רקע
משה גליקסון
משה סמילנסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

(תרל“ד – ז' אדר – תרצ”ד)


גם משה סמילנסקי הגיע ל“זקנה” – כמה משונה ותמוה דבר זה, כמה קשה לצרף את שני המושגים, או הציורים האלה: משה סמילנסקי וזקנה! אם נתנה רשות להשתמש בצירוף של ביאליק, שנאמר בהזדמנות של יובל אחר, אפשר לומר: בן ששים זה הגיע לא ל“זקנה”, אלא ל“כח” כפול. אם סתם “בן שלשים – לכח” הרי פי שנים בכחו של סמילנסקי, בן הששים, לעומת כל בן שלשים.

ולפיכך אין לדון את משה סמילנסקי גם ביום חגו זה במדת ה“זקנה”, אין לחלק לו כבוד זקנים, אין לסכם את חייו ופעלו; ואין לנהוג בו במדת הרחמים והחסד, כראוי לזקנים אשר חייהם ומלחמותיהם הם כבר מאחוריהם, ואשר גם אהבתם “גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה וחלק אין להם עוד לעולם”.

דומה שאין איש בתוכנו, אין סופר ואין עסקן ומנהיג בישוב, אשר מסביב לו סערה סערת מלחמה ופולמוס של דעות, יחסים ואינטרסים, כשם שהיא סוערת כיום מסביב ל“זקן” זה. המלחמה והפולמוס הם שורש נשמתו ואויר נשימתו של משה סמילנסקי. מלחמתו הצבורית היא מלחמה “לשמה”, בחינת: ואהבת, ושנאת בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך: אין היא יודעת לא חולשה ולא משוא פנים ולא זהירות והיסוסים; אין היא יודעת חשבונות רבים, ויש שאין היא יודעת גם חשבון הנפש… סמילנסקי העסקן והפובליציסטן הוא קודם כל איש מלחמה; זו גבורתו וזו גם חולשתו. מעלותיו של סמילנסקי הפובליציסטן – ומעלות אלו גדולות הן ומרובות, וכמה מן הפובליציסטים המובהקים שמלאכתם בכך יכולים לקנא בו עליהן – נהפכות לו לפעמים לחסרונות. אם עיקר חשיבותו ומעלתו של סופר הוא – השפעתו ופעולתו הבלתי אמצעית על קהל קוראיו, הרי סופרים מעטים יוכלו להתחרות בו. משה סמילנסקי יודע את סוד ה“סוגסטיה” מאין כמוהו. רגש חם וסוער, טמפרמנט חי ועז, בהירות ופשטות – פשטות לפעמים עד כדי פרימיטיביות – במחשבה ובהרצאה, סגנון נמרץ, שוטף ושקוף, בהיר וריתמי להפליא, אם כי דל גוונים וניואנסים, ועל כולם: חד צדדיות, הבטוחה בעצמה ובאמתה, ודאות הקושטת ישר ל“מטרתה”, בלי להתחבט בחשבונות ובשקול דעת, פשטנות יתרה, קיצוניות פרימיטיבית של קנאי, החוצצת על עיניה מימין ומשמאל, שלא להסתכל לצדדין ולא לראות מה שמתרחש מחוץ לשבילה ה“ישר” – אלו הן סגולותיו של סמילנסקי הפובליציסטן, סגולות מפוקפקות במקצת מבחינת האמת הטהורה, העילאית, אבל יקרות וחשובות מאד לפובליציסטן המעשי – וסמילנסקי הוא תמיד וקודם-כל איש המעשה – שאין לו בעולמו אלא התכלית האחת: לא לעורר את מחשבתו ודעתו העצמית של הקורא אלא לתפוס אותו בלבו ובהרגשותיו, ליקח אותו שבי, למשול עליו בקסמי טמפרמנט ואימוציות. סמילנסקי אינו נותן לעולם את דבריו לשעורין, אין הוא מרגיש כלל, שפעמים יש צורך אמת בכך, אין הוא יודע את הגוונים הדקים, את מדת המעוט והצמצום לדעת, שמחלישה אמנם לפעמים את ה“רושם”, אבל חובה היא לסופר, המחמיר על עצמו והזהיר במצוי המדות. לשונו הבהירה והפשטנית אינה אוהבת את ההרכבות וההפרדות הדקות לשם קפדנות של אמת. ולא שהוא מתעלם חלילה מן האמת. סמילנסקי יש לו תמיד האמת שלו. אימפרסיוניסטן הוא מטבעו, נתון לרשמי השעה ולסערותיה עד כדי העדר בקורת. יש שהוא מחליף את אמתו, והוא לא ידע. אבל הוא מתכוון תמיד אל האמת. ואף בשעה שהוא חוטא, שלא מדעת ומתוך קוצר רוח וקוצר ראות של סערת מלחמה, לאמתו – אמתנו הגדולה, שהיא סוף-סוף תוכן חייו ולה הקדיש את כשרונותיו המזהירים, את כושר עבודתו, את פעולתו הישובית והספרותית הכבירה במשך עשרות שנים – אף בשעות אלה לבו בעצם ובסופם של דברים לאותה האמת. דבר זה אל ישכח לו גם בשעת פולמוס וחלוקי דעות חריפים, כשם שאין אנו אומרים לשכוח ולהשכיח אותם חטאים-שגגות בשעת חגו-חגנו.


