(ליובל החמישים)
והנה גם עליו עברה הכוס; גם הוא נעשה “חתן יובל”. על צד האמת עבר עליו זה כבר “יובל” אחר: כבר מלאו עשרים וחמש שנים לעבודתו הספרותית המבורכה, אלא שלא נזכרנו באותו יובל בזמנו, לא פקדנו עליו חטאות-נעוריו הספרותיים, והוא אף הוא לא הזכירהו לנו, כשם שודאי לא היה מזכיר לנו את דבר יובל החמשים שלו, אלמלא באו אחרים וגילו את סודו.
עדיין זכורים לי היטב הימים ההם, ימי צעדיו הראשונים בהיכל ספרותנו; ואני זוכר עוד גם את הימים שקדמו להם, את שעת הופעתו הראשונה בחבורתנו, חבורת הסטודנטים הציונים בברן בתקופת הזוהר של ימי הרצל. זוכר אני את ימיו הראשונים של ווילקנסקי בחבורתנו. ברבות הימים הושמט ונשכח “אביגדור”, אבל לי אומר עוד השם המלא הרבה: ווילקנסקי, נכדו של אותו גאון ליטאי, ר' אב“ד דק”ק, אשר מיד הכרתי בו, שאף הוא נילוש מאותה עיסה, שאביו זקנו והדומים לו נלושו ממנה, - מעיסתם של גאוני ליטא, אנשי המוח והדעת והשכל החריף. בחור צנוע זה, שהביא אתו לחבורתנו ריח תורה של ישיבה ליטאית, לא בקש לכאורה גדולה לעצמו, לא עמד במקום ה“גדולים” שבעסקני האגודה הציונית האקדמית ו“עבריה” לא היה מראשי “המדברים”, אבל כולו היה טמפרמנט, חריפות והגיון, כולו אומר אהבת דעת ופעולה, רצון ללמוד וללמד ולעשות, אם כי לא היה חסר גם את הנעימה של רוך לירי ואהבת רעים נאמנה, והיה מעדיף את הטיולים בין השמשות ובערבים ביער שעל יד ברן, בחברת ידיד אחד או שנים, על הישיבה והפגישות עם החבורה ב“קלוב”. אבל אף בימים ההם, ימי הליריקה וגעגועי הפיוט של נעורים, היה איש השכל והמעשה, איש ההגיון המפוכח והאכזרי, יותר מכולנו. היתה בו מדה גדולה של משכיל-רציונליסטן, בגלגול החדש, הלאומי-ציוני, כמובן. מלחמת השחרור מן הסביבה, מעול המסורת של משפחת רבנים וגאונים, השאירה בו את עקבותיה. אף בפסיבדונים שבחר לו בראשית ימי עבודתו הפובליציסטית בספרות העברית – א. ציוני – הכניס משמעות-מה מיסוד מלחמת-השחרור מעול מסורת ושלטון ה“רוח” של הגיטו. הציונות שלו, כפי שבאה לידי ביטוי נמרץ במאמריו הראשונים בה“מעורר” וב“הזמן” החדשי, היה בה כבר בימים ההם מן המלחמה בתלישות וברוחניות המופרזת של הגלות, מן המלחמה ב“תיאולוגיה הלאומית” בצורותיה השונות; היו בה כבר מסימניה המובהקים של פעולתו העתידה של ווילקנסקי האגרונום ומורה הדרך לעבודת ההתישבות. – מריח האדמה, מן הריאליסמוס הבריא והפשטני, העומד בשתי רגליו על קרקע המציאות. דומה שמלחמה כפולה היה צריך להלחם ווילקנסקי הצעיר, עד שמצא את דרכו בחיים ובספרות; מלחמה ב“תיאולוגיה הדתית”, במסורת המשעבדת של בית אבא (מלחמה זו מצאה בטוי ספרותי נמרץ בדרמה שלו “ברזל בברזל”, שבא לידי, כמדומני, לקרוא בכתובים עוד בימי ברן ושיש בה כנראה הרבה מן היסוד האבטוביוגרפי); ומלחמה ב“תיאולוגיה הלאומית”, החדשה של מבקשי התעודות והיסודות הרוחניים החדשים לקיום האומה ולצדוק הציונות. במלחמתו זו הגיע ווילקנסקי, כמדומני, עד לידי קיצוניות דיאלקטית. אגב התנגדות ליסוד הרוחני שבאחד-העמיות, המעמידה את המצוות הלאומיות החדשות, את “רוח ישראל”, את “מוסר היהדות”, במקום המצוות הדתיות הישנות, בא לידי יחס שלילי לתורת אחד העם כולה, על כל היסודות הישוביים-הריאליסטיים שבה.
