן על מקדש־דן ולגרש את תחש ושודדיו כאשר גרשם ברד מנפתלי. –

הסגן הוריד עפעפיו על עיניו וישלוב את ידיו: – יראנו פן יבא ברד וכהננו־נשיאנו לא יאבה ראות פניו. – ואחרי שהות הסגן רגעים מעטים הוסיף: – מר לב כהננו־ראשנו על ברד. בספרי לו את אשר קרה לזבחי הקודש באבל, רגז כאשר לא רגז עוד בחייו. – ‘עתה אדע’, – אמר, – ‘את דבר התעות פניו, ואשר התכופף בסעדו עמנו אל תחת לשולחן, ואשר יצא פעמים החוצה לשאוף רוח; התעלל ברד בקדשינו גם על אדמת הקודש, ויקיא את בשר הזבח גם בחצרות מקדשנו. לא יכופר לו העוון הזה עד עולם’. – ואך את אחרון דברי הכהן העלים הסגן מחזיון, כי הכהן גם אמר: ‘עד אשר בדמו יכפרהו’; – ואך חזיון ידע גם בלי זאת, כי רעה מול פני ברד.

ובצאת חזיון את דן וילוו אליו אולם ומקלות הנער אשר נעלם זה שבועים, וגם הכהן הצעיר קלי, אשר היה מביא לברד את דבר דן. וישבאָב הכהן הזקן אשר לבו טוב על ברד, לוה את חזיון כברת ארץ ויבך בהפרדו מעליו. – “קללת אלהי־דן עתה על ברד”, אמר, “וכהננו לא ישא פניו, כי חלל את לחם הקדש ואת זבחי הקדשים, וגם את אדמת־המקדש טימא. לך ואמרת לברד: יעלה־נא לדן יחף ולבוש שק ואפר על ראשו, וסלחו לו אלהינו את חטאתו. ושב דן אליו וגרש את ארם מישראל. ועתה ירא אני פן יכרתו כהניו ברית לתחש על ברד”. –

ובדרך שובו וישמע חזיון: – הלך תחש אל בני־נביות. – ויאמץ לב חזיון וירכב גם הוא אל זקן נביות. ובבואו וירא את בני־נביות צוהלים ושמחים. ותחש יושב באהל הנשיא וידו בידו. ובראותם את חזיון ויבקשוהו לסור האוהלה; ויסר חזיון אליהם, וגם את אנשיו החזיק על ידו, כי אמר: – ישמעו גם אולם איש־דן והנער בדבר האנשים, ולא יאבד לנו דבר מכל דברי תחש וזקן־נביות. – ורק צר היה לו על אשר אין שלמיה עמו, העלם אשר לב נשיא־נביות טוב עליו. –

ואוזן חזיון לקחה כבר דבר מפני אחד הנאמנים לו בנביות: – כרת תחש ברית לנביות, בהבטיחו לנשיאנו את חולת־החרמון ואת כל עשרה, מרעה, עצי פאותיה והקנים הגבוהים אשר בבצה, כל אשר יסכון לרועים־נודדים. כי כה דבר תחש לנשיא־נביות: 'הנה עוד מעט וסרה המלוכה מישראל ומארם יחדו, ואיש־הוד נשיא־הגלעד ירים יד במנחם, ובן־פלגש לבן־הדד מלך ארם האחרון יוריש את שגוב. ונפרדו הממלכות לשבטיהן ולמשפחותיהן, ואשר יאכלן באפס־יד. וכרתנו אז ברית לאשור, ומשל כל אחד בשבטו ובאדמת־שבטו, ושמנו מס על הערים והחצרות והעלינו לאשור, ולקחנו חלק בבזה ובשלל. ובעזרנו לאשור, ובזזנו עמו את המקדשים ואת היכלי המלכים והשרים. ועוד יום ופשטנו על שדמות עמון הדשנות, וגם על צור וצידון נשית יד, ביום הצות אותן אשור. כי כורת אשור ברית לשבטי מדבר, ובנשלו את יושבי־הארצות למען העביר אותם לארצות רחוקות ונתן גם לשבטי־המדבר נחלה בתוך בני העמים אשר יביא ממרחק אלינו. וחזיון ידע כי אכן אמת הגה פיו באמרו: – “לבן־ישימון היה תחש, השונא כל עיר־מושב ושדה נעבד”. –

כשעתים ישב באוהל נשיא נביות, ולא יכול הציל דבר מפיו. ורק את תחש שאל: – התאמר להלחם בברד ולשדוד את אדמת דן ונפתלי? – ויהי כמו נבהל תחש וימהר לענותו: – לא יבגוד תחש בבריתו; כי התעוני אז אנשי ללחום בנפתלי, אחרי אשר ידענו נקיון־שניים ימים רבים, ואיואל להלחם. עתה לא איפתה להם. רק ריב לי עם דן. כי בבוא מטרות־העוז וישטפו את כל עמק עיון – ואבקש את כהני דן, כי יתנו מקלט לי ולשרי בשערי־דן, ולצידתנו ולנשקנו ולכספנו המעט – במזויהם ובבתי־אוצרם, ולמקננו – ברפתותיהם, ולא אבו כהני־דן ויסגרו את שערי חומותיהם בפני. ואט אל קדש, העיר אשר נתתם לי לשבת ועשיתי להם חסד, ולא נתנו לי לבוא בשעריהם גם הם. והמים גאו וישאו עמהם על נהר־צידון את צידתנו וכלינו, ואת מרבית אהלי אנשינו, וגם בעדרינו עשו שמות.

ואני העליתי עמי אל הגבעות את יתר האהלים ואת שרידי־המקנה ואת אנשי. וגם מאות אנשים מעיון הצלתי ואת מקניהם. ועתה ריב לי בדן. לא אנוח ולא אשקוט עד אשר אהרוס את חומותיה, ושרוף אשרף את מקדשם ועגליו אערף ואתיכם לזהב. כי בא קץ שגוב, ועלי לחוש לי עתידות ולהציל לי ממלכה, ולו גם שפלה בארם. ואני זאת עצתי גם לברד, כי יפרוש ידו על נפתלי, אשר והעצמונים, והיה לנשיא צפון ישראל בנפול מלכות שומרון לפני אשור. –

– ולמי תהי אדמת דן? וחולת־החרמון בחבל מי תפול? – שאל חזיון ויבחן את תחש ונשיא־נביות בעיניו.

– לאשר יתן אותן אשור, – ענה תחש. – ואך אחת דע לך: אנשי ברית אנו לברד ולא נלחם בו. ואך אם יניף הוא עלינו חרב ובאנו גם אנו עליו בחרבנו. וגם באשור יבאש, בכרות לנו אשור ברית. –

– לא יתן ברד את דן לשלל, – אמר חזיון, – כי מקדש אלהים בדן. – וחזיון ידע כי עוף השמים יוליך את קול דברו זה לדן.

– וחרבנו לא תגע באיש מאנשי ברד, – הצהיר תחש שנית: – ראה, הנה נתנו לך אנשינו לעבור דרך מחננו. ובעיון עברת, ובדרכי קדש ובדן היית, ורוכבי נסעו עמך ולא נגעו בך וישמרו עליך, חזיון הארמי, איש־ברד. –

וחזיון נשך שפתיו וידום רגע ואחר־כך אמר: – והתדעו כי נציב ישראל בצפון הוא ברד, וגם ערב למנחם ביד רמליהו בעד דן וחולת־החרמונים כבעד נפתלי? ורק העם אשר עם ברד, כי בשרקו ובשפתיו ונאספו אליו כל דן ונפתלי, ומאשר יבואו ומעצמונים ירדו ומזבולון ומקדש. ראו הזהרתיכם; וזכר־נא תחש את ימי־נפתלי! –

– אַל תזכיר לי את ימי החרפה, אם יקרה לך נפשך, חזיון. הן אמרתי לך: בן־ארם אתה, ויש בידי לחשבך לסר למשמעתי. ואם בשם ארם המתבוססת בדמיה אדרוש ממך אשר לא תשוב לברד והיית עמנו בעזרה ובעצה? –

חזיון נדהם רגע ויתחזק ויען: – שכיר אני ושליח ויועץ לברד כל ימי חיי, וברית כרותה בינינו עד מותי. ואני גר בארם ומגורש, ומי לי בארם? ואך יקר לי דם ארם; ולכן עצתי לך, תחש. השקט והבט מה יביא יום מחר ואל תחפז; ואם יפול שגוב בחרב אויביו – הלא תפול לך המלוכה, כי מי גבור כמוך בארם, ומה בן־פלגש לבן־הדד המת, לעומת בן־הדד החי, בן אשתך אשר ילדה לברד? אַל תשים דמים חנם בארם ובישראל! –

ונשיא־נביות קם ויגש ויאחז ביד חזיון: – “הרגע־נא, חזיון אחי!” – אמר, – "והיטיב לבך עמנו. כי עד אשר תיבש הארץ אחרי־המלקוש לא תעלה רגל על שדות בצת־החרמון. ורועינו רק ירעו במורדות; ואם ילחם תחש בכהני־דן –הלא ישמח לב ברד, אשר לאל המסתתר יעבוד בלבבו ולחרבן מקדש העגלים ישא נפשו. ואם ישמיד תחש את העגלים כהשמיד יהוא את הבעל – למה ירגז ברד חנם? או אולי תאמר לתחש כי יאחז ביד דן המושטה לו וילחם בברד? –

ויבּוך חזיון מאד, כי הכו הדברים את ראשו בתמהון ולא ידע השב דבר. ומקלות אשר ישב זועף כל הזמן, ועיניו ירו ברקי־זעם, אמר: – אין לברד ריב באלים ורק על גבול ישראל ישמור, וחרבו תורם לקראת כל אויב לישראל ושופך דמו. וישראל לא יבדיל בין דן לנפתלי, ומקדש דן כמוהו כמקדש בית־אל באפרים. ודברי ריבותינו באלים – ריב אחים הם, ואין לזר לשפוט ביננו. –

ואולם איש־דן אשר ראה, והנה הרגיזו דברי הנער את תחש ואת נשיא־נביות השתחו וישא מדברותיו: – בדבר עלם ורגזו דמיו וחבלו דעת בני־אדם. תנו לזקן וידבר, אולי ישביח רוגז. ומעני לך תחש: כחומר ביד היוצר, כן אנחנו בידי האלהים. התזכור תחש עת בידינו היית בחצר איש־הוד, והתשלה את נפשך, כי עלתה ערמתך על ערמתי ותמלט מצבי מיד? והתזכור את הסתתרך בחרמוני־השממה מחרב ברד ונקמתו, העזרה לך ערמתך אז? זקנים אנו לימים, תחש, ושיבה זרקה בנו, ורוב שנים יודיעו חכמה. אַל־נא נטפש ואַל יקל לבנו כלבב־נערים. היום שׁוחקה לך השעה, ומחר תיטיב פניה לברד. ואם שמרו אלהי ארם והשממה עליך שם, הנה בגבול דן אתה, ואלהי ההרים והעמקים ישמרו על מקדשם וגבורם; תן מנוחה לדוב השכול ואַל תחריד רבצו, ואַל תרגיז את אלהיו השומרים עליו. הלא תדע כי לא יתן לך ברד אף שעל מאדמת ישראל בלי חרב. ואם יפול שגוב והופרה הברית והיתה חרב ארם איש ברעהו, וחרב ברד בך. לא טוב תעשה, תחש, אשר במקום לרפא תחלואי־ארם עמך, תרבה פצעי ישראל ושבטנו. לא טובה הדרך אשר אתה הולך עליה. ויאמר־נא נשיא־נביות, אשר חכמת המדבר בלבו, אם לא צדקתי; ואם חסרי מרעה עדריך, זקן־נביות, הלא יתן לך ברד לרעות, במרעה הרחב ולשתות מי דן שבטנו, בהיותך ידיד ובן־ברית לו עוד בארם. –

וחזיון אשר ראה, כי לא היטיב אולם לקלוע ללב זקן־נביות, ומפחדו פן ירגיזו דבריו את תחש במקום להשביח את הסערה, קם ויאמר שלום לתחש ולאיש־נביות: – הנני הולך והשיבותי שולחי דבר. ואם רק מפני מטרות־העוז נוטל על אנשיך, תחש, לשבת בהרינו – ונתנו לך, אף כי רבים ההרים והגבעות גם בשערי בקעת ארם, מעבר לגבולנו. רק צוה על אנשיך והשיבו ידם מרצוח ומחמוס. כי באים אלינו פלטים יום־יום ומחרידים את לב אנשינו, והאנשים מרי־נפש הם. ובעיון הייתי וארא את אשר עוללו אנשיך למשכנות־ברד, בהרסם את אשר תקנו אנשי־שגוב, ויבוזו את המקנה אשר שלח לברד. והודע לברד הדבר ירגז. ראה, בקשתיך תחש, וגם נשיא־נביות יאמר לך: – ישיבו אנשיך את אנשי־ברד אשר שבו במשכנותיו ואת המקנה ותקנו הנהרסות, וגם את סוכתי ואשר בה – מידך אבקשנה תחש; כי התעללו אנשיך בנער אשר בסוכתי ויבוזו ת מרכולתה, וכזאת לא יעשה, תחש, כי בעלי־ברית אנו, ולא הפרתי בריתי עמך, וגם שמרתי עליך ואמנע את ברד מבוא בדמים, ונשמרת גם אתה מחלל את כבוד ברד ומנגוע במקדש־דן. ואת רכושנו המעט הנפקד בידך, כל ימי שבתך עמנו, תשמור. כדבר ארמי לארמי, אח לאח, אדבר; ואני גם הפעם אמנע את ברד מבוא בדמים. –

ותחש, אשר שונו פניו מרגע לרגע בדבר אולם איש־דן וחזיון אחריו קשות ורכות, הטיב פניו ויען: – אַל־נא יהי ברד שופט בריב אשר ביני ובין דן. לא נשיא ברד לדן ולא בעל־ברית לכהני מקדשו. ועל דבר משכנות ברד – הלא ברחו אנשיו וישאירו את מקנהו בלי שומר ורועה, ויבואו אנשי בן־הדד בן־ברד ויקחום, כי רעבו האנשים. ואת הנערים אשר התעללו בנערך אצוה ותלום על העץ, כי תועבה הם לנו, אם רק לא מאנשי בן־הדד הם אשר לא יתן לנגוע אף בנער מנעריו, ואשר לא מאנשי בן־הדד הם, אשר לא יתן לנגוע אף בנער מנעריו, ואשר לא אתגר בו לשמור על דן, כי גם ברד לא שמר מהם את נפתלי. ומה אעשה אם יקום בן־הדד מחר על ברד אביו? דם ברד בו ודם אמו, האשה נצורת־הלב, אשר הפכה את בית ברד ואת ביתי לתפת. דוב שכול הוא כאביו, וכאמו יצמא לרצח ולשוד, לסכסך בני־אדם ולהביא דם ואש במשכנותיהם. וכל עוד הוא עמי – ידי כבולות, כי כאב לו אחשב, ואמו הפקידתו בידי, ולגבור ינשאוהו בני־ארם; מי יגע בו ונקה? אך בהשקט הארץ – אשוב ובניתי את משכנות ברד, אם יצו לי ברד את שלומו. –

חזיון לא גרע עין ואוזן מתחש בדברו, וגם את רשמי פני נשיא נביות בחן, אולי יגידו הם לו מה מן האמת ומה מן הכזב בדברי תחש ולא יכול הציל מהם דבר. ותחש הריח במקטורת ויגמא מהמים אשר בכד לרגליו וישב לדבר: – עתה הבא־נא דברי לברד; הנה תחש אומר לך שלום. ואם נכון בן־הדד בנך לשוב אליך, ונתן לו תחש ללכת: לא תרע עיני בו. ואם ימלוך תחש בארם, והשיב לבן־הדד בן־ברד, אשר כבן הוא גם לתחש, את נחלות אמו ואת שדות ברד בארם ואת חצריו ובתיו, אלה אשר לא שורפו. ותחש יתן לאנשי־ברד לעבור שלום בין מחנותיו. וברד יואיל־נא לתת לאנשי תחש לעבור לבני־עמון ולחולת־החרמון. וכי יתיך תחש את עגלי־דן ואָצל מזהבם מנחה לברד בעל בריתו. ושלום יהיה בין תחש ובין ברד כל הימים. –

ונשיא־נביות, אשר הקפיא פניו בדבר חזיון ותחש דבריהם, לא עצר כח ויצחק בטוב לבו בדבר תחש את דברי השלום והברית, – צחק וגם אמר: – ובבוא האביב ובאתי עם שבטי לרעות בחולת־החרמון, וסרתי אל אָבל לאכול עם ברד לחם. –

והם לא ראו כי שלמיה העלם עומד בפתח, כי בהתמהמה חזיון בדרכו אמרו האנשים: – ‘אין זאת כי קרהו אסון’; – וגם היו כאלה אשר נתנו בו תפלה באמרם: – ‘שב הארמי אל הארמים, ומחר יתרצה בנו אליהם’. ולא האמין שלמיה, בידעו את חזיון, אף כי לקחה אזנו לא אחת את דברי חזיון המוזרים בדברו עם נפשו. ויצא שלמיה רכוב ועבור בין גבעות מחנה תחש, וישאל בדרכים, וגם ליד דן עבר ועד קדש הגיע, ומשם דפק בסוסו וירכב ליד חולת החרמון ויסב את אָבל־ ־בית־מעכה ויגיע למשכנות זקן־נביות. ובהיות לב נערי נביות טוב עליו, פגשוהו בשמחה ויתרוצצו עמו על סוסיהם ויגשו אל אוהל נשיאם. ולפני הפתח עמדו וידומו בשמעם את דברי חזיון ותחש, ואת דברי נשיאם שמעו ואת צחוקו, ולבם האמין בהיות שלמיה עמם, כי באמת ובתמים ידבר. וישמחו הבחורים מאד, כי לא אהבו את אנשי־תחש ואת נערי בן־הדד והמדינים הנלוים עליהם, ולא האמינו בהם.

שלמיה מסר את סוסו לידי אחד הבחורים ויעבור את הסף וישתחו. ובטרם אשר רמז לו הזקן לגשת, פרץ בסערת לבו, אשר סער בו כל עת דברם, וידפוק בחרבו ויקרא: – יראתי, נשיא נביות כי לא במקל נועם תתכונן לרעות בחולת־החרמון, כי אם במקל־חובלים. ותחש ידבר את דבריו בלא שפתי־אמת, כי ערמת ערומים עמו. ואני אשר נלחמתי את מלחמות ברד בנפתלי ואת בן־הד הדרכתי מנוחה – הנה זה דברי לכם: כי תרים, תחש, את חרבך על דן – ופגעה בחרב ברד ותשבר. ואם בן־הדד הוא אשר שדד והרס משכנות־ברד, צוה עליו ויבנם, והשיב את הגזלה אשר גזל, כי ממך ידרש ברד את משכנותיו ומקנהו, ולפני שגוב משפטך יבוא. ואת בן־הדד החזיק־נא בידך, כי אין מחסור לברד בבנים, ולוחמי־מלחמתו כבנים הם לו, ולמה לו בן־האשה המבישה? והנה הזהיר אתכם חזיון אבי, בעל בריתכם וכאח לך, אבי, נשיא־נביות, אשר תשב לך, תחש, במנוחה ולא תרגיז ארץ על יושביה ולא תשים דמים בישראל. וראו: לא שמעתם לעצת־זקנים וחרב־עלמים תיסרכם קשה: כי הנה שמעתי אשר כרתם ברית ותחלקו ביניכם את שדות־ישראל: עיון והרי־דן ומקדשו ועריו – לתחש, וחולת־החרמון וכפרי־נפתלי היורדים אליה מזרחה – לנשיא נביות ולבני־קדם בעלי בריתכם. ואת לב ברד, הלב הנאמן, תאמרו להוליך שולל, למען יתן לכם להפיק זממכם, ובהתחזקכם תבואו גם עליו בחרב. ועתה, תחש, אַל ישיאך לבך, כי כצבי וכאיל תרוץ מפני חרב ברד ובחוריו, כאשר רצתם אז בנפתלי, אתה ובן־הדד עמך. ואתה נשיא־נביות אשר כאב היית לי לפנים, ובחוריך אחים לי עד היום, אַל תלך בגדולות, ואל תחלום לבוא בסוסי־שבטך לרמוס את גבעות ברד ולרפוש בדשאי־מרעהו. לא יקום ולא יהיה. –

ונשיא נביות אשר קם וישב ולא יכול לשבת בסעור עליו רוחו, רעם ודבריו לעו בפיו מרוב כעס: – לולא נשאתי פניך, חזיון, וכבוד זקנתך, ולולא צו הכנסת־אורחים ובטחונם אשמור, כי אז אמרתי לאחד נערי: שלח חצך ושמת קץ לעזות הנער הפוחז. ואתה, סור מעלי בן מביש וילד יהיר! –

ובטרם מצא חזיון מלים בפיו לשכך חמה, קם תחש ויאמר שלום לנשיא־נביות ויצא את האוהל וישב על סוסו וירכב. ובצאת נשיא־נביות ללוותו מספר־צעדים – קמו גם חזיון ואנשיו ויצאו וישבו על סוסיהם ואתונותיהם וירכבו, בהשתחוותם לנשיא־נביות בעברם על פניו. והוא גם לא נסה לעצרם. רק בשלמיה הבריק עיני זעם בעברו ולא ענה על ברכתו.

חזיון לא האמין עתה באנשי־תחש ויסע לאורך גבול בני־עמון, במורדות החרמון, ובבואו אל מחנה ברד ויפגשהו ירמות וישאל לתוצאות דרכו ומשלחתו. וינד חזיון ראש ויאמר: – לא הצלחנו בדרך אשר הלכנו בה. – ולנפשו הגה את אשר נשא בלבו כל הדרך. – “מהאלהים יצא הדבר, ושוא כל תחבולות אנוש ומזמותיו”. –

רק שלמיה בראותו את אחימעץ קפץ מעל סוסו ויקרא: – הכונה, אחימעץ אחי והכין את בני שבטך; המלחמה החלה. –

 

מ. הַמִּלְחָמָה הֵחֵלָּה. בֶּרֶד וּמִקְלוֹת    🔗

ביום המחרת קרא ברד לראשי אנשיו לטכס עצה, למען סדר את פני־המלחמה. ויחלק לב־האנשים ולא ידעו עצות בנפשם. כי ידע חזיון רק מעט מהנעשה במחנה־ברד, למיום נסעו. בני־נביות המעטים אשר נשארו עמו במחנהו, נעצרו עתה במחנה־נביות, רק אחד מהם שב, איש מהיר־דברים וקורץ־עין. ומבני־דן נעצרו גם כן אחדים בעיר־דן ובדרכם, ובני־נפתלי רגנו ויאמרו: – טוב אשר נלך אל שבטנו ושמרנו בקדש על גבולנו. –

ומקלות הנער אשר לברד, אף כי נלוה בדרך על חזיון, ידע את אשר לא ידע חזיון, וגם את הנעשה בחוץ לקחה אזנו בנודו, ויספר לאנשים את מקרי ימי־הגשמים והימים אשר קדמו להם. בעלות שגוב מעל תחש השאיר לו את הדדעזר רעו, אשר בטח בו כי ישמור על תחש ועל בן־הדד, ויהי החיל הולך אחרי הדד־עזר. והנה התנפלו גדודי שודדים מחרמוני־השממה וירגיזו את מחנות תחש והדד־עזר. ויסוג תחש עם אנשיו אחור, ויפריד בין הדד־עזר ובין החיל אשר בשערי הבקעה, ויותרו עם הדד־עזר רק מעטים. ותכבד המלחמה על הדד־עזר, ובהמלטו ותנחת בו חץ ויפול, ואנשיו נפלו כולם בחרב, ורק אחרי נפלם קמו תחש ובן־הדד ויגרשו את השודדים ויבריחום, וגם הרגו בהם מעטים. והחץ אשר נחתה בהדד־עזר – חץ בן־הדד היתה; כה אמרו בדן.

אחרי נפול הדד־עזר ובחירי־אנשיו ויבוא כל הצבא אשר בשער־הבקעה תחת ידי תחש. ומאחור לו בטח ולא פחד, כי היתה חרב ארמים איש באחיו – ושגוב נלחם בין דמשק לחמת. ועתה יכונן תחש את כל חילו מול דן וברד. וגם בנשיא־נביות אין לבטוח, אמר מקלות לבני־נפתלי, כי בעל־ברית תחש הוא, ושלמיה הפוחז גם נבאש בו. –

האנשים הרבו להתיעץ, איש בעצתו, זה בכה וזה בכה. ואחרי רוב דברים אמר ברד: – אתה ירמות ואנשיך תלכו לנפתלי ושלמיה עמכם, וקראתם לכל שולף־חרב בנפתלי והציקותם לתחש בשדות־קדש. ואולם איש דן ובני־שבטו המעטים אשר עמנו, ישמרו עלינו מנביות ומבני־מדבר. ואני עם גדוד חילי אסור לאבל־בית־מעכה וקראתי למאתים האיש ונלחמנו בתחש. ואם יתאזרו אנשי־דן חילים וסגרו עליו את הדרך בהסוגו, ונפל בידי. –

ואולם איש דן קם ויאמר: – לא יתכן ברד לחלק את המחנה, פן יחוברו שונאינו והכונו אחד־אחד. שלח־נא לאָבל־בית־מעכה ונלוו עלינו, והתנפלו מחר על חיל־תחש ורדפנוהו עד גבול ארם. כי יודע אני ברד, כי רק בסערה תצליח דרכך. ובפסחך על שני הסעיפים ובחלקך את חילך המעט – ואסף האויב את חילו, והתבצר והחרידך יום ולילה. –

ובני נפתלי יבבו: – מי ישמור על קריות נפתלי ושדותיו? –

– או, – הוסיף אולם איש־דן: – שלח את הנשים והבנות והטף אל תוך חומות אָבל־בית־מעכה, והרוס פה את הדייק והסוללות ועברנו כאיש אחד לנפתלי. כי קשה המקום מאד. מקדם לנו – בני־עמון, הנכונים גם למסרך בידי אויבך אם תמלט אליהם, מנגב – חולת־החרמון, אשר כל גשם זועף יסגר עליך מצאת ומבוא בה, ובדן אין אמון, ואבל־בית־מעכה עם חכמות־נשיה – משענת קנה רצוץ היא; ועל מה תשמור פה? האת אבל־מים המסכנה אשר שטפוניה ירקיבו תבואתה? נעזבה־נא פח יקוש זה ויצאנו למרחב בנפתלי, ומשם נאסור המלחמה.

ועוד לי ברד הגדך: רבים הזקנים אשר אתנו. אמנם זקנים גם אנו, אך לא כל איש מן העם כמונו הוא. אנו כחנו בעצה ובפקודה, ועל סוסים מהירים נרכב, והאנשים מן העם, אם לא יהיו קלים ברגליהם – לא ימלטו, וברעוד ידם לא תקלע הקשת חיצה אל המטרה. שלח את האנשים ושמרו את חומות אָבל־בית־מעכה, או השאר להם קומץ נערים וצידה לחודש ימים, ושמרו על המבצר אשר בנית, אחרי המליטנו מתוכו את הנשים והטף. ואתה תקרא לך את נפתלי ואת כל אשר נמשך אלינו מדן וגרשת את ארם מישראל. –

וימחאו בני נפתלי כף וירקעו ברגליהם וישלחו ידיהם למרום: – כן דבר אולם הגבור, וכדברו יקום. –

ולא אבה ברד לשמוע, כי לא נטה ברד לנסות את כחו בנפתלי שנית באמרו, אשר לא יצליח איש במקום אחד פעמים. וירמות לא חפץ ללכת לנפתלי וישלח את אחימעץ תחתיו. ובת־זית אמרה לאחימעץ: – אשאר־נא פה וסעדתי את ירמות ואת ברד. – וייצר לאחימעץ ואך לא אמר מאומה; ותשאר בית־זית באָבל־מים.

וברד שלח את שלמיה עם אחימעץ, ויאמר לשלח גם את שר־הגדוד מן העצמונים אשר נלוה עליו, ולא חפץ האיש ללכת, כי אמר: – באתי אליך ברד להלחם, ואַל תשלחני מעל פניך. – אז אסף אולם איש־דן כחמשים איש ויתבצר בגבעות בדרך לבני־נביות. וכמאה וחמשים איש נשארו עם ברד. ויקים ברד עליהם לראשים את שר הגדוד מן העצמונים, את ירמות ואת אליאל הזקן ממנשה אשר על גבול החרמון, ואשר התענה עמו בארם. ומספר הזקנים באנשיו כשלשים איש. ואליאל פחד מאד.

בהודע לתחש אשר פלג ברד את אנשיו – וישמח מאד; ויתן לאנשי נפתלי ללכת אל שבטם ולא הרגיזם בדרך, כי אמר: – בבואם לנחלת שבטם ומהר כל איש לביתו ואל שדהו וכרמו ועדרו, ולא ישוב אל ברד עוד; ואז אאסוף את נפתלי כאסוף ביצים עזובות, בסגרנו על ברד את הדרך שמה.

– ומה יכולתי עוד עשות? – הצטדק תחש לפני נשיא־נביות ובן־הדד. – הן אמרתי לברד בידי שליחיו: שים ידך על נפתלי ואשר והעצמונים עד כנרות והירדן ומי־מרום, ועד צפון חולת־החרמון, והוא לא שמע לי. ועתה דע לך בן־הדד כי מנופף אביך את חרבו גם עליך, ואני למורת רוחי אלחם בו. –

– אבי אתה, ואב זולתך לא אדע, – ענה בן־הדד; וידע תחש כי במלאת צבאו ונופף בן־הדד חרב גם עליו.

ומקלות אמר אל ברד: – הנה אני לך כשלמיה נערך ועבדך מקדם, ולא נתת לי אנשים, אשר יצאו תחת פקודתי לקרב; – ויען ברד: – לכן אתי תשב ושרתני, והיית לי כבימי־קדם. –

– והלא יוכל אחד הנערים לשרתך, ברד אבי, כמוני אז בעודי נער? ואני כבר עלם, ושער שפמי וזקני צומח, ומהיר חרב וקשת אני, – חנן העלם.

וברד אמר: – אחת דברתי ולא אשנה: שבה עמי! – ובהיותי מבלה את ימיו באוהל ירמות ובת־זית משרתת אותו ומאכילתו, ואת אהלו תכבד ואת בגדיו תתקן, לא ידע מקלות את המעשה אשר עליו לעשות. ובגשתו אל ברד וימצאהו תמיד יושב עם ירמות והזקנים, ובת־זית טוחנת או טוה ומטה אוזן. ולא ידע מקלות הלדבר אם לשתוק, ויקל בעיניו מאד.

לאחר שלשת ימים קרב אל ברד ויאמר: – שלחני אבי ואלך אל אולם איש־שבטי. –

– אתי תהיה, – ענה ברד וייטיב פניו לנער.

– ומה מעשי עמך? – שאל מקלות ופניו עוותו מכאב.

– כי יהיה עלי לשלוח פקודות לאנשי והלכת; הן קל אתה ברגליך. –

– והלא יוכל אחד הנערים לשאת פקודותיך? –

– נערי הטוב הנך לי גם אתה. –

– לא נער אנכי עוד, – ענה הנער ויעלב, – כי נלחמתי ואגדל ונסיתי כחי בקרב. ואם אין עבודה אתך לתתה לי, אלך ורגלתי את מחנה האויב. –

חזיון אשר עמד בפתח בדבר הנער את דבריו, צעד צעדים אחדים קדימה ויאמר: – היטיב הנער להגיד: ילך ורגל את מחנה האויב ושליח יהיה ביננו ובין דן, והביא לנו את הנעשה בדן, וגם אל קדש יסור; ואולי נשלחהו במצאנו תואנה גם לנביות וספר לנו את אשר יראה. – ויאמר ברד: – לו יהי כן, אם טוב הדבר בעיניך. – ויצא הנער מלפניהם; וחזיון בחנהו בעיניו וירא כי מזימות בלבו.

– מדוע הרגזת את הנער חנם, ברד אבי, והוא הלא עבדך מנעוריו? –

– כי צרה עינו בשלמיה, וכאשר הטיבותי פני לשלמיה אכלתו קנאתו. –

– ומדוע תיטיב פנים לשלמיה בהיות הנער על ידך? הלא תדע נפש נערים, כי בקרבך את האחד ועוררת קנאת רעהו בחבו, ובערה בו כאש? –

– הכמוהו כשלמיה? ההראה את אומץ ידו כמוהו? או הידע עצה ותבונה? או התהלך עם בני־נביאים כמוהו? –

– נכון דברך, – ענה חזיון: – ולכן אם אָצלו האלהים את כל חסדם וטובם על שלמיה, ולמקלות מסכן זה העניקו רק מעט – תסתיר עוד פניך ממנו גם אתה? מדוע ניתן לאחד הכל ומהשני נקפוץ ידנו, ואין מאומה לנו בעדו? ושניהם רק עולי־ימים הם ולא ימשלו ברוחם. – וחזיון ספר לברד את דברי שני העלמים ואיך הרגיזו שניהם את נשיא־נביות. ושלמיה עוד הגדיל עשות, ואת אשר עוות לא ניתן לו לחזיון לתקון.

– ואולי צדק שלמיה בשימו קץ לדברי־רוח? ואך גם הנער היטיב דבר: ‘אין לברד ריב באלים ורק את גבול ישראל ישמור’. צדק הפרחח! וצדקת גם אתה חזיון בני; ואך הן תדעני: לא אדע לשלוט ברוחי תמיד ולחשוב מלותי. השיבה את הנער אלי ודברתי עמו טובות. ואולי יסכון למלאכת אנשי־החיל ונלחם כאחד מהם, ורגל את האויב. –

ואך בצאת חזיון מעם ברד ויגשו אליו שלשה נערים רוכבי־אתונות, וגמל נגרר אחריהם. וישתחוו הנערים אל חזיון ויקראו כאיש אחד: – שלום לחזיון אבינו, שלום לחזיון, שלום! –

ויבט חזיון בנערים ויצחק, כי בחנום עיניו ויהי כמו ראום פעם. וישאל לשמם ולשבטם 'כי כבני־קדם היה מראיהם.

– מדינים אנו, חזיון אבינו, וגם נינים ונכדים לחזיון, לנכד מלכי ארם. ותשלחנו אמנו זקנתנו המדינית באמרה: – לכו לחזיון זקנכם, ונתן לכם נחלה בין בניו ונכדיו. –

ויכמר לב חזיון ויאמר לנערים לרדת וירדו. ויאמץ חזיון את הנערים אחד־אחד אל לבו. ואך בהביטו בפני האחד ויכר במצחו ובעיניו את פני אחד מרעיו בארם, משכבר הימים, וירגז רגע. ואך בעבור רגע צחק וישב וייטיב פניו: – תאכלו עמי היום לחם, ומחר אעניק לכם משאת ושבתם אל זקנתכם לארם ולמדין. –

ויתעצבו הנערים וישפילו ראשיהם. ורק אחד מהם קם ויאמר: – לא נסור מעל אבינו; ואם יאבה ושם אותנו בין נערי המלחמה, כי רוכבי־אתונות מהירים אנו וקולעים־קשתים. – וייטב דברו בעיני חזיון ויאמר: – יהי כאשר דברתם. – ולמחר חלק את השלשה, האחד נתן לירמות, את השני – לשר הגדוד מעצמון, ואת השלישי, אשר פניו כפני רעו – שלח לאולם איש־דן.

ובמחנה נשמע: – באו נכדי־זקונים לחזיון, מדינים מארם. – ויצחק גם חזיון באמרו: – אחרי בלותי ותלד לי האשה אשר עזבתי – נכדים; והיא זקנה. –

ומקלות עובר יום־יום בין אנשי־תחש ומביא משם גדולות ונצורות. – הנה רב החיל אשר עם תחש מאד, כי יום־יום נופלים אליו אנשים מארם, ומבני־קדם נלוים על נשיא־נביות; ודן נוטה לו שלום; ואנשי־נפתלי נפוצו לכרמיהם, לשדותיהם ולעדריהם. ויגדל הפחד במחנה ברד.

ובשמוע ברד את הדברים ויצחק: – יחדל־נא הנער מרגל ועמד ושרת על ידי; ועוד יומים־שלשה ויצאנו לקראת תחש ונלחמנו בו. רק חפצתי אשר יניף תחש חרבו ראשונה, כי לבי ינקפני מהוציא חרבי לפניו. –

– והמעט לנו הפליטים הנופלים עלינו יום יום וזעקת־השבר מכפרי דן ומחצריו? ישלח־נא ברד אליו, כי יפנה את שדות־דן וישוב לעיון, כדבר הברית אשר בין שגוב ורמליהו. – אמר אולם־איש־דן. – ואם לא ישוב מחר לעיון ויצאנו נגדו מחרתים בחרב. –

השומעים החרישו. רק חזיון אמר: – פניתי לאָבל־בית־מעכה, ויענוני: חומותינו למגן על ברד ואנשיו ושערינו פתוחים לפניו, ואך איש לא יצא מאבל, וצידה ונשק לא ניתן לאשר בחוץ. –

וינער ברד את שוליו באמרו: – “בקהלם אל יחד כבודי”. – ולא יסף דבר עוד אל בני אבל ונשותיהם החכמות.

 

מא. קְרָבוֹת תַּחַשׁ בְּקֶדֶשׁ    🔗

למחרת יצא ברד ואנשיו ויפרצו את שורות תחש. ובסערות הקרב, וירא ברד רוכב בן־ארם, ופניו כפנים אשר ראה ברד במעונות איש־הוד בעודו בימי חרפו. ואך ראה קומת האיש, ועיניו כעיני האשה ההיא. ויט ברד מעליו ויתן לו ידים לסור. והרוכב לא נסה לפרוץ אליו ויקרא לאנשיו ויסורו.

ולפנות ערב וירא ברד את הגבעות אשר לעבר דן, והנה ארמים אין בהם. ופתאם בא רץ ויאמר: – בני־נביות התנפלו על גדוד אולם מפנים ובן־הדד לאולם מאחור, והמלחמה כבדה על אולם. – וימהרו ברד ואנשיו ויגיעו בחשכת־הערב למקום המלחמה. והארמים ובני־נביות יושבים בארב וממטירים חצים על אנשי־ברד.

אז ירדו ברד ואנשיו מעל סוסיהם ויחלו להלחם גם הם מתוך המארב. ועם הלילה רפתה המלחמה. ובצאת השמש ויראו אנשי ברד כי נעלמו הארמים ובני־נביות. ואך בין אנשי אולם־איש־דן רבו החללים, וגם מסוסי ברד נפגעו. והנכד המדיני אשר עם אולם נעלם ולא ידע איש מקומו.

אחרי קברם את החללים וחבשם את הפצועים, ואחרי הבדילם את הסוסים השלמים מעל הנפגעים, הביאו את הפצועים באדם ובסוסים לאבל־מים. וברד רכב לאבל־בית־מעכה ויפן לזקני־העיר: – הנה גרשנו אתמול את תחש ואנשיו מעליכם. ועתה הלוו־נא עלינו ורדפנו אחריהם וגרשנום מגבול־דן. ויענו אנשי־אבל כבראשונה: – איש מאתנו לא יעזב את חומת־אָבל. –

וישאל אותם חזיון: – התתנו מקום לפצועים ולחולים מחילינו ומסוסינו להאכילם ולרפאותם? והתתנו מקום בחומותיכם לנשים ולילדים אשר מאבל־מים? – ויאמרו אנשי־אבל: – נשאל בעצת נשותינו, וכאשר תגזורנה כן יקום. – ויעשו כן.

ותקם אשה חכמה ותאמר: – לפצועי־המלחמה נתן מקום, וגם לחולים ולילדים, רק לא לנשים; כי אַל־נא תסור אשה מבעלה ונערה מאחיה ומארוסה. –

ויצחק ברד בשמעו את תשובתן, ויאמר: – “יהי כדבריכן”. – וישלחו לאבל את הפצועים והחולים ואת הילדים הגדולים כי לא חפצו הנשים להפרד מילדיהן הקטנים. ובנות אבל־מים התחפשו לגברים ותשאנה גם הן חרב בכף.

ואת סוסי ברד החולים ונפגעים לא הכניסו אנשי אבל לתוך חומותיהם, ויחזיקום בגדרות אשר ליד כרי־המרעה; כי רחקה הסכנה מעל שדות אבל, אמרו, ובשדות ובאפרים רב עוד המרעה; ומדוע נאכילם מהמספוא והחציר המוחסן בחומותינו?

וברד ואנשיו הלכו הלוך וקרוב אל חומות־דן, ואולם איש־דן שומר מפני נביות, וברד חזק את ידיו באנשים במקום הנופלים והפצועים. תחש התבצר בגבעות אשר מעבר לדן; וחומות־העיר והמקדש סוגרו גם בפני תחש וגם בפני ברד.

ויאמר ירמות איש־נפתלי לברד: – אם אין דן פותח לנו שעריו – נט־נא אל קדש. ואחי מנפתלי ילוו עלינו והקיפונו את חיל־תחש. –

וברד לא אבה: – לא יתכן כדבר הזה, כי לא נעזוב את אולם אל מול בני נביות. וגם על אהל בית־מעכה עלינו לשמור, כי פצועים לנו בה, וחולים, וילדי אבל־מים, אשר גם בנותיה נלחמות בתוך צבאנו. ובמה תתרצינה חכמות אבל־בית־מעכה לתחש, אם לא בהשליכן אליו ראשים מאלה מעל החומה? –

ובעוד ברד פוסח על שני השעפים ובוחר דרכו, ירדו גשמים ויהפכו את הדרכים לבוץ, וחיל תחש קרב ויכס את הגבעות; וירא ברד כי רב העם אשר עם תחש.

ובהכלא הגשמים וישלח תחש את בן־הדד: – לך והרגזת את נפתלי ובקשו עזרה מברד; ובפלג ברד את יתר אנשיו ונפלו בידינו אחד־אחד. – ויעש בן־הדד כן.

ויהי בהגיע הצעקה לברד מנפתלי וימהר לקדש, ואת ירמות השאיר בין אבל־בית־מעכה ובין אולם־איש־דן. והוא סגר את הדרכים על בן־הדד ויאלצהו לסגת לעיון; ואך המלחמה כבד על אולם וירמות.

וזקני דן שלחו לאולם לאמר: – סורה אלינו ושמרת על חומות דן. – והוא אחרי ראותו כי קשתה עליו המלחמה בארץ הפתוחה ויאמר ללבו: – הנה קוראים לי לבוא ולהגן בחרבי על עיר שבטי ומקדשו, ואיך לא אלך? – ויבוא אולם לתוך חומות דן; ובני־דן עצרוהו ולא נתנו לו לצאת, כי אמרו אשר לא עברה הסכנה הצפויה למקדשם.

וחיל תחש לחצו את ירמות; ובחפצו להסגר בחומות אבל־בית־מעכה לא פתחה לו העיר שעריה, כי אמרו: – סורה מעלינו וסבבת את חולת־החרמון והגעת לנפתלי. – ובהסוגו מפני לחץ תחש ויפנו לדרך נפתלי.

חיל ברד הלך הלוך וצעור. כי לא עצרו זקני אליאל כח לשאת את תלאות הדרכים והגשמים, וימלאו את חצרות המקדש הקטן אשר בקדש. ובני־נפתלי בסור בן־הדד מעיהם, מהרו אל שדותיהם. וישאר ברד עם שר הגדוד אשר מעצמון לבד.

והוא לא ידע מכל הנעשה מאחוריו. וברבות הימים ויקטן חילו מהצות את גבעות־תחש ועמק־עיון ויסר לצד אבל־מים, ויבקש שם את אולם איש דן, ואת ירמות חפשו שליחיו ולא מצאום.

אז אמר חזיון: – נעזבה־נא את דן ושבנו לנפתלי, ולא אבה ברד שמוע. ובהודע לחזיון כי אולם בדן וישלח אליו מלאכים – ולא נתנום לגשת אליו. ולאולם מסרו: – צוה עליך ברד להשאר בדן ולשמור על המקדש. – והרצים אשר שלח חזיון להשיב את ירמות נפלו בידי שודדים. וחזיון לא ידע אשר נעלמו נכדיו כולם ויתחברו עם פליטים מנביות ומן חולת־החרמון, ועם אנשים מרי־נפש אשר עזבו את חיל ארם וישראל ויהיו ללהקת־שודדים, ויפילו חתיתם על שארית הדרכים אשר לא נגעה בהן המלחמה.

ואנשי אבל־בית־מעכה, אשר סגרו שעריהם בפני ירמות, שלחו מלאכים לברד בפעם השלישית: – סורה אתה ואנשיך אלינו! – ולא אבה ברד ויתבצר בגבעות אבל־כרמים, הוא וחמשים איש עמו. ושר־הגדוד אשר מעצמון הוכיחהו על פניו: – לא טוב הדבר אשר הנך עושה, ברד; כי בסורך לאבל־בית־מעכה ודברו בך האנשים ויצאנו משם במאתים איש; ומה נעשה באבל־מים עתה בשוב הגשמים, והלחם מעט, ואנשינו לא יוכלו צאת ובוא? –

אז קמה בת־זית ותאמר: – אני אלבש בגדי גבר, ואתם תנו לי שלשה רוכבים והשיבותי את ירמות מנפתלי. – ולא אבה ברד: – לא, כי אתנו תשבי בת־זית, בת לגוני איש־צבאי. –

וחזיון לחש באזני ברד: – הנה חפצה הנערה לשוב אל כפרה ואל ארוסה, התמנע מאתה את חפצה? וירמות אין הוא רק תואנה בפיה. – ויאמר ברד: – תלך! –

והחודש העשירי כבד מאד בגשמיו ובסערותיו, וירבו החולים במחנה ברד. ואך אנשי תחש לא נראו כמעט, ויתמה ברד. ומקלות הוא היחיד המליץ בין ברד ובין דן, ואך את דבר אולם לא ידע מקלות באר. וברד לא ידע כי אין לב מקלות שלם עמו.

ובעוד שבעה ימים וישוב ירמות ובת־זית וחמשה אנשים עמהם. כי נפוצו גם שארית אנשיו בנפתלי, ואחימעץ ושלמיה מסובבים בהרים לעורר את בחורי נפתלי. שנים־עשר איש יצאו עם ירמות ובת־זית, ובדרך פגעו בהם השודדים ויפלו אחדים במלחמה עמהם ואחדים ברחו לנפתלי; ובין החמשה הנשארים שנים פצועים. וחזיון ראה כי אין תקוה לברד ויבהל.

באחד הימים באו אנשים לבושי־שק ואפר על ראשם ויביאו הזות קשה לברד: – הכה תחש את קדש ויחמוס את מקדשה, ובני־קדש וכהניה ברחו לנפתלי, ואנו מעטים באנו הנה. – וברד עמד אובד־עצות: – מה אעשה לכם? נפתלי נפוץ על הריו ודן סגר שעריו בעדי. ואך צר לי על אליאל וזקני האנשים אשר עמו ושארית בחוריו. –

וחזיון בקש מאת ברד חופשה לימים אחדים, במצאו לו תואנה. ובלבו אמר: – אלך אל תחש ודברתי לו לשלום, אולי אוכל הציל את ברד עוד. וגם לנשיא־נביות אנסה דבר. – ויעש חזיון כן.

למחר נועדו חזיון ותחש ונשיא נביות ובן הדד עמם. ומקלות ארב אחרי חזיון ויבוא ויגד לכהני־דן. – הנה סר חזיון אל נשיא־נביות לעשות שלום בין ברד לתחש. – וייראו כהני דן והסגן קם ויקח מנחה בידו וילך אל מחנה נביות.

 

מב. חֶזְיוֹן וּבֶן־הֲדַד    🔗

חזיון עבר את הדרך מבלי שפגעו בו; וגם השודדים סרו מעל דרכו. רק בבואו למחנה נביות ראה את פני האנשים נבוכים וזועפים, ואת נשי השבט סטות רוגזות מעל דרכו, אף כי פגשוהו וארחוהו כדרך שבטי המדבר. ואחרי שוחחו עם האנשים שקבלו פניו, בא שליח ויקרא לו לאוהל־הנשיא, וכאשר אמר לו אחד מזקני אנשי תחש אשר פגש בדרכו – כן היה: הוא נפגש שם גם עם תחש וגם עם בן־הדד.

ובישבו עמם ושתה מן המשקה החם אשר הוגש לו – פנה אליו נשיא־נביות ישר: “לאן פניך מועדות, חזיון, הלשלום אם למלחמה? ואם במלאכות אדונך באת או סר לבך מעליו?” חזיון לא עצר כח להבליג על רגזו: – “אדוני לא שלחני”, – אמר באמצו קולו: – “כי ידעתם אשר לא בקש ברד שלום ראשונה מעודו, ולבי לא סר מעליו. באשר יחיה – אחיה, ובאשר ימות – אמות”. –

– ומה איפוא באת אלינו? – רגז נשיא־נביות: – אמרת אשר תמנע את ברד מבוא בדמים, והנה הפיל חמשה־עשר חללים בבחורי־נביות, ורבים מהם פצועינו, ובכל אוהל – מספד. ומה בפיך להגיד לנו? הישלם ברד כופר בעד הרוגינו – ובידו אין פרוטה לפורטה? וכהני־דן סגרו גם בפניו את שערי־עירם; – ובקול מילל כמעט גמר הזקן: – מדוע לא מנעת, חזיון, אח לי משכבר הימים, את חרב ברד מעל בחורי נביות, כאשר אמרת? –

ובעוד חזיון מחפש מלים והנה שמע את לעג שפתי בן־הדד: – נפל פחדנו על ברד ואנשיו, אחרי שמעו אשר לא השארנו קדש בקדש; או אולי חפת הוא בראש אליאל זקן גבוריו – ושלחתיו לו. –

וימח חזיון את דמעת עינו בשולי בגדו ויאמר: – לבי, לבי עליך אחי אליאל! וצר לי, ומעי גם יהמיו על בחורי־נביות, אשר אכלתם חרב מלחמת אחים ובני־ברית לפנים! – ואחרי החרישו רגע אמר בפנותו אל נשיא־נביות: – ועל זקנים וחולים לא חסה חרבך, זקן־נביות? –

תחש רגז לשמע דבריו ויפרץ בחימה: – התזכור אשר הגירו גוני ואולם גבוריכם את אנשי השבויים בידם לפי חרב, מבלי רחם על איש? –

חזיון הרים ראשו וישם עיניו בתחש: – אַל־נא תדבר תחש על רחמים! לולא הקרבתם את בן־ברד למולך, ושלחתם לו עצמותיו הקלויות להרגיזו – היית מונע רב־דמים מארם ומישראל; ואולי גם לא באה עלינו כל הצרה הזאת, וברד היה מושיט לך יד.