כל פובליציסטן מעשי יש בו ממדת המחנך. ויש שהפדגוג המעשי אינו מכוון, אינו יכול לכוון, את מעשיו לאמת העליונה והאחרונה, אלא ברצותו להשיג תכלית מעשית חלקית, שלבים קרובים בסולם המעלות, הוא בוחר לו מיתודה, שיש בה לכאורה נגוד לאמת העליונה, הכוללת והמקיפה. כשאנו באים להאיר לצורך מעשי פנה אחת מסוימת, אנו נותנים עליה אלומת אור מרוכזת של מזרקור, ומתוך כך היא מוארת אור מובלט ומוגזם שלא כטבעה האמתי, ואילו סביבתה עוטה חשכה מוגזמת שלא כטבעה. כך דרכו של הפובליציסטן המעשי. הנבוא עליו בטרוניא על כך? יש כאן התעלמות-מה מן האמת, הבלטה מוגזמת של אורה וחשכה, אבל כך דרכה של פדגוגיה“. אלא מה יש לבקש ממנו? שידע ויכיר, שיש גם דרך של פדגוגיה אחרת, המעולה אולי מזו: דרך החלוקה הנכונה של אורות וצללים, שאין אמנם מתן שכרה בצדה ואין לה פירות “פדגוגיים” לשעתה, אבל יש עמה ממדת האמת, שהיא ערך לעצמה והקרן קימת לה בסופם של דברים במאזן הכללי של הרכוש הלאומי. דבר זה אין סמילנסקי הפובליציסטן מבין, אף על פי שהוא דוגל לכאורה בשמו של אחד העם – אולי מפני כח המשיכה שבנגוד, ומפני ש”נגוד" זה, שאחד העם שמו, אין בו משום התחרות לסכנה בפולמוס האקטואלי שלנו…