ומגמה יסודית זו של מעשיות וריאליסמוס מפוכח עוברת, כעיקר קובע חוק ונותן צורה, בכל עבודתו הספרותית והישובית של ווילקנסקי מכאן ואילך. ווילקנסקי נכנס להיכל הספרות בהיותו צעיר כבן עשרים ושלש, אבל הוא נכנס מיד כסופר גמור ומבוגר, אשר דעתו תקיפה וצורתו קבועה, אשר גם מטרתו וגם דרכו ברורות ונכונות לפניו, והוא ידע מה עליו וכיצד עליו לומר מה שהוא אומר. מאמריו הראשונים טבועים כבר, בתכנם ובסגנונם, בחותמו האישי המיוחד לו. התוכן הוא בהיר, פשטני וריאליסטי עד כדי אכזריות שבהריסת אילוסיות של מאמינים, והצורה – ריתמוס נאדר עוז, ריתמוס סוער ובוער מאותו המין, המיוחד לטובי הפובליציסטים והדברנים הנלחמים לתקן עולם, סגנון שירי-ריטורי, עשיר גונים ותמונות וכביר כח סוגסטיה. ולא אמנות לשם אמנות, אלא אמנות לשם החיים, לשם מעשה, לשם תכלית. אחד הוא א. ציוני – י. ווילקנסקי בכל סוגי הספרות, שניסה את כחו בהם, - דברי שירה וחזון: דרמה, ספור, רשמי מסע; בקורת ספרותית; פובליציסטיקה מעשית, העוסקת בענינים הממשיים של שאלות ההתישבות – ואחת היא דרכו ומגמתו בכל אלה. אחד הוא במאמריו הראשונים ב“המעורר” ובירחון “הזמן” ובספריו המאוחרים “בדרך” ו“מדות”: איש ההגיון והטמפרמנט במדה אחת, איש השכל החריף והריאליסטן, שאינו מודה בשום עיקר מופשט ובשום “תיאולוגיה” ודוגמה, איש המציאות הממשית האחת של אדמה ועבודה.
ואחד הוא א. ציוני, הסופר ווילקנסקי העסקן הציוני והישובי, אחד הוא איש המפלגה והעסקן המובהק במקצוע החקלאות. גם פה גם שם הוא איש ההגיון החריף, האנאליטיקון, המבקר השנון, שאינו מקדש שום דוגמה, ואינו חושש ל“אפיקורסות”, ואין לפניו אלא המציאות ומצותה. ווילקנסקי ה“שמאלי” אינו חושש לצאת נגד דעות המקודשות אצל חבריו, כשהוא רואה בהן סתירה או הפסד לצרכים ממשיים של עבודת הישוב. אין הוא חושש לכפור בעיקרים סוציולוגיים של חבריו, כשאין הוא רואה בהם תועלת לעיקר העיקרים, לאדמה ולהתישבות. הוא רוצה להרחיק את ה“סוציולוגיה” המופשטה מן ההתישבות, כשם שהוא רוצה להרחיק את ה“תיאולוגיה” בצורותיה השונות מן הציונות. ווילקנסקי לא חשש, כידוע, גם לכפור בעיקר אורגניזציוני גדול אחד, שקיבלו חבריו, - בעיקר הרחבת הסוכנות לארץ-ישראל. ואף כפירה זו באה מטעמים ריאליסטיים מפוכחים, מתוך חוש מציאות פשוט…
*
אין בידי להעריך את עבודתו הישובית-הכלכלית של ווילקנסקי. חבריו, מניחי היסודות להתישבות החקלאית החדשה שלנו לצורותיה השונות, מעידים עליו, שגם בשאלות הכלליות של ההתישבות החקלאית, אפשרויותיה ודרכי התפתחותה בארץ, וגם בפרטי הלכות של עניני המשק הלכו לאורו. חבריו הולכים ומונים את זכויותיו בהגשמת המשק המעורב המופתי בארץ, בהכשרת החומר האנושי, בפתוח ענפי חקלאות שונים, בהתפתחות המחלבה, הלול וגן הירק וכדומה. הערכת פעולתו של ווילקנסקי בכל המקצועות האלה אינה מעניננו.
אבל תהא מה שתהא דעת מומחים על ווילקנסקי האגרונום, האדמיניסטרטור, המדריך החקלאי, יוצר תחנת הנסיונות וכדומה – ואנו הלא שמענו שבחים רבים עליו דוקא מפי מומחים ואנשי שם – דבר אחד ברור על כל פנים: יצחק ווילקנסקי הוא אחד ממדריכיה של תנועת התחיה בישראל להלכה ולמעשה, הוא אחד המעטים שזכו למתנה גדולה להיות מהוגי הדעות של התנועה ומאנשי המעשה בהגשמתה כאחד.
יזכה לעמוד במערכה עד ימי זקנה ושיבה.
“הארץ”, י“ט שבט תרצ”א, 6.2.31
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.