---

– הלהפריד ביני ובין בן־הדד בני תאמר? – רעם תחש ויפנה לבן־הדד פניו: – הנה יזכיר לי האיש חטאות־נעורי, אשר הקרבתי את הילד אשר צרת־אמך למולך. ועוד מעט יזכירני את חטא אמך אשר מאסה בברד ותשוב אלי, ואת אשר הסירותי לבך מיהוה אלהי ברד, והסיבותיו אל רמון אלהי־ארם. –

– מה לי ברד אשר בגד בהבטחתו לקמואל זקני השוע, ויקח אשה מעמו על אמי להצר לה, ואשר כל השנים לא חפץ דעתי? – עקם בן־הדד שפתיו בחקרו שן: – הנסה ברד בימי־גדולתו להשיב לב אמי אליו ולמצוא תנחומים בבנו החי חלף הבן שאבד לו? – ובן־הדד שאף ונשם עד שלטו ברוחו: – ואני כאב לי את תחש בעל־אמי ואוהבה מנוער אחשבה, אשר אהבה ויגול חרפתה, ואשר גדלני מנעורי וילמד ידי קשת; אַל־נא תולך את נפשך שולל כי תפריד בינינו. אם לזאת באת, כי אז שובה לך אל ברד אדונך והשמיע באזנו את דברי. וזאת אשר תאמר לו: לולא זכר אמי נשאתי כי אז התזתי את ראשו בהפגשי בו. –

– הנפגשת עם ברד בקרב והוא לא הכירך? – שאל חזיון: – ופניך הלא כפני ברד בהיות שנותיו כשנותיך? ואם לא הניף חרבו עליך – התחשוב לו זאת לפיק־ברכים?

---

ודברי בן־הדד לעו ולא יכול השיב דבר. פני ברד אשר שונו ומבוכתו, ותנועת־ידו ברמזו לו אשר יסור הצדה – עמדו לנגד עיניו, וגם זכר אשר נכנע לאב ולמבט הגבור הזקן ויסר מעל דרכו. זקן־נביות שחש במבוכתו, חש גם לעזרתו: – ובכן, – הטה בתנופת־יד את השיחה לאפיק אחר: – יהיו נא דבריך קצרים, חזיון אחי לפנים: הלשלום באת אם למלחמה? –

– אם לשלום אתם – לשלום גם אני, ואם למלחמה פניכם – נלחם! כי לא חתה קשת־ברד, וחומות דן סגורות גם בפניכם, ואבל־בית־מעכה מתנוססת על תלה; וברד מתבצר בהרים, ונערינו בנפתלי קוראים לעם כקרוא להם ברק בימי סיסרא. השמרו לכם אנשי־נביות וחיל מורדי ארם! עוד אלהי ברד חי, אלהי המדבר המסתתר אשר תשאהו בלבך, זקן־נביות, ואשר בשמו נשבעת לברד שבועת־אמונים ותפירנה. לא ינקה אלהי־המדבר את נשבע לשקר ומפר־ברית. –

ותחש אשר רגז בהקדים חזיון את נביות לארם וירא ערמה ומזימה בדברו בשם אלהי־המדבר – התפרץ בחרון־אפו: – האינך רואה נביות אבי, כי איש־תככים זה, אשר יקרא לי מורד בארם, והוא הוא הבוגד בארם מולדתו ומעולל בעפר את אלהי־ארם ואת זכרון המלכים אבותיו, והנה בא לסכסך אותנו ולהפריד בין אב לבן ובין ארם לאיש בריתו. –

חזיון אשר שב לאטו להיות את אשר הנהו ענה: – לא להפריד באתי, ולא לסכסך מגמת פני, כי אם לקיים ברית ולחזק ברית. כי אמרתי: הטוב אשר ישפוך ברד דם בחורי־נביות אשר שפכו דמם למענו והעבירוהו בדרכי־הרים מפותלות לשמור על נפשו? ובני־נביות ירימו חרב על זקנים וחלשים, אשר בעלי־ברית היו להם, ואשר עמהם היו בצרה בקום ארם, ויחדו מצאו בברד את מצילם ומפלטם? או היתכן אשר יפול בן־הדד בחרב אביו או ירים עליו חרבו? ולך, תחש, נתן ברד מקלט ותהפוך לו את מקלטו לדם זה פעמיים. זכר־נא, תחש, לא ינקה גם רמון אלהי־אבותינו את המשלם בדמים חלף ברית ומקלט. עוד לא מתּ, תחש, ודם ילד ברד אשר שפכת חנם עוד צועק אל האלהים וטרם נוקם. –

– והאם לא לאלהים הקרבנוהו? – לעג תחש: – והלא רצה אלהים קרבנו? האם לא שמר עלי מולך עד כה ולא הצילני מאויבי ומרודפי? –

– ראה־נא, תחש – ענה חזיון רכות וקשות: – הנה ראש ארם המורד היית, ושגוב – נושא כליך, ועתה שגוב מלך בארם, ועם מלך ישראל כרת ברית, ועם צור וצידון דברים לו, ואשור נכון להושיט לו יד ולחזק המלוכה בידו. –

– ומאין תדע זאת, חזיון? – שאל תחש וקולו הושפל: – האם להפחידני תאמר? ואני זאת אדע, כי בוזזים חילות אשור את נאות־תדמור, בעלי־ברית־שגוב. –

ובקול בטוח ושוקט ענה חזיון: – בעוד ריב לך עם קדשי־קדש, והנך מזנב זקנים ונחשלים בגבול ישראל – סרו אשורים מעל תדמור, ושגוב שלח שליחיו לננוה. –

ויחרד תחש מאד וירגז לשמע הדברים; ונשיא־נביות שם ידו על שכמו להרגיעהו. ועיני בן־הדד קפאו ויהי כבול־עץ רתוק למקומו.

– עוד חזון למועד – אמר זקן־נביות, – וגם אנו יודעים דרכי אשור. ואם ישים מלך אשור שלום לשגוב בארם – הימנע מאתנו משית ידנו על ישראל אויבו? –

– וגם רמליהו הלך אל מחנה אשור; זה שלשה ימים אשר עבר דרך בני־עמון ואתם לא ידעתם. –

ובן־הדד היה פתאם כמו שבה רוחו אליו: – מה לי ולשגוב ולרמליהו ולאשור? ולו שם הייתי – הלא הייתי מחריד רבץ אשור וצבאותיו? לא מלחמת מלך ושרים ילחם בן־הדד, כי אם מלחמתו ילחם. הקרב הוא לחם־חוקי. ואם ילחם איש לארצו ולמלכו אז כברד אחריתו תהי, אשר עזבוהו מלכו ועמו ויתנו לו לשבת מבחר שנותיו בעיון בלי קרבות וכבוד־גבורים. כי לא ישלמו מלכים לגבורים כגמול־ידיהם, כי תצר בם עינם וידחום, אם לא יקצצו ראשם בקנאתם. ומי הגבור אשר לא ייסד לו ממלכה בכחו ובעצם־ידו – והיה נבל באחריתו. –

– ואיה הממלכה אשר תיסד לך, בן־הדד! – העמיד בו חזיון עיניו.

– בכל אשר אמצא; הארץ אשר תכבש – ארצי תהי והעם אשר אכניע – עמי, ולאלהיו אסגוד, אף כי ראש עגלי־זהבו אתיז. – ועיניו הבריקו בחכמה, וידו שטה בתנועת־זלזול: – וממלכתי אשר אקים אין עליה להאריך ימים. כי אחרי רוותי שנה או שנתים כבוד מלכים ותענוגים והחלפתי חיל – אשוב לקרב ורותה דמים חרבי, כי לו מלך הייתי – השקטתי שבת במכוני? הלא קרבות אחפץ ולשוד אצמא ולכבוד גבורים, אשר ייקר לי מכבוד מלכים. ונשים לא אקנה במחיר, כי אם ברטשי ראשי ילדיהן וחתניהן. –

זקן־נביות חשף שרידי שיניו ויצחק: – לו שמע ברד דברים אלה! הנה אינה לך אלהיך, חזיון, ספר־נא לברד בשובך והתענג ויהר להו על בנו אשר הקים בארם. –

– יודע ברד נפש בנו זה, ואת אשר עשה בנפתלי. ולו אז תפשהו – ויהי מבתקהו בחרבו. אך עתה שקט זעמו, ובהפגשו נתן לו לסור מעליו. כי לא יארך כעס זקנים. כנר יהי, אשר תעלה שלהבת –פתאם ודעכה. –

– ולמה כל דברי־רוח אלה, חזיון, אשאלך? – קרא תחש: – הלא צדק נביות אבי. האם באת אלינו להטיף מוסר לבן־הדד ולשנות־דרכו? לא תצליח בדרך זו. נדבר את דברינו, חזיון. אם נכון ברד למסור בידנו את דן ומקדשה, ונתנו לו את נפשו לשלל. –

– העד כה הגיעו הדברים? – לעג חזיון ועיניו מלאו דם. – התחשבו אשר ניתן כבר ברד בידכם ומכם את שלומו יבקש? ואם את ראש אליאל קצצתם, האם כאליאל – ברד? הן כל הדרכים פתוחות לפניו. אם לנפתלי ילך וצהל נפתלי לקראתו, ואם לעצמונים – ייאספו אשר וזבולון ומנשה אליו. וגם שומרונה דרכו סלולה. ואם לצד עמון תלחצוהו – ונתן לו עמון מקלט, עד אספו כחות חדשים, ואולי גם יחזק את ידו נגד ארם המתחזק. ובדן לו אולם איש־דן גבורו, אשר את תגרת ידו תזכור תחש, ואבל־בית־מעכה קוראה לו לתוך חומותיה. ואם לשגוב יושיט ידו – ועזרהו שגוב. הלא קרא לו להיות למפקד צבאו ולנציב בדמשק או בחמת, וגם רבים עוד הגבורים אשר עמו, וכל איש בהם דוב שכול. וגם אליאל לא הורג בלי אשר שלמתם דמי בחורים תמורתו. וחרב ברד הרבתה גם עתה חלליכם, ובעד נפש איש מאנשיו, עת פניו הולכים בקרב, נתתם שלשה וגם שבעה. –

חזיון שאף רוח, והפנה פניו לבן־הדד: – הנה בן־הדד! גבור הנך בארם, בחרמונים ובנאות־השממה. ואך אין לך לבוש בברד אביך. אמנם קל אתה ברגליך והוא זקן ועינו כהה ורגלו כבדה, ובכל זאת תבתק חרבו על ימין ועל שמאל. ינסה־נא איש מכם לצאת עם ברד למלחמה איש באיש. אולי תנסה תחש? – ועל שפתי חזיון רחף לעג מרגיז.

פני תחש חפו ועיניו מלאו דם: – הלי נסות קרבות עמו? – רעם ויך בחרבו. – הלא הוא ירדפני לנקום בי. ועד היום לא שבעה נקמתו, כי בהפגשי בו ואמלט כצבי מיד, ולמחר הרביתי חלליו. המותו אבקש, אם נקמת־דם לי בו? או הילחם בו נשיא־נביות? והנשיא אבינו גדול עתה בעצה מבחרב. אַל־נא תתפאר, חזיון! ינסה־נא ברד לתפשני, או יבריח־נא את נביות מגבולו; ומי ידע בחרב מי עוד יפול ברד? –

– אנכי אלחם בו, – התפרץ בן־הדד וישסע את דברי תחש: – אני את נקמת־אמי ואת התעללו בה אקום ממנו. כי בערמה גנב את לבה באמרו: מת תחש? ובחרפה גרש אותה אחר־כן מעליו, בקחתו לו נערה אשר טרם בגרה, ואמי לא חטאה לו. ואותי, את בנו, את יחידו – לא חפץ הכיר, ואת נחלותיו ושללו בארם חלק לזרים. ועתה אמץ לו בחור מיהודה לבן. ואך אני כבר השימותי נוהו בעיון ולא ישוב אליו. ואוי יהיה לבן־הזנונים אשר אימץ, כאשר יפול בידי! בדמו ישלם לי ברד את חרפת אמי. –

– שקר דבריך! – קרא חזיון, ופניו זעמו כאשר לא זעמו זה שנים. – מי אמר לך כי גנב ברד את לב אמך? הידע ברד אשר כמת נחשב תחש בבית קמואל? ולו עזב ברד את אשתו הישראלית – ההיתה אמך הולכת אחרי תחש? האם לא הפכה גם לו את חייו לתופת? האהבה אותו? התאהב אשה כמוה איש כתחש, אחרי היותה עם ברד? –

תחש הכה בחרבו עד אשר רגז האהל על יתדותיו: – אַל תהין להעלות שם תחש על שפתיך הטמאות, חזיון, בוגד־ארם! –

חזיון נשך את שפתיו: – עוד דברים לי גם עמך, תחש, ואותם אדבר בפעם אחרת. ואך את אשת ברד אֵם בן־הדד הכרתי אני. כי בטרם עזבי אותך, תחש, ותהי באה אל מערתי, ואת לבה שפכה לפני. ולו חפץ ברד להשיבנה אל ביתו, כי אז שבה אליו ביום קראו לה, וגם אותך מסרה אז לחרבו לנקום בך. כי מה היית, תחש, אם לא משחק בידה? הלא הכך לבך בהקריבך את ילד ברד? הן העלמת זאת ממני ביראך פן אניאך. ולאשה כושית התחפשה ותרקוד לפני ברד למען המלט מחרבו, ואת אשתך הלבשת ככושית, למען לא יכירך ברד ופגעה חרבו בה תחתך. שלוף חרבך, תחש, ובתקני, כי זקן גם אני ולא איש מלחמה, וחרב לא אשלוף. ואני את אשר בלבי אדבר, וישמע־נא בן־הדד וידע מה אביו ומה תחש. –

– דום! – הרעים תחש ויתכופף אל מול חזיון.

– דבּר! – הרעים בן־הדד ויתיצב בין תחש וחזיון. וזקן־נביות שם ידו סביב צואר תחש ולא נתן לו לזוז הלאה.

וחזיון המשיך, ויהי כמו החליט לגמור חשבונו עם תחש עתה, מבלי דחותו לימים באים: – הצעדת פעם לפני ברד בראש מורם, – אמר, בהרחיקו לאט וברוֹך את בן־הדד מבינותם, למען המצא עם תחש פנים בפנים: – ואמרת: ‘קח מידי כופר ושים עלי משאת ונשים קץ למשפט־הדמים?’ או ההעמיד לך ברד אורבים לצורך חי או להביאך מת, או הירה בך חץ מאחור? כי העמיד ברד אורבים – רק לסגור בפניך את הדרך העמידם, למען תפגשו איש באיש על שדה קרב. ובנפתלי חפש אותך, וגם עתה בקשך להביא חרבו בלבך. לאחר לא יתנך ברד, כי לו אתה ולחרבו. וגם מקלט נתן לך, ובדן – מקום מצאך, ואתה חרדת כלב אשה מצרה ותשתמט ותתחמק, כהתפארך: “ואמלט כצבי מיד”, והוא לא פגע בך שם, כי שמר את הבטחתו לשגוב ולרמליהו. ואתה, – וחזיון השפיל קולו בדברו עתה תחת להרימו, ויהי כמו רוצע במרצעו באזני תחש: – כרת את אזני שליח קדש, אשר שלחה לך את שלומה, ואל חומותיה התגנבת במרמה, ותהרוג כל זקן וחלש ופצוע ואשר אין נשק בידו. המלאך לבך לצאת עם אליאל איש נוכח איש אל שדה הקרב? –

תחש גנח ויחרק שן, ואך בהפגשו בעיני בן־הדד ובפניו הקשים – לא העיז לזוז. וחזיון כמו לא ראה את רמזי זקן־נביות השלוחים אליו, בגמרו אמר לשלוח עתה את חצו האחרון ללב תחש, למען יהי כשם נעלו על צוארו, לרמסו כרמוס איש נחש, אשר גם ארם אין לו.

– ואת בן־הדד לא גידלת כגדל ברד את אנשיו, אשר ידעו גאון ואומץ־לב, ואשר יהיו נאמנים לאנשי־בריתם ולחמו כאריות באויביהם. לשודד עשיתהו למרטש ראשי־ילדים ולבוקע בטני־הרות, כחזאל רוצח־מלכו, אשר הפר ברית עם בני יהוא איש בריתו וימלא את ישראל דמים, ויעורר בהם שנאה ואש־נקם, אשר רק לב ברד הטהור הניא את חיל ישראל ממלא את ארם דמים. ואנשיך, בן־הדד, חניך תחש רוצח אחיך בן־אביך, מתעללים בנערים תמימים ומטמאים אותם בדרכים. ואת נוה אביך השימות באין אביך הגבור שם, אביך אשר נסת מפניו כנוס מוץ מפני רוח. ולא בך האשם, בן־הדד; כי תחש גדלך לבן פרי כחש, להתכחש לאביך הגבור אשר יכול התימר בך, לוּ גדלת תחתיו, ואשר לפאר ולכבוד הוא לך גם עתה; כי לא בן־תחש קרא לך שגוב, כי אם בן־ברד, ברצותו לכבדך מול גבוריו ואנשי מלחמתו. האוסיף דבר, בן־הדד או “דום!” תקרא לי גם אתה, כחש בעל אמך הבוגדת ואשת־הדמים? –

ובן־הדד נשם וישאף, ואגרופיו לחצו חרבו, ואך שיניו הודקו בזעם. תחש הביט אליו בשמחה־לאיד: – “דבר, חזיון, כי שומעים כולנו”, אמר; ובן־הדד התחזק וישב ויתמך את ראשו באגרופיו.

– כי ידעתי בן־הדד את אמך, והיא אשת־חיל היתה, לזו יקרא אשה. ואך גם בגד היה בה, ובלהוט לבבה בקשה דמים. ולו גבר היתה ותהי כאחד הגבורים, ובהיותה אשה לא שבע דמים רוחה. ובשנאה את ברד שנאת־מות על היותה לתחש, ועל הרסה חייה והחריבה את ביתה, ועל שפכה דם ילד תמים ונקי, ועל אבּדה אשה ישרה ונאמנה, אשר לא צרה עינה בגברת בת־השוע ותהי גם נכונה לשרת אותה בישרה ובתומה – ובהכות את אמך לבבה, וחרפת עוונה נגד עיניה, בילדה ילדי־זנונים לתחש, כי לא נפרדה מברד החי כהפרד אשה מבעלה, ולא כשלל־מלחמה נפלה בידי־ברד, אשר יכלה הצדיק נפשה: ‘כלאני בחזקה ואברח ממנו’, ולא בחרב רכש ואתה גם תחש, אשר יכול היה להיות לה לכסות־עינים, באמרה: ‘הן שבוית־מלחמה הייתי’, כי אם כגנב התחמקה מבית האיש אשר נתנה לו לבה, כתת רבקה הארמית את לבה ליצחק אבי ישראל, אחרי שאול אביה ואחיה את פיה ואמרה: ‘אלך אחרי האיש’. ואת בניו השנים גנבה ממנו, את בן־צרתה לשפוך דמו ואת בנה לעשותו שופך־דמים גם בלי־גבורה, בשותת לבבה דמים ובמלאת חרפה כליותה, ותאמר לנקום על ידך את נקמתה בברד; כי בזתה לתחש ולא תשבתהו לנקום בו, רק את ברד חפשה נפשה, ואותו חשבה לשווה בנקמתה. ואתה, בן־הדד, דם אמך המרעל וכחש תחש בלבך ובבשרך. –

ותחש התפרץ מידי זקן נביות ויקפץ על השולחן, ואך רגליו רגלי־זקן מעדו, ויפול על גבו; ולולא תמכו בו זקן־נביות ובן־הדד כי אז שבר את מפרקתו. חזיון לא נע ולא זע, בחשבו כי נקמת־האלים באיש ויד אדם תקצר מהצילו.

והוא לא ראה בקרוב בן־הדד אליו, ואך את קולו שמע פתאם ויבהל: – הרף מדבר עתה, והניח את דבריך לעת נחפוץ שמעם. עוד תראה פנינו, לא תמלט מידינו. שובה אל ברד, ובלכדנו אות ונפלת בידנו, בשוטים ובעקרבים נדוש אז את בשרך, עד השמיעך אחרון דבריך, וכמות נבל תמות, חזיון, עקב אשר עטית קלון על זכר אמי, ואת חזאל מלכנו הגבור המת בזית. ועתה אמור תודה כי ניתן לך את נפשך לשלל, עד בוא יומך. ודע לך, אין שלום ממנו לברד ולאנשיו. –

והנה נשמעה נעירת אתון. וסגן הכהנים אשר לדן ירד מעל אתונו ויכונן פעמיו אל אוהל נשיא־נביות; ובראותו את חזיון ובן־הדד יוצאים וירעם את דברו בפני חזיון:

– הנה נתן לכם חזיון בשם ברד אדונו יד, לשים ידכם על דן. ואני הבאתי לכם דברי־שלום מדן: כי תכרתו לנו ברית והחזקנו אתכם בצידה ובנשק, והקרבנו קרבנות במקדשנו לשלומכם; וכהננו הראש ישמח לראות את שלשתכם הגבורים בעלי־בריתנו בחצרותיו. –

חזיון הביט בפני הסגן ויירק ארצה: – “בגד בוגדים!” – ולבן־הדד אמר: – לך, בן־הדד, ואמרת לתחש: נתנו האלהים את דן בידנו, ועשינו לעגלי מקדשה ולכהניו את אשר עשינו לקדשי־קדש. אך אל תשכחו כולכם יחד: עוד ברד חי ואלהיו בלבבו, ודם קדש יבוקש מידכם, וחרפת־דן – מכהניו מוכרי מקדשם. – ובדברו דפק בסוסו ויעלם בדרך אבל־מים; ובן־הדד כדברו אליו לא רדף אחריו.

 

מג. תַּחַשׁ בְּדָן    🔗

וכהני־דן חגגו את חגם עם תחש ובן־הדד ונשיא נביות שלשה ימים. ותרב השמחה בעיר; ואנשי אבל־בית־מעכה שמעו: פתחה דן את שעריה לתחש, והוא ונשיא־נביות הקריבו קרבנות במקדשה; ונשי אבל, בשמען לילה את מצהלות השמחה אשר בדן, בנשוא אותן רוח־הקדים על כנפיו, אמרו לבעליהן: – “נשלח גם אנו שליחים לדן, וקראנו לתחש לבוא גם אלינו, לבל יקרנו כמקרה קדש”. – ועתה חכמו האנשים באמרם: – אל נחפזה! כי את קץ־דן טרם ראינו. וחומתנו בצורה, ומגדלינו חזקים, וצידה לנו עד הגמר דיש לקציר הבא. וברד יושב באבל־מים לימיננו. ובבוא השואה על אבל־מים, ומישראל לא תבוא עזרה לברד וחיל מצב לדן, – ושלחנו מנחה ומתן לדן ובקשנו, אשר יעשו תחש ובלי־בריתו שלום גם לנו. –

והנה נפוצו שליחי מנחם המלך לתבוע מאת כל גבור חיל בעמו, לתת למלך אשור חמשים שקלים כסף לאיש אחד. כי פתאם בא פוּל מלך אשור, וצבאותיו בזזו את בני־קדם, ויקצו גם בקצות הממלכות. עמון נתן לו חמש־מאות ככר כסף, וגם פתח שעריו לפניו, אשר יוכלו צבאותיו לזרום הלאה ולעבור. ושגוב נתן אלפים ככר־כסף, כי יהי לו מלך אשור לעזרה נגד תוקפיו. כי נואש שגוב מישראל, מצידון ומעמון, ומצרים רחקה ממנו – ויכפר את פני אשור.

לא־אמת היתה השמועה כי הלך רמליהו אשורה. בהתכוננו ללכת – שמו לו אנשי איש־הוד אורבים על גבול בני עמון, ובשמעו ויירא וישוב בבושת־פנים שומרונה.

ובהגיע שליחי פול לגבול ישראל, קדם רמליהו פניהם באמרו: – יבוא־נא פול מלככם על הארץ ונתנו לו אלף ככר כסף, להיות ידיו את מנחם מלכי להחזיק הממלכה בידו, כהחזיקו אותה בידי שגוב, אשר יעץ גם לנו את העצה הטובה הזאת. ויעש פול כן. וחילו נגש מן הבשן אל הגלעד, ואיש־הוד ברח מואבה, כי ירא לעבור את שדות־ישראל לשוב צידונה, פן יפול בידי אורבי־רמליהו, אשר הקדימהו. ואלף ככר־כסף לא היו בידו בגלעד לתת לפול, כי בצידון כ זהבו וכספו. ולמנחם היתה רוחה. שרי יהודה אמרו שלום למלאכיו, ומואב הרחיק את איש־הוד מגבול שומרון נגבה. ותכון הממלכה בידי מנחם.

ופחדו נפל גם על תחש. – “עוד מעט”, – אמר לנשיא נביות, – “והציתו שגוב ומנחם את פול בנו ובא עלינו. ומה המנחה אשר נביא לו?” – ויפנה תחש לכהני דן, בדרשו אשר יפתחו לו את אוצרות כספם וזהבם ושמר להם את ברית שלומו, וגם ירחיק את פול, אשר לא יבוז חילו את מקדש־דן.

וכהני־דן הערימו סוד: – בבוא פול ואמרנו: “למלך ישראל בעל־בריתך אנו”, ובקשנוהו להסיר מעלינו את שני הנגעים, את תחש ובעלי־בריתו ואת ברד ושודדיו, והקרבנו בעדו מנחה ונסך במקדשנו וטוב לבו. – ובחפצם לדחות מעליהם את סכנת תחש למען תהיה להם ארוכה, ויאמרו לאולם: – צא אתה ואנשיך, וגם אנשים מאתנו ילוו עליך, והרגזת את מחנה תחש; ואך לברד אל תתן יד! – כי בראותם את אולם יושב בתוך חומותיהם ויאמרו: – סר לבו מעל ברד, כי שב אל דן שבטו. – ויאמר אולם: – כן אעשה כאשר דברתם. – אך ראשי־דן שבו ונחמו ולא יכלו החליט בנפשם. לא אבו להלוות על אולם, ביראם מפני תחש; ויפחדו לצאת את המבצר, וגם יראו מהפר את בריתם לארם ולנביות.

ולשליחי־מלך־ישראל אמרו הכהנים לאמר: – מנעתם ממנו עזרתכם ימים רבים, ומנחם לא שמר על מקדשנו ועתה שבויים אנו ומקדשנו בידי תחש; ואנו לא נוכל להוציא כסף או זהב, ביראנו לפתוח אוצרותינו פן יגלו מחבואינו בפניו. ישלח לנו מנחם חיל ועזר, או יבקש את אשור להחריד את אנשי תחש – והיתה לנו הרוחה, ונצלנו מארם ונתנו כספנו וזהבנו למלכנו. אמנם מעט הכסף והזהב אשר אתנו, אך גם המעט יסכון לכם. וכל עוד ארם לנו בבית, לא יגלה איש בדן ובנפתלי את כד זהבו החבוי באדמתו, ולשוא תתדפקו על דלתותיהם ותכתתו רגליכם. – ושליחי ישראל, גובי־המס בצפון הארץ גם לא שבו אל שולחם, כי צדום השודדים המדינים בבקשם כופר־נפשם, ולא היה איש קרוב להם אשר יפדם, וימכרום לעמון לעבדים.

ותחש התרה בכהני־דן: – אם לא תפתחו לי אוצרותיכם וערפתי את עגלי־זהבכם ושלחתים לאשור. – ויראו כהני־דן מאד. כי בפתחם שעריהם לתחש ולנשיא־נביות, ובערכם משתה ומחולות שלשה ימים, חדרו גם אל קרבם מאנשי תחש ובן־הדד וישארו בדן, והכהנים האכילום והשקום. ותחש פוקד את דן לעתים וחונה תוך אנשיו, ולולא אולם השומר על העיר – מלאה חמס ושוד.

והכהן אשר נטה לבו אחרי ברד יעץ: – נפתח לילה שערינו לברד, והגירה חרבו את תחש. – וירגז הסגן: – עוד טרם חלל תחש את מקדשנו, ורבות מחשבות ועצות בלבנו, וברד כבר חלל קדשינו; הנביא עוד דמים בשערי העיר והמקדש? –

– והאם לא הכה בן־הדד את קדשי־קדש ולא חמס את זהב המקדש הקטן, אשר בעיר הבת לדן? – תמה הזקן.

הכהן הגדול רעם ויקרא: – קנצי למלים! לא יבוא ברד בשערי־דן; ותחש עוד יקריב קרבן וזבח במקדשנו. –

אולם ואנשיו יצאו אחד־אחד בהחבא, וכהנים מדן העניקו להם צידה ונשק בגנבם לב שומרי־תחש. כי הביאו כהני־דן לתחש שקלי כסף ואגורות־זהב. וגם הבטיחו לו לשים מס על דן ונפתלי. ואף מעטים היו האנשים אשר הלכו עם אולם, כעשרים איש; כי בשבת האנשים בדן ולחמם נתן ויינם נאמן, טפש לבם ולא אבו סכן נפשם. ואולם בצאתו את דן, מהר אל ברד ויאמר: – הבה, ברד אבי, והרגזנו את תחש ואנשיו! –

ועיני ברד דמעו. – איפה היית אולם בני, ומדוע נמנעת מבוא בחילי? –

אולם נסה להצטדק ודבריו לעו בפיו. כי לא ידע אולם נפשו, ורק עתה חש אשר כבדו רגליו ולבו כל ימי שבתו בדן, ולא מצא עצה ואומץ לבוא לשנית אל ברד. וישב גם פה בקצה המחנה וישיח תמרורים עם נפשו.

ובחזרו על דבריו שנית ביום השלישי לבואו, וברד אין עמם, לעג חזיון מרה: – הבקומץ אנשינו תאמר להרגיז את אלפי־תחש?

– אַל־נא תפריז על מספר אנשיו ואל תהפוך מאות לאלפים. – חזיון צחק בשמעו זאת וייטב לבו, בזכרו כי לפנים לא ידע דמיונו של אולם גבולות בכזביו, וחזיון הוציאהו ממדות השוא אל אור־היום, ועתה החליפו דרכיהם. – “זקנת, חזיון”, – נזף בעצמו, וייטיב פניו לאולם.

ואולם רגז: – לו ידעתי, כי אז לא באתי אליכם. כי אומר תחש לערוף את עגלי־הקדש, אם לא יתנו לו כהני דן את כספם וזהבם. והכסף והזהב אשר בדן לא רב הוא. ומי זה יואיל לפזר כסף וזהב, בעוד אין שלום בארצנו וערי גבולנו אוגרות מזון לימי־רעה. ואם לא נרגיז את תחש ואנשיו להוציאם מדן, ושם תחש את דן כקדש והיינו אנחנו חטאים. –

– ואיך נרגיז את תחש ולנו אין צידה, ונשקנו מעט; ואם לא תקום לנו עזרה מישראל ואבדנו גם אנו, – שפך ירמות שיחו.

– ומדוע חבקתם ידיכם כל הימים? – הוסיף אולם איש דן ברגזו. – מדוע לא קראתם לי מדן? מדוע אמרתם: שב ושמרת על דן, ואתם הלכתם לכרות ברית עם תחש ונביות על דן? –

– לא אמת בפיך, אולם איש דן, – אמר ירמות. – שקרו לך בני־שבטך, בתואנה אשר בדו מלבם, למען כרות ברית עם תחש ולשים בידו מפתחות עירם. כי שלוח שלחנו אליך שליח אחרי שליח; בוא אלינו עם אנשיך, ומשכת אחריך גם אנשים מדן ומחצריה וחזקת ידינו, והבא עמך גם צידה ונשק מדן, כי אמרנו: אולי רכשת לבם והיית למליץ בינינו ובינותם; ואתה לא באת, כי לא נתנו לאנשינו גשת אליך. –

– וגם לא הלכנו לכרות ברית עם תחש ונשיא נביות על דן – מלא חזיון אחריו: – כי נהפוך הוא: אמרנו לפקוח עיני תחש ונביות על הסכנה הצפויה להם מאשור, וגם משגוב אחרי התקוממם נגדו, למען יסורו מעלינו ויתנו מנוחה לנו ולדן. ובטרם בצעי משלחתי, והנה פרץ סגן־כהנכם ויושט לבן־הדד את מפתחות־דן. –

– הראית זאת בעיניך, חזיון אחי? שאל אולם. –

– בעיני לא ראיתי, ואך האם לא אחת היא אם שמעו אזני מפיו על הצידה והנשק, וקראתם את השלושה לבד את מקדש־דן בבואם חצרותיו? והאם לא נפתחו השערים? והאם לא מלאו בימי המצהלות שודדי תחש ובחורי נביות את חוצות דן, ולא השאירו משמרם בעיר? וכהני־דן עוד מתפארים בערמת־ערומים אשר בה הצילו מקדשם? והנה נכשלו בערמתם הפעם, ותחש מאיים לערוף את ראשי עגליהם. –

– והיראה ברד בחוּלל הקודש ועמד מנגד? – זעף אולם איש דן.

– לאט לך לברד! – ענה חזיון רכות וקשות. – לוּ חכמו כהני־דן, ופתחו לברד את שערי עירם ומוסרים בידו את הנשק והצידה השמורים במערותיהם, ושמים את אנשיהם תחת פקודתו; ואבל־בית־מעכה וקדש נלוות עלינו, ויחד היו קוראים את בני־דן יושבי הקריות, הכפרים והחצרות – להחלץ חושים, הלא היה תחש נרדף לפנינו כמוץ ברוח. ומה יעשה עתה ברד, ובמי יציל? היכלה את עשרות אנשיו, פליטי־החרב, בקרבות לא־יועילו? אכן, מרה נפש ברד על זקני־צבאותיו אשר הורגו בקדש, ובן־הדד עוד אמר לשלוח לו בידי את ראש אליאל הישר באדם אשר התיז, בעוד אין חרב בידי הזקן. אך בעשרות לוחמים לא תקום נגד אלף, ועל חומות קדש ודן ואבל־בית־מעכה לא תשען. –

וחזיון כמו התכונן לדבר רמות כדרכו, וכמו שכח כי אין קדש בידי יושביה מישראל. ופתאם שסעהו ירמות בהמשיכו דבריו: – כי קדש מלאה קדשים, ואבל־בית־מעכה – חכמות נשותיה, ותזנינה ברוחן את כל ראש בישראל ואת כל זר תופש־חרב; ודן מלא מכל אלה, הן ישבת בו ותכירהו. ומה תדרוש מברד אשר יסכּן את נפש האחרונים בנו? ואנו נרגזים יומם ולילה, בהרגיז אותנו בני־נביות מצפון ושודדים מנגב. היו נכדיך המדינים לשודדים על דרכים, חזיון אבי! ועל שׂב וילד לא ירחמו. – ועיני הדובר מלאו דמע.

– לא נכדי הם, – לעג חזיון בשפתי־מרורות: – כי אם נכדים לאשה מדינית אשר דבקה בי רגע, וגם זנתה את כל עובר, ותלך ממני אחרי מאהביה. ואם שלחה לי את פרי מעלה, ואני רחמתי על הילדים אשר לא אשמו, – החטאתי למי? היו מדינים לשודדים – ולמה יהיו? הלאנשי־מלחמה, כהואילי בתומתי לחשוב אותם? ואם בן־הדד בן לברד. – האשמת אביו היא? כי יתנו האלים אשה מבישה לגבר – מה פשעו ומה חטאתו? התכיר את יוצאי־חלציך, אולם־איש־החיל, הזורע זרעו בכל אשר יחן, וכל שבוית־חרב ישגל? ואם ירדו הנפילים משמים וזנו את בנות־האדם בארץ, החטא אביהם, שכן בית־האלים? –

– אבל מה פשעי אני? – צעק אולם איש־דן במר לבו: – והלא לזאת שולחתי מדן וצידה ונשק העניקו לי, – למען תרגיז את תחש חרבי. אמנם לא הלכו עמי מאה האנשים אשר הבטיחו, וגם חלק מאנשי נשארו בדן. היאשמו הכהנים אם פג לב יושבי־קריה וייראו מצאת את חומתם? ומי יפר נדרי אשר נדרתי לכהני? –

– ומה אעשה לך, אולם רעי? – נאנח חזיון בקשי־רוחו – לוּ נאות ברד לכת לנפתלי, והיינו מרגיזים את תחש מרבצו. כי ירא תחש את זכר נפתלי אשר הוכה שם, הוא אז ובן־הדד עתה. ולוּ בא ברד עתה לנפתלי, אחרי הרגיז הרג קדש את כל לבב שם, ונאסף אליו כל איש בנפתלי, כאל ברק בימי יבין וסיסרא. ואך לא יזוז ברד מפה, כי קשרהו גורלו אכזרי הנה, ומצות האל אשר בלבו חזקה עליו לשמור גבולות ישראל אלה. ומי יודע אם לא רצון האלהים הוא, אשר ישב ברד בפנה נדחת אשר ימאסו בה הרודפים ולא תבואהו חרבם? וזה דברי לך, אולם־איש־דן! לא ימסור ברד את שארית אנשיו להרג חנם, כי פה יתבצר וחכה אשר יבואו אליו. –

– והיאה לברד גבור ישראל אשר יסתתר כשפן במאורתו, למען לא ישימו רודפיו אליו לב? – רעם אולם.

– מה נדע נפשו, אולם? – ילל ירמות כמעט: – ואני רק את דבר גוני אבי אדע. ‘צעירים היינו עמו’, אמר לי, ‘ונפשנו סערה ותשאף קרבות, והוא יושב לו פתאם באחד העמקים, לוטש חרבות, מחליק אבנים לקלעו ומורח יתרים לקשתות; ויש אשר יצא לציד יום־יומיים במדבר או ביערות־הרים – ואבד מאתנו. ואנו רגזנו עד מות ופחדנו בעדו. ופתאם ישוב, יקום ויאמר: “נצא!” ואנו כבר נפל רוחנו וניעף מרוב מנוחה ונעצל. ורגלינו לא נשאונו כמעט, כי כבדו תחתנו מרוב ישבנו ושכבנו. ורק קמנו ויהי כמו נשאנו רוחו על כנפיו, ונצא ונך באויב ונכנו עד חרמה, או הברח הברחנוהו למדבר ולפחתי־שממה’. זאת דרך ברד עמו. ומה אנו כי נאלפנו דעת וכי נדרש מעמו אשר יעשה כפי קוטן בינתנו? –

אולם־איש־דן התהלך הנה והנה וחרבו מתנודדת בידו. ופתאום קם ויאמר בלעג שנון: – מה אתם כי אדרוש מכם צאתו לקרב, ואתם מנוחות רצתה נפשכם? ואני זקן כמוך, חזיון, וכביר ממך לימים, ירמות־בן־גוני, וידי לא אחבק ועל רגלי לא אחוס. אלכה אל ברד ואדבר באזנו: הוא ישמע לי ויבין לנפשי המצרה בצרת דן שבטי ובחרפת־מקדשו. – ובטרם גמרו דבריו ויהי כבר בחוץ, והוא אץ אל אוהל ברד.

 

מד. אוּלָם חָשׁ לְעֶזְרַת דָּן וּמַקְרִיב אֲנָשָׁיו חִנָּם    🔗

ברד ישב בפנה על כר מרבד, ומקטרתו על ידו, ואצבעותיו לוחצות מגלה ישנה אשר לא קרא בה ואת עיניו לא הרים, גם בהונף שולי־אוהלו ובהופיע אולם בפתח. אולם הביט בו ויבהל. קמטי פניו הפכו חריצים ועיניו הבריקו כניצוצות מתוך שקערוריותיהן, הברק ודעוך חליפות. שערותיו כמו דבקו לקדקדו. ולחייו אשר שופו היו כלועסות, וזקנו הגדוע מתנועע עלה וירד לאטו. ואולם לא חש בנפול ידיו גם הוא, כי אמץ עיניו בהביטו בברד, ויהי כמו אמץ את בשרו ורוחו. ואך לאט־לאט השפיל גם עיניו ויעמוד כפוף בדכאונו: הזה ברד אשר בו שם מבטחו?

ועודו נועץ עם נפשו הלגשת אם להתחמק חוצה – והנה הגיע אליו קול ברד: – “גשה נא אלי אולם בני, וישבנו רגע”. – ובגשתו צועד כאיש־חיל, כאשר נהג בעמדו לפני ברד, שמע את קולו שנית: – שב נא וספרת לי את אשר קרך בדן. –

אולם ישב על המרבד למולו, וישת משכר־התמרים אשר מסך לו ברד ביד רועדת, וגם הריח במקטורת וישאף קטרתה. הוא מסר לברד בדברים קצרים את אשר עבר עליו בדן; כי בדברו עם ברד מעטו פתאם דבריו, ויהי כבורר את הבא מתוך המוץ. וגם רוחו סער בו. כי ראה את פני ברד והנה אמצו, ואת קומתו בישבו – והנה יושרה. וידיו חדלו מרעוד ויהי כולו קשב, אף כי לא ספר לו אולם דברים אשר לא הביאו לו אנשיו לפניו.

– והיש את לבך דבר אלי? – שאל ברד אחרי גמור אולם לספר.

אולם התאושש ויעמוד וישב שנית. ברד הביט בו מבלי אשר שונו מבטו ומראהו. ואולם השתומם על המנוחה אשר בפניו גם בימים קשים הרי־אסון אלה.

– באתי לפניך, ברד אבי, לבקש על שבטי ומקדשו. הנה הרים תחש יד עליהם, ואומר לערוף את ראשי עגלי־האלהים; היראה ברד אבי בבלע את הקודש וידום? –

עיני ברד רחפו על פני אולם וירא את כאבו, ויחש את חרפת איש־החיל הנאמן לו עתה כלפני שנים, ואשר התהלך עמו בכל מלחמותיו, וילחץ לבו.

• ומה אעשה, אולם בני, אם אין דן קורא לי, ובניו אינם נאספים אל דגלי? ואני הן חרבי לישראל, וגם למנחם כרתי ברית. –

מפי אולם נתקו מלים, ובכל־זאת התאושש ויאמר: – צדקת, ברד אבי, ואך מה אעשה, ואני נדרתי לשבטי ולאלהי להדריך את תחש מנוחה ולהניאו מהפיק זממו לחלל את מקדש־אלהים. –

– צדקת גם אתה, אולם בני, ואשר נדרת – שלם, ואם את דמך ונפשך נדרת – הקריבם במלחמה. הרבים האנשים אשר באו עמך, בני? –

ודברי אולם לעו: – כן, רבו המתכוננים ומעטו ההולכים. עשרים איש באו עמי, ברד אבי, – וקול אולם נשמע כאוב מארץ.

על שפתי ברד הופיע לעג מחריד, ועצמות אולם רטטו; –ומה תעשה בעשרים אנשיך, אולם? –

– אמרתי כי יושיט לי ברד עזרתו, כי ילך בראשנו עם אנשיו, ונלחמתי בתוך חילו כלחמי לפנים. –

– והאם לא ראית חילי מה הוא, ואתה זה שלושה ימים יושב במחנה? –

– היש מעצור לברד להושיע ברב אם במעט? והלא יחושו אלהי־דן לשמור על מקדשם? ומדוע אין עזרה במנחם מלכנו ובשומרון, ברד אבי? –

– יש מעצור, אולם בני, –נאנח ברד, ויהי כמו פרצה אנחתו מעמקי־אדמה. – ואלהי דן – מה אדע דרכיהם? – ושבטם נלוז ודרכיו מרמה. ומנחם – זה עתה קנה לו את אשור לסתרה ובוטח בו.

– ומה אעשה אני? והנוכל לשבת כנשים מצרות ולהתיפח? ובערוף תחש את ראש עגלי האלהים, האם לא ראשי דן ונפתלי יערוף? הלא טוב אשר נפרץ ונחריד רבצו לילות וימים ולא נתן לו מנוחה; אולי נמצא אז עזרה בישראל?–

ברד קם ויגש אל אולם וישם ידו על שכמו. ואחרי עמדו על ידו, ואולם מביט אליו ככורע ומבקש־עזרה – אמר, וקולו נשמע כקול אב מרגיע את בנו ומשקיט סערת־לב. הוא ישב לידו על המרבד – מבלי אשר שם כר תחת מושבו: – לא, אולם בני, לא בחפזון נצליח. נסינו כבר להצות את תחש פעמיים וירבו חללינו, אף כי רדפנוהו קשה. ולו אין מחסור באנשים. כי נהרוג אחד מהם ובאו אליו עשרה מנביות ומבני־קדם, וכי נפיל מהם עשרה ובאו במקומם מאה מבקעת־ארם. וגם השודדים רבו; ואנו מעטים ומלואים אין לנו, וכי יאבד לנו איש – לא יהיו שלומים לאבידה. זכר־נא, אולם, את חפזך ואת הרעות אשר הבאת עלינו בקוצר־רוחך. והנה זקן הנך ורגליך עוד ישאוך ככנפים. וראה: בן־זקונים לך עמי, והוא שוקט ובוטח, אף כי דמיו סוערים בקרבו, ועיניו רצות לראות ולצוד אורות ומראות. – וברד שאף רוח וירח את עתר ענן הקטורת; – לא, אולם, שבה אתי, ואת אשר גזרו האלהים על דן יקום. ואם דבר אלהים היה בפי עמוס מתקוע, – הנחבל עצת האלהים אשר יעץ על דן? הלא האלהים שלח את תחש עליהם, ואם לא עצתו היתה אשר יפתחו הם לו שעריהם? במוקשיהם נוקשו ובזדון לבבם נלכדו. תשיגם־נא בשתם וטבעו בה עד צואר. האנו נעלם מבור חפרו לנפשם? אמרתי להם: פתחו לי את שערי־דן ואשמור על מקדשה, ולא אבו שמוע ויפתחום לתחש ולבן־הדד. ואם לא פתח אלהים לפני את שערי־דן ולא מסר לו את עגלי־הזהב לשמרם –אות הוא כי לא חפץ בהם או בי, ומה אני כי אסכל עצתו? יעברו־נא הימים וראינו; כי בערוף תחש את ראשי־העגלים וידיו לא תיבשנה, וידענו אשר מאס אלהים בעגלי־הזהב, כמאסו בבעלים אשר מסרם בידי יהוא בן־נמשי; ואם אפול אני בחרב תחש, וידעתם כי לא חפץ אלהי בי, עקב אשר נד בקרבי בטחוני בו, ואת ידי פשטתי אל כהני־דן ואל שליח שומרון ואל מלך ארם. –

אולם שמע את הדברים ותבהל רוחו, כי שמע תמיד אומרים אשר מאס ברד באלהי בית־אל ודן ואל אל מסתתר ישא נפשו. וביהודה קטר גם הוא, אולם איש דן, על הבמה ליהוה ויביא מנחה ונסך למקדש אשר בירושלים. אך פה נעה בו נפשו, כי אמר: לא ייתכן אשר ילעג איש לאלהי־דן בארצם, בגבול משכנם ומקדשם, – ונקה, וירע לו מאד על ברד וירגז בלבו, ולא יכול להבליג עוד ולהסתיר את חרדתו בחבּו.

– אכן שמעתי באמור הכהן הגדול אשר בדן: ‘מצח נחושה לברד, ואחרי כופפו ראשו לפני אלהי דן שב לקיאו’. ואומר לנפשי: אכן עלילות שמו עליך כהני־דן. אך עתה אירא: כי הנה אשמע, אשר ירוא תירא ברד מפני נקמת האלהים הרחוקים פן ינקמו בך, ולא תירא את האלהים הקרובים. ומה אם יקצפו עליך אלהי דן וחמתם תבער, עקב חללך את קדשיהם והקיאך את בשר זבחיהם? ולכן, יראתי, ברד, כי אם תבוא עלינו רעה, והיתה עקב אשר לא כפרת את חטאתך לעגלי־האלהים אשר בדן. –

ויצחק ברד ויימר לעגו על שפתיו: – לא ימות ברד בטרם ערוף האויב ראש עגל־דן מעליו. ואני זה חטאי לאלהי, אשר חפצתי לסכן נפשי ונפש אלפים מישראל לשמור על עגלי־זהב ועל עצרת כהנים בוגדים ואנשי־רשע, אשר בבצעם הכשילו כוח עמם ובקנאתם מסרו גם את מקדשם בידי אויב. כי למי החרבות אשר בידי תחש ובן־הדד, אם לא למלכי ישראל אשר שלחון למקדש דן, והכהנים מכרון לאויבים בעד בצע־כסף? ואך מה נרבה דברים, אולם בני; שבה עמנו, ובהגיע היום בו נסתער על תחש ואנשיו, ויצאת עמי לקרב והיתה ידנו בעורף־אויבנו. ואך אל ישאך לבך, אולם, לצאת יחידי למערכה, כי היא לא תצלח ואת כחנו תכשיל, ועליך יהי דם אנשיך. –

– ונדרי אשר נדרתי לכהני־דן – שאל אולם, ופניו מלאו רוגז וכלימה.

– נקי הנך משבועתך להם; כי אמרו אשר לא תלך לברד והם יתנו לך מאה איש, ולא קיימו דברם. רק עשרים מאנשי הלכו עמך, וגם את יתר אנשי מדן לא הבאת, כי הרעילו נפשם ויסירו לבכם מאחרי ומשדה־הקרב. וההאמינו כהני־דן כי ירגיזו בעשרים איש את מאות תחש? אין זאת, כי לא האמינו בך באמרם: – הבה ונשלחהו אל ברד נשיאו וסר מעלינו; ואתה הבינות ללבם ותבוא אלי. –

אולם ספר לאחד זקני המחנה את דברי ברד אלה. והזקן שמע ולא ענה דבר. רק באמור אולם ללכת ויאמר הזקן: – היה ברד למרבה־דברים, אות לא טובה היא. – ואולם שמע ויראתו גדלה בו.