אין אנו באים, כאמור, לסכם את פעולתו של חתן-היובל. עדיין לא הגיעה השעה לכך. מה שעשה סמילנסקי בעשרות שנות חייו היפים בארץ – לארץ ולישובה, מה שעשה לישוב ארץ ישראל, פשוטו כמשמעו, לישוב החקלאי – הוא לא רק נחלת ההיסטוריה אלא מציאות אקטואלית חיה. מי שרוצה ללמוד תורת חיים של ישובנו החקלאי, לעמוד על טיב הפרובלימות הגדולות, שהישוב והחקלאות העברית בא“י מתלבטים בהן מימי טיומקין ועד היום הזה – ילך למשה סמילנסקי ולמאמריו, לא מאמרי הפולמוס והזעם של סמילנסקי העסקן, איש המפלגה והמעמד, אלא למאמריו העניניים, החיוביים-החיוניים של סמילנסקי האכר, איש השדה והמעשה. ומי שרוצה לעמוד על שרשי מהותו של סמילנסקי, האיש, הסופר, בעל הלב החם והנפש הרומנטית – יסתלק לשעה קטנה מסערת מלחמותינו הפנימיות, ישכח לרגע את סמילנסקי עורך “בוסתנאי” ומנהיגה של התאחדות האכרים, וילך אצל סמילנסקי הסופר בעל “הזכרונות”, ויזין את נפשו מאוצר בלום זה של רומנטיקה ישובית וארצישראלית, שמעטים דוגמתו בספרותנו ליופי נפשי אמתי, להגות רוח ולהמית לב כבירה, לרגש חם ונאמן. אי אפשר לקרוא בלי סערת רוח אמתית את זכרונותיו של סמילנסקי, משאת כפים מנחת ערב, על תקופת הזוהר הרומנטי שבישוב ארץ ישראל, על ה”ראשונים“, דמויות ענוגות ונפלאות, אשר “נוגה להן כטל בוקר וצהלה כקרן שמש ראשונה”; על בחורים גבהי קומה, “בעלי פנים מאירים ועינים מלאות אורה נפשית”: על הפועל הראשון בחדרה, בימי האימה של קציר המות, בסוף קיץ שנת תרנ”א, בחור בעל “פנים צחורים ורכים, עינים כחולות וטובות, וכולו חמימות ילדותית וצחוק”; על “בני בלי שם” בימי טיומקין, “והם כשני אחים היו, כאחים תאומים, שניהם צעירים, דקים, עור פניהם זך ושקוף, ועיניהם שחורות, גדולות ונוצצות, ניצוץ של נר תמיד צנוע… ותמיד הרגשה של קדושה היתה שרויה על פניהם”, מספר שבועות התהלכו יחד על אדמת הקודש, ופתאום – שניהם כאחד נעלמו, “ממדרגות בית הכנסת – בראשון לציון – אל מטות בית החולים, ומן המטות אל הקברות בבית העולם שביפו”; על “המינסקאי” הרך והענוג, בחור בן ט“ז, שהקדחת הירוקה אכלה אותו ביום אחד; על ימי ה”חן" בחדרה, ועל ימי הקבוצה הראשונים – ה“קולקטיב” בלשון הימים ההם – בסג’רה; על ימי כבוש העבודה וימי ה“חורש” ו“השומר”; על ימי פתח תקוה ויסוד המעלה, על מתולה ועל דגניה, על יוסף בוסל ועל ה“שומר” ועוד ועוד. אילו הייתי עסקן ודבר לועדת התרבות של הסתדרות העובדים, הייתי קובע את פרקי השירה הנפשית הנאמנה הזאת, זכר למעשי בראשית של מפעלנו הגואל, בספרי הלמוד של ילדי פועלים בערים ובכפרים. חייכם, שערכם החנוכי לאהבת הארץ, העבודה ובנין העם אינו קטן מזה של ילקוטי המפלגה השונים.


*

אין אנו יכולים שלא לזכור למשה סמילנסקי ביום חגו את חסד נעוריו. מי יתן ויזכר גם הוא ביום הזה בחסד נעוריו, יעמוד רקע קט בדרך סערותיו ומלחמותיו ויתהה שוב על הראשונים ועל הראשונות. מי יתן והיה לו יום זה, יום הגיעו לסף הזקנה, יום של חשבון הנפש, שיש עמו מטעם זקנים, מן הדעה המיושבת, ממדת הרחמים והסליחה, מן העין הפקוחה והצלולה, מחכמת החיים העליונה והמזוככת, שהן החיוב הגדול של הזקנה.

מי יתן וימצא ביום זה את הדרך – דרך האמת והשלום והאהבה – אל עצמו.


“הארץ”, ז' אדר תרצ"ד, 21.2.34

המלצות קוראים
תגיות