(בודד במערכה)
ראיתי אותו בפעם הראשונה בשנת תרס“ח, או תרס”ט, באודיסה, בבית הועד לחובבי-ציון – ואין אני זוכר, אם עבר אותה שעה את אודיסה בעלותו אל הארץ להשתקע בה, או שבא לאודיסה אגב בקור ברוסיה, לאחר שקבע את מושבו בארץ. זכורני על-כל-פנים את הרושם שעשה עלי האיש הצעיר ההדור,, זקוף וגמיש, בעל הליכות אינטליגנטיות טפוסיות ולשון רוסית מעולה, שבערי התחום שלנו קשה היה לשמוע דוגמתה. אותה שעה הרהרתי בלבי הרהורי תרעומת: מדוע מעטים כל-כך בין העולים אל הארץ אנשים מסוג זה, בעלי אפקי-תרבות רחבים, שידעו ליתן את העולם הגדול בלבו של ישובנו הקטן בארץ. –
לא ארכו הימים, ושמו של אליהו ברלין נעשה שגור ושכיח, על-יד שמותיהם של דיזנגוף, בצלאל יפה, רופין, חיסין, שיינקין וחבריהם, במכתבים ובהרצאות, שהיו באים מן הארץ, בדברי סופרים מן הארץ בעתונות העברית והציונית, וכדומה. ניתן לשער, שדרכו החדשה של אדם זה, יוצא ערבות רוסיה הרחבות, איש הוולגה הגדולה והרחבה, האינטליגנט “הרוסי” הטפוסי, אשר גדל בתוך האטמוספירה של התנועות הצבוריות-הרדיקליות של הימים ההם, - לא היתה סוגה בשושנים, כי לא קל היה לו להסתגל לישובנו הקטן, הדל והקרתני ביפו, או בתל-אביב בשנותיה הראשונות; וניתן לשער, שגם למשפחתו וביחוד לאשתו הרכה והעדינה, נצר לבית הפוליאקובים, לא ניתנה בקלות ההסתגלות לחיי החלוצים הראשונים של ישובנו העירוני החדש, יושבי יפו ומיסדי תל-אביב. אבל ברלין וביתו קבלו באהבה את יסוריה של ארץ-ישראל. אליהו ברלין, איש החובה והמעשה, נטה שכמו, נשא בעול, ולא בעול אחד אלא ברבים ושונים. חלוץ היה אליהו ברלין בארץ, חלוץ התעשיה, חלוץ לעבודה צבורית ותרבותית, חלוץ למעשה הארגון הלאומי על יסודות צבוריים-דימוקרטיים, חלוץ לבנין חוקתה ומוסדותיה של כנסת-ישראל, חלוץ לעבודה ציונית-הסתדרותית בארץ.
אין מן הצורך למנות את פעולותיו הרבות והשונות של אליהו ברלין לישוב ולציונות: מושג-מה מעבודתו ומדרך עבודתו הצבורית יקבלו הקוראים הצעירים, או החדשים בארץ, מרשימותיו של חבריו לעבודה, מרדכי הכהן, הררי ומוסינזון. גם כותב הדברים האלה זכה לעבוד אתו בענינים רבים ושונים זה כשש-עשרה שנה, עתים עבודה תכופה, דחופה ומאומצת, ועתים עבודת ארעי ובאקראי. אי-אפשר לומר, ששותפות-העבודה עם ברלין היא תמיד דבר קל ונוח: דייקנותו הקפדנית בפרטים, - דייקנות של יוריסטון, המדקדק ומנתח את הדברים עד כדי חוט השערה, - היא לא תמיד דבר שבתענוג. אבל מחשבתו היוריסטית הבהירה, הכרת חובה ואחריות נאצלה, המחיה כל פעולה גדולה וקטנה שלו, ועל הכל – העדר כל פניה אישית וחשבונות אישיים נותנים תמיד לעבודתו משקל של חשיבות וכובד-ראש מוסרי, הלוקח לבבות. בא לידי להכין יחד עם אליהו ברלין למושב השני של אספת הנבחרים הראשונה לכנסת ישראל את הצעת החוקה לישוב המאורגן ולקהלות; אותה שעה למדתי לדעת את דרך עבודתו היסודית, הנאמנה, רבת הזהירות והאחריות.
*
מדה זו של זהירות ואחריות רבה, הבוחנת ושוקלת כל דבר מבחינה ענינית טהורה, ואינה מקבלת כהלכה פסוקה, שאין להרהר אחריה, לא את הלך-הרוח השורר בשוק ולא את הדוגמה, את עיקר-האמונה המקודש של “מפלגה”, - מדה כזו אינה נוחה לבעליה, אין בה כדי להנחילו לא כבוד ולא “כוח” והשפעה, ופעמים היא עשויה להביא אותו לידי הרהורי-ספק מרים: שמא בכלל אין טעם ואין תכלית לעמלו, שמא ראוי לו להסתלק לגמרי מעבודת הצבור, להתבודד באהלו, שלא לשאוב מים בכברה ולא להביא את מצפונו האישי לידי ניסיון…
זהו בעצם חלקם הטראגי של עסקני-הצבור מבני מינו של אליהו ברלין. המצפון הצבורי, הכרת החובה שבלב דוחפים אותם כל יום תמיד לעבודת הצבור, אבל רגישות מוסרית ואסתיטית, שאינה מן המדה בעבודה זו, מעכבת עליהם, מחלישה את כוח השפעתם ואת כשרון-פעולתם. עסקן שלא עשה לו “רב” קבוצי – מפלגה או מעמד או הסתדרות – אשר קבל עליו “לחשוב” ולפסוק הלכות בשבילו, עסקן שאינו אומר לוותר על מחשבתו העצמית ועל מצפונו האישי ואינו מקבל תודה פסוקה פעם אחת ולעולם ועד מפי “המפלגה” או רוב המפלגה, שנצטוה לעשות את שליחותה – עסקן כזה אין משקלו גדול ביותר בתוך “יחסי הכחות הצבוריים” שלנו, בתוך המיכניקה המפלגתית הגלמית, שעליה עומד עולמנו.
ואף-על-פי-כן – וזהו אולי קרבנם הגדול ביותר, “קרבן אינטלקטואלי”, של אנשים מבני מינו של אליהו ברלין – אין הללו יודעים את הדרך הנוחה של התבודדות אישית, של טהרה אישית איגואיסטית, אם מותר לומר כך. אליהו ברלין נתנסה בנסיון קשה זה – ועמד בו. הוא היה תמיד נאמן לעצמו ולדרכו, - דרכה של הציונות הכללית, העממית, שאין בה כלום מן האמביציה של מפלגה ומן האיגואיזם של מעמד, החותרת בהכרח, לפי טבע מהותה, למאמצים המשותפים של כל חלקי העם ומעמדותיו, לסולידריות לאומית, לשותפות העבודה והאחריות הלאומית, ואינה נרתעת לאחוריה מפני כל הקשיים והמכשולים שבדרך “בלתי פופולרית” זו בימינו.
וברכה אחת לנו לבעל היובל:
יזכה לראות בנצחונה של דרך זו.
“הארץ”, יום א', י“ד אדר, תרצ”ו, 8.3.36.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.