למחרת – ויעלם אולם הוא וחמשה־עשר איש עמו. כי לא אבו שאריתם לכת עמדו וישארו במחנה ברד. ואך בצאתו וילוו עליו שבעה אנשים לא ממחנה דן. – מה נשב ונחבק ידינו? – אמרו: – הבה ננסה להרגיז את אנשי־תחש ולבער אחרי השודדים האורבים לנו; ואם ילחצו אנשי תחש אותנו ונמלטנו אל אבל־בית־מעכה, או נסוב את חולת החרמון ומצאנו מפלט בנפתלי. –

ואחרי שלושה ימים ויבוא אולם וארבעה אנשים עמו ויביאו עמם את ראש אחד המדינים השודדים. ויירא אולם מהראות לפני ברד, כי אחרי הכותו בשודדים נפל עליו בן־הדד ותקשה עליו המלחמה; ושארית אנשיו אשר לא נפלו במלחמה או בשבי בן־הדד ברחו ויפוצו לכל־רוח.

 

מה. בְּהֵעָרֵף הָעֵגֶל    🔗

ומקלות, אשר לא חדל מהתגנב לילה דרך מחנה תחש, ויהי עובר בין דן לאבל־מים הלוך ושוב, בא אל המחנה ופניו קורנים מצחוק ונדהמים מתמהון. ויבוא אל ברד, וירא והנה אתו חזיון, ירמות ואולם־איש־דן, אשר סלח לו ברד את חטאו ויקרא לו לאכול עמו לחם, אחרי אשר לא נתן לו שבעה ימים ראות פניו. ובת־זית כורעת בפנת־החדר והיא מכינה גחלים על האח.

– המדן באת? –. שאלהו ירמות – ומה ראית שם?

– הה, רבות ראיתי בדן ויותר מזה גם שמעתי. כי הנה שמעו ודעו את אשר קרה שלשום. ואני מה חפצתי לברוח כרגע ולהשמיע באזניכם את הדברים אשר ראיתי. אך אמרתי: אחכה ואראה איך יפול דבר.

כי קיים תחש את דברו. ושלשום, בעלות השמש, העמיד משמר על שערי המקדש ולא נתן לכהנים צאת ולעם לבוא. והעם ידע את אשר חורש תחש על העגלים, ויחגרו חרבות ויתרוצצו ועוד מעט ומלאה דן דמים. אך הכהן הגדול הצליח להעביר את אחד כהניו דרך מערה חבויה, למען ימסור לזקני־דן אשר לא יהין איש להרים חרב. כי בהרים תחש גרזן על האלים והיתה בו ידם ונקמו בו את חרפתם. ואם לא ימהרו יקחו ממנו, אות היא כי הועידוהו ליום־הרגה במלאת סאת רשעתו.

ובהתרוצץ אנשי דן ליד המקדש, ותהי ידם וידי אנשי־תחש איש ברעהו, אף כי טרם נשפך דם. ופתאום עברה הצעקה את המחנה: – ערף תחש את ראש אחד העגלים ועל פני אש־המזבח יתיכהו. – ויפרוץ העם בבכי גדול ויגוזו שערם ויגודדו בשרם. והצוחות עלו עד לב השמים.

– אל תרחיב כה דבורך, מקלות, – אמר ירמות, בכלות נפשו לשמוע אחרית־דבר.

– ולו איש־נפתלי מספר והיינו יושבים כל הלילה, – ענהו מקלות נרגז – אך אל תבהלו ברוחכם, כי לא אחסיר דבר מכל אשר ראיתי ושמעתי.

ומקלות הוסיף לספר: – ואנשי־תחש נבהלו ראשונה פן תהי בהם יד הרוגזים, בני העיר אשר רצו אל המקדש אחוזי־בהלה; ואך בראותם והנה האנשים גדודים וקרוחים ויהיו לועגים להם ומרימים צוחות על צוחתם להרעימם. והנה יצא הצורף אשר בדן מן המקדש ועמו נעריו ופניהם. לוטים סוד. וימהר העם אליהם, ואחרים אמרו גם לסקלם, בחשבם כי עשו את מלאכת־תחש. ואך האנשים נאלמו ולא הוציאו מלה מפיהם, בהתנהלם צעד בצעד בדרכם הביתה.

ואשאיר את אחד הנערים מאחוזת מרעי באמרי לו: – ‘שמור תשמור פה, ואת כל אשר תראה ותשמע תודיע לי’. ואני מהרתי אל הצורף ואבוא אל ביתו ואסתר עמו חדר בחדר. כי סגר הצורף את דלתותיו ויתן רק למעטים לבוא. ובידעו אשר מאנשי ברד אני ויאמר: ‘תבוא גם אתה אלינו וידע גם ברד אדונך את הנעשה’.

כי שלח אחריו תחש את אנשיו ויורידוהו בעוד חושך ממטתו ויבהילוהו ואת נעריו עמו המקדשה, ואת כלי־מלאכתם צוו עליהם לקחת עמם. ותחש אמר אליו: – הנה אני עורף את ראש העגל האחד מעליו. והיה אם תתיכהו לי לזהב ונתתי לך שכרך ביד נדיבה והטיבותי לכם; ואם לא תשמע לי ולא תתיכהו וערפתי גם את ראשך וגם את ראש העגל השני. – ויחרד האיש ויאמר: – תן לי ארוכה ואשאל בעצת הכהן הגדול אשר לנו – וירגז תחש: – אין לך לשאול בעצת כהנך, כי אם רע ייעצך לבלתי מלא פקודתי וערפתי גם את ראשו מעליו. – ובכל זאת צוה להביא את הכהן הגדול, ואם לא יחפוץ לבוא. יביאוהו כבול ידים כאת אחד הפושעים: והכהן הגדול בא.

ותחש הרעים עליו בקולו: – הנה קראתי לצורף אשר יתיך לנו את ראש העגל אחרי הערפו. ואם לא תאמר לו כי יתיכהו לי למטילי־זהב וערפתי גם ראשו וגם ראשך מעליך; ואת ראש העגל השני אערוף, ושמתי את פסל רמון אלהי במקדשכם, ואת אלהיכם, אלהי־דן, אבער ממנו.

וירעד הכהן הגדול ויחריש רגע ויען: – לו צורף אני, כי אז לא הרימותי יד על ראש האלהים. – ותחש הבריק בו עיניו. והכהן לא נבהל ויוסף לאמר: – ואם תערוף ראש העגל וידך לא תיבש, אות היא – ופני הכהן הפכו ויהיו לחביון־סוד, ומסוה־פלאים העטם. – והצורף לא ידע את אשר יחשוב, כי לא יסף הכהן להוציא אומר מפיו.

ותחש ירק אל מול פני הכהן ארצה ויקרא: – הגישו הגרזן! ובאחזו בגרזן אשר הוגש אליו, הרים זרועו ויך אחת ושתים ושלש בצואר העגל, וראש־האלהים התגלגל על הארץ. ובעוד צוחת־פחדים מתפרצת מפי הכהנים והצורף, והנה קפאו פני תחש פתאום, ואנשיו ספקו כף ויהיו כאלמים.

ושפתי כהן־דן שרקו כשרוק נחשים ועיניו נחתו כחניתות בלב תחש בלעגן: – בזו לך, לעגו לך אלהי־דן; כי שמו בעגליהם בדיל ועופרת תחת זהב ויצפום סיגים. וכי תרים ידך על השני ולעג גם הוא לך כלעוג אחיו: כי ראֵה: הנה הפך גם צפויו ויהי לסיגים.

– ואני – אמר הצורף – אשר בבחני זהב וכסף הייתי בא אל המקדש ומעמידם אל פני העגלים וכלי השרת אשר להם, – לא ידעתי נפשי. ולא אדע גם עתה אם צפונים עגלי סיגים ובדיל לכהנים במערות המקדש למען העלותם, בנשוא אויב או מלך חוטא בישראל את עיניו לזהב־האלהים, או כי אמנה התל התלו האלהים בתחש בן־כחש וישימוהו לבוז, עקב אשר חלל קדשיהם ויעטה חרפה על כהניהם ומזבחם באמרו להרים גרזן על ראש האלהים וגם הרים.

ותחש אחרי משלו ברוחו אמר אל הצורף: – ‘בחן־נא, צורף, את צפוי העגל השני וראינו’. – ובלחש־פנים התל גם הוא: – אמור אמרתי איטיב עמכם ואשאיר לכם את העגל השני לפליטה למען לא תשארו בלי אלהים, והנה רמני אלהיכם האחד ועלי לבחון את אמתו וישרו של אחיו, אולי לא יכזב. – ובדברו פצל בצפרניו קלפת זהב מראש העגל השלם ויושיטהו לצורף. וידי הצורף רעדו, אך התגבר וימס את הקלפה באש הקודש ותעלה בו כליל ותהי לאפר. ומתחת לקלפה הדקה – בדיל ועופרת. ויבהל הצורף ותרעדנה ידיו; ועיני תחש עמדו ותגדלנה ותקפאנה כקרח אשר על ראש השניר בעצם חורף, וגם יצאו מחוריהן; ואנשיו אשר עמדו במקדש ואשר המטירו בראשונה חרפות וקללות, נדהמו פתאום גם הם ויאלמו, ורק כהני־דן המעטים אשר ראו במראה הרימו ידיהם השמימה ויפרצו בתהלה ובתפלה לאלהי־דן האדירים, אשר בהרים עליהם אויב גרזנו עלו אל מקדשם העליון ואת זהב עגלי־המקדש לקחו עמם. והכהן הגדול הביט בעיני־חידות, מצחו הלבין ויגבה, ואש ירוקה הבריקה בעיניו, וגם התפתלה סביבן כנחש.

ופתאום הכה תחש בחרבו בראש העגל השני, ותתפוצץ החרב וזיקים נתזו ממנה, וראש העגל הפך לאבן. ואימת אלהים נפלה על הכהנים ועל אנשי תחש ויפלו ארצה ויצרחו: – גדול אלהי־דן מרמון ומכל אלהים! – והכהן הגדול עמד רתוק למקומו וצחוק־אלהים נשפך על פניו. ובהבט תחש אל הכורעים והצורחים וירגז וירק בהם בקדקדיהם ובפניהם וירקע ברגליו; ופתאם הרים ראשו ויבט בפני הכהן הגדול, אז תפש את חרב שלישו הקרוב אליו ויתפרץ החוצה. ובפתח העזרה ראה את הסגן השמן צוחק מולו ויביא חרבו אל בטנו, ומבלי גם הבט בו הוציא א החרב המלוכלכה בדם ובקרעי־מעים ויעל על הסוס הראשון אשר עמד לפניו ויך בו בשוט ויעלם.

ובגמור הצורף לספר, ונעריו ממלאים אחריו לתנות את אשר ראו עיניהם בחוץ – ואמהר לשוב אל העגלים. והנער מאחוזת מרעי אשר עמד בחוץ, ספר לי כי אנשי תחש קמו זה אחרי זה, אחרי חבקם את רגלי העגלים, ערוף־הראש והחי, ואחרי נשקם לעגלים נשקו את שולי אדרת הכהן הגדול, ויזרקו לרגלי העגלים את כל אשר מצאה ידם, האחד את בגדו, השני פשט נעליו והשלישי את חרבו, ואנשי־נביות זרקו נזמיהם ונזמי גמליהם והאחד גם את הטבעת אשר באזנו. ואחד מגבורי־החיל אמר: – לו יהרגני בן־הדד, ואך סוסי נתון למקדש, ואני ברגלי אמלט אל מדברי ושבטי וספרתי לאחי את הפלא אשר עשו האלהים במקדשם. – והוא אחד מבני־קדם, שודד משודדי בן הדד.

ואני גם התגנבתי אל עזרת־המקדש ואציץ דרך הפתח, אך הכהן הגדול רמז לכולנו לצאת ונצא. ורק שמעתי בסגרו את כל הדלתות אשר לדביר העגלים. ובצאתו ויראני עומד נדהם ומוכה־תמהון. והכהנים עומדים מורדי־ראש וידיהם לארץ ורגליהם כושלות ורועדות, כי גדל פחדם אחרי בטחונם ורוחם לא שבה עוד אליהם. ויקצוף הכהן הגדול וירעם: – מה הורדתם ראש? האומנם תחשבו כי נתנו אלהי־דן האדירים לבן־תמותה לערוף ראש עגל קדשם מעליו? הלא ראיתם בהתפוצץ חרב הנבל לרסיסים, בהתגבר אמונתכם בכם למראה הפלא הראשון, בהנבב גוית העגל ובההפך זהבו לסיגים ולעופרת. אך בראשית המסה אשר נוסינו לא חזקה אמונתכם, ולכן התעוכם האלים אשר יבוזו לבני־תמותה קלי־אמונה ולא ירצו בקרבן כהנים קטני־לב, אשר תפוג רוחם לכל חרוף רשע ותנופת־ידו. ועינכם הוכתה בסנורים עם עיני תחש ואנשיו; ולו חפצתי והיו מחר עגלי־הקודש שבים להיות אשר היו, שלמים ועומדים על כנם; ואך לא ילבשו האלים לבושם מאתמול, כי אם את המסכה ישאו, בה התחפשו לעיניכם ואשר תרמה גם את ידכם בנגעה בעגלים, למען תחשבו כי אמנה נערף האחד ונפצלה קלפת השני, וגוית האלים נבובה ובשרם – בדיל, עופרת ואבן, ועורם – סיגים. ואנו נתן לכל זר לגשת ולמשש בידיו למען יוכח וראה את הפלא. וחרב־תחש תשמר אתנו מפוצצת לשבריה כל ימי עמוד מקדשנו. ורק בגבור האמונה באיש, ונגלו לו העלים בלבושם, מתחת למסוה אשר הליטו בו גויתם.

ופתאם ראה את גוית הסגן מתבוססת בדמה ויצרח מרה: – אוי לנו, כי שלח צר ונבל ידו בכהן אלהים ויחלל את סף מקדשו. אלהי־דן האדירים! התחרישו ותראו במלא אויב ומחלל־קודש דם את שערי מקדשכם?

ואני נדהמתי לראות אחרי הפלא והאות את הכהן הגדול מוכה־סנורים, אשר בהתגולל החלל לימינו לא ראתהו עינו. האמנם רק בן־תמותה גם הוא, ולא ידו היתה בפלא, כי אם יד האלים בלעדיו, ואין חסדם ועינם עליו? – ואחרי אשר הביט מקלות סביבו, ואיש לא ענה על שאלתו, וירא כי מחכים השומעים למראות עינו ומחשבותיו זרות להם – שב לספר.

– אחרי אשר התנפל הכהן עליו ויבך ויצרח מרה; ‘הוי אה! הוי מכלכל מקדש וכהניו! הוי כהן לאלים ולעגלי־הקודש! הוי, עבד נאמן!’ – קם פתאום ויקרא: – שלחו את עבדי המקדש והרימו את אחי הכהן ורחצוהו וסכוהו! ואני אבוא אל מקוה־המים אשר בחצר־הכהנים וטבלתי מטומאתי. – ובראותו אותי אמר: – לך אל ברד וספרת לו את הפלא אשר ראו עיניך. יבוא הנה ושק על בשרו ואפר על ראשו והתשחוה לאלהי־דן והקימונו אותו בראש־צבאנו. כי אין לנו איש זולתו אשר ירדוף את האויב המחלל קודש וגרשהו מדן ומישראל. – והכהנים והעם אשר התאספו סביב הרימו ידיהם: – שיחת צר ואויב בשער מקדשנו, אך נקמו האלים חרפתנו ממנו. גדול אלהי־דן! יבוא ברד הנה וגרש את האויב, ברד מטה־האלהים!

וירמות קם לוהט ועיניו זורקות אש ויפרוש ידיו אל ברד: – קומה, ברד, ורצה את עוונך לאלים, ונופפת חרבך על תחש!

מקלות, אשר שסעהו ירמות בטרם התמו לדבר, רגז ויאמר: – לא יתנו בני־נפתלי דבּר לאיש זולתם! חכה־נא עד אם כליתי דברי ודברת דבריך. עוד העם בצוחתו, והנה צוחה בתוך צוחה, ועמודי־אש בוקעים השמימה, ונשים פרועות־שער ופרומות־שמלה רצות וזקנים באים ועפר אל ראשם וילדים מיללים – ותמלא צוחתם את החצר והמקדש, ותעל עד השמים; – אנשי תחש הורגים בעם, לא יחמלו על איש, ואשה לא יחונו וראשי־ילדים ירטשו ואת הבתים יבוזזו ושלחום באש. ובן־הדד צד בחורים למכרם לעבדים, והבתולות תשגלנה! – ואחר מאנשי־דן הרים ידיו השמימה ואל מול הכהן הגדול ויצר: – איה אלהי־דן אשר רק זה הראו את גדלם ופלאם? מדוע לא יראו את ידם החזקה למחלל מקדשם? מדוע יחרישו וזעקת הדם השפוך ולהבות־עשן יעלו השמימה ולא ישמעו?

ואגש אל הכהן הגדול ואומר: – הבה אדהר אל ברד והבאתיו עם אנשיו הנה. אך לא יחף ולבוש־שק יבוא ברד, כי אם לבוש מגן וצנה וחרב; האדהר, אבי?

אם לא יכניע ברד את לבו הערל, יכבד וישב בביתו; ואלהי־דן ימצאו להם גבור בישראל, – ענה ויגרשני מעל פניו.

עזבתיו ואתרוצץ ברחובות כמשוגע מכל המראות אשר ראיתי ומהפחדים אשר מלאו אזני. ובאורח־פלא נצלתי מידי שודדי בן־הדד אשר בקריה. ועם רדת הערב ואנשי־תחש ישבו לאכול ולשתות ואתגנב וארכב הנה. והדרכים מלאו פליטי־דן ויללות ולחשי־פחדים מלאו את השדות. כי נפוץ חיל־ארם ויהי לשודד־דרכים, אחרי אשר גבר שגוב ויקרא חרב על תחש. חלק עזב את תחש וישוב לאדונו, ומעטים נשארו בדן עם תחש ובן־הדד, והשאר ממלאים ידיהם בביזת עוברי־אורח ושבים לארצותיהם, ולא מעטים הפליטים אשר בהנצלם מחרב תחש ובנשאם את מטמוניהם עמם – נפלו בידי השודדים אשר בזזום ויתעללו בנשים ובבנות ויובילון אחרי־כן לממכר־שפחות.

ופחד־אלהים נפל על כל בשר בשדות־דן, כי אמרו באבל: – אלהי־דן רק לבשרם ידאגו ואת הנוגע בהם ייסרו קשה, ואך מה להם ולעובדיהם? אותם ימסרו לחרב ולרעב ולשבי! – ובדהרי וירדפו שודדים גם אחרי ואמלט מהם, ואבוא בשערי אבל ושם שמעתי את הדברים האלה. – ומקלות תפש את ראשו בידיו ויהי כאומר לגוז שערותיו: – ראשי סחרחר מכל אשר ראו עיני ושמעו אזני. לא אדע את דרכי אלהינו ומה הם חורשים עלינו.

והנער עמד כפסל־עץ, ראשו ירוד ותלוי, ועיניו קמו ושערותיו סמרו. והדבר נעתק מפיו. ואחד הנערים נגש ויושט לו כדו וישקהו מים. ויקל לב מקלות ויתפרץ בבכי איום מחריד־לב.

ומן האנשים אשר עמדו סביב– אלה בוכים ואלה עוצרים בעד דמעתם, והם נושאים עיניהם אל ברד וירמות. וברד מחריש.

ויורד ירמות ראשו וימחה דמעה מעל עינו ויאמר: – אם עקש לב כהני־דן ומבכרים הם מות ושוד על ברד ותשועתו, לא נבוא אליהם. מה נתערב להפר עצת אלים אשר יקרים להם דם בני אדם ובשרם מקרבנות אילים וכבשים ומשׂק ואפר? ואך נפשי ירעה בי על הרוגי דן ושדודיו. צר לי עליך, אחי דן! – ועיניו הושפלו וכמו בוש להביט בפני אולם איש־דן. כי רגז אולם ויקרע בגדיו ויגז שערו: – ומה נחשה ונתאפק? הנשב בטח באכול חרב אויב באחינו ובהחריבו מקדשנו וערינו ובחללו כל קודש? – ויללתו עוררה חרדה סביב.

אז נגש אליו חזיון ויאחז בידיו ויאמר: – הנה נסית, אולם אחי, ותצא עם אנשיך ומה עלה לך? הטוב כי נסכּן נפש ברד ואנשינו ונאבדם חנם בטרם תבוא לנו עזרה מישראל?

אולם־איש־דן נפל ארצה ויכבוש פניו באדמה ויאנק דום; וברד הוריד ראשו והוא אלם כהיותו עד כה. והעם אשר סביבם עמדו נדהמים ומדוכאים, עוד מעט וישלבו האנשים ידיהם ויורידו ראשם ועיניהם הושפלו ארצה. ואנקה חרישית, אנקת אין־עזרה, עמוקה כשאול, פרצה ותשקע ותרד עד לב הארץ. ובהרימם ראשיהם ויביטו ויתמהו: לא רגזה הארץ תחתיהם ולא עכרו פני השמים והשמש לא חפו פניה; כי הביטו עליהם השמים מעל צחים וטהורים, ורוח נשבה מעל שפיים, והשמש אורה כבימי־חג והשלג על הלבנון והשניר צהל לבן ואור לעיניהם, והאלהים לא ענו ממרומיהם ויעמדו האנשים כהלומי־רעם ולא ידעו מה יעשו.

ופתאום קרה האחד מבני נביות אשר נשאר במחנם: – האלהים דורשים קרבן־אדם! – ושפתי עשרות אדם לחשו אחריו: – האלהים דורשים קרבן־אדם! מולך רעב לבשר וצמא לדם!

וכל העינים נטו לברד אשר רעד כולו, ופתאום דפק בחרבו ויתזו ברקים תחתיה: – לא ידרשו האלהים קרבנות־אדם, וארור מולך אשר מלא דמי־נקם. רק את אשר נבא עמוס הנוקד מתקוע רואים עיניכם; “ומקדשי ישראל יחרבו”. ולדן כבר כלתה הרעה.

ויחרד העם, כי יראו את נקמת מולך אשר קללהו ברד, אך גם נבואת הנביא מתקוע, אשר שמע כל אחד מפי אבותיו ברגזם או בחרדם, צלצלה באזניהם כצלצל החרב אשר בידי ברד. ובהרימם עיניהם ויראו את ברד נשען על חרבו ועיניו מביטות נכחו. ולא ידעו האנשים מי יגבר ברגע הקרוב.

ואנקת אולם עברה פתאום כמיללת ומחרידה את השמים: – ואחי בני־דן? מי יקוֹם דמם?

אז הזדקף ברד ויאמר: – הכונו לדרך; בעוד שעה אנו יוצאים. – ותפרוץ צהלה במחנה, ורק חזיון ושני־שלושה מהזקנים הורידו ראשם. ובת־זית נגשה ותכרע ותמחה בקוצותיה את האבק מעל רגלי ברד היחפות. כי לא ראו האנשים בהעלם ברד רגע ובהופיעו יחף וקרע בבגדו, ולבוש שק ואפר על ראשו, ורק בכרוע בת־זית נגלה ברד להם. והוא הרים ידיו למרום ויקרא: – לך, האל המסתתר, כל זה! – וידום העם.

ואך אולם־איש־דן לחש רתת ופניו רעדו: – “לא ישאו אלהי־הארץ את חטא המתכחש להם!” – ואת קולו לא הרים. ובצאתו עם הלוחמים ותכשלנה ברכיו ורגלי סוסו כמעט מעדו תחתיו. והמחנה נסע כמסע־אבל ולא כגבורים יוצאים לקרב.

ואיש לא נשאר במבצר, וגם בת־זית והאשה מאבל־מים ושלש הנשים והבתולות אשר במחנה לבשו שמלת־גבר ותחגורנה חרבות או לקחו אבני־קלע בידיהן, ושערן פרוע ורגליהן יחפות. ויהי מראה פניהן כפני בני שבטי המדבר הרחוקים פרועי־השער ולוהטי־העין.

 

מו. בָּרָד רוֹגֵז וּמִקְלוֹת פּוֹעֵל גְּבוּרוֹת    🔗

ובעברם לפני אבל בית־מעכה ויראום השומרים מעל החומה ויקראו לעם. ויעלו אנשי אבל ונשיהם על החומות והמגדלים; ופני אנשי אבל ונשיהם אבלים, כי פתחו אתמול שעריהם ויקבלו את שרידי הפליטים אשר נצולו מחרב ומשוד־דרכים. והפליטים אין איש בהם אשר לא אבד לו מי ממשפחתו, אֵם ואב שכולים, יתומים מבלי אב, ארוס שנלקחה ארוסתו מזרועותיו ותחולל לעיניו, ובתולה אשר נרצח ארוסה או אחיה לעיניה. ובספר שרידי־החרב את אשר קרום וביללם מרה, ויבהלו אנשי־אבל ויטכסו עצה להציל את עירם. וירבצו תחתם כל הלילה, מבלי אשר ירדה שינה על עפעפיהם, וכל הבוקר דברו ויסערו ולא מצאו עצה.

ובעלותם על החומה, ויראו את ברד ואנשיו כמאה ועשרים איש, ובהם נמושות הנגררים ונחשלים אחרי המחנה, ויפג לבם. ואחד מראשיהם קרא לברד מעל החומה: – ההולכים אתם יחפים ולבושי־שק להכנע לארם? –

– לאלהי השמים! – קרא ברד, וקולו הגיע לאנשים אל מעל לחומה. – ואם יש את לבכם שלחו אלי אנשיכם ונכה יחדיו את תחש ונקמתו נקמת דן. –

ויביטו אנשי אבל איש אל אחיו ולא קם בהם רוח. – לא, ברד! אנו במאותינו לא נלך לקראת אלפי ארם. –

– ובבוא תחש עליכם מה תעשו? – צעק ירמות אל אשר על המגדל.

– כי יבוא וידענו את אשר עלינו לעשות, – ענתה אחת הנשים. וקולה רך ויהי כקול אחות טובה. – ואך אם תחפצו לסור לעירנו ופתחנו לכם את שערי חומותיה ויחדיו נחלק גורלה. –

– חכמת מנשים, אשת־אבל, – אמר חזיון; ואנשי ברד הפכו פניהם לצד דן. ורק ברד והקרובים אליו השהו צעדם רגע.

– הם הולכים מאתנו, מי יגן עלינו? – נשמעו יללות מעל החומה.

וזקני אבל־בית־מעכה הסו את העם ויקראו לברד: – הנשמור את מבצרנו, ברד, אם נעזבהו ועברנו לנפתלי? הבה עצה! –

– רדו אלינו ונלחם יחדו. – קרא ירמות: – דם אחיכם צועק אליכם מדן ומשדותיו ואתם מחשים. –

אולם איש־דן פרץ ביללה: – “ארורים! בני־מרוז” – וידפק בסוסו וירץ אחרי ההולכים.

– עוצה, ברד! – קראו הזקנים והעם.

– מה איעץ והאלהים אטם לבבכם כאטמו את לב כהני־דן. חמת־האלהים עלינו, בעלי אבל ונשותיה, כי אין אח בדן ונוקם־דם. – וברד הניף ידו ויסר עם אחרוני אנשיו מעל חומת־אַבל.

אז קפצו אחדים מעל החומה ואחרים ירדו מעל המגדלים, ואחד השערים נפתח ואנשים פרצו מתוכו, ואחרים טפסו וירדו מעל הקירות וילוו על המחנה, וגם פליטים מדן רצו וידביקו את מחנה־ברד, והנשארים על החומות מקללים ומשליכים אחריהם אבנים.

– אנו טרם יעצנו, – צרחו הזקנים. – אם נלך והלכנו כולנו. –

– בוגדים אתם בעיר ילדתכם; על מי תעזבו את נשיכם ואמותיכם? – קראו הנשים אחרי בניהן ובעליהן. ואחדים נבהלו וישובו ואחרים אטמו אזניהם וילכו אחרי אנשי ברד.

בדרך התגרו אנשי ברד בשודדים ובאנשי בן־הדר, ויכום ויבריחום. ועם פנות היום ויגשו ברד ואנשיו אל חומות־דן, ואף לא הכירו את השומרים על החומה. כי הורידו תחש ובן הדד את שומרי־דן עוד ביום –ההרגה ויקימו שומרים ארמים ומבני־נביות תחתם. ומעל החומה זרקו אבנים וחצים אל מחנה ברד.

המחנה התבצר מאחורי גבעות, ורק מלאך שלח ברד לתחש: – צא־נא והלחם בנו! – ויענו תחש ובן־הדד: – מחר ויצאנו אליכם ומחינו את שמכם מאדם. – ויאמר ברד: – טוב אשר יתפאר תחש כי אז יחרה בו אף אלהים ונתנהו בידֵנו. –

* *

ומקלות התגנב דרך אחת המערות ויבוא אל המקדש, אשר התבצרו בו וגם הסתתרו במערותיו מאות בני־אדם. ורבים כלואים בבתיהם. וימהר מקלות אל הכהן הגדול: – הנה רובץ ברד לפני שערי־דן, והוא יחף ולבוש שק ואפר על ראשו, ורבים בנו האנשים אשר עשו כמוהו. הבה ויצאתם אלינו, או נעבור דרך המערות ולכדנו לילה את תחש ובן־הדד. –

ויפג לב הכהן הגדול ולא האמין. ואחרי הבליגו על מבוכתו ענה: – רמני ברד פעם. ובכל זאת נכון אני לצאת אליו עמך ונדבר דברינו ואראה ואדע. –

– ובינתים יעבור הלילה ותחש לא יפול בידינו. –קרא מקלות.

אז קם הכהן הזקן אשר נטה לבו לברד וישתחו ויאמר: – צוני ואלך וראיתי והבאתי את ברד הנה! –

– לא – קרא הכהן הגדול: – לו סגני חי שלחתיו במקומי. ועתה אצא אליו אני ואשוב ושאלתי באלים, הלעלותו אלינו אם לא? כי לא אעשה דבר ופי אלהי לא שאלתי. ואלהי־דן קוצפים על ברד אשר חלל קרבנם. ובטרם יסלחו לעוונו לא יבוא ברד אל מקדשנו. –

ומקלות והכהן הגדול ושנים מכהניו והכהן הזקן יצאו דרך המערה ויבואו אל מחנה ברד. ומקלות גם ראה בהתגנב בחורים מדן אחריהם, והם שומרים צעדיהם. ואחרים גם רמזו לו כי ישים יד לפה.

ובבוא הכהן הגדול אל מחנה ברד ויתגנב מקלות רגע אל הבחורים: – באנו להלחם את מלחמת ברד, כי עיפה נפשנו להורגים ובמצור מקדשנו. דבר אל ברד ואספנו אליו. –

ויען מקלות: – הסתרו באחת הפנות פן יראוכם הכהנים, ואני אדבר עליכם אל ברד, כי היטבתם לעשות בלכתכם אחרי. –

והכהן הגדול נגש אל ברד ויבט בו. –הבאת יחף ולבשת שק לכפר פני אלהי דן? – שאל וידקרהו בעיניו.

– באתי להציל לקוחים למות ולהרג, ולגרש את תחש ובן־הדד מדן. –

– ולא לאלהים באת, ברד? ומה השק והאפר לך ולאנשיך? –

– כי מתאבלים אנו על אחינו אשר רוצחו ועל אחיותינו אשר לוקחו לשפחות. – ענה ירמות.

– אני לברד אדבר ולא לאנשי נפתלי, – רגז הכהן. – ובשימו אל ברד פניו אמר: – חטאת לאלהי־דן, ברד. –

– האלהים יסלחו לנו את חטאנו להם; ואך את אשר נחטא בדם נקי וקפצנו ידנו מעזור לאחינו לא יסלחו. – ענה ברד.

– מי העמידך בסוד־אלים? – רעם הכהן הגדול. – האורים ותמים עמך או נגה אור פלא על דרכך? –

– אלהי שלחני! – קרא ברד, – ובהודעי על שבר דן באתי לנקום נקמתו, נקמת אחי. –

– לא הודיעו לנו אלהי־דן, כי קראו לך, – הפליט הכהן ברוגז: – ובקראם – בפי כהניהם יקראו. –

הכהן הזקן נגש וישק כנף מעילו: – שמעני, אבי! בתנומה קלה אחרי רוגז היום והותו ראיתי בחלומי את ברד בא. –

– התעוך חלומות שוא! – קרא הכהן.

– והאם לא ידברו האלהים בחלומות? – שאל הזקן – ולמה פקדוני בתנומתי? –

וירגז הכהן, ואך הבליג על רגזו הפעם: – ומדוע לא דברו אלי ולא הודיעוני דבר? גם אני שכבתי לנום, כי אמרתי: אולי יודיעו לי האלהים את הצפוי לנו למחר יום־העברות. –

וירמות נגש לאט שפל־ראש ומשתחוה. – אבי, – אמר בקול רך ונכנע: – הלא יתכן אשר דברו אליך האלהים בפי משרתך הנאמן, אשר זקן בעבדו לאלהי מקדשנו. –

– לא ייתכן אשר יפקוד אלהים משרת ולא יפקוד את אדונו. – ענה הכהן הגדול קשות, ויסר מעל כהנו ומעל ברד, בהתהלכו רגז הנה והנה.

ואולם איש־דן נגש לברד וילחש לו באזנו: – נאסרהו נא ואת אנשיו ותפשנו את המערה ופרצנו לדן לילה, ונפלו תחש ובן־הדד בידינו. –

– לא אבוא דנה במרמה, אם לא יביאוני כהניה בשעריה, או אכבשנה בסערה ובאתי בה. – אמר ברד ולא יסף

– האינך נציב־ישראל בצפון? – הוסיף אולם ללחוש. – הסירהו מכהן והקימות את הזקן תחתיו ובאנו עמו אל המקדש. –

– לא הסירותי כהנים ולא הקימותי; – ענה ברד קשות; – לי החרב ושרי־הצבא, והכהנים והנביאים לאלהים הם. את אשר יבחר בו האלהים והקימהו וכיהן ונבּא לו.

ואולם איש־דן ידע, כי לא יעשה ברד את אשר יעץ לו, ויפנה אל חזיון וירמות: – נשאיר פה את ברד עם חלק מהמחנה. – אמר, – ואנו נבוא אחרי הכהן העירה בעוד לילה ולכדנו את תחש ובן־הדד, והבאנו את ראשיהם אל ברד. –

עוד הם מדברים, והנה נשמעו מעל החומות קולות, ולפידים הועלו. הכהן הגדול לקח את כהניו ונעריו, ובעוד עיני ברד ואנשיו נטויות אל החומה – נעלמו בתוך המערה.

– הכונו! – קראו אנשי ברד איש לאחיו, – כי אומרים הם להתנפל עלינו ולהממנו בלפידיהם ובצוחותיהם. – ואך אחרי עבור הבהלה הראשונה, והנה כבו הלפידים, והצריחות נאלמו, והלילה שב וכסה על החומות.

– מה שם הבהלה להם? – שאל ברד את נפשו; – ולמה נתנו לאנשים לברוח? – רגז אולם איש־דן. וקלי הכהן אשר במחנה ברד, פנה אל מקלות ויאמר: – בואה, מקלות אחי ועלינו אליהם, –

– לא אלך, – – ענה מקלות; – בחלה נפשי בהם.

– בואה ולוני והעברתני ואחר תשוב; כי אדע רק צאת ולא אמצא דרכי בבואי. – וילך מקלות עמו.

ובמחנה לא הרגישו בהעלם מקלות. כי כברד וכאולם היו כל האנשים נבוכים, ויהיו נכונים בנפשם לקראת כל אסון ופתע. וברד, אף כי לא ידע מה חורשים שם תחש ואנשיו, בכל זאת צוה לכל אנשי המחנה לקום ולעמוד איש על משמרתו. – לוּ אמרו להתנפל עלינו בחושך –למה העלו לפידים והקימו רעש? ואם יעצו להבהילנו בלפידים ובצוחות, למה הדליקום שם ומדוע כבום? אין זאת כי נבהלו פתאום מפני האויב אשר בפנים־החומה, ונוכחו כי בהלת שוא היתה. ובכל־זאת עלינו להיות נכונים לקדם פניהם ולמול הלפידים והצוחות נקים אנו חומת שקט וחושך. ובעבור הלילה, מה לנו אימת־אש ורעש? האנו נירא? – כדברים האלה דבר ברד אל הקרובים אליו, והדברים נמסרו לכל אנשיו מזקן ועד נער.

* *

ובלכתם בחשכת המערה ויהיו הכהן ומקלות מחרישים או מתלחשים, כי פחדו להרים קולם, בהיות גם להמערה הד־הרים במקום ההפך מעבר המערה לדביר אשר כיפה לו, כי דאגו אלהי־ההרים לבנות מערות לבחיריהם בבני־האדם, אשר יהיו להם סתרה, ואשר יוכלו לחיות שם חיי־רוחה ולעשות כּרות ברוב עם; כה שׂחו זקנים נודדים ושרים סובבים על פתחים ושערים. ואב לבנו ספר על פלאי המערות ועל לציהם אשר יענו לבני־האדם כדברם, ואשר יסכסכו קולותיהם להתעותם בנקרות ובמבוכים, אשר לא ימצאו דרכם צאת ובוא.

הכהן לחש למקלות בעבי־החושך: – לא שלם לב שנינו עמנו, מקלות אחי; יש אשר לדן נעבוד ויש אשר לברד. ואני לא אדע הדרך אבחר. כי התעוני אלהי ויקלעוני ימינה ושמאלה, ובלכתי לא אדע אם אשוב ולמה אלך. –

– ואני, – ענה מקלות לוחש גם הוא, בעודם מגששים כעור קיר: – אחרי שבתי את ברד הפך לבי ואומר: לדן אני, אזניח את ברד אדוני ואהי לו לאויב. וגם רגלתי את שתי־המחנות ואביא דבת איש לאיש. כי מרה נפשי על ברד אשר קרב את שלמיה רעי לפנים, ואותי ריחק מעל פניו. ואך בהיותי בדן וינהו כל קרבי אחריו. –

והכהן גנח בשמעו זאת ויאמר: – ובמה נכפר פשעינו, אחי, אשר חטאנו לברד ולדן חליפות? –

– בהתגנבנו עתה עם בני־חיל בדן, ובהתחפשנו כבני־ארם או נביות, ובהכותנו את תחש ובן־הדד נפש, – ענה מקלות; – וקלי הכהן רעד כולו ורגליו כשלו וכמעט אשר נפל, לולא תמכהו מקלות בשמעו את תנודתו בחושך, ולולא היה עליהם לזחול על גחונם במעבר שפל וצר.

– האנו נכה נפש תחש? – גמגם, כי דבריו לעו בפיו.

– אנו – קרא מקלות בצאתם למרחב, – ומכפת המערה ענה לו הד, הד עצום ומרעים, אשר לא מבטן לצים יצא.

קלי הכהן נפל על פניו. – אנו, – קרא גם הוא וירעד כולו. האלהים ענו: “אנו”! לחש בדממת קודש.

– אנו – שילש מקלות אחריו בחזקו את לבו הוא. – וגם נעלה בחומה ואמרנו לשומרים: – הנה ראשי עברים בשקנו, ואנו נשליכם אל הלוחמים, למען יפוג לבם וידעו את אשר נעשה להם. –

הכהן הוסיף לזחול על בטנו, אף כי רמה המערה, והוא גם כורע על ברכיו לרגעים. וקול מקלות נשמע בה כרעם: – ואורבי־ברד יאספו את הראשים ויביאום אליו וראם. מה יצהל אז ישראל על אויביו! –

וההד כמו נפל מן הכפה על ראשם – “על אויביו!” – וישב וירחב ויצלול בחושך. ויפג לב הכהן ולא ידע נפשו. וגם נחלש אחרי־כן ההד ויהי מתעם: – האלהים עמנו והשטן מסתולל בנו – אמר בתמו, וההד אחריו. וישתקו שניהם רגעים מספר.

והכהן התאושש וישאל: – האנו נהרוג את תחש, והלא ראשו נועד לברד, לגאול דם בנו? –

מקלות החריש רגע ויעמוד: – ומה אם יתיז אחד מנערי ברד את ראשו; והלא לברד גם אנו, כידו כידנו? –

– קלי לא נרגע. – והאת בן הדד נרצח והוא בן לברד? – רטט, והד רטט גם הוא ויהי כלוחש.

ויצחק מקלות בקול גדול: – הלא הומת אבשלום בבגדו בדוד אביו? –

– והלא בכה דוד על בנו, וגם גאל שלמה את דם אחיו יואב רוֹצחו? –

מקלות נבוך; ואך בהיותו מהיר וערום מצא לו מענה: – הן נוצח אבשלום ואביו יכול לשפטו; יבוא בן־הדד אל ברד ושפטהו. – ובשמעו את קלי מחריש הוסיף: – וגם בגד אבשלום באביו המלך, ובעמו ובשבטו לא בגד. וגם לא באלהיו. והיקרא ברד בן לאיש אשר לרמון יסגוד וראשי־ילדי ישראל ירטש, ואשר אולי גם בן־זנונים הוא, ואשת ברד המבעישה ילדתהו לתחש, אשר הלכה אחריו בעזבה את ברד. –

– ואולי בנו הוא? ולברד אין בן זולתו, אחרי הוקרב בנו הישראלי למולך. רבים בנים היו לדויד, ולברד רק יחיד הוא. והן ילדתו לפני לכתה אחרי תחש? –

ויען מקלות ברגזו: – הקץ לדברי רוח. אם לא תלך עמי והלכתי לבדי. –

– אלך, – ענה קלי, – וגם נער בן־חיל ילוה עלינו והלכנו שלשתנו. –

ובחדרם אל המקדש וישמעו את האנשים לוחשים ברעדה: – שומרים האלהים על חיל־ארם; כי בהתגנב שנים מבחורי־דן אל משכן בן־הדד ויאמרו להכותו נפש – הקיצו שומריו, והבחורים נמלטו. והשומרים הקימו מהומה בעיר ועל החומות. ועתה העמידו חומת ברזל לשמור על תחש ובן־הדד. –

– והבחורים לא נתפשו? – שאל קלי הכהן; הוא לא חדל מרעוד. ומקלות לא הכירהו כמעט, כי בן־חיל היה הכהן עד כה.

– ברחו וינצלו, – ענה אחד כהני־דן. – ואך שומרי ארם צדו שמונה אנשים חפים מעוון תחתם ויוקיעום לילה על החומה, למען נשמע ונירא. –

אז נאנח קלי מרה וילחש למקלות: – מן השמים נלחמים בדן. ועלינו שמרו האלהים. אות היא כי נכונה דרכנו. –

– וגם על המתנקשים לבן־הדד שמרו האלים כי המליטום ותחתם מסרו אחרים אשר לבם חרד, ואולי גם לא היה שלם עמנו, בהשארם אחרי ההרג הרב עם הארמים, מחוץ מחנה־דן אשר במצור. –

וקלי טרם חזק לבו: – וגם לא אדע אחרי מי עלי לנטות, – לחש: – ואת אשר רמזו האלהים: הלדן ולכהנו הגדול, אם לברד יריבו ולחרבו מחר? –

– לדן ולברד, – ענה מקלות, – כי רק ברד יציל את דן ואין איש בלעדו. ואם דבק חטא בברד ושפטהו אלהים, שופט מלכים, כהנים וגבורים יחד. ומה לכהן בן־תמותה ואשר יסרהו אלהיו קשה, מי הוא אשר ישפוט בין אלהים ובין גבורו אשר בחר לו, ואשר שמרהו והצילהו עד כה? השמר הכהן על העגל אשר לא יערף, או על יושבי־דן ושדותיו מהרג ומשוד? –

– והפלא? – בעיניך ראיתו? –

– הצורף ראהו ולא אני – ענה מקלות, –והאלים רק על נפשם ומקדשם שמרו, ואת דן מסרו להורג.–

* *

ואנשי תחש היו על החומות ובקרבתן; חוצות העיר הורקו מכל שומר, כי פחדו בני־דן לצאת החוצה, והארמים בטחו, אחרי הוקיעם את השמונה: “אין איש אשר ירהיבהו לבו לקום נגדנו”. ומקלות וקלי והנער אשר נלוה לכהן ידעו את כל חוצות דן ופנותיה. ובסובבם שעה־שעתיים ויאספו אליהם אנשים עזי־לב ומרי־נפש, אשר דמם לא שקט בהם וישאפו נקם, ויסתירום במערות בקרבת החומה. – היו נכונים! – אמר מקלות, – ובקום בהלה במחנה האויב ניתן לכם אות ויצאתם ובתקתם אותם בחרבכם. –כי התחפשו מקלות וקלי והנער – בבגדי ארמים, וגם את שערם גזזו כמוהם בפשטם בגדי ארמים חללים, אשר נהרגו ביום־ההרגה בפנות חבויות, וגם את חרבותיהם חגרו ואת קשתם טענו על שכמם. והכהן והנער יודעים לדבר ארמית כאחד מבני הבקעה, הקרובה לצידון הכנענית, ושפתה בלולה; ומקלות – גם לשון נביות בפיו, בלמדו לדבר עמהם ולחקות תנועותיהם. ויתפזרו השלושה וילכו יחידים, ויהיו גם נפגשים איש באחיו, עד הגיעם אל הבית אשר תחש ובן־הדד ישנים בו. כי ארך הלילה, ותחש ובן הדד שבו ליצועיהם אחרי עבור שעת־הבהלה. מקלות נגש וינס לפתוח את הדלת הקטנה אשר בשער החצר, ובפתחו וירא מדורת־אש ואנשים יושבים סביבה ומבשלים נזיד.

– מי אתה ולאן? – שאל אחד מהם אשר נגש אל הדלת.

– תנני ואשב ונחתי רגע ואספר לכם, כי עיפתי מאד בדרכי ומתלאותיה, וגם קפוא קור אנוכי. – ענה מקלות בשאפו רוח. והאיש פנה לו הדרך וירמוז לו לגשת אל המדורה לשבת ולהתחמם בה.

ואחרי אשר נח מקלות רגע וגם לגם מנאד קטן אשר הוגש לו – ספר, וקולו נסר בגרונו, ולבו עולה ויורד ברטטו: – שבוי הייתי במחנה ברד וישימוני לעבד הם; ואברח לילה בהתחפשי כאיש מדן; ובהתגנבי אל תוך החומה, הכירני איש ארמי מן הבקעה, מודע לאבי משכבר הימים, וילבישני את בגדי אחד המתים מחללי־ארם ואת נשקו. והנה האיש אשר הכירני עומד שם מאחרי השער והוא עיף כמוני. עיפים אנשי־ארם אשר בדן.

והארמי אשר הביא את מקלות, קם וירמוז למקלות ללכת אחריו. ומקלות קם, כשל ויתעודד ויתנהל אחרי הארמי, אשר פתח את הדלת ויתן לארמי הבורח ולנערו לבוא. וישבו גם הם סביב המדורה להחמם באשה. ומקלות רמז לקלי, אשר נפל על פניו ויתחפש כנרדם.

הארמים אשר ישבו סביב הביטו באיש ויניעו ראש.

– כן, עיפים אנשינו ורוגזים, – אמר הארמי אשר פתח את הדלת פעמיים. – כי רב הרוגז במחנה־ארם, ומרגלי־שגוב גם הם יארבו לתחש. ולולא מצאת חן בעיני, כי אז למרגל נתתיך. ואך מה החדשות אשר תביא עמך ממחנה ברד, והאין בשורה עמך, אשר תוכל להשמיע באזני־ראשי־החיל? –

– חדשות ונצורות, – צחק עתה מקלות המתחפש. – ולולא ישנו עוד ראשיכם, כי אז מהרתי אליהם. אין שלום גם במחנה־ברד, ואך מרי־נפש הם, והמלחמה תכבד עלינו מאד. –

– הן שבוי היית, תספר, – שאל אחד היושבים סביב המדורה; – והאין אנשי־ברד הורגים בשבויינו? –

– מעטים השבויים אשר נפלו בידם עתה, ורק שודדים הם שבוייהם, ועל שודד לא ירחמו; הנה נתפש שודד מדיני, נכד לחזיון הארמי אשר עם ברד יתהלך, ויגירו גם אותו לפי חרב, בפקודת חזיון זקנו, כי אמר: אל נא יכתים שודד שמי וייחלל תהלתי. –

– הגם חזיון במחנם? לו פגשתיהו והבאתי חרבי בלבו. הנשמע כזאת אשר ישרת ארמי זרים ונלחם מלחמותיהם נגד אחיו ומלכו? –

– ועוד נין ונכד למלכי־ארם הקדמונים ולא יבוש; – אמר מקלות: –’עבד אני לברד‘, יאמר, ו’כל אשר ישנא את ברד – אויבי הוא’.

– בן קם באמו, תשכלהו חרב! – רעם הארמי. והאנשים אשר מסביב למדורה קרבו ויסובבו את מקלות, מי עומד, מי יושב ומי רובץ בקרבתו.

– ועוד מלאך הוא ומליץ בין ברד, תחש ונשיא־נביות; וזה ימים לא רבים, בא אל נשיא־נביות, אשר כבדהו לעיני תחש ובן־הדד, באשר בא כשליח אדונו. ושגוב גם קראהו לארם ולא חפץ ללכת. –

– איך ברחת לילה? ומי פתח לך את שער החומה פה בדן? –

– באישון לילה נמלטתי, כי כסה עלי הערפל הכבד. ובעלותי אל הגבעה הראשונה לרגלי המבצר, ואראה תעלה עוברת אל מתחת לקיר־החומה. ואזחל על בטני בתוכה עד עברי תחת־החומה, והנה בתוך חצר מקדש דן אנוכי. והאנשים שם אינם ישנים, כי אם נחבאים בחוריהם מפחד. ואתהלך בחצר ואסעד את לבי בכל אשר מצאתי. ובצאתי את חומת המקדש אל הקריה ואיש לא כהה בי, ויתפשני איש־ארם ואומר: – אבדתי! – ואך הכירני האיש ואנצל והנה אנו עמכם, בתוך עמנו. –

– והאם ידעת כי ריב לנו עם דן וכי הורגים אנו בהם. – שאל אחד מאנשי החיל. – ההגיעה השמועה עד מחנה ברד? –

– לא חרש ברד רעה על ארם; – ענה מקלות: – ורק בהגיע השמועה על עריפת העגל ועל ההרג הרב – וירגז ברד ויאסוף את אנשיו וגם פליטים נלוו עליו, ויבוא הנה באמרו: תמות נפשי עם תחש ועם בן־הדד! – ובדברו ויבחנוהו האנשים בעיניהם.

