רקע
משה גליקסון
יוסף בוסל
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יצא מטעם הועד להוצאת כתבי גליקסון ע"י דביר; ת"ש-תש"א

היש תנחומים על מות היחיד, על אבדן נשמה, יחידה, שאינה נשנית ואינה נכפלת לעולם? מה יתרון לאדם באשר ההוא עמל ועובד וכושל וקם ויוצר ונלחם על נפשו ועל עולמו, אם לפתע פתאום יקפד הפתיל ותהום שחורה תסובבהו?

אין תנחומים ליחיד, ויש תנחומים לבן-האומה.

היחיד הבודד, המתיחד עם נפשו לפני ולפנים מן ה“אני הטהור”, פורש מן הצבור ומטובתו וסוגר לפניו את לבו, אין לו תקנה ונחמה ברגע הגדול והאכזרי של חשכת-תהומות. אוי לו לבודד בחייו, ואוי ואבוי לו במותו. שתי וערב נטותה נשמתה של אדם; האישיות והאומה נעשו שותפים ביצירתה, ואוי לו למי שקורע את המסכת להוציא את השתי או את הערב. אין “אני” יוצר בלי “אתה”; אין יצירה והפראה ביחידות. מי שאין לו בעולמו אלא ה“אני” בלבד, מי שמרחיק לדעת את היסוד הלאומי, הצבורי שבנשמתו, כופר בפעולות-הגומלין ובהשפעת-גומלין ועוקר מלבו את כל הערכים המשותפים וכל הנטיות וההרגשות המשותפות, סופו שיכבה את מאורותיו אחד אחד ולבו יעָשה מדבר שממה. ואף-על-פי-כן יש מקום בחיים גם לקיום עלוב ורצוץ של בודדים ונזירים. עצם הצער והסבל שבבדידות יש בו כדי להעשות תוכן חיים – תוכן חור ופגום אמנם – לנשמה אומללה. פעמים שהאינדיבידואליסמוס המוחלט נעשה סורוגאט לחיים של יצירה.

ואולם, אם קשים חייו של הבודד – קשה ומרה שבעתים מיתתו. היש מדה ומלים לצער התהומי, שנשמה עלובה, נטולת אומה וצבור, צריכה להרגיש, בעת שהוילון השחור יורד עליה לבלי לעלות עוד? מה תקותה ומה נחמתה ברגע האיום של סלוק שכינה וכבוי המאורות? האינדיבידואליסטים הקיצונים מתים מתוך זועה וחרון-נאצה, או, אם פקחים ואוהבי פוזה הם, מתוך העויה של ממוס, מתוך לגלוג ולעג, שאין בהם כדי להאפיל על המרירות ועל הקללה הרוחשת בלב.

לא כן גורלו של בן האומה והצבור, של איש החובה והאחריות. מי שלא התכחש ולא התאכזר אל “לא-אני”, אל יסוד האומה והצבור שבנשמתו, מי שלא בקש את האחדות הפנימית בהרחקת היסוד האחד, אלא השתדל להשלים בין שניהם, לעלותם ולשכללם כאחד באחדות עליונה, אחדות של מפעל ויצירה – אינו יודע צער אבדן וכליה. ההרמוניה המבורכת שבין היסוד האישי והיסוד הלאומי מנחילה לנו שקט ומנוחה בשעת מעבר הגבול ונותנת תקוה ונחמה בלבנו: יש השארת-נפש ליחיד; תכני חייו וערכי-חייו אינם כלים ואובדים במיתתו. אדם שטעם טעם חובה ושרות בהיכלה של האומה יודע, שאין שרות יוצאת לבטלה; יודע הוא, ש“נעימתו” של היחיד אינה אובדת בחלל העולם, אלא היא באה ומצטרפת לסימפוניה הכללית הגדולה. אדם ששתה ממעינה של היצירה האנושית הצנועה והטהורה, לא יבקש לו גדולות, לא יתמרמר ולא יקלל מנהגו של עולם. כי יודע הוא: יש תקוה ליחיד; מפעלו הוא השארת-נפשו, ההשפעה על החיים נותנת שם ושארית למתים.

ומי יודע דרך השפעה זו? יש שתנשא באויר ותבוא מקצוי הארץ, כאבק-פרחים הזה, הבא ממרחקים להפרות את בן-זוגו בשעת ברכה; יש אשר “תפרה בחביון צללים ותנגר בצנעה לחלל העולם, כהנגר מעין חתום אל לב נהר להחיותו – והוא לא ידע”. השפעה כמוסה זו עומדת וקיימת ומשקה לבבות קרובים ורחוקים, אף לאחרי שנסתם, לכאורה, מקורה הראשון. יש שקרני-האור העליון מאירים לבריות עוד זמן רב אחרי ששקעו הכוכבים מחולליהן.

“אם יש בנו ניצוץ של יצירה אנו קורעים בידינו את הוילון השחור, הפרוש בפני כל החי, ומפעלנו מעיד עלינו, כי קרובים אנו וקשורים אנו אל הנצח יותר משאנו קשורים אל השעה”.


“הפועל הצעיר”, 18.7.20

המלצות קוראים
תגיות