אבל כבד ירד על קהל הקוראים עברית עם מותו של ביילינסון ז“ל. הוא ירד לא רק על ידידים וחברים של המנוח לדעה ולמפלגה, ואף לא רק על הקוראים מבני הארץ, אשר הרגשת האבל נמסרה להם, כביכול, מקרוב, דרך ה”פלואידום" החי של המגע הנפשי עם הקהל המתאבל מן הקרובים אל המנוח ברוח, בשאיפה ובעבודה; הרגשת האבל תקפה בשעה הראשונה גם “רחוקים” בארצות רחוקות. מעיד אני עלי, שזה כבר לא הדהימה ולא דכאה אותי שמועה רעה על פטירתו של אחד גדול או יקר, כשם שהדהימה ודכאה אותי הידיעה הטלגרפית הקצרה ב“יידישה רונדשאו”, שעיני נתקלה בה פתאום, אגב קריאה בנחת, ביום השלישי לפטירתו, במרחק אלפי מילין מן הארץ.
היתה הרגשה בלב: כאן נקרע אדם מן השורה הראשונה של מערכה כבדה, נפל קרבן לעבודת-העם, להכרת החובה והאחריות לגורלו של הכלל, - נפל על במותיו, בהיותו מכהן בכהונה גבוהה של שליח הצבור, עושה רצונו ומעצב את דברו והגות-נפשו של צבור זה.
ביילינסון נפל קרבן להכרת חובה לאומית קפדנית ומחמירה על עצמה, - להכרת-חובה שאינה יודעת “חשבונות”, אינה מחזיקה טובה ואינה מבקשת הנאה וגדולה לעצמה, והיא הולכת ונשרפת יום-יום בלהבה. ביילינסון היה מבני בניהם של אנשי התורה והיראה בישראל, המתמידים הגדולים בעבודת-השם, שאינם יכולים, כביכול, להתקיים אפילו שעה אחת בלי עבודה זו. נזיר-סגפן היה בעצם, ולפיכך גם הולך קדורנית במקצת, זעף וקפדן ומודר הנאה מהעולם הזה. זכורני, שפעם אחת שמעתי מפיו: משום-מה אני צריך לקבל שמונה לא“י לחודש בשכרי (לפי תעריפי הסתדרות העובדים), אם אני יכול להתפרנס בשש לא”י. ומכאן, מתכונה יסודית זו של נזירות חמורה, גם מדת-מה של קנאות, של קיצוניות חד-צדדית לפעמים, שמקורה היה לא באידיאולוגיה צרת-אופקים – ביילינסון היה בעל השכלה רחבה ורבת-פנים – אלא בתכונתו ה“מתנגדית”, בחומר-הדין של אדם, המחמיר לאחרים משום שהוא מחמיר גם לעצמו, התובע הרבה מאת זולתו, משום שהוא תובע הרבה גם מעצמו. הסבלנות טובת-הלב, הבינה הסלחנית, המביאה לידי מתינות ואורך-רוח, לא היו ממדותיו של איש החובה המוחלטת הזה. חריף היה ודעתן ועז בפולמוס, נסער ונרגש בכח מצוותו הקפדנית של הדיין שבלב, הולך קדורנית וזעף וממצה את עומק הדין. עבודתו הספרותית-העתונאית לא היתה לו מעולם דבר שבאמנות או בשעשועים, והוא לא היה רודף מעולם אחרי היופי והחן שבדברים, אחרי הריתמוס השקול, או אחרי האנטיתיזה המבריקה. כחו היה תמיד בהגיון-ברזל, באנאליזה מעמיקה, בדעה רחבה, בעניניות, באמת קפדנית. וכשם שלא בקש שעשועים, כך לא בקש הנאה בעבודתו. שכר-עבודה היה לו, מלבד קב-החרובין, ההכרחי גם לר' חנינא בן דוסא, - העבודה. שרות בקודש היתה לו עבודתו העתונאית, חובה קדושה, צווי מוחלט.
*
ואין פלא, אם האיש הזה הטיל את עצמו, בשעת הנסיון החמור, לתוך כבשן האש שסערה סביבו, ולבו, פשוטו כמשמעו, אוּכּל בלהבותיה. ששה חדשים רצופים של עבודה דחופה ותכופה, המכלה את העצבים ואוכלת את דם התמצית, ששה חדשים איומים של עמידה על המשמר בתוך סערת הקרב, יומם ולילה, מיום ליום, משבוע לשבוע ומחודש לחודש, - ששה חדשים של משא “דבר היום” בימי פורענות וזעזועים ואימות-דמים – הרבים הם הקוראים, היודעים מה משמעה של עבודת-פרך זו? הרבים הם המרגישים ביסורי גיהנום של עבודה זו, היודעים כי מלאכת הכתיבה של עתונאי בעל נפש והכרת-אחריות אינה ניתנת לו בכלל אלא בדם לבבו ובמיץ עצביו, ובימי זעזועים וזועות כאלה של קיץ תרצ"ו יש בה מאשה של גיהנום ממש, משרפת נשמה יום-יום ושעה-שעה?