ועיני מקלות נפתחו וירא, והנה הוא כשבוי בידיהם. ובהביטו השמימה, ויהי כמו זע הלילה פתאום, וידע מקלות כי עוד מעט ועלה השחר.

– אולי תביאונו אל תוך הבית, ובהתעורר תחש או בן־הדד ומסרתי להם את אשר אדע. – נסה מקלות לצוד את לב האנשים.

– ועיני האנשים דקרוהו כמעט בדברו. ובהביטם איש אל רעהו ויחליטו כי בתם־לב ידבר.

– שבה פה עמנו, ובקום ראשינו והביאנוך לפניהם. – אמר אחד זקני־החיל; ומקלות אמר לנפשו: – הבה אנוחה ואראה איך, יפול דבר. ואם בחרו בי האלהים להפיק זממם, והצליחה מלאכתי בידי גם בעצם־יום. – ומקלות גם צחק בלבו: – הנה רוח קלי הכהן תדבר בי, ובטחונו באלהיו בלבבי; אך לא אפחד כמוהו. –

והנער אשר בא אחריו גחן אל קלי ויאמר: – הישן אתה, אחי? – ולא ענהו קלי, כי ירא פן יכשל בלשונו. ובנגוע בו העלם גם רעד. – “מסכן!” – קרא העלם: – קדחת אחזה בו ותטלטלהו כל היום ובלילה הרפתה ממנו, ואז נפגש בארמי הפליט הזה. והנה שבה אליו קדחתו, וקר לו, וגם המדורה לא חממתהו, וקור הלילה והקדחת ירעידוהו. – והנער נגש אל חבילתם ויוציא אדרת מעורה מתוכה ויכסהו. ואך המסכן לא חדל מרעוד.

– האין את מי כוס יין לחמם בשרו ולחזקהו? – שאל מקלות.

– אלך ואראה, – ענה הארמי אשר נפגש ראשונה בהם. – אולי יש עם שומרי־הבית? בוא עמי, – קרא למקלות; – וישבנו אחרי־כן עמהם ושתינו גם אנו וחם לנו.

ומקלות לא הבין את אשר בלב הארמי; כי אמר הארמי: – הבה ואוציאהו מפה, ואביא אנוכי את הפליט השבוי אל תחש; למה יביאהו אחר מאתנו? טוב שאני אקבל שכרו מידם. – וגם אמר מקלות בלבו – הנה יוליכוני אלהי ישר אל מעון תחש, ופרצו את חומת הברזל לפני. – ויקם וילך אחרי האיש.

ובהפתח הדלת ויראו, והנה שני השומרים סרוחים לרגלי הסף ותרדמת־אלהים עליהם. והארמי חפש סביבם ולא מצא יין, וייצר לו מאד.

– נשב פה, – אמר מקלות בשאפו את חום־החדר, אשר אגן גחלים גדול חממהו ויעל אד: – ולו את החולה הבאנו הנה וחם לו. – ויאמר האיש: – טוב, לך והרימותם אתה ורעך את האיש והביאותם אותו; כי מודע אני לשומרים, ובהקיצם לא ימצאו בי עוון. – ויתן לו אות אשר ימסור אותה לזקן המשמר, למען יאמין להם לשאת את האיש.

מקלות יצא וימסור לאנשים את דברי הארמי, ולזקן את האות למען יאמין בדברו. ויאחזו הוא והנער בקלי וישאוהו ויביאוהו אל חדר השומרים. ופניו אורו פתאום: – שכחתי, – אמר, – כי יש עמי צנצנת־יין קטנה, אשר לקחתי מן הבית אשר באתי אליו, – ובדברו הוציא מחבילת־בגדיו אשר פשט – צנצנת, ויטיף נטפים אל פי קלי, וגם נתן לארמי וישת. והארמי לגם אחת שתים ויחם לו וישכב וינום. ומקלות התגנב ויבריח את הדלת מבפנים.

– עתה נתן אלהים בידינו את תחש ובן־הדד, אמר: – שלפו חרבותיכם ונשלנו נעלינו והתגנבנו אל חדר הישנים. – ויעשו האנשים כן. ומקלת פתח חרש את הדלת הכבדה ויבהל, כי חרקה מעט. והארמי מאחורו הרים ראשו ויפקח עיניו ויבט, ותהיינה עיניו כעיני שור.

אז אמר מקלות: “כופו ראשיכם ושכבו!” – ויכרעו האנשים וישכבו. והארמי אשר לא ראה דבר נפל ויישן. ומקלות זחל על בטנו ויגש אל המטה האחת והנה אשה בה ויבהל.

ופתאום ותשמענה צוחות מן החצר, ושעטת־סוסים ואבחת חרבות נשמעו מסביב. וקלי והנער נבהלו ויברחו. ובחדר בחוץ קמה מהומה, כי התעוררו השומרים והארמי, וימהר מקלות ויביא חרבו בהאיש השוכב במטה השניה, כי אמר: אם תחש הוא ואם בן־הדד – לו אמיתה אחד מהם ומצא לי. – ויפרוץ בין השומרים המבוהלים חוצה וימלט עם אנשיו אשר הדביקם בתוך המהומה.

ובעברם על פני החצר השלישית וישמע מקלות את אנשי החיל אומרים: – הנה חובשים תחש ובן־הדד סוסיהם – והשער נפתח לרוחה, וירא מקלות את פני תחש ובן־הדד בתוך החיל, וידע כי הובילוהו רגליו לחצר אחרת. – לא בחרו בי האלהים להיות מטה־זעם בידיהם, – אמר ורוחו נפלה עליו, וימהר אחרי אנשיו ויעלמו בעוד חושך.

ואך את האנשים אשר הצפין לא פזר מקלות, כי אמר: “בצאת הארמים את העיר ותפשנו את המגדלים וסגרנו עליהם את החומות”. והוא והשנים עלו אל אחד המגדלים הריקים, ואיש לא הניאם מעלות, כי לארמים חשבום. ויבט מקלות משם אל מערכות המלחמה.

ולשעת הצהרים וירא מקלות, והנה כבדה המלחמה אל מחנה תחש, וכי קראו גם לשומרי החומות לחגור חרב וקשת ולצאת. כי לא הגיעו חיצי־השומרים ואבני־הקלע אשר להם עד מחנה ברד. כי לא בטח ברד בדן, בפחדו פן תהיה לו מלחמה מפנים ומאחור, וימשוך את הקרב הרחק מן החומות. ובהתרוקן החומות והשערים, ויצאו אנשי מקלות מן המערות ויתפשו את השערים והמגדלים, ואת שרידי הארמים הרגו. ומקלות אמר: – קראו לבני־דן אשר בקריה ונלוו אלינו. – וברבות האנשים אשר אתו צהל: – עתה תהי המלחמה לתחש מפנים ומאחור, ואל קרית־דן לא ישוב עוד. –

 

מז. חַכְמוֹת־אָבַל מַרְחִיקוֹת בַּעֲלֵיהֶן וְקוֹרְאוֹת לְתַחַשׁ    🔗

והמלחמה כבדה מאד; כי נפוצו אנשי ברד ויסתרו מי מאחורי סלע ומי באחד הפחתים, וירבו חללים באנשי תחש. ובכבוד המלחמה ויעזבו רבים מהם את שדה הקרב וימלטו לעיון, כי אמרו להגיע משם אל מחנה שגוב. – “לא יאריך תחש ימים” – אמרו האנשים; – גם בהכותו את ברד ונפל בחרב שגוב אשר חזקה הממלכה בידו. – ותחש ראה, והנה רבו הרוגי ארם ופצועיו, וכי רבים הבורחים, ויאמר רגע להסוג לדן ולהחליף כוח, ואך האנשים אשר שלח דנה שבו ובשורה רעה בפיהם: – בפנותנו את החומה והמגדלים, יצאו בני־דן מן המצור, ויעלו אל החומה והמגדלים ויסגרו שערי עירם בפנינו, וגם לא נתנו לנו לגשת. – וידע תחש כי לא יהי לו מפלט, אם לא תמצא חרבו את ברד. ואך נקפהו לבו מהפגש עם ברד פנים בפנים.

ותעבור המלחמה אל הגבעות אשר מול אבל־בית־מעכה; ואנשי אבל שלחו אנשים לראות בקרב, וישובו האנשים ויאמרו: – אמנם רבים חללים במחנה תחש ובורחים באנשי־חילו, אך מעטו גם אנשי ברד ועוד מעט ולא ישאר מהם שריד. – ויפחדו אנשי אבל מאד.

ועם צהרים ראו אנשי אבל בהתגושש ברד עם איש לוט־מסוה, והנה נעלמו השנים בין הגבעות. ובפנות היום לערוב ויראו מרחוק מתי־מספר רוכבים אל מול אבל־מים. וידעו אנשי־אבל, כי כשל ברד, ואחד האורבים אשר הקימו בא ועפר על ראשו: – נפל ברד בקרב, ותחש ובן־הדד הולכים עלינו. – ויגדל המורא באבל, כי נשבע בן־הדד אשר לא ישאיר זכר שולף חרב באבל־בית־מעכה.

ויקם אחד האנשים ויאמר: – חטאנו לדן ולברד; לו נוספו מאתים אנשינו על צבא ברד, והברחנו את תחש מדן. –

– את אשר עוינו לא נתקן, – ענה אחד הזקנים וינד ראשו. – ועתה עוצו עצה. כי אם יעלו תחש ובן־הדד על חומותינו ועשו בנו שפטים קשים ומרים. כי בוערת חמתם עלינו על אשר לא פתחנו להם שערינו.–

ובעוד האנשים אובדי־עצות ותקומנה הנשים החכמות ותאמרנה: – הנה היה לבבכם הגברים כלב אשה מצרה, ולכן נהיה אנו הנשים לגברים. יעזבו נא הגברים שולפי־החרב את אבל והלכו לנפתלי, והתחבאו שם עד עבור זעם. ואנו הנשים נדע לכלכל דברינו בשכל עם תחש ובן־הדד כי יבואו שערינו. – ויחפרו פני־האנשים, כי ידעו אשר יתעללו הארמים בנשים ובבנות, אשר תבוזנה לבעליהן ולאבותיהן אשר לא קם בהם רוח וימלטו על נפשותיהם. ואך גם יראו להשאר במבצר, בידעם את אשר נעשה בקדש ובדן; ובטרם החליטו דבר, והיראים ורכי־הלבב אשר לא מעט מספרם באבל, נשמטו אחד־אחד ויתחמקו ויצאו את העיר, ואמיצי־הלב ראו והנה היו למתי־מעט.

אז קמה החכמה בין החכמות ותשא מדברותיה: הנה ברחו כל החלשים מאבל בהמוג לבבם, ויותרו הגבורים המעטים. והיה אם תשכלם החרב – לא ישאר זכר לאמיץ לב ולגבור באבל, וגם זרע־גבורים לא יהיה. לכו אתם הגבורים לאבל־מים אל אנשי־ברד, או צאו ובערתם את השודדים מצפון לאבל, ובעל־אבל ישמור עלינו. – כי שמרו נשי אבל את הבעלים ויסתירוּם בחביון־מערה, גם בהשמיד כהני־דן אותם בפקודת יהוא, באמרן: – לדן עגליו משמר, ומי ישמור עלינו בהבער הבעלים? – ותהיינה מקריבות קרבן ונוסכות־נסך לאלהי אחאב ואיזבל החכמה במערות־הקודש, כי ראו את כהני דן ואת קנאתם לעגלים ולמקדשם היחיד בצפון.

ואיש מגבורי־אבל קם גם הוא ויאמר: – צדקו נשינו מאתנו: אם לא ישמור בעל־אבל על חומותינו, שוא נשקוד אנו. העמדו חומת קדש וקדשיה וחכמת כהני־דן ומגדליהם בפני תחש ובן הדד? –

וברדת הלילה, יצאו גבורי־אבל את שעריה ויפוצו במורדי הגבעות ויסתרו בפחתים. ולאנשים אשר אמרו ללכת אל אנשי ברד אמר זקן־גבורי־חיל־אבל: – העזבנו את אבל־רבה, למען נוד על אבל־מצער? – ויבושו האנשים ויאמרו: – לא, כי לנפתלי נלך או אל העצמונים, ובקשנו עזרה ממלך־ישראל. –

ותחש ובן־הדד יראו מהרעיש את חומות־אבל, וגם לא נועזו לגשת אל חומותיה בעוד לילה. כי היו עמם רק כמאה וחמשים איש, ויתרם נפלו בקרב, נפצעו או נפוצו. ולא ידע תחש עצות בנפשו, כי ירא להשאר בארץ פתוחה, פן יודיעו אנשי־דן לצבא שגוב, ויאמר לנטות אל בני־נביות. ובעוד הם עיפים ושנתם גם נדדה, והנה עלה הבוקר, ויודיעו העומדים על המשמר: – הנה שלש נשים אשר ירדו מאבל רוכבות על חמורים וקרבות אל מחננו. – והנשים קרבו ותרדנה מעל חמוריהן, ותעמוסנה עליהן סלי־דבלה וזיתים ועוגות, ותגשנה אל תחש ובן־הדד ותשתחוינה.

פני תחש רעמו ובן־הדד צהל לקראתן. ואחרי שעתיים בשוב שליחי־תחש ויודיעו כי לא נשאר שולף־חרב באבל, וכי אין מרמה בפי נשותיה שליחות־השלום, ויעלו תחש ובן־הדד ואנשיהם ושלש־נשי אבל לפניהם, ויבואו בשערי־אבל. והחכמה בנשים ונערותיה קדמה פניהם בלחם וביין, ונשים עוזרות על ידה: – נקיים אתם משבועתכם, תחש ובן־הדד, כי לא נשאר אף שולף־חרב באבל, כי נפל פחדכם עליהם ויברחו, והנה כל טוב אבל לפניכם. לא רב אמנם הטוב אשר אתנו, ואך יש לנו מעט צידה וגם חופן נשק נותר לנו, ורחמתם אותנו ואת טפנו. ואם טוב לבכם עלינו וישבתם עמנו והיינו לעם אחד. – פני תחש חפרו, כי לא אנה לא אלהיו בחייו לקחת מבצר מידי נשים. ובן־הדד היטיב פניו ויאמר: – רק תביאנה לאנשי את הטובות בבנות, וגם את היפים בנערים תגישו לנו, לשרתנו, וישבנו עמכן, וכרתנו לכן ברית־מלח. – ותשובנה נשי־אבל בשרן בשניהן ותורדנה ראשיהן.

ולתחש אמר: –הנה יש לנו מעט שלל, נשב בטח בצל־החומה ובריחים ורפאנו את פצעינו. ובהחליפנו כוח והשמדנו להן כל זכר בטף ואותן נמכר לשפחות ורדפנו אחרי בעליהן לנפתלי. – ויען תחש: – כנים דבריך! כי כל עוד אין ברד בידנו וחרבנו לא באה בלבו, – לא ישקט לבי ולא יבטח. ננוח עד הערב, כי עוד הלילה עלינו לסגור בפני ברד את הדרך לנפתלי. –

 

מח. יְרֵמוֹת הוֹגֶה נְכָאִים וְחָכְמָה    🔗

ושלמיה ואחימעץ ושבעה אנשים עמם ואשה מנפתלי, באו אל אבל־מים וימצאו את העיר ריקה. ויעלו אל הגבעות ויראו, והנה הסוללה והדיק והאהלים על מכונם, וברד ואנשיו אינם. ויחפשו ויתורו והנה אין עקבות־דם, ואזינים משלכים וכלים ובגדים לא מצאו. וידעו כי לא היתה פה מלחמה, והעקבות הובילו אל בין הגבעות למרחק.

וירגע לב האנשים מפחדם פן נגף ברד, אך יראו גם לנפשותם, כי כבד עליהם דרכם, והשודדים ארבו להם ויציקו. – רק בחמלת האלהים עלינו נצלנו ולא נפקד ממנו איש; – אמר אחימעץ. ואחד האנשים הטיב לו פניו ויצחק: – וגם נערה. – אחימעץ נפעם לראות כי נערה לפניו, והיא ארוסה לאחד מבני־נפתלי, אשר נפלו בידי השודדים. ובהגיע אליה השמועה – ותלבש בגדי־גבר ותחגור קשת וחצים ותרכב עמם אל מחנה ברד, ואיש לא הכיר בה, כי אשה היא.

ואחרי אשר נחו האנשים מעט ויסעדו לבם, וירכבו מהם שנים לרגל את הגבעות וההרים. וישובו האנשים ויאמרו: – הנה שם ברד ואנשיו נתונים במלחמה עם תחש, והמלחמה כבדה מאד. – ויקומו כולם כאיש אחד וימהרו אל מחנה־ברד. ובשובם ויהיו רק שלושה: שלמיה, הנערה אשר מנפתלי ואחד הבחורים. כי גם באשה פגע חץ ותפול לרגלי בעלה אמיץ־הלב, אשר נלחם כדוב שכול, עד אשר נפל גם הוא.

וממחנה ברד שרדו מעטים. ובין השבים היו חזיון, ירמות פצוע־קשה, בת־זית והאשה מאבל־מים, וגם אולם־איש־דן והזקן אשר במחנה, ועוד ששה אנשים עמו. ויראו האנשים כי לא יוכלו להחזיק את הגבעות הבצורות בידם, ויטו אל מול אבל־מים. ובלכתם וימצאו לשמאל הדרך חצר עזובה מוקפת חומה, ומגדל לה, והיא במורד־גבעה. וירגלו אותה וימצאוה טובה לשבתם לחסות בה. ומעין בקרבת החצר. ולבית תחתיים, שניים ושלישיים, ועליות פתוחות אשר סוככי־מגן להם ושבכות־ברזל לחלונותיהן. והבית בנוי אבן.

ויבואו האנשים ויתקנו את הדלתות והשער ויבצרום, ויסתמו את הפרצות, ויעבירו את כל אשר יכלו להציל מן המבצר.

והחצר גם שוכנה במסתור־גבעה המפרידה בינה ובין הדרך; וברד אמר: – הנה הקרה אלהים לנו בית לשבתנו, וישבנו בו עד אשר נמצא דרך ימינה או שמאלה. – וישמחו האנשים; אחרי התאבלם על חלליהם, אשר בהסוגם לא הביאום לקבר, ובשרם ניתן לעוף השמים ולחית־השדה.

ובת־זית לא נח לבה, כי לא ידעה את גורל אחימעץ, הנפל במלחמה אם נמלט, ואם לא נפל בידי האויב. ותתגנב בלאט לילה לחפשו בין החללים, ותחפש ולא מצאתו. רק פצוע אחד הביאה מבני־דן, ותשמח עליו; והאיש ברך אותה כי הצילתו ממות.

ופצעי ירמות קשים; ובאורח פלא ניצל ויובא אל אחיו. כי נמצא ירמות קשור אל סוסו לבל יזח ממנו. ויהי בהפצעו ובהתכופפו ויבהל סוסו ויברח וירץ אחרי יתר הסוסים ויביאהו אליהם. והאנשים תמהו וישאלו איש את אחיו. – מי רתק את ירמות אל סוסו, – ולא ידע איש פשר; ויאמר: – אין זאת כי ראהו אחד הלוחמים בהפצעו ולא יכול הצילו, כי כבדה המלחמה גם עליו, ויקשרהו אל הסוס, באמרו: ‘אולי יביאנו סוסו אל אחיו בהתם הקרב’. והאיש נפל במלחמה. – ויבכו האנשים את הגבור הרחום הבלתי־נודע, כשמחם על ירמות אשר רופאו פצעיו מיום ליום וכחותיו רבו. ואחד גם אמר: – מי יתכן לבב איש בקרב? בעוד ימינו מביאה את החרב בלב איש־מלחמתו, וחבשה שמאלו את פצע אחיו. כי שמו אלהים שני יצרים באדם, ובעקב המלחמה יאחזו הרחמים; ומי יודע אם לא הקדים ירמות להציל את מצילהו ממות, והאיש רק השיב לו כגמולו. –

ובשוב רוח ירמות אל קרבו וישאל לאחימעץ בנו, כי ראהו בתוך הקרב ולא יכול לגשת אליו. ובת־זית החרישה ולא ענתה דבר. ושלמיה ישב על ידו ויספר לו את מעשי אחימעץ בנפתלי, את עמלם אשר עמלו להציל את קדש, ואת מלחמם הם המעטים בגדודי תחש רבי־האדם, ואת אשר סגרו בני־קדש בפניהם את השערים, ביראם להעלות את חמת תחש ובן־הדד, כי שבו הלבבות בנפתלי ויצערו, ובאין ברד לא קם שם רוח באיש. והם והלוחמים המעטים אשר נלוו עליהם, עצרו־כוח רק להרגיז את חיל תחש ואת שודדי־בן־הדד ולהדריכם מנוחה, למען יחשבו כי רב המחנה מאחורי האורבים הנועזים, ולא יעיזו להעמיק בוא בנפתלי. ותחש גם לא פנה שמה, כי בלכדו את קדש ויעש שפטים באנשיה וישא אל דן לבו, לשלל־המקדש. ובני־נפתלי לא לקחו מוסר, ולב כל איש בם לביתו ולכפרו. – לו הלכו פני ברד עמנו, כי אז לא הגענו גם אתם וגם אנו לחרפה הזאת. –

ופני בת־זית רעמו. – הלזה תקרא חרפה? האם לא נלחמתם? ולו נתנו כהני דן ובני־אבל בית־מעכה בידינו את מבצריהם, וגבורי החיל אשר בקריות נלוים עלינו, ולו פתחה קדש לכם שעריה, – ההיינו משאירים שריד לתחש ולבן־הדד? לא לנו החרפה, כי חרפת הנסתרים בקירות מבצריהם היא. –

– לא על חרפת־מוכים אדבר, – ענה שלמיה, – כי על חרפת עם ושבט, אשר יהיו בני־נפתלי כבני־ראובן, ולא פלגות להם ולא חקרי־לב. ואחרי נצחוננו־נצחונם הראשון – לא חם לבבם ולא רם, כי עוד שפלו ונפלו; כי יהיה עם כולו כבני־מרוז – על זאת יתחמץ לבי בקרבי, ונבואה אין בישראל אשר תעורר ותאורר. –

ותחריש בת־זית, כי גדל הכאב מאד; וגם נזכרה את הדברים ולא סרו מלבה. כי נפתחה אוזן שלמיה בנפתלי ואמריו שפרו, וימתקו לבת־זית בכל מרירותם.

ובהרפא לירמות ותגל לו בת־זית את דבר אחימעץ, כי נעלם ולא נודע הנפל במלחמה אם נפצע וילקח בשבי, ואולי נמלט אל דן או לאבל־בית־מעכה. ואך הזכירה את השם הזה ותאדם כולה, ודמעותיה שטפו על לחייה. וישאלנה ירמות לפשר מבוכתה ובכיה, ותספר לו את חרפת אבל, כי הגיעה הבשורה המחפירה גם לחצרם.

וירמות הבליג ויאמר: – לא ידע האדם מה טוב לו ולנפשו, הלכוף כאגמון ראשו ביום סערה ומצוקה, ולקנות לו את נפשו, כי תהי לו לשלל ולשמור על ביתו ושריד קנינו? אם לסכן נפשו ורכושו אשתו וילדיו ביום־קרב, אשר ישם ביתו ושדהו, וכרמו ייעקר, וראשי־ילדיו ירוטשו, ואשתו ובנותיו תהיינה לחרפה, ותמכרנה לשפחות? יש אשר יעבור אויב ארצנו כסופה, וכפפנו ראשנו ועבר עלינו, ואחרי עברו נשוב נזקף ראשנו כסוּף אחרי סער, וחיינו כקדם; ויש אשר נחרף נפשנו מעטים וכושלים ופליטים, וגברנו והצלנו ערינו משבי ומחרפה ושדותינו – משממה. ואך אם נפול ושמו אשם נפשנו, בין אם ניתן למכנו לחי, ובין אם נסגיר חיתנו לממיתים ולא נאמר למנצח כובשנו: ‘אנו עבדיך ואתה אדוננו!’ אל נהי נמהרים להוציא משפט, בית־זית! כי קשו המלחמות על נפתלי וארכו, ותחרבנה נאות־הריו ותשמנה עמקיו, ומבחר־בניו הורגו, ובנותיו כובשו לשפחות. וגם נצחונות ירבעם בארם הרבו חללי־נפתלי, וקריותיו וחוותיו הורקו מאדם וגדרותיו–ממקנה, ושלל־ארם הובא לשומרון ולגלעד, לבית־אל וליזרעאל, וגם למקדש־דן זורקו פרורים, ונפתלי נמק בעניו. אשרהו אם לא מר לבו כדן ואם לא ישנא כמוהו אחיו. כי קל דמנו בנו ורגלינו מהירות ועלז בשרנו, ואמרי־שפר ניתן ונאהב, וראשנו ינוד עלינו כקנה ברוח. והנה נשב פה, בת־זית בתי, וגוני אבי מת, ועינן הנער, – ועיניו זלגו דמעה בזכרו את ילד־השעשועים אמיץ הלב;– ועתה גם אחימעץ איננו. ותקותנו רפה, וקצנו מה ניחל? – ולבו רעד ויגנח בדברו.

– והטובה, מאתנו חרפת דן וקדש ואבל בית־מעכה? – התיפחה בת־זית, בהרימה שערותיה מעל עיניה אשר מלאו דמעה; ואחרי החרישה מעט – מחתה דמעותיה, וקולה רתת בדברה: – או האלך והייתי לאחת שפחות בן־הדד? –

– כזאת לא אמרתי, בת־זית בתי, ולא עלה על לבי, אשר תהי בת־נפתלי לשפחה בטרם תשלט בה יד עריץ. אך תניני ואדבר במרי שיחי, כי ירעה עלי נפשי. – ואחרי החרישו גם הוא הוסיף לשפוך שיחו:

– והטוב מערים מבישות אלו גורל הקריה הקטנה אבל־מים, אשר קנאה לכבודה ותעמוד על נפשה, והנה בתיה עזובים, בהמתה אפסה, ובניה ובנותיה מתו או נפוצו לכל רוח. ומי יערב אם ישובו פעם וראו את כפר־אבותיהם? ואני הן לא אומר לך: בואי ונטשנו את ברד ונשקנו את רגלי־תחש. אם נגזר עלינו לפול פה – ונפלנו. אף רגע לא יקנן בלבי רעיון זר, להתכחש לברד ולפול אל אויביו, ואך לא הוכו עיני בסנורים, ולבי כאיל יערג אל אפיקי־הרינו, ובית־אבותי ונחלתם יקרים לי. ולכן אחוש ללב האדם אשר ישק שולי בגדי כובש עירו, למען הציל את קצירו ובהמתו. כי יקר עמל־אדם ואין לבוז לפריו אם יחוס עליו. – וירמות שאף רוח בכבד עליו לבו ובפרקו חלק משאו, ואמרתו נזלה עתה כטל: – הרק לחרב, לגבורה ולכבוד נבראנו? הלא בורך יששכר אחינו על ראותו מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה, ועל הטותו שכמו לסבול להעלות מס לאויבו ולעבוד שדהו אשר נגזל מאתו. והאין גאותנו על האת והמזמרה, כעל חרב וחנית? –

עיני בית־זית הבריקו רגע ותחשכנה. – אם כן הדבר, למה אנו פה ולמה כל חללינו הרבים? מה בצע בדמנו? – וקור חלף קרביה ועצמותיה רעדו, ולא ידעה נפשה, האב לה ירמות אבי ארוסה האובד, אם זר קשה־לב ומדיחה מדרך.

ירמות רק שמע שאלתה ואת אשר בנפשה לא ידע, ויוסף לדבר דברו, ויהי כמו שפרו על שפתיו אמרותיו, וחכמת־חזיון בלבו. – מה נדע, בתי? את אשר בנפשנו לא נראה, ומה נחקור דרך האלהים? בצוות האלהים לאדם לשלוף חרבו – אין טוב לו משמוע ומאשר לשים נפשו בכפו; ובפקדו עליו להביא בעול צוארו – יכוף ראש וישאהו דום. כי כארי וכשור בראנו אלהים, כארי טורף־טרף וכשור אשר העול חרבו, והמחרשה – לחם יומו. ואני כל ימי שמרתי שדותי והרי ואומר: פה אשב כי אויתיה; ואבי – כל ימיו חרב ולחם. והנה מת אבי בביתו, ואני פה אגוע. אל תנחמיני ואל נשלח נפשנו, בת־זית, מפה לא נצאה, חרב ארמים וגם של בני־נביות – אנשי ברית לנו לפנים, ואשר הצילם ברד מחרב ומשוד ארם – תגירנו, ואולי גם יתעללו בנו מדינים שודדים, בעודנו מפרפרים בין החיים והמות. ואני גם לא אבכה ולא אזיל דמעה עלי – ועליך; – וקולו שונה ויהי כבא מרחוק: – כי עוד שבוע־שבועים ואנו נלך אל גוני, אל עינן ואל אחימעץ. –

והם לא ראו את שלמיה ובלהה, הנערה מנפתלי אשר נפל ארוסה במלחמה – עומדים בפתח. ופתאום חרדו בפרוץ יללת־אדם וגניחותיו. ותקם בת־זית ותמהר אל הנערה ותושיבנה על־ידה. ושלמיה נגש אל ירמות ויאחז בידו ויאמר: – הפעם לקחה אזני אמרי־שפר לנפתלי פה במפלטנו, נפתלי שובע־רצון גם ברקוד המות לפני עיניו. ברכת יהוה בכם, בני־בלהה! – ועיני ירמות חלפו עליו צוחקות. ובת־זית קפצה פתאם ממקומה ותעביר ידה על מחלפות הנערה: – שבי־פה, בלהה, עם ירמות ושלמיה. ואני – שכחתי כי עלי לבשל מים ולהחם את רגלי ברד הקופאות. –

 

מט. רוּחַ רָעָה בֵּין תַּחַש וּבֵן־הֲדָד    🔗

בתגרות עם שודדים אשר אמרו לשדוד את הבית, וגם בנסוע האנשים להביא אוכל ממרחק – נעדרו עוד שלושה מן האנשים, בלהה בת־נפתלי נפצעה, והאשה בת־אבל מים חלתה קשה מכאב־לב ומפחד, כי נסע בעלה ולא שב עוד. וימעט מספר האנשים; וחזיון אמר לשלמיה: – כי יעברו עוד שבועיים־שלושה ומתנו אחד־אחד, ולא ישאר איש לקבר את האחרון בנו. –

– ומה נעשה ולאן נפנה: הלדן אם לנפתלי? – עקם שלמיה שפתיו.

– עלינו לפרוץ לנו דרך דרומה אל חיל־ישראל, או אל שר־צבא־אשור צפונה, ולא נרפה מהם, עד אשר יתנו לנו צבא לגרש את תחש מדן. –

– לא ילך עמנו ברד, – ענה שלמיה רתת.

– ידעתי אשר לא יעזוב ברד רבצו; כי קשה לבו כצור ומפני תחש לא יט. ותקותו עוד צפונה בלבו, אשר יקום את נקמתו בתחש. והאיש שכלו בראשו, ורוחו תתעהו לחשוב, אשר בעשרת אנשיו תמצא ידו לאויבו, – נאנח חזיון; ושלמיה נפחד לראות כי קומטו פניו וגבו נכפף במעט הימים עד לבלי הכירו, וכל רואהו יאמר: – הגם חזיון בכושלים ובדכאי־הרוח? –

– והנעזוב את ברד ותעינו על שרי ישראל ואשור? – רגז שלמיה.

– ואם לא נעזבהו – הנושיע לו? הנה אפס כחנו יום־יום, ועוד מעט ושמו שודדים ידם עלינו להכריתנו. גם בלי תחש ובן־הדד נפיח נפשנו. נכין אפוא צידה ומים לאנשים לשבוע או לימים עשרה; ואנו נפרץ דרך בני עמון אל שרי ישראל או אל שרי־אשור. ואולי יואילו בני־עמון לחלצנו, או יקרה לנו שר גדוד אשור בנאות־שניר? –

– מה עם נביות עתה, ואת שמעו לא נשמע? – שאל שלמיה.

– יקחהו בכור־שטן את השועל הערום הזקן הזה! כי לב בני־קדם כחתול־בית, אשר בהאכילך אותו לחמך, והחליק רגליך באופל־לילה ולמרגלותיך ישכב, ובעזבו ביתך – יתנכר לך, ואת ילדך יחניק בערשו או בחוץ. אין ישע בבני־נביות לנו המעטים, כי מפני רבים ייראו בני־ישמעאל וממצליחי־דרכם. ובהודע להם כשלוננו ומספרנו המעט, ושדדונו אחרוני־עבדיהם והתעללו בנו. –

– ומי יפקד פה על אנשינו? הלא תדע, כי בלעדי הקרב – ברד רתוק למטתו ולקירות חדרו; – ועיני שלמיה בכו באין עזרה.

– על השרידים בנו – יפקוד אולם־איש־דן. – ענה חזיון. – כי פצעי ירמות טרם נרפאו כולם; וגם לא יכנע אולם לאיש זולתו, ורק לברד ישמע. וירמות לא ירדוף אחרי כבוד; ובהפקידנו את אולם ושמע לו ועזרהו בעצה גם עתה, ובגבורה – אחרי הרפא שארית פצעיו. ואנשינו יסגרו שעריהם והקימו שאון רב ובעבור אויבים לפני הבית יתרוצצו ויכו בתפים ולא יחדלו מצלצל בחרבות; ואת שלמותיהם יחליפו ואת מכסות סוסיהם, ושעטה רבה יקימו ואבחה, למען יאמינו כי רבים האנשים, ואז לא יהין שודד להרגיזם. ואני גם אנסה דבר אל מדיני וקניתי לבם לסכסך את להקת־שודדיהם בבני־נביות. וגם אספר להם על מטילי הזהב שלל תחש ובן־הדד, אשר אנשי תחש רוצים להבריח בהחבא לבני־עמון, וארבו להם המדינים בדרכים ולא יתנו להם מנוח. –

– ואם יבואו תחש ובן־הדד אל חצרנו? – שאל שלמיה ופניו הביעו חרדה, וגופו כמו רעד בדברו.

– לא יבואו, – ענה חזיון, ועיניו הולטו באד־חידות. שלמיה גם לא נסה לחקרהו.

– ואולי ילך אולם־איש־דן עמי, ואתה תשאר פה לימין ברד? – הטה שלמיה את שיחתם הצדה: – או אולי תלכו שניכם ואני אשאר? –

ויחשוב חזיון רגעים אחדים בטרם ענה: – לא יתכן הדבר אשר ילכו זקנים שנים באין עלם מלום, כי עצה לזקנים וחרב לבחור ולשנות־כוח. ואולם גם ידע למצוא נתיבות־דן בבוא יום־זעם. טוב כי נלך אנו, ובאשר לא הצלחנו אז – תצלח דרכנו עתה; כי אם לא יצליח איש בדרך אחת פעמים, הנה יש אשר לא יכשל בה שלישית. ואנו לא נשוב בלתי אם הצלחנו להביא עזר לברד. –

– אולי ננסה דבר לתחש, כי יסור מעלינו? – נסה שלמיה להבין ללב־חזיון.

– לבן־כחש? הלא אמרתי לך: הם לא יבואו הנה; וגם לא יתרצו לך אם לא תקראם אלינו. ומלבד זאת – למה אבוא בדברי אליהם אם לא אאמין בשניהם? –

באישון לילה יצאו השנים לדרך; ולב נצורי־הבית מלא תקוה ופחד גם יחד. והם התבצרו בקירותיהם ואל מול החלונות והבקיעים שמו משמר יורי־חצים וקלעי־אבן. וגם זפת הכינו, אשר תבעירינה אותה הנשים, למען שפכה מעל לחומה על ראשי הצרים; ובקרוב אחד השודדים או עוברי־ארחות, ויקימו הנצורים רעש וידעו להכות עיני כל עובר בסנורים. ואנשי תחש אמרו: – באה להנצורים עזרה מנפתלי. – ויצחק בן־הדד לדבריהם ולא ענה דבר. ולב תחש לא פנה להרגיז את ברד, כי כבדו עליו מקרי הימים ופחדיהם.

כי שלח תחש מרגלים אל כל סביבו, כדרכו מאז; והאנשים שבו ובפיהם שמועות לא־טובות. הארץ מסביב נשמה והולכי־ארחות חדלו כמעט. סחר־עמון ובני־קדם עם צידון וצור נטה צפונה לעיון דרך הבקעה – ללבנון, ואשר התחזק שגוב בארם בעזרת פּוּל מלך אשור וימלוך בדמשק, וגם חמת הכנעה לו, והוא גם מבער אחרי השודדים אשר בחרמונים. ויש אשר עברו ארחות עמון ובני קדם נגבה – לחולת החרמון מצפון – לעצמון ודרך עמקי נפתלי ואשר – צורה, או דרך נפתלי – צידונה. ועמון נפתחה לסחר־ישראל וארם וארחותיהם מלאוה, שגוב הגיע עד עיון ולא יסף ללכת, כי שלום בינו ובין ישראל, ורק על גבולו שמר מפני תחש ובן־הדד, ואת גבול ישראל לא עבר. וגם לא דרש ממלך ישראל אשר יגרשם מדן, באמרו: יכלו־נא יריבי את כוחם באדמת־נכר, ולמה אצית מרי־נפש אלה, אשר יתגנבו אל החרמונים ויקשו עלי את מלחמתי בשודדים וישסו בי את בני־קדם; ואך זאת לא ידע תחש, כי צפן שגוב את הדבר בלבו.

ואנשי תחש מעטו, כי הטו מרגלי שגוב לבם, והשלל מעט, כי השמו השודדים שדות וערי־פרזות. אבל בית־מעכה דללה, ונשותיה התגנבו לילה לילה ותברחנה ילדיהן אל בעליהן, אשר הובילום אל גבול חולת־החרמון ומשם לנפתלי ולעצמונים. דן סגר שעריו, ובהרחיק תחש קדמה, גרשה גם קדש, בעזרת בחורים בנפתלי, את משמרו, וכחותיו מעטו מקחת נקם.

וגם מנביות לא באה ישועה, כי דלל שבט־נביות בנפול רבים מאנשיו ומבחוריו בחרב. וסחר נביות – דלל, כי דלל גם המקנה ולא היה מה למכור. ובגדל העוני במחנה ויעזבו אנשים מנביות את אהלי־שבטם ויתחברו אל להקת־שודדים ויחיו עמהם. ונשי הנופלים והבורחים וטפן היו למשא על שבטם, ושר־צבא שגוב, אשר נשיא נביות שלח אליו שליחיו, כי יתנהו לעבור עם מחנהו לבקעה, – ענה קשות: – אם עזבת את ארם בצרה ולא חשת לעזרת הארץ אשר האכילתך, וגם בברד מגנך בגדת ותבחר לך את תחש לאיש־ברית – אין שלום לך משגוב. וגם עמון סגר את שדותיו והריו מפני נשיא נביות ושרידי שבטו, כי לא חפץ להרגיז את ישראל ושגוב. ורמליהו גם התהלך עם שרי־אשור בערי עמון. וגם יראו פן יבוא תחש אחרי בן בריתו ומלאה הארץ קרבות ודמים.

ומדן היו פורצים אנשים רעבים ומרי־נפש, אשר גורשו משדותיהם, וקריותיהם נשרפו ושודדו, ויהיו עושים שמות במקנה נביות, וגם את המקנה, גזלת תחש ובן־הדד באבל־בית־מעכה, – גזלו ויובילו לדן ולקדש אשר בדקה את פרצות חומתה. ותחש ראה והנה הארץ מתקוממת לו, וגם ירא פן יתן נשיא־נביות ידו לברד או לדן; ויהי מתירא בלבו גם מפני בן־הדד, פן יתרצה בראשו אל ברד אביו.

ובאחד הלילות, בשבתם על החומה באבל – שפך את מרי שיחו באזניו: – הנה תכלינה עיני לראות כיבוש הארץ, כאשר יפשוט נביות עם שארית־עדריו בחולת־החרמון, ושלל שם את שבטי־נוד, ואך האביב אחרו פעמיו מבוא. ולב נביות מר עלינו, ועוד מעט ילוה על ברד ועשו בנו שפטים. דע־לך בן־הדד, כי כל עוד ברד חי, לא ישכון ראשנו בטח על שכמנו. וללכת לדן ולנפתלי – דלו כחותינו. ועוד מעט וקרב גם חיל־עצמון והשמידנו, ומי יאמר כי לא יושיט שגוב עזרתו לשונאינו? –

– ומה יתן לך ברד? – שאל בן־הדד, – ומה ממך יהלך אם חי הוא, ומה בצע כי נמיתהו? הבמותו ננצל מהשמד או מהגרש ומרודוף המדברה? –

– לא אבין לך – רגז תחש; – כל הימים נלחמנו בברד ואתה לדמו שאפת, ופתאם לא יתנך לבך לפגוע בו; מדוע נהפך לבך עליו? –

בן־הדד נבוך ויען: – לא אלך להלחם במאה איש נגד עשרה, אשר גם לא־יחרידוני בהסגרם בבית־מקלטם. –

– ומאין תדע כי רק עשרה איש עם ברד? ואם עשרה הם – שלח עשרים מאנשינו ושרפו את ביתם עליהם. –

– חומות אבן לבית ולחצר, – ענה בן־הדד. – ונשיהם תשפכנה זפת בוערה על ראשי אנשינו. ואם תשלח עשרים איש לא ישוב אף אחד שלם אליך.

– ואיך נלכד את חצרם – אם מבצר הוא? מתי נשים קץ לאויבנו אלה, אשר בהחזקם ובהתחבר נביות אליהם יסגרו לפנינו את הדרך היחידה, שבה נוכל להמליט נפשנו? – שאל תחש.

בן־הדד לא ענה דבר, כי אפפתהו תהום־מחשבות. ויירא תחש פן לא יציל דבר ממנו. ואחרי החרישו שב התעשת ויאמר: – ובכן נלכה המדברה או את חרמוני השממה נשמור, כאשר עשית כל ימיך. או אולי תאמר לשבת עם נשי־אבל עד קץ הימים? עוד מעט וגם הן תעדרנה. כי לילה־לילה בורחות הן אל בעליהן. ושומרינו – בוגדים, ובעד בצע־כסף יפותו ונתנו להן לצאת. וגם אין לעצרן, כי עוד מעט יתם הלחם בחומות אבל, ושדותיה הדשנות נשמו, וגם קציר לא יהיה השנה. –

ובן־הדד צחק באמרו: – טוב, לך המדברה! התחמק בין ברד לנביות והתגנב לילה אל השניר, ותתור לך משם דרך אל החרמונים, או דרך הערבה ושדות אבניה – אל המדבר. ואולי תמצא לך מקלט בהרי־חורן? הן על הדרכים פתוחות לפניך, ומקנה אין לך כלנשיא נביות, אשר יכבידו עליך עדריך ויגלו מוצאיך ומבואיך. –

– ואתה? – שאל תחש רתת: – תשאר פה עם ברד אביך?

---

– וירקע בן הדד ברגלו ויצעק: – ומה לך לברד, תחש: השפך הוא את דם בנך או גזלו מאתך? –

ותחש צחק צחוק מר: – אמת דברת; נכון אני גם לשית שלום לברד, אם יאות בן־הדד לקבל כופר מאתו, חלף חרפת אמו המגורשה ועשותו את בנה לאסופי. –

– דום! – הכּה בן־הדד בחרבו. – לא לך לקנא קנאת אמי וקנאתי! אתה האשם בכל הרעה אשר מצאתנו. –

ותחש הבליג על כאבו וחרפתו ויען: – התעך חזיון הנוכל והעבד להאמין בעלילות־שוא אשר הוציא עלי. והגם לו תשא פנים, אשר זכר את אמך כאת אחת הריקות? – ובן־הדד הביט בו ולא ענה דבר, רק הפך שכמו וילך. ואך אחרי צעדו מספר צעדים נחם וישב; ובהבריקו עיניו בתחש קרא:

– בדמו ישלם חזיון את דברי־הבלע. ואך בברד לא תגע ידך, תחש; ראה, הזהרתיך!

---

אז לא ענה תחש מאום ויפן שכמו וילך. למחר קם בן־הדד ויקח עשרה מאנשיו ויצא את העיר, ולערב שב. ויהיה עושה ככה יום־יום. ותחש לא ידע את אשר יעשה, ויהי מעלים עין ממנו, ורק חופש בבתי אבל וחותר במערותיה אחרי צידה ומטמונים.

ובשוב בן־הדד באחר הימים וארבעה אנשים עמו, החריש תחש. ואך בשבתם לסעוד לבם וירהיב תחש לשאלהו: – מה דרכך, בן־הדד בני, ומה מעשיך כל הימים? השלחת את אנשיך להביא שלל, או אסון קרה להם? – ובהחריש בן־הדד החריש גם הוא. רק בקומן מעל השולחן נאנח קשה. – ומה קצנו כי נשב פה שבויים באבל וצפויים לחרפת־רעב. גם מערות־אבל ריקות מצידה ואין זורע וקוצר בה. –

ויצחק בן־הדד מרה ויאמר: – הכונה, תחש, מחר בעלות הבוקר אנו יוצאים לקרב. כי בקש זקן־נביות חלק משלל־אבל ואומר לו: “בוא וקחהו אם תוכל” ותפול בינינו תגרה קטנה. ומחא יעלה עם אנשיו לשים מצור על אבל, ואני אצא בטרם יגיע אלינו ואקרא שלום לברד בטרם יקרא הוא לו לשלום. –

וירגז תחש ויאמר: – ואת ראשי תשליך לברד מעל החומה, להשיב לב אב על בנו, ובראשי תתרצה אליו. ידעתי זאת. ואך גם ידוע תדע אשר אם תצא את המבצר לא תשוב אליו. ראה הזהרתיך וידעת, כי רבים האנשים אשר אתי ואנשיך מעטים, ואנשי ישמרו עלי יומם ולילה ולא ינקו את הנוגע בי.

 

נ. חֶזְיון מְבַקֵּשׁ עֶזְרָה מֵרְמַלְיָהוּ    🔗

באחת קריות צפון־החרמון מול מי־מרום בהר, מצאו חזיון ושלמיה את רמליהו בצאתו לציד עם שר־צבא־אשור ושרי־עמון. וישמח רמליהו לקראת חזיון ויקרא לו ולשלמיה לאכול מצידו.

– חזיון, נין ונכד זה למלכי־ארם הקדומים, מודע היה לאבי, ומשנה ויועץ לברד שר־צבא ירבעם מלכנו הגדול, נציבו בארם לפנים, – אמר רמליהו ופניו עלצו גם נעצבו. עלץ בו לבו בהזכירו את גבורות ברד ואת ימי הגדולה וההוד של ירבעם בן־יהוא, וגם נעכרה רוחו לזכר ימי המרידות, הרג המלכים והשפל שבא בעקבותיהם. ולבו גם גאה בהזכירו את הימים ההם לשרי־עמון ולשר־צבא אשר, כאומר: – אכן היו גם לנו גבורים ונציבים בארצות נכבשות ומלך רודה עליהם. ועוד יפקדו האלהים אותנו ושבנו לגדולתנו.

---

– מי לא שמע את עלילות ברד וגבורותיו? – אמרו שרי בני־עמון בשפתי־חנפים; כי לא היו שרים אלה מפזרים דברי־תהילה גם לגבור וחכם זר, אם לא למען החניף. ואחד מהם כמו הבין את אשר בלב חבריו ויתמם וישאל: –האין זה ברד אשר לקח ממנו תחש איש־ארם את אשתו ויקריב את בנו למולך? –

– ואשר שמו עליו מורדי־ארם מצור בלכדם את קדש, את דן ואת אבל אשר למעכה לפנים? – הוסיף רעהו בפנים־ערומים.

והשלישי לגלג: – ותחש הוא זה אשר ערף את ראש אלהי־דן, ואשר נשי־אבל מסרו לו את עירן, בגרשן את בעליהן הישראליים מן המבצר? ואשר בן־ברד, ונשיא־נביות איש בריתו – עוזרים לו עתה במלחמותיו בברד הגבור הזקן? –

שר צבא־אשור אשר בז לעמונים, שם קץ לדברים ויקרא: – ברד? הלוא זה הוא אשר ישירו תהלתו השׁרים והשׁרות בבשן ובגלעד? – ורמליהו ידע, אשר לא שמע איש־אשור זה את שמע ברד, כי גא לב אשור, וכאין נחשבו לו גבורי עמים קטנים; ואך הודה לו בלבו על השתיקו את לעג העמונים ולהגם, וגם חשב רגע: – אין זאת כי מצאתי חן בעיניו, וקטני עבה ממתניהם. –

בלילה, אחרי שכב שר־צבא אשור, ושרי־עמון נפוצו איש לבית מארחו, וישאר רמליהו עם חזיון ושלמיה בהסבם על כוס יין. ויאנח רמליהו קשה באמרו: – קצה נפשי באשור ובעמון, ותמאס גם בתעלולינו אנו. רק זה הכרענו את איש־הוד ונאמר לשלוח חיל לדן, והנה שב מלך־אשור לארצו, וגם צבאו לא יעמוד אתנו לאורך־ימים. כי עילם מדריכהו מנוחה, ואת מצרים יפחד ובארם לא יתן אמון, ובצור ובצידון שקטו המהומות. ואשור ירא להשאיר את צבאותיו אתנו, פן בפרוץ מצרים וסגרו בעלי־בריתה בארצותינו בפניהם את הדרך אשורה, ולא ישובו יראו את ארצם עוד. –

– היבך לבך על זאת, רמליהו שרנו? — שאלה שלמיה: – והטוב הוא אשר ישבו אתנו ואכלו את דגננו ושמננו? – ורמליהו השתומם לראות את העלם והנה היה לאיש, ופניו יפיקו אומץ ובטחה.

– אם יבך לבי, על שברנו יבכה, – ענה רמליהו, וחזיון שמח לשמעו ולראות בבן מודעהו איש, אשר נגע שבר עמו עד לבו: – כי הגענו עד כה, אשר נירא פן יעזבנו חיל אשור וקמו המהומות אשר רפו, והיתה יד איש ישראל באחיו. רק חזקה המלוכה ביד מנחם, והנה תשוב ידו, תרפה. הנה אראה, חזיון, אשר טוב לבך על דברי, ואני – לבי לימים הראשונים הטובים, בלכתו אחרי־יין ושיחות רעים ולצון טוב. ועתה לא עת יין ולצון לנו, אלופי ומיודעי! ואם יספרו לי גבורות־קדומים ונצורותיהם – ואחשוב: אכן רק לצון חמדו להם האנשים. אנה אברח, חזיון אבי מישראל מעמון ומאשור יחד?

---

– אל ישיאך לבך לברוח, רמליהו בני! – ענה חזיון וישם ידו על כתפו: – לא יברח איש מאלוהיו, וגם ממלכו לא יברח ומארצו ומעמו, ובברחו מהם ובאו אחריו והשיגוהו. ראה רמליהו, כל ימי עברו בארצות־נכר. במערה נולדתי ועל פרד גדלוני, ואני רחקתי מארם ויבוא הוא אחרי. ואחרי נדודים ומעלות חיי ומורדותיהם, אמרתי: הבה אשב בקרבת ברד, האדון אשר בחרתי לי, ואשר לא קנני בזהב ולא רכשני בחרב; ואקים לי סוכת־מעדנים בשדה־עיון, כאחד זוני־ארם הקטנים אשר בלבנון, והנה גם אותה החריבו לי. כי באו ארמים אחרי שגוב ותחש ובן־הדד ויחריבו סכתי ויתעללו בנער משרתי, ואת חרבם ירימו על ברד פאר־ראשי. ומי יאמר לי אשר בשובי אחרי שבוע או ימים עשרה אמצאהו בחיים? ואיפה אמצא לי מקלט באין הוא עמי? –

– והתאמר למצוא בי עזרה לברד? – שאל רמליהו; – ותחשוב כי פנוי לבי לקטנות כאלו? –

– לקטנות? – רגז שלמיה ועיניו מלאו דם. – הלא התהדרת רק עתה בברד בפני נציב־אשור? ואם יפול ברד בחרב־תחש או יוקח בשבי להתעלל בו, בדם־מי תמחו חרפתכם זו? –

רמליהו נד בראשו ויצחק מרה: – לו בפעם אחרת דברת ככה, עלם יהיר, וידעת את ידי, כי לא יתכן אשר ידבר נער קשות בפני משנה־מלכו. משנה אני עתה, חזיון, ללא־מלך, למנחם פקיד־אשור וסגן־נציבו בארצנו; הלא זה הוא כעת גובה מסי־פול מלך אשור בישראל, – ורמליהו הליט פניו בידיו ויאנק.

– לא אנחמך, רמליהו; רק הבל תנחומי איש, – אמר חזיון.

רמליהו הרים ראשו: – ואני סלחתי לך, עלם מר־נפש וכואב חרפת־אדונו. אח אתה לי עתה לחרפה ולמכאוב; ואך לא שעת חרפה או כבוד לנו, כי אם יום, בו יתרפס עבד לפני אדונו להציל את המעט אשר נציל. כי ידוע אדע את הצפוי לנו מחר, בשוב פול או יורשו אלינו. באלף ככר כסף לא נכפר אז פניו, תכנתי עתה לב־אשור ואדע אל מה ישאו נפשם. –

– והאין עצה ותחבולה נגדם? ומדוע לא תקראו לעמים ולמלכים, אשר ישימו יד אחת נגד האויב המדכא את כולם יחד? – הרהיב עתה שלמיה לשאול.

– ויצחק רמליהו שנית ויאמר: – כדבר עלם דברת ועודך באמת נער. ראה: חזיון מאלפך לא ישאל כזאת. כי יודע חזיון את לב הצאן בברחו מפני שאגת־הארי, אחרי התלכד העדר רגע לפני זה סביב רועו. כי אמר ירבעם להיות רועה־העמים, לבני אברהם ונחור ולוט ולכנען ולארם, ורעות את אשר רעה לו בברית – במקל־נועם, ואת אשר בחרב יכניע ולא ירתם בעולו – במקל־חובלים. ויכבוש את ארם ואת מואב הכה, ולצור כרת ברית וליהודה ולעמון. ואך לא הבינו לרעו העדרים ורועיהם הקטנים, ובמותו נפוץ הצאן ורועה אין; ועוד מעט והיו גם צור ויהודה לברות אחרי ישראל וארם במלתעות האריה מצפון. –

וחזיון אשר החריש בדבר רמליהו אמר: – יראתי, אלופי ובן־מיודעי, וגם אראה אשר נגעה בך יד נביאי־יהודה, או דבר תלמידי הנוקד מתקוע על לשונך. –

– צדקת, אבי; כי אמנם קראתי להושע בן־בארי אשר ינבא בשומרון, כי יבוא להיכלי והשמיע את דבריו באזני. ומהם גם חדרו ללבי ויפצעוהו. אך מה ידע הוא ולא ידע איש כמוני? פקח שר־אשור את עיני ולא תסגרנה עוד.

רמליהו שתה מכוסו, ויבקש מהאנשים אשר ישתו גם הם. – לא אדע תנומה, חזיון, וחלומות רעים יבעתוני. ואני חפצי, אשר נסב על כרינו וננפש מספר־רגעים, ואם לא עיפתם וספרת לי חזיון על ימים קדומים, כי בהם תנחומים לנפשי. ואתה, עלם רודם, לך שכב ונחת. כי רק נדודי־אהבים ידע נער, ובאין אהבת אשה בנפשו ינום וגם יישן, ועיניו ולבו יקראו למנוחה. לא כן אנו; כי בנומך תנומתך הקלה יומם, חזיון, והיה לך הלילה שמורים, ולא יקשה ממך לשבת עמי עד בוקר. האין זאת, חזיון אבי? —

– כנים דבריך, רמליהו בני, – צחק חזיון וישת מכוסו ויסב גם הוא על כרו.– ואך זאת אראה: אף כי טרם עברת את מחצית דרך־חייך, – חכמת ותהי כזקן לעצה ולדעת־אדם ולמזימות־חיים. ננוח אפוא, רמליהו, ונח אתנו גם העלם, ובהקיצנו יקיץ גם הוא. כי לא אב־תנומות שלמיה, נושא כלי ברד, וכזקן יראה נכוחות וישמור נפשו. וכי נקיץ – נעירהו ושמע גם הוא דברי־קדומים אשר כה ינהה ולבו אחריהם. כי מלא גם לבו כעש ומכאובים, ונפשו ירעה לו על ברד ושארית האנשים השומרים עליו, אשר כל אחד בהם יקרה נפשו מזהב־צור ומחרבות־אשור. אך אמר־נא לי, רמליהו, היכבד ממך לתת לנו מאה או מאה ועשרים איש למען, הציל נפש ברד מהרג ומשבי? –

ויאנח רמליהו ויחריש רגעים מספר, ואחרי־כן עצם עיניו, בהעבירו כפו על מצחו וישב ויפתחן. – לא אוכל ענות לך כרגע. שבה עמי יומיים או שלושה וראינו איך יפול דבר צבא־אשור. ואם אוכל עזור ועזרתי. כי היה לבי טוב על ברד תמיד, רק לא אביתי לשים ראשי בין ריבות דן עמכם, ועתה הנה הצילו אלהיו את דן פעמיים־שלוש, ולב דן יהיר ויבוז לברד הזקן המסכן. ואם אצילהו הפעם לא ירע לבבם עלי, כי יאמרו: – " לולא עזרת המלך ואבד ברד" ושבעה נפשם את כשלונו והכנעו. ואך מי ידע את אשר יאמר לי אשור מחר או מחרתים? –

פני חזיון עורפלו ויבהרו: – טובים דבריך, רמליהו, אבטח בך ולא אבוש. רק אחת אתפלא ולא אדע: רחוק אתה מדן – ואת לבם תכנת ותדע את אשר לא נדע אנו. אכן אין חקר ללב מלך ושר. ואני אשמח על אשר הפך השליש ויהי למשנה. ואם לא מלך עוד מנחם בישראל – היבצר מאלהים להושיע? הנה הצילו את דן שלוש פעמים – מדוע לא יצילו את ישראל וארם מידי אשור? והנה גם אראה את ארם עמי עולה ויורד, כושל וקם. ומדוע לא תשוב השמש לעלות ולעמך גם יחד אחרי שקעה?

 

נא. מִקְלות עַל מַעֲלָלָיו וְעַל דָּן    🔗

בצאת חזיון ושלמיה את החצר ויגדל העוצב בתוך האנשים. ויש אשר התגנב גם חשד מר בלב האחד או השני וירטנו וירגנו: – הנה אמרו לנו השנים: נלך ובקשנו לכם עזרה להצילכם, והם רק את נפשם מלטו מהספות עמנו. – וראשיהם גם לא שמעו את תלונתם; כי ירמות עוד מתרפא משרידי־פצעיו, וברד – מתבודד במועדיו, ואולם־איש־דן שבע תחבולות בלבו ומזימות־סתר עמו רגע־רגע.

רק בת־זית מתהלכת בין האנשים והנשים והטף ומאירה פנים לכולם, ותהי כאם מנחמת לאבל וכאחות חובשת פצע־אח. ואחרי לכתה מירמות תבוא להפוך משכב בת־אבל החולה, ולנחם נפשה על אישה טרם שב. והאשה ידעה, כי אחות היא לה בצרה, וכי גדול יגונה על רע ואהוב אובד מיגון אשה לבעל אשר אהבה, ואשר רק תלאות הימים הרחיקוהו מאתה. ותבינינה השתים אשה ללבב רעותה. ורק ללב הנערה מנפתלי, בת־שבטה, לא הבינה בת־זית, כי היתה קלת־רגל ותעלז ותצהל גם בימי ענין. ועל חתנה אשר ארש אותה ויפול בטרם חגגו כלולותיהם – לא תתאבל ולא תעצב עליו. ויכה לב בת־זית בתמהון בראותה אותה.

ובת־זית מצאה בפנת החצר לצד החומה כברת־ארץ אשר עלה בה ספיח ירק־גן. ובהיות הפנה לצפון החצר – ותהי מוארת־שמש כל הימים, אשר לא עוננו פני השמים, והחומה שמרה עליה מרוח־צפון, והבנינים סוככוה מרוח־קדים. והיא קראה לבלהה הנערה מנפתלי ותעדרנה ותנכשנה, וירקות־הספיח גדלו ותעשינה פרי־תפארת. ובת־זית גם ראתה, והנה יונים עפות שנדדו משובך, באות יום־יום אל החומה והמגדל, ותהי עולה וזורה זרעונים וגם מאכילתן מידיה. ויש אשר היתה צדה אחת או שתים מהן, ומכינה לברד צלי, ומאכילה גם את האשה החולה ואת ירמות.

ופצעי ירמות הלכו וירפאו, וברד שב לראותו יום־יום. כי שפכה השמש זהרה וחומה על החצר והחומות והשדות הנטושים. ועשב השדות וחצירם גדל פרע, כי לא היה מקנה אשר יכרסמהו ואדם אשר יטפל בחציר. ויהיה ברד יוצא את החצר ומתהלך בשדה לרוח היום, ובן אולם איש־דן שומר עקבותיו. ולב ירמות חרד בקרבו עד שובו.

ובבוא אולם איש־דן לראות את ירמות, וינס ירמות להציל מפיו דבר על מזימותיו הרבות, ואולם איש־דן שומר מחסום לפיו. וירע הדבר בעיני ירמות וירגז: – מודע היית, אולם, לגוני אבי, ואני כבן לך באין אבי עמי, ולמה תסתיר ממני אורחותיך? – ובת־זית חשה אליו ותשקיטהו: – לא טוב ירמות אבי אשר תרגז, כי ברגזך והתלקח הפצע ושב לחליו. לא ירפאו פצעיך אם לא תשקוט! – ויצחק ירמות בהעבירו ידו על חלקת שערה: – גדלו פצעינו בת־זית בתי, וגם בשובה ובנחת לא יעלו ארוכה. –

ואולם־איש־דן חובש את אתונו יום־יום ונעלם לשעתיים־שלוש מחוץ לחצר, ולא ידע איש לאן פניו מועדות, ובשובו לא ספר דבר מכל אשר ראה. ואך באחד הימים וישוב אולם ומקלות עמו. ותאמר בת־זית לבלהה: – הנה בא מקלות, והוא בחור קל־לשון, ומפיו אציל דברים אשר תתאו אוזן ירמות לשמעם. – ותבחן בלהה את מקלות בעיניה ותען: – ואנוכי אהיה לך לעזר, אחותי! – ותצחקנה שתיהן. ובת זית אמרה: – וכל רואה ושומע יחשוב כי עיני ארוסינו הולכות עמנו. – ולא יכלה לגמור דבריה ותתמוגג בדמעות. ובלהה מחתה דמעה אשר נוצצה בעיניה ותען: – האחיה את המת? ואם השאירני אלהים בחיים – האבחל במתנתו? או היכמש בשרנו בעודו חי ודמנו יבאש בעודו חם? – ובת־זית נאלמה דום, אחרי אשר נסתה להוציא מלה מפיה: – “ואני”, – אמרה ולא יספה.

ויבוא מקלות אל ירמות, ויספר לו את כל אשר קרה בדן, מבלי אשר נסו בת־זית ובלהה להניע לשונו. ועל גבורותיו ספר, ועל קלי הכהן והנער וליל־החרדות. ויגדיל לשונו ויפאר את מעלליו כיד דמיונו הטוב עליו, אף כי המעשים אשר קרו ואשר עשה דים היו להפליא לב שומע. ואחרי ספרו את כל דברי דן וקדש, ודבר גרש פליטי־קדש אשר שבו אליה ואנשיה הנכנעים אשר נותרו בעיר – את אנשי תחש וסגרם שערי מבצרם בפניו, הוסיף: – ועתה אין מזון לדן; כי אכלו אנשי־תחש ובן־הדד את כל הצידה אשר במבצרים, וערי־הפרזות שודדו, והאסמים שורפו, והדרכים מלאות שוד; ונוגשי המלך דורשים חמשים שקל כסף מכל גיבור־חיל, אשר לא ראו קרב, וגם מאלה אשר נפצעו במלחמה ואשר אבד להם אב או אח, ויאמרו לסור גם אליכם. כי אחרי נפול ראשוני־הגובים בידי־שודדים, באו אחרים במקומם דרך נפתלי וקדש ויכוננו צעדיהם הנה, אך יראו את השודדים וישובו. ומקלות צחק: – מה היה ברד אומר לנוגשי־המלך, לו באו ודרשו ממנו את המס? לא ידעו עולים בושת. –

– ומה בלב המלך על דן ונפתלי? מתי יבוא חילו והצילנו, וטהר את הארץ מתחש ומבן־הדד ומחרפת־שודדים וחלאת־מדין? – שאל ירמות.

ויצחק מקלות שנית ויאמר: – מה ידעו נוגשי־העם על מחשבות המלך, והם עיניהם רק לבצע? כי לא יתן גיבור החיל עתה גם עשרים כסף, בהמלא הארץ שוד, ואיש לא יאמין במחרו. והנוגש יזיל מחצית הכסף אל כיסו, והשאר יחלק בין שריו, אשר יזילו חלקם גם הם לשר־החיל המלום ולאנשיו. כי אלף ככר־כסף נתן מנחם לפול, ומס אלפים ושלושה שם על עמו, כי יודע מנחם את השרים והנוגשים, הלא שר היה גם הוא. –

– ומה לב איש־דן וכהניו עלינו? – שאל ירמות.

פני מקלות שונו וירגז: – התחשוב כי גמלו עלי כהני־דן כפעלי? הן לאחד מאנשי ברד יחשבוני. ואך לבם בגדולות יהלך. “הצילו אלהי־דן את דן ומקדשו פעמים וגם שלוש”, – יאמרו, ואותנו גם לא יראו. ואנו לא נתן תהלה באלהים. האם לא ידם הנחתה את ידנו ולא עצתם בעצתנו? ואך גם את אשר עשינו נזכור, וגם נסינו דבר אליהם; קלי, הכהן המסכן אשר סיכן נפשו, ואשר עד היום ירעד בשרו, בזכרו את הרגעים אשר עצר נשימתו ויהי שוכב כמת לפני המדורה, והיותו כשבוי בין השומרים – והנה אמץ לבו עתה ויאמר להביא ישועה לברד. ויהי דברו אל הכהן הגדול: “הנה ממחנה ברד באנו, להביא תשועה לדן ואלהי־מקדשנו היו עמנו ויושיעונו להפיק זממנו. עתה יביא־נא דן תשועה לברד”. ומה, אמר הכהן הגדול? הוא רגז ויקרא: – לא למען הושיע לברד מחלל הקודש, הצילו אלהי־דן מקדשם, כי אם להנקם בו ואני לא אובה לטמא ידי וברזל מקדש־דן. תהי־נא בו יד תחש ובן־הדד. –

אז רגז הכהן הזקן, אשר לבו טוב על ברד, ויקרא: – אבי, אל־נא תדבר לשונך תועה באיש אשר בחר בו אלהים להראות גבורתו, ואשר אנשיו הצילו את מקדש אלהינו והוא בראשם, בהצותו את שונאינו ויוציאם מתוך חומות־מבצרנו, ויסב עליו את חרבם. – והכהן הגדול גער בו, והזקן לא נרתע מפניו: – ואנו, אבי, חטאנו, בפתחנו את שערי מבצרנו ומקדשנו, ועשינו כרה לאויב הרע ומחלל הקודש אשר ערף אחרי־זה את עגל אלהינו; ולולא ברד, כי אז היה גורלנו כקדש – כה דבר הזקן הישר ואמיץ הרוח.

– לא אנו פתחנו, כי אם אלהי־דן, אשר אמרו לנו לנסות את הצר ולהראות את גדלם לעיני העם ולהקדש בפני ארם ובני־קדם, – רעם הכהן הגדול, והזקן, – כלא שומע.

– והאלים אשר ירעם לבם על פתוח דן דלתי־החומה והמקדש בפני האויב, מסרו למות את מוסר־המפתחות, את סגנך החוטא, אשר. –

וירגז הכהן הגדול ויתהולל כמשוגע: – אל־נא תתן דופי באיש קדוש, אשר נתקדשו אלהינו במותו. – והכהן הזקן אטומות אזניו. וממשיך דברו כלא־שומע.

– כמות נבל מת הסגן אשר עיניו היו לבצעו, ואשר כל־הימים סכסך אותנו בברד לרע כולנו. וברד חי וכבודו חדש עמו, בהכותו זה עתה את תחש ובן־הדד, ובו בחר אלהים להציל את דן. – ולא יכול הכהן הגדול לשמוע וירקע ברגליו; ולולא שיבת־הכהן נשא, כי אז אמר לאחד־נעריו: – צאה ופגע בו. –

ואני אמרתי לכהן הזקן: – הבה אביא חרבי באיש האויב הזה, והיית לכהן גדול תחתיו ופתחנו לברד את שערי־דן. –

– לא אהיה כהן־דמים, ולא בדם איש מאחיו יבוא ברד דנה, – אמר. ורק ברכני באמרו: – קח עמך עשרים או שלושים מאנשיך והלכתם לשמור על ברד. –

ואומר אל נפשי: הבה אנסה את לבו: – הנה אמרת: אלהים ישמור על ברד, ועתה תאמר לבני־אדם: לכו ושמרו עליו? – וישפיל הכהן עיניו ויען: – לא בכל יום ויום ישמור האלהים כי לאדם מסר לשמור על אחיו, ואך בהכשל גבורת־אדם ושמר הוא על אשר בחר בו. –

ואבוא אל אנשי ונערי ואומר להם: – החלצו שלושים או עשרים איש מכם ועברנו בשדות־דן והרגנו כל שודד ורוצח, עד נגיע אל ברד. ואואל להגיד להם: והצלנו את ברד ואנשיו, אחרי הצילם את דן ואותנו. – ואמנם קמו כחמשה עשר איש ונער ויעמו על ידי: – “באשר תלך – נלך”. –

– הרק אתם תלכו ואני שלושים דרשתי, – הוכחתים על פניהם. אז נבוכו האנשים ויבושו. ואחדים מהם התחמקו וילכו אל המקדש למסור את דבר לכתנו. ובבואם וימצאו את קלי. ואני שלחתי נערי לקרוא לו.

והוא משרת לפני המזבח בבוא אליו האנשים; ואחד מהם נגש אליו ויאמר: – הנה קורא לנו מקלות, כי נלך אל ברד. ועתה שאל־נא את הכהן הגדול: היתן לנו ללכת?

---

ובעוד האיש מדבר ויבוא נערי ויקרא לקלי וידבר באזניו את דברי. ויען קלי: – ידעתי, כי אמרו לי האנשים אשר באו מאת מקלות. – וילך קלי אל הכהן הזקן לשאול בעצתו. והכהן הזקן נועץ רגע עם נפשו ויען: – לא טוב לב כהננו על ברד; והאנשים מחפשים בו משען באין את רצונם ללכת. לכו אתם הנשארים ושמרתם עליו, ושמרו את אלהי־דן. –

ובעוד קלי סר הלשכתה לפשוט את בגדי־השרת וללבוש את שלמת־יומו, – וירא והנה שוטרי־המקדש מובילים את נערי. וישאלם: – לאם תובילו את הנער? – ויענו: – שמנו עליו משמר מטעם הכהן הגדול, וגם צוינו לאסוף גם אותך אל משמר. – ויתנו לו השוטרים להחליף בגדיו ויובילוהו אל משמר עם נערי.

ואנשי שמעו את הדברים מפי נער נאמן לנו אשר נמלט ויספר את הנעשה במקדש ובקרבתו, – ויפג לבם, וישארו רק שלושה עמי, והאחרים נסוגו מעלי. ובעוד אני עושה כה וכה, והנה לחש באזני: – “המלט והצלת נפשך, ואם לא – יכוך משרתי המקדש אל החומש”. ושלושת־אנשי אמרו: – “המלטה, ואנו נבוא אחריך”. – ואתגנב דרך פרצה בתחתית החומה, ובדרך פגשתי את אולם איש דן ואבוא עמו הנה. ועתה נראה את אשר נעשה לדן. –

ואולם איש דן בבואו לראות את ירמות שנית אמר: – מחר אלך והוכחתי לכהן דן את דרכו על פניו. –

– עמך אני, אבי, – אמר בנו אשר לא סר מעל בלהה וישאף צלה: – ואם יפגעו בך והיתה נפשי תחת נפשך. – ויכמרו רחמי בת־זית על העלם אשר ידעה ללבבו, ותאמר: – אל נא בחפזך, כי עם זקנים עצה ותבונה. ונתת לאולם אביך ללכת דנה, ואתה תשב עמנו פה, כי כל חרב דרושה לנו עתה. – ויאורו עיני הנער לדבריה; ובלהה צחקה, כי נשאה את עיניה אל מקלות.

אחרי לכת אולם איש דן, שאל מקלות את בת־זית: – האין בכם מי אשר ראה או רק ידע את מקרי יום־הקרב וספר לי? – ותאמר בת־זית: – בואה הערב ואכלת עמנו לחם, וספרתי לך את דברי היום ההוא. ואך קדושים יהיו בלבך הדברים ואל תספרם לאיש, זולתי לכהן הזקן. – וישבע לה מקלות ותאמין בו. ובבואו בערב, ואחרי אכלם וירמות שכר לנוח, – ספרה לו בת־זית את מקרי היום, ובלהה יושבת ושומעת.

 

נב. בַּת־זַיִת מְסַפֶּרֶת עַל הַיּוֹם הַגָּדוֹל    🔗

– הלא שמעת אם לא ראית מעל החומה, כי כבדה עלינו המלחמה ביום הגדול ההוא? – ענתה בת־זית לשאלותיו. – ואך לא כבד עלינו דבר כשמרנו על ברד. לא ידענו נפשו, ועד היום לא ידע גם ירמות פשר: האת תחש חפש להביא חרבו בלבו, אם את המות בקש, באשר כבדו עליו חייו?

בהכביד עלינו המלחמה ויפרידו הלוחמים בינינו, כי מהירים בני־נביות, ואנשיהם אשר היו אז עם תחש קפצו כאילות; ובעוד עיני רואות איש מהם בקצה מחנהו מימין להם, והנה הוא מאחורנו, מימין לנו, ולא ידעתי נפשי, את אשר היה לי ביום ההוא, וכמו נקבעו לי עינים בגבי ובצלעותי.

כי ראיתי אשר התפרץ ברד מתוך אנשיו וירחק תמיד הצדה. ואנשיו נפשם גחלים תלהט, ואין איש רואה את אחיו כי אם את האויב. ואני לא ראיתי איש בלתי את ברד. ואת ירמות אבי שכחתי ואחימעץ ניתק ממני. אולי חטא הוא אשר חטאתי לאחימעץ –

ובת־זית מחתה את דמעתה אשר נוצצה בעינה; – ואולי הדיחהו אלהים מעלי חטא זה? ואך אחימעץ ראני. ובעוד אני שומרת על ברד ורצה אחריו רגע־רגע, ראיתי תמיד את אחימעץ שומר גבי או צלעי. וארוץ אז ביתר בטחון אחרי ברד, ולא שמתי לב אשר אין שומר לאחימעץ אחריו. –

– היה שומר גם לאחימעץ, – אמרה בלהה; – רק אַת לא ראית; ואני לא אגיד לך מי שמרהו. זהו סוד כמוס עמי אשר לא ניתן לי לגלותו לאיש. –

בת־זית נתנה בה עיניה ותבחננה ולא אמרה דבר. – ואני לא ידעתי זאת וגם לא עלה על לבי לדעתו. כי מלא לבי את ברד ומעי המו לו, ונפשי חרדה עליו. ואומר: אם יפול ברד בחרב, או חץ־אויב יפגע בו, ואנו ננצח בקרב, מה יתן לנו נצחוננו ומה יוסיף?

וברד לא עיף ולא נח לרגע. וכעיפו בימי שלום כן לא ידע שלו בקרב, וכזקנו לפני המלחמה ואחריה עתה, – כן מלא נעורים אז וישיש לקראת נשק. אודה ולא אבוש – ובת־זית אדמה כולה ואור נשפך על פניה: – כי חמדתו נפשי אז ואלך שולל אחריו. לא תדע נערה נפשה ביום־קרב באבחת־חרב, לברק־חנית ומעוף־חצים.

ופתאום ראיתי איש מן האויב רץ ופניו לוטים ורק עיניו מבריקות, וברד רץ אחריו. וגם ראיתי כי מטה האיש את ברד אל מחנה האויב, ואדע כי אומר הוא לקחתו בשבי ולתתו לחרפה. ויד־אלהים היתה עלי ואקפוץ לבין ברד ולבין האיש ואפרידם. ויבהל האיש ויסב פניו אלינו. והנה גם קפץ אחימעץ אליו ויחרד האיש ויברח. ומלחמה התלקחה בינינו ובין אנשיו אשר חרדו אליו.

לא אתנה גבורותינו: מה בצע? האומר אשר הייתי אז כגבור בהריחו קרב, וחרבנו אכלה באנשיו אשר פרצו אל ברד? לא יחידים היינו, כי מהרו אלינו מאנשינו. ראינו אחרי־כן שדה־חללים לפנינו, וגם מאנשינו נפלו. ואך ברד רעם: – “אתם גזלתם מאתי את תחש. לולא אתם כי אז באה חרבי בו”. – ולא יכול אחימעץ שים מחסום לפיו: – “ברד אבי, תן תודה לבת־זית! לולא היא כי אז הקיפוך אנשי האויב, אחרי משכם אותך לבינם, והיו שובים אותך ומתעללים בך, לחרפתנו ולהותנו”. – ולא אבה ברד שמוע, כי לא ראה איש, ורק את תחש ראו עיניו.

וברד הרחיק מאחימעץ בחרי־אף, ואני רחקתי מנו ואת צעדיו שמרתי. ואחימעץ עזבני ויהי שומר עליו מקצהו השני. והנה כבדה המלחמה על אחימעץ ויעלם ולא ראיתיו עוד, רק לרגע חלף אחרי זמן לפני עיני. ואותר רק אני לבדי ליד ברד. ואחינו אנשי־המלחמה הכו והוּכו, הפילו חללים ויפלו, ואיש לא ידע בנפול אחיו לצדו.

פתאום נהר אלינו איש לוט־פנים אחר, דק ורם־קומה, וסוסו מהיר ושוטף, ועיני הרוכב שוחקות בחורי עטיפת פניו. ואני לא הכרתיו אז. ובטרם נגשתי אל ברד, והנה עמד האיש מולו פנים אל פנים, הרחק מקהל הלוחמים, ושני־נערים על ידו. ובגשתי וירמז האיש לנעריו להסוג לאחור, וגם לי רמז ואבין, כי אומר הוא להלחם עם ברד איש באיש. ואסוג גם אני אחורנית, כי אמרתי: ראש בגבורים האיש להם ובאה בו חרב ברד.

והנה התחיל הקרב, והחרבות משתקשקות ומכות אשה ברעותה עד התז זיקים. והסוסים קופצים כאילות, וברד והאיש כבר החליפו מקומותיהם שלוש פעמים. ואני הייתי פעם מאחורי־האיש וחרבי לא הניפותי עליו, כי ראיתי ברמוז האיש לנעריו בהיותם מאחורי ברד, אשר לא ישלחו אליו חץ. ואומר לנפשי: ברית כרותה בינם ובינינו: אורח לקרבות גבורים מימים ימימה; ועיני רואות וצדות כל קפיצה ואבחה, ואזני שומעות כל שעטת סוס וצלצול הברזל וצוחת הלוחמים וגם את נשמת־אפם, ולבי הולם כהלום פרסות־סוסיהם, ולא ידעתי את נפשי. ולבי לא שאל רגע: איה ירמות אבי, ומה עם אחימעץ אשר נועד להיות אלוף נעורי? חטאתי לך, אחימעץ! ופתאום שבת בי לבי והשמש עמדה בלכתה, ואהי כנציב־אבן. –

בת־זית שמה ידה על לבה ותשאף רוח. בלהה הגישה לה מים מן הכד. – ואני עוד ראיתי את אחימעץ, – אמרה בלהה, – כי על מרומי־גבעה עמדתי ואביט בהתגושש ברד באויבו, ואחימעץ מתרוצץ מרחוק בין הלוחמים. ועודני מביטה, הנה נעלם אחימעץ ולא ראיתיו עוד גם אני, כי רצתי אחריו במורד לשמור צעדו. ואחד מבני־נפתלי הצילני אז ממות, בתתו נפשו תחת נפשי. –

בת־זית שמעה את הדברים ותדום רגע, ואחרי הבליגה על מצוקתה שבה לספר: – ראיתי בהתנגש שני הסוסים יחד, וחרב נחתה כמעט בלב רעהו, והנה נסוג גבור האויב אחור וישליך חרבו לארץ. וברד נבהל; ואשמע את האיש שואל: – הירים ברד חרב על איש פרוק־נשק? – ונעריו מהרו אליו וירמז להם וישובו.

אז ראיתי את ברד וחרבו שלוחה ברוח, והוא כמו ישית עצות בנפשו; אחרי רגעים השיב את חרבו לנדנה ויאמר: – הנכון אתה להנתן חי בידי? –

והאיש צחק ויען: – ההכרעתני, ברד, כי תאמר לקחתני שבי? התחשוב כי הכריעה כבר החרב בטרם השלכתיה?

– ברד החריש רגע ויען גם הוא: – לא אדע באמת חרב מי גברה; כי ברגע התנגש סוסינו ובהגיע חרבותינו עד בשר – נסוגות פתאום ותשליך חרבך מיד; ואני לא אדע מדוע עשית כזאת. –

– לי חידה ופתרונה, – ענה האיש: – ואך הלזאת אמרתי למוּתנו: הרף! למען יהיו חיי לבוז? – אמר וירחיב את מטפחתו העוטפת את פניו, למען יחשפו חלקיהם ונגלו לרואים. ואני לא ידעתי מדוע עשה כזאת.

וברד בחנהו בעיניו אשר האפילו פתאום וישם ידו על לבו. – לא אחפוץ דעת חידתך מי אתה ומה עמך. אם חפץ אתה לשוב הלחם – הבה ונלחמה עד נפול האחד בנו או גם שנינו – לשללנו; כי לא ידעתי חפצך ולא אחפץ דעתו. –

וישתחוה האיש וירד מעל הסוס וירם חרבו ויגש אל סוס ברד. וירגז ברד ויקרא: – הרחק מעלי צעדך! למה ירמסך סוסי? – ויצחק האיש: – לא יהין סוסך לרמסני. –

ויעיף בו ברד עין אפלה בהורידו גבותיו עד לכסותה. – התאמר לבתקהו בחרבך, ובמרד ובמעל עשית את כל הדבר? בתקהו־נא! –

ויסוג האיש צעדים אחדים ואת חרבו השיב לנדנה. – לא עלה על לבי בגד ומעל, ברד אבי! – ובדברו הסיר את המטפחת מפניו, אשר נגלו לעין עד צלקת־דם בלחי. ואני, כבשה תמה, לא ידעתי גם עתה עוד מי הוא. –

– לא אבי אני לשונאי! – רעם ברד. – סור מעלי! –

– כל זקן אב לעלם! – ענה האיש: – ואתה אב לי. –

והשנים מדדו איש אחיו בעיניהם; וברד רגז: – הנה הציל שומרי זה באולתו את תחש מחרבי; ועתה תאמר לעצרני למען המליטו מנקמתי. הכולכם קמתם עלי, גם אוהב וגם אויב? –

– ויצחק האיש: – מה לי ולתחש? ולו ללבי תדע ומצאה חרבך גם את תחש. ועתה, ברד, תן לי בריתך, ולא תאכל חרב אנשינו איש באחיו. –

– הלבגוד בתחש תאמר ולהסגירו בידי? – הבריק בו ברד את עיניו ויחרק שן: – דע לך! מידי הבוגדים לא אקח את איש־נקמתי! –

ותחשכנה עיני האיש וגם אורו ויען: – לא בבגד ולא במעל! ואך בעזבי את תחש ומעטו האנשים אשר אתו, וכבדה עליו המלחמה והשיגתו חרבך. והאין לאיש לעזוב את שרו אם נקעה מעליו? הלא סרת גם אתה מדן לאבל הקטנה? –

ויחריש ברד וישפיל עיניו ויאנח: – למה באת להרגיזני, איש רע ושטן? –

– לא שטן אני ברד, וגם התמודדנו בקרב ובארחות־גבורים, ולא לחרפה אני לך. תנני, אבי, ואפול לרגליך! – קרא פתאום: – הלא תכירני? – ועיני נפקחו פתאום ואדע, כי בן־הדד הוא. ואני ראיתיו פעם בעברו על ידנו.

– גם עיני ברד נפקחו. כי בחנהו ברד בלי־הרף, באמור לו לבו, כי בן־הדד לפניו, ופיו פלט מלים אשר שמו חשדיו בנפשו. עתה רעד על מושבו, ולולא מהרתי אליו, כי אז נפל מעל סוסו. עיניו חשכו ושניו נקשו ורגליו נתלו ישר מעל סוסו. ופתאום התכופף אלי וילחש: – אמור לאיש, כי יסור מעלי; למה יביאני בדמים? –

נגשתי לבן־הדד ואביא לו את דברי־ברד, ויפלו פניו. ובאחזו בידי לחש גם הוא: – חלי את ברד אבי בעדי והטה לי לבו והאציל עלי מאור פניו. –

ואגש לברד ואתחנן לו בדמעות: – אנא, ברד אבינו, יגולו רחמיך על בן יתום מאם מתה ועל יתום חי מאביו החי. – ויהדפני ברד מעליו בחמתו: – את אויבי הברחת מחרב־נקמתי, ועתה תאמרי לעטות עלי חרפת בן־מביש; סורי מעלי! – ואדע, כי הכירני ברד הפעם, אולי בתוך הדפו אותי.

וברד קרב מספר צעדים אל בן־הדד ויאמר: – עלה על סוסך ורכבת לדרכך. ואל נא יעבור סוסך את דרך סוסי! מנעוני האלהים מבוא בדמים! ואך אשר הפרידו לא יקשרו עוד. – ויט את סוסו וירכב חיש ויעלם.

ואמהר אחרי ברד, ראיתי במחות האיש בשולי שלמתו את עיניו ובעלותו על סוסו וברכבו אט. ומאז לא ינוח לבי. כי ראיתי, – ובת־זית השפילה קולה ויהי כקול־אוב מארץ: – והנה עובר האיש על יד חצרנו יחיד עם אנשים מנעריו, ולא אדע הלישועתנו אם להותנו, אולי על ברד אביו ישמור.

ואני חפצתי לנסות אליו דבר, אך בהיותי לבושת שמלת אשה יראתי. כי נתן בי האיש עינים מוזרות ויבחנני, וגם צחק וירמז לי לגשת. ואני לא אאמין בו עתה, כי תחש בן־כחש גדלהו, ומעלליו באבל הגיעו לאזני.

ובת־זית שאפה רוח ותאמר: – וגם זכרתי את מעלליו בנפתלי, בקדש ובדן. ואז בחלותי את ברד בעדו כמו שכחתי הכל. כי רכו אז פניו ועצבו, ויכמרו רחמי, ושד־הזועות אשר ראיתי בו בעיני־רוחי – רחק מעל פני. ורוצח האנשים, ומענה־הנשים והבנות ומרטש־הילדים נעלם פתאום. ושודד־הדרכים ומוכר־הנפשות היה בעיני פתאום לבן־ברד, לבנו יחידו ולגבור יורשו.

ועתה לא אדע נפשי. יש אראהו עובר בין־ערבים וכצפור תחפש קנה, כגוזל אבדה קן אמה – יהי בעיני. ואך בקראו לי ארעד; ומה יכבשני להיות לו לאמה? – אמרתי אז בהיותי מעבר לחומתנו; ואמהר אל חצרנו להסגר בה, והוא לא רדף אחרי. –

ועיני בלהה אורו: – לו לי קרא, כי אז נגשתי אליו, כי כלו עיני לפלאות. והימים אשר ירדפו בשממון איש אחיו נמאסו עלי; ואולי גם אביא טובה לברד ולנצורים? –

בת־זית לא ענתה דבר. ורק מקלות אשר החריש כל עת דברה קם וישאלנה: – הספרת לאיש את הדברים האלה: –

– לא, – ענתה בת־זית: – רק לחזיון ספרתי, כי חכם הוא מכולנו, ועליו לדעת את הכל, וזולתו לא ספרתי לאיש. כי לא חפצתי הרעיש לב ירמות בטרם נרפאו בבשרו אחרוני פצעיו; ולכם ספרתי; כי קשה היה לי לשמור סודי בפני בלהה, אשר כנערות־אחיות תשיחינה אשה לאחותה סתרי־לב־וכליות אנו; ולך, מקלות, גליתי את הדבר, כי הרעישוני המעשים אשר עשית בדן; ויען ספרך לנו – אמרתי: אשלם לך כגמולך, כי גבור־חיל אתה וטוב אשר תדעם, ואולי תמצא אתה נתיבות ללב בן־הדד.

---

ובלהה אמרה: – אם תלך, מקלות, לקראת בן־הדד, ולבשתי בגדי־גבר והלכתי עמך. קחני־נא! כי עיפה נפשי, ואם אשאר כלואה פה ומתי, או אברח אל אחד השודדים; ולו גם מנכדי־חזיון המדינים. – ובהתכופפה אל מקלות ותלחש רתת: – כּמה בשרי לארוסי המת עד לבלי שאת, ואם לא אצא למרחב יבאש בי דמי; הצילני! –

ובצאתה ללוותנו מספר צעדים הוסיפה אחרי החרישה רגע: – לא פחדתי מענויי־דרך ומשודדים, ואלך אחרי אחימעץ מנפתלי ועד הלום, ובקרב הייתי, ואך את נפשי אירא, כי לא אדענה, ואת מלאכי הרע אשר ישמור צעדי.

עוד מנעורי אמרו לי, אשר בת לא־מקשיבה אני והולכה בשרירות לבי; ואני לא יפו פני ולא שחרו עיני; רק שמעתי אומרים, אשר בלילה יתנוצצו בעיני זיקים כבעיני מכשפות, ומאז אירא. ומיום נפול ארוסי והעלם אחימעץ ­ אפחד את צלי אני. לא את מותי, כי אם את השטן אשר יארב לי בנפשי מנעורי; ויש אשר אהיה בעיני כפרה גועשת עורגת לפר. ואתה, מקלות, הגבר, אשרך! הלא גם בן־חיל אתה ולא תירא. – ומקלות הביט סביבו בחשכה ויהי כמו משש בידיו ומריח בנחיריו: – אין איש סביבנו, – אמר ויאמץ את בלהה אל לבו וישקנה: – הבי ידך ואקחך עמי אל כל אשר אלך. –

 

נג. אוּלָם וּמִקְלוֹת הוֹלְכִים לְדָן    🔗

למחר ברדת השמש התגנבה בת־זית מחוץ אל החצר כמפחדת פן יראוה, ובשרה רועד עליה. ובלהה ראתה ותתגנב ותלך בלאט אחריה, עד אשר באה בת־זית אל אוסם־החציר. ובלהה ראתה בהתנפלה אל החציר ותשמע מר־בכיה. ותמהר אליה ותבקש להגיד לה את אשר עמה. – עזביני עתה לנפשי, ומחר או מחרתיים והגדתי לך. – חננה בת־זית, ובלהה לא סרה מעליה. ובראותה כי שוא כל הפצרותיה ואין בת־זית מגלה לה, ותמהר אל מקלות ותספר לו את אשר קרה.

ומקלות אמר: – ישבתי על המגדל וארא בגשת רוכב אל בת־זית, ובלקטה צמחי־בר בשדה לבשל. ואמהר רדתי ואחגור חרבי למען אהיה לה למגן. ומאחורי גבעה התחבאתי במארב ואאמץ אזני ולא שמעתי דבר, כי נשאה הרוח את דבריהם ימה. ואת הרוכב ראיתי – ופניו לא פני בן־הדד. אולי שליח הוא ממנו, כי לבי אומר לי, אשר יש דברים בין בן־הדד ובין בת־זית. – ותצחק בלהה: – ומה יאמרו ברד וירמות בהעלם בת־זית פתאום? מי תצלה יונים ומי תברה בריה? – ויצחק גם מקלות: – אכן נערה רעה את! –

ומקלות מהר אל אולם איש־דן ויאמר: – על מה אנחנו יושבים? מה תהי פה אחריתנו? ומדוע לא תגלה לי ארחותיך הנסתרות וידעתין גם אני? –

ויצחק אולם: – לא אודיע דרכי לאיש בטרם הגיהה ההצלחה עינה עליהן. –

– ואולי אוכל היות לך לעזר ולהקל לך הדרך מאבני נגף? – שאל מקלות.

– מה ידעו נערים עצה ומה תושיה במעשיהם? – לעג אולם.

– והאם לא הראו הליכותי דנה, אשר ידי גם תעשינה תושיה? – נעלב מקלות.

– הפכּך! – קרא אולם: – כי לו עצה ידעת והובילוך רגליך אל מעון תחש ובן־הדד, ובאה חרבך בלב אחד מהם, תחת בואה בלב אחד קטני –שריהם אשר שכב עם בת־דן. –

ומקלות רגז בלבו על הכלימה אשר השביעהו אולם, ולא ענה דבר. רק אמר בלבו: – “הבה אארבה לו ותכנתי את ארחו הנלוזה”, – כי בטח, אשר לא טובה דרך האיש ולא טהור לבו. לו היה לבו שלם – מדוע יסתיר מני דברו?

באחד הבקרים פנה אליו אולם באמרו: – בואה עמי והלכנו דנה! כי הפך לב הכהן הגדול לירוא אותנו ויוצא את קלי ואת נערך מן המשמר. ועשרים איש מצפים לנו בדן. – ויפג לב מקלות ולא ידע היאמין בו אם לא. וימהר מקלות אל בלהה לספר לה, וגם שאלה: התאות להתלוות עליהם? – ותען בלהה: – לך עמו! מה בצע בשבתך ובאכלך את לחמנו המעט? ואני לא אלך עוד, כי לא אוכל עזוב את בת־זית בטרם אדע מה היה לה, הולכה היא שולל האומללה ולא תדע נפשה, וגם אם לא אהפוך אני את משכב בת־אבל אשר טרם רפא לה, לא יהפכנו איש זולתי, ואם לא אאכיל את היונים על המגדל, ולא אצוד מהן אחת או שתים לברד ולחולים – לא יאכילום איש ולא יצודן, כי אין לב בת־זית וידיה כתמול־שלשום. ובאשר לי – שקטה בי נפשי מיום כבדה עלי העבודה ועומס הדאגה, – ומקלות לא ידע האמת אם רק תואנה בפיה ויעזבנה וילך עם אולם דנה.

ובלילה הראשון לבואם דנה ירד שלג ויכס את הגבעות ואת ההרים הקרבים ויפול פחד אלהים על דן; והכהנים בכו ויצעקו לאלהי־דן במקדשם, והנשים ספקו כף, והגברים חגרו שק ויגודדו בשרם; כי יראו העם את השלגים הגדולים, אשר ירדו פתאום מראשי לבנון ושניר ויתרוצצו בהרים ובגבעות, ויש אשר ירדו גם אל העמק לילה לכסותו. ואולם איש דן – מחשבת שבטו על שפתיו, באמרו: – אין זאת כי חורשים האלים מחשבה רעה עלינו בכרכם את שדותינו תכריכי־מות. –

והכהן הזקן אשר רבים שלגים ראו עיניו, ונפשו לא היתה בחרדה אשר תקפה את קריתו, – אמר לבאים: – הטיבותם אשר באתם. כי רבות שרתי עם כהני הגדול ואוכל לו. ועתה רק ימסו השלגים וירדו המים אשר ישאירו אחריהם – ושבתם אל ברד ועשרים איש עמכם, ואולי ילוו עליכם עוד מספר אנשים; ולקדש שלחתי את קלי, ולאנשי אבל הנלחמים בשודדים – הלך נערך; וכי ילוו אליכם אנשים מפה ומשם, ומחנה תחש ובן־הדד לא רב הוא, – ויצא ברד לקראתם והכריעם וטהר את גבול־דן.

וישם לו מקלות פני־ערומים באמרו: – וגם בן־הדד יכרות לנו ברית, ויצערו אנשי־תחש ונפל ביד־ברד. –

– אל תבטחו בארמים! – ענה הכהן הזקן. – כי רמה לבן הארמי את לב יעקב אבי־דן פעמים. –

– והן גם את רחל בתו יפת־התואר נתן לו? – חמד לו מקלות לצון. ואולם איש־דן הוסיף: – והלא גם חזיון ארמי הוא, ואמונתו – תהום רבה? ואם בכהן הגדול תאמין, מדוע לא יישר לב בן־הדד בעיניך, אם הפך לבו לרעה על תחש, אחר התנגשו בברד וראותו ארחות גבורתו, גאונו וגודל־נפשו פנים בפנים בקרב? –

ולא אבה הכהן הזקן לאבד דברים חנם, כי אמר: – אם כה ואם כה – ירבו־נא אנשינו והצלנו את ברד ואת אדמת ישראל נטהר. רק השלגים קמו לנו כצר. ואך גם לא אבין: לב הכהן הגדול הפך פתאום לטוב על השלגים, כי אמר לנו הבוקר: ברבות השלגים יגאו המים ורבתה התנובה, אף כי נדע משכבר הימים, כי בשטוף המים את העמק ונרקב הדגן בטרם קמה. –

– אולי לבו אל ההרים אשר בשפעת־מים ברכה להם? – שאל מקלות; ואולם איש־דן ענה גם הוא: – מי יתכן לב־כהנים? ואולי גלו לו האלהים את אשר יסתירו מאתנו. – ומקלות הביט בו, והנה השפיל אולם עיניו ולפניו מראה תם, ולא ידע מקלות הבאמת ידבר אולם, או אולי חמד לו לצון גם הוא.

ונער בא אל מקלות ויאמר: – הנה יצאו עתה שנים ממשרתי־המקדש רוכבים בתוך השלג, ולא אדע הלהציל טובעים או קופאים רכבו אם דבר לאט עמהם; כי למה ירדו האנשים אל העמק והדרך הקשה ואין לעבור? –

ויחרד לב מקלות בו כמנבא לא־טובות ויאמר: – לך, אולם אבי, ונודעת לאן רכבו האנשים, ואנוכי אלך אל המחכים לנו וחזקתי לבם למען ילכו עמנו. ואתה, אבינו הכהן, תהיינה עיניך פקוחות עלינו ושמרתנו וברכתנו, והפנית לב האלהים לטוב עלינו. כי ידענו אשר עוז בך לדן ומבטח לברד. – ויברכם הזקן וילכו איש לעברו.

 

נד. חֶזְיוֹן נוֹדֵד בַּלַּיְלָה וְנִתְקָל בָּאַשּׁוּרִי    🔗

בפקוח חזיון עיניו וירא את רמליהו ושלמיה אחוזי־תרדמה כבדה על מרבדיהם וכריהם. ולא חפץ העירם; כי אמר: – ינוחו־נא האנשים מעצבם ומרגזם, ויבואו־נא מלאכים טובים ופקדום בחלום. אם פרשו האלהים את כנפי־מנוחתם על בני־אדם, מי יבוא להוציא גוזל מתחת כנפי־אם? – ויקם ויצא על בהונות רגליו החוצה, בהתעטפו באדרת־לילה. ובשמעו את המעין משתקשק ליד־הבית, נגש וירחץ ידיו, פניו וצוארו במים קרים, וגם על לבו העבירם, באמרו: – אם לא קפאו עוד דמיך בקרבך, ואם סעור תסער – יבואו נא עליך המים הקרים והשקיטוך. – ובנגוע המים בבשרו, והנה לא קרו כביום וכאתמול; וידע חזיון כי קרבים גשמים לבוא וירעד.

בצאתו וירא את הקריה ישנה שאננה ובטוחה, וילחץ לבו: – הנה שוכן בה עתה שר־צבא אשור, וכגדוד־חילו רובץ לא־הרחק מפה ואוכל את חלב־הארץ. והאיש העושה במלאכה, העורב מערבו והזורע שדהו, לא ידע רוגז. כי אחת היא לו מי ישמרהו, בן־עמו אם זר, רק כי יהיו שלום ומנוחה בארץ – ובדברו עם נפשו יזכור חזיון את ימי ברד בארם, את האהבה אשר אהבוהו הארמים ואת השנאה אשר שנאו את מורדי־ארם, ואשר שודדים כנום ומפירי־ברית. ואך גם זכר בהשליך ארם ביום אחד את נציבי ישראל ואת חילו מארצו. וחזיון לחץ כתפיו ויפרש כפיו באין־עזרה: – מי יתכן לבב עמים? –

והלילה עודו פרוש על שמי־הקריה, ורוח־נגב חמה ורוח־קדים התנגשו אשה באחותה. הנה עננים נגרשים עולים ובאים, והנה הם נשאים ברוח ופני השמים טהורים רגע, ומראה להם כעין־אדם אחרי סערת־נפש. ובהבהר המרחב רגע, ויופיעו שלג־הצפון אשר על ההרים, וקולות־מרחק פלאים חדרו לנפש ותשמעם, וירחב לה וגם פחדה.

בעבור חזיון ליד שער אחד־הבתים והנה כלב חורץ לו לשון, ויירא רגע, כי אמר: – אם יראוני שומרי־הלילה או אחד בעלי־העיר ואמרו: – “מה הזר מתהלך לילה בקרבנו? אין זאת כי בא לרגל בנו” – ויאמר לשוב, וגם התעטף באדרתו עד לבל יכירהו איש.

ומבלי משים נשאוהו רגליו החוצה לעיר אל מול גבעה. ויהי הוא עולה בגבעה והנה איש לקראתו. ויכירהו חזיון כי שר־צבא אשור הוא ויבהל וגם שקט לבו.

– הגם את תרד בלילות ולא תדע שינה? – שאלהו האשורי, ולעגו עצור בין שפתיו.

– ומי עוד כמוני לא ידע שינה? – ענה חזיון בשאלה גם הוא. – זה חודשים אשר לא אדע מנוחה, ואשר אדד מנוף לנוף ומקריה לקריה. ועתה בעברי בחוצות בטרם שחר – יראתי פן יראוני האנשים וחשדו כי מרגל אני. ורגלי הובילוני הנה וארא את הגבעה ואומר: אעלה־נא אליה ואשבה לי בטח עד תעל השמש; ואיש לא ישופני פה ולא פה ישים לי עלילות־דברים. והנה נפגש בי אדוני שר־הצבא, וגם אתה מתהלך בלילות כמוני עבדך לראות פני עיר ומתים בשקעם בתרדמת־לילה. –

– טוב אשר פגשתיך, כי אנשים לי פה וכלבי־ציד־מלחמה עמם; ולו עלית, ואמרו אנשי כי לרגל באת, טרפוך בטרם פני־אדם תפגוש. ראה: האירה לך ההצלחה פנים בהנצלך מבני־אדם בעיר ובנפלך בידי אדם בשדה. –

ויצחק חזיון ויאחז ביד שר־אשור: – אם התודה לאלהים היא, אך גם לך יאתה בהצילך אותי. ועתה מה עלינו לעשות? הנעלה אל אדוני הגבעתה אם נדד בשדות? כי לא אתאו שנה יותר, וגם ליל־שמורים לך הלילה. נהג בי ואלך אחריך. –

ושר צבא אשור בחן את חזיון כבעיני־ינשוף ויאמר: – אנו שרי־צבאות אשור רק בין צבאותנו נלין, כי לא נאמין באיש, ומה גם בנער. כי אמור יאמר איש כמוני: הנה ימשכוני האנשים והרחיקוני מחילי, והיה החיל עזוב ללא מצוה ומפקד. ובהתנפל עליהם האויב יפוצו לכל רוח, באין מי יאספם ויכון דרכם. ואך רמליהו הכשילני, בהשקותו אותי יין, ואיעף וארדם. ושרי־עמון לקחוני לאחד בתי שועיהם. ורק סר מעלי ייני וארא את נפשי שבויה בינם. ואקום ואצא, ומאום לא הגדתי להם. כי אמרתי פן ינאוני ולא יתנוני צאת. ואני גם חפצתי לראות את העיר באישון לילה. –

ואם יקיצו האנשים וראו כי ריק משכבך ונבהלו. – אמר חזיון.

ויצחק שר־אשור ויאמר: – יבהלו נא; לא טוב אשר לא ייראו העמים את הארי אשר בצפון. ואין טוב מזה אשר ילמדו לפחד את קטן אנשיו. ראה, הנה אני מגלה לך את אשר בלבי, כי לא איראך, בידעי אשר לא מישראל ולא מעמון הנך, ומארם עמך רחק לבך. ולו לעצתי שמעת – והלכת לאשור לעבוד אותנו. הן אב מזמות בלבך, ועתה ותושיה בקרב ובעתות שלום. ודרכי עמים תדע, וארצותיהם עברת, ולבות שריהם בחנת; – והשר התכופף אליו, כבוחנהו מקרוב; – ואנשים וקריות תדע ארחם ביום ורבעם תבחן בלילות; ומה לך לזנבות האודים העשנים? העליהם תבטח ועל קנה רצוץ תשען? –

חזיון לא ענה דבר. כי זז הלילה, ואילת־השחר לא יצאה עוד מבין־העבים, ואך כל יצור אשר בשדה ובעץ כמו הקיץ ויעור שחר. ויהי כמו מלאו ההרים חרדות, ופני האיש המדבר היו כפני הלילה המתעורר. ודברי חזיון לעו בפיו.

– טוב אשר לא ענית, כי ראה אראה אשר לא מהיר דברים הנך. ואם תאות לעצתי או לא, – טוב שתדע לאן אמרתי להטות פעמיך ומה דרכנו. כאורחים נפקוד ראשונה שדות וקריות, – אמר האשורי בהעבירו עיניו סביב, כמו יתור אם אין שומע לשיחתם: – וכובשים נשוב הנה אחרי שנים, ואם לא אנו – בנינו ישובו וכבשו. כי לא קצרה רוחנו בנו, אף כי בסופה וסערה נסתער. בן אלפי שנים אשור, ומעם קטן גדלנו ונפרץ גבולות ארצות ועמים. ומנינוה מלכנו, אשר יסד את עיר מלכינו, ומשמירמות מלכתנו הגדולה, אשר נטעה גנים ותתלם כגשרים על פני נהרינו, – לא נח בנו לבנו, ונחלום לכבוש את העולם ולעשותו לנו לעיר ולגן. ואך אמרנו: לא יעשו הדברים בחפזון. ואם כסופה נסתער על האויב – אך את כחנו נשמור, ולצבאותנו לא נתן לפוץ על פני ארצות־מרחק. כעשות צורים וצידונים אשר יריקו את ארצם מבניה להושיב בהם איים רחוקים. צעד־צעד נלך, ובבלענו ארץ ויושביה – ועשינוה כאחת קריותינו, והיה תהיה לנו למוצא ולמבצר במלחמתנו הבאה. וכידענו לכבוש – כן נדע גם להסוג, וכהרענו ביום־קרב – כן נדע לעזור ולשמור לנו את בעל בריתנו, אשר טרף בטוח יהי לפינו. –

והאיש נדם כי הכשילתו לשונו, וחזיון עשה עצמו כל־שומע את דבריו האחרונים. ופתאום פנה אליו ויאמר. – הנה, שרי, זכרת אתמול את ברד הגבור, – ואני עבדו זה שנים. ועתה הוא ועשרה אנשים עמו נתונים במצור, ולב רמליהו נע בקרבו. התעזור לי, כי ישלח רמליהו עמי אנשים להציל את ברד, למען יטהר את צפון־ישראל משודדי־ארם. כי אנו גם לא נוכל להעלות למלך ישראל את המס אשר הטיל עלינו, ואשר יעלהו לפול מלככם. כי הריקו שודדי ארם ומדבר את קריות דן ונפתלי שבטינו ויבוקקו שדותיהם. וידי מנחם ורמליהו רפות, ולב אנשי־הצפון נפל. ואני לא אוכל שוב אל אדוני, אם אין עזרה ומאה איש עמי. –

ושר־אשור בחן את חזיון בעיניו גם הפעם. – טוב אשר יהי איש נאמן לשרו. ואם יאמר רמליהו כי אלך עמך, וטהרתי את צפון ארצכם משודדים. כי אחת היא לי אם אשוב לארצי דרך עמון ובני־קדם, או דרך צפון ארצכם וארם. ואם לא יאבה רמליהו תתי לכת עמכם, ועזרתי לך לרכש לבו. ואך היש אתכם די צידה ושלל לאנשינו? כי לא ילכו האנשים לרעוב ולשוב ריקם, אם לא בלכת מלכם בראשם בקרבות־גבורה. והקרב הקטן רק לשוד יתור ולציד עבדים ושפחות. –

חזיון רעד בשמעו את הדברים. כי הנה עלה הבוקר ואהלי הגבעה השנים נגלו לעיני חזיון. ואנשי אשור החלו לרדת מעטים ויחידים, ואך זעומי־פנים וקשי־יד, וצעדם קל וגם כבד, ועיניהם צוחקות ואיומות כאחד. ושר־אשור קרא לאחד כלבי־הציד, ויזרוק לו בידיו אוכל מבשר־כבש אשר הוכן לו. ואחר אמר: – בואה עמי והבהלתי בך את גבורי עמון, – וישלב ידו בזרוע חזיון וילכו יחדו. והכלב מזעים פנים ונוהם כארי זקן, ועיניו לוהטות בחרון; ואנשי־עמון סרים מדרכו. וברדתם מן הגבעה, ויחש חזיון בהכביד עליו רגליו וגבו, ויאמר: – “זקנתי”. – ובהביטו אל מול שלגי החרמון והלבנון, ויהי כמו לבשו שיבה הארצות והעמים סביב. ושר־אשור ההולך לידו קל־רגל ככלבו, ועיני שניהם שוחרות לטרף.

 

נה. שְׁלָגִים סוֹגְרִים וְיֵינוֹת מֶרְחַקִּים    🔗

בהזכיר חזיון לרמליהו את דבר משלוח עזרה לברד – לא יכול הציל דבר מפיו, בפסוח המשנה על שני הסעיפים כדרכו תמיד. וירזום שר־צבא אשור לחזיון בעיניו; ולרמליהו אמר: – הנה אני וגדודי שבים לארצנו. יאמר לי רמליהו והלכתי עמכם דנה וטהרּתי את צפון מלכותכם משודדי ארם ומדין; כי על כן לחזק המלוכה ביד מנחם איש־בריתנו באנו. – ודבריו בטו כמדקרות־חרב, כי בצאתם מפיו ויהיו כלועגים לרש.

וירגז רמליהו; והוא לא ידע כי היו דברים בין חזיון ובין שר־הגדוד. ובמסוך משרתו לשר כוס יין אמר: – לא־כן איש בריתנו. כי אנו בקשנו מאתכם אשר תעמדו לימיננו, כל עוד העמים מתקוממים לנו מכל עבר, ואיש־הוד, איש האוצרות ושכיריו, – אויב לנו בבית. וגם בקשנו את מלככם, אשר ישאירכם עוד אתנו ירחי־מספר, ולא נאות מלככם ויסר מעלינו. והנבוא עתה לדרוש עזרתכם, במקום אשר חמשים־איש מאתנו ילכו וגרשו כל שודד ובוגד? – ויחשוב חזיון כי הצליח במשלחו.

לפנות ערב גם אמר לו רמליהו: – הנה עוד יומים שלושה אצוד פה בהרים. ובנסעי מפה ועברנו לגבול ישראל, ונתתי לך חמשים או מאה איש כחפצך, והלכתם וטהרתם את דן משודדי־נכר. –

בלילה ירד שלג ויכס את העמקים, ורמליהו ושר־אשור נסגרו בקרית־עמון ללא צאת ובוא. ויזכר חזיון את הימים אשר סוגרו בקדש ובחות־גוני – וילחץ לבו. והקור גדל, ואך אנשי הקריה לא פחדו, כי גבהה הקריה והשלג פקד אותה שנה־שנה כמעט. והאנשים הורגלו לשבת בית בימי קור, וגם להמצא בחוץ. והאיש מסביב אשר היה לו דבר לקריות־השניר, ויהי מוצא את דרכו בשלג ולא פחד.

ורמליהו הוסיף לדבר: – הנה אנה לנו אלהים לשוב ולהמצא יחד עם חזיון ועם העלם הטוב פה בהרים. ואומר: – ישוב־נא חזיון מודע־אבי, וספר לנו עוד ממקרי ימים עברו. ואך אין מרגוע לי משרי־עמון ומשר־אשור, אשר לא ירפו ממני עד הריקי את שארית־ייני מכרמי־יזרעאל. ואני לא שתיתי עוד יין כיין־שניר. –

– לא ימתקו לאיש יינות־מולדתו, כי ליינות ומרחקים יצמא חכו, – ענה חזיון: – וגם בהרי־נינוה – יין, ופרי גני־שמירמות יועלו על שולחן מלכים, ושמעם הולך בכל הארצות, ואשור צמא למרחקים, ומדשן גניהם וכרמיהם בדם בניו. –

– והנה בבוא הלילה – ניעף. – הוסיף רמליהו זועף: – ואתה הן תזכר באמרנו אז לנוח רגע קט. ובהקיצנו והנה האיר הבוקר ואתה אינך, כי נעלמת באישון לילה. כה אמר לי אדון־הבית אשר שמר עלינו. –

– ואני לא ראיתיו, – אמר חזיון; – וגם פחדתי פן יתנוני האנשים למרגל. ועתה אראה כי הם שומרים עקבותינו. ואני תעיתי אז עד נפגשתי בשר־גדוד־אשור. וגם ספרתי לו על ברד גבורנו ולא שבעה אזנו משמוע. –

– הנה מדוע אמר: “יאמר לי רמליהו, והלכתי והצלתי את ברד”; ואל אשור הלכת לבקש עזרה בעוד אני עמך? –

ויצחק חזיון צחוק מר: – האלי החלש בא אשור, אם אליכם החזקים? אני ראיתי כי אין עזרה לי ממך ואומר: אם לא יעזור לי בן־מיודעי – הבה אנסה דבר לאיש אשר לא מעם־ברד, וגם מצאתי אוזן קשבת. וגם אמרתי: אם העירני אלהים בעוד כולכם ישנים וימן את שר אשור לקראתי, ומשיני כלביו הרעים הצילני, – אות היא כי פקד עלי מה. ואספר לאשורי את דבר בואי הנה. ועתה אחרי אשר טוב לבך עלינו, ואנשיך ילכו עמנו בקרב – נקי אני מאשור ואשור ממני. –

ויאחז רמליהו ביד חזיון ויאמר: – צדקת ממני, חזיון אבי. ואך הערב אסגר משרי עמון ואשור, או אולי אקח את שר אשור אלי, ואתה תספר באזנינו את הדברים. ולמען לא יחשדו בנו עמונים, וקראתי גם לאחד או שנים משריהם, וישבו ושמעו עד אשר ייעפו והלכו. כי לא טוב אשר ישאר שר־אשור בידיהם, פן יסכסכוהו בי. – ויאמר חזיון: – כן תעשה. –

ובבואו אל רמליהו ברדת הערב וימצאהו יושב, ושר אשור לימינו ושני שרי עמון לשמאלו. וחזיון בא עם שלמיה וישבו גם הם, וגם לאדון הבית קראו. ונשי־הבית הביאו עוגות ודבלים, והנער אשר לשר־צבא אשור הביא מצלי צידם, וייטיבו האנשים לבם. ואחרי אשר טעמו מיין רמליהו, ורמליהו וחזיון ושלמיה מיין שניר – הסבו האנשים על יצועיהם ויכסו רגליהם בכרים, והאח מבוערת לפניהם, ויכינו אזניהם לשמוע את דברי־חזיון; ורק לב שלמיה הכהו, כי אמר: – “למה ישמעו זרים בספר אחינו לפנינו על גבורינו ומקרינו? ואם על כשלוננו יספר – הן יצחקו הם על משבּתינו”. – כי באשר לחזיון, הנה כאח וכאיש מישראל היה בעיני שלמיה, וגם רמליהו כמעט חשבהו כן.

וחזיון שב ויספר:

 

נו. סִפּוּר אַחֲרוֹן לְחֶזְיוֹן עַל בֶּרֶד וְעַל עַצְמו    🔗

הנה ספרתי לכם אז בשוב ברד גבורנו לארם, ואני נשארתי בשומרון ובבית־אל להיות למליץ עליו ולסתום את פיות מלשיניו. ועין אלהים היתה עלינו לטובה. כי אמנם קנה איש־הוד המורד והמסכסך את לבות שרים רבים בישראל. ובכלות עליו הרעה הביאו הם את דבת ברד אל ירבעם יום־יום. ואך ידעתי לסכל עצתם, באמרי לירבעם: – הנה, מלכי, את אשר תאמר אתה לעשות פה בישראל, יעשה ברד בארם; כי לבך הנדיב ישיאך לבנות הריסות עמך ורפא את פגעי־הרעש, וגם לאיש יהודה המוכה בו – תקרא לשלום ודברך בפיך: “הבו אחים לבית יעקב, ובנינו יחד את הנהרסות”. והאם לא כדברך יעשה ברד איש חילך, בבנותו חרבות ארם ובהקימו הריסות בני־ישראל אשר בארם וברכשו לך את לב עמי דמשק וחמת? וככהנים וכשרים אשר יכלאו אוצרותיהם ויסיתוך לשלח יד ביהודה אחיך – כן יסובוהו מסיתים גם שם להצית את צידון ואת עמון ובני־קדם, ולגזול בארם ולשלול שלל־נקיים. וברד ידע להריק כיסי חומסים ולהיות למחיה לעניי־עם, וגם בריתך בין ישראל ושכניו ישמור. ואתה הן הועידך אלהיך להיות אב לארם. – ויונה הנביא מגת־החפר שומע את דברי ומחזק את ידי.

ואחרי אשר ברח איש־הוד צידונה, שלח ירבעם מתנות לברד ויפקידהו על כל ארם וחמת. ויהי ברד נציב שם עד ימי ירבעם האחרונים.

ואך בטרם צאתי משומרון, והנה תקפה את יונה הנביא רוח־עועים, כי נבהל מיהוה אלהיו ויאמר לברוח מפניו. כי הבהילהו הרעש; והשנים האחרונות אז היו שנות רזון, והגשמים נכלאו מבוא, והשדות יבשו; עיר אחת הומטרה, והשניה לא הומטרה ותנע על אחותה לבקש מים. ובשדפון ובירקון הוכו התבואות ושאריתם אכל הגזם. וממצרים בא דבר, ובמלחמות־מדבר נפלו בחורי־ישראל בחרב וסוסיהם נלקחו בשבי, ושאריתם ניגפו בדבר אף הם. ואחרי ההפך הארץ כסדום ועמורה ותהי כאוד מוצל משריפה – והנה המלך והשרים לא ידעו מחסור; כי מסי־ארם ושלל מורדיו מלאו אוצרותיהם, והעיר אשר הומטרה תביא פרי לעובד שדותיה – שלמה מסיה. והעם אשר אכל במסכנות לחמו – נמכר לשריו ולרוזניו בלחם, ויבן להם בתי־גזית ויטע להם כרמי־חמד, ושכרו שולם לו ממשאת־הבר אשר לקחו ממנו.

ועמוס הנביא מתקוע ראה ויבהל ויימר עליו רוחו. ואף כי אהב את ארץ־אפרים, ובנבאו חורבן והשמד על כל העמים מסביב וגם על יהודה, – הנה לישראל רק חזה חזות קשה, ויהי נוטה לו ראשונה גם חסד בלבו, ואך עתה בראותו את הנעשה חרד ויתפלץ, ויום יהוה היה חושך ולא אור בעיניו. ויונה שמע ויחרד, ועיניו נפקחו פתאום וירא את אשר השרים עושים והכהנים. ולא קם בו רוח להוכיחם, כי אמר: – מה אקרא עליהן זעם יהוה, והוא כבר פקדנו בחמתו? – וכלחוץ אותו רוח ובפקוד אותו מראות אלהיו בחלומו ויזדעזע, כי גדלו עליו אימות הימים. ובראותו כי אין מפלט מיהוה בישראל ולא ביהודה – אמר: “הבה ואברח תרשישה מלפניו!” ויעלם פתאום מפנינו. ואיש פלשתים בא מיפו ויביא לנו את הבשורה: – “ראיתי איש ותוארו כתואר נביא־מלככם, והוא נתן שכר אניה ההולכת אל איי־הים”; – ונדע כי אבד יונה מאתנו.

ולב ירבעם חלל בקרבו, ואנו יראנו. וגם אני אשר סבותי עמים וארצות, ואדע את כוח האלים ואת רפיון־ידם – גם אני רעדתי. ואומר בלבבי: – היטיב יונה בן־אמתי עשות בברחו מפני יהוה אלהיו. –

ושר־אשור צחק: – הלא זה המשוגע, אשר נבא אז לאבותינו על נינוה אשר תחרב, והם חרדו ויקראו צום וילבשו שקים. ואני אז ילד כאחד הילדים, ואהי בורח יום־יום אל השדה או מליט פני בכרי. ארבעים יום חיינו בפחדנו. –

– ואך נינוה כיפיה אז, כן גבורתה והדרה עתה. – החניף אחד שרי־עמון. – ועלינו נבא האיש מתקוע רעות, ובחומת רבה עיר־בירתנו הצית אש, ואת מלכנו הוליך בגולה בסערת־חזונו. ואנו יושבים שלוים בארמנותינו עד היום, ומלכנו בקרבנו. הנביאים האלה אשר חזון לבם ינבאו! –

ורמליהו אמר: – גם אני שמעתי זאת. וגם שמעתי אשר קם מלככם בנינוה מכסאו ויעבר אדרתו מעליו ויכס שק וישב על האפר. הכה גדל פחד האיש הטוב הזה עליכם? והוא לא ידע הפחיד אצלנו, כי ספר לי אבי, –

– האדם והבהמה התכסו שקים, והם וגם הבקר והצאן לא טעמו מאומה, לא הוציאום למרעה, לא הגישום לאבוס ולא השקום מים, כי גדלה האימה. והרעש פוקד גם את כפרינו בהרים ועושה בהם שמות. גם אלהינו נוקמים ומיסרים קשות, וקרבן־אדם ידרשו תמיד, – אמר שר־אשור וירם עיניו אל חזיון.

וחזיון שב לדבר: – לא ימלט איש מאלהיו, מארצו וממלכו, ובהמלטו מהם ובאו הם אחריו. רבות שמעתי על יונה אחרי־כן מפי עבד ישראלי אשר שב מאשור, ואולי שמעה אזנך איש־אשור שמץ מנהם? כי רגז יהוה על נביאו אשר ברח מאתו, – וירתיח ים ומצולה, והאנשים הפילו גורל ויפול הגורל על יונה ויטילוהו אל הים. ודג בלעהו; ובהתפללו אל יהוה אלהיו ממעי־הדגה – רחמהו, ויאמר לדג להקיאהו אל היבשה. ואז קרא לו יהוה וישלחהו אל נינוה הגדולה לנבא לה, אשר תהפך בעוונותיה. ויונה בחר לו עץ־הקיקיון לחסות בצלו ואלהים הכה את הקיקיון ושם ראה הבורח ויוכח, אשר לא יסתר איש בצל עמים זרים, וכקיקיון ייבש – יהי גם הוא. כי אלהיו ידריכהו מנוחה ולא יוציאהו מתחת ידו. חלקו האלים בינם את בני־האדם, וחוצות שמו להן האלים בארצות שכניהם, כעשות מלכי־הארץ איש לאחיו. והנביא מתקוע גם לעג לעמיתו הבורח: אם יחתור איש בשאול, אמר, יד אלהיו תקחהו, ואם יסתר בקרקע הים ישכהו שם הנחש אשר יצוה עליו אלהיו. ואז אחרי ברוח הנביא הטוב מגת־החפר, יותר הנביא מתקוע לבדו.

ושנים טובות באו לישראל, וכמו אמר אלהיהם להשיב להם טובות בעד הרעות אשר המטיר עליהן. וישבע גם העם לחם. והשרים אשר קנו להם בכסף דלים ואביון – בעבור נעלים, עשרו, עצמו ויעשו הון. והסוחרים מלאו אסמיהם בר בשנות שובע, ויהיו מוכרים תבואתם בשנות־רזון, בהקטינם איפה ובהגדילם שקל ובעוותם מאזני־מרמה והשבירם מפל־בר. ובוטחים ישבו להם בני־שומרון, והשרים סורחים על מטות־שן, והנשים, פרות־הבשן, אשר בהר־שומרון – לא ידעו דבר, וידם לא נגעה בשדה ובגן, ורק אמרו לאדוניהן: הביאו ונשתה! ועל מטת שן ומרבדי־יקר שוכבות גם הן ואוכלות עגלי־מרבק ותשמינינה כמוהם. והן פורטות על פי הנבל, שותות יין במזרקים ומושחות בשרן בראשית שמנים. והנביא מתקוע התפלץ יום־יום וערב־ערב.

ואני שבתי אל ברד דמשקה ואדור עמו בארם. כי הגיעו אז שנים טובות גם לארם, אחרי בער ברד את השודדים והמורדים, ואחרי הבריחו את תחש ואנשיו. ושדות־ארם הרעיפו דשן. ויברך העם את ירבעם המלך ואת ברד נציבו. ורק מעטים משועי־ארם נטו בלבם אל המורדים וירגנו באהליהם. ובבוא שנת־רעב לארם, ויוציא ברד תבואה וקמח מגנזי המלך ויאכיל כל רעב בארץ.

וירבעם ישב לו בבטחה. ואחרי אשר נרפאו הפצעים, אשר הכו השנים הרעות וההפכה, אשר הפך הרעש – לא שם איש לב לנביא הרע. ובבואי שומרונה, וארא כי טפש לב האנשים ושמן לב הנשים, וידי שרי־החיל רפו; ואדע כי לא יארכו ימי־הטוב. וגם זאת ידעתי, אשר בשוב שנות־רעה אל הארץ, ורעב העם ללחם ומר לבו. כי לא נתנו השרים לעם לראות בטוב, וגם לא הכינו ליום רע, כעשות ברד בארם. ואירא מאד; ואביא את הדברים אל ברד אדוני.

וברד נבעת מאד בשמעו וישאל: – הייתכן אשר ישבע איש־ארם לחם, ואיש־ישראל ירעב ואין בטחון לו במחר? –

– כן, אמרתי לברד; – ונביא כיונה אין, אשר ידבר למלך רכות ויבינהו. ודברי הנביא מתקוע נביא־הפחדים, ודברי הושע, איש תוכחות קשה גם הוא – רק ירגיזו או ילעיגו ואין תושיה בהם. –

וירבעם כישרו אז כן ישרו עתה. כי בצוות אמציה כהן בית־אל על החוזה מתקוע: “לך ברח אל ארץ יהודה”, והחוזה לעג לו וינבא לו נוראות, – שלח אמציה אל ירבעם: –“קשר עליך עמוס”, – וירבעם לא שם לב, באמרו לשריו: – טוב אשר נשמע גם חזות קשה, ורך לבבנו. – ואך עין לו היתה לו לראות ברע ולא כח לעמוד בפרץ; כי רך בשרו, ופלגשיו רבו, וגם בקרבות לא יצא עוד.

ואני אמרתי לברד: – הנה יש לך אנשים כגוני בארם. הפקד מי מהם על הארץ, ואתה לך לישראל והיית למשנה לירבעם. – ולא אבה ברד שמוע, אף כי קרא לו ירבעם פעמים. ואני לא ידעתי, אשר אוכלה אש השנאה והנקמה בבשר ברד ובדמו, גם אחרי שקטו ועשותו טוב שנים על שנים.

ושרי בית־אל פחדו פן יקום ברד ויהי למשנה לירבעם. ואני כערמתי כן תוּמי, ואגל פעם לפני אמציה כהן בית־אל את אשר בלבבי על ברד; כי שפך הכהן הראש לפני את לבו על חטאי־השרים ועל רוצצים דלים. ואני לא ידעתי כי מריבי כהן ושר הם אשר שמו דבריהם בפיו. –

וזקן שרי בני־עמון צחק ויאמר: – איך יכול איש להיות יועץ לנציב ארם הגדול, והוא את הכהן והשר לא ידע? –

ועיני חזיון הזהירו כמתוך דמע ויען: – הלא אמרתי לכם: כערמתי – כן תומי. ולא אחת השיאני לבי לגלות אותו בפני אויבי ושוטני; וגם הפעם נכשלתי. כי מאז לא חדלו שרי שומרון וכהניה לחתור תחת ברד. כי ראו בו השרים איש אשר יגזול חמסם מבין שיניהם, כעשותו לאיש־הוד ולמרעיו בארם. ולאזני הכהנים הגיעו הדברים לאמור: – עובד ברד לאל מסתתר בארם, – ויחשבוהו לאיש ברית יהודה בסתר. ומלשני רעיהם הביאו דבתו רעה באזני ירבעם. ואך לא שמע להם המלך ויוסף להעניק חסדו לברד. וירבעם גם ידע אשר שמן בשרו ורגליו כבדו, ולא יוכל עוד לצאת בקרב. ובין שריו אין גבור חיל כברד. ובניו הגדולים נפלו במלחמות ארם ובקרבות המרים עם בני־קדם, ושבטי פלשתים – בקרבות קטנים; וזכריה צעיר בניו עודנו ילד.

ואנו בישבנו בארם ואיש לא הרגיז רבצנו, לא ראינו בעבור עלינו שנותינו; ואך על אחת מר לי לבי, על ברד אשר לא שב לקחת אשה ולהקים בנים. ובאמרי זאת לברד וילעג לי במרירות: – ומדוע לא תקח לך אשה אחרי המדינית? –

צחקתי ואומר: – איש־נדודים אני, ובאשר אלין היום לא לאון מחר. והאגרור אחרי נפשות נשים וילדים, אשר לא ימצאו להם מנוח אצלי? –

והאשוב אני ואשכּל עוד נשים וילדים אחרי שכלי את אלה? – זעף ברד. ואני לא שבתי דבר אליו. ורק ייני התעני לדבר תועה באזניו.

ובזרוק שיבה בשערות ברד לא שמתי לב. כי אמרתי: ומה אם ילבין השער – כל עוד אשר תמה נפשו בו וזרועו מושלה בחרבו. ובתקוף אותי מחדש התאוה לנדודים, ובידעי את ברד בטוח ושוקט במכונו, – קמתי ואבקש מאתו אשר יתנני ללכת ולעבור שנית על המקומות אשר עברתי בהם בנעורי. ואחרי הפצירי בו נתן לי את חפצי ואלך.

שבתי ואעבור את כל הארצות האלה, וגם לקצה אשור נשאוני רגלי. ואעבור מנוב ומלוב עד כרכמיש אשר בארץ החתים, ומנהר פרת ליד בבל עד אי־ארוד מערבה – ועד תימן. ואשים לי סתר פנים, למען לא יכירו בי את האיש היועץ לנציב ארם, ולמען לא ייטיבו לי בני אדם פניהם בשפת־חלקות, וגם לא ישלמו לי את שנאתם לאדוני. ואהי כאחד הנוקדים אשר במדבר ועל גבולותיו, או כאחד סוחרי צידון הקטנים העוברים בארצות; ויש אשר התחפשתי לסוחר גדול או למגדל־סוסים אבירים, למען אחדור להיכלי שרים וגם לארמון מלך. ושר האוצרות אשר לארם וסוחר גדול לצידון – נתנו על ידי מכתבים, למען אשר לא יחסר לי כסף במסעותי.

ואחרי שנות נדודים שבתי לשומרון, מחצר־מות אשר על יד שבא שבתי, – ואשמע שמועה אשר הלמתני כהלום רעם: – עזב ברד את ארם ויט אהלו בעיון. – ואמהר אל אחד שרי שומרון אשר נטה לי חסד, ולא נתן לי האיש לרמוס חצרו. ורק באישון לילה הצלחתי להפגש עמו באחד בתי־היין בתרצה הקטנה, בהתחפשי לבל יכירני איש זולתו; והוא לחש לי: – רם לבב ברד, בהקציפו באולתו את לב המלך אשר נטה לו חסד כל הימים ועת עתה. –

והאיש ספר לי את אשר קרה. כי שבו ימים קשים ושנות־רזון לישראל, וחצר־המלך גדל, והנצבים אשר היה עליהם לכלכלהו – לא יכלו הספיק לו די צרכיו. ויסיתו שרי־שומרון את ירבעם בברד: “הנה מושל ברד בשדות ארם הדשנות ורב שללו בבני־קדם, אם ישים עליהם יד; צוה עליו וכלכל את ביתך בשנות הרזון”. וייטבו הדברים בעיני הנשים והפלגשים; וירבעם אשר זקן – לא יכול קום בפניהן, וישלח דברו אל ברד: – עלה עליך הגורל לכלכל את ביתי, כי אין עזרה בנצבי אשר בישראל, ואתה הרם־נא תרומה משדות ארם, ושים ידך על עדרי בני־קדם, ושלח לנו מטוב ארצותינו אלה. –

וברד שמע ויחרד ויען למלך: – אם על המלך טוב – אבקש את שועי־ארם, והלוו לי ממזויהם וממטמוניהם תבואות וכסף, וקניתי אצל בני־קדם הנאמנים בבריתנו ממקנם ושלחתי לאדוני המלך. ובשנות השובע – אנכה מן המס אשר אשלח למלכי, והיו להם שילומים. –

והפלגשים אשר קוו לראות את התשורות אשר שלח ברד, רגזו בשמען את דבר הגליון אשר שלח. והנה בא אחד שרי ההיכל הקטנים, ובפיו בשורה: – הנה שלח איש־הוד עשיר־ישראל אשר בצידון מתנות למלך ולגבירות ולפלגשים ולשרים, ולמקדש אשר בבית־אל – מנחה. ותשמחנה הנשים מאד. וירבעם שמע ולא שם לב: – “איש־הוד” – “היה איש כזה לפנים”. – כי תקפתו אז הקדחת, ומקרי הימים הרחוקים נמחו וכלא היו. ובהביא לו אחת פלגשיו גליון לחתום עליו, אשר תנתן חנינה לאיש־הוד, ואדמותיו תושבנה לו ובתיו אשר במנשה – ויחתום ירבעם על הגליון, מבלי אשר ידע מי האיש אשר אותו יחונן.

ובהרפא המלך מקדחתו – שלחוהו הרופאים גלעדה, ואיש־הוד אשר שב אל נחלותיו כלכלהו שם בלחם, בבשר וביין, ואת היכלו ובתיו מסר לו ולפלגשיו בימים אשר ישבו שם. ובאמור איש מנשה לאיש־הוד: – אל תביא את פלגשי ירבעם אל חצירך, כי אולי תמצא נכדה לאיזבל בינן, ועשתה לך כלנבות היזרעאלי, – צחק איש־הוד באמרו: – רבים אוצרותי אשר בצידון, ואם תבקש ממני אחת הנשים בית או כרם, עבד או שפחה – ונתתים לה. –

כי לא חנם הושבו לאיש־הוד אדמותיו ובתיו, כי בכסף ובזהב קנם, בשוחד אשר נתן לשרים. ובשוב ירבעם לאיתנו וידע את אשר עשה, הכהו לבו; ואך איש־הוד שם אסורים על ידיו. בחבלי כסף ומשי אסרהו, ובזהב ויינות קנה לבו. ופלגשיו אשר אהב היו לאיש־הוד למגן ותמליצינה טוב בעדו. ולברד לא ענו דבר, והוא גם לא שלח, בלתי אם את המס אשר ישלח שנה־שנה. וברד גם לא ידע אשר שלח איש־הוד זה שנים משאות לכהני־דן ומנחות למקדשם, וגם מצא מסלות ללב בית־אל, ובעלי ברית לו בגלעד ובבשן ובמנשה, ובין עשירי ישראל רבים אנשי מרכולתו ומערבו. ואני לא הייתי כל השנים על יד ברד, וגוני איש תמים, ואולם איש־דן, אשר ידע מה מהנעשה – סכסך, ועצתו היתה רעה תמיד. וברד לא ראה בהקדיר עליו שמיו, לא חש בהתנודד האדמה מתחת לרגליו.

ובחלות ירבעם את חליו אשר ימות בו, ויבואו אנשיו ויאמרו לו: – הנה ריק אוצר המלך, ואיש־הוד נכון לחכור את המעשר מכל תבואת־ארם ועדרי בני־קדם אשר בגבול ארם, ולהעלות כסף וזהב לאוצרך. – ויאמר המלך: – יהי כן! –

ובקבל ברד את צו־המלך, לתת לאנשי איש־הוד להיות נוגשים בשדות ארם ובעדרי בני־קדם – ויגעש. כי לא ידע ברד מכל אשר נעשה, בעשותו חדשים רבים בצפון־חמת, אשר התקוממו לו שם שבטי מדבר, ובנטותו ידו על תדמור, אשר הסתירה את שגוב המולך עתה בארם, ואשר רעה אז לתחש. וברד לא ידע אשר גם בקשר זה יד איש־הוד וזהבו. כי יעצו לאיש־הוד אנשיו מארם: – “כל עוד ברד בדמשק, והביאו לו מרגליו את הנעשה בשומרון ובבית־אל והיה לך לשטן; לא כן בהיותו בקרב; עיניו אז סגורות ואזניו אטומות, אם לא לצעדי־אויביו”. – והביא אולם איש־דן את שמועות שומרון לברד, גרשהו מעל פניו באמרו: – אל־נא תרפה ידי בשמועות־שוא, אשר רק תרגיזינה ומאום לא תושענה לי במלחמתי. –

ובהגיע הצו לידו פתאום, ויהי כנפול עליו רעם ביום קציר. וירקע ברגליו ויז קצפו מפיו, וידיו לא מצאו את המעשה אשר יעשו.

ואולם איש־דן אמר: – תן־נא ברד אבי לאיש־הוד לעשות תהפוכותיו בארם; ובהתקומם לו בני קדם והרגו את נוגשיו, – והודענו למלך, ונפל איש־הוד במוקש אשר טמן לנו. – ואך ברד לא חפץ שמוע: – כל עוד בארם אני לא יהין אף אחד מעבדי איש־הוד להציג כף־רגלו פה. –

וגוני אמר: – ילך־נא ברד אבינו שומרונה ובקש את המלך להסיר מעלינו את הנגע הזזה. – ולא שמע ברד גם לו.

ושוע אחד בארם, בעל־ברית נאמן לברד, יעץ: – קרא לשועינו ולכהנינו ולזקני שבטי בני־קדם ושלחנו אנשים למלך, ושמנו נוכח פניו את כל הרע אשר יעש לארם ולשבטי־המדבר הנאמנים. – ואזני ברד אטומות. כי בשמוע ברד גם אז את השמות תחש או איש־הוד – וירקע ברגליו ויגעש עד לשגעון. ולו הייתי על ידו, אולי יכולתי למצוא שעת־רצון להנחותו בעצתי, או לקרב אל לבו את עצת מי מיועציו הנאמנים. ואך גוני ואולם איש־דן ואחוזת מרעיהם אשר על ידו – זקנו, ולא הלכו עמו עתה בקרב, בעוד יועצים נערים לו, אשר היו עמו המלחמות חמת ותדמור, ואשר הביאו לו מים בסכנם נפשם, וגם סוככו עליו במגניהם, בפגוע בו חרב או בהזרק אליו כידון, או מסרו לו סוסים בנפול סוסו תחתיו, ולא שעה ברד אל עצת הזקנים, אל אולם איש ביתו ואל גוני איש־השדה, אשר פעם בשנה או בשנתיים בא לראות פני ברד, בהיותו נתון לכפרי אנשי־החיל מישראל ומהשכירים אשר הושיב ברד בשדות ארם, – וישמע לעצת הילדים אשר אמרו: – יבואו אנשי איש־הוד הנה וגרשנום; כי רק את ברד וחרבו נדע, ופקודתו מצוה עלינו ואדון זולתו לא נכיר. – והנערים היו הראשונים אשר סרו מעליו ויבואו לעמוד על הנציב החדש, אשר קנה בכסף את נציבותו.

כי מת ירבעם פתאום וזכריה בנו־ילד, וימשלו אמציה כהן בית־אל ושרי ירבעם בשמו. ואיש־הוד התחזק במנשה, בגלעד ובבשן, והשרים בקשו קרבתו. ואך לא נתנו לו אשר ימשול גם הוא בשם המלך, וירמזו לו לשבת בשדות־גלעד. ואיש־הוד ראה כי חזקה יד השרים, ואת ברד ירא מרחוק, ויכנע להם. ואך את ידו קפץ באמרו: – יבואו האנשים אלי לבקש עזרתי והשגתי את חפצי מהם. –

ובאו לו הימים אשר בקש. כי אם יצפו איש חסיד אשר אין לו שומע, ומסכן אשר חכמתו בזויה – ליום אשר יבואו ודפקו על דלתותיהם ויעלו את חכמתם ומעשיהם הטובים לראש־הומיות – שוא יצפו; רק אחרי מותם יש אשר יזכרום לטובה, והאחד או השני מאתנו יאמר: – הנה חי חכם וצדיק בתוכנו, ואנו לא ידענו. לא כן העשיר; כי במלאות איש אסמיו בר, ומערותיו – כסף וזהב, וחכה עד יבוא אויבו הבז לו והמפזר את כספו וזהבו הוא, ופשט אליו ידו, הוא יזכה ליום אשר יראה את אויבו בהותו – כופף לפניו ברך. כי רבות חכמות־אדם, ולכל ארץ – אלוהיה ותורותיה, ויהוא יתוץ את הבעלים אשר השתחוו להם אחאב ואיזבל החכמה, וגם החרב תעלה חלודה – והזהב לא יעלנה. ובצר לשרי ישראל, ואחרי בזבזם את המסים והוריקם את אוצרות המלך, ואחרי היות כל אחד בהם כמשנה למלך בעיניו, והרבה לו נשים ופלגשים – באו ויתדפקו על שערי איש־הוד. והוא כבר לא יראם; כי קים חיל־שכירים במנשה ובגד, ויהי נשיא בבשן ובגלעד. ובעוד הם סועדים עמו בהיכלו, והוא ידע כי חורשים הם עליו רעה, – ויהי מספר להם על האוצרות אשר לו בצידון ועל אניותיו אשר בים, ויהי מפאר את הדברים כיד דמיונו הטוב עליו. – “לא מלאתי פה אסמי בר” – אמר, – “ובמערותי אין כסף ולא זהב; כי לא אאמין בישראל ואין בטחון במלכיו ובשריו; וכספי זהבי מופקדים בצידון, ואסמים לי שם בערים בצורות, ואניותי בין צידון ואיי־הים תסובבנה ועד תרשיש תגענה. וכאחד מאילי־ זהבם אני בעיני צידונים וכשר בין שריהם”. – ושרי אפרים שמעו וידעו, כי לא בזרוע יקחו ממנו כספו, וגם האמינו אשר רעים לו בצור, ואין להתגרות בו. וגם ידעו כי ידידים לו ובעלי־ברית בעמון הקרובה. ויתרפסו שרי שומרון לפניו ויבקשו את בריתו. ובהתאונן איש־הוד: – ומדוע לא יתן ברד לאנשי לבוא לארם ולבני־קדם, להביא אל אוצרכם את מעשר־התבואה והעדרים, ואני הן חכרתי את המעשר עוד בחיי ירבעם מלככם? והיפלא כי תאכלו לחמכם ברזון – אם יחלק ברד לאנשיו את כל טוב ארם, ושדות ובתים יעניקם, ואתכם ואת נשיכם ירעיב? – ויניעו האנשים ראשיהם באמרם איש לרעהו: – צדק איש־הוד בריבו! –

ואך לא ידעו השרים מה לעשות, כי רחוקה ארם מהם, ולברד חיל וצבא ואנשי־ברית בארם, וכי יבואו נוגשים לארם וקם העם כאיש אחד סביב ברד והלכו אחריו. וירבעם המלך, אשר נשבע לו ברד, איננו. ויתיעצו האנשים יומם ולילה מה לעשות בברד ובארם ובאיש־הוד, ולא מצאו עצה. והנה קם עלם מצעירי השרים אשר עבד את ברד בארם, ואשר בלה ימיו עתה בתענוגות בשומרון ובגלעד, ויאמר: – כל עוד ברד בארם לא יגיעו שמה נוגשי איש־הוד, כי יצודם וגרשם. ואם לא תרחיקו את ברד משם לא תכון שם ממלכתכם. –

– ומה נעשה? – שאלו השרים פה אחד.

והעלם לא יעץ דבר, ורק ענה: – ימים יגידו. – ובשוב השרים שומרונה ויותר אמציה כהן בית־אל עם איש־הוד, והעלם עמהם. ויאמר איש־הוד לאמציה: הנה טובה עצת העלם אשר יעץ לי. חלק נחלק את ארם לשלוש נציבויות והשארנו את דמשק בידי ברד, ובחמת ובבקעה נקים נציבים שנים, ונתנו לאנשי לאסוף את מסי חמת וצפון ארם, וגם את לשד הבקעה נינק. ובהתחזק נציבנו – נשלח יד גם לעדרי בני־קדם. –

ואמציה נועץ רגע עם לבבו ויאמר: – כן דברתם; ואך אם לא יאבה ברד שמוע לנו?

---

– ומדוע לא בקש לו איש הוד להיות נציב ונשיא בארם כולה תחת ברד? – שאל אחד שרי עמון.

ויצחק רמליהו ויאמר: – נקלה בעיניו להיות נשיא בארם, כי אל כתר מלכות ישראל הושיט ידו. –

– צדק רמליהו בן מיודעי, – המשיך חזיון: – כי למד איש־הוד בשבתו בצידון ערמה ומזמה, וידע לקנות לבבות בכספו ובזהבו. ולולא גאותו ושנאתו לברד אשר אכלה בו – אולי גם השיג חפצו. ואך כרסמה שנאתו לברד את לבו, ככרסם שנאת ברד לתחש ושבועת נקמתו את לב ברד. וגם יהיר הוא איש־הוד, ועל כן ישניא את נפשו על בני־אדם. ואך הטיתם אותי מדרכי. ואני זאת חפצתי לספר באזניכם, כי נשאה עצת העלם פרי; ובשוב אמציה שומרונה – נועץ עם השרים והכהנים ויקנה מהם בכסף איש־הוד את נציבות־חמת והבקעה לעלם ולרעהו העומד על יד ברד. ואת אולם איש־דן קרא אמציה שומרונה, כי ירא העלם מפניו. ואל ברד היה דבר השרים, אשר ישוב ויכניע את נאות תדמור ובער את השודדים מן החרמונים, ויעש ברד כן.

ובהיות ברד במדבר, והנה הגיע אליו ציר שלוח משומרון: – יען רבה עליך העבודה במדבר ובחרמונים, ודאגות הצבא תכבדנה עליך וגם משא השנים וסבלם, לכן אנו פורקים מעל שכמך את משא חמת והבקעה, והיית לראש על כל צבאנו בארם כאשר היית, ונציב בדמשק ונאותיה ובחרמונים אשר על גבולם. וגם מקימים אנו אותך לאחד ראשוני השרים, וכאחד מאתנו תמשול בשם זכריה הילד בן ירבעם מלכנו, וחלקת עמנו טרחנו ומשאנו, עד תמלאנה שנות הנער למשול. –

וברד הבין את אשר עשו לו וירגז, ואך לא שב מן המדבר עד הכריעו את השבטים המתקוממים, וגם בער את רובי השודדים מן החרמונים, ואחרי עשותו זאת שב דמשקה. את אולם בן דן לא מצא, וטוב אשר לא מצאהו, כי מי יודע אם לא היה מביאהו בדמים בעצתו. ויועציו הזקנים רחקו מעל ברד גם עתה, והילדים אשר קנאו בחבריהם השנים – הביאו יום־יום איש את דבת רעהו באזניו; ויען לא האמין בהם עתה, גרש את כולם מעל פניו.

ובבוא לפניו העלם אשר הפקד עתה לנציב הבקעה, וישאלהו ברד: – איזה הדרך הגעת להיות נציב בבקעה? – ויבוך העלם ולא ידע מה לענות. וברד חזק לבו ויאמר: – חזק והתחזק, כי עוד תהיה לנציב דמשק. – והעלם לא ידע הבאמת ידבר אם לצון חמד לו.

–אם לא טוב בעיני ברד אדוני דבר לכתי מאתו, ושבתי ושרתי לפניו ולא אלך, – אמר העלם בהבהלו.

–לא אדון אני לך עתה, כי אם אנוש כערכך, אחד הנציבים כמוך. – אמר ברד. – ואם תתקומם לך הארץ וקראת לי, ובאתי עם חילי ועזרתי לך למשול. ונוגשי איש־הוד יעזרו לך לאכול את לשד העם. –

ויפול העלם לרגלי ברד ויאמר: – לא אהיה נציב; ואני רק אחד נעריך אני, ברד אבי. –

ויצחק ברד ויאמר: – כאחד מנערי היה גם רעך, והנה חרש עלינו מזימות ויהיה לבן־ברית איש־הוד ונציב בחמת. – כי בא אחד שועי־ארם משומרון, ויספר לברד את אשר שמע שם, באמרו: – עלה כוכב איש־הוד בשומרון, והארץ לא תשקט תחתנו. –

–והעלם אשר הפקד להיות נציב בחמת בא, ושר־צבא מישראל ואנשי־חיל ונוגשי איש־הוד עמו, וישם פניו ישר חמתה ואל ברד לא סר. וגם שר הצבא לא בא לראות פני ברד. והנערים אשר גרשם ברד מפניו, התגנבו אחד אחד ויבואו לעמוד לפני רעם בחמת; כי אמר איש־איש מהם בלבבו: – יומי יבוא כבוא יומו. – והעלם אשר נכנע מפני ברד – התגנב גם הוא ויעלם; כי שלח רעהו לקרוא לו, ויקחהו ויביאהו לקרית־הבקעה ויושיבהו על הכסא למשול שם.

וברד יושב בדמשק, ויועציו הזקנים אשר שבו התלקטו אליו – אובדי עצות. ואולם איש־דן כלוא בשומרון; והשרים קוראים לו יום יום לאכול עמם לחם, עד אשר מאס בהם ויעלם לילה ויברח לארם. ובעברו את הבקעה וירא את מעשה נוגשי איש־הוד ויבהל.

ובבואו דמשקה לא מצא את ברד; והעלם אשר משל בחמת יושב על כסא ברד ושופט את דמשק ונאותיה, ושר־הצבא החדש על ידו.

–איה ברד אבי? – שאלהו אולם איש־דן. – והעלם הנציב לא הביט אליו ויענהו בגדול לבבו: – השומר ברד אנכי? –

– ואתה אומר לשלוט בדמשק? – אמר אולם. – ומה תעשה בהתקומם לך נאותיה והחרמונים? –

–הנה שר־צבאי מישראל וצבאו עמו, גבורי־חיל. – ענה העלם. – התחשוב כי בידו עשה ברד את הגבורות והחיל הרב? אם יש לנו חיל וכסף ומשלתי. –

ויבט אליו אולם איש־דן בבוז ולא ענהו דבר. ורק פנה אל שר הצבא וישאל: – ואולי יאמר לי אדוני איש־החיל איפה אמצא את ברד? –

והעלם בראותו את רגזו פג לבו. – לך לעיון ומצאת את ברד שם. – ולא שמע אולם את יתר דברי העלם וימהר לעיון.

ובעיון נפגשנו כולנו ונשב כאבלים. גם גוני איש נפתלי הגבור עזב את נאות־דמשק ויקח את אשתו וילדיו ויסר אלינו, כי אמר: – ‘בלכת ברד – והתנודדה ארם תחתנו ותקומה לא תהי לנו בה’. וזקני־החיל מכרו את נחלותיהם ובתיהם וישובו לארצותיהם ולשבטיהם. ויותרו רק אלה אשר לקחו נשים מבנות־ארם, וגם האנשים אשר בניהם עמדו לפני השליטים החדשים.

ואנו ישבנו עם ברד ולא ידענו מוצא. ואני עצרתי בעד ברד מלכת אחרי עצת אולם הרעה. ואף כי שונה אולם ולא היה פחז כמלפנים, בכל זאת נהלהו שכלו בדרכים לא־טובות. וגוני שלח את אשתו וילדיו לכפר מולדתו וישב עם ברד, עד אמור לו ברד: – מה תשב עמדי, גוני? שובה לנפתלי ופקוד נוך, כי איש־שדה אתה, גוני, וראית מנוחה כי טוב בנפתלי. –

ואולם איש־דן רגז ויקם וילך לדן אשר ביהודה; ורק אמר: – אם יקום ברד לעשות שפטים באויביו ושלחתם לקרוא לי ובאתי. –

ואני עיפתי בנדודי, וגם ידעתי אשר אין לאדם מה לחפש במרחקים. כי גדולה הארץ ליושב במקום מולדתו, וקטנה –לנודד־ארצות. ואדע גם כן, כי יצר לב האדם בכל ארץ וארץ – לרע יטהו, וכי גם תמצא בכל ארץ וארץ אדם אשר יפתח לך דלתו, ולבו ישמח לקראתך. ואומר: מה בצע כי אדוד? הבה ואשב על יד ברד אבי, ושמרתי עליו מנכלי־אדם. –

וגם אמרתי: אם אבנה לי בית־מדות, וגני פרי אטע ועדרים אקנה לי – ואכלתי קנאת־אדם. ואבחר לי מקום בפרשת־דרכים וסוכה הקימותי, ואהי מאכיל ומשקה עוברי ארחות, וגם ידעתי את אשר יעשה בארצות ישראל וארם ושכנותיהן; ויש אשר סר לסכתי בן ארץ רחוקה אשר ידעתיה מנדודי, ואשמע מכל הנעשה בה, ואהי בעיני כיושב־אוהל וכנודד־מרחקים.

רבים הפתאים בין עוברי־ארחות, ואך גם חכמי לב יפגשו. ואוהב לשמוע חכמתם ולהחליף דברים עמם, וגם הבלי בני־אדם חדלו מהרגיזני ברבות־הימים, ואלמד לאהוב את האדם גם באולתו ובכשלונו; כי אמרתי: – האין ברד ואנוכי עתה הפתאים הגדולים מכל? ומה בצע בערמת־אולם ובחכמת חזיון ובגבורת ברד, אם איש־הוד עשיר וגדול בעמו, ופרחח – נציב בדמשק? – וחזיון צחק בדברו, ויהי צחוקו טבול־דמעה ומלא מרורות; ואך עיניו השקיפו בתום ובטוב־לב.

ורמליהו קם ויחבק את חזיון וישקהו ולא אמר מאום. ושרי־עמון מחו דמעה מעיניהם; ובעל־הבית יצא ויבא מפרי־עמון השמור עמו בין קרח־הרים וממבחר חלבו, וישם לפני אורחיו ויאכלו וישתו. ושר־גדוד אשור אחז ביד חזיון ועיניו היו קרות ובזות; – ולו במקומך הייתי, חזיון, ולקחתי אז את ברד והבאתיו לפני מלך אשור, כי יצא בחילו. הזאת היה דרך גבור, אשר תעלה חרבו חלודה בנדנה, ופרחחים ישבו על כסאו? לכן תכשלו כולכם. –

ובצאת האנשים איש לביתו ושר־אשור אל גבעתו – אמר רמליהו: – עתה ידעתי כי לא יברח אדם מגורלו, ועתה אשא את משאי הכבד כאשר נשאתיו. ואת אשר גזרו עלינו האלהים יקימו; ומה אנו ועצתנו? – ואך בשכבו על משכבו הרים ראשו ויאמר: – כבדו עלי, חזיון, הימים והדברים והנדודים. ומי יתן ושבתי שומרונה לרוות תענוגים והלכתי תרצתה או יזרעאלה לנוח; וגם גלעדה – לחזק את עצמותי הכואבות. –

 

נז. שַׂר־אַשׁוּר רוֹמֵס אֶת בֶּן־הֲדָד    🔗

ושני ימים אחרי המוס השלג בעמק, וירדו חזיון ושלמיה וחמשים איש עמהם וירכבו בצלעות ההרים צפונה. ושר־גדוד אשור, אחרי לכת רמליהו, שלח את גדודו ביד סגנו אל מבוא הר־צלמון. והוא עם שלושה מאנשיו נלוו על חזיון וילך עמו. – כלתה נפשי לראות את ברד איש־הפלאות, אשר דבקה כה נפש כולכם בו, ואשר באין איש עמו ועזר – יגוע בין סלעי־הרים. – ואחרי יומיים הגיעו לרגלי השניר, ויטו צעדיהם ימה במורד.

והדרך קשתה עליהם מאד־מאד. כי שטפו זרמי־מים אדירים מן השניר ויכסו את עין־הארץ, ואך בהיות סוסי־החיל למודי־שחיה הוצלו הם ורוכביהם. רק סוסים אחדים נישאו בזרם הפלגים ויפוצצו ראשי־רוכביהם אל אבני הגבעות והנחלים. וגם אחד מאנשי־אשור נספה. ושר־גדוד אשור אמר לחזיון: – לא אאמין למראה־עיני בראותי אותך זקן וכפוף, ועל סוס תרכב ובבוץ תרפוש עד צואר, וכחך תמיד חדש עמך; וזרמי־המים נשאו צעירים יודעי־רכוב ומהירים לשחות, ואותך לא הזיזו ממקומך. – ויצחק חזיון לשמע דבריו.

–סוער לב עלם בו ואת סוסו ירעיש, – אמר: – ונבהל הסוס והפיל רוכבו. ופלגי־המרוץ יקנאו בהם ויחפזו הראות גבורתם הם. לא כן אנו הזקנים. כי בשובה ונחת נעשה דרכנו, ולא נתרוצץ על סוסנו, ורק צעד בצעד נרכב, ולא נאיץ בו ולא יבהל. וגם הפלגים אשר נישא פניהם ונט מדרכם – ייטיבו עמנו. ואך נפשי ירעה לי על אנשי־החיל אשר הלכו עמנו, ואשר לא במלחמה נפלו ויד אויב לא פגעה בהם; ואת איש־חילך ארחם, אשר נשאוהו המים עם אנשינו ברטשם ראשיהם. ואנו גם לא נוכל לחפור להם קבר, כי מי יחפשם עתה שם בחולת החרמון, אשר כים כולה לעינינו? –

–אל תרחם את האיש; מעבדינו הוא, בן עם אחר, ולא מאשור, – ענה שר הגדוד. – וגם לא לנו לעורר רחמים בנו, כי ירך לבבנו והכשילנו ורפתה ידנו במלחמה. ומה אם תרטש קשת או אבן ראש איש? המות אחד הוא. ואנו בני־אשור ובבל לא נחשוב אנוש ולא נעריך בן־אדם, כי שלם נשלם בעד סוס־עילם פי־חמשה מאשר בעד עבד מארצותיכם. –

הם ירדו אל הגבעות, והנה צערו המים. ורק יצאו מגבול בני־עמון ויראו לפניהם ארץ עזובה מאדם ומעדר. ויתמה שר־אשור מאוד. – מי הוא האויב אשר עבר פה וישים ארץ על יושביה ועדריה? – שאל: – האומנם שודד ארם זה אשר בו נלחם? ומה העם היושב פה, אשר נבהל ויעזוב משכנותיו? –

והנה עברו לפניהם רוכבים מעטים מבני־ארם ועמם רוכב צעיר איש־ישראל. וימהרו הרוכבים לעבור, ואיש ישראל נשאר מאחוריהם. וישאל האשורי את חזיון: – האירה בו אחי? – ויאמר חזיון: – אל תירה, כי לא נדע אשר עם האנשים; וגם מישראל האיש. –

ובקרבו אליהם ויראו כי אחימעץ הוא. ויקפץ אליו שלמיה ויפל על צוארו. וחזיון אמצהו אליו וישאל: – מאין, אחימעץ בני, ומה לך ולרוכבי ארם אלה? –

–רוכבי בן־הדד הם, – אמר אחימעץ, – אשר הפר בריתו עם תחש: ואנו אל ברד רכבנו לדבר אליו שלום מאת בן־הדד, ונפגש בכם. וייראו האנשים וירוצו הלאה ואני נשארתי. אמרתי: אראה־נא מי הם חיל ישראל אלה והביאותים אל ברד. –

–ומה ברד ושלומו כי אדע? – שאל חזיון.

–לא ראיתי את ברד זה שבועות, מיום המלטי מאת המלחמה ואפול בידי שודדים. ואנשי בן־הדד צדוני מהם ויביאוני אל נשיאם, והוא משך לי חסד וישאירני בחיים וגם שאל בעצתי. – ופני אחימעץ קדרו פתאום. – כי נגיע אל מקום תחנותכם ודברתי עמך, חזיון – לחש, – כי דבר לאט עמי להשיחו לך, למען תיעצני מה לעשות. –

–נט־נא הצדה ודברנו דברנו, – אמר חזיון ויט סוסו ימינה, ואחימעץ רוכב לשמאלו: – מה הדבר אשר יציק ללבך, בני, – שאל.

–שמני בן־הדד ליועץ לו. והוא נטה מתחש ואת קרבת ברד יחפץ; ואך גם את קרבת בת־זית, אשר ראה אותה פעם בקרב ותחשוק נפשו בה; ובי בחר להטות לבבה אליו; ואני יראתי מהגיד מה בית־זית לי, ואומר לו: – אחות היא לי, בת־דודי. –

וחזיון צחק: – כאברהם ויצחק; ומה יהי אם לא יתנוה לו? –

–אז יפר בריתו עם ברד ושב אל תחש, – ענה אחימעץ. – ואני לא אחפץ אשר ישוב ויהי איש־ריב לנו. הלא טוב מזה, כי נשיב לב אביו עליו והיה גבור בישראל. כי גבור האיש וכדוב שכול הוא, וגם ערמה ומזמה עמו, ולבו נוהה אחרי ברד אביו. –

חזיון שקע רגעים אחדים במחשבות ויען: – אל יצר לבבך, אחימעץ, כי עמנו אתה, וכי ישלח לך בן־הדד את שליחיו וידענו מה לענות לשולחם. לו רק ברד יחיה עמנו! – ולב חזיון רעד בהוציאו שם ברד מפיו.

ואנשי־חזיון וסוסיהם עיפו ויעמדו לנוח, כי אמרו האנשים: – נשב לנו פה שעתיים־שלוש, וברדת היום ונגשנו אל חצר־ברד. – וירדו האנשים ויערכו מדורה ויסעדו לבם ויתנו מספוא לסוסיהם. ובעודם עושים כה וכה, והנה הביא להם הרוח רעש מרחוק, כשאון תרועת־מלחמה. ויזועו ממקומותיהם.

–נשלח נא שני אנשים ורגלו וראו את הנעשה שם, – אמר שר גדוד רמליהו; ושר־אשור ענה: – קומו ורכבנו! – ואך שר־הגדוד אשר לישראל רגז ויען: – האנשים עיפים, והסוסים גם יגעים וגם רעבים. ואם נדריכם קשה בדרכים כאלה אחרי רפשם ימים בבוץ ונפלו. – ויאות גם שר אשור לו.

ושלמיה אמר לאחימעץ: – נעשה כעצת איש־ישראל; נקח עמנו רוכבים מספר ונגש וראינו את הנעשה. –

ויקח עמו שלמיה רוכבים אחדים וירכבו. וסוסיהם עיפים מאוד, ורק סוס אחימעץ מהיר ברגליו. וימהר אחימעץ לפניהם והם אחריו.

ועודם רוכבים – וסוס אחימעץ נשאהו הלאה ויעלם מהם, ולא ידעו את הדרך ילכו בה. וישקעו סוסיהם בבוץ, ובנחלים שוטפים פגעו. וישיב שלמיה את אחד רוכביו אל המחנה לקרוא לחזיון היודע דרכי המקומות האלה; והם עמדו ויחכו.

וגם אחימעץ כמו לא ידע דרכו, בהופיעו בראשי גבעות מימינם ומשמאלם. והם מנסים לבוא אליו ואובדים דרך. כי התעם אחימעץ בקפצו ימינה ושמאלה, וגם אותות נתן להם – והם לא הבינו חפצו. ותקצר נפש שלמיה במבוכתו ויאמר לאנשיו. – נרוצה והדבקנו את אחימעץ! – ויקפצו שלמיה והרוכבים אשר עמו, ואך סוסיהם מעדו והאחד גם נפל תחת רוכבו, והשני –כצולע: ורעש המלחמה נשמע מקרוב.

ובעלותם על ראש גבעה, והנה זרקה השמש את אחרוני אורותיה על מגדל חצר־ברד, וימהרו שלמיה ואנשיו לרדת אל העמק, ורק הציבו ציונים בראש הפסגה ובמורד, להורות את הדרך לבאים אחריהם, וברדתם וישמעו מאחור שעטת רוכבים ויביטו לראות, והנה שר־אשור ואיש־צבאו ורוכבים מספר מישראל. ויקפצו האנשים רכוב ודהור. והשמש שקעה.

והנה עברו על פניהם רוכבים מארם ואחריהם ארמים רודפים. ושני הגדודים יורים זה אל זה חצים. והבורחים הפכו פניהם אל הרודפים. והנה עבר אחד מהם על פני רוכבי ישראל וייר אליהם ויפיל בהם איש.

ושר־גדוד אשור רמז לנערו וישלח אחריו חץ ויפילהו מעל סוסו. ויצחק־שר־אשור באמרו: – תנו להם וכלו זה בזה את חמתם. ובנפול בורח בידינו וצדנוהו. – ואך לב שלמיה מר בו על איש ישראל אשר נפל, ויאמר לאנשיו: – רוצו אחרי! –

והנה נשמע קול: – בא צבא ישראל ואשורים עמו; לאהליך, ארם! – ויתחילו ארמים לברוח, ושלמיה ואנשיו רודפים אחריהם. ושלמיה אמר: – לו יכולתי לראות את תחש ושלחתי אחריו חץ! –

ואנשי ישראל פנו להם דרך אל החומה, והנה שער החצר מרחוק פתוח למולם; ושר־אשור סגר את הדרך בפני ארמים בורחים. וארמי ענק נגש אליו וקורא: – תנה דרך, ואם לא ובתקתיך בחרבי!– וישלח בו שלמיה חץ ויפגע בסוסו ויקפוץ הסוס צעדים אחדים ויפול בהפילו את רוכבו; ושר־אשור עבר על הנופל וירמסהו. והנה קפץ אחימעץ מתוך השער: – איה בן־הדד? – וקולו נחנק בגרונו מבכי.

וימהר שלמיה אליו: – מה, אחימעץ? ומה שם בחצר? – ואחימעץ נפל על צואר שלמיה ולא יכול־דבר. ורק צעד צעדים אחדים וישמע כקול גונח לרגליו. ויכוף אחימעץ ויבט ויקפוץ כמו עקצו עקרב: – בן־הדד! מצילי, מפלטי! –ולא יסף דבּר.

ושלמיה נטה אליו להרימהו: – הרף מבכי! – אמר: – ואם עוד רוח־חיים באפו נרימהו והצלנוהו. – ופתאום פרץ בצוחה: – וברד? –

אז הזדקף אחימעץ ובנופפו ידיו לשמים צרח: – ארורים! כי את תחש המלטתם מידינו ואת בן־הדד נתתם תחתיו, את הבן היחיד אשר לברד! – וימהר ויקפוץ אל תוך השער הפתוח. – בוא אחרי, שלמיה! –

ואנשים מישראל הרימו את בן־הדד וישאוהו אל החצר. ובנשאם אותו נפח רוחו. ויתר אנשי ישראל ושני האשורים שולחים את חציהם אחרי אנשי ארם הנעלמים לתוך החשכה.

 

נח. בַּת־זַיִת, בִּלְהָה בַת־נַפְתָּלִי וּבֶן־הֲדָד    🔗

ומחרתיים אחרי־הצהרים ישבו חזיון ושלמיה ואחימעץ ועוד אנשים מישראל ועפר על ראשם. ועל מחצלת בקצה החדר שוכב איש, אשר גופו כמו צמק כולו ופניו קדרו ושערו דבק לראשו, והוא גונח לרגעים מעצמת מכאוביו.

–איפה מצאתם אותו? – שאל שלמיה את אחד הנערים.

–באחד הפתחים, אשר נפל שם בהנקע ירכו, והוא קפוא כולו, כי שכב שם כל הלילה, ואצבעות ידיו ורגליו נוקשו, והדבּר אין בפיו. ואנו גם חשבנו כי לא יחיה חלילה. כי פצועי־ארם הובאו בידי אנשינו, והם מתים איש אחרי אחיו בהיותם רעבים וקפואים. ואך ברחמי האלהים פקח בן־עמנו זה א עיניו. וזה רגעים אשר לא יתן לנו מנוחה, באמרו: – ‘הבה אספר בטרם אמות את אשר ראו עיני’. – ונרים אותו ונביאהו הנה. –

ויקריבו האנשים את מחצלותיהם אליו וישבו סביבו. וחזיון והתכופף אליו וימסוך נטפי־יין אל פיו. ותאורנה עיני החולה ויבקש גם מעט אוכל. ויתנו לו גם לטעום, כי יראו להאכילו בהיותו חולה ואחרי רעב ממושך.

והאיש התחזק ויאמר: – שימו־נא למראשותי כר או שנים ואשען עליהם; כי לא אוכל דבר דברי כל עוד לא אסב. – ויביאו האנשים את כרי אוכפיהם וישימו תחתיו, ויתמכו בו להסיבו; כי לא נמצא כר בחצר, אשר הורקה, כמו הריקוה שודדי־יום, אשר לא ישאירו שריד.

וחזיון ושלמיה שמו בו עיניהם ויכירוהו, אף כי הפכו פניו למשחית. – האינך הכהן מדן אשר היית יוצא ובא בינינו ובין עיר־המקדש? – ויאמר האיש: – כן דברתם. קלי אנוכי, כהן במקדש דן, רע למקלות האומלל. –

והדברים לעו בפיו; וחזיון אמר: – נתן לו לנוח ולנום, וכאשר יחזק ודבר דבריו. – ולא אבה שלמיה שמוע: – ומה אם יקדמהו המות בטרם ספרו? – לחש באזני חזיון, – ואז לא נדע לעולם את דברי מות ברד.

ואך בהוסיף האיש לדבר והנה רב כחו, והדברים יצאו מפיו ברורים דים, עד להבין את הקשר בינם. והאנשים התכופפו אליו לשמוע את דבריו מקרוב.

–לקדש שולחתי מאת אבי הכהן הזקן מדן, אשר לבו היה טוב על ברד, ואשר יסר את הכהן הגדול קשות בדבריו, ויהי כאחד זקני הנביאים בדן. ובקדש מצאתי אחדים מזקני חיל ברד אשר נצולו מידי אנשי בן־הדד, וגם נערים אחדים נלוו אלי. ונצא מקדש. ואני לא חפצתי אשר נבוא דנה, כי אמרתי: פן ישוב הכהן הגדול להשחית רחמיו על ברד ולא יתן לנו לצאת. ונסוב את דן. ומיראתנו את אנשי תחש ובן־הדד ואת השודדים, וגם בבני־נביות לא נתנו אמון, – היינו מסתתרים יומם בפחתים או בחורבות, ולילה עושים דרכנו. ואך בהגיענו לא־הרחק מדן, ונרא, כי לא יעצרו הזקנים כוח להמשיך דרכם עמנו. ונשלח אותם לילה עם אחד נערי־קדש לדן; ולא שב הנער, ואנו לא נדע את אשר קרה להם.

וגם תעינו בדרכינו, כי חשכו הלילות וענן וערפל גדרו נתיבותינו. ואחד נערינו התחיל לנהוג בשגעון, ואנו לא יכלנו לתכון דרכו, הנשתגע או רק בשגעון ינהג. ובהעלם הנער בלילה הבא – ונברך את אלהים אשר הצילנו ממנו, אף כי דוה לבנו על גורלו; ואך יראנו פן יהי למכשול לכולנו בדרך ובחצר ברד, ונקשיח לבנו ולא חפשנוהו.

וביום לפני רדת השלג הגדול בבוקר השכם – הגענו אל חצר־ברד, אני ושני נערים עמי. כי רדפו אנשים אחרינו ונפוץ ולא מצאנו איש אחיו. וגם את האנשים לא יכלנו לראות, בכסות עלינו העלטה, החושך האחרון לפני שחר. ובבואי אל השער ואמצא את שני הנערים ותגל נפשי; לו יהיו לנו אלה לפליטה!

ואנשי־ברד פתחו לנו השער ונבוא; ואך צידה לא הבאנו אתנו ואת נשקנו אבדנו בחפזון הבריחה ובתעתועי־דרכי החושך, בהכשלנו באבנים ובפחתים ובשקענו לרגעים בבוץ, ונהי כריקים וכפוחזים בעיני אנשי ברד. ואחד מנפתלי גם יסרנו קשה: – למה באתם בלי נשק וצידה? הלפול עלינו למשא ולגזול מפינו את לחם־הרזון אשר לא יספיק לכלכל נפשנו? –

ואני אמרתי: – לילה אתגנב לדן ואומר לאנשים, אשר לא יבואו הנה בלי נשק וצידה. ואך רבו מקרי־היום, ואשכח את כל אשר הגיתי בלבבי. כי היו עיני פקוחות לראות את כל דבר נפל בחצר וסביבו; כי שמני מקלות הגבור למרגל, אשר אראה כול ואדע כול ואביא לו. ואני פקודת־מקלות שמרתי; ואתם הלא שמעתם את אשר עשה מקלות בדן? –

–שמענו – ענו חזיון ושלמיה: – אך נוחה־נא רגע, וגם הבה ואטיפה עוד נטפי־יין אל פיך. – הוסיף חזיון.

והאיש הפשיל ראשו לאחוריו ויעצם עיניו וישום וישאף. ונטפי־היין השיבו רוחו, ואנחות שפתיו הקלו לבו, וישב לספר:

–אני מתהלך לי על החומה לרוח־היום, והדלת הקטנה אשר בחומה – פתוחה, והנה ראיתי את בת־זית יוצאה ללקט אורות; ועיני תרו אחריה, יראתי פן תתרחק. ואמנם רחקה ותעלם מאחורי גבעה ולא ראיתיה. ואמהר וארד מעל החומה, וחרב לקחתי מאת אחד האנשים. ואגש אל הדלת והנה בלהה בת נפתלי בפתח. ותצחק בלהה בראותה פני.

–מה הצחוק הזה לך? – שאלתי נרגז.

–כי ראיתי והנה אורבות עיניך לבת־זית מעל החומה, ועתה תאמר לרדוף אחריה בחרב. אל תירא: יש מגן לבת־זית. ועיני זר אל תראינה את אשר היא עושה שם. –

–היש איש מאנשינו שם עמה מחוץ לחומה? – שאלתי.

ושלמיה ראה והנה הפכו פני אחימעץ לבן, ויאחז בידו להרגיעו.

–לא, – צחקה בלהה, – לא איש מאנשינו יהי שם מגן לה, כי גדול מהם וחזק מהם; ואך השמר לך מפגוע בו, כי יתיז ראשך מעל שכמך. – ואני העיפותי בה עין בבוז ואצא; והנה היא רצה אחרי: – טוב אשר תלך, כהן־דן, כי בלכתך והלכתי עמך גם אני. –

אנו עולים על ראש הגבעה, ונראה את בת־זית יושבת על אבן. והנה קמה ותחל לעלות על הגבעה השניה. ובלהה אמרה: – נשתרע־נא בתוך העשב למען לא תראנו. – ואעשה כדבריה. ובחפצי פעם להרים ראשי ותלחצהו יד בלהה ארצה, בלחשה לי: – אל תביט אליה, כי בראותה אותך וקצפה עלינו. – ואחביא ראשי בדשא ואת רוח אפי עצרתי, ואדום.

רק ברדת בת־זית מעל גבעתה, התגנבנו אחריה ונעל על ראש הגבעה שירדה מעליה, ונתחבא בעשב מאחרי־אבן. והנה נשמעו פעמי סוס בעמק. ואחרי־רגע ונרא רוכב ענק יורד מעל סוסו ונוהג בו, וצועד מעדנות אל בת־זית אשר התהלכה הנה והנה בעמק.

לא שמענו את כל דבריהם, וגם את הליכותיהם לא יכולנו לראות, כי סלעים ותלי־עפר ועצים פזורים סגרו בעדנו. והרוח מסתולל בנו ומפיץ את הקולות לכל הרוחות. ובלהה בת־נפתלי התכופפה עלי ותלחש: בן־הדד הוא, בן ברד! – ויחרד לבי בקרבי.

ופני אחימעץ שבו הלבינו כפני־מת, ועיניו בלטו מחוריהן, ושלמיה אמצהו אליו וילחש: – יחזק־נא לבבך, אחימעץ אחי, כי מי ידע אם לא בפקודת ברד הלכה. – ואחימעץ לחץ ראשו בידיו ויקפא דם אחרי האנקו.

–ואני, – המשיך קלי ספורו: – אמצתי עיני ואזני לבל יעלם מהן ניד, ובלהה עוזרת על ידי. והנה צדו אזני את דברי האיש: – ‘התלכי עמי’ –ואשמע את בת־זית עונה: –“לא אלך”. –

ואחימעץ הרים ראשו ויכונן עיניו אל פי קלי המדבר.

–הוליכיני איפוא אל ברד אדוניך! – חנן האיש; והנערה עונה: – לא, כי לא יחפץ ברד ראותך; ומי יודע, אם לא יניף חרבו עליך? –

– והאיש שׂער וירגז מרה: – לא אכירך, בת גוני, כי הנה לבך רע עלי ולא תחפצי לכת עמי, והנה תרחמיני ותפחדי למסרני בידי ברד. ואך דעי לך: אם לא תלכי אחרי, ובאתי ושמתי ראשי תחת חרב ברד, באמרי לו אשר יקום בי את נקמתו כתחש ובאמי. –

–ואם אלך אחריך? – שאלה הנערה.

ואחימעץ רעד כולו כביום קרה, אף כי היה חם בבית, וקרני השמש הבקיעו דרך החלונות וחורי הקירות.

–אז, – ואני לא שמעתי את כל אשר אמר האיש. ואך קולו היה כקול נבלים ומצלתים. – ועיני קלי הבריקו בדברו. ואחימעץ הוסיף לרועד: – ורק זאת שמעתיו אומר: 'יש לאמי נחלות בארם ולברד אבי; ושגוב לא ימנען ממני בהפירי בריתי עם תחש. –

והנערה נאנחה מעומק לבה ותאמר: – האעזבה את ברד איש־השיבה והשכול מבניו והלכתי לנוע על שדות־ארם? – ולבי נכון היה לברכנה בשמעי דבריה; ואך בלהה השובבה לחשה: – לו קרא לי ורצתי אחריו. – ואחרף אותה: – הלזאת נפל חתנך בחרב־שודדים למען תרוצי אחרי רוצח בן־ארמית? – ותבך הנערה ותצחק חליפות; ואני יראתי פן השתגעה מיגון ומתאוה.

והאיש ובת־זית מתהלכים הנה והנה, והוא מנהיג בסוסו המכרסם אחריו את עשב העמק. ואומר לנפשי: – מדוע לא יתן האיש לסוסו לרעות רגע באשר יחפץ? – ואבין, כי לא יפרד איש מלחמה מעל סוסו בהמצאו בשדות־אויב, ואפילו אם אשה אהובה לידו.

ובלהה בת־נפתלי אומרת: – ולו אני במקומו ותפשתיה ועטפתיה בשלמתי והרכבתיה על סוסי עמי; ובהיות נערה באוהל איש־מלחמה, לא יקום לבה נגדו. ואני הלא אראה לנפשה, כי נכונה היא לכרוע לפניו. – וקלי לא ראה בתפוש ידי אחימעץ בשערות־ראשו.

ושלמיה אמר לאחימעץ: – אם לא תוכל להבליג על רגזך לשמע הדברים, לכה עמי ושכבת ונחה בך נפשך; כי מה יתן רגזנו ומה יוסיף? ואנו לא נראה פני האנשים אשר קראום האלים אליהם. –

ויבליג אחימעץ על כאבו באמרו: –כי ארגז, ונעצתי צפרני בבשר ידי עד זוב דם, ושבה אלי רוחי והתחזקתי. –

וקלי שם לספר: – ואך לא הלכה בת־זית עם האיש, כי אם הקיפה את גבעתנו ותתהלך עמו בעמק, עד התקרבם לשער. ואנו זחלנו על ארבע ונשמור צעדיהם, ואת דבריהם לא שמענו. ואני לא ראיתי בהרחיק בלהה מעלי. רק בהתגנבי אל השער וארא את בת־זית ניגשת וראשה מורד ובידה מגילה קטנה. ואשכח את בלהה. ובת־זית נבוכה פתאום ורגע אמרה לעבור על פני, ואך הבליגה על מבוכתה ותשאל: – ‘מאין באת כהן־דן?’– מן השדה", – עניתי ואשפיל עיני. – ‘ההלכת לרגל צעדי?’ – שאלה בחימה; ואני אמרתי: – כי ראיתיך מעל החומה תועה בין הגבעות, ואקח חרב ואצא אחריך לשמרך מאסון; וגם בלהה הלכה עמי. –

–ושבה? – שאלה הנערה ועיניה תרות לאחוריה.

–לא ראיתיה כי נעלמה, – עניתי. – ושומר לא היה ליד הדלת שנטינו אליה בהרחיקנו מן השער. –

ותרץ בת־זית ותחפש את בלהה בכל מחבואי־החצר ולא מצאתה. ואני מתהלך בן הדלת לשער. והנה באה בת־זית ולבה הולם בקרבה. – ‘הטרם שבה’ – שאלה.

– “לא”, – עניתי. ותרעד בת־זית כולה. ואני אמרתי לה: – ואם נפלה בידו, תהי נפשה שלומים בעד נפשך. – ‘אל ידבר אולת פיך!’ – רגזה עלי, ונצא לבקש את בלהה. סבנו בין הגבעות והעמקים, עלה וירוד, ונקרא: – “בלהה, בלהה”! –ואין עונה. ונשוב ונשלח אנשים לחפשה בין הפתחים, ויחפשוה עד אשר ירד היום – ולא מצאוה.

ובת־זית נתנה את המגילה לירמות, וגם ספרה לו כי נעלמה בלהה, ואת דבר בן־הדד העלימה ממנו. ויקרא ירמות את המגלה ויאורו פניו. – ‘מידי מי המגילה לך?’ – שאל. – “איש אחד מאנשי בן־הדד נתנה לי; והנה גם הוא עמד עמי ליד השער”, – אמרה ברמזה עלי.

ויאמר ירמות אלי: – קח את המגילה ונתתה לברד, ואמרת לו: בקש ירמות אשר תבוא הערב לראותו; ואת דבר בת־שבטנו אל־נא תספר לו, למה ירגז חנם? אבל אנחנו בני־נפתלי אשמים, כי לא שמרנו על בתנו ואחותנו. – ואקח את המגלה ואלך אל ברד.

ובצאתי וארחק אל פנה בחצר ואשב, ואפרוש את המגילה על ברכי ואקראנה; כי אמרתי: – אחרי אשר קרא ירמות אותה, אקראנה גם אני. אולי יש בה דבר אשר יסכון למקלות דעתו. – ואחרי קראי, ואקום ואבוא אל ברד ואתן לו את המגלה.

וברד קרא וירקע ברגליו וינופף אגרופיו ופיו העלה קצף: – בן־המבישה! – ירקו שפתיו. ואני מסרתי לו את אשר בקש ירמות, והוא כלא־שומע. ואקרב אליו ואומר: – ומה אענה בבוא האיש אשר הביא את המגלה? –

–’חרב ברד לטושה תמיד, ואת בת־עמו לא יתן ברד לזנונים'. – ענה ויבוא חדר בחדר. ואני לא ידעתי מה אענה לירמות.

ורוח שלמיה קצרה לשמוע. – אם תאריך כה לדבר וקצרה נפשך בעמלך, ואתה עוד רפה־כוח; האין טוב מזה אשר תקצר דבריך וספרת לנו את מקרי היום האחרון? – אמר ויושט כוס מים לקלי.

וחזיון אמר: – הנה הולך החולה ומתחזק לעינינו; והשמש טרם באה. יספר לנו כחפצו. וכי ייגע ונתנו לו מנוחה ונחנו גם אנו. כי רק יום שלישי מחר לשבתנו על הארץ, ולאן נמהר? – וחזיון געה בבכי בדברו זאת.

קלי שתה וגם טעם מה וישאף רוח וינוח מעט. ובשתקו עצם עיניו ומצחו קומט, ויהי כדולה ממעמקי־זכרונו מתוך באר. וחזיון אמר לנפשו: – לא ינוח אדם אם דוה לבו ונפשו נסערת. גם בשתקו לא ירגע איש. –

וקלי שב לספר: – ובלילה ירדו שלגים וסערות סערו. ולמחר – ותלבין כל הארץ סביבנו, כפסגות לבנון ושריון. גם את דלת השער לא יכלנו לפתוח, כי סגר בעדה השלג, אשר גם בשפועי חצרנו גבה כקומת איש. והאשה מאבל־מים נמצאה מתה ולא יכלנו קברה באדמה; ונטמין אותה בשלג.

ובצהרים ונשמע כמו מתדפקים בשער. וניגש ונפנה את השלג ונפתח, והנה מדיני קפוא כמעט, ונכיר בו את אחד נכדיך, חזיון. ונביאהו אל הבית ונכסהו ונחממהו וישב לאיתנו.

ולעת ערב והנה עוד איש מתדפק ונפתח גם לו השער. ויאמר לנו האיש: – הנה אחרי איש מנביות שקע שם בשלג. – ונמהר אל השוקע ונלחצהו ונחמם גם אותו. ואיש מנפתלי צחק ויאמר – אם כה ננהג, ואספנו אלינו את כל חיל תחש ונביות. – ולא טעה האיש; כי בשלושת־הימים נאספו אלינו ששה עשר איש מן ארם, מבני־נביות, מן השודדים ומפליטי ישראל.

והמזון אשר אתנו קפא או נרטב, והעצים והקוצים והגללים אשר הסקנו בהם רוטבו ולא יכולנו העלות אש כמעט. ורגלי ברד כבדו כאבנים. ופצעי ירמות גלדו, ואך מתחת לקרומם התלקחו מחדש. ואיש חלש אשר אתנו נפח נפשו, וגם איש מפליטי ישראל ואיש מארם. ואת שארית המזון אשר לנו חלקנו עם המוצלים, ונרעב ללחם; כי עשב אין ללקט, והיונים אשר עפו מאתנו לא שבו; ורק אינה לנו אלהים אילה, אשר בקשה לה מפלט, ותבוא אלינו ותפול באין אונים ליד החומה. ונאסף אותה באמרנו: – הבה נצלנה והיתה לנו לאכלה. – ואך לא הספיקו הגחלים המעטות לצלי־אש. ונחמם אותה בכרים וכסתות ונשחטנה, ונפשוט עורה, ונאכל את בשרה חי וננצל מרעב. ורק לא כל האנשים יכלו לאכול בשר אשר לא נגעה בו אש.

וביום השלישי לעת ערב ותקם רוח נגב ויחם לנו. ובלילה שמענו כקול געש מים רבים, ובקומנו בבוקר והנה יצאה השמש, והמורד בחצרנו הפך לברכה עמוקה, והמים משתקשקים בתוך חומותינו; ומסביב לחומה היו העמקים לים ולנהרים שוטפים, וההרים והגבעות – לאיים. ורבים מכלי בתינו ורפתינו נשאו עם המים, ומן האנשים יש אשר טבעו בשנתם, כי לא סגרו דלתם; ויפרצו המים ויטביעום והם לא ידעו. ותהי הבהלה גדולה כל היום, ובלילה נתנו שנת לעפעפינו.

ולמחר עוד השתקשקו המים ואין לצאת ואין לבוא; והמזון אזל, ורק צפרים מעטות צדנו. והיונים לא שבו גם אחרי המוס השלגים. ורק נבלת סוס מת הביאו לנו המים ויאכלוהו הארמים והמדינים; ובני־נביות השנים לא אכלו ממנו וירעבו עם אנשינו.

ולבוקר מחרתים הופיע רוכב ועל ידו נערה רוכבת, ונשמח וגם רגזנו. כי ראינו והנה בת־נפתלי לפנינו. ואנו לא ידענו הנביאנה ביתה, כי יראנו את ירמות האיש לבית־נפתלי, וגם לא ידענו: היאות לתתה שבת עמנו, אחרי היותה במחנה בן־הדד?

ובלהה אמרה: – הנה נודע לנו כי חורש תחש רעות, ועוד היום יתנפל עם אנשיו עליכם. ואני ידעתי, כי אין לכם לחם וצידה, והנה שלח בן־הדד בפי אליכם: – בריתי כרותה לכם, כי הופרה עם תחש. בואו נא אל מחני וישבתם עמי, או פתחו את שערי חצרכם לנו ובאנו לשבת עמכם. – ולא ידעו האנשים מה לענות לה.

ובת־זית מהרה אלינו ותעמד רגעים מספר פוסחת על שני הסעיפים, כי לא יכלה החלט בנפשה הלהביא את בלהה ביתה, אם לסגור השער בפניה. ויהי בשמעה קולה ותקרא לה אל מחוץ לחומה ותשאלנה: – ‘העם בן־הדד היית כל הימים האלה?’ – ותצחק בלהה ותאמר: – שלח בן־הדד בידי שלום לכם וברית וגם מנחה לברד; שתי יונים צלויות, יוני־ציד; ולך אמר בן־הדד, כי אם תבואי אליו לא יגע בך עד אשר תיטיבי לו פניך. ולמה תגועו פה ברעב ובקור? כי עוד ימים שלושה והמטירו השמים מבול על הארץ וגועתם; ועיני רואות גם שבויי־ארם, נביות ומדין אצלכם. – ואזני שמעו את דבריהן, כי נתנו לי בת־זית ובלהה לכת אחריהן.

ועיני בת־זית כבו ותלהטנה, ופניה הלבינו ואדמו חליפות; ואני אמרתי: – הבי בת־זית וסרנו אל ירמות ומסרנו לו את דברי בן־הדד. כי בהמטיר השמים וסגר הגשם עלינו וגוענו ברעב, ואיש בשר רעהו נאכל. – ותשמע בת־זית לקולי ונבוא אל ירמות. ואך פצעי ירמות התלקחו, ולא עצר כוח לשמוע.

ואומר: – הבי וסרנו אל ברד והשמענו את דברי בן־הדד באזניו. – ותלך בת־זית עמי, והיא קודרת כשאול.

ותספר בת־זית לברד את כל אשר קרה, וגם את העלם בלהה ותשובתה עתה לא כסתה ממנו, וגם את דבר שתי היונים אשר שלח בן־הדד. וברד שמע; ואני אמרתי: – אכן כנים דברי בת־נפתלי; כלה כל האוכל בחצרנו. ואם יבואו הגשמים ואכלנו איש בשר אחיו, כי נאכלו כבר גם החתולים וכל עכבר אשר לא טבע. אין לנו עצה, ברד אבי, רק אשר נלך אל בן־הדד אחרי הפרו בריתו עם תחש, או כי נתן לו לבוא עם אנשיו אל חצרנו לשבת עמנו. –

–ואם פח לרגלינו יפרש בן־הדד חניך־תחש?– שאל ברד.

ובלהה בת־נפתלי עומדה מאחרינו. ובשאול ברד את שאלתו ותאמר בלהה: – ישאל־נא ברד אבינו את בת־זית ואמרה לו: – היש להאמין לדברי בן־הדד, או אם בכזב ובכחש יהלך? –

ופני ברד קדרו: – ההיה לך שיח ושיג עם בן־הדד, בת־זית? –

– היה, – ענתה בת־זית ותבט ארצה.

–כה מנו לי האלהים, אשר יבואו נאמני־אנשי בברית מאחורי עם ראשוני אויבי; ולכן כל ימי ארדפם ולא אשיגם. – רעם ברד. – ואך מה בצע בדברים? ואני לא אוכל לתת לאנשי לגווע ברעב; הלא ידרוש אלהים את נפשם מידי.

–ובכן נלך? – צהלה בלהה קולה.

–לא נלך. – ענה ברד; – וגם לא נפתח שערינו לבן־הדד, ואך אם טוב לבו עלינו – ישלח־נא לנו אוכל לשלושה ימים. וזה יהי האות. והיה אם יאמר לי אז לבי: – שלם לבו עמנו, – ויצאנו אליו או נקבלנו אלינו. –

–אליך! – אמרה בלהה, כי יוצאה נפשו אליך, אביו, אחרי התנגשו עמך בקרב. וגם דבר עמו חזיון קשות על תחש ועל אמו. ומאז לא ידע לבו מנוחה. והתתנכר לבנך, ברד אבינו? –

ובת־זית השתוממה לשמוע את בלהה מדברת באומץ־לב אשר כזה. וגם אמרה לי אחרי־כן: – אין זאת, כי היתה לפלגש לבן־הדד, כי כאחת השרות תדבר. – ואני לא ידעתי: ההפך לבה לכבדנה, אם קנאתה תדבר מתוך לבה?

–לא כאב עם בן אפגש עם בן־הדד, כי אם כבעל ברית. את בני הקריבה אמו למולך, ואך בעל־ברית אהיה לו, ולא אשים עליו חטאת אמו. –

ובלהה נשקה את שולי שלמתו. – ואם את חטאת אמו לא יפקוד ברד אבינו, מדוע לא יאמצהו כבן? –

והנה נשמעה שעטת־רוכבים,ונרא את אולם איש דן ואת מקלות, ועמהם חמשה אנשים חמושי־חרב וחנית עומדים לפנינו. ונצהל לקראתם. ואשאל את מקלות לשלום הנער רענו. ויאמר מקלות: – לא שב עוד הנער; כי פזורים פליטי־ישראל, ועוד לא נולד האיש אשר יאספם. ואך בבואו עם הפליטים לדן או לאבל – יבאו משם אלינו הנה. –

–לא טוב הדבר! – קרא אולם איש־דן: – כי עלי להביא את ברד דנה. –

וברד שמע ויצחק: – הנה השלמו לי אויבי. האחד קורא לי אל אהליו, וכהני דן אל עירם. ועוד מעט וקראו לי גם נביות וגם תחש. –

–לא כן; – ענה אולם, – כי אם טוב לב העם יושב־דן עליך; כי נואשו משומרון, והכהנים לא יחפצו לנסות את האלהים בשלישית; ולכן אמרו: – יבוא נא ברד ונתנו לו בית וחצר ליד חומתנו, ופקד על שומרי מגדלינו ואנשי־החיל ביום מצור. –

והרוכב אשר בא עם בלהה אמר אליה: – הנה גדול היום ועלי לשוב אל אדוני; מה שמו האנשים בפיך? –

בלהה שמעה בדבר אולם איש־דן דבריו ותאמר: – ומה, ברד אבי, התכרות ברית לבן־הדד בנך אוהבך, אם לכהני־דן אויביך מאז תושיט יד? – ויבוך ברד ולא ענה דבר.

אז עלתה בלהה על הסוס ותאמר: – אם על ברד טוב, אל יזוז מפה, ואני אביא דבריו לבן־הדד, ושלח לו צידה לשלושה ימים. – ולא יכלה בלהה הציל דבר מפי ברד. והרוכב מאיץ בה ותצא עמו ותרכב אל בן־הדד.

ואני שאלתי את בת־זית: – הטוב אשר נלך לדן אם לבן־הדד? – וינוע לבבה כנוע עץ מפני סער. ואחרי אמצה פניה ומצחה, אמרה: – לא נלך מפה. –

–ואם ישלח לנו בן־הדד צידה, מה נען לו? – שאלתי.

אז פרצה בדמעות: – אלוהים! השיבה לי את אחימעץ והציל נפשי. –

ויאירו פני אחימעץ ותברקנה עיניו. וקלי אינו רואה אותו, כי עיף ועיניו נעצמו. והוא רק לוחש: – ואך אין אחימעץ עמי, כי במתים הוא אחימעץ. –

–ואני ובת־נפתלי זאת היינו יחדיו במחנה בן־הדד, ולא ידענו איש אחותו – התיפח אחימעץ. – ולו ראיתיה והיתה מביאה את הבשורה לבת־זית כי חי אני. –

וקלי הוריד ראשו ויפול לאחור ועיניו עצומות. וימהרו אליו שלמיה ואחימעץ וישפכו עליו מים קרים ויטפו יין אל פיו; וחזיון אמר: – ינוח נא ויחליף כוח! – ויקומו כל האנשים ויצאו את החדר. ואחרי הרדם קלי נשאוהו אל יצועו מקודם. ונער העמידו עליו אשר יסעדהו, וגם צוו עליו כי יקראם, אם ישונו פני הדברים לרעה. ואחימעץ אמר: – יראתי! אם יסגר פיו – וסגרו גם השמים בריחיהם, ולא נדע לעולם איך הקיץ הקץ על ברד ועל ירמות אבי ובת־זית.

 

נט. הַיּוֹם הַנּוֹרָא. אַחֲרִית בָּרָד    🔗

ובאמצע האשמורה הראשונה אשר ללילה בא שלמיה ויגיד לחזיון: – הנה לא אוכל גם הלילה ראות שנה. ואקום ואלך לראות את שלום הכהן. והנה הוא ער ועיניו פקוחות. והוא גם אוכל בקש מידי. והנער אשר עמו נרדם כי עיף. ואשכיב את הנער המסכן על מחצלת ואכסהו, ואת לב קלי סעדתי. ועתה אולי נביאהו הנה; כי יגע גם אחימעץ באנחותיו ומנוחה ושנה לא ידע. ואתה נמת לפנות ערב, וגם עתה. ואולי נבוא אל חדר החולה וישבנו סביב ושב לספר לנו? –

– והיש עוד בינינו אנשים אשר שנתם נדדה? – שאל חזיון.

–יש ויש, ואך צר המקום לכולם יחד. ולכן זאת עצתי: נבואה שלשתנו אליו: אנו ואחימעץ. ובהגיעו עד מות ברד, נקרא לאנשים אשר יחפצו לשמוע, והעברנוהו הנה ושמעו גם הם. כי ראיתי ביום, והנה קמו אנשים ויצאו ויבואו, ומקטרות הדליקו בחוץ להעלות עשן. ולמה נלאה את החולה המסכן ברוב־עם? –

–צדקת, – אמר חזיון: – ואך את שר־אשור לא ראיתי. ועתה תראה את דברי: הנה מתהלך הוא בחצר ואורב. –

– לא היה עלינו לקחתו עמנו. – ענה שלמיה. – ואז לא נרמס בן־הדד בסוסו. מות נבל כזה עוד לא מת גבור־מלחמה. –

–והיכך לבך על פגוע בו חצך? – שאל חזיון.

–לא בו פגעה כי אם בסוסו. ולולא שר –אשור אשר רמסהו, כי אז הבאנוהו חי אל ברד. ופצעו בנפלו לא היה אנוש, אחשוב; האין זאת? –

–ואני לא אדע את אשר אחשוב. – ענה חזיון. – אולי טוב אשר לא ישאר זכרון לברד, בן אשר אין מבטח בו. ואשר לשר אשור – לא אדע: הנקרא לו וישב גם הוא אתנו? –

– כל היום הסתובב בשדות ובדרכים, וכל הימים כמו מרגל הוא. ולדן סר ולקדש, ואת נערו שלח לנפתלי. ואל נשיא־נביות סר ויטעם ממשקה־ערב. ושכחתי להגיד לך: את השלישי במדינים, נכד המדינית שלך, שלח עם נערו לנפתלי. ובלילות יתהלך והרגיז את שנת־אנשינו, אולי תמצא עצה לשלחו לארצו? –

– צדק רמליהו ממני, – ענה חזיון. – ואני תמיד נכשלתי באמונתי בתחש, בנביות, וגם באשורי האמנתי. ועתה יכני לבי כי יודע אני את אשר יעשה אשור לשתי ארצותינו ולעמינו. ואך מחר אנו יוצאים מפה והלך גם הוא אתנו והשיבותיו לעמון, למקום לקחתיו משם. ועתה נקרא לו וישב עמנו. כי לבי אומר לי: מות גבורים מתו ברד וירמות; ואם יש אשר יסתיר איש את חרפתו מזר, אך את כבודו למה יסתיר? לך, שלמיה בני, וקראתו אל חדד החולה וישב עמנו, ולא ירגיז מנוחת אנשינו לילה. –

ויצא שלמיה ויקרא לשר־אשור. ושנים מנערי־ישראל שמעו וילכו ויספרו לשר־גדודם, ויגרשם האיש מעליו, באמרו כי עיף הוא, ומחר עליו ללכת עם אנשיו מפה ולטהר את דן משרידי אנשי תחש ומשודדי־מדין. ואחרי אשר מת ברד, מה אם אדע את פרשת מותו ואם לא אדע? האחיהו? – ואך הנערים לא שקט לבם ויבואו ויעמדו בפתח על רגליהם, עד אשר חזקה עליהם שנתם וירדמו תחתיהם.

וחזיון ושלמיה ואחימעץ ושר־אשור ישבו על מחצלות לאורך יצוע־החולה. ושר־אשור הביא מקטורת ויעמידנה ויקטיר עליה. ותעל הקטורת באף החולה וינועו נחיריו וישום וישאף ויחזק לבו. וחזיון השקהו עסיס רמונים אשר שמר אתו מעמון, ויסוב החולה וישען על־הכרים אשר שמו אחוריו, וישב לספר מהמקום אשר שבת בו מספורו ביום.

–ואני אחזתי ביד בת־זית ואומר: – יחזק־נא לבך בת־זית, כי בידך גורלנו. וברד לא ילך אחרי אולם איש־דן, כי לעצתך ישמע. יודע הוא אשר אין לו עתה סעד בלעדיך; וביום סורך מאתו – ונגדע פתיל־חייו ובמתים יחשב. –

וחזיון ושלמיה ואחימעץ רעדו בהוציא הכהן את הדברים מפיו. – מי שם בפיך את הדברים? – שאלהו שלמיה: – החשבת על זאת תמול־שלשום לפני דברך? –

קלי עצם את עיניו ויעבור ידיו על מצחו כזוכר נשכחות. – הידע האדם את אשר יושם בפיו? הירגיש עלם בהנבאו? רק עתה אדע כי נבואה היתה בפי, אחרי אשר כתומם באו הדברים עלינו, –

ובת־זית ענתה: – לא יתנני לבי ללכת עם בלהה אל בן־הדד. ואך גם לדן לא אלך. ואת אשר יעשו האלהים יעשו, ואת אשר יצוו עלי אמלא. – ותצא מאת פני ברד.

ואולם איש־דן מאיץ בברד: – הבה נצא עוד היום לדרך, והגענו בלילה אל שערי־דן. – ולא אבה ברד ללכת. – “הנה”, – אמר: – “שלחתי דברי אל בן־הדד, כי ישלח לנו צידה ולשלושה ימים. ואולי ישובו חזיון ושלמיה בינתים והביאו לנו עזרה מישראל?” –

וירגז אולם איש־דן: – לא ישובו האנשים בטרם תיבש הארץ. כי נמסו שלגי־המורדות, וגם פסגות ההרים הפך שלגן למים, ולנהרות־עוז היו מעיינות: ואך יעברו האנשים עם גדוד חיל מישראל, ואיך יעבירו סוסיהם ומשאם עמהם? ואם יבואו ומצאו גם את דרך־דן, כי בזו יעבורו. ואם אין לבך נוטה דנה, נרחיק מעט וסרנו אל קדש, עד אשר תוכח כי בלב תמים נוטים לך כהני־דן חסד. –

וחמת ברד בערה בו: – לא אובה חסד מכהני־דן. –

ויורד אולם ראשו ויאמר: – לא חסדם הוא, כי אם חסד אלהיהם. ואם אין לבבך שלם עם מקדשם, הלא אחד הם האלהים אשר שור יקרא לו, אם בעל, אם מולך ואם אלהי־המדבר אשר את שמו לא תוציא מעל שפתיך; והיבחל אדם בחסד־אלהים? –

ויען ברד: – כי אכלתי מזבחי –כהני־דן – ואוסר קשה. –

ואולם מוסיף להפציר, והשמש שקעה והערב ירד, ומבן־הדד אין קול ואין קשב. ואז הוציא אולם איום מפיו: – הנה מר לב האנשים כי רעבים הם, ועוד מעט והרגו איש רעהו. –

ויירא ברד ויקם ויאמר: – יהי כדברך; אנו הולכים עמך. –

ובטרם ילך קרא להארמים ולבן־נביות ולמדינים וישאלם: – התלכו עמנו אם תשארו פה – ויענו האנשים: – פה נשאר. – כי שמעו אשר ברית לברד עם בן־הדד, וייראו פן יסגירום אנשי־ישראל בידי בן־הדד. ורק מדיני אחד מן השלושה אשר באו אליך, חזיון, נלווה עלינו –

ובדרך וארא – והנה נעלם המדיני ברכבו על אחד החמורים, וינע בי לבבי, כי מלאתי רוגז בימים האחרונים. ואמהר אל מקלות להגיד לו.

ופתאום שמענו קול רעש לפנינו, כשאון־מלחמה, ונמהר ונכין קשתותינו ואת חרבותינו הוצאנו מתערן. וברד קרא: – 'שכבו ארצה והבריכו סוסיכם, למען לא יפגעו החצים בנו!, – ונעש כן. ואחרי רגעים ונשמע בקול מחלקי־שלל. וימהר מקלות עם נערים מספר וירימו קול צעקה גדולה; ותשמע שעטת־סוסים הולכים ומתרחקים, וחיצים עפים סביב לכל צד. ויאמר ברד: – לא נזוז הלאה עד אשר נדע מה סביבנו. –

ובהתעופף הרוכבים מפנינו ויעוטו נערינו וימצאו שלל. ואני התכופפתי אל אחד החללים ואכיר בו את הרוכב אשר בא עם בלהה. ואומר לברד: – צידת בן־הדד היא, אשר שלח לנו בידי אנשיו. ואנשי תחש או שודדי חולת־החרמון נפלו עליהם ויבוזזום. והנה המעט הנשאר אחרי אשר נבהלו השודדים, והיה לנו למזון יום אחד. –

והנה שב המדיני ועמו איש מישראל ויאמרו: – כה אמרו כהני־דן: לא יסור ברד דנה לפני בוקר, כי לא נפתח את שערינו לילה. ועוד דברים לכהני־דן עם ברד. –

וירגז אולם איש־דן: – נלכה בדרכנו; לא יעיזו הכהנים לסגור שעריהם – וברד אמר: – לא אזוז מפה; לא ייתכן אשר אעמוד בפני שערים סגורים. לא נער אני אשר יתעללו בי. –

–נסור איפוא אל קדש! – חלה אולם: – הן לא בשדה נלין. –

–לחצרנו נשוב! – אמר ברד ויפנה סוסו ובהפכנו פנינו ונראה והנה עולה להבת־החצר השמימה.

–הנה מה עוללת לנו! – קרא ברד בחמתו: – כי במרמה הוציאנו תחש מחצרנו, ועתה הציתו את בתינו. ולאן נט עתה? הלדן אשר יסגור שעריו ויבגוד בנו כבגדו מאז, אם לקדש עיר הקדשים, אשר פתחו שערי־עירם לתחש ולארם? –

והאנשים אשר במחנה יללו ויאמרו: – סבונו אנשי־תחש מפנים ומאחור, ולעבדים ימכרונו: – וירמות קשור לסוסו ומתהפך במכאוביו אומר: – הנה קרובים אנו למצודתנו ורחוקים מדן; נשובה; אולי רק מדורה העלו שם? –

ואנשי־האורחה מתווכחים זה בכה וזה בכה. ויחזקו השבים על ההולכים כי ברד וירמות ובת־זית בין השבים וגם בן־אולם נלוה אליהם. כי אמר אולם למקלות: – נקח את בני ומהרנו והרעשנו את דן. ואם בגדו הכהנים, והקימונו עליהם אנשים מרי־נפש ופתחנו לברד את שערי־החומה. – ולברד אמר: – אל נא תשוב, כי פה נתבצר בין ההרים. ולעת בוקר נשוב וקראנו לך דנה. – וברד התעקש: – לא, לחצרנו נשוב, – וישוב. ובן־אולם נטה מאת אביו וילך אחרי ברד.

ומקלות רכב עם אולם כברת־דרך ויכהו לבו: – לא אאמין בכהני־דן; ואם רבה אמונתך במדי־הנפש לך ועשה כאשר דברת, ואני שב אל ברד. – וידפק מקלות בסוסו וירץ אחרינו.

ובגשתנו אל החצר, והנה השער והדלתות ובניני־העץ בוערים באש, ומים לכבות אין, כי המעין עובר מתחת במורד, ורק תעלת־קרשים קטנה חוצה את חלק החצר. וימהרו אנשינו ויקחו דלייהם וכדיהם וירדו וישאבו מים. וטרם הספיקו לכבות – ויפלו השער והדלתות והגגות הבוערים, איש אחרי רעהו. ובהתפרצם אל החצר ויראו, והנה השמו הפליטים המוצלים על ידינו את הבית והרפתות, ואת כל אשר השאירו אנשי־ברד לקחו ויעלמו. ויעמיד ברד שומרים בפתחי השער והדלתות, ונכניס את הסוסים והחמורים והכלים אשר לקחו אנשי ברד לדרך ואת צידת בן־הדד, אשר הצילו בחבריהם את השודדים. והאנשים עייפים ורוגזים ויפלו תחתיהם. ואך לא נתנו להם השומרים לישון, כי הרגיזום לרגעים, בדמותם לשמוע פעמי סוס אויב או לראות אבחת־חרבות וברק־כידונים. וייעפו האנשים עד מות.

והמדיני קופץ סביבנו, בא אל החצר ויוצא ממנה ועולה על החומה, ואמרו למקלות: – לא טוב בעיני המדיני, כי כמרגל הוא בעיני. – ויאמר מקלות: – פגע בו, אם לא יתעוך עיניך. – ואני אמרתי: – הבה ארגל אחריו! – והנה קראו לי לבשל נזיד, כי רעבם האנשים וקר להם. ונקח את גחלי השער והדלתות ונבשל נזיד, ונצלה את הכבש אשר שלח לנו בן־הדד.

ועם בוקר ויאמר ברד: – נחליפה־נא את השומרים, ומי אשר לא יעף ושמר בפתחים, ועל החומה, ואנו נשכב לנוח. – והמדיני שומע, אחרי אכלו עמנו מן הנזיד; ואומר: – הבה ואשמור בשער! – ואשים עלי אזני ואעמוד. והנה המדיני אומר לצאת, ואקרא לו: – לך שכב! – ויבט בי המדיני ולא ענה דבר, רק ראיתי בטפסו אחרי־כן על קיר־החומה.

ולבי הכני. ויען אשר לא יכולתי לסור מעל השער, שלחתי את אחד הנערים לשמור עקביו. הנער רק התחיל לטפס אחריו, והנה נפל ונפצע רגלו. וישב אלי הנער צולע ומוּכה. ואומר: אצבע אלהים היא על דברי רעות באיש שלבו נאמן עמנו. ואני לא ידעתי כי נפצע הנער, ולמען תת להמדיני להמלט, בהשליך עליו המדיני אבן מעל הקיר, והנער העייף לא יכול להתגבר על כאבו. ואמנם ראיתי אחרי כן בקפוץ המדיני מעל אבן בתחתית החומה בחוץ ויעלם בין הגבעות, מבלי שיכולתי לרדוף אחריו. ואחרי בוא אחד מבני־נפתלי, אשר לא יכול לישון בשמש, לשמור תחתי, עליתי על החומה. ואראה כי נתקה אבן מן הקיר, במקום ראיתי את המדיני צועד, והאבן היא אשר פגעה בנער ותפילהו. ואבן כי גם במקרי־הלילה יד המדיני במעל.

ואך פתאום היתה עלי יד השינה על החומה ותשכיבני. ואומר – אך תנומה היא, – והנה תרדמה עזה נפלה עלי, ואישן כל היום. רק ברדת היום ואשמע קול צוחה ורעש ואנס לקום, ואפול תחתי פעם ופעמיים עד קומי בשלישית; וארא כי מלאה החצר אנשים. ובעוד אני מוחה עיני – ותעוף אלי חץ ותפצעני.

התגברתי ואנס לרדת מעל החומה. והלוחמים רחקו לעבר החצר השני. ואני זחלתי על ידי ועל רגלי ואנסה לעמוד ולא יכולתי, ופתאום ראיתי בקיע בחומה, אשר לא ייראה בחוץ, ואבוא לתוכו ואחבא. ואת חרבי הבאתי עמי.

–על מה אנחנו נלחמים פה? – שמעתי פתאום קול מפנים לחומה, – הלא יפרצו שמה והרגו את ברד ואת ירמות ואת בת־זית? – והקול – קול ילל מיואש. ואכיר את המדבר בקולו: בן־זקוניו של אולם איש־דן היה. –

–ואיך נעבור והארמים סגרו בפנינו הדרך? – ענה קול שני אובד־עצות. ונפלאתי לשמוע: גם מקלות אמיץ־הלב לא ידע עצה בנפשו. –

– נפרץ לנו בחרבנו דרך, או נזחל על ארבע והתגנבנו, ואך אל ברד נגיע. ואם מתעללים שם ארמים בבת־זית? – וקול הנער הלך ורחק בדברו זאת, ואדע כי פרץ הנער לבין האויבים. ואומר גם אני לנפשי: – על מה אתה יושב? ואנסה לקום, ורגלי לא נשאוני וגם לא יכולתי לעמוד עליהן. ואומר ללבי: – הנה לך שכרך בעד מורך־לבך; ברגע אשר נדרש ממך הקרבן הגדול – והנה בגדו בך רגליך, ופצע קל הפך לאנוּש לך. – ואקלל את נפשי ואבוז לה. אך שבתי ואמרתי: – מה בצע כי אצעק ואגלה את מחבואי לאויב. ואף את אחד מהם לא תצלח ידי להגירו לפי חרבי? ואם הצילוך האלים ממות – אות היא, כי עליך לשמור על נפשך, אולי ימלא רצונם על ידך, בבחרם בך לבצע מזמתם. והנה נגלה לעיני חור מתחתי, וכליותי מלאו צהלה אשר לא ידעתי אכנה. ואתכופף ואשכב ואשים את חרבי בחור, והנה נתחבה עד הנצב וגם ידי באה אחריה. וידי עם החרב מתנועעות לאורך החור פנימה ולרחבו. ואדע, כי פתח מערה – החור.

ואומר לנפשי: – הבה ואגול אבן ואכס את פי־המערה בבואי אל תוכה, למען לא יגלו ארמים עקבותי. – ואך חסתי על האור המעט אשר יחדור אל המערה דרך־החור. וגם אמרתי: – לא עת היא לארמים לבקש פתחי־מערות, בטרם יבצעו את כל מעשיהם; ואם ישמידונו כלה – מה בצע בחיי? ואחרוץ: אשאיר נא את המערה פתוחה, אולי יועידו לי האלים אח לצרה, אל־נא אסגור הדרך בפניו. –

עוד אני מדבר עם נפשי, והנה שקטו הקולות סביבי, ואבין כי רחקו הארמים לקצה החצר השני אשר בית־ברד שם, וילחץ לבי ואמנם הגיעו לאזני קולות נחרים וצלצול־ברזל מרחוק. ופתאום שם איש ראשו בבקיע־החומה ואבהל. אך ראיתי והנה מקלות הוא.

–הלא הלכת עם בן־אולם? – שאלתיו, וירגז מקלות באמרי זאת ואבין כי יסרוהו עיני קשה. – האלך ושלפתי את ראשי לחרב מבלי אשר אציל איש ומבלי אשר ידרש קרבני? – צעק מרה; ואני אמרתי לו: – אל־נא תצעק, כי ישמעו האויבים, ואני פצוע־חץ ורגלי לא יחזיקוני. ואך נגלה לי חור, פתח־למערה; ואומר: – אבוא־נא אל קרבה; ואם יובילני אלהי למקום אשר בחר בו למותתני, אלך. –

ומקלות לא חכה עד גמרי דברי ויתפרץ לתוכה. ואני זחלתי אחריו ואשמע אותו אומר: – יש מעבר צר מבית־ברד לחדר אשר נאספו שם כולם הבוקר. ובמעבר הצר – דלת. והיה בעמוד איש במעבר אשר שנים לא יעברו בו, – והגין בחרבו או בכידונו על הדלת מחוץ, ואם בפנים לדלת יעמוד – וסגר עליה מבפנים. ואם אמצא מוצא לבית ברד, ושמרתי על הדלת במפנים. – ואני הבינותי כי לא מצא מקלות עוז בנפשו לשמור על הדלת מחוץ. ואתפלל לאלהים כי יגיע בן־אולם אל המעבר שלם; כי ידעתי אשר לא יתן הנער לאויב לגשת אל הדלת כל עוד בחיים הוא.

והנה נעלם מקלות ובמערה חושך, ואפחד להרים קול. ואזחל על ארבע עד הגיעי למנהרה צרה עולה מעלה, ואטפס על גחוני, הלוך וזחול, עד צאתי למרחב. ודבר־מה קר נגע בעור ידי: העכבר, אם צפרדע או אולי גם נחש? ואירא מאד. ואך פתאום נגשתי למקום שלא יכולתי לעבור ממנו הלאה, ואדע אשר לא הובילוני רגלי בדרך הנכונה.

ועודני אומר לשוב – ואשמע קולות מעלי. וקוי־אור חדרו מלמעלה, והם דקים מאוד ולא יכלו הגיה את חשכת המערה. והקולות רבו, והם כמו נדחפים זה בזה. ומכות שמעתי ומהלומות כמו בעץ ובאבן, וצלצול־חרבות – ואדע כי למקום־קרבות הובילוני רגלי ואאמץ עיני לראות ולחפש מוצא – ולא מצאתי, ואת אזני מתחתי ואשמע, והקול – קול־ירמות.

–חוסי, בת־זית בתי, שלפי חרבך ודקריני! כי אנושים פצעי, ואף להפיל אחד לא תשיג חרבי. – והכל נדם רגע מלמעלה; ואך מאחורי שם לא שכך הרעש.

–טוב, מקלות, אשר באת הנה; ואך מדוע לא הבאת את הילד אלינו, מדוע השארתו בחוץ? – נשמע קול ברד מדבר. ולבי זע בי. כי היה הקול מלא רחמים ודאגה לבן־אולם רעו במלחמות ארם.

–כי לא חכה לי ויתפרץ בחרבו אל בין הארמים. ואני גם לא האמנתי אשר נגיע אל המעבר לשמור על הדלת. והנה מצא לו נערי, קלי הכהן מדן, חור מערה ויביאני אל קרבה. אך לא אדע מדוע לא הגיע הוא הנה; אין זאת כי תעה במערה או ירא לצאת.

---

ואחפץ להרים קול ולצעוק, ואך אמרתי: – מה בצע אם יבוא איש שאין כחו אתו, והוסיף כושל על הכושלים? –

ופתאום שמעתי דברים שהממוני, ומקלות הוא המדבר: – הנה הם דופקים בדלת בחרבותיהם. נפלת בן־אולם אחי והם רומסים אותך ומתעללים בך. –

ואשמע את קול ברד אומר: – גשה־נא אלי מקלות, כי רפו ידי. ליל אמש חידש מכאובי, ועם נטות היום שבו גברו, והלחם לא אוכל. ואם ישברו את הדלת ונפלתי חי בידי תחש? – וגם שמעתי בנסותו לקום ממקומו ובכשלו כפעם בפעם תחתיו.

ומקלות ענה: – לא יביא איש מישראל חרבו בלב ברד; ואם ישברו את הדלת, ונפל ברד על חרבו הוא. –

אז קמה דממה רגעים אחדים. וההלומות בדלת חזקו עד לפוצצה, והנה קרא ברד: – בת־זית, גשי־נא אלי!. – ואשמע את בת־זית נגשת. – שימי חרבי פה, את הנצב מתחת ואת הלהב מלמעלה! – וגם חשתי בהתחב החרב בארץ מעל לראשי. ואחפוץ לצעוק ולא יכולתי, וישכב דם.

וירמות קרא אל מקלות: – הבה חרבך בי, כי למה יתעללו בי ארמים? – ותהי דממה. ואחריה שמעתי בהתפרץ צוחה כנחרת־שחוט; ואת צוחת בת־זית שמעתי. ובדלת עוד הולמים בחזקה.

והנה כמו נפל על ראשי משא כבד, ומכה רבה שמעתי. ויהי כמו נפל הבית עלי. וגושי־עפר נפלו עלי ויכסוני. ואדע את אשר קרה, – כסוני ערות־ארץ והיו לי קבר! – צעקתי מרה. והנה כמו ענתה לי צוחת־מקלות: – אבי, אבי, חרב ישראל וקשתו! – ואת ילל בת־זית שמעתי: – ברד, ירמות! – וגם את השם: – “אחימעץ” דובבו שפתיה.

ואפרץ פתאום ואקום על רגלי. ואנס ללכת והנה רגלי נשמעות לי, ואדהם ולא האמנתי. ואחל לממש בפצעי, והנה חלק בשרי, ואת מקום הכאב בקשתי ואיננו. ואבוז לנפשי באמרי: – מורך־לבך היה לך לחץ; ועם בן־אולם ומקלות לא עמדת על משמר, כי נחבאת בפחדך. –

ואתרוצץ הנה והנה בחפשי מוצא, עד אשר מצאתי את המנהרה. ואזחל על בטני ואגיע לקצה המערה, והנה חור מעלי. ואטפס אל תוך החור – והנה דלת קטנה. ואלחץ בדלת ותפתח, וזרם־אור נשפך לעיני. ובת־זית מהרה להציץ: – אתה? מדוע לא באת עד כה? –

ואני הבטתי מסביב וארא את אשר נעשה, לא רמוני אזני ולבבי. ואתנפל על גוית ברד ואדום בכאבי. ועיני חשכו; והנה קראה לי בת־זית: – כהן־דן! – וארים ראשי ואחוש, כי אברי לא נשמעו לי. בשרי ונפשי כאבו עתה יחד; לא היה מקום אשר לא כאב.

ואקום על רגלי, בהזכרי פתאום אשר נשמטה חרבי מידי במערה. ובת־זית אמרה: – האת חרבך תבקש? קח את חרב ירמות ועמדנו שלשתנו. ובפרצם את הדלת והבאנו חרבנו בלבם; ואולי גם בתחש נפגע. – וירם בי לבבי רגע.

–אולי נחביא את ברד במערה ולא יתעללו בגויתו המתה? – שאלתי. ולא אבתה בת־זית, באמרה: – אם ימצאוהו אנשים מישראל, או אם ידע איש־חיל מארם את אשר כבודו דורש ממנו – וקברוהו. וכי נחביאהו במערה ולא ימצאהו איש, והיה לברות לשני־עכברים. –

וטרם גמרנו דברינו, והנה הדלת מתפוצצת לעינינו, ונחוש אליה. ואומר לבת־זית: – רדי אל המערה ולא יתעללו בך אנשי־תחש. – ותצחק בת־זית לדברי: – ולמה לי חיים? את מי אחיה אתה? –

ואני הבטתי דרך הבקיע וארא, כי רבים האויבים. ואלחש אל מקלות: – הבא נא חרבך בלב בת־זית, ואחר תגש הנה. – ועוד אני מדבר וארמי אחד הביא את חרבו בחור הדלת וכפו באה אחריה. ותתגנב בת־זית ותקצץ את כפו ותתפש בחרב.

–ארורים! – צעק הארמי מעצמת־כאבו. ובת־זית קראה מעל החרב: – דן! –

והנה הלמו בדלת השבורה אבנים כבדות, ותתפוצץ. ואנו נסוגנו ונעמוד לפני גוית ברד. וארמים התחילו מתפרצים איש אחרי אחיו. ובת־זית יורה בקשת ויפלו שלושה ארמים מידה. והבאים אחריהם קפצו איש מעל גב אחיו ועל נבלות קודמיהם ויתנפלו עלינו. ואנו הסתרנו את בת־זית מאחרינו. והנה לחשה לי: – הביאה חרבך בלבי כהן־דן! – ולא נשמעו ידי לי. ואת הארמים הדפנו מעלינו רגע. והנה עפה חץ ארמי מפנה ותפגע בבת־זית ותפול. – מהר המיתני! – קראה מבלי נדע למי. ויתכופף מקלות אליה ויביא בה חרבו.

ופתאום ראינו את הארמים בורחים. ויתפוש מקלות את הקשת ואני רץ עם חרבי ונהרוג אחדים מהם. – אחרה הישועה לבוא! – קרא מקלות. ואנו מהרנו אל המעבר, והנה סגרה חרב איש לפנינו את הדרך. – שובו! – צעק האיש, ואני ראיתי כי בן־הדד הוא.

–מדוע לא הקדמת בוא? – צעקתי בחמת־רוחי. ועיני בן־הדד נחתו בבת־זית השוכבת ותעמודנה בחורהן. – מי הביא חרבו בלבה? – שאל; וחרבו הורדה, והוא נשען עליה כי ירא פן יפול.

–חרבי היא; – ענה מקלות ויורה באצבעו על לבו. – כי אמרתי, – עוד לא גמר דברו וחרב בן־הדד הורמה ותפוצץ ראשו. – דמך בראשך! – קרא בן־הדד וישלך חרבו מכפו וישלוב ידיו ויורד ראשו ויבט אל בת־זית.

ופתאם התפרץ בשאגת־פראים: כי גלו עיניו את ברד, והנה נשמעה צוחה: – תחש עליך, בן הדד! – והוא קפץ פתאום וירם חרבו: – דן! – קראו עיני בצד הלהב, וארעד. ועיניו נחתו בי: – ומי אתה פה? –

–לא אשם מקלות, – אמרתי – כי אמרה בת־זית: – ‘למה יתעללו בי אנשי־תחש?’ – ואכונן מבטי אל פניו, ותברקנה עיניו כחניתות 'ויהי כאומר, בהעבירו עיניו מהשוכבים אל העומד: – אלה מתו וזה חי! – ופתאום העיף עלי ידו: – ברח בזוי־עם, והיתה לך נפשך לשלל! – ואתנפל אל חור המערה. ובשוב רוחי אל קרבי הוצאתי ראשי וארא, כי אין איש. ואמהר בפתח החוצה. ולבי שב ויאמר לי: – אין זאת, כי בחרו בך האלהים לחיות. –ואפחד לבוא בין חרב ארמים, כי לא האמנתי גם באנשי בן־הדד. ואטפס ואעלה על החומה ואתחבא בין אבנים. והנה בן־הדד ותחש נלחמים בשער.

ופתאום הפיל תחש את חרבו ארצה ויפשוט ידו. ויבהל בן־הדד וידפק בסוסו וידהר מעליו. וסוס תחש נבהל וישא את רוכבו הרחק אל השדה; ואנשיו רצים אחריו, ורוכבי בן־הדד רודפים אחריהם. ובן־הדד מאחורי רוכביו. ואומר: – לו היתה קשת בידי, כי אז שלחתי חץ בתחש. – ופתאום ראיתי בנפול תחש על סוסו, ואת המדיני ראיתי בורח בין סוסי־אנשיו; והסוס נשא את תחש ויעלמו. ופתאום שמעתי את קולותיכם, וחושך היה, ואבהל ואקפוץ מעל החומה וארוץ עד אשר נפלתי. ואחרי שוב רוחי וארא אותי שוכב ואתם סביבי. ויותר לא אדע דבר. ורק זאת אזכור, כי חפשתי בנפלי את חרב־תחש, והנה היא עמי פה במטתי, כי קשרתיה אלי במצאי אותה.

ויוציא קלי את החרב וירימנה; ויביטו האנשים ויראו והנה חרות עליה: – חרב ירבעם בן יואש מלך ישראל לכהן־דן. – ויתפרץ קול אחד מכל הפיות: – ארור! –

וחזיון אמר: – אם לא נתנה כהן דן לתחש, למען יקום בה נקמת זבחיהם מברד – אז נגנבה החרב מידו. כי יראתי אשר גם את זהב־העגלים גנבו האנשים וימכרוהו. ואולי לקחה תחש מן המקדש בערפו את העגל, וכהן דן נקי הפעם. ואך מה נדבר על דן וכהניו, ואנו את אשר נעשה מהר לא נדע. אנה נלך באין ברד אתנו? –

ויתיפחו האנשים מרה; ורק שר־אשור אמר: – למה תילילו כנשים וראשיכם הלא כגבורים נפלו, וגם האשה כבת־אשור היא באומץ לבה. – ויבליגו האנשים וישבו דומם. ובצאתם החוצה ויראו והנה רובץ עוד הלילה על חצר־ברד. וילכו חזיון ושלמיה עם שר־אשור; ואחימעץ נשאר עם קלי לשמור עליו במקום הנער. והקדחת גבה על קלי ועיניו תעו ודבריו לעו. ואחימעץ הביט ויקשיב ויירא מאוד.

 

ס. חֶרֶב תַּחַשׁ וְכֹהֵן דָֹן    🔗

ובעוד יומים ויצאו חזיון ושלמיה ואחימעץ מן החצר ויעלו דנה. והעירה לא באו, כי אם עמדו על יד החומה. והזקן אשר בהם אמר לאחד הנערים אשר רץ אחריהם: – לך וקראת לי את אולם איש־דן. –

והם ישבו על הארץ בפרשם שלמה תחתיהם, וישאפו את רוח־היום; ועיניהם הועפו על פני הערים והכפרים, מן השריון לימינם ועד הר־צידון אשר למולם משמאל, מעבר לנהר השוטף מאחורי הגבעות וההררים, ועד ראש הלבנון אשר לפניהם במרחק; ודן מאחוריהם. והשלגים הלבינו, השמש שפכה עליהם אור־קפאון, והשדות ירקים והעצים נותנים ריח. והנה גם צפרים שרים, והאנשים עולים דנה ויורדים. ולב שלמיה נלחץ וילט בידיו את פניו ויאמר: – וברד איננו! –

והנה אנשים מעלים שור ההרה. וישאלם חזיון: – לאן תוליכוהו? – ויאמרו: – המקדשה; כי עשו האלהים עמנו חסד וישלחו לנו את חיל ישראל, והם מטהרים את שדותינו מן השודדים. – וירגז שלמיה וישאלם: – ואת שמע ברד שמעתם? – ויען אחד האנשים: – שמענו; וגם את אשר הרגהו בן־הדד ראש־השודדים. – ויצעד אחרי השור הלאה. וחזיון צחק מרה ויאמר: – כן העם הזה וכן כל עם ועם. –

ואולם איש־דן נגש אליהם לבוש שק ועפר על ראשו, וישב עמהם על הארץ. ועיני חזיון תרות אחרי השור ומוליכו. ויאמר שלמיה: – מה תביט אחריו? – ויען חזיון: – כי נזכרתי את אשר ספר לי ברד. ואך הנה הכהן הגדול אשר לדן, ועלינו לקום ולקדם פניו. – ויקומו היושבים וישתחו, ויציעו לו מקום לשבת, בפרשם לו שלמה ובשימם עליה כר־רוכבים; ולא אבה כהן־דן לשבת ויעמוד.

–והנה עברו עולי־רגל ראשונים, – אמר בהיטיבו פניו להם – והיום לא חג ולא מועד. ואך קרבן־תודה יובילו – 'אשר שלחו להם אלהינו את חיל־ישראל לטהר גבולינו מן הארמים. –

ויען חזיון ופניו עוו מלעג מר: – כן; אמרתי לספר לאנשים מדברי ברד אלי. ברכב ברד בשדות – ויפגש באנשים עולים דנה, אחרי ערוף תחש את ראש עגל־דן. והנה שור מקרין מפריס הולך לפניהם וקרניו מצופות כסף, ונזר עלי־זית מכתיר ראשו, כי מלך הוא בבהמות־השדה. וישאל ברד את העולים: – הלשחוט תובילו שור־הדר זה? – ויאמרו האנשים: – למקדש דרכו; כי עזר לנו בחרשו אדמתנו ויתן לנו רגב־תבואות בכחו. ועתה, אחרי מלאו צבא עבודתו הקשה – קורא הוא לשלום לגבעות ולעמקים, אשר הוציא מהם יבול להאכיל אותנו ולא לשובע נפשו. והיום דרכו בקודש דנה, ובהשחטו – ישמח אלהים ואנשים, בתתו את חלבו ודמו לאשי־אלהי־דן. ומשמן בשרו יאכלו כהני־המקדש וגם אנו; וברכנו את אלהינו אשר הביאו לנו נפלאותיהם. –

–ומה הרע אשר ראה ברד באנשים? – שאל כהן־דן ויבוך: כי ראה את השק במתני־אולם ואת האפר על ראשו.

–וחזיון שם בו עיניו ויאמר: – נבא לב ברד לו, ויהי כשור־הקרבן בעיניו. כי אחרי מלאו צבא עבודתו הקשה למלכו ולשבטי־ישראל, וגם את דן הציל – ישמחו בהשחטו אלהים וכהניו. והחרב מתנת ירבעם מלכו לכהן דן – בידי אויב ברד ואיש־ריבו. –

וירעד כהן דן ויקרא: – מי הוא זה אשר ימלאהו לבו לאמר, כי חרב דן בברד? הראני את החרב אשר ישנה בידך. –

ולא מהר חזיון להראות לו את החרב באמרו: – לא באה חרב אויב בבשר־ברד, כי על חרבו נפל, ובת־נפתלי שמה את החרב תחתיו, במותה יחד עמו ועם זקן נפתלי. ואך בברוח תחש ותפול חרבו מידו; ואחד כהניהם הרימה וישמרנה גם בנפלו פצוע בשדה והנה היא! – וחזיון נתן אות לשלמיה אשר הוציא את להב החרב ויעבירנה לפני עיני הכהן הגדול אשר לדן.

–השב לי את החרב, כי גנבוה ממני! – רעם הכהן.

–לא תשוב אליך – ענה שלמיה. – כי בכל גבול ישראל תעבור, וספרה את אשר עשה דן לברד.

–אם לא תשיבנה לי והוציאתיך מידך, כי אקרא לאנשי – קרה הכהן בקצפו.

–לא תקרא, – אמר שלמיה. – כי אם תרים יד או תפצה פה והבאתי את חרבי בלב הקורא; ואם אין לב כהן דן־שואף דמים, ישב־נא אתנו ודברנו דברינו והלכנו; כי לא לדמים באנו; כי אמרנו: יקום אלהים, האל המסתתר, אלהי ברד, ונקם את נקמתו שנית מעגלי־דן וכהניה. –

והכהן ראה את החרב אשר ביד העלם ואת זעם עיניו ותמעדנה ברכיו; ואחרי הבליגו רגעים מעטים דובבו שפתיו: – הגם אחרי אשר יסרו אלהי־דן את ברד, ימלאך לבך לחרף אותם? ואתה חזיון, הכביר ממני לימים והעומד על פי קבר, – תשמע בגדף אדם אלהים ולבך לא יתחמץ. –

–האלהים אשר לא ייסר את כהניו במכרם אזן־מלכים לאויב, ואשר יפתחו את שערי עירם ומקדש לו, ובפני גבור־עמם יסגרום, – לא אבוא מקדשם ולא אחרד לכבודם. כי ידיך מגואלות בדם כהן דן! ואם יערף ראש עגלכם השני, – התוכל לרחוץ ידיך על עגלת אלהיך הערופה? והימלאך פיך לענות ולאמר: – ידי לא שפכו את הדם הזה?

---

ויזדקף כהן־דן וירם את כפיו השמימה ויקרא: – עדים השמים, כי לא הרגנו נביאים בדן במלכי יהודה! –

ואחימעץ אשר ישב כל הזמן מבלי הפליט הגה. קם ויקרא: – ומי הפריד בין דן ובין נפתלי? ומי מסר את קדש בידי בן־הדד? ומי פתח שערים לתחש עורף ראשי עגל האלהים ויסגרם בפני ברד? והחרב למי היא? ולמי רוב חרבות האויב, מי מכרם בכסף נבזה? לו שתוק שתקת כהן־דן, והיתה לך לחכמה, כי לך דן ואת שמת חרפת דמי־אחים על מקדשה; והידיך תבערנה את הדם הנקי מקרבה, מקרב לבך? –

וכהן דן מתכונן לענות, – והנה נראו אנשים רצים קרועי־בגדים ועפר על ראשם. ויבהל כהן־דן וישאל: – מה קרה? – ויאמרו האנשים: – הבא הביאו מקריבי תורה שור אל המקדש, והנה התהולל השור וירץ אל עגל־הקודש אשר לא נערף, ויפול עליו ויכריעהו. –

–הנה! רעם כהן־דן: – עתה תראו כי בגדפכם את האלהים ומקדשנו – קצפו האלהים על כולנו ומקדשנו חולל; ומה עשו הכהנים? – פנה אל המבשרים בחמתו.

–כי קם הכהן הזקן ויאמר: – שלח אלהי ברד את השור לנקום את דמו בנו! – ויבהלו הכהנים ויברחו ולא נותר במקדש איש. –

והכהן הגדול קרע את בגדיו וימהר לרוץ עם אנשיו. ואחימעץ אמר: – האזרוק אחריו חניתי? – ולא נתנהו חזיון, כי אמר: – יכהו אלהים, וידנו אל תהי בו! –

ואך אולם איש־דן רץ ויאחז באדרת הכהן. – מה לך, אולם? הלא שמעת? ואתה עוד תעצרני? – זעם הכהן בדברו רכות וקשות.

ואולם התנפל לפניו ארצה ויאמר: – יגיד נא לי אבי הכהן: לאן נשלחו אז הנערים השנים בהיות השלג? –

וינס הכהן להוציא את שולי אדרתו מידי אולם, ואך אולם נאחז בהם ולא נתן לו ללכת. אז נגש שלמיה ויחתוך בחרבו את שולי האדרת, והכהן רץ אחרי אנשיו ויעלם בתוך השער; ושולי־אדרתו בידי אולם איש־דן המתיפח בכאבו. – ברד! ברד אבי! בני, בני! בן־זקוני! אבי, אבי! קשת ישראל וחרבו! –

ושלמיה הקים את אולם איש־דן מעל הארץ באמרו: – התשאר פה אולם עמו? לא ינקך, דע לך! או אולי ליהודה תלך, אל שבטך ובנך אשר שם? –

ואולם אמר: – אני אל קבר ברד אלך ואל בן־זקוני; ואת אשר יורני אלהים אעשה. – ויאמר לו שלמיה: – לך וחבוש אתונך והלכת עמנו. –

–לא, – פרץ אולם איש־דן. – לא על אתונו ירכב אולם איש־דן אל ברד אביו, כי ברגליו ילך. – ויצעד אחריהם יחף ומתיפח, עד אשר הושיבוהו על סוס ויאסרוהו אליו ויביאוהו אל קברות ההרוגים. והם כבר פגשו בדרך אנשים מאבל־מים ומאבל בית־מעכה וגם מקדש ומן הקריות והחצרים, והם הולכים אל חצר ברד; כן שמה וכן זכרה עד היום הזה.

 

סא. בִּלְהָה נוֹהֶגֶת אֶת קַלָּי הַנֶּכֶה וּמַקדִישָׁה גוּפָהּ לֵאלֹהֶיהָ    🔗

וחזיון רכב עם שלמיה ואחימעץ מחצר־ברד, ויסבו את דן. הם אך נטו אל קדש וישמעו את אחימעץ אומר: – הביטו וראו: הנה בלהה בת־נפתלי מוליכה איש אשר נקעה ירכו. – ויעברו האנשים ויראו את בלהה מחזיקה ביד קלי הכהן. ויצחק קלי באמרו: – הנה פסחתי כל הימים על שני הסעיפים ואעבוד גם לברד וגם לדן – ויסרוני אלהי. ועתה תעבתי מכּהן לאלהי, וברד איננו – ואני צולע, ואשה מחזיקה בידי למען לא אפול. – ויאמר שלמיה: – צדק בדברו, לא יעבוד אדם לדן ולברד ונקה. – וחזיון הטיב פניו ויען: – אל תשים אשם נפשו, כי כל ימי האדם עלי אדמות עבד לשנים. ועוד אליהו נביאכם רעם וחרבו הרגה בנביאי־הבעל, בקראו ללכת אחרי האחד; והשנים גברו. –

–ולאן תלכי את, בלהה? – שאל אחימעץ וירד מעל סוסו: – הלא עיפים אתם. עלו ושבו ורכבתם. ואני ברגלי אלך עד קדש; לא רחוק המקום. – ותאמר בלהה: – ישב נא קלי, ואני אלכה עמך ברגל עד קדש ודברנו, כי הולכה אני לקדש בהקדישי את נעורי לאלהינו. ובמלאת צבאי בקדש, ובאתי אל הקדשות אשר במקדש־דן ועבדתי שם את אלהי. –

ושלמיה שמע וירגז: – הידרשו אלהים דמים מבן־אדם אם זנונים מבת־אנוש? – ותוריד בלהה את פניה ותבט ארצה ולא ענתה דבר. ויכמרו רחמי חזיון וישא דבריו: –

–הכלמת שלמיה את הנערה חנם, והיא – זכרון ברד בלבה, ולבה טוב עלינו. ואת קלי המגואל מן הכהונה – תרחם ותחזיק בידו, ולמשען היא לו בלכתו. ולברד היתה נאמנה גם בהמשכה אל בן הדד, ושליח נאמן היתה גם מבלי אשר שלחוה; ועתה ככלות הכל, תאמר לעבוד את אלהיה בבשרה; ומה תוכיח לה? הנה ראו אנשי־דן בערוף תחש את ראש העגל האחד, וכי תוכו נבוב וצפוייו –סיגים, ובהפוך שור משתולל את העגל השני, – ויהיו להם הדברים לאות ולמופת מאלהיהם; ועוד מעט והביאו לדן מנחה ונסך על הפלא הגדול אשר נעשה, וגם השור יהי לאלהים, ובמותו יעלם, עד אשר ייצקו ברזל לתוך עורו או ימלאוהו גז־כבשים והיה לאלהים עד ירקב עורו, ואז יחליפוהו כהניו בעור שור אחר בצבעו ובדמותו. גם אלים כאלה ראיתי בארצות נודי הרבות. אין קץ לתומת־אדם ולהבלי בני־תמותה. –

ואחרי החרישו רגעים מספר ויוסף אמרותיו: – טוב אשר לא שאלה אותך הנערה: ואם לא שואפי־דמים הם האלים, למה ימלאו את הארץ דמים ונתנו חרב איש באחיו? ואם דם אדם ירוו, מדוע לא ירעבו גם לבשרו? והאם לא ירדו גם בימים קדומים בני האלהים ארצה, לבוא אל בנות־האדם? –

–והאם לא באשמת הנפילים האלה, הביא אלהים מבול על הארץ? – שאל שלמיה רגז.

–והנה לא ירד מבול על דן, וכסדום ועמורה לא נהפכה; – ענה חזיון. – הן לא אחת אמרתי לך, בני; מה נדע דרכי אלהים, ואנו גם נבכי־נפשנו טרם נדע. –

–ומה נעשה לקלי, במה נושיע לו? – שאל שלמיה; –הלא ישאר באין־עזרה בלכת בלהה לתזנוני־אלהיה? –

–אל תעשה דבר, שלמיה, כי את אשר נעשה – רק הבל נעשה; יעשה־נא אלהים, או תעשה לו בת־נפתלי; הלא ראית? היא לא שאלה ותעש. –

והנה הגיעו עד קדש. ויורידו האנשים את קלי מעל הסוס. וחזיון ושלמיה ירדו וינשקו לו ויתנו לו משאת מאשר הובילו בשקיהם. ואך חזיון ראה והנה אין קלי סר מעליו. – היש בלבבך דבר אלי? שאלהו.

וקלי נבוך ויאמר: – אולי תוכל ותגיד לי: למי עבד המדיני אשר היה עמנו בחצר, הלתחש אם לבן־הדד? – ויצחק חזיון ויען: – לשניהם. – ועיני קלי יצאו מחוריהם. ויעביר חזיון ידו על שערות העלם ויאמר: – כי תעלה שיבה בשערך תבין; ואני, קלי בני, לא נותר לי אף אחד משלשת מדיני, ולבי יהמה להם. וגם את קץ תחש אדע. –

ואחימעץ אמר לבלהה: – לכי עמי בלהה, ושבנו להרינו, וזכרנו את ברד וירמות ואת בת־זית; הלא מנפתלי את? – ותבך בלהה ותאמר: – אחת נדרתי לאלהי ולא אשוב. – וישק לה אחימעץ, וגם לקלי נשק ויריק להם את שקו וירכב עם חזיון ושלמיה. וישבו עמו השנים בבית גוני שלושה ימים.

 

סב. חֶזְיוֹן שָׁב לְאֲרָם וּשָׁלֶמְיָה לְיִשְׂרָאֵל וְלִיהוּדָה    🔗

ובגשת חזיון ושלמיה אל העצמונים ויאמר חזיון: – הבה נסורה אל בקעת מגדון, ואבכה את הדד־רמון ושם נפרד. – ויבט בו שלמיה משמים. וינד חזיון בראשו: – נעורו בי געגועי על ארם מולדתי ועל רמון אלהי. –

ובהחרישו רגע הוסיף: – הידעת למה באו כל אלה האנשים אל חצר ברד? לא דברת בני עמהם, ואני גם רבתי בהם ואשביעם, אשר יתנו לברד ולאנשיו לשקוט בקבריהם, כי קדוש המקום אשר נפלו שם. ואך לבי ירתע בקרבי. כי הנה דרשו אנשי־אבל־מים, לפני שובם לכפרם, את עצמות ברד, וצדקו בדרשם, כי את כפרם מסרו לו, ואנשיהם נלחמו תחת ידו, ואשה מהם שרתה לו ותמת ותקבר בשלג, ואחר כן קברנוה שנית באדמה. ומי כמוהם נאמן לברד? והגבעות האילמות, אשר אין איש דורש זכותן, הן בתובעות, ועלינו לפתוח פה לאילם בבואי לדרוש משפטו. ואזני כמו שומעות: – הלא בצר ברד אותנו ולא חסה בצלנו ימים רבים? – וגם אבל בית־מעכה תובעת וצודקת. כי הסירו נשיה החכמות את חרב תחש ובן־הדד מעלינו, בהטותן את האנשים אליהן, וגם סכסכו איש ברעהו; וגם קדש תאמר: הנה ישבו אתנו זקני חיל ברד, ואת עירנו מסרנו לבן־הדד ונט אותו מערבה מדן. – ואתה עוד תראה: אם לא ישים אשור קץ לדן בטרם יסגור כוהנה עיניו, ודרשה גם דן את עצמות ברד. כי הלא את זבחי אלהיה הקיא ואת שעריה סגרה בפניו, ואת אולם בן־שבטה, גבורו ומרעהו, גרשה מתוכה עתה, ואת הכהן הזקן גאלה מן הכהונה, כאת קלי בעל־המום, ותצוה עליו לשבת בביתו; והאם לא לה יאתה לקבור את הגבור קרבנה בשעריה? ורק חות־ברד וסוכתי לא תדרושנה ולא תבקשנה; ואך אל תרגז, שלמיה בני, כי עוד תשמע, אשר יבואו פלוני ואלמוני וגנבו את עצמות המתים לילה; כי גדולה האהבה אשר יאהב ישראל את המתים מאהבו את החיים. – ושלמיה החריש ולא ענה דבר.

והם הגיעו לבקעת־מגידון, וישתחוה חזיון אל קבר הדד־רמון, ויקריב קרבן ויקטיר קטורת ויסוך נסך. ואך ירא מאכול את הזבח בזכרו את אשר קרה את ברד; ויאמר לכהנים: – האיר לי הדד־רמון פניו ויאמר לי: ‘שובה ומצאת לך מנוחה בארם’, ואך את כאב־בטני לא הסיר מעלי; כי אמר: 'תבוא־נא לאמנה ולפרפר נהרות־דמשק, ורחצת בשרך במים ושב ורפא לך; רק האיש אשר בטנו תכאב – אל לו לאכול מבשר זבחים, פן יכשילוהו מעיו, וחלל את בשר־הקודש, בהוציאו אותו לא כדרכו. –

ובטרם בוקר, וחזיון ושלמיה שטוחים עוד על שלמותיהם, וישאל שלמיה את חזיון: – האומנם כה יירא לבך מאשור? כי לא חפצת צאת מדן ומקריות־האבלים, בטרם סור שר־אשור משם. – ויקדרו פני חזיון ומצחו ויאנח ויאמר: – כי ידעתי את הצפוי לארצותינו מאשור. ואנו את ערות קריותינו ושבטכם גלינו לו. ועתה שמעני בטרם תלך: ראו שרי אשור את הבשן והגלעד, ואת דן ונפתלי הראינו לשרם זה ולאנשיו. ואני זאת נבואתי לך: בוא יבואו שרי־אשור בשערי דן ונפתלי ובעיון ובאבל, ועל הבשן והגלעד ישימו ידם. מצפון תפתח הרעה ומקדם. ועמינו הוציאו כחם לריק וגבורינו – במרד ובריבות־אחים ובנקמות־דם, וכהנינו – בבגד ובמזימות וברדיפה אחרי הבצע; וכי יבוא אשור וצנף את כולם צנפה, את ארם וישראל, את עמון ונביות, וגם צידון לא תנצל מידו. –

והם קמו וירחצו במעין את פניהם וידיהם ורגליהם, ויסעדו לבם. וחזיון רכב עם שלמיה עד ראש הגבעה אשר מצפון לבקעת מגדון. ויביטו משם על הארץ קדמה וימה, צפונה ונגבה – וירחב לבם.

–ועתה דרכינו נפרדות, – אמר חזיון ודמעה נוצצה בעיניו. – והנה עצתי האחרונה לך: אַל תשב על הגבולות, כי מוכנים הם לכל רע ומעל. ובארם ובישראל לא אאמין, כי אכלם הרקב אשר נטה ידו עליהם. ועוד לך שם יהודה השלמה עם אלהיה, ואשר לא דבק בה מאום מארם ומצידונים. לך שמה וישבת בתוכה ושמעת את דברי נביאיה; כזאת תעשה. –

ושלמיה צחק ויאמר: – ואתה אמרת לי: לא יברח איש מארצו, ואני אבין לרעך: עם אחד – בני ישראל ויהודה בעיניך. – ואחרי שאפו רוח נאנח ויאמר: – ואך את חרבי אניח מידי, כי איש־שדה אהיה. ואת קרן בן־שמן אשר לאבי בשומרון, אחליף בכברת ארץ טרשים ביהודה, כי מאסה נפשי בחרב, וגם ראיתי אשר אין גמול לגדול בגבורים אם לא מות וחרפה. –

ופני חזיון אורו לעומתו ויען: – ואני זה דברי לך, בני: כי תקרא לך החרב – וחגרתה, כי לא ינוס אדם ממות ומחרפה. וכי ימלט מחרב, ורדפה אחריו והשיגתו. – וחזיון אמצהו אל לבו וישקהו, ודמעותיהם התבוללו יחד ויזלו על פניהם; ויאמר חזיון: – ברוך אתה שלמיה לאלהיך. כי הנה זקנתי ואני הולך למצוא לי קבר בארם מולדתי. ואתה – כח עלומים כחך ודרכך לפניך. לך נא לקראת החיים בישראל וביהודה! –