ששה חדשים רצופים, ללא הפסקת יום אחד, עבד האיש, בעל הלב החולה, עבודת-פרך זו; ששה חדשים שלמים נידון באשה של גיהנום לא ידע מנוחה וליאות, לא השגיח בלבו החולה, בעצביו המזועזעים, בדלדול שארית כחותיו – ופתאום כרע נפל, כלתה טפת השמן האחרונה, אוכל הלב באש-התמיד. רק אדם כביילינסון, נזיר-סגפן, אכול אש החובה המוחלטת, היה מוכשר לעקוד את עצמו על גבי מזבח-משמרתו, למסור את נפשו על קידוש במתו בצורה כזו.
*
עצם עבודתו העתונאית קרבן תמיד היתה מראשיתה. אין אדם בר “דעת”, בעל כשרון והשכלה מדעית מקיפה, נכנס לעבודה עתונאית אלא אם כן יש בו ממדתו של וותרן-בזבזן, שאינו מבקש טובה והנאה לעצמו. מלאכה זו קשה היא לבעליה, אין שלומים וגמול לקרבנו. אדם כזה נוח לו ליחד לעצמו פינה בספרות, לעבוד את עבודתה, ליצור דברים קיימים ולהנחיל לעצמו חלק “לעולם הבא”, מלהפנות לעסקי יום-יום ולכלות את כחו בריצה מטורפת עם גלגל הימים המבוהלים, ללא זכר וללא שארית לעמלו הרב. היודע הקהל הרחב, כי כתיבת ספרים, וספרים טובים בכלל, קלה לאין-ערוך מכתיבת מאמרים יום-יום על עניני השעה הרותחת והצווחת? ביילינסון היה וותרן-בזבזן כזה. שנים-שלשת הספרים שהניח אחריו אינם משקפים את העושר הרב, אוצרות של נשמה וסבלות-רוח, שהשקיע העתונאי ביילינסון במאמריו. מעטים, מעטים מאד העתונאים והפובליציסטים בעולמנו, שיש בהם משעור קומתו של ביילינסון, מדעתו הרחבה, מהשכלתו המקיפה, מבהירות המחשבה ונאמנות השרות, המיחדים את אפיו של “העתונאי” הזה. וזה סוד השפעתו החנוכית על צבורו.
*
ודאי: לא תמיד אפשר היה להסכים לדעותיו ולהערכותיו. כי על כן איש המפלגה היה, איש התנועה המעמדית. אבל דומה, שאף לאיש המפלגה נעשה רק בכחה של הכרת-חובה מיוחדת במינה, מתוך פנית עורף סגפנית לנטיות אינדיבידואליסטיות. כשעלה ביילינסון אל הארץ, לפני שתים-עשרה שנה בערך, לא הביא אתו לא תלמוד סוציאליסטי ולא שום תלמוד מפלגתי אחר. ציונותו היתה קודמת בכל-אופן לסוציאליותו. הוא דבק בצבור הפועלים, משום שראה באלה את מקיימי הציונות במפעלם, בחייהם. במשך כמה שנים לא נתן את ידו לשום מפלגה מסוימת ולשום זרם בתוך צבור זה. אבל לאט-לאט, אגב שרותו הנאמן לצבור זה, הושפע ממנו, עם כשהיה משפיע עליו, - הושפע עד כדי מדת-מה של טשטוש הדמות העצמית. הרצון לעבוד את עבודתו של צבור זה, לשרת אותו, ללוות אותו בדרכו – הביא אותו לפעמים ממילא, שלא מדעתו, להסתגל לנטיותיו ולהשגותיו של צבור זה אף בשעה שהללו לא היו בעצם לפי רוחו. אין ספק, שביילינסון, כמו כל איש-רוח ובעל-נפש בתוך צבור זה, היה נאנח לפעמים בסתר לבו מעקת המפלגה והשולחן-ערוך המפלגתי. על-כל-פנים שמר לעצמו מדה מרובה של עצמאות רוחנית. ויחסו השלילי המוחלט לרוסיא הסובייטית ולדרכי השלטון הבולשביסטי יוכיח. דומה שאיש ממנהיגי הפועלים, אף מן המתונים שבהם, לא תפס עמדה ברורה כל-כך, לא דבר דברים ברורים, נמרצים ומוחלטים כל-כך בשאלה זו כביילינסון.
ואולי ניתנה רשות לומר, שאף מבחינה זו מות ביילינסון אבדה גדולה היא לצבור הפועלים ולנו
כולנו. הפסד חנוכי-צבורי גדול יהא זה, אם לא ימצא בין מנהיגיו של צבור זה מי שימשיך את הקו הזה באותה מדת האמת, הבהירות וההחלטיות, שהיתה בעמדתו של ביילינסון וביחסו לאותו שקר גדול שרבים לא יכלו לעמוד בפניו…
“הארץ”, ד' טבת תרצ"ז, 18.12.36